תמצית הש"ס גפ"ת · Tamtzis Hashas Gemura Tosfos — וירא (2026-10-26)

מחזור חדש
בשיעורי 'ללמוד
להנות ולזכור'
פרטים בגליון
מאחורי הקלעים
גליון | 147בכורות ט"ו .עד מ"ד | :חשון ה'תשפ''ז
ט"ו .קדשים שנפל בהם מום קבוע אחר שהוקדשו ,זכר אם נקיבה" מרבים ולד ותמורה של בעלי מומין שקדם
(אף בהיה להם מום עובר לפני ההקדש דכמאן דליתיה דמי הקדישם למומם) ,י"א שהם קרבים ,וי"א שצריכים לרעות
חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים( .ברכות ל.): עד שיוממו וימכרו ויפלו דמיהם לנדבה.
הרמב"ם מבאר 'שהיו מתעכבים קודם התפילה שעה אחת כדי ליישב וחלה עליהם קדושה) ,ונפדו-
דעתם ולהשקיט מחשבותם ואז יחלו בתפילה' .וכן מובא בהלכה והשוחטם בחוץ קודם הפדיון חייב כרת ,והיינו במום אסורים בגיזה ובעבודה אפילו לאחר פדיונם וחייב מלקות,
(שו"ע צ"ח א') שלפני התפילה צריך להסיר את כל המחשבות בדוקין שבעין (-קרום המכסה את העין .ל"א מום בעפעפיים) דכתיב "רק בכל אות נפשך תזבח בשר ואכלת" ואוקימנא
הטורדות אותו עד שתהיה מחשבתו וכוונתו זכה בתפילתו.
ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו כיון שאין מומם ניכר בפסולי המוקדשין לאחר פדיונם ,תזבח ולא גיזה ,בשר ולא
כיצד ניתן לעשות דבר כזה ,האם ניתן לסלק בכח את המחשבות הזרות
כ"כ ,וא"כ הם נחשבים ראויים לפנים ,אבל בשאר מומים שאינם חלב ,ואכלת ולא לכלביך .וי"א שלומדים "תזבח ואכלת"
באופן שלא יחזרו ויקפצו במחשבתנו כל העת? גם בלימוד התורה
לעיתים אנו נתקלים בתופעה דומה ,קשה לנו להתרכז במשך זמן ארוך, ראוים לפנים פטור. אין לך בהם התר אכילה אלא משעת זביחה ואילך ומהכא
כל דבר קטן עלול להסיח את דעתינו ,ומטרתנו היא שלא רק שבזמן לומדים לאסור גיזה וחלב ,ו"בשר" אורחיה דקרא ,ולא דריש "ואכלת" ולענין מעילה ,לפני פדיונם מועלים בהם ,ולאחר פדיונם
הלימוד נהיה מונחים בשקיעות עצומה בתלמודינו ,אלא גם שלא בזמן
לאפוקי כלבים ,ולדבריו אפשר לפדותם ולהאכילם לכלבים .אין מועלין בהם.
הלימוד נחשוב לעיתים על מה שלמדנו.
החכמת אדם בהקדמה לספרו מעמיד את חשיבות הענין בצורה חזקה, פטורים מבכורה וממתנות ,דכתיב בהו "כצבי וכאיל" ואם מתו יקברו ואינם נפדים ,דבעינן העמדה והערכה.
ונצטט את דבריו החשובים' :והנה ידעתי כי יתלחשו עלי ויאמרו הגם לומר שהם פטורים מבכורה כצבי ופטורים ממתנות
שאול בנביאים ,הלא זה האיש ידענו בו שהיה מסוחרי ארץ פרנקפורט כאיל ,ומ"מ חלבם אסור ונוהג בהם איסור אותו ואת בנו ,ט"ז .ועושים תמורה בין לפני פדיונם בין לאחר פדיונם.
ולייפסיג יותר מט"ו שנים ,ותורתו אימת נעשית ,והתורה העידה לא ד"אך" חילק .ולרבא חלבו נלמד מ"דמו לא תאכל" בבכור ואמר רב נחמן שתמורתו לאחר פדיונו מתה ,דאין
מעבר לים הוא שאינה מצויה לא בתגרנין ולא בסחרנין' .רבינו מעמיד בעל מום כתיב שהרי דמו פשיטא שאסור( ,וצ"ע אמאי לא להקריבה כיון שהיא באה מכח קדושה דחויה שכבר נפדו,
כאן שאלה עצומה על ספרו החשוב ,מהיכן תוקפו ההלכתי ,האם זה
מייתי קרא "רק את הדם לא תאכל" דכתיב גבי שאר פסולי וא"א לפדותה כיון דלא אלימא למיתפס פדיונה( ,ואף
לא נגד עדות התורה שאין התורה מצויה בתגרנים וסחרנים.
המוקדשין ,ומייתי קא דכתיב בבכור .תוד"ה רק) ,והא דלא כתיב שוולדות שגם עיבורם היה לאחר פדיון אין בהם קדושה כלל ,שאני
ותשובתו בצידו' ,דע לך אחי כי לימוד התורה היא פעולת הנפש חלב להדיא ,הטעם הוא כדי שלא נאמר שלפחות לא יהא ולדות שקדושתם מכח אמם ,וכיון שנפדית פקעה קדושתה לגמרי,
ותולדותיה ,וכמו שאמרו זכרונם לברכה על האשה שאם אין דעתה ואיסור גיזה ועבודה אין בכוחו להחיל קדושה על הוולדות ,אבל
להינשא וישבה עשר שנים בלא בעל לא תלד עוד ,ואם דעתה להינשא בו כרת בגלל שהוקש לחיה קמ"ל כדם שהוא בכרת.
תמורה דגלי קרא שהיא חלה על בעלת מום קבוע ,ה"ה לאחר פדיונם
לאיש אף שישבה שנים הרבה בלא בעל אעפ"כ נשאר כח הלידה אלא שאינה קריבה ,אבל תמורה שלפני פדיונם קריבה .תוד"ה ט"ו :ולדם וחלבם אסור אף אם התעברה לפני הפדיון
בנפשה ,וכאשר נשאת תלד ,כך האיש הישראלי ,אם יעזוב את התורה ותמורה) ,ואין נאכל במומו לבעלים ,דאף שבכור ומעשר
ומייאש ממנה אזי גם היא מרחקת ממנו ולא נשאר בנפשו עוד כח הלידה, ונולד לאחר הפדיון.
אבל אם אין דעתו נעזבה רק מחמת אונס ומצפה לשוב אליה ,נשאר הכח
תמורתם וולדם נאכלים במומם לבעלים ,שאני התם
ואמר רב הונא שצריך לכנוס את הולדות לכיפה עד
בנפש .כן אומר אני על עצמי הגם שנסעתי למרחקים והייתי סוחר ,אף שאף הבכור ומעשר עצמם נאכלים במומם לבעלים,
שימותו ברעב ,דאין להקריבם כיון שהם באו מקדושה
חכמתי עמדה לי ,כי בנסיעתי לדרך דעתי עליה ,ובישיבתי בחנות דעתי משא"כ קדשים שהם עצמם אינם נאכלים במומם
דחויה ,דיש בהם תרתי לריעותא ,א' שאמותם בעלת מום שנראית
עליה ,ותיתי לי שאפילו בשעת משא ומתן פעמים הרבה היה דעתי עליה ונדחית .ב' שהם עצמם נולדו לאחר הפדיון ,ואינו יכול להתפיסם לבעלים .וכן מבואר בברייתא שילפינן "ממעלי הגרה...
בהרהור פירוש או קושיא ,ובפרט בששה מצוות עשה שכתבתי בחיי
לקדושה גמורה להקריבם ,דכיון שנדחו תו לא מיחזו ,ואין לפדותם טמא" שתמורת פסולי המוקדשין מתה( ,וחמש חטאות
אדם כלל א' .וקיימתי בעצמי אל תעזביה ותצרך'.
כיון דלא אלימי למיתפס פדיונם בקדושתם ,כיון שכבר יצאו שמתות נלמדות מ"ממפריסי הפרסה ...טמא" ומהלכה
כאשר האדם מעמיד לעצמו בכניסתו לבית המדרש בצורה ברורה
לחולין בפדיית אמם ,דעובר ירך אמו ,ואינם אסורים אלא משום גזירה למשה מסיני( ,ותמורת אשם שא"א להקריבו כיון שאשם אינו
שבשעות הקרובות הוא מתנתק מכל מה שמסביב ,ככל האפשר,
ומעמיד לעצמו מה וכמה הוא הולך ללמוד ורוצה להספיק ,ויוצר לעצמו בא בנדבה ,ג"כ נלמדת מהלכה למשה מסיני ,דכל שבחטאת כדלהלן.
מעין 'חלון' של זמן שבו הוא עוסק רק בתורה ,ייקל עליו ע"י הכנה זו ולרבי חנינא סמוך לפדיון אמם מתפיסם לשם קדושת מתה כגון תמורת חטאת באשם רועה ,וכתבו התוס' (ד"ה כל)
להתרכז כראוי ,אותו דבר לגבי התפילה ,אם יעמיד לעצמו בכניסתו זבח שהאם קדושה בו שחלה עליהם קדושה עצמית שאינה שמדאורייתא כל שבחטאת מתה באשם קרב לעולת ציבור ,ו'רועה' זה
לבית הכנסת שבזמן התפילה הוא מתנתק מכל המחשבות על פוקעת ע"י פדיון אמם ,וממתין עד שיוממו ופודה אותם( ,ולא תקנת חכמים) ,לולא ההלכה למשה מסיני הו"א שתרעה,
ההשתדלות הטבעית והסיבות הטבעיות ,ועובר לחשוב רק על מסובב
יתפיסם לשם זבח אחר ,דיליף 'בשעריך בשעריך' מבכור ולולא קרא הו"א שאם עבר ואכל מהם אין בזה לאו .או
כל הסיבות הטוב והמטיב והכל יכול ,על גדלותו והטבתו לנבראים,
שרק בו תלויה הצלחתו ,זה מביא אותו לרוגע ולישוב הדעת ,מפני שאין מתפיסו לזבח אחר משנולד ,אבל במעי אמו יכול לשנותו שלומדים מהפסוק שגם פסולי המוקדשין שנפדו במיתה
שהוא יודע שהוא בידים טובות ,והתוצאה לא תלויה במעשים לזבח אחר ,ומ"מ ילפינן ולדות פסולי המוקדשין דאין משנן לזבח אחר דאיתקשי אהדדי ,ממעלי גרה ממפריסי פרסה).
וביכולות שלו. אפילו במעי אמן למ"ד במעי אמן הן קדושין ,דדמי לבכור שנולד
הרגשה זו של ניקוי הראש אינה תלויה רק במחשבה והחלטה וכנ"ל, חיוב בכורה בנכסי צאן ברזל שכבר חלה עליו קדושת בכור ,ואפילו למ"ד בהוייתן הן קדושין ,לא
מפני שקשה לאדם לקבוע בעצמו מחשבה כזו בלא מעשים בפועל דמו לבכור קודם שנולד ,דהני עומדין ליקדש מכח אמן שקדושה כבר.
להלן יבואר דין קדושת בכורה בבהמות שהיו בבעלות עכו"ם
שיביעו את הדברים ,ולכן ישנה חשיבות רבה שכבר כאשר האדם נכנס וניתנו לישראל כ'צאן ברזל' ,האם הולדות וולדי הולדות וכו'
תוד"ה מה).
לבית המדרש ,או לובש את הבגד המיוחד לתפילה ,הוא יעשה זאת שנוטל הישראל חייבות בבכורה כבהמת ישראל ,או שזה נחשב והטעם שהם אסורים אחר פדיון אמם ,שהרי גם קדושתם פקעה
מתוך הכרה שפעולה זו היא ביטוי למצב המיוחד שבו הוא נמצא שיש לנכרי שייכות בהם וממילא הם פטורות מן הבכורה. בפדיון אמם כמו שבקדושת דמים ולדם מותר לאחר פדיון ,גזירה
כשהוא מתפלל ,כמו הלובש בגד מיוחד לשבת או לחתונה ,וכן כאשר
הוא הולך להתפלל או ללמוד ילך בזריזות וביציאתו ילך לאט יותר, ט"ז :המקבל צאן ברזל מנכרי ,והיינו ששם אותם בדמים שמא יגדל מהם מפסולי המוקדשין שנפדו עדרים עדרים כדי
כדברי הגמרא (ברכות ו ):היוצא מבית הכנסת אל יפסיע פסיעה גסה, שילדו ולדות ,ויבוא בהם לידי גיזה ועבודה( ,אבל בקדם מומם
קצובים אותם יתן לו עד עשר שנים בין מתו בין הוזלו ,וחולקים
אמר אביי לא אמרן אלא למיפק אבל למיעל מצוה למרהט ,שנאמר להקדשם לא גזרו דמילתא דלא שכיחא היא ,דהמתפיס בעלי מומים
בוולדות שיהיו עד אז ,הולדות פטורים מבכורה כשהם ילדו, למזבח עובר בחמשה לאוין .ל"א שאלת הגמרא למה הם מומתים לרב
"נרדפה לדעת את ד' " ,וכאשר פעולות אלו נעשות מתוך כוונה
והתבוננות יש בהם השפעה על ההרגשה בכל זמן התפילה.
אבל ולדות הולדות כשהם ילדו חייבים .מתני'. הונא ,ומשני שאם תהיה תקנה לולדות יבוא לגדל עדרים מפסולי
לרב הונא הכונה שולדי הולדות והיינו הדור הרביעי [כולל הצאן המוקדשין ,ויבוא לאוכלם ללא פדיון ,ולכן תיקנו שיפסיד את הולדות
וכעת נתנתק מכל העסקים ונצלול לעומקה של הלכה.
שעי"ז ימהר לפדות את האם מיד כשנפל בה מום .ל"א שאלת הגמרא
ברזל] חייבים ,ואם העמיד את הולדות תחת האמהות שאם
היא בין לרב הונא שהם מומתים בין לרבי חנינא שמתפיסם ,למה
ימותו האמהות יטול הנכרי במקומם את הולדות המגיעות לחלק
הטריחוהו חכמים ולא הרשוהו להשאירם באיסורם ,ומשני שמא גם
הישראל (ויהיו תחת יד הישראל לפי אותו שווי עד אותו זמן שקבעו)
אותם ולדות ילדו ולדות אחרים ויבוא בהם לידי תקלה ,אבל לאחר
וחיזק בזה את כוחו לתת לו שייכות בעוד דור (כתבו התוס' (ד"ה
שיפדם אין קדושה בולדי הולדות ,דהם חולין גמורים).
העמיד) שהפירוש הנ"ל שפירש רש"י כך משמע בגמרא ,אבל
אמנם ולד שגם עיבורו היה אחרי הפדיון ,מותר ,שהרי
בתוספתא קתני מתו האמהות והעמיד הולדות) ,גם ולדי הולדות
פטורים ,ולרשב"ג הולדות פטורים אפי' עד י' דורות או הוקשו לצבי ואיל.
יותר ,מפני שהם אחריות לעכו"ם דכל מה שימצא העכו"ם הוא "זכר" (דכתיב קדושה, בהם יש הפדיון ואם נולדו לפני
יתפוס. אם ומ" בתמימים, תמורה, לרבות ו"נקיבה" לרבות ולד,
ולרב יהודה הכונה שולדי ולדי הולדות והיינו הדור החמישי לכהן כיון שא"א לצמצם שיצאו שני ראשיהם יחד ,אלא אחד יצא
חייבים( ,ורשב"ג פוטר לעולם וכנ"ל) ,ואפילו בהעמיד את ראשון ולא ידוע איזה מהם .מתני'.
באחד מימי חוה''מ סוכות לקראת ערב ,פגש ראובן את שמעון בכותל המערבי
הולדות תחת האמהות שאם ימותו יטול אותם הנכרי ,חייבים הגמרא מדייקת מהדין הנ"ל שלרבי יוסי הגלילי אף בידי והנה הוא מנענע לולב .לשאלתו וכי לא נטלת לולב עד כה השיב ודאי נטלתי
שמים כגון בלידה זו שאין מקפידים שיצאו בדיוק יחד ,אפשר לת"ק ,ולא אמרינן שכיון שיפה כוחו בולדות יהיו פטורים לעולם. אלא ששיטת הרמב''ם בפהמ''ש (פ"ג דסוכה) שדין ושמחתם לפני ה' אלקיכם
שבעת ימים -דקאי אנטילת ד' מינים במקדש -הוא חיוב בכל ירושלים
לצמצם ,וכ"ש בידי אדם כשמתכוונים לצמצם ודאי אפשר לצמצם.לאביי מיירי מתני' דווקא כשהנכרי קיבל על עצמו אונסא המקודשת ,דקרינן בה לפני ה' אלקיכם ,ולשיטה זו נמצא שבהגיעי לאיזור
וזולא ,אבל בלא קיבל הם ברשות הישראל וחייבים בבכורה ולחכמים בידי שמים א"א לצמצם. הכותל נתחייבתי מדאו' ולא מהני לזה נטילתי בבקר בבית הכנסת שבעירי שלא
היתה אלא קיום דרבנן ,ואף שראשונים רבים חלקו על הרמב''ם מ''מ משום
אע"פ שהעכו"ם לא קיבל את דמיהם ,ועל אופן זה (שלא הגמ' מסתפקת אם לרבנן אפשר לצמצם בידי אדם, 'מהיות טוב' הבאתי עמי את הד' מינים לצאת יד''ח מן התורה לשיטת הר''מ.
קיבל) שנינו שאין מקבלים צאן ברזל מישראל מפני שזה ומסקנת הגמ' (י"ח ).שאף בידי אדם א"א לצמצם ,כדמצינו כמובן ,ראובן התעורר אף הוא ליטול וביקש משמעון לנענע את לולבו ,ענהו
ריבית ,דהמקבל חייב מעות לנותן והבהמות לגמרי ברשות המקבל ,שהרוג שנמצא בדיוק באמצע בין ב' עיירות ,לחכמים ודאי אבל מסתמא גדר החיוב דאורייתא במקדש כל שבעה הוא כגדר יום ראשון
והנותן מקבל חצי מהולדות בשכר המתנת המעות ,דאם הבהמות ברשות יביאו עגלה ערופה בשותפות ויתנו ויאמרו בני האחת אם אתם דבעינן לכם [כן הדין לתוס' (כט :ד''ה בעינן וכ''ה ברא''ש סי' ג) ,דטעמא דשאול כשר
הנותן הרי ברשותו השביחו הבהמות( .וכתבו התוס' (ד"ה אין) שרש"י בשאר ימים משום דהוו דרבנן ,אולם בריטב''א כט :ומאירי מא .הטעם משום ד'לכם' כתיב
קרובים ממנו יהא חלקנו מחול לכם ותכפר עליכם ,ואם אנחנו קרובים גבי יום ראשון בלבד ,ולכן הכשירו שאול בשאר ימים אף במקדש ,ובהליכות שלמה פי''א
בב"מ (ע ):מבאר שזה ריבית דרבנן ,והקשו דא"כ גם אם הבהמות ברשות
הנותן זה ריבית דרבנן ,כיון שאחריות מיתה היא על המקבל .ולכן ביארו מכם חלקכם יהא שלנו ותכפר עלינו ,ומבואר שלרבנן א"א לצמצם הע' 118כ' שלא היה המנהג לדקדק לקנות הלולב כשמהדרים ליטלו בכותל] ,ולכן אקנה
כפירוש ר"ת שמדובר כאן שקצץ לתת סכום קבוע לנותן ,שזה ריבית אף בידי אדם ,דאי אפשר לצמצם יביאו שתים אי "קרובה" לך ע''מ להחזיר.
קצוצה דאורייתא ,ועל זה אומרת הגמרא שאם זה ריבית דאורייתא משמע אפי' קרובות ,או שלא יביאו כלל אי בעינן "קרובה" טען ראובן הנה ישנם כמה דינים בהלכות תנאים ולא ניחא לי לסמוך אסתמא
שמתנים באופן המועיל ,לכן אבקש שתקנה לי את המינים בקנין גמור ,ואני
בהכרח שהבהמות יצאו לגמרי מרשות הנותן כמו הלואה רגילה ,וא"כ ולא קרובות .ולרבי אליעזר כל אחת מביאה עגלה ,דס"ל מתחייב להחזיר לך .תמה שמעון הלא כה''ג לא הוי 'לכם' שהרי זו השאלה.
למה פטורה מן הבכורה).
כרבי יוסי הגלילי דאפשר לצמצם ,והא דכתיב "קרובה" אפילו
ענה ראובן לא כי ,אלא נסכם שאקנה לחלוטין ואתחייב לך את האתרוג עצמו,
ולרבא 'צאן ברזל' היינו שהאחריות של אונסא וזולא על קרובות במשמע .ולת"ק דברייתא אין מביאין עגלה ערופה כלומר עצם קבלתי את המינים יחייב אותי להחזיר אותם עצמם ,לא מפני שהם
המקבל ,ומ"מ פטור מבכורה ,דכיון שהנכרי יכול לתפוס את כלל ,דס"ל דאפשר לצמצם ,ו"קרובה" דווקא ולא קרובות. שלך דשלי הם ,אלא גדר החיוב יהיה מדין ממוני גבך .כלומר כשם ששייך
הבהמה או את ולדותיה אם לא יתן לו מעות ,חשיב יד להתחייב חומר ,כגון סאה חיטים [כדמצינו בהלוואת סאה בסאה] ,כלומר שלא
שיטת התוס' (ד"ה אפשר) ש'בידי שמים א"א לצמצם' אין הכונה שלא מחוייב את הערך הממוני שקיבל אלא את כמות החיטים שקיבל ,כך גם שייך
עכו"ם באמצע ,דפטור מן הבכורה ,ואף שבהמת ארנונא חייבת
יתכן שיצאו בצמצום ,דפעמים נמדד ונמצא מצומצם ,אלא שבדבר כמו להתחייב את אותה הסאה עצמה שקיבל .כלומר שלא מחוייב את החומר
בבכורה לל"ק דרבא (פסחים ו ).היכא דמצי ישראל לסלוקיה בזוזי ,והכא לידת שני זכרים יחד אין שהות לברר ולדקדק בזה ,משא"כ בידי אדם יש שקיבל בלבד ,אלא את החיטים עצמם שקיבל [איברא דיל''ד טובא אי כה''ג חשיב
נמי אי יהיב ליה זוזי לא תפיס לולד ,התם עיקר הבהמה מתחילה היא של שהות לברר ,והראיה מעגלה ערופה ,אף שפעמים שנמצא מצומצם ,כיון לכם לפי''מ שפסק בשו''ע תרנ''ח ג דלא מהני מתנה לזמן (ואמנם בבאוה''ל שם הביא
ישראל ,אלא שמשועבדת היא לארנונא ,וכיון דאפשר לסלוקיה בזוזי לא שא"א להבחין אין לחוש שזה מצומצם ,דמילתא דלא שכיחא היא. מהקצות להקל אבל מסקנתו נ' כהנתיבות שהסכים עם השו''ע) ,ובחו''מ קיז א מבואר
יצאה מרשות ישראל ,אבל הכא דמתחילה היא של עובד כוכבים ,לא דהמוכר אפותיקי לעולם אינה מכורה ,ולכאו' הכא לא עדיף ,ויל''ע].
עוד כתבו התוס' (שם) שלהלכה בידי אדם אפשר לצמצם כרבי יוסי יצאה מידו כל זמן דאי לא יהיב זוזי תפיס לבהמה .תוס' שם.
הגלילי( ,כמבואר במחלוקות בפרוץ כעומד (עירובין ט"ז) ,ואי מחצה כרוב סבר שמעון וקיבל ,ואכן הקנם לראובן בקנין גמור על דעת שקבלת ראובן
לגבי שחיטה .חולין כ"ח ,):אבל בידי שמים אין הלכה כמותו אלא אי תחייבהו להשיב אותם עצמם מדין ממוני גבך .אלא שדא עקא בדיוק שמעון
אפשר לצמצם ,ובלחי המושך מדופנו של מבוי שרוחבו ח' (עירובין ה): דיני בעל חי שאינו דומה לאמו מיהר לאוטובוס ושכח את לולבו ביד ראובן .והואיל והם גרים בערים שונות
שמרם וטפחם ראובן היטב שלא יכמשו ,ולמעשה הוחזרו המינים לשמעון רק
רחל שילדה כמין עז ,או עז שילדה כמין רחל ,פטורה מן שאמר רב אשי שספיקא דרבנן לקולא ,התם מותר לטלטל בין בעומד
בתחילת מרחשון .טען שמעון הלא עתה אינם שוים לי כלום ולכן אני תובע
מרובה משום 'עומד מרובה' בין בפרוץ מרובה משום לחי ,והצד שזה שוה
הוא צד רחוק ,ובדרבנן לא הטריחו לבדוק ,אבל בספק דאורייתא אסור
הבכורה( ,דכתיב "אך בכור שור" שיהא הוא שור ובכורו תשלום מחירם כפי שהיו שוים בשעה שנתתים לך .ענה ראובן ד' מינים לויתי
ד' מינים אפרעך .היכי לידיין דיינא להאי דינא.
שור) ,ואם יש בו מקצת סימנים של אמו חייב בבכורה .כיון שאפשר לבדוק .והר"ר שמעון מיינבלא מפרש דפרוץ כעומד ומחצה
על מחצה כרוב סברי כרבנן דא"א לצמצם אפילו בידי אדם ,ומאן דשרי מתני'. הנה בפת''ש (חו''מ שסג א) הביא דהפמ''ג נסתפק בגזל אתרוג ובא להחזירו אחר
(עירובין ט"ז) כשנראה לנו שהפרוץ כעומד ,משום דאימר עומד מרובה, סוכות האם יכול לומר לו הש''ל ,והביא אחרונים דס''ל שאין יכול לומר כן דכה''ג
י"ז .איתא בברייתא שרחל בת עז ועז בת רחל ,ר"מ מחייב ואת"ל שהם שוים רחמנא אמר לא תשייר רובא ,וכן י"ל ההוא דמחצה על הוי היזק ניכר דומיא דמטבע שנפסל ,אלא שהפת''ש תמה מדוע החליטו כן הא
תליא בפלוגתת מחבר ורמ''א במטבע שנפסל אי חשיב היזק ניכר.
מחצה כרוב לגבי שחיטה (חולין שם) ,והשתא ניחא טפי ההיא דספק
וחכמים פוטרים .רבא אומר שאין לבאר דאיירי ברחל אכן נידון זה שייך גבי גזלן אולם עד כמה שבאמת ראובן קנה לחלוטין וחיובו
דבריהם להקל ,כיון דא"א למדוד .והתוס' מקשים על דבריו (שבעגלה
ערופה זה ספק דאורייתא ,וא"כ אף שזה חשש רחוק יביאו ב' עגלות .ועוד אי שילדה מין עז ואביו תיש ,ונחלקו לענין אותו ואת בנו להחזיר אותו עצמו הוא רק מפני התחייבותו לכך ,הוי כאפותיקי מפורש דאין
חוששים לזרע האב או לא ,דא"כ ליפלגו בעלמא .אלא איירי דמאן דאסר פרוץ כעומד לא אסר אלא מטעם דא"ל רחמנא למשה גדור שייך בזה טענות היזק (כמבו' בחו''מ קיז א ,אא''כ הזיקו בידיים דהוי מזיק
ברחל בת רחל בת עז ,ונחלקו לענין בכורה אי אזלינן בתר רובא שחוט רובא ואיכא למיתלי טפי לאיסור מלהיתר ,אבל אם היה שעבודו של חבירו) ,א''כ הכ''נ הכא לא יחוייב ראובן מעבר לד' מינים עצמם.
לתלות להיתר יותר מלאיסור היה מותר ,וא"כ בלחי היה מותר אפילו ברם אעיקרא דדינא צריך תלמוד האם אכן נחשב בעלים בגוונא דא ,שמקבל
האם ואין לו דין נדמה ,או דאזלינן בתר אם האם ויש לו דין
בספיקא דאורייתא). חפץ באופן שמחוייב להשיב את אותו החפץ עצמו .דאמנם ראובן פירש
נדמה( ,ומ"מ לענין שעיר ראש חודש ורגלים לכו"ע בעינן שהאתרוג שלו וחיובו להחזיר הוא מכח התחייבותו ,מ''מ בנכסי צאן ברזל (ב''מ
חוט של סיקרא שבמזבח היה באמצע המזבח כדי להבדיל שאמו ואם אמו יהיו שעירה ,דכתיב "אחד" -המיוחד ובא ע ):מצינו שלא נחשבים שייכים למקבל אלא בגוונא שמקבל עליו אחריות
בין דמים העליונים לדמים התחתונים .הגמ' אומרת שאם ממשפחת עיזים מששת ימי בראשית ,ונדמה בדור הראשון גמורה ,ולא שמענו שיועיל לפרש שהוא שלו גם כאשר האחריות על הנותן ,כך
גם בידי אדם א"א לצמצם ,א"כ לפעמים נותן דמים גם יש לדון בכאן אולי עצם זה שמחוייב להחזיר את החפץ שקיבל ,אף שמפרש
פסול גם לקרבן נדבה ,דכתיב ("שור או כשב" פרט לכלאים) דהוי שלו חשיב של הנותן.
העליונים למטה דשמא לא צמצמו יפה ועשו את החוט הרבה למטה "או עז" פרט לנדמה) .עוד י"ל דאיירי ברחל בת עז בת רחל, והנה החוו''ד ריש סי' קסא נקט [בביאור תוס' כתובות מו .וגם מהר''ם שם ושבט הלוי ג
מהאמצע ,וכשנותנים דמים העליונים מעט למעלה מן החוט י"ל שזה
וחדא קתני רחל בת עז ואותה עז היתה בת רחל ,ונחלקו אי אמרינן קח שלא הסכימו עמו בביאור התוס' אין הכרח שיחלקו לדינא] שאם המקבל מקבל ע''ע
מתחת אמצע המזבח ,או תחתונים למעלה דשמא נתנו את החוט גם זולא מלבד שאר אונסין ,נחשב שלו הגם שמחוייב להחזירו .והויא הלוואה
דחזרה שיות למקומה או לא .עוד י"ל דאיירי שיש בו מקצת
למעלה מהאמצע .וצ"ל שעשו חוט רחב מעט באופן שודאי דאורייתא .ומלתא דמסתברא היא דכיון שבהוזל מפסיד המקבל ש''מ דידיה הוזל.
מתחתיו זה החצי התחתון של המזבח ומעליו זה החצי העליון.
סימנים של אמו ,ונחלקו אי בעינן שיהיה ראשו ורובו דומה
נמצא יוצא מפורש מתוך דברי החו''ד דדוקא בדמקבל עליה אונסא וזולא ,אבל קיבל
לאמו (כדעת ר"ש) או לא. עליו אונסא ולא זולא לא חשיב שלו .מעתה האתרוג לא ייחשב של ראובן אא''כ
ומה שמצינו שהקב"ה ציווה על מידות הכלים והמזבח אין
ולענין שעטנז לכו"ע אין לוקין על צמר שה שאינו מיוחד מחוייב גם בזולא ,ורק כה''ג -שאם הוזל הוזל לו -אמרינן דדידיה הוא .ומשכך ,על
ראיה שאפשר לצמצם בידי אדם ,די"ל שהציווי הוא לעשות כרחך בהכרזתו שזוכה באתרוג כלולה קבלת אחריות גם על זולא ,דודאי כוונתו באופן
לדורותיו ,וכן אינו כשר לתכלת של ציצית ,וכן אין צמרו
מה שאפשר. המועיל ,א''כ צודק שמעון בטענתו לקבל תשלום כפי ערך האתרוג בחג.
מטמא בנגעים ,דבכל אלו הוקש צמר לפשתים ,מה פשתן
ומה שמצינו שתנור שחילקוהו לשני חלקים שווים, ברם מאידך מבואר בדברי החוו''ד דהויא הלוואה גמורה ,וכיון שאתרוג לוה ומצד
לא נשתנה אף צמר לא נשתנה. עצם ההלוואה לא אמור להיות מחוייב אלא את עצם האתרוג ועתה משלם יותר
שניהם טמאים מפני שא"א לצמצם ובכל חלק י"ל שהוא הרוב, א''כ הוי ריבית ,ויתכן קצוצה ,דאמנם מבואר בראשונים (ע :תוד''ה אין) דבספק
הדלה את הגפן ע"ג תאנה יינו פסול לנסכים ,דכתיב "זבח
והרוב נשאר בטומאתו ,אין ראיה שא"א לצמצם ,דשאני כלי אם תהיה ריבית לא הוי דאורייתא ,מ''מ בריטב''א מבואר דדוקא כשהריבית היא
ונסכים" מה זבח שלא נשתנה שהרי נדמה פסול לקרבן ,אף מיניה וביה [היינו צירוף סברת הרמב''ן ע .עם סברת ספק ,דכה''ג חשיב פקדון ,ודו''ק],
חרס שא"א לצמצם מפני שכששוברים אותו יש בו גומות -
נסכים שלא נשתנו .רבינא שואל שא"כ אף המדלה פשתן ולפי''ז כאן דלא הוי מיניה וביה שהרי אין הריבית תלויה ברווחים שייצאו מן
בליטות ,וא"א לשער את אותם בליטות.
ע"ג היגא הוי שינוי ,וא"כ למה אמרנו שפשתן אין בו שינוי. האתרוג הוי ר'''ק.
י"ח .רחל שלא ביכרה וילדה ב' זכרים ויצאו ב' ראשיהם וענה רב אשי דשאני התם שלא נשתנה ריחו. אכן בשאר הראשונים לא מפורש דטעמא דספק ריבית הוי דרבנן משום מיניה
וביה ,מאידך בלא מיניה וביה מחודש מאוד לומר שעצם הספק אם תהא ריבית
כבשים שצמרם קשה כגון עז בת רחל ,דצמר עיזים הוא קשה ,כאחד- מהווה סיבה שיהיה רק דרבנן [אמנם מצינו כן גבי משכנתא (רש''י סב :ורמב''ם) ,אבל
פטורים מראשית הגז ,דכתיב "ומגז כבשי יתחמם" – רק דבר לרבי יוסי הגלילי נותן שניהם לכהן דכתיב "הזכרים לד' ". תתכן שם סברא מקומית ,ואכמ''ל].
ולחכמים א"א לצמצם ,ויתן רק אחד לכהן. המחמם נקרא גז. סוף דבר -אין הכי נמי ,צודק שמעון בטענתו שראובן חייב לו את ההפרש ,אבל
לא יוכל שמעון לגבותו משום איסור ריבית .ושמא עבר על לא תשימון עליו
רבי טרפון סבר בתחילה שהכהן יקח לעצמו את היפה ,מפני נשך ,וצ''ע.
שהבריא יוצא ראשון ,וחזר בו ר"ט והוא סובר שלשניהם יש חלק אם אפשר לצמצם
בשניהם .ולר"ע משמנים ביניהם ,והיינו שהכהן נוטל את קדושת בכורה חלה על הולד שיצא ראשון (פטר רחם) ,ואם נולדו
הכחושה והשומן מוטל ביניהם ואומרים הבעלים לכהן תאומים ,אם יצאו שניהם ממש ביחד ,שניהם חייבים בבכורה ,אלא
שהדבר תלוי אם 'אפשר לצמצם' שיצאו שניהם ממש יחד ,שלרבי
שיביא ראיה שזהו הבכור ויטול. יוסי הגלילי אף בידי שמים אפשר לצמצם ,ולרבנן אי אפשר
והשני שנשאר לישראל ירעה עד שיסתאב ואח"כ יאכל ,דספק בכור לצמצם ,וכדלהלן.
