gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

ליקוטים וסיפורים נפלאים · Lekitim V'sipirim N'flaim — לך לך (2026-10-19)

מוציא לאור: ליקוטים וסיפורים נפלאים · Lekitim V'sipirim N'flaim

שבוע: לך לך (2026-10-19)

ליקוטים וסיפורים נפלאים · Lekitim V'sipirim N'flaim — לך לך (2026-10-19)

פתח את ה-PDF הורדה

‫"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (יב‪ ,‬א)‬ ‫סבל רב סבל הסבא קדישא רבי ישראל מרוז'ין משלטון‬ ‫הרשע ברוסיה‪ ,‬ולאחר שישב כמעט שנתים בכלא‬ ‫פרשת לך לך‬ ‫בעלילת שוא‪ ,‬הצליח‬ ‫בחסדי שמים להמלט‬ ‫ַמבּ וּל ִמ ְׁש ּ ַפ ְׁח ִּתי‬ ‫"לך לך ‪ ...‬אל הארץ‬ ‫מהמדינה והשתקע‬ ‫ש ַרי‬ ‫ֹאמר ֶׁאל ָ‬ ‫ְׁמה ַויּ ֶׁ‬ ‫" ַוי ְִׁהי ּכַאֲ ֶׁשר ִה ְׁק ִריב לָ בוֹא ִמצְׁ ַרי ָ‬ ‫אשר אראך" (יב‪ ,‬א)‬ ‫סדיגורא‬ ‫בעיר‬ ‫מ ְׁר ֶׁאה ָא ְּׁת" (יב‪ ,‬יא) שבבוקובינה‪ ,‬שהיתה‬ ‫שה יְׁפַ ת ַ‬ ‫ִא ְׁש ּת ֹו ִה ּנֵּה נָא י ַָד ְׁע ִּתי ִּכי ִא ּ ָ‬ ‫הראשונות‬ ‫בשנים‬ ‫תחת‬ ‫אז‬ ‫ָ‬ ‫לִ פְ נֵי הַ ְכנִיסָ ה לְ ִמצְ ַריִם‪ְ ,‬מסַ ֵפר הַ ִמ ְד ָרש ( ַת ְנחו ָמא‪ ,‬לֶך לְ ך ה) נתונה‬ ‫להנהגתו של הרבי‬ ‫האוסטרו‬ ‫ש ָרה ְבתוֹך ֵתבָ ה ְסגו ָרה‪ְ ,‬כ ֵדי לְ הָ גֵן השלטון‬ ‫ֶשאַ ְב ָרהָ ם אָ ִבינו הֶ ְח ִביא אֶ ת ָ‬ ‫קרא‬ ‫מליובאוויטש‬ ‫הנגרי‪ ,‬יריבתה של‬ ‫עָ לֶיהָ ֵמעֵ ינֵי הַ ִמצְ ִרים‪.‬‬ ‫פעם אחת לאחד‬ ‫שהַ ֵתבָ ה רוסיה‪.‬‬ ‫ַדוְ ָקא ְכ ֶשהַ מוֹכְ ִסים דוֹחֲ ִקים ב ֹו לִ פְ תוֹח או ָֹתה‪ִ ,‬מ ְת ָב ֵרר ֶ‬ ‫מחסידיו והטיל עליו‬ ‫לאחר שהצבא הרוסי‬ ‫שהייתה‬ ‫משימה‪,‬‬ ‫ְתה כֹל הַ ְז ַמן ָמה ֶשהֵ גֵן עָ לֶיהָ ‪.‬‬ ‫ֶש ִנ ְראֲ ָתה ְכהַ גְ ָבלָה הָ י ָ‬ ‫ש ְב ֶמ ְר ַכז הַ ַמאֲ ָמר הַ ָבא‪ ,‬הַ ְגבולוֹת אֵ ינָם ֶכלֶא ‪ -‬הֵ ם גלה כי טרפו חמק‬ ‫בסגנון סיפורי הבעל‬ ‫גַם ַב ֵתיבָ ה ֶ‬ ‫ש ְמאַ פְ ֶש ֶרת לִ ְחיוֹת ְבת ֹוכָה‪ ,‬וְ הַ הַ ְדג ָָמה הַ ְגד ֹולָה ְביו ֵֹתר מבין אצבעותיו‪ ,‬הגיש‬ ‫שם טוב‪ .‬החסיד‬ ‫הַ ִמ ְסג ֶֶרת ֶ‬ ‫אוסטריה‬ ‫שה ֶשל ַָמ ְדנו לקיסר‬ ‫נצטווה לנסוע למקום‬ ‫של נֹחַ ‪ֵ ,‬מהַ ָפ ָר ָ‬ ‫לְ כָך ַמ ִגיעָ ה ִמ ֵתבָ ה אַ ֶח ֶרת ‪ֵ -‬תבָ ת ֹו ֶ‬ ‫כלשהו‪ ,‬בלי שנאמר‬ ‫נחרצת‬ ‫בקשה‬ ‫שבוע ֶשעָ בַ ר‪.‬‬ ‫ַב ָ‬ ‫לידיו‪,‬‬ ‫להסגירו‬ ‫לו מה לעשות שם ואל‬ ‫ומקורבי הרבי פעלו‬ ‫מי לפנות‪.‬‬ ‫שם ַּב ּ ֵּתיבָ ה?‬ ‫א‪ַ .‬מה הוֹלֵּ ך ָ‬ ‫כשיצא החסיד מלפני‬ ‫לדחיית‬ ‫נמרצות‬ ‫ימה‪ְ :‬סגו ִרים‬ ‫שר חֳ ָד ֵשי אֵ ָ‬ ‫נַסו לִ ְהיוֹת ִב ְמקוֹם נֹחַ ‪ְ ,‬באו ָֹתם ְשנֵים עָ ָ‬ ‫הרבי התחיל לתהות‪:‬‬ ‫הבקשה‪.‬‬ ‫ְבתוֹך ֻקפְ סַ ת עֵ ץ אֲ טו ָמה‪ְ ,‬שחו ָֹרה ִמזֶפֶ ת‪ ,‬וְ חוץ ֵמחַ לוֹן אֶ חָ ד ָקטָ ן בין השאר הועלתה‬ ‫מה אני אמור לעשות‬ ‫הצעה‪ ,‬כי הרבי יחליף‬ ‫ימ ְט ִרים אֵ ין לָכֶ ם ְמקוֹר אֲ וִ יר‪.