קול דודי · Kol Doidy — וירא (2026-10-26)

גליון קע"א – וירא תשפ"ז
ויאמר אברהם אל נעריו שבו לכם פה עם החמור (כ״ב ,ה׳). ויהי אחר וגו' ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני וגו' (כ"ב א').
בגמ׳ יבמות (דף ס״ב ע"א) דרשו עם החמור עם הדומה לחמור ,ומכאן ברש"י ד"ה הנני כך היא ענייתם של חסידים לשון ענוה הוא ולשון זימון
שעבד אין לו חייס .ורש״י מפרש ששני נעריו היו ישמעאל ואליעזר .וצ״ע ,איך ולכאורה יש לעיין כיצד יתפרש מה שאמר אברהם ליצחק הנני בני (פסוק ז׳),
מדמה אברהם את ישמעאל בנו לאליעזר וקורא גם עליו עם הדומה לחמור. וכי גם שם שייך לשון ענוה וזימון .ועוד ,למה הוסיף בני ,והלא ודאי דיבר אל
ונראה דבמדרש בראשית רבה (מ״ה ,א׳) מדייק מדכתיב ולה שפחה מצרית בנו .ואולי יש לדרוש שאברהם לימד את יצחק שלא לשאול ואיה השה לעולה,
ושמה הגר לה ולא לו ,שהגר היתה שפחת מלוג ,והיה אברהם חייב במזונותיה אלא להיות מוכן תמיד בענוה וזימון ,וכאילו אמר לו בני ,תאמר ותחשוב תמיד
ולא היה רשאי למכרה .והיינו שהקרן של האשה והבעל אוכל פירות. הנני.
ובשו״ע אהע״ז (סי׳ פ״ה סעיף ט״ז) נפסק שוולד שפחת מלוג לבעל .נמצא וגם בברית מילה אומרים אליהו מלאך הברית הנה שלך לפניך ,שגם במילה
שישמעאל היה שייך לאברהם בתורת פירות נכסי מלוג ,נוסף על היותו מתייחס יש בחינת עקדה והקרבת קרבן מצד האב והאם בשפיכת דם בנם .וכדאיתא
אחריו להיקרא בנו ,ככתוב ״ויקח אברהם את ישמעאל בנו״ .ולפיכך נכלל גם ברבינו בחיי ובמדרש ,שלמדים מגז״ש תמים תמימים ,שבמילה נאמר התהלך
הוא בדרשת ״עם הדומה לחמור״ ,שהיה גם עבדו ,בהיותו וולד של שפחת מלוג. לפני והיה תמים ובקרבן תמיד ושני כבשים תמימים לעולה ,שמילה דומה
והנה יש לעיין בהוספת המדרש שלא היה רשאי למכור את הגר .ואולי י״ל, לקרבן .לפיכך מקריבים את הרך הנימול בלשון הנה ,המורה על זימון ,ענוה
דכשאמרה שרה גרש האמה הזאת ואת בנה ,כתיב וירע הדבר מאד בעיני אברהם וקבלת עול המצוה.
על אודת בנו ,ורש״י מפרש שפשוטו של מקרא ,על שאומרת לו לשלחו .ומלבד ובזה יתפרש הנוסח בברכת המזון של סעודת הברית הרחמן הוא יברך אבי
היותו בנו ,היה גם שייך לו מדין ממון ,כפירות שפחת מלוג; ולמה ישלחנו חינם, הילד ואמו ויזכו לחנכו לגדלו לחכמו ,מיום השמיני והלאה ירצה דמו .ולכאורה,
הלא היה יכול למכרו ,ואולי משום כך דייק המדרש שאת הגר לא היה רשאי מה ענין חינוך לריצוי הדם ,והלא עיקר המילה הוא הסרת הערלה .אלא ששפיכת
למכור ,שהיא נכסי מלוג והקרן אינו שלו; אבל בנה ,שהוא פירות ,שפיר יכול הדם ומסירות נפשם של האב והאם דומות לקרבן שנתרצה דמו ,ובזכות הקרבה
למכרו .והאיך כללה שרה את שניהם יחד בצוותה לשלוח את האמה הזאת ואת זו יזכו לנחת בחינוכו.
