gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

אלשיך · Alshich — חיי שרה (2026-11-02)

מוציא לאור: אלשיך · Alshich

שבוע: חיי שרה (2026-11-02)

אלשיך · Alshich — חיי שרה (2026-11-02)

פתח את ה-PDF הורדה

‫ונר דלוק מערב שבת לערב שבת על דבר‬ ‫אך הנה ידענו מחכמי האמת כי אברהם‬ ‫* קיצורי * ביאורי * ליקוטי *‬ ‫הנר‪,‬‬ ‫ושרה באו לתקן את אשר עותו אדם וחוה‪.‬‬ ‫האלשיך הק'‬ ‫וענן קשור על פתח האהל על פתחי נדה‬ ‫וכן נראה מדברי רבותינו ז"ל באומרם‬ ‫שהיתה טהורה מהן‪,‬‬ ‫בבראשית רבה למה לא נברא אברהם‬ ‫פ' חיי שרה‬ ‫~ ~ ~‬ ‫ונכנסה במקומה רבקה בברכות אלה‬ ‫תחלה מפני שמה שקלקל אדם בא אברהם‬ ‫ותיקן‪ ,‬ואם היה נברא הוא תחלה מי יתקן‬ ‫* אברהם ושרה באו לתקן את אשר עותו‬ ‫כמפורש בענין אומרו ויביאה יצחק האהלה‬ ‫אדם וחוה‪ ,‬שעל זה נצטוו הנשים‪:‬‬ ‫וכו'‪:‬‬ ‫אחריו‪ ,‬הנה כי לתקן בא אברהם‪.‬‬ ‫בנדה‪ ,‬חלה‪ ,‬והדלקת נר שבת‬ ‫ונבא אל הענין‪ .‬והוא כי תחת שלש היה‬ ‫והוא כי אדם וחוה הביאו מיתה לעולם‪,‬‬ ‫* ונכלל בזה נסיון שרה במצרים‬ ‫ראוי להתאבל אברהם על שרה‪:‬‬ ‫ואברהם ושרה הביאו חיים לעולם‪.‬‬ ‫* וכשנפטרה בחברון‪ :‬היא התחברות‬ ‫א‪ .‬על הנוגע אל תיקון העולם שהיתה‬ ‫אלו גרמו קללה‪ ,‬ואלו ונברכו בך וכו'‪.‬‬ ‫של מערה ההיא עם העולם העליון‪,‬‬ ‫מתקנת לקיימו כמדובר‪.‬‬ ‫אדם סילק שכינה אל הרקיע‪ ,‬ואברהם‬ ‫מיד נתחברה ב'חברון' כשנפטרה‬ ‫ושרה הורידוה מרקיע שביעי‪ ,‬כמאמרם ז"ל‬ ‫* הוגד שנולדה רבקה ממלאה מקומה‬ ‫ב‪ .‬על צרת עצמה‪ ,‬ומה גם לרבותינו ז"ל‬ ‫* נתראה שאכן תיקנו בזה‪:‬‬ ‫שעל שמסרה דין על אברהם חסרו מחייה‪..‬‬ ‫בבראשית רבה‪.‬‬ ‫* שעיסתם נתברכה‪,‬‬ ‫ג‪ .‬על הנוגע אל אברהם‪ ,‬כי אשר מתה‬ ‫אלו קלקלו הנפש ואלו עשו הנפש‬ ‫סימן על התיקון של מצות חלה‬ ‫אשתו ראשונה כאילו נחרב בית המקדש‬ ‫שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן‪.‬‬ ‫* ונר שלהם דלוק מערב שבת לערב שבת‬ ‫בימיו‪.‬‬ ‫אלו אכלו והאכילו מה שמביא מיתה‬ ‫סימן על התיקון של הדלקת נר שבת‬ ‫על כן על האחד סמך הכתוב זה אל אומרו‬ ‫לעולם‪ ,‬ואלו אכלו והאכילו מה שמביא‬ ‫* וענן קשור על פתח האהל‬ ‫למעלה ויוגד לאברהם וכו' ובתואל ילד את‬ ‫חיים לעולם‪ ,‬כי על ידי מה שהיה מאכיל‬ ‫סימן על התיקון של שמירת פתחי נדה‬ ‫רבקה‪ ,‬שכבר נולדה ממלאה מקומה‪.‬‬ ‫וגומל חסד נתקיים העולם‪ .‬כמו שאמרו ז"ל‬ ‫* היה ראוי לו להתאבל על‪:‬‬ ‫בשמות רבה כי משלשה דברים שהעולם‬ ‫א‪ :‬איבוד אשתו ראשונה‬ ‫והוא מה שאמרו ז"ל עד שלא שקעה‬ ‫עומד עליהם‪ ,‬בתחלה היה עומד על עמוד‬ ‫ב‪ :‬אל העדר שלמותה‪ ,‬ותיקון שלה‪.‬‬ ‫שמשה של שרה זרחה שמשה של רבקה‪.‬‬ ‫אחד הוא גמילות חסדים של אברהם וכו'‪.‬‬ ‫ג‪ :‬תיקון העולם‬ ‫וכמו שכתבנו על ויביאה יצחק האהלה‬ ‫אבל אברהם בא אך ורק‬ ‫שרה אמו‪ .‬הנה כי מבחינה זו אין להתאבל‪.‬‬ ‫וכן חוה הטיל בה נחש זוהמא‪ ,‬ושרה‬ ‫נלקחה שני פעמים‪ ,‬ונשמרה לבל יוטל בה‬ ‫לספוד למרכבתה של השכינה שרה‬ ‫וגם לא על השנים כי הנה ויהיו וכו'‪ ,‬לומר‬ ‫זוהמא‪.‬‬ ‫כי האבות הן הן המרכבה‪.‬‬ ‫כי גם שנשתנית הויית חייה כי חסרו מהן‪,‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫אין לה פגם מזה לומר כי לא עשתה מצות‬ ‫ובזה מצאנו ראינו טעם אל הביא הוא‬ ‫(א) וַ ִּיהְ י ּו חַ יֵּי ָׂש ָרה מֵ אָ ה ָׁשנָה וְ עֶ ְׂש ִרים‬ ‫בשנים הנותרות ויחסר משלמותיה‪ ,‬כי הלא‬ ‫יתברך את שרה בנסיון ההוא‪ ,‬כי צרה גדולה‬ ‫ָׁשנָה וְ ֶׁשבַ ע ָׁשנִ ים ְׁשנֵי חַ יֵּי ָׂש ָרה‪( :‬ב) וַ ָּתמָ ת‬ ‫לא היתה צריכה אל כל תשלום שנותיה‬ ‫היתה לה!‬ ‫ָׂש ָרה ְּב ִק ְריַת אַ ְר ַּבע הִ וא ֶחבְ רוֹ ן ְּבאֶ ֶרץ‬ ‫לשלמות הראוי לה‪ ,‬כמו שאמרו ז"ל‬ ‫אך הוא לתקן קלקולי חוה‪.‬‬ ‫ְּכנָעַ ן וַ ָּיבֹא אַ בְ ָרהָ ם לִ סְ פֹּד לְ ָׂש ָרה וְ לִ בְ כ ָֹּתהּ ‪:‬‬ ‫במדרש חזית יש זוכה בשנים מועטות‬ ‫וגם רבקה הוצרכה לתקן במקומה‪ ,‬כי‬ ‫כבמרובות‪.‬‬ ‫(א) ראוי לשים לב אל אומרו ויהיו ולא‬ ‫עדיין לא נגמר התיקון‪,‬‬ ‫אמר ותחי שרה!‬ ‫וזה יאמר מאה שנה ועשרים שנה וכו' ולא‬ ‫והוא כי כל שלשת האבות יש להם‬ ‫אמר שנה בסוף מאה ועשרים ושבע שנים‪,‬‬ ‫(ב) וגם אומרו שנה בכל פרט ופרט!‬ ‫שייכות עם אדם כנודע ליודעים חן‪.‬‬ ‫כי‪-‬אם שנה בכל פרט‪ ,‬לומר כל פרט הוא‬ ‫(ג) ולמה חזר וכלל שני חיי שרה?‬ ‫כאילו נשלמו חייה‪ ,‬כי כשהשלימה מאה‬ ‫וגם שלשה דברים שקלקלה חוה שעל כן‬ ‫נצטוו הנשים בנדה וחלה והדלקת הנר נתקן‬ ‫(ד) וכן אומרו בקרית ארבע היא חברון‬ ‫נשלם שלמותה‪.‬‬ ‫למה הזכיר שני שמותיה?‬ ‫על ידי שרה‪,‬‬ ‫וזהו ויהיו חיי שרה מאה שנה שהוא כאילו‬ ‫(ה) וגם אומרו בארץ כנען כי ידוע הוא!‬ ‫כל הויות חיי שרה היו מאה שנה‪ ,‬כי בם‬ ‫שעל כן אמרו ז"ל שהיתה עיסת שרה‬ ‫קנתה הווית חייה בעולם‪ .‬וכן בעשרים‬ ‫מתברכת שהוא בלי ספק על דבר החלה‪,‬‬ ‫(ו) וגם אומרו לשרה הוא מיותר והיה לו‬ ‫לומר לסופדה ולבכותה!‬ ‫‪1‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫שאחרי כן היה די במה שעשתה בהן וגם לא להתאבל על העדר שלמותה רק‬ ‫לשלמותיה‪ .‬וכן בשבע שנים שאחר הכל‪ ,‬לשרה למה שהיא שרה מפאת עצמה * גודל מעלות האבות והאמהות הקדושים‬ ‫* ביאור ענין ד' הברכות שהיו שורים‬ ‫ככל פרט‪ ,‬נמצא כאילו חייתה כל שני חיי כאשר חובה להתאבל על כל צדיק שנפטר‬ ‫שרה אשר היו ראויים אילו לא מסרה דין על (שהאבלות הוא על חסרון מציאות באוהל שרה ורבקה‪( ,‬א) הענן (ב) הנר‬ ‫(ג) דלתות פתוחות (ד) בעיסה שהם‬ ‫אברהם כאילו לא חסרו דבר‪( :‬ובזה בחינתו של הצדיק מן העולם‪ ,‬ובפרט על‬ ‫לעומת‪ :‬תיקון חטא אדם הראשון‬ ‫שרה‪ ,‬כנ"ל‪' :‬כי האבות הן הן המרכבה'‪,‬‬ ‫נתיישב קושיא א' ב' וג'‪:‬‬ ‫* שעי"ז (א) נסתלקה הנשמה‬ ‫ובזה נתיישב קושיא ו'‪ :‬לשרה הוא‬ ‫(א) ויהיו ולא אמר 'ותחי שרה'!‬ ‫ונפגמו (ב) הרוח‪( ,‬ג)הנפש‪( ,‬ד) והגוף‬ ‫מיותר והיה לו לומר לסופדה ולבכותה!‬ ‫(ב) שנה בכל פרט ופרט!‬ ‫* האבות תיקנוה עד ששרתה עליהם‬ ‫מיישב‪ :‬לספוד לשרה בא למעט שלא‬ ‫(ג) למה חזר וכלל שני חיי שרה?)‬ ‫השכינה‬ ‫בא לספוד על הנוגע לעצמו‪ ,‬ואפילו לא על‬ ‫ועל השלישי אמר‪ .‬ותמת שרה בקרית‬ ‫~ ~ ~‬ ‫הנוגע אל העדר שלמותה‪ ,‬ותיקון שלה‪,‬‬ ‫ארבע כלומר שלא עשתה מיתתה רושם כי‪-‬‬ ‫וגם אפילו לא על הנוגע לתיקון העולם‬ ‫אם לעירה ולא לבעלה (ובזה היחל יישוב‬ ‫(כ"ד ס"ז) וַ יְ בִ אֶ הָ יִ צְ חָ ק הָ ֹא ֱהלָה ָׂש ָרה ִא ּמוֹ‬ ‫שעל ידה‪ .‬כי בא לספוד אך ורק לסילוקה‬ ‫קושיא ד'‪ :‬בקרית ארבע היא חברון למה‬ ‫וַ ִּי ַּקח אֶ ת ִרבְ קָ ה וַ ְּתהִ י לוֹ לְ ִא ָּׁשה וַ ֶּיאֱהָ בֶ הָ‬ ‫של שרה מרכבתה של השכינה שבדור)‬ ‫הזכיר שני שמותיה?)‬ ‫וַ ִּי ָּנ ֵחם יִ צְ חָ ק אַ ח ֲֵרי ִא ּמוֹ ‪:‬‬ ‫או יאמר‪ ,‬ויהיו חיי שרה וכו'‪ .‬כמאמרם ז"ל‬ ‫אך מצד כשרותה ראוי להספידה כי הלא‬ ‫(ז) הנה אומרו האהלה ה"א שבראש‬ ‫בספר הזוהר על 'ויקרבו ימי דוד' כי הימים‬ ‫קרית ארבע זו היא חברון כו'‪ ,‬והוא כי הקרא‬ ‫תיבה מיותרת‪ ,‬כי ה"א שבסוף תיבה היא‬ ‫שהצדיק חי ועושה מצות בהם גם כי‬ ‫חברון‪ ,‬יתכן‪ ,‬הוא על התחברות של מערה‬ ‫במקום למ"ד בראשה!‬ ‫למהותם אין ממש‪ ,‬קונים הויה וקיום רוחני‬ ‫ההיא עם העולם העליון כנודע אצלנו‪ ,‬כי‬ ‫(ח) ועוד למה יגיד לנו שהביאה האהלה?‬ ‫קדוש‪ ,‬ומתקרבים בעת למות להעיד על כל‬ ‫היא כניסה לגן עדן הארץ‪.‬‬ ‫ולא היה לו לומר אלא ויקח את רבקה!‬ ‫זכות הנעשה בהן‪.‬‬ ‫ובזה יאמר כי לכשרותה ושלמותה לא‬ ‫(ט) ועוד שהי' לו לאמר האהלה של‬ ‫וזה יאמר ויהיו חיי שרה לומר כי קנו הויה‬ ‫שהתה בין מותה אל ההתחברות אל גן עדן‬ ‫שרה אמו!‬ ‫וקיום (ובזה נתיישב קושיא א‪ :‬ויהיו ולא‬ ‫של מעלה‪ ,‬כי מיד נתחברה למעלה‪.‬‬ ‫(י) ועוד אומרו ויאהבה‪ ,‬היעלה על לב‬ ‫אמר 'ותחי שרה'!)‪,‬‬ ‫ועל כן הזכיר השם הזה לומר כי בחינתה‬ ‫שלא יאהבנה?‬ ‫חיי שרה בין כללות המאה שנה בין‬ ‫נתקיימה בה (ובזה נתיישב קושיא ד'‪:‬‬ ‫(י"א) ועוד אומרו וינחם יצחק וכו'‪ ,‬מה‬ ‫העשרים שנה בין השבע שנים‪.‬‬ ‫בקרית ארבע היא חברון למה הזכיר שני‬ ‫ענינו פה?‬ ‫ושמא תאמר הלא זה יצדק בשנים‬ ‫שמותיה?) ‪.‬‬ ‫והנה במדרש בראשית רבה וז"ל‪ :‬ויביאה‬ ‫שעשתה בהן מצות‪ ,‬אך לא ימי הקטנות!‬ ‫וזהו אומרו בארץ כנען הוא מקום המיוחד‬ ‫יצחק וכו' כל הימים שהיתה שרה קיימת‬ ‫לזה אמר שני חיי שרה‪ ,‬לומר‪ ,‬כי מה‬ ‫לזה‪( .‬ובזה נתיישב קושיא ה'‪ :‬בארץ כנען‬ ‫שאמרתי שכל הפרטים הנזכרים קנו הויה‬ ‫כי ידוע הוא!)‬ ‫היה ענן קשור על פתח אהלה‪ ,‬וכיון שמתה‬ ‫שרה פסקה‪ ,‬וכיון שבאת רבקה חזר אותו‬ ‫שכולל גם של קטנות‪ ,‬הוא על כי כללות‬ ‫הנה כי על שתי בחינות אלה אין לבכותה‪,‬‬ ‫ענן‪.‬‬ ‫הכל משפיע קדושה הרוב אל המיעוט של‬ ‫לא על העדר תיקון העולם ולא על העדר‬ ‫כל ימים שהיתה שרה קיימת היו דלתות‬ ‫קטנות שבכללם‪ ,‬באופן שישוו כל שני חיי‬ ‫תיקון לעצמה‪.‬‬ ‫שרה (ובזה נתיישב קושיא ג‪ :‬למה חזר‬ ‫וגם לא על פגם הבא לאברהם שיהיה‬ ‫פתוחות לרוחה‪ ,‬וכיון שמתה שרה פסקה‬ ‫וכלל שני חיי שרה?)‪.‬‬ ‫כאילו נחרב בית המקדש בימיו‪ ,‬כי‪-‬אם‬ ‫אותה רוחה‪ ,‬וכיון שבאת רבקה חזרה אותה‬ ‫הרווחה‪.‬‬ ‫ולהיות הימים באים ומתקרבים סמוך‬ ‫ש'מה שויבא אברהם לא על הנוגע אליו כי‪-‬‬ ‫למיתה‪ ,‬על כן‪ ,‬קודם הזכיר מיתתה‪ ,‬אמר‬ ‫אם לספוד לשרה‪ ,‬כי האבות הן הן המרכבה‬ ‫כל ימים שהיתה שרה קיימת היתה ברכה‬ ‫(ויהיו)‪ ,‬ענין הויית קיום שנותיה‪ ,‬לומר כי‬ ‫ואין להם צורך בית המקדש‪ ,‬כענין יהיה ה'‬ ‫משתלחת בעיסה‪ ,‬וכיון שמתה פסקה‬ ‫אלה חברו קרבו ויאתיון‪ ,‬באופן שאשה‬ ‫א‪-‬להינו עמנו שיהא מרכבה עלינו‪ ,‬כאשר‬ ‫אותה ברכה‪ ,‬כיון שבאת רבקה חזרה‪.‬‬ ‫אשר אלה לה ראויה לכבוד והספד‪.‬‬ ‫היה עם אבותינו שהם האבות‪.‬‬ ‫‪2‬‬ ‫(פירוש א')‪ :‬כי טומאת זוהמת דם נידות‬ ‫מן הארץ וכו' והשקה וכו'‪ ,‬ומהעפר השרוי‬ ‫כל ימים שהיתה שרה קיימת היה נר דלוק‬ ‫לא היה לה (כלל)‪.‬‬ ‫במים נטל וייצר את האדם‪ .‬הנה כי עפר‬ ‫מליל שבת עד ליל שבת‪ ,‬וכיון שמתה פסק‬ ‫(ומוסיף האלשיך הק' בפ' תולדות‪:‬‬ ‫שממנו נברא אדם נתייחס להפרשת חלה‪,‬‬ ‫אותו הנר ע"כ‪:‬‬ ‫נולד יצחק וכו' בהשגחת נסיית‪ ,‬באופן‬ ‫והוא הוראת היות מין האדם בערך כל‬ ‫(י"ב) וראוי לשים לב מה ענין ארבעה‬ ‫שאפילו שאז פרסה נדה אחרי זקנתה אינו‬ ‫הארץ וצאצאיה‪ ,‬כחלה בערך כל שאר‬ ‫דברים הללו שנתייחדו לשרה ולרבקה?‬ ‫דם טבעי הבא מזוהמא)‬ ‫העיסה‪ .‬כי היא קדש ושאר העיסה חול‪,‬‬ ‫(י"ג) מה כוונתם באמרם אותו ענן‪,‬‬ ‫או (פירוש ב')‪ :‬שהיתה זהירה בה (והיה‬ ‫ושאין הנאה מכל הארץ עד יברא אדם‬ ‫אותה הרווחה‪ ,‬אותה ברכה‪ ,‬אותו הנר?‬ ‫לה סיעתא דשמיא לאכול ולהאכיל‬ ‫כאשר אין נהנים מהעיסה עד הפריש‬ ‫חלתה‪.‬‬ ‫(י"ד) ראוי לשום לב על מה נקברו‬ ‫לאורחים אף חולין בטהרה וכו'‪).‬‬ ‫האבות הק' ביחד עם אדם וחוה?‬ ‫(ומה שקראו המדרש) "והיו דלתות‬ ‫ועל כן ממקום כפרתו נברא ‪ -‬הוא מקום‬ ‫המזבח כנגד שער השמים ‪ -‬כי שם קדושת‬ ‫אך הנה כתבנו במקומו כי מה שקלקלו‬ ‫פתוחות" (כוונתם) כנגד (מה שעניני טהרת‬ ‫אדם וחוה תקנו אברהם ושרה‪ ,‬ואחריהם‬ ‫הנדה נקראין) פתחי נדה‪.‬‬ ‫השכינה והוא טוב הארץ‪ ,‬ומשם נוטל חלתו‬ ‫של עולם קדש לה'‪.‬‬ ‫יצחק ורבקה‪ .‬ומה גם לספר הזוהר כי‬ ‫שאם לא כן (שהיתה טהורה) לא היתה‬ ‫האבות כלן יש להן שייכות על פי הגלגול‬ ‫ברכה שורה שם תוך אהלה בטומאה ההיא‪.