gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

משנת אברהם · Mishnas Avraham — לך לך (2026-10-19)

מוציא לאור: משנת אברהם · Mishnas Avraham

שבוע: לך לך (2026-10-19)

משנת אברהם · Mishnas Avraham — לך לך (2026-10-19)

פתח את ה-PDF הורדה

‫משנת אברהם‬ ‫פרשת‬ ‫לך לך‬ ‫שנת תשפ"ז‬ ‫שנה גליון‬ ‫ג ו‬ ‫מתורתו של הגה"צ רבי אברהם יעקב הכהן פאם זצ"ל‬ ‫גודל ענין ההרחקה מן המחלוקת וסכנת העושר המביא לידי קטטה‬ ‫אברהם להיפרד מתוך כבוד (שם פסוק ט)‪" :‬הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי‪,‬‬ ‫כח הממון לטוב ולמוטב‬ ‫אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה"‪ .‬מה שאתה רוצה! כי עדיין אחים‬ ‫בספר קהלת (ה‪ ,‬יב) נאמר‪" :‬יש רעה חולה ראיתי תחת השמש עושר שמור לבעליו‬ ‫אנחנו‪ .‬ולכן (שם פסוק יא)‪" :‬ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויסע לוט מקדם‬ ‫לרעתו"‪ .‬והיינו שהעושר עלול להביא על האדם צרות צרורות‪ .‬מאידך גיסא‪,‬‬ ‫ויפרדו איש מעל אחיו"‪ .‬ורש"י מביא את דברי המדרש על המילים "ויסע לוט‬ ‫הממון יכול להיות גם ברכה גדולה‪ ,‬כמו שמצינו בפרשה (יב‪ ,‬ב) שבירך הקב"ה את‬ ‫מקדם"‪" :‬הסיע עצמו מקדמונו של עולם‪ ,‬אמר אי אפשי לא באברם ולא באלקיו"‪.‬‬ ‫אברהם ואמר לו‪" :‬ואברכך"‪ ,‬ורש"י מפרש שהברכה היא "בממון"‪ .‬מכאן שהממון‬ ‫וכל הנפילה הרוחנית הזו של לוט‪ ,‬שהובילה אותו לעזוב את אברהם ואת האמונה‬ ‫הוא כלי לברכה עצומה – כל עוד האדם יודע כיצד להשתמש בו נכון‪.‬‬ ‫בהקב"ה‪ ,‬נבעה רק מהעושר הגדול שלו‪ ,‬שהיה "שמור לרעתו" והחריב את עולמו‪.‬‬ ‫עושר המביא לצרות – נפילתו של לוט‬ ‫צוואת גדולי ישראל להתרחק ממחלוקת‬ ‫והנה פעמים שהממון מביא לצרות‪ ,‬כפי שאירע ללוט‪ .‬בתחילת הדרך‪ ,‬לוט היה‬ ‫גדולי ישראל לאורך הדורות הפליגו בחומרת איסור המחלוקת‪ ,‬והורו לתלמידיהם‬ ‫קשור ומחובר לאברהם‪ ,‬כמו שנאמר בפרשה (יג‪ ,‬א)‪" :‬ויעל אברם ממצרים הוא‬ ‫להתרחק ממנה ומכל דבר העלול להביא אליה‪ .‬הגאון בעל 'נתיבות המשפט' כתב‬ ‫ואשתו וכל אשר לו ולוט עמו הנגבה"‪ .‬מתוך קרבתו לאברהם למד לוט את מידת‬ ‫בצוואתו‪ ,‬אשר נדפסה בספרו 'נחלת יעקב' על התורה בתוך הדברים שצוה את‬ ‫החסד ונהג בה במסירות נפש‪ .‬והראיה לכך היא התנהגותו עם המלאכים בסדום‪,‬‬ ‫בניו‪ ,‬כי מוטב להם לעבוד כשכירים ולא להיכנס לשותפויות‪ ,‬כי השותפות מביאה‬ ‫כאשר סיכן עצמו להכניסם לביתו‪ ,‬כמו שכתוב (יט‪ ,‬א‪-‬ב)‪" :‬ויבאו שני המלאכים‬ ‫לידי סכסוכים ומחלוקות‪ ,‬וצוה עליהם להתרחק ככל האפשר מתרעומת וקטטות‪.