גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — לך לך (2026-10-19)

גיליון מספר603 : פרשת לך לך שנת תשפ"ז
מדוע התורה מתחילה את סיפורו של אברהם בגיל שבעים וחמש?
אילו התבקשנו לכתוב את סיפור חייו של אברהם אבינו ,היינו פותחים בוודאי בילדותו :כיצד התבונן בעולם ,חיפש את מנהיג הבירה ,גילה את בוראו ,שבר
את הצלמים ועמד לבדו מול נמרוד וכבשן האש .רבי משה בן מימון ,הרמב״ם ,משנה תורה (הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים ,פרק א ,הלכה ג) ,מתאר
בהרחבה את המסע הרוחני המופלא הזה .אולם התורה עצמה מדלגת כמעט על הכול .אברהם מופיע לפנינו כשהוא בן שבעים וחמש ,והמשפט הראשון
שהקב״ה אומר לו הוא :״לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך״ (בראשית יב ,א).
רבי משה בן נחמן ,הרמב״ן (שם ) ,עומד על התמיהה :מדוע מבטיח הקב״ה לאברהם ברכות שאין להן אח ורע ,מבלי שהתורה הקדימה לספר שהוא צדיק
ועובד אלוקים? אולי התורה מבקשת ללמדנו כי השאלה הגדולה איננה רק כיצד גילה אברהם את האמת ,אלא מה היה מוכן לעזוב למענה .אפשר להבין רעיון
גדול ,להתרגש ממנו ואף ללמד אותו לאחרים ,ובכל זאת להישאר בדיוק באותו מקום .האמונה נעשית חיה רק כאשר היא מזיזה את האדם.
שלושה מעגלים מקיפים כל אחד מאיתנו :״ארצך״ היא סביבת הנוחות וההרגלים ,״מולדתך״ היא התדמית שבנתה עבורנו החברה ,ו״בית אביך״ הוא כל מה
שספגנו בעבר עד שנדמה לנו כי כך אנו מוכרחים להישאר .הקב״ה אינו מצווה את אברהם למחוק את עברו ,אלא לא להניח לעברו לכלוא את עתידו .בדור
שבו אנשים מוקפים בהגדרות ,בתוויות ובקולות המסבירים להם ללא הרף מי הם ומה הם מסוגלים להיות ,נשמעת הקריאה העתיקה :אינך חייב להישאר
האדם שהסביבה כבר החליטה שאתה.
רבי שלמה יצחקי ,רש״י (שם) ,מפרש :״לך לך ,להנאתך ולטובתך״ .יש בכך פלא .אברהם נדרש להיפרד מארצו ,ממשפחתו ומכל המוכר לו ,ודווקא זו נקראת
טובתו .מכאן שהטובה הגדולה ביותר איננה תמיד להישאר במקום הנוח ,אלא להגיע אל האדם שנועדנו להיות .רבי ברכיה ,מדרש בראשית רבה (פרשה לט,
פסקה ב) ,ממשיל את אברהם לצלוחית של בושם שהייתה מונחת סגורה בפינה וריחה לא נודף .רק כאשר טלטלו אותה ממקומה החל ריחה להתפשט.
הטלטלה לא יצרה את הבושם ,היא גילתה את מה שהיה טמון בו תמיד .זו תובנה משנה חיים :לא כל טלטלה באה לפרק אותנו .יש טלטלות שבאות לפתוח
את הכלי הסגור שבתוכנו .אדם מאבד מקום מוכר ,תוכנית משתבשת ,דלת נסגרת ,והוא משוכנע שעולמו הולך ומצטמצם .רק לאחר זמן הוא מגלה שאילו
נשאר במקומו ,כוחות שלמים בנפשו לא היו יוצאים לעולם .השאלה איננה רק לאן החיים לוקחים אותי ,אלא מה הם מבקשים לגלות בי בדרך.
מתוך השער הזה נכנסים אל גיליון השבוע ,הפותח בשאלה נוקבת :כיצד הכניס אברהם את שרה למצרים ,כאשר ידע שהיא עלולה להילקח ממנו? האם
הייתה זו חולשה בביטחון ,השתדלות הכרחית או ניסיון עמוק שאין לשפוט אותו במבט רגיל? המאמר מזמין אותנו אל הגבול הדק שבין אמונה לאחריות,
ובין ביטחון בה׳ לבין החובה שלא לסמוך על הנס.
משם עובר הגיליון אל מילות התפילה המוכרות ביותר :מדוע אנו אומרים ״אלוקי יעקב״ ,לאחר שהקב״ה שינה את שמו לישראל ויעקב נעשה שם טפל?
האם בתפילה אנו עומדים לפני ה׳ כישראל המנצח ,או דווקא כיעקב הנאבק ,הצולע והמבקש? בהמשך נעמוד מול אברהם המסרב לקחת ממלך סדום אפילו
״מחוט ועד שרוך נעל״ .מדוע בחר דווקא בשני החפצים הזעירים הללו ,וכיצד הפך ויתור רגעי לחוט של תכלת ולרצועות תפילין המלווים את בניו לדורות?
ה גיליון מוסיף ונכנס אל כבשן האש ושואל שאלה הלכתית מטלטלת :איזה היתר היה לאברהם למסור את עצמו למיתה ,בעודו בן נח שאינו מצווה לכאורה
על קידוש השם? האם הגבורה הגדולה ביותר של אבי האומה עמדה בתוך גדרי הדין ,או שנבעה מאהבה שאינה מסוגלת להשתחוות לשקר? ולבסוף נפגוש
את אליעזר עבד אברהם וננסה לברר מאיזה בית הגיע .האם ייתכן שמי שצמח ממשפחתו של נמרוד הפך לתלמידו הנאמן של אברהם? דמותו פותחת פתח
לשאלה הנוגעת לכל אדם :האם מוצאו של אדם קובע את גורלו ,או שבכוחה של נאמנות לאמת להפוך קללה לברכה ומורד לשליח?
בסיום ממתין מקבץ שאלות קצרות שנועד לעורר את הסקרנות :מדוע לא גירש אברהם את שרה כדי להצילה ,כיצד קידש אותה מבלי לראותה ,מדוע ביקש
מתנות אף שנאמר ״שונא מתנות יחיה״ ,מה יגלה תינוק אם לא ישמע אפילו מילה אחת ,האם מותר לקרוא לאברהם בשם אברם ,ומתי בדיוק התקיימה ברית
המילה הראשונה בהיסטוריה? השאלות הקצרות הן פתחים לעולמות שלמים ,וכל התשובות עליהן נמצאות בסדרת הספרים ״גם לנשמה מגיע אוכל״ .העלון
שלפניכם הוא טעימה נוספת מן הסדרה המפארת שולחנות שבת רבים בכל רחבי העולם ,ומזמינה כל קורא לצאת מן המוכר ,ללכת בעקבות אברהם ולגלות
שגם בתוך נפשו ממתינה קריאה אישית של ״לך לך״.
מדוע הכניס אברהם את שרה לסכנה והביא אותה למצרים הרי הוא ידע שהמצרים יקחו
אותה? מבחן האמונה הראשון של ההיסטוריה ומה הוא מלמד אותנו על החיים שלנו.
ושליחות .לדעת האור החיים זהו שילוב :מעשה נכון בדרך הטבע ,אך מעטות הדילמות האנושיות שיכולות לעמוד
עליו רובץ צל של סכנה רוחנית .ולדעת האברבנאל לא חטא ולא ניסיון מול עינינו בעוצמה כמו זו .אברהם אבינו ,האיש
אלא תוצאה של אי ידיעה אנושית ,שאף היא מלמדת על גדלותו :גם שנצטווה ״לך לך״ זה שמוכן לוותר על הכל
הצדיקים טועים ,אך לומדים דרך טעויותיהם את דרך ההשגחה. למען צו ה' ,עומד לפתע מול מציאות מורכבת:
בגמרא במסכת בבא בתרא (טז ע״א) נאמר :״אמר רב יוסף ,להגיד רעב כבד בארץ ,סכנה מוחשית לחייו ,ואשתו
צניעות שהיה באברהם ובשרה שכל השנים לא הביט בה עד אותו רגע שרה אמנו ,יפת תואר עד כלות ,נלקחת עמו
שראה בבואה במים״ .הגמרא איננה סיפור של עיניים אלא של לבבות. למצרים ,אל ארץ מושחתת וחשוכת מוסר.
היא מלמדת שאפילו ברגעים של סכנה ,אברהם אינו נבהל ממראה וכאן נולדת השאלה המהדהדת :כיצד זה
היופי אלא מן המשמעות הרוחנית של היפגש עמו .כל פסוק כאן הוא שאברהם ,עמוד האמונה והחסד ,הכניס את שרה אשתו הצדקת אל לב
שיעור בעדינות האמונה וביראה. הסכנה? הרי ידע שהמצרים ייקחו אותה! האם זו רשלנות? האם חוסר
במדרש רבה (לט ט) נכתב :״אמר רבי לוי שתי פעמים כתיב לך לך ואין ביטחון בה'? או אולי דווקא כאן טמון עומק אחר ,ניסיון עליון שמעל
אנו יודעים איזו חביבה אם הראשונה אם השנייה .ממה דכתיב אל ארץ ההבנה האנושית?
המוריה ,הוי השנייה חביבה מן הראשונה״ .חז״ל מלמדים שהירידה הפסוק מתאר :״ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרי אשתו
למצרים עצמה הייתה חלק ממסע הניסיונות שבנה את דמותו של הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את״ (בראשית יב יא).
אברהם .אין זו בריחה ,אלא דרך ארוכה שבה נבחנה נאמנותו. והמדרש מחריף :״כיון שראה את יופיה באור השמש נבהל״ .אך כיצד
רבנו בחיי (יב יא) מבאר כי ״אברהם לא עשה כן אלא לצורך ,כי הרעב זה יתכן? הרי הצדיק הגדול ידע לאן הוא הולך ,ידע עם מי הוא הולך,
היה כבד מאד בארץ ולא היה יכול לעמוד שם ,אך ידע שאף על פי וידע מה טיבם של המצרים .אם כן מדוע לא השאיר את שרה בארץ
שירד למצרים לא יסור חסד ה' מעליו״ .אברהם לא פעל מתוך פחד ישראל ,או בחר להימנע כלל מהירידה למצרים?
אלא מתוך אחריות; הוא ירד כי הרעב כבד אך לא הפסיק להאמין. השאלה איננה רק היסטורית .היא נוגעת לכל אדם מאמין :עד היכן
הרלב״ג (יב יא) כותב :״ויציאתו למצרים הייתה במידה ,כי גם זה מן אמור האדם לסמוך על הקב״ה ,ומתי חובתו להפעיל שיקול דעת
התבונה ,שלא ישים עצמו במוות במקום סכנה ,כי התורה ניתנה לחיים טבעי? האם ביטחון בה' פירושו להפקיר את עצמו לנס? או שמא
ולא למוות״ .אברהם פעל לפי הכלל העתיק ״וחי בהם״ (ויקרא יח ה) האמונה דורשת זהירות ,אחריות ,שיקול דעת ,גם מן הצדיקים
לא שימות בהם. הגדולים ביותר?
המהר״ל מפראג בספר גבורות ה' (פרק ה) מלמד שעצם הירידה רש״י מביא מדרש בראשית רבה (לט יא) :״הנה נא ידעתי מכאן שעד
למצרים היא ״שורש הגלות והגאולה״ .כי בגלות נולד הצימאון לשוב. עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות שביניהם ,ועכשיו שראה בבואה
לא מתוך חולשה ירד אברהם אלא כדי לפתוח שער לדורות שהירידה במים הכיר ביופיה״ .דברי רש״י הללו אינם רק תיאור של יופי ,אלא
תוליד עליה ,והנפילה תוליד תקומה. ציור של טוהר וקדושה .עד כדי כך נשמרת הצניעות ביניהם ,עד שגם
הרמב״ם בהלכות יסודי התורה (פרק י) כותב שכל נביא אף אם מובטח בשעת סכנה ,כשהוא מזהה את היופי ,הוא מיד רואה בו סכנה רוחנית.
לו ניסים ,אינו רשאי לבחון את הקב״ה ולסמוך עליהם .מכאן שאברהם הרמב״ן (יב י) כותב דבר נוקב מאוד :״ודע כי אברהם אבינו חטא חטא
פעל לפי יסוד התורה אין סומכים על הנס .לפיכך עשה ככל אדם נבון גדול בשגגה ,שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן
להציל את עצמו ואת אשתו. יהרגוהו ,והיה לו לבטוח בה' שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו,
החינוך במצוה תקמ״ו כותב :״להאמין בה' אך לא לבטל הסיבה כי יש באלוהים כח לעזור ולהציל״ .הרמב״ן מוסיף ,שכתוצאה ממעשה
הטבעית״ .מכאן שלימדנו אברהם כי ביטחון איננו ביטול השכל ,אלא זה נגזר על זרעו גלות מצרים .דהיינו ,מעשה האבות נהיה סימן לבנים
אמונה תוך שימוש נכון בכוחות החיים. אך כאן ,במובן של תיקון חטא האמונה החסרה.
כלומר ,חז״ל והראשונים רואים במעשה זה לא רגע של חולשה אלא האלשיך הקדוש (שמות פרק א) מביא את דברי הרמב״ן אך דוחה
רגע שבו מתבררת השאלה הנצחית :כיצד מיישבים אמונה בבורא עם אותם באומרו :״הלא אדרבה ,מנו את ירידת אברם למצרים ואת קיחת
זהירות אנושית .אברהם אבינו פעל מתוך מבוכה קדושה איזון עדין בין שרה לשני ניסיונות ,כדאמרינן באבות דרבי נתן (לג ב) .ואם כן ,איך
הביטחון הגמור לבין חובת ההשתדלות ,בין ציווי האמונה ובין מציאות ייקראו העבירות לזכויות?״ לדעתו ,אין לראות במעשה זה חטא ,אלא
החיים. ניסיון שנועד לבחון את כוח האמונה והעמידה הפנימית של הצדיק
האחרונים האריכו לבאר את מעשה אברהם בירידתו למצרים ואת הראשון.
הכנסת שרה לסכנה ,וכל אחד מהם האיר את המעשה מזווית שונה רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (יב יא) שוזר עומק גדול בדברי
הלכתית ,אמונית ומוסרית ,אך כולם כאחד ראו בו שיעור נצחי באיזון הפסוק :״רצה לצוות עליה שתאמר אחי הוא ,וחש שתאמר שרה למה
שבין ביטחון לבחירה אנושית .רבי דוד פארדו בספרו משכיל לדוד הכניסה בגדר סכנה שעל כל פנים היא מסתכנת ...והגם שבטוחים
(בראשית יב י) כתב כי אין כאן חטא כלל ,אלא ניסיון של אמונה ותבונה הצדיקים בהקב״ה ,אף על פי כן כלל זה בידינו שאין סומכין על הנס,
גם יחד .ירידתו של אברהם למצרים הייתה כדי לפרסם את שם ה' גם ומה גם לגבי בחירת האדם״ .האור החיים מסביר שאברהם לא פעל
במקום שאין בו זכר לקדושה ,שהרי כל דרכו בעולם הייתה לקרוא מתוך חולשה אלא מתוך זהירות נכונה .אין סומכים על הנס אפילו
בשם ה' ולהודיע כי יש בורא אחד לכל .לפיכך ,לא היה זה פחד אלא צדיק כמותו חייב לפעול בדרך הטבע ,ולדאוג שלא להעמיד את שרה
שליחות אלוקית הנמשכת גם בחושך. בניסיון קשה .כשאמר לה ״הנה נא ידעתי״ ,זה היה ביטוי של הכרה
רבי משה אלשיך (שם) הסביר שאברהם ירד למצרים לא בשביל עצמו במציאות ,לא של חולשה.
אלא בשביל כל הדורות .ירידת האבות קדמה לירידת הבנים ,וכל האברבנאל (יב יא) מבאר באור אחר :״אם היה יודע ענין המצרים
המאורע עם פרעה ושרה היה הכנה נסתרת לגאולת מצרים העתידה. באמת לא היה יורד שמה ...ראוי למעולה שיבחר המות יותר מעשות
מה שנראה כמשבר היה יסוד להולדת האומה. הנבלה ,אבל אם לא תמנע הנבלה עם המות אין ראוי שיבחר במות״.
המלבי״ם (שם) צעד בדרך דקה :אברהם נהג לפי כללי ההשתדלות ולא לפי דבריו ,אברהם לא שיער מראש עד כמה מושחתים המצרים .רק
חטא כלל ,אך החיסרון היחיד היה שלא התפלל מיד שיצילהו ה'. כשהתקרב הבין את חומרת הסכנה ,אך כבר היה מאוחר לשוב
חיסרון לא במעשה ,אלא בעומק הביטחון .הוא לא נענש ,אלא נלמד. אחורנית .מכאן נוצר הדיאלוג המורכב בינו לבין שרה.
כי צדיקים נמדדים לפי גובהם ,ולא לפי הכלל שבנו. בספר דברי שלל דוד (בראשית יב) מוסיפים טעם נוסף :אם ירידת
הנצי״ב מוולוז'ין בפירושו העמק דבר (שם) כתב שירידת אברהם אברהם למצרים הייתה חטא ,איך מנו אותה חכמים בין עשרה
למצרים אינה אלא שיעור לדורות ללמד שאין סומכים על הנס .התורה ניסיונות? אלא שמה שנראה כחולשה היה בפועל ניסיון של אמונה,
מספרת זאת כדי להטביע באומה את החובה לשלב אמונה עם אחריות להחזיק באשתו ובאמונתו גם בתנאים הבלתי אפשריים ביותר.
טבעית. והקדושת לוי בפרשת לך לך (קטע הראשון) מרחיב :״הנה רבים
רבי שמשון רפאל הירש (שם) כתב שגלות מצרים מתחילה כאן, מקשים למה הביא אברהם את שרה לסכנה זו שילך עמה למצרים ,כיון
בירידתו של אברהם .לא כחטא אלא כתהליך גאולי :ירידה לצורך שלא אמר לו השם יתברך ,אך כוונת אברהם הייתה לגלות את שם ה'
עליה .הקב״ה הוביל את האבות בדרך שבה ילמדו כיצד למצוא את גם במקום שאין שם קדושה״ .ירידתו למצרים לא נבעה מפחד ,אלא
נוכחותו גם בלב הארצות הזרות. מרצון להאיר את האור האלוקי גם במחשכים.
הרמב״ן (שם) ראה במעשה חטא קל של מיעוט ביטחון ,אך הוסיף נמצא שדעת הראשונים חלוקה :לדעת הרמב״ן זהו חטא של חוסר
שמדובר בשגגה ולא במרד .הוא מלמד שהקב״ה דורש מן הצדיקים ביטחון בה' .לדעת האלשיך והקדושת לוי זהו ניסיון נשגב של אמונה
הארצות .צדיק יסוד עולם נמדד לא בכך רמה עליונה של אמונה ,וממילא גם חולשה רגעית שלהם נחשבת להם
שאינו נופל ,אלא בכך שכל נפילה שלו הופכת ללימוד לדורות.
צעד בגאולת האנושות כולה. הרד״ק (שם) מתקן את ההבנה :אברהם לא חטא כלל .הרעב היה כבד,
נפקא מינות למעשה :מן העיון במעשה והוא נאלץ ללכת כדי לשמור את נפשו .אמונה איננה פסיביות היא
אברהם בירידתו למצרים מתגלים יסודות חכמה לדעת מתי לפעול בדרך הטבע.
עמוקים הנוגעים לכל דרכי הנהגת האדם רבנו בחיי (שם) כתב :״ויציאתו למצרים הייתה ניסיון לראות אם ישים
בעולם הזה .לא מדובר רק בפרשה עתיקה מבטחו בה' או יירא מן הרעב ,ועמד בו נאמנה״ .אברהם נבחן באמונה
אלא בשאלה מעשית נוקבת :עד כמה מצווה תוך מעשה ,והוכיח שאמונתו אינה תלויה במקום אלא בלב.
האדם לסמוך על אמונתו ,ומתי מחויב הוא הרלב״ג (שם) מוסיף שהנהגתו של אברהם מלמדת עיקר יסודי בתורה:
לפעול בדרך השתדלות אנושית. ״לא יתחכם האדם להעמיד עצמו בסכנה ,כי מצוות התורה ניתנו לחיים
נפקא מינה ראשונה -בענייני ביטחון והשתדלות .למדנו מאברהם ולא למוות״ .בזה הוא מציב את היסוד ההלכתי המוכר :״וחי בהם״.
שאף הצדיק הגדול ביותר אינו רשאי להעמיד עצמו בניסיון ולומר ״ה' רבנו יוסף חיים בספרו בן איש חי (לך לך ,שנה ראשונה ,דרוש ראשון)
יצילני״ .כשם שאמרו חז״ל בגמרא במסכת שבת (דף לב ע״א) :״לעולם ראה בירידה למצרים רמז רוחני עמוק ירידת הנשמה לעולם השפל
אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שיעשה לי נס״ .אפילו אברהם לא כדי לברר את ניצוצות הקדושה .כל ירידה של צדיק בעולם הזה נועדה
נסמך על נס ,אלא פעל בדרך הטבע וירד למצרים להחיות את נפשו. לגלות אור חדש ,ולפיכך ירידתו של אברהם איננה חולשה אלא שורש
מכאן נלמד שכל אדם ,גם ירא שמים גדול ,חייב לנקוט באמצעים גאולת הרוח.
טבעיים לשמירת חייו ולתיקון ענייניו ,ורק אחר כך לסמוך על ה' .אין
ביטחון בלא אחריות ,ואין אמונה בלא מעשה.
נפקא מינה שנייה -בהלכות סכנה וביטחון עצמי .מצינו שהאור החיים
הקדוש ביאר כי אברהם ידע שלא יוכל לסמוך על הנס במקום שבו
הבחירה ביד הרשעים ,ולכן ביקש תחבולה באומרו ״אמרי נא אחותי
את״ .מכאן לומדים עיקר גדול בהלכה :אדם חייב להיזהר שלא לסכן
את עצמו במקום שהסכנה באה על ידי בני אדם ,אפילו אם הוא צדיק
גמור .אין דין ״שומר פתאים ה'״ במקום סכנה ידועה .וכך פסקו גדולי
הדורות שגם מי שבוטח בה' צריך להתרחק מכל סיכון טבעי -בין בגוף,
בין בממון ,בין בכבוד.
נפקא מינה שלישית -ביחס לשיקול דעת הלכתי אל מול רגשות יראה
ופחד .כאשר האדם מתמודד עם מצבי קושי ,אין עליו לבטל את הפחד,
אלא לנתבו .פחדו של אברהם לא היה חוסר אמונה אלא אמצעי
זהירות .לכן ,במקום שאדם מתיירא ,ראוי לו לבחון :האם הפחד בא
מחוסר אמונה או שהוא מניע אותו לפעול בתבונה .אם הפחד מוליד החיד״א בספרו פני דוד (בראשית יב) כתב שאברהם ירד למצרים על
אחריות ,הרי זו יראת שמים ,לא חולשה. פי עומק ההנהגה האלוקית כדי להעלות ניצוצות הקדושה משם .הוא
נפקא מינה רביעית -בענייני שליחות וירידה ממדרגה רוחנית לצורך מדגיש שאין כאן עוון אלא מעשה בהשגחה ,והירידה היא תיקון נעלם.
תיקון .רבים מן המפרשים למדו כי ירידתו של אברהם למצרים נועדה המשך חכמה (בראשית יב) ביאר :״מעשה זה אינו חטא אלא ביטוי
להוציא ניצוצות קדושה משם .מכאן שירידה למקום נמוך או מורכב לאמונה פעילה ,כי גאולת הרעב תבוא על ידי תנועה ולא על ידי
בין במובן רוחני ובין במובן גשמי איננה אסורה כל עוד היא לשם תיקון, עמידה במקומו״ .זהו אחד היסודות הגדולים של ההשתדלות אמונה
הפצה או הצלה .אך אם הירידה נובעת מחולשה או מתאווה ,הרי היא איננה המתנה לנס אלא עשייה מתוך ביטחון.
חטא .זוהי הבחנה דקה בין ירידה של שליחות לירידה של בריחה. הגר״א בספרו קול אליהו פירש כי הקב״ה ביקש לבחון את אברהם ואת
נפקא מינה חמישית -בהלכות הנהגת תלמידי חכמים וציבור נאמני שרה יחד ,כיצד ישמרו על קדושתם גם במקום של טומאה וערווה .לא
תורה .אם אברהם אבינו נבחן על פחדו ועל זהירותו ,קל וחומר שכל חטא אלא ניסיון הדדי של זוג הקדושים.
רב ומנהיג נדרש לבדוק את מניעיו לפני שיורד ״למצרים״ כלשהו בין רבי שלמה קלוגר בספרו חכמת שלמה (או״ח סי' א) כתב :״אברהם
במובן הפיזי ובין במובן הציבורי .עליו לשאול :האם ירידה זו נעשית נבחן לא באמונה בה' אלא באמונה בעצמו האם ידע שגם פחדו הוא
לשם שמים ,כדי לקרב לבבות ,או שמא לשם רווח או נוחות .הלימוד חלק מתוכנית השם״ .הירידה למצרים באה ללמד שגם הפחדים של
מן האבות קובע שגם במצבים מורכבים ,המניע הוא הקובע את הערך. הצדיקים הם כלי לעבודת ה'.
