gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

מליצי יושר · MELITZEI YOSHER — חיי שרה (2026-11-02)

מוציא לאור: מליצי יושר · MELITZEI YOSHER

שבוע: חיי שרה (2026-11-02)

מליצי יושר · MELITZEI YOSHER — חיי שרה (2026-11-02)

פתח את ה-PDF הורדה

‫חיי שרה‬ ‫ע‪.‬י‪.‬ב‪.‬י לע"‪‬‬ ‫תשפ"ז גליון‬ ‫הג"ר יוסף ע‪‬גיל‬ ‫של"ז ש‪‬ה ח'‬ ‫זצ"ל‬ ‫לע"נ הרה"ק המקובל המלוב"ן ר' רפאל ב"ר אברהם ריס זי"ע‬ ‫ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכתה‪ .‬קשה שהרי בתחילה האדם בוכה על מתו ולבסוף מספידו‪ ,‬ועוד יש לבאר טעם של כ"ף זעירא ב"ולבכותה"‪ .‬ויש לבאר ע"פ מש"כ‬ ‫במעבר יבק וז"ל‪ :‬וההספד למת הוא תועלת גדול‪ ,‬כי ע"י הדמעות יפתחו למת שערי דמעה העליונים המסולקים מן הדין‪ ,‬כאמרם שערי דמעה לא ננעלו‪ ,‬אמנם‬ ‫צריך שיהיה הבכי לתועלת ]ואבידת[ הנפש‪ ,‬ולא לתועלת ]ואבידת[ החומר כדרך הנשים הקלות‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולפ"ז י"ל דכדי לרמוז שהבכי של אברהם היה לתועלת‬ ‫הנפש ולא לתועלת החומר‪ ,‬יש כ"ף קטנה בתוך תיבת "ולבכותה"‪ ,‬לרמז שמיעט בכייתו‪ ,‬והיינו שלא בכה כלפי החומר‪ ,‬אלא מחמת הנפש‪ .‬ולכך ג"כ הקדים לומר‬ ‫"לספוד את שרה"‪ ,‬שזה דבר ששייך רק לאבידת הנפש כמו שכתב במעבר יבוק‪ ,‬ואח"כ אמר "ולבכותה"‪ ,‬כדי להדגיש שכל מה שעשה היה רק משום תועלת הנפש‪,‬‬ ‫וגם הבכי ששייך גם לאבידת החומר‪ ,‬אבל באמת היה זה כדמיון ההספד‪ ,‬דהיינו רק לאבידת הנפש‪ .‬ועוד י"ל שהכתוב לא הזכיר את הבכי הראשון שלפני ההספד‪,‬‬ ‫שזה הדרך לבוא מחמת הטבע‪ ,‬שהרי תיכף שהאדם שומע איזו שמועה ומקרה רעה‪ ,‬עיניו זולגות דמעות‪ ,‬ואין בבכי זה שום שבח מיוחד לשרה‪ ,‬ובכי זה בא על כל‬ ‫אדם ואפילו על פשוטי העם‪ .‬ואף בבכי שבא מחמת ההספד לא צריך לכתוב‪ ,‬שהרי אם הספידה‪ ,‬ממילא יודעים שגם בכה עליה מחמת ההספד‪ .‬וא"כ ודאי מה שכתיב‬ ‫"ולבכותה" בא לומר שאף לאחר שעברו ימי ההספד‪ ,‬כל זמן שהיה אברהם זוכר מעשיה וגבורותיה בעסקי ביתה וביראת ה'‪ ,‬היו עיני אברהם זולגות דמעה‪ ,‬ולכך‬ ‫הקדים לכתוב לספוד את שרה‪ ,‬ואח"כ "ולבכותה"‪ ,‬לומר שגם לאחר שנגמר זמן ההספד ונגמר חיובו מה שהיה עליו לעשות לכבודה‪ ,‬עדיין המשיך לבכות עליה‪.‬‬ ‫ומדוקדק לפ"ז מדוע הפסיק הכתוב בתיבת "שרה" בין תיבת "לספוד"‪ ,‬ותיבת "ולבכותה"‪ ,‬שיותר היה לו לומר "ויבא אברהם לספוד ולבכות את שרה"‪ .‬אלא שדקדק‬ ‫להפסיק ביניהם כדי לרמז לנו שהבכי של אברהם היה אף זמן רב לאחר ההספד על שרה כראוי לכבודה‪ ,‬וזה "לספוד לשרה"‪ ,‬עדיין המשיך "ולבכותה"‪.‬‬ ‫מליצי יושר מול מגיד פשע זייט מנדב פאר "מליצי יושר" ‪gilyonmy@gmail.com 732-510-0560‬‬ ‫'שמן המאור'‬ ‫להגה"ק רבי מנחם מנדל אפרים פישל ב"ר דוד טרייבר זצ"ל‪ ,‬המגיד‬ ‫מסאמבור‬ ‫דברים מעולם‪ ,‬כי לא נזכר כלל‬ ‫תלמידו של הרה"ק ר' מאיר מפרמישלאן ורבי צבי הירש מדזיטשויב‬ ‫לזכות ש‪.‬ה‪.‬ב‪.‬מ‪.‬ר‪ .‬להצלחה בכ"ע ונחת דקדושה‬ ‫בגמ' ולא בשו"ע שאסור לכרות‬ ‫מכל יו"ח‬ ‫זי"ע כתב בהקדמת ספרו‬ ‫את‬ ‫ברך‬ ‫וה'‬ ‫בימים‬ ‫ואברהם זקן בא‬ ‫השנים בב' עוקצין‪ ,‬רק דמותר‬ ‫וכל מי שילמוד בספר הזה בכלל אחינו בני ישראל‪ ,‬יפתח להם ארובות‬ ‫לכרות גם הג' בעוקץ אחד‪,‬‬ ‫אברהם בכל‪ .‬פירש רש"י 'בכל'‬ ‫דסלק"ד דאסור משום ריבוי‬ ‫השמים ברכה עד בלי די מפתח הפרנסה והצלחה ורחמים וחיים ושלום‬ ‫בגימטריא 'בן'‪] ,‬ומאחר שהיה לו בן‬ ‫שיעור דאסור בחולה‪ ,‬קמ"ל‬ ‫ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים וכו'‪ .‬והשי"ת יעזור לכל מי שיעיין‬ ‫היה צריך להשיאו אשה[‪ .‬וקשה‬ ‫דמותר‪ ,‬כיון דלעומת זה ממעט‬ ‫בזה הספר‪ ,‬יזכה לזכך לבבו‪ ,‬ויזדככו כל אבריו‪ ,‬ויהיו כולם אהובים וכולם‬ ‫דהא כבר היה לו מימי קדם‪] ,‬ולמה‬ ‫בבצירה‪ .‬והילך לשון השו"ע )סי'‬ ‫לא השיאוהו אשה מקודם[‪ .‬ויראה‬ ‫ברורים לעשות רצון בוראם‪ ,‬ויזכה לשתי שולחנות כשורה‪ ,‬בהצלחה וטובה‬ ‫כי ]יש לבאר[ הלשון וה'‪] ,‬הרי כל‬ ‫שכ"ח סט"ז(‪ :‬אמדוהו לשתי‬ ‫חיים ושמחה בתפארה‪ ,‬ויגבה מזלו למעלה בגזירת הבורא‪ ,‬ויזהר כזוהר‬ ‫גרוגרות ולא מצאו אלא ב'‬ ‫ובית‬ ‫מקום שנאמר 'וה'‪ ,‬היינו הוא‬ ‫גרוגרות בב' עוקצין וג' בעוקץ‬ ‫הרקיע כשמש ברה‬ ‫דינו[‪.‬‬ ‫אחד‪ ,‬כורתין העוקץ שיש בו ג'‪,‬‬ ‫ועתה אם ישכם עושים חסד ואמת את אדוני הגידו לי‪ .‬הלשון קשה קצת‪ ,‬דהול"ל 'ועתה‬ ‫לו‬ ‫נתן‬ ‫שלא‬ ‫הטעם‬ ‫דהנה‬ ‫ויראה‪,‬‬ ‫ואם הי' ב' בעוקץ אחד וג' בעוקץ‬ ‫עשו חסד ואמת'‪ .‬גם קשה הלשון 'את אדני'‪ ,‬דלכאורה מיותר‪ .‬גם קשה הלשון 'לא נוכל‬ ‫אברהם אשה בטרם שנעקד‪,‬‬ ‫א'‪ ,‬לא יכרתו אלא העוקץ שיש בו‬ ‫דבר אליך רע או טוב'‪ ,‬דבשלמא 'רע' ‪ -‬לחיי‪ ,‬אבל 'טוב' אמאי לא ידברו‪ .‬עוד קשה דהא‬ ‫מבואר בספרים כי יצחק היה‬ ‫שנים‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והנה כל מי שאין‬ ‫לבסוף דברו 'טוב' שאין למעלה הימנו‪ ,‬דאמרו 'הנה רבקה לפניך קח ולך'‪.‬‬ ‫מסטרא דנוקבא‪ ,‬כמו שכתוב לעיל‬ ‫עיניו טרוטות ולא הוכה בסנורים‪,‬‬ ‫ונראה לי בס"ד‪ ,‬דאליעזר אמר אם אתם מאנשים ה'עושים חסד ואמת'‪ ,‬א"כ צריכין אתם‬ ‫'והנה בן לשרה אשתך'‪ ,‬וא"כ אינו‬ ‫יראה בעליל חילוק גדול בין‬ ‫לרדוף אחר זה להתחתן עם אברהם‪ ,‬כי הוא מין במינו‪ ,‬וזה שאמר 'ועתה אם ישכם עושים‬ ‫ראוי להוליד‪ ,‬לכן בא הנסיון‬ ‫רישא לסיפא‪ ,‬דבסיפא בב' בעוקץ‬ ‫חסד ואמת'‪ ,‬ר"ל אם אתם מהאנשים ה'עושים חסד ואמת'‪' ,‬את אדני הגידו לי'‪ ,‬צריכין‬ ‫בעקידה‪ ,‬ואז פרחה נשמתו‬ ‫א' וג' בעוקץ א'‪ ,‬כתב 'ולא יכרתו‬ ‫אתם להגיד לי שתקוותכם בכל לב ונפש לשדך 'את אדני'‪ ,‬כי אין למענכם שדוך הגון כזה‪.