‬‬ ‫סדומה בערב ולוט ישב בשער סדום‪ .‬וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים‬ ‫בענין זה נהגה אמי ע"ה [אשר הייארצייט שלה חל בו' חשון] לומר תמיד‪" :‬אליין‪,‬‬ ‫ארצה ויאמר הנה נא אדני סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם והשכמתם‬ ‫איז די נשמה ריין" [כשאדם לבדו‪ ,‬נשמתו נשארת טהורה]‪ .‬כוונת הדברים היא‪,‬‬ ‫והלכתם לדרככם"‪ .‬אולם‪ ,‬כאשר לוט נעשה עשיר ["גביר"] בזכות עצמו‪ ,‬אז הביא‬ ‫שבזמן שיש שותפות‪ ,‬קשה מאוד לאדם להישאר נקי לגמרי מחטאים ומריבות‬ ‫העושר מיד למריבה בין רועי מקנה אברם לרועי מקנה לוט‪ ,‬כמו שהתורה מעידה‬ ‫עם הזולת‪.‬‬ ‫(יג‪ ,‬ה)‪" :‬וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים"‪ ,‬ומיד לאחר מכן‬ ‫כתוב (שם פסוק ז)‪" :‬והכנעני והפרזי אז יושב בארץ"‪ .‬ופירש רש"י שפסוק זה‬ ‫החזון איש כותב באחת מאיגרותיו‪" :‬קש של קטטה מכביד עלי כקורת בית הבד"‪.‬‬ ‫בא ללמד למה נחשבו רועי לוט לגזלנים‪ ,‬משום שהיו רועים את צאנם בשדות‬ ‫והיינו‪ ,‬שאפילו מחלוקת קטנה וקלה ביותר‪ ,‬הנחשבת כביכול כמו קש‪ ,‬מכבידה‬ ‫אחרים‪ ,‬בטענה שלוט הוא היורש של אברהם והארץ שייכת להם‪ .‬על כן מדגישה‬ ‫על נפשו כמו קורת בית הבד [שהוא קרש גדול]‪ ,‬ואין ביכולתו לסבול אפילו‬ ‫התורה שהכנעני והפריזי ישבו אז בארץ‪ ,‬כדי להוכיח שאברהם עדיין לא זכה‬ ‫משהו קטן של מחלוקת‪.‬‬ ‫בקרקע‪ ,‬ולכן מעשיהם היו גזל גמור‪.‬‬ ‫הנהגת הבית על פי מסכת דרך ארץ‬ ‫חילול ה' שבמחלוקת וסכנת התפשטותה‬ ‫לסיום‪ ,‬כחלק מהחובה להתרחק ממחלוקת וממצבים המביאים למחלוקת‪ ,‬ראוי‬ ‫הספורנו מפרש שאברהם פנה ללוט והסביר לו‪ ,‬שהמריבה ביניהם היא ביזיון‬ ‫לכל אחד לשנן תמיד את דברי הברייתא במסכת דרך ארץ זוטא (פרק ג הלכה‬ ‫גדול בפני השכנים‪ ,‬הכנעני והפריזי‪ .‬שכאשר התושבים רואים שני אחים הגרים‬ ‫ו) עד שיהיו שגורים בפיו‪" :‬הוי עלוב ואהוב‪ ,‬להשיב ליודעיך‪ ,‬ושפל רוח בפני‬ ‫בארץ רבים ביניהם‪ ,‬הדבר מביא לבושה ולחרפה‪ .‬וז"ל‪" :‬ולכן היה הריב בין שני‬ ‫כל האדם‪ ,‬ולאנשי ביתך יותר מכל אדם"‪ .‬יש בני אדם שמחוץ לביתם הם נראים‬ ‫אחים גרים‪ ,‬מבאיש את ריחם בעיני התושבים‪ ,‬כי בהיות מריבה בין האחים הגרים‪,‬‬ ‫כאנשים נעימים‪ ,‬עדינים‪ ,‬בעלי מידות טובות (‪ ,)pleasant, gentle, fine‬אולם‬ ‫יחשבו אותם התושבים לאנשי ריב‪ ,‬וישאו קל וחומר בעצמם"‪ .