gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — לך לך (2026-10-19)

מוציא לאור: גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel

שבוע: לך לך (2026-10-19)

גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — לך לך (2026-10-19)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גיליון מספר‪603 :‬‬ ‫פרשת לך לך שנת תשפ"ז‬ ‫מדוע התורה מתחילה את סיפורו של אברהם בגיל שבעים וחמש?‬ ‫אילו התבקשנו לכתוב את סיפור חייו של אברהם אבינו‪ ,‬היינו פותחים בוודאי בילדותו‪ :‬כיצד התבונן בעולם‪ ,‬חיפש את מנהיג הבירה‪ ,‬גילה את בוראו‪ ,‬שבר‬ ‫את הצלמים ועמד לבדו מול נמרוד וכבשן האש‪ .‬רבי משה בן מימון‪ ,‬הרמב״ם‪ ,‬משנה תורה (הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים‪ ,‬פרק א‪ ,‬הלכה ג)‪ ,‬מתאר‬ ‫בהרחבה את המסע הרוחני המופלא הזה‪ .‬אולם התורה עצמה מדלגת כמעט על הכול‪ .‬אברהם מופיע לפנינו כשהוא בן שבעים וחמש‪ ,‬והמשפט הראשון‬ ‫שהקב״ה אומר לו הוא‪ :‬״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״ (בראשית יב‪ ,‬א)‪.‬‬ ‫רבי משה בן נחמן‪ ,‬הרמב״ן (שם )‪ ,‬עומד על התמיהה‪ :‬מדוע מבטיח הקב״ה לאברהם ברכות שאין להן אח ורע‪ ,‬מבלי שהתורה הקדימה לספר שהוא צדיק‬ ‫ועובד אלוקים? אולי התורה מבקשת ללמדנו כי השאלה הגדולה איננה רק כיצד גילה אברהם את האמת‪ ,‬אלא מה היה מוכן לעזוב למענה‪ .‬אפשר להבין רעיון‬ ‫גדול‪ ,‬להתרגש ממנו ואף ללמד אותו לאחרים‪ ,‬ובכל זאת להישאר בדיוק באותו מקום‪ .‬האמונה נעשית חיה רק כאשר היא מזיזה את האדם‪.‬‬ ‫שלושה מעגלים מקיפים כל אחד מאיתנו‪ :‬״ארצך״ היא סביבת הנוחות וההרגלים‪ ,‬״מולדתך״ היא התדמית שבנתה עבורנו החברה‪ ,‬ו״בית אביך״ הוא כל מה‬ ‫שספגנו בעבר עד שנדמה לנו כי כך אנו מוכרחים להישאר‪ .‬הקב״ה אינו מצווה את אברהם למחוק את עברו‪ ,‬אלא לא להניח לעברו לכלוא את עתידו‪ .‬בדור‬ ‫שבו אנשים מוקפים בהגדרות‪ ,‬בתוויות ובקולות המסבירים להם ללא הרף מי הם ומה הם מסוגלים להיות‪ ,‬נשמעת הקריאה העתיקה‪ :‬אינך חייב להישאר‬ ‫האדם שהסביבה כבר החליטה שאתה‪.‬‬ ‫רבי שלמה יצחקי‪ ,‬רש״י (שם)‪ ,‬מפרש‪ :‬״לך לך‪ ,‬להנאתך ולטובתך״‪ .‬יש בכך פלא‪ .‬אברהם נדרש להיפרד מארצו‪ ,‬ממשפחתו ומכל המוכר לו‪ ,‬ודווקא זו נקראת‬ ‫טובתו‪ .‬מכאן שהטובה הגדולה ביותר איננה תמיד להישאר במקום הנוח‪ ,‬אלא להגיע אל האדם שנועדנו להיות‪ .‬רבי ברכיה‪ ,‬מדרש בראשית רבה (פרשה לט‪,‬‬ ‫פסקה ב)‪ ,‬ממשיל את אברהם לצלוחית של בושם שהייתה מונחת סגורה בפינה וריחה לא נודף‪ .‬רק כאשר טלטלו אותה ממקומה החל ריחה להתפשט‪.‬‬ ‫הטלטלה לא יצרה את הבושם‪ ,‬היא גילתה את מה שהיה טמון בו תמיד‪ .‬זו תובנה משנה חיים‪ :‬לא כל טלטלה באה לפרק אותנו‪ .‬יש טלטלות שבאות לפתוח‬ ‫את הכלי הסגור שבתוכנו‪ .‬אדם מאבד מקום מוכר‪ ,‬תוכנית משתבשת‪ ,‬דלת נסגרת‪ ,‬והוא משוכנע שעולמו הולך ומצטמצם‪ .‬רק לאחר זמן הוא מגלה שאילו‬ ‫נשאר במקומו‪ ,‬כוחות שלמים בנפשו לא היו יוצאים לעולם‪ .‬השאלה איננה רק לאן החיים לוקחים אותי‪ ,‬אלא מה הם מבקשים לגלות בי בדרך‪.‬‬ ‫מתוך השער הזה נכנסים אל גיליון השבוע‪ ,‬הפותח בשאלה נוקבת‪ :‬כיצד הכניס אברהם את שרה למצרים‪ ,‬כאשר ידע שהיא עלולה להילקח ממנו? האם‬ ‫הייתה זו חולשה בביטחון‪ ,‬השתדלות הכרחית או ניסיון עמוק שאין לשפוט אותו במבט רגיל? המאמר מזמין אותנו אל הגבול הדק שבין אמונה לאחריות‪,‬‬ ‫ובין ביטחון בה׳ לבין החובה שלא לסמוך על הנס‪.‬‬ ‫משם עובר הגיליון אל מילות התפילה המוכרות ביותר‪ :‬מדוע אנו אומרים ״אלוקי יעקב״‪ ,‬לאחר שהקב״ה שינה את שמו לישראל ויעקב נעשה שם טפל?‬ ‫האם בתפילה אנו עומדים לפני ה׳ כישראל המנצח‪ ,‬או דווקא כיעקב הנאבק‪ ,‬הצולע והמבקש? בהמשך נעמוד מול אברהם המסרב לקחת ממלך סדום אפילו‬ ‫״מחוט ועד שרוך נעל״‪ .‬מדוע בחר דווקא בשני החפצים הזעירים הללו‪ ,‬וכיצד הפך ויתור רגעי לחוט של תכלת ולרצועות תפילין המלווים את בניו לדורות?‬ ‫ה גיליון מוסיף ונכנס אל כבשן האש ושואל שאלה הלכתית מטלטלת‪ :‬איזה היתר היה לאברהם למסור את עצמו למיתה‪ ,‬בעודו בן נח שאינו מצווה לכאורה‬ ‫על קידוש השם? האם הגבורה הגדולה ביותר של אבי האומה עמדה בתוך גדרי הדין‪ ,‬או שנבעה מאהבה שאינה מסוגלת להשתחוות לשקר? ולבסוף נפגוש‬ ‫את אליעזר עבד אברהם וננסה לברר מאיזה בית הגיע‪ .‬האם ייתכן שמי שצמח ממשפחתו של נמרוד הפך לתלמידו הנאמן של אברהם? דמותו פותחת פתח‬ ‫לשאלה הנוגעת לכל אדם‪ :‬האם מוצאו של אדם קובע את גורלו‪ ,‬או שבכוחה של נאמנות לאמת להפוך קללה לברכה ומורד לשליח?‬ ‫בסיום ממתין מקבץ שאלות קצרות שנועד לעורר את הסקרנות‪ :‬מדוע לא גירש אברהם את שרה כדי להצילה‪ ,‬כיצד קידש אותה מבלי לראותה‪ ,‬מדוע ביקש‬ ‫מתנות אף שנאמר ״שונא מתנות יחיה״‪ ,‬מה יגלה תינוק אם לא ישמע אפילו מילה אחת‪ ,‬האם מותר לקרוא לאברהם בשם אברם‪ ,‬ומתי בדיוק התקיימה ברית‬ ‫המילה הראשונה בהיסטוריה? השאלות הקצרות הן פתחים לעולמות שלמים‪ ,‬וכל התשובות עליהן נמצאות בסדרת הספרים ״גם לנשמה מגיע אוכל״‪ .‬העלון‬ ‫שלפניכם הוא טעימה נוספת מן הסדרה המפארת שולחנות שבת רבים בכל רחבי העולם‪ ,‬ומזמינה כל קורא לצאת מן המוכר‪ ,‬ללכת בעקבות אברהם ולגלות‬ ‫שגם בתוך נפשו ממתינה קריאה אישית של ״לך לך״‪.‬‬ ‫מדוע הכניס אברהם את שרה לסכנה והביא אותה למצרים הרי הוא ידע שהמצרים יקחו‬ ‫אותה? מבחן האמונה הראשון של ההיסטוריה ומה הוא מלמד אותנו על החיים שלנו‪.‬‬ ‫ושליחות‪ .‬לדעת האור החיים זהו שילוב‪ :‬מעשה נכון בדרך הטבע‪ ,‬אך‬ ‫מעטות הדילמות האנושיות שיכולות לעמוד‬ ‫עליו רובץ צל של סכנה רוחנית‪ .‬ולדעת האברבנאל לא חטא ולא ניסיון‬ ‫מול עינינו בעוצמה כמו זו‪ .‬אברהם אבינו‪ ,‬האיש‬ ‫אלא תוצאה של אי ידיעה אנושית‪ ,‬שאף היא מלמדת על גדלותו‪ :‬גם‬ ‫שנצטווה ״לך לך״ זה שמוכן לוותר על הכל‬ ‫הצדיקים טועים‪ ,‬אך לומדים דרך טעויותיהם את דרך ההשגחה‪.‬‬ ‫למען צו ה'‪ ,‬עומד לפתע מול מציאות מורכבת‪:‬‬ ‫בגמרא במסכת בבא בתרא (טז ע״א) נאמר‪ :‬״אמר רב יוסף‪ ,‬להגיד‬ ‫רעב כבד בארץ‪ ,‬סכנה מוחשית לחייו‪ ,‬ואשתו‬ ‫צניעות שהיה באברהם ובשרה שכל השנים לא הביט בה עד אותו רגע‬ ‫שרה אמנו‪ ,‬יפת תואר עד כלות‪ ,‬נלקחת עמו‬ ‫שראה בבואה במים״‪ .‬הגמרא איננה סיפור של עיניים אלא של לבבות‪.‬‬ ‫למצרים‪ ,‬אל ארץ מושחתת וחשוכת מוסר‪.‬‬ ‫היא מלמדת שאפילו ברגעים של סכנה‪ ,‬אברהם אינו נבהל ממראה‬ ‫וכאן נולדת השאלה המהדהדת‪ :‬כיצד זה‬ ‫היופי אלא מן המשמעות הרוחנית של היפגש עמו‪ .‬כל פסוק כאן הוא‬ ‫שאברהם‪ ,‬עמוד האמונה והחסד‪ ,‬הכניס את שרה אשתו הצדקת אל לב‬ ‫שיעור בעדינות האמונה וביראה‪.‬‬ ‫הסכנה? הרי ידע שהמצרים ייקחו אותה! האם זו רשלנות? האם חוסר‬ ‫במדרש רבה (לט ט) נכתב‪ :‬״אמר רבי לוי שתי פעמים כתיב לך לך ואין‬ ‫ביטחון בה'? או אולי דווקא כאן טמון עומק אחר‪ ,‬ניסיון עליון שמעל‬ ‫אנו יודעים איזו חביבה אם הראשונה אם השנייה‪ .‬ממה דכתיב אל ארץ‬ ‫ההבנה האנושית?‬ ‫המוריה‪ ,‬הוי השנייה חביבה מן הראשונה״‪ .‬חז״ל מלמדים שהירידה‬ ‫הפסוק מתאר‪ :‬״ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו‬ ‫למצרים עצמה הייתה חלק ממסע הניסיונות שבנה את דמותו של‬ ‫הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את״ (בראשית יב יא)‪.‬‬ ‫אברהם‪ .‬אין זו בריחה‪ ,‬אלא דרך ארוכה שבה נבחנה נאמנותו‪.‬‬ ‫והמדרש מחריף‪ :‬״כיון שראה את יופיה באור השמש נבהל״‪ .‬אך כיצד‬ ‫רבנו בחיי (יב יא) מבאר כי ״אברהם לא עשה כן אלא לצורך‪ ,‬כי הרעב‬ ‫זה יתכן? הרי הצדיק הגדול ידע לאן הוא הולך‪ ,‬ידע עם מי הוא הולך‪,‬‬ ‫היה כבד מאד בארץ ולא היה יכול לעמוד שם‪ ,‬אך ידע שאף על פי‬ ‫וידע מה טיבם של המצרים‪ .‬אם כן מדוע לא השאיר את שרה בארץ‬ ‫שירד למצרים לא יסור חסד ה' מעליו״‪ .‬אברהם לא פעל מתוך פחד‬ ‫ישראל‪ ,‬או בחר להימנע כלל מהירידה למצרים?‬ ‫אלא מתוך אחריות; הוא ירד כי הרעב כבד אך לא הפסיק להאמין‪.‬‬ ‫השאלה איננה רק היסטורית‪ .‬היא נוגעת לכל אדם מאמין‪ :‬עד היכן‬ ‫הרלב״ג (יב יא) כותב‪ :‬״ויציאתו למצרים הייתה במידה‪ ,‬כי גם זה מן‬ ‫אמור האדם לסמוך על הקב״ה‪ ,‬ומתי חובתו להפעיל שיקול דעת‬ ‫התבונה‪ ,‬שלא ישים עצמו במוות במקום סכנה‪ ,‬כי התורה ניתנה לחיים‬ ‫טבעי? האם ביטחון בה' פירושו להפקיר את עצמו לנס? או שמא‬ ‫ולא למוות״‪ .‬אברהם פעל לפי הכלל העתיק ״וחי בהם״ (ויקרא יח ה)‬ ‫האמונה דורשת זהירות‪ ,‬אחריות‪ ,‬שיקול דעת‪ ,‬גם מן הצדיקים‬ ‫לא שימות בהם‪.‬‬ ‫הגדולים ביותר?‬ ‫המהר״ל מפראג בספר גבורות ה' (פרק ה) מלמד שעצם הירידה‬ ‫רש״י מביא מדרש בראשית רבה (לט יא)‪ :‬״הנה נא ידעתי מכאן שעד‬ ‫למצרים היא ״שורש הגלות והגאולה״‪ .‬כי בגלות נולד הצימאון לשוב‪.‬‬ ‫עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שביניהם‪ ,‬ועכשיו שראה בבואה‬ ‫לא מתוך חולשה ירד אברהם אלא כדי לפתוח שער לדורות שהירידה‬ ‫במים הכיר ביופיה״‪ .‬דברי רש״י הללו אינם רק תיאור של יופי‪ ,‬אלא‬ ‫תוליד עליה‪ ,‬והנפילה תוליד תקומה‪.‬‬ ‫ציור של טוהר וקדושה‪ .‬עד כדי כך נשמרת הצניעות ביניהם‪ ,‬עד שגם‬ ‫הרמב״ם בהלכות יסודי התורה (פרק י) כותב שכל נביא אף אם מובטח‬ ‫בשעת סכנה‪ ,‬כשהוא מזהה את היופי‪ ,‬הוא מיד רואה בו סכנה רוחנית‪.‬‬ ‫לו ניסים‪ ,‬אינו רשאי לבחון את הקב״ה ולסמוך עליהם‪ .‬מכאן שאברהם‬ ‫הרמב״ן (יב י) כותב דבר נוקב מאוד‪ :‬״ודע כי אברהם אבינו חטא חטא‬ ‫פעל לפי יסוד התורה אין סומכים על הנס‪ .‬לפיכך עשה ככל אדם נבון‬ ‫גדול בשגגה‪ ,‬שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן‬ ‫להציל את עצמו ואת אשתו‪.‬‬ ‫יהרגוהו‪ ,‬והיה לו לבטוח בה' שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו‪,‬‬ ‫החינוך במצוה תקמ״ו כותב‪ :‬״להאמין בה' אך לא לבטל הסיבה‬ ‫כי יש באלוהים כח לעזור ולהציל״‪ .‬הרמב״ן מוסיף‪ ,‬שכתוצאה ממעשה‬ ‫הטבעית״‪ .‬מכאן שלימדנו אברהם כי ביטחון איננו ביטול השכל‪ ,‬אלא‬ ‫זה נגזר על זרעו גלות מצרים‪ .‬דהיינו‪ ,‬מעשה האבות נהיה סימן לבנים‬ ‫אמונה תוך שימוש נכון בכוחות החיים‪.‬‬ ‫אך כאן‪ ,‬במובן של תיקון חטא האמונה החסרה‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬חז״ל והראשונים רואים במעשה זה לא רגע של חולשה אלא‬ ‫האלשיך הקדוש (שמות פרק א) מביא את דברי הרמב״ן אך דוחה‬ ‫רגע שבו מתבררת השאלה הנצחית‪ :‬כיצד מיישבים אמונה בבורא עם‬ ‫אותם באומרו‪ :‬״הלא אדרבה‪ ,‬מנו את ירידת אברם למצרים ואת קיחת‬ ‫זהירות אנושית‪ .‬אברהם אבינו פעל מתוך מבוכה קדושה איזון עדין בין‬ ‫שרה לשני ניסיונות‪ ,‬כדאמרינן באבות דרבי נתן (לג ב)‪ .‬ואם כן‪ ,‬איך‬ ‫הביטחון הגמור לבין חובת ההשתדלות‪ ,‬בין ציווי האמונה ובין מציאות‬ ‫ייקראו העבירות לזכויות?״ לדעתו‪ ,‬אין לראות במעשה זה חטא‪ ,‬אלא‬ ‫החיים‪.‬‬ ‫ניסיון שנועד לבחון את כוח האמונה והעמידה הפנימית של הצדיק‬ ‫האחרונים האריכו לבאר את מעשה אברהם בירידתו למצרים ואת‬ ‫הראשון‪.‬‬ ‫הכנסת שרה לסכנה‪ ,‬וכל אחד מהם האיר את המעשה מזווית שונה‬ ‫רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (יב יא) שוזר עומק גדול בדברי‬ ‫הלכתית‪ ,‬אמונית ומוסרית‪ ,‬אך כולם כאחד ראו בו שיעור נצחי באיזון‬ ‫הפסוק‪ :‬״רצה לצוות עליה שתאמר אחי הוא‪ ,‬וחש שתאמר שרה למה‬ ‫שבין ביטחון לבחירה אנושית‪ .‬רבי דוד פארדו בספרו משכיל לדוד‬ ‫הכניסה בגדר סכנה שעל כל פנים היא מסתכנת‪ ...‬והגם שבטוחים‬ ‫(בראשית יב י) כתב כי אין כאן חטא כלל‪ ,‬אלא ניסיון של אמונה ותבונה‬ ‫הצדיקים בהקב״ה‪ ,‬אף על פי כן כלל זה בידינו שאין סומכין על הנס‪,‬‬ ‫גם יחד‪ .‬ירידתו של אברהם למצרים הייתה כדי לפרסם את שם ה' גם‬ ‫ומה גם לגבי בחירת האדם״‪ .‬האור החיים מסביר שאברהם לא פעל‬ ‫במקום שאין בו זכר לקדושה‪ ,‬שהרי כל דרכו בעולם הייתה לקרוא‬ ‫מתוך חולשה אלא מתוך זהירות נכונה‪ .‬אין סומכים על הנס אפילו‬ ‫בשם ה' ולהודיע כי יש בורא אחד לכל‪ .‬לפיכך‪ ,‬לא היה זה פחד אלא‬ ‫צדיק כמותו חייב לפעול בדרך הטבע‪ ,‬ולדאוג שלא להעמיד את שרה‬ ‫שליחות אלוקית הנמשכת גם בחושך‪.‬‬ ‫בניסיון קשה‪ .‬כשאמר לה ״הנה נא ידעתי״‪ ,‬זה היה ביטוי של הכרה‬ ‫רבי משה אלשיך (שם) הסביר שאברהם ירד למצרים לא בשביל עצמו‬ ‫במציאות‪ ,‬לא של חולשה‪.‬‬ ‫אלא בשביל כל הדורות‪ .‬ירידת האבות קדמה לירידת הבנים‪ ,‬וכל‬ ‫האברבנאל (יב יא) מבאר באור אחר‪ :‬״אם היה יודע ענין המצרים‬ ‫המאורע עם פרעה ושרה היה הכנה נסתרת לגאולת מצרים העתידה‪.‬‬ ‫באמת לא היה יורד שמה‪ ...‬ראוי למעולה שיבחר המות יותר מעשות‬ ‫מה שנראה כמשבר היה יסוד להולדת האומה‪.‬‬ ‫הנבלה‪ ,‬אבל אם לא תמנע הנבלה עם המות אין ראוי שיבחר במות״‪.‬‬ ‫המלבי״ם (שם) צעד בדרך דקה‪ :‬אברהם נהג לפי כללי ההשתדלות ולא‬ ‫לפי דבריו‪ ,‬אברהם לא שיער מראש עד כמה מושחתים המצרים‪ .‬רק‬ ‫חטא כלל‪ ,‬אך החיסרון היחיד היה שלא התפלל מיד שיצילהו ה'‪.‬‬ ‫כשהתקרב הבין את חומרת הסכנה‪ ,‬אך כבר היה מאוחר לשוב‬ ‫חיסרון לא במעשה‪ ,‬אלא בעומק הביטחון‪ .‬הוא לא נענש‪ ,‬אלא נלמד‪.‬‬ ‫אחורנית‪ .‬מכאן נוצר הדיאלוג המורכב בינו לבין שרה‪.‬‬ ‫כי צדיקים נמדדים לפי גובהם‪ ,‬ולא לפי הכלל שבנו‪.‬‬ ‫בספר דברי שלל דוד (בראשית יב) מוסיפים טעם נוסף‪ :‬אם ירידת‬ ‫הנצי״ב מוולוז'ין בפירושו העמק דבר (שם) כתב שירידת אברהם‬ ‫אברהם למצרים הייתה חטא‪ ,‬איך מנו אותה חכמים בין עשרה‬ ‫למצרים אינה אלא שיעור לדורות ללמד שאין סומכים על הנס‪ .‬התורה‬ ‫ניסיונות? אלא שמה שנראה כחולשה היה בפועל ניסיון של אמונה‪,‬‬ ‫מספרת זאת כדי להטביע באומה את החובה לשלב אמונה עם אחריות‬ ‫להחזיק באשתו ובאמונתו גם בתנאים הבלתי אפשריים ביותר‪.‬‬ ‫טבעית‪.‬‬ ‫והקדושת לוי בפרשת לך לך (קטע הראשון) מרחיב‪ :‬״הנה רבים‬ ‫רבי שמשון רפאל הירש (שם) כתב שגלות מצרים מתחילה כאן‪,‬‬ ‫מקשים למה הביא אברהם את שרה לסכנה זו שילך עמה למצרים‪ ,‬כיון‬ ‫בירידתו של אברהם‪ .‬לא כחטא אלא כתהליך גאולי‪ :‬ירידה לצורך‬ ‫שלא אמר לו השם יתברך‪ ,‬אך כוונת אברהם הייתה לגלות את שם ה'‬ ‫עליה‪ .‬הקב״ה הוביל את האבות בדרך שבה ילמדו כיצד למצוא את‬ ‫גם במקום שאין שם קדושה״‪ .‬ירידתו למצרים לא נבעה מפחד‪ ,‬אלא‬ ‫נוכחותו גם בלב הארצות הזרות‪.‬‬ ‫מרצון להאיר את האור האלוקי גם במחשכים‪.‬‬ ‫הרמב״ן (שם) ראה במעשה חטא קל של מיעוט ביטחון‪ ,‬אך הוסיף‬ ‫נמצא שדעת הראשונים חלוקה‪ :‬לדעת הרמב״ן זהו חטא של חוסר‬ ‫שמדובר בשגגה ולא במרד‪ .‬הוא מלמד שהקב״ה דורש מן הצדיקים‬ ‫ביטחון בה'‪ .‬לדעת האלשיך והקדושת לוי זהו ניסיון נשגב של אמונה‬ ‫הארצות‪ .‬צדיק יסוד עולם נמדד לא בכך‬ ‫רמה עליונה של אמונה‪ ,‬וממילא גם חולשה רגעית שלהם נחשבת להם‬ ‫שאינו נופל‪ ,‬אלא בכך שכל נפילה שלו הופכת‬ ‫ללימוד לדורות‪.‬‬ ‫צעד בגאולת האנושות כולה‪.‬‬ ‫הרד״ק (שם) מתקן את ההבנה‪ :‬אברהם לא חטא כלל‪ .‬הרעב היה כבד‪,‬‬ ‫נפקא מינות למעשה‪ :‬מן העיון במעשה‬ ‫והוא נאלץ ללכת כדי לשמור את נפשו‪ .‬אמונה איננה פסיביות היא‬ ‫אברהם בירידתו למצרים מתגלים יסודות‬ ‫חכמה לדעת מתי לפעול בדרך הטבע‪.‬‬ ‫עמוקים הנוגעים לכל דרכי הנהגת האדם‬ ‫רבנו בחיי (שם) כתב‪ :‬״ויציאתו למצרים הייתה ניסיון לראות אם ישים‬ ‫בעולם הזה‪ .‬לא מדובר רק בפרשה עתיקה‬ ‫מבטחו בה' או יירא מן הרעב‪ ,‬ועמד בו נאמנה״‪ .‬אברהם נבחן באמונה‬ ‫אלא בשאלה מעשית נוקבת‪ :‬עד כמה מצווה‬ ‫תוך מעשה‪ ,‬והוכיח שאמונתו אינה תלויה במקום אלא בלב‪.‬‬ ‫האדם לסמוך על אמונתו‪ ,‬ומתי מחויב הוא‬ ‫הרלב״ג (שם) מוסיף שהנהגתו של אברהם מלמדת עיקר יסודי בתורה‪:‬‬ ‫לפעול בדרך השתדלות אנושית‪.‬‬ ‫״לא יתחכם האדם להעמיד עצמו בסכנה‪ ,‬כי מצוות התורה ניתנו לחיים‬ ‫נפקא מינה ראשונה ‪ -‬בענייני ביטחון והשתדלות‪ .‬למדנו מאברהם‬ ‫ולא למוות״‪ .‬בזה הוא מציב את היסוד ההלכתי המוכר‪ :‬״וחי בהם״‪.‬‬ ‫שאף הצדיק הגדול ביותר אינו רשאי להעמיד עצמו בניסיון ולומר ״ה'‬ ‫רבנו יוסף חיים בספרו בן איש חי (לך לך‪ ,‬שנה ראשונה‪ ,‬דרוש ראשון)‬ ‫יצילני״‪ .‬כשם שאמרו חז״ל בגמרא במסכת שבת (דף לב ע״א)‪ :‬״לעולם‬ ‫ראה בירידה למצרים רמז רוחני עמוק ירידת הנשמה לעולם השפל‬ ‫אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שיעשה לי נס״‪ .‬אפילו אברהם לא‬ ‫כדי לברר את ניצוצות הקדושה‪ .‬כל ירידה של צדיק בעולם הזה נועדה‬ ‫נסמך על נס‪ ,‬אלא פעל בדרך הטבע וירד למצרים להחיות את נפשו‪.‬‬ ‫לגלות אור חדש‪ ,‬ולפיכך ירידתו של אברהם איננה חולשה אלא שורש‬ ‫מכאן נלמד שכל אדם‪ ,‬גם ירא שמים גדול‪ ,‬חייב לנקוט באמצעים‬ ‫גאולת הרוח‪.‬‬ ‫טבעיים לשמירת חייו ולתיקון ענייניו‪ ,‬ורק אחר כך לסמוך על ה'‪ .‬אין‬ ‫ביטחון בלא אחריות‪ ,‬ואין אמונה בלא מעשה‪.‬‬ ‫נפקא מינה שנייה ‪ -‬בהלכות סכנה וביטחון עצמי‪ .‬מצינו שהאור החיים‬ ‫הקדוש ביאר כי אברהם ידע שלא יוכל לסמוך על הנס במקום שבו‬ ‫הבחירה ביד הרשעים‪ ,‬ולכן ביקש תחבולה באומרו ״אמרי נא אחותי‬ ‫את״‪ .‬מכאן לומדים עיקר גדול בהלכה‪ :‬אדם חייב להיזהר שלא לסכן‬ ‫את עצמו במקום שהסכנה באה על ידי בני אדם‪ ,‬אפילו אם הוא צדיק‬ ‫גמור‪ .‬אין דין ״שומר פתאים ה'״ במקום סכנה ידועה‪ .‬וכך פסקו גדולי‬ ‫הדורות שגם מי שבוטח בה' צריך להתרחק מכל סיכון טבעי ‪ -‬בין בגוף‪,‬‬ ‫בין בממון‪ ,‬בין בכבוד‪.‬‬ ‫נפקא מינה שלישית ‪ -‬ביחס לשיקול דעת הלכתי אל מול רגשות יראה‬ ‫ופחד‪ .‬כאשר האדם מתמודד עם מצבי קושי‪ ,‬אין עליו לבטל את הפחד‪,‬‬ ‫אלא לנתבו‪ .‬פחדו של אברהם לא היה חוסר אמונה אלא אמצעי‬ ‫זהירות‪ .‬לכן‪ ,‬במקום שאדם מתיירא‪ ,‬ראוי לו לבחון‪ :‬האם הפחד בא‬ ‫מחוסר אמונה או שהוא מניע אותו לפעול בתבונה‪ .‬אם הפחד מוליד‬ ‫החיד״א בספרו פני דוד (בראשית יב) כתב שאברהם ירד למצרים על‬ ‫אחריות‪ ,‬הרי זו יראת שמים‪ ,‬לא חולשה‪.‬‬ ‫פי עומק ההנהגה האלוקית כדי להעלות ניצוצות הקדושה משם‪ .‬הוא‬ ‫נפקא מינה רביעית ‪ -‬בענייני שליחות וירידה ממדרגה רוחנית לצורך‬ ‫מדגיש שאין כאן עוון אלא מעשה בהשגחה‪ ,‬והירידה היא תיקון נעלם‪.‬‬ ‫תיקון‪ .‬רבים מן המפרשים למדו כי ירידתו של אברהם למצרים נועדה‬ ‫המשך חכמה (בראשית יב) ביאר‪ :‬״מעשה זה אינו חטא אלא ביטוי‬ ‫להוציא ניצוצות קדושה משם‪ .‬מכאן שירידה למקום נמוך או מורכב‬ ‫לאמונה פעילה‪ ,‬כי גאולת הרעב תבוא על ידי תנועה ולא על ידי‬ ‫בין במובן רוחני ובין במובן גשמי איננה אסורה כל עוד היא לשם תיקון‪,‬‬ ‫עמידה במקומו״‪ .‬זהו אחד היסודות הגדולים של ההשתדלות אמונה‬ ‫הפצה או הצלה‪ .‬אך אם הירידה נובעת מחולשה או מתאווה‪ ,‬הרי היא‬ ‫איננה המתנה לנס אלא עשייה מתוך ביטחון‪.‬‬ ‫חטא‪ .‬זוהי הבחנה דקה בין ירידה של שליחות לירידה של בריחה‪.‬‬ ‫הגר״א בספרו קול אליהו פירש כי הקב״ה ביקש לבחון את אברהם ואת‬ ‫נפקא מינה חמישית ‪ -‬בהלכות הנהגת תלמידי חכמים וציבור נאמני‬ ‫שרה יחד‪ ,‬כיצד ישמרו על קדושתם גם במקום של טומאה וערווה‪ .‬לא‬ ‫תורה‪ .‬אם אברהם אבינו נבחן על פחדו ועל זהירותו‪ ,‬קל וחומר שכל‬ ‫חטא אלא ניסיון הדדי של זוג הקדושים‪.‬‬ ‫רב ומנהיג נדרש לבדוק את מניעיו לפני שיורד ״למצרים״ כלשהו בין‬ ‫רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת שלמה (או״ח סי' א) כתב‪ :‬״אברהם‬ ‫במובן הפיזי ובין במובן הציבורי‪ .‬עליו לשאול‪ :‬האם ירידה זו נעשית‬ ‫נבחן לא באמונה בה' אלא באמונה בעצמו האם ידע שגם פחדו הוא‬ ‫לשם שמים‪ ,‬כדי לקרב לבבות‪ ,‬או שמא לשם רווח או נוחות‪ .