אברך · AVUREICH — חיי שרה (2026-11-02)

בס"ד
פרשת חיי שרה תשפ"ז • שנה ו' -גליון רצ"ז • מכון "אוהבי תורה" להוצאת ספרי רבינו זי"ע
תפארת יוסף
פנינים על פרשת השבוע
מה שאין כן במלקות ,הרי תמיד המלקות מצוה ,ולא חשיב מצוה רק אם האדם עושה אותו בכוונה לצורך בית האוצר
שייך לומר דכיון דאילו לקה כו' ,דהא אילו לקה שלא המצוה ,מה שאין כן בעצמותו אין נחשב מצוה ,ואף על מערכת א כלל א
משום מצוות המלקות ,רק הכה אותו אדם הכאות כאלה פי שאי אפשר למצוה בלעדי מעשה ההכשר ההוא.
-הכאה בעלמא ,הרי באמת לא נפטר ממלקות ,ואם כן והוא מתוספות מכות (ח .ד"ה אף) ,דאהא דתנן שם, טּורה (כה ,א).
ּוׁש ָמּה ְק ָ
וַ ּי ֶֹסף ַאבְ ָר ָהם וַ ּיִ ַּקח ִא ָּׁשה ְ
הא לא משכחת במלקות שלא יהיו המלקות מצוה ,מה מה חטבת עצים רשות -אף כל רשות ,יצא האב המכה
שאין כן החטיבה ,משכחת שפיר דלא תהיה מצוה ,אם איך החזיר אברהם את הגר אחר
את בנו ,והרב הרודה את תלמידו ,ושליח בית דין (שאם שגירשה -והלא היה כהן
לא נחטבו לכך ,ודו"ק היטב. מת הנלקה תחת ידו ,פטור מגלות) .ובגמרא ,ממאי
והרי זה מבואר כדברינו הנ"ל ,דהכשר מצוה חשוב דמחטבת עצים דרשות ,דילמא מחטבת עצים דסוכה דע ,דיש לעיין בדברי הפרקי רבי אליעזר (פרק ל) ,דמבואר
רק אם נעשה בכוונת מצוה ,אבל אין המעשה בעצמותה ומחטבת עצים דמערכה ,ואפילו הכי אמר רחמנא ליגלי. שם דאברהם החזיר את הגר ,ד'קטורה' היינו הגר ,עיין
נחשבת הכשר מצוה ,ודו"ק היטב מאוד ,ובחידושינו ומשני ,כיון דאם מצא חטוב -לאו מצוה ,השתא נמי שם היטב .וקשה ,שהרי אברהם היה כהן ,וכמו שנאמר
הארכנו בזה ,ואין כאן מקומו. לאו מצוה. (תהלים קי ,ד) 'אתה כהן לעולם על דברתי מלכי צדק' ,עיין
נדרים (לב ):דדרשינן מהאי קרא דהוציא הקדוש ברוך
ולפי זה נראה ,דכיון דאברהם קיים התורה עד שלא ובתוספות וז"ל :ואם תאמר ,מכל מקום קשה משם ונתנה לאברהם ,ואם כן איך היה מותר ׁהוא כהונה ֵ
ניתנה רק ממדת חסידות ,אבל לא מדינא ,אם כן לגבי משליח בית דין ,דכיון דאילו לקה כבר ,לאו מצוה בגרושה.
מדת חסידות ,שפיר היה אברהם רשאי לסמוך על עצמו, קעביד וכו' .ויש לומר ,דמכל מקום איכא מצוה מתחלה,
דידע בנפשיה וודאי דתהיה כוונתו לשם מצוה לבד, ויש לומר ,דהפרקי דרבי אליעזר אתי למאן דאמר
מה שאין כן בחטיבת עצים דסוכה ,דאם מצאן חטובות דלא היתה לו בת עדיין -עיין בבא בתרא (טז ,):ועל כן
ואדרבה כיון דידע בנפשו כן ,שוב שפיר היה מחויב -לא היה שם חטיבת מצוה מעולם ,דהא לא נחטבו
לנשאה מטעם עשה דוחה לא תעשה ,ודו"ק היטב. שפיר נשאה משום מצות פריה ורביה ,מטעם עשה דוחה
לכך ,עכ"ל. לא תעשה (ראה יבמות ג ,):ונהי דאפשר באחרת (ראה
ואולם לגבי מידי דדינא ,יש לעיין אם רשאי אדם כוונתם ,דנהי דאי אפשר לסוכה בלתי שיהיה שם שבת קלג ,).יש לומר דלא מצא אחרת הגונה .ואף על גב
גדול לסמוך על עצמו בכגון זה ,דלכאורה נראה ,דלאבא חטיבת עצי הסכך תחלה ,עם כל זה כיון דחטיבת העצים דמקיימין פריה ורביה גם כשיש לו בנים מאינה הגונה,
שאול דמצות חליצה קודמת כו' מחשש דשמא לא רק הכשר מצוה הוא ,על כן חשיב הכשר מצוה רק אם עם כל זה יש לומר ,דעל אינה הגונה ליכא מצוה כלל
יתכוין לשם מצוה ,אפילו בגדול שבגדולים -דיודע וודאי נחטבו לכך ,היינו אם חטבם אדם בכוונה לצורך מצות לישא אותה.
דיתכוין לשם מצוה -הדין כן .ועיין תוספות יבמות (לט: הסוכה ,מה שאין כן אם נחטבו שלא לצורך הסוכה ,אז
ד"ה אמר) ,דהיכא דבאין לחלוץ ,דחזינן מזה דאין מתכוונין ואולם התוספות בגיטין (מא .ד"ה לישא) כתבו ,דלא
אין החטיבה חשובה הכשר מצוה כלל ,והוי רק מעשה שייך בכהאי גוונא עשה דוחה לא תעשה ,כיון דהלאו הוא
לשם נוי ,שוב רשאין לייבם ,עיין שם .ואם כן מוכח קצת, גרידא של חטיבת עצים בעלמא ,לא מעשה הכשר מצוה,
דהוא הדין אדם גדול דיודע בנפשו דכוונתו למצוה ,שרי בהעראה ,ועשה דפריה ורביה מתקיימת רק בגמר ביאה,
דענין הכשר מצוה איננו -רק מה שהאדם עושה אותו ואינו 'בעידנא' (ראה שבת קלב ,):עיין שם היטב.