אינו נשחט תמים( ,ובאותו של כהן לא איצטריך למימר ,דודאי אינו נשחט
עד שיהא בו מום ונאכל במומו ,דבזמן הזה מיירי .א"נ מיירי בזמן הבית, י"ז :רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשיהם
ושל כהן אינו ראוי להקרבה מפני שהוא ספק חולין בעזרה ,ולהכי יאכל יחד ,לרבי יוסי הגלילי שניהם לכהן ,ולחכמים אחד לו ואחד
במומו) ,וכשישחטנו חייב במתנות זרוע ולחיים ,דהמתנות הם של ילדו ב' נקבות וזכר ,או ב' נקבות וב' זכרים ,או שרחל מבכרת רבים להטות" ,ומזה לומדים דין תשע חנויות .תוד"ה ברובא) ,כדמצינו
שלר"מ קטן וקטנה לא מייבמים ,קטן שמא ימצא סריס (ולא הכהן ממה נפשך (ואין הטעם משום שלא תשתכח תורת ורחל שאינה מבכרת ילדו זכר ונקיבה ,אין הכהן מקבל כלום.
בודקים בסימן של סריס ששייך בקטן ,דגם בלא סימני סריס אם לא הביא מתנות) .ורבי יוסי פוטר ,דס"ל שעשו חכמים את הכהן
שתי שערות עד רוב שנותיו הוי סריס .תוד"ה קטן) ,וקטנה שמא כזוכה וכאילו באו ליד כהן ומכרו לישראל במומו ולקח במקומו י"ט .יוצא דופן שנולד ולד אחריו שהראשון הוא בכור לולדות
והשני בכור לרחמים ,לרבי טרפון שניהם ירעו עד שיסתאבו תמצא איילונית ,ונמצאו פוגעים בערוה ,דכיון שאינה ראויה את השני ,ובכור שמכרו כהן לישראל פטור ממתנות.
ואם מת אחד מהם ,לר"ט (אחרי שחזר בו ממה שאמר ויאכלו במומם לבעלים ,דמספקא ליה אם בכור לדבר אחד להוליד לא קרינן בהו "והיה הבכור אשר תלד" ,ופקעה מהן תורת ייבום,
שהכהן מקבל את השמן והוא סובר שלשניהם יש חלק בשניהם) לרחם ולא ללידה או הפוך הוי בכור .ולרבי עקיבא בכור לדבר וקיימו באיסור אשת אח( ,ואין חולצים משום ד"איש" כתיב
אחד לא הוי בכור ,וממילא הראשון אינו בכור מפני שאינו בפרשה ומקישים אשה לאיש .וכתבו התוס' (ד"ה איש) שקטנה
יחלוקו ,כיון שאין יודעים מי יצא ראשון ,ולר"ע המוציא
אינה חולצת רק מדרבנן ,גזירה אטו קטן ,וההיקש הוא אסמכתא בעלמא), מחבירו עליו הראיה( .מתני' י"ז .):הגמ' (י"ח ):אומרת פטר רחם ,והשני אינו בכור מפני שקדמו אחר ,וכדלהלן.
אבל לרבנן הולכים אחר הרוב( ,ומטעם סמוך מיעוטא שאין
מתעברות לחזקה שלא ילדה ואיתרע ליה רובא ,אין להחשיבו ודאי בכור, שלכו"ע שניים שהפקידו ב' בהמות אצל רועה ואחת מתה ואין איזה ולד קדוש בבכורה -כתיב "קדש לי כל בכור" ,יכול
ידוע של מי ,והכא כשנמסר ספק בכור החי לרועה ,שבעה"ב והכהן באים
אפילו נקיבה ,תלמוד לומר "אשר יולד בבקרך ובצאנך הזכר" וזהו דאינו אלא פלגא ופלגא .ומה שמטהרים בספק טומאה כהאי גוונא ,היינו
לקחת את הבכור מהרועה ,הרועה מניח ביניהם לחלקה ומסתלק,
'כלל ופרט' שהפרט ממעט את הכלל ממשמעותו ואין בכלל אלא מה משום דילפינן מסוטה .תוד"ה מחוורתא) ,ורוב קטנים אינם סריסים
דהכא ליכא למימר המוציא מחבירו עליו הראיה( ,וכתבו התוס' (ד"ה שבפרט.
ורוב קטנות אינן איילוניות ,ומבואר שהולכים אחר הרוב לא שמניח) שאם 'מניח ביניהם ומסתלק' הכונה שיחלוקו ,זה ממש כמו כאן,
ואם הכונה לכל דאלים גבר ,הכונה שכמו ששם לא אומרים המוציא לאביי בכור לדבר אחד אינו בכור ,ומדכתיב "פטר רחם" רק ברובא דאיתיה קמן ,כגון בתשע חנויות שמוכרות בשר
מחבירו עליו הראיה ,כאן ראוי לתקן שיחלוקו .ואין הכונה כאן 'מסתלק' ממעטים יוצא דופן (וזהו כלל הצריך לפרט ,ואינו כלל ופרט ,שחוטה ,ואחת מוכרת בשר נבילה ,ונמצאה בקרקע חתיכת בשר ,דכל
כמו לגבי גזל אחד מחמשה ,דשם הכונה שמניח בידו או ביד בי"ד ,דספק דהתם הפרט ממעט מהכלל ,וכאן הפרט מפרש את הכלל ,שלא ידענו דפריש מרובא פריש ,וזה רובא דאיתיה קמן שהרי החנויות לפנינו,
הינוח לכתחילה לא יטול ואם נטל לא יחזיר ,אבל כאן הפקידו שלא פירושו של כלל ללא הפרט דבכור דקרא לכל מילי משתמע( ,ואף שאביי ובסנהדרין כגון י"ב מזכים וי"א מחייבים זכאי ,אלא גם ברובא
סובר שבכור לדבר אחד לא הוי בכור ,אי לאו פרט הו"א שיוצא דופן שהוא
מדעתו ולא מוטל עליו לשמור) ,ומאידך אחד שהפקיד אצל בכור לולדות נחשב בכור אע"פ שאינו בכור לרחמים .תוד"ה כיצד) ,וכן דליתיה קמן כמו ביבום וכנ"ל וכן במתני' שרוב הבהמות שבכל
בעה"ב והניחה בעדרו ומתה בהמה מעדרו ,המוציא מחבירו עליו מצינו בכסוי הדם דכתיב "וכסהו בעפר" ,והפרט מפרש שכסוי היינו בדבר העולם מתעברות ויולדות בתוך שנתם ,הולכים אחר הרוב.
הראיה ,והמחלוקת היא כשנולדו בחצר בעה"ב ,והרועה כהן ,המתפזר כמו עפר ולא בכלי ,ואין זה כלל ופרט שנמעט מזה גם שחיקת
אבנים וגיר וזרניך) ,ומדכתיב "בכור" דמשמע שיהיה בכור לכל דבריו ורבינא (כ ).אומר שגם רבנן מודים שברוב שתלוי במעשה
דר"ט ס"ל שבעה"ב מקנה לרועה זכות בחצרו כדי לזכות
בבכורות( ,וקונה אפילו בלא קנין ,דגמר ומשעבד נפשיה ,אי נמי קנה ממעטים ולד שיצא דרך רחם אחרי יוצא דופן (וזהו פרט כגון עיבור הבהמה שהוא תלוי בהרבעה וי"ל שלא עלה עליה זכר ,אין
הרועה ע"י שפותח ונועל .תוד"ה אקנויי) ,דניחא ליה דליתעביד הצריך לכלל ,ד"זכר" ו"פטר רחם" שזה פרט ,צריכים את הכלל של הולכים אחרי הרוב .ותשמיש דאדם אינו נחשב רוב התלוי במעשה
"בכור" ,ורוב הפרטות שבתורה (כגון "מן הבקר" ו"מן הבהמה") אינם (כמבואר ביבמות קי"ט ,).דבבהמה לפעמים צריך להרביעה בידים .תוד"ה
מצוה בממוניה -שיגדלו בכורותיו של כהן בחצירו ,והוי כחצר של
רבינא.
שניהם ,וממילא זה כמו שנים שהפקידו אצל רועה ולכן חולקים צריכים את הכלל ,ושם הכלל בא להוסיף על הפרט) ,וכן שיצאה
כיון שהוא נמצא ברשות שניהם ,ור"ע ס"ל שאין בעה"ב מקנה נקיבה לפניו דרך רחם ,שי"ל ש"בכור זכר" היינו בכור מהזכרים ,שלא שיטת רבי עקיבא שכיון שהבהמה נפטרת מבכורה אף
לרועה זכות בחצירו כיון שיש לו בזה פסידא כשיש ספק ,קדמו זכר אחר ,אע"פ שאינו בכור ללידה ולרחמים ,דבכור לדבר אחד בטינוף בבהמה דקה ,או בשליא בגסה( ,ובאשה בשפיר (-
עור שיש בו צורת הולד) ושליא) ,ממילא כל מקום שאין ידוע וממילא זה כמו שנים שהפקידו אצל בעל הבית ,שהמוציא לא הוי בכור.
שלא ביכרה הרי זה ספק והולד יאכל במומו לבעלים( ,טינוף כתבו התוס' (שם) שר"י מפרש שלאביי בכור ופטר רחם שניהם כלל ושניהם מחבירו עליו הראיה.
היינו מתי שאומרים רועי צלתא שנעצר רחמה ונימוק העובר, פרט ,ושניהם צריכים זה את זה ,ושניהם כלל הצריך לפרט ופרט הצריך
לכלל ,שכל אחד סותם דבר אחד ומפרש דבר אחד ,דבכור משמע אפילו ואם ילדה זכר ונקיבה ,אין הכהן מקבל כלום ,דשמא הנקיבה
ולשמואל זה דומה לבועות פולטת אבעבועות של דם ,וצריך יוצא דופן ופטר רחם ממעטו ,ופטר רחם משמע אפילו יצא אחר יוצא דופן, יצאה תחילה ,והמוציא מחבירו עליו הראיה ,ואפילו לרבי טרפון לא
להראות דבר זה לרועה חכם .כ"א.): ובכור ממעטו .ולר"ת בין כאן בין לענין כסוי הדם זה כלל ופרט גמור ,דהכלל אומרים יחלוקו ,דהתם אחד ודאי של הכהן הלכך יפה כוחו לחלוק בשוה,
משמע בין כך ובין כך והפרט ממעטו( ,וכלל הצריך לפרט בכסוי הדם היינו משא"כ הכא ,וירעה עד שיסתאב ואח"כ יאכלנו ,דספק הוא .וכתבו התוס'
כ .רבי יהושע (בברייתא) אומר שקיבל מרבותיו שגם הא דדריש התם מב' ד"בעפר" שצריך שיתן עפר מלמטה ועפר מלמעלה, (ד"ה זכר ונקיבה) שדין זה הוא גם לרבי יוסי הגלילי דס"ל אפשר לצמצם,
טינוף פוטר מבכורה ,אולם הוא עצמו סובר שעז שטינפה דמ"וכסהו" לא שמעינן למטה אלא למעלה) ,וכאן הפרט הצריך לכלל היינו משום שהנקיבה חוצצת ,משא"כ בזכר שאפילו אם כל הרחם מקדש מין
יצא אחרי יוצא דופן שהוא פטר רחם ואינו בכור. במינו אינו חוצץ .ולא דמי לכרכתו אחותו והוציאתו (חולין ע ,).דהתם
בת ששה יולדת בתוך שנתה ,ורחל שטינפה בת שנתה
ולרבינא בכור לדבר אחד הוי בכור וממעטים מ"פטר רחם" יולדת בתוך שתים.
שהוא יצא דרך ראשו והיא דרך מרגלותיה ,דהיא לא פטרה את הרחם.
זכר שיצאה נקיבה לפניו דרך רחם ,וא"א למעטו מ"בכור" חיוב מתנות כשיש ספק-
משום שבכור לדבר אחד הוי בכור( .ומ"מ רבי טרפון שמסתפק הגמ' מבארת שרבי ישמעאל מודה לרבי יהושע שאם ראינו
אם בכור לדבר אחד הוי בכור או לא ,לא מחייב ביצאה נקיבה לפניו ,דזה שטינפה הטינוף פוטר ,אלא שלרבי ישמעאל אין חוששים במקרה הנ"ל שנולדו שניים יחד ויש ספק מי הבכור ,לת"ק
ודאי מתמעט מ"פטר רחם" .תוד"ה רישא) .והגמ' (י"ט ):שואלת על לטינוף ,ולרבי יהושע חוששים לטינוף( .הקשו התוס' (ד"ה ורבי) חייב במתנות ,ולרבי יוסי פטור מהטעם הנ"ל ,אבל ספק
רבינא א"כ למה אם יצאה נקיבה דרך דופן ואח"כ זכר דרך שמבואר להלן שרבי יהושע לא חייש למיעוטא ,ועוד דהיכא דאיכא רובא בכור שאין החליפין שלו ביד כהן כגון דקתני מתני' זכר ונקבה אין
רחם אינו קדוש ,והרי הוא בכור לרחם ובכור לזכרים ,אלא וחזקה אפילו ר"מ לא חייש למיעוטא ,דהוי מיעוטא דמיעוטא ,והכא יש כאן לכהן כלום והזכר ספק בכור שמא יצא נקבה תחלה חייב במתנות
חזקה שלא ילדה .ותירצו דמ"מ לא הוי ודאי בכור לתתו לכהן ,דאיכא
חזקה דממונא והמוציא מחבירו עליו הראיה ,ואפילו לרב דס"ל שהולכים
מחוורתא כדאביי. גם לרבי יוסי( ,וקמ"ל שאין טעמו של רבי יוסי שאם נחייבו
בממון אחר הרוב ,היינו כשאומרים קים לי שאני מן הרוב .א"נ שאני הכא במתנות יבוא לידי גיזה ועבודה וממילא גם כשאין חליפיו
שזה ממון שאין לו תובעים .אך קצת תימה שלענין ללקות בגיזה ועבודה ביד כהן היה פטור ממתנות).
ולענין ליקרב למזבח חשיב ודאי בכור דאזלינן בתר רובא וחזקה ,ולענין
י"ח :ספק מעשר פטור במתנות אף לר"מ שמחייב לעיל
נתינתו לכהן הוי ספק .ולכן ביארו התוס' שחוששים למיעוט המטנפות
משום דרוב בהמות מתעברות כשמגיעות לזמן שראויות להתעבר בו).
הלוקח בהמה בספק בכור ,דשם חייב ממה נפשך ,משא"כ הכא( ,וקמ"ל
ואף לרבא שרבי ישמעאל חייש למיעוטא כר"מ ,לקולא אין שאין טעמו של ר"מ כדי שלא תשתכח תורת מתנות
חוששים למיעוט ואפילו לכהן ינתן כיון דקרב למזבח ,ובחמורה אף ספק בכור בלוקח בהמה מעכו"ם וממילא גם ספק מעשר היה חייב במתנות).
שזה ממון (ואפילו רב מודה כאן שאין הולכים אחר הרוב וכנ"ל) ,מ"מ גזר הסוגיא דלהלן (י"ט - :כ"א ):עוסקת בדיני בהמה שילדה ויש ספק
חמורה אטו בהמה טהורה .תוד"ה לקולא. אם הולד הוא בכור ,כיון שקנאה מנכרי ואין לנו ידיעה ברורה אם חיוב בכורה בשתי רחלים שילדו
וללישנא בתרא רבי ישמעאל חושש למיעוט גם לקולא, כבר ילדה אצלו ולד אחר( .וכתבו התוס' (כ"א :ד"ה אשתבוחי)
לעיל נתבאר מה הדין בנולדו שנים יחד ויש ספק מי הבכור ,ולהלן
שהנכרי אינו נאמן לומר שכבר ביכרה ,ואפילו במסיח לפי תומו,
אלא דס"ל שמטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה ,ולרבי די"ל שבא להשביח מקחו ,כיון שהבהמה מסתכנת בלידה
יבואר מה הדין באופנים נוספים של ספק בכור.
יהושע מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנתה .וכתבו התוס' (ד"ה הראשונה) .ודין זה תלוי אם חוששים למיעוט או לא ,והאם רק שתי רחלים שלא ביכרו וילדו ב' זכרים ,שניהם לכהן .וקמ"ל
ואיבעית) שאין להוכיח מכאן שר"מ חושש למיעוטא מדאורייתא ,ממה כשראינו ולד ממש זה פוטר מבכורה ,או גם טינוף שפיר ושליא ,וכן שאין חוששים שאחת מהם טינפה והשניה ילדה שני זכרים ונעמיד הממון
שבגלל מיעוט מטנפות לא נותנים את הולד לכהן ,דשאני הכא שאין כשראינו שיש לה חלב ,וכדלהלן. בחזקתו .א"נ נקט אגב שהזכיר דין זה בפטר חמור (ט ).ששם יש חידוש
הולכים בממון אחר הרוב ,ועוד דשאני הכא שהרוב מתעברות כשמגיע
י"ט :הלוקח בהמה מעכו"ם ואינו יודע אם ביכרה ,שיטת שאין פודה וחוזר ופודה .א"נ נקט כל האופנים אע"ג דלא צריכי .תוס' ט.
זמנם ,אמנם היכא שיש חזקה המסייעת למיעוט חושש ר"מ למיעוטא ד"ה שתי.
מדאורייתא. רבי ישמעאל שבעז בת שנתה -שילדה בתוך שנתה ,או ברחל
בת שתיים ,או בפרה וחמור בנות שלש (דפחותה מבת שלש אינה ילדו זכר ונקיבה ,הזכר לכהן.
הגמ' מבארת שמחלוקת רבי יהושע עם מה שקיבל
ילדו ב' זכרים ונקיבה (או היכא שרחל שאינה מבכרת ורחל יולדת ,ואין הכונה כמו בגדייה ששם הכונה שגדייה קטנה אינה חוזרת
מרבותיו הוא כשטינפה בסוף ששה -שראינו שהתחילה לטנף ויולדת באותה שנה ,אף שגדולה חוזרת ויולדת באותה שנה .תוד"ה פרה),
מבכרת ילדו ב' זכרים) ,אחד לו ואחד לכהן שהרי היתה נקיבה
בתחילת חודש שביעי ,שרבותיו סוברים כזעירי שאמר שאין הולד ודאי לכהן דקודם לכן לא ילדה ,מכאן ואילך הוי ספק בכור
עמו ואולי יצאה תחילה ,לרבי טרפון הכהן בורר לו את היפה וחזר
טינוף פחות מל' יום שאין הבהמה מקבלת זכר עד ל' יום ,וא"כ אם וירעה ויאכל במומו לבעלים ,ובספק פטר חמור מפריש טלה והוא לעצמו,
ולרבי יוסי ברבי יהודה בחמורה השיעור הוא ד' שנים .מתני' .ילדה בתוך שנתה בהכרח שזה לא היה טינוף גמור ,דטינוף הוי במשך ואין בו ר"ט ,ולרבי עקיבא משמנים ביניהם והכהן נוטל כחוש,
חודש כזעירי ,וה' חודשים הם ימי העיבור ,וא"כ לא תלד עד היום הראשון אומרים שזו שילדה ולד אחד ,או שזו שכבר ילדה לפני כן,
ילדה את המשובח .והשני ירעה עד שיסתאב ,לת"ק הוא הגמ' שואלת למה אחרי זמנים אלו לא אומרים שכיון שרוב של השנה השניה ,ורבי יהושע עצמו לית ליה דזעירי .או שגם
חייב במתנות ,ורבי יוסי פוטר ,דס"ל שכל שחליפיו ביד כהן הבהמות מתעברות ויולדות בתוך שנתם ,א"כ הולד ודאי רבי יהושע סובר כזעירי ,אלא דס"ל שבהמה יולדת
למקוטעין -ביום האחרון של החודש החמישי ,וא"כ היא יכולה ללדת (-שנטל הכהן אחת מהספיקות) פטור מן המתנות דעשו את שאינו אינו בכור.
זוכה כזוכה .ואם מת אחד מהם ,לרבי טרפון יחלוקו ,ולרבי רבא מבאר שרבי ישמעאל סובר כר"מ דחייש למיעוטא בתוך שנתה ,ולרבותיו אינה יולדת למקוטעין .או שגם לרבי
(ברובא דליתיה קמן ,אבל ברובא דאיתיה קמן מודה ר"מ ,דכתיב "אחרי יהושע אינה יולדת למקוטעין ,אלא ס"ל שאומרים שמקצת עקיבא המוציא מחבירו עליו הראיה.
ביטול בטומאה ,מתי אומרים בטומאה ראשון ראשון בטל ,ומתי התוס' (ד"ה תנא קמא) שכיון שבשנה של מעשר בהמה חלק מהחודשים היום שנגמר בו החודש החמישי ,או של הטינוף ,ככולו ,ולרבותיו לא
אומרים חוזר וניעור .ה' טומאה באפר פרה אדומה שנתערב בסתם חסרים ,א"א לומר שחודשי העיבור כולם מלאים ,אלא הם כפי חודשי אומרים שמקצת היום ככולו.
אפר. הלבנה( ,וכדמצינו בירושלמי שחמורה יולדת לפעמים לפי חודשי החמה
גודל ראש העובר שמטמא בפתיחת הרחם -אשה שמת
ולפעמים לפי חודשי הלבנה) ,ועל זה אומרת הגמ' שלת"ק לא אומרים כ :המחלוקת בין רבי עקיבא לרבי יהושע היא כשראינו
שמקצת היום ככולו ,וכשנולדה באחד באלול לא קיבלה זכר עד מלאת
שלושים יום ,וכזעירי שאין טינוף פחות מל' יום וכ"ש בלידה ,ואותם ימים עוברה במעיה וישבה על המשבר ונפתח קבר הרחם בבית זה ולפני שיצא שיש לה חלב בתוך שנתה (וכן בנולדה בבית ישראל ולא ראינו שילדה עד
מסתיימים בב' תשרי ,דאלול הוא חסר ,ובו ביום יכולה להתעבר ,ויולדת הולד הוציאוה לבית אחר אין הנפל מטמא את הבית הראשון לאחר שנה אבל ראינו שהיה לה חלב) ,שלר"ע חלב פוטר כיון שרוב
בב' אדר ,ובנותיה אינם מקבלות זכר עד שיעברו ל' יום מעת לעת שזה ג' בפתיחת הקבר אא"כ ראשו גדול כפקעת של צמר -לר"מ בהמות אינם חולבות אא"כ יולדות ,ולרבי ישמעאל טינוף
ניסן ,וא"כ הן ילדו רק בג' אלול ,אבל לר"ש אומרים מקצת היום ככולו ,כפקעת של שתי ,ולרבי יהודה כפקעת של ערב שהיא גדולה פוטר ,אבל חלב אינו פוטר מפני שחוששים למיעוטא
וא"כ כבר בא' תשרי היא יכולה להתעבר ,וללדת היא יכולה כבר בסוף שחולבות בלי לידה( .ופסק ר"ת שחלב אינו פוטר .תוד"ה חלב).
יותר מפקעת של שתי .ולר"א ברבי צדוק אע"פ שאין ראשו גדול
שבט דמקצת היום ככולו ,ובנותיה יכולות להתעבר בכ"ט אדר וללדת
כפקעת מטמא משיפתח רחמה עד שיראו בתוך רחמה טפיפיות, בכ"ט אב. ולפי זה צריך להפוך את השיטות ,שלרבי יהושע טינוף וחלב
והיינו כפרידה שכורעת יותר מבהמה וחיה להטיל מימיה ומתוך פוטרים ,ולר"ע אפילו בטינפה והיה לה חלב זה ספק בכור ,שהרי רבי
כ"א :ובאמת בברייתא אחרת מבואר שר"ש סובר שמחוסר
כריעתה רחמה נפתח הרבה ונראים קמטים ברחם ונראית פיקה בתוך יהושע לא חושש למיעוטא ,כדמצינו שמי שהלך עם אשתו
זמן נכנס לדיר להתעשר ,כבכור שקדוש לפני זמנו שהרי
פיקה .ורבי יוחנן אמר שבאשה מטמא כפיקה של שתי, למדינת הים ומת בלא בנים ולא היה לו אח ,פטור מיבום ,ולא
קדושתו מרחם וקרב לאחר זמנו ,וילפינן מבכור בגזירה שוה חוששים שחמותו שנמצאת במקום ממנו יצא ילדה אח והיא
ובבהמה לענין שאין זה טומאה בלועה אלא אם הושיט הרועה ידו ונגע
העברה העברה "כל אשר יעבור תחת השבט" מ"והעברת כל פטר רחם
בו להוציאו מן הרחם הנפל מטמא במגע כפיקה של ערב. זקוקה ליבום ,אא"כ חמותו היתה מעוברת ,ולרבי יהושע אף
הזכרים"( .ובשאר קדשים מודה ר"ש שהקדושה לא חלה במחוסר זמן.
וכתבו התוס' (ד"ה עד) דהא דקתני שאשה שמת ולדה במעיה ופשטה בהיתה חמותו מעוברת כיון שאומרים סמוך מחצה נקיבות
החיה כו' האשה טהורה (משום דהוי טומאה בלועה) עד שיצא הולד,
תוד"ה אף) .אבל אי לאו גזירה שוה לא ילפינן מעשר מבכור שאינן זוקקות ליבום למיעוט מפילות ,והוו זכרים מיעוטא
מבנין אב ,אף שמעשר דומה לבכור במה שאין להם פדיון והחיה טמאה שמא יוציא ולד ראשו חוץ לפרוזדור ולאו אדעתה ,מיירי ולמיעוטא לא חיישינן .וכן מבואר בברייתא שזו מחלוקתם.
בבכור נאמר "לא תפדה" ובמעשר "לא יגאל" ,והם קדושים במומם כשלא העגיל ראשו כפקעת ,ולכן אע"פ שנפתח הקבר אינו מטמא אלא
קדושה גמורה ,ואין תמורתם קריבה ,ולענין אכילה שנאכלים גזירה שמא יוציא ראשו ,דבהוציא ראשו הוי כילוד לגמרי. וכתבו התוס' (שם) בשם ר"ת שלהלכה חוששים למיעוטא להחמיר,
כשיש חזקה המסייעת למיעוט ,כמו כאן שהיא בחזקת שלא ילדה ,אמנם
במומם בלי פדיון ,זכור לכהן ומעשר לישראל( ,ולתוס' (ד"ה אכילה) הכונה גוש הבא מבית הפרס או מארץ העמים ,שיעורו לטמא היכא שהרוב מצוי ושכיח טובא (רוב מצויים אצל שחיטה מומחים הם
שכל הקדשים נמכרים באיטליז ונשחטים באיטליז ונשקלים בליטרא חוץ
מבכור ומעשר .עוד כתבו התוס' (ד"ה אף) דלא נקט שאין באים מחו"ל באהל ולשרוף עליו תרומה וקדשים כפיקה גדולה של סקאין שזה (חולין ג ):ועוד) ,מודה ר"מ דלא חיישינן למיעוטא ,כמבואר (גיטין ב):
משא"כ קדשים ,מפני שיש בזה מחלוקת) ,אבל קדשים נפדים במומם ,בגודל חותם המרצופין (-שקים גדולים של גמי שכשנועלים אותם דאפילו לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי .וכתבו
ואינם קדושים במומם קדושה גמורה (כדלעיל י"ד ,):ותמורתם קריבה ,חותמים אותם) ,שזה בגודל חותם המרצופין ,ואותו חותם ישנו התוס' שמן הדין היה לפסוק כרבנן ,ובאמת סומכים על רבנן בשעת
הדחק ,אא"כ יש סיבה מיוחדת מדרבנן להחמיר.
ואם נפל בהם מום אינם נאכלים ללא פדיון ,מ"מ אפשר ללמוד בצד העליון של מגופת חבית הלחמית – חביות של חרס מבית
מעשר מקדשים שא"א להקדיש בהמה לשלמים אלא מהיום השמיני לחם ,שעושים להם כסוי שהוא רחב מלמטה כדי לכסות בו את החבית, האם שייך שעז וילדיה שנולדו בתוך שנה יכנסו לבדם
והלאה ולא רק לא להקריב ,לפי ששניהם נוהגים בפשוט ואף והולך ונעשה צר למעלה כדי שיהיה אפשר לאחוז בו ,ושם מניחים את
בנקיבות וצריכים להקדישם ואינם ממתנות כהונה אלא החותם. לדיר למעשר בהמה-
גדייה שילדה שלש בנות בעיבור אחד( ,נקט גדייה משום שדרכה
נאכלים לבעלים ,אבל בכור אינו נוהג בפשוט או בנקיבה וא"צ להקדישו הקונה ציר מעם הארץ שיש חשש שהוא נטמא ממגע עם הארץ,
ללדת הרבה וולדות בעיבור אחד ,ונקט שילדה בנות משום שבנים הם והוא ממתנות כהונה.
ואותו ציר ודאי מעורבים בו מים ,ריש לקיש אמר שצריך להשיקו בכורים שאינם מצטרפים למעשר) ,וכל אחת מהם הולידה שלשה
בתוך שנה בין ר"ח אלול לר"ח אלול שהוא ראש השנה למעשר בהמה ,הגמרא מסתפקת מהו שיעור יצירת הולד בבהמה שאם במים ,שאף שאוכל ומשקה אין להם טהרה במקוה ,למים מועילה
נכנסים לדיר להתעשר .הגמ' אומרת שבאמת מספיק שהתה משקיבלה זכר עד שטינפה הוי ולד ופוטר מן הבכורה( ,ובאשה השקה (שנותן הכלי במקוה עד שהמים עוברים על פיו ונושקים למים
מצינו שהשיעור הוא ארבעים יום שאם הפילה ביום ארבעים יש שבתוך הכלי) ,דהוי כאילו זרעם וחזר ונטלם ,שהזריעה מטהרת אוכלים
שאחת תלד שלש ושתים ילדו שתים כדי להגיע לעשר,
מטומאתם ,דתנן שתילי תרומה שנטמאו ושתלן טהורין ,וההשקה לה ימי טומאה וימי טוהר ,אבל פחות מכך זה מיא בעלמא). ונקט שלש בכולם כיון שאחת ודאי צריכה ללדת שלש .אך
מועילה אם המים הם הרוב ,ואם הציר הוא הרוב ,הציר אינו
הוי לרב , ביכרה אם יודע ואינו מישראל בהמה הלוקח אין לומר שהאם חזרה וילדה בתוך שנתה ,דאף אם מטנפת
מקבל טומאה מפני שהוא זיעה בעלמא שיוצאת מהדגים כשמולחים
חוזרת ויולדת בתוך שנה לטינופה ,יולדת אינה חוזרת ויולדת
בכור ודאי ,דאם ביכרה היה המוכר משתבח בזה (שא"צ לתת אותם ,ומיעוט המים שהם מקבלים טומאה ולא מועילה להם השקה
כיון שהרוב ציר ולאוכל לא מועילה השקה בטלים ברוב והציר אינו בכך משתבח שהוא כתבו אשתבוחי) (ד"ה והתוס' רש"י. לכהן. הולד את בתוך שנה.
שלא תסתכן עוד בלידה ,ובנכרי אפילו אם אומר שביכרה אין בדבריו
טמא( .וכתבו התוס' (ד"ה בטילי) שאם המים מחצה ,כיון דלא בטלי כ"א .ואיתא בברייתא 'אמר רבי שמעון אני ראיתי
אמת ,ואפילו במסיח לפי תומו אינו נאמן ,דלהשביח מקחו אומר כן).
מועילה להם השקה .עוד כתבו התוס' (ד"ה הנך) שאף ששאר איסורים
שעישרה בתוך שנתה' ,וצ"ב במה נחלקו .הגמ' מבארת
ולשמואל הוי ספק בכור ,דסבר המוכר שקנאה לשחיטה אוסרים בנותן טעם ,לענין טומאה באיסור בטל ברוב ,דטעם כעיקר לא
דמיירי שהבנות טינפו ביום האחרון של החודש השישי ולא בתחילת ולכן לא השתבח בזה .ולרבי יוחנן הוי ודאי חולין (וכן הלכה .תוד"ה נאמר לגבי טומאה ,וכן נבילה בטילה בשחוטה לענין טומאה אפילו אם
חודש שביעי ,ות"ק סובר כזעירי (כ ).שבהמה שטינפה אינה רבי יוחנן) ,דאם לא ביכרה היה המוכר מודיעו כדי להצילו הכל חזר והתבשל יחד.
מקבלת זכר בתוך ל' יום ,ונמצא שילדו ביום האחרון של שנתן והן מאיסור .וממה שלגבי איסור שחיטת אותו ואת בנו סומכים רבי ירמיה אומר שהנ"ל מועיל להטביל בהם פיתו ,אבל אין
נכנסות עם בנותיהן לדיר להתעשר כיון שנולדו באותה שנה ,ור"ש לית בד' פרקים בשנה על מה שהמוכר לא הודיעו שמכר באותו יום גם להכניס ציר כזה לקדירה ,משום שאז המים יצטרפו למים
ליה דזעירי והוא בא לומר שלא התעכבו מלהוליד עד היום האחרון אלא את האם ומותר לו לשחוט באותו יום ,אין קושיא על רב שבקדירה ויתרבו על הציר ומצא מין את מינו וניעור (והציר
ילדו כבר קודם לכן ,אע"פ שטינפו לסוף ששה .או שלכו"ע אינה ושמואל ,דשם מוטל על המוכר להודיע ,וכאן המצוה נטמא .רש"י .וכתבו התוס' (ד"ה וניעור) דלא דק ,דהציר אינו מקבל
טומאה ,והכונה שהמים מתעוררים לכמות שהיו לפני שהתערבו בציר).
מקבלת זכר כזעירי ,ונחלקו אם בהמה יולדת למקוטעין ,או מוטלת על הלוקח דכתיב "בבקרך ובצאנך" שמי שהבהמה שלו עליו
שלכו"ע בהמה אינה יולדת למקוטעין ,ונחלקו אם מקצת להפריש בכורותיו .וכתבו התוס' (ד"ה התם וד"ה הכא) שבאותו ואת בנו כשאמר רב דימי דין זה דר' ירמיה אמר לו אביי שכיון שבטלה
היום ככולו ,או שלכו"ע לא אמרינן מקצת היום ככולו ,המוכר יודע שהלוקח קונה בשביל לשחוט ,ועובר בלפני עור אם אינו הטומאה לא אמרינן חוזר וניעור .וכתבו התוס' (ד"ה אבל) דלא
ונחלקו אם מחוסר זמן (-בהמה בשבעת הימים הראשונים) נכנס מודיעו ,דלוקח לא איבעי ליה לאסוקיה לדעתיה שמכר אמה או בתה ,דמי להא דאמרינן סלק את מינו כמי שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו,
דהתם מינו נשאר בהתירו בכל מקום שהוא ,ואינו אסור אלא בגלל אבל כאן עליו לחקור בבהמתו אם היא חייבת בבכורה.
שמעורב בו איסור וא"א להפרידו ,אבל היכא דמינו עצמו מטמא מחמת
לדיר להתעשר.