‬הלימוד‬ ‫חלק מתוכנית השם״‪ .‬הירידה למצרים באה ללמד שגם הפחדים של‬ ‫מן האבות קובע שגם במצבים מורכבים‪ ,‬המניע הוא הקובע את הערך‪.‬‬ ‫הצדיקים הם כלי לעבודת ה'‪.‬‬ ‫נפקא מינה שישית ‪ -‬בהלכות אמונה וביטחון בזמן משבר‪ .‬כשאדם‬ ‫רבי מאיר שמחה מדווינסק במשך חכמה (בראשית יב) מלמד כי‬ ‫רואה ש״ויהי רעב בארץ״ בין אם הרעב הוא של פרנסה‪ ,‬של בריאות או‬ ‫ירידתו למצרים היא הדגם לדרך בה מתנהל האדם בעולם‪ :‬תנועה‪,‬‬ ‫של שלווה אסור לו לאבד את עשתונותיו‪ .‬עליו לעשות את אשר‬ ‫שינוי‪ ,‬חיפוש‪ ,‬והכול מתוך אמונה שה' הולך עמו‪ .‬״כי הצדיק יודע‬ ‫לאברהם‪ :‬לפעול באמונה‪ ,‬אך בזהירות‪ ,‬ולהיות מוכן להודות בטעות‬ ‫שגאולת הרעב והצלה תבוא דרך המעשה עצמו ולא דרך בריחה מן‬ ‫אם יראה כי דרכו מסוכנת‪ .‬זהו שיעור ענק בענווה‪ .‬אפילו אברהם‪ ,‬אם‬ ‫החיים״‪.‬‬ ‫נפרש כרמב״ן שחטא בשגגה‪ ,‬נבחן לא כדי ליפול אלא כדי ללמד שגם‬ ‫רבי חיים פלאג'י בספרו תוכחת חיים (לך לך) כתב שאברהם לא נפל‬ ‫צדיקים גדולים חייבים לבדוק את עצמם תמיד‪.‬‬ ‫אלא נבחן‪ .‬״להעמיד את עצמו במציאות סכנה ולראות אם גם שם‬ ‫נפקא מינה אחרונה ‪ -‬בהבנת יסוד הבחירה מול ההשגחה‪ .‬המעשה‬ ‫דבוק הוא בשם ה'״‪ .‬בכך לימד לדורות שאמונה נבחנת לא בבית‬ ‫מלמד שההשגחה האלוקית איננה מבטלת את בחירת האדם‪ .‬הקב״ה‬ ‫המדרש אלא ברחובות מצרים‪.‬‬ ‫יכול להציל את שרה גם מבלי שתרד למצרים‪ ,‬אך בוחר לפעול דרך‬ ‫מרן הראשון לציון רבי עובדיה יוסף דרש על כך כמה פעמים (ראה‬ ‫מעשי אברהם‪ .‬מכאן לומדים שכל מעשה של אדם אפילו מתוך פחד‬ ‫טהרת הבית ח״ג עמ' רפג‪ ,‬וכן בדרשותיו על התורה שנדפסו לאחר‬ ‫או ספק נעשה כלי בידי ההשגחה‪ .‬אין מעשה אנושי שאינו נוגע בגילוי‬ ‫פטירתו)‪ :‬״אין זה חטא אלא הוראה לדורות ללמד שבכל מקום‪ ,‬אפילו‬ ‫רצון ה'‪ .‬נמצא שכל הנהגת חייו של אדם בביטחון‪ ,‬באחריות‪,‬‬ ‫במצרים‪ ,‬יש לשמור על טהרת המשפחה ועל יראת שמים‪ .‬ומפני זה‬ ‫בהתמודדות עם פחד ובירידות החיים נטועה כבר במעשהו של אברהם‬ ‫נצרכה שרה להיכנס לבית פרעה כדי להראות לעיני כל גויים שאין כוח‬ ‫בירידתו למצרים‪ .‬מי שמבין את הפרשה הזו כראוי‪ ,‬לומד כיצד לחיות‬ ‫בעולם שיכול לטמא את טהרתה של בת ישראל״‪.‬‬ ‫בעולם אמונה בלי להתרחק מן המציאות‪ ,‬ואיך לשמור על הנשמה גם‬ ‫הרב יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף (אמונה והשגחה) כתב‪ :‬״אין‬ ‫בשעה שהרגליים נאלצות לרדת לשערי מצרים‪.‬‬ ‫במעשה זה חטא כלל‪ ,‬אלא הוראה נצחית שכל אדם‪ ,‬גם הצדיק‪ ,‬חייב‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום‪ :‬יש רגעים שבהם האדם‬ ‫לעשות את חלקו בדרך הטבע ולא לסמוך על הנס‪ .‬זהו הביטחון השלם‬ ‫מרגיש כאילו גם עליו ירד רעב בארץ‪ .‬לא תמיד זה רעב של פת לחם‪.‬‬ ‫לא בהימנעות ממעשה‪ ,‬אלא בעשייה עם לב מאמין״‪.‬‬ ‫לפעמים זה רעב של משמעות‪ ,‬רעב של אמונה‪ ,‬רעב של מנוחה לנפש‪.‬‬ ‫והוסיף הרב שמשון דוד פינקוס בספרו שערים בתפילה‪ :‬״פחדו של‬ ‫ואז הוא עומד בפני השאלה של אברהם‪ :‬לרדת למצרים או להישאר‬ ‫אברהם לא היה סתירה לאמונתו אלא גילוי של אמונתו‪ .‬רק מי שמכיר‬ ‫בארץ הרוח‪.‬‬ ‫בסכנה באמת‪ ,‬יודע כמה הוא זקוק לה' באמת״‪.‬‬ ‫אברהם מלמד אותנו שהחיים אינם מתנהלים תמיד במרחב האידיאלי‪.‬‬ ‫מכל האמור עולה תמונה שלמה‪ :‬אברהם איננו חוטא אלא נבחן; איננו‬ ‫גם הצדיק נאלץ לעזוב את מקומו‪ ,‬גם מי שנצטווה ״לך לך אל הארץ‬ ‫נבהל אלא מתבונן; איננו בורח אלא שליח להביא אור גם לשפל‬ ‫אשר אראך״ מוצא את עצמו פתאום נודד שוב ‪ -‬הפעם לא מתוך חזון‬ ‫נצחי‪ .‬היא מלמדת שכל חיי האדם הם מסע של ירידות ועליות‪ ,‬של‬ ‫אלא מתוך מצוקה‪ .‬ומכאן השיעור הראשון‪:‬‬ ‫מצרים וכנען‪ ,‬של פחד ואמונה‪ .‬אין צדיק שלא ירד למצרים שלו‪ ,‬ואין‬ ‫הירידה איננה תמיד סימן לנפילה‪ .‬לפעמים היא‬ ‫אדם שאין בו רגע שבו הוא נדרש לומר‪ :‬״אחותי את״ להסתיר את‬ ‫מסלול חדש של עלייה‪.‬‬ ‫הפחד‪ ,‬להגן על האור הפנימי‪ .‬אך גדולתו של אברהם איננה בכך שלא‬ ‫אברהם לא ברח אל מצרים‪ ,‬הוא ירד לשם‪.‬‬ ‫נפל אלא בכך שגם בירידתו‪ ,‬לא שכח את יעדו‪.‬‬ ‫ירידה לשם שמים שונה מבריחה‪ .‬ירידה מתוך‬ ‫אברהם מלמד שכל צעד בעולם צריך להיות מלווה במחשבה של‬ ‫אחריות גם אם כואבת היא חלק מן השליחות‪.‬‬ ‫שליחות‪ .‬גם כשהחיים מאלצים את האדם לצאת ממקומו‪ ,‬גם כשהרעב‬ ‫כך גם בחיים‪ :‬אדם נאלץ לעבור לעיר אחרת‪,‬‬ ‫מכביד‪ ,‬גם כשהלב מבולבל השאלה איננה ״למה ירדתי״ אלא ״מה אני‬ ‫לשנות עבודה‪ ,‬להתרחק זמנית ממסגרת‬ ‫עושה שם״‪ .‬מי שיודע לשמור את נשמתו גם בארץ נוכריה‪ ,‬הופך את‬ ‫רוחנית‪ ,‬וכל זה נדמה לו כוויתור‪ .‬אך אם עשה‬ ‫הירידה לעלייה ואת הפחד לאמונה‪.‬‬ ‫זאת כדי להחיות את נפשו ולהמשיך בעבודת‬ ‫ומאברהם אנו לומדים גם על הזוגיות של שרה ואברהם אותה אמונה‬ ‫ה'‪ ,‬הרי אף זו עלייה‪.‬‬ ‫שותקת שמלווה את ההשתדלות‪ .‬אין אמונה שלמה בלי אחריות ואין‬ ‫ומאידך‪ ,‬אברהם מזכיר לנו גם את גבולות ההשתדלות‪ .‬לפעמים מתוך‬ ‫אחריות בלי אמונה‪ .‬שרה נלקחה לבית פרעה אך לא נאבדה שם‪ ,‬כי‬ ‫פחד אנו מסבכים את עצמנו בעוד נסיונות‪ .‬במקום להניח להקב״ה‬ ‫אור הקדושה שבתוכה גבר על חשכת מצרים‪ .‬לפעמים העולם מנסה‬ ‫לנהל את העולם‪ ,‬אנו מנסים להקדים אותו‪ .‬השראת האימה והזהירות‬ ‫להרחיק מאיתנו את אשר יקר לנו‪ ,‬אך הקב״ה מחזיר הכול בדרך‬ ‫היא חיובית‪ ,‬אך כאשר היא גוזלת מאיתנו את האמון‪ ,‬היא הופכת‬ ‫נסתרת‪.‬‬ ‫לחטא‪ .‬האדם מאמין באמת לא בכך שאינו נופל‪ ,‬אלא בכך שגם אחרי‬ ‫ומעל הכול‪ ,‬מלמדת אותנו הפרשה כי גם כשאדם טועה‪ ,‬הקב״ה לא‬ ‫הנפילה הוא קם‪.‬‬ ‫נוטש אותו‪ .‬אפילו אם ירידתו נובעת מפחד‪ ,‬אפילו אם אבד רגע של‬ ‫שרה הצדקת‪ ,‬שנכנסה למצרים והאמינה בשם גם שם‪ ,‬מלמדת אותנו‬ ‫ביטחון השם מוליך אותו בתוך החושך כדי שיגלה מחדש את אורו‪ .‬כך‬ ‫את גודל האמונה הנשית שבשתיקה‪ .‬היא לא דיברה‪ ,‬היא לא התווכחה‪,‬‬ ‫אמרו חז״ל במדרש‪ :‬״לפי שאברהם ירד למצרים‪ ,‬נטל הקב״ה את זרעו‬ ‫אך נוכחותה האמיצה הצילה את שניהם‪ .‬לפעמים עיקר האמונה‬ ‫וירד עמו לשם״‪ .‬לפעמים ה' מצטרף אל ירידתך‪ ,‬לא כדי להענישך אלא‬ ‫מתגלה דווקא בשתיקה שקטה של אישה שמביטה לשמים ואומרת‬ ‫כדי ללמדך איך לשוב‪.‬‬ ‫בליבה‪ :‬״גם שם אתה״‪.‬‬ ‫וכאן מתחדדת התובנה העמוקה‪ :‬אין אדם בעולם שלא חווה מצרים‬ ‫וכך האדם המאמין של ימינו ‪ -‬זה שחי במציאות קשה‪ ,‬בין גלות לבין‬ ‫פנימית‪ .‬יש מצרים של ניסיון ויש מצרים של חולשה‪ ,‬יש מצרים של‬ ‫קדושה‪ ,‬בין פרנסה לבין שליחות ‪ -‬לומד מאברהם ושרה את אומנות‬ ‫פחד ויש מצרים של שליחות‪ .‬אבל כל עוד האדם מחזיק בלבו את‬ ‫האיזון‪ .‬ללכת עם פחד אבל לא להיכנע לו‪ ,‬לרדת למצרים אבל לא‬ ‫קריאת ה' ״לך לך אל הארץ אשר אראך״ ‪ -‬גם מתוך החול הוא יכול‬ ‫להיטמע בה‪ ,‬לפעול בעולם הגשמי אך לשמור את הלב בבית אל‪.‬‬ ‫לשוב ולהיות אברהם‪.‬‬ ‫ואם נביט סביבנו כמה ״מצרים״ קטנים פוגש כל אדם בימיו‪ .‬מקומות‬ ‫כי הדרך לאמונה איננה קו ישר‪ ,‬אלא נהר מתפתל של אמון‪ .‬והנפש‬ ‫של בלבול‪ ,‬של פיתוי‪ ,‬של תרבות זרה‪ .‬ואברהם מלמד‪ :‬הירידה למקום‬ ‫הלומדת לאהוב את בוראה גם מתוך טלטלה‪ ,‬מגלה שהירידה למצרים‬ ‫ההוא איננה כישלון היא מבחן‪ .‬השאלה היא מה אתה עושה שם‪ .‬האם‬ ‫הייתה רק פרוזדור לאור הגדול של ״ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו‬ ‫אתה מאבד את שרה שבך‪ ,‬או שאתה נלחם עליה באמונה‪.‬‬ ‫וכל אשר לו״‪.‬‬ ‫האדם בן זמננו‪ ,‬שעמל לפרנסתו‪ ,‬שמתמודד עם עולם של הסחות דעת‬ ‫אברהם שב ועולה‪ ,‬והעולם כולו עולה עמו‪ .‬ומכאן מסר נצחי‪ :‬לעולם‬ ‫ותרבות חומרית‪ ,‬קורא את פרשת לך לך ורואה בה מראה חי‪ .‬היא‬ ‫אל תיבהל מן הירידה‪ ,‬כי ייתכן שדווקא היא הדרך היחידה לעלות‬ ‫מלמדת אותו שבכל ירידה גנוזה הזדמנות‪ ,‬בכל סכנה טמון קול דק‬ ‫באמת‪.‬‬ ‫שאומר ״אל תירא‪ ,‬אני איתך״‪.‬‬ ‫ואולי זה סוד דרכה של כל נשמה היא יורדת למצרים כדי ללמוד‬ ‫וכשאתה עומד מול פחד‪ ,‬מול שינוי‪ ,‬מול ״רעב בארץ״ הפרטי שלך זכור‬ ‫לעלות בכוחות עצמה‪ .‬היא נכנסת אל הסכנה כדי לגלות את ההשגחה‪.‬‬ ‫את אברהם‪ .‬אל תפחד מהירידה‪ ,‬אך גם אל תשכח את הדרך חזרה‪ .‬דע‬ ‫היא פוגשת את הפחד כדי למצוא את האמונה‪ .‬וכל עוד יש בלב האדם‬ ‫לרדת למצרים כשצריך‪ ,‬אך דע גם לחזור אל בית אל בבוא העת‪.‬‬ ‫נקודה אחת של ״לך לך״‪ ,‬יש לו תקווה‪ ,‬יש לו דרך‪ ,‬ויש לו אב המון‬ ‫כי כך היא דרכה של אמונה חיה‪ :‬היא יורדת כדי לעלות‪ ,‬נופלת כדי‬ ‫גויים שמלמד אותו שגם אחרי הירידה יש עליה‪ ,‬גם אחרי החושך יש‬ ‫לקום‪ ,‬שותקת כדי לשמוע את הקול האלוקי הפנימי הלוחש בתוך כל‬ ‫אור‪ ,‬וגם אחרי מצרים יש ארץ ההבטחה‪ .‬זו הקריאה של הפרשה‪ ,‬זו‬ ‫מצרים ואומר ״אל תירא‪ ,‬אנכי מגן לך״‪.‬‬ ‫הקריאה של החיים‪ :‬לך לך‪ ,‬גם אם אתה יורד‪ ,‬גם אם אתה מפחד לך‪,‬‬ ‫עיקר העניין‪ :‬בסוף כל הדרכים‪ ,‬כשאדם מתבונן במעשהו של אברהם‪,‬‬ ‫כי שם‪ ,‬בתוך הדרך‪ ,‬מחכה לך ה'‪.‬‬ ‫הוא מגלה שהירידה למצרים איננה רק סיפור היסטורי אלא שיעור‬ ‫מדוע בשמונה עשרה מזכירים אלוהי יעקב והרי שינו את שמו של יעקב לישראל ושם יעקב טפל?‬ ‫הפסוק שבו שינה הקב״ה את שמו של יעקב הוא אחד הצמתים‬ ‫מי שיעיין בנוסח התפילה‪ ,‬בברכה הראשונה של שמונה עשרה ימצא‬ ‫הרוחניים הגדולים בתורה‪ .‬״ויאמר לו אלוקים שמך יעקב‪ ,‬לא יקרא‬ ‫פלא‪ .‬אנו אומרים ״אלוקי אברהם‪ ,‬אלוקי יצחק‪ ,‬ואלוקי יעקב״‪ .‬והרי‬ ‫שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך‪ ,‬ויקרא את שמו ישראל״‪ .‬שינוי‬ ‫הקב״ה עצמו אמר לו‪ :‬״לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה‬ ‫שם איננו רק שינוי של מילה זהו שינוי של זהות‪ ,‬של תודעה‪ ,‬של ייעוד‪.‬‬ ‫שמך״ (בראשית ל״ה י׳)‪.‬‬ ‫אולם התורה עצמה ממשיכה להשתמש בשני השמות לסירוגין‪,‬‬ ‫ובגמרא במסכת ברכות (י״ג ע״א) מפורש‪ :‬״לא שיעקר יעקב ממקומו‬ ‫ולדברי חז״ל (ברכות י״ג ע״א) ״לא שיעקר יעקב ממקומו‪ ,‬אלא ישראל‬ ‫אלא ישראל עיקר ויעקב טפל״‪ .‬ואם כן מדוע השאירו אנשי כנסת‬ ‫עיקר ויעקב טפל״‪.‬‬ ‫הגדולה דווקא את ״יעקב״ בנוסח התפילה‪ ,‬ולא תיקנו ״אלוקי ישראל״?‬ ‫רש״י מבאר‪ :‬״לא שיעקר שם יעקב‪ ,‬אלא מעתה לא ייקרא עוד יעקב‬ ‫מדוע להזכיר את השם הטפל דווקא במקום שבו אנו פונים אל שורש‬ ‫כשם יחיד בלבד‪ ,‬אלא כשם נוסף לישראל״‪ .‬לדעתו‪ ,‬שני השמות נשארו‬ ‫האמונה ברכת אבות?‬ ‫יחד‪ ,‬כל אחד מציין פן אחר באישיותו ובשליחותו של יעקב האחד‬ ‫התפילה היא עמוד הקשר שבין אדם לבוראו‪ .‬כל מילה נבחרה‪ ,‬נמדדה‪,‬‬ ‫אנושי ועניו‪ ,‬השני אלוקי וניצחי‪.‬‬ ‫נשקלה‪ .‬ואם בחרו חכמים להזכיר את שם ״יעקב״‪ ,‬אין זה מפני שכחו‬ ‫הרמב״ן כותב‪ :‬״השם יעקב נאמר על הענין הגשמי‪ ,‬כשהוא בצער‬ ‫מתי הוחלף שמו‪ ,‬אלא מפני שדווקא כאן‪ ,‬בשורש התפילה‪ ,‬טמון סוד‬ ‫ובענווה ובמאבק‪ ,‬והשם ישראל נאמר על הענין הרוחני‪ ,‬כשהוא‬ ‫עמוק של זהות האדם מול אלוקיו‪ :‬מי הוא זה המתפלל ״ישראל״‪,‬‬ ‫בניצחון ובשררה״‪ .‬לפי זה‪ ,‬כל פעם שהתורה מזכירה את ״יעקב״‪,‬‬ ‫האומה הכללית‪ ,‬או ״יעקב״‪ ,‬האדם הפשוט‪ ,‬הבודד‪ ,‬הנאבק?‬ ‫מדובר במצב של קטנות‪ ,‬של התמודדות‪ .‬כשנאמר ״ישראל״ מדובר‬ ‫ובזה נבוא לשאלה‪ :‬אם ישראל עיקר ויעקב טפל‪ ,‬מדוע העדיפו חכמים‬ ‫בגילוי נשמתי של רוממות‪ ,‬הנהגה כללית‪.‬‬ ‫להזכיר דווקא את השם הישן? האם יש בתפילה יתרון לשם של היחיד‬ ‫האבן עזרא מבאר בפשטות‪ :‬״נקרא שמו ישראל‪ ,‬כי נצח את שרו של‬ ‫על פני שם של האומה? ומהי משמעותה הרוחנית של בחירה זו‪ ,‬ומה‬ ‫עשו‪ ,‬אבל התורה מזכירהו גם יעקב‪ ,‬להודיע שהוא אותו האיש״‪.‬‬ ‫היא מלמדת על מהות התפילה עצמה?‬ ‫נותר קיים לא רק מצד ההיסטוריה‪ ,‬אלא מפני‬ ‫כלומר‪ ,‬שני השמות משקפים שני מצבים‪ :‬האחד טבעי‪ ,‬השני על־‬ ‫שיש בו צורך תמידי‪ .‬יש שעות שבהן ישראל‬ ‫טבעי‪ ,‬שניהם נצרכים‪.‬‬ ‫הוא עיקר‪ ,‬כשהאדם במדרגה של הנהגה ושל‬ ‫הספורנו מסביר‪ :‬״השם יעקב יורה על מצב ההשתדלות‪ ,‬והשם ישראל‬ ‫ניצחון‪ ,‬ויש שעות שבהן הוא שוב יעקב‬ ‫על מצב ההשגחה״‪ .‬כשיעקב פועל בדרך הטבע הוא ״יעקב״‪.‬‬ ‫נאבק‪ ,‬מתפלל‪ ,‬נושא עיניו לשמים‪.‬‬ ‫כשאלוקיו נלחם לו והוא מתעלה מעל טבעו הוא ״ישראל״‪.‬‬ ‫הרמב״ן (בראשית ל״ב כ״ט) מסביר‪ :‬״יעקב‬ ‫האור החיים הקדוש כתב‪ :‬״הנה השם יעקב יורה על צורת אדם בעולם‬ ‫הוא שם הנהגת הגוף‪ ,‬וישראל שם הנהגת‬ ‫הזה‪ ,‬והשם ישראל על צורתו הרוחנית למעלה‪ .‬והנה שתי הצורות‬ ‫הנשמה״‪ .‬כלומר‪ ,‬גם לאחר שנתעלה יעקב‪,‬‬ ‫צריכות זו לזו‪ ,‬שאין ישראל בלא יעקב ואין יעקב בלא ישראל״‪ .‬ולכן‬ ‫הוא ממשיך להיות ״יעקב״ בעולם הזה‪ .‬אין‬ ‫התורה לא ויתרה על אחד מן השמות‪.‬‬ ‫האדם יכול להישאר כל הזמן במדרגת ״ישראל״‪ ,‬כי החיים עצמם‬ ‫רבי משה אלשיך כותב‪ :‬״לא יקרא שמך עוד יעקב שלא תישאר עוד‬ ‫מחייבים אותו לשוב אל הוויתו האנושית‪ .‬על כן‪ ,‬בתפילה‪ ,‬שהיא‬ ‫במדרגת עקבה ונרדפות‪ ,‬כי אם ישראל מלשון שררה וניצחון״‪ .‬אבל‬ ‫מעשה אנושי‪ ,‬נותר שם ״יעקב״ ולא ״ישראל״‪.‬‬ ‫ממשיך לומר כי גם במדרגת יעקב יש שלמות‪ ,‬כי ענוות האדם ומאבקו‬ ‫הראב״ע בפירושו (שם) מדגיש כי השם ״ישראל״ ניתן לו ברגע של‬ ‫הם שמכשירים אותו להיות ״ישראל״‪.‬‬ ‫התגלות אלוקית‪ ,‬״כי שרית עם אלוקים״‪ ,‬אולם בתפילתו ובחיי‬ ‫וכן כתב המלבי״ם‪ ,‬שהשם ״יעקב״ מורה על הפרט‪ ,‬והשם ״ישראל״ על‬ ‫המעשה נקרא ״יעקב״‪ ,‬״כי הוא שם האדם הפועל בעולמו״‪ .‬התפילה‪,‬‬ ‫הכלל‪ .‬״יעקב״ הוא האדם הבודד הנאבק על חייו‪ ,‬״ישראל״ הוא העם‬ ‫שהיא שעת בקשה ולא שעת השראה‪ ,‬שייכת לשם ״יעקב״‪.‬‬ ‫שנאבק על נצחיותו‪.‬‬ ‫הרשב״א בתשובותיו (חלק א סימן תכ״ג) מבאר כי כל הזכרת האבות‬ ‫מתוך דברי המפרשים מתברר יסוד‪ :‬שני השמות אינם סותרים אלא‬ ‫בתפילה באה ״להזכיר חסדי אבות ולפתוח שערי רחמים״‪ .‬לכן נבחר‬ ‫משלימים‪ .‬״יעקב״ הוא עבודת היחיד; ״ישראל״ הנהגת הכלל‪ .‬״יעקב״‬ ‫שם ״יעקב״‪ ,‬ולא ״ישראל״‪ ,‬מפני שהחסדים ניתנו בזכות ענוותנותם ולא‬ ‫מתפלל‪ ,‬״ישראל״ מנצח‪ .‬״יעקב״ דומע‪ ,‬״ישראל״ חולם‪.‬‬ ‫בזכות שררתם‪ .‬״יעקב הקטן‪ ,‬אשר בעפר השתחווה לפני עשו‪ ,‬הוא‬ ‫ולפי זה‪ ,‬כאשר אנו עומדים בתפילה מי עומד שם?‬ ‫אשר פתח שערי רחמים לדורות״‪.‬‬ ‫לא העם כולו‪ ,‬אלא האדם היחיד בלבו‪ ,‬בנשמתו‪ ,‬מול בוראו‪ .‬זו שעת‬ ‫הריטב״א בחידושיו למסכת ברכות (דף י״ג ע״א) מדייק בלשון הגמרא‪:‬‬ ‫״יעקב״ שעת היחיד הפונה מעמקי לבבו‪ .‬לכן בחרו אנשי כנסת הגדולה‬ ‫״לא שיעקר יעקב ממקומו״ כי שם זה מורה על ענוה‪ ,‬והיא שורש‬ ‫להזכיר דווקא ״אלוקי יעקב״‪ ,‬כי התפילה היא מעשהו של היחיד‪ ,‬בקול‬ ‫התפילה‪ .‬שהרי כל תפילה שאינה באה מתוך שפלות הלב אינה תפילה‪.‬‬ ‫חרישי‪ ,‬בענווה ובתחנון‪.‬‬ ‫ולכן הזכירו ״אלוקי יעקב״‪ ,‬כי אין תפילה בלא ענוה‪.‬‬ ‫כפי שכתב רבי שמשון רפאל הירש בפרושו על התורה‪ ,‬״במקום שבו‬ ‫הר״ן בדרשותיו (דרוש שביעי) מבאר שהשם ״ישראל״ הוא שם הנהגה‬ ‫נדרש האדם להתפלל‪ ,‬שם חוזרת זהותו כיעקב לא כישראל הנצחי‪,‬‬ ‫כללית‪ ,‬והוא נזכר כשמדברים על השגחת ה' באומה‪ .‬ואילו התפילה‬ ‫אלא כבן אדם הבוכה בלילה‪ .‬זהו מקום התפילה‪ ,‬מקום החולשה‬ ‫היא פניית היחיד‪ ,‬שיחו של אדם עם קונו‪ .‬״אין היחיד מתפלל בשם‬ ‫והאמונה״‪.‬‬ ‫הכלל‪ ,‬אלא בשם עצמו‪ ,‬ולכן אנו מזכירים 'יעקב'‪ ,‬כי שם זה הוא המורה‬ ‫בגמרא במסכת ברכות (דף י״ג ע״א) שנינו‪ :‬״אמר רבי יוסי ברבי חנינא‪,‬‬ ‫על האדם המתקן את עצמו״‪.‬‬ ‫כל האומר 'יעקב' אל יאמר 'יעקב'‪ ,‬שנאמר 'לא יקרא שמך עוד יעקב'‪,‬‬ ‫הרמב״ם במורה הנבוכים (חלק ג פרק נ׳) כותב שהשם ״ישראל״ מציין‬ ‫יכול שיעקר שם יעקב ממקומו? תלמוד לומר‪' :‬ויקרא את שמו ישראל'‬ ‫מדרגה נבואית‪ ,‬ואילו השם ״יעקב״ מציין את דרגת השכל האנושי‬ ‫לא שיעקר יעקב ממקומו‪ ,‬אלא ישראל עיקר ויעקב טפל״‪.‬‬ ‫בשיא תמותו‪ .‬ולפי שיסוד התפילה הוא ההכרה בשפלות האדם ובצורך‬ ‫פשט הדברים הוא ששני השמות נשארו קבועים בו‪ ,‬אלא שהמדרגה‬ ‫שלו להשלים את עצמו על ידי הדבקות‪ ,‬תקנו לומר ״אלוקי יעקב״ כי‬ ‫של ״ישראל״ גבוהה ממדרגת ״יעקב״‪ .‬אלא שהגמרא עצמה מלמדת‬ ‫בזה מתבטאת שלמות ההכרה האנושית‪.‬‬ ‫יסוד עמוק‪ :‬הטפל אינו בטל‪ ,‬אלא נדרש‪ .‬״יעקב״ איננו נעלם הוא‬ ‫רבנו בחיי בן אשר (בראשית ל״ה י׳) כותב‪ :‬״שני השמות קיימים בו‪ ,‬כי‬ ‫מתכנס פנימה‪.‬‬ ‫יעקב לא נעקר‪ ,‬וישראל נוסיף עליו‪ .‬שם יעקב על ענין החומר‪ ,‬וישראל‬ ‫ובגמרא במסכת מגילה (דף י״ז ע״א) נאמר‪ :‬״סידרו אנשי כנסת הגדולה‬ ‫על ענין הצורה‪ ,‬ועל שניהם יחד נשלמה צורת האדם״‪ .‬ולפיכך נתקנה‬ ‫שמונה עשרה ברכות על הסדר‪ ,‬הראשונה כנגד אברהם‪ ,‬השנייה כנגד‬ ‫התפילה בשם ״יעקב״‪ ,‬כי האדם המתפלל הוא אדם בגופו‪ ,‬בליבו‪,‬‬ ‫יצחק‪ ,‬השלישית כנגד יעקב״‪ .‬לא נאמר ״ישראל״‪ ,‬מפני שהתפילה‬ ‫בבשרו‪ ,‬לא מלאך ולא צורה עליונה‪.‬‬ ‫נתקנה דווקא על דמותו של יעקב כפי שנגלה במאבקו האישי‪ ,‬לא‬ ‫וכן כתב הספר העיקרים לרבי יוסף אלבו (מאמר רביעי פרק מ״ב)‪:‬‬ ‫כמלך אלא כעבד ה'‪.‬‬ ‫״יעקב מורה על צד האדם שהוא בעל חולשה‪ ,‬ולכן כשאנו מבקשים‬ ‫וכן בגמרא במסכת חולין (דף צ״א ע״א) מתואר‪ :‬״ויאבק איש עמו עד‬ ‫רחמים אנו מזכירים 'אלוקי יעקב'‪ .‬אבל כשנזכרים הנסים והגאולה‪,‬‬ ‫עלות השחר‪ ...‬ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית‬ ‫נזכר שם 'ישראל'‪ ,‬כי אז מתגלה שם הניצחון״‪.‬‬ ‫עם אלוקים ועם אנשים ותוכל״‪ .‬חז״ל מבארים שמאבקו של יעקב עם‬ ‫וכך מתברר מדברי הראשונים כי לא טעות לשונית לפנינו‪ ,‬אלא עומק‬ ‫המלאך איננו רק סיפור גופני אלא רוחני‪ ,‬מאבק האדם עם עצמו‪ ,‬עם‬ ‫עצום של כוונה‪ .‬״ישראל״ הוא כשהאדם בשיאו; ״יעקב״ כשהוא כורע‬ ‫חולשתו‪ ,‬עם עייפותו‪ .‬יעקב נעשה ״ישראל״ רק אחרי שנאבק כל‬ ‫על ברכיו‪ .‬ובשעת תפילה האדם כורע‪.‬‬ ‫הלילה‪ ,‬אחרי שיצא צולע‪ .‬הניצחון לא בא מהכוח אלא מהעקשנות של‬ ‫התפילה איננה קולו של מלך אלא קולו של ילד‪ .‬לא של עם מנצח אלא‬ ‫אמונה‪.‬‬ ‫של יחיד המבקש‪ .‬לא של ״ישראל״ הגיבור‪ ,‬אלא של ״יעקב״ החולם‪,‬‬ ‫לכן אמרו חז״ל במסכת חגיגה (דף ג' ע״א)‪ :‬״מקום שבעלי תשובה‬ ‫הנאבק‪ ,‬המאמין‪.‬‬ ‫עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד״‪ .‬וזה בדיוק יעקב מי שהלך‬ ‫המהר״ל מפראג בספרו גבורות ה' (פרק כ״ט) ביאר כי יעקב וישראל‬ ‫בדרך ארוכה‪ ,‬נפגע‪ ,‬נאבק‪ ,‬ובכל זאת קם‪ .‬״ישראל״ הוא תוצאת‬ ‫הם שתי קומות באותו אדם הקומה הטבעית והקומה העליונה‪ .‬״יעקב״‬ ‫המאבק‪ ,‬אך ״יעקב״ הוא לב המאבק עצמו‪.‬‬ ‫הוא מי שקשור לעולם הזה‪ ,‬למאבקי החיים‪ ,‬״ישראל״ הוא מי שדבק‬ ‫וכך מבואר בגמרא במסכת פסחים (דף פ״ז ע״ב)‪ :‬״אמר הקב״ה‬ ‫בשורש העליון‪ .‬בתפילה שהיא חיבור הארץ לשמים צריך דווקא את‬ ‫לישראל‪ :‬אתם קרויים יעקב וקרויים ישראל‪ ,‬קרויים יעקב על שם חיי‬ ‫״יעקב״‪ ,‬כי הוא זה שמרים את הארץ אל על‪ .‬״ישראל״ כבר בשמים‪,‬‬ ‫העולם הזה‪ ,‬וקרויים ישראל על שם חיי העולם הבא״‪ .‬היינו ששני‬ ‫אבל התפילה שייכת לארץ‪ ,‬ללב האדם‪.‬‬ ‫השמות אינם רק היסטוריים‪ ,‬אלא מתארים שתי מדרגות קיום‪ :‬יעקב‬ ‫השל״ה הקדוש בספרו שני לוחות הברית (מסכת תענית‪ ,‬נר מצוה‬ ‫האדם בעולמו‪ ,‬ישראל הנשמה בקיומה‪.‬‬ ‫תורה אור) כותב‪ :‬״שם יעקב הוא אות הענוה‪ ,‬ושם ישראל הוא אות‬ ‫ועל כן כשאדם מתפלל‪ ,‬אין הוא עומד כ״ישראל״ הרוחני‪ ,‬אלא כ״יעקב״‬ ‫השררה‪ .