נפקא מינה שישית -בהלכות אמונה וביטחון בזמן משבר .כשאדם רבי מאיר שמחה מדווינסק במשך חכמה (בראשית יב) מלמד כי
רואה ש״ויהי רעב בארץ״ בין אם הרעב הוא של פרנסה ,של בריאות או ירידתו למצרים היא הדגם לדרך בה מתנהל האדם בעולם :תנועה,
של שלווה אסור לו לאבד את עשתונותיו .עליו לעשות את אשר שינוי ,חיפוש ,והכול מתוך אמונה שה' הולך עמו .״כי הצדיק יודע
לאברהם :לפעול באמונה ,אך בזהירות ,ולהיות מוכן להודות בטעות שגאולת הרעב והצלה תבוא דרך המעשה עצמו ולא דרך בריחה מן
אם יראה כי דרכו מסוכנת .זהו שיעור ענק בענווה .אפילו אברהם ,אם החיים״.
נפרש כרמב״ן שחטא בשגגה ,נבחן לא כדי ליפול אלא כדי ללמד שגם רבי חיים פלאג'י בספרו תוכחת חיים (לך לך) כתב שאברהם לא נפל
צדיקים גדולים חייבים לבדוק את עצמם תמיד. אלא נבחן .״להעמיד את עצמו במציאות סכנה ולראות אם גם שם
נפקא מינה אחרונה -בהבנת יסוד הבחירה מול ההשגחה .המעשה דבוק הוא בשם ה'״ .בכך לימד לדורות שאמונה נבחנת לא בבית
מלמד שההשגחה האלוקית איננה מבטלת את בחירת האדם .הקב״ה המדרש אלא ברחובות מצרים.
יכול להציל את שרה גם מבלי שתרד למצרים ,אך בוחר לפעול דרך מרן הראשון לציון רבי עובדיה יוסף דרש על כך כמה פעמים (ראה
מעשי אברהם .מכאן לומדים שכל מעשה של אדם אפילו מתוך פחד טהרת הבית ח״ג עמ' רפג ,וכן בדרשותיו על התורה שנדפסו לאחר
או ספק נעשה כלי בידי ההשגחה .אין מעשה אנושי שאינו נוגע בגילוי פטירתו) :״אין זה חטא אלא הוראה לדורות ללמד שבכל מקום ,אפילו
רצון ה' .נמצא שכל הנהגת חייו של אדם בביטחון ,באחריות, במצרים ,יש לשמור על טהרת המשפחה ועל יראת שמים .ומפני זה
בהתמודדות עם פחד ובירידות החיים נטועה כבר במעשהו של אברהם נצרכה שרה להיכנס לבית פרעה כדי להראות לעיני כל גויים שאין כוח
בירידתו למצרים .מי שמבין את הפרשה הזו כראוי ,לומד כיצד לחיות בעולם שיכול לטמא את טהרתה של בת ישראל״.
בעולם אמונה בלי להתרחק מן המציאות ,ואיך לשמור על הנשמה גם הרב יצחק יוסף בספרו ילקוט יוסף (אמונה והשגחה) כתב :״אין
בשעה שהרגליים נאלצות לרדת לשערי מצרים. במעשה זה חטא כלל ,אלא הוראה נצחית שכל אדם ,גם הצדיק ,חייב
ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :יש רגעים שבהם האדם לעשות את חלקו בדרך הטבע ולא לסמוך על הנס .זהו הביטחון השלם
מרגיש כאילו גם עליו ירד רעב בארץ .לא תמיד זה רעב של פת לחם. לא בהימנעות ממעשה ,אלא בעשייה עם לב מאמין״.
לפעמים זה רעב של משמעות ,רעב של אמונה ,רעב של מנוחה לנפש. והוסיף הרב שמשון דוד פינקוס בספרו שערים בתפילה :״פחדו של
ואז הוא עומד בפני השאלה של אברהם :לרדת למצרים או להישאר אברהם לא היה סתירה לאמונתו אלא גילוי של אמונתו .רק מי שמכיר
בארץ הרוח. בסכנה באמת ,יודע כמה הוא זקוק לה' באמת״.
אברהם מלמד אותנו שהחיים אינם מתנהלים תמיד במרחב האידיאלי. מכל האמור עולה תמונה שלמה :אברהם איננו חוטא אלא נבחן; איננו
גם הצדיק נאלץ לעזוב את מקומו ,גם מי שנצטווה ״לך לך אל הארץ נבהל אלא מתבונן; איננו בורח אלא שליח להביא אור גם לשפל
אשר אראך״ מוצא את עצמו פתאום נודד שוב -הפעם לא מתוך חזון
נצחי .היא מלמדת שכל חיי האדם הם מסע של ירידות ועליות ,של אלא מתוך מצוקה .ומכאן השיעור הראשון:
מצרים וכנען ,של פחד ואמונה .אין צדיק שלא ירד למצרים שלו ,ואין הירידה איננה תמיד סימן לנפילה .לפעמים היא
אדם שאין בו רגע שבו הוא נדרש לומר :״אחותי את״ להסתיר את מסלול חדש של עלייה.
הפחד ,להגן על האור הפנימי .אך גדולתו של אברהם איננה בכך שלא אברהם לא ברח אל מצרים ,הוא ירד לשם.
נפל אלא בכך שגם בירידתו ,לא שכח את יעדו. ירידה לשם שמים שונה מבריחה .ירידה מתוך
אברהם מלמד שכל צעד בעולם צריך להיות מלווה במחשבה של אחריות גם אם כואבת היא חלק מן השליחות.
שליחות .גם כשהחיים מאלצים את האדם לצאת ממקומו ,גם כשהרעב כך גם בחיים :אדם נאלץ לעבור לעיר אחרת,
מכביד ,גם כשהלב מבולבל השאלה איננה ״למה ירדתי״ אלא ״מה אני לשנות עבודה ,להתרחק זמנית ממסגרת
עושה שם״ .מי שיודע לשמור את נשמתו גם בארץ נוכריה ,הופך את רוחנית ,וכל זה נדמה לו כוויתור .אך אם עשה
הירידה לעלייה ואת הפחד לאמונה. זאת כדי להחיות את נפשו ולהמשיך בעבודת
ומאברהם אנו לומדים גם על הזוגיות של שרה ואברהם אותה אמונה ה' ,הרי אף זו עלייה.
שותקת שמלווה את ההשתדלות .אין אמונה שלמה בלי אחריות ואין ומאידך ,אברהם מזכיר לנו גם את גבולות ההשתדלות .לפעמים מתוך
אחריות בלי אמונה .שרה נלקחה לבית פרעה אך לא נאבדה שם ,כי פחד אנו מסבכים את עצמנו בעוד נסיונות .במקום להניח להקב״ה
אור הקדושה שבתוכה גבר על חשכת מצרים .לפעמים העולם מנסה לנהל את העולם ,אנו מנסים להקדים אותו .השראת האימה והזהירות
להרחיק מאיתנו את אשר יקר לנו ,אך הקב״ה מחזיר הכול בדרך היא חיובית ,אך כאשר היא גוזלת מאיתנו את האמון ,היא הופכת
נסתרת. לחטא .האדם מאמין באמת לא בכך שאינו נופל ,אלא בכך שגם אחרי
ומעל הכול ,מלמדת אותנו הפרשה כי גם כשאדם טועה ,הקב״ה לא הנפילה הוא קם.
נוטש אותו .אפילו אם ירידתו נובעת מפחד ,אפילו אם אבד רגע של שרה הצדקת ,שנכנסה למצרים והאמינה בשם גם שם ,מלמדת אותנו
ביטחון השם מוליך אותו בתוך החושך כדי שיגלה מחדש את אורו .כך את גודל האמונה הנשית שבשתיקה .היא לא דיברה ,היא לא התווכחה,
אמרו חז״ל במדרש :״לפי שאברהם ירד למצרים ,נטל הקב״ה את זרעו אך נוכחותה האמיצה הצילה את שניהם .לפעמים עיקר האמונה
וירד עמו לשם״ .לפעמים ה' מצטרף אל ירידתך ,לא כדי להענישך אלא מתגלה דווקא בשתיקה שקטה של אישה שמביטה לשמים ואומרת
כדי ללמדך איך לשוב. בליבה :״גם שם אתה״.
וכאן מתחדדת התובנה העמוקה :אין אדם בעולם שלא חווה מצרים וכך האדם המאמין של ימינו -זה שחי במציאות קשה ,בין גלות לבין
פנימית .יש מצרים של ניסיון ויש מצרים של חולשה ,יש מצרים של קדושה ,בין פרנסה לבין שליחות -לומד מאברהם ושרה את אומנות
פחד ויש מצרים של שליחות .אבל כל עוד האדם מחזיק בלבו את האיזון .ללכת עם פחד אבל לא להיכנע לו ,לרדת למצרים אבל לא
קריאת ה' ״לך לך אל הארץ אשר אראך״ -גם מתוך החול הוא יכול להיטמע בה ,לפעול בעולם הגשמי אך לשמור את הלב בבית אל.
לשוב ולהיות אברהם. ואם נביט סביבנו כמה ״מצרים״ קטנים פוגש כל אדם בימיו .מקומות
כי הדרך לאמונה איננה קו ישר ,אלא נהר מתפתל של אמון .והנפש של בלבול ,של פיתוי ,של תרבות זרה .ואברהם מלמד :הירידה למקום
הלומדת לאהוב את בוראה גם מתוך טלטלה ,מגלה שהירידה למצרים ההוא איננה כישלון היא מבחן .השאלה היא מה אתה עושה שם .האם
הייתה רק פרוזדור לאור הגדול של ״ויעל אברם ממצרים הוא ואשתו אתה מאבד את שרה שבך ,או שאתה נלחם עליה באמונה.
וכל אשר לו״. האדם בן זמננו ,שעמל לפרנסתו ,שמתמודד עם עולם של הסחות דעת
אברהם שב ועולה ,והעולם כולו עולה עמו .ומכאן מסר נצחי :לעולם ותרבות חומרית ,קורא את פרשת לך לך ורואה בה מראה חי .היא
אל תיבהל מן הירידה ,כי ייתכן שדווקא היא הדרך היחידה לעלות מלמדת אותו שבכל ירידה גנוזה הזדמנות ,בכל סכנה טמון קול דק
באמת. שאומר ״אל תירא ,אני איתך״.
ואולי זה סוד דרכה של כל נשמה היא יורדת למצרים כדי ללמוד וכשאתה עומד מול פחד ,מול שינוי ,מול ״רעב בארץ״ הפרטי שלך זכור
לעלות בכוחות עצמה .היא נכנסת אל הסכנה כדי לגלות את ההשגחה. את אברהם .אל תפחד מהירידה ,אך גם אל תשכח את הדרך חזרה .דע
היא פוגשת את הפחד כדי למצוא את האמונה .וכל עוד יש בלב האדם לרדת למצרים כשצריך ,אך דע גם לחזור אל בית אל בבוא העת.
נקודה אחת של ״לך לך״ ,יש לו תקווה ,יש לו דרך ,ויש לו אב המון כי כך היא דרכה של אמונה חיה :היא יורדת כדי לעלות ,נופלת כדי
גויים שמלמד אותו שגם אחרי הירידה יש עליה ,גם אחרי החושך יש לקום ,שותקת כדי לשמוע את הקול האלוקי הפנימי הלוחש בתוך כל
אור ,וגם אחרי מצרים יש ארץ ההבטחה .זו הקריאה של הפרשה ,זו מצרים ואומר ״אל תירא ,אנכי מגן לך״.
הקריאה של החיים :לך לך ,גם אם אתה יורד ,גם אם אתה מפחד לך, עיקר העניין :בסוף כל הדרכים ,כשאדם מתבונן במעשהו של אברהם,
כי שם ,בתוך הדרך ,מחכה לך ה'. הוא מגלה שהירידה למצרים איננה רק סיפור היסטורי אלא שיעור
מדוע בשמונה עשרה מזכירים אלוהי יעקב והרי שינו את שמו של יעקב לישראל ושם יעקב טפל?
הפסוק שבו שינה הקב״ה את שמו של יעקב הוא אחד הצמתים מי שיעיין בנוסח התפילה ,בברכה הראשונה של שמונה עשרה ימצא
הרוחניים הגדולים בתורה .״ויאמר לו אלוקים שמך יעקב ,לא יקרא פלא .אנו אומרים ״אלוקי אברהם ,אלוקי יצחק ,ואלוקי יעקב״ .והרי
שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה שמך ,ויקרא את שמו ישראל״ .שינוי הקב״ה עצמו אמר לו :״לא יקרא שמך עוד יעקב כי אם ישראל יהיה
שם איננו רק שינוי של מילה זהו שינוי של זהות ,של תודעה ,של ייעוד. שמך״ (בראשית ל״ה י׳).
אולם התורה עצמה ממשיכה להשתמש בשני השמות לסירוגין, ובגמרא במסכת ברכות (י״ג ע״א) מפורש :״לא שיעקר יעקב ממקומו
ולדברי חז״ל (ברכות י״ג ע״א) ״לא שיעקר יעקב ממקומו ,אלא ישראל אלא ישראל עיקר ויעקב טפל״ .ואם כן מדוע השאירו אנשי כנסת
עיקר ויעקב טפל״. הגדולה דווקא את ״יעקב״ בנוסח התפילה ,ולא תיקנו ״אלוקי ישראל״?
רש״י מבאר :״לא שיעקר שם יעקב ,אלא מעתה לא ייקרא עוד יעקב מדוע להזכיר את השם הטפל דווקא במקום שבו אנו פונים אל שורש
כשם יחיד בלבד ,אלא כשם נוסף לישראל״ .לדעתו ,שני השמות נשארו האמונה ברכת אבות?
יחד ,כל אחד מציין פן אחר באישיותו ובשליחותו של יעקב האחד התפילה היא עמוד הקשר שבין אדם לבוראו .כל מילה נבחרה ,נמדדה,
אנושי ועניו ,השני אלוקי וניצחי. נשקלה .ואם בחרו חכמים להזכיר את שם ״יעקב״ ,אין זה מפני שכחו
הרמב״ן כותב :״השם יעקב נאמר על הענין הגשמי ,כשהוא בצער מתי הוחלף שמו ,אלא מפני שדווקא כאן ,בשורש התפילה ,טמון סוד
ובענווה ובמאבק ,והשם ישראל נאמר על הענין הרוחני ,כשהוא עמוק של זהות האדם מול אלוקיו :מי הוא זה המתפלל ״ישראל״,
בניצחון ובשררה״ .לפי זה ,כל פעם שהתורה מזכירה את ״יעקב״, האומה הכללית ,או ״יעקב״ ,האדם הפשוט ,הבודד ,הנאבק?
מדובר במצב של קטנות ,של התמודדות .כשנאמר ״ישראל״ מדובר ובזה נבוא לשאלה :אם ישראל עיקר ויעקב טפל ,מדוע העדיפו חכמים
בגילוי נשמתי של רוממות ,הנהגה כללית. להזכיר דווקא את השם הישן? האם יש בתפילה יתרון לשם של היחיד
האבן עזרא מבאר בפשטות :״נקרא שמו ישראל ,כי נצח את שרו של על פני שם של האומה? ומהי משמעותה הרוחנית של בחירה זו ,ומה
עשו ,אבל התורה מזכירהו גם יעקב ,להודיע שהוא אותו האיש״. היא מלמדת על מהות התפילה עצמה?
נותר קיים לא רק מצד ההיסטוריה ,אלא מפני כלומר ,שני השמות משקפים שני מצבים :האחד טבעי ,השני על־
שיש בו צורך תמידי .יש שעות שבהן ישראל טבעי ,שניהם נצרכים.
הוא עיקר ,כשהאדם במדרגה של הנהגה ושל הספורנו מסביר :״השם יעקב יורה על מצב ההשתדלות ,והשם ישראל
ניצחון ,ויש שעות שבהן הוא שוב יעקב על מצב ההשגחה״ .כשיעקב פועל בדרך הטבע הוא ״יעקב״.
נאבק ,מתפלל ,נושא עיניו לשמים. כשאלוקיו נלחם לו והוא מתעלה מעל טבעו הוא ״ישראל״.
הרמב״ן (בראשית ל״ב כ״ט) מסביר :״יעקב האור החיים הקדוש כתב :״הנה השם יעקב יורה על צורת אדם בעולם
הוא שם הנהגת הגוף ,וישראל שם הנהגת הזה ,והשם ישראל על צורתו הרוחנית למעלה .והנה שתי הצורות
הנשמה״ .כלומר ,גם לאחר שנתעלה יעקב, צריכות זו לזו ,שאין ישראל בלא יעקב ואין יעקב בלא ישראל״ .ולכן
הוא ממשיך להיות ״יעקב״ בעולם הזה .אין התורה לא ויתרה על אחד מן השמות.
האדם יכול להישאר כל הזמן במדרגת ״ישראל״ ,כי החיים עצמם רבי משה אלשיך כותב :״לא יקרא שמך עוד יעקב שלא תישאר עוד
מחייבים אותו לשוב אל הוויתו האנושית .על כן ,בתפילה ,שהיא במדרגת עקבה ונרדפות ,כי אם ישראל מלשון שררה וניצחון״ .אבל
מעשה אנושי ,נותר שם ״יעקב״ ולא ״ישראל״. ממשיך לומר כי גם במדרגת יעקב יש שלמות ,כי ענוות האדם ומאבקו
הראב״ע בפירושו (שם) מדגיש כי השם ״ישראל״ ניתן לו ברגע של הם שמכשירים אותו להיות ״ישראל״.
התגלות אלוקית ,״כי שרית עם אלוקים״ ,אולם בתפילתו ובחיי וכן כתב המלבי״ם ,שהשם ״יעקב״ מורה על הפרט ,והשם ״ישראל״ על
המעשה נקרא ״יעקב״ ,״כי הוא שם האדם הפועל בעולמו״ .התפילה, הכלל .״יעקב״ הוא האדם הבודד הנאבק על חייו ,״ישראל״ הוא העם
שהיא שעת בקשה ולא שעת השראה ,שייכת לשם ״יעקב״. שנאבק על נצחיותו.
הרשב״א בתשובותיו (חלק א סימן תכ״ג) מבאר כי כל הזכרת האבות מתוך דברי המפרשים מתברר יסוד :שני השמות אינם סותרים אלא
בתפילה באה ״להזכיר חסדי אבות ולפתוח שערי רחמים״ .לכן נבחר משלימים .״יעקב״ הוא עבודת היחיד; ״ישראל״ הנהגת הכלל .״יעקב״
שם ״יעקב״ ,ולא ״ישראל״ ,מפני שהחסדים ניתנו בזכות ענוותנותם ולא מתפלל ,״ישראל״ מנצח .״יעקב״ דומע ,״ישראל״ חולם.
בזכות שררתם .״יעקב הקטן ,אשר בעפר השתחווה לפני עשו ,הוא ולפי זה ,כאשר אנו עומדים בתפילה מי עומד שם?
אשר פתח שערי רחמים לדורות״. לא העם כולו ,אלא האדם היחיד בלבו ,בנשמתו ,מול בוראו .זו שעת
הריטב״א בחידושיו למסכת ברכות (דף י״ג ע״א) מדייק בלשון הגמרא: ״יעקב״ שעת היחיד הפונה מעמקי לבבו .לכן בחרו אנשי כנסת הגדולה
״לא שיעקר יעקב ממקומו״ כי שם זה מורה על ענוה ,והיא שורש להזכיר דווקא ״אלוקי יעקב״ ,כי התפילה היא מעשהו של היחיד ,בקול
התפילה .שהרי כל תפילה שאינה באה מתוך שפלות הלב אינה תפילה. חרישי ,בענווה ובתחנון.
ולכן הזכירו ״אלוקי יעקב״ ,כי אין תפילה בלא ענוה. כפי שכתב רבי שמשון רפאל הירש בפרושו על התורה ,״במקום שבו
הר״ן בדרשותיו (דרוש שביעי) מבאר שהשם ״ישראל״ הוא שם הנהגה נדרש האדם להתפלל ,שם חוזרת זהותו כיעקב לא כישראל הנצחי,
כללית ,והוא נזכר כשמדברים על השגחת ה' באומה .ואילו התפילה אלא כבן אדם הבוכה בלילה .זהו מקום התפילה ,מקום החולשה
היא פניית היחיד ,שיחו של אדם עם קונו .״אין היחיד מתפלל בשם והאמונה״.
הכלל ,אלא בשם עצמו ,ולכן אנו מזכירים 'יעקב' ,כי שם זה הוא המורה בגמרא במסכת ברכות (דף י״ג ע״א) שנינו :״אמר רבי יוסי ברבי חנינא,
על האדם המתקן את עצמו״. כל האומר 'יעקב' אל יאמר 'יעקב' ,שנאמר 'לא יקרא שמך עוד יעקב',
הרמב״ם במורה הנבוכים (חלק ג פרק נ׳) כותב שהשם ״ישראל״ מציין יכול שיעקר שם יעקב ממקומו? תלמוד לומר' :ויקרא את שמו ישראל'
מדרגה נבואית ,ואילו השם ״יעקב״ מציין את דרגת השכל האנושי לא שיעקר יעקב ממקומו ,אלא ישראל עיקר ויעקב טפל״.
בשיא תמותו .ולפי שיסוד התפילה הוא ההכרה בשפלות האדם ובצורך פשט הדברים הוא ששני השמות נשארו קבועים בו ,אלא שהמדרגה
שלו להשלים את עצמו על ידי הדבקות ,תקנו לומר ״אלוקי יעקב״ כי של ״ישראל״ גבוהה ממדרגת ״יעקב״ .אלא שהגמרא עצמה מלמדת
בזה מתבטאת שלמות ההכרה האנושית. יסוד עמוק :הטפל אינו בטל ,אלא נדרש .״יעקב״ איננו נעלם הוא
רבנו בחיי בן אשר (בראשית ל״ה י׳) כותב :״שני השמות קיימים בו ,כי מתכנס פנימה.
יעקב לא נעקר ,וישראל נוסיף עליו .שם יעקב על ענין החומר ,וישראל ובגמרא במסכת מגילה (דף י״ז ע״א) נאמר :״סידרו אנשי כנסת הגדולה
על ענין הצורה ,ועל שניהם יחד נשלמה צורת האדם״ .ולפיכך נתקנה שמונה עשרה ברכות על הסדר ,הראשונה כנגד אברהם ,השנייה כנגד
התפילה בשם ״יעקב״ ,כי האדם המתפלל הוא אדם בגופו ,בליבו, יצחק ,השלישית כנגד יעקב״ .לא נאמר ״ישראל״ ,מפני שהתפילה
בבשרו ,לא מלאך ולא צורה עליונה. נתקנה דווקא על דמותו של יעקב כפי שנגלה במאבקו האישי ,לא
וכן כתב הספר העיקרים לרבי יוסף אלבו (מאמר רביעי פרק מ״ב): כמלך אלא כעבד ה'.
״יעקב מורה על צד האדם שהוא בעל חולשה ,ולכן כשאנו מבקשים וכן בגמרא במסכת חולין (דף צ״א ע״א) מתואר :״ויאבק איש עמו עד
רחמים אנו מזכירים 'אלוקי יעקב' .אבל כשנזכרים הנסים והגאולה, עלות השחר ...ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל כי שרית
נזכר שם 'ישראל' ,כי אז מתגלה שם הניצחון״. עם אלוקים ועם אנשים ותוכל״ .חז״ל מבארים שמאבקו של יעקב עם
וכך מתברר מדברי הראשונים כי לא טעות לשונית לפנינו ,אלא עומק המלאך איננו רק סיפור גופני אלא רוחני ,מאבק האדם עם עצמו ,עם
עצום של כוונה .״ישראל״ הוא כשהאדם בשיאו; ״יעקב״ כשהוא כורע חולשתו ,עם עייפותו .יעקב נעשה ״ישראל״ רק אחרי שנאבק כל
על ברכיו .ובשעת תפילה האדם כורע. הלילה ,אחרי שיצא צולע .הניצחון לא בא מהכוח אלא מהעקשנות של
התפילה איננה קולו של מלך אלא קולו של ילד .לא של עם מנצח אלא אמונה.
של יחיד המבקש .לא של ״ישראל״ הגיבור ,אלא של ״יעקב״ החולם, לכן אמרו חז״ל במסכת חגיגה (דף ג' ע״א) :״מקום שבעלי תשובה
הנאבק ,המאמין. עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד״ .וזה בדיוק יעקב מי שהלך
המהר״ל מפראג בספרו גבורות ה' (פרק כ״ט) ביאר כי יעקב וישראל בדרך ארוכה ,נפגע ,נאבק ,ובכל זאת קם .״ישראל״ הוא תוצאת
הם שתי קומות באותו אדם הקומה הטבעית והקומה העליונה .״יעקב״ המאבק ,אך ״יעקב״ הוא לב המאבק עצמו.
הוא מי שקשור לעולם הזה ,למאבקי החיים ,״ישראל״ הוא מי שדבק וכך מבואר בגמרא במסכת פסחים (דף פ״ז ע״ב) :״אמר הקב״ה
בשורש העליון .בתפילה שהיא חיבור הארץ לשמים צריך דווקא את לישראל :אתם קרויים יעקב וקרויים ישראל ,קרויים יעקב על שם חיי
״יעקב״ ,כי הוא זה שמרים את הארץ אל על .״ישראל״ כבר בשמים, העולם הזה ,וקרויים ישראל על שם חיי העולם הבא״ .היינו ששני
אבל התפילה שייכת לארץ ,ללב האדם. השמות אינם רק היסטוריים ,אלא מתארים שתי מדרגות קיום :יעקב
השל״ה הקדוש בספרו שני לוחות הברית (מסכת תענית ,נר מצוה האדם בעולמו ,ישראל הנשמה בקיומה.
תורה אור) כותב :״שם יעקב הוא אות הענוה ,ושם ישראל הוא אות ועל כן כשאדם מתפלל ,אין הוא עומד כ״ישראל״ הרוחני ,אלא כ״יעקב״
השררה .ובשעת התפילה ,אין ראוי לאדם לעמוד לפני קונו אלא הארצי ,כיצור חסר ,מבקש ,נאבק .הוא בא לפני בוראו לא בשם השררה
בענוה .על כן אומרים 'אלוקי יעקב' ולא 'אלוקי ישראל'״ .לפי דבריו, והניצחון ,אלא בשם האדם המבקש רחמים .״אלוקי יעקב״ זה קולו של
זהו סוד גדול דווקא כשאדם שפל ,הקב״ה מתרומם בתפילתו. אדם הבוכה בלילה .״אלוקי ישראל״ זה קולו של עם הניצב ביום.
