גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — וירא (2026-10-26)

גיליון מספר604 : פרשת נצבים וילך שנת תשפ"ו
הביקור שבו לא נאמרה אף מילה
מה אמר הקב״ה לאברהם אבינו בביקור החולים הראשון המתואר בתורה? לכאורה ,שום דבר .הפרשה פותחת במילים :״וירא אליו ה׳ באלוני ממרא והוא
יושב פתח האוהל כחום היום״ (בראשית יח ,א) .בדרך כלל ,כאשר הקב״ה נגלה לאדם ,ההתגלות מלווה בציווי ,בהבטחה או בנבואה .אולם כאן התורה
אינה מוסרת אפילו מילה אחת שנאמרה לאברהם .רש״י (שם) ,מבאר שהקב״ה בא ״לבקר את החולה״ .מתברר שהביקור עצמו היה המסר .לא תמיד צריך
לומר משהו כדי להעניק לאדם כוח .לפעמים עצם הידיעה שמישהו ראה את כאבך ,עצר את סדר יומו ובא להיות עמך ,היא הנחמה העמוקה ביותר.
בעידן שבו אפשר ליצור קשר בתוך שניות ,דווקא הנוכחות נעשתה נדירה .אנו שולחים הודעה ,מצרפים איחול קצר ומרגישים שמילאנו את חובתנו .יש
לנו מאות אנשי קשר ,אך לעיתים אדם קרוב שוכב בחדרו ואינו מרגיש שמישהו נמצא איתו באמת .הטכנולוגיה קיצרה את המרחק בין המכשירים ,אך לא
תמיד הצליחה לקצר את המרחק בין הלבבות .פרשת וירא מלמדת שלא כל קשר הוא נוכחות ,ולא כל מילה היא מפגש.
הרמב״ם הלכות אבל (פרק יד ,הלכה א) ,מגדיר את ביקור החולים כחלק מ״גמילות חסדים שבגופו״ .לא די במחשבה טובה או באכפתיות מופשטת .הגוף
נדרש לצאת ממקומו ,להפסיק את המרוץ ולהגיע אל המקום שבו האחר שרוי בכאבו .רבי יצחק הוטנר ,בפחד יצחק( ,אגרות וכתבים סימן לג) ,מסביר
שהמילה ״ביקור״ אינה רק ביקור במובן של כניסה ויציאה ,אלא מלשון ביקורת ועיון במצבו של החולה .המבקר האמיתי אינו בא רק כדי להיראות ,אלא
כדי לראות .הוא מבקש להבין מה חסר ,במה אפשר לסייע ,מה החולה אומר ,ולעיתים גם מה הוא אינו מצליח לומר.
בגמרא במסכת נדרים (דף לט ע״ב) אמרו שהמבקר חולה בן גילו נוטל אחד משישים בצערו .אפשר לראות בדברים גם רמז אנושי עמוק :כאב שאדם נושא
לבדו נעשה כבד מנשוא ,אך כאשר אדם נוסף נכנס לתוכו ,מקשיב לו ונושא עמו מעט מן המשא ,הצער כבר אינו מונח על כתפיים בודדות .המבקר אינו
בהכרח מרפא את המחלה ,אבל הוא מרפא משהו מן הבדידות שהמחלה יוצרת .הדבר נכון לא רק בחדרי בתי החולים .יש אנשים החיים לידנו ואינם
זקוקים לעצה נוספת ,אלא לנוכחות שאינה ממהרת .ילד שחוזר נסער אינו תמיד מבקש פתרון .בן זוג העובר תקופה קשה אינו בהכרח מחפש הסבר .אדם
מבוגר אינו זקוק רק לשאלה החטופה ״מה נשמע״ ,אלא למישהו שיהיה מוכן להמתין לתשובה .לעיתים החסד הגדול ביותר הוא להפסיק לדבר ,להניח
את הטלפון ,ולהעניק לאדם שמולנו את התחושה שבאותו רגע אין דבר חשוב ממנו.
מן השער הזה נכנסים אל גיליון השבוע .נבחן שאלה אקטואלית הנוגעת כמעט לכל משפחה :האם אפשר לקיים מצוות ביקור חולים באמצעות שיחת
טלפון? האם הקול המגיע מרחוק נחשב לביקור ,ומה חסר כאשר האכפתיות עוברת דרך מכשיר ולא דרך נוכחות אישית? משם עובר הגיליון אל לבה
הרוחני של המצווה :האם אדם שביקר חולה ,שוחח עמו ,עודד אותו ואף סייע לצרכיו ,אך לא התפלל לרפואתו ,קיים את המצווה? האם התפילה היא
תוספת חשובה לביקור ,או הנשמה שבלעדיה נשאר המעשה חסר? שתי שאלות נוספות מכניסות אותנו אל הדממה המורכבת של חדרי הטיפול הנמרץ.
האם קיימת מצוות ביקור חולים כאשר החולה מורדם ומונשם ואינו מסוגל להגיב? ומה דינו של אדם השרוי בתרדמת ממושכת ומוגדר מבחינה רפואית
כצמח? האם ערכו של הביקור תלוי בידיעתו של החולה ,בתועלת המורגשת או ביכולתו להשיב יחס ,או שמא דווקא במקום שבו אין תגובה מתגלה החסד
הטהור ביותר ,נתינה שאין בצדה תודה ,חיוך או הכרה?
בהמשך יוצא הגיליון מחדר החולה אל שולחן השמחה ושואל :אדם שהשתתף בסעודת ברית או נישואין ,האם עליו להחזיק טובה לבעל השמחה ,אף
שהמארח מחויב לערוך סעודת מצווה? האם חובה הלכתית מבטלת את הצורך בהכרת הטוב ,או שגם בתוך החובה יש מקום לראות את הטרחה ,ההשקעה
והלב? המאמר האחרון פונה אל שלושת המלאכים שהגיעו לאוהלו של אברהם ושואל כיצד למדו חכמינו מהם הנהגות של סדר ,כבוד ודרך ארץ ,לאחר
שהתורה קבעה ״לא בשמים היא״ .היכן עובר הגבול בין קבלת הוראה מן השמים ,שאינה ביד המלאכים ,לבין התבוננות חכמה בבריאה ולימוד מכל נברא
כיצד לתקן את מידותינו?
בסיום ממתינות שאלות קצרות נוספות :האם מבקרים אדם החולה באיבר אחד בלבד ,האם מותר לבקש רחמים על חולה המתייסר שימות ,מדוע שלוחי
מצווה עלולים להידבק במחלה בעת ביקור חולים ,איזו סעודת מילה חשובה יותר ,האם הכנסת עני נחשבת להכנסת אורחים ,מדוע לא הגיש אברהם יין
או דגים למלאכים ,במה נחלקו אברהם ושרה ביחס לקמח ולסולת ,והיכן רמזה הפרשה למצוות חינוך הבנות ולקביעת מקום לתפילה .השאלות הקצרות
נועדו לפתוח את הלב ולעורר את הסקרנות ,וכל התשובות עליהן נמצאות בסדרת הספרים ״גם לנשמה מגיע אוכל״ .העלון שלפניכם הוא טעימה נוספת
מן הסדרה המפארת שולחנות שבת רבים בכל רחבי העולם ,ומזכירה לנו כי גם בעולם עמוס במילים ,יש רגעים שבהם המעשה הגדול ביותר הוא פשוט
להיות נוכחים באמת.
האם אפשר לקיים ביקור חולים באמצעות הטלפון?
ד"ה להלך) פירשו :להלך אחר מידותיו – שזהו יסוד החיקוי לבורא במעשיו, השקט המתוח בחדר החולה נקטע באחת על ידי
וממילא כל מקום שבו ניתן להמחיש את המידה הזו ,שם המצווה מתקיימת. צלצול טורדני ומלאכותי .הקירות הלבנים ,ריח
ביאור זה מדגיש שהמצווה היא דרך חיים של הידמות לבורא ,וצריך לבחון התרופות החריף המהול באוויר העומד ,והשתיקה
האם הטלפון מהווה התגלמות נאמנה של מידה זו. הרועמת של מי ששוכב על מיטתו ושוקע בכאבו כל
בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פרק ג הלכה ז) אמרו :כל מי שהוא מבקר את אלה הופכים ברגע אחד לזירה של התנגשות חזיתית
החולה ,הוא גורם לו שיחיה ,וכל מי שאינו מבקר את החולה ,הוא גורם לו בין מסורת עתיקה לבין עידן הטכנולוגיה .כאן ,בין
שימות .מפרש הקרבן העדה (שם) ביאר :גורם לו שיחיה – שעל ידי הביקור הדפנות הקרות של המיטה לבין מסך המכשיר הנייד
הוא מתחזק בנפשו וברוחו ומתפלל עליו בלב שלם .ביאור זה מעלה את הזוהר ,מתחוללת הדרמה הגדולה של דורנו :האם
התהייה האם כוח החיים המועבר לחולה תלוי בראייה הפיזית ,או שמא כל ניתן להעביר את הניצוץ האלוהי של החסד דרך
קשר של אכפתיות ודיבור מסוגל להעביר אנרגיה זו. סיבים אופטיים? האם מבעד למכשיר המתווך,
עתה נבוא אל דברי הראשונים ,עמודי ההוראה ,אשר פרסו בפנינו את יסודות המפריד בין גוף לגוף ובין נשימה לנשימה ,אפשר באמת לקיים את הציווי
המצווה וגדריה המעשיים ,תוך שאנו בוחנים את גבולותיה של ההליכה אחר הנצחי ,את אותו ביקור שביקר בורא עולם את אברהם אבינו? האוויר בחדר
דרכי השכינה. רוטט .האם הקול הבוקע מן הרמקול הוא הד רחוק של נחמה ,או שמא הוא
הרי"ף בהלכות אבל (דף עג ע"א מדפי הרי"ף) כתב :תנו רבנן ביקור חולים תעודת עניות למצווה שאיבדה את נשמתה? השאלה אינה רק הלכתית יבשה;
כיצד ,אפילו בן מאה מבקר את בן קטן ,וכל המבקר את החולה מבקש עליו היא שאלה של לב ,של רגש ושל היכולת האנושית לגעת בנפש חברו גם
רחמים שיחיה .ביאור הדברים הוא שהחיוב הוא מוחלט ואינו מבחין בין כשהמרחק הפיזי הופך לבלתי אפ שרי .האם הביקור הטלפוני הוא פשרה
מעמדות ,אלא יוצר קשר של ערבות הדדית שבו המבקר הופך לשותף בבקשת עלובה של דור ממהר ,או שמא הוא כלי חדש המאפשר לנו להגיע לכל מקום
החיים של חברו. שבו השכינה מצויה לצד החולה?
הרמב"ם בהלכות אבל (פרק יד הלכה א) פסק :מצוות ביקור חולים מדרבנן, כעת ,מתוך הכמיהה לרדת אל שורשי הדברים ,נבוא בשערי הפסוקים
וגמילות חסדים בגופו שאין לה שיעור .ביאורו של הנשר הגדול הוא שביקור המהווים את התשתית הרוחנית למצוות הביקור ,ונבאר כיצד גדולי המפרשים
חולים הוא התגלמות החסד המעשי ,והיותו מוגדר כגמילות חסדים בגופו שזרו את משמעותם בתוך המציאות המשתנה של דורנו .בפרשתנו נאמר :וירא
מלמדנו שהנוכחות הגופנית היא הליבה של הפעולה ,שכן היא דורשת מהאדם אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום (בראשית יח ,א).
להשקיע את כוחו וזמנו באופן אישי. רש"י בתורה (שם) פירש :לבקר את החולה .אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי
הרא"ש במסכת נדרים (פרק ד סימן ז) ביאר :דכל המבקר את החולה מבקש למילתו היה ,ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו .ביאור הדברים הוא כי
עליו רחמים שיחיה ,ומי שאינו מבקר אין מבקש עליו רחמים .ביאורו הוא הלימוד המרכזי שחז"ל עמדו עליו הוא העובדה שהקב"ה בעצמו ירד לבקר,
שהביקור אינו רק פגישה ,אלא תהליך שבו המבקר נחשף למצבו של החולה מה שמעיד על כך שהנוכחות האישית במקום שבו החולה שרוי בכאבו היא
באופן המעורר את רחמיו הפנימיים ,ובלעדי החשיפה הפיזית הזו חסר המניע המעלה הגבוהה ביותר של המצווה.
הנפשי לתפילה אמיתית. תרגום אונקלוס (שם) תרגם :והתגלי עלוהי יקרא דיי' .תרגום יונתן (שם) פירש:
הטור ביו"ד (סימן שלה) כתב :כיון שחלה האדם ,מצווה על כל אדם לבקרו, ואתגלי עלוי יקרא דיי' בממשרא ,למבקר ית אברהם ביומא תליתאה למסתו.
שכן מצינו בהקדוש ברוך הוא שמבקר חולים .ביאורו מדגיש שהמקור למצווה ביאורם מחדש כי התגלות השכינה במוחש אצל החולה היא יסוד המצווה ,דבר
הוא ההידמות למעשיו של הבורא ,מה שמוביל למסקנה כי עלינו לשאוף המעורר את השאלה האם הדיבור מרחוק יכול להיחשב כהתגלות שכינה שכזו.
להגיע לדרגת ההידמות הגבוהה ביותר ,שאינה נחסרת בטלפון. רבי אברהם אבן עזרא בתורה (שם) ביאר :לבקר את החולה ,להודיענו כי
עתה נפנה אל דברי האחרונים ונושאי כליו של השולחן ערוך ,אשר הקיפו את המצווה היא להידמות לדרכי הבורא ,וכל פעולה שנעשית מתוך כוונה זו היא
הסוגיה מכל עבריה וביקשו לתרגם את דברי הראשונים למסגרות הלכתיות חלק מהעבודה הרוחנית.
מעשיות ,תוך בחינת תוקפה של המצווה בעתות שאין אפשרות להגיע אל הרמב"ן בתורה (שם) חידש :וירא אליו ה' לבקר את החולה ,והוא עניין של חסד
החולה. גמור שבו האדם יוצא מעצמו אל הזולת .הביאור הוא שביקור חולים הוא
מרן בשולחן ערוך (יו"ד סימן שלה סעיף א) פסק :מצות ביקור חולים מצווה שותפות במידותיו של הקדוש ברוך הוא ,וכאשר אדם מתאמץ להגיע פיזית,
רבה היא ,וכל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה ,ומי שאינו מבקר הוא ממחיש את המידה הזו של חסד שאין לה שיעור.
אין מבקש עליו רחמים .ביאורו של מרן רבי יוסף קארו הוא שמצוות הביקור הרד"ק בתורה (שם) פירש :לבקר את החולה ,שהיה אברהם חולה מחמת
היא חובה מהותית ,שכן היא הכלי המניע את האדם לבקש רחמים על אחיו, המילה ,ובא הקדוש ברוך הוא לחזק את רוחו .הביאור הוא שעיקר החיזוק
ובלעדי הביקור הדבר אינו מתרחש. מגיע דווקא מתוך הקרבה הגופנית שבין המבקר למבוקר.
הש"ך (יו"ד סימן שלה סק"א) ביאר :דהביקור הוא כדי לסעדו ולעמוד על הרלב"ג בתורה (שם) ביאר :הביקור הוא עניין של תועלת גדולה לנפש החולה,
צרכיו ,ולכן חובה על המבקר לראות במה הוא יכול להועיל לו .ביאורו הוא שמרגיש שאינו בודד .ביאור זה מדגיש את החשיבות של התחושה
שהמצווה אינה תיאורטית ,אלא מחייבת פעולה של ממש שבה המבקר נהיה הפסיכולוגית והרגשית של החולה ,דבר שמעלה תהייה האם תחושה זו יכולה
שותף לטיפול בחולה. להיווצר גם ללא מפגש פנים אל פנים.
הט"ז (יו"ד סימן שלה סק"א) חידש :שאפילו אם החולה אינו זקוק לשום סיוע, החזקוני בתורה (שם) פירש :ביום השלישי למילה היה הכאב הגדול ביותר,
עדיין יש מצווה לבקרו ,משום עצם ההשתתפות בצער וחיזוק הלב .ביאורו ובוודאי שדווקא בעת צרה שכזו הביקור הפיזי מנחם ומחיה.
הוא שהביקור הוא תרופה בפני עצמה שאינה תלויה בצרכים פיזיים ,אלא הספורנו בתורה (שם) ביאר :לבקר את החולה ,כדי להראות לנו את גודל הערך
בקשר הנפשי שנוצר במעמד הביקור. של חסד זה ,עד שהבורא יתברך עשה אותו במוחש.
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספר אהבת חסד (חלק ג פרק א) הכלי יקר בתורה (שם) חידש :וירא אליו ה' לבקר את החולה ,להודיענו שגם
ביאר :המצווה היא בכל אדם ,ואף אם החולה הוא אדם פשוט ואין בו תורה או בורא עולם בעצמו עשה זאת ,כדי ללמדנו שהמצווה אינה תלויה במעמד או
גדולה ,המצווה בעינה עומדת .ביאורו מדגיש שהשוויון בערך האדם הוא בדרגה ,אלא בהליכה אל החולה ובשהייה במחיצתו.
היסוד שבונה את החסד במצווה זו ,וממילא אין להפלות בביקור בין חולה עתה ,ניגש אל מחוזות הש"ס ,אל היכלות התלמוד הבבלי והירושלמי ,כדי
לחולה. לעמוד על יסודות המצווה כפי ששורטטו בבית המדרש של חכמינו ,תוך בירור
עתה נבוא אל משנתם של גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו ,אשר נדרשו השיטות וההסברים לדבריהם.
לשאלה המורכבת של קיום מצוות ביקור חולים בעידן הטכנולוגי ,והעמידו בגמרא במסכת נדרים (דף מ ע"א) תנו רבנן :ביקור חולים – כיצד? אפילו בן
את גדרי המצווה אל מול המציאות המשתנה .מו"ר הגר"מ פיינשטיין באגרות מאה מבקר את בן קטן .ואפילו גדול מבקר את קטן .תנו רבנן :מי שיש לו חולה
משה (יו"ד ח"א סימן רכג) כתב :ודבר ביקור חולים על ידי שאלה בטלפון ,אף בתוך ביתו – ילך וישווח לחכם שבעיר ,שחכם שבעיר מבקש עליו רחמים.
שאינו מקיים המצווה בשלימות כפי שחשבו הטור והב"י בשם הרמב"ן ,מכל רש"י (שם) פירש :ילך וישווח לחכם – שחכם שבעיר מבקש עליו רחמים.
מקום יוצא ידי המצווה משום דגם בעשה אחת מכל אלה נמי יצא ידי חובתו. ביאור הדברים הוא שהביקור אינו רק פעולה של המבקר ,אלא הוא מחייב
פשוט לע"ד שאף שמקיים מצוה ,אי נו שייך לומר שיצא ידי חובתו כיון שחסר השתתפות של כלל הציבור והחכמים בתפילה ,דבר המלמד על היקף האחריות
עניינים האחרים שיש בביקור חולים ,ורק יצא מזה שאם אי אפשר לו לקיים שעל האדם לחוש כלפי חברו.
בהליכה לשם ,לא נפטר לגמרי אלא צריך לבקרו במה שאפשר לו .ביאורו הוא בגמרא במסכת סוטה (דף יד ע"א) אמרו :אמר חמא בר חנינא :מאי דכתיב
שהטלפון אינו מהווה תחליף לנוכחות ,אלא מילוי חובה מינימלית במקום שבו אחרי ה' אלוהיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? אלא להלך
אין ברירה אחרת. אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא ,מה הוא מלביש ערומים ,אף אתה תלביש
ערומים .הקדוש ברוך הוא ביקר חולים ,אף אתה תבקר חולים .תוספות (שם,
הרגש האמיתי .ברגע שהאדם עומד בפתח החדר, הגאון רבי יצחק הוטנר בפחד יצחק (אגרות וכתבים סימן לג) ביאר :בוודאי
הוא נאלץ להתמודד עם המציאות כפי שהיא ,עם שהצדק הוא כהחלטתו של כת"ר כי כל עזרה המוגשת לחולה בתורת חולה
השבריריות והכאב ,ודבר זה מחייב את נפשו נכללת במצות ביקור חולים ,ואין העניין תלוי אלא באומדנה אם יש בפעולה
להגיב בתפילה זכה ומעומק הלב. הנידונית משום הקלה לחליו של אדם .שתרגומה של המילה ביקור בביטוי
אך מן הצד השני ,עלינו לחדש כי עיקר עניינה של ביקור חולים איננו וויזיט בלע"ז אלא מלשון ביקורת ,כלומר העיון במצבו של
המצווה הוא השראת השכינה על מראשותיו של החולה .ובמובן זה אין שום הבדל יסודי בין שיחה טלפונית או התעסקות
החולה .כאן מתעורר הרעיון הגדול :האם השכינה באופן אחר ,כי הכל כלול בחובת העיון לשם עזרה במצבו של החולה.
מוגבלת למקום שבו עומד גופו של המבקר ,או הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף ביחווה דעת (ח"ג סימן פג) כתב :כי הדבר ברור,
שמא השכינה מלווה את הדיבור והקשר בכל שעל ידי כך שאדם מבקר את החולה באופן אישי ,הוא מתרשם ומתפעל יותר
מקום בו הוא נמצא? נראה לומר כי כוחו של הדיבור בטלפון ,אף אם אינו ממצבו ,שאינה דומה שמיעה לראייה ,ועל ידי זה הוא מתעורר לבקש מה'
מקיים את המצווה בשלימותה כפי שהובא לעיל ,הוא ביכולתו להעביר את יתברך רחמים על החולה בכל לבו .לכן אם יכול ללכת לבקר בעצמו ,אינו יוצא
האור האלוקי מלב אל לב .הטלפון ,כשהוא מנוצל למטרת חסד ,הופך להיות ידי חובת המצווה בשלימותה על ידי הטלפון או על ידי מכתב ,ואף אם ידוע
צינור שדרכו עוברת הנשמה אל הנשמה. לו שאין החולה זקוק לסיוע ,מכל מקום הלא ביארנו שמעיקרי מצוות ביקור
יתרה מכך ,הרעיון עמוק יותר :האדם המבקר את חברו מבקש לעשות תיקון חולים הוא שיתפלל עליו ,והתפילה בפני החולה יותר מקובלת.
בעולם ,להראות שהאחדות שבין ישראל אינה תלויה במרחקים .גם כאשר אי הגאון רבי אליהו דושניצר המובא בלקט ביאורי אגדות מבאר :שגם התפילה
אפשר להגיע פיזית ,הרי שזהו זמן של מסירות נפש שבה האדם מחפש דרכים על החולה היא אחרת לגמרי אם המבקר רואה את החולה לפניו ,כי נחוץ לאדם
להגיע אל חברו .אנו מבארים שההשתוקקות של המבקר להגיע אל החולה, להשתדל לצייר בנפשו כמה צער יש לחברו ולהעמיק בזה עד שירגיש שגם
גם כאשר היא נחסמת על ידי אילוצי המציאות ,היא כשלעצמה פעולה רוחנית הוא בעצמו מרגיש את הצער הזה .הרבה החוש פועל ברגש ,עד שמי שראה
בעלת ערך עצום .הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב ,וכאשר אדם מתקשר את החולה בעיניו וביקר את ענייני דחקו ,מלאו כל בתי נפשו השתתפות בצערו
מתוך כאב על כך שאינו יכול לבקר פיזית ,הרי שהדיבור שלו מלא בכיסופים של חברו ,עד שהרגש כל כך חזק שהוא אצלו כמו צרת עצמו ,וממילא מבקש
ובתפילה ,ואלו הם המדליקים את אור הרפואה בחדרו של החולה. עליו רחמים שיחיה.
בסופו של דבר ,המצווה היא עניין של רגישות לב .הלב המבקש את טובת הגאון רבי יצחק וייס בשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן פד) פסק :על דבר
החולה מוצא את הדרך להשפיע חיים ורפואה ,בין אם דרך נוכחות גופנית ובין הנידון אם יוצאין מצות ביקור חולים בדיבור עם החולה על ידי הטלפון,
אם דרך אמצעי תקשורת ,והעיקר הוא שלא ירגיש החולה בבדידותו .אנו למעשה ברור כדברי הגדולים ,דאף דקיום המצווה בשלימות לא הוי רק
למדים שביקור חולים הוא המבחן הגדול ביותר לאנושיות המזוקקת שבאדם, בהליכתו לבקר בפועל ,מכל מקום באם אי אפשר לקיים כולם ,מקיים ג"כ
היכולת לצאת מעצמו ולהתחבר אל הכאב של הזולת ,ולהפוך את הכאב הזה המצווה בכל פרט ופרט ,ויש הרבה עניינים שאפשר לעשות לטובת החולה על
לחלק מהתפילה המשותפת שלנו לבורא עולם ,שירפא את כל חולי עמו ידי דיבורו עמו ועם בני ביתו על ידי הטלפון.
ישראל ברחמיו. הגאון רבי משה שטרנבוך בשו"ת באר משה (חלק ב סימן קד) כתב :נשאלתי
ונראה לבאר בעומק המחשבה ,כי החולי ,מטבעו ,נוטה לבודד את האדם .הוא אם אדם יכול לצאת מצות ביקור חולים וניחום אבלים דרך הטלפון ,והשבתי
סוגר אותו בדל"ת אמות של כאב ,מנתק אותו משטף החיים השוקק מחוץ עיקר קיום המצווה היא בגופו ,ועל ידי טלפון ג"כ מקיים חלק מהמצווה.
לחדרו ,ומציב סביבו חומות שקופות של שקט כבד .הבדידות הזו היא פעמים ובסימן קו הוסיף שהבירור להלכה על ניחום אבלים על ידי הטלפון ,דעיקר
רבות ייסורים הקשים לא פחות ,ואולי אף יותר ,מן המכאוב הפיזי עצמו .כאן המצווה לילך בעצמו ,ואם אי אפשר לו אז גם על ידי הטלפון מקיים מקצתה.
