gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

עצה ותבונה · Eitzah Isvunah — וירא (2026-10-26)

מוציא לאור: עצה ותבונה · Eitzah Isvunah

שבוע: וירא (2026-10-26)

עצה ותבונה · Eitzah Isvunah — וירא (2026-10-26)

פתח את ה-PDF הורדה

‫לע"נ‬ ‫האשה מרת צפורה ב"ר דוד ע"ה‬ ‫קובץ רכ"ח‬ ‫נלב"ע כ' חשוון‬ ‫ערש"ק‬ ‫לא השאירה אחריה זש"ק‬ ‫פרשת וירא‬ ‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‪.‬‬ ‫תשפ"ז‬ ‫לתרומות והנצחות‪:‬‬ ‫‪052-7620204‬‬ ‫לע"נ‬ ‫הרה"ח בן ציון לבנשטיין ב"ר ברוך ז"ל‬ ‫לקבלת הגליון בדוא"ל‪:‬‬ ‫נלב"ע כ' חשוון‬ ‫‪a609200101002@gmail.com‬‬ ‫לא השאיר אחריו זש"ק‬ ‫ת‪.‬נ‪.‬צ‪.‬ב‪.‬ה‪.‬‬ ‫יו"ל ע"י‬ ‫רחוב דוד ‪ 32‬ירושלים‬ ‫ניתן להאזין לשיעורי‬ ‫כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א‬ ‫סדרי הלימודים בחבורת ההלכה – משנ"ב ח"ב‬ ‫חבורת "בני עולם הבא"‬ ‫מדי ליל שישי בשידור חי‬ ‫דחסידי סטריקוב‬ ‫במערכת 'קול סטריקוב'‬ ‫בייסודו ובנשיאותו‬ ‫קע"ח ה' – ק"פ‬ ‫השבוע ‪ -‬פר' לך וירא‬ ‫של כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א‬ ‫מס' ‪ 072-3371263‬שלוחה ‪.4‬‬ ‫•••‬ ‫כמו כן ניתן להאזין לאחר השיעור‬ ‫קפ"א – קפ"ב ב'‬ ‫שבוע הבא – פר' חיי שרה‬ ‫קו הבחינות‪077-437-9774 :‬‬ ‫מידי יום חמישי מתקיימת הבחינה‬ ‫וכן בקו שיעורי כ"ק מרן‬ ‫ניתן לענות על התשובות עד ליום ב' שלאחמ"כ בערב‬ ‫אדמו"ר שליט"א ב'קול הלשון'‬ ‫מס' ‪ 073-2951269‬שלוחה ‪.1‬‬ ‫ג‬ ‫לב‬ ‫וירא‬ ‫עומק‬ ‫וירא‬ ‫בשעה שאמר לעשות המצוה‪ .‬ואמרו לו‬ ‫יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם‬ ‫'כן תעשה כאשר דברת'‪ ,‬שבשעת‬ ‫והשענו תחת העץ ואקחה פת‬ ‫העשיה תהיה בזו ההתלהבות כמו בשעת‬ ‫לחם וסעדו לבכם וגו' ויאמרו כן‬ ‫הדיבור‪ .‬ולכן 'ואל הבקר רץ אברהם'‬ ‫תעשה כאשר דברת (שם‪ ,‬ד‪-‬ה)‪.‬‬ ‫(פסוק ז) כמו שהיה בשעת הדיבור‬ ‫יש לפרש בלשון המלאכים 'כן תעשה‬ ‫אליהם 'וימהר לעשות אותו' (שם)‪,‬‬ ‫כאשר דברת'‪ ,‬שאמרו לאברהם‬ ‫'והוא עומד עליהם תחת העץ' (פסוק‬ ‫שעשייתו תהיה שווה לאמירה‪ ,‬ולא כדרך‬ ‫ח)‪ ,‬כלומר שהעשייה הייתה באותה‬ ‫הרשעים ה"אומרים הרבה ועושים‬ ‫זריזות והתלהבות כמו הדיבור‪.‬‬ ‫מעט" (ב"מ פז‪.).‬‬ ‫ויש להוסיף שיתירה מזו מצאנו שלא רק‬ ‫אמרות‬ ‫בספה"ק‬ ‫מובא‬ ‫ועד"ז‬ ‫שהשווה אברהם אבינו העשיה‬ ‫רבי‬ ‫להרה"ק‬ ‫טהורות‬ ‫לאמירה‪ ,‬אלא שעשה יותר ממה שאמר‪,‬‬ ‫שמעון שלום מאמשינוב זי"ע‪,‬‬ ‫שהרי מכאן למדו בגמרא (שם) שצדיקים‬ ‫שכאשר באו המלאכים לאברהם אבינו‬ ‫אומרים מעט ועושים הרבה‪ ,‬שתחילה‬ ‫רצה ללמוד מהם דרך חדשה בעבודת ה'‪,‬‬ ‫אמר אברהם 'ואקחה פת לחם' ואחר כך‬ ‫ואמר להם 'כי על כן עברתם על עבדכם'‬ ‫(פסוק ז) כתיב "ואל הבקר רץ אברהם"‪.‬‬ ‫‪ -‬כדי ללמוד מכם דרך חדשה בעבודה‪.‬‬ ‫ועל זה אמרו לו 'כן תעשה כאשר דברת'‪,‬‬ ‫כלומר כי מדרך האיש שבשעה שאומר‬ ‫הלא מצער הוא ותחי נפשי (יט‪ ,‬כ)‪.‬‬ ‫ורוצה לעשות מצוה הוא בכל אוות נפשו‬ ‫יש לפרש על דרך הרמז על פי מה‬ ‫ובכל לבו‪ ,‬אך מעט מעט מתקרר ובשעת‬ ‫דאיתא בגמרא (סנהדרין צב‪" ).‬אמר‬ ‫מעשה אין הוא בהתלהבות הזו שהיה בה‬ ‫לב‬ ‫וירא‬ ‫עומק‬ ‫ד‬ ‫וי"ל שהנה שנינו (כתובות ס‪" ).‬תנו רבנן‬ ‫רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים‪ ,‬אמר‬ ‫יונק תינוק והולך עד עשרים‬ ‫רבי זירא אף אנן נמי תנינא בית אפל אין‬ ‫וארבעה חדש מכאן ואילך כיונק שקץ‬ ‫פותחין לו חלונות לראות נגעו שמע‬ ‫דברי רבי אליעזר‪ ,‬רבי יהושע אומר‬ ‫מינה" (פירש"י‪ :‬הוי קבל‪ ,‬הוי עניו‬ ‫אפילו ארבע וחמש שנים פירש לאחר‬ ‫ותחיה‪ ,‬קבל לשון אפל עשה עצמך אפל‬ ‫עשרים וארבעה חדש וחזר כיונק שקץ"‪.‬‬ ‫ושפל‪ ,‬בית אפל אין פותחין בו חלונות‬ ‫לראות את נגעו‪' ,‬כנגע נראה לי בבית'‬ ‫והנה מצאנו עניין 'גדלות' ו'קטנות'‬ ‫כתיב דמשמע נראה ממילא‪ ,‬ועוד דכתיב‬ ‫לעניין החיוב במצוות‪ ,‬שכאשר‬ ‫'לי' ולא לאורי‪ ,‬נמצא שאפלתו הצלתו‬ ‫האדם הוא 'גדול' הרי הוא מתחייב‬ ‫דכל זמן שאין כהן רואהו אין מטמא‬ ‫במצוות‪ ,‬משא"כ ה'קטן' אינו מחוייב‬ ‫בנגעים")‪.‬‬ ‫במצוות‪ .‬וי"ל שזהו שאמר הכתוב‬ ‫וזהו גם כן כוונת הגמרא (תמיד לב‪).‬‬ ‫'ויגדל'‪ ,‬היינו שעי"ז ש'ויגמל'‪ ,‬ואשר‬ ‫"מה יעביד איניש ויחיה‪ ,‬אמרו‬ ‫ממילא חל עליו איסור לינוק שוב‪ ,‬א"כ‬ ‫ליה‪ :‬ימית עצמו"‪ ,‬והיינו שישפיל ויכניע‬ ‫לעניין איסור זה נעשה 'גדול'‪ ,‬שעד‬ ‫את עצמו (כמו שפירש המפרש שם)‪ ,‬כי על ידי‬ ‫עתה לא היה שייך אצלו איסור זה‪.‬‬ ‫מידה זוכה זוכים לחיים‪.‬‬ ‫וי"ל עוד ע"ד הרמז‪ ,‬שבפרישות האדם‬ ‫וזהו הרמז בפסוק‪' ,‬הלא מצער היא'‪,‬‬ ‫נמדדת גדלותו ורוממותו‪ ,‬וכאן‬ ‫בבחינת קטנות ושפלות‪ ,‬שעל ידי‬ ‫ע"י שפירש יצחק מאיסור זה נאמר עליו‬ ‫זה 'ותחיה נפשי'‪.‬‬ ‫'ויגדל'‪ ,‬וכן שייך דבר זה בכל עניין של‬ ‫פרישות‪ ,‬שבזה ניכרת מדרגתו של‬ ‫האדם‪.‬‬ ‫ויגדל הילד ויגמל וגו' (כא‪ ,‬ח)‪.‬‬ ‫יש לדקדק שלכאורה הוא כפל הלשון‬ ‫שלא לצורך מה שאמר הכתוב גם‬ ‫וישא אברהם את עיניו וירא והנה‬ ‫'ויגדל' וגם 'ויגמל'‪ ,‬ולא היה לו לומר‬ ‫איל אחר נאחז בסבך בקרניו‬ ‫אלא 'ויגמל הילד' ותו לא‪.‬‬ ‫ה‬ ‫לב‬ ‫וירא‬ ‫עומק‬ ‫שם‪.‬‬ ‫וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו‬ ‫ידוע בשם כ"ק אדמו"ר הצעיר‬ ‫לעלה תחת בנו (שם‪ ,‬יג)‪.‬‬ ‫מווארקא זי"ע שפירש הכתוב‬ ‫יש להסתפק אם מה שנזדמן האיל‬ ‫בלשון קדשו‪" :‬איין אנדערע איל"‪.‬‬ ‫לאברהם מיד אחר שנצטווה שלא‬ ‫והמכוון בזה כי הנה רש"י פירש‪:‬‬ ‫להקריב את בנו הוא כחלק ממעשה‬ ‫"אחר‪ ,‬אחרי שאמר לו המלאך אל תשלח‬ ‫העקדה‪ ,‬או שלא היה זה אלא קרבן‬ ‫ידך‪ ,‬ראהו כשהוא נאחז"‪ ,‬והיינו כי אין‬ ‫בעלמא‪.‬‬ ‫לפרש 'איל אחר' כפשוטו דקאי על‬ ‫האיל‪ ,‬שהרי לא היה איל נוסף מלבדו‪,‬‬ ‫וממה שאמרו חז"ל הובא ברש"י שהיה‬ ‫אכן הרבי מווארקא אמר שהכוונה‬ ‫האיל "מוכן היה לכך מששת ימי‬ ‫כפשוטו‪.‬‬ ‫בראשית" נראה שלא היה זה קרבן‬ ‫(ראה ישמח ישראל אות ז)‬ ‫והתלמידים‬ ‫בעלמא‪ ,‬שא"כ מדוע היה צריך בריאה‬ ‫פירשו כוונתו‪ ,‬שאברהם‬ ‫מיוחדת לאיל זה‪ ,‬וכלום חסר אילים‬ ‫אבינו ע"ה היה בטל כל כך לקיום רצון‬ ‫בעולם‪ .