‬‬ ‫ונתעברה בו נשמה מסטרא‬ ‫אלא העוקץ שיש בו שנים'‪ .‬ואלו‬ ‫ואם לא‪ ,‬הגידו לי שלא קרב זה אל זה‪ .‬והם השיבו‪ :‬מה לך להשגיח עלינו אם המחותנים‬ ‫דדוכרא ושפיר ראוי להוליד‪ .‬והנה‬ ‫ברישא בב' גרוגורות בב' עוקצין‬ ‫דומין זה לזה‪ ,‬ואפי' אם המחותנים הם מין באינו מינו‪ ,‬מ"מ השידוך הוא מן השמים‪ ,‬כי‬ ‫אמרו )סנהדרין פט‪ (:‬שהשטן‬ ‫וג' בעוקץ א'‪ ,‬לא כתב כלל בלשון‬ ‫רבקה שייכה לביתו של אברהם‪ ,‬והיא גומלת חסדים כביתו של אברהם‪ ,‬וכל עוף למינו‬ ‫קיטרג עליו‪ ,‬דאמרו שם‪ :‬אמר‬ ‫איסור 'לא יכרות אלא העוקץ‬ ‫ישכון‪ ,‬והיא מין במינו עם יצחק‪.‬‬ ‫השטן לפני הקב"ה‪ ,‬רבש"ע זקן זה‬ ‫שיש בו שלש'‪ ,‬רק בלשון רשות‪:‬‬ ‫וזה שאמר 'לא נוכל דבר אליך רע או טוב'‪ ,‬לומר לך שאנו מהאנשים רעים‪ ,‬ולא מה'עושים‬ ‫חננתו למאה שנה פרי בטן‪ ,‬מכל‬ ‫'כורתים העוקץ שיש בו שלש'‪,‬‬ ‫חסד ואמת'‪ .‬או לומר לפניך 'טוב' שאנו מהאנשים הטובים ש'עושים חסד ואמת‪ ',‬ואין‬ ‫סעודה שעשה‪ ,‬לא היה לו תור אחד‬ ‫ואין שום ספק שזה היה כונתו‬ ‫אנו צריכין לגנות עצמינו או לשבח עצמינו‪ ,‬ואין אדם משים עצמו לרשע לומר שאין אנו‬ ‫או גוזל אחד להקריב לפניך‪ ,‬לכן‬ ‫הקדושה‪ ,‬שהרי כתוב באבנ"ז שם‬ ‫עושים חסד ואמת‪ ,‬ואדם קרוב אצל עצמו ואין ראוי לשבח עצמו לומר כי הוא מהאנשים‬ ‫אמר 'והאלהים ניסה את אברהם'‪.‬‬ ‫ועיין 'היטב' בשו"ע סט"ז ותראה‬ ‫העושים חסד ואמת‪ ,‬כי כל דרך איש ישר בעיניו‪' ,‬הנה רבקה לפניך' כי היא עושית חסד‬ ‫והיינו שהיה עליו קיטרוג מצד מדת‬ ‫שכן הוא‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬הנה צוה לעיין‬ ‫ואמת כאשר ראית בעיניך לפי הסימן שעשית‪ ,‬ומה' יצא הדבר כי היא בת זווגו של יצחק‪,‬‬ ‫הדין‪] ,‬וזה 'והאלקים'[‪ ,‬לכן אמר‬ ‫'היטב'‪ ,‬ואין שום ספק שזה היה‬ ‫'קח ולך ותהי אשה לבן אדוניך'‪.‬‬ ‫הוא יתברך‪ :‬כלום עשה אלא בשביל‬ ‫כוונתו הזכה‪ ,‬מדנקט בסיפא לשון‬ ‫בנו‪ ,‬אם אני אומר לו 'זבח את בנך‬ ‫איסור‪ ,‬ולא ברישא‪ ,‬ש"מ דברישא היתירא קאי משמע לן ולא איסורא‪ .‬ואם לא‬ ‫הדין‬ ‫למידת‬ ‫טענה‬ ‫שאין‬ ‫עשה‬ ‫ובזה‬ ‫בנו‪,‬‬ ‫את‬ ‫שהקריב‬ ‫לפני' מיד זובחו‪ ,‬ובא הנסיון‬ ‫כדברינו‪ ,‬לא היה מצוה לעיין 'היטב' בשו"ע‪ ,‬דדברי השו"ע פשוטים ומפורשים לכל‬ ‫עליו עוד‪.‬‬ ‫בר בי רב‪ ,‬וק"ל‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכ"כ בצמח יהודה )ח"ב עמוד רס"ה(‪.‬‬ ‫בימים'‪,‬‬ ‫ו'בא‬ ‫'זקן'‬ ‫שהוא‬ ‫הגם‬ ‫לומר‬ ‫רצה‬ ‫בימים'‪,‬‬ ‫בא‬ ‫זקן‬ ‫'ואברהם‬ ‫כאן‬ ‫לכן אמר‬ ‫והנה אמרו במנחות )דף סג‪ ,(:‬ר' חנינא סגן‬ ‫חננתו'‪,‬‬ ‫זה‬ ‫ד'זקן‬ ‫עליו‬ ‫לחול‬ ‫הקטרוג‬ ‫ומצא‬ ‫הכהנים אומר‪ ,‬בשבת היה נקצר ביחיד ובמגל‬ ‫לכן‬ ‫המקטרגים‪,‬‬ ‫כל‬ ‫פסקו‬ ‫העקידה‬ ‫לאחר‬ ‫ואולם‬ ‫אחד ובקופה אחת‪ ,‬ובחול בשלשה‪ ,‬בשלשה‬ ‫אמר 'וה' '‪ ,‬היינו הוא ובית דינו‪' ,‬ברך את אברהם‬ ‫קופות ושלש מגלות‪ .‬וחכמים אומרים אחד שבת‬ ‫בכל'‪ ,‬היינו בן‪ ,‬כי 'בן' נקרא על שם שהעולם‬ ‫ואחד חול ‪ -‬בשלשה‪ ,‬בשלש קופות ובשלש‬ ‫נבנה ממנו‪] .‬וכיון שאחר העקידה נתעברה בו‬ ‫מגלות‪.‬‬ ‫נשמה מסטרא דדכורא‪ ,‬יכול עתה לישא אשה‬ ‫והקשה האבני נזר על יסודו שיסד דהטעם‬ ‫ושיבנה העולם ממנו‪ ,‬א"כ עד עתה לא נקרא 'בן'‪,‬‬ ‫דאסור לקצוץ העוקץ של שלש‪ ,‬הוא משום‬ ‫ורק עכשיו אחר העקידה נקרא 'בן'[‪ .‬וכמו‬ ‫שמוסיף גרוגרות שאינו לצורך החולה‪ ,‬אבל אם‬ ‫שאמרו חז"ל )שמות רבה א‪:‬יד(‪ ,‬וז"ל‪ :‬אמר ליה‬ ‫אינו מוסיף גרוגרות שאינו נצרך להחולה‪ ,‬אז לא‬ ‫הקב"ה לפרעה‪ ,‬מי שנתן עצה זאת להרוג‬ ‫איכפת לן אם מרבה בקציצה‪ .‬דמהגמ' הנ"ל‬ ‫הזכרים ולשייר הנקבות‪ ,‬טיפש הוא‪ ,‬היה לך‬ ‫מוכח דאפילו אם אינו מוסיף כלום‪ ,‬מ"מ יש‬ ‫להרוג את הנקבות‪ ,‬ואם אין נקבות‪ ,‬זכרים מהיכן‬ ‫למעט האיסור‪ .‬וז"ל )סימן קנ"ח(‪ :‬איברא דקשה‬ ‫ישאו נשים‪ ,‬אשה אחת אינה יכולה ליטול שני‬ ‫לי על זה מהא דר' חנינא סגן הכהנים אומר בחול‬ ‫אנשים‪ ,‬אבל איש אחד יכול ליטול עשר נשים או‬ ‫היה נקצר בשלשה‪ ,‬ובשלשה קופות ובשלשה‬ ‫מאה‪.‬‬ ‫מגלות‪ ,‬ובשבת באדם אחד וכו'‪ ,‬והא התם בין‬ ‫הוא באדם אחד בין בשלשה אין כאן תוספות‬ ‫שלא לצורך העומר‪ ,‬ואעפ"כ מהדרינן למעט‬ ‫לע"נ הג"ר משה מרדכי ב"ר אברהם יהושע העשיל זצ"ל‬ ‫האיסור‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫מפעלצבינא יא"צ כ" ז חשון‬ ‫והוסיף האבני נזר‪ ,‬וז"ל‪ :‬ואף דחכמים פליגי על‬ ‫למול בשבת ע"י שני מוהלין‪] .‬המשך משבוע‬ ‫ר' חנינא ]ואומרים דבין בשבת ובין בחול היה‬ ‫שעברה[‪ .‬האבני נזר )בסימן קנ"ז( אחר שכתב‬ ‫נקצר בשלשה[‪ ,‬על כרחך הטעם משום פרסומי‬ ‫חידושו דאם יש שנים בעוקץ אחד ושנים בשני‬ ‫מילתא ]להוציא מלבן של צדוקים‪ .‬אבל בלי‬ ‫עוקצין‪ ,‬מותר לכרות השנים בשני עוקצין‪ ,‬סיים‬ ‫טעמא דפרסומי מילתא‪ ,‬גם חכמים סוברים‬ ‫וז"ל‪ :‬עיין היטב בשו"ע סי' שכ"ח סט"ז ותראה‬ ‫דאסור לקצור בשלשה[‪ .‬שהרי בגמרא שם אמרו‬ ‫שכן היא‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫דר' ישמעאל ]שאמר דבשבת היה מביא העומר‬ ‫ובשו"ת ארץ צבי )ח"ב סי' כ"ו( הביא מקובץ דגל‬ ‫מג' סאין[‪ ,‬ור' חנינא סגן הכהנים אמרו דבר אחד‪.