ובאופן אחר פירש רש"י שכוונת ר"ש 'אני ראיתי גדייה שעישרה בתוך כ"ב .רבי אליעזר בן יעקב אומר בהמה גסה ששפעה מגע מים הטמאים אין שייך לומר בו סלק .ובתוד"ה יתיב כתבו שמ"ד זה
שנתה' היינו בתוך שנה ללידתה (ולא בתוך שנה לטינופה .וכתבו התוס' חררת דם פטורה מן הבכורה ,מפני שזה ולד מעליא ,אמנם סובר שלא אומרים סלק.
(ד"ה לימא) שאין הכונה ממש לאותה שנה ,דא"כ גם היא תכנס לדיר אין החררת דם מטמאה לא במגע ולא במשא כנבילה ,משום מתי אומרים ראשון ראשון בטל (תוד"ה יתיב) – רב דימי אמר בשם
ריש לקיש שגם בטומאה וטהרה המים הטהורים יכולים לעורר את המים להתעשר עם בנותיה ,ות"ק לא מחשב אותה יחד עם בנותיה ,אלא הכונה
ליום אחרי שנתה) ,והיינו שנתעברה בת חודש ,וילדה ג' בנות לסוף ה' שהבשר בטל ברוב דם וגנונים שיוצאים עמו( ,וכמו שאמר ר"ש
הטמאים ,ולדבריו גם באיסורים האיסור מעורר את האיסור ,וחולק בזה
חודשים ,וחזרו הבנות ונתעברו בסוף חדשן ,וילדו לסוף ה' חודשים ,שזה שאם יש שליא שהפילה האשה בבית ואין ולד ניכר בה הבית על רבי יוחנן שאומר שביין נסך שנפל לבור ראשון ראשון בטל ואינו חוזר
שנה .ועל זה אומרת הגמרא שגם אם מטנפת חוזרת ויולדת בתוך שנה טהור ,מפני שהולד נמוק ובטל ברוב לפני שיצא .ולת"ק וניעור .אמנם התוס' מוכיחים מכמה מקומות שגם רבי יוחנן סובר
ללידתה ,דהלידה של סוף ששה חודשים הוי כטינוף ,יולדת אינה חוזרת הבית טמא ,מפני שאין שליא בלא ולד) ,ומ"מ צריך לקבור שאומרים חוזר וניעור .ור"ת מתרץ שבמקום שהיה הפסק בזמן שהאיסור
ויולדת בתוך שנה ללידתה .והגמרא מבארת מחלוקתם שת"ק סובר את החררת דם ,כדי לפרסם שהאם נפטרה מן הבכורה ולכן היה מיעוט אומרים ראשון ראשון בטל ,אבל במקום שלא היה הפסק
האיסור חוזר וניעור .והתוס' מקשים על דבריו דבסוגיין מיירי שהיה כזעירי שמטנפת אינה מקבלת זכר בתוך ל' יום ,ואין לך טינוף גדול מלידה,
וממילא האם לא יכולה לחזור וללדת שוב בתוך שנה ללידתה אלא רק קברו כיון שמחזיקים אותה לולד .ואיתא להלן (כ"ג ):שהלכה כרבי הפסק ומ"מ אומרים חוזר וניעור ,וכתבו התוס' שמה שבדם תבוסה
אחרי יום או יומיים ,ור"ש לית ליה דזעירי וממילא היא יכולה לחזור וללדת אליעזר בן יעקב ,דמשנתו קב (-לא הוזכר אלא במקומות מועטים) אומרים ראשון ראשון בטל ,היינו משום שדם תבוסה דרבנן ,וביין נסך
מיירי שיש שישים ביין היתר כנגד היין נסך ,וכן הדין בשאר איסורים, בתוך שנה ללידתה .ולשון זה אינו עיקר ,דאם הבנות יכולות לחזור וללדת ונקי -שהלכה כמותו.
אמנם ביין נסך אם הקילוח עבה יותר מקילוח חבית לא בטל אע"ג שיש בתוך שנה ,מדוע האם אינה יכולה .וכתבו התוס' (שם) שרש"י הקשה
שישים ,משא"כ בשאר איסורים ,וכן אם נפל ההיתר לתוך האיסור ,ביין למה לא דיבר ת"ק שהאם נולדה בניסן (ולא דק ,דאינה מתעברת לפני
נסך לעולם אסור ,ובשאר איסורים אם יש שישים כנגד האיסור מותר,
כמה דיני טומאה שעברו ל' יום מלידתה ,וצ"ל באדר) ,ובאלול כבר ילדה ,שאז היא יכולה
ויתכן שזה מותר אפילו כשלא כל ההיתר נפל בבת אחת אלא הוא נפל לעיל נתבארו שלרבי אליעזר בן יעקב אין לחררת דם דיני טומאה, ללדת עם בנותיה קודם אלול הבא.
עם הפסקות ,דההיתר חוזר וניעור ,ואף להסוברים שבכל האיסורים ולגבי שליא יש מחלוקת אם היא מטמאה ,ולהלן יבוארו דינים ובאופן שלישי ביאר רש"י דמיירי שהבנות טינפו בתחילת החודש
אומרים חתיכה עצמה נעשית נבילה ,היינו רק שאף שנתבשלה בשישים נוספים של טומאה :א' שיעור גודל ראש העובר לטמא את האשה השביעי ,ולת"ק דס"ל כזעירי אינן יכול לחזור וללדת באותה שנה ,ורק
כמותה היא נשארת באיסורה ,אבל לגבי לאסור אחרים אין ההיתר אוסר, בטומאת לידה .ב' שיעור גוש עפר המטמא בבא מבית הפרס או בשנה מעוברת יכולות להתעשר יחד ,ולכן ת"ק לא נקט 'בתוך שנתה',
(ומ"מ מותר לטבול במי פירות שנפלו למקוה שהיו בו מ' סאה מכוונות מארץ העמים .ג' איך ניתן לטהר ציר שנקנה מעם הארץ .ד' דיני ולר"ש דלית ליה דזעירי גם כשטינפו יכולות ללדת בתוך שנתה .וכתבו
הוא עקירת דבר מגידולו (או מלאכת גוזז) .ולהלן יבואר מה מותר אף כשהמים שהיו בתחילה חסרו ,דהכי גמירי לה שמי פירות נחשבים דהיכא דלא אתי לכלל מגע אין מטמא במשא ,דהכא בר מגע הוא אלא
לעשות כאשר באים לשחוט בכור או לשחוט בהמה ביום טוב ,אף בזה כמים ממש) .והתוס' דנים לענין טבל שאיסורו במשהו ,האם בנפל שאין ידוע היכן.
שהדבר עלול לגרום לתלישת השיער. טבל לתוך היתר אומרים ראשון ראשון בטל כשיש שישים כמו ביין נסך ,עוד כתבו התוס' (שם) שאף שאיסור בטל ברוב היתר ,הכא לגבי טומאת
או שטבל לעולם אינו בטל במין במינו ואוסר אפילו בנפל איסור לתוך משא אינו בטל מדרבנן ,ושאני אכילה שכל משהו ומשהו כשנכנס בבית
היתר .ולענין הלכה בזמן הזה שאין הנכרים בקיאים בעבודת כוכבים ,אין הבליעה קמא קמא בטל ברוב היתר ,ודמי למגע כשנגע וחזר ונגע דטהור .כ"ד :לרבי יוסי בן המשולם מותר להזיז את השיער של
הבכור בקופיץ לצורך השחיטה ולא אמרינן שהוא גוזז את הבכור האיסור בסתם יינם או במגע עכו"ם אלא מדרבנן ,וממילא אם יש שישים
זה בטל .ור"ת פסק כרבין דלית ליה ראשון ראשון בטל ,ואין ההיתר בנפל והא דתנן שרבי אליעזר בן יעקב אומר שבהמה ששפעה
וכתיב "ולא תגוז בכור צאנך" ,וכן מותר לתלוש את השיער של
יין נסך לבור אלא כשנפלו איתו גם מים ,והתוס' אומרים שיתכן שרבין לא חררת דם הרי זו תיקבר ופטורה מן הבכורה ,ואמר רבי חייא
הצריך שיפלו גם מים אלא בקילוח עבה ,אבל בקילוח דק הוא מודה שאינה מטמאה לא במגע ולא במשא ,צ"ל שאין הטעם מקום החתך ,כדי שלא יפסול את השחיטה משום פסול חלדה ,ובלבד
שלא יזיזנו ממקומו אלא יניחנו מסובך עם הצמר שבצדדים ,כדי
שאומרים ראשון ראשון בטל ,או דמיירי בנפל היתר לתוך איסור ולא בנפל משום ביטול ברוב ,אלא משום דהוי טומאה סרוחה ,שהרי
איסור לתוך היתר .עוד כתבו התוס' שביין נסך שנפל לבור וכוסות חולין אינה ראויה לגר ,וס"ל כבר פדא שנבילה מטמאה טומאה שלא יאמרו שהוא גוזז קדשים( ,ואמר ריש לקיש (כ"ה ).שמותר
ותרומה שנתערבו מיירי שזה קרה שלא בכוונה ,שהרי אין מבטלין איסור חמורה והיינו טומאת משא רק כשהיא ראויה לגר תושב לאכילה ,לתלוש רק ביד ולא בכלי ,ולדבריו תני עושה מקום ל קופיץ
לכתחילה ,אבל לגבי שפיכת מים לבור של יין כשר קודם שנפל בו יין נסן
(דכתיב "לא תאכלו כל נבילה לגר") ,ובמגע אינה מטמאה כיון – לצורך הקופיץ) ,וכן מותר לכתחילה לתלוש את השיער כדי זה ודאי מותר ,כיון שעדיין אין איסור.
שאומרים שנגע בדם הלידה שהוא הרוב ,ורק טומאה קלה טומאת לראות בו מום להראותו לחכם ,ובלבד שלא יזיזנו ממקומו.
ואיתא להלן כ"ג :שציר של עמי הארץ שנחשדו לערב מים בצירם,
טהור אם השיקו במים ,אמנם היכא שנפלו לתוכו מים אפילו כל מגע מטמאה כל זמן שהיא ראויה לכלב ,ודלא כרבי יוחנן לתוס' (ד"ה השוחט) אין טעם הזזת השיער משום חשש חלדה (דא"כ
דס"ל שמטמאה טומאה חמורה כל זמן שהיא ראויה לכלב הו"ל למינקט סכין שיש בו יותר חשש לחלדה ,ועוד דבחולין (ל ):הגמרא
מסתפקת אם יש חלדה תחת צמר מסובך) ,אלא שכששוחט בקופיץ דרך
שהוא טמא ,מפני שנחשדו עמי הארץ לערב מים בציר
שלהם .י"מ שהכונה שנחשדו לערב עד קרוב למחצה מים ,דכתיב "ואת איזבל יאכלו הכלבים" אלמא אכילת כלבים שמה אכילה.
לעשות מקום לקופיץ כדי שיהיה נח לחתוך ולשחוט ,ולהכי נקט בכור ולא
וממילא כשמוסיף מעט מצא מין את מינו והוי פלגא ופלגא ולא (תוד"ה אחת)( ,וקרא אתי למעוטי סרוחה מעיקרא כגון סתם קדשים ,מפני שבעזרה היו מצויים סכינים לשחוט ,ועוד דבכור מצוי
בטל ,ולמ"ד שטומאה שבטלה אינה חוזרת וניעורה מיירי שמי עם הארץ שנשתברו אבריה מחיים והתליעה ,שהיא אינה מטמאה במשא כיון בזמן הזה וגם דרך צמרו להיות גדול כיון שמשהה אותו עד שיפול בו מום,
שלעולם לא היה בה טומאת משא( ,ובחררת דם לא מצי משני הכי ,דזה ועוד דעיקר איסור גיזה נאמר בבכור.
נפלו בו אחרי ההשקה .וי"מ שכיון שטומאת עם הארץ דרבנן ראוי לגר אגם האם .וכתבו התוס' (ד"ה ואידך) שאף שמבואר בע"ז (ס"ז):
וטומאת משקין דרבנן לא גזרו אלא ברוב ולא בפלגא שסרוחה מעיקרא לא בעי קרא למעוטי ,היינו דווקא לענין איסור אכילה ,רב פסק כרבי יוסי בן המשולם ,והגמ' מבארת שאין טעם
דהוי כעפר ,אבל לענין טומאה הוה אמינא דמטמא אע"פ שאינו ראוי ההתר משום דהוי דבר שאינו מתכוין לתלוש אלא מושכו לכאן ופלגא.
לאכילה ,מידי דהוה אשרץ ושכבת זרע וזיבה) ,ולבר פדא סרוחה ולכאן ואם נתלש נתלש ,שהרי רב סובר שהלכה כרבי יהודה
מעיקרא הוי כעפר בעלמא ,וא"צ קרא למעטה ,וחררת דם שדבר שאינו מתכוין אסור( ,ולר"ש דבר שאין מתכוין מותר, כ"ב :מתי אומרים בטומאה חוזר וניעור-
סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאין חולין טהורים צריך להגיע בה לביטול ,משום שהיתה ראויה מעיקרא אגב והיכא דהוי פסיק רישיה שהמלאכה תיעשה אסור גם
שלא הוכשרו לקבלת טומאה וממילא לא נטמאו ,לחכמים התרומה האם) .לתוס' (ד"ה טומאה קלה) טומאת נבילה נקראת טומאה חמורה לר"ש ,כגון להדק מסוכרייתא דנזייתא – ברזא של חבית
מתבטלת בחולין( ,ומותר לאוכלה עם החולין ,ומשום גזירה צריך לתת בין לענין מגע בין לענין משא ,והיא מטמאה כשהיא ראויה לגר ,דדרשינן שכורכים סביבותיה נעורת ומטלניות כדי שתסתום היטב את הנקב ,וכיון
שנבילה שאינה ראויה לגר אינה נקראת נבילה ,וטומאה קלה היינו טומאת דמהדק בכח הוי פסיק רישיה שיסחוט ,אבל לפנות את השיער אפשר
דמי הסאה לכהנים ,או לתת סאה אחת מהתערובת לכהנים .רש"י .ולתוס'
בלא תלישה ,ושמואל סובר שהלכה כר"ש) ,אלא הטעם הוא אוכלין למנות בו ראשון ושני.
(ד"ה תעלה) לא מספיק לתת דמיה לכהנים ,אלא צריך לתת דווקא סאה
משום שתלישה אינה בכלל "לא תגוז" ,ומ"מ אף ביום טוב מתוך התערובת ,ואותה סאה יש בה קדושת תרומה) ,וצריך לאוכלם
בבהמת חולין בשביל לשוחטה מותר לעשות כך ,דהוי עוקר דבר כ"ג :ספק בכורה במניקה-
באופן שלא תוכשר לקבל טומאה והיינו כשהם יבשים או קליות או
לרשב"ג הקונה בהמה מניקה מהעכו"ם ,אין חוששים מגידולו כלאחר יד דאין דרך לתלוש אלא לגזוז( .וכתבו התוס' (ד"ה ללושם במי פירות כמי תפוחים ותותים או לחלק לעיסות
שהיונק הוא בנה של בהמה אחרת לומר שהנולד אח"כ מן דהוה) שאין ללמוד מכאן להתיר לתלוש ביו"ט נוצה מצואר של עוף כדי ובלבד שלא יהיה במקום אחד כביצה( .התוס' (ד"ה ובלבד)
המניקה הוא ספק בכור ,והיא הניקה את בן חברתה מפני שאהבתו ,אף לשחוט את העוף ,כיון שהוא מכוין ,וגם לא הוי כלאחר יד).
מבארים שהכונה שלא יהיה במקום אחד ק"א כביצים ,דא"כ יש בתוכה
כביצה תרומה טמאה ,וכשתוכשר לקבל טומאה הכל יטמא) .ולרבי דאיכא מיעוטא דחולבות אע"פ שאינם יולדות ,אלא כיון שהיא מניקתו התוס' (ד"ה והיינו) מבארים שאף אם תלישה אינה בכלל גוזז ,מ"מ
ודאי בנה הוא ופטורה מן הבכורה .וכן מי שבא לעדרו ורואה מדרבנן אסור במתכוין או בפסיק רישיה ,גזירה תולש אטו גוזז ,ו'תולש'
אליעזר ירים סאה אחת ויניחה לירקב כדין תרומה טמאה,
שבהמותיו מניקות ,ודאי אלו היונקים מהמבכירות הם דמתני' מיירי כשאינו מתכוין ואינו פסיק רישיה ,וספק הגמרא לענין יום
טוב הוא האם בבכור מותר כיון שתלישה אינה בכלל גוזז ,וכיון דליכא ותולים שהיא התרומה הטמאה ,ומבואר בברייתא שגם
הבכורות ,ולא חוששים שיונקים מבהמה שאינה אמם לומר לרבי אליעזר צריך לאוכלם כשהם יבשים וכדו'.
איסורא דאורייתא מותר באינו מתכוין ואיו פס"ר ,וא"כ ביו"ט דאיכא
שכולם ספק בכורות ,אלא היונקות מהמבכירות הם בכורות ,והיונקות איסורא דאורייתא דעוקר דבר מגידולו לא שרינן בשאין מתכוין ,או
כ"ג .וביאר עולא שהטעם שלרבנן ולר"א צריך לעשות כנ"ל ואין משאינם מבכירות הם ודאי פשוטים .וכן אם בא לעדרו בלילה שבבכור ג"כ אסור מדאורייתא דתלישה היא בכלל גזיזה ,ואם בכל זאת
אנו מחשיבים את התערובת לחולין גמורים הוא שמא יביא קב חולין וראה עשר או חמש עשרה בהמות שילדו ורק חלקם מותר באינו מתכוין ,ה"ה ביו"ט מותר.
כ"ה .ומה שמצינו שהתולש נוצה גדולה מכנף העוף חייב טמאים ויבטלם בקב ומשהו מהתערובת ,ולא ידע שאין כאן מבכירות ,ולמחר ראה שהמבכירות מניקות נקיבות ושאינן
ביטול מפני שהחולין הטמאים יצטרפו למשהו מהתרומה מבכירות מניקות זכרים ,אינו חושש שבנה של זה בא אצל
משום גוזז ,שאני התם דהוי אורחיה שדרך נוצת עוף לתלוש ולא
הטמאה ,ומצא מין את מינו וניעור .הקשו התוס' (ד"ה סבר) מה זה( .וה"ה בבא ביום וראה שהזכרים כרוכים אחרי שאינם מבכירות וכו',
לגוזזה( ,והקוטם ראש הכנף לאחר שתלשו חייב משום מחתך, יעזור לו לבטל ברוב ,והרי אין מבטלים איסור לכתחילה ,ואם ביטלו אינו ונקט לילה לומר שאע"פ שבזמן לידתם לא הכירו האמהות בוולדותיהם,
והממרט כנף שמסיר את השיער מן הצדדים ומחליקו חייב משום לא חוששים .תוד"ה הנכנס) .ובברייתא איתא שרבנן חולקים על מבוטל .ושמא סבר כמ"ד שבשוגג יעלו ,וכאן שהוא חושב שזה מותר הוי
ממחק) .והקשו התוס' (ד"ה ואמר) מה הקושיא משבת לבכור ,והרי גם רשב"ג וסוברים שיש לחוש שהבהמה מרחמת (-אוהבת את כשוגג .עוד כתבו התוס' (שם) שבחולין טמאים שנתבטלו ברוב חולין
מה שבבכור אין בו משום גוזז ,בשבת יש לחייב משום תולדה דגוזז ככל טהורים ליכא למיחש להכי ,דשם הוא יודע שהטומאה לא פקעה
עוקר דבר מגידולו בבעלי חיים ,כדמצינו (חולין ע"ג ).שהמושיט ידו למעי
בן חברתה) אע"פ שאינה יולדת ,וממילא הנולד מבהמה אחר מהחולין ,אבל הכא הוא סבור שהשם טומאה פקע לגמרי ,שהרי לרבנן
בהמה ודלדל עובר שבמעיה לענין שבת חייב ובמוקדשין לא ,וכן קיטוף שהניקה הוא ספק בכור .והלכה כרשב"ג ,דפלוגתא מותר לאכול הכל ,ולר"א מותר לאכול מאה ,ולכן חוששים.
חייב בשבת משום תולדה דקוצר ,וכן תולש מן המחובר ,אע"פ שלענין דברייתא לאו פלוגתא היא.
קצירה קודם לעומר לא מחייב.
הגמ' מבארת שגם לאביי הנ"ל כאן אומרים חוזר וניעור,
דאף אם טהרה אינה מעוררת טומאה ,טומאה מעוררת כ"ד .הגמ' מסתפקת בדעת רשב"ג האם בהמה שילדה יש
ורבי יוסי בן המשולם סובר כרב (ללישנא קמא) דדבר שאין טומאה.
לחוש שהיא מניקה מי שאינו בנה ,ורק כשאינה יולדת אינה
מתכוין אסור ,ומה שמצינו שלדעתו מותר לגזוז במספרים
שתי שערות של פרה אדומה שעיקרם אדום וראשם שחור אפר פרה שנתערב בסתם אפר ,אם רובו אפר פרה הוא מרחמת ,או שלעולם אינה מרחמת על מי שאינו בנה .ונ"מ
וגוזז את החלק השחור ועי"ז הפרה כשרה ,ומבואר דכיון שאין מתכוין מטמא את הנוגע בה ,כדכתיב "והנוגע במי הנדה יטמא" ,ואם רובו אם לוקה על מי שכרוך אחריה משום 'אותו ואת בנו' כששחט
לגיזה אלא לתקן שרי( ,התוס' (ד"ה עיקרן) גורסים עיקרן משחיר וראשן את הבהמה ואת מי שהיא מניקה ,אבל לענין בכורה בנולד אחריו
סתם אפר ,אינו מטמא.
מאדים ,ולפ"ז קמ"ל שאף שמבחוץ כולה אדומה טעונה גזיזה .עוד כתבו פטור ממה נפשך ,שאף אם אין זה בנה הרי ילדה ולד אחר.
התוס' (ד"ה גוזז) שלדבריהם החידוש שאינו חושש שלא יגזוז בלא כוונה הגמ' אומרת שלרבי ירמיה שאומרים בטומאה חוזר וניעור
ומבואר שהביטול לא מבטלה לגמרי כאילו אינה ,וא"כ מוכרחים לומר וכן נ"מ היכא שראה חזיר כרוך אחר רחל שדבוק אחריה עוד שערות ,או שיגזוז שערות אלו במקום שלא צריך ,אבל לרש"י קשה
שיטמא במשא כיון שודאי נשא את הטומאה ,וקיימא לן שמי חטאת ומניקתו ,שהרחל פטורה מהבכורה בנולד אחריו ,מפני שאם לא דאין זה כשאר אינו מתכוין שבש"ס ,שהרי הוא מתכוין לגזיזה) .שאני
ואפר חטאת מטמאים במשא ,ורק במגע לא יטמא מפני שאומרים ביכרה לא היתה מניקה ולד שאינו שלה ,והולד אסור פרה אדומה שהיא קדשי בדק הבית שהרי אינה קריבה למזבח,
באכילה עד יבוא אליהו ויורה צדק אם מותר או אסור ,משום וקדשי בדק הבית איסורם בגיזה ועבודה הוא מדרבנן ,ופרה שנגע באפר הטהור שהוא הרוב.
אדומה כיון דלא שכיחא לא גזרו בה חכמים( ,אבל אין לומר שכשהיא יולדת יש להסתפק אם היא מניקה ולד של וכן מה שנבילה בטילה בשחוטה ,והיינו שאם התערבה חתיכת
שפרה אין בה איסור גיזה כיון שאין לה צמר ,דהא כתיב "לא אחרת ,וספק זה הוא אפי' כשהולד אינו ממין האם( ,ולרבנן נבילה בשתי חתיכות שחוטות ,אינם מטמאות ,דמין בשאינו מינו בטל,
תעבוד בבכור שורך" "ולא תגוז בכור צאנך" ו' מוסיף על ענין דברייתא אף במינה יש להסתפק אם הוי בכור) .אמנם זה צ"ל שאינה מטמאה במגע אבל מטמאה במשא.
ראשון וילמדו שניהם זה מזה לאסור שור בגיזה וצאן בעבודה. פשוט שכשיש לה ולד שלה לא תלך להניק ולד של בהמה וכתבו התוס' (ד"ה נבילה) דמיירי כשיש בנבילה כזית במקום אחד ,דאי
ולא אומרים שיחלל אותה ויגזוז ויחזור ויקדישה ,מפני אחרת .ומה"ט אם ראה בעדרו מכירות מניקות ושאינן לאו הכי אינה מטמאה במשא .ולענין טומאת מגע הקשו התוס' דמשמע
שדמיה יקרים ואינם מזומנים לחלל עליהם ,ואף ששמואל אמר מבכירות מניקות ,אינו חושש שמא בנה של זו בא אצל זו. שטהור אפילו בנגע בכל הזיתים (דומיא דמשא) ,ולמה הוא טהור ,אמנם
ששוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ,זה רק בדיעבד). היכא שלא נגע בהכל בבת אחת אלא נגע בזה וחזר ונגע בזה אפשר
דטהור ,כיון שבכל פעם שנוגע אינו יודע שזה טומאה ,ולא הוי ספק
וללישנא בתרא אע"פ שרב ס"ל כרבי יוסי בן המשולם ,רבי תלישת שיער בבכור או ביו"ט טומאה ברשות היחיד ,כיון דבטלה ברוב .ועוד יש לפרש דמיירי
יוסי בן המשולם סובר שדבר שאינו מתכוין מותר ,ודלא גזיזת בכור אסורה ,דכתיב "ולא תגוז בכור צאנך" ,וכן בשבת ויום כשהנבילה והשחוטה נימוחו יחד ,והוי כמו מרודד ,ואפילו ר"ע שסובר
כרב. טוב אסור לתלוש שיער בעלי חיים משום מלאכת 'קוצר' שעניינו (חולין קכ"ד ):שמרודד לא מטמא במשא ,במרודד בקיסם מודה ,ואף
העמדה והערכה .א"נ הצמר בטל לגוף אפילו בנתלש ושייך בו העמדה לגעת בה על כן נדה מפרישה חלה ,וכהן קטן אוכל אותה (וה"ה דין צמר של קרבנות
והערכה .א"נ התלישה היא מעילה והצמר יוצא לחולין ודינו כבעל מום גדול שטבל לקריו .ל"א נקט קטן מפני שלא ראה קרי ולא יצאה טומאה
מדאורייתא צמר של קרבנות שנתלש מותר בהנאה ,וכן הדין בבכור
מעיקרו שא"צ העמדה והערכה) .ובבכור ומעשר אסור בהנאה מגופו .רש"י .והתוס' (ד"ה הילכך) כתבו שחלת חו"ל אין לה שיעור ,ולכן
בין תם בין בעל מום ,אולם חכמים אסרו את הצמר בהנאה באופנים
דחיישינן לשהיה ,ובעולה יש להסתפק אם חוששים לשהיה רגילים לתתה לכהן קטן) ,ואם אין כהן קטן תקח את החלה בריש מסוימים ,וכדלהלן.
מסא ותזרקנה לתנור (שכיון שקראה לה שם צריכה להזהר כמה כיון דעיקרה לאו לכפרה דאינו מביאה על חטא ,או דלא חיישינן
שאפשר מלגעת בה ,ומסא היינו כלי שהופכים בו את הגחלים .רש"י. כ"ה :שיער של בכור בעל מום שנשר ,שיטת רבי יהודה כיון שעולה מכפרת על עשה.
ולתוס' (ד"ה בריש) מסא היינו מרדה שבה מוציאים את החלה מהתנור, שעקביא בן מהללאל מתיר לכהן להנות ממנו לאחר שחיטה,
ובה נח לשורפה בתנור) ,ותחזור ותפריש חלה כדי שלא תשתכח וחכמים אוסרים כדי שלא יבוא להשהות את הבכור בשביל צמר
תורת חלה ,ואת החלה השניה אוכל כהן שהוא גדול שהגיע הנושר ,ויבוא לידי תקלה שיגזוז ויעבוד בו ,ופסולי המוקדשין אסורים
לכלל מצוות .וטמא מת או שרץ ,י"א שיכולים טמאי מת לטבול עד כמה בגיזה ועבודה דכתיב "תזבח" ולא גיזה( .וכתבו התוס' (ד"ה שער)
שמבואר מהסוגיא שהאיסור להנות מגיזת פסולי המוקדשין הוא מדרבנן,
ולאכול מיד בתרומת חו"ל ,ולית הלכתא כוותיה (לתוס' (ד"ה
אבל מדאורייתא שרי ,ו"תזבח" ולא גיזה ,היינו שמעשה הגזיזה אסור).
ולית) הכונה שלהלכה א"צ טבילה ,וכתבו שמרש"י לא משמע כן [אלא
משמע שלהלכה צריך הערב שמש]. דיני נתינת הבכור לכהן ,כהן המסייע בבית ושיטת רבי יוסי שבשחטו מותר לכו"ע ,ורק במת הבכור
חכמים אוסרים .ואם הצמר היה מדולדל( ,לריש לקיש היינו
וכתבו התוס' (ד"ה פסק) שאם יש כהן קטן ונתן לו את החלה א"צ הגרנות ,ותרומת חוץ לארץ שעיקרו הפוך כלפי ראשו שהוא מקופל ושני ראשיו נראים בחוץ,
להפריש חלה שניה ,והיינו בבבל ושאר מקומות הרחוקים מארץ ישראל,
דלא מתחזיא חלה דידהו כחלת הארץ טמאה ,ולכן החלה מותרת גם לכהן בעל בכור ואף בכור הוא אחד מכ"ד מתנות כהונה הניתנים לכהנים,
ולרבי נתן בר אושעיא היינו שאינו שוה לגובה שאר הגיזה
טמא כיון דלא יוצאה עליו מגופו ,ואת השניה אוכל כהן גדול אפילו אם מום ניתן לכהן ,ואמנם אין לתת לכהן את הבכור מיד עם לידתו,
מפני שבאותו זמן הבכור דורש טיפול רב ,ומתנות כהונה ניתנו אלא נראה עולה למעלה ,והוא מחמיר יותר מריש לקיש .כ"ו ,):אינו
טומאה יוצאה מגופו כזב ,אבל במקומות הסמוכים לארץ ישראל לעולם
צריך להפריש שתי חלות ,אחת נשרפת כיון שהיא טמאה ,וגם לכהן טהור לכהנים לגדולה ,וכדלהלן .עוד יבואר להלן האם מותר לתת את מותר אלא מה שנראה כחלק מהגיזה.
אסור לאוכלה ,ואחת ניתנת לכהן כדי שלא תשתכח תורת חלה .ולגבי הבכור לכהן בתוך זמן זה לפי בקשתו ,או שיש בזה משום 'כהן
לריש לקיש איירי בבכור שהתירו מומחה קודם נשירת הצמר,
תרומה בין בבבל בין במקומות הסמוכים לא"י א"צ להפריש פעמיים, המסייע בבית הגרנות' ,ואגב זה יבוארו דיני 'כהן המסייע בבית
הגרנות' ,וכן יבוארו דיני תרומת חו"ל באופן כללי ,והאם יש בהם והמחלוקת היא אם חוששים שיבוא להשהות את הבכור כדי
דחלה שייכת בכל אדם ,משא"כ תרומה שרגילים בה רק ממרחי תבואות
ובעלי קרקעות. איסור 'כהן המסייע בבית הגנות. שיישר השיער ,ובינתיים יבוא לידי גיזה ועבודה ,ועקביא סובר שכיון
מתי נותנים את הבכור לכהן -לת"ק בכור בהמה דקה עוד כתבו התוס' (ד"ה וכי) שמותר לטמא מת לאכול תרומת חו"ל ,מפני
שהתירו מומחה אינו משהה אותו ,אבל אם לא התירו מומחה
שא"א להזהר מלהטמא במת ,ולא מסתבר שהצריכו ללכת לארץ ישראל אסור לכו"ע דהוה ליה כתם שמודה עקביא שאסור כדי שלא ישהה
צריך הישראל בזמן הזה קודם שיתננו לכהן לטפל בו ולפרנסו ל' מלהקריבו כדי שבינתיים יפול בו מום ויפקיעו מקדושת מזבח ,ועוד שכיון
ולקבל הזאה ולחזור ולאכול תרומה .והא דתנן בחלה שהחלה השניה
הניתנת לכהן מותרת לטבול יום ,היינו אף לטבול יום דקרי ,ושאר טמאים בדקה), יום ,ובגסה נ' יום( ,וכן נחלקו לענין טיפול באבידה .תוד"ה שלא התירו מומחה לפני שנשר אין לו שום צד היתר.
ואח"כ יתנו לכהן ,דכתיב "בכור בניך תתן לי ,כן תעשה מותרים גם בלי טבילה .והא דתנן ג' ארצות לחלה ,ומארץ ישראל עד הנהר איתא בברייתא שלת"ק בעלי מומין אוסרים בכל שהם -אם
לשורך לצאנך" הוסיף לך הכתוב עשיה אחרת בשורך ,ואמנה שמפרישים ב' חלות ,כיון שהם מקומות הקרובים לארץ
ונמסר השיעור לחכמים שיפרשו לך הטעם ואחריהם תלך .ולרבי ופירותיהם גדלים בארץ ,חלה אחת יש לה שיעור ונשרפת משום טומאת נתערב בעל מום באלף תמימים כולם אסורים למזבח .ולרבי יוסי
ארץ העמים ,והשניה ניתנת לכהן ואין לה שיעור דאינה אלא מדרבנן כדי יבוקר שאם זה מום קבוע ישחטנו והכל מותר.
יוסי בדקה ימתין ג' חודשים ,מפני שטיפולה מרובה ,כיון שתא תשתכח תורת חלה ,ואם אין חבר נותנים אותה לכהן עם הארץ. רבא מבאר דאיירי שהגיזה של בכור בעל מום שנשרה מחיים
ששיניה דקות ואינה יכולה לאכול עשב ,ואם לא תהיה עם האם תמות .ואיתא בבה"ג שבארץ ישראל מפרישים רק חלה אחת ושורפים אותה
והניחה בחלון נתערבה בגיזת תמימין ,שלת"ק אוסרים בכל
(כיון שאין עכשיו הזאה) ,והתוס' כתבו שכיון ששורפין אותה צריך
להפריש חלה שניה כדי שלא תשתכח תורת חלה.
אם בתוך אותו הזמן אמר הכהן שיתנהו לו ,לא יתנהו ,מפני שהן ,והיינו כרבי יהודה שבנשחטו רבנן אוסרים את הגיזה,
שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות לדוש ולזרות כדי שיתנו לו ורבי יוסי לטעמיה שרבנן מתירים בנשחטה ויבוקר אם
את התרומות ,ואף זה כיון שאין בכור ראוי לכלום בזמן הזה עד שיפול בו
שיתננו כ"ז :זמן אכילת הבכור- מום ,ומוטל על הישראל לטפל בו עד חמישים יום ,והכהן אומר
התירו מומחה או לא.
