משנת אברהם · Mishnas Avraham — לך לך (2026-10-19)

משנת אברהם
פרשת
לך לך
שנת תשפ"ז
שנה גליון
ג ו מתורתו של הגה"צ רבי אברהם יעקב הכהן פאם זצ"ל
גודל ענין ההרחקה מן המחלוקת וסכנת העושר המביא לידי קטטה
אברהם להיפרד מתוך כבוד (שם פסוק ט)" :הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי, כח הממון לטוב ולמוטב
אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה" .מה שאתה רוצה! כי עדיין אחים בספר קהלת (ה ,יב) נאמר" :יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו
אנחנו .ולכן (שם פסוק יא)" :ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויסע לוט מקדם לרעתו" .והיינו שהעושר עלול להביא על האדם צרות צרורות .מאידך גיסא,
ויפרדו איש מעל אחיו" .ורש"י מביא את דברי המדרש על המילים "ויסע לוט הממון יכול להיות גם ברכה גדולה ,כמו שמצינו בפרשה (יב ,ב) שבירך הקב"ה את
מקדם"" :הסיע עצמו מקדמונו של עולם ,אמר אי אפשי לא באברם ולא באלקיו". אברהם ואמר לו" :ואברכך" ,ורש"י מפרש שהברכה היא "בממון" .מכאן שהממון
וכל הנפילה הרוחנית הזו של לוט ,שהובילה אותו לעזוב את אברהם ואת האמונה הוא כלי לברכה עצומה – כל עוד האדם יודע כיצד להשתמש בו נכון.
בהקב"ה ,נבעה רק מהעושר הגדול שלו ,שהיה "שמור לרעתו" והחריב את עולמו.
עושר המביא לצרות – נפילתו של לוט
צוואת גדולי ישראל להתרחק ממחלוקת והנה פעמים שהממון מביא לצרות ,כפי שאירע ללוט .בתחילת הדרך ,לוט היה
גדולי ישראל לאורך הדורות הפליגו בחומרת איסור המחלוקת ,והורו לתלמידיהם קשור ומחובר לאברהם ,כמו שנאמר בפרשה (יג ,א)" :ויעל אברם ממצרים הוא
להתרחק ממנה ומכל דבר העלול להביא אליה .הגאון בעל 'נתיבות המשפט' כתב ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה" .מתוך קרבתו לאברהם למד לוט את מידת
בצוואתו ,אשר נדפסה בספרו 'נחלת יעקב' על התורה בתוך הדברים שצוה את החסד ונהג בה במסירות נפש .והראיה לכך היא התנהגותו עם המלאכים בסדום,
בניו ,כי מוטב להם לעבוד כשכירים ולא להיכנס לשותפויות ,כי השותפות מביאה כאשר סיכן עצמו להכניסם לביתו ,כמו שכתוב (יט ,א-ב)" :ויבאו שני המלאכים
לידי סכסוכים ומחלוקות ,וצוה עליהם להתרחק ככל האפשר מתרעומת וקטטות. סדומה בערב ולוט ישב בשער סדום .וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים
בענין זה נהגה אמי ע"ה [אשר הייארצייט שלה חל בו' חשון] לומר תמיד" :אליין, ארצה ויאמר הנה נא אדני סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם והשכמתם
איז די נשמה ריין" [כשאדם לבדו ,נשמתו נשארת טהורה] .כוונת הדברים היא, והלכתם לדרככם" .אולם ,כאשר לוט נעשה עשיר ["גביר"] בזכות עצמו ,אז הביא
שבזמן שיש שותפות ,קשה מאוד לאדם להישאר נקי לגמרי מחטאים ומריבות העושר מיד למריבה בין רועי מקנה אברם לרועי מקנה לוט ,כמו שהתורה מעידה
עם הזולת. (יג ,ה)" :וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים" ,ומיד לאחר מכן
כתוב (שם פסוק ז)" :והכנעני והפרזי אז יושב בארץ" .ופירש רש"י שפסוק זה
החזון איש כותב באחת מאיגרותיו" :קש של קטטה מכביד עלי כקורת בית הבד". בא ללמד למה נחשבו רועי לוט לגזלנים ,משום שהיו רועים את צאנם בשדות
והיינו ,שאפילו מחלוקת קטנה וקלה ביותר ,הנחשבת כביכול כמו קש ,מכבידה אחרים ,בטענה שלוט הוא היורש של אברהם והארץ שייכת להם .על כן מדגישה
על נפשו כמו קורת בית הבד [שהוא קרש גדול] ,ואין ביכולתו לסבול אפילו התורה שהכנעני והפריזי ישבו אז בארץ ,כדי להוכיח שאברהם עדיין לא זכה
משהו קטן של מחלוקת. בקרקע ,ולכן מעשיהם היו גזל גמור.