נכנסת האמונה הטהורה ומלמדת אותנו פרק עמוק בהלכות נשמת האדם. לאחר שפרסנו את היריעה הרחבה והעמקנו בדברי הראשונים והאחרונים,
שהרי כאשר נברא האדם נאמר ויהי האדם לנפש חיה ,ותרגמו שם לרוח הגיעה העת לתרגם את העקרונות הללו אל תוך המציאות המורכבת של חיינו,
ממללא .כוח הדיבור איננו רק כלי תקשורת פונקציונלי ,אלא הוא עצם מהותו ולחלץ מתוכם את הנפקא מינות המעשיות העומדות לפתחנו.
הרוחנית של האדם ,הצינור הדק והמופלא שדרכו הנשמה יוצאת מן ההעלם הנפקא מינה הראשונה והמרכזית נוגעת למצבים שבהם קיימת מניעה פיזית
אל הגילוי ונוגעת בנפשו של הזולת. מביקור ,כגון מחלה מדבקת או ריחוק גיאוגרפי .במקרה כזה ,על אף שאין כאן
כאשר אנו מתבוננים בחיבור לאדם ולנפש דרך שיחת הטלפון ,אנו מגלים שאין קיום של המצווה בשלימותה ,עלינו לדעת שאין לפטור את עצמנו כליל;
כאן רק אילוץ של מציאות או פשרה טכנית ,אלא גילוי אדיר של כוח הרוח השימוש בטלפון הופך לחיוב גמור כחלק מקיום מקצת המצווה ,וזאת מתוך
המתנשא מעל מגבלות החומר .המבקר שמחייג לחברו החולה במקום שבו הכרה כי תמיכה מרחוק היא טובת החולה בעת צרה.
נבצר ממנו להגיע בגופו ,למעשה מכריז קבל עולם כי המחיצות הפיזיות נפקא מינה נוספת עולה מן ההבחנה בין סוגי החולים; בעוד שבחולה הזקוק
והמרחקים הגיאוגרפיים אינם שולטים על הקשר הנשמתי שבין יהודי לחברו. לסיוע פיזי הדיבור מרחוק אינו מהווה מענה לצרכיו הפיזיים ,בחולה הזקוק
קולו החם של המבקר הבוקע מבעד למכשיר הדומם ,נושא עמו את תדרי בעיקר לחיזוק נפשי ,הרי שהדיבור הטלפוני מקבל משנה תוקף ומשמעות.
הנפש הפנימיים ביותר ,את הדאגה הכנה ואת אהבת ישראל שאינה תלויה היכולת להקשיב ,להרגיע ולשמוח את לב החולה היא חלק מהותי מן הביקור,
במקום או בזמן. ופעמים רבות היא מהווה את התרופה הטובה ביותר למצבו.
בהנהגת החיים ,הדבר תובע מאיתנו שינוי תודעתי ויציאה מקיבעון .התפיסה עוד יש לבחון את שאלת כוונת הלב בתפילה; מתוך דברי הפוסקים עולה כי
הנכונה מחייבת אותנו לא לראות במכשירי הקשר מפלט של נוחות הבא התפילה כשהיא נאמרת מול החולה יש לה מעלה סגולית של רחמים ,אך אין
לפטור אותנו ממאמץ ההליכה ,אלא להפך ,לראות בהם כלי שרת בידי האמונה זה אומר שתפילה מרחוק אינה נשמעת .הנפקא מינה למעשה היא שאין לאדם
לבקע את חומות הבדידות של מי שזקוק לנו ,גם כאשר הידיים קשורות .זוהי להסתפק בתפילה טלפונית אם ביכולתו להגיע ולעמוד לצד המיטה ,שכן
הנהגה של ערנות מתמדת ,שבה האדם אינו ממתין לשעת כושר מושלמת כדי הה תרגשות וההשתתפות הפעילה בצרת החולה הם המפתח לפתיחת שערי
לגמול חסד של אמת ,אלא אוחז בכל אמצעי העומד לרשותו כדי להזרים רחמים בתפילתו.
פעימות של חיים ,של תקווה ושל שמחה אל תוך חללו של הסובל .מתוך כך לסיכום העניין במישור המעשי ,הביקור באמצעות הטלפון הוא כלי עזר
אנו מגיעים להבנה שנוכחות אמיתית אינה נמדדת אך ורק בקרבה הפיזית, משמעותי במציאות שבה אי אפשר להגיע ,אך הוא לעולם לא יחליף את המגע
אלא קודם כל במידת הפניות הנפשית ובמסירות הלב .אדם המטה אוזן קשבת האנושי .כשאנו בוחרים לטלפן במקום לבקר ,עלינו לעשות זאת מתוך הכרה
באמת ובתמים ממרחקים ,ומשמיע מילת נחמה יוקדת היוצאת מן הלב ונכנסת בצורך הפיזי של החולה ובשאיפה להגיע אליו ברגע שיתאפשר הדבר ,ולא
אל הלב ,הרי הוא מחולל פלאות בנפש החולה .הוא מחבר את עולמו השביר מתוך נוחות אישית או דחייה של המאמץ הנדרש מאיתנו בקיום המצווה.
והמבודד אל רשת ענפה ובלתי נראית של אמונה ואהבה ,רשת נצחית בעומק הסוגיה הזו טמון רעיון שורשי הנוגע במושג הנפש וביכולתה של
המקיימת ומעמידה את העולם כולו גם בשעותיו הקשות ביותר. הקדושה לפרוץ גבולות של חומר ומקום .נראה כי בבואנו לבאר את יסוד
בתוך מסדרונות המצפון ,המצווה הזו משמשת כמצפן המכוון אותנו אל הדיוק המצווה ,עלינו להעמיק במושג האחדות שבין המבקר למבוקר ,שכן מצוות
המוסרי שבין הרצוי למצוי .ביקור חולים מלמד אותנו שמוסר אינו נמדד רק ביקור חולים איננה מצווה של פעולה טכנית בלבד ,אלא היא בראש ובראשונה
בתוצאות הנראות לעין או בטקסים המקובלים ,אלא בעומק הכוונה שבה מצווה של נוכחות ,של התכללות בנפש הזולת.
האדם משליך את עצמו לעבר זולתו .כשאנו בוחנים את גבולות הביקור כאשר האדם נמצא בחדר החולה ,הוא אינו רק עושה פעולה חיצונית של
הטלפוני ,אנו לומדים שרגישות מוסרית אמיתית היא היכולת לזהות היכן שאילת שלום ,אלא הוא מבצע התמזגות נפשית שבה הוא נוטל על עצמו חלק
נגמרת הנוחות האישית ומתחיל הצורך האמיתי של האחר .האדם המוסרי אינו מחוליו של חברו .כפי שדרשו חז"ל ,מי שאינו מבקר אינו מבקש רחמים ,משום
מחפש את המינימום הנדרש כדי לצאת ידי חובה ,אלא הוא תר אחר הדרך שרק המפגש הישיר מאפשר למבקר להרגיש את הצרת כצרת עצמו .הרעיון
שבה יוכל להעניק את מירב החיזוק ,גם כאשר המציאות כופה עליו מגבלות. כא ן הוא שהמרחק אינו רק נתון פיזי אלא הוא המחסום הגדול ביותר בפני
של עם ישראל אינה תלויה במרחב הגיאוגרפי ,אלא היא קשר נצחי של נשמות. המצפן הפנימי הזה מחייב אותנו לערנות מתמדת
עלינו להבין כי המילה הטובה ,הקשובה והחמה שאנו מביעים כלפי חבר שלא להפוך את הטכנולוגיה למסך המסתיר את
השרוי בכאב ,גם אם היא נמסרת באמצעים טכנולוגיים ,יש בה כוח רוחני האחריות שלנו .הידיעה שאפשר לקיים מצווה בדרך
אמיתי לחולל תמורה בנפשו של החולה ולשבור את מעגל הבדידות .שנית, מסוימת אינה היתר לאדישות ,אלא קריאה
עלינו ללמוד את חשיבות הכנות בנתינה; להבין שביקור של אמת הוא כזה להשתמש בכל אמצעי כדי להפיג בדידות .המוסר
שרואה את הזולת בגובה העיניים ,שחש את מצוקתו ומבקש עבורו רחמים כאן אינו עוסק בחיפוש היתרים ,אלא בחיפוש הדרך
מבורא עולם ,ולא כזה שמבקש רק לצאת ידי חובה בשיחת חולין שטחית .אנו האופטימלית להביא מרפא לנפש הפצועה .האדם
לוקחים עמנו את ההכרה שהתפילה ,כשהיא נאמרת מתוך דבקות ואהבה ,היא הנבנה מתוך לימוד זה מבין שהחסד הגדול ביותר
הכוח החזק ביותר ביקום ,המסוגל לפרוץ את כל המחיצות ולהושיט יד רפואה הוא היכולת לראות את החולה ,לשמוע את שתיקתו
גם מרחוק. ולפעול בעבורו לא מתוך דחף של מילוי חובה
עיקר העניין :ביקור חולים הוא המבחן העליון של החמלה האנושית ,היכולת חברתית ,אלא מתוך הכרה עמוקה בערכו המקודש
לצאת מעצמך ולהתחבר אל כאב שאינו שלך .השאלה אם הטלפון מחליף את של האחר.
הביקור היא משנית לעיקר הגדול :הנכונות להעניק את עצמך לחולה ,להיות מכאן אנו למדים שיושר פנימי דורש מאיתנו להישיר מבט אל הלב ולשאול:
לו למשענת ,ולהזכיר לו שהוא אינו לבד בעולם ,שכן השכינה שורה בכל מקום האם אנו נוכחים שם עבור הזולת בכל כוחנו ,או שמא אנו מסתפקים בפתרונות
שבו אדם מבקש את טובתו של רעהו .הביקור הפיזי הוא המעלה השלמה ,אך קלים שמנקים את מצפוננו אך מותירים את הסובל בבדידותו? המצפן שלנו
במקום שבו המציאות כופה עלינו ריחוק ,הטכנולוגיה הופכת לצינור של הוא הכנות :כנות בחיפוש אחר הטוב ,כנות בהבנת מגבלותינו ,וכנות עמוקה
קדושה ,בתנאי שהלב מאחוריה נשאר פתוח ,רגיש ובוער בתפילה .אנו למדים בנכונות להקריב מעצמנו למען הכלל .זוהי דרך של ענווה ,המבינה שגם אם
שהחובה המוסרית שלנו אינה נפסקת גם כשהדלת נעולה ,אלא היא מוצאת נשתמש בכל הכלים שבעולם ,אין תחליף לנפש האדם שנרתמת למען חברה,
נתיבים חדשים להזרים חיים אל לב הזולת ,מתוך הכרה שהקשר הנשמתי שבין ואין כוח רב יותר בעולם מאשר לב טהור המבקש את רפואת חברו ומקדיש
יהודי לחברו הוא חזק מכל מרחק ומכל מחסום פיזי .הנוכחות שלך ,גם מרחוק, את זמנו ומרצו ,בכל דרך אפשרית ,כדי להשיב לו את חיותו.
היא מזור לנפש שבורה הממתינה למילה טובה .מי שיודע לראות את האחר מן הסוגיה הזו ,המלווה אותנו לאורך הדיונים והבירורים ,אנו לוקחים עמנו
מעבר למסכים ,זוכה לראות את האור הגנוז השוכן בכל אדם. תובנות יקרות ערך לחיים עצמם .הראשונה שבהן היא שהאחריות ההדדית
המבקר את החולה ולא התפלל עליו שיתרפא האם קיים מצות ביקור חולים?
הרלב"ג (שם) ביאר :הביקור הוא עניין של תועלת גדולה לנפש החולה, הדלת נפתחת בחריקה שקטה ,והמבקר פוסע אל תוך חדר החולה .הוא ניגש,
שמרגיש שאינו בודד .ביאור זה מדגיש את החשיבות של התחושה מניח ידו על המיטה ,מציע מילה טובה ,אולי מסדר מעט את הכריות ,דואג
הפסיכולוגית והרגשית של החולה ,דבר המעלה תהייה האם תחושה זו לכיבוד קל או לפינוי מהיר של אבק מהחדר .רגעים של חסד ,של עין צופיה
מספקת כדי לקיים את המצווה. ושל יד מושטת .אך ברגע היציאה ,כשכף רגלו פוסעת שוב אל המסדרון
החזקוני (שם) פירש :ביום השלישי למילה היה הכאב הגדול ביותר ,ודווקא הרועש ,הלב נשאר ריק מתפילה .האם המצווה העתיקה והנשגבה הזו ,מצווה
בעת צרה שכזו הביקור הפיזי מנחם ומחיה את החולה בעצם היותו נראה ונוכח שבורא עולם בעצמו ירד אל אלוני ממרא כדי לקיימה ,הושלמה במלואה? האם
במקום. די בביקור חומרי ,בשהות פיזית בלבד ,או שמא ללא אותה פנייה שקטה אל
הספורנו (שם) ביאר :לבקר את החולה ,כדי להראות לנו את גודל הערך של בורא כל העולמים ,ללא אותה תחינה דומעת על רפואתו של האדם הסובל,
חסד זה ,עד שהבורא יתברך עשה אותו במוחש. הפך הביקור לטקס ריק ,לביקור גופים בלבד שנותר יתום מנשמתו? האם
הכלי יקר (שם) חידש :וירא אליו ה' לבקר את החולה ,להודיענו שגם בורא התפילה היא לב המצווה ,גורם מעכב שבלעדיו לא הונחה אבן אחת במבנה
עולם בעצמו עשה זאת ,כדי ללמדנו שהמצווה אינה תלויה במעמד או בדרגה, המצווה ,או שמא היא רק התוספת המהודרת ,ומי שביקר ללא תפילה הותיר
אלא בהליכה אל החולה ובשהייה במחיצתו. חסרון בכיסו ,אך יצא ידי חובת המצווה? השאלה מנקרת בלב ,שכן היא נוגעת
מתוך כך ,נפנה את מבטנו אל עבר היכלי התלמוד ,מקור מים חיים ,אשר מהם בעצם מהותו של החסד היהודי ,במתח הנצחי שבין המעשה הפיזי המוחשי
אנו שואבים את הגדרים ההלכתיים היסודיים של המצווה ,ומבררים האם לבין הנשמה המבקשת לרחמים.
התפילה היא אכן נשמת המצווה המעכבת את עצם קיומה .בגמרא במסכת נבוא אל שערי הפסוקים המהווים את התשתית הרוחנית למצוות הביקור,
סוטה (דף יד ע"א) אמרו "אחרי ה' אלוהיכם תלכו ,וכי אפשר לו לאדם להלך ונבאר כיצד גדולי המפרשים שזרו את משמעותם בתוך השאלה האם עיקר
אחר שכינה ...אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא ,מה הוא ביקר המצווה הוא בביקור הפיזי או בבקשת הרחמים שבעקבותיו .בפרשתנו נאמר:
חולים ,אף אתה ביקר חולים" .רש"י (שם) ביאר "לבקר חולים ,באלוני ממרא" " וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום" (בראשית יח,
וההסבר בזה הוא שהקדוש ברוך הוא הראה לנו את נתיב החסד המעשי בעצם א).
הליכתו אל אברהם אבינו ,ומכאן שההשתדלות הפיזית היא מצווה נעלה רש"י (שם) פירש :לבקר את החולה .אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי
העומדת בפני עצמה .תוספות (שם ,ד"ה להלך) חידשו "להלך אחר מידותיו" למילתו היה ,ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו .ביאור הדברים הוא
וביארו כי כל מעשה של גמילות חסדים בגופו שבו האדם מידמה לבוראו הוא שהקב"ה הראה לנו את הדגם האידיאלי של ביקור – ביקור הכולל נוכחות
קיום גמור של המצווה ,ואינו מעוכב על ידי פרטים אחרים. אישית ושאלת בשלומו של הסובל ,דבר המלמד על החשיבות העליונה של
בגמרא במסכת נדרים (דף מ ע"א) אמרו "אמר רב דימי כל המבקר את החולה עצם ההתייצבות לצידו של החולה.
גורם לו שיחיה וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות ,מאי גרמא ,אלא תרגום אונקלוס (שם) תרגם :והתגלי עלוהי יקרא דיי' .תרגום יונתן (שם) פירש:
אימא כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה ,וכל שאינו מבקר ואתגלי עלוי יקרא דיי' בממשרא ,למבקר ית אברהם ביומא תליתאה למסתו.
החולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות" .רש"י (שם) ביאר ביאורם מחדש כי התגלות השכינה במוחש אצל החולה היא יסוד המצווה ,דבר
"מבקש עליו רחמים שיחיה ,שעל ידי שרואהו חולה מתפלל עליו" וההסבר המעורר את השאלה האם ניתן להפריד בין ההתגלות הזו לבין התפילה
הוא שעצם הראייה של סבל החולה מעוררת את הרגש בלב המבקר להתפלל המלווה אותה.
עליו ,וזוהי תכלית הביקור. רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר :לבקר את החולה ,להודיענו כי המצווה היא
תוספות (שם ,ד"ה כל) חידשו "כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים" להידמות לדרכי הבורא ,וכל פעולה שנעשית מתוך כוונה זו היא חלק
וביארו כי הקשר בין המבקר לרפואת החולה תלוי באופן ישיר בכוח התפילה, מהעבודה הרוחנית ,מבלי שציין תנאי הכרחי של תפילה בתוך המעשה.
ובלעדיה חסר חלק מהותי בהשפעת החיים על החולה. הרמב"ן בתורה (שם) חידש :וירא אליו ה' לבקר את החולה ,והוא עניין של חסד
בגמרא במסכת בבא מציעא (דף ל ע"ב) אמרו "והודעת להם את הדרך ילכו בה גמור שבו האדם יוצא מעצמו אל הזולת .הביאור הוא שביקור חולים הוא
ואת המעשה אשר יעשון ,הדרך זו גמילות חסדים ,ילכו בה זה ביקור חולים". שותפות במידותיו של הקדוש ברוך הוא ,וכאשר אדם מתאמץ להגיע פיזית,
רש"י (שם) ביאר "ילכו בה זה ביקור חולים ,שהוא גמילות חסדים שבגופו" הוא ממחיש את המידה הזו של חסד ,וייתכן שעיקר החסד הוא בעצם
וההסבר בזה הוא שביקור חולים דורש מן האדם להקריב מזמנו ומכוחו הפיזי, ההשתתפות בצערו.
והטרחה הזו היא עיקר המעשה המוסרי של גמילות החסד .תוספות (שם ,ד"ה הרד"ק (שם) פירש :לבקר את החולה ,שהיה אברהם חולה מחמת המילה ,ובא
זה) חידשו "זה ביקור חולים" וביארו כי היות והמצווה נסמכת על גמילות הקדוש ברוך הוא לחזק את רוחו .הביאור הוא שהביקור נועד לחזק את רוח
חסדים שבגופו ,הרי שהטרחה הגופנית עצמה מהווה קיום מלא של המצווה החולה ,דבר שמתבצע בעצם הנוכחות והחברה ,בטרם נזקקנו לממד של
ואינה תלויה בדבר נוסף. תפילה.
אלא עליו להשלים את החסר על ידי תפילה בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פרק ג הלכה ז) אמרו "כל מי שהוא מבקר את
מרחוק ,ובכך הוא מלווה את הביקור שחלף החולה ,הוא גורם לו שיחיה ,וכל מי שאינו מבקר את החולה ,הוא גורם לו
במעטפת של תחינה. שימות" .מפרש הקרבן העדה (שם) ביאר "גורם לו שיחיה ,שמנחמו ומשיב את
נפקא מינה נוספת עולה מן ההבחנה בין סוגי נפשו" וההסבר הוא שהנוכחות החמה והעידוד הממשי של המבקר מנשיבים
החולים והביקורים .אם מדובר בחולה שזקוק רוח חיים חדשה בחולה ומצילים אותו מייסורי הבדידות .מפרש פני משה
לסיוע טכני ,כגון יולדת או אדם הזקוק להשגחה, (שם) ביאר "גורם לו שיחיה ,שמשתדל בצרכיו" וההסבר בזה הוא שכל עזרה
הרי שהעשייה הפיזית והדאגה לצרכיו הופכות פיזית או דאגה לרווחתו של החולה מחזקת את כוחותיו ,ומכאן שהתועלת
את הביקור לחי ונושם .הנפקא מינה למעשה היא המעשית היא לב המצווה שאינו תלוי אך ורק בתפילה שבלב.
שבאותם ביקורים שבהם הטרחה היא גדולה, עתה נבוא אל דברי הראשונים ,עמודי ההוראה ,אשר פרסו בפנינו את יסודות
המעשה עצמו מהווה סוג של בקשת רחמים .אך המצווה וגדריה המעשיים ,תוך שאנו בוחנים האם התפילה היא אכן מרכיב
אם מדובר בביקור חברתי שבו אין צורך פיזי ,הרי שהתפילה הופכת למרכז מעכב במצווה או שמא מדובר במעלת המצווה ותפארתה .הרמב"ם בהלכות
הכובד של המצווה; שם ,בהיעדר עשייה מוחשית ,התפילה היא כמעט הביטוי אבל (פרק יד הלכה ד) כתב :ומתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו
היחיד למצווה ,ולכן במקרים אלו חסרון התפילה מורגש הרבה יותר. רחמים ויוצא .ביאורו של הנשר הגדול הוא שסדר הפעולות של הביקור כולל
עוד נפקא מינה מעשית מצויה בידי המבקרים במוסדות רפואיים המוניים; בתוכו את התפילה כחלק בלתי נפרד מהמעשה המלא ,שכן המטרה היא
לעיתים הביקור נעשה בחיפזון ,או מתוך תחושת מבוכה .הנפקא מינה כאן היא להביא מזור לחולה ,והתפילה היא הכלי הרוחני העיקרי לכך.
הצורך להכין את הלב לפני הכניסה לחדר .ההלכה מלמדת אותנו שאסור לנו הטור ביו"ד (סימן שלה) כתב :ומצוה גדולה היא לבקר שמתוך כך יבקש עליו
להיכנס לביקור חולים כמי שבא לביקור נימוסין גרידא .עלינו לעצור לרגע רחמים ונמצא כאילו מחיה אותו וגם מתוך שרואהו מעיין בעניינו אם יצטרך
בפתח ,לאסוף את המחשבות ,ולהתכוון מראש – גם אם לא נאמר זאת בקול לשום דבר משתדל בו להמציאו לו .ביאורו הוא שהביקור מורכב משתי
רם – שהביקור הזה הוא תפילה חיה .אם האדם מגיע עם תודעה כזו ,הוא יוצא זרועות :האחת היא התפילה ,והשנייה היא הדאגה לצרכים הפיזיים ,וכל אחת
ידי חובת המצווה בשלימות ,גם אם המילים עצמן לא נאמרו. מהן נותנת את כוחה לקיום המצווה בשלימות.
לסיכום העניין ,המצווה הזו אינה דורשת מאיתנו רק נוכחות גופנית ,אלא הרמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש עמוד יז) ביאר :הלכך המבקר את החולה
דורשת מאיתנו נוכחות של נשמה .הנפקא מינה הגדולה מכל היא שהמצווה ולא ביקש עליו רחמים לא קיים מצוה זו .ביאורו של הרמב"ן נחרץ ,שכן הוא
תובעת מאיתנו כנות; שלא נבוא לחולה רק כדי לסמן וי ,אלא כדי להביא אל מעמיד את התפילה כתנאי הכרחי להגדרת הפעולה כמצוות ביקור חולים ,שכן
תוך חדרו את האור של תפילתנו .אם החסרנו – נשלים .אם שכחנו – נתפלל. המטרה היא החייאת החולה.
העיקר הוא שהחולה ירגיש שנוכחותנו היא זעקה לחיים ,ותפילה מתמדת הרא"ש במסכת נדרים (פרק ד סימן ז) חידש :דכל המבקר את החולה מבקש
להחלמתו השלמה. עליו רחמים שיחיה ,ומי שאינו מבקר אין מבקש עליו רחמים .ביאורו הוא
בעומק הסוגיה הזו ,בבואנו לבחון את היחס שבין המעשה הפיזי לתפילה ,אנו שמהות המצווה היא המעבר מהראייה אל התפילה ,וללא הרגש שמתעורר
מגלים יסוד עמוק בנפש האדם ובמהות החסד .נראה כי מצוות ביקור חולים למראה החולה והופך לתפילה ,הביקור נעדר את תכליתו.
איננה מצווה של פעולה טכנית המצטרפת לאיבר ,אלא היא מצווה שכולה עתה נבוא אל היכליהם של גדולי הפוסקים בדורות האחרונים ,אשר הניחו את
התמסרות של הנפש המבקרת אל נפש החולה .התפילה על החולה היא ידם על הדופק ההלכתי של הסוגיה ,והעמיקו בחיפוש אחר דקויות המושגים,
למעשה הפיכת הלב של המבקר לכלי שרת לרחמי שמיים .כשאדם ניגש אל שמא ישנה דרך להציל את המצווה גם במידה והתפילה לא נאמרה בפה מלא,
מיטת החולה ומתפלל עליו ,הוא בעצם אומר :כאבך הוא כאבי ,וחיותך היא או שמא נגזר עלינו לומר כי במציאות ימינו ,בהם רבים פוקדים את בתי
שאיפתי .הרעיון הוא שהחולה ,במצבו המוחלש ,זקוק למי שיוציא עבורו את החולים ללא כוונה תפילתית ,אנו עומדים בפני שבר גדול במצוות אלו.
הדיבור אל ה' ,שכן הוא עצמו לעיתים מושתק על ידי סבלו .המבקר הופך מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן קפד) ביאר :המציאות
להיות הפה של החולה ,והתפילה הופכת להיות החלק החי של המצווה .אך היא שרוב הביקורים בבתי חולים בימינו נעשים ללא בקשת רחמים כסדרן,
העומק האמיתי טמון בכך שהתפילה היא ההכרה שאין אנו אדונים על גורלנו. ועל כן ,לפי פסיקתו הברורה של הרמ"א ,הביקורים הללו אינם נחשבים
כשאדם מבקר בלי להתפלל ,הוא עלול לשקוע באשליה שהוא יכול לפתור את למצווה כלל .ביאורו נוקב הוא :האדם צריך לשאול את עצמו האם הוא בא
בעיות החולה בכוחו הוא ,בסידור הכריות או בשיחה נעימה .זוהי עבודה של ל ביקור חולים מתוך תחושת שליחות רוחנית להחיות נפש ,או שמא הוא בא
חסד אנושי ,אך היא חסרה את הממד הנשגב .התפילה היא שבירת האשליה רק למלא חובה חברתית ונימוס גרידא ,שכן בלא כוונת התפילה ,אין כאן
הזו; היא הענווה המכירה בכך שגם כשאני כאן פיזית ,האמת המוחלטת של המצווה היסודית כפי שדרשו חכמינו.