‬‬ ‫התורה )סי' ט"ז אות ב'( שהקשה דבשו"ע מבואר‬ ‫]דר' חנינא אמר דכיון דאפשר לקצור באדם‬ ‫להיפך‪ .‬וכתב על זה בארץ צבי‪ ,‬וז"ל‪ :‬ולא היו‬ ‫הגליון בארץ ישראל נתנדב ע"י הרב חיים מאיר בן עלקא שליט"א זכות הצדיקים מליצי יושר יעמוד לו ולמשפחתו ולכל יו"ח להתברך בכל מילי דמיטב‬ ‫ובנין גופו‪ ,‬ופחות מבן שש אין מכניסין אותו‪,‬‬ ‫אחד לא טרחינן לעשותה בהרבה אנשים‪,‬‬ ‫ומכה אותן המלמד להטיל עליהם אימה‪ ,‬ואינו‬ ‫הכא נמי בנוגע ריבוי התבואה הנקצרת‪ ,‬כיון‬ ‫מכה אותם מכת אויב מכת אכזרי‪ ,‬לפיכך לא יכה‬ ‫דאפשר בשלש סאין ובריבוי מלאכה אחת‬ ‫אותם בשוטים ולא במקלות אלא ברצועה‬ ‫בלבד‪ ,‬לא טרחינן לעשותו מחמש סאין‬ ‫קטנה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והנה אמרו בכתובות )דף נ‪ ,(.‬אמר‬ ‫בריבוי כמה מלאכות[‪ ,‬והא דר' ישמעאל‬ ‫רב יצחק באושא התקינו שיהא אדם מתגלגל‬ ‫קמרבה באוכלא שלא לצורך העומר‪ ,‬ובהא‬ ‫בדברים רכים עם בנו אם מסרב ללמוד‪ ,‬עד‬ ‫קיימא לן דאסור בחולה כנ"ל בהא דאמדוהו‬ ‫שתים עשרה שנה‪ ,‬מכאן ואילך‪ ,‬יורד עמו לחייו‬ ‫לשני גרוגרות‪ .‬וכיון דמדמי לה הש"ס להא‬ ‫לרדותו‪ .‬ותמה הרב ידי אליהו )תיקון ב'( מדוע‬ ‫דר' חנינא סגן הכהנים‪ ,‬על כרחך בהא נמי‬ ‫השמיט הרמב"ם תקנה זו דאושא‪ ,‬והרי"ף ז"ל‬ ‫אסור אי לאו משום פרסומי מילתא‪ .‬דאם‬ ‫הביאה בהלכות‪ ,‬ונשאר בצ"ע‪.‬‬ ‫איתא דיש לחלק בין הוספה לצורך העומר‬ ‫ואנכי יגעתי ומצאתי תירוץ מספיק לדעת‬ ‫בין הוספה שלא לצורך העומר‪ ,‬הוה ליה‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬כי הנה עמדתי לכאורה מה תקנו‬ ‫להש"ס למימר עד כאן לא קאמר ר' ישמעאל‬ ‫באושא ומה הוסיפו‪ ,‬הא בלאו הכי מדינא קיי"ל‬ ‫אלא בהוספה שאינו לצורך העומר‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫)כתובות פו‪ (.‬דבאומרים לו עשה סוכה ואינו‬ ‫והנה הרב המגיד כתב )פ"ב שבת הי"א(‬ ‫עושה‪ ,‬מכין אותו עד שתצא נפשו‪ ,‬וכן בכל‬ ‫שדעת הרמב"ם דבחולה אפילו אפשר‬ ‫מצות עשה‪ .‬וא"כ מה קמשמע לן דיורד עמו‬ ‫לעשות מלאכה ע"י שינוי שמותר מן התורה‪,‬‬ ‫לחייו‪ ,‬הא ודאי בגדול מבן י"ג שנים דכופין אותו‬ ‫אין מדקדקין בכך‪ ,‬ששבת לגבי חולה כחול‪.‬‬ ‫ומכין עד שתצא נפשו בכל מצות עשה‪ .‬ואי‬ ‫והקשה האבני נזר‪ ,‬דא"כ מדוע אמרו במנחות‬ ‫דאשמעינן דמן י"ב שנים ואילך כופין‪ ,‬הא נמי‬ ‫שם בחולה שאמדוהו לשני גרוגרות‪ ,‬ויש‬ ‫פשיטא‪ ,‬דמשמע ודאי עד י"ב שנים שלימות‬ ‫שנים בעוקץ אחד‪ ,‬ושלש בעוקץ אחד‪,‬‬ ‫קאמר‪ ,‬ומכאן ואילך היינו מהתחלת שנת י"ג‪,‬‬ ‫דכורתין העוקץ שיש בו השנים‪ ,‬ולא שיש בו‬ ‫ואז ודאי מחויב מדרבנן‬ ‫השלש‪ ,‬הרי שבת לגבי‬ ‫משום חינוך‪ ,‬כדמחויב‬ ‫יום ב' חיי שרה כ"ב חשון‬ ‫חולה כחול הוא‪ .‬וכתב‬ ‫בתענית כל אותה שנה‬ ‫האבני נזר‪ ,‬דלפי יסוד‬ ‫יא"צ של הג"ר משה ב"ר יצחק יהודה לימא זצ"ל בעל 'חלקת מחוקק' על שו"ע אבן העזר‬ ‫וכו'‪ ,‬והרי כתבו התוס'‬ ‫הנ"ל מיושב‪ ,‬דאם‬ ‫בכתובות שם דאף‬ ‫מסורת היא‬ ‫ממילא יצטרך לחלל‬ ‫במצוה דרבנן מכין עד‬ ‫שהדלקת נר לע"נ‪ ,‬או ללמוד‪ ,‬היא סגולה למעלה מדרך הטבע לחשוכי בנים‪) .‬דבר בעתו(‬ ‫שבת‪ ,‬אז אין מדקדקין‬ ‫שתצא נפשו‪.‬‬ ‫לעשותו ע"י שינוי‪ ,‬אבל‬ ‫אך י"ל דטובא אשמעינן חכמי אושא‪,‬‬ ‫להוסיף גרוגרת השלישי שאינו לצורך‬ ‫דאמרינן )חולין קי‪ (:‬בההוא דלא מוקיר‬ ‫החולה אסור‪.‬‬ ‫אבוה וכפתוהו‪ ,‬א"ל שבקינהו תנינא כל‬ ‫וז"ל‪ :‬איברא דכד מעיינין על כרחן לחלק‬ ‫מצוה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד‬ ‫בהכי‪ ,‬שהרי הרב המגיד כתב שדעת‬ ‫שלמטה מוזהרים עליה‪ ,‬ע"ש‪ .‬וקשה דהרי‬ ‫הרמב"ם דבחולה אפילו אפשר לעשות ע"י‬ ‫תלמוד תורה נמי מצות עשה שמתן‬ ‫שינוי שמותר מן התורה‪ ,‬אין מדקדקין בכך‪,‬‬ ‫שכרה בצדה‪ ,‬דכתיב 'ושננתם לבניך וכו'‬ ‫ששבת לגבי חולה כחול‪ .‬וא"כ קשה ההוא‬ ‫למען ירבו ימיכם' וכו'‪ .‬ועיין בתוס'‬ ‫דמנחות בחולה שאמדוהו‪ ,‬ועל כרחין לחלק‬ ‫)קדושין לד‪ .‬ד"ה גברא( שכתבו דקרא‬ ‫כמו שחלקתי‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ד'למען ירבו' קאי אמזוזה‪ .‬מיהו כתבי‬ ‫וכדי לתרץ מדוע בקצירת העומר חזינן דאף‬ ‫דקרא ד'כי הוא חייך' קאי אתלמוד תורה‪.‬‬ ‫אם אינו מוסיף כלום‪ ,‬מ"מ יש למעט‬ ‫)ולתירוץ קמא שכתבו שם ליתא להא‪ ,‬אך‬ ‫באיסור‪ ,‬והרי בין באדם אחד בין בשלשה‬ ‫לתירוץ בתרא נכון(‪ .‬וא"כ הוי תלמוד‬ ‫אין כאן תוספות שלא לצורך העומר‪,‬‬ ‫תורה מצות עשה שמתן שכרה בצדה ואין‬ ‫ואעפ"כ מהדרינן למעט האיסור‪ .‬כתב‬ ‫כופין‪ ,‬ותקנו הם דמי"ב שנים ואילך שהוא‬ ‫האבני נזר‪ ,‬דבאמת בקצירת העומר נחשב‬ ‫ביד המלמד‪ ,‬יורד עמו המלמדו לחייו‪.‬‬ ‫הקצירה כתוספות שלא לצורך העומר‪ ,‬כיון‬ ‫והא דכתבו בהגהות מיימוני )ריש פ"א(‬ ‫דבעינן רק עשרון‪ ,‬והשאר נפדה‪ .‬וז"ל‪ :‬והא‬ ‫דאי לא בעי אב להשכיר מלמד לבנו‪,‬‬ ‫דר' חנינא סגן הכהנים ענין אחר הוא‪ ,‬שהרי‬ ‫כייפינן ליה‪ ,‬כדין כל מצוה עשה שלא‬ ‫קצירת העומר לעולם אינו לגבוה אלא‬ ‫רצה לעשות דמכין אותו עד שתצא נפשו‬ ‫עשרון‪ ,‬והשאר נפדה ונאכל‪ ,‬רק משום דלא‬ ‫ונחתינן לנכסיה‪ ,‬ע"ש‪ ,‬היינו לענין לכוף‬ ‫אפשר בלאו הכי‪ ,‬ניתנה לדחות‪ ,‬וכההוא‬ ‫לאב שישכיר לבנו מלמד‪ ,‬ובנו רוצה‬ ‫דיומא )דף פד‪ (:‬נפל תינוק לים פורס מצודה‬ ‫ללמוד אלא שאין לו מלמד‪ ,‬ובזה נתחייב‬ ‫ומעלהו‪ ,‬ואע"ג דצייד כוורי בהדייהו‪ ,‬בזה‬ ‫כבר האב‪ ,‬וכדתנן 'האב חייב ללמדו'‪,‬‬ ‫שפיר מהדרינן למעט באיסורא‪ ,‬כיון דאין‬ ‫וכופין אותו לעשות חיובו‪ .