gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

לב שומע · Lev Shomea — לך לך (2026-10-19)

מוציא לאור: לב שומע · Lev Shomea

שבוע: לך לך (2026-10-19)

לב שומע · Lev Shomea — לך לך (2026-10-19)

פתח את ה-PDF הורדה

‫ב"ה‬ ‫ﬥב לﬢעת‬ ‫גﬥיון‬ ‫מאמרי תורה בהלכה ואגדה מוסר וחסידות‬ ‫יו"ל ע"י תלמידיו ושומעי לקחו של‬ ‫מורינו הרב שמעיה לעוו שליט"א‬ ‫דומ"ץ וראה"כ יטב לב דסאטמאר לאנדאן יצ"ו‬ ‫פתחי לב‬ ‫מפיהם ומפי כתבם‬ ‫עיונים בפרשת השבוע‬ ‫לקט אמרים ופנינים יקרים‬ ‫ספק מילה ביום טוב שני‬ ‫לך לך מארצך ‪ -‬שכר פסיעות‬ ‫״זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין‬ ‫זרעך אחריך‪ ,‬המול לכם כל זכר״ (יז‪ ,‬י)‬ ‫במדרש רבה (פרשתן לט ט)‪" ,‬אל הארץ אשר אראך‪ ,‬ולמה לא גלה לו‪ ,‬כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר‬ ‫על כל פסיעה ופסיעה"‪ .‬במתנות כהונה פירש (בשם הרמב"ן) שלּו היה הקב"ה מגלה לו היה אברהם‬ ‫מקצר את הדרך למהר ביאתו‪" ,‬ועכשיו היה הולך ומהלך למצוא אותה ארץ שדבר לו המקום"‪ .‬ועל‬ ‫הנה ידוע שמילה בזמנה דוחה שבת ויום טוב‪,‬‬ ‫הילוך זה קיבל שכר‪.‬‬ ‫ומילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת‪ .‬ולענין יום‬ ‫***‬ ‫טוב שני של גלויות נחלקו הפוסקים‪ ,‬דעת‬ ‫במדרש רבה (כי תבוא ז ב)‪" ,‬אמר הקב"ה‪ ,‬אם הלכת להתפלל בתוך בית הכנסת‪ ,‬אל תעמוד על הפתח‬ ‫הרמב"ם להקל במילה שלא בזמנה ביום טוב שני‬ ‫החיצון להתפלל שם‪ ,‬אלא הוי מתכוין להכנס דלת לפנים מדלת‪ .‬לשקוד על דלתי אין כתיב אלא על‬ ‫של גלויות‪ ,‬מלבד שני ימים טובים של ראש‬ ‫דלתותי‪ ,‬ב' דלתות‪ .‬ולמה כן‪ ,‬שהקב"ה מונה פסיעתך ונותן לך שכר"‪.‬‬ ‫השנה‪ ,‬ואילו המחבר פסק להחמיר‪ ,‬כמבואר‬ ‫***‬ ‫בשו"ע (יו"ד סי' רסו סעיף ב)‪.‬‬ ‫במדרש רבה (אסתר ג א) מסופר על מרודך בלאדן שפסע שלש פסיעות לכבוד המקום‪ ,‬לתקן איגרת‬ ‫שהקדים בה את שם חזקיהו המלך קודם לשם ה'‪" .‬אמר לו הקב"ה‪ ,‬אתה עמדת מכסאך ופסעת‬ ‫עוד פסק המחבר (שם סעיף ח)‪ ,‬שמי שנולד בין‬ ‫שלשה פסיעות בשביל כבוד שמי‪ ,‬חייך שאני מעמיד ממך שלשה מלכים שיהיו קוזמקרטורין מסוף‬ ‫השמשות‪ ,‬וספק שמיני ספק תשיעי שלו חל ביום‬ ‫העולם ועד סופו‪ ,‬ואלו הם נבוכדנצר ואויל מרודך ובלשצר"‪.‬‬ ‫טוב שני של גלויות‪ ,‬אין מלין אותו באותו יום‪,‬‬ ‫***‬ ‫מאחר שאין דוחים יום טוב מספק‪.‬‬ ‫בגמרא (סוטה כב‪" ).‬אמר רבי יוחנן‪ ,‬למדנו וכו' קיבול שכר מאלמנה‪ ,‬דההיא אלמנה דהואי בי כנישתא‬ ‫(מהדורא קמא או"ח סי' ל)‬‫ובשו"ת נודע ביהודה‬ ‫בשיבבותה‪ ,‬כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דרבי יוחנן‪ .‬אמר לה‪ ,‬בתי‪ ,‬לא בית הכנסת‬ ‫הקשה על פסק זה‪ ,‬שהרי יש כאן ספק ספיקא‪,‬‬ ‫בשיבבותך? אמרה ליה‪ ,‬רבי‪ ,‬ולא שכר פסיעות יש לי?"‬ ‫שמא היום הוא שמיני שלו ומילתו דוחה יום טוב‪,‬‬ ‫ופירש רש"י‪' ,‬שהיתה טורחת עצמה יותר מן הצורך כדי לקבל שכר כדמפרש ואזיל‪ ,‬למדנו שיטריח‬ ‫ואם תמצא לומר שכבר עבר זמנה‪ ,‬שמא היום‬ ‫אדם עצמו במצוה לקבל שכר יותר'‪ .‬וכן פסק המגן אברהם (או"ח סי' צ סקכ"ב) "ואם יש ב' בה"כ מצוה‬ ‫חול‪ .‬הרי יש כאן שני צדדי הספק שמצטרפים‬ ‫לילך להרחוקה דשכר פסיעות יש"‪ .‬מתוך דברי רש"י יוצא חידוש נוסף‪ ,‬שקיבול שכר על טירחא‬ ‫להתיר‪.‬‬ ‫יתירה שייכת גם בכל המצוות‪ ,‬ולאו דוקא בהליכה לביהכ"נ‪.