הנהגת הבית על פי מסכת דרך ארץ חילול ה' שבמחלוקת וסכנת התפשטותה
לסיום ,כחלק מהחובה להתרחק ממחלוקת וממצבים המביאים למחלוקת ,ראוי הספורנו מפרש שאברהם פנה ללוט והסביר לו ,שהמריבה ביניהם היא ביזיון
לכל אחד לשנן תמיד את דברי הברייתא במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ג הלכה גדול בפני השכנים ,הכנעני והפריזי .שכאשר התושבים רואים שני אחים הגרים
ו) עד שיהיו שגורים בפיו" :הוי עלוב ואהוב ,להשיב ליודעיך ,ושפל רוח בפני בארץ רבים ביניהם ,הדבר מביא לבושה ולחרפה .וז"ל" :ולכן היה הריב בין שני
כל האדם ,ולאנשי ביתך יותר מכל אדם" .יש בני אדם שמחוץ לביתם הם נראים אחים גרים ,מבאיש את ריחם בעיני התושבים ,כי בהיות מריבה בין האחים הגרים,
כאנשים נעימים ,עדינים ,בעלי מידות טובות ( ,)pleasant, gentle, fineאולם יחשבו אותם התושבים לאנשי ריב ,וישאו קל וחומר בעצמם" .והיינו ,שאם
בתוך ביתם פנימה – אל מול האשה ,הבעל ,האחים או האחיות – התנהגותם הכנענים והפריזים חיים יחד בשלוה ,כיצד אברהם ולוט המאמינים בהקב"ה רבים
אחרת לגמרי .פתאום נשמעים מהם דברי ביזיון ,הקפדות ,קטטות ומחלוקות וכו'. זה עם זה? ודבר זה גרם לחילול השם .ומטעם זה מיהר אברהם לבקש (שם פסוק
וכך הוא הטבע האנושי ,להראות מבחוץ שהוא איש נעים ,אבל בפנים להתנהג ח)" :אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו".
אחרת .לכן מדגישה הברייתא" :ושפל רוח בפני כל האדם ,ולאנשי ביתך יותר מכל כי המחלוקת היא כמו אש שהולכת ומתפשטת ,ולבסוף תחדור גם ביניהם [יש
אדם" .הבית היהודי הוא מקדש מעט ,המקום שבו גדלים בני ביתו ,והכל תלוי מי שביאר למה השתמש אברהם בלשון נקבה "מריבה" ולא בלשון זכר "ריב"
בדרגת הנעימות והכבוד הׂשוררים בבית .הנהגה נעימה ומכבדת היא קידוש השם – משום שדרך הנקבה היא להיות פרה ורבה! וכך גם המחלוקת ,דרכה לגדול
האמיתי ,וראוי לחזור על דברים אלו שוב ושוב. ולהתרבות ,וקשה מאוד להפסיק אותה] .לכן ,כדי למנוע חילול ה' וחרפה ,הציע
בגדר חיוב האב במילה ופדיון הבן – אם החיוב נמשך אחר שהגדיל
על האב ,וכמו שאמר הכתוב (שמות יג ,יג) 'וכל בכור אדם בבניך תפדה' .הרי האם חיוב האב למול את בנו נמשך גם לאחר שהבן גדל
שהטיל המצוה על האב ,וכן נראה בקידושין" .ופשוט שגם הבן עצמו חייב לפדות כתוב בפרשה (יז ,יב)" :ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם" .והנה
את עצמו ,אך החיוב נשאר גם על האב. המנחת חינוך (מצוה ב אות ד) כתב לחקור במי שאביו לא מלו בקטנותו ,האם
ראיית המנחת חינוך מהתוס' בקידושין פקע מאביו החיוב למולו ,וכל חיובו הוא רק בעוד בנו קטן ,או שחיוב האב נמשך
המנחת חינוך מביא ראיה מדברי התוספות בקידושין (כט ,א) .דאיתא שם בגמרא: גם לאחר שהבן הגדיל ,אלא שאז נוסף חיוב גם על הבן עצמו.