‬‬ ‫והנה חוה היסבה עכירות החומר ומיתתו‬ ‫עמו כמפורש שם‪ .‬ועל כן אחשוב כי‬ ‫ואילו (תרצה לפרש אשר הברכה) היתה‬ ‫והפסדו‪ ,‬על כן תתקן במצות חלה‪.‬‬ ‫נתייחדו שם בקבורה אדם והאבות (ובזה‬ ‫(רק) בימי טהרתה (ואם כן) לא תמצא‬ ‫ועל הנפש שקלקלה אותה תתקן במצות‬ ‫נתיישב קושיא י"ד‪ :‬על מה נקברו האבות‬ ‫(הברכה) בימי נדותה‪ ,‬אך (לא כן הוא‪ ,‬כי‬ ‫נדה כי הדם הוא הנפש‪.‬‬ ‫הק' ביחד עם אדם וחוה?)‬ ‫מדייק המדרש) כל הימים שהיתה קיימת‬ ‫וכנגד הרוח המאירה יותר והיא כבתה‬ ‫והנה על מה שקלקלה חוה‪ ,‬ניתן לאשה‬ ‫היו דלתות פתוחות לרוחה‪ ,‬כי אין זה רק‬ ‫אורו תתקן בנר שבת‪.‬‬ ‫לתיקון שלש מצות‪ ,‬נדה חלה הדלקת הנר‪.‬‬ ‫להיות קדושה שרויה שמה‪ ,‬וזהו אומרו כל‬ ‫והוא כמאמרם ז"ל‪:‬‬ ‫הימים שהיתה כו'‪( .‬ומבואר בס'‪ :‬אשר‬ ‫אך הנשמה אינה נפגמת בעון כדעת חכמי‬ ‫מפני גודל צדקתה וטהרתה‪ ,‬היתה ברכה‬ ‫האמת‪ ,‬כי בבא אדם לחטוא היא מסתלקת‬ ‫היא כבתה נרו של עולם תדליק את הנר‪,‬‬ ‫במעשי ידיה‪ ,‬עד כדי כך‪ ,‬שהיתה יכולה‬ ‫ועולה‪ ,‬ולא ידבק בידה פגם‪ ,‬על כן לא‬ ‫היא שפכה דמו של עולם תשפך דמה‬ ‫לקבל כל האורחים כולם שרצו‪ .‬כענין‬ ‫הוצרך תתקן רק השלש‪ ,‬ובתיקונן היא שבה‬ ‫ותקיים מצות נדה‪,‬‬ ‫מיעוט מחזיק המרובה‪ .‬משא"כ אחר‬ ‫על האדם (ובזה נתיישב קושיא י"ב‪ :‬מה‬ ‫ענין ארבעה דברים הללו שנתייחדו לשרה‬ ‫היא קלקלה חלתו של עולם תפריש חלה‪.‬‬ ‫מיתתה‪ ,‬אשר אז‪ ,‬לא היתה הברכה שלה‬ ‫שורה‪ ,‬באופן‪ ,‬אשר בדרך הטבע‪ ,‬לא היו‬ ‫ולרבקה?)‪.‬‬ ‫והוא‪ ,‬כי הן האדם מורכב מארבעה‬ ‫כל הכנותם כולם יכולים להספיק לכל‬ ‫ובזה נבא אל הענין‪ .‬כי במה ששרה היא‬ ‫דברים‪ ,‬נשמה ורוח ונפש וחומר‪ .‬וחוה‬ ‫האורחים)‬ ‫מתקנת קלקולי חוה‪ ,‬במה יוודע‪ ,‬אם לא‬ ‫קלקלה השלשה כי את הנשמה לא קלקלה‪,‬‬ ‫בהוראת שפע טובה וברכה‪ ,‬במה שכנגד‬ ‫כי הלא היא דעת חכמי האמת כי הנשמה‬ ‫ועל הנשמה שלמעלה מהכל‪ ,‬השורה‬ ‫העליונה אינה נפגמת בעון‪ ,‬כי טרם יחטא‬ ‫בתיקון השלשה שנפגמו‪ ,‬על כן היה ענן‬ ‫הדברים‪ ,‬שהם תיקון‪ ,‬מה שקלקלה חוה‪.‬‬ ‫אשר היא בו תסתלק מעליו‪ .‬אך יופגמו‬ ‫קשור פתח אהלה‪ .‬רמז אל הנשמה שעל‬ ‫והוא‪ ,‬כי כנגד החלה‪ ,‬היתה עיסתה‬ ‫בחטא השלשה הנותרים‪ .‬ואת שלשתן‬ ‫הכל‪.‬‬ ‫מתברכת‪.‬‬ ‫קלקלה חוה בהחטיאה את האדם‪.‬‬ ‫והוא‪ ,‬כי ענן השכינה היה שם קשור עם‬ ‫וכנגד הנר‪ ,‬היה דולק מליל שבת לליל‬ ‫ואחשוב כי חומרו של אדם היתה חלתו‬ ‫הנשמה‪ ,‬כדרך שכינה השורה על כל שלם‪,‬‬ ‫שבת‪ ,‬להורות שתקנה שני הדברים‪.‬‬ ‫של עולם‪ ,‬והוא כמו שאמרו חכמינו ז"ל על‬ ‫ששורה על הנשמה ומתפשטת עד הנפש‬ ‫וכנגד ענין הנדה‪ ,‬היו‪ ,‬דלתות פתוחות‬ ‫פסוק ואד יעלה מן הארץ וכו' וייצר וכו'‪,‬‬ ‫ועד הבשר‪:‬‬ ‫לרוחה‪ .‬להורות‪:‬‬ ‫אמרו רבותינו ז"ל כאשה שמקשקשת‬ ‫עיסתה במים ומפרשת חלתה‪ ,‬כן ואד יעלה‬ ‫‪3‬‬ ‫האהל (ענן) והשנית תוך האהל (דלתות‬ ‫וזה אפשר יכוין בה"א יתירה כי היה לו‬ ‫וגם (אע"פ) שמה שהוצרך לתקן לא היו‬ ‫פתוחות)‪ ,‬סמך אותן יחד‪.‬‬ ‫לומר אהלה! (קושיא ז')‪ ,‬שהוא כאומר‬ ‫כי‪-‬אם השלש‪( ,‬אעפ"כ) כשבא בעל‬ ‫נראה מדבריו אשר הענן ודלתות‬ ‫לאהל כי ה"א בסוף תיבה במקום למ"ד‬ ‫המאמר לספר שבחה בכל ארבעת חלקיה‬ ‫פתוחות שניהם הם ענינים דומים שנים‬ ‫בראשה נמצאת ה"א ראשונה יתירה‪ ,‬לרמז‬ ‫הזכיר את ארבעתן‪ .‬ובגדולה היא הנשמה‬ ‫המורים על השראת קדושה ‪ .‬והשראת‬ ‫כי בהיותה היא תוך האהל היו באהל חמשה‬‫העליונה היחל‪ ,‬ואמר שהיה לה ענן קשור‬ ‫קדושה אשר הרי בכללו דלתות פתוחות‪,‬‬ ‫דברים‪ ,‬היא וארבעה דברים הנאמרים‬ ‫כו'‪.‬‬ ‫נקרא ענן‪.‬‬ ‫במאמר‪.‬‬ ‫ומה שלא הובאו במאמר על הסדר‪ ,‬הוא‬ ‫והנה במאמר ויהיו חיי שרה אשר‬ ‫ובראותו כי כן אז ויקח אותה שהוא‬ ‫כי השנים המורים על השראת קדושה‪,‬‬ ‫מבאר רק שלש חילוקי כפרת חטא עץ‬ ‫הנישואין‪.‬‬ ‫אחת על האהל (ענן) והשנית תוך האהל‬ ‫הדעת‪ ,‬וכנגדן שלש מצוות שנצטוו‬ ‫ועדיין לא ניחם בעצם אחרי אמו כי אמר‬ ‫(דלתות פתוחות)‪ ,‬סמך אותן יחד‪ .‬וברכת‬ ‫הנשים‪ ,‬על כן אינו מביא כל ארבע‬ ‫כי גודל זכות אמו גרם שבמיעוט צדקות‬ ‫עיסה ונר שהיתה ברכה בשני דברים‬ ‫הברכות שמביא המדרש‪ ,‬ומביא רק שלש‬ ‫רבקה יספיק להחזיר מה שכבר היה‪ ,‬כענין‬‫פרטיים‪ ,‬ועיקרן ערב שבת‪ ,‬ונכרים ברכותם‬ ‫הברכות שמוזכר ברש"י‬ ‫מדה הקרובה להמלאות שבתוספות מעט‬ ‫לעין‪ ,‬סמכם יחד גם הם‪.‬‬ ‫(ועפ"ז מיושב ג"כ מה שמקשים על‬ ‫ימלא על כל גדותיו‪ .‬ומה גם שכל איכות‬ ‫ולהורות שעל זכותם היה‪ ,‬אמר שפסקה‬ ‫רש"י הק' על שאינו מביא ארבע הברכות‬ ‫קדושה המסתלק לא יעקר לגמרי כי‪-‬אם‬ ‫במותה‪.‬‬ ‫שבמדרש)‪.‬‬ ‫נשאר מציאותו שם‪.‬‬‫ולבלתי נגוע בכבוד אברהם אמר פסק‬ ‫על כן אל ענין דלתות פתוחות קורא‬ ‫על כן אחר שלקח אותה ונשאה‪ ,‬הסתכל‬ ‫אותו‪ ,‬וכן אמר פסקה אותה רווחה‪ ,‬וכן אמר‬ ‫האלשיך הק' בשמו הכללי‪ ,‬ענן‪ .‬והרי כנגד‬ ‫בצניעותה ומעשיה וירא כי היא לו לאשה‬ ‫אותה ברכה‪ ,‬אותו הנר‪.‬‬ ‫דלתות פתוחות אשר נקראין שם ענן‪ ,‬הוא‬ ‫נאותה אליו‪ ,‬שעם היותו עולה תמימה היא‬‫לומר כי גם שלא יבצר בזכות אברהם‪ ,‬אך‬ ‫ענין טהרת הנדה‪.‬‬ ‫נערכת אליו להיות לו לאשה‪ ,‬אז ויאהבה‬ ‫לא היה כל כך כאשר בימי שרה‪ .‬ומה‬ ‫שפסק הוא אותו המציאות שהיה בחייה‪( ,‬ובזה נתיישב קושיא י‪ :‬ויאהבה‪ ,‬היעלה‬ ‫משא"כ אח"כ בדיבור המתחיל ויביאה‬ ‫וכשחזרה היא אותו ענן אותה רוחה כו' על לב שלא יאהבנה?)‪.‬‬ ‫יצחק אשר שם מבאר ארבעה חילוקי‬ ‫פגם חטא עץ הדעת‪ ,‬הפוגמים את ארבעת‬ ‫וינחם וכו' (וינחם יצחק אחרי אמו כי‬ ‫כאשר בימי שרה (ובזה נתיישב קושיא‬ ‫חלקי האדם‪ ,‬שם מביא כל ארבע הברכות‬ ‫כאשר הכניסה באהל אמו‪ ,‬וירא והנה‬ ‫י"ג‪ :‬מה כוונתם באמרם אותו ענן‪ ,‬אותה‬ ‫שאומר המדרש‪ ,‬אשר שם כבר נחלק ענין‬ ‫שרה אמו‪ ,‬כי היה כאילו היא שרה אמו)‬ ‫הרווחה‪ ,‬אותה ברכה‪ ,‬אותו הנר?)‪.‬‬ ‫השראת הקדושה לשני ענינים‪:‬‬ ‫מה שאין כן מתחלה (ובזה נתיישב‬ ‫והנה על פי הדברים האלה נבא אל ענין‬ ‫א‪ :‬השראת קדושת הענן שמעל האוהל‪,‬‬ ‫הכתוב‪ ,‬כי רצה יצחק לנסות את רבקה אם‬ ‫קושיא י"א‪ :‬וינחם יצחק וכו'‪ ,‬מה ענינו‬ ‫(אשר כנגד תיקון הנשמה)‪,‬‬ ‫תמלא מקום אמו והיא ראויה אליו‪ ,‬ומה גם‬ ‫פה?)‬ ‫ב‪ :‬השראת קדושת דלתות הפתוחות‬ ‫~ ~ ~‬ ‫שהיתה בת ואחות כומרים והוא עולה‬ ‫שבתוך האוהל‪( ,‬אשר כנגד תיקון הנפש)‪.‬‬ ‫[צריך ביאור‪ .‬כי למעלה בדיבור‬ ‫תמימה‪ ,‬על כן ויביאה יצחק האהלה לנסות‬ ‫~‬ ‫אם יהיו לה מדות אמו‪ ,‬אם יראו בה המתחיל ויהיו חיי שרה אמר‪ :‬ענן קשור‬ ‫והנה ע"פ סוד מבואר‪ .‬כי השראת‬ ‫הסימנים שהיו לאמו (ובזה נתיישב קושיא על פתח האהל על פתחי נדה שהיתה‬ ‫קדושה קורא פה האלשיך‪" :‬ענן‬ ‫טהורה מהן‪ .‬ואח"כ בדיבור המתחיל‬ ‫ח‪ :‬למה יגיד לנו שהביאה האהלה? ולא‬ ‫השכינה"‪ .‬הרי יש שכינה עילאה‪ ,‬בינה‪,‬‬ ‫ויביאה יצחק אמר‪ :‬כנגד ענין הנדה‪ ,‬היו‪,‬‬ ‫היה לו לומר אלא ויקח את רבקה!)‬ ‫אימא (אם)‪ ,‬ה' עילאה שבשם הוי'‪ ,‬אשר‬ ‫דלתות פתוחות לרוחה‪ .‬ונראה כסותרין!‬ ‫על כן הכניסה באהל אמו‪ ,‬וירא והנה שרה‬ ‫כנגד הנשמה‪ .‬ויש שכינה תתאה‪ ,‬מלכות‪,‬‬ ‫נראה הביאור מרומז בדבריו הק'‪ :‬לא‬ ‫אמו‪ ,‬כי היה כאילו היא שרה אמו‪( .‬ובזה‬ ‫ברתא (בת)‪ ,‬ה' תתאה שבשם הוי'‪ ,‬אשר‬ ‫הובאו במאמר על הסדר‪ ,‬הוא כי השנים‬ ‫נתיישב קושיא ט‪ :‬הי' לו לאמר האהלה‬ ‫כנגד הנפש‪ .‬ומפליא האלשיך להסתיר‬ ‫המורים על השראת קדושה‪ ,‬אחת על‬ ‫של שרה אמו!)‬ ‫הסוד בביאור פשט הפשוט]‬ ‫‪4‬‬ ‫שרה נלקחה שני פעמים‪ ,‬ונשמרה לבל‬ ‫ב) היו דלתות פתוחות לרוחה‬ ‫תמצית האלשיך הקדוש‬ ‫יוטל בה זוהמא‪ ,‬תחת זו שהטיל בה נחש‬ ‫ג) היתה ברכה משתלחת בעיסה‬ ‫פ' חיי שרה‬ ‫זוהמא‪.‬‬ ‫(תמצית מן מאמר ב' הנ"ל‬ ‫ד) הי' נר דלוק מליל שבת עד ליל שבת‬ ‫בקצת שנוי מלשון קדשו)‬ ‫וכיון שמתה שרה פסקו‪ ,‬וכיון שבאת ואכן זו הוא סיבת נסיונות שרה ורבקה‬ ‫~ ~ ~‬ ‫רבקה "חזרה אותו ענן‪ ,‬אותה רוחה‪ ,‬אותה בצרה גדולה שהיה להם‪ ,‬והוא כדי לתקן‬ ‫חטא חוה‪.‬‬ ‫* גודל מעלות האבות והאמהות הקדושים‬ ‫* ביאור ענין ד' הברכות שהיו שורים ברכה‪ ,‬אותו הנר"‪.‬‬ ‫קושיא ט) מה ענין ארבעה ברכות הנ"ל? והנה גם אנו נצטונו לעסוק בתיקון‬ ‫באוהל שרה ורבקה‪( ,‬א) הענן (ב) הנר‬ ‫הקלקול שנגרמו ע"י חטא אדם וחוה‪.‬‬ ‫(ג) דלתות פתוחות (ד) בעיסה שהם‬ ‫י) ולמה נתיחדו ברכות הללו לשרה‬ ‫א) היא כבתה נרו של עולם – תדליק‬ ‫לעומת‪ :‬תיקון חטא אדם הראשון‬ ‫ולרבקה?‬ ‫את הנר‪.‬‬ ‫* שעי"ז (א) נסתלקה הנשמה‬ ‫י"א) מהו כוונתו בזה שמדייק "כל‬ ‫ונפגמו (ב) הרוח‪( ,‬ג)הנפש‪( ,‬ד) והגוף‬ ‫ב) היא שפכה דמו של עולם – תשפך‬ ‫* האבות תיקנוה עד ששרתה עליהם הימים" שהיתה שרה קימת?‬ ‫דמה‪ ,‬ותקיים מצות נדה‪.‬‬ ‫השכינה‬ ‫י"ב) מה כוונתם בזה שמדייקים "אותו"‬ ‫ענן "אותה" רווחה "אותה" ברכה "אותו" ג) היא קלקלה חלתו של עולם –‬ ‫~ ~ ~‬ ‫תפריש חלה‪.‬‬ ‫וַ יְ בִ אֶ הָ יִ צְ חָ ק הָ ֹא ֱהלָה ָׂש ָרה ִא ּמוֹ וַ ִּי ַּקח אֶ ת הנר?‬ ‫ִרבְ קָ ה וַ ְּתהִ י לוֹ לְ ִא ָּׁשה וַ יֶּאֱ הָ בֶ הָ וַ ִּינָּחֵם יִ צְ חָ ק והענין‪ ,‬כי איתא מחכמי אמת‪ ,‬שהאבות הנה ענין שלש הנ"ל היא‪ ,‬כי האדם‬ ‫והאמהות הקדושים עסקו בתיקון העולם נעשה מארבעה דברים‬ ‫אַ ח ֲֵרי ִא ּמוֹ ‪:‬‬ ‫קשה‪ .‬א) למה צריך לספר לנו שהביא את לתקן הקלקולים שנגרמו ע"י חטא אדם א) נשמה‬ ‫הראשון‪ ,‬ובפרט כי האבות יש להם ב) רוח‬ ‫רבקה אל האוהל ?‬ ‫ב) למה מוסיף אות "ה" על תיבת אהלה? שייכות עם נשמת אדם הראשון ע"פ ג) נפש‬ ‫ד) גוף‪.‬‬ ‫הגלגול‪.‬‬ ‫ג) למה אמר האהלה שרה אמו ולא אמר‬ ‫ועל כן נקברו ביחד (יישוב קושיא ח')‪ ,‬והנה כל חטא ובפרט חטא אדם וחוה‬ ‫האהלה של שרה אמו ?‬ ‫כי הרי אברהם ושרה הביאו חיים לעולם מקלקל שלש מהנ"ל‪.‬‬ ‫ד) לכאורה הי' לו לכתוב "ויקח את רבקה"‬ ‫רוח‪ ,‬נפש וגוף‪.‬‬ ‫מיתה‬ ‫הביאו‬ ‫וחוה‬ ‫אדם‬ ‫אשר‬ ‫תחת‬ ‫לפני תיבות ויבאה יצחק האהלה ?‬ ‫לעולם‪.‬‬ ‫והנשמה אינה נפגמת כי היא מסתלקת‬ ‫ה) מה כוונת התורה להוסיף 'ותהי לו‬ ‫אלו כתוב עליהם "ונברכו בך" תחת אלו מן האדם כשבא לחטוא‪ ,‬והרי זה בעצמו‬ ‫לאשה' ובפרט תיבת "לו"?‬ ‫שמסתלקת צריך תיקון להחזירה‪.‬‬ ‫קללה‪.‬‬ ‫שגרמו‬ ‫ו) 'ויאהבה'‪ ,‬היעלה על הדעת שלא‬ ‫אלו הורידו השראת השכינה תחת אלו והנה שלש פגמים הנ"ל מרומזים‬ ‫יאהבנה ?‬ ‫במדרש‪:‬‬ ‫שסילקוה‪.‬‬ ‫ז) "וינחם יצחק אחרי אמו"‪ ,‬מה ענינו פה?‬ ‫אלו עשו נפש ככתוב "את הנפש אשר א) "קלקלה חלתו של עולם" פירוש‬ ‫קלקלה גופו של אדם‪ ,‬כשאחז"ל "כאשה‬ ‫ח) למה נקברו האבות והאמהות יחד עם עשו" תחת אלו שקלקלו הנפש‪.‬‬ ‫אדם וחוה ?‬ ‫אלו האכילו וגמלו חסד לעולם ושאשר שמקשקשת עסתה במים ומפרשת‬ ‫(במדרש רבה) כל הימים שהיתה שרה ע"י גמ"ח העולם עומד תחת אלו שאכלו חלתה‪ ,‬כן‪ ,‬וכו' מהעפר השרוי במים נטל‬ ‫ויצר את האדם"‪.‬‬ ‫והאכילו מה שמביא מיתה לעולם‪.‬‬ ‫קימת היה‬ ‫ולמה דימו חז"ל גופו לחלה?‬ ‫א) ענן קשור על פתח אהלה‬ ‫‪5‬‬ ‫הטעם כי כמו שהחלה היא קודש ושאר אשר כל עניני ומאכלי הבית אף החולין של אמו שיגרום ארבעה הברכות‬ ‫ב"האהל"‬ ‫העיסה חול ואשר על כן אין נהנין מן היו בטהרה‪.