gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

קול דודי · Kol Doidy — וירא (2026-10-26)

מוציא לאור: קול דודי · Kol Doidy

שבוע: וירא (2026-10-26)

קול דודי · Kol Doidy — וירא (2026-10-26)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גליון קע"א – וירא תשפ"ז‬ ‫ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור (כ״ב‪ ,‬ה׳)‪.‬‬ ‫ויהי אחר וגו' ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני וגו' (כ"ב א')‪.‬‬ ‫בגמ׳ יבמות (דף ס״ב ע"א) דרשו עם החמור עם הדומה לחמור‪ ,‬ומכאן‬ ‫ברש"י ד"ה הנני כך היא ענייתם של חסידים לשון ענוה הוא ולשון זימון‬ ‫שעבד אין לו חייס‪ .‬ורש״י מפרש ששני נעריו היו ישמעאל ואליעזר‪ .‬וצ״ע‪ ,‬איך‬ ‫ולכאורה יש לעיין כיצד יתפרש מה שאמר אברהם ליצחק הנני בני (פסוק ז׳)‪,‬‬ ‫מדמה אברהם את ישמעאל בנו לאליעזר וקורא גם עליו עם הדומה לחמור‪.‬‬ ‫וכי גם שם שייך לשון ענוה וזימון‪ .‬ועוד‪ ,‬למה הוסיף בני‪ ,‬והלא ודאי דיבר אל‬ ‫ונראה דבמדרש בראשית רבה (מ״ה‪ ,‬א׳) מדייק מדכתיב ולה שפחה מצרית‬ ‫בנו‪ .‬ואולי יש לדרוש שאברהם לימד את יצחק שלא לשאול ואיה השה לעולה‪,‬‬ ‫ושמה הגר לה ולא לו‪ ,‬שהגר היתה שפחת מלוג‪ ,‬והיה אברהם חייב במזונותיה‬ ‫אלא להיות מוכן תמיד בענוה וזימון‪ ,‬וכאילו אמר לו בני‪ ,‬תאמר ותחשוב תמיד‬ ‫ולא היה רשאי למכרה‪ .‬והיינו שהקרן של האשה והבעל אוכל פירות‪.‬‬ ‫הנני‪.‬‬ ‫ובשו״ע אהע״ז (סי׳ פ״ה סעיף ט״ז) נפסק שוולד שפחת מלוג לבעל‪ .‬נמצא‬ ‫וגם בברית מילה אומרים אליהו מלאך הברית הנה שלך לפניך‪ ,‬שגם במילה‬ ‫שישמעאל היה שייך לאברהם בתורת פירות נכסי מלוג‪ ,‬נוסף על היותו מתייחס‬ ‫יש בחינת עקדה והקרבת קרבן מצד האב והאם בשפיכת דם בנם‪ .‬וכדאיתא‬ ‫אחריו להיקרא בנו‪ ,‬ככתוב ״ויקח אברהם את ישמעאל בנו״‪ .‬ולפיכך נכלל גם‬ ‫ברבינו בחיי ובמדרש‪ ,‬שלמדים מגז״ש תמים תמימים‪ ,‬שבמילה נאמר התהלך‬ ‫הוא בדרשת ״עם הדומה לחמור״‪ ,‬שהיה גם עבדו‪ ,‬בהיותו וולד של שפחת מלוג‪.‬‬ ‫לפני והיה תמים ובקרבן תמיד ושני כבשים תמימים לעולה‪ ,‬שמילה דומה‬ ‫והנה יש לעיין בהוספת המדרש שלא היה רשאי למכור את הגר‪ .‬ואולי י״ל‪,‬‬ ‫לקרבן‪ .‬לפיכך מקריבים את הרך הנימול בלשון הנה‪ ,‬המורה על זימון‪ ,‬ענוה‬ ‫דכשאמרה שרה גרש האמה הזאת ואת בנה‪ ,‬כתיב וירע הדבר מאד בעיני אברהם‬ ‫וקבלת עול המצוה‪.