gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

דפירשנו · Daph-irshuni — וירא (2026-10-26)

מוציא לאור: דפירשנו · Daph-irshuni

שבוע: וירא (2026-10-26)

דפירשנו · Daph-irshuni — וירא (2026-10-26)

פתח את ה-PDF הורדה

‫א‬ ‫הדף‬ ‫מסכת תענית‬ ‫ביאורי‬ ‫גיליון שי שנה ז' פרשת וירא חודש חשון שנת ה׳ תשפ״ז לפ״ג‬ ‫בכורות לה‪ – .‬מא‪:‬‬ ‫נד‪.‬‬ ‫נה‪.‬‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫ב‬ ‫נז‪.‬‬ ‫נח‪.‬‬ ‫ג‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫ד‬ ‫• הא דאמרו במשנה מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל‬ ‫וראהו קסטור אחד ואמר מה טיבו של זה אמרו לו בכור הוא‬ ‫ואינו נשחט אלא א''כ היה בו מום נטל פיגום וצרם אזנו ובא‬ ‫מעשה לפני חכמים והתירו ואחר שהתירו הלך וצירם באזני‬ ‫בכורות אחרים ואסרו וכו' זה הכלל כל שהוא לדעתו אסור שלא‬ ‫לדעתו מותר‪ ,‬צריך ביאור מה החילוק בין הראשון שצרם הקסדור‬ ‫כדי להתירו במום והתירו‪ ,‬לבכורות אחרים שצירם אוזניהם גם‬ ‫כן כדי להתירם ואסרום‪ ,‬דהרי הכלל הוא שבעינן שלא יהא לדעתו‬ ‫כדי להתיר‪ ,‬ואילו באותו קסדור כולם היו לדעתו‪ ,‬דהרי לכך צרם‬ ‫האוזן כדי להתירו לשחיטה על ידי המום? (הערה נ''ג)‬ ‫• מה דאמרו בגמ' ר' חנניא בן אנטיגנוס אומר וכו' אמר רב נחמן‬ ‫בר יצחק ובלבד שיהו משולשין‪ ,‬והיינו מה שאמר ר' חנניא דבעינן‬ ‫לבודקו שלש פעמים בתוך שמונים יום ורק אם לא עבר הוי מום‪,‬‬ ‫אמר רב נחמן דבעינן באופן שבדקן בג' זמנים שוים ביניהם‪,‬‬ ‫וביאר ברש''י היינו ג' חלקים בתוך השמונים יום‪ ,‬שאם בדקו‬ ‫עכשיו יבדוק שוב לאחר כ''ו וחצי יום‪ ,‬ואח''כ שוב עוד כ''ו וחצי‬ ‫יום‪ ,‬ואח''כ שוב אחר כ''ז יום דהוא סוף שמונים‪ ,‬דבעינן שיהיה‬ ‫הריחוק בין הבדיקות שוה‪ ,‬וקשה דא''כ אין זה שלש בדיקות בתוך‬ ‫שונים אלא ארבע בדיקות בשמונים יום בתחלה ובסוף ועוד שנים‬ ‫באמצע כל כ''ו וחצי יום‪ ,‬ולא משמע כן בדברי ר' חנניא דכתב‬ ‫ה‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫שלש פעמים‪ .‬ועיין באמת בתוס' דביאר תחלת שמונים ובאמצע‬ ‫שמונים ובסוף שמונים‪ ,‬דממילא יהיו כאן רק ג' בדיקות ולא ד'‪,‬‬ ‫דממילא לרש''י קשה‪ .