לב שומע · Lev Shomea — לך לך (2026-10-19)

ב"ה
ﬥב לﬢעת
גﬥיון מאמרי תורה בהלכה ואגדה מוסר וחסידות
יו"ל ע"י תלמידיו ושומעי לקחו של
מורינו הרב שמעיה לעוו שליט"א
דומ"ץ וראה"כ יטב לב דסאטמאר לאנדאן יצ"ו
פתחי לב מפיהם ומפי כתבם
עיונים בפרשת השבוע לקט אמרים ופנינים יקרים
ספק מילה ביום טוב שני לך לך מארצך -שכר פסיעות
״זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם ובין
זרעך אחריך ,המול לכם כל זכר״ (יז ,י)
במדרש רבה (פרשתן לט ט)" ,אל הארץ אשר אראך ,ולמה לא גלה לו ,כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר
על כל פסיעה ופסיעה" .במתנות כהונה פירש (בשם הרמב"ן) שלּו היה הקב"ה מגלה לו היה אברהם
מקצר את הדרך למהר ביאתו" ,ועכשיו היה הולך ומהלך למצוא אותה ארץ שדבר לו המקום" .ועל
הנה ידוע שמילה בזמנה דוחה שבת ויום טוב, הילוך זה קיבל שכר.
ומילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת .ולענין יום ***
טוב שני של גלויות נחלקו הפוסקים ,דעת במדרש רבה (כי תבוא ז ב)" ,אמר הקב"ה ,אם הלכת להתפלל בתוך בית הכנסת ,אל תעמוד על הפתח
הרמב"ם להקל במילה שלא בזמנה ביום טוב שני החיצון להתפלל שם ,אלא הוי מתכוין להכנס דלת לפנים מדלת .לשקוד על דלתי אין כתיב אלא על
של גלויות ,מלבד שני ימים טובים של ראש דלתותי ,ב' דלתות .ולמה כן ,שהקב"ה מונה פסיעתך ונותן לך שכר".
השנה ,ואילו המחבר פסק להחמיר ,כמבואר ***
בשו"ע (יו"ד סי' רסו סעיף ב). במדרש רבה (אסתר ג א) מסופר על מרודך בלאדן שפסע שלש פסיעות לכבוד המקום ,לתקן איגרת
שהקדים בה את שם חזקיהו המלך קודם לשם ה'" .אמר לו הקב"ה ,אתה עמדת מכסאך ופסעת
עוד פסק המחבר (שם סעיף ח) ,שמי שנולד בין שלשה פסיעות בשביל כבוד שמי ,חייך שאני מעמיד ממך שלשה מלכים שיהיו קוזמקרטורין מסוף
השמשות ,וספק שמיני ספק תשיעי שלו חל ביום העולם ועד סופו ,ואלו הם נבוכדנצר ואויל מרודך ובלשצר".
טוב שני של גלויות ,אין מלין אותו באותו יום, ***
מאחר שאין דוחים יום טוב מספק. בגמרא (סוטה כב" ).אמר רבי יוחנן ,למדנו וכו' קיבול שכר מאלמנה ,דההיא אלמנה דהואי בי כנישתא
(מהדורא קמא או"ח סי' ל)ובשו"ת נודע ביהודה בשיבבותה ,כל יומא הות אתיא ומצלה בי מדרשיה דרבי יוחנן .אמר לה ,בתי ,לא בית הכנסת
הקשה על פסק זה ,שהרי יש כאן ספק ספיקא, בשיבבותך? אמרה ליה ,רבי ,ולא שכר פסיעות יש לי?"
שמא היום הוא שמיני שלו ומילתו דוחה יום טוב, ופירש רש"י' ,שהיתה טורחת עצמה יותר מן הצורך כדי לקבל שכר כדמפרש ואזיל ,למדנו שיטריח
ואם תמצא לומר שכבר עבר זמנה ,שמא היום אדם עצמו במצוה לקבל שכר יותר' .וכן פסק המגן אברהם (או"ח סי' צ סקכ"ב) "ואם יש ב' בה"כ מצוה
חול .הרי יש כאן שני צדדי הספק שמצטרפים לילך להרחוקה דשכר פסיעות יש" .מתוך דברי רש"י יוצא חידוש נוסף ,שקיבול שכר על טירחא
להתיר. יתירה שייכת גם בכל המצוות ,ולאו דוקא בהליכה לביהכ"נ.
