gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

אברך · AVUREICH — חיי שרה (2026-11-02)

מוציא לאור: אברך · AVUREICH

שבוע: חיי שרה (2026-11-02)

אברך · AVUREICH — חיי שרה (2026-11-02)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בס"ד‬ ‫פרשת חיי שרה תשפ"ז • שנה ו' ‪ -‬גליון רצ"ז • מכון "אוהבי תורה" להוצאת ספרי רבינו זי"ע‬ ‫תפארת יוסף‬ ‫פנינים על פרשת השבוע‬ ‫מה שאין כן במלקות‪ ,‬הרי תמיד המלקות מצוה‪ ,‬ולא‬ ‫חשיב מצוה רק אם האדם עושה אותו בכוונה לצורך‬ ‫בית האוצר‬ ‫שייך לומר דכיון דאילו לקה כו'‪ ,‬דהא אילו לקה שלא‬ ‫המצוה‪ ,‬מה שאין כן בעצמותו אין נחשב מצוה‪ ,‬ואף על‬ ‫מערכת א כלל א‬ ‫משום מצוות המלקות‪ ,‬רק הכה אותו אדם הכאות כאלה‬ ‫פי שאי אפשר למצוה בלעדי מעשה ההכשר ההוא‪.‬‬ ‫‪ -‬הכאה בעלמא‪ ,‬הרי באמת לא נפטר ממלקות‪ ,‬ואם כן‬ ‫והוא מתוספות מכות (ח‪ .‬ד"ה אף)‪ ,‬דאהא דתנן שם‪,‬‬ ‫טּורה (כה‪ ,‬א)‪.‬‬ ‫ּוׁש ָמּה ְק ָ‬ ‫וַ ּי ֶֹסף ַאבְ ָר ָהם וַ ּיִ ַּקח ִא ָּׁשה ְ‬ ‫הא לא משכחת במלקות שלא יהיו המלקות מצוה‪ ,‬מה‬ ‫מה חטבת עצים רשות ‪ -‬אף כל רשות‪ ,‬יצא האב המכה‬ ‫שאין כן החטיבה‪ ,‬משכחת שפיר דלא תהיה מצוה‪ ,‬אם‬ ‫איך החזיר אברהם את הגר אחר‬ ‫את בנו‪ ,‬והרב הרודה את תלמידו‪ ,‬ושליח בית דין (שאם‬ ‫שגירשה ‪ -‬והלא היה כהן‬ ‫לא נחטבו לכך‪ ,‬ודו"ק היטב‪.‬‬ ‫מת הנלקה תחת ידו‪ ,‬פטור מגלות)‪ .‬ובגמרא‪ ,‬ממאי‬ ‫והרי זה מבואר כדברינו הנ"ל‪ ,‬דהכשר מצוה חשוב‬ ‫דמחטבת עצים דרשות‪ ,‬דילמא מחטבת עצים דסוכה‬ ‫דע‪ ,‬דיש לעיין בדברי הפרקי רבי אליעזר (פרק ל)‪ ,‬דמבואר‬ ‫רק אם נעשה בכוונת מצוה‪ ,‬אבל אין המעשה בעצמותה‬ ‫ומחטבת עצים דמערכה‪ ,‬ואפילו הכי אמר רחמנא ליגלי‪.‬‬ ‫שם דאברהם החזיר את הגר‪ ,‬ד'קטורה' היינו הגר‪ ,‬עיין‬ ‫נחשבת הכשר מצוה‪ ,‬ודו"ק היטב מאוד‪ ,‬ובחידושינו‬ ‫ומשני‪ ,‬כיון דאם מצא חטוב ‪ -‬לאו מצוה‪ ,‬השתא נמי‬ ‫שם היטב‪ .‬וקשה‪ ,‬שהרי אברהם היה כהן‪ ,‬וכמו שנאמר‬ ‫הארכנו בזה‪ ,‬ואין כאן מקומו‪.‬‬ ‫לאו מצוה‪.‬‬ ‫(תהלים קי‪ ,‬ד) 'אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק'‪ ,‬עיין‬ ‫נדרים (לב‪ ):‬דדרשינן מהאי קרא דהוציא הקדוש ברוך‬ ‫ולפי זה נראה‪ ,‬דכיון דאברהם קיים התורה עד שלא‬ ‫ובתוספות וז"ל‪ :‬ואם תאמר‪ ,‬מכל מקום קשה‬ ‫משם ונתנה לאברהם‪ ,‬ואם כן איך היה מותר‬ ‫ׁ‬‫הוא כהונה ֵ‬ ‫ניתנה רק ממדת חסידות‪ ,‬אבל לא מדינא‪ ,‬אם כן לגבי‬ ‫משליח בית דין‪ ,‬דכיון דאילו לקה כבר‪ ,‬לאו מצוה‬ ‫בגרושה‪.‬‬ ‫מדת חסידות‪ ,‬שפיר היה אברהם רשאי לסמוך על עצמו‪,‬‬ ‫קעביד וכו'‪ .‬ויש לומר‪ ,‬דמכל מקום איכא מצוה מתחלה‪,‬‬ ‫דידע בנפשיה וודאי דתהיה כוונתו לשם מצוה לבד‪,‬‬ ‫ויש לומר‪ ,‬דהפרקי דרבי אליעזר אתי למאן דאמר‬ ‫מה שאין כן בחטיבת עצים דסוכה‪ ,‬דאם מצאן חטובות‬ ‫דלא היתה לו בת עדיין ‪ -‬עיין בבא בתרא (טז‪ ,):‬ועל כן‬ ‫ואדרבה כיון דידע בנפשו כן‪ ,‬שוב שפיר היה מחויב‬ ‫‪ -‬לא היה שם חטיבת מצוה מעולם‪ ,‬דהא לא נחטבו‬ ‫לנשאה מטעם עשה דוחה לא תעשה‪ ,‬ודו"ק היטב‪.‬‬ ‫שפיר נשאה משום מצות פריה ורביה‪ ,‬מטעם עשה דוחה‬ ‫לכך‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫לא תעשה (ראה יבמות ג‪ ,):‬ונהי דאפשר באחרת (ראה‬ ‫ואולם לגבי מידי דדינא‪ ,‬יש לעיין אם רשאי אדם‬ ‫כוונתם‪ ,‬דנהי דאי אפשר לסוכה בלתי שיהיה שם‬ ‫שבת קלג‪ ,).‬יש לומר דלא מצא אחרת הגונה‪ .‬ואף על גב‬ ‫גדול לסמוך על עצמו בכגון זה‪ ,‬דלכאורה נראה‪ ,‬דלאבא‬ ‫חטיבת עצי הסכך תחלה‪ ,‬עם כל זה כיון דחטיבת העצים‬ ‫דמקיימין פריה ורביה גם כשיש לו בנים מאינה הגונה‪,‬‬ ‫שאול דמצות חליצה קודמת כו' מחשש דשמא לא‬ ‫רק הכשר מצוה הוא‪ ,‬על כן חשיב הכשר מצוה רק אם‬ ‫עם כל זה יש לומר‪ ,‬דעל אינה הגונה ליכא מצוה כלל‬ ‫יתכוין לשם מצוה‪ ,‬אפילו בגדול שבגדולים ‪ -‬דיודע וודאי‬ ‫נחטבו לכך‪ ,‬היינו אם חטבם אדם בכוונה לצורך מצות‬ ‫לישא אותה‪.‬‬ ‫דיתכוין לשם מצוה ‪ -‬הדין כן‪ .‬ועיין תוספות יבמות (לט‪:‬‬ ‫הסוכה‪ ,‬מה שאין כן אם נחטבו שלא לצורך הסוכה‪ ,‬אז‬ ‫ד"ה אמר)‪ ,‬דהיכא דבאין לחלוץ‪ ,‬דחזינן מזה דאין מתכוונין‬ ‫ואולם התוספות בגיטין (מא‪ .‬ד"ה לישא) כתבו‪ ,‬דלא‬ ‫אין החטיבה חשובה הכשר מצוה כלל‪ ,‬והוי רק מעשה‬ ‫שייך בכהאי גוונא עשה דוחה לא תעשה‪ ,‬כיון דהלאו הוא‬ ‫לשם נוי‪ ,‬שוב רשאין לייבם‪ ,‬עיין שם‪ .