gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

ליקוטים וסיפורים נפלאים · Lekitim V'sipirim N'flaim — וירא (2026-10-26)

מוציא לאור: ליקוטים וסיפורים נפלאים · Lekitim V'sipirim N'flaim

שבוע: וירא (2026-10-26)

ליקוטים וסיפורים נפלאים · Lekitim V'sipirim N'flaim — וירא (2026-10-26)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בחדר‪ ,‬מיהר להוריד את מעיל הפרווה שהיה לבוש בו‬ ‫וכיסה אותי בו‪ .‬באותו רגע חשתי חמימות עמוקה‬ ‫שהתפשטה בכל גופי‪.‬‬ ‫פרשת וירא‬ ‫ראש הקהילה סיים את סיפורו המופלא והוסיף‪ :‬דע לך‪,‬‬ ‫כי מעיל הפרווה של החפץ חיים ממשיך לחמם את ליבי‬ ‫עד היום‪ ,‬ומאז חש אני כבוד מיוחד ללומדי תורה ושומרי‬ ‫"והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ‬ ‫מצוות‪.‬‬ ‫לקראתם" (יח‪ ,‬ב)‬ ‫ראש הקהילה בעיר מגוריו של רבי אליהו לופיאן היה‬ ‫רבי משה ליב מסאסוב‬ ‫אדם רחוק ממצוות‪ ,‬אך למרות זאת חיבב מאוד את בני‬ ‫הסביר פעם את דברי‬ ‫הישיבות וסייע להם‬ ‫חז"ל‪" :‬גדולה הכנסת‬ ‫ֹּאמר הַ ַאף ִּת ְס ֶּפה‬ ‫"וַיִּגַּשׁ ַא ְב ָרהָ ם וַי ַ‬ ‫רבות‪.‬‬ ‫אורחים מהקבלת פני‬ ‫לתמיהתו של רבי אליהו‬ ‫שע" (יח‪ ,‬כג)‬ ‫צ ִַּדיק ִעם ָר ָׁ‬ ‫שכינה"‪ ,‬מדוע כה גדולה‬ ‫על יחסו החם ללומדי‬ ‫שבוּע עו ֵֹמד אַ בְ ָרהָ ם אָ ִבינוּ לִ פְ נֵי ה' ו ִּמ ְתחַ נֵּן‬ ‫שת הַ ָּׁ‬ ‫ְּבפ ָָר ַׁ‬ ‫התורה‪ ,‬סיפר הלה‪:‬‬ ‫מצות הכנסת אורחים?‬ ‫שלּ וֹט הָ אַ ְחיָן ֶׁשנָּטַ ש אוֹתוֹ‪ָּ ,‬בחַ ר‬ ‫לְ הַ ִּציל אֶ ת ְסדוֹם‪ִ ,‬עיר ‪ֶׁ -‬‬ ‫כי השכינה שרויה תמיד‬ ‫בצעירותי נסעתי לישיבת‬ ‫ידה‪ ,‬וְ נִ ְׁשאָ ר‬ ‫ַלעֲבוֹר אֵ לֶיהָ‪ .‬הוּא ל ֹא ְמו ֵַּתר עָ לָיו גַּם אַ חֲ ֵרי הַ ְּבגִ ָ‬ ‫ראדין וביקשתי להתקבל‬ ‫בכל מקום‪ ,‬אבל הכנסת‬ ‫שר לְ הַ ְמ ִׁשיך‬ ‫של ֹּא הָ יָה נֶאֱ ָמן לוֹ‪ַּ .‬כ ָּמה ֶּבאֱ ֶמת אֶ פְ ָׁ‬ ‫נֶאֱ ָמן לְ ִמי ֶׁ‬ ‫אליה‪ .‬עמדתי לבחינה‪ ,‬אך‬ ‫אורחים אינה מצויה‬ ‫ל ֵָתת לְ ִמי ֶׁשל ֹּא ַמע ֲִריך אֶ ת זֶה?‬ ‫כאשר גילו ראשי הישיבה‬ ‫תדיר‪ ,‬ולכן גדולה היא‬ ‫מהשראת השכינה‪.‬‬ ‫כי גדוש אני בדעות‬ ‫א‪ְּ .‬כ ֶׁשהֶ חָ צוּף ל ֹא ֵמ ִביא אֲ בו ָֹקדוֹ‬ ‫פסולות וחששו שאזיק‬ ‫ַמ ִּכ ִירים אֶ ת הַ ִּס ּפוּר עַ ל הַ הוּא ֶׁש ַּבחֲ ל ַֻּקת הַ ִּק ְמחָ א ְדפִ ְסחָ א‬ ‫סירבו‬ ‫לתלמידים‪,‬‬ ‫"וירא וירץ לקראתם"‬ ‫ש'הֶ חָ צוּף הַ זֶּה ל ֹא הֵ ִביא‬ ‫ִּג ֵּדף אֶ ת ְמנַהֵ ל הָ ִא ְר ּגוּן עַ ל כָּך ֶׁ‬ ‫לקבלני‪ .‬הם הציעו לי‬ ‫(יח‪ ,‬ב)‬ ‫שנָה אֲ בו ָֹקדוֹ'?‬ ‫הַ ָּׁ‬ ‫לרכוש מיד כרטיס נסיעה‬ ‫זריזותו של הגה"צ רבי‬ ‫ַּתאֲ רוּ לְ עַ צְ ְמכֶ ם ֶׁשאַ ֶּתם ְמנַהֲ לֵי הָ ִא ְר ּגוּן הַ זֶּה‪ ,‬נֶהֱ נִ ים לִ ְראוֹת‬ ‫ברכבת ולחזור לביתי‪.‬‬ ‫זונדל קרויזר זצ"ל‬ ‫יש הַ ִּנ ְרגָּן הַ הוּא‪,‬‬ ‫אֶ ת ְּפ ִרי ע ֲָמלְ כֶ ם ‪ -‬וְ אָ ז עוֹבְ ִרים לְ יַד הָ ִא ׁ‬ ‫עד שנפניתי כה וכה‬ ‫בניצול הזמן היתה‬ ‫וְ ׁשו ְֹמ ִעים אוֹתוֹ ְמג ֵַּדף אֶ ְתכֶ ם‪ .