‬ואפשר‬ ‫מצות העומר ממש‪ ,‬וכמו ריבוי אוכלא‬ ‫דסבירא ליה דלא קאי 'למען ירבו' אלא‬ ‫דחולה דאסור‪] .‬המשך בשבוע הבא[‪.‬‬ ‫אלימוד עצמו‪ ,‬לא א'ושננתם לבניך'‪ ,‬וכן‬ ‫קרא ד'כי הוא חייך' ]קאי רק על הלימוד‬ ‫לעצמו‪ ,‬ולא ללמוד עם בנו[‪ ,‬וא"כ החיוב‬ ‫ללמד את בנו לא הוי מצות עשה שמתן‬ ‫לע"נ הג"ר אליהו ב"ר אברהם מרקנסי זצ"ל יא"צ כ"ג חשון‬ ‫שכרה בצדה‪ .‬אבל לימוד עצמו הוא מצות‬ ‫אם כופין הבן ללמוד‪ .‬כתב הרמב"ם )פ"ב‬ ‫עשה שמתן שכרה בצדה ואין כופין‪,‬‬ ‫ת"ת ה"ב(‪ ,‬וז"ל‪ :‬מכניסין את התינוקות‬ ‫להתלמד כבן שש כבן שבע לפי כח הבן‬ ‫הרה"ק בעל מגן אברהם מטריסק זי"ע‪ ,‬כתב בהקדמת הספר למי שילמוד ספרו‬ ‫'מגן יהיה לכל ההוגים בו'‬ ‫חייהם‪ ,‬כי כל יום שנעשה בו דבר טוב‪ ,‬הוא חי‬ ‫ושפיר תיקנו באושא לירד עמו לחייו ואף מבן י"ב‬ ‫וקיים עדי עד‪ .‬וזהו 'יראת ה' תוסיף ימים'‪ ,‬אבל‬ ‫שנים והלאה‪.‬‬ ‫'שנות רשעים תקצרנה'‪ ,‬כי כיון שאינם ממלאים‬ ‫אך הנה בחולין שם הקשו התוס' מהא דכופין על‬ ‫את ימיהם כראוי‪ ,‬הרי גם הימים והשנים שיש‬ ‫הצדקה‪ ,‬ותירצו התוס' בב"ב )דף ח‪ ,(:‬דהא דכל‬ ‫להם‪ ,‬הם חסרים‪ ,‬עכ"ד‪ .‬וזהו כוונת הכתוב‬ ‫מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין ב"ד מוזהרים‬ ‫'ואברהם זקן בא בימים'‪ ,‬שאברהם אבינו בא עם‬ ‫עליה‪ ,‬אין ר"ל מוזהרים שאין רשאים למיכף‪ ,‬אלא‬ ‫כל ימיו‪ ,‬והכל היו בידו‪ ,‬ולא היה חסר לו אף יום‬ ‫ר"ל אין מוזהרים דאין מוכרחים להכריחו ולכופו‬ ‫אחד מימי חייו‪ .‬וזה כוונת המדרש כשם שהם‬ ‫כבשאר מצות‪ ,‬והביאו ראיה לזה מהירושלמי‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫תמימים‪ ,‬כך שנותיהם תמימות‪ ,‬היינו כי כל‬ ‫ועל כן כופין על הצדקה‪ ,‬אע"ג דהוי מצות עשה‬ ‫שנותיהם הם תמימות ולא חסר להם כלום‬ ‫שמתן שכרה בצדה‪ .‬א"כ אה"נ לענין תלמוד תורה‬ ‫מימיהם‪ ,‬כי כל יום ויום נתמלא בעבודת ה'‪ .‬והכי‬ ‫דאע"ג דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה‪ ,‬אפ"ה‬ ‫נמי היתה מדריגת שרה אמנו‪ ,‬כי כל ימיה ושנותיה‬ ‫כופין‪ ,‬דהא רשאי לכוף‪ ,‬והדרא קושיא לדוכתיה מה‬ ‫היו שוים לטובה בעבודת ה'‪.‬‬ ‫פעלו חכמי אושא ומאי הועילו בתקנתן‪ ,‬הא אף‬ ‫ויש להוסיף ולפרש‪ ,‬ויובן גם מה שצריך ביאור‬ ‫בלאו הכי נמי כופין כדין כל מצות עשה‪.‬‬ ‫כוונת המימרא 'כשם שהן תמימין‪ ,‬כך‬ ‫אבל י"ל דחכמי אושא לטעמייהו‬ ‫שנותיהם תמימות'‪ ,‬והלא אם הם‬ ‫אזלי‪ ,‬דשם בכתובות )דף מט‪ :(:‬אמר‬ ‫בעצמם תמימים‪ ,‬גם שנותיהם‬ ‫מצוה נדירה שהמקיים אותה נוטל שכר כנגד כולם‬ ‫ר' אילעא באושא התקינו הכותב כל‬ ‫תמימות‪ ,‬ומאי בעי בזה‪ .‬ונראה לפי‬ ‫כתב בשו"ע הרב )ת"ת פ"ב ס"א(‪' :‬מצות עשה של תלמוד תורה על כל אדם‬ ‫נכסיו לבניו‪] ,‬שהיו נכסיו שלהם‬ ‫מה דאיתא )סוכה נג‪ :(.‬חסידים ואנשי‬ ‫לעצמו ללמוד כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה'‪ .‬וכ"כ בסעיף י' וז"ל‪:‬‬ ‫מעכשיו[‪ ,‬הוא ואשתו נזונים מהם‪.‬‬ ‫מעשה היו מרקדין באבוקות של אור‬ ‫ללמוד פעם אחת כסדר ]תנ"ך[ וכל התלמוד בבלי וירושלמי ומכילתא וסיפרא‬ ‫ויש להבין היכי דמי‪ ,‬ממה נפשך אי‬ ‫בידיהן‪ ,‬תנו רבנן יש מהן אומרים‬ ‫וסיפרי ותוספתות וכל המדרשים מתנאים ואמוראים כמו מדרש רבה‬ ‫דלא כתב כל נכסיו אלא שייר לעצמו‬ ‫אשרי ילדותנו שלא ביישה את‬ ‫ותנחומא ופסיקתות וכיוצא בהן ומדרשי רשב"י )‪-‬זוהר( כדי שיוכל לגמור כל‬ ‫ואית ליה לדידיה למזוני‪ ,‬בהא ודאי‬ ‫זקנותנו אלו חסידים ואנשי מעשה‪,‬‬ ‫התורה שבעל פה כולה פעם אחת בחייו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫אף לתקנת אושא אין בניו מחויבים‬ ‫ויש מהן אומרים אשרי זקנותנו‬ ‫לזונו‪ .‬ואלא דלית ליה‪ ,‬קשה תיפוק‬ ‫שכפרה את ילדותנו אלו בעלי‬ ‫ליה אף בלא כותב לבניו‪ ,‬הא כתבו זה מצוה שרק יחידי סגולה מקיימים אותה‪ ,‬וקל מאד לקיימה אם‬ ‫תשובה‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫התוס' )קדושין לב‪ .‬ד"ה אורי( וכן מקציבים לזה זמן מועט בכל יום‪ ,‬ובזה זוכים לקיים מצוה נדירה של‬ ‫ומבואר מזה כי יש המתקנים‬ ‫בהרי"ף שם דהיכי דרויח הבן‪ ,‬והאב מצות ת"ת ששקול כנגד כל המצות‪ ,‬ואין לשער גודל השכר שזוכים‬ ‫מעשיהם‪ ,‬ואף שנכשלו בימי בחרותם‪,‬‬ ‫לית ליה‪ ,‬כייפינן להבן ושקלי מיניה עבור זה בפירות בעוה"ז והקרן לעוה"ב‬ ‫מ"מ מתקנים ע"י תשובה‪ ,‬ובסוף‬ ‫בתורת צדקה‪ ,‬ויהבינן לאבוה‪ ,‬כי הא‬ ‫נתפרסם לזכות י‪.‬ב‪.‬ח‪.‬ה‪ .‬לנחת דקדושה מכל יו"ח‬ ‫ימיהם משלימים את אשר עוותו בימי‬ ‫דרבא כפוה לרב נתן בר אמי‪ .‬ומדוע‬ ‫נעורם‪ ,‬ולאלו יקראו 'תמימים'‪ ,‬כי הרי סוף כל‬ ‫יגרע הכותב נכסיו לבנו‪ ,‬מכל אדם דכייפינן‬ ‫סוף תקנו מעשיהם‪ ,‬והם תמימים במעשיהם‪,‬‬ ‫קח לך סניגור‬ ‫לבן ליתן לאב היכי דלית ליה‪ .‬וצ"ל דחכמי‬ ‫אך 'שנותיהם תמימים' לא יאמר עליהם‪ ,‬כי‬ ‫מתכוננים אנו להוציא לאור עולם ספר‬ ‫אושא סוברים דמצות עשה שמתן שכרה‬ ‫הרי כרחוק מזרח ממערב נרחק הזקנה‬ ‫בצדה אין ב"ד כופין‪ ,‬ואף על צדקה אין‬ ‫מילדות‪ .‬שונים הם הצדיקים אשר לא טעמו‬ ‫'הגדרות רבי צדוק על התורה'‬ ‫כופין‪ ,‬על כן שפיר אמרו דבכותב נכסיו בזו‬ ‫טעם חטא מעולם‪ ,‬אשר כשם שהם תמימים‪,‬‬ ‫)עניני הלכה(‬ ‫דוקא כופין לזונו מנכסיו‪ ,‬דאדעתא דהכי‬ ‫כך שנותיהם תמימות‪ ,‬כי מעולם לא נכשלו‬ ‫נתן‪ ,‬הא לאו הכי לא‪ .