‬ואם כן מוכח קצת‪,‬‬ ‫גרידא של חטיבת עצים בעלמא‪ ,‬לא מעשה הכשר מצוה‪,‬‬ ‫דהוא הדין אדם גדול דיודע בנפשו דכוונתו למצוה‪ ,‬שרי‬ ‫בהעראה‪ ,‬ועשה דפריה ורביה מתקיימת רק בגמר ביאה‪,‬‬ ‫דענין הכשר מצוה איננו ‪ -‬רק מה שהאדם עושה אותו‬ ‫ואינו 'בעידנא' (ראה שבת קלב‪ ,):‬עיין שם היטב‪.‬‬ ‫לייבם‪.‬‬ ‫לצורך המצוה וכמובן‪ .‬ועל כן כיון דגם אם נחטבו מאליהם‬ ‫ואיך שיהיה‪ ,‬על כל פנים לגבי מדת חסידות וודאי‬ ‫‪ -‬שלא משום סוכה‪ ,‬ואז הרי אין החטיבה חשובה הכשר‬ ‫ואמנם‪ ,‬לסברת הנימוקי יוסף פרק שני דבבא מציעא‬ ‫דיש לו לעשות כפי מה שיודע בנפשו‪ ,‬ואם כן שפיר נשא‬ ‫מצוה‪ ,‬ואף על פי כן גם אז אין צריך לחטוב מחדש‪ ,‬רק‬ ‫(טז‪ .‬מדפי הרי"ף ד"ה עשה)‪ ,‬כל כי האי גוונא חשוב בעידנא‪,‬‬ ‫אברהם את הגר מטעם עשה דוחה לא תעשה וכנ"ל‪,‬‬ ‫יכול לסכך באלו הנחטבים שלא משום סוכה‪ ,‬לכן שפיר‬ ‫כיון דאי אפשר לגמר ביאה בלי הכשר ההעראה‪ ,‬ועל כן‬ ‫ובאתי רק להעיר‪.‬‬ ‫שייכא סברא דכיון דאילו מצא חטוב כו'‪.‬‬ ‫גם הכשר ההעראה חשוב מצוה‪ ,‬עיין שם היטב בנימוקי‬ ‫יוסף‪ ,‬והדברים מפורסמים‪.‬‬ ‫ואולם בחידושי במקום אחר כתבתי‪ ,‬דבאמת לא‬ ‫היה ראוי לומר כלל עשה דוחה לא תעשה בביאה‪ ,‬כי‬ ‫מרגניתא דיוסף‬ ‫הך דמצינו ביבמות (ג‪ ;.‬שם לט‪ ):‬ועוד בכמה דוכתי (ראה‬ ‫כתובות סד‪ ;.‬בכורות יג‪ ).‬דמצות חליצה קודמת למצות ייבום‬ ‫ענינים מופלאים‪ ,‬פניני חכמה ודעת ושכיות חמדה מתורת רבינו זי"ע‬ ‫‪ -‬לאבא שאול‪ ,‬מחשש דשמא לא יתכוין לשם מצוה‪ ,‬רק‬ ‫ביאור המשל 'ככלב השב על קיאו'‬ ‫להנאת הגוף‪ ,‬ונמצא פוגע באשת אח שלא במקום מצוה‪,‬‬ ‫עיין שם‪.‬‬ ‫ביומא (נג‪ ,):‬אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי‪ ,‬המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו‬ ‫ואחר כך יתן שלום‪ .‬אמר ליה רב מרדכי‪ ,‬כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו ‪ -‬התם איבעיא ליה למיקם‪,‬‬ ‫ואם כן‪ ,‬הוא הדין בכל עשה דוחה לא תעשה בביאה‬ ‫משל לתלמיד הנפטר מרבו‪ ,‬אם חוזר לאלתר דומה לכלב ששב על קיאו‪.‬‬ ‫ראוי לומר כן ‪ -‬למאן דאמר (ראה ראש השנה כט‪ ).‬מצוות‬ ‫צריכות כוונה‪ ,‬דיש לחוש שמא לא יתכוין למצוה‪ ,‬רק‬ ‫בליקוטי דינים שבסוף ספר מהרי"ל (אות לז) וז"ל‪ :‬אמר מהר"י סג"ל‪ ,‬דנפל מחלוקת בין ההמון ליישב‬ ‫להנאה‪ ,‬ונמצא עושה איסור בלי ַמ ְד ֶחה‪ .‬ואולם למאן‬ ‫המשל הזה‪ .‬ונראה אליו ליישב‪ ,‬מהא דאיתא בכמה דוכתי (ראה יומא פו‪ ;:‬תנחומא ישן פרשת וירא סימן טז)‪,‬‬ ‫דאמר (שם כח‪ ):‬דמצות אין צריכות כוונה‪ ,‬לא שייך זה‪.‬‬ ‫דמי ששב מחטאו יהא נדמה עליו כאילו לא חטא מעולם‪ ,‬ויהא בטוח במחילה גמורה‪ ,‬ולא יחשוב אולי‬ ‫ואמנם‪ ,‬התינח רק במעשה גוף המצוה‪ ,‬מה שאין‬ ‫לא נתכפרו עוונותיו‪ ,‬ויגמור בדעתו שלא לחזור לחטוא לעולם‪ .‬והשתא כשאדם סיים תפלתו ופסע‬ ‫כן מעשה ההכשר‪ ,‬דבעצם איננו מצוה כלל‪ ,‬ורק מפאת‬ ‫אחריו‪ ,‬ישאר עומד שם‪ ,‬ויהא בטוח שתפלתו נתקבל ונתכפר ונפטר מכל וכל‪ ,‬ואם חוזר מיד ‪ -‬נראה‬ ‫שהאדם עושה אותו עבור המצוה ‪ -‬הנה הוא הכשר‬ ‫כאילו ממהר לבקש ולהתפלל על שיחזור לחטוא עוד‪ .‬משל לכלב דכבר קץ ומאס במאכל שבמעיו עד‬ ‫המצוה ונעשה על ידי כן מצוה‪ ,‬ועל כן נראה דשפיר בעינן‬ ‫שהקיאו‪ ,‬ושוב חוזר עליו ומתוק לו כדבש ואוכלו‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫ביה כוונה לכולי עלמא‪ ,‬ועל כן בההעראה שפיר יש לחוש‬ ‫וביותר יוצדק פירוש זה בהך דיומא (פו‪ ,):‬דאם לא שנה בעון וחוזר ומתודה עליו ביום הכיפורים הבא‪,‬‬ ‫לכולי עלמא שמא לא יתכוין למצוה ‪ -‬רק להנאה‪ ,‬ונמצא‬ ‫דומה לכלב ששב על קיאו‪ ,‬עיין שם‪ .‬ושם הוא בדקדוק‪ ,‬דאחרי שכבר נסתלק מן החטא ולא שנה בו‬ ‫עושה איסור בלי דחיה‪ ,‬ועל כן שפיר לא אמרינן עשה‬ ‫עוד‪ ,‬ומכל מקום מתודה‪ ,‬אם כן נראה כאילו הוידוי שרצונו לחטוא עוד בעתיד‪ ,‬ומתודה על מה שעתיד‬ ‫דוחה לא תעשה‪.‬‬ ‫א‬ ‫לחטוא‪ ,‬ואם כן הוי ליה כלב שב על קיאו‪ ,‬דאחרי שכבר מאס בחטא הוא שב עליו‪.‬‬ ‫ובחידושי שם הבאתי ראיה לסברא זאת ‪ -‬דהכשר‬ ‫סדרת מאמרים מיוחדים המטעימים צוף נועם ומתיקות שבת מנהר היוצא מעדן רבינו זי"ע‬ ‫תפארת יוסף‬ ‫עניני שבת באגדה ובהלכה‬ ‫דעת הבה"ג שרבי שמעון‬ ‫מחייב מקלקל בכל המלאכות‬ ‫פרק כ (ד)‬ ‫איתא בשבת (קו‪ ,).