קול דודי · Kol Doidy — לך לך (2026-10-19)

גליון ק"ע – לך לך תשפ"ז
ויש לבאר ע״פ המבואר ברמב״ם פ״א מהל׳ עבודת כוכבים ,שאברהם הכיר את
בוראו בכח עצמו ,שיבר צלמי אביו ופרסם אלקותו במסירות נפש בבבל ואח״כ
ואעשך לגוי גדול וגו' והיה ברכה (י"ב ב').
בא״י .והראב״ד מקשה ,הלא קדמו לו שם ועבר ,ומבארים הראב״ד והכ״מ דשם ברש"י ד"א ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלקי אברהם ואברכך וכו' יכול
ועבר נשארו בתוך כותלי הישיבה ,ואילו אברהם יצא לפרסם שם שמים ברבים. יהיו חותמין בכולן ת"ל וכו' בך חותמין ולא בהם ,נראה דהענין הוא שזכות
ובזה יובן המו״מ שבין מלכי צדק לאברם .מלכי צדק ,שהוא שם בן נח אאע"ה אין לו דומה דהוא מעצמו הכיר אלקיו אלא דעדיין לא זכה לגמרי וע"כ
כפירש״י ,נקרא ״כהן לא־ל עליון״ בלי ״קונה שמים וארץ״ ,שעבודתו היתה בינו ישמעאל נולד ממנו וכן יצחק נולד ממנו עשו ורק ביעקב היה הזכות של האבות
להקב״ה ולא בפרסום לחוץ .והוציא לחם ויין ,שפירש״י שהם רמז למנחה גדול כבר כ"כ שלא נמצא פסול בזרעו ואז למפרע נתברר זכותו של אאע"ה וזה
ונסכים ,להורות לאברם שעיקר העבודה להתקדש ולהתעלות במדרגת הכהונה מה שאומרים כאן דאחרי שכל האבות הוזכרו בהאי קרא יכול יהיו חותמין
לעבודת המקדש .אבל בברכת אברם הוסיף ״קונה שמים וארץ״ ,וכפירוש הכלי בכולם ונאמר דזכות כולם שוה וע"כ לסוף ג' דורות כל תולדותם צדיקים ת"ל
יקר שאברהם פרסם שם ה׳ ועשאו כביכול קונה שמים וארץ בעיני הבריות. והיה ברכה בך חותמין ולא בהם דסו"ס זכותך גדולה משלהם רק דהוצרך לסיוע
ובזה יתיישב אולי שהקדים ברכת אברם לברכת ה׳ ,אף שבאוהחה״ק מביא זכותם להשלים שלמות התולדות וזה מה שאמר הנביא יעקב אשר פדה את
מהמדרש שהיתה עליו טענה שהקדים העבד לרבו ,די״ל שבכוונה הדגיש תחילה אברהם דע"י יעקב נתגלה למפרע כחו של אברהם.
עבודת אברם בגילוי ובמסירות נפש ,ולבסוף אמר ״וברוך א־ל עליון אשר מגן ואעשך לגוי גדול וגו' והיה ברכה (י"ב ב').