החיים והמוות נתונה ביד הבורא. הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספר אהבת חסד (חלק ג פרק ג)
יתרה מכך ,אנו מבארים שביקור החולה הוא הזדמנות עבור המבקר עצמו ביאר :אכן ,הדרך המובחרת והמושלמת לקיים את המצווה היא על ידי
לעבור טרנספורמציה .המפגש עם החולה חושף את המבקר לשבריריות של התפילה ,ואם ביקר ולא ביקש רחמים ,הרי שקיים את המצווה באופן פגום ולא
החיים ,והתפילה היא התגובה הטבעית לנשמה שמתעוררת למראה האמת כדין .ביאורו פותח פתח לנפש האדם ,בכך שהוא מבחין בין עצם המצווה לבין
הזו .ביקור ללא תפילה הוא ביקור שמנסה להישאר על פני השטח ,להימנע מן שלמותה ,ומלמדנו כי גם ביקור שחסרה בו התפילה מותיר אחיזה במצווה,
הנגיעה העמוקה בכאב ובמשמעות .לכן ,התפילה איננה רק תוספת חיצונית, הגם שאינו מתעלה לדרגת המצווה כתיקונה.
אלא היא זו שמעניקה לביקור את העומק שלו ,והופכת אותו ממחווה חברתית הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ ,החזון איש (בספרו אמונה וביטחון פרק ג)
לביטוי של אמונה חיה. חידש :בקשת רחמים אינה רק אמירה בפה ,אלא היא ביטוי לאמונה העמוקה
אנו למדים שהמצווה הזו מבקשת מאיתנו להיות שותפים ליצירה של החיים. שרפואת הגוף תלויה ברצונו יתברך ,וכל מבקר שחש את החולה ומשתתף
ביקור חולים הוא המקום שבו האדם מתעלה מעל הצרכים של עצמו ,מעל בצערו ,הרי הוא בתנועת נפש של תפילה ,גם אם לא ניסח זאת במילים .ביאורו
הנוחות של עצמו ,ומתחבר לרצונו של הקדוש ברוך הוא להחיות את בריותיו. מרחיב את המושג ומרגיע את הלב ,שכן הוא רואה בביקור המלווה ברגש של
אדם כזה ,שנושא בקרבו תפילה על חברו ,איננו רק מבקר בחדר חולים; הוא אכפתיות וצער ,התחלה של תפילה ,ובזה הוא מוצא צידוק לקיום המצווה גם
הופך להיות שליח של אור ,המביא את השכינה אל המקום הכי נזקק שלה .זהו ללא נוסח תפילה מפורש.
סוד החסד היהודי ,שאינו מסתפק במגע ידיים אלא שואף למגע של נשמות הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט יו"ד סימן כג) ביאר:
בתפילה ,וזהו הכוח המניע את העולם כולו לעבר הגאולה השלמה. מצוות ביקור חולים כוללת בתוכה את האחריות למצב החולה ,וגם אם לא
ונעמיק עוד בחיבור שבין עולמו הפנימי של האדם לבין המצווה הזו ,שהרי התפלל עליו במפורש ,אם כוונתו הייתה להסיר ממנו את דאגתו ולשמחו
החולי איננו רק אירוע ביולוגי ,אלא הוא מהווה טלטלה אמונית עמוקה .בתוך בלבבו ,הרי שקיים את חלקו בבקשת הרחמים ,שכן שמחת החולה היא חלק
המרחב הזה ,המבקר איננו רק אורח ,הוא הופך להיות העוגן האמוני של מהרפואה והיא עצמה תפילה מעשית להחלמתו .ביאורו מתחבר למציאות
החולה .הנפש ,כשהיא סובלת ,נוטה להצטמצם ולהרגיש נטושה ,והתפילה, החיים ,שבה לעיתים ביקור חם ומרגיע פועל כרפואה ממשית המביאה לידי
כפי שהיא מתגלה בביקור חולים ,היא הקריאה החוזרת אל המרחב של החיבור רחמים.
לבורא עולם. הגאון רבי משה שטרנבוך בבאר משה (חלק ב סימן קו) כתב :כל המבקר את
כאשר אנו מתבוננים במציאות חיינו ,אנו למדים כי השגרה השוחקת נוטה החולה מבקש עליו רחמים ,היינו שכל ביקור נכון במהותו מוביל לבקשת
להקהות את הרגש ,ועל כן לעיתים אנו פוקדים את החולה מתוך תחושה של רחמים ,ואם המבקר לא חש צורך להתפלל על החולה ,עליו לבדוק בנפשו
מילוי חובה .אולם ,כאשר האדם מתבונן בהנהגתו ,הוא נדרש להפנים כי שמא הביקור אינו נעשה בדרך המצווה הראויה .ביאורו הוא שחוסר התפילה
הביקור הוא הזדמנות פז לתיקון המידות .התפילה ,אם כן ,איננה רק בקשה אי נו רק בעיה טכנית ,אלא הוא סימפטום לחסרון בלב המבקר ,והתביעה
לרפואה ,אלא היא תהליך של התמרה; המבקר המצליח להעביר את לבו ממצב להוסיף תפילה היא התביעה להוסיף רגש וחיבור לזולת.
של צופה מהצד למצב של משתתף בצרת החבר ,הוא המבקר שזוכה להשראת לאחר שהעמקנו במקורות ופרסנו את משנתם של הפוסקים ,הגיעה השעה
שכינה .זהו המעבר מהאנושי המוגבל אל הרוחני הפורץ גדרים. להוציא אל הפועל את התובנות הללו ולתרגם את הסוגיה הסבוכה הזו לחיים
בחיבור לאמונה ,עלינו לזכור כי חז"ל לימדונו שמי שאינו מבקר אינו מבקש עצמם ,בנפקא מינות המעצבות את הליכותינו בביקור החולה .הנפקא מינה
רחמים ,ומשתמע מכך שהיכולת להרגיש את כאבו של הזולת היא התנאי הראשונה נוגעת לדין הבדיעבדי; אדם שביקר את חברו בבית החולים ,השקיע
המוקדם לאמונה בריבונו של עולם .שהרי אם אדם אינו מסוגל להתחבר מזמנו ,סעד אותו ,והעניק לו חום ותמיכה ,אך שכח להתפלל עליו במפורש או
לכאבו של בשר ודם ,כיצד יוכל להזדהות עם המציאות האמונית הנשגבת? על שהדבר נבצר ממנו .מתוך דברי הפוסקים שראינו ,עולה כי אף שלכתחילה
כ ן ,המצווה הזו הופכת להנהגה יומיומית של פקיחת עיניים ושל רגישות חסר כאן גוף המצווה כתיקונה ,אין אנו פוטרים את הפעולה הזו כלא הייתה;
אנושית .היא דורשת מאיתנו לצאת מבועת הנוחות ולהעז לגעת במקומות הלב שהתעורר והמעשה שהושלם מהווים אחיזה במצווה ,ואין לזלזל בהם.
כואבים ,לא בדרך של רחמנות שטחית ,אלא בדרך של אהבת אמת המבקשת הנפקא מינה כאן היא שאסור למבקר להתייאש או לחשוב שביקורו היה לריק,
את טובתו של הזולת.
הוא רגע של התקדשות .המצפן הזה הוא האמת הפשוטה :האדם נועד להיות כאשר אנו מתפללים על החולה ,אנו מכריזים כי כוחו
משען לאחיו ,והביקור הוא המעבדה שבה הוא מוכיח את אנושיותו .זוהי דרך של הדיבור החי הוא מעל לכל המכשור המקיף
של ענווה ושירות ,המבינה שאנו כלי שרת בידי הבורא להעביר חסד ורפואה אותו .אנו מלמדים את עצמנו ואת החולה שאנחנו
לעולם ,וכי כאשר אנו עושים זאת בלב שלם ובתפילה דומעת ,אנו הופכים את איננו לבד ,ושהחיים הם רצף של קשרים נשמתיים
העולם למקום חם יותר ,שבו כל אדם מרגיש שהוא לעולם אינו צועד בדרך המוחזקים על ידי תפילה .הנהגה של אדם המשלב
כאבו לבדו. תפילה בביקורו היא הנהגה של קדושה; הוא הופך
מן הסוגיה הזו ,שעסקנו בה בבירור המעמיק אודות מצוות ביקור חולים את זמנו היקר למשכן של חסד ,ומראה שגם בתוך
והתפילה המלווה אותה ,אנו יוצאים עם תובנות יקרות ערך להנהגת היום-יום. החושך הגדול של החולי ,ישנה נקודה של אור
למדנו כי ביקור חולים אינו רק אירוע טכני של יציאה מהבית אל המיטה ,אלא שאפשר להדליק יחד .החיבור הזה אל הנפש ,שבו
מסע נפשי של השתתפות בצער והענקת חיות .התובנה המרכזית היא המבקר הופך לפה עבור מי שהקול נעתק ממנו ,הוא
שהתפילה איננה פרט צדדי ,אלא היא הנשמה המעניקה לביקור את משמעותו ביטוי עילאי של האדם כצלם אלוקים ,הפועל
האמיתית ,שכן דרכה אנו מחברים את החולה אל מקור הרפואה ומראים לו בעולם להשכין בו רפואה ושלום.
שאיננו עומדים מולו לבדנו ,אלא אנו מלווים אותו בתחינה לפני בורא עולם. במרחבי המצפון שבו נבחנת דמותו של האדם ,מצוות ביקור חולים משמשת
אנו לומדים שגם אם נבצר מאיתנו מכל סיבה שהיא לומר נוסח תפילה מפורש כמצפן המכוון אותנו אל הדיוק המוסרי שבין הנראה לעין לבין הנסתר בלב.
ב חדר ,עצם הכוונה הטהורה ,הדאגה הכנה וההתמסרות המלאה לחולה – אנו למדים מתוך הסוגיה הזו שיושר פנימי אינו מתמצה בעצם הנוכחות
מהווים בעצמם תפילה חיה ופעילה המגיעה עד כסא הכבוד .התובנה הפיזית ליד המיטה ,אלא הוא נמדד במידת הכנות שבה המבקר רותם את
האחרונה היא שעל האדם לבחון את עצמו בכל עת; האם הוא מבקר מתוך עצמ ו לצער הזולת .המצפן המוסרי כאן קורא לנו להישיר מבט אל הלב
רצון לצאת ידי חובה ,או שמא הוא מבקר מתוך חיבור לבבי עמוק ,שבו כל ולבחון :האם הביקור הוא אקט של השתתפות אמת ,שבו הנפש דואבת עם
מילה וכל מחווה הופכות לכלי לקדושה ולרפואה. החולה ומבקשת רפואתו ,או שהוא מסכה של מילוי חובה חברתית המותירה
עיקר העניין :ביקור חולים הוא המבחן הגדול ביותר ליכולתנו להשתתף בצרת את החולה בבדידותו הקיומית?
הזולת ולהפוך אותה לחלק מהווייתנו .גדר המצווה אינו נמדד רק בשהות היושרה הפנימית הזו תובעת מאיתנו להבין שהתפילה איננה רק תוספת
הפיזית ליד המיטה ,אלא בכך שהמבקר הופך את ליבו למשכן של תפילה, טקסית ,אלא היא המבחן להזדהות המוסרית שלנו .כאשר אדם פוקד חולה
ומשמיע קול זעקה ובקשה לרפואת חברו .פוסקי ההלכה לימדונו כי ביקור ואינו מוצא בליבו את המקום לבקש עליו רחמים ,הרי הוא מעיד על עצמו כי
שאין בו תפי לה חסר את נשמת המצווה ,אך דברי האחרונים מאירים לנו את נפשו נותרה מחוץ למעגל הקשר האנושי העמוק .המוסר כאן אינו עוסק
הדרך להבין כי ביקור הנעשה מתוך רגש של אהבה ודאגה כנה – גם אם לא בחיפו ש היתרים הלכתיים כדי לצאת ידי חובה במינימום הנדרש ,אלא הוא
בוטאה במילים – הוא חלק בלתי נפרד ממהות הרחמים .המטרה היא אחת: מסע מתמיד אחר הדרך להביא מזור אמיתי לזולת .המצפן שלנו מכוון אותנו
להפיג את בדידותו של החולה ולהוכיח לו שעם ישראל אגוד כאיש אחד בלב להבין שכל דקת ביקור צריכה להיות טעונה בכוונת לב טהורה ,שכן האדם
אחד ,ושתפילתנו עליו היא המגן החזק ביותר שמלווה אותו בדרכו אל הרפואה הסובל חש בחושיו הדקים אם הביקור הוא מתוך אהבה זכה או מתוך רצון
השלמה. להיפטר מן העול.
נוכחות של אמת היא זו שמרפאה ,והלב הכואב הוא הצינור הגדול ביותר האדם הנבנה מתוך לימוד זה מבין שהאחריות המוסרית שלו גדולה מכל מילה
לרפואת הבורא .מי שמבקר חולה בתפילה ,מחבר את שמיים וארץ ומביא הנאמרת בחדר .הוא לומד להעניק את עצמו ללא תנאי ,ללא חיפוש אחר
נחמה אמיתית למי שזקוק לה ביותר. תמורה או הערכה ,מתוך הכרה שכל רגע שבו אדם מבקש רפואה על חברו
האם יש חיוב מצות ביקור חולים בחולה מורדם ומונשם?
ביותר של המבקר – לומר לחולה "אני איתך ,אני דואג לך" ,ובכך להשיב את השקט בחדר הטיפול הנמרץ אינו שקט של מנוחה ,אלא דממה דקה ומתוחה,
רוחו ואת כוחותיו. העומדת בסימן שאלה קיומי .על המיטה שוכב האדם ,יקירנו ,עטוף בסבך
החזקוני (שם ) כתב :יום שלישי למילתו היה ,יום שחלו בו מכלים ביותר ,ולכן אינסופי של צינורות שקופים המוליכים חיים מלאכותיים אל תוך גופו הדואב.
בא הקדוש ברוך הוא לבקרו כדי לחזק את ליבו ולומר לו כי אין הוא בודד מסביב ,המוניטורים מנצנצים באורות כחולים וכתומים ,משרטטים קווים
בייסוריו .ביאורו של החזקוני מאיר את הנקודה העמוקה שהביקור נועד להפיג מתנודדים של דופק ונשימה ,מעין שפת קוד שרק המכונות מבינות .האוויר
את הבדידות הקשה המלווה את החולה ,בדיוק במקום שבו הוא מרגיש הכי בחדר רווי ריח חריף של חומרי חיטוי ,ותחושת הזמן נעצרת כאילו ביקשה
פחות מוגן. להמתין להחלמתו ,אך המציאות הקרה והקשה של התרדמת מציבה אותנו אל
הספורנו (שם) כתב :וירא אליו ה' ,לשום עליו עין השגחתו ולשמרו מן המזיקים מול חידה אנושית והלכתית שאין דומה לה .אנו עומדים שם ,ידינו מושטות
שמא יבואו להטרידו ביום צערו ,ועל כן זכה למראות האלהים .ביאורו של בחצי דרך ,הלב דופק בהתרגשות ובחרדה ,וקולו של החולה – המעיין הנובע
הספורנו מוסיף נדבך עצום :הביקור אינו רק נחמה ,אלא הגנה .הנוכחות שלנו של דברי תורה וחוכמת חיים – נדם ,מוחלף בנהמת המכונה .בלבנו מתעוררת
ליד החולה מהווה עבורו מעטפת של הגנה רוחנית ,השומרת עליו ומרחיקה השאלה הנוראה והמזוקקת :האם במרחב הסטרילי והמנותק הזה ,שבו
ממנו את התחושות הקשות שעלולות לעטוף אותו בשעת מחלתו. התקשורת האנושית נקטעה והעיניים עצומות לרווחה אל מול נצח לא ידוע,
אונקלוס (שם) תרגם :ואתגלי עלוי יקרא דיי במישריי דממרא .התרגום מדגיש עדיין שורה מצוות ביקור החולים בכל הדרה? האם כשאנו ניצבים שם ,בודדים
שהשכינה היא זו שהתגלתה ,ובכך הוא מרומם את מצוות ביקור חולים למעמד אל מול המכונה ,ה'ביקור' שלנו הוא מעשה של חסד שחודר את קירות
של מפגש עם כבוד שמים. התודעה ,או שמא מול חולה שאינו מגיב ,נותרנו רק אנו עם דאגתנו ,ללא
הכלי יקר (שם ) כתב :וירא אליו ה' ,למה נגלה אליו ביום שלישי ,כי בו הכאב הדהוד או קשר? הסוגיה עומדת לפנינו במלוא חריפותה ,מבקשת מאיתנו
חזק יותר ,ורצה הקדוש ברוך הוא ללמדינו כי בעת הכאב והצער ,נוכחותו של לצאת אל מעבר לנראה לעין ,אל עומק ההגדרה של מהו ביקור ,מהו חולה,
ה' והשתתפותו של האדם הם המרפא האמיתי .ביאורו של הכלי יקר מדגיש כי ומהו אותו כוח פלאי שביכולתו להחיות נפש בתוך ערפל של חוסר הכרה.
דווקא ברגע הקשה ביותר ,הביקור הוא בעל הערך הרב ביותר ,והוא הדרך בפרשת וירא ,עת אברהם אבינו יושב בפתח אהלו כחום היום ,מיד לאחר ברית
לממש את אהבת ה' בעולם. המילה ,מלמדת אותנו התורה " :וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח
נכנסים אנו אל מרחב הסוגיה המאיר ,אל דברי התנאים והאמוראים המנחים האהל כחום היום" (בראשית יח ,א).
אותנו בדרכי החסד ,ומבקשים לברר מהו הכוח העצום הטמון בביקור ,האם רש"י (בראשית יח ,א) כתב :לבקר את החולה .רש"י מבאר בזה שהקב"ה הגיע
הוא נמדד בדיבור או שמא הוא פועל מעבר למילים ,במישור של שכינה כדי לבקר את אברהם אבינו ,ומכאן אנו למדים את גודל וחשיבות מצוות ביקור
הנוכחת בחדר .בגמרא במסכת נדרים (דף מ ע"א) נאמר :כל המבקר את החולה חולים ,שהיא מידה ממידותיו של הקדוש ברוך הוא ,ועלינו ללכת בדרכיו
גורם לו שיחיה ,וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות .מאי גרמא? ולקיים מצווה זו בכל עת ובכל מצב של חולי אצל חברינו.
אילימא כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה ,וכל שאין מבקר את רבי אברהם אבן עזרא (שם ) כתב :וירא אליו השם ,בדרך נבואה .ומלת וירא
החולה מבקש עליו רחמים שימות? שימות סלקא דעתך? אלא כל שאין מבקר דבק עם וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים .ביאורו של האבן עזרא מדגיש
חולה ,אין מ בקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות .רש"י שם ביאר :דמתוך את הפן הנבואי וההתגלות האלוהית בביקור זה ,מה שמלמד אותנו שביקור
שאינו מבקר אין לבו דואג עליו ,ואינו מבקש עליו רחמים .הרי שהתביעה חולים אינו רק מעשה חסד בין אדם לחברו ,אלא פעולה המושכת שכינה ,שכן
העיקרית מן המבקר היא יצירת הקשר הנפשי שמוביל לתפילה .כאשר החולה הקב"ה בעצמו בחר להופיע אצל אברהם כדי לחזקו.
מורדם ומונשם ,הצורך בתפילה זו אינו מתבטל ,אדרבה ,הוא הופך להיות הרמב"ן (שם ) כתב :וירא אליו השם ,יתכן שהיה זה המראה הידוע לו בנבואה,
המוקד שכן החולה עצמו מנוע מלהתפלל על עצמו ,והמבקר הוא זה שמעורר וכאשר הזכיר הכתוב שהיה יושב פתח האהל כחום היום ,אמר כי נראה אליו
את רחמי השמים. השם בעת ההיא .ביאורו של הרמב"ן מחדד כי הביקור האלוהי התרחש דווקא
בתלמוד ירושלמי (מסכת פאה פרק ג הלכה ז) אמרו :כל מי שאין מבקר את בזמן שבו אברהם היה חלוש וזקוק למנוחה ,מה שמעיד על כך שהמצווה אינה
החולה כאילו שופך דמים .מפרשי הירושלמי ,ביניהם פני משה ,ביארו כי מותנית במצבו של החולה ,אלא בעצם הצורך שלו בחיזוק ובנוכחות.
הביקור מסלק את הייאוש ומשיב לחולה את כוחות החיים .במישור העמוק, הרד"ק (שם) כתב :וירא אליו ה' ,השכינה נגלתה אליו ,ואמרו רבותינו ז"ל שיום
הדברים מלמדים שביקור חולים הוא פעולה של הצלת חיים ממש ,שכן נוכחות שלישי למילתו היה ובא הקדוש ברוך הוא לבקרו .ביאורו של הרד"ק מבהיר
המבקר פועלת על נפש החולה באופן שאינו תלוי תמיד בתקשורת מילולית, כי המצווה נעוצה בהתגלות השכינה למי שנמצא במצב של דווי וצער ,ומכאן
אלא בנתינה של אהבה שקטה ונוכחת שיש בה כוח להפיג את כובד המוות. אנו מסיקים כי הביקור הוא פעולה של קירוב שכינה אל מי שמרגיש מרוחק
בגמרא במסכת שבת (דף יב ע"ב) אמרו :מנין שהשכינה למעלה מראשותיו של בשל חוליו.
החולה? שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי .תוספות שם (ד"ה מנין) הקשו וביארו הרלב"ג (שם) כתב :וירא אליו ה' באלוני ממרא ,זה המראה היה כדי לעודד את
שהנוכחות האלוהית אינה תלויה במעשיו של החולה ,אלא בעצם מצבו. אברהם על ברית המילה ,וכדי שיראהו כי הוא חפץ בו ובמעשהו .ביאורו של
נמצאנו למדים כי השכינה שורה בחדר החולים תמיד ,וכל המגיע לבקר את הרלב"ג מלמד כי הביקור נועד להעניק בטחון ועידוד ,וזוהי המטרה הנעלה
מורדם ומונשם ,אזי שנוהגים בו בכבוד ודואגים החולה ,מגיע אל מקום המפגש הזה שבין האדם לבוראו .בחולה המורדם,
יותר לרווחתו .ביאורו של רבנו מלמד כי המצווה השכינה שרויה על ראשותיו באותו אופן ממש ,והמבקר אינו בא רק אל החולה,
אינה מסתכמת רק בקשר הישיר מול החולה ,אלא אלא אל השכינה המלווה אותו ,וממילא כל ביקור הוא עבודת קודש.
גם ביצירת סביבה שתדאג לו ,שכן המציאות בגמרא במסכת נדרים (דף לט ע"ב) אמרו :אמר רבי אחא בר חנינא ,כל המבקר
מוכיחה כי חולה שיש לו דורש ומבקש זוכה ליחס חולה נוטל אחד מששים בצערו .אמרו ליה ,אם כן ליעלון שיתין ולוקמוה?
אנושי מוקפד ומכבד יותר מצוות הרפואה ,וזהו אמר ליה ,כעישורייתא דבי רבי ובבן גילו .ביאור הדברים הוא כי יש בביקור
חלק בלתי נפרד מהאחריות ההלכתית שלנו סגולה להקלת הצער ,ודווקא בבן גילו ,שהוא בעל מזל דומה ,יש השפעה
כלפיו. ישירה של הקלה .אף בחולה מורדם ,הקרבה הנפשית של המבקר ,המביא עמו
הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד את תמצית אהבתו ושותפותו בצערו של החולה ,פועלת במישור הנשמתי
חלק א סימן קסו) כתב :שאף שמקיים מצוה ומקילה את הצער ,שכן הנשמה אינה מוגבלת בגבולות הגוף והכרת המוח.
דביקור חולים בטלפון ,אבל אינו שייך לומר שיצא ידי חובה ,כיון שחסר אנו ניגשים כעת אל דברי עמודי עולם ,הראשונים ,אשר ברוח קודשם
בביקור זה העניינים האחרים שיש בביקור חולים ,ורק יצא מזה שאם אי אפשר ובמעמקיהם ההלכתיים יצקו את היסודות לכל מהלך החסד של ביקור
לו לקיים בהליכה לשם ,לא נפטר לגמרי .ביאורו מדגיש את העיקרון שנוכחות החולים ,ומתוכם ננסה לדלות את ההכרעה האם גם במקום שהדעת נעלמה,
פיזית היא חובה בסיסית ,וגם בחולה שאינו מתקשר ,ישנה חשיבות עצומה הביקור עומד בעינו.
בהתעניינות מקרוב ,שהיא חלק בלתי נפרד מביקור חולים המלא. הרמב"ן בספר תורת האדם (שער הסכנה) כתב :והמבקר את החולה צריך
הרב אברהם רזניקוב ,בתשובתו המפורטת ,כתב :נפגעי ראש או חולים הלוקים שיטריח עצמו לראות מצבו ולדאוג לו ,ומי שלא ביקש עליו רחמים לא קיים
בכשל נשימתי המצריכים הנשמה ,הרי שישנו המבקר מצוות ביקור חולים, המצווה ,שאין הביקור אלא כדי לחזק את נפשו ולעורר עליו רחמי שמים.
שהרי נפסקה להלכה בשו"ע יו"ד סימן שלח סעיף ח ,ששואלים ודורשים ביאורו מלמד כי הגדרת המצווה אינה תלויה כלל בתגובת החולה ,אלא בכך
בחולה אם צריכים לכבד ולרבץ לפניו ,וביקור זה הוא הביטוי הממשי של ש המבקר מביא את צערו של החולה אל כסא הכבוד ,ודאגתו הכנה היא
הדרישה בשלומו .ביאורו של הרב רזניקוב מבהיר כי כל פעולה של דאגה העיקר.