בנה ,ובלאו הכי כותב הרמב״ם (פ״ט ה״ב מהלכות עבדים) ,שגוי מוכר בניו ולכן אומרים גם ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך ,אף שמתבוססת
ובנותיו ,וכל אחד הרי הוא עבד כנעני לכל דבר .ואם האבות עדיין נחשבו בני משמעו דם רב ובמילה אין אלא טיפות מועטות .שלגבי מסירות נפשם
נח ,בכל גווני היה אברהם יכול להתרעם על שציוותה שרה לשלחו חינם. ורחמנותם על תינוקם הרך נחשב הדבר כדם רב ,ומתפללים שבזכות זו יזכו
קול דודי ענינים — סימן ת״א. לגדלו ולחנכו ,שגם בנם יענה תמיד הנני ,ויהיה מוכן למסור נפשו בעד כל מצוה.
ויאמר יצחק אל אברהם אביו וגו׳ ואיה השה לעולה (כ״ב ז׳). אחר הדברים האלה והאלקים ניסה את אברהם וגו' ויאמר הנני וגו' (כ"ב
איתא בגמ׳ ר״ה (דף י״א ע״א) ,שבראש השנה יצא יוסף מבית האסורין,
וילפינן לה מדכתיב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו וגו׳ עדות ביהוסף שמו א').
בצאתו על ארץ מצרים וגו׳. רש״י מפרש ש״הנני״ הוא לשון ענוה ולשון זימון ,ומכאן מעלתו של
ויש לבאר מדוע יצא דווקא בראש השנה ,על פי המבואר שם (דף ט״ז,). אברהם אבינו ע״ה בענוותנותו היתירה.
שתוקעין בשופר של איל כדי להזכיר עקידת יצחק בן אברהם .ויש לעיין ,מדוע והנה התוס׳ במנחות (דף נ״ג ):מביאים בשם ר״ת ,שאשר קידש ידיד מבטן
הוזכר כאן דווקא בן אברהם .וי״ל שיצחק הכין עצמו לעקדה לא רק במחשבה, שבברכת המילה קאי על אברהם ,הנקרא ידיד ,כדדרשינן מה לידידי בביתי ,ולא
אלא גם בדיבור עם אביו .כששאל איה השה לעולה ,השיבו אברהם אלקים יראה על יצחק ,כפירוש רש״י בשבת סוף פרק ר״א דמילה .ולכאורה תמוה ,כיצד היה
לו השה לעולה בני ,ופירש רש״י ואם אין שה ,לעולה בני .ולבסוף הוקרב האיל אברהם קדוש מבטן ,והלא נולד מתרח .ועוד מביאים התוס׳ דרשת המדרש
תחתיו ,ונמצא שעיקר זכותו היתה במחשבה טובה ובדיבור טוב ,שצירפם מגז״ש מן הכתוב בירמיה בטרם אצרך בבטן ידעתיך .וכי קבע הקב״ה מבטן
הקב״ה למעשה .ואילו מאסרו של יוסף נגרם מדיבור רע ומלשינותה של אשת שיהיה צדיק ,והלא הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים.
פוטיפר. והנה על הפסוק התהלך לפני והיה תמים (י״ז א׳) מפרש רש״י ,שכל זמן
לפיכך בראש השנה ,שבו מתגדל כח הדיבור הטוב בהזכרת זכות יצחק על שהערלה בך אתה בעל מום לפני ,ואילו בגמ׳ נדרים (ל״ב ).נאמר רק שאינו שלם.