‬אלא היה בהקרבת האיל השלמת‬ ‫ה'‪ ,‬שכאשר עמד להקריב את יצחק בנו‬ ‫העקדה‪ ,‬ולכן היה צריך להיות מוכן‬ ‫לא הרגיש כלל קושי בזה עד שהיה אצלו‬ ‫מששת ימי בראשית‪ ,‬כי היה צריך שבעת‬ ‫כאילו מקריב איל בעלמא ולא את בנו‬ ‫הבריאה כבר יהיה הכנה לכל מעשה‬ ‫יחידו אשר אהב‪ ,‬וממילא האיל שהקריב‬ ‫העקדה‪.‬‬ ‫אחר כך היה כ'איל אחר' במקום יצחק‪.‬‬ ‫וי"ל הטעם לזה‪ ,‬שהכח שהיה לאברהם‬ ‫ונמצא לפי זה שהשתבח אברהם בזה‬ ‫לעמוד בניסיון הגדול היה צריך‬ ‫שבא לקיים רצון ה' בלי להרגיש‬ ‫להיות קיים כבר בשעת בריאת העולם‪,‬‬ ‫כלל הקושי‪ .‬אמנם בבחינה הפוכה‬ ‫כי בלי שיהיה כח זה מוטבע בבריאה‬ ‫מתאמרא משמיה דהרה"ק מאפטא‬ ‫עצמה‪ ,‬לא היה שייך לעמוד בניסיון‪.‬‬ ‫זי"ע (ראה לעיל עה"פ קח נא) שבזה שאמר‬ ‫הקב"ה לאברהם "קח נא את בנך" (לעיל‪,‬‬ ‫לב‬ ‫וירא‬ ‫עומק‬ ‫ו‬ ‫ונעלות לקראת קיום מצוה גדולה כזו‪.‬‬ ‫ב)‪ ,‬אזי מלבד הקשר הטבעי שיש בין האב‬ ‫ולכאורה לעומת זאת הקרבת האיל היא‬ ‫לבנו‪ ,‬חיזק בלבו הקשר ביותר לאין ערך‪,‬‬ ‫מצווה רגילה שאין בה את מעלת‬ ‫וכן כאשר אמר לו "את יחידך" (שם)‪,‬‬ ‫המסירות נפש שהיה בעקידת יצחק‪,‬‬ ‫נעשה דבוק ליצחק הרבה יותר מן הטבע‬ ‫והדעת נותנת שלמצווה זו לא יתכוננו‬ ‫הרגיל בבן יחיד‪ ,‬וכן כאשר אמר לו "אשר‬ ‫בהכנה דרבה כ"כ כמו למצווה גדולה‬ ‫אהבת" (שם) הגדיל בקרבו את האהבה‬ ‫ונפלאה של הקרבת בן יחיד ואהוב‪.‬‬ ‫עד אין שיעור למעלה משכל האנושי‪.‬‬ ‫ועם אהבה וקשר מופלא זה ציווהו‬ ‫אולם לא כן אברהם‪ ,‬כי מיד כאשר‬ ‫הקב"ה להעלות את בנו לעולה‪ .‬ולכאורה‬ ‫נאמר לו "אל תשלח ידך אל‬ ‫הדברים סותרים את האמור שהיה יצחק‬ ‫יב)‪ ,‬וראה את האיל‬ ‫(לעיל‪,‬‬ ‫הנער"‬ ‫בעיניו כאיל‪.‬‬ ‫להקריבו תחתיו‪ ,‬לא עשה מצוה זו בהכנה‬ ‫קטנה יותר‪ ,‬רק המשיך באותם הכנות‬ ‫ויש לפרש כוונת הרבי מווארקא להיפך‪,‬‬ ‫נפשיות כמקודם‪ ,‬שווה בשווה להכנתו‬ ‫שהנה בוודאי כאשר הייתה אהבת‬ ‫להקרבת יצחק בנו‪ .‬וזהו 'א אנדערע‬ ‫יצחק בוערת בלב אברהם כ"כ‪ ,‬היה‬ ‫איל'‪ ,‬שהקרבת האיל הייתה שווה אצלו‬ ‫העקידה מעשה מסירות נפש נפלא‬ ‫כהקרבת יצחק בנו‪ ,‬שעשאה באותה‬ ‫ונשגב עד לאין ערוך‪ ,‬ובוודאי שאברהם‬ ‫דרגה של הכנה והתעוררות‪.‬‬ ‫התכונן והכין את נפשו בהכנות מיוחדות‬ ‫ז‬ ‫עמוקים‬ ‫התבונה‬ ‫פרקי"מ'א‬ ‫תניאפרק‬ ‫תניא‬ ‫מים‬ ‫דולה‬ ‫ה‬ ‫מים עמוקים‬ ‫לקוטי אמרים תניא –פרק י"א‬ ‫לעשותה אלא בענין זיווג זכר ונקיבה‬ ‫וזה לעומת זה רשע וטוב לו לעומת‬ ‫בעולם שעובר על אזהרת התורה‬ ‫צדיק ורע לו דהיינו שהטוב‬ ‫ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום‬ ‫שבנפשו האלהי' שבמוחו ובחלל הימני‬ ‫כו' או שהיא שעת הכושר לעסוק‬ ‫שבלבו כפוף ובטל לגבי הרע מהקליפה‬ ‫בתורה והוא מפנה לבו לבטלה כדתנן‬ ‫שבחלל השמאלי וזה מתחלק גם כן‬ ‫באבות הניעור בלילה כו' ומפנה לבו כו'‬ ‫לרבבות מדרגות חלוקות בענין כמות‬ ‫שבאחת מכל אלה וכיוצא בהן נקרא‬ ‫ואיכות הביטול וכפיפת הטוב לרע ח"ו‬ ‫רשע בעת ההיא שהרע שבנפשו גובר‬ ‫יש מי שהכפיפה והביטול אצלו מעט‬ ‫בו ומתלבש בגופו ומחטיאו ומטמאו‬ ‫מזער ואף גם זאת אינו בתמידות ולא‬ ‫ואח"כ גובר בו הטוב שבנפשו האלהי'‬ ‫תדיר לפרקים קרובים אלא לעתים‬ ‫ומתחרט ומבקש מחילה וסליחה מה'‬ ‫רחוקים מתגבר הרע על הטוב וכובש‬ ‫וה' יסלח לו אם שב בתשובה הראויה‬ ‫את העיר קטנה הוא הגוף אך לא כולו‬ ‫על פי עצת חכמינו ז"ל בשלשה חלוקי‬ ‫אלא מקצתו לבד שיהיה סר למשמעתו‬ ‫כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש כו'‬ ‫ונעשה לו מרכבה ולבוש להתלבש בו‬ ‫כמ"ש במ"א‪ .‬ויש מי שהרע גובר בו‬ ‫א' משלשה לבושיה הנ"ל דהיינו או‬ ‫יותר ומתלבשי' בו כל שלשה לבושים‬ ‫במעשה לבד לעשות עבירות קלות ולא‬ ‫של הרע ומחטיאו בעבירות חמורות‬ ‫חמורות ח"ו או בדיבור לבד לדבר אבק‬ ‫יותר ובעתים קרובים יותר אך בינתיים‬ ‫לשון הרע וליצנות וכהאי גוונא או‬ ‫מתחרט ובאים לו הרהורי תשובה‬ ‫במחשבה לבד הרהורי עבירה הקשים‬ ‫מבחי' הטוב שבנפשו שמתגבר קצת‬ ‫מעבירה וגם אם אינו מהרהר בעבירה‬ ‫התבונה‬ ‫פר' לך לך תשפ"ז‬ ‫דולה‬ ‫ח‬ ‫לו הרהורי תשובה כלל נקרא רשע ורע‬ ‫בינתיים אלא שאין לו התגברות כל כך‬ ‫לו שהרע שבנפשו הוא לבדו נשאר‬ ‫לנצח את הרע לפרוש מחטאיו לגמרי‬ ‫בקרבו כי גבר כל כך על הטוב עד‬ ‫להיות מודה ועוזב ועל זה אמרו רז"ל‬ ‫שנסתלק מקרבו ועומד בבחי' מקיף‬ ‫רשעים מלאים חרטות שהם רוב‬ ‫עליו מלמעלה ולכן ארז"ל כל בי עשרה‬ ‫הרשעים שיש בחי' טוב בנפשם עדיין‪.‬‬ ‫שכינתא שריא‪.‬‬ ‫אך מי שאינו מתחרט לעולם ואין באים‬ ‫דולה התבונה‬ ‫הדרכה ישרה לרגל התחלת זמן החורף;‬ ‫מעלת ההשתוקקות בעבודת ה'; ובביאור חילוקי מדריגות הנפש‬ ‫שיעור ליל שישי פרשת לך לך תשפ"ו‬ ‫ליקוטי אמרים תניא – פרק י"א‬ ‫הגם שאי אפשר מבלי סיוע מלעילא מ"מ נדרש פעולה מהאדם‬ ‫אנו מתחילים שוב את סדר השיעורים בספר התניא‪ ,‬לאחר הפסקה במשך חודש‬ ‫תשרי העעל"ט‪ ,‬וכעת מתחילים בהתחדשות עם כוחות מחודשים‪.‬‬ ‫והזמן גרמא להזכיר את הרעיון והנקודה שדברנו ביום שמחת תורה העעל"ט ‪ -‬שהוא‬ ‫הסיום של הימים טובים‪ ,‬אך מאידך גיסא‪ ,‬גם התחלה של השנה החדשה‪ .‬והיה‬ ‫אמרינו על הפסוק בסוף פרשת 'וזאת הברכה' (דברים לג כט) 'אשריך ישראל מי כמוך עם‬ ‫נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך' ‪-‬‬ ‫ט‬ ‫התבונה‬ ‫תניא פרק י"א‬ ‫דולה‬ ‫שהוא ה פסוק האחרון מהברכות שברך משה את ישראל לפני מותו; כשלאחריו‬ ‫כתובים השמונה פסוקים האחרונים שבתורה המדברים מהסתלקות משה רבינו ע"ה‪.‬‬ ‫ויש להתבונן בעומק פסוק זה‪ ,‬שאומר "אשריך ישראל"‪ ,‬שצריך איש ישראל לידע‬ ‫ולהעריך את נועם חלקו וגורלו בבחינת 'אשרינו'‪ ,‬מאחר אשר "מי כמוך‪ ,‬עם נושע‬ ‫בה'"‪ ,‬כי מי ידמה ומי ישוה אלינו‪ ,‬שיש לנו ישועה מאת הקב"ה‪ ,‬אשר הוא "מגן עזרך‬ ‫וגו' ויכחשו אויביך לך ואתה על במותימו תדרוך"‪ ,‬דהיינו באמת הישועה באה מאת‬ ‫הקב"ה שהוא עזרנו ומגיננו‪ ,‬ורק הוא הנותן לנו כח להתגבר על אויבינו שיהיו נופלים‬ ‫תחתנו‪ ,‬אך בכל זאת נדרשת פעולה מצדנו‪ ,‬ומה שנדרש מאתנו הוא ‪" -‬ואתה על‬ ‫במותימו תדרוך"‪ ,‬לבל לסמוך רק על זה שהאויבים יכלו מאליהם‪ ,‬אלא צריכים‬ ‫להתגברות שלנו לדרוך עליהם לכותתם ולשברם‪ .‬כי אם אמנם לה' המלחמה והוא‬ ‫הנותן כח ועוצמה להתגבר על כוחות הרע‪ ,‬אבל רצונו שאנו נעשה את שלנו להכניעם‬ ‫במו ידינו‪.