‬תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן‪,‬‬ ‫כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר‪ .‬אמר ליה‪,‬‬ ‫פוק תני לברא‪ ,‬חובל ומבעיר אינה משנה‪ ,‬ואם תמצי‬ ‫לא תעשה כל מלאכה‬ ‫לומר משנה‪ ,‬חובל בצריך לכלבו‪ ,‬מבעיר בצריך‬ ‫מחשבת אסרה תורה‪ ,‬דלא משמע ליה ההיא דרשא‪ ,‬לאפרו‪ .‬והאנן תנן (שם קה‪ ):‬כל המקלקלין פטורין‪.‬‬ ‫האם רבי אליעזר לית ליה 'מלאכת מחשבת'‬ ‫מתניתין רבי יהודה‪ ,‬ברייתא רבי שמעון‪.‬‬ ‫מה שהקשה א‪ ,‬לרש"י כריתות (יט‪ .‬ד"ה מבעי) דרבי עכ"ל‪.‬‬ ‫עיין בה"ג הלכות שבת (פרק כד ד"ה גבי)‪ ,‬דמוכח‬ ‫אליעזר לית ליה 'מלאכת מחשבת' (ראה חגיגה י‪ ,):‬אם‬ ‫וכוונתו‪ ,‬דההיא דרשא דדריש רב נחמן בסוגיא‬ ‫כן יחייב רבי אליעזר גם כן בכלאחר יד‪ ,‬דפטורא שם ‪' -‬מלאכת מחשבת' למעט מתעסק‪ ,‬לית ליה דסבירא ליה דרבי שמעון מחייב מקלקל בכלהו‬ ‫דכלאחר יד כתבו האחרונים (ראה חלקת מחוקק סימן לרבי אליעזר לההיא דרשא‪ ,‬דלא משמע ליה לרבי מלאכות‪ ,‬ולאו דווקא בחובל ומבעיר‪ ,‬ורבי יהודה‬ ‫קכג ס"ק ה; בית שמואל שם ס"ק ד) דהוא משום 'מלאכת אליעזר למעוטי מתעסק‪ ,‬אבל כל שאר דרשות פוטר בכולן ואפילו בחובל ומבעיר‪ .‬דרבי יהודה‬ ‫מחשבת'‪ ,‬ואם כן אמאי חתיכת יבולת ביד לרבי דילפינן ממלאכת מחשבת‪ ,‬כגון פטור מלאכה שאינה לטעמיה דדבר שאין מתכוין אסור (ראה ביצה כג‪,).‬‬ ‫אליעזר רק שבות ‪ -‬בעירובין (קג‪ ,).‬והטעם משום צריכה לגופה ומקלקל ‪ -‬בחגיגה (י‪ ,):‬והעמדת ערמה ‪ -‬והיינו משום דבעי מתקן‪ ,‬על כן התיקון והניחותא‬ ‫דכלאחר יד קעביד דדרכו בכלי‪ ,‬יעוין שם (ראה שם בביצה (יג‪ ,):‬וכלאחר יד וזורה ורוח מסייעתו ‪ -‬דבבא דידיה במה שהדבר נתקן ‪ -‬עומד במקום כוונתו‪.‬‬ ‫קמא (ס‪ ,).‬שפיר דריש‪ ,‬ואין לנו לדון הדרשות זו ורבי שמעון דסבר (שם) דדבר שאין מתכוין מותר‪,‬‬ ‫רש"י ד"ה אם)‪ ,‬וכן הקשה עוד מכמה סוגיות‪.‬‬ ‫ובעי מתכוון בפועל‪ ,‬על כן הכוונה הוא העיקר‪,‬‬ ‫הנה רש"י כריתות (יט‪ .‬ד"ה מיבעי) כתב רק בזה‬ ‫מזו‪ ,‬וכמובן‪.‬‬ ‫ואפילו מתכוון בדבר שהוא קלקול גם כן אסור‪ ,‬כן‬ ‫הלשון‪ :‬ואי קשיא כו'‪ ,‬האי 'בה' (ויקרא ד‪ ,‬כג) דדריש‬ ‫ב‬ ‫שו"ת בן פורת ח"א סימן י אות ג ד"ה מה‬ ‫רבי אליעזר (שם) פרט למתעסק‪ ,‬לא צריך‪ ,‬דממלאכת‬ ‫נלענ"ד כוונתו שם‪ ,‬עיין שם היטב ‪.‬‬ ‫מחשבת דמייתי רב נחמן (שם יט‪ ):‬מצי למילף‪ .‬נראה‬ ‫גליוני הש"ס שבת קו‪ .‬ד"ה מתניתין‬ ‫לי‪ ,‬דרבי אליעזר לית ליה דרב נחמן דדריש מלאכת‬ ‫)א התשובה מופנית אל‪" :‬כבוד הבחור החריף ובקי חרוץ ושנון כמר דוב שיחיה לאוי"ט [כעת אב"ד דק"ק אמסטוב]"‪.‬‬ ‫בא שכתב‪" :‬גבי מקלקל ‪ -‬דקאמרינן (כתובות ה‪ ):‬הלכה כרבי יהודה או כרבי שמעון‪ ,‬איפכא נינהו‪ ,‬רבי יהודה פוטר ורבי שמעון מחייב‪ .‬ולא אשכחן ליה דוכתא דפליגי בהדיא‪ ,‬אלא מדוקייהו במתכוין‪ ,‬רבי יהודה סבר‬ ‫דבר שאין מתכוין אסור‪ ,‬דווקא מתקן‪ ,‬אבל מקלקל הא לא ניחא ליה‪ ,‬כי אמר רבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור במתקן‪ ,‬דכיון דניחא ליה בגויה ואף על גב דלא קא מיכוין‪ ,‬כיון דממילא קא הויא ליה הנאה ‪ -‬אסר‬ ‫רבי יהודה‪ ,‬אבל במקלקל הא לא ניחא ליה‪ ,‬שמע מינה במקלקל כרבי שמעון סבירא ליה דפטר"‪.‬‬ ‫בעהשי"ת‬ ‫)כ"מ מערכת גליון ")ברך" המופל)!‬ ‫אעירה נא במה שהבאתם במדור תפארת יוסף‪ ,‬מספר "בית האוצר" להקשות‬ ‫על מה שכתב הר)"ם בפרשת בראשית על הפסוק (א‪ ,‬ח) 'ויקרא אלקים לרקיע‬ ‫שמים'‪ ,‬בהא דפירש רש"י ד"שמים" היינו נוטריקון "אש מים"‪ ,‬שפירושו דהקמ"ץ‬ ‫כבוד )הובי היקר יו"ר מכון ')והבי תורה'‬ ‫שתחת השי"ן מביא אל"ף (דברי דוד להט"ז זצ"ל)‪ ,‬וקשה דהוה ליה להקדים הא'‬ ‫לש'‪ ,‬ותירץ הרא"ם "דאין מוקדם ומאוחר גם באותיות"‪ ,‬והעיר רבינו‪" :‬וצריך‬ ‫מאוד התענגתי ללמוד בגליונכם הנפלא בימי החג שעעל"ט‪.‬‬ ‫עיון גדול‪ ,‬דאיך הוה אמינא לומר כן‪ ,‬הא אפילו בחד עניינא יש מוקדם ומאוחר‪,‬‬ ‫וכמפורש בש"ס פסחים (ו‪ ,):‬וכל שכן באותיות של תיבה אחת"‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫בעיקר נהניתי מהליקוט על פסוקי קהלת‪ .‬זכיתי להנות כמה יהודים עם‬ ‫הרעיון הגאוני בענין מילה בשביעי לדור יוצאי מצרים‪ ,‬דבר נחמד מאוד‪.‬‬ ‫אולי יש לומר‪) :‬א כמו שכתבו תוספות פסחים שם ד"ה אבל בחד עניינא מאי‬ ‫דמוקדם מוקדם‪" ,‬היינו דוקא היכא דליכא דרשה וטעם"‪ ,‬יעויין שם‪ .