‬‬ ‫***‬ ‫ובביאור דעת המחבר העלה הנודע ביהודה‪,‬‬ ‫וכן כתב רבנו בחיי (דברים ז יב)‪" ,‬ועוד יכלול עון עקבי יסובני‪ ,‬שבא להזהיר על אותן מצות שהוא חייב‬ ‫שהמילה נחשבת דבר שיש לו מתירין‪ ,‬שהרי‬ ‫לפסוע בהן והן פסיעות של מצוה‪ ,‬כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש ולבקר את החולים‬ ‫אפשר למולו לאחר יום טוב‪ ,‬ולפיכך יש מקום‬ ‫וללוות את המתים ולנחם אבלים‪ ,‬כל אלו מצות של פסיעות ושכרן גדול‪ ,‬וכבר אמרו רז"ל שאפילו‬ ‫להחמיר אף בספק ספיקא‪ .‬אולם בהמשך‬ ‫בשבת מותר לו לרוץ לבית הכנסת שנאמר אחרי ה' ילכו כאריה ישאג‪ ,‬ואם אינו מקיים מצות של‬ ‫תשובתו דן בזה מכמה צדדים‪ ,‬ולמסקנא כתב‬ ‫פסיעות אותו עון יסובהו ליום הדין‪ ,‬זהו עון עקבי יסובני"‪.‬‬ ‫להתיר ספק מילה בזמנה ביום טוב שני‪ ,‬ואף ביום‬ ‫***‬ ‫השני של ראש השנה‪.‬‬ ‫בפלא יועץ (ערך הכנה) כתב‪" ,‬ואמרו על מורנו הרב רבי אברהם הלוי‪ ,‬זכרונו לברכה‪ ,‬שהיה מרבה‬ ‫נמצא‪ ,‬שמה שדן להחשיב את המילה לדבר‬ ‫בפסיעות לקנות ולהכין צרכי שבת אחד אחד כי יש שכר פסיעות‪ ,‬והיה עושה הכל על ידו כי מצוה‬ ‫שיש לו מתירין‪ ,‬נאמר בביאור דעת המחבר‪ ,‬ואין‬ ‫בו יותר מבשלוחו"‪.‬‬ ‫זו מסקנתו לאסור את המילה בנידון זה‪.‬‬ ‫***‬ ‫המהר"ל (נתיבות עולם‪ ,‬נתיב העבודה פ"ה) מבאר‪ ,‬שההליכה לבית הכנסת היא עצמה התקרבות אל‬ ‫והנה יש להעיר בעצם הסברא להחשיב את‬ ‫הקב"ה‪ ,‬שהרי השכינה שורה בבית הכנסת‪ .‬ולפיכך יש שכר על כל פסיעה‪ ,‬כי בכל פסיעה ופסיעה‬ ‫המילה לדבר שיש לו מתירין‪ .‬שהרי חקרו גדולי‬ ‫הוא מתקרב אל השי"ת‪ ,‬וההולך אל הדבר בתשוקתו נמצא בדביקות עם מבוקשו יותר מן הנמצא‬ ‫האחרונים‪ ,‬עיין בבית הלוי (ח"ב סי' מז אות ב)‬ ‫בקרבתו‪ .‬ועיין בהרחבות בעמוד הבא‪.‬‬ ‫שמבאר בדעת הטור‪ ,‬שמלבד מצות מעשה‬ ‫***‬ ‫המילה יש מצוה נמשכת שיהא האדם נימול‪ .‬ולפי‬ ‫מסופר על הרה"ק רבי יודעלע מדזיקוב זי"ע‪ ,‬שהיה רגיל לחזור על דברי המהר"ל הללו בדרכו לבית‬ ‫זה‪ ,‬אף שמעשה המילה אפשר לקיים לאחר יו"ט‪,‬‬ ‫המדרש‪ ,‬והקפיד ללכת ברגל לדבר מצוה‪.‬‬ ‫מ"מ קיום המצוה אי אפשר להשלים למחר‪.‬‬ ‫כן היה רגיל ללכת ברגל לכל דבר מצוה‪ ,‬לביקור חולים ולניחום אבלים‪ ,‬ולא רצה לנסוע בטעקס"י‪,‬‬ ‫ולכאורה היה מקום לחלק‪ ,‬שהמצוה להיות‬ ‫כדי שלא להפסיד שכר פסיעות‪ .‬פעם נסע עם טעקס"י לבקר אלמנות ויתומים‪ ,‬ובאמצע הדרך שילם‬ ‫נימול מוטלת על האדם עצמו‪ ,‬ואילו בנידון דידן‬ ‫להטעקס"י והמשיך ללכת ברגל‪ .‬והסביר כי שרצה להוציא ממון לדבר מצוה‪ ,‬אך גם רצה לזכות‬ ‫מדובר בקטן‪ ,‬שהחיוב למולו מוטל על אביו‪ .‬ולפי‬ ‫בשכר פסיעות‪ ,‬לפיכך נסע מחצית הדרך והלך מחציתה‪ ,‬ונמצאו שתי המעלות בידו‪.‬‬ ‫זה יש לדון‪ ,‬שמצות האב היא מעשה המילה‪,‬‬ ‫***‬ ‫שאפשר לעשותו לאחר יום טוב‪.‬‬ ‫העולה מן הדברים שכל פסיעה ופסיעה‪ ,‬וכל טירחה קטנה שאדם טורח לכבוד המקום‪ ,‬ואף במקום‬ ‫המשך בעמוד הבא‬ ‫שאפשר להסתפק בלא טירחה‪ ,‬חשובה וספונה בעיני המקום‪.‬‬ ‫פתחי לב ‪ -‬המשך‬ ‫שהיתר זה הוא שלא כדעת הנודע ביהודה‬ ‫ולכאורה‪ ,‬לפי הצד שיש מצוה נמשכת‬ ‫ברם בבית הלוי שם כתב בפירוש‪ ,‬שלפי‬ ‫עצמו‪ ,‬מאחר שלמסקנא התיר ספק מילה‬ ‫להיות נימול‪ ,‬היה מקום להעיר גם מצד הפסד‬ ‫דרך זו אף מצות האב נמשכת עד שיגדל הבן‪,‬‬ ‫בזמנה ביום טוב שני‪.‬‬ ‫קיום המצוה בכל אותן שעות‪ ,‬שהרי בדחיית‬ ‫שיהא בנו נימול‪ .