צריך בידך״ :שאחרי כל עבודתך וזכויותיך עדיין אתה צריך הגנה מן השמים, ברש"י דהדרך ממעט פריה ורביה והשם והממון ואח"כ ד"ה והיה ברכה
דהמפיץ מעינות הקדושה בחוץ עלול להכניס הקדושה בקליפה ולחזקה ,ומנין הברכות נתונות בידך עד עכשיו היו בידי ברכתי לאדם ונח ומעכשיו אתה תברך
שתזכה תמיד לנסים שישמרוך .וממילא טען שאולי עדיפה דרכו ,שלא לצאת את אשר תחפוץ .ונראה לפרש דמה שבירך אדם היינו בממון דנתן לו את כל
כ״כ בפרהסיא. הארץ וכמו שאמר לעיל (א' כ"ט) הנה נתתי לכם את כל עשב וגו' אבל לגבי
אולם אברם לא קיבל עצתו ,שכבר ידע שיתן לו הקב״ה אות ומצוה לשמרו פריה ורביה לא נתקיים אצלו דבא המבול וכילה את כל בניו ואצל נח בירך אותו
מצות מילה ,שניתנה לו בקרוב אח״כ ,ובכחה יוכל לפרסם אלקותו בריש גלי בלי בפריה ורביה דכל באי עולם הם בניו ובשניהם לא נתברכו בשם וע"כ אצל
לירא מן הקליפות והמקטרגים .וכדי שיוכל לזלזל בעצתו לא רצה לקבלה בחנם, אברהם חוץ מהברכות שנתן לו כמו לאדם ונח והיינו ממון ופריה ורביה נתן לו
אלא שילם עליה בנתינת מעשר מכל [עי׳ בשם הגדולים להחיד״א ,בערך ר׳ הקב"ה הברכות בידו שיתגדל שמו שהוא ראוי לברך אחרים.
יהודה ארי׳ די מודינא ,על ״ותפרעו כל עצתי״ ,שהמקבל מתנת חנם אינו יכול
לזלזל בה ,משא״כ המשלם עבורה יכול לעשות בה כרצונו]. וילך למסעיו וגו' (י"ג ג').
והוסיף אברם לומר למלך סדום ״אם מחוט ועד שרוך נעל״ ,שבזכות זה זכו ברש"י שני פירושים למדך דרך ארץ שלא ישנה אדם מאכסניא שלו ד"א
ישראל לחוט של תכלת ולרצועה של תפילין (סוטה י״ז .).התכלת מזכירה את בחזרתו פרע הקפותיו .ויש לומר דשני הפירושים תלוים זה בזה דאם חוזר
הרקיע וכסא הכבוד ,בחינת עבודת מלכי צדק להתעלות במדרגה; ואילו לאכסניא שלו והוא מתכבד בו להכניס לביתו אורח גדול ומכובד בעשירות רק
בתפילין נאמר ״וראו כל עמי הארץ כי שם ה׳ נקרא עליך ויראו ממך״ ,בחינת כדי שיוכל לפרוע הקפותיו נראה כרבית דמשום החוב נהנה בעל האכסניא
עבודת אברם לפרסם שם שמים ברבים .וע״כ אמר ״הרמתי ידי אל ה׳ א־ל עליון שחוזר ולן אצלו וע"כ אמרינן דלא ישנה אדם מאכסניא שלו אפילו אם אינו חייב
קונה שמים וארץ״. לו כלום וממילא אין כאן רבית אם בא אצלו לשלם לו דבלא"ה היה בא אצלו.
כמ״כ בחתן וכלה :קודם חתונתם עבודתם להתעלות ,להשלים ולהכין א״ע, הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי אם השמאל ואימנה ואם הימין
בבחינת עבודת מלכי צדק; וכשנעשים איש ואשה וזכו — שכינה ביניהם, ואשמאילה (י"ג ט')
ועליהם לקדש שם שמים שיראו הבריות האיך בונים בית לתפארת. כתוב אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד ואמרו ז"ל הרוצה להחכים
ידרים והרוצה להעשיר יצפין דדרום מכוון נגד הימין וצפון כנגד השמאל [עי'
ויאמר אברם אל מלך סדם הרמתי ידי וגו' (י"ד כ"ב). כאן בת"א אם את לצפונא ואנא לדרומא וכו'] ואולי יש לפרש בדרך דרוש
ברש"י לשון שבועה מרים אני וכו' וכן בי נשבעתי וכו' דרש"י מתקשה למה דאברם הציע ללוט לעשות עמו הסכם של יששכר וזבולון כיון דאנחנו שנינו
נקט הפסוק לשון עבר כיון דעתה הוא דנשבע ומש"ה מביא דוגמאות דשייך עשירים כדאי שאחד לבד יעסוק בצאן ופרקמטיא והשני יעסוק בתורה וע"כ אמר
לכתוב לשון עבר על ההוה אבל בת"א תרגם ארימית ידי בצלו וכו' היינו דלא ללוט אם אתה הולך לצד השמאל והיינו לצד העושר אז אני אלך לצד הימין לצד
הרים ידו בשבועה אלא בתפילה וזה בודאי לא עכשיו הוא דהרים ידו בתפילה החכמה ואם להיפך אז להיפך מה כתוב אח"כ וישא לוט את עיניו וירא את כל
אלא לפני כן התפלל שלא יצטרך לבא לידי מתנת בשר ודם כדי להתעשר וא"כ ככר הירדן כי כולה משקה וגו' שלא הסכים להנ"ל שראה חשיבות רק בדבר
ניחא לשון עבר דהזכיר למלך סדום את תפילתו שכבר התפלל [וקצת תימה גשמי ולא היה מסוגל להבין חשיבות דבר רוחני להשתתף שותפות כנ"ל עם
שרש"י לא הזכיר את התרגום כדרכו כשמפרש באופן אחר]. אברם.