‬והיינו‪ ,‬שאם‬ ‫בתוך ביתם פנימה – אל מול האשה‪ ,‬הבעל‪ ,‬האחים או האחיות – התנהגותם‬ ‫הכנענים והפריזים חיים יחד בשלוה‪ ,‬כיצד אברהם ולוט המאמינים בהקב"ה רבים‬ ‫אחרת לגמרי‪ .‬פתאום נשמעים מהם דברי ביזיון‪ ,‬הקפדות‪ ,‬קטטות ומחלוקות וכו'‪.‬‬ ‫זה עם זה? ודבר זה גרם לחילול השם‪ .‬ומטעם זה מיהר אברהם לבקש (שם פסוק‬ ‫וכך הוא הטבע האנושי‪ ,‬להראות מבחוץ שהוא איש נעים‪ ,‬אבל בפנים להתנהג‬ ‫ח)‪" :‬אל נא תהי מריבה ביני ובינך ובין רועי ובין רועיך כי אנשים אחים אנחנו"‪.‬‬ ‫אחרת‪ .‬לכן מדגישה הברייתא‪" :‬ושפל רוח בפני כל האדם‪ ,‬ולאנשי ביתך יותר מכל‬ ‫כי המחלוקת היא כמו אש שהולכת ומתפשטת‪ ,‬ולבסוף תחדור גם ביניהם [יש‬ ‫אדם"‪ .‬הבית היהודי הוא מקדש מעט‪ ,‬המקום שבו גדלים בני ביתו‪ ,‬והכל תלוי‬ ‫מי שביאר למה השתמש אברהם בלשון נקבה "מריבה" ולא בלשון זכר "ריב"‬ ‫בדרגת הנעימות והכבוד הׂשוררים בבית‪ .‬הנהגה נעימה ומכבדת היא קידוש השם‬ ‫– משום שדרך הנקבה היא להיות פרה ורבה! וכך גם המחלוקת‪ ,‬דרכה לגדול‬ ‫האמיתי‪ ,‬וראוי לחזור על דברים אלו שוב ושוב‪.‬‬ ‫ולהתרבות‪ ,‬וקשה מאוד להפסיק אותה]‪ .‬לכן‪ ,‬כדי למנוע חילול ה' וחרפה‪ ,‬הציע‬ ‫בגדר חיוב האב במילה ופדיון הבן – אם החיוב נמשך אחר שהגדיל‬ ‫על האב‪ ,‬וכמו שאמר הכתוב (שמות יג‪ ,‬יג) 'וכל בכור אדם בבניך תפדה'‪ .‬הרי‬ ‫האם חיוב האב למול את בנו נמשך גם לאחר שהבן גדל‬ ‫שהטיל המצוה על האב‪ ,‬וכן נראה בקידושין"‪ .‬ופשוט שגם הבן עצמו חייב לפדות‬ ‫כתוב בפרשה (יז‪ ,‬יב)‪" :‬ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר לדורותיכם"‪ .‬והנה‬ ‫את עצמו‪ ,‬אך החיוב נשאר גם על האב‪.‬‬ ‫המנחת חינוך (מצוה ב אות ד) כתב לחקור במי שאביו לא מלו בקטנותו‪ ,‬האם‬ ‫ראיית המנחת חינוך מהתוס' בקידושין‬ ‫פקע מאביו החיוב למולו‪ ,‬וכל חיובו הוא רק בעוד בנו קטן‪ ,‬או שחיוב האב נמשך‬ ‫המנחת חינוך מביא ראיה מדברי התוספות בקידושין (כט‪ ,‬א)‪ .‬דאיתא שם בגמרא‪:‬‬ ‫גם לאחר שהבן הגדיל‪ ,‬אלא שאז נוסף חיוב גם על הבן עצמו‪.‬‬ ‫"למולו מנלן‪ ,‬דכתיב (בראשית כא‪ ,‬ד) 'וימל אברהם את יצחק בנו'‪ .‬והיכא דלא‬ ‫והביא המנחת חינוך‪ ,‬שבספר החינוך עצמו (מצוה שצב) כתב לגבי מצות פדיון‬ ‫מהליה אבוה מיחייבי בי דינא למימהליה‪ ,‬דכתיב (שם יז‪ ,‬י) 'המול לכם כל זכר'‪.