החתם סופר בתשובותיו (או״ח סימן ט״ו) כתב :״יעקב הוא השורש לכל ובתפילה אנו כולנו ״יעקב״.
הבנים ,כי ישראל הוא השם שניתן לו אחר שהוליד ,אבל יעקב הוא וכפי שאמרו חז״ל במסכת תענית (דף ב' ע״א) :״איזו היא עבודה שבלב
שמו של האב הקודם לעם ,והוא בחינת יחיד המתפלל .לכך נזכר שמו זו תפילה״ .העבודה שבלב שייכת למי שעדיין יש לו לב שצריך לעבוד
בתפילת היחיד״ .ומוסיף :״יעקב היה תיקן תפילת ערבית ,תפילת עליו .זהו יעקב .ישראל כבר ניצח .יעקב עדיין נלחם.
הלילה ,שהיא שעת חשכה ,ובחשכה מתגלה הלב ,לא השררה״. ומכאן רמז גדול :בתפילה אין מקום ל״מלך״ שבאדם אלא ל״יעקב״
החיד״א בספרו דבש לפי (מערכת י אות קנ״ה) מביא כמה טעמים לשם שבו .לא לישראל הגיבור אלא ליעקב השפל ,הלוחם ,המבקש.
זה ,וביניהם :״שישראל רומז על גודל מעלתו ,ואילו יעקב רומז על רש״י (בראשית ל״ה י׳) כבר הניח את היסוד :״לא שיעקר שם יעקב
ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל״ .ומדקדק רש״י ,שהשם ״יעקב״
האחת ,בכוונת הלב בעת אמירת ברכת האבות כשאדם אומר ״אלוקי שפלותו ,ובשעה שאדם מבקש רחמים עליו
יעקב״ ,עליו לדעת שאיננו עומד כאן כגיבור הניצב על הר נצחונו ,אלא להזכיר זכות האבות מצד ענוה ולא מצד שררה,
כעבד המבקש רחמים .לפיכך פוסקים כתבו שצריך לומר את מילות ולכן אומרים 'אלוקי יעקב'״.
הברכה בהכנעה ובתחנונים ,ולא בקול תקיף של הצהרה .זו כוונה הבני יששכר (מאמרי חודש תשרי מאמר י״א
פשוטה הלכה למעשה :בתפילה איננו ״ישראל״ המנצח ,אלא ״יעקב״ אות ו') כתב :״יעקב הוא סוד הלילה וישראל
המבקש. הוא סוד היום .והתפילה הראשונה ,ברכת
השנייה ,בזמן שפלות או משבר כשאדם נופל ומרגיש כי הוא רחוק האבות ,כוללת כל הזמנים ,אבל פתיחתה בלילה
ממדרגת ״ישראל״ ,אל לו לחשוב שאיבד את זכות התפילה .להפך, בתפילתו של יעקב ,ולכן נזכר שמו״ .לפי זה,
דווקא אז הוא עומד במדרגת יעקב ,שהיא עיקר שעת תפילה .ולכן כשאנו אומרים ״אלוקי יעקב״ ,אנו מושכים את
אמרו חז״ל (ברכות ל״ב ע״ב) :״תפילה לעני כי יעטוף זו תפילה האור גם בלילה של הנשמה.
המתקבלת ביותר״ .כי העני הוא ״יעקב״ של הדור ,זה שאין לו אלא הנצי״ב מוולוז'ין בהעמק דבר (בראשית ל״ה י')
קול. כותב :״יעקב שם ההשתדלות ,וישראל שם הנס .וכשהאדם עומד
השלישית ,בהתבוננות על כלל ישראל כשאנו רואים את העם בגלות, בתפילה ,אינו סומך על הנס אלא פונה לבוראו בבקשה ובתחנון .לכן
בתהפוכות ,במאבקים פנימיים וחיצוניים ,אין מקום לייאוש .שם נתקנה התפילה בשם 'יעקב' ,שהוא הפועל בדרך השתדלות ,לא
״יעקב״ מורה שלא נעקר ממקומו .גם כשנפלנו ,שם ה' עלינו חי .ולכן בשררה״.
בכל דור ,אפילו כשהעם בגלות ובצער ,תפילתו בשם ״יעקב״ שומרת המלבי״ם בפירושו לתורה (בראשית ל״ה י׳) מחדד כי ״השם ישראל
עליו. שייך לציבור ,יעקב ליחיד .התפילה ,בהיותה שיחה אישית שבין אדם
הרביעית ,בהנהגת התפילה הציבורית על שליח הציבור לדעת לבוראו ,שייכת ליחיד .לכך אומרים 'אלוקי יעקב' ,כי כל אדם מתפלל
שתפילתו איננה נאמרת בשם ״ישראל״ השרוי בביטחון ,אלא בשם בעבור עצמו ולא בעבור האומה כולה״.
״יעקב״ הזועק .וכך כותב הרמ״א (או״ח ק״א) :״צריך הש״ץ שיכוין הערוך השולחן (או״ח סימן קי״ג סעיף ב') כתב דברי פלא :״והנה שמות
שיהא שלוחם של ישראל לפני אביהם שבשמים״ .ופרשו האחרונים האבות אברהם יצחק יעקב הם י״ג אותיות ,כמניין 'אחד' ,להורות שכל
שלוחם של ״יעקב״ ,לא של ״ישראל״ .הוא נציג הלב ,לא נציג הכוח. שלושתם אחדות שלמה .אבל אם נאמר ישראל ,יהיו י״ד אותיות ,ושוב
החמישית ,בלימוד אמונה ותפילה צריך האדם לדעת שהמדרגה של אין אחדות שלמה .לכך נתקנה התפילה בלשון יעקב״ .זהו רמז מתמטי־
״ישראל״ איננה מבטלת את מדרגת ״יעקב״ ,אלא בונה עליה .לא רק נשמתי ,שבלעדיו נאבד איזון הברכה הראשונה.
הגדול מתפלל ,אלא גם הקטן .לא רק הנביא ,אלא גם הפשוט .כי כל הרי״ד סולובייצ'יק בספרו על התפילה (עמוד רי״ח) כתב :״התפילה
מי שמתפלל באמת ,הרי הוא ממשיך את קולה של אותה ברכת אבות איננה נאמרת בשם הלאום אלא בשם האדם' .ישראל' הוא הציבור,
״אלוקי יעקב״. 'יעקב' הוא הפרט .הקב״ה קרוב אל היחיד בתפילתו ,לא כמלך לנתיניו
השישית ,בעבודת הענווה לימוד גדול נלמד מזה :אם אבות האומה לא אלא כאב לבנו״ .לפיכך ,דווקא שם יעקב המבטא את הקשר האינטימי
ויתרו על שם יעקב ,קל וחומר שאין לנו לוותר על תחושת השפלות ולא את ההדר הלאומי נקבע לנוסח התפילה.
וההכנעה .ככל שאדם גדל בתורה וביראה ,כן עליו לדעת להישאר רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות נ״א) כתב :״בשם
״יעקב״ עניו ,נושא עיניים למרום ,יודע שאין לו כלום אלא חסד ה'. ישראל מתגלה הניצחון ,ובשם יעקב מתגלה הניסיון .והתפילה אינה
השביעית ,בזמן תפילת ערבית דווקא שהרי יעקב תיקן תפילת ערבית אלא בלב הנשבר ,במקום הניסיון״ .לכן לא נתקנה ״אלוקי ישראל״ אלא
(ברכות כ״ו ע״ב) ,ובכל ערב כשאדם מתפלל ,הוא מזכיר את היעקב ״אלוקי יעקב״ ,כי בתפילה נדרש האדם להיות במצב של ״מאבק עד
שבו .גם בלילה של חייו ,גם בשעות החשכה ,גם כשהוא מרגיש צולע עלות השחר״.
מהמאבקים שם תפילתו נשמעת. הראי״ה קוק בספרו עולת ראיה (חלק א ,עמוד ס״ז) מסביר שעבודת
נמצא שכל חיי התפילה ,כל מסע האמונה ,כל מאבק רוחני הם ביטוי ״יעקב״ היא ההתקשרות של הלב הפשוט ,ותפילה היא ביטוי הלב
לאותו ״אלוקי יעקב״ .בכל פעם שאתה נעמד ומתפלל ,דע :אתה הפשוט .״ישראל״ זו השראה עליונה ,רעיון ,חזון .אבל תפילה היא
ממשיך את קולו של יעקב בלילה ההוא ,כשהוא לבדו עם אלוקיו. געגוע ,והיא שייכת ליעקב .לכן אמרו חכמים (ברכות ל״ב ע״א) :״אין
המתבונן לעומק מגלה כי אין זה רק עניין לשוני או נוסחי מדוקדק, עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש״ .זהו כובד ראשו של יעקב ,לא
אלא יסוד נורא בהבנת כל עבודת התפילה וכל משמעות האדם הדרו של ישראל.
בעולמו .שהרי שני השמות יעקב וישראל אינם רק שני כינויים מרן רבי עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (תפילה חלק א עמוד מ״ח)
היסטוריים לאב האומה ,אלא שתי מהויות נצחיות החיות בכל אחד כתב :״מפני ששם יעקב נזכר תמיד לשון תחנונים ,וכמו שנאמר ויאמר
מאיתנו. יעקב אלוקים אבי אברהם ואלוקי אבי יצחק ...קטונתי מכל החסדים.
״יעקב״ האדם המתמודד ,״ישראל״ האדם המאיר .שם ״ישראל״ ניתן לו ולכן תקנו אנשי כנסת הגדולה לומר 'אלוקי יעקב' ,כי זוהי לשון ענווה
אחרי שניצח את המלאך :״כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל״ ותפילה ,ולא 'אלוקי ישראל' שהוא לשון גדלות ושררה״.
(בראשית ל״ב כ״ט) .זהו שם של שלטון ,של בהירות ,של כוח .אולם רבנו יוסף חיים מבגדד בספרו בן איש חי (שנה ראשונה פרשת ויצא)
דווקא אותו מאבק היה בלילה ,כשהוא לבדו ,כשהוא נאבק ואינו יודע כתב טעם נוסף :״השם יעקב מורה על החיבור שבין שמים לארץ ,כי
אם יוכל .כלומר ,הדרך להיות ישראל עוברת דרך יעקב .אין ישראל סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה הוא רמז ליעקב .ולכן
בלי יעקב .אין אור בלי לילה. התפילה ,שהיא סולם המחבר בין שמים וארץ ,שייכת לשם זה״.
התפילה במהותה היא רגע של לילה .רגע שבו אדם עומד מול שמים הגאון רבי שלמה קלוגר בספרו הלקח והלבוב (דרוש ר״ט) ביאר
סגורים ,לב כבד ,מחשבות מטרידות ,ועם זאת הוא אומר ״ברוך אתה שכשישראל נמצא במצב עליון ,הוא נקרא ישראל; אך בשעה שהוא
ה'״ .זהו הרגע שבו מתגלה ״יעקב״ שבאדם .התפילה איננה נאמרת בגלות ובצער ,נקרא יעקב .והתפילה נתקנה דווקא לזמני הגלות
מפסגת הצלחה ,אלא מתוך תהום הגעגוע .היא לא קולו של הניצחון, והצער ,ולכן בלשון ״יעקב״.
אלא קולו של המבקש. הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה (בראשית ל״ה י׳)
יעקב אבינו לימד את העולם שהתפילה היא לא בריחה מהחיים ,אלא כתב כי יעקב הוא סמל הנצחיות שבענווה .״כי ישראל נצח בכוח,
עמידה אמיצה מול המאבק .כשהוא נלחם במלאך ,הוא לא נבהל ויעקב נצח בענווה .ואין כוחו של ישראל עומד לעד אלא בזכות יעקב
מהכאב ,אלא ממשיך .וכשהשחר עולה הוא מבקש ברכה .כך גם האדם שבו״ .לכן התפילה ,שהיא יסוד קיומו של העם לעד ,תוקנה בשם
המתפלל :הוא יודע כי דווקא מהמקום השבור שבו הוא נמצא ,תצמח ״יעקב״.
הברכה. הגאון רבי יחזקאל לוינשטיין בספרו אור יחזקאל (תפילה עמוד פ״ד)
ולכן לא אומרים ״אלוקי ישראל״ ,כי זה שם של שלמות .אנו עומדים מסכם :״המתפלל צריך לדעת כי אינו מדבר בשם ישראל הגיבור אלא
בתפילה לא כשלמים ,אלא כשבורים המבקשים תיקון .אלוקי יעקב בשם יעקב העניו .זה סוד הנוסח 'אלוקי יעקב' שהקב״ה מקבל תפילת
פירושו אלוקי האדם שנאבק ,שנפגע ,שצולע ,אך עדיין מאמין. העני ,כי לא בגבורתו ינצח איש אלא בשפלות לבבו״.
בכך מגלה לנו התפילה אמת עמוקה על חיי האדם :שהשלמות ונמצינו למדים מדברי כל גדולי הדורות :שם ״ישראל״ הוא שם של
האמיתית איננה בהיעדר המאבק ,אלא ביכולת להתפלל בתוכו .האדם השראה ,של הנהגה ,של נבואה .אבל שם ״יעקב״ הוא שם של תפילה,
המאמין איננו זה שאינו נופל ,אלא זה שקם בכל פעם מחדש וממשיך של בכי ,של לב .ולכן ,בשעה שאדם עומד לפני ה' ,כשהוא מתנער מכל
לדבר עם בוראו. תואר ומעמד ,נשאר רק ״יעקב״ .בשם זה ,ולא באחר ,נפתחת התפילה
וכך מפרש בעל ה״שפת אמת״ (לך לך תרל״ד) :״יעקב הוא שם המורה כי התפילה מתחילה בענווה ,וממנה נבנה הכול.
על ההשתלמות ,שעדיין אינו גמור ,וישראל הוא שם המורה על נראה כי מכל עומק הסוגיה הזו יוצאות כמה נפקא מינות הלכה
השלמות .ולפיכך עיקר התפילה בשם יעקב ,כי התפילה היא של האדם למעשה בעבודת התפילה ובחיי האדם.
ההולך ומתקן עצמו תמיד״.
ולכן בכל פעם שאתה ניגש לתפילה בבית ובזה עומק דברי המדרש (בראשית רבה ע״ח) :״לא שיעקר יעקב
הכנסת ,ברכב ,בבית אל תדאג אם אינך ממקומו אלא ישראל עיקר ויעקב טפל״ אין פירושו שיעקב פחות
״במדרגה״ .די שתהיה אמיתי ,שתעמוד מישראל ,אלא שישראל עומד על גבי יעקב .הטפל כאן הוא היסוד,
בענווה ,ושתאמין שה' אוהב את תפילתך. הוא השורש שממנו צומח הכל.
העולם אולי רואה אותך כעוד אחד מבין כל דור ודור עומד על יסוד זה .כל אדם מאמין יודע :יש בי את
רבים ,אבל בשמיים אתה ״יעקב״ וה' הוא ״ישראל״ ,את הצד המאיר ,אבל רוב ימי הם במדרגת ״יעקב״ עמל ,כאב,
״אלוקיך״. תפילה ,תקווה .דווקא משם אני בונה את קדושתי.
כך הופכת התפילה לחלק מהחיים עצמם :לא ומכאן נובעת תובנה מוסרית גדולה לחיי היום יום:
רק רגע של קדושה ,אלא אור יום־יומי יש נטייה באדם לרצות להיות ״ישראל״ תמיד מושלם ,מצליח ,בלי
שמחבר את האדם אל שורש נשמתו. חולשה .אך האמת האלוקית היא אחרת .ה' שומע דווקא את קולו של
עיקר העניין שנלמד מכל הסוגיה הוא כי התפילה היהודית איננה קולו ״יעקב״ .״קול יעקב״ (בראשית כ״ז כ״ב) זה הקול השבור ,הלוחש ,הקול
של מושלם ,אלא קולו של מתמודד .האדם העומד לפני בוראו איננו שאינו צועק אלא מתפלל .זה הקול שעליו העולם עומד.
״ישראל״ הניצב על הר קדושתו ,אלא ״יעקב״ ההולך כפוף ,אך בליבו ובדורנו דור של מרדף ,של הישגים ,של תדמיות נצרכת התזכורת הזו
אש .משום כך נתקנה בתפילה לשון ״אלוקי יעקב״ ,כדי להזכירנו כי יותר מכל :אין צורך להיראות ״ישראל״ כדי לדבר עם ה' .די שתהיה
אלוקינו איננו רק אלוקי הנביאים ,אלא גם אלוקי הפשוטים ,העייפים, ״יעקב״ אמיתי ,והקב״ה יקשיב .די שתהיה לב שפל ,עין בוכה ,ויד
השבורים .אלוקי אלה שעדיין מחפשים .וכך מתברר עומק דברי חז״ל נפרשת והוא קרוב.
לא שיעקר יעקב ממקומו ,אלא שישראל עיקר ויעקב טפל .לא באו זה סוד הבחירה האלוקית להשאיר את השם ״יעקב״ בתפילה .לא כדי
לפגוע בכבודו של יעקב ,אלא ללמד יסוד נורא :אפילו כשהאדם כבר להחזיר את האדם אחורה ,אלא כדי להזכיר לו מי הוא באמת בן אנוש
״ישראל״ ,אסור שישכח את יעקב שבו .כי בלי הענווה ,בלי התחנון ,בלי שצומח דווקא מהמקום הפשוט .וכשאדם עומד בתפילה ואומר
תחושת ההשתייכות הפשוטה גם ״ישראל״ יאבד את מקור כוחו. ״אלוקי יעקב״ ,הוא כאילו אומר :״אני לא ישראל ,אינני נביא ,אינני
התפילה ,אם כן ,היא נקודת המפגש הנצחית בין שני השמות הללו. שלם ,אבל אני מאמין .אני נלחם ,אני מתפלל ,ואני שלך״ .ומיד,
בכל יום אנו עולים אל ה' בשם ״יעקב״ ,ובכך זוכים להיקרא ״ישראל״. בשמיים ,נשמעת אותה הברכה :״ויאמר לו מה שמך ,ויאמר יעקב...
כי רק מי שמכיר את חולשתו ראוי לאור העליון .ובדור שבו רבים ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל״ כי דווקא מי שיודע
מרגישים רחוקים ,תפילה זו מלמדת מסר חיים נצחי :הקב״ה מבקש להיות יעקב ,זוכה להיות ישראל.
לא את השלמים אלא את השואפים .הוא קרוב לנשברי לב ,הוא שומע ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום יעקב המתפלל שבכל אחד
את קולו של יעקב גם מתוך הלילה ,גם מתוך המאבק. מאיתנו האדם הקם לתפילתו בכל בוקר או לוחש אותה בלילה ,פעמים
בלילה ההוא ,כשיעקב נשאר לבדו ,הוא לא נאבק רק עם מלאך הוא רבות חש שהמילים גדולות עליו .״מי אני לדבר אל מלך מלכי
נאבק עם עצמו .עם הפחד ,עם הספק ,עם העתיד .הוא נפל ,צלע ,אבל המלכים״ .אבל כאן באה התורה ולוחשת לו :אינך צריך להיות ישראל
המשיך להיאחז באלוקיו ואמר :״לא אשלחך כי אם ברכתני״ .מאותו כדי לעמוד בתפילה ,די שתהיה יעקב .תפילה איננה דרישת שלמות,
רגע נולד שם חדש ישראל .אבל גם אז ,גם אחרי שעלה השחר ,עדיין אלא נכונות לדבר גם מתוך חסרון.
היה ״יעקב״ .כי מי שאיבד את צליעתו ,איבד את תפילתו .מי שאינו כשאדם עומד מול קושי ,כשהוא נאבק בפרנסה ,בבריאות ,בילדים,
מרגיש עוד כאב ,לא ידע עוד לבקש רחמים. בנפש שם נבחן אם יש בו את קולו של יעקב .יעקב לא ברח מהמאבק,
וכך בכל תפילה שלנו ,בין אם נאמרת בחום של יום או בלילה של אלא התפלל בתוכו .גם כשהוא לבדו ,בחושך ,הוא אומר ״וייפגע
ייאוש ,עומד עמנו יעקב ההוא .הוא לוחש לנו מבין הדורות :אל תפחד במקום״ .זו היא תפילת הערב ,תפילת האדם הבודד.
להיות חלש ,אל תתבייש לבכות ,אל תפסיק לדבר עם ה' .כי כל דמעה ובכך מתגלה תובנה עמוקה לחיי היום־יום :כל אחד מאיתנו הוא בעצם
שלך היא אות ברית ,כל תפילה שלך היא חוליה בשלשלת קדומה ,וכל יעקב אדם פשוט ,מתמודד ,שצריך למצוא בכל לילה את הסולם שלו,
קול שיעלה מליבך הוא המשך לקול יעקב .וכשישוב האדם לביתו לעלות ולהוריד תפילות .ודווקא זה מה שהקב״ה חפץ בו .לא בקולו
אחרי התפילה ,אם יידע להישאר עניו ,אמיתי ,מתפלל גם בתוך של ישראל המנצח ,אלא בקולו של יעקב המתאמץ.
העשייה ,הרי שגם עליו נאמר :״ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ההצלחה האמיתית של אדם איננה נמדדת בכמה פעמים ניצח ,אלא
ישראל״ .לא מפני ששכח את יעקב ,אלא מפני שידע להפוך את בכמה פעמים התפלל .מי שיודע להתפלל גם כשהוא לא מבין ,גם
חולשתו לאור .וזהו סוד החיים כולם להיות יעקב כל הדרך ,עד שתזכה כשהוא נופל ,גם כשהוא עייף זהו האדם שאלוקיו הוא באמת ״אלוקי
להיות ישראל. יעקב״.
העשיר שסירב להתעשר מה ראה אברהם לומר מחוט ועד שרוך נעל?
אך פלא הוא מה ראה לומר דווקא ״אם מחוט ועד שרוך נעל״? וכי לא רוח הדרום נשבה בשדות סדום ,אבק הזהב והשלל עלה באוויר ,ומלך
די היה לומר ״אם אקח ממך מאומה״? מהו החוט ,מהו השרוך ,ומה סדום ניגש אל אברהם ביד מושטת :״תן לי הנפש והרכוש קח לך״ .רגע
נרמז בהם שזכו בניו לחוט של תכלת ולרצועה של תפילין? מדוע שכרו זה לא היה רגע של כסף ,אלא של נשמה .כל המלאכים עצרו נשימתם.
של הוויתור החומרי היה דווקא במצוות ההוד והקדושה ,אותן נושאים האם יקבל אברהם את מתנת מלך סדום ,או שירים עיניו לשמים ויאמר
ישראל על גופם יום יום? ״הרימותי ידי אל ה' אל עליון קונה שמים וארץ״?
ומדוע דווקא נעלו של אברהם הפכה סמל לכיבוש עשו לעתיד לבוא באותו רגע נמדדה האמונה במבחן שאין גדול ממנו מבחן הפיתוי .לא
״על אדום אשליך נעלי״? מה טמון בנעל הפשוטה ,בפרט השולי הזה, פיתוי של תאווה ,אלא פיתוי של הישג ,של זכות ,של שלל צודק .הרי
שהפך להיות מפתח לסוד מלכות ה'? אברהם נלחם במסירות נפש ,חילץ את לוט ,הציל שבויים ,ויכול היה
שאלות אלו אינן שאלות של היסטוריה אלא של נשמה :מהי הדרך לומר ״שלי הוא״ .אך הצדיקים מודדים את עצמם לא במה שמגיע להם,
שבה האדם בונה את קדושתו לא במה שהוא נוטל ,אלא במה שהוא אלא במה שהם מוכנים לוותר עליו למען שמו של מקום.
נמנע מלקחת .מהי קדושת החוט והשרוך ,ומדוע דווקא מאמירת אברהם ידע ,שאם יקבל יאמרו הבריות ״מלך סדום העשירו״ .אך אם
״מחוט ועד שרוך נעל״ נולד הדור שיניח תפילין ויעלה לרגל. יסרב תישמע הקריאה בכל העולמות :״הקב״ה העשיר את אברהם״ .וזו
״ויאמר אברם אל מלך סדם הרימתי ידי אל יהוה אל עליון קנה שמים הייתה שעתו הגדולה של קידוש ה' .כי יש רגעים שבהם לא לוקחים
וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני כדי להרבות ,אלא נמנעים כדי לקדש.
העשרתי את אברם״
בין אדם לעולם .וכשאומר אברהם ״אם מחוט ועד שרוך נעל״ הוא רש״י (שם) כתב :״אמר אברהם הרימותי ידי
כאומר :איני רוצה שיהיה שום חוט שקושר אותי לממון של סדום ,שום לשבועה ,שהקב״ה הבטיחני לעשרני ,שנאמר
שרוך שקושר את רגלי אל עפרה של תאווה וקלון .אני רוצה להיות ואברכך ,לכך לא אקח ממך כלום ,כדי שלא
חופשי לעבודת ה'. תאמר אני העשרתי את אברהם״ .רש״י עומד על
ועל כך באה המידה כנגד מידה :אמרת שלא תקשור עצמך לחוט היסוד הפשוט אך העמוק :סירובו של אברהם
ושרוך של סדום אני אתן לבניך חוט ושרוך של קדושה .חוט של תכלת אינו עניין של ענווה גרידא ,אלא של אמונה.
שיקשור את עיניהם לרקיע ,ושרוך של תפילין שיקשור את זרועם הוא יודע כי העושר האמיתי יבוא רק מהקב״ה,
לעבודת ה'. וכל קבלת טובה ממלך סדום תערפל את קידוש
החוט שוויתרת עליו הפך חוט של תכלת; השרוך שסירבת לו הפך ה' שבעושרו.