לו והוא יזוננו ללא שמרויח בכך ,דומה כמי שמצילו מן הטורח כדי שיתננו מצוה לאכול את הבכור בתוך שנתו והיינו שאם נולד בניסן רשאי
ולרבי חייא בר אבא מדובר שהבעלי חיים עצמם נתערבו
לו ולא לכהן אחר ,אבל אם הוא בעל מום והכהן רוצה לאוכלו ,לקיימו עד ניסן ולא אמרינן שבתשרי שנשלמה שנת מנין עולם נשלמה ועודם בחיים ,והמחלוקת היא כשבדק ולא מצא את הבעל
יתנהו לו ,שכיון שנהנה באכילתו לא הוי ככהן המסייע ,וכן בזמן ג"כ שנת הבכור ,בין בתם בזמן שבית המקדש קיים בין בבעל מום מום ,שת"ק סובר כר"מ שמקום שנאבדה בו טומאה,
בזמן הזה ,דכתיב "לפני ד' אלוקיך תאכלנו שנה בשנה". המקדש אם הכהן רוצה להקריבו בתוך הזמן ,יתנהו לו. המקום טמא אפילו אם בדקו את כל השדה עד שימצאו את
הטומאה ,והכא נמי כיון שלא נמצא הבעל מום כולם אסורים ,ור"מ
שנת הבכור נמנית משעה שנולד -שאם נולד בניסן שנתו נשלמת דיני כהן המסייע בבית הגרנות -כהנים המסייעים בבית היינו כרבנן שמתירים אם חפר עד שהגיע לסלע או לקרקע
הרועים כדי שיתנו להם את הבכורות ,או בבית המטבחיים משום בניסן ולא בתשרי .רב לומד דין זה מדכתיב "לפני ד' אלוקיך
בתולה (–קשה שלא נעבדה ,דודאי אין שם קבר) ,וכמו שבטומאה
זרוע לחיים וקיבה ,או כהנים לויים ועניים המסייעים בבית תאכלנו שנה בשנה" ,והיינו שנה ממתי שנולד ,ד"שנה
תולים שבאו עורב או עכבר ונטלוה ,כך כאן תולים שהמום
הגרנות כהנים מפני תרומות ולויים מפני מעשר ראשון ועניים מפני בשנה" היינו שנה שנכנסת בחברתה – דכי אזלת אחר שנת
עבר( ,ור' אסי סובר שבמום אין לתלות שהוא עבר).
מעשר עני ,אין נותנים להם תרומה ומעשר בשכרם ,ועליהם הבכור נכנסת בחברתה דכשיש לו שנה כבר אוחזים בשנה שאחריה למנין
עולם( ,ומיירי שעברה שנה ולא עברו ג' רגלים ,דבג' רגלים אף בלא שנה ולר' אסי המחלוקת היא כשבדק ומצא ,שרבי יוסי סובר
הכתוב אומר "שחתם ברית הלוי" ,ועונשם קרוב לעוון (תוד"ה
איכא בל תאחר ,ובכל מקום דורשים "שנה בשנה" לפי הענין .תוד"ה שנה כרבי ששדה שנאבד בה קבר ונמצא בה קבר אנו תולים
וכי) מיתה דכתיב "ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא בשנה) ,ומה שהבכור נאכל לשני ימים ולילה ,רב לומד שהקבר שנמצא הוא זה שאבד ,ות"ק סובר כרשב"ג שצריך
תמותו" ,ורצו חכמים לקנוס את הבעלים לחזור ולהפריש ,מההיקש לחזה ושוק של שלמים מ"ובשרם יהיה לך כחזה לבדוק את כל השדה ,דכיון שבשדה הדרך לקבור בה
ולא עשו כך שמא יבואו להפריש מתבואה זו על תבואה התנופה וכשוק הימין" בבכור מיירי בפרשת קורח ,ואם תאמר חוששים שיש בה עוד קבר ,וכן לגבי מומים המומים מצויים
שחייבת מדינא ונמצא מפריש מן הפטור על החיוב כיון
שהכונה לחזה ושוק של תודה שנאכלת ליום ולילה והמורם ממנה בשוורים אגב דמנגחי אהדדי .ורבי חייא בר אבא סובר שרק
שיחשבו שזה טבל גמור ולא רק משום קנס( .אמנם במקום שנותנים את
כיוצא בה ,הא כתיב "לך יהיה" הוסיף לך הכתוב הויה אחרת התרומה הראשונה לכהן ,או שמשאירים אותה בידו ,אין לחוש לכך ,ולכן בשדה מצוי שקברו בה עוד מת ,אבל במום אין תולים שהיה
לבד מזו בבכור .ודבי רב לומדים מ"שנה בשנה" שהבכור לא גזרו .תוד"ה דלמא) .אמנם הבעלים יכולים לקבל טובת הנאה בה עוד מום.
נאכל לשני ימים ולילה ,ד"שנה בשנה" היינו יום אחד בשנה כ"ו .צמר שנתלש מבכור אסור בהנאה אף אם נולד בו דבר מועט מישראל ,וכגון שישראל יתן סלע לישראל אחר
זו ויום אחד בשנה זו אם שחטו ביום האחרון של השנה ,ומה כדי שיתן את התרומה לבן בתו שהוא כהן ,אבל אם הנותן
אח"כ מום ,ולריש לקיש ה"ה אם היה בו מום ועדיין לא
שמונים שנה ממתי שנולד דבי רב לומדים מקדשים ,דכתיב עצמו כהן אסור דכיון דחזיא לדידיה נראה ככהן המסייע .וזרוע
התירו מומחה ,ואם כבר התירו מומחה ,דעת ת"ק שבין במת
בהו "כבש בן שנתו" – שנתו שלו ולא שנה של מנין עולם, לחיים וקיבה כיון שקדושתם קדושת דמים שיכול הכהן
בין בשחטו עקביא בן מהללאל מתיר וחכמים אוסרים,
ומ"לך יהיה" לומדים שנותנים בכור בעל מום לכהן ,שלא למוכרם לישראל והישראל לא צריך לאוכלם כדין מתנות כהונה בצלי
ובחרדל כמו הכהן ,אין לתתם בטובת הנאה ,שמא יחשוב הכהן
ולרבי יהודה במת אסור לכו"ע ,ורק בשחטו עקביא מתיר,
מצינו לו בכל התורה כולה (שיתננו לכהן אלא מרבויא ד"לך יהיה".
רש"י .ולתוס' (ד"ה שלא) הכונה שלא מצינו בכל התורה שנותנים בעל ולרבי יוסי בשחטו מותר לכו"ע ,ורק במת חכמים אוסרים .שפקעה מהם הקדושה ע"י הסלע שנתן אבי אמו וינהג בהם
מום לכהן ,דחטאת ואשם אם הוממו שהמזבח מפסיד חלקו גם הכהן כחולין שלא יאכלם בצלי ובחרדל ,ובכל המתנות בעינן למשחה ולגדולה
והלכה כרבי יהודה ,ולדבריו לרבנן צמר המדולדל בבכור
מפסיד חלקו) .ורב לומד זאת מ"בשרם" – לשון רבים אחד תם ונשחט הבכור ,צמר שנראה כשאר הגיזה מותר ,וצמר שניכר כדרך שהמלכים אוכלים בצלי ובחרדל ,אבל לגבי תרומה לא מצינו שצריך
ואחד בעל מום. אכילה בגדולה ,דשמא לא שייך גדולה אלא בבשר .תוד"ה ואתי. שנתלש מחיים אסור.
התולש צמר מעולה תמימה אסור בהנאה (אליבא דרבנן ,כ"ז .דיני תרומת חוצה לארץ -תרומת חו"ל שהיא דרבנן כ"ח .כמה מותר להשהות בכור -בכור שלא נראה
דרשע הוא .וכתבו התוס' (ד"ה תולש) שלפי האמת גם לעקביא אסור),
אין בה משום כהן המסייע בבית הגרנות( ,ורב חמא נתנה להראותו לחכם ,רשאי לקיימו שתים ושלש שנים( ,לרש"י
לשמשו כהן) ,ואפשר לבטלה ברוב לאוכלה לזר או כהן בימי הכונה לבכור שלא נפל בו מום ,וכתבו התוס' (ד"ה עד) שבכהאי גוונא
וצמר שנתלש מעצמו מחיים [והוממה ונפדית] ,בחטאת ואשם
מותר בהנאה לרבנן לאחר שחיטה ,דאין לחוש שישהו את טומאתו ,וא"צ אחד ומאה( ,התוס' (ד"ה תרומת) מוכיחים שתרומת חו"ל חייב להשהותו .והתוס' ביארו שלא נזדמן לו חכם אחר שנפל בו מום,
הבהמה כדי להנות מהצמר ,כיון דלכפרה קאתו( .התוס' (ד"ה אסורה לזר) ,ומותר לאכול ולשייר כדי תרומה ורק אח"כ להפריש .שאין זקוק להוליכו במקום רחוק למקום שהחכם שם) ,ומשנראה
התולש) מבארים דמיירי בצמר שנתלש מעולה תמימה מחיים ,ואח"כ (ומשמע שא"צ מוקף ,והיה אפ"ל שישייר מעט כדי שיהיה מוקף ,אבל להראותו לחכם ,אם נפל בו מום בתוך שנתו רשאי
נשחטה העולה וזרקו את דמה ,והספק הוא האם כמו שהזריקה מתירה
את הבשר למזבח ואת העור לכהנים מותר גם הצמר שנתלש מחיים או ברש"י מבואר שא"צ לשייר .תוד"ה אוכל) ,ואינה אסורה לטמא אלא להשהותו עד י"ב חודש( ,ורבי אלעזר אמר שנותנים לו עוד
לא .ועל פירוש רש"י הקשו דבעינן העמדה והערכה ,והעמדת הבהמה לא באכילה ולא בנגיעה ,ודווקא למי שהטומאה יוצאה מגופו ל' יום אחר שנתו ,והגמרא דוחה את דבריו) ,ואם נפל בו מום
מועילה לצמר .ותירצו דס"ל כר"ל שסובר שלחכמים קדשי מזבח א"צ כגון זב וזבה ונדה ובעל קרי (אבל לטמא מת שריא) ,וכיון שמותר לטמא לאחר שנתו ,מדינא אינו רשאי לקיימו אפי' שעה אחת,
לקנות ממנו פשתן טווי ואריג אפילו אם אינו טווי (-תיכי - לראותו פעם שניה ,ועוד דלא יחשדוהו שיתיר כדי להנצל מטורח .תוד"ה ומפני השבת אבידה לבעלים דהיינו הכהן אמרו שיכול לקיימו
שרשרות שעושים לפני הטויה). תרי. ל' יום (דשמא הישראל לא ימצא כהן לתתו לו ,ואם ישחוט את הבכור
כהן שבא לראות בכור או לדון או להעיד או להזות או לקדש והיה מה מותר לקנות מהחשוד למכור תרומה בתורת חולין-
מיד הבשר יסריח ,ואחר ל' יום אם לא מצא כהן שוחטו ומולחו עד שימצא
כהן .רש"י .והתוס' (ד"ה מפני) כתבו דמיירי שהבכור ביד כהן וא"צ עכשיו
צריך להטמא בדרך שאין דרך אחרת( ,והיינו שנכנס לבית החשוד למכור תרומה בתורת חולין ,לרבי יהודה אסור לבשר ,שנתנו לו חכמים זמן ל' יום ,אבל ישראל לעולם ממתין עד שימצא
לקנות ממנו אפי' מים ומלח משום קנס ,ולר"ש דבר שיש בו הפרס (-שדה שנחרש בה קבר) שמותר לכהן להכנס לשם ע"י כהן) ,ואם נולד בו מום ט"ו יום לפני סוף שנתו ,משלימים לו
שנותנים ממנו תרומה ,והיינו אף קרבי דגים שמערבים בהם שינפח בפיו ,דעצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא ולא באהל, ט"ו יום לאחר שנתו ,אבל אין נותנים לו ל' יום שלימים
וכשמנפח היא נדחית מפניו ואינו נוגע בה ,אמנם אסור לאכול בתרומה
שמן זית ,אסור לקנות ממנו .ומעשה בשוחט שהיה חשוד לאחר שנתו.
(ומותר בפסח) דבודקין בית הפרס לעושי פסח ולא לאוכלי תרומה ,או
למכור חלב הכליות שעל הירך בחזקת חלב טהור ,וקנס אותו שחיטת בכור ללא ראית מומחה -בכור שנשחט ורק
שנכנס לבית הפרס שנידש ברגלי בני אדם ,שכבר אין שם עצם
רבא שלא ימכור אפי' אגוזים ,והיינו כר"ש שלא קונס אלא בדבר
כשעורה ,או שהוצרך להטמא בשאר טומאות כגון נבילות אח"כ ראה מומחה שיש בו מום קבוע ,אם המום הוא בדוקין
הדומה לאיסור ובאיסור עצמו ,וס"ל שר"ש קנס בכל דבר שיש בו שבעין אסור לכו"ע ,מפני שיש מהם שמשתנים לאחר
ושרצים שאינו מוזהר מלהטמא בהם) ,ומפסידו שצריך לקנות
שייכות לאיסור ,ואותו חשוד היה נותן אגוזים לילדים כדי מיתה מפני צער המיתה ,ואע"ג דהשתא מתחזי קבוע אי הוה חזי ליה
חולין שדמיהם יקרים מדמי תרומה ,המוליכו מאכילו ומשקהו וסכו.
שיביאו לו את חלב הכליות שגונבים מאביהם ,אבל לרבי יהודה מחיים הוי מתחזי עובר( ,אמנם יש שאין משתנים ,ואם יש עדים
ואם היה זקן ,מרכיבו על החמור .ובכולם נותן לו שכרו
אסור אפי' מים ומלח. שזה לא השתנה סומכים עליהם) ,ואם המום הוא בגוף כגון
כפועל בטל של אותה מלאכה שהתבטל ממנה – כמה היה
ל .מתי חשוד לדבר אחד הוא חשוד גם לדבר אחר- מוכן לקבל בשביל להתבטל מהמלאכה שהוא עוסק בה ולעסוק במלאכה נסדקה אזנו ,רבי יהודה מתיר לאוכלו ,ורבי מאיר אוסר גזירה
קלה ,שזה תלוי לפי טורח המלאכה שהוא עוסק בה ,וכל שכרו אינו נותן אטו דוקין שבעין .וכתבו התוס' (ד"ה רבי מאיר) שאין הלכה כר"מ,
החשוד על השביעית אינו חשוד על המעשרות וקונים ממנו דהלכה כר"מ בגזירותיו ולא בקנסותיו ,וכן במה שקנס ר"מ בשטר שיש לו ,שהרי אינו עוסק אצלו במלאכה קשה .רש"י .והתוס' (ד"ה כפועל)
תבואה בשאר השנים ואין צריכים לעשר ודאי אלא דמאי ,דשביעית כתבו שאסור ליטול שכר עבור מה שטרח במצוה ,אלא הכונה שנוטל שכר בו ריבית שאינו גובה לא את הקרן ולא את הריבית ,אין הלכה כמותו.
לא בעי חומה ,ומעשר כיון דבעי לאוכלה בתוך החומה חמור כפי שהיה נוטל להיות בטל לגמרי .ורבינו חננאל מפרש שכפועל בטל
היינו כגון אדם בטל שאינו מוצא מי ששכרנו והולך ובטל ומוכן לעבוד דין דיין שטעה ונטילת שכר לדון ולהורות
יותר בעיניו .ר"ת מדקדק מכאן שבכל מקום שמוזכר מעשר אצל
בזול.
שביעית ,מיירי בנותן מעשר שני לשם חולין.
באיזה אופן מותר ללכת בבית הפרס -שיטת רבינו תם שע"י ניפוח כ"ח :מי שאינו מומחה שראה בכור ונשחט הבכור על פיו,
החשוד על המעשרות אינו חשוד על השביעית ,דמעשר מותר לעבור לכל דבר ,וע"י בדיקה (מביא את העפר שהוא יכול יקבר (ואי איירי בדוקין שבעין זה נכון לכו"ע) ,וישלם מביתו
יש לו פדיון ,ושביעית כיון שאין לה פדיון היא חמורה בעיניו. להסיטו ונותן לתוך כברה שנקביה דקים וממחה ,ואם נמצא שם עצם רביע לדקה משום גזירת מגדלי בהמה דקה (– מפני שיש
רבי יוחנן אמר שחכמים חולקים וסוברים על אחד מהדינים כשעורה טמא) מותר רק לעושי פסח (דמדאורייתא טהור ע"י הבדיקה בגידולה טורח גדול (דהחמירו חכמים שלא לגדלם אלא בחורשים מחוץ
ולא העמידו דבריהם במקום כרת) ,ולא לעושי תרומה .ושיטת
הנ"ל .ללישנא קמא כוונתו שרבי יהודה שבמקומו היתה ליישוב .תוד"ה משום) ,ושמא אחר לא היה מתירו והיה צריך לטפל בו עוד
השאילתות שמותר לעבור בבית הפרס בשביל כל המצוות ,אלא הרבה עד שיפול בו מום .ל"א מפני שהמגדלים בהמה דקה בארץ ישראל
שביעית חמורה ,חולק וסובר שהחשוד על השביעית חשוד שלפסח הולך וטהור ולשאר מצות הולך וטמא ,והתוס' דנים בדבריו עוברים על דברי חכמים וקנסוהו חכמים דלא לישקול אלא ריבעא),
גם על המעשר( .ואף דמבואר בשבת (י"ז ):דבתרומה כיון דאפשר אם כונתו שלכל המצוות מותר ללכת ללא ניפוח ,או דווקא ע"י ניפוח. ומחצה לגסה ,דממון המוטל בספק הוא ,דשמא מומחה גמור היה
ושיטת רבו של התוס' שהבדיקה שמנפה את העפר בכברה היא לאחר למיעבד כדשמואל דחיטה אחת פוטרת את הכרי לא חשידי ,ולכאורה
מתירו ,ושמא לא היה מתירו ולא היה נופל בו לעולם מום קבוע עד
שעבר בבית הפרס ,וזה מועיל לכל דבר ,ובדיקה של ניפוח התירו רק ה"ה לגבי מעשר שני אפשר למעבד כדשמואל דהקדש (וה"ה מעשר שני)
שימות .רש"י .וביארו התוס' (ד"ה רביע) שאין כוונתו דהיינו לסומכוס,
לעושי פסח (ולנזיר לבית שמאי) ,והוא טהור ,וללמוד תורה ולישא שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל ,י"ל דלא דמי מעשר לתרומה,
אלא תקנת חכמים בעלמא הוא ,ואף במום שידוע שיתירו חכם ,מ"מ
אשה ולדון ולערער ולכבוד הבריות ולעירוב מותר לעבור ולהטמא בלא דפעמים שאין לו פרוטה מזומנת לחלל עליה ,וגם אין לו כי אם מעט
חשיב ליה קצת ספק דשמא לא ימצא מומחה ,וגם לא חילקו בין המומין.
ניפוח ולשאר מצות כגון עדות דהכא שרי על ידי ניפוח וטמא .ועוד י"ל מעשר כנגד שוה פרוטה ואינו רוצה ליתן פרוטה כנגדו .תוד"ה באתריה).
ואי מיירי דווקא במום בדוקין שבעין ניחא טפי .ועוד יש לפרש דאינו
דכל הבדיקות הם רק לעושי פסח ,אלא דבדיקה בכברה היא לאחר וללישנא בתרא כוונתו שרבי מאיר חולק וסובר שהחשוד משלם אלא מחצה מפני שזה שוויו כל זמן שעומד בספק ועדיין לא הותר.
על המעשר חשוד גם על השביעית ,דס"ל שהחשוד לדבר שעבר לבדוק אם נטמא ,וניפוח הוא לפני שעובר .תוד"ה היכי.
דיין שטעה -דיין שחייב את הזכאי או זיכה את החייב ,או
הנוטל שכר לדון ,דיניו בטלים( .והא דתניא מכוער הדיין שנוטל אחד נעשה חשוד לכל התורה( ,ונחלקו בעם הארץ שקיבל
שטימא את הטהור או שטיהר את הטמא ,מה שעשה עשוי,
שכר לדון אלא שדיניו דין ,מפרש בכתובות (ק"ה ).דבשכר בטלה דמוכח עליו דברי חברות ונחשד לדבר אחד ,שלר"מ נחשד לכל
לו וישלם מביתו ,ואם היה מומחה לבי"ד פטור ,דא"א לומר
שרי .תוד"ה הנוטל .עוד כתבו התוס' (ד"ה מה) דאיסור "ושחד לא תקח" התורה ,ולחכמים נחשד רק לאותו דבר( .ולר' אילעאי דלעיל
למה דנת אם אינך בקי בדינים .לר"מ דדאין דינא דגרמי (בב"ק ק' היינו לא על הטירחא אלא להשתדל לדונו יפה ולהפוך בזכותו .ודייני דחשוד על הטהרות חשוד על השביעית אא"כ ראינוהו נוהג בצינעא ,הא
מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור ,נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה גזירות שבירושלים שהיו נוטלין שכרם מתרומת הלשכה ,בלאו טעמא דקאמר הכא אינו נאסר אלא לאותו דבר לאו דווקא ,אלא לאותו דבר
קידש וחייב באחריותו ,והוי גרמי דגרם לאסור תבואתו של חבירו) ישלם דאגר בטלה דמוכח שרי התם כיון דכל עסקם היה על זה ולא היו עוסקים וכיוצא בו ,ולא אתא אלא לאפוקי בכל התורה כולה .תוד"ה וחכמים) .וגר
בשום מלאכה ,ועל כרחם הם צריכים להתפרנס ,ומה שנוהגים עכשיו
בכל גוונא ,ולמאן דלא דאין דינא דגרמי חייב רק בחייב את ללמד תורה בשכר ,אם אין לו במה להתפרנס שרי ,ואפי' יש לו אם הוא אפי' נחשד לדבר אחד נעשה חשוד לכל התורה ,והרי הוא
הזכאי ונשא ונתן ביד – נטל המעות ממנו בידו ופרע לבעל דין ,או שכר בטלה דמוכח ,שמניח כל עסקיו ומשא ומתן שלו ,מותר ,ובקטנים כישראל מומר ,ונ"מ שקידושיו קידושין).
שזיכה את החייב והיה לו משכון למלוה וזה פטר את הלוה ונטלו
מותר מטעם שימור ושכר פיסוק טעמים) .וכן הנוטל שכר להעיד החשוד על המעשרות ועל השביעית הוא חשוד גם על
הימנו מיד המלוה והחזירו ללוה ,או שטימא את הטהור והגיע
עדויותיו בטלות .וכן הנוטל שכר להזות מי חטאת ולקדש – טהרות שזה דרבנן לאכול חוליו בטהרה ,דהחשוד בדאורייתא כ"ש
שהוא חשוד בדרבנן. שרץ בטהרות כדי שלא יהיה לו בהם עוד ספק ויקיים דבריו ,או לערב אפר חטאת במים חיים אל כלי ,המים והאפר פסולים( ,אך
אם נטל שכר על ההבאה והמילוי מותר ,ולכן המקדש בשכר שטיהר את הטמא ועירבם עם פירותיו של הנשאל וטימאום.
יש חשוד על הטהרות ואינו חשוד על המעשר והשביעית, מעשה בפרה שניטלה הרחם שלה והאכילה רבי טרפון
זה מקודשת אע"פ שהוא ישראל והכהנים רגילים בהזאה
ובקידוש .רש"י .והתוס' (ד"ה המקדש) כתבו דנקט הכי אגב רישא והיינו כשראינוהו שבביתו בצינעא נוהג מעשר ושביעית, לכלבים משום טריפה ,וחכמים שביבנה אמרו שהיא מותרת,
דכיון שהוא עושה בצינעא אין לומר שהוא עושה זאת רק כלפי חוץ,
(וכתבו התוס' (ד"ה מתני') דסתם עם הארץ אינו חשוד על השביעית),
שמקדש בתרומה וכו') ,דכתיב "ראה לימדתי אתכם ...כאשר שהרי באלכסנדריא של מצרים עושים כך לכל פרה וחזירה
ציוני ד' אלוקי" מה אני בחינם אף אתם בחינם .ואם לא אבל בסתמא החשוד על הטהרות חשוד גם על השביעית, שיוצאה משם בשביל שלא תלד ,מפני שפרות וחזירות שלהם
מעולות ויקרות ,ורוצים שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהיו צריכים להם,
מצא ללמוד בחינם ילמד בשכר ,דכתיב "אמת קנה" ,אך לא וי"א שבסתמא החשוד על הטהרות אינו חשוד על
וכיון שאינה מתה לאו טריפה היא ,וחשב ר"ט שהוא חייב לשלם,
יאמר שכיון שלמדה בשכר ילמדה גם לאחרים בשכר ,השביעית ,ורק אם היה חשוד על טהרות ושביעית וקיבל על
דכתיב "אמת קנה ואל תמכור". ואמר לו ר"ע שלא הפסיד מפני שאם טעה בדבר משנה
עצמו להזהר בהם ,וחזר להיות חשוד לאחד מהם ,חזר
חוזר דתנן באלו טריפות ניטלה האם כשרה ,ואפילו אם טעה
להיות חשוד לשניהם.
דין חשוד לדברים מסוימים בשיקול הדעת כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ,ולא נפסקה
החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו. ההלכה ,וסוגיא דעלמא כחד מינייהו ,ואזיל האי ועבד כאידך ,דמה שעשה
כ"ט :מה מותר לקנות מחשוד על הבכורה -החשוד על עשוי ומשלם מביתו ,הרי הוא דיין מומחה לבי"ד ,ומומחה לבי"ד
קבלת חברות הבכורות כגון שהוא חשוד להטיל בהם מום ,אין לקנות ממנו בשר פטור מלשלם.
צבאים שהוא אדום מפני שזה דומה לבשר עגל ,וכן אין לקנות ל :המקבל הכל חוץ מדבר אחד ,כגון במקבל דברי חברות כ"ט .הנוטל שכר לראות את הבכורות אין שוחטין על
ממנו עורות שאינם מעובדים ,אבל מעובדים מותר כיון (-שלא יתן תרומה ומעשר לעם הארץ ,ושלא יעשה טהרות אצל עם פיו שמא התיר מחמת שנתנו לו שכר ,אא"כ הוא מומחה כאילא
שבבכור אינו טורח שמא יפסידוהו רבנן ,ורבי אליעזר מתיר הארץ ,ושיאכל חולין בטהרה ,ושיעשר את מה שהוא אוכל ושהוא מוכר
הדר ביבנה ,שהתירו לו חכמים ליטול ד' איסרות לבהמה
לקנות ממנו עורות של נקיבה ,מפני שניכר שזה של נקיבה ,ושהוא קונה) ,או עכו"ם המקבל דברי תורה ,או כהן שבא לקבל
דקה ,ובבהמה גסה דנפיש טירחיה להשליכו לארץ לכפותו
ולת"ק אסור שמא יחתוך את זכרותו ויאמר שאכלוהו דברי כהונה ,או לוי שבא לקבל דברי לוייה לשורר ולהיות שוער,
ולראות מומו התירו לו ליטול ו' איסרות .ומותר לו ליטול שכר
עכברים .ואין לקנות ממנו צמר מלובן מצואתו ,וכ"ש צמר וקיבלו הכל חוץ מדבר אחד ,אין מקבלים אותם .ולרבי יוסי
בין בנמצא בעל מום ,משום שהתירו ,ובין בנמצא תם ,כדי
מלוכלך ,אבל מותר לקנות ממנו צמר טווי ובגדים אפילו אם ברבי יהודה עכו"ם שלא קיבל אפי' דקדוק אחד מדברי
שלא יאמרו שאמר שהוא בעל מום כדי ליטול שכר .ואם
סופרים (-חומרא דרבנן) אין מקבלים אותו. אינם טוויים (-נמטי) מפני שלא היה טורח בבכור.
אמר שהוא תם אסור לו ליטול שכר כשיבואו לשאול עליו
בפעם השניה ,ולכן אין חשש שיאמרו שבפעם הראשונה מה מותר לקנות מחשוד על השביעית -החשוד על לת"ק הבא לקבל דברי חבירות ,אם ראינוהו שנהג בזה
אמר שהוא תם כדי ליטול שכר פעמיים .ואין חוששים שיאמרו השביעית לזרוע או לעשות סחורה בספיחים אין לקנות ממנו בביתו לפני שקיבל בפנינו ,דאין לחושדו שהוא עושה זאת רק כלפי חוץ,
שהוא תם והתירו כדי שלא יצטרך לראותו פעמיים ,שהרי לא חייבוהו פשתן ,אפילו אם הוא סרק (–כתוש ומתוקן במסרק) .אבל מותר מקבלים אותו להחזיקו כחבר ונאמן לכל דבריו ,ואח"כ מלמדים
מופנה) ,דמה למעשר שכן קדוש לפניו ולאחריו -שאם קרא
לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתם קדושים.
כל פסולי המוקדשין אותו ,ואם לאו מלמדים ואח"כ מקבלים ,ולרשב"י בכל גוונא
מקבלים והוא לומד כדרכו והולך.
ואין ללמוד מבכור ,דמה לבכור שכן קדושתו מרחם ,אך יש
מקבלים לכנפים (–נטילת ידים לפני אכילה ולפני נגיעה בתרומה),
ללמוד העברה העברה מבכור ,ואין לפרוך כנ"ל ,משום ל"א :כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם ואח"כ מקבלים לטהרות (-להחזיק טהרותיו כטהרות גמורות),
ש"והעברת" מופנה ואין משיבין על גז"ש מופנית .ואין ללמוד הזה שפתותיו דובבות בקבר ,וזה כוונת הפסוק "אגורה ואפשר לקבל רק לכנפים שהרי אינו משייר דבר שלם ,שהרי נטילת
איסור מכירת בכור מחרמים דבבכור כתיב "לא תפדה" והיא היא, באהלך עולמים" ,וכן הא דכתיב "וחכך כיין הטוב הולך לדודי ידים זהו עיקר אכילת חולין בטהרה ,אבל המקבל לטהרות ולא
כיון ש"לא יגאל" דבכור אינו מופנה ,ועדיף ללמוד גאולה למישרים דובב שפתי ישנים". לכנפים אף לטהרות לא קיבל ,דאם אינו יכול לעמוד בנטילת ידים
מגאולה מאשר גאולה מפדיה( ,אמנם היכא דליכא דדמי שהיא דבר קל ,כל שכן בשאר.
ליה לומדים גם בדלא דמי ,כגון "ושב הכהן" "ובא הכהן"). מכירת קדשים לבית שמאי למשקין שטומאתם קלה שהיא מדרבנן מקבלים
ואין לומדים בכור העברה העברה ממעשר שהיא אסור במכירה,
כל פסולי המוקדשין (-קדשים שנפל בהם מום) התירו חכמים אותו (אחרי שקיבל עליו דברי חבירות .ל"א אחרי שנהג בצינעא בתוך
ומעשר למדנו גאולה גאולה מחרמים ,כיון שבכור נתמעט מדכתיב
שיהיו נמכרים באיטליז בשוק שיש שם הרבה קונים ונמכר ביוקר, ביתו) ל' יום ,ולכסות להחזיקו כחבר ,דבגדי עם הארץ מדרס לפרושים,
בחרמים "הוא" אסור במכירה ,ועדיף למעט בכור שלא נאמר
ונשחטים באיטליז ,ונשקלים בליטרא כדרך שהקצבים מוכרים י"ב חודש ,ולב"ה אף לכסות ל' יום.
בו לשון גאולה אלא לשון פדיה ,מאשר מעשר שנאמר בו
בשר חולין ,ועי"ז ההקדש מרויח בדמי פדיונם שנמכרים ביוקר. צריך לקבל חברות בפני ג' חברים ,ובימי בנו של רבי חנינא
לשון גאולה.
(ואם ישחטם לפני פדיון לא יוכל אח"כ לפדותם למ"ד בן אנטיגנוס אמרו שגם ת"ח צריך ג' חברים ,שמיום שחרב
קדשי מזבח היו בכלל העמדה והערכה .ולאחר פדיונם לרבא לומדים מעשר בהמה מ"לא יגאל" דחרמים ,דאם בית המקדש נהגו כהנים סלסול בעצמם שאין מוסרים את
הנאתם לבעלים) .אמנם בכור נמכר חי והנאתו לבעלים -אינו ענין לגופיה (דאם הם בבית בעלים הרי הם הקדש וא"א הטהרות לכל אדם ,ולאבא שאול ת"ח א"צ ג' חברים ,וגם
לכהן ,דכתיב ביה "לא תפדה" שמשמע שהבעלים אינו יכול לפדותו ,לפדותם ,ולא דמי לקדשי מזבח ,דכתיב "כל חרם קודש קדשים אפשר לקבל בפניו .זקן ויושב בישיבה א"צ ג' חברים .בניו
אבל משהגיע ליד כהן נמכר לכל מי שירצה ,דהוא נאכל לכל אדם ,והכהן הוא לד' " ,ואם הם בבית הכהן הרי הם חולין ויכול הכהן למוכרם ובני ביתו של מי שקיבל חברות ,לת"ק א"צ ג' חברים,
נוטל דמיו ,ומשום הנאת הדיוטות אין מזלזלים בקדשים לנהוג בהם מנהג למי שירצה דכתיב "כל חרם בישראל לך יהיה" –ברשות כהן הם ולרשב"ג גם הם צריכים ג' חברים ,מפני שאינו דומה חבר
חולין ,ולכן אינו נמכר באיטליז אלא בבית אע"פ שלא יקפצו כשאר ממונו) ,תנהו ענין למעשר למכירה ,ועדיף ללמוד מעשר שקיבל לבן חבר שקיבל שאין לו שום קבלה אלא שנמשך לקיים
עליהם בני אדם כל כך ,ומותר לשקול מנה כנגד מנה – שאם יש מאשר בכור ,מפני שבשניהם נאמר לשון גאולה ,ובבכור את מנהגי אביו .ל"א זה מדברי ת"ק שבניו ובני ביתו א"צ לקבל ,דבן חבר
לו חתיכת בשר חולין שנשקלה בליטרא ,יכול לשקול בשר בכור כנגדה .נאמר לשון פדיה .ובאופן אחר מפרש רש"י (וכן עיקר) דבלא גזירה אינו חשוד.
מעשר אינו נמכר לא חי ולא שחוט ,לא תם ולא בעל מום ,שוה יודעים שמעשר אינו נמכר מ"לא ימכר" דחרמים ,דלא צריך דהקדש אשת חבר כחבר ,וחבר שמת אשתו ובניו הרי הם בחזקתם.
נינהו והקדש אין הרשות ביד בעלים למוכרו לאחרים אלא לגזבר נמסר,
וה"נ כל כמה דאיתנהו ביד בעלים לא מזדבן ,ובבית כהן חולין נינהו אמנם מעשר בעל מום של יתומים התירו למוכרו. וכן חצר שמוכרים בה תכלת הרי היא בחזקתה עד שתיפסל
לאביי מוכרו בהבלעה בעורו בחלבו בגידיו ובקרניו משום ונמכרין ,ואם אינו ענין לחרמים תנהו ענין למעשר דלא ימכר. -שימכרו בה קלא אילן לשם תכלת.