‬‬ ‫וזהו הכח שיש לכל איש ישראל‪ ,‬שניתן לנו הכח וזכינו להתקיים בנו מה שאמרנו‬ ‫במשך הימים הנוראים במזמור 'לדוד ה'' (תהלים כז ב)‪' :‬בקרוב עלי מרעים לאכל‬ ‫את בשרי צרי ואויבי לי המה כשלו ונפלו'‪ .‬שההבטחה נתונה לנו אשר "המה כרעו‬ ‫ונפלו"‪ ,‬אך נדרש מאתנו שיהיה "ואתה על במותימו תדרוך"‪ ,‬לעשות פעולות מה‬ ‫שלאל ידינו לעשות‪ ,‬ואז זוכים לקבל הכוחות להתגבר עליהם‪.‬‬ ‫להתעורר בהתחלת שנה חדשה‬ ‫וכלפי מה הדברים אמורים; הנה בעמדנו בהתחלתה של שנה חדשה‪ ,‬צריך להתחיל‬ ‫אותה מתוך ידיעה שאסמינו מלאים בכוחות שניתנו לנו מן השמים על מנת‬ ‫לעמוד ולהתגבר כנגד כל מה שמפריע בעדנו להתעלות בעבודת ה'‪ ,‬אך בד בבד צריך‬ ‫להחדיר בתודעתנו שמוטל על כל אחד לקחת עצמו לעשות מעשה‪ ,‬כי מבלי שהוא‬ ‫יתאזר בעצמו לא יהיה דבר‪ ,‬ורק אם יקח את עצמו בפעולות טובות‪ ,‬אז יוכל לנצח‬ ‫ולהתגבר במלחמתו עם יצרו‪.‬‬ ‫התבונה‬ ‫פר' לך לך תשפ"ז‬ ‫דולה‬ ‫י‬ ‫והנה ימי החורף כבר החלו‪ ,‬ואנו מתקרבים כבר לאמצע חודש מר‪-‬חשון‪ ,‬וכעת הוא‬ ‫הזמן להזכיר לעצמנו ולחדד נקודה זו ביתר שאת‪ ,‬שעיקר עבודתנו היא ‪-‬‬ ‫'אנהייבן זיך נענמען'‪ ,‬ולפעול בעצמנו מעשים ופעולות לטובה‪.‬‬ ‫ועל כן לשם מטרה זו אנו מתאספים יחד להתחזק מידי ליל ששי בלימוד ספר התניא‪,‬‬ ‫להתעורר מה חובתינו בעולם ומה שנדרש מאתנו לעשות בכדי להתעלות‬ ‫ממדריגה למדריגה‪.‬‬ ‫תעודת האדם עלי אדמות לעלות עוד ועוד ללא הפסק‬ ‫ויסוד גדול והקדמה נפלאה לכל מגמתנו ומטרתנו בהתאספות זו מידי שבוע בשבוע‪,‬‬ ‫יש ללמוד מדברי השפת אמת בפרשתן (תרל"ד) על דברי המדרש (ב"ר לט א) על‬ ‫הפסוק (בראשית יב א) 'ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך' וגו'‪" ,‬רבי יצחק פתח 'שמעי בת‬ ‫וראי והטי אזנך ושכחי עמך ובית אביך' (תהלים מה יא)‪ ,‬משל לאחד שהיה עובר ממקום‬ ‫למקום וראה בירה אחת דולקת‪ ,‬אמר תאמר שהבירה זו בלא מנהיג‪ ,‬הציץ עליו בעל‬ ‫הבירה‪ ,‬אמר לו אני הוא בעל הבירה‪ ,‬כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם‬ ‫הזה בלא מנהיג‪ ,‬הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם"‪ .‬ודקדק השפת אמת‬ ‫בפסוק זה שדרשו על אברהם "שמעו בת וראי והטי אזנך"‪ ,‬דלכאורה מאחר שנאמר‬ ‫"שמעי בת"‪ ,‬הרי כאן שמיעה‪ ,‬ואחר כך "וראי"‪ ,‬הוא הראיה‪ ,‬ואם כן מהו זה שממשיך‬ ‫אחר כך ואומר שוב "והטי אזנך"‪ ,‬והלא "הטיית האוזן" היא קודם‬ ‫השמיעה‪ ,‬שצריך להטות אוזן כדי לשמוע‪.‬‬ ‫וביאר שהמדרש בא ליישב קושיא בפסוק "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל‬ ‫הארץ אשר אראך"‪ ,‬דלמה לא גילה לו השי"ת מיד שילך לארץ כנען‪ ,‬אלא אמר‬ ‫לו בלשון "אל הארץ אשר אראך"‪.‬‬ ‫וכתב בזה‪" :‬והענין כי יותר נייחא להשי"ת מהרצון והתשוקה שיש לכל איש ישראל‬ ‫להתקרב אליו ולהשיג דברי תורתו‪ ,‬מאחר ידיעתו"‪ .‬ר"ל‪ ,‬שהשי"ת יש לו נחת‬ ‫רוח יותר גדולה מהמציאות שבו האדם שרוי במצב של רצון ותשוקה להתקרב אליו‬ ‫ולהשיג דברי תורתו‪ ,‬יותר מאשר המצב שעומד בו לאחר שכבר השיג את הידיעה‪" .‬כי‬ ‫יא‬ ‫התבונה‬ ‫תניא פרק י"א‬ ‫דולה‬ ‫הרי זה הרצון מזכהו להתקרב ולהשיג‪ .‬ומוכח שזה יותר חשוב לפניו ב"ה"‪ ,‬דהיינו‪ ,‬כי‬ ‫הרצון הוא המזכה את האדם ומביאו להתקרב ולהשיג‪ ,‬ומזה מוכח שזה חשוב יותר‬ ‫לפניו יתברך‪.‬‬ ‫וממילא‪ ,‬לאור זה ממשיך השפת אמת ואומר דבר נורא‪" :‬וסדר איש ישראל‪ ,‬על ידי‬ ‫שמשתוקק להשיג ולשמוע בקולו יתברך‪ ,‬זוכה לשמוע‪ .‬ואחר כך צריך‬ ‫להכניס ההשגה בעומק הלב‪ ,‬שתביאהו לתת יותר בעומק להיות תשוקתו יותר לשמוע‪,‬‬ ‫ויזכה לשמוע יותר‪ ,‬וכן תמיד‪ .‬ואין נייחא‪ ,‬כי אדם לעמל יולד ומנוחה לצדיק בעולם‬ ‫הבא‪ .‬ובעולם הזה רק היגיעה ממדריגה למדריגה"‪ ,‬דהיינו‪ ,‬שכאשר איש ישראל‬ ‫משתוקק לשמוע בקול ה'‪ ,‬הוא זוכה לשמוע‪ .‬ומה יעשה עם אותה שמיעה; צריך‬ ‫להכניס את ההשגה בעומק הלב להשיג יותר בעומק‪ ,‬ומתוך כך נעשה משתוקק ליותר‪,‬‬ ‫וממילא זוכה לשמוע יותר‪ ,‬וכן תמיד ללא הפסק‪ .‬והוא דבר שנמשך ללא הפוגה ומבלי‬ ‫לעצור לרגע‪ ,‬כי האדם לעמל יולד‪ ,‬ומנוחה לצדיקים הוא רק בעולם הבא‪ ,‬כי כל עוד‬ ‫רוח אלקים חיים בקרבו בעולם הזה‪ ,‬אין לו כי אם עמל ויגיעה לעלות בשליבות הסולם‬ ‫העולה בית אל ממדריגה למדריגה‪.‬‬ ‫הענין שמתחילים התורה כל שנה מחדש‬ ‫והזמן בו אנו עומדים כעת בראשית השנה‪ ,‬ממחיש ביותר בחינה זו‪ ,‬כי לאחר שגומרים‬ ‫ללמוד את כל התורה עד תומה בפרשת 'וזאת הברכה'‪ ,‬מתחילים תיכף שוב‬ ‫מ'בראשית' בהשתוקקות חדשה‪ ,‬ומתחילים שוב ללמוד ממעשי האבות הקדושים‪,‬‬ ‫וע"ד שכתב הרה"ק מאפטא זי"ע באוהב ישראל (סו"פ נח)‪" :‬בפרשה זו מתחלת‬ ‫התורה לספר גודל מעלת אברהם אבינו ע"ה‪ ,‬וכן בכל פרשה שמדברת מן מעלת‬ ‫האבות הקדושים‪ ,‬חייב אדם לומר מתי יגיע מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב‬ ‫וכו'‪ ,‬ולכן יתבונן האדם בפרשה כשרואה מעשה אבות הקדושים איך שהם עבדו את‬ ‫השי"ת בשכל עליון וקדוש‪ ,‬לומר מתי אעשה כן גם אני וישתוקק מאוד לזה‪ .‬ואז יהיה‬ ‫מתחיל לעבוד את השי"ת באהבה עזה ויראה‪ ,‬שזה היה מדת האבות הקדושים"‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫וכן על זה הדרך לומדים את הפרשיות של גלות ויציאת מצרים‪ ,‬וקבלת התורה וכיוצ"ב‪,‬‬ ‫ובכל שנה לומדים אותם מחדש‪ .‬ולאור דברי השפת אמת מבואר הדבר היטב‪ ,‬כי כך‬ ‫התבונה‬ ‫פר' לך לך תשפ"ז‬ ‫דולה‬ ‫יב‬ ‫היא המדה בעבודת ה'‪ ,‬שתמיד צריך לילך מחיל אל חיל ולהשתוקק לקבל ולהשיג‬ ‫יותר‪ ,‬ושוב חוזר חלילה‪ ,‬וכן לעולם עד אין שיעור וחקר‪.‬‬ ‫'בירה דולקת' – לדלוק ולרדוף אחר ה'‬ ‫ובזה מבאר השפת אמת כוונת המשל המובא במדרש על אברהם אבינו שראה בירה‬ ‫דולקת‪ .‬שזקנו הרה"ק החידושי הרי"ם זי"ע פירש 'בירה דולקת' מלשון 'דלקת‬ ‫אחרי' (בראשית לא לו)‪ ,‬והיינו שאברהם אבינו תמה איך זה שהעולם נמצא תמיד ברדיפה‬ ‫ובתשוקה להשיג עוד ועוד‪ ,‬ואברהם אבינו לא הבין זאת‪ ,‬כי חשב שכל דבר צריך להיות‬ ‫במקום מנוחתו ושורשו‪ .‬והשיב לו השי"ת "אני הוא בעל הבירה"‪ ,‬דהיינו "כי כן רצונו‬ ‫יתברך שבעולם הזה יהיה רק יגיעה ולא מנוחה"‪.‬‬ ‫וזהו ענין "אל הארץ אשר אראך"‪ ,‬שהוא דבר שאין לו סוף‪ ,‬כי בכל עת רצים אחר עוד‬ ‫בחינת "אשר אראך" לעלות למדרגה גבוהה יותר ויותר‪ .