לרצועת תפילין .החוט שחיבר את הבגד יזכיר את כל מצוות ה'; רבנו בחיי (שם) כתב :״לפי שראה כי הרכוש
והשרוך שקשר את הנעל יהפוך לרצועה שעליה כתוב שם שדי .זהו ההוא היה של אנשי סדום הרשעים ,וראה בו
הסוד של מדת אברהם :כשאדם מתנער מקשר של גשמיות ,הקב״ה עוון ,לפיכך לא רצה ליהנות בו כלל ,אפילו חוט ושרוך נעל ,כי בעבור
מעניק לו קשר של קדושה. חוט של רשעים יפסיד חבל קדושים״ .דבריו מוסיפים נדבך מוסרי :לא
ועוד שם בגמרא ממשיך ר' מאיר ומעמיק :״מה נשתנה תכלת מכל רק קידוש ה' אלא שמירה על טהרת הממון .הצדיק אינו רוצה מעושר
הצבעונין? מפני שתכלת דומה לים ,וים דומה לרקיע ,ורקיע דומה הבא מן העוול ,אף לא טיפה ממנו ,כי טיפה אחת של רשע מזהמת את
לכסא הכבוד״ .כלומר ,אברהם ניתק עצמו מן הארץ וזכה לחוט כל הקודש.
שמעלה את האדם מן הארץ לרקיע .הוא סירב לשרוך הנעל סמל האבן עזרא כתב (שם) :״מחוט ועד שרוך נעל דרך גוזמה ,לומר שלא
האדמה וזכה לרצועת תפילין סמל הרקיע. אקח כלום ,לא קטן ולא גדול״ .אך גם בגוזמה זו יש דיוק לשוני נשגב
וזו היא לשון של בית מדרש :אברהם אבינו הפך את החולין לתפילין, שהרי לא בחר לומר ״אם כסף וזהב״ ,אלא ״חוט ושרוך נעל״ רמז
את הנעל לבגד של קדושה ,את סירובו לממון לסולם של אמונה .מה לדברים שעל גוף האדם ,מלבושיו ,חיבוריו לעולם הזה .אברהם מתנער
שחול נגע בו נהפך קודש .מה שממון רצה לטמא נהפך לריח של מכל תלות בחומר ,אפילו זה הדבק בעורו.
תפילין וציצית. הרמב״ן (שם) מוסיף רובד מחשבתי :״לא רצה אברהם לקחת מהם,
בבית המדרש של הראשונים נתפרשה סוגיית ״מחוט ועד שרוך נעל״ כדי שלא יאמרו העשירו אותו בכוחם ,ולמען יישאר העושר ההוא נס
בעומק שאין לו שיעור. ה' לבדו״ .וביאר כי מעשה זה נועד להקים יסוד האמונה לעולם כולו
רש״י כתב שאברהם נשבע ״שהקב״ה הבטיחני לעשרני ,שנאמר שהשפע הבא על הצדיקים הוא מאת ה' בלבד ,לא ממעשה אדם.
ואברכך ,לכך לא אקח ממך כלום ,כדי שלא תאמר אני העשרתי את במדרש בראשית רבה (מג ט) נאמר :״אם מחוט ועד שרוך נעל מהו
אברהם״ .רש״י רואה בסירוב מעשה של טהרת אמונה :אברהם רוצה חוט ומהו שרוך נעל? בשכר שאמר אברהם מחוט זכו בניו לחוט של
שעושרו יהיה כולו עדות להשגחת ה׳ ,לא תערובת של מעשה בשר תכלת ,ועד שרוך נעל זכו לרצועה של תפילין״ .הרי שדרשו חז״ל כי
ודם. לא דיבורו של אברהם בלבד נשמע ,אלא שורשו יצר שורש לדורות
במצוות הציצית והתפילין ,שהם שני הסמלים הגדולים של קבלת עול
מלכות שמים.
ובמדרש תנחומא (לך לך יג) הרחיבו :״אמר לו הקב״ה לאברהם :אתה
אמרת אם מחוט ועד שרוך נעל חייך שאני נפרע מבניך מעשו ,שנאמר
על אדום אשליך נעלי״ .נמצא שמידתו של אברהם לא רק השפיעה על
עולמו שלו ,אלא על תיקון העתיד כולו.
הכלי יקר (שם) כתב דברי פלא :״נראה לי שהחוט והשרוך נרמזו לרמזי
לבוש ,ללמדנו שאברהם לא רצה אפילו דבר שתלוי בלבושו ,כי לא
מלבושו כבודו ,אלא באמונתו״ .ולפי דבריו נתגלה רמז חדש :השרוך
מחבר את הנעל אל הרגל ,והחוט מחבר את הבגד אל הגוף שניהם
חיבורים בין האדם לעולם ,ואברהם מבקש לנתק חיבור זה כדי להידבק
בה' לבדו.
ובמשך חכמה (לך לך שם) כתב :״ובשכר זה שתיקן את העולם שלא
רבנו בחיי כתב שראה אברהם ״כי הרכוש ההוא היה של אנשי סדום יאמרו עושר בא לו ממלך סדום ,זכה שישראל בתפילתם ,אותה שתיקן
הרשעים… לפיכך לא רצה ליהנות בו כלל ,אפילו חוט ושרוך נעל ,כי הוא תפילת שחרית עומדים לפני ה' עטופים בציצית וחגורים בתפילין,
בעבור חוט של רשעים יפסיד חבל קדושים״ .כאן מתגלה יסוד מוסרי שכל עניינם גילוי כבוד שמים בעולם״ .הרי שמידה אחת של קידוש ה'
טהור :הצדיק בורח מממון הבא מן העוול ,כי ממון כזה מכבה את אור הולידה סדר תפילה שלם שבו מתגלה כבוד ה' על גופם של ישראל
הנשמה. בכל יום.
האבן עזרא פירש שהמילים ״חוט ושרוך נעל״ הן דרך גוזמה ,לומר ״לא הפסוק הפשוט מתגלה אפוא כמגדל של אמונה :בין חוט לשרוך ,בין
אקח כלום קטן או גדול״ .אך רמז יש בלשונו ,שאפילו הדברים חומר לרוח ,נמדדת נאמנותו של האדם לבוראו.
השוליים והנמוכים שבאדם חוט על בגדו או שרוך על רגלו אינם בגמרא במסכת חולין (דף פט עמוד א) נדרשת אחת הדרשות הנשגבות
ראויים ליטמאם בממון של סדום. שבכל התורה ,כזו שכולה לשון של מידה כנגד מידה אך גם לשון של
הרמב״ן הוסיף רובד אמוני עמוק :״לא רצה אברהם לקחת מהם כדי נשמה כנגד נשמה .״אמר רבא ,בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט
שלא יאמרו העשירו אותו בכוחם… למען יהיה העושר ההוא נס ה׳ ועד שרוך נעל ,זכו בניו לשתי מצוות לחוט של תכלת ולרצועה של
לבדו״ .כלומר ,הסירוב איננו רק פרישה מן החומר אלא פרסום של תפילין״.
אמונה .לא להימלט מהעולם ,אלא להכריז בתוכו שהשפע בא מאת ה׳ דברי הגמרא הפשוטים נראים במבט ראשון כדרשת גמול בלבד ,אך
בלבד. מי שפותח את לבו למילים הללו שומע בהן ניגון עמוק הרבה יותר.
בעל הטורים רמז כי החוט והשרוך מרמזים לשרשרת הדורות חוט של חז״ל גילו לנו כאן סוד של עולם כל הנהגה קטנה של קידוש ה' ,אפילו
חסד משוך עליו ,ושרוך נעל כעין קשר ברית ,שלא ינתק .וכשהוא בחוט ובשרוך ,משרישה לדורות יסוד של קדושה נצחית.
מסרב לחוט ולשרוך של סדום ,הוא קושר חוט ושרוך של קדושה אברהם אבינו עמד מול מלך סדום ,מלאכת המלחמה מאחוריו ,האבק
לזרעו. עוד עולה ,והרכוש העצום לפניו .והוא במקום למתוח את ידו וליטול
במדרש בראשית רבה נאמר :״אם מחוט ועד שרוך נעל בשכר שאמר מותח את נפשו כלפי מעלה ונשבע בשם ה' שלא ייקח אפילו חוט אחד,
כך זכו בניו לחוט של תכלת ולרצועה של תפילין״ .אברהם סירב אפילו שרוך נעל אחד ,שלא יאמר אדם ״אני העשרתי את אברהם״.
לחיבור חיצוני של ממון ,וניתן לו חיבור פנימי של מצווה .זהו סוד כל באותה שעה נולדה האמונה הפעילה ,זו שאינה מבקשת ניסים אלא
הבריתות בתורה מי שנמנע ממגע בחומר לשם שמים ,זוכה שיקשרו פועלת מתוך נאמנות אלוקית צרופה.
בו שמים וארץ. חז״ל ראו ברגע זה את שורש הציצית והתפילין ,שתי מצוות של גוף
הכלי יקר האריך ואמר :״החוט רומז על התכלת הדומה לרקיע, האדם ממש ,שתי עטרות שבהן ניכר שם שמים על ישראל .תפילין
והשרוך על הרצועות של תפילין שעל הזרוע ,כי אברהם לא רצה אפילו סימן על הזרוע ועל הראש ,אות של שעבוד כל הכוחות לעבודת ה',
דבר שנוגע ללבושו… להורות כי כל כבודו בבורא ולא במלבושיו״. וציצית חוט של תכלת הזורק מבט אל הרקיע ואל כסא הכבוד.
ולא במקרה בחרו חז״ל לומר ״חוט״ ו״שרוך״ .החוט קושר את בגדו של
האדם אל גופו ,השרוך קושר את נעלו אל רגלו .שניהם סמל לחיבור
השם הגדול הזה״ .הביאור ,במקום שהנאה ובמילים אלו גילה לנו את יסוד הענווה של האמונה לא בחיצוניות אלא
ממונית תיצור טשטוש ייחוס הטובה בהכרה פנימית של ״ה׳ אלוקי עוזי אברכך״.
להקב״ה או תוליד חשד של חילול ה' ,דרך ובמשך חכמה כתב :״כיון שהאדיר אברהם כבוד שמים בעולם ,זכה
אברהם שלא ליטול אפילו זיק של הנאה. שבניו בתפילתם ,תפילת שחרית שאברהם תיקנה ,יעמדו עטופים
נמצא כלל למעשה ,גבאי ציבור ואיש פרטי בציצית וחגורים בתפילין שכל עניינם גילוי כבוד ה׳ בעולם״ .כך נחתם
כאחד נזהרים מקבלת טובות שבכוחן לייחס מעשהו :ויתור קטן בעבור קידוש ה׳ הפך למופת נצחי של גילוי שמו
את הצלחתם לבשר ודם ולא ליד ה' ,וכמו בכל תפילת שחרית.
שפירש רש״י בראשית יד כג ,שלא יאמר מלך עתה נעמוד על דברי האחרונים ואחרוני האחרונים ,שבהם נגלית מלוא
סדום אני העשרתי את אברם. הודו של הפסוק ,ונתגלה כוחו של מעשה אברהם לא רק כסיפור עבר
נפקא מינה שנייה ,זהירות מממון שיש בו עוול .רבנו בחיי (בראשית יד אלא כיסוד נצחי בקדושת ישראל ובתיקון העולם.
כג) ״בעבור חוט של רשעים יפסיד חבל קדושים״ .ההוראה ,ממון שבא במהר״ל מפראג בספרו גור אריה (בראשית יד כג) ביאר :״לא רצה
מסביבה מושחתת או מן העוול אף בלא איסור גזל מפורש ,הצדיק אברהם ליטול כלום ממלך סדום ,לפי שראה שהצלחתו באה מן השם
פורש ממנו לקדש את עצמו ואת מעשיו .הלכה למעשה ,בעל עסק יתברך לבדו ,ולקיחת הממון תהיה סתירה לאמונה זו״ .המהר״ל מעמיד
ונושא ציבורי מונעים עצמם מחסות וממתנות שמקורן פגום אף אם את הדברים על יסוד רוחני עמוק מי שידו בנטילת ממון העולם ,קשרו
אינן אסורות בגדרי דיני ממונות. אל הטבע ,אך מי שנמנע מלקחתו ,ניתק עצמו מן החוקיות הטבעית
נפקא מינה שלישית ,עיצוב עבודת היום בתפילין וציצית כזיכרון קבוע ונכנס תחת כנפי ההשגחה העליונה .מעשה זה אינו פרישות בלבד,
למידת אברהם .הגמרא חולין (פט א) ״בשכר שאמר אברהם אם מחוט אלא הכרזה :אין טבע ,יש אלוקות.
ועד שרוך נעל ,זכו בניו לחוט של תכלת ולרצועה של תפילין״ .המשך השפת אמת (לך לך תרנ״ג) כותב :״בזה שאמר אברהם אם מחוט ועד
חכמה ,בראשית יד כג .שחרית שנתקנה על ידי אברהם נגלית בישראל שרוך נעל ,גילה שאין לו שום חיבור אל החומר כלל ,ועל ידי כך נמשך
עטופים בציצית וחגורים בתפילין .ההוראה ,הדקדוק במצות אלו אינו קדושת ישראל לדורות שיהיה ניכר עליהם שם ה'״ .הספת אמת רואה
רק קיום דין אלא נשיאת דגל של קידוש ה' בגוף וביום ,ומתוך כך באברהם את מקור הקדושה של ישראל ,והוויתור על הממון נעשה
מתחזקת חובת ההידור בהן עד תכלית. יסוד להופעת שם ה' בגופם ולכן דווקא מצוות הציצית והתפילין ניתנו
נפקא מינה רביעית ,סדר נעילת המנעל וקשר השמאל כדמיון בזכותו ,שהן גילוי קדושת הגוף בתוך החומר.
לתפילין .שולחן ערוך אורח חיים (סימן ב סעיף ד) ״ינעל של ימין החתם סופר בספרו תורת משה (בראשית שם) כתב :״אברהם אבינו
תחילה ולא יקשרנו ,ואחר כך של שמאל ויקשרנו ,ואחר כך יחזור עשה קידוש השם שאינו לשם שכר כלל ,אלא לשם שמים גמור ,ולכך
ויקשור של ימין״ .ט״ז (שם ס״ק ג) ביאר שחיבת השמאל נובעת ניתן שכרו במצוות שהן אות וקשר בין ישראל לקונם ,כי מדה כנגד
מחשיבות הקשירה בתפילין .הגהות רבי עקיבא איגר שם .מעיר ליסוד מדה קידש הוא שם שמים ניתנו לזרעו אותות של קידוש שמים בגוף
זה .משנה ברורה (שם ס״ק ו) חילק שבאנפילאות אין דין זה .ההוראה, האדם״ .לשון זו מעבירה רעד של קדושה :מי שמקדש את ה' באין
אף במעשה חולין של קשירת מנעל מתנוצץ זכר התפילין והקשר רואה ,נחקקת בגופו של עם ישראל מצווה שמקדשת את שמו ברבים.
לשמאל ,זכר לשכר שרוך הנעל שנעשה רצועה של קדושה. מרן הראשל״צ הגאון רבי עובדיה יוסף בספרו חזון עובדיה (הלכות
נפקא מינה חמישית ,מסירות נפש אף על סימני זהות יהודיים בשעת תפילין פרק א) כתב :״במעשהו של אברהם יש יסוד לדקדוק במצות
גזירת מלכות .סנהדרין (עד ע"ב) ״ערקתא דמסאנא״ .רש״י (שם ד״ה תפילין וציצית ,שלא להקל בהן כלל ,לפי שהן שכר לקדושתו .וכיון
ערקתא דמסאנא) אף שינוי קל שהוא צד יהדות בכלל .ההוראה ,בשעה שקיבל אברהם עליו שלא ליהנות מן החולין למען קידוש ה' ,ראוי שכל
שמבקשים לעקור מישראל אותות קדושה אפילו בפרט דק הדומה המקיים מצוות אלו יזכור שהן באו לעולם מאותה קדושה״ .לפי דבריו,
לתפילין ולקשרם ,עומדת חובת קידוש השם עד כדי יהרג ואל יעבור, הנחת תפילין וציצית איננה רק קיום מצווה אלא זיכרון יומי למעשה
כמורחב בסוגיה. אברהם ,זיכרון של ויתור לשם שמים.
נפקא מינה שישית ,מה יפו פעמיך בנעלים וזקיפת מצות העלייה לרגל. הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר בשו״ת שבט הלוי (חלק ו סימן יא) כתב:
חגיגה (ג ע"א) ״דרש רבא ,כמה נאין רגליהם של ישראל בשעה שעולין ״כל ענין מחוט ועד שרוך נעל הוא גילוי מידת ההסתפקות של אברהם,
לרגל ,בת נדיב זו בתו של אברהם״ .בראשית רבה (מג ט) ותנחומא (לך שנועדה לקדש שם שמים ,ללמדנו שכל הנזהר מממון שאינו שלו
לך יג) בשכר שרוך נעל זכו לפעמי רגלים .ההוראה ,בזמננו שאין בית נעשה כלי לשכינה .ובזכות זה ניתנו מצוות שהן עצמן כלי לשכינה
עומד ,נקודת המידה היא פירוש פעמיך בנעלים ככל פרסיא דקדושה, תפילין וציצית״ .הגר״ש וואזנר חידש כאן רעיון נשגב שהמצוות הללו
הידור הדרך לבית הכנסת ולבית המדרש ,והכנת הדרך למצוה בכל נוי הן מעין הארה גשמית של הסתפקות רוחנית ,השראת שכינה בגוף
וזריזות ,כזכר לשרוך שהפך פעמי קודש. הפשוט של אדם ישראל.
נפקא מינה שביעית ,הרחקת חשד חילול ה' עד קצה האחרון .תשובות מו״ר הגאון רבי משה שטרנבוך בספרו תשובות והנהגות (חלק ד סימן
ותיקות מאירות מקומן אחר אחרונים .מעשה אברהם מלמד כי אף רנט) כתב :״לא רק שלא לקח אברהם כלום ,אלא רצה להרחיק כל
מקום שאין בו איסור ,אם יש בו פתח שיאמרו אני העשרתי ,יסוג דמיון של הנאה מחילול ה' ,ולכך הזכיר אף חוט ושרוך נעל .ללמדנו
הצדיק אחור לתועלת קידוש השם .ההוראה ,כל פרסום ,כתובת, שכל דבר הנוגע לחילול ה' מחויב אדם לסלק עצמו ממנו לגמרי,
ותיעוד נתינה נבחנים תחת המדד של ולא תאמר אני העשרתי ,כדי ואפילו בדבר הנראה קטן .ועל זה זכה ל'וראו כל עמי הארץ כי שם ה'
שלא תתעמעם ייחוס הברכה לשמים. נקרא עליך'״ .בזה מבאר הרב שטרנבוך את היסוד המוסרי־הלכתי של
נפקא מינה שמינית ,דרגת ההסתפקות ככלי להשראת שכינה .שו״ת מעשה אברהם להתרחק אפילו מן הצל של חילול ה' ,ומתוך כך נעשה
שבט הלוי (חלק ו סימן יא) מדת ההסתפקות לשם קידוש ה' מולידה רושם נצחי של קדושת ה' בעולם.
השראת שכינה במצוות שהן אות על הגוף .ההוראה ,בנוהג החיים, הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו משך חכמה (בראשית יד כג)
קבלת קו של פשטות והימנעות מתלות בבשר ודם אינן אתיקה בעלמא חידש :״כיון שהאדיר אברהם שם שמים בעולם ,נתקנה על ידו תפילת
אלא בניית כלים לשם שמים. שחרית ,ובה מתגלה כבוד ה' על ישראל בתפילין ובציצית .שכל
נפקא מינה תשיעית ,עקרון התקשרות שמים וארץ בכל חוט ושרוך מעשהו של אברהם נתקבע בעבודת היום של ישראל ,שמתחילים את
של חיי המעשה .רש״י (בראשית יד כג) ומדרש בראשית רבה (מג ט) יומם בקדושה שנולדה מאותו סירוב לממון״ .כך נבנית ההבנה
חוט התכלת מרים את המבט עד כסא הכבוד ,רצועת התפילין כותבת השלמה :תפילת שחרית ,טלית ותפילין שלשתן הן המשך ישיר של
שם ה' על הזרוע .ההוראה ,כל חוט עבודה ,כל שרוך ניהול ,נקשרים ״אם מחוט ועד שרוך נעל״.
לשם שמים ,והאדם בודק אם הקשר הזה מחברו למעלה או קושר אותו נמצא שלדעת כל האחרונים ,מעשה אחד של ויתור גשמי נעשה סמל
לתחתית סדומית. עולמי של קדושה .וזו לשון התורה החיה :כל מי שמוותר על הנאתו
נפקא מינה עשירית ,יישום בשדה הציבורי והחינוכי .ספר חסידים למען שמו של הקב״ה ,הקב״ה הופך את גופו לכלי לגילוי שמו .אברהם
(סימן יד) שלא לחמוד ממון במקום שיש קידוש השם .ההוראה, ויתר על חוט של ממון ,וישראל נעטפו בחוט של קדושה; הוא סילק
במסעי קהילה ,במיזמי תורה ובצדקה ,הכרעה עקרונית להעדיף שרוך של עולם הזה ,והם נתקשרו ברצועות של תפילין; הוא הרים את
קידוש ה' מובהק על פני תוספת ממון שעלולה להאפיל על הכרת ידו לשמים ,והם הרימו עיניהם בתפילת שחרית לראות את אור פניו.
הטוב לשמים ,ובכך לשאת דגלו של אברהם בפועל. לאחר שביררנו את יסוד הפסוקים ,המדרשים והסוגיות ,נפתח עתה
מעשה אברהם איננו רק סירוב מוסרי .הוא יסוד תיאולוגי עמוק: את שלב הנפקא מינות למעשה ,כשכל נקודה מולידה הוראה ברורה
ההבחנה בין קניין לבין שליחות .אדם מן השוק רואה ברכושו את לחיי ההלכה והעבודה.
תמצית הווייתו; אברהם רואה בו כלי לעבודת ה' .הוא מבין כי אם ייטול נפקא מינה אחת ,גדר קידוש ה' מול טובת ממון .הרמבם ,משנה תורה
דבר ממלך סדום -ייטשטש הגבול בין ברכת ה' לבין עמל בשר ודם. הלכות יסודי התורה (פרק ה הלכה י) ״כל בית ישראל מצווין על קידוש
של ממון ,של כבוד ,של הישג מהיר ,ומוותר למען טוהר לבו הוא לכן הוא מרים את ידו כלפי מעלה ,לא כדי
מהדהד את קריאתו של אברהם ״אם מחוט ועד שרוך נעל״ .בכל מקום לישבע בלבד ,אלא כדי להצביע על המקור :״אל
שבו יאמר ״לא״ מתוך אמונה ,הוא בעצם אומר ״כן״ למלכות ה'. ה' קונה שמים וארץ״.
השנייה ,שכל אדם נדרש לבחון מה הם ״החוטים והשרוכים״ שבחייו והנה יסוד פלאי :דווקא בכך שוויתר על קניין,
אותם חיבורים קטנים שמחזיקים אותו בעפר העולם .אם הם חוטים נעשה הקניין שלו נצחי .כי כל דבר שאדם
של קדושה יחזקם ויטווה מהם אור; ואם הם חוטים של תאווה או מחזיק בו לשם עצמו -זמני הוא; וכל דבר
יוהרה ינתקם .זו עבודת הנפש :לדעת אילו קשרים לקרב ואילו לנתק. שאדם מוותר עליו לשם שמים -נשאר בידו
השלישית ,שמי שחי חיי פשטות ומתרחק מן הראוותנות אינו רק לעד .בכך נעשה אברהם ״אבי המאמינים״ :הוא
חסכן ,אלא ממשיך דרכו של אברהם .הפשטות איננה עניות ,אלא הראשון שהראה שהוויתור לשם ה' הוא צורת
עשירות מסוג אחר :עשירות של ביטחון ,של שקט פנימי ,של חירות הקניין העליונה.
נפש .האדם הפשוט באמת הוא המלך האמיתי ,כי איננו עבד לרכושו. ומדוע זכה לחוט של תכלת ולרצועת תפילין?
הרביעית ,שכל קידוש ה' נבנה לא דווקא במעשה גדול אלא בפרט משום ששם טמון סוד הראייה והקשר .החוט -ראייה הנמשכת מן
הקטן .בקשר נעל ,בשטר של יושר ,באי־לקיחה של דבר שאינו שלך, הארץ אל הרקיע; השרוך -קשר הנקשר בין גוף לנשמה .אברהם מלמד
בהימנעות מלדבר דברי גאווה .כל פרט כזה הוא חוט של תכלת בעולם את העולם כיצד להשתמש בקשרים :לא לקשור את עצמו לאדמה,
האפור ,הוא רצועה של תפילין על ידיו של היום. אלא לקשור את האדמה לשמים .לא להימשך אחרי חוטים של תאווה,
החמישית ,שעלינו לזכור תמיד כי הקדושה איננה בשמים בלבד אלא אלא לשזור חוטים של קדושה.
בגוף ,במעשה ,בלבוש ,בעסקים .תפילין ,ציצית ,נעל ,שרוך כולם וכך נולדו שתי מצוות־יסוד שבהן ישראל ניכרים :תפילין על הזרוע,
עדויות ששם שמים נקרא עליך גם כשאתה הולך ברחוב .זהו תיקון ציצית על הבגד .אלו הם חוטים ושרוכים של אמונה ,המשכיים לאותו
העולם של בן אברהם להחדיר קדושה בחיים עצמם ,לא לברוח רגע שבו אמר אברהם ״אם מחוט ועד שרוך נעל״ .הוויתור שלו נעשה
מהעולם אלא להאירו. תשתית לחיבור הנצחי של ישראל לבוראם.