אשת או בת עם הארץ שנישאת לחבר ,וכן עבדו של עם
השבת אבידה שאינם יכולים לאכול את כולו והוא יסריח ,אבל של ל"ב :לרב אשי "לא יגאל" דמעשר היינו לא ימכר מחיים,
גדול אין למוכרו אף בהבלעה ,דאף דתנן שהלוקח לולב הארץ שנמכר לחבר ,צריכים לקבל דברי חברות ,ואף דאמרן
דכתיב "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל" ,ואיירי לעיל שבניו ובני ביתו א"צ לקבל ,הכא כיון שבשעת קבלה לא היו אצלו
מחבירו בשביעית דמותר לקנות בשביעית מעם הארץ פירות שחנטו
מחיים שזה הזמן שהוא עושה תמורה ,ואם מחיים דאלימא ואיכא למימר שהם ממשיכים במנהגם הראשון ,אבל אשת או בת
בשישית ונלקטו בשביעית ,דאילנות הולכים בהם בתר חנטה ,יתן לו את
קדושתו למיתפס פדיונו אינו נפדה ,כ"ש שלאחר שחיטה חבר שנישאת לעם הארץ ,וכן עבדו של חבר שנמכר לעם
האתרוג במתנה ,מפני שאסור לקנות אתרוג בשביעית דאין
דלא אלים למיתפס פדיונו אינו נפדה ,ובהכרח "לא יגאל" הארץ ,לת"ק א"צ לקבל דברי חברות אם חזרו תחת יד חבר,
מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ מפני שהוא עושה בהם סחורה
ואינו מבערם בזמן הביעור כשכלה לחיה שבשדה ,ואתרוג הולכים בו בתר היינו לא ימכר .ולא כתיב להדיא "לא ימכר" ,כדי שלא נאמר ולר"מ צריכים לקבל דברי חברות.
לקיטה ,שאני הכא דמוכחא מילתא דהדבר ידוע שהעור לא נמכר שרק למוכרו אסור ,אבל לפדותו מותר מפני שדמיו
ל"א .וכולם שקיבלו דברי חברות וחזרו בהן ,לר"מ אין מקבלים
בדמים יקרים כ"כ ,אבל אתרוג דמיו קלים ואינו ניכר שהבליעם בלולב .להקדש ,קמ"ל שאינו נמכר ואינו נגאל( .ואין לומר שבהכרח
ולרבא מעשר בהמה של יתומים מותר למוכרו בלא הבלעה" ,לא יגאל" היינו מכירה ,דאם בא לומר שמחיים אינו נגאל אותם לעולם ,ולרבי יהודה אם חזרו בהם בפרהסיא מקבלים
ומעשר בהמה של גדול ששחטו ,מבליעו בעורו ובחלבו אבל לאחר שחיטה נגאל ,הרי צריך העמדה והערכה( ,וליכא אותם .וי"א שדעת רבי יהודה שאם עשו דבריהם
ובגידיו ובקרניו ,דכתיב במעשר בהמה "והיה הוא ותמורתו לאוקמי במפרכסת שהרי היא כחיה לכל דבריה ,דא"כ אף לגבי תמורה במטמוניות שלא חיללו שם שמים בפרהסיא מקבלים אותם.
הרי היא כחיה ,ולהר"ר שמעון מנייבל"א כיון שנגמרה השחיטה כהלכתה ודעת רבי שמעון ורבי יהושע בן קרחה שבין בצינעא בין
יהיה קודש לא יגאל" ,ואיסור גאולה הוא מחיים ,שהרי
אין היא נחשבת כחיה .תוד"ה הא) .דלמ"ד קדשי מזבח לא היו בפרהסיא מקבלים אותם ,שנא' "שובו בנים שובבים" ,ורבי
תמורה הוא עושה רק מחיים ,ולאחר שחיטה איסור גאולתו
בכלל העמדה והערכה מאי איכא למימר). יוחנן פסק כדבריהם .כתבו התוס' (ד"ה וכולן) שרש"י בע"ז (ז).
הוא מדרבנן אטו מחיים ,ולא גזרו אלא בדבר הנישום (-
מבאר ש'וכולן שחזרו בהן' היינו גזלנים ועמי הארץ שחזרו מרשען למוטב.
הנמכר) מחיים ,כגון הבשר שכל חשיבות הבהמה אינה אלא בבשר ,ולא ל"ג .אכילת בכור בעל מום- והקשו התוס' וכי עם הארץ אינו יכול להיות חבר לעולם .ולכן ביארו
בדבר שאינו נישום מחיים כגון העור והגידים שחשיבות דמי לבית שמאי בכור אינו נאכל אלא לכהנים ,דכתיב "ובשרם (כרש"י כאן) דמיירי שקיבלו עליהם וחזרו לסורם וקלקלו מעשיהם ,שאין
מקבלים אותם כיון שהראו שאינם יכולים לעמוד בזה ,ולרבי יהודה אם
הבהמה אינו בגלל העור ,ולכן בהבלעה מותר אפילו בגדול ,וביתמי יהיה לך כחזה התנופה וכשוק הימין" ובחזה ושוק כתיב "ואתה
חזרו לסורם במטמוניות ובגלוי נזהרים על דברי חבירות אין מקבלים
ובניך ובנותיך אתך". אוקמוה רבנן אדאורייתא דלאחר שחיטה מוכרו כדרכו.
אותם ,מפני שגונבים דעת הבריות ,אבל אם קלקלו מעשיהם אף
ורב שמואל בר רב יצחק סובר כרבא שמדאורייתא מותר למכור לבית הלל בכור נאכל אפילו ע"י זרים ,ו"כחזה התנופה בפרהסיא מקבלין אותן כשישובו ,דכשחוזרים חוזרים לגמרי ,ולל"ב
(תוד"ה איכא) אם הכרנו בהם מתחילה קודם שחזרו לסורם שהיו נוהגין
מעשר לאחר שחיטה ,כדמצינו שהוא מתיר למכור מעשר בהמה וכשוק הימין" נאמר בתם דכתיב לפני כן "את דמם תזרוק" ,אבל
דברי חבירות אף בסתר ,מקבלים אותם כשישובו ,אבל אם לא הכרנו בהם
של יתומים בלי הבלעה ,דכתיב "רק בכל אות נפשך תזבח בבעל מום כתיב "הטמא והטהור יחדיו" ,ואם טמא שאינו מעולם שעשו דברי חבירות כי אם בפרהסיא ובצינעא לא היו נזהרין היטב,
ואכלת בשר כברכת ד' אלוקיך" ,ומבואר שיש דבר שאין בו אוכל קדשים קלים מותר בבכור ,כ"ש שזר שאוכל קדשים אין מקבלין אותם ,דגונבי דעת הבריות הם.
ברכה (-אין נהנים ממנו) מחיים אלא לאחר שחיטה שאפשר קלים (-שלמים מעשר ופסח) מותר ,ואין לפרוך מה לטמא חבר שנעשה גובה מס מטעם המלך ,דוחין אותו מחברותו ,ואם
למוכרו ,והיינו מעשר בהמה( ,דשאר קדשים אם נפל בהם מום פודה שהותר מכללו בעבודת ציבור שאם אין כהן טהור באותו בית אב, פירש מן הגבאות ,בתחילה אמרו שאין מקבלים אותו ,וחזרו
אותם ויכול למוכרם מחיים לכל מי שירצה) ,ומבואר שלאחר שחיטה הוא הטמא עושה עבודת ציבור ,דכתיב "במועדו" – אפילו בשבת ואפילו לומר שמקבלים אותו.
נמכר מדאורייתא ,והא דקתני אינו נמכר שחוט זה מדרבנן ,ולגבי יתומים
בטומאה ,דבאכילה לא הותר מכללו ,ובאכילה זר עדיף מטמא
מוקמינן אדאורייתא.
בקדשים קלים ,ולא מצינו אכילה שכהן טמא מותר בה וזר אסור בה. באלו דברים חכם יכול לפסוק לעצמו -אין אדם רואה
וכתבו התוס' (ד"ה ובית הלל) שאף שלומדים מ"כחזה התנופה וכשוק
בכורות עצמו להתירם ע"י מום ,והיינו ביחיד מומחה (דיחיד ל"ב .בהמה גסה של מעשר של גדול אפשר להבליע
הימין לך יהיה" שגם בכור בעל מום ניתן לכהן ,היינו משום דאתי קל
וחומר ומפיק מהקישא ,כיון שההיקש נשאר ללמד על בכור תם.שאינו מומחה אין לו כח להתיר בכורות) ,אבל בשלשה מכירתה בעצמות ,שהם ראויים לעשות מהם כלים ,אבל בדקה
שהבעלים הוא אחד מהם מותר (כדמצינו שאם מיאנה או חלצה
לא .וללישנא בתרא אף בגסה הדבר תלוי במנהג המקום אם לרבי עקיבא בית הלל מתירים אפילו לעכו"ם לאכול בכור,
בפני חכם מותר לו לישאנה מפני שהיה שם בי"ד) ,אבל עושים מהעצמות כלים.
דכתיב "כצבי וכאיל" .ולמ"ד הראשון בדעת ב"ה תלתא צבי
ואיל כתיבי ,חד לכדרבי יצחק ור' אושעיא (לא התפרש לנו היכן. בקדשים (-שיש שלמים בביתו ונפל בהם מום שאם זה מום קבוע פודה מקור איסור מכירת מעשר בהמה-
רש"י .ולתוס' (ד"ה חד) הכונה להא דאיתא במכות (כ"ב ).שהמרביע
אותם ויוצאים לחולין) ומעשרות בהמה שנפל בהם מום וטהרות
שאירע בהם ספק יכול לפסוק לעצמו ,מפני שאינו חשוד לומר על לרב ולרבי יוחנן לומדים שאסור למכור מעשר בהמה אף
והמנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה ,דהתורה החשיבה את השור בפני
מום עובר שהוא קבוע ,דמה לו לשקר דהרי הוא יכול להשאל על דכתיב "לא יגאל" ולא לא ימכר מגזירה שוה לא יגאל לא יגאל עצמו כשני מינים דכתיב "כצבי וכאיל") ,וחד לכדרבי אלעזר הקפר
הקדשים ,ולהטיל מום בכל בהמותיו כיון שעדיין אינם קדושים מחרמים דכתיב בהו "לא ימכר ולא יגאל" .רב נחמן בר יצחק (לדין שחיטה בחיה .חולין כ"ח ,).ואידך מה צבי ואיל פטורים מן
דלא חשיב מטיל מום בקדשים ,ואח"כ יעשר ,ולאכול טומאות אם הם מוכיח שזו גזירה שוה מופנה ,דאל"כ איכא למיפרך מה הבכורה ,אף פסולי המוקדשין פטורין מן הבכורה.
חולין בימי טומאתו ,אבל בבכור שהוא קדוש מרחם ליכא למימר הכי לחרמים שכן חלים על הכל – שאם החרים את הקדשים חל עליהם
ולענין הלכה כתבו התוס' (ד"ה פסק) ששיטת ר"י שהלכה כר"ע וכב"ה
והוא חשוד .והקשו התוס' (ד"ה דהא) דא"כ תרומה טמאה דלא חזיא ליה חרם ונותן לכהן כפי טובת הנאה שיש לו בהם ,וכן חרם חל על כל העדר,
דמתני' שבכור מותר אפילו לעכו"ם( ,ואף שלפ"ז יוצא שיש שחיטה לעוף
מן התורה כרבי ,ודלא כר"א הקפר שלומד רק שחיטת חיה מ"כצבי לא יהיה נאמן ,וכן בשאר כל איסור והיתר ,ובהדיא אמרינן (עירובין ס"ג ).אבל מעשר אינו חל אלא על החולין ורק על העשירי .הגמ' אומרת
וכאיל" ,דילמא הכי קיימא לן ,או שר"ע סובר שצבי ואיל הם שתי דרשות, שא"א ללמוד חרמים ממעשר (ולכן "לא יגאל" דחרמים האי צורבא דרבנן חזי ליה לנפשיה.
(ד"ה אילימא) שר"ש מתיר אפילו במקום שא"א שלא יעשה מום ,דחשיב אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות .התוס' (ד"ה ורמינהי) גורסים חד להתיר נכרי וחד לשחיטת חיה ,וא"כ אין שחיטה לעוף מן התורה).
מתכוין (דלא כרש"י דס"ל שאם אינו מתכוין למום חשיב אין מתכוין) ,שלר"ע זה מלשון בגידה ,מדלא קרי בבִגדו ,ולר"א זה מלשון בגד וטלית. ובהלכות גדולות משמע שרוצה לפסוק שלזרים מותר ולעכו"ם אסור,
וביארו שכוונת הגמרא שבמקום שאפשר שלא יעשה מום ר"ש דמתני' והיינו מדרבנן ,ולהכי החלב מותר לעכו"ם ,אמנם בכור הפסול לאכילה
דיני בכור בעל מום מתיר משום אין מתכוין ,ועוד פליגי בברייתא במטיל מום בבעל מום, יקבר ,דדווקא היכא דשרי לישראל שרי לכלבים ולעכו"ם ,ובנמצא טריפה
והיינו שאחזו דם ביותר וימות בלא הקזה ,או היכא שלא ימות אבל א"א הלכה כחכמים שעורו אסור ויקבר ,אמנם קדשי מקדש שנפסלו אחר
להקיז אלא במקום שעושה מום( ,ומ"מ אין לשחוט מחמת מום זה ,דאתי האם קונסים מטיל מום בבכור וקוצץ בהרת- שחיטה ישרפו ,אבל בגבולין לא ,ובזמן בית המקדש גזרו לשרוף גם בכור
לאחלופי בתם ,אי נמי חשיב כמום עובר) ,שר"מ אסר במקום שעושה מום אטו קדשי מקדש שנפסלו אחר שחיטה ,ו'בכור יקבר' היינו בזמן הזה ,או
דקסבר ד"כל מום לא יהיה בו" היינו אפי' בבעל מום ,וחכמים שרו משום ל"ד :שיטת רבי אליעזר שכהן הצורם אוזן בכור אסור שיש חילוק בין נשחט שלא על פי מומחה לשאר פסולים שאירעו אחר
דכתיב "תמים יהיה לרצון" ,ובלבד שלא ישחט על אותו מום ,דגזר אטו לשוחטו אפי' אם יפול בו מום אחר( ,והיינו מדרבנן ,ואפילו לרבא שחיטה ,בזמן הזה הבשר בשריפה והעור בקבורה ,דבעור בזמן הזה לא
היכא דלא מיית בלא עשיית מום דחשיב כתם ,או אטו היכא דיכול דס"ל דמילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ,שאני הכא החמירו ,והצמר ג"כ בקבורה ,ואף דתנן שהאורג מלא הסיט מצמר בכור
להתרפאות בהקזה במקום שאין אתה עושה מום ,ור"ש שרי אף לשחוט ובצרעת שבמציאות אין בו מום ונגע .ובספרי איתא שר"א אוסר ידלק ,היינו משום שחוששים שיוציאוהו אחר הקבורה ,אבל צמר ממהר
דלא גזר ,ור' יהודה אסר אף במקום שאין עושה מום דמתוך שאדם בהול מדאורייתא דכתיב "לא תאכל כל תועבה" וי"ל שרבנן לומדים מזה פסולי לכלות ,או ד'ידלק' היינו לרבי יהודה שאם רצה להחמיר לשרוף את
על ממונו אי שרית במקום שאין עושה מום אתי למיעבד במקום שעושה המוקדשין או בשר בחלב .תוד"ה ומי) אמנם הקוצץ בהרתו אם הנקברים רשאי.
מום) .ולרב הלכה כרבי יהודה שדבר שאין מתכוין אסור .נולד בו נגע אחר ונטהר ממנו הרי הוא טהור דאיגלאי מילתא וכן לענין נדה (ובעל קרי ,דלא שרו רק לטומאה שהותרה בפסח .תוד"ה
אין) ,לב"ש נדה אינה אוכלת בכור בעל מום ,דכתיב "כחזה ל"ד ,).והוא נשחט על אותו המום .ואמר שמואל שגם בזה שאם הנגע הראשון היה בו היה מתרפא גם ממנו ,דלא קניס ר"א אלא
התנופה וכשוק הימין" וטמא שאכל קודש חייב כרת ,ו"הטמא הלכה כר"ש ,דכיון שלא היה דעתו להטיל מום כדי להתירו אלא כדי בממונו שמא יבוא לעשות כך דסבר שאם לא יתירוהו לו לא יהא
נפסד אם ימתין למום אחר ,דבלאו הכי היה צריך להמתין ,ולכן קנסוהו גם שלא ימות לא קנסינן ליה.
והטהור" איירי היכא שאין הטומאה יוצאת מגופו ,כדמצינו
לענין פסח שבא בטומאה כשרוב הציבור נטמאו במת שמותר להם חבית של תרומה שנולד בה ספק טומאה ,לרבי אליעזר אם נפל בו מום אחר כדי שלא יעשה זאת ,אבל בגופו שלא יחזור
לאכול את הפסח ,מ"מ אינו נאכל לזבים ומצורעים וזבות ונדות אם היא מגולה צריך לכסותה ,ואם היא במקום שאינו ויעשה כך מפני דחושש שמא לא יפול בו נגע אחר ולא יטהר לעולם,
משומר יצניענה .ולרבי יהושע כיון שכבר עכשיו אינה ראויה ואפילו אם לא יפול בו נגע אחר אינו מרויח בקציצה שהרי הוא נגוע
ויולדות .ולב"ה נדה יכולה לאכול בכור בעל מום ,דכיון
לאכילה שמא היא טמאה ,וגם לזילוף אינה ראויה שמא היא טהורה ואסור כבתחילה ועדיף לו להשאיר את הנגע הראשון שמא יתרפא ,לא קניס.
דכתיב הכא "הטמא" בסתמא ,אין להחמיר כשהטומאה
לאבדה ,לכן יגלנה ויניחנה במקום שאינו משומר ותיטמא ותהא ויש להסתפק היכא שהוא חתן ופרח בו נגע אחר ,דבעלמא יוצאה מגופו ,ושאני פסח דכתיב התם "טמא לנפש".
ראויה לזילוף .ולרבן גמליאל לא יחדש בה דבר .ואמר רב נותנים לחתן ז' ימים לו ולאיצטליתו ולכסותו שלא יראה הכהן
מתי אסור להפשיט את עור הבהמה שלם דרך הרגלים -אלעזר (וי"א רבי חייא) לבנו שר"מ שאוסר לקלקל את הבכור את הנגע ,וכל זמן שלא ראהו כהן וטימאהו אינו טמא דבכהן תלה רחמנא,
אין מרגילין (-להפשיט את כל העור דרך הרגלים כדי להשאירו שלם ומתיר רק בלא מום כדי שלא תמות ס"ל כרבי אליעזר שאוסר לגרום וכן ברגל נותנים כל ימי הרגל ,וי"ל שבאופן זה נטהר
לעשות ממנו מפוח לנפחים או למוכרי דבש ושמן לתת אותו בעורות אלו) לה טומאה אלא יצניענה ,ורבנן שמתירים להטיל מום כדי שתהיה ראויה מהראשון מיד כשיש נגע אחר( ,ואף דבעינן תגלחת וצפרים ואסור
ביו"ט ,משום טירחה שאינה צריכה ליום טוב .ובבכור אפילו לאכילה סוברים כרבי יהושע שמתיר לגרום טומאה כדי שתהיה בתשמיש המטה כל ימי ספורו ,מיירי שלא היה אלא מצורע מוסגר ,א"נ
אפילו מוחלט שהוא נשאר בטומאתו מדרבנן יכול לעשות תגלחת וצפרים
ראויה לזילוף ,ורבי יהודה שאוסר בין לתקן בין לקלקל אע"פ שתמות
בעל מום אסור ,והיינו לבית שמאי שאוסרים להאכילו לנדות
ולמנות ימי ספורו וליטהר מן התורה ,אמנם כפרתו אינו יכול להביא ,דאינו דס"ל דבקדושתו הוא ,וכיון שאינו רוצה שיחתך העור הוא חותך את
יכול להכניס ידיו לבהונות כל זמן דטמא מדרבנן .תוד"ה מקמייתא) ,או ותלך לאיבוד כרבן גמליאל שאמר שלא יתקננה ולא יקלקלנה.
הבשר ואיכא בזיון קדשים .ובפסולי המוקדשין אע"פ שנפדו ושחטם
לאכילה אסור ,ואין לומר שזה כב"ש הנ"ל ,די"ל שב"ש הגמ' אומרת שאין ראיה מחבית לבכור או איפכא ,שרק כשנטהר מהנגע החדש נטהר מהנגע הראשון .תיקו.
החמירו רק בבכור שקדושתו מרחם ,אלא היינו לרבי אלעזר דגילוי חבית קל מבכור ,לפי שזה רק גרמא ,ומאידך חבית ובהרת שנקצצה שלא נתכוין לקוצצה ,הרי הוא טהור.
ברבי שמעון שסובר שהמפריש ב' חטאות ואחת מהן לאחריות חמורה מבכור ,דשמא יבוא אליהו ויטהרנה ,אבל בבכור יש ולחכמים המטיל מום בבכור מותר לשוחטו אם נולד בו
מום אחר ,אבל הקוצץ בהרת אינו נטהר דקנסינן ליה לעולם ונפל מום באחת (תמימה תקרב ובעלת מום תיפדה ,ו)אם להתיר שמא ימות.
נשחטה הבעלת מום אחר פדיונה ,אפי' אם נזרק דם התמימה ועוד י"ל שבכל מקום נחלקו בדרשות הפסוקים ,וכאן נחלקו אא"כ פרחה בהרת בכולו שאז גם אם היה בו הנגע הראשון היה
כשבשר הבעלת מום בקדירה אסורה אפילו בהנאה ,דהויא לה במטיל מום בבעל מום כגון האי בכור שאחזו דם ,ר"מ לומד שאין טהור ,או שנתמעטה מכגריס לפני שקצצה( ,לתוס' (ד"ה עד) הכונה
חטאת שכיפרו בעליה דלמיתה אזלא ,וס"ל שאפילו אחר שחיטה היא לעשות בו מום מ"כל מום לא יהיה בו" וקרי ביה לא יה יה בו מום ,שקצצה לכגריס ונתמעטה באופן שגם בלי הקציצה היתה פחות מכגריס),
בקדושתה( ,ולת"ק אם נשחטה לפני זריקת דם התמימה ומ"כל" לומדים שאפילו בבעל מום אסור להטיל עוד מום ,ולרבנן כיון דבכל מקום קונסים אותו להפסיד מה שרצה להרויח ,במום
דכתיב "תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו" דמשמע שהאיסור שהתכוין להתיר ע"י אותו מום ,קנסוהו רק לגבי אותו מום, מותרת).
וכתבו התוס' (ד"ה דתניא) שאם הפריש בהמה לחטאת ונפל בה מום להטיל מום נאמר רק בתמים הראוי לרצון ,מותר ,ורבי יהודה סובר כר"מ ובבהרת שרצה לטהר עצמו ע"י הקציצה ,קנסוהו שהקציצה
וחיללה על אחרת ,לרבנן בעלת המום מותרת לעולם ,ולראבר"ש מותרת אבל גוזרים במקום שאינו עושה מום אטו מקום שעושה מום( ,ור"מ לא תטהר אותו וממילא הוא טמא לעולם ,דחשבינן לנגע כאילו הוא
רק אם נשחטה לפני התמימה .ואם הפריש שתי בהמות לחטאת משום
לומד משם להתיר להטיל מום בפסולי המוקדשין לאחר נמצא ומי אמר שהיה מתרפא ממנו.
אחריות ,ובאחת נפל מום ,לרבנן אם נשחטה לפני התמימה מותרת ואם
קנס לבנו אחריו- .קמ"ל ועבודה, בגיזה דאסירי כיון לאוסרם דהו"א פדיונם, נשחטה אחרי התמימה אסורה ,ולראבר"ש בכל אופן אסורה.
ל"ג :ואין להעמיד בכור כראבר"ש ,די"ל שהוא מחמיר (ואין לומר שר"מ לומד מזה להתיר הטלת מום בבעל מום
יש להסתפק אם המוכר עבדו לעכו"ם שקנסו אותו לפדותו
דווקא בפסולי המוקדשין ,דאלימי למיתפס פדיונם .ואף מעיקרו -לפני ההקדש ,דזה פשיטא) .ורבנן לומדים מ"כל מום
עד עשרה בדמיו ,אם קנסו בנו אחריו או לא.
שראבר"ש מודה שפסולי המוקדשין נמכרים באיטליז לא יהיה בו" שאסור אף לגרום מום ,שלא יביא דבילה ובצק
וכן יש להסתפק במכוין מלאכת דבר האבד למועד שאסרו ונשקלים בליטרא בשביל שההקדש ירויח ,אלמא לאו בקדושתייהו ויניחנה על האוזן כדי שיבוא כלב ויאכלנה).
לו לעשות מלאכה זו במועד הואיל ולכך נתכוין ,אם קנסו בנו
קיימי ,הכא אין בזה כ"כ רווח דמה שמשביח בעור פוגם בבשר וכן מצינו שרבי יוחנן אמר שאף שנחלקו בבכור אם מותר
אחריו או לא.
להקיז דם בבכור שאחזו דם שאין לך מום גדול מזה ,מודים שאסור שחותכו ופושטו עם העור.
לחמץ מנחות שנתחמצו כגון שאחד לש בחימוץ ואחר אפאה ,ובבכור ג"כ יש להסתפק היכא שהטיל בו מום אם קנסו בנו
וי"מ שטעם האיסור להפשיט פסולי המוקדשין משום
דכתיב "לא תאפה חמץ" וכתיב "לא תיעשה חמץ" לומר אחריו ,דאף אם בעבד קונסים שאני התם דכל יומא מפקע
שנראה כעבודה בקדשים שמוכרים העור לצורך מפוח כשהוא עדיין
ליה ממצות .ואף אם בעבד לא קונסים ,י"ל דשאני הכא דאיכא איסורא
על הקדשים ,שזה בזיון גדול ,ואסור לכו"ע .וי"מ שזה אסור לכו"ע שחייבים על כל דבר בפני עצמו .וכן אסור לסרס בהמה של חולין
מסורסת ,דכתיב "ומעוך וכתות ונתוק וכרות" ,אם על כורת דאורייתא( .תוד"ה אם) .ואף אם במועד לא קונסים ,י"ל דהיינו
משום גזירה שמא ישהה מלשחוט עד שימצא בני אדם שמחפשים
חייב כ"ש שחייב בנותק ,אלא קרא אתא לחייב נותק אחר מפני שלא עשה איסור שהרי מת קודם המועד ,אבל בבכור י"ל
עורות שלמים ובינתיים יגדל מהם עדרים עדרים ויבוא לידי גיזה כורת (-שאם אחד כרת את הביצים ועודם בכיס ובא חבירו וניתקם שהקנס הוא על הממון.
ועבודה בפסולי המוקדשין.
מהכיס שניהם חייבים .רש"י .והתוס' (ד"ה להביא) כתבו שרש"י לקמן ורבי זירא הוכיח שהקנס הוא רק עליו ,ממה ששדה
(ל"ט ):מבאר שכרות היינו שחתכם בסכין אך הם עדיין מעורים קצת ,שניטייבה (-נזדבלה ע"י עגלות ומשאות של זבל .רש"י .והתוס' (ד"ה עשית מום או גרימת טומאה וכדו'
נטייבה) כתבו שבירושלמי פירש שכולם חורשים פעם אחת והוא חרש ב' ונתוק היינו שתלשם לגמרי ביד ,ובשני האופנים הם עדיין בכיס).
פעמים) ,או נידיירה (-שהביא לשם דיר בהמות חודש או חודשיים כדי ל"ד .וכן בחבית נחלקו בקראי ,דכתיב "ואני הנה נתתי לך הקזת דם לבכור -בכור שאחזו דם ,לרבי יהודה אין להקיז
לזבלה) בשביעית אסור לו לזורעה במוצאי שביעית דקנסינן לו דם אפילו במקום שאינו עושה בו מום ,דהמכה יכולה לחזור
את משמרת תרומתי" ,לרבי יהושע איירי דווקא בטהורה
ליה כיון שעשה עבודה חשובה ,אבל לבנו מותר( ,ובנטל קוצים ולהתרפאות ,דמתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה במקום שאין
שהיא ראויה לך ,ולר"א איירי אף בתלויה אמר רחמנא עביד עושה בו מום אתי למיעבד במקום שעושה בו מום ,ואסור אפי' אם
תלושים ומפוזרים בשביעית מותר גם לו ,דליכא למיקנס מידי כיון לה שימור דכתיב "משמרת" ,דחשיבא ראויה שמא יבוא אליהו
שלא עשה בשביעית עבודה חשובה .וכתבו התוס' (ד"ה שנתקווצה) שאם ימות אם לא יקיזוהו .ולחכמים (בברייתא רבי מאיר) מותר
ויטהרנה. להקיז לו דם במקום שאינו עושה בו מום שלא יחתוך ולא יפגום
הקוצים מחוברים יש איסור דאורייתא בנטילתם מפני שמיפה את
הקרקע). ואין לומר שנחלקו אם דורשים מסורת שזה לשון יחיד ,או את אזנו וניב שפתיו שזה לא עתיד להתרפאות ,דאם לא נתיר לו במקום
מקרא שקורים "תרומותי" לשון רבים .שהרי ר"א סובר יש שאינו עושה מום יבוא לעשות במקום שעושה מום ,ואם עשה מום
ל"ה .המטמא טהרות של חבירו ,קנסוהו רבנן שישלם ,אבל אם למסורת ,ודריש "בבגדו בה" כיון שבגד בה אביה שמכרה אין לשוחטו על מום זה הואיל והטילו ,עד שיפול בו מום אחר.
את בנו לא קנסו ,דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק לחייב לשפחות שוב אינו יכול למוכרה דאין אדם מוכר את בתו לשפחות ולחכמים דברייתא מותר אף במקום שעושה מום אם צריך
אפילו את האב מדאורייתא. אחר שפחות ,אבל לאחר אישות יכול למוכרה .ור"ע סובר יש אם להקיז מאותו אבר ,ולא יניחנו שימות ,ובלבד שלא ישחט על מום
המטיל מום בבכור שלא בכונה מותר לשחוט מחמת מום למקרא ,ודריש בביגדו בה" כיון שפירס טליתו עליה שייעדה זה .ולר"ש מותר להקיז אף שעושה בו מום( ,דס"ל דדבר
זה ,בין בעכו"ם (וכמעשה דקסדור ,שהתירו כשהטיל מום ונשאה שוב האב אינו יכול למוכרה אפילו אם האדון גירשה ,דאין דשאין מתכוין מותר ,ולשמואל הלכה כמותו( ,הקשו התוס'
לתת לו .תוד"ה מימר) ,אבל רועים של כהנים והם עצמם ישראל שאני התם דודאי יש שם מים ,אבל) הכא דאינו אלא חשש בלא כוונה להתיר שלא ידע שאפשר לשחוט ע"י מום אא"כ נפל
אינם נאמנים ,דחוששים שרוצה שיזמנו ללגימא ,וכ"ש בלבד איכא מיגו. מאיליו ,ואסרו כשנתכוין להתיר ,ואין חוששים דאתי למיחלף
שרועים כהנים של כהנים אינם נאמנים דחיישינן גם נאמנות כהן חבר שלא הטיל מום בכונה -רבי צדוק היה בגדול ישראל) ,בין בישראל קטן (וכמעשה דתינוקות ,ולא
לגומלין וגם ללגימא .ולרשב"ג נאמן על של חבירו כהן לכהן ,לו בכור ונתן לפניו שעורים בסלי נצרים של ערבה קלופה,
חיישינן דאתי למיסרך).
דלא חיישינן לא לגומלין ולא ללגימא ,ולא על של עצמו .ולר"מ ובזמן אכילתו נקרעו שפתיו ,ואמר רבי יהושע שחבר נאמן נכרי שאמר לו ישראל שהבכור אינו מותר אא"כ היה בו
החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ,והיינו שרועים כהנים לומר שלא הטיל את המום בכונה ,ורבן גמליאל אמר שאין מום ,והטיל בו הנכרי מום ,הבכור מותר .ואם אמר לנכרי
בבהמה של ישראל אינם נאמנים ודלא כרשב"ג ,ופליג גם את"ק
חילוק בזה בין חבר לעם הארץ .לרש"י רבי יהושע חזר בו ,ולתוס' שאינו מותר אא"כ נעשה בו מום ,לרב קטינא אסור ,דהוי
שסובר שרועים כהנים נאמנים.
(ד"ה היאך ,ול"ה :ד"ה וכי) מסתבר שלא חזר בו ,ואמר כרבן גמליאל משום כאומר שיעשה בו מום ,ולרבא גם בזה מותר.
כבודו ,כמו לגבי תפילת ערבית רשות שאמר כרבן גמליאל שזה חובה ורב לרב נחמן הלכה כרשב"ג שאפילו בנו ובתו נאמנים ,ומ"מ אשתו
פוסק שזה רשות .עוד כתבו התוס' (ד"ה בא) שלהלכה אין חילוק בין חבר המטיל מום בבכור בכונה להתירו ,אפי' בגרמא אסור ,אבל אינה נאמנת מפני שאשתו כגופו ,וכן הלכה .ולרבא הלכה
המטיל שלא בכונה ,אפי' במסיח לפי תומו שסיפרו לקסדור כרבי יוסי ,ואף שרבא אמר שאם הכהן הבעלים עומד בחוץ
לעם הארץ.
לפי תומם שאם יפול בו מום יהיה מותר ולא נתכוונו שיטיל בו מום,
נאמנות במילתא דעבידא לגלויי- ונכנס הבכור שלם ויצא בעל מום מעידים עליו להתירו,
מותר.
הכהן נאמן לומר שהראה את הבכור לחכם ,ופסק לו שהוא איירי שגם בניו ובנותיו בחוץ ,וקמ"ל דלא חיישינן לחשדא
בעל מום קבוע ,ובלבד שיש לו עדים שלא הוא הטיל את המום .מתני'. בכור שרדף אחרי אדם ,ובעט בו האדם בשעת רדיפה שהרועה עצמו הטיל בו מום .ל"א מיירי שאמרו העדים שכל בעליו של
ועשה בו מום ,מותר לשוחטו אפילו אם הוא כהן ,דכוונתו להציל בכור דהיינו הוא ובני ביתו היו עמנו בחוץ ונכנס הבכור שלם בבית ויצא
רב יהודה אמר בשם רב שכהן נאמן לומר שישראל נתן לו עצמו .ואם בעט אחרי הרדיפה ,ללישנא קמא אסור ,וללישנא חבול ,דבזה עדותם עדות כיון שלא היה איש בבית ,וקמ"ל שלא חוששים
את הבכור במומו וא"צ להביא עדים שמאליו נפל בו ,כיון דעביד שמא הם גרמו לו מתחילה ע"י שהניחו לו דבילה על האוזן או שעשו לו
גומא ונפל שם.
בתרא מותר משום שנזכר בצערו.
לגלויי .וכן הלכה.