ידי שופר של איל ,ראוי שיתבטל כנגדו ,מדה כנגד מדה ,כח הדיבור הרע של ובעל העקדה מביא דעות חלוקות במהות מצות מילה ,אם ניתנה לתקן חסרון או
הוצאת הדיבה ,ובכך זכה יוסף לצאת מבית האסורין. להוסיף מעלה.
ונראה שאברהם ,מרוב ענוותנותו ,החשיב עצמו לבעל מום ,כדברי רש״י,
ויבאו אל המקום וגו' ויעקד את יצחק בנו וישם אתו על המזבח וגו' (כ"ב וזו עצמה המעלה שראה בו הקב״ה .וזהו אשר קידש ידיד מבטן ,שעצם היותו
ט'). בן תרח ,וידיעתו מהיכן בא ,הביאוהו לענוה יתירה .וכעין שמצינו ביומא (דף
יש לעיין למה הוצרך אברהם להעלות את יצחק על המזבח לשחטו ,והלא כ״ב ,).שאין ממנין פרנס שאין לו קופה של שרצים מאחוריו .ובזה מתפרש
עולה אינה נשחטת דווקא על המזבח .ועוד ,למה הוצרך לעקדו ,והלא עולה ״בטרם אצרך בבטן ידעתיך״ ,שכבר ידע הקב״ה שיהיה עניו כל ימיו וראוי לקבל
נקרבת בלא עקדה .ובשם הגרי״ז מובא ,שהשחיטה על המזבח נצרכה מדין עול מלכות שמים.
צפון ,שכיון שלא היתה שם עזרה היה חסר דין צפון ,אבל המזבח עצמו כולו ומשום כך נתן לו אות ברית לקיים ענוה זו לעולם ,בחותכו מבשר גופו
נחשב צפון ,כמבואר בזבחים. להראות שאינו שלם .וזהו המשך הברכה ״וחוק בשארו שם״ ,שלא לו לבדו,
וטעם העקדה יש לבאר על פי פירוש רש״י בלשון קיחה באדם ,כגון קח את אלא גם לשארו ולמשפחתו תהיה ענוה זו לחוק בל ימחה .ו״צאצאיו חתם באות
אהרן ,שמפרש קחנו בדברים .ומבאר המהר״ל ,שאדם אינו ניקח כחפץ דומם, ברית קודש״ ,שהוריש מעלה זו לדורותיו על ידי ברית המילה ,שיחתכו אף הם
שעיקרו במקום שדעתו נמצאת ,ולקיחתו בעל כרחו בלא דעתו אינה נחשבת מבשרם לסימן של ענוה וקבלת עול מלכות שמים.
קיחה .ומאידך ,כשמסכים להילקח ,נחשב כהולך מעצמו ,ונמצא שכל קיחה ויאמר קח נא את בנך וגו' ולך לך אל ארץ המורי' וגו' (כ"ב ב').
באדם אינה אלא פיתוי בדברים. ולכאורה למה אמר לו בלשון לך לך דלעיל פר' לך לך (י"ב א') מפרש רש"י
וכאן נצטוה אברהם והעלהו שם לעולה ,שהיה עליו להיות המעלה ,ואילו לך לך להנאתך ולטובתך ושם אעשך לגוי גדול וכאן אי אתה זוכה לבנים ועוד
היה יצחק מתרצה לעלות מעצמו ,היתה זו העלאת יצחק ולא העלאת אברהם. שאודיע טבעך בעולם ע"ש וכי שייך ענין כזה אצלנו ויש לומר דגם הכא רמז לו
לפיכך עקדו ,שבהיותו כפות נעשה כחפצא שאברהם מעלהו .וכעין שמצינו כבר שמנסיון הזה יצמח לו הנאה וטובה כמו שמסיים אח"כ פסוק י"ז כי ברך
בקנין חצר ,שעבד אינו נחשב חצר לקנות לאדונו משום שמשתמר לדעת עצמו, אברכך והרבה ארבה את זרעך וגו' והתברכו בזרעך כל גויי הארץ וגו' דבזכות
ורק כשהוא כפות נחשב משתמר לדעת אדונו. נסיון זה נתברך בריבוי זרע ובשם טוב אצל כל גויי הארץ.
יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך (כ״ב ט״ז). וישא אברהם את עיניו וירא איל אחר נאחז בסבך בקרניו ויקח את האיל
בעבירה היצה״ר מסייע ,ובמצוה הוא מעכב .נכונות אברהם לשחוט את בנו ויעלהו לעולה תחת בנו וגו' (כ"ב י"ג).
נחשבה לזכות עצומה לו ולדורותיו ,ונתברך כי ברך אברכך והרבה ארבה את יש לפרש ענין האיל הזה דאחרי שאברהם ראה שאין הקב"ה רוצה שישחט
זרעך .ואילו בעבודת המולך הוצרכה התורה להזהיר ומזרעך לא תתן להעביר את בנו ונתגלה לו דהיה רק נסיון ואז הבין ההנהגה שהבורא ב"ה מנהיג בה את
למולך (ויקרא י״ח כ״א) ,ופירש הרמב״ן שהאב היה שורף את בנו באש .הרי העולם שוב ראה איל אחר ומפרש רש"י דלשון אחר היינו אחר כל זה דרק אחר
קול דודי ויקהל שבעבירה עשה ברצון ,ובמצוה נדרשה התגברות עצומה. העקדה הגיע להבנה זו וראה האיל נאחז דוקא בקרניו והיינו שראה קרן האיל
כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם שהוא השופר והוא הרמז לאמונה פשוטה והוא נאחז בסבך שהשטן מסתיר
בנוסח התפילה שאומרים בכל בוקר אחר אמירת פרשת העקדה רבש"ע כמו ומסבך את השופר לכסותו מעיני הבריות שלא יאמינו באמונה פשוטה ואאע"ה
שכבש א"א את רחמיו לעשות רצונך בלבב שלם כן יכבשו רחמיך את כעסך שנתעלה במדרגה ע"י העקדה לקח את האיל ויעלהו לעולה היינו שהעלה עבור
מעלינו וכו' .ולכאורה קשה דא"א כבש את רחמיו לשחוט את בנו היינו לעשות כל הדורות כח השופר שבני ישראל ע"י תקיעת שופר יגיעו לאמונה תמימה
רצון הקב"ה במדת הדין הפוך מן החסד וא"כ האיך סומכין ע"ז לבקש מהקב"ה ופשוטה שא"א התחיל בה בעולם.
שיתנהג אתנו בחסד וברחמים אבל מצינו בספרי המקובלים דענין העקדה היה ויעלהו לעלה תחת בנו (כ״ב י״ג).
שמדת החסד שהיא מדתו של א"א תתגבר על מדת הגבורה שהיא מדתו של ברש״י בפרשת בחקותי (כ״ו מ״ב) ,על הפסוק וזכרתי את בריתי יעקב ואף
יצחק וזה היה רמז שחיטת יצחק על ידי אברהם ועתה מובן דכבש א"א את רחמיו את בריתי יצחק למה לא נאמרה זכירה ביצחק ,אלא אפרו של יצחק נראה לפני
לעשות רצונך היינו להגביר מדת החסד אפילו על חשבון שחיטת בנו א"כ בודאי צבור ומונח על המזבח .ומקשים ,א״כ למה בתפילת מוסף של ר״ה מסיימים את
יכולים אנו לבקש מהקב"ה שיגביר מדת החסד לבטל כעסו מעלינו. הזכרונות ועקידת יצחק לזרעו היום תזכור ,הרי ששייך זכירה ביצחק .ואולי י״ל
דהזכירה של העקדה שייכת שם לאברהם ,שיזכור הקב״ה זכותו של א״א שהביא
בנו יצחק לעקדה.