‬‬ ‫ֶשל ִש ִשים סֶ נְ ִט ֶ‬ ‫שם? איזו משימה‬ ‫של גַלֵי הַ יָם הַ ס ֹוע ֲִרים‪ְ .‬ב ָר ִקים את שם משפחתו‬ ‫ִמ ַבחוץ‪ְ ,‬דפִ יקוֹת ִבלְ ִתי פו ְֹסקוֹת ֶ‬ ‫הרבי רוצה שאמלא?‬ ‫ו ְרעָ ִמים ַמחֲ ִר ִידים אֶ ת הַ ְלבָ בוֹת ‪ -‬וְ כָל אֵ לֶה הֵ ם ַרק ַתפְ או ָרה ל ַָדבָ ר פרידמן כדי להסתיר‬ ‫אולי לא הבנתי נכון‬ ‫את זהותו‪ ,‬אולם הרבי‬ ‫הָ אֲ ִמ ִתי‪...‬‬ ‫את הדברים שאמר לי‬ ‫שר חֳ ָד ִשים ֶשל רו ִטינָה ִבלְ ִתי נִ גְ ֶמ ֶרת‪ .‬לְ הַ אֲ כִ יל ולְ טַ ֵפל סרב ואמר‪" :‬אמנם‬ ‫ְשנֵים עָ ָ‬ ‫הרבי? החליט החסיד‬ ‫מה‬ ‫בי‬ ‫ְבאַ לְ פֵ י סוגֵי חַ יוֹת‪ְ ,‬קטַ נוֹת וגְ דוֹלוֹת‪ ,‬ר ֹועֲשוֹת ו ְש ֵקטוֹת‪ְ ,‬מלַכְ לְ כוֹת התקיים‬ ‫להעלות את שאלותיו‬ ‫ישית ֶשל ֹו שנאמר אצל אברהם‬ ‫על הכתב ומסר את‬ ‫ו ַמפְ ִחידוֹת‪ ,‬לִ פְ עָ ִמים גַם נו ְֹשכוֹת ‪ -‬וְ גַם הַ ִמ ְש ָפחָ ה הָ ִא ִ‬ ‫אבינו‪ ,‬וגליתי מארצי‬ ‫למזכירות‬ ‫מכתבו‬ ‫זְ קו ָקה לְ יַחַ ס‪.‬‬ ‫שיִם ַב ַביִת‪ ,‬וְ ל ֹא נִ ְש ַכח אֶ ת הַ ְתקופָה וממולדתי‪ ,‬אך לא‬ ‫הרבי‪.‬‬ ‫ַבקוֹר ֹונָה הָ יִינו נְ עולִ ים חו ְֹד ַ‬ ‫שיו ַתכְ ִפילו אֶ ת זֶה מבית אבי‪ ,‬שכן רק‬ ‫הרבי הגיב על המכתב‬ ‫ישה ֶשהָ פְ כָה אֶ ת הַ ַביִת לְ ג'ונְ גֶל ָקטָ ן‪ .‬עַ כְ ָ‬ ‫הַ ַמ ִת ָ‬ ‫בשורה אחת‪ ,‬נוקבת‪:‬‬ ‫אברהם נאלץ לעשות‬ ‫ְב ֵשש‪.‬‬ ‫וְ כָל זֶה ִב ְש ִביל ָמה? לְ הַ ְש ִמיד דוֹר‪ ,‬הַ ָקדוֹש ָברו ְך הוא ל ֹא זָקוק כן‪ ,‬מפני שבנו של‬ ‫מתחילים‬ ‫"אם‬ ‫תרח היה‪ ,‬אולם אני‬ ‫אצלך‬ ‫להתעורר‬ ‫שנָה‬ ‫יקים ל ֹו‪ .‬ל ָָמה ַדוְ ָקא ָ‬ ‫ֵימה ‪ְ -‬רג ִָעים ְספו ִרים ַמ ְס ִפ ִ‬ ‫שנָה ְשל ָ‬ ‫לְ ָ‬ ‫ספקות‪ ,‬מתעוררים‬ ‫בנו של רבי שלום‬ ‫ֵימה כָל כָך אֲ י ָֻמה?‬ ‫ְשל ָ‬ ‫ספקות גם אצלי"‪.‬‬ ‫הגדול מפרוהבישט‪,‬‬ ‫שם‬ ‫שמו‬ ‫ועל‬ ‫שכן‬ ‫משפחתי‪,‬‬ ‫לעי"נ הרה"צ‬ ‫ר' פנחס בן ר' בנימין בינוש רוזנבוים זצוק"ל‬ ‫כ"ו בניסן תשע"ז‬ ‫[ב]‬ ‫ומכיר עד כמה גדולה הטובה שאתה עושה לאורחים‪.‬‬ ‫פרידמן משמעותה 'איש שלום'‪ ,‬ומאב שכזה‪ ,‬איני צריך‬ ‫ואיני יכול ללכת ולהתנתק"‪...‬‬ ‫"ונברכו בך כל משפחות האדמה" (יב‪ ,‬ג)‬ ‫אדם אומר לבנו תהא כאברהם (רש"י)‬ ‫"לך לך" (יב‪ ,‬א)‬ ‫מדוע דווקא אב לבנו אומר זאת?‬ ‫להנאתך ולטובתך (רש"י)‬ ‫באר ה'אוצר אפרים' מפי השמועה‪ :‬לפעמים אבא אומר‬ ‫איזו הנאה יכולה להיות כתוצאה מהטלטלות בדרכים?‬ ‫בעל המאור עינים היה עוסק רבות במצות פדיון שבויים‪ .‬לבנו‪ :‬רצוני שתלמד היטב ושתהיה תלמיד חכם‪.‬‬ ‫יהודים רבים היו חייבים לו את חייהם ואת שחרורם אומר הבן‪ :‬אבא‪ ,‬למה אהיה יותר טוב ממך? הרי אתה עם‬ ‫הארץ ‪ -‬גם אני אהיה‬ ‫האסורים‬ ‫מבית‬ ‫עם הארץ‪...‬‬ ‫ומהשבי אצל הגויים‪.‬‬ ‫ב‪ֵּ ּ .