***
ובביאור דעת המחבר העלה הנודע ביהודה, וכן כתב רבנו בחיי (דברים ז יב)" ,ועוד יכלול עון עקבי יסובני ,שבא להזהיר על אותן מצות שהוא חייב
שהמילה נחשבת דבר שיש לו מתירין ,שהרי לפסוע בהן והן פסיעות של מצוה ,כגון ללכת אל בית הכנסת ולבית המדרש ולבקר את החולים
אפשר למולו לאחר יום טוב ,ולפיכך יש מקום וללוות את המתים ולנחם אבלים ,כל אלו מצות של פסיעות ושכרן גדול ,וכבר אמרו רז"ל שאפילו
להחמיר אף בספק ספיקא .אולם בהמשך בשבת מותר לו לרוץ לבית הכנסת שנאמר אחרי ה' ילכו כאריה ישאג ,ואם אינו מקיים מצות של
תשובתו דן בזה מכמה צדדים ,ולמסקנא כתב פסיעות אותו עון יסובהו ליום הדין ,זהו עון עקבי יסובני".
להתיר ספק מילה בזמנה ביום טוב שני ,ואף ביום ***
השני של ראש השנה. בפלא יועץ (ערך הכנה) כתב" ,ואמרו על מורנו הרב רבי אברהם הלוי ,זכרונו לברכה ,שהיה מרבה
נמצא ,שמה שדן להחשיב את המילה לדבר בפסיעות לקנות ולהכין צרכי שבת אחד אחד כי יש שכר פסיעות ,והיה עושה הכל על ידו כי מצוה
שיש לו מתירין ,נאמר בביאור דעת המחבר ,ואין בו יותר מבשלוחו".
זו מסקנתו לאסור את המילה בנידון זה. ***
המהר"ל (נתיבות עולם ,נתיב העבודה פ"ה) מבאר ,שההליכה לבית הכנסת היא עצמה התקרבות אל
והנה יש להעיר בעצם הסברא להחשיב את הקב"ה ,שהרי השכינה שורה בבית הכנסת .ולפיכך יש שכר על כל פסיעה ,כי בכל פסיעה ופסיעה
המילה לדבר שיש לו מתירין .שהרי חקרו גדולי הוא מתקרב אל השי"ת ,וההולך אל הדבר בתשוקתו נמצא בדביקות עם מבוקשו יותר מן הנמצא
האחרונים ,עיין בבית הלוי (ח"ב סי' מז אות ב) בקרבתו .ועיין בהרחבות בעמוד הבא.
שמבאר בדעת הטור ,שמלבד מצות מעשה ***
המילה יש מצוה נמשכת שיהא האדם נימול .ולפי מסופר על הרה"ק רבי יודעלע מדזיקוב זי"ע ,שהיה רגיל לחזור על דברי המהר"ל הללו בדרכו לבית
זה ,אף שמעשה המילה אפשר לקיים לאחר יו"ט, המדרש ,והקפיד ללכת ברגל לדבר מצוה.
מ"מ קיום המצוה אי אפשר להשלים למחר. כן היה רגיל ללכת ברגל לכל דבר מצוה ,לביקור חולים ולניחום אבלים ,ולא רצה לנסוע בטעקס"י,
ולכאורה היה מקום לחלק ,שהמצוה להיות כדי שלא להפסיד שכר פסיעות .פעם נסע עם טעקס"י לבקר אלמנות ויתומים ,ובאמצע הדרך שילם
נימול מוטלת על האדם עצמו ,ואילו בנידון דידן להטעקס"י והמשיך ללכת ברגל .והסביר כי שרצה להוציא ממון לדבר מצוה ,אך גם רצה לזכות
מדובר בקטן ,שהחיוב למולו מוטל על אביו .ולפי בשכר פסיעות ,לפיכך נסע מחצית הדרך והלך מחציתה ,ונמצאו שתי המעלות בידו.
זה יש לדון ,שמצות האב היא מעשה המילה, ***
שאפשר לעשותו לאחר יום טוב. העולה מן הדברים שכל פסיעה ופסיעה ,וכל טירחה קטנה שאדם טורח לכבוד המקום ,ואף במקום
המשך בעמוד הבא
שאפשר להסתפק בלא טירחה ,חשובה וספונה בעיני המקום.