‬וזהו פשט הכתוב "שמעי‬ ‫בת וראי והטי אזנך"‪ ,‬דהיינו שגם לאחר "שמעי"‪ ,‬ולאחר "וראי"‪ ,‬חוזרים שוב אל "והטי‬ ‫אזנך"‪ ,‬כי כל ימי חיי האדם הם מערכה אחת של עליה ממדריגה למדריגה‪" ,‬שמעי"‬ ‫ואחר כך "וראי"‪ ,‬ואז שוב "והטי אזנך"‪ ,‬כי זוכה להשיג עוד עומק‪ ,‬ותמיד נמצאים‬ ‫בבחינת "בירה דולקת"‪ ,‬להשתוקק לרדוף ולשוש כגבור לרוץ אורח להתעלות תמיד‬ ‫ממדריגה למדריגה‪ ,‬וזהו עיקר התכלית אשר בשבילה באנו לעולם‪.‬‬ ‫מטרת ההתכנסות מידי שבוע‬ ‫ובזה נבין שזהו התכלית והתועלת מזה שבאים מידי ליל שישי לשמוע וללמוד‬ ‫ולהתחזק‪ ,‬ובפרט כעת בתחלת השנה שומה עלינו להבין את גודל התועלת שיש‬ ‫בזה‪ ,‬כי התכלית בזה הוא‪ ,‬בכדי להיות בתמידיות בבחינת משתוקק ולעלות משבוע‬ ‫לשבוע דרגה אחר דרגה‪ ,‬להוסיף עוד ועוד השגות בעבודת ה' בלי קץ ובלי סוף‪ ,‬כל‬ ‫ימי חייו‪.‬‬ ‫גודל מעלת אמירת קרבנות בהתלהבות‬ ‫ומן הראוי להביא בזה מאמר יסודי מאד מהשם משמואל בפרשתן (תרע"ד‪ ,‬וע"ע‬ ‫תרפ"א)‪ ,‬ואנו נביא כאן את עיקרי דבריו‪ ,‬ועצתי אמונה לבחורי החמד שיחיו‪ ,‬שכל‬ ‫יג‬ ‫התבונה‬ ‫תניא פרק י"א‬ ‫דולה‬ ‫אחד יקח פנאי לעצמו במשך יום השבת הבעל"ט לעבור על דברי השם משמואל בעיון‬ ‫והתבוננות ובע"ה יפיק מהם רב התועלת‪.‬‬ ‫ויסוד דבריו נסובים על דברי המדרש (ב"ר מד כא) "שמעון בר אבא בשם ר' יוחנן אמר‪,‬‬ ‫ארבעה דברים הראה לו לאברהם‪ ,‬גיהנם‪ ,‬ומלכיות‪ ,‬ומתן תורה‪ ,‬ובית המקדש‪,‬‬ ‫אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים‪ ,‬הם ניצולים משתים‪ ,‬פירשו משתים הם נידונין‬ ‫בשתים‪ ,‬אמר לו במה אתה רוצה שירדו בניך‪ ,‬בגיהנם או במלכיות‪ ,‬רבי חנינא בר פפא‬ ‫אמר אברהם ברר לו את המלכיות"‪ .‬ואכן עינינו הרואות שכן נתקיים בבניו‪ ,‬שהלכו‬ ‫לגלויות אצל ד' מלכויות‪ ,‬החל מגלות מצרים‪ ,‬ועד גלות אדום הארוכה שאנו נמצאים‬ ‫בה‪.‬‬ ‫ולכאורה דברי המדרש צריכים ביאור‪ ,‬דהא בתחילה קאמר שאם פורשים משתים‬ ‫נידונים בשתים‪ ,‬נמצא שנזקקים הם לשתים‪ ,‬ואם כן מה שייך בזה בחירה‬ ‫עד שהקב"ה שאל אותו "במה אתה רוצה"‪ ,‬הלא בלאו הכי יבואו עליהם שתיהם גם‬ ‫יחד‪.‬‬ ‫וביאר השם משמואל‪ ,‬דהנה לגבי תורה יש לנו הבטחה של 'כי לא תשכח מפי זרעו'‬ ‫(דברים לא כא)‪ ,‬ואי אפשר שתפסק תורה מישראל לעולם‪ ,‬וכמו שמצינו שבזמן‬ ‫גלות בית ראשון היו החרש והמסגר ואנשי כנסת הגדולה‪ ,‬ובחורבן בית שני היו‬ ‫התנאים וחכמי המשנה וסידרו תלמוד בבלי וירושלמי‪ ,‬ולא פסקה תורה מישראל‪ ,‬וכמו‬ ‫שמאריך בזה המדרש תנחומא (פרשת נח)‪ .‬ואם כן מה שנאמר "פירשו משתיהם" הוא‬ ‫רק בדרך ציור‪ ,‬אך למעשה לא שייך שתפסק התורה‪ .‬נמצא שכל העונש אינו שייך‬ ‫אלא על ביטול עבודת בית המקדש‪ .‬והרי בית המקדש לא היה קיים בכל עת‪ ,‬ואף בזמן‬ ‫שהיה קיים היו מלכים רשעים שביטלו את העבודה‪ ,‬ועל כן שייך בזה ענין של‬ ‫"פורשים"‪.‬‬ ‫אך עדיין יש להבין‪ ,‬דהלא איתא בגמרא (מגילה לא ע"א) שאמר אברהם אבינו לפני‬ ‫הקב"ה תינח בזמן שבית המקדש קיים יש קרבנות‪ ,‬אך בזמן שאין בית המקדש‬ ‫קיים מה תהא עליהם‪ ,‬ואמר לו הקב"ה כבר תקנתי להם סדר קרבנות‪ ,‬כל זמן שקוראים‬ ‫התבונה‬ ‫פר' לך לך תשפ"ז‬ ‫דולה‬ ‫יד‬ ‫בהם מעלה אני עליהם כאילו הם מקריבים לפני קרבן‪ ,‬ומוחל אני על כל עונותיהם‪ .‬הרי‬ ‫שגם בזמן שאין בית המקדש קיים‪ ,‬קריאת הקרבנות היא כהקרבתם‪ ,‬ועל ידי זה זוכים‬ ‫למחילת עונות‪ .‬ואם כן שוב הדרא קושיא‪ ,‬דנמצא דכשם שהתורה לא בטלה‪ ,‬כך גם‬ ‫ענין בית המקדש לא בטל‪ ,‬שהרי אמירת הקרבנות נחשבת כהקרבה‪ ,‬ואם כן מהו‬ ‫שאמרו "פירשו משתים"‪.‬‬ ‫ומחדש בזה השם משמואל חידוש עצום‪ ,‬על פי דברי התוספות במסכת מנחות (קי‬ ‫ע"א) בשם המדרש‪ ,‬שמיכאל מקריב בכל יום כבשים של אש על מזבח של‬ ‫מעלה‪ .‬ומהיכן יש לו להמלאך מיכאל אותם "כבשים של אש"‪ .‬אלא שזהו מכח מה‬ ‫שישראל אומרים סדר קרבנות בהתלהבות‪ ,‬בבחינת 'רשפיה רשפי אש שלהבת יה'‪,‬‬ ‫ומתוך החמימות הזו נעשים "כבשים של אש" למעלה‪ .‬ועל זה אמרו "כל זמן שקוראים‬ ‫בהם מעלה אני עליהם כאילו הם מקריבים לפני קרבן"‪ ,‬שכאשר קוראים עניני הקרבנות‬ ‫בהתלהבות כראוי‪ ,‬נעשים מזה קרבנות ממש למעלה כבשים של אש‪.‬‬ ‫ולפי זה יתכן שחס ושלום בזמן מן הזמנים תחלש אמירת הקרבנות ותהיה בבחינת‬ ‫קרירות‪ ,‬ואז שוב אין כאן 'קרבן'‪ .‬ואפילו אם ישנם יחידים‪ ,‬צדיקים כאברהם‬ ‫אבינו‪ ,‬שעוסקים בזה כראוי‪ ,‬מכל מקום בקרבנות יש דין של 'קרבן ציבור'‪ ,‬וכל זמן שאין‬ ‫הכלל עוסק בזה אין לו כח של קרבן‪ .‬וממילא כשיש מצב כזה שאין קרבנות‪ ,‬צריך לבוא‬ ‫דבר אחר במקומם‪ ,‬ועל זה שאל הקב"ה את אברהם אבינו "מה אתה רוצה‪ ,‬גיהנם או‬ ‫מלכויות"‪.‬‬ ‫ומסיק השם משמואל בדברים האלה‪" :‬וממוצא הדברים‪ ,‬שכל הגלויות והשעבודים‬ ‫תלויים בענין זה‪ ,‬שכל כמה שישראל היו בקרירות‪ ,‬באותה מדה נמשך עול‬ ‫הגלות והשעבוד‪ ,‬ובעוד היו בישראל הרבה חסידים עובדי ה' בהתלהבות גדולה‪ ,‬לא‬ ‫היה אפשר לשעבוד להתפשט כל כך ולא היו ישראל עובדים לזרים‪ .‬וכמו בכלל‪ ,‬בודאי‬ ‫כן הוא בפרט‪ ,‬שזהו הדרך להצלה" ע"כ‪ .‬והיינו שהדרך להצלת כלל ישראל בכללות‬ ‫ובפרטות נעוצה באמירת פרשיות הקרבנות בבחינת "רשפיה רשפי אש שלהבת יה"‪,‬‬ ‫ובזה זוכים להחשב כאילו מקריבים הקרבנות בפועל ממש‪ ,‬ועי"ז הוא הדרך להצלה‬ ‫כללית ופרטית מצרות הגלות ושעבוד מלכויות‪.‬‬ ‫טו‬ ‫התבונה‬ ‫תניא פרק י"א‬ ‫דולה‬ ‫כוונת נוסח 'ואשי ישראל'‬ ‫ויש לציין את מה שהיה דברינו בעת לימודנו בספר התניא בפרק מ"א (הובא בגליוננו‬ ‫'עצה ותבונה' פרשת דברים תשפ"ה)‪ ,‬והבאנו את דברי הטור (או"ח סי' קכ) שמביא ג'‬ ‫פירושים על התיבות 'ואשי ישראל' שאומרים בברכת 'רצה'‪ .‬והפירוש השני שמביא‬ ‫הוא על פי מה דברי המדרש הנ"ל שמביאים התוספות במנחות‪ ,‬דמיכאל שר הגדול‬ ‫מקריב נשמתן של צדיקים על המזבח של מעלה‪ ,‬ועל זה תיקנו "ואשי ישראל"‪ ,‬דהיינו‬ ‫אנשי ישראל ונפשותיהם הנקרבים על ידי מיכאל‪ ,‬יעו"ש‪ .‬ולפי דברי השם משמואל‬ ‫יתבאר הכוונה‪ ,‬שמיכאל מקריב את 'אשי ישראל'‪ ,‬דהיינו את אותה אש שישראל‬ ‫מכניסים בתוך אמירת הקרבנות‪ ,‬שמזה נעשה כבשים של אש‪.