‬ולפ"ז א"ש דכיון דס"ל‬ ‫בחטא‪ .‬וזה כונת המדרש על שרה שכל ימיה‬ ‫אם לא עכשיו אימתי?‬ ‫לחכמי אושא דבי"ד אין כופין על מצות‬ ‫היו שוים לטובה בת ק' כבת כ'‪ ,‬כשם שהם‬ ‫עכשיו הזמן לזכות לברכתו והבטחתו!‬ ‫עשה שמתן שכרה בצדה‪ ,‬א"כ גם אתלמוד‬ ‫תמימים‪ ,‬כך שנותיהם תמימות‪ ,‬כי כל הימים‬ ‫תורה אין כופין‪ ,‬ושפיר תקנו דמן י"ב שנים‬ ‫והשנים שלה היו שוים לטובה‪.‬‬ ‫"אהיה מליץ יושר למי שידפיס דברי"!!‬ ‫ואילך יורד עמו לחייו‪ .‬אכן הרמב"ם דפוסק‬ ‫)פ"ו' מהל' מתנות עניים[ דכופין על צדקה‬ ‫מי שרוצה להנציח שמו בהספר יתקשר למערכת‬ ‫עד שיתן‪ ,‬והיינו דס"ל דאף על מצות עשה‬ ‫‪gilyonmy@gmail.com 732-‬‬ ‫‪732-510-‬‬ ‫‪510-0560‬‬ ‫שמתן שכרה בצדה כופין‪ ,‬לכן השמיט הך‬ ‫לזכות ר‪.‬ב‪.‬ש‪.‬ה‪ .‬להצלחה בכ"ע ולזווה"ג בקרוב ובניקל‬ ‫תקנתא דאושא דמן י"ב שנים ואילך יורד‬ ‫ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה‪ .‬פירש"י לכך נכתב‬ ‫עשה‬ ‫מצות‬ ‫כדין‬ ‫י"ב‬ ‫בשנת‬ ‫ואפי'‬ ‫עשה‪,‬‬ ‫עמו לחייו‪ ,‬דפשיטא דכופין כדין כל מצות‬ ‫'שנה' בכל כלל‪ ,‬לומר לך בת ק' כבת כ' לחטא‪ ,‬מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת‬ ‫ה"ב(‪.‬‬ ‫ת"ת‬ ‫דרבנן‪ ,‬כן נראה נכון‪) .‬אוצר המלך פ"ב‬ ‫עונשין וכו'‪ ,‬ובת כ' כבת ז' ליופי‪ .‬ושאלני בני השמ"ש )‪-‬הרב שמעון משה שמואל(‬ ‫הי"ו‪ ,‬איך אפשר לומר בת כ' בלא חטא‪ ,‬הלא אפילו חטאה בהיותה קטנה‪ ,‬צריכה‬ ‫כפרה‪ ,‬כדאיתא ברמ"א )או"ח סי' שמ"ג(‪ ,‬כש"כ גדולה שמחויבת במצות‪.‬‬ ‫לזכות ח‪.‬ב‪.‬י‪.‬י‪ .‬להצלחה בכ"ע ונחת דקדושה מכל יו"ח‬ ‫אמנם יפה פירש בני הי"ו‪ ,‬כי ישנן שני‬ ‫ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים‬ ‫מיני יראה‪' :‬יראת העונש'‪ ,‬ו'יראת‬ ‫עשינו מה שגזרת עלינו אף אתה עשה מה‬ ‫שנה ושבע שנים שני חיי שרה‪.‬‬ ‫התרוממות'‪ ,‬ועל כן בא ללמדנו כי‬ ‫שהבטחתנו!‬ ‫במדרש רבה )פנ"ח ס"א(‪ :‬הה"ד 'יודע‬ ‫יראת חטא אשר לשרה אמנו לא היה‬ ‫ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם‬ ‫משום יראת העונש‪ ,‬כי אם ממורא‬ ‫פאר א נדבה פון ‪ $250‬פאר גליון מליצי יושר וועט מען מודיע זיין ביי‬ ‫תהיה'‪ ,‬כשם שהם תמימים‪ ,‬כך‬ ‫שמים בבחינת יראת התרוממות‪ ,‬ולכן‬ ‫שנותיהם תמימות‪ ,‬ע"כ‪ .‬וצ"ב די ציונים פון די פלאצקע גאון ‪ -‬ווארשא‪ ,‬אבני נזר ‪ -‬סוכאטשוב‪ ,‬צדקת‬ ‫אמרו בת ק' כבת כ'‪ ,‬כלומר כמו עד כ'‬ ‫הכוונה‪ .‬ובילקוט אליעזר פירש‬ ‫הצדיק – לובלין‪ ,‬ילקוט סופר ‪ -‬פאקש‪ ,‬לב העברי ‪ -‬הר הזיתים‪ ,‬ר'‬ ‫לא חטאה מצד יראת התרוממות‪ ,‬כי‬ ‫אאמו"ר ז"ל‪ ,‬לפי מה שכתבו בספרים‬ ‫עד כ' לא היה לה יראת העונש שהרי‬ ‫יוסף ענגיל ‪ -‬ויען‪ ,‬בן לאשרי חזון יחזקאל שערי זבול ‪ -‬הר המנוחות‬ ‫עה"פ 'יראת ה' תוסיף ימים‪ ,‬ושנות‬ ‫אינה בת עונשין‪ ,‬כן בת ק'‪.‬‬ ‫אז איר האט מקיים געווען די צוואה‪ ,‬און יעצט איז די צייט פאר זיי‬ ‫רשעים תקצרנה'‪ ,‬כי הצדיקים‬ ‫וכזה פירשנו כי היתה 'יראת חטא'‪,‬‬ ‫מקיים צו זיין זייערע הבטחה!‬ ‫הממלאים כל יום בתורה ובעבודת‬ ‫כלומר מן החטא עצמו‪ ,‬וכמו שאמר‬ ‫ה'‪ ,‬לא חסר להם אף יום אחד מימי‬ ‫געדענקט "מקח בלייבט מקח"!‬ ‫‪732-510-0560 gilyonmy@gmail.com‬‬ ‫פנים יפות לבעל הפלא"ה‬ ‫הרה"ק ר' פנחס ב"ר צבי הירש זי"ע‬ ‫מינה קדושתה לגמרי‪ ,‬וא"כ שפיר אסור‬ ‫דוד המלך 'כי פשעי אני אדע'‪ ,‬אם רק 'אדע' "כל המעיין ועוסק בספרי‪ ,‬יתברך מקל עילאה‪,‬‬ ‫גם בתרומה טמאה להפקיע זאת‬ ‫שזה 'פשע'‪ ,‬אז 'וחטאתי נגדי תמיד'‪ ,‬החטא‬ ‫הקדושה אשר בה‪.‬‬ ‫בברכת ה' הרחבה והמלאה‪ ,‬וינצל מכל עמל‬ ‫בעצמו עונש‪ .‬וגם ע"פ הגמ' )יומא פ"ו(‬ ‫וע' בחלה )פ"ב מ"ג( דתנן‪ :‬מי שאינו‬ ‫ותלאה"‬ ‫גדולה תשובה שמהפכת מזדונות לזכיות‪,‬‬ ‫יכול לעשות עיסתו בטהרה‪ ,‬יעשנה‬ ‫והנה עומד על הגמלים‪ .‬פרש"י פניתי הבית מעבודה זרה‪ .‬יש לפרש שמצאו‬ ‫ואוקמוהו 'כאן מאהבה כאן מיראה'‪ ,‬נמצא‬ ‫קבין )כל קב לעצמו שבקב אין שיעור‬ ‫עדיין עומד ומתפלל‪ ,‬כדכתיב 'ויקוד האיש וישתחו'‪ ,‬וכמו שאמרו חז"ל )ב"ר‬ ‫העון‬ ‫לפי"ז דע"י תשובה מאהבה נהפך‬ ‫חיוב חלה(‪ ,‬ואל יעשנה בטומאה )פי'‬ ‫נ"ו‪ ,‬ב'( דהשתחויה לשון תפילה‪ ,‬ויש לפרש עפ"י מה דאיתא בשו"ע )סוף‬ ‫ין'‪,‬‬ ‫עונש‬ ‫לגמרי‪ ,‬וזה המכוון 'שהרי אינה בת‬ ‫שאל יעשנה בשיעור חיוב חלה‬ ‫סימן צ"ד( דאע"ג דאין להתפלל במקום פרוץ כמו בשדה‪ ,‬מ"מ אם לא מצא‬ ‫ובזה מוכח שעבודה שלה היה מאהבה ולא‬ ‫בטומאה‪ ,‬כיון שיצטרך לשרוף החלה‬ ‫אכסניא פנוי מגילולים ושלא יבלבלוהו בני הבית‪ ,‬מצוה להתפלל בשדה‪,‬‬ ‫מיראה‪ ,‬א"כ שוב אפילו חטאה‪ ,‬נהפכו‬ ‫כדין חלה טמאה(‪ ,‬ר' עקיבא אומר‬ ‫והיינו דאמר 'פניתי הבית' מעבודה זרה‪ ,‬ו'למה תעמוד בחוץ'‪ ,‬כיון דהבית‬ ‫כולם לזכיות‪.‬‬ ‫יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין‪,‬‬ ‫פנוי מעבודה זרה‪ ,‬א"כ מצוה להתפלל בבית‪.‬‬ ‫'ואברהם‬ ‫דכתיב‬ ‫מה‬ ‫לבאר‬ ‫ולפ"ז אפשר‬ ‫שכשם שהוא קורא לטהורה‪ ,‬כך הוא‬ ‫זקן בא בימים'‪ ,‬ובזוה"ק )פ' ויחי דף רכד‪(.‬‬ ‫קורא לטמאה‪ ,‬לזו קורא חלה לשם‪,‬‬ ‫דגל מחנה אפרים‬ ‫מבואר‪ ,‬שכל ימים שלו הביא עמו‬ ‫ולזו קורא חלה לשם‪ ,‬אבל קביים אין‬ ‫בשלימות‪ .‬וא"ת לפי המדרש שאברהם‬ ‫להם חלק לשם‪ .