פתחי לב -המשך
שהיתר זה הוא שלא כדעת הנודע ביהודה ולכאורה ,לפי הצד שיש מצוה נמשכת ברם בבית הלוי שם כתב בפירוש ,שלפי
עצמו ,מאחר שלמסקנא התיר ספק מילה להיות נימול ,היה מקום להעיר גם מצד הפסד דרך זו אף מצות האב נמשכת עד שיגדל הבן,
בזמנה ביום טוב שני. קיום המצוה בכל אותן שעות ,שהרי בדחיית שיהא בנו נימול .נמצא ,שלפי דבריו אין די
עוד יש לציין לדעת הש"ך (שם סק"ח), המילה מעכבים את קיום המצוה ,ומזה בחילוק זה ,ועדיין יש לעיין כיצד מתיישב
שהכריע כדעת הרמב"ם להקל אף במילה שהזכיר הטעם של זריזין מקדימין ,אולי יש הסברא של דבר שיש לו מתירין עם גדר
שוודאי אינה בזמנה ,ביום טוב שני של קצת סמך להבנה האמורה בדעתו. המצוה הנמשכת.
גלויות ,והנודע ביהודה בסוף תשובתו כתב ובענין זה יש לדון גם במילת יוצא דופן. וביותר יש להעיר מה שכתב הנודב"י
שהסומך על שיטה זו יש לו על מי לסמוך. בשו"ע (יו"ד סי' רסו סעיף י) נפסק ,שיוצא דופן, בחידושי הצל"ח (פסחים ט ):שדבר הראוי
הרי שיש בענין זה צד היתר נוסף ,מלבד אף שנימול לשמונה ,אין מילתו דוחה שבת. לשימוש היום ולמחר אינו בכלל דבר שיש לו
הספק ספיקא האמור. ועיקר הספק בענין זה מבואר בגמרא (שבת קלה מתירין ,וא"כ הרי המצוה להיות נמול בשעות
אמנם למעשה ,המנהג אצל רוב המורים ע"א). אלו לא יוכל לקיים אלא אם ימול ביו"ט.
שהכרתי היה להחמיר במילת יוצא דופן ביום ולענין יום טוב שני ,היתה דעת הגאב"ד עוד יש לעיין בדברי הנודע ביהודה
טוב שני. הגרח"ד פאדווא זצ"ל להתיר ,מטעם ספק בתשובה אחרת (מהדורא תניינא יו"ד סי' קסו) ,בענין
ופעם בא מעשה כזה לידי ,ואמר לי המוהל ספיקא ,שמא מילתו דוחה שבת ויום טוב, תינוק שנדחתה מילתו מחמת חולי ,ולאחר
שאינו מסכים למול אלא אם כן יסכים לכך ואם תמצא לומר שאינה דוחה ,שמא היום שהבריא רצו להמתין עד ערב פסח ,כדי
הגה"צ ר' יצחק טוביה גאב"ד ירושלים זצ"ל, חול. שיוכלו הבכורים לאכול בסעודת הברית.
בעל שערי טוביה .והלכתי ושאלתי את פי והנה לפי הסברא שהעלה הנודע ביהודה הנודע ביהודה גינה מנהג זה ,וכתב שאין
הגה"צ גאב"ד ירושלים זצ"ל ,והשיב לי שהוא בביאור דעת המחבר ,שמילה נחשבת דבר לדחות את המילה ,שהרי אף ביום המילה
הרי תלמיד של הרב פאדווא זצ"ל ,ומכיון שיש לו מתירין ואין להתירה אף בספק עצמו זריזין מקדימין למצוות ,וכל שכן שאין
שרבו התיר ,הרי הוא סומך על דבריו ומתיר ספיקא ,יש לדון גם בהיתר זה ,שהרי אפשר לדחותה מיום ליום .ועוד הזכיר את החשש
גם הוא. למולו לאחר יום טוב .אמנם אין מוכרח שמא ימות התינוק ותתבטל המצוה לגמרי.