‬ובשעת התפילה‪ ,‬אין ראוי לאדם לעמוד לפני קונו אלא‬ ‫הארצי‪ ,‬כיצור חסר‪ ,‬מבקש‪ ,‬נאבק‪ .‬הוא בא לפני בוראו לא בשם השררה‬ ‫בענוה‪ .‬על כן אומרים 'אלוקי יעקב' ולא 'אלוקי ישראל'״‪ .‬לפי דבריו‪,‬‬ ‫והניצחון‪ ,‬אלא בשם האדם המבקש רחמים‪ .‬״אלוקי יעקב״ זה קולו של‬ ‫זהו סוד גדול דווקא כשאדם שפל‪ ,‬הקב״ה מתרומם בתפילתו‪.‬‬ ‫אדם הבוכה בלילה‪ .‬״אלוקי ישראל״ זה קולו של עם הניצב ביום‪.‬‬ ‫החתם סופר בתשובותיו (או״ח סימן ט״ו) כתב‪ :‬״יעקב הוא השורש לכל‬ ‫ובתפילה אנו כולנו ״יעקב״‪.‬‬ ‫הבנים‪ ,‬כי ישראל הוא השם שניתן לו אחר שהוליד‪ ,‬אבל יעקב הוא‬ ‫וכפי שאמרו חז״ל במסכת תענית (דף ב' ע״א)‪ :‬״איזו היא עבודה שבלב‬ ‫שמו של האב הקודם לעם‪ ,‬והוא בחינת יחיד המתפלל‪ .‬לכך נזכר שמו‬ ‫זו תפילה״‪ .‬העבודה שבלב שייכת למי שעדיין יש לו לב שצריך לעבוד‬ ‫בתפילת היחיד״‪ .‬ומוסיף‪ :‬״יעקב היה תיקן תפילת ערבית‪ ,‬תפילת‬ ‫עליו‪ .‬זהו יעקב‪ .‬ישראל כבר ניצח‪ .‬יעקב עדיין נלחם‪.‬‬ ‫הלילה‪ ,‬שהיא שעת חשכה‪ ,‬ובחשכה מתגלה הלב‪ ,‬לא השררה״‪.‬‬ ‫ומכאן רמז גדול‪ :‬בתפילה אין מקום ל״מלך״ שבאדם אלא ל״יעקב״‬ ‫החיד״א בספרו דבש לפי (מערכת י אות קנ״ה) מביא כמה טעמים לשם‬ ‫שבו‪ .‬לא לישראל הגיבור אלא ליעקב השפל‪ ,‬הלוחם‪ ,‬המבקש‪.‬‬ ‫זה‪ ,‬וביניהם‪ :‬״שישראל רומז על גודל מעלתו‪ ,‬ואילו יעקב רומז על‬ ‫רש״י (בראשית ל״ה י׳) כבר הניח את היסוד‪ :‬״לא שיעקר שם יעקב‬ ‫ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל״‪ .‬ומדקדק רש״י‪ ,‬שהשם ״יעקב״‬ ‫האחת‪ ,‬בכוונת הלב בעת אמירת ברכת האבות כשאדם אומר ״אלוקי‬ ‫שפלותו‪ ,‬ובשעה שאדם מבקש רחמים עליו‬ ‫יעקב״‪ ,‬עליו לדעת שאיננו עומד כאן כגיבור הניצב על הר נצחונו‪ ,‬אלא‬ ‫להזכיר זכות האבות מצד ענוה ולא מצד שררה‪,‬‬ ‫כעבד המבקש רחמים‪ .‬לפיכך פוסקים כתבו שצריך לומר את מילות‬ ‫ולכן אומרים 'אלוקי יעקב'״‪.‬‬ ‫הברכה בהכנעה ובתחנונים‪ ,‬ולא בקול תקיף של הצהרה‪ .‬זו כוונה‬ ‫הבני יששכר (מאמרי חודש תשרי מאמר י״א‬ ‫פשוטה הלכה למעשה‪ :‬בתפילה איננו ״ישראל״ המנצח‪ ,‬אלא ״יעקב״‬ ‫אות ו') כתב‪ :‬״יעקב הוא סוד הלילה וישראל‬ ‫המבקש‪.‬‬ ‫הוא סוד היום‪ .‬והתפילה הראשונה‪ ,‬ברכת‬ ‫השנייה‪ ,‬בזמן שפלות או משבר כשאדם נופל ומרגיש כי הוא רחוק‬ ‫האבות‪ ,‬כוללת כל הזמנים‪ ,‬אבל פתיחתה בלילה‬ ‫ממדרגת ״ישראל״‪ ,‬אל לו לחשוב שאיבד את זכות התפילה‪ .‬להפך‪,‬‬ ‫בתפילתו של יעקב‪ ,‬ולכן נזכר שמו״‪ .‬לפי זה‪,‬‬ ‫דווקא אז הוא עומד במדרגת יעקב‪ ,‬שהיא עיקר שעת תפילה‪ .‬ולכן‬ ‫כשאנו אומרים ״אלוקי יעקב״‪ ,‬אנו מושכים את‬ ‫אמרו חז״ל (ברכות ל״ב ע״ב)‪ :‬״תפילה לעני כי יעטוף זו תפילה‬ ‫האור גם בלילה של הנשמה‪.‬‬ ‫המתקבלת ביותר״‪ .‬כי העני הוא ״יעקב״ של הדור‪ ,‬זה שאין לו אלא‬ ‫הנצי״ב מוולוז'ין בהעמק דבר (בראשית ל״ה י')‬ ‫קול‪.‬‬ ‫כותב‪ :‬״יעקב שם ההשתדלות‪ ,‬וישראל שם הנס‪ .‬וכשהאדם עומד‬ ‫השלישית‪ ,‬בהתבוננות על כלל ישראל כשאנו רואים את העם בגלות‪,‬‬ ‫בתפילה‪ ,‬אינו סומך על הנס אלא פונה לבוראו בבקשה ובתחנון‪ .‬לכן‬ ‫בתהפוכות‪ ,‬במאבקים פנימיים וחיצוניים‪ ,‬אין מקום לייאוש‪ .‬שם‬ ‫נתקנה התפילה בשם 'יעקב'‪ ,‬שהוא הפועל בדרך השתדלות‪ ,‬לא‬ ‫״יעקב״ מורה שלא נעקר ממקומו‪ .‬גם כשנפלנו‪ ,‬שם ה' עלינו חי‪ .‬ולכן‬ ‫בשררה״‪.‬‬ ‫בכל דור‪ ,‬אפילו כשהעם בגלות ובצער‪ ,‬תפילתו בשם ״יעקב״ שומרת‬ ‫המלבי״ם בפירושו לתורה (בראשית ל״ה י׳) מחדד כי ״השם ישראל‬ ‫עליו‪.‬‬ ‫שייך לציבור‪ ,‬יעקב ליחיד‪ .‬התפילה‪ ,‬בהיותה שיחה אישית שבין אדם‬ ‫הרביעית‪ ,‬בהנהגת התפילה הציבורית על שליח הציבור לדעת‬ ‫לבוראו‪ ,‬שייכת ליחיד‪ .‬לכך אומרים 'אלוקי יעקב'‪ ,‬כי כל אדם מתפלל‬ ‫שתפילתו איננה נאמרת בשם ״ישראל״ השרוי בביטחון‪ ,‬אלא בשם‬ ‫בעבור עצמו ולא בעבור האומה כולה״‪.‬‬ ‫״יעקב״ הזועק‪ .‬וכך כותב הרמ״א (או״ח ק״א)‪ :‬״צריך הש״ץ שיכוין‬ ‫הערוך השולחן (או״ח סימן קי״ג סעיף ב') כתב דברי פלא‪ :‬״והנה שמות‬ ‫שיהא שלוחם של ישראל לפני אביהם שבשמים״‪ .‬ופרשו האחרונים‬ ‫האבות אברהם יצחק יעקב הם י״ג אותיות‪ ,‬כמניין 'אחד'‪ ,‬להורות שכל‬ ‫שלוחם של ״יעקב״‪ ,‬לא של ״ישראל״‪ .‬הוא נציג הלב‪ ,‬לא נציג הכוח‪.‬‬ ‫שלושתם אחדות שלמה‪ .‬אבל אם נאמר ישראל‪ ,‬יהיו י״ד אותיות‪ ,‬ושוב‬ ‫החמישית‪ ,‬בלימוד אמונה ותפילה צריך האדם לדעת שהמדרגה של‬ ‫אין אחדות שלמה‪ .‬לכך נתקנה התפילה בלשון יעקב״‪ .‬זהו רמז מתמטי־‬ ‫״ישראל״ איננה מבטלת את מדרגת ״יעקב״‪ ,‬אלא בונה עליה‪ .‬לא רק‬ ‫נשמתי‪ ,‬שבלעדיו נאבד איזון הברכה הראשונה‪.‬‬ ‫הגדול מתפלל‪ ,‬אלא גם הקטן‪ .‬לא רק הנביא‪ ,‬אלא גם הפשוט‪ .‬כי כל‬ ‫הרי״ד סולובייצ'יק בספרו על התפילה (עמוד רי״ח) כתב‪ :‬״התפילה‬ ‫מי שמתפלל באמת‪ ,‬הרי הוא ממשיך את קולה של אותה ברכת אבות‬ ‫איננה נאמרת בשם הלאום אלא בשם האדם‪' .‬ישראל' הוא הציבור‪,‬‬ ‫״אלוקי יעקב״‪.‬‬ ‫'יעקב' הוא הפרט‪ .‬הקב״ה קרוב אל היחיד בתפילתו‪ ,‬לא כמלך לנתיניו‬ ‫השישית‪ ,‬בעבודת הענווה לימוד גדול נלמד מזה‪ :‬אם אבות האומה לא‬ ‫אלא כאב לבנו״‪ .‬לפיכך‪ ,‬דווקא שם יעקב המבטא את הקשר האינטימי‬ ‫ויתרו על שם יעקב‪ ,‬קל וחומר שאין לנו לוותר על תחושת השפלות‬ ‫ולא את ההדר הלאומי נקבע לנוסח התפילה‪.‬‬ ‫וההכנעה‪ .‬ככל שאדם גדל בתורה וביראה‪ ,‬כן עליו לדעת להישאר‬ ‫רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות נ״א) כתב‪ :‬״בשם‬ ‫״יעקב״ עניו‪ ,‬נושא עיניים למרום‪ ,‬יודע שאין לו כלום אלא חסד ה'‪.‬‬ ‫ישראל מתגלה הניצחון‪ ,‬ובשם יעקב מתגלה הניסיון‪ .‬והתפילה אינה‬ ‫השביעית‪ ,‬בזמן תפילת ערבית דווקא שהרי יעקב תיקן תפילת ערבית‬ ‫אלא בלב הנשבר‪ ,‬במקום הניסיון״‪ .‬לכן לא נתקנה ״אלוקי ישראל״ אלא‬ ‫(ברכות כ״ו ע״ב)‪ ,‬ובכל ערב כשאדם מתפלל‪ ,‬הוא מזכיר את היעקב‬ ‫״אלוקי יעקב״‪ ,‬כי בתפילה נדרש האדם להיות במצב של ״מאבק עד‬ ‫שבו‪ .‬גם בלילה של חייו‪ ,‬גם בשעות החשכה‪ ,‬גם כשהוא מרגיש צולע‬ ‫עלות השחר״‪.‬‬ ‫מהמאבקים שם תפילתו נשמעת‪.‬‬ ‫הראי״ה קוק בספרו עולת ראיה (חלק א‪ ,‬עמוד ס״ז) מסביר שעבודת‬ ‫נמצא שכל חיי התפילה‪ ,‬כל מסע האמונה‪ ,‬כל מאבק רוחני הם ביטוי‬ ‫״יעקב״ היא ההתקשרות של הלב הפשוט‪ ,‬ותפילה היא ביטוי הלב‬ ‫לאותו ״אלוקי יעקב״‪ .‬בכל פעם שאתה נעמד ומתפלל‪ ,‬דע‪ :‬אתה‬ ‫הפשוט‪ .‬״ישראל״ זו השראה עליונה‪ ,‬רעיון‪ ,‬חזון‪ .‬אבל תפילה היא‬ ‫ממשיך את קולו של יעקב בלילה ההוא‪ ,‬כשהוא לבדו עם אלוקיו‪.‬‬ ‫געגוע‪ ,‬והיא שייכת ליעקב‪ .‬לכן אמרו חכמים (ברכות ל״ב ע״א)‪ :‬״אין‬ ‫המתבונן לעומק מגלה כי אין זה רק עניין לשוני או נוסחי מדוקדק‪,‬‬ ‫עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש״‪ .‬זהו כובד ראשו של יעקב‪ ,‬לא‬ ‫אלא יסוד נורא בהבנת כל עבודת התפילה וכל משמעות האדם‬ ‫הדרו של ישראל‪.‬‬ ‫בעולמו‪ .‬שהרי שני השמות יעקב וישראל אינם רק שני כינויים‬ ‫מרן רבי עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (תפילה חלק א עמוד מ״ח)‬ ‫היסטוריים לאב האומה‪ ,‬אלא שתי מהויות נצחיות החיות בכל אחד‬ ‫כתב‪ :‬״מפני ששם יעקב נזכר תמיד לשון תחנונים‪ ,‬וכמו שנאמר ויאמר‬ ‫מאיתנו‪.‬‬ ‫יעקב אלוקים אבי אברהם ואלוקי אבי יצחק‪ ...‬קטונתי מכל החסדים‪.‬‬ ‫״יעקב״ האדם המתמודד‪ ,‬״ישראל״ האדם המאיר‪ .‬שם ״ישראל״ ניתן לו‬ ‫ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה לומר 'אלוקי יעקב'‪ ,‬כי זוהי לשון ענווה‬ ‫אחרי שניצח את המלאך‪ :‬״כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל״‬ ‫ותפילה‪ ,‬ולא 'אלוקי ישראל' שהוא לשון גדלות ושררה״‪.‬‬ ‫(בראשית ל״ב כ״ט)‪ .‬זהו שם של שלטון‪ ,‬של בהירות‪ ,‬של כוח‪ .‬אולם‬ ‫רבנו יוסף חיים מבגדד בספרו בן איש חי (שנה ראשונה פרשת ויצא)‬ ‫דווקא אותו מאבק היה בלילה‪ ,‬כשהוא לבדו‪ ,‬כשהוא נאבק ואינו יודע‬ ‫כתב טעם נוסף‪ :‬״השם יעקב מורה על החיבור שבין שמים לארץ‪ ,‬כי‬ ‫אם יוכל‪ .‬כלומר‪ ,‬הדרך להיות ישראל עוברת דרך יעקב‪ .‬אין ישראל‬ ‫סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה הוא רמז ליעקב‪ .‬ולכן‬ ‫בלי יעקב‪ .‬אין אור בלי לילה‪.‬‬ ‫התפילה‪ ,‬שהיא סולם המחבר בין שמים וארץ‪ ,‬שייכת לשם זה״‪.‬‬ ‫התפילה במהותה היא רגע של לילה‪ .‬רגע שבו אדם עומד מול שמים‬ ‫הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו הלקח והלבוב (דרוש ר״ט) ביאר‬ ‫סגורים‪ ,‬לב כבד‪ ,‬מחשבות מטרידות‪ ,‬ועם זאת הוא אומר ״ברוך אתה‬ ‫שכשישראל נמצא במצב עליון‪ ,‬הוא נקרא ישראל; אך בשעה שהוא‬ ‫ה'״‪ .‬זהו הרגע שבו מתגלה ״יעקב״ שבאדם‪ .‬התפילה איננה נאמרת‬ ‫בגלות ובצער‪ ,‬נקרא יעקב‪ .‬והתפילה נתקנה דווקא לזמני הגלות‬ ‫מפסגת הצלחה‪ ,‬אלא מתוך תהום הגעגוע‪ .‬היא לא קולו של הניצחון‪,‬‬ ‫והצער‪ ,‬ולכן בלשון ״יעקב״‪.‬‬ ‫אלא קולו של המבקש‪.‬‬ ‫הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה (בראשית ל״ה י׳)‬ ‫יעקב אבינו לימד את העולם שהתפילה היא לא בריחה מהחיים‪ ,‬אלא‬ ‫כתב כי יעקב הוא סמל הנצחיות שבענווה‪ .‬״כי ישראל נצח בכוח‪,‬‬ ‫עמידה אמיצה מול המאבק‪ .‬כשהוא נלחם במלאך‪ ,‬הוא לא נבהל‬ ‫ויעקב נצח בענווה‪ .‬ואין כוחו של ישראל עומד לעד אלא בזכות יעקב‬ ‫מהכאב‪ ,‬אלא ממשיך‪ .‬וכשהשחר עולה הוא מבקש ברכה‪ .‬כך גם האדם‬ ‫שבו״‪ .‬לכן התפילה‪ ,‬שהיא יסוד קיומו של העם לעד‪ ,‬תוקנה בשם‬ ‫המתפלל‪ :‬הוא יודע כי דווקא מהמקום השבור שבו הוא נמצא‪ ,‬תצמח‬ ‫״יעקב״‪.‬‬ ‫הברכה‪.‬‬ ‫הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין בספרו אור יחזקאל (תפילה עמוד פ״ד)‬ ‫ולכן לא אומרים ״אלוקי ישראל״‪ ,‬כי זה שם של שלמות‪ .‬אנו עומדים‬ ‫מסכם‪ :‬״המתפלל צריך לדעת כי אינו מדבר בשם ישראל הגיבור אלא‬ ‫בתפילה לא כשלמים‪ ,‬אלא כשבורים המבקשים תיקון‪ .‬אלוקי יעקב‬ ‫בשם יעקב העניו‪ .‬זה סוד הנוסח 'אלוקי יעקב' שהקב״ה מקבל תפילת‬ ‫פירושו אלוקי האדם שנאבק‪ ,‬שנפגע‪ ,‬שצולע‪ ,‬אך עדיין מאמין‪.‬‬ ‫העני‪ ,‬כי לא בגבורתו ינצח איש אלא בשפלות לבבו״‪.‬‬ ‫בכך מגלה לנו התפילה אמת עמוקה על חיי האדם‪ :‬שהשלמות‬ ‫ונמצינו למדים מדברי כל גדולי הדורות‪ :‬שם ״ישראל״ הוא שם של‬ ‫האמיתית איננה בהיעדר המאבק‪ ,‬אלא ביכולת להתפלל בתוכו‪ .‬האדם‬ ‫השראה‪ ,‬של הנהגה‪ ,‬של נבואה‪ .‬אבל שם ״יעקב״ הוא שם של תפילה‪,‬‬ ‫המאמין איננו זה שאינו נופל‪ ,‬אלא זה שקם בכל פעם מחדש וממשיך‬ ‫של בכי‪ ,‬של לב‪ .‬ולכן‪ ,‬בשעה שאדם עומד לפני ה'‪ ,‬כשהוא מתנער מכל‬ ‫לדבר עם בוראו‪.‬‬ ‫תואר ומעמד‪ ,‬נשאר רק ״יעקב״‪ .‬בשם זה‪ ,‬ולא באחר‪ ,‬נפתחת התפילה‬ ‫וכך מפרש בעל ה״שפת אמת״ (לך לך תרל״ד)‪ :‬״יעקב הוא שם המורה‬ ‫כי התפילה מתחילה בענווה‪ ,‬וממנה נבנה הכול‪.‬‬ ‫על ההשתלמות‪ ,‬שעדיין אינו גמור‪ ,‬וישראל הוא שם המורה על‬ ‫נראה כי מכל עומק הסוגיה הזו יוצאות כמה נפקא מינות הלכה‬ ‫השלמות‪ .‬ולפיכך עיקר התפילה בשם יעקב‪ ,‬כי התפילה היא של האדם‬ ‫למעשה בעבודת התפילה ובחיי האדם‪.‬‬ ‫ההולך ומתקן עצמו תמיד״‪.‬‬ ‫ולכן בכל פעם שאתה ניגש לתפילה בבית‬ ‫ובזה עומק דברי המדרש (בראשית רבה ע״ח)‪ :‬״לא שיעקר יעקב‬ ‫הכנסת‪ ,‬ברכב‪ ,‬בבית אל תדאג אם אינך‬ ‫ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל״ אין פירושו שיעקב פחות‬ ‫״במדרגה״‪ .‬די שתהיה אמיתי‪ ,‬שתעמוד‬ ‫מישראל‪ ,‬אלא שישראל עומד על גבי יעקב‪ .‬הטפל כאן הוא היסוד‪,‬‬ ‫בענווה‪ ,‬ושתאמין שה' אוהב את תפילתך‪.‬‬ ‫הוא השורש שממנו צומח הכל‪.‬‬ ‫העולם אולי רואה אותך כעוד אחד מבין‬ ‫כל דור ודור עומד על יסוד זה‪ .‬כל אדם מאמין יודע‪ :‬יש בי את‬ ‫רבים‪ ,‬אבל בשמיים אתה ״יעקב״ וה' הוא‬ ‫״ישראל״‪ ,‬את הצד המאיר‪ ,‬אבל רוב ימי הם במדרגת ״יעקב״ עמל‪ ,‬כאב‪,‬‬ ‫״אלוקיך״‪.‬‬ ‫תפילה‪ ,‬תקווה‪ .‬דווקא משם אני בונה את קדושתי‪.‬‬ ‫כך הופכת התפילה לחלק מהחיים עצמם‪ :‬לא‬ ‫ומכאן נובעת תובנה מוסרית גדולה לחיי היום יום‪:‬‬ ‫רק רגע של קדושה‪ ,‬אלא אור יום־יומי‬ ‫יש נטייה באדם לרצות להיות ״ישראל״ תמיד מושלם‪ ,‬מצליח‪ ,‬בלי‬ ‫שמחבר את האדם אל שורש נשמתו‪.‬‬ ‫חולשה‪ .‬אך האמת האלוקית היא אחרת‪ .‬ה' שומע דווקא את קולו של‬ ‫עיקר העניין שנלמד מכל הסוגיה הוא כי התפילה היהודית איננה קולו‬ ‫״יעקב״‪ .‬״קול יעקב״ (בראשית כ״ז כ״ב) זה הקול השבור‪ ,‬הלוחש‪ ,‬הקול‬ ‫של מושלם‪ ,‬אלא קולו של מתמודד‪ .‬האדם העומד לפני בוראו איננו‬ ‫שאינו צועק אלא מתפלל‪ .‬זה הקול שעליו העולם עומד‪.‬‬ ‫״ישראל״ הניצב על הר קדושתו‪ ,‬אלא ״יעקב״ ההולך כפוף‪ ,‬אך בליבו‬ ‫ובדורנו דור של מרדף‪ ,‬של הישגים‪ ,‬של תדמיות נצרכת התזכורת הזו‬ ‫אש‪ .‬משום כך נתקנה בתפילה לשון ״אלוקי יעקב״‪ ,‬כדי להזכירנו כי‬ ‫יותר מכל‪ :‬אין צורך להיראות ״ישראל״ כדי לדבר עם ה'‪ .‬די שתהיה‬ ‫אלוקינו איננו רק אלוקי הנביאים‪ ,‬אלא גם אלוקי הפשוטים‪ ,‬העייפים‪,‬‬ ‫״יעקב״ אמיתי‪ ,‬והקב״ה יקשיב‪ .‬די שתהיה לב שפל‪ ,‬עין בוכה‪ ,‬ויד‬ ‫השבורים‪ .‬אלוקי אלה שעדיין מחפשים‪ .‬וכך מתברר עומק דברי חז״ל‬ ‫נפרשת והוא קרוב‪.‬‬ ‫לא שיעקר יעקב ממקומו‪ ,‬אלא שישראל עיקר ויעקב טפל‪ .‬לא באו‬ ‫זה סוד הבחירה האלוקית להשאיר את השם ״יעקב״ בתפילה‪ .‬לא כדי‬ ‫לפגוע בכבודו של יעקב‪ ,‬אלא ללמד יסוד נורא‪ :‬אפילו כשהאדם כבר‬ ‫להחזיר את האדם אחורה‪ ,‬אלא כדי להזכיר לו מי הוא באמת בן אנוש‬ ‫״ישראל״‪ ,‬אסור שישכח את יעקב שבו‪ .‬כי בלי הענווה‪ ,‬בלי התחנון‪ ,‬בלי‬ ‫שצומח דווקא מהמקום הפשוט‪ .‬וכשאדם עומד בתפילה ואומר‬ ‫תחושת ההשתייכות הפשוטה גם ״ישראל״ יאבד את מקור כוחו‪.‬‬ ‫״אלוקי יעקב״‪ ,‬הוא כאילו אומר‪ :‬״אני לא ישראל‪ ,‬אינני נביא‪ ,‬אינני‬ ‫התפילה‪ ,‬אם כן‪ ,‬היא נקודת המפגש הנצחית בין שני השמות הללו‪.‬‬ ‫שלם‪ ,‬אבל אני מאמין‪ .‬אני נלחם‪ ,‬אני מתפלל‪ ,‬ואני שלך״‪ .‬ומיד‪,‬‬ ‫בכל יום אנו עולים אל ה' בשם ״יעקב״‪ ,‬ובכך זוכים להיקרא ״ישראל״‪.‬‬ ‫בשמיים‪ ,‬נשמעת אותה הברכה‪ :‬״ויאמר לו מה שמך‪ ,‬ויאמר יעקב‪...‬‬ ‫כי רק מי שמכיר את חולשתו ראוי לאור העליון‪ .‬ובדור שבו רבים‬ ‫ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל״ כי דווקא מי שיודע‬ ‫מרגישים רחוקים‪ ,‬תפילה זו מלמדת מסר חיים נצחי‪ :‬הקב״ה מבקש‬ ‫להיות יעקב‪ ,‬זוכה להיות ישראל‪.‬‬ ‫לא את השלמים אלא את השואפים‪ .‬הוא קרוב לנשברי לב‪ ,‬הוא שומע‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום יעקב המתפלל שבכל אחד‬ ‫את קולו של יעקב גם מתוך הלילה‪ ,‬גם מתוך המאבק‪.‬‬ ‫מאיתנו האדם הקם לתפילתו בכל בוקר או לוחש אותה בלילה‪ ,‬פעמים‬ ‫בלילה ההוא‪ ,‬כשיעקב נשאר לבדו‪ ,‬הוא לא נאבק רק עם מלאך הוא‬ ‫רבות חש שהמילים גדולות עליו‪ .‬״מי אני לדבר אל מלך מלכי‬ ‫נאבק עם עצמו‪ .‬עם הפחד‪ ,‬עם הספק‪ ,‬עם העתיד‪ .‬הוא נפל‪ ,‬צלע‪ ,‬אבל‬ ‫המלכים״‪ .‬אבל כאן באה התורה ולוחשת לו‪ :‬אינך צריך להיות ישראל‬ ‫המשיך להיאחז באלוקיו ואמר‪ :‬״לא אשלחך כי אם ברכתני״‪ .‬מאותו‬ ‫כדי לעמוד בתפילה‪ ,‬די שתהיה יעקב‪ .‬תפילה איננה דרישת שלמות‪,‬‬ ‫רגע נולד שם חדש ישראל‪ .‬אבל גם אז‪ ,‬גם אחרי שעלה השחר‪ ,‬עדיין‬ ‫אלא נכונות לדבר גם מתוך חסרון‪.‬‬ ‫היה ״יעקב״‪ .‬כי מי שאיבד את צליעתו‪ ,‬איבד את תפילתו‪ .‬מי שאינו‬ ‫כשאדם עומד מול קושי‪ ,‬כשהוא נאבק בפרנסה‪ ,‬בבריאות‪ ,‬בילדים‪,‬‬ ‫מרגיש עוד כאב‪ ,‬לא ידע עוד לבקש רחמים‪.‬‬ ‫בנפש שם נבחן אם יש בו את קולו של יעקב‪ .‬יעקב לא ברח מהמאבק‪,‬‬ ‫וכך בכל תפילה שלנו‪ ,‬בין אם נאמרת בחום של יום או בלילה של‬ ‫אלא התפלל בתוכו‪ .‬גם כשהוא לבדו‪ ,‬בחושך‪ ,‬הוא אומר ״וייפגע‬ ‫ייאוש‪ ,‬עומד עמנו יעקב ההוא‪ .‬הוא לוחש לנו מבין הדורות‪ :‬אל תפחד‬ ‫במקום״‪ .‬זו היא תפילת הערב‪ ,‬תפילת האדם הבודד‪.‬‬ ‫להיות חלש‪ ,‬אל תתבייש לבכות‪ ,‬אל תפסיק לדבר עם ה'‪ .‬כי כל דמעה‬ ‫ובכך מתגלה תובנה עמוקה לחיי היום־יום‪ :‬כל אחד מאיתנו הוא בעצם‬ ‫שלך היא אות ברית‪ ,‬כל תפילה שלך היא חוליה בשלשלת קדומה‪ ,‬וכל‬ ‫יעקב אדם פשוט‪ ,‬מתמודד‪ ,‬שצריך למצוא בכל לילה את הסולם שלו‪,‬‬ ‫קול שיעלה מליבך הוא המשך לקול יעקב‪ .‬וכשישוב האדם לביתו‬ ‫לעלות ולהוריד תפילות‪ .‬ודווקא זה מה שהקב״ה חפץ בו‪ .‬לא בקולו‬ ‫אחרי התפילה‪ ,‬אם יידע להישאר עניו‪ ,‬אמיתי‪ ,‬מתפלל גם בתוך‬ ‫של ישראל המנצח‪ ,‬אלא בקולו של יעקב המתאמץ‪.‬‬ ‫העשייה‪ ,‬הרי שגם עליו נאמר‪ :‬״ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם‬ ‫ההצלחה האמיתית של אדם איננה נמדדת בכמה פעמים ניצח‪ ,‬אלא‬ ‫ישראל״‪ .‬לא מפני ששכח את יעקב‪ ,‬אלא מפני שידע להפוך את‬ ‫בכמה פעמים התפלל‪ .‬מי שיודע להתפלל גם כשהוא לא מבין‪ ,‬גם‬ ‫חולשתו לאור‪ .‬וזהו סוד החיים כולם להיות יעקב כל הדרך‪ ,‬עד שתזכה‬ ‫כשהוא נופל‪ ,‬גם כשהוא עייף זהו האדם שאלוקיו הוא באמת ״אלוקי‬ ‫להיות ישראל‪.‬‬ ‫יעקב״‪.‬‬ ‫העשיר שסירב להתעשר מה ראה אברהם לומר מחוט ועד שרוך נעל?‬ ‫אך פלא הוא מה ראה לומר דווקא ״אם מחוט ועד שרוך נעל״? וכי לא‬ ‫רוח הדרום נשבה בשדות סדום‪ ,‬אבק הזהב והשלל עלה באוויר‪ ,‬ומלך‬ ‫די היה לומר ״אם אקח ממך מאומה״? מהו החוט‪ ,‬מהו השרוך‪ ,‬ומה‬ ‫סדום ניגש אל אברהם ביד מושטת‪ :‬״תן לי הנפש והרכוש קח לך״‪ .‬רגע‬ ‫נרמז בהם שזכו בניו לחוט של תכלת ולרצועה של תפילין? מדוע שכרו‬ ‫זה לא היה רגע של כסף‪ ,‬אלא של נשמה‪ .‬כל המלאכים עצרו נשימתם‪.‬‬ ‫של הוויתור החומרי היה דווקא במצוות ההוד והקדושה‪ ,‬אותן נושאים‬ ‫האם יקבל אברהם את מתנת מלך סדום‪ ,‬או שירים עיניו לשמים ויאמר‬ ‫ישראל על גופם יום יום?‬ ‫״הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ״?‬ ‫ומדוע דווקא נעלו של אברהם הפכה סמל לכיבוש עשו לעתיד לבוא‬ ‫באותו רגע נמדדה האמונה במבחן שאין גדול ממנו מבחן הפיתוי‪ .‬לא‬ ‫״על אדום אשליך נעלי״? מה טמון בנעל הפשוטה‪ ,‬בפרט השולי הזה‪,‬‬ ‫פיתוי של תאווה‪ ,‬אלא פיתוי של הישג‪ ,‬של זכות‪ ,‬של שלל צודק‪ .‬הרי‬ ‫שהפך להיות מפתח לסוד מלכות ה'?‬ ‫אברהם נלחם במסירות נפש‪ ,‬חילץ את לוט‪ ,‬הציל שבויים‪ ,‬ויכול היה‬ ‫שאלות אלו אינן שאלות של היסטוריה אלא של נשמה‪ :‬מהי הדרך‬ ‫לומר ״שלי הוא״‪ .‬אך הצדיקים מודדים את עצמם לא במה שמגיע להם‪,‬‬ ‫שבה האדם בונה את קדושתו לא במה שהוא נוטל‪ ,‬אלא במה שהוא‬ ‫אלא במה שהם מוכנים לוותר עליו למען שמו של מקום‪.‬‬ ‫נמנע מלקחת‪ .‬מהי קדושת החוט והשרוך‪ ,‬ומדוע דווקא מאמירת‬ ‫אברהם ידע‪ ,‬שאם יקבל יאמרו הבריות ״מלך סדום העשירו״‪ .‬אך אם‬ ‫״מחוט ועד שרוך נעל״ נולד הדור שיניח תפילין ויעלה לרגל‪.‬‬ ‫יסרב תישמע הקריאה בכל העולמות‪ :‬״הקב״ה העשיר את אברהם״‪ .‬וזו‬ ‫״ויאמר אברם אל מלך סדם הרימתי ידי אל יהוה אל עליון קנה שמים‬ ‫הייתה שעתו הגדולה של קידוש ה'‪ .‬כי יש רגעים שבהם לא לוקחים‬ ‫וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני‬ ‫כדי להרבות‪ ,‬אלא נמנעים כדי לקדש‪.‬‬ ‫העשרתי את אברם״‬ ‫בין אדם לעולם‪ .‬וכשאומר אברהם ״אם מחוט ועד שרוך נעל״ הוא‬ ‫רש״י (שם) כתב‪ :‬״אמר אברהם הרימותי ידי‬ ‫כאומר‪ :‬איני רוצה שיהיה שום חוט שקושר אותי לממון של סדום‪ ,‬שום‬ ‫לשבועה‪ ,‬שהקב״ה הבטיחני לעשרני‪ ,‬שנאמר‬ ‫שרוך שקושר את רגלי אל עפרה של תאווה וקלון‪ .‬אני רוצה להיות‬ ‫ואברכך‪ ,‬לכך לא אקח ממך כלום‪ ,‬כדי שלא‬ ‫חופשי לעבודת ה'‪.‬‬ ‫תאמר אני העשרתי את אברהם״‪ .‬רש״י עומד על‬ ‫ועל כך באה המידה כנגד מידה‪ :‬אמרת שלא תקשור עצמך לחוט‬ ‫היסוד הפשוט אך העמוק‪ :‬סירובו של אברהם‬ ‫ושרוך של סדום אני אתן לבניך חוט ושרוך של קדושה‪ .