gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — וירא (2026-10-26)

מוציא לאור: גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel

שבוע: וירא (2026-10-26)

גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — וירא (2026-10-26)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גיליון מספר‪604 :‬‬ ‫פרשת נצבים וילך שנת תשפ"ו‬ ‫הביקור שבו לא נאמרה אף מילה‬ ‫מה אמר הקב״ה לאברהם אבינו בביקור החולים הראשון המתואר בתורה? לכאורה‪ ,‬שום דבר‪ .‬הפרשה פותחת במילים‪ :‬״וירא אליו ה׳ באלוני ממרא והוא‬ ‫יושב פתח האוהל כחום היום״ (בראשית יח‪ ,‬א)‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬כאשר הקב״ה נגלה לאדם‪ ,‬ההתגלות מלווה בציווי‪ ,‬בהבטחה או בנבואה‪ .‬אולם כאן התורה‬ ‫אינה מוסרת אפילו מילה אחת שנאמרה לאברהם‪ .‬רש״י (שם)‪ ,‬מבאר שהקב״ה בא ״לבקר את החולה״‪ .‬מתברר שהביקור עצמו היה המסר‪ .‬לא תמיד צריך‬ ‫לומר משהו כדי להעניק לאדם כוח‪ .‬לפעמים עצם הידיעה שמישהו ראה את כאבך‪ ,‬עצר את סדר יומו ובא להיות עמך‪ ,‬היא הנחמה העמוקה ביותר‪.‬‬ ‫בעידן שבו אפשר ליצור קשר בתוך שניות‪ ,‬דווקא הנוכחות נעשתה נדירה‪ .‬אנו שולחים הודעה‪ ,‬מצרפים איחול קצר ומרגישים שמילאנו את חובתנו‪ .‬יש‬ ‫לנו מאות אנשי קשר‪ ,‬אך לעיתים אדם קרוב שוכב בחדרו ואינו מרגיש שמישהו נמצא איתו באמת‪ .‬הטכנולוגיה קיצרה את המרחק בין המכשירים‪ ,‬אך לא‬ ‫תמיד הצליחה לקצר את המרחק בין הלבבות‪ .‬פרשת וירא מלמדת שלא כל קשר הוא נוכחות‪ ,‬ולא כל מילה היא מפגש‪.‬‬ ‫הרמב״ם הלכות אבל (פרק יד‪ ,‬הלכה א)‪ ,‬מגדיר את ביקור החולים כחלק מ״גמילות חסדים שבגופו״‪ .‬לא די במחשבה טובה או באכפתיות מופשטת‪ .‬הגוף‬ ‫נדרש לצאת ממקומו‪ ,‬להפסיק את המרוץ ולהגיע אל המקום שבו האחר שרוי בכאבו‪ .‬רבי יצחק הוטנר‪ ,‬בפחד יצחק‪( ,‬אגרות וכתבים סימן לג)‪ ,‬מסביר‬ ‫שהמילה ״ביקור״ אינה רק ביקור במובן של כניסה ויציאה‪ ,‬אלא מלשון ביקורת ועיון במצבו של החולה‪ .‬המבקר האמיתי אינו בא רק כדי להיראות‪ ,‬אלא‬ ‫כדי לראות‪ .‬הוא מבקש להבין מה חסר‪ ,‬במה אפשר לסייע‪ ,‬מה החולה אומר‪ ,‬ולעיתים גם מה הוא אינו מצליח לומר‪.‬‬ ‫בגמרא במסכת נדרים (דף לט ע״ב) אמרו שהמבקר חולה בן גילו נוטל אחד משישים בצערו‪ .‬אפשר לראות בדברים גם רמז אנושי עמוק‪ :‬כאב שאדם נושא‬ ‫לבדו נעשה כבד מנשוא‪ ,‬אך כאשר אדם נוסף נכנס לתוכו‪ ,‬מקשיב לו ונושא עמו מעט מן המשא‪ ,‬הצער כבר אינו מונח על כתפיים בודדות‪ .‬המבקר אינו‬ ‫בהכרח מרפא את המחלה‪ ,‬אבל הוא מרפא משהו מן הבדידות שהמחלה יוצרת‪ .‬הדבר נכון לא רק בחדרי בתי החולים‪ .‬יש אנשים החיים לידנו ואינם‬ ‫זקוקים לעצה נוספת‪ ,‬אלא לנוכחות שאינה ממהרת‪ .‬ילד שחוזר נסער אינו תמיד מבקש פתרון‪ .‬בן זוג העובר תקופה קשה אינו בהכרח מחפש הסבר‪ .‬אדם‬ ‫מבוגר אינו זקוק רק לשאלה החטופה ״מה נשמע״‪ ,‬אלא למישהו שיהיה מוכן להמתין לתשובה‪ .‬לעיתים החסד הגדול ביותר הוא להפסיק לדבר‪ ,‬להניח‬ ‫את הטלפון‪ ,‬ולהעניק לאדם שמולנו את התחושה שבאותו רגע אין דבר חשוב ממנו‪.‬‬ ‫מן השער הזה נכנסים אל גיליון השבוע‪ .‬נבחן שאלה אקטואלית הנוגעת כמעט לכל משפחה‪ :‬האם אפשר לקיים מצוות ביקור חולים באמצעות שיחת‬ ‫טלפון? האם הקול המגיע מרחוק נחשב לביקור‪ ,‬ומה חסר כאשר האכפתיות עוברת דרך מכשיר ולא דרך נוכחות אישית? משם עובר הגיליון אל לבה‬ ‫הרוחני של המצווה‪ :‬האם אדם שביקר חולה‪ ,‬שוחח עמו‪ ,‬עודד אותו ואף סייע לצרכיו‪ ,‬אך לא התפלל לרפואתו‪ ,‬קיים את המצווה? האם התפילה היא‬ ‫תוספת חשובה לביקור‪ ,‬או הנשמה שבלעדיה נשאר המעשה חסר? שתי שאלות נוספות מכניסות אותנו אל הדממה המורכבת של חדרי הטיפול הנמרץ‪.‬‬ ‫האם קיימת מצוות ביקור חולים כאשר החולה מורדם ומונשם ואינו מסוגל להגיב? ומה דינו של אדם השרוי בתרדמת ממושכת ומוגדר מבחינה רפואית‬ ‫כצמח? האם ערכו של הביקור תלוי בידיעתו של החולה‪ ,‬בתועלת המורגשת או ביכולתו להשיב יחס‪ ,‬או שמא דווקא במקום שבו אין תגובה מתגלה החסד‬ ‫הטהור ביותר‪ ,‬נתינה שאין בצדה תודה‪ ,‬חיוך או הכרה?‬ ‫בהמשך יוצא הגיליון מחדר החולה אל שולחן השמחה ושואל‪ :‬אדם שהשתתף בסעודת ברית או נישואין‪ ,‬האם עליו להחזיק טובה לבעל השמחה‪ ,‬אף‬ ‫שהמארח מחויב לערוך סעודת מצווה? האם חובה הלכתית מבטלת את הצורך בהכרת הטוב‪ ,‬או שגם בתוך החובה יש מקום לראות את הטרחה‪ ,‬ההשקעה‬ ‫והלב? המאמר האחרון פונה אל שלושת המלאכים שהגיעו לאוהלו של אברהם ושואל כיצד למדו חכמינו מהם הנהגות של סדר‪ ,‬כבוד ודרך ארץ‪ ,‬לאחר‬ ‫שהתורה קבעה ״לא בשמים היא״‪ .‬היכן עובר הגבול בין קבלת הוראה מן השמים‪ ,‬שאינה ביד המלאכים‪ ,‬לבין התבוננות חכמה בבריאה ולימוד מכל נברא‬ ‫כיצד לתקן את מידותינו?‬ ‫בסיום ממתינות שאלות קצרות נוספות‪ :‬האם מבקרים אדם החולה באיבר אחד בלבד‪ ,‬האם מותר לבקש רחמים על חולה המתייסר שימות‪ ,‬מדוע שלוחי‬ ‫מצווה עלולים להידבק במחלה בעת ביקור חולים‪ ,‬איזו סעודת מילה חשובה יותר‪ ,‬האם הכנסת עני נחשבת להכנסת אורחים‪ ,‬מדוע לא הגיש אברהם יין‬ ‫או דגים למלאכים‪ ,‬במה נחלקו אברהם ושרה ביחס לקמח ולסולת‪ ,‬והיכן רמזה הפרשה למצוות חינוך הבנות ולקביעת מקום לתפילה‪ .‬השאלות הקצרות‬ ‫נועדו לפתוח את הלב ולעורר את הסקרנות‪ ,‬וכל התשובות עליהן נמצאות בסדרת הספרים ״גם לנשמה מגיע אוכל״‪ .‬העלון שלפניכם הוא טעימה נוספת‬ ‫מן הסדרה המפארת שולחנות שבת רבים בכל רחבי העולם‪ ,‬ומזכירה לנו כי גם בעולם עמוס במילים‪ ,‬יש רגעים שבהם המעשה הגדול ביותר הוא פשוט‬ ‫להיות נוכחים באמת‪.‬‬ ‫האם אפשר לקיים ביקור חולים באמצעות הטלפון?‬ ‫ד"ה להלך) פירשו‪ :‬להלך אחר מידותיו – שזהו יסוד החיקוי לבורא במעשיו‪,‬‬ ‫השקט המתוח בחדר החולה נקטע באחת על ידי‬ ‫וממילא כל מקום שבו ניתן להמחיש את המידה הזו‪ ,‬שם המצווה מתקיימת‪.‬‬ ‫צלצול טורדני ומלאכותי‪ .‬הקירות הלבנים‪ ,‬ריח‬ ‫ביאור זה מדגיש שהמצווה היא דרך חיים של הידמות לבורא‪ ,‬וצריך לבחון‬ ‫התרופות החריף המהול באוויר העומד‪ ,‬והשתיקה‬ ‫האם הטלפון מהווה התגלמות נאמנה של מידה זו‪.‬‬ ‫הרועמת של מי ששוכב על מיטתו ושוקע בכאבו כל‬ ‫בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פרק ג הלכה ז) אמרו‪ :‬כל מי שהוא מבקר את‬ ‫אלה הופכים ברגע אחד לזירה של התנגשות חזיתית‬ ‫החולה‪ ,‬הוא גורם לו שיחיה‪ ,‬וכל מי שאינו מבקר את החולה‪ ,‬הוא גורם לו‬ ‫בין מסורת עתיקה לבין עידן הטכנולוגיה‪ .‬כאן‪ ,‬בין‬ ‫שימות‪ .‬מפרש הקרבן העדה (שם) ביאר‪ :‬גורם לו שיחיה – שעל ידי הביקור‬ ‫הדפנות הקרות של המיטה לבין מסך המכשיר הנייד‬ ‫הוא מתחזק בנפשו וברוחו ומתפלל עליו בלב שלם‪ .‬ביאור זה מעלה את‬ ‫הזוהר‪ ,‬מתחוללת הדרמה הגדולה של דורנו‪ :‬האם‬ ‫התהייה האם כוח החיים המועבר לחולה תלוי בראייה הפיזית‪ ,‬או שמא כל‬ ‫ניתן להעביר את הניצוץ האלוהי של החסד דרך‬ ‫קשר של אכפתיות ודיבור מסוגל להעביר אנרגיה זו‪.‬‬ ‫סיבים אופטיים? האם מבעד למכשיר המתווך‪,‬‬ ‫עתה נבוא אל דברי הראשונים‪ ,‬עמודי ההוראה‪ ,‬אשר פרסו בפנינו את יסודות‬ ‫המפריד בין גוף לגוף ובין נשימה לנשימה‪ ,‬אפשר באמת לקיים את הציווי‬ ‫המצווה וגדריה המעשיים‪ ,‬תוך שאנו בוחנים את גבולותיה של ההליכה אחר‬ ‫הנצחי‪ ,‬את אותו ביקור שביקר בורא עולם את אברהם אבינו? האוויר בחדר‬ ‫דרכי השכינה‪.‬‬ ‫רוטט‪ .‬האם הקול הבוקע מן הרמקול הוא הד רחוק של נחמה‪ ,‬או שמא הוא‬ ‫הרי"ף בהלכות אבל (דף עג ע"א מדפי הרי"ף) כתב‪ :‬תנו רבנן ביקור חולים‬ ‫תעודת עניות למצווה שאיבדה את נשמתה? השאלה אינה רק הלכתית יבשה;‬ ‫כיצד‪ ,‬אפילו בן מאה מבקר את בן קטן‪ ,‬וכל המבקר את החולה מבקש עליו‬ ‫היא שאלה של לב‪ ,‬של רגש ושל היכולת האנושית לגעת בנפש חברו גם‬ ‫רחמים שיחיה‪ .‬ביאור הדברים הוא שהחיוב הוא מוחלט ואינו מבחין בין‬ ‫כשהמרחק הפיזי הופך לבלתי אפ שרי‪ .‬האם הביקור הטלפוני הוא פשרה‬ ‫מעמדות‪ ,‬אלא יוצר קשר של ערבות הדדית שבו המבקר הופך לשותף בבקשת‬ ‫עלובה של דור ממהר‪ ,‬או שמא הוא כלי חדש המאפשר לנו להגיע לכל מקום‬ ‫החיים של חברו‪.‬‬ ‫שבו השכינה מצויה לצד החולה?‬ ‫הרמב"ם בהלכות אבל (פרק יד הלכה א) פסק‪ :‬מצוות ביקור חולים מדרבנן‪,‬‬ ‫כעת‪ ,‬מתוך הכמיהה לרדת אל שורשי הדברים‪ ,‬נבוא בשערי הפסוקים‬ ‫וגמילות חסדים בגופו שאין לה שיעור‪ .‬ביאורו של הנשר הגדול הוא שביקור‬ ‫המהווים את התשתית הרוחנית למצוות הביקור‪ ,‬ונבאר כיצד גדולי המפרשים‬ ‫חולים הוא התגלמות החסד המעשי‪ ,‬והיותו מוגדר כגמילות חסדים בגופו‬ ‫שזרו את משמעותם בתוך המציאות המשתנה של דורנו‪ .‬בפרשתנו נאמר‪ :‬וירא‬ ‫מלמדנו שהנוכחות הגופנית היא הליבה של הפעולה‪ ,‬שכן היא דורשת מהאדם‬ ‫אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום (בראשית יח‪ ,‬א)‪.‬‬ ‫להשקיע את כוחו וזמנו באופן אישי‪.‬‬ ‫רש"י בתורה (שם) פירש‪ :‬לבקר את החולה‪ .‬אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי‬ ‫הרא"ש במסכת נדרים (פרק ד סימן ז) ביאר‪ :‬דכל המבקר את החולה מבקש‬ ‫למילתו היה‪ ,‬ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו‪ .‬ביאור הדברים הוא כי‬ ‫עליו רחמים שיחיה‪ ,‬ומי שאינו מבקר אין מבקש עליו רחמים‪ .‬ביאורו הוא‬ ‫הלימוד המרכזי שחז"ל עמדו עליו הוא העובדה שהקב"ה בעצמו ירד לבקר‪,‬‬ ‫שהביקור אינו רק פגישה‪ ,‬אלא תהליך שבו המבקר נחשף למצבו של החולה‬ ‫מה שמעיד על כך שהנוכחות האישית במקום שבו החולה שרוי בכאבו היא‬ ‫באופן המעורר את רחמיו הפנימיים‪ ,‬ובלעדי החשיפה הפיזית הזו חסר המניע‬ ‫המעלה הגבוהה ביותר של המצווה‪.‬‬ ‫הנפשי לתפילה אמיתית‪.‬‬ ‫תרגום אונקלוס (שם) תרגם‪ :‬והתגלי עלוהי יקרא דיי'‪ .‬תרגום יונתן (שם) פירש‪:‬‬ ‫הטור ביו"ד (סימן שלה) כתב‪ :‬כיון שחלה האדם‪ ,‬מצווה על כל אדם לבקרו‪,‬‬ ‫ואתגלי עלוי יקרא דיי' בממשרא‪ ,‬למבקר ית אברהם ביומא תליתאה למסתו‪.‬‬ ‫שכן מצינו בהקדוש ברוך הוא שמבקר חולים‪ .‬ביאורו מדגיש שהמקור למצווה‬ ‫ביאורם מחדש כי התגלות השכינה במוחש אצל החולה היא יסוד המצווה‪ ,‬דבר‬ ‫הוא ההידמות למעשיו של הבורא‪ ,‬מה שמוביל למסקנה כי עלינו לשאוף‬ ‫המעורר את השאלה האם הדיבור מרחוק יכול להיחשב כהתגלות שכינה שכזו‪.‬‬ ‫להגיע לדרגת ההידמות הגבוהה ביותר‪ ,‬שאינה נחסרת בטלפון‪.‬‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא בתורה (שם) ביאר‪ :‬לבקר את החולה‪ ,‬להודיענו כי‬ ‫עתה נפנה אל דברי האחרונים ונושאי כליו של השולחן ערוך‪ ,‬אשר הקיפו את‬ ‫המצווה היא להידמות לדרכי הבורא‪ ,‬וכל פעולה שנעשית מתוך כוונה זו היא‬ ‫הסוגיה מכל עבריה וביקשו לתרגם את דברי הראשונים למסגרות הלכתיות‬ ‫חלק מהעבודה הרוחנית‪.‬‬ ‫מעשיות‪ ,‬תוך בחינת תוקפה של המצווה בעתות שאין אפשרות להגיע אל‬ ‫הרמב"ן בתורה (שם) חידש‪ :‬וירא אליו ה' לבקר את החולה‪ ,‬והוא עניין של חסד‬ ‫החולה‪.‬‬ ‫גמור שבו האדם יוצא מעצמו אל הזולת‪ .‬הביאור הוא שביקור חולים הוא‬ ‫מרן בשולחן ערוך (יו"ד סימן שלה סעיף א) פסק‪ :‬מצות ביקור חולים מצווה‬ ‫שותפות במידותיו של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬וכאשר אדם מתאמץ להגיע פיזית‪,‬‬ ‫רבה היא‪ ,‬וכל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה‪ ,‬ומי שאינו מבקר‬ ‫הוא ממחיש את המידה הזו של חסד שאין לה שיעור‪.‬‬ ‫אין מבקש עליו רחמים‪ .‬ביאורו של מרן רבי יוסף קארו הוא שמצוות הביקור‬ ‫הרד"ק בתורה (שם) פירש‪ :‬לבקר את החולה‪ ,‬שהיה אברהם חולה מחמת‬ ‫היא חובה מהותית‪ ,‬שכן היא הכלי המניע את האדם לבקש רחמים על אחיו‪,‬‬ ‫המילה‪ ,‬ובא הקדוש ברוך הוא לחזק את רוחו‪ .‬הביאור הוא שעיקר החיזוק‬ ‫ובלעדי הביקור הדבר אינו מתרחש‪.‬‬ ‫מגיע דווקא מתוך הקרבה הגופנית שבין המבקר למבוקר‪.‬‬ ‫הש"ך (יו"ד סימן שלה סק"א) ביאר‪ :‬דהביקור הוא כדי לסעדו ולעמוד על‬ ‫הרלב"ג בתורה (שם) ביאר‪ :‬הביקור הוא עניין של תועלת גדולה לנפש החולה‪,‬‬ ‫צרכיו‪ ,‬ולכן חובה על המבקר לראות במה הוא יכול להועיל לו‪ .‬ביאורו הוא‬ ‫שמרגיש שאינו בודד‪ .‬ביאור זה מדגיש את החשיבות של התחושה‬ ‫שהמצווה אינה תיאורטית‪ ,‬אלא מחייבת פעולה של ממש שבה המבקר נהיה‬ ‫הפסיכולוגית והרגשית של החולה‪ ,‬דבר שמעלה תהייה האם תחושה זו יכולה‬ ‫שותף לטיפול בחולה‪.‬‬ ‫להיווצר גם ללא מפגש פנים אל פנים‪.‬‬ ‫הט"ז (יו"ד סימן שלה סק"א) חידש‪ :‬שאפילו אם החולה אינו זקוק לשום סיוע‪,‬‬ ‫החזקוני בתורה (שם) פירש‪ :‬ביום השלישי למילה היה הכאב הגדול ביותר‪,‬‬ ‫עדיין יש מצווה לבקרו‪ ,‬משום עצם ההשתתפות בצער וחיזוק הלב‪ .‬ביאורו‬ ‫ובוודאי שדווקא בעת צרה שכזו הביקור הפיזי מנחם ומחיה‪.‬‬ ‫הוא שהביקור הוא תרופה בפני עצמה שאינה תלויה בצרכים פיזיים‪ ,‬אלא‬ ‫הספורנו בתורה (שם) ביאר‪ :‬לבקר את החולה‪ ,‬כדי להראות לנו את גודל הערך‬ ‫בקשר הנפשי שנוצר במעמד הביקור‪.‬‬ ‫של חסד זה‪ ,‬עד שהבורא יתברך עשה אותו במוחש‪.‬‬ ‫הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספר אהבת חסד (חלק ג פרק א)‬ ‫הכלי יקר בתורה (שם) חידש‪ :‬וירא אליו ה' לבקר את החולה‪ ,‬להודיענו שגם‬ ‫ביאר‪ :‬המצווה היא בכל אדם‪ ,‬ואף אם החולה הוא אדם פשוט ואין בו תורה או‬ ‫בורא עולם בעצמו עשה זאת‪ ,‬כדי ללמדנו שהמצווה אינה תלויה במעמד או‬ ‫גדולה‪ ,‬המצווה בעינה עומדת‪ .‬ביאורו מדגיש שהשוויון בערך האדם הוא‬ ‫בדרגה‪ ,‬אלא בהליכה אל החולה ובשהייה במחיצתו‪.‬‬ ‫היסוד שבונה את החסד במצווה זו‪ ,‬וממילא אין להפלות בביקור בין חולה‬ ‫עתה‪ ,‬ניגש אל מחוזות הש"ס‪ ,‬אל היכלות התלמוד הבבלי והירושלמי‪ ,‬כדי‬ ‫לחולה‪.‬‬ ‫לעמוד על יסודות המצווה כפי ששורטטו בבית המדרש של חכמינו‪ ,‬תוך בירור‬ ‫עתה נבוא אל משנתם של גדולי הדורות האחרונים ופוסקי זמננו‪ ,‬אשר נדרשו‬ ‫השיטות וההסברים לדבריהם‪.‬‬ ‫לשאלה המורכבת של קיום מצוות ביקור חולים בעידן הטכנולוגי‪ ,‬והעמידו‬ ‫בגמרא במסכת נדרים (דף מ ע"א) תנו רבנן‪ :‬ביקור חולים – כיצד? אפילו בן‬ ‫את גדרי המצווה אל מול המציאות המשתנה‪ .‬מו"ר הגר"מ פיינשטיין באגרות‬ ‫מאה מבקר את בן קטן‪ .‬ואפילו גדול מבקר את קטן‪ .‬תנו רבנן‪ :‬מי שיש לו חולה‬ ‫משה (יו"ד ח"א סימן רכג) כתב‪ :‬ודבר ביקור חולים על ידי שאלה בטלפון‪ ,‬אף‬ ‫בתוך ביתו – ילך וישווח לחכם שבעיר‪ ,‬שחכם שבעיר מבקש עליו רחמים‪.‬‬ ‫שאינו מקיים המצווה בשלימות כפי שחשבו הטור והב"י בשם הרמב"ן‪ ,‬מכל‬ ‫רש"י (שם) פירש‪ :‬ילך וישווח לחכם – שחכם שבעיר מבקש עליו רחמים‪.‬‬ ‫מקום יוצא ידי המצווה משום דגם בעשה אחת מכל אלה נמי יצא ידי חובתו‪.‬‬ ‫ביאור הדברים הוא שהביקור אינו רק פעולה של המבקר‪ ,‬אלא הוא מחייב‬ ‫פשוט לע"ד שאף שמקיים מצוה‪ ,‬אי נו שייך לומר שיצא ידי חובתו כיון שחסר‬ ‫השתתפות של כלל הציבור והחכמים בתפילה‪ ,‬דבר המלמד על היקף האחריות‬ ‫עניינים האחרים שיש בביקור חולים‪ ,‬ורק יצא מזה שאם אי אפשר לו לקיים‬ ‫שעל האדם לחוש כלפי חברו‪.‬‬ ‫בהליכה לשם‪ ,‬לא נפטר לגמרי אלא צריך לבקרו במה שאפשר לו‪ .‬ביאורו הוא‬ ‫בגמרא במסכת סוטה (דף יד ע"א) אמרו‪ :‬אמר חמא בר חנינא‪ :‬מאי דכתיב‬ ‫שהטלפון אינו מהווה תחליף לנוכחות‪ ,‬אלא מילוי חובה מינימלית במקום שבו‬ ‫אחרי ה' אלוהיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? אלא להלך‬ ‫אין ברירה אחרת‪.‬‬ ‫אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬מה הוא מלביש ערומים‪ ,‬אף אתה תלביש‬ ‫ערומים‪ .‬הקדוש ברוך הוא ביקר חולים‪ ,‬אף אתה תבקר חולים‪ .‬תוספות (שם‪,‬‬ ‫הרגש האמיתי‪ .‬ברגע שהאדם עומד בפתח החדר‪,‬‬ ‫הגאון רבי יצחק הוטנר בפחד יצחק (אגרות וכתבים סימן לג) ביאר‪ :‬בוודאי‬ ‫הוא נאלץ להתמודד עם המציאות כפי שהיא‪ ,‬עם‬ ‫שהצדק הוא כהחלטתו של כת"ר כי כל עזרה המוגשת לחולה בתורת חולה‬ ‫השבריריות והכאב‪ ,‬ודבר זה מחייב את נפשו‬ ‫נכללת במצות ביקור חולים‪ ,‬ואין העניין תלוי אלא באומדנה אם יש בפעולה‬ ‫להגיב בתפילה זכה ומעומק הלב‪.‬‬ ‫הנידונית משום הקלה לחליו של אדם‪ .‬שתרגומה של המילה ביקור בביטוי‬ ‫אך מן הצד השני‪ ,‬עלינו לחדש כי עיקר עניינה של‬ ‫ביקור חולים איננו וויזיט בלע"ז אלא מלשון ביקורת‪ ,‬כלומר העיון במצבו של‬ ‫המצווה הוא השראת השכינה על מראשותיו של‬ ‫החולה‪ .‬ובמובן זה אין שום הבדל יסודי בין שיחה טלפונית או התעסקות‬ ‫החולה‪ .‬כאן מתעורר הרעיון הגדול‪ :‬האם השכינה‬ ‫באופן אחר‪ ,‬כי הכל כלול בחובת העיון לשם עזרה במצבו של החולה‪.‬‬ ‫מוגבלת למקום שבו עומד גופו של המבקר‪ ,‬או‬ ‫הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף ביחווה דעת (ח"ג סימן פג) כתב‪ :‬כי הדבר ברור‪,‬‬ ‫שמא השכינה מלווה את הדיבור והקשר בכל‬ ‫שעל ידי כך שאדם מבקר את החולה באופן אישי‪ ,‬הוא מתרשם ומתפעל יותר‬ ‫מקום בו הוא נמצא? נראה לומר כי כוחו של הדיבור בטלפון‪ ,‬אף אם אינו‬ ‫ממצבו‪ ,‬שאינה דומה שמיעה לראייה‪ ,‬ועל ידי זה הוא מתעורר לבקש מה'‬ ‫מקיים את המצווה בשלימותה כפי שהובא לעיל‪ ,‬הוא ביכולתו להעביר את‬ ‫יתברך רחמים על החולה בכל לבו‪ .‬לכן אם יכול ללכת לבקר בעצמו‪ ,‬אינו יוצא‬ ‫האור האלוקי מלב אל לב‪ .‬הטלפון‪ ,‬כשהוא מנוצל למטרת חסד‪ ,‬הופך להיות‬ ‫ידי חובת המצווה בשלימותה על ידי הטלפון או על ידי מכתב‪ ,‬ואף אם ידוע‬ ‫צינור שדרכו עוברת הנשמה אל הנשמה‪.‬‬ ‫לו שאין החולה זקוק לסיוע‪ ,‬מכל מקום הלא ביארנו שמעיקרי מצוות ביקור‬ ‫יתרה מכך‪ ,‬הרעיון עמוק יותר‪ :‬האדם המבקר את חברו מבקש לעשות תיקון‬ ‫חולים הוא שיתפלל עליו‪ ,‬והתפילה בפני החולה יותר מקובלת‪.‬‬ ‫בעולם‪ ,‬להראות שהאחדות שבין ישראל אינה תלויה במרחקים‪ .‬גם כאשר אי‬ ‫הגאון רבי אליהו דושניצר המובא בלקט ביאורי אגדות מבאר‪ :‬שגם התפילה‬ ‫אפשר להגיע פיזית‪ ,‬הרי שזהו זמן של מסירות נפש שבה האדם מחפש דרכים‬ ‫על החולה היא אחרת לגמרי אם המבקר רואה את החולה לפניו‪ ,‬כי נחוץ לאדם‬ ‫להגיע אל חברו‪ .‬אנו מבארים שההשתוקקות של המבקר להגיע אל החולה‪,‬‬ ‫להשתדל לצייר בנפשו כמה צער יש לחברו ולהעמיק בזה עד שירגיש שגם‬ ‫גם כאשר היא נחסמת על ידי אילוצי המציאות‪ ,‬היא כשלעצמה פעולה רוחנית‬ ‫הוא בעצמו מרגיש את הצער הזה‪ .‬הרבה החוש פועל ברגש‪ ,‬עד שמי שראה‬ ‫בעלת ערך עצום‪ .‬הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב‪ ,‬וכאשר אדם מתקשר‬ ‫את החולה בעיניו וביקר את ענייני דחקו‪ ,‬מלאו כל בתי נפשו השתתפות בצערו‬ ‫מתוך כאב על כך שאינו יכול לבקר פיזית‪ ,‬הרי שהדיבור שלו מלא בכיסופים‬ ‫של חברו‪ ,‬עד שהרגש כל כך חזק שהוא אצלו כמו צרת עצמו‪ ,‬וממילא מבקש‬ ‫ובתפילה‪ ,‬ואלו הם המדליקים את אור הרפואה בחדרו של החולה‪.‬‬ ‫עליו רחמים שיחיה‪.‬‬ ‫בסופו של דבר‪ ,‬המצווה היא עניין של רגישות לב‪ .‬הלב המבקש את טובת‬ ‫הגאון רבי יצחק וייס בשו"ת מנחת יצחק (חלק ב סימן פד) פסק‪ :‬על דבר‬ ‫החולה מוצא את הדרך להשפיע חיים ורפואה‪ ,‬בין אם דרך נוכחות גופנית ובין‬ ‫הנידון אם יוצאין מצות ביקור חולים בדיבור עם החולה על ידי הטלפון‪,‬‬ ‫אם דרך אמצעי תקשורת‪ ,‬והעיקר הוא שלא ירגיש החולה בבדידותו‪ .‬אנו‬ ‫למעשה ברור כדברי הגדולים‪ ,‬דאף דקיום המצווה בשלימות לא הוי רק‬ ‫למדים שביקור חולים הוא המבחן הגדול ביותר לאנושיות המזוקקת שבאדם‪,‬‬ ‫בהליכתו לבקר בפועל‪ ,‬מכל מקום באם אי אפשר לקיים כולם‪ ,‬מקיים ג"כ‬ ‫היכולת לצאת מעצמו ולהתחבר אל הכאב של הזולת‪ ,‬ולהפוך את הכאב הזה‬ ‫המצווה בכל פרט ופרט‪ ,‬ויש הרבה עניינים שאפשר לעשות לטובת החולה על‬ ‫לחלק מהתפילה המשותפת שלנו לבורא עולם‪ ,‬שירפא את כל חולי עמו‬ ‫ידי דיבורו עמו ועם בני ביתו על ידי הטלפון‪.‬‬ ‫ישראל ברחמיו‪.‬‬ ‫הגאון רבי משה שטרנבוך בשו"ת באר משה (חלק ב סימן קד) כתב‪ :‬נשאלתי‬ ‫ונראה לבאר בעומק המחשבה‪ ,‬כי החולי‪ ,‬מטבעו‪ ,‬נוטה לבודד את האדם‪ .‬הוא‬ ‫אם אדם יכול לצאת מצות ביקור חולים וניחום אבלים דרך הטלפון‪ ,‬והשבתי‬ ‫סוגר אותו בדל"ת אמות של כאב‪ ,‬מנתק אותו משטף החיים השוקק מחוץ‬ ‫עיקר קיום המצווה היא בגופו‪ ,‬ועל ידי טלפון ג"כ מקיים חלק מהמצווה‪.‬‬ ‫לחדרו‪ ,‬ומציב סביבו חומות שקופות של שקט כבד‪ .