לצרכי החולה ,החל מהקפדה על איכות הטיפול ועד לעמידה על המשמר ליד הרא"ש בפירושו על מסכת נדרים (דף לט ע"ב) כתב :ובבן גילו ,כלומר באדם
מיטתו ,היא חלק מגדר המצווה ,שכן המצווה אינה תלויה במודעותו של שהוא בן מזלו ושנפשו קשורה בנפשו ,שביקורו של זה מרחיב את דעתו של
החולה אלא בנאמנותו של המבקר. החולה ומקל את כאבו .ביאורו מדגיש כי עצם התחושה שיש אוהב בסביבה
הרב שלמה גורן בספרו תורת הרפואה (עמוד )516כתב :שמן הראוי להתפלל היא היא הרפואה ,וגם במצב של תרדמה ,הנפש מרגישה את הקשר המיוחד
על חולה המתייסר מאוד בחוליו ,ואין עוד תקווה שיתרפא ,שימות במיתה של בן הגיל והמזל ,מה שמביא מזור לחולה באופן ישיר.
קלה ,ולא יארכו סבלותיו ,כפי שמצאנו במעשה שפחתו של רבי .ביאורו נוגע הר"ן בפירושו על מסכת נדרים (דף מ ע"א) כתב :דמתוך שהמבקר מצטער
ברובד עמוק של המצווה ,שלעיתים הביקור והתפילה הנדרשים הם לבקש בצער חברו ,הוא מתפלל עליו בלב שלם ,ואין תפילה כזו חוזרת ריקם ,שהרי
שהחולה לא יסבול ,והכרה זו בחשיבות הנוכחות ליד המיטה היא הנותנת חבר הוא שמבקש על חברו .ביאורו של הר"ן מעמיק בכך שהביקור הוא הדרך
למבקר את הכוח והזכות להעמיד את החולה לפני הקדוש ברוך הוא ,בכל מצב לעורר את כוח התפילה ,שכן הצער המשותף הוא המפתח לפתיחת שערי
שבו הוא נתון. רחמים ,וזהו עניין שאינו תלוי כלל במצב הכרתו של החולה.
כעת אנו ניגשים להוריד את התורה אל קרקע המציאות ,ולבחון כיצד המאירי בחיבורו בית הבחירה על מסכת נדרים (דף מ ע"א) כתב :לעולם יהא
העקרונות שביררנו מתרגמים לשפת המעשה .לא מדובר עוד בלימוד עיוני אדם זריז במצות ביקור ,מפני שהמבקר מיקל מחליו ,ואין לך מצווה שאין בה
מרומם ,אלא בהדרכה חיה לכל אדם המגיע לפתח מחלקת טיפול נמרץ ,ניצב מן החסד הזה ,שהיא מחייה ממש את האדם .ביאורו מחדד את התפיסה
מול החולה המורדם ,ותוהה מה מצופה ממנו לעשות כדי לצאת ידי חובה. שהמצווה היא פעולה אקטיבית של הוספת חיים ,וכאשר אנו ניצבים ליד
נפקא מינה ראשונה נוגעת לתוכן הביקור .בביקור חולה רגיל ,עיקר המצווה ה מונשם ,אנו מוסיפים לו רבדים של חיים על ידי חסדנו ,גם אם הדבר נעלם
הוא בשיחה ובהעלאת המורל .אולם ,כאשר החולה מורדם ומונשם ,עלינו מן העין האנושית.
להבין כי הנפקא מינה היא שעיקר עבודת המבקר משתנה לחלוטין .במקום אנו צוללים כעת אל הים הגדול של האחרונים ופוסקי ההלכה ,אשר
לדבר אל החולה ,עלינו לדבר עליו – כלומר ,לדבר עם הצוות הרפואי .השאלה בפיקחותם ובגדלותם נדרשו להחיל את עקרונות המצווה על המציאות
לרופאים על מצבו ,העיון בנתונים ,והצגת השאלות הנכונות ,אינם רק סקרנות המשתנה ,ומביאים לנו את הבהירות ההלכתית הנדרשת לשאלתנו בחדרי
או דאגה אנושית; הם עצם קיום המצווה .בכך שהמבקר מראה לצוות הרפואי הטיפול הנמרץ.
שיש מי שדואג לחולה ,הוא משנה את היחס אליו ,וזהו הקיום הממשי של הערוך השולחן (יו"ד סימן שלה סעיף ג) כתב :וכל שאינו מבקר את החולה אין
מצוות ביקור חולים במצב זה ,כפי שהסברנו בדברי הראשל"צ רבנו הגר"י מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות ,ומכאן אנו למדים שביקור חולים
יוסף. הוא המפתח לתפילה ,שבלעדיו האדם נשאר אדיש לכאבו של חברו .ביאורו
נפקא מינה נוספת עולה בשאלת התפילה .מאחר וביארנו בשם הרמב"ן שכל מדגיש כי האחריות המוסרית שלנו כלפי החולה אינה נובעת ממה שהוא
ביקור שלא מלווה בתפילה הוא ביקור חסר ,הנפקא מינה כאן היא בחובת מעניק לנו ,אלא ממה שאנו חייבים להעניק לו ,ובפרט לחולה המורדם שקולו
ההתבודדות ליד המיטה .המבקר צריך להקדיש זמן ,גם אם אין איש בחדר, אילם ,שם מוטלת עלינו חובה כפולה ומכופלת להפוך לפה עבורו לפני שוכן
לעמוד ליד המיטה ולבקש רחמים .במציאות של היום ,אנשים נוטים לבוא מרומים.
לבי קור קצר ,להביא פרחים או להסתכל על החולה וללכת .ההלכה מחייבת היד מלאכי (כללי הדינים כלל קפו) כתב בשם ספר סודי רזא :דהא דאמרו
אותנו להבין שהנפקא מינה למעשה היא הזמן שמוקדש לתפילה כנה ואמיתית המבקר את החולה נוטל אחד מששים מחליו ,היינו בעוד שישנו המבקר שם,
ליד המיטה ,וזוהי העבודה הקשה אך הנעלה ביותר של המבקר. אבל כשיסתלק המבקר יחזיר חולי למקומו .ביאורו של הדברים הוא
נפקא מינה שלישית היא בשאלת ה"בן גילו" .למדנו בשם הרי"ץ והגרי"ח שהנוכחות עצמה היא המשרה את ההקלה ,ולכן דווקא בחולה מורדם ומונשם
שדווקא קרוב שיש לו דעת נוחה מהחולה הוא הפועל את הרפואה .למעשה, שאינו יכול להקל על עצמו ,נוכחותם של בני משפחה וידידים ליד מיטתו היא
יש כאן תביעה למשפחה הקרובה ולחברים הקרובים ביותר לבוא ולבקר ,ולא קריטית ,שכן היא יוצרת עבורו מעטפת של הגנה ותמיכה שאינה פוסקת
להסתפק בשליחת מכרים רחוקים או ידידים שאינם קשורים לחולה .הנפקא לרגע.
מינה היא בתיעדוף הביקורים – מי שהוא קרוב בנפשו ובמזלו ,מוטל עליו חיוב רבנו יוסף חיים הבן איש חי בספרו בן יהוידע (מסכת נדרים דף לט ע"ב) כתב:
גדול יותר לבוא ,שכן נוכחותו היא זו שנוטלת את ה"אחד משישים" ומקלה את נראה לי ודאי דאין הכוונה שייקח אחד מששים מן החולי להיות נדבק בזה
הצער ,כפי שנלמד מדברי הגמרא. המבקר ,דזה אי אפשר להיות בטבע ,אך הכוונה מחמת שהוא בן גילו ,מגיע
נפקא מינה רביעית עולה מהבנת הרא"ש ,שביקור יכול להתקיים גם כשהחולה צער לנפשו אחד מששים מצערו של חולה ,ואז על ידי הצער הזה המגיע לנפש
ישן או אינו מודע .מכאן נלמד למעשה שאין לפטור את עצמנו מביקור בגלל המבקר יסלקו מן החולה אחד מששים מן החולי שבו .ביאורו של הגרי"ח
שהחולה מורדם .החשש ש"הוא לא יודע שבאתי" אינו פוטר מהמצווה. מעמיק בכך שהשותפות בצערו של הזולת היא היא הדרך להקל מעליו ,וגם
למעשה ,הידיעה שהביקור כשלעצמו מהווה חסד ושכינה שורה בחדר, כאשר החולה נטול הכרה ,הקשר הנשמתי והצער שחווה הקרוב אליו הם
מחייבת את האדם להמשיך ולבקר בעקביות ,שכן הנחת הרוח של החולה אינה המנוע הרוחני שמסלק חלק מחוליו.
תלויה תמיד במודעותו הרגעית ,אלא במציאות הרוחנית של הביקור. המהרש"ם בדעת תורה (יו"ד סימן שלה סעיף י) כתב :דהמצווה אינה תלויה
כאשר אנו מעמיקים אל יסודות המצווה ,אנו מגלים כי ביקור חולים אינו רק בדעת החולה ,אלא בנתינת הנחמה המגיעה לו מכך שרואה שאינו לבדו ,וגם
מעשה של עזרה הדדית ,אלא גילוי של אמת עמוקה באשר לקשר שבין בני במי שאינו מגיב יש בזה מצווה רבה לחזק את רוחו בדרכים שונות .ביאורו
האדם לבין עצמם ,ובין האדם לבין בוראו .בחדר הטיפול הנמרץ ,המקום בו מלמד כי הגדרת המצווה היא הנחמה ,וגם אם החולה אינו מגיב ,הרי שהביקור
המציאות הרגילה מתפרקת ,אנו מוזמנים לעמוד על רעיון של שותפות רוחנית עצמו הוא חסד שא ין לו שיעור ,המעניק לחולה את התחושה המנחמת שיש
שאינה תלויה במילים ,בחילופי דעות או בתקשורת מוחית. מי שדואג לשלומו.
בספר תורת האדם לרמב"ן ,המושג של ביקור חולים נתפס כפעולה שמעוררת כעת נבקש להאיר את השאלה מתוך משנתם של גדולי ההוראה בדורות
את רחמי השמים .הרעיון העמוק הטמון בכך הוא שהאדם ,בעצם היותו יצור האחרונים ,אלו אשר נשאו על כתפיהם את משא העם והכריעו בשאלות
נברא ,משקף את מידת החסד של בוראו .כאשר החולה נמצא במצב של סבוכות ומורכבות ,בבתי החולים ובמציאות ימינו ,והכול מתוך מבט רחב
אפיסת כוחות ,אין הוא יכול עוד להחזיק את עצמו בתוך המציאות ,והמבקר המאחד את כלל ישראל באהבה ובדאגה.
בא ו"מחזיק" אותו בתפילתו .זהו רעיון של שותפות אלוהית; האדם הופך הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בתשובתו בספרו שו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן
להיות צינור דרכו הקדוש ברוך הוא מזרים חיות אל הנברא הנמצא במצוקה. פג) כתב :דביקור חולה מורדם ומונשם תלוי לפי הטעמים הנזכרים ,וברם צריך
בחולה המורדם ,רעיון זה מגיע לשיאו – האדם הופך להיות ה"קול" של מי להכיר את המציאות בבתי הרפואה השונים ,שכאשר הרופאים רואים חולה
שמבקריו רבים ,ובכל עת נמצאים אצלו מבני משפחתו וחבריו ,למרות שהינו
ביטחון ששום מחשבה טובה ,שום תפילה חרישית ,ושום רגע של דאגה כנה – שאינו יכול לקרוא ,והוא המביא את נוכחותו של
אינם הולכים לאיבוד .הם נרשמים בשמים כמעשי חסד מופלאים ,והם מהווים הקדוש ברוך הוא אל המקום בו נדמה שהחיים
חוט מקשר המחזיק את נשמתו של החולה קשורה לעולם החיים ,כפי שנאמר: נעצרו.
ה' יסעדנו על ערש דוי .זוהי ההנהגה שבה אנו הופכים את הביקור לכלי של ניתן ליישב ולבאר שסוד ה"אחד משישים" שהוזכר
נחמה אינסופית ,המבטאת יותר מכל את האמון שלנו בחיים ובכוחו של החסד בגמרא אינו מהלך רפואי טכני ,אלא מהלך של
האנושי. התחלקות בנפש .בבואו של אדם לבקר את חברו,
בבואנו אל המרחב המוסרי שהסוגיה פורשת בפנינו ,אנו מוצאים עצמנו הוא אומר לו" :אני נושא עמך את המשא" .הנטל של
עומדים אל מול צו מצפוני שאינו דורש תרועה או הכרזה ,אלא דריכות של המחלה הוא משקל כבד מנשוא ,והרעיון העמוק
הלב .המוסר של ביקור חולים בחולה שאינו מגיב הוא מוסר של נוכחות הוא שהצער מתחלק .ככל שיש יותר לבבות
מתמדת ,שבו האדם נדרש לא לחפש את סיפוקו האישי בהכרת תודה או שנושאים את הכאב ,הכאב עצמו נחלש .זהו רעיון
בתקשורת הדדית ,אלא בנאמנות לערך של החיים עצמם. של אחדות ישראל – הכאב של היחיד אינו שייך רק
נראה לבאר כי המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא הבנת עומק הערבות ההדדית. לו ,אלא הוא חלק מהסבל של הכלל .בביקורו של
המוסר הישראלי אינו בנוי על יחסי גומלין של שוק וקח ,אלא על החובה להיות החולה ,אנו מכריזים כי אין אדם עומד לבדו מול הסבל ,ונוכחותנו היא הביטוי
שם עבור האחר ברגעי השפל שלו .כאשר אנו מבינים שכל אדם הוא חלק הממשי לכך שהנשמות כולן קשורות זו בזו.
מאיתנו ,הופך הביקור לחובה מוסרית שאדם מבצע כלפי עצמו .אי-ביקור אינו עוד נראה לבאר שהביקור בחדר שבו החולה מורדם הוא מבחן של אמונה
רק מחדל כלפי הזולת ,אלא נסיגה מהמחויבות שלנו להיות אנושיים ,להיות בערך האדם מעבר לתפקודו .בעולם המודרני ,הערך של האדם נמדד לעיתים
רחמנים ,ולעמוד ליד מי שזקוק לנו ,גם כשאין איש רואה וגם כשאין החולה קרובות לפי יכולתו לתפקד ,להגיב ולהיות יצרני .ביקור חולים הוא ההצהרה
יודע. המוסרית החזקה ביותר נגד תפיסה זו .אנו אומרים :עצם היותו של האדם צלם
עוד נראה להסביר כי המוסר של הביקור בחולה מורדם מחנך אותנו להעדיף אלוהים ,עצם העובדה שהוא קיים ,מחייבת אותנו לכבוד ,ליראה ולחסד .גם
את האיכות של הקשר על פני המראה החיצוני .לעיתים החדר בטיפול נמרץ כשאין תפוקה ,גם כשאין מודעות ,האדם נשאר יקר וקדוש .הביקור שלנו ליד
מפחיד ,הצינורות והמכשירים יוצרים הרתעה ,והרצון להתרחק הוא רצון טבעי המיטה הוא הכרה בכך שהאדם אינו מכונה ,וכי החיים הם קדושים מעצם
של האדם הבורח מן הסבל .אך המצפן המוסרי שלנו מכוון אותנו להישיר מבט הווייתם ,גם כאשר הם נראים כמרחפת בערפל.
אל המציאות ,לא לברוח אל הנוחות ,אלא למצוא את האומץ לעמוד מול הדווי. הרעיון שעולה מן המקורות הוא שביקור חולים הוא בנייה של עולם של חסד.
המוסר כאן הוא מוסר של עמידה – עמידה כמשענת ,עמידה כגשר ,עמידה אנו לא רק באים למקום קיים ,אלא אנחנו יוצרים עולם חדש בתוך החדר .כל
כנוכחות של אהבה שאינה מבקשת מאומה מלבד שלום החולה. רגע של שתיקה מנוצלת לתפילה ,כל רגע של עמידה ליד המיטה ,הופך את
זאת ועוד ,העמקה מוסרית זו מלמדת אותנו על חשיבות הדיוק בפרטים החדר ממקום של ניכור וטכנולוגיה למקום של קדושה .זהו עומק הרעיון –
הקטנים של החסד .המוסר אינו רק בכוונה הלבבית ,אלא גם בעשייה להפוך את בית החולים ,שבו החולי הוא השולט ,למקום שבו החסד והאמונה
המדויקת למען החולה – בדיקת איכות הטיפול ,התעניינות בצרכים בחיים הם הריבוניים.
הרפואיים ,ודאגה לרווחתו גם כשאינו יכול להביע את צרכיו .זהו מוסר של כאשר אנו מתבוננים בנפש האדם ,אנו מבינים כי הביקור אינו מהלך חיצוני
"עורך דין" לנשמתו של החולה ,כזה שמוודא שזכויותיו נשמרות ושהוא מטופל בלבד ,אלא תהליך פנימי עמוק המתרחש בתוך נשמתו של המבקר ,המשתקף
בכבוד וברגישות המרבית .הביקור הוא הביטוי המוחשי ביותר לכך שהאדם ומחלחל אל נשמת החולה .העמידה בפתח החדר ,באותם רגעים שבהם השקט
לעולם אינו ננטש. מופר רק על ידי קצב המכונות ,מחייבת את האדם להשיל מעליו את טרדות
כך נבנה בנו המצפן הפנימי :אנו לומדים כי כוחנו אינו נמדד ביכולתנו לשנות היום-יום ולהתייצב בקומה זקופה מול השאלות הגדולות של חיים ומוות ,של
את המציאות הפיזית באופן מיידי ,אלא ביכולתנו להישאר בני אדם בתוך חסד ואמונה.
מציאות בלתי אפשרית .המוסר הזה דורש מאיתנו עקביות ,סבלנות ונכונות נראה לבאר כי הלב האנושי ,בבואו אל החולה ,עובר תהליך של התרחבות.
להקריב את הזמן והנוחות שלנו למען מי שזקוק לנו .הוא מזכיר לנו שגם בחדר האדם המביט בחברו השרוי בתרדמה ,חווה לפתע את שבריריות הקיום.
הטיפול הנמרץ ,שבו החומר נראה כדבר היחיד שקיים ,החסד והאמונה הם התחושה הזו ,שבה אנו מכירים בכך שהכוח אינו בידינו ,היא היא הנהגה
הכוח האמיתי המניע את העולם ,והם המצפן שינחה אותנו בכל צעד ושעל המזכירה לנו כי התלות שלנו בבורא עולם היא מוחלטת .כשאנו מבקשים על
בחיים. החולה ,אנו לא רק עושים חסד עמו ,אלא בונים את עולמנו הרוחני שלנו .אנו
בדרכנו חזרה אל מרוץ החיים ,מתוך השקט המתוח של חדר הטיפול הנמרץ, מבינים כי האדם אינו אדון לעצמו ,וכי כל נשימה של חברנו היא מתנה שניתן
אנו נושאים עמנו תובנות שמשנות את זווית הראייה שלנו על מהות החסד לבקש עליה ,להודות עליה ולהתפלל עליה .זוהי הנהגה של ענווה ,הנהגה של
והקשר האנושי .אנו לומדים כי עלינו להיות ערניים למצוקת הזולת ,גם כאשר אמונה צרופה שמקבלת משנה תוקף דווקא בחדרי הטיפול הנמרץ.
היא אילמת ,ולהבין כי היעדר מילים אינו מעיד על היעדר צורך .היכולת עוד נראה להסביר כי החיבור הנפשי לחולה מורדם הוא מבחן של אהבה
להקדיש זמן ללא תמורה ,לעמוד לצד האחר במצבי קצה ,ולהיות דובריו של שאינה תלויה בדבר .בעולם שבו אנו מורגלים לקבל תגובה ,חיוך או מילה
מי שאינו יכול להשמיע את קולו ,היא המפתח לבניית חברה אנושית שערך טובה מהזולת ,העמידה ליד אדם שאינו יכול להחזיר לנו יחס ,מכריחה אותנו
החיים והנשמה עומדים בראשה .אנו לומדים שגם בימים עמוסים ,הביקור לגלות את האהבה הטהורה שבנו .זו אהבה שנובעת מעצם הקשר הנשמתי,
הקטן ,המבט המלטף ,והדאגה הכנה לצרכי הזולת הם המעשים שמחזיקים מ אותו חיבור עמוק שמעבר למילים ולביטויים חיצוניים .הנפש לומדת כאן
את העולם ,והם אלו שיוצרים בינינו את השותפות העמוקה שבין נשמה להעניק בלי לקבל ,לטפל בלי להיראות ,ולהתפלל בלי לשמוע תודה .זוהי
לנשמה. הנהגה נפשית המזככת את האדם ומרחיקה אותו מהאגואיזם ,ומקרבת אותו
עיקר העניין :התובנה המזוקקת העולה מן הסוגיה היא כי מצוות ביקור חולים אל דרגת החסד של הקדוש ברוך הוא ,המשפיע חיים לכל נבראיו מבלי לדרוש
אינה תלויה במודעותו של החולה או ביכולתו להשיב יחס ,אלא בנאמנותו של תמורה.
המבקר לקדושת החיים .הנוכחות ליד מיטתו של החולה המורדם והמונשם זאת ועוד ,העמידה ליד חולה מורדם מזמנת לאדם את היכולת לחיות בתוך
היא ביטוי לחסד טהור ,חסד שאינו תלוי בדבר ומבטא הכרה בערכו האינסופי "הווה נצחי" .בחיי היום-יום אנו נתונים במרוץ של תכנונים ועשייה ,אך בביקור
של האדם כצלם אלוהים ,גם ברגעי שפל של תרדמה .כאשר אנו מתייצבים כזה הזמן כמו נעצר .הנפש מוזמנת לשהות עם הכאב והצער ,להכיל אותם
שם ,אנו הופכים להיות צינור של רחמים ,פועלים לעידודו של החולה ,להגנה ולעבד אותם אל מול הקדושה .אנו לומדים כי יש ערך גם ל"אין-עשייה" ,שיש
על כבודו ולהעלאת תפילה מעומק הלב עבור מי שזקוק למזור יותר מכל. ערך לעצם השהות ,לעצם הדאגה .זהו שיעור בנפש – להבין כי אדם אינו נמדד
השכינה המלווה את החולה אינה מתרחקת ,וכל ביקור הופך למפגש קדוש במעשיו בלבד ,אלא בעצם מהותו .כשאנו נוכחים שם ,אנו אומרים לנשמת
המזרים חיים ומשמר את הקשר הנצחי שבין חבר לחברו ,ובין האדם לבוראו. החולה" :אני איתך ,אינך לבד" .הנוכחות הזו ,השקטה והרציפה ,היא הרפואה
החסד האמיתי נמדד דווקא במקומות שבהם איננו מקבלים דבר בתמורה, האמיתית לנפש המבקר והחולה גם יחד ,שכן היא מנפצת את תחושת הניכור
ודווקא שם אנו פוגשים את האמת המזוקקת של נשמתנו .גם במקום שבו והבדידות האיומה של המחלה.
השתיקה שולטת ,הנוכחות העקבית שלנו היא המעניקה לחולה את הידיעה אמונה צרופה זו מתבטאת בידיעה כי הנשמה ,גם כאשר הגוף כבול וההכרה
המנחמת שהוא אינו לבדו ,והיא היא הכוח המניע של רחמי שמים עליו. שרויה בעומק התרדמה ,ממשיכה להרגיש את הקשר .אנו פועלים מתוך
האם יש מצוה לבקר חולה שהוא צמח?
החולה שוכב כאבן ,מנותק מכל קשר חושי עם העולם הזה? הדיון לפנינו פורס עתה אנו ניצבים בפתחו של דיון נוקב ,המטלטל את אמות הסיפים של מושגי
יריעה רחבה ,שבה אנו מבקשים לגלות את סודו של הביקור המוחלט ,את החסד והרחמים שאנו מכירים .בתוך דממת החדר שבו שוכב האדם ,יציר כפיו
כוחה של הנוכחות הפשוטה ,ואת גבולותיה של המצווה בבואנו אל המקום של בורא עולם ,שקוע בתרדמת עמוקה ובלתי הפיכה – אותו מצב המוגדר
שבו האדם נראה כמי שאינו זקוק עוד לדבר. בשפת המציאות כ"צמח" – שואלת הנשמה שאלה של עומק ושל יסוד :האם
בפרשת וירא ,עת אברהם אבינו יושב בפתח אהלו כחום היום ,מיד לאחר ברית ה מצווה הטהורה של ביקור חולים ,המלווה את האנושות מאז ימי אברהם
המילה ,מלמדת אותנו התורה :וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח אבינו ,נושאת את תוקפה גם אל תוך המרחב הזה ,שבו אין אדם השומע את
האהל כחום היום (בראשית יח ,א). קולנו ואין גוף המגיב למגע ידינו? אנו מתבוננים במיטה ,בשקט המוחלט
רש"י (בראשית יח ,א) כתב :לבקר את החולה .רש"י מבאר בזה שהקדוש ברוך העוטף את החולה ,ובלבנו מהדהדת התהייה :האם המצווה מותנית בתוצאה,
הוא הגיע כדי לבקר את אברהם אבינו ,ומכאן אנו למדים את גודל וחשיבות בח יוך שיופיע על פניו של החולה או בנחת שיחוש מביקורנו ,או שמא שורש
מצוות ביקור חולים ,שהיא מידה ממידותיו של בורא עולם ,ועלינו ללכת המצווה נטוע עמוק יותר ,בחובה האבסולוטית של אדם לעמוד ליד חברו ,גם
בדרכיו ולקיים מצווה זו בכל עת ובכל מצב של חולי אצל חברינו. כשהחבר אינו יודע ואינו משיב? הטכנולוגיה עומדת דוממת ,והשאלות
הרא"ש בפירושו על התורה (פרשת וירא) כתב :דנראה דמכל מקום מצוה מתרוצצות כסופה בלב המבקר :האם התפילה תועיל במקום שבו הטבע נראה
לבקר גם אדם חולה שהוא צמח ,והוא על פי מה שכתב הדרש משה בתחילת כמי שחתם את גזר דינו? האם יש טעם בטרחה ,בהליכה ,בשהות ,כאשר
בתוצאה המורגשת אצל החולה ,אלא בציות וירא על הפסוק וירא אליו ה' ממה שנאמר בפסוק וירא אליו ולא נאמר
לציווי התורה ללכת בדרכי המקום ,שביקר את שהקב"ה נראה אליו בנבואה ,שלכן דרשו חז"ל בגמרא במסכת סוטה (דף יד
אברהם מבלי שהיה זקוק לכל שימוש. ע"א) וכן בגמרא במסכת בבא מציעא (דף פז) שהקדוש ברוך הוא בא לבקר
הר"ן בפירושו על מסכת נדרים (דף מ ע"א) כתב: את החולה ,מזה ראיה גדולה שהחיוב ביקור חולים הוא אף באופן דליכא ב'
דמתוך שהמבקר מצטער בצער חברו ,הוא ה טעמים ,לא לשימוש ולא לתפלה ,כי אצל ביקור השי"ת לא שייכים טעמים
מתפלל עליו בלב שלם ,ואין תפילה כזו חוזרת אלו ,כיון שבידו לרפא אותו אף בלא השראת שכינה מיוחדת לזה באוהלו של
ריקם ,שהרי חבר הוא שמבקש על חברו .ביאורו אברהם .ביאורו של הרא"ש הוא יסוד עצום לנדון שלנו; העובדה שהקב"ה
מעמיק בכך שהביקור הוא הדרך לעורר את כוח בכבודו ובעצמו ביקר את אברהם מלמדת אותנו כי המצווה אינה תלויה
התפילה ,שכן הצער המשותף הוא המפתח בצר כיו של החולה ,שכן ה' אינו זקוק לשימושנו ואינו זקוק שנתפלל עליו,
לפתיחת שערי רחמים ,וזהו עניין שאינו תלוי כלל ומכאן שהחיוב הוא מצד המצווה כשלעצמה ,גם במקום שבו אין תועלת נראית
במצב הכרתו של החולה. לעין ,כגון אצל חולה שהוא צמח.