"למולו מנלן ,דכתיב (בראשית כא ,ד) 'וימל אברהם את יצחק בנו' .והיכא דלא והביא המנחת חינוך ,שבספר החינוך עצמו (מצוה שצב) כתב לגבי מצות פדיון
מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה ,דכתיב (שם יז ,י) 'המול לכם כל זכר'. הבן שחיוב האב לא פקע אלא שנוסף חיוב גם על הבן כשהגדיל .וז"ל" :ולפי
והיכא דלא מהלוה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה ,דכתיב (שם פסוק יד) הדומה ,שהאב חייב לעולם לפדות בנו ,ואפילו אחר שהגדיל הבן ,המצוה מטלת
שם) שפדיון הבן הוא מצות הבן עצמו .ראיה ראשונה מדברי הברייתא המובאת 'וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה' .איהי מנלן דלא מיחייבא,
בגמרא" :תנו רבנן ,הוא לפדות ובנו לפדות – הוא קודם לבנו .רבי יהודה אומר דכתיב (שם כא ,ד) 'כאשר צוה אתו אלקים' – אותו ולא אותה" .והקשו התוס'
בנו קודמו ,שזה מצותו על אביו ,וזה מצות בנו עליו .אמר רבי ירמיה ,הכל מודים (ד"ה אותו ולא אותה)" :וא"ת למה לי קרא ,תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא
כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו ,מאי טעמא ,מצוה דגופיה הוא ,שנימול בשמיני ללידתו ,ונשים פטורות .וי"ל כיון דמיום השמיני והלאה אין
עדיפא" .מכאן מוכיח הריב"ש ,אם פדיון הבן היה חיוב עצמי על האב כמו מצות לה הפסק ,לאו זמן גרמא הוא .וא"ת אכתי מצות עשה שהזמן גרמא הוא ,דאין
מילה ,שתי המצוות היו שוות בחשיבותן עבורו ולא היתה סיבה להעדיף את פדיון מלין אלא ביום ,כדאיתא בפרק הערל (יבמות עב ,א) .וי"ל דאתיא כמ"ד התם
עצמו כאשר היה לאב רק חמשה סלעים ,שהרי שניהם שוים ,ומזה שהכריעה דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה" .הרי מבואר מתירוצם – שמיום
הגמרא שפדיון עצמו קודם מטעם שהיא "מצוה דגופיה" ,מוכח שפדיון הבן אינו השמיני אין לו הפסק ,שחיוב האב נמשך אף לאחר שהגדיל בנו ,דאם חיובו פוקע
נחשב מצוה עצמית של האב ,אלא מצוה של הבן ,וממילא שפיר מברכים "על בשעה שהבן הגדיל ,היתה המצוה נחשבת מצוה שהזמן גרמא ,שהרי זמנה הוא
פדיון הבן". רק עד שהבן יגדל ותו לא [דאין נפק"מ אם הזמן ארוך שלש עשרה שנה או קצר
ראיה שניה הביא הריב"ש ,שהרי נקטינן להלכה שחיוב האב לפדות את בנו פוקע כמו שבעת ימים כמו במצות לולב] .ואם כן מוכרח מדברי התוס' שחיוב האב
כשהבן גדל ,והחיוב עובר לבן עצמו .ואם נאמר שפדיון הבן היה חובה עצמית על למול בנו נמשך לעולם ,וממילא אין המצוה תלויה בזמן.