לייבם. לצורך המצוה וכמובן .ועל כן כיון דגם אם נחטבו מאליהם
ואיך שיהיה ,על כל פנים לגבי מדת חסידות וודאי -שלא משום סוכה ,ואז הרי אין החטיבה חשובה הכשר ואמנם ,לסברת הנימוקי יוסף פרק שני דבבא מציעא
דיש לו לעשות כפי מה שיודע בנפשו ,ואם כן שפיר נשא מצוה ,ואף על פי כן גם אז אין צריך לחטוב מחדש ,רק (טז .מדפי הרי"ף ד"ה עשה) ,כל כי האי גוונא חשוב בעידנא,
אברהם את הגר מטעם עשה דוחה לא תעשה וכנ"ל, יכול לסכך באלו הנחטבים שלא משום סוכה ,לכן שפיר כיון דאי אפשר לגמר ביאה בלי הכשר ההעראה ,ועל כן
ובאתי רק להעיר. שייכא סברא דכיון דאילו מצא חטוב כו'. גם הכשר ההעראה חשוב מצוה ,עיין שם היטב בנימוקי
יוסף ,והדברים מפורסמים.
ואולם בחידושי במקום אחר כתבתי ,דבאמת לא
היה ראוי לומר כלל עשה דוחה לא תעשה בביאה ,כי
מרגניתא דיוסף הך דמצינו ביבמות (ג ;.שם לט ):ועוד בכמה דוכתי (ראה
כתובות סד ;.בכורות יג ).דמצות חליצה קודמת למצות ייבום
ענינים מופלאים ,פניני חכמה ודעת ושכיות חמדה מתורת רבינו זי"ע
-לאבא שאול ,מחשש דשמא לא יתכוין לשם מצוה ,רק
ביאור המשל 'ככלב השב על קיאו' להנאת הגוף ,ונמצא פוגע באשת אח שלא במקום מצוה,
עיין שם.
ביומא (נג ,):אמר רבי אלכסנדרי אמר רבי יהושע בן לוי ,המתפלל צריך שיפסיע שלש פסיעות לאחוריו
ואחר כך יתן שלום .אמר ליה רב מרדכי ,כיון שפסע שלש פסיעות לאחוריו -התם איבעיא ליה למיקם, ואם כן ,הוא הדין בכל עשה דוחה לא תעשה בביאה
משל לתלמיד הנפטר מרבו ,אם חוזר לאלתר דומה לכלב ששב על קיאו. ראוי לומר כן -למאן דאמר (ראה ראש השנה כט ).מצוות
צריכות כוונה ,דיש לחוש שמא לא יתכוין למצוה ,רק
בליקוטי דינים שבסוף ספר מהרי"ל (אות לז) וז"ל :אמר מהר"י סג"ל ,דנפל מחלוקת בין ההמון ליישב להנאה ,ונמצא עושה איסור בלי ַמ ְד ֶחה .ואולם למאן
המשל הזה .ונראה אליו ליישב ,מהא דאיתא בכמה דוכתי (ראה יומא פו ;:תנחומא ישן פרשת וירא סימן טז), דאמר (שם כח ):דמצות אין צריכות כוונה ,לא שייך זה.
דמי ששב מחטאו יהא נדמה עליו כאילו לא חטא מעולם ,ויהא בטוח במחילה גמורה ,ולא יחשוב אולי ואמנם ,התינח רק במעשה גוף המצוה ,מה שאין
לא נתכפרו עוונותיו ,ויגמור בדעתו שלא לחזור לחטוא לעולם .והשתא כשאדם סיים תפלתו ופסע כן מעשה ההכשר ,דבעצם איננו מצוה כלל ,ורק מפאת
אחריו ,ישאר עומד שם ,ויהא בטוח שתפלתו נתקבל ונתכפר ונפטר מכל וכל ,ואם חוזר מיד -נראה שהאדם עושה אותו עבור המצוה -הנה הוא הכשר
כאילו ממהר לבקש ולהתפלל על שיחזור לחטוא עוד .משל לכלב דכבר קץ ומאס במאכל שבמעיו עד המצוה ונעשה על ידי כן מצוה ,ועל כן נראה דשפיר בעינן
שהקיאו ,ושוב חוזר עליו ומתוק לו כדבש ואוכלו ,עיין שם. ביה כוונה לכולי עלמא ,ועל כן בההעראה שפיר יש לחוש
וביותר יוצדק פירוש זה בהך דיומא (פו ,):דאם לא שנה בעון וחוזר ומתודה עליו ביום הכיפורים הבא, לכולי עלמא שמא לא יתכוין למצוה -רק להנאה ,ונמצא
דומה לכלב ששב על קיאו ,עיין שם .ושם הוא בדקדוק ,דאחרי שכבר נסתלק מן החטא ולא שנה בו עושה איסור בלי דחיה ,ועל כן שפיר לא אמרינן עשה
עוד ,ומכל מקום מתודה ,אם כן נראה כאילו הוידוי שרצונו לחטוא עוד בעתיד ,ומתודה על מה שעתיד דוחה לא תעשה.