המאירי בחיבורו בית הבחירה על מסכת נדרים (דף מ ע"א) כתב :לעולם יהא רבי אברהם אבן עזרא (שם ) כתב :וירא אליו ה' ,בדרך נבואה .ומלת וירא דבק
אדם זריז במצות ביקור ,מפני שהמבקר מיקל מחליו ,ואין לך מצווה שאין בה עם וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים .ביאורו (שם) מדגיש את הפן הנבואי
מן החסד הזה ,שהיא מחייה ממש את האדם .ביאורו מחדד את התפיסה וההתגלות האלוהית בביקור זה ,מה שמלמד אותנו שביקור חולים אינו רק
שהמצווה היא פעולה אקטיבית של הוספת חיים ,וכאשר אנו ניצבים ליד חולה מעשה חסד בין אדם לחברו ,אלא פעולה המושכת שכינה ,שכן השכינה
צמח ,אנו מוסיפים לו רבדים של חיים על ידי חסדנו ,גם אם הדבר נעלם מן בעצמה בחרה להופיע אצל אברהם כדי לחזקו ,גם במצב שבו הוא כביכול אינו
העין. זקוק לעידוד חיצוני ,אלא רק לנוכחות אלוהית.
הרמב"ן בספר תורת האדם (שער הסכנה) כתב :והמבקר את החולה צריך הרמב"ן (שם ) כתב :וירא אליו ה' ,יתכן שהיה זה המראה הידוע לו בנבואה,
שיטריח עצמו לראות מצבו ולדאוג לו ,ומי שלא ביקש עליו רחמים לא קיים וכאשר הזכיר הכתוב שהיה יושב פתח האהל כחום היום ,אמר כי נראה אליו
המצווה ,שאין הביקור אלא כדי לחזק את נפשו ולעורר עליו רחמי שמים. ה' בעת ההיא .ביאורו (שם) מחדד כי הביקור האלוהי התרחש דווקא בזמן שבו
ביאורו מלמד כי הגדרת המצווה אינה תלויה כלל בתגובת החולה ,אלא בכך אברהם היה חלוש וזקוק למנוחה ,מה שמעיד על כך שהמצווה אינה מותנית
ש המבקר מביא את צערו של החולה אל כסא הכבוד ,ודאגתו הכנה היא בשיחה ,אלא שם יח ,א) כתב :וירא אליו ה' ,לשום עליו עין השגחתו ולשמרו
העיקר. מן המזיקים שמא יבואו להטרידו ביום צערו ,ועל כן זכה למראות האלהים.
נצלול כעת אל הים הגדול של האחרונים ופוסקי ההלכה ,אשר בפיקחותם ביאורו (שם) מוסיף נדבך עצום :הביקור אינו רק נחמה ,אלא הגנה .הנוכחות
ובגדלותם נדרשו להחיל את עקרונות המצווה על המציאות המורכבת של שלנו ליד החולה מהווה עבורו מעטפת של הגנה רוחנית ,השומרת עליו
חולים שאיבדו את הכרתם ,ומביאים לנו את הבהירות ההלכתית הנדרשת ומרחיק ה ממנו את התחושות הקשות שעלולות לעטוף אותו בשעת מחלתו,
לשאלתנו .הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת בבא מציעא (דף וזה נכון גם כלפי חולה שאינו מגיב ,שהרי השגחה אינה מותנית במודעות.
ל ע"ב) כתב :דאף דלכאורה אין טעם לבקר אצל צמח ,כאשר צרכיו נעשים אונקלוס (שם) תרגם :ואתגלי עלוי יקרא דייי במישריי דממרא .התרגום מדגיש
ואין מה להוסיף עליהם ,מכל מקום ,מצוה איכא ,דאף דאיכא טעמים למצווה, שהשכינה היא זו שהתגלתה ,ובכך הוא מרומם את מצוות ביקור חולים למעמד
בכל זאת חיוב עשייתה הוא קבוע ,כאילו אין לה טעם ,כיון שהטעמים הם רק של מפגש עם כבוד שמים שאינו תלוי בסיבה או בתוצאה.
ביאורים לחיוב המצווה ,אך המצווה צריכה להיעשות בלא שום טעם ,רק לשם הכלי יקר (שם ) כתב :וירא אליו ה' ,למה נגלה אליו ביום שלישי ,כי בו הכאב
שמים שציווה המצווה .ביאורו מדגיש כי החיוב ההלכתי של ביקור חולים אינו חזק יותר ,ורצה הקדוש ברוך הוא ללמדינו כי בעת הכאב והצער ,נוכחותו של
כבול להשגת הטעמים ,אלא הוא ציווי מוחלט ,וכאשר אנו מבינים זאת ,אנו ה' והשתתפותו של האדם הם המרפא האמיתי .ביאורו (שם) מדגיש כי דווקא
פטורים מהחשבונות האם החולה מודע או זקוק לנו. ברגע הקשה ביותר ,הביקור הוא בעל הערך הרב ביותר ,והוא הדרך לממש את
הגרמ"ש שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן תעח) כתב :דע"י אהבת ה' בעולם.
ביקור החולה הצוות הרפואי גם יטפל בו יותר טוב ,וממילא בזה גופא מקיימים נצלול כעת אל הים הגדול של התלמוד ,שבו חכמינו זיכרונם לברכה הניחו את
מצות ביקור חולים .ביאורו מוסיף נדבך של מציאות :גם במקום שבו החולה היסודות לכללי החסד ,ומתוכם נלמד כיצד עלינו להתייחס לחולה השרוי
אינו מגיב ,הרי שנוכחות המשפחה והידידים ליד מיטתו מחייבת את הסובבים במצב של צמח ,ומהו הערך הרוחני הטמון בביקור זה על פי דברי רבותינו.
אותו ,ובראשם הצוות הרפואי ,להתייחס אליו בזהירות ובכבוד הראוי לכל בן בגמרא במסכת סוטה (דף יד ע"א) אמרו :אמר חמא בר חנינא ,מאי דכתיב
אנוש ,ובכך הופך הביקור לכלי עזר ממש להצלת חייו ולרווחתו. אחרי ה' אלהיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר
החיד"א בספרו ברכי יוסף (יו"ד סימן רמד) כתב בשם הראשונים דקמים מפני נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך
סומא חכם מפני כבוד התורה ,ואף דלא שייך דהוא רואה את בואו ,מכל מקום הוא .מה הוא מלביש ערומים ,אף אתה תלביש ערומים .הקדוש ברוך הוא ביקר
החיוב קיים .ביאורו נותן פתח להבנה כי כבוד הזולת והערכתו אינם תלויים חולים ,אף אתה תבקר חולים .רש"י שם ביאר :דכתיב וירא אליו ה' באלוני
בהכרתו של האחר ,אלא בכבודו העצמי של האדם ובחובה המוטלת עלינו ממרא לבקר את החולה .הרי לנו יסוד מוסר השכל ,כי ביקור חולים אינו תלוי
לכבדו כצלם אלוהים ,וכך גם בביקור חולה צמח ,אנו מכבדים את נשמתו בתגובת החולה ,שהרי הקדוש ברוך הוא בחר לבקר את אברהם אבינו ,ובוודאי
השרויה שם ,גם אם אין הוא חווה זאת בחושיו. שאין הקדוש ברוך הוא זקוק לתפילת אדם או לעידודו ,ובכל זאת המצווה
המהרש"ם בדעת תורה (יו"ד סימן שלה סעיף י) כתב :דהמצווה אינה תלויה קיימת .ומכאן אנו למדים שגם אצל חולה צמח ,שאין אנו יודעים אם הוא זקוק
בדעת החולה ,אלא בנתינת הנחמה המגיעה לו מכך שרואה שאינו לבדו ,וגם לעידוד ,החיוב נותר בעינו ,כחלק מחיקוי מידותיו של בורא עולם.
במי שאינו מגיב יש בזה מצווה רבה לחזק את רוחו בדרכים שונות .ביאורו בגמרא במסכת בבא מציעא (דף פז ע"ב) אמרו :ומנין שהקדוש ברוך הוא
מלמד כי הגדרת המצווה היא הנחמה ,וגם אם החולה אינו מגיב ,הרי שהביקור מבקר חולים? שנאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא .מפרשי הגמרא ,ביניהם רש"י
עצמו הוא חסד שא ין לו שיעור ,המעניק לחולה את התחושה המנחמת שיש (שם) ,מבארים כי ביום השלישי למילתו בא הקדוש ברוך הוא לבקר את
מי שדואג לשלומו. אברהם .הנה לנו הוכחה שגם כאשר החולה נמצא במצב של ייסורים גדולים,
אנו ממשיכים ונושאים את עינינו אל גדולי ההוראה ,אלו שזכו לשלב בין והמבקר הוא מלך מלכי המלכים ,הביקור הוא מהות בפני עצמה שאינה צריכה
עמקות התורה לבין הבנת המציאות הכואבת בבתי הרפואה ,ומבקשים מהם טעם אחר .הדיוק בדברי חכמים אלו מראה לנו שההליכה אחר מידותיו של
אור והדרכה לצעדינו בביקורים מורכבים אלו .הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף הקדוש ברוך הוא מחייבת אותנו לנהוג בחסד ללא תנאים מוקדמים של תועלת
בתשובתו בספרו שו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן פג) כתב :דגם בחולה השרוי או תגובה.
בתרדמה ממושכת ,ראוי לקרובים לבקרו ,שכן יש בכך משום שמירה על קשר בתלמוד ירושלמי (מסכת פאה פרק ג הלכה ז) אמרו :ר' אחא בשם ר' חנינא כל
הדורות ,וכן הוכחה לצוות הרפואי כי לחולה יש משפחה דואגת ,דבר המשפיע מי שאין מבקר את החולה כאילו שופך דמים .מפרשי הירושלמי (שם) מבארים
באופן ישיר על רמת הטיפול והיחס האנושי כלפי החולה .ביאורו מדגיש כי שהביקור נועד להשיב את נפשו של החולה ולסלק ממנו את הייאוש .ומכאן
בביקורנו אנו יוצרים סביבה תומכת ,וההלכה רואה בביקור זה חלק מהשמירה אנו מבארים בשיטת ויצמן ,שאף אם החולה צמח ,הרי שהביקור מקיים את
על כבודו של החולה ,שכן הטיפול הרפואי אינו מתבצע בחלל ריק ,אלא תחת החובה של הערבות ההדדית ,ושומר על כבודו של החולה גם ברגעים שבהם
עינה הפקוחה והאוהבת של משפחתו. נדמה שאין לו מודעות ,שכן עצם הנוכחות היא החיונית לשימור הקשר שבין
הרב משה פיינשטיין באגרות משה (יו"ד חלק א סימן קסו) כתב :וכל שכן האדם לבין חבריו.
בביקור חולה ממש ,דחייב כל אדם לבקר את חברו החולה ,ואין שום פטור בגמרא במסכת נדרים (דף מ ע"א) אמרו :כל המבקר את החולה גורם לו
משום שהחולה אינו שומע ,דהעיקר הוא החיוב שעל המבקר ,וכך הוא הדרך שיחיה .רש"י (שם) ביאר שהביקור מביא את המבקר לבקש רחמים על החולה.
להיות דבק בדרכי ה' יתברך .ביאורו של פוסק הדור מחזק את התפיסה כי הרי שהתפילה היא חלק בלתי נפרד מן הביקור ,וכפי שביארנו בשם הרא"ש
המצווה היא חובת הלב של המבקר ,ואין היא תלויה כלל ביכולתו של החולה לעיל ,העובדה שרבנן נמנעו מלבקר במקום שהיה מי שישמש ,מלמדת שעיקר
לקלוט את הביקור ,כי בביקור אנו בונים את עולמנו הרוחני ומקיימים את הח יוב הוא דווקא בשימוש ובתפילה ,ואולם במקומות שבהם אלו אינם
חובתנו כבני תורה. קיימים ,הביקור נותר מצווה שאינה בטלה ,כפי שביארנו שדרכי החסד הם
הרב אברהם רזניקוב ,בתשובתו בעניין חולים השרויים בתרדמת ,כתב :מצוות כביכול בלי טעם אלא מצד עצם הציווי.
ביקור חולים כוללת בתוכה את האחריות על כלל צרכיו של החולה ,וגם בחולה אנו ניגשים כעת לדברי עמודי עולם ,הראשונים ,אשר ברוח קודשם יצקו את
שאינו מגיב ,הרי שהביקור מהווה מנוף לשיפור הטיפול ולמתן תחושת ערך היסודות לכל מהלך החסד של ביקור החולים ,ומתוכם ננסה לדלות את
לחייו של החולה .ביאורו מחדד כי הביקור הוא כלי של כבוד אנושי ,וגם אם ההכרעה האם גם במקום שהדעת נעלמה ,הביקור עומד בעינו כחובה גמורה.
החולה אינו חש בנו ,הרי שאנו בתור המבקרים מכריזים על ערכם של חייו הרא"ש בספרו על מסכת נדרים (דף לט ע"ב) כתב :דאף במקום דליכא שימוש
כקדושים ,וזהו בעצמו קיום מצווה רבה שיש בה תיקון לנשמת החולה. דעל ידי המבקר ,מכל מקום מצווה איכא ,דאין המצווה תלויה בטעם של
החולה ,אלא בחיוב המוטל על המבקר .ביאורו מלמד כי הגדרת המצווה אינה
אמונה צרופה ,שבה הביקור אינו רק פתרון לבעיה של חולה ,אלא דרך חיים הרב שלמה גורן בספר תורת הרפואה (עמוד )518
של ענווה ,של מסירות ושל חיבור עמוק לנשמת כל חי. כתב :כי עצם השהייה ליד חולה צמח היא מצווה של
כאשר אנו מעמיקים אל תוך נפש האדם המבקר ,אנו מגלים כי הביקור אצל חסד ,כיון שהקב"ה חפץ בביקורינו אצל אלו שאינם
חולה השרוי בתרדמה אינו רק מעשה של חסד חיצוני ,אלא תהליך מזכך יכולים לבקש בעצמם ,ובזה אנו הופכים להיות פיהם
המתרחש בתוך נשמתו של המבקר עצמו .העמידה ליד מיטתו של אדם שאינו לפני המקום .ביאורו מוסיף רובד עמוק של נשיאה
מגיב היא קריאה פנימית אל המבקר לעלות לדרגה רוחנית גבוהה יותר ,שבה בנטל ,כשאנו בביקורנו מתפללים ומבקשים רחמים
השקט הוא השפה והנוכחות היא המסר. עבור מי שאינו יכול לעשות זאת ,ובזה אנו משלימים
נראה להסביר כי הנפש ,בבואה אל החדר הזה ,עוברת מהפך .הטרדות את החסר ומחזיקים את נשמתו קשורה לחיים.
הבוערות ,הרעשים החיצוניים והציפייה לתגמול אנושי – כל אלו נותרים מחוץ עתה אנו יורדים אל שדה המעשה ,כדי לתרגם את
לפתח בית החולים .כאן ,בחדר הטיפול הנמרץ ,האדם מוצא את עצמו מול העקרונות שביררנו להדרכה ברורה לכל מי שפוקד
האמת הפשוטה והחשופה ביותר :החיים הם מתנה ,והנשימה היא חסד .הנפש את מיטתו של אדם השרוי בתרדמה עמוקה .לא
לומדת כאן להפסיק לצרוך ולבקש ,ולהתחיל להעניק ולהיות .זוהי הנהגה של מדובר עוד רק בלימוד ,אלא בכינון הנהגה של חסד
אצילות ,שבה אנו מכירים בכך שגם כאשר אין ביכולתנו להושיע ,יש ביכולתנו בחיי היום-יום ,מול מציאות המעוררת שאלות מורכבות של אמונה ורגש.
להשתתף .השתתפות זו היא הכוח המניע את האדם להמשיך להאמין, נפקא מינה ראשונה היא בעצם המושג של הליכה לבית החולים .למדנו כי
להמשיך להתפלל ולהמשיך לקוות ,גם כאשר כל סימני המציאות צועקים החיוב אינו מותנה בתגובת החולה ,ולכן הנפקא מינה היא שאין לאדם לפטור
אחרת. את עצמו בטענה שחברו אינו מזהה אותו או שאין טעם בביקורו .למעשה,
עוד נראה לבאר כי האהבה שמתגלה בביקור כזה היא אהבה מזוקקת מכל החובה לבקר נשארת בתוקפה המלאה ,והיא מהווה מבחן של התמדה
אינטרס .אנו רגילים בעולמנו לקבל חיזוקים – מילה טובה ,מבט מעודד ,יחס ומסירות .אנו למדים כי הליכה לביקור אצל צמח היא מצווה של "לשמה" ,שכן
חם .כאן ,בחדר זה ,אנו לומדים לאהוב לשם האהבה .האדם המבקר את הצמח האדם עושה זאת רק מפני שכך ציוותה התורה ,ללא כל סיפוק רגשי מיידי.
מוכיח לעצמו ולעולם כי הוא מסוגל לאהוב ללא כל תמורה נראית לעין .זהו נפקא מינה שנייה נוגעת לתוכן השהות ליד המיטה .מאחר והדיבור עם החולה
חינוך לנפש ,לבנות בה יסודות של חסד אינסופי ,המדמה את חסדו של הקדוש אינו מועיל כפי שהוא מועיל לחולה רגיל ,הנפקא מינה היא שעלינו להעביר
ברוך הוא ,אשר משפיע שפע לכל הנבראים ,גם לאלו שאינם יודעים להודות את כובד המשקל לפעולות המועילות לו באמת .ראשית ,התפילה בלב שלם
לו .הנפש מתרחבת ,נפתחת ,ומתנקה מכל שמץ של אנוכיות ,כשהיא לומדת ליד המיטה היא עיקר הביקור .שנית ,הדאגה המעשית לצוות הרפואי ,וידוא
להקדיש זמן ומרץ למען מי שאינו יכול להחזיר לה אהבה. איכות הטיפול והבעת אכפתית מול הרופאים והאחיות ,הן נפקא מינות
מרכזיות .הנפקא מינה כאן היא שאנו לא רק 'מבקרים' אלא הופכים להיות
האפוטרופסים המוסריים של החולה.
נפקא מינה שלישית עולה ביחס ל"זמן הביקור" .בביקור חולה רגיל ,אנו
מונחים לקצר כדי לא להטריח את החולה .כאן הנפקא מינה היא הפוכה –
דווקא אצל חולה צמח ,יש ערך לשהות ממושכת של תפילה ,של קריאת
תהילים ,של דאגה לרווחתו ושל עמידה לידו .אין חשש של הטרחה ,ועל כן
הנפקא מינה היא שניתן ואף ראוי להקדיש זמן רב יותר ,שכן המצווה נעשית
במישור הרוחני והתפילתי.
נפקא מינה רביעית עוסקת בשאלת הקרובים ביותר .למדנו בשם הגר"י
זילברשטיין והגרמ"ש שטרנבוך כי הנוכחות יוצרת שינוי בטיפול .הנפקא מינה
היא שמוטל על המשפחה הגרעינית חובה מוגברת להיות שם ,לא רק למען
החולה ,אלא כדי להבטיח את איכות הטיפול בו .זוהי נפקא מינה הלכתית-
מ עשית שבה החסד משתלב בחוכמת המציאות ,ומבטיח כי האדם לא יופקר
לטיפול קר ומנוכר ,אלא ייעטף באהבה אנושית מתמדת.
כאשר אנו צוללים אל עומק הסוגיה ,אל מול מיטתו של החולה השרוי
זאת ועוד ,העמידה הזו מחברת אותנו אל הנצחיות .החולה השרוי בתרדמה בתרדמת עמוקה ,אנו ניצבים בפני אחת השאלות המכוננות ביותר ביהדות:
נמצא במין "בין לבין" ,מרחב שאינו שייך לחלוטין לעולם הזה ואינו שייך מהו הערך של החיים בבדידותם ,ומהי המשמעות של הקשר האנושי במקום
לעולם הבא .המבקר ,בעצם שהותו שם ,יוצר גשר .הוא מביא אל החולה את שבו התקשורת החוצה פסקה? העמידה שם ,בין קירות בית הרפואה הקרים,
חום העולם הזה ,את קולות התפילה ואת דאגת הלב ,ובכך הוא שומר על אינה רק מילוי חובה הלכתית ,אלא מסע רוחני שבו אנו לומדים להביט אל
החולה קשור אל האנושות .זוהי עבודה נפשית עמוקה מאוד – לדעת שאתה האדם לא דרך תפקודו ,אלא דרך נשמתו הטהורה.
משמש עוגן .הנפש שלנו חשה בכך ,ומתוך כך היא מתמלאת באחריות קדושה. הרעיון העמוק הטמון בכך הוא השותפות האלוהית .הראינו מפרשת השבוע
אנו לומדים שביקור חולים הוא העמקה של תודעת החיים; אנו מפסיקים כי השכינה בעצמה בחרה לבקר את אברהם אבינו .כאשר אנו מבקרים את
להתייחס לחיים כאל מובן מאליו ,ומתחילים לראות בכל רגע של ערנות ,בכל החולה השרוי בתרדמת ,אנו לא רק באים אל אדם ,אנו נכנסים אל מרחב שבו
רגע של פעילות ,נס גלוי שראוי להודות עליו. השכינה שרויה .הידיעה שהקדוש ברוך הוא אינו זקוק לאף אחד ,ובכל זאת
האמונה המלווה הנהגה זו היא הביטחון בכך שהנשמה הטהורה ,השוכנת בתוך ה וא בוחר לבקר ,מלמדת אותנו שביקור חולים הוא מעשה של הידמות לבורא
הגוף הדומם ,שומעת את תפילתנו .אנו מאמינים כי המילים ,הניגונים, עולם .זוהי שותפות שאינה זקוקה למילים ,אינה זקוקה למבטים ,ואינה זקוקה
והדמעות שלנו ,אינם הולכים לאיבוד .הם חודרים אל מעבר למסכי המציאות, לתגובה .היא שותפות של הוויה ,של עמידה משותפת לפני ה' .בביקורנו ,אנו
הם מגיעים אל שערי שמים ,והם עוטפים את הנשמה של החולה באור הופכים להיות הצינור שדרכו האהבה האלוהית זורמת אל החולה ,גם ברגעים
וב נחמה .זוהי אמונה שנותנת כוח להמשיך ,אמונה שהופכת את הביקור לכלי שבהם נדמה שהוא מנותק מהעולם.
של קדושה .אנו עוזבים את החדר בידיעה שהיינו שותפים למהלך של חסד עוד נראה להרחיב ולהסביר ,כי המציאות של "צמח" מזמינה אותנו להכרה
אלוהי ,ושהנפש שלנו יצאה מן המפגש הזה ,כשהיא טהורה יותר ,רחבה יותר, מחודשת בערך הנשמה .בעולם המודרני ,שבו אנו ממהרים להעריך אדם לפי
וקרובה יותר אל האמת המוחלטת. השגיו ,לפי יכולת הדיבור שלו ,או לפי התרומה החברתית שלו ,הביקור ליד
בבואנו אל המרחב המוסרי שהסוגיה פורשת בפנינו ,אנו מוצאים עצמנו מיטתו של חולה צמח הוא הצהרה מוסרית מהדהדת .אנו מכריזים :האדם אינו
עומדים מול צו מצפוני שאינו דורש תרועה או הכרזה ,אלא דריכות של הלב. כלי עבודה ,האדם אינו אמצעי לייצור .האדם הוא בן חורין ,צלם אלוהים,
המוסר של ביקור חולים בחולה שאינו מגיב הוא מוסר של נוכחות מתמדת, שנשמתו קשורה בצרור החיים .העובדה שהגוף זקוק למכונות כדי להמשיך
שבו האדם נדרש לא לחפש את סיפוקו האישי בהכרת תודה או בתקשורת ולפעום ,אינה מפחיתה במשהו מקדושת הנשמה השרויה בתוכו .הביקור שלנו
הדדית ,אלא בנאמנות לערך של החיים עצמם כפי שהם משתקפים בצלם הוא הוכחה לכך שאנחנו רואים את הנשמה ,לא את הגוף .זהו שיעור בנפש –
אלוהים .נראה לבאר כי המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא הבנת עומק הערבות ללמוד לאהוב את האדם באשר הוא ,ללא תלות בדבר ,ללא תלות בתמורה.
