gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

פרדס השיעורים · Pardes Hasheurim — לך לך (2026-10-19)

מוציא לאור: פרדס השיעורים · Pardes Hasheurim

שבוע: לך לך (2026-10-19)

פרדס השיעורים · Pardes Hasheurim — לך לך (2026-10-19)

פתח את ה-PDF הורדה

‫זמן הדלקת הנרות ‪5:46‬‬ ‫‪9:08‬‬ ‫סוזק"ש‬ ‫פרשת‬ ‫‪10:51‬‬ ‫סו"ז תפלה‬ ‫|| קד ||‬ ‫‪ -‬לך לך ‪-‬‬ ‫‪7:13‬‬ ‫מוצשב"ק‬ ‫תשפ"ז‬ ‫משיעור הנלמד מדי שבת בשבתו‬ ‫משיעורי הבוקר בשו"ע או"ח‬ ‫שבת פרשת נח תשפ"ז‬ ‫הלכות תפלת שבת‬ ‫שיעורי הלכות ברכות‬ ‫סי' רפ"א סעי' א'‬ ‫סי' קס"ח סעי' ו'‪-‬ז' | פת הבאה בכיסנין‬ ‫וחשיבות הפת היא שהיא "סועד הלב"‪,‬‬ ‫פרדס השאלות‬ ‫כדכתיב "ולחם לבב אנוש יסעד" – ואין‬ ‫פרדס השאלות‬ ‫שאלה‪ :‬באמצע תפילת "נשמת" בשבת‪ ,‬האם רשאי לברך אשר יצר?‬ ‫פירושו מזון בעלמא‪ ,‬שהרי להזין‬ ‫[קעי"ק‬ ‫עוגות‬ ‫מיני‬ ‫שאלה‪:‬‬ ‫שאלה‪ :‬באמצע נשמת האם עונים אמן על "קל חי העולמים" של הש"ץ?‬ ‫ולהשביע יכולים גם דברים אחרים‪,‬‬ ‫וקוקי"ס] מחמשת מיני דגן אשר‬ ‫אלא שיש בו ענין מיוחד של חיזוק הלב‪.‬‬ ‫סועדים הלב‪ ,‬מדוע אין מברכין‬ ‫מעלת השירות והתשבחות בשבת קודש‬ ‫עליהם המוציא?‬ ‫סועד הלב – דוקא בדגן שנאפה‬ ‫בריך רחמנא דסייען‪ ,‬סיימנו בעזהשי"ת הלכות שבת עד סי' רע"ט‪ ,‬שבהם נתבארו‬ ‫ומעלה זו של סועד הלב אינה אלא בפת‬ ‫יסוד הברכה המיוחדת ליין ולפת‬ ‫כל הלכות ערב שבת וליל שבת – הסעודה‪ ,‬הדלקת הנרות‪ ,‬אמירה לעכו"ם ועוד‪,‬‬ ‫שנאפתה מחמשת מיני דגן‪ .‬אבל תבשיל‬ ‫הנה אחר ימי החגים חזרנו בעזהשי"ת‬ ‫ובעזהשי"ת נתחיל בסי' רפ"א‪ ,‬שבו מתחיל חלק אחר של הלכות שבת – צפרא‬ ‫של דגן‪ ,‬כגון דייסות וגריסים‪ ,‬אינו‬ ‫לסדר לימודנו בסי' קס"ח‪ ,‬ובאנו לענין‬ ‫דשבתא‪ .‬ובמחבר אין כאן אלא סעיף אחד‪ ,‬תיבות ספורות‪ ,‬אבל הטור מאריך מאוד‬ ‫נקרא פת לעולם‪ ,‬ואינו סועד הלב‪ ,‬ולכן‬ ‫חדש – דין פת הבאה בכיסנין (סעי' ו')‪,‬‬ ‫בענין תפלת שבת בבוקר‪ ,‬ובפרט בהלכה שבשבת מוסיפים מזמורים בפסוקי‬ ‫מברכין עליו בורא מיני מזונות‪ ,‬מפני‬ ‫דהיינו כל מיני עוגות ומיני מאפה‪.‬‬ ‫דזמרה ובברכת יוצר‪ ,‬יותר מבימות החול‪.‬‬ ‫שהוא מזון‪ .‬ושאר פירות אין מברכין‬ ‫והדברים נראים פשוטים לכאורה‪ ,‬אך‬ ‫ויש לשאול‪ ,‬מה הטעם שמוסיפים זמירות יותר בשבת? הרי בשבת יש דין עונג‬ ‫עליהם אפי' מזונות‪ ,‬שהגמ' מחלקת בין‬ ‫באמת צריכים הקדמה כדי להבינם‬ ‫שבת‪ ,‬סעודת שבת‪ ,‬קריאת התורה ועוד; אבל מה שורש הדבר שמוסיפים מזמורים‬ ‫"זן" ל"מזון"‪ :‬הפירות זנים אך אינם‬ ‫היטב‪.‬‬ ‫ופסוקים ושבחים ופיוטים בשבת יותר מבימות החול? וכל הספרים מדברים בזה‪,‬‬ ‫מזון; דגן מבושל הוא מזון; ודגן שנאפה‬ ‫דהנה חיוב ברכה ראשונה קודם‬ ‫ובפרט בזוה"ק (ויקהל ר"ה ע"א)‪ ,‬ונעתיק מעט מלשונו הקדוש‪ ,‬שבו מבואר תחילה גודל‬ ‫הוא סועד הלב‪ ,‬כדכתיב "וסעדו לבכם"‬ ‫האכילה‪ ,‬מסקנת הגמ' שהוא מסברא‬ ‫– ועליו קבעו ברכה פרטית‪ ,‬המוציא‬ ‫או מק"ו‪ :‬אם כשהוא שבע מברך‪ ,‬ככתוב‬ ‫הדבר‪ ,‬ואח"כ טעמו‪.‬‬ ‫לחם מן הארץ‪.‬‬ ‫"ואכלת ושבעת וברכת"‪ ,‬כשהוא רעב לא‬ ‫וז"ל הזוה"ק‪' :‬יומא דשבתא חדוה הוא לכולא‪ ,‬וכולא אתנטיר לעילא ותתא' –‬ ‫ומעתה קשה‪ ,‬דהרי עוגות אף הם‬ ‫כל שכן‪ .‬נמצא שכל ברכות הנהנין‬ ‫שמחה היא לכל העולמות‪ ,‬וכולם נשמרים למעלה ולמטה‪' .‬כדין כד סליק נהורא‪,‬‬ ‫מחמשת מיני דגן ונאפו בתנור‪ ,‬ויש כמה‬ ‫שלפניהם אינן אלא מדרבנן‪ .‬ובמשנה‬ ‫עמא קדישא מקדמי לבי כנישתא‪ ,‬בלבוש יקר‪ ,‬בחדוה‪ ,‬מתעטרין בעטרא קדישא‬ ‫מיני מאפה הנקראים "פת"‪ ,‬וגם "פת‬ ‫(ברכות ל"ה ע"א) קבעו חז"ל ברכות כלליות‬ ‫דלעילא' – כשמאיר היום בשבת בבוקר‪ ,‬ישראל מקדימים לבית הכנסת בבגדי‬ ‫הבאה בכיסנין" נקרא פת‪ ,‬ואם כן‬ ‫– בורא פרי העץ על פירות האילן ובורא‬ ‫שבת ובשמחה‪ ,‬ומתעטרים בעטרה קדושה של מעלה‪' ,‬והיא רוחא דקיימא עלייהו‬ ‫לכאורה יש בהם מציאות של סועד הלב‪,‬‬ ‫לתתא' – הרוח היורד מלמעלה ושורה עליהם‪' .