‬הבדידות הזו היא פעמים‬ ‫ובסימן קו הוסיף שהבירור להלכה על ניחום אבלים על ידי הטלפון‪ ,‬דעיקר‬ ‫רבות ייסורים הקשים לא פחות‪ ,‬ואולי אף יותר‪ ,‬מן המכאוב הפיזי עצמו‪ .‬כאן‬ ‫המצווה לילך בעצמו‪ ,‬ואם אי אפשר לו אז גם על ידי הטלפון מקיים מקצתה‪.‬‬ ‫נכנסת האמונה הטהורה ומלמדת אותנו פרק עמוק בהלכות נשמת האדם‪.‬‬ ‫לאחר שפרסנו את היריעה הרחבה והעמקנו בדברי הראשונים והאחרונים‪,‬‬ ‫שהרי כאשר נברא האדם נאמר ויהי האדם לנפש חיה‪ ,‬ותרגמו שם לרוח‬ ‫הגיעה העת לתרגם את העקרונות הללו אל תוך המציאות המורכבת של חיינו‪,‬‬ ‫ממללא‪ .‬כוח הדיבור איננו רק כלי תקשורת פונקציונלי‪ ,‬אלא הוא עצם מהותו‬ ‫ולחלץ מתוכם את הנפקא מינות המעשיות העומדות לפתחנו‪.‬‬ ‫הרוחנית של האדם‪ ,‬הצינור הדק והמופלא שדרכו הנשמה יוצאת מן ההעלם‬ ‫הנפקא מינה הראשונה והמרכזית נוגעת למצבים שבהם קיימת מניעה פיזית‬ ‫אל הגילוי ונוגעת בנפשו של הזולת‪.‬‬ ‫מביקור‪ ,‬כגון מחלה מדבקת או ריחוק גיאוגרפי‪ .‬במקרה כזה‪ ,‬על אף שאין כאן‬ ‫כאשר אנו מתבוננים בחיבור לאדם ולנפש דרך שיחת הטלפון‪ ,‬אנו מגלים שאין‬ ‫קיום של המצווה בשלימותה‪ ,‬עלינו לדעת שאין לפטור את עצמנו כליל;‬ ‫כאן רק אילוץ של מציאות או פשרה טכנית‪ ,‬אלא גילוי אדיר של כוח הרוח‬ ‫השימוש בטלפון הופך לחיוב גמור כחלק מקיום מקצת המצווה‪ ,‬וזאת מתוך‬ ‫המתנשא מעל מגבלות החומר‪ .‬המבקר שמחייג לחברו החולה במקום שבו‬ ‫הכרה כי תמיכה מרחוק היא טובת החולה בעת צרה‪.‬‬ ‫נבצר ממנו להגיע בגופו‪ ,‬למעשה מכריז קבל עולם כי המחיצות הפיזיות‬ ‫נפקא מינה נוספת עולה מן ההבחנה בין סוגי החולים; בעוד שבחולה הזקוק‬ ‫והמרחקים הגיאוגרפיים אינם שולטים על הקשר הנשמתי שבין יהודי לחברו‪.‬‬ ‫לסיוע פיזי הדיבור מרחוק אינו מהווה מענה לצרכיו הפיזיים‪ ,‬בחולה הזקוק‬ ‫קולו החם של המבקר הבוקע מבעד למכשיר הדומם‪ ,‬נושא עמו את תדרי‬ ‫בעיקר לחיזוק נפשי‪ ,‬הרי שהדיבור הטלפוני מקבל משנה תוקף ומשמעות‪.‬‬ ‫הנפש הפנימיים ביותר‪ ,‬את הדאגה הכנה ואת אהבת ישראל שאינה תלויה‬ ‫היכולת להקשיב‪ ,‬להרגיע ולשמוח את לב החולה היא חלק מהותי מן הביקור‪,‬‬ ‫במקום או בזמן‪.‬‬ ‫ופעמים רבות היא מהווה את התרופה הטובה ביותר למצבו‪.‬‬ ‫בהנהגת החיים‪ ,‬הדבר תובע מאיתנו שינוי תודעתי ויציאה מקיבעון‪ .‬התפיסה‬ ‫עוד יש לבחון את שאלת כוונת הלב בתפילה; מתוך דברי הפוסקים עולה כי‬ ‫הנכונה מחייבת אותנו לא לראות במכשירי הקשר מפלט של נוחות הבא‬ ‫התפילה כשהיא נאמרת מול החולה יש לה מעלה סגולית של רחמים‪ ,‬אך אין‬ ‫לפטור אותנו ממאמץ ההליכה‪ ,‬אלא להפך‪ ,‬לראות בהם כלי שרת בידי האמונה‬ ‫זה אומר שתפילה מרחוק אינה נשמעת‪ .‬הנפקא מינה למעשה היא שאין לאדם‬ ‫לבקע את חומות הבדידות של מי שזקוק לנו‪ ,‬גם כאשר הידיים קשורות‪ .‬זוהי‬ ‫להסתפק בתפילה טלפונית אם ביכולתו להגיע ולעמוד לצד המיטה‪ ,‬שכן‬ ‫הנהגה של ערנות מתמדת‪ ,‬שבה האדם אינו ממתין לשעת כושר מושלמת כדי‬ ‫הה תרגשות וההשתתפות הפעילה בצרת החולה הם המפתח לפתיחת שערי‬ ‫לגמול חסד של אמת‪ ,‬אלא אוחז בכל אמצעי העומד לרשותו כדי להזרים‬ ‫רחמים בתפילתו‪.‬‬ ‫פעימות של חיים‪ ,‬של תקווה ושל שמחה אל תוך חללו של הסובל‪ .‬מתוך כך‬ ‫לסיכום העניין במישור המעשי‪ ,‬הביקור באמצעות הטלפון הוא כלי עזר‬ ‫אנו מגיעים להבנה שנוכחות אמיתית אינה נמדדת אך ורק בקרבה הפיזית‪,‬‬ ‫משמעותי במציאות שבה אי אפשר להגיע‪ ,‬אך הוא לעולם לא יחליף את המגע‬ ‫אלא קודם כל במידת הפניות הנפשית ובמסירות הלב‪ .‬אדם המטה אוזן קשבת‬ ‫האנושי‪ .‬כשאנו בוחרים לטלפן במקום לבקר‪ ,‬עלינו לעשות זאת מתוך הכרה‬ ‫באמת ובתמים ממרחקים‪ ,‬ומשמיע מילת נחמה יוקדת היוצאת מן הלב ונכנסת‬ ‫בצורך הפיזי של החולה ובשאיפה להגיע אליו ברגע שיתאפשר הדבר‪ ,‬ולא‬ ‫אל הלב‪ ,‬הרי הוא מחולל פלאות בנפש החולה‪ .‬הוא מחבר את עולמו השביר‬ ‫מתוך נוחות אישית או דחייה של המאמץ הנדרש מאיתנו בקיום המצווה‪.‬‬ ‫והמבודד אל רשת ענפה ובלתי נראית של אמונה ואהבה‪ ,‬רשת נצחית‬ ‫בעומק הסוגיה הזו טמון רעיון שורשי הנוגע במושג הנפש וביכולתה של‬ ‫המקיימת ומעמידה את העולם כולו גם בשעותיו הקשות ביותר‪.‬‬ ‫הקדושה לפרוץ גבולות של חומר ומקום‪ .‬נראה כי בבואנו לבאר את יסוד‬ ‫בתוך מסדרונות המצפון‪ ,‬המצווה הזו משמשת כמצפן המכוון אותנו אל הדיוק‬ ‫המצווה‪ ,‬עלינו להעמיק במושג האחדות שבין המבקר למבוקר‪ ,‬שכן מצוות‬ ‫המוסרי שבין הרצוי למצוי‪ .‬ביקור חולים מלמד אותנו שמוסר אינו נמדד רק‬ ‫ביקור חולים איננה מצווה של פעולה טכנית בלבד‪ ,‬אלא היא בראש ובראשונה‬ ‫בתוצאות הנראות לעין או בטקסים המקובלים‪ ,‬אלא בעומק הכוונה שבה‬ ‫מצווה של נוכחות‪ ,‬של התכללות בנפש הזולת‪.‬‬ ‫האדם משליך את עצמו לעבר זולתו‪ .‬כשאנו בוחנים את גבולות הביקור‬ ‫כאשר האדם נמצא בחדר החולה‪ ,‬הוא אינו רק עושה פעולה חיצונית של‬ ‫הטלפוני‪ ,‬אנו לומדים שרגישות מוסרית אמיתית היא היכולת לזהות היכן‬ ‫שאילת שלום‪ ,‬אלא הוא מבצע התמזגות נפשית שבה הוא נוטל על עצמו חלק‬ ‫נגמרת הנוחות האישית ומתחיל הצורך האמיתי של האחר‪ .‬האדם המוסרי אינו‬ ‫מחוליו של חברו‪ .‬כפי שדרשו חז"ל‪ ,‬מי שאינו מבקר אינו מבקש רחמים‪ ,‬משום‬ ‫מחפש את המינימום הנדרש כדי לצאת ידי חובה‪ ,‬אלא הוא תר אחר הדרך‬ ‫שרק המפגש הישיר מאפשר למבקר להרגיש את הצרת כצרת עצמו‪ .‬הרעיון‬ ‫שבה יוכל להעניק את מירב החיזוק‪ ,‬גם כאשר המציאות כופה עליו מגבלות‪.‬‬ ‫כא ן הוא שהמרחק אינו רק נתון פיזי אלא הוא המחסום הגדול ביותר בפני‬ ‫של עם ישראל אינה תלויה במרחב הגיאוגרפי‪ ,‬אלא היא קשר נצחי של נשמות‪.‬‬ ‫המצפן הפנימי הזה מחייב אותנו לערנות מתמדת‬ ‫עלינו להבין כי המילה הטובה‪ ,‬הקשובה והחמה שאנו מביעים כלפי חבר‬ ‫שלא להפוך את הטכנולוגיה למסך המסתיר את‬ ‫השרוי בכאב‪ ,‬גם אם היא נמסרת באמצעים טכנולוגיים‪ ,‬יש בה כוח רוחני‬ ‫האחריות שלנו‪ .‬הידיעה שאפשר לקיים מצווה בדרך‬ ‫אמיתי לחולל תמורה בנפשו של החולה ולשבור את מעגל הבדידות‪ .‬שנית‪,‬‬ ‫מסוימת אינה היתר לאדישות‪ ,‬אלא קריאה‬ ‫עלינו ללמוד את חשיבות הכנות בנתינה; להבין שביקור של אמת הוא כזה‬ ‫להשתמש בכל אמצעי כדי להפיג בדידות‪ .‬המוסר‬ ‫שרואה את הזולת בגובה העיניים‪ ,‬שחש את מצוקתו ומבקש עבורו רחמים‬ ‫כאן אינו עוסק בחיפוש היתרים‪ ,‬אלא בחיפוש הדרך‬ ‫מבורא עולם‪ ,‬ולא כזה שמבקש רק לצאת ידי חובה בשיחת חולין שטחית‪ .‬אנו‬ ‫האופטימלית להביא מרפא לנפש הפצועה‪ .‬האדם‬ ‫לוקחים עמנו את ההכרה שהתפילה‪ ,‬כשהיא נאמרת מתוך דבקות ואהבה‪ ,‬היא‬ ‫הנבנה מתוך לימוד זה מבין שהחסד הגדול ביותר‬ ‫הכוח החזק ביותר ביקום‪ ,‬המסוגל לפרוץ את כל המחיצות ולהושיט יד רפואה‬ ‫הוא היכולת לראות את החולה‪ ,‬לשמוע את שתיקתו‬ ‫גם מרחוק‪.‬‬ ‫ולפעול בעבורו לא מתוך דחף של מילוי חובה‬ ‫עיקר העניין‪ :‬ביקור חולים הוא המבחן העליון של החמלה האנושית‪ ,‬היכולת‬ ‫חברתית‪ ,‬אלא מתוך הכרה עמוקה בערכו המקודש‬ ‫לצאת מעצמך ולהתחבר אל כאב שאינו שלך‪ .‬השאלה אם הטלפון מחליף את‬ ‫של האחר‪.‬‬ ‫הביקור היא משנית לעיקר הגדול‪ :‬הנכונות להעניק את עצמך לחולה‪ ,‬להיות‬ ‫מכאן אנו למדים שיושר פנימי דורש מאיתנו להישיר מבט אל הלב ולשאול‪:‬‬ ‫לו למשענת‪ ,‬ולהזכיר לו שהוא אינו לבד בעולם‪ ,‬שכן השכינה שורה בכל מקום‬ ‫האם אנו נוכחים שם עבור הזולת בכל כוחנו‪ ,‬או שמא אנו מסתפקים בפתרונות‬ ‫שבו אדם מבקש את טובתו של רעהו‪ .‬הביקור הפיזי הוא המעלה השלמה‪ ,‬אך‬ ‫קלים שמנקים את מצפוננו אך מותירים את הסובל בבדידותו? המצפן שלנו‬ ‫במקום שבו המציאות כופה עלינו ריחוק‪ ,‬הטכנולוגיה הופכת לצינור של‬ ‫הוא הכנות‪ :‬כנות בחיפוש אחר הטוב‪ ,‬כנות בהבנת מגבלותינו‪ ,‬וכנות עמוקה‬ ‫קדושה‪ ,‬בתנאי שהלב מאחוריה נשאר פתוח‪ ,‬רגיש ובוער בתפילה‪ .‬אנו למדים‬ ‫בנכונות להקריב מעצמנו למען הכלל‪ .‬זוהי דרך של ענווה‪ ,‬המבינה שגם אם‬ ‫שהחובה המוסרית שלנו אינה נפסקת גם כשהדלת נעולה‪ ,‬אלא היא מוצאת‬ ‫נשתמש בכל הכלים שבעולם‪ ,‬אין תחליף לנפש האדם שנרתמת למען חברה‪,‬‬ ‫נתיבים חדשים להזרים חיים אל לב הזולת‪ ,‬מתוך הכרה שהקשר הנשמתי שבין‬ ‫ואין כוח רב יותר בעולם מאשר לב טהור המבקש את רפואת חברו ומקדיש‬ ‫יהודי לחברו הוא חזק מכל מרחק ומכל מחסום פיזי‪ .‬הנוכחות שלך‪ ,‬גם מרחוק‪,‬‬ ‫את זמנו ומרצו‪ ,‬בכל דרך אפשרית‪ ,‬כדי להשיב לו את חיותו‪.‬‬ ‫היא מזור לנפש שבורה הממתינה למילה טובה‪ .‬מי שיודע לראות את האחר‬ ‫מן הסוגיה הזו‪ ,‬המלווה אותנו לאורך הדיונים והבירורים‪ ,‬אנו לוקחים עמנו‬ ‫מעבר למסכים‪ ,‬זוכה לראות את האור הגנוז השוכן בכל אדם‪.‬‬ ‫תובנות יקרות ערך לחיים עצמם‪ .‬הראשונה שבהן היא שהאחריות ההדדית‬ ‫המבקר את החולה ולא התפלל עליו שיתרפא האם קיים מצות ביקור חולים?‬ ‫הרלב"ג (שם) ביאר‪ :‬הביקור הוא עניין של תועלת גדולה לנפש החולה‪,‬‬ ‫הדלת נפתחת בחריקה שקטה‪ ,‬והמבקר פוסע אל תוך חדר החולה‪ .‬הוא ניגש‪,‬‬ ‫שמרגיש שאינו בודד‪ .‬ביאור זה מדגיש את החשיבות של התחושה‬ ‫מניח ידו על המיטה‪ ,‬מציע מילה טובה‪ ,‬אולי מסדר מעט את הכריות‪ ,‬דואג‬ ‫הפסיכולוגית והרגשית של החולה‪ ,‬דבר המעלה תהייה האם תחושה זו‬ ‫לכיבוד קל או לפינוי מהיר של אבק מהחדר‪ .‬רגעים של חסד‪ ,‬של עין צופיה‬ ‫מספקת כדי לקיים את המצווה‪.‬‬ ‫ושל יד מושטת‪ .‬אך ברגע היציאה‪ ,‬כשכף רגלו פוסעת שוב אל המסדרון‬ ‫החזקוני (שם) פירש‪ :‬ביום השלישי למילה היה הכאב הגדול ביותר‪ ,‬ודווקא‬ ‫הרועש‪ ,‬הלב נשאר ריק מתפילה‪ .‬האם המצווה העתיקה והנשגבה הזו‪ ,‬מצווה‬ ‫בעת צרה שכזו הביקור הפיזי מנחם ומחיה את החולה בעצם היותו נראה ונוכח‬ ‫שבורא עולם בעצמו ירד אל אלוני ממרא כדי לקיימה‪ ,‬הושלמה במלואה? האם‬ ‫במקום‪.‬‬ ‫די בביקור חומרי‪ ,‬בשהות פיזית בלבד‪ ,‬או שמא ללא אותה פנייה שקטה אל‬ ‫הספורנו (שם) ביאר‪ :‬לבקר את החולה‪ ,‬כדי להראות לנו את גודל הערך של‬ ‫בורא כל העולמים‪ ,‬ללא אותה תחינה דומעת על רפואתו של האדם הסובל‪,‬‬ ‫חסד זה‪ ,‬עד שהבורא יתברך עשה אותו במוחש‪.‬‬ ‫הפך הביקור לטקס ריק‪ ,‬לביקור גופים בלבד שנותר יתום מנשמתו? האם‬ ‫הכלי יקר (שם) חידש‪ :‬וירא אליו ה' לבקר את החולה‪ ,‬להודיענו שגם בורא‬ ‫התפילה היא לב המצווה‪ ,‬גורם מעכב שבלעדיו לא הונחה אבן אחת במבנה‬ ‫עולם בעצמו עשה זאת‪ ,‬כדי ללמדנו שהמצווה אינה תלויה במעמד או בדרגה‪,‬‬ ‫המצווה‪ ,‬או שמא היא רק התוספת המהודרת‪ ,‬ומי שביקר ללא תפילה הותיר‬ ‫אלא בהליכה אל החולה ובשהייה במחיצתו‪.‬‬ ‫חסרון בכיסו‪ ,‬אך יצא ידי חובת המצווה? השאלה מנקרת בלב‪ ,‬שכן היא נוגעת‬ ‫מתוך כך‪ ,‬נפנה את מבטנו אל עבר היכלי התלמוד‪ ,‬מקור מים חיים‪ ,‬אשר מהם‬ ‫בעצם מהותו של החסד היהודי‪ ,‬במתח הנצחי שבין המעשה הפיזי המוחשי‬ ‫אנו שואבים את הגדרים ההלכתיים היסודיים של המצווה‪ ,‬ומבררים האם‬ ‫לבין הנשמה המבקשת לרחמים‪.‬‬ ‫התפילה היא אכן נשמת המצווה המעכבת את עצם קיומה‪ .‬בגמרא במסכת‬ ‫נבוא אל שערי הפסוקים המהווים את התשתית הרוחנית למצוות הביקור‪,‬‬ ‫סוטה (דף יד ע"א) אמרו "אחרי ה' אלוהיכם תלכו‪ ,‬וכי אפשר לו לאדם להלך‬ ‫ונבאר כיצד גדולי המפרשים שזרו את משמעותם בתוך השאלה האם עיקר‬ ‫אחר שכינה‪ ...‬אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬מה הוא ביקר‬ ‫המצווה הוא בביקור הפיזי או בבקשת הרחמים שבעקבותיו‪ .‬בפרשתנו נאמר‪:‬‬ ‫חולים‪ ,‬אף אתה ביקר חולים"‪ .‬רש"י (שם) ביאר "לבקר חולים‪ ,‬באלוני ממרא"‬ ‫" וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום" (בראשית יח‪,‬‬ ‫וההסבר בזה הוא שהקדוש ברוך הוא הראה לנו את נתיב החסד המעשי בעצם‬ ‫א)‪.‬‬ ‫הליכתו אל אברהם אבינו‪ ,‬ומכאן שההשתדלות הפיזית היא מצווה נעלה‬ ‫רש"י (שם) פירש‪ :‬לבקר את החולה‪ .‬אמר רבי חמא בר חנינא יום שלישי‬ ‫העומדת בפני עצמה‪ .‬תוספות (שם‪ ,‬ד"ה להלך) חידשו "להלך אחר מידותיו"‬ ‫למילתו היה‪ ,‬ובא הקדוש ברוך הוא ושאל בשלומו‪ .‬ביאור הדברים הוא‬ ‫וביארו כי כל מעשה של גמילות חסדים בגופו שבו האדם מידמה לבוראו הוא‬ ‫שהקב"ה הראה לנו את הדגם האידיאלי של ביקור – ביקור הכולל נוכחות‬ ‫קיום גמור של המצווה‪ ,‬ואינו מעוכב על ידי פרטים אחרים‪.‬‬ ‫אישית ושאלת בשלומו של הסובל‪ ,‬דבר המלמד על החשיבות העליונה של‬ ‫בגמרא במסכת נדרים (דף מ ע"א) אמרו "אמר רב דימי כל המבקר את החולה‬ ‫עצם ההתייצבות לצידו של החולה‪.‬‬ ‫גורם לו שיחיה וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות‪ ,‬מאי גרמא‪ ,‬אלא‬ ‫תרגום אונקלוס (שם) תרגם‪ :‬והתגלי עלוהי יקרא דיי'‪ .‬תרגום יונתן (שם) פירש‪:‬‬ ‫אימא כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה‪ ,‬וכל שאינו מבקר‬ ‫ואתגלי עלוי יקרא דיי' בממשרא‪ ,‬למבקר ית אברהם ביומא תליתאה למסתו‪.‬‬ ‫החולה אין מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות"‪ .‬רש"י (שם) ביאר‬ ‫ביאורם מחדש כי התגלות השכינה במוחש אצל החולה היא יסוד המצווה‪ ,‬דבר‬ ‫"מבקש עליו רחמים שיחיה‪ ,‬שעל ידי שרואהו חולה מתפלל עליו" וההסבר‬ ‫המעורר את השאלה האם ניתן להפריד בין ההתגלות הזו לבין התפילה‬ ‫הוא שעצם הראייה של סבל החולה מעוררת את הרגש בלב המבקר להתפלל‬ ‫המלווה אותה‪.‬‬ ‫עליו‪ ,‬וזוהי תכלית הביקור‪.‬‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא (שם) ביאר‪ :‬לבקר את החולה‪ ,‬להודיענו כי המצווה היא‬ ‫תוספות (שם‪ ,‬ד"ה כל) חידשו "כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים"‬ ‫להידמות לדרכי הבורא‪ ,‬וכל פעולה שנעשית מתוך כוונה זו היא חלק‬ ‫וביארו כי הקשר בין המבקר לרפואת החולה תלוי באופן ישיר בכוח התפילה‪,‬‬ ‫מהעבודה הרוחנית‪ ,‬מבלי שציין תנאי הכרחי של תפילה בתוך המעשה‪.‬‬ ‫ובלעדיה חסר חלק מהותי בהשפעת החיים על החולה‪.‬‬ ‫הרמב"ן בתורה (שם) חידש‪ :‬וירא אליו ה' לבקר את החולה‪ ,‬והוא עניין של חסד‬ ‫בגמרא במסכת בבא מציעא (דף ל ע"ב) אמרו "והודעת להם את הדרך ילכו בה‬ ‫גמור שבו האדם יוצא מעצמו אל הזולת‪ .‬הביאור הוא שביקור חולים הוא‬ ‫ואת המעשה אשר יעשון‪ ,‬הדרך זו גמילות חסדים‪ ,‬ילכו בה זה ביקור חולים"‪.‬‬ ‫שותפות במידותיו של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬וכאשר אדם מתאמץ להגיע פיזית‪,‬‬ ‫רש"י (שם) ביאר "ילכו בה זה ביקור חולים‪ ,‬שהוא גמילות חסדים שבגופו"‬ ‫הוא ממחיש את המידה הזו של חסד‪ ,‬וייתכן שעיקר החסד הוא בעצם‬ ‫וההסבר בזה הוא שביקור חולים דורש מן האדם להקריב מזמנו ומכוחו הפיזי‪,‬‬ ‫ההשתתפות בצערו‪.‬‬ ‫והטרחה הזו היא עיקר המעשה המוסרי של גמילות החסד‪ .‬תוספות (שם‪ ,‬ד"ה‬ ‫הרד"ק (שם) פירש‪ :‬לבקר את החולה‪ ,‬שהיה אברהם חולה מחמת המילה‪ ,‬ובא‬ ‫זה) חידשו "זה ביקור חולים" וביארו כי היות והמצווה נסמכת על גמילות‬ ‫הקדוש ברוך הוא לחזק את רוחו‪ .‬הביאור הוא שהביקור נועד לחזק את רוח‬ ‫חסדים שבגופו‪ ,‬הרי שהטרחה הגופנית עצמה מהווה קיום מלא של המצווה‬ ‫החולה‪ ,‬דבר שמתבצע בעצם הנוכחות והחברה‪ ,‬בטרם נזקקנו לממד של‬ ‫ואינה תלויה בדבר נוסף‪.‬‬ ‫תפילה‪.‬‬ ‫אלא עליו להשלים את החסר על ידי תפילה‬ ‫בתלמוד ירושלמי במסכת פאה (פרק ג הלכה ז) אמרו "כל מי שהוא מבקר את‬ ‫מרחוק‪ ,‬ובכך הוא מלווה את הביקור שחלף‬ ‫החולה‪ ,‬הוא גורם לו שיחיה‪ ,‬וכל מי שאינו מבקר את החולה‪ ,‬הוא גורם לו‬ ‫במעטפת של תחינה‪.‬‬ ‫שימות"‪ .‬מפרש הקרבן העדה (שם) ביאר "גורם לו שיחיה‪ ,‬שמנחמו ומשיב את‬ ‫נפקא מינה נוספת עולה מן ההבחנה בין סוגי‬ ‫נפשו" וההסבר הוא שהנוכחות החמה והעידוד הממשי של המבקר מנשיבים‬ ‫החולים והביקורים‪ .‬אם מדובר בחולה שזקוק‬ ‫רוח חיים חדשה בחולה ומצילים אותו מייסורי הבדידות‪ .‬מפרש פני משה‬ ‫לסיוע טכני‪ ,‬כגון יולדת או אדם הזקוק להשגחה‪,‬‬ ‫(שם) ביאר "גורם לו שיחיה‪ ,‬שמשתדל בצרכיו" וההסבר בזה הוא שכל עזרה‬ ‫הרי שהעשייה הפיזית והדאגה לצרכיו הופכות‬ ‫פיזית או דאגה לרווחתו של החולה מחזקת את כוחותיו‪ ,‬ומכאן שהתועלת‬ ‫את הביקור לחי ונושם‪ .‬הנפקא מינה למעשה היא‬ ‫המעשית היא לב המצווה שאינו תלוי אך ורק בתפילה שבלב‪.‬‬ ‫שבאותם ביקורים שבהם הטרחה היא גדולה‪,‬‬ ‫עתה נבוא אל דברי הראשונים‪ ,‬עמודי ההוראה‪ ,‬אשר פרסו בפנינו את יסודות‬ ‫המעשה עצמו מהווה סוג של בקשת רחמים‪ .‬אך‬ ‫המצווה וגדריה המעשיים‪ ,‬תוך שאנו בוחנים האם התפילה היא אכן מרכיב‬ ‫אם מדובר בביקור חברתי שבו אין צורך פיזי‪ ,‬הרי שהתפילה הופכת למרכז‬ ‫מעכב במצווה או שמא מדובר במעלת המצווה ותפארתה‪ .‬הרמב"ם בהלכות‬ ‫הכובד של המצווה; שם‪ ,‬בהיעדר עשייה מוחשית‪ ,‬התפילה היא כמעט הביטוי‬ ‫אבל (פרק יד הלכה ד) כתב‪ :‬ומתעטף ויושב למטה ממראשותיו ומבקש עליו‬ ‫היחיד למצווה‪ ,‬ולכן במקרים אלו חסרון התפילה מורגש הרבה יותר‪.‬‬ ‫רחמים ויוצא‪ .‬ביאורו של הנשר הגדול הוא שסדר הפעולות של הביקור כולל‬ ‫עוד נפקא מינה מעשית מצויה בידי המבקרים במוסדות רפואיים המוניים;‬ ‫בתוכו את התפילה כחלק בלתי נפרד מהמעשה המלא‪ ,‬שכן המטרה היא‬ ‫לעיתים הביקור נעשה בחיפזון‪ ,‬או מתוך תחושת מבוכה‪ .‬הנפקא מינה כאן היא‬ ‫להביא מזור לחולה‪ ,‬והתפילה היא הכלי הרוחני העיקרי לכך‪.‬‬ ‫הצורך להכין את הלב לפני הכניסה לחדר‪ .‬ההלכה מלמדת אותנו שאסור לנו‬ ‫הטור ביו"ד (סימן שלה) כתב‪ :‬ומצוה גדולה היא לבקר שמתוך כך יבקש עליו‬ ‫להיכנס לביקור חולים כמי שבא לביקור נימוסין גרידא‪ .‬עלינו לעצור לרגע‬ ‫רחמים ונמצא כאילו מחיה אותו וגם מתוך שרואהו מעיין בעניינו אם יצטרך‬ ‫בפתח‪ ,‬לאסוף את המחשבות‪ ,‬ולהתכוון מראש – גם אם לא נאמר זאת בקול‬ ‫לשום דבר משתדל בו להמציאו לו‪ .‬ביאורו הוא שהביקור מורכב משתי‬ ‫רם – שהביקור הזה הוא תפילה חיה‪ .‬אם האדם מגיע עם תודעה כזו‪ ,‬הוא יוצא‬ ‫זרועות‪ :‬האחת היא התפילה‪ ,‬והשנייה היא הדאגה לצרכים הפיזיים‪ ,‬וכל אחת‬ ‫ידי חובת המצווה בשלימות‪ ,‬גם אם המילים עצמן לא נאמרו‪.‬‬ ‫מהן נותנת את כוחה לקיום המצווה בשלימות‪.‬‬ ‫לסיכום העניין‪ ,‬המצווה הזו אינה דורשת מאיתנו רק נוכחות גופנית‪ ,‬אלא‬ ‫הרמב"ן בתורת האדם (שער המיחוש עמוד יז) ביאר‪ :‬הלכך המבקר את החולה‬ ‫דורשת מאיתנו נוכחות של נשמה‪ .‬הנפקא מינה הגדולה מכל היא שהמצווה‬ ‫ולא ביקש עליו רחמים לא קיים מצוה זו‪ .‬ביאורו של הרמב"ן נחרץ‪ ,‬שכן הוא‬ ‫תובעת מאיתנו כנות; שלא נבוא לחולה רק כדי לסמן וי‪ ,‬אלא כדי להביא אל‬ ‫מעמיד את התפילה כתנאי הכרחי להגדרת הפעולה כמצוות ביקור חולים‪ ,‬שכן‬ ‫תוך חדרו את האור של תפילתנו‪ .‬אם החסרנו – נשלים‪ .‬אם שכחנו – נתפלל‪.‬‬ ‫המטרה היא החייאת החולה‪.‬‬ ‫העיקר הוא שהחולה ירגיש שנוכחותנו היא זעקה לחיים‪ ,‬ותפילה מתמדת‬ ‫הרא"ש במסכת נדרים (פרק ד סימן ז) חידש‪ :‬דכל המבקר את החולה מבקש‬ ‫להחלמתו השלמה‪.‬‬ ‫עליו רחמים שיחיה‪ ,‬ומי שאינו מבקר אין מבקש עליו רחמים‪ .‬ביאורו הוא‬ ‫בעומק הסוגיה הזו‪ ,‬בבואנו לבחון את היחס שבין המעשה הפיזי לתפילה‪ ,‬אנו‬ ‫שמהות המצווה היא המעבר מהראייה אל התפילה‪ ,‬וללא הרגש שמתעורר‬ ‫מגלים יסוד עמוק בנפש האדם ובמהות החסד‪ .‬נראה כי מצוות ביקור חולים‬ ‫למראה החולה והופך לתפילה‪ ,‬הביקור נעדר את תכליתו‪.‬‬ ‫איננה מצווה של פעולה טכנית המצטרפת לאיבר‪ ,‬אלא היא מצווה שכולה‬ ‫עתה נבוא אל היכליהם של גדולי הפוסקים בדורות האחרונים‪ ,‬אשר הניחו את‬ ‫התמסרות של הנפש המבקרת אל נפש החולה‪ .‬התפילה על החולה היא‬ ‫ידם על הדופק ההלכתי של הסוגיה‪ ,‬והעמיקו בחיפוש אחר דקויות המושגים‪,‬‬ ‫למעשה הפיכת הלב של המבקר לכלי שרת לרחמי שמיים‪ .‬כשאדם ניגש אל‬ ‫שמא ישנה דרך להציל את המצווה גם במידה והתפילה לא נאמרה בפה מלא‪,‬‬ ‫מיטת החולה ומתפלל עליו‪ ,‬הוא בעצם אומר‪ :‬כאבך הוא כאבי‪ ,‬וחיותך היא‬ ‫או שמא נגזר עלינו לומר כי במציאות ימינו‪ ,‬בהם רבים פוקדים את בתי‬ ‫שאיפתי‪ .‬הרעיון הוא שהחולה‪ ,‬במצבו המוחלש‪ ,‬זקוק למי שיוציא עבורו את‬ ‫החולים ללא כוונה תפילתית‪ ,‬אנו עומדים בפני שבר גדול במצוות אלו‪.‬‬ ‫הדיבור אל ה'‪ ,‬שכן הוא עצמו לעיתים מושתק על ידי סבלו‪ .