‬נמצא‪ ,‬שלפי דבריו אין די‬ ‫עוד יש לציין לדעת הש"ך (שם סק"ח)‪,‬‬ ‫המילה מעכבים את קיום המצוה‪ ,‬ומזה‬ ‫בחילוק זה‪ ,‬ועדיין יש לעיין כיצד מתיישב‬ ‫שהכריע כדעת הרמב"ם להקל אף במילה‬ ‫שהזכיר הטעם של זריזין מקדימין‪ ,‬אולי יש‬ ‫הסברא של דבר שיש לו מתירין עם גדר‬ ‫שוודאי אינה בזמנה‪ ,‬ביום טוב שני של‬ ‫קצת סמך להבנה האמורה בדעתו‪.‬‬ ‫המצוה הנמשכת‪.‬‬ ‫גלויות‪ ,‬והנודע ביהודה בסוף תשובתו כתב‬ ‫ובענין זה יש לדון גם במילת יוצא דופן‪.‬‬ ‫וביותר יש להעיר מה שכתב הנודב"י‬ ‫שהסומך על שיטה זו יש לו על מי לסמוך‪.‬‬ ‫בשו"ע (יו"ד סי' רסו סעיף י) נפסק‪ ,‬שיוצא דופן‪,‬‬ ‫בחידושי הצל"ח (פסחים ט‪ ):‬שדבר הראוי‬ ‫הרי שיש בענין זה צד היתר נוסף‪ ,‬מלבד‬ ‫אף שנימול לשמונה‪ ,‬אין מילתו דוחה שבת‪.‬‬ ‫לשימוש היום ולמחר אינו בכלל דבר שיש לו‬ ‫הספק ספיקא האמור‪.‬‬ ‫ועיקר הספק בענין זה מבואר בגמרא (שבת קלה‬ ‫מתירין‪ ,‬וא"כ הרי המצוה להיות נמול בשעות‬ ‫אמנם למעשה‪ ,‬המנהג אצל רוב המורים‬ ‫ע"א)‪.‬‬ ‫אלו לא יוכל לקיים אלא אם ימול ביו"ט‪.‬‬ ‫שהכרתי היה להחמיר במילת יוצא דופן ביום‬ ‫ולענין יום טוב שני‪ ,‬היתה דעת הגאב"ד‬ ‫עוד יש לעיין בדברי הנודע ביהודה‬ ‫טוב שני‪.‬‬ ‫הגרח"ד פאדווא זצ"ל להתיר‪ ,‬מטעם ספק‬ ‫בתשובה אחרת (מהדורא תניינא יו"ד סי' קסו)‪ ,‬בענין‬ ‫ופעם בא מעשה כזה לידי‪ ,‬ואמר לי המוהל‬ ‫ספיקא‪ ,‬שמא מילתו דוחה שבת ויום טוב‪,‬‬ ‫תינוק שנדחתה מילתו מחמת חולי‪ ,‬ולאחר‬ ‫שאינו מסכים למול אלא אם כן יסכים לכך‬ ‫ואם תמצא לומר שאינה דוחה‪ ,‬שמא היום‬ ‫שהבריא רצו להמתין עד ערב פסח‪ ,‬כדי‬ ‫הגה"צ ר' יצחק טוביה גאב"ד ירושלים זצ"ל‪,‬‬ ‫חול‪.‬‬ ‫שיוכלו הבכורים לאכול בסעודת הברית‪.‬‬ ‫בעל שערי טוביה‪ .‬והלכתי ושאלתי את פי‬ ‫והנה לפי הסברא שהעלה הנודע ביהודה‬ ‫הנודע ביהודה גינה מנהג זה‪ ,‬וכתב שאין‬ ‫הגה"צ גאב"ד ירושלים זצ"ל‪ ,‬והשיב לי שהוא‬ ‫בביאור דעת המחבר‪ ,‬שמילה נחשבת דבר‬ ‫לדחות את המילה‪ ,‬שהרי אף ביום המילה‬ ‫הרי תלמיד של הרב פאדווא זצ"ל‪ ,‬ומכיון‬ ‫שיש לו מתירין ואין להתירה אף בספק‬ ‫עצמו זריזין מקדימין למצוות‪ ,‬וכל שכן שאין‬ ‫שרבו התיר‪ ,‬הרי הוא סומך על דבריו ומתיר‬ ‫ספיקא‪ ,‬יש לדון גם בהיתר זה‪ ,‬שהרי אפשר‬ ‫לדחותה מיום ליום‪ .‬ועוד הזכיר את החשש‬ ‫גם הוא‪.‬‬ ‫למולו לאחר יום טוב‪ .‬אמנם אין מוכרח‬ ‫שמא ימות התינוק ותתבטל המצוה לגמרי‪.‬‬ ‫מפיהם ומפי כתבם‬ ‫הרחבות והשלמות‬ ‫וינועו ויעמדו מרחוק‬ ‫ברצון‪ .‬בדומה לזה נמצא בחי' אגדות מהרש"א‬ ‫(לגוף דבריו של מהר"ל שאין שכר פסיעות‬ ‫תוכן ענין שכר הפסיעות כבר הובא בפנים‬ ‫שמן השמים מסייעין לכל אחד ללכת בדרך‬ ‫אלא בביהכ"נ‪ ,‬עיי' בפנים המדור מ"ש מרש"י‬ ‫המדור‪ ,‬בשם המהר"ל מפראג (נתיבות עולם‪ ,‬נתיב‬ ‫שרוצה לילך בה‪ ,‬כמאמר חז"ל (מכות י‪' ):‬בדרך‬ ‫ורבינו בחיי ופלא יועץ)‬ ‫העבודה פ"ה)‪ ,‬ונחזור להביא את לשונו המלאה‪:‬‬ ‫שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו'‪ ,‬ואין על‬ ‫'וכך אמרו בגמ' (סוטה כב‪ ).‬שיש ללכת אל בית‬ ‫האדם אלא לרצות‪ ,‬ועל כך יתבעוהו‪ .‬וזו לשונו‪:‬‬ ‫רעיון נשגב זה מובא בשינויים בספה"ק דברי‬ ‫הכנסת שהוא יותר רחוק מן האדם‪ ,‬מפני שהוא‬ ‫'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו כו'‪ .