‬משבחין בשירה ותושבחן‪ ,‬וסלקין‬ ‫פרי האדמה על פירות הארץ – והוציאו‬ ‫שכך טבע הבריאה שדגן שנאפה נותן‬ ‫מן הכלל שני דברים‪ :‬היין‪ ,‬שמברכין‬ ‫תושבחן לעילא‪ ,‬ועילאין ותתאין כולהו בחדוה‪ ,‬ומתעטרן כולהו כחדא'‪' .‬פתחו‬ ‫סעד ללב‪ ,‬וא"כ לכאורה היה לנו לברך‬ ‫עליו בורא פרי הגפן‪ ,‬והפת‪ ,‬שמברכין‬ ‫עילאי ואמרי‪ ,‬זכאין אתון עמא קדישא בארעא‪ ,‬דמאריכון מתעטר בכו‪ ,‬וכל חיילין‬ ‫עליהם המוציא אף שעירבו בהם דברים‬ ‫עליה המוציא לחם מן הארץ‪ .‬ופירש"י‪:‬‬ ‫קדישין מתעטרין בגינייכו' – אשריכם עם קדוש בארץ‪ ,‬שאלקיכם מתעטר בכם‪,‬‬ ‫מתוקים‪.‬‬ ‫'שמתוך חשיבותו קבעו לו ברכה לעצמו'‪.‬‬ ‫וכל חיילות הקודש מתעטרים בשבילכם‪ .‬זהו מעט מדברי הזוה"ק לידע גודל הענין‪,‬‬ ‫ובשיעורים הבאים נעתיק עוד מה שנפעל כשיהודי מקדים לבוא לבית המדרש‬ ‫מעשה דרב יהודה ומחלוקת רבי‬ ‫והיינו דמעיקר הדין די בברכה כללית‪,‬‬ ‫מונא‬ ‫שלא יהנה אדם מן העולם הזה בלא‬ ‫ואומר שירות ותשבחות לבורא‪.‬‬ ‫ובאמת כן היא שיטה אחת בגמ' (מ"ב‬ ‫ברכה‪ ,‬אלא שבדבר שיש בו חשיבות‬ ‫אבל עדיין צ"ב מדוע דוקא בשבת‪ .‬ואת הטעם נבין מהמשך דברי הזוה"ק‪ ,‬שמביאם‬ ‫ע"א)‪" :‬רב יהודה הוה עסיק ליה לבריה‬ ‫קבעו לו חכמים ברכה מיוחדת‪.‬‬ ‫בספר יושר דברי אמת (אות נ"ח)‪' :‬האי יומא יומא דנשמתין איהו‪ ,‬ולאו יומא דגופא'‬ ‫בי רב יהודה בר חביבא" – היה עוסק‬ ‫וחשיבות היין מבוארת בגמ' (ל"ה ע"ב)‬ ‫– יום של נשמות הוא ולא יום של גוף‪ .‬וכי אין גוף? ומבאר ביושר דברי אמת‪' :‬רצה‬ ‫מקרא ד"ויין ישמח לבב אנוש"‪ ,‬שיש בו‬ ‫לומר‪ ,‬שמאיר שורש הנשמות על הנשמה שבגופם'‪ .‬כל ימות השבוע יורדת הארה‬ ‫בשידוך לבנו עם בתו של רבי יהודה בר‬ ‫חביבא (כפירש"י בכתובות)‪[ ,‬ואגב‪ ,‬מצינו‬ ‫מדת שמחה; [וגם על מיץ ענבים מברכין‬ ‫מסוימת לנשמה מעולם הנשמות‪ ,‬אבל בשבת יורדת הארה גדולה הרבה יותר‪' ,‬והם‬ ‫הגפן‪ ,‬שהוא "מין המשמח"‪ ,‬אף‬ ‫נכספים אליו‪ ,‬וזה נקרא תוספת נשמה יתירה‪ ,‬וכל זה נרגש בתפלה'‪.‬‬ ‫כאן ששני המחותנים נקראו בשם אחד‪,‬‬ ‫ומזה ראיה שאין קפידא בזה]‪" .‬אייתו‬ ‫שלמעשה הוא בעצמו אינו משמח]‪.‬‬ ‫המשך בעמ' ג' ←‬ ‫המשך בעמ' הבא ←‬ ‫המשך פרדס ההלכה‬ ‫אבל באמת מבואר בראשונים‪ ,‬שיש כאן מחלוקת‬ ‫שיטת הרמב"ם‬ ‫לקמייהו פת הבאה בכסנין" – כמו שמביאים היום‬ ‫בגדר הדבר‪ :‬דלרבינו יונה בציורו של הרמב"ם‬ ‫ונחלקו הראשונים בפירוש פת הבאה בכיסנין‪,‬‬ ‫ל"לחיים"‪ ,‬ושמע רב יהודה שמברכין עליה‬ ‫מברכין המוציא‪ ,‬וכן להרמב"ם בהציור של רבינו‬ ‫ושלש שיטות בדבר בשלש דרכים‪ .‬שיטת הרמב"ם‪,‬‬ ‫המוציא‪" .‬אמר להו‪ :‬מאי 'ציצי' דקא שמענא?‪,‬‬ ‫יונה‪ .‬וראיה לזה ממה שסיים המחבר "והלכה‬ ‫שהמדובר בעיסה עצמה‪ :‬דהנה בצק של לחם רגיל‬ ‫דילמא המוציא לחם מן הארץ קא מברכיתו‪ .‬אמרי‬ ‫כדברי כולם"‪ ,‬דאם אינו אלא ציור פשוט של‬ ‫שעושים לאכול פת בסעודה‪ ,‬הוא עשוי ע"י קמח‬ ‫ליה‪ :‬אין‪ ,‬דתניא רבי מונא אמר משום רבי יהודה‬ ‫המציאות שבימיהם‪ ,‬מאי "הלכה" שייך כאן? אלא‬ ‫ומים ואולי מעט מלח וצוקער; אבל פת הבאה‬ ‫פת הבאה בכסנין מברכין עליה המוציא‪ ,‬ואמר‬ ‫ודאי מחלוקת היא‪.‬‬ ‫בכיסנין היא שעירבו בעיסה עצמה מתיקות‪ ,‬כגון‬ ‫שמואל הלכה כרבי מונא‪ .‬אמר להו‪ :‬אין הלכה‬ ‫ומה שנקטינן להלכה ככל הדעות להלכה הוא‬ ‫עוגיות של בצק עבה שעירבו בו צוקער‪ ,‬שמן ומי‬ ‫כרבי מונא‪ ,‬איתמר"‪.‬‬ ‫כמבואר בב"י‪ ,‬דכיון דברכות מדרבנן‪ ,‬יש להקל‬ ‫פירות‪ ,‬שהבצק עצמו הוא בצק מתוק‪.‬‬ ‫והנה שיטת רבי מונא מובנת היטב‪ ,‬שהרי‬ ‫ולתפוס בכל שיטה את הקולא‪ .‬נמצא שמה‬ ‫ושיעור התערובת לשיטה זו‪ ,‬כתב המחבר‪ ,‬שיהיה‬ ‫במציאות יש בה סעידת הלב‪ .‬וטעמא דרב יהודה‬ ‫שמברכין מזונות על כל המינים אינו משום שהדבר‬ ‫טעם המי פירות או התבלין ניכר בעיסה‪ ,‬דהרי גם‬ ‫צ"ב‪ .‬וקיי"ל כרב יהודה‪ ,‬שבפת הבאה בכיסנין‬ ‫ברור‪ ,‬אלא משום ספק ברכות להקל‪.‬‬ ‫כל לחם גמור של ימינו הרי מעורב בו מעט מלח‬ ‫נסתלקה מעלת המוציא וחוזרת לברכתה‬ ‫ביאור המחלוקת‬ ‫וצוקער ובודאי אין זה עושה שברכתו יהא מזונות‪,‬‬ ‫המקורית כתבשיל של דגן‪.