‬חוט של תכלת‬ ‫אינו עניין של ענווה גרידא‪ ,‬אלא של אמונה‪.‬‬ ‫שיקשור את עיניהם לרקיע‪ ,‬ושרוך של תפילין שיקשור את זרועם‬ ‫הוא יודע כי העושר האמיתי יבוא רק מהקב״ה‪,‬‬ ‫לעבודת ה'‪.‬‬ ‫וכל קבלת טובה ממלך סדום תערפל את קידוש‬ ‫החוט שוויתרת עליו הפך חוט של תכלת; השרוך שסירבת לו הפך‬ ‫ה' שבעושרו‪.‬‬ ‫לרצועת תפילין‪ .‬החוט שחיבר את הבגד יזכיר את כל מצוות ה';‬ ‫רבנו בחיי (שם) כתב‪ :‬״לפי שראה כי הרכוש‬ ‫והשרוך שקשר את הנעל יהפוך לרצועה שעליה כתוב שם שדי‪ .‬זהו‬ ‫ההוא היה של אנשי סדום הרשעים‪ ,‬וראה בו‬ ‫הסוד של מדת אברהם‪ :‬כשאדם מתנער מקשר של גשמיות‪ ,‬הקב״ה‬ ‫עוון‪ ,‬לפיכך לא רצה ליהנות בו כלל‪ ,‬אפילו חוט ושרוך נעל‪ ,‬כי בעבור‬ ‫מעניק לו קשר של קדושה‪.‬‬ ‫חוט של רשעים יפסיד חבל קדושים״‪ .‬דבריו מוסיפים נדבך מוסרי‪ :‬לא‬ ‫ועוד שם בגמרא ממשיך ר' מאיר ומעמיק‪ :‬״מה נשתנה תכלת מכל‬ ‫רק קידוש ה' אלא שמירה על טהרת הממון‪ .‬הצדיק אינו רוצה מעושר‬ ‫הצבעונין? מפני שתכלת דומה לים‪ ,‬וים דומה לרקיע‪ ,‬ורקיע דומה‬ ‫הבא מן העוול‪ ,‬אף לא טיפה ממנו‪ ,‬כי טיפה אחת של רשע מזהמת את‬ ‫לכסא הכבוד״‪ .‬כלומר‪ ,‬אברהם ניתק עצמו מן הארץ וזכה לחוט‬ ‫כל הקודש‪.‬‬ ‫שמעלה את האדם מן הארץ לרקיע‪ .‬הוא סירב לשרוך הנעל סמל‬ ‫האבן עזרא כתב (שם)‪ :‬״מחוט ועד שרוך נעל דרך גוזמה‪ ,‬לומר שלא‬ ‫האדמה וזכה לרצועת תפילין סמל הרקיע‪.‬‬ ‫אקח כלום‪ ,‬לא קטן ולא גדול״‪ .‬אך גם בגוזמה זו יש דיוק לשוני נשגב‬ ‫וזו היא לשון של בית מדרש‪ :‬אברהם אבינו הפך את החולין לתפילין‪,‬‬ ‫שהרי לא בחר לומר ״אם כסף וזהב״‪ ,‬אלא ״חוט ושרוך נעל״ רמז‬ ‫את הנעל לבגד של קדושה‪ ,‬את סירובו לממון לסולם של אמונה‪ .‬מה‬ ‫לדברים שעל גוף האדם‪ ,‬מלבושיו‪ ,‬חיבוריו לעולם הזה‪ .‬אברהם מתנער‬ ‫שחול נגע בו נהפך קודש‪ .‬מה שממון רצה לטמא נהפך לריח של‬ ‫מכל תלות בחומר‪ ,‬אפילו זה הדבק בעורו‪.‬‬ ‫תפילין וציצית‪.‬‬ ‫הרמב״ן (שם) מוסיף רובד מחשבתי‪ :‬״לא רצה אברהם לקחת מהם‪,‬‬ ‫בבית המדרש של הראשונים נתפרשה סוגיית ״מחוט ועד שרוך נעל״‬ ‫כדי שלא יאמרו העשירו אותו בכוחם‪ ,‬ולמען יישאר העושר ההוא נס‬ ‫בעומק שאין לו שיעור‪.‬‬ ‫ה' לבדו״‪ .‬וביאר כי מעשה זה נועד להקים יסוד האמונה לעולם כולו‬ ‫רש״י כתב שאברהם נשבע ״שהקב״ה הבטיחני לעשרני‪ ,‬שנאמר‬ ‫שהשפע הבא על הצדיקים הוא מאת ה' בלבד‪ ,‬לא ממעשה אדם‪.‬‬ ‫ואברכך‪ ,‬לכך לא אקח ממך כלום‪ ,‬כדי שלא תאמר אני העשרתי את‬ ‫במדרש בראשית רבה (מג ט) נאמר‪ :‬״אם מחוט ועד שרוך נעל מהו‬ ‫אברהם״‪ .‬רש״י רואה בסירוב מעשה של טהרת אמונה‪ :‬אברהם רוצה‬ ‫חוט ומהו שרוך נעל? בשכר שאמר אברהם מחוט זכו בניו לחוט של‬ ‫שעושרו יהיה כולו עדות להשגחת ה׳‪ ,‬לא תערובת של מעשה בשר‬ ‫תכלת‪ ,‬ועד שרוך נעל זכו לרצועה של תפילין״‪ .‬הרי שדרשו חז״ל כי‬ ‫ודם‪.‬‬ ‫לא דיבורו של אברהם בלבד נשמע‪ ,‬אלא שורשו יצר שורש לדורות‬ ‫במצוות הציצית והתפילין‪ ,‬שהם שני הסמלים הגדולים של קבלת עול‬ ‫מלכות שמים‪.‬‬ ‫ובמדרש תנחומא (לך לך יג) הרחיבו‪ :‬״אמר לו הקב״ה לאברהם‪ :‬אתה‬ ‫אמרת אם מחוט ועד שרוך נעל חייך שאני נפרע מבניך מעשו‪ ,‬שנאמר‬ ‫על אדום אשליך נעלי״‪ .‬נמצא שמידתו של אברהם לא רק השפיעה על‬ ‫עולמו שלו‪ ,‬אלא על תיקון העתיד כולו‪.‬‬ ‫הכלי יקר (שם) כתב דברי פלא‪ :‬״נראה לי שהחוט והשרוך נרמזו לרמזי‬ ‫לבוש‪ ,‬ללמדנו שאברהם לא רצה אפילו דבר שתלוי בלבושו‪ ,‬כי לא‬ ‫מלבושו כבודו‪ ,‬אלא באמונתו״‪ .‬ולפי דבריו נתגלה רמז חדש‪ :‬השרוך‬ ‫מחבר את הנעל אל הרגל‪ ,‬והחוט מחבר את הבגד אל הגוף שניהם‬ ‫חיבורים בין האדם לעולם‪ ,‬ואברהם מבקש לנתק חיבור זה כדי להידבק‬ ‫בה' לבדו‪.‬‬ ‫ובמשך חכמה (לך לך שם) כתב‪ :‬״ובשכר זה שתיקן את העולם שלא‬ ‫רבנו בחיי כתב שראה אברהם ״כי הרכוש ההוא היה של אנשי סדום‬ ‫יאמרו עושר בא לו ממלך סדום‪ ,‬זכה שישראל בתפילתם‪ ,‬אותה שתיקן‬ ‫הרשעים… לפיכך לא רצה ליהנות בו כלל‪ ,‬אפילו חוט ושרוך נעל‪ ,‬כי‬ ‫הוא תפילת שחרית עומדים לפני ה' עטופים בציצית וחגורים בתפילין‪,‬‬ ‫בעבור חוט של רשעים יפסיד חבל קדושים״‪ .‬כאן מתגלה יסוד מוסרי‬ ‫שכל עניינם גילוי כבוד שמים בעולם״‪ .‬הרי שמידה אחת של קידוש ה'‬ ‫טהור‪ :‬הצדיק בורח מממון הבא מן העוול‪ ,‬כי ממון כזה מכבה את אור‬ ‫הולידה סדר תפילה שלם שבו מתגלה כבוד ה' על גופם של ישראל‬ ‫הנשמה‪.‬‬ ‫בכל יום‪.‬‬ ‫האבן עזרא פירש שהמילים ״חוט ושרוך נעל״ הן דרך גוזמה‪ ,‬לומר ״לא‬ ‫הפסוק הפשוט מתגלה אפוא כמגדל של אמונה‪ :‬בין חוט לשרוך‪ ,‬בין‬ ‫אקח כלום קטן או גדול״‪ .‬אך רמז יש בלשונו‪ ,‬שאפילו הדברים‬ ‫חומר לרוח‪ ,‬נמדדת נאמנותו של האדם לבוראו‪.‬‬ ‫השוליים והנמוכים שבאדם חוט על בגדו או שרוך על רגלו אינם‬ ‫בגמרא במסכת חולין (דף פט עמוד א) נדרשת אחת הדרשות הנשגבות‬ ‫ראויים ליטמאם בממון של סדום‪.‬‬ ‫שבכל התורה‪ ,‬כזו שכולה לשון של מידה כנגד מידה אך גם לשון של‬ ‫הרמב״ן הוסיף רובד אמוני עמוק‪ :‬״לא רצה אברהם לקחת מהם כדי‬ ‫נשמה כנגד נשמה‪ .‬״אמר רבא‪ ,‬בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט‬ ‫שלא יאמרו העשירו אותו בכוחם… למען יהיה העושר ההוא נס ה׳‬ ‫ועד שרוך נעל‪ ,‬זכו בניו לשתי מצוות לחוט של תכלת ולרצועה של‬ ‫לבדו״‪ .‬כלומר‪ ,‬הסירוב איננו רק פרישה מן החומר אלא פרסום של‬ ‫תפילין״‪.‬‬ ‫אמונה‪ .‬לא להימלט מהעולם‪ ,‬אלא להכריז בתוכו שהשפע בא מאת ה׳‬ ‫דברי הגמרא הפשוטים נראים במבט ראשון כדרשת גמול בלבד‪ ,‬אך‬ ‫בלבד‪.‬‬ ‫מי שפותח את לבו למילים הללו שומע בהן ניגון עמוק הרבה יותר‪.‬‬ ‫בעל הטורים רמז כי החוט והשרוך מרמזים לשרשרת הדורות חוט של‬ ‫חז״ל גילו לנו כאן סוד של עולם כל הנהגה קטנה של קידוש ה'‪ ,‬אפילו‬ ‫חסד משוך עליו‪ ,‬ושרוך נעל כעין קשר ברית‪ ,‬שלא ינתק‪ .‬וכשהוא‬ ‫בחוט ובשרוך‪ ,‬משרישה לדורות יסוד של קדושה נצחית‪.‬‬ ‫מסרב לחוט ולשרוך של סדום‪ ,‬הוא קושר חוט ושרוך של קדושה‬ ‫אברהם אבינו עמד מול מלך סדום‪ ,‬מלאכת המלחמה מאחוריו‪ ,‬האבק‬ ‫לזרעו‪.‬‬ ‫עוד עולה‪ ,‬והרכוש העצום לפניו‪ .‬והוא במקום למתוח את ידו וליטול‬ ‫במדרש בראשית רבה נאמר‪ :‬״אם מחוט ועד שרוך נעל בשכר שאמר‬ ‫מותח את נפשו כלפי מעלה ונשבע בשם ה' שלא ייקח אפילו חוט אחד‪,‬‬ ‫כך זכו בניו לחוט של תכלת ולרצועה של תפילין״‪ .‬אברהם סירב‬ ‫אפילו שרוך נעל אחד‪ ,‬שלא יאמר אדם ״אני העשרתי את אברהם״‪.‬‬ ‫לחיבור חיצוני של ממון‪ ,‬וניתן לו חיבור פנימי של מצווה‪ .‬זהו סוד כל‬ ‫באותה שעה נולדה האמונה הפעילה‪ ,‬זו שאינה מבקשת ניסים אלא‬ ‫הבריתות בתורה מי שנמנע ממגע בחומר לשם שמים‪ ,‬זוכה שיקשרו‬ ‫פועלת מתוך נאמנות אלוקית צרופה‪.‬‬ ‫בו שמים וארץ‪.‬‬ ‫חז״ל ראו ברגע זה את שורש הציצית והתפילין‪ ,‬שתי מצוות של גוף‬ ‫הכלי יקר האריך ואמר‪ :‬״החוט רומז על התכלת הדומה לרקיע‪,‬‬ ‫האדם ממש‪ ,‬שתי עטרות שבהן ניכר שם שמים על ישראל‪ .‬תפילין‬ ‫והשרוך על הרצועות של תפילין שעל הזרוע‪ ,‬כי אברהם לא רצה אפילו‬ ‫סימן על הזרוע ועל הראש‪ ,‬אות של שעבוד כל הכוחות לעבודת ה'‪,‬‬ ‫דבר שנוגע ללבושו… להורות כי כל כבודו בבורא ולא במלבושיו״‪.‬‬ ‫וציצית חוט של תכלת הזורק מבט אל הרקיע ואל כסא הכבוד‪.‬‬ ‫ולא במקרה בחרו חז״ל לומר ״חוט״ ו״שרוך״‪ .‬החוט קושר את בגדו של‬ ‫האדם אל גופו‪ ,‬השרוך קושר את נעלו אל רגלו‪ .‬שניהם סמל לחיבור‬ ‫השם הגדול הזה״‪ .‬הביאור‪ ,‬במקום שהנאה‬ ‫ובמילים אלו גילה לנו את יסוד הענווה של האמונה לא בחיצוניות אלא‬ ‫ממונית תיצור טשטוש ייחוס הטובה‬ ‫בהכרה פנימית של ״ה׳ אלוקי עוזי אברכך״‪.‬‬ ‫להקב״ה או תוליד חשד של חילול ה'‪ ,‬דרך‬ ‫ובמשך חכמה כתב‪ :‬״כיון שהאדיר אברהם כבוד שמים בעולם‪ ,‬זכה‬ ‫אברהם שלא ליטול אפילו זיק של הנאה‪.‬‬ ‫שבניו בתפילתם‪ ,‬תפילת שחרית שאברהם תיקנה‪ ,‬יעמדו עטופים‬ ‫נמצא כלל למעשה‪ ,‬גבאי ציבור ואיש פרטי‬ ‫בציצית וחגורים בתפילין שכל עניינם גילוי כבוד ה׳ בעולם״‪ .‬כך נחתם‬ ‫כאחד נזהרים מקבלת טובות שבכוחן לייחס‬ ‫מעשהו‪ :‬ויתור קטן בעבור קידוש ה׳ הפך למופת נצחי של גילוי שמו‬ ‫את הצלחתם לבשר ודם ולא ליד ה'‪ ,‬וכמו‬ ‫בכל תפילת שחרית‪.‬‬ ‫שפירש רש״י בראשית יד כג‪ ,‬שלא יאמר מלך‬ ‫עתה נעמוד על דברי האחרונים ואחרוני האחרונים‪ ,‬שבהם נגלית מלוא‬ ‫סדום אני העשרתי את אברם‪.‬‬ ‫הודו של הפסוק‪ ,‬ונתגלה כוחו של מעשה אברהם לא רק כסיפור עבר‬ ‫נפקא מינה שנייה‪ ,‬זהירות מממון שיש בו עוול‪ .‬רבנו בחיי (בראשית יד‬ ‫אלא כיסוד נצחי בקדושת ישראל ובתיקון העולם‪.‬‬ ‫כג) ״בעבור חוט של רשעים יפסיד חבל קדושים״‪ .‬ההוראה‪ ,‬ממון שבא‬ ‫במהר״ל מפראג בספרו גור אריה (בראשית יד כג) ביאר‪ :‬״לא רצה‬ ‫מסביבה מושחתת או מן העוול אף בלא איסור גזל מפורש‪ ,‬הצדיק‬ ‫אברהם ליטול כלום ממלך סדום‪ ,‬לפי שראה שהצלחתו באה מן השם‬ ‫פורש ממנו לקדש את עצמו ואת מעשיו‪ .‬הלכה למעשה‪ ,‬בעל עסק‬ ‫יתברך לבדו‪ ,‬ולקיחת הממון תהיה סתירה לאמונה זו״‪ .‬המהר״ל מעמיד‬ ‫ונושא ציבורי מונעים עצמם מחסות וממתנות שמקורן פגום אף אם‬ ‫את הדברים על יסוד רוחני עמוק מי שידו בנטילת ממון העולם‪ ,‬קשרו‬ ‫אינן אסורות בגדרי דיני ממונות‪.‬‬ ‫אל הטבע‪ ,‬אך מי שנמנע מלקחתו‪ ,‬ניתק עצמו מן החוקיות הטבעית‬ ‫נפקא מינה שלישית‪ ,‬עיצוב עבודת היום בתפילין וציצית כזיכרון קבוע‬ ‫ונכנס תחת כנפי ההשגחה העליונה‪ .‬מעשה זה אינו פרישות בלבד‪,‬‬ ‫למידת אברהם‪ .‬הגמרא חולין (פט א) ״בשכר שאמר אברהם אם מחוט‬ ‫אלא הכרזה‪ :‬אין טבע‪ ,‬יש אלוקות‪.‬‬ ‫ועד שרוך נעל‪ ,‬זכו בניו לחוט של תכלת ולרצועה של תפילין״‪ .‬המשך‬ ‫השפת אמת (לך לך תרנ״ג) כותב‪ :‬״בזה שאמר אברהם אם מחוט ועד‬ ‫חכמה‪ ,‬בראשית יד כג‪ .‬שחרית שנתקנה על ידי אברהם נגלית בישראל‬ ‫שרוך נעל‪ ,‬גילה שאין לו שום חיבור אל החומר כלל‪ ,‬ועל ידי כך נמשך‬ ‫עטופים בציצית וחגורים בתפילין‪ .‬ההוראה‪ ,‬הדקדוק במצות אלו אינו‬ ‫קדושת ישראל לדורות שיהיה ניכר עליהם שם ה'״‪ .‬הספת אמת רואה‬ ‫רק קיום דין אלא נשיאת דגל של קידוש ה' בגוף וביום‪ ,‬ומתוך כך‬ ‫באברהם את מקור הקדושה של ישראל‪ ,‬והוויתור על הממון נעשה‬ ‫מתחזקת חובת ההידור בהן עד תכלית‪.‬‬ ‫יסוד להופעת שם ה' בגופם ולכן דווקא מצוות הציצית והתפילין ניתנו‬ ‫נפקא מינה רביעית‪ ,‬סדר נעילת המנעל וקשר השמאל כדמיון‬ ‫בזכותו‪ ,‬שהן גילוי קדושת הגוף בתוך החומר‪.‬‬ ‫לתפילין‪ .‬שולחן ערוך אורח חיים (סימן ב סעיף ד) ״ינעל של ימין‬ ‫החתם סופר בספרו תורת משה (בראשית שם) כתב‪ :‬״אברהם אבינו‬ ‫תחילה ולא יקשרנו‪ ,‬ואחר כך של שמאל ויקשרנו‪ ,‬ואחר כך יחזור‬ ‫עשה קידוש השם שאינו לשם שכר כלל‪ ,‬אלא לשם שמים גמור‪ ,‬ולכך‬ ‫ויקשור של ימין״‪ .‬ט״ז (שם ס״ק ג) ביאר שחיבת השמאל נובעת‬ ‫ניתן שכרו במצוות שהן אות וקשר בין ישראל לקונם‪ ,‬כי מדה כנגד‬ ‫מחשיבות הקשירה בתפילין‪ .‬הגהות רבי עקיבא איגר שם‪ .‬מעיר ליסוד‬ ‫מדה קידש הוא שם שמים ניתנו לזרעו אותות של קידוש שמים בגוף‬ ‫זה‪ .‬משנה ברורה (שם ס״ק ו) חילק שבאנפילאות אין דין זה‪ .‬ההוראה‪,‬‬ ‫האדם״‪ .‬לשון זו מעבירה רעד של קדושה‪ :‬מי שמקדש את ה' באין‬ ‫אף במעשה חולין של קשירת מנעל מתנוצץ זכר התפילין והקשר‬ ‫רואה‪ ,‬נחקקת בגופו של עם ישראל מצווה שמקדשת את שמו ברבים‪.‬‬ ‫לשמאל‪ ,‬זכר לשכר שרוך הנעל שנעשה רצועה של קדושה‪.‬‬ ‫מרן הראשל״צ הגאון רבי עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (הלכות‬ ‫נפקא מינה חמישית‪ ,‬מסירות נפש אף על סימני זהות יהודיים בשעת‬ ‫תפילין פרק א) כתב‪ :‬״במעשהו של אברהם יש יסוד לדקדוק במצות‬ ‫גזירת מלכות‪ .‬סנהדרין (עד ע"ב) ״ערקתא דמסאנא״‪ .‬רש״י (שם ד״ה‬ ‫תפילין וציצית‪ ,‬שלא להקל בהן כלל‪ ,‬לפי שהן שכר לקדושתו‪ .‬וכיון‬ ‫ערקתא דמסאנא) אף שינוי קל שהוא צד יהדות בכלל‪ .‬ההוראה‪ ,‬בשעה‬ ‫שקיבל אברהם עליו שלא ליהנות מן החולין למען קידוש ה'‪ ,‬ראוי שכל‬ ‫שמבקשים לעקור מישראל אותות קדושה אפילו בפרט דק הדומה‬ ‫המקיים מצוות אלו יזכור שהן באו לעולם מאותה קדושה״‪ .‬לפי דבריו‪,‬‬ ‫לתפילין ולקשרם‪ ,‬עומדת חובת קידוש השם עד כדי יהרג ואל יעבור‪,‬‬ ‫הנחת תפילין וציצית איננה רק קיום מצווה אלא זיכרון יומי למעשה‬ ‫כמורחב בסוגיה‪.‬‬ ‫אברהם‪ ,‬זיכרון של ויתור לשם שמים‪.‬‬ ‫נפקא מינה שישית‪ ,‬מה יפו פעמיך בנעלים וזקיפת מצות העלייה לרגל‪.‬‬ ‫הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר בשו״ת שבט הלוי (חלק ו סימן יא) כתב‪:‬‬ ‫חגיגה (ג ע"א) ״דרש רבא‪ ,‬כמה נאין רגליהם של ישראל בשעה שעולין‬ ‫״כל ענין מחוט ועד שרוך נעל הוא גילוי מידת ההסתפקות של אברהם‪,‬‬ ‫לרגל‪ ,‬בת נדיב זו בתו של אברהם״‪ .‬בראשית רבה (מג ט) ותנחומא (לך‬ ‫שנועדה לקדש שם שמים‪ ,‬ללמדנו שכל הנזהר מממון שאינו שלו‬ ‫לך יג) בשכר שרוך נעל זכו לפעמי רגלים‪ .‬ההוראה‪ ,‬בזמננו שאין בית‬ ‫נעשה כלי לשכינה‪ .‬ובזכות זה ניתנו מצוות שהן עצמן כלי לשכינה‬ ‫עומד‪ ,‬נקודת המידה היא פירוש פעמיך בנעלים ככל פרסיא דקדושה‪,‬‬ ‫תפילין וציצית״‪ .‬הגר״ש וואזנר חידש כאן רעיון נשגב שהמצוות הללו‬ ‫הידור הדרך לבית הכנסת ולבית המדרש‪ ,‬והכנת הדרך למצוה בכל נוי‬ ‫הן מעין הארה גשמית של הסתפקות רוחנית‪ ,‬השראת שכינה בגוף‬ ‫וזריזות‪ ,‬כזכר לשרוך שהפך פעמי קודש‪.‬‬ ‫הפשוט של אדם ישראל‪.‬‬ ‫נפקא מינה שביעית‪ ,‬הרחקת חשד חילול ה' עד קצה האחרון‪ .‬תשובות‬ ‫מו״ר הגאון רבי משה שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (חלק ד סימן‬ ‫ותיקות מאירות מקומן אחר אחרונים‪ .‬מעשה אברהם מלמד כי אף‬ ‫רנט) כתב‪ :‬״לא רק שלא לקח אברהם כלום‪ ,‬אלא רצה להרחיק כל‬ ‫מקום שאין בו איסור‪ ,‬אם יש בו פתח שיאמרו אני העשרתי‪ ,‬יסוג‬ ‫דמיון של הנאה מחילול ה'‪ ,‬ולכך הזכיר אף חוט ושרוך נעל‪ .‬ללמדנו‬ ‫הצדיק אחור לתועלת קידוש השם‪ .‬ההוראה‪ ,‬כל פרסום‪ ,‬כתובת‪,‬‬ ‫שכל דבר הנוגע לחילול ה' מחויב אדם לסלק עצמו ממנו לגמרי‪,‬‬ ‫ותיעוד נתינה נבחנים תחת המדד של ולא תאמר אני העשרתי‪ ,‬כדי‬ ‫ואפילו בדבר הנראה קטן‪ .‬ועל זה זכה ל'וראו כל עמי הארץ כי שם ה'‬ ‫שלא תתעמעם ייחוס הברכה לשמים‪.‬‬ ‫נקרא עליך'״‪ .‬בזה מבאר הרב שטרנבוך את היסוד המוסרי־הלכתי של‬ ‫נפקא מינה שמינית‪ ,‬דרגת ההסתפקות ככלי להשראת שכינה‪ .‬שו״ת‬ ‫מעשה אברהם להתרחק אפילו מן הצל של חילול ה'‪ ,‬ומתוך כך נעשה‬ ‫שבט הלוי (חלק ו סימן יא) מדת ההסתפקות לשם קידוש ה' מולידה‬ ‫רושם נצחי של קדושת ה' בעולם‪.‬‬ ‫השראת שכינה במצוות שהן אות על הגוף‪ .‬ההוראה‪ ,‬בנוהג החיים‪,‬‬ ‫הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה (בראשית יד כג)‬ ‫קבלת קו של פשטות והימנעות מתלות בבשר ודם אינן אתיקה בעלמא‬ ‫חידש‪ :‬״כיון שהאדיר אברהם שם שמים בעולם‪ ,‬נתקנה על ידו תפילת‬ ‫אלא בניית כלים לשם שמים‪.‬‬ ‫שחרית‪ ,‬ובה מתגלה כבוד ה' על ישראל בתפילין ובציצית‪ .‬שכל‬ ‫נפקא מינה תשיעית‪ ,‬עקרון התקשרות שמים וארץ בכל חוט ושרוך‬ ‫מעשהו של אברהם נתקבע בעבודת היום של ישראל‪ ,‬שמתחילים את‬ ‫של חיי המעשה‪ .‬רש״י (בראשית יד כג) ומדרש בראשית רבה (מג ט)‬ ‫יומם בקדושה שנולדה מאותו סירוב לממון״‪ .‬כך נבנית ההבנה‬ ‫חוט התכלת מרים את המבט עד כסא הכבוד‪ ,‬רצועת התפילין כותבת‬ ‫השלמה‪ :‬תפילת שחרית‪ ,‬טלית ותפילין שלשתן הן המשך ישיר של‬ ‫שם ה' על הזרוע‪ .‬ההוראה‪ ,‬כל חוט עבודה‪ ,‬כל שרוך ניהול‪ ,‬נקשרים‬ ‫״אם מחוט ועד שרוך נעל״‪.‬‬ ‫לשם שמים‪ ,‬והאדם בודק אם הקשר הזה מחברו למעלה או קושר אותו‬ ‫נמצא שלדעת כל האחרונים‪ ,‬מעשה אחד של ויתור גשמי נעשה סמל‬ ‫לתחתית סדומית‪.‬‬ ‫עולמי של קדושה‪ .‬וזו לשון התורה החיה‪ :‬כל מי שמוותר על הנאתו‬ ‫נפקא מינה עשירית‪ ,‬יישום בשדה הציבורי והחינוכי‪ .‬ספר חסידים‬ ‫למען שמו של הקב״ה‪ ,‬הקב״ה הופך את גופו לכלי לגילוי שמו‪ .‬אברהם‬ ‫(סימן יד) שלא לחמוד ממון במקום שיש קידוש השם‪ .‬ההוראה‪,‬‬ ‫ויתר על חוט של ממון‪ ,‬וישראל נעטפו בחוט של קדושה; הוא סילק‬ ‫במסעי קהילה‪ ,‬במיזמי תורה ובצדקה‪ ,‬הכרעה עקרונית להעדיף‬ ‫שרוך של עולם הזה‪ ,‬והם נתקשרו ברצועות של תפילין; הוא הרים את‬ ‫קידוש ה' מובהק על פני תוספת ממון שעלולה להאפיל על הכרת‬ ‫ידו לשמים‪ ,‬והם הרימו עיניהם בתפילת שחרית לראות את אור פניו‪.‬‬ ‫הטוב לשמים‪ ,‬ובכך לשאת דגלו של אברהם בפועל‪.‬‬ ‫לאחר שביררנו את יסוד הפסוקים‪ ,‬המדרשים והסוגיות‪ ,‬נפתח עתה‬ ‫מעשה אברהם איננו רק סירוב מוסרי‪ .‬הוא יסוד תיאולוגי עמוק‪:‬‬ ‫את שלב הנפקא מינות למעשה‪ ,‬כשכל נקודה מולידה הוראה ברורה‬ ‫ההבחנה בין קניין לבין שליחות‪ .‬אדם מן השוק רואה ברכושו את‬ ‫לחיי ההלכה והעבודה‪.‬‬ ‫תמצית הווייתו; אברהם רואה בו כלי לעבודת ה'‪ .‬הוא מבין כי אם ייטול‬ ‫נפקא מינה אחת‪ ,‬גדר קידוש ה' מול טובת ממון‪ .‬הרמבם‪ ,‬משנה תורה‬ ‫דבר ממלך סדום ‪ -‬ייטשטש הגבול בין ברכת ה' לבין עמל בשר ודם‪.‬‬ ‫הלכות יסודי התורה (פרק ה הלכה י) ״כל בית ישראל מצווין על קידוש‬ ‫של ממון‪ ,‬של כבוד‪ ,‬של הישג מהיר‪ ,‬ומוותר למען טוהר לבו הוא‬ ‫לכן הוא מרים את ידו כלפי מעלה‪ ,‬לא כדי‬ ‫מהדהד את קריאתו של אברהם ״אם מחוט ועד שרוך נעל״‪ .‬בכל מקום‬ ‫לישבע בלבד‪ ,‬אלא כדי להצביע על המקור‪ :‬״אל‬ ‫שבו יאמר ״לא״ מתוך אמונה‪ ,‬הוא בעצם אומר ״כן״ למלכות ה'‪.‬‬ ‫ה' קונה שמים וארץ״‪.‬‬ ‫השנייה‪ ,‬שכל אדם נדרש לבחון מה הם ״החוטים והשרוכים״ שבחייו‬ ‫והנה יסוד פלאי‪ :‬דווקא בכך שוויתר על קניין‪,‬‬ ‫אותם חיבורים קטנים שמחזיקים אותו בעפר העולם‪ .‬אם הם חוטים‬ ‫נעשה הקניין שלו נצחי‪ .‬כי כל דבר שאדם‬ ‫של קדושה יחזקם ויטווה מהם אור; ואם הם חוטים של תאווה או‬ ‫מחזיק בו לשם עצמו ‪ -‬זמני הוא; וכל דבר‬ ‫יוהרה ינתקם‪ .‬זו עבודת הנפש‪ :‬לדעת אילו קשרים לקרב ואילו לנתק‪.‬‬ ‫שאדם מוותר עליו לשם שמים ‪ -‬נשאר בידו‬ ‫השלישית‪ ,‬שמי שחי חיי פשטות ומתרחק מן הראוותנות אינו רק‬ ‫לעד‪ .‬בכך נעשה אברהם ״אבי המאמינים״‪ :‬הוא‬ ‫חסכן‪ ,‬אלא ממשיך דרכו של אברהם‪ .‬הפשטות איננה עניות‪ ,‬אלא‬ ‫הראשון שהראה שהוויתור לשם ה' הוא צורת‬ ‫עשירות מסוג אחר‪ :‬עשירות של ביטחון‪ ,‬של שקט פנימי‪ ,‬של חירות‬ ‫הקניין העליונה‪.‬‬ ‫נפש‪ .‬האדם הפשוט באמת הוא המלך האמיתי‪ ,‬כי איננו עבד לרכושו‪.‬‬ ‫ומדוע זכה לחוט של תכלת ולרצועת תפילין?‬ ‫הרביעית‪ ,‬שכל קידוש ה' נבנה לא דווקא במעשה גדול אלא בפרט‬ ‫משום ששם טמון סוד הראייה והקשר‪ .‬החוט ‪ -‬ראייה הנמשכת מן‬ ‫הקטן‪ .‬בקשר נעל‪ ,‬בשטר של יושר‪ ,‬באי־לקיחה של דבר שאינו שלך‪,‬‬ ‫הארץ אל הרקיע; השרוך ‪ -‬קשר הנקשר בין גוף לנשמה‪ .‬אברהם מלמד‬ ‫בהימנעות מלדבר דברי גאווה‪ .‬כל פרט כזה הוא חוט של תכלת בעולם‬ ‫את העולם כיצד להשתמש בקשרים‪ :‬לא לקשור את עצמו לאדמה‪,‬‬ ‫האפור‪ ,‬הוא רצועה של תפילין על ידיו של היום‪.‬‬ ‫אלא לקשור את האדמה לשמים‪ .‬לא להימשך אחרי חוטים של תאווה‪,‬‬ ‫החמישית‪ ,‬שעלינו לזכור תמיד כי הקדושה איננה בשמים בלבד אלא‬ ‫אלא לשזור חוטים של קדושה‪.‬‬ ‫בגוף‪ ,‬במעשה‪ ,‬בלבוש‪ ,‬בעסקים‪ .‬תפילין‪ ,‬ציצית‪ ,‬נעל‪ ,‬שרוך כולם‬ ‫וכך נולדו שתי מצוות־יסוד שבהן ישראל ניכרים‪ :‬תפילין על הזרוע‪,‬‬ ‫עדויות ששם שמים נקרא עליך גם כשאתה הולך ברחוב‪ .‬זהו תיקון‬ ‫ציצית על הבגד‪ .‬אלו הם חוטים ושרוכים של אמונה‪ ,‬המשכיים לאותו‬ ‫העולם של בן אברהם להחדיר קדושה בחיים עצמם‪ ,‬לא לברוח‬ ‫רגע שבו אמר אברהם ״אם מחוט ועד שרוך נעל״‪ .