‬‬ ‫הבן שחיוב האב לא פקע אלא שנוסף חיוב גם על הבן כשהגדיל‪ .‬וז"ל‪" :‬ולפי‬ ‫והיכא דלא מהלוה בי דינא מיחייב איהו למימהל נפשיה‪ ,‬דכתיב (שם פסוק יד)‬ ‫הדומה‪ ,‬שהאב חייב לעולם לפדות בנו‪ ,‬ואפילו אחר שהגדיל הבן‪ ,‬המצוה מטלת‬ ‫שם) שפדיון הבן הוא מצות הבן עצמו‪ .‬ראיה ראשונה מדברי הברייתא המובאת‬ ‫'וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה'‪ .‬איהי מנלן דלא מיחייבא‪,‬‬ ‫בגמרא‪" :‬תנו רבנן‪ ,‬הוא לפדות ובנו לפדות – הוא קודם לבנו‪ .‬רבי יהודה אומר‬ ‫דכתיב (שם כא‪ ,‬ד) 'כאשר צוה אתו אלקים' – אותו ולא אותה"‪ .‬והקשו התוס'‬ ‫בנו קודמו‪ ,‬שזה מצותו על אביו‪ ,‬וזה מצות בנו עליו‪ .‬אמר רבי ירמיה‪ ,‬הכל מודים‬ ‫(ד"ה אותו ולא אותה)‪" :‬וא"ת למה לי קרא‪ ,‬תיפוק ליה דמצות עשה שהזמן גרמא‬ ‫כל היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו‪ ,‬מאי טעמא‪ ,‬מצוה דגופיה‬ ‫הוא‪ ,‬שנימול בשמיני ללידתו‪ ,‬ונשים פטורות‪ .‬וי"ל כיון דמיום השמיני והלאה אין‬ ‫עדיפא"‪ .‬מכאן מוכיח הריב"ש‪ ,‬אם פדיון הבן היה חיוב עצמי על האב כמו מצות‬ ‫לה הפסק‪ ,‬לאו זמן גרמא הוא‪ .‬וא"ת אכתי מצות עשה שהזמן גרמא הוא‪ ,‬דאין‬ ‫מילה‪ ,‬שתי המצוות היו שוות בחשיבותן עבורו ולא היתה סיבה להעדיף את פדיון‬ ‫מלין אלא ביום‪ ,‬כדאיתא בפרק הערל (יבמות עב‪ ,‬א)‪ .‬וי"ל דאתיא כמ"ד התם‬ ‫עצמו כאשר היה לאב רק חמשה סלעים‪ ,‬שהרי שניהם שוים‪ ,‬ומזה שהכריעה‬ ‫דמילה שלא בזמנה נוהגת בין ביום בין בלילה"‪ .‬הרי מבואר מתירוצם – שמיום‬ ‫הגמרא שפדיון עצמו קודם מטעם שהיא "מצוה דגופיה"‪ ,‬מוכח שפדיון הבן אינו‬ ‫השמיני אין לו הפסק‪ ,‬שחיוב האב נמשך אף לאחר שהגדיל בנו‪ ,‬דאם חיובו פוקע‬ ‫נחשב מצוה עצמית של האב‪ ,‬אלא מצוה של הבן‪ ,‬וממילא שפיר מברכים "על‬ ‫בשעה שהבן הגדיל‪ ,‬היתה המצוה נחשבת מצוה שהזמן גרמא‪ ,‬שהרי זמנה הוא‬ ‫פדיון הבן"‪.‬‬ ‫רק עד שהבן יגדל ותו לא [דאין נפק"מ אם הזמן ארוך שלש עשרה שנה או קצר‬ ‫ראיה שניה הביא הריב"ש‪ ,‬שהרי נקטינן להלכה שחיוב האב לפדות את בנו פוקע‬ ‫כמו שבעת ימים כמו במצות לולב]‪ .‬ואם כן מוכרח מדברי התוס' שחיוב האב‬ ‫כשהבן גדל‪ ,‬והחיוב עובר לבן עצמו‪ .‬ואם נאמר שפדיון הבן היה חובה עצמית על‬ ‫למול בנו נמשך לעולם‪ ,‬וממילא אין המצוה תלויה בזמן‪.‬‬ ‫האב‪ ,‬לא היה חיובו נעלם והוא היה צריך להישאר אחראי לפדותו כל עוד הבן אינו‬ ‫דחיית הראיה מהתוס' וביאור מהות הזמן במצוה‬ ‫פדוי‪ .