‬‬ ‫ויש לבאר המחלוקת בעזהשי"ת לפי היסוד הנ"ל‬ ‫ולשון כיסנין הוא מלשון "כיס"‪ ,‬שעצם העיסה‬ ‫תנאי נוסף – שיהא ניכר שקובעין עליו‬ ‫דצריך שיהא ניכר שדרך פת זה אינו לשם קביעות‬ ‫מחזיק בתוכו צוקער וכדומה‪.‬‬ ‫סעודה‬ ‫סעודה‪ ,‬דבעינן שיהא ניכר שאין קובעין עליו‬ ‫שיטת רבינו יונה בשם הר"ח‬ ‫ומבואר בראשונים‪ ,‬וכן מבאר הגר"ז בשו"ע הרב‪,‬‬ ‫סעודה‪ .‬דלרבינו יונה בעינן שהמתיקות תיראה‬ ‫אבל רבינו יונה בשם ר"ח מפרש‪ ,‬שהעיסה עצמה‬ ‫שכדי לברך הברכה המיוחדת אין די במה שיש בו‬ ‫בעין‪ ,‬כיס ממולא שרואים בו התפוחים או‬ ‫היא עיסת פת רגילה‪ ,‬אלא שקודם האפיה‬ ‫תנאי דסועד הלב‪ ,‬אלא צריך עוד תנאי – שדרך רוב‬ ‫הקאקא"ו‪ ,‬אבל מתיקות המעורבת בעיסה אינה‬ ‫ממלאים אותה בדברים מתוקים – שקדים‪,‬‬ ‫בני אדם לאכול מין זה לשם סעודה‪ .‬וז"ל‪' :‬במה‬ ‫ניכרת‪ .‬והרמב"ם סובר להיפך‪ ,‬דעיקר ההיכר הוא‬ ‫אגוזים‪ ,‬צוקער או תפוחים – ו"כיסנין" הוא לשון‬ ‫דברים אמורים‪ ,‬בלחם גמור שדרך בני אדם לקבוע‬ ‫שהעיסה עצמה תהיה מתוקה‪ .‬ולשיטת רב האי‬ ‫"כיס"‪ ,‬שעשאוה ככיס ממולא‪ ,‬כגון ראגעלע"ך‬ ‫סעודתם עליו‪ ,‬אבל מיני לחמים‪ ...‬שאין דרך רוב‬ ‫גאון ההיכר הוא באופן צורת אכילת הפת‪,‬‬ ‫וקאקא"ש קעי"ק שהבצק שלהם הוא כבצק חלה‪,‬‬ ‫בני אדם לקבוע סעודתם עליהם אין מברכין‬ ‫שאוכלים אותו באופן של "כוסס" ולא כדרך‬ ‫וכל מה שעושה אותם לעוגה הוא רק המילוי‪.‬‬ ‫עליהם המוציא וברכת המזון'‪ ,‬אלא מזונות ומעין‬ ‫אכילת פת רגילה‪.‬‬ ‫שלש‪.‬‬ ‫ובט"ז (ס"ק ו') כתב‪' :‬פירוש‪ ,‬שרבינו יונה מפרש‪,‬‬ ‫אוכל עוגה באמצע הסעודה‬ ‫שהעיסה עצמה נלושה במים‪ ,‬אלא שמילאוהו‬ ‫ונראה בביאור הדבר‪ ,‬דכדי שתתוסף ברכה מיוחדת‬ ‫בצוקר או דבש או אגוזים‪ ,‬ובכלל זה מה שעושין‬ ‫צריך שיהא טעם הברכה ניכר לעין כל‪ .‬וכשהמאכל‬ ‫ומעתה שנתבאר דמה שנקטינן הלכה כדברי כולם‬ ‫בפורים עיסה רחבה וכפולה ועושין בה שומשמין'‪.‬‬ ‫אין משתמשין בו לעולם לסעודה‪ ,‬אין הדבר ניכר‪,‬‬ ‫הוא מצד ספיקא דרבנן‪ ,‬יתבאר היטב מה שהביא‬ ‫[ונראה שזהו מקור ה"המן טאש"‪ ,‬שהוא כיס‬ ‫ואין מברכין עליו ברכה מיוחדת‪ .‬נמצא דבעינן‬ ‫הביאור הלכה משמיה דרעק"א‪ :‬האוכל עוגה בתוך‬ ‫ממולא מבצק חלה‪ .‬ושורש המנהג‪ ,‬כמדומה‪ ,‬ממה‬ ‫תרתי‪ :‬שיהא סועד במציאות‪ ,‬דהיינו דגן שנאפה‪,‬‬ ‫הסעודה אחר שבירך המוציא‪ ,‬אז הכלל הפוך – אם‬ ‫יש בה כל הג' הצדדים יחד‪ ,‬כגון ראגעל"ע מבצק‬ ‫שכתב הרמ"א בהל' פורים לאכול מאכל זרעונים‪,‬‬ ‫ושיהא ניכר שמשתמשין בו לכך‪.‬‬ ‫מתוק ויש בה גם מילוי‪ ,‬והבצק הוא בצק דק כמו‬ ‫ולכן מילאוהו בשומשמין]‪.‬‬ ‫ולכן פת הבאה בכיסנין‪ ,‬שאוכלים אותה בני אדם‪,‬‬ ‫‪ ,flaky dough‬אז לכו"ע היא פת הבאה בכיסנין‬ ‫ויש לדון לשיטת ר"י במילוי של בשר‪ ,‬דגים או‬ ‫בלשון הראשונים והמשנ"ב‪' ,‬לתענוג ולמתיקה'‬ ‫ומברכין עליה‪ ,‬כי אינו נפטר בברכת המוציא‪ .‬אבל‬ ‫גבינה‪ .‬וזו השאלה של ברכת פיצ"א ומיני ‪turnover‬‬ ‫ולא לסעוד את הלב‪ ,‬אין לה ברכת המוציא‪ ,‬ובודאי‬ ‫אם אין בה אלא צד אחד בלבד‪ ,‬כגון שעיסה‬ ‫העשויים מבצק פת שאינו מתוק‪ ,‬ובזה נחלקו‬ ‫אינה גרועה מתבשיל של דגן‪ ,‬ומברכין עליה עכ"פ‬ ‫מתוקה היא אבל אין בה מילוי‪ ,‬או עיסה רגילה‬ ‫הט"ז והמג"א (לקמן סעי' י"ז)‪ ,‬ובעזהשי"ת נבאר שם‪.‬‬ ‫מזונות‪ .‬אמנם אם אכל ממנה שיעור קביעות‬ ‫היא ויש בה מילוי‪ ,‬הרי לשיטה האחרת היא פת‬ ‫סעודה חוזרת מעלתה‪ ,‬וזהו נידון בפני עצמו‬ ‫שיטת רב האי גאון – כעבים יבשים‬ ‫שנבאר בעזהשי"ת לקמן‪.‬‬ ‫גמורה ונפטרת בברכת המוציא‪ ,‬וספק ברכות‬ ‫להקל‪.‬‬ ‫ושיטה שלישית היא שיטת רב האי גאון‪ ,‬דאין‬ ‫קושיית הגר"ז – ברכה אחרונה דאורייתא‬ ‫צריך שיכניסו בה דבר מתוק כלל‪ ,‬אלא קמח ומים‬ ‫ביאור ענין ספק ברכות "להקל" בזה‬ ‫רגילים‪ ,‬ורק שעשאוה בצורה שאין רגילין לקבוע‬ ‫אמנם הקשה הגר"ז‪ ,‬דכל זה ניחא בברכה ראשונה‬ ‫הט"ז הביא (ס"ק ז') דברי הב"י‪' :‬וזה ענין הלכה‬ ‫עליה סעודה‪ ,‬והצורה לבדה מספיק שיהא נחשב‬ ‫שהיא מדרבנן‪ ,‬אבל ברכה אחרונה על הפת היא‬ ‫כדברי כולם‪ ,‬כיון דמדרבנן הוא יש להקל כדברי‬ ‫בגדר פת הבאה בכיסנין‪ .