האב ,לא היה חיובו נעלם והוא היה צריך להישאר אחראי לפדותו כל עוד הבן אינו דחיית הראיה מהתוס' וביאור מהות הזמן במצוה
פדוי .אלא הטעם שהאב נפטר כשהבן גדל הוא משום שכל תפקיד האב היה לקיים אולם ,יש חולקים וסוברים שאין ראיה מדברי התוס' כלל שמצות האב נמשכת
את חיוב הקטן שאינו יכול לפדות את עצמו ,אבל תיכף כאשר הבן הגדיל ונעשה בן לעולם ,דגדר "מצוה שהזמן גרמא" הוא שאותה מצוה שייכת תמיד לאותו אדם,
דעת ,הוא יכול לקיים את המצוה שלו בעצמו ,וממילא פקע מינויו של האב. אלא שהתורה הגבילה את הזמן שלה – כמו מצות לולב ,ששייכת לאדם כל חייו,
קושיא על שיטת הריב"ש ממצות מילה אלא שהזמן שלה מוגבל לשבעה ימים בשנה .לעומת זאת ,במצות מילה ,גם אם
והנה בעיקר ראיית הריב"ש הקשה הברכת שמואל את רבו הגר"ח ,שהרי מילה נניח שחיוב האב פוקע כשהבן מגדיל ,אין זה נחשב שהזמן הגביל את המצוה,
היא ודאי חובת האב עצמו ,ואף על פי כן הדין הוא שכאשר הגדיל הבן פקע חיוב אלא הביאור הוא שמצות האב היא רק על בנו הקטן ,וממילא מצוותו קיימת
האב מלמולו ,והחובה עוברת לבית דין ולכל כלל ישראל [והאב שוה בזה לכל רק כל זמן שהבן קטן ,אבל לאחר שהגדיל היא מצוה וחפצא אחרת לגמרי ,ואין
אדם אחר ואין עליו מצוה מיוחדת] ,ומכל מקום מברך האב "למול את הבן" כאילו כאן יותר מצות אב על קטן .ונמצא לפי זה ,שהמצוה עצמה אכן נמשכת לעולם
היא מצוה עצמית שלו ,והלא לפי סברת הריב"ש אין במילה מצוה מיוחדת על ללא הפסק ,ולכן אינה נחשבת מצוה שהזמן גרמא ,אך אין מכאן הוכחה שהחיוב
האב ,רק שהוא עומד במקום בנו שהוא קטן ביותר ,ואם כן היה ראוי לברך "על המוטל על האב ממשיך גם לאחר שהבן הגדיל.
המילה". ראיית המנ"ח מהרמב"ם שאין חיוב האב נמשך אחר שהגדיל הבן
ביאורו של הגר"ח מבריסק אולם ,המנחת חינוך בעצמו מביא ראיה לאידך גיסא ,ומוכיח שלדעת הרמב"ם
רבי ברוך בער מביא בשם רבו הגאון רבי חיים מבריסק לבאר חילוק הריב"ש בין אין על האב שום מצוה לאחר שהבן הגדיל .דהנה הרמב"ם (פרק ה מהלכות קרבן
מצות מילה למצות פדיון הבן ,דלעולם בין במילה ובין בפדיון הבן חיוב האב פסח הלכה ה) פסק" :כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח ,כך מילת בניו
פוקע תיכף כשהגדיל הבן ,אלא שהריב"ש הוכרח לחידושו לגבי פדיון הבן מכח הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו" .הרי שהרמב"ם
דין מיוחד של "שעבוד נכסים". הדגיש שרק מילת בניו הקטנים מעכבת אותו מלאכול הפסח ,ואם היה חיוב האב
נמשך גם בבניו הגדולים ,היה להרמב"ם לכתוב "בניו בין קטנים ובין גדולים"
במצות פדיון הבן ,מיד כאשר מגיע הבן לגיל שלושים יום ,חל חוב ממון של חמשה כמו שכתב מיד לאחר מכן לגבי עבדים .ומכך שהשמיט את בניו הגדולים מוכרח
סלעים על נכסי האב ,כמו ששנינו (בכורות מט ,א)" :מת הבן בתוך שלושים יום – שלדעתו אין על האב מצוה למול את בנו לאחר שהגדיל.
אף על פי שנתן לכהן ,יחזיר .לאחר שלושים יום – אף על פי שלא נתן ,יתן" .הרי
שהמשנה מחדשת ,שאם הבן מת לאחר שלושים יום ,האב עדיין חייב לשלם לכהן שיטת הריב"ש שכשהגדיל הבן נפקע מאביו החיוב לפדותו
חמשה סלעים .ואין הביאור שיש מצוה לפדות בן מת ,אלא הגמרא מוכיחה מכאן והנה ,אף שהחינוך הניח שהאב חייב לפדות את בנו לעולם ,בשו"ת הריב"ש (סימן
שנכסי האב השתעבדו למצוה זו עוד בחיי הבן [במלאת לו שלשים יום] ,ומדמה זאת קלא) כתב בפירוש שחיוב האב לפדות את בנו פקע לאחר שהבן מגדיל ,וכתב