ויוצא אתו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספור הכוכבים אם תוכל לספר כי את כל הארץ אשר אתה ראה לך אתננה וגו' ושמתי את זרעך כעפר הארץ
אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך (ט"ו ה'). אשר אם יוכל איש וגו' (י"ג ט"ו–ט"ז).
לכאורה כיון דהתחיל הפסוק באמירת הקב"ה לאברם ויאמר הבט נא וגו' כאן לא אמר הכתוב והאמין בה' ויחשבה לו צדקה כמו שאומר אח"כ ט"ו
למה לו לחזור ולומר עוד הפעם לבסוף ויאמר לו כה יהיה וגו' הוי סגי דלומר לו ו' על אותה הבטחה ממש ואולי יש לומר דשם אמר לו הקב"ה וספר הכוכבים
אם תוכל לספור אותם כה יהיה זרעך ומזה נראה דכיון דאמר לו הקב"ה ספור אם תוכל לספור אתם ויאמר לו כה יהיה זרעך משא"כ כאן שאמר לו הקב"ה
את הכוכבים היה מוטל על אברם לספור עד שראה בעצמו שאינו יכול לספור ושמתי את זרעך כעפר הארץ והחילוק הוא דכוכבים הם בשמים והעפר הוא
וזה לקח זמן וע"כ הפסיק הדיבור אליו בספירת הכוכבים שספר אברם ואחרי מהארץ וע"כ כשהבטיח לו שזרעו יהיה רב ככוכבים יש בזה גם משמעות שיהיו
ההפסקה התחיל הדיבור עוד הפעם כשאברם אמר להקב"ה שראה שאינו יכול למעלה ברוחניות דוגמת השמים שהם למעלה וע"ז אומר לנו הכתוב והאמין
לספור ואז אמר לו הקב"ה באמירה מחודשת כה יהיה זרעך. בה' דזה חידוש ורבותא להאמין שבזכותו יהיה זרעו צדיקים או עכ"פ ישארו עם
ויהי אברם וגו' התהלך לפני והיה תמים (י"ז א'). הנבחר [עי' בדרך ה' לרמח"ל דאברהם זכה לזרעו שישאר עם הנבחר] ולא חשש
ברש"י במצות מילה תהיה תמים וקשה דאצל נח כתיב צדיק תמים היה דילמא יגרום החטא וירדו ממדרגה זו אבל כאן שהבטיח לו הקב"ה רק ריבוי
בדורותיו ואף דעדיין לא נצטוו על המילה בכ"ז נקרא תמים ונראה לתרץ דענין כעפר הארץ בכמות לבד ולא באיכות אין בזה חידוש אם מאמין.
התמימות הוא להיות מקושר עם הקב"ה וממילא שם אצל נח כיון דכתיב את ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לא־ל עליון וגו' (י"ד י"ח).