‬‬ ‫ההשתוקקות שעליה דיבר השפ"א להכניסה באמירת הקרבנות‬ ‫והנה כעת בתחלת השנה כשכל אחד מקבל על עצמו קבלות חדשות‪ ,‬והרי הבאנו את‬ ‫דברי השפת אמת שעיקר התענוג והנחת רוח שיש להקב"ה מבני ישראל הוא‬ ‫מההשתוקקות שיש להם אליו יתברך‪ ,‬וכיצד והיכן יכול האדם להביע את רגשי‬ ‫השתוקקותו וכיסופיו‪ ,‬לכן העצה היעוצה לאור דברי השם משמואל הנ"ל‪ ,‬שהאדם‬ ‫יעשה עצמו כלי לקבל‪ ,‬על ידי כך שיתחיל את היום בהשתוקקות‪ ,‬בעת אמירת‬ ‫הקרבנות בהתעוררות וחמימות והתלהבות‪.‬‬ ‫וענין ההשתוקקות שיכולים להכניס בעת אמירת הקרבנות הוא‪ ,‬להשתוקק לעשות‬ ‫נחת רוח להבורא ית"ש‪ ,‬כאשר נעלה על לבנו דהרי רצונו יתברך שיהיה לו נחת‬ ‫רוח מהקרבת הקרבנות בפועל‪ ,‬ולאחר שמפני חטאינו גלינו מארצינו ואין אנו יכולים‬ ‫להקריב קרבנות בפועל‪ ,‬לכל הפחות את אשר בידינו לעשות נעשה‪ ,‬ונקרא את פרשיות‬ ‫הקרבנות בחשק ברצון ובהתלהבות‪ ,‬ובאמירה ברורה ונעימה‪.‬‬ ‫והגם שלפעמים בעת שהזמן דחוק ורואה שלא יהיה לו פנאי להתפלל בציבור בזמנו‪,‬‬ ‫אז פסק ההלכה הוא שאמירת הקרבנות נדחית בכהאי גוונא‪ ,‬כי תפילת שמונה‬ ‫עשרה היא העיקר‪ ,‬וכן קריאת שמע וברכותיה‪ ,‬ופסוקי דזמרה שהם יסודיים יותר‪.‬‬ ‫אולם בזה גופא היא החכמה‪ ,‬שכל ערום צריך שיעשה בדעת להיות מוכן ומזומן‬ ‫התבונה‬ ‫פר' לך לך תשפ"ז‬ ‫דולה‬ ‫טז‬ ‫מבעוד מועד‪ ,‬ולהזדרז לבוא בזמן מוקדם אל התפלה‪ ,‬באופן שיהא שהות בידו לומר‬ ‫פרשת הקרבנות בניחותא ובישוב הדעת כראוי מתוך ברעותא דלבא‪ .‬ומה רב הזכות‬ ‫שיכול האדם לזכות על ידי השתדלות זו שמשתדל שאמירת הקרבנות תהיה כראוי‬ ‫וכנכון‪ ,‬ששכרו הרבה מאד כאמור‪.‬‬ ‫ובפרט כאן אצלינו יש מקום להחזיק בדבר גדול זה‪ ,‬מאחר שתלי"ת סידרנו שסדר‬ ‫התפלה יתחיל מתחלת התפלה‪ ,‬וניתנת האפשרות וההזדמנות פז לומר‬ ‫אמירת הקרבנות בצוותא בציבור‪ ,‬וכפי השגת ידינו מה שאפשר לעשות‪ ,‬יש לעשות‪,‬‬ ‫שתהא אמירת הקרבנות בהתלהבות ובציבור‪ ,‬ויכולים לזכות על ידי זה בדברים נשגבים‬ ‫עד מאד‪.‬‬ ‫אי אפשר להשיג הכל בבת אחת‬ ‫ובהיותינו בזה יש לציין ולהזכיר ידיעה חשובה ונחוצה מאד שמלמדנו השפת אמת‬ ‫בפרשתן (שנת תרל"ה)‪ ,‬שכותב בזה"ל‪" :‬והוא כלל גדול בפרט כל איש‬ ‫ישראל‪ ,‬אשר אי אפשר להיות בפעם אחד כראוי"‪ ,‬שאין שייך לדלג בבת אחת ולהיות‬ ‫מושלם‪ ,‬כי אין הדרך כן‪" ,‬רק על ידי שנמצא איזה הנהגה ומדה טובה באדם"‪ ,‬שאדם‬ ‫מנהיג עצמו באיזה מדה טובה‪ ,‬או במנהג טוב‪ ,‬ומחזיק בו תמיד‪" ,‬על ידי זה יוכל לתקן‬ ‫כל מדותיו לנקודה זו"‪.‬‬ ‫ודבר זה נחוץ מאד לכל בחור בתחילת דרכו לדעתו‪ ,‬כי רבים סבורים שיוכלו להשיג‬ ‫הכל בבת אחת‪ ,‬והשפת אמת מורה לנו שזה דבר שאי אפשר‪ ,‬כי אין אדם יכול‬ ‫להשיג הכל בבת אחת‪ ,‬אלא יאחז ויחזיק בדבר אחד ויעמוד עליו‪ ,‬וינהיג עצמו במדה‬ ‫טובה אחת‪ ,‬ובכח זה ימשיך את שאר כל הדברים הטובים‪.‬‬ ‫ולענינינו‪ ,‬אם יקבל על עצמו מדה טובה אחת להשתדל לבוא מוקדם ולהתחיל‬ ‫התפילה בזמן כדי שיוכל לומר קרבנות כראוי‪ ,‬הרי אין זו רק הנהגה ומדה‬ ‫טובה יחידה ‪ ,‬אלא מדה יסודית ושורשית שיכולה למשוך אחריה את כל היום כולו‪,‬‬ ‫שמאחר שמתחיל את היום בהשתוקקות כזו‪ ,‬ומתוך רצון והתלהבות‪ ,‬הרי זה מרומם‬ ‫את כל עניניו‪ .‬וראוי להשתדל לקנות הנהגה ומדה טובה זו‪ ,‬להזדרז בבוקר ולהשתדל‬ ‫יז‬ ‫התבונה‬ ‫תניא פרק י"א‬ ‫דולה‬ ‫להתחיל מתחילת התפלה‪ ,‬וזהו דבר שקונים על ידי הרגל תמידי דבר יום ביומו‪ ,‬עד‬ ‫שברבות הימים נעשה הדבר אצלו כטבע עד שאינו יכול לעשות אחרת‪ ,‬כי נעשה אצלו‬ ‫למציאות גמורה‪ ,‬וממילא על ידי זה יכול לקנות את הכל‪ ,‬בבחינת "שמעי בת וראי והטי‬ ‫אזנך"‪ ,‬שבכל יום עולה ומתעלה למדריגה גדולה יותר‪ ,‬ומרבה להוסיף ולהשתוקק‪ ,‬ואין‬ ‫קץ וסוף לזה בכל ימי חיי האדם עלי אדמות‪.‬‬ ‫לימוד פרק יא בתניא‬ ‫אנו אוחזים בתניא פרק יא‪ .‬פרק זה עוסק במדריגת 'רשע וטוב לו'‪ .‬וכבר ביארנו שישנם‬ ‫חמש חלוקות בזה‪ .‬יש 'צדיק גמור'‪' ,‬צדיק שאינו גמור'‪' ,‬בינוני'‪' ,‬רשע שאינו גמור'‪,‬‬ ‫ו'רשע גמור'‪ .‬ו'צדיק גמור' הוא בחינת "צדיק וטוב לו"‪ ,‬שאין בו אלא טוב בלבד‪ .‬ו'צדיק‬ ‫שאינו גמור' הוא בחינת "צדיק ורע לו"‪ ,‬שיש בו רע‪ ,‬אלא שהרע בטל אל הטוב‪ .‬וכן‬ ‫ברשע ישנן שתי בחינות; "רשע וטוב לו" ו"רשע ורע לו"‪ .‬והיום נלמד על בחינת הרשע‪,‬‬ ‫מהו "רשע וטוב לו" ומהו "רשע ורע לו"‪.‬‬ ‫ופרק זה נחוץ והכרחי מאד עבורנו‪ ,‬כי באמת לפי השקפת התניא; רוב בני אדם‬ ‫נכללים תחת ההגדרה של "רשע וטוב לו"‪ .‬וכפי שניווכח להלן כשנלמד את‬ ‫הדברים‪ ,‬דאפילו להיות 'בינוני' בזמננו איננו דבר של מה בכך‪ .‬ואם כי רגילים אנו בדורנו‬ ‫שמפליגים בתוארים לכתוב על כל אחד 'הרב הצדיק' 'הרב הקדוש'‪ ,‬אמנם לאמתו של‬ ‫דבר כשלומדים דברי התניא רואים את המצב לאשורו‪ ,‬שהמדריגה של מרבית האנשים‬ ‫הכשרים שהם יראים ושלמים‪ ,‬ובכל זאת לפי ההגדרה של התניא הם בבחינת "רשע‬ ‫וטוב לו"‪ ,‬וכפי שנראה תיכף מדברי התניא‪.‬‬ ‫ביאור 'רשע וטוב לו'‬ ‫וזה לעומת זה‪ ,‬רשע וטוב לו לעומת צדיק ורע לו‪ ,‬דהיינו שהטוב שבנפשו‬ ‫האלו קית שבמוחו ובחלל הימני שבלבו כפוף ובטל לגבי הרע מהקליפה‬ ‫שבחלל השמאלי ‪ -‬התניא מדבר כאן בשפה שאנו מכירים ומורגלים כבר‪ .‬שבחלל‬ ‫הימני‪ ,‬שם הוא חלק הטוב ‪ -‬הנפש האלוקית‪ .‬ובחלל השמאלי שבלב‪ ,‬שם הוא הדם‪,‬‬ ‫ושם משכן הנפש הבהמית‪ ,‬ובמדריגה זו הטוב כפוף אל הרע‪ .‬פירוש הדברים; שכאשר‬ ‫התבונה‬ ‫פר' לך לך תשפ"ז‬ ‫דולה‬ ‫יח‬ ‫הרע מחליט לעשות דבר רע‪ ,‬הרי הוא מצליח למשוך את חלק הטוב שיהיה נגרר אחר‬ ‫הרע‪.‬‬ ‫וזה מתחלק גם כן לרבבות מדרגות חלוקות בעניין כמות ואיכות הביטול וכפיפת‬ ‫הטוב לרע חס וחלילה ‪ -‬בבחינה זו ישנם מדרגות רבות מאוד‪ ,‬הן בעניין הכמות‬ ‫‪ -‬היינו שיעור הביטול‪ ,‬והן בעניין האיכות ‪ -‬באיזה סוג של ביטול הוא בטל‪.‬‬ ‫ומפרש דבריו למה כוונתו‪ :‬יש מי שהכפיפה והביטול אצלו מעט מזעיר ‪" -‬מעט‬ ‫מזעיר" הוא מבחינת ה'איכות'‪ ,‬שאינו אלא דבר קטן‪ ,‬וכפי שיבאר מיד‪ .‬ואף‬ ‫גם זאת אינו בתמידות ‪ -‬זהו מבחינת ה'כמות'‪ ,‬שאינו כל העת ממש‪ .‬ולא תדיר‬ ‫לפרקים קרובים – ואיננו אפילו לפרקים קרובים‪ ,‬אלא לעיתים רחוקים ‪ -‬שאחת‬ ‫להרבה זמן‪ ,‬מתגבר הרע על הטוב וכובש את העיר קטנה‪ ,‬הוא הגוף‪.