ההדדית .המוסר הישראלי אינו בנוי על יחסי גומלין של שוק וקח ,אלא על זאת ועוד ,יש כאן סוד של נוכחות מנחמת שחורגת מעבר לתודעה האנושית.
החובה להיות שם עבור האחר ברגעי השפל שלו .כאשר אנו מבינים שכל אדם אנו מאמינים כי הנשמה ,גם כשהיא כלואה בתוך גוף שאינו מגיב ,אינה
הוא חלק מאיתנו ,הופך הביקור לחובה מוסרית שאדם מבצע כלפי עצמו .אי- מנותקת מהסביבה .התפילות שלנו ,המחשבות הטהורות שלנו ,והדאגה הכנה
ביק ור אינו רק מחדל כלפי הזולת ,אלא נסיגה מהמחויבות שלנו להיות שאנו מביעים ,מגיעים אל עומק נשמתו של החולה .אנו לא יודעים כיצד ,אנו
אנושיים ,להיות רחמנים ,ולעמוד ליד מי שזקוק לנו ,גם כשאין איש רואה וגם לא יודעים את הפרטים ,אך אנו יודעים שהלב מרגיש את הלב .הנוכחות שלנו
כשאין החולה יודע .המצפן הזה מכוון אותנו להבין שחברותו של אדם נמדדת היא כעין מעטפת ,רשת של ביטחון ושייכות שמונעת מהנשמה לחוש בדידות.
דווקא במקומות שבהם היא אינה מתוגמלת ,אלא תובענית וקשה. אנו הופכים להיות הבית שלו ,המשפחה שלו ,הקול שלו לפני שוכן מרומים.
עוד נראה להסביר כי המוסר של הביקור בחולה מורדם מחנך אותנו להעדיף זהו ביטוי עמוק של ערבות ,שבו אנו אומרים לו בלי מילים :אתה איתנו ,ואנחנו
את האיכות של הקשר על פני המראה החיצוני .לעיתים החדר בטיפול נמרץ איתך ,וגם אם אתה רחוק מאיתנו בחושיך ,נשמתנו תמיד תהיה קשורה
מפחיד ,הצינורות והמכשירים יוצרים הרתעה ,והרצון להתרחק הוא רצון טבעי בנשמתך.
של האדם הבורח מן הסבל .אך המצפן המוסרי שלנו מכוון אותנו להישיר מבט לבסוף ,זוהי הנהגה שמזכירה לנו את חסד הבורא בבריאה כולה .כשם
אל המציאות ,לא לברוח אל הנוחות ,אלא למצוא את האומץ לעמוד מול הדווי. שהקב"ה מחייה את כל העולמות ,מעניק חיים לכל נברא ללא דרישת תמורה,
המוסר כאן הוא מוסר של עמידה – עמידה כמשענת ,עמידה כגשר ,עמידה כך גם אנו לומדים בחדר הזה את הסוד הגדול של החיים :לתת כי זהו טבעו
כנוכחות של אהבה שאינה מבקשת מאומה מלבד שלום החולה .זוהי עמידה של האדם .להעניק אהבה כי זה מה שממלא את הלב .לשהות עם הכאב כי זה
מה שיוצר אנושיות .זוהי הרחבה רעיונית של מצוות ביקור חולים לממדים של
שום ציפייה לתמורה ,היא השעה שבה אנו בונים שמקדשת את החיים ומכריזה כי אדם הוא עולם מלא גם בתוך השקט המוחלט
את נשמתנו כנשמות של חסד. של התרדמת.
עיקר העניין :עיקר העניין בסוגיית ביקור חולה זאת ועוד ,העמקה מוסרית זו מלמדת אותנו על חשיבות הדיוק בפרטים
השרוי בתרדמת הוא ההכרה כי המצווה אינה הקטנים של החסד .המוסר אינו רק בכוונה הלבבית ,אלא גם בעשייה
תלויה במודעותו של החולה ,אלא בנאמנות של המדויקת למען החולה – בדיקת איכות הטיפול ,התעניינות בצרכים
המבקר לצלם אלוהים שבאדם .ביקור זה הוא הרפואיים ,ודאגה לרווחתו גם כשאינו יכול להביע את צרכיו .זהו מוסר של
ביטוי לחסד טהור שאינו מבקש דבר בתמורה, עורך דין לנשמתו של החולה ,כזה שמוודא שזכויותיו נשמרות ושהוא מטופל
ומבטא אמון עמוק בערך החיים ,גם כאשר הם בכבוד וברגישות המרבית .הביקור הוא הביטוי המוחשי ביותר לכך שהאדם
נראים כמרחפת בערפל .כאשר אנו מתייצבים ליד לעולם אינו ננטש .אנו לוקחים על עצמנו את האחריות להיות הקול שלו ,המגן
מיטה של אדם שאינו מגיב ,אנו הופכים להיות פיו, שלו והשומר שלו בתוך מערכת רפואית שעלולה לעיתים להיות טכנית מדי.
תפילתו ושומרו .זוהי דרך של קדושה שבה המבקר אינו הופך את החולה כך נבנה בנו המצפן הפנימי :אנו לומדים כי כוחנו אינו נמדד ביכולתנו לשנות
לאמצעי ,אלא רואה בו מטרה בפני עצמה ,כבן לעם ישראל וכצלם אלוהים. את המציאות הפיזית באופן מיידי ,אלא ביכולתנו להישאר בני אדם בתוך
כוחו של ביקור זה טמון בעצם הנוכחות המקרינה אהבה ,המעודדת את מציאות בלתי אפשרית .המוסר הזה דורש מאיתנו עקביות ,סבלנות ונכונות
הסובבים את החולה ומבטיחה את כבודו ,תוך הבעת אמונה יוקדת בכך ששום להקריב את הזמן והנוחות שלנו למען מי שזקוק לנו .הוא מזכיר לנו שגם בחדר
פעולת חסד אינה הולכת לאיבוד ,ושום תפילה חרישית אינה נשארת ללא הטיפול הנמרץ ,שבו החומר נראה כדבר היחיד שקיים ,החסד והאמונה הם
מענה בשמי מרומים. הכוח האמיתי המניע את העולם ,והם המצפן שינחה אותנו בכל צעד ושעל
החסד הגדול ביותר מתרחש במקומות שבהם אנו מעניקים בלי לצפות לכלום, בחיים.
שכן דווקא שם מתגלה האהבה הטהורה ביותר .נוכחות שקטה ועקבית ליד בדרכנו חזרה אל המולת היום-יום ,מתוך אותו חדר שקט שבו הזמן כאילו עצר
אדם השרוי בסבל או בתרדמה היא הוכחה חיה לכך שהאדם אינו מכונה, מלכת ,אנו נושאים עמנו תובנות שמשנות את זווית הראייה שלנו על מהות
ושקדושת החיים קיימת גם במקום שבו נדמה שאין מודעות .הביקור שלנו הקשר האנושי .אנו לומדים כי אהבה אמיתית אינה נמדדת בשיחה או בחיוך,
הוא המגן הטוב ביותר על כבודו של החולה ,והוא הדרך שלנו לומר לעולם: אלא בעצם הנכונות להיות שם .בחיים האישיים שלנו ,אנו נתקלים לא פעם
אנו זוכרים את הערך של כל נשמה ,בכל רגע ובכל מצב .התפילה שלנו עבור באנשים שקטים ,באלו שאינם יודעים לבטא את מצוקתם ,או בסיטואציות
האחר היא הצינור שדרכו אנו מביאים את רחמי השמים אל המקום שבו האדם שבהן נדמה שאין מילים בפינו .השיעור הגדול שלמדנו הוא שהנוכחות שלנו,
זקוק להם יותר מכל .ידיעת החבר שהוא אינו לבדו ,גם כשהוא אינו מסוגל השתיקה המשותפת ,והדאגה העקבית – הם הם הכלים החזקים ביותר שניתנו
לבטא זאת ,היא הרפואה החזקה ביותר לנפש האדם בתוך יסוריו .זכות גדולה לנו כדי לקיים את המצווה האנושית הנעלה ביותר :הערבות ההדדית .אנו
נפלה בחלקנו להיות שליחי חסד ,והאחריות שלנו היא לוודא שאף אדם לא לומדים שגם בימים עמוסים ורועשים ,השעה שאנו מקדישים לאדם אחר ,ללא
יישאר בבדידותו ,ברוח ובגוף.
אדם שאכל בסעודת ברית או נישואין שעשה חברו ,האם צריך להחזיק לו טובה על זה? הוכח מפרשת השבוע!
לעשות ביום הגמל את יצחק .התובנה המעמיקה כאן היא כי הסעודה היא הסעודה היא רגע של התעלות ,שעה שבה האדם יוצא מתוך ארבע אמותיו אל
שלוחה של המצווה עצמה ,ועל כן ,כאשר אנו אוכלים בסעודת מצווה של חבר, עבר השמחה הכללית .ברית מילה ,חתונת בנים – אלו ציוני דרך שבהם אנו
אנו שותפים למעשה של חובה ,ולא רק לטובה אישית שהחבר בחר להעניק מתכנסים סביב שולחן אחד כדי לחגוג את רצון הבורא .אך בתוך השמחה הזו
לנו. מתעוררת שאלה עדינה ומרתקת :האם בעל השמחה ,המחויב על פי דין לערוך
חז"ל ,בחוכמתם ובדקדוקם אחר פשט הפסוקים והלכותיהם ,מחדדים את את הסעודה ,זכאי להכרת טובה מאתנו האורחים? האם העובדה שהוא עושה
ההבנה כי סעודת המצווה אינה רק אירוע חברתי אלא נדבך בהופעת הקדושה את המצווה שהוטלה עליו הופכת אותנו למי שקיבלו 'חובה' או 'מתנה'?
בעולם .העיסוק בשאלת הכרת הטובה מחייב אותנו להתבונן בדקויות שבין אברהם אבינו ,המצווה הראשון ,עורך משתה גדול ביום הגמל את יצחק ,ומכאן
חיוב ההלכה לבין המידות המוסריות המצופות מאיתנו. אנו למדים על החיוב המוטל על כל אב .האם עלינו להודות לו על כך ,או שמא
מסכת שבת (דף קל ע"א) ביאר :את השמחה הנדרשת ביום המילה ,ומבאר כי הכרת טובה שייכת רק במקום שבו אדם בחר לעשות חסד שאינו מחויב בו?
הסעודה שעשה אברהם אבינו היא המקור לחיוב לעשות משתה ביום השמיני, השאלה הזו ,הנוגעת ללב ליבה של הנהגת הכרת הטוב ,מעמידה אותנו בפני
ומבאר כי חז"ל ראו בזה לא רק הנהגה של אברהם ,אלא ביטוי של מצווה בירור דק בין חובה לבין רצון.
שזורה בתוך השמחה ,ומבאר כי כאשר האדם מקיים את המצווה הזו ,הרי הוא התורה פותחת בפנינו צוהר אל עולמו של אברהם אבינו ,המלמד אותנו כיצד
מבצע פעולה שהיא מעבר להכרעה אישית ,אלא כניעה לרצון ה' המצווה להפוך כל רגע של שמחה אישית לנקודה של קדושה .כאשר אברהם עושה
לשמוח בשמחת הברית. משתה ,הוא אינו פועל רק מכוח הרגש ,אלא מתוך הכרה בחובה האלוהית
מסכת ברכות (דף נד ע"א) ביאר :את ענייני הברכות וההודיה שהאדם חייב המוטלת עליו ,ומתוך הבנה כי הסעודה היא חלק בלתי נפרד ממהות היום.
לברך בשמחות ,ומבאר כי הסעודה היא המקום שבו מתברכת השמחה ,ומבאר וכך נאמר בפרשה" :ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל
כי חז"ל העמידו את חשיבות הסעודה על גובה המצווה שהיא מלווה ,ומבאר את יצחק" בראשית (כא ,ח) .פסוק זה ,המהווה את היסוד לסעודות מצווה,
כי ההתכנסות סביב שולחן המצווה היא המאפשרת לאורחים להיות חלק מלמד אותנו כי אברהם אבינו ראה בעריכת המשתה פעולה הכרחית
מהודאת האב ,ומבאר כי אין כאן יחסי נותן ומקבל גרידא ,אלא התחברות ומשמעותית .הוא אינו מסתפק בציון היום כשלעצמו ,אלא מוסיף עליו סעודה
לנקודת המצווה. גדולה ,המעידה על חשיבותו של אותו רגע שבו יצחק נכנס בברית.
מסכת כתובות (דף ח ע"א) ביאר :את עניין הסעודה המלווה את הנישואין, פרקי דרבי אליעזר (פרק כט) ביאר :את חובת האדם לשמוח ביום המילה,
ומבאר כי 'משתה' הוא חלק מהותי משמחת חתן וכלה ,ומבאר כי חז"ל הטילו ומבאר כי חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזכה למול את בנו,
חיוב על הציבור לשמוח ,ומבאר כי כפי שהחתן מצווה לשמח את הכלה כפי שעשה אברהם אבינו .הוא מבאר כי אין מדובר רק ברשות או במנהג
ולעשות סעודה ,כך הסובבים אותו הופכים לשותפים למהלך המצווה ,ומבאר בעלמא ,אלא בחובה המוטלת על האב להודות לה' על הזכות שנפלה בחלקו,
כי אין כאן עניין של 'הכרת טובה' על האוכל ,אלא שותפות בברית של שמחה ועל כן הסעודה היא ביטוי להכרה בנס הברית.
שאינה תלויה בבחירת המארח בלבד. תוספות (מסכת שבת ,דף קל ע"א ,ד"ה שש) ביאר :את המקור לדרשה על
מדרש תנחומא (פרשת לך לך) ביאר :את גודל השמחה של אברהם ביום הגמל הפסוק 'ויעש אברהם משתה גדול' ,ומבאר כי המילה 'הגמל' נדרשת כגימטריה
את יצחק ,ומבאר כי אברהם זימן גדולי עולם כדי להודיע על הברית ,ומבאר של 'ה"ג' (שמונים ושלוש) ,לרמוז על היום השמיני למילה .הוא מחדש כי
כי המשתה נועד לפרסם את חסד ה' שפקד את שרה ,ומבאר כי הסעודה היא אברהם אבינו בחר דווקא ביום זה להפגין את שמחתו ,ומבאר כי המשתה אינו
שלב בפרסום הנס ,ומבאר כי כשם שהנס אינו שייך לאברהם לבדו אלא לעם רק חגיגה חברתית אלא חלק בלתי נפרד מהשלמת המצווה ,ומבאר כי השמחה
ישראל כולו ,כך הסעודה היא נכס של המצווה ולא נכס פרטי שהאורח צריך היא הדרך שבה אנו מאמתים את הברית שנכרתה בבשרו של יצחק .ונראה
להודות עליו למי שעשאו. לבאר בדבריהם ,כי המפרשים מעלים יסוד עמוק :הסעודה המלווה את
ונראה לבאר בדבריהם ,כי חז"ל מבססים יסוד גדול :המצווה מייצרת מציאות המצווה אינה חיצונית לה ,אלא היא הכתר שעל גביה .אברהם אבינו ,המצווה
חדשה שאינה תלויה ברצון האדם .כאשר חבר עושה ברית או נישואין ,הוא הראשון ,לא עשה זאת כדי שיחזיקו לו טובה ,אלא משום שכך ראוי וכך מצווה
שבמישור המידות וההערכה ,כל קיום מצווה ראוי למילה טובה ,שכן אין אינו עושה 'טובה' לאורחיו ,אלא הוא ממלא את
המצווה גורעת מן הרצון הטוב של המארח לקיים את דין ה'. חובתו ,והאורחים משמשים כלים להשלמת המצווה.
גדולי הדורות האחרונים ,אשר חיו את דקויות המנהג וההלכה בתוך הוויית לכן ,על פניו ,אין כאן מקום להכרת טובה על
החיים המודרנית ,ביקשו ליישב את הנהגת הציבור עם עומק סוגיית החיוב. השירות ,כיוון שאין כאן אדם הנותן משלו מתוך
הם לימדונו כי הלב היהודי מחפש את הטוב בכל מקום ,גם כאשר הוא עטוף בחירה חופשית ,אלא אדם המקיים צו שחובה עליו
בחובה גמורה .הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט, לקיים ,והסעודה היא חלק בלתי נפרד מן החובה
אורח חיים סימן קח) ביאר :את העניין של הכרת הטובה בברכת כהנים ,ומבאר הזו.
כי אף על פי שהכהנים מצווים בברכה ,הציבור אומר להם יישר כח ,ומבאר כי גדולי הראשונים ,המעמיקים בכללי המצוות
טעם הדבר הוא משום שישנה חשיבות בהכרת הטובה על הטרחה שטורחים ובהגדרות החיוב והפטור ,דנו בשאלה המרתקת:
בעבור הקהילה ,ומבאר כי גם במי שערך סעודת מצווה ,אף שחייב בה ,אין האם החובה המוטלת על האדם מקטינה את ערך
סתירה בין חובתו לבין הערכת הקהל את מאמציו ועלות הממון שהוציא כדי המעשה ,או שמא החובה היא היא המעניקה
לשמח את הבריות ולפרסם את נס הברית או השמחה. וקדושתו ,וכיצד משפיע הדבר על הצורך בהכרת למעשה את תוקפו
מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א ,סימן כא) ביאר :את הדינמיקה טובה.
שבין המצווה להכרת הטובה ,ומבאר כי אדם שעושה סעודת מצווה כגון ברית המרדכי (במסכת כתובות ,פרק ראשון ,סימן קלד) ביאר :את עניין הסעודה
או נישואין ,משקיע משאבים וכוחות נפש רבים ,ומבאר כי הכרת הטובה אינה המלווה את הנישואין ,ומבאר כי השמחה היא חלק מחיוב החתונה ,ומבאר כי
על עצם החיוב ,אלא על הטרחה וההשקעה שמעבר למצווה הריקה ,ומבאר אין המארח זכאי לטובות הנאה או להכרת טובה מופלגת על מה שהוא מחויב
כי ביטוי של תודה למארח הוא ביטוי של הכרה בנדיבות ליבו של מי שהשתמש בו מכוח ההלכה ,ומבאר כי הקהל מגיע לשמח את החתן ,והחתן מגיע לשמח
בנכסיו ובזמנו כדי לקיים את המצווה בשלמות ובפאר. את הקהל ,וזוהי מערכת הדדית של מצווה ולא מערכת של נותן ומקבל.
הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (הלכות סעודה ,סימן קפב) ביאר :את הרא"ש (בשו"ת הרא"ש ,כלל יג ,סימן ב) ביאר :את דין הסעודות המלוות את
העניין המעשי של הכרת הטובה ,ומבאר כי ראוי לכל אדם להכיר טובה למי אירועי החיים ,ומבאר כי המארח עושה את הסעודה כמצווה גמורה ,ומבאר כי
שהזמינו לסעודה ,ומבאר כי הכרת הטובה בונה את הקשר בין בני האדם, מי שמקיים חובה אינו זקוק להכרת טובה מצד המשתתפים ,שכן הוא אינו
ומבאר כי גם כאשר הסעודה היא סעודת מצווה שהמארח מחויב בה ,אין לנהוג פועל למענם אלא למען ה' ,ומבאר כי האורחים מצדם אינם 'חייבים' להכרת
בכפיות טובה ,ומבאר כי מילת תודה או הבעת הערכה אינה פוגעת בערך טובה ,אלא הם חייבים ב'שמחת חתן' או ב'סעודת מצווה' ,וזוהי מחויבות כלפי
המצווה אלא מעצימה את האווירה של חסד ואחדות בתוך הקהילה. המצווה ולא כלפי המארח.
הג"ר שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (חלק א ,סימן ג) ביאר :את גדרי רבינו ירוחם (בספרו תולדות אדם וחוה ,נתיב ח ,חלק ג) ביאר :את עניין משתה
המנהג להחזיק טובה לכהנים ולעורכי סעודות מצווה ,ומבאר כי אין כאן עניין אברהם אבינו ,ומבאר כי אברהם עשה את המשתה כחלק מההודאה על לידת
של 'חובת' הכרת טובה במובן הממוני ,אלא הנהגה מוסרית של הערכה למי יצחק ,ומבאר כי מי שעושה סעודה כזו אינו מחפש את תודת הבריות ,שכן
שפעל בשביל הכלל ,ומבאר כי ככל שהאדם מראה יותר הערכה למארחיו ,כך העיקר הוא פרסום הנס והודיה לה' ,ומבאר כי האורח המגיע לסעודה כזו מגיע
הוא מפתח בקרבו מידה טובה של הכרת הטובה גם כלפי מי שפחות מחויב כדי להיות חלק מהודאת ה' ,ועל כן אין כאן שאלה של טובה פרטית בין אדם
אליו ,ומבאר כי זוהי דרך החיים של האדם השלם המבקש להוקיר כל מעשה לחברו.
טוב. הרי"ף (במסכת שבת ,דף נ ע"א בקירוב) ביאר :את החיוב לשמח בסעודות
ונראה לבאר בדבריהם ,כי גדולי הדורות האחרונים מחדדים את התובנה שאין מצווה ,ומבאר כי האדם שקבע את הסעודה עשה זאת בשל הדין המוטל עליו,
לראות במצוות המוטלות עלינו מחסום בפני הכרת הטובה .הם מלמדים אותנו ומבאר כי במישור ההלכתי ,כאשר אדם עושה מה שהוא חייב בו ,אין האחרים
כי המצווה אינה מרוקנת את המעשה מן האנושיות שבו .להפך ,אדם המקיים יכולים לטעון שעשו לו טובה ,ומבאר כי הדינמיקה בין המארח לאורחים היא
מצווה בלב שלם ובנדיבות ,ראוי שיוכירו את מאמצו .המסר שלהם הוא עדין של עשיית המצווה בשיתוף ,וזהו שורש הדברים.
וחשוב :אל תהיה קטנוני בחישובי החובה והרשות ,אלא תהיה רחב לב ונראה לבאר בדבריהם ,כי הראשונים מעמידים אותנו על כך שהמצווה משנה
בהערכת כל מי שטורח ועושה דבר מצווה המאיר את הסובבים אותו. את פני המציאות .כאשר הסעודה מוגדרת כ'סעודת מצווה' ,המארח אינו פועל
התובנה כי קיימת חובה או ראוי לנהוג בהכרת הטובה גם בסעודת מצווה, כפרט הנותן מכיסו לאורחיו ,אלא כזרוע ארוכה של ההלכה .האורחים ,בבואם
מולידה נפקא מינות מעשיות המשנות את צורת ההתנהלות שלנו באירועים לסעודה ,מקיימים גם הם מצווה .לפיכך ,המושג 'הכרת טובה' במובנו הרגיל
כאלו .אנו ניצבים בפני הבחנה דקה שבין השורה התחתונה של החובה המציין חובת הלבבות על טובה שקיבלתי מרצוני – אינו תואם את המקרה
ההלכתית לבין המדרגה המוסרית הגבוהה יותר .נפקא מינה ראשונה נוגעת הזה ,שכן שניהם מחויבים כלפי הקב"ה בתוך המשתה הזה.
לביטוי הכרת הטובה .גם אם נניח שהמארח מחויב בסעודה ,הנפקא מינה היא גדולי האחרונים ,אשר דייקו בכל נימי ההלכה וחקרו את גדרי המצוות,
שאין זה פוטר אותנו מלהודות לו .הליכה למארח בסוף האירוע ואמירת מילה העמיקו להבין את הדקויות שבין חיוב לבין בחירה .הם ביקשו להגדיר מהו
טובה או הודאה על האירוח אינה נחשבת כמיותרת או כטעות ,אלא כביטוי גבול הכרת הטובה במקום שבו המעשה נעשה מכוח דין ,והאם גדר זה משתנה
של דרך ארץ והערכה לטרחה .אדם שאינו אומר תודה בטענה שהוא 'לא חייב' כאשר המצווה משתלבת עם האירוע האישי של האדם.
כי זו סעודת מצווה ,מפסיד את מידת הכרת הטובה שצריכה להיות חקוקה הג"ר חיים ב"ר בצלאל בספר החיים (ספר פרנסה וכלכלה ,פרק ג) ביאר :את
בליבו של כל יהודי. הכלל היסודי בעניין הכרת הטובה ,ומבאר כי כל מי שעושה סעודה שהוא
נפקא מינה שנייה נוגעת להזמנות נוספות .אם נזמין חבר לסעודת מצווה מחויב בה ,כגון סעודת הנישואין והמילה ,אין מחזיקים לו עליה טובה כל כך,
שלנו ,הנפקא מינה היא שאנו מצפים שיגיע בשמחה ,ועל כן כאשר הוא מגיע, ומבאר כי טעמו של דבר הוא מכיוון שמדובר בדרך החיוב ,ואין לאדם להחזיק
אין לראות בכך מעשה טכני בלבד .כפי שביארו גדולי האחרונים ,הכרת הטובה טובה למי שרק מקיים את מה שהוא מצווה לעשותו.
היא המנוע שבונה את הקשרים הקהילתיים .הנפקא מינה היא שגם בתוך בעל ספר המטעמים (ערך ישר כח) ביאר :את הקושי שעלה סביב המנהג לומר
'חובת' השתתפות בשמחה ,יש מקום ליצור אווירה של הערכה הדדית שאינה לכהנים לאחר ירידתם מן הדוכן 'יישר כח' ,ומבאר כי לכאורה הכהנים מצווים
תלויה בחיוב ההלכתי היבש. בחיוב גמור לברך ,ומבאר כי יישוב המנהג הוא שיש הכרת הטובה לכהנים כיוון
נפקא מינה שלישית היא ביחס למארח עצמו .אם אדם שואל את עצמו האם שיכלו לברך ולקיים את המצווה במקום אחר ,ומבאר כי גם במקום שיש חיוב,
מותר לו לבקש הכרת טובה או לצפות לה ,הנפקא מינה היא שאין למארח עצם הבחירה לקיים את המצווה דווקא אצלנו מעניקה מקום להכרת הטובה.