‬וכמו"כ י"ל‬ ‫גם זכיתי לחדש על ידי החידושים על קהלת פירוש תפילה שהתקשיתי‬ ‫דכאן מוכח דאיכא דרשה וטעם‪ ,‬דאל"כ מאי טעמא נקרא "שמים"‪.‬‬ ‫בזה‪ ,‬וכדלהלן‪:‬‬ ‫ב) עוד יש לומר‪ ,‬דהנה בגמרא פסחים (שם) איתא בזה"ל‪ ,‬אמר רב מנשיא בר‬ ‫מזה זמן רב אני מתקשה להבין נוסח התפילה ב'הריני מכוין' בבוקר‪,‬‬ ‫תחליפא משמיה דרב‪ ,‬זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה‪ ,‬אמר רב פפא לא‬ ‫"להכריע את עצמי ואת כל בני ישראל ו)ת כל העולם"‪ .‬מי הם ה'עולם'?‬ ‫אמרן אלא בתרי ענייני‪ ,‬אבל בחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר‬ ‫האם הם הגוים ח"ו? שאלתי כמה ת"ח ולא זכיתי לתשובה‪.‬‬ ‫מאוחר‪ ,‬דאי לא תימא הכי‪ ,‬כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט‪ ,‬דילמא פרט‬ ‫ודין אהניא לי שזכיתי לכוון לדעת קדשו של הגה"ק ר"י ענגיל זצ"ל שאינו‬ ‫וכלל הוא וכו'‪ ,‬יעויין שם כל הסוגיא‪ .‬ולכאורה ליכא מחלוקת בזה‪ ,‬ורב פפא‬ ‫נוטה לומר ש'עולם' אלו הגוים‪ ,‬ולדבריו העולם המכוון על העולם היהודי‬ ‫רק מוסיף על האי כללא דכייל לן רב‪ .‬והנה מקור דרשת רש"י בתיבת שמים‬ ‫("אידישע וועלט")‪.‬‬ ‫היא במדרש רבה (ב"ר ד‪ ,‬ז)‪ ,‬ושם הובאו עוד כמה דרשות אחרות בזה‪ ,‬ודרשה זו‬ ‫ולגוף הקושיא‪ ,‬מה יכולים לכוון כשאומרים גם בנ"י וגם 'העולם'‪ ,‬מצאתי‬ ‫היא בשם רב‪ ,‬וז"ל‪' :‬ויקרא אלקים לרקיע שמים'‪ ,‬רב אמר אש ומים‪ ,‬רבי אבא‬ ‫מנוח לי גם כן בגליון הנ"ל באיסוף על פסוקי קהלת‪ ,‬כשלמדתי הגעדאנק‬ ‫בר כהנא אמר משום רב‪ ,‬נטל הקדוש ברוך הוא אש ומים ופתכן זה בזה‪ ,‬ומהן‬ ‫על 'עשה האלוקים את האדם ישר'‪ ,‬עם היסוד של המהר"ל שהבריאה‬ ‫נעשו שמים וכו'‪ ,‬עיין שם‪ .‬ואם כן יש לומר‪ ,‬דכיון שבסוגיא דמסכת פסחים‬ ‫היתה בשביל ישראל‪ ,‬וכל עניני העולם הם צרכים של האומה הישראלית‪.‬‬ ‫לא חילק רב בין חד עניינא לתרי עניינים‪ ,‬ורק רב פפא הוא אשר הוסיף זאת‪,‬‬ ‫וחשבתי על פי זה לפרש‪ ,‬שאנו מכוונים להכריע את ה'אומה הישראלית'‬ ‫אולי באמת חולק רב עליו [וסבירא ליה כרבי יהודה דאין מוקדם ומאוחר‬ ‫לכף זכות‪ ,‬ואז יוכרעו כל עניני העולם ‪ -‬שנבראו בעצם בשבילם ‪ -‬גם כן‬ ‫בתורה אפילו בחד עניינא‪ ,‬עיין הגהות מצפה איתן במסכת קידושין (כט‪ ):‬בשם‬ ‫לכף זכות ולטובה לצרכי עמך ישראל‪.‬‬ ‫ירושלמי שקלים (פ"ו ה"א)‪ ,‬ועיין שם דיש גורסים 'רבי מאיר']‪ ,‬וכדמצינו במדרש‬ ‫שדרש אש ומים‪ ,‬ועל כרחך כפירוש הרא"ם דאין מוקדם ומאוחר בתורה אפילו‬ ‫בברכת ) געזונט'ן ווינטער‪,‬‬ ‫באותיות‪ ,‬וכל שכן בחד עניינא‪ ,‬ואילו רב פפא ידרוש כאידך דרשות המובאים‬ ‫עם כל הברכות וו)ס דו וו)ונטשט דיך‪) ,‬ון )ס)ך מעהר פון דעם‪,‬‬ ‫שם במדרש‪ ,‬ועיין‪.‬‬ ‫ב)הבה ובהערכה‪) ,‬הרן ק)הן‪ ,‬מונטרי)ל‬ ‫בן ציון גרינפעלד ברוקלין נ"י‬ ‫הבטיח רבינו‪" :‬כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי ‪ -‬אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון"‬ ‫ב‬ ‫(הגה"צ רבי יצחק מענדל מארגנשטערן זצ"ל חתן רבינו ‪ -‬ששמע מפי רבינו והכריז על כך במעמד ההלוויה הרבתי באשכבתיה דרבי)‬ ‫אוצרות יוסף‬ ‫עיונים בספרי רבינו‬ ‫וקטן‪ ,‬וזה גם סימן אמצעי הא לא הוי‪ ,‬ועל כן נקט רק‬ ‫לשון "לא הוי סימן" לחוד‪ ,‬כלומר‪ ,‬דעל כל פנים אינו‬ ‫עדות על מת על פי שערותיו‬ ‫סימן המועיל‪ ,‬זה מפני שאינו מובהק וזה מפני שהוא‬ ‫עוד מועט ממנו ‪ -‬שגם אמצעי אינו‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫ואולם כל זה גם כן אינו מוכרח‪ ,‬ואין לדקדק בזה‬ ‫מלשון הרא"ש כלל לקושטא דמילתא דבר‪ ,‬יען שבכל‬ ‫~ מתוך‪ :‬שו"ת בן פורת ח"ב סימן ח ~‬ ‫אופן אין לשונו כאן מבורר כל כך‪.‬‬ ‫במקום אחר מדמה הרא"ש חיור וסומק לכלים‬ ‫ואולם בשו"ת הרא"ש שם (כלל נא סימן א ד"ה תשובה)‬ ‫אבל אם היו להם בגופו סימנים מובהקים ביותר מעידין‬ ‫הנה סימן דשערותיו אדומות‪ ,‬אין מבואר אם זה חשוב‬ ‫ראיתי שכתב על הגמרא גופו ‪ -‬דארוך וגוץ‪ ,‬וז"ל‪:‬‬ ‫עליו‪ ,‬הג"ה‪ ,‬כגון שהיה לו יתר או חסר כו'‪ ,‬אבל קטן‬ ‫סימן גרוע או סימן אמצעי‪ .‬ומה שכתב כבודו א דחשוב‬ ‫פירוש‪ ,‬לעולם סימנים דאורייתא‪ ,‬ואפילו הכי סימני‬ ‫או ארוך או חיור וסומק ‪ -‬לא הוי סימן מובהק‪ ,‬עכ"ל‪,‬‬ ‫גרוע‪ ,‬מפאת דשערות עשוים להשתנות לאחר מיתה‪,‬‬ ‫הגוף לאו סימנים נינהו‪ ,‬כי יש הרבה אנשים בענין זה‪,‬‬ ‫והוא מתשובת הרא"ש (כלל נא אות ו ד"ה דע)‪ .