‬וְ עַ ל ַמה? עַ ל ִח ָּסרוֹן ָקטָ ן מוּל‬ ‫התארכה השעה‪ ,‬וכבר לא‬ ‫מופלאה‪.‬‬ ‫הַ ֶּׁשפַ ע הַ ִּבלְ ִּתי נִ גְ מָ ר‪...‬‬ ‫עלה בידי לנסוע ברכבת‬ ‫כשלבש את חולצתו‪,‬‬ ‫ָּשה ְמפ ֹו ֶצצֶת‪ ,‬נָכוֹן? ל ֹא צ ִָריך לְ הַ ְר ִחיק עַ ד אַ נְ ֵׁשי חֶ סֶ ד ‪-‬‬ ‫הַ ְרג ָׁ‬ ‫האחרונה‪ .‬מתוך חוסר‬ ‫היה סוגר את הכפתור‬ ‫אונים‪ ,‬ביקשתי ללון לילה‬ ‫והכפתור‬ ‫העליון‬ ‫ֻּכלָּנוּ ּפוֹגְ ִׁשים אֶ ת זֶה ַּב ַּביִת‪ָ :‬יצָאנוּ לִ ְקנִ ּיוֹת ִּב ְׁשלִ יחוּת ְּבנֵי‬ ‫אחד בישיבה‪.‬‬ ‫התחתון ויוצא לדרך‪,‬‬ ‫שעוֹת אֲ רוּכּ וֹת ֵּבין הַ ַּמ ָּדפִ ים וּבַ ֻּק ָּפה‪ .‬סָ חַ ְבנוּ‬ ‫הַ ַּביִת‪ִּ .‬בזְ ַּבזְ נוּ ָׁ‬ ‫כששמע זאת החפץ חיים‪,‬‬ ‫ותוך כדי הילוכו היה‬ ‫ָּת ְחנוּ אֶ ת הַ ֶּדלֶת‪ִּ ,‬ב ְמקוֹם‬ ‫אֶ ת ָּכל הַ ֶּׁשפַ ע עַ ד הַ ַּביִת‪ ,‬אֲ בָ ל ְּכ ֶׁשפ ַ‬ ‫סירב לבקשתי בנימוס‬ ‫ממשיך לסגור את שאר‬ ‫של ִּת ְסכּ וּל‪:‬‬ ‫לְ ַק ֵּבל ָמטָ ר ֶׁשל ּתוֹדוֹת ‪ -‬אֲ נ ְַחנוּ חו ְֹטפִ ים מַ בּ וּל ֶׁ‬ ‫מתוך דאגה לתלמידיו‪ ,‬אך‬ ‫הכפתורים‪.‬‬ ‫"אָ ַמ ְר ִּתי לְ ך לִ ְקנוֹת ְמ ַר ֵּכך לִ כְ בִ יסָ ה לְ בָ נָה! ל ֹא צִ ְבעוֹנִ ית!"‬ ‫הציע לי במקום זאת לישון‬ ‫למקומות‬ ‫כשנסע‬ ‫בחדר שבעליית גג ביתו‪.‬‬ ‫הקדושים כדי להעתיר‬ ‫עשיתי כעצתו‪ ,‬אולם הקור העז ששרר באותו לילה חדר‬ ‫בתפילה‪ ,‬לאחר נסיעה מתשת של כמה שעות‪ ,‬הגיע לציון‬ ‫פנימה והפריע לשנתי‪ .‬לפתע שמעתי כיצד דלת העלייה‬ ‫רבי מאיר בעל הנס בטבריה‪ ,‬עמד שם והתפלל במשך‬ ‫נפתחת‪ ,‬והחפץ חיים בכבודו ובעצמו נכנס פנימה‪.‬‬ ‫כארבע דקות בלבד ויצא‪.‬‬ ‫הוא חשב שאני ישן‪ ,‬וכשחש את הקור המקפיא‬ ‫משם נסע לציון רשב"י במירון‪ ,‬שם נעמד על יד‬ ‫לעי"נ הרה"צ‬ ‫ר' פנחס בן ר' בנימין בינוש רוזנבוים זצוק"ל‬ ‫כ"ו בניסן תשע"ז‬ ‫[ב]‬ ‫שזה רק "שולחן מתוק"‪...‬‬ ‫הציון והתפלל במשך כדקה וחצי‪ ,‬ומיד עזב ונסע חזרה‬ ‫(אוצר הרעיון והמחשבה)‬ ‫לירושלים‪ ,‬מבלי לבזבז דקה‪.‬‬ ‫הטלפון בביתו היה ממוקם על שולחנו‪ ,‬ותיכף כששמע‬ ‫את הצלצול היה מזדרז להרים את השפופרת‪ ,‬בדרך כלל "ותצחק שרה בקרבה" (יח‪ ,‬יב)‬ ‫כתב הרמב"ן‪ :‬והקב"ה האשים אותה לאברהם למה היא‬ ‫בצלצול הראשון או השני כדי שלא לעכב את המצלצל‪.‬‬ ‫מספר תלמיד‪ :‬פעם אחת התקשר אלי‪ ,‬ואף שתמיד הייתי דבר נמנע בעיניה וראוי לה שתאמין‪ ,‬או שתאמר אמן אמן‬ ‫מקפיד לענות מיד כדי שלא לבזבז את זמנו היקר‪ ,‬הפעם כן יאמר ה'‪.‬‬ ‫פלא פלאות?! נתאר‬ ‫השתהיתי מעט מלגשת לטלפון‪.‬‬ ‫לעצמנו שיבוא ערבי‬ ‫כשהרמתי את השפופרת‬ ‫וייתן ברכה הסותרת את‬ ‫ּא‬ ‫ו‬ ‫ה‬ ‫וְ‬ ‫‪,‬‬ ‫ילו‬ ‫ֹ‬ ‫ב‬ ‫ִ‬ ‫ש‬ ‫ְׁ‬ ‫ב‬ ‫ִּ‬ ‫ך‬ ‫מ‬‫ְ‬ ‫צְ‬ ‫עַ‬ ‫מ‬ ‫ֵ‬ ‫ן‬ ‫ֹת‬ ‫ֵ‬ ‫ו‬ ‫נ‬ ‫ה‬ ‫ת‬ ‫ָּ‬ ‫אַ‬ ‫‪:‬‬‫ים‬ ‫ר‬ ‫ִ‬ ‫בֵ‬ ‫חֲ‬ ‫ּל‬ ‫ו‬‫מ‬ ‫ַּם‬‫ג‬ ‫ה‬‫ֹר‬ ‫ֶ‬ ‫ו‬ ‫ק‬ ‫ֶה‬ ‫ז‬ ‫אמר לי רבי זונדל‪ :‬לקחת‬ ‫ש ְּלך‪ .