האלקים התהלך נח שהיה צריך סעד לתומכו וללכת עמו בכל מקום נקרא תמים בפסוקים אלו מוזכר ארבע פעמים א־ל עליון ,וב' פעמים קונה שמים וארץ,
ורוח הקודש נצבת עליו וכו׳ לכאורה קשה דעד כאן כבר דיבר הקב״ה עמו כמה ע"י קשר זה גופא שהיה קשור עם הקב"ה משא"כ אצל אברהם שכתוב אצלו
פעמים ולא מצינו שנפל על פניו וכגון בתחילת הפרשה ויאמר ה׳ אל אברם לך התהלך לפני שהולך לבד אז צריך אות וסימן שהוא שייך להקב"ה ליקרא תמים
לך וגו׳ ונראה דרק כאן אחרי שנצטוה על המילה נעשה חסר במה שלא מל אבל ואות הזה הוא אות המילה דומיא דעבד שאדונו קושר לו אות כדי שיכול ללכת
עד שלא נצטוה לא היה מחוסר כלום ואף דמביא רש״י גם מבלעם דכתיב בו בכל מקום שרוצה בלי להתפרד ממנו דתמיד ניכר שהוא עבדו של פלוני.
נופל וגלוי עינים שאני התם דלא משום מילה הוא דנפל אלא משום כל שאר
טומאות שהיה שקוע בהן.
ויפל אברם על פניו וידבר וגו' (י"ז ג')
ברש״י ד״ה ויפל וכו׳ ממורא השכינה שעד שלא מל לא היה לו כח לעמוד
בענין מצות מילה
לא ימול הוא דיתחייב כרת הא כל דעדיין ימול אין שהב"ד הם הם הדואגים שמצות המוטלות על בגמ' קידושין דף כ"ט .ת"ר האב חייב בבנו
בו כרת. הצבור יתקיימו דומיא דמה שמפרש רש"י בפירושו למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וכו'
אבל הראב"ד משמע לו לשון הגמ' כפשוטה עה"ת אהא דכתיב פרשת פנחס [במדבר כ"ח ג'] למולו מנין דכתיב [בראשית כ"א ד'] וימל אברהם
דכל עיקר מצות מילה אצל מי שנתגדל ועדיין לא ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו וגו' ופירש רש"י את יצחק בנו והיכא דלא מהליה אבוה מיחייב בי
נמול נלמד אך ורק מקרא דוערל זכר אשר לא ימול אזהרה לב"ד ע"ש שהם שלוחי הצבור לקיים מצותם דינא למימהליה דכתיב [שם י"ז י'] המול לכם כל זכר
וגו' ונכרתה וגו' דחיוב כרת הוא המקור לחיוב למול ושוב כשנתגדל הבן ולא מל אותו אביו וגם לא מלו והיכא דלא מהליה בי דינא מיחייב איהו למימהל
וכיון דהחיוב למול פשיטא דהוא תמידי בע"כ דחיוב אותו ב"ד למידין דהאי מצוה דהמול לכם וגו' עליו נפשיה דכתיב וערל זכר אשר לא ימול את בשר
כרת הוא תמידי. היא מוטלת דהלא אותו הוא דהענישה תורה בכרת ערלתו ונכרתה וכו' לפדותו מנלן דכתיב [שמות י"ג
והנה במנ"ח מצוה ב' האריך לדון על מצות אם הוא ערל שמוכח דעל הראוי ליענש הוא דמוטל י"ג] כל בכור בניך תפדה וכו ' ללמדו תורה מנלן
האב הנ"ל למול את בנו אי שייכא רק בקטנותו של לקיים המול לכם וגו' להסיר ערלתו. דכתיב [דברים י"א י"ט] ולמדתם אותם את בניכם
הבן או דגם כשנעשה גדול עדיין איכא מצוה על האב ובהנ"ל יתבאר היטב דעת הרמב"ם בהא דפליג וכו'.