מפיהם ומפי כתבם
הרחבות והשלמות
וינועו ויעמדו מרחוק
ברצון .בדומה לזה נמצא בחי' אגדות מהרש"א (לגוף דבריו של מהר"ל שאין שכר פסיעות תוכן ענין שכר הפסיעות כבר הובא בפנים
שמן השמים מסייעין לכל אחד ללכת בדרך אלא בביהכ"נ ,עיי' בפנים המדור מ"ש מרש"י המדור ,בשם המהר"ל מפראג (נתיבות עולם ,נתיב
שרוצה לילך בה ,כמאמר חז"ל (מכות י' ):בדרך ורבינו בחיי ופלא יועץ) העבודה פ"ה) ,ונחזור להביא את לשונו המלאה:
שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו' ,ואין על 'וכך אמרו בגמ' (סוטה כב ).שיש ללכת אל בית
האדם אלא לרצות ,ועל כך יתבעוהו .וזו לשונו: רעיון נשגב זה מובא בשינויים בספה"ק דברי הכנסת שהוא יותר רחוק מן האדם ,מפני שהוא
'בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו כו' .עיין חיים (כי תבא) ,באופן הקרוב יותר להבנתינו נוטל שכר פסיעות .ויראה ,כי אין הדין הזה גבי
בזה במפרשים ,ואענה גם אני חלקי .דלא קאמר הנמוכה ,וזל"ק' :ולזה אמר המדרש ,זה שאמר סוכה ,שאם יש לו שתי סוכות האחת קרובה
שמוליך אותו הקב"ה ,אלא 'מוליכין אותו' .והוא הכתוב (משלי ח לד) 'אשרי אדם שומע לי' ,אשרי והאחת רחוקה ,שאין לו לילך אל הסוכה
ע"פ מה שכתבנו בכמה מקומות ,שכל מחשבה למי ששמועותיו לי ,שהיינו שכל מגמתו לשמוע הרחוקה בשביל שהוא נוטל שכר פסיעות ,כי
ודיבור ומעשה האדם ,הנה הוא בורא לו מלאך אם יש איזה מצוה בעולם שאפשר לקיימו ,וזה אם גבי בית הכנסת אמרו ,וכדאמר הכתוב (משלי
לפי ענינו -אם לטוב אם לרע ,ועל כן אמר: 'שכל שמועותיו -לי' ,היינו שמשתוקק לשמוע ח לד) 'אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי
'בדרך שאדם רוצה לילך' -שהרשות בידי האדם דברי התורה ומצות לעשותן .וזה לשקוד על וגו' מזוזות פתחי'.
ממנו ית' ברוך הוא ,שהכל בידי שמים חוץ דלתותי -שתי דלתות ,כמו שכתבו תלמידי
מיראת שמים ,אבל כפי רצונו ודעתו של אדם רבינו יונה (ברכות ח ).הטעם שמצוה ליכנס שיעור וזה כי השי"ת מצוי בבית הכנסת ,כמו שאמרו
מוליכין אותו אותן המלאכים הנבראים מאותו שני פתחים ,שלא יהא עליו כמשא ישיבת בית ז"ל (מגילה כט ,).כי בית הכנסת הוא מקדש מעט,
רצון ומחשבה אשר בו וכו'. הכנסת ,ורק אדרבה יהיה לו זה לנחת מה שהולך ולכך השי"ת מצוי בבית הכנסת ,ולפיכך כאשר
עוד איזה שיעור בבית הכנסת רחוק מהפתח עוד הולך לבית הכנסת הוא נמשך אל השם יתברך
ואמר ,דכתיב (ישעיהו מח יז) 'אנכי ה' אלקיך פתח ,שהקב"ה נותן שכר פסיעות ,כי זה עיקר להיות לו דביקות בו יתברך .וידוע כי המתנועע
מלמדך להועיל' וגו' ,כי כל מצותיו ית' ברוך השכר של המצוה -ההליכה והריצה -שרומז אל דבר הוא דביקות גמור עם המתנועע יותר
הוא ,אינו מלמדך רק להועיל ולטוב לך ,אבל על תשוקתו לקיים המצות ,וזה עיקר השכר, ממי שהוא קרוב לו כבר ,כי המתנועע אל דבר
'מדריכך' -הוא מלאך שאתה מדריכו ,בדרך זו דשכר המעשה גופא הוא כמעט אינו מעשה הרי אינו עמו ,ועם כל זה הוא הולך אליו וזהו
תלך כפי דעתך ורצונך' .ע"כ. האדם ,כי ד' נתן לו כח ורגלים להלוך ,רק העיקר דביקות וחבור גמור ,ודבר זה בארנו למעלה גם
הוא השמחה והשתוקקות של המצוה ,וזה ניכר כן.
ממוצא הדברים למדנו ,ששורש הכל הוא בפסיעותיו ,כן נראה לי' .ע"כ.
הרצון ,שעל ידי הרצון הטוב לעשות נחת רוח ולכך אמר שהקב"ה מונה פסיעתך ,כי אף
לבורא יתברך שמו' ,מוליכים אותו' המלאכים דבריהם הקדושים של מהר"ל והה"ק מצאנז פסיעה אחת יותר רחוק הקב"ה מונה .כי הכל
לדרך הטובה והישרה .וכן יהי רצון שנזכה תמיד אחד באחד יגשו יתלכדו ולא יתפרדו ,ושניהם הוא לפי התנועה יש לו דביקות בו יתברך ,כי
לרצות בטוב ,ויבראו על ידינו מלאכים טובים כאחד מורים שאין המעשה אלא השלמת אם הולך מרחוק הרי זה מורה דביקות גמור בו
שיסייעו בעדנו לגדל ולקדש שמו הגדול. התשוקה ,ועיקר הקירוב לבורא יתברך הוא יתברך לכך הולך מרחוק' .ע"כ.