‬חָ צוּף! כל סדרי הטבע‪ ,‬הרי‬ ‫ֵמגִ יב ִּב ְק ִרירוּת‪ ,‬אוֹ עו ֵֹקץ או ְֹתך מוּל טוּב הַ לֵּב ֶׁ‬ ‫ממני שלושת רבעי דקה!‬ ‫נלעג‬ ‫נראה‬ ‫הדבר‬ ‫אֲ נִ י נו ֵֹתן ְּבלִ י סוֹף‪ ,‬וְ זוֹ הַ ּתו ָֹדה ֶׁשלּ וֹ?‬ ‫(קרני אור)‬ ‫לחלוטין‪ ,‬אם כן מה‬ ‫הטענה על שרה?‬ ‫ב‪ָ .‬קדוֹש ְמעוּנֶּה אוֹ חָ בֵ ר אֲ ִמ ִּתי?‬ ‫"ויאמר מהרי שלש‬ ‫יֵש אֲ נ ִָׁשים ֶׁש ַּמ ְמ ִׁשיכִ ים ל ֵָתת הָ לְ אָ ה ל ְַמרוֹת הַ כֹּל‪ ,‬אֲ בָ ל ביאר הגה"צ רבי יהודה‬ ‫סאים קמח סלת לושי‬ ‫יבים זאב סגל זצ"ל ראש ישיבת‬ ‫ישים ְּכ ַמלְ אָ ך ְמעוּנֶּה ‪ -‬מַ ְק ִר ִ‬ ‫ִמ ּתוֹך נְ ִׁשיכַ ת ְׂשפָ ַתיִם‪ ,‬מַ ְר ִּג ִׁ‬ ‫ועשי עוגות" (יח‪ ,‬ו)‬ ‫ששלמות‬ ‫מנצ'סטר‬ ‫יקים‪ ,‬ל ֹא חֲ בֵ ִרים‪.‬‬ ‫וְ צ ִַּד ִ‬ ‫בגמרא בבא מציעא (פז‪,‬‬ ‫שנֶּה‪ .‬אֲ בָ ל ִּב ְׁשלוֹם ַּביִת‪ִ ,‬עם ֶילֶד‪ ,‬האמונה הינה שהשי"ת‬ ‫ַּבחֲ ל ַֻּקת חֶ סֶ ד זֶה א ּולַי ל ֹא ְמ ַׁ‬ ‫וכתיב‬ ‫א) "כתיב קמח‬ ‫אוֹ ֵּבין חֲ בֵ ִרים ‪ -‬זוֹ ְּבעָ יָה‪ִ :‬אם אַ ָּתה צ ִַּדיק ִמ ְתי ֵַּסר‪ ,‬אַ ָּתה ל ֹא ברא את העולם‪ ,‬ולא רק‬ ‫סלת אמר רבי יצחק‬ ‫ברא בששת ימי בראשית‪,‬‬ ‫חָ בֵ ר‪ .‬הַ ֵּׁשנִי הוֹפֵ ך לִ כְ לִ י ִע ּנ ּויִים עֲבו ְּרך‪.‬‬ ‫מכאן שהאשה צרה‬ ‫אלא מחדש בטובו בכל‬ ‫עיניה באורחים"‪ .‬ופירש‬ ‫שם‪ִּ ,‬כי‬ ‫ִמ ַּבחוּץ ל ֹא י ְִראוּ ְּכלוּם ‪ -‬אֲ בָ ל ִחבּ וּר ְּכבָ ר ל ֹא י ְִהיֶה ָׁ‬ ‫מעשה‬ ‫תמיד‬ ‫יום‬ ‫רש"י שההוכחה היא‬ ‫ָה אַ הֲ בָ ה אֲ ִמ ִּתית‪.‬‬ ‫אַ הֲ בָ ה ֶׁש ְּתל ּויָה ְּב ָדבָ ר אֵ ינ ּ‬ ‫בראשית‪ ,‬ובכל רגע‬ ‫ממה שאברהם אמר קמח‬ ‫ביכולתו להפוך את שרה‬ ‫ושרה אמרה סלת‪ .‬כל‬ ‫ָא ְחיָן הַ ּמו ֵֹרד‬ ‫ג‪ְ .‬מ ִסירוּת ל ַ‬ ‫לאישה שיכולה לחבוק‬ ‫מתקשים‪,‬‬ ‫המפרשים‬ ‫ש ִרי‪ .‬לִ פְ נֵי ִּכ ְמעַ ט אַ ְר ַּבעַ ת‬ ‫שזֶּה אֶ פְ ָׁ‬ ‫יסטו ְֹריָה ְמגַלָּה ֶׁ‬ ‫הַ ִה ְ‬ ‫בן‪ ,‬אם כן למרות שלא‬ ‫מהיכן הראיה שצרה‬ ‫ש ִּנ ְר ְק ָמה האמינה בברכתו‪ ,‬לא‬ ‫שנָה ִה ְתהַ ְּלכוּ זֶה לְ צַד זֶה דּ וֹד וְ אַ ְחיָן ֶׁ‬ ‫אֲ לָפִ ים ָׁ‬ ‫עיניה באורחים‪ ,‬הרי‬ ‫היה ראוי לצחוק‪ ,‬רק‬ ‫‪.‬‬ ‫ֹט‬ ‫ו‬ ‫ל‬ ‫וְ‬ ‫‪,‬‬‫ם‬ ‫הָ‬‫ר‬ ‫ָ‬ ‫ב‬‫ְ‬ ‫אַ‬ ‫‪-‬‬ ‫ת‬ ‫ד‬‫ֶ‬ ‫ֻח‬‫ֶ‬ ‫י‬‫מ‬‫ְ‬ ‫ה‬ ‫בָ‬ ‫ר‬ ‫ְ‬ ‫ֵּבינֵיהֶ ם ִק‬ ‫סולת הוא יותר חשוב‬ ‫ִמ ַּבחוּץ‪ ,‬אֲ נ ִָׁשים הָ יוּ ְּבטו ִּחים ֶׁש ְּמ ֻד ָּבר ְּבחַ בְ ֵרי אֱ ֶמת‪ :‬אַ בְ ָרהָ ם לומר "כן יאמר ה'"‪ ,‬שאם‬ ‫מקמח‪ ,‬ואם הביאה סולת‬ ‫ִה ְת ַמ ֵּסר לְ לוֹט‪ִ ,‬א ֵּמץ אוֹתוֹ ְּכבֵ ן‪ ,‬וְ לוֹט ִה ְתלַוָּה לְ אַ בְ ָרהָ ם ְּבכָל השי"ת ירצה יכול לעשות‬ ‫לכאורה אין עיניה צרה‬ ‫גם דבר שהוא סותר את‬ ‫ַמ ָּסעו ָֹתיו‪ִּ ,‬ב ְמ ִסירוּת ְמעו ֶֹר ֶרת ִה ְׁש ָּתאוּת‪.‬‬ ‫באורחים?