‬‬ ‫העיסה עד היפרש חלה כן מין האדם או (באופן ב') שתיקנה חטא עץ הדעת וראה יצחק אשר אכן חזר ארבעה הנ"ל‬ ‫כל כך עד אשר טומאת זוהמת דם נדות ומזה קיבל יצחק חמש ברכות דהיינו‬ ‫קודש בערך כל הארץ‪,‬‬ ‫ארבעה הנ"ל ביחד עם רבקה בעצמה‬ ‫וכדאיתא שאדם נברא ממקום כפרתו לא היתה לה כלל‪.‬‬ ‫– דהיינו מקום המזבח – שכנגד שער ג) וכנגד מה שתיקנו הרוח ע"י הנר‪ ,‬הי' וע"כ (יישוב קושיא ב') הוסיף "ה" (בגי'‬ ‫חמש) ל"אהלה"‪.‬‬ ‫השמים – טוב הארץ – מקום קדושת דולק מליל שבת עד ליל שבת‬ ‫השכינה – משם נוטל גופו של אדם – ד) וכיון שתיקנו שלש הנ"ל – חזרה ובזה שחזרו הנ"ל ראה יצחק שרבקה‬ ‫השכינה לשרות – כנגד הנשמה – היא ממש (יישוב קושיא ג') "שרה אמו"‬ ‫חלתו של עולם – קודש לה'‪.‬‬ ‫וכיון שגרמה חוה לגַשֵׁ ם ולעכר גופו – שחוזרת אל האדם כשמתקן שלש הנ"ל וכשראה כל הנ"ל רק אז "ויקח אותה"‬ ‫ועל כן הי' ענן קשור על האוהל – הכולל (יישוב קושיא ד') היינו נישואין‪.‬‬ ‫מתקנין אנו במצות חלה‪.‬‬ ‫ב) ואשר קלקלה נפשו אשר ה"דם" בתוכו שלש הנ"ל הפתח הפתוח לרוחה‪ ,‬והנה חשש יצחק אשר אף על פי שראה‬ ‫היא הנפש – מתקנין אנו במצות דם נדה‪ .‬והנר‪ ,‬והעיסה כי השכינה שורה על צדקות של רבקה ע"י שחזרו כל הנ"ל‪ ,‬אף‬ ‫ג) ואשר קלקלה הרוח המאירה – והיא הנשמה ומשם מתפשטת על הרוח נפש על פי כן חשש שאולי רק מעט צדקות יש‬ ‫בה ורק אשר גודל זכות שרה גרם שאע"פ‬ ‫וגוף‪.‬‬ ‫כבתה – מתקנין אנו בנר שבת‪.‬‬ ‫והנה כאשר נפטרה שרה הסתלקו שהסתלקו ברכות הנ"ל אעפ"כ הנה כל‬ ‫ד) ואשר גרמה שהסתלק הנשמה הנה ארבעה הנ"ל‪ .‬ותדע אשר אף על פי איכות קדושה המסתלק לא יעקר לגמרי‬ ‫אחרי שמתוקן הרוח נפש וגוף‪ ,‬הרי שפסקו‪ ,‬אף על פי כן לא פסקו לגמרי כי כי‪-‬אם נשאר מציאותו שם‪ ,‬ובמיעוט‬ ‫צדקות רבקה יספיק להחזיר מה שכבר‬ ‫ממילא שבה הנשמה אל האדם‪.‬‬ ‫נשאר מעין ארבע הנ"ל בזכות אברהם‬ ‫היה ועדיין אולי אינה ראויה לו!‬ ‫והנה שרה ורבקה תיקנו חטא חוה‪ ,‬ובכדי‬ ‫להראות זאת ברכם השי"ת כנגד הגוף נפש ועל כן (יישוב קושיא י"ב) כתב‬ ‫המדרש "אותו" ענן "אותה" רוחה ועל כן הסתכל יצחק בצניעותה‬ ‫רוח ונשמה (יישוב קושיא ט'‪ ,‬וי')‪.‬‬ ‫ובמעשיה הטובים‪ ,‬הנה ראה בזה אשר‬ ‫"אותה" ברכה "אותו" הנר‪.‬‬ ‫מצד מעשיה בעצמה היא "לו לאשה"‬ ‫א)‪ .‬כנגד מה שתיקנו הגוף ע"י חלה –‬ ‫(יישוב קושיא ה') ראויה אליו‪.‬‬ ‫"אותם"‬ ‫שרק‬ ‫אברהם‬ ‫כבוד‬ ‫להראות‬ ‫עסתה מתברכת‪.‬‬ ‫הדברים בדרגא ההוא פסקו במיתת שרה‬ ‫ב) וכנגד מה שתיקנו הנפש ע"י מצות אבל יש חלק שנשאר בזכות אברהם‪ ,‬אך וזהו ותהי "לו לאשה"‪,‬‬ ‫ועל כן דייקא אז "ויאהבה" (יישוב‬ ‫נדה‪ ,‬היו דלתות האוהל פתוחות לרוחה‪ .‬לא הי' כל כך כאשר בימי שרה‪.‬‬ ‫כי היתה ברכה שורה במעשי ידיה עד כדי והנה כאשר באה רבקה‪ ,‬רצה יצחק קושיא ו') היינו מצד מעשיה שראה בה‬ ‫כך שכל ימי חייה היתה יכולה לקבל כל אבינו לנסות אותה אם היא ראוי' אליו‪ ,‬ואשר על כן ראוי' לו‪ .‬כי היא ממש‬ ‫האורחים (כענין מיעוט מחזיק המרובה) דהיינו שהיא בדרגא ראויה לאמהות‪ ,‬במדריגת אמו‪ ,‬ולא חסר כלום מאשר‬ ‫(יישוב קושיא י"א)‪.‬‬ ‫שתמלא מקום אמו‪( ,‬וביותר דאג ע"ז כי בחיי אמו ועל כן (יישוב קושיא ז') וינחם‬ ‫וברכה זו שרתה שם אך ורק ע"י הטהרה היתה בת ואחות כומרים לבן ובתואל)‪ ,‬יצחק אחרי אמו‪.‬‬ ‫יעזור השי"ת שבזכות האבות ואמהות‬ ‫שהיתה שם ועל כן דייקו חז"ל לשון והאם ראויה ל"עולה תמימה" כמותו‪.‬‬ ‫פתוחות לרמז על ענין טהרתה מטומאה על כן (יישוב קושיא א') ויבאה יצחק הק' יתוקן בשלימות חטא אדה"ר עדי‬ ‫"האהלה" – לנסות אם יהיה לה מדות נזכה לביאת גואל צדק בב"א‪.‬‬ ‫כי ענין טהרת נדה נקראין פתחי נדה‪.‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫וענין טהרתה היה‪( :‬באופן א') כי מאד‬ ‫‪ALSHICHK@GMAIL.COM‬‬ ‫נזהרה וזכתה להישמר מטומאת נדה עד‬ ‫‪6‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני‬ ‫* קצורי * באורי * לקוטי *‬ ‫אנכי בדרך נחני יקוק בית אחי אדני‪...‬‬ ‫ע"י כשרון מעשי האדם‪ ,‬נעשו ימיו‬ ‫רוחניים קיימים‪ ,‬וענין בא בימים‪,‬‬ ‫(לב‪-‬לה) ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים‬ ‫ויתן תבן ומספוא לגמלים ומים לרחץ רגליו‬ ‫האלשיך הק'‬ ‫הוא שבסוף חייו‪ ,‬ימיו באים ללוותו‬ ‫ורגלי האנשים אשר אתו‪ :‬ויושם לפניו לאכל‬ ‫פניני פ' חיי שרה‬ ‫~‬ ‫ויאמר לא אכל עד אם דברתי דברי ויאמר‬ ‫~ ~ ~‬ ‫דבר‪ :‬ויאמר עבד אברהם אנכי‪ :‬ויקוק ברך‬ ‫פרק כד (א‪-‬ח) ואברהם זקן בא בימים‬ ‫(פכ"ד‪ :‬א) ואברהם זקן בא בימים ויקוק‬ ‫את אדני מאד ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכסף‬ ‫ויקוק ברך את אברהם בכל‪ :‬ויאמר אברהם‬ ‫ברך את אברהם בכל‪:‬‬ ‫וזהב ועבדם ושפחת וגמלים וחמרים‪...‬‬ ‫אל עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו שים‬ ‫בא בימים על פי הדרך הזה‪ ,‬והוא כי בא‬ ‫(לט‪-‬מ) ואמר אל אדני אלי לא תלך האשה‬ ‫נא ידך תחת ירכי‪ :‬ואשביעך ביקוק א‪-‬להי‬ ‫הכתוב להגיד מה ראה אברהם שאימת‬ ‫אחרי‪ :‬ויאמר אלי יקוק אשר התהלכתי לפניו‬ ‫השמים וא‪-‬להי הארץ אשר לא תקח אשה‬ ‫ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך ולקחת‬ ‫לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו‪:‬‬ ‫מות נפלה עליו‪ ,‬הלא הוא כי ראה כי היה‬ ‫אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי‪...‬‬ ‫בא בימים והוא ענין מאמרם ז"ל בספר‬ ‫כי אל ארצי ואל מולדתי תלך ולקחת אשה‬ ‫(מב) ואבא היום אל העין ואמר יקוק א‪-‬להי‬ ‫לבני ליצחק‪ :‬ויאמר אליו העבד אולי לא‬ ‫הזוהר‪ ,‬על פסוק 'ויקרבו ימי ישראל' כי‬ ‫אדני אברהם אם ישך נא מצליח דרכי אשר‬ ‫תאבה האשה ללכת אחרי אל הארץ הזאת‬ ‫בהתקרב זמן פטירת הצדיק מתקרבים‬ ‫אנכי הלך עליה‪( ...‬מה‪-‬מו) אני טרם אכלה‬ ‫ההשב אשיב את בנך אל הארץ אשר יצאת‬ ‫ימיו להעיד כל אחד על כל התורה‬ ‫לדבר אל לבי והנה רבקה יצאת וכדה על‬ ‫משם‪ :‬ויאמר אליו אברהם השמר לך פן‬ ‫והמצוה אשר נעשה בו על ידו‪ .‬כי על ידי‬ ‫שכמה ותרד העינה ותשאב ואמר אליה‬ ‫תשיב את בני שמה‪ :‬יקוק א‪-‬להי השמים‬ ‫הכשרון הנעשה בו‪ ,‬קנו הימים הויה‪,‬‬ ‫השקיני נא‪ :‬ותמהר ותורד כדה מעליה‬ ‫אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר‬ ‫ורוחניות קיים ונצחי‪ ,‬לעמוד ולהתייצב‬ ‫ותאמר שתה וגם גמליך אשקה ואשת וגם‬ ‫דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את‬ ‫הגמלים השקתה‪( ...‬מח‪-‬נב) ואקד‬ ‫הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת‬ ‫לפני המלך הקדוש‪ ,‬כל אחד מהם על‬ ‫ואשתחוה ליקוק ואברך את יקוק א‪-‬להי‬ ‫אשה לבני משם‪ :‬ואם לא תאבה האשה‬ ‫אשר עשה בו‪ .‬ועל כן אפשר‪ ,‬כי אברהם‪,‬‬ ‫אדני אברהם אשר הנחני בדרך אמת לקחת‬ ‫ללכת אחריך ונקית משבעתי זאת רק את בני‬ ‫כי היו ימיו מתלוים אליו מאז‪ ,‬ברוח קדשו‬ ‫את בת אחי אדני לבנו‪ :‬ועתה אם ישכם‬ ‫לא תשב שמה‪( ...‬יב‪-‬כג) ויאמר יקוק א‪-‬להי‬ ‫כי נביא היה‪ ,‬וזהו‪ ,‬ואברהם זקן ובא בימים‪,‬‬ ‫עשים חסד ואמת את אדני הגידו לי ואם לא‬ ‫אדני אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד‬ ‫כי (לויה) לוית חן היו כבר בראשו‪ ,‬ועל כן‬ ‫הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל‪ :‬ויען‬ ‫עם אדני אברהם‪ :‬הנה אנכי נצב על עין המים‬ ‫חש פן בא יומו‪ .‬ו(באמת) לא היה (שבא‬ ‫לבן ובתואל ויאמרו מיקוק יצא הדבר לא‬ ‫ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים‪ :‬והיה‬ ‫יומו)‪ ,‬רק כי מרוב קדושתו‪( ,‬אע"פ‬ ‫נוכל דבר אליך רע או טוב‪ :‬הנה רבקה לפניך‬ ‫הנערה אשר אמר אליה הטי נא כדך ואשתה‬ ‫שעדיין לא בא יומו) קדמו ויתלוו לו‪,‬‬ ‫קח ולך ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר‬ ‫ואמרה שתה וגם גמליך אשקה אתה הכחת‬ ‫יקוק‪ :‬ויהי כאשר שמע עבד אברהם את‬ ‫לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם‬ ‫מאז‪( ,‬ביקש שידוך ליצחק)‬ ‫דבריהם וישתחו ארצה ליקוק‪...‬‬ ‫אדני‪ :‬ויהי הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה‬ ‫~ ~ ~‬ ‫(ס‪-‬סו) ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו‬ ‫יצאת אשר ילדה לבתואל בן מלכה אשת‬ ‫לא חשד אברהם לשלוח את רבקה‬ ‫את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער‬ ‫נחור אחי אברהם וכדה על שכמה‪ :‬והנערה‬ ‫עם אליעזר‪ .‬ואף לא חשש‪,‬‬ ‫שנאיו‪ :‬ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על‬ ‫טבת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה‬ ‫הגמלים ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד את‬ ‫ותרד העינה ותמלא כדה ותעל‪ :‬וירץ העבד‬ ‫שאחרים יחשדו‬ ‫רבקה וילך‪ :‬ויצחק בא מבוא באר לחי ראי‬ ‫~‬ ‫לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים‬ ‫והוא יושב בארץ הנגב‪ :‬ויצא יצחק לשוח‬ ‫מכדך‪ :‬ותאמר שתה אדני ותמהר ותרד כדה‬ ‫(פכ"ד‪ :‬א‪-‬ב) ואברהם זקן בא בימים ויקוק‬ ‫בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה‬ ‫על ידה ותשקהו‪ :‬ותכל להשקתו ותאמר גם‬ ‫ברך את אברהם בכל‪ :‬ויאמר אברהם אל‬ ‫גמלים באים‪ :‬ותשא רבקה את עיניה ותרא‬ ‫לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת‪ :‬ותמהר‬ ‫עבדו זקן ביתו המשל בכל אשר לו שים נא‬ ‫את יצחק ותפל מעל הגמל‪ :‬ותאמר אל‬ ‫ותער כדה אל השקת ותרץ עוד אל הבאר‬ ‫העבד מי האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו‬ ‫לשאב ותשאב לכל גמליו‪ :‬והאיש משתאה‬ ‫ידך תחת ירכי‪( ...‬ו‪-‬ז) ויאמר אליו‬ ‫ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס‪:‬‬ ‫לה מחריש לדעת ההצליח יקוק דרכו אם‬ ‫אברהם‪ ...‬יקוק א‪-‬להי השמים אשר לקחני‬ ‫ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר‬ ‫לא‪ :‬ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח‬ ‫מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר לי‬ ‫עשה‪...‬‬ ‫האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על‬ ‫ואשר נשבע לי לאמר לזרעך אתן את‬ ‫(פכ"ה‪ :‬ח) ויגוע וימת אברהם בשיבה‬ ‫ידיה עשרה זהב משקלם‪ :‬ויאמר בת מי את‬ ‫הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך‬ ‫טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו‪( ...‬יא) ויהי‬ ‫הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו ללין‪...‬‬ ‫ולקחת אשה לבני משם‪( ...‬לד) ויאמר‬ ‫אחרי מות אברהם ויברך א‪-‬להים את יצחק‬ ‫(כה) ותאמר אליו גם תבן גם מספוא רב‬ ‫עבד אברהם אנכי‪( ...‬לט‪-‬מ) ואמר אל‬ ‫בנו וישב יצחק עם באר לחי ראי‪:‬‬ ‫עמנו גם מקום ללון‪( ...‬כו‪-‬כז) ויקד האיש‬ ‫וישתחו ליקוק‪ :‬ויאמר ברוך יקוק א‪-‬להי אדני‬ ‫‪7‬‬ ‫ואומר אל אדוני אולי לא תלך וכו'‪ ,‬לומר אלי‪ ,‬כי הלא‪ ,‬לא אמר‪ ,‬רק שיבא המלאך‬ ‫אדני אלי לא תלך האשה אחרי‪ :‬ויאמר‬ ‫הלא ראיתי אשר הייתם יכולים לבקש אתי‪ ,‬ועל זה בטח בי‪ ,‬שלבדי אקח את‬ ‫אלי יקוק אשר התהלכתי לפניו ישלח‬ ‫האשה‪ ,‬כי אמר‪ ,‬ולקחת אשה לבני‪:‬‬ ‫תואנה לאמר‪:‬‬ ‫מלאכו אתך והצליח דרכך ולקחת אשה‬ ‫~ ~ ~‬ ‫א‪ :‬כי עבד אנכי ותהיו משיבים מפני‬ ‫לבני ממשפחתי ומבית אבי‪:‬‬ ‫סמך אברהם שלא ימאנו משפחתה‬ ‫הכבוד‪,‬‬ ‫לא חש (אברהם לשלוח את אליעזר)‬ ‫ב‪ :‬ומפני היראה על חשד‪ ,‬כי לא טוב כי מחשיבים אותו‪ .‬ובטחון שמשמים‬ ‫א‪ :‬מפני החשד או‬ ‫יצליחהו כי היא מוכנת ליצחק‬ ‫היות נערה יפה עד מאד בת גדולים ביד‬ ‫~‬ ‫ב‪ :‬מפני הכבוד‬ ‫עבד איש בדרכים‪.