חקקי לב
שמעתתא אליבא דהלכתא
דיני ספיקות בברכה (ב)
המלפתים את הפת ,שגם אז חיובו כללית שיתכן שאינה פוטרת אלא בדיעבד המסופק על איזה מאכל מהו ומהן מרכיביו
מדאורייתאח. – הוא אף לכתחילה ,ואינו צריך למנוע את
עצמו מלאכול מחמת שאינו יודע מהי א .המסופק על מאכל מהו ברכתו ,תלוי
בספק מברך גם ברכה רביעית של ברכהמ"ז הברכה הראויה למאכל זה בודאי ,מיהו אם ממה נובע הספק.
הוא מאכל שיכול לאכלו ולפוטרו תוך [א] אם ספיקו נובע מחמת שאינו יודע מהו
ו .כשחוזר ומברך ברכת המזון מספק ,צריך מאכל זה ,או מה הם מרכיביו ,אזי אם שייך
הסעודה עדיף טפיג.
לברך גם ברכה רביעית שאינה אלא מדרבנן לברר הדבר באיזה אופן שהוא ,הרי דינו
ואף באופן שאינו יכול לפוטרו בתוך
כי היכי דלא ליזלזלו בהט. ככל ספק שאפשר לבררו שאינו בגדר ספק
הסעודה ,ממידת חסידות הוא לפוטרו על
ידי שיאכל מאכלים אחרים .וכגון ,שאם כללא ,ואסור לו לאכול מאותו מאכל עד
ספק אם מחוייב בברכהמ"ז או במעין ג' שיודע לו בבירור מהו ברכתו הראויה לו
מסתפק על מאכל אם ברכתו הוא בפה"ע
או בפה"א ,יאכל ב' מאכלים; אחד שברכתו ויברך עליו כראוי וכמו שתיקנו חז"ל .ואולם
ז .המסופק אם הוא חייב בברכת המזון או
בודאי בפה"ע ,ואחד שברכתו בודאי באם אין שייך לברר הדבר ,אזי אם הוא
בעל המחיה ,וכגון שאכל פת הבאה בכיסנין
בפה"א ,ויכוין בברכתם לפטור גם את מאכל מסופק אם ברכתו המוציא או מזונות יברך
וספק לו אם אכל כשיעור קביעות סעודה,
זה .וכן על זה הדרך בשאר מאכליםד. עליו מזונות שהיא ברכה הפוטרת בדיעבד
או שאכל מאכל העשוי מבלילה עבה [היינו
אף את ברכת המוציא ,וכמו כן באם הוא
בצק] שבישלוהו או טיגנוהו שנחלקו בזה
ספק אכילה בלא ברכה או ספק ברכה מסופק אם ברכתו הוא בפה"ע או בפה"א
הפוסקים אם ברכתו המוציא או מזונות ,אם
שא"צ איזה מהם עדיף יברך עליו בפה"א שהיא ברכה הפוטרת
אכל כדי שביעה ה"ה חוזר ומברך ברכת
בדיעבד אף את ברכת בפה"ע ,ובשאר
המ זון משום ספק דאורייתאי. ד .המסופק אם בירך ברכה ראשונה על אופנים יברך עליו שהכל שהיא ברכה
איזה מאכל ,קיימא לן שספק ברכות להקל, כללית הפוטרת בדיעבד את כל המאכלים.
האוכל פהב"כ ושבע ממנו ומותר לו להמשיך ולאכול בלא ברכה .ומכל
ח .האוכל פת הבאה בכיסנין בשיעור מועט מקום ,אם יכול לשנות את מקומו ולהתחייב המסופק בברכה מצד הדין
שאין אחרים קובעים סעודה עליו מברך מחדש בברכה עדיף טפי.
ואע"פ שלהצד שכבר בירך על מאכל זה ב[ .ב] ובאופן שמרכיבי המאכל ידועים לו,
בורא מיני מזונות ומעין ג' ,ואף באופן
הרי הוא גורם כעת ברכה שאינה צריכה, ורק שיש לו ספק מצד הדין שאינו יודע מהי
שאכל לשובע נפשו שיתכן שנתחייב בזה
מיהו עדיף טפי להכניס עצמו בספק ברכה ההלכה בכה"ג ,אזי אם ספיקו נובע מצד
בחיוב ברכהמ"ז דאורייתא להצד שהוא פת
שאינה צריכה מאשר לאכול מספק בלא שאינו בקי בהלכות ברכת הנהנין ,הרי שוב
גמור ,מ"מ כיון שמדאורייתא יוצא גם
ברכהה. באנו בזה לכלל ספק שאפשר לבררו שאינו
במעין ג' על כן לא חשו ולא תיקנו לברך
בגדר ספק כלל ,ואסור לו לאכול מאותו
ברכהמ"ז אלא באוכל פת גמו רה או באוכל
ספק בירך ברכת המזון מאכל עד שיברר אצל חכם הבקי בהלכות
פת כיסנין בשיעור שאחרים קובעים עליויא.