‬‬ ‫על אודת בנו‪ ,‬ורש״י מפרש שפשוטו של מקרא‪ ,‬על שאומרת לו לשלחו‪ .‬ומלבד‬ ‫ובזה יתפרש הנוסח בברכת המזון של סעודת הברית הרחמן הוא יברך אבי‬ ‫היותו בנו‪ ,‬היה גם שייך לו מדין ממון‪ ,‬כפירות שפחת מלוג; ולמה ישלחנו חינם‪,‬‬ ‫הילד ואמו ויזכו לחנכו לגדלו לחכמו‪ ,‬מיום השמיני והלאה ירצה דמו‪ .‬ולכאורה‪,‬‬ ‫הלא היה יכול למכרו‪ ,‬ואולי משום כך דייק המדרש שאת הגר לא היה רשאי‬ ‫מה ענין חינוך לריצוי הדם‪ ,‬והלא עיקר המילה הוא הסרת הערלה‪ .‬אלא ששפיכת‬ ‫למכור‪ ,‬שהיא נכסי מלוג והקרן אינו שלו; אבל בנה‪ ,‬שהוא פירות‪ ,‬שפיר יכול‬ ‫הדם ומסירות נפשם של האב והאם דומות לקרבן שנתרצה דמו‪ ,‬ובזכות הקרבה‬ ‫למכרו‪ .‬והאיך כללה שרה את שניהם יחד בצוותה לשלוח את האמה הזאת ואת‬ ‫זו יזכו לנחת בחינוכו‪.‬‬ ‫בנה‪ ,‬ובלאו הכי כותב הרמב״ם (פ״ט ה״ב מהלכות עבדים)‪ ,‬שגוי מוכר בניו‬ ‫ולכן אומרים גם ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך‪ ,‬אף שמתבוססת‬ ‫ובנותיו‪ ,‬וכל אחד הרי הוא עבד כנעני לכל דבר‪ .‬ואם האבות עדיין נחשבו בני‬ ‫משמעו דם רב ובמילה אין אלא טיפות מועטות‪ .‬שלגבי מסירות נפשם‬ ‫נח‪ ,‬בכל גווני היה אברהם יכול להתרעם על שציוותה שרה לשלחו חינם‪.‬‬ ‫ורחמנותם על תינוקם הרך נחשב הדבר כדם רב‪ ,‬ומתפללים שבזכות זו יזכו‬ ‫קול דודי ענינים — סימן ת״א‪.‬‬ ‫לגדלו ולחנכו‪ ,‬שגם בנם יענה תמיד הנני‪ ,‬ויהיה מוכן למסור נפשו בעד כל מצוה‪.‬‬ ‫ויאמר יצחק אל אברהם אביו וגו׳ ואיה השה לעולה (כ״ב ז׳)‪.‬‬ ‫אחר הדברים האלה והאלקים ניסה את אברהם וגו' ויאמר הנני וגו' (כ"ב‬ ‫איתא בגמ׳ ר״ה (דף י״א ע״א)‪ ,‬שבראש השנה יצא יוסף מבית האסורין‪,‬‬ ‫וילפינן לה מדכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו וגו׳ עדות ביהוסף שמו‬ ‫א')‪.‬‬ ‫בצאתו על ארץ מצרים וגו׳‪.‬‬ ‫רש״י מפרש ש״הנני״ הוא לשון ענוה ולשון זימון‪ ,‬ומכאן מעלתו של‬ ‫ויש לבאר מדוע יצא דווקא בראש השנה‪ ,‬על פי המבואר שם (דף ט״ז‪,).‬‬ ‫אברהם אבינו ע״ה בענוותנותו היתירה‪.‬‬ ‫שתוקעין בשופר של איל כדי להזכיר עקידת יצחק בן אברהם‪ .‬ויש לעיין‪ ,‬מדוע‬ ‫והנה התוס׳ במנחות (דף נ״ג‪ ):‬מביאים בשם ר״ת‪ ,‬שאשר קידש ידיד מבטן‬ ‫הוזכר כאן דווקא בן אברהם‪ .‬וי״ל שיצחק הכין עצמו לעקדה לא רק במחשבה‪,‬‬ ‫שבברכת המילה קאי על אברהם‪ ,‬הנקרא ידיד‪ ,‬כדדרשינן מה לידידי בביתי‪ ,‬ולא‬ ‫אלא גם בדיבור עם אביו‪ .