‬ומשל לדבר – קרעקער"ס‬ ‫ברכת המזון מן התורה‪ ,‬וכיון שפת הבאה בכיסנין‬ ‫כולם'‪' ,‬ובין עיסת כיסנין הממולאים מדברים‬ ‫קטנים או דייע"ט קרעקער"ס שהם עשויים רק‬ ‫נקראת "לחם" ויש בה סעידת הלב‪ ,‬כיצד יכלו‬ ‫המתוקים‪ ,‬ובין עיסה שעירבו בה מי פירות‬ ‫מקמח ומים בלבד‪ ,‬ואעפ"כ ברכתם מזונות‪ ,‬מפני‬ ‫חכמים לעקור ממנו ברכת המזון שהוא‬ ‫ותבלין‪ ...‬יש להם דין כיסנין שמברכין עליהם‬ ‫שאין אוכלים אותם לסעודה אלא כמו "נאש"‬ ‫מדאורייתא ולפוטרה בברכה אחת מעין שלש?‬ ‫מזונות'‪ .‬והקשה הב"ח‪ ,‬מאי "קולא" שייך כאן?‬ ‫בעלמא‪ .‬ולשיטתו "כיסנין" הוא מלשון "כוסס"‪,‬‬ ‫ותירץ הגר"ז‪ ,‬דבאמת גם מן התורה די בברכה‬ ‫הלא אלו ואלו ברכות הן‪ ,‬ואין מזונות קלה‬ ‫שאינם עשויים כחלה שיש בה תוך רך וקרום‪ ,‬אלא‬ ‫אחת מעין שלש‪' ,‬שהרי לא נאמר בתורה אלא פעם‬ ‫מהמוציא (ובדיעבד בירך מזונות על הפת יצא)‪ ,‬ומשני‬ ‫עשויים לכסיסה‪.‬‬ ‫אחת‪ :‬ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלקיך על הארץ‬ ‫הצדדים יש חשש שאינו מברך הברכה הנכונה –‬ ‫וזה לשון המחבר (סעי' ז')‪' :‬יש מפרשים פת העשויה‬ ‫הטובה אשר נתן לך'‪ ,‬ודורשין מיניה על המזון‪ ,‬על‬ ‫ואין כאן קולא וחומרא‪.‬‬ ‫הארץ‪ ,‬ו"אשר נתן לך" – זה המקדש; 'אלא‬ ‫כמין כיסים שממלאים אותם דבש או סוכר‬ ‫ותירץ הט"ז‪' :‬ולי נראה דלא קשה מידי‪ ,‬דודאי‬ ‫שחכמים תיקנו לברך על כל אחת בפני עצמה‪ ,‬ולא‬ ‫ואגוזים ושקדים‪ ...‬ויש אומרים שהיא עיסה‬ ‫ברכת בורא מיני מזונות פוטר הכל‪ ,‬אפילו עיסה‪,‬‬ ‫תיקנו אלא בלחם שקובעין עליו סעודה'‪.‬‬ ‫שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין‬ ‫אלא שמתנאי חשיבות הפת קבעו עליו המוציא‬ ‫ואפאה‪ ...‬ויש מפרשים שהיא פת שעושים אותה‬ ‫ואף להשיטות שמן התורה צריך לברך דוקא שלש‬ ‫ושלש ברכות; נמצא כל שאינו ברור שיש שם‬ ‫כעבים יבשים וכוססין אותם‪ ...‬והלכה כדברי‬ ‫ברכות יש ליישב‪ ,‬דהחיוב מן התורה אינו אלא‬ ‫חשיבות‪ ,‬יש להקל שלא להצריך המוציא‪ ,‬ויש גם‬ ‫כולם'‪.‬‬ ‫כשאכל כדי שביעה‪ ,‬ובפת הבאה בכיסנין אין דרך‬ ‫שם חומרא שלא להכניס עצמו בספק שלש ברכות'‪.‬‬ ‫לאכול שיעור שביעה‪ ,‬ונמצא שגם ברכה אחרונה‬ ‫"והלכה כדברי כולם"‬ ‫שלה מדרבנן‪.‬‬ ‫והיינו שמזונות היא הברכה הפשוטה‪ ,‬והמוציא‬ ‫והנה לכאורה היה נראה דאין כאן מחלוקת‬ ‫היא הוספה מחמת חשיבות סעידת הלב‪ .‬וא"כ‬ ‫להלכה‪ ,‬אלא כל אחד מתאר המאכל שהיה בימיו‪.‬‬ ‫כשיש ספק אם יש כאן אותה חשיבות‪ ,‬אין מצריכין‬ ‫המשך בעמ' ד' ←‬ ‫|| ב ||‬ ‫המשך פרדס השבת‬ ‫לכוון בהן יותר‪ ,‬שבאבות מייחדים שמו יתברך ומקבלים‬ ‫נוסח הברכה שלאחר פסוקי דזמרה ארוך יותר‪ ,‬דהיינו‬ ‫ומעתה מובן‪ ,‬שכשיהודי אומר מזמורים ופסוקים מתקרבת‬ ‫אלקותו‪ ,‬ובמודים מייחדים כל חיינו לרבונו של עולם‪.‬‬ ‫מ"נשמת" ועד סוף "ישתבח"‪ .‬ולכן כתב המשנ"ב (סי' תפ"ח) לגבי‬ ‫נשמתו לרבונו של עולם‪ ,‬ובשבת שהנשמות מאירים ביותר‬ ‫ואם בא לשחות בשאר ברכות תחילה וסוף "מלמדין אותו שלא‬ ‫יו"ט‪' :‬וכן אומרים ברכת נשמת כמו בשבת' – ברכה היא‪ ,‬לא‬ ‫מלמעלה‪ ,‬קבעו יותר מזמורים‪ ,‬פיוטים ושירות‪ ,‬שבהם הנשמה‬ ‫ישחה" (סי' קי"ג סעי' א')‪ .‬והקשו התוס'‪ ,‬מה איכפת לן? ותירצו שני‬ ‫מזמור ולא פיוט‪ .‬ומשום הכי נוסחנו בשבת "ובכן ישתבח‬ ‫מוציאה את דביקותה‪ .‬וז"ל היושר דברי אמת‪' :‬לפי זה אם יש‬ ‫תירוצים‪ :‬א'‪ ,‬שע"י ריבוי שחיות יחשבו ההמון שכל השחיה‬ ‫שמך"‪ ,‬ולא "ישתבח" כפתיחת הברכה שבכל יום‪ ,‬שהרי הברכה‬ ‫שכל לך תבין‪ ,‬שעיקר יום השבת הוא להתדבק בהשם יתברך‬ ‫אינה אלא רשות‪ ,‬ונמצא שאף השחיות שקבעו חז"ל יעקרו‪ .‬ב'‪,‬‬ ‫כבר התחילה בנשמת‪.‬‬ ‫בתפלה ותורה‪ ,‬לכך צריך ליזהר בתפלת שבת מאוד מאוד‪ ,‬כי‬ ‫'דחיישינן ליוהרא' – שהרי אמרו בגמ' שהדיוט שוחה כפי‬ ‫זה עיקר השבת‪ ,‬לא כמו שחושבין המון עם שאינם חרדים על‬ ‫דינים היוצאים מזה להלכה‬ ‫דבר השם יתברך ומזלזלין בתפלה‪ ...‬אבל האמת הוא כמו‬ ‫שקבעו‪ ,‬אבל כהן גדול שוחה בסוף כל ברכה‪ ,‬והמלך בתחילת‬ ‫כל ברכה וסופה‪ ,‬וככל שהאדם גדול יותר צריך להשפיל עצמו‬ ‫ולפי"ז יוצאות כמה נפק"מ למעשה‪ .