‬המבקר הופך‬ ‫מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ה סימן קפד) ביאר‪ :‬המציאות‬ ‫להיות הפה של החולה‪ ,‬והתפילה הופכת להיות החלק החי של המצווה‪ .‬אך‬ ‫היא שרוב הביקורים בבתי חולים בימינו נעשים ללא בקשת רחמים כסדרן‪,‬‬ ‫העומק האמיתי טמון בכך שהתפילה היא ההכרה שאין אנו אדונים על גורלנו‪.‬‬ ‫ועל כן‪ ,‬לפי פסיקתו הברורה של הרמ"א‪ ,‬הביקורים הללו אינם נחשבים‬ ‫כשאדם מבקר בלי להתפלל‪ ,‬הוא עלול לשקוע באשליה שהוא יכול לפתור את‬ ‫למצווה כלל‪ .‬ביאורו נוקב הוא‪ :‬האדם צריך לשאול את עצמו האם הוא בא‬ ‫בעיות החולה בכוחו הוא‪ ,‬בסידור הכריות או בשיחה נעימה‪ .‬זוהי עבודה של‬ ‫ל ביקור חולים מתוך תחושת שליחות רוחנית להחיות נפש‪ ,‬או שמא הוא בא‬ ‫חסד אנושי‪ ,‬אך היא חסרה את הממד הנשגב‪ .‬התפילה היא שבירת האשליה‬ ‫רק למלא חובה חברתית ונימוס גרידא‪ ,‬שכן בלא כוונת התפילה‪ ,‬אין כאן‬ ‫הזו; היא הענווה המכירה בכך שגם כשאני כאן פיזית‪ ,‬האמת המוחלטת של‬ ‫המצווה היסודית כפי שדרשו חכמינו‪.‬‬ ‫החיים והמוות נתונה ביד הבורא‪.‬‬ ‫הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספר אהבת חסד (חלק ג פרק ג)‬ ‫יתרה מכך‪ ,‬אנו מבארים שביקור החולה הוא הזדמנות עבור המבקר עצמו‬ ‫ביאר‪ :‬אכן‪ ,‬הדרך המובחרת והמושלמת לקיים את המצווה היא על ידי‬ ‫לעבור טרנספורמציה‪ .‬המפגש עם החולה חושף את המבקר לשבריריות של‬ ‫התפילה‪ ,‬ואם ביקר ולא ביקש רחמים‪ ,‬הרי שקיים את המצווה באופן פגום ולא‬ ‫החיים‪ ,‬והתפילה היא התגובה הטבעית לנשמה שמתעוררת למראה האמת‬ ‫כדין‪ .‬ביאורו פותח פתח לנפש האדם‪ ,‬בכך שהוא מבחין בין עצם המצווה לבין‬ ‫הזו‪ .‬ביקור ללא תפילה הוא ביקור שמנסה להישאר על פני השטח‪ ,‬להימנע מן‬ ‫שלמותה‪ ,‬ומלמדנו כי גם ביקור שחסרה בו התפילה מותיר אחיזה במצווה‪,‬‬ ‫הנגיעה העמוקה בכאב ובמשמעות‪ .‬לכן‪ ,‬התפילה איננה רק תוספת חיצונית‪,‬‬ ‫הגם שאינו מתעלה לדרגת המצווה כתיקונה‪.‬‬ ‫אלא היא זו שמעניקה לביקור את העומק שלו‪ ,‬והופכת אותו ממחווה חברתית‬ ‫הגאון רבי אברהם ישעיהו קרליץ‪ ,‬החזון איש (בספרו אמונה וביטחון פרק ג)‬ ‫לביטוי של אמונה חיה‪.‬‬ ‫חידש‪ :‬בקשת רחמים אינה רק אמירה בפה‪ ,‬אלא היא ביטוי לאמונה העמוקה‬ ‫אנו למדים שהמצווה הזו מבקשת מאיתנו להיות שותפים ליצירה של החיים‪.‬‬ ‫שרפואת הגוף תלויה ברצונו יתברך‪ ,‬וכל מבקר שחש את החולה ומשתתף‬ ‫ביקור חולים הוא המקום שבו האדם מתעלה מעל הצרכים של עצמו‪ ,‬מעל‬ ‫בצערו‪ ,‬הרי הוא בתנועת נפש של תפילה‪ ,‬גם אם לא ניסח זאת במילים‪ .‬ביאורו‬ ‫הנוחות של עצמו‪ ,‬ומתחבר לרצונו של הקדוש ברוך הוא להחיות את בריותיו‪.‬‬ ‫מרחיב את המושג ומרגיע את הלב‪ ,‬שכן הוא רואה בביקור המלווה ברגש של‬ ‫אדם כזה‪ ,‬שנושא בקרבו תפילה על חברו‪ ,‬איננו רק מבקר בחדר חולים; הוא‬ ‫אכפתיות וצער‪ ,‬התחלה של תפילה‪ ,‬ובזה הוא מוצא צידוק לקיום המצווה גם‬ ‫הופך להיות שליח של אור‪ ,‬המביא את השכינה אל המקום הכי נזקק שלה‪ .‬זהו‬ ‫ללא נוסח תפילה מפורש‪.‬‬ ‫סוד החסד היהודי‪ ,‬שאינו מסתפק במגע ידיים אלא שואף למגע של נשמות‬ ‫הראשל"צ רבנו הגר"ע יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט יו"ד סימן כג) ביאר‪:‬‬ ‫בתפילה‪ ,‬וזהו הכוח המניע את העולם כולו לעבר הגאולה השלמה‪.‬‬ ‫מצוות ביקור חולים כוללת בתוכה את האחריות למצב החולה‪ ,‬וגם אם לא‬ ‫ונעמיק עוד בחיבור שבין עולמו הפנימי של האדם לבין המצווה הזו‪ ,‬שהרי‬ ‫התפלל עליו במפורש‪ ,‬אם כוונתו הייתה להסיר ממנו את דאגתו ולשמחו‬ ‫החולי איננו רק אירוע ביולוגי‪ ,‬אלא הוא מהווה טלטלה אמונית עמוקה‪ .‬בתוך‬ ‫בלבבו‪ ,‬הרי שקיים את חלקו בבקשת הרחמים‪ ,‬שכן שמחת החולה היא חלק‬ ‫המרחב הזה‪ ,‬המבקר איננו רק אורח‪ ,‬הוא הופך להיות העוגן האמוני של‬ ‫מהרפואה והיא עצמה תפילה מעשית להחלמתו‪ .‬ביאורו מתחבר למציאות‬ ‫החולה‪ .‬הנפש‪ ,‬כשהיא סובלת‪ ,‬נוטה להצטמצם ולהרגיש נטושה‪ ,‬והתפילה‪,‬‬ ‫החיים‪ ,‬שבה לעיתים ביקור חם ומרגיע פועל כרפואה ממשית המביאה לידי‬ ‫כפי שהיא מתגלה בביקור חולים‪ ,‬היא הקריאה החוזרת אל המרחב של החיבור‬ ‫רחמים‪.‬‬ ‫לבורא עולם‪.‬‬ ‫הגאון רבי משה שטרנבוך בבאר משה (חלק ב סימן קו) כתב‪ :‬כל המבקר את‬ ‫כאשר אנו מתבוננים במציאות חיינו‪ ,‬אנו למדים כי השגרה השוחקת נוטה‬ ‫החולה מבקש עליו רחמים‪ ,‬היינו שכל ביקור נכון במהותו מוביל לבקשת‬ ‫להקהות את הרגש‪ ,‬ועל כן לעיתים אנו פוקדים את החולה מתוך תחושה של‬ ‫רחמים‪ ,‬ואם המבקר לא חש צורך להתפלל על החולה‪ ,‬עליו לבדוק בנפשו‬ ‫מילוי חובה‪ .‬אולם‪ ,‬כאשר האדם מתבונן בהנהגתו‪ ,‬הוא נדרש להפנים כי‬ ‫שמא הביקור אינו נעשה בדרך המצווה הראויה‪ .‬ביאורו הוא שחוסר התפילה‬ ‫הביקור הוא הזדמנות פז לתיקון המידות‪ .‬התפילה‪ ,‬אם כן‪ ,‬איננה רק בקשה‬ ‫אי נו רק בעיה טכנית‪ ,‬אלא הוא סימפטום לחסרון בלב המבקר‪ ,‬והתביעה‬ ‫לרפואה‪ ,‬אלא היא תהליך של התמרה; המבקר המצליח להעביר את לבו ממצב‬ ‫להוסיף תפילה היא התביעה להוסיף רגש וחיבור לזולת‪.‬‬ ‫של צופה מהצד למצב של משתתף בצרת החבר‪ ,‬הוא המבקר שזוכה להשראת‬ ‫לאחר שהעמקנו במקורות ופרסנו את משנתם של הפוסקים‪ ,‬הגיעה השעה‬ ‫שכינה‪ .‬זהו המעבר מהאנושי המוגבל אל הרוחני הפורץ גדרים‪.‬‬ ‫להוציא אל הפועל את התובנות הללו ולתרגם את הסוגיה הסבוכה הזו לחיים‬ ‫בחיבור לאמונה‪ ,‬עלינו לזכור כי חז"ל לימדונו שמי שאינו מבקר אינו מבקש‬ ‫עצמם‪ ,‬בנפקא מינות המעצבות את הליכותינו בביקור החולה‪ .‬הנפקא מינה‬ ‫רחמים‪ ,‬ומשתמע מכך שהיכולת להרגיש את כאבו של הזולת היא התנאי‬ ‫הראשונה נוגעת לדין הבדיעבדי; אדם שביקר את חברו בבית החולים‪ ,‬השקיע‬ ‫המוקדם לאמונה בריבונו של עולם‪ .‬שהרי אם אדם אינו מסוגל להתחבר‬ ‫מזמנו‪ ,‬סעד אותו‪ ,‬והעניק לו חום ותמיכה‪ ,‬אך שכח להתפלל עליו במפורש או‬ ‫לכאבו של בשר ודם‪ ,‬כיצד יוכל להזדהות עם המציאות האמונית הנשגבת? על‬ ‫שהדבר נבצר ממנו‪ .‬מתוך דברי הפוסקים שראינו‪ ,‬עולה כי אף שלכתחילה‬ ‫כ ן‪ ,‬המצווה הזו הופכת להנהגה יומיומית של פקיחת עיניים ושל רגישות‬ ‫חסר כאן גוף המצווה כתיקונה‪ ,‬אין אנו פוטרים את הפעולה הזו כלא הייתה;‬ ‫אנושית‪ .‬היא דורשת מאיתנו לצאת מבועת הנוחות ולהעז לגעת במקומות‬ ‫הלב שהתעורר והמעשה שהושלם מהווים אחיזה במצווה‪ ,‬ואין לזלזל בהם‪.‬‬ ‫כואבים‪ ,‬לא בדרך של רחמנות שטחית‪ ,‬אלא בדרך של אהבת אמת המבקשת‬ ‫הנפקא מינה כאן היא שאסור למבקר להתייאש או לחשוב שביקורו היה לריק‪,‬‬ ‫את טובתו של הזולת‪.‬‬ ‫הוא רגע של התקדשות‪ .‬המצפן הזה הוא האמת הפשוטה‪ :‬האדם נועד להיות‬ ‫כאשר אנו מתפללים על החולה‪ ,‬אנו מכריזים כי כוחו‬ ‫משען לאחיו‪ ,‬והביקור הוא המעבדה שבה הוא מוכיח את אנושיותו‪ .‬זוהי דרך‬ ‫של הדיבור החי הוא מעל לכל המכשור המקיף‬ ‫של ענווה ושירות‪ ,‬המבינה שאנו כלי שרת בידי הבורא להעביר חסד ורפואה‬ ‫אותו‪ .‬אנו מלמדים את עצמנו ואת החולה שאנחנו‬ ‫לעולם‪ ,‬וכי כאשר אנו עושים זאת בלב שלם ובתפילה דומעת‪ ,‬אנו הופכים את‬ ‫איננו לבד‪ ,‬ושהחיים הם רצף של קשרים נשמתיים‬ ‫העולם למקום חם יותר‪ ,‬שבו כל אדם מרגיש שהוא לעולם אינו צועד בדרך‬ ‫המוחזקים על ידי תפילה‪ .‬הנהגה של אדם המשלב‬ ‫כאבו לבדו‪.‬‬ ‫תפילה בביקורו היא הנהגה של קדושה; הוא הופך‬ ‫מן הסוגיה הזו‪ ,‬שעסקנו בה בבירור המעמיק אודות מצוות ביקור חולים‬ ‫את זמנו היקר למשכן של חסד‪ ,‬ומראה שגם בתוך‬ ‫והתפילה המלווה אותה‪ ,‬אנו יוצאים עם תובנות יקרות ערך להנהגת היום‪-‬יום‪.‬‬ ‫החושך הגדול של החולי‪ ,‬ישנה נקודה של אור‬ ‫למדנו כי ביקור חולים אינו רק אירוע טכני של יציאה מהבית אל המיטה‪ ,‬אלא‬ ‫שאפשר להדליק יחד‪ .‬החיבור הזה אל הנפש‪ ,‬שבו‬ ‫מסע נפשי של השתתפות בצער והענקת חיות‪ .‬התובנה המרכזית היא‬ ‫המבקר הופך לפה עבור מי שהקול נעתק ממנו‪ ,‬הוא‬ ‫שהתפילה איננה פרט צדדי‪ ,‬אלא היא הנשמה המעניקה לביקור את משמעותו‬ ‫ביטוי עילאי של האדם כצלם אלוקים‪ ,‬הפועל‬ ‫האמיתית‪ ,‬שכן דרכה אנו מחברים את החולה אל מקור הרפואה ומראים לו‬ ‫בעולם להשכין בו רפואה ושלום‪.‬‬ ‫שאיננו עומדים מולו לבדנו‪ ,‬אלא אנו מלווים אותו בתחינה לפני בורא עולם‪.‬‬ ‫במרחבי המצפון שבו נבחנת דמותו של האדם‪ ,‬מצוות ביקור חולים משמשת‬ ‫אנו לומדים שגם אם נבצר מאיתנו מכל סיבה שהיא לומר נוסח תפילה מפורש‬ ‫כמצפן המכוון אותנו אל הדיוק המוסרי שבין הנראה לעין לבין הנסתר בלב‪.‬‬ ‫ב חדר‪ ,‬עצם הכוונה הטהורה‪ ,‬הדאגה הכנה וההתמסרות המלאה לחולה –‬ ‫אנו למדים מתוך הסוגיה הזו שיושר פנימי אינו מתמצה בעצם הנוכחות‬ ‫מהווים בעצמם תפילה חיה ופעילה המגיעה עד כסא הכבוד‪ .‬התובנה‬ ‫הפיזית ליד המיטה‪ ,‬אלא הוא נמדד במידת הכנות שבה המבקר רותם את‬ ‫האחרונה היא שעל האדם לבחון את עצמו בכל עת; האם הוא מבקר מתוך‬ ‫עצמ ו לצער הזולת‪ .‬המצפן המוסרי כאן קורא לנו להישיר מבט אל הלב‬ ‫רצון לצאת ידי חובה‪ ,‬או שמא הוא מבקר מתוך חיבור לבבי עמוק‪ ,‬שבו כל‬ ‫ולבחון‪ :‬האם הביקור הוא אקט של השתתפות אמת‪ ,‬שבו הנפש דואבת עם‬ ‫מילה וכל מחווה הופכות לכלי לקדושה ולרפואה‪.‬‬ ‫החולה ומבקשת רפואתו‪ ,‬או שהוא מסכה של מילוי חובה חברתית המותירה‬ ‫עיקר העניין‪ :‬ביקור חולים הוא המבחן הגדול ביותר ליכולתנו להשתתף בצרת‬ ‫את החולה בבדידותו הקיומית?‬ ‫הזולת ולהפוך אותה לחלק מהווייתנו‪ .‬גדר המצווה אינו נמדד רק בשהות‬ ‫היושרה הפנימית הזו תובעת מאיתנו להבין שהתפילה איננה רק תוספת‬ ‫הפיזית ליד המיטה‪ ,‬אלא בכך שהמבקר הופך את ליבו למשכן של תפילה‪,‬‬ ‫טקסית‪ ,‬אלא היא המבחן להזדהות המוסרית שלנו‪ .‬כאשר אדם פוקד חולה‬ ‫ומשמיע קול זעקה ובקשה לרפואת חברו‪ .‬פוסקי ההלכה לימדונו כי ביקור‬ ‫ואינו מוצא בליבו את המקום לבקש עליו רחמים‪ ,‬הרי הוא מעיד על עצמו כי‬ ‫שאין בו תפי לה חסר את נשמת המצווה‪ ,‬אך דברי האחרונים מאירים לנו את‬ ‫נפשו נותרה מחוץ למעגל הקשר האנושי העמוק‪ .‬המוסר כאן אינו עוסק‬ ‫הדרך להבין כי ביקור הנעשה מתוך רגש של אהבה ודאגה כנה – גם אם לא‬ ‫בחיפו ש היתרים הלכתיים כדי לצאת ידי חובה במינימום הנדרש‪ ,‬אלא הוא‬ ‫בוטאה במילים – הוא חלק בלתי נפרד ממהות הרחמים‪ .‬המטרה היא אחת‪:‬‬ ‫מסע מתמיד אחר הדרך להביא מזור אמיתי לזולת‪ .‬המצפן שלנו מכוון אותנו‬ ‫להפיג את בדידותו של החולה ולהוכיח לו שעם ישראל אגוד כאיש אחד בלב‬ ‫להבין שכל דקת ביקור צריכה להיות טעונה בכוונת לב טהורה‪ ,‬שכן האדם‬ ‫אחד‪ ,‬ושתפילתנו עליו היא המגן החזק ביותר שמלווה אותו בדרכו אל הרפואה‬ ‫הסובל חש בחושיו הדקים אם הביקור הוא מתוך אהבה זכה או מתוך רצון‬ ‫השלמה‪.‬‬ ‫להיפטר מן העול‪.‬‬ ‫נוכחות של אמת היא זו שמרפאה‪ ,‬והלב הכואב הוא הצינור הגדול ביותר‬ ‫האדם הנבנה מתוך לימוד זה מבין שהאחריות המוסרית שלו גדולה מכל מילה‬ ‫לרפואת הבורא ‪.‬מי שמבקר חולה בתפילה‪ ,‬מחבר את שמיים וארץ ומביא‬ ‫הנאמרת בחדר‪ .‬הוא לומד להעניק את עצמו ללא תנאי‪ ,‬ללא חיפוש אחר‬ ‫נחמה אמיתית למי שזקוק לה ביותר‪.‬‬ ‫תמורה או הערכה‪ ,‬מתוך הכרה שכל רגע שבו אדם מבקש רפואה על חברו‬ ‫האם יש חיוב מצות ביקור חולים בחולה מורדם ומונשם?‬ ‫ביותר של המבקר – לומר לחולה "אני איתך‪ ,‬אני דואג לך"‪ ,‬ובכך להשיב את‬ ‫השקט בחדר הטיפול הנמרץ אינו שקט של מנוחה‪ ,‬אלא דממה דקה ומתוחה‪,‬‬ ‫רוחו ואת כוחותיו‪.‬‬ ‫העומדת בסימן שאלה קיומי‪ .‬על המיטה שוכב האדם‪ ,‬יקירנו‪ ,‬עטוף בסבך‬ ‫החזקוני (שם ) כתב‪ :‬יום שלישי למילתו היה‪ ,‬יום שחלו בו מכלים ביותר‪ ,‬ולכן‬ ‫אינסופי של צינורות שקופים המוליכים חיים מלאכותיים אל תוך גופו הדואב‪.‬‬ ‫בא הקדוש ברוך הוא לבקרו כדי לחזק את ליבו ולומר לו כי אין הוא בודד‬ ‫מסביב‪ ,‬המוניטורים מנצנצים באורות כחולים וכתומים‪ ,‬משרטטים קווים‬ ‫בייסוריו‪ .‬ביאורו של החזקוני מאיר את הנקודה העמוקה שהביקור נועד להפיג‬ ‫מתנודדים של דופק ונשימה‪ ,‬מעין שפת קוד שרק המכונות מבינות‪ .‬האוויר‬ ‫את הבדידות הקשה המלווה את החולה‪ ,‬בדיוק במקום שבו הוא מרגיש הכי‬ ‫בחדר רווי ריח חריף של חומרי חיטוי‪ ,‬ותחושת הזמן נעצרת כאילו ביקשה‬ ‫פחות מוגן‪.‬‬ ‫להמתין להחלמתו‪ ,‬אך המציאות הקרה והקשה של התרדמת מציבה אותנו אל‬ ‫הספורנו (שם) כתב‪ :‬וירא אליו ה'‪ ,‬לשום עליו עין השגחתו ולשמרו מן המזיקים‬ ‫מול חידה אנושית והלכתית שאין דומה לה‪ .‬אנו עומדים שם‪ ,‬ידינו מושטות‬ ‫שמא יבואו להטרידו ביום צערו‪ ,‬ועל כן זכה למראות האלהים‪ .‬ביאורו של‬ ‫בחצי דרך‪ ,‬הלב דופק בהתרגשות ובחרדה‪ ,‬וקולו של החולה – המעיין הנובע‬ ‫הספורנו מוסיף נדבך עצום‪ :‬הביקור אינו רק נחמה‪ ,‬אלא הגנה‪ .‬הנוכחות שלנו‬ ‫של דברי תורה וחוכמת חיים – נדם‪ ,‬מוחלף בנהמת המכונה‪ .‬בלבנו מתעוררת‬ ‫ליד החולה מהווה עבורו מעטפת של הגנה רוחנית‪ ,‬השומרת עליו ומרחיקה‬ ‫השאלה הנוראה והמזוקקת‪ :‬האם במרחב הסטרילי והמנותק הזה‪ ,‬שבו‬ ‫ממנו את התחושות הקשות שעלולות לעטוף אותו בשעת מחלתו‪.‬‬ ‫התקשורת האנושית נקטעה והעיניים עצומות לרווחה אל מול נצח לא ידוע‪,‬‬ ‫אונקלוס (שם) תרגם‪ :‬ואתגלי עלוי יקרא דיי במישריי דממרא‪ .‬התרגום מדגיש‬ ‫עדיין שורה מצוות ביקור החולים בכל הדרה? האם כשאנו ניצבים שם‪ ,‬בודדים‬ ‫שהשכינה היא זו שהתגלתה‪ ,‬ובכך הוא מרומם את מצוות ביקור חולים למעמד‬ ‫אל מול המכונה‪ ,‬ה'ביקור' שלנו הוא מעשה של חסד שחודר את קירות‬ ‫של מפגש עם כבוד שמים‪.‬‬ ‫התודעה‪ ,‬או שמא מול חולה שאינו מגיב‪ ,‬נותרנו רק אנו עם דאגתנו‪ ,‬ללא‬ ‫הכלי יקר (שם ) כתב‪ :‬וירא אליו ה'‪ ,‬למה נגלה אליו ביום שלישי‪ ,‬כי בו הכאב‬ ‫הדהוד או קשר? הסוגיה עומדת לפנינו במלוא חריפותה‪ ,‬מבקשת מאיתנו‬ ‫חזק יותר‪ ,‬ורצה הקדוש ברוך הוא ללמדינו כי בעת הכאב והצער‪ ,‬נוכחותו של‬ ‫לצאת אל מעבר לנראה לעין‪ ,‬אל עומק ההגדרה של מהו ביקור‪ ,‬מהו חולה‪,‬‬ ‫ה' והשתתפותו של האדם הם המרפא האמיתי‪ .‬ביאורו של הכלי יקר מדגיש כי‬ ‫ומהו אותו כוח פלאי שביכולתו להחיות נפש בתוך ערפל של חוסר הכרה‪.‬‬ ‫דווקא ברגע הקשה ביותר‪ ,‬הביקור הוא בעל הערך הרב ביותר‪ ,‬והוא הדרך‬ ‫בפרשת וירא‪ ,‬עת אברהם אבינו יושב בפתח אהלו כחום היום‪ ,‬מיד לאחר ברית‬ ‫לממש את אהבת ה' בעולם‪.‬‬ ‫המילה‪ ,‬מלמדת אותנו התורה‪ " :‬וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח‬ ‫נכנסים אנו אל מרחב הסוגיה המאיר‪ ,‬אל דברי התנאים והאמוראים המנחים‬ ‫האהל כחום היום" (בראשית יח‪ ,‬א)‪.‬‬ ‫אותנו בדרכי החסד‪ ,‬ומבקשים לברר מהו הכוח העצום הטמון בביקור‪ ,‬האם‬ ‫רש"י (בראשית יח‪ ,‬א) כתב‪ :‬לבקר את החולה‪ .‬רש"י מבאר בזה שהקב"ה הגיע‬ ‫הוא נמדד בדיבור או שמא הוא פועל מעבר למילים‪ ,‬במישור של שכינה‬ ‫כדי לבקר את אברהם אבינו‪ ,‬ומכאן אנו למדים את גודל וחשיבות מצוות ביקור‬ ‫הנוכחת בחדר‪ .‬בגמרא במסכת נדרים (דף מ ע"א) נאמר‪ :‬כל המבקר את החולה‬ ‫חולים‪ ,‬שהיא מידה ממידותיו של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬ועלינו ללכת בדרכיו‬ ‫גורם לו שיחיה‪ ,‬וכל שאינו מבקר את החולה גורם לו שימות‪ .‬מאי גרמא?‬ ‫ולקיים מצווה זו בכל עת ובכל מצב של חולי אצל חברינו‪.‬‬ ‫אילימא כל המבקר את החולה מבקש עליו רחמים שיחיה‪ ,‬וכל שאין מבקר את‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא (שם ) כתב‪ :‬וירא אליו השם‪ ,‬בדרך נבואה‪ .‬ומלת וירא‬ ‫החולה מבקש עליו רחמים שימות? שימות סלקא דעתך? אלא כל שאין מבקר‬ ‫דבק עם וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים‪ .‬ביאורו של האבן עזרא מדגיש‬ ‫חולה‪ ,‬אין מ בקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות‪ .‬רש"י שם ביאר‪ :‬דמתוך‬ ‫את הפן הנבואי וההתגלות האלוהית בביקור זה‪ ,‬מה שמלמד אותנו שביקור‬ ‫שאינו מבקר אין לבו דואג עליו‪ ,‬ואינו מבקש עליו רחמים‪ .‬הרי שהתביעה‬ ‫חולים אינו רק מעשה חסד בין אדם לחברו‪ ,‬אלא פעולה המושכת שכינה‪ ,‬שכן‬ ‫העיקרית מן המבקר היא יצירת הקשר הנפשי שמוביל לתפילה‪ .‬כאשר החולה‬ ‫הקב"ה בעצמו בחר להופיע אצל אברהם כדי לחזקו‪.‬‬ ‫מורדם ומונשם‪ ,‬הצורך בתפילה זו אינו מתבטל‪ ,‬אדרבה‪ ,‬הוא הופך להיות‬ ‫הרמב"ן (שם ) כתב‪ :‬וירא אליו השם‪ ,‬יתכן שהיה זה המראה הידוע לו בנבואה‪,‬‬ ‫המוקד שכן החולה עצמו מנוע מלהתפלל על עצמו‪ ,‬והמבקר הוא זה שמעורר‬ ‫וכאשר הזכיר הכתוב שהיה יושב פתח האהל כחום היום‪ ,‬אמר כי נראה אליו‬ ‫את רחמי השמים‪.‬‬ ‫השם בעת ההיא‪ .‬ביאורו של הרמב"ן מחדד כי הביקור האלוהי התרחש דווקא‬ ‫בתלמוד ירושלמי (מסכת פאה פרק ג הלכה ז) אמרו‪ :‬כל מי שאין מבקר את‬ ‫בזמן שבו אברהם היה חלוש וזקוק למנוחה‪ ,‬מה שמעיד על כך שהמצווה אינה‬ ‫החולה כאילו שופך דמים‪ .‬מפרשי הירושלמי‪ ,‬ביניהם פני משה‪ ,‬ביארו כי‬ ‫מותנית במצבו של החולה‪ ,‬אלא בעצם הצורך שלו בחיזוק ובנוכחות‪.‬‬ ‫הביקור מסלק את הייאוש ומשיב לחולה את כוחות החיים‪ .‬במישור העמוק‪,‬‬ ‫הרד"ק (שם) כתב‪ :‬וירא אליו ה'‪ ,‬השכינה נגלתה אליו‪ ,‬ואמרו רבותינו ז"ל שיום‬ ‫הדברים מלמדים שביקור חולים הוא פעולה של הצלת חיים ממש‪ ,‬שכן נוכחות‬ ‫שלישי למילתו היה ובא הקדוש ברוך הוא לבקרו‪ .‬ביאורו של הרד"ק מבהיר‬ ‫המבקר פועלת על נפש החולה באופן שאינו תלוי תמיד בתקשורת מילולית‪,‬‬ ‫כי המצווה נעוצה בהתגלות השכינה למי שנמצא במצב של דווי וצער‪ ,‬ומכאן‬ ‫אלא בנתינה של אהבה שקטה ונוכחת שיש בה כוח להפיג את כובד המוות‪.‬‬ ‫אנו מסיקים כי הביקור הוא פעולה של קירוב שכינה אל מי שמרגיש מרוחק‬ ‫בגמרא במסכת שבת (דף יב ע"ב) אמרו‪ :‬מנין שהשכינה למעלה מראשותיו של‬ ‫בשל חוליו‪.‬‬ ‫החולה? שנאמר ה' יסעדנו על ערש דוי‪ .‬תוספות שם (ד"ה מנין) הקשו וביארו‬ ‫הרלב"ג (שם) כתב‪ :‬וירא אליו ה' באלוני ממרא‪ ,‬זה המראה היה כדי לעודד את‬ ‫שהנוכחות האלוהית אינה תלויה במעשיו של החולה‪ ,‬אלא בעצם מצבו‪.‬‬ ‫אברהם על ברית המילה‪ ,‬וכדי שיראהו כי הוא חפץ בו ובמעשהו‪ .‬ביאורו של‬ ‫נמצאנו למדים כי השכינה שורה בחדר החולים תמיד‪ ,‬וכל המגיע לבקר את‬ ‫הרלב"ג מלמד כי הביקור נועד להעניק בטחון ועידוד‪ ,‬וזוהי המטרה הנעלה‬ ‫מורדם ומונשם‪ ,‬אזי שנוהגים בו בכבוד ודואגים‬ ‫החולה‪ ,‬מגיע אל מקום המפגש הזה שבין האדם לבוראו‪ .‬בחולה המורדם‪,‬‬ ‫יותר לרווחתו‪ .‬ביאורו של רבנו מלמד כי המצווה‬ ‫השכינה שרויה על ראשותיו באותו אופן ממש‪ ,‬והמבקר אינו בא רק אל החולה‪,‬‬ ‫אינה מסתכמת רק בקשר הישיר מול החולה‪ ,‬אלא‬ ‫אלא אל השכינה המלווה אותו‪ ,‬וממילא כל ביקור הוא עבודת קודש‪.‬‬ ‫גם ביצירת סביבה שתדאג לו‪ ,‬שכן המציאות‬ ‫בגמרא במסכת נדרים (דף לט ע"ב) אמרו‪ :‬אמר רבי אחא בר חנינא‪ ,‬כל המבקר‬ ‫מוכיחה כי חולה שיש לו דורש ומבקש זוכה ליחס‬ ‫חולה נוטל אחד מששים בצערו‪ .‬אמרו ליה‪ ,‬אם כן ליעלון שיתין ולוקמוה?‬ ‫אנושי מוקפד ומכבד יותר מצוות הרפואה‪ ,‬וזהו‬ ‫אמר ליה‪ ,‬כעישורייתא דבי רבי ובבן גילו‪ .‬ביאור הדברים הוא כי יש בביקור‬ ‫חלק בלתי נפרד מהאחריות ההלכתית שלנו‬ ‫סגולה להקלת הצער‪ ,‬ודווקא בבן גילו‪ ,‬שהוא בעל מזל דומה‪ ,‬יש השפעה‬ ‫כלפיו‪.‬‬ ‫ישירה של הקלה‪ .‬אף בחולה מורדם‪ ,‬הקרבה הנפשית של המבקר‪ ,‬המביא עמו‬ ‫הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (יו"ד‬ ‫את תמצית אהבתו ושותפותו בצערו של החולה‪ ,‬פועלת במישור הנשמתי‬ ‫חלק א סימן קסו) כתב‪ :‬שאף שמקיים מצוה‬ ‫ומקילה את הצער‪ ,‬שכן הנשמה אינה מוגבלת בגבולות הגוף והכרת המוח‪.‬‬ ‫דביקור חולים בטלפון‪ ,‬אבל אינו שייך לומר שיצא ידי חובה‪ ,‬כיון שחסר‬ ‫אנו ניגשים כעת אל דברי עמודי עולם‪ ,‬הראשונים‪ ,‬אשר ברוח קודשם‬ ‫בביקור זה העניינים האחרים שיש בביקור חולים‪ ,‬ורק יצא מזה שאם אי אפשר‬ ‫ובמעמקיהם ההלכתיים יצקו את היסודות לכל מהלך החסד של ביקור‬ ‫לו לקיים בהליכה לשם‪ ,‬לא נפטר לגמרי‪ .‬ביאורו מדגיש את העיקרון שנוכחות‬ ‫החולים‪ ,‬ומתוכם ננסה לדלות את ההכרעה האם גם במקום שהדעת נעלמה‪,‬‬ ‫פיזית היא חובה בסיסית‪ ,‬וגם בחולה שאינו מתקשר‪ ,‬ישנה חשיבות עצומה‬ ‫הביקור עומד בעינו‪.‬‬ ‫בהתעניינות מקרוב‪ ,‬שהיא חלק בלתי נפרד מביקור חולים המלא‪.