לחפש את הכרת הטובה כגמול על הוצאותיו ,אלא כביטוי של קשר .אם הערוך השולחן (אורח חיים ,סימן קכח ,סעיף כד) ביאר :את המנהג הרווח
האורחים לא הודו לו ,אין לו להקפיד עליהם ,שכן הוא עשה את המצווה מתוך בציבור לומר 'יישר כח' לכהנים ,ומבאר כי המנהג הוא מנהג ישראל ותורה הוא,
חיוב לה' .אך אם הודו לו ,עליו לקבל זאת בהכנעה ובהבנה שהם אכן מעריכים ומבאר כי אף על פי שהכהנים מחויבים בברכה ,עדיין ראוי לומר להם מילה
את המאמץ שהשקיע במצווה. טובה ,ומבאר כי הכרת הטובה אינה בטלה מעיקרה גם כשהמעשה הוא מצווה,
נפקא מינה רביעית עולה מהמנהג לברך כהנים .כפי שכהן הטורף ועולה לדוכן שכן ישנה הערכה על הטרחה ועל עצם קיום המצווה בקהל.
מקבל תודה ,כך כל אדם שטרח בניהול סעודה ,בתכנון ובאירוח ,עושה פעולה הג"ר עזריאל הלוי הורוויץ (הידוע כרש"ש בהגהותיו על מסכת שביעית ,פרק
שראויה להערכה .הנפקא מינה היא שאין להבדיל בין סוגי המצוות – בכל ד ,משנה ד) ביאר :את יסוד החזקת הטובה למי שנתן לו פירות שביעית ,ומבאר
מקום שבו אדם משקיע כוחותיו כדי להרבות שמחה וקדושה בעולם ,הרי הוא כי אדם מצווה להפקיר את פירותיו בשביעית ,ואף על פי כן מותר להחזיק לו
ראוי להכרת הטובה שלנו ,וזהו מנהג המהווה חלק משלמות העבודה טובה על כך שנתן לו מהם ,ומבאר כי החיוב אינו מוחק את ההערכה ואת הכרת
הציבורית. הטובה על הפעולה שנעשתה כלפיו.
ונראה לבאר בדבריהם ,כי המסקנה המעשית מנפקא מינות אלו היא שהכרת ונראה לבאר בדבריהם ,כי האחרונים מציגים מורכבות נפלאה :מחד ,ישנו יסוד
הטובה היא שפה פנימית שאינה נמדדת לפי גדרי החובה .כשאנו מקפידים הלכתי מוצק שסעודת מצווה היא בגדר חיוב ואינה מזמינה בהכרח הכרת
להודות ,אנו לא רק מקיימים מצווה של דרך ארץ ,אלא אנו מחנכים את עצמנו טובה כסעודת רשות .מאידך ,ישנו מנהג ישראל המבקש להוקיר כל מי
לראות את הטוב שבכל אדם ,גם כשהוא פועל בתוך המסגרת של חובה שמקיים מצווה ,ולו רק מפני שהוא עשה זאת בקהל או בדרך שהועילה לנו.
הלכת ית .אנו לומדים להעריך את הטרחה ,את הלב ואת הרצון ,ומתוך כך אנו התובנה העולה היא כי בעוד שבמישור ההלכתי היבש אין כאן 'טובה' ,הרי
גישות מוסריות :הגישה האחת ,המסתמכת על הופכים להיות אנשים רחבי לב ,שיודעים שכל מעשה טוב ,גדול כקטן ,ראוי
הגדרות הלכתיות יבשות ("הוא מחויב בזה ,למה להערכה ולהכרת טובה.
לי להודות?") ,והגישה השנייה ,המסתמכת על העומק הרעיוני הטמון בשאלת הכרת הטובה בסעודת מצווה מוביל אותנו אל
עומק הנפש המבקשת להרבות בטוב ("הוא טרח בירור יסודי בשאלה מהו הטוב ומהי המטרה של המעשים שלנו .אם אדם
ועשה ,ראוי להעריך") .המוסר היהודי מכוון אותנו מחויב לעשות דבר מה ,האם המעשה מאבד מיופיו או שמא החובה היא
תמיד אל הגישה השנייה. המקום שבו הרצון האנושי פוגש את הרצון האלוקי ומתקדש? הרעיון המרכזי
ראשית ,מוסר הכרת הטובה כמידת החסידות. כאן ה וא שהכרת הטובה אינה מופנית כלפי 'השירות' שקיבלנו ,אלא כלפי
אדם השואף לשלמות אינו בודק בציציות החובה האישיות של המארח שבחר להכפיף את רצונו הפרטי לציווי המצווה
של חברו ,אלא מחפש את הלב הפועם שמאחורי ולהשקיע בה משאבים וטרחה .כאשר אדם מזמין אותנו לסעודת ברית או
המעשה .כפי שביאר הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן נישואין ,הוא אינו רק עושה את המצווה ,הוא הופך את עצמו לכלי שדרכו
בספרו חפץ חיים ,הכרת הטובה היא אבן יסוד במידות האדם ,ומי שמקפיד שמחת הברית או שמחת החתונה באה לידי ביטוי במרחב הציבורי.
להודות גם על מה שמובן מאליו ,מעיד על ענוותנותו ועל גודל נפשו .המוסר במישור הרעיוני ,עלינו להבין כי העולם כולו בנוי על מערכת של הדדיות
כאן אינו מחכה להוכחה משפטית של 'חסד' ,אלא פועל מתוך רגישות לטרחת שאינה נובעת מחסרון ,אלא משפע .אברהם אבינו ,המשתה הגדול שערך ,לא
הזולת. פעל מתוך חסר ולא מתוך חובה שחנק את ליבו ,אלא מתוך הצפה של רגש
שנית ,מוסר ההדדיות והאחדות .כשם שהציבור מברך את הכהנים ,אף שאין והודאה לה' .הרעיון הוא שהכרת הטובה היא האופן שבו אנחנו מאמתים את
הם זקוקים לברכת הדיוט ,כך גם האורח המודה למארח בונה קומה נוספת של האמת של האחר .כשאני אומר 'יישר כח' לכהן או למארח ,אני לא 'משלם' לו,
אחדות .מוסר זה מלמד אותנו שאין מדובר רק בהחזרת חוב ,אלא ביצירת אלא אני מעיד על כך שאני רואה את המאמץ שלו ואת נוכחות המצווה בחייו.
ברית של ידידות .כפי שכתב הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף ,יש להרבות זהו רעיון שמקדש את הקהילתיות היהודית ,שבה כל אדם הוא חלק מרקמה
בדרכי שלום ובחיבה ,והבעת תודה היא הביטוי המזוקק ביותר לרצון לשמר אחת ,וההערכה ההדדית היא הדבק המחזיק את הרקמה הזו.
את החום האנושי המקשר בין בני האדם בתוך קהילת הקודש. רעיון נוסף נוגע להבחנה בין 'נותן' לבין 'שליח' .המארח של סעודת המצווה
שלישית ,מוסר העין הטובה .לעיתים אדם נמנע מלהודות כדי שלא להודות מרגיש לעיתים כמי שממלא חובה ,ולכן הוא עשוי לזלזל בעצמו או לחשוב
בחסרונו ,או כדי לא להראות שהוא נזקק למשהו שהוצע לו .המוסר דורש שאין ערך למאמציו .הכרת הטובה של האורחים משמשת ככלי שמעלה את
מאיתנו להכניע את האגו ולהודות בפה מלא למי ששימח אותנו .היכולת לומר המארח למודעות שהוא אינו רק ממלא חובה יבשה ,אלא הוא שליח של שמחה
'יישר כח' למי שערך סעודה היא מבחן לאדם ,האם הוא מסוגל לראות את אלוהית .הרעיון הוא שגם בתוך החובה קיים מקום לבחירה – באיכות האוכל,
הטוב שנעשה עבורו ,גם כשזה מגיע ארוז בתוך מחויבות הלכתית .זוהי גבורה בסבר הפנים ,בהשקעה באווירה – ושם נמצאת ה'טובה' שראוי להכיר בה .זוהי
מוסרית של מי שבוחר בטוב על פני הצידוק העצמי. הזמנה לראות את האדם שמאחורי המצווה.
לסיכום עומק זה ,המוסר שנדרש מאיתנו הוא מוסר של אצילות .אנו נקראים לסיכום רעיון זה ,ההבנה כי הכרת הטובה היא חלק מהעבודה הרוחנית שלנו
להיות אנשים שיודעים לזהות את רגע החסד ,גם כשהוא מתרחש בתוך מסגרת היא קריאה להתבוננות עמוקה יותר על סביבתנו .היא קריאה להשתחרר
של חובה .כאשר אדם נוהג כך ,הוא אינו רק 'יוצא ידי חובה' אלא הוא מבטא מהחישוב הקר של 'מי חייב למי' ולעבור למרחב של 'מי מאיר את מי' .כשאני
את נשמתו הגבוהה .הוא הופך את הסעודה מאירוע טכני של אכילה ושתייה מכיר טובה למי שקיים מצווה ,אני מוסיף אור למצווה שלו ומחזק את החיבור
למפגש של נשמות ,שבו הכרת הטובה היא הלב הפועם שמעניק למצווה את שלי לעבודת ה' .זוהי דרך חיים המקדשת את השגרה והופכת כל מפגש
החיות ואת השמחה השלמה. חברתי-דתי להזדמנות לצמיחה רוחנית הדדית ,שבה כולם יוצאים נשכרים מן
התובנה המעשית העולה מן הדיון בשאלת הכרת הטובה בסעודות מצווה היא השפע של האהבה וההערכה.
שהחיים היהודיים אינם פועלים לפי נוסחאות של רווח והפסד ,אלא לפי ההתבוננות המחשבתית בסוגיית הכרת הטובה בסעודת מצווה מעמידה אותנו
עקרונות של הערכה והודיה .התובנה לחיינו היא להסיר את הציניות המבקשת על המבנה הנפשי של האדם המבקש לחיות חיים של אמת .המחשבה
למדוד האם המארח היה חייב או לא ,ולהחליפה במבט עין טובה המזהה את המרכזית היא שמידת הכרת הטובה היא בראש ובראשונה כלי לעיצוב
הטרחה ,את המאמץ ואת רצונו של האחר לשמח .בכל סעודה שאנו מוזמנים אישיותו של האדם .אדם המתרגל לראות בכל מעשה ,גם כזה שנעשה מכוח
אליה ,אנו מקבלים מתנה של אירוח ,של אווירה ושל שותפות בשמחה. החובה ,את הטרחה וההשקעה שבו ,הוא אדם שעיניו פקוחות לטוב .המחשבה
התובנה היא שהכרת טובה אינה פחיתות כבוד ,אלא גדלות נפש .כאשר אנו היא שהכרת הטובה אינה מיועדת רק כדי לשמח את המארח ,אלא בעיקר כדי
בוחרים להודות ,אנו מחזקים את הקשרים בינינו לבין הזולת ,אנו מחנכים את להעשיר את נפשו של המודה ,המשתחרר מכבלים של אנוכיות וממחשבה
עצמנו לראות טוב ,ואנו מבטאים נאמנות לערך של 'דרכי נועם' המלווה את שכל העולם חייב לו.
עבודת ה' שלנו בכל שלב ובכל פינה. מחשבה שנייה עוסקת בהבנה כי 'החובה' אינה הפכים של 'הנדיבות' .המחשבה
עיקר העניין :השאלה האם צריך להחזיק טובה לחבר שערך סעודת מצווה כגון היא שדווקא העובדה שהקב"ה הטיל עלינו חובה לערוך סעודות שמחה,
ברית או נישואין ,מתבארת דרך השילוב בין הדין לבין המידות :גדר החיוב מול מעידה על כך שהשמחה והאחדות הם תשתית רצויה בעיניו ,עד כדי כך שהוא
הערכת הלב :בספר החיים (ספר פרנסה וכלכלה ,פרק ג) ביאר כי מעיקר הדין, מצווה עליהם .לכן ,כאשר אדם מקיים את החובה הזו ,הוא למעשה מיישם את
על מצווה שחייב בה המארח אין מחזיקים טובה מיוחדת .עם זאת ,התובנה רצון ה' בתוך עולמו הפרטי .המחשבה היא שכאשר אנו מודים לו ,אנו מודים
שעלתה מגדולי האחרונים היא כי הלכה זו אינה עומדת בסתירה למנהג לא רק על האוכל והאירוח ,אלא אנו מודים על כך שהוא נבחר להיות כלי
ישראל להודות ולהוקיר .הכרה בטרחה ובמאמץ :כפי שביאר הראשל"צ מרן להופעת שמחת ה' בעולם .זהו מפגש בין המצווה לבין הלב ,שבו החובה
רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר ,המנהג לומר 'יישר כח' גם למי שחייב הופכת לביטוי של אהבה.
במצוותו ,כמו כהנים בדוכן ,יסודו בערך של הכרה בטרחה ובמאמץ המושקע המחשבה השלישית נוגעת לאחריות שלנו כקהילה .המחשבה היא שהכרת
עבור הכלל .המארח ,אף שחייב בסעודה ,משקיע כוחות וממון כדי לשמח את הטובה היא חמצן חברתי .בעולם שבו כל אחד דואג לענייניו ,היכולת לעצור
הבריות ,ופעולה זו ראויה להערכה .מנהג ישראל ותורה היא :בערוך השולחן ולומר 'יישר כח' למי שעמל למען הכלל או למען שמחת הברית והנישואין,
(או"ח סימן קכח) ביאר כי מנהגים שנוצרו בתוך קהילות ישראל לביטוי הכרת היא מעשה מהפכני .המחשבה היא שהכרת הטובה הזו היא המעניקה למארח
טובה אינם מבוטלים ,שכן הם מבטאים רגש אנושי מזוקק של שותפות וחיבה. את הכוח להמשיך ולעשות .אדם שמרגיש שרואים את מאמציו ,גם אם הוא
הכרת הטובה ככלי לתיקון הנפש :כפי שביאר מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת מחויב בהם ,מרגיש משמעות רבה יותר .המחשבה היא שהכרת הטובה היא
אשר ,הכרת הטובה היא המנוע שבונה את הקשרים הקהילתיים .היא אינה השמן המניע את גלגלי הנדיבות והחסד בתוך העם היהודי.
מיועדת ל'תשלום' על האוכל ,אלא להבעת הערכה לאדם שבחר להוציא את לסיכום מחשבה זו ,אנו למדים כי הסעודה היא המקום שבו המחשבה היהודית
מצוותו אל הפועל בלב שלם ובנדיבות. פוגשת את הלב האנושי .כשאנו רגילים להבחין בין חובת המעשה לבין יופי
כשאדם חי בתודעה שכל מצווה היא הזדמנות לשמחה משותפת ,הוא מבין הרצון שמאחוריו ,המחשבות שלנו מתחדדות .אנחנו מפסיקים לחפש צידוקים
שהכרת הטובה היא הדבק המחזיק את הקהילה .השאלה אינה 'האם הוא חייב משפטיים כדי לא להודות ,ומתחילים להעריך את היופי שבמילה טובה .זוהי
לי' ,אלא 'כיצד אני יכול להוסיף אור על השמחה שלו' .מתוך כך ,אנו למדים כי מחשבה המנקה את הנפש מקיטוב ומעניקה לנו את היכולת להיות רחבי לב.
מילת תודה פשוטה ,הבעת הערכה כנה בסיום סעודה או מכתב תודה חם ,הם המשתה ,אם כן ,הופך לבית מדרש שבו אנו לומדים לא רק את הלכות הסעודה,
המעשים הקטנים שהופכים את חיינו למסכת אחת של חסד ואמונה .אנו אלא את יסודות הקיום היהודי המבוסס על הערכה ,כבוד ושותפות גורל.
יוצאים מהאירוע לא רק עם תחושת שובע ,אלא עם לב מורחב ,בידיעה ההנהגה המוסרית המשתמעת מן הדיון סביב הכרת הטובה בסעודת מצווה
שקיימנו מצווה של דרך ארץ והוספנו אהבה וחיבור בעם ישראל. היא תביעה לעידון המידות ולשבירת הציניות הפנימית .אנו עומדים בפני שתי
כיצד ניתן ללמוד הנהגות ודרכי ארץ מן המלאכים ,הלא אמרו חכמינו לא בשמים היא?
ודבריו של אביך מורך מחדדים את הקושיה – אם ניתנה התורה לישראל דמיינו את הרגע הנשגב באלוני ממרא .שלושה אנשים נצבים עליו ,פניהם כפני
בארץ ,ואנו מצווים שלא לחפש את הדרכתה בשחקים ,כיצד אנו מוצאים לנכון מלאכים ,ואברהם אבינו מגיש להם כבוד ומורא .הרגע הזה ,המזוקק בטוהר
לבנות את הליכותינו על דוגמאות המגיעות ממלאכי מרום? האם הנהגות אלו של גילוי שכינה וביקור מלאכים ,מעורר בנו תמיהה עמוקה :התלמוד במסכת
הן תורה שבעל פה המשתקפת בטבע הבריאה ,או שמא יש כאן גבול דק בין יומא דף לז ע"א למד מהם הנהגות בעבודת המקדש ואופן כיבוד גדולים,
הרשב"א (בחידושיו למסכת יומא דף לז ע"א) ביאר :את הלימוד של חז"ל חיקוי מלאכים לבין בניית דרך ארץ אנושית? הלב
מהמלאכים לעניין הנהגת הכהנים ,ומבאר כיצד ניתן ללמוד הנהגה מהמלאכים מבקש להבין :היכן עובר הגבול בין מה שניתן לנו
למרות הכלל של לא בשמים היא ,וביאר כי התורה נתנה לנו את הכלים להבין בסיני לבין מה שמוטבע במבנה העולם וביצורי
את העולם ,וההתבוננות במלאכים היא התבוננות בכללי הבריאה .הוא מבאר המעלה ,וכיצד נוכל לשאוב מדרכם של המלאכים
כי אין זו הוראה מן השמים ,אלא הבנה של הסדר שקבע הקב"ה לכל הנבראים, מוסר השכל לחיים שכולם ארציים ,מבלי לסטות
וההליכה של הכהנים במקדש היא פשוט יישום של חוכמת דרך ארץ גבוהה מציוויי התורה?
שראו אצל המלאכים. התורה מציבה את המלאכים בפתח האוהל כדמויות
הרא"ש (במסכת יומא שם) ביאר :את גודל החשיבות של סדר ההליכה לפני הפועלות בתוך המציאות האנושית ,ומפרשי
גדול ,ומבאר כי חכמים ידעו שמעשי המלאכים בהופעתם האנושית היו המודל המקרא מבקשים להבין כיצד התנהלותם הופכת
המושלם לדרך ארץ ,ומבאר כי הלימוד שלהם מהמלאכים הוא לימוד ממי למקור השראה והדרכה לאדם החי על פני האדמה.
שפועל בתוך המערכת הטבעית שקבע ה ,ומבאר כי האדם מצווה להתבונן רש"י (בראשית יח ,ב) ביאר :את הופעת שלושת
בכל מה שמסביבו כדי לזקק את התנהגותו. באו בדמות אנשים ,ומבאר כי הריצה של אברהם האנשים ומבאר כי
רבינו בחיי (בספרו כד הקמח ,ערך דרך ארץ) ביאר :כי דרך ארץ אינה סותרת לקראתם מלמדת על אהבת החסד שאינה תלויה במעמד ,אלא בנתינה גמורה,
את התורה ,אלא היא ההכנה לה ,ומבאר כי התבוננות במלאכים היא התבוננות ומבאר כי התנהלותם של המלאכים מול אברהם מניחה תשתית להבנת
בדרכי השירות והכבוד .הוא מחדש כי כל דבר בעולם – מהנמלה ועד המלאך ההיררכיה של כבוד ותפקיד.
– מלמד אותנו משהו על הנהגת העולם ,וכי זוהי חובת האדם להתבונן בבריאה הספורנו (בראשית יח ,ב) ביאר :כי הניצבים עליו נצבו כדי לשרת את רצון ה',
כדי לשכלל את מדותיו. ומבאר כי היציבה שלהם וההליכה שלהם הם ביטוי לכללי הבריאה שעל פיהם
ונראה לבאר בדבריהם ,כי הראשונים מדגישים את ההפרדה בין חקיקת המלאכים פועלים ,ומבאר כי כאשר אברהם רואה זאת ,הוא מזהה את סדר
המצוות ,השייכת אך ורק לתורה שניתנה למשה ,לבין גילוי הנהגות של דרך העולם ואת הדרך הנכונה לנהוג בכל אורח וגדול.
ארץ המוטבעות בבריאה .ההתבוננות במלאכים אינה פנייה לשמים כדי לקבל המשך חכמה (שמות כד ,ב) ביאר :את היחס שבין התורה לבין הטבע ,ומבאר
מצווה ,אלא שימוש בחוכמה המצויה בתוך העולם ,שכן המלאכים ,בבואם כי התורה ניתנה לבני אדם ,אך העולם עצמו נברא לפי חוקי התורה ,ומבאר כי
בדמ ות אנשים ,הפכו להיות חלק מהנבראים שמהם אנו לומדים את החוקיות כפי שהנמלה מלמדת אותנו גזל ,כך המלאכים מלמדים אותנו את סדר הכבוד
של עולם המעשה. וההנהגה ,ומבאר כי אין זה לימוד של תורה מן השמים ,אלא הבנה של חוקי
גדולי האחרונים ,אשר נדרשו לדיוקים של גדרי התורה ומגבלותיה ,העמיקו הטבע והנהגת דרך ארץ שנטע ה' בבריאה.
בפתרון הסתירה שבין השימוש במלאכים כמודל לבין העיקרון המקודש של הכלי יקר (בראשית יח ,ב) ביאר :כי אברהם השתחווה לאנשים ,ומבאר כי בכך
"לא בשמים היא". הוא לימד אותנו שכל מי שנמצא במעלה ,ראוי לכבוד ,ומבאר כי מלאכים אלו
המשך חכמה (בספרו על התורה ,שמות כד ,ב) ביאר :את היחס שבין התורה הופיעו כדי להראות לנו שגם עולמות עליונים פועלים לפי כללים מוגדרים של
לבין חוקי הבריאה ,ומבאר כי התורה נתנה לנו את הכלים להבחין בין עיקר הנהגה ,שאותם אנו יכולים וצריכים לאמץ בחיינו הארציים.
לטפל ,אך כללי דרך ארץ וסדר הבריאה נטועים בתוך הטבע עצמו .הוא מחדש ונראה לבאר בדבריהם ,כי המקרא אינו מלמד אותנו תורה מן השמים ,אלא
כי ההתבוננות במלאכים ,או אפילו בנמלה ,אינה לימוד של הלכות חדשות מורה לנו להביט בנבראים – מהרמש הקטן ועד המלאך הגדול – ולראות בהם
שנתחדשו מן השמים ,אלא למידה מתוך הטבע שאותו ברא הקב"ה ,וביאר כי מראה לדרך ארץ .המלאכים כאן אינם דורשים אלא מראים; הם מציגים דפוס
הבורא הטביע בנבראיו הנהגות של סדר ,יראת שמים וכבוד הדדי ,ואנו מצווים התנהגות שמוטבע בסדר הבריאה ,ואנו ,כמי שחיים בתוך עולם זה ,לומדים
לעקוב אחר הטבע הזה כדי להגיע לשלמות המידות. מהם כיצד ליישם את ערכי הכבוד והסדר שבין אדם לחברו.
הערוך לנר (בחידושיו למסכת יומא דף לז ע"א) ביאר :כי הלימוד מהמלאכים חז"ל בתלמודם מגלים לנו כי המלאכים אינם רק שליחים של מעלה ,אלא
הוא לימוד מתוך תצפית על סדר העולם ,ומבאר כי אין כאן עקיפה של התורה, דוגמה חיה להנהגה נכונה וסדורה בתוך עולם המעשה ,ודרכם אנו לומדים
שכן לא מדובר בחיוב הלכתי שנתחדש מן השמים ,אלא בבחירה של חכמים כיצד להוציא אל הפועל את המושגים המופשטים של כבוד וסדר.
לאמץ מודל התנהגותי שראו במציאות .הוא מבאר כי כשם שאדם למד מן גמרא במסכת יומא (דף לז ע"א) ביאר :את הסדר הנכון של העמידה וההליכה
החיה או מן הרמש כיצד להתנהג בצניעות או ביושר ,כך למדו חז"ל מן לפני גדול ,ומבאר כי כשם שמיכאל עומד באמצע ,גבריאל מימינו ורפאל
המלאכים כיצד להתנהג בכבוד לפני גדול ,והדבר נחשב לחוכמת דרך ארץ משמאלו בעת הליכתם אצל אברהם ,כך נוהגים הכהנים בעבודת המקדש .הוא
שאינה תלויה במתן תורה ,אלא בחוכמה הקדומה שנטועה בבריאה. מבאר כי אין זו המצאה אנושית ,אלא העתקת הנהגה מופתית שהופיעה
השפת אמת (בליקוטים על מסכת יומא) ביאר :את המושג "לא בשמים היא" במציאות של המלאכים ,והיא מלמדת את האדם כיצד נכון להנהיג את סביבתו
בהקשר של הלימוד מהמלאכים ,ומבאר כי התורה אכן נמצאת בארץ ,אך הקרובה בכבוד ובהיררכיה מתאימה.
החוכמה שבה משתמשים כדי לפרש את החיים נמצאת בכל מקום שבו שורה מדרש תנחומא (פרשת וירא) ביאר :את עניין השתחוויית אברהם למלאכים,
השכינה .הוא מחדש כי כשאנו לומדים מהמלאכים ,אנו למדים על הדרך שבה ומבאר כי אף על פי שאברהם היה גדול הדור ,הוא השכיל לזהות את מעלת
הקב"ה מ נהיג את עולמו ,והיות והעולם כולו נברא על פי חוכמת התורה ,הרי השליחים ,ומבאר כי חז"ל דרשו מכאן שכל מי שפוגש את חברו בצורה שראויה
שכל התבוננות נכונה בטבע ובנבראים היא בעצם התבוננות בתורה עצמה ,אך להערכה ,יש לו לנהוג בו כבוד .הוא מבאר כי המלאכים נטלו דמות אנשים כדי
במישור שאינו מחייב כהלכה ,אלא מאיר כדרך ארץ. ללמדנו שגם בתוך הדרכים הארציות ,ניתן לזהות את הדרגת הקדושה של
הבית הלוי (בדרשותיו) ביאר :כי ההבדל בין תורה לדרך ארץ הוא ברור ,ומבאר האדם ולהגיב בהתאם.