‬ ‫אֲ בָ ל אָ ז ִה ִּגיעַ ֶרגַע אֶ חָ ד ֶׁשל ִמ ְבחָ ן‪ ,‬וְ לוֹט ָּבחַ ר לִ בְ רֹחַ הֲ כִ י דרכי הטבע‪.‬‬ ‫תירץ בדרך צחות בספר‬ ‫ָרחוֹק‪ .‬הוּא הֶ ְע ִּדיף לִ ְׁשכֹּחַ אֶ ת כָּל הַ ּטוֹב לוֹ ָזכָה ְּבצִ לּ וֹ ֶׁשל כך כותב רבינו יונה‬ ‫הרעיון‬ ‫"אוצר‬ ‫(משלי ג‪ ,‬כו)‪ :‬עניין‬ ‫של אַ בְ ָרהָ ם‪ְ .‬סדוֹם‪.‬‬ ‫הַ דּ וֹד הַ גָּדוֹל‪ ,‬וְ ַלעֲרוֹק לָאַ נְ ִטי‪ֵּ -‬תזָה ֶׁ‬ ‫שהנה‬ ‫והמחשבה"‬ ‫שש הביטחון ‪ -‬שידע עם לבבו‬ ‫אֲ בָ ל אַ ְב ָרהָ ם אָ ִבינוּ ל ֹא נוֹהֵ ג כָּך‪ְּ .‬כ ֶׁשהוּא ַרק ׁשו ֵֹמעַ עַ ל חֲ ַׁ‬ ‫כשעושים סעודה‪ ,‬יש‬ ‫שרוּי לוֹט‪ ,‬הוּא ע ֹוזֵב הַ כֹּל ‪ -‬וְ י ֹוצֵא לְ ִמלְ ֶח ֶמת כי הכל בידי שמים ובידו‬ ‫ה ָׁ‬‫ש ָּב ּ‬ ‫הַ ַּס ָּכנָה ֶׁ‬ ‫סוגים‪ ,‬יש‬ ‫בזה שני‬ ‫ע ֹולָם ְּכ ֶנגֶד כָּל הַ ִּסכּ ּויִים‪ְּ .‬ב ֶרגַע אֶ חָ ד ׁשוֹכֵ חַ אַ ְב ָרהָ ם אָ ִבינוּ לשנות את הטבעים‪,‬‬ ‫"סעודה" ויש "שלחן‬ ‫של אפילו חולה שיש בו‬ ‫שז ְָּרמוּ ֵמ ִה ְתנַהֲ גוּתוֹ ֶׁ‬ ‫אֶ ת כָּל נַהֲ רוֹת הַ ְּכאֵ ב וְ הָ אַ כְ זָבָ ה ֶׁ‬ ‫רוצים‬ ‫אם‬ ‫מתוק"‪,‬‬ ‫סכנה‪ ,‬שבדרך הטבע אין‬ ‫לוֹט ‪ -‬וְ הוּא ַמ ְמ ִׁשיך ְּכ ִאלּ וּ ל ֹא ָק ָרה ְּכלוּם‪.‬‬ ‫שהסועדים יאכלו סעודה‬ ‫לו שום תקווה להישאר‬ ‫שלימה עם מנה ראשונה‬ ‫שה אֶ ת זֶה‪ ,‬נִ ְׁשאַ ר לָנוּ ַמ ֶּׁשהוּ ֵמהַ כֹּחַ‬ ‫ִאם אַ ְב ָרהָ ם אָ ִבינוּ עָ ָׂ‬ ‫בחיים‪ ,‬יש לו להאמין‬ ‫ומנה מרכזית מגישים‬ ‫שרוּת לְ הַ ְמ ִׁשיך לְ אֱ הֹב‬ ‫הַ זֶּה ַּב ִּדי‪.‬אֶ ן‪.‬אֵיי ‪ -‬גַּם לָנוּ יֵש אֶ ת הָ אֶ פְ ָׁ‬ ‫ולבטוח שהשי"ת יכול‬ ‫או‬ ‫לחם‬ ‫בתחילה‬ ‫ל ְַמרוֹת ִה ְתנַהֲ גוּת ל ֹא ֶחבְ רו ִּתית‪.‬‬ ‫להצילו ולשנות מזלו ואין‬ ‫לחמניות שיטלו ידיהם‬ ‫מי שימנע בעדו וגם כי‬ ‫לסעודה‪ .‬אבל אם זה רק‬ ‫"שלחן מתוק"‪ ,‬נותנים על השולחן "מציות" או "לחמניות צרה קרובה ‪ -‬ישועתו קרובה לבוא‪ ,‬וידע באמת כי הוא‬ ‫רב להושיע מכל צרה וישועתו כהרף עין‪.‬‬ ‫מזונות" וכו' ואז זה מנה אחת בלבד‪.‬‬ ‫(יראה ודעת ח"א עמ' כב)‬ ‫והנה מקמח עושים לחם‪ ,‬אבל מסולת עושים מיני‬ ‫מתיקה‪ .‬וזה ההוכחה‪ ,‬שאברהם רצה שתביא קמח כי‬ ‫האורחים צריכים להתחיל עכשיו סעודה עם לשונות "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (יח‪ ,‬יט)‬ ‫יש אנשים שחושבים‪ ,‬שבשביל מצוות צדקה‬ ‫בקר וחרדל וכו'‪ ,‬אבל שרה הביאה סולת‪ ,‬שיבינו‬ ‫לעי"נ האשה החשובה‬ ‫מרת מרים יוכבד ב"ר צבי ליבוביץ ע"ה‬ ‫כ"א מר חשון תשפ"א‬ ‫[ג]‬ ‫לאמר הנה ילדה מלכה גם היא בנים לנחור אחיך"‬ ‫מותר לסטות קצת מדרך המוסר והצניעות‪.‬‬ ‫(כב‪ ,‬כ)‬ ‫באה התורה ומזהירה‪" :‬ושמרו דרך ה' לעשות צדקה‬ ‫ברש"י‪" :‬בשובו מהר המוריה היה אברהם מהרהר‬ ‫ומשפט" ‪ -‬מגביות לצדקה צריכות להיערך ב"דרך ה'"‪,‬‬ ‫ואומר‪ :‬אילו היה בני שחוט‪ ,‬שמא היה הולך בלא בנים‪,‬‬ ‫בדרך התורה והמסורה‪.