א לחטוא ,ואם כן הוי ליה כלב שב על קיאו ,דאחרי שכבר מאס בחטא הוא שב עליו. ובחידושי שם הבאתי ראיה לסברא זאת -דהכשר
סדרת מאמרים מיוחדים המטעימים צוף נועם ומתיקות שבת מנהר היוצא מעדן רבינו זי"ע תפארת יוסף
עניני שבת באגדה ובהלכה
דעת הבה"ג שרבי שמעון
מחייב מקלקל בכל המלאכות
פרק כ (ד)
איתא בשבת (קו ,).תני רבי אבהו קמיה דרבי יוחנן,
כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר .אמר ליה,
פוק תני לברא ,חובל ומבעיר אינה משנה ,ואם תמצי
לא תעשה כל מלאכה
לומר משנה ,חובל בצריך לכלבו ,מבעיר בצריך
מחשבת אסרה תורה ,דלא משמע ליה ההיא דרשא ,לאפרו .והאנן תנן (שם קה ):כל המקלקלין פטורין. האם רבי אליעזר לית ליה 'מלאכת מחשבת'
מתניתין רבי יהודה ,ברייתא רבי שמעון. מה שהקשה א ,לרש"י כריתות (יט .ד"ה מבעי) דרבי עכ"ל.
עיין בה"ג הלכות שבת (פרק כד ד"ה גבי) ,דמוכח אליעזר לית ליה 'מלאכת מחשבת' (ראה חגיגה י ,):אם
וכוונתו ,דההיא דרשא דדריש רב נחמן בסוגיא
כן יחייב רבי אליעזר גם כן בכלאחר יד ,דפטורא שם ' -מלאכת מחשבת' למעט מתעסק ,לית ליה דסבירא ליה דרבי שמעון מחייב מקלקל בכלהו
דכלאחר יד כתבו האחרונים (ראה חלקת מחוקק סימן לרבי אליעזר לההיא דרשא ,דלא משמע ליה לרבי מלאכות ,ולאו דווקא בחובל ומבעיר ,ורבי יהודה
קכג ס"ק ה; בית שמואל שם ס"ק ד) דהוא משום 'מלאכת אליעזר למעוטי מתעסק ,אבל כל שאר דרשות פוטר בכולן ואפילו בחובל ומבעיר .דרבי יהודה
מחשבת' ,ואם כן אמאי חתיכת יבולת ביד לרבי דילפינן ממלאכת מחשבת ,כגון פטור מלאכה שאינה לטעמיה דדבר שאין מתכוין אסור (ראה ביצה כג,).
אליעזר רק שבות -בעירובין (קג ,).והטעם משום צריכה לגופה ומקלקל -בחגיגה (י ,):והעמדת ערמה -והיינו משום דבעי מתקן ,על כן התיקון והניחותא
דכלאחר יד קעביד דדרכו בכלי ,יעוין שם (ראה שם בביצה (יג ,):וכלאחר יד וזורה ורוח מסייעתו -דבבא דידיה במה שהדבר נתקן -עומד במקום כוונתו.
קמא (ס ,).שפיר דריש ,ואין לנו לדון הדרשות זו ורבי שמעון דסבר (שם) דדבר שאין מתכוין מותר, רש"י ד"ה אם) ,וכן הקשה עוד מכמה סוגיות.
ובעי מתכוון בפועל ,על כן הכוונה הוא העיקר, הנה רש"י כריתות (יט .ד"ה מיבעי) כתב רק בזה
מזו ,וכמובן.
ואפילו מתכוון בדבר שהוא קלקול גם כן אסור ,כן הלשון :ואי קשיא כו' ,האי 'בה' (ויקרא ד ,כג) דדריש
ב שו"ת בן פורת ח"א סימן י אות ג ד"ה מה רבי אליעזר (שם) פרט למתעסק ,לא צריך ,דממלאכת
נלענ"ד כוונתו שם ,עיין שם היטב .
מחשבת דמייתי רב נחמן (שם יט ):מצי למילף .נראה
גליוני הש"ס שבת קו .ד"ה מתניתין לי ,דרבי אליעזר לית ליה דרב נחמן דדריש מלאכת
)א התשובה מופנית אל" :כבוד הבחור החריף ובקי חרוץ ושנון כמר דוב שיחיה לאוי"ט [כעת אב"ד דק"ק אמסטוב]".
בא שכתב" :גבי מקלקל -דקאמרינן (כתובות ה ):הלכה כרבי יהודה או כרבי שמעון ,איפכא נינהו ,רבי יהודה פוטר ורבי שמעון מחייב .ולא אשכחן ליה דוכתא דפליגי בהדיא ,אלא מדוקייהו במתכוין ,רבי יהודה סבר
דבר שאין מתכוין אסור ,דווקא מתקן ,אבל מקלקל הא לא ניחא ליה ,כי אמר רבי יהודה דבר שאין מתכוין אסור במתקן ,דכיון דניחא ליה בגויה ואף על גב דלא קא מיכוין ,כיון דממילא קא הויא ליה הנאה -אסר
רבי יהודה ,אבל במקלקל הא לא ניחא ליה ,שמע מינה במקלקל כרבי שמעון סבירא ליה דפטר".
בעהשי"ת
)כ"מ מערכת גליון ")ברך" המופל)!
אעירה נא במה שהבאתם במדור תפארת יוסף ,מספר "בית האוצר" להקשות
על מה שכתב הר)"ם בפרשת בראשית על הפסוק (א ,ח) 'ויקרא אלקים לרקיע
שמים' ,בהא דפירש רש"י ד"שמים" היינו נוטריקון "אש מים" ,שפירושו דהקמ"ץ
כבוד )הובי היקר יו"ר מכון ')והבי תורה' שתחת השי"ן מביא אל"ף (דברי דוד להט"ז זצ"ל) ,וקשה דהוה ליה להקדים הא'
לש' ,ותירץ הרא"ם "דאין מוקדם ומאוחר גם באותיות" ,והעיר רבינו" :וצריך
מאוד התענגתי ללמוד בגליונכם הנפלא בימי החג שעעל"ט. עיון גדול ,דאיך הוה אמינא לומר כן ,הא אפילו בחד עניינא יש מוקדם ומאוחר,
וכמפורש בש"ס פסחים (ו ,):וכל שכן באותיות של תיבה אחת" ,ע"כ.