‬א‪ .‬עניית אמן – באמצע‬ ‫שכתבתי‪ ,‬וכל זה הם דברים אמיתיים בנויים על פי דברי חז"ל‬ ‫יותר; וא"כ המשפיל עצמו יותר ממה שתיקנו חז"ל‪ ,‬מראה על‬ ‫פסוקי דזמרה מותר לענות אמן‪ ,‬ואף על "קל חי העולמים" של‬ ‫בזוהר ואריז"ל'‪.‬‬ ‫עצמו שהוא גדול‪.‬‬ ‫הש"ץ; אבל אם כבר התחיל "ישתבח שמך לעד מלכנו" אינו‬ ‫ובאור זרוע (הל' שבת סי' מ"ב) מביא מהתוס' בסנהדרין (ל"ז ע"ב)‪:‬‬ ‫ובגמ' (ל"א ע"א) איתא על רבי עקיבא‪ ,‬כשהיה מתפלל ביחיד‬ ‫עונה‪ ,‬שבאמצע ברכה אין עונים אמן‪ .‬וכן באמצע ברוך שאמר‬ ‫נאמר במלאכים "שש כנפים לאחד"‪ ,‬והכנפים הן כלי שבו‬ ‫אינו עונה על "מלך מהולל בתשבחות" (עי' סי' נ"א‪ ,‬משנ"ב ס"ק ב'‪,‬‬ ‫אומרים שירה‪ ,‬ובכל יום אומרים שירה בכנף אחרת‪ .‬וכשבא‬ ‫"אדם מניחו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת‪ ,‬מפני כריעות‬ ‫והשתחויות"‪ .‬והקשו התוס' הלא אסור לשחות? ותירצו‪,‬‬ ‫ובה"ל ד"ה המתחיל)‪ .‬ואם נשמת הוא חלק מהברכה‪ ,‬גם באמצע‬ ‫שבת אומרים המלאכים לפני הקב"ה אין לנו כנף לומר בה‬ ‫דהאיסור אינו אלא בתחילת ברכה ובסופה‪ ,‬אבל באמצע מותר‬ ‫נשמת אינו עונה אמן כדין באמצע ברכה‪.‬‬ ‫שירה‪ ,‬ואומר להם הקב"ה‪ ,‬בשבת איני צריך לשירתכם‪ ,‬כמו‬ ‫– שהרי באמצע אין דין חז"ל לשחות‪ ,‬ולא שייך לא עקירה ולא‬ ‫ב‪ .‬אשר יצר – דעת המשנ"ב (סי' נ"א ס"ק ח') שהיוצא מבית הכסא‬ ‫שנאמר "מכנף הארץ זמירות שמענו" – כאן בארץ יש לי עם‪,‬‬ ‫יוהרא‪ .‬וכן פסק השו"ע (סי' קי"ג)‪.‬‬ ‫באמצע פסוקי דזמרה יכול לברך אשר יצר‪' ,‬וכן כל ברכת‬ ‫והם יאמרו שירה‪ .‬הרי שבשבת שירת ישראל גדולה כל כך עד‬ ‫הודאה מותר לברך'‪ ,‬שנעשית חלק מהשבח שבפסוקי דזמרה;‬ ‫שהיא דוחה את שירת המלאכים‪.‬‬ ‫ובגמ' (ל"ד ע"ב)‪" :‬הכורע בהודאה הרי זה מגונה" – "בהודאה של‬ ‫הלל ובהודאה של ברכת המזון"‪ ,‬ופירש"י‪ :‬השוחה ב"הודו לה'‬ ‫אבל באמצע ישתבח אסור‪ ,‬שהוא באמצע נוסח ברכה‪ .‬ולפי"ז‪,‬‬ ‫"נשמת כל חי" – מחברו וטעם אמירתו בשבת‬ ‫כי טוב" שבהלל‪ ,‬או ב"ועל הכל ה' אלקינו אנחנו מודים לך"‬ ‫קודם נשמת יכול לברך‪ ,‬אבל משהתחיל נשמת‪ ,‬או כשעומד‬ ‫ב"שוכן עד"‪ ,‬לא יברך‪.‬‬ ‫ואחת מן ההוספות בשבת היא "נשמת כל חי"‪ ,‬שכבר נזכר בגמ'‬ ‫שבברכת המזון‪ .‬והוסיף ר"י‪ ,‬שהוא הדין ב"לך לבדך אנחנו‬ ‫ג‪ .‬שיר המעלות ממעמקים – פסק המטה אפרים שבימים‬ ‫(פסחים קי"ז ע"ב – קי"ח ע"א)‪ .‬וברוקח איתא שאנשי כנסת הגדולה‬ ‫מודים" שבנשמת‪ .‬וכן פסק המחבר (סי' קי"ג סעי' ג')‪ ,‬וכן העתיק‬ ‫הנוראים‪ ,‬כשהש"ץ אומר "שיר המעלות ממעמקים" והיחיד‬ ‫חיברוהו – עזרא ובית דינו‪ ,‬שקבעו את כל נוסח התפלה‬ ‫כאן (סי' רפ"א סעי' א')‪' :‬אין לשחות כשאומר ולך לבדך אנחנו‬ ‫באמצע פסוקי דזמרה‪ ,‬רשאי לאומרו עמהם‪ ,‬שהרי מוסיף שיר‪.‬‬ ‫והברכות‪' ,‬ומהם כמה נביאים'‪ .‬ומוסיף הרוקח‪ ,‬שנוסח נשמת‬ ‫מודים‪ ,‬שאין שוחין אלא במקום שתקנו חכמים'‪.‬‬ ‫ולפי"ז אין זה אלא קודם נשמת‪ ,‬אבל באמצע נשמת לא יאמרנו‪.‬‬ ‫חיברו עוד קודם שקבעו את ברכות השחר – "אלקי נשמה"‪,‬‬ ‫ביאור הט"ז – "מגונה" ולא איסור‬ ‫"פוקח עורים"‪" ,‬מתיר אסורים"‪" ,‬זוקף כפופים" – ולכן כולם‬ ‫אמנם מדברי הרמב"ם משמע שאינו כן‪ ,‬שבסדר התפלות בסוף‬ ‫רמוזים בנשמת‪" :‬והזוקף כפופים"‪" ,‬והמתיר אסורים" וכו'‪.‬‬ ‫והקשה הט"ז (סי' קי"ג ס"ק ג')‪ ,‬הלא אין זה תחילה וסוף של ברכה‬ ‫ספר אהבה מעתיק נוסח ישתבח‪ ,‬ומוסיף 'ובשבת נהגו העם‬ ‫להוסיף לפני ברכה זו' – ומעתיק כל נוסח נשמת‪ ,‬ומשמע‬ ‫ועוד מבאר הרוקח‪ ,‬שהכניסו בנשמת גם תפלות שהיו מקובלות‬ ‫אלא הרי הוא באמצע הברכה‪ ,‬שאז הלא מותר לשחות? ותירץ‪:‬‬ ‫שנשמת אינו חלק מהברכה‪ ,‬ולדבריו יכול לומר אז שיר‬ ‫בידם מן הקדמונים‪" :‬בפי ישרים תתרומם‪ ,‬ובשפתי צדיקים‬ ‫באמת אין כאן איסור‪ ,‬ולכן נאמר "הרי זה מגונה" – שאינו ראוי‬ ‫המעלות‪ ,‬לברך אשר יצר ולענות אמן‪ .‬אבל כיון שאין זה אלא‬ ‫תתברך‪ ,‬ובלשון חסידים תתקדש‪ ,‬ובקרב קדושים תתהלל" –‬ ‫לעשות כן‪ .