למולו אפילו אי נימא דאז גם הוא עצמו חייב למול עם הראב"ד לגבי חיוב כרת שעל המבטל מצות לגבי מצות מילה רואין דהגמ' מביאה שלשה
א"ע כדנראה בפשטות מלשון הברייתא והוא מביא מילה דבפ"א ה"ב מהלכות מילה כותב הרמב"ם פסוקים עבור שלשה מצווין נפרדים שנצטוו לקיים
ראיות לכאן ולכאן ואחת מהן דאיכא לדייק מלשון וז"ל בסו"ד נתעלם מב"ד ולא מלו אותו כשיגדיל מצוה זו ולכאורה איכא לעיין בזה דלגבי חיוב האב
הברייתא שם בקידושין דגם על בנו גדול איכא חיוב הוא חייב למול א"ע וכל יום ויום שיעבור עליו למול את בנו אין הש"ס מביא שום לשון של צווי רק
על האב למולו מדכלל תנא חיובו למולו יחד עם משיגדיל ולא ימול א"ע הרי הוא מבטל מ"ע אבל עובדא שסיפר הכתוב לגבי מילת יצחק אבינו דכתיב
חיובו להשיאו אשה ולגבי להשיאו אשה ודאי אינו חייב כרת עד שימות והוא ערל במזיד ע"ש בו וימל אברהם את יצחק בנו וגו' ואילו לגבי
דבגדול משתעי א"כ משמע דגם למולו בגדול וכותב עליו הראב"ד א"א אין בזה תבלין וכי משום החיובים האחרים שיש לאב על בנו וכגון לפדותו
משתעי ויש לכאורה לדחות דהלא להשיאו אשה התראת ספק פוטרין אותו מן השמים וכל יום עומד וללמדו תורה שפיר מביא הש"ס הוכחות מלשונות
ודאי לא שייך בקטנותו ואילו למולו עיקר חיובו באיסור כרת עכ"ל. של מצוה דכתיב בכור בניך תפדה וגו' ולמדתם
בקטנותו וא"כ מוכח דהברייתא לא נתכוונה להשוות [איברא דלדינא אין כ"כ נ"מ בין הרמב"ם אותם את בניכם וגו' ועוד יש לתמוה דלגבי החיוב
כל הני מצות האב על הבן זל"ז לגבי זמן חיובם ושוב והראב"ד דמי שמת ערל לכו"ע חייב כרת ומי שמל שיש לו אם הגדיל למול א"ע לא מביא שום ראיה על
מדייק המנ"ח איפכא דרק בקטנותו חייב האב למול א"ע אפילו אם שהה עד הזקנה לכו"ע נפטר מן הכרת ציווי ואפילו לא מאיזה עובדא שרואין בה קיום
את בנו מלשון הפסוק המובא שם בש"ס דכתיב וימל מ"מ איכא נ"מ אם נאנס לפני מיתתו ולא יכול עוד מצוה אלא רק קרא דחיוב כרת דכתיב וערל זכר אשר
אברהם את יצחק בנו וגו' דסיומא דקרא בן שמונת למול דלרמב"ם פטור מכרת כיון דלא היה ערל לא ימול בשר ערלתו ונכרתה וגו' וכאילו מילתו ע"י
ימים וגו' דמשמע מצות האב על הבן רק כשהוא קטן במזיד בשעת מיתה ולראב"ד חייב כרת כיון דלא מל עצמו היא רק הצלה ושמירה מחיוב כרת.