השישית ,שכל אדם ההולך בעקביו של אברהם בין שהוא עוסק אברהם מלמד את הדורות לא רק מה לא לקחת ,אלא מהו ערכו של
במסחר ,בין שהוא עומד בתפילה נדרש לשאול את עצמו :האם מעשי חפץ בעולם שבו הכול שייך לבורא .החוט והשרוך שנמנע מהם אינם
גורמים שיאמרו ״אני העשרתי״ ,או שיאמרו ״ה' ברכו״? זהו המדד סמלים של דלות ,אלא עדות לכך שאין דבר קטן שאיננו נוגע בשורש
העליון של חיי אמונה. האמונה .זהו היסוד של המחשבה היהודית :הקב״ה איננו נוכח רק
השביעית ,שכל אדם חייב לדעת שמה שנראה קל וזניח חוט ,שרוך, בקודש הקדשים ,אלא גם בשרוך הנעל.
דיבור קטן הוא לעיתים השער למלכות ה' .כל שנעשה לשם שמים, במחשבת האמונה ,מעשהו של אברהם הוא גילום מושלם של מה
אפילו פרוטה אחת שלא נלקחה שלא כדין ,מצטרפת לבניין נצחי. שנקרא בלשון חז״ל ״מלכות ה'״ .העולם כולו מלא כלים ,מראות ,ממון,
השמינית ,שבכל יום כשהאדם מתעטף בטלית וקושר תפילין ,עליו חפצים אך הם אינם מטרה אלא שפה שבה הקב״ה מדבר עם האדם.
לזכור שהן פרי אותה מידה של אברהם לא גאווה אלא ביטול ,לא מי שמבין זאת ,רואה בכל חוט ושרוך רמז לשורש הרוחני העליון .לכן
לקיחה אלא נתינה .המצוות הללו מזכירות לו שהגוף שלו הוא כלי זכה אברהם לבניו במצוות שבהן הגוף עצמו נהפך לכלי גילוי השכינה
לשכינה ,ושכל חוט של בגדו ורצועה שעל זרועו הם ״קשר של אמונה״. בתפילין ובציצית.
התשיעית ,שכל חינוך לאמונה מתחיל מללמד את הילדים לא רק החוט של תכלת הוא מבט אל אינסוף .הוא מרים את עיני האדם מן
להתפלל אלא גם לוותר .לדעת לומר ״זה לא שלי״ ,לדעת לחיות ביושר, הקרקע אל הרקיע ,מן האני אל האין־סוף .רצועת התפילין היא קשר;
להבין שכבודו של אדם גדול מן הממון .זו דרכו של זרע אברהם שלא קשר שבין שכל ויד ,בין מחשבה ומעשה ,בין שמים לארץ .כך נבראת
נמדדים במה שיש להם אלא במה שהם מוכנים למסור למען הטוב. מלכות ה' בלב האדם :כשהוא קושר את עצמו אל מקורו ,והופך את
והעשירית ,שבכל בוקר כשהאדם קושר את נעלו ייזכר באברהם החומר לגשר אל הרוח.
שקשר את העולם לה' .אפילו הקשר הקטן הזה ,כשהוא נעשה בכוונה ובזה סוד גדול :כשהאדם מתנהג בענווה כלפי ממונו ,כשהוא יודע
של סדר ,צניעות וקדושה ,הוא עדות חיה לכך שקדושת ישראל נולדה לומר ״לא״ לפיתוי של כבוד או רווח ,הוא בעצם פועל פעולת אמונה
מחוט ושרוך ,משורש של אמונה פשוטה וגבוהה. של בריאה מחודשת .הוא משיב את העולם אל ייעודו הראשון שהכול
עיקר העניין :כל סיפורו של אברהם אבינו בפרשת לך לך איננו רק מסע שלו יתברך .זהו עומק לשון חז״ל ״בשכר שאמר אברהם אם מחוט ועד
גיאוגרפי מחרן לכנען ,אלא מסע פנימי של נשמה מן החומר אל הרוח, שרוך נעל״ בשכר שראה בכל חוט ושרוך מקום לגילוי ה' ,ניתנו לו
מן הלקיחה אל הנתינה .כשאמר ״אם מחוט ועד שרוך נעל״ ,לא סירב מצוות שבהן מתגלה שמו בגוף ובמעשה.
רק למתנה הוא בחר בדרך חיים של אמונה ,שבה הקניין האמיתי הוא במעשהו של אברהם אבינו נולד יסוד מוסרי עליון -קדושת
לא במה שיש ,אלא במה שאינך מוכן לקחת שלא לשם שמים. ההימנעות .בעולם שבו אדם נמדד במה שהוא קונה ,בא אברהם ולימד
העולם רואה בעשירות את הראיה לברכה ,אך אברהם ראה באמונה שגדול הוא הנמדד במה שהוא יודע לוותר עליו .לא הכמות בונה את
את הראיה האמיתית לברכה .הוא הרים את ידו אל ה' ,לא אל מלך האדם אלא הכוונה שמאחוריה ,לא הגודל של הממון אלא הגודל של
סדום ,ואמר לעולם :אינני רוצה שתאמר ״אני העשרתי את אברהם״, הנשמה היודעת לומר ״די לי בבוראי״.
אני רוצה שיאמרו ״ה' העשיר את עבדו״ .זו היתה הכרזת עצמאות חז״ל גילו לנו שהוויתור על חוט ושרוך נעל אינו פרט של צניעות
רוחנית של האדם הראשון שקבע כי הכבוד שייך רק לריבונו של עולם. בלבד ,אלא ביטוי למלכות הפנימית של האדם .מי שיודע לסגור את
ומאז ,כל אדם מזרעו נבחן באותו חוט ובאותו שרוך האם הוא מוכן ידו מפני מה שאינו שלו ,פותח את לבו לשפע אלוקי .מי שאומר ״לא״
לוותר על חלקו הקטן למען שמו הגדול של ה' .האם הוא יידע לראות לממון סדום -אומר ״כן״ למלכות שמים .זוהי גבורת המוסר הגדולה
בכל פעולה יומיומית הזדמנות לקדש את שמו .לכן זכה אברהם שבניו ביותר :היכולת לוותר לא מחולשה אלא מעוז של טהרה.
יעטפו עצמם בציצית ויקשרו רצועות תפילין שני סמלים מוחשיים שרה אמנו ,העומדת מאחוריו ,מוסיפה לנו מימד של שתיקה וענווה.
שבהם ניכר כבוד ה' בעולם. כל גדלותו של אברהם ניזונה ממידת ההבלגה וההסתפקות .מה ששרה
ובמעמקי הסוד ,חוט התכלת הוא המשכו של אותו חוט שאברהם לא מלמדת בלב נעלם ,אברהם מכריז בפה מלא -ואין זה אלא אותו שיעור
נטל; הוא הקשר בין שמים לארץ .ורצועת התפילין היא השרוך שנקשר מוסרי בשתי לשונות :לדעת מתי לדבר ולומר ״לא״ ,ולדעת מתי
לא בנעל ,אלא בלב האדם .החוט והשרוך ,הצבע והרצועה כולם לשתוק ולקבל.
נמשכים מאותו שורש של קדושה פשוטה :לדעת לוותר כדי לקדש. מכאן נולדת תורת האדם העובד את ה' :לחיות חיי פשטות ,יושר
כך הולך לו בן אברהם גם בדורנו בלבושו ,במסחרו ,בביתו קשור בקשר וענווה ,ולהכיר כי כל רכוש ,כבוד ויכולת אינם אלא פיקדון .״מחוט
של אמונה ,עטוף בחוט של קדושה ,נושא עליו את שם ה' בכל תנועה, ועד שרוך נעל״ איננו רק ביטוי לגודל פרישותו של אברהם ,אלא
בכל דיבור ,בכל קנייה ומכירה .כי כל עוד יש בעולם אדם אחד שזוכר לשיעור המוסר שבפשטות .להלך בעולם כשליח של שמים ,להשתמש
שלא לקחת אפילו ״מחוט ועד שרוך נעל״ אם יש בזה שמץ חילול ה', בעולם אך לא להיאחז בו.
יש בעולם תקווה ,יש אמונה ,ויש המשך למורשתו של אב האומה. והנה עיקר הלקח המוסרי :יש וצריך האדם למסור נפשו על אות קטנה
ובשעה שאנו קושרים את הנעל בבוקר ,מתעטפים בטלית ,מניחים של זהותו ,על ״ערקתא דמסאנא״ ,על מראה יהודי ,על חוט של ציצית
תפילין נזכור כי בכל חוט יש שמים ,ובכל קשר יש נצח .כי זה סודו של או על קשירת רצועה של תפילין ,כי כל פרט קטן הוא עדות של אמונה
אברהם :להפוך את החולין לקודש ,את הנעל לתפילין ,ואת כל צעד בעולם .וכל ויתור למען קידוש ה' נעשה אבן יסוד למלכות ה' העתידה
בעולם למסע של אמונה .וכל צעד כזה לוחש חרישית :״אם מחוט ועד להתגלות ,עד שיקוים ״על אדום אשליך נעלי״ -שהנעל ,הסמל הפשוט
שרוך נעל כבוד ה' יתראה״. של ההליכה ,יהפוך לכלי של רוממות ה'.
ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האחת ,שכל רגע של ויתור
לשם שמים איננו הפסד אלא ניצחון רוחני .כשאדם עומד מול פיתוי
איזה היתר היה לאברהם להפיל עצמו לתוך כבשן האש הרי בן נח אסור למסור עצמו?
מתחילה הדרך של עם ישראל עם שנולד מן היכולת להישרף על אש בוערת בכבשן ,אלפי אנשים צופים ,ונמרוד
האמת. המלך מחרף ומגדף את אלוקי אברהם .כל
בגמרא במסכת סנהדרין (דף עד ע״ב) נאמר היסוד לכל סוגיית מסירות ההמון מריע לעבודה זרה ,ורק אדם אחד עומד,
הנפש :״שלוש עבירות נאמר בהן יהרג ואל יעבור עבודה זרה ,גילוי יחיד מול כל העולם ,ואומר בקול פשוט ונוקב:
עריות ושפיכות דמים״ .והוסיפה שם הגמרא ,שבשאר המצוות ,אם ״אין עוד מלבדו״ .באותו רגע מושלך אברהם אל
אומרים לו לעבור ואל ייהרג יעבור ואל ייהרג ,אלא אם כן הדבר נעשה תוך כבשן האש והאש איננה שורפת .העולם
בפרהסיא ,אזי אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור .וכלל זה נקבע כולו משתנה .אך השאלה נותרת :מי התיר לו?
להלכה ונפסק ברמב״ם (הלכות יסודי התורה פרק ה). שהרי אברהם היה אז בן נח ,קודם מתן תורה,
והנה ,אברהם אבינו הרי היה בן נח ,והדין של ״יהרג ואל יעבור״ נאמר טרם שנצטוו ישראל על קידוש השם ,והלוא
על ישראל ,לא על בני נח .ולכאורה ,בן נח אינו רשאי למסור את נפשו (סנהדרין עד ע״ב) :״שלוש עבירות נאמר בהן חכמים אמרו
אפילו על איסור עבודה זרה ,שהרי נאמר (בראשית ט ה) :״ואך את יהרג ואל יעבור עבודה זרה ,גילוי עריות ושפיכות דמים״ .אך דין זה
דמכם לנפשותיכם אדרוש״ ,ובגמרא (שם דף נז ע״ב) דורשים חז״ל שייך לישראל ,לא לבני נח .ויתרה מזו התורה עצמה הזהירה (בראשית
שהפסוק בא לאסור על בן נח לשפוך את דמו אפילו לעצמו ,והרי זו ט ה) :״ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש״ ,ומבואר בגמרא (שם) שבן
חבלה בעצמו ,ועבירה היא עליו. נח אסור לו להמית את עצמו ,ואפילו להציל אחרים כי חייו אינם שלו.
ובמסכת בבא קמא (דף צא ע״ב) מבואר כי ״חובל בעצמו אסור״ ,וכל ואם כן ,איך התיר לעצמו אברהם אבינו ליפול לתוך האש? וכי היה
שכן בן נח שנצטווה על שפיכות דמים ,בכלל זה גם דמו של עצמו. רשאי להפקיר את נפשו כשאין עליו ציווי למסור את חייו? האם
נמצא שאברהם ,לכאורה ,עבר על דבר ה'. מסירות נפשו היא מצווה עליונה או עבירה חמורה? האם היה כאן
ואולם כבר העירו התוספות במסכת סנהדרין (דף עד ע״ב ד״ה שבע), מעשה של חסידות עליונה או שמא חטא נורא של חובל בעצמו?
שהעיקר בשלוש עבירות הללו איננו רק ציווי הלכתי אלא שורש רוחני, הפרשת דרכים (דרך האתרים דרוש שני בשם המהרי״ט) מעורר שאלה
והיינו שאפילו אלמלא נצטווה ,מצד עצם מהותן של העבירות הללו נוקבת זו ,ומוסיף שאם כן ראוי היה שייענש .ואכן כתב שם שהמדרש
נוגע הדבר בכבוד שמים ,ובמקום חילול ה' גדול חייב אדם לקדש את (בראשית רבה סג ב) רומז ש״בזכות יעקב ניצול אברהם״ ,משום שעל
שמו .נמצא כי אף קודם מתן תורה ,מי שנשמתו דבקה בהכרת ה' רשאי פי הדין לא היה אמור להינצל ,כי מסר את עצמו שלא כדין .ומאידך,
למסור נפשו. האגרה דכלה (פרשת נח) תמה :וכי אפשר לומר על אברהם אוהבו של
במדרש רבה (בראשית לח יג) נאמר :״אברהם שבר את הצלמים הקב״ה ,אשר התורה מעידה עליו ״אברהם אוהבי״ (ישעיה מא ח),
והשליכוהו לכבשן האש ,וניצל בזכות יעקב״ .וביארו שם חז״ל כי שעשה שלא כדין? ועוד ,הרי חז״ל מנו את מסירות נפשו באור כשדים
אילולא זכות יעקב ,לא היה ניצל ,משום שדין בן נח אינו למסור את בכלל עשרת הניסיונות ,וכי נסיון של עבירה יקרא נסיון?!
עצמו למיתה .זהו יסוד דברי הפרשת דרכים בשם המהרי״ט שמצד הרי לפנינו סתירה עצומה :מצד הדין אסור לבן נח למסור את נפשו,
הדין ,אברהם עשה שלא כראוי ,אלא שניצל בזכות העתיד ,בזכות הזרע ומצד האמת כל יסוד האמונה של עם ישראל נולד מאותו מעשה
שייצא ממנו. עצמו! מה טיבו של המעשה הזה? מה ההיתר שמצא אברהם למסור
ומאידך ,במדרש תנחומא (פרשת נח סימן ג) נאמר :״אמר נמרוד את נפשו? ומהו היסוד הרוחני שהפך עבירה אפשרית למעשה קדושה
לאברהם :נשתחווה לאש .אמר לו אברהם :נשתחווה למים שכבים את שאין דומה לו בתולדות העולם?
האש .אמר לו :נשתחווה למעבים .אמר לו :נשתחווה לרוח שנושאת הפסוק הנוגע למעשה זה הוא דבר ה' לאברהם אחרי ברית בין
את העננים .אמר לו נמרוד :נשתחווה לאדם שנושא את הרוח .אמר לו הבתרים :״ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את
אברהם :אתה משתחווה לי אם כן ,נשתחווה לה' בורא הכל .מיד הארץ הזאת לרשתה״ (בראשית טו ז) .פסוק זה ,שבפשטו בא להזכיר
השליכוהו לכבשן ונעשה לו נס״ .הרי שמעשה אברהם לא נבע מחובה לאברהם את חסדי ה' ,הוא המקור היחיד שבו נזכרת בפרשתנו יציאתו
הלכתית אלא מתשוקה לאמת לא יכל עוד לשתוק לנוכח עיוות העולם. מאור כשדים ,ושם נרמז כל סוד הנס שבאש.
עוד מבואר בגמרא במסכת נזיר (דף כג ע״ב) :״גדולה עבירה לשמה רש״י (שם) כתב :״אשר הוצאתיך מאור כשדים כבשן האש של נמרוד,
ממצוה שלא לשמה״ .ומביאה שם הגמרא את יעל אשת חבר הקיני, שנעשה לך נס באור כשדים״ .כלומר ,הפסוק איננו רק תיאור גאוגרפי
שהרגה את סיסרא בדרך של עבירה ,כדי לקדש שם שמים .מכאן של יציאה מעיר בשם 'אור כשדים' ,אלא הודיה על נס גלוי הצלה מתוך
היסוד לדברי האגרה דכלה ,שאברהם אבינו ידע כי מעשהו איננו כבשן האש .וכך גם תרגום אונקלוס מתרגם :״אנא ה' דאפקטיתך מן
כתורה ,אך אהבתו לה' בערה בו בעוצמה כזו עד שלא יכל שלא לקדש כוּר נורא דכשדאי״ ,הדגש הוא על האש ,על הנס ,על מעשה המסירות.
שמו בעולם. הרמב״ן (שם) כתב כי הוצאתו מאור כשדים היתה ראשית כל ניסיו של
אם כן ,בגדר הגמרא נמצא יסוד כפול :מצד הדין בן נח איננו מצווה אברהם ,והקב״ה הזכיר לו חסד זה כאומר :אני ה' שהצלתיך מן האש,
להיהרג על קידוש השם ,ואדרבה ,יש בו משום איסור חובל בעצמו; שאם לא כן לא היית כאן לעמוד בברית .משמע מדבריו שהמעשה הזה
אך מצד עומק הרצון האלוקי מי שנשמתו כבר עלתה למדרגת דבקות הוא יסוד כל הקשר שבין הקב״ה לאברהם ,מעין ברית אש ראשונה
בה' ,נמשך אליו מעצמו למסירות הנפש .לא דין מחייבו ,אלא אהבה שקדמה לברית בין הבתרים.
מוליכתו. הספורנו (שם) כתב :״הוצאתיך מאור כשדים מן הניסיון הקשה אשר
מכאן שהמעשה של אברהם אינו כפוף להלכה של ״יהרג ואל יעבור״, נסיתיך ,ששם הוכחת את אהבתך לאלוקים אמיתית בלי שום תועלת
אלא נובע ממדרגה קודמת מדרגת ״עבירה לשמה״ ,שהקב״ה חפץ בה גופנית״ .לפי דבריו ,מעשה אברהם לא היה רק מעשה של גבורה אלא
כשהיא נעשית באמת .ומכאן נובעת מחלוקת הפוסקים אם בן נח רשאי של טוהר כוונה מוחלט ,אהבה שאין לה מניע.
למסור נפשו ,או שמא רק מי שעלה למדרגת נביא ואוהב כמותו. רבנו בחיי (שם) כותב :״הוצאתיך מאור כשדים להודיעך כי מי שברא
המהרי״ט ,כפי שהביאו הפרשת דרכים (דרך האתרים דרוש שני) ,כתב אותך הוא אשר הוציאך מן האש ,כדי שתדע כי כל אשר יקרה אותך
להדיא כי לפי הדין לא היה לאברהם רשות למסור את עצמו למיתה, הכל בהשגחתי ,ולכן תבטח בי גם בענייני ארץ ישראל״ .לפי דבריו ,הנס
כיון שעדיין לא נצטווה על קידוש השם .הוא היה בן נח ,ובני נח של אור כשדים היה ההוכחה לאברהם שאפשר להשליך את עצמו על
אסורים בחבלה עצמית ,והרי נאמר ״ואך את דמכם לנפשותיכם ה' בכל מצב זהו חותם האמונה שנחתם עליו מאז.
אדרוש״ (בראשית ט ה) .נמצא כי מסירות נפשו של אברהם היתה, האבן עזרא בפרושו (שם) מוסיף :״הוצאתיך מאור כשדים מן המקום
להלכה ,מעשה שאין לו היתר .אולם מוסיף המהרי״ט ,שמה שזכה אשר יצאת משם ,כי שם היה בית אביך עובדי פסילים ,והוצאתיך
להינצל ,היה בזכות יעקב אבינו ,כמאמר חז״ל בבראשית רבה (סג ב): מתוכם״ .לפי דבריו אין מדובר בנס גופני אלא ביציאה רוחנית הינתקות
״בשביל יעקב ניצול אברהם״ .כיון שבזכות העתיד ,בזכות העם שעתיד מאש הע״ז ,אש הרוח ,לאו דווקא כבשן פיזי .אולם גם לפי פירושו,
להיבנות ממנו ,מחל לו הקב״ה על חטאו זה והפך את המעשה ליסוד היציאה עצמה היא מסירות נפש רוחנית עזיבת כל העולם הישן.
קידוש שמו בעולם. האור החיים הקדוש (שם) רואה בפסוק זה שורש הקידוש השם :״אשר
הפרשת דרכים עצמו מאריך לבאר שיסוד איסור בן נח למסור עצמו הוצאתיך מאור כשדים רמז לאהבה הנשרפת בלב אברהם ,כי נשרף
למיתה נובע מכך שחייו נחשבים פיקדון מאת הבורא ,וכל פגיעה בהם באש האמונה עד שנעשה כולו שלהבת י-ה״ .כלומר ,גם אם היה איסור,
היא חילול שמו יתברך ,אולם אברהם אבינו ראה לנגד עיניו דור שלם אהבתו של אברהם אל הבורא בערה עד שכל דיני העולם נמסו מול
שטובע בעבודה זרה ,והבין שדווקא קידוש שמו בפרהסיא יתקן את להבת הקודש.
העולם .ולפיכך עשה מעשה של מסירות נפש ,אף על פי שמן הדין אין נמצא לפי כל המפרשים שהפסוק איננו רק זיכרון לנס ,אלא חתימה
זה מותר ,וניצל רק בזכות האמת הפנימית שבמעשהו. על ברית האמונה שבין האדם לבוראו .הקב״ה אומר לאברהם :אני הוא
שגאלתי אותך מן האש אש פיזית ,אש רוחנית ,אש של ניסיון .ומשם
שהאהבה עצמה היא הציווי הפנימי .הוא מוסיף שהאדם הראשון חטא אולם החמדת שלמה (או״ח סימן לח) חולק על
בכך ששמע לקול נחש ולא לקול ה' ,ואברהם תיקן זאת בכך ששמע המהרי״ט ,וסובר שבן נח רשאי למסור נפשו על
רק לקול האמונה שבליבו ,גם אם לא נשמעה עדיין מפי הקב״ה קידוש ה' .הוא מביא ראיה מן המדרש רבה
בפירוש. בפרשת נח ,שדרשו חז״ל :״ואך את דמכם
מרן הרב קוק זצ״ל באורות הקודש (חלק ג ,עמ' רכו) כותב :״לפעמים לנפשותיכם אדרוש יכול כחנניה מישאל
יופיע באדם אור עליון שאין הדעת סובלתו ,והוא עושה מעשה ועזריה ,תלמוד לומר ואך״ .כלומר ,רק במקרים
שמעבר לשיעור ההלכה .והנהגה זו ,כשהיא באה מנשמה כללית מסוימים נאסר על בן נח למסור את עצמו ,אבל
טהורה ,מוסיפה קדושה לעולם כולו״ .לפי דבריו ,מעשהו של אברהם אם הוא עושה כן כדי לקדש את שמו של מקום,
היה ״התגלות נשמה כללית״ ,לא פרטית .ההלכה ניתנת ליחיד ,אבל מותר לו .נמצא שלדעתו ,אברהם עשה כדין,
אברהם כבר נשמת ישראל כולה ,ולכן פעל לפי אור אחר -אור של ומעשהו היה מצוה גמורה ,רק שלא נצטווה
כלל ,לא של פרט. עליה במפורש ,אלא עשה כן מדעת עצמו מתוך
הגאון רבי שלמה זלמן אויערבך זצ״ל ,כפי שהובא בשיחות תלמידיו אהבת ה'.
(דעת שלמה ,פרשת לך לך) ,אמר :״אין שייך לדון את אברהם לפי מדת וכן כתב המשך חכמה (פרשת וזאת הברכה ד״ה ויבכו) :שאף על פי
בן נח ,כי בשעה שעמד מול הכבשן כבר היה ישראל .נשמת ישראל שבן נח איננו מצווה למסור נפשו על מצוה ,מכל מקום מותר לו
נולדה באש ,ושם נקבעה היכולת של כל יהודי למסור נפשו על קידוש להיהרג לשם שמים ,ואיננו נחשב חובל בעצמו .הוא מבאר שהפסוק
ה'״ .כלומר ,מעשהו של אברהם איננו חריגה מהדין ,אלא יצירת הדין. ״ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש״ עוסק במי שממית את עצמו מתוך
הוא ייסד במעשהו את מצות קידוש השם העתידה. יאוש או סבל ,אך לא במי שמוסר עצמו למיתה מתוך קידוש השם .לכן
והגאון רבי משה שפירא זצ״ל היה רגיל לומר (כפי שהובא בליקוטי אברהם אבינו ,שעשה כן לשם שמים ,לא עבר עבירה כלל.
שיעוריו על בראשית) :״באותה שעה באור כשדים ,נשמעת לראשונה המנחת חינוך (מצוה רצו ס״ק כט) סובר להיפך ,כדעת המהרי״ט,
צעקת הנשמה היהודית שאי אפשר לחיות בלי אמת״ .מסירות הנפש שאפילו אם בן נח רוצה למסור את עצמו ,אסור לו ,כי אינו מצווה על
של אברהם איננה ויתור על החיים ,אלא הצהרה שהחיים האמיתיים קידוש השם ,ומעשה כזה נחשב שפיכות דמים ממש .לפיכך היה
הם דבקות בבורא ,וכל חיים בלעדיה -אינם חיים. מעשהו של אברהם מחוץ למסגרת ההיתר ,ואך ורק מצד חסד ה' עמו
נמצא אפוא שכל גדולי האחרונים מתאחדים בדבר אחד :מעשהו של נחשב הדבר לנסיון ולא לעבירה.