‬ואם כן‬ ‫כבר כתבתי (ראה שו"ת בן פורת שם דף כא‪ :‬ד"ה ומה) דהיה‬ ‫יש ארוכים ויש קצרים ויש בינונים‪ .‬ופניו אדומים ועיניו‬ ‫מדכלל חיור וסומק בהדי קטן או ארוך‪ ,‬דקטן או ארוך‬ ‫לו לפרש מנין לו זה‪ ,‬כי אני לא ידעתי מקור דשערות‬ ‫שחורות נמי לאו סימנא הוא‪ ,‬דהרבה אנשים יש כמראה‬ ‫היינו ארוך וגוץ דגמרא‪ ,‬דמבואר בגמרא דהוי רק סימן‬ ‫עשוין להשתנות‪ ,‬זולת הך דמסכת שמחות (פ"ד הלכה יב)‬ ‫זו‪ ,‬דאף בממונא לאו סימנא הוא‪ ,‬כדאמר באלו מציאות‬ ‫גרוע‪ ,‬ואם כן גם חיור וסומק הוא רק סימן גרוע‪ .‬ולשון‬ ‫שהבאתי (שם דף כב‪ .‬ד"ה והנה)‪ ,‬דנאמר בו מפני שהשער‬ ‫(כז‪ ,):‬כליו ‪ -‬בחיורי וסומקי‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ומשמע לכאורה‬ ‫'סימן מובהק' דכתב הרמ"א דאינו סימן מובהק‪ ,‬צריך‬ ‫משתנה‪ ,‬ודנתי כבר (שם) דאין ראיה משם‪.‬‬ ‫גם כן‪ ,‬דמדמה חיור וסומק בגוף לחיור וסומק בכלים‪.‬‬ ‫לומר דהוא לאו דווקא‪ ,‬רק דגם סימן אמצעי לא הוי‪.‬‬ ‫ולענ"ד קשה בזה‪ ,‬דאדרבה מדברי הגמרא הרי משמע‬ ‫בצמח צדק מבואר שהגוף משתנה‬ ‫איפכא וכנ"ל‪.‬‬ ‫גם לרמ"א חיור וסומק הוו סימן אמצעי‬ ‫אחר מיתה ‪ -‬אך לא מבואר על שערות‬ ‫ומיהו יש לומר‪ ,‬דחיור וסומק הוי שפיר סימן אמצעי‪,‬‬ ‫וראיתי בקונטרס עגונות (סימן תיב ‪ -‬נדפס בשלחן ערוך‬ ‫גם אם מדמים לכלים ‪ -‬אין החלט שזה סימן גרוע‬ ‫ורק מובהק הוא דלא הוי‪ ,‬ועל כן משום חיור וסומק‬ ‫אה"ע אחר סימן יז) תשובת הצמח צדק (סימן מה ד"ה אף)‬ ‫והנה‪ ,‬גם אי נימא דיש לדמות חיור וסומק בשערות‬ ‫הוא דנקט הרמ"א סימן מובהק‪ ,‬והכי קאמר‪ ,‬אבל קטן‬ ‫דכתב שם בתוך הדברים‪ ,‬דמראית צבעו של בני אדם‬ ‫לחיור וסומק בכלים ‪ -‬וכסברת הנודע ביהודה ובנו‬ ‫או ארוך או חיור וסומק לא הוי סימן מובהק‪ ,‬רק כל‬ ‫משתנה לאחר מיתה מאדום ללובן ולירוק‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ואין‬ ‫ז"ל‪ ,‬הנה גם כן אינו החלט מזה דחיור וסומק הוא‬ ‫חד כדיניה‪ ,‬קטן או ארוך הוא סימן גרוע‪ ,‬וחיור וסומק‬ ‫מבואר עדיין שמשתנה לאודם‪ .‬וגם כתב כן רק על צבע‬ ‫סימן גרוע‪ ,‬שהרי שיטת המהר"ם פדוואה בתשובותיו‬ ‫סימן אמצעי‪ ,‬אבל מובהק ‪ -‬תרווייהו לא הוי‪.‬‬ ‫הגוף‪ ,‬אבל צבע השער אין מבואר דמשתנה‪ .‬וגם הרי‬ ‫(סימן לו ד"ה חזינא)‪ ,‬דשינויא קמא דש"ס יבמות (קכ‪):‬‬ ‫דעת הטור (אה"ע סימן יז סעיף כד) דשומא חשוב סימן‬ ‫דמשני ד גופו ‪ -‬דארוך וגוץ‪ ,‬כליו ‪ -‬דחיישינן לשאלה‪,‬‬ ‫מהרא"ש אין ראיה דחיור וסומק לא הוו סימן אמצעי‬ ‫אמצעי לתירוץ בתרא דגמרא (יבמות קכ‪ ).‬אף דעשוי‬ ‫היינו דסבירא ליה בשינויא קמא דגם חיור וסומק הוי‬ ‫ועיינתי בשו"ת הרא"ש עצמה (כלל נא סימן ו) וראיתי‬ ‫להשתנות‪ ,‬כמבואר בבית שמואל (סימן יז ס"ק ע)‪ ,‬ואם‬ ‫סימן אמצעי‪ ,‬ומשום הכי אמר רק דחיישינן לשאלה‪,‬‬ ‫שכתב שם וז"ל‪ :‬והגוי שאמר שהוא וגוים אחרים הרגום‪,‬‬ ‫כן הוא הדין שערות אפילו עשוין להשתנות הוי שפיר‬ ‫וכל דליכא חשש שאלה הוי סימן שפיר‪ ,‬אפילו בחיור‬ ‫ואמר סימנין שהיו בכל אחד כו'‪ ,‬הא תנן (יבמות קכ‪).‬‬ ‫סימן אמצעי‪.‬‬ ‫וסומק‪ .‬ורק ב'אי בעית אימא' שם‪ ,‬דאמר כליו ‪ -‬בחיורי‬ ‫דאין מעידין על סימנין שבגוף‪ .‬מיהו אם היה סימן‬ ‫מובהק‪ ,‬כההיא דתניא (שם) אין מעידין על השומא‪ ,‬רבי‬ ‫לנודע ביהודה ובנו שערות לבנות ואדומות‬ ‫וסומקי‪ ,‬הוא דחדית לומר דחיורי וסומקי הוא סימן‬ ‫אינם סימנים כמו חיור וסומק בכלים‬ ‫גרוע‪ ,‬וזהו מחלוקת שינויא קמא עם האי בעית אימא‪,‬‬ ‫אליעזר בן מהבאי אומר מעידין כו'‪ ,‬ואמר רבא‪ ,‬דכולי‬ ‫עלמא סימנין דרבנן‪ ,‬והכא בשומא סימן מובהק פליגי‬ ‫וראיתי בנודע ביהודה תניינא (אה"ע סימן מט ד"ה‬ ‫דלשינויא קמא גם חיורי וסומקי הוי סימן שפיר‪ ,‬עיין‬ ‫שם היטב‪ .‬ואם כן אחרי דמחולקין בזה שני שינויי‬ ‫כו'‪ ,‬הא חזינן אף על גב דסימנין דרבנן‪ ,‬סימן מובהק‬ ‫אמנם) דכתב‪ ,‬ועדות הנכרים לא מהני‪ ,‬שבוודאי כוונתן‬ ‫דגמרא‪ ,‬אכתי על כל פנים הוא ספק היות גם חיור‬ ‫הוי דאורייתא‪ ,‬הילכך אם היו סימני גופו כגון ארוך‬ ‫שהכירו אותן במראיהן שהיה צבע ירוק‪ ,‬וחיורי וסומקי‬ ‫וסומק סימן אמצעי‪.