‬הוויתור שלו נעשה‬ ‫מהעולם אלא להאירו‪.‬‬ ‫תשתית לחיבור הנצחי של ישראל לבוראם‪.‬‬ ‫השישית‪ ,‬שכל אדם ההולך בעקביו של אברהם בין שהוא עוסק‬ ‫אברהם מלמד את הדורות לא רק מה לא לקחת‪ ,‬אלא מהו ערכו של‬ ‫במסחר‪ ,‬בין שהוא עומד בתפילה נדרש לשאול את עצמו‪ :‬האם מעשי‬ ‫חפץ בעולם שבו הכול שייך לבורא‪ .‬החוט והשרוך שנמנע מהם אינם‬ ‫גורמים שיאמרו ״אני העשרתי״‪ ,‬או שיאמרו ״ה' ברכו״? זהו המדד‬ ‫סמלים של דלות‪ ,‬אלא עדות לכך שאין דבר קטן שאיננו נוגע בשורש‬ ‫העליון של חיי אמונה‪.‬‬ ‫האמונה‪ .‬זהו היסוד של המחשבה היהודית‪ :‬הקב״ה איננו נוכח רק‬ ‫השביעית‪ ,‬שכל אדם חייב לדעת שמה שנראה קל וזניח חוט‪ ,‬שרוך‪,‬‬ ‫בקודש הקדשים‪ ,‬אלא גם בשרוך הנעל‪.‬‬ ‫דיבור קטן הוא לעיתים השער למלכות ה'‪ .‬כל שנעשה לשם שמים‪,‬‬ ‫במחשבת האמונה‪ ,‬מעשהו של אברהם הוא גילום מושלם של מה‬ ‫אפילו פרוטה אחת שלא נלקחה שלא כדין‪ ,‬מצטרפת לבניין נצחי‪.‬‬ ‫שנקרא בלשון חז״ל ״מלכות ה'״‪ .‬העולם כולו מלא כלים‪ ,‬מראות‪ ,‬ממון‪,‬‬ ‫השמינית‪ ,‬שבכל יום כשהאדם מתעטף בטלית וקושר תפילין‪ ,‬עליו‬ ‫חפצים אך הם אינם מטרה אלא שפה שבה הקב״ה מדבר עם האדם‪.‬‬ ‫לזכור שהן פרי אותה מידה של אברהם לא גאווה אלא ביטול‪ ,‬לא‬ ‫מי שמבין זאת‪ ,‬רואה בכל חוט ושרוך רמז לשורש הרוחני העליון‪ .‬לכן‬ ‫לקיחה אלא נתינה‪ .‬המצוות הללו מזכירות לו שהגוף שלו הוא כלי‬ ‫זכה אברהם לבניו במצוות שבהן הגוף עצמו נהפך לכלי גילוי השכינה‬ ‫לשכינה‪ ,‬ושכל חוט של בגדו ורצועה שעל זרועו הם ״קשר של אמונה״‪.‬‬ ‫בתפילין ובציצית‪.‬‬ ‫התשיעית‪ ,‬שכל חינוך לאמונה מתחיל מללמד את הילדים לא רק‬ ‫החוט של תכלת הוא מבט אל אינסוף‪ .‬הוא מרים את עיני האדם מן‬ ‫להתפלל אלא גם לוותר‪ .‬לדעת לומר ״זה לא שלי״‪ ,‬לדעת לחיות ביושר‪,‬‬ ‫הקרקע אל הרקיע‪ ,‬מן האני אל האין־סוף‪ .‬רצועת התפילין היא קשר;‬ ‫להבין שכבודו של אדם גדול מן הממון‪ .‬זו דרכו של זרע אברהם שלא‬ ‫קשר שבין שכל ויד‪ ,‬בין מחשבה ומעשה‪ ,‬בין שמים לארץ‪ .‬כך נבראת‬ ‫נמדדים במה שיש להם אלא במה שהם מוכנים למסור למען הטוב‪.‬‬ ‫מלכות ה' בלב האדם‪ :‬כשהוא קושר את עצמו אל מקורו‪ ,‬והופך את‬ ‫והעשירית‪ ,‬שבכל בוקר כשהאדם קושר את נעלו ייזכר באברהם‬ ‫החומר לגשר אל הרוח‪.‬‬ ‫שקשר את העולם לה'‪ .‬אפילו הקשר הקטן הזה‪ ,‬כשהוא נעשה בכוונה‬ ‫ובזה סוד גדול‪ :‬כשהאדם מתנהג בענווה כלפי ממונו‪ ,‬כשהוא יודע‬ ‫של סדר‪ ,‬צניעות וקדושה‪ ,‬הוא עדות חיה לכך שקדושת ישראל נולדה‬ ‫לומר ״לא״ לפיתוי של כבוד או רווח‪ ,‬הוא בעצם פועל פעולת אמונה‬ ‫מחוט ושרוך‪ ,‬משורש של אמונה פשוטה וגבוהה‪.‬‬ ‫של בריאה מחודשת‪ .‬הוא משיב את העולם אל ייעודו הראשון שהכול‬ ‫עיקר העניין‪ :‬כל סיפורו של אברהם אבינו בפרשת לך לך איננו רק מסע‬ ‫שלו יתברך‪ .‬זהו עומק לשון חז״ל ״בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד‬ ‫גיאוגרפי מחרן לכנען‪ ,‬אלא מסע פנימי של נשמה מן החומר אל הרוח‪,‬‬ ‫שרוך נעל״ בשכר שראה בכל חוט ושרוך מקום לגילוי ה'‪ ,‬ניתנו לו‬ ‫מן הלקיחה אל הנתינה‪ .‬כשאמר ״אם מחוט ועד שרוך נעל״‪ ,‬לא סירב‬ ‫מצוות שבהן מתגלה שמו בגוף ובמעשה‪.‬‬ ‫רק למתנה הוא בחר בדרך חיים של אמונה‪ ,‬שבה הקניין האמיתי הוא‬ ‫במעשהו של אברהם אבינו נולד יסוד מוסרי עליון ‪ -‬קדושת‬ ‫לא במה שיש‪ ,‬אלא במה שאינך מוכן לקחת שלא לשם שמים‪.‬‬ ‫ההימנעות‪ .‬בעולם שבו אדם נמדד במה שהוא קונה‪ ,‬בא אברהם ולימד‬ ‫העולם רואה בעשירות את הראיה לברכה‪ ,‬אך אברהם ראה באמונה‬ ‫שגדול הוא הנמדד במה שהוא יודע לוותר עליו‪ .‬לא הכמות בונה את‬ ‫את הראיה האמיתית לברכה‪ .‬הוא הרים את ידו אל ה'‪ ,‬לא אל מלך‬ ‫האדם אלא הכוונה שמאחוריה‪ ,‬לא הגודל של הממון אלא הגודל של‬ ‫סדום‪ ,‬ואמר לעולם‪ :‬אינני רוצה שתאמר ״אני העשרתי את אברהם״‪,‬‬ ‫הנשמה היודעת לומר ״די לי בבוראי״‪.‬‬ ‫אני רוצה שיאמרו ״ה' העשיר את עבדו״‪ .‬זו היתה הכרזת עצמאות‬ ‫חז״ל גילו לנו שהוויתור על חוט ושרוך נעל אינו פרט של צניעות‬ ‫רוחנית של האדם הראשון שקבע כי הכבוד שייך רק לריבונו של עולם‪.‬‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא ביטוי למלכות הפנימית של האדם‪ .‬מי שיודע לסגור את‬ ‫ומאז‪ ,‬כל אדם מזרעו נבחן באותו חוט ובאותו שרוך האם הוא מוכן‬ ‫ידו מפני מה שאינו שלו‪ ,‬פותח את לבו לשפע אלוקי‪ .‬מי שאומר ״לא״‬ ‫לוותר על חלקו הקטן למען שמו הגדול של ה'‪ .‬האם הוא יידע לראות‬ ‫לממון סדום ‪ -‬אומר ״כן״ למלכות שמים‪ .‬זוהי גבורת המוסר הגדולה‬ ‫בכל פעולה יומיומית הזדמנות לקדש את שמו‪ .‬לכן זכה אברהם שבניו‬ ‫ביותר‪ :‬היכולת לוותר לא מחולשה אלא מעוז של טהרה‪.‬‬ ‫יעטפו עצמם בציצית ויקשרו רצועות תפילין שני סמלים מוחשיים‬ ‫שרה אמנו‪ ,‬העומדת מאחוריו‪ ,‬מוסיפה לנו מימד של שתיקה וענווה‪.‬‬ ‫שבהם ניכר כבוד ה' בעולם‪.‬‬ ‫כל גדלותו של אברהם ניזונה ממידת ההבלגה וההסתפקות‪ .‬מה ששרה‬ ‫ובמעמקי הסוד‪ ,‬חוט התכלת הוא המשכו של אותו חוט שאברהם לא‬ ‫מלמדת בלב נעלם‪ ,‬אברהם מכריז בפה מלא ‪ -‬ואין זה אלא אותו שיעור‬ ‫נטל; הוא הקשר בין שמים לארץ‪ .‬ורצועת התפילין היא השרוך שנקשר‬ ‫מוסרי בשתי לשונות‪ :‬לדעת מתי לדבר ולומר ״לא״‪ ,‬ולדעת מתי‬ ‫לא בנעל‪ ,‬אלא בלב האדם‪ .‬החוט והשרוך‪ ,‬הצבע והרצועה כולם‬ ‫לשתוק ולקבל‪.‬‬ ‫נמשכים מאותו שורש של קדושה פשוטה‪ :‬לדעת לוותר כדי לקדש‪.‬‬ ‫מכאן נולדת תורת האדם העובד את ה'‪ :‬לחיות חיי פשטות‪ ,‬יושר‬ ‫כך הולך לו בן אברהם גם בדורנו בלבושו‪ ,‬במסחרו‪ ,‬בביתו קשור בקשר‬ ‫וענווה‪ ,‬ולהכיר כי כל רכוש‪ ,‬כבוד ויכולת אינם אלא פיקדון‪ .‬״מחוט‬ ‫של אמונה‪ ,‬עטוף בחוט של קדושה‪ ,‬נושא עליו את שם ה' בכל תנועה‪,‬‬ ‫ועד שרוך נעל״ איננו רק ביטוי לגודל פרישותו של אברהם‪ ,‬אלא‬ ‫בכל דיבור‪ ,‬בכל קנייה ומכירה‪ .‬כי כל עוד יש בעולם אדם אחד שזוכר‬ ‫לשיעור המוסר שבפשטות‪ .‬להלך בעולם כשליח של שמים‪ ,‬להשתמש‬ ‫שלא לקחת אפילו ״מחוט ועד שרוך נעל״ אם יש בזה שמץ חילול ה'‪,‬‬ ‫בעולם אך לא להיאחז בו‪.‬‬ ‫יש בעולם תקווה‪ ,‬יש אמונה‪ ,‬ויש המשך למורשתו של אב האומה‪.‬‬ ‫והנה עיקר הלקח המוסרי‪ :‬יש וצריך האדם למסור נפשו על אות קטנה‬ ‫ובשעה שאנו קושרים את הנעל בבוקר‪ ,‬מתעטפים בטלית‪ ,‬מניחים‬ ‫של זהותו‪ ,‬על ״ערקתא דמסאנא״‪ ,‬על מראה יהודי‪ ,‬על חוט של ציצית‬ ‫תפילין נזכור כי בכל חוט יש שמים‪ ,‬ובכל קשר יש נצח‪ .‬כי זה סודו של‬ ‫או על קשירת רצועה של תפילין‪ ,‬כי כל פרט קטן הוא עדות של אמונה‬ ‫אברהם‪ :‬להפוך את החולין לקודש‪ ,‬את הנעל לתפילין‪ ,‬ואת כל צעד‬ ‫בעולם‪ .‬וכל ויתור למען קידוש ה' נעשה אבן יסוד למלכות ה' העתידה‬ ‫בעולם למסע של אמונה‪ .‬וכל צעד כזה לוחש חרישית‪ :‬״אם מחוט ועד‬ ‫להתגלות‪ ,‬עד שיקוים ״על אדום אשליך נעלי״ ‪ -‬שהנעל‪ ,‬הסמל הפשוט‬ ‫שרוך נעל כבוד ה' יתראה״‪.‬‬ ‫של ההליכה‪ ,‬יהפוך לכלי של רוממות ה'‪.‬‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום‪ :‬האחת‪ ,‬שכל רגע של ויתור‬ ‫לשם שמים איננו הפסד אלא ניצחון רוחני‪ .‬כשאדם עומד מול פיתוי‬ ‫איזה היתר היה לאברהם להפיל עצמו לתוך כבשן האש הרי בן נח אסור למסור עצמו?‬ ‫מתחילה הדרך של עם ישראל עם שנולד מן היכולת להישרף על‬ ‫אש בוערת בכבשן‪ ,‬אלפי אנשים צופים‪ ,‬ונמרוד‬ ‫האמת‪.‬‬ ‫המלך מחרף ומגדף את אלוקי אברהם‪ .‬כל‬ ‫בגמרא במסכת סנהדרין (דף עד ע״ב) נאמר היסוד לכל סוגיית מסירות‬ ‫ההמון מריע לעבודה זרה‪ ,‬ורק אדם אחד עומד‪,‬‬ ‫הנפש‪ :‬״שלוש עבירות נאמר בהן יהרג ואל יעבור עבודה זרה‪ ,‬גילוי‬ ‫יחיד מול כל העולם‪ ,‬ואומר בקול פשוט ונוקב‪:‬‬ ‫עריות ושפיכות דמים״‪ .‬והוסיפה שם הגמרא‪ ,‬שבשאר המצוות‪ ,‬אם‬ ‫״אין עוד מלבדו״‪ .‬באותו רגע מושלך אברהם אל‬ ‫אומרים לו לעבור ואל ייהרג יעבור ואל ייהרג‪ ,‬אלא אם כן הדבר נעשה‬ ‫תוך כבשן האש והאש איננה שורפת‪ .‬העולם‬ ‫בפרהסיא‪ ,‬אזי אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור‪ .‬וכלל זה נקבע‬ ‫כולו משתנה‪ .‬אך השאלה נותרת‪ :‬מי התיר לו?‬ ‫להלכה ונפסק ברמב״ם (הלכות יסודי התורה פרק ה)‪.‬‬ ‫שהרי אברהם היה אז בן נח‪ ,‬קודם מתן תורה‪,‬‬ ‫והנה‪ ,‬אברהם אבינו הרי היה בן נח‪ ,‬והדין של ״יהרג ואל יעבור״ נאמר‬ ‫טרם שנצטוו ישראל על קידוש השם‪ ,‬והלוא‬ ‫על ישראל‪ ,‬לא על בני נח‪ .‬ולכאורה‪ ,‬בן נח אינו רשאי למסור את נפשו‬ ‫(סנהדרין עד ע״ב)‪ :‬״שלוש עבירות נאמר בהן‬ ‫חכמים‬ ‫אמרו‬ ‫אפילו על איסור עבודה זרה‪ ,‬שהרי נאמר (בראשית ט ה)‪ :‬״ואך את‬ ‫יהרג ואל יעבור עבודה זרה‪ ,‬גילוי עריות ושפיכות דמים״‪ .‬אך דין זה‬ ‫דמכם לנפשותיכם אדרוש״‪ ,‬ובגמרא (שם דף נז ע״ב) דורשים חז״ל‬ ‫שייך לישראל‪ ,‬לא לבני נח‪ .‬ויתרה מזו התורה עצמה הזהירה (בראשית‬ ‫שהפסוק בא לאסור על בן נח לשפוך את דמו אפילו לעצמו‪ ,‬והרי זו‬ ‫ט ה)‪ :‬״ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש״‪ ,‬ומבואר בגמרא (שם) שבן‬ ‫חבלה בעצמו‪ ,‬ועבירה היא עליו‪.‬‬ ‫נח אסור לו להמית את עצמו‪ ,‬ואפילו להציל אחרים כי חייו אינם שלו‪.‬‬ ‫ובמסכת בבא קמא (דף צא ע״ב) מבואר כי ״חובל בעצמו אסור״‪ ,‬וכל‬ ‫ואם כן‪ ,‬איך התיר לעצמו אברהם אבינו ליפול לתוך האש? וכי היה‬ ‫שכן בן נח שנצטווה על שפיכות דמים‪ ,‬בכלל זה גם דמו של עצמו‪.‬‬ ‫רשאי להפקיר את נפשו כשאין עליו ציווי למסור את חייו? האם‬ ‫נמצא שאברהם‪ ,‬לכאורה‪ ,‬עבר על דבר ה'‪.‬‬ ‫מסירות נפשו היא מצווה עליונה או עבירה חמורה? האם היה כאן‬ ‫ואולם כבר העירו התוספות במסכת סנהדרין (דף עד ע״ב ד״ה שבע)‪,‬‬ ‫מעשה של חסידות עליונה או שמא חטא נורא של חובל בעצמו?‬ ‫שהעיקר בשלוש עבירות הללו איננו רק ציווי הלכתי אלא שורש רוחני‪,‬‬ ‫הפרשת דרכים (דרך האתרים דרוש שני בשם המהרי״ט) מעורר שאלה‬ ‫והיינו שאפילו אלמלא נצטווה‪ ,‬מצד עצם מהותן של העבירות הללו‬ ‫נוקבת זו‪ ,‬ומוסיף שאם כן ראוי היה שייענש‪ .‬ואכן כתב שם שהמדרש‬ ‫נוגע הדבר בכבוד שמים‪ ,‬ובמקום חילול ה' גדול חייב אדם לקדש את‬ ‫(בראשית רבה סג ב) רומז ש״בזכות יעקב ניצול אברהם״‪ ,‬משום שעל‬ ‫שמו‪ .‬נמצא כי אף קודם מתן תורה‪ ,‬מי שנשמתו דבקה בהכרת ה' רשאי‬ ‫פי הדין לא היה אמור להינצל‪ ,‬כי מסר את עצמו שלא כדין‪ .‬ומאידך‪,‬‬ ‫למסור נפשו‪.‬‬ ‫האגרה דכלה (פרשת נח) תמה‪ :‬וכי אפשר לומר על אברהם אוהבו של‬ ‫במדרש רבה (בראשית לח יג) נאמר‪ :‬״אברהם שבר את הצלמים‬ ‫הקב״ה‪ ,‬אשר התורה מעידה עליו ״אברהם אוהבי״ (ישעיה מא ח)‪,‬‬ ‫והשליכוהו לכבשן האש‪ ,‬וניצל בזכות יעקב״‪ .‬וביארו שם חז״ל כי‬ ‫שעשה שלא כדין? ועוד‪ ,‬הרי חז״ל מנו את מסירות נפשו באור כשדים‬ ‫אילולא זכות יעקב‪ ,‬לא היה ניצל‪ ,‬משום שדין בן נח אינו למסור את‬ ‫בכלל עשרת הניסיונות‪ ,‬וכי נסיון של עבירה יקרא נסיון?!‬ ‫עצמו למיתה‪ .‬זהו יסוד דברי הפרשת דרכים בשם המהרי״ט שמצד‬ ‫הרי לפנינו סתירה עצומה‪ :‬מצד הדין אסור לבן נח למסור את נפשו‪,‬‬ ‫הדין‪ ,‬אברהם עשה שלא כראוי‪ ,‬אלא שניצל בזכות העתיד‪ ,‬בזכות הזרע‬ ‫ומצד האמת כל יסוד האמונה של עם ישראל נולד מאותו מעשה‬ ‫שייצא ממנו‪.‬‬ ‫עצמו! מה טיבו של המעשה הזה? מה ההיתר שמצא אברהם למסור‬ ‫ומאידך‪ ,‬במדרש תנחומא (פרשת נח סימן ג) נאמר‪ :‬״אמר נמרוד‬ ‫את נפשו? ומהו היסוד הרוחני שהפך עבירה אפשרית למעשה קדושה‬ ‫לאברהם‪ :‬נשתחווה לאש‪ .‬אמר לו אברהם‪ :‬נשתחווה למים שכבים את‬ ‫שאין דומה לו בתולדות העולם?‬ ‫האש‪ .‬אמר לו‪ :‬נשתחווה למעבים‪ .‬אמר לו‪ :‬נשתחווה לרוח שנושאת‬ ‫הפסוק הנוגע למעשה זה הוא דבר ה' לאברהם אחרי ברית בין‬ ‫את העננים‪ .‬אמר לו נמרוד‪ :‬נשתחווה לאדם שנושא את הרוח‪ .‬אמר לו‬ ‫הבתרים‪ :‬״ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את‬ ‫אברהם‪ :‬אתה משתחווה לי אם כן‪ ,‬נשתחווה לה' בורא הכל‪ .‬מיד‬ ‫הארץ הזאת לרשתה״ (בראשית טו ז)‪ .‬פסוק זה‪ ,‬שבפשטו בא להזכיר‬ ‫השליכוהו לכבשן ונעשה לו נס״‪ .‬הרי שמעשה אברהם לא נבע מחובה‬ ‫לאברהם את חסדי ה'‪ ,‬הוא המקור היחיד שבו נזכרת בפרשתנו יציאתו‬ ‫הלכתית אלא מתשוקה לאמת לא יכל עוד לשתוק לנוכח עיוות העולם‪.‬‬ ‫מאור כשדים‪ ,‬ושם נרמז כל סוד הנס שבאש‪.‬‬ ‫עוד מבואר בגמרא במסכת נזיר (דף כג ע״ב)‪ :‬״גדולה עבירה לשמה‬ ‫רש״י (שם) כתב‪ :‬״אשר הוצאתיך מאור כשדים כבשן האש של נמרוד‪,‬‬ ‫ממצוה שלא לשמה״‪ .‬ומביאה שם הגמרא את יעל אשת חבר הקיני‪,‬‬ ‫שנעשה לך נס באור כשדים״‪ .‬כלומר‪ ,‬הפסוק איננו רק תיאור גאוגרפי‬ ‫שהרגה את סיסרא בדרך של עבירה‪ ,‬כדי לקדש שם שמים‪ .‬מכאן‬ ‫של יציאה מעיר בשם 'אור כשדים'‪ ,‬אלא הודיה על נס גלוי הצלה מתוך‬ ‫היסוד לדברי האגרה דכלה‪ ,‬שאברהם אבינו ידע כי מעשהו איננו‬ ‫כבשן האש‪ .‬וכך גם תרגום אונקלוס מתרגם‪ :‬״אנא ה' דאפקטיתך מן‬ ‫כתורה‪ ,‬אך אהבתו לה' בערה בו בעוצמה כזו עד שלא יכל שלא לקדש‬ ‫כוּר נורא דכשדאי״‪ ,‬הדגש הוא על האש‪ ,‬על הנס‪ ,‬על מעשה המסירות‪.‬‬ ‫שמו בעולם‪.‬‬ ‫הרמב״ן (שם) כתב כי הוצאתו מאור כשדים היתה ראשית כל ניסיו של‬ ‫אם כן‪ ,‬בגדר הגמרא נמצא יסוד כפול‪ :‬מצד הדין בן נח איננו מצווה‬ ‫אברהם‪ ,‬והקב״ה הזכיר לו חסד זה כאומר‪ :‬אני ה' שהצלתיך מן האש‪,‬‬ ‫להיהרג על קידוש השם‪ ,‬ואדרבה‪ ,‬יש בו משום איסור חובל בעצמו;‬ ‫שאם לא כן לא היית כאן לעמוד בברית‪ .‬משמע מדבריו שהמעשה הזה‬ ‫אך מצד עומק הרצון האלוקי מי שנשמתו כבר עלתה למדרגת דבקות‬ ‫הוא יסוד כל הקשר שבין הקב״ה לאברהם‪ ,‬מעין ברית אש ראשונה‬ ‫בה'‪ ,‬נמשך אליו מעצמו למסירות הנפש‪ .‬לא דין מחייבו‪ ,‬אלא אהבה‬ ‫שקדמה לברית בין הבתרים‪.‬‬ ‫מוליכתו‪.‬‬ ‫הספורנו (שם) כתב‪ :‬״הוצאתיך מאור כשדים מן הניסיון הקשה אשר‬ ‫מכאן שהמעשה של אברהם אינו כפוף להלכה של ״יהרג ואל יעבור״‪,‬‬ ‫נסיתיך‪ ,‬ששם הוכחת את אהבתך לאלוקים אמיתית בלי שום תועלת‬ ‫אלא נובע ממדרגה קודמת מדרגת ״עבירה לשמה״‪ ,‬שהקב״ה חפץ בה‬ ‫גופנית״‪ .‬לפי דבריו‪ ,‬מעשה אברהם לא היה רק מעשה של גבורה אלא‬ ‫כשהיא נעשית באמת‪ .‬ומכאן נובעת מחלוקת הפוסקים אם בן נח רשאי‬ ‫של טוהר כוונה מוחלט‪ ,‬אהבה שאין לה מניע‪.‬‬ ‫למסור נפשו‪ ,‬או שמא רק מי שעלה למדרגת נביא ואוהב כמותו‪.‬‬ ‫רבנו בחיי (שם) כותב‪ :‬״הוצאתיך מאור כשדים להודיעך כי מי שברא‬ ‫המהרי״ט‪ ,‬כפי שהביאו הפרשת דרכים (דרך האתרים דרוש שני)‪ ,‬כתב‬ ‫אותך הוא אשר הוציאך מן האש‪ ,‬כדי שתדע כי כל אשר יקרה אותך‬ ‫להדיא כי לפי הדין לא היה לאברהם רשות למסור את עצמו למיתה‪,‬‬ ‫הכל בהשגחתי‪ ,‬ולכן תבטח בי גם בענייני ארץ ישראל״‪ .‬לפי דבריו‪ ,‬הנס‬ ‫כיון שעדיין לא נצטווה על קידוש השם‪ .‬הוא היה בן נח‪ ,‬ובני נח‬ ‫של אור כשדים היה ההוכחה לאברהם שאפשר להשליך את עצמו על‬ ‫אסורים בחבלה עצמית‪ ,‬והרי נאמר ״ואך את דמכם לנפשותיכם‬ ‫ה' בכל מצב זהו חותם האמונה שנחתם עליו מאז‪.‬‬ ‫אדרוש״ (בראשית ט ה)‪ .‬נמצא כי מסירות נפשו של אברהם היתה‪,‬‬ ‫האבן עזרא בפרושו (שם) מוסיף‪ :‬״הוצאתיך מאור כשדים מן המקום‬ ‫להלכה‪ ,‬מעשה שאין לו היתר‪ .‬אולם מוסיף המהרי״ט‪ ,‬שמה שזכה‬ ‫אשר יצאת משם‪ ,‬כי שם היה בית אביך עובדי פסילים‪ ,‬והוצאתיך‬ ‫להינצל‪ ,‬היה בזכות יעקב אבינו‪ ,‬כמאמר חז״ל בבראשית רבה (סג ב)‪:‬‬ ‫מתוכם״‪ .‬לפי דבריו אין מדובר בנס גופני אלא ביציאה רוחנית הינתקות‬ ‫״בשביל יעקב ניצול אברהם״‪ .‬כיון שבזכות העתיד‪ ,‬בזכות העם שעתיד‬ ‫מאש הע״ז‪ ,‬אש הרוח‪ ,‬לאו דווקא כבשן פיזי‪ .‬אולם גם לפי פירושו‪,‬‬ ‫להיבנות ממנו‪ ,‬מחל לו הקב״ה על חטאו זה והפך את המעשה ליסוד‬ ‫היציאה עצמה היא מסירות נפש רוחנית עזיבת כל העולם הישן‪.‬‬ ‫קידוש שמו בעולם‪.‬‬ ‫האור החיים הקדוש (שם) רואה בפסוק זה שורש הקידוש השם‪ :‬״אשר‬ ‫הפרשת דרכים עצמו מאריך לבאר שיסוד איסור בן נח למסור עצמו‬ ‫הוצאתיך מאור כשדים רמז לאהבה הנשרפת בלב אברהם‪ ,‬כי נשרף‬ ‫למיתה נובע מכך שחייו נחשבים פיקדון מאת הבורא‪ ,‬וכל פגיעה בהם‬ ‫באש האמונה עד שנעשה כולו שלהבת י‪-‬ה״‪ .‬כלומר‪ ,‬גם אם היה איסור‪,‬‬ ‫היא חילול שמו יתברך‪ ,‬אולם אברהם אבינו ראה לנגד עיניו דור שלם‬ ‫אהבתו של אברהם אל הבורא בערה עד שכל דיני העולם נמסו מול‬ ‫שטובע בעבודה זרה‪ ,‬והבין שדווקא קידוש שמו בפרהסיא יתקן את‬ ‫להבת הקודש‪.‬‬ ‫העולם‪ .‬ולפיכך עשה מעשה של מסירות נפש‪ ,‬אף על פי שמן הדין אין‬ ‫נמצא לפי כל המפרשים שהפסוק איננו רק זיכרון לנס‪ ,‬אלא חתימה‬ ‫זה מותר‪ ,‬וניצל רק בזכות האמת הפנימית שבמעשהו‪.‬‬ ‫על ברית האמונה שבין האדם לבוראו‪ .‬הקב״ה אומר לאברהם‪ :‬אני הוא‬ ‫שגאלתי אותך מן האש אש פיזית‪ ,‬אש רוחנית‪ ,‬אש של ניסיון‪ .‬ומשם‬ ‫שהאהבה עצמה היא הציווי הפנימי‪ .‬הוא מוסיף שהאדם הראשון חטא‬ ‫אולם החמדת שלמה (או״ח סימן לח) חולק על‬ ‫בכך ששמע לקול נחש ולא לקול ה'‪ ,‬ואברהם תיקן זאת בכך ששמע‬ ‫המהרי״ט‪ ,‬וסובר שבן נח רשאי למסור נפשו על‬ ‫רק לקול האמונה שבליבו‪ ,‬גם אם לא נשמעה עדיין מפי הקב״ה‬ ‫קידוש ה'‪ .‬הוא מביא ראיה מן המדרש רבה‬ ‫בפירוש‪.‬‬ ‫בפרשת נח‪ ,‬שדרשו חז״ל‪ :‬״ואך את דמכם‬ ‫מרן הרב קוק זצ״ל באורות הקודש (חלק ג‪ ,‬עמ' רכו) כותב‪ :‬״לפעמים‬ ‫לנפשותיכם אדרוש יכול כחנניה מישאל‬ ‫יופיע באדם אור עליון שאין הדעת סובלתו‪ ,‬והוא עושה מעשה‬ ‫ועזריה‪ ,‬תלמוד לומר ואך״‪ .‬כלומר‪ ,‬רק במקרים‬ ‫שמעבר לשיעור ההלכה‪ .‬והנהגה זו‪ ,‬כשהיא באה מנשמה כללית‬ ‫מסוימים נאסר על בן נח למסור את עצמו‪ ,‬אבל‬ ‫טהורה‪ ,‬מוסיפה קדושה לעולם כולו״‪ .‬לפי דבריו‪ ,‬מעשהו של אברהם‬ ‫אם הוא עושה כן כדי לקדש את שמו של מקום‪,‬‬ ‫היה ״התגלות נשמה כללית״‪ ,‬לא פרטית‪ .‬ההלכה ניתנת ליחיד‪ ,‬אבל‬ ‫מותר לו‪ .‬נמצא שלדעתו‪ ,‬אברהם עשה כדין‪,‬‬ ‫אברהם כבר נשמת ישראל כולה‪ ,‬ולכן פעל לפי אור אחר ‪ -‬אור של‬ ‫ומעשהו היה מצוה גמורה‪ ,‬רק שלא נצטווה‬ ‫כלל‪ ,‬לא של פרט‪.‬‬ ‫עליה במפורש‪ ,‬אלא עשה כן מדעת עצמו מתוך‬ ‫הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ״ל‪ ,‬כפי שהובא בשיחות תלמידיו‬ ‫אהבת ה'‪.‬‬ ‫(דעת שלמה‪ ,‬פרשת לך לך)‪ ,‬אמר‪ :‬״אין שייך לדון את אברהם לפי מדת‬ ‫וכן כתב המשך חכמה (פרשת וזאת הברכה ד״ה ויבכו)‪ :‬שאף על פי‬ ‫בן נח‪ ,‬כי בשעה שעמד מול הכבשן כבר היה ישראל‪ .‬נשמת ישראל‬ ‫שבן נח איננו מצווה למסור נפשו על מצוה‪ ,‬מכל מקום מותר לו‬ ‫נולדה באש‪ ,‬ושם נקבעה היכולת של כל יהודי למסור נפשו על קידוש‬ ‫להיהרג לשם שמים‪ ,‬ואיננו נחשב חובל בעצמו‪ .‬הוא מבאר שהפסוק‬ ‫ה'״‪ .‬כלומר‪ ,‬מעשהו של אברהם איננו חריגה מהדין‪ ,‬אלא יצירת הדין‪.‬‬ ‫״ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש״ עוסק במי שממית את עצמו מתוך‬ ‫הוא ייסד במעשהו את מצות קידוש השם העתידה‪.‬‬ ‫יאוש או סבל‪ ,‬אך לא במי שמוסר עצמו למיתה מתוך קידוש השם‪ .‬לכן‬ ‫והגאון רבי משה שפירא זצ״ל היה רגיל לומר (כפי שהובא בליקוטי‬ ‫אברהם אבינו‪ ,‬שעשה כן לשם שמים‪ ,‬לא עבר עבירה כלל‪.‬‬ ‫שיעוריו על בראשית)‪ :‬״באותה שעה באור כשדים‪ ,‬נשמעת לראשונה‬ ‫המנחת חינוך (מצוה רצו ס״ק כט) סובר להיפך‪ ,‬כדעת המהרי״ט‪,‬‬ ‫צעקת הנשמה היהודית שאי אפשר לחיות בלי אמת״‪ .‬מסירות הנפש‬ ‫שאפילו אם בן נח רוצה למסור את עצמו‪ ,‬אסור לו‪ ,‬כי אינו מצווה על‬ ‫של אברהם איננה ויתור על החיים‪ ,‬אלא הצהרה שהחיים האמיתיים‬ ‫קידוש השם‪ ,‬ומעשה כזה נחשב שפיכות דמים ממש‪ .‬לפיכך היה‬ ‫הם דבקות בבורא‪ ,‬וכל חיים בלעדיה ‪ -‬אינם חיים‪.