‬ועיין בתוס' דביאר שיטת רש''י דפי שאמרו‬ ‫גבי ערי מקלט ושלשת‪ ,‬ושם לא אמרו בתחלה ובסף א''י‬ ‫ובאמצעה‪ ,‬אלא מתחלתה עד עיר מקלט ראשון כמו ממנו עד‬ ‫לבא אחריו‪ ,‬ומן הבא אחריו עד השלישי‪ ,‬ומן השלישי עד לסוף‬ ‫א''י גם כן שוה‪ ,‬רק דעדיין קשה דשם לא הצריכו בתחלה ובסוף‬ ‫עיר מקלט‪ ,‬ולמה כאן כן הצריכו בדיקות בתחלה ובסוף שמונים‪,‬‬ ‫וכעין זה הקשה שם בתוס' על רש''י? (הערה נ''ז)‬ ‫• הא דאמרו בגמ' כאביי לא אמר חרוץ דומיא דשבור לא אמרינן‬ ‫כרבא נמי לא אמר דילמא היכא דלא מינכרא אבל היכא דמינכר‬ ‫מום רע קרינא ביה‪ ,‬והיינו דהטעם אביי ורבא תירצו ב' תירוצים‬ ‫שונים למה לא תהא נקבות שלו מום אצלו וישחט במדינה‪ ,‬לאביי‬ ‫משום דבעינן חרוץ דומיא דשבור בעצם‪ ,‬וכאן איירי בבשר‪,‬‬ ‫ולרבא משום דאיכא לימוד דחרוץ אינו מום‪ ,‬א''כ לא היה צריך‬ ‫למימר דגרב דהוא כרחס והיינו דחרוצי מיחרץ הוה מום‪ ,‬דכ''ש‬ ‫הוא דמאיס‪ ,‬אלא ודאי חרוץ אינו מום‪ ,‬והטעם דרבא לא אמר‬ ‫כאביי אמרו בגמ' משום דחרוץ דומיא דשבור לא אמרינן‪,‬‬ ‫וממילא שפיר איכא חרוץ בבשר ולא רק בעצם כמו בשבור‪ ,‬וקשה‬ ‫למה באמת יאמר רבא דלא אמרינן‪ ,‬הרי הם כתובים בקרא ולמה‬ ‫לא נקישם זה לזה‪ ,‬וכפי שמקישין בכל התורה שני כתובים‬ ‫הנכתבים יחד? (הערה ס''ג)‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫ו‬ ‫יתירו אותו בשביל זה‪ ,‬ומשא''כ‬ ‫דף לה ע''א‬ ‫באחרים שצירם אח''כ‪ ,‬בהם ודאי‬ ‫נג‪ .‬במשנה מעשה בזכר של רחלים‬ ‫לדעתו היה‪ ,‬דכבר ברור לו‬ ‫זקן ושערו מדולדל וראהו קסטור‬ ‫אוזניהם‬ ‫שצורם‬ ‫זה‬ ‫דמעשה‬ ‫אחד ואמר מה טיבו של זה‬ ‫יתירם‪ ,‬ולכך הוי לדעתו ואסרום‪.‬‬ ‫אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט‬ ‫או יש לומר דבראשון היה צד‬ ‫אלא א''כ היה בו מום נטל פיגום‬ ‫לומר דעושה מום זה כדי לזלזל‬ ‫וצרם אזנו ובא מעשה לפני‬ ‫בדיני ישראל דהנה לך מום בו‪,‬‬ ‫חכמים והתירו ואחר שהתירו‬ ‫ודלמא לא בשביל להתיר היה‬ ‫בכורות‬ ‫באזני‬ ‫וצירם‬ ‫הלך‬ ‫כוונתו‪ ,‬ולכך התירו דאין זה ודאי‬ ‫אחרים ואסרו וכו' זה הכלל כל‬ ‫לדעתו‪ ,‬אבל האחרים שצרם‬ ‫שהוא לדעתו אסור שלא לדעתו‬ ‫אח''כ ודאי היה לדעתו דעה כן‬ ‫מותר‪ .