‬עיין‬ ‫חיים (כי תבא)‪ ,‬באופן הקרוב יותר להבנתינו‬ ‫נוטל שכר פסיעות‪ .‬ויראה‪ ,‬כי אין הדין הזה גבי‬ ‫בזה במפרשים‪ ,‬ואענה גם אני חלקי‪ .‬דלא קאמר‬ ‫הנמוכה‪ ,‬וזל"ק‪' :‬ולזה אמר המדרש‪ ,‬זה שאמר‬ ‫סוכה‪ ,‬שאם יש לו שתי סוכות האחת קרובה‬ ‫שמוליך אותו הקב"ה‪ ,‬אלא 'מוליכין אותו'‪ .‬והוא‬ ‫הכתוב (משלי ח לד) 'אשרי אדם שומע לי'‪ ,‬אשרי‬ ‫והאחת רחוקה‪ ,‬שאין לו לילך אל הסוכה‬ ‫ע"פ מה שכתבנו בכמה מקומות‪ ,‬שכל מחשבה‬ ‫למי ששמועותיו לי‪ ,‬שהיינו שכל מגמתו לשמוע‬ ‫הרחוקה בשביל שהוא נוטל שכר פסיעות‪ ,‬כי‬ ‫ודיבור ומעשה האדם‪ ,‬הנה הוא בורא לו מלאך‬ ‫אם יש איזה מצוה בעולם שאפשר לקיימו‪ ,‬וזה‬ ‫אם גבי בית הכנסת אמרו‪ ,‬וכדאמר הכתוב (משלי‬ ‫לפי ענינו ‪ -‬אם לטוב אם לרע‪ ,‬ועל כן אמר‪:‬‬ ‫'שכל שמועותיו ‪ -‬לי'‪ ,‬היינו שמשתוקק לשמוע‬ ‫ח לד) 'אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי‬ ‫'בדרך שאדם רוצה לילך' ‪ -‬שהרשות בידי האדם‬ ‫דברי התורה ומצות לעשותן‪ .‬וזה לשקוד על‬ ‫וגו' מזוזות פתחי'‪.‬‬ ‫ממנו ית' ברוך הוא‪ ,‬שהכל בידי שמים חוץ‬ ‫דלתותי ‪ -‬שתי דלתות‪ ,‬כמו שכתבו תלמידי‬ ‫מיראת שמים‪ ,‬אבל כפי רצונו ודעתו של אדם‬ ‫רבינו יונה (ברכות ח‪ ).‬הטעם שמצוה ליכנס שיעור‬ ‫וזה כי השי"ת מצוי בבית הכנסת‪ ,‬כמו שאמרו‬ ‫מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו‬ ‫שני פתחים‪ ,‬שלא יהא עליו כמשא ישיבת בית‬ ‫ז"ל (מגילה כט‪ ,).‬כי בית הכנסת הוא מקדש מעט‪,‬‬ ‫רצון ומחשבה אשר בו וכו'‪.‬‬ ‫הכנסת‪ ,‬ורק אדרבה יהיה לו זה לנחת מה שהולך‬ ‫ולכך השי"ת מצוי בבית הכנסת‪ ,‬ולפיכך כאשר‬ ‫עוד איזה שיעור בבית הכנסת רחוק מהפתח עוד‬ ‫הולך לבית הכנסת הוא נמשך אל השם יתברך‬ ‫ואמר‪ ,‬דכתיב (ישעיהו מח יז) 'אנכי ה' אלקיך‬ ‫פתח‪ ,‬שהקב"ה נותן שכר פסיעות‪ ,‬כי זה עיקר‬ ‫להיות לו דביקות בו יתברך‪ .‬וידוע כי המתנועע‬ ‫מלמדך להועיל' וגו'‪ ,‬כי כל מצותיו ית' ברוך‬ ‫השכר של המצוה ‪ -‬ההליכה והריצה ‪ -‬שרומז‬ ‫אל דבר הוא דביקות גמור עם המתנועע יותר‬ ‫הוא‪ ,‬אינו מלמדך רק להועיל ולטוב לך‪ ,‬אבל‬ ‫על תשוקתו לקיים המצות‪ ,‬וזה עיקר השכר‪,‬‬ ‫ממי שהוא קרוב לו כבר‪ ,‬כי המתנועע אל דבר‬ ‫'מדריכך' ‪ -‬הוא מלאך שאתה מדריכו‪ ,‬בדרך זו‬ ‫דשכר המעשה גופא הוא כמעט אינו מעשה‬ ‫הרי אינו עמו‪ ,‬ועם כל זה הוא הולך אליו וזהו‬ ‫תלך כפי דעתך ורצונך'‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫האדם‪ ,‬כי ד' נתן לו כח ורגלים להלוך‪ ,‬רק העיקר‬ ‫דביקות וחבור גמור‪ ,‬ודבר זה בארנו למעלה גם‬ ‫הוא השמחה והשתוקקות של המצוה‪ ,‬וזה ניכר‬ ‫כן‪.‬‬ ‫ממוצא הדברים למדנו‪ ,‬ששורש הכל הוא‬ ‫בפסיעותיו‪ ,‬כן נראה לי'‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫הרצון‪ ,‬שעל ידי הרצון הטוב לעשות נחת רוח‬ ‫ולכך אמר שהקב"ה מונה פסיעתך‪ ,‬כי אף‬ ‫לבורא יתברך שמו‪' ,‬מוליכים אותו' המלאכים‬ ‫דבריהם הקדושים של מהר"ל והה"ק מצאנז‬ ‫פסיעה אחת יותר רחוק הקב"ה מונה‪ .‬כי הכל‬ ‫לדרך הטובה והישרה‪ .‬וכן יהי רצון שנזכה תמיד‬ ‫אחד באחד יגשו יתלכדו ולא יתפרדו‪ ,‬ושניהם‬ ‫הוא לפי התנועה יש לו דביקות בו יתברך‪ ,‬כי‬ ‫לרצות בטוב‪ ,‬ויבראו על ידינו מלאכים טובים‬ ‫כאחד מורים שאין המעשה אלא השלמת‬ ‫אם הולך מרחוק הרי זה מורה דביקות גמור בו‬ ‫שיסייעו בעדנו לגדל ולקדש שמו הגדול‪.