‬‬ ‫היה לי להשיאו אשה מבנות ענר אשכול וממרא‪ ,‬בישרו‬ ‫(ילקוט גרשוני)‬ ‫הקדוש ברוך הוא שנולדה רבקה בת זוגו"‪.‬‬ ‫שואל הקאצקער‪ :‬כיצד‬ ‫"ושמרו דרך ה' לעשות‬ ‫העלה אברהם אבינו על‬ ‫צדקה ומשפט" (יח‪ ,‬יט)‬ ‫דעתו שהיה הולך בלי‬ ‫יהודי שלם הוא מי‬ ‫בנים‪ ,‬הרי היתה לו‬ ‫ד‪ .‬נֶאֱ ָמנִ ים ִּפצְ עֵ י אוֹהֵ ב‬ ‫שמקיים את שני הדברים‬ ‫הרה"צ ר' אָ ֵׁשר פְ ַריינְ ד נָהַ ג לְ ִה ְת ַּב ֵּטא ְּבכְ אֵ ב‪" :‬אֲ נִ י ְמחַ ֵּפשׂ הבטחה כי ביצחק יקרא‬ ‫"צדקה ומשפט"‪.‬‬ ‫חָ בֵ ר אֶ חָ ד נֶאֱ ָמן‪ֶׁ ,‬שגַּם ִאם אֶ ְדקֹר אֶ ת לִ בּ וֹ ְּכ ַמ ְד ְקרוֹת חֶ ֶרב לך זרע?‬ ‫הוא מקיים הן את‬ ‫מחמת קושיה זו‪ ,‬אומר‬ ‫ִשאֵ ר לִ י חָ בֵ ר נֶאֱ ָמן‪"...‬‬ ‫ׁשוּב ו ָׁשוּב ‪ -‬י ָּׁ‬ ‫אדם‬ ‫שבין‬ ‫המצוות‬ ‫חָ בֵ ר אֲ ִמ ִּתי הוּא ל ֹא ִמי ֶׁש ְּמחַ יֵּך אֵ לַי וַאֲ נִי אֵ לָיו‪ ,‬וְ גַם ל ֹא ַרק הקאצקער פשט אחר‬ ‫למקום‪ ,‬והן את המצוות‬ ‫ִמי ֶׁש ִּמ ְתמַ ֵּסר אֵ לַי ‪ָ -‬לזֶה יֵש ְּגבוּל‪ .‬חָ בֵ ר אֲ ִמ ִּתי הוּא ִמי ֶׁשגַּם במדרש‪ :‬אברהם אבינו‬ ‫שבין אדם לחברו‪.‬‬ ‫ה התחיל להרהר‪ :‬למה‬ ‫ִאם הַ ֵּׁשנִ י 'דּ ו ֵֹקר' אוֹתוֹ ‪ -‬מַ ְמ ִׁשיך לְ הַ ְר ִּגישׁ ְּכלַפָּיו או ָֹת ּ‬ ‫ולא כפי שרואים לפעמים‬ ‫הגיעה אלי ההוראה "אל‬ ‫אַ הֲ בָ ה וְ נֶאֱ ָמנוּת‪.‬‬ ‫שעושי צדקה פוטרים את‬ ‫ָּכל הו ֶֹרה יו ֵֹדעַ ֶׁש ֶּילֶד ֶׁש ִּמ ְתפ ֵָּרץ ‪ְ -‬מסַ ֵּפר לָנוּ אֶ ת הַ ק ִֹּׁשי ֶׁשלּ וֹ תשלח ידך אל הנער"? ‪-‬‬ ‫עצמם מ'משפט'‪ ,‬ועושי‬ ‫ההבטחה‬ ‫מחמת‬ ‫'משפט' מ'צדקה'‪.‬‬ ‫ֶּד ֶרך הַ ִה ְתנַהֲ גוּת‪ִּ ,‬כי הוּא ל ֹא יו ֵֹדעַ לְ בַ ֵּטא אוֹתוֹ ְּב ִמ ִּלים‪ .‬הוּא‬ ‫שהובטחתי "כי ביצחק‬ ‫(הרב אהרון יצחק הלוי‬ ‫ל ֹא ֶילֶד ָרע‪ ,‬וְ הָ עֻ ְב ָּדה ֶׁשהוּא ַמ ְר ִּגישׁ ְּבנוֹחַ לְ ִה ְת ָּפ ֵרץ ַּדוְ ָקא‬ ‫יקרא לך זרע"‪ ,‬על כן היה‬ ‫אפשטיין)‬ ‫מן ההכרח להשאירו‬ ‫עָ לֶיך ‪ִ -‬היא ְּבעֶ צֶם ִּב ּטוּי חַ ְברוּת‪ :‬עָ לֶיך הוּא סו ֵֹמך‪.‬‬ ‫בחיים ולא לשוחטו‪,‬‬ ‫ֹא‬‫נ‬ ‫ש‬ ‫ְׂ‬ ‫לִ‬ ‫י‬ ‫לִ‬ ‫ב‬ ‫ְּ‬ ‫זֶה ָק ֶׁשה‪ ,‬אֲ בָ ל ְּכ ֶׁשאֲ נִ י ַמ ְמ ִׁשיך לִ ְהיוֹת כָּאן לְ מַ עֲנוֹ‬ ‫"אם אמצא בסדם‬ ‫אילו הייתי מחתן אותו‬ ‫אוֹתוֹ ַּבלֵּב ‪ -‬אֲ נִי ִא ּתוֹ ְּב ֵמאָ ה אָ חוּז‪.‬‬ ‫חמשים צדיקם בתוך‬ ‫קודם עם בנות ענר‬ ‫ה‪ .‬לָ ָּמה אֲ נִ י חָ בֵ ר?‬ ‫העיר" (יח‪ ,‬כו)‬ ‫אשכול וממרא וכבר היו‬ ‫רבי ברוך מגורליץ‪ ,‬היה‬ ‫רֹב הָ אֲ נ ִָׁשים ל ֹא ֶּבאֱ ֶמת ְמחַ ְּפ ִׁשים חָ בֵ ר ‪ -‬הֵ ם ְמחַ ְּפ ִׁשים ֶק ֶׁשר‬ ‫לו ילדים ‪ -‬הקב"ה היה‬ ‫מפורסם כחריף ושנון‬ ‫ֶׁש ְּמבֻ ָּסס עַ ל ִאינְ ֶט ֶר ִסים‪ :‬טוֹב לִ י ִא ְּתך‪ ,‬אֲ נִ י טוֹב אֵ לֶיך‪.‬‬ ‫מרשה לי לשוחטו‪ ,‬נמצא‬ ‫ופעמים רבות היו שגורות‬ ‫שאני הוא האשם בכך‬ ‫ש ִתי ‪-‬‬ ‫אשוֹן לַחֲ בֵ רוּת אֱ ֶמת הוּא לְ הַ ִּכיר ְּב ֻחלְ ָׁ‬ ‫הַ ְּתנַאי הָ ִר ׁ‬ ‫על פיו אמרות שפר‬ ‫שהפסדתי את הזכות‬ ‫שה וְ ל ֹא לְ ִה ְס ַּת ֵּדר לְ בַ ד‪ .