‬‬ ‫אך לא כולו – שאין זה בכל הגוף‪ ,‬אלא מקצתו לבד‪ ,‬שיהיה סר למשמעתו‪ ,‬ונעשה‬ ‫לו מרכבה ולבוש להתלבש בו באחד משלשה לבושיה הנזכרים לעיל ‪ -‬הרי‬ ‫התניא פתח בפרק ד'‪ ,‬שלכל נפש יש עשרה חלקים ושלשה לבושים‪ ,‬שהם‪ :‬מחשבה‬ ‫דיבור ומעשה‪ ,‬אם לטוב ואם למוטב‪' ,‬מחשבה' טובה או רעה‪' ,‬דיבור' טוב או רע‪,‬‬ ‫ו'מעשה' טוב או רע‪ .‬ומי שהוא בבחינת "רשע וטוב לו"‪ ,‬היינו שעובר עבירה לעיתים‬ ‫רחוקים‪ ,‬ופעמים אינו אלא במחשבה לבד‪ ,‬או בדיבור לבד‪ ,‬או במעשה לבד‪ ,‬ועבירה‬ ‫דקה מן הדקה‪ ,‬ולא עבירה גסה וחמורה ח"ו‪ .‬דהיינו‪ ,‬או במעשה לבד‪ ,‬לעשות עבירות‬ ‫קלות ולא חמורות חס וחלילה ‪ -‬כי ישנן עבירות חמורות שבהן אינו נכשל לעולם‪,‬‬ ‫ורק כפעם בפעם נכשל בעבירה קלה‪.‬‬ ‫או בדיבור לבד‪ ,‬לדבר אבק לשון הרע ‪ -‬מדובר על מי שאפילו בעוון לשון הרע ממש‬ ‫אינו נכשל‪ ,‬אלא רק באבק לשון הרע‪ .‬והנה בספר 'חפץ חיים' האריך בהלכות אלו‬ ‫מהו גדר אבק לשון הרע‪ ,‬שהכוונה 'אבק'‪ ,‬שאינו רע או גנאי גמור‪ ,‬והוא רק 'אבק'‪,‬‬ ‫וכגון אחד האופנים באבק לשון הרע הוא כשמדבר דבר שיכול להשתמע לשני פנים‪,‬‬ ‫ויש בו צד גנאי וצד שאינו גנאי‪ ,‬ואם אומרו בלשון כזו שמשמעותו הוא לגנאי‪ ,‬הרי זה‬ ‫אבק לשון הרע‪ .‬ומכל מקום הרי גם זה נחשב לאיסור‪ .‬והוא הדין וליצנות וכהאי גוונא‪.‬‬ ‫יט‬ ‫התבונה‬ ‫תניא פרק י"א‬ ‫דולה‬ ‫או במחשבה לבד‪ ,‬הרהורי עבירה הקשים מעבירה ‪ -‬ואף שבעצם ההרהור הוא קל‬ ‫יותר ממעשה מאחר ואינו עושה מעשה‪ ,‬מכל מקום אמרו חז"ל שהרהורי עבירה‬ ‫קשים מעבירה‪.‬‬ ‫ועיקר כוונת התניא לומר שזה נחשב 'דבר קל'‪ ,‬אלא שאגב אורחא מודיענו שהרהורי‬ ‫עבירה קשים מעבירה‪ .‬ומהו טעם הדבר‪ ,‬הרי המחשבה אינה מעשה‪ .‬ומביאים‬ ‫בזה את דברי המהר"ל (נתיבות עולם‪ ,‬פרק ח') שהעבירה נעשית בגוף‪ ,‬אך ההרהור הוא‬ ‫במחשבה‪ .‬והמחשבה היא דבר פנימי וזך יותר‪ ,‬ועל כן להכניס את העבירה למקום‬ ‫המחשבה הוא חמור וקשה יותר מעשיית המעשה בפעולה לבד בלא מחשבה‪ .‬נמצא‬ ‫שההרהור פוגם בדבר דק ועדין יותר‪ .‬ומכל מקום באמת הוא דבר קל יותר‪ ,‬שהרי על‬ ‫הרהור עבירה אין עונש‪ ,‬מה שאין כן במעשה‪ ,‬ועל הרהור מביא קרבן עולה‪ ,‬ואילו על‬ ‫מעשה קרבן חטאת‪ ,‬שהוא ענין אחר לגמרי‪.‬‬ ‫וגם אם אינו מהרהר בעבירה לעשותה‪ ,‬אלא בענין זיווג זכר ונקיבה בעולם ‪ -‬היינו‬ ‫שאינו מהרהר לעשות עבירה‪ ,‬אלא בעצם המציאות של דבר זה‪ ,‬שעובר על‬ ‫אזהרת התורה ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום כו'‪ .‬או שהיא שעת הכושר‬ ‫לעסוק בתורה והוא מפנה לבו לבטלה‪ ,‬כדתנן באבות הניעור בלילה‪ ,‬והמפנה לבו‬ ‫וכו' ‪ -‬שנמצא שאינו עוסק בתורה‪ .‬שבאחת מכל אלה וכיוצא בהן נקרא רשע בעת‬ ‫ההיא שהרע שבנפשו גובר בו‪ ,‬ומתלבש בגופו ומחטיאו ומטמאו‪.‬‬ ‫נמצא כך‪ ,‬שאדם שהיצר הרע מצליח להפילו ולהכשילו בעבירה דקה כזו כהרהור‬ ‫עבירה‪ ,‬ואפילו אם זה רק לעיתים רחוקים ורק במחשבה או רק בדיבור לבד‪,‬‬ ‫הרי אדם זה נקרא בתואר "רשע וטוב לו"‪ .‬ולפי זה נמצא כפי שדברנו קודם; שהמצב‬ ‫המצוי אצל רוב רובם של יהודים כשרים‪ ,‬שבדרך כלל אינם עוברים עבירות ורק‬ ‫לפרקים נכשלים ונלכדים ברשת היצר‪ ,‬הם בבחינת "רשע וטוב לו"‪.‬‬ ‫מה נכנס בגדר 'הרהור עבירה'‬ ‫ומקום אתנו לעצור ולהבהיר קצת בעניין ההרהור שהזכיר התניא‪ ,‬אף שאין מצוי לדבר‬ ‫מזה באריכות‪ ,‬מכל מקום הוא דבר נחוץ מאד‪ ,‬שחשוב לדעת שגדר ענין‬ ‫התבונה‬ ‫פר' לך לך תשפ"ז‬ ‫דולה‬ ‫כ‬ ‫הרהור מה שנחשב לעבירה‪ ,‬הוא דווקא כשמהרהר בכוונה וברצון‪ ,‬שהיצר הרע הצליח‬ ‫להביאו למצב שרוצה להרהר בזה‪ .‬אבל אם היצר הרע מביא לאדם מחשבות והוא‬ ‫מצליח מתגבר עליהם ואינו נכנס ומתעכב בתוך המחשבה‪ ,‬באופן כזה אין זו עבירה‬ ‫כלל‪ .‬וכמו שכתב התניא עצמו בפרק כ"ז‪ ,‬שכאשר באים לאדם מחשבות והוא מתגבר‬ ‫עליהם‪ ,‬לא די שאין זו עבירה אלא שמקיים בזה מצות 'ולא תתורו אחרי לבבכם'‪ ,‬וגורם‬ ‫בזה נחת רוח לפניו יתברך אשר "אתכפיא סיטרא אחרא"‪.‬‬ ‫והנה הדרך האיך להתגבר על המחשבות זרות שהיצר מביא להאדם‪ ,‬כבר האירו‬ ‫עינינו בזה כל הצדיקים‪ ,‬ואנכי שמעתיו מפה קדשו של כ"ק אא"ז אדמו"ר זצ"ל‬ ‫כשדברתי עמו אודות ענין זה‪ ,‬ואמר לי כי בענין התגברות על המחשבות‪ ,‬אין שייך‬ ‫ללחום כנגד המחשבה‪ ,‬כי אין מציאות כזו שהאדם ילחום עמהם פנים אל פנים‪,‬‬ ‫ואדרבה טבע האדם הוא שכאשר מנסה הוא להתגבר נגד המחשבה‪ ,‬הרי אז דווקא‬ ‫היא מתעצמת ומתגברת עליו ביותר‪ .‬והדרך הישרה והנכונה המובאת בכל הספרים‬ ‫היא‪ ,‬כי ענין התגברות על המחשבה אינו אלא באמצעות התגברות כח המחשבה בדבר‬ ‫אחר‪ ,‬להעמיק מחשבתו ולהביא עצמו לידי הרהור בדבר אחר‪.‬‬ ‫ובפרט כשהאדם יושב ועוסק בתורה ובאה לו מחשבה זרה‪ ,‬ובמקום להעמיק בה הוא‬ ‫ממשיך בלימודו ומתבונן בענין שהוא עוסק בו‪ ,‬הרי בזה הוא מפסיקה‪ .‬ואף‬ ‫אם אינה נפסקת אלא באה שוב פעם‪ ,‬מכל מקום הוא מתגבר וממשיך להעמיק בענין‬ ‫הלימוד‪ .‬וצריך לידע כי אז לא עבר שום עבירה‪ ,‬ואדרבה הוא עושה נחת רוח להקב"ה‬ ‫במה שזוכה להתגבר‪ .‬והרי השי"ת שולח לנו נסיונות‪ ,‬ואדם זה זוכה להתגבר עליהם‬ ‫ולעשות נחת רוח לפניו ית'‪ .‬והתניא כותב על כך‪ ,‬שאין לאדם להיות בעצבות מזה‪,‬‬ ‫אלא אדרבה עליו להיות בשמחה שזוכה לעשות נחת רוח להבורא ית"ש במה שמתגבר‬ ‫על מחשבות והרהורים כאלו‪.‬‬ ‫ובאמת ישנם בני אדם שכואב להם מדוע באות להם מחשבות כאלו‪ ,‬ומנסים לעשות‬ ‫תשובה על זה‪ .‬אך באמת אין זה נכון לעשות תשובה על כך‪ ,‬כיון שאין זו‬ ‫עבירה כלל‪ .‬והרצון לעשות תשובה על דבר כזה מביא את האדם לבסוף לידי תרעומת‪,‬‬ ‫כי בעומק נפשו הוא מרגיש ומכיר שבאמת אינו אשם בזה‪ ,‬שהרי אינו חפץ במחשבות‬ ‫כא‬ ‫התבונה‬ ‫תניא פרק י"א‬ ‫דולה‬ ‫אלו והן באות אליו מאליהן‪ ,‬והוא עושה תשובה על דבר שאינו אשם בו‪ .‬וזה גורם לו‬ ‫שלבסוף הוא בא לידי טרוניא כלפי מעלה לומר הרי באמת איני אשם‪ ,‬ולמה זה מטילים‬ ‫בי האשמה על דברים שלא עשיתי‪ ,‬ומה רוצים ממני‪ ,‬וזה גורם לו ליפול לגמרי חלילה‪.‬‬ ‫אבל האמת אינו כן‪ ,‬כי אין הקב"ה מאשימו כלל ואינו רוצה ממנו דבר בזה‪ ,‬אלא כל‬ ‫מה שנדרש ממנו הוא רק שיעסוק בהתגברות‪ .‬ואם הצליח להתגבר‪ ,‬עליו להיות‬ ‫בשמחה שעושה רצון ה'‪.‬‬ ‫שמירת עינים‬ ‫ומענין לענין‪ ,‬דבר זה שייך גם לגבי ענין ראיית העינים‪ .