‬‬ ‫התשוקה‪ ,‬ועיקר הקירוב לבורא יתברך הוא‬ ‫יתברך לכך הולך מרחוק'‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫חקקי לב‬ ‫שמעתתא אליבא דהלכתא‬ ‫דיני ספיקות בברכה (ב)‬ ‫המלפתים את הפת‪ ,‬שגם אז חיובו‬ ‫כללית שיתכן שאינה פוטרת אלא בדיעבד‬ ‫המסופק על איזה מאכל מהו ומהן מרכיביו‬ ‫מדאורייתאח‪.‬‬ ‫– הוא אף לכתחילה‪ ,‬ואינו צריך למנוע את‬ ‫עצמו מלאכול מחמת שאינו יודע מהי‬ ‫א‪ .‬המסופק על מאכל מהו ברכתו‪ ,‬תלוי‬ ‫בספק מברך גם ברכה רביעית של ברכהמ"ז‬ ‫הברכה הראויה למאכל זה בודאי‪ ,‬מיהו אם‬ ‫ממה נובע הספק‪.‬‬ ‫הוא מאכל שיכול לאכלו ולפוטרו תוך‬ ‫[א] אם ספיקו נובע מחמת שאינו יודע מהו‬ ‫ו‪ .‬כשחוזר ומברך ברכת המזון מספק‪ ,‬צריך‬ ‫מאכל זה‪ ,‬או מה הם מרכיביו‪ ,‬אזי אם שייך‬ ‫הסעודה עדיף טפיג‪.‬‬ ‫לברך גם ברכה רביעית שאינה אלא מדרבנן‬ ‫לברר הדבר באיזה אופן שהוא‪ ,‬הרי דינו‬ ‫ואף באופן שאינו יכול לפוטרו בתוך‬ ‫כי היכי דלא ליזלזלו בהט‪.‬‬ ‫ככל ספק שאפשר לבררו שאינו בגדר ספק‬ ‫הסעודה‪ ,‬ממידת חסידות הוא לפוטרו על‬ ‫ידי שיאכל מאכלים אחרים‪ .‬וכגון‪ ,‬שאם‬ ‫כללא‪ ,‬ואסור לו לאכול מאותו מאכל עד‬ ‫ספק אם מחוייב בברכהמ"ז או במעין ג'‬ ‫שיודע לו בבירור מהו ברכתו הראויה לו‬ ‫מסתפק על מאכל אם ברכתו הוא בפה"ע‬ ‫או בפה"א‪ ,‬יאכל ב' מאכלים; אחד שברכתו‬ ‫ויברך עליו כראוי וכמו שתיקנו חז"ל‪ .‬ואולם‬ ‫ז‪ .‬המסופק אם הוא חייב בברכת המזון או‬ ‫בודאי בפה"ע‪ ,‬ואחד שברכתו בודאי‬ ‫באם אין שייך לברר הדבר‪ ,‬אזי אם הוא‬ ‫בעל המחיה‪ ,‬וכגון שאכל פת הבאה בכיסנין‬ ‫בפה"א‪ ,‬ויכוין בברכתם לפטור גם את מאכל‬ ‫מסופק אם ברכתו המוציא או מזונות יברך‬ ‫וספק לו אם אכל כשיעור קביעות סעודה‪,‬‬ ‫זה‪ .‬וכן על זה הדרך בשאר מאכליםד‪.‬‬ ‫עליו מזונות שהיא ברכה הפוטרת בדיעבד‬ ‫או שאכל מאכל העשוי מבלילה עבה [היינו‬ ‫אף את ברכת המוציא‪ ,‬וכמו כן באם הוא‬ ‫בצק] שבישלוהו או טיגנוהו שנחלקו בזה‬ ‫ספק אכילה בלא ברכה או ספק ברכה‬ ‫מסופק אם ברכתו הוא בפה"ע או בפה"א‬ ‫הפוסקים אם ברכתו המוציא או מזונות‪ ,‬אם‬ ‫שא"צ איזה מהם עדיף‬ ‫יברך עליו בפה"א שהיא ברכה הפוטרת‬ ‫אכל כדי שביעה ה"ה חוזר ומברך ברכת‬ ‫בדיעבד אף את ברכת בפה"ע‪ ,‬ובשאר‬ ‫המ זון משום ספק דאורייתאי‪.‬‬ ‫ד‪ .‬המסופק אם בירך ברכה ראשונה על‬ ‫אופנים יברך עליו שהכל שהיא ברכה‬ ‫איזה מאכל‪ ,‬קיימא לן שספק ברכות להקל‪,‬‬ ‫כללית הפוטרת בדיעבד את כל המאכלים‪.‬‬ ‫האוכל פהב"כ ושבע ממנו‬ ‫ומותר לו להמשיך ולאכול בלא ברכה‪ .‬ומכל‬ ‫ח‪ .‬האוכל פת הבאה בכיסנין בשיעור מועט‬ ‫מקום‪ ,‬אם יכול לשנות את מקומו ולהתחייב‬ ‫המסופק בברכה מצד הדין‬ ‫שאין אחרים קובעים סעודה עליו מברך‬ ‫מחדש בברכה עדיף טפי‪.‬‬ ‫ואע"פ שלהצד שכבר בירך על מאכל זה‬ ‫ב‪[ .‬ב] ובאופן שמרכיבי המאכל ידועים לו‪,‬‬ ‫בורא מיני מזונות ומעין ג'‪ ,‬ואף באופן‬ ‫הרי הוא גורם כעת ברכה שאינה צריכה‪,‬‬ ‫ורק שיש לו ספק מצד הדין שאינו יודע מהי‬ ‫שאכל לשובע נפשו שיתכן שנתחייב בזה‬ ‫מיהו עדיף טפי להכניס עצמו בספק ברכה‬ ‫ההלכה בכה"ג‪ ,‬אזי אם ספיקו נובע מצד‬ ‫בחיוב ברכהמ"ז דאורייתא להצד שהוא פת‬ ‫שאינה צריכה מאשר לאכול מספק בלא‬ ‫שאינו בקי בהלכות ברכת הנהנין‪ ,‬הרי שוב‬ ‫גמור‪ ,‬מ"מ כיון שמדאורייתא יוצא גם‬ ‫ברכהה‪.