‬צריך ביאור מה החילוק‬ ‫בביל ידיעתו דהראשון הותר‬ ‫בין הראשון שצרם הקסדור כדי‬ ‫ורצה להתירם גם כן‪ ,‬דהיות‬ ‫להתירו במום והתירו‪ ,‬לבכורות‬ ‫ולדעתו הוא אסרום‪.‬‬ ‫אחרים שצירם אוזניהם גם כן‬ ‫נד‪ .‬בגמ' פעם אחרת היה וכו'‬ ‫כדי להתירם ואסרום‪ ,‬דהרי הכלל‬ ‫וצריכא דאי אשמעינן וכו' ואי‬ ‫הוא שבעינן שלא יהא לדעתו‬ ‫אשמועינן קטן משום דלא אתי‬ ‫כדי להתיר‪ ,‬ואילו באותו קסדור‬ ‫עובד‬ ‫אבל‬ ‫בגדול‬ ‫לאיחלופי‬ ‫כולם היו לדעתו‪ ,‬דהרי לכך צרם‬ ‫כוכבים דאתי לאיחלופי בגדול‬ ‫האוזן כדי להתירו לשחיטה על‬ ‫אימא לא צריכא‪ .‬צריך ביאור‬ ‫לומר‬ ‫יש‬ ‫ואולי‬ ‫המום‪.‬‬ ‫ידי‬ ‫ואפי' תימה איכא למה גבי קטן‬ ‫דהראשון הגם שכדי להתירו‬ ‫ברור לנו דלא אתי לאיחלופי‬ ‫במום עשה כן‪ ,‬מ''מ לא ידע‬ ‫בגדול‪ ,‬ומשא''כ ישראל בעכו''ם‬ ‫שלמעשה יתירו על ידו‪ ,‬דהיה צד‬ ‫אתי לאיחלופי‪ ,‬וכי אין זה ברור‬ ‫לומר דכיון שעשאו בכוונה לא‬ ‫לכל איש ישראל דהעכו''ם שאינו‬ ‫יהא מותר‪ ,‬וממילא לכך אין זה‬ ‫מחוייב במצוות כמותו דינו שונה‬ ‫נקרא לדעתו‪ ,‬דהיה לו צד שלא‬ ‫ממנו‪ ,‬ומה הצד לאיחלופי ביניהם‬ ‫ז‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫לא הפה שאסר הוא קמ''ל דאי‬ ‫כלל‪ .‬ואולי יש לומר דהיה הו''א‬ ‫משום הכי הוה שדי ביה מומא‬ ‫דאתי לאיחלופי בישראל באופן‬ ‫דניכר ואכיל ליה‪ .‬היינו דהיה צד‬ ‫של גרמא‪ ,‬וכפי שבגמ' לקמן‬ ‫לומר דאין זה הפה שאסר דבלית‬ ‫אמרו דזה הכלל דלדעת אסור בא‬ ‫ברירה בא להראות מומו כדי‬ ‫אסור‪,‬‬ ‫גם‬ ‫דבגרמא‬ ‫להוסיף‬ ‫להתירו לאכול דאינו רוצה לאכול‬ ‫וממילא על אופן כזה היה הו''א‬ ‫קדשים בחוץ‪ ,‬וממילא אין לו‬ ‫לאיחלופי כשלא היה לדעתו‪,‬‬ ‫נאמנות דלא הוא עשה המום‪,‬‬ ‫וכגון שהניח לתומו דבילה על‬ ‫וזה קמ''ל דכן נאמן משום דאם‬ ‫אוזנו של הבכור כדי לרפאותו‬ ‫בשביל קדשים בחוץ לא היה לו‬ ‫וכדומה‪ ,‬דאתי לאיחלופי לומר‬ ‫צורך להראות לחכם המום‪ ,‬דהיה‬ ‫דגם בישראל יהא מותר בכהאי‬ ‫יכול להטיל מום ניכר שודאי‬ ‫גוונא‪ ,‬ולכך אולי גם בעכו''ם‬ ‫קדשים‬ ‫מתירו ולא יהא זה‬ ‫נאסור אפי' בשלא לדעתו‪ ,‬וזה‬ ‫סבחוץ‪ ,‬ומכך שבא ואמר דבכור‬ ‫קמ''ל דבעכו''ם כן שרי אם היה‬ ‫הוא‪ ,‬הפה שאסר הוא ולכך נאמן‬ ‫הדבר שלא לדעתו‪ ,‬ורק בישראל‬ ‫לומר שלא הוא עשה המום‪ .