‬והביאור הוא‪ ,‬משום ד"מודה" יש בו שני פירושים‪:‬‬ ‫דיוק ברמב"ם‪ ,‬משמעות הפוסקים כהתוס'‪ ,‬וכן משמע‬ ‫יצחק ורבקה תיקנום‪ ,‬ולכן ראשי התיבות ישרים צדיקים‬ ‫לשון הכנעה‪ ,‬כמו "ומודה רמי בר חמא לר' יהודה"‪ ,‬או לוה‬ ‫במשנ"ב‪.‬‬ ‫חסידים קדושים – "יצחק"‪ ,‬והאותיות האמצעיות של תתרומם‬ ‫שמודה למלוה – שנכנע ואומר "אתה צודק"; ולשון שבח והלל‪,‬‬ ‫תתברך תתקדש תתהלל – "רבקה"‪ .‬ורמז לזה בספה"ק‪:‬‬ ‫כמו "הכל מודים" – שאין כאן בפני מי להיכנע‪ ,‬אלא כולם‬ ‫ד‪ .‬הבא מאוחר ומדלג – כתב המשנ"ב (סי' נ"ב ס"ק ה') שבשבת‬ ‫"ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו" – "לנכח" ר"ת נשמת כל חי‪,‬‬ ‫משבחים את ההלכה‪.‬‬ ‫ידלג "למנצח" שלפני ברוך שאמר‪ ,‬והביא מהחיי אדם (כלל י"ט‬ ‫"אשתו" – אותיות תברך את שמך‪ .‬וכתב הרוקח שהוא הגדול‬ ‫וכלפי הבורא‪" ,‬מודים" הוא תמיד לשון שבח והלל‪ ,‬ובברכות‬ ‫ס"ו) שנשמת חייב לומר‪ ,‬ואינו יכול לומר תהלה לדוד ולהתחיל‬ ‫שבכל השירים‪ ,‬ויש לאומרו בנעימה ובקול רם‪.‬‬ ‫ההודאה שבשמו"ע תיקנו חז"ל פעולה של הכנעה‪ ,‬אבל לא‬ ‫ישתבח כבימות החול‪' ,‬כמדומה ששמעתי בשם הגר"א' שהוא‬ ‫ובטעם שהוסיפוהו בשבת‪ ,‬כתב הטור משום שנזכרת בו יציאת‬ ‫משום שזהו פירוש "מודים"‪ .‬ולכן השוחה ב"לך לבדך אנחנו‬ ‫"ברכת השיר"‪ .‬הרי שנשמת חלק מהברכה‪ ,‬ואין להתחיל‬ ‫מצרים‪ .‬והלבוש כתב‪ ,‬משום שבשבת יש נשמה יתירה‪ ,‬וכמו‬ ‫מודים" מראה שסובר ש"מודים" הוא לשון הכנעה‪ ,‬ומראה‬ ‫ישתבח אלא מנשמת‪ ,‬שכל זה ברכה אחת גדולה‪.‬‬ ‫שנתבאר מהזוה"ק – לכן ראוי לומר "נשמת כל חי תברך את‬ ‫עצמו כעם הארץ שאינו מבין פירוש המילות – ולכן "מגונה"‪,‬‬ ‫ה‪ .‬שהייה קודם נשמת – במשנ"ב (סי' נ"ג ס"ק ט') ע"פ המג"א‪:‬‬ ‫שמך"‪ ,‬להורות שבחלק הנשמה הנוסף – בו מודים להשי"ת‪.‬‬ ‫אבל אין בזה איסור גמור‪.‬‬ ‫יחיד שהגיע ל"ושמו אחד" קודם הש"ץ‪ ,‬אף שהעולם נוהגים‬ ‫אמנם יש להעיר‪ ,‬דלפי"ז מדוע כתב המחבר כאן בסי' רפ"א‬ ‫להמתין כדי להתחיל ישתבח יחד‪ ,‬אינו נכון‪ ,‬שאין להפסיק בין‬ ‫נשמת – "ברכת השיר"‬ ‫בלשון "אין לשחות‪ ...‬שאין שוחין אלא במקום שתקנו חכמים"‪,‬‬ ‫פסוקי דזמרה לברכה עליהם‪ ,‬אלא יאמר ישתבח מיד‪ ,‬וימתין‬ ‫במשנה (פסחים קי"ז ע"ב) על כוס רביעי "גומר עליו את ההלל‪,‬‬ ‫שמשמע איסור‪ ,‬וטעם זה הוא טעם האיסור שבתחילה וסוף‬ ‫אח"כ לענות על "קל חי העולמים"‪ .‬ולכאורה בשבת‪ ,‬אם נשמת‬ ‫ואומר עליו ברכת השיר"‪ ,‬ובגמ' (קי"ח ע"א)‪ :‬רב יהודה אמר‬ ‫של ברכה‪ ,‬ולא טעם ה"מגונה" שבט"ז‪ ,‬ולמה שינה המחבר‬ ‫הוא תחילת ברכת ישתבח‪ ,‬גם לנשמת לא ימתין‪ .‬אבל לשון‬ ‫"יהללוך"‪ ,‬ור' יוחנן אמר "נשמת כל חי"‪ .‬והקשו התוס' מדוע‬ ‫מלשונו בסי' קי"ג‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫המשנ"ב שם‪' :‬וכן בשבת‪ ,‬אם גמר פסוקי דזמרה קודם הש"ץ‪,‬‬ ‫נקרא נשמת "ברכת השיר"‪ ,‬ותירצו שכיון שקבעוהו לאומרו‬ ‫יאמר ישתבח מיד' – ולכאורה היה לו לומר "נשמת מיד"‪.‬‬ ‫היוצא מזה‬ ‫ואפשר שכוונתו לברכת ישתבח‪ ,‬שבשבת תחילתו הוא‬ ‫בשבת בסוף פסוקי דזמרה‪ ,‬נקרא "ברכת השיר"‪.‬‬ ‫◆ נשמת הוא חלק מברכת ישתבח ("ברכת השיר")‪ .‬קודם נשמת‬ ‫מנשמת‪ .‬ועוד אפשר‪ ,‬שדין שהייה בין מצוה לברכה אינו מעכב‬ ‫וביאור הדבר‪ :‬פסוקי דזמרה שחובה לאומרם בכל יום מתחילים‬ ‫עונה אמן על "קל חי העולמים" ושאר אמנים; משהתחיל נשמת‬ ‫בדיעבד‪ ,‬ולכן לענין דילוג והפסק בדיבור מחמירים‪ ,‬משא"כ‬ ‫ב"יהי כבוד" ומסתיימים ב"ושמו אחד" שאחר "אז ישיר"‪,‬‬ ‫– כדין באמצע ברכה‪.‬‬ ‫ו"ברוך שאמר" ו"ישתבח" אינם מעצם פסוקי דזמרה‪ ,‬אלא‬ ‫לענין שהייה לא החמיר‪.‬‬ ‫◆ היוצא מבית הכסא אחר שהתחיל נשמת – לא יברך אשר יצר‬ ‫ברכה לפניה וברכה לאחריה‪ ,‬כמו בהלל שמברכים לפניו‬ ‫עד אחר שמו"ע‪ ,‬או לדעות אחרות עד אחר "קל חי העולמים"‪.‬‬ ‫אין לשחות ב"לך לבדך אנחנו מודים"‬ ‫"לקרוא את ההלל" ולאחריו "יהללוך"‪ .‬וכמו שפסק המחבר (סי'‬ ‫◆ אין לדלג נשמת לעולם‪ ,‬אפי' כשמאחר מאוד‪.‬‬ ‫נ"ד סעי' א')‪ ,‬ישתבח הוא ברכה ארוכה‪ ,‬שהיה צריך לפתוח בברוך‪,‬‬ ‫◆ "שיר המעלות ממעמקים" עם הש"ץ – מותר רק עד נשמת‪.