‬‬ ‫הרמב"ן בספר תורת האדם (שער הסכנה) כתב‪ :‬והמבקר את החולה צריך‬ ‫הרב אברהם רזניקוב‪ ,‬בתשובתו המפורטת‪ ,‬כתב‪ :‬נפגעי ראש או חולים הלוקים‬ ‫שיטריח עצמו לראות מצבו ולדאוג לו‪ ,‬ומי שלא ביקש עליו רחמים לא קיים‬ ‫בכשל נשימתי המצריכים הנשמה‪ ,‬הרי שישנו המבקר מצוות ביקור חולים‪,‬‬ ‫המצווה‪ ,‬שאין הביקור אלא כדי לחזק את נפשו ולעורר עליו רחמי שמים‪.‬‬ ‫שהרי נפסקה להלכה בשו"ע יו"ד סימן שלח סעיף ח‪ ,‬ששואלים ודורשים‬ ‫ביאורו מלמד כי הגדרת המצווה אינה תלויה כלל בתגובת החולה‪ ,‬אלא בכך‬ ‫בחולה אם צריכים לכבד ולרבץ לפניו‪ ,‬וביקור זה הוא הביטוי הממשי של‬ ‫ש המבקר מביא את צערו של החולה אל כסא הכבוד‪ ,‬ודאגתו הכנה היא‬ ‫הדרישה בשלומו‪ .‬ביאורו של הרב רזניקוב מבהיר כי כל פעולה של דאגה‬ ‫העיקר‪.‬‬ ‫לצרכי החולה‪ ,‬החל מהקפדה על איכות הטיפול ועד לעמידה על המשמר ליד‬ ‫הרא"ש בפירושו על מסכת נדרים (דף לט ע"ב) כתב‪ :‬ובבן גילו‪ ,‬כלומר באדם‬ ‫מיטתו‪ ,‬היא חלק מגדר המצווה‪ ,‬שכן המצווה אינה תלויה במודעותו של‬ ‫שהוא בן מזלו ושנפשו קשורה בנפשו‪ ,‬שביקורו של זה מרחיב את דעתו של‬ ‫החולה אלא בנאמנותו של המבקר‪.‬‬ ‫החולה ומקל את כאבו‪ .‬ביאורו מדגיש כי עצם התחושה שיש אוהב בסביבה‬ ‫הרב שלמה גורן בספרו תורת הרפואה (עמוד ‪ )516‬כתב‪ :‬שמן הראוי להתפלל‬ ‫היא היא הרפואה‪ ,‬וגם במצב של תרדמה‪ ,‬הנפש מרגישה את הקשר המיוחד‬ ‫על חולה המתייסר מאוד בחוליו‪ ,‬ואין עוד תקווה שיתרפא‪ ,‬שימות במיתה‬ ‫של בן הגיל והמזל‪ ,‬מה שמביא מזור לחולה באופן ישיר‪.‬‬ ‫קלה‪ ,‬ולא יארכו סבלותיו‪ ,‬כפי שמצאנו במעשה שפחתו של רבי‪ .‬ביאורו נוגע‬ ‫הר"ן בפירושו על מסכת נדרים (דף מ ע"א) כתב‪ :‬דמתוך שהמבקר מצטער‬ ‫ברובד עמוק של המצווה‪ ,‬שלעיתים הביקור והתפילה הנדרשים הם לבקש‬ ‫בצער חברו‪ ,‬הוא מתפלל עליו בלב שלם‪ ,‬ואין תפילה כזו חוזרת ריקם‪ ,‬שהרי‬ ‫שהחולה לא יסבול‪ ,‬והכרה זו בחשיבות הנוכחות ליד המיטה היא הנותנת‬ ‫חבר הוא שמבקש על חברו‪ .‬ביאורו של הר"ן מעמיק בכך שהביקור הוא הדרך‬ ‫למבקר את הכוח והזכות להעמיד את החולה לפני הקדוש ברוך הוא‪ ,‬בכל מצב‬ ‫לעורר את כוח התפילה‪ ,‬שכן הצער המשותף הוא המפתח לפתיחת שערי‬ ‫שבו הוא נתון‪.‬‬ ‫רחמים‪ ,‬וזהו עניין שאינו תלוי כלל במצב הכרתו של החולה‪.‬‬ ‫כעת אנו ניגשים להוריד את התורה אל קרקע המציאות‪ ,‬ולבחון כיצד‬ ‫המאירי בחיבורו בית הבחירה על מסכת נדרים (דף מ ע"א) כתב‪ :‬לעולם יהא‬ ‫העקרונות שביררנו מתרגמים לשפת המעשה‪ .‬לא מדובר עוד בלימוד עיוני‬ ‫אדם זריז במצות ביקור‪ ,‬מפני שהמבקר מיקל מחליו‪ ,‬ואין לך מצווה שאין בה‬ ‫מרומם‪ ,‬אלא בהדרכה חיה לכל אדם המגיע לפתח מחלקת טיפול נמרץ‪ ,‬ניצב‬ ‫מן החסד הזה‪ ,‬שהיא מחייה ממש את האדם‪ .‬ביאורו מחדד את התפיסה‬ ‫מול החולה המורדם‪ ,‬ותוהה מה מצופה ממנו לעשות כדי לצאת ידי חובה‪.‬‬ ‫שהמצווה היא פעולה אקטיבית של הוספת חיים‪ ,‬וכאשר אנו ניצבים ליד‬ ‫נפקא מינה ראשונה נוגעת לתוכן הביקור‪ .‬בביקור חולה רגיל‪ ,‬עיקר המצווה‬ ‫ה מונשם‪ ,‬אנו מוסיפים לו רבדים של חיים על ידי חסדנו‪ ,‬גם אם הדבר נעלם‬ ‫הוא בשיחה ובהעלאת המורל‪ .‬אולם‪ ,‬כאשר החולה מורדם ומונשם‪ ,‬עלינו‬ ‫מן העין האנושית‪.‬‬ ‫להבין כי הנפקא מינה היא שעיקר עבודת המבקר משתנה לחלוטין‪ .‬במקום‬ ‫אנו צוללים כעת אל הים הגדול של האחרונים ופוסקי ההלכה‪ ,‬אשר‬ ‫לדבר אל החולה‪ ,‬עלינו לדבר עליו – כלומר‪ ,‬לדבר עם הצוות הרפואי‪ .‬השאלה‬ ‫בפיקחותם ובגדלותם נדרשו להחיל את עקרונות המצווה על המציאות‬ ‫לרופאים על מצבו‪ ,‬העיון בנתונים‪ ,‬והצגת השאלות הנכונות‪ ,‬אינם רק סקרנות‬ ‫המשתנה‪ ,‬ומביאים לנו את הבהירות ההלכתית הנדרשת לשאלתנו בחדרי‬ ‫או דאגה אנושית; הם עצם קיום המצווה‪ .‬בכך שהמבקר מראה לצוות הרפואי‬ ‫הטיפול הנמרץ‪.‬‬ ‫שיש מי שדואג לחולה‪ ,‬הוא משנה את היחס אליו‪ ,‬וזהו הקיום הממשי של‬ ‫הערוך השולחן (יו"ד סימן שלה סעיף ג) כתב‪ :‬וכל שאינו מבקר את החולה אין‬ ‫מצוות ביקור חולים במצב זה‪ ,‬כפי שהסברנו בדברי הראשל"צ רבנו הגר"י‬ ‫מבקש עליו רחמים לא שיחיה ולא שימות‪ ,‬ומכאן אנו למדים שביקור חולים‬ ‫יוסף‪.‬‬ ‫הוא המפתח לתפילה‪ ,‬שבלעדיו האדם נשאר אדיש לכאבו של חברו‪ .‬ביאורו‬ ‫נפקא מינה נוספת עולה בשאלת התפילה‪ .‬מאחר וביארנו בשם הרמב"ן שכל‬ ‫מדגיש כי האחריות המוסרית שלנו כלפי החולה אינה נובעת ממה שהוא‬ ‫ביקור שלא מלווה בתפילה הוא ביקור חסר‪ ,‬הנפקא מינה כאן היא בחובת‬ ‫מעניק לנו‪ ,‬אלא ממה שאנו חייבים להעניק לו‪ ,‬ובפרט לחולה המורדם שקולו‬ ‫ההתבודדות ליד המיטה‪ .‬המבקר צריך להקדיש זמן‪ ,‬גם אם אין איש בחדר‪,‬‬ ‫אילם‪ ,‬שם מוטלת עלינו חובה כפולה ומכופלת להפוך לפה עבורו לפני שוכן‬ ‫לעמוד ליד המיטה ולבקש רחמים‪ .‬במציאות של היום‪ ,‬אנשים נוטים לבוא‬ ‫מרומים‪.‬‬ ‫לבי קור קצר‪ ,‬להביא פרחים או להסתכל על החולה וללכת‪ .‬ההלכה מחייבת‬ ‫היד מלאכי (כללי הדינים כלל קפו) כתב בשם ספר סודי רזא‪ :‬דהא דאמרו‬ ‫אותנו להבין שהנפקא מינה למעשה היא הזמן שמוקדש לתפילה כנה ואמיתית‬ ‫המבקר את החולה נוטל אחד מששים מחליו‪ ,‬היינו בעוד שישנו המבקר שם‪,‬‬ ‫ליד המיטה‪ ,‬וזוהי העבודה הקשה אך הנעלה ביותר של המבקר‪.‬‬ ‫אבל כשיסתלק המבקר יחזיר חולי למקומו‪ .‬ביאורו של הדברים הוא‬ ‫נפקא מינה שלישית היא בשאלת ה"בן גילו"‪ .‬למדנו בשם הרי"ץ והגרי"ח‬ ‫שהנוכחות עצמה היא המשרה את ההקלה‪ ,‬ולכן דווקא בחולה מורדם ומונשם‬ ‫שדווקא קרוב שיש לו דעת נוחה מהחולה הוא הפועל את הרפואה‪ .‬למעשה‪,‬‬ ‫שאינו יכול להקל על עצמו‪ ,‬נוכחותם של בני משפחה וידידים ליד מיטתו היא‬ ‫יש כאן תביעה למשפחה הקרובה ולחברים הקרובים ביותר לבוא ולבקר‪ ,‬ולא‬ ‫קריטית‪ ,‬שכן היא יוצרת עבורו מעטפת של הגנה ותמיכה שאינה פוסקת‬ ‫להסתפק בשליחת מכרים רחוקים או ידידים שאינם קשורים לחולה‪ .‬הנפקא‬ ‫לרגע‪.‬‬ ‫מינה היא בתיעדוף הביקורים – מי שהוא קרוב בנפשו ובמזלו‪ ,‬מוטל עליו חיוב‬ ‫רבנו יוסף חיים הבן איש חי בספרו בן יהוידע (מסכת נדרים דף לט ע"ב) כתב‪:‬‬ ‫גדול יותר לבוא‪ ,‬שכן נוכחותו היא זו שנוטלת את ה"אחד משישים" ומקלה את‬ ‫נראה לי ודאי דאין הכוונה שייקח אחד מששים מן החולי להיות נדבק בזה‬ ‫הצער‪ ,‬כפי שנלמד מדברי הגמרא‪.‬‬ ‫המבקר‪ ,‬דזה אי אפשר להיות בטבע‪ ,‬אך הכוונה מחמת שהוא בן גילו‪ ,‬מגיע‬ ‫נפקא מינה רביעית עולה מהבנת הרא"ש‪ ,‬שביקור יכול להתקיים גם כשהחולה‬ ‫צער לנפשו אחד מששים מצערו של חולה‪ ,‬ואז על ידי הצער הזה המגיע לנפש‬ ‫ישן או אינו מודע‪ .‬מכאן נלמד למעשה שאין לפטור את עצמנו מביקור בגלל‬ ‫המבקר יסלקו מן החולה אחד מששים מן החולי שבו‪ .‬ביאורו של הגרי"ח‬ ‫שהחולה מורדם‪ .‬החשש ש"הוא לא יודע שבאתי" אינו פוטר מהמצווה‪.‬‬ ‫מעמיק בכך שהשותפות בצערו של הזולת היא היא הדרך להקל מעליו‪ ,‬וגם‬ ‫למעשה‪ ,‬הידיעה שהביקור כשלעצמו מהווה חסד ושכינה שורה בחדר‪,‬‬ ‫כאשר החולה נטול הכרה‪ ,‬הקשר הנשמתי והצער שחווה הקרוב אליו הם‬ ‫מחייבת את האדם להמשיך ולבקר בעקביות‪ ,‬שכן הנחת הרוח של החולה אינה‬ ‫המנוע הרוחני שמסלק חלק מחוליו‪.‬‬ ‫תלויה תמיד במודעותו הרגעית‪ ,‬אלא במציאות הרוחנית של הביקור‪.‬‬ ‫המהרש"ם בדעת תורה (יו"ד סימן שלה סעיף י) כתב‪ :‬דהמצווה אינה תלויה‬ ‫כאשר אנו מעמיקים אל יסודות המצווה‪ ,‬אנו מגלים כי ביקור חולים אינו רק‬ ‫בדעת החולה‪ ,‬אלא בנתינת הנחמה המגיעה לו מכך שרואה שאינו לבדו‪ ,‬וגם‬ ‫מעשה של עזרה הדדית‪ ,‬אלא גילוי של אמת עמוקה באשר לקשר שבין בני‬ ‫במי שאינו מגיב יש בזה מצווה רבה לחזק את רוחו בדרכים שונות‪ .‬ביאורו‬ ‫האדם לבין עצמם‪ ,‬ובין האדם לבין בוראו‪ .‬בחדר הטיפול הנמרץ‪ ,‬המקום בו‬ ‫מלמד כי הגדרת המצווה היא הנחמה‪ ,‬וגם אם החולה אינו מגיב‪ ,‬הרי שהביקור‬ ‫המציאות הרגילה מתפרקת‪ ,‬אנו מוזמנים לעמוד על רעיון של שותפות רוחנית‬ ‫עצמו הוא חסד שא ין לו שיעור‪ ,‬המעניק לחולה את התחושה המנחמת שיש‬ ‫שאינה תלויה במילים‪ ,‬בחילופי דעות או בתקשורת מוחית‪.‬‬ ‫מי שדואג לשלומו‪.‬‬ ‫בספר תורת האדם לרמב"ן‪ ,‬המושג של ביקור חולים נתפס כפעולה שמעוררת‬ ‫כעת נבקש להאיר את השאלה מתוך משנתם של גדולי ההוראה בדורות‬ ‫את רחמי השמים‪ .‬הרעיון העמוק הטמון בכך הוא שהאדם‪ ,‬בעצם היותו יצור‬ ‫האחרונים‪ ,‬אלו אשר נשאו על כתפיהם את משא העם והכריעו בשאלות‬ ‫נברא‪ ,‬משקף את מידת החסד של בוראו‪ .‬כאשר החולה נמצא במצב של‬ ‫סבוכות ומורכבות‪ ,‬בבתי החולים ובמציאות ימינו‪ ,‬והכול מתוך מבט רחב‬ ‫אפיסת כוחות‪ ,‬אין הוא יכול עוד להחזיק את עצמו בתוך המציאות‪ ,‬והמבקר‬ ‫המאחד את כלל ישראל באהבה ובדאגה‪.‬‬ ‫בא ו"מחזיק" אותו בתפילתו‪ .‬זהו רעיון של שותפות אלוהית; האדם הופך‬ ‫הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בתשובתו בספרו שו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן‬ ‫להיות צינור דרכו הקדוש ברוך הוא מזרים חיות אל הנברא הנמצא במצוקה‪.‬‬ ‫פג) כתב‪ :‬דביקור חולה מורדם ומונשם תלוי לפי הטעמים הנזכרים‪ ,‬וברם צריך‬ ‫בחולה המורדם‪ ,‬רעיון זה מגיע לשיאו – האדם הופך להיות ה"קול" של מי‬ ‫להכיר את המציאות בבתי הרפואה השונים‪ ,‬שכאשר הרופאים רואים חולה‬ ‫שמבקריו רבים‪ ,‬ובכל עת נמצאים אצלו מבני משפחתו וחבריו‪ ,‬למרות שהינו‬ ‫ביטחון ששום מחשבה טובה‪ ,‬שום תפילה חרישית‪ ,‬ושום רגע של דאגה כנה –‬ ‫שאינו יכול לקרוא‪ ,‬והוא המביא את נוכחותו של‬ ‫אינם הולכים לאיבוד‪ .‬הם נרשמים בשמים כמעשי חסד מופלאים‪ ,‬והם מהווים‬ ‫הקדוש ברוך הוא אל המקום בו נדמה שהחיים‬ ‫חוט מקשר המחזיק את נשמתו של החולה קשורה לעולם החיים‪ ,‬כפי שנאמר‪:‬‬ ‫נעצרו‪.‬‬ ‫ה' יסעדנו על ערש דוי‪ .‬זוהי ההנהגה שבה אנו הופכים את הביקור לכלי של‬ ‫ניתן ליישב ולבאר שסוד ה"אחד משישים" שהוזכר‬ ‫נחמה אינסופית‪ ,‬המבטאת יותר מכל את האמון שלנו בחיים ובכוחו של החסד‬ ‫בגמרא אינו מהלך רפואי טכני‪ ,‬אלא מהלך של‬ ‫האנושי‪.‬‬ ‫התחלקות בנפש‪ .‬בבואו של אדם לבקר את חברו‪,‬‬ ‫בבואנו אל המרחב המוסרי שהסוגיה פורשת בפנינו‪ ,‬אנו מוצאים עצמנו‬ ‫הוא אומר לו‪" :‬אני נושא עמך את המשא"‪ .‬הנטל של‬ ‫עומדים אל מול צו מצפוני שאינו דורש תרועה או הכרזה‪ ,‬אלא דריכות של‬ ‫המחלה הוא משקל כבד מנשוא‪ ,‬והרעיון העמוק‬ ‫הלב‪ .‬המוסר של ביקור חולים בחולה שאינו מגיב הוא מוסר של נוכחות‬ ‫הוא שהצער מתחלק‪ .‬ככל שיש יותר לבבות‬ ‫מתמדת‪ ,‬שבו האדם נדרש לא לחפש את סיפוקו האישי בהכרת תודה או‬ ‫שנושאים את הכאב‪ ,‬הכאב עצמו נחלש‪ .‬זהו רעיון‬ ‫בתקשורת הדדית‪ ,‬אלא בנאמנות לערך של החיים עצמם‪.‬‬ ‫של אחדות ישראל – הכאב של היחיד אינו שייך רק‬ ‫נראה לבאר כי המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא הבנת עומק הערבות ההדדית‪.‬‬ ‫לו‪ ,‬אלא הוא חלק מהסבל של הכלל‪ .‬בביקורו של‬ ‫המוסר הישראלי אינו בנוי על יחסי גומלין של שוק וקח‪ ,‬אלא על החובה להיות‬ ‫החולה‪ ,‬אנו מכריזים כי אין אדם עומד לבדו מול הסבל‪ ,‬ונוכחותנו היא הביטוי‬ ‫שם עבור האחר ברגעי השפל שלו‪ .‬כאשר אנו מבינים שכל אדם הוא חלק‬ ‫הממשי לכך שהנשמות כולן קשורות זו בזו‪.‬‬ ‫מאיתנו‪ ,‬הופך הביקור לחובה מוסרית שאדם מבצע כלפי עצמו‪ .‬אי‪-‬ביקור אינו‬ ‫עוד נראה לבאר שהביקור בחדר שבו החולה מורדם הוא מבחן של אמונה‬ ‫רק מחדל כלפי הזולת‪ ,‬אלא נסיגה מהמחויבות שלנו להיות אנושיים‪ ,‬להיות‬ ‫בערך האדם מעבר לתפקודו‪ .‬בעולם המודרני‪ ,‬הערך של האדם נמדד לעיתים‬ ‫רחמנים‪ ,‬ולעמוד ליד מי שזקוק לנו‪ ,‬גם כשאין איש רואה וגם כשאין החולה‬ ‫קרובות לפי יכולתו לתפקד‪ ,‬להגיב ולהיות יצרני‪ .‬ביקור חולים הוא ההצהרה‬ ‫יודע‪.‬‬ ‫המוסרית החזקה ביותר נגד תפיסה זו‪ .‬אנו אומרים‪ :‬עצם היותו של האדם צלם‬ ‫עוד נראה להסביר כי המוסר של הביקור בחולה מורדם מחנך אותנו להעדיף‬ ‫אלוהים‪ ,‬עצם העובדה שהוא קיים‪ ,‬מחייבת אותנו לכבוד‪ ,‬ליראה ולחסד‪ .‬גם‬ ‫את האיכות של הקשר על פני המראה החיצוני‪ .‬לעיתים החדר בטיפול נמרץ‬ ‫כשאין תפוקה‪ ,‬גם כשאין מודעות‪ ,‬האדם נשאר יקר וקדוש‪ .‬הביקור שלנו ליד‬ ‫מפחיד‪ ,‬הצינורות והמכשירים יוצרים הרתעה‪ ,‬והרצון להתרחק הוא רצון טבעי‬ ‫המיטה הוא הכרה בכך שהאדם אינו מכונה‪ ,‬וכי החיים הם קדושים מעצם‬ ‫של האדם הבורח מן הסבל‪ .‬אך המצפן המוסרי שלנו מכוון אותנו להישיר מבט‬ ‫הווייתם‪ ,‬גם כאשר הם נראים כמרחפת בערפל‪.‬‬ ‫אל המציאות‪ ,‬לא לברוח אל הנוחות‪ ,‬אלא למצוא את האומץ לעמוד מול הדווי‪.‬‬ ‫הרעיון שעולה מן המקורות הוא שביקור חולים הוא בנייה של עולם של חסד‪.‬‬ ‫המוסר כאן הוא מוסר של עמידה – עמידה כמשענת‪ ,‬עמידה כגשר‪ ,‬עמידה‬ ‫אנו לא רק באים למקום קיים‪ ,‬אלא אנחנו יוצרים עולם חדש בתוך החדר‪ .‬כל‬ ‫כנוכחות של אהבה שאינה מבקשת מאומה מלבד שלום החולה‪.‬‬ ‫רגע של שתיקה מנוצלת לתפילה‪ ,‬כל רגע של עמידה ליד המיטה‪ ,‬הופך את‬ ‫זאת ועוד‪ ,‬העמקה מוסרית זו מלמדת אותנו על חשיבות הדיוק בפרטים‬ ‫החדר ממקום של ניכור וטכנולוגיה למקום של קדושה‪ .‬זהו עומק הרעיון –‬ ‫הקטנים של החסד‪ .‬המוסר אינו רק בכוונה הלבבית‪ ,‬אלא גם בעשייה‬ ‫להפוך את בית החולים‪ ,‬שבו החולי הוא השולט‪ ,‬למקום שבו החסד והאמונה‬ ‫המדויקת למען החולה – בדיקת איכות הטיפול‪ ,‬התעניינות בצרכים‬ ‫בחיים הם הריבוניים‪.‬‬ ‫הרפואיים‪ ,‬ודאגה לרווחתו גם כשאינו יכול להביע את צרכיו‪ .‬זהו מוסר של‬ ‫כאשר אנו מתבוננים בנפש האדם‪ ,‬אנו מבינים כי הביקור אינו מהלך חיצוני‬ ‫"עורך דין" לנשמתו של החולה‪ ,‬כזה שמוודא שזכויותיו נשמרות ושהוא מטופל‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא תהליך פנימי עמוק המתרחש בתוך נשמתו של המבקר‪ ,‬המשתקף‬ ‫בכבוד וברגישות המרבית‪ .‬הביקור הוא הביטוי המוחשי ביותר לכך שהאדם‬ ‫ומחלחל אל נשמת החולה‪ .‬העמידה בפתח החדר‪ ,‬באותם רגעים שבהם השקט‬ ‫לעולם אינו ננטש‪.‬‬ ‫מופר רק על ידי קצב המכונות‪ ,‬מחייבת את האדם להשיל מעליו את טרדות‬ ‫כך נבנה בנו המצפן הפנימי‪ :‬אנו לומדים כי כוחנו אינו נמדד ביכולתנו לשנות‬ ‫היום‪-‬יום ולהתייצב בקומה זקופה מול השאלות הגדולות של חיים ומוות‪ ,‬של‬ ‫את המציאות הפיזית באופן מיידי‪ ,‬אלא ביכולתנו להישאר בני אדם בתוך‬ ‫חסד ואמונה‪.‬‬ ‫מציאות בלתי אפשרית‪ .‬המוסר הזה דורש מאיתנו עקביות‪ ,‬סבלנות ונכונות‬ ‫נראה לבאר כי הלב האנושי‪ ,‬בבואו אל החולה‪ ,‬עובר תהליך של התרחבות‪.‬‬ ‫להקריב את הזמן והנוחות שלנו למען מי שזקוק לנו‪ .‬הוא מזכיר לנו שגם בחדר‬ ‫האדם המביט בחברו השרוי בתרדמה‪ ,‬חווה לפתע את שבריריות הקיום‪.‬‬ ‫הטיפול הנמרץ‪ ,‬שבו החומר נראה כדבר היחיד שקיים‪ ,‬החסד והאמונה הם‬ ‫התחושה הזו‪ ,‬שבה אנו מכירים בכך שהכוח אינו בידינו‪ ,‬היא היא הנהגה‬ ‫הכוח האמיתי המניע את העולם‪ ,‬והם המצפן שינחה אותנו בכל צעד ושעל‬ ‫המזכירה לנו כי התלות שלנו בבורא עולם היא מוחלטת‪ .‬כשאנו מבקשים על‬ ‫בחיים‪.‬‬ ‫החולה‪ ,‬אנו לא רק עושים חסד עמו‪ ,‬אלא בונים את עולמנו הרוחני שלנו‪ .‬אנו‬ ‫בדרכנו חזרה אל מרוץ החיים‪ ,‬מתוך השקט המתוח של חדר הטיפול הנמרץ‪,‬‬ ‫מבינים כי האדם אינו אדון לעצמו‪ ,‬וכי כל נשימה של חברנו היא מתנה שניתן‬ ‫אנו נושאים עמנו תובנות שמשנות את זווית הראייה שלנו על מהות החסד‬ ‫לבקש עליה‪ ,‬להודות עליה ולהתפלל עליה‪ .‬זוהי הנהגה של ענווה‪ ,‬הנהגה של‬ ‫והקשר האנושי‪ .‬אנו לומדים כי עלינו להיות ערניים למצוקת הזולת‪ ,‬גם כאשר‬ ‫אמונה צרופה שמקבלת משנה תוקף דווקא בחדרי הטיפול הנמרץ‪.‬‬ ‫היא אילמת‪ ,‬ולהבין כי היעדר מילים אינו מעיד על היעדר צורך‪ .‬היכולת‬ ‫עוד נראה להסביר כי החיבור הנפשי לחולה מורדם הוא מבחן של אהבה‬ ‫להקדיש זמן ללא תמורה‪ ,‬לעמוד לצד האחר במצבי קצה‪ ,‬ולהיות דובריו של‬ ‫שאינה תלויה בדבר‪ .‬בעולם שבו אנו מורגלים לקבל תגובה‪ ,‬חיוך או מילה‬ ‫מי שאינו יכול להשמיע את קולו‪ ,‬היא המפתח לבניית חברה אנושית שערך‬ ‫טובה מהזולת‪ ,‬העמידה ליד אדם שאינו יכול להחזיר לנו יחס‪ ,‬מכריחה אותנו‬ ‫החיים והנשמה עומדים בראשה‪ .‬אנו לומדים שגם בימים עמוסים‪ ,‬הביקור‬ ‫לגלות את האהבה הטהורה שבנו‪ .‬זו אהבה שנובעת מעצם הקשר הנשמתי‪,‬‬ ‫הקטן‪ ,‬המבט המלטף‪ ,‬והדאגה הכנה לצרכי הזולת הם המעשים שמחזיקים‬ ‫מ אותו חיבור עמוק שמעבר למילים ולביטויים חיצוניים‪ .‬הנפש לומדת כאן‬ ‫את העולם‪ ,‬והם אלו שיוצרים בינינו את השותפות העמוקה שבין נשמה‬ ‫להעניק בלי לקבל‪ ,‬לטפל בלי להיראות‪ ,‬ולהתפלל בלי לשמוע תודה‪ .‬זוהי‬ ‫לנשמה‪.‬‬ ‫הנהגה נפשית המזככת את האדם ומרחיקה אותו מהאגואיזם‪ ,‬ומקרבת אותו‬ ‫עיקר העניין‪ :‬התובנה המזוקקת העולה מן הסוגיה היא כי מצוות ביקור חולים‬ ‫אל דרגת החסד של הקדוש ברוך הוא‪ ,‬המשפיע חיים לכל נבראיו מבלי לדרוש‬ ‫אינה תלויה במודעותו של החולה או ביכולתו להשיב יחס‪ ,‬אלא בנאמנותו של‬ ‫תמורה‪.‬‬ ‫המבקר לקדושת החיים‪ .‬הנוכחות ליד מיטתו של החולה המורדם והמונשם‬ ‫זאת ועוד‪ ,‬העמידה ליד חולה מורדם מזמנת לאדם את היכולת לחיות בתוך‬ ‫היא ביטוי לחסד טהור‪ ,‬חסד שאינו תלוי בדבר ומבטא הכרה בערכו האינסופי‬ ‫"הווה נצחי"‪ .‬בחיי היום‪-‬יום אנו נתונים במרוץ של תכנונים ועשייה‪ ,‬אך בביקור‬ ‫של האדם כצלם אלוהים‪ ,‬גם ברגעי שפל של תרדמה‪ .‬כאשר אנו מתייצבים‬ ‫כזה הזמן כמו נעצר‪ .‬הנפש מוזמנת לשהות עם הכאב והצער‪ ,‬להכיל אותם‬ ‫שם‪ ,‬אנו הופכים להיות צינור של רחמים‪ ,‬פועלים לעידודו של החולה‪ ,‬להגנה‬ ‫ולעבד אותם אל מול הקדושה‪ .‬אנו לומדים כי יש ערך גם ל"אין‪-‬עשייה"‪ ,‬שיש‬ ‫על כבודו ולהעלאת תפילה מעומק הלב עבור מי שזקוק למזור יותר מכל‪.‬‬ ‫ערך לעצם השהות‪ ,‬לעצם הדאגה‪ .‬זהו שיעור בנפש – להבין כי אדם אינו נמדד‬ ‫השכינה המלווה את החולה אינה מתרחקת‪ ,‬וכל ביקור הופך למפגש קדוש‬ ‫במעשיו בלבד‪ ,‬אלא בעצם מהותו‪ .‬כשאנו נוכחים שם‪ ,‬אנו אומרים לנשמת‬ ‫המזרים חיים ומשמר את הקשר הנצחי שבין חבר לחברו‪ ,‬ובין האדם לבוראו‪.‬‬ ‫החולה‪" :‬אני איתך‪ ,‬אינך לבד"‪ .‬הנוכחות הזו‪ ,‬השקטה והרציפה‪ ,‬היא הרפואה‬ ‫החסד האמיתי נמדד דווקא במקומות שבהם איננו מקבלים דבר בתמורה‪,‬‬ ‫האמיתית לנפש המבקר והחולה גם יחד‪ ,‬שכן היא מנפצת את תחושת הניכור‬ ‫ודווקא שם אנו פוגשים את האמת המזוקקת של נשמתנו ‪.‬גם במקום שבו‬ ‫והבדידות האיומה של המחלה‪.‬‬ ‫השתיקה שולטת‪ ,‬הנוכחות העקבית שלנו היא המעניקה לחולה את הידיעה‬ ‫אמונה צרופה זו מתבטאת בידיעה כי הנשמה‪ ,‬גם כאשר הגוף כבול וההכרה‬ ‫המנחמת שהוא אינו לבדו‪ ,‬והיא היא הכוח המניע של רחמי שמים עליו‪.‬‬ ‫שרויה בעומק התרדמה‪ ,‬ממשיכה להרגיש את הקשר‪ .‬אנו פועלים מתוך‬ ‫האם יש מצוה לבקר חולה שהוא צמח?‬ ‫החולה שוכב כאבן‪ ,‬מנותק מכל קשר חושי עם העולם הזה? הדיון לפנינו פורס‬ ‫עתה אנו ניצבים בפתחו של דיון נוקב‪ ,‬המטלטל את אמות הסיפים של מושגי‬ ‫יריעה רחבה‪ ,‬שבה אנו מבקשים לגלות את סודו של הביקור המוחלט‪ ,‬את‬ ‫החסד והרחמים שאנו מכירים‪ .‬בתוך דממת החדר שבו שוכב האדם‪ ,‬יציר כפיו‬ ‫כוחה של הנוכחות הפשוטה‪ ,‬ואת גבולותיה של המצווה בבואנו אל המקום‬ ‫של בורא עולם‪ ,‬שקוע בתרדמת עמוקה ובלתי הפיכה – אותו מצב המוגדר‬ ‫שבו האדם נראה כמי שאינו זקוק עוד לדבר‪.‬‬ ‫בשפת המציאות כ"צמח" – שואלת הנשמה שאלה של עומק ושל יסוד‪ :‬האם‬ ‫בפרשת וירא‪ ,‬עת אברהם אבינו יושב בפתח אהלו כחום היום‪ ,‬מיד לאחר ברית‬ ‫ה מצווה הטהורה של ביקור חולים‪ ,‬המלווה את האנושות מאז ימי אברהם‬ ‫המילה‪ ,‬מלמדת אותנו התורה‪ :‬וירא אליו ה' באלוני ממרא והוא ישב פתח‬ ‫אבינו‪ ,‬נושאת את תוקפה גם אל תוך המרחב הזה‪ ,‬שבו אין אדם השומע את‬ ‫האהל כחום היום (בראשית יח‪ ,‬א)‪.‬‬ ‫קולנו ואין גוף המגיב למגע ידינו? אנו מתבוננים במיטה‪ ,‬בשקט המוחלט‬ ‫רש"י (בראשית יח‪ ,‬א) כתב‪ :‬לבקר את החולה‪ .‬רש"י מבאר בזה שהקדוש ברוך‬ ‫העוטף את החולה‪ ,‬ובלבנו מהדהדת התהייה‪ :‬האם המצווה מותנית בתוצאה‪,‬‬ ‫הוא הגיע כדי לבקר את אברהם אבינו‪ ,‬ומכאן אנו למדים את גודל וחשיבות‬ ‫בח יוך שיופיע על פניו של החולה או בנחת שיחוש מביקורנו‪ ,‬או שמא שורש‬ ‫מצוות ביקור חולים‪ ,‬שהיא מידה ממידותיו של בורא עולם‪ ,‬ועלינו ללכת‬ ‫המצווה נטוע עמוק יותר‪ ,‬בחובה האבסולוטית של אדם לעמוד ליד חברו‪ ,‬גם‬ ‫בדרכיו ולקיים מצווה זו בכל עת ובכל מצב של חולי אצל חברינו‪.