‬‬ ‫מעשהו של אברהם מחוץ למסגרת ההיתר‪ ,‬ואך ורק מצד חסד ה' עמו‬ ‫נמצא אפוא שכל גדולי האחרונים מתאחדים בדבר אחד‪ :‬מעשהו של‬ ‫נחשב הדבר לנסיון ולא לעבירה‪.‬‬ ‫אברהם איננו ״מעבר להלכה״ במובן של הפרת הדין‪ ,‬אלא מעבר‬ ‫ומאידך גיסא‪ ,‬האגרה דכלה (פרשת נח) חולק על כולם‪ ,‬וכותב בלשון‬ ‫לגבולות העולם‪ .‬הוא המפגש הראשון בין דין לרצון‪ ,‬בין שכל לאש‪,‬‬ ‫מרוממת שאין לשפוט את מעשהו של אברהם בכלים של הלכה רגילה‪.‬‬ ‫שבו נוצר העם שיכול להישרף כדי להאיר‪.‬‬ ‫הוא כותב‪ :‬״הדבר הזה אי אפשר שיתבאר בתורה‪ ,‬כי הוא לפי המקום‬ ‫נפקא מינות רבות ונוקבות צומחות מן הסוגיה הזאת‪ ,‬וכל אחת מהן‬ ‫והזמן וכפי אהבת הנפש לרצון השי״ת״‪ .‬כלומר‪ ,‬יש רגעים נדירים‬ ‫נוגעת לא רק לשאלת ההיתר ההלכתי אלא גם לתשתית הרוחנית של‬ ‫שבהם אהבת ה' בוערת באדם עד שאין דין בעולם שיכול לעצור אותה‪,‬‬ ‫חיי האדם המאמין‪.‬‬ ‫ומעשהו נחשב ל״עבירה לשמה״‪ .‬כמו שיעל אשת חבר הקיני עשתה‬ ‫ראשית‪ ,‬נפקא מינה הלכתית־מעשית‪ :‬האם בן נח רשאי כיום למסור‬ ‫עבירה לשמה‪ ,‬כך גם אברהם מסר נפשו באהבה שאין לה שיעור‪ ,‬מתוך‬ ‫נפשו על קידוש השם או על אמונה‪ .‬לדעת המהרי״ט והמנחת חינוך‬ ‫דבקות שאין לה גבול‪ .‬והקב״ה‪ ,‬היודע מחשבות לב‪ ,‬קיבל את מעשהו‬ ‫אסור‪ ,‬משום שאינו מצווה‪ ,‬והרי הוא חובל בעצמו‪ .‬אך לדעת החמדת‬ ‫כריח ניחוח‪.‬‬ ‫שלמה והמשך חכמה מותר ואף רצוי‪ ,‬כאשר הוא עושה כן לשם שמים‪.‬‬ ‫על דרך זו כתב גם הפרדס יוסף בפרשת השבוע‪ ,‬בשם החיד״א‪,‬‬ ‫מכאן נלמד‪ ,‬שלפי הדעות המתירות‪ ,‬גם אדם שאיננו מצווה על קידוש‬ ‫שאברהם לא נצטווה למסור נפשו‪ ,‬אבל מאחר שראה שכל העולם‬ ‫השם‪ ,‬אם ליבו דבק באמת ואהבתו לבורא בוערת‪ ,‬רשאי ואף נעלה הוא‬ ‫עובד עבודה זרה‪ ,‬וכל תקוות האמונה תלויה בו‪ ,‬עשה מעשה מדעתו‬ ‫למסור עצמו על אמונתו‪.‬‬ ‫לשם שמים‪ ,‬ולכן לא נענש אלא נתקדש‪.‬‬ ‫שנית‪ ,‬נפקא מינה רעיונית‪ :‬האם כל מעשה של אדם מתוך התלהבות‬ ‫הרי לפנינו שלוש שיטות עיקריות‪ :‬לדעת המהרי״ט והמנחת חינוך‬ ‫דתית‪ ,‬שאיננו נובע מציווי הלכתי‪ ,‬נחשב עבירה לשמה או מעלה‬ ‫מעשהו של אברהם היה אסור‪ ,‬אך נסלח וניצל בזכות העתיד‪ .‬לדעת‬ ‫רוחנית‪ .‬יש ללמוד מן האגרה דכלה שאין הדין מתיר לאדם להמציא‬ ‫החמדת שלמה והמשך חכמה מותר לבן נח למסור נפשו על קידוש‬ ‫לעצמו מסירות נפש‪ ,‬אלא רק כאשר הדבר נובע מאהבת ה' טהורה‬ ‫השם‪ ,‬ואדרבה‪ ,‬זו מדרגה גדולה‪ .‬ולדעת האגרה דכלה אין כאן דין כלל‪,‬‬ ‫באמת‪ ,‬ברגע של השראה אלוקית עליונה‪ .‬לפיכך‪ ,‬לא כל התרגשות‬ ‫אלא אהבה אלוקית שאין לה שיעור‪ ,‬״עבירה לשמה״ של אדם שהגיע‬ ‫דתית או הקרבה רגשית נחשבת קדושה‪ ,‬אלא רק זו הנובעת מאמת‬ ‫למדרגת דבקות שאין בה חשבון‪.‬‬ ‫פנימית עמוקה שאין בה שום פניה עצמית‪.‬‬ ‫בין כל הדברים האלה מתנוצץ אור אחד ברור‪ :‬אברהם איננו נמדד כאן‬ ‫שלישית‪ ,‬נפקא מינה מוסרית‪ :‬האם ראוי לאדם להסתכן או לוותר על‬ ‫על פי הלכה בלבד‪ ,‬אלא על פי עומק נשמתו‪ .‬הוא היה הראשון שאמר‬ ‫חייו בעבור ערך מוסרי גם כשאין עליו חובה‪ .‬מעשהו של אברהם‬ ‫״אין עוד מלבדו״‪ ,‬ובאותו רגע הפך את עצמו לכלי של קידוש ה'‪ ,‬אף‬ ‫מלמד שיש מצבים שבהם האמת שווה יותר מן החיים‪ ,‬אך אין זה לכל‬ ‫אם מבחוץ נראה כמי שמוסר את עצמו לשווא‪.‬‬ ‫אדם אלא לצדיקים שנפשם מאירה באמת‪ .‬כל אדם צריך לבדוק אם‬ ‫הגאון רבי יעקב קמינצקי בספרו אמת ליעקב (בראשית יא כח) כותב‬ ‫מעשיו לשם שמים או לשם עצמו‪.‬‬ ‫כי מסירות הנפש של אברהם איננה נובעת מדין אלא ממדרגת הנפש‬ ‫רביעית‪ ,‬נפקא מינה תורנית‪ :‬מעשה אברהם נעשה יסוד להלכות‬ ‫שנקראת ״אהבת ה' הטבעית״‪ .‬הוא מבאר כי בעוד שהציווי ההלכתי‬ ‫קידוש השם בישראל‪ .‬לפיכך‪ ,‬כל יהודי המסור נפשו על אמונתו‬ ‫על קידוש ה' נובע מ״יראה״ ‪ -‬שלא לחלל את שמו‪ ,‬הרי מעשהו של‬ ‫ממשיך את אותה להבה‪ .‬גם אם בן נח קודם לא היה רשאי‪ ,‬הרי ברגע‬ ‫אברהם נבע מאהבה בוערת שאינה נזקקת לציווי‪ .‬זהו מדרגתו של מי‬ ‫שעמד אברהם באש‪ ,‬נוצר כלל חדש בעולם שמותר ואף חובה למסור‬ ‫שאינו מציית מתוך חובה‪ ,‬אלא מתוך דבקות של כל הנשמה‪ .‬ולפיכך‪,‬‬ ‫נפש על אמונה‪ .‬כך נולדה מצות קידוש השם‪ ,‬לא מן הציווי אלא מן‬ ‫מעשהו איננו עבירה כלל‪ ,‬אלא גילוי של טבע הנשמה האלוקית‬ ‫המעשה‪.‬‬ ‫כשהיא שבה אל מקורה‪.‬‬ ‫חמישית‪ ,‬נפקא מינה אמונית‪ :‬אברהם גילה שגבול החיים איננו נקבע‬ ‫הגאון רבי אליהו דסלר זצ״ל במכתב מאליהו (חלק א‪ ,‬מאמר האהבה)‬ ‫על ידי הגוף אלא על ידי האמת‪ .‬מי שחי רק כדי לחיות אינו באמת חי‪.‬‬ ‫כתב‪ :‬״יש דרגה שבה אין האדם מוסר נפשו מפני שההלכה אומרת כן‪,‬‬ ‫ומי שמוכן למות למען אמונתו מגלה את שורש החיים עצמם‪ .‬לכן‬ ‫אלא מפני שאינו יכול אחרת‪ .‬אהבה זו‪ ,‬שאין בה שיקול של מצוה או‬ ‫מעשהו של אברהם הוא לא ויתור על החיים אלא גילוי משמעותם‪.‬‬ ‫איסור‪ ,‬היא עצם מהותה של קדושת אברהם״‪ .‬לפי דבריו‪ ,‬מסירות‬ ‫שישית‪ ,‬נפקא מינה לדורות‪ :‬בכל דור ודור עומדים יהודים מול אש‬ ‫נפשו של אברהם היתה ביטוי לאהבה מוחלטת עד כדי ביטול היש‪,‬‬ ‫אחרת אש של כפירה‪ ,‬של פיתוי‪ ,‬של תאוות העולם‪ .‬ומעשה אברהם‬ ‫וכשהיש מתבטל ‪ -‬אין שייך בו עוד דין של חובל בעצמו‪ ,‬כי הוא כולו‬ ‫מלמד שכל אש אפשר לעמוד מולה אם בלב בוערת אמונה אמיתית‪.‬‬ ‫שלוֹ ה'‪.‬‬ ‫שביעית‪ ,‬נפקא מינה בהנהגת הצדיקים‪ :‬למדנו מדברי הרב קוק והרב‬ ‫הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל בשיחות מוסר (מאמר אור כשדים)‬ ‫דסלר שיש רגעים שבהם ההלכה והאהבה נפגשות מעבר לגבול השכל‬ ‫כתב‪ :‬״אברהם לא מסר את נפשו‪ ,‬אלא מסר את עצמו‪ .‬כי מסירות נפש‬ ‫האנושי‪ .‬אבל רק מי שברור לו שהדבר נובע מאור עליון ולא מתשוקה‬ ‫משמעה שיש לי נפש שאני מוסר‪ ,‬אבל אברהם כבר לא ראה את עצמו‬ ‫עצמית רשאי לנהוג כך‪.‬‬ ‫כנפרד‪ .‬כל כולו היה קידוש ה'״‪ .‬בזה הוא מגדיר מחדש את המושג‬ ‫ושמינית‪ ,‬נפקא מינה מעשית בימינו‪ :‬כל מעשה של קידוש השם גם‬ ‫מסירות נפש ‪ -‬לא פעולה חד־פעמית של גבורה אלא זהות קיומית של‬ ‫אם אינו כרוך במוות נמדד לפי אותה מידה של אברהם‪ .‬לעמוד מול‬ ‫אדם שכל כולו קודש‪.‬‬ ‫לעג‪ ,‬מול ניסיון‪ ,‬מול פיתוי‪ ,‬ולומר‪ :‬אינני נכנע‪ .‬זו אותה אש‪ ,‬אלא שהיא‬ ‫הגאון רבי צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק (פרשת לך לך אות יג) כותב‬ ‫בוערת היום בלבבות ולא בכבשנים‪.‬‬ ‫כי מעשהו של אברהם באור כשדים היה ״שורש קדושת ישראל״‪ ,‬שכן‬ ‫ממנו נולדה האפשרות למסור נפש גם כשאין ציווי‪ ,‬כי הוא גילה‬ ‫והנה סוד עמוק נרמז כאן‪ :‬בן נח‪ ,‬על פי דין‪,‬‬ ‫ומכאן נולדת ההכרה הגדולה‪ :‬אברהם לא רק ניצל מן האש‪ ,‬אלא הצית‬ ‫אינו מצווה על קידוש השם‪ ,‬אך באברהם כבר‬ ‫אש אחרת בעולם אש הקידוש‪ ,‬אש המסירות‪ ,‬אש הנצח של האמונה‪.‬‬ ‫מתגלה נשמת ישראל נשמה שנמשכת אחר‬ ‫בהרחבה הרעיונית מתגלה שהמעשה של אברהם אבינו באור כשדים‬ ‫האלוקות לא מחמת ציווי‪ ,‬אלא מחמת טבע‬ ‫איננו רק גבורה של רגע‪ ,‬אלא בריאת מהות חדשה בעולם מהות‬ ‫פנימי‪ .‬היא נמשכת אל האור כשלהבת אל‬ ‫המסירות‪ .‬עד אותו יום‪ ,‬האנושות חיה בתפיסה שבה ערך החיים עומד‬ ‫הנר‪ ,‬מפני שהיא חלק ממנו‪ .‬לכן מסירות‬ ‫מעל הכול‪ .‬מאז אותו יום‪ ,‬נולדה תובנה חדשה‪ :‬יש אמת גדולה מהחיים‬ ‫הנפש של אברהם איננה נגד הדין‪ ,‬אלא‬ ‫עצמם‪.‬‬ ‫תחילת דין חדש דין הנשמה היהודית‪.‬‬ ‫אברהם אינו פועל מתוך יצר הרס עצמי‪ ,‬אלא מתוך אהבה שאין לה‬ ‫המדרש מלמד שאברהם נולד תחת מזל צדק‬ ‫שיעור‪ .‬האש שבחוץ איננה אלא בבואה של האש שבפנים‪ .‬אותה אש‬ ‫(בראשית רבה מד י)‪ ,‬וכשאמר לו ה' ״צא מאצטגנינות שלך״‪ ,‬הכוונה‬ ‫רוחנית שבערה בלבו אהבה עזה כלות הנפש לבורא עולם היא ששרפה‬ ‫היתה לצאת ממערכת הסדרים של העולם‪ .‬הוא חדל לחיות לפי חוקים‬ ‫את כל החשבונות‪ ,‬את הפחדים‪ ,‬את ההיגיון האנושי‪ .‬באותו רגע לא‬ ‫של טבע‪ ,‬חשבון ותועלת‪ ,‬ונכנס לעולם של אמונה‪ ,‬שבו אין שאלה ״מה‬ ‫היה ״אברהם שנמסר״‪ ,‬אלא ״אברהם שנמס״ בתוך אורו של בוראו‪.‬‬ ‫ארוויח״‪ ,‬אלא ״מה אמת״‪ .‬זהו יסוד האומה הישראלית‪ :‬עם שאיננו‬ ‫וזו מהותה של האמונה האמיתית‪ .‬האמונה איננה רק אמירה שכלית‬ ‫נמדד לפי מה שיש לו‪ ,‬אלא לפי מה שהוא מוכן לוותר עליו למען שמו‬ ‫״אני מאמין שיש בורא לעולם״‪ ,‬אלא דבקות חיה‪ ,‬התלהבות‪ ,‬אש‬ ‫של ה'‪.‬‬ ‫פנימית‪ .‬וכשאש זו גוברת לא צריך ציווי‪ .‬כי לא מצוה היא שמניעה את‬ ‫האור החיים הקדוש מפרש על הפסוק ״ויאמר אליו אני ה' אשר‬ ‫הצדיק‪ ,‬אלא אמת‪.‬‬ ‫הוצאתיך מאור כשדים״ שזוהי תזכורת נצחית כל יהודי נושא בקרבו‬ ‫חז״ל אמרו (בראשית רבה לח יג)‪ :‬״אמר לו נמרוד‪ :‬נשתחווה לאש‪ .‬אמר‬ ‫את הזיכרון הזה‪ .‬בכל דור‪ ,‬בכל לב‪ ,‬בוערת אש אחת אותה אש שבה‬ ‫לו אברהם‪ :‬נשתחווה למים‪ .‬אמר לו נמרוד‪ :‬נשתחווה לאדם‪ .‬אמר לו‬ ‫נצרף אברהם ונבראה נשמת ישראל‪ .‬מכאן שכל יהודי הנאמן לאמונתו‬ ‫אברהם‪ :‬נשתחווה לקב״ה״‪ .‬בזה גילה אברהם שהמאבק אינו על קיום‬ ‫אף כנגד הזרם‪ ,‬ממשיך את אותו מעמד‪.‬‬ ‫מצוה מסוימת אלא על עצם ההכרה שיש בורא אחד‪ .‬כל עולמות‬ ‫רבי צדוק הכהן מלובלין מוסיף (צדקת הצדיק אות יא) שהאדם נברא‬ ‫הרשע וההבל התנגזו באותה שעה לכבשן אחד‪ ,‬וכל האמת האלוקית‬ ‫כדי לחיות בתודעה של מסירות נפש מתמדת‪ ,‬לאו דווקא במוות‪ ,‬אלא‬ ‫התכנסה באדם אחד‪.‬‬ ‫בחיים עצמם‪ .‬מי שמוותר על רצונותיו למען רצון ה'‪ ,‬מי שנכנע לאמת‬ ‫מכאן נבין עומק נוסף‪ :‬אברהם באש איננו רק אברהם הפרטי‪ ,‬אלא‬ ‫כשהיא שורפת את נוחיותו הרי זה ממשיך דרכו של אברהם‪.‬‬ ‫נשמת כלל ישראל‪ .‬זו הלידה של ״עמך כולם צדיקים״ עם שידע למסור‬ ‫הרב קוק ב״אורות״ כתב יסוד גדול‪ :‬״המסירות עצמה היא צורת החיים‬ ‫נפשו בכל הדורות על קידוש שמו יתברך‪ .‬כל לוחם יהודי‪ ,‬כל אם‬ ‫האלוקית‪ ,‬לא השלילה שלה״‪ .‬כלומר‪ ,‬האדם שמוסר עצמו על קידוש‬ ‫יהודיה שנשאה ילד אל מותו בשואה ושרה ״שמע ישראל״‪ ,‬כולם‬ ‫ה' איננו מאבד את חייו‪ ,‬אלא מגלה את משמעותם‪ .‬הוא מגלה שהחיים‬ ‫ניצבים בשורה אחת עם אברהם באור כשדים‪.‬‬ ‫האמיתיים אינם החמצן שבגוף אלא האור שבנשמה‪.‬‬ ‫הרמח״ל באדיר במרום (עמוד יג) כתב ששם ועבר היו צדיקים שלא‬ ‫ובכך מתברר שהכבשן של אור כשדים היה לא רק מבחן לאברהם‪ ,‬אלא‬ ‫השפיעו על העולם‪ ,‬ואילו אברהם היה הראשון שיצא מבדידותו‬ ‫בריאת מושג חדש בעולם האדם שיכול להיבחן לא בשאלה אם יחיה‪,‬‬ ‫והקריב את עצמו כדי להפיץ אמונה ברבים‪ .‬זהו המעבר מהחסידות‬ ‫אלא אם יישאר נאמן‪ .‬האש הפכה ממכשול למדרגה‪ ,‬מהסתר לגילוי‪.‬‬ ‫של יחידים לחסידות של עם‪ .‬אברהם לא ביקש להינצל הוא ביקש‬ ‫מכאן גם סוד הקיום של עם ישראל‪ .‬כל עם אחר שעלה באש נעלם‪.‬‬ ‫שידעו כולם שיש אלוקים אחד בעולם‪.‬‬ ‫עם ישראל נולד באש‪ ,‬ולכן האש איננה מכלה אותו‪ .‬היא מזככת אותו‪.‬‬ ‫המהר״ל בגור אריה (בראשית יא כח) כותב‪ :‬״הכבשן הוא דמיון לעולם‬ ‫בכל דור ודור קמים נמרודים חדשים‪ ,‬והיהודי שוב עומד יחיד מול‬ ‫הזה‪ ,‬וכל הנכנס אליו באהבת השם ניצול‪ .‬כי העולם כולו אש זרה‪,‬‬ ‫עולם של עבודה זרה‪ ,‬ושוב בוחר באותה בחירה עתיקה ״אין עוד‬ ‫והנכנס באש האמת אינו נשרף״‪ .‬כלומר‪ ,‬מעשהו של אברהם איננו רק‬ ‫מלבדו״‪.‬‬ ‫אירוע ניסי אלא משל קיומי‪ :‬העולם כולו הוא כבשן של פיתויים‪ ,‬ומי‬ ‫זוהי המשמעות המחשבתית של מעשה אברהם‪ :‬לא עוד דת של‬ ‫שנכנס בו באש האמונה נשמר‪.‬‬ ‫חוקים‪ ,‬אלא אמונה של חיים‪ .‬לא רק קיום ציוויים‪ ,‬אלא דבקות‬ ‫הרב קוק כתב באורות הקודש‪ :‬״אהבת ה' היא אש שורפת את כל גבולי‬ ‫אלוקית‪ .‬לא רק גבורה‪ ,‬אלא לידה של נשמת עולם נשמת עם שקיומו‬ ‫החומר‪ ,‬ובאור כשדים נבראה לראשונה אותה אש אלוקית בלב אדם״‪.‬‬ ‫תלוי ברצונו לקדש את שם ה'‪.‬‬ ‫זו היתה ההולדה הראשונה של נשמת ישראל‪ ,‬שנוצרה מן האש ולא מן‬ ‫מנקודת המבט המוסרית נלמד שמעשהו של אברהם אבינו באור‬ ‫העפר‪.‬‬ ‫כשדים איננו רק שיעור באמונה אלא מראה לאדם כיצד לחיות‪ .‬כל‬ ‫ובמבט נוסף זהו גם רגע ההבחנה שבין דת לבין אמונה‪ .‬הדת שואלת‬ ‫אחד נדרש לעמוד באש כלשהי אש של פיתוי‪ ,‬אש של לחץ חברתי‪,‬‬ ‫״מה מותר ומה אסור״‪ ,‬האמונה שואלת ״מה נכון ומה אמיתי״‪ .‬הדת‬ ‫אש של ספקות‪ ,‬אש של פחד‪ .‬העולם המודרני איננו כבשן נמרוד‪ ,‬אך‬ ‫מקיפה את האדם בגדרים‪ ,‬האמונה ממלאת אותו באור‪ .‬אברהם‪,‬‬ ‫יש בו אש אחרת‪ ,‬סמויה ומפתה‪ ,‬ודווקא בה נמדדת מדרגת האמונה‬ ‫במעשהו‪ ,‬לא יצא נגד ההלכה הוא הקדים אותה‪ .‬הוא ייסד עולם שבו‬ ‫הפנימית‪.‬‬ ‫יש מקום גם לאש של אהבה אלוקית שאין בה גבול‪.‬‬ ‫אברהם מלמד אותנו שהגבורה האמיתית איננה להרוג את האויב אלא‬ ‫וזו גם תשובה עמוקה לשאלת הדורות‪ :‬מדוע העולם היה צריך‬ ‫להבעיר בלב את אש האמת‪ .‬כשהוא עמד מול המלך‪ ,‬מול ההמון‪ ,‬מול‬ ‫אברהם? כי בלי אברהם‪ ,‬היה העולם נשאר עולם של חוקים‪ ,‬שכל‪,‬‬ ‫כל העולם שאמר ״אין ה'״‪ ,‬הוא לא חיפש הצדקה ולא ביקש נס‪ .‬הוא‬ ‫מוסר‪ ,‬אבל בלי לב‪ .‬ואברהם הכניס ליקום את האש‪ .‬מאז‪ ,‬כל מי‬ ‫פשוט עמד‪ .‬זהו יסוד המוסר של הצדיקים‪ :‬לעמוד איתן באש של‬ ‫שמתפלל באמת‪ ,‬לומד באמת‪ ,‬אוהב באמת נוגע באותה שלהבת‬ ‫החיים ולומר ״אני שייך לו״‪.‬‬ ‫שעמדה אז בכבשן‪.‬‬ ‫החינוך האמיתי‪ ,‬אמרו רבותינו‪ ,‬איננו להרחיק את הילדים מהאש אלא‬ ‫ובכך נברא יסוד נצחי‪ :‬יהודי איננו שורד את האש‪ ,‬הוא נוצר מתוכה‪.‬‬ ‫ללמד אותם להישרף בה נכון להישרף באהבה‪ ,‬לא בתאווה; באש של‬ ‫הוא חי באש‪ ,‬לומד באש‪ ,‬מתפלל באש‪ ,‬אוהב באש‪ .‬והאש הזאת היא‬ ‫לימוד תורה‪ ,‬לא באש של גאווה‪ .‬מסירות נפש איננה רק קפיצה לכבשן‬ ‫לא אש של כליה אלא אש של חיים‪.‬‬ ‫אלא עקביות יום־יומית‪ .‬לקום לתפילה כשלא קל‪ ,‬לשמור עיניים‬ ‫בהרחבה המחשבתית מתברר שמעשהו של אברהם אבינו איננו רק‬ ‫כשקשה‪ ,‬לשתוק כשנפגעת כל אלו הן ניצוצות מן האש ההיא‪.‬‬ ‫רגע היסטורי של אמונה‪ ,‬אלא גילוי עקרון עליון על טבע האדם ועל‬ ‫הגאון רבי אליהו דסלר כותב במכתב מאליהו כי ״המסירות הקטנות‬ ‫תכלית הבריאה כולה‪ .‬זהו הרגע שבו נולדה האפשרות להיות אדם‬ ‫של היום־יום הן ההמשכה של המסירות הגדולה באור כשדים״‪ .‬האדם‬ ‫מאמין באמת לא כצייתן‪ ,‬אלא כשותף לבורא‪ ,‬כמי שמוכן לשלם מחיר‬ ‫נמדד לא ברגע של דרמה אלא ברגעי השגרה‪ :‬האם הוא מוכן לוותר‬ ‫אינסופי על האמת‪.‬‬ ‫על כבודו למען האמת‪ ,‬על נוחיותו למען הזולת‪ ,‬על האגו למען‬ ‫חז״ל מלמדים שהקב״ה ברא את האדם כדי שיקדש את שמו בעולם‪.‬‬ ‫הקדושה‪.‬‬ ‫אבל כל עוד האדם ראה את חייו כקניינו‪ ,‬הוא לא היה מסוגל לקדש‬ ‫אברהם אבינו הראה שגם אהבת ה' נבחנת בשעת אש‪ .‬לא באין אש‬ ‫את שם ה'‪ .‬רק אברהם‪ ,‬ברגע שבו השליך את עצמו אל האש‪ ,‬גילה את‬ ‫ניכר האדם אלא כשהאש בוערת סביבו והוא בוחר שלא לברוח‪ .‬כל מי‬ ‫סוד האדם שהחיים הם פיקדון‪ ,‬ושייעודם להאיר‪ ,‬לא לשמר את עצמם‪.‬‬ ‫שמוכן להישאר נאמן לערכים שלו כשהעולם לועג לו ממשיך את‬ ‫הרמח״ל ב״דעת תבונות״ (סימן קמה) כותב שתכלית הבריאה היא‬ ‫אברהם‪ .‬כל מי שאומר ״לא״ במקום שכולם אומרים ״כן״ מוסר את‬ ‫גילוי מלכותו של ה'‪ ,‬ושהצדיקים הגדולים מוסרים את עצמם כדי‬ ‫נפשו על קידוש השם‪.‬‬ ‫להעמיד את האור הזה בעולם‪ .‬מעשהו של אברהם היה ההתגלות‬ ‫וזהו יסוד גדול במידות‪ :‬הטהרה‪ .‬האדם צריך לשאול את עצמו בכל‬ ‫הראשונה של אותה מגמה האדם שמוסר את עצמו כדי שהמציאות‬ ‫החלטה האם אני עושה זאת לשם ה'? או כדי להיראות‪ ,‬להתפרסם‪,‬‬ ‫כולה תדע כי ה' הוא הא‪-‬לוהים‪.‬‬ ‫להרגיש מוצדק? אברהם נשרף באש החיצונית‪ ,‬אך ניצל בזכות‬ ‫ותשיעית‪ ,‬נלמד את יסוד התקווה‪ .‬מי שהולך אחרי ה' באש‪ ,‬הקב״ה‬ ‫שנשמתו היתה נקיה מאש פנימית של גאווה‪ .‬מי‬ ‫מוציאו ממנה‪ .‬גם כשנראה שהאש גוברת‪ ,‬היא איננה מכלה את נשמת‬ ‫שמסוגל לנקות את ליבו ממניעים אישיים האש‬ ‫הצדיק‪ .‬כי ה' בעצמו נמצא בתוכה‪ .‬כמו שנאמר ״הנה אנכי שולח מלאך‬ ‫לא תוכל לו‪.‬‬ ‫לפניך לשמרך בדרך״ (שמות כג כ)‪.‬‬ ‫ועוד למדנו מאברהם את מידת הענווה‪ .‬אחרי‬ ‫שניצל מהאש‪ ,‬לא התרברב ולא אמר ״ראו כמה‬ ‫אני צדיק״‪ ,‬אלא המשיך ללמד‪ ,‬לאהוב‪ ,‬ולהכניס‬ ‫אורחים‪ .‬זו ענווה אמיתית לדעת שהניצחון‬ ‫שלך איננו שלך‪ .‬הקב״ה הוציאו מן האש‪ ,‬כדי‬ ‫שילמד שהאדם יכול לעמוד מול העולם‪ ,‬אבל‬ ‫רק כשהוא עומד עם ה'‪.‬‬ ‫ובמבט עמוק עוד יותר מעשהו של אברהם הוא‬ ‫תיקון לחטא האדם הראשון‪ .‬האדם הראשון חמד את האש של הדעת‬ ‫לעצמו‪ ,‬ואילו אברהם החזיר את האש לבוראה‪ .‬הוא הראה שהאש‬ ‫נועדה להאיר ולא לשרוף‪ ,‬לשמש את האלוקות ולא את האנוכיות‪ .‬ומי‬ ‫שחי כך חי חיי גן עדן כבר בעולם הזה‪.‬‬ ‫ולכן בכל דור ודור‪ ,‬כשיהודי עומד בניסיון ומסרב למכור את אמונתו‪,‬‬ ‫כשאדם בוחר ביושר במקום בעורמה‪ ,‬באצילות במקום בהנאה רגעית‬ ‫ובעומק הדברים‪ ,‬עיקר המסר של אור כשדים הוא זה‪ :‬האדם איננו‬ ‫הוא ממשיך את מעשהו של אברהם‪ .‬הוא נעמד מול כבשן החיים‬ ‫נבחן במה שהוא שורד אלא במה שהוא מוכן להישרף עליו‪ .‬כל אחד‬ ‫ואומר‪ :‬״אין עוד מלבדו״‪.‬‬ ‫מאתנו נקרא לגלות על מה הוא מוכן לוותר כדי להישאר נאמן לעצמו‪,‬‬ ‫תובנות לחיי היום יום הנולדות ממעשה אברהם באור כשדים מאירות‬ ‫לאמונתו‪ ,‬ולאלוקיו‪.‬‬ ‫את חיינו במובן הפשוט ביותר כיצד לחיות אמונה אמיתית בעולם‬ ‫עיקר העניין‪ :‬מעשהו של אברהם אבינו באור כשדים הוא נקודת‬ ‫שאיננו מאמין‪.‬‬ ‫הראשית של אמונת ישראל‪ .‬שם‪ ,‬בכבשן הבוער‪ ,‬נוצר לראשונה מושג‬ ‫ראשית‪ ,‬נלמד את אומץ האמונה‪ .‬כל אדם נתקל ברגע שבו עליו‬ ‫חדש בעולם היכולת למסור את החיים למען האמת‪ ,‬אף בלא ציווי‪ ,‬רק‬ ‫לבחור‪ :‬ללכת עם הזרם או לעמוד מולו‪ .‬אברהם מלמד שלא תמיד‬ ‫מתוך אהבה אלוקית שאינה יודעת גבול‪.‬‬ ‫צריך לנצח‪ ,‬לפעמים מספיק לעמוד‪ .‬לא לברוח‪ ,‬לא להתנצל‪ ,‬לא‬ ‫מן הצד ההלכתי למדנו‪ ,‬שהדעות נחלקו‪ :‬לדעת המהרי״ט והמנחת‬ ‫להתפשר‪ .‬לומר את האמת בשקט‪ ,‬אבל באש‪ .‬גם כשכולם סביבו‬ ‫חינוך בן נח אסור לו למסור נפשו‪ ,‬כי חייו פיקדון בידו; ולדעת החמדת‬ ‫עובדים להבל‪ ,‬האמין אברהם באמת אחת‪ ,‬ובכך שינה את העולם‪.‬‬ ‫שלמה והמשך חכמה מותר לו להיהרג על קידוש השם‪ ,‬מפני‬ ‫שנית‪ ,‬נלמד את הכוח לומר לא‪ .‬האדם מתפתה לאש של החברה‪ ,‬של‬ ‫שהמסירות לשם שמים איננה חבלה אלא קדושה‪ .‬אך מעבר לכל‬ ‫הכבוד‪ ,‬של הרווח‪ .‬העולם כולו צועק לו‪ :‬השתחווה! קבל את דעת‬ ‫מחלוקת באגרה דכלה ובפרדס יוסף נתגלתה נקודת האמת‪ :‬אהבה כזו‬ ‫הרוב! אכול ושתה כי מחר נמות! ואברהם מלמד‪ :‬לא‪ .‬מי שמסוגל לומר‬ ‫איננה נמדדת בהלכה של בני אדם‪ ,‬אלא נובעת מן נקודת הנשמה‪ ,‬מן‬ ‫לא למערכת שלמה של פיתויים‪ ,‬מגלה בתוכו חירות שאין לה תחליף‪.‬‬ ‫אותו מקום שבו הציווי והאדם חד הם‪.‬‬ ‫שלישית‪ ,‬נלמד את ערך הנאמנות‪ .‬גם כשנראה שאין תועלת‪ ,‬גם כשאין‬ ‫מן הצד הרעיוני נלמד‪ ,‬שאברהם לא חיפש למות אלא ביקש לחיות‬ ‫ציווי מפורש‪ ,‬גם כשהמילים נשרפות יש אמת אחת שאיננה משתנה‪.‬‬ ‫באמת‪ .‬הוא לא ברח מן החיים אלא מן השקר‪ .‬כשהעולם כולו כרע‬ ‫נאמנות לה' איננה תלויה בתמורה‪ .‬אברהם לא ביקש שכר‪ ,‬לא ביקש‬ ‫לפני נמרוד‪ ,‬הוא עמד מולו והכריז‪ :‬״ה' הוא האלוקים״‪ .‬לא מטעם‬ ‫נס‪ .‬הוא עמד‪ ,‬פשוט משום שאי אפשר אחרת‪.‬‬ ‫מצוה‪ ,‬אלא מפני שאי אפשר אחרת‪ .‬הוא לא מסר את נפשו הוא גילה‬ ‫רביעית‪ ,‬נלמד את כוח המסירות הקטנה‪ .‬לא כל אחד נדרש לקפוץ‬ ‫שהנפש כולה שייכת לה'‪ .