‬תיבַ ת נ ַֹח ְׁ ּב ַמ ְׁהדּ ו ָּרה ִמ ְׁש ּ ַפ ְׁח ִּתית‬ ‫אומר לו אביו‪ :‬אני‬ ‫פעם אחת הלשין עליו‬ ‫של ' ֵתיבַ ת נֹחַ ' ‪-‬‬ ‫כֹל ִמי ֶש ְמג ֵַדל ִמ ְש ָפחָ ה מַ ְר ִגיש לִ פְ עָ ִמים ִק ְמצוץ ֶ‬ ‫מברך אותך כמו‬ ‫אי מי‪ ,‬ובעל המאור‬ ‫אברהם אבינו‪ ,‬גם‬ ‫‪:‬‬ ‫ר‬ ‫מ‬ ‫ָ‬ ‫נִגְ‬ ‫י‬‫ת‬ ‫ִ‬ ‫לְ‬ ‫ב‬ ‫ִ‬ ‫ֹץ‬ ‫ו‬‫ר‬ ‫מ‬‫ָ‬ ‫ל‬ ‫ש‬ ‫ֶ‬ ‫ים‬ ‫נִ‬ ‫ש‬ ‫ָ‬ ‫ֹת‬ ‫ו‬ ‫ר‬ ‫ֲש‬ ‫ָ‬ ‫ע‬ ‫ל‬ ‫ַ‬ ‫ל‬ ‫בו‬ ‫כ‬ ‫ָ‬ ‫עינים הושלך לבית‬ ‫אטא; לִ ְשטוֹף; לִ ְקנוֹת; לְ בַ ֵשל; לאברהם היה אבא‬ ‫לְ ַכ ֵבס; לְ גַהֵ ץ; לְ ַק ֵפל; לֶאֱ סוֹף; לְ טַ ֵ‬ ‫האסורים‪.‬‬ ‫לְ נַקוֹת; לָרוץ לָרוֹפֵ א; לְ הַ ְש ִכיב אֶ ת הַ ְיל ִָדים; לְ הַ לְ ִביש או ָֹתם; תרח‪ ,‬עובד אלילים‪,‬‬ ‫רבונו של עולם! קרא‬ ‫נְדוִ יץ'; לְ ַד ֵבר ִעם הַ ֶצוֶת הַ ִחנוכִ י; לְ חַ נ ְֵך; ועם כל זאת יצא ממנו‬ ‫לִ ְשל ֹח או ָֹתם ִעם סֶ ְ‬ ‫הרב בצער‪ ,‬על מה בא‬ ‫אברהם‪...‬‬ ‫ש ָבת‪...‬‬ ‫שלְ חָ ן ַ‬ ‫לְ הַ ְק ִשיב לְ ִסיפו ִרים הַ יַלְ דו ִתיִים; לְ נַהֵ ל עוֹד ֻ‬ ‫עלי כזה עונש‪ ,‬הרי כל‬ ‫הַ ָקדוֹש ָברו ְך הוא הֲ ֵרי ָב ָרא ג ֹוזָלִ ים ֶש ִמ ְתעוֹפְ פִ ים ֵמהַ ֵקן ְבתוֹך‬ ‫חיי מציל אני את‬ ‫ָשבועוֹת‪ֻ ,‬מ ְשל ִָמים וְ עַ צְ ָמ ִאיִים‪ ,‬וְ גו ֵרי חַ יוֹת ֶשיוֹצְ ִאים אַ חֲ ֵרי "ואת הנפש אשר‬ ‫היהודים הנמצאים‬ ‫עשו בחרן" (יב‪ ,‬ה)‬ ‫ֶה‬ ‫נ‬ ‫ו‬ ‫ֹ‬ ‫מ‬ ‫ש‬ ‫ְ‬ ‫לִ‬ ‫יד‬ ‫מ‬ ‫ִ‬ ‫צְ‬ ‫ה‬ ‫ִ‬ ‫נו‬ ‫ֹת‬ ‫ָ‬ ‫ו‬ ‫א‬ ‫ה‬ ‫ָמ‬ ‫ָ‬ ‫ל‬ ‫‪.‬‬ ‫ם‬ ‫מ‬‫ָ‬ ‫צְ‬ ‫עַ‬ ‫ל‬ ‫ש‬ ‫ֶ‬ ‫מ‬ ‫ִ‬ ‫ִד‬ ‫י‬‫צ‬ ‫ַ‬ ‫ֹת‬ ‫ו‬ ‫ע‬ ‫ס‬ ‫ְ‬ ‫מַ‬ ‫לְ‬ ‫ִם‬ ‫י‬ ‫ש‬ ‫ַ‬ ‫ֹד‬‫ְ‬ ‫ו‬ ‫ח‬ ‫בבית הסוהר‪ ,‬איך‬ ‫כשפגש רבי יצחק‬ ‫שר ְשנוֹת ִגדול לְ ָכל ֶילֶד?‬ ‫עָ ָ‬ ‫כך?‬ ‫יתכן שקרה גם לי‬ ‫בפעם‬ ‫בלאזר‬ ‫ראה ה' בצערו‪ ,‬ושלח‬ ‫הראשונה את רבי‬ ‫ג‪ .‬הַ ּגוֹלֶׁ ם ָקם‬ ‫אליהו‬ ‫את‬ ‫אליו‬ ‫נְש ָמה אֱ לו ִֹקית ‪ -‬יוסף יוזל הורוביץ‪,‬‬ ‫ג ֹולֶם נ ֹוצָר ֵמאֲ ָד ָמה‪ ,‬וְ הַ ָקדוֹש ָברו ְך הוא נוֹפֵ חַ ב ֹו ָ‬ ‫הנביא‪.‬‬ ‫אָ ָדם‪ ,‬יְצור ִכלְ אַ יִם ִעם ְש ִאיפָה ִבלְ ִתי נִ גְ ֶמ ֶרת לִ ְהיוֹת ֵכאלו ִֹקים‪ .‬שהתפרסם כ'סבא'‬ ‫חלילה!‬ ‫עונש‪,‬‬ ‫אין זה‬ ‫שאלו‬ ‫ְש ִאיפָ ה טוֹבָ ה‪ְ ,‬כ ֶש ִהיא לְ פַ ֵתחַ אֶ ת הָ ע ֹולָם; הַ ְבעָ יָה מַ ְת ִחילָה מנובהרדוק‪,‬‬ ‫שמחה‬ ‫אליהו‪,‬‬ ‫לו‬ ‫אמר‬ ‫רבי יצחק למטרת‬ ‫גדולה‬ ‫ְכ ֶשהָ אָ ָדם ר ֹוצֶה לִ ְהיוֹת הַ י ֹוצֵר הַ י ִָחיד‪ ,‬לִ ְשלוֹט ְב ִסיפור חַ יָיו‪.‬‬ ‫כאשר‬ ‫בשמים‬ ‫יש‬ ‫נסיעתו‪.‬‬ ‫השיב רבי יוזל כי נוסע‬ ‫מצות‬ ‫את‬ ‫מקיים‬ ‫אתה‬ ‫ד‪ִ .‬הדַּ ְׁר ְׁדּ רוּת ֵּּגנ ִֶׁטית‬ ‫פדיון שבויים‪ ,‬אולם‬ ‫הוא ללייפציג לרגל‬ ‫פַע‬ ‫ש‬ ‫ֶ‬ ‫ל‬ ‫אֶ‬ ‫‪,‬‬‫ן‬ ‫ד‬ ‫ֶ‬ ‫עֵ‬ ‫ַן‬ ‫ג‬ ‫לְ‬ ‫ִם‬ ‫י‬ ‫אַ‬ ‫לְ‬ ‫כ‬ ‫ִ‬ ‫הַ‬ ‫ר‬ ‫ְצו‬ ‫י‬ ‫ת‬ ‫אֶ‬ ‫נִיס‬ ‫כְ‬ ‫מַ‬ ‫א‬ ‫הו‬ ‫ך‬ ‫הַ ָקדוֹש ָברו ְ‬ ‫כדי שתקיים את‬ ‫מסחרו‪.‬‬ ‫‪:‬‬‫ך‬‫ִבלְ ִתי נִגְ ָמר ‪ -‬ו ְמצ ֶַוה‪ִ " :‬מכֹל עֵ ץ הַ גָן ‪ -‬אָ כֹל תֹאכֵ ל!" הַ ַתפְ ִקיד ֶש ְל ָ‬ ‫המצוה ביתר שאת‬ ‫תמה רבי יצחק ואמר‪,‬‬ ‫ומה בדבר חובת‬ ‫לֶאֱ כוֹל‪.