‬‬ ‫כשהחבר אינו יודע ואינו משיב? הטכנולוגיה עומדת דוממת‪ ,‬והשאלות‬ ‫הרא"ש בפירושו על התורה (פרשת וירא) כתב‪ :‬דנראה דמכל מקום מצוה‬ ‫מתרוצצות כסופה בלב המבקר‪ :‬האם התפילה תועיל במקום שבו הטבע נראה‬ ‫לבקר גם אדם חולה שהוא צמח‪ ,‬והוא על פי מה שכתב הדרש משה בתחילת‬ ‫כמי שחתם את גזר דינו? האם יש טעם בטרחה‪ ,‬בהליכה‪ ,‬בשהות‪ ,‬כאשר‬ ‫בתוצאה המורגשת אצל החולה‪ ,‬אלא בציות‬ ‫וירא על הפסוק וירא אליו ה' ממה שנאמר בפסוק וירא אליו ולא נאמר‬ ‫לציווי התורה ללכת בדרכי המקום‪ ,‬שביקר את‬ ‫שהקב"ה נראה אליו בנבואה‪ ,‬שלכן דרשו חז"ל בגמרא במסכת סוטה (דף יד‬ ‫אברהם מבלי שהיה זקוק לכל שימוש‪.‬‬ ‫ע"א) וכן בגמרא במסכת בבא מציעא (דף פז) שהקדוש ברוך הוא בא לבקר‬ ‫הר"ן בפירושו על מסכת נדרים (דף מ ע"א) כתב‪:‬‬ ‫את החולה‪ ,‬מזה ראיה גדולה שהחיוב ביקור חולים הוא אף באופן דליכא ב'‬ ‫דמתוך שהמבקר מצטער בצער חברו‪ ,‬הוא‬ ‫ה טעמים‪ ,‬לא לשימוש ולא לתפלה‪ ,‬כי אצל ביקור השי"ת לא שייכים טעמים‬ ‫מתפלל עליו בלב שלם‪ ,‬ואין תפילה כזו חוזרת‬ ‫אלו‪ ,‬כיון שבידו לרפא אותו אף בלא השראת שכינה מיוחדת לזה באוהלו של‬ ‫ריקם‪ ,‬שהרי חבר הוא שמבקש על חברו‪ .‬ביאורו‬ ‫אברהם‪ .‬ביאורו של הרא"ש הוא יסוד עצום לנדון שלנו; העובדה שהקב"ה‬ ‫מעמיק בכך שהביקור הוא הדרך לעורר את כוח‬ ‫בכבודו ובעצמו ביקר את אברהם מלמדת אותנו כי המצווה אינה תלויה‬ ‫התפילה‪ ,‬שכן הצער המשותף הוא המפתח‬ ‫בצר כיו של החולה‪ ,‬שכן ה' אינו זקוק לשימושנו ואינו זקוק שנתפלל עליו‪,‬‬ ‫לפתיחת שערי רחמים‪ ,‬וזהו עניין שאינו תלוי כלל‬ ‫ומכאן שהחיוב הוא מצד המצווה כשלעצמה‪ ,‬גם במקום שבו אין תועלת נראית‬ ‫במצב הכרתו של החולה‪.‬‬ ‫לעין‪ ,‬כגון אצל חולה שהוא צמח‪.‬‬ ‫המאירי בחיבורו בית הבחירה על מסכת נדרים (דף מ ע"א) כתב‪ :‬לעולם יהא‬ ‫רבי אברהם אבן עזרא (שם ) כתב‪ :‬וירא אליו ה'‪ ,‬בדרך נבואה‪ .‬ומלת וירא דבק‬ ‫אדם זריז במצות ביקור‪ ,‬מפני שהמבקר מיקל מחליו‪ ,‬ואין לך מצווה שאין בה‬ ‫עם וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים‪ .‬ביאורו (שם) מדגיש את הפן הנבואי‬ ‫מן החסד הזה‪ ,‬שהיא מחייה ממש את האדם‪ .‬ביאורו מחדד את התפיסה‬ ‫וההתגלות האלוהית בביקור זה‪ ,‬מה שמלמד אותנו שביקור חולים אינו רק‬ ‫שהמצווה היא פעולה אקטיבית של הוספת חיים‪ ,‬וכאשר אנו ניצבים ליד חולה‬ ‫מעשה חסד בין אדם לחברו‪ ,‬אלא פעולה המושכת שכינה‪ ,‬שכן השכינה‬ ‫צמח‪ ,‬אנו מוסיפים לו רבדים של חיים על ידי חסדנו‪ ,‬גם אם הדבר נעלם מן‬ ‫בעצמה בחרה להופיע אצל אברהם כדי לחזקו‪ ,‬גם במצב שבו הוא כביכול אינו‬ ‫העין‪.‬‬ ‫זקוק לעידוד חיצוני‪ ,‬אלא רק לנוכחות אלוהית‪.‬‬ ‫הרמב"ן בספר תורת האדם (שער הסכנה) כתב‪ :‬והמבקר את החולה צריך‬ ‫הרמב"ן (שם ) כתב‪ :‬וירא אליו ה'‪ ,‬יתכן שהיה זה המראה הידוע לו בנבואה‪,‬‬ ‫שיטריח עצמו לראות מצבו ולדאוג לו‪ ,‬ומי שלא ביקש עליו רחמים לא קיים‬ ‫וכאשר הזכיר הכתוב שהיה יושב פתח האהל כחום היום‪ ,‬אמר כי נראה אליו‬ ‫המצווה‪ ,‬שאין הביקור אלא כדי לחזק את נפשו ולעורר עליו רחמי שמים‪.‬‬ ‫ה' בעת ההיא‪ .‬ביאורו (שם) מחדד כי הביקור האלוהי התרחש דווקא בזמן שבו‬ ‫ביאורו מלמד כי הגדרת המצווה אינה תלויה כלל בתגובת החולה‪ ,‬אלא בכך‬ ‫אברהם היה חלוש וזקוק למנוחה‪ ,‬מה שמעיד על כך שהמצווה אינה מותנית‬ ‫ש המבקר מביא את צערו של החולה אל כסא הכבוד‪ ,‬ודאגתו הכנה היא‬ ‫בשיחה‪ ,‬אלא שם יח‪ ,‬א) כתב‪ :‬וירא אליו ה'‪ ,‬לשום עליו עין השגחתו ולשמרו‬ ‫העיקר‪.‬‬ ‫מן המזיקים שמא יבואו להטרידו ביום צערו‪ ,‬ועל כן זכה למראות האלהים‪.‬‬ ‫נצלול כעת אל הים הגדול של האחרונים ופוסקי ההלכה‪ ,‬אשר בפיקחותם‬ ‫ביאורו (שם) מוסיף נדבך עצום‪ :‬הביקור אינו רק נחמה‪ ,‬אלא הגנה‪ .‬הנוכחות‬ ‫ובגדלותם נדרשו להחיל את עקרונות המצווה על המציאות המורכבת של‬ ‫שלנו ליד החולה מהווה עבורו מעטפת של הגנה רוחנית‪ ,‬השומרת עליו‬ ‫חולים שאיבדו את הכרתם‪ ,‬ומביאים לנו את הבהירות ההלכתית הנדרשת‬ ‫ומרחיק ה ממנו את התחושות הקשות שעלולות לעטוף אותו בשעת מחלתו‪,‬‬ ‫לשאלתנו‪ .‬הגר"י זילברשטיין בספרו חשוקי חמד על מסכת בבא מציעא (דף‬ ‫וזה נכון גם כלפי חולה שאינו מגיב‪ ,‬שהרי השגחה אינה מותנית במודעות‪.‬‬ ‫ל ע"ב) כתב‪ :‬דאף דלכאורה אין טעם לבקר אצל צמח‪ ,‬כאשר צרכיו נעשים‬ ‫אונקלוס (שם) תרגם‪ :‬ואתגלי עלוי יקרא דייי במישריי דממרא‪ .‬התרגום מדגיש‬ ‫ואין מה להוסיף עליהם‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬מצוה איכא‪ ,‬דאף דאיכא טעמים למצווה‪,‬‬ ‫שהשכינה היא זו שהתגלתה‪ ,‬ובכך הוא מרומם את מצוות ביקור חולים למעמד‬ ‫בכל זאת חיוב עשייתה הוא קבוע‪ ,‬כאילו אין לה טעם‪ ,‬כיון שהטעמים הם רק‬ ‫של מפגש עם כבוד שמים שאינו תלוי בסיבה או בתוצאה‪.‬‬ ‫ביאורים לחיוב המצווה‪ ,‬אך המצווה צריכה להיעשות בלא שום טעם‪ ,‬רק לשם‬ ‫הכלי יקר (שם ) כתב‪ :‬וירא אליו ה'‪ ,‬למה נגלה אליו ביום שלישי‪ ,‬כי בו הכאב‬ ‫שמים שציווה המצווה‪ .‬ביאורו מדגיש כי החיוב ההלכתי של ביקור חולים אינו‬ ‫חזק יותר‪ ,‬ורצה הקדוש ברוך הוא ללמדינו כי בעת הכאב והצער‪ ,‬נוכחותו של‬ ‫כבול להשגת הטעמים‪ ,‬אלא הוא ציווי מוחלט‪ ,‬וכאשר אנו מבינים זאת‪ ,‬אנו‬ ‫ה' והשתתפותו של האדם הם המרפא האמיתי‪ .‬ביאורו (שם) מדגיש כי דווקא‬ ‫פטורים מהחשבונות האם החולה מודע או זקוק לנו‪.‬‬ ‫ברגע הקשה ביותר‪ ,‬הביקור הוא בעל הערך הרב ביותר‪ ,‬והוא הדרך לממש את‬ ‫הגרמ"ש שטרנבוך בשו"ת תשובות והנהגות (חלק ב סימן תעח) כתב‪ :‬דע"י‬ ‫אהבת ה' בעולם‪.‬‬ ‫ביקור החולה הצוות הרפואי גם יטפל בו יותר טוב‪ ,‬וממילא בזה גופא מקיימים‬ ‫נצלול כעת אל הים הגדול של התלמוד‪ ,‬שבו חכמינו זיכרונם לברכה הניחו את‬ ‫מצות ביקור חולים‪ .‬ביאורו מוסיף נדבך של מציאות‪ :‬גם במקום שבו החולה‬ ‫היסודות לכללי החסד‪ ,‬ומתוכם נלמד כיצד עלינו להתייחס לחולה השרוי‬ ‫אינו מגיב‪ ,‬הרי שנוכחות המשפחה והידידים ליד מיטתו מחייבת את הסובבים‬ ‫במצב של צמח‪ ,‬ומהו הערך הרוחני הטמון בביקור זה על פי דברי רבותינו‪.‬‬ ‫אותו‪ ,‬ובראשם הצוות הרפואי‪ ,‬להתייחס אליו בזהירות ובכבוד הראוי לכל בן‬ ‫בגמרא במסכת סוטה (דף יד ע"א) אמרו‪ :‬אמר חמא בר חנינא‪ ,‬מאי דכתיב‬ ‫אנוש‪ ,‬ובכך הופך הביקור לכלי עזר ממש להצלת חייו ולרווחתו‪.‬‬ ‫אחרי ה' אלהיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר‬ ‫החיד"א בספרו ברכי יוסף (יו"ד סימן רמד) כתב בשם הראשונים דקמים מפני‬ ‫נאמר כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מידותיו של הקדוש ברוך‬ ‫סומא חכם מפני כבוד התורה‪ ,‬ואף דלא שייך דהוא רואה את בואו‪ ,‬מכל מקום‬ ‫הוא‪ .‬מה הוא מלביש ערומים‪ ,‬אף אתה תלביש ערומים‪ .‬הקדוש ברוך הוא ביקר‬ ‫החיוב קיים‪ .‬ביאורו נותן פתח להבנה כי כבוד הזולת והערכתו אינם תלויים‬ ‫חולים‪ ,‬אף אתה תבקר חולים‪ .‬רש"י שם ביאר‪ :‬דכתיב וירא אליו ה' באלוני‬ ‫בהכרתו של האחר‪ ,‬אלא בכבודו העצמי של האדם ובחובה המוטלת עלינו‬ ‫ממרא לבקר את החולה‪ .‬הרי לנו יסוד מוסר השכל‪ ,‬כי ביקור חולים אינו תלוי‬ ‫לכבדו כצלם אלוהים‪ ,‬וכך גם בביקור חולה צמח‪ ,‬אנו מכבדים את נשמתו‬ ‫בתגובת החולה‪ ,‬שהרי הקדוש ברוך הוא בחר לבקר את אברהם אבינו‪ ,‬ובוודאי‬ ‫השרויה שם‪ ,‬גם אם אין הוא חווה זאת בחושיו‪.‬‬ ‫שאין הקדוש ברוך הוא זקוק לתפילת אדם או לעידודו‪ ,‬ובכל זאת המצווה‬ ‫המהרש"ם בדעת תורה (יו"ד סימן שלה סעיף י) כתב‪ :‬דהמצווה אינה תלויה‬ ‫קיימת‪ .‬ומכאן אנו למדים שגם אצל חולה צמח‪ ,‬שאין אנו יודעים אם הוא זקוק‬ ‫בדעת החולה‪ ,‬אלא בנתינת הנחמה המגיעה לו מכך שרואה שאינו לבדו‪ ,‬וגם‬ ‫לעידוד‪ ,‬החיוב נותר בעינו‪ ,‬כחלק מחיקוי מידותיו של בורא עולם‪.‬‬ ‫במי שאינו מגיב יש בזה מצווה רבה לחזק את רוחו בדרכים שונות‪ .‬ביאורו‬ ‫בגמרא במסכת בבא מציעא (דף פז ע"ב) אמרו‪ :‬ומנין שהקדוש ברוך הוא‬ ‫מלמד כי הגדרת המצווה היא הנחמה‪ ,‬וגם אם החולה אינו מגיב‪ ,‬הרי שהביקור‬ ‫מבקר חולים? שנאמר וירא אליו ה' באלוני ממרא‪ .‬מפרשי הגמרא‪ ,‬ביניהם רש"י‬ ‫עצמו הוא חסד שא ין לו שיעור‪ ,‬המעניק לחולה את התחושה המנחמת שיש‬ ‫(שם)‪ ,‬מבארים כי ביום השלישי למילתו בא הקדוש ברוך הוא לבקר את‬ ‫מי שדואג לשלומו‪.‬‬ ‫אברהם‪ .‬הנה לנו הוכחה שגם כאשר החולה נמצא במצב של ייסורים גדולים‪,‬‬ ‫אנו ממשיכים ונושאים את עינינו אל גדולי ההוראה‪ ,‬אלו שזכו לשלב בין‬ ‫והמבקר הוא מלך מלכי המלכים‪ ,‬הביקור הוא מהות בפני עצמה שאינה צריכה‬ ‫עמקות התורה לבין הבנת המציאות הכואבת בבתי הרפואה‪ ,‬ומבקשים מהם‬ ‫טעם אחר‪ .‬הדיוק בדברי חכמים אלו מראה לנו שההליכה אחר מידותיו של‬ ‫אור והדרכה לצעדינו בביקורים מורכבים אלו‪ .‬הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף‬ ‫הקדוש ברוך הוא מחייבת אותנו לנהוג בחסד ללא תנאים מוקדמים של תועלת‬ ‫בתשובתו בספרו שו"ת יחווה דעת (חלק ג סימן פג) כתב‪ :‬דגם בחולה השרוי‬ ‫או תגובה‪.‬‬ ‫בתרדמה ממושכת‪ ,‬ראוי לקרובים לבקרו‪ ,‬שכן יש בכך משום שמירה על קשר‬ ‫בתלמוד ירושלמי (מסכת פאה פרק ג הלכה ז) אמרו‪ :‬ר' אחא בשם ר' חנינא כל‬ ‫הדורות‪ ,‬וכן הוכחה לצוות הרפואי כי לחולה יש משפחה דואגת‪ ,‬דבר המשפיע‬ ‫מי שאין מבקר את החולה כאילו שופך דמים‪ .‬מפרשי הירושלמי (שם) מבארים‬ ‫באופן ישיר על רמת הטיפול והיחס האנושי כלפי החולה‪ .‬ביאורו מדגיש כי‬ ‫שהביקור נועד להשיב את נפשו של החולה ולסלק ממנו את הייאוש‪ .‬ומכאן‬ ‫בביקורנו אנו יוצרים סביבה תומכת‪ ,‬וההלכה רואה בביקור זה חלק מהשמירה‬ ‫אנו מבארים בשיטת ויצמן‪ ,‬שאף אם החולה צמח‪ ,‬הרי שהביקור מקיים את‬ ‫על כבודו של החולה‪ ,‬שכן הטיפול הרפואי אינו מתבצע בחלל ריק‪ ,‬אלא תחת‬ ‫החובה של הערבות ההדדית‪ ,‬ושומר על כבודו של החולה גם ברגעים שבהם‬ ‫עינה הפקוחה והאוהבת של משפחתו‪.‬‬ ‫נדמה שאין לו מודעות‪ ,‬שכן עצם הנוכחות היא החיונית לשימור הקשר שבין‬ ‫הרב משה פיינשטיין באגרות משה (יו"ד חלק א סימן קסו) כתב‪ :‬וכל שכן‬ ‫האדם לבין חבריו‪.‬‬ ‫בביקור חולה ממש‪ ,‬דחייב כל אדם לבקר את חברו החולה‪ ,‬ואין שום פטור‬ ‫בגמרא במסכת נדרים (דף מ ע"א) אמרו‪ :‬כל המבקר את החולה גורם לו‬ ‫משום שהחולה אינו שומע‪ ,‬דהעיקר הוא החיוב שעל המבקר‪ ,‬וכך הוא הדרך‬ ‫שיחיה‪ .‬רש"י (שם) ביאר שהביקור מביא את המבקר לבקש רחמים על החולה‪.‬‬ ‫להיות דבק בדרכי ה' יתברך‪ .‬ביאורו של פוסק הדור מחזק את התפיסה כי‬ ‫הרי שהתפילה היא חלק בלתי נפרד מן הביקור‪ ,‬וכפי שביארנו בשם הרא"ש‬ ‫המצווה היא חובת הלב של המבקר‪ ,‬ואין היא תלויה כלל ביכולתו של החולה‬ ‫לעיל‪ ,‬העובדה שרבנן נמנעו מלבקר במקום שהיה מי שישמש‪ ,‬מלמדת שעיקר‬ ‫לקלוט את הביקור‪ ,‬כי בביקור אנו בונים את עולמנו הרוחני ומקיימים את‬ ‫הח יוב הוא דווקא בשימוש ובתפילה‪ ,‬ואולם במקומות שבהם אלו אינם‬ ‫חובתנו כבני תורה‪.‬‬ ‫קיימים‪ ,‬הביקור נותר מצווה שאינה בטלה‪ ,‬כפי שביארנו שדרכי החסד הם‬ ‫הרב אברהם רזניקוב‪ ,‬בתשובתו בעניין חולים השרויים בתרדמת‪ ,‬כתב‪ :‬מצוות‬ ‫כביכול בלי טעם אלא מצד עצם הציווי‪.‬‬ ‫ביקור חולים כוללת בתוכה את האחריות על כלל צרכיו של החולה‪ ,‬וגם בחולה‬ ‫אנו ניגשים כעת לדברי עמודי עולם‪ ,‬הראשונים‪ ,‬אשר ברוח קודשם יצקו את‬ ‫שאינו מגיב‪ ,‬הרי שהביקור מהווה מנוף לשיפור הטיפול ולמתן תחושת ערך‬ ‫היסודות לכל מהלך החסד של ביקור החולים‪ ,‬ומתוכם ננסה לדלות את‬ ‫לחייו של החולה‪ .‬ביאורו מחדד כי הביקור הוא כלי של כבוד אנושי‪ ,‬וגם אם‬ ‫ההכרעה האם גם במקום שהדעת נעלמה‪ ,‬הביקור עומד בעינו כחובה גמורה‪.‬‬ ‫החולה אינו חש בנו‪ ,‬הרי שאנו בתור המבקרים מכריזים על ערכם של חייו‬ ‫הרא"ש בספרו על מסכת נדרים (דף לט ע"ב) כתב‪ :‬דאף במקום דליכא שימוש‬ ‫כקדושים‪ ,‬וזהו בעצמו קיום מצווה רבה שיש בה תיקון לנשמת החולה‪.‬‬ ‫דעל ידי המבקר‪ ,‬מכל מקום מצווה איכא‪ ,‬דאין המצווה תלויה בטעם של‬ ‫החולה‪ ,‬אלא בחיוב המוטל על המבקר‪ .‬ביאורו מלמד כי הגדרת המצווה אינה‬ ‫אמונה צרופה‪ ,‬שבה הביקור אינו רק פתרון לבעיה של חולה‪ ,‬אלא דרך חיים‬ ‫הרב שלמה גורן בספר תורת הרפואה (עמוד ‪)518‬‬ ‫של ענווה‪ ,‬של מסירות ושל חיבור עמוק לנשמת כל חי‪.‬‬ ‫כתב‪ :‬כי עצם השהייה ליד חולה צמח היא מצווה של‬ ‫כאשר אנו מעמיקים אל תוך נפש האדם המבקר‪ ,‬אנו מגלים כי הביקור אצל‬ ‫חסד‪ ,‬כיון שהקב"ה חפץ בביקורינו אצל אלו שאינם‬ ‫חולה השרוי בתרדמה אינו רק מעשה של חסד חיצוני‪ ,‬אלא תהליך מזכך‬ ‫יכולים לבקש בעצמם‪ ,‬ובזה אנו הופכים להיות פיהם‬ ‫המתרחש בתוך נשמתו של המבקר עצמו‪ .‬העמידה ליד מיטתו של אדם שאינו‬ ‫לפני המקום‪ .‬ביאורו מוסיף רובד עמוק של נשיאה‬ ‫מגיב היא קריאה פנימית אל המבקר לעלות לדרגה רוחנית גבוהה יותר‪ ,‬שבה‬ ‫בנטל‪ ,‬כשאנו בביקורנו מתפללים ומבקשים רחמים‬ ‫השקט הוא השפה והנוכחות היא המסר‪.‬‬ ‫עבור מי שאינו יכול לעשות זאת‪ ,‬ובזה אנו משלימים‬ ‫נראה להסביר כי הנפש‪ ,‬בבואה אל החדר הזה‪ ,‬עוברת מהפך‪ .‬הטרדות‬ ‫את החסר ומחזיקים את נשמתו קשורה לחיים‪.‬‬ ‫הבוערות‪ ,‬הרעשים החיצוניים והציפייה לתגמול אנושי – כל אלו נותרים מחוץ‬ ‫עתה אנו יורדים אל שדה המעשה‪ ,‬כדי לתרגם את‬ ‫לפתח בית החולים‪ .‬כאן‪ ,‬בחדר הטיפול הנמרץ‪ ,‬האדם מוצא את עצמו מול‬ ‫העקרונות שביררנו להדרכה ברורה לכל מי שפוקד‬ ‫האמת הפשוטה והחשופה ביותר‪ :‬החיים הם מתנה‪ ,‬והנשימה היא חסד‪ .‬הנפש‬ ‫את מיטתו של אדם השרוי בתרדמה עמוקה‪ .‬לא‬ ‫לומדת כאן להפסיק לצרוך ולבקש‪ ,‬ולהתחיל להעניק ולהיות‪ .‬זוהי הנהגה של‬ ‫מדובר עוד רק בלימוד‪ ,‬אלא בכינון הנהגה של חסד‬ ‫אצילות‪ ,‬שבה אנו מכירים בכך שגם כאשר אין ביכולתנו להושיע‪ ,‬יש ביכולתנו‬ ‫בחיי היום‪-‬יום‪ ,‬מול מציאות המעוררת שאלות מורכבות של אמונה ורגש‪.‬‬ ‫להשתתף‪ .‬השתתפות זו היא הכוח המניע את האדם להמשיך להאמין‪,‬‬ ‫נפקא מינה ראשונה היא בעצם המושג של הליכה לבית החולים‪ .‬למדנו כי‬ ‫להמשיך להתפלל ולהמשיך לקוות‪ ,‬גם כאשר כל סימני המציאות צועקים‬ ‫החיוב אינו מותנה בתגובת החולה‪ ,‬ולכן הנפקא מינה היא שאין לאדם לפטור‬ ‫אחרת‪.‬‬ ‫את עצמו בטענה שחברו אינו מזהה אותו או שאין טעם בביקורו‪ .‬למעשה‪,‬‬ ‫עוד נראה לבאר כי האהבה שמתגלה בביקור כזה היא אהבה מזוקקת מכל‬ ‫החובה לבקר נשארת בתוקפה המלאה‪ ,‬והיא מהווה מבחן של התמדה‬ ‫אינטרס‪ .‬אנו רגילים בעולמנו לקבל חיזוקים – מילה טובה‪ ,‬מבט מעודד‪ ,‬יחס‬ ‫ומסירות‪ .‬אנו למדים כי הליכה לביקור אצל צמח היא מצווה של "לשמה"‪ ,‬שכן‬ ‫חם‪ .‬כאן‪ ,‬בחדר זה‪ ,‬אנו לומדים לאהוב לשם האהבה‪ .‬האדם המבקר את הצמח‬ ‫האדם עושה זאת רק מפני שכך ציוותה התורה‪ ,‬ללא כל סיפוק רגשי מיידי‪.‬‬ ‫מוכיח לעצמו ולעולם כי הוא מסוגל לאהוב ללא כל תמורה נראית לעין‪ .‬זהו‬ ‫נפקא מינה שנייה נוגעת לתוכן השהות ליד המיטה‪ .‬מאחר והדיבור עם החולה‬ ‫חינוך לנפש‪ ,‬לבנות בה יסודות של חסד אינסופי‪ ,‬המדמה את חסדו של הקדוש‬ ‫אינו מועיל כפי שהוא מועיל לחולה רגיל‪ ,‬הנפקא מינה היא שעלינו להעביר‬ ‫ברוך הוא‪ ,‬אשר משפיע שפע לכל הנבראים‪ ,‬גם לאלו שאינם יודעים להודות‬ ‫את כובד המשקל לפעולות המועילות לו באמת‪ .‬ראשית‪ ,‬התפילה בלב שלם‬ ‫לו‪ .‬הנפש מתרחבת‪ ,‬נפתחת‪ ,‬ומתנקה מכל שמץ של אנוכיות‪ ,‬כשהיא לומדת‬ ‫ליד המיטה היא עיקר הביקור‪ .‬שנית‪ ,‬הדאגה המעשית לצוות הרפואי‪ ,‬וידוא‬ ‫להקדיש זמן ומרץ למען מי שאינו יכול להחזיר לה אהבה‪.‬‬ ‫איכות הטיפול והבעת אכפתית מול הרופאים והאחיות‪ ,‬הן נפקא מינות‬ ‫מרכזיות‪ .‬הנפקא מינה כאן היא שאנו לא רק 'מבקרים' אלא הופכים להיות‬ ‫האפוטרופסים המוסריים של החולה‪.‬‬ ‫נפקא מינה שלישית עולה ביחס ל"זמן הביקור"‪ .‬בביקור חולה רגיל‪ ,‬אנו‬ ‫מונחים לקצר כדי לא להטריח את החולה‪ .‬כאן הנפקא מינה היא הפוכה –‬ ‫דווקא אצל חולה צמח‪ ,‬יש ערך לשהות ממושכת של תפילה‪ ,‬של קריאת‬ ‫תהילים‪ ,‬של דאגה לרווחתו ושל עמידה לידו‪ .‬אין חשש של הטרחה‪ ,‬ועל כן‬ ‫הנפקא מינה היא שניתן ואף ראוי להקדיש זמן רב יותר‪ ,‬שכן המצווה נעשית‬ ‫במישור הרוחני והתפילתי‪.‬‬ ‫נפקא מינה רביעית עוסקת בשאלת הקרובים ביותר‪ .‬למדנו בשם הגר"י‬ ‫זילברשטיין והגרמ"ש שטרנבוך כי הנוכחות יוצרת שינוי בטיפול‪ .‬הנפקא מינה‬ ‫היא שמוטל על המשפחה הגרעינית חובה מוגברת להיות שם‪ ,‬לא רק למען‬ ‫החולה‪ ,‬אלא כדי להבטיח את איכות הטיפול בו‪ .‬זוהי נפקא מינה הלכתית‪-‬‬ ‫מ עשית שבה החסד משתלב בחוכמת המציאות‪ ,‬ומבטיח כי האדם לא יופקר‬ ‫לטיפול קר ומנוכר‪ ,‬אלא ייעטף באהבה אנושית מתמדת‪.‬‬ ‫כאשר אנו צוללים אל עומק הסוגיה‪ ,‬אל מול מיטתו של החולה השרוי‬ ‫זאת ועוד‪ ,‬העמידה הזו מחברת אותנו אל הנצחיות‪ .‬החולה השרוי בתרדמה‬ ‫בתרדמת עמוקה‪ ,‬אנו ניצבים בפני אחת השאלות המכוננות ביותר ביהדות‪:‬‬ ‫נמצא במין "בין לבין"‪ ,‬מרחב שאינו שייך לחלוטין לעולם הזה ואינו שייך‬ ‫מהו הערך של החיים בבדידותם‪ ,‬ומהי המשמעות של הקשר האנושי במקום‬ ‫לעולם הבא‪ .‬המבקר‪ ,‬בעצם שהותו שם‪ ,‬יוצר גשר‪ .‬הוא מביא אל החולה את‬ ‫שבו התקשורת החוצה פסקה? העמידה שם‪ ,‬בין קירות בית הרפואה הקרים‪,‬‬ ‫חום העולם הזה‪ ,‬את קולות התפילה ואת דאגת הלב‪ ,‬ובכך הוא שומר על‬ ‫אינה רק מילוי חובה הלכתית‪ ,‬אלא מסע רוחני שבו אנו לומדים להביט אל‬ ‫החולה קשור אל האנושות‪ .‬זוהי עבודה נפשית עמוקה מאוד – לדעת שאתה‬ ‫האדם לא דרך תפקודו‪ ,‬אלא דרך נשמתו הטהורה‪.‬‬ ‫משמש עוגן‪ .‬הנפש שלנו חשה בכך‪ ,‬ומתוך כך היא מתמלאת באחריות קדושה‪.‬‬ ‫הרעיון העמוק הטמון בכך הוא השותפות האלוהית‪ .‬הראינו מפרשת השבוע‬ ‫אנו לומדים שביקור חולים הוא העמקה של תודעת החיים; אנו מפסיקים‬ ‫כי השכינה בעצמה בחרה לבקר את אברהם אבינו‪ .‬כאשר אנו מבקרים את‬ ‫להתייחס לחיים כאל מובן מאליו‪ ,‬ומתחילים לראות בכל רגע של ערנות‪ ,‬בכל‬ ‫החולה השרוי בתרדמת‪ ,‬אנו לא רק באים אל אדם‪ ,‬אנו נכנסים אל מרחב שבו‬ ‫רגע של פעילות‪ ,‬נס גלוי שראוי להודות עליו‪.‬‬ ‫השכינה שרויה‪ .‬הידיעה שהקדוש ברוך הוא אינו זקוק לאף אחד‪ ,‬ובכל זאת‬ ‫האמונה המלווה הנהגה זו היא הביטחון בכך שהנשמה הטהורה‪ ,‬השוכנת בתוך‬ ‫ה וא בוחר לבקר‪ ,‬מלמדת אותנו שביקור חולים הוא מעשה של הידמות לבורא‬ ‫הגוף הדומם‪ ,‬שומעת את תפילתנו‪ .‬אנו מאמינים כי המילים‪ ,‬הניגונים‪,‬‬ ‫עולם‪ .‬זוהי שותפות שאינה זקוקה למילים‪ ,‬אינה זקוקה למבטים‪ ,‬ואינה זקוקה‬ ‫והדמעות שלנו‪ ,‬אינם הולכים לאיבוד‪ .‬הם חודרים אל מעבר למסכי המציאות‪,‬‬ ‫לתגובה‪ .‬היא שותפות של הוויה‪ ,‬של עמידה משותפת לפני ה'‪ .‬בביקורנו‪ ,‬אנו‬ ‫הם מגיעים אל שערי שמים‪ ,‬והם עוטפים את הנשמה של החולה באור‬ ‫הופכים להיות הצינור שדרכו האהבה האלוהית זורמת אל החולה‪ ,‬גם ברגעים‬ ‫וב נחמה‪ .‬זוהי אמונה שנותנת כוח להמשיך‪ ,‬אמונה שהופכת את הביקור לכלי‬ ‫שבהם נדמה שהוא מנותק מהעולם‪.‬‬ ‫של קדושה‪ .‬אנו עוזבים את החדר בידיעה שהיינו שותפים למהלך של חסד‬ ‫עוד נראה להרחיב ולהסביר‪ ,‬כי המציאות של "צמח" מזמינה אותנו להכרה‬ ‫אלוהי‪ ,‬ושהנפש שלנו יצאה מן המפגש הזה‪ ,‬כשהיא טהורה יותר‪ ,‬רחבה יותר‪,‬‬ ‫מחודשת בערך הנשמה‪ .‬בעולם המודרני‪ ,‬שבו אנו ממהרים להעריך אדם לפי‬ ‫וקרובה יותר אל האמת המוחלטת‪.‬‬ ‫השגיו ‪ ,‬לפי יכולת הדיבור שלו‪ ,‬או לפי התרומה החברתית שלו‪ ,‬הביקור ליד‬ ‫בבואנו אל המרחב המוסרי שהסוגיה פורשת בפנינו‪ ,‬אנו מוצאים עצמנו‬ ‫מיטתו של חולה צמח הוא הצהרה מוסרית מהדהדת‪ .‬אנו מכריזים‪ :‬האדם אינו‬ ‫עומדים מול צו מצפוני שאינו דורש תרועה או הכרזה‪ ,‬אלא דריכות של הלב‪.‬‬ ‫כלי עבודה‪ ,‬האדם אינו אמצעי לייצור‪ .‬האדם הוא בן חורין‪ ,‬צלם אלוהים‪,‬‬ ‫המוסר של ביקור חולים בחולה שאינו מגיב הוא מוסר של נוכחות מתמדת‪,‬‬ ‫שנשמתו קשורה בצרור החיים‪ .