הגמ' אומרת שאין ממתני' ראיה לדינו של רב יהודה ,די"ל מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם .ספק בכור שנולד בבית ישראל (כגון רחלה שלא ביכרה וילדה
דטעמא דמתני' מפני שאינו חשוד לאכול קדשים תמימים לל"ק בגדי שאוזניו ארוכות ורואים אותם לפני שיצא כל ראשו מותר שני זכרים ,שאחד יתן לכהן ,ואחד לו והוא ספק וירעה עד שיומם ואוכלו
בחוץ ,אבל להטיל מום הכהנים חשודים. להטיל מום באזנו ,דכל זמן שלא יצא כל ראשו אינו כילוד( ,ואין ישראל) ,לרבי יהושע בן קפוסאי (הנ"ל ,דדין ספק בכור ביד ישראל
ואין להקשות על דין זה מהא דתנן שמי שאמר למי שאינו חוששים שמא יצא רוב הראש וחזר ,דכיון שאוזני הגדי גדולות דרך כדין בכור אצל כהנים ,ולרב חסדא) צריך שנים מן השוק להעיד
נאמן על המעשרות שיקנה ממי שהוא נאמן שאינו לוקח פירות האזנים לצאת כבר כשיצא מיעוט הראש .תוד"ה גדיא) ,ובשה מותר עליו שלא הוטל בו מום בכונה ,ולרב נחמן אפי' הבעלים מעידים
בשפתיו שהם נראים תחילה ,אבל אוזניו קשורות ואינם נראות עד
מעם הארץ ,או שהוא לוקח מעם הארץ אבל הוא מעשר דמאי קודם עליו ,דכהנים נחשדו על הבכורות ,אבל ישראל לא נחשדו אפילו על ספק
בכור שנאכל על ידם ,דאל"כ ספק בכור לר"מ שהחשוד על הדבר
שיצא שיצא כל ראשו .וי"א שאף שה באזניו מותר ,דאומרים
שימכרם ,אינו נאמן ,אף דעביד לגלויי .דשאני התם שיכול
דרך צדעיו ,שכיון שרואה עכשיו מיעוט אוזן ,ודאי לא יצא רובו וחזר.
להשתמט ולומר שבעיניו הוא כן נאמן .ומאידך מהא דאיתא התם לעצמו אינו מעיד גם לאחרים אין מי שנאמן להעיד עליו ,דלדבריו
(תוד"ה איכא) .עוד כתבו התוס' (שם) שרבא דהכא ס"ל כרבה (חולין
שאם שלחו לאיש מסוים נאמן ,אין ראיה דנאמן במילתא נמצאו ישראל חשודים על ספק בכור ,וכ"ש כהנים היכא שנולד ספק בכור
ס"ט ,):דרב הונא סובר (שם) שכיון שבסוף יצא הרוב אגלאי מילתא שהוא
בעדרם ,שהם צריכים להמתין עד שיפול בו מום ,דלא נפטרו כהנים מבכור
דעביד לגלויי ,דהתם כיון שאיכא תובע -ששלחו לאדם מסוים קדוש למפרע ,דלדבריו נתחייב על מה שהטיל בו מום כבר כשיצא
בהמה טהורה ,שהרי לר"מ יש חיוב מתנות כהונה אפי' בספק מיעוטו.
וסבר דודאי יתבענו ,מירתת ,אבל בבכור לא מירתת דסר מי יטרח
בכור שחליפיו ביד כהן כגון ברחלה שלא ביכרה וכנ"ל שהכהן נוטל
לחפש ולשאול את אותו ישראל אם נתנו לו במומו. מום הנראה רק כשהבכור פותח פיו לצעוק ,ולא
את אחיו( ,ורבי יוסי פוטר דעשו את שאינו זוכה כזוכה) ,ומבואר
שרק כהנים חשודים להטיל מום בבכור ,ולא ישראלים .ל"ו :רב ירמיה בר אבא אמר שהוא המקור למה שאמר רב כשפותח פיו לאכול ,הוי מום שבגלוי (דאיתא לקמן (ל"ז) שאינו
(וממעשר לר"מ אין ראיה ,דשם הבעלים נאמן מיגו שהיה יהודה ,אבל הוא לא אמר שכהן נאמן לומר שקיבלו נשחט אלא על מום שבגלוי ,כדתנן שאם נפגמו (-ניטל מהם מעט)
מטיל מום בכל העדר לפני המעשר שזה מותר כיון שאף אחד עדיין מישראל במומו ,אלא אמר שישראל נאמן לומר שהוא נתן או נגממו (נחתכו ברוחבם מלמעלה בעומק ולא נתחסרו כלל)
את הבכור לכהן במומו ,וקמ"ל שאף אם הוא מעיד שנתנו החניכיים החיצונות ,או שנעקרו הפנימיות שהשיניים הגדולות
לא קדוש).
בזמן שהיה הטלה קטן ועכשיו הוא גדול נאמן ,ולא אמרינן קבועות בהם ,הוי מום.
אביי אומר שאף שכהנים חשודים להטיל מום ,ולר"מ
דלא קים ליה.
בסורא מתנו כרב ירמיה ,ובפומבדיתא מתנו כרב יהודה
החשוד על דבר לא דנו ולא מעידו ,וכן סובר ר"מ שהחשוד מי נאמן לומר שהמום לא נעשה בידי אדם
לדבר אחד חשוד לכל התורה ,מ"מ כהנים כשרים לדון ,דהא
שאפילו הכהן נאמן ,ולהלכה נאמן אפילו במקרה של רב יהודה. כל המומים הראויים לבוא בידי אדם כגון נסמית עינו ,שיתכן שזה
להדיא כתיב "ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע" ,ורק המוחזק
לחשוד שהוחזק שעובר על דבר אחד פסול ,ולא בחשש בלבד .ואין לחוש למעשה שכהן ניסה להסתיר מרפרם שהוא נתנו נעשה ע"י אדם ,לאפוקי מום שנולד עימו כגון בעל חמש רגלים ,רועי
וכתבו התוס' (ד"ה אימר) שמשמע שאביי עצמו לא סובר כר"מ ,אלא ס"ל לו בלא מום ,מפני שהיה זה כהן חצוף לשני דברים ,שהטיל בו ישראל נאמנים לומר שנפלו מאליהן ,רועים כהנים אין נאמנים
שאפילו במוחזק לעבור על דבר אחד לא הוי חשוד לכל התורה כולה ,מום ,ושהראהו למי שנתנו לו ולא לחכם אחר ,ואבל כולי עלמא אינם מפני שהם חשודים על הדבר ,וכדלהלן .רשב"ג אומר נאמן הוא על
אמנם לענין עדות הוא חשוד גם לאביי ,דרחמנא אמר "אל תשת רשע חצופים. של חבירו ,ואין נאמן על של עצמו .ר"מ אומר החשוד על
עד". הדבר ככהנים החשודים על הבכורות לא דנו ולא מעידו .מתני'.
ראית בכור של ישראל -אין רואים בכור של ישראל אא"כ
יש כהן עימו ,משום שהישראל חשוד שיאכלנו כשיאמר לו ל"ו .לרב אשי עד מפי עד כשר לעדות בכור להעיד שלו הטיל י"מ בדעת ת"ק שרועי ישראל שרועים בבית כהנים נאמנים,
שזה מום קבוע ,שהוא מותר באכילה לכל אדם ,ולא יתננו לכהן ונמצא בו זה מום בכונה ,דעד מפי עד כשר לעדות שהאשה כשרה לה, ולא חוששים שרוצה שיזמנו לאכול עימו (-לגימא) ,אבל
גוזל את הכהן ,והוא לא חושש לגזילה ,ואעפ"כ אמר רב אשי ובבכור גם אשה נאמנת כדאמר רשב"ג שאפילו בתו נאמנת ,וכן הלכה, רועי כהנים בבית ישראל אינם נאמנים ,מפני שהכהן רוצה
לישראל על בכור שרוע (-עינו אחת גדולה ואחת קטנה) שודאי ולרב אסי עד מפי עד אינו כשר לעדות בכור ,דאינו כשר שהישראל יתן לו את הבכור ,וכן רועים כהנים בבית כהנים
אלא לעדות האשה שמת בעלה במדינת הים. אינם נאמנים ,דחיישינן לגומלין -שמעיד עכשיו בשביל שכשיהיה
היה המום משעת לידתו ולא חשש להנ"ל ,דכיון שהקפיד
הישראל לשאול אף שידוע שזה מום ,א"כ חזינן שמקפיד לו בכור תם והוא יטיל בו מום חבירו יעיד שהמום נפל מאיליו .ולרשב"ג
נאמנות הפה שאסר במום בבכור -טלה שלא ידענו נאמן על של חבירו אפילו כהן לכהן ולא על של עצמו .ולר"מ
אפי' על כבודו של חכם (דבמקום שיש מומחה אין ג' מתירים את שהוא בכור ,ובא כהן ואמר שהוא בכור ויש בו מום שלא הוטל
הבכור ,וזה פשיטא שאף במום מובהק אינו נשחט אלא בשלשה ,או ביחיד החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו.
בכונה ,ושואל אם זה מום קבוע או עובר ,נאמן ,דהפה שאסר הוא
מומחה .תוד"ה משום) ,וא"כ כ"ש שלא יטול ממונו של כהן .ומ"מ ל"ה :הגמרא מבארת שהמחלוקת בין ת"ק לר"מ היא
הפה שהתיר .ואף שכבר למדנו שאשה שלא הוחזקה כאשת
כהן שבא לחכם לשאול אינו נאמן ,דהוא בא בשביל שלא יחשדוהו
שהטיל בו מום ,אבל ישראל אינו מרויח שלא יחשדוהו שרוצה לאוכלו איש מעולם נאמנת לומר שהיא היתה אשת איש ונתגרשה, בדברי רבי יהושע בר קפוסאי שבכור בבית כהן צריך שנים
בעצמו ,דגם כששואל אינו מוציא עצמו מחשד זה .תוד"ה על. ומותרת להנשא ,קמ"ל שאף שכאן היה חייב לומר שהוא בכור מן השוק אפילו כהנים (דבישראל אפילו אחד נאמן .תוד"ה איכא)
כדי שלא לאכול קדשים בחוץ שעל זה שזה כרת אינו חשוד (רק להעיד עליו ,אבל כהנים שבביתו אין נאמנים ,וכך סובר ת"ק שאמר
מומי מעשר והיינו בספק מעשר שאין לו תקנה אלא במום ,הכל
על הטלת מום שזה לאו) ,מ"מ מותר ,משום שהיה יכול להטיל שרועים כהנים בין של כהנים בין של ישראל אינם נאמנים ,אבל כהנים
נאמנים עליהם להעיד שהמום נפל מאיליו ,כיון שבידו להטיל דעלמא נאמנים אפילו על בכורות של כהנים ,ולא חיישינן לגומלין אלא
בו מום ניכר אפילו לעם הארץ ולאוכלו בלי להראותו ,שהרי אף אחד
מום בכל העדר .ואין הטעם שהיה יכול להטיל מום בבהמה ברועה שלו ,דסבר אני אעיד לרבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא
לא יודע שהוא בכור ,אבל כשיודעים שהוא בכור ליכא למימר הכי ,דאם
זו בלבד ,דמנין לו שיהיה בה ספק ,ואינו יכול להוציאה בכור ,ור"מ לית ליה דר' יהושע לגמרי ,דכיון דנחשדו כהנים על הבכור לא
יאכלו בלא להראותו יחשדו בו .ואף דלא אמרינן מה לי לשקר דן ולא מעיד אפילו כהן מן השוק( ,ואפילו שנים .תוס' שם) ,ואפילו הבכור
עשירית ,דכתיב "לא יבקר בין טוב לרע".
במקום עדים ואנן סהדי שהכהנים חשודים( ,כדמצינו שאם ביד ישראל .ולרשב"ג אפילו בנו ובתו נאמנים דאין נחשד אלא על
הבעלים אמר לשוכר של החמור שלא ילך דרך נהר פקוד מי יכול להתיר מומי בכור -מומין מובהקים כגון בכור של עצמו ולא על של חבירו ואפילו הוא אביו .ולרבי יוסי אפילו
מפני שיש שם מים ,והלך משם ומת החמור ,וטען שהלך שנסמית עינו או נקטעה ידו או נשברה רגלו ,לת"ק ישחט עשרה שהם בני ביתו אינם נאמנים ,אבל מן השוק עד אחד נאמן,
מנהר פקוד אבל לא היו שם מים( ,רבא (צ"ל רבה ,דרבא ס"ל על פי ג' בני הכנסת שאינם חכמים ,והיינו דווקא כשאין ודלא כרבי יהושע שצריך שנים מן השוק.
(ב"ב ל"ג ):דמה לו לשקר במקום עדים לא אמרינן .תוד"ה ואמר) אמר מומחה ,וכן הדין בחו"ל שאינו ראוי להקריב ואפילו בזמן בית
וי"א שרועים של ישראל והם עצמם כהנים נאמנים ,מפני
שנאמן ,דמה לו לשקר היה יכול לומר שהלך בדרך אחרת ,המקדש ,אבל מומין שאין מובהקים אף בחו"ל צריכים שהרועה אומר שבעה"ב יתנו לצורבא מרבנן ולא לו דסתם
ואביי אמר ש)אינו נאמן במיגו שהיה אומר שהלך בדרך מומחה .ולרבי יוסי אפי' כ"ג דיינים אינם יכולים להתיר מום רועה הוא עם הארץ( ,והא דמבואר (לעיל י"ח ):שבעה"ב מקנה מקום
אחרת ,דהוי מיגו במקום עדים דאנן סהדי שתמיד יש שם מים ,מובהק ,אלא רק מומחה .ורב ורב חייא בר עמרם פסקו בחצר לרועה הכהן כדי שיקנה את הבכור ,מיירי במכירי כהונה או ברגיל
עור או שק" – הוקש כלי עץ לשק) דמיטלטל מלא וריקן -שיש לו דבעינן "ושב אל משפחתו" למותר שבמשפחתו .תוד"ה לרבות) ,אמנם כת"ק (אע"פ שרבי יוסי נימוקו עמו שהיה מביא תמיד טעם
בית קיבול ,אך אם הוא ראוי למדרס כגון כסא וספסל הוא מקבל לענין לפסול אותו מלהקרב ע"ג המזבח אף נקב של מרצע הוי לדבריו).
טומאה מדאורייתא ,ואם נטמא תוכו (-הצד שרגילים להשתמש מום ,כדמצינו לגבי רציעת עבד עברי שלרבי לומדים
בו .תוד"ה אין) נטמא גבו (לטמא אחרים ,דכיון שתוכו טמא אין נ"מ מ"מרצע" שצריך לרצוע במתכת( ,ולרבי יוסי ברבי יהודה ל"ז .התרת נדרים בשלשה במקום שאין חכם ,ובמקום רבו
לומדים מ"ולקחת" שאפשר לרצוע גם בסול (-קיסם חד) או אחרת בטומאת גבו ,וכן מה שאמרו בכלי חרס שאוירו טמא וגבו טהור, אף למומחה אין להתיר נדר (תוד"ה שלשה) ,ולרבי יהודה צריך
סירה (-קוץ) או מחט או מקדח או מכתב -עט ברזל ,דדריש רבויי הכונה שאינו מקבל טומאה מגבו ,אבל הוא מטמא אחרים מגבו ,ודלא שאחד מהם יהיה חכם ,והאחרים צריכים להבין
ומיעוטי"( ,ולקחת" ריבה כל דבר הנלקח ביד (לא ממשמעות אלא מרבוי) ,כרשב"ם שמשמע מדבריו שכלי חרס אינו מטמא מגבו .תוד"ה הרי) ,ואם כשמסבירים להם והחכם ילמד את השנים.
"מרצע" מיעט" ,ונתת באזנו" חזר וריבה ,ומרבה כל מילי ,ומיעט סם .נטמא גבו במשקין טמאים נטמא תוכו ,ובזה לא עשו
מומחה לראית מומי בכור ולהתרת נדרים היינו מופלג בחכמה ,וא"צ
תוד"ה לרבות) ,ורבי דריש כללי ופרטי) ,ואמר על זה יודן ברבי חכמים הכר ,כיון שכבר עשו הכר ביש לו תוך. סמיכת בית דין ,אמנם בזמן הזה שום אדם לא נחשב מומחה להתיר בכור
שרוצעים באליה ,ולחכמים עבד עברי כהן אינו נרצע מפני ונדר ביחידי ולדון דיני ממונות( .תוד"ה במקום) .ונקט הכא הפרה כלישנא
מומין שבעיניים שנעשה בעל מום ,ובהכרח שלדבריהם רוצעים בגובה של דקרא ,אבל גבי חכם שייך יותר לשון התרה .תוד"ה מפירין.
ניקב או נסדק או נפגם הריס (-השורה החיצונית) של העין הוי אוזן שהוא סחוס .וכתבו התוס' (ד"ה מה) שלגבי עבד בנפלה שינו
דגלי דבר שנמכר ונתברר אח"כ שהוא אסור -המוכר בשר
מום שבגלוי והוא יוצא לחרות ,אבל בבכור לא הוי מום ,דשאני עבד
-הכסוי שמכסה את העין ,הוי מום.
לחבירו ונמצא בשר בכור ,או שנודע שלא הראהו לחכם ,או
קרא ,אבל הכא שדרך השיניים ליפול מחמת זקנה אין זה כפסח ועוור,
היה בעין דק (-דוק (-קרום) שחור משוקע ,או דוק לבן צף, המוכר פירות ונמצאו טבלים ,או יין ונמצא יין נסך ,או
(אך הקשו שגם העיניים דרכם לכהות מחמת זקנה) .והכהו על אזנו
אבל לא לבן משוקע או שחור צף ,ובלבן של העין אין שייך וחרשה עבד יוצא בו לחרות דהוי מום שבגלוי ,ובבהמה אינו מום( ,וגם
ששחט פרה ומכרה ונודע שהיא טריפה ,אם לא אכלום,
באדם אינו פסול אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן) ,שאני עבד דגלי
מום כיון שזה רק שומן העין ,וסימנך ברקא שהוא לבן וצף והוי מום. בבכור שנשחט יקבר דבכור תם אסור בהנאה ,ובטריפה יחזירו
רחמנא שבקל הוא יוצא לחרות ,שהרי הוא משתחרר בשינו.
וכתבו התוס' (ד"ה וסימניך) דמשמע שברקא הוא מום קבוע ,ואף שיש לו ,והוא יחזיר להם את הדמים משום קנס ,דאיסור ספק הוי ,וכן
רפואות לברקא ,היינו כשהוא ממשמש ובא קודם שנקבע ,ועוד י"ל שמום יבשה אזנו ,והיינו שאם ניקבה אין יוצא דם ,וי"א שהיא
אם כבר אכלום יחזיר להם את הדמים .וטריפה שמכרוה
שאינו מתרפא מאיליו נחשב מום קבוע אף שיש לו רפואה) ,או תבלול נפרכת כשממשמשים בה ,הרי זה מום.
הלוקחים לעכו"ם או נתנוה לכלבים שלא גרם להם איסור ,ישלמו
(שיוצא מהלבן דרך הסירה (-העיגול שמסביב העיגול השחור,
לו לפי שווי טריפה ויחזיר להם את שאר המעות.
שמשם ראיית העין באה) ונכנס בשחור ,אבל איפכא לא ,דכתיב ענייני טומאה
טומאת אהל בשדרה וגולגולת -שדרה וגולגולת שלימים "יצא מחלב עינימו" -אינו אלא חלב העין ולא העין עצמה, לרבי שמעון בן אלעזר דברים שהנפש קצה בהם (-נבילות
מטמאים באהל (משא"כ שאר עצמות) ,ואם חסרו אין מטמאים ,ולרבי מאיר בשני המקרים הוי מום ,ד"תבלול" היינו דבר וטריפות שקצים ורמשים) יחזיר להם את כל הדמים דאין להם
ושיעור החסרון ,בשדרה לבית שמאי שתי חוליות ולבית המבלבל את העין) ,או חלזון נחש ,או עינב ,הוי מום. הנאה בכל מה שאכלו משעה שנודע להם ,אבל דברים שאין הנפש
קצה בהם (-בכורות טבל ויין נסך) ינכה להם את הדמים.
הלל חוליה אחת ,ובגולגולת לבית שמאי כמלוא מקדח ,ל"ח :חורוור (חולי של טיפות לבנות בעין) קבוע בעין הוי מום. הגמ' מבארת שבסתמא גם לרשב"א אינו מנכה ,שהרי לא
ולבית הלל בכדי שאם ינטל מן החי ימות ,והיינו סלע .הגמ' לרבי יהודה היינו ששהה שמונים יום ,ולרבי חנינא בן הפסיד המוכר כלום שהרי הבשר טעון קבורה כיון שנשחט תם ,אלא
שואלת שסלע היינו כמלוא מקדח (כדלהלן לגבי העברת אנטיגנוס צריך לבודקו ג"פ בתוך השמונים יום ,ובלבד איירי שאכל את מקום המום ,שהיה יכול להראותו לחכם
שיהיו משולשים (-כל כ"ו וחצי יום ,דבזמנים אלו דרך המום לעבור,
טומאה בחלון) .והגמ' מתרצת דבעינן כמלוא מקדח
כרבי יהודה דס"ל (לעיל כ"ח) שהשוחט ואח"כ הראה לחכם מותר,
אבל אם לא בדקנו אינו מום ,דשמא הלך וחזר ,שכך דרכו .רש"י .והתוס' הנקב וחיסומו -שלאחר שנעשה החור מצדד את המקדח להרחיב את
ובטבלים מנכה לפי שהיה יכול לתקנם ,וביין נסך איירי
בצידיו כדי שהמקדח יכנס ויצא בריוח( ,ומכאן ראיה לדין ניקבה (ד"ה שיהיו) כתבו שהכונה בתחילת שמונים ובסוף שמונים ובאמצע
אזנו הנ"ל ששיעור כמלוא כרשינה היינו נכנסת ויוצאת) .שמונים ,וכן במגילה (י"ט ).גבי מגילה דאמר שאם הטיל בה ג' חוטין גידין
בתערובת ,וס"ל כרשב"ג שאם נתערב יכול למוכרו לנכרי
ורב פפא (ל"ח ).מתרץ שלב"ה השיעור הוא בסלע סתם ,משולשים כשרה ,הכונה לתחילת הדף ואמצעו וסופו ,ושם פירש רש"י חוץ מדמי יין נסך שבו.
שיהיה מראש הדף עד הגיד כמגיד לחבירו בין מלמעלה בין מלמטה,
שזה פחות ממקדח סתם ואפילו ממקדח קטן של רופאים( ,וסלע וההיא דמכות (ט ):גבי ערי מקלט דכתיב "ושלשת" שיהו משולשות ודאי
נירונית כמקדח גדול של לשכה) ,ובדעת ב"ש ר"מ סובר הכונה כרש"י ולא שיהיו בראש ארץ ישראל ובסופה ובאמצעיתה),
שכוונתם למקדח קטן של רופאים ,ולחכמים כמקדח גדול ולר"מ היינו ששהה ארבעים יום.
של לשכה.
על אלו מומין
מים הקבועים בעין שעיניו נוטפות מים ,הוי מום .לרבי יהודה
קבועים היינו כשאכל מספוא לח והיינו אדר וחצי ניסן ,ואח"כ העברת טומאה דרך חלון -חלון שבין בית לבית שלא נעשה אלו מומין מתירים לשחוט בכור
אלול וחצי תשרי יבש ,של בית הבעל שא"צ להשקותה מספיקים בידי אדם אלא נפל הכותל מאיליו ,שיעורו להעביר טומאה מבית
לה הגשמים ,שזו דרך רפואתו ,ואם לא נתרפא בכך הוי מום( ,ויש לבית כמלוא אגרוף גדול כשל בן אבטיח שהיה בעל בשר ,והוא כללי המומים המתירים ומקורותיהם -אין שוחטים את
להסתפק אם צריך להאכיל לח בזמן הלח ויבש בזמן היבש כראש גדול של אדם ,ובפחות מכך אינו נחשב כיון שלא נעשה בידי הבכור (ואין פודים פסולי המוקדשין .מ"א ,).אלא על מומים
ולא שוחטים אותו עד שיעברו כל ימי הקיץ ויבדק בשניהם ,או לח ויבש אדם .ואם נעשה בידי אדם שיעורו כמלוא מקדח גדול של שבגלוי ואינם חוזרים ,ואע"פ שאינו בטל אותו אבר
בזמן הלח) ,ומאכילים אותו בכל יום כגרוגרת (ויש להסתפק לשכה לקדוח מה שצריך לבדק הבית ,שהוא כפונדיון האיטלקי ממלאכתו ,שהרי נפגמה אזנו הוי מום אע"פ שהאוזן לא בטילה
אם הכונה כגרוגרת בסעודה ראשונה שבכל יום ,או בכל וכסלע נירונית וכמלוא נקב של עול שעושים בו נקב ותוקעים בו משמיעה .ואין הטעם משום דדרשינן כלל ופרט וכלל ("כי
סעודה ,ואת"ל בסעודה ראשונה (דאי אמרת בכל סעודה ודאי לא יתד כדי לקשור את רצועות העול. יהיה בו מום ,פסח או עוור ,כל מום רע") ,דא"כ ניבעי בטל
אכפת לנו לפני או אחרי האכילה ,שהרי הסעודה השניה היא אחר אכילה) ממלאכתו (ולמה נפגמה אזנו מן החסחוס הוי מום) ,אלא
יש להסתפק אי דווקא קודם אכילה שזה מועיל כסם ל"ח .טומאת כלי חרס -כלי חרס אם נטמא תוכו נטמא
"כל מום רע" רבויא הוא דכתיב "כל" ולא דרשינן ליה בכלל ופרט,
לרפואה ששותים אותו לפני האכילה ,או גם לאחר אכילה ,קודם גבו ,ואם נטמא גבו לא נטמא תוכו ,ואם אין לו תוך אינו
ומומין שבסתר אינם בכלל "מום רע" כיון שאינו מנוולו ,ומום
שתיה משום שזה מועיל כמו שעורים שדרך הבהמה לאוכלם מקבל טומאה ,דב"תוכו" תלה רחמנא דאינו מקבל טומאה אלא
עובר מסברא אין שוחטים עליו בכור בחוץ ,שהרי אפילו לא
קודם שתיה ,או אף לאחר שתיה .מותר שזה נח לו או אף קשור, מתוכו דכתיב "וכל כלי חרס אשר יפול מהם אל תוכו" ,ואין טומאת
פודים פסולי המוקדשין על מום עובר ,דכתיב "ואם כל
עם חבירו שנח לו לאכול יחד והאכילה מועילה לו או אף לבדו, מדרס בכלי חרס שהוא נשבר אם יושב עליו אדם.
בהמה טמאה (והיינו בעלי מומין שנפדו ,דטמאה ממש כבר
בשדה דניחא ליה באוירא או אף בעיר ,ואת"ל דווקא בשדה ,יש טומאת כלי שטף -כלי שטף (-כלי עץ דכתיב ביה "וכל כלי עץ כתיב בה פדיון במקום אחר) אשר לא יקריבו ממנה קרבן
להסתפק אי מהני בגינה הסמוכה לעיר .תיקו .וכן יש ישטף במים" ,ואין הכונה לכלי מתכות ,דמבואר לקמן שפשוטי כלי שטף
לד' " לאפוקי מום עובר שלמחר יקריבו ממנה .ואב"א ילפינן
להסתפק היכא שבדקוהו ולא נתרפא ,אי הוי מום למפרע אין מקבלים טומאה ,ופשוטי כלי מתכות ודאי מקבלים טומאה .וכתבו
התוס' (ד"ה כנגדו) שי"ל שגם כלי מתכות נקראים כלי שטף ,דכתיב בהו מ"פסח או עוור" למעט מום עובר.
או רק מכאן ולהבא ,ונ"מ אם מועלים בפדיון שלפני זמן זה).
"ומורק ושוטף במים" ,ודברי הגמרא שבלי בית קיבול לא נטמא מדברים
אבל אם אכל יבש ואח"כ לח של גשמים ,או אפי' לח ואח"כ ל"ז :מומים באוזניים-
יבש של שלחין אינו מום ,דאין זה רפואה וממילא אין זו בדיקה,
רק על כלי עץ) שנטמא בטומאה דאורייתא מגבו ,נטמא תוכו,
ובטומאת משקין דרבנן דמדאורייתא אין אוכלין ומשקין מטמאים נפגמה אזנו מן החסחוס שבתנוך האוזן ,בין בידי אדם בין בידי
ולר"מ היינו ששהה שמונים יום. שמים -שנולד כך ,כדי שתחגור (-תתעכב) בה צפורן אם בודקים
כלי ,אם נטמא תוכו נטמא גבו ,אבל אם נטמא גבו לא נטמא
תוכו ואוגנו (-בית קיבול הפוך שיושב עליו) ואזנו (-בית אחיזה) וידיו אין אדם רואה מומין לעצמו ,אבל מורה הלכה לתלמידים כבדיקת סכין ,הוי מום ,אבל נפגמה מן העור -האליה הרכה של
(-כגון כלי חרס שעושים לו זנב לאחוריו) ,דמדרבנן משקה מטמא והם מורים לו. האוזן ,לא הוי מום דהדר בריא.
תלמיד חכם שמחדש הלכה ,אם אמרה קודם המעשה כלי גזירה אטו משקה זב וזבה כגון רוקו וזובו שהם אב הטומאה נסדקה אזנו ,כל שהוא ,בין בידי אדם בין בידי שמים ,אע"פ
שומעין לו לעשות מעשה ,ואם לאו אין שומעין לו דבשביל ומטמאים כלי ואדם מדאורייתא ,ונתנו לו חכמים דין כלי חרס ולא שלא חסרה ,הוי מום ,אבל פגימה אינה בלא חסרון.
המעשה אמרה( .והיינו דווקא כשהוא צריך את אותה הוראה .תוד"ה דין כלי שטף דעלמא ,כדי שיהיה הכר שלא ישרפו על ניקבה אזנו הוי מום .ושיעור הנקיבה כמלוא כרשינה
אם). טומאה דרבנן תרומה וקדשים אלא חולין( ,אבל בכלי חרס לא גזרו הנכנסת ויוצאת ,והיינו הינדה ,וי"א כעדשה ,וקרובין
דבריהם להיות שוין ,והיינו לגבי לשחוט עליו בכור( ,דבפחות טומאת משקין מאחוריו ,כיון דאפילו נגעו משקה זב וזבה מאחוריו אינו
מקבל טומאה ,והא דכתיב "וכלי חרס אשר יגע בו הזב ישבר" הכונה ל"ט .מומים נוספים-
מכך אף דהוי מום מדאורייתא ,שהרי כהן נפסל בזה ,אינו ניכר יפה ,וגוזרים
להיסט) .וכלי שטף שאין לו תוך אינו מקבל טומאה מומין שבחוטם -ניקב החוטם או נפגם או נסדק ,הוי מום. אטו מום שבסתר ,א"נ כהן פסול משום דאינו שוה בזרעו של אהרן ,א"נ
דאורייתא ,דבעינן דומיא דשק (דכתיב "מכל כלי עץ או בגד או ואם ניקבו חוטמין זה לזה הוי מום רק אם הנקב נראה מבחוץ זה מום עובר ואסור לעשותו לכהן משום שאסור לפוסלו אפילו לפי שעה,
בביצים ,כיון שאין לו ביצים ,אבל נתוק וכרות דווקא בגיד אמר ר"מ שאשה שהפילה מין בהמה חיה ועוף בין טהורים -שניקבו המחיצות החיצוניות של החוטם ,אבל מבפנים שניקבה
בין טמאים ,אם זה זכר תשב לזכר ז' ימי טומאה ול"ג ימי טוהר, אבל בביצים לא כיון שיש לו ביצים. המחיצה החולקת את החוטם אינו מום דבמקום סתר הוא.
מומים שבערוה -נפגם הזובן נרתיק שהגיד חבוי בו( ,אבל ואם זה נקיבה תשב לנקיבה י"ד ימי טומאה וס"ו ימי טוהר ,ואם מומין שבשפתיים -ניקבה שפתו או נפגמה (-חסרה מעט),
אינו ידוע תשב לזכר ולנקיבה לחומרא ,י"ד ימי טומאה כנקיבה,
בניטל או בנפגם הגיד לא ,דהדר בריא) ,או שנפגמה העריה או נסדקה ,הוי מום ,והיינו בשפתו החיצונה כלומר חודה של
וימי טוהר כזכר) ,או שפיו דומה כשל חזיר (-פרוס אע"פ שאינו של נקיבה בקדשים שכשרים בנקיבה ,הוי מום. שפה ולא רוחבה.
עגול ,ורבנן פליגי היכא ששפתו העליונה עודפת על
מומין שבחניכיים -נפגמו או נגממו (-נחתכו בסכין ולא חיסרו
מומים שבזנב -נפגם הזנב מן העצם (אבל מן הפרק שנפגם התחתונה ,אבל אם התחתונה עודפת על העליונה מודים
אלא כעין סדק) החניכיים החיצוניות שבאמצע הפה ,הוי מום.
מעט בין הפרקים ולא נחתך כל הזנב לא דמעלה ארוכה) ,או שראש חכמים ,וכדאיתא במתני' שהיה מעשה שלחי התחתון היה
ופנימיות היינו מן התיומת (שן שנראית כשנים) ולפנים ,ותיומת
הזנב נקלף (והעצם מגולה ,דאינו מעלה ארוכה כיון שהוא בראש הזנב .עודף על העליון ושאל רבן גמליאל לחכמים ואמרו שזה
עצמה כלפנים ,אמנם אם נעקרו הוי מום אף בפנימיות,
רש"י .ולתוס' (ד"ה או) הכונה שראש הזנב מפוצל לשני עצמות) ,או מום ,וכל זה כשיש שם עצם בחלק העודף ,אבל אם אין עצם
ושוחטים על מום זה ,ולרבי יהושע בן קפוצאי אין שוחטין
שיש בשר בין החוליות כמלוא אצבע (והיינו רבע מטפח של אינו מום אלא באדם ,דכתיב "איש איש מזרע אהרן" איש
כל אדם כשיעור האגודל) ,הוי מום. אלא על החיצונות ,אבל פנימיות שנעקרו הוי מום לפוסלו
ששוה בזרעו של אהרן ,אבל בבהמה לא) ,או שניטל רוב
אבל אין שוחטין עליו וימתין עד שיפול בו מום אחר וישחטנו ,ולרבי
המדבר שבלשונו חלק הלשון שאינו מחובר במלקוחיו (לתנא גודל אצבע נשנה לענין הנ"ל. חנינא בן אנטיגנוס מום בתיומת אף אינו פוסל להקרבה.
וי"א לענין תכלת ,שלב"ש נותן ד' חוטין ולב"ה ג'( ,התוס' דמתני' והוא רבי יהודה דברייתא ,ולת"ק דברייתא רוב
(ד"ה כמה) דנים אם הכונה למספר החוטים לתכלת וללבן יחד או לכל הלשון) ,הוי מום ,ואמרו חכמים לא שמענו מומים אלו ,אך מחוסר אבר פנימי אינו מתיר לשחוט בכור ,דכתיב "פסח
אחד ,וגם אם הכונה לקודם שכופלים את החוטים או לאחר הכפילות ,בי"ד של אחריהם הסכימו לדברי אילא. או עוור" דמשמע דווקא בגלוי ולא בסתר ,וכן אינו מתיר לפדות
וכיון דהלכה כב"ש אם הכונה לפני שכופלים אנו עושים רק את חוטי קדשים ,דכתיב "עוורת או שבור" ,ורב אחדבוי בר אמי
הלבן ,ואם נפסק אחד מהם פסול ,ובספרי משמע שהכונה לד' חוטים מ :אוזן גדי כפולה (אוזן בתוך אוזן בצד אחד) הוי מום רק אם
מסתפק אם מום פנימי פוסל להקרבה דכתיב "תמים יהיה
מכל מין ,ושמא כוונת ב"ש ארבע ללבן וארבע לתכלת אחרי שכופלים יש שם עצם -שאין להם אלא תנוך אחד ,שנכפל התנוך העליון לתוכו לרצון" מזבח ,או שאינו פוסל דכתיב "כל מום לא יהיה בו" –
אותם ,ולפ"ז ב"ה דקאמרי שלשה היינו לפני הכפילות ,דאחר הכפילות ונתחבר למטה ,אבל אם הם מובדלים מלמעלה אינו מום ,ולא איתפרש
לא שייך שיהיו ג') .וכמה תהא משולשת ,לב"ש ד' אצבעות טעמא .ולא דמי לבעלת ה' רגלים דהוי מום ,דאוזן בתוך אוזן אינו נראה
מה מום מבחוץ אף חסרון מבחוץ.