‬כששאל איה השה לעולה‪ ,‬השיבו אברהם אלקים יראה‬ ‫על יצחק‪ ,‬כפירוש רש״י בשבת סוף פרק ר״א דמילה‪ .‬ולכאורה תמוה‪ ,‬כיצד היה‬ ‫לו השה לעולה בני‪ ,‬ופירש רש״י ואם אין שה‪ ,‬לעולה בני‪ .‬ולבסוף הוקרב האיל‬ ‫אברהם קדוש מבטן‪ ,‬והלא נולד מתרח‪ .‬ועוד מביאים התוס׳ דרשת המדרש‬ ‫תחתיו‪ ,‬ונמצא שעיקר זכותו היתה במחשבה טובה ובדיבור טוב‪ ,‬שצירפם‬ ‫מגז״ש מן הכתוב בירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך‪ .‬וכי קבע הקב״ה מבטן‬ ‫הקב״ה למעשה‪ .‬ואילו מאסרו של יוסף נגרם מדיבור רע ומלשינותה של אשת‬ ‫שיהיה צדיק‪ ,‬והלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים‪.‬‬ ‫פוטיפר‪.‬‬ ‫והנה על הפסוק התהלך לפני והיה תמים (י״ז א׳) מפרש רש״י‪ ,‬שכל זמן‬ ‫לפיכך בראש השנה‪ ,‬שבו מתגדל כח הדיבור הטוב בהזכרת זכות יצחק על‬ ‫שהערלה בך אתה בעל מום לפני‪ ,‬ואילו בגמ׳ נדרים (ל״ב‪ ).‬נאמר רק שאינו שלם‪.‬‬ ‫ידי שופר של איל‪ ,‬ראוי שיתבטל כנגדו‪ ,‬מדה כנגד מדה‪ ,‬כח הדיבור הרע של‬ ‫ובעל העקדה מביא דעות חלוקות במהות מצות מילה‪ ,‬אם ניתנה לתקן חסרון או‬ ‫הוצאת הדיבה‪ ,‬ובכך זכה יוסף לצאת מבית האסורין‪.‬‬ ‫להוסיף מעלה‪.‬‬ ‫ונראה שאברהם‪ ,‬מרוב ענוותנותו‪ ,‬החשיב עצמו לבעל מום‪ ,‬כדברי רש״י‪,‬‬ ‫ויבאו אל המקום וגו' ויעקד את יצחק בנו וישם אתו על המזבח וגו' (כ"ב‬ ‫וזו עצמה המעלה שראה בו הקב״ה‪ .‬וזהו אשר קידש ידיד מבטן‪ ,‬שעצם היותו‬ ‫ט')‪.‬‬ ‫בן תרח‪ ,‬וידיעתו מהיכן בא‪ ,‬הביאוהו לענוה יתירה‪ .‬וכעין שמצינו ביומא (דף‬ ‫יש לעיין למה הוצרך אברהם להעלות את יצחק על המזבח לשחטו‪ ,‬והלא‬ ‫כ״ב‪ ,).‬שאין ממנין פרנס שאין לו קופה של שרצים מאחוריו‪ .‬ובזה מתפרש‬ ‫עולה אינה נשחטת דווקא על המזבח‪ .‬ועוד‪ ,‬למה הוצרך לעקדו‪ ,‬והלא עולה‬ ‫״בטרם אצרך בבטן ידעתיך״‪ ,‬שכבר ידע הקב״ה שיהיה עניו כל ימיו וראוי לקבל‬ ‫נקרבת בלא עקדה‪ .‬ובשם הגרי״ז מובא‪ ,‬שהשחיטה על המזבח נצרכה מדין‬ ‫עול מלכות שמים‪.‬‬ ‫צפון‪ ,‬שכיון שלא היתה שם עזרה היה חסר דין צפון‪ ,‬אבל המזבח עצמו כולו‬ ‫ומשום כך נתן לו אות ברית לקיים ענוה זו לעולם‪ ,‬בחותכו מבשר גופו‬ ‫נחשב צפון‪ ,‬כמבואר בזבחים‪.‬‬ ‫להראות שאינו שלם‪ .