‬‬ ‫א‪ :‬ועל כן קדמתי ואומר אל אדוני אולי (ב) ויאמר אברהם‪( ...‬ד) כי אל ארצי ואל‬ ‫א‪ :‬כי‪ ...‬על ענין החשד‪ ,‬הנה היה זקן‬ ‫לא תאבה האשה ‪ -‬למה שהיא אשה מולדתי תלך‪ ,‬ולקחת אשה לבני ליצחק‪.‬‬ ‫ביתו‪ ,‬כי נתגדל אצלו מקטנותו‪ ,‬וידע טוב‬ ‫מדותיו‪ .‬ומה גם למה שאמרו ז"ל‪ ,‬שהיה‬ ‫וחשובה כנרמז בה"א הידיעה ‪ -‬ללכת ולקחת אינו מן השבועה‪ ,‬שהרי אין בידו‬ ‫זיו אקונין דומה לו‪ ,‬או‪ ,‬זקן‪ ,‬זה שקנה‬ ‫אחרי כי עבד אנכי‪ ,‬והשיב לי כי לענין לקיים‪ .‬אך‪ ,‬הבטחה היא‪ ,‬כלומר‪ ,‬אינך‬ ‫חכמה‪ ,‬שודאי אין לחשדו‪.‬‬ ‫הכבוד אין חשש‪ ,‬כי ה' ישלח מלאכו‪ ,‬ואם צריך רק ללכת‪ ,‬כי בלכתך‪ ,‬ולקחת בלי‬ ‫כן‪ ,‬אין לכם כבוד גדול מזה‪ ,‬כי בא מלאך ספק‪ ,‬בהכפל שתי סבות‪.‬‬ ‫ב‪ :‬ולענין הכבוד אמר‪ ,‬המושל בכל‬ ‫ה' שלוח מאתו יתברך‪ ,‬בעד בתכם‪.‬‬ ‫אשר לו‪ .‬ואם כן‪ ,‬אף שהיה עבדו‪ ,‬שר‬ ‫א‪ :‬והן בעבורי‪,‬‬ ‫וגדול בעולם יחשב אצל הכל‪ ,‬כי כל‬ ‫ב‪ :‬ובעבור יצחק‪( .‬ויצחק עצמו יש ב'‬ ‫ב‪ :‬ועל דבר החשד כי סתם עבד שטוף‬ ‫מעשה תקפו של אברהם היה על ידו‪.‬‬ ‫בזמה‪ ,‬גם כן אל תחושו‪ .‬כי הנה אמר אלי‪ ,‬סיבות להבטיח ההצלחה)‬ ‫ורבותינו ז"ל אמרו בבראשית רבה‪,‬‬ ‫ה' ישלח מלאכו אתך‪ ,‬וטעמו וראו‪ ,‬כי‬ ‫המושל בכל אשר לו שהיה מושל ביצרו‬ ‫עשה את המלאך טפל אלי‪ ,‬כי אמר‪ ,‬ב‪:‬א‪ :‬וזהו‪ ,‬לבני‪ ,‬כלומר‪ ,‬במה שהוא בני‪,‬‬ ‫כמותו‪ .‬נראה שדעתו‪ ,‬באומרו‪ ,‬בירך את‬ ‫שהמלאך יבא אתי‪ ,‬ולא שאני אבא אתו‪ ,‬ב‪:‬ב‪ :‬ובעד עצמו‪ ,‬וזהו ליצחק‪.‬‬ ‫אברהם בכל‪ ,‬שהשליטו ביצרו‪ ,‬ואמר‪ ,‬כי‬ ‫כי אני העיקר‪ ,‬ואין זה רק‪ ,‬על כי איני קושיא א‪ :‬והנכון‪ ,‬במה שחזר‪ ,‬ואמר‬ ‫גם אליעזר היה מושל בכל אשר‬ ‫כשאר כל העבדים‪ ,‬כי כשר וצדיק אני‪ ,‬כי ליצחק!‬ ‫לאברהם‪ ,‬הוא‪ ,‬בכל הנזכר באברהם‪,‬‬ ‫על כן אני חשוב ממנו‪ .‬ואם כן איפה‪ ,‬לא‬ ‫שהוא היצר הרע‪ .‬ותהיה כוונת הכתוב על‬ ‫אחשד בלכתי בדרך אתה‪ ,‬כי לא אצא קושיא ב‪ :‬וגם שלא אמר 'לבני יצחק'‪,‬‬ ‫עמה‪ ,‬כצאת העבדים זולתי‪ .‬וכן אמרו אלא 'לבני ליצחק'‪,‬‬ ‫דרך מה שאמרנו‪ ,‬שבא לתת טעם‪ ,‬למה‬ ‫לא נשמר מהחשד‪ ,‬כי הלא (אין החשד‬ ‫רבותינו ז"ל‪ ,‬המושל בכל אשר לו 'מושל לרמוז לו‪ ,‬שודאי יקחנה‪ ,‬ולא ימאנו‪,‬‬ ‫רחוק מן הדעת כי) גם יצחק היה חושש‬ ‫ביצרו כמותו'‪ .‬ולהחזיק הענין‪ ,‬שינה במה שהוא לבני‪ ,‬ולא ישיבו פניו (ובזה‬ ‫כשלא מצא לה בתולים‪ ,‬כמו שאמרו ז"ל‪,‬‬ ‫מאמר אברהם‪ ,‬כי הוא אמר אליו‪ ,‬ישלח נתיישב קושיא א)‬ ‫ואמר לה‪' ,‬שמא נזדווג לך העבד בדרך?'‪,‬‬ ‫מלאכו לפניך‪ ,‬ופה שינה ואמר‪ ,‬מלאכו‬ ‫והוצרכה להוליכו אל מקום שנפלה מעל‬ ‫ועוד‪ ,‬כי האשה אשר תקח‪ ,‬היא‬ ‫אתך‪ ,‬והוא‪ ,‬כי הנה אמרו רבותינו ז"ל‪ ,‬כי‬ ‫הגמל‪ ,‬והראת בתוליה לו‪ ,‬כי שם נעשתה‬ ‫המוכנת ליצחק‪ ,‬שהיא בת זוגו (ובזה‬ ‫בחנניה מישאל ועזריה להיותם צדיקים‬ ‫מוכת עץ‪ .‬וגם הוא יתברך‪ ,‬אמרו רבותינו‬ ‫נתיישב קושיא ב)‬ ‫גדולים נאמר בהם‪' ,‬וריויה די רביעאה‬ ‫ז"ל‪ ,‬שחשש על זה (שלא לנסותו)‪,‬‬ ‫דמי לבר א‪-‬להין'‪ .‬כי 'קדמאה' לא נאמר‪ ,‬וידע זה אברהם‪ ,‬כמו שאמרו ז"ל‪,‬‬ ‫וקפצה לו הארץ‪ ,‬לבל יערב להם השמש‬ ‫אלא רביעאה‪ ,‬מלמד‪ ,‬שהיו מהלכין שאחר העקידה‪ ,‬שהיה אברהם מהרהר‬ ‫בדרך‪ ,‬ולא יתייחד עמה‪ ,‬ולמה לא חשש‬ ‫שלשתן תחלה‪ ,‬והמלאך אחריהם ואומר‪' ,‬הלואי הייתי משיא אשה ליצחק‪,‬‬ ‫לזה אברהם?‬ ‫(רביעי)‪ .‬אמנם העבד הלז‪ ,‬לא החשיבו מכמה שנים‪ ,‬שהרי‪ ,‬אם הייתי שוחטו‬ ‫אברהם בכל הכבוד הזה‪ ,‬אמר‪ ,‬כי ישלח עכשיו‪ ,‬היה מת בלא בנים'‪ ,‬והשיב לו‬ ‫לזה אמר‪ ,‬שהיה זקן ביתו‪ ,‬כמו שאמרו‬ ‫מלאכו לפניך‪ ,‬כי הוא ילך לפניך ואתה הקדוש ברוך הוא‪' ,‬עכשיו נולדה בת זוגו'‪,‬‬ ‫שם‪ ,‬שהיה זיו איקונין דומה לו‪ ,‬שמורה‬ ‫אחריו‪ ,‬אך הוא (אליעזר) אמר אתך‪ ,‬ונתבשר מיד‪ ,‬הנה ילדה מלכה וכו'‬ ‫על צדקתו‪ .‬ומפני שלפעמים אף הצדיק‬ ‫להורות‪ ,‬כי המלאך טפל אליו בעצם‪ ,‬ולא ובתואל ילד את רבקה וכו'‪ ,‬וזהו‪ ,‬אומרו‬ ‫נכשל‪ ,‬לזה אמר‪ ,‬המושל בכל‪ ,‬שהוא‬ ‫אמר לפניך‪ ,‬והוא מן הטעם שכתבנו‪ .‬ליצחק‪ ,‬כלומר‪ ,‬אותה המיוחדת ליצחק‪,‬‬ ‫היצר הרע‪ ,‬ויוכל לכובשו ולעמוד נגדו‪...‬‬ ‫אמר‪ ,‬הראיה כי אני העיקר‪ ,‬והמלאך טפל‬ ‫‪8‬‬ ‫הנה כתבנו למעלה‪ ,‬כי אמר לו אברהם‪,‬‬ ‫לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא‬ ‫ואם כן‪ ,‬מעצמו ייעשה‪ .‬ו(לכן) לא יכבד‬ ‫אל תדמה תהיה מושגח כמוני‪ ,‬כי הלא‪,‬‬ ‫ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני‬ ‫בעיניך‪:‬‬ ‫אם הייתי הולך בעצמי‪ ,‬היה הוא יתברך‬ ‫משם‪:‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫בעצמו הפועל בי‪ ,‬כי הוא אשר בעצמו‬ ‫אמר אברהם אם אמור אומר לעבד‪,‬‬ ‫מחמת גודל 'השתדלות' ה'‬ ‫לקחני מבית אבי כו'‪ .‬אך אתה‪ ,‬כי עבדי‬ ‫'שהקב"ה ישלח מלאכו אתו'‪ ,‬הלא יענה‪,‬‬ ‫להביאם לא"י‪ ,‬לכן בטח אברהם‬ ‫אתה‪ ,‬גם ה' ישלח אחד מעבדיו מלאכי‬ ‫'ולמה לא יעשה על ידו יתברך?'‬ ‫שלא יצטרך יצחק לצאת מא"י‬ ‫שרותיו‪ ,‬וזהו‪ ,‬ישלח מלאכו לפניך‪ .‬וכן‬ ‫~‬ ‫היה‪ ,‬כי שנים הלכו עמו‪ ,‬אחד ללותו‬ ‫לזה אמר בהדרגה‪ ,‬הוא‪ ,‬אם הייתי הולך‬ ‫בדרך‪ ,‬ואחד להוציא את רבקה‪ ,‬ללכת‬ ‫אני בעצמי‪ ,‬היה הקדוש ברוך הוא עושה‬ ‫(ו‪-‬ז) ויאמר אליו אברהם השמר לך פן‬ ‫אתו‪ .‬על כן‪ ,‬כאשר בא לנסות בזה (את‬ ‫על ידי עצמו‪ ,‬אך‪ ,‬בלכת שלוחי‪ ,‬יהיה על‬ ‫תשיב את בני שמה‪ .‬יי א‪-‬להי השמים‬ ‫'נסיונו')‪:‬‬ ‫יד שלוחו‪ .‬וזהו‪ ,‬ה' א‪-‬להי השמים‪ ,‬שכולל‬ ‫אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי‬ ‫היותו א‪-‬להי הצבאות‪ ,‬שבהם כל משרתי‬ ‫ואשר דבר לי ואשר נשבע לי לאמר לזרעך‬ ‫א‪ :‬אשר לזה לא ניתן לו המלאך‪.‬‬ ‫עליון‪ ,‬והיה אפשר ישלח אחד ממשרתיו‪,‬‬ ‫אתן את הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו‬ ‫ב‪ :‬וגם לא יעשה שתי שליחיות‪ ,‬הקשה‬ ‫לקחת אותי משם‪ ,‬ואף על פי כן‪ ,‬לא על‬ ‫לפניך ולקחת אשה לבני משם‪.‬‬ ‫לשאול (ולהתפלל) שאלה גדולה עד‬ ‫ידי אחד מהם פעל ועשה עמי‪ ,‬רק‬ ‫השמר לך פן תשיב את בני שמה‪ ,‬ולא‬ ‫מאד‪ ,‬ואמר‪ ,‬הנה‪ ,‬מה גדלה מעלת אדוני‬ ‫בעצמו‪ ,‬לקחני מבית אבי כו'‪ .‬אך עתה‪,‬‬ ‫תחשוב שאהיה מוכרח לעשותו (להשיב‬ ‫אברהם‪ ,‬כי‪ ,‬עם היותך בורא כל‪ ,‬לא תמנע‬ ‫הוא‪ ,‬שהיא מלה יתירה‪ ,‬ובטעם רביע‪,‬‬ ‫את בנו לחו"ל)‪ ,‬כי ה' א‪-‬להי השמים‪,‬‬ ‫מלהקרא אלקי אדוני אברהם‪ ,‬ואם כן‬ ‫כמגביה קול ואומר‪ ,‬הוא‪ ,‬כלומר‪ ,‬בעצמו‪,‬‬ ‫אשר לקחני וכו'‪ ,‬שכל כך השתדל (ה'‬ ‫איפה‪ ,‬אל תהי נא מדרגתי יורדת‬ ‫יעלה בדעתך ילך עמך‪ ,‬לא כן הוא‪ ,‬רק‬ ‫איתי) לעקור דירתי מבית אבי‪ ,‬ולא זו‬ ‫ממדרגתו כל כך‪ ,‬שעמו תלך בעצמך‪,‬‬ ‫ישלח מלאכו‪ ,‬ל'מה שהוא‪ ,‬לפניך שליח‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא אפילו מכל ארץ מולדתי‪,‬‬ ‫ועמי על ידי מלאך‪ ,‬שאם כל כך ארד‪ ,‬לא‬ ‫לשליח‪...‬‬ ‫ואחר כך השתדל‪ ,‬לקבוע דירתי בארץ‬ ‫אזכה שתשמע קולי כרגע‪ ,‬ומה גם‬ ‫~ ~ ~‬ ‫הזאת‪ ,‬ודבר לי בין הבתרים‪ ,‬ונשבע בצווי‬ ‫ב‪ :‬אע"פ שאברהם ברך את אליעזר בשאלה שלא כהוגן‪ .‬רק‪ ,‬עם אדוני‬ ‫הברית לאמר‪ ,‬לזרעך אתן את הארץ‬ ‫אשר הוא ית' ישלח מלאכו לפניך‪( ,‬אברהם)‪ ,‬אתה (ה' עוזר ומושיע ומגן‬ ‫הזאת‪ ,‬אם כן‪ ,‬מובטחני‪ ,‬ישלח מלאכו‬ ‫אבל אליעזר התפלל שיבא ה' בעצמו‪ ,‬ו)דבק תמיד בעצמך‪( ,‬ולא נצרך הוא‬ ‫לפניך ולקחת אשה‪ ,‬כלומר‪ ,‬שתעשה‬ ‫לשליחך‪ ,‬ואע"פ שדרך כלל‪ ,‬אשר עמי‬ ‫ואכן פעל שה' בעצמו בא‬ ‫הלקוחין‪ ,‬ויהיה משם‪ ,‬כלומר‪ ,‬שהיא‬ ‫לא כן הוא ואתה שולח מלאך‪ ,‬אעפ"כ‬ ‫~‬ ‫תתרצה לבא משם‪ ,‬ואם כן‪ ,‬לא יצטרך בני‬ ‫על כל פנים) עמי יהיה (ה' בעצמו)‪,‬‬ ‫ללכת לשוב שמה‪.‬‬ ‫במקרה פעם אחת‪ ,‬וזהו‪ ,‬הקרה נא לפני‪,‬‬ ‫(ו‪-‬ז) ויאמר אליו אברהם‪ ...‬יקוק א‪-‬להי‬ ‫הקרה היום בעצמך‪ .‬וגם‪ ,‬כי הלא אתה‬ ‫השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ‬ ‫וכן אמרו רבותינו ז"ל בבראשית רבה‪,‬‬ ‫החלות היום‪ ,‬כי הקפצת לי הארץ‬ ‫מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי‬ ‫כי שני מלאכים הלכו‪ ,‬אחד ללות את‬ ‫כמאמרם ז"ל‪ ,‬הרעשת ארץ באברהם‪,‬‬ ‫לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא‬ ‫אליעזר‪ ,‬ואחד לעקור ולהוציא את רבקה‬ ‫פצמתה באליעזר‪ ,‬נמצא‪ ,‬שהוא יום רצון‪,‬‬ ‫ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני‬ ‫משם‪ .‬ועל זה (מלאך) השני יאמר‪ ,‬ישלח‬ ‫למצא חן‪ ,‬וזהו אומרו היום‪.‬‬ ‫משם‪( ...‬יב) ויאמר יקוק א‪-‬להי אדני‬ ‫מלאכו וכו'‪.‬‬ ‫אברהם הקרה נא לפני היום ועשה חסד‬ ‫~ ~ ~‬ ‫ואם איני כדאי להדרגה זו‪ ,‬כי לא תעשה‬ ‫עם אדני אברהם‪( ...‬כה) ותאמר אליו גם‬ ‫בעצמך‪ ,‬רק עם אברהם‪ ,‬הנה גם עתה‬ ‫ה' פנינים מענין עזר ה' ומלאכו‬ ‫תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון‪...‬‬ ‫~‬ ‫(שלא אברהם הוא העושה‪ ,‬רק אני‪,‬‬ ‫(כז) ויאמר ברוך יקוק א‪-‬להי אדני אברהם‬ ‫אעפ"כ) ועשה חסד עם אדוני אברהם‪ ,‬כי‬ ‫א‪ :‬הוא ישלח מלאכו לפניך‪ ,‬לעומת אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם אדני אנכי‬ ‫בבחינת האמת‪ ,‬גם זה (אם תעשה עמי‪,‬‬ ‫בדרך נחני יקוק בית אחי אדני‪( ...‬לד)‬ ‫העזר ממנו ית' בעצמו‬ ‫הנה באמת) הוא עמו‪.‬‬ ‫ויאמר עבד אברהם אנכי‪( ...‬מב) ואבא‬ ‫~‬ ‫ועל פי דרכו רמז‪ ,‬כי כאשר אברהם היה‬ ‫(ו‪-‬ז) ויאמר אליו אברהם‪ ...‬יקוק א‪-‬להי היום אל העין ואמר יקוק א‪-‬להי אדני‬ ‫עושה חסד בעצמו‪ ,‬ולא על ידי שליח‪,‬‬ ‫השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ אברהם אם ישך נא מצליח דרכי אשר‬ ‫כענין 'ואל הבקר רץ אברהם' גם עשה‬ ‫מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי אנכי הלך עליה‪:‬‬ ‫‪9‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫באומרו ה' א‪-‬להי וכו' הקרה נא וכו'‪,‬‬ ‫אתה עמו מדה כנגד מדה‪ ,‬וכן היה כי‬ ‫ה‪ :‬הוכיח אליעזר להם גדולתו‪,‬‬ ‫ובראותו תשובת רבקה אליו על נכון‪,‬‬ ‫הקרה ה' (בעצמו) לפניו‪ ,‬וכמאמרו אחר‬ ‫אשר ה' בעצמו מצליחו‬ ‫עדיין היה מסתפק אם החשיבו ה'‪ ,‬ויעש‬ ‫כך‪ ,‬אנכי בדרך נחני ה' (בעצמו) בית אחי‬ ‫~‬ ‫הדבר על ידי עצמו‪ ,‬או על ידי אחד‬ ‫אדוני‪ ,‬לומר‪ ,‬ראו נא אשר הפליא חסדו‬ ‫ממלאכיו‪.‬‬ ‫יתברך‪ ,‬כי עם היות אנכי‪ ,‬ולא אדוני‪ ,‬נחני‬ ‫(מ) ויאמר אלי‪ ,‬יקוק אשר התהלכתי‬ ‫ה' בעצמו בית אחי אדוני‪ .‬ולא בלבד‬ ‫לפניו ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך‬ ‫וזהו אומרו‪ ,‬לדעת ההצליח ה' דרכו‬ ‫שהוא ה' 'בעצמו'‪ ,‬אם לא‪ ,‬אלא על ידי‬ ‫בעיקר השדוכין‪ ,‬כי‪-‬אם‪( ,‬גם) בלכתי‬ ‫ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי‪:‬‬ ‫בדרך‪ ,‬וזהו אנכי בדרך‪ ,‬כי‪ ,‬עם היות אנכי‪,‬‬ ‫מלאך‪ .‬אך‪ ,‬ויהי כאשר כלו הגמלים‬ ‫אין המלאך מצליח דרכי‪ ,‬כי‪-‬אם השם‬ ‫לשתות‪ ,‬שהוא כמאמרנו שעל ידי שאיבה‬ ‫והיות בדרך‪( ,‬אעפ"כ) נחני ה' וכו'‪...‬‬ ‫יתברך בעצמו‪.‬‬ ‫אחת כלו לשתות‪ ,‬שהיה נס ופלא‪ .‬אז‬ ‫‪ ...‬ועל פי דרכו רמז (למשפחתה) מה‬ ‫וזהו אומרו‪ ,‬ה' כו' הוא ישלח מלאכו‬ ‫הכיר‪ ,‬כי מה' יצא הדבר‪.