כי אין להביא ראיה הלכתית ממלאכים ,אך בהחלט ניתן להביא ראיה לדרך גמרא במסכת בבא מציעא (דף פו ע"ב) ביאר :את המעשה בביקור המלאכים
ארץ .הוא מבאר כי השאלה "כיצד לומדים מהמלאכים" היא שאלה שנוגעת אצל אברהם ,ומבאר כיצד כל מלאך ידע את מקומו ואת תפקידו בתוך
ליכולת של האדם לקלוט את החוכמה הטבועה בבריאה ,ומבאר כי האדם הסעודה ,ומבאר כי חז"ל מחדשים שהידיעה של כל אחד את מקומו היא היסוד
היהודי מצווה לחפש את השלמות בכל מקום ,וכל מה שתואם את רוח התורה לכל הנהגה של דרך ארץ בעולם .הוא מבאר כי הסדר שהם הציגו אינו קשור
ודרך ארץ ,הרי הוא לגיטימי. לתו רה שבכתב ,אלא לטבע העולם שנברא בסדר מדויק ,ואנו מצווים ללמוד
ונראה לבאר בדבריהם ,כי האחרונים מוציאים אותנו מהסבך .הם מורים לנו כי את הטבע הזה כדי לשפר את הליכותינו.
הלכה נקבעת רק על ידי חכמי ישראל בארץ ,ואין להביא דעה או הוראה מן ונראה לבאר בדבריהם ,כי חז"ל אינם מבקשים מאיתנו להפוך למלאכים ,אלא
המלאכים .עם זאת ,החוכמה הכללית של נימוסים ,סדר ודרך ארץ אינה שייכת להשתמש בהופעתם כדי לפענח את סודות הטבע והחברה .הם מלמדים אותנו
למתן תורה ,אלא לחוכמת הבריאה .לכן ,כאשר חז"ל למדו מהמלאכים ,הם לא כי המבנה שבו פועלים המלאכים הוא תבנית ארצית מוחשית; העובדה שהם
למדו מהם את הדין ,אלא השתמשו בהם כמשל וכדוגמה לחוכמת העולם באו בבני אדם אפשרה לנו ללמוד מהם הנהגות של כבוד ,סדר ויראת שמים,
שנטע הבורא בבריאה ,וזהו לימוד שאינו סותר כלל את העיקרון ש"לא בשמים בלי לשבור את הגבול של "לא בשמים היא" ,כי ההדרכה אינה מגיעה מהם
היא". כציווי מלמעלה ,אלא כצפייה בהנהגתם כנבראים שפועלים בתוך מסגרת
גדולי הדורות האחרונים המשיכו להעמיק בקו הדק שבין לימוד דרך ארץ לבין הבריאה.
השמירה על אוטונומיית התורה ,תוך שהם מעניקים לנו כלים מעשיים כיצד גדולי הראשונים ,בחיפושם אחר יסודות ההנהגה והמוסר ,התמודדו עם
להתבונן בנבראים מבלי לאבד את הריבונות של חכמי התורה. השאלה כיצד אנו שואבים תובנות מעולמות עליונים מבלי לפרוץ את גדרי
הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות דרך ארץ) ביאר :את התורה .הם ביארו את היחס המדויק שבין התבוננות בטבע ובנבראים לבין
חשיבות הסדר וההליכה הנכונה לפני גדולים ,ומבאר כי אין זה דין גמור הכתוב ההיצמדות לציווי התורה.
בתורה ,אלא הדרכה שהשתרשה בבית המדרש מתוך התבוננות בהנהגת הרמב"ן (בפירושו על התורה ,בראשית יח ,ב) ביאר :את הליכת המלאכים אצל
המלאכים כפי שפורטה בחז"ל .הוא מבאר כי גדולי ישראל לא ביקשו ללמוד אברהם ,ומבאר כי כל מעשיהם היו מחושבים ומסודרים ,ומבאר כי אברהם
"תורה" מהמלאכים ,אלא לעצב תרבות של כבוד שנובעת מתוך הבנה שכל מה התבונן בהם לא כמי שלומד תורה חדשה ,אלא כמי שמקבל אישור לדרכי
שברא הקב"ה בעולמו ,יש בו סדר וארגון ,והאדם החכם יודע לשאוב ממנו את המוסר המושכלות .הוא מחדש כי חוכמת דרך ארץ קדמה לתורה ,והמלאכים,
הטוב. ב הופעתם כאנשים ,שיקפו את ההנהגה הראויה ליצורים נבונים ,והיא הנהגה
שהיא חלק מחוכמת העולם שנטע הבורא בבריאה.
רק בתוך התורה שבידינו .ההבנה ש"לא בשמים מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת וירא) ביאר :את דברי אביך מורך
היא" אינה באה לצמצם את אופק הראייה שלנו, בהקשר של "לא בשמים היא" ,ומבאר כי התורה נתנה בידנו את הכלים לנתח
אלא להגן על הריבונות שלנו כבני אדם העובדים את הבריאה .הוא מבאר כי אין האדם לומד הלכה מהמלאכים ,אך הוא בהחלט
את ה' מתוך בחירה חופשית בארץ .אנו לומדים יכול ללמוד דפוסי פעולה המעידים על חוכמה וסדר .הוא מחדש כי כאשר
מהמלאכים כיצד להיות אנושיים יותר ,כיצד חז"ל מביאים את הנהגת המלאכים ,הם אינם מביאים זאת כגזירת מלך ,אלא
לעשות סדר בביתנו וכיצד לכבד זה את זה ,כי כ"הוכחה מן המציאות" – כלומר ,אם המלאכים הפועלים לפי רצון ה' נוהגים
המלאכים מייצגים את ה"סדר האלוהי" שבא לידי כך ,סימן שזהו אופן הפעולה המאוזן והראוי ביותר לבריאה.
ביטוי בצורה המזוקקת ביותר. הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (בהליכות שלמה) ביאר :את ההבחנה שבין
רעיון נוסף נוגע למסירותו של אברהם אבינו. לימוד תורה לבין התבוננות בדרכי החיים ,ומבאר כי כל העולם הוא ספר פתוח
אברהם אינו פוגש מלאכים רק כדי ללמוד מהם הנהגות ,אלא הוא לפני האדם .הוא מבאר כי כשם שאדם מתבונן בהליכותיה של הנמלה כדי
מקבל אותם כפי שהם ,ובתגובתו אליהם הוא חושף את דרכו שלו .המחשבה ללמוד על חריצות או על גזל ,כך הוא מתבונן בהליכותיהם של נבראים עליונים
כאן היא שהחיבור ל"עליונים" מתרחש דווקא בתוך הפעולה הארצית – יותר כדי ללמוד על כבוד ומעמד .הוא מדגיש כי הכלל של לא בשמים היא
בהגשת הלחם ,בריצה לקראת האורח ,ובקידה .הרעיוני כאן הוא שאין מדרגה שומר עלינו מלהיות תלויים בנבואה או ברוח הקודש ,אך הוא מעולם לא מנע
גבוהה יותר מהיכולת לזהות את הנשגב בתוך הנימיות של היומיום .הלימוד מאיתנו להיות לומדים ומתבוננים בכל מה שמסביבנו.
מהמלאכים הוא בעצם הכרה בכך שהמציאות שלנו טעונה בהדרכה שמימית, הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל (בשיחותיו ,דרך שיחה) ביאר :כי אברהם אבינו
גם אם היא אינה מצווה הלכתית מפורשת. בעצמו היה המורה הראשון לדרך ארץ ,ומבאר כי המלאכים שבאו אליו בסך
הכל שיקפו לו את המדרגה שאליה הוא עצמו כבר הגיע .הוא מחדש כי הלימוד
מחז"ל ביומא אינו לימוד של "מלאכים" במובן המופשט ,אלא התבוננות באופן
שבו אברהם הגיב אליהם ,ומכאן שהשורש הוא בדרכו של אברהם אבינו ולא
בעצם היותם מלאכים.
ונראה לבאר בדבריהם ,כי גדולי הדור האחרון מאחדים את הדעה :הלימוד
מהמלאכים אינו סותר את "לא בשמים היא" ,כיוון שהוא אינו נחשב ללימוד
של הלכה או ציווי ,אלא ללימוד של חוכמת החיים .הם מדגישים כי כל תפקידו
העיסוק בשאלת המלאכים הוא ביטוי לחיפוש האדם אחר השלמות .אנו חיים של האדם בעולם הוא לזהות את החוכמה שהוטמנה בו על ידי הבורא ,וברגע
בעולם שבו הכלים הם ארציים ,אך המטרה היא שמימית .כשאנו בוחנים את שאנו מבינים שהטבע והנבראים – העליונים והתחתונים כאחד – כפופים
הנהגת המלאכים ,אנו מחפשים את הצורה שבה ה' רוצה שהבריאה תתנהל. לחוקי התורה ,אנו הופכים להיות תלמידים של הבריאה כולה ,וכל צעד כזה
זוהי ענווה גדולה להכיר בכך שגם יצורים שנמצאים מעלינו יכולים ללמד רק מחזק את הזיקה שלנו לארץ ,ולא לוקח אותנו למקום שאינו שייך לנו.
א ותנו שיעור בדרך ארץ ,וזהו גם ביטוי לעוצמה שלנו ,שכן רק מי שחזק העיסוק בשאלה כיצד ניתן ללמוד הנהגות מהמלאכים מבלי לחרוג מגדרי
בשורשיו התורניים יכול להביט החוצה ,להתבונן בנבראים ,ולשאוב מהם רק התורה ,מניב עבורנו תובנות מעשיות המשליכות על אורח חיינו בכל עת.
את מה שמאיר ומרומם את חיינו. נפקא מינה ראשונה נוגעת לדרך שבה אנו ניגשים ללימוד מוסר מחוץ לכותלי
ההתבוננות המחשבתית בשימוש במלאכים כמודל לדרך ארץ מזמינה אותנו בית המדרש .אנו למדים כי מותר ,ואף ראוי ,להתבונן בהנהגות של אנשים
לבחון את המושג "צורה" בעבודת ה' .המחשבה הראשונה עוסקת בהנחה שכל בעלי שיעור קומה ,או אפילו בטבע ובנבראים ,כדי לפתח כישורי חיים ודרך
הופעה בעולם ,ובפרט הופעה של שליחי מעלה ,היא שיעור בתיקון המידות. ארץ .השימוש במלאכים כמודל אינו הופך את ההנהגות הללו לחיוב הלכתי,
כשאנו רואים את המלאכים פועלים בסדר מופתי ,המחשבה המחשבתית היא אך הוא מעניק להן משנה תוקף ויוקרה .לכן ,כאשר אדם מחפש דגם לנימוסים,
שזה ו רמז לכך שהאדם ,בהיותו נברא בצלם ,נושא בתוכו תבניות של סדר סדר או כיבוד הזולת ,הוא יכול לשאוב השראה מכל מה שסביבו ,כל עוד הוא
ואיזון שנועדו להוציא את הנשמה אל הפועל .הלימוד מהם אינו עוסק בחיקוי מבין שזהו "לימוד של חוכמה" ולא "קבלת תורה" מחדש.
חיצוני בלבד ,אלא בהפנמה פנימית שסדר העולם אינו מקרי ,וכי המקום שבו נפקא מינה שנייה עוסקת בהתנהגותנו בבואנו לפגוש גדולי תורה או אישי
אדם עומד – לימינו של גדול או לשמאלו – הוא שיקוף של מקומו הרוחני ציבור .חז"ל לימדו אותנו מהמלאכים את סדר העמידה וההליכה לפני גדול.
ביחס לערכים שהוא משרת. הנפקא מינה היא שאין מדובר רק בגינונים חברתיים חיצוניים ,אלא בהפגנת
המחשבה השנייה בוחנת את גבולות היכולת האנושית בתוך הכלל "לא בשמים כבוד לערכים שהאדם הגדול מייצג .אדם המאמץ את סדר ההליכה הזה ,לא
היא" .המחשבה המחשבתית היא שהכלל הזה אינו חומה המפרידה בינינו לבין רק מכבד את הגדול ,אלא מחנך את עצמו להיררכיה של כבוד ,כבוד ששורשו
חוכמת העולמות העליונים ,אלא היא הדרך שבה הקב"ה העניק לנו את בדרכי המלאכים שהבינו כי לכל אחד יש תפקיד ומקום ,וכי הסדר הוא מפתח
האחריות לעיצוב העולם .העובדה שהתורה ניתנה לארץ אומרת שהאחריות להרמוניה בין הבריות.
לתי קון המידות ,לנימוסים ולדרך הארץ מונחת על כתפינו .כשאנו משתמשים נפקא מינה שלישית היא הזהירות הנדרשת שלא לערבב בין מקור הסמכות
במלאכים כמודל ,אנו בעצם מבצעים פעולה של "הארצה" :אנו מורידים את התורנית לבין השראה חיצונית .עלינו להישמר שלא להצדיק הנהגות תמוהות
האידיאלים המופשטים של הנהגה אל קרקע המציאות ,והופכים אותם לכללי או מנהגים חדשים בטענה של "כך ראיתי או שמעתי מהעולם העליון" .ההלכה
התנהגות שכל אדם יכול וצריך לתרגל בחייו. נותרה בידי חכמי ישראל בארץ ,וכל אימוץ של מודל חיצוני – בין אם הוא
המחשבה השלישית עוסקת ביחס שבין האדם לבין המציאות שסביבו. מלאך או חכם מוסר – צריך לעבור את מסננת ההלכה והשכל הישר של
המחשבה היא שהתורה היא המקור ,אך הטבע הוא השדה שבו אנו מיישמים תורתנו .הנפקא מינה היא שעלינו להבדיל בין חיקוי מלאכים לבין בניית חיים
אותה .הלימוד מהמלאכים ומהרמשים הוא עדות לכך שהאדם היהודי אינו של תורה; המלאכים הם השראה לדרך ארץ ,אך הם לעולם לא יהיו פוסקי
אדם מנותק ,אלא הוא חלק מרקמה אחת של בריאה .המחשבה היא שככל ההלכה שלנו.
שאדם מחובר יותר למקור התורה ,כך הוא נעשה רגיש יותר לחוכמה הטמונה נפקא מינה רביעית קשורה ליכולת שלנו לראות את ה' בכל מקום .אנו למדים
בכל פרטי הבריאה .ההתבוננות במלאכים אינה נובעת מחיפוש הדרכה מחוץ שגם ברמשים קטנים ישנה חוכמה ,כפי שצוין בשם המשך חכמה .המסקנה
לתורה ,אלא מהכרה בכך שהתורה היא תוכנית הבנייה של העולם ,ולכן כל מה המעשית היא שהעולם כולו הוא מערכת לימוד אחת גדולה .אדם השקוע
שפועל בתוכו ביושר ובסדר – הוא בעצם ביטוי של אותה חוכמה קדומה. בתוך התורה ,צריך לדעת להרים את עיניו ולהתבונן בטבע ובנבראים ,לזהות
העיסוק בסוגיית הלימוד מהמלאכים הוא מסע אל הבנת הענווה האנושית. ב הם את טביעת האצבע של הבורא ,ולהפוך כל התבוננות כזו למנוף לתיקון
הוא מלמד אותנו שגם כאשר אנו מחזיקים בתורה הקדושה ,אנו עדיין המידות .זהו אורח חיים שבו האדם הופך את כל הבריאה כולה למדרש אחד
תלמידים של המציאות .הדינמיקה הזו – שבה מצד אחד אנו נשענים על ארוך.
התורה כמקור הסמכות היחיד ,ומצד שני אנו פוקחים עיניים ללמוד מכל אשר העומק הרעיוני הטמון בשאלת הלימוד מהמלאכים חושף את התפיסה
סביבנו – היא היא הדרך שבה אנו הופכים את חיינו למקדש מעט ,מקום שבו היהודית הייחודית של "העולם כספר" .הדיון אינו עוסק רק בגינונים ,אלא
שמים וארץ נפגשים ,והכול נעשה מתוך מודעות גדולה למטרה האחת של בפיענוח היחס שבין הארץ לשמים .הרעיון המרכזי הוא שהעולם לא נברא
עבודת ה'. כקליפה ריקה ,אלא כביטוי של רצון הבורא ,ולכן כל תנועה בתוך המציאות –
ההנהגה המוסרית המשתמעת מהיכולת שלנו ללמוד הנהגות מהמלאכים, של מלאך ,אדם או רמש – היא בעלת משמעות והדרכה .כאשר חז"ל מלמדים
למרות הכלל הקדוש של לא בשמים היא ,מציבה לפנינו את מוסר ההתבוננות. אותנו את הנהגת המלאכים ,הם אינם קוראים לנו לעזוב את התורה ,אלא להפך
זוהי קריאה לאדם להפוך לבעל עין טובה ,היודע לזהות את הטוב ואת הסדר – הם מראים לנו כיצד הדיוק התורני משתקף בכל פרט בבריאה .המלאכים,
בכל פינה במרחב הבריאה ,ולהשתמש בהם כדי לשכלל את אישיותו .ראשית, בבואם בדמות אדם ,הם בעצם התזכורת לכך שהסדר והכבוד אינם המצאה
מוסר הענווה והלמידה .ההסכמה ללמוד מנבראים – בין אם הם מלאכים ובין אנושית ,אלא חוקי שמים שירדו לעולם.
אם הם רמשים – דורשת מהאדם מידה עצומה של ענווה .אדם גאוותן יסרב במישור הרעיוני ,אנו מבינים את ההבחנה הדקה שבין הדרכה להוראה .הדרכה
לראות בנבראים אחרים מודל לחיקוי ,אך האדם המוסרי מבין שחוכמת הבורא היא זיהוי התבנית הטובה ביותר לפעולה; היא שייכת לחוכמה הכללית שכל
פרוסה על פני כל הבריאה .המוסר כאן הוא ההבנה שאני איני מרכז העולם, אדם זכאי ואף מצווה לשאוב .הוראה ,לעומת זאת ,היא החיוב ההלכתי ,שניתן
בכיבוד הזולת ,עלינו לזכור כי המודלים הנכונים נמצאים סביבנו ,ואנו נקראים וכי יכולת הלמידה שלי אינה מוגבלת למה שאני כבר
לתרגם אותם לחיים של קדושה. יודע ,אלא פתוחה לכל מה שמאיר אמת וסדר.
הענווה הזו היא המפתח לכל מדרגה רוחנית ,שכן רק
המכיר בחסרונו מסוגל לקבל אור מכל מקור
שהקדוש ברוך הוא הניח בעולמו.
שנית ,מוסר האחריות על העיצוב העצמי .העובדה
שהתורה ניתנה לנו לארץ ,מטילה עלינו אחריות
כבדה לעצב את דמותנו .המוסר כאן הוא שאין לנו
"קיצורי דרך" של גילויים מן השמים כדי לדעת איך
להתנהג .עלינו לאסוף בעמל ,בסבלנות ובהתבוננות
את פיסות החוכמה הפזורות בעולם ,ולבנות מהן
כאשר אנו מאמצים הנהגות המבוססות על מודלים שלמה. אישיות
של סדר וכבוד ,אנו לוקחים בעלות על המעשים שלנו ,מתוך הבנה שהם אינם
תוצר של אוטומט ,אלא בחירה מודעת שנועדה להפוך אותנו לאנשים טובים
יותר ,מכובדים יותר וקשובים יותר.
שלישית ,מוסר הדיוק במידות .ההתבוננות במלאכים ,העומדים כל אחד
עיקר העניין :השאלה כיצד ניתן ללמוד הנהגות מהמלאכים וכיצד היא במקומו המדויק ,מלמדת אותנו על מוסר של גבולות ומיקומים .כל אחד
מתיישבת עם הכלל "לא בשמים היא" ,מתבארת דרך ההבחנה שבין גזירת הדין מאיתנו הוא חלק ממערכת גדולה ,והמוסר דורש מאיתנו לדעת את מקומנו –
לבין חוכמת החיים :ההבחנה המושגית :התורה אינה ניתנת ללימוד מתי להיות מימין ,מתי משמאל ,ומתי להוביל .המוסר הזה שומר עלינו מפני
מהמלאכים ,שכן סמכות ההכרעה ההלכתית נתונה לחכמי ישראל בארץ. ד ריסת האחר ומפני התבטלות עצמית מיותרת .הוא מלמד אותנו כי הכבוד
הלימוד מהמלאכים אינו לימוד של דין ,אלא התבוננות בדרך ארץ ובכללי אינו רק כלפי מי שמעלינו ,אלא הוא דרך חיים שבה אנו מכבדים את המסגרת
הבריאה המוטבעים בה על ידי הבורא .עדות המציאות :חז"ל והפוסקים שבה אנו פועלים ,את החברים שלנו ,ואת השליחות המיוחדת שניתנה לכל
לימדונו כי ההתבוננות בדרכי המלאכים והנבראים היא "הוכחה מן המציאות". אחד .לסיכום עומק זה ,הבחירה ללמוד מהמלאכים ומהטבע מתוך נאמנות
כאשר אנו רואים את הסדר והכבוד השוררים בעולמות עליונים ,אנו לומדים מוחלטת לתורה ,היא תרגול מוסרי המזכך את הנפש .הוא מלמד אותנו כיצד
כי אלו הם חוקי הבריאה האידיאליים שראוי לכל אדם לאמץ בחייו .הענווה להיות מחוברים לשמים מבלי להתנתק מהארץ ,וכיצד לחיות חיים של קדושה
שבלימוד :היכולת ללמוד מהמלאכים ומהרמשים דורשת ענווה רבה ,והיא שבהם כל פרט – החל מצורת הליכה ועד למידת הענווה – הוא ביטוי לרצון
מעידה על אדם השואף לשלמות בכל תחום .אין זו סטייה מן התורה ,אלא הבורא שהשתקף בעולמו .זהו מוסר של אמת ,המכיר בכך שכל יצורי הבריאה
ביטוי לכך שהאדם מזהה את הקדושה בכל אשר ברא ה' .מסקנה מעשית :הבית משמשים כמראות למעלות הנפש ,והאדם החכם הוא זה שיודע להביט בהן,
היהודי והנהגת האדם הפרטי נבנים על שילוב של נאמנות מוחלטת לתורה, להפנים ,וליישם.
יחד עם פתיחות חכמה לכל מה שמאיר אמת וסדר סביבנו. המסע המופלא אל הנהגת המלאכים והשילוב בינה לבין גדרי התורה מלמדנו
הלימוד מהמלאכים הוא הזמנה להפוך את חיינו למסכת אחת של התבוננות כי עבודת ה' אינה מתקיימת בחלל ריק ,אלא בתוך מרחב עשיר ומלא בסימנים
מעמיקה בטוב ובנכון .כאשר אנו משכילים להעתיק את הסדר ,הכבוד והיראה והדרכות .התובנה המעשית לחיי היום יום היא כי האדם היהודי מצווה לפקוח
שראינו בדרכי המלאכים אל תוך העשייה הארצית היומיומית שלנו ,אנו את עיניו ולראות בעולם כולו מערכת חינוכית אחת גדולה .אין צורך לחפש
הופכים את עולמנו לדירת כבוד לשכינה. הדרכות בשחקים ,שכן ה' הטביע את חוכמתו בכל פרט בבריאה –
ההכרה כי כל פרט בעולם נושא בחובו הדרכה מהבורא מעניקה לנו את מהתנהלותם של מלאכים ועד הדקדקנות של הנמלה .התובנה היא שהיכולת
הביטחון כי הדרך אל השלמות נמצאת ממש לפנינו .כשנלמד לזהות את לשאוב השראה מכל גורם שסביבנו אינה גורעת מהתלות שלנו בתורה ,אלא
חוכמת ה' בתוך המציאות הטבעית ,נזכה להוסיף כבוד ושמיים לתוך החיים מעצימה אותה ,שכן היא מוכיחה שהתורה היא אכן תוכנית הבנייה של העולם
הארציים ,ולהפוך כל רגע להזדמנות להתעלות. כולו .בכל פעם שאנו נדרשים להכרעה בדרך ארץ ,בדרך הגשת עזרה או
.1האם אדם החולה באחד מאבריו יש לקיים בו מצות ביקור חולים? הוכח מפרשת השבוע!
.2האם חולה שמתייסר הרבה מותר לבקש עליו רחמים שימות?
.3כיצד ייתכן שכאשר אדם יוצא לקיים את המצווה הנשגבה של ביקור חולים ,הוא מוצא את עצמו נפגע ונדבק במחלה ,והלא קיים הכלל
הגדול בש"ס ששלוחי מצווה אינם ניזוקין?
.4מהו היסוד להנהגת ביקור חולים ,ומדוע נהגו רבים להקל כיום בשעות הביקור המוגבלות שקבעו חכמינו בגמרא?
.5מהי הסעודה הנעלה והחשובה יותר :סעודת ברית המילה ביום השמיני ,או שמא סעודת יום השלישי למילה?
.6האם המכניס עני לביתו מקיים מצוות הכנסת אורחים ,או שמא מדובר במצווה מסוג אחר לחלוטין – מצוות צדקה?
.7מי שמזמין אצלו חבר או קרוב משפחה שגר באותו העיר האם קיים מצות הכנסת אורחים? הוכח מפרשת השבוע!
.8מהו יסוד ההנהגה של אברהם אבינו בהכנסת האורחים המפורסמת ,ומדוע נמנע מלהגיש יין לאורחיו?
.9מהו יסוד ההנהגה של אברהם אבינו בבחירת תפריט הסעודה בעת ביקור המלאכים ,ומדוע נמנע מלהגיש להם דגים?
.10איך יכול להיות שאשה עינה צרה באורחים והרי הנשים פועלות ומהרגש ,ולכן הן מרחמות הרבה יותר מהגברים?
.11באיזה הלכה נחלקו אברהם ושרה האם עדיף לעשות קמח או סולת?
.12האם יש מצוות חינוך בבנות? הוכח מפרשת השבוע!
.13האם יש עניין לקביעת מקום לתפילה? הוכח מפרשת השבוע!
הלימוד בעלון וכל דברי התורה לרפואת
אאמו״ר יצחק בן ליזה הי"ו .יוסף בן מזל הי״ו ,מרת דבורה בת ברכה תח״י ,מרת יפית בת מזל תח״י