‬‬ ‫ובזריזות‪ ,‬רצה ה'‬ ‫האדם בעולמו‪ ,‬לימוד‬ ‫?‬ ‫ָאן‬ ‫כ‬ ‫ֹת‬ ‫ו‬ ‫ֲש‬ ‫ע‬ ‫ל‬ ‫ַ‬ ‫ר‬ ‫מו‬ ‫אָ‬ ‫נִי‬ ‫אֲ‬ ‫ש‬ ‫ֶ‬ ‫ה‬ ‫מ‬ ‫ַ‬ ‫ֶה‬ ‫ז‬ ‫‪.‬‬ ‫ֹב‬ ‫ו‬ ‫ט‬ ‫ע‬ ‫מ‬ ‫ַ‬ ‫ש‬‫ָ‬ ‫ֹא‬ ‫ל‬ ‫א‬ ‫הו‬ ‫ש‬‫ֶ‬ ‫ב‬ ‫ש‬‫ַ‬ ‫חָ‬ ‫ם‬ ‫ד‬ ‫ָ‬ ‫אָ‬ ‫להטעים לך פעם אחת‬ ‫תורה?‬ ‫לֶאֱ כוֹל?! ָמה אֲ נִ י‪ְ ,‬בהֵ ָמה?!‬ ‫את הטעם שמרגיש‬ ‫הצטדק רבי יוזל‬ ‫ֹת‬ ‫ו‬ ‫י‬ ‫ה‬ ‫ְ‬ ‫לִ‬ ‫ֶה‬ ‫צ‬ ‫ו‬ ‫ֹ‬ ‫ר‬ ‫י‬ ‫נִ‬ ‫אֲ‬ ‫!‬ ‫ֹת‬ ‫ו‬ ‫י‬ ‫נִ‬ ‫חָ‬ ‫רו‬ ‫ֹת‬ ‫ו‬ ‫ג‬ ‫ש‬ ‫ָ‬ ‫הַ‬ ‫ֶה‬ ‫צ‬ ‫ו‬ ‫ֹ‬ ‫ר‬ ‫י‬ ‫נִ‬ ‫אֲ‬ ‫!‬‫ת‬ ‫עַ‬ ‫ד‬ ‫ַ‬ ‫ֶה‬ ‫צ‬ ‫ו‬ ‫ֹ‬ ‫ר‬ ‫י‬ ‫נִ‬ ‫אֲ‬ ‫האדם השבוי‪.‬‬ ‫וסיפר שמטפל הוא‬ ‫ֵכאלו ִֹקים! ל ֹא מוכָן לְ ִה ְס ַת ֵפק ְבלֶאֱ כוֹל ְכמ ֹו ְבהֵ ָמה‪.‬‬ ‫את‬ ‫שתחוש‬ ‫לאחר‬ ‫ְש ִאיפָ ה ְראויָה‪ ,‬לִ כְ או ָֹרה ‪ -‬אֲ בָ ל ְכ ֶשהַ ָקדוֹש ָברו ְך הוא ְמבַ ֵקש ַרק באשה וששה ילדים‪,‬‬ ‫תחושותיו של הנתון‬ ‫וללא פרנסה כיצד‬ ‫ירה ָרצוֹן לִ ְשלוֹט‪ ,‬לִ ְהיוֹת יו ֵֹתר ִמ ָמה ֶשאֲ נִ י‪.‬‬ ‫לֶאֱ כוֹל‪ִ ,‬היא מַ ְס ִג ָ‬ ‫בשבי‪ ,‬תקיים את‬ ‫ֲש ָרה דוֹרוֹת חיים?!‬ ‫שה‪ַ ,‬וע ָ‬ ‫אֶ ת ג ְַר ִעין הַ גַאֲ וָה הַ זֶה אָ ָדם ַמע ֲִביר ְבתו ָֹר ָ‬ ‫מצות פדיון שבויים‬ ‫שפַ ע ִבלְ ִתי נִגְ ָמר‪ ,‬הָ אָ ָדם ל ֹא ַמכְ נִיס ֹו לִ גְ בולוֹת‪ .‬הרהר רבי יצחק מעט‬ ‫בהתלהבות ובזריזות‬ ‫ִמ ַד ְר ְד ִרים‪ :‬הַ ֶ‬ ‫ואמר‪ :‬אתה שואל‬ ‫רבה אף יותר!‬ ‫הַ ת ֹוצָאָ ה ‪ -‬מַ בול‪.‬‬ ‫כיצד חיים‪ ,‬ואני שואל‬ ‫ארע‬ ‫לכך‪,‬‬ ‫בדומה‬ ‫כיצד מתים?! עם מה‬ ‫לאברהם אבינו‪ ,‬מכיון‬ ‫עולה האדם לאחר מותו?‬ ‫הקדוש‬ ‫רצה‬ ‫אורחים‪,‬‬ ‫הכנסת‬ ‫במצות‬ ‫שכל חייו עסק‬ ‫ברוך הוא להטעימו בטעם שמרגישים עוברי דרכים‪ ,‬נכנסו הדברים לליבו של רבי יוזל וחלחלו בו עמוקות‪.‬‬ ‫ולגרום לאברהם לחוש את תחושתו של מי שנזקק לאכול מאותה שעה ואילך ניצתה בו שלהבת התורה והמוסר‬ ‫על שולחנו של השני‪ ,‬לצורך כך אמר לו ה'‪" ,‬לך לך" שלא משה ממנו כל ימי חייו‪ ,‬עד שהיה לאחד מגדולי‬ ‫להנאתך ולטובתך‪ ,‬שתקיים את מצות הכנסת אורחים התורה והיראה בדורות האחרונים‪.‬‬ ‫ביתר שאת‪ ,‬בהנאה ובשמחה‪ ,‬כאשר אתה יודע‬ ‫לעי"נ האשה החשובה‬ ‫מרת מרים יוכבד ב"ר צבי ליבוביץ ע"ה‬ ‫כ"א מר חשון תשפ"א‬ ‫[ג]‬ ‫מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים‪.‬‬ ‫"ואת הנפש אשר עשו בחרן" (יב‪ ,‬ה)‬ ‫בחור כבן ארבע עשרה מבית ספר חילוני וממשפחה מעשה בבחור מתחזק שאחז בשלבים הראשונים של‬ ‫חזרתו בתשובה‪.‬‬ ‫הרוסה‪ ,‬הגיע כדי להתקבל לישיבת פורת יוסף‪...‬‬ ‫הוא לא היה רק בור ועם הארץ גמור בעניני יהדות‪ ,‬אלא הוא הגיע אל הגאון רבי בן ציון אבא שאול זצ"ל והתלונן‬ ‫בפניו‪" :‬רבי‪ ,‬קשה לי‬ ‫גם נטול כל כשרון‪,‬‬ ‫לקיים תרי"ג מצוות זה‬ ‫נבער מדעת‪...‬‬ ‫מדאי‬ ‫יותר‬ ‫ה‪ַ .