‬זֶה נָכוֹן‬ ‫ֶׁשאֲ נִ י עָ לוּל לְ הַ ִּגיעַ לְ ִרגְ עֵ י חֻ לְ ָׁ‬ ‫וחידודים‪.‬‬ ‫הגדולה של העקידה‪ ,‬כי‬ ‫ֵּבין חֲ בֵ ִרים‪ ,‬וְ גַם ְּבזוּגִ ּיוּת‪.‬‬ ‫על‬ ‫התאונן‬ ‫פעם‬ ‫לא חיתנתי אותו קודם!‬ ‫שגורמים‬ ‫המחלוקות‬ ‫על כך בישרו הקב"ה‪:‬‬ ‫של הַ'י ְִּדיד נֶפֶ ש'?‬ ‫ו‪ִ .‬מי חָ בֵ ר ֶׁ‬ ‫האנשים אשר סביב‬ ‫אברהם תירגע‪ ,‬לא היית‬ ‫וְ אָ ז אַ ָּתה ַמ ִּגיעַ ל ֶַּק ֶׁשר הֲ כִ י עָ מֹק ָּבע ֹולָם ‪ -‬הַ ֶּק ֶׁשר ִעם הַ י ִָּדיד‬ ‫הצדיקים‪ ,‬ואמר בבדיחות‬ ‫יכול לחתן אותו כי רק‬ ‫הַ גָּדוֹל ִמ ֻּכלָּם‪ ,‬י ְִדיד נֶפֶ ש אָ ב הָ ַרחֲ מָ ן‪ .‬הַ יְּחָ ִסים ֵּבינֵיכֶ ם‬ ‫הדעת‪ :‬מפני מה שאל‬ ‫עכשיו נולדה בת זוגו‪.‬‬ ‫שפַ ע אַ ָּתה ְמ ַק ֵּבל‬ ‫טו ִֹבים ְּב ֶד ֶרך ְּכלַל‪ ,‬אֲ בָ ל ִּפ ְתאוֹם ִּב ְמקוֹם ֶׁ‬ ‫אברהם אבינו את הקב"ה‬ ‫רבקה היא בת זוגו ולא‬ ‫ְּד ִקירוֹת‪ְּ ,‬כאֵ ִבים‪ ,‬י ִּסו ִּרים‪.‬‬ ‫אם יש חמישים צדיקים‬ ‫אף אחת אחרת‪ .‬לא היית‬ ‫של‬ ‫ִאם אַ ָּתה חָ בֵ ר אֲ ִמ ִּתי‪ ,‬אַ ָּתה ֵמ ִבין ֶׁשיֵּש כָּאן צַעַ ר עָ מֹק ֶׁ‬ ‫בסדום‪ ,‬וכי משום כך אין‬ ‫יכול לעשות כלום לפני‬ ‫שלּ וֹ ‪-‬‬ ‫ש ֵּתף או ְֹתך ַּב ְּכאֵ ב ֶׁ‬ ‫הַ ְּׁשכִ ינָה‪ .‬הַ ָּקדוֹש ָּברוּך הוּא ְמ ַׁ‬ ‫לו להפוך את העיר?!‬ ‫כן‪.‬‬ ‫ֹשה זֹאת‪ִּ ,‬כי הוּא ל ֹא סו ֵֹמך‬ ‫וּלְ אַ ף אֶ חָ ד אַ חֵ ר הוּא ל ֹא עו ֶׂ‬ ‫אלא זאת אמר אברהם‬ ‫(יחי ראובן)‬ ‫ֲעלֵיהֶ ם מַ ְס ִּפיק‪ .‬אֲ בָ ל עָ לֶיך ‪ -‬הוּא סו ֵֹמך! הוּא יו ֵֹדעַ ֶׁש ִּת ְראֶ ה‬ ‫לקב"ה‪ ,‬אם יש חמישים‬ ‫ְּב ַמ ְד ְקרוֹת הַחֶ ֶרב אֶ ת הַ ְּזעָ ָקה הָ אֲ ִמ ִּתית ֶׁשלּ וֹ עַ ל ְּב ִדידוּת ‪" -‬כל אשר תאמר אליך‬ ‫צדיקים בתוך העיר‪ ,‬אין‬ ‫שר ְּבנֶאֱ מָ נוּת ו ְּבאַ הֲ בָ ה ל ְַמרוֹת הַ כֹּל‪.‬‬ ‫וְ ַת ְמ ִׁשיך אֶ ת הַ ֶּק ֶׁ‬ ‫אתה צריך להפוך את‬ ‫שרה שמע בקולה"‬ ‫סדום‪ ,‬שכן האנשים אשר‬ ‫(כא‪ ,‬יב)‬ ‫סביב הצדיקים‪ ,‬הם‬ ‫מסופר על הרה"ק בעל‬ ‫בעצמם כבר יהפכו את‬ ‫התניא זיע"א ואחיו הרה"ק רבי יהודה לייב ‪ -‬רבה של‬ ‫העיר על ידי המחלוקות והמריבות שיעשו‪...‬‬ ‫ינוביץ ‪ -‬זיע"א‪ ,‬שהחליטו לנסוע יחד אל המגיד הקדוש‬ ‫ממעזריטש זיע"א‪.‬‬ ‫"ויהי אחרי הדברים האלה ויגד לאברהם‬ ‫בעל התניא ביקש רשות מזוגתו הרבנית לעזוב את‬ ‫להצלחת יהושע בן פערל‪ ,‬בלומה בת פערל‪ ,‬חנה בת פערל‪,‬‬ ‫אליעזר שלמה בן חיה רבקה‪ ,‬ציפורה מינדל פייגא בת חיה פריידה‪,‬‬ ‫מרים יוכבד בת חיה פריידה‪ ,‬דבורה אדל בת חיה רבקה‪ ,‬מלכה בת מרים רחל‬ ‫[ד]‬ ‫מזכירים זאת תמיד ומבקשים שזכותה תגן עלינו ותעורר‬ ‫הבית למשך שמונה עשר חודשים‪ ,‬והיא הסכימה‪.