אברהם איננו ״מעבר להלכה״ במובן של הפרת הדין ,אלא מעבר ומאידך גיסא ,האגרה דכלה (פרשת נח) חולק על כולם ,וכותב בלשון
לגבולות העולם .הוא המפגש הראשון בין דין לרצון ,בין שכל לאש, מרוממת שאין לשפוט את מעשהו של אברהם בכלים של הלכה רגילה.
שבו נוצר העם שיכול להישרף כדי להאיר. הוא כותב :״הדבר הזה אי אפשר שיתבאר בתורה ,כי הוא לפי המקום
נפקא מינות רבות ונוקבות צומחות מן הסוגיה הזאת ,וכל אחת מהן והזמן וכפי אהבת הנפש לרצון השי״ת״ .כלומר ,יש רגעים נדירים
נוגעת לא רק לשאלת ההיתר ההלכתי אלא גם לתשתית הרוחנית של שבהם אהבת ה' בוערת באדם עד שאין דין בעולם שיכול לעצור אותה,
חיי האדם המאמין. ומעשהו נחשב ל״עבירה לשמה״ .כמו שיעל אשת חבר הקיני עשתה
ראשית ,נפקא מינה הלכתית־מעשית :האם בן נח רשאי כיום למסור עבירה לשמה ,כך גם אברהם מסר נפשו באהבה שאין לה שיעור ,מתוך
נפשו על קידוש השם או על אמונה .לדעת המהרי״ט והמנחת חינוך דבקות שאין לה גבול .והקב״ה ,היודע מחשבות לב ,קיבל את מעשהו
אסור ,משום שאינו מצווה ,והרי הוא חובל בעצמו .אך לדעת החמדת כריח ניחוח.
שלמה והמשך חכמה מותר ואף רצוי ,כאשר הוא עושה כן לשם שמים. על דרך זו כתב גם הפרדס יוסף בפרשת השבוע ,בשם החיד״א,
מכאן נלמד ,שלפי הדעות המתירות ,גם אדם שאיננו מצווה על קידוש שאברהם לא נצטווה למסור נפשו ,אבל מאחר שראה שכל העולם
השם ,אם ליבו דבק באמת ואהבתו לבורא בוערת ,רשאי ואף נעלה הוא עובד עבודה זרה ,וכל תקוות האמונה תלויה בו ,עשה מעשה מדעתו
למסור עצמו על אמונתו. לשם שמים ,ולכן לא נענש אלא נתקדש.
שנית ,נפקא מינה רעיונית :האם כל מעשה של אדם מתוך התלהבות הרי לפנינו שלוש שיטות עיקריות :לדעת המהרי״ט והמנחת חינוך
דתית ,שאיננו נובע מציווי הלכתי ,נחשב עבירה לשמה או מעלה מעשהו של אברהם היה אסור ,אך נסלח וניצל בזכות העתיד .לדעת
רוחנית .יש ללמוד מן האגרה דכלה שאין הדין מתיר לאדם להמציא החמדת שלמה והמשך חכמה מותר לבן נח למסור נפשו על קידוש
לעצמו מסירות נפש ,אלא רק כאשר הדבר נובע מאהבת ה' טהורה השם ,ואדרבה ,זו מדרגה גדולה .ולדעת האגרה דכלה אין כאן דין כלל,
באמת ,ברגע של השראה אלוקית עליונה .לפיכך ,לא כל התרגשות אלא אהבה אלוקית שאין לה שיעור ,״עבירה לשמה״ של אדם שהגיע
דתית או הקרבה רגשית נחשבת קדושה ,אלא רק זו הנובעת מאמת למדרגת דבקות שאין בה חשבון.
פנימית עמוקה שאין בה שום פניה עצמית. בין כל הדברים האלה מתנוצץ אור אחד ברור :אברהם איננו נמדד כאן
שלישית ,נפקא מינה מוסרית :האם ראוי לאדם להסתכן או לוותר על על פי הלכה בלבד ,אלא על פי עומק נשמתו .הוא היה הראשון שאמר
חייו בעבור ערך מוסרי גם כשאין עליו חובה .מעשהו של אברהם ״אין עוד מלבדו״ ,ובאותו רגע הפך את עצמו לכלי של קידוש ה' ,אף
מלמד שיש מצבים שבהם האמת שווה יותר מן החיים ,אך אין זה לכל אם מבחוץ נראה כמי שמוסר את עצמו לשווא.
אדם אלא לצדיקים שנפשם מאירה באמת .כל אדם צריך לבדוק אם הגאון רבי יעקב קמינצקי בספרו אמת ליעקב (בראשית יא כח) כותב
מעשיו לשם שמים או לשם עצמו. כי מסירות הנפש של אברהם איננה נובעת מדין אלא ממדרגת הנפש
רביעית ,נפקא מינה תורנית :מעשה אברהם נעשה יסוד להלכות שנקראת ״אהבת ה' הטבעית״ .הוא מבאר כי בעוד שהציווי ההלכתי
קידוש השם בישראל .לפיכך ,כל יהודי המסור נפשו על אמונתו על קידוש ה' נובע מ״יראה״ -שלא לחלל את שמו ,הרי מעשהו של
ממשיך את אותה להבה .גם אם בן נח קודם לא היה רשאי ,הרי ברגע אברהם נבע מאהבה בוערת שאינה נזקקת לציווי .זהו מדרגתו של מי
שעמד אברהם באש ,נוצר כלל חדש בעולם שמותר ואף חובה למסור שאינו מציית מתוך חובה ,אלא מתוך דבקות של כל הנשמה .ולפיכך,
נפש על אמונה .כך נולדה מצות קידוש השם ,לא מן הציווי אלא מן מעשהו איננו עבירה כלל ,אלא גילוי של טבע הנשמה האלוקית
המעשה. כשהיא שבה אל מקורה.
חמישית ,נפקא מינה אמונית :אברהם גילה שגבול החיים איננו נקבע הגאון רבי אליהו דסלר זצ״ל במכתב מאליהו (חלק א ,מאמר האהבה)
על ידי הגוף אלא על ידי האמת .מי שחי רק כדי לחיות אינו באמת חי. כתב :״יש דרגה שבה אין האדם מוסר נפשו מפני שההלכה אומרת כן,
ומי שמוכן למות למען אמונתו מגלה את שורש החיים עצמם .לכן אלא מפני שאינו יכול אחרת .אהבה זו ,שאין בה שיקול של מצוה או
מעשהו של אברהם הוא לא ויתור על החיים אלא גילוי משמעותם. איסור ,היא עצם מהותה של קדושת אברהם״ .לפי דבריו ,מסירות
שישית ,נפקא מינה לדורות :בכל דור ודור עומדים יהודים מול אש נפשו של אברהם היתה ביטוי לאהבה מוחלטת עד כדי ביטול היש,
אחרת אש של כפירה ,של פיתוי ,של תאוות העולם .ומעשה אברהם וכשהיש מתבטל -אין שייך בו עוד דין של חובל בעצמו ,כי הוא כולו
מלמד שכל אש אפשר לעמוד מולה אם בלב בוערת אמונה אמיתית. שלוֹ ה'.
שביעית ,נפקא מינה בהנהגת הצדיקים :למדנו מדברי הרב קוק והרב הגאון רבי חיים שמואלביץ זצ״ל בשיחות מוסר (מאמר אור כשדים)
דסלר שיש רגעים שבהם ההלכה והאהבה נפגשות מעבר לגבול השכל כתב :״אברהם לא מסר את נפשו ,אלא מסר את עצמו .כי מסירות נפש
האנושי .אבל רק מי שברור לו שהדבר נובע מאור עליון ולא מתשוקה משמעה שיש לי נפש שאני מוסר ,אבל אברהם כבר לא ראה את עצמו
עצמית רשאי לנהוג כך. כנפרד .כל כולו היה קידוש ה'״ .בזה הוא מגדיר מחדש את המושג
ושמינית ,נפקא מינה מעשית בימינו :כל מעשה של קידוש השם גם מסירות נפש -לא פעולה חד־פעמית של גבורה אלא זהות קיומית של
אם אינו כרוך במוות נמדד לפי אותה מידה של אברהם .לעמוד מול אדם שכל כולו קודש.
לעג ,מול ניסיון ,מול פיתוי ,ולומר :אינני נכנע .זו אותה אש ,אלא שהיא הגאון רבי צדוק הכהן מלובלין בפרי צדיק (פרשת לך לך אות יג) כותב
בוערת היום בלבבות ולא בכבשנים. כי מעשהו של אברהם באור כשדים היה ״שורש קדושת ישראל״ ,שכן
ממנו נולדה האפשרות למסור נפש גם כשאין ציווי ,כי הוא גילה
והנה סוד עמוק נרמז כאן :בן נח ,על פי דין, ומכאן נולדת ההכרה הגדולה :אברהם לא רק ניצל מן האש ,אלא הצית
אינו מצווה על קידוש השם ,אך באברהם כבר אש אחרת בעולם אש הקידוש ,אש המסירות ,אש הנצח של האמונה.
מתגלה נשמת ישראל נשמה שנמשכת אחר בהרחבה הרעיונית מתגלה שהמעשה של אברהם אבינו באור כשדים
האלוקות לא מחמת ציווי ,אלא מחמת טבע איננו רק גבורה של רגע ,אלא בריאת מהות חדשה בעולם מהות
פנימי .היא נמשכת אל האור כשלהבת אל המסירות .עד אותו יום ,האנושות חיה בתפיסה שבה ערך החיים עומד
הנר ,מפני שהיא חלק ממנו .לכן מסירות מעל הכול .מאז אותו יום ,נולדה תובנה חדשה :יש אמת גדולה מהחיים
הנפש של אברהם איננה נגד הדין ,אלא עצמם.
תחילת דין חדש דין הנשמה היהודית. אברהם אינו פועל מתוך יצר הרס עצמי ,אלא מתוך אהבה שאין לה
המדרש מלמד שאברהם נולד תחת מזל צדק שיעור .האש שבחוץ איננה אלא בבואה של האש שבפנים .אותה אש
(בראשית רבה מד י) ,וכשאמר לו ה' ״צא מאצטגנינות שלך״ ,הכוונה רוחנית שבערה בלבו אהבה עזה כלות הנפש לבורא עולם היא ששרפה
היתה לצאת ממערכת הסדרים של העולם .הוא חדל לחיות לפי חוקים את כל החשבונות ,את הפחדים ,את ההיגיון האנושי .באותו רגע לא
של טבע ,חשבון ותועלת ,ונכנס לעולם של אמונה ,שבו אין שאלה ״מה היה ״אברהם שנמסר״ ,אלא ״אברהם שנמס״ בתוך אורו של בוראו.
ארוויח״ ,אלא ״מה אמת״ .זהו יסוד האומה הישראלית :עם שאיננו וזו מהותה של האמונה האמיתית .האמונה איננה רק אמירה שכלית
נמדד לפי מה שיש לו ,אלא לפי מה שהוא מוכן לוותר עליו למען שמו ״אני מאמין שיש בורא לעולם״ ,אלא דבקות חיה ,התלהבות ,אש
של ה'. פנימית .וכשאש זו גוברת לא צריך ציווי .כי לא מצוה היא שמניעה את
האור החיים הקדוש מפרש על הפסוק ״ויאמר אליו אני ה' אשר הצדיק ,אלא אמת.
הוצאתיך מאור כשדים״ שזוהי תזכורת נצחית כל יהודי נושא בקרבו חז״ל אמרו (בראשית רבה לח יג) :״אמר לו נמרוד :נשתחווה לאש .אמר
את הזיכרון הזה .בכל דור ,בכל לב ,בוערת אש אחת אותה אש שבה לו אברהם :נשתחווה למים .אמר לו נמרוד :נשתחווה לאדם .אמר לו
נצרף אברהם ונבראה נשמת ישראל .מכאן שכל יהודי הנאמן לאמונתו אברהם :נשתחווה לקב״ה״ .בזה גילה אברהם שהמאבק אינו על קיום
אף כנגד הזרם ,ממשיך את אותו מעמד. מצוה מסוימת אלא על עצם ההכרה שיש בורא אחד .כל עולמות
רבי צדוק הכהן מלובלין מוסיף (צדקת הצדיק אות יא) שהאדם נברא הרשע וההבל התנגזו באותה שעה לכבשן אחד ,וכל האמת האלוקית
כדי לחיות בתודעה של מסירות נפש מתמדת ,לאו דווקא במוות ,אלא התכנסה באדם אחד.
בחיים עצמם .מי שמוותר על רצונותיו למען רצון ה' ,מי שנכנע לאמת מכאן נבין עומק נוסף :אברהם באש איננו רק אברהם הפרטי ,אלא
כשהיא שורפת את נוחיותו הרי זה ממשיך דרכו של אברהם. נשמת כלל ישראל .זו הלידה של ״עמך כולם צדיקים״ עם שידע למסור
הרב קוק ב״אורות״ כתב יסוד גדול :״המסירות עצמה היא צורת החיים נפשו בכל הדורות על קידוש שמו יתברך .כל לוחם יהודי ,כל אם
האלוקית ,לא השלילה שלה״ .כלומר ,האדם שמוסר עצמו על קידוש יהודיה שנשאה ילד אל מותו בשואה ושרה ״שמע ישראל״ ,כולם
ה' איננו מאבד את חייו ,אלא מגלה את משמעותם .הוא מגלה שהחיים ניצבים בשורה אחת עם אברהם באור כשדים.
האמיתיים אינם החמצן שבגוף אלא האור שבנשמה. הרמח״ל באדיר במרום (עמוד יג) כתב ששם ועבר היו צדיקים שלא
ובכך מתברר שהכבשן של אור כשדים היה לא רק מבחן לאברהם ,אלא השפיעו על העולם ,ואילו אברהם היה הראשון שיצא מבדידותו
בריאת מושג חדש בעולם האדם שיכול להיבחן לא בשאלה אם יחיה, והקריב את עצמו כדי להפיץ אמונה ברבים .זהו המעבר מהחסידות
אלא אם יישאר נאמן .האש הפכה ממכשול למדרגה ,מהסתר לגילוי. של יחידים לחסידות של עם .אברהם לא ביקש להינצל הוא ביקש
מכאן גם סוד הקיום של עם ישראל .כל עם אחר שעלה באש נעלם. שידעו כולם שיש אלוקים אחד בעולם.
עם ישראל נולד באש ,ולכן האש איננה מכלה אותו .היא מזככת אותו. המהר״ל בגור אריה (בראשית יא כח) כותב :״הכבשן הוא דמיון לעולם
בכל דור ודור קמים נמרודים חדשים ,והיהודי שוב עומד יחיד מול הזה ,וכל הנכנס אליו באהבת השם ניצול .כי העולם כולו אש זרה,
עולם של עבודה זרה ,ושוב בוחר באותה בחירה עתיקה ״אין עוד והנכנס באש האמת אינו נשרף״ .כלומר ,מעשהו של אברהם איננו רק
מלבדו״. אירוע ניסי אלא משל קיומי :העולם כולו הוא כבשן של פיתויים ,ומי
זוהי המשמעות המחשבתית של מעשה אברהם :לא עוד דת של שנכנס בו באש האמונה נשמר.
חוקים ,אלא אמונה של חיים .לא רק קיום ציוויים ,אלא דבקות הרב קוק כתב באורות הקודש :״אהבת ה' היא אש שורפת את כל גבולי
אלוקית .לא רק גבורה ,אלא לידה של נשמת עולם נשמת עם שקיומו החומר ,ובאור כשדים נבראה לראשונה אותה אש אלוקית בלב אדם״.
תלוי ברצונו לקדש את שם ה'. זו היתה ההולדה הראשונה של נשמת ישראל ,שנוצרה מן האש ולא מן
מנקודת המבט המוסרית נלמד שמעשהו של אברהם אבינו באור העפר.
כשדים איננו רק שיעור באמונה אלא מראה לאדם כיצד לחיות .כל ובמבט נוסף זהו גם רגע ההבחנה שבין דת לבין אמונה .הדת שואלת
אחד נדרש לעמוד באש כלשהי אש של פיתוי ,אש של לחץ חברתי, ״מה מותר ומה אסור״ ,האמונה שואלת ״מה נכון ומה אמיתי״ .הדת
אש של ספקות ,אש של פחד .העולם המודרני איננו כבשן נמרוד ,אך מקיפה את האדם בגדרים ,האמונה ממלאת אותו באור .אברהם,
יש בו אש אחרת ,סמויה ומפתה ,ודווקא בה נמדדת מדרגת האמונה במעשהו ,לא יצא נגד ההלכה הוא הקדים אותה .הוא ייסד עולם שבו
הפנימית. יש מקום גם לאש של אהבה אלוקית שאין בה גבול.
אברהם מלמד אותנו שהגבורה האמיתית איננה להרוג את האויב אלא וזו גם תשובה עמוקה לשאלת הדורות :מדוע העולם היה צריך
להבעיר בלב את אש האמת .כשהוא עמד מול המלך ,מול ההמון ,מול אברהם? כי בלי אברהם ,היה העולם נשאר עולם של חוקים ,שכל,
כל העולם שאמר ״אין ה'״ ,הוא לא חיפש הצדקה ולא ביקש נס .הוא מוסר ,אבל בלי לב .ואברהם הכניס ליקום את האש .מאז ,כל מי
פשוט עמד .זהו יסוד המוסר של הצדיקים :לעמוד איתן באש של שמתפלל באמת ,לומד באמת ,אוהב באמת נוגע באותה שלהבת
החיים ולומר ״אני שייך לו״. שעמדה אז בכבשן.
החינוך האמיתי ,אמרו רבותינו ,איננו להרחיק את הילדים מהאש אלא ובכך נברא יסוד נצחי :יהודי איננו שורד את האש ,הוא נוצר מתוכה.
ללמד אותם להישרף בה נכון להישרף באהבה ,לא בתאווה; באש של הוא חי באש ,לומד באש ,מתפלל באש ,אוהב באש .והאש הזאת היא
לימוד תורה ,לא באש של גאווה .מסירות נפש איננה רק קפיצה לכבשן לא אש של כליה אלא אש של חיים.
אלא עקביות יום־יומית .לקום לתפילה כשלא קל ,לשמור עיניים בהרחבה המחשבתית מתברר שמעשהו של אברהם אבינו איננו רק
כשקשה ,לשתוק כשנפגעת כל אלו הן ניצוצות מן האש ההיא. רגע היסטורי של אמונה ,אלא גילוי עקרון עליון על טבע האדם ועל
הגאון רבי אליהו דסלר כותב במכתב מאליהו כי ״המסירות הקטנות תכלית הבריאה כולה .זהו הרגע שבו נולדה האפשרות להיות אדם
של היום־יום הן ההמשכה של המסירות הגדולה באור כשדים״ .האדם מאמין באמת לא כצייתן ,אלא כשותף לבורא ,כמי שמוכן לשלם מחיר
נמדד לא ברגע של דרמה אלא ברגעי השגרה :האם הוא מוכן לוותר אינסופי על האמת.
על כבודו למען האמת ,על נוחיותו למען הזולת ,על האגו למען חז״ל מלמדים שהקב״ה ברא את האדם כדי שיקדש את שמו בעולם.
הקדושה. אבל כל עוד האדם ראה את חייו כקניינו ,הוא לא היה מסוגל לקדש
אברהם אבינו הראה שגם אהבת ה' נבחנת בשעת אש .לא באין אש את שם ה' .רק אברהם ,ברגע שבו השליך את עצמו אל האש ,גילה את
ניכר האדם אלא כשהאש בוערת סביבו והוא בוחר שלא לברוח .כל מי סוד האדם שהחיים הם פיקדון ,ושייעודם להאיר ,לא לשמר את עצמם.
שמוכן להישאר נאמן לערכים שלו כשהעולם לועג לו ממשיך את הרמח״ל ב״דעת תבונות״ (סימן קמה) כותב שתכלית הבריאה היא
אברהם .כל מי שאומר ״לא״ במקום שכולם אומרים ״כן״ מוסר את גילוי מלכותו של ה' ,ושהצדיקים הגדולים מוסרים את עצמם כדי
נפשו על קידוש השם. להעמיד את האור הזה בעולם .מעשהו של אברהם היה ההתגלות
וזהו יסוד גדול במידות :הטהרה .האדם צריך לשאול את עצמו בכל הראשונה של אותה מגמה האדם שמוסר את עצמו כדי שהמציאות
החלטה האם אני עושה זאת לשם ה'? או כדי להיראות ,להתפרסם, כולה תדע כי ה' הוא הא-לוהים.
להרגיש מוצדק? אברהם נשרף באש החיצונית ,אך ניצל בזכות
ותשיעית ,נלמד את יסוד התקווה .מי שהולך אחרי ה' באש ,הקב״ה שנשמתו היתה נקיה מאש פנימית של גאווה .מי
מוציאו ממנה .גם כשנראה שהאש גוברת ,היא איננה מכלה את נשמת שמסוגל לנקות את ליבו ממניעים אישיים האש
הצדיק .כי ה' בעצמו נמצא בתוכה .כמו שנאמר ״הנה אנכי שולח מלאך לא תוכל לו.
לפניך לשמרך בדרך״ (שמות כג כ). ועוד למדנו מאברהם את מידת הענווה .אחרי
שניצל מהאש ,לא התרברב ולא אמר ״ראו כמה
אני צדיק״ ,אלא המשיך ללמד ,לאהוב ,ולהכניס
אורחים .זו ענווה אמיתית לדעת שהניצחון
שלך איננו שלך .הקב״ה הוציאו מן האש ,כדי
שילמד שהאדם יכול לעמוד מול העולם ,אבל
רק כשהוא עומד עם ה'.
ובמבט עמוק עוד יותר מעשהו של אברהם הוא
תיקון לחטא האדם הראשון .האדם הראשון חמד את האש של הדעת
לעצמו ,ואילו אברהם החזיר את האש לבוראה .הוא הראה שהאש
נועדה להאיר ולא לשרוף ,לשמש את האלוקות ולא את האנוכיות .ומי
שחי כך חי חיי גן עדן כבר בעולם הזה.
ולכן בכל דור ודור ,כשיהודי עומד בניסיון ומסרב למכור את אמונתו,
כשאדם בוחר ביושר במקום בעורמה ,באצילות במקום בהנאה רגעית
ובעומק הדברים ,עיקר המסר של אור כשדים הוא זה :האדם איננו הוא ממשיך את מעשהו של אברהם .הוא נעמד מול כבשן החיים
נבחן במה שהוא שורד אלא במה שהוא מוכן להישרף עליו .כל אחד ואומר :״אין עוד מלבדו״.
מאתנו נקרא לגלות על מה הוא מוכן לוותר כדי להישאר נאמן לעצמו, תובנות לחיי היום יום הנולדות ממעשה אברהם באור כשדים מאירות
לאמונתו ,ולאלוקיו. את חיינו במובן הפשוט ביותר כיצד לחיות אמונה אמיתית בעולם
עיקר העניין :מעשהו של אברהם אבינו באור כשדים הוא נקודת שאיננו מאמין.
הראשית של אמונת ישראל .שם ,בכבשן הבוער ,נוצר לראשונה מושג ראשית ,נלמד את אומץ האמונה .כל אדם נתקל ברגע שבו עליו
חדש בעולם היכולת למסור את החיים למען האמת ,אף בלא ציווי ,רק לבחור :ללכת עם הזרם או לעמוד מולו .אברהם מלמד שלא תמיד
מתוך אהבה אלוקית שאינה יודעת גבול. צריך לנצח ,לפעמים מספיק לעמוד .לא לברוח ,לא להתנצל ,לא
מן הצד ההלכתי למדנו ,שהדעות נחלקו :לדעת המהרי״ט והמנחת להתפשר .לומר את האמת בשקט ,אבל באש .גם כשכולם סביבו
חינוך בן נח אסור לו למסור נפשו ,כי חייו פיקדון בידו; ולדעת החמדת עובדים להבל ,האמין אברהם באמת אחת ,ובכך שינה את העולם.
שלמה והמשך חכמה מותר לו להיהרג על קידוש השם ,מפני שנית ,נלמד את הכוח לומר לא .האדם מתפתה לאש של החברה ,של
שהמסירות לשם שמים איננה חבלה אלא קדושה .אך מעבר לכל הכבוד ,של הרווח .העולם כולו צועק לו :השתחווה! קבל את דעת
מחלוקת באגרה דכלה ובפרדס יוסף נתגלתה נקודת האמת :אהבה כזו הרוב! אכול ושתה כי מחר נמות! ואברהם מלמד :לא .מי שמסוגל לומר
איננה נמדדת בהלכה של בני אדם ,אלא נובעת מן נקודת הנשמה ,מן לא למערכת שלמה של פיתויים ,מגלה בתוכו חירות שאין לה תחליף.
אותו מקום שבו הציווי והאדם חד הם. שלישית ,נלמד את ערך הנאמנות .גם כשנראה שאין תועלת ,גם כשאין
מן הצד הרעיוני נלמד ,שאברהם לא חיפש למות אלא ביקש לחיות ציווי מפורש ,גם כשהמילים נשרפות יש אמת אחת שאיננה משתנה.
באמת .הוא לא ברח מן החיים אלא מן השקר .כשהעולם כולו כרע נאמנות לה' איננה תלויה בתמורה .אברהם לא ביקש שכר ,לא ביקש
לפני נמרוד ,הוא עמד מולו והכריז :״ה' הוא האלוקים״ .לא מטעם נס .הוא עמד ,פשוט משום שאי אפשר אחרת.