‬העובדה שהגוף זקוק למכונות כדי להמשיך‬ ‫שבו האדם נדרש לא לחפש את סיפוקו האישי בהכרת תודה או בתקשורת‬ ‫ולפעום‪ ,‬אינה מפחיתה במשהו מקדושת הנשמה השרויה בתוכו‪ .‬הביקור שלנו‬ ‫הדדית‪ ,‬אלא בנאמנות לערך של החיים עצמם כפי שהם משתקפים בצלם‬ ‫הוא הוכחה לכך שאנחנו רואים את הנשמה‪ ,‬לא את הגוף‪ .‬זהו שיעור בנפש –‬ ‫אלוהים‪ .‬נראה לבאר כי המצפן הפנימי הנבנה כאן הוא הבנת עומק הערבות‬ ‫ללמוד לאהוב את האדם באשר הוא‪ ,‬ללא תלות בדבר‪ ,‬ללא תלות בתמורה‪.‬‬ ‫ההדדית‪ .‬המוסר הישראלי אינו בנוי על יחסי גומלין של שוק וקח‪ ,‬אלא על‬ ‫זאת ועוד‪ ,‬יש כאן סוד של נוכחות מנחמת שחורגת מעבר לתודעה האנושית‪.‬‬ ‫החובה להיות שם עבור האחר ברגעי השפל שלו‪ .‬כאשר אנו מבינים שכל אדם‬ ‫אנו מאמינים כי הנשמה‪ ,‬גם כשהיא כלואה בתוך גוף שאינו מגיב‪ ,‬אינה‬ ‫הוא חלק מאיתנו‪ ,‬הופך הביקור לחובה מוסרית שאדם מבצע כלפי עצמו‪ .‬אי‪-‬‬ ‫מנותקת מהסביבה‪ .‬התפילות שלנו‪ ,‬המחשבות הטהורות שלנו‪ ,‬והדאגה הכנה‬ ‫ביק ור אינו רק מחדל כלפי הזולת‪ ,‬אלא נסיגה מהמחויבות שלנו להיות‬ ‫שאנו מביעים‪ ,‬מגיעים אל עומק נשמתו של החולה‪ .‬אנו לא יודעים כיצד‪ ,‬אנו‬ ‫אנושיים‪ ,‬להיות רחמנים‪ ,‬ולעמוד ליד מי שזקוק לנו‪ ,‬גם כשאין איש רואה וגם‬ ‫לא יודעים את הפרטים‪ ,‬אך אנו יודעים שהלב מרגיש את הלב‪ .‬הנוכחות שלנו‬ ‫כשאין החולה יודע‪ .‬המצפן הזה מכוון אותנו להבין שחברותו של אדם נמדדת‬ ‫היא כעין מעטפת‪ ,‬רשת של ביטחון ושייכות שמונעת מהנשמה לחוש בדידות‪.‬‬ ‫דווקא במקומות שבהם היא אינה מתוגמלת‪ ,‬אלא תובענית וקשה‪.‬‬ ‫אנו הופכים להיות הבית שלו‪ ,‬המשפחה שלו‪ ,‬הקול שלו לפני שוכן מרומים‪.‬‬ ‫עוד נראה להסביר כי המוסר של הביקור בחולה מורדם מחנך אותנו להעדיף‬ ‫זהו ביטוי עמוק של ערבות‪ ,‬שבו אנו אומרים לו בלי מילים‪ :‬אתה איתנו‪ ,‬ואנחנו‬ ‫את האיכות של הקשר על פני המראה החיצוני‪ .‬לעיתים החדר בטיפול נמרץ‬ ‫איתך‪ ,‬וגם אם אתה רחוק מאיתנו בחושיך‪ ,‬נשמתנו תמיד תהיה קשורה‬ ‫מפחיד‪ ,‬הצינורות והמכשירים יוצרים הרתעה‪ ,‬והרצון להתרחק הוא רצון טבעי‬ ‫בנשמתך‪.‬‬ ‫של האדם הבורח מן הסבל‪ .‬אך המצפן המוסרי שלנו מכוון אותנו להישיר מבט‬ ‫לבסוף‪ ,‬זוהי הנהגה שמזכירה לנו את חסד הבורא בבריאה כולה‪ .‬כשם‬ ‫אל המציאות‪ ,‬לא לברוח אל הנוחות‪ ,‬אלא למצוא את האומץ לעמוד מול הדווי‪.‬‬ ‫שהקב"ה מחייה את כל העולמות‪ ,‬מעניק חיים לכל נברא ללא דרישת תמורה‪,‬‬ ‫המוסר כאן הוא מוסר של עמידה – עמידה כמשענת‪ ,‬עמידה כגשר‪ ,‬עמידה‬ ‫כך גם אנו לומדים בחדר הזה את הסוד הגדול של החיים‪ :‬לתת כי זהו טבעו‬ ‫כנוכחות של אהבה שאינה מבקשת מאומה מלבד שלום החולה‪ .‬זוהי עמידה‬ ‫של האדם‪ .‬להעניק אהבה כי זה מה שממלא את הלב‪ .‬לשהות עם הכאב כי זה‬ ‫מה שיוצר אנושיות‪ .‬זוהי הרחבה רעיונית של מצוות ביקור חולים לממדים של‬ ‫שום ציפייה לתמורה‪ ,‬היא השעה שבה אנו בונים‬ ‫שמקדשת את החיים ומכריזה כי אדם הוא עולם מלא גם בתוך השקט המוחלט‬ ‫את נשמתנו כנשמות של חסד‪.‬‬ ‫של התרדמת‪.‬‬ ‫עיקר העניין‪ :‬עיקר העניין בסוגיית ביקור חולה‬ ‫זאת ועוד‪ ,‬העמקה מוסרית זו מלמדת אותנו על חשיבות הדיוק בפרטים‬ ‫השרוי בתרדמת הוא ההכרה כי המצווה אינה‬ ‫הקטנים של החסד‪ .‬המוסר אינו רק בכוונה הלבבית‪ ,‬אלא גם בעשייה‬ ‫תלויה במודעותו של החולה‪ ,‬אלא בנאמנות של‬ ‫המדויקת למען החולה – בדיקת איכות הטיפול‪ ,‬התעניינות בצרכים‬ ‫המבקר לצלם אלוהים שבאדם‪ .‬ביקור זה הוא‬ ‫הרפואיים‪ ,‬ודאגה לרווחתו גם כשאינו יכול להביע את צרכיו‪ .‬זהו מוסר של‬ ‫ביטוי לחסד טהור שאינו מבקש דבר בתמורה‪,‬‬ ‫עורך דין לנשמתו של החולה‪ ,‬כזה שמוודא שזכויותיו נשמרות ושהוא מטופל‬ ‫ומבטא אמון עמוק בערך החיים‪ ,‬גם כאשר הם‬ ‫בכבוד וברגישות המרבית‪ .‬הביקור הוא הביטוי המוחשי ביותר לכך שהאדם‬ ‫נראים כמרחפת בערפל‪ .‬כאשר אנו מתייצבים ליד‬ ‫לעולם אינו ננטש‪ .‬אנו לוקחים על עצמנו את האחריות להיות הקול שלו‪ ,‬המגן‬ ‫מיטה של אדם שאינו מגיב‪ ,‬אנו הופכים להיות פיו‪,‬‬ ‫שלו והשומר שלו בתוך מערכת רפואית שעלולה לעיתים להיות טכנית מדי‪.‬‬ ‫תפילתו ושומרו‪ .‬זוהי דרך של קדושה שבה המבקר אינו הופך את החולה‬ ‫כך נבנה בנו המצפן הפנימי‪ :‬אנו לומדים כי כוחנו אינו נמדד ביכולתנו לשנות‬ ‫לאמצעי‪ ,‬אלא רואה בו מטרה בפני עצמה‪ ,‬כבן לעם ישראל וכצלם אלוהים‪.‬‬ ‫את המציאות הפיזית באופן מיידי‪ ,‬אלא ביכולתנו להישאר בני אדם בתוך‬ ‫כוחו של ביקור זה טמון בעצם הנוכחות המקרינה אהבה‪ ,‬המעודדת את‬ ‫מציאות בלתי אפשרית‪ .‬המוסר הזה דורש מאיתנו עקביות‪ ,‬סבלנות ונכונות‬ ‫הסובבים את החולה ומבטיחה את כבודו‪ ,‬תוך הבעת אמונה יוקדת בכך ששום‬ ‫להקריב את הזמן והנוחות שלנו למען מי שזקוק לנו‪ .‬הוא מזכיר לנו שגם בחדר‬ ‫פעולת חסד אינה הולכת לאיבוד‪ ,‬ושום תפילה חרישית אינה נשארת ללא‬ ‫הטיפול הנמרץ‪ ,‬שבו החומר נראה כדבר היחיד שקיים‪ ,‬החסד והאמונה הם‬ ‫מענה בשמי מרומים‪.‬‬ ‫הכוח האמיתי המניע את העולם‪ ,‬והם המצפן שינחה אותנו בכל צעד ושעל‬ ‫החסד הגדול ביותר מתרחש במקומות שבהם אנו מעניקים בלי לצפות לכלום‪,‬‬ ‫בחיים‪.‬‬ ‫שכן דווקא שם מתגלה האהבה הטהורה ביותר‪ .‬נוכחות שקטה ועקבית ליד‬ ‫בדרכנו חזרה אל המולת היום‪-‬יום‪ ,‬מתוך אותו חדר שקט שבו הזמן כאילו עצר‬ ‫אדם השרוי בסבל או בתרדמה היא הוכחה חיה לכך שהאדם אינו מכונה‪,‬‬ ‫מלכת‪ ,‬אנו נושאים עמנו תובנות שמשנות את זווית הראייה שלנו על מהות‬ ‫ושקדושת החיים קיימת גם במקום שבו נדמה שאין מודעות‪ .‬הביקור שלנו‬ ‫הקשר האנושי‪ .‬אנו לומדים כי אהבה אמיתית אינה נמדדת בשיחה או בחיוך‪,‬‬ ‫הוא המגן הטוב ביותר על כבודו של החולה‪ ,‬והוא הדרך שלנו לומר לעולם‪:‬‬ ‫אלא בעצם הנכונות להיות שם‪ .‬בחיים האישיים שלנו‪ ,‬אנו נתקלים לא פעם‬ ‫אנו זוכרים את הערך של כל נשמה‪ ,‬בכל רגע ובכל מצב‪ .‬התפילה שלנו עבור‬ ‫באנשים שקטים‪ ,‬באלו שאינם יודעים לבטא את מצוקתם‪ ,‬או בסיטואציות‬ ‫האחר היא הצינור שדרכו אנו מביאים את רחמי השמים אל המקום שבו האדם‬ ‫שבהן נדמה שאין מילים בפינו‪ .‬השיעור הגדול שלמדנו הוא שהנוכחות שלנו‪,‬‬ ‫זקוק להם יותר מכל‪ .‬ידיעת החבר שהוא אינו לבדו‪ ,‬גם כשהוא אינו מסוגל‬ ‫השתיקה המשותפת‪ ,‬והדאגה העקבית – הם הם הכלים החזקים ביותר שניתנו‬ ‫לבטא זאת‪ ,‬היא הרפואה החזקה ביותר לנפש האדם בתוך יסוריו‪ .‬זכות גדולה‬ ‫לנו כדי לקיים את המצווה האנושית הנעלה ביותר‪ :‬הערבות ההדדית‪ .‬אנו‬ ‫נפלה בחלקנו להיות שליחי חסד‪ ,‬והאחריות שלנו היא לוודא שאף אדם לא‬ ‫לומדים שגם בימים עמוסים ורועשים‪ ,‬השעה שאנו מקדישים לאדם אחר‪ ,‬ללא‬ ‫יישאר בבדידותו‪ ,‬ברוח ובגוף‪.‬‬ ‫אדם שאכל בסעודת ברית או נישואין שעשה חברו‪ ,‬האם צריך להחזיק לו טובה על זה? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫לעשות ביום הגמל את יצחק‪ .‬התובנה המעמיקה כאן היא כי הסעודה היא‬ ‫הסעודה היא רגע של התעלות‪ ,‬שעה שבה האדם יוצא מתוך ארבע אמותיו אל‬ ‫שלוחה של המצווה עצמה‪ ,‬ועל כן‪ ,‬כאשר אנו אוכלים בסעודת מצווה של חבר‪,‬‬ ‫עבר השמחה הכללית‪ .‬ברית מילה‪ ,‬חתונת בנים – אלו ציוני דרך שבהם אנו‬ ‫אנו שותפים למעשה של חובה‪ ,‬ולא רק לטובה אישית שהחבר בחר להעניק‬ ‫מתכנסים סביב שולחן אחד כדי לחגוג את רצון הבורא‪ .‬אך בתוך השמחה הזו‬ ‫לנו‪.‬‬ ‫מתעוררת שאלה עדינה ומרתקת‪ :‬האם בעל השמחה‪ ,‬המחויב על פי דין לערוך‬ ‫חז"ל‪ ,‬בחוכמתם ובדקדוקם אחר פשט הפסוקים והלכותיהם‪ ,‬מחדדים את‬ ‫את הסעודה‪ ,‬זכאי להכרת טובה מאתנו האורחים? האם העובדה שהוא עושה‬ ‫ההבנה כי סעודת המצווה אינה רק אירוע חברתי אלא נדבך בהופעת הקדושה‬ ‫את המצווה שהוטלה עליו הופכת אותנו למי שקיבלו 'חובה' או 'מתנה'?‬ ‫בעולם‪ .‬העיסוק בשאלת הכרת הטובה מחייב אותנו להתבונן בדקויות שבין‬ ‫אברהם אבינו‪ ,‬המצווה הראשון‪ ,‬עורך משתה גדול ביום הגמל את יצחק‪ ,‬ומכאן‬ ‫חיוב ההלכה לבין המידות המוסריות המצופות מאיתנו‪.‬‬ ‫אנו למדים על החיוב המוטל על כל אב‪ .‬האם עלינו להודות לו על כך‪ ,‬או שמא‬ ‫מסכת שבת (דף קל ע"א) ביאר‪ :‬את השמחה הנדרשת ביום המילה‪ ,‬ומבאר כי‬ ‫הכרת טובה שייכת רק במקום שבו אדם בחר לעשות חסד שאינו מחויב בו?‬ ‫הסעודה שעשה אברהם אבינו היא המקור לחיוב לעשות משתה ביום השמיני‪,‬‬ ‫השאלה הזו‪ ,‬הנוגעת ללב ליבה של הנהגת הכרת הטוב‪ ,‬מעמידה אותנו בפני‬ ‫ומבאר כי חז"ל ראו בזה לא רק הנהגה של אברהם‪ ,‬אלא ביטוי של מצווה‬ ‫בירור דק בין חובה לבין רצון‪.‬‬ ‫שזורה בתוך השמחה‪ ,‬ומבאר כי כאשר האדם מקיים את המצווה הזו‪ ,‬הרי הוא‬ ‫התורה פותחת בפנינו צוהר אל עולמו של אברהם אבינו‪ ,‬המלמד אותנו כיצד‬ ‫מבצע פעולה שהיא מעבר להכרעה אישית‪ ,‬אלא כניעה לרצון ה' המצווה‬ ‫להפוך כל רגע של שמחה אישית לנקודה של קדושה‪ .‬כאשר אברהם עושה‬ ‫לשמוח בשמחת הברית‪.‬‬ ‫משתה‪ ,‬הוא אינו פועל רק מכוח הרגש‪ ,‬אלא מתוך הכרה בחובה האלוהית‬ ‫מסכת ברכות (דף נד ע"א) ביאר‪ :‬את ענייני הברכות וההודיה שהאדם חייב‬ ‫המוטלת עליו‪ ,‬ומתוך הבנה כי הסעודה היא חלק בלתי נפרד ממהות היום‪.‬‬ ‫לברך בשמחות‪ ,‬ומבאר כי הסעודה היא המקום שבו מתברכת השמחה‪ ,‬ומבאר‬ ‫וכך נאמר בפרשה‪" :‬ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל‬ ‫כי חז"ל העמידו את חשיבות הסעודה על גובה המצווה שהיא מלווה‪ ,‬ומבאר‬ ‫את יצחק" בראשית (כא‪ ,‬ח)‪ .‬פסוק זה‪ ,‬המהווה את היסוד לסעודות מצווה‪,‬‬ ‫כי ההתכנסות סביב שולחן המצווה היא המאפשרת לאורחים להיות חלק‬ ‫מלמד אותנו כי אברהם אבינו ראה בעריכת המשתה פעולה הכרחית‬ ‫מהודאת האב‪ ,‬ומבאר כי אין כאן יחסי נותן ומקבל גרידא‪ ,‬אלא התחברות‬ ‫ומשמעותית‪ .‬הוא אינו מסתפק בציון היום כשלעצמו‪ ,‬אלא מוסיף עליו סעודה‬ ‫לנקודת המצווה‪.‬‬ ‫גדולה‪ ,‬המעידה על חשיבותו של אותו רגע שבו יצחק נכנס בברית‪.‬‬ ‫מסכת כתובות (דף ח ע"א) ביאר‪ :‬את עניין הסעודה המלווה את הנישואין‪,‬‬ ‫פרקי דרבי אליעזר (פרק כט) ביאר‪ :‬את חובת האדם לשמוח ביום המילה‪,‬‬ ‫ומבאר כי 'משתה' הוא חלק מהותי משמחת חתן וכלה‪ ,‬ומבאר כי חז"ל הטילו‬ ‫ומבאר כי חייב אדם לעשות שמחה ומשתה באותו היום שזכה למול את בנו‪,‬‬ ‫חיוב על הציבור לשמוח‪ ,‬ומבאר כי כפי שהחתן מצווה לשמח את הכלה‬ ‫כפי שעשה אברהם אבינו‪ .‬הוא מבאר כי אין מדובר רק ברשות או במנהג‬ ‫ולעשות סעודה‪ ,‬כך הסובבים אותו הופכים לשותפים למהלך המצווה‪ ,‬ומבאר‬ ‫בעלמא‪ ,‬אלא בחובה המוטלת על האב להודות לה' על הזכות שנפלה בחלקו‪,‬‬ ‫כי אין כאן עניין של 'הכרת טובה' על האוכל‪ ,‬אלא שותפות בברית של שמחה‬ ‫ועל כן הסעודה היא ביטוי להכרה בנס הברית‪.‬‬ ‫שאינה תלויה בבחירת המארח בלבד‪.‬‬ ‫תוספות (מסכת שבת‪ ,‬דף קל ע"א‪ ,‬ד"ה שש) ביאר‪ :‬את המקור לדרשה על‬ ‫מדרש תנחומא (פרשת לך לך) ביאר‪ :‬את גודל השמחה של אברהם ביום הגמל‬ ‫הפסוק 'ויעש אברהם משתה גדול'‪ ,‬ומבאר כי המילה 'הגמל' נדרשת כגימטריה‬ ‫את יצחק‪ ,‬ומבאר כי אברהם זימן גדולי עולם כדי להודיע על הברית‪ ,‬ומבאר‬ ‫של 'ה"ג' (שמונים ושלוש)‪ ,‬לרמוז על היום השמיני למילה‪ .‬הוא מחדש כי‬ ‫כי המשתה נועד לפרסם את חסד ה' שפקד את שרה‪ ,‬ומבאר כי הסעודה היא‬ ‫אברהם אבינו בחר דווקא ביום זה להפגין את שמחתו‪ ,‬ומבאר כי המשתה אינו‬ ‫שלב בפרסום הנס‪ ,‬ומבאר כי כשם שהנס אינו שייך לאברהם לבדו אלא לעם‬ ‫רק חגיגה חברתית אלא חלק בלתי נפרד מהשלמת המצווה‪ ,‬ומבאר כי השמחה‬ ‫ישראל כולו‪ ,‬כך הסעודה היא נכס של המצווה ולא נכס פרטי שהאורח צריך‬ ‫היא הדרך שבה אנו מאמתים את הברית שנכרתה בבשרו של יצחק‪ .‬ונראה‬ ‫להודות עליו למי שעשאו‪.‬‬ ‫לבאר בדבריהם‪ ,‬כי המפרשים מעלים יסוד עמוק‪ :‬הסעודה המלווה את‬ ‫ונראה לבאר בדבריהם‪ ,‬כי חז"ל מבססים יסוד גדול‪ :‬המצווה מייצרת מציאות‬ ‫המצווה אינה חיצונית לה‪ ,‬אלא היא הכתר שעל גביה‪ .‬אברהם אבינו‪ ,‬המצווה‬ ‫חדשה שאינה תלויה ברצון האדם‪ .‬כאשר חבר עושה ברית או נישואין‪ ,‬הוא‬ ‫הראשון‪ ,‬לא עשה זאת כדי שיחזיקו לו טובה‪ ,‬אלא משום שכך ראוי וכך מצווה‬ ‫שבמישור המידות וההערכה‪ ,‬כל קיום מצווה ראוי למילה טובה‪ ,‬שכן אין‬ ‫אינו עושה 'טובה' לאורחיו‪ ,‬אלא הוא ממלא את‬ ‫המצווה גורעת מן הרצון הטוב של המארח לקיים את דין ה'‪.‬‬ ‫חובתו‪ ,‬והאורחים משמשים כלים להשלמת המצווה‪.‬‬ ‫גדולי הדורות האחרונים‪ ,‬אשר חיו את דקויות המנהג וההלכה בתוך הוויית‬ ‫לכן‪ ,‬על פניו‪ ,‬אין כאן מקום להכרת טובה על‬ ‫החיים המודרנית‪ ,‬ביקשו ליישב את הנהגת הציבור עם עומק סוגיית החיוב‪.‬‬ ‫השירות‪ ,‬כיוון שאין כאן אדם הנותן משלו מתוך‬ ‫הם לימדונו כי הלב היהודי מחפש את הטוב בכל מקום‪ ,‬גם כאשר הוא עטוף‬ ‫בחירה חופשית‪ ,‬אלא אדם המקיים צו שחובה עליו‬ ‫בחובה גמורה‪ .‬הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט‪,‬‬ ‫לקיים‪ ,‬והסעודה היא חלק בלתי נפרד מן החובה‬ ‫אורח חיים סימן קח) ביאר‪ :‬את העניין של הכרת הטובה בברכת כהנים‪ ,‬ומבאר‬ ‫הזו‪.‬‬ ‫כי אף על פי שהכהנים מצווים בברכה‪ ,‬הציבור אומר להם יישר כח‪ ,‬ומבאר כי‬ ‫גדולי הראשונים‪ ,‬המעמיקים בכללי המצוות‬ ‫טעם הדבר הוא משום שישנה חשיבות בהכרת הטובה על הטרחה שטורחים‬ ‫ובהגדרות החיוב והפטור‪ ,‬דנו בשאלה המרתקת‪:‬‬ ‫בעבור הקהילה‪ ,‬ומבאר כי גם במי שערך סעודת מצווה‪ ,‬אף שחייב בה‪ ,‬אין‬ ‫האם החובה המוטלת על האדם מקטינה את ערך‬ ‫סתירה בין חובתו לבין הערכת הקהל את מאמציו ועלות הממון שהוציא כדי‬ ‫המעשה‪ ,‬או שמא החובה היא היא המעניקה‬ ‫לשמח את הבריות ולפרסם את נס הברית או השמחה‪.‬‬ ‫וקדושתו‪ ,‬וכיצד משפיע הדבר על הצורך בהכרת‬ ‫למעשה את תוקפו‬ ‫מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א‪ ,‬סימן כא) ביאר‪ :‬את הדינמיקה‬ ‫טובה‪.‬‬ ‫שבין המצווה להכרת הטובה‪ ,‬ומבאר כי אדם שעושה סעודת מצווה כגון ברית‬ ‫המרדכי (במסכת כתובות‪ ,‬פרק ראשון‪ ,‬סימן קלד) ביאר‪ :‬את עניין הסעודה‬ ‫או נישואין‪ ,‬משקיע משאבים וכוחות נפש רבים‪ ,‬ומבאר כי הכרת הטובה אינה‬ ‫המלווה את הנישואין‪ ,‬ומבאר כי השמחה היא חלק מחיוב החתונה‪ ,‬ומבאר כי‬ ‫על עצם החיוב‪ ,‬אלא על הטרחה וההשקעה שמעבר למצווה הריקה‪ ,‬ומבאר‬ ‫אין המארח זכאי לטובות הנאה או להכרת טובה מופלגת על מה שהוא מחויב‬ ‫כי ביטוי של תודה למארח הוא ביטוי של הכרה בנדיבות ליבו של מי שהשתמש‬ ‫בו מכוח ההלכה‪ ,‬ומבאר כי הקהל מגיע לשמח את החתן‪ ,‬והחתן מגיע לשמח‬ ‫בנכסיו ובזמנו כדי לקיים את המצווה בשלמות ובפאר‪.‬‬ ‫את הקהל‪ ,‬וזוהי מערכת הדדית של מצווה ולא מערכת של נותן ומקבל‪.‬‬ ‫הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (הלכות סעודה‪ ,‬סימן קפב) ביאר‪ :‬את‬ ‫הרא"ש (בשו"ת הרא"ש‪ ,‬כלל יג‪ ,‬סימן ב) ביאר‪ :‬את דין הסעודות המלוות את‬ ‫העניין המעשי של הכרת הטובה‪ ,‬ומבאר כי ראוי לכל אדם להכיר טובה למי‬ ‫אירועי החיים‪ ,‬ומבאר כי המארח עושה את הסעודה כמצווה גמורה‪ ,‬ומבאר כי‬ ‫שהזמינו לסעודה‪ ,‬ומבאר כי הכרת הטובה בונה את הקשר בין בני האדם‪,‬‬ ‫מי שמקיים חובה אינו זקוק להכרת טובה מצד המשתתפים‪ ,‬שכן הוא אינו‬ ‫ומבאר כי גם כאשר הסעודה היא סעודת מצווה שהמארח מחויב בה‪ ,‬אין לנהוג‬ ‫פועל למענם אלא למען ה'‪ ,‬ומבאר כי האורחים מצדם אינם 'חייבים' להכרת‬ ‫בכפיות טובה‪ ,‬ומבאר כי מילת תודה או הבעת הערכה אינה פוגעת בערך‬ ‫טובה‪ ,‬אלא הם חייבים ב'שמחת חתן' או ב'סעודת מצווה'‪ ,‬וזוהי מחויבות כלפי‬ ‫המצווה אלא מעצימה את האווירה של חסד ואחדות בתוך הקהילה‪.‬‬ ‫המצווה ולא כלפי המארח‪.‬‬ ‫הג"ר שלמה זלמן אוירבך בשו"ת מנחת שלמה (חלק א‪ ,‬סימן ג) ביאר‪ :‬את גדרי‬ ‫רבינו ירוחם (בספרו תולדות אדם וחוה‪ ,‬נתיב ח‪ ,‬חלק ג) ביאר‪ :‬את עניין משתה‬ ‫המנהג להחזיק טובה לכהנים ולעורכי סעודות מצווה‪ ,‬ומבאר כי אין כאן עניין‬ ‫אברהם אבינו‪ ,‬ומבאר כי אברהם עשה את המשתה כחלק מההודאה על לידת‬ ‫של 'חובת' הכרת טובה במובן הממוני‪ ,‬אלא הנהגה מוסרית של הערכה למי‬ ‫יצחק‪ ,‬ומבאר כי מי שעושה סעודה כזו אינו מחפש את תודת הבריות‪ ,‬שכן‬ ‫שפעל בשביל הכלל‪ ,‬ומבאר כי ככל שהאדם מראה יותר הערכה למארחיו‪ ,‬כך‬ ‫העיקר הוא פרסום הנס והודיה לה'‪ ,‬ומבאר כי האורח המגיע לסעודה כזו מגיע‬ ‫הוא מפתח בקרבו מידה טובה של הכרת הטובה גם כלפי מי שפחות מחויב‬ ‫כדי להיות חלק מהודאת ה'‪ ,‬ועל כן אין כאן שאלה של טובה פרטית בין אדם‬ ‫אליו‪ ,‬ומבאר כי זוהי דרך החיים של האדם השלם המבקש להוקיר כל מעשה‬ ‫לחברו‪.‬‬ ‫טוב‪.‬‬ ‫הרי"ף (במסכת שבת‪ ,‬דף נ ע"א בקירוב) ביאר‪ :‬את החיוב לשמח בסעודות‬ ‫ונראה לבאר בדבריהם‪ ,‬כי גדולי הדורות האחרונים מחדדים את התובנה שאין‬ ‫מצווה‪ ,‬ומבאר כי האדם שקבע את הסעודה עשה זאת בשל הדין המוטל עליו‪,‬‬ ‫לראות במצוות המוטלות עלינו מחסום בפני הכרת הטובה‪ .‬הם מלמדים אותנו‬ ‫ומבאר כי במישור ההלכתי‪ ,‬כאשר אדם עושה מה שהוא חייב בו‪ ,‬אין האחרים‬ ‫כי המצווה אינה מרוקנת את המעשה מן האנושיות שבו‪ .‬להפך‪ ,‬אדם המקיים‬ ‫יכולים לטעון שעשו לו טובה‪ ,‬ומבאר כי הדינמיקה בין המארח לאורחים היא‬ ‫מצווה בלב שלם ובנדיבות‪ ,‬ראוי שיוכירו את מאמצו‪ .‬המסר שלהם הוא עדין‬ ‫של עשיית המצווה בשיתוף‪ ,‬וזהו שורש הדברים‪.‬‬ ‫וחשוב‪ :‬אל תהיה קטנוני בחישובי החובה והרשות‪ ,‬אלא תהיה רחב לב‬ ‫ונראה לבאר בדבריהם‪ ,‬כי הראשונים מעמידים אותנו על כך שהמצווה משנה‬ ‫בהערכת כל מי שטורח ועושה דבר מצווה המאיר את הסובבים אותו‪.‬‬ ‫את פני המציאות‪ .‬כאשר הסעודה מוגדרת כ'סעודת מצווה'‪ ,‬המארח אינו פועל‬ ‫התובנה כי קיימת חובה או ראוי לנהוג בהכרת הטובה גם בסעודת מצווה‪,‬‬ ‫כפרט הנותן מכיסו לאורחיו‪ ,‬אלא כזרוע ארוכה של ההלכה‪ .‬האורחים‪ ,‬בבואם‬ ‫מולידה נפקא מינות מעשיות המשנות את צורת ההתנהלות שלנו באירועים‬ ‫לסעודה‪ ,‬מקיימים גם הם מצווה‪ .‬לפיכך‪ ,‬המושג 'הכרת טובה' במובנו הרגיל‬ ‫כאלו‪ .‬אנו ניצבים בפני הבחנה דקה שבין השורה התחתונה של החובה‬ ‫המציין חובת הלבבות על טובה שקיבלתי מרצוני – אינו תואם את המקרה‬ ‫ההלכתית לבין המדרגה המוסרית הגבוהה יותר‪ .‬נפקא מינה ראשונה נוגעת‬ ‫הזה‪ ,‬שכן שניהם מחויבים כלפי הקב"ה בתוך המשתה הזה‪.‬‬ ‫לביטוי הכרת הטובה‪ .‬גם אם נניח שהמארח מחויב בסעודה‪ ,‬הנפקא מינה היא‬ ‫גדולי האחרונים‪ ,‬אשר דייקו בכל נימי ההלכה וחקרו את גדרי המצוות‪,‬‬ ‫שאין זה פוטר אותנו מלהודות לו‪ .‬הליכה למארח בסוף האירוע ואמירת מילה‬ ‫העמיקו להבין את הדקויות שבין חיוב לבין בחירה‪ .‬הם ביקשו להגדיר מהו‬ ‫טובה או הודאה על האירוח אינה נחשבת כמיותרת או כטעות‪ ,‬אלא כביטוי‬ ‫גבול הכרת הטובה במקום שבו המעשה נעשה מכוח דין‪ ,‬והאם גדר זה משתנה‬ ‫של דרך ארץ והערכה לטרחה‪ .‬אדם שאינו אומר תודה בטענה שהוא 'לא חייב'‬ ‫כאשר המצווה משתלבת עם האירוע האישי של האדם‪.‬‬ ‫כי זו סעודת מצווה‪ ,‬מפסיד את מידת הכרת הטובה שצריכה להיות חקוקה‬ ‫הג"ר חיים ב"ר בצלאל בספר החיים (ספר פרנסה וכלכלה‪ ,‬פרק ג) ביאר‪ :‬את‬ ‫בליבו של כל יהודי‪.‬‬ ‫הכלל היסודי בעניין הכרת הטובה‪ ,‬ומבאר כי כל מי שעושה סעודה שהוא‬ ‫נפקא מינה שנייה נוגעת להזמנות נוספות‪ .‬אם נזמין חבר לסעודת מצווה‬ ‫מחויב בה‪ ,‬כגון סעודת הנישואין והמילה‪ ,‬אין מחזיקים לו עליה טובה כל כך‪,‬‬ ‫שלנו‪ ,‬הנפקא מינה היא שאנו מצפים שיגיע בשמחה‪ ,‬ועל כן כאשר הוא מגיע‪,‬‬ ‫ומבאר כי טעמו של דבר הוא מכיוון שמדובר בדרך החיוב‪ ,‬ואין לאדם להחזיק‬ ‫אין לראות בכך מעשה טכני בלבד‪ .‬כפי שביארו גדולי האחרונים‪ ,‬הכרת הטובה‬ ‫טובה למי שרק מקיים את מה שהוא מצווה לעשותו‪.‬‬ ‫היא המנוע שבונה את הקשרים הקהילתיים‪ .‬הנפקא מינה היא שגם בתוך‬ ‫בעל ספר המטעמים (ערך ישר כח) ביאר‪ :‬את הקושי שעלה סביב המנהג לומר‬ ‫'חובת' השתתפות בשמחה‪ ,‬יש מקום ליצור אווירה של הערכה הדדית שאינה‬ ‫לכהנים לאחר ירידתם מן הדוכן 'יישר כח'‪ ,‬ומבאר כי לכאורה הכהנים מצווים‬ ‫תלויה בחיוב ההלכתי היבש‪.‬‬ ‫בחיוב גמור לברך‪ ,‬ומבאר כי יישוב המנהג הוא שיש הכרת הטובה לכהנים כיוון‬ ‫נפקא מינה שלישית היא ביחס למארח עצמו‪ .