‬וזהו המשך הברכה ״וחוק בשארו שם״‪ ,‬שלא לו לבדו‪,‬‬ ‫וטעם העקדה יש לבאר על פי פירוש רש״י בלשון קיחה באדם‪ ,‬כגון קח את‬ ‫אלא גם לשארו ולמשפחתו תהיה ענוה זו לחוק בל ימחה‪ .‬ו״צאצאיו חתם באות‬ ‫אהרן‪ ,‬שמפרש קחנו בדברים‪ .‬ומבאר המהר״ל‪ ,‬שאדם אינו ניקח כחפץ דומם‪,‬‬ ‫ברית קודש״‪ ,‬שהוריש מעלה זו לדורותיו על ידי ברית המילה‪ ,‬שיחתכו אף הם‬ ‫שעיקרו במקום שדעתו נמצאת‪ ,‬ולקיחתו בעל כרחו בלא דעתו אינה נחשבת‬ ‫מבשרם לסימן של ענוה וקבלת עול מלכות שמים‪.‬‬ ‫קיחה‪ .‬ומאידך‪ ,‬כשמסכים להילקח‪ ,‬נחשב כהולך מעצמו‪ ,‬ונמצא שכל קיחה‬ ‫ויאמר קח נא את בנך וגו' ולך לך אל ארץ המורי' וגו' (כ"ב ב')‪.‬‬ ‫באדם אינה אלא פיתוי בדברים‪.‬‬ ‫ולכאורה למה אמר לו בלשון לך לך דלעיל פר' לך לך (י"ב א') מפרש רש"י‬ ‫וכאן נצטוה אברהם והעלהו שם לעולה‪ ,‬שהיה עליו להיות המעלה‪ ,‬ואילו‬ ‫לך לך להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים ועוד‬ ‫היה יצחק מתרצה לעלות מעצמו‪ ,‬היתה זו העלאת יצחק ולא העלאת אברהם‪.‬‬ ‫שאודיע טבעך בעולם ע"ש וכי שייך ענין כזה אצלנו ויש לומר דגם הכא רמז לו‬ ‫לפיכך עקדו‪ ,‬שבהיותו כפות נעשה כחפצא שאברהם מעלהו‪ .‬וכעין שמצינו‬ ‫כבר שמנסיון הזה יצמח לו הנאה וטובה כמו שמסיים אח"כ פסוק י"ז כי ברך‬ ‫בקנין חצר‪ ,‬שעבד אינו נחשב חצר לקנות לאדונו משום שמשתמר לדעת עצמו‪,‬‬ ‫אברכך והרבה ארבה את זרעך וגו' והתברכו בזרעך כל גויי הארץ וגו' דבזכות‬ ‫ורק כשהוא כפות נחשב משתמר לדעת אדונו‪.‬‬ ‫נסיון זה נתברך בריבוי זרע ובשם טוב אצל כל גויי הארץ‪.‬‬ ‫יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך (כ״ב ט״ז)‪.‬‬ ‫וישא אברהם את עיניו וירא איל אחר נאחז בסבך בקרניו ויקח את האיל‬ ‫בעבירה היצה״ר מסייע‪ ,‬ובמצוה הוא מעכב‪ .‬נכונות אברהם לשחוט את בנו‬ ‫ויעלהו לעולה תחת בנו וגו' (כ"ב י"ג)‪.‬‬ ‫נחשבה לזכות עצומה לו ולדורותיו‪ ,‬ונתברך כי ברך אברכך והרבה ארבה את‬ ‫יש לפרש ענין האיל הזה דאחרי שאברהם ראה שאין הקב"ה רוצה שישחט‬ ‫זרעך‪ .‬ואילו בעבודת המולך הוצרכה התורה להזהיר ומזרעך לא תתן להעביר‬ ‫את בנו ונתגלה לו דהיה רק נסיון ואז הבין ההנהגה שהבורא ב"ה מנהיג בה את‬ ‫למולך (ויקרא י״ח כ״א)‪ ,‬ופירש הרמב״ן שהאב היה שורף את בנו באש‪ .‬הרי‬ ‫העולם שוב ראה איל אחר ומפרש רש"י דלשון אחר היינו אחר כל זה דרק אחר‬ ‫קול דודי ויקהל‬ ‫שבעבירה עשה ברצון‪ ,‬ובמצוה נדרשה התגברות עצומה‪.