‬‬ ‫שכתבנו למעלה‪ ,‬כי אמר לו (אברהם)‬ ‫אתך‪ ,‬וגם ה' הנזכר והצליח דרכך‪ ,‬כי אין‬ ‫א‪ :‬כי אילו היה על ידי מלאך שנשתלח‬ ‫אדוניו‪ ,‬אם הייתי אני הולך‪ ,‬היה הוא‬ ‫המלאך רק לשמרך בכל דרכיך‪ ,‬להורות‬ ‫לשים בפי רבקה הדברים האלה‪ ,‬לא היה‬ ‫יתברך מצליחני על ידי עצמו‪ ,‬וזהו‪ ,‬ה'‬ ‫חשיבותו כמאמרו אליהם‪.‬‬ ‫המלאך ההוא עושה גם את זאת לברך‬ ‫אשר לקחני וכו'‪ .‬אך להיות אתה ההולך‪,‬‬ ‫וזהו אומרו‪ ,‬והצליח וכו'‪ .‬ולא אמר (שה'‬ ‫שאיבה אחת להשביע עשרה גמלים‪ ,‬כי‬ ‫ישלח מלאכו‪ .‬על כן אמר‪ ,‬אם ישך‪,‬‬ ‫שלח המלאך) 'להצליח'‪ ,‬כי שתים יעשה‬ ‫אין מלאך אחד עושה שתי שליחות‪.‬‬ ‫'בעצמך' מצליח דרכי‪ ,‬עם היות‪ ,‬אשר‬ ‫לך ה' הנזכר‪ ,‬ישלח כו' והצליח כו'‪ ,‬ועל כן‬ ‫'אני' הולך עליה‪ ,‬ולא אברהם בעצמו‪ ,‬וכל‬ ‫ב‪ :‬ומה גם (שאף אם מלאך יכול‬ ‫זה‪ ,‬למען הגדיל ענינו בעיניהם‪...‬‬ ‫אמר‪ ,‬ולקחת וכו'‪ ,‬לומר‪ ,‬כי אחרי שהוא‬ ‫לעשות שתי שליחות‪ ,‬אעפ"כ הנס של‬ ‫~ ~ ~‬ ‫(ית' בעצמו) מצליח דרכי‪ ,‬לא אתייחס‬ ‫שאיבה אחת‪ ,‬ממנו ית') כי מציאות‬ ‫לתובע מכם‪ ,‬כי‪-‬אם‪( ,‬ולקחת) ללוקח‬ ‫ג‪ :‬עוד סימן‪ ,‬שהשלים ודאות אליעזר‪ ,‬הברכה איננה‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬ממנו יתברך‪ ,‬מזה‬ ‫מעצמי‪:‬‬ ‫שהתקבלה תפלתו אשר יעשה ה' ית' (ראיה) כי כל קיום 'הנסיון' (גם לגמליך‬ ‫~ ~ ~‬ ‫בעצמו‪ ,‬הוא הנס אשר בשאיבה אחת כו') היה על ידו יתברך‪ :‬אז נחרץ ויקח‬ ‫'נסיון' של אליעזר‪ ,‬רצה בזה‪:‬‬ ‫האיש נזם וכו'‪...‬‬ ‫השקתה לכל גמליו די צרכיהם‬ ‫~‬ ‫א‪ :‬לדעת מי היא הזיווג הנכונה‬ ‫~ ~ ~‬ ‫ב‪ :‬לדעת כבר‪ ,‬האם השידוך‪ ,‬יבא‬ ‫ד‪ :‬עוד ראיה שהצלחתו על ידו ית'‬ ‫(יב) ויאמר‪ ,‬יקוק א‪-‬להי אדני אברהם‬ ‫לידי גמר על ידו דייקא‬ ‫בעצמו‪ ,‬ולא ע"י מלאך‬ ‫הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני‬ ‫~‬ ‫~‬ ‫אברהם‪( ...‬כא‪-‬כב) והאיש משתאה לה‬ ‫(יב) ויאמר יקוק א‪-‬להי אדני אברהם‬ ‫מחריש לדעת ההצליח יקוק דרכו אם לא‪:‬‬ ‫(כה) ותאמר אליו גם תבן גם מספוא רב‬ ‫ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח‬ ‫הקרה נא‪( ...‬יד) והיה הנערה אשר אמר‬ ‫עמנו גם מקום ללון‪( ...‬כז) ויאמר ברוך‬ ‫אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה‬ ‫האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים‬ ‫יקוק א‪-‬להי אדני אברהם אשר לא עזב‬ ‫על ידיה עשרה זהב משקלם‪( ...‬נ) ויען‬ ‫וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך‬ ‫חסדו ואמתו מעם אדני אנכי בדרך נחני‬ ‫ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני‪...‬‬ ‫לבן ובתואל ויאמרו מיקוק יצא הדבר לא‬ ‫יקוק בית אחי אדני‪:‬‬ ‫נוכל דבר אליך רע או טוב‪:‬‬ ‫(נ) ויען לבן ובתואל ויאמרו מיקוק יצא‬ ‫הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב‪:‬‬ ‫כיון באומרו נחני ה'‪ ,‬והוא כי אברהם‬ ‫והאיש משתאה לה וכו' הנה מעת‬ ‫אמר לו ישלח מלאכו אתך ולקחת אשה‬ ‫ראותו מענה לשון הנערה‪( ,‬גם לגמליך‬ ‫ראוי לשים לב ולבקש טוב טעם אל‬ ‫לבני ליצחק‪ ,‬אמר יותר מזה היה‪,‬‬ ‫אליעזר‪ ,‬אחרי הודיע רבותינו ז"ל‪ ,‬אותנו‬ ‫כו') כאשר שאל מאתו יתברך‪ ,‬הודע‬ ‫שלא המלאך עשה עמי זה‪ ,‬כי‪-‬אם‪,‬‬ ‫אליו‪ ,‬כי זאת האשה אשר הוכיח ה' לבן‬ ‫כי איש היה‪ .‬ומי כמוהו חכם ורב ורם‪ ,‬הוא‬ ‫ה'‪ ,‬כביכול‪ ,‬הוא (בעצמו) נחני בית אחי‬ ‫דמשק אליעזר‪ ,‬דולה ומשקה מתורתו‬ ‫אדוניו‪ ,‬והיה משתאה לה‪ .‬אך מה שהיה‬ ‫אדוני‪ ,‬שהרי‪ ,‬לא נתייחד (תפקיד) אל‬ ‫מחריש מלתת הנזם והצמידים ולשאול‬ ‫לאחרים‪ ,‬וזיו איקונין דומה לאברהם‪ .‬מה‬ ‫המלאך‪ ,‬רק לקחת את האשה‪ ,‬ולא‬ ‫ראה על ככה ומה הגיע אליו ומה צורך‬ ‫לה בת מי היא‪ ,‬הלא הוא לדעת ההצליח‬ ‫שינחהו באופן זה‪...‬‬ ‫ה' וכו'‪ .‬והוא‪ ,‬כי הנה שאל מאתו יתברך‪,‬‬ ‫היה לו לעשות הדבר ההוא?‬ ‫ועל‪( ...‬שה' בעצמו עזרו) אמר נחני ה'‪.‬‬ ‫יעשה הוא (ית') עצמו את שאלתו‪,‬‬ ‫‪10‬‬ ‫שאמר לו ישמעאל‪' ,‬אני צדיק ממך‪,‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫אמנם אומר כי שנים הם הדברים אשר‬ ‫שנמלתי בן שלש עשרה שנה‪ ,‬ולא‬ ‫ב' פנינים מענין מדות שוות של‬ ‫אליהם נתן אל לבו לעשות כן‪.‬‬ ‫עכבתי‪ ,‬ואתה בן שמנת ימים‪ ,‬ואולי‪ ,‬אם‬ ‫יצחק ורבקה‬ ‫א‪ .‬כי אמר הנה אין ספק‪ ,‬כי הבחירה‬ ‫היית גדול הייתה מעכב'‪ ,‬והשיב לו יצחק‬ ‫~‬ ‫חפשית‪ ,‬ביד כל אדם‪ ,‬ואולי‪ ,‬כי אחי‬ ‫'אתה נימולת באבר אחד‪ ,‬ואני‪ ,‬אין צריך‬ ‫אדוניו יתנו כתף סוררת לבלתי שמוע אל‬ ‫לומר שלא הייתי מעכב בזה‪ ,‬אלא אפילו‬ ‫א‪ :‬למה היה נסיונו לזיווג‬ ‫דייקא במצות הכנסת אורחים‬ ‫דבריו וימאנו לתת את בתם למרחקי ארץ‬ ‫היה הקדוש ברוך הוא גוזר לשחוט אותי‪,‬‬ ‫לאיש אשר לא ידעוהו‪ ,‬ומה גם‪ ,‬אם גלוי‬ ‫לא הייתי מעכב'‪ ,‬נמצא‪ ,‬מעדיף על‬ ‫ודייקא שהיא תוסיף לתת על בקשתו‬ ‫~‬ ‫דעת היה לו‪ ,‬כי הארמים ההם קשים‬ ‫הטובה שאומרים לו‪.‬‬ ‫מסלע‪ ,‬וערומים המה‪.‬‬ ‫על כן אמר העבד בלבו‪ ,‬בזאת יבחן‪,‬‬ ‫(יב) ויאמר‪ ,‬יקוק א‪-‬להי אדני אברהם‬ ‫הקרה נא‪( ...‬יג) הנה אנכי נצב על עין‬ ‫על כן רצה לסכור את פיהם‪' ,‬בנסיון'‬ ‫אשר בת זוגו היא‪ ,‬אשר תהיה לה מדה‬ ‫הלזה‪ ,‬באמור להם‪ ,‬הנה‪ ,‬כזה וכזה‬ ‫כמדתו‪ ,‬לעשות מעצמה נדיבות והטבה‪,‬‬ ‫המים ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים‪:‬‬ ‫שאלתי מאת ה'‪ ,‬ויקם ה' את דברי ככל‬ ‫יתירה על הנשאל ממנה‪ ,‬שאומר לה הטי‬ ‫הנה אנכי נצב וכו' בשום שכל והבין‪ ,‬מה‬ ‫היוצא מפי‪ ,‬כי אמרתי כי האשה אשר‬ ‫וכו' ואשתה‪ ,‬ותוסיף ותאמר וגם לגמליך‬ ‫זה היה לו לנסות בדבר הזה‪ ,‬מבזולתו?‬ ‫אומר אליה 'השקיני נא כו' ותענה 'כי גם‬ ‫וכו'‪ ,‬וזהו אומרו‪ ,‬אותה הוכחת לעבדך‬ ‫והנה לכאורה יתכן‪ ,‬כי ל'מה שמדת‬ ‫לגמלי תשקה' היא האשה אשר הוכיח ה'‬ ‫ליצחק‪ ,‬שמתחלת בריאתה‪ ,‬אותה‬ ‫אברהם היה להכניס אורחים ומאכילם‬ ‫לבן אדוני‪ ,‬וכן היתה‪ ,‬ואין השגחה‬ ‫הוכחת ‪ ,‬והזמנת אותה לו‪ ,‬כי בת זוגו היא‪.‬‬ ‫ומשקם ומצוה את בניו לעשות כמעשהו‪,‬‬ ‫מוחשת גדולה מזו‪ ,‬כי אין זה‪ ,‬כי‪-‬אם‪,‬‬ ‫ועל כן הזכיר יצחק‪ ,‬מה שאין כן בכל שאר‬ ‫על כן‪ ,‬לא יבצר מבת זוגו של בנו‪,‬‬ ‫שמה' יצא הדבר‪ ,‬ובגלל הדבר הזה‪ ,‬מי עז‬ ‫הענין‪ ,‬שמתייחס הכל לאברהם‪ .‬ועל ידי‬ ‫להדמות אליהם‪ ,‬על כן נסה בויתור‬ ‫כנמר‪ ,‬יעיז פניו‪ ,‬למאן בדבר‪ .‬וכאשר‬ ‫ידיעתי שהיא בת זוגו‪ ,‬אדע שתצליחני‪,‬‬ ‫הכנסת האורח‪ ,‬הבא אליהם‪...‬‬ ‫דמה‪ ,‬כן היתה כי ענו ואמרו‪ ,‬מה' יצא‬ ‫(ודייקא) על ידי‪ ,‬ותעשה חסד עם אדוני‬ ‫~ ~ ~‬ ‫הדבר לא נוכל דבר אליך רע או טוב‪.‬‬ ‫אברהם‪ ,‬וזהו‪ ,‬ובה אדע כי עשית חסד‪.‬‬ ‫ואמר‪ ,‬עשית‪ ,‬לשון עבר‪ ,‬ש(משמעותו‬ ‫ב‪ :‬כל הפרשה מייחס הישועה שהוא‬ ‫ב‪ .‬כי היה ירא וחרד פן ייעשה הדבר‪,‬‬ ‫אשר) יהיה על ידי עצמו‪ ,‬שהוא כאילו‬ ‫עבור אברהם‪ ,‬למה דייקא בזה 'וגם‬ ‫ולא על ידו‪ ,‬כי יאמרו לו אביה ואמה‪' ,‬הנה‬ ‫כבר נעשה (שהרי אליעזר כבר עשה‬ ‫גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך‬ ‫רבקה לבן אדוניך לאשה‪ ,‬אך לא תלך‬ ‫חלק מהנצרך)‪ ,‬ולא על ידי אחר‪ ,‬שיבא‬ ‫ליצחק' הוא מייחסו ליצחק?‬ ‫עמך‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬עם רבים ונכבדים גדולים‬ ‫(ויתחיל) אחרי כן (ולא שייך לאמר‬ ‫~‬ ‫ובני חורין‪ ,‬כי חרפה היא לנו לתת את‬ ‫'עשית' בל' עבר)‪:‬‬ ‫(יב) ויאמר יקוק א‪-‬להי אדני אברהם‬ ‫בתנו ביד עבד איש מקנת כסף'‪.‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני‬ ‫על כן על האחד אמר‪ ,‬אשר אומר אליה‬ ‫ב' פנינים מענין נס עליית המים‬ ‫אברהם‪( ...‬יד) והיה הנערה אשר אמר‬ ‫כו' אותה הוכחת לעבדך ליצחק‪ ,‬כלומר‪,‬‬ ‫~‬ ‫אליה הטי נא כדך ואשתה ואמרה שתה‬ ‫ובזה אסכר פי הממאנים לתתה‪.‬‬ ‫וגם גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך‬ ‫ועל השנית אמר ובה אדע כי עשית חסד‬ ‫ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדני‪ :‬א‪ :‬נס עליית המים לקראתה‪ ,‬היה‬ ‫סימן לאליעזר‬ ‫עם אדוני‪ ,‬כלומר‪ ,‬כפי מציאות 'הנסיון'‬ ‫~‬ ‫נשים לב אל אומרו אותה הוכחת‬ ‫(תוצאות 'נסיון' שלי‪ ,‬והבטחתי‬ ‫לעבדך ליצחק‪ ,‬שייחס הדבר ליצחק‪ ,‬ולא‬ ‫התלויה בו)‪ ,‬אבין‪ ,‬כי עשית חסד עם‬ ‫לאברהם‪ ,‬כאשר עשה בכל שאר הענין! (טז‪-‬יז)‪ :‬והנערה טבת מראה מאד בתולה‬ ‫אדוני‪ ,‬כלומר‪( ,‬כי בכדי לידע‪ ,‬לא אצטרך‬ ‫ואיש לא ידעה ותרד העינה ותמלא כדה‬ ‫לחכות עד שתעשה) כי כבר עשית שהוא‬ ‫ותעל‪ .‬וירץ העבד לקראתה ויאמר‬ ‫והוא‪ ,‬כי ביצחק מצינו במדת צדקו‪,‬‬ ‫להוסיף מעצמו יתרון במעשים טובים‬ ‫עתה‪ ,‬על ידי‪ ,‬ולא שיתעתד עדיין לעשות‪,‬‬ ‫הגמיאיני נא מעט מים מכדך‪:‬‬ ‫על ידי זולתי‪...‬‬ ‫יותר על הנאמר אליו‪ ,‬כמו שאמרו‬ ‫רבותינו ז"ל‪ ,‬על 'ויהי אחר הדברים‪ ...‬הנה רבותינו ז"ל‪ - ,‬על אומרו וירץ העבד‬ ‫ובזה‪ ,‬אומרו‪ ,‬ובה אדע כי עשית חסד עם‬ ‫והא‪-‬להים נסה וכו'‪ ,‬אמרו רבותינו ז"ל‪ ,‬לקראתה – אמרו‪ ,‬כי ראה‪ ,‬שעלו המים‬ ‫אדוני אינו מיותר‪ ,‬אחרי אומרו‪ ,‬אותה‬ ‫'אחר דברים שבין יצחק וישמעאל'‪ .‬לקראתה‪ .‬והנה מן התימה‪ ,‬שבל יראה‬ ‫הוכחת וכו'‪:‬‬ ‫‪11‬‬ ‫ג‪ :‬וגם אמר נא לשון בקשה‪ ,‬כי הכיר‬ ‫ובל ימצא רמז בכתוב‪ ,‬מעליית המים‪ .‬לכן (לרמז) כי בלי שאיבה עלו המים ותמלא‬ ‫חשיבותה‪ ,‬והוא עבד איש‪:‬‬ ‫אחשבה‪ ,‬כי זה מאמר הכתוב‪ ,‬כי דרך יתר כדה‪,‬‬ ‫על כן פיה פתחה בחכמה‪ ,‬ואמרה‪,‬‬ ‫נשים היתה לרדת העינה ולשאוב ולמלא‪ ,‬אך עתה אמר‪ ,‬ותרד העינה ותשאב‬ ‫שתה אדוני‪ .‬כלומר‪ ,‬הלא בהחשיבך אותי‬ ‫אך זאת לא נצרכה‪ ,‬רק ותרד‪ ,‬ומיד (ואין זה שקר כי בעצם שייך לשון‬ ‫לגברת‪ ,‬ואותך לעבד ודל‪ ,‬וגם לא שאלת‬ ‫ותמלא‪ ,‬בלי שאיבה‪ ,‬ואין זה‪ ,‬אם לא שאיבה על מים שעלו)‬ ‫כדי שתיה‪ ,‬אך (לדעתי) נהפוך‪ .‬אני‬ ‫~ ~ ~‬ ‫מעלות המים לקראתה‪:‬‬ ‫אומרת‪ ,‬שתה לגמרי‪ ,‬ולא גמיעה לבד‪ ,‬כי‬ ‫ועל כן‪ ,‬וירץ העבד‪ ,‬בשביל כך‪ .‬וזהו‪ ,‬דבר אליה אליעזר בל' הכנעה כעבד‬ ‫אדוני‪ ,‬אתה חשוב בעיני‪ .‬וזהו‪ ,‬שתה‬ ‫לחשובה‪ ,‬והיא השיבה‪ ,‬באמרה‬ ‫לקראתה (כלומר‪ ,‬לקראת ובשביל‬ ‫אדוני‪ ,‬וכמאמר רבותינו ז"ל במסכת‬ ‫לשונות לכבדו‬ ‫זה)עוד הכריחם‪ ,‬שאחר עלותה‪ ,‬לא יבצר‬ ‫קידושין‪ ,‬אם נתנה היא ואמר הוא‪ ,‬אם‬ ‫~‬ ‫שהיתה עומדת‪ ,‬או התחילה ללכת‬ ‫אדם חשוב הוא מקודשת‪ ,‬כי בנחת‬ ‫לביתה‪ ,‬ואם כן‪ ,‬היה לו לומר‪' ,‬וירץ אליה'‬ ‫רוחה‪ ,‬על קבלו ממנה‪ ,‬יחשב כנותן לה‪.‬‬ ‫(יז‪-‬יט) וירץ העבד לקראתה ויאמר‬ ‫או 'אחריה'! מאי לקראתה? שלא יצדק‪,‬‬ ‫אפשר‪ ,‬כי על דרך זה אמרה רבקה‪ ,‬שתה‪,‬‬ ‫הגמיאיני נא מעט מים מכדך‪ :‬ותאמר‬ ‫רק כשזה הולך וזה בא נגדו‪.‬‬ ‫ובקבלך ממני‪ ,‬אחזיק לך טובה‪ ,‬כי על כן‬ ‫שתה אדני ותמהר ותרד כדה על ידה‬ ‫ותשקהו‪ :‬ותכל להשקתו ותאמר גם‬ ‫אך הוא‪ ,‬וירץ‪ ,‬בשביל הקרי שהיה לה‪,‬‬ ‫אקראך אדוני‪ .‬ובזה יתכן‪ ,‬מה ששינה‬ ‫שעלו המים לקראתה‪( :‬אל ובשביל‬ ‫ממאמרו‪ ,‬כי אמר‪ ,‬אשר אומר אליה הטי‬ ‫לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת‪.‬‬ ‫קראתה‪ ,‬מה שקרה לה‪ ,‬שעלו המים‪.‬‬ ‫נא כדך ואשתה ואחר כך אמר‪ ,‬הגמיאני‬ ‫(קראת‪ ,‬מלשון 'אשר יקרא אתכם'‪ ,‬פי' הנה ראוי לשים לב‪ ,‬אל שנותו יתברך‬ ‫נא וכו' (כי בהתפללו לה' לא נצרך ל'‬ ‫את טעמו‪ ,‬לכנותו בשם עבד בפסוק זה‪,‬‬ ‫יקרה))‪...