בעיקר נהניתי מהליקוט על פסוקי קהלת .זכיתי להנות כמה יהודים עם
הרעיון הגאוני בענין מילה בשביעי לדור יוצאי מצרים ,דבר נחמד מאוד. אולי יש לומר) :א כמו שכתבו תוספות פסחים שם ד"ה אבל בחד עניינא מאי
דמוקדם מוקדם" ,היינו דוקא היכא דליכא דרשה וטעם" ,יעויין שם .וכמו"כ י"ל
גם זכיתי לחדש על ידי החידושים על קהלת פירוש תפילה שהתקשיתי דכאן מוכח דאיכא דרשה וטעם ,דאל"כ מאי טעמא נקרא "שמים".
בזה ,וכדלהלן:
ב) עוד יש לומר ,דהנה בגמרא פסחים (שם) איתא בזה"ל ,אמר רב מנשיא בר
מזה זמן רב אני מתקשה להבין נוסח התפילה ב'הריני מכוין' בבוקר, תחליפא משמיה דרב ,זאת אומרת אין מוקדם ומאוחר בתורה ,אמר רב פפא לא
"להכריע את עצמי ואת כל בני ישראל ו)ת כל העולם" .מי הם ה'עולם'? אמרן אלא בתרי ענייני ,אבל בחד עניינא מאי דמוקדם מוקדם ומאי דמאוחר
האם הם הגוים ח"ו? שאלתי כמה ת"ח ולא זכיתי לתשובה. מאוחר ,דאי לא תימא הכי ,כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט ,דילמא פרט
ודין אהניא לי שזכיתי לכוון לדעת קדשו של הגה"ק ר"י ענגיל זצ"ל שאינו וכלל הוא וכו' ,יעויין שם כל הסוגיא .ולכאורה ליכא מחלוקת בזה ,ורב פפא
נוטה לומר ש'עולם' אלו הגוים ,ולדבריו העולם המכוון על העולם היהודי רק מוסיף על האי כללא דכייל לן רב .והנה מקור דרשת רש"י בתיבת שמים
("אידישע וועלט"). היא במדרש רבה (ב"ר ד ,ז) ,ושם הובאו עוד כמה דרשות אחרות בזה ,ודרשה זו
ולגוף הקושיא ,מה יכולים לכוון כשאומרים גם בנ"י וגם 'העולם' ,מצאתי היא בשם רב ,וז"ל' :ויקרא אלקים לרקיע שמים' ,רב אמר אש ומים ,רבי אבא
מנוח לי גם כן בגליון הנ"ל באיסוף על פסוקי קהלת ,כשלמדתי הגעדאנק בר כהנא אמר משום רב ,נטל הקדוש ברוך הוא אש ומים ופתכן זה בזה ,ומהן
על 'עשה האלוקים את האדם ישר' ,עם היסוד של המהר"ל שהבריאה נעשו שמים וכו' ,עיין שם .ואם כן יש לומר ,דכיון שבסוגיא דמסכת פסחים
היתה בשביל ישראל ,וכל עניני העולם הם צרכים של האומה הישראלית. לא חילק רב בין חד עניינא לתרי עניינים ,ורק רב פפא הוא אשר הוסיף זאת,
וחשבתי על פי זה לפרש ,שאנו מכוונים להכריע את ה'אומה הישראלית' אולי באמת חולק רב עליו [וסבירא ליה כרבי יהודה דאין מוקדם ומאוחר
לכף זכות ,ואז יוכרעו כל עניני העולם -שנבראו בעצם בשבילם -גם כן בתורה אפילו בחד עניינא ,עיין הגהות מצפה איתן במסכת קידושין (כט ):בשם
לכף זכות ולטובה לצרכי עמך ישראל. ירושלמי שקלים (פ"ו ה"א) ,ועיין שם דיש גורסים 'רבי מאיר'] ,וכדמצינו במדרש
שדרש אש ומים ,ועל כרחך כפירוש הרא"ם דאין מוקדם ומאוחר בתורה אפילו
בברכת ) געזונט'ן ווינטער, באותיות ,וכל שכן בחד עניינא ,ואילו רב פפא ידרוש כאידך דרשות המובאים
עם כל הברכות וו)ס דו וו)ונטשט דיך) ,ון )ס)ך מעהר פון דעם, שם במדרש ,ועיין.
ב)הבה ובהערכה) ,הרן ק)הן ,מונטרי)ל בן ציון גרינפעלד ברוקלין נ"י
הבטיח רבינו" :כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי -אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון" ב
(הגה"צ רבי יצחק מענדל מארגנשטערן זצ"ל חתן רבינו -ששמע מפי רבינו והכריז על כך במעמד ההלוויה הרבתי באשכבתיה דרבי)
אוצרות יוסף
עיונים בספרי רבינו
וקטן ,וזה גם סימן אמצעי הא לא הוי ,ועל כן נקט רק
לשון "לא הוי סימן" לחוד ,כלומר ,דעל כל פנים אינו
עדות על מת על פי שערותיו
סימן המועיל ,זה מפני שאינו מובהק וזה מפני שהוא
עוד מועט ממנו -שגם אמצעי אינו ,ודו"ק.
ואולם כל זה גם כן אינו מוכרח ,ואין לדקדק בזה
מלשון הרא"ש כלל לקושטא דמילתא דבר ,יען שבכל ~ מתוך :שו"ת בן פורת ח"ב סימן ח ~
אופן אין לשונו כאן מבורר כל כך.