‬‬ ‫בגמ' (ברכות ל"ד ע"א)‪ :‬אלו ברכות שאדם שוחה בהן – באבות‬ ‫ולענות "המלך" באמצע נשמת – מסתבר שרשאי‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫אלא שכיון שהיא סמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך‪.‬‬ ‫תחילה וסוף‪ ,‬ובהודאה תחילה וסוף‪ .‬וענין השחיה‪ ,‬מבואר‬ ‫◆ אין לשחות ב"לך לבדך אנחנו מודים"‪.‬‬ ‫במאירי ובשאר ראשונים‪ ,‬שהיא פעולה של הכנעה והשפלה‬ ‫וחידשו התוס'‪ ,‬שנשמת שתיקנו בשבת אינו הוספה על פסוקי‬ ‫שמכניע ומשפיל עצמו לפני הרבונו של עולם‪ .‬ודוקא באבות‬ ‫דזמרה‪ ,‬אלא הוספה על הברכה – ברכת ישתבח בשבת‬ ‫ובהודאה‪ ,‬כתבו התוס'‪ ,‬משום שהן הברכות העיקריות שצריך‬ ‫מתחילה מ"נשמת"‪ .‬אנשי כנסת הגדולה תיקנו שבשבת יהא‬ ‫|| ג ||‬ ‫המשך פרדס ההלכה‬ ‫ברכהמ"ז כהקיצור שו"ע‪ ,‬אלא נהגו כהבית אפרים‪,‬‬ ‫שיטת הבית אפרים והדעת תורה – "כל‬ ‫את הברכה החשובה‪ ,‬ונקראת מזונות "קולא" לא‬ ‫שאינו ספק‪ .‬ולכאורה סתירה היא‪.‬‬ ‫הפירושים אמת"‬ ‫משום שהיא קלה בעצמה‪ ,‬אלא שאין צריך‬ ‫ונראה פשוט‪ ,‬דהשאלה אם השיטות מחלוקת הן‬ ‫והקשה בדעת תורה למהרש"ם (סי' קס"ח)‪ ,‬שהעולם‬ ‫המוציא‪ .‬ועוד‪ ,‬דבברכה אחרונה ודאי מעין שלש‬ ‫או לא‪ ,‬היא גופא מחלוקת – בין הבית אפרים‬ ‫אינו נוהג כן‪' ,‬וצ"ע'‪ .‬וכתב‪' :‬ויש לומר דכל‬ ‫היא הקולא‪ ,‬שלא להכניס עצמו בספק שלש‬ ‫והדעת תורה ובין הנוב"י ורעק"א – ולכן בכל‬ ‫הפירושים הם אמת‪ ,‬וכן ראיתי בשו"ת בית אפרים'‬ ‫ברכות; וכיון שבברכה אחרונה אי אפשר לחייבו‬ ‫מקום הולכים לקולא‪ :‬באוכל פרעצל"ס עם עוגות –‬ ‫(או"ח סי' י"ב)‪ .‬והיינו שאין כאן מחלוקת כלל‪ ,‬אלא‬ ‫בברכהמ"ז‪ ,‬ממילא גם בברכה ראשונה מברך‬ ‫נקטינן שלא פליגי‪ ,‬ואינו מברך אלא מזונות ועל‬ ‫כל אחד מפרש מה היו ה"כיסנין" שבגמ'; אבל כיון‬ ‫מזונות‪.‬‬ ‫המחיה; ובעוגות בתוך הסעודה – נקטינן דפליגי‪,‬‬ ‫שיסוד הדין הוא שאין קובעין עליו סעודה‪ ,‬אין‬ ‫היוצא מזה‬ ‫וכבר נפטרו בהמוציא‪.‬‬ ‫חילוק אם הוא "כיס"‪" ,‬תערובת" או "כסיסה" –‬ ‫◆ המוציא נתקן מחמת חשיבות הפת שהיא סועד‬ ‫ראגעלע"ך ועוגות טשאקלא"ד טשיפ"ס‬ ‫בכל אופן שאין אוכלים אותו לסעודה הכל מודים‬ ‫הלב‪ ,‬ובתנאי שיהא ניכר שדרך רוב בני אדם‬ ‫שברכתו מזונות‪.‬‬ ‫ומה שעל ראגעלע"ך מברכים בתוך הסעודה‪ ,‬הוא‬ ‫לקבוע עליה סעודה; ולכן פת הבאה בכיסנין‪,‬‬ ‫משום שהכריע המשנ"ב שעיקר השיטה היא דתלוי‬ ‫ויש לדייק כן מלשון המחבר‪ ,‬שלא כתב "יש להקל"‬ ‫שנאכלת לתענוג‪ ,‬ברכתה מזונות ומעין שלש‪.‬‬ ‫בהמילוי‪ ,‬שהיא שיטת רוב הפוסקים‪ .‬וז"ל הבה"ל‪:‬‬ ‫כבב"י‪ ,‬אלא "והלכה כדברי כולם"‪ .‬ועוד‪ ,‬דבסעי' י"ג‬ ‫◆ ג' שיטות בכיסנין‪ :‬ממולאת במתיקה (רבינו‬ ‫כתב המחבר "ירא שמים יצא ידי כולם"‪ ,‬וכאן לא‬ ‫יונה)‪ ,‬עיסה שנילושה במתיקה הניכרת בה‬ ‫'ולדינא נראה‪ ,‬דבאוכל דבר הנלוש בדבש ומי‬ ‫כתב כן – הרי שכל אחד מודה לחבירו‪ .‬ולפי"ז אף‬ ‫(רמב"ם)‪ ,‬עבים יבשים כקרעקער"ס (רב האי‬ ‫ביצים‪ ...‬כגון לעקעך וקיכלעך‪ ,‬או שאוכל כעבים‬ ‫גאון) – "והלכה כדברי כולם" מספק‪ ,‬וספק‬ ‫יבשים‪ ,‬לא יברך בתוך הסעודה אפילו אוכלן‬ ‫האוכל שני המינים יחד אינו מברך המוציא‬ ‫ברכות להקל‪.‬‬ ‫לקינוח‪ ...‬ואם אוכל מדברים הממולאים בפירות‪...‬‬ ‫וברהמ"ז‪ .‬וגם המשנ"ב (בבה"ל ובשעה"צ) מביא את‬ ‫המברך עליה בתוך הסעודה לא הפסיד‪ ,‬דמשמע‬ ‫הט"ז הנ"ל‪ ,‬ומ"מ מוסיף "אפשר דלא פליגי‬ ‫דרוב פוסקים סוברים כן דזה פת כיסנין'‪.‬‬ ‫אהדדי"‪ ,‬ואף שאינו מציין לבית אפרים‪ ,‬ודאי ידע‬ ‫שיעורי הלכות ברכות – המשך‬ ‫וקאקא"ו הרי הוא כמו מילוי פירות‪ .‬זאת ועוד‪,‬‬ ‫שיש צד כזה‪.‬‬ ‫סי' קס"ח סעי' ז' | שיעור יום ב' פרשת לך לך‬ ‫שבראגעלע"ך של היום יש גם תערובת בעיסה‪,‬‬ ‫קעי"ק וקוקי"ס בתוך הסעודה‬ ‫נמצא שיש בזה שתי שיטות יחד‪ ,‬ויש מהאחרונים‬ ‫ועיקר הנפק"מ ביסוד זה‪ :‬הכל יודעים שדברים‬ ‫פרדס השאלות‬ ‫שהכריעו דאם יש בו ב' שיטות אלו כבר נחשב פת‬ ‫הבאים לקינוח שלא מחמת הסעודה – קענדי"ס‪,‬‬ ‫שאלה‪ :‬האוכל בבת אחת כזית פרעצל"ס וכזית‬ ‫הבאה בכיסנין לענין זה‪ .‬ועוגה שעיסתה בלילה‬ ‫עוגה – האם מברך ברכת המזון?