‬‬ ‫צימצום‪ ,‬כי העיקר בתפלתו היה‬ ‫מה שאין כן ביתר הכתוב!‬ ‫המכוון שיבקש מים‪ ,‬ורק כשדבר אליה‬ ‫‪ ...‬ובענין האמור יתכן‪ ,‬שכל כך המים‬ ‫עלו מהעין למעלה‪ ,‬שהיה נראה כאילו אמנם‪ ,‬סיפרה תורה כי שני דברים עשה‬ ‫ממש‪ ,‬אז השתמש בל' צימצום‪,‬‬ ‫העין ירדה‪ ,‬שהיתה ירודה (למטה) שלא כדרך אנשים חשובים‪ .‬אחת‪,‬‬ ‫הגמיאני רק כדי להחיותי)‬ ‫הריצה לקראתה‪ ,‬וכן לא יעשה איש‬ ‫ממימיה‪.‬‬ ‫~‬ ‫חשוב‪ ,‬לרוץ לקראת נערה יפה מאד‪,‬‬ ‫עוד מענין הנ"ל‪ :‬זו הוראת דרך ארץ‪,‬‬ ‫וזהו‪ ,‬ותרד העינה‪ ,‬שרומז הירידה גם אל לדבר אליה‪ ,‬ומה גם בקרב בלתי יפות‪ ,‬כי‬ ‫לבלתי אמור לו‪' ,‬שתה אדוני וגם לגמליך‬ ‫יאמרו‪ ,‬כי רתיחת יצרו הרדיפו לרוץ‪ ,‬על‬ ‫העין‪...‬‬ ‫אשאב' בל תראה כסומכת (תיבת אדוני‬ ‫~ ~ ~‬ ‫כן מהראוי היה ללכת לאטו‪ ,‬כלאחר יד‪.‬‬ ‫אל לגמליך) ומשוה אותו לגמליו‪ ,‬על כן‪,‬‬ ‫ב‪ :‬כונת הסתיר אליעזר מהם נס עוד שנית‪ ,‬בדרך שאלתו‪ ,‬כי איש המעלה‬ ‫המתינה עד כלותה להשקותו‪ ,‬ואחרי כן‬ ‫והחשיבות‪ ,‬להיותו יקר בעיני עצמו‪ ,‬לא‬ ‫עליית המים לקראתה‬ ‫ותאמר גם לגמליך וכו'‪:‬‬ ‫יראה לו כמקשה לשאול מחשוב או‬ ‫~‬ ‫~ ~ ~‬ ‫חשובה כמוהו‪ ,‬ישקהו מים עד רוות‬ ‫(טז) והנערה טבת מראה מאד בתולה‬ ‫ב' סימנים‪ ,‬שתפלותיו נתקבלו‬ ‫ואיש לא ידעה ותרד העינה ותמלא כדה צמאונו‪ .‬מה שאין כן‪ ,‬עבד איש‪( ,‬לבקש‬ ‫~‬ ‫ותעל‪( ...‬מה) אני טרם אכלה לדבר אל לבי ישקהו מים) מאיש או אשה חשובים‪ ,‬כי‬ ‫והנה רבקה יצאת וכדה על שכמה ותרד לא יערב אל לבו‪,‬‬ ‫א‪ :‬הסימן‪ ,‬שחיזק ודאות אליעזר שהיא‬ ‫היא הזיווג‪ ,‬הוא הנס אשר בשאיבה‬ ‫א‪ :‬כי‪-‬אם בתחנון‪.‬‬ ‫העינה ותשאב ואמר אליה השקיני נא‪:‬‬ ‫אחת השקתה לכל גמליו די צרכיהם‬ ‫לבלתי הראות חין ערכה בעיניהם כי רב ב‪( :‬רק) כדי גמיעה להשיב נפש‪ .‬ועל‬ ‫~‬ ‫הוא‪ ,‬פן ימאנו עד ירבה למו מתנות שתי אלה‪ ,‬שהתנהג כעבד‪ ,‬אמר וירץ‬ ‫(יד) והיה הנערה אשר אמר אליה הטי נא‬ ‫העבד‪.‬‬ ‫גדולות או יקשו לשאול‪.‬‬ ‫כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך‬ ‫על כן הסתיר דבר הנס אשר עלו המים א‪ .‬על הריצה כמדובר‪ ,‬שלא חס על‬ ‫אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה‬ ‫לקראתה כאשר דקדקנו בכתוב שאומר העדר כבוד‪.‬‬ ‫אדע כי עשית חסד עם אדני‪...‬‬ ‫ותרד העינה ותמלא ולא נאמר 'ותשאב'‪ ,‬ב‪ .‬כי ויאמר הגמיאני כדי גמיעה‪,‬‬ ‫(יט‪-‬כג) ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך‬ ‫‪12‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫על ידי‪ ,‬בדרכי זה‪ ,‬רק עד בא זולתי מאת‬ ‫אשאב עד אם כלו לשתת‪ :‬ותמהר ותער‬ ‫ב‪ :‬הסימן‪ ,‬שחיזק ודאות אליעזר‪,‬‬ ‫אדוני‪ ,‬גדולים ובני חורין להוליכה אליו‪.‬‬ ‫כדה אל השקת ותרץ עוד אל הבאר לשאב‬ ‫וזהו אומרו‪ ,‬מחריש בטעם זק"ף גדו"ל‪ ,‬שהתקבלה תפלתו אשר יעשה ה'‬ ‫ותשאב לכל גמליו והאיש משתאה לה‬ ‫כמרים (התורה) קול ומתמיה על הדבר‪ .‬ית' בעצמו‪ ,‬הוא הנס אשר בשאיבה‬ ‫מחריש לדעת ההצליח יי דרכו אם לא‪ .‬ויהי‬ ‫ומשיב (התורה) ואומר‪ ,‬כי ‪ -‬הטעם שהוא אחת השקתה לכל גמליו די צרכיהם‬ ‫כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם‬ ‫~‬ ‫מחריש‪ ,‬עם שהוא משתאה – הוא‪ ,‬לדעת‬ ‫זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה‬ ‫עשרה זהב משקלם‪ :‬ויאמר בת מי את‬ ‫ההצליח ה' דרכו‪ ,‬כלומר הדרך שלו (יב) ויאמר‪ ,‬יקוק א‪-‬להי אדני אברהם‬ ‫הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו‬ ‫(דהיינו שהישועה תהיה דייקא) על ידו‪ ,‬הקרה נא לפני היום ועשה חסד עם אדני‬ ‫ללין‪( ...‬לד) ויאמר עבד אברהם אנכי‪...‬‬ ‫בדרכו זה‪ ,‬עתה‪( ,‬וממילא מה שאמר אם אברהם‪( ...‬כא‪-‬כב) והאיש משתאה לה‬ ‫(מו) ותמהר ותורד כדה מעליה ותאמר‬ ‫לא אין כונתו אם לא היא‪ ,‬היא הזיווג‪ ,‬מחריש לדעת ההצליח יקוק דרכו אם לא‪:‬‬ ‫שתה וגם גמליך אשקה ואשת וגם הגמלים‬ ‫ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח‬ ‫אלא) אם לא תבא‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬על ידי זולתו‪,‬‬ ‫השקתה‪:‬‬ ‫וזהו אומרו אם לא‪ .‬ולכן בראותו אשר האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים‬ ‫על ידיה עשרה זהב משקלם‪:‬‬ ‫כלו הגמלים לשתות לגמרי‪ ,‬והיה על ידי‬ ‫הנה בשום לב‪ ,‬אל מלת עוד המיותרת‬ ‫באומרו ותרץ עוד!‬ ‫שאיבה אחת‪ ,‬כמדובר‪ ,‬אז נחה דעתו והאיש משתאה לה וכו' קרוב אל הדרך‬ ‫באומרו‪ ,‬הלא גם בלי נס זה‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬הקודם‪ .‬והוא כי הנה מעת ראותו מענה‬ ‫יתכן‪ ,‬הורה הכתוב‪ ,‬את אשר הפליא‬ ‫שתתחיל להשקותם ותלאה‪ ,‬כי נערה לשון הנערה‪( ,‬גם לגמליך כו') כאשר‬ ‫חסדו לה הוא יתברך‪ ,‬כי היא אמרה‬ ‫קטנה היא‪ ,‬ואגמור אני להשקות עשרה שאל מאתו יתברך‪ ,‬הודע אליו‪ ,‬כי זאת‬ ‫לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות‪ ,‬שהוא‬ ‫גמלים‪ ,‬היה מתקיים 'הנסיון' בצד מה‪ ,‬כי האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוניו‪ ,‬והיה‬ ‫שאיבות הרבה מאד‪ ,‬די סיפוק עשרה‬ ‫הלא כבר השיבה גם לגמליך אשקה משתאה לה‪ .‬אך מה שהיה מחריש‬ ‫גמלים‪ ,‬בבואם מן הדרך‪ ,‬נלאים וצמאים‪.‬‬ ‫מלתת הנזם והצמידים ולשאול לה בת מי‬ ‫כשאלתי‪.‬‬ ‫והא‪-‬להים עשה‪ ,‬כי לא נצרכה ללכת‬ ‫אך הוא יתברך כל כך החשיב את היא‪ ,‬הלא הוא לדעת ההצליח ה' וכו'‪.‬‬ ‫לשאוב אל הבאר‪ ,‬כי‪-‬אם פעם אחת‪,‬‬ ‫אליעזר‪ ,‬שרצה שיתקיימו כל דבריו והוא‪ ,‬כי הנה שאל מאתו יתברך‪ ,‬יעשה‬ ‫ותשאב לכל גמליו‪ .‬וזהו אומרו‪ ,‬ותרץ עוד‪,‬‬ ‫לגמרי‪ ,‬גם בפועל ההשקאה‪ ,‬שעל ידה הוא (ית') עצמו את שאלתו‪ ,‬באומרו ה'‬ ‫כי ריצה אחת היה‪ ,‬מה שהיה עוד על‬ ‫לבדה‪ ,‬יכלו לשתות כל העשרה גמלים‪ .‬א‪-‬להי וכו' הקרה נא וכו'‪ ,‬ובראותו תשובת‬ ‫הקודם‪ ,‬ולא פעמים רבות‪ .‬ונשתלח ברכה‬ ‫אז אמר‪ ,‬אחר שכל כך החשיבני הוא רבקה אליו על נכון‪ ,‬עדיין היה מסתפק‬ ‫במעשה ידיה‪ ,‬שהספיק לכל גמליו‪:‬‬ ‫יתברך‪ ,‬גם יחשבני להצליחני‪ ,‬שיגמר על אם החשיבו ה'‪ ,‬ויעש הדבר על ידי עצמו‪,‬‬ ‫הנה במה שכתבנו יבא על נכון‪ .‬כי בא‬ ‫או על ידי אחד ממלאכיו‪ .‬וזהו אומרו‪,‬‬ ‫ידי‪ ,‬ולא יגעלו בי‪ ,‬ויעשה על ידי זולתי‪.‬‬ ‫הכתוב לתת טוב טעם ודעת מה היה לו‬ ‫לדעת ההצליח ה' דרכו שהוא ה' 'בעצמו'‪,‬‬ ‫ומה הגיע אליו‪ ,‬לבלתי שים הנזם על אפה‬ ‫וגם‪ ,‬בראות כי כלו לשתות על ידי אם לא‪ ,‬אלא על ידי מלאך‪ .‬אך‪ ,‬ויהי‬ ‫והצמידים על ידיה מאז ראה נסיונו עלה‬ ‫שאיבה אחת‪ ,‬הורה (הוא ית' בזה) כי כאשר כלו הגמלים לשתות‪ ,‬שהוא‬ ‫כהוגן‪ ,‬באומרה אליו וגם לגמליך אשאב‪,‬‬ ‫ממהר הא‪-‬להים לעשות הדבר‪ ,‬ומכל כמאמרנו שעל ידי שאיבה אחת כלו‬ ‫כי‪ ,‬אם היה כמחריש‪ .‬כי הנה היה מקום‬ ‫שכן שלא יאחר (כל כך) עד העשות אחר לשתות‪ ,‬שהיה נס ופלא‪ .‬אז הכיר‪ ,‬כי מה'‬ ‫לחשוב‪ ,‬אולי היה מפקפק 'בנסיון'‪ ,‬או‬ ‫יצא הדבר‪.‬‬ ‫כך על ידי זולתו‪.‬‬ ‫אולי לא ישרה בעיניו!‬ ‫וזהו‪ ,‬ויהי כאשר כלו הגמלים וכו' וישם א‪ :‬כי אילו היה על ידי מלאך שנשתלח‬ ‫לזה אמר‪ ,‬לא כן הוא‪ ,‬כי‪-‬אם אדרבה‪,‬‬ ‫הנזם וכו'‪ .‬והראיה‪ ,‬כי האמין 'לנסיון'‪ ,‬ולא לשים בפי רבקה הדברים האלה‪ ,‬לא היה‬ ‫והאיש משתאה לה‪ ,‬משתוקק אליה‪ ,‬ומה‬ ‫היה מחריש‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬על הסבה הנזכרת המלאך ההוא עושה גם את זאת לברך‬ ‫שהוא מחריש ומתעצל מתת לה‪ ,‬הוא‬ ‫(מחריש לדעת אם יגמר על ידו) כי הלא שאיבה אחת להשביע עשרה גמלים‪ ,‬כי‬ ‫לדעת וכו'‪.‬‬ ‫וישם הנזם וכו' ו(רק) אחר כך‪ ,‬ויאמר בת אין מלאך אחד עושה שתי שליחות‪.‬‬ ‫והוא‪ ,‬כי אמר בלבו‪ ,‬הנה 'מהנסיון'‬ ‫מי את‪ ,‬כי אילו לא היה לבו שלם בהאמנת‬ ‫ב‪ :‬ומה גם (שאף אם מלאך יכול‬ ‫'הנסיון'‪ ,‬לא היה נותן נזם וצמידים‪ ,‬עד‬ ‫ידעתי כי היא האשה אשר הוכיח ה' לבן‬ ‫(אחר ש)ישאל‪ ,‬בת מי היא‪ ,‬ויתאמת לו‪ ,‬לעשות שתי שליחות‪ ,‬אעפ"כ הנס של‬ ‫אדוני‪ ,‬אך עדיין אפשר יגמור הדבר ולא‬ ‫שאיבה אחת‪ ,‬ממנו ית') כי מציאות‬ ‫כי ממשפחת אברהם היא‪:‬‬ ‫‪13‬‬ ‫על האחד (שהצלחתו היה בדרגה‬ ‫התהלכתי לפניו ישלח מלאכו אתך‬ ‫הברכה איננה‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬ממנו יתברך‪ ,‬מזה‬ ‫כאלו הוא אברהם בעצמו) אמר אנכי‪,‬‬ ‫והצליח דרכך ולקחת אשה לבני‬ ‫(ראיה) כי כל 'הנסיון' (גם לגמליך כו')‬ ‫ועל השני (שלא הצטרך לחפש ביתה)‬ ‫ממשפחתי ומבית אבי‪:‬‬ ‫היה על ידו יתברך‪ :‬אז נחרץ ויקח האיש‬ ‫אמר מה שאודה לה' שעשה עמי‪ ,‬אמר בדרך‪,‬‬ ‫נזם וכו'‪.‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫ידעתי כי לא ב(זכות) שלי הוא‪ ,‬כי איני ועל השלישי (שה' בעצמו עזרו) אמר‬ ‫כדאי‪ ,‬רק למען אדוני אברהם‪ .‬וזה אומרו נחני ה'‪.‬‬ ‫גם רבקה וגם אליעזר הודיעו‬ ‫ברוך ה' א‪-‬להי אדוני אברהם אשר הפליא‬ ‫אמונתם בפיהם‪ ,‬אשר לה' הארץ‬ ‫~‬ ‫חסדו לי למענו‪ ,‬ואילו היה‪ ,‬שאברהם‬ ‫ומלואה‪ ,‬וגם בחירת יושבי בה‬ ‫שבחו לה' נתן לו בטחון להבא‬ ‫עצמו היה בא בשליחות זה‪ ,‬לא יפלא‬ ‫~‬ ‫~‬ ‫יעשה ה' למענו כל הכבוד הזה‪ ,‬אך‪ ,‬להיות‬ ‫(כה) ותאמר אליו גם תבן גם מספוא רב‬ ‫אנכי שאני עבד לו‪ ,‬הוא הוראה על גודל מפני שעד כה לא גמר הענין‪ ,‬ושמא לא‬ ‫עמנו גם מקום ללון‪:‬‬ ‫יתרצו לתתה לו‪ ,‬וגם שמא הנערה תמאן‬ ‫חיבתו יתברך אל אדוני‪.‬‬ ‫~‬ ‫התחכמה באומרה עמנו ולא אמרה‬ ‫לצאת ממולדתה‪ ,‬על כן אמר‪' ,‬אודה נא‬ ‫'לנו'!‬ ‫ב‪ :‬נס מצאו את העין שליד ביתה ה' על מה שעבר‪ ,‬שהנחני בית אחי אדוני‪,‬‬ ‫(אף אשר) עודני בדרך‪ ,‬וזה יהיה (לי) סימן‬ ‫בלי שיצטרך לשאול ולחפש‬ ‫כלומר‪ ,‬לא 'לנו' היא‪ ,‬רק פקדון עמנו‬ ‫יפה (לבטוח) על העתיד'‪:‬‬ ‫~‬ ‫הוא‪ ,‬מאתו יתברך‪ ,‬כי ממנו הכל‪ ,‬וממנו‬ ‫~ ~ ~‬ ‫יתנו לו‪ .‬והוא מעין מאמר אברהם‬ ‫ועוד (שנית) כי דרך הבא לבקש קרוביו‪,‬‬ ‫לאורחיו‪ ,‬כמו שאמרו ז"ל‪ ,‬שהיה אומר‪,‬‬ ‫קיום חובת מאכיל לבהמה לפני‬ ‫או קרובי זולתו בארץ נכריה‪ ,‬יכנס לעיר‪,‬‬ ‫'בריכו למריה דהאי פיתא'‪ .‬והיה מודיעם‪,‬‬ ‫האדם‬ ‫ושואל בעדם מרשות לרשות ומחצר‬ ‫כי לא לו הוא‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬לאל עליון‪ .‬והיה‬ ‫~‬ ‫לחצר ומבית לבית‪ ,‬כן היה הדעת נוטה‬ ‫(ראוי בטבע שיהיה) נמשך מזה‪( ,‬אשר)‬ ‫יקרה לו גם כן (כי על זה לא התפלל כלל‪( ,‬לב) ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים‬ ‫יחזיק לה טובה‪ ,‬על אשר הרבתה לוותר‬ ‫שלא יצטרך אף לחפש איזה עין היא‬ ‫(להתחסד) אליו‪.‬‬ ‫ויתן תבן ומספוא לגמלים ומים לרחץ‬ ‫רגליו ורגלי האנשים אשר אתו‪.‬‬ ‫סמוך לביתה)‪ .‬אך הוא יתברך הקרה‬ ‫לפניו כי עודנו בדרך (לפני שהצטרך‬ ‫אך הוא‪ ,‬לא כן עשה‪ .‬רק החזיק טובה‪,‬‬ ‫הוא מה שאמרו רבותינו ז"ל‪ ,‬על 'ונתתי‬ ‫לשאול איה רחובה וביתה ועינה) נחהו‬ ‫(להשי"ת) לראוי להחזיק לו‪ ,‬ולעושה‬ ‫עשב וכו' ואכלתם וכו'‪ ,‬שנותנין תחלה‬ ‫ה' שמה‪:‬‬ ‫הכל‪ .‬וזהו‪ ,‬ויקוד האיש וישתחו לה'‪ ,‬כי גם‬ ‫מאכל לבהמה ואחר כך לפני האדם‪ ,‬וזהו‬ ‫~‬ ‫כל דבריה‪ ,‬מאתו יתברך היתה סבה‪:‬‬ ‫ויתן תבן וכו'‪ .