אל ו מהי הברכה הראויה למאכל זה וכנ"ל.
ה .מי שנסתפק אם בירך ברכת המזון ,אזי ואולם באם הוא בקי בהלכות ברכת הנהנין
המסופק אם חייב בברכה מעין ג' אם לא אכל כדי שביעה ,כיון שחיוב ברכת ואעפ"כ מסופק הוא ,וכגון שאינו דבר
ט .ברכת מעין ג' נחלקו בה הפוסקים אם המזון שלו אינו אלא מדרבנן ,קיימא לן המפורש בהל' ברכה"נ ,או שיש בזה
באופן שאכל כדי שביעהיב חיובה דספק דרבנן לקולא ואינו חוזר ומברך. מחלוקת הפוסקים שלא הוכרעה ,אזי דינו
מדאורייתא או מדרבנן ,ועל כן אם אכל מז' ומכל מקום ,ראוי לירא שמים שיטול ידיו כנ"ל ס"א שיברך עליו את הברכה היותר
המינים ומסופק אם בירך עליהם יחזור ויברך המוציא ויאכל כזית ויברך ברכהמ"זו. כללית הפוטרת בודאי את מאכל זהב.
ויאכל מהם עוד כזית ויברך מעין ג' ,או ואולם באם אכל כדי שביעה הרי חיוב
שיאכל מין מזונות ובברכה על המחיה ברכהמ"ז שלו מדאורייתא ,וחוזר ומברך עצות לצאת מן הספק
שמברך עליה יכלול גם את הפירות מספקז .דין זה הוא אף באופן שלא שבע
מהפת בלבד ,רק בצירוף המאכלים ג .אף שמשמעות הפוסקים שהדין הנ"ל -
שמסופק בהם אם בירך עליהםיג.
שבמקום ספק יכול לברך את הברכה היותר
~~~
שרק במקרה השני פליג הדגו"מ ולא במקרה הראשון ח עיי' פמ"ג קפ"ד א"א סק"ח שנסתפק בזה ,ואולם א וכמבו' בתוה"ב להרשב"א בית ז' שער ד' 'שאם זה
משום דבמקרה הראשון יש לצרף לזה סברא נוספת הכרעת הביאה"ל בסי' קפ"ד ס"ו שאף בכה"ג חייב אינו בקי ומכיר אחר יכיר'.
שהרי כל פהב"כ היא ספק מחוייבת בברכהמ"ז וא"כ מדאוריי' וכ"ה בשועה"ר קס"ח ס"ח. ב שו"ע סי' ר"ב סי"ג.
יש לפנינו ס"ס לחייבו בברהמ"ז. ט מ"ב סי' קפ"ד סקי"ג בשם אחרונים, ג מג"א הו' במ"ב סו"ס ר"ד ,ועיי"ע שעה"צ סי' ר"ח
יא כ"ה בהג' רעק"א על אבן העוזר סי' קס"ח ובשוע"ה י ואף שבמקרה השני שי' הדגול מרבבה שיברך מעין סקט"ז.
שם ס"ח ,והחילוק שבין זה לסברת הדגו"מ הנ"ל ג' כיון שמדאורייתא יוצאים בברכה זו של מעין ג' ד ערוה"ש סי' ר"ב ס"ב.
בהערה הקודמת הוא לפי שעל דרך כלל אינו בא לידי אפילו באופן שמחוייב בודאי בברכת במזון ,וא"כ ה עיי' שע"ת סי' ח' סקי"ב גבי ברכת המצוות ,וכ"ש
שביעה בשיעור הפחות ממה שאחרים קובעים עליו נמצא שהספק אם לברך ברכהמ"ז או מעין ג' שוב גבי ברכה"נ דהנהנה מהעוה"ז בלא ברכה כאילו מעל,
וע"כ לא חשו חז"ל לאחד שישבע וסמכו על זה שיוצא אינו אלא ספק דרבנן ,מיהו כבר שדי ביה השעה"צ ובפרט שיש לצרף לזה השיטות המו' בשיעור הקודם
במעין ג' עכ"פ מדאורייתא. נרגא בסי' קס"ח סקע"א ולפי שכל שחוזר ומברך שבספק בירך ברכה ראשונה אסור לו להמשיך
יב עיי' חזו"א ל"ד סק"ה אם חיוב מעין ג' הוא בכדי משום ספק דאורייתא יש לו לחזור ולברך את כל ולאכול.