‬‬ ‫העקדה הגיע להבנה זו וראה האיל נאחז דוקא בקרניו והיינו שראה קרן האיל‬ ‫כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם‬ ‫שהוא השופר והוא הרמז לאמונה פשוטה והוא נאחז בסבך שהשטן מסתיר‬ ‫בנוסח התפילה שאומרים בכל בוקר אחר אמירת פרשת העקדה רבש"ע כמו‬ ‫ומסבך את השופר לכסותו מעיני הבריות שלא יאמינו באמונה פשוטה ואאע"ה‬ ‫שכבש א"א את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך‬ ‫שנתעלה במדרגה ע"י העקדה לקח את האיל ויעלהו לעולה היינו שהעלה עבור‬ ‫מעלינו וכו'‪ .‬ולכאורה קשה דא"א כבש את רחמיו לשחוט את בנו היינו לעשות‬ ‫כל הדורות כח השופר שבני ישראל ע"י תקיעת שופר יגיעו לאמונה תמימה‬ ‫רצון הקב"ה במדת הדין הפוך מן החסד וא"כ האיך סומכין ע"ז לבקש מהקב"ה‬ ‫ופשוטה שא"א התחיל בה בעולם‪.‬‬ ‫שיתנהג אתנו בחסד וברחמים אבל מצינו בספרי המקובלים דענין העקדה היה‬ ‫ויעלהו לעלה תחת בנו (כ״ב י״ג)‪.‬‬ ‫שמדת החסד שהיא מדתו של א"א תתגבר על מדת הגבורה שהיא מדתו של‬ ‫ברש״י בפרשת בחקותי (כ״ו מ״ב)‪ ,‬על הפסוק וזכרתי את בריתי יעקב ואף‬ ‫יצחק וזה היה רמז שחיטת יצחק על ידי אברהם ועתה מובן דכבש א"א את רחמיו‬ ‫את בריתי יצחק למה לא נאמרה זכירה ביצחק‪ ,‬אלא אפרו של יצחק נראה לפני‬ ‫לעשות רצונך היינו להגביר מדת החסד אפילו על חשבון שחיטת בנו א"כ בודאי‬ ‫צבור ומונח על המזבח‪ .‬ומקשים‪ ,‬א״כ למה בתפילת מוסף של ר״ה מסיימים את‬ ‫יכולים אנו לבקש מהקב"ה שיגביר מדת החסד לבטל כעסו מעלינו‪.‬‬ ‫הזכרונות ועקידת יצחק לזרעו היום תזכור‪ ,‬הרי ששייך זכירה ביצחק‪ .‬ואולי י״ל‬ ‫דהזכירה של העקדה שייכת שם לאברהם‪ ,‬שיזכור הקב״ה זכותו של א״א שהביא‬ ‫בנו יצחק לעקדה‪.‬‬ ‫בענין ברכת אירוסין‬ ‫לרגל שמחת נישואי בת הרב יהודה לייביש פראנד שליט״א‪ ,‬מובא בזה ענין בגדר ברכת אירוסין‪.‬‬ ‫איתא בכתובות (דף ז׳ ע״ב)‪ ,‬דרבין בר רב אדא להקב״ה שאסר אכילת בשר בלא שחיטה‪ .‬בשבח זה התורה‪ ,‬שהחיוב מוטל על העולה‪ ,‬משמע שגם ברכת‬ ‫ורבה בר רב אדא אמרו בשם רב יהודה‪ ,‬שמברכין שייכים כל ישראל‪ ,‬אלא שמקומו בשעת שחיטה‪ .‬וכן אירוסין מוטלת על החתן‪.‬‬ ‫ולכאורה סותר הט״ז את דבריו ביו״ד‪ ,‬שהברכה‬ ‫ברכת אירוסין בא״י אמ״ה אשר קדשנו במצותיו החתן מקדש והרב מברך‪ ,‬שהשבח על איסור העריות‬ ‫וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו שייך לכל ישראל‪ .