‬אבל‬ ‫גדול אסור לגמרי‪ ,‬אבל צריך עיון‬ ‫קשה מה הוא דאמרו דהיה יכול‬ ‫לדינא אם נאסור בישראל בכהאי‬ ‫להטיל מום שניכר וכדי שלא‬ ‫גוונא‪.‬‬ ‫לאכול קדשים בחוץ‪ ,‬הרי אם‬ ‫דף לו ע''א‬ ‫חושש מאיסור קדשים בחוץ‪ ,‬למה‬ ‫מאיסור הטלת מום לא יהא‬ ‫נה‪ .‬בגמ' אמר ר' אילעא לא היו‬ ‫חושש‪ ,‬ומאי שנא‪ ,‬דממילא מהו‬ ‫מוחזקין בו שהוא בכור ובא‬ ‫הטענה של נאמנות בשביל כך‪.‬‬ ‫אחד ואמר שהוא בכור ומומו‬ ‫וצריך לומר דזה ברור דאין‬ ‫עמו נאמן מאי קמ''ל וכו' מהו‬ ‫הטלת מום חמורה כמו אכילת‬ ‫דתימא התם הוא דאי בעיא לא‬ ‫קדשים בחוץ‪ ,‬דאל''כ למה כלל‬ ‫אמרה הכא לא סגיא דלא אמרה‬ ‫נחשוש שהוא הטיל בו המום‪,‬‬ ‫דקדשים בחוף לא אכיל אימא‬ ‫הרי אם להטיל מום הוא נחשד‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫ח‬ ‫ותלמידים מורין לו‪ .‬אבל קשה‬ ‫למאי בא לשאול‪ ,‬הרי יכול כמו‬ ‫למאי סיפר ר' יוחנן המעשה מה‬ ‫כן לאכול קדשים בחוץ ולא‬ ‫שהיה זקן אחד ושלא עבר לפניו‬ ‫לשאול כלל‪ ,‬אלא ודאי דברור לן‬ ‫מעולם‪ ,‬דמה חידש בכל פרטים‬ ‫דקדשים בחוץ חמיר טפי‪ ,‬ורק‬ ‫אלו‪ .‬עוד קשה מה שהקשו בגמ'‬ ‫בהטלת מום היה הו''א שיהא‬ ‫דאם לא אמר לו ההוראה קודם‬ ‫חשוד‪ ,‬וזה קמ''ל דהפה שאסר‬ ‫מעשה אין שומעים לו‪ ,‬ותירצו‬ ‫הוא‪ ,‬דהיה יכול להטיל מום‬ ‫הוה‬ ‫ובא‬ ‫מורה‬ ‫נמי‬ ‫דאיהו‬ ‫הניכר‪.‬‬ ‫שנפל‬ ‫קודם‬ ‫וכבר‬ ‫מעיקרא‪,‬‬ ‫פרק ו‬ ‫בבכורו המום הורה כן‪ ,‬וקשה‬ ‫דף לח ע''ב‬ ‫דהרי המעשה היה שרק עכשיו‬ ‫כשנפל בבכורו המום עבר לפניו‬ ‫נו‪ .‬בגמ' חלזון נחש ועצב איבעיא‬ ‫ר' יוחנן ואמר לו ההוראה וביקשו‬ ‫להו חלזון הוא נחש או דלמא‬ ‫שיתיר לו‪ ,‬ואיך תירצו דקודם‬ ‫חלזון או נחש ת''ש דאמר רבה‬ ‫מעשה הורה כן‪ .‬ואולי יש לומר‬ ‫בר בר חנה סח לי ר' יוחנן בן‬ ‫דזהו כוונת ר' יוחנן באומרו מימי‬ ‫אלער זקן אחד היה בשכונתינו‬ ‫לא עברתי לפניו‪ ,‬דבאמת היה‬ ‫ור' שמעון בן יוסי לקוניא שמו‬ ‫אותו זקן מורה הוראה זו גם קודם‬ ‫ומימי לא עברתי לפניו פעם‬ ‫המעשה שעבר לפניו ר' יוחנן‪,‬‬ ‫אחת עברתי לפניו אמר לי שב‬ ‫רק דהוא ר' יוחנן לא עבר לפניו‬ ‫בני שב חלזון זה מום קבוע‬ ‫קודם‪ ,‬ולכך לא שמע מנו הוראה‬ ‫לשחוט עליו וזהו נחש שאמרו‬ ‫זו קודם‪ ,‬אבל היות ולאחרים כבר‬ ‫חכמים ואע''פ שאמרו אין אדם‬ ‫אמר ההוראה קודם לכן‪ ,‬ממילא‬ ‫רואה מומין לעצמו אבל מורה‬ ‫שומעים לו ולכך התיר לו ר' יוחנן‬ ‫ותלמידים‬ ‫לתלמידים‬ ‫הלכה‬ ‫המום דתלמידים מורין לו‪.