במקום אחר מדמה הרא"ש חיור וסומק לכלים
ואולם בשו"ת הרא"ש שם (כלל נא סימן א ד"ה תשובה) אבל אם היו להם בגופו סימנים מובהקים ביותר מעידין הנה סימן דשערותיו אדומות ,אין מבואר אם זה חשוב
ראיתי שכתב על הגמרא גופו -דארוך וגוץ ,וז"ל: עליו ,הג"ה ,כגון שהיה לו יתר או חסר כו' ,אבל קטן סימן גרוע או סימן אמצעי .ומה שכתב כבודו א דחשוב
פירוש ,לעולם סימנים דאורייתא ,ואפילו הכי סימני או ארוך או חיור וסומק -לא הוי סימן מובהק ,עכ"ל, גרוע ,מפאת דשערות עשוים להשתנות לאחר מיתה,
הגוף לאו סימנים נינהו ,כי יש הרבה אנשים בענין זה, והוא מתשובת הרא"ש (כלל נא אות ו ד"ה דע) .ואם כן כבר כתבתי (ראה שו"ת בן פורת שם דף כא :ד"ה ומה) דהיה
יש ארוכים ויש קצרים ויש בינונים .ופניו אדומים ועיניו מדכלל חיור וסומק בהדי קטן או ארוך ,דקטן או ארוך לו לפרש מנין לו זה ,כי אני לא ידעתי מקור דשערות
שחורות נמי לאו סימנא הוא ,דהרבה אנשים יש כמראה היינו ארוך וגוץ דגמרא ,דמבואר בגמרא דהוי רק סימן עשוין להשתנות ,זולת הך דמסכת שמחות (פ"ד הלכה יב)
זו ,דאף בממונא לאו סימנא הוא ,כדאמר באלו מציאות גרוע ,ואם כן גם חיור וסומק הוא רק סימן גרוע .ולשון שהבאתי (שם דף כב .ד"ה והנה) ,דנאמר בו מפני שהשער
(כז ,):כליו -בחיורי וסומקי ,עכ"ל .ומשמע לכאורה 'סימן מובהק' דכתב הרמ"א דאינו סימן מובהק ,צריך משתנה ,ודנתי כבר (שם) דאין ראיה משם.
גם כן ,דמדמה חיור וסומק בגוף לחיור וסומק בכלים. לומר דהוא לאו דווקא ,רק דגם סימן אמצעי לא הוי.
ולענ"ד קשה בזה ,דאדרבה מדברי הגמרא הרי משמע בצמח צדק מבואר שהגוף משתנה
איפכא וכנ"ל. גם לרמ"א חיור וסומק הוו סימן אמצעי אחר מיתה -אך לא מבואר על שערות
ומיהו יש לומר ,דחיור וסומק הוי שפיר סימן אמצעי, וראיתי בקונטרס עגונות (סימן תיב -נדפס בשלחן ערוך
גם אם מדמים לכלים -אין החלט שזה סימן גרוע ורק מובהק הוא דלא הוי ,ועל כן משום חיור וסומק אה"ע אחר סימן יז) תשובת הצמח צדק (סימן מה ד"ה אף)
והנה ,גם אי נימא דיש לדמות חיור וסומק בשערות הוא דנקט הרמ"א סימן מובהק ,והכי קאמר ,אבל קטן דכתב שם בתוך הדברים ,דמראית צבעו של בני אדם
לחיור וסומק בכלים -וכסברת הנודע ביהודה ובנו או ארוך או חיור וסומק לא הוי סימן מובהק ,רק כל משתנה לאחר מיתה מאדום ללובן ולירוק ,עכ"ל .ואין
ז"ל ,הנה גם כן אינו החלט מזה דחיור וסומק הוא חד כדיניה ,קטן או ארוך הוא סימן גרוע ,וחיור וסומק מבואר עדיין שמשתנה לאודם .וגם כתב כן רק על צבע
סימן גרוע ,שהרי שיטת המהר"ם פדוואה בתשובותיו סימן אמצעי ,אבל מובהק -תרווייהו לא הוי. הגוף ,אבל צבע השער אין מבואר דמשתנה .וגם הרי
(סימן לו ד"ה חזינא) ,דשינויא קמא דש"ס יבמות (קכ): דעת הטור (אה"ע סימן יז סעיף כד) דשומא חשוב סימן
דמשני ד גופו -דארוך וגוץ ,כליו -דחיישינן לשאלה, מהרא"ש אין ראיה דחיור וסומק לא הוו סימן אמצעי אמצעי לתירוץ בתרא דגמרא (יבמות קכ ).אף דעשוי
היינו דסבירא ליה בשינויא קמא דגם חיור וסומק הוי ועיינתי בשו"ת הרא"ש עצמה (כלל נא סימן ו) וראיתי להשתנות ,כמבואר בבית שמואל (סימן יז ס"ק ע) ,ואם
סימן אמצעי ,ומשום הכי אמר רק דחיישינן לשאלה, שכתב שם וז"ל :והגוי שאמר שהוא וגוים אחרים הרגום, כן הוא הדין שערות אפילו עשוין להשתנות הוי שפיר
וכל דליכא חשש שאלה הוי סימן שפיר ,אפילו בחיור ואמר סימנין שהיו בכל אחד כו' ,הא תנן (יבמות קכ). סימן אמצעי.
וסומק .ורק ב'אי בעית אימא' שם ,דאמר כליו -בחיורי דאין מעידין על סימנין שבגוף .מיהו אם היה סימן
מובהק ,כההיא דתניא (שם) אין מעידין על השומא ,רבי לנודע ביהודה ובנו שערות לבנות ואדומות
וסומקי ,הוא דחדית לומר דחיורי וסומקי הוא סימן אינם סימנים כמו חיור וסומק בכלים
גרוע ,וזהו מחלוקת שינויא קמא עם האי בעית אימא, אליעזר בן מהבאי אומר מעידין כו' ,ואמר רבא ,דכולי
עלמא סימנין דרבנן ,והכא בשומא סימן מובהק פליגי וראיתי בנודע ביהודה תניינא (אה"ע סימן מט ד"ה
דלשינויא קמא גם חיורי וסומקי הוי סימן שפיר ,עיין
שם היטב .ואם כן אחרי דמחולקין בזה שני שינויי כו' ,הא חזינן אף על גב דסימנין דרבנן ,סימן מובהק אמנם) דכתב ,ועדות הנכרים לא מהני ,שבוודאי כוונתן
דגמרא ,אכתי על כל פנים הוא ספק היות גם חיור הוי דאורייתא ,הילכך אם היו סימני גופו כגון ארוך שהכירו אותן במראיהן שהיה צבע ירוק ,וחיורי וסומקי
וסומק סימן אמצעי. וקטן חיור וסומק או שחור ,לא הוי סימן ,אבל אם היה כשם שלא מהני בכליו (ראה יבמות קכ ,):כך לא מהני
חסר אחד מאיבריו כו' הוי סימן מובהק ,עכ"ל. בשערו ,עכ"ל.