‬מבּ וּל ְׁ ּבכ ְַׁר ִטיס ַא ְׁש ַראי‬ ‫בצוות ההנהלה לא‬ ‫ש ָבהֵ ן ִחנְכו ְבנֵי בשבילי‪"!...‬‬ ‫שנָה ֶ‬ ‫של אֶ לֶף וַחֲ ֵמש ֵמאוֹת ָ‬ ‫ַמבול הוא ת ֹוצָאָ ה ֶ‬ ‫היה מי שהסכים‬ ‫הָ אָ ָדם ֶש ֶחסֶ ד ל ֹא צ ִָריך הַ גְ ָבלוֹת‪ְ .‬גבולוֹת הֵ ן סוֹד הָ ִאזון ‪ -‬הַ ְגבו ָרה אמר לו רבי בן ציון‪:‬‬ ‫לקבלו‪ ,‬ולכן שלחוהו‬ ‫שפַ ע נָכוֹן‪ְ ,‬בלִ י "לו יהי כדבריך‪ ,‬כמה‬ ‫שנו ֵֹתן לְ ָך לֵיהָ נוֹת ֵמהַ ֶ‬ ‫אֵ ינָה ַרע ֻמ ְחלָט‪ ,‬אֶ לָא הַ ְכלִ י ֶ‬ ‫לגאון רבי בן ציון אבא‬ ‫מצוות אתה רוצה‬ ‫לְ ִה ָס ֵחף לִ ְמחוֹזוֹת נו ָֹר ִאיִים‪.‬‬ ‫שאול זצ"ל שיקח עליו‬ ‫להוריד ממך חצי?‬ ‫ְתנו לְ ֶילֶד ֶבן ְש ֵתים‪-‬עֶ ְש ֵרה כ ְַר ִטיס אַ ְש ַראי לְ ל ֹא הַ גְ ָבלָה‪.‬‬ ‫אחריות‪...‬‬ ‫יבים ִאת ֹו? ְבמַ ָבט ִראשוֹן ‪ -‬ו ַַדאי‪ .‬צ ִָריך ַרק לִ ְראוֹת שני שליש?"‬ ‫יט ִ‬ ‫הַ ִאם אַ ֶתם ֵמ ִ‬ ‫הוא החל להבחן‪ ,‬ולא‬ ‫את‬ ‫הלה‬ ‫שר ִעם הַ ַמ ָתנָה תפס‬ ‫אֶ ת הַ ָב ָרק ְבעֵ ינָיו ְכ ֵדי לְ הָ בִ ין ַכ ָמה הוא ְמאֻ ָ‬ ‫ידע אפילו מתי חל‬ ‫"שני‬ ‫המרובה‪:‬‬ ‫ֶשהֶ ֱענ ְַק ֶתם ל ֹו‪.‬‬ ‫ראש השנה‪...‬‬ ‫שליש"‪...‬‬ ‫לבסוף שאלו רבי בן‬ ‫אֲ בָ ל כֹל ַבר ַדעַ ת ֵמ ִבין ֶשל ֵָתת ַכ ְר ִטיס אַ ְש ַראי חוֹפְ ִשי לְ ֶילֶד זֶה‬ ‫"מוסכם"! השיב לו‬ ‫ציון‪" :‬מתי אוכלים‬ ‫שר ַלעֲשוֹת ְכ ֵדי לַהֲ רוֹס אֶ ת חַ יָיו‪ִ .‬כי הוא‬ ‫הַ צַעַ ד הַ גָרוע ְביו ֵֹתר ֶשאֶ פְ ָ‬ ‫רבי בן ציון להפתעתו‬ ‫גלידה‪ ,‬בחורף או‬ ‫ֶילֶד‪ ,‬אֵ ין ל ֹו ְגבולוֹת! ו ָמה ַיעֲצוֹר אוֹת ֹו ִמ ְל ִה ְת ָפ ֵרע ְב ַמאֲ כָלִ ים ל ֹא "כמה הם שליש‬ ‫בקיץ"? אורו עיניו‪ .‬את‬ ‫מתרי"ג? חישב הלה‬ ‫יאים‪ ,‬א ֹו לְ ִה ָס ֵחף לִ ְמחוֹזוֹת ל ֹא ִחנוכִ יִים ַבעֲלִ יל?‬ ‫ְב ִר ִ‬ ‫זה ידע‪" .‬בקיץ" ‪ -‬ענה‪.‬‬ ‫הוא י ְִר ַקע ְב ַרגְ ַליִים ִאם ִת ְקחו ִמ ֶמנו אֶ ת הַ כ ְַר ִטיס‪ ,‬י ְִראֶ ה אֶ ְתכֶ ם וענה‪" :‬מאתים וארבע"‬ ‫"נפלא" ‪ -‬החמיא לו‬ ‫שנִ ים‪ ,‬וְ אולַי יוֹם אֶ חָ ד הוא י ִָבין "ואותן הנך מקבל‬ ‫ְכמ ֹו אֲ נ ִָשים חַ ְס ֵרי לֵב ‪ -‬אֲ בָ ל יַעַ ְברו ָ‬ ‫רבי בן ציון ‪-‬‬ ‫ברצון"?‬ ‫‪,‬‬‫יק‬ ‫ט‬‫ִ‬ ‫ַס‬ ‫ְ‬ ‫ל‬ ‫פ‬‫ְ‬ ‫יס‬ ‫ט‬‫ִ‬ ‫ַר‬ ‫ְ‬ ‫כ‬ ‫ו‬ ‫ֹ‬ ‫ל‬ ‫ם‬ ‫ת‬‫ֶ‬ ‫ח‬ ‫ְ‬ ‫ק‬‫ַ‬ ‫לְ‬ ‫עַ ד ַכ ָמה ִהצַלְ ֶתם ל ֹו אֶ ת הַ חַ יִים‪:‬‬ ‫"התקבלת"! ורבי בן‬ ‫שפַ ע‪ְ ,‬בצו ָרה ְמאֻ ֶזנֶת‪" ,‬אין לי כל בעיה עם‬ ‫נְת ֶתם ל ֹו אֶ ת הַ ְיכֹלֶת לֵיהָ נוֹת ֶבאֱ ֶמת ֵמהַ ֶ‬ ‫ו ַ‬ ‫ציון הסביר להנהלה‪:‬‬ ‫מספר זה" ‪ -‬השיב‪.‬‬ ‫ִמתוֹך ִחבור לְ ַק ְר ַקע הַ ְמצִ יאות‪.‬‬ ‫"אמת‪ ,‬לא נראה‬ ‫של כֹל ' ְגבו ָרה'‪ְ :‬בלִ י ְגבולוֹת הָ יִינו הוֹפְ כִ ים לְ בַ ֲעלֵי "ובכן" ‪ -‬המשיך רבי‬ ‫זֶה הַ ִסיפור ֶ‬ ‫שיהיה תלמיד חכם‬ ‫ְשלִ יטָ ה אֵ י ְנסוֹפִ ית ‪ -‬גו ְֹמ ִרים אֶ ת הַ ִמ ְש ָפחָ ה ִבצְ עָ קוֹת‪ְ ,‬מאַ ְב ִדים בן ציון להפתיעו ‪-‬‬ ‫גדול‪ ...