מצוה ,אלא מפני שאי אפשר אחרת .הוא לא מסר את נפשו הוא גילה רביעית ,נלמד את כוח המסירות הקטנה .לא כל אחד נדרש לקפוץ
שהנפש כולה שייכת לה' .ברגע אחד נשרפה הבדידות ,והעולם נולד לכבשן ,אבל כל אחד נקרא מדי יום למסור משהו קטן :זמן ,אנרגיה,
מחדש. נוחות ,כבוד .כל ויתור לשם שמים הוא ניצוץ מאותה אש קדומה.
מן הצד המוסרי נלמד ,שהאש איננה אויבת ,אלא מורה .היא בוחנת, כשאדם מוותר על הנוחות כדי לקיים מצוה ,על גאוותו כדי לא לפגוע,
מזככת ,מגלה מי אתה באמת .אברהם לא פחד מהאש ,כי ידע שהנשמה על דעתו כדי לשמור שלום הוא מוסר נפשו בדרכו.
אינה נשרפת .הוא לימד אותנו שהאדם נמדד לא במה שהוא לוקח אלא חמישית ,נלמד את אהבת ה' הפשוטה .אברהם עמד באש לא משום
במה שהוא מוכן לוותר עליו למען שמים. שהתבקש ,אלא משום שאהב .לא לשם שכר ,לא מיראה ,אלא כי הוא
ומן הצד המחשבתי נלמד ,שהכבשן של אברהם הוא סמל לבריאת לא יכל להפסיק להאמין .כך גם האדם נבחן האם הוא שומר מצוותיו
נשמת ישראל .שם באש נוצרה היכולת האנושית להתעלות מעל רק כשהכול נוח ,או גם כשחם ,כשבוער ,כשהאש בוערת סביבו.
לחומר ,לעלות באש ולא להיכוות ,להישאר אנושי אך אלוקי גם יחד. שישית ,נלמד את כוח האש הפנימית .כל יהודי צריך אש .אש של
האש של אור כשדים הפכה להיות אש התורה ,אש התפילה ,אש הקיום תפילה ,אש של תורה ,אש של לב פתוח .בלי אש ,הכול מתקרר .אך
היהודי לדורותיו. אש בוערת באמת אינה מכלה אלא מחממת .היא גורמת לאדם לבעור
וכך נבין מדוע אומר ה' לאברהם (בראשית טו ז) :״אני ה' אשר הוצאתיך בעשייה ,לאהוב ,ללמוד ,ולהתפלל בכוונה .מי שאין לו אש מתקרר; מי
מאור כשדים״ כאומר :משם התחיל הכול .מן האש יצאה הברכה ,מן שיש בו אש מחיה אחרים.
הכבשן נולדה הנבואה ,מן המסירות צמחה האומה. שביעית ,נלמד את שוויון האמונה והחיים .אברהם מלמד שהחיים
וכשאנו עומדים היום מול אש אחרת אש של בלבול ,אש של יצר ,אש והאמונה אינם שני עולמות אלא עולם אחד .אין הפרדה בין הקודש
של תרבות אנו חוזרים אל אותו מקום ומרגישים את אותה קריאה לחול ,בין בית הכנסת לשוק ,בין שבת לחולין .כל רגע של נאמנות הוא
נצחית :לעמוד ,לא להיכנע ,להאמין גם כשהאש בוערת .ואז מתגלה כבשן קטן שבו נבחנת אמונתנו.
הלהבה הפנימית של כל יהודי אותה שלהבת קדומה שיצאה מאור שמינית ,נלמד את סוד הלב הבוער .אברהם לא היה צדיק קר ומחושב.
כשדים ומעולם לא כבתה. הוא היה אדם לוהט ,אוהב ,חי .זה מה שהפך אותו לאבי האומה לא
החכמה אלא הלהט .גם אנו צריכים להחזיר את האש לעולם התורה,
את ההתלהבות ,את החום .כי אש בלי לב איננה קודש ,ולב בלי אש
איננו חי.
אליעזר עבד אברהם מי היה אביו ,ומהיכן הוא הגיע?
שהפך לכלי קודש בידי אברהם אבינו ,עד שזכה להיות שותף בגילויו מעטים הדמויות בתורה שעומדות בצילו של אדם גדול ובכל זאת
של יצחק וברכבתו של עם ישראל? מאירות באור עצמאי כל כך כמו אליעזר עבד אברהם .הוא איננו רק
במדרש ילקוט שמעוני (לך לך רמז פ״ו) ובתרגום יונתן (בראשית י״ד שליחו הנאמן של אברהם ,הוא סמל למסירות ,אמונה ,ודבקות בצדיק,
י״ד) נאמר :״אליעזר עבד אברהם ,בנו של נמרוד היה״ .ובכך נחשף עד שנאמר בו (בראשית ט״ו ב) :״ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר״ -
לפנינו סוד מפתיע -אליעזר נושא עמו ייחוס נורא ,הוא בן לנמרוד, דרשו חז״ל (יומא כח ע״ב) :״דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים״ .אך
אותו מורד שהשליך את אברהם לכבשן האש .ואם כן ,כיצד נהפך בן דווקא דמותו של אדם נאמן זה מעלה שאלה מפתיעה ונוקבת -מי היה
הרשע לאיש החסד ,בנו של המורד לעבד הצדיק? אליעזר באמת ,ומאין בא?
עוד מצינו במדרש תלפיות (ענף גלגולים אות כ) :״אליעזר היה כושי, האם ייתכן שעבדו של אברהם -אב האמונה -נולד דווקא בביתו של
בן נמרוד ,ולמה נקרא אשחור -שהשחיר פניו בתעניות ,לצאת מכלל נמרוד -מורד ה'? כיצד נולד מתוך הזרע הארור של חם בן נח אדם
(בראשית ט כ״ה) ,ועתה נתקיימה הקללה ארור לכלל ברוך״ .הרי שבדמו נושאת הקללה של ״ארור כנען״ ,אך הוא
בגוף אך נהפכה לברכה ברוח :הוא אכן עבד, עצמו עמל להפוך את דמו לדיו של קודש ,להשחיר פניו בתעניות כדי
אך עבד לצדיק ,עבד נאמן המקדש שם לצאת מכלל הארור.
שמים. לעומת זאת ,באלפא ביתא דבן סירא נאמר :״אליעזר עבד אברהם הוא
בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ״ה) נאמר: בנו של חם בן נח ,וכששמע קללת אביו מסר עצמו לאברהם והיה
״הפליט שבא להגיד לאברם על שובם של צדיק ,והוא בגן עדן״ .ואם כן ,יש הסוברים שאינו בן נמרוד אלא בן חם
המלכים הוא אליעזר״ .ויש דעה אחרת שם ממש ,אך שורש רוחו אחד -לצאת מקללה לברכה על ידי דבקות
ש״עוג הוא אותו הפליט״ .מפרש המהרז״ו על בצדיק.
מדרש זה ,שאליעזר וכנען ועוג שלוש דמויות ובמדרש רבה (בראשית רבה ט״ו ב) נאמר :״הוא דמשק אליעזר ,בן בנו
שנמשכו זו מזו בגלגולים שונים ,שורשן אחד :שורש של חם ,אך כל של נמרוד הרשע היה״ .ובמדרש רבה חיי שרה (ס פרשה) מצינו לשון
אחד מהם נושא תיקון אחר .אליעזר תיקון של עבדות בקדושה ,עוג אחרת :״כנען הוא אליעזר״ .ובפרקי דרבי אליעזר הוסיף :״שעוג הוא
עבדות בכוח ,וכנען עבדות בחטא. אליעזר והוא הפליט שנאמר ויבא הפליט ויגד לאברם העברי״.
בתרגום יונתן (בראשית י״ד י״ד) מתבאר :״ואזר ית דמשק אליעזר בר הרי לפנינו פסיפס מדרשי עשיר ,שבו מתערבבות דמויות ומסורות:
נמרוד ,גבר תקיף בחיילי ביתיה״ .לפי זה היה בן נמרוד ממש ,כלומר נמרוד ,כנען ,עוג ,כולם מזוהים בדרכים שונות עם אליעזר .ונמצא שכל
נולד בבית המלכות הרשעה ,אך ברח ממנה אל קדושת אברהם .זהו הדעות משתלבות בשורש אחד -הוא בא ממשפחת חם ,נושא עמו את
תיקון פלאי של נשמה שנולדה במרידה והפכה לנאמנות. הקללה הקדומה ,אך בכוח נאמנותו לאברהם נהפך לאיש קדושה.
במדרש תלפיות (ענף גלגולים אות כ) כתב :״אליעזר עבד אברהם הרי לפנינו פלא :האם אפשר שבן למורד ייצרף לזרעו של הצדיק ,ובן
שהיה כושי בן נמרוד ,ולמה נקרא אשחור? שהשחיר פניו בתעניות כדי לנמרוד יהיה זה שנושא בשורת נישואי יצחק ,ההמשך של הברית
לצאת מכלל ארור לכלל ברוך״ .כאן מתגלה מהפכת חייו במישור האלוקית? ומה סוד מהפכתו של אדם שהגיע מן הארור אל הברוך ,מן
מוסרי ורוחני :הוא נושא עמו את חותם הקללה של חם ,אך בעבודת ה' השחור אל האור?
ובמסירות נפש על צדקותו הוא מוחק את כתם הארור ונכנס למחנה הפסוק שבו מתגלה לראשונה דמותו של אליעזר הוא :״וירק את חניכיו
הברוך. ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וירד עד דן״ (בראשית י״ד י״ד).
ובאלפא ביתא דבן סירא (ערך אלף) נאמר :״אליעזר עבד אברהם הוא ובתרגום יונתן שם נאמר :״ואזר ית דמשק אליעזר בר נמרוד ,דגבר
בנו של חם בן נח ,וכששמע קללת אביו מסר עצמו לאברהם והיה צדיק תקיף בחיילי ביתיה ,ומשך מאתר ביתיה עד דן״ .הרי שהתורה עצמה
והוא בגן עדן״ .הרי שאליעזר היה שותף להיסטוריה הראשונה שלאחר מציינת את אליעזר כחלק מן ״חניכיו ילידי ביתו״ ,ותרגום יונתן מגלה
המבול ,ראה את קללת אבותיו ובחר לשנות גורלו .על כן זכה למקום לנו את שורשו -בן נמרוד .נמצא שהפסוק הפשוט נושא עמו עומק
בגן עדן ,מפני שבחר בברכה במקום קללה. תורני־מוסרי כביר :בין ילידי ביתו של אברהם נמצא בנו של רשע
בתוספות הדר זקנים (בראשית כד ה ,ד״ה אולי לא תאבה) נכתב: העולם ,שנטמע בבית החסד ונעשה בו כלי של שליחות אלוקית.
״דאמרינן בב״ר אליעזר בנו של חם היה״ .ובד״ה ״ויצא יצחק לשוח״ בפסוק נוסף בפרשת חיי שרה נאמר :״ויאמר אברהם אל עבדו זקן ביתו
הוסיף :״והוא אליעזר בן נמרוד״ .משמע שמדרשיהם מתפצלים אך המושל בכל אשר לו שים נא ידך תחת ירכי״ (בראשית כ״ד ב׳).
שורשם אחד בין אם בן חם בין אם בן נמרוד ,הכל באותו צד ייחוס. רש״י (שם) פירש :״זקן ביתו -זהו אליעזר ,שמסר בידו כל אשר לו,
ולפי זה ניכר שאברהם משך אליו נשמות מסטרא אחרא ,והעלה אותן שהיה משלו על ממונו ועל דבריו״ .ולמדנו מכאן שאותו עבד איננו עוד
לקדושה. פועל פשוט ,אלא נושא עמו את נאמנותו של הצדיק ,והוא שלוחו של
במדרש יל״ש (רמז פ״ו) הובא :״אליעזר בנו של נמרוד היה ,ומשיצא אברהם לא רק בגוף אלא ברוח.
ממחיצתו של רשע -דבק באברהם אבינו והיה נאמן לו בכל לבו״ .ניכר רמב״ן (שם) מבאר כי קריאתו של אברהם אל העבד לשים ידו תחת
שזוהי נקודת העומק של חז״ל :אין תולדה בלא תיקון ,ואין קללה שאין ירכו מלמדת על אמון עמוק וקדושה יתרה :אברהם סומך עליו
בכוחה להפוך לברכה כשאדם דבק בצדיק האמת. בשבועה שתיעשה בשם ה' .נמצא שאברהם רואה באליעזר לא רק עבד
נמצא שכל הגמרות והמדרשים מתלכדים לבניין אחד :אליעזר נולד אלא שותף בשליחות ההבטחה האלוקית.
מתוך עולם של מרידה וקללה ,אך נעשה סמל של תיקון ונאמנות .אם רבנו בחיי (שם) מוסיף :״העבד הזה היה מיוחד לאברהם מכל ביתו ,כי
נמרוד מרד באלוקים ,הרי אליעזר נכנע לו בכל ליבו .אם חם ביזה את דבקה נפשו בנפש רבו ,והיה דולה ומשקה מתורתו לאחרים״ .ומבאר
אביו נח ,הרי אליעזר כיבד את אברהם במסירות שאין לה שיעור. שהפסוק ״המושל בכל אשר לו״ מתייחס גם על שליטה רוחנית ,לא רק
ההיפוך הזה הוא פלא הבריאה הרוחנית :נשמתו של אדם יכולה כלכלית .נמצא שהשינוי הרוחני של אליעזר היה מוחלט -מעבד בן
להיברא במקום של חושך ולעלות אל פסגת האור אם רק יבחר ברבו קללה לעבד דבק באור התורה.
ובבוראו באמת. ובפסוק נוסף (בראשית ט״ו ב׳) אומר אברהם לה' :״מה תתן לי ואנכי
ברמב״ן ,פרושו על התורה (בראשית ט״ו ב׳) ,כתב :״ובן משק ביתי הוא הולך ערירי ובן משק ביתי הוא דמשק אליעזר״.
דמשק אליעזר -יאמר כי כל ממונו ביד עבדו ,והוא נאמן עליו בכל רש״י שם מבאר :״דמשק -שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים״.
אשר לו״ .הרמב״ן מדגיש את תכונת האמון המוחלט בין רב לתלמיד, ומכאן למדנו כי אברהם רואה באליעזר ממשיך רוחני במידת מה,
בין אדון לעבד .לפי דבריו ,דמותו של אליעזר איננה רק עבד בעל תלמיד המעתיק את תורת רבו אל הדורות.
תפקיד ,אלא איש שהפך למייצג את בית אברהם כולו .הוא נושא עליו בעל הטורים (בראשית ט״ו ב׳) רומז בגימטריה :״דמשק״ בגימטריה ״זה
את כל משק הבית ,הממון והרוח גם יחד .נמצא כי הרמב״ן רואה אליעזר״ ,ללמד שכל מהותו של האיש הזה דבקות בצדיק ,דבקות
באליעזר דמות של שליח נאמן ,המשקף את דרכי רבו בעולם הזה. באמונה ,והעברת תורה.
רבנו בחיי ,פרושו על התורה (בראשית כ״ד ב׳) ,כתב :״ויאמר אברהם נמצא כי שלושת הפסוקים שבהם נזכר שמו במלחמת המלכים,
אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו אין ספק כי היה זה אליעזר, בשבועת החסד ,ובדברי הנבואה מציירים את דמותו בשלמות :עבד
שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים ,והיה מושל לא רק בממון לוחם ,עבד נאמן ,ותלמיד חכם .הוא מתקן בשלוש מדרגות את שורש
אלא ברוח״ .הוא מוסיף יסוד עמוק :לא כל אדם הנמצא בקרבת צדיק קללת חם :בגוף ,בממון ,וברוח.
נעשה שותף לו .אך אליעזר ,מפני שהיה עבד באמונה וענווה ,נפתח לו בגמרא במסכת יומא (כח ע״ב) נאמר :״בן משק ביתי הוא דמשק
שער של השפעת הקדושה .נמצא כי עבדותו היא תולדה של ביטול אליעזר שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים״ .חז״ל רואים
אמיתי ,ומתוך הביטול שותפות. באליעזר דמות של תלמיד חכם ,לא רק עבד פיזי אלא אדם שנעשה
האבן עזרא ,פרושו על התורה (בראשית כ״ד ב׳) ,מבאר :״העבד הזקן שליח רוחני ,המעביר את דברי רבו הלאה .כבר כאן נרמזת מהפכתו מן
הוא אליעזר ,ודמשק עירו או מוצאו ,או לפי שהיה דולה ומשקה ,כמו הארור שבשורשיו אל הברוך שבמהותו.
שפירשו חכמים״ .ובכך הוא מראה ששמו של אליעזר עצמו נעשה ובמדרש בראשית רבה (טו ב) נאמר :״הוא דמשק אליעזר בן בנו של
סמל' .דמשק' איננו רק תיאור מקום אלא מהות רוחנית מי שמוציא נמרוד הרשע היה״ .דהיינו ,לא סתם עבדו של אברהם ,אלא בנו של מי
מים ממקור התורה ומשקה את העולם .נמצא שהאבן עזרא קושר בין שעמד כנגדו .נמרוד אשר השליך את אברהם לכבשן ,ועתה בנו ,או
שמו למדרגתו. נכדו ,משמש את הצדיק בנאמנות מוחלטת .חז״ל מבקשים להראות
רשב״ם ,פרושו על התורה (בראשית כ״ד ב׳) ,מפרש באופן פשוט: את עומק ההיפוך :האור האלוקי מושך אליו אפילו את צאצאי החושך.
״המושל בכל אשר לו ממונה היה על כל ביתו ,והיה נאמן עליו״ .אך ובמדרש רבה בפרשת חיי שרה (פרשה ס) נאמר לשון מפתיעה :״כנען
דווקא פשט זה מלמד יסוד גדול :אברהם מסר את שליחותו הנבואית הוא אליעזר״ .יש המפרשים כפשוטו שכנען ממש הוא אליעזר ויש
למי שנאמן בממון ,כי הנאמן בכסף נאמן ברוח .זוהי מדת הצדיקים המפרשים בדרך סמלית ,שכנען ,בן הארור ,מתגלגל באליעזר ותיקונו
לבחון נאמנות במעשה ,לא בדיבור. בכך .שהרי קללת נח הייתה :״ארור כנען ,עבד עבדים יהיה לאחיו״
אל גן עדן ,כי האמונה והענווה הופכות קללה לברכה״ .כך הדגיש בעל ספר העקדה ,רבי יצחק ערמא (שער כ״ח),
שהדגש בפרשה איננו על היחוס אלא על השליחות. האריך לבאר כי דמותו של אליעזר מלמדת את
הגאון רבי יוסף שלום אלישיב ,דרשות על התורה (לך לך וחיי שרה), דרגת ״העבד האמיתי״ ,שהוא עבד מצד מהותו
כתב :״הירידה של אליעזר מבית נמרוד לבית אברהם אינה רק מעבר לא מצד מעמדו ,עבדות של אהבה לא של
גיאוגרפי אלא מהפכה באדם .זהו סוד כל בעל תשובה אמיתי לעזוב כפייה .הוא כותב :״אליעזר דבק באברהם
את נמרוד שבו ולדבוק באברהם שבו״. באהבת אמת ,ובחר בעבדות של קדושה ,כי
והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך ,מנחת שלמה (חלק ג) ,אמר בדרשה העבדות לרב צדיק היא חירות הנשמה״ .זוהי
שנשמרה מתלמידיו :״לא די לו לאדם להיות בן של צדיקים ,ואל יפחד אמירה נועזת אליעזר בחר בעבדות ,ומתוכה
אם בא ממשפחת נמרוד .ראה מה עשה אליעזר בחר באמת וזכה נעשה בן חורין רוחני.
להיכנס בסוד ברכת אברהם״. רבי יוסף אבן כספי ,ספרו משכיל לדוד
הגאון רבי משה פיינשטיין ,דרש משה על התורה (בראשית כ״ד) ,כתב: (בראשית ט״ו ב׳) ,מבאר שהמונח ״בן משק
״הפסוק 'אל נא תאר לי הנערה' מלמד שהשליח הנאמן איננו מחפש ביתי״ הוא לשון חשיבות וגדולה ,וכתב :״כי היה זה עבד מלומד ומבין,
כבוד ,אלא עושה מלאכת שמים .בכך נתקדשה עבדותו של אליעזר, לא מן העבדים השפלים ,ולפיכך רצה אברהם כי יהיה הוא יורשו״.
והיא עצמה תשובה שלמה על קללת חם״. דבריו מאירים את עומק יחסו של אברהם אליו הוא ראה בו אדם בעל
והגאון רבי יצחק הוטנר ,פחד יצחק (מאמרי ראש השנה ,מאמר י״ח), שכל ודעת ,עד שחשב תחילה להורישו ,קודם שנודע לו דבר ה' על
ראה באליעזר משל לעבדות הנפשית שבין אדם לבוראו :״כשהעבד יצחק.
עובד מתוך אהבה ,נהפכת עבדותו לחירות ,וזהו אליעזר עבד שהגיע החזקוני (בראשית כ״ד ב׳) כתב :״זקן ביתו מנהיג אנשיו ויד ימינו״.
לחירות העליונה ,חירות הנאמנות המוחלטת״. ללמדך שאברהם סמך עליו בעצה ובמעשה ,ולא רק בשליחות .אליעזר
ובדברי הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק ,עין איה על ברכות (פרק היה מגדולי תלמידיו של אברהם ,שהכיר בכל סוד מדרכיו.
ט) ,נכתב :״האדם שמוסר את עצמו לרצון אלוקי כללי ,הרי הוא מתקן הרמב״ם ,במורה נבוכים (חלק ג פרק נ״ב) ,הזכיר את אליעזר כדמות
את כל פגם היחיד ,ואליעזר נתקן באור אברהם עד שזכה לשם של מופתית של ״הנמצא בבית נביא ושותה מתורתו״ ,ללמד שאין הקרבה
שליח ה' ממש״. לצדיק מקרית היא מטביעה חותם .ומבואר מדבריו כי אליעזר הגיע
נמצא מכל דבריהם שהאחרונים ואחרוני האחרונים ראו באליעזר לא לדרגה של השגת אלוקות על פי מדרגתו ,לא מצד ייחוסו אלא מצד
רק עבד נאמן ,אלא סמל לתיקון הנשמה .בן הארור נהפך לברוך ,בן דבקותו.
נמרוד נעשה בן אברהם ,והעבדות שהייתה קללה נהפכה לדרך נמצא מכל דברי הראשונים הללו ,שאליעזר איננו רק בן נמרוד או בן
הגאולה. חם במובן ההיסטורי ,אלא סמל קוסמי לאדם הבא מן החושך ונדבק
נפקא מינות הלכתיות ומעשיות :נפקא מינה ראשונה ,בענין דיני באור .הוא עבד שידע להפוך את קללת עבדות אבותיו לחירות של
שליחות .אליעזר הוא ראש וראשון למושג של שליחות בתורה .הלכה שליחות ,עד שנעשה מגדלור של נאמנות ,יושר ,וקדושה.
היא (קידושין מ״א ע״א) :״שלוחו של אדם כמותו״ .אליעזר נשלח הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק ,בספרו משך חכמה (בראשית כ״ד
לשאת אשה ליצחק ,ומכאן נלמד יסוד של שליחות לדבר מצוה שאיננו ב) ,כותב :״לא במקרה נעשה אליעזר שליח למציאת אשת יצחק ,כי
רק טכני אלא שליחות של נשמה .אברהם אומר לו (בראשית כ״ד ז׳): הוא עצמו שורש עבדות שנעשית שליחות .בכך נתקיימה בו ברכת 'יהי
״ה' אלוקי השמים ישלח מלאכו לפניך״ .מכאן ששליח נאמן הוא מי כנען עבד להם' עבדות לצדיקים ,שהיא תיקון הקללה״ .דבריו מגלים
שפועל מתוך יראת שמים ושותפות עם מלאך המצוה .נפקא מינה חידוש עצום :אליעזר לא ביטל את קללת עבדות אבותיו ,אלא העלה
למעשה אדם הנשלח בשליחות מצוה ,כגון שליח קידושין ,גיטין ,או אותה לקדושה עבדות שהיא שליחות ,כניעה שהיא ייעוד.
צדקה ,עליו לשוות לנגד עיניו את נאמנותו של אליעזר :כל דיבור ,כל הגאון רבי צדוק הכהן מלובלין ,רסיסי לילה (דף נ״ז) ,מלמד :״אליעזר
מעשה ,כל החלטה ,צריכים להיעשות בשם המשלח ובקדושה גמורה. הוא שורש נשמה של מי שנברא מן הצד של דינים ,אך נתעלה על ידי
נפקא מינה שנייה ,בדין נאמנות של עבד לצדיק .בהלכה נאמר (חושן ביטולו לצדיק ,כי העבדות לצדיק מתקנת את כל צד הדין״ .בזה נתבאר
משפט סימן קפ״ב) :״העבד והשליח ,כל שנעשו ביד רשות ,חייבים שמהותו של אליעזר איננה רק היסטורית ,אלא מהות רוחנית :הוא
באמונתם״ .אבל אצל אליעזר נלמד שהאמונה אינה רק חיוב משפטי תיקון של דינים על ידי התקשרות לצדיק האמת.
אלא מצב נפשי .הוא לא רק שמר את הממון ,אלא שמר את רוח אדונו. הגאון רבי שלמה קלוגר ,הלקח טוב (בראשית כ״ד ב) ,ביאר :״זקן ביתו
מכאן חידוש להלכה במוסר העובדים :כל שליח קודש גבאי צדקה, המושל בכל אשר לו כל מידה שנמסרה לו נתקדשה ,כי כל עבד הנאמן
משגיח ,שומר קהילה מחויב לא רק באמינות כספית אלא בטהרת לב, לצדיק נעשה צינור של השפעה״ .אליעזר איננו פועל עצמאי ,אלא
כשם שאליעזר היה ״דמשק״ דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים. שליח של אור .כל תנועה שלו היא השתקפות של אברהם ,וזה סוד
נפקא מינה שלישית ,בדין עבדות בקדושה .בגמרא במסכת בבא קמא הצלחת שליחותו.