‬‬ ‫באנו בזה לכלל ספק שאפשר לבררו שאינו‬ ‫במעין ג' על כן לא חשו ולא תיקנו לברך‬ ‫בגדר ספק כלל‪ ,‬ואסור לו לאכול מאותו‬ ‫ברכהמ"ז אלא באוכל פת גמו רה או באוכל‬ ‫ספק בירך ברכת המזון‬ ‫מאכל עד שיברר אצל חכם הבקי בהלכות‬ ‫פת כיסנין בשיעור שאחרים קובעים עליויא‪.‬‬ ‫אל ו מהי הברכה הראויה למאכל זה וכנ"ל‪.‬‬ ‫ה‪ .‬מי שנסתפק אם בירך ברכת המזון‪ ,‬אזי‬ ‫ואולם באם הוא בקי בהלכות ברכת הנהנין‬ ‫המסופק אם חייב בברכה מעין ג'‬ ‫אם לא אכל כדי שביעה‪ ,‬כיון שחיוב ברכת‬ ‫ואעפ"כ מסופק הוא‪ ,‬וכגון שאינו דבר‬ ‫ט‪ .‬ברכת מעין ג' נחלקו בה הפוסקים אם‬ ‫המזון שלו אינו אלא מדרבנן‪ ,‬קיימא לן‬ ‫המפורש בהל' ברכה"נ‪ ,‬או שיש בזה‬ ‫באופן שאכל כדי שביעהיב חיובה‬ ‫דספק דרבנן לקולא ואינו חוזר ומברך‪.‬‬ ‫מחלוקת הפוסקים שלא הוכרעה‪ ,‬אזי דינו‬ ‫מדאורייתא או מדרבנן‪ ,‬ועל כן אם אכל מז'‬ ‫ומכל מקום‪ ,‬ראוי לירא שמים שיטול ידיו‬ ‫כנ"ל ס"א שיברך עליו את הברכה היותר‬ ‫המינים ומסופק אם בירך עליהם יחזור‬ ‫ויברך המוציא ויאכל כזית ויברך ברכהמ"זו‪.‬‬ ‫כללית הפוטרת בודאי את מאכל זהב‪.‬‬ ‫ויאכל מהם עוד כזית ויברך מעין ג'‪ ,‬או‬ ‫ואולם באם אכל כדי שביעה הרי חיוב‬ ‫שיאכל מין מזונות ובברכה על המחיה‬ ‫ברכהמ"ז שלו מדאורייתא‪ ,‬וחוזר ומברך‬ ‫עצות לצאת מן הספק‬ ‫שמברך עליה יכלול גם את הפירות‬ ‫מספקז‪ .‬דין זה הוא אף באופן שלא שבע‬ ‫מהפת בלבד‪ ,‬רק בצירוף המאכלים‬ ‫ג‪ .‬אף שמשמעות הפוסקים שהדין הנ"ל ‪-‬‬ ‫שמסופק בהם אם בירך עליהםיג‪.‬‬ ‫שבמקום ספק יכול לברך את הברכה היותר‬ ‫~~~‬ ‫שרק במקרה השני פליג הדגו"מ ולא במקרה הראשון‬ ‫ח עיי' פמ"ג קפ"ד א"א סק"ח שנסתפק בזה‪ ,‬ואולם‬ ‫א וכמבו' בתוה"ב להרשב"א בית ז' שער ד' 'שאם זה‬ ‫משום דבמקרה הראשון יש לצרף לזה סברא נוספת‬ ‫הכרעת הביאה"ל בסי' קפ"ד ס"ו שאף בכה"ג חייב‬ ‫אינו בקי ומכיר אחר יכיר'‪.‬‬ ‫שהרי כל פהב"כ היא ספק מחוייבת בברכהמ"ז וא"כ‬ ‫מדאוריי' וכ"ה בשועה"ר קס"ח ס"ח‪.‬‬ ‫ב שו"ע סי' ר"ב סי"ג‪.‬‬ ‫יש לפנינו ס"ס לחייבו בברהמ"ז‪.‬‬ ‫ט מ"ב סי' קפ"ד סקי"ג בשם אחרונים‪,‬‬ ‫ג מג"א הו' במ"ב סו"ס ר"ד‪ ,‬ועיי"ע שעה"צ סי' ר"ח‬ ‫יא כ"ה בהג' רעק"א על אבן העוזר סי' קס"ח ובשוע"ה‬ ‫י ואף שבמקרה השני שי' הדגול מרבבה שיברך מעין‬ ‫סקט"ז‪.‬‬ ‫שם ס"ח‪ ,‬והחילוק שבין זה לסברת הדגו"מ הנ"ל‬ ‫ג' כיון שמדאורייתא יוצאים בברכה זו של מעין ג'‬ ‫ד ערוה"ש סי' ר"ב ס"ב‪.‬‬ ‫בהערה הקודמת הוא לפי שעל דרך כלל אינו בא לידי‬ ‫אפילו באופן שמחוייב בודאי בברכת במזון‪ ,‬וא"כ‬ ‫ה עיי' שע"ת סי' ח' סקי"ב גבי ברכת המצוות‪ ,‬וכ"ש‬ ‫שביעה בשיעור הפחות ממה שאחרים קובעים עליו‬ ‫נמצא שהספק אם לברך ברכהמ"ז או מעין ג' שוב‬ ‫גבי ברכה"נ דהנהנה מהעוה"ז בלא ברכה כאילו מעל‪,‬‬ ‫וע"כ לא חשו חז"ל לאחד שישבע וסמכו על זה שיוצא‬ ‫אינו אלא ספק דרבנן‪ ,‬מיהו כבר שדי ביה השעה"צ‬ ‫ובפרט שיש לצרף לזה השיטות המו' בשיעור הקודם‬ ‫במעין ג' עכ"פ מדאורייתא‪.‬‬ ‫נרגא בסי' קס"ח סקע"א ולפי שכל שחוזר ומברך‬ ‫שבספק בירך ברכה ראשונה אסור לו להמשיך‬ ‫יב עיי' חזו"א ל"ד סק"ה אם חיוב מעין ג' הוא בכדי‬ ‫משום ספק דאורייתא יש לו לחזור ולברך את כל‬ ‫ולאכול‪.‬‬ ‫שביעה דוקא או כל שאכל כדרך האוכלים‪.‬‬ ‫הברכות כתיקונם ודומיא דמש"כ הפוסקים בסי' ס"ז‬ ‫ו מ"ב קפ"ד סקט"ו‪.‬‬ ‫יג עיי' שו"ע סו"ס ר"ח ומ"ב שם‪.‬‬ ‫גבי ספק קרא ק"ש שחוזר וקורא בברכותיה ולפי‬ ‫ז שו"ע קפ"ד ס"ד ומ"ב שם‪.