‬אבל יהודי הוא‬ ‫חֲ בֵ ִרים אֲ ִמ ִתיִים‪ְ ,‬מאַ ְב ִדים אֶ ת ִש ְמחַ ת הַ חַ יִים ְבכֹל ַת ָקלָה ְקטַ נָה‪" ,‬החפץ חיים מנה את‬ ‫וחייב במצוות‪ ,‬ילמד‬ ‫הנוהגות‬ ‫וְ חוֹצִ ים ְגבולוֹת מוסָ ר ְבלִ י לְ הָ נִ יד עַ פְ עַ ף‪ .‬דוֹר הַ ַמבול ִמ ְספָר המצוות‬ ‫לקיימן ויקים בית‬ ‫בזמן הזה‪ ,‬והן מאתים‬ ‫ְש ַתיִים‪.‬‬ ‫יהודי‪ ,‬יחנך בניו‬ ‫ששים ושבע‪.‬‬ ‫לתורה ושמא בנו‬ ‫האם אתה כהן" "לא"‬ ‫יהיה ת"ח מופלג"‪...‬‬ ‫ו‪ .‬חוֹזְׁ ִרים לַ ִּמיקוּם הַ ּנָכוֹן‬ ‫השיב‪" .‬א"כ" ‪ -‬אמר לו‬ ‫רב"צ‬ ‫הנחה‬ ‫ְכ ֵדי לְ הַ ְחזִ יר או ָֹתנו ל ַָמקוֹם הַ נָכוֹן‪ ,‬ש ֹולֵחַ לָנו הַ ָקדוֹש ָברו ְך הוא‬ ‫רבי בן ציון ‪" -‬ירדו לך‬ ‫לקרבו‬ ‫לתלמידים‬ ‫ישהו עוד שלושים וכמה‬ ‫ירה ֶשאֵ ינֶנו ַב ֲעלֵי הַ ַביִת ‪ -‬ופִ ְתאוֹם יֵש כָאן ִמ ֶ‬ ‫ְגבו ָרה ֶש ַמזְ ִכ ָ‬ ‫ובוודאי לא ללעוג‬ ‫מצוות‪.‬‬ ‫‪,‬‬‫ֹת‬‫ו‬ ‫מ‬ ‫ש‬ ‫ָ‬ ‫אֲ‬ ‫הַ‬ ‫הַ‬ ‫ת‬ ‫אֶ‬ ‫ת‬ ‫ֶר‬ ‫ֶ‬ ‫צ‬ ‫ו‬ ‫ֹ‬ ‫ע‬ ‫ֹת‬‫ו‬ ‫ל‬ ‫בו‬ ‫גְ‬‫ב‬‫ִ‬ ‫ה‬ ‫ָר‬ ‫ָ‬ ‫כ‬ ‫הַ‬ ‫הַ‬ ‫‪.‬‬ ‫ֹחַ‬‫כ‬ ‫הַ‬ ‫ֶשנו ֵֹתן לִ י אֶ ת‬ ‫ולזלזל‪ ,‬נפש יהודית‬ ‫האם אתה נזיר"? "לא"‬ ‫וְ ִש ְמחַ ת הַ חַ יִים ח ֹוז ֶֶרת‪.‬‬ ‫היא ויש להצילה‪.‬‬ ‫השיב הלה‪.‬‬ ‫להפתעת הכל גדל‬ ‫סיכם רבי בן ציון‪:‬‬ ‫ז‪ .‬מוֹנְׁ ִעים ֶׁאת הַ הַ עֲבָ ָרה הַ ֵּּבין‪-‬דּ ו ִֹרית‬ ‫הבחור לבן תורה‬ ‫עריות‬ ‫שכְ לֵל אֶ ת הַ גַאֲ וָה "באיסורי‬ ‫ֲש ָרה דוֹרוֹת חוֹלְ פִ ים ֵמאָ ָדם וְ עַ ד נֹחַ ‪ ,‬כֹל אֶ חָ ד ְמ ַ‬ ‫ע ָ‬ ‫מובהק אציל נפש‪.‬‬ ‫יו ֵֹתר ִמקו ְֹדמ ֹו ‪ -‬עַ ד ֶשהַ ָקדוֹש ָברו ְך הוא או ֵֹמר ַדי‪ .‬אֲ בָ ל הַ גַאֲ וָה קרובות אין לך בעיה‪.‬‬ ‫הרווחה‬ ‫פקידת‬ ‫ֹשא או ָֹתה ‪ִ -‬אם י ִָקים כָך אֶ ת ירדו עוד כשלושים‪.‬‬ ‫ְטבועָ ה ַב ִדי‪.‬אֶ ן‪.‬אַ יי ֶשלָנו‪ ,‬וְ גַם נֹחַ נו ֵ‬ ‫שטיפלה במשפחה‬ ‫לִמכ ֹונַת לא לעשות עבודה‬ ‫יסים אוֹת ֹו ְ‬ ‫דוֹר הַ ָמחָ ר‪ ,‬הַ ַמצָב יַחֲ זוֹר לְ ַק ְדמות ֹו‪ַ .‬מכְ נִ ִ‬ ‫שלחה לומר‪" :‬אינני‬ ‫זרה‪ ,‬לא להשתחות‬ ‫ְשנִ ים ִמ ְתעַ ְרע ֲִרים‪.‬‬ ‫ש ָבה כֹל הַ ְיסוֹדוֹת הַ י ָ‬ ‫ֵימה ֶ‬ ‫שנָה ְשל ָ‬ ‫ְכ ִביסָ ה‪ָ :‬‬ ‫יודעת כיצד חוללתם‬ ‫לה‪ ,‬לא להקים מצבה‪,‬‬ ‫את הנס‪ .‬אבל קיבלתם‬ ‫לא לנחש‪ ,‬לא לעשות‬ ‫מחוספסת‬ ‫אבן‬ ‫מעשה אוב וידעוני‪,‬‬ ‫והפכתם אותה ליהלום זוהר"!‬ ‫לא להתנבאות לשקר‪ ...‬להמשיך? עוד מגיע לי עודף"‪...‬‬ ‫(רבינו ה'אור לציון')‬ ‫"ואת הנפש אשר עשו בחרן" (יב‪ ,‬ה)‬ ‫כתב רש"י‪" :‬שהכניסן תחת כפני השכינה‪ ,‬אברהם‬ ‫קוֹל ְׁ ּב ָר ָמה נִ ְׁש ָמע‪ָ ...‬ר ֵּחל ְׁמבַ ּכָה עַ ל ָּבנֶׁיהָ ‪ִ ...‬מנְׁ ִעי קוֹלֵּ ְׁך ִמ ֶּׁבכִ י וְׁ עֵּ י ַני ְִׁך ִמ ִדּ ְׁמעָ ה‪...‬‬ ‫ית ְׁך‪...‬‬‫שכָר לִ פְׁ עֻ ּ ָל ֵּת ְׁך‪ ...