‬ברגע אחד נשרפה הבדידות‪ ,‬והעולם נולד‬ ‫לכבשן‪ ,‬אבל כל אחד נקרא מדי יום למסור משהו קטן‪ :‬זמן‪ ,‬אנרגיה‪,‬‬ ‫מחדש‪.‬‬ ‫נוחות‪ ,‬כבוד‪ .‬כל ויתור לשם שמים הוא ניצוץ מאותה אש קדומה‪.‬‬ ‫מן הצד המוסרי נלמד‪ ,‬שהאש איננה אויבת‪ ,‬אלא מורה‪ .‬היא בוחנת‪,‬‬ ‫כשאדם מוותר על הנוחות כדי לקיים מצוה‪ ,‬על גאוותו כדי לא לפגוע‪,‬‬ ‫מזככת‪ ,‬מגלה מי אתה באמת‪ .‬אברהם לא פחד מהאש‪ ,‬כי ידע שהנשמה‬ ‫על דעתו כדי לשמור שלום הוא מוסר נפשו בדרכו‪.‬‬ ‫אינה נשרפת‪ .‬הוא לימד אותנו שהאדם נמדד לא במה שהוא לוקח אלא‬ ‫חמישית‪ ,‬נלמד את אהבת ה' הפשוטה‪ .‬אברהם עמד באש לא משום‬ ‫במה שהוא מוכן לוותר עליו למען שמים‪.‬‬ ‫שהתבקש‪ ,‬אלא משום שאהב‪ .‬לא לשם שכר‪ ,‬לא מיראה‪ ,‬אלא כי הוא‬ ‫ומן הצד המחשבתי נלמד‪ ,‬שהכבשן של אברהם הוא סמל לבריאת‬ ‫לא יכל להפסיק להאמין‪ .‬כך גם האדם נבחן האם הוא שומר מצוותיו‬ ‫נשמת ישראל‪ .‬שם באש נוצרה היכולת האנושית להתעלות מעל‬ ‫רק כשהכול נוח‪ ,‬או גם כשחם‪ ,‬כשבוער‪ ,‬כשהאש בוערת סביבו‪.‬‬ ‫לחומר‪ ,‬לעלות באש ולא להיכוות‪ ,‬להישאר אנושי אך אלוקי גם יחד‪.‬‬ ‫שישית‪ ,‬נלמד את כוח האש הפנימית‪ .‬כל יהודי צריך אש‪ .‬אש של‬ ‫האש של אור כשדים הפכה להיות אש התורה‪ ,‬אש התפילה‪ ,‬אש הקיום‬ ‫תפילה‪ ,‬אש של תורה‪ ,‬אש של לב פתוח‪ .‬בלי אש‪ ,‬הכול מתקרר‪ .‬אך‬ ‫היהודי לדורותיו‪.‬‬ ‫אש בוערת באמת אינה מכלה אלא מחממת‪ .‬היא גורמת לאדם לבעור‬ ‫וכך נבין מדוע אומר ה' לאברהם (בראשית טו ז)‪ :‬״אני ה' אשר הוצאתיך‬ ‫בעשייה‪ ,‬לאהוב‪ ,‬ללמוד‪ ,‬ולהתפלל בכוונה‪ .‬מי שאין לו אש מתקרר; מי‬ ‫מאור כשדים״ כאומר‪ :‬משם התחיל הכול‪ .‬מן האש יצאה הברכה‪ ,‬מן‬ ‫שיש בו אש מחיה אחרים‪.‬‬ ‫הכבשן נולדה הנבואה‪ ,‬מן המסירות צמחה האומה‪.‬‬ ‫שביעית‪ ,‬נלמד את שוויון האמונה והחיים‪ .‬אברהם מלמד שהחיים‬ ‫וכשאנו עומדים היום מול אש אחרת אש של בלבול‪ ,‬אש של יצר‪ ,‬אש‬ ‫והאמונה אינם שני עולמות אלא עולם אחד‪ .‬אין הפרדה בין הקודש‬ ‫של תרבות אנו חוזרים אל אותו מקום ומרגישים את אותה קריאה‬ ‫לחול‪ ,‬בין בית הכנסת לשוק‪ ,‬בין שבת לחולין‪ .‬כל רגע של נאמנות הוא‬ ‫נצחית‪ :‬לעמוד‪ ,‬לא להיכנע‪ ,‬להאמין גם כשהאש בוערת‪ .‬ואז מתגלה‬ ‫כבשן קטן שבו נבחנת אמונתנו‪.‬‬ ‫הלהבה הפנימית של כל יהודי אותה שלהבת קדומה שיצאה מאור‬ ‫שמינית‪ ,‬נלמד את סוד הלב הבוער‪ .‬אברהם לא היה צדיק קר ומחושב‪.‬‬ ‫כשדים ומעולם לא כבתה‪.‬‬ ‫הוא היה אדם לוהט‪ ,‬אוהב‪ ,‬חי‪ .‬זה מה שהפך אותו לאבי האומה לא‬ ‫החכמה אלא הלהט‪ .‬גם אנו צריכים להחזיר את האש לעולם התורה‪,‬‬ ‫את ההתלהבות‪ ,‬את החום‪ .‬כי אש בלי לב איננה קודש‪ ,‬ולב בלי אש‬ ‫איננו חי‪.‬‬ ‫אליעזר עבד אברהם מי היה אביו‪ ,‬ומהיכן הוא הגיע?‬ ‫שהפך לכלי קודש בידי אברהם אבינו‪ ,‬עד שזכה להיות שותף בגילויו‬ ‫מעטים הדמויות בתורה שעומדות בצילו של אדם גדול ובכל זאת‬ ‫של יצחק וברכבתו של עם ישראל?‬ ‫מאירות באור עצמאי כל כך כמו אליעזר עבד אברהם‪ .‬הוא איננו רק‬ ‫במדרש ילקוט שמעוני (לך לך רמז פ״ו) ובתרגום יונתן (בראשית י״ד‬ ‫שליחו הנאמן של אברהם‪ ,‬הוא סמל למסירות‪ ,‬אמונה‪ ,‬ודבקות בצדיק‪,‬‬ ‫י״ד) נאמר‪ :‬״אליעזר עבד אברהם‪ ,‬בנו של נמרוד היה״‪ .‬ובכך נחשף‬ ‫עד שנאמר בו (בראשית ט״ו ב)‪ :‬״ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר״ ‪-‬‬ ‫לפנינו סוד מפתיע ‪ -‬אליעזר נושא עמו ייחוס נורא‪ ,‬הוא בן לנמרוד‪,‬‬ ‫דרשו חז״ל (יומא כח ע״ב)‪ :‬״דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים״‪ .‬אך‬ ‫אותו מורד שהשליך את אברהם לכבשן האש‪ .‬ואם כן‪ ,‬כיצד נהפך בן‬ ‫דווקא דמותו של אדם נאמן זה מעלה שאלה מפתיעה ונוקבת ‪ -‬מי היה‬ ‫הרשע לאיש החסד‪ ,‬בנו של המורד לעבד הצדיק?‬ ‫אליעזר באמת‪ ,‬ומאין בא?‬ ‫עוד מצינו במדרש תלפיות (ענף גלגולים אות כ)‪ :‬״אליעזר היה כושי‪,‬‬ ‫האם ייתכן שעבדו של אברהם ‪ -‬אב האמונה ‪ -‬נולד דווקא בביתו של‬ ‫בן נמרוד‪ ,‬ולמה נקרא אשחור ‪ -‬שהשחיר פניו בתעניות‪ ,‬לצאת מכלל‬ ‫נמרוד ‪ -‬מורד ה'? כיצד נולד מתוך הזרע הארור של חם בן נח אדם‬ ‫(בראשית ט כ״ה)‪ ,‬ועתה נתקיימה הקללה‬ ‫ארור לכלל ברוך״‪ .‬הרי שבדמו נושאת הקללה של ״ארור כנען״‪ ,‬אך הוא‬ ‫בגוף אך נהפכה לברכה ברוח‪ :‬הוא אכן עבד‪,‬‬ ‫עצמו עמל להפוך את דמו לדיו של קודש‪ ,‬להשחיר פניו בתעניות כדי‬ ‫אך עבד לצדיק‪ ,‬עבד נאמן המקדש שם‬ ‫לצאת מכלל הארור‪.‬‬ ‫שמים‪.‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬באלפא ביתא דבן סירא נאמר‪ :‬״אליעזר עבד אברהם הוא‬ ‫בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ״ה) נאמר‪:‬‬ ‫בנו של חם בן נח‪ ,‬וכששמע קללת אביו מסר עצמו לאברהם והיה‬ ‫״הפליט שבא להגיד לאברם על שובם של‬ ‫צדיק‪ ,‬והוא בגן עדן״‪ .‬ואם כן‪ ,‬יש הסוברים שאינו בן נמרוד אלא בן חם‬ ‫המלכים הוא אליעזר״‪ .‬ויש דעה אחרת שם‬ ‫ממש‪ ,‬אך שורש רוחו אחד ‪ -‬לצאת מקללה לברכה על ידי דבקות‬ ‫ש״עוג הוא אותו הפליט״‪ .‬מפרש המהרז״ו על‬ ‫בצדיק‪.‬‬ ‫מדרש זה‪ ,‬שאליעזר וכנען ועוג שלוש דמויות‬ ‫ובמדרש רבה (בראשית רבה ט״ו ב) נאמר‪ :‬״הוא דמשק אליעזר‪ ,‬בן בנו‬ ‫שנמשכו זו מזו בגלגולים שונים‪ ,‬שורשן אחד‪ :‬שורש של חם‪ ,‬אך כל‬ ‫של נמרוד הרשע היה״‪ .‬ובמדרש רבה חיי שרה (ס פרשה) מצינו לשון‬ ‫אחד מהם נושא תיקון אחר‪ .‬אליעזר תיקון של עבדות בקדושה‪ ,‬עוג‬ ‫אחרת‪ :‬״כנען הוא אליעזר״‪ .‬ובפרקי דרבי אליעזר הוסיף‪ :‬״שעוג הוא‬ ‫עבדות בכוח‪ ,‬וכנען עבדות בחטא‪.‬‬ ‫אליעזר והוא הפליט שנאמר ויבא הפליט ויגד לאברם העברי״‪.‬‬ ‫בתרגום יונתן (בראשית י״ד י״ד) מתבאר‪ :‬״ואזר ית דמשק אליעזר בר‬ ‫הרי לפנינו פסיפס מדרשי עשיר‪ ,‬שבו מתערבבות דמויות ומסורות‪:‬‬ ‫נמרוד‪ ,‬גבר תקיף בחיילי ביתיה״‪ .‬לפי זה היה בן נמרוד ממש‪ ,‬כלומר‬ ‫נמרוד‪ ,‬כנען‪ ,‬עוג‪ ,‬כולם מזוהים בדרכים שונות עם אליעזר‪ .‬ונמצא שכל‬ ‫נולד בבית המלכות הרשעה‪ ,‬אך ברח ממנה אל קדושת אברהם‪ .‬זהו‬ ‫הדעות משתלבות בשורש אחד ‪ -‬הוא בא ממשפחת חם‪ ,‬נושא עמו את‬ ‫תיקון פלאי של נשמה שנולדה במרידה והפכה לנאמנות‪.‬‬ ‫הקללה הקדומה‪ ,‬אך בכוח נאמנותו לאברהם נהפך לאיש קדושה‪.‬‬ ‫במדרש תלפיות (ענף גלגולים אות כ) כתב‪ :‬״אליעזר עבד אברהם‬ ‫הרי לפנינו פלא‪ :‬האם אפשר שבן למורד ייצרף לזרעו של הצדיק‪ ,‬ובן‬ ‫שהיה כושי בן נמרוד‪ ,‬ולמה נקרא אשחור? שהשחיר פניו בתעניות כדי‬ ‫לנמרוד יהיה זה שנושא בשורת נישואי יצחק‪ ,‬ההמשך של הברית‬ ‫לצאת מכלל ארור לכלל ברוך״‪ .‬כאן מתגלה מהפכת חייו במישור‬ ‫האלוקית? ומה סוד מהפכתו של אדם שהגיע מן הארור אל הברוך‪ ,‬מן‬ ‫מוסרי ורוחני‪ :‬הוא נושא עמו את חותם הקללה של חם‪ ,‬אך בעבודת ה'‬ ‫השחור אל האור?‬ ‫ובמסירות נפש על צדקותו הוא מוחק את כתם הארור ונכנס למחנה‬ ‫הפסוק שבו מתגלה לראשונה דמותו של אליעזר הוא‪ :‬״וירק את חניכיו‬ ‫הברוך‪.‬‬ ‫ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וירד עד דן״ (בראשית י״ד י״ד)‪.‬‬ ‫ובאלפא ביתא דבן סירא (ערך אלף) נאמר‪ :‬״אליעזר עבד אברהם הוא‬ ‫ובתרגום יונתן שם נאמר‪ :‬״ואזר ית דמשק אליעזר בר נמרוד‪ ,‬דגבר‬ ‫בנו של חם בן נח‪ ,‬וכששמע קללת אביו מסר עצמו לאברהם והיה צדיק‬ ‫תקיף בחיילי ביתיה‪ ,‬ומשך מאתר ביתיה עד דן״‪ .‬הרי שהתורה עצמה‬ ‫והוא בגן עדן״‪ .‬הרי שאליעזר היה שותף להיסטוריה הראשונה שלאחר‬ ‫מציינת את אליעזר כחלק מן ״חניכיו ילידי ביתו״‪ ,‬ותרגום יונתן מגלה‬ ‫המבול‪ ,‬ראה את קללת אבותיו ובחר לשנות גורלו‪ .‬על כן זכה למקום‬ ‫לנו את שורשו ‪ -‬בן נמרוד‪ .‬נמצא שהפסוק הפשוט נושא עמו עומק‬ ‫בגן עדן‪ ,‬מפני שבחר בברכה במקום קללה‪.‬‬ ‫תורני־מוסרי כביר‪ :‬בין ילידי ביתו של אברהם נמצא בנו של רשע‬ ‫בתוספות הדר זקנים (בראשית כד ה‪ ,‬ד״ה אולי לא תאבה) נכתב‪:‬‬ ‫העולם‪ ,‬שנטמע בבית החסד ונעשה בו כלי של שליחות אלוקית‪.‬‬ ‫״דאמרינן בב״ר אליעזר בנו של חם היה״‪ .‬ובד״ה ״ויצא יצחק לשוח״‬ ‫בפסוק נוסף בפרשת חיי שרה נאמר‪ :‬״ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו‬ ‫הוסיף‪ :‬״והוא אליעזר בן נמרוד״‪ .‬משמע שמדרשיהם מתפצלים אך‬ ‫המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי״ (בראשית כ״ד ב׳)‪.‬‬ ‫שורשם אחד בין אם בן חם בין אם בן נמרוד‪ ,‬הכל באותו צד ייחוס‪.‬‬ ‫רש״י (שם) פירש‪ :‬״זקן ביתו ‪ -‬זהו אליעזר‪ ,‬שמסר בידו כל אשר לו‪,‬‬ ‫ולפי זה ניכר שאברהם משך אליו נשמות מסטרא אחרא‪ ,‬והעלה אותן‬ ‫שהיה משלו על ממונו ועל דבריו״‪ .‬ולמדנו מכאן שאותו עבד איננו עוד‬ ‫לקדושה‪.‬‬ ‫פועל פשוט‪ ,‬אלא נושא עמו את נאמנותו של הצדיק‪ ,‬והוא שלוחו של‬ ‫במדרש יל״ש (רמז פ״ו) הובא‪ :‬״אליעזר בנו של נמרוד היה‪ ,‬ומשיצא‬ ‫אברהם לא רק בגוף אלא ברוח‪.‬‬ ‫ממחיצתו של רשע ‪ -‬דבק באברהם אבינו והיה נאמן לו בכל לבו״‪ .‬ניכר‬ ‫רמב״ן (שם) מבאר כי קריאתו של אברהם אל העבד לשים ידו תחת‬ ‫שזוהי נקודת העומק של חז״ל‪ :‬אין תולדה בלא תיקון‪ ,‬ואין קללה שאין‬ ‫ירכו מלמדת על אמון עמוק וקדושה יתרה‪ :‬אברהם סומך עליו‬ ‫בכוחה להפוך לברכה כשאדם דבק בצדיק האמת‪.‬‬ ‫בשבועה שתיעשה בשם ה'‪ .‬נמצא שאברהם רואה באליעזר לא רק עבד‬ ‫נמצא שכל הגמרות והמדרשים מתלכדים לבניין אחד‪ :‬אליעזר נולד‬ ‫אלא שותף בשליחות ההבטחה האלוקית‪.‬‬ ‫מתוך עולם של מרידה וקללה‪ ,‬אך נעשה סמל של תיקון ונאמנות‪ .‬אם‬ ‫רבנו בחיי (שם) מוסיף‪ :‬״העבד הזה היה מיוחד לאברהם מכל ביתו‪ ,‬כי‬ ‫נמרוד מרד באלוקים‪ ,‬הרי אליעזר נכנע לו בכל ליבו‪ .‬אם חם ביזה את‬ ‫דבקה נפשו בנפש רבו‪ ,‬והיה דולה ומשקה מתורתו לאחרים״‪ .‬ומבאר‬ ‫אביו נח‪ ,‬הרי אליעזר כיבד את אברהם במסירות שאין לה שיעור‪.‬‬ ‫שהפסוק ״המושל בכל אשר לו״ מתייחס גם על שליטה רוחנית‪ ,‬לא רק‬ ‫ההיפוך הזה הוא פלא הבריאה הרוחנית‪ :‬נשמתו של אדם יכולה‬ ‫כלכלית‪ .‬נמצא שהשינוי הרוחני של אליעזר היה מוחלט ‪ -‬מעבד בן‬ ‫להיברא במקום של חושך ולעלות אל פסגת האור אם רק יבחר ברבו‬ ‫קללה לעבד דבק באור התורה‪.‬‬ ‫ובבוראו באמת‪.‬‬ ‫ובפסוק נוסף (בראשית ט״ו ב׳) אומר אברהם לה'‪ :‬״מה תתן לי ואנכי‬ ‫ברמב״ן‪ ,‬פרושו על התורה (בראשית ט״ו ב׳)‪ ,‬כתב‪ :‬״ובן משק ביתי הוא‬ ‫הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר״‪.‬‬ ‫דמשק אליעזר ‪ -‬יאמר כי כל ממונו ביד עבדו‪ ,‬והוא נאמן עליו בכל‬ ‫רש״י שם מבאר‪ :‬״דמשק ‪ -‬שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים״‪.‬‬ ‫אשר לו״‪ .‬הרמב״ן מדגיש את תכונת האמון המוחלט בין רב לתלמיד‪,‬‬ ‫ומכאן למדנו כי אברהם רואה באליעזר ממשיך רוחני במידת מה‪,‬‬ ‫בין אדון לעבד‪ .‬לפי דבריו‪ ,‬דמותו של אליעזר איננה רק עבד בעל‬ ‫תלמיד המעתיק את תורת רבו אל הדורות‪.‬‬ ‫תפקיד‪ ,‬אלא איש שהפך למייצג את בית אברהם כולו‪ .‬הוא נושא עליו‬ ‫בעל הטורים (בראשית ט״ו ב׳) רומז בגימטריה‪ :‬״דמשק״ בגימטריה ״זה‬ ‫את כל משק הבית‪ ,‬הממון והרוח גם יחד‪ .‬נמצא כי הרמב״ן רואה‬ ‫אליעזר״‪ ,‬ללמד שכל מהותו של האיש הזה דבקות בצדיק‪ ,‬דבקות‬ ‫באליעזר דמות של שליח נאמן‪ ,‬המשקף את דרכי רבו בעולם הזה‪.‬‬ ‫באמונה‪ ,‬והעברת תורה‪.‬‬ ‫רבנו בחיי‪ ,‬פרושו על התורה (בראשית כ״ד ב׳)‪ ,‬כתב‪ :‬״ויאמר אברהם‬ ‫נמצא כי שלושת הפסוקים שבהם נזכר שמו במלחמת המלכים‪,‬‬ ‫אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו אין ספק כי היה זה אליעזר‪,‬‬ ‫בשבועת החסד‪ ,‬ובדברי הנבואה מציירים את דמותו בשלמות‪ :‬עבד‬ ‫שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים‪ ,‬והיה מושל לא רק בממון‬ ‫לוחם‪ ,‬עבד נאמן‪ ,‬ותלמיד חכם‪ .‬הוא מתקן בשלוש מדרגות את שורש‬ ‫אלא ברוח״‪ .‬הוא מוסיף יסוד עמוק‪ :‬לא כל אדם הנמצא בקרבת צדיק‬ ‫קללת חם‪ :‬בגוף‪ ,‬בממון‪ ,‬וברוח‪.‬‬ ‫נעשה שותף לו‪ .‬אך אליעזר‪ ,‬מפני שהיה עבד באמונה וענווה‪ ,‬נפתח לו‬ ‫בגמרא במסכת יומא (כח ע״ב) נאמר‪ :‬״בן משק ביתי הוא דמשק‬ ‫שער של השפעת הקדושה‪ .‬נמצא כי עבדותו היא תולדה של ביטול‬ ‫אליעזר שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים״‪ .‬חז״ל רואים‬ ‫אמיתי‪ ,‬ומתוך הביטול שותפות‪.‬‬ ‫באליעזר דמות של תלמיד חכם‪ ,‬לא רק עבד פיזי אלא אדם שנעשה‬ ‫האבן עזרא‪ ,‬פרושו על התורה (בראשית כ״ד ב׳)‪ ,‬מבאר‪ :‬״העבד הזקן‬ ‫שליח רוחני‪ ,‬המעביר את דברי רבו הלאה‪ .‬כבר כאן נרמזת מהפכתו מן‬ ‫הוא אליעזר‪ ,‬ודמשק עירו או מוצאו‪ ,‬או לפי שהיה דולה ומשקה‪ ,‬כמו‬ ‫הארור שבשורשיו אל הברוך שבמהותו‪.‬‬ ‫שפירשו חכמים״‪ .‬ובכך הוא מראה ששמו של אליעזר עצמו נעשה‬ ‫ובמדרש בראשית רבה (טו ב) נאמר‪ :‬״הוא דמשק אליעזר בן בנו של‬ ‫סמל‪' .‬דמשק' איננו רק תיאור מקום אלא מהות רוחנית מי שמוציא‬ ‫נמרוד הרשע היה״‪ .‬דהיינו‪ ,‬לא סתם עבדו של אברהם‪ ,‬אלא בנו של מי‬ ‫מים ממקור התורה ומשקה את העולם‪ .‬נמצא שהאבן עזרא קושר בין‬ ‫שעמד כנגדו‪ .‬נמרוד אשר השליך את אברהם לכבשן‪ ,‬ועתה בנו‪ ,‬או‬ ‫שמו למדרגתו‪.‬‬ ‫נכדו‪ ,‬משמש את הצדיק בנאמנות מוחלטת‪ .‬חז״ל מבקשים להראות‬ ‫רשב״ם‪ ,‬פרושו על התורה (בראשית כ״ד ב׳)‪ ,‬מפרש באופן פשוט‪:‬‬ ‫את עומק ההיפוך‪ :‬האור האלוקי מושך אליו אפילו את צאצאי החושך‪.‬‬ ‫״המושל בכל אשר לו ממונה היה על כל ביתו‪ ,‬והיה נאמן עליו״‪ .‬אך‬ ‫ובמדרש רבה בפרשת חיי שרה (פרשה ס) נאמר לשון מפתיעה‪ :‬״כנען‬ ‫דווקא פשט זה מלמד יסוד גדול‪ :‬אברהם מסר את שליחותו הנבואית‬ ‫הוא אליעזר״‪ .‬יש המפרשים כפשוטו שכנען ממש הוא אליעזר ויש‬ ‫למי שנאמן בממון‪ ,‬כי הנאמן בכסף נאמן ברוח‪ .‬זוהי מדת הצדיקים‬ ‫המפרשים בדרך סמלית‪ ,‬שכנען‪ ,‬בן הארור‪ ,‬מתגלגל באליעזר ותיקונו‬ ‫לבחון נאמנות במעשה‪ ,‬לא בדיבור‪.‬‬ ‫בכך‪ .‬שהרי קללת נח הייתה‪ :‬״ארור כנען‪ ,‬עבד עבדים יהיה לאחיו״‬ ‫אל גן עדן‪ ,‬כי האמונה והענווה הופכות קללה לברכה״‪ .‬כך הדגיש‬ ‫בעל ספר העקדה‪ ,‬רבי יצחק ערמא (שער כ״ח)‪,‬‬ ‫שהדגש בפרשה איננו על היחוס אלא על השליחות‪.‬‬ ‫האריך לבאר כי דמותו של אליעזר מלמדת את‬ ‫הגאון רבי יוסף שלום אלישיב‪ ,‬דרשות על התורה (לך לך וחיי שרה)‪,‬‬ ‫דרגת ״העבד האמיתי״‪ ,‬שהוא עבד מצד מהותו‬ ‫כתב‪ :‬״הירידה של אליעזר מבית נמרוד לבית אברהם אינה רק מעבר‬ ‫לא מצד מעמדו‪ ,‬עבדות של אהבה לא של‬ ‫גיאוגרפי אלא מהפכה באדם‪ .‬זהו סוד כל בעל תשובה אמיתי לעזוב‬ ‫כפייה‪ .‬הוא כותב‪ :‬״אליעזר דבק באברהם‬ ‫את נמרוד שבו ולדבוק באברהם שבו״‪.‬‬ ‫באהבת אמת‪ ,‬ובחר בעבדות של קדושה‪ ,‬כי‬ ‫והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך‪ ,‬מנחת שלמה (חלק ג)‪ ,‬אמר בדרשה‬ ‫העבדות לרב צדיק היא חירות הנשמה״‪ .‬זוהי‬ ‫שנשמרה מתלמידיו‪ :‬״לא די לו לאדם להיות בן של צדיקים‪ ,‬ואל יפחד‬ ‫אמירה נועזת אליעזר בחר בעבדות‪ ,‬ומתוכה‬ ‫אם בא ממשפחת נמרוד‪ .‬ראה מה עשה אליעזר בחר באמת וזכה‬ ‫נעשה בן חורין רוחני‪.‬‬ ‫להיכנס בסוד ברכת אברהם״‪.‬‬ ‫רבי יוסף אבן כספי‪ ,‬ספרו משכיל לדוד‬ ‫הגאון רבי משה פיינשטיין‪ ,‬דרש משה על התורה (בראשית כ״ד)‪ ,‬כתב‪:‬‬ ‫(בראשית ט״ו ב׳)‪ ,‬מבאר שהמונח ״בן משק‬ ‫״הפסוק 'אל נא תאר לי הנערה' מלמד שהשליח הנאמן איננו מחפש‬ ‫ביתי״ הוא לשון חשיבות וגדולה‪ ,‬וכתב‪ :‬״כי היה זה עבד מלומד ומבין‪,‬‬ ‫כבוד‪ ,‬אלא עושה מלאכת שמים‪ .‬בכך נתקדשה עבדותו של אליעזר‪,‬‬ ‫לא מן העבדים השפלים‪ ,‬ולפיכך רצה אברהם כי יהיה הוא יורשו״‪.‬‬ ‫והיא עצמה תשובה שלמה על קללת חם״‪.‬‬ ‫דבריו מאירים את עומק יחסו של אברהם אליו הוא ראה בו אדם בעל‬ ‫והגאון רבי יצחק הוטנר‪ ,‬פחד יצחק (מאמרי ראש השנה‪ ,‬מאמר י״ח)‪,‬‬ ‫שכל ודעת‪ ,‬עד שחשב תחילה להורישו‪ ,‬קודם שנודע לו דבר ה' על‬ ‫ראה באליעזר משל לעבדות הנפשית שבין אדם לבוראו‪ :‬״כשהעבד‬ ‫יצחק‪.‬‬ ‫עובד מתוך אהבה‪ ,‬נהפכת עבדותו לחירות‪ ,‬וזהו אליעזר עבד שהגיע‬ ‫החזקוני (בראשית כ״ד ב׳) כתב‪ :‬״זקן ביתו מנהיג אנשיו ויד ימינו״‪.‬‬ ‫לחירות העליונה‪ ,‬חירות הנאמנות המוחלטת״‪.‬‬ ‫ללמדך שאברהם סמך עליו בעצה ובמעשה‪ ,‬ולא רק בשליחות‪ .‬אליעזר‬ ‫ובדברי הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק‪ ,‬עין איה על ברכות (פרק‬ ‫היה מגדולי תלמידיו של אברהם‪ ,‬שהכיר בכל סוד מדרכיו‪.‬‬ ‫ט)‪ ,‬נכתב‪ :‬״האדם שמוסר את עצמו לרצון אלוקי כללי‪ ,‬הרי הוא מתקן‬ ‫הרמב״ם‪ ,‬במורה נבוכים (חלק ג פרק נ״ב)‪ ,‬הזכיר את אליעזר כדמות‬ ‫את כל פגם היחיד‪ ,‬ואליעזר נתקן באור אברהם עד שזכה לשם של‬ ‫מופתית של ״הנמצא בבית נביא ושותה מתורתו״‪ ,‬ללמד שאין הקרבה‬ ‫שליח ה' ממש״‪.‬‬ ‫לצדיק מקרית היא מטביעה חותם‪ .‬ומבואר מדבריו כי אליעזר הגיע‬ ‫נמצא מכל דבריהם שהאחרונים ואחרוני האחרונים ראו באליעזר לא‬ ‫לדרגה של השגת אלוקות על פי מדרגתו‪ ,‬לא מצד ייחוסו אלא מצד‬ ‫רק עבד נאמן‪ ,‬אלא סמל לתיקון הנשמה‪ .‬בן הארור נהפך לברוך‪ ,‬בן‬ ‫דבקותו‪.‬‬ ‫נמרוד נעשה בן אברהם‪ ,‬והעבדות שהייתה קללה נהפכה לדרך‬ ‫נמצא מכל דברי הראשונים הללו‪ ,‬שאליעזר איננו רק בן נמרוד או בן‬ ‫הגאולה‪.‬‬ ‫חם במובן ההיסטורי‪ ,‬אלא סמל קוסמי לאדם הבא מן החושך ונדבק‬ ‫נפקא מינות הלכתיות ומעשיות‪ :‬נפקא מינה ראשונה‪ ,‬בענין דיני‬ ‫באור‪ .‬הוא עבד שידע להפוך את קללת עבדות אבותיו לחירות של‬ ‫שליחות‪ .‬אליעזר הוא ראש וראשון למושג של שליחות בתורה‪ .‬הלכה‬ ‫שליחות‪ ,‬עד שנעשה מגדלור של נאמנות‪ ,‬יושר‪ ,‬וקדושה‪.‬‬ ‫היא (קידושין מ״א ע״א)‪ :‬״שלוחו של אדם כמותו״‪ .‬אליעזר נשלח‬ ‫הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק‪ ,‬בספרו משך חכמה (בראשית כ״ד‬ ‫לשאת אשה ליצחק‪ ,‬ומכאן נלמד יסוד של שליחות לדבר מצוה שאיננו‬ ‫ב)‪ ,‬כותב‪ :‬״לא במקרה נעשה אליעזר שליח למציאת אשת יצחק‪ ,‬כי‬ ‫רק טכני אלא שליחות של נשמה‪ .‬אברהם אומר לו (בראשית כ״ד ז׳)‪:‬‬ ‫הוא עצמו שורש עבדות שנעשית שליחות‪ .‬בכך נתקיימה בו ברכת 'יהי‬ ‫״ה' אלוקי השמים ישלח מלאכו לפניך״‪ .‬מכאן ששליח נאמן הוא מי‬ ‫כנען עבד להם' עבדות לצדיקים‪ ,‬שהיא תיקון הקללה״‪ .‬דבריו מגלים‬ ‫שפועל מתוך יראת שמים ושותפות עם מלאך המצוה‪ .‬נפקא מינה‬ ‫חידוש עצום‪ :‬אליעזר לא ביטל את קללת עבדות אבותיו‪ ,‬אלא העלה‬ ‫למעשה אדם הנשלח בשליחות מצוה‪ ,‬כגון שליח קידושין‪ ,‬גיטין‪ ,‬או‬ ‫אותה לקדושה עבדות שהיא שליחות‪ ,‬כניעה שהיא ייעוד‪.‬‬ ‫צדקה‪ ,‬עליו לשוות לנגד עיניו את נאמנותו של אליעזר‪ :‬כל דיבור‪ ,‬כל‬ ‫הגאון רבי צדוק הכהן מלובלין‪ ,‬רסיסי לילה (דף נ״ז)‪ ,‬מלמד‪ :‬״אליעזר‬ ‫מעשה‪ ,‬כל החלטה‪ ,‬צריכים להיעשות בשם המשלח ובקדושה גמורה‪.‬‬ ‫הוא שורש נשמה של מי שנברא מן הצד של דינים‪ ,‬אך נתעלה על ידי‬ ‫נפקא מינה שנייה‪ ,‬בדין נאמנות של עבד לצדיק‪ .‬בהלכה נאמר (חושן‬ ‫ביטולו לצדיק‪ ,‬כי העבדות לצדיק מתקנת את כל צד הדין״‪ .‬בזה נתבאר‬ ‫משפט סימן קפ״ב)‪ :‬״העבד והשליח‪ ,‬כל שנעשו ביד רשות‪ ,‬חייבים‬ ‫שמהותו של אליעזר איננה רק היסטורית‪ ,‬אלא מהות רוחנית‪ :‬הוא‬ ‫באמונתם״‪ .‬אבל אצל אליעזר נלמד שהאמונה אינה רק חיוב משפטי‬ ‫תיקון של דינים על ידי התקשרות לצדיק האמת‪.‬‬ ‫אלא מצב נפשי‪ .‬הוא לא רק שמר את הממון‪ ,‬אלא שמר את רוח אדונו‪.‬‬ ‫הגאון רבי שלמה קלוגר‪ ,‬הלקח טוב (בראשית כ״ד ב)‪ ,‬ביאר‪ :‬״זקן ביתו‬ ‫מכאן חידוש להלכה במוסר העובדים‪ :‬כל שליח קודש גבאי צדקה‪,‬‬ ‫המושל בכל אשר לו כל מידה שנמסרה לו נתקדשה‪ ,‬כי כל עבד הנאמן‬ ‫משגיח‪ ,‬שומר קהילה מחויב לא רק באמינות כספית אלא בטהרת לב‪,‬‬ ‫לצדיק נעשה צינור של השפעה״‪ .