‬‬ ‫אחיו רבי יהודה לייב לא קיבל רשות מזוגתו להיעדר עלינו רחמים‪ ,‬הלא בכל הדורות היו יהודים אפילו‬ ‫מהבית לתקופה ארוכה‪ ,‬למרות זאת קם ונסע בלי פשוטים ביותר שמסרו נפשם על קדוש שמו יתברך‪ ,‬אם‬ ‫כן אברהם אבינו לפי דרגתו מה החידוש שעמד בזה‪ ,‬מה‬ ‫רשותה‪.‬‬ ‫שני האחים הקדושים קנו סוס ועגלה ונסעו יחד‪ ,‬אך לא גם ששמע זאת מפי הקב"ה בכבודו ובעצמו‪.‬‬ ‫בספר 'עבודת ישראל' ועוד‪ ,‬שכאשר ציווה הקב"ה‬ ‫הרחיקו לנסוע ונשברה ידית האופן‪.‬‬ ‫משעלה בידם לתקן את גלגלי המרכבה‪ ,‬עד מהרה נפל לאברהם קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק‬ ‫והעלהו לעולה‪ ,‬נטל ממנו הקב"ה את כל מדרגותיו‬ ‫הסוס ומת‪.‬‬ ‫והשגותיו שהשיג בעמל‬ ‫אמר בעל התניא לאחיו‪:‬‬ ‫רב עד אז‪ ,‬וגם השטן‬ ‫כל התקלות והעיכובים‬ ‫הצטרף לעמוד נגדו‬ ‫ש ֵּתף או ְֹתך‬ ‫ז‪ .‬הַ ָּקדוֹש ָּברוּך הוּא ְמ ַׁ‬ ‫אותנו‬ ‫שמונעים‬ ‫דרכים‬ ‫מיני‬ ‫בכל‬ ‫שנָה תשפ"ז‪.‬‬ ‫רֹאש הַ ָּׁ‬ ‫מתרחשים מפני שלא‬ ‫ש ִרים לפתותו שלא הבין נכון‬ ‫שלַל ִּגיל ִָאים‪ֻּ .‬כלָּם ָׁ‬ ‫ארענְ צֶ'עס ְמל ִֵאים יַלְ ֵדי חֶ ֶמד בִּ ְׁ‬ ‫הַ ָּפ ֶ‬ ‫קיבלת רשות לנסוע‪ ,‬לכן‬ ‫את כוונת השי"ת‪,‬‬ ‫יַחַ ד ְּבקוֹל ַּפעֲמוֹנִ ים 'הַ ּיוֹם הֲ ַרת ע ֹולָם'‪.‬‬ ‫אין עצה אחרת אלא‬ ‫ש ֶקט‪ְ ,‬רו ּויִם נַחַ ת‪ ,‬מוּל הַ ְיל ִָדים ואברהם היה צריך‬ ‫הַ הו ִֹרים יו ְֹׁש ִבים ִּב ְמקו ָֹמם ְּב ֶׁ‬ ‫שתשוב אתה לביתך ואני‬ ‫להתאמץ ביותר שלא‬ ‫אמשיך במסע לבדי‪.‬‬ ‫כל כָּך הַ ְר ֵּבה ֵחן‪ ,‬וְ ַרק אַ ָּבא‬ ‫ש ִרים ִעם ָּ‬ ‫ֶׁשלָּהֶ ם הָ עו ְֹמ ִדים וְ ָׁ‬ ‫דבריו‬ ‫אל‬ ‫לשמוע‬ ‫ֹשב ִּב ְמקוֹמוֹ‪ ,‬וְ לִ בּ וֹ נִ צְ ָּבט‪ .‬הַ ֶּילֶד ֶׁשלּ וֹ ל ֹא נ ְִמצָא כָּאן‪.‬‬ ‫אֶ חָ ד יו ֵׁ‬ ‫ולעמוד בניסיון‪.‬‬ ‫"והאלוקים ניסה את‬ ‫ירה ְמתו ָּקה ‪ -‬הוּא‬ ‫ִּב ְמקוֹם ַל ֲעמֹד כָּאן וּלְ ַמלֵּא אוֹתוֹ נַחַ ת ְּב ִׁש ָ‬ ‫ומובא בשם הבעל שם‬ ‫אברהם" (כב‪ ,‬א)‬ ‫ַמ ְע ִּדיף לְ ִה ְׁש ּת ֹולֵל ַּבחוּץ וּלְ ח ֹולֵל ְנז ִָקים לְ כָל הָ ַר ְדיוּס טוב הק'‪ ,‬שכאשר‬ ‫פעם ישב הרה"ק רבי‬ ‫הקב"ה מעמיד את‬ ‫הַ ָּקרוֹב‪.‬‬ ‫אברהם יהושע העשיל‬ ‫הוּא ְּכבָ ר ִה ְת ַרגֵּל לָעֻ ְב ָּדה הַ זּוֹ‪ :‬כָּל הַ ְיל ִָדים ִּבפְ נִ ים ‪ -‬הַ ֶּילֶד האדם בניסיון הוא‬ ‫ושוחח‬ ‫מקופיטשניץ‪,‬‬ ‫ֶׁשלּ וֹ ַּבחוּץ‪ .‬כָּל הַ ְיל ִָדים מַ ְחזִ ִירים ִמ ְבחָ נִ ים ְמל ִֵאים ‪ -‬הַ ֶּילֶד מסלק ממנו את הדעת‬ ‫אודות מסירות הנפש‬ ‫(כמו שמסופר שפעם‬ ‫ֶׁשלּ וֹ ח ֹוזֵר ִעם ֶּפ ֶתק נִ זְ עָ ם ֵמהַ ְּמל ֵַּמד‪.‬‬ ‫שבעקידת יצחק ואמר‪:‬‬ ‫איבד הבעל שם טוב כל‬ ‫ָּל‬‫כ‬ ‫ת‬ ‫חַ‬ ‫אַ‬ ‫ת‬ ‫בַ‬ ‫ב‬‫ְּ‬ ‫ֹתו‬ ‫ֹ‬ ‫ו‬‫א‬ ‫יפו‬ ‫ּ‬ ‫ירת ַּפעֲמוֹנִ ים‪ ,‬הֵ צִ‬ ‫וּפִ ְתאוֹם‪ ,‬מוּל ִׁש ַ‬ ‫עיקר הגדלות בעקידת‬ ‫הָ ְרג ִָעים הַ ָּק ִׁשים ִעם הַ ֶּילֶד‪ָּ .