‬אלא הטעם שהאב נפטר כשהבן גדל הוא משום שכל תפקיד האב היה לקיים‬ ‫אולם‪ ,‬יש חולקים וסוברים שאין ראיה מדברי התוס' כלל שמצות האב נמשכת‬ ‫את חיוב הקטן שאינו יכול לפדות את עצמו‪ ,‬אבל תיכף כאשר הבן הגדיל ונעשה בן‬ ‫לעולם‪ ,‬דגדר "מצוה שהזמן גרמא" הוא שאותה מצוה שייכת תמיד לאותו אדם‪,‬‬ ‫דעת‪ ,‬הוא יכול לקיים את המצוה שלו בעצמו‪ ,‬וממילא פקע מינויו של האב‪.‬‬ ‫אלא שהתורה הגבילה את הזמן שלה – כמו מצות לולב‪ ,‬ששייכת לאדם כל חייו‪,‬‬ ‫קושיא על שיטת הריב"ש ממצות מילה‬ ‫אלא שהזמן שלה מוגבל לשבעה ימים בשנה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬במצות מילה‪ ,‬גם אם‬ ‫והנה בעיקר ראיית הריב"ש הקשה הברכת שמואל את רבו הגר"ח‪ ,‬שהרי מילה‬ ‫נניח שחיוב האב פוקע כשהבן מגדיל‪ ,‬אין זה נחשב שהזמן הגביל את המצוה‪,‬‬ ‫היא ודאי חובת האב עצמו‪ ,‬ואף על פי כן הדין הוא שכאשר הגדיל הבן פקע חיוב‬ ‫אלא הביאור הוא שמצות האב היא רק על בנו הקטן‪ ,‬וממילא מצוותו קיימת‬ ‫האב מלמולו‪ ,‬והחובה עוברת לבית דין ולכל כלל ישראל [והאב שוה בזה לכל‬ ‫רק כל זמן שהבן קטן‪ ,‬אבל לאחר שהגדיל היא מצוה וחפצא אחרת לגמרי‪ ,‬ואין‬ ‫אדם אחר ואין עליו מצוה מיוחדת]‪ ,‬ומכל מקום מברך האב "למול את הבן" כאילו‬ ‫כאן יותר מצות אב על קטן‪ .‬ונמצא לפי זה‪ ,‬שהמצוה עצמה אכן נמשכת לעולם‬ ‫היא מצוה עצמית שלו‪ ,‬והלא לפי סברת הריב"ש אין במילה מצוה מיוחדת על‬ ‫ללא הפסק‪ ,‬ולכן אינה נחשבת מצוה שהזמן גרמא‪ ,‬אך אין מכאן הוכחה שהחיוב‬ ‫האב‪ ,‬רק שהוא עומד במקום בנו שהוא קטן ביותר‪ ,‬ואם כן היה ראוי לברך "על‬ ‫המוטל על האב ממשיך גם לאחר שהבן הגדיל‪.‬‬ ‫המילה"‪.‬‬ ‫ראיית המנ"ח מהרמב"ם שאין חיוב האב נמשך אחר שהגדיל הבן‬ ‫ביאורו של הגר"ח מבריסק‬ ‫אולם‪ ,‬המנחת חינוך בעצמו מביא ראיה לאידך גיסא‪ ,‬ומוכיח שלדעת הרמב"ם‬ ‫רבי ברוך בער מביא בשם רבו הגאון רבי חיים מבריסק לבאר חילוק הריב"ש בין‬ ‫אין על האב שום מצוה לאחר שהבן הגדיל‪ .‬דהנה הרמב"ם (פרק ה מהלכות קרבן‬ ‫מצות מילה למצות פדיון הבן‪ ,‬דלעולם בין במילה ובין בפדיון הבן חיוב האב‬ ‫פסח הלכה ה) פסק‪" :‬כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח‪ ,‬כך מילת בניו‬ ‫פוקע תיכף כשהגדיל הבן‪ ,‬אלא שהריב"ש הוכרח לחידושו לגבי פדיון הבן מכח‬ ‫הקטנים ומילת כל עבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו"‪ .