‬ויושם לפניו וכו'‪:‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫~ ~ ~‬ ‫ג‪ :‬נתן שבח לה' כאשר הבין עוד‬ ‫ראיה שנתקבלה תפלתו שהצלחתו‬ ‫ג' שבחים לה'‪,‬‬ ‫רמזי הנס של חליפת הקערות‬ ‫יהיה על ידו ית' בעצמו ולא ע"י מלאך‬ ‫~‬ ‫~‬ ‫~‬ ‫א‪ :‬הכיר שבזכות אברהם כל הצלחתו‬ ‫(לב‪-‬לג) ויבא האיש הביתה ויפתח‬ ‫כיון באומרו נחני ה'‪ ,‬והוא כי אברהם‬ ‫~‬ ‫הגמלים ויתן תבן ומספוא לגמלים ומים‬ ‫(ו‪-‬ז) ויאמר אליו אברהם‪ ...‬יקוק א‪-‬להי אמר לו ישלח מלאכו אתך ולקחת אשה‬ ‫לרחץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו‪:‬‬ ‫השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ לבני ליצחק‪ ,‬אמר יותר מזה היה‪ ,‬שלא‬ ‫וישם לפניו לאכל ויאמר לא אכל עד אם‬ ‫מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי המלאך עשה עמי זה‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬ה'‪ ,‬כביכול‪,‬‬ ‫דברתי דברי ויאמר דבר‪.‬‬ ‫לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא הוא (בעצמו) נחני בית אחי אדוני‪ ,‬שהרי‪,‬‬ ‫מאמרם ז"ל‪ ,‬כי חמדו להם את כבוד‬ ‫ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני לא נתייחד (תפקיד) אל המלאך‪ ,‬רק‬ ‫עשרו‪ ,‬ויתנו בברותו ראש ליורשו‪,‬‬ ‫משם‪( ...‬כז) ויאמר ברוך יקוק א‪-‬להי אדני לקחת את האשה‪ ,‬ולא שינחהו באופן זה‪.‬‬ ‫והמלאך אשר אתו היפך הקערות‪ ,‬ואשר‬ ‫ועל שלשת הדברים אמר אנכי בדרך‬ ‫אברהם אשר לא עזב חסדו ואמתו מעם‬ ‫בה הסם‪ ,‬שם לפני בתואל‪ .‬ועל כן‪ ,‬אחרי‬ ‫וכו'‪,‬‬ ‫אדני אנכי בדרך נחני יקוק בית אחי‬ ‫אכלם‪ ,‬לא נזכר‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬אחיה ואמה‪.‬‬ ‫אדני‪( ...‬מ) ויאמר אלי‪ ,‬יקוק אשר‬ ‫‪14‬‬ ‫לאדוני מיוחס אחר האב‪ ,‬ולא כבן הבא מן‬ ‫ללבן אחרי מות אביו למאן‪ .‬ואדרבה יהיו‬ ‫(א‪ :‬זה מרומז) וזה יורה גם כן אומרו‪,‬‬ ‫הגויה או השפחה שקרוי בנה‪ ,‬ככתוב‬ ‫כמצווים לקיים דברי המת‪.‬‬ ‫ויושם (כאילו מעצמו כי הרי לא ראו את‬ ‫אצלינו על מקרא שכתוב‪' ,‬גרש האמה‬ ‫וזהו אומרו אחרי יודעו מה שהושם‬ ‫המלאך) ולא נאמר 'ויתן' כאומרו‪ ,‬ויתן‬ ‫הזאת ואת בנה' בס"ד‪ ,‬וזהו אומרו‪ ,‬בן‬ ‫לפניו לאכול לא אוכל עד אם דברתי דברי‬ ‫תבן וכו'‪,‬‬ ‫לאדוני‪.‬‬ ‫שהוא פן באוכלם ימות בתואל ותקולקל‬ ‫וגם (מרומז ב‪ ):‬אומרו לפניו לאכול‪,‬‬ ‫שנית‪ ,‬שהיה אחרי זקנתה‪ ,‬כלומר‪,‬‬ ‫כונתו כמדובר‪:‬‬ ‫לומר לפניו הושם לאכול‪ ,‬אך לזולתו‬ ‫הביטו וראו‪ ,‬מה טובו ומה יופיו‪ ,‬כי הלא‬ ‫~ ~ ~‬ ‫הושם לבלתי אכול‪ ,‬כי‪-‬אם להמית‪ ,‬והוא‬ ‫על דרך נס הפליא לעשות הוא יתברך‪,‬‬ ‫בתואל‪:‬‬ ‫להביאו לעולם‪ ,‬כי הלא לא ילדתו אמו‬ ‫ד' ראיות והוכחות הוכיח להם‬ ‫~ ~ ~‬ ‫בזקנתה‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬אחרי זקנתה‪ ,‬כי נסתלקה‬ ‫אליעזר בכדי לפעול הסכמתם‬ ‫אליעזר שאכן ידע ממעשה המלאך על‬ ‫הזקנה והלכה לה‪ ,‬כי חזרה לנערותה‬ ‫~‬ ‫כן הקדים דברי בקשתו קודם אכלו‬ ‫להתעבר ממנו‪ ,‬ולא עביד קב"ה ניסא‬ ‫א‪ :‬הוכיח אליעזר להם גדולת אברהם‬ ‫~‬ ‫להוליד אחד הריקים‪,‬‬ ‫~‬ ‫(ו‪-‬ז) ויאמר אליו אברהם‪ ...‬יקוק א‪-‬להי‬ ‫וזהו אומרו‪ ,‬אחרי זקנתה‪ ,‬שאם לא כן‬ ‫(א) ואברהם זקן בא בימים ויקוק ברך את‬ ‫השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ‬ ‫(הפשט‪ ,‬א"א לפרש אחרת כי הרי) אין‬ ‫אברהם בכל‪( ...‬לד‪-‬לה) ויאמר‪ ,‬עבד‬ ‫מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי‬ ‫אחר הזקנה רק המות‪:‬‬ ‫אברהם אנכי‪ :‬ויקוק ברך את אדני מאד‬ ‫לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא‬ ‫~ ~ ~‬ ‫ויגדל ויתן לו צאן ובקר וכסף וזהב ועבדם‬ ‫ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני‬ ‫ג‪ :‬הוכיח אליעזר להם גדולתו‬ ‫ושפחת וגמלים וחמרים‪:‬‬ ‫משם‪( ...‬לג) ויושם לפניו לאכל ויאמר לא‬ ‫אשר ה' בעצמו ומצליחו‬ ‫עבד אברהם אנכי‪ .‬לומר‪ ,‬אל יקשה‬ ‫אכל עד אם דברתי דברי ויאמר דבר‪:‬‬ ‫~‬ ‫בעיניכם מדוע לא בא אדוני אברהם‬ ‫למה שהמלאך היה בא עמו כמאמר‬ ‫לדבר כזה‪ .‬כי הלא מלך גדול הוא ובלתי (ו‪-‬ז) ויאמר אליו אברהם‪ ...‬יקוק א‪-‬להי‬ ‫אדוניו ישלח מלאכו לפניך‪,‬‬ ‫ראוי לבא‪ ,‬כי‪-‬אם שלוחו‪ .‬והראיה‪ ,‬כי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ‬ ‫ומה גם למאמר רבותינו ז"ל‪ ,‬כי שני‬ ‫ממני תראו גדולתו‪ ,‬כי הלא תראוני בכל מולדתי ואשר דבר לי ואשר נשבע לי‬ ‫מלאכים הלכו אתו אחד ללוותו ואחד‬ ‫הכבוד והגדולה הזאת‪ ,‬עבד אברהם אנכי‪ ,‬לאמר לזרעך אתן את הארץ הזאת הוא‬ ‫להוציא את רבקה‪.‬‬ ‫ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני‬ ‫ומהעבד תוכר מעלות האדון‪:‬‬ ‫משם‪( ...‬מ) ויאמר אלי‪ ,‬יקוק אשר‬ ‫ועל כן לא יבצר ממנו ידיעת מעשה‬ ‫והביטו וראו יקר תפארת גדולתו‪ ,‬כי‬ ‫מלאכו אשר אתו‪ ,‬על דרך מאמרם ז"ל‪,‬‬ ‫התהלכתי לפניו ישלח מלאכו אתך‬ ‫הלא וה' הוא ובית דינו יתברך‪ ,‬נמנו‬ ‫והצליח דרכך ולקחת אשה לבני‬ ‫בהגר שהכירה במלאך ה' בדרך כי היתה‬ ‫לברכו‪.‬‬ ‫למודה לראות בבית אברהם‪,‬‬ ‫ממשפחתי ומבית אבי‪:‬‬ ‫וזהו וה' בירך את אברהם בכל‪ .‬וה' בירך‬ ‫ומה גם עתה אליעזר שהיה זקן ביתו‬ ‫את אדוני מאד‪ ,‬כי את הכל זכה בדין עליון אין המלאך מצליח דרכי‪ ,‬כי‪-‬אם השם‬ ‫יתברך בעצמו‪ .‬וזהו אומרו‪ ,‬ה' כו' הוא‬ ‫חכם גדול וחסיד‪ ,‬שידע בלי ספק את‬ ‫לפי רוב צדקתו‪.‬‬ ‫מעשה המלאך בהפכו הקערות‪.‬‬ ‫ישלח מלאכו אתך‪ ,‬וגם ה' הנזכר והצליח‬ ‫~ ~ ~‬ ‫דרכך‪ ,‬כי אין המלאך רק לשמרך בכל‬ ‫על כן אמר בלבו הנה עתה יאכל בתואל‬ ‫ב‪ :‬הוכיח להם אליעזר גדולת יצחק דרכיך‪ ,‬להורות חשיבותו כמאמרו‬ ‫וימות ואיך אדבר על נשואי בתו‪ ,‬והלא‬ ‫אליהם‪ .‬וזהו אומרו‪ ,‬והצליח וכו'‪ .‬ולא‬ ‫~‬ ‫יענו לי לאמר כלך מדברותיך מנשואין‬ ‫אמר (שה' שלח המלאך) 'להצליח'‪ ,‬כי‬ ‫(לו) ותלד שרה אשת אדני בן לאדני‬ ‫ושמחה‪ ,‬כי עת רעה היא כי מת אבי‬ ‫שתים יעשה לך ה' הנזכר‪ ,‬ישלח כו'‬ ‫אחרי זקנתה ויתן לו את כל אשר לו‪:‬‬ ‫הכלה‪ ,‬וכל ביתו בתאניה ואניה‪ ,‬עד יארכו‬ ‫והצליח כו'‪ ,‬ועל כן אמר‪ ,‬ולקחת וכו'‪,‬‬ ‫הימים‪ ,‬באופן לא יהיה מצליח דרכו‪.‬‬ ‫ותלד שרה וכו'‪ .‬לומר‪ ,‬טעמו וראו‪ ,‬כי‬ ‫לומר‪ ,‬כי אחרי שהוא (ית' בעצמו) מצליח‬ ‫על כן התחכם יותר‪ ,‬וטרם אכול ושתו‪,‬‬ ‫טוב ורשום לפניו הוא בן אדוני‪ ,‬כי הלא‬ ‫דרכי‪ ,‬לא אתייחס לתובע מכם‪ ,‬כי‪-‬אם‪,‬‬ ‫בעוד בתואל חי‪ ,‬דבר דבריו שיודה‬ ‫הוא בן הגבירה‪ ,‬וזהו‪ ,‬ותלד שרה‪ ,‬ולא‬ ‫(ולקחת) ללוקח מעצמי‪:‬‬ ‫בתואל גם הוא בזווג לבל יהיה פתחון פה‬ ‫כישמעאל בן השפחה‪ ,‬שעל כן הוא בן‬ ‫‪15‬‬ ‫כאשר שמע עבד אברהם את דבריהם‬ ‫שאמרו ז"ל‪ ,‬על פסוק‪' ,‬הנה ילדה מלכה‬ ‫~ ~ ~‬ ‫וישתחו ארצה ליי‪.‬‬ ‫ד‪ :‬הוכיח להם אליעזר‪ ,‬השגחתו וכו'‪ .‬שאחר העקידה‪ ,‬שהיה אברהם‬ ‫למדנו דעת לבלתי החזיק טובה ללבן‬ ‫ונסיו ית' בקפיצת הדרך‪ ,‬שיכירו כי מהרהר‪' ,‬לא יפה עשיתי שלא לקחתי‬ ‫ובתואל‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬אליו יתברך‪ ,‬אשר נתן‬ ‫אשה ליצחק זה כמה שנים‪ ,‬שאילו עתה‬ ‫מה' יצא הדבר‬ ‫כזאת בלבם להשיב לו‪ .‬והנה על שני‬ ‫היה נעקד לא הניח אחריו בנים'‪ ,‬ואמר לו‬ ‫~‬ ‫הקדוש ברוך הוא 'אל תחוש‪ ,‬כי הנה עתה‬ ‫דברים ראה להחזיק טובה אליו יתברך‪.‬‬ ‫(מ) ויאמר אלי‪ ,‬יקוק אשר התהלכתי נולדה בת זוגו‪ ,‬כי הנה ילדה מלכה וכו'‬ ‫אחד‪ ,‬על הודאות הזווג‪,‬‬ ‫לפניו ישלח מלאכו אתך והצליח דרכך ובתואל ילד את רבקה'‪ .‬כלל הדברים‪ ,‬כי‬ ‫הדבר יצא מפיו יתברך‪ ,‬ולכן אין להם‬ ‫ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית‬ ‫והשנית‪ ,‬על אומרם קח ולך‪ ,‬שהודו‬ ‫לשלחה על ידו‪ ,‬עם היותו עבד‪ ,‬ואינו לפי‬ ‫אבי‪( ...‬מב) ואבא היום אל העין ואמר בחירה‪.‬‬ ‫יקוק א‪-‬להי אדני אברהם אם ישך נא‬ ‫כבודה‪.‬‬ ‫וזהו לא נוכל דבר אליך‪ ,‬אפילו לומר‪ ,‬רע‬ ‫מצליח דרכי אשר אנכי הלך עליה‪:‬‬ ‫או טוב‪ ,‬זה החיתון‪ ,‬מה טיבו‪ ,‬רע או טוב‬ ‫ועל זאת השנית אמר‪ ,‬כאשר שמע‬ ‫אם נאמר כי אומרו והצליח דרכך הוא הוא‪ ,‬לדעת אם נודה‪ ,‬אם אין‪ ,‬כי בטלה‬ ‫(והוסיף תיבות) 'עבד' אברהם (היינו‬ ‫על הדרך שמארץ ישראל לחרן‪ .‬יאמר‪ ,‬כי בחירתינו‪ ,‬כי לא יבצר מהעשות‪...‬‬ ‫שאמרו שאע"פ שהוא עבד‪ ,‬לא בקשו‬ ‫~ ~ ~‬ ‫ממה שיצליח בדרך‪ ,‬ימשך‪ ,‬שיקח האשה‬ ‫מכובדים‪ .‬ובזה מיושב‪ ,‬הוסיף תיבות‬ ‫מעצמו‪ ,‬כי בא ביום אחד‪ ,‬שקפצה לו‬ ‫עבד אברהם)‬ ‫הארץ‪ ,‬כי יראו ויבושו מלמאן‪ .‬ועל כן ב‪ :‬אין לנו בחירה על הזיווג‪ ,‬אבל‬ ‫אמר להם‪ ,‬ואבא היום אל העין‪ ,‬שהוא קצת הבחירה שנשאר‪ ,‬לשלחה על‬ ‫ועל מציאות הזוג אמר את דבריהם‬ ‫ידך או לבקש יותר מכובדים‪,‬‬ ‫(הוסיף הכתוב תיבות אילו‪ ,‬להוסיף מה‬ ‫כמאמרם ז"ל‪' ,‬היום יצאתי והיום‬ ‫זה‪ ,‬אכן‪ ,‬אנו בוחרים לתת לך‬ ‫באתי'‪ ...‬לומר ראו עתה איך‪ ...‬היא בת‬ ‫שאמרו לו קודם‪' ,‬מה' יצא הדבר'‪.‬‬ ‫~‬ ‫א"ה‪ :‬אולי רמז תיבת דבריהם‪ ,‬ר"ת‪,‬‬ ‫זוגו מאתו יתברך‪ .‬כי הלא ואבא היום וכו'‬ ‫(נא) הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה‬ ‫שהיום יצאתי והיום באתי‪.‬‬ ‫דבר מ'י‪-‬הוה י'צא ה'דבר)‬ ‫לבן אדניך כאשר דבר יי‪.‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫ועל שני הדברים וישתחו ארצה לה'‪.‬‬ ‫אמרו הנה שני דברים לפנינו‪,‬‬ ‫ב' פנינים על ידיעה ובחירה‬ ‫~‬ ‫~‬ ‫א‪ .‬מציאות הזווג שנמהרנה לו‪,‬‬ ‫או יאמר כי על היותו עבד אברהם‬ ‫א‪ :‬מכיון אשר דיבור מן 'פי' ה'‬ ‫השתחוה לה' ולא להם‪( :‬ובזה מיושב‬ ‫ב‪ .‬שנשלחה על ידך מבלי שיבא הוא‪,‬‬ ‫באופן ב'‪ ,‬הוסיף תיבות עבד אברהם)‬ ‫יצא הדבר‪ ,‬לכן הכירו שאין להם או אנשים גדולים ובני חורין‪.‬‬ ‫בחירה למאן‬ ‫~ ~ ~‬ ‫ב‪ :‬מה שתלוי בבחירתינו שהוא‬ ‫~‬ ‫בת פלוני לפלוני‪ ,‬או‪ ,‬פלונית לבן‬ ‫לשלחה עמך או לאו‪ ,‬אנו מודים לך‪ ,‬כי‬ ‫פלוני‬ ‫(נ) ויען לבן ובתואל ויאמרו מיי יצא הדבר הנה רבקה לפניך קח ולך‪.‬‬ ‫לא נוכל דבר אליך רע או טוב‪.‬‬ ‫~‬ ‫א‪ :‬אך‪ ,‬מענין מציאות (אמתיות) הזווג‪,‬‬ ‫הנה כתוב אצלנו על דרוש הידיעה אינו בידינו‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬ותהי אשה וכו' כאשר‬ ‫(מח‪-‬נא) ואקד ואשתחוה ליקוק ואברך‬ ‫א‪-‬להית‪ ,‬כי לא תכריח לפעולות אדם אם 'דיבר' ה'‪ ,‬ולא נוכל לעכב‪...‬‬ ‫את יקוק א‪-‬להי אדני אברהם אשר הנחני‬ ‫~ ~ ~‬ ‫טוב ואם רע‪ ,‬כל עוד שהדבר לא יצא מפיו‬ ‫בדרך אמת לקחת את בת אחי אדני לבנו‪:‬‬ ‫יתברך‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬מחשבה בלבד‪ ,‬כמפורש‬ ‫ועתה אם ישכם עשים חסד ואמת את‬ ‫הודה והשתחוה על הכירם אשר‬ ‫אצלנו יפה‪.‬‬ ‫אדני הגידו לי ואם לא הגידו לי ואפנה על‬ ‫מה' יצא הדבר‪ ,‬ושהסכימו שתלך‬ ‫ימין או על שמאל‪ :‬ויען לבן ובתואל‬ ‫ובזה יאמרו‪ ,‬הלא אמרת‪ ,‬שתייחס על ידו‪ ,‬ולא להם כי‪-‬אם לשמו ית'‬ ‫נתן כבוד והודה והשתחוה‬ ‫אלינו לחסד ואמת‪ ,‬אם נודה בזווג‪ ,‬אך לא‬ ‫ויאמרו מיקוק יצא הדבר לא נוכל דבר‬ ‫כן הוא‪ ,‬כי אילו היתה ידיעה בלבד‪ ,‬לפניו‬ ‫~‬ ‫אליך רע או טוב‪ :‬הנה רבקה לפניך קח ולך‬ ‫יתברך‪ ,‬ולא יצא מפיו‪ ,‬היה הדבר נשאר‬ ‫ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר יקוק‪:‬‬ ‫(נא‪-‬נב) הנה רבקה לפניך קח ולך ותהי‬ ‫אל בחירתנו‪,‬‬ ‫אשה לבן אדניך כאשר דבר יקוק‪ :‬ויהי‬ ‫אך‪ ,‬הנה מה' יצא הדבר‪ ,‬ואחר שיצא‬ ‫מפיו יתברך‪' ,‬בת פלוני לפלוני'‪ ,‬כמו‬ ‫‪16‬‬ ‫ואמר‪ ,‬והוא יושב בארץ הנגב‪ ,‬להורות‪,‬‬ ‫את היי לאלפי רבבה‪,‬‬ ‫הנה אמרו רבותינו ז"ל‪ ,‬שמכריזין‬ ‫כי לעבד קפצה הארץ‪ ,‬כי היה מיטפל‬ ‫ושנים יניסו רבבה‪,‬‬ ‫למעלה‪ ,‬בת פלוני לפלוני‪ .