‬ ‫אייזקרי"ם‪ ,‬טשאקלא"ד‪ ,‬פאטעיט"א טשיפ"ס–‬ ‫רכה – מארבע"ל קעי"ק‪ ,‬ספאנדז"ש קעי"ק‬ ‫מברכים עליהם בתוך הסעודה שהכל או האדמה‪,‬‬ ‫שאלה‪ :‬עוגות וראגעלע"ך שמביאים לקינוח‬ ‫ובראוני"ס‪ ,‬ברכתם מזונות בודאי מטעם אחר‬ ‫שאינם ממאכלי הסעודה אלא "נאש" בעלמא‪.‬‬ ‫בסוף הסעודה – האם מברכים עליהם?‬ ‫כאשר יתבאר בשיעורים הבאים‪.‬‬ ‫ולכאורה גם עוגה שמביאים לקינוח יברך עליה‬ ‫ונשאלתי על טשאקלא"ד טשי"פ קוקי"ס‪ ,‬ונראה‬ ‫מזונות‪.‬‬ ‫האוכל שני מינים יחד‬ ‫שיש בהן שתי המעלות – א'‪ ,‬תערובת מתיקות‬ ‫אך כתבו הדגול מרבבה ורעק"א‪ :‬כל מה שמברכים‬ ‫הנה נתבאר שלפי הב"י והט"ז‪ ,‬שלש השיטות בפת‬ ‫בהעיסה גופא‪ ,‬ב'‪ ,‬הטשאקלא"ד טשיפ"ס הם‬ ‫מזונות הוא מכח הספק‪ ,‬והקולא היא מזונות כנגד‬ ‫הבאה בכיסנין – מילוי (ר"י)‪ ,‬תערובת בעיסה‬ ‫כמילוי שהם עיקר העוגה ושמה עליה‪ ,‬ואינם כמו‬ ‫המוציא [כמו שנתבאר לעיל]; אבל בתוך הסעודה‬ ‫(רמב"ם)‪ ,‬קרעקער"ס ופרעצעל"ס שכוססין אותם‬ ‫שנותנים צימוקים שבחלה שהם רק טפל‪ ,‬ולכן יש‬ ‫שכבר בירך המוציא‪ ,‬אז נמצא הקולא הפוכה –‬ ‫(רה"ג)‪ .‬וג' דעות הללו מחלוקת הן‪ ,‬ולכל שיטה‬ ‫לברך עליהם בתוך הסעודה‪ ,‬משא"כ כאן ולכן יש‬ ‫והיינו שהקולא היא שלא לברך כלל‪ ,‬שמא היא‬ ‫האופן האחר הוא המוציא‪ ,‬אלא שמספק דרבנן‬ ‫לברך עליהם בתוך הסעודה‪ .‬וכן עוגות עם‬ ‫המוציא וכבר נפטרה‪.‬‬ ‫מקילין‪ ,‬וזהו "והלכה כדברי כולם" – שעל עוגות‪,‬‬ ‫ספרינקל"ס יש בהם ב' שיטות‪ ,‬תערובת בהעיסה‬ ‫וכתבו דלכן אינו מברך עליה אלא כשיש בה כל‬ ‫ואפילו על ראגעלע"ך העשויים מעיסת חלה‪ ,‬וכן על‬ ‫עצמה והספרינקל"ס הוי כמילוי‪ .‬אמנם עוגת דבש‬ ‫קרעקער"ס ופרעצעל"ס‪ ,‬מברכים מזונות‪.‬‬ ‫פשוטה – אין מברכים עליה בתוך הסעודה‪.‬‬ ‫שלש השיטות – א'‪ ,‬מילוי‪ ,‬ב'‪ ,‬תערובת בהעיסה‪ ,‬ג'‪,‬‬ ‫כסיסה‪ .‬והיינו כגון וועיפע"ר‪ ,‬שיש בו מילוי‪,‬‬ ‫ולפי"ז העלו הפוסקים דבר נפלא‪ :‬דאף שהאוכל‬ ‫היוצא מזה‬ ‫עיסתו מתוקה‪ ,‬והוא נכסס; וכתב בפסקי תשובות‬ ‫קוק"י מתוקה לבדה מברך מזונות כהרמב"ם‪,‬‬ ‫◆ האוכל כזית פרעצעל"ס וכזית עוגות – מברך‬ ‫שכן הוא בעפ"ל שטראד"ל‪ ,‬שהוא ממולא‪ ,‬עיסתו‬ ‫והאוכל פרעצ"ל לבדו מברך מזונות כרה"ג‪ .‬אבל‬ ‫מזונות ועל המחיה‪ ,‬ולא המוציא וברהמ"ז (כבית‬ ‫מתוקה ופריכה‪ .‬אבל עוגה שאין בה אלא תערובת‪,‬‬ ‫האוכל את שניהם‪ ,‬ויש בו כזית מכל אחד ואחד‪,‬‬ ‫אפרים ודעת תורה‪ ,‬ודלא כקיצור שו"ע)‪.‬‬ ‫ואפילו ראגעלע שיש בה מילוי ותערובת אך אין בה‬ ‫בודאי מחויב בהמוציא‪ ,‬שהרי לר"י שניהם‬ ‫◆ בתוך הסעודה יש חילוק‪ :‬עוגות מתיקות רגילות‪,‬‬ ‫כסיסה – לדבריהם לא יברך‪.‬‬ ‫המוציא‪ ,‬ולהרמב"ם הפרעצ"ל המוציא‪ ,‬ולרה"ג‬ ‫פרעצעל"ס וקרעקר"ס‪ ,‬אין מברכים עליהם‪ ,‬אפי'‬ ‫אבל לשיטת הבית אפרים והדעת תורה‪ ,‬שג'‬ ‫העוגה המוציא‪[ .‬ואין חילוק אם אוכלם כאחד או‬ ‫אוכל אותם לקינוח‪ .‬אבל ראגעלע"ך‪ ,‬וכל מיני‬ ‫השיטות כל אחד מודה לחבירו‪ ,‬בודאי מברך‬ ‫בזה אחר זה]‪ .‬וכ"כ בקיצור שו"ע‪' :‬באוכל יחד שני‬ ‫כיסנין ממולאים‪ ,‬וכן עוגות טשאקלא"ד טשיפ"ס‬ ‫מינים‪ ...‬ממה נפשך' מברך המוציא‪ ,‬ואם אכל כזית‬ ‫מזונות גם בתוך הסעודה‪ .‬וזהו שכתב המשנ"ב על‬ ‫וספרינק"ל קוקי"ס מברכים עליהם מזונות‪ .‬עוגה‬ ‫דברי הדגו"מ ורעק"א "אפשר דלא פליגי אהדדי"‪.‬‬ ‫מזה וכזית מזה – מברך ברכהמ"ז‪.‬‬ ‫מבלילה רכה – מברכים עליו באמצע הסעודה‪.‬‬ ‫ישוב מנהג העולם‬ ‫ולפי"ז יוצא חידוש גדול למעשה‪ ,‬שהאוכל כזית‬ ‫קרעקער"ס וגם כזית עוגות‪ ,‬יתחייב בברכהמ"ז‪.‬‬ ‫והעולם נוהג שעוגות הבאות לקינוח אין מברכים‬ ‫ונקודה זו יש ללמוד ממנה לכל הענינים‪ :‬כל‬ ‫עליהן – כהדגו"מ‪ ,‬שהוא ספק‪ .‬ולאידך באוכל כזית‬ ‫שהסיבה לברך מזונות היא מספק‪ ,‬הרי כשיש לפניו‬ ‫פרעצלס וכזית עוגיות‪ ,‬אין שום אדם שמברך‬ ‫שני המינים יש כאן המוציא בודאי‪.‬‬ ‫התודה והברכה‬ ‫לידידנו הנכבדים שהשתתפו בהוצאות הגליון‬ ‫הגליון השבוע נתנדב ע"י ידידנו‬ ‫הרה"ח ר' יוחנן גראס הי"ו‬ ‫יפנה להגבאים הי"ו‬ ‫יזכה לרוב ברכה והצלחה בכל מעשי ידיו‬ ‫ולראות רוב נחת מכל יוצ"ח‬