‬הרי שהרמב"ם‬ ‫דין מיוחד של "שעבוד נכסים"‪.‬‬ ‫הדגיש שרק מילת בניו הקטנים מעכבת אותו מלאכול הפסח‪ ,‬ואם היה חיוב האב‬ ‫נמשך גם בבניו הגדולים‪ ,‬היה להרמב"ם לכתוב "בניו בין קטנים ובין גדולים"‬ ‫במצות פדיון הבן‪ ,‬מיד כאשר מגיע הבן לגיל שלושים יום‪ ,‬חל חוב ממון של חמשה‬ ‫כמו שכתב מיד לאחר מכן לגבי עבדים‪ .‬ומכך שהשמיט את בניו הגדולים מוכרח‬ ‫סלעים על נכסי האב‪ ,‬כמו ששנינו (בכורות מט‪ ,‬א)‪" :‬מת הבן בתוך שלושים יום –‬ ‫שלדעתו אין על האב מצוה למול את בנו לאחר שהגדיל‪.‬‬ ‫אף על פי שנתן לכהן‪ ,‬יחזיר‪ .‬לאחר שלושים יום – אף על פי שלא נתן‪ ,‬יתן"‪ .‬הרי‬ ‫שהמשנה מחדשת‪ ,‬שאם הבן מת לאחר שלושים יום‪ ,‬האב עדיין חייב לשלם לכהן‬ ‫שיטת הריב"ש שכשהגדיל הבן נפקע מאביו החיוב לפדותו‬ ‫חמשה סלעים‪ .‬ואין הביאור שיש מצוה לפדות בן מת‪ ,‬אלא הגמרא מוכיחה מכאן‬ ‫והנה‪ ,‬אף שהחינוך הניח שהאב חייב לפדות את בנו לעולם‪ ,‬בשו"ת הריב"ש (סימן‬ ‫שנכסי האב השתעבדו למצוה זו עוד בחיי הבן [במלאת לו שלשים יום]‪ ,‬ומדמה זאת‬ ‫קלא) כתב בפירוש שחיוב האב לפדות את בנו פקע לאחר שהבן מגדיל‪ ,‬וכתב‬ ‫הגמרא ליורשים המחויבים לשלם מכסף הירושה עבור קרבן עולה שנתחייב אביהם‬ ‫בזה הברכת שמואל (קידושין סימן יח) "א געוואלדיגער געשמאקער שטיקל‬ ‫להביא בחייו‪ .‬לכן‪ ,‬גם בפדיון הבן‪ ,‬האב משלם עתה את החוב שכבר רבץ על נכסיו‪.‬‬ ‫תורה" [דבר תורה נפלא ומתוק]‪ ,‬כדרכו של רבי ברוך בער זצ"ל‪ .‬הריב"ש נשאל‬ ‫על שיטת הרמב"ם (פרק יא מהלכות ברכות הלכה יא) שהעמיד כלל בהלכות‬ ‫ומעתה‪ ,‬אם פדיון הבן היה חיוב עצמי של האב‪ ,‬אז גם לאחר שהגדיל הבן‪ ,‬היה‬ ‫ברכות‪" :‬העושה מצוה‪ ,‬בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו‪ ,‬אם עשה‬ ‫החוב [שכבר חל בגיל שלושים יום] צריך להישאר על נכסי האב והוא היה מחויב‬ ‫אותה לעצמו מברך לעשות‪ ,‬עשה אותה לאחרים מברך על העשיה"‪ .‬ולפי כלל זה‪,‬‬ ‫לשלמו‪ ,‬ומכך שהאב נפטר לגמרי כשהבן הגדיל‪ ,‬מזה מוכח שבעודו קטן הוא‬ ‫כאשר האב מל את בנו בעצמו‪ ,‬הוא מברך "אשר קדשנו במצותיו וציונו למול את‬ ‫חובת הבן עצמו‪ ,‬ומעולם לא היתה מצוה עצמית של האב‪[ ,‬ולכן מברך "על פדיון‬ ‫הבן"‪ ,‬כיון שהיא חובה המוטלת על עצמו [ולכן הנוסח הוא כמו "לעשות"]‪ .