ואולם הב"ח בתשובותיו (סימן פו ד"ה ולכאורה) פליג
והרי דהרא"ש קאי להדיא בשינויא דסימנין דרבנן, הרי דהנודע ביהודה מדמה חיורי וסומקי בשערות
אמהר"ם פדוואה הנ"ל ,וסבירא ליה דגם לשינויא קמא
היינו דסימנים אמצעיים דרבנן ,ובעינן סימן מובהק, כחיורי וסומקי בכלים ,דמבואר בגמרא (שם) דהוי סימן
דגמרא ,חיור וסומק הוא רק סימן גרוע ,עיין שם שכן
ועל זה כתב ,הילכך אם היו סימני גופו כגון ארוך כו', גרוע .וכן כתב גם בתשובת בנו הרב רבי שמואל ז"ל
כתב מסברא .ועל כל פנים סברת המהר"ם פדוואה הוא
ואם כן הרי כוונתו רק דהנהו לא הוו סימן מובהק, שם (סימן נא ד"ה והנה) ,עיין שם שכתב :וצבע השערות
כן ,ואם כן על כל פנים אין החלט היות חיור וסומק
ואין ראיה דאינם גם סימן אמצעי .ואף דכתב 'וקטן', לא הוי סימן כלל ,דהוי כמו חיורי וסומקי בכלים ,עכ"ל.
בשערות סימן גרוע ,גם אם נדמה חיור וסומק בשערות
לחיור וסומק בכלים. דמבואר בגמרא (שם קכ ):דאינו גם סימן אמצעי ,רק בגמרא משמע שחיור וסומק הוו סימן אמצעי
סימן גרוע ,יש לומר אארוך וקטן דהא הוא דנקט שלא ואולם באמת לא ידעתי להם ז"ל -אב ובנו שראו
מדוע אין מדמים חיור וסומק לחוט של גט דהוי סימן בדווקא ,דהא הא גם סימן אמצעי לא הוי ,אבל חיור את החידוש הזה ב -מנין להם זה ,דאדרבה מדברי
וגם יש לעיין ,דהא דאמרינן בגמרא כליו -בחיורי וסומק דנקט הוי שפיר בדווקא ,דרק סימן מובהק הוא הגמרא נראה לכאורה איפכא ,דמדאמר ביבמות שם,
וסומקי ,הרי אין זה כלל לכל דבר -דלא יהיו חיור וסומק דלא הוי. אגופו -בארוך וגוץ ג ,ואכלים אמר -בחיורי וסומקי,
סימן ,דהא בחוט של גט מצינו בש"ס בבא מציעא (כח,). וגם יש לומר ,דהיינו דדייק הרא"ש לכתוב ,הילכך משמע לכאורה דחיור וסומק בגוף הוי שפיר סימן
הוא אומר סימני החוט והיא אומרת סימני החוט -ינתן אם היו סימני גופו כגון ארוך כו' לא הוי סימן ,אבל אמצעי ,דאם לא כן ,מדוע לא אמר גם בגופו בחיור
לה ,במאי ,אילימא בחיורא ובסומקא -דילמא בהדי אם היה חסר כו' הוי סימן מובהק ,ולכאורה אינו דבר וסומק כמו דאמר בכלים ,והוי ליה לאוקמי גופו וכליו
דנקט ליה חזיתיה כו' .ומשמע דלולי טעמא דדילמא והפוכו ,וברישא נמי הוה ליה למימר לא הוי סימן בחד גוונא .ועל כרחך דגופו לא מצי למימר בחיור
בהדי דנקט ליה חזיתיה היה שפיר סימן ,ואם כן מניין מובהק ,ומדוע כתב ברישא תיבת 'סימן' לבד .ואך לפי וסומק ,דהוי סימן אמצעי שפיר.
לנו לדמות גופו של אדם לכלים דייקא דלא הוו בהו הנ"ל יש לומר ,דזה טעמו באמת ,דברישא לא בעי
חיור וסומק סימן ,דילמא יש לדמותו לחוט דהוו ביה למיכתב לא הוי סימן מובהק ,דהוי משמע דאמצעי הרמ"א כלל חיור וסומק עם ארוך וגוץ דהוו מום גרוע
סימן שפיר. מיהת הוו כל הדברים שהזכיר ,והרי הזכיר גם ארוך ועיין עוד בשלחן ערוך אבן העזר (סימן יז סעיף כד):
)ג דלאו סימנים הם. )א נכתב אל" :כבוד שאר בשרי הרב הגדול החריף ובקי מו"ה חיים ענגיל נ"י ראב"ד דק"ק ראדמישלא".
)ד הא דלא מהני סימנין בגופו ובכליו ,כדאיתא במשנה שם קכ ,.אף דסימנין דאורייתא ללישנא דרבא שם. )ב לשון מליצה על פי משנה בראש השנה כב' .אב ובנו שראו את החודש.'...