שביעה דוקא או כל שאכל כדרך האוכלים. הברכות כתיקונם ודומיא דמש"כ הפוסקים בסי' ס"ז ו מ"ב קפ"ד סקט"ו.
יג עיי' שו"ע סו"ס ר"ח ומ"ב שם. גבי ספק קרא ק"ש שחוזר וקורא בברכותיה ולפי ז שו"ע קפ"ד ס"ד ומ"ב שם.
שכך הוא עיקר תקנת קריאתה לכתחילה .ומש"כ
לב שומע
לעורר לב המעיין
תורת חיים ואהבת חסד
'ויאמר ה' אל אברם ,לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך' (יב א).
בידו לפעול ברוחניות ,עצם ההטבה לבריות ראשית חכמה בענין הצורך לצרף יראה אל הנה מצינו מהרמב"ן (יב ו ,ד"ה ויעבור אברם)
היא מצוה ועבודת ה' ,כשהיא נעשית לעשות התורה. כלל גדול בענין מעשי האבות ,וזה לשונו,
רצונו יתברך .ובמאור ושמש הובא בענין התורה מלמדת את האדם את הדרך אשר 'אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות
הקשר שבין מידת החסד של אברהם למידת ילך בה ,ויראת שמים מביאה אותו להכניע את הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב ,והוא ענין
היראה של יצחק. רצונו ולקיים את אשר למד .ועל כן עליו גדול ,הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ,ואמרו,
ולעניננו ,הרי אנו רואים שעבודת החסד לצרף אל עמלו בתורה אהבת ה' ויראתו, כל מה שאירע לאבות סימן לבנים .ולכן
של אברהם הביאה את הבריות להכיר את שיהא לבו שלם עם תורתו. יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת
בוראן ולהודות לו .נמצא שחסדו לא היה הבארות ושאר המקרים ,ויחשוב החושב בהם
בפרשתן נאמר 'ומלכי צדק מלך שלם', כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת,
נפרד מעבודת ה' ,אלא על ידו הרבה ידיעת ואמרו במדרש (בראשית רבה נו י) ,ששם קרא
ה' בעולם. וכולם באים ללמד על העתיד ,כי כאשר יבוא
אותה 'שלם' ,ואברהם קרא אותה 'יראה', המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו
להרבות תורה וידיעת ה' בעולם שנאמר 'ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' הדבר הנגזר לבא לזרעו'.
ובדרך זו יש להתבונן במאמר הגמרא יראה' (בראשית כב יד) .ואמר הקב"ה' ,הריני
קורא אותו ירושלים כמו שקראו שניהם ,יראה ומלבד מה שמאורעות האבות הם סימן
(עבודה זרה ט ע"א) ,ששני אלפים תורה נמנים למה שעתיד לבוא על בניהם ,עלינו ללמוד
מ'ואת הנפש אשר עשו בחרן' (בראשית יב ה). שלם ירושלים'.
מדרכיהם ומעבודתם ,להתחזק בעבודת
ואף שגם קודם לכן עסקו בתורה ,ושם בן נח על פי דרכנו יש לרמז בשני השמות הללו הבורא ולעמוד בנסיונות הפוקדים אותנו בכל
למד ולימד בבית מדרשו ,מכל מקום מנין שני לשתי המעלות' ,שלם' ,לשלמות התורה, עת ובכל זמן.
אלפים תורה מתחיל מעבודתו של אברהם ו'יראה' ,ליראת שמים .וכעין שמצינו אצל
אבינו בחרן. יעקב אבינו' ,ויבא יעקב שלם' (בראשית לג יח), אחד היסודות שאנו למדים מדרכיו של
ופירש רש"י' ,שלם בתורתו שלא שכח אברהם אבינו הוא החיבור שבין תורה לחסד.
ומה היתה עבודתו שם ,פירש רש"י על מחד גיסא מוטל על האדם להגות ולעמול
הפסוק' ,שהכניסן תחת כנפי השכינה, תלמודו בבית לבן'.