‬ופירש הר"ש‪ :‬ר'‬ ‫להרה"ק רבי משה מחנה אפרים ב"ר יחיאל מיכל זי"ע‬ ‫היה עובד עבודה זרה כמה וכמה שנים‪,‬‬ ‫עקיבא סובר‪ ,‬דמוטב שיפריש חלה‬ ‫בעל 'אהבת ישראל' מויזניץ זי"ע היה אומר‪:‬‬ ‫והיה אברהם מתפחד מעון עבודה זרה‪,‬‬ ‫בטומאה ואל יפטור עיסתו מחלה‪,‬‬ ‫ללמוד ספר 'דגל מחנה אפרים'‪ ,‬מסוגל לבנים טובים‬ ‫ואמר לו הקב"ה 'לך טל ילדותך'‪ ,‬מה הטל‬ ‫שהרי הוא קורא שם חלה לטמאה כמו‬ ‫סימן ברכה‪ ,‬אף אתה סימן ברכה )עי'‬ ‫ויצחק בא מבוא באר לחי רואי‪ .‬יש לפרש בדרך רמז על דרך שאיתא בריש‬ ‫לטהורה‪ ,‬אבל עיסה פטורה אין‬ ‫בראשית רבה פל"ט(‪ .‬אך כיון שעשה‬ ‫לשמים חלק בה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וא"כ מבואר‬ ‫שו"ע או"ח‪ :‬שויתי ה' לנגדי תמיד זה כלל גדול בתורה וכו' ויחשוב האדם‬ ‫תשובה מאהבה‪ ,‬לכן נהפכו כולם לזכות‪,‬‬ ‫בזה דגם תרומה טמאה נחשבת 'חלק‬ ‫וכו'‬ ‫כאילו יושב לפני המלך כי מלא כל הארץ כבודו והשי"ת רואה במעשיו‬ ‫ועל כל פשעים תכסה אהבה‪ ,‬לכן 'ואברהם‬ ‫ומזה ימלא יראה‪ ,‬ע"ש‪ .‬ויש לומר שזה מרומז כאן בפסוק‪' :‬ויצחק' היינו בחינת‬ ‫שמים'‪ ,‬וא"כ מסתבר דאסור להפקיע‬ ‫זקן בא בימים וה' בירך את אברהם בכל'‬ ‫יראה שהוא בחינת 'יצחק'‪' ,‬בא' לאדם 'מבאר' היינו מאותו נביעו 'לחי רואי'‪,‬‬ ‫גם בתרומה טמאה את הקדושה‬ ‫בלי חסרון ממנו כל שהוא‪ .‬ובזה מובן דברי‬ ‫והחלק שמים ע"י ביטול ושאלה‪ ,‬וזה‬ ‫שהוא מסתכל תמיד שלפני 'חי' עולמים הוא עומד‪ ,‬ו'רואה' ומשגיח עליו על‬ ‫המדרש 'יודע ה' ימי תמימים'‪ ,‬כשם שהם‬ ‫י"ל דאסור גם לרבנן דר"ע הנ"ל‪ ,‬דרבנן‬ ‫כל תנועותיו ומעשיו ועסקיו‪ ,‬מזה הנביעו נובע לו יראה והכנעה כנ"ל והבן‪.‬‬ ‫תמימים כך שנותם תמימים‪.‬‬ ‫מצינו רק דסבירא להו דמוטב‬ ‫שיפטור העיסה ולא יפרישה‬ ‫'רבינו בחיי' לרבינו בחיי ב"ר אשר זי"ע‬ ‫כלל בטומאה‪ ,‬אבל כשכבר‬ ‫הרה"ק רבי דוד משה מטשארטקוב זי"ע היה אומר‪:‬‬ ‫מופרשת וקדושה היא‪ ,‬יתכן‬ ‫לע"נ הג"ר שמחה ב"ר יוסף דובער‬ ‫דגם לרבנן אסור להפקיע‬ ‫מזוני‪.‬‬ ‫יהיב‬ ‫'חיי'‪,‬‬ ‫סגולה גדולה לפרנסה ללמוד 'רבינו בחיי'‪ .‬וסימנך‪ :‬מאן דיהיב‬ ‫סאלאווייטשיק זצ"ל יא"צ כ"ו חשון‬ ‫קדושתה‪.‬‬ ‫אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה‪ .‬שלמה ע"ה הודיענו בכאן כי‬ ‫אם איכא איסור להפקיע קדושת‬ ‫ואין להקשות עוד שהרי‬ ‫המשכיל המכיר תכונת העוה"ז שהוא עולם ההפסד‪ ,‬הוא יודע "אורח חיים‬ ‫תרומה טמאה‪ .‬בשו"ת אבני מלואים‬ ‫תרומה טמאה דינה בשריפה‪,‬‬ ‫למעלה" בעולם העליון הנצחי‪ ,‬ועל כן מסיר ומסלק עצמו מתאוות העוה"ז ולא‬ ‫)סי' י"ח( כתב‪ ,‬דאפי' לדעות הסוברים‬ ‫וא"כ בלא"ה מוכרח להאבידה‬ ‫יעשה ממנו קבע‪ ,‬זהו "למען סור משאול מטה"‪ .‬והמשל בזה‪ ,‬למי שדר בעיר אחת‬ ‫דרק מדרבנן הוא דאין מבטלין‬ ‫בידים‪ ,‬וא"כ בכה"ג הרי לית‬ ‫ויודע שאין דירתו לדור בה אלא דירת ארעי‪ ,‬כי רצונו ומחשבתו ללכת אל עיר‬ ‫איסור לכתחלה‪ ,‬עכ"ז תרומה לכ"ע‬ ‫ביה תו משום הפקעת קדושה‬ ‫אחרת שעתיד לדור בה דירת קבע‪ ,‬אין ספק שלא ישתדל לקנות שם שדות וכרמים‬ ‫משום‬ ‫אסור לבטל ברוב חולין מה"ת‪,‬‬ ‫וכמבואר בסוגיא דר' חנינא‬ ‫שע"י הביטול הרי נעשית חולין‬ ‫סגן הכהנים‪ .‬דזה אינו‪ ,‬שהרי‬ ‫ולא כלים וחפצי בית‪ ,‬שהרי אין כוונתו לקבוע דירתו ולהתישב שם‪ .‬כן המשכיל‬ ‫ופקע מינה קדושת תרומה‪ ,‬ולכן הוא‬ ‫יכול להנות ממנה בשעת‬ ‫אם‬ ‫היודע שיש "אורח חיים למעלה"‪ ,‬אינו משתדל בענין הגוף כלל בעוה"ז‪ ,‬כי‬ ‫עובר אעשה ד'ושמרתם את‬ ‫שריפתה וביעורה‪ ,‬וא"כ כמו‬ ‫במוכרחים‪ ,‬ובאותם שהם הכנה לעבודת ה' שאי אפשר לו לעמוד זולתם‪ ,‬לפי‬ ‫תרומותי' בביטול הזה‪ ,‬דציוותה‬ ‫שבטהורה אינו עובר אעשה‬ ‫שיודע שהעולם העליון הוא דירת קבע‪ ,‬והעוה"ז אינו אלא דירת ארעי‪ ,‬ולפי‬ ‫תורה לשמור קדושת תרומה לבל‬ ‫דשימור במה שמפסידה‬ ‫שהעוה"ז הבל וריק‪ ,‬ואין ראוי למשכיל לעשות ממנו עיקר‪ ,‬כי אם ביראת השי"ת‪,‬‬ ‫להפקיעה ולחללה‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫ומאבדה באכילתו אותה‪ ,‬כיון‬ ‫לכך התחיל שלמה ע"ה את ספרו‪" :‬הבל הבלים"‪ ,‬וחתם במדת היראה‪ .‬או יהיה‬ ‫וכתב הגר"י ענגיל )אתוון דאורייתא‬ ‫שזו היא מצוותה‪ .‬הכי נמי‬ ‫פירוש הכתוב‪ :‬אורח חיים למעלה למשכיל‪ ,‬שידבר עם המשכיל ואומר לו‪ :‬אתה‬ ‫כלל ט"ו(‪ ,‬וז"ל‪ :‬אולם יש לדון בזה‬ ‫בטמאה דכתיב 'לך'‪ ,‬ודרשינן‬ ‫המשכיל דע שיש לך "אורח חיים למעלה"‪ ,‬ולמען זה "סור משאול מטה"‪ ,‬כלומר‬ ‫ולומר דמה שאוסר האבני מלואים‬ ‫'שלך תהא להסיקה תחת‬ ‫יש לך להסתלק מן התאוות הגופניות כדי שתזכה לאורח חיים אשר למעלה‪ .‬ולפי‬ ‫ז"ל לבטל תרומה מה"ת מפאת‬ ‫תבשילך'‪ ,‬א"כ הנאה זאת היא‬ ‫פירוש זה תהיה מלת "סור" צווי וכו'‪ ,‬ויהיה הכתוב אזהרה וצווי למשכיל‪ ,‬שאם‬ ‫הפקעת הקדושה‪ ,‬זהו רק בתרומה‬ ‫מצוותה ולא חשיב איבוד‪.‬‬ ‫טהורה‪ ,‬אבל בתרומה טמאה‪ ,‬י"ל‬ ‫ולפ"ז יומצא דלשרוף תרומה‬ ‫ירצה לזכות אל החיים הנצחיים‪ ,‬שיסור מתענוגי הגוף שהוא משאול מטה‪ .‬ומה‬ ‫דאין בה משום הפקעת קדושה‪ .‬וזה‬ ‫טמאה בלי הנאה בשעת‬ ‫שהזכיר לשון "אורח" ולא "דרך"‪ ,‬לפי שהוא מלשון אורח‪ ,‬לפי שהאדם בעוה"ז כגר‬ ‫לפמ"ש הרמב"ם )פ"ז תרומות ה"א(‪,‬‬ ‫שריפתה‪ ,‬ג"כ אסור‪ ,‬דכיון‬ ‫בארץ וכאורח נטה ללון‪ ,‬וכשם שהאורח הנכנס בפונדק ויודע עצמו שנסיעתו יום‬ ‫וז"ל‪ :‬וטמא שאכל תרומה טמאה‬ ‫שאין בו הנאה‪ ,‬א"כ שוב הוא‬ ‫מחר ודירתו שם מעט‪ ,‬והוא נכסף לשוב למקומו וארץ מולדתו‪ .