‬‬ ‫מורין לו‪ .‬היינו דהיה לו לאותו‬ ‫זקן בכור שנפל בו מום זה של‬ ‫חלזון ורצה שיתיר לו ר' יוחנן בן‬ ‫אלעזר‪ ,‬ולכך אמר לו ההוראה‬ ‫ט‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫רש''י דפי שאמרו גבי ערי מקלט‬ ‫דף לט ע''א‬ ‫ושלשת‪ ,‬ושם לא אמרו בתחלה‬ ‫נז‪ .‬בגמ' ר' חנניא בן אנטיגנוס‬ ‫אלא‬ ‫ובאמצעה‪,‬‬ ‫א''י‬ ‫ובסף‬ ‫אומר וכו' אמר רב נחמן בר‬ ‫מתחלתה עד עיר מקלט ראשון‬ ‫יצחק ובלבד שיהו משולשין‪.‬‬ ‫כמו ממנו עד לבא אחריו‪ ,‬ומן‬ ‫היינו מה שאמר ר' חנניא דבעינן‬ ‫הבא אחריו עד השלישי‪ ,‬ומן‬ ‫בתוך‬ ‫פעמים‬ ‫שלש‬ ‫לבודקו‬ ‫השלישי עד לסוף א''י גם כן שוה‪,‬‬ ‫שמונים יום ורק אם לא עבר הוי‬ ‫רק דעדיין קשה דשם לא הצריכו‬ ‫מום‪ ,‬אמר רב נחמן דבעינן‬ ‫בתחלה ובסוף עיר מקלט‪ ,‬ולמה‬ ‫באופן שבדקן בג' זמנים שוים‬ ‫כאן כן הצריכו בדיקות בתחלה‬ ‫ביניהם‪ ,‬וביאר ברש''י היינו ג'‬ ‫ובסוף שמונים‪ ,‬וכעין זה הקשה‬ ‫חלקים בתוך השמונים יום‪ ,‬שאם‬ ‫שם בתוס' על רש''י‪ .‬ואולי יש‬ ‫בדקו עכשיו יבדוק שוב לאחר כ''ו‬ ‫לומר דכאן לא שייך לומר כמו‬ ‫וחצי יום‪ ,‬ואח''כ שוב עוד כ''ו‬ ‫שם‪ ,‬דהרי אם לא יבדוק בתחלה‬ ‫וחצי יום‪ ,‬ואח''כ שוב אחר כ''ז‬ ‫לא ידע שיש לו מום זה כלל‪ ,‬ולכך‬ ‫יום דהוא סוף שמונים‪ ,‬דבעינן‬ ‫מן ההכרח שבתחלה בדק‪ ,‬וכדי‬ ‫שיהיה הריחוק בין הבדיקות שוה‪.‬‬ ‫שיהא כמו ושלשת שם‪ ,‬לכך‬ ‫אבל קשה דא''כ אין זה שלש‬ ‫הצריך רש''י עוד ג' בדיקות‬ ‫בדיקות בתוך שונים אלא ארבע‬ ‫אח''כ‪ .‬רק דמ''מ עדיין קשה דסוף‬ ‫בדיקות בשמונים יום בתחלה‬ ‫סוף ד' בדיקות ולמה נקט ר'‬ ‫ובסוף ועוד שנים באמצע כל כ''ו‬ ‫חנניא ג' בדיקות‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫וחצי יום‪ ,‬ולא משמע כן בדברי‬ ‫נח‪ .‬בגמ' בעי מיניה פנחס אחוה‬ ‫ר' חנניא דכתב שלש פעמים‪.‬‬ ‫דמר שמואל משמואל אכל ולא‬ ‫ועיין באמת בתוס' דביאר תחלת‬ ‫איתסי למפרע הוי מומא או‬ ‫שמונים ובאמצע שמונים ובסוף‬ ‫מיכן ולהבא הוי מומא למאי‬ ‫שמונים‪ ,‬דממילא יהיו כאן רק ג'‬ ‫נפק''מ למימעל בפדיונו‪ .