‬וְׁ יֵּש ִּת ְׁקוָה לְׁ ַאחֲ ִר ֵּ‬ ‫ִּכי יֵּש ָ‬ ‫י" א מר‪-‬חשון‬ ‫[ד]‬ ‫"ויתן לו מעשר" (יד‪ ,‬כ)‬ ‫"ויעתק משם ההרה מקדם לבית אל ויט אהלה"‬ ‫מרן הגאון רבי יחזקאל אברמסקי זצוק"ל ביקש מגביר‬ ‫(יב‪ ,‬ח)‬ ‫אהלה כתוב בלשון נקבה‪ ,‬אולם נקרא אהלו בלשון זכר‪ ,‬סכום עצום לטובת וועד הישיבות‪ ,‬הוא עלה לביתו ודפק‬ ‫על דלתו וביקש את הסכום‪.‬‬ ‫בתחילה נטה את אהל אשתו ואחר כך את שלו (רש"י)‪.‬‬ ‫אברהם אבינו הקדים לבנות את אהל אשתו‪ ,‬לפי שצריך ענה לו הגביר‪ :‬המתן עד למחר‪ ,‬ואז אחשוב בדעתי‪.‬‬ ‫למחרת אמר לו‪ :‬הצ'ק נתון על השולחן בתנאי שתבאר לי‬ ‫לכבדה יותר מגופו‬ ‫כוונת חז"ל 'גדול‬ ‫(יבמות סב)‪.‬‬ ‫שנָה ֶשל סַ ְבלָנות אֵ ינְסוֹפִ ית‪ .‬המעשה יותר מן‬ ‫שנָה ֶשל נְ ִשיכַת ְשפָ ַתיִם שוב וָשוב‪ָ .‬‬ ‫ָ‬ ‫לאחר פטירתו של‬ ‫שנָה ֶש ָבה אַ ָתה ִמ ְתפ ֹוצֵץ שוב וָשוב עַ ל הַ ַב ָלגָן‪ ,‬עַ ל הַ ג'ונְ גֶל‪ ,‬עַ ל העושה' – אני נותן‬ ‫ָ‬ ‫ראש ישיבת טלז‬ ‫חמישים אלף רובל‪,‬‬ ‫חֹסֶ ר הַ ֶש ֶקט‪.‬‬ ‫באמריקה‪ ,‬הגאון רבי‬ ‫שנָה ֶשל ִגדול ִמ ְש ָפחָ ה ְבתוֹך ֵתיבָ ה ְקטַ נָה‪ִ ,‬עם ִמילְ י ֹונֵי ְפעָ ִמים ושכרך גדול ממני ‪-‬‬ ‫ָ‬ ‫מרדכי גיפטר זצ"ל‪,‬‬ ‫ש ְע ֵמם שאתה הוא המעשה‪.‬‬ ‫ש ְג ִעים או ְֹת ָך ְב ִמ ְש ָפ ִטים הָ אַ לְ מו ִתיִים‪ :‬אַ ָבא‪ְ ,‬מ ַ‬ ‫ֶשהַ ְיל ִָדים ְמ ַ‬ ‫סיפר אחד מתלמידיו‪:‬‬ ‫השיב לו רבי יחזקאל‪:‬‬ ‫שנתמנתי‬ ‫לאחר‬ ‫לִ י‪ִ ...‬א ָמא‪ ,‬אֲ נִ י ָרעֵ ב‪...‬‬ ‫בוודאי שכרך גדול עד‬ ‫לשמש כרב שכונה‪,‬‬ ‫ידה לִ בְ נוֹת 'נֹחַ ' חָ ָדש ֶש ַמ ִכיר ְבחֹסֶ ר הָ אוֹנִ ים ֶשל ֹו‬ ‫ז ֹו הַ ֶד ֶרך הַ י ְִח ָ‬ ‫בכספך‬ ‫למאוד‪,‬‬ ‫הגעתי לבית רבי‬ ‫עשרות‬ ‫מצילים‬ ‫ָם‬ ‫ל‬ ‫ו‬ ‫ֹ‬ ‫ע‬ ‫הָ‬ ‫ת‬ ‫אֶ‬ ‫יא‬ ‫ב‬ ‫ִ‬ ‫מ‬ ‫ֵ‬ ‫ש‬ ‫ֶפֶ‬‫נ‬‫ב‬‫ַ‬ ‫ֹק‬ ‫מ‬ ‫עָ‬ ‫יש‬ ‫ר‬‫ִ‬ ‫חָ‬ ‫ק‬ ‫ר‬‫ַ‬ ‫‪-‬‬ ‫ִם‬ ‫י‬ ‫מ‬‫ַ‬ ‫ש‬ ‫ָ‬ ‫ובַ צ ֶֹרך ְב ַרחֲ ֵמי‬ ‫הגר"מ‪ ,‬והצגתי בפניו‬ ‫אברכים בני תורה‬ ‫הֶ חָ ָדש‪.‬‬ ‫מסוימת‬ ‫בעיה‬ ‫לצורך פרנסת החג‪,‬‬ ‫אצלי‬ ‫שנוצרה‬ ‫הבושה‬ ‫את‬ ‫אך‬ ‫ח‪ְׁ .‬מ ַח ְׁ ּנכִ ים דּ וֹר ָח ָדש‬ ‫בשלום‪ -‬הבית‪ :‬מדי‬ ‫גַם לְ ג ֵַבינו‪ְ ,‬כמ ֹו לְ ג ֵַבי נֹחַ ‪ :‬הַ ָקדוֹש ָברו ְך הוא ַמכְ נִיס או ָֹתנו ודפיקות הלב שהיו לי‬ ‫בוקר מבקשת ממני‬ ‫לִ ְמצִ יאות שוֹחֶ ֶקת‪ְ ,‬כ ֵדי ֶש ִנ ְת ַר ֵכ ְך וְ ַנע ֲִביר לְ דוֹר הַ ָבא ְמצִ יאות ְנ ִקיָה בשעה שבאתי לדפוק‬ ‫אשתי להוריד את פח‬ ‫על דלתות ביתך‬ ‫יו ֵֹתר‪.‬‬ ‫האשפה‪ ,‬ואני סבור‬ ‫ִש ְכחו אֶ ת הַ ְז ַמ ִנים ָבהֶ ם נִ לְ חַ ְמ ָת ְכמ ֹו אַ ְריֵה לבקש סכום נכבד כזה‬ ‫הַ ְיל ִָדים ֶש ְל ָך ל ֹא י ְ‬ ‫שאין בכך כבוד‬ ‫לְ הַ ְחזִ יק ַמע ֲָמד; ַדוְ ָקא אָ ז יָצופו מול עֵ ינֵיהֶ ם הַ הו ִֹרים ֶשנ ְִתבו אֶ ת ‪ -‬דפיקות אלו עולות‬ ‫התורה‪.‬‬ ‫יותר מחמישים אלף‬ ‫הַ ק ִֹשי לְ ִחבור אֶ ל הַ בו ֵֹרא ‪ -‬וְ זֶה ָמה ֶש ַיעֲבוֹר לְ דוֹר הַ ָבא‪.