וממשיך המנ"ח וכותב דהכי מדוייק גם מלשון כשהיה יכול למול]. ונראה בביאור הענין דכל עיקר המצות עשה
הרמב"ם פ"ה ה"ה מהלכות ק"פ שכתב וז"ל כשם ונראה לפרש דפליגי הרמב"ם והראב"ד בביאור שבמילה נלמדת אך ורק מפסוק אחד לבד והוא
שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הגמ' הנ"ל בקידושין דלדעת הרמב"ם כוונת הגמ' הפסוק שהגמ' מביאה על החיוב של הב"ד למול את
הקטנים וכו' הרי דדוקא בקטנים משתעי ע"ש אלא כדנ"ל דהחיוב למול המוטל על מי שנתגדל ועדיין מי שאביו לא מל אותו והיינו קרא דהמול לכם כל
דגם בזה איכא לדון ולומר דלעולם גם בגדול האב לא נימול בעיקרו הוא מקרא דהמול לכם כל זכר דבו זכר שיש בה לשון ציווי ובו ציוותה תורה ציווי כללי
מצווה אלא דאי נימא דאז גם הבן מצווה כדנראה איכא לשון ציווי למול והוא גם עיקר המקור בין למול אלא דלא פירש הפסוק לא הזמן שחל בו
שם בש"ס ממילא אין בהעדר מילת בנו גדול פשיעה לחיוב המוטל על האב ובין החיוב שעל הב"ד למול החיוב למול וגם לא מי נתחייב לקיים המצוה ולגבי
חזקה כ"כ שתעכב האב ממצות ק"פ כיון דאין הדבר את הקטן והכל כדנ"ל והא דמביא הש"ס קרא דערל זה איכא לימודים נוספים שבהם שפיר סגי אפילו
תלוי בו לבדו. זכר וגו' ונכרתה וגו' להוכיח דמי שנתגדל חייב למול בדליכא בהו לשון של ציווי כיון דהציווי כבר ידענו
ומ"מ לפי המבואר לעיל דכל עיקר מצות מילה א"ע אין הכוונה שיהא מזה לימוד על מצות מילה ליה מקרא דהמול לכם וגו' ואשר ע"כ מקרא דוימל
נלמדת מקרא דהמול לכם כל זכר והא דמייתינן אלא רק להוכיח דמשנתגדל החיוב למול חל על אברהם את יצחק בנו וכו' למידין ראשית כל דשייכא
מקרא דוימל אברהם את יצחק וגו' ללמד דשייכא עצמו דכיון דאם הוא ערל יתחייב כרת א"כ עליו המצוה לקיימה בקטן משמונת ימים ללידתו
המצוה לאב על הבן כשהוא קטן רבותא היא האי לדאוג שלא יבא לידי כך ונמצא דמה שכתב הרמב"ם כדמפורש שם בסיפא דהאי קרא ועוד למידין משם
ילפותא לחדש חיוב האב על הבן כשהוא קטן דיש דבכל יום ויום וכו' הרי הוא מבטל מצות עשה וכו' דעל האב הוא דמוטל אז החיוב אבל אם האב לא מל
למולו אע"ג דאינו ראוי למצות ולפ"ז פשיטא היינו מצות עשה של המול לכם כל זכר ומצוה זו פשיטא דלא בטלה המצוה דכל ענין מצות האב
דמשנתגדל שוב חוזרת מילה להיות ככל שאר מצות אינה תלויה בחיוב כרת וכמ"כ חיוב כרת אינו מלמד שנלמדה מהא דאברהם מל את יצחק לא ראינו שם
דהמחוייב בה הוא שצריך לקיימה ומנ"ל דיהא עוד על מצות עשה שיש למול והא דכתב דאינו חייב כרת שיהא לעיכובא רק שהקדימה אותו הפסוק לזכותו
חיוב על האב למול בנו כשהוא גדול. עד שימות והוא ערל במזיד נלמד מפשטיה דהאי למול את בנו קטן וממילא אם לא מל והבן עדיין קטן
ומלשון הרמב"ם בפיה"מ שבת פרק ר"א דמילה קרא דכתיב וערל זכר אשר לא ימול בשר ערלתו וצריך שיהא נמול כמו שנימול יצחק דראינו דגם
איכא משמעות ברורה דס"ל דרק בקטן מצווה האב ונכרתה וגו' דימול כתיב לשון עתיד ללמד דרק אי בקטן אית ביה משום המול לכם וגו' וא"א לחייבו
עליו למולו שכתב הוא עצמו דהלא קטן
דכשיגדל הילד ויגיע לזמן הוא בכה"ג בע"כ
חיוב המצות נפטר כל אדם דהמצוה על שאר
ממילתו ונתחייב הוא ישראל וזה פירוש הא
למול א"ע ע"ש. דאמרו ב"ד חייב וכו'
קול דודי כללים סי' תק"ב