‬ולפי‬ ‫הבן"]‪ ,‬והאב רק נכנס תחתיו ופועל במקומו בעודו קטן וחסר דעת‪ ,‬אך משעה‬ ‫זה נשאל הריב"ש‪ ,‬מדוע כאשר האב פודה את בנו‪ ,‬נוסח הברכה הוא "על פדיון‬ ‫שהגדיל פטרתו התורה לגמרי‪ ,‬וממילא פקע גם שעבוד הנכסים שלו‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬ ‫הבן"‪ ,‬הלא לפי הכלל ברמב"ם‪ ,‬מאחר שהאב עושה בעצמו את המצוה שהיא חובה‬ ‫במת לאחר שלושים יום‪ ,‬הבן נשאר קטן עד יום מותו‪ ,‬ולכן שעבוד הנכסים של‬ ‫עצמית שלו‪ ,‬היה עליו לברך "לפדות את הבן"‪ ,‬בדומה לברכת "למול את הבן"‪.‬‬ ‫האב [שעמד תחתיו] ממשיך וקיים‪ .‬מה שאין כן במצות מילה‪ ,‬אין שום חיוב ממון‬ ‫ושייכות של שעבוד נכסים‪ ,‬ממילא כל זמן שהבן קטן‪ ,‬היא מצוה עצמית שהתורה‬ ‫חילוקו של הריב"ש בין מצות מילה למצות פדיון הבן‬ ‫הטילה על האב עצמו‪ ,‬ולכן מברך "למול את הבן"‪ ,‬ורק לאחר שהגדיל הבן המצוה‬ ‫והשיב הריב"ש שמילה ופדיון הבן חלוקים ביסוד דינם‪ .‬במצות מילה‪ ,‬התורה‬ ‫פוקעת מהאב ועוברת לבן עצמו‪ .‬ונמצא שנחלקו הריב"ש והחינוך מהו הזמן שבו‬ ‫הטילה את החובה על האב עצמו שימול את בנו‪ ,‬ולכן היא נחשבת "מצות האב"‪.‬‬ ‫מסתיימת מצות האב בפדיון הבן‪ .‬החינוך נטה לומר ["לפי הדומה"] שמצות האב‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬בפדיון הבן עיקר מצות הפדיון היא מצות הבן עצמו‪ ,‬רק היות שהקטן‬ ‫נמשכת תמיד‪ ,‬ואפילו אחר שהגדיל הבן המצוה עדיין מוטלת על האב‪ .‬ושיטת‬ ‫אינו יכול לפדות את עצמו‪ ,‬התורה מינתה את האב לעמוד תחתיו ולקיים את‬ ‫הריב"ש שהתורה רק חייבה את האב לקיים את מצות בנו הקטן‪ ,‬ולכן ברגע‬ ‫המצוה במקומו‪ ,‬וממילא נחשב האב כעושה מצוה של אדם אחר [של הבן]‪ ,‬ולכן‬ ‫שהגדיל הבן פקע חיוב האב מלפדותו‪ .‬והמנחת חינוך הכריע כשיטת הריב"ש‬ ‫חילק הרמב"ם בין ברכת המילה שמברך "למול"‪ ,‬לפדיון הבן שמברך "על פדיון‬ ‫ומוכיח כן מדברי הרמב"ם בהלכות קרבן פסח‪ ,‬וכמשנ"ת‪.‬‬ ‫הבן"‪ ,‬ולא "לפדות"‪ .‬והביא הריב"ש שתי ראיות מפורשות מהגמרא (קידושין‬ ‫הדפסת הגליון מוקדשת על ידי הר"ר ישראל בלומנפרוכט שיחי'‬ ‫נערך משיעור שנמסר‬ ‫מכון עלה זית‬ ‫בשנת תשנ"ד‬ ‫לעילוי נשמת אחיו הר"ר יונה מאיר בן הר"ר חיים אלכסנדר זיסקינד ז"ל (נפטר טז חשון)‬ ‫עריכת ספרים מרישא עד גמירא‬ ‫‪publish@alehzayis.com 732.513.3466‬‬ ‫להקדשות‪ ,‬הערות‪ ,‬ולקבלת הגליון‪For dedications, comments and to receive the gilyon: ravpam1229@gmail.com 908.956.1540 :‬‬ ‫‪FAX: 732.865.7002‬‬ ‫‪732.387.7841‬‬ ‫נא לא לקרוא בשעת חזרת הש"ץ וקריאת התורה‬