בענין ברכת אירוסין
לרגל שמחת נישואי בת הרב יהודה לייביש פראנד שליט״א ,מובא בזה ענין בגדר ברכת אירוסין.
איתא בכתובות (דף ז׳ ע״ב) ,דרבין בר רב אדא להקב״ה שאסר אכילת בשר בלא שחיטה .בשבח זה התורה ,שהחיוב מוטל על העולה ,משמע שגם ברכת
ורבה בר רב אדא אמרו בשם רב יהודה ,שמברכין שייכים כל ישראל ,אלא שמקומו בשעת שחיטה .וכן אירוסין מוטלת על החתן.
ולכאורה סותר הט״ז את דבריו ביו״ד ,שהברכה ברכת אירוסין בא״י אמ״ה אשר קדשנו במצותיו החתן מקדש והרב מברך ,שהשבח על איסור העריות
וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו שייך לכל ישראל .אלא שלכאורה פירושו בדעת שייכת לרב ולכל הנמצאים .ועוד ,שבאהע״ז (סק״ב)
הרא״ש סותר את דברי הרא״ש המפורשים בכתובות ,מביא בשם הר״ן שהיא ברכת השבח על קדושת את הנשואות על ידי חופה וקידושין.
ישראל ,ולכאורה אינה מוטלת דווקא על החתן. הרא״ש (שם סי׳ י״ב) מביא כמה קושיות על שברכת השחיטה אינה ברכת השבח ,וצ״ע.
ואולי י״ל שתיקנו ברכת שבח זו כעין קריאת ומבואר שכל הנמצא שם יכול לברך ,אך עדיין נוסח הברכה למה אין מברכין לקדש את האשה,
והיכן מצינו ברכה על מה שאסר הקב״ה ,והלא אין לא נתבאר אם כל אחד רשאי או מחויב לברך בפני התורה .כשם שהעולה היה צריך לקרות ולהוציא את
מברכין שאסר אבר מן החי והתיר את השחוט .ועוד ,עצמו ואחד מוציא את כולם ,או שדי שאחד יברך הקהל ,כך עיקר ברכת אירוסין וברכת שחיטה הוטל
מה ענין הזכרת עריות כאן ,ולמה מזכירין חופה בלי להוציא את העומדים שם ,והשבח מתקיים על החתן והשוחט ,אבל תיקנו שכל העומדים
ישמעו ,שבכך ניכר השבח כשהרבים משתתפים בברכת אירוסין הנאמרת בבית האירוסין בלא חופה .באמירתו בלבד.
ומכל מקום משמע שהשוחט ודאי צריך לשמוע ,בשמיעתו .ולאחר מכן תיקנו ,שלא לבייש מי שאינו ומבאר שאינה ברכה לעשיית המצוה ,שעיקר
קיום המצוה הוא פריה ורביה ,ואם לקח פילגש וכן פסק השו״ע (יו״ד סי׳ א׳ ס״ז) בשומע ואינו יודע ,שגם אחר הראוי לכך יוכל לברך או לקרות.
וקיים פריה ורביה אינו מחויב לקדש .ואין זה דומה מדבר .ולכאורה ,אם זו ברכת השבח ,ראוי שיהיו ובאירוסין ובקריאת התורה ,שרק המומחה בקי בהם,
לשחיטה ,שאף שאינו חייב לשחוט ולאכול ,כשבא כולם חייבים בשמיעה או שאף אחד לא יתחייב ,תיקנו שהרב והש״ץ יוציאו את החתן והעולה
וישמיעו לרבים. לאכול אי אפשר בלא שחיטה ,ואילו פריה ורביה ומדוע מיוחדת חובת השמיעה לשוחט.