‬‬ ‫לעשות?‪'...‬‬ ‫מה עלי‬ ‫(מידות‬ ‫רובל‪.‬‬ ‫עשה ראש הישיבה‬ ‫והנהגות טובות)‬ ‫ט‪ַ ּ .‬ת ְׁת ִחילוּ לְׁ ַד ֵּּבר‬ ‫כחושב‬ ‫עצמו‬ ‫הַ ִאם כֹל ִמי ֶשעוֹבֵ ר מַ ָסע ָכזֶה י ֹוצֵא ִמ ֶמנו ְמחֻ ָבר יו ֵֹתר? ל ֹא מַ ָמש‪.‬‬ ‫בדבר‬ ‫ומהרהר‬ ‫"ובן שמנת ימים‬ ‫התשובה שיש להשיב‬ ‫ָמה ִאם ֵכן הַ סוֹד? ' ֵתיבָ ה'‪ִ .‬דבור ‪ -‬זֶה ֶש ְמיַצֵר ִחבור ֵבין אֲ נ ִָשים‪.‬‬ ‫ימול לכם כל זכר"‬ ‫ל'שאלה קשה' מעין‬ ‫אַ ָתה יָכוֹל ַלעֲלוֹת חֲ ִמ ִשים קוֹמוֹת ְבמַ עֲלִ ית ִעם עוֹד אָ ָדם‪ ,‬וְ לִ ְהיוֹת‬ ‫(יז‪ ,‬יב)‬ ‫זו‪ ,‬ואחר כך אמר‬ ‫ְמנ ָֻתק ִמ ֶמנו לַחֲ לו ִטין‪ָ .‬מה י ֹוצֵר ִחבור? הַ ְח ָלפַת ִמ ִלים‪ִ .‬בלְ עָ ֶדיהָ ‪-‬‬ ‫פעם אחת השתתף‬ ‫'חושבני‬ ‫לאברך‪:‬‬ ‫רבי שלום מקמינקה‬ ‫אֵ ין ִחבור‪.‬‬ ‫שאינך צריך להוריד‬ ‫מילה‪,‬‬ ‫ימה‪ִ ,‬ה ְסתוֹבֵ ב נֹחַ ַב ֵתיבָ ה‪ְ ,‬בתוֹך הַ ַמבול בברית‬ ‫ְבכֹל או ָֹתה ְשנַת אֵ ָ‬ ‫את הפח'‪.‬‬ ‫ובסעודה אמר‪ :‬בברית‬ ‫ר‬ ‫ֹמ‬ ‫ֵ‬ ‫ו‬ ‫א‬ ‫ך‬ ‫כ‬ ‫ָ‬ ‫‪,‬‬ ‫ֵן‬ ‫נ‬ ‫חַ‬‫ת‬‫ְ‬ ‫מ‬ ‫ִ‬ ‫ו‬ ‫ו‬ ‫ֹ‬ ‫ֹת‬‫ו‬ ‫א‬ ‫ף‬ ‫ת‬‫ֵ‬ ‫ש‬ ‫ַ‬ ‫מ‬ ‫ְ‬ ‫‪,‬‬‫א‬ ‫ֹר‬ ‫ֵ‬ ‫ו‬ ‫ב‬ ‫הַ‬ ‫ם‬ ‫ע‬ ‫ִ‬ ‫ר‬ ‫ב‬ ‫ֵ‬ ‫ד‬ ‫ַ‬ ‫מ‬‫ְ‬ ‫ָה‬ ‫י‬ ‫הָ‬ ‫וְ‬ ‫‪,‬‬‫ָן‬ ‫ג‬ ‫ל‬ ‫ָ‬ ‫ב‬ ‫ַ‬ ‫הַ‬ ‫וְ‬ ‫בבוקר‪,‬‬ ‫למחרת‬ ‫ש ֵוק ֶשהוא ִגבוֹר המילה אנו אומרים‬ ‫הַ ִמ ְד ָרש‪" ,‬הוֹצִ יאָ ה ִמ ַמ ְסגֵר נַפְ ִשי"‪ .‬הוא ל ֹא ִנ ָסה לְ ַ‬ ‫נשמעות דפיקות על‬ ‫"כשם שנכנס לברית‪,‬‬ ‫של ֹו לְ ִדבור‪ .‬לִ ְתפִ לָה‪.‬‬ ‫גָדוֹל ‪ -‬הוא הָ פַך אֶ ת הַ ק ִֹשי ֶ‬ ‫דלת ביתו של האברך‪.‬‬ ‫הַ ִדבור הַ זֶה מוֹצִ יא 'נֹחַ ' חָ ָדש לָע ֹולָם‪ְ :‬כ ֶשאַ ָתה ְמסַ ֵפר ל ֹו ַכ ָמה כן ייכנס לתורה‪,‬‬ ‫מה נדהמו בני הזוג‬ ‫ולמעשים‬ ‫אַ ָתה ל ֹא ְמסֻ גָל לְ הַ ְחזִ יק ַמע ֲָמד ‪ -‬אַ ָתה י ֹוצֵא ֵמהַ ֵתיבָ ה אָ ָדם ְמ ֻח ָבר‪ .‬לחופה‬ ‫לפגוש על מפתן‬ ‫ש ֵתף אֶ ת הַ ָקדוֹש טובים"‪ .‬וכי מה עניינו‬ ‫שלָנו‪ִ :‬אם נִ לְ ַמד לְ ַד ֵבר‪ ,‬לְ ַ‬ ‫וְ ָככָה זֶה גַם ַב' ַמבולִ ים' ֶ‬ ‫הבית‪ ,‬את ראש‬ ‫ָברו ְך הוא ְב ָמה ֶש ָק ֶשה לָנו ‪ -‬נְ נ ֵַתב אֶ ת הַ ְתקופָ ה הַ ז ֹו לְ ַמ ָסע ֶשל של איחול זה‪ ,‬והלוא‬ ‫בכבודו‬ ‫הישיבה‬ ‫תינוק שנכנס לברית‬ ‫ִחבור‪.‬‬ ‫זכינו‬ ‫'במה‬ ‫ובעצמו‪.‬‬ ‫הוא חסר דעת‪ ,‬האם‬ ‫(נְׁ ֻקדּ וֹת ֶׁשל אוֹר ‪ְׁ -‬ס ּ ִפינְׁ ָקא)‬ ‫שכבוד הרב מגיע‬ ‫כך אנו רוצים שייכנס‬ ‫אלינו הבוקר?'‪ ,‬שאלו‬ ‫לתורה ולחופה?‬ ‫בני הבית‪ ,‬והגר"מ‬ ‫גיפטר השיב‪' :‬אני מתנצל על ההפרעה‪ ,‬רק תראו לי אלא‪ ,‬הסביר רבי שלום‪ ,‬בשעה שמלים את התינוק אין בו‬ ‫אפילו שמץ של גאווה על שעשה מצווה גדולה כזאת‪ .‬כך‬ ‫בבקשה היכן מונח הפח כדי שאוכל להורידו‪.'...‬‬ ‫(ופריו מתוק) אנו מתפללים ומאחלים ‪ -‬כשם שנכנס לבריתו של‬ ‫אברהם אבינו בלי שמץ גאווה‪ ,‬כך ייכנס לתורה ולחופה‪.‬‬