‬כי גם בראיית העינים הדבר‬ ‫כן‪ ,‬שכל כמה שבאה להאדם ראיה שלא ברצונו ושלא בטובתו‪ ,‬אין זה נחשב‬ ‫שנכשל בזה‪ .‬ועיקר החכמה היא‪ ,‬להפסיק בעת שבאה לו ראיה שלא חפץ בה‪ ,‬להפסיק‬ ‫אותה מיד ולהעבירה מנגד עיניו וממחשבתו‪ .‬וזוהי החכמה והתכלית שלשמו נתן לנו‬ ‫הבורא נסיונות של 'שמירת עינים'‪ .‬ועיקר ההנהגה של 'שמירת עינים' הנוגעת לאיש‬ ‫ישראל הוא‪ ,‬שכאשר הוא מהלך בחוצות קריה‪ ,‬צורת הליכתו תהא בדרך של שמירה‪,‬‬ ‫באופן שמקומם הטבעי של העינים יהיו נעוצים עלי דרך שבו צריך לצעוד‪ ,‬מבלי להביט‬ ‫ימין ושמאל אלא נכוחה‪ ,‬ולילך כדרך הרגיל‪ ,‬וכשהולך בדרך זה אזי כל הראיות שבאו‬ ‫לו נגד רצונו‪ ,‬באותם מקומות שעיניו היו צריכים להיות‪ ,‬אין זו עבירה כלל‪ ,‬ואין הקב"ה‬ ‫בא בטרוניא עם בריותיו‪.‬‬ ‫ועלה בדעתי‪ ,‬שבוידוי של יום הכפורים אומרים "על חטא שחטאנו לפניך בסיקור עין"‪,‬‬ ‫ו מזה רואים שעיקר פגם העינים הוא בענין 'סיקור עין'‪ ,‬בזה שהעינים סקרניות‬ ‫ותרות להסתכל אחר סתם דברים‪ .‬ולאפוקי ראיה שנזדמנה לנגד עיניו באופן אקראי‪,‬‬ ‫כגון שהגביה עיניו כדי לעבור את ה'כביש' ואז באה לפניו מראה שלא רצה לראות‪ ,‬אין‬ ‫זו עבירה‪ ,‬גלוי וידוע לפני הקב"ה שבא לו הדבר בעל כרחו ובאונס‪ ,‬ואין הקב"ה מעניש‬ ‫על כך ואין זה נחשב לחטא‪.‬‬ ‫וגם בזה צריך לידע‪ ,‬שאדם שהוא מלא הרגשות שליליות מחמת דברים כאלו הבאים‬ ‫עליו‪ ,‬יידע שאין זה נכון‪ ,‬וזה בא מצד היצר הרע ולא מהיצר הטוב ולא מכח‬ ‫מחשבה טובה‪ .‬כי הרי ידענו שאין הקב"ה מבקש מאתנו אלא דברים שביכולתנו לעמוד‬ ‫התבונה‬ ‫פר' לך לך תשפ"ז‬ ‫דולה‬ ‫כב‬ ‫בהם ולקיימם‪ ,‬ואדם שעשה מה שביכולתו לעשות‪ ,‬הרי הוא טוב‪ .‬וכל מה שמדברים‬ ‫כאן אודות הרהורי עבירה הוא על דברים שנכשל בהם בעוד שהיה ביכולתו להתגבר‬ ‫ובכל זאת לא התגבר‪.‬‬ ‫להזהר לא להיות בכלל 'הנעור בלילה ומפנה לבו לבטלה'‬ ‫והנה התניא הזכיר כאן את הענין של "הנעור בלילה והמפנה לבו לבטלה"‪ ,‬ונכלל בזה‬ ‫התופעה המצויה בעוה"ר של ביטול הזמן על ידי שמבלים את שעות הלילה‬ ‫להבל וריק‪.‬‬ ‫אך גם בזה נחוץ להבהיר‪ ,‬דיש לדעת שלפעמים נמצא האדם במצב שנצרך הוא‬ ‫למנוחה‪ ,‬ולצורך בריאותו צריך לפקח דעתו ולרענן את מוחו מהדאגות והטרחות‬ ‫המכבידים עליו‪ ,‬ובוודאי שאז יש מקום לנוח ולעסוק בדברי שיחה‪ ,‬מאחר ועושה כן‬ ‫לשם שמים‪ ,‬וכמבואר לעיל בדברי התניא (פרק ז') שכאשר עושה דברים כאלו כדי‬ ‫להרחיב דעתו לה' ולתורתו‪ ,‬הרי זה חלק מעבודת ה'‪ .‬אלא שצריך לראות לעשות זאת‬ ‫מתוך מטרה ורצון להשיג רווח רוחני מזה‪ ,‬ולא סתם לפנות לבו לבטלה‪.‬‬ ‫למדוד כוחות נפשו‬ ‫ומענין לענין יש בזה עוד דבר שנחוץ לדעת‪ ,‬כי לפעמים האדם נקלע למצב שבו קשה‬ ‫עליו להתרכז בלימוד דברים קשים‪ ,‬ומי שהוא חכם ובר דעת יודע לנצל גם‬ ‫זמנים אלו באופן שלומד אז דברים שהם קלים יותר‪ ,‬וגם זה נחשב לניצול הזמן מאחר‬ ‫שזה מה שבכוחו אז ללמוד‪ .‬מה שאין כן אם מחפש ללמוד דווקא דברים שקשה ללמדם‬ ‫והוא במצב שאין לו כח לזה‪ ,‬שאין מציאות מצבו או כחות נפשו מאפשרים זאת‪ ,‬ומאחר‬ ‫שאינו שוקל במאזני שכלו לשער מה הוא כן יכול ללמוד‪ ,‬זה גורם לו להתבטל לגמרי‬ ‫ולאבד זמן יקר מאד‪.‬‬ ‫גם לאחר שעשה תשובה נקרא 'רשע' מצד מצב הרע שבנפשו‬ ‫ואחר כך גובר בו הטוב שבנפשו האלוקית‪ ,‬ומתחרט ומבקש מחילה וסליחה מה'‪,‬‬ ‫וה' יסלח לו‪ ,‬אם שב בתשובה הראויה על פי עצת חכמינו ז"ל בשלשה חלוקי‬ ‫כג‬ ‫התבונה‬ ‫תניא פרק י"א‬ ‫דולה‬ ‫כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש כו' כמ"ש במ"א ‪ -‬שמי שעבר על מצות עשה ושב‬ ‫אינו זז משם עד שמוחלין לו‪ ,‬עבר על לא תעשה תשובה תולה ויום הכפורים מכפר‪,‬‬ ‫כריתות ומיתות בית דין יסורים ממרקים‪ .‬ובכל אופן‪ ,‬הקב"ה סולח על ידי תשובה‬ ‫הראויה‪ ,‬ואם עשה האדם תשובה ה' יסלח לו‪.‬‬ ‫הנה נראה לכאורה מדבריו‪ ,‬דאף לאחר שהאדם כבר שב בתשובה‪ ,‬מכל מקום עדיין‬ ‫נקרא בשם "רשע וטוב לו"‪ .‬ולכאורה קשה‪ ,‬הרי כבר עשה תשובה‪ ,‬ואם כן למה‬ ‫נקרא עדיין בשם רשע וטוב לו‪.‬‬ ‫אלא ביאור הענין הוא‪ ,‬כפי שכבר ביאר בפרק א'‪ ,‬דמצד ההלכה בכללי הלכות התורה‬ ‫מה שנקרא 'צדיק' או 'רשע' הוא רק 'שם המושאל' לענין שכר ועונש‪ ,‬ובזה ודאי‬ ‫דהחוזר בתשובה נקרא 'צדיק'‪ .‬וכמו שאמרו חז"ל (קידושין מט ע"ב) דהמקדש את האשה‬ ‫על מנת שאני צדיק גמור‪ ,‬דהוי ספק מקודשת שמא הרהר תשובה בלבו‪ .‬הרי דמיד‬ ‫כשמהרהר תשובה בלבו כבר נחשב צדיק מצד גדרי ההלכה‪ .‬אולם כשרוצים לעמוד‬ ‫על מדרי גת האדם מצד מהותו ופנימיותו‪ ,‬כיון שעדיין הוא עלול לחטוא‪ ,‬ויש בו עדיין‬ ‫יצר הרע שיכול להתגבר עליו ולהחטיאו שוב‪ ,‬לכן תוארו הפנימי הוא עדיין "רשע וטוב‬ ‫לו"‪ .‬וכמו שנראה לקמן בענין ה'בינוני'‪ ,‬דמדריגת הבינוני היא שאינו יכול לבוא לידי‬ ‫מכשול חטא כלל‪.‬‬ ‫גם לאחר חרטה עדיין רשע הוא כל עוד לא עזב החטא‬ ‫ועוד מוסיף‪ :‬ויש מי שהרע גובר בו יותר‪ ,‬ומתלבשים בו כל שלשה לבושים של‬ ‫הרע‪ ,‬ומחטיאו בעבירות חמורות יותר ‪ -‬דהיינו שאין אלו רק עבירות קלות‪,‬‬ ‫אלא עבירות חמורות ממש‪ .‬ובעתים קרובים יותר ‪ -‬והנה ביאר כאן ב' קצוות‪ :‬הקצה‬ ‫האחד הוא הרשע במדרגה הפחותה‪ ,‬שנכשל רק בעתים רחוקים ובעבירות דקות‪ ,‬או‬ ‫רק באחד מג' לבושים מחשבה דיבור ומעשה‪ .‬והקצה השני הוא מי שנכשל בכל‬ ‫העבירות ובעתים קרובים‪ .‬וכתב שיש רבבות מדרגות ביניהם‪ ,‬בשינויי הזמנים של‬ ‫המכשול‪ ,‬אם פעם ביום או בשבוע‪ ,‬בחודש או בשנה‪ ,‬דבכל זה יש הרבה מדריגות‬ ‫בבחינה זו‪.‬‬ ‫התבונה‬ ‫פר' לך לך תשפ"ז‬ ‫דולה‬ ‫כד‬ ‫אך בינתים מתחרט‪ ,‬ובאים לו הרהורי תשובה מבחינת הטוב שבנפשו‪ ,‬שמתגבר‬ ‫קצת בינתים‪ ,‬אלא שאין לו התגברות כל כך לנצח את הרע‪ ,‬לפרוש מחטאיו‬ ‫לגמרי להיות מודה ועוזב‪ .‬ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה‪ ,‬רשעים מלאים‬ ‫חרטות‪ ,‬שהם רוב הרשעים‪ ,‬שיש בחינת טוב בנפשם עדיין‪.‬‬ ‫ולכאורה יש להבין‪ ,‬אם הרשעים מלאים חרטות‪ ,‬מדוע נקראים עדיין בשם 'רשעים'‪,‬‬ ‫הרי חרטה היא היא התשובה‪ ,‬ומאחר שמלאים חרטות שוב אינם רשעים‪.