‬אם אדם שואל את עצמו האם‬ ‫שיכלו לברך ולקיים את המצווה במקום אחר‪ ,‬ומבאר כי גם במקום שיש חיוב‪,‬‬ ‫מותר לו לבקש הכרת טובה או לצפות לה‪ ,‬הנפקא מינה היא שאין למארח‬ ‫עצם הבחירה לקיים את המצווה דווקא אצלנו מעניקה מקום להכרת הטובה‪.‬‬ ‫לחפש את הכרת הטובה כגמול על הוצאותיו‪ ,‬אלא כביטוי של קשר‪ .‬אם‬ ‫הערוך השולחן (אורח חיים‪ ,‬סימן קכח‪ ,‬סעיף כד) ביאר‪ :‬את המנהג הרווח‬ ‫האורחים לא הודו לו‪ ,‬אין לו להקפיד עליהם‪ ,‬שכן הוא עשה את המצווה מתוך‬ ‫בציבור לומר 'יישר כח' לכהנים‪ ,‬ומבאר כי המנהג הוא מנהג ישראל ותורה הוא‪,‬‬ ‫חיוב לה'‪ .‬אך אם הודו לו‪ ,‬עליו לקבל זאת בהכנעה ובהבנה שהם אכן מעריכים‬ ‫ומבאר כי אף על פי שהכהנים מחויבים בברכה‪ ,‬עדיין ראוי לומר להם מילה‬ ‫את המאמץ שהשקיע במצווה‪.‬‬ ‫טובה‪ ,‬ומבאר כי הכרת הטובה אינה בטלה מעיקרה גם כשהמעשה הוא מצווה‪,‬‬ ‫נפקא מינה רביעית עולה מהמנהג לברך כהנים‪ .‬כפי שכהן הטורף ועולה לדוכן‬ ‫שכן ישנה הערכה על הטרחה ועל עצם קיום המצווה בקהל‪.‬‬ ‫מקבל תודה‪ ,‬כך כל אדם שטרח בניהול סעודה‪ ,‬בתכנון ובאירוח‪ ,‬עושה פעולה‬ ‫הג"ר עזריאל הלוי הורוויץ (הידוע כרש"ש בהגהותיו על מסכת שביעית‪ ,‬פרק‬ ‫שראויה להערכה‪ .‬הנפקא מינה היא שאין להבדיל בין סוגי המצוות – בכל‬ ‫ד‪ ,‬משנה ד) ביאר‪ :‬את יסוד החזקת הטובה למי שנתן לו פירות שביעית‪ ,‬ומבאר‬ ‫מקום שבו אדם משקיע כוחותיו כדי להרבות שמחה וקדושה בעולם‪ ,‬הרי הוא‬ ‫כי אדם מצווה להפקיר את פירותיו בשביעית‪ ,‬ואף על פי כן מותר להחזיק לו‬ ‫ראוי להכרת הטובה שלנו‪ ,‬וזהו מנהג המהווה חלק משלמות העבודה‬ ‫טובה על כך שנתן לו מהם‪ ,‬ומבאר כי החיוב אינו מוחק את ההערכה ואת הכרת‬ ‫הציבורית‪.‬‬ ‫הטובה על הפעולה שנעשתה כלפיו‪.‬‬ ‫ונראה לבאר בדבריהם‪ ,‬כי המסקנה המעשית מנפקא מינות אלו היא שהכרת‬ ‫ונראה לבאר בדבריהם‪ ,‬כי האחרונים מציגים מורכבות נפלאה‪ :‬מחד‪ ,‬ישנו יסוד‬ ‫הטובה היא שפה פנימית שאינה נמדדת לפי גדרי החובה‪ .‬כשאנו מקפידים‬ ‫הלכתי מוצק שסעודת מצווה היא בגדר חיוב ואינה מזמינה בהכרח הכרת‬ ‫להודות‪ ,‬אנו לא רק מקיימים מצווה של דרך ארץ‪ ,‬אלא אנו מחנכים את עצמנו‬ ‫טובה כסעודת רשות‪ .‬מאידך‪ ,‬ישנו מנהג ישראל המבקש להוקיר כל מי‬ ‫לראות את הטוב שבכל אדם‪ ,‬גם כשהוא פועל בתוך המסגרת של חובה‬ ‫שמקיים מצווה‪ ,‬ולו רק מפני שהוא עשה זאת בקהל או בדרך שהועילה לנו‪.‬‬ ‫הלכת ית‪ .‬אנו לומדים להעריך את הטרחה‪ ,‬את הלב ואת הרצון‪ ,‬ומתוך כך אנו‬ ‫התובנה העולה היא כי בעוד שבמישור ההלכתי היבש אין כאן 'טובה'‪ ,‬הרי‬ ‫גישות מוסריות‪ :‬הגישה האחת‪ ,‬המסתמכת על‬ ‫הופכים להיות אנשים רחבי לב‪ ,‬שיודעים שכל מעשה טוב‪ ,‬גדול כקטן‪ ,‬ראוי‬ ‫הגדרות הלכתיות יבשות ("הוא מחויב בזה‪ ,‬למה‬ ‫להערכה ולהכרת טובה‪.‬‬ ‫לי להודות?")‪ ,‬והגישה השנייה‪ ,‬המסתמכת על‬ ‫העומק הרעיוני הטמון בשאלת הכרת הטובה בסעודת מצווה מוביל אותנו אל‬ ‫עומק הנפש המבקשת להרבות בטוב ("הוא טרח‬ ‫בירור יסודי בשאלה מהו הטוב ומהי המטרה של המעשים שלנו‪ .‬אם אדם‬ ‫ועשה‪ ,‬ראוי להעריך")‪ .‬המוסר היהודי מכוון אותנו‬ ‫מחויב לעשות דבר מה‪ ,‬האם המעשה מאבד מיופיו או שמא החובה היא‬ ‫תמיד אל הגישה השנייה‪.‬‬ ‫המקום שבו הרצון האנושי פוגש את הרצון האלוקי ומתקדש? הרעיון המרכזי‬ ‫ראשית‪ ,‬מוסר הכרת הטובה כמידת החסידות‪.‬‬ ‫כאן ה וא שהכרת הטובה אינה מופנית כלפי 'השירות' שקיבלנו‪ ,‬אלא כלפי‬ ‫אדם השואף לשלמות אינו בודק בציציות החובה‬ ‫האישיות של המארח שבחר להכפיף את רצונו הפרטי לציווי המצווה‬ ‫של חברו‪ ,‬אלא מחפש את הלב הפועם שמאחורי‬ ‫ולהשקיע בה משאבים וטרחה‪ .‬כאשר אדם מזמין אותנו לסעודת ברית או‬ ‫המעשה‪ .‬כפי שביאר הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן‬ ‫נישואין‪ ,‬הוא אינו רק עושה את המצווה‪ ,‬הוא הופך את עצמו לכלי שדרכו‬ ‫בספרו חפץ חיים‪ ,‬הכרת הטובה היא אבן יסוד במידות האדם‪ ,‬ומי שמקפיד‬ ‫שמחת הברית או שמחת החתונה באה לידי ביטוי במרחב הציבורי‪.‬‬ ‫להודות גם על מה שמובן מאליו‪ ,‬מעיד על ענוותנותו ועל גודל נפשו‪ .‬המוסר‬ ‫במישור הרעיוני‪ ,‬עלינו להבין כי העולם כולו בנוי על מערכת של הדדיות‬ ‫כאן אינו מחכה להוכחה משפטית של 'חסד'‪ ,‬אלא פועל מתוך רגישות לטרחת‬ ‫שאינה נובעת מחסרון‪ ,‬אלא משפע‪ .‬אברהם אבינו‪ ,‬המשתה הגדול שערך‪ ,‬לא‬ ‫הזולת‪.‬‬ ‫פעל מתוך חסר ולא מתוך חובה שחנק את ליבו‪ ,‬אלא מתוך הצפה של רגש‬ ‫שנית‪ ,‬מוסר ההדדיות והאחדות‪ .‬כשם שהציבור מברך את הכהנים‪ ,‬אף שאין‬ ‫והודאה לה'‪ .‬הרעיון הוא שהכרת הטובה היא האופן שבו אנחנו מאמתים את‬ ‫הם זקוקים לברכת הדיוט‪ ,‬כך גם האורח המודה למארח בונה קומה נוספת של‬ ‫האמת של האחר‪ .‬כשאני אומר 'יישר כח' לכהן או למארח‪ ,‬אני לא 'משלם' לו‪,‬‬ ‫אחדות‪ .‬מוסר זה מלמד אותנו שאין מדובר רק בהחזרת חוב‪ ,‬אלא ביצירת‬ ‫אלא אני מעיד על כך שאני רואה את המאמץ שלו ואת נוכחות המצווה בחייו‪.‬‬ ‫ברית של ידידות‪ .‬כפי שכתב הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף‪ ,‬יש להרבות‬ ‫זהו רעיון שמקדש את הקהילתיות היהודית‪ ,‬שבה כל אדם הוא חלק מרקמה‬ ‫בדרכי שלום ובחיבה‪ ,‬והבעת תודה היא הביטוי המזוקק ביותר לרצון לשמר‬ ‫אחת‪ ,‬וההערכה ההדדית היא הדבק המחזיק את הרקמה הזו‪.‬‬ ‫את החום האנושי המקשר בין בני האדם בתוך קהילת הקודש‪.‬‬ ‫רעיון נוסף נוגע להבחנה בין 'נותן' לבין 'שליח'‪ .‬המארח של סעודת המצווה‬ ‫שלישית‪ ,‬מוסר העין הטובה‪ .‬לעיתים אדם נמנע מלהודות כדי שלא להודות‬ ‫מרגיש לעיתים כמי שממלא חובה‪ ,‬ולכן הוא עשוי לזלזל בעצמו או לחשוב‬ ‫בחסרונו‪ ,‬או כדי לא להראות שהוא נזקק למשהו שהוצע לו‪ .‬המוסר דורש‬ ‫שאין ערך למאמציו‪ .‬הכרת הטובה של האורחים משמשת ככלי שמעלה את‬ ‫מאיתנו להכניע את האגו ולהודות בפה מלא למי ששימח אותנו‪ .‬היכולת לומר‬ ‫המארח למודעות שהוא אינו רק ממלא חובה יבשה‪ ,‬אלא הוא שליח של שמחה‬ ‫'יישר כח' למי שערך סעודה היא מבחן לאדם‪ ,‬האם הוא מסוגל לראות את‬ ‫אלוהית‪ .‬הרעיון הוא שגם בתוך החובה קיים מקום לבחירה – באיכות האוכל‪,‬‬ ‫הטוב שנעשה עבורו‪ ,‬גם כשזה מגיע ארוז בתוך מחויבות הלכתית‪ .‬זוהי גבורה‬ ‫בסבר הפנים‪ ,‬בהשקעה באווירה – ושם נמצאת ה'טובה' שראוי להכיר בה‪ .‬זוהי‬ ‫מוסרית של מי שבוחר בטוב על פני הצידוק העצמי‪.‬‬ ‫הזמנה לראות את האדם שמאחורי המצווה‪.‬‬ ‫לסיכום עומק זה‪ ,‬המוסר שנדרש מאיתנו הוא מוסר של אצילות‪ .‬אנו נקראים‬ ‫לסיכום רעיון זה‪ ,‬ההבנה כי הכרת הטובה היא חלק מהעבודה הרוחנית שלנו‬ ‫להיות אנשים שיודעים לזהות את רגע החסד‪ ,‬גם כשהוא מתרחש בתוך מסגרת‬ ‫היא קריאה להתבוננות עמוקה יותר על סביבתנו‪ .‬היא קריאה להשתחרר‬ ‫של חובה‪ .‬כאשר אדם נוהג כך‪ ,‬הוא אינו רק 'יוצא ידי חובה' אלא הוא מבטא‬ ‫מהחישוב הקר של 'מי חייב למי' ולעבור למרחב של 'מי מאיר את מי'‪ .‬כשאני‬ ‫את נשמתו הגבוהה‪ .‬הוא הופך את הסעודה מאירוע טכני של אכילה ושתייה‬ ‫מכיר טובה למי שקיים מצווה‪ ,‬אני מוסיף אור למצווה שלו ומחזק את החיבור‬ ‫למפגש של נשמות‪ ,‬שבו הכרת הטובה היא הלב הפועם שמעניק למצווה את‬ ‫שלי לעבודת ה'‪ .‬זוהי דרך חיים המקדשת את השגרה והופכת כל מפגש‬ ‫החיות ואת השמחה השלמה‪.‬‬ ‫חברתי‪-‬דתי להזדמנות לצמיחה רוחנית הדדית‪ ,‬שבה כולם יוצאים נשכרים מן‬ ‫התובנה המעשית העולה מן הדיון בשאלת הכרת הטובה בסעודות מצווה היא‬ ‫השפע של האהבה וההערכה‪.‬‬ ‫שהחיים היהודיים אינם פועלים לפי נוסחאות של רווח והפסד‪ ,‬אלא לפי‬ ‫ההתבוננות המחשבתית בסוגיית הכרת הטובה בסעודת מצווה מעמידה אותנו‬ ‫עקרונות של הערכה והודיה‪ .‬התובנה לחיינו היא להסיר את הציניות המבקשת‬ ‫על המבנה הנפשי של האדם המבקש לחיות חיים של אמת‪ .‬המחשבה‬ ‫למדוד האם המארח היה חייב או לא‪ ,‬ולהחליפה במבט עין טובה המזהה את‬ ‫המרכזית היא שמידת הכרת הטובה היא בראש ובראשונה כלי לעיצוב‬ ‫הטרחה‪ ,‬את המאמץ ואת רצונו של האחר לשמח‪ .‬בכל סעודה שאנו מוזמנים‬ ‫אישיותו של האדם‪ .‬אדם המתרגל לראות בכל מעשה‪ ,‬גם כזה שנעשה מכוח‬ ‫אליה‪ ,‬אנו מקבלים מתנה של אירוח‪ ,‬של אווירה ושל שותפות בשמחה‪.‬‬ ‫החובה‪ ,‬את הטרחה וההשקעה שבו‪ ,‬הוא אדם שעיניו פקוחות לטוב‪ .‬המחשבה‬ ‫התובנה היא שהכרת טובה אינה פחיתות כבוד‪ ,‬אלא גדלות נפש‪ .‬כאשר אנו‬ ‫היא שהכרת הטובה אינה מיועדת רק כדי לשמח את המארח‪ ,‬אלא בעיקר כדי‬ ‫בוחרים להודות‪ ,‬אנו מחזקים את הקשרים בינינו לבין הזולת‪ ,‬אנו מחנכים את‬ ‫להעשיר את נפשו של המודה‪ ,‬המשתחרר מכבלים של אנוכיות וממחשבה‬ ‫עצמנו לראות טוב‪ ,‬ואנו מבטאים נאמנות לערך של 'דרכי נועם' המלווה את‬ ‫שכל העולם חייב לו‪.‬‬ ‫עבודת ה' שלנו בכל שלב ובכל פינה‪.‬‬ ‫מחשבה שנייה עוסקת בהבנה כי 'החובה' אינה הפכים של 'הנדיבות'‪ .‬המחשבה‬ ‫עיקר העניין‪ :‬השאלה האם צריך להחזיק טובה לחבר שערך סעודת מצווה כגון‬ ‫היא שדווקא העובדה שהקב"ה הטיל עלינו חובה לערוך סעודות שמחה‪,‬‬ ‫ברית או נישואין‪ ,‬מתבארת דרך השילוב בין הדין לבין המידות‪ :‬גדר החיוב מול‬ ‫מעידה על כך שהשמחה והאחדות הם תשתית רצויה בעיניו‪ ,‬עד כדי כך שהוא‬ ‫הערכת הלב‪ :‬בספר החיים (ספר פרנסה וכלכלה‪ ,‬פרק ג) ביאר כי מעיקר הדין‪,‬‬ ‫מצווה עליהם‪ .‬לכן‪ ,‬כאשר אדם מקיים את החובה הזו‪ ,‬הוא למעשה מיישם את‬ ‫על מצווה שחייב בה המארח אין מחזיקים טובה מיוחדת‪ .‬עם זאת‪ ,‬התובנה‬ ‫רצון ה' בתוך עולמו הפרטי‪ .‬המחשבה היא שכאשר אנו מודים לו‪ ,‬אנו מודים‬ ‫שעלתה מגדולי האחרונים היא כי הלכה זו אינה עומדת בסתירה למנהג‬ ‫לא רק על האוכל והאירוח‪ ,‬אלא אנו מודים על כך שהוא נבחר להיות כלי‬ ‫ישראל להודות ולהוקיר‪ .‬הכרה בטרחה ובמאמץ‪ :‬כפי שביאר הראשל"צ מרן‬ ‫להופעת שמחת ה' בעולם‪ .‬זהו מפגש בין המצווה לבין הלב‪ ,‬שבו החובה‬ ‫רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר‪ ,‬המנהג לומר 'יישר כח' גם למי שחייב‬ ‫הופכת לביטוי של אהבה‪.‬‬ ‫במצוותו‪ ,‬כמו כהנים בדוכן‪ ,‬יסודו בערך של הכרה בטרחה ובמאמץ המושקע‬ ‫המחשבה השלישית נוגעת לאחריות שלנו כקהילה‪ .‬המחשבה היא שהכרת‬ ‫עבור הכלל‪ .‬המארח‪ ,‬אף שחייב בסעודה‪ ,‬משקיע כוחות וממון כדי לשמח את‬ ‫הטובה היא חמצן חברתי‪ .‬בעולם שבו כל אחד דואג לענייניו‪ ,‬היכולת לעצור‬ ‫הבריות‪ ,‬ופעולה זו ראויה להערכה‪ .‬מנהג ישראל ותורה היא‪ :‬בערוך השולחן‬ ‫ולומר 'יישר כח' למי שעמל למען הכלל או למען שמחת הברית והנישואין‪,‬‬ ‫(או"ח סימן קכח) ביאר כי מנהגים שנוצרו בתוך קהילות ישראל לביטוי הכרת‬ ‫היא מעשה מהפכני‪ .‬המחשבה היא שהכרת הטובה הזו היא המעניקה למארח‬ ‫טובה אינם מבוטלים‪ ,‬שכן הם מבטאים רגש אנושי מזוקק של שותפות וחיבה‪.‬‬ ‫את הכוח להמשיך ולעשות‪ .‬אדם שמרגיש שרואים את מאמציו‪ ,‬גם אם הוא‬ ‫הכרת הטובה ככלי לתיקון הנפש‪ :‬כפי שביאר מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת‬ ‫מחויב בהם‪ ,‬מרגיש משמעות רבה יותר‪ .‬המחשבה היא שהכרת הטובה היא‬ ‫אשר‪ ,‬הכרת הטובה היא המנוע שבונה את הקשרים הקהילתיים‪ .‬היא אינה‬ ‫השמן המניע את גלגלי הנדיבות והחסד בתוך העם היהודי‪.‬‬ ‫מיועדת ל'תשלום' על האוכל‪ ,‬אלא להבעת הערכה לאדם שבחר להוציא את‬ ‫לסיכום מחשבה זו‪ ,‬אנו למדים כי הסעודה היא המקום שבו המחשבה היהודית‬ ‫מצוותו אל הפועל בלב שלם ובנדיבות‪.‬‬ ‫פוגשת את הלב האנושי‪ .‬כשאנו רגילים להבחין בין חובת המעשה לבין יופי‬ ‫כשאדם חי בתודעה שכל מצווה היא הזדמנות לשמחה משותפת‪ ,‬הוא מבין‬ ‫הרצון שמאחוריו‪ ,‬המחשבות שלנו מתחדדות‪ .‬אנחנו מפסיקים לחפש צידוקים‬ ‫שהכרת הטובה היא הדבק המחזיק את הקהילה‪ .‬השאלה אינה 'האם הוא חייב‬ ‫משפטיים כדי לא להודות‪ ,‬ומתחילים להעריך את היופי שבמילה טובה‪ .‬זוהי‬ ‫לי'‪ ,‬אלא 'כיצד אני יכול להוסיף אור על השמחה שלו'‪ .‬מתוך כך‪ ,‬אנו למדים כי‬ ‫מחשבה המנקה את הנפש מקיטוב ומעניקה לנו את היכולת להיות רחבי לב‪.‬‬ ‫מילת תודה פשוטה‪ ,‬הבעת הערכה כנה בסיום סעודה או מכתב תודה חם‪ ,‬הם‬ ‫המשתה‪ ,‬אם כן‪ ,‬הופך לבית מדרש שבו אנו לומדים לא רק את הלכות הסעודה‪,‬‬ ‫המעשים הקטנים שהופכים את חיינו למסכת אחת של חסד ואמונה‪ .‬אנו‬ ‫אלא את יסודות הקיום היהודי המבוסס על הערכה‪ ,‬כבוד ושותפות גורל‪.‬‬ ‫יוצאים מהאירוע לא רק עם תחושת שובע‪ ,‬אלא עם לב מורחב‪ ,‬בידיעה‬ ‫ההנהגה המוסרית המשתמעת מן הדיון סביב הכרת הטובה בסעודת מצווה‬ ‫שקיימנו מצווה של דרך ארץ והוספנו אהבה וחיבור בעם ישראל‪.‬‬ ‫היא תביעה לעידון המידות ולשבירת הציניות הפנימית‪ .‬אנו עומדים בפני שתי‬ ‫כיצד ניתן ללמוד הנהגות ודרכי ארץ מן המלאכים‪ ,‬הלא אמרו חכמינו לא בשמים היא?‬ ‫ודבריו של אביך מורך מחדדים את הקושיה – אם ניתנה התורה לישראל‬ ‫דמיינו את הרגע הנשגב באלוני ממרא‪ .‬שלושה אנשים נצבים עליו‪ ,‬פניהם כפני‬ ‫בארץ‪ ,‬ואנו מצווים שלא לחפש את הדרכתה בשחקים‪ ,‬כיצד אנו מוצאים לנכון‬ ‫מלאכים‪ ,‬ואברהם אבינו מגיש להם כבוד ומורא‪ .‬הרגע הזה‪ ,‬המזוקק בטוהר‬ ‫לבנות את הליכותינו על דוגמאות המגיעות ממלאכי מרום? האם הנהגות אלו‬ ‫של גילוי שכינה וביקור מלאכים‪ ,‬מעורר בנו תמיהה עמוקה‪ :‬התלמוד במסכת‬ ‫הן תורה שבעל פה המשתקפת בטבע הבריאה‪ ,‬או שמא יש כאן גבול דק בין‬ ‫יומא דף לז ע"א למד מהם הנהגות בעבודת המקדש ואופן כיבוד גדולים‪,‬‬ ‫הרשב"א (בחידושיו למסכת יומא דף לז ע"א) ביאר‪ :‬את הלימוד של חז"ל‬ ‫חיקוי מלאכים לבין בניית דרך ארץ אנושית? הלב‬ ‫מהמלאכים לעניין הנהגת הכהנים‪ ,‬ומבאר כיצד ניתן ללמוד הנהגה מהמלאכים‬ ‫מבקש להבין‪ :‬היכן עובר הגבול בין מה שניתן לנו‬ ‫למרות הכלל של לא בשמים היא‪ ,‬וביאר כי התורה נתנה לנו את הכלים להבין‬ ‫בסיני לבין מה שמוטבע במבנה העולם וביצורי‬ ‫את העולם‪ ,‬וההתבוננות במלאכים היא התבוננות בכללי הבריאה‪ .‬הוא מבאר‬ ‫המעלה‪ ,‬וכיצד נוכל לשאוב מדרכם של המלאכים‬ ‫כי אין זו הוראה מן השמים‪ ,‬אלא הבנה של הסדר שקבע הקב"ה לכל הנבראים‪,‬‬ ‫מוסר השכל לחיים שכולם ארציים‪ ,‬מבלי לסטות‬ ‫וההליכה של הכהנים במקדש היא פשוט יישום של חוכמת דרך ארץ גבוהה‬ ‫מציוויי התורה?‬ ‫שראו אצל המלאכים‪.‬‬ ‫התורה מציבה את המלאכים בפתח האוהל כדמויות‬ ‫הרא"ש (במסכת יומא שם) ביאר‪ :‬את גודל החשיבות של סדר ההליכה לפני‬ ‫הפועלות בתוך המציאות האנושית‪ ,‬ומפרשי‬ ‫גדול‪ ,‬ומבאר כי חכמים ידעו שמעשי המלאכים בהופעתם האנושית היו המודל‬ ‫המקרא מבקשים להבין כיצד התנהלותם הופכת‬ ‫המושלם לדרך ארץ‪ ,‬ומבאר כי הלימוד שלהם מהמלאכים הוא לימוד ממי‬ ‫למקור השראה והדרכה לאדם החי על פני האדמה‪.‬‬ ‫שפועל בתוך המערכת הטבעית שקבע ה‪ ,‬ומבאר כי האדם מצווה להתבונן‬ ‫רש"י (בראשית יח‪ ,‬ב) ביאר‪ :‬את הופעת שלושת‬ ‫בכל מה שמסביבו כדי לזקק את התנהגותו‪.‬‬ ‫באו בדמות אנשים‪ ,‬ומבאר כי הריצה של אברהם‬ ‫האנשים ומבאר כי‬ ‫רבינו בחיי (בספרו כד הקמח‪ ,‬ערך דרך ארץ) ביאר‪ :‬כי דרך ארץ אינה סותרת‬ ‫לקראתם מלמדת על אהבת החסד שאינה תלויה במעמד‪ ,‬אלא בנתינה גמורה‪,‬‬ ‫את התורה‪ ,‬אלא היא ההכנה לה‪ ,‬ומבאר כי התבוננות במלאכים היא התבוננות‬ ‫ומבאר כי התנהלותם של המלאכים מול אברהם מניחה תשתית להבנת‬ ‫בדרכי השירות והכבוד‪ .‬הוא מחדש כי כל דבר בעולם – מהנמלה ועד המלאך‬ ‫ההיררכיה של כבוד ותפקיד‪.‬‬ ‫– מלמד אותנו משהו על הנהגת העולם‪ ,‬וכי זוהי חובת האדם להתבונן בבריאה‬ ‫הספורנו (בראשית יח‪ ,‬ב) ביאר‪ :‬כי הניצבים עליו נצבו כדי לשרת את רצון ה'‪,‬‬ ‫כדי לשכלל את מדותיו‪.‬‬ ‫ומבאר כי היציבה שלהם וההליכה שלהם הם ביטוי לכללי הבריאה שעל פיהם‬ ‫ונראה לבאר בדבריהם‪ ,‬כי הראשונים מדגישים את ההפרדה בין חקיקת‬ ‫המלאכים פועלים‪ ,‬ומבאר כי כאשר אברהם רואה זאת‪ ,‬הוא מזהה את סדר‬ ‫המצוות‪ ,‬השייכת אך ורק לתורה שניתנה למשה‪ ,‬לבין גילוי הנהגות של דרך‬ ‫העולם ואת הדרך הנכונה לנהוג בכל אורח וגדול‪.‬‬ ‫ארץ המוטבעות בבריאה‪ .‬ההתבוננות במלאכים אינה פנייה לשמים כדי לקבל‬ ‫המשך חכמה (שמות כד‪ ,‬ב) ביאר‪ :‬את היחס שבין התורה לבין הטבע‪ ,‬ומבאר‬ ‫מצווה‪ ,‬אלא שימוש בחוכמה המצויה בתוך העולם‪ ,‬שכן המלאכים‪ ,‬בבואם‬ ‫כי התורה ניתנה לבני אדם‪ ,‬אך העולם עצמו נברא לפי חוקי התורה‪ ,‬ומבאר כי‬ ‫בדמ ות אנשים‪ ,‬הפכו להיות חלק מהנבראים שמהם אנו לומדים את החוקיות‬ ‫כפי שהנמלה מלמדת אותנו גזל‪ ,‬כך המלאכים מלמדים אותנו את סדר הכבוד‬ ‫של עולם המעשה‪.‬‬ ‫וההנהגה‪ ,‬ומבאר כי אין זה לימוד של תורה מן השמים‪ ,‬אלא הבנה של חוקי‬ ‫גדולי האחרונים‪ ,‬אשר נדרשו לדיוקים של גדרי התורה ומגבלותיה‪ ,‬העמיקו‬ ‫הטבע והנהגת דרך ארץ שנטע ה' בבריאה‪.‬‬ ‫בפתרון הסתירה שבין השימוש במלאכים כמודל לבין העיקרון המקודש של‬ ‫הכלי יקר (בראשית יח‪ ,‬ב) ביאר‪ :‬כי אברהם השתחווה לאנשים‪ ,‬ומבאר כי בכך‬ ‫"לא בשמים היא"‪.‬‬ ‫הוא לימד אותנו שכל מי שנמצא במעלה‪ ,‬ראוי לכבוד‪ ,‬ומבאר כי מלאכים אלו‬ ‫המשך חכמה (בספרו על התורה‪ ,‬שמות כד‪ ,‬ב) ביאר‪ :‬את היחס שבין התורה‬ ‫הופיעו כדי להראות לנו שגם עולמות עליונים פועלים לפי כללים מוגדרים של‬ ‫לבין חוקי הבריאה‪ ,‬ומבאר כי התורה נתנה לנו את הכלים להבחין בין עיקר‬ ‫הנהגה‪ ,‬שאותם אנו יכולים וצריכים לאמץ בחיינו הארציים‪.‬‬ ‫לטפל‪ ,‬אך כללי דרך ארץ וסדר הבריאה נטועים בתוך הטבע עצמו‪ .‬הוא מחדש‬ ‫ונראה לבאר בדבריהם‪ ,‬כי המקרא אינו מלמד אותנו תורה מן השמים‪ ,‬אלא‬ ‫כי ההתבוננות במלאכים‪ ,‬או אפילו בנמלה‪ ,‬אינה לימוד של הלכות חדשות‬ ‫מורה לנו להביט בנבראים – מהרמש הקטן ועד המלאך הגדול – ולראות בהם‬ ‫שנתחדשו מן השמים‪ ,‬אלא למידה מתוך הטבע שאותו ברא הקב"ה‪ ,‬וביאר כי‬ ‫מראה לדרך ארץ‪ .‬המלאכים כאן אינם דורשים אלא מראים; הם מציגים דפוס‬ ‫הבורא הטביע בנבראיו הנהגות של סדר‪ ,‬יראת שמים וכבוד הדדי‪ ,‬ואנו מצווים‬ ‫התנהגות שמוטבע בסדר הבריאה‪ ,‬ואנו‪ ,‬כמי שחיים בתוך עולם זה‪ ,‬לומדים‬ ‫לעקוב אחר הטבע הזה כדי להגיע לשלמות המידות‪.‬‬ ‫מהם כיצד ליישם את ערכי הכבוד והסדר שבין אדם לחברו‪.‬‬ ‫הערוך לנר (בחידושיו למסכת יומא דף לז ע"א) ביאר‪ :‬כי הלימוד מהמלאכים‬ ‫חז"ל בתלמודם מגלים לנו כי המלאכים אינם רק שליחים של מעלה‪ ,‬אלא‬ ‫הוא לימוד מתוך תצפית על סדר העולם‪ ,‬ומבאר כי אין כאן עקיפה של התורה‪,‬‬ ‫דוגמה חיה להנהגה נכונה וסדורה בתוך עולם המעשה‪ ,‬ודרכם אנו לומדים‬ ‫שכן לא מדובר בחיוב הלכתי שנתחדש מן השמים‪ ,‬אלא בבחירה של חכמים‬ ‫כיצד להוציא אל הפועל את המושגים המופשטים של כבוד וסדר‪.‬‬ ‫לאמץ מודל התנהגותי שראו במציאות‪ .‬הוא מבאר כי כשם שאדם למד מן‬ ‫גמרא במסכת יומא (דף לז ע"א) ביאר‪ :‬את הסדר הנכון של העמידה וההליכה‬ ‫החיה או מן הרמש כיצד להתנהג בצניעות או ביושר‪ ,‬כך למדו חז"ל מן‬ ‫לפני גדול‪ ,‬ומבאר כי כשם שמיכאל עומד באמצע‪ ,‬גבריאל מימינו ורפאל‬ ‫המלאכים כיצד להתנהג בכבוד לפני גדול‪ ,‬והדבר נחשב לחוכמת דרך ארץ‬ ‫משמאלו בעת הליכתם אצל אברהם‪ ,‬כך נוהגים הכהנים בעבודת המקדש‪ .‬הוא‬ ‫שאינה תלויה במתן תורה‪ ,‬אלא בחוכמה הקדומה שנטועה בבריאה‪.‬‬ ‫מבאר כי אין זו המצאה אנושית‪ ,‬אלא העתקת הנהגה מופתית שהופיעה‬ ‫השפת אמת (בליקוטים על מסכת יומא) ביאר‪ :‬את המושג "לא בשמים היא"‬ ‫במציאות של המלאכים‪ ,‬והיא מלמדת את האדם כיצד נכון להנהיג את סביבתו‬ ‫בהקשר של הלימוד מהמלאכים‪ ,‬ומבאר כי התורה אכן נמצאת בארץ‪ ,‬אך‬ ‫הקרובה בכבוד ובהיררכיה מתאימה‪.‬‬ ‫החוכמה שבה משתמשים כדי לפרש את החיים נמצאת בכל מקום שבו שורה‬ ‫מדרש תנחומא (פרשת וירא) ביאר‪ :‬את עניין השתחוויית אברהם למלאכים‪,‬‬ ‫השכינה‪ .‬הוא מחדש כי כשאנו לומדים מהמלאכים‪ ,‬אנו למדים על הדרך שבה‬ ‫ומבאר כי אף על פי שאברהם היה גדול הדור‪ ,‬הוא השכיל לזהות את מעלת‬ ‫הקב"ה מ נהיג את עולמו‪ ,‬והיות והעולם כולו נברא על פי חוכמת התורה‪ ,‬הרי‬ ‫השליחים‪ ,‬ומבאר כי חז"ל דרשו מכאן שכל מי שפוגש את חברו בצורה שראויה‬ ‫שכל התבוננות נכונה בטבע ובנבראים היא בעצם התבוננות בתורה עצמה‪ ,‬אך‬ ‫להערכה‪ ,‬יש לו לנהוג בו כבוד‪ .