‬‬ ‫שכך הוא עיקר תקנת קריאתה לכתחילה‪ .‬ומש"כ‬ ‫לב שומע‬ ‫לעורר לב המעיין‬ ‫תורת חיים ואהבת חסד‬ ‫'ויאמר ה' אל אברם‪ ,‬לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך' (יב א)‪.‬‬ ‫בידו לפעול ברוחניות‪ ,‬עצם ההטבה לבריות‬ ‫ראשית חכמה בענין הצורך לצרף יראה אל‬ ‫הנה מצינו מהרמב"ן (יב ו‪ ,‬ד"ה ויעבור אברם)‬ ‫היא מצוה ועבודת ה'‪ ,‬כשהיא נעשית לעשות‬ ‫התורה‪.‬‬ ‫כלל גדול בענין מעשי האבות‪ ,‬וזה לשונו‪,‬‬ ‫רצונו יתברך‪ .‬ובמאור ושמש הובא בענין‬ ‫התורה מלמדת את האדם את הדרך אשר‬ ‫'אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות‬ ‫הקשר שבין מידת החסד של אברהם למידת‬ ‫ילך בה‪ ,‬ויראת שמים מביאה אותו להכניע את‬ ‫הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב‪ ,‬והוא ענין‬ ‫היראה של יצחק‪.‬‬ ‫רצונו ולקיים את אשר למד‪ .‬ועל כן עליו‬ ‫גדול‪ ,‬הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה‪ ,‬ואמרו‪,‬‬ ‫ולעניננו‪ ,‬הרי אנו רואים שעבודת החסד‬ ‫לצרף אל עמלו בתורה אהבת ה' ויראתו‪,‬‬ ‫כל מה שאירע לאבות סימן לבנים‪ .‬ולכן‬ ‫של אברהם הביאה את הבריות להכיר את‬ ‫שיהא לבו שלם עם תורתו‪.‬‬ ‫יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת‬ ‫בוראן ולהודות לו‪ .‬נמצא שחסדו לא היה‬ ‫הבארות ושאר המקרים‪ ,‬ויחשוב החושב בהם‬ ‫בפרשתן נאמר 'ומלכי צדק מלך שלם'‪,‬‬ ‫כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת‪,‬‬ ‫נפרד מעבודת ה'‪ ,‬אלא על ידו הרבה ידיעת‬ ‫ואמרו במדרש (בראשית רבה נו י)‪ ,‬ששם קרא‬ ‫ה' בעולם‪.‬‬ ‫וכולם באים ללמד על העתיד‪ ,‬כי כאשר יבוא‬ ‫אותה 'שלם'‪ ,‬ואברהם קרא אותה 'יראה'‪,‬‬ ‫המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו‬ ‫להרבות תורה וידיעת ה' בעולם‬ ‫שנאמר 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה'‬ ‫הדבר הנגזר לבא לזרעו'‪.‬‬ ‫ובדרך זו יש להתבונן במאמר הגמרא‬ ‫יראה' (בראשית כב יד)‪ .‬ואמר הקב"ה‪' ,‬הריני‬ ‫קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם‪ ,‬יראה‬ ‫ומלבד מה שמאורעות האבות הם סימן‬ ‫(עבודה זרה ט ע"א)‪ ,‬ששני אלפים תורה נמנים‬ ‫למה שעתיד לבוא על בניהם‪ ,‬עלינו ללמוד‬ ‫מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן' (בראשית יב ה)‪.‬‬ ‫שלם ירושלים'‪.‬‬ ‫מדרכיהם ומעבודתם‪ ,‬להתחזק בעבודת‬ ‫ואף שגם קודם לכן עסקו בתורה‪ ,‬ושם בן נח‬ ‫על פי דרכנו יש לרמז בשני השמות הללו‬ ‫הבורא ולעמוד בנסיונות הפוקדים אותנו בכל‬ ‫למד ולימד בבית מדרשו‪ ,‬מכל מקום מנין שני‬ ‫לשתי המעלות‪' ,‬שלם'‪ ,‬לשלמות התורה‪,‬‬ ‫עת ובכל זמן‪.‬‬ ‫אלפים תורה מתחיל מעבודתו של אברהם‬ ‫ו'יראה'‪ ,‬ליראת שמים‪ .‬וכעין שמצינו אצל‬ ‫אבינו בחרן‪.‬‬ ‫יעקב אבינו‪' ,‬ויבא יעקב שלם' (בראשית לג יח)‪,‬‬ ‫אחד היסודות שאנו למדים מדרכיו של‬ ‫ופירש רש"י‪' ,‬שלם בתורתו שלא שכח‬ ‫אברהם אבינו הוא החיבור שבין תורה לחסד‪.‬‬ ‫ומה היתה עבודתו שם‪ ,‬פירש רש"י על‬ ‫מחד גיסא מוטל על האדם להגות ולעמול‬ ‫הפסוק‪' ,‬שהכניסן תחת כנפי השכינה‪,‬‬ ‫תלמודו בבית לבן'‪.‬‬ ‫בתורה הקדושה‪ ,‬ומאידך גיסא עליו להרבות‬ ‫אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת‬ ‫שם בן נח‪ ,‬מלך שלם‪ ,‬הרביץ תורה בבית‬ ‫להיטיב עם הבריות כפי יכולתו‪ .‬ושתי מעלות‬ ‫הנשים‪ ,‬ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום'‪.