הגמרא ליורשים המחויבים לשלם מכסף הירושה עבור קרבן עולה שנתחייב אביהם בזה הברכת שמואל (קידושין סימן יח) "א געוואלדיגער געשמאקער שטיקל
להביא בחייו .לכן ,גם בפדיון הבן ,האב משלם עתה את החוב שכבר רבץ על נכסיו. תורה" [דבר תורה נפלא ומתוק] ,כדרכו של רבי ברוך בער זצ"ל .הריב"ש נשאל
על שיטת הרמב"ם (פרק יא מהלכות ברכות הלכה יא) שהעמיד כלל בהלכות
ומעתה ,אם פדיון הבן היה חיוב עצמי של האב ,אז גם לאחר שהגדיל הבן ,היה
ברכות" :העושה מצוה ,בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו ,אם עשה
החוב [שכבר חל בגיל שלושים יום] צריך להישאר על נכסי האב והוא היה מחויב
אותה לעצמו מברך לעשות ,עשה אותה לאחרים מברך על העשיה" .ולפי כלל זה,
לשלמו ,ומכך שהאב נפטר לגמרי כשהבן הגדיל ,מזה מוכח שבעודו קטן הוא
כאשר האב מל את בנו בעצמו ,הוא מברך "אשר קדשנו במצותיו וציונו למול את
חובת הבן עצמו ,ומעולם לא היתה מצוה עצמית של האב[ ,ולכן מברך "על פדיון
הבן" ,כיון שהיא חובה המוטלת על עצמו [ולכן הנוסח הוא כמו "לעשות"] .ולפי
הבן"] ,והאב רק נכנס תחתיו ופועל במקומו בעודו קטן וחסר דעת ,אך משעה
זה נשאל הריב"ש ,מדוע כאשר האב פודה את בנו ,נוסח הברכה הוא "על פדיון
שהגדיל פטרתו התורה לגמרי ,וממילא פקע גם שעבוד הנכסים שלו .לעומת זאת,
הבן" ,הלא לפי הכלל ברמב"ם ,מאחר שהאב עושה בעצמו את המצוה שהיא חובה
במת לאחר שלושים יום ,הבן נשאר קטן עד יום מותו ,ולכן שעבוד הנכסים של
עצמית שלו ,היה עליו לברך "לפדות את הבן" ,בדומה לברכת "למול את הבן".
האב [שעמד תחתיו] ממשיך וקיים .מה שאין כן במצות מילה ,אין שום חיוב ממון
ושייכות של שעבוד נכסים ,ממילא כל זמן שהבן קטן ,היא מצוה עצמית שהתורה חילוקו של הריב"ש בין מצות מילה למצות פדיון הבן
הטילה על האב עצמו ,ולכן מברך "למול את הבן" ,ורק לאחר שהגדיל הבן המצוה והשיב הריב"ש שמילה ופדיון הבן חלוקים ביסוד דינם .במצות מילה ,התורה
פוקעת מהאב ועוברת לבן עצמו .ונמצא שנחלקו הריב"ש והחינוך מהו הזמן שבו הטילה את החובה על האב עצמו שימול את בנו ,ולכן היא נחשבת "מצות האב".
מסתיימת מצות האב בפדיון הבן .החינוך נטה לומר ["לפי הדומה"] שמצות האב לעומת זאת ,בפדיון הבן עיקר מצות הפדיון היא מצות הבן עצמו ,רק היות שהקטן
נמשכת תמיד ,ואפילו אחר שהגדיל הבן המצוה עדיין מוטלת על האב .ושיטת אינו יכול לפדות את עצמו ,התורה מינתה את האב לעמוד תחתיו ולקיים את
הריב"ש שהתורה רק חייבה את האב לקיים את מצות בנו הקטן ,ולכן ברגע המצוה במקומו ,וממילא נחשב האב כעושה מצוה של אדם אחר [של הבן] ,ולכן
שהגדיל הבן פקע חיוב האב מלפדותו .והמנחת חינוך הכריע כשיטת הריב"ש חילק הרמב"ם בין ברכת המילה שמברך "למול" ,לפדיון הבן שמברך "על פדיון
ומוכיח כן מדברי הרמב"ם בהלכות קרבן פסח ,וכמשנ"ת. הבן" ,ולא "לפדות" .והביא הריב"ש שתי ראיות מפורשות מהגמרא (קידושין
הדפסת הגליון מוקדשת על ידי הר"ר ישראל בלומנפרוכט שיחי'
נערך משיעור שנמסר מכון עלה זית
בשנת תשנ"ד לעילוי נשמת אחיו הר"ר יונה מאיר בן הר"ר חיים אלכסנדר זיסקינד ז"ל (נפטר טז חשון) עריכת ספרים מרישא עד גמירא
publish@alehzayis.com 732.513.3466
להקדשות ,הערות ,ולקבלת הגליוןFor dedications, comments and to receive the gilyon: ravpam1229@gmail.com 908.956.1540 : FAX: 732.865.7002 732.387.7841
נא לא לקרוא בשעת חזרת הש"ץ וקריאת התורה