‬‬ ‫וקטן חיור וסומק או שחור‪ ,‬לא הוי סימן‪ ,‬אבל אם היה‬ ‫כשם שלא מהני בכליו (ראה יבמות קכ‪ ,):‬כך לא מהני‬ ‫חסר אחד מאיבריו כו' הוי סימן מובהק‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫בשערו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ואולם הב"ח בתשובותיו (סימן פו ד"ה ולכאורה) פליג‬ ‫והרי דהרא"ש קאי להדיא בשינויא דסימנין דרבנן‪,‬‬ ‫הרי דהנודע ביהודה מדמה חיורי וסומקי בשערות‬ ‫אמהר"ם פדוואה הנ"ל‪ ,‬וסבירא ליה דגם לשינויא קמא‬ ‫היינו דסימנים אמצעיים דרבנן‪ ,‬ובעינן סימן מובהק‪,‬‬ ‫כחיורי וסומקי בכלים‪ ,‬דמבואר בגמרא (שם) דהוי סימן‬ ‫דגמרא‪ ,‬חיור וסומק הוא רק סימן גרוע‪ ,‬עיין שם שכן‬ ‫ועל זה כתב‪ ,‬הילכך אם היו סימני גופו כגון ארוך כו'‪,‬‬ ‫גרוע‪ .‬וכן כתב גם בתשובת בנו הרב רבי שמואל ז"ל‬ ‫כתב מסברא‪ .‬ועל כל פנים סברת המהר"ם פדוואה הוא‬ ‫ואם כן הרי כוונתו רק דהנהו לא הוו סימן מובהק‪,‬‬ ‫שם (סימן נא ד"ה והנה)‪ ,‬עיין שם שכתב‪ :‬וצבע השערות‬ ‫כן‪ ,‬ואם כן על כל פנים אין החלט היות חיור וסומק‬ ‫ואין ראיה דאינם גם סימן אמצעי‪ .‬ואף דכתב 'וקטן'‪,‬‬ ‫לא הוי סימן כלל‪ ,‬דהוי כמו חיורי וסומקי בכלים‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫בשערות סימן גרוע‪ ,‬גם אם נדמה חיור וסומק בשערות‬ ‫לחיור וסומק בכלים‪.‬‬ ‫דמבואר בגמרא (שם קכ‪ ):‬דאינו גם סימן אמצעי‪ ,‬רק‬ ‫בגמרא משמע שחיור וסומק הוו סימן אמצעי‬ ‫סימן גרוע‪ ,‬יש לומר אארוך וקטן דהא הוא דנקט שלא‬ ‫ואולם באמת לא ידעתי להם ז"ל ‪ -‬אב ובנו שראו‬ ‫מדוע אין מדמים חיור וסומק לחוט של גט דהוי סימן‬ ‫בדווקא‪ ,‬דהא הא גם סימן אמצעי לא הוי‪ ,‬אבל חיור‬ ‫את החידוש הזה ב ‪ -‬מנין להם זה‪ ,‬דאדרבה מדברי‬ ‫וגם יש לעיין‪ ,‬דהא דאמרינן בגמרא כליו ‪ -‬בחיורי‬ ‫וסומק דנקט הוי שפיר בדווקא‪ ,‬דרק סימן מובהק הוא‬ ‫הגמרא נראה לכאורה איפכא‪ ,‬דמדאמר ביבמות שם‪,‬‬ ‫וסומקי‪ ,‬הרי אין זה כלל לכל דבר ‪ -‬דלא יהיו חיור וסומק‬ ‫דלא הוי‪.‬‬ ‫אגופו ‪ -‬בארוך וגוץ ג‪ ,‬ואכלים אמר ‪ -‬בחיורי וסומקי‪,‬‬ ‫סימן‪ ,‬דהא בחוט של גט מצינו בש"ס בבא מציעא (כח‪,).‬‬ ‫וגם יש לומר‪ ,‬דהיינו דדייק הרא"ש לכתוב‪ ,‬הילכך‬ ‫משמע לכאורה דחיור וסומק בגוף הוי שפיר סימן‬ ‫הוא אומר סימני החוט והיא אומרת סימני החוט ‪ -‬ינתן‬ ‫אם היו סימני גופו כגון ארוך כו' לא הוי סימן‪ ,‬אבל‬ ‫אמצעי‪ ,‬דאם לא כן‪ ,‬מדוע לא אמר גם בגופו בחיור‬ ‫לה‪ ,‬במאי‪ ,‬אילימא בחיורא ובסומקא ‪ -‬דילמא בהדי‬ ‫אם היה חסר כו' הוי סימן מובהק‪ ,‬ולכאורה אינו דבר‬ ‫וסומק כמו דאמר בכלים‪ ,‬והוי ליה לאוקמי גופו וכליו‬ ‫דנקט ליה חזיתיה כו'‪ .‬ומשמע דלולי טעמא דדילמא‬ ‫והפוכו‪ ,‬וברישא נמי הוה ליה למימר לא הוי סימן‬ ‫בחד גוונא‪ .‬ועל כרחך דגופו לא מצי למימר בחיור‬ ‫בהדי דנקט ליה חזיתיה היה שפיר סימן‪ ,‬ואם כן מניין‬ ‫מובהק‪ ,‬ומדוע כתב ברישא תיבת 'סימן' לבד‪ .‬ואך לפי‬ ‫וסומק‪ ,‬דהוי סימן אמצעי שפיר‪.‬‬ ‫לנו לדמות גופו של אדם לכלים דייקא דלא הוו בהו‬ ‫הנ"ל יש לומר‪ ,‬דזה טעמו באמת‪ ,‬דברישא לא בעי‬ ‫חיור וסומק סימן‪ ,‬דילמא יש לדמותו לחוט דהוו ביה‬ ‫למיכתב לא הוי סימן מובהק‪ ,‬דהוי משמע דאמצעי‬ ‫הרמ"א כלל חיור וסומק עם ארוך וגוץ דהוו מום גרוע‬ ‫סימן שפיר‪.‬‬ ‫מיהת הוו כל הדברים שהזכיר‪ ,‬והרי הזכיר גם ארוך‬ ‫ועיין עוד בשלחן ערוך אבן העזר (סימן יז סעיף כד)‪:‬‬ ‫)ג דלאו סימנים הם‪.‬‬ ‫)א נכתב אל‪" :‬כבוד שאר בשרי הרב הגדול החריף ובקי מו"ה חיים ענגיל נ"י ראב"ד דק"ק ראדמישלא"‪.‬‬ ‫)ד הא דלא מהני סימנין בגופו ובכליו‪ ,‬כדאיתא במשנה שם קכ‪ ,.‬אף דסימנין דאורייתא ללישנא דרבא שם‪.‬‬ ‫)ב לשון מליצה על פי משנה בראש השנה כב‪' .‬אב ובנו שראו את החודש‪.'...‬‬ ‫שביבי יוסף‬ ‫אלומת אור לחקירות יסודות סברות וכללים המפוזרים בתורת רבינו זי"ע‬ ‫חטאת באה לכפרת החטא ‪ -‬לא לכפרת עונש הכרת‬ ‫"הארכתי בחידושי מאוד לעניין פחות מבן עשרים מדוע מביא חטאת‪ ,‬הא אין חייב על זדונו כרת (ראה שו"ת חות יאיר סימן קסו עמוד תסד ד"ה ואפשר‪ ,‬ואילך; שו"ת חכם צבי סימן מט)‪ .