‬אלא שלכאורה פירושו בדעת שייכת לרב ולכל הנמצאים‪ .‬ועוד‪ ,‬שבאהע״ז (סק״ב)‬ ‫הרא״ש סותר את דברי הרא״ש המפורשים בכתובות‪ ,‬מביא בשם הר״ן שהיא ברכת השבח על קדושת‬ ‫את הנשואות על ידי חופה וקידושין‪.‬‬ ‫ישראל‪ ,‬ולכאורה אינה מוטלת דווקא על החתן‪.‬‬ ‫הרא״ש (שם סי׳ י״ב) מביא כמה קושיות על שברכת השחיטה אינה ברכת השבח‪ ,‬וצ״ע‪.‬‬ ‫ואולי י״ל שתיקנו ברכת שבח זו כעין קריאת‬ ‫ומבואר שכל הנמצא שם יכול לברך‪ ,‬אך עדיין‬ ‫נוסח הברכה למה אין מברכין לקדש את האשה‪,‬‬ ‫והיכן מצינו ברכה על מה שאסר הקב״ה‪ ,‬והלא אין לא נתבאר אם כל אחד רשאי או מחויב לברך בפני התורה‪ .‬כשם שהעולה היה צריך לקרות ולהוציא את‬ ‫מברכין שאסר אבר מן החי והתיר את השחוט‪ .‬ועוד‪ ,‬עצמו ואחד מוציא את כולם‪ ,‬או שדי שאחד יברך הקהל‪ ,‬כך עיקר ברכת אירוסין וברכת שחיטה הוטל‬ ‫מה ענין הזכרת עריות כאן‪ ,‬ולמה מזכירין חופה בלי להוציא את העומדים שם‪ ,‬והשבח מתקיים על החתן והשוחט‪ ,‬אבל תיקנו שכל העומדים‬ ‫ישמעו‪ ,‬שבכך ניכר השבח כשהרבים משתתפים‬ ‫בברכת אירוסין הנאמרת בבית האירוסין בלא חופה‪ .‬באמירתו בלבד‪.‬‬ ‫ומכל מקום משמע שהשוחט ודאי צריך לשמוע‪ ,‬בשמיעתו‪ .‬ולאחר מכן תיקנו‪ ,‬שלא לבייש מי שאינו‬ ‫ומבאר שאינה ברכה לעשיית המצוה‪ ,‬שעיקר‬ ‫קיום המצוה הוא פריה ורביה‪ ,‬ואם לקח פילגש וכן פסק השו״ע (יו״ד סי׳ א׳ ס״ז) בשומע ואינו יודע‪ ,‬שגם אחר הראוי לכך יוכל לברך או לקרות‪.‬‬ ‫וקיים פריה ורביה אינו מחויב לקדש‪ .‬ואין זה דומה מדבר‪ .‬ולכאורה‪ ,‬אם זו ברכת השבח‪ ,‬ראוי שיהיו ובאירוסין ובקריאת התורה‪ ,‬שרק המומחה בקי בהם‪,‬‬ ‫לשחיטה‪ ,‬שאף שאינו חייב לשחוט ולאכול‪ ,‬כשבא כולם חייבים בשמיעה או שאף אחד לא יתחייב‪ ,‬תיקנו שהרב והש״ץ יוציאו את החתן והעולה‬ ‫וישמיעו לרבים‪.‬‬ ‫לאכול אי אפשר בלא שחיטה‪ ,‬ואילו פריה ורביה ומדוע מיוחדת חובת השמיעה לשוחט‪.‬‬ ‫אבל בשחיטה‪ ,‬שהשוחט עצמו מומחה‪ ,‬לא‬ ‫והגרע״א בחידושיו שם אכן מקשה על הט״ז‪,‬‬ ‫אפשר לקיים בלא קידושין‪ .‬אלא הברכה נתקנה‬ ‫שאם מדמין ברכת שחיטה לברכת אירוסין‪ ,‬מדוע הסירו ממנו את הברכה משום שלא לבייש‪ .‬ומכל‬ ‫העמים‪,‬‬ ‫לשבח להקב״ה שקידשנו והבדילנו מן‬ ‫שוחט שאינו שומע לא ישחוט לכתחילה (שם ס״ו)‪ ,‬מקום‪ ,‬כיון שכל העומדים שייכים בשבח‪ ,‬אם אינו‬ ‫מן‬ ‫אחת‬ ‫וציוונו לקדש אשה המותרת לנו ולא‬ ‫ואילו חתן שאינו שומע מקדש והרב מברך עבורו‪ .