‬אליעזר איננו פועל עצמאי‪ ,‬אלא‬ ‫כשם שאליעזר היה ״דמשק״ דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים‪.‬‬ ‫שליח של אור‪ .‬כל תנועה שלו היא השתקפות של אברהם‪ ,‬וזה סוד‬ ‫נפקא מינה שלישית‪ ,‬בדין עבדות בקדושה‪ .‬בגמרא במסכת בבא קמא‬ ‫הצלחת שליחותו‪.‬‬ ‫(פז ע״ב) נאמר‪ :‬״עבד כנעני שקיבל עליו עול מצוות הרי הוא כגר קטן״‪.‬‬ ‫הגאון רבי אליהו מווילנא‪ ,‬ביאור הגר״א על בראשית (שם)‪ ,‬רומז‬ ‫אליעזר היה בן נמרוד או בן חם‪ ,‬וממילא עבד כנעני‪ ,‬אך משעה שדבק‬ ‫שדמותו של אליעזר מרמזת לסוד המלכות השפלה המתעלה על ידי‬ ‫באברהם נעשה עבד קדוש‪ ,‬ויצא מכלל קללה לכלל ברכה‪ .‬נפקא מינה‬ ‫דבקות ביסוד‪ ,‬לומר שהעבד נאמן לצדיק כמלכות לדודה‪ .‬בכך מתברר‬ ‫למעשה‪ :‬עבד או עובד‪ ,‬גוי או גר‪ ,‬כל הבא לחסות תחת כנפי שכינה‬ ‫שמדרגתו איננה פחותה אלא משלימה‪.‬‬ ‫ונאמן לתורה מתעלה למדרגת ישראל שבלב‪ .‬דבקות בצדיק היא כעין‬ ‫הגאון רבי שלמה אלקבץ‪ ,‬מחבר שיר השירים הקדוש‪ ,‬כתב בדרושו על‬ ‫גיור רוחני‪ ,‬ויש בה כוח להעלות את האדם ממעמד של חוץ למעמד‬ ‫פרשת חיי שרה‪ :‬״אליעזר הוא סוד העבד שהפך לבן‪ ,‬כי האהבה‬ ‫של פנים‪.‬‬ ‫והנאמנות שבליבו הפכו את חושך עורו לאור פנים‪ ,‬ועל כן נקרא‬ ‫נפקא מינה רביעית‪ ,‬בדין השפעת הרב על תלמידו‪ .‬בגמרא במסכת‬ ‫אשחור שהשחיר פניו בתעניות פניו לאור״‪ .‬דבריו משיבים רוח חיים‬ ‫סנהדרין (צ״ט ע״ב) נאמר‪ :‬״כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו‬ ‫במדרש תלפיות שהשחור אינו קללה אלא צבע של מסירות ותיקון‪.‬‬ ‫הכתוב כאילו ילדו״‪ .‬וכך רואים באברהם ואליעזר רב ותלמיד‪ ,‬אדון‬ ‫הגאון רבי משה שטרנבוך‪ ,‬שו״ת תשובות והנהגות (חלק ד סימן רס״ב)‪,‬‬ ‫ועבד‪ ,‬אך הקשר ביניהם הוא קשר של הולדה רוחנית‪ .‬הלכה למעשה‬ ‫כתב‪ :‬״אליעזר היה דוגמה לעבדות שבקדושה‪ ,‬שכשהאדם מוותר על‬ ‫רב המלמד תלמידו מתוך מסירות‪ ,‬ותלמיד הדבק ברבו באמת‪ ,‬נוצר‬ ‫עצמו בעבור רצון הצדיק ‪ -‬נחשב הוא כשותף למעשה מצוה״‪ .‬לפיכך‬ ‫ביניהם יחס של אב ובן‪ ,‬ומשם ההשפעה חיה לנצח‪.‬‬ ‫נחשב אליעזר שותף ליצחק‪ ,‬כי בהכנעתו מילא את רצון השכינה‪.‬‬ ‫נפקא מינה חמישית‪ ,‬בענין דיני שבועה ושליחות אמונית‪ .‬אברהם‬ ‫הגאון רבי יעקב משה חרל״פ‪ ,‬מי מרום (בראשית כ״ד)‪ ,‬ביאר בעומק‪:‬‬ ‫משביע את אליעזר ״שים נא ידך תחת ירכי״ (בראשית כ״ד ב׳)‪ ,‬ומכאן‬ ‫״כשהעבד של הצדיק נושא את לב רבו‪ ,‬הוא נעשה חלק מנבואתו‪.‬‬ ‫למדו חז״ל (נדרים לא ע״ב) שכל שבועת מצוה צריכה להיות באמונת‬ ‫אליעזר‪ ,‬בהיותו נאמן בשליחותו‪ ,‬זכה לרוח ה' מלווהו בכל צעדיו״‪.‬‬ ‫אמת‪ .‬נפקא מינה למעשה‪ :‬בכל שליחות או התחייבות הנעשית לשם‬ ‫ואכן כך אמר ״ה' הצליח דרכי״‪ ,‬לא בגוזמה אלא באמת ‪ -‬השכינה‬ ‫שמים‪ ,‬עצם השבועה אינה רק מעשה פורמלי אלא התקשרות פנימית‪.‬‬ ‫דיברה מתוך מעשהו‪.‬‬ ‫אליעזר הפך את השבועה לשבועת נפש‪.‬‬ ‫בשו״ת שבט הלוי להגאון רבי שמואל הלוי וואזנר (חלק י סימן רס״ז)‬ ‫נפקא מינה שישית‪ ,‬בדין דבקות בצדיקים‪ .‬בשולחן ערוך (יורה דעה‬ ‫כתב‪ :‬״יש ללמוד מאליעזר שכל אדם‪ ,‬אף אם שורשיו נמוכים‪ ,‬אם משים‬ ‫סימן רמ״ב סעיף ל״ו) נפסק‪ :‬״יהא האדם דבק בחכמים ובתלמידיהם״‪.‬‬ ‫עצמו עבד לתורה וליראת שמים‪ ,‬נעשה כלי שרת בקדושה‪ .‬אין ייחוס‬ ‫אליעזר הוא אב־טיפוס לדבקות זו‪ .‬הוא לא ביקש עצמאות אלא‬ ‫גדול מלהיות 'עבד אברהם'״‪ .‬לפי דבריו‪ ,‬אליעזר הוא המופת של‬ ‫דבקות‪ .‬נפקא מינה רוחנית ‪ -‬תלמיד הנושא את שם רבו בלבבו‪ ,‬אפילו‬ ‫עבדות רוחנית שהיא פסגת המעלה‪.‬‬ ‫אחר מותו‪ ,‬הרי הוא בכלל ״דולה ומשקה״‪ .‬וכל דיבורו‪ ,‬גם אם נעשה‬ ‫מרן הראש״ל הרב עובדיה יוסף‪ ,‬חזון עובדיה על בראשית‪ ,‬כתב‪:‬‬ ‫בלשון עצמו‪ ,‬נחשב דברי רבו‪.‬‬ ‫״הכתוב האריך בשליחותו של אליעזר יותר מבמעשה יצחק עצמו‪,‬‬ ‫ללמד גודל מעלתו של שליח הנאמן‪ .‬ואין פלא שזכה בן נמרוד להגיע‬ ‫והנה רעיון עמוק נוסף‪ :‬התורה רומזת כי‬ ‫נפקא מינה שביעית‪ ,‬בדין קבלת עבדות לשם שמים‪ .‬ברמב״ם (הלכות‬ ‫אליעזר היה ״דמשק״ ‪ -‬בגימטריה ״דולה‬ ‫עבדים פרק ט) נאמר שעבד עברי יוצא לחירות‪ ,‬ואילו עבד כנעני נשאר‬ ‫ומשקה״‪ .‬הלשון עצמה מבטאת את סוד‬ ‫אם בוחר בכך‪ .‬אליעזר‪ ,‬בבחירתו להיות עבד לאברהם מרצון‪ ,‬מגלה סוד‬ ‫המעבר מהעלם לגילוי‪ ,‬מהחושך אל האור‪.‬‬ ‫עמוק‪ :‬עבדות מתוך בחירה היא חירות עליונה‪ .‬ולכן נלמד שאדם המקבל‬ ‫כשם שהבאר נראית ריקה‪ ,‬אך בתוכה מים חיים‪,‬‬ ‫עליו עול תורה מרצון‪ ,‬אף אם נראה ״עבד״ למצוות‪ ,‬הרי הוא בן חורין‬ ‫כך נשמתו של אליעזר ‪ -‬כביכול שחורה וארורה‬ ‫באמת‪.‬‬ ‫‪ -‬אך מתוכה פרץ אור של חסד‪ .‬זהו סוד‬ ‫נפקא מינה שמינית‪ ,‬בדין השראת שכינה על שליח‪ .‬בגמרא (ברכות ו ע״א)‬ ‫המהפכה האלוקית‪ :‬להפוך את עומק החומר‬ ‫נאמר‪ :‬״שלוחי מצוה אינם ניזוקין״‪ .‬והרי נאמר (בראשית כ״ד י״ב)‪ :‬״ויאמר‬ ‫לכלי קודש‪.‬‬ ‫ה' אלוקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום״‪ .‬והשכינה ענתה לו מיד‪ .‬מכאן‬ ‫רבי משה חיים לוצאטו בדעת תבונות (סימן‬ ‫יסוד שכל שליח מצוה‪ ,‬העושה מלאכתו ביראה‪ ,‬זוכה להארת פנים ולסיוע‬ ‫קנ״ד) כתב‪ :‬״ההשגחה העליונה מתקנת את העולם על ידי חיבור הקצוות‪:‬‬ ‫מלמעלה‪.‬‬ ‫מעלה ומטה‪ ,‬חושך ואור‪ ,‬עבד ובן״‪ .‬ולכן לא במקרה נבחר דווקא בן נמרוד‬ ‫נמצא שאליעזר אינו רק דמות מוסרית אלא יסוד הלכתי חי‪ :‬דרכו נלמדו‬ ‫להיות עבדו של אברהם‪ .‬בהצמדות הזו מתקן אברהם את נמרוד עצמו‪ ,‬כי‬ ‫שליחות‪ ,‬נאמנות‪ ,‬שבועה‪ ,‬עבדות בקדושה‪ ,‬ודבקות בצדיק‪ .‬הוא שורש‬ ‫כששורש הרע משועבד לטוב‪ ,‬נשלמת הבריאה‪.‬‬ ‫של כל שליח הנושא בליבו את דבר רבו ועושה שליחותו באמונה‪.‬‬ ‫הרי שדמותו של אליעזר מייצגת את המעבר ההיסטורי־המטפיזי מן שלב‬ ‫דמותו של אליעזר איננה רק פרק היסטורי‪ ,‬אלא משל נצחי על כוחה של‬ ‫הקללה לשלב הגאולה‪ :‬מן האדמה שקוללה בימי נח אל הארץ המובטחת‬ ‫נשמה להשתנות‪ .‬נולד בצל קללה‪ ,‬בן לאב שחטא בחוצפה ובביזוי קודש‪,‬‬ ‫שאליה נשלח למצוא את רבקה‪ .‬זהו מהלך הבריאה כולה ‪ -‬מהארור של‬ ‫וגדל בעולם שבו הגבורה והכוח נחשבו אלוהות‪ .‬נמרוד אביו היה סמל‬ ‫חטא האדם הראשון ועד הברוך של אברהם אבינו‪.‬‬ ‫המרד‪ ,‬האדם הראשון שקם לומר ״אין אלוקים״‪ ,‬שהעמיד את עצמו במרכז‬ ‫ומכאן עומק נוסף‪ :‬האלוקות אינה מוחקת את העבר אלא מתקנתו‪.‬‬ ‫היקום‪ .‬ודווקא בנו של זה בחר להיות עבד לצדיק הראשון שאמר ״יש‬ ‫אליעזר איננו נוצר מחדש ‪ -‬הוא אותו בן נמרוד‪ ,‬אלא שהפך את שורש‬ ‫אלוקים״‪.‬‬ ‫נמרודיותו למקור של גבורה בקדושה‪ .‬הגבורה שהייתה פעם מרד‪,‬‬ ‫המהפכה הזו איננה רק ביוגרפית‪ ,‬אלא קוסמית‪ .‬היא מלמדת שמעמקי‬ ‫נעשתה עתה מסירות‪ .‬הכוח שהיה פעם של כפירה‪ ,‬נעשה כלי לאמונה‪.‬‬ ‫החושך יכול להיוולד האור‪ .‬כשאברהם מגייס את אליעזר‪ ,‬אין זו רק‬ ‫זהו סוד ״צדיק יסוד עולם״ ‪ -‬להעלות את הנמוך ביותר עד הפסגה‪.‬‬ ‫עבדות אלא בריאה מחודשת של האדם‪ .‬אליעזר הופך להיות דמות הגואל‬ ‫והרי זה יסוד נשגב באמונה‪ :‬כל אדם‪ ,‬אף אם נדמה לו שנולד תחת קללה‪,‬‬ ‫של שושלת חם ‪ -‬מי שנטה לארץ ושקע בחומר‪ ,‬עתה חוזר לשורש הרוח‪.‬‬ ‫רשאי להפוך את גורלו בידי הצדיק ובאור התורה‪ .‬כי הקללה אינה גזירה‬ ‫רבנו הרמח״ל‪ ,‬בספרו דרך ה' (חלק ב פרק ג)‪ ,‬מבאר שכל הבריאה‬ ‫נצחית‪ ,‬אלא קריאה לתיקון‪ .‬ומי שיבחר בדרך אליעזר ‪ -‬לצאת ממחיצת‬ ‫מתנהלת בין שני קצוות‪ :‬גובה הרוח ושפלות החומר‪ .‬והעבדות לצדיקים‬ ‫נמרוד ולהיכנע לאורו של אברהם ‪ -‬הוא עצמו ייהפך לשליח של השכינה‪.‬‬ ‫היא תיקון לשפלות‪ ,‬כי היא מחברת את האדם אל מקור עליון שמעליו‪.‬‬ ‫דמותו של אליעזר מלמדת את האדם כי אין מציאות שאין לה תקנה‪ ,‬ואין‬ ‫זהו בדיוק מה שעשה אליעזר‪ :‬קיבל על עצמו עולו של אברהם‪ ,‬ובכך‬ ‫ייחוס או רקע המסוגל לסגור בפני האדם את שערי הקדושה‪ .‬נולד בנו‬ ‫העלה את מציאותו הפרטית לעולם הנבואה‪.‬‬ ‫של נמרוד‪ ,‬בן לתרבות שחייתה בהפקרות‪ ,‬בכוח ובמרד‪ ,‬אך בחר בדרך של‬ ‫אליעזר לא ברח מעבדותו הוא הקדיש אותה‪ .‬לא ביטל את זהותו‪ ,‬אלא‬ ‫נאמנות‪ ,‬ענווה‪ ,‬ויראת שמים‪ .‬אם בן נמרוד יכול להפוך לעבד אברהם‪ ,‬הרי‬ ‫קידש אותה‪ .‬זו מדרגה עליונה אף מזו של החירות‪ ,‬כי אדם חופשי עלול‬ ‫שגם בן דור מנותק‪ ,‬אפילו אם חי בעולם רווי תאווה וגאווה‪ ,‬יכול להפוך‬ ‫להיות שבוי של עצמו‪ ,‬ואילו עבד לצדיק משוחרר מן האגו‪ .‬העבד האמיתי‬ ‫למקור של אמונה‪.‬‬ ‫הוא מי שחופשי מעצמו‪ ,‬והחופשי האמיתי הוא מי שעבד לאמת‪.‬‬ ‫אליעזר לא חיפש את עצמו‪ ,‬אלא את רבו‪ .‬הוא לא שאל ״מה אני מרגיש״‪,‬‬ ‫הרי שדמותו של אליעזר איננה סיפור על עבד אלא על אדם שנעשה בן‬ ‫אלא ״מה ה' רוצה ממני״‪ .‬זוהי מידת הענווה האמיתית ‪ -‬לבטל את הרצון‬ ‫ברית‪ .‬אברהם אבינו בוחר בו להיות שליח למציאת אם האומה‪ ,‬ובכך‬ ‫העצמי כדי לשאת את דבר ה'‪ .‬בעידן שבו כל אדם מבקש עצמאות‬ ‫מפקיד בידיו את המשך הבריאה הרוחנית של עם ישראל‪ .‬התורה מלמדת‬ ‫והגשמה‪ ,‬אליעזר מלמדנו שהגדולה האמיתית טמונה דווקא ביכולת‬ ‫כאן יסוד נשגב‪ :‬לא היחוס קובע‪ ,‬אלא ההתקשרות‪ .‬לא מאין באת‪ ,‬אלא‬ ‫להיות נאמן‪ .‬להיות שליח נאמן‪ ,‬עבד של אמת‪.‬‬ ‫לאן אתה בוחר ללכת‪.‬‬ ‫חז״ל הפליגו ואמרו (בראשית רבה ס׳ ד׳)‪ :‬״יפה שיחתן של עבדי אבות‬ ‫בזה מתגלה יסוד של תיקון העולם‪ .‬כשם שיצא אליעזר מן הארור ונעשה‬ ‫מתורתן של בנים״‪ ,‬ללמד שדבקות פשוטה באמת גדולה מתורה שאינה‬ ‫ברוך‪ ,‬כך עתיד כל העולם לצאת מן הקללה לברכה‪ ,‬מן הגסות אל הרוך‪,‬‬ ‫חיה‪ .‬אברהם יכול היה למצוא שליחים רבים‪ ,‬אך רק אליעזר נבחר‪ ,‬כי רק‬ ‫מן המרד אל האמונה‪ .‬אליעזר הוא הדגם הראשון של גאולה מתוך חושך‪.‬‬ ‫אדם שיראת ה' חקוקה בליבו ראוי לשאת את שם רבו‪.‬‬ ‫ובמבט פנימי יותר‪ ,‬אליעזר הוא הדמות הפנימית שבכל אחד מאתנו אותו‬ ‫מוסר גדול נלמד מכאן‪ :‬כשאדם חי בעולם של תחרות‪ ,‬הצלחות ואגו‪ ,‬אין‬ ‫חלק עבד‪ ,‬חומרי‪ ,‬נמוך‪ ,‬הכפוף ליצרים ולתאוות‪ ,‬והוא נשלח בכל יום על‬ ‫לו תיקון גדול מהכנעה‪ .‬העבדות לצדיקים היא לא השפלה אלא התעלות‪.‬‬ ‫ידי ״אברהם״ שבקרבנו הנשמה לחפש את ״יצחק״‪ ,‬את השמחה הפנימית‪,‬‬ ‫אדם שזוכה לשמש תלמיד חכם‪ ,‬לשרת תורה‪ ,‬לסייע לאחרים ‪ -‬הרי הוא‬ ‫את הקשר עם השכינה‪ .‬כאשר החלק התחתון שבאדם משרת את העליון‬ ‫ממשיך דרכו של אליעזר‪ .‬וכל מי שמוסר את לבו למלאכת הקודש‪ ,‬הרי‬ ‫שבו‪ ,‬אז נשלמת גאולתו של האדם הפרטי‪.‬‬ ‫השכינה מלווהו‪ ,‬כשם שאמר אברהם ״ה' אלוקי השמים ישלח מלאכו‬ ‫על כן אמרו חכמים (בראשית רבה נט ט)‪ :‬״יפה שיחתן של עבדי אבות‬ ‫לפניך״‪.‬‬ ‫מתורתן של בנים״‪ ,‬כי סיפורו של אליעזר הוא שיחת הנשמה עם עצמה‪.‬‬ ‫ועוד למדנו ממנו יסוד מוסרי על כוח המסירות‪ .‬אליעזר איננו עושה‬ ‫הוא סמל למסע הנצחי של האדם המחפש לצאת מהקללה של החומר אל‬ ‫שליחותו ברשלנות‪ .‬הוא מתפלל לפני תחילת הדרך‪ :‬״הקרה נא לפני‬ ‫הברכה של הרוח‪.‬‬ ‫היום״‪ ,‬ומתוך אמונה שלמה זוכה להצלחה‪ .‬הוא מלמד שכל הצלחה‬ ‫העיון בדמותו של אליעזר מגלה שהסיפור האנושי הראשון שלאחר‬ ‫אמיתית בחיים איננה נובעת מתכנון חיצוני אלא מתפילה פנימית‪ .‬שליח‬ ‫המבול לא היה רק מאבק בין טוב לרע‪ ,‬אלא בין ברכה לקללה‪ .‬מאז שאמר‬ ‫אמיתי איננו רק נשלח הוא גם מתפלל על דרכו‪.‬‬ ‫נח ״ארור כנען״ (בראשית ט כ״ה) נוצר צל בבריאה‪ :‬יש נשמות שנולדו‬ ‫ומוסר נוסף עולה ממנו ההכרת הטוב‪ .‬אליעזר לא שכח לעולם את רבו‪.‬‬ ‫תחת חותם הקללה‪ ,‬כלומר עם נטייה טבעית לחומר‪ ,‬לעבדות‪ ,‬לשעבוד‪.‬‬ ‫גם כשהצליח‪ ,‬גם כשהגיע ללבן ובתואל‪ ,‬לא אמר ״מצאתי״‪ ,‬אלא ״ה'‬ ‫אולם בהשגחה האלוקית נוצרו גם תיקונים בתוך העולם עצמו‪ ,‬וכל דור‬ ‫הצליח דרכי״‪ .‬הוא נשאר קטן לפני רבו‪ ,‬וגדול לפני ה'‪ .‬זהו מדד הצדיקים‪:‬‬ ‫מביא נשמות שמטרתן לבטל את הקללה הזאת ולשוב לברכה‪ .‬ואליעזר‬ ‫לגדול במעשה ולקטון בגאווה‪.‬‬ ‫היה הראשון שבהם‪.‬‬ ‫וכך מתגלה שבכל אדם יש ״אליעזר קטן״‪ ,‬חלק שחור מן הנפש‪ ,‬עמוס‬ ‫כפי שביאר הרמח״ל באדיר במרום (דף ל״ד ע״ב)‪ :‬״אין שום ירידה בעולם‬ ‫בעול החומר וההרגלים‪ ,‬והוא משתוקק להתעלות‪ .‬וצריך רק להפקידו‬ ‫שאין בה שורש של עליה‪ ,‬והקללה עצמה נושאת בקרבה את הכוח להיפך‬ ‫בידי ״אברהם״ הפנימי ‪ -‬הנפש האלוקית‪ ,‬האמונה‪ ,‬הלב הצמא לאמת‪.‬‬ ‫לברכה״‪ .‬זהו עומק דמותו של אליעזר‪ :‬הוא הביט בעומק גורלו‪ ,‬ראה את‬ ‫כשהעבד הזה דבק בצדיק שבו‪ ,‬הוא הופך בעצמו לשותף בגאולה‪.‬‬ ‫קללת אבותיו‪ ,‬ולא ברח ממנה אלא העלה אותה‪ .‬במקום להתנער ממנה‬ ‫ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום‪ :‬האחת‪ ,‬שעל האדם להאמין‬ ‫נשא אותה על כתפיו וקדשה בשירות לצדיק‪.‬‬ ‫שביכולתו להשתנות באמת‪ .‬אליעזר נולד בקללה ונפטר בברכה‪ ,‬נולד בן‬ ‫המהר״ל בנצח ישראל (פרק ט״ו) כתב‪ :‬״אין ברכה שורה אלא במקום של‬ ‫למורד ונעשה עבד לצדיק‪ .‬אין מצב שאין לו תיקון‪ ,‬ואין לב שאין בו ניצוץ‬ ‫עבדות‪ ,‬כי הברכה באה ממקום של ביטול‪ ,‬והקללה ממקום של‬ ‫אלוקי המחכה להזדמנות להתלקח‪ .‬כל נשמה שנדמית שקועה‪ ,‬יכולה‪,‬‬ ‫התנשאות״‪ .‬לפי דבריו‪ ,‬הקללה של חם נבעה מן הגסות וההתנשאות‪ ,‬מן‬ ‫ברגע של אמת‪ ,‬להפוך לכלי של אור‪.‬‬ ‫הרצון לגלות ערוות אביו‪ .‬אליעזר הפך את המידה הזאת על פיה‪ :‬הוא‬ ‫השנייה‪ ,‬שהדרך לתיקון איננה תמיד בהפגנה של כוח‪ ,‬אלא בהכנעה‪.‬‬ ‫השפיל עצמו לגמרי‪ ,‬ובכך ביטל את הקללה‪ .‬דווקא עבדותו נעשתה‬ ‫העולם מלמד שהחזק מנצח‪ ,‬אך התורה מלמדת שהכנוע הוא השורד‪.‬‬ ‫מפתח הברכה‪ ,‬שהרי בה ביטא את ההפך הגמור מן החטא הקדמון‪.‬‬ ‫אליעזר ניצח את שורש נמרוד לא בחרב אלא בענווה‪ .‬הוא לימד שכל מי‬ ‫רבי צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק (אות ר״מ) כתב‪ :‬״כשמתדבק אדם‬ ‫שבוחר בעבדות לשם שמים חופשי באמת‪.‬‬ ‫בצדיק באמת‪ ,‬כל שורש קללה נכנע בפני האור‪ ,‬ונעשה כלי לברכה‪ ,‬כי‬ ‫השלישית‪ ,‬שהצלחה אמיתית באה ממקום של נאמנות‪ .‬כל אדם בעולם‬ ‫הצדיק הוא הצינור להשיב כל דבר לשורשו״‪ .‬ומכאן מבואר תיקונו של‬ ‫ממלא שליחות כלשהי בעבודתו‪ ,‬במשפחתו‪ ,‬בלימודו‪ .‬השאלה היא האם‬ ‫אליעזר‪ :‬בהיותו כלי של אברהם‪ ,‬הפך להיות צינור של ברכה לעולם‪.‬‬ ‫הוא היה בן לחם ולנמרוד‪ ,‬שורש הקללה של ״ארור כנען״‪ ,‬אך עבדותו‬ ‫הוא חי כ״שליח״ של אמת או כ״עצמאי״ מנותק‪.‬‬ ‫הפכה להיות התיקון של אותה קללה‪ .‬כשאברהם משביעו בשם ה'‪ ,‬הוא‬ ‫אליעזר הצליח בשליחותו מפני שראה את עצמו‬ ‫מעלה אותו ממדרגת עבד למדרגת שליח‪ .‬ברגע ההוא נהפך אליעזר לכלי‬ ‫ככלי של אברהם‪ ,‬לא כגיבור של עצמו‪.‬‬ ‫של השכינה‪ ,‬עבד שהופך לשותף‪ ,‬נציגו של הצדיק בעולם‪ .‬בכך נשלמה‬ ‫הרביעית‪ ,‬שעלינו לזכור שתפילה היא מפתח‬ ‫מהפכתו מן העבדות הפיזית אל החירות הרוחנית‪.‬‬ ‫להצלחה‪ .‬קודם צאתו לדרך אמר ״הקרה נא לפני‬ ‫וכך מתברר כי אין מעלה גדולה יותר מן ההכנעה‪ .‬החירות שבאה מתוך‬ ‫היום״ והוא הראשון בתורה שמתפלל תפילה‬ ‫כניעה לאור העליון היא החירות האמיתית‪ .‬כל אדם בעולם נושא בתוכו‬ ‫אישית על הצלחת משימה‪ .‬הוא לימד שהעולם‬ ‫מעט מן האליעזר את הנפש התחתונה‪ ,‬הכפופה‪ ,‬את הנטייה לחומר וליצר‪.‬‬ ‫איננו פועל על פי חשבון אלא על פי חסד‪ ,‬ומי‬ ‫אך התורה מלמדתנו כי גם אותה יש לשלוח בשליחות של קדושה‪ .‬גם‬ ‫שנושא עיניו לשמים פותח את השערים לפניו‪.‬‬ ‫אותה להפוך לשפחת האמונה‪ ,‬שתביא את ״רבקה״ את מעיין החיים של‬ ‫החמישית‪ ,‬שאל לנו לשפוט אדם לפי צבעו‪ ,‬עברו‪,‬‬ ‫הנשמה‪.‬‬ ‫או ייחוסו‪ .‬אליעזר היה ״אשחור״ אך פניו‬ ‫ובפנימיות‪ ,‬אליעזר הוא סמל לאותו חלק שבאדם שמוכן לומר‪ :‬אינני אדון‪,‬‬ ‫השחורות היו תוצאה של תעניות ותשובה‪ .‬כך גם‬ ‫אני שליח‪ .‬אינני בעלים‪ ,‬אני כלי‪ .‬ומכאן נולדת הברכה‪ .‬כשאדם מוסר את‬ ‫בעולמנו השחור החיצוני יכול להיות אור פנימי‪ ,‬והאדם שעליו העולם‬ ‫כוחו לאור‪ ,‬כוחו עצמו מתקדש‪ .‬זהו סודו של עבד נאמן‪ ,‬שזכה שתפילתו‬ ‫ויתר‪ ,‬עלול להיות כלי של שכינה‪.‬‬ ‫תיענה וששליחותו תצליח‪.‬‬ ‫השישית‪ ,‬שעלינו לשאת את נאמנותנו לאנשים טובים כערך עליון‪.‬‬ ‫ובכן‪ ,‬מן השחור הפנימי שבאדם יכול לפרוץ האור היפה ביותר‪ .‬מן הגסות‬ ‫אליעזר לא עזב את רבו גם כשנשלח למרחקים‪ .‬הנאמנות הזו לא רק‬ ‫יכולה להיוולד הענווה‪ ,‬ומן העבדות גאולה‪ .‬אליעזר הוא כל נשמה‬ ‫לאדם אלא לדרך היא סוד הצלחתם של שליחי אמת‪ ,‬והיא מה שהופך‬ ‫שבחרה באור במקום בצל‪ ,‬בשירות במקום באגו‪ ,‬באמונה במקום במרד‪.‬‬ ‫חיים רגילים למסע של שליחות אלוקית‪.‬‬ ‫וכל מי שיבחר כך גם אם בא ממעמקים רחוקים ימצא עצמו יום אחד עומד‬ ‫והשביעית‪ ,‬שלכל אחד יש שליחות שבה הוא מגלה את ״רבקה״ שלו את‬ ‫לפני באר מלאה מים חיים‪ ,‬שומע את קולה של ההשגחה אומרת לו‪ ,‬כמו‬ ‫המקום שבו פוגש את חסדו של ה'‪ .‬זה קורה כאשר האדם מפסיק לחפש‬ ‫לאברהם‪ :‬״ברוך ה' אלוקי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמיתו מעִם‬ ‫את נוחותו ומתחיל לחפש את ייעודו‪ .‬אז פתאום נפתחות בארות‪ ,‬והמים‬ ‫אדוני״‪.‬‬ ‫עולים לקראתו כי ה' מצליח דרכו‪.‬‬ ‫ואולי זו קריאתו הנצחית של אליעזר לכל אחד מאתנו‪ :‬אל תאמר ״נולדתי‬ ‫עיקר העניין‪ :‬דמותו של אליעזר עבד אברהם איננה רק סיפור על עבד‬ ‫בן נמרוד״ אמור ״נשלחתי בידי אברהם״‪ .‬אל תאמר ״אני עבד״ ‪ -‬אמור ״אני‬ ‫נאמן‪ ,‬אלא מראה מבהיקה לתיקונו של עולם ולתיקונו של האדם‪ .‬הוא‬ ‫שליח אמת״‪ .‬כי כשאדם מבין ששליחותו היא שליחות קודש‪ ,‬כל צעד שלו‬ ‫נולד בביתו של נמרוד‪ ,‬בלבו של חושך‪ ,‬ובחר לאחוז באור‪ .‬הוא יכול היה‬ ‫נהיה ברכה‪ ,‬וכל יום שלו נהיה פרק חדש בספר האמונה של אברהם‪.‬‬ ‫להישאר בן מורד‪ ,‬אך בחר להיות עבד לצדיק‪ .‬ובבחירה זו טמון סוד‬ ‫הגאולה‪ :‬שהקדושה איננה נחלת יחידי סגולה אלא של כל מי שמוכן‬ ‫להתבטל לאמת‪.‬‬ ‫‪ .1‬מדוע אברהם לא גירש את שרה להצלה או לניסיון?‬ ‫‪ .2‬איזה דבר בשרה אמנו היה נחשב אצל אברהם אבינו כבחינת ״זה אלי ואנווהו״?‬ ‫‪ .3‬מדוע עשה אברהם אבינו פעולות כדי לקבל מתנות והא כתיב שונא מתנות יחיה?‬ ‫‪ .4‬למה חשש אברהם שהמצרים יעברו על איסור רציחה כדי שלא יעברו על איסור אשת איש הרי הם מצווים על שניהם בשבע‬ ‫מצוות בני נח?‬ ‫‪ .5‬מה יגלה התינוק אם לא ילמדו אותו מילה אחת?‬ ‫‪ .6‬כיצד היה מותר לאברהם אבינו להחזיר למלך סדום מה שזכה במלחמה והרי אסור לתת מתנה לנכרי?‬ ‫‪ .7‬כיצד אברהם קידש את שרה מבלי לראותה והלא חז״ל ציוו לראות את פני הכלה לפני הקידושין?‬ ‫‪ .8‬האם יש היתר לפגוע ברבים באדם שמדבר בעת חזרת הש״ץ? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪ .9‬איך אמר הקב''ה לאברם שישנה את שמו שבשם זה הוא לא מוליד ילדים והרי הוא הוליד את ישמעאל?‬ ‫‪ .10‬אדם שקוראים לו אברהם האם מותר לקרוא לו אברם? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪ .11‬מדוע רק לאברהם וליעקב שינוי את שמם וליצחק לא שינוי את שמו?‬ ‫‪ .12‬מדוע המצווה ראשונה שיהודי מקיים בחייו זה באה על ידי כאב ייסורים וצער?‬ ‫‪ .13‬מדוע לא מצינו שאבי הבן מהדר שימול בעצמו את בנו הרי מצוה בו יותר מבשלוחו?‬ ‫‪ .14‬מתי הייתה ברית המילה של אברהם אבינו‪ ,‬בנץ החמה או בחצות היום? סוד שעת הברית הראשונה בהיסטוריה‪.‬‬ ‫הלימוד בעלון וכל דברי התורה לרפואת‬ ‫אאמו״ר יצחק בן ליזה הי"ו‪ .‬יוסף בן מזל הי״ו‪ ,‬מרת דבורה בת ברכה תח״י‪ ,‬מרת יפית בת מזל תח״י‬