‬כן המשכיל חושב‬ ‫אע"פ שהוא בלאו‪ ,‬אינו לוקה‪ ,‬שהרי‬ ‫איבוד גרידא לתרומה‪ ,‬וזה‬ ‫עצמו גר ואורח בעוה"ז‪ ,‬ויודע ומשיג שיש למעלה 'אורח חיים'‪ ,‬ונפשו נכספה‬ ‫אינה קודש‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫אסור מכח העשה דשימור‪.‬‬ ‫לשוב לשרשה שהוא מקור החיים‪ .‬וע"כ נקראת הנפש "חיה"‪ ,‬והנה היא חיה בטבע‪.‬‬ ‫אולם באמת נראה דאסור לבטל‬ ‫ועוד נראה דאפי' נימא דשרי‬ ‫וכן אמרו חכמי המחקר‪ :‬כי הנפש חיה בטבע‪ ,‬מתה במקרה‪ ,‬והמקרה הוא החטא‪.‬‬ ‫ולאיתשולי גם בתרומה טמאה‪,‬‬ ‫לשרוף תרומה טמאה בלי‬ ‫והגוף מת בטבע חי במקרה‪ ,‬כי חיותו אינו אלא בסיבת חבור הנפש והגוף‪ ,‬והפרדה‬ ‫שהרי גם תרומה טמאה עדיין‬ ‫הנאה כלל‪ ,‬עם כל זה הרי‬ ‫היא מיתת הגוף‪ .‬וידוע כי מיתת הגוף‪ ,‬סבת החיים לנפש‪ .‬על זה אמר שלמה ע"ה‪:‬‬ ‫קדושה עלה‪ ,‬שהרי אסורה לזרים‬ ‫השריפה היא מצוה‪ ,‬ולכן‬ ‫"ויום המות מיום הולדו"‪ ,‬שבח יום המיתה מיום הלידה‪ ,‬בין בעוה"ז ובין בעוה"ב‪:‬‬ ‫במיתה וכמבואר ברמב"ם )שם פ"ו‬ ‫שפיר לא חשיב איבוד‪ ,‬כיון‬ ‫ה"ו(‪ ,‬וכן אסורה לערלים‪ ,‬וכן לכהנים‬ ‫שמקיים מצוה בשריפה‪.‬‬ ‫לעוה"ב הוא שאי אפשר לנפש להשיג מעלת האדם העליון כי אם במיתת הגוף‪,‬‬ ‫טמאים בלאו עכ"פ‪ ,‬משא"כ‬ ‫משא"כ בביטול ושאלה דלא‬ ‫ובעוה"ז לפי שאין שבחיו של אדם ומעשיו הטובים נכרים ומפורסמים כי אם ביום‬ ‫כשמבטלה ושואל עליה‪ ,‬הרי פקע‬ ‫המיתה‪ ,‬שהרי ביום הלידה לא יכירו מי הוא‪ ,‬אבל ביום המיתה הכל מכירין אותו‬ ‫ומזכירין מעשיו הטובים וצדקותיו אשר עשה‪ .‬וכן דרשו רז"ל בשרה אמנו‪ :‬כל זמן‬ ‫ששרה קיימת היה לה נר דלוק מערב שבת לערב שבת‪ ,‬וברכה מצויה בעיסה‪ ,‬וענן‬ ‫קשור על האהל‪ ,‬וכשמתה פסקו ונתפרסם זכותה‪.‬‬ ‫'דרכי האמונה' להרה"ק רבי יוסף דוד ב"ר אפרים זי"ע‬ ‫אבד"ק זוואלוב‬ ‫כתב בהקדמת הספר‪ ,‬וז"ל‪:‬‬ ‫א( הריב"א תירץ וז"ל‪ :‬אומר ריב"א‬ ‫הוו מצוה‪ ,‬על כן שפיר אסור לבטל‬ ‫דודאי גרע‪ ,‬דכיון שאסרה תורה כל‬ ‫ועיני לשמיא נטלית וכפי פרישות בתפלה‪ ,‬ועני בלב נשבר ונדכה‪,‬‬ ‫ולאיתשולי מפאת הפקעת הקדושה‪.‬‬ ‫הנאות רק הנאת שריפה‪ ,‬א"כ‬ ‫נפשי בשאלתי נועם עליהם תבקשו בזה ובבא‪ ,‬די יתאמר מילי‬ ‫ושוב מצאתי להפני יהושע )שבת כא‪(.‬‬ ‫הבערה זו אינה לצורך הנאתו אלא‬ ‫דשמיא מספרי אשר כתבתי‬ ‫שכתב להדיא דאסור לשרוף תרומה‬ ‫לשם מצות שריפה‪ ,‬אלא שהתורה‬ ‫ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל‪' .‬כי מי יודע מה טוב לאדם בחיים‬ ‫טמאה בלתי שיהנה בשעת שריפתה‪,‬‬ ‫לא הקפידה שיהנה ממנה בשעת‬ ‫מספר ימי חיי הבלו ויעשם כצל' )קהלת ו‪:‬יב(‪ .‬והנה על פי פשוטו‪ ,‬ידוע מקדמונינו‬ ‫משום דכששורפה בלי הנאה חשיב‬ ‫ביעורה‪ ,‬ולהכי לא דחיא יו"ט‪ ,‬מידי‬ ‫ז"ל שימיו של אדם קצובים לו‪ ,‬כי בכל יום הוטל עליו תיקון ניצוץ חדש‪ ,‬כאמרם‬ ‫איבוד‪ ,‬ע"ש‪ .‬ואיבוד הזה הרי אין בו שום‬ ‫דהוה אנדרים ונדבות דאין קרבים‬ ‫ז"ל שיהיו דברי תורה חדשים בעיניך כיום שניתנו‪ ,‬וכנוסח הברכה 'נותן התורה'‪,‬‬ ‫איסור רק מפאת העשה דשימור וכנודע‪,‬‬ ‫ביו"ט למ"ד משלחן גבוה קא זכו‬ ‫שבכל יום הוטל עליו עבודה חדשה שלא היה מיום שנברא העולם‪.‬‬ ‫וא"כ יש ראיה ברורה מזה למה שכתבנו‬ ‫וכו'‪ ,‬דשריפת תרומה טמאה ודאי‬ ‫וזהו 'למנות ימינו כן הודע'‪ ,‬ר"ל שיהיה נחקק בידיעתינו שהימים מנוים לנו‪,‬‬ ‫דיש גם בתרומה טמאה עשה דשימור‪,‬‬ ‫לשם מצות ביעור ולא לשם הנאה‪,‬‬ ‫ועיד"ז 'ונביא לבב חכמה'‪ ,‬ר"ל שנחבר השכל שבמוח לבינת הלב‪ .‬וזהו 'כי מי יודע‬ ‫ושאסור לבטלה ולאיתשולי עלה מכח‬ ‫הלכך אסור ביו"ט כשאר קדשים‪.‬‬ ‫וגו' ויעשם כצל'‪ ,‬ר"ל שידע בבירור אמונתו שהימים שבעוה"ז הם 'כצל' מימים‬ ‫עשה זאת‪ ,‬כמו שאסור לעשות כן‬ ‫ב( הר"י סובר‪ ,‬דלא שייך בשריפת‬ ‫העליונים‪ ,‬שנאמר בהם 'ששת ימים תעבוד'‪ ,‬שבכל יום יש ברורים חדשים‪.‬‬ ‫בטהורה‪.‬‬ ‫תרומה לומר משולחן גבוה קא זכו‪,‬‬ ‫וזהו 'ואברהם זקן בא בימים'‪ ,‬שהיה מונה ימיו מידי יום ביומו‪ ,‬ידע שהזקין‪ .‬לא‬ ‫כיון דתרומה טמאה אין עושין‬ ‫כמו אנשי התוהו שגם שיבה זרקה בו והוא לא ידע שהזקין‪ ,‬וכבר עברו ימיו‬ ‫ממנה לגבוה כלום‪ ,‬אלא הטעם‬ ‫ושנותיו ויכל בהבל ימיו‪ ,‬לזאת אמר 'זקן'‪ ,‬הגם 'וה' ברך את אברהם בכל'‪ ,‬שהיה‬ ‫לע"נ הר"ר אהרן עבוד ב"ר אליהו עבוד זצ"ל יא"צ כ"א‬ ‫הוא משום שגזרו תרומה אטו‬ ‫לו כל מיני ברכות ועשירות‪ ,‬לא בלבל אותו הצלחתו בעוה"ז מכל מיני עבודה‪,‬‬ ‫חשון‬ ‫קדשים‪.‬‬ ‫להיות מוסיף והולך כל היום‪ ,‬בבחינת זקני ת"ח כל זמן שמזקינין דעתן מתוספת‬ ‫ישמח משה במתנת חלקו‪ .‬יש לפרש על‬ ‫וכתב החזון יחזקאל )שבת פ"ב‬ ‫עליהם‪ ,‬ובהוספת הדעת יוסף מכאוב‪ ,‬שהבין שלא התחיל לידע‪ ,‬וזה גרם לו‬ ‫פי אומרם ז"ל )נדרים לח‪ (.‬דנביא צריך‬ ‫ה"א(‪ ,‬וז"ל‪ :‬וכדברי הריב"א‬ ‫הברכה‪ ,‬כי קיים מה טוב לאדם בחיים מספר ימי חיי הבלו וכנ"ל‪ ,‬שבכל יום ידע‬ ‫להיות עשיר‪ ,‬וגמר ממשה רבינו‪ .‬ויש‬ ‫שתרומה אסורה בכל ההנאות‬ ‫שהזקין‪ ,‬כדכתיב 'למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה'‪ ,‬כי ידע שהימים נמשכו‬ ‫להביא עוד ראיה ממשנה באבות )פ"ד‬ ‫מלבד הנאת שריפה‪ ,‬משמע נמי‬ ‫מיומין דלעילא‪ ,‬ובכל יום עבודה חדשה‪.‬‬ ‫מ"א( 'איזהו עשיר השמח בחלקו'‪ ,‬וא"כ‬ ‫ממה שאמרו )שבת כה‪' (.‬ואמרה‬ ‫לזכות לנבואה צריך להיות שמח בחלקו‬ ‫תורה בשעת ביעורה תיהני ממנה'‪ ,‬הרי משמע דדוקא בשעה שמקיים בה מצות‬ ‫דזה עשיר אמיתי‪.