‬צריך‬ ‫בדיקות ולא ד'‪ ,‬דממילא לרש''י‬ ‫ביאור למה יהא צד לומר דלא‬ ‫קשה‪ .‬ועיין בתוס' דביאר שיטת‬ ‫יהא מום למפרע‪ ,‬הרי המציאות‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫י‬ ‫ולא הסתכן יחזור איתנו‪ .‬או יש‬ ‫הוא היה לו מום זה קודם כמו‬ ‫לומר דבאם נפגם כשעדיין לא‬ ‫עכשיו ולא נשתנה בו מאומה‪,‬‬ ‫ניטל כבר לא יחזור לאיתנו אם‬ ‫ורק אנן לא ידענו אם מום קבוע‬ ‫ילנו עכשיו‪ ,‬דכבר נפגע אבר זה‬ ‫הוא או שיחלוף‪ ,‬וממילא למה אין‬ ‫לגמרי ושוב אינו חוזר‪ ,‬וצריך עיון‬ ‫זה ברור שיהא מום למפרע גם‬ ‫למעשה מה המציאות בו‪.‬‬ ‫כן‪ .‬ואולי יש לומר דכל זמן שאין‬ ‫המום בו זמן הרבה אין זה מאוס‬ ‫דף מ ע''א‬ ‫למזבח‪ ,‬דאינו ידוע כבעל מום‪,‬‬ ‫בגמ' ולמה היו אחת גדולה‬ ‫ס‪.‬‬ ‫ולכך היה צד לומר דרק מעכשיו‬ ‫אומנין‬ ‫כשהיו‬ ‫קטנה‬ ‫ואחת‬ ‫יהא מום‪.‬‬ ‫נוטלין בקטנה ומחזירין בגדולה‬ ‫דף לט ע''ב‬ ‫כדי שלא יבואו לידי מעילה‬ ‫תרתי למה לי חדא דכספא‬ ‫נט‪ .‬בגמ' אמר ר' אלעזר נפגם ולא‬ ‫וזהבא וחדא דבניינא‪ .‬היינו‬ ‫ניטל כיס ולא זכרות תניא נמי‬ ‫דבשל זהב וכסף דמלאכה יקרה‬ ‫הכי נפגם ולא ניטלכיס ולא‬ ‫היא לא רצו להפסידן הרבה ולכך‬ ‫זכרות אמר ר' יוסי בן המשולם‬ ‫די בחצי אצבע יתירה על של‬ ‫מעשה בעינבל אחד שנטלו זאב‬ ‫משה‪ ,‬אבל בשל בניינא דאינה‬ ‫וחזר לאיתנו‪ .‬היינו דבזובן שהוא‬ ‫מלאכה יקרה כ''כ בעינן להוסיף‬ ‫הכיס שבו מונח הגיד של זכרות‬ ‫אצבע יתירה על של משה‪ .‬אבל‬ ‫רק בנפגם הוי מום שאינו חוזר‬ ‫קשה דאם די בחצי אצבע גבי‬ ‫ומתירו‪ ,‬אבל בניטל לגמרי הוא‬ ‫זהב וכסך ואין בו חשש שיבואו‬ ‫מום‬ ‫זה‬ ‫ואין‬ ‫לאיתנו‬ ‫חוזר‬ ‫לידי מעילה‪ ,‬למה גבי בניינא לא‬ ‫המתירו‪ .‬אבל קשה דאם כן למה‬ ‫די בכחצי אצבע כדי שלא יבואו‬ ‫כשנפגם הכיס נתירו‪ ,‬הרי אפשר‬ ‫בו לידי מעילה‪ ,‬ומה הטעם‬ ‫ליטלו לגמרי ובכך יחור לאיתנו‬ ‫החמירו להצריך בו אצבע יצירה‬ ‫שיגדל שלם שוב‪ .‬ואולי המציאות‬ ‫על של משה‪ .