‬כל הָ אַ כְ זָבָ ה‪ ,‬כֹּחוֹת הַ נֶּפֶ ש השגותיו וכל מה שלמד‪,‬‬ ‫יצחק לא היתה בכך‬ ‫כל ִה ְת ָּפ ֵרץ וכדי להתחזק בקדושה‬ ‫יחים ‪ -‬הַ ֹּ‬ ‫הַ ְּמבֻ זְ ָּבזִ ים‪ ,‬הַ ִּקנְ אָ ה ַּבהו ִֹרים ֶׁש ֵּכן ַמצְ לִ ִ‬ ‫שאברהם אבינו עשה את‬ ‫היה צריך לחזור על‬ ‫יַחַ ד ִעם הַ ְּד ָמעוֹת הַ חַ ּמוֹת‪.‬‬ ‫ציווי ה'‪ ,‬כי מי לא יעשה‬ ‫כּ וֹאֵ ב לִ י‪ ,‬אַ ָּבא‪ .‬ל ָָּמה הוּא ל ֹא יָכוֹל לִ ְהיוֹת ְּכמוֹ ֻּכלָּם? ל ָָּמה אותיות האלף‪-‬בית)‪.‬‬ ‫זאת כאשר הקב"ה בכבודו‬ ‫לפעמים אדם עומד‬ ‫אֲ נִ י צ ִָריך לְ ִה ְתמו ֵֹדד ִעם ֶילֶד כֹּל כָּך ָק ֶׁשה?‬ ‫אליו‬ ‫פונה‬ ‫ובעצמו‬ ‫ְּמה‪ ,‬וְ הוּא ‪ -‬ע ֲַדיִן מ ּוצָף ְּב ִרגְ ׁשוֹת ְּכאֵ ב‪ .‬הוּא בפני ניסיון אשר עצם‬ ‫הַ ְּתפִ לָּה ִה ְס ַּתי ָ‬ ‫אנו‬ ‫מצווים‬ ‫והרי‬ ‫ומצווהו‪,‬‬ ‫הניסיון שובר את ליבו‪,‬‬ ‫על 'בכל נפשך ובכל‬ ‫שלִיטָ"א‪ ,‬וְ ִׁש ֵּתף אוֹתוֹ‬ ‫פינְקָא ְׁ‬ ‫מסְ ִּ‬ ‫דמוֹ"ר ִ‬ ‫נִ גַּש ל ַָר ִּבי כ"ק הָאַ ְ‬ ‫באמרו‪ :‬הלא כבר יגעתי‬ ‫עיקר‬ ‫אלא‬ ‫מאודך'‪,‬‬ ‫שבוֹת הַ כּ וֹאֲ בוֹת‪.‬‬ ‫ַּב ַּמ ְח ָׁ‬ ‫בעניין זה כל כך‪ ,‬ועדיין‬ ‫אברהם‬ ‫של‬ ‫הנפש‬ ‫מסירות‬ ‫אָ ַמר לוֹ הָ ַר ִּבי‪ :‬אַ ָּתה ל ֹא לְ בַ ד! יַחַ ד ִא ְּתך עו ֵֹמד הָ אָ ב הָ ַרחֲ מָ ן‪.‬‬ ‫יש לי ניסיונות בזה?!‬ ‫אבינו היתה בכך שהסכים‬ ‫גַּם הוּא ִמ ְס ַּת ֵּכל עַ ל הָ ע ֹולָם‪ ,‬רוֹאֶ ה אֶ ת ָּכל הָ עַ ִּמים ְמסו ִּרים או‪ :‬איך מגיעים אלי‬ ‫למסור את נפשו של יהודי‬ ‫לְ ִׁש ְּגיוֹנו ֵֹתיהֶ ם‪ ,‬וְ ַרק הַ ְיל ִָדים ֶׁשלּ וֹ ִמ ְס ּתו ְֹב ִבים ַּבחוּץ‪ ,‬ל ֹא ניסיונות כאלה גסים?‬ ‫אחר ולא את עצמו‪ ,‬וזה‬ ‫אך מדברי הבעל שם‬ ‫ַפה ֵמהֶ ם‪.‬‬ ‫מ ּוכָנִ ים לְ ִה ְתנַהֵ ג ְּכמוֹ ֶׁשהוּא ְמצ ֶּ‬ ‫דבר קשה ביותר‪.‬‬ ‫ישהוּ ֶׁשי ִָּבין אוֹתוֹ‪ ,‬טוב הנזכרים נמצאנו‬ ‫כל כָּך גָּדוֹל‪ ,‬וְ הוּא ִח ֵּפש ִמ ֶׁ‬ ‫שלּ וֹ ָּ‬ ‫הַ ְּכאֵ ב ֶׁ‬ ‫והוסיף באנחה‪ :‬זוכרני ‪,‬‬ ‫למדים‪ ,‬כי אין לו‬ ‫חָ בֵ ר אֶ חָ ד ֶׁשי ְַּק ִׁשיב לִ כְ אֵ בוֹ‪ ,‬יִזְ ַּדהֶ ה‪ ,‬יָכִ יל אוֹתוֹ‪.‬‬ ‫בשנות השואה האיומה‬ ‫להיבהל מזה‪ ,‬אין הדבר‬ ‫ִמ ָּכל ֵּבית הַ ִּמ ְד ָרש ‪ -‬הוּא ָּבחַ ר ְּבךָ ‪- - -‬‬ ‫כאשר שהיתי בעיר וינה‪,‬‬ ‫על‬ ‫כלל‬ ‫מראה‬ ‫(ע"פ ְּנקוּדוֹת ֶׁשל אוֹר ‪ְ -‬ס ִּפינְ ָקא)‬ ‫סבלתי סבל רב מידי‬ ‫פחיתותו‪ ,‬כי בוודאי‬ ‫הצוררים הנאצים‪ ,‬אך‬ ‫ייתכן שהוא כבר עומד‬ ‫קיבלתי את הכל באהבה‬ ‫במעלה גבוהה יותר‪ ,‬אך‬ ‫ובאמונה‪ ,‬אולם כאשר שמעתי שאת פלוני נטלו הרשעים‬ ‫למחנה ההשמדה‪ ,‬ואת אלמוני הוציאו להריגה‪ ,‬זה היה כעת כדי להעלותו לדרגות גבוהות יותר‪ ,‬סילק הקב"ה‬ ‫ממנו את הדעת לזמן מה‪ ,‬ולעת עתה נעלם ממנו כל מה‬ ‫בשבילי דבר קשה מנשוא!‬ ‫שעבד עליו עד עתה‪ ,‬אך כאשר יתגבר על הניסיון יחזור‬ ‫לו כל מה שהיה לפני זה‪ ,‬ועוד הרבה יותר‪...‬‬ ‫"עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה" (כב‪ ,‬יב)‬ ‫ידועה התמיהה על ניסיון העקידה‪ ,‬אשר אנו‬