‬מדבר יכול אחר לברך עבורו לכתחילה‪ .‬ובזה שונה‬ ‫העריות‪.‬‬ ‫ולפי זה יש לעיין אם דווקא החתן צריך לברך‪ ,‬ושוב דוחה‪ ,‬שאולי גם החתן צריך לכתחילה לשמוע‪ ,‬מהפרשת תרומה‪ ,‬שברכתה ברכת המצוה המוטלת‬ ‫ואם צריך לברכה עובר לעשייתן‪ .‬ולגבי זמנה מביא אלא שבאינו שומע התירו משום שאי אפשר בענין על המפריש לבדו‪ ,‬ואין לאחר לברך עבורו‬ ‫הרא״ש שתי דעות יש שכתבו לברך קודם הקידושין‪ ,‬אחר‪ ,‬שהרי אין לומר שלעולם לא יוכל לקדש אשה לכתחילה‪.‬‬ ‫ובפתחי תשובה (אהע״ז שם סק״א) מביא‬ ‫ככל הברכות שמברכין עובר לעשייתן (פסחים ז׳ לכתחילה‪.‬‬ ‫בשו״ע אהע״ז (סי׳ ל״ד ס״א) נפסק שהמקדש מהנודע ביהודה (מהדו״ת סי׳ א׳)‪ ,‬שדן כיצד יכול‬ ‫ע״ב)‪ ,‬ויש שכתבו לאחריהם‪ ,‬שמא תחזור בה האשה‬ ‫ותהא הברכה לבטלה‪ .‬ועוד‪ ,‬שבשאר המצוות בעצמו או על ידי שליח‪ ,‬מברך הוא או השליח‪ .‬הרב להוציא חתן שאינו שומע בברכת אירוסין‪.‬‬ ‫מזכירין את עשיית המצוה‪ ,‬אבל כאן אין מברכין והרמ״א כתב שיש אומרים שאחר מברך‪ ,‬וכן נוהגין‪ ,‬ומשמע שסובר שהיא ברכת המצוה המוטלת על‬ ‫״לקדש האשה״‪ ,‬ולכן אין צריך לברך עובר לעשייתן‪ .‬ולא פירש אם החתן צריך לשמוע‪ .‬אולם הט״ז (שם החתן‪ ,‬וצריך לשמוע‪ ,‬שלא כמשמעות הט״ז בשם‬ ‫ולגבי מי יברך לא פירש הרא״ש‪ .‬אולם הט״ז סק״א) מביא בשם הרש״ל‪ ,‬שאין החתן מברך כדי הר״ן וכצד שהעלה הגרע״א‪ ,‬שאין החתן צריך‬ ‫(יו״ד סי׳ א׳ סקי״ז) מבאר שבברכת המצוה‪ ,‬כגון שלא לבייש מי שאינו יודע‪ ,‬כדרך שבקריאת התורה לשמוע מפני שהיא ברכת השבח השייכת לכולם‪.‬‬ ‫ולהנ״ל י״ל שגם הנודע ביהודה מודה שהיא‬ ‫הפרשת תרומה‪ ,‬אין לאחר לברך ולהוציא את התורם הש״ץ קורא במקום העולה‪ .‬ומההשוואה לקריאת‬ ‫ברכת השבח‪ ,‬אלא שאין הכל שווים בה‪ ,‬שעיקר‬ ‫אפילו הוא אילם‪ ,‬שעדיף שיתרום מי שיכול גם‬ ‫תקנתה מוטל על החתן להשמיע את השבח‬ ‫לברך‪ ,‬ולא לחלק הברכה והמצוה לשני אנשים‪.‬‬ ‫לרבים‪ .‬ולכן אף שאחר יכול לברך במקומו‪ ,‬אין‬ ‫וכן מפרש בדעת הרא״ש‪.‬‬ ‫די בכך בלי שהחתן עצמו ישמע‪ ,‬כי עיקר תקנת‬ ‫אבל בשחיטה יכול אחר לברך‪ ,‬שלדעת‬ ‫אמירתה עליו‪.‬‬ ‫הט״ז אין הברכה על השחיטה עצמה‪ ,‬שהרי אינו‬ ‫קול דודי כללים סי' תי"ג‬ ‫חייב לשחוט אם אינו רוצה לאכול‪ ,‬אלא שבח‬