בתורה הקדושה ,ומאידך גיסא עליו להרבות
אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת שם בן נח ,מלך שלם ,הרביץ תורה בבית להיטיב עם הבריות כפי יכולתו .ושתי מעלות
הנשים ,ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשאום'. מדרשו ,ואברהם אבינו קרא למקום 'ה' יראה' אלו צריכות להיות מתוך אהבת ה' ויראתו,
ויש ללמוד מכאן את גודל מעלת הפצת לאחר העקידה ,שבה נתגלתה מידת יראתו לעשות רצונו יתברך ולהרבות כבוד שמים
התורה וידיעת ה' אצל אחרים .אברהם אבינו בשלמותה ,כמו שנאמר 'עתה ידעתי כי ירא בעולם.
לא הסתפק בעבודת עצמו ,אלא הרבה לפעול אלוקים אתה' (בראשית כב יב) .ובצירוף שני
השמות יש רמז לשלמות העבודה ,תורה עם אברהם אבינו נודע במידת החסד ,ושם בן
גם בזולתו ,לקרב את הבריות ולהכניסן תחת נח בכח התורה ובית מדרשו ,וכמו שמצינו
כנפי השכינה. יראת שמים.
ברש"י על הפסוק 'ותלך לדרוש את ה'',
וכאן מתחברים עניני התורה ,החסד מידת החסד מתוך יראה שהלכה לבית מדרשו של שם (בראשית כה כב).
והיראה .התורה מורה לאדם את דרך עבודתו, וכן הוא במידת החסד ,שצריכה להיות ייתכן לומר בדרך דרוש על הפסוק' ,ומלכי
החסד מביאו לתת את לבו לצורכי זולתו, מתוך אהבת ה' ויראתו .אברהם אבינו הרבה צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל
ויראת שמים מכוונת את מעשיו לעשות רצון להיטיב עם הבריות ולהכניס אורחים ,ובתוך עליון' (יד יח) ,שכל אחד למד ממעלתו של
קונו .וכשהוא זוכה להיטיב עם הבריות כך לימדם להכיר את בוראם ולהודות לו על חבירו' .ומלכי צדק' ,שהוא שם בן נח ,כדברי
ולקרבן לתורה וליראה ,הרי הוא הולך בדרכו חסדיו ,וכמו שאמרו בגמרא (סוטה י ע"ב) על רש"י שם' ,הוציא לחם ויין' ,שלמד מאברהם
של אברהם אבינו ,שהרבה חסד ומתוך כך הפסוק 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם', אבינו להרבות בחסד ולהיטיב עם הבריות.
הפיץ את ידיעת ה' בעולם. שאברהם אבינו הקריא לשמו של הקב"ה בפי ואילו 'והוא כהן לאל עליון' ,על דרך הדרש
ומזה ילמד האדם ,שלצד עמלו בתורה כל עובר ושב ,ולאחר שאכלו ושתו לימדם קאי על אברהם אבינו ,שלמד משם את
ועבודתו בתיקון עצמו ,עליו להשתדל כפי להודות למי שאמר והיה העולם. עבודת התורה ,לכהן לפני הקב"ה בכח
יכולתו גם בטובת אחרים .הן בסעד ותמיכה לא היו החסד והיראה אצלו שני ענינים התורה ולימודה .הרי מבואר ,שלא הסתפק
בגשמיות ,בלחם ומזון ,בצדקה ובכל הנצרך, נפרדים ,אלא כל עבודתו היתה לעשות רצון כל אחד במעלה שהצטיין בה ,אלא הוסיף
והן בחיזוק ובריבוי תורה ויראת שמים. קונו .מתוך אהבתו לבריות היטיב עמהן וקנה גם ממעלתו של חבירו ,לצרף תורה
בגשמיות ,וביקש גם את טובתן הרוחנית, וחסד יחדיו.
כל אחד לפי כוחו ולפי מה שהזמין לו
הקב"ה ,יש בידו להיטיב עם זולתו ,לחזק לב להביאן לידיעת ה' ולעבודתו.
נשבר ,לסייע ללומדי תורה ולקרב את וזהו שלמות מידת החסד ,שלא להסתפק תורה ויראת שמים
הבריות לעבודת הבורא .ובכך הוא מצרף אל במילוי מחסורו הגשמי של הזולת ,אלא לתת והנה ,כשם שאין לאדם להסתפק בתורה
תורתו אהבת חסד ,ועושה את מעשיו מתוך את הדעת גם על טובת נפשו ,ולקרבו בדרכי בלא חסד ,כך אין לו להסתפק בעצם הלימוד
יראת שמים ולמען כבוד שמו יתברך. נועם לתורה וליראת שמים .ואף במקום שאין בלא עבודת הלב .וכמבואר בפתיחה לספר