‬דחטאת‬ ‫אין בא לכפרת עונש הכרת‪ ,‬רק על גוף החטא הוא שבא‪ ,‬דגוף החטא שיש בו חומר עונש כרת לבן עשרים צריך כפרת החטאת‪ ,‬והחטאת על גוף החטא הוא שמכפר‪ ,‬ושפיר מביאו‬ ‫גליוני הש"ס שבת פט‪ :‬ד"ה דל‬ ‫גם פחות מבן עשרים"‬ ‫הגיד רבינו בחיים חיותו‪" :‬מהספרים שלי יהיו לי תלמידים"‬ ‫ג‬ ‫(הג"ר יעקב טייטלבוים ‪ -‬תלמידו המובהק של הגר"מ אריק זצ"ל ‪ -‬ששמע מפי רבינו)‬ ‫בזכרון קדוש‬ ‫בכורות מד‪-‬נ‬ ‫בשבילי הש"ס‬ ‫פנינים לפי סדר הש"ס‬ ‫תיאורים מרתקים וזכרונות עסיסיים‬ ‫מעד נאמן טו"ב שנים ‪ -‬נכד רבינו ר' דוד מארגנשטערן ז"ל‬ ‫את הקדשים על ידי עבודתם‪ ,‬אבל בנות אהרן ‪-‬‬ ‫הוכחה שכהנת פסולה לעבודה מדין זרה‬ ‫שלא כאביו‪ ,‬אשר לא היה נחשב 'חסיד'‪ ,‬אמו‬ ‫בספר פרשת דרכים (דרך מצותיך ח"ג ד"ה עוד אני‪ ,‬ראה אף על גב דמחללות את הקדשים על ידי עבודתם‪,‬‬ ‫הצדקנית של רבינו היתה 'חסידה' אדוקה‪ ,‬וכך‬ ‫בספר המצות לרמב"ם עמוד תלב) נסתפק‪ ,‬הא דכהנות עם כל זה הרי לא הוזהרו על החילול‪ .‬ואין לומר‬ ‫מתאר הנכד את דמותה‪:‬‬ ‫פסולות לעבודה מקרא ד'בני אהרן' (ויקרא א‪ ,‬ה) ‪ -‬דאם ישראליות מוזהרות‪ ,‬כהנות לא כל שכן‪ ,‬דזה‬ ‫"לאה‪ ,‬אמו של ר' יוסף ענגיל‪ ,‬היתה אשה נדיבה‬ ‫ולא בנות אהרן (קידושין לו‪ ,).‬אם על ידי הכתוב הזה אינו‪ ,‬דאין מזהירין מן הדין (פסחים כד‪.).‬‬ ‫יוצאת מהכלל‪ ,‬נכונה להקרבה למען זולתה‪ ,‬ואם‬ ‫נכנסו לכלל זרות וחייבות מיתה‪ ,‬או הוי אך פסול‬ ‫מסורה לילדיה‪ ...‬הלכה בעקבות אביה ר' משה דוד‬ ‫שטיגליץ‪ ,‬ונשארה חסידה אדוקה של הרבי מסאנץ‪.‬‬ ‫בעלמא‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫היא היתה נוסעת אליו‪ ,‬בלי ליווי בעלה‪ ,‬ומזמן‬ ‫איסור הנאה מרוצח בחייו‬ ‫והנה אם נאמר כדברי הפרשת דרכים הנ"ל ‪-‬‬ ‫לזמן היתה שולחת לו "פדיון" כמנהג החסידים"‪.‬‬ ‫דהוי רק פסול בעלמא מקרא ד'בני אהרן' ולא בנות במכילתא פרשת משפטים (פרשה י אות ק) על‬ ‫גם מדברי רבינו עצמו ‪ -‬בהקדמה לקונטרס‬ ‫אהרן‪ ,‬אם כן מובן ממילא דהוי רק איסור עשה‪ ,‬הכתוב (שמות כא‪ ,‬כח) 'לא יאכל את בשרו'‪ ,‬וז"ל‪:‬‬ ‫'שבת דנחמתא' ‪ -‬נוכל ללמוד על אישיותה‬ ‫דלאו הבא מכלל עשה ‪ -‬עשה (פסחים מא‪ ,):‬אבל אין לי אלא איסור אכילה‪ ,‬מניין שהוא אסור‬ ‫הרוממה‪ ,‬ועל גודל הערכת רבינו אליה‪:‬‬ ‫בהנאה‪ ,‬אמרת קל וחומר‪ ,‬ומה אם עגלה ערופה‬ ‫איננו איסור לאו‪.‬‬ ‫"אמי הצנועה והצדיקת מנשים באהל תבורך‪ ...‬כי‬ ‫ולפי זה‪ ,‬יש להביא ראיה דקרא ד'בני אהרן' שהוא מכפרת על שפיכות דמים‪ ,‬הרי היא אסורה‬ ‫אשה כשירה וצנועה מאוד היתה‪ ,‬ולילות כימים‬ ‫ולא בנות אהרן הוא רק מגלה שגם הן בכלל זרות‪ ,‬בהנאה‪ ,‬שור הנסקל שהוא שופך דמים‪ ,‬דין הוא‬ ‫עמלה בגידול בניה לתלמוד תורה‪ ,‬ומה מאוד גדל‬ ‫ואהדרינהו לאיסור זרות‪ .‬דאם לא כן‪ ,‬מאי פריך שיהא אסור בהנאה כו'‪ .‬רבי יצחק אמר כו' קל‬ ‫עמלה ויגיעה בזה‪ ,‬גם הצליחו מעשיה בעזרת‬ ‫בסוגיין (מה‪ ):‬אמתניתין דאותו ואת בנו פסול וחומר‪ ,‬ומה אם עגלה ערופה שאינה מטמאה את‬ ‫השם יתברך ויעשו פרי‪."...‬‬ ‫בבהמה וכשר באדם‪ ,‬ופריך‪ ,‬הא אותו ואת בנו נוהג הארץ‪ ,‬ולא מסלקת את השכינה‪ ,‬הרי היא אסורה‬ ‫ממקורות אחרים ידוע לנו‪ ,‬כי לא זו בלבד‬ ‫רק בנקיבות‪ ,‬ואם כן כהנת ובנה ‪ -‬בלאו הכי הרי בהנאה‪ ,‬שור הנסקל שהוא מטמא כו' (דשפיכות‬ ‫שערכה 'נסיעות' אל הרה"ק מצאנז זי"ע‪ ,‬אלא אף‬ ‫דמים מטמא את הארץ כו'‪ ,‬כמבואר פרק במה‬ ‫הכהנת לאו בת עבודה היא‪.‬‬ ‫הוסיפה לקחת עמה את ילדיה מעת לעת‪ ,‬כאשר‬ ‫ולפי מה שכתבתי‪ ,‬מאי קושיא‪ ,‬הא מפאת 'אשה' מדליקין (שבת לג‪ ,)).‬דין הוא שיהא אסור בהנאה‬ ‫רבינו זכה בילדותו לשחר את פניו ולקבל את‬ ‫הוי אך איסור עשה‪ ,‬מה שאין כן מפאת 'אותו ואת כו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ברכת קדשו (ראה 'מרביצי תורה מעולם החסידות' ח"ב‪,‬‬ ‫ויש לעיין קצת‪ ,‬למאן דאמר דשור הנסקל נאסר‬ ‫בנו' הוי לאו‪ ,‬כיון דילפינן פסולין דאדם מגזירה‬ ‫בערך רבינו עמוד ריט)‪.‬‬ ‫שוה מבהמה‪ ,‬כמבואר לעיל (מג‪ ,).‬עיין שם‪ ,‬ואם כן בהנאה מחיים (ראה רש"י סנהדרין פ‪ .‬ד"ה אלא; תוספות‬ ‫מכח אהבתה האמהית והרחומה צמח רבינו והיה‬ ‫אי ילפינן גם אותו ואת בנו מבהמה‪ ,‬שוב הוי גם שם עט‪ :‬ד"ה בשור)‪ ,‬אם כן על כרחך דמהני קל וחומר‬ ‫לגדול בתורה‪ ,‬חמין ושמן שסכה לו בילדותו הם‬ ‫באותו ואת בנו לאו גמור באדם כמו בבהמה‪ ,‬ואם דמכילתא הנ"ל לאסור גם מחיים משנגמר דינו‪ ,‬אם‬ ‫שעמדו לו בזקנותו‪ ,‬כפי שניתן להבין מתוך מה‬ ‫כן שפיר אשמעינן התנא רבותא‪ ,‬דלענין אותו ואת כן אדם רוצח יהיה אסור ליהנות ממנו משנגמר‬ ‫שמוסר הנכד אגב תיאורו על אווירת הבית‪:‬‬ ‫בנו לא ילפינן אדם מבהמה‪ ,‬כיון דאיכא נפקותא דינו למיתה‪ ,‬דקל וחומר דמכילתא הנ"ל הא שייך‬ ‫"כזה היה בית היוצר בימי ילדותו של ר' יוסף‬ ‫לענין אי הוי לאו או רק עשה‪ .