‬הוא מבאר כי המלאכים נטלו דמות אנשים כדי‬ ‫במישור שאינו מחייב כהלכה‪ ,‬אלא מאיר כדרך ארץ‪.‬‬ ‫ללמדנו שגם בתוך הדרכים הארציות‪ ,‬ניתן לזהות את הדרגת הקדושה של‬ ‫הבית הלוי (בדרשותיו) ביאר‪ :‬כי ההבדל בין תורה לדרך ארץ הוא ברור‪ ,‬ומבאר‬ ‫האדם ולהגיב בהתאם‪.‬‬ ‫כי אין להביא ראיה הלכתית ממלאכים‪ ,‬אך בהחלט ניתן להביא ראיה לדרך‬ ‫גמרא במסכת בבא מציעא (דף פו ע"ב) ביאר‪ :‬את המעשה בביקור המלאכים‬ ‫ארץ‪ .‬הוא מבאר כי השאלה "כיצד לומדים מהמלאכים" היא שאלה שנוגעת‬ ‫אצל אברהם‪ ,‬ומבאר כיצד כל מלאך ידע את מקומו ואת תפקידו בתוך‬ ‫ליכולת של האדם לקלוט את החוכמה הטבועה בבריאה‪ ,‬ומבאר כי האדם‬ ‫הסעודה‪ ,‬ומבאר כי חז"ל מחדשים שהידיעה של כל אחד את מקומו היא היסוד‬ ‫היהודי מצווה לחפש את השלמות בכל מקום‪ ,‬וכל מה שתואם את רוח התורה‬ ‫לכל הנהגה של דרך ארץ בעולם‪ .‬הוא מבאר כי הסדר שהם הציגו אינו קשור‬ ‫ודרך ארץ‪ ,‬הרי הוא לגיטימי‪.‬‬ ‫לתו רה שבכתב‪ ,‬אלא לטבע העולם שנברא בסדר מדויק‪ ,‬ואנו מצווים ללמוד‬ ‫ונראה לבאר בדבריהם‪ ,‬כי האחרונים מוציאים אותנו מהסבך‪ .‬הם מורים לנו כי‬ ‫את הטבע הזה כדי לשפר את הליכותינו‪.‬‬ ‫הלכה נקבעת רק על ידי חכמי ישראל בארץ‪ ,‬ואין להביא דעה או הוראה מן‬ ‫ונראה לבאר בדבריהם‪ ,‬כי חז"ל אינם מבקשים מאיתנו להפוך למלאכים‪ ,‬אלא‬ ‫המלאכים‪ .‬עם זאת‪ ,‬החוכמה הכללית של נימוסים‪ ,‬סדר ודרך ארץ אינה שייכת‬ ‫להשתמש בהופעתם כדי לפענח את סודות הטבע והחברה‪ .‬הם מלמדים אותנו‬ ‫למתן תורה‪ ,‬אלא לחוכמת הבריאה‪ .‬לכן‪ ,‬כאשר חז"ל למדו מהמלאכים‪ ,‬הם לא‬ ‫כי המבנה שבו פועלים המלאכים הוא תבנית ארצית מוחשית; העובדה שהם‬ ‫למדו מהם את הדין‪ ,‬אלא השתמשו בהם כמשל וכדוגמה לחוכמת העולם‬ ‫באו בבני אדם אפשרה לנו ללמוד מהם הנהגות של כבוד‪ ,‬סדר ויראת שמים‪,‬‬ ‫שנטע הבורא בבריאה‪ ,‬וזהו לימוד שאינו סותר כלל את העיקרון ש"לא בשמים‬ ‫בלי לשבור את הגבול של "לא בשמים היא"‪ ,‬כי ההדרכה אינה מגיעה מהם‬ ‫היא"‪.‬‬ ‫כציווי מלמעלה‪ ,‬אלא כצפייה בהנהגתם כנבראים שפועלים בתוך מסגרת‬ ‫גדולי הדורות האחרונים המשיכו להעמיק בקו הדק שבין לימוד דרך ארץ לבין‬ ‫הבריאה‪.‬‬ ‫השמירה על אוטונומיית התורה‪ ,‬תוך שהם מעניקים לנו כלים מעשיים כיצד‬ ‫גדולי הראשונים‪ ,‬בחיפושם אחר יסודות ההנהגה והמוסר‪ ,‬התמודדו עם‬ ‫להתבונן בנבראים מבלי לאבד את הריבונות של חכמי התורה‪.‬‬ ‫השאלה כיצד אנו שואבים תובנות מעולמות עליונים מבלי לפרוץ את גדרי‬ ‫הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף (הלכות דרך ארץ) ביאר‪ :‬את‬ ‫התורה‪ .‬הם ביארו את היחס המדויק שבין התבוננות בטבע ובנבראים לבין‬ ‫חשיבות הסדר וההליכה הנכונה לפני גדולים‪ ,‬ומבאר כי אין זה דין גמור הכתוב‬ ‫ההיצמדות לציווי התורה‪.‬‬ ‫בתורה‪ ,‬אלא הדרכה שהשתרשה בבית המדרש מתוך התבוננות בהנהגת‬ ‫הרמב"ן (בפירושו על התורה‪ ,‬בראשית יח‪ ,‬ב) ביאר‪ :‬את הליכת המלאכים אצל‬ ‫המלאכים כפי שפורטה בחז"ל‪ .‬הוא מבאר כי גדולי ישראל לא ביקשו ללמוד‬ ‫אברהם‪ ,‬ומבאר כי כל מעשיהם היו מחושבים ומסודרים‪ ,‬ומבאר כי אברהם‬ ‫"תורה" מהמלאכים‪ ,‬אלא לעצב תרבות של כבוד שנובעת מתוך הבנה שכל מה‬ ‫התבונן בהם לא כמי שלומד תורה חדשה‪ ,‬אלא כמי שמקבל אישור לדרכי‬ ‫שברא הקב"ה בעולמו‪ ,‬יש בו סדר וארגון‪ ,‬והאדם החכם יודע לשאוב ממנו את‬ ‫המוסר המושכלות‪ .‬הוא מחדש כי חוכמת דרך ארץ קדמה לתורה‪ ,‬והמלאכים‪,‬‬ ‫הטוב‪.‬‬ ‫ב הופעתם כאנשים‪ ,‬שיקפו את ההנהגה הראויה ליצורים נבונים‪ ,‬והיא הנהגה‬ ‫שהיא חלק מחוכמת העולם שנטע הבורא בבריאה‪.‬‬ ‫רק בתוך התורה שבידינו‪ .‬ההבנה ש"לא בשמים‬ ‫מו"ר הגר"א וייס בספרו מנחת אשר (פרשת וירא) ביאר‪ :‬את דברי אביך מורך‬ ‫היא" אינה באה לצמצם את אופק הראייה שלנו‪,‬‬ ‫בהקשר של "לא בשמים היא"‪ ,‬ומבאר כי התורה נתנה בידנו את הכלים לנתח‬ ‫אלא להגן על הריבונות שלנו כבני אדם העובדים‬ ‫את הבריאה‪ .‬הוא מבאר כי אין האדם לומד הלכה מהמלאכים‪ ,‬אך הוא בהחלט‬ ‫את ה' מתוך בחירה חופשית בארץ‪ .‬אנו לומדים‬ ‫יכול ללמוד דפוסי פעולה המעידים על חוכמה וסדר‪ .‬הוא מחדש כי כאשר‬ ‫מהמלאכים כיצד להיות אנושיים יותר‪ ,‬כיצד‬ ‫חז"ל מביאים את הנהגת המלאכים‪ ,‬הם אינם מביאים זאת כגזירת מלך‪ ,‬אלא‬ ‫לעשות סדר בביתנו וכיצד לכבד זה את זה‪ ,‬כי‬ ‫כ"הוכחה מן המציאות" – כלומר‪ ,‬אם המלאכים הפועלים לפי רצון ה' נוהגים‬ ‫המלאכים מייצגים את ה"סדר האלוהי" שבא לידי‬ ‫כך‪ ,‬סימן שזהו אופן הפעולה המאוזן והראוי ביותר לבריאה‪.‬‬ ‫ביטוי בצורה המזוקקת ביותר‪.‬‬ ‫הגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ"ל (בהליכות שלמה) ביאר‪ :‬את ההבחנה שבין‬ ‫רעיון נוסף נוגע למסירותו של אברהם אבינו‪.‬‬ ‫לימוד תורה לבין התבוננות בדרכי החיים‪ ,‬ומבאר כי כל העולם הוא ספר פתוח‬ ‫אברהם אינו פוגש מלאכים רק כדי ללמוד מהם הנהגות‪ ,‬אלא הוא‬ ‫לפני האדם‪ .‬הוא מבאר כי כשם שאדם מתבונן בהליכותיה של הנמלה כדי‬ ‫מקבל אותם כפי שהם‪ ,‬ובתגובתו אליהם הוא חושף את דרכו שלו‪ .‬המחשבה‬ ‫ללמוד על חריצות או על גזל‪ ,‬כך הוא מתבונן בהליכותיהם של נבראים עליונים‬ ‫כאן היא שהחיבור ל"עליונים" מתרחש דווקא בתוך הפעולה הארצית –‬ ‫יותר כדי ללמוד על כבוד ומעמד‪ .‬הוא מדגיש כי הכלל של לא בשמים היא‬ ‫בהגשת הלחם‪ ,‬בריצה לקראת האורח‪ ,‬ובקידה‪ .‬הרעיוני כאן הוא שאין מדרגה‬ ‫שומר עלינו מלהיות תלויים בנבואה או ברוח הקודש‪ ,‬אך הוא מעולם לא מנע‬ ‫גבוהה יותר מהיכולת לזהות את הנשגב בתוך הנימיות של היומיום‪ .‬הלימוד‬ ‫מאיתנו להיות לומדים ומתבוננים בכל מה שמסביבנו‪.‬‬ ‫מהמלאכים הוא בעצם הכרה בכך שהמציאות שלנו טעונה בהדרכה שמימית‪,‬‬ ‫הגאון רבי חיים קניבסקי זצ"ל (בשיחותיו‪ ,‬דרך שיחה) ביאר‪ :‬כי אברהם אבינו‬ ‫גם אם היא אינה מצווה הלכתית מפורשת‪.‬‬ ‫בעצמו היה המורה הראשון לדרך ארץ‪ ,‬ומבאר כי המלאכים שבאו אליו בסך‬ ‫הכל שיקפו לו את המדרגה שאליה הוא עצמו כבר הגיע‪ .‬הוא מחדש כי הלימוד‬ ‫מחז"ל ביומא אינו לימוד של "מלאכים" במובן המופשט‪ ,‬אלא התבוננות באופן‬ ‫שבו אברהם הגיב אליהם‪ ,‬ומכאן שהשורש הוא בדרכו של אברהם אבינו ולא‬ ‫בעצם היותם מלאכים‪.‬‬ ‫ונראה לבאר בדבריהם‪ ,‬כי גדולי הדור האחרון מאחדים את הדעה‪ :‬הלימוד‬ ‫מהמלאכים אינו סותר את "לא בשמים היא"‪ ,‬כיוון שהוא אינו נחשב ללימוד‬ ‫של הלכה או ציווי‪ ,‬אלא ללימוד של חוכמת החיים‪ .‬הם מדגישים כי כל תפקידו‬ ‫העיסוק בשאלת המלאכים הוא ביטוי לחיפוש האדם אחר השלמות‪ .‬אנו חיים‬ ‫של האדם בעולם הוא לזהות את החוכמה שהוטמנה בו על ידי הבורא‪ ,‬וברגע‬ ‫בעולם שבו הכלים הם ארציים‪ ,‬אך המטרה היא שמימית‪ .‬כשאנו בוחנים את‬ ‫שאנו מבינים שהטבע והנבראים – העליונים והתחתונים כאחד – כפופים‬ ‫הנהגת המלאכים‪ ,‬אנו מחפשים את הצורה שבה ה' רוצה שהבריאה תתנהל‪.‬‬ ‫לחוקי התורה‪ ,‬אנו הופכים להיות תלמידים של הבריאה כולה‪ ,‬וכל צעד כזה‬ ‫זוהי ענווה גדולה להכיר בכך שגם יצורים שנמצאים מעלינו יכולים ללמד‬ ‫רק מחזק את הזיקה שלנו לארץ‪ ,‬ולא לוקח אותנו למקום שאינו שייך לנו‪.‬‬ ‫א ותנו שיעור בדרך ארץ‪ ,‬וזהו גם ביטוי לעוצמה שלנו‪ ,‬שכן רק מי שחזק‬ ‫העיסוק בשאלה כיצד ניתן ללמוד הנהגות מהמלאכים מבלי לחרוג מגדרי‬ ‫בשורשיו התורניים יכול להביט החוצה‪ ,‬להתבונן בנבראים‪ ,‬ולשאוב מהם רק‬ ‫התורה‪ ,‬מניב עבורנו תובנות מעשיות המשליכות על אורח חיינו בכל עת‪.‬‬ ‫את מה שמאיר ומרומם את חיינו‪.‬‬ ‫נפקא מינה ראשונה נוגעת לדרך שבה אנו ניגשים ללימוד מוסר מחוץ לכותלי‬ ‫ההתבוננות המחשבתית בשימוש במלאכים כמודל לדרך ארץ מזמינה אותנו‬ ‫בית המדרש‪ .‬אנו למדים כי מותר‪ ,‬ואף ראוי‪ ,‬להתבונן בהנהגות של אנשים‬ ‫לבחון את המושג "צורה" בעבודת ה'‪ .‬המחשבה הראשונה עוסקת בהנחה שכל‬ ‫בעלי שיעור קומה‪ ,‬או אפילו בטבע ובנבראים‪ ,‬כדי לפתח כישורי חיים ודרך‬ ‫הופעה בעולם‪ ,‬ובפרט הופעה של שליחי מעלה‪ ,‬היא שיעור בתיקון המידות‪.‬‬ ‫ארץ‪ .‬השימוש במלאכים כמודל אינו הופך את ההנהגות הללו לחיוב הלכתי‪,‬‬ ‫כשאנו רואים את המלאכים פועלים בסדר מופתי‪ ,‬המחשבה המחשבתית היא‬ ‫אך הוא מעניק להן משנה תוקף ויוקרה‪ .‬לכן‪ ,‬כאשר אדם מחפש דגם לנימוסים‪,‬‬ ‫שזה ו רמז לכך שהאדם‪ ,‬בהיותו נברא בצלם‪ ,‬נושא בתוכו תבניות של סדר‬ ‫סדר או כיבוד הזולת‪ ,‬הוא יכול לשאוב השראה מכל מה שסביבו‪ ,‬כל עוד הוא‬ ‫ואיזון שנועדו להוציא את הנשמה אל הפועל‪ .‬הלימוד מהם אינו עוסק בחיקוי‬ ‫מבין שזהו "לימוד של חוכמה" ולא "קבלת תורה" מחדש‪.‬‬ ‫חיצוני בלבד‪ ,‬אלא בהפנמה פנימית שסדר העולם אינו מקרי‪ ,‬וכי המקום שבו‬ ‫נפקא מינה שנייה עוסקת בהתנהגותנו בבואנו לפגוש גדולי תורה או אישי‬ ‫אדם עומד – לימינו של גדול או לשמאלו – הוא שיקוף של מקומו הרוחני‬ ‫ציבור‪ .‬חז"ל לימדו אותנו מהמלאכים את סדר העמידה וההליכה לפני גדול‪.‬‬ ‫ביחס לערכים שהוא משרת‪.‬‬ ‫הנפקא מינה היא שאין מדובר רק בגינונים חברתיים חיצוניים‪ ,‬אלא בהפגנת‬ ‫המחשבה השנייה בוחנת את גבולות היכולת האנושית בתוך הכלל "לא בשמים‬ ‫כבוד לערכים שהאדם הגדול מייצג‪ .‬אדם המאמץ את סדר ההליכה הזה‪ ,‬לא‬ ‫היא"‪ .‬המחשבה המחשבתית היא שהכלל הזה אינו חומה המפרידה בינינו לבין‬ ‫רק מכבד את הגדול‪ ,‬אלא מחנך את עצמו להיררכיה של כבוד‪ ,‬כבוד ששורשו‬ ‫חוכמת העולמות העליונים‪ ,‬אלא היא הדרך שבה הקב"ה העניק לנו את‬ ‫בדרכי המלאכים שהבינו כי לכל אחד יש תפקיד ומקום‪ ,‬וכי הסדר הוא מפתח‬ ‫האחריות לעיצוב העולם‪ .‬העובדה שהתורה ניתנה לארץ אומרת שהאחריות‬ ‫להרמוניה בין הבריות‪.‬‬ ‫לתי קון המידות‪ ,‬לנימוסים ולדרך הארץ מונחת על כתפינו‪ .‬כשאנו משתמשים‬ ‫נפקא מינה שלישית היא הזהירות הנדרשת שלא לערבב בין מקור הסמכות‬ ‫במלאכים כמודל‪ ,‬אנו בעצם מבצעים פעולה של "הארצה"‪ :‬אנו מורידים את‬ ‫התורנית לבין השראה חיצונית‪ .‬עלינו להישמר שלא להצדיק הנהגות תמוהות‬ ‫האידיאלים המופשטים של הנהגה אל קרקע המציאות‪ ,‬והופכים אותם לכללי‬ ‫או מנהגים חדשים בטענה של "כך ראיתי או שמעתי מהעולם העליון"‪ .‬ההלכה‬ ‫התנהגות שכל אדם יכול וצריך לתרגל בחייו‪.‬‬ ‫נותרה בידי חכמי ישראל בארץ‪ ,‬וכל אימוץ של מודל חיצוני – בין אם הוא‬ ‫המחשבה השלישית עוסקת ביחס שבין האדם לבין המציאות שסביבו‪.‬‬ ‫מלאך או חכם מוסר – צריך לעבור את מסננת ההלכה והשכל הישר של‬ ‫המחשבה היא שהתורה היא המקור‪ ,‬אך הטבע הוא השדה שבו אנו מיישמים‬ ‫תורתנו‪ .‬הנפקא מינה היא שעלינו להבדיל בין חיקוי מלאכים לבין בניית חיים‬ ‫אותה‪ .‬הלימוד מהמלאכים ומהרמשים הוא עדות לכך שהאדם היהודי אינו‬ ‫של תורה; המלאכים הם השראה לדרך ארץ‪ ,‬אך הם לעולם לא יהיו פוסקי‬ ‫אדם מנותק‪ ,‬אלא הוא חלק מרקמה אחת של בריאה‪ .‬המחשבה היא שככל‬ ‫ההלכה שלנו‪.‬‬ ‫שאדם מחובר יותר למקור התורה‪ ,‬כך הוא נעשה רגיש יותר לחוכמה הטמונה‬ ‫נפקא מינה רביעית קשורה ליכולת שלנו לראות את ה' בכל מקום‪ .‬אנו למדים‬ ‫בכל פרטי הבריאה‪ .‬ההתבוננות במלאכים אינה נובעת מחיפוש הדרכה מחוץ‬ ‫שגם ברמשים קטנים ישנה חוכמה‪ ,‬כפי שצוין בשם המשך חכמה‪ .‬המסקנה‬ ‫לתורה‪ ,‬אלא מהכרה בכך שהתורה היא תוכנית הבנייה של העולם‪ ,‬ולכן כל מה‬ ‫המעשית היא שהעולם כולו הוא מערכת לימוד אחת גדולה‪ .‬אדם השקוע‬ ‫שפועל בתוכו ביושר ובסדר – הוא בעצם ביטוי של אותה חוכמה קדומה‪.‬‬ ‫בתוך התורה‪ ,‬צריך לדעת להרים את עיניו ולהתבונן בטבע ובנבראים‪ ,‬לזהות‬ ‫העיסוק בסוגיית הלימוד מהמלאכים הוא מסע אל הבנת הענווה האנושית‪.‬‬ ‫ב הם את טביעת האצבע של הבורא‪ ,‬ולהפוך כל התבוננות כזו למנוף לתיקון‬ ‫הוא מלמד אותנו שגם כאשר אנו מחזיקים בתורה הקדושה‪ ,‬אנו עדיין‬ ‫המידות‪ .‬זהו אורח חיים שבו האדם הופך את כל הבריאה כולה למדרש אחד‬ ‫תלמידים של המציאות‪ .‬הדינמיקה הזו – שבה מצד אחד אנו נשענים על‬ ‫ארוך‪.‬‬ ‫התורה כמקור הסמכות היחיד‪ ,‬ומצד שני אנו פוקחים עיניים ללמוד מכל אשר‬ ‫העומק הרעיוני הטמון בשאלת הלימוד מהמלאכים חושף את התפיסה‬ ‫סביבנו – היא היא הדרך שבה אנו הופכים את חיינו למקדש מעט‪ ,‬מקום שבו‬ ‫היהודית הייחודית של "העולם כספר"‪ .‬הדיון אינו עוסק רק בגינונים‪ ,‬אלא‬ ‫שמים וארץ נפגשים‪ ,‬והכול נעשה מתוך מודעות גדולה למטרה האחת של‬ ‫בפיענוח היחס שבין הארץ לשמים‪ .‬הרעיון המרכזי הוא שהעולם לא נברא‬ ‫עבודת ה'‪.‬‬ ‫כקליפה ריקה‪ ,‬אלא כביטוי של רצון הבורא‪ ,‬ולכן כל תנועה בתוך המציאות –‬ ‫ההנהגה המוסרית המשתמעת מהיכולת שלנו ללמוד הנהגות מהמלאכים‪,‬‬ ‫של מלאך‪ ,‬אדם או רמש – היא בעלת משמעות והדרכה‪ .‬כאשר חז"ל מלמדים‬ ‫למרות הכלל הקדוש של לא בשמים היא‪ ,‬מציבה לפנינו את מוסר ההתבוננות‪.‬‬ ‫אותנו את הנהגת המלאכים‪ ,‬הם אינם קוראים לנו לעזוב את התורה‪ ,‬אלא להפך‬ ‫זוהי קריאה לאדם להפוך לבעל עין טובה‪ ,‬היודע לזהות את הטוב ואת הסדר‬ ‫– הם מראים לנו כיצד הדיוק התורני משתקף בכל פרט בבריאה‪ .‬המלאכים‪,‬‬ ‫בכל פינה במרחב הבריאה‪ ,‬ולהשתמש בהם כדי לשכלל את אישיותו‪ .‬ראשית‪,‬‬ ‫בבואם בדמות אדם‪ ,‬הם בעצם התזכורת לכך שהסדר והכבוד אינם המצאה‬ ‫מוסר הענווה והלמידה‪ .‬ההסכמה ללמוד מנבראים – בין אם הם מלאכים ובין‬ ‫אנושית‪ ,‬אלא חוקי שמים שירדו לעולם‪.‬‬ ‫אם הם רמשים – דורשת מהאדם מידה עצומה של ענווה‪ .‬אדם גאוותן יסרב‬ ‫במישור הרעיוני‪ ,‬אנו מבינים את ההבחנה הדקה שבין הדרכה להוראה‪ .‬הדרכה‬ ‫לראות בנבראים אחרים מודל לחיקוי‪ ,‬אך האדם המוסרי מבין שחוכמת הבורא‬ ‫היא זיהוי התבנית הטובה ביותר לפעולה; היא שייכת לחוכמה הכללית שכל‬ ‫פרוסה על פני כל הבריאה‪ .‬המוסר כאן הוא ההבנה שאני איני מרכז העולם‪,‬‬ ‫אדם זכאי ואף מצווה לשאוב‪ .‬הוראה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬היא החיוב ההלכתי‪ ,‬שניתן‬ ‫בכיבוד הזולת‪ ,‬עלינו לזכור כי המודלים הנכונים נמצאים סביבנו‪ ,‬ואנו נקראים‬ ‫וכי יכולת הלמידה שלי אינה מוגבלת למה שאני כבר‬ ‫לתרגם אותם לחיים של קדושה‪.‬‬ ‫יודע‪ ,‬אלא פתוחה לכל מה שמאיר אמת וסדר‪.‬‬ ‫הענווה הזו היא המפתח לכל מדרגה רוחנית‪ ,‬שכן רק‬ ‫המכיר בחסרונו מסוגל לקבל אור מכל מקור‬ ‫שהקדוש ברוך הוא הניח בעולמו‪.‬‬ ‫שנית‪ ,‬מוסר האחריות על העיצוב העצמי‪ .‬העובדה‬ ‫שהתורה ניתנה לנו לארץ‪ ,‬מטילה עלינו אחריות‬ ‫כבדה לעצב את דמותנו‪ .‬המוסר כאן הוא שאין לנו‬ ‫"קיצורי דרך" של גילויים מן השמים כדי לדעת איך‬ ‫להתנהג‪ .‬עלינו לאסוף בעמל‪ ,‬בסבלנות ובהתבוננות‬ ‫את פיסות החוכמה הפזורות בעולם‪ ,‬ולבנות מהן‬ ‫כאשר אנו מאמצים הנהגות המבוססות על מודלים‬ ‫שלמה‪.‬‬ ‫אישיות‬ ‫של סדר וכבוד‪ ,‬אנו לוקחים בעלות על המעשים שלנו‪ ,‬מתוך הבנה שהם אינם‬ ‫תוצר של אוטומט‪ ,‬אלא בחירה מודעת שנועדה להפוך אותנו לאנשים טובים‬ ‫יותר‪ ,‬מכובדים יותר וקשובים יותר‪.‬‬ ‫שלישית‪ ,‬מוסר הדיוק במידות‪ .‬ההתבוננות במלאכים‪ ,‬העומדים כל אחד‬ ‫עיקר העניין‪ :‬השאלה כיצד ניתן ללמוד הנהגות מהמלאכים וכיצד היא‬ ‫במקומו המדויק‪ ,‬מלמדת אותנו על מוסר של גבולות ומיקומים‪ .‬כל אחד‬ ‫מתיישבת עם הכלל "לא בשמים היא"‪ ,‬מתבארת דרך ההבחנה שבין גזירת הדין‬ ‫מאיתנו הוא חלק ממערכת גדולה‪ ,‬והמוסר דורש מאיתנו לדעת את מקומנו –‬ ‫לבין חוכמת החיים‪ :‬ההבחנה המושגית‪ :‬התורה אינה ניתנת ללימוד‬ ‫מתי להיות מימין‪ ,‬מתי משמאל‪ ,‬ומתי להוביל‪ .‬המוסר הזה שומר עלינו מפני‬ ‫מהמלאכים‪ ,‬שכן סמכות ההכרעה ההלכתית נתונה לחכמי ישראל בארץ‪.‬‬ ‫ד ריסת האחר ומפני התבטלות עצמית מיותרת‪ .‬הוא מלמד אותנו כי הכבוד‬ ‫הלימוד מהמלאכים אינו לימוד של דין‪ ,‬אלא התבוננות בדרך ארץ ובכללי‬ ‫אינו רק כלפי מי שמעלינו‪ ,‬אלא הוא דרך חיים שבה אנו מכבדים את המסגרת‬ ‫הבריאה המוטבעים בה על ידי הבורא‪ .‬עדות המציאות‪ :‬חז"ל והפוסקים‬ ‫שבה אנו פועלים‪ ,‬את החברים שלנו‪ ,‬ואת השליחות המיוחדת שניתנה לכל‬ ‫לימדונו כי ההתבוננות בדרכי המלאכים והנבראים היא "הוכחה מן המציאות"‪.‬‬ ‫אחד‪ .‬לסיכום עומק זה‪ ,‬הבחירה ללמוד מהמלאכים ומהטבע מתוך נאמנות‬ ‫כאשר אנו רואים את הסדר והכבוד השוררים בעולמות עליונים‪ ,‬אנו לומדים‬ ‫מוחלטת לתורה‪ ,‬היא תרגול מוסרי המזכך את הנפש‪ .‬הוא מלמד אותנו כיצד‬ ‫כי אלו הם חוקי הבריאה האידיאליים שראוי לכל אדם לאמץ בחייו‪ .‬הענווה‬ ‫להיות מחוברים לשמים מבלי להתנתק מהארץ‪ ,‬וכיצד לחיות חיים של קדושה‬ ‫שבלימוד‪ :‬היכולת ללמוד מהמלאכים ומהרמשים דורשת ענווה רבה‪ ,‬והיא‬ ‫שבהם כל פרט – החל מצורת הליכה ועד למידת הענווה – הוא ביטוי לרצון‬ ‫מעידה על אדם השואף לשלמות בכל תחום‪ .‬אין זו סטייה מן התורה‪ ,‬אלא‬ ‫הבורא שהשתקף בעולמו‪ .‬זהו מוסר של אמת‪ ,‬המכיר בכך שכל יצורי הבריאה‬ ‫ביטוי לכך שהאדם מזהה את הקדושה בכל אשר ברא ה'‪ .‬מסקנה מעשית‪ :‬הבית‬ ‫משמשים כמראות למעלות הנפש‪ ,‬והאדם החכם הוא זה שיודע להביט בהן‪,‬‬ ‫היהודי והנהגת האדם הפרטי נבנים על שילוב של נאמנות מוחלטת לתורה‪,‬‬ ‫להפנים‪ ,‬וליישם‪.‬‬ ‫יחד עם פתיחות חכמה לכל מה שמאיר אמת וסדר סביבנו‪.‬‬ ‫המסע המופלא אל הנהגת המלאכים והשילוב בינה לבין גדרי התורה מלמדנו‬ ‫הלימוד מהמלאכים הוא הזמנה להפוך את חיינו למסכת אחת של התבוננות‬ ‫כי עבודת ה' אינה מתקיימת בחלל ריק‪ ,‬אלא בתוך מרחב עשיר ומלא בסימנים‬ ‫מעמיקה בטוב ובנכון‪ .‬כאשר אנו משכילים להעתיק את הסדר‪ ,‬הכבוד והיראה‬ ‫והדרכות‪ .‬התובנה המעשית לחיי היום יום היא כי האדם היהודי מצווה לפקוח‬ ‫שראינו בדרכי המלאכים אל תוך העשייה הארצית היומיומית שלנו‪ ,‬אנו‬ ‫את עיניו ולראות בעולם כולו מערכת חינוכית אחת גדולה‪ .‬אין צורך לחפש‬ ‫הופכים את עולמנו לדירת כבוד לשכינה‪.‬‬ ‫הדרכות בשחקים‪ ,‬שכן ה' הטביע את חוכמתו בכל פרט בבריאה –‬ ‫ההכרה כי כל פרט בעולם נושא בחובו הדרכה מהבורא מעניקה לנו את‬ ‫מהתנהלותם של מלאכים ועד הדקדקנות של הנמלה‪ .‬התובנה היא שהיכולת‬ ‫הביטחון כי הדרך אל השלמות נמצאת ממש לפנינו‪ .‬כשנלמד לזהות את‬ ‫לשאוב השראה מכל גורם שסביבנו אינה גורעת מהתלות שלנו בתורה‪ ,‬אלא‬ ‫חוכמת ה' בתוך המציאות הטבעית‪ ,‬נזכה להוסיף כבוד ושמיים לתוך החיים‬ ‫מעצימה אותה‪ ,‬שכן היא מוכיחה שהתורה היא אכן תוכנית הבנייה של העולם‬ ‫הארציים‪ ,‬ולהפוך כל רגע להזדמנות להתעלות‪.‬‬ ‫כולו‪ .‬בכל פעם שאנו נדרשים להכרעה בדרך ארץ‪ ,‬בדרך הגשת עזרה או‬ ‫‪ .1‬האם אדם החולה באחד מאבריו יש לקיים בו מצות ביקור חולים? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪ .2‬האם חולה שמתייסר הרבה מותר לבקש עליו רחמים שימות?‬ ‫‪ .3‬כיצד ייתכן שכאשר אדם יוצא לקיים את המצווה הנשגבה של ביקור חולים‪ ,‬הוא מוצא את עצמו נפגע ונדבק במחלה‪ ,‬והלא קיים הכלל‬ ‫הגדול בש"ס ששלוחי מצווה אינם ניזוקין?‬ ‫‪ .4‬מהו היסוד להנהגת ביקור חולים‪ ,‬ומדוע נהגו רבים להקל כיום בשעות הביקור המוגבלות שקבעו חכמינו בגמרא?‬ ‫‪ .5‬מהי הסעודה הנעלה והחשובה יותר‪ :‬סעודת ברית המילה ביום השמיני‪ ,‬או שמא סעודת יום השלישי למילה?‬ ‫‪ .6‬האם המכניס עני לביתו מקיים מצוות הכנסת אורחים‪ ,‬או שמא מדובר במצווה מסוג אחר לחלוטין – מצוות צדקה?‬ ‫‪ .7‬מי שמזמין אצלו חבר או קרוב משפחה שגר באותו העיר האם קיים מצות הכנסת אורחים? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪ .8‬מהו יסוד ההנהגה של אברהם אבינו בהכנסת האורחים המפורסמת‪ ,‬ומדוע נמנע מלהגיש יין לאורחיו?‬ ‫‪ .9‬מהו יסוד ההנהגה של אברהם אבינו בבחירת תפריט הסעודה בעת ביקור המלאכים‪ ,‬ומדוע נמנע מלהגיש להם דגים?‬ ‫‪ .10‬איך יכול להיות שאשה עינה צרה באורחים והרי הנשים פועלות ומהרגש‪ ,‬ולכן הן מרחמות הרבה יותר מהגברים?‬ ‫‪ .11‬באיזה הלכה נחלקו אברהם ושרה האם עדיף לעשות קמח או סולת?‬ ‫‪ .12‬האם יש מצוות חינוך בבנות? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫‪ .13‬האם יש עניין לקביעת מקום לתפילה? הוכח מפרשת השבוע!‬ ‫הלימוד בעלון וכל דברי התורה לרפואת‬ ‫אאמו״ר יצחק בן ליזה הי"ו‪ .‬יוסף בן מזל הי״ו‪ ,‬מרת דבורה בת ברכה תח״י‪ ,‬מרת יפית בת מזל תח״י‬