ולב"ה שלשה ושליש .לרש"י השאלה כמה מרחיקה מכנף הבגד .כ"כ. מום כשיש כליה אחת או שלש-
ל"א כמה אורך הגדיל ללא הענף .והתוס' (ד"ה כמה) סוברים כמו זנב הגדי אם הוא דומה לזנב חזיר ,ואין הכונה שהוא דק בברייתא אחת מבואר שאם יש כליה אחת או שלש פסול,
הפירוש השני של רש"י ,וכתבו שהידור ציצית שיהא שליש גדיל ,שזה
ד' אצבעות ,ושני שלישי ענף ,שזה ח' אצבעות .ובמנחות פירש רש"י מאד ,אלא שהוא עגול אע"פ שהוא נפוח ,הוי מום ,דזנב הטלה דכתיב בקרבנות "ואת שתי הכליות" ,ובברייתא אחרת מבואר
שמשולשת הכונה שתהא תלויה בענף מלבד הגדיל ד' אצבעות ,רוחבו יותר מעוביו .וכן אם אין לזנב הגדי אלא חוליה אחת ,או שכליה אחת אינו פסול ,דכתיב "יסירנה".
בטלה שיש לו רק ב' חוליות ,הוי מום. ולפירושו הידור ציצית שתי אצבעות גדיל וארבע ענף. בני הישיבה רצו לומר שלכו"ע אין בהמה נבראת עם כליה
וי"א שזה נשנה לענין מה ששנינו שבשושן הבירה (-יציע פיו בלום -קצר ,או שרגליו בלומות -קצרות ברוחבם ,מחמת אחת ,ובהכרח שהיא התחסרה ,ונחלקו אי מחוסר אבר
העצם שהשפתיים פתוחות יפה ,אבל הלחיים אדוקות זו בזו שאינו יכול
בביהמ"ק על שער מזרח) היו ב' מידות אמה ,אחת יתירה על פנימי פוסל או לא.
של משה חצי אצבע ,ואחת יתירה על של משה עוד חצי לפותחם ,וכשאוכל או פועה מרחיב השפתיים ונראה העצם כנוד ,וכן רב חייא בר יוסף אומר שלכו"ע שייך שבהמה נבראה עם
אצבע ,והיו האומנים נוטלים בקטנה ומחזירים בגדולה ברגלים אם הם קצרות שמחמת שהעצם קצרה והבשר מרחיב מלמטה כליה אחת ,ומחוסר אבר פנימי פוסל ,והברייתא שפוסלת
כדי שלא יבואו לידי מעילה להנות מן ההקדש ,דבלאו הכי שמא יותר מהעצם ,הוי מום ,אבל מחמת הרוח (וי"ג הריוח) שאין לו ריוח
מדברת כשנבראה עם שתי כליות וחסרה אחת ,דמקומה ניכר,
יפחתו ,דא"א לצמצם ,והקטנה היתה לכסף וזהב שכיון שיש בזה כ"כ בפה ובעצם ובבשר ,אינו מום .ל"א בלום היינו נפוח ,אם זה קרה והברייתא שמכשירה מדברת כשנבראה עם כליה אחת
טורח מתנים בשל משה ומחזירים בגדולה ממנה חצי אצבע ,בגלל רוח אינו מום דהדר בריא ,ואם זה מחמת העצם שהיא עבה מאד הוי
דליכא חסרון.
והגדולה לבנין החומה שבזה נוטלים בשל משה ומחזירים באותה מום.
הגמ' דוחה שמשמע מהברייתא שפסול גם כשנבראה עם
יבלת בגוף אם יש בה עצם הוי מום ,דכתיב "או יבלת" ,ואם שיתירה עליה אצבע).
כליה אחת (דומיא דשלש דמיירי שנבראה כך).
אין בה עצם אינו מום כדתנן שבעלי התלתולין פסולים ולכן הגמרא מבארת שלכו"ע מחוסר אבר פנימי פוסל ,מ .מום בביצים -אם אין לו ביצים או רק ביצה אחת הוי
באדם אם כהן הוא ,דבעינן שוה בזרעו של אהרן ,וכשרים בבהמה,
ונחלקו אם שייך שבהמה נבראה עם כליה אחת ובהכרח שהיא מום ,ואף שתי ביצים בכיס אחד ,או שני כיסים וביצה אחת
ואם היא בלבן שבעין הוי מום רק אם יש בה שיער שזה מגונה, התחסרה ,או שלא שייך שבהמה נבראה עם כליה אחת( ,ועל (לכל בהמה יש כיס נפרד לכל אחת מהביצים ,דהכיס חלוק באמצעו וניכר
אבל בלא שיער אין מומין בלבן ואפילו במקדש כשר לשחוט, זה לא קשה דדומיא דשלש קתני ,דכיון שלא שייך שנבראה עם אחת ,מבחוץ שהוא משוקע ונראית בו שורה עמוקה) הוי מום .ולרבי
ובשחור שבעין הוי מום בין ביש בה עצם בין באין בה עצם( .לתוס' (ד"ה
בהכרח שאין זה דומיא דשלש ,משא"כ אם שייך שנבראה עם אחת ,ודאי ישמעאל אם יש לו ב' כיסים ודאי יש לו ב' ביצים ,ואם אין
אלא) גורסים אידי ואידי בשחור). הברייתא פוסלת גם בנבראה עם אחת דומיא דשלש).
לו ב' כיסים ודאי אין לו אלא ביצה אחת .ולר"ע צריך לבדוק
נפרק עצם של פיו שהשיניים קבועות בה( ,והיא מעל החניכיים, ע"י שיושיבו על עכוזו (-עגבותיו) וממעך (-ממשמש בכיס כליה עם רק נולדת ולרבי יוחנן לא נחלקו ,דלכו"ע אין בהמה
דבחניכיים הוי מום אפילו בנפגמו או נגממו) הוי מום. ובכסלים) ,ואם יש שם ביצה סופה לצאת ואם אינה יוצאה הוי כליה נחסרה אם ש אלא אחת ,וחסרון מבפנים שמיה חסרון,
עינו אחת גדולה כשל עגל והשניה קטנה כשל אווז הוי מום. לפני הקבלה הוי מום ,ואם נחסרה לאחר קבלה אינו מום ,מום ,ומעשה שמיעך ולא יצא ומצאוה דבוקה בכסלים,
אזנו אחת גדולה ואחת קטנה הוי מום אם ההפרש ניכר לכל (כדתניא שזבחים שנשתייר מהם כזית בשר דאיכא כדי אכילת והתיר ר"ע דהוי מום הואיל ואינה במקומה ,ורבי יוחנן בן נורי אסר,
במראה ,ואם ההפרש ניכר רק במדידה לא הוי מום. אדם ,או כזית חלב דאיכא כדי אכילת מזבח ,זורק את הדם ,אבל אמר לו ר"ע עד מתי אתה מכלה ממונם של ישראל ,אמר לו
אם לא נשתייר כלום אינו זורק ,דכתיב "ועשית עולותיך הבשר והדם" אם
רבי יוחנן בן נורי עד מתי אתה מאכיל קדשים בחוץ דאין בו
זנב בעגל אם אינו מגיע לערקוב (פרק) שבאמצע הירך ,והיינו אין בשר אין דם ,ועכ"פ מבואר שאפילו בחסר הכל ונשתייר רק כזית זורק
את הדם ,אבל לאחר שחיטה לפני קבלה הוי מום ,כדתניא מום ובקדושתו הוא( ,אבל איסור נבילה אין כאן כיון שנשחטה,
הקשר העליון ,הוי מום. שהצורם אוזן הפר כהן משיח לאחר שחיטה ואח"כ קיבל דמו וכן אינה טריפה) .ואיתא להלן (מ ):שאם ביצה אחת גדולה
מ"א .כל המומים שהוזכרו שזה מום ,כולל אלו שנשנו פסול ,דכתיב "ולקח מדם הפר" שבשעת קבלת הדם היה הפר פי שתים מחברתה ,לרבי יהודה הוי מום ,ולחכמים אפי' אם
בשם יחיד ,היינו להתיר לשחוט בכור ,או לפדות פסולי שלם .ואמנם בן שנה פוסל אף לאחר קבלה לפני זריקה ,השניה היא רק כפול אינו מום.
מום ברגלים -בעל ה' רגלים או שלש הוי מום( ,והיינו המוקדשין. דכתיב "בן שנה יהיה" שיהיה כל הוויותיו (-שחיטה קבלה
הולכה והזייה) כשהוא בן שנה ,אבל תם לא בעינן אלא בשחיטה
כשחסר או יתר ביד ,אבל ברגל טריפה נמי הוי ,דכל יתר על מה לא שוחטים לא במקדש ולא במדינה-
כנטול דמי) ,וכן אם רגליו קלוטות כמו של חמור או סוס (- וקבלה .ושמעינן מהא ששעות פוסלות בקדשים שאם נולד
חוורור ,ומים שאינם קבועים ,והחניכיים הפנימיות שנפגמו בי"ד ניסן בשמונה שעות ביום ,יזהר לשוחטו קודם שעה תשיעית שאז
קלוט ,ואף בעגולות ולא סדוקות דפרסות בהמה טהורה אינם
(דבנעקרו הוי מום גמור). הוא פסול משום שנכנס לשנתו השניה).
עגולות) ,או שחול ,והיינו שנשמטה יריכו (-שיצאה ממקומה,
ומיירי שלא התעכלו הניבים ,דאם התעכלו הרי היא טריפה .רש"י .ולתוס' גרב ,והיינו לח מבחוץ ומבפנים ,אבל יבש מבחוץ ומבפנים
ל"ט :מומים נוספים-
(ד"ה שנשמטה) מדובר שנשמטה מתחילת ברייתה) ,או שאחת הוי מום גמור ,דכתיב "או גרב" ,ושחין דמצרים היה יבש
מהירכיים בתוך הכסל והשניה ע"ג הכסל (-כסול) ,או מבפנים ולח מבחוץ ,ואינו נרפא ,ובבכור הוא מום גמור ,וכן יבש מעוך וכתות ונתוק וכרות נחלקו תנאים באיזה אופן הוי
מום שבגלוי ,לרבי יהודה בין בגיד בין בביצים הוי מום,
שנשתרבבה יריכו (-שרוע שאחת מירכותיו גדולה מחברתה .אינו נרפא.
דבמעוך וכתות (-שכיתתו באבנים עד שנימוח) הם מתכווצים,
ולתוס' (שם) מדובר שנשתרבבה מתחילת ברייתה) ,או שנשברה יבלת בלבן שבעין ואין בה לא עצם ולא שיער כדלעיל (מ.):
ובנתוק (-ביד לגמרי אלא שעדיין תלוי בכיס) וכרות (-בסכין ועדיין
עצם ידו או רגלו (אע"פ שאינו ניכר מחמת עצמו שאינו נראה ,חזזית .והיינו חזזית דעלמא ,אבל חזזית המצרית (-שחין
תלויין בכיס ומעורים קצת ולא ניתקו לגמרי) הם תלויים .ולרבי
אלא מחמת מלאכה שכשהולך הוא צולע) ,הוי מום .וכן אם שהוא על המצרים) הוי מום גמור ,דכתיב "או ילפת" ונקרא
אליעזר בן יעקב הוי מום רק בגיד ולא בביצים ,מפני ששייך
נפגמה עצם ידו או רגלו הוי מום היכא שהחסרון ניכר.
שמה ילפת לפי שמלפפת והולכת עד יום המיתה.
שיתכווצו או יהיו תלויות גם כשהם בריאות בלי מעוך וכתות
ונתוק וכרות( .ואיסור סירוס דכתיב בסיפא דקרא "ובארצכם לא אילא מנה את המומים דלעיל ביבנה ,והודו לו חכמים ,זקן ,חולה ,ומזוהם (-מסריח) ,דכתיב "מן הצאן מן הכבשים
תעשו" מיירי אפילו בביצים בכל מקום שמסתרס ,ורק גבי מום לא חשיב והוסיף שגם מי שגלגל עינו עגול כשל אדם (והיינו בחלק מן העיזים" ,וקמ"ל שאף חולה דהדר בריא ,ואף זקן דהיינו
מום שבגלוי .תוד"ה כולן) .ולרבי יוסי מעוך וכתות הוי מום אף הלבן ,אבל החלק השחור הוא דומה לשל אדם ,ומטעם זה אורחיה ,ואף מזוהם שאינו כחוש ,פסולים.
סריס חמה מתייבמת שכן במינם מתרפאים באלכסנדריא של להקרבה .תוד"ה טומטום) ,כיון שבעוף לא כתיב זכר ונקיבה. שנעבדה בו עבירה שנרבע ,או שהמית אדם ,על פי עד אחד
מצרים ,וא"כ ממ"נ שרי לייבומה ,והמ"ד שאינה מתייבמת כר"ע. אבל נעבד ומוקצה ואתנן ומחיר מטמאים בגדים אבית שאינו נסקל ,או על פי הבעלים דשאינו נסקל דמודה בקנס פטור,
טומטום שנקרע ונמצא זכר לא יחלוץ .לרבי יהודה לא יחלוץ הבליעה לכו"ע ,כשאר נבלת עוף טהור ,דמליקתו אינה מליקה והוי (דאם יש שני עדים הוא נסקל ואסור אפילו בהנאה) ,אינו נשחט במקדש
מפני שהוא כסריס ודאי ואשת סריס חמה א"צ חליצה לר"ע ,אבל נבילה .ולא גרסינן רובע ,דאין זה שייך בעופות) .ואינו קדוש בתמורהדכתיב "מן הבהמה" למעט רובע ונרבע" ,מן הבקר" למעט
לרבי יוסי ברבי יהודה אינו אלא ספק סריס( ,וס"ל אפילו בתמורה שחלה על בעל מום קבוע .ואם היה קדוש כגון שהוא נעבד שעשאוהו עבודת כוכבים" ,מן הצאן" למעט מוקצה
ולד קדשים דקדש אגב אמו אינו עושה תמורה (וכן טריפה שהוקצה והופרש לצורך עבודת כוכבים" ,ומן הצאן" למעט נוגח את
שטומטום אינו חולץ שמא יקרע וימצא נקיבה ,ואף אם הוא
זכר חוששים שמא ימצא סריס חמה ,אמנם אם אין אחים יחלוץ וכלאים ויוצא דופן ויתום שמתה אמו בשעת מיתה שהיא פירשה האדם ומת .ואם יש ב' עדים ברובע ונרבע ונוגח בני קטלא נינהו.
דשמא לאו סריס הוא) ,ונ"מ אם הוא פוסל במקום אחים הגונים למיתה והוא פירש לחיים) .וכתבו התוס' (ד"ה אלמה) שאנדרוגינוס כל אלו אין שוחטין אותם ,לא במקדש דנפסלו מן המזבח ,ולא
ואשה פסולים לקידוש מי חטאת ,דכתיב "ונתן" ולא ונתנה ,ורבי יהודה אם הלך וחלץ ,דלרבי יהודה אין זה כלום ויכול אחד האחים לייבם ,ולרבי במדינה דאינו מום גמור לישחט עליו בחוץ.
היא כמבואר בשבת (קל"ו ,):וס"ל שמסברא אנדרוגינוס מוצא מכלל זכר ,יוסי שזה ספק חליצה כיון שלא בנה שוב לא יבנה וחוזרים וחולצים לה,
ולענין מילה מרבים אותו מ"כל זכר" ,ולענין נקיבה בעי קרא למעוטי שלא ואם הוא חולץ שלא במקום אחים ,דלרבי יהודה פטורה בלא כלום טומטום ואנדרוגינוס
יהא לכל הפחות בערך אשה.
דהוא ודאי סריס וכמאן דליתיה דמי ,ולרבי יוסי צריך לחלוץ מספק ,והא
דקאמר לא יחלוץ היינו במקום אחים. בטומטום בין שייכים שהם ות בבריית ובכל דינים אלו מובא טומטום ואנדרוגינוס אינם נשחטים לא במקדש ולא
במדינה ,דהם ספק זכר וקדשי ספק נקיבה ולא קדשי ,רבי ישמעאל ובין באנדרוגינוס ,ולרב חסדא (דלהלן) שסובר שטומטום
אומר נקבות אין לך מום גדול מזה ונשחט במדינה ואסור בגיזה הוא ספק לכו"ע ,סמי מכאן טומטום.
ועבודה כבכור בעל מום ,וחכמים אומרים אינו בכור דבריה בפני
מומין אלו לרב חסדא (מ"א ):טומטום הוא ספק לכו"ע ואינו בריה
בפני עצמה ,אפילו לרבנן בתראי דס"ל שאנדרוגינוס הוא בריה בפני
עצמה היא ,אלא נגזז ונעבד .מתני'.
הגמרא מבארת שטומטום אינו נשחט במקדש שמא הוא
עצמה( ,ואין טעמו משום ד'לא אתי קרא למעוטי ספיקא' ,שהרי ספיקות
איזה מומין פוסלים כהן לעבודה נקיבה ומקריבה לשם בכור בלא שמקדישה והיא אינה קדושה בבכורה שיש מהם כך ויש מהם כך נתבאר לעיל דאיצריך קרא למעטם ,אלא
ומביא חולין בעזרה ,ובמדינה אינו נשחט ,דאם הוא זכר אין בו משום דלא מסתבר להעמיד הפסוק בטומטום ,דס"ל שהוא זכר גמור או
כתיב "דבר אל אהרן לאמר איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום
לא יקרב להקריב לחם אלוקיו" וגו' .ולהלן יבואר אלו מומים נקבה גמורה .תוד"ה אבל) ,וממילא בכור טומטום קדוש מספק מום.
פוסלים כהן לעבודה בבית המקדש ,שיש מהם שפוסלים מדינא מ"א :ולענין אנדרוגינוס לת"ק אינו נשחט במקדש שמא ואסור בגיזה ואינו נשחט לא במקדש ולא במדינה .וה"ה שהמעריך
בין כהן לעבודה ובין בהמה להקרבה ,ויש שפוסלים רק כהן לעבודה היא נקיבה ,וכן אינו נשחט במדינה .לאביי הנקבות אינה טומטום חייב ונערך לחומרא כזכר .וכן טומטום כשר לשלמים.
(דכתיב "מזרע אהרן" -שוה לזרעו של אהרן ,והעובד בהם עובר על מום מדין "חרוץ" ,דכתיב "או חרוץ או שבור" מה שבור וא"צ קרא לומר שאינו כשר לעולה .ומטמא בגדים אבית
עשה ,אמנם מומים אלו אינם מחללים את העבודה ,משא"כ
המומים הפוסלים גם בהמה להקרבה) ,ויש מהם שהם גזירת
במקום עצם אף חרוץ במקום עצם .ולרבא בהכרח חרוץ הבליעה דבעופות לא חילק הכתוב בין זכר לנקיבה .והוא קדוש
חכמים ,משום מראית העין. במקום בשר אינו מום ,שהרי מבואר בברייתא שגרב זהו בתמורה ועושה תמורה.
חרס והוא נגע ,וא"כ הוא חרוץ דכתיב בנגעים "ומראהו עמוק מ"ב :ורבי יוחנן סובר שלרבנן בתראי גם טומטום הוא מ"ג .המומין ששנינו לעיל שפוסלים בבכור פוסלים גם
מן העור" – כמראה חמה העמוקה מן הצל ,ואם חרוץ
בריה בפני עצמה ,וממילא אין קדושה חלה עליו אפילו אם נמצא זכר .כהן לעבודה ,אף אם הם מומים עוברים -כל זמן שהם בו.
תוד"ה אבל. במקום בשר הוא מום לכתוב רחמנא חרוץ וא"צ לכתוב גרב,
מתני'.
הכרת טומטום על פי מקום הטלת מימיו- דאם חריץ שאינו מאוס הוי מום ,כ"ש גרב שהוא מאוס הוי
הגמרא מבארת שאף שיבלת לא כתיבא באדם ,ודק ותבלול מום ,ובהכרח כתב רחמנא גרב לומר שחרוץ במקום בשר
לרב חסדא טומטום המטיל מים במקום זכרות ודאי הוא לא כתיבא בבהמה ,מבואר בברייתא דילפינן מהדדי בגזירה אינו מום.
זכר ,ואם הוא מטיל מים במקום נקבות ,לחכמים חוששים שוה ,דכתיב בתרוויהו גרב וילפת .וזו גזירה שוה מופנה, ולרבי ישמעאל אנדרוגינוס הוי מקום נקבות מום אף לשוחטו
שנהפכה זכרותו שנכפל גידו מבפנים למקום נקבותו ,ולרבי דאם ילפת שאינה מאוסה הוי מום ,כ"ש גרב שהוא מאוס במדינה ,ובברייתא (מ"ב ).איתא שלדבריו הוא בכור ומומו
שמעון לא חיישינן אלא הוא ודאי נקיבה ,ולדבריו טומטום אינו יותר מילפת ,שהוא קשה כחרס ושקוע בבשר ועושה חריצים.
עמו ,ואסור בגיזה ועבודה( ,דלא כאביי ,דחרוץ במקום שבור לא
ספק אלא מכירים אותו על פי הטלת מימיו ,וכן הורה רבי אלעזר .לולא הגזירה שוה אין ללמוד אדם מבכור או מקדשים, אמרינן ,ודלא כרבא דדילמא היכא דמינכרא כנקבות של בהמה
וכתבו התוס' (ד"ה כי) שלפ"ז מה שאמר רב חסדא שטומטום הוא ספק
שהרי הם עצמם קרבים .וא"כ ללמוד בכור וקדשים מאדם, לכו"ע ,היינו במטיל מים במקום נקבות ,אבל במטיל מים במקום זכרות "מום רע" קרינן ביה) .והגמ' מסתפקת אם הוא סובר שהוא
שהרי אדם נתרבה במצוות .וכן אין ללמוד קדשים מבכור, הוא ודאי זכר ,ולר"ש טומטום אינו ספק כלל ,דאם הוא מטיל מים במקום ודאי בכור עם מום ,או שיש גם צד שהוא נקיבה ,ונ"מ אם
שהרי בכור קדושתו מרחם ,וא"א ללמוד בכור מקדשים, נקבות הוי נקיבה. לוקים על גיזה ועבודה ,ואם צריך לתתו לכהן ,דאם הוא בכור
שכן קדשים קדושתם מרובה -חטאות ואשמות עולות ושלמים. בעל מום ,גם בכור בעל מום אסור בגיזה ועבודה ,ונותנו לכהן ואוכלו במום שיטת ריש לקיש (וכן סובר רבי אלעזר רש"י גורס רבי אילעאי,
וא"א ללמוד בכור מאדם וקדשים ,מפני שקדושתם מרובה זה ,ואם הוא ספק אינו לוקה ,ואוכלו ישראל במום זה כדין ספק בכור והוא אמורא) שטומטום אינו ספק אלא באדם ,כיון שזכרותו
קדשים כנ"ל ואדם מרובה במצוות ,ונוהגים בפשוטים .וא"א הנאכל לבעלים דהמוציא מחבירו עליו הראיה.
ונקבותו במקום אחד וא"כ לבודקו ע"י הטלת מימיו ,אבל בבהמה
ללמוד קדשים מאדם ובכור ,מפני שקדושתם מאליהם. לכו"ע אין בה ספק אלא הולכים אחר מקום הטלת מימיו( ,והא
הוא אלא ולחכמים אנדרוגינוס אינו בכור דהוא בריה בפני עצמה
וא"א ללמוד אדם מבכור וקדשים ,מפני שהם עצמם דאמר ת"ק דמתני' שאינו נשחט ,מיירי במטיל מים במקום זכרותו ,דהוא נגזז ונעבד.
קדושים למזבח .וכתבו התוס' (ד"ה למה) דאף דלא ילפינן מהדדי ,הא והא דדרשינן מ"זכר" שנאמר בפעם השניה ,להוציא ודאי קדוש ,אבל הוא נראה כבעל מום לפי שאין לו זכרות ,דהא ממעטינן
אנדרוגינוס ,אין ראיה שזה לרבי ישמעאל ופשיטא ליה שהוא ליה מהקרבה בכמה דוכתי מ"הזכר" ולא טומטום .ורבי ישמעאל ורבנן דמום היינו בגלוי ואינו חוזר אף באדם וקדשים ,ילפינן מדגלי רחמנא
בתראי חולקים רק על אנדרוגינוס ,אבל טומטום לכו"ע הולכים אחר מקום בבכור ,והואיל וגלי גלי.
בכור עם מום ולכן נצרך למעטו( ,וקמ"ל קרא שאע"פ שהוא זכר אינו הטלת מימיו ,ורבי אלעאי הורה אליבא דכו"ע .רש"י .והתוס' (ד"ה לא)
קדוש כלל אם הקדישו לשם עולה ,ומותר בגיזה ועבודה .רש"י .והקשו כתבו שרבי אלעזר סובר כר"ש בן יהודה ,אבל לת"ק דמתני' הוא ספק ,ולא כתבה התורה את כולם באדם ונילף בהמה מגזירה שוה
התוס' (ד"ה אי) דא"צ קרא לומר שבעל מום פסול למזבח ומותר בגיזה ולכן אינו נשחט לא במקדש ולא במדינה) ,ואין חוששים שנהפכה או איפכא ,משום דתנא דבי רבי ישמעאל שכל פרשה
ועבודה ,דבעל מום מעיקרא אינו אסור בגיזה ועבודה אלא מדרבנן .וי"מ זכרותו לנקבותו ,כיון שזה מיעוט ,וס"ל כר"ש דאין חוששים שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה,
בשם רש"י דאיצטריך קרא לומר שאע"פ שהוא זכר אינו קרב כיון
שהנקבות (-חרוץ במקום בשר) הוי מום .ור"י תירץ דאיצטריך למעוטי כיון דאשתני אשתני ,וי"א (-ת"ק שחולק על ר"ש) שחוששים ומומים אלו נכתבו באדם כדי ללמד שקלוט וחוטין פוסלים
בבהמה אף שאינם שייכים באדם ,דאדם לא שייך בו קלוט שהרי לאשמועינן דגרע מבעל מום ,דבעל מום נתפס בתמורה ,ולפ"ז שאלת דכיון דאשתני אשתני.
אינו מפריס פרסה ,ומומי חוטים (-חניכיים פגומות) לא שייכים בו מפני הגמרא 'איצטריך קרא למעוטי ספיקא' היא דלא הוה ליה למיכתב יתורא
בזכר ,דמשמע דממעט ליה מטעם דאינו זכר גמור) .אבל אם הוא קידושין בטומטום -איתא בברייתא שטומטום חוששין
שאין לו שיניים והחוטים לא נראים כמו בבהמה .ונכתבו בבהמה כדי
ספק ,לא אתי קרא למעוטי ספיקא דליכא ספיקא קמי שמיא .לקידושיו בין בקידש שצריך גט לחומרא שמא הוא זכר ,בין ללמד שגבן (לת"ק (מ"ג ):שהכונה לגביני העיניים .תוד"ה גבן) וחרום
וכתבו התוס' (ד"ה ואתי) שדווקא במקום שבכל האופנים הדין שוה ,כגון בנתקדש לאסור את המקדש בקרובותיו ,וחולץ לחומרא אם אין עוד
פוסלים באדם אף שאינם שייכים בבהמה ,דבהמה אין לה
הכא שכל האנדרוגינוסים דינם אחד ,לא אתא קרא למעוטי ספיקא ,דקמי אח (אבל ביש אח לא ,דשמא הוא נקיבה) ,וחולצין לאשתו לחומרא גבינים ואין לה חוטם בין העיניים.
שמיא גליא( ,וכן גבי כוי וגבי תחילת הציהוב) ,אבל היכא שבספק יש דשמא הוא זכר .ולענין יבום תני חדא שמייבמים את אשתו
שדינם כך ויש שדינם אחרת (ספק מה קדם בשיער לבן ובהרת ,ספק מי ממה נפשך ,דאם הוא זכר שפיר מייבם ,ואם הוא נקיבה לא חלו הקידושין מ"ג :יש מומין הפוסלים רק באדם ,דכתיב "כל איש
יצא בעשירי) ,בא הפסוק לומר מה עושים כשיש ספק) ,אלא י"ל שזה ואינה אשת אח של המייבם ,אבל טומטום אינו מייבם ,דלא קרינן ביה אשר בו מום מזרע אהרן" ,דבעינן שיהיה שוה לזרעו של
אהרן אפילו אין בו מום ,והעובד כך עובר בעשה ,אך אינו מחלל "להקים לאחיו שם" כיון שאינו בר לידה ,ותני אידך שאין מייבמים. לרבנן בתראי ,ובבכור יש שני מיעוטים.
את העבודה ,מפני שרק על מום גמור נאמר "מום בו ולא הגמ' אומרת שאין הכרח שנחלקו אם אומרים כיון דאשתני
מ"ב .עוד מדיני אנדרוגינוס -אנדרוגינוס אינו נערך
יחלל" ,ומום שמפני מראית העין (-שמאוס לראותו כגון שנשרו להיות טומטום אשתני להיות ספק סריס חמה ,וממילא אין אשתו
ריסי עיניו ושנטלו שיניו) ,אינו עובר בו בעשה. כאיש ,דכתיב "הזכר" ולא אנדרוגינוס (-מרבויא דה' נפקא לן) ,מתייבמת ,דנמצאו פוגעים בערוה ,דכיון דזכר הוא קדושיו קדושין ,וכיון
ואינו בערך אשה שערכה כערך זכר דכתיב "ואם נקיבה" .ואינו דסריס חמה הוא אין אשתו זקוקה ליבם ,הויא כאשת אח שיש לה בנים,
אלו מומין פוסלים רק באדם- כשר לשלמים ,דכתיב "אם זכר אם נקיבה" -זכר ודאי מיהו חליצה בעיא ,דשמא לאו סריס הוא ,ולכו"ע סריס חמה לא
כילון (-שראשו דומה לכסוי חבית שהוא צר מלמעלה ורחב ונקיבה ודאית .ואינו כשר לעולה ,דכתיב ב' פעמים "זכר" ,חולץ ולא מייבם ואשתו לא חולצת ולא מתייבמת כיון שלא היתה לו
מלמטה) ,לפתא (-שראשו דומה לראש הלפת רחב מלמעלה וצר ויש מחלוקת אם הוא מטמא בגדים אבית הבליעה בקרבנות שעת הכושר ,כשיטת ר"ע .די"ל שלכו"ע כיון דאשתני אשתני
מלמטה ,וצוארו עומד באמצע ראשו) ,מקבן (-שראשו דומה עופות( ,דלת"ק מטמא ,ולרבי אליעזר אינו מטמא (ואף כשר והוא ספק סריס חמה ,והמ"ד שמתייבמת סובר כר"א שאשת
אין שותים מים בפני רבים (דדרך תלמיד חכם להיות צנוע את העבודה ,אין זה שוה בזרעו של אהרן) ,והקפיד רב יהודה, לקרדום) ,ושראשו שמוט מלפניו ,וסקיפת (-שניטלה
באכילה ושתיה .רש"י .וכתבו התוס' (ד"ה ואין) שבשעת סעודה ובברייתא איתא שהכונה שגביניו אחד שחור ואחד לבן חתיכה מראשו ,שגובה ראשו חסר מאחוריו) ,ושצוארו שקוט
אפשר ,וא דאיתא בהלכות דרך ארץ שברבים הופך פניו לצד אחר ולתנא דמתני' כל זוג שאינו שוה זה לזה הוי מום) ,או הצירן (-חבוי – מוטל בין כתפיו ודומה כמי שראשו שמוט) ושמוט (-
ושותה מים ,נקט דווקא מים שאין דרך לשתותם אלא כשהוא צמא,
(והיינו שעיניו תרוטות –עגולות ,או צירניות -עגולות יותר וארוך).
אבל שאר דברים רגילים לשתות יחד .ולר"ת כוונת הגמרא שאפילו
הצנועים שלא שותים מים בפני רבים ,לא ימנעו מלהשתין מים בפני מתרוטות ,או דומעות מעט או דולפות יותר מדומעות או טורדות בעלי חטרות -אם יש בזה עצם לכו"ע פסול ,ואם אין בזה
רבים משום סכנה) ,אבל משתינים מים בפני רבים ,משום יותר מדולפות) ,פסולים .סומא בשתי עיניו פסול דכתיב עוור, עצם ,רבי יהודה מכשיר מפני שזה חתיכת בשר בעלמא,
שיש סכנה אם ימתין (ושמואל נצרך להשתין בשבתא וסומא באחת מעיניו או חורוור או שיוצאים מעיניו מים וחכמים פוסלים מפני שאינו שוה לזרעו של אהרן.
דריגלא ופרסו סדין בינו לבין העם ,ואמר אביו שיתן לו ד' קבועים פסולים ,דכתיב "איש עיור .והא דכתיב "או דק או
הקרח -אם אין לו כלל שיער פסול ,ואם אין לו שיטה של
מאות זוז אם ידרוש שאין לעשות כן להמתין מלהטיל מים תבלול בעינו"" ,דק" בא לרבות שגם אם הוא רואה פסול
שיער מקפת מאוזן לאוזן לאחריו ויש לו לפניו פסול ,ואם
עד שיהיה לו צניעות ,כיון שלא כולם יכולים לעשות כמוהו. כיון שנחסרה ראייתו ,ו"תבלול" בא לרבות שלמרות
יש לו לאחריו ולפניו לל"ק כשר ,ולל"ב פסול .ואם אין לו
ומעשה באחד שהתעכב מלהשתין ונמצאת כריסו צבה, שראייתו לא נחסרה פסול ,ו"בעינו" מלמד שגם שינוי בעין
לפניו ויש לו לאחריו כשר.
ולא היה זה בגלל עלוקה ,כיון שהיה שותת טיפין טיפין ואינו כגון למעלה או למטה פוסל .ומי שעיניו משוטטות ,ומי שריסיו
ארוכים ,ומי שנשרו ריסי עיניו (השיער שבבת העין) לגמרי, ננסים ,וזבלגנים (-שעיניהם זבות וזולגות מים) פסולים .ורבי יוחנן
יכול להטיל מים יפה) ,וכן זה יכול לגרום לעקרות (ע"י שנקב
פסולים ,ואם נשתיירו השורשים פסול רק משום מראית אומר שהקרחים והננסים והזבלגנים פסולים לתנא דמתני'
השתן ניקב לנקב השכבת זרע ,דאין ביניהם אלא
העין. גם בדיעבד ,משום שאינם שוים לזרעו של אהרן ,ולרבי
כקליפת השום) ,והיינו דכתיב "לא יהיה בך עקר ועקרה
יהודה אינם פסולים אלא מפני מראית העין ,דכתיב
(בזמן שתהיה כ)בהמתך" -שלא יהיה צנוע בהטלת מים( ,והקשו פסולים מחמת גודל האברים -מי שעיניו גדולות כשל "הכהנים" לרבות קרחנים שהם כשרים לעבודה.