‬ואולי יש לומר דגבי‬ ‫אינו כן‪ ,‬שאי אפשר ליטלו סתם‬ ‫זהב וכסף כיון דמלאכה יקרה‬ ‫וסכנה הוא לו‪ ,‬ורק אם כבר ניטל‬ ‫יא‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫שלש לא הוי מום‪ ,‬זהו משום דרב‬ ‫היא‪ ,‬ממילא בו כל שיעור קטן‬ ‫הונא הבין דמשנתינו דאמרה‬ ‫יותר‬ ‫הרבה‬ ‫ומדוייק‬ ‫מחושב‬ ‫שאין בה שלש חוליות הרי זה‬ ‫ממלאכת בניינא‪ ,‬ולכך די בו‬ ‫מום בגדי איירי כמו ברישא‪,‬‬ ‫בחצי אצבע יתירה‪ ,‬ומשא''כ‬ ‫וממילא לכך אמר דבגדי שתים‬ ‫בבניינא דאינה מלאכה יקרה גם‬ ‫הוי מום‪ ,‬אבל למעשה משנתינו‬ ‫אין מחשבין במלאכה זו כל‬ ‫בטלה איירי‪ ,‬והנכון כהמשנה‬ ‫שיעור קטן‪ ,‬ולכך בו יש יותר‬ ‫שהביאו כאן דבגדי אחת הוי מום‬ ‫חשש לבוא לידי מעילה בפחות‬ ‫ושתים לא הוי מום‪ .‬אבל קשה‬ ‫מאצבע יתירה‪.‬‬ ‫דגם אם למד רב הונא דמשנתינו‬ ‫דף מ ע''ב‬ ‫בגדי איירי‪ ,‬עדיין קשה דסתירה‬ ‫איכא בין המשניות דכאן כתיב‬ ‫סא‪ .‬בגמ' או שאין בה שלש חוליות‬ ‫שתים הוי מום‪ ,‬ובמשנה שהביאו‬ ‫וכו' אמר רב הונא בגדי שתים‬ ‫כאן כתיב דבשתים לא הוי מום‪,‬‬ ‫הרי זה מום שלש אינו מום‬ ‫ואיך יתרץ רב הונא הסתירה‪.‬‬ ‫בטלה שלש הרי זה מום ארבע‬ ‫וצריך לומר דהוא היה סובר‬ ‫אינו מום מיתיבי בגדי אחת הרי‬ ‫דמחלוקת תנאים איכא בזה‪ ,‬ועל‬ ‫זה מום שתים אינו מום בטלה‬ ‫אף דכאן לא מצינו חולקים בדבר‪,‬‬ ‫שתים הרי זה מום שלש אינו‬ ‫מ''מ אין זה סתם משנה‪ .‬רק‬ ‫מום תיובתא דרב הונא ורב‬ ‫דא''כ קשה מה היה התיובתא על‬ ‫הונא מתניתין אטעיתיה איהו‬ ‫רב הונא מהמשנה שהביאו‪ ,‬הרי‬ ‫סבר מדרישא בגדי סיפא נמי‬ ‫אם יש לו סיעעתא ממשנתינו‬ ‫בגדי ולא היא רישא בגדי וסיפא‬ ‫למה הוי תיובתא‪ .‬וצריך לומר‬ ‫בטלה‪ .‬היינו דרב הונא דאמר‬ ‫דלגמ' היה ברור דהמשנה איירי‬ ‫דבגדי שתים הוי מום ובטלה‬ ‫בטלה ולכך שפיר איכא תיובתא‬ ‫שלש הוי מום‪ ,‬ודלא כהמשנה‬ ‫לרב הונא משם‪ ,‬דאין לו תנא‬ ‫שהקשו מינה עליו דכתיב בה‬ ‫דמסייע לו‪ ,‬רק דהוא אמר דבריו‬ ‫בגדי שתים לא הוי מום ובטלה‬ ‫דמתניתין אטעיתיה‪.‬‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫יב‬ ‫ת''ק נחלק בה לומר דאין נשחט‪,‬‬ ‫דף מא ע''א‬ ‫ר'‬ ‫דברי‬ ‫קודם‬ ‫הספיק‬ ‫לכך‬ ‫שוחטין‬ ‫שאין‬ ‫ואלו‬ ‫סב‪ .‬במשנה‬ ‫ישמעאל שוב לומר לא במקדש‬ ‫עליהן לא במקדש ולא במדינה‬ ‫ולא במדינה‪ ,‬ובכך נדע דלת''ק‬ ‫חוורור והמים שאין קבועין וכו'‬ ‫אין נשחטין‪ ,‬ורק לר' ישמעאל‬ ‫לא‬ ‫ואנדרוגינוס‬ ‫וטומטום‬ ‫נשחטין במדינה‪ .‬אבל באמת‬ ‫במקדש ולא במדינה ר' ישמעאל‬ ‫עדיין קשה‪ ,‬דא''כ למה אמרו כן‬ ‫אומר אין לך מום גדול מזה‪.