אבל בשחיטה ,שהשוחט עצמו מומחה ,לא והגרע״א בחידושיו שם אכן מקשה על הט״ז, אפשר לקיים בלא קידושין .אלא הברכה נתקנה
שאם מדמין ברכת שחיטה לברכת אירוסין ,מדוע הסירו ממנו את הברכה משום שלא לבייש .ומכל העמים, לשבח להקב״ה שקידשנו והבדילנו מן
שוחט שאינו שומע לא ישחוט לכתחילה (שם ס״ו) ,מקום ,כיון שכל העומדים שייכים בשבח ,אם אינו מן אחת וציוונו לקדש אשה המותרת לנו ולא
ואילו חתן שאינו שומע מקדש והרב מברך עבורו .מדבר יכול אחר לברך עבורו לכתחילה .ובזה שונה העריות.
ולפי זה יש לעיין אם דווקא החתן צריך לברך ,ושוב דוחה ,שאולי גם החתן צריך לכתחילה לשמוע ,מהפרשת תרומה ,שברכתה ברכת המצוה המוטלת
ואם צריך לברכה עובר לעשייתן .ולגבי זמנה מביא אלא שבאינו שומע התירו משום שאי אפשר בענין על המפריש לבדו ,ואין לאחר לברך עבורו
הרא״ש שתי דעות יש שכתבו לברך קודם הקידושין ,אחר ,שהרי אין לומר שלעולם לא יוכל לקדש אשה לכתחילה.
ובפתחי תשובה (אהע״ז שם סק״א) מביא ככל הברכות שמברכין עובר לעשייתן (פסחים ז׳ לכתחילה.
בשו״ע אהע״ז (סי׳ ל״ד ס״א) נפסק שהמקדש מהנודע ביהודה (מהדו״ת סי׳ א׳) ,שדן כיצד יכול ע״ב) ,ויש שכתבו לאחריהם ,שמא תחזור בה האשה
ותהא הברכה לבטלה .ועוד ,שבשאר המצוות בעצמו או על ידי שליח ,מברך הוא או השליח .הרב להוציא חתן שאינו שומע בברכת אירוסין.
מזכירין את עשיית המצוה ,אבל כאן אין מברכין והרמ״א כתב שיש אומרים שאחר מברך ,וכן נוהגין ,ומשמע שסובר שהיא ברכת המצוה המוטלת על
״לקדש האשה״ ,ולכן אין צריך לברך עובר לעשייתן .ולא פירש אם החתן צריך לשמוע .אולם הט״ז (שם החתן ,וצריך לשמוע ,שלא כמשמעות הט״ז בשם
ולגבי מי יברך לא פירש הרא״ש .אולם הט״ז סק״א) מביא בשם הרש״ל ,שאין החתן מברך כדי הר״ן וכצד שהעלה הגרע״א ,שאין החתן צריך
(יו״ד סי׳ א׳ סקי״ז) מבאר שבברכת המצוה ,כגון שלא לבייש מי שאינו יודע ,כדרך שבקריאת התורה לשמוע מפני שהיא ברכת השבח השייכת לכולם.
ולהנ״ל י״ל שגם הנודע ביהודה מודה שהיא הפרשת תרומה ,אין לאחר לברך ולהוציא את התורם הש״ץ קורא במקום העולה .ומההשוואה לקריאת
ברכת השבח ,אלא שאין הכל שווים בה ,שעיקר אפילו הוא אילם ,שעדיף שיתרום מי שיכול גם
תקנתה מוטל על החתן להשמיע את השבח לברך ,ולא לחלק הברכה והמצוה לשני אנשים.
לרבים .ולכן אף שאחר יכול לברך במקומו ,אין וכן מפרש בדעת הרא״ש.
די בכך בלי שהחתן עצמו ישמע ,כי עיקר תקנת אבל בשחיטה יכול אחר לברך ,שלדעת
אמירתה עליו. הט״ז אין הברכה על השחיטה עצמה ,שהרי אינו
קול דודי כללים סי' תי"ג חייב לשחוט אם אינו רוצה לאכול ,אלא שבח