‬‬ ‫מדרשו‪ ,‬ואברהם אבינו קרא למקום 'ה' יראה'‬ ‫אלו צריכות להיות מתוך אהבת ה' ויראתו‪,‬‬ ‫ויש ללמוד מכאן את גודל מעלת הפצת‬ ‫לאחר העקידה‪ ,‬שבה נתגלתה מידת יראתו‬ ‫לעשות רצונו יתברך ולהרבות כבוד שמים‬ ‫התורה וידיעת ה' אצל אחרים‪ .‬אברהם אבינו‬ ‫בשלמותה‪ ,‬כמו שנאמר 'עתה ידעתי כי ירא‬ ‫בעולם‪.‬‬ ‫לא הסתפק בעבודת עצמו‪ ,‬אלא הרבה לפעול‬ ‫אלוקים אתה' (בראשית כב יב)‪ .‬ובצירוף שני‬ ‫השמות יש רמז לשלמות העבודה‪ ,‬תורה עם‬ ‫אברהם אבינו נודע במידת החסד‪ ,‬ושם בן‬ ‫גם בזולתו‪ ,‬לקרב את הבריות ולהכניסן תחת‬ ‫נח בכח התורה ובית מדרשו‪ ,‬וכמו שמצינו‬ ‫כנפי השכינה‪.‬‬ ‫יראת שמים‪.‬‬ ‫ברש"י על הפסוק 'ותלך לדרוש את ה''‪,‬‬ ‫וכאן מתחברים עניני התורה‪ ,‬החסד‬ ‫מידת החסד מתוך יראה‬ ‫שהלכה לבית מדרשו של שם (בראשית כה כב)‪.‬‬ ‫והיראה‪ .‬התורה מורה לאדם את דרך עבודתו‪,‬‬ ‫וכן הוא במידת החסד‪ ,‬שצריכה להיות‬ ‫ייתכן לומר בדרך דרוש על הפסוק‪' ,‬ומלכי‬ ‫החסד מביאו לתת את לבו לצורכי זולתו‪,‬‬ ‫מתוך אהבת ה' ויראתו‪ .‬אברהם אבינו הרבה‬ ‫צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל‬ ‫ויראת שמים מכוונת את מעשיו לעשות רצון‬ ‫להיטיב עם הבריות ולהכניס אורחים‪ ,‬ובתוך‬ ‫עליון' (יד יח)‪ ,‬שכל אחד למד ממעלתו של‬ ‫קונו‪ .‬וכשהוא זוכה להיטיב עם הבריות‬ ‫כך לימדם להכיר את בוראם ולהודות לו על‬ ‫חבירו‪' .‬ומלכי צדק'‪ ,‬שהוא שם בן נח‪ ,‬כדברי‬ ‫ולקרבן לתורה וליראה‪ ,‬הרי הוא הולך בדרכו‬ ‫חסדיו‪ ,‬וכמו שאמרו בגמרא (סוטה י ע"ב) על‬ ‫רש"י שם‪' ,‬הוציא לחם ויין'‪ ,‬שלמד מאברהם‬ ‫של אברהם אבינו‪ ,‬שהרבה חסד ומתוך כך‬ ‫הפסוק 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם'‪,‬‬ ‫אבינו להרבות בחסד ולהיטיב עם הבריות‪.‬‬ ‫הפיץ את ידיעת ה' בעולם‪.‬‬ ‫שאברהם אבינו הקריא לשמו של הקב"ה בפי‬ ‫ואילו 'והוא כהן לאל עליון'‪ ,‬על דרך הדרש‬ ‫ומזה ילמד האדם‪ ,‬שלצד עמלו בתורה‬ ‫כל עובר ושב‪ ,‬ולאחר שאכלו ושתו לימדם‬ ‫קאי על אברהם אבינו‪ ,‬שלמד משם את‬ ‫ועבודתו בתיקון עצמו‪ ,‬עליו להשתדל כפי‬ ‫להודות למי שאמר והיה העולם‪.‬‬ ‫עבודת התורה‪ ,‬לכהן לפני הקב"ה בכח‬ ‫יכולתו גם בטובת אחרים‪ .‬הן בסעד ותמיכה‬ ‫לא היו החסד והיראה אצלו שני ענינים‬ ‫התורה ולימודה‪ .‬הרי מבואר‪ ,‬שלא הסתפק‬ ‫בגשמיות‪ ,‬בלחם ומזון‪ ,‬בצדקה ובכל הנצרך‪,‬‬ ‫נפרדים‪ ,‬אלא כל עבודתו היתה לעשות רצון‬ ‫כל אחד במעלה שהצטיין בה‪ ,‬אלא הוסיף‬ ‫והן בחיזוק ובריבוי תורה ויראת שמים‪.‬‬ ‫קונו‪ .‬מתוך אהבתו לבריות היטיב עמהן‬ ‫וקנה גם ממעלתו של חבירו‪ ,‬לצרף תורה‬ ‫בגשמיות‪ ,‬וביקש גם את טובתן הרוחנית‪,‬‬ ‫וחסד יחדיו‪.‬‬ ‫כל אחד לפי כוחו ולפי מה שהזמין לו‬ ‫הקב"ה‪ ,‬יש בידו להיטיב עם זולתו‪ ,‬לחזק לב‬ ‫להביאן לידיעת ה' ולעבודתו‪.‬‬ ‫נשבר‪ ,‬לסייע ללומדי תורה ולקרב את‬ ‫וזהו שלמות מידת החסד‪ ,‬שלא להסתפק‬ ‫תורה ויראת שמים‬ ‫הבריות לעבודת הבורא‪ .‬ובכך הוא מצרף אל‬ ‫במילוי מחסורו הגשמי של הזולת‪ ,‬אלא לתת‬ ‫והנה‪ ,‬כשם שאין לאדם להסתפק בתורה‬ ‫תורתו אהבת חסד‪ ,‬ועושה את מעשיו מתוך‬ ‫את הדעת גם על טובת נפשו‪ ,‬ולקרבו בדרכי‬ ‫בלא חסד‪ ,‬כך אין לו להסתפק בעצם הלימוד‬ ‫יראת שמים ולמען כבוד שמו יתברך‪.‬‬ ‫נועם לתורה וליראת שמים‪ .‬ואף במקום שאין‬ ‫בלא עבודת הלב‪ .‬וכמבואר בפתיחה לספר‬