‬‬ ‫ברישא‪ ,‬היה די לומר ברישא‬ ‫היינו דכל הני מומין אינם מומין‬ ‫אבל חוורור והמים שאין קבועין‬ ‫לשחוט‬ ‫להכשירם‬ ‫גמורים‬ ‫וכו'‪ ,‬ולסיים בסיפא על אלו מומין‬ ‫במדינה‪ ,‬אבל גם אינם תמימין‬ ‫אין נשחטין לא במקדש ולא‬ ‫לגמרי כדי לשוחטם על המזבח‪,‬‬ ‫במדינה‪ ,‬ובכך נדע דת''ק חולק‬ ‫ישחטום‬ ‫לא‬ ‫בשניהם‬ ‫ולכך‬ ‫גם באנדרוגינוס‪ ,‬וממילא עדיין‬ ‫וימתינו עד שיפול בהם מום אחר‬ ‫קשה למה אמרו כן ב' פעמים‪,‬‬ ‫להתירם לשחוט במדינה‪ .‬אבל‬ ‫וצ''ע‪.‬‬ ‫קשה למה חזר התנא גם ברישא‬ ‫סג‪ .‬בגמ' כאביי לא אמר חרוץ‬ ‫וגם בסיפא לומר לא במקדש ולא‬ ‫דומיא דשבור לא אמרינן כרבא‬ ‫במדינה‪ ,‬וכפי שהקשו בגמ' כאן‬ ‫נמי לא אמר דילמא היכא דלא‬ ‫למעלה למה על המומין שכן‬ ‫מינכרא אבל היכא דמינכר מום‬ ‫נשחטין במדינה חזרו לומר ב'‬ ‫רע קרינא ביה‪ .‬היינו דהטעם‬ ‫פעמים‪ ,‬ושם תירצו דמשום הני‬ ‫אביי ורבא תירצו ב' תירוצים‬ ‫דיחידאה איצטריך לומר דגם‬ ‫שונים למה לא תהא נקבות שלו‬ ‫לחכמים נשחטין‪ ,‬אבל כאן דליכא‬ ‫מום אצלו וישחט במדינה‪ ,‬לאביי‬ ‫למימר הכי למה חזרו לומר כן ב'‬ ‫דומיא‬ ‫חרוץ‬ ‫דבעינן‬ ‫משום‬ ‫פעמים‪ .‬ועיין בתארת ישראל‬ ‫דשבור בעצם‪ ,‬וכאן איירי בבשר‪,‬‬ ‫דכבר הקשה כן וביאר דכדי שלא‬ ‫לימוד‬ ‫דאיכא‬ ‫משום‬ ‫ולרבא‬ ‫דאנדרוגינוס‬ ‫לומר‬ ‫צד‬ ‫יהא‬ ‫דחרוץ אינו מום‪ ,‬א''כ לא היה‬ ‫מדברי ר' ישמעאל הוא ושאין‬ ‫צריך למימר דגרב דהוא כרחס‬ ‫יג‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫כתובים הנכתבים יחד‪ .‬ואולי יש‬ ‫והיינו דחרוצי מיחרץ הוה מום‪,‬‬ ‫לומר דסבר רבא דאין ראיה‬ ‫דכ''ש הוא דמאיס‪ ,‬אלא ודאי‬ ‫משבור‪ ,‬דגם בשבור לא בעינם‬ ‫חרוץ אינו מום‪ ,‬והטעם דרבא לא‬ ‫בעצם דווקא לעיכובא‪ ,‬אלא דזהו‬ ‫אמר כאביי אמרו בגמ' משום‬ ‫שלא‬ ‫שבר‬ ‫שאין‬ ‫המציאות‬ ‫דחרוץ דומיא דשבור לא אמרינן‪,‬‬ ‫בעצם‪ ,‬דבשר אינו נשבר אלא‬ ‫וממילא שפיר איכא חרוץ בבשר‬ ‫נחתך‪ ,‬ומשום דלא שייך בו‬ ‫ולא רק בעצם כמו בשבור‪ .‬וקשה‬ ‫שבירה לכך ליכא בו מום דשבור‪,‬‬ ‫למה באמת יאמר רבא דלא‬ ‫וממילא חרוץ דכן שייך בבשר כן‬ ‫אמרינן‪ ,‬הרי הם כתובים בקרא‬ ‫יהא בו מום דחרוץ‪.‬‬ ‫ולמה לא נקישם זה לזה‪ ,‬וכפי‬ ‫שני‬ ‫התורה‬ ‫בכל‬ ‫שמקישין‬