התוס' (ד"ה אימתי) שהרי במדבר היו צריכים לצאת מן המחנה עגל או קטנות כשל אווז ,או שגופו גדול או קטן מאבריו
ולהרחיק ג' פרסאות אפילו לקטנים) ,ולרבי יהושע בן לוי הכונה פסול גבן -גבן דהוי מום היינו שיש לו גבינים הרבה ששתי (ומשה רבינו היה גבוה עשר אמות ,דכתיב "ויפרוש את
"לא יהיה בך עקר" -מן התלמידים" ,ועקרה" -שלא גבות עיניו מחוברות ואין הבדל בין זו לזו ,ומי שאין לו גבינים כלל האהל על המשכן" ,אמנם הכונה לאמות של הקרשים ולא
תהיה תפילתך עקורה לפני המקום כשתתפלל על בנים ,בזמן או שיש לו רק אחד פסול דכתיב "או גבן" .ולרבי דוסא גבן לאמות של משה רבינו עצמו ,דאל"כ עשיתו למשה רבינו
שאתה משים עצמך כ"בהמתך" .והתוס' (ד"ה שלא) מבארים היינו שגביניו שוכבים שהם גדולים עד שהם יורדים על פניו .ולרבי בעל מום) ,או שחוטמו גדול מאבריו כאצבע קטנה לפי שיעור
שהכונה לכל תפילה ,דאין העולם מתקיים אלא במי שמשים עצמו
חנינא בן אנטיגנוס גבן היינו מי שיש לו שני גבין ושתי חוטם בני אדם הארוכים בגופם כמותו ,או קטן מאבריו ,הוי מום.
כבהמה ,ובמי שמשים עצמו כמי שאינו.
שדראות ,והיינו ששדרתו עקומה ,דבשתי שדראות ממש
לא ישתין על גבי כלי חרס (עביט של מי רגלים ,שמשליכים פסולים באזנים ובקרניים ובטלפיים -הצומם והיינו
אינו חי ,כדאמר רב שאינו נחשב כולד לגבי טומאת לידה,
אותו בנהר) או על מקום קשה שהמים לא נבלעים אלא מתגלגלים ובבהמה אסור באכילה דנפל הוא ואין מועילה לו שחיטה .רש"י .שאזניו דומות לספוג ,או הצומע והיינו שאזניו קטנות,
במדרון עד שנשטפים בנהר ,מפני שממדרונות בבל מגיעים והתוס' (ד"ה בבהמה) כתבו שמבואר בנדה (כ"ד ).שרב מדבר בנמצא והצימח והיינו שאזניו ארוכות ונכפפות למטה ,הוי מום ,אבל
מים לעין עיטם שבו כהן גדול טובל ביוה"כ .וכתבו התוס' (ד"ה לא) במעי אמו ,שלרב אינו ניתר בשחיטת אמו ולשמואל ניתר בשחיטת אמו ,בבהמה שוחטים אותה במקדש דלא הוי מום ,משא"כ בכהנים
שחומרות אלו נאמרו דווקא בבבל. דבעינן שוה בזרעו של אהרן ,וכן עז שאין לה קרנים או רחל שיש אבל ביצא לאויר העולם אסור אפילו לשמואל.
פסול חרום -חרום לתנא דמתני' והיינו רבי יוסי ,היינו מי לה קרנים כשרים להקרבה( ,אבל אין שוחטים עליהם
אין לאשה להטיל מים מול התינוק (אע"ג שאינה מגלה עצמה,
שהרי אין דרך אשה לגלות עצמה לפניה לא לקטנים ולא לגדולים. שהוא יכול לכחול שתי עיניו כאחת ,ולחכמים כל שחוטמו במדינה) .ואם ניטלו הקרניים עם זכרותם (-עצם התחובה בתוך
תוד"ה האי) ,אבל לצד אחר ולא בפניו מותר. שקוע אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת הוי חרום .ומי הקרניים) ,הרי הם פסולים ,אבל אין פודים על מום זה אלא
שחוטמו סולד (–קצר באורכו) ,או בולם (–שנסתמו נקביו) ,או כשנעקרו ונראית גומא בראש ולא כשנחתכו דאינו מום גמור אלא
עמוד של גדולים החוזר או רבוי צואה מביא לידי הדרוקן (-
נוטף (-ארוך עד למטה מהשפתיים) נתרבה לפסול מ"או חרום" .לפסול .ואם ניטלו הטלפים וזכרותם (עצם שבתוך הטלפיים ,והיינו
חולי מעיים) ,סילון של קטנים החוזר או רבוי מי רגלים מביא
כף הרגל) עמהם פודים על מום זה .ומה שמצינו בפרה אדומה
מ"ד .מומים נוספים בעיניים -מי ששתי עיניו קבועות שאם קרניה וטלפיה שחורים יכול לחותכם ,היינו במקום
לידי ירקון (הדרוקן וירקון הם שני אופנים של חולי אחד .תוד"ה
לידי) ,רבוי דם שאינו מקיזו מרבה שחין ,רבוי שכבת זרע שיש
למעלה או למטה שלא במקומם ,או שעין אחת למעלה ועין שאין שם זכרות -שתים או שלש אצבעות בחודה של קרן.
לו אשה ואינו משמש מיטתו מרבה צרעת. אחת למטה ,או שעיניו במקומם אך הוא רואה את החדר
מי ששפתו העליונה עודפת על התחתונה או איפכא ,הרי
פסול מרוח אשך -לת"ק מרוח אשך היינו מי שאין לו והעליה יחד (-שעינו אחת רואה למעלה ואחת רואה למטה) ,או
זה מום.
ביצים או שאין לו אלא ביצה אחת ,ולרבי ישמעאל היינו שמדבר עם אחד ואדם אחר אומר שהוא מסתכל עליו,
פסולים ,דכתיב "בעינו" לרבות כל מה שבעינו .וכן סכי מי שנשרו שיניו פסול משום מראית העין.
שנימוחו אשכיו (-ביציו ,דהא לא כתיב חסר אשך) ,ולר"ע
היינו שיש רוח באשכיו (-שביציו נפוחים ,דהא לא כתיב ממרוח שמש (ורב יוסף תני סני שמש -שאינו יכול להסתכל כנגד החמה) ,מ"ד :מי שדדיו שוכבים גדולים כמו של אשה ,או שכריסו
אשך) ,ולרבי חנינא בן אנטיגנוס היינו שמראהו חשוך ולא
או זנגדן (רב הונא אמר שהכונה עין אחת כשלו ועין אחת
צבה ,או שטיבורו יוצא ,או הנכפה (–נופל מחמת חולי) אפי'
כשל היושבים מולו ורב יהודה היה יושב מולו ועיניו היו משונות,
מיירי כלל בביצים (דהא לא כתיב רוח אשך ,וקסבר גורעין ח' (ופירש ר"ת (תוד"ה מחוי) שרב יהודה היה גבוה ביחס לאנשי דורו ואילו לפעמים בזמן קבוע ,או שרוח קצרה (-רוח שטות ע"י שד) באה
ממרוח וא' מאשך ומוסיפין ח' במקום א' באשך וא' במקום ח' במרוח רב הונא היה נמוך ,ולכן עיני רב הונא היו קטנות ביחס לשל רב יהודה שהיו אליו ,או המאושבן בביצים (-שביציו גדולים) ,או בעל גבר בגיד
ודורשין) ,והיינו שהוא שחור ככושי דתני' לקמן שהוא מום. גדולות הרבה ,ולא ביחס לשל שאר בני אדם ,ואף שאינו מום לענין לחלל (שגידו גדול עד ברכיו ,וי"א דווקא יותר מברכיו) ,הוי מום.
קורס ללמוד להנות ולזכור מבחני 'לדעת' סיכומי 'תמצית'
11שיעורים בהם נלמד בצורה מקצועית מבחן שבועי על דף היומי /עמוד היומי / ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית
וייחודית ,כיצד נזכור את הלימוד ,ונעצים משנה ברורה /חפץ חיים /אהבת חסד
את איכות וחווית הלימוד בצורה החודשיים על הדף היומי /משנה ברורה
משמעותית. ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה) /ועמוד היומי
בתחילת חורף פ"ז יפתחו בס"ד קבוצות עד יום שלישי בשעה 7:00בבוקר:
-בנקודות ההפצה
חדשות לאברכים ובני ישיבות, בטלפון 0737-289-669 -
בירושלים בישיבת מיר ובבית וגן נוה -במייל 7692282@gmail.com
יעקב ופסגת זאב ,אופקים ,ואלעד. במייל 7692282@gmail.com -
-בפקס 02-3132-641קוד גליון 3131
-למעלה מ 500בוגרים מרוצים. בנדרים פלוס קופת לדעת. -
15-כלים לחיבור חזק ללימוד. הגרלות :בכל שבוע על ₪ 500במזומן, בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל מסכתות
-דרכים לפיתוח הזכרון והריכוז. ו 5זוכים בזכות קניה ₪ 100ב'יפה נוף'. הש"ס ,ועל כל המשנה ברורה ,ועל תנ"ך וספרי
-מחיר סמלי ,והחזר כספי למיישמים את מוסר ,או סיכומים לפי סדר הלימוד של :העמוד
קו עדכונים ושיעורים – 02-3131-465 היומי ,חבורת ש"ס ,קנין ירושלמי ,דף הכולל,
הנלמד בשיעורים.
לפרטים 02-3131-465 / 055-400-7977
לפרטים055-400-7977 - קנין הלכה ,תרי דף ,אורייתא ,אהבת שלום,
ומפעל הש"ס.
או בגליון מאחורי הקלעים
מבחן 356וירא מבחן 355לך לך
בכורות ל"ז עד מ"ג בכורות ל' עד ל"ו
ל"ז .האם מום שאינו מבטל את האבר ממלאכתו הוי מום בבכור? ל .האם החשוד על מעשרות ושביעית חשוד גם על טהרות?
ל"ט .באיזה אופן אין זורקים את דם הקדשים לדעת א' כן. ל :בפני מי מקבלים חברות? א' כן.
ר' יהושע? ב' לא. א' בפני שלשה ואפילו אינם חברים. ב' לא.
א' כשלא נשתייר כזית חלב אע"פ שנשאר כזית בשר. ג' הבכור נפסל להקרבה אבל אין לשוחטו בחוץ על מום כזה. ב' בפני שלשה חברים. ג' ספק.
ב' כשלא נשתייר כזית בשר אע"פ שנשאר כזית חלב. ג' בפני חבר ואפילו יחיד ,או בפני שלשה שאינם
ג' כשלא נשתייר לא כזית בשר ולא כזית חלב. ל"ז :מה נחשב "נסדק כל שהוא"? חברים. ל"א .האם חכם יכול להתיר יחידי בכור או מעשר בהמה שלו שנפל בו מום?
א' רק בכדי חגירת צפורן. א' לא.
ב' רק בחסרה. ל"ב .מה לחרמים שכן חלים על הכל משא"כ ב' בכור כן ומעשר לא.
ל"ט :איזה מום בזנב אינו פוסל? ג' בנסדקה לעולם נחשב מום. מעשר ,מה הכונה (רש"י)? ג' בכור לא ומעשר כן.
א' בשר ברוחב גודל בין החוליות. א' חל גם על קדשים.
ב' נפגם הזנב מן העצם. ל"ח .כלי חרס שאין לו תוך ,באיזה אופן הוא מקבל טומאה? ל"א :האם מותר למכור מעשר בהמה?
ב' חל על כל העדר.
ג' נפגם הזנב מן הפרק. א' במדרס.
ג' שני ביאורים ברש"י. א' אסור.
ב' בצד שמשתמשים בו.
ב' רק שחוט מותר.
ג' אינו מקבל טומאה.
מ"א .גרב לח מבחוץ ויבש מבפנים ,מה דינו בבכור ל"ה .איזה מום לא מתיר בכור? ג' רק בעל מום מותר.
(רש"י)? ל"ח :איזה מום שבעין בדיקתו ע"י אכילת לח ויבש?
א' מום שנעשה בכונה אבל בגרמא.
א' הוי מום גמור. א' חוורור. ב' מום שנעשה ע"י בעיטה בשעה שהבכור רדף ל"ב :האם קדשי מזבח צריכים העמדה והערכה?
ב' אינו נשחט לא במקדש ולא במדינה. ב' מים. אחריו. א' כן.
ג' נשחט במקדש. ג' תבלול. ג' מום שנראה רק כשפותח פיו לצעוק ולא כשפותח ב' לא.
פיו לאכול. ג' מחלוקת.
מ"ג .האם מום עובר פוסל כהן לעבודה (גמרא מ .באיזה אופן בעלת חמש רגלים היא טריפה?
א' כשיש עוד יד. ל"ו :מנין שאין להוציא בכונה בהמה בעלת מום ל"ג .איזה טמא אסור לאכול בכור לבית שמאי?
ורש"י)? א' נדה.
ב' כשיש עוד רגל. עשירית למעשר בהמה?
א' אינו פוסל. ג' שתי התשובות נכונות. ב' טמא מת.
א' הקריבהו נא לפחתך.
ב' פוסל כל זמן שהמום בו. ג' שתי התשובות נכונות.
ב' לא יבקר בין טוב לרע.
ג' פוסל אף לאחר שהמום עבר. מ :זנב גדי או טלה שיש בו ב' חוליות ,האם הוי מום? ג' שרוע וקלוט לא יירצה.
א' כן. ל"ג :האם פסולי המוקדשין לאחר פדיונם מותרים בגיזה ועבודה?
ב' בגדי כן ובטלה לא. א' מותרים.
ג' בגדי לא ובטלה כן. ב' אסורים.
ג' ספק.
מ"א :באיזה אופן אומרים שלא אתא קרא למעוטי ספיקא? מ"א :האם לרבי ישמעאל לוקים על גיזה ועבודה בבכור אנדרוגינוס? ל"ד :התולש קוצים מחוברים מהשדה שלו בשביעית,
א' בספק שכל המקרים דינם שוה. א' כן. האם מותר לו לזרוע בשדה במוצאי שביעית? ל"ד .מדוע תרומה תלויה צריך שימור לרבי אליעזר?
ב' בספק שבחלק מהמקרים הדין כך ובחלק מהמקרים הדין ב' לא. א' מותר. א' שמא יבוא אליהו ויטהרנה.
אחרת. ג' ספק. ב' אסור. ב' שמא יוסיף לה טומאה.
ג' בכל האופנים. ג' לפי הבבלי מותר ולפי הירושלמי אסור. ג' צריכה שימור מספק.
מ"ב .האם עוף אנדרוגינוס מטמא בגדים בבית הבליעה?
א' לא. ל"ד :מדוע לחכמים המטיל מום בבכור מותר אם נפל בו מום אחר?
ב' מחלוקת. א' מפני שלא קנסו אלא בגופו ולא בממונו.
ג' לא שייך אנדרוגינוס בעוף. ב' לחכמים לא קונסים כלל ,לא בגופו ולא בממונו.
ג' מפני שלא קנסו אלא על מה שרצה להרויח בהטלת המום.
מ"ב :באיזה טומטום סובר רב חסדא שלכו"ע ניתן לקבוע אם הוא זכר או נקיבה
ע"י מקום הטלת מימיו? ל"ה :מה חידש רבי יהושע בן קפוסאי בדין עדות על בכור בבית כהן?
א' בזכר. א' שצריך אחד מן השוק להעיד עליו.
ב' בנקיבה. ב' שצריך שניים מן השוק להעיד עליו.
ג' בזכר ובנקיבה. ג' שדווקא ישראל נאמן להעיד עליו.
מ"ג :על איזה פסול של כהן עובר בעשה ואינו מחלל את העבודה? ל"ו .האם לדינא אשה כשרה להעיד על מום בבכור שלא הוטל בכונה?
א' כל מום. א' כשרה.
ב' פסול משום שאינו שוה בזרעו של אהרן. ב' פסולה.
ג' פסול מפני מראית העין. ג' נאמנת רק במסיחה לפי תומה.
מבחן 357חיי שרה
בכורות מ"ד עד נ'
קורס ללמוד להנות ולזכור -להתענג בידיעת התורה
א' מערכת הזכרון עובדת בצורה טובה ופלאית ,ומותאמת לזכור בצורה רואים שכך צורת הלימוד הנכונה ,ואת התועלת המרובה שיש בכלים אלו קורס ללמוד להנות ולזכור
ברורה מאות ואלפי סוגיות ,אם רק נשתמש בה בצורה הנכונה. לחיבור הנאה וזכרון הלימוד .עם זאת הדברים הנמסרים בשיעורים מעוגנים
לפני כשנה וחצי נפתח ע"י מערכת 'תמצית' קורס מיוחד בשם 'ללמוד להנות
ב' יסוד היסודות ללימוד איכותי מהנה שנשמר לאורך ימים ושנים הוא גם במחקרים עדכניים רבים על מערכת הזכרון.
ולזכור' ,ובו סדרת שיעורים המלמדים כיצד לחזק את איכות הלימוד ,להעצים את
חיבור פנימי וחזק ללימוד ,ומטרת הכלים הנלמדים היא ליצור ולחזק את בהכנת השיעורים הושקעו אלפי שעות של לימוד יסודי של סוגיות החוויה מהלימוד ,ולהגיע למצב בו זוכרים את מה שלומדים ,שיעורים שנמסרו
החיבור הזה. העוסקות בנושא זה במישרין או בעקיפין ,וכן נלמדו בצורה יסודית מאות לפני למעלה מ 500-לומדים.
ג' מצות ידיעת התורה והרגשת מתיקות התורה הם דברים השוים לכל מקורות מדברי רבותינו גדולי הדורות לאורך ההיסטוריה ,ונקראו עשרות לקראת הסדרה הרביעית של השיעורים יוצא גליון זה ובו מידע בסיסי על סדרת
נפש ,ולא רק לבעלי דרגה מיוחדת ביראת שמים ושקיעות בתורה ,והם ספרים ישנים וחדשים העוסקים בתחום זה. השיעורים.
תלויים בעיקר בשימוש נכון וטבעי בכלים שהקב"ה נתן לנו ,ולימוד בדרך זו בחינה נוספת נעשתה ע"י התחקות אחר דרכי צמיחתם של תלמידי חכמים, באלו תחומים עוסקים השיעורים?
מביא ליראת שמים ולשקיעות בתורה ולעוד מעלות רבות. ושימושם בכלים אלו ,מטרת בדיקה זו היתה בכדי לבחון את השפעת כל השיעורים עוסקים ב 4נושאים עיקריים:
ד' בזמן הלימוד עצמו עלינו להתרכז בהבנת תוכן הדברים וללמוד בצורה טובה, כלי במישור המעשי ועמידתו במבחן המציאות :האם כך גדלים תלמידי א' דרכי פעילות מערכת הזכרון והדרך להשתמש בה בצורה נכונה במטרה
האם איסור חל על איסור לרבי יוסי הגלילי באיסור מ"ד .כהן שנשרו ריסי עיניו ונשתיירו השורשים ,האם הוא כשר לעבודה?
וכל מחשבה נוספת ,כמו הרצון להספיק או לזכור ,במידה והיא מפריעה לריכוז חכמים אמיתיים. לזכור את הלימוד. ולרבנן החולקים עליו כולל כשהאיסור השני חמור? א' כשר.
בגוף הלימוד ,לא רק שאינה מסייעת לזכרון ,היא מגרעת ממנו ,מפני שהיא האם המשתתפים אכן רואים תועלת מהשיעורים? ב' הדרך לפתח את מערכת הזכרון ויכולות נוספות (כשרון ,מהירות תפיסה, ב' פסול משום מום.
מורידה מהחיבור הפנימי לתוכן החומר הנלמד ומקטינה את ההנאה מהלימוד.
א' חל.
בסייעתא דשמיא נמסרו כבר לפני 11קבוצות עם למעלה מ 500לומדים, ריכוז ,מעלות רוחניות שונות ,ועוד). ג' פסול משום מראית העין.
ג' הדרך להתחבר בצורה חזקה הרבה יותר ללימוד ,דבר המביא לא רק ב' לא חל.
בכמה שיעורים מדובר ומי מוסר אותם? רבים מהם מציינים את התועלת הגדולה שהיתה להם מהשיעורים ,להנאה
מהלימוד ,לחיזוק איכות הלימוד וההבנה ,להצלחה במבחנים ,לזכירת לזכרון הלימוד אלא גם ללימוד איכותי יותר ולהנאה גדולה יותר מהלימוד. ג' לרבנן חל ולרבי יוסי הגלילי לא חל. מ"ה :האם כהן טריפה כשר לעבודה?
הסדרה כוללת 11שיעורים של כ 45דקות ,והשיעורים נמסרים ע"י עורך
הנלמד ,ולתחומים נוספים. ד' כיצד לסכם ולחזור על הלימוד בצורה נכונה מהנה ויעילה.
סיכומי תמצית. א' כשר.
בקורס נלמד על 12כלים שכולם כאחד וכל אחד בפני עצמו מביאים את
מה הקשר בין סיכומי 'תמצית' לקורס? למי מתאימים השיעורים? הלומד 'ללמוד (טוב יותר) להנות ולזכור'. מהיכן לומדים שאיסורי נבילה וטריפה חלים על ב' פסול לכתחילה.
סיכומי תמצית נועדו לא רק לחזרה והצלחה במבחנים ,אלא גם לקבלת השיעורים מתאימים בראש ובראשונה לכל מי שמעוניין להעצים את כלים אלו מחולקים ל 3חלקים :א' כלים הנוגעים לגישה ללימוד ולהכנה איסור חלב (רש"י)? ג' פסול אף בדיעבד.
סדר ובהירות בסוגיות ובהלכות הנלמדות ,וליצירת חיבור פנימי חזק בין איכות הלימוד והזכרון ,ובמיוחד למי שמרגיש שהוא לא ממצה מספיק את לפני הלימוד .ב' כלים להעצמת הלימוד עצמו .ג' כלים לסיכום וחזרה לאחר
הכוחות שלו ורוצה להגיע ליותר ,להתחבר יותר ללימוד ,ללמוד טוב יותר, א' דכתיב "ואכול לא תאכלוהו". מ"ו .כהן שנטמא למתים ,האם הוא פסול לעבודה?
הלומד לחומר הנלמד ,והרבה מהתובנות הנלמדות בקורס הוטמעו בתוך הלימוד.
הסיכומים. להנות יותר מהלימוד ,ולזכור את מה שהוא לומד .כמו כן השיעורים ב' הלכה למשה מסיני. א' לא.
מתאימים לאלו שנמצאים במסגרות מבחנים ומעוניינים להצליח בהם האם הכלים שנלמדים בשיעורים מצריכים שינוי בסדרי
האם השיעורים הם בתשלום? הלימוד? ג' רק למ"ד איסור חל על איסור הם חלים. ב' פסול עד שיקבל עליו שלא יטמא למתים.
ולשמר את הידע לאורך ימים ושנים ,וכן למגידי שיעורים ומלמדים
השיעורים הם אכן בתשלום ,וזאת מהסיבה שרק מי שמוכן ומשקיע המעוניינים ללמד את תלמידיהם בצורה מושכת ומעניינת במטרה לא .המטרה בשיעורים היא להעצים את איכות הלימוד ,כל אחד בסגנון
ג' פסול עד שידור שלא יטמא למתים.
מכספו על הדברים ,מגיע לקורס בצורה רצינית ,שומע ומפנים את הדברים, שהתלמידים יחיו את הסוגיא ויזכרו אותה לאורך ימים ושנים. לימודו ,ולא לשנות אותה. עד היכן מקום נטילת הידים לתרומה?
ומשתדל ליישם אותם בפועל ,ועי"ז הוא מקבל את התועלת מהדברים ,עם לאיזה סגנון לימוד השיעורים מתאימים? מ"ו :בן ט' שמת אחר יציאת ראשו ,האם הבא אחריו בכור לנחלה?
האם ניתנים בשיעורים דרכים ליישום בפועל של הכלים א' עד מקום חיבור היד והזרוע.
זאת מדובר בסכום סמלי ונמוך מאד בהשוואה לעלות רגילה של קורסים א' כן.
השיעורים מתאימים לכל סגנון לימוד ,עיון ובקיאות ,גמרא והלכה ,וכו'. הנלמדים? ב' י"א עד מקום חיבור היד והזרוע ,וי"א עד הפרק
אחרים ,וגם סכום זה מוחזר במלואו! לאלו השומעים ברצינות את ב' לא.
השיעורים ומבצעים בפועל את התרגילים שניתנים בשיעורים. האם השיעורים מתאימים גם למי שאין לו זכרון טוב? בסיום כל שיעור ניתנים תרגילים מעשיים פרקטיים ,שההרגל בהם נותן השלישי.
תועלת עצומה וקנין חזק ואמיתי בכלים הנלמדים. ג' מחלוקת.
עם זאת השיעור הראשון ,בו נלמדים מספר כלים חשובים ,הינו חינמי, בהחלט! מכמה סיבות :א' כל אחד יכול לזכור הרבה יותר ממה שהוא זוכר כרגע, ג' י"א עד הפרק השני וי"א עד הפרק השלישי.
וניתן לקבל ממנו תועלת מרובה גם למי שלא נרשם לסדרת השיעורים. אם ילמד להשתמש בצורה נכונה במערכת הזכרון .ב' יתכן בהחלט שמי שחושב האם התרגילים קלים ליישום? מ"ז :המפלת כמין דגים או חגבים ,מה דין הנולד אחריו לענין פדיון הבן?
שאין לו זכרון טוב יגלה שהסיבה שהוא לא זוכר טוב אינה הזכרון אלא דברים אנו משתדלים למצוא תרגילים מעשיים ,שיהיו מצד אחד קלים לביצוע,
האם הקורס הוא פרונטלי או שניתן לשומעו דרך הטלפון? מה ההבדל בין זהיר לזריז (רש"י)? א' חייב בפדיון הבן.
אחרים לגמרי ,ובאמת יש לו זכרון הרבה יותר טוב ממה שהוא חשב .ג' כל אחד ושוים לכל נפש ,ומצד שני יתנו את התועלת המירבית .רוב הכלים לוקחים
מומלץ מאד ,למי שיכול לבוא פיזית לשמוע את השיעורים ,כיון שעי"ז יכול לפתח את הזכרון שלו ,ובשיעורים אנו לומדים בין השאר כיצד מפתחים את ב' פטור מפדיון הבן.
רק מספר דקות בכל יום. א' הזהיר נזהר מתחילה מכל חשש עבירה ,והזריז
התועלת היא גדולה יותר ,אולם ישנה גם אפשרות לשמיעת השיעורים דרך הזכרון ועוד כוחות נוספים כמו כח הריכוז כח העיון כח ההספק וכו'. ג' בדגים פטור ובחגבים חייב.
הטלפון בקו תמצית ,ולגבי התשלום ,כיון שהתשלום נועד בכדי לקבל את מהם המקורות של הדברים הנלמדים בשיעורים? מזדרז ונזהר רק בשעת מעשה.
התועלת מהשיעורים ,אין הבדל במחיר ,וגם לגבי ההחזרים גם אלו השומעים האם ניתן לקבל מספר תובנות מהנלמד בשיעורים? כל הדברים הנלמדים בקורס יסודם במאות מראי מקומות מדברי חז"ל ב' הזהיר נזהר מעבירה רק בשעת מעשה ,והזריז מכין
נזכיר מספר יסודות מרכזיים עליהם בנויים השיעורים. ודברי רבותינו גדולי הדורות ראשונים ואחרונים עד דורנו אנו ,בהם אנו
מ"ח .מבכרת שילדה ב' זכרים ומת אחד מהם בתוך ל' יום ,האם האב חייב
את השיעורים בטלפון יקבלו בס"ד את ההחזרים לפי הכללים. עצמו מתחילה שלא יבוא לידי עבירה. בפדיון?
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- ג' הזהיר נזהר מלא תעשה ,והזריז מזדרז לקיום מצות א' חייב.
עשה. ב' פטור.
לא בשמים היא -גם אתה יכול!!! ג' מחלוקת.
האם כשאין לך משהו קבוע ללמוד אתה מרגיש משיכה לכמה דברים האם אחרי לימוד עם השלכה מעשית אתה יכול לזהות מה יצא למעשה? האם כשאתה מסיים ללמוד אתה מסוגל לומר בקצרה (ב 2דקות) 2-3
וקשה לך לבחור ביניהם? האם קרה לך שכשלמדת לא הרגשת עייפות וכשהפסקת ללמוד גילית שאתה נקודות שהתחדשו לך? מ"ח :ב' נשים של ב' אנשים שלא ביכרו וילדו זכר ונקיבה ,האם הבן חייב
האם אתה חושב שאתה מנצל את זמנך מספיק ,או שאתה יכול ללמוד כל עייף( ,או שהמצב הפוך)? האם אתה יכול לומד בעל פה מה שלמדת בימים אלו לפני שנה ,או אפילו
יום שעה או יותר? לפני חודשיים?
מ"ז :האם להלכה נדר שהודר ברבים יש לו הפרה? לפדות את עצמו?
האם סוגיא מורכבת מאתגרת אותך (או מכבידה עליך)?
האם אתה מתחיל את היום עם חשק ואמביציה? האם אתה מאמין שאתה יכול לזכור בצורה ברורה חלק גדול ממה שאתה א' כן. א' חייב.
האם יש לך סקרנות מוקדמת למה שאתה הולך ללמוד?
האם אתה מסיים את היום עם סיפוק? לומד? ב' פטור.
האם כשאתה לומד שאלה בגמרא או במפרשיה או שקשה לך קושיא ,זה האם אתה חושב שהתקדמת בצורה משמעותית בהבנה וידיעת התורה
ב' לא. ג' מחלוקת.
באם ענית תשובות חיוביות על חלק גדול מהשאלות הנ"ל כואב לך? בשנה האחרונה? ג' לדבר מצוה כן ולדבר הרשות לא.
אשריך ,אבל אם לא ,תן לעצמך הזדמנות ,בא לשמוע מהי האם אתה מרגיש בצורה חיה את דברי הפסוק "מתוקים מדבש" וכו'? האם קורה לך שאתה מתגעגע לגמרא? מ"ט .בכור שמת אביו לאחר שהיה בן ל' יום ,באיזה אופן הבן חייב לפדות את
הדרך אותה לימדונו רבותינו כיצד לזכות לכל הנ"ל. האם אתה קורא ומסביר בקול ובצורה חיה וברורה את מה שאתה לומד? האם קורה לך שאתה מסתכל בשעון באמצע הלימוד ומגלה שעבר הרבה
יותר זמן ממה שחשבת?
עצמו?
האם כשאתה לומד סוגיא שכבר למדת בעבר אתה מרגיש שהלימוד
בשיעורים תקבל בסייעתא דשמיא כלים כיצד לזכות לדברים החדש הוא רק תוספת הבנה ובהירות או שאתה צריך ללמוד את הדברים א' כשאביו אמר בשעת מיתתו שלא נפדה.
האם קורה לך שאתה הולך בדרך ועולים לך בראש חשבונות ושאלות על
אלו ,כלים שרבים מאד ממשתתפי השיעורים ציינו כי זכו על מחדש? מה שלמדת? ב' כשיש עדים שלא נפדה.
ידם לחיבור חזק ואמיתי ללימודם ,למתיקות וידיעת התורה, האם אתה מעונין שה'נטו' של שעות הלימוד שלך יגדל? האם קרה לך שבמשך כל הסדר לא קפצו לך בראש מחשבות שאינם ג' בכל אופן חייב ,כיון שהרוב אינם פודים מיד.
ולמתן תשובה חיובית על הרבה מהשאלות הנ"ל. האם בסיום הסדר קשה לך להתנתק מהגמרא? קשורות למה שאתה לומד?
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------- מ"ט :באיזה אופן נחלקו רבי יהודה וחכמים האם האב או הבן קודמים לפדיון
ברוך ד' אני נמצא על סף סיום הסדרה ששינתה אותי מקצה לקצה ,לכן
הבן?
מכתבים נבחרים ממשתתפי השיעורים פרטים על סדרת השיעורים
אשמח לדעת על פתיחות נוספות כדי שאוכל להמליץ על כך לחברי. א' כשיש לאב רק ה' סלעים.
בעבר כמעט לא הייתי חושב בלימוד בזמנים פנויים ,והיום ,בעקבות כמה השיעורים יתקיימו בס"ד בירושלים (בישיבת מיר ,בנוה יעקב ופסגת זאב ,ובבית
התרשמתי מאד מהצורה והגישה של מסירת השיעורים ,שכולם מלאים באהבת כלים מהשיעורים שאני מיישם ,אני חושב בלימוד ומעביר סוגיות בראש וגן) ,באלעד ,ובאופקים ,וניתן גם לשומעה בטלפון. ב' כשיש לאב ה' משועבדים וה' בני חורין.
תורה וכלים מעשיים ,ניכרת הכוונה לשם שמים והעבודה העצמית שמשפיעה. בצורה חווייתית ובלי מאמץ מיוחד ,וכל הלימוד מלכתחילה הוא איכותי ג' שתי התשובות נכונות.
מחיר הסדרה הינו ₪ 720לאברכים ו ₪ 400לבחורים ,מבצע מיוחד לרגל הסדרה
יישר כח על המענה הטלפוני הברור לכל שאלה ,ועל הרצון ללוות אותי יותר ועם הרבה יותר חשק. החדשה ₪ 600 ,לאברכים ו ₪ 300לבחורים.
בדרך להצלחה ,וחבל שלא שמעתי את השיעורים כבר כשהייתי בחור. אני מרגיש שהשיעורים הוציאו ממני מן הכח אל הפועל הרבה כוחות נ .מדוע ביקשו לגנוז מטבעות משום מטבעות של הקדש שבאו מירושלים?
ניתן להרשם ב'נדרים פלוס' קופת 'תמצית' או בשיעורי הפתיחה.
יישר כח עצום על השיעורים שנמסרו בצורה ברורה וטובה מאד ,אין מחיר שכבר היו בי ,והדברים נתנו לי תועלת עצומה ,לאיכות הלימוד ,להנאה א' משום חומר הקדש.
שיעור הפתיחה הינו ללא תשלום והרשמה ,ויש בו תועלת גם למי שלא נרשם
בעולם לכזה דבר עצום ונפלא ,הלא התורה היא חיינו ואורך ימינו ,ובלא מהלימוד ,ולהצלחה במבחנים .חשוב לציין שאחרי השיעורים אני מספיק ב' זכר לחורבן.
לסדרת השיעורים.
שייכות ושקיעות בגישמעק וחיבור אין זה חיים אמיתיים ,ואשרי שזכיתי פחות חומר ,אולם איכות הלימוד וההנאה שוים את זה.
להתקדם בצורה אדירה ביסוד היסודות של העולם. לפרטים נוספים ולהרשמה.055-400-7977 - ג' רצו לגנוז סוג מטבעות שרובם מירושלים.
אני נבחן תקופה ארוכה במסלול מבחנים מסוים ,במבחן האחרון
השיעורים נתנו לי תועלת עצומה ,חיבור עוצמתי ללימוד ,חשק לחזור השתמשתי בתובנה חשובה מתוך השיעורים ,והתוצאה היתה שעם הרבה לעדכונים ולשמיעה טלפונית של שיעור הפתיחה.02-3131-465 -
ולסכם ,ומהלך איך ללמוד ולזכור. פחות חזרות קיבלתי ציון הרבה יותר טוב. החזר כספי עד המחיר המלא של הקורס ,פרטים בשיעורי הפתיחה.