שביבי יוסף
אלומת אור לחקירות יסודות סברות וכללים המפוזרים בתורת רבינו זי"ע
חטאת באה לכפרת החטא -לא לכפרת עונש הכרת
"הארכתי בחידושי מאוד לעניין פחות מבן עשרים מדוע מביא חטאת ,הא אין חייב על זדונו כרת (ראה שו"ת חות יאיר סימן קסו עמוד תסד ד"ה ואפשר ,ואילך; שו"ת חכם צבי סימן מט) .דחטאת
אין בא לכפרת עונש הכרת ,רק על גוף החטא הוא שבא ,דגוף החטא שיש בו חומר עונש כרת לבן עשרים צריך כפרת החטאת ,והחטאת על גוף החטא הוא שמכפר ,ושפיר מביאו
גליוני הש"ס שבת פט :ד"ה דל גם פחות מבן עשרים"
הגיד רבינו בחיים חיותו" :מהספרים שלי יהיו לי תלמידים"
ג (הג"ר יעקב טייטלבוים -תלמידו המובהק של הגר"מ אריק זצ"ל -ששמע מפי רבינו)
בזכרון קדוש בכורות מד-נ בשבילי הש"ס
פנינים לפי סדר הש"ס
תיאורים מרתקים וזכרונות עסיסיים
מעד נאמן טו"ב שנים -נכד רבינו ר' דוד מארגנשטערן ז"ל
את הקדשים על ידי עבודתם ,אבל בנות אהרן - הוכחה שכהנת פסולה לעבודה מדין זרה
שלא כאביו ,אשר לא היה נחשב 'חסיד' ,אמו בספר פרשת דרכים (דרך מצותיך ח"ג ד"ה עוד אני ,ראה אף על גב דמחללות את הקדשים על ידי עבודתם,
הצדקנית של רבינו היתה 'חסידה' אדוקה ,וכך בספר המצות לרמב"ם עמוד תלב) נסתפק ,הא דכהנות עם כל זה הרי לא הוזהרו על החילול .ואין לומר
מתאר הנכד את דמותה: פסולות לעבודה מקרא ד'בני אהרן' (ויקרא א ,ה) -דאם ישראליות מוזהרות ,כהנות לא כל שכן ,דזה
"לאה ,אמו של ר' יוסף ענגיל ,היתה אשה נדיבה ולא בנות אהרן (קידושין לו ,).אם על ידי הכתוב הזה אינו ,דאין מזהירין מן הדין (פסחים כד.).
יוצאת מהכלל ,נכונה להקרבה למען זולתה ,ואם נכנסו לכלל זרות וחייבות מיתה ,או הוי אך פסול
מסורה לילדיה ...הלכה בעקבות אביה ר' משה דוד
שטיגליץ ,ונשארה חסידה אדוקה של הרבי מסאנץ.
בעלמא ,עיין שם.
היא היתה נוסעת אליו ,בלי ליווי בעלה ,ומזמן איסור הנאה מרוצח בחייו והנה אם נאמר כדברי הפרשת דרכים הנ"ל -
לזמן היתה שולחת לו "פדיון" כמנהג החסידים". דהוי רק פסול בעלמא מקרא ד'בני אהרן' ולא בנות במכילתא פרשת משפטים (פרשה י אות ק) על
גם מדברי רבינו עצמו -בהקדמה לקונטרס אהרן ,אם כן מובן ממילא דהוי רק איסור עשה ,הכתוב (שמות כא ,כח) 'לא יאכל את בשרו' ,וז"ל:
'שבת דנחמתא' -נוכל ללמוד על אישיותה דלאו הבא מכלל עשה -עשה (פסחים מא ,):אבל אין לי אלא איסור אכילה ,מניין שהוא אסור
הרוממה ,ועל גודל הערכת רבינו אליה: בהנאה ,אמרת קל וחומר ,ומה אם עגלה ערופה איננו איסור לאו.
"אמי הצנועה והצדיקת מנשים באהל תבורך ...כי
ולפי זה ,יש להביא ראיה דקרא ד'בני אהרן' שהוא מכפרת על שפיכות דמים ,הרי היא אסורה
אשה כשירה וצנועה מאוד היתה ,ולילות כימים ולא בנות אהרן הוא רק מגלה שגם הן בכלל זרות ,בהנאה ,שור הנסקל שהוא שופך דמים ,דין הוא
עמלה בגידול בניה לתלמוד תורה ,ומה מאוד גדל ואהדרינהו לאיסור זרות .דאם לא כן ,מאי פריך שיהא אסור בהנאה כו' .רבי יצחק אמר כו' קל
עמלה ויגיעה בזה ,גם הצליחו מעשיה בעזרת בסוגיין (מה ):אמתניתין דאותו ואת בנו פסול וחומר ,ומה אם עגלה ערופה שאינה מטמאה את
השם יתברך ויעשו פרי."... בבהמה וכשר באדם ,ופריך ,הא אותו ואת בנו נוהג הארץ ,ולא מסלקת את השכינה ,הרי היא אסורה
ממקורות אחרים ידוע לנו ,כי לא זו בלבד רק בנקיבות ,ואם כן כהנת ובנה -בלאו הכי הרי בהנאה ,שור הנסקל שהוא מטמא כו' (דשפיכות
שערכה 'נסיעות' אל הרה"ק מצאנז זי"ע ,אלא אף דמים מטמא את הארץ כו' ,כמבואר פרק במה הכהנת לאו בת עבודה היא.
הוסיפה לקחת עמה את ילדיה מעת לעת ,כאשר ולפי מה שכתבתי ,מאי קושיא ,הא מפאת 'אשה' מדליקין (שבת לג ,)).דין הוא שיהא אסור בהנאה
רבינו זכה בילדותו לשחר את פניו ולקבל את הוי אך איסור עשה ,מה שאין כן מפאת 'אותו ואת כו' ,עכ"ל.
ברכת קדשו (ראה 'מרביצי תורה מעולם החסידות' ח"ב, ויש לעיין קצת ,למאן דאמר דשור הנסקל נאסר בנו' הוי לאו ,כיון דילפינן פסולין דאדם מגזירה
בערך רבינו עמוד ריט). שוה מבהמה ,כמבואר לעיל (מג ,).עיין שם ,ואם כן בהנאה מחיים (ראה רש"י סנהדרין פ .ד"ה אלא; תוספות
מכח אהבתה האמהית והרחומה צמח רבינו והיה אי ילפינן גם אותו ואת בנו מבהמה ,שוב הוי גם שם עט :ד"ה בשור) ,אם כן על כרחך דמהני קל וחומר
לגדול בתורה ,חמין ושמן שסכה לו בילדותו הם באותו ואת בנו לאו גמור באדם כמו בבהמה ,ואם דמכילתא הנ"ל לאסור גם מחיים משנגמר דינו ,אם
שעמדו לו בזקנותו ,כפי שניתן להבין מתוך מה כן שפיר אשמעינן התנא רבותא ,דלענין אותו ואת כן אדם רוצח יהיה אסור ליהנות ממנו משנגמר
שמוסר הנכד אגב תיאורו על אווירת הבית: בנו לא ילפינן אדם מבהמה ,כיון דאיכא נפקותא דינו למיתה ,דקל וחומר דמכילתא הנ"ל הא שייך
"כזה היה בית היוצר בימי ילדותו של ר' יוסף לענין אי הוי לאו או רק עשה .ועל כרחך דמפאת נמי באדם רוצח וכנ"ל ,וזו לא שמענו.