‬‬ ‫ובאמת בספר בעל שם טוב על התורה (פרשת עקב‪ ,‬אות י') מביא קושיא זו בשם מרן‬ ‫הבעש"ט הק' זי"ע‪ ,‬דמאחר שהרשעים מלאים חרטות‪ ,‬טעמא מאי נקראים‬ ‫בשם 'רשע'‪ ,‬הרי אמרו בגמרא דהמקדש אשה על מנת שאני צדיק הוי מקודשת שמא‬ ‫הרהר תשובה בלבו‪ ,‬ואם הרהור תשובה הופכו לצדיק‪ ,‬איך שייך לכנותו בשם 'רשע'‬ ‫לאחר שהוא מלא חרטות‪.‬‬ ‫ואמנם לפי המבואר כאן בתניא משמע‪ ,‬שחרטה זו איננה עדיין בגדר תשובה נכונה‪,‬‬ ‫כי אין די בחרטה לבד‪ ,‬דהחרטה היא רק חלק מחלקי התשובה‪ ,‬אבל עיקר ענין‬ ‫התשובה היא עזיבת החטא‪ ,‬וכפי שכתב באגרת התשובה‪ ,‬דזהו העיקר‪ ,‬שיקבל על‬ ‫עצמו להפסיק מן החטא לגמרי‪ .‬וזהו ענין "תשובה" ‪ -‬ששב וחוזר למקומו ואינו חוטא‬ ‫עוד‪ .‬ו החרטה היא אמנם חלק נצרך לתשובה‪ ,‬אבל חרטה לבדה‪ ,‬כשאין לו התגברות‬ ‫לנצח יצרו ולפרוש מחטאיו לגמרי להיות "מודה ועוזב"‪ ,‬עדיין נשאר הוא בשם 'רשע'‪.‬‬ ‫ומה שאמרו בגמרא שבהרהור תשובה נעשה צדיק‪ ,‬היינו שגמר בלבו והחליט בדעתו‬ ‫לעזוב את החטא וקיבל על עצמו להפסיק לגמרי‪ .‬אבל כאן מדובר בחרטה בעלמא‪,‬‬ ‫שרק בוערת בו מחשבה ותמיהה על מצבו למה הוא כך‪ ,‬ובזה עדיין לא שב למקומו‬ ‫ועל כן נשאר בשם 'רשע'‪.‬‬ ‫קנאה מדומה ברשעים‬ ‫ואגב יש להתבונן בזה לקחת לימוד מוסר השכל‪ ,‬כי לפעמים יכול אדם לחשוב‬ ‫שהרשע "עושה חיים" וטוב לו בהבלי עולם הזה‪ ,‬אך חז"ל גילו לנו שהרשע הוא‬ ‫"מלא חרטות"‪ ,‬וכל הזמן מצפונו מייסרו ויש לו כאב לב על מצבו‪ ,‬אלא שאינו יכול‬ ‫כה‬ ‫התבונה‬ ‫תניא פרק י"א‬ ‫דולה‬ ‫להיחלץ מן הרע‪ ,‬ולכן הוא נשאר בתוך לכלוכו וטינופו‪ ,‬אבל זה כואב לו‪ ,‬וכל פעם חוזר‬ ‫חלילה‪ ,‬כאשר כל חייו מלא מכאובים וכאב לב‪ ,‬ואינו יכול להחלץ ולצאת מזה‪ .‬אבל מי‬ ‫שפורש מן הרע‪ ,‬הוא אשר חי חיים טובים בטוב ובנעימים‪ ,‬וזהו הההבדל הגדול שבין‬ ‫הרשע להצדיק‪.‬‬ ‫פירוש הבעש"ט על 'רשעים מלאים חרטות'‬ ‫ובדרך אגב איידי דאתא לידן דברי הבעש"ט‪ ,‬מהראוי להזכיר את פירוש הבעל שם‬ ‫טוב שמפרש כוונת המאמר "רשעים מלאים חרטות" באופן אחר‪ ,‬שאין הכוונה‬ ‫לחרטה על עבירה ועוון‪ ,‬אלא שהרשעים הם תמיד מלאים חרטות על מעשיהם‬ ‫הגשמיים‪ ,‬כגון כשעשה איזה עסק במסחר ולא עלתה בידו‪ ,‬הוא מתמלא ברגשי חרטה‬ ‫למה עשה כן‪ .‬ובזה גופא הוא רשע‪ ,‬על עצם החרטה הזו‪ .‬כי איש ישראל צריך להאמין‬ ‫שכל מעשיו הם בהנהגת ה' ובהשגחה פרטית‪ ,‬ואם עשה כך‪ ,‬הרי שכך היה צריך‬ ‫להיות מן השמים‪ ,‬ועל מה יש לו להתחרט‪ ,‬מאחר שהשי"ת הוא הוליכו והביאו לידי‬ ‫כך‪ .‬וזהו הפירוש "רשעים מלאים חרטות"‪ ,‬שמאחר שיש להם חרטות על מעשים‬ ‫שעשו‪ ,‬ואין מאמינים שהכל בהשגחה פרטית מאתו ית'‪ ,‬לכן הם נקראים רשעים‪ .‬כי‬ ‫יהודי בעל אמונה אין לו חרטה על ענייני העולם והשתדלותו‪ ,‬אלא מקבל הכל באמונה‬ ‫שהשי"ת הוא הנותן לו כח לעשות חיל והכל מאתו יתברך‪.‬‬ ‫ביאור בחינת 'רשע ורע לו'‬ ‫הנה עד כאן ביאר מדריגת "רשע וטוב לו"‪ ,‬ועתה בא לבאר ענין "רשע ורע לו"‪ :‬אך‬ ‫מי שאינו מתחרט לעולם ואין באים לו הרהורי תשובה כלל ‪ -‬שאפילו חרטה‬ ‫אין לו‪ ,‬נקרא רשע ורע לו‪ ,‬שהרע שבנפשו הוא לבדו נשאר בקרבו ואין בו טוב כלל‪,‬‬ ‫כי גבר כל כך על הטוב עד שנסתלק מקרבו ועומד בבחינת מקיף עליו מלמעלה ‪-‬‬ ‫ובוודאי שיש בחינת טוב בכל נשמה מישראל‪ ,‬אלא שיש בחינה שיצאה מן הפנימיות‬ ‫ונכנסה להיות בחינת מקיף עליו מלמעלה‪ .‬ולכן אמרו רז"ל כל בי עשרה שכינתא‬ ‫שריא ‪ -‬ובחינה זו של שכינה השורה היא בחינת 'מקיף'‪ .‬ועל כל מדרגות כלל ישראל‪,‬‬ ‫כשיש צבור‪ ,‬עליהם נאמר "שכינתא שריא"‪ ,‬כי בחינת מקיף נמצאת בכל מצבי בני‬ ‫התבונה‬ ‫פר' לך לך תשפ"ז‬ ‫דולה‬ ‫כו‬ ‫ישראל‪ .‬אך ב"רשע וטוב לו" הפירוש הוא שיש בקרבו ממש כח הטוב‪ ,‬וכח הטוב מקיף‬ ‫עליו לכל הפחות לעוררו להרהורי חרטה‪.‬‬ ‫ועוד 'מעט' ואין רשע הכוונה לבחינת 'מקיף' שנשאר בהרשע‬ ‫והנה בחינה זו שמבואר כאן‪ ,‬היא הבחינה המובאת בספרים‪ ,‬ובישמח ישראל חוזר‬ ‫על זה פעמים רבות‪ ,‬שכל אחד מישראל‪ ,‬ואפילו רשע‪ ,‬יש לו חלק טוב‪ ,‬שעליה‬ ‫נאמר (תהלים לז י) 'ועוד מעט ואין רשע'‪ ,‬שיש "מעט" בכל אחד מישראל‪ ,‬שבו אינו רשע‪.‬‬ ‫ולפי המבואר כאן‪ ,‬הכוונה היא לבחינת 'מקיף'‪ ,‬שאין זה מחייב שיהיה הטוב‬ ‫בתוכו ממש‪ ,‬מאחר והוא רשע‪ ,‬אך ה"טוב לו" הוא‪ ,‬שיש עליו מלמעלה בחינת 'מקיף'‪.‬‬ ‫ובישמח ישראל מכנה לבחינה זו בשם בחינת 'יעקב אבינו'‪ ,‬כי בחינת יעקב אינה‬ ‫יכולה להפגם לעולם‪ ,‬כי יעקב אבינו ביקש ששורש יעקב אבינו ישאר תמיד‬ ‫חי וקיים אצל כל אשר בשם ישראל מכונה‪.‬‬ ‫נקודה פנימית מכונה על שם 'אברהם' ו'יעקב'‬ ‫ויש להעיר להא דאיתא בשפת אמת בפרשתן (שנת תרל"ה) ובשאר ספרים‪ ,‬בשם‬ ‫הרה"ק החידושי הרי"ם זי"ע שביאר מה שאומרים בתפלה "מגן אברהם"‪,‬‬ ‫שהקב"ה הבטיח לאברהם אבינו שיהיה ממנו נקודה בכל איש ישראל אשר הוא ית'‬ ‫מגין עליה שלא יוכל לקלקל אותה‪ ,‬ועליה נאמר "בך חותמין"‪ ,‬יעו"ש‪ .‬וצריך לעיין בזה‪,‬‬ ‫האם יש שייכות בין הבחינה שהישמח ישראל ישראל קורא בשם 'חלק יעקב'‪ ,‬להבחינה‬ ‫שהשפת אמת מכנה על שמו של אברהם אבינו‪ ,‬או שמא כל אחד מדבר מבחינה אחרת‬ ‫והם שני דברים נפרדים‪ ,‬וצריך לעיין בזה‪ ,‬ואין כאן מקומו‪ .‬אבל על כל פנים מצינו אצל‬ ‫שני צדיקים אלו שיש בחינה שבכל אחד מישראל שוכן חלק אלוק‪ ,‬וחלק זה אינו נפגם‬ ‫לעולם‪.‬‬ ‫והתניא אומר שיש "רשע ורע לו"‪ ,‬שהרע לבדו נשאר‪ ,‬ובכל אופן נשארת לו בחינה‬ ‫מסוימת של מקיף‪ ,‬וכח המקיף נשאר לעולם‪ .‬ובודאי כח זה מסייע לו שיוכל‬ ‫לשוב בתשובה‪ ,‬כי כל אחד יכול תמיד לשוב ולהתקרב‪ ,‬על ידי כח המקיף שנשאר אתו‬ ‫כז‬ ‫התבונה‬ ‫תניא פרק י"א‬ ‫דולה‬ ‫בכל מצב‪ ,‬וזה יסייע בעדו לחזור בתשובה באמת‪ .‬וכל המבואר כאן הוא רק כל זמן‬ ‫שלא שב בתשובה‪ ,‬אך אם מצליחים למשכו ולהביאו לידי תשובה‪ ,‬ודאי יצליח בזה‪.‬‬ ‫נעוץ סופו בתחלתו‬ ‫ולנעוץ סופו בתחלתו‪ ,‬הרי דיברנו לעיל שכל חיי האדם הם חטיבה אחת של‬ ‫השתוקקות לעלות מעלה מעלה‪ .‬וגם ביארנו שאנו נמצאים בבחינת "רשע‬ ‫וטוב לו"‪ ,‬ומי שהוא בדרגה זו יש בו השתוקקות תמידית להגיע למדרגה רמה יותר‪.‬‬ ‫וכל מדרגה יתירה שאדם יכול להשיג בבחינת "רשע וטוב לו"‪ ,‬תהא זו שאיפתנו בחיינו‪,‬‬ ‫להתקרב יותר ויותר‪ ,‬למעט בדברים שאינם טובים‪ ,‬וככל שממעטים בבחינת הרע‪ ,‬כך‬ ‫מתקרבים יותר להשי"ת‪ ,‬וזהו כל תכלית חיי האדם‪ ,‬להשתוקק תמיד לעלות ולהתעלות‬ ‫בקודש‪.‬‬