‬‬ ‫ואיתא )שער הכונות מזמור שיר ליום השבת(‪ ,‬שכל הכתרים והעדיים שנתפרקו שריפה דהיינו בשעת ביעורה‪ ,‬אז תיהני ממנה‪.‬‬ ‫מישראל‪ ,‬זכה משה ונטל‪ ,‬ובשבת מחזירם לישראל‪ ,‬ונשאר לו רק חלקו‪ ,‬ועיד"ז ואם לחשך אדם לומר לדעת הריב"א מנא לן באמת שתרומה טמאה אסורה בכל‬ ‫נעשה עשיר האמיתי הזוכה לנבואה‪ .‬והכי פירושו‪' :‬ישמח משה במתנת חלקו'‪ ,‬הנאות שאינן של כילוי‪ ,‬על כרחך עלינו לומר דהיינו מטעם האמור שם בגמרא‬ ‫נשאר לו בשבת קדש‪ ,‬דלנבואה צריך גם כן שמחה )עי' רמב"ם יסודי התורה פ"ז 'כשם שמצוה לשרוף את הקדשים‪ ,‬מצוה לשרוף את התרומה שנטמאת'‪ ,‬וסובר‬ ‫הריב"א דמהאי היקשא שהוקשה תרומה לקדשים‪ ,‬משום שקראה רחמנא 'קדש'‪,‬‬ ‫ה"ד(‪.‬‬ ‫מצותה בשריפה מן התורה ואסורה בכל ההנאות כקדש‪ ,‬ורק בשעת ביעורה אמרה‬ ‫מי שעשה נסים לאבותינו וגאל אותם מעבדות מהיות תחת ממשלת שרי מעלה תורה ליהנות ממנה‪ ,‬מריבויא דקרא 'ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי'‪.‬‬ ‫שנקראים 'עבדי' המלך‪ ,‬לחירות להיותנו עוסקים בתורה הק'‪ ,‬ועיד"ז נהיה תחת אבל הר"י סובר‪ ,‬שהעיקר הוא שהתורה זכתה לכהן בתרומה טמאה ליהנות ממנה‪,‬‬ ‫ממשלתו יתברך‪ ,‬כדאיתא בזוהר הק' )ח"ב ס‪ (.‬דקוב"ה 'תורה' איקרי‪ ,‬וכתיב 'חרות כמה שנאמר שם בסוגיא 'לך ‪ -‬שלך תהא להסיקה תחת תבשילך'‪ ,‬ויכול שפיר‬ ‫על הלוחות'‪ ,‬שכל העוסק בתורה הרי הוא בן חורין‪ ,‬הוא יגאל אותנו בקרוב שנהיה לשורפה גם בשבילו‪ ,‬והיה רשאי לשורפה גם ביו"ט אי לאו דגזרו בה משום קדשים‪.‬‬ ‫משא"כ בקרבנות שאינם עתה שלו והמה של גבוה‪ ,‬נמצא שכל מעשי עבודתם‬ ‫קרובים אליו בארצנו הקדושה‪.‬‬ ‫ואם תאמר הלא יש צורך בגלות לקבץ הנדחים‪ ,‬כאומרם ז"ל )פסחים פז‪' (:‬לא גלו נעשים הם רק לצורך גבוה‪ ,‬ורק אחרי כן זוכים הם הבעלים בבשרם משולחן גבוה‪,‬‬ ‫ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים'‪ ,‬והכוונה לניצוצות הק' ולכן אינם קרבים ביו"ט‪.‬‬ ‫המפוזרים‪ ,‬כמו שכתוב )במדבר יד‪:‬כא( 'וימלא כבוד ה' את כל הארץ'‪ ,‬הנאמר אחר ולדעת הר"י שתרומה טמאה היא בשריפה רק מדרבנן‪ ,‬לא מצינו שום טעם ונימוק‬ ‫חטא המרגלים דהכוונה שיתפזרו ניצוצות קדושות שנקראים 'כבוד ה' '‪ ,‬ב'כל נכון לאסור תרומה טמאה בהנאות שאינן של כילוי‪.‬‬ ‫הארץ'‪ ,‬ויוכרחו בני ישראל להגלות בכל אותן המקומות לתקנם ולהעלותם משם‪.‬‬ ‫על זה אמר ויקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ ע"י שיסיר קנאת איש מרעהו‪ ,‬ויהיו‬ ‫לע"נ 'בעלת הנסים' שרה לאה ב"ר שלמה ז"ל יא"צ כ"ז חשון‬ ‫חברים כל ישראל‪ ,‬ואז כח קדושתם של כללות ישראל תמשיך אליה כל ניצוצות‬ ‫וה' ברך את אברהם בכל‪ .‬ראיתי בספר של חכם אחד שחוקר אם חזרה שרה שוב‬ ‫הקדושות לארץ הקודש‪) ,‬עי' בעש"ט עה"ת פ' ויצא ד"ה הארץ(‪ ,‬כמו שהיה בימי‬ ‫לימי זקנותה אחרי שהולידה את יצחק‪ ,‬או שנשארה בנערותה‪ ,‬שיכולים לומר‬ ‫שלמה המלך‪ ,‬כדכתיב )מלכים א' ה‪:‬יד( 'ויבואו גו' כל מלכי הארץ אשר שמעו את‬ ‫שהנס שחזרה לנערותה היה בכדי שתוכל ללדת את יצחק‪ ,‬אבל אחר שהולידה‬ ‫חכמתו'‪ ,‬ועיד"ז נתעלו ניצוצות הק'‪ ,‬דכלהו בחכמה איתברירו‪ ,‬ועיד"ז ונאמר אמן‪,‬‬ ‫את יצחק חזרה לימי זקנותה‪.‬‬ ‫ד'אמן' גימטריה שילוב שני שמות הקדושים 'הוי"ה א"ד'‪ ,‬שיהיה יחוד זו"נ‬ ‫ואמרתי בזה‪ ,‬דאמרו בב"ב )דף קמא‪ ,(.‬וה' ברך את אברהם בכל‪ ,‬ר' יהודה אומר‬ ‫בתמידות כיחוד או"א‪ ,‬אמן כן יהי רצון‪.‬‬ ‫שהיתה לו בת ו'בכל' שמה‪ .‬והקשו התוס' שם‪ :‬וא"ת ולמה לא השיאה ליצחק למ"ד‬ ‫דבן נח מותר באחותו‪ .‬וי"ל דשמא קטנה היתה ולא רצה עדיין להשיאה ליצחק‪ .‬אי‬ ‫נמי מ'הגר' היתה לו‪ ,‬ולא מ'שרה'‪ ,‬ולכך לא רצה להשיאה ליצחק‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬ ‫ולפ"ז אמרתי לתלות חקירה הנ"ל בב' תירוצים של התוס'‪ ,‬דלפי תירוץ הראשון‬ ‫לע"נ הג"ר יעקב פנחס ב"ר משה יוסף גורלניק זצ"ל יא"צ כ"ג חשון‬ ‫דקטנה היתה‪ ,‬א"כ לפ"ז אם יצחק היה בן ארבעים‪ ,‬ואז היתה לשרה בת קטנה‪ ,‬א"כ‬ ‫שריפת קדשים וטומאה טמאה ביו"ט‪ .‬אמרו בשבת )דף כד‪ ,(:‬דאין מדליקין בשמן‬ ‫רואים ששרה נשארה בנערותה גם אחרי לידת יצחק‪ .‬אבל לפי התירוץ השני של‬ ‫שריפה‪ ,‬והיינו שמן של תרומה שנטמאת העומד לשריפה‪ ,‬ביו"ט‪ ,‬משום שאין‬ ‫התוס' שהיתה הבת של הגר‪ ,‬א"כ יכול להיות שחזרה להיות זקנה אחר כך‪.‬‬ ‫שורפין קדשים ביו"ט‪ .‬והקשו התוס' שם‪ ,‬וז"ל‪ :‬וא"ת היכי ילפינן תרומה מקדשים‪,‬‬ ‫דקדשים דין הוא שאין שריפתן דוחה יו"ט לפי שאין יכול ליהנות בשעת שריפה‪,‬‬ ‫הרה"ק בעל אוהב ישראל מאפטא זי"ע אמר‪:‬‬ ‫ולא אמרינן מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה נמי שלא לצורך‪ ,‬אלא שלא‬ ‫כל מי שידליק נר לעילוי נשמתי‬ ‫לצורך אוכל נפש‪ ,‬אבל צריך שיהא קצת צורך להתחמם או לשום הנאה‪ ,‬אבל‬ ‫ר' אברהם יהושע העשיל ב"ר שמואל‬ ‫הבערה לגמרי שלא לצורך לא הותרה‪ .‬אלא שריפת תרומה טמאה שמותר ליהנות‬ ‫אעשה לו טובה‬ ‫בשעת שריפה‪ ,‬למה יאסר‪ ,‬מאי שנא משמן חולין שמותר לשורפו ולהדליקו‬ ‫להנאתו‪ ,‬דאטו תרומה לפי שיש מצוה בשריפתה מיגרע גרע‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫הרה"ק רבי מ‪‬חם מע‪‬דל ב"ר יוסף מרימ‪‬וב זי"ע אמר‪:‬‬ ‫ותירצו התוס' שני תירוצים‪:‬‬ ‫בעודי בחיים א‪‬י מ‪‬ע‪‬ע עם כל העולמות‪ ,‬ולאחר פטירתי אחזיק‬ ‫טובה למי שידליק ‪‬ר לטובת ‪‬שמתי )ספר מ‪‬חם ציון(‪.‬‬ ‫‪‬תפרסם ע"י הרה"ח המפורסם ר' מרדכי יצחק סאמעט שליט"א‬