ענגיל ...ועל הכל היתה נסוכה חיבתה של עקרת ויש להביא ראיה להיפוך מש"ס נדרים (לה,): אשה לבד חשיבא זרה ,והיא בלאו כזר ממש -
הבית לארבעת בניה .לבה היה מלא אהבה אליהם,
שהוא בלאו ,וכמבואר בזבחים (טו ,):ואם כן ליכא איבעיא להו ,הני כהנים -שלוחי דידן הוו או
וגאוותה היתה עליהם".
שלוחי דשמיא .למאי נפקא מינה ,למודר הנאה, נפקותא ושפיר פריך ,ודו"ק.
בשבוע הבא אי"ה:
ואולם יש לומר ,דאפילו אם אין הכהנות בכלל אי אמרת דשלוחי דידן הוו -הא מהני ליה ואסור,
על פרנסת משפחת הורי רבינו ועל הווי הבית המרומם
זרות ,וקרא ד'בני אהרן' ולא בנות אהרן פסול ואי אמרת שלוחי דשמיא -שרי כו' .ואמאי לא
בעלמא הוא ,עם כל זה כהנת העובדת איננה פשיט האיבעיא ממה שכהן רוצח כשר לעבודה,
וכדדרשינן (יומא פה' ).מעם מזבחי תקחנו למות' באיסור עשה לבד ,כי אם גם באיסור לאו.
כן לגירסא זאת הרי מבואר גם במשנה דכהן רוצח וזה ,דהא זר גופיה ילפינן פסול דידיה בזבחים (שמות כא ,יד) ולא מעל מזבחי -עיין מכות (יב).
כשר לעבודה ,ואם כן הוה ליה למיפשט האיבעיא (שם) ,מקרא ד'וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו' מימרא דאביי דמזבח קולט כהן ועבודה בידו ,ועיין
ממשנה זאת .ואולם יש לומר דאיירי בכהן העובד (ויקרא כב ,ב) ,ופירש רש"י (זבחים שם ד"ה בני) :ינזרו תוספות יבמות (ז .ד"ה שנאמר) ,ואם כן איך כשר
לעצמו ,היינו במקריב קרבן של עצמו. -כדי שלא יחללום ,לימד על זר שעבד ,שחילל לעבודה -אי שלוחי דידן הוו ,הרי אסור ליהנות
את הקדשים ופסלם ,עכ"ל .ואם כן כיון דכתיב ממנו ,והעבודה הרי חשובה הנאה אי שלוחי דידן
ואמנם אם הוא אסור בהנאה ,אם כן הרי גם הוא
בהאי קרא 'ולא יחללו' ,שפירושו שלא יפסלו את הוו ,וכדברי הגמרא נדרים הנ"ל ,ועל כרחך דרוצח
בעצמו אסור ליהנות ממעשה עצמו .ומזה גופא
הקדשים על ידי עבודתם -שהם פסולים לעבודה ,שנגמר דינו מותר בהנאה.
ראיה פשוטה דאין רוצח איסור הנאה ,דאם לא כן
יהיה אסור לו לעשות שום דבר שנהנה בו .ויש ואולם לפי מה שכתבו התוספות קידושין (כג: אם כן גם כהנות הפסולות לעבודה מקרא ד'בני
לומר דכיון דמעגלה ערופה הוא דילפינן ליה ,לכן אהרן' ולא בנות אהרן ,שוב הם גם כן בכלל הלאו ד"ה דאמר) ,וכן כתב הר"ן בסוגיא דנדרים שם (ד"ה
אין אסור ליהנות מעצמו ,רק אחרים הוא שאסורין ד'ולא יחללו' ,כיון שסוף סוף הם מחללות את איבעיא) ,דלא בעי בש"ס נדרים הנ"ל למיפשט
בהנאתו ,כמו שאין העגלה אסורה בהנאת עצמה, הקדשים ופוסלות אותם על ידי עבודתם ,והן שפיר האיבעיא -רק ממשנה או מברייתא ,אבל לא
ורק האדם הוא שאסור ליהנות ממנה .ואולם למאן בכלל לאו זה ,כמו זר גמור שהוא בלאו זה מפאת ממימרא דאמוראי -אין ראיה.
דאמר (יבמות עח ):ד'דון מינה ואוקי באתרא', ואולם בסוגיין (מה ):יש גירסא במשנה ,אלו שמחלל את הקדשים על ידי עבודתו ,ודו"ק.
לכאורה ראוי שיועיל הלימוד לאסור אדם רוצח ויש לדחות ,דסוף סוף הא כתיב 'בני ישראל' כשרים באדם ופסולין בבהמה ,אותו ואת בנו כו',
גם בהנאת עצמו. בהך קרא ,ואם כן רק בני ישראל הוזהרו מלחלל ושנעבדה בהן עבירה ,ושהמית את האדם כו' .אם
ההבטחה האחרונה שמחוללת פלאים:
"כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי ,אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון"
(הבטחתו של רבינו זי"ע סמוך להסתלקותו ,באזני חתנו הגה"צ רבי יצחק מענדל מארגנשטערן זצ"ל -מייסד וראש חברת 'אוהבי תורה' להוצאת ספרי רבינו)
לרכישת הספרים (במשלוח עד הבית) ולקבלת הגליון:
טל | 1800-200-855 :דוא"לa1800200855@gmail.com :
כל הזכויות שמורות למכון "אוהבי תורה" -לההדרת ספרי שר התורה הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל -מאנסי יצ"ו
Cell: 845-216-8677 | Email: ohaveitorahengel@gmail.com
ד