(פז ע״ב) נאמר :״עבד כנעני שקיבל עליו עול מצוות הרי הוא כגר קטן״. הגאון רבי אליהו מווילנא ,ביאור הגר״א על בראשית (שם) ,רומז
אליעזר היה בן נמרוד או בן חם ,וממילא עבד כנעני ,אך משעה שדבק שדמותו של אליעזר מרמזת לסוד המלכות השפלה המתעלה על ידי
באברהם נעשה עבד קדוש ,ויצא מכלל קללה לכלל ברכה .נפקא מינה דבקות ביסוד ,לומר שהעבד נאמן לצדיק כמלכות לדודה .בכך מתברר
למעשה :עבד או עובד ,גוי או גר ,כל הבא לחסות תחת כנפי שכינה שמדרגתו איננה פחותה אלא משלימה.
ונאמן לתורה מתעלה למדרגת ישראל שבלב .דבקות בצדיק היא כעין הגאון רבי שלמה אלקבץ ,מחבר שיר השירים הקדוש ,כתב בדרושו על
גיור רוחני ,ויש בה כוח להעלות את האדם ממעמד של חוץ למעמד פרשת חיי שרה :״אליעזר הוא סוד העבד שהפך לבן ,כי האהבה
של פנים. והנאמנות שבליבו הפכו את חושך עורו לאור פנים ,ועל כן נקרא
נפקא מינה רביעית ,בדין השפעת הרב על תלמידו .בגמרא במסכת אשחור שהשחיר פניו בתעניות פניו לאור״ .דבריו משיבים רוח חיים
סנהדרין (צ״ט ע״ב) נאמר :״כל המלמד בן חבירו תורה מעלה עליו במדרש תלפיות שהשחור אינו קללה אלא צבע של מסירות ותיקון.
הכתוב כאילו ילדו״ .וכך רואים באברהם ואליעזר רב ותלמיד ,אדון הגאון רבי משה שטרנבוך ,שו״ת תשובות והנהגות (חלק ד סימן רס״ב),
ועבד ,אך הקשר ביניהם הוא קשר של הולדה רוחנית .הלכה למעשה כתב :״אליעזר היה דוגמה לעבדות שבקדושה ,שכשהאדם מוותר על
רב המלמד תלמידו מתוך מסירות ,ותלמיד הדבק ברבו באמת ,נוצר עצמו בעבור רצון הצדיק -נחשב הוא כשותף למעשה מצוה״ .לפיכך
ביניהם יחס של אב ובן ,ומשם ההשפעה חיה לנצח. נחשב אליעזר שותף ליצחק ,כי בהכנעתו מילא את רצון השכינה.
נפקא מינה חמישית ,בענין דיני שבועה ושליחות אמונית .אברהם הגאון רבי יעקב משה חרל״פ ,מי מרום (בראשית כ״ד) ,ביאר בעומק:
משביע את אליעזר ״שים נא ידך תחת ירכי״ (בראשית כ״ד ב׳) ,ומכאן ״כשהעבד של הצדיק נושא את לב רבו ,הוא נעשה חלק מנבואתו.
למדו חז״ל (נדרים לא ע״ב) שכל שבועת מצוה צריכה להיות באמונת אליעזר ,בהיותו נאמן בשליחותו ,זכה לרוח ה' מלווהו בכל צעדיו״.
אמת .נפקא מינה למעשה :בכל שליחות או התחייבות הנעשית לשם ואכן כך אמר ״ה' הצליח דרכי״ ,לא בגוזמה אלא באמת -השכינה
שמים ,עצם השבועה אינה רק מעשה פורמלי אלא התקשרות פנימית. דיברה מתוך מעשהו.
אליעזר הפך את השבועה לשבועת נפש. בשו״ת שבט הלוי להגאון רבי שמואל הלוי וואזנר (חלק י סימן רס״ז)
נפקא מינה שישית ,בדין דבקות בצדיקים .בשולחן ערוך (יורה דעה כתב :״יש ללמוד מאליעזר שכל אדם ,אף אם שורשיו נמוכים ,אם משים
סימן רמ״ב סעיף ל״ו) נפסק :״יהא האדם דבק בחכמים ובתלמידיהם״. עצמו עבד לתורה וליראת שמים ,נעשה כלי שרת בקדושה .אין ייחוס
אליעזר הוא אב־טיפוס לדבקות זו .הוא לא ביקש עצמאות אלא גדול מלהיות 'עבד אברהם'״ .לפי דבריו ,אליעזר הוא המופת של
דבקות .נפקא מינה רוחנית -תלמיד הנושא את שם רבו בלבבו ,אפילו עבדות רוחנית שהיא פסגת המעלה.
אחר מותו ,הרי הוא בכלל ״דולה ומשקה״ .וכל דיבורו ,גם אם נעשה מרן הראש״ל הרב עובדיה יוסף ,חזון עובדיה על בראשית ,כתב:
בלשון עצמו ,נחשב דברי רבו. ״הכתוב האריך בשליחותו של אליעזר יותר מבמעשה יצחק עצמו,
ללמד גודל מעלתו של שליח הנאמן .ואין פלא שזכה בן נמרוד להגיע
והנה רעיון עמוק נוסף :התורה רומזת כי נפקא מינה שביעית ,בדין קבלת עבדות לשם שמים .ברמב״ם (הלכות
אליעזר היה ״דמשק״ -בגימטריה ״דולה עבדים פרק ט) נאמר שעבד עברי יוצא לחירות ,ואילו עבד כנעני נשאר
ומשקה״ .הלשון עצמה מבטאת את סוד אם בוחר בכך .אליעזר ,בבחירתו להיות עבד לאברהם מרצון ,מגלה סוד
המעבר מהעלם לגילוי ,מהחושך אל האור. עמוק :עבדות מתוך בחירה היא חירות עליונה .ולכן נלמד שאדם המקבל
כשם שהבאר נראית ריקה ,אך בתוכה מים חיים, עליו עול תורה מרצון ,אף אם נראה ״עבד״ למצוות ,הרי הוא בן חורין
כך נשמתו של אליעזר -כביכול שחורה וארורה באמת.
-אך מתוכה פרץ אור של חסד .זהו סוד נפקא מינה שמינית ,בדין השראת שכינה על שליח .בגמרא (ברכות ו ע״א)
המהפכה האלוקית :להפוך את עומק החומר נאמר :״שלוחי מצוה אינם ניזוקין״ .והרי נאמר (בראשית כ״ד י״ב) :״ויאמר
לכלי קודש. ה' אלוקי אדוני אברהם הקרה נא לפני היום״ .והשכינה ענתה לו מיד .מכאן
רבי משה חיים לוצאטו בדעת תבונות (סימן יסוד שכל שליח מצוה ,העושה מלאכתו ביראה ,זוכה להארת פנים ולסיוע
קנ״ד) כתב :״ההשגחה העליונה מתקנת את העולם על ידי חיבור הקצוות: מלמעלה.
מעלה ומטה ,חושך ואור ,עבד ובן״ .ולכן לא במקרה נבחר דווקא בן נמרוד נמצא שאליעזר אינו רק דמות מוסרית אלא יסוד הלכתי חי :דרכו נלמדו
להיות עבדו של אברהם .בהצמדות הזו מתקן אברהם את נמרוד עצמו ,כי שליחות ,נאמנות ,שבועה ,עבדות בקדושה ,ודבקות בצדיק .הוא שורש
כששורש הרע משועבד לטוב ,נשלמת הבריאה. של כל שליח הנושא בליבו את דבר רבו ועושה שליחותו באמונה.
הרי שדמותו של אליעזר מייצגת את המעבר ההיסטורי־המטפיזי מן שלב דמותו של אליעזר איננה רק פרק היסטורי ,אלא משל נצחי על כוחה של
הקללה לשלב הגאולה :מן האדמה שקוללה בימי נח אל הארץ המובטחת נשמה להשתנות .נולד בצל קללה ,בן לאב שחטא בחוצפה ובביזוי קודש,
שאליה נשלח למצוא את רבקה .זהו מהלך הבריאה כולה -מהארור של וגדל בעולם שבו הגבורה והכוח נחשבו אלוהות .נמרוד אביו היה סמל
חטא האדם הראשון ועד הברוך של אברהם אבינו. המרד ,האדם הראשון שקם לומר ״אין אלוקים״ ,שהעמיד את עצמו במרכז
ומכאן עומק נוסף :האלוקות אינה מוחקת את העבר אלא מתקנתו. היקום .ודווקא בנו של זה בחר להיות עבד לצדיק הראשון שאמר ״יש
אליעזר איננו נוצר מחדש -הוא אותו בן נמרוד ,אלא שהפך את שורש אלוקים״.
נמרודיותו למקור של גבורה בקדושה .הגבורה שהייתה פעם מרד, המהפכה הזו איננה רק ביוגרפית ,אלא קוסמית .היא מלמדת שמעמקי
נעשתה עתה מסירות .הכוח שהיה פעם של כפירה ,נעשה כלי לאמונה. החושך יכול להיוולד האור .כשאברהם מגייס את אליעזר ,אין זו רק
זהו סוד ״צדיק יסוד עולם״ -להעלות את הנמוך ביותר עד הפסגה. עבדות אלא בריאה מחודשת של האדם .אליעזר הופך להיות דמות הגואל
והרי זה יסוד נשגב באמונה :כל אדם ,אף אם נדמה לו שנולד תחת קללה, של שושלת חם -מי שנטה לארץ ושקע בחומר ,עתה חוזר לשורש הרוח.
רשאי להפוך את גורלו בידי הצדיק ובאור התורה .כי הקללה אינה גזירה רבנו הרמח״ל ,בספרו דרך ה' (חלק ב פרק ג) ,מבאר שכל הבריאה
נצחית ,אלא קריאה לתיקון .ומי שיבחר בדרך אליעזר -לצאת ממחיצת מתנהלת בין שני קצוות :גובה הרוח ושפלות החומר .והעבדות לצדיקים
נמרוד ולהיכנע לאורו של אברהם -הוא עצמו ייהפך לשליח של השכינה. היא תיקון לשפלות ,כי היא מחברת את האדם אל מקור עליון שמעליו.
דמותו של אליעזר מלמדת את האדם כי אין מציאות שאין לה תקנה ,ואין זהו בדיוק מה שעשה אליעזר :קיבל על עצמו עולו של אברהם ,ובכך
ייחוס או רקע המסוגל לסגור בפני האדם את שערי הקדושה .נולד בנו העלה את מציאותו הפרטית לעולם הנבואה.
של נמרוד ,בן לתרבות שחייתה בהפקרות ,בכוח ובמרד ,אך בחר בדרך של אליעזר לא ברח מעבדותו הוא הקדיש אותה .לא ביטל את זהותו ,אלא
נאמנות ,ענווה ,ויראת שמים .אם בן נמרוד יכול להפוך לעבד אברהם ,הרי קידש אותה .זו מדרגה עליונה אף מזו של החירות ,כי אדם חופשי עלול
שגם בן דור מנותק ,אפילו אם חי בעולם רווי תאווה וגאווה ,יכול להפוך להיות שבוי של עצמו ,ואילו עבד לצדיק משוחרר מן האגו .העבד האמיתי
למקור של אמונה. הוא מי שחופשי מעצמו ,והחופשי האמיתי הוא מי שעבד לאמת.
אליעזר לא חיפש את עצמו ,אלא את רבו .הוא לא שאל ״מה אני מרגיש״, הרי שדמותו של אליעזר איננה סיפור על עבד אלא על אדם שנעשה בן
אלא ״מה ה' רוצה ממני״ .זוהי מידת הענווה האמיתית -לבטל את הרצון ברית .אברהם אבינו בוחר בו להיות שליח למציאת אם האומה ,ובכך
העצמי כדי לשאת את דבר ה' .בעידן שבו כל אדם מבקש עצמאות מפקיד בידיו את המשך הבריאה הרוחנית של עם ישראל .התורה מלמדת
והגשמה ,אליעזר מלמדנו שהגדולה האמיתית טמונה דווקא ביכולת כאן יסוד נשגב :לא היחוס קובע ,אלא ההתקשרות .לא מאין באת ,אלא
להיות נאמן .להיות שליח נאמן ,עבד של אמת. לאן אתה בוחר ללכת.
חז״ל הפליגו ואמרו (בראשית רבה ס׳ ד׳) :״יפה שיחתן של עבדי אבות בזה מתגלה יסוד של תיקון העולם .כשם שיצא אליעזר מן הארור ונעשה
מתורתן של בנים״ ,ללמד שדבקות פשוטה באמת גדולה מתורה שאינה ברוך ,כך עתיד כל העולם לצאת מן הקללה לברכה ,מן הגסות אל הרוך,
חיה .אברהם יכול היה למצוא שליחים רבים ,אך רק אליעזר נבחר ,כי רק מן המרד אל האמונה .אליעזר הוא הדגם הראשון של גאולה מתוך חושך.
אדם שיראת ה' חקוקה בליבו ראוי לשאת את שם רבו. ובמבט פנימי יותר ,אליעזר הוא הדמות הפנימית שבכל אחד מאתנו אותו
מוסר גדול נלמד מכאן :כשאדם חי בעולם של תחרות ,הצלחות ואגו ,אין חלק עבד ,חומרי ,נמוך ,הכפוף ליצרים ולתאוות ,והוא נשלח בכל יום על
לו תיקון גדול מהכנעה .העבדות לצדיקים היא לא השפלה אלא התעלות. ידי ״אברהם״ שבקרבנו הנשמה לחפש את ״יצחק״ ,את השמחה הפנימית,
אדם שזוכה לשמש תלמיד חכם ,לשרת תורה ,לסייע לאחרים -הרי הוא את הקשר עם השכינה .כאשר החלק התחתון שבאדם משרת את העליון
ממשיך דרכו של אליעזר .וכל מי שמוסר את לבו למלאכת הקודש ,הרי שבו ,אז נשלמת גאולתו של האדם הפרטי.
השכינה מלווהו ,כשם שאמר אברהם ״ה' אלוקי השמים ישלח מלאכו על כן אמרו חכמים (בראשית רבה נט ט) :״יפה שיחתן של עבדי אבות
לפניך״. מתורתן של בנים״ ,כי סיפורו של אליעזר הוא שיחת הנשמה עם עצמה.
ועוד למדנו ממנו יסוד מוסרי על כוח המסירות .אליעזר איננו עושה הוא סמל למסע הנצחי של האדם המחפש לצאת מהקללה של החומר אל
שליחותו ברשלנות .הוא מתפלל לפני תחילת הדרך :״הקרה נא לפני הברכה של הרוח.
היום״ ,ומתוך אמונה שלמה זוכה להצלחה .הוא מלמד שכל הצלחה העיון בדמותו של אליעזר מגלה שהסיפור האנושי הראשון שלאחר
אמיתית בחיים איננה נובעת מתכנון חיצוני אלא מתפילה פנימית .שליח המבול לא היה רק מאבק בין טוב לרע ,אלא בין ברכה לקללה .מאז שאמר
אמיתי איננו רק נשלח הוא גם מתפלל על דרכו. נח ״ארור כנען״ (בראשית ט כ״ה) נוצר צל בבריאה :יש נשמות שנולדו
ומוסר נוסף עולה ממנו ההכרת הטוב .אליעזר לא שכח לעולם את רבו. תחת חותם הקללה ,כלומר עם נטייה טבעית לחומר ,לעבדות ,לשעבוד.
גם כשהצליח ,גם כשהגיע ללבן ובתואל ,לא אמר ״מצאתי״ ,אלא ״ה' אולם בהשגחה האלוקית נוצרו גם תיקונים בתוך העולם עצמו ,וכל דור
הצליח דרכי״ .הוא נשאר קטן לפני רבו ,וגדול לפני ה' .זהו מדד הצדיקים: מביא נשמות שמטרתן לבטל את הקללה הזאת ולשוב לברכה .ואליעזר
לגדול במעשה ולקטון בגאווה. היה הראשון שבהם.
וכך מתגלה שבכל אדם יש ״אליעזר קטן״ ,חלק שחור מן הנפש ,עמוס כפי שביאר הרמח״ל באדיר במרום (דף ל״ד ע״ב) :״אין שום ירידה בעולם
בעול החומר וההרגלים ,והוא משתוקק להתעלות .וצריך רק להפקידו שאין בה שורש של עליה ,והקללה עצמה נושאת בקרבה את הכוח להיפך
בידי ״אברהם״ הפנימי -הנפש האלוקית ,האמונה ,הלב הצמא לאמת. לברכה״ .זהו עומק דמותו של אליעזר :הוא הביט בעומק גורלו ,ראה את
כשהעבד הזה דבק בצדיק שבו ,הוא הופך בעצמו לשותף בגאולה. קללת אבותיו ,ולא ברח ממנה אלא העלה אותה .במקום להתנער ממנה
ומכאן ניקח עמנו תובנות לחיי היום יום :האחת ,שעל האדם להאמין נשא אותה על כתפיו וקדשה בשירות לצדיק.
שביכולתו להשתנות באמת .אליעזר נולד בקללה ונפטר בברכה ,נולד בן המהר״ל בנצח ישראל (פרק ט״ו) כתב :״אין ברכה שורה אלא במקום של
למורד ונעשה עבד לצדיק .אין מצב שאין לו תיקון ,ואין לב שאין בו ניצוץ עבדות ,כי הברכה באה ממקום של ביטול ,והקללה ממקום של
אלוקי המחכה להזדמנות להתלקח .כל נשמה שנדמית שקועה ,יכולה, התנשאות״ .לפי דבריו ,הקללה של חם נבעה מן הגסות וההתנשאות ,מן
ברגע של אמת ,להפוך לכלי של אור. הרצון לגלות ערוות אביו .אליעזר הפך את המידה הזאת על פיה :הוא
השנייה ,שהדרך לתיקון איננה תמיד בהפגנה של כוח ,אלא בהכנעה. השפיל עצמו לגמרי ,ובכך ביטל את הקללה .דווקא עבדותו נעשתה
העולם מלמד שהחזק מנצח ,אך התורה מלמדת שהכנוע הוא השורד. מפתח הברכה ,שהרי בה ביטא את ההפך הגמור מן החטא הקדמון.
אליעזר ניצח את שורש נמרוד לא בחרב אלא בענווה .הוא לימד שכל מי רבי צדוק הכהן מלובלין בצדקת הצדיק (אות ר״מ) כתב :״כשמתדבק אדם
שבוחר בעבדות לשם שמים חופשי באמת. בצדיק באמת ,כל שורש קללה נכנע בפני האור ,ונעשה כלי לברכה ,כי
השלישית ,שהצלחה אמיתית באה ממקום של נאמנות .כל אדם בעולם הצדיק הוא הצינור להשיב כל דבר לשורשו״ .ומכאן מבואר תיקונו של
ממלא שליחות כלשהי בעבודתו ,במשפחתו ,בלימודו .השאלה היא האם אליעזר :בהיותו כלי של אברהם ,הפך להיות צינור של ברכה לעולם.
הוא היה בן לחם ולנמרוד ,שורש הקללה של ״ארור כנען״ ,אך עבדותו הוא חי כ״שליח״ של אמת או כ״עצמאי״ מנותק.
הפכה להיות התיקון של אותה קללה .כשאברהם משביעו בשם ה' ,הוא אליעזר הצליח בשליחותו מפני שראה את עצמו
מעלה אותו ממדרגת עבד למדרגת שליח .ברגע ההוא נהפך אליעזר לכלי ככלי של אברהם ,לא כגיבור של עצמו.
של השכינה ,עבד שהופך לשותף ,נציגו של הצדיק בעולם .בכך נשלמה הרביעית ,שעלינו לזכור שתפילה היא מפתח
מהפכתו מן העבדות הפיזית אל החירות הרוחנית. להצלחה .קודם צאתו לדרך אמר ״הקרה נא לפני
וכך מתברר כי אין מעלה גדולה יותר מן ההכנעה .החירות שבאה מתוך היום״ והוא הראשון בתורה שמתפלל תפילה
כניעה לאור העליון היא החירות האמיתית .כל אדם בעולם נושא בתוכו אישית על הצלחת משימה .הוא לימד שהעולם
מעט מן האליעזר את הנפש התחתונה ,הכפופה ,את הנטייה לחומר וליצר. איננו פועל על פי חשבון אלא על פי חסד ,ומי
אך התורה מלמדתנו כי גם אותה יש לשלוח בשליחות של קדושה .גם שנושא עיניו לשמים פותח את השערים לפניו.
אותה להפוך לשפחת האמונה ,שתביא את ״רבקה״ את מעיין החיים של החמישית ,שאל לנו לשפוט אדם לפי צבעו ,עברו,
הנשמה. או ייחוסו .אליעזר היה ״אשחור״ אך פניו
ובפנימיות ,אליעזר הוא סמל לאותו חלק שבאדם שמוכן לומר :אינני אדון, השחורות היו תוצאה של תעניות ותשובה .כך גם
אני שליח .אינני בעלים ,אני כלי .ומכאן נולדת הברכה .כשאדם מוסר את בעולמנו השחור החיצוני יכול להיות אור פנימי ,והאדם שעליו העולם
כוחו לאור ,כוחו עצמו מתקדש .זהו סודו של עבד נאמן ,שזכה שתפילתו ויתר ,עלול להיות כלי של שכינה.
תיענה וששליחותו תצליח. השישית ,שעלינו לשאת את נאמנותנו לאנשים טובים כערך עליון.
ובכן ,מן השחור הפנימי שבאדם יכול לפרוץ האור היפה ביותר .מן הגסות אליעזר לא עזב את רבו גם כשנשלח למרחקים .הנאמנות הזו לא רק
יכולה להיוולד הענווה ,ומן העבדות גאולה .אליעזר הוא כל נשמה לאדם אלא לדרך היא סוד הצלחתם של שליחי אמת ,והיא מה שהופך
שבחרה באור במקום בצל ,בשירות במקום באגו ,באמונה במקום במרד. חיים רגילים למסע של שליחות אלוקית.
וכל מי שיבחר כך גם אם בא ממעמקים רחוקים ימצא עצמו יום אחד עומד והשביעית ,שלכל אחד יש שליחות שבה הוא מגלה את ״רבקה״ שלו את
לפני באר מלאה מים חיים ,שומע את קולה של ההשגחה אומרת לו ,כמו המקום שבו פוגש את חסדו של ה' .זה קורה כאשר האדם מפסיק לחפש
לאברהם :״ברוך ה' אלוקי אדוני אברהם אשר לא עזב חסדו ואמיתו מעִם את נוחותו ומתחיל לחפש את ייעודו .אז פתאום נפתחות בארות ,והמים
אדוני״. עולים לקראתו כי ה' מצליח דרכו.
ואולי זו קריאתו הנצחית של אליעזר לכל אחד מאתנו :אל תאמר ״נולדתי עיקר העניין :דמותו של אליעזר עבד אברהם איננה רק סיפור על עבד
בן נמרוד״ אמור ״נשלחתי בידי אברהם״ .אל תאמר ״אני עבד״ -אמור ״אני נאמן ,אלא מראה מבהיקה לתיקונו של עולם ולתיקונו של האדם .הוא
שליח אמת״ .כי כשאדם מבין ששליחותו היא שליחות קודש ,כל צעד שלו נולד בביתו של נמרוד ,בלבו של חושך ,ובחר לאחוז באור .הוא יכול היה
נהיה ברכה ,וכל יום שלו נהיה פרק חדש בספר האמונה של אברהם. להישאר בן מורד ,אך בחר להיות עבד לצדיק .ובבחירה זו טמון סוד
הגאולה :שהקדושה איננה נחלת יחידי סגולה אלא של כל מי שמוכן
להתבטל לאמת.
.1מדוע אברהם לא גירש את שרה להצלה או לניסיון?
.2איזה דבר בשרה אמנו היה נחשב אצל אברהם אבינו כבחינת ״זה אלי ואנווהו״?
.3מדוע עשה אברהם אבינו פעולות כדי לקבל מתנות והא כתיב שונא מתנות יחיה?
.4למה חשש אברהם שהמצרים יעברו על איסור רציחה כדי שלא יעברו על איסור אשת איש הרי הם מצווים על שניהם בשבע
מצוות בני נח?
.5מה יגלה התינוק אם לא ילמדו אותו מילה אחת?
.6כיצד היה מותר לאברהם אבינו להחזיר למלך סדום מה שזכה במלחמה והרי אסור לתת מתנה לנכרי?
.7כיצד אברהם קידש את שרה מבלי לראותה והלא חז״ל ציוו לראות את פני הכלה לפני הקידושין?
.8האם יש היתר לפגוע ברבים באדם שמדבר בעת חזרת הש״ץ? הוכח מפרשת השבוע!
.9איך אמר הקב''ה לאברם שישנה את שמו שבשם זה הוא לא מוליד ילדים והרי הוא הוליד את ישמעאל?
.10אדם שקוראים לו אברהם האם מותר לקרוא לו אברם? הוכח מפרשת השבוע!
.11מדוע רק לאברהם וליעקב שינוי את שמם וליצחק לא שינוי את שמו?
.12מדוע המצווה ראשונה שיהודי מקיים בחייו זה באה על ידי כאב ייסורים וצער?
.13מדוע לא מצינו שאבי הבן מהדר שימול בעצמו את בנו הרי מצוה בו יותר מבשלוחו?
.14מתי הייתה ברית המילה של אברהם אבינו ,בנץ החמה או בחצות היום? סוד שעת הברית הראשונה בהיסטוריה.
הלימוד בעלון וכל דברי התורה לרפואת
אאמו״ר יצחק בן ליזה הי"ו .יוסף בן מזל הי״ו ,מרת דבורה בת ברכה תח״י ,מרת יפית בת מזל תח״י