‬ועל כרחך דמפאת נמי באדם רוצח וכנ"ל‪ ,‬וזו לא שמענו‪.‬‬ ‫ענגיל‪ ...‬ועל הכל היתה נסוכה חיבתה של עקרת‬ ‫ויש להביא ראיה להיפוך מש"ס נדרים (לה‪,):‬‬ ‫אשה לבד חשיבא זרה‪ ,‬והיא בלאו כזר ממש ‪-‬‬ ‫הבית לארבעת בניה‪ .‬לבה היה מלא אהבה אליהם‪,‬‬ ‫שהוא בלאו‪ ,‬וכמבואר בזבחים (טו‪ ,):‬ואם כן ליכא איבעיא להו‪ ,‬הני כהנים ‪ -‬שלוחי דידן הוו או‬ ‫וגאוותה היתה עליהם"‪.‬‬ ‫שלוחי דשמיא‪ .‬למאי נפקא מינה‪ ,‬למודר הנאה‪,‬‬ ‫נפקותא ושפיר פריך‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫בשבוע הבא אי"ה‪:‬‬ ‫ואולם יש לומר‪ ,‬דאפילו אם אין הכהנות בכלל אי אמרת דשלוחי דידן הוו ‪ -‬הא מהני ליה ואסור‪,‬‬ ‫על פרנסת משפחת הורי רבינו ועל הווי הבית המרומם‬ ‫זרות‪ ,‬וקרא ד'בני אהרן' ולא בנות אהרן פסול ואי אמרת שלוחי דשמיא ‪ -‬שרי כו'‪ .‬ואמאי לא‬ ‫בעלמא הוא‪ ,‬עם כל זה כהנת העובדת איננה פשיט האיבעיא ממה שכהן רוצח כשר לעבודה‪,‬‬ ‫וכדדרשינן (יומא פה‪' ).‬מעם מזבחי תקחנו למות'‬ ‫באיסור עשה לבד‪ ,‬כי אם גם באיסור לאו‪.‬‬ ‫כן לגירסא זאת הרי מבואר גם במשנה דכהן רוצח‬ ‫וזה‪ ,‬דהא זר גופיה ילפינן פסול דידיה בזבחים (שמות כא‪ ,‬יד) ולא מעל מזבחי ‪ -‬עיין מכות (יב‪).‬‬ ‫כשר לעבודה‪ ,‬ואם כן הוה ליה למיפשט האיבעיא‬ ‫(שם)‪ ,‬מקרא ד'וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו' מימרא דאביי דמזבח קולט כהן ועבודה בידו‪ ,‬ועיין‬ ‫ממשנה זאת‪ .‬ואולם יש לומר דאיירי בכהן העובד‬ ‫(ויקרא כב‪ ,‬ב)‪ ,‬ופירש רש"י (זבחים שם ד"ה בני)‪ :‬ינזרו תוספות יבמות (ז‪ .‬ד"ה שנאמר)‪ ,‬ואם כן איך כשר‬ ‫לעצמו‪ ,‬היינו במקריב קרבן של עצמו‪.‬‬ ‫‪ -‬כדי שלא יחללום‪ ,‬לימד על זר שעבד‪ ,‬שחילל לעבודה ‪ -‬אי שלוחי דידן הוו‪ ,‬הרי אסור ליהנות‬ ‫את הקדשים ופסלם‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ואם כן כיון דכתיב ממנו‪ ,‬והעבודה הרי חשובה הנאה אי שלוחי דידן‬ ‫ואמנם אם הוא אסור בהנאה‪ ,‬אם כן הרי גם הוא‬ ‫בהאי קרא 'ולא יחללו'‪ ,‬שפירושו שלא יפסלו את הוו‪ ,‬וכדברי הגמרא נדרים הנ"ל‪ ,‬ועל כרחך דרוצח‬ ‫בעצמו אסור ליהנות ממעשה עצמו‪ .‬ומזה גופא‬ ‫הקדשים על ידי עבודתם ‪ -‬שהם פסולים לעבודה‪ ,‬שנגמר דינו מותר בהנאה‪.‬‬ ‫ראיה פשוטה דאין רוצח איסור הנאה‪ ,‬דאם לא כן‬ ‫יהיה אסור לו לעשות שום דבר שנהנה בו‪ .‬ויש‬ ‫ואולם לפי מה שכתבו התוספות קידושין (כג‪:‬‬ ‫אם כן גם כהנות הפסולות לעבודה מקרא ד'בני‬ ‫לומר דכיון דמעגלה ערופה הוא דילפינן ליה‪ ,‬לכן‬ ‫אהרן' ולא בנות אהרן‪ ,‬שוב הם גם כן בכלל הלאו ד"ה דאמר)‪ ,‬וכן כתב הר"ן בסוגיא דנדרים שם (ד"ה‬ ‫אין אסור ליהנות מעצמו‪ ,‬רק אחרים הוא שאסורין‬ ‫ד'ולא יחללו'‪ ,‬כיון שסוף סוף הם מחללות את איבעיא)‪ ,‬דלא בעי בש"ס נדרים הנ"ל למיפשט‬ ‫בהנאתו‪ ,‬כמו שאין העגלה אסורה בהנאת עצמה‪,‬‬ ‫הקדשים ופוסלות אותם על ידי עבודתם‪ ,‬והן שפיר האיבעיא ‪ -‬רק ממשנה או מברייתא‪ ,‬אבל לא‬ ‫ורק האדם הוא שאסור ליהנות ממנה‪ .‬ואולם למאן‬ ‫בכלל לאו זה‪ ,‬כמו זר גמור שהוא בלאו זה מפאת ממימרא דאמוראי ‪ -‬אין ראיה‪.‬‬ ‫דאמר (יבמות עח‪ ):‬ד'דון מינה ואוקי באתרא'‪,‬‬ ‫ואולם בסוגיין (מה‪ ):‬יש גירסא במשנה‪ ,‬אלו‬ ‫שמחלל את הקדשים על ידי עבודתו‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫לכאורה ראוי שיועיל הלימוד לאסור אדם רוצח‬ ‫ויש לדחות‪ ,‬דסוף סוף הא כתיב 'בני ישראל' כשרים באדם ופסולין בבהמה‪ ,‬אותו ואת בנו כו'‪,‬‬ ‫גם בהנאת עצמו‪.‬‬ ‫בהך קרא‪ ,‬ואם כן רק בני ישראל הוזהרו מלחלל ושנעבדה בהן עבירה‪ ,‬ושהמית את האדם כו'‪ .‬אם‬ ‫ההבטחה האחרונה שמחוללת פלאים‪:‬‬ ‫"כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי‪ ,‬אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון"‬ ‫(הבטחתו של רבינו זי"ע סמוך להסתלקותו‪ ,‬באזני חתנו הגה"צ רבי יצחק מענדל מארגנשטערן זצ"ל ‪ -‬מייסד וראש חברת 'אוהבי תורה' להוצאת ספרי רבינו)‬ ‫לרכישת הספרים (במשלוח עד הבית) ולקבלת הגליון‪:‬‬ ‫טל‪ | 1800-200-855 :‬דוא"ל‪a1800200855@gmail.com :‬‬ ‫כל הזכויות שמורות למכון "אוהבי תורה" ‪ -‬לההדרת ספרי שר התורה הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל ‪ -‬מאנסי יצ"ו‬ ‫‪Cell: 845-216-8677 | Email: ohaveitorahengel@gmail.com‬‬ ‫ד‬