‬ואין אומרים‬ ‫בנישואי יצחק‪ ,‬ולהוציא ממנו ומרבקה‬ ‫ומאה מכם רבבה ירדופו‪,‬‬ ‫פלונית לפלוני או פלונית לבן פלוני!‬ ‫את יעקב זרע אמת‪.‬‬ ‫רבבה כצמח השדה וכו'‪.‬‬ ‫והוא‪ ,‬כי למה שהאיש חשוב מצד‬ ‫אך‪ ,‬ליצחק‪ ,‬שהיה בא להביא את‬ ‫יאמר מה שאמרו ז"ל‪ ,‬שכדי שלא‬ ‫עצמו‪ ,‬נזכר בשמו‪ ,‬מה שאין כן האשה‪,‬‬ ‫קטורה להוציא זרע ההוא‪ ,‬לא קפצה‬ ‫יאמרו אחיה ואמה 'תפלתינו עשתה‬ ‫כי‪-‬אם‪ ,‬אחר אביה‪.‬‬ ‫הארץ‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬והוא יושב בארץ הנגב‪ ,‬ולא‬ ‫פירות‪ ,‬על כן לא ילדה רבקה‪ ,‬עד‬ ‫שהתפלל יצחק'‪ .‬וזה יאמר‪ ,‬את היי‬ ‫ובזה יאמר‪ ,‬כי הנה העבד אמר‪ ,‬אשר‬ ‫בביתו‪ ,‬כי‪-‬אם חוץ מהיישוב המתואר‬ ‫הנחני בדרך אמת‪ ,‬הוא הזווג אמתי מן‬ ‫לאלפי רבבה‪,‬‬ ‫לארץ הנגב‪.‬‬ ‫השמים‪ ,‬ולא אמר 'בת בתואל ליצחק'‪,‬‬ ‫ולא היה מתקיים‪ ,‬כי שנים‪ ,‬שהן לבן‬ ‫רק בת אחי אדוני‪ .‬שלא החשיב את‬ ‫ובזה יתיישב‪ ,‬אומרו‪ ,‬מלת מבוא‪ ,‬שהיא‬ ‫ואמו‪( ,‬יגרמו שיברחו ו)יניסו ברכת רבבה‬ ‫יתירה‪ ,‬ולא אמר‪' ,‬בא מבאר לחי רואי'!‬ ‫בתואל‪ ,‬להתחתן ביצחק‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬ייחס‬ ‫זו‪ ,‬לבל תלד רבקה להוציא הרבבה‪ ,‬פן‬ ‫אותה אל אברהם‪ ,‬באומרו בת אחי אדוני‪.‬‬ ‫יאמרו שתפלתן עשתה פירות‪.‬‬ ‫אך כיון‪ ,‬בא מבוא‪ ,‬כלומר‪ ,‬בא מביאה‬ ‫ואגבה‪ ,‬גם ביצחק‪ ,‬לא הזכירו בשם‪ ,‬רק‬ ‫כהלכתה‪ ,‬ולא מקפיצה כאליעזר‪.‬‬ ‫אך לעומת אמה של כלה ואחיה‪,‬‬ ‫אמר לבנו‪.‬‬ ‫ושיעור הכתוב‪ ,‬ויצחק בא מבוא‪ .‬אך‪,‬‬ ‫שיניסו רבבה‪ ,‬מאה מכם‪ ,‬הוא מי שנולד‬ ‫ואמר‪ ,‬עם כל זה‪ ,‬בחיריים אתם‪ ,‬אם‬ ‫למאה שנה‪ ,‬הוא יצחק‪ ,‬עם מי שהוא מכם‬ ‫אליעזר לא 'בא מבוא'‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬מקפיצה‪:‬‬ ‫ישכם וכו'‪ .‬והשיבו בענין הזווג‪ ,‬לא נוכל‬ ‫~ ~ ~‬ ‫היא רבקה‪ ,‬ברכת רבבה – בתפלתן‪ ,‬שהיו‬ ‫וכו' אך‪ ,‬בסגנון שאמרת‪ ,‬בת אחי אדוני‬ ‫מתפללים זה בזוויות זה וזו בזוויות זה ‪-‬‬ ‫ב‪ :‬מכיון שלא ידע יצחק שקפצה‬ ‫ירדופו‪.‬‬ ‫לבנו‪ ,‬הנה רבקה לפניך‪...‬‬ ‫הארץ לא עלה על דעתו שכבר חזרו‬ ‫‪ ...‬ממנה נעשה עיקר‪ ,‬מפאת עצמה‪,‬‬ ‫~‬ ‫וזהו‪ ,‬רבבה כצמח השדה נתתיך‪ ,‬כאשר‬ ‫כאשר אמרנו‪ ,‬הנה רבקה‪ ,‬מבלי תאמר‪,‬‬ ‫צמח השדה‪ ,‬באה על ידי תפלת ישראל‪,‬‬ ‫(סג) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב‬ ‫להמטיר על הארץ הגשמים‪ ,‬כך זרע‬ ‫בת אחי אדוני או 'בת פלוני'‪.‬‬ ‫וישא עיניו וירא והנה גמלים באים‪.‬‬ ‫יצחק‪ ,‬אינם באים‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬על ידי תפלת‬ ‫אך בחתן‪ ,‬לא נאמר ליצחק‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬לבן‬ ‫אמר‪ ,‬כי כאשר נשא עיניו‪ ,‬לא נתן אל לבו‬ ‫יצחק ואשתו‪ ,‬ולא על ידי לבן ואמו‪:‬‬ ‫אדוניך כאשר דבר ה'‪ .‬כלומר‪ ,‬כי גם‬ ‫~ ~ ~‬ ‫על אליעזר שמא הוא הבא בגמליו‪ ,‬כי‪-‬אם‪,‬‬ ‫שדרכו יתברך לומר 'בת פלוני לפלוני'‪,‬‬ ‫(חשב אשר סתם) והנה גמלים באים‪.‬‬ ‫ב' פנינים מענין קפיצת הדרך‬ ‫שאת האשה‪ ,‬שאינה חשובה מצד עצמה‪,‬‬ ‫לאליעזר ולא ליצחק‬ ‫מייחסים אותה אחר האב‪ ,‬לומר בת‬ ‫והוא‪ ,‬כי ראה‪ ,‬גמלים באים‪ ,‬והוא‬ ‫מהטעם האמור‪ ,‬כי הנה אתמול יצא‬ ‫~‬ ‫פלוני‪ ,‬אך האיש‪ ,‬שהוא חשוב מעצמו‪,‬‬ ‫אליעזר מעם אברהם‪ ,‬ואיך היום חזר עם‬ ‫א‪ :‬אף אשר לאליעזר קפצה לו‬ ‫מזכירין שמו‪ ,‬ואין אומרים בן פלוני‪.‬‬ ‫האשה‪ ,‬שלא ידע‪ ,‬כי קפצה לו הארץ‬ ‫אך‪ ,‬בזה‪ ,‬נהפך הדבר‪ ,‬ולא אמרו‪ ,‬רק הדרך‪ ,‬אבל ליצחק אע"פ שגם הוא‬ ‫בהליכה ובחזרה‪ ,‬ולא לן בבית לבן‪ ,‬כי‪-‬‬ ‫רבקה לבן אברהם‪ ,‬לחשיבותה‪ .‬וזהו עסק עם שידוך‪ ,‬עבור אברהם‪ ,‬אליו‬ ‫אם‪ ,‬לילה אחת‪.‬‬ ‫לא קפצה הארץ‬ ‫רבקה וכו' אשה לבן אדוניך‪.‬‬ ‫~‬ ‫~ ~ ~‬ ‫ולא עלה על לב יצחק‪ ,‬שלעבד יהיו‬ ‫(סא‪-‬סב) ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה‬ ‫במסרה‪ :‬ד"פ רבבה‪ ,‬שנתעכב‬ ‫על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ויקח שתי קפיצות‪ ,‬והוא בא מבוא‪ ,‬כמדובר‪.‬‬ ‫הולדתה מברכת משפחתה‪ ,‬עד‬ ‫ועוד טעם שני‪ ,‬כי הנה‪ ,‬יצא לשוח‬ ‫העבד את רבקה וילך‪ :‬ויצחק בא מבוא‬ ‫תפלת יצחק ורבקה‬ ‫בשדה‪ ,‬וירא והנה גמלים באים בשדה‪,‬‬ ‫באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב‪:‬‬ ‫~‬ ‫ויקח העבד את רבקה‪ ,‬לא לן שום לינה ולא תפסו דרך כבושה לחברון‪ ,‬אשר שם‬ ‫(ס) ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחתנו עמה‪ ,‬כי‪-‬אם הלך‪ ,‬מציאות הליכה‪ ,‬ומיד‪ ,‬בית אברהם‪,‬‬ ‫ועל כן לא שת לבו אל ההולכים על‬ ‫את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער ויצחק בא וכו' ופגעו בו‪.‬‬ ‫שנאיו‪:‬‬ ‫והוא מאמרם ז"ל‪ ,‬כי קפצה לו הארץ גם הגמלים מי הם‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬על הגמלים עצמן‪:‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫בשובו כדי שלא יתייחד עמה‪:‬‬ ‫ובמסרה רבבה ארבעה במקרא‪,‬‬ ‫‪17‬‬ ‫ויאסף אל עמיו יהיה כי כל צדיק הולך‬ ‫הגמלים הדרך כבושה‪ ,‬ויכנסו בשדה‬ ‫התפעלה‪:‬‬ ‫אל מחיצת הצדיקים כיוצא בו‪ ,‬והם‬ ‫לעומת יצחק‪ ,‬כי היה זווגו בא אצלו‪.‬‬ ‫א‪ :‬מן זיו צלם א‪-‬להים שעליו‪.‬‬ ‫המתעוררים להקביל פניו‪.‬‬ ‫וזהו אומרו‪ ,‬וירא והנה גמלים באים‪ .‬ולא‬ ‫ב‪ .‬שמשמים נסתובב שהלכו גמליה‬ ‫והנה יש צדיקים שיש להן קצת עון‬ ‫אמר עוברים‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬באים‪ ,‬שהיו באים‬ ‫לעומתו‪ ,‬תוך שדה תפלתו‬ ‫~‬ ‫אשר חטא ולא יכניסוהו במחיצתו‪ ,‬עד‬ ‫לעומתו‪.‬‬ ‫ינכו לו כל אשר חטא על הנפש‪ ,‬ואחר כך‬ ‫(סג‪-‬סה) ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות‬ ‫והן זאת תמיהת רבקה באומרה ההולך‬ ‫ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים‪:‬‬ ‫יאסף אל עמיו במחיצות צדיקים כיוצא‬ ‫בשדה‪ ,‬שאינו הולך בדרך כבושה‪ ,‬רק‬ ‫בו‪ ,‬שהיא מחיצתו‪.‬‬ ‫ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק‬ ‫בשדה‪ ,‬בתוך השדה‪ ,‬משולל דרך‪ ,‬ואיך‬ ‫ותפל מעל הגמל‪ .‬ותאמר אל העבד מי‬ ‫אמר‪ ,‬כי אברהם‪ ,‬מיד כשמת‪ ,‬נאסף על‬ ‫הוא לקראתנו‪ ,‬כי מי הכניסנו בתוך השדה?‬ ‫האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו ויאמר‬ ‫עמיו‪ ,‬כי לא היה לו דבר לנכות וליטהר‬ ‫העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס‪.‬‬ ‫ואנה עזבנו הדרך? ואיך נזדמן היות‬ ‫תחילה‪ ,‬כי טהור היה לגמרי‪:‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫לקראתנו?‬ ‫מה שהפילה עצמה מעל הגמל‪ ,‬אפשר‬ ‫אחרי הסתלקות אברהם‪ ,‬נשלם‬ ‫אך זה יורה‪ ,‬היות לו אצלינו שייכות מן‬ ‫שנבעתה מזיו צלם א‪-‬להים שעל פניו‪,‬‬ ‫יצחק‪ ,‬ונקרא 'בנו של השי"ת'‬ ‫השמים‪ ,‬ומזלי ומזלו חזו‪ ,‬ושלא בכונה‬ ‫וחששה אולי הוא יצחק‪ ,‬כי מי‪ ,‬חוץ ממנו‬ ‫~‬ ‫(מאתנו‪ ,‬רק מן השמים) נעשה הדבר‪.‬‬ ‫או אביו‪ ,‬יהיו לו כן‪ .‬ועל הזיו הלז‪ ,‬ריבה‬ ‫(יא) ויהי אחרי מות אברהם ויברך א‪-‬להים‬ ‫כלומר‪ ,‬ועל כן הפלתי עצמי‪ ,‬באמור‪,‬‬ ‫האת באומרו את יצחק‪.‬‬ ‫את יצחק בנו וישב יצחק עם באר לחי ראי‪.‬‬ ‫'אולי הוא זה'‪:‬‬ ‫ואם נשית לב‪ ,‬על ריבוי האת באומרו‬ ‫אמרו רבותינו ז"ל‪ ,‬שברכו ברכת אבלים‪.‬‬ ‫אז השיב ואמר‪ ,‬הוא אדוני‪ ,‬וכדברך‬ ‫את עיניה!‬ ‫הוא‪ ,‬ש'זווגו בא אצלו'‪ ,‬ושלא בכונה אחד‬ ‫יהיה‪ ,‬כי האבות הן הם המרכבה‪,‬‬ ‫ויש שאמרו שמסר הוא יתברך הברכות‬ ‫באחד יגשו‪ .‬אז בראותה‪ ,‬כי לא היתה‬ ‫ושכינה היתה עמו‪ ,‬וזהו האת כענין‪,‬‬ ‫ביד אברהם‪ ,‬ולא ברכו‪ ,‬פן יצטרך לברך‬ ‫השערה ואומד בעלמא‪ ,‬כי‪-‬אם באמת‪,‬‬ ‫'ותראהו את הילד' שאמרו רבותינו ז"ל‪,‬‬ ‫גם את ישמעאל‪,‬‬ ‫אז‪ ,‬ותקח הצעיף ותתכס‪:‬‬ ‫שראתה עמו שכינה‪ ,‬וכל שכן רבקה‪,‬‬ ‫לכן כשמת אברהם ברכו הוא יתברך‪.‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫שראתה זיו השכינה‪ ,‬ונבעתה ותפול מעל‬ ‫וזהו ויהי אחרי מות אברהם ויברך וכו'‪.‬‬ ‫לשכך דאגת וחשד יצחק‪ ,‬סיפר לו‬ ‫הגמל‪ ,‬כי בושה מחתנה‪ ,‬וזיו שכינה שעמו‪:‬‬ ‫ועל דרך זה יאמר‪ ,‬בשום לב אל מלת‬ ‫אליעזר השגחתו ית' בדרך‪ ,‬להורות‬ ‫בנו שהיא מיותרת!‬ ‫לו קדושתו‬ ‫וזהו מאמרה אליו‪ ,‬באומרה מי האיש‬ ‫~‬ ‫הלזה וכו'‪ ,‬והוא‪ ,‬לאמר לו‪ ,‬אל תתמה‬ ‫אך יאמר‪ ,‬כי הנה דרך הקובר את אביו‪,‬‬ ‫שהפלתי עצמי מעל הגמל‪ ,‬כאילו נתתי‬ ‫להצטער על כי סר צלו מעליו‪ ,‬אך‪( ,‬הבן)‬ ‫(סו) ויספר העבד ליצחק את כל הדברים‬ ‫אשר עשה‪.‬‬ ‫אל לבי‪ ,‬כי הוא אישי‪ ,‬כי הלא שני דברים‬ ‫כשהוא צדיק אין פחד‪ ,‬כי הלא בן הוא‬ ‫ראיתי‪ ,‬כן תמהתי‪.‬‬ ‫לה'‪ ,‬כי הוא יתברך יהיה לו לאב‪ ,‬והוא לו‬ ‫לבל יהי לבו נוקפו אל בא אשה יפה עד‬ ‫יתברך לבן‪ ,‬וכמאמרו יתברך על שלמה‪.‬‬ ‫מאד ביד עבד איש בדרכים‪ ,‬על כן ספר‬ ‫האחד‪ ,‬זיו פרצופו‪ ,‬שמורה חשיבות‬ ‫לו את כל הדברים אשר עשה‪ ,‬איך ענהו ה'‬ ‫נמרץ‪ ,‬וזהו אומרו‪ ,‬מי האיש הלזה‪ ,‬כי איש‬ ‫וזה יהיה מאמר הכתוב על צער יצחק‬ ‫הוא לשון חשיבות‪ ,‬וכן אומר הלזה‪ ,‬כמו‬ ‫על סילוק אביו‪ ,‬כי לא יבצר מזה‪ ,‬כי ויהי‬ ‫בנסיונו‪ ,‬וה' ענהו במענה פיו‪ ,‬ופרטי‬ ‫הצלחת הדרך‪ ,‬כלומר שאם לא מרוב‬ ‫שאמרו חכמינו ז"ל‪ ,‬שראתהו הדור‬ ‫אחרי מות אברהם ויברך א‪-‬להים את‬ ‫כיוסף‪ ,‬שנאמר בו הלזה‪ ,‬שכיונו כיוסף‪,‬‬ ‫יצחק‪ - ,‬בנו של הא‪-‬להים הנזכר‪ ,‬באומרו‬ ‫צדקו לא עביד קב"ה ניסא לשקרי‪:‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫שהיה ה' עמו‪ ,‬כד"א‪' ,‬ויהי ה' את יוסף'‪.‬‬ ‫לו‪' ,‬אם אברהם מת‪ ,‬הלא בן לי אתה‪ ,‬ואני‬ ‫אביך קיים לעד'‪ .‬ולכן ברכו לחזק את לבו‪.‬‬ ‫תיכף כשנפטר אברהם בא‬ ‫ועוד טעם שני‪ ,‬והוא בשום לב‪ ,‬אל‬ ‫למחיצתו למעלה‪ ,‬קדוש וטהור‬ ‫אומרה‪ ,‬ההולך בשדה לקראתנו‪ ,‬שהיה לו‬ ‫ובראות יצחק כן‪ ,‬דבק בו יתברך ביותר‪,‬‬ ‫~‬ ‫לומר‪' ,‬בא בשדה לקראתנו'‪ .‬וגם אומרו‬ ‫ויבחר למושב לו‪ ,‬באר לחי רואי‪ ,‬אשר שם‬ ‫(פכ"ה‪ :‬ח) ויגוע וימת אברהם בשיבה‬ ‫בשדה הוא מיותר‪ .‬אך הוא‪ ,‬כי להיות זוגו‬ ‫נגלה לו הא‪-‬להים‪ ,‬והוא מקום מוכן‬ ‫טובה זקן ושבע ויאסף אל עמיו‪:‬‬ ‫של יצחק בא אצלו‪ ,‬כמו שאמרו ז"ל‪ ,‬גם‬ ‫לשכינה‪:‬‬ ‫בזה‪ ,‬כי יצא לשוח בשדה‪ ,‬ומה' יצא‪ ,‬יניחו‬ ‫‪18‬‬ ‫מכדך‪ :‬ותאמר שתה אדני ותמהר ותרד כדה על אפה‪ ,‬שאינו דרך ארץ לנקוב‪ ,‬אף נערה‬ ‫(צעירה) כמוה‪ ,‬לשים הנזם‪ ,‬ומה גם במקום‬ ‫על ידה ותשקהו‪:‬‬ ‫א‪ :‬זהירות בעניני צניעות‪,‬‬ ‫אחרי אומרו הנערה אשר אומר אליה הטי רואים‪ ,‬פן יחשד‪ ,‬כי אמר (לה אליעזר)‪ ,‬כי‬ ‫ב‪ :‬וליזהר אף מן החשד‪.‬‬ ‫ג‪ :‬ויש‪ ,‬שאדרבה‪ ,‬היא מעלה‪ ,‬נא כו'‪ ,‬והיה בלבו לדבר בה‪ ,‬וראה והנה נגד היא (בעצמה) תשימנו באפה‪.‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫פניו נערה טובת מראה מאד וכדה על‬ ‫לפעמים לשם מצוה טוב לוותר על‬ ‫שלשם מצוה‪ ,‬שלא לידאג‪ ,‬שכמה‪ ,‬אז אמר בלבו‪' ,‬אוי לי אם אומר לה‬ ‫כבודו‪ ,‬אפילו יגרום לחשד‬ ‫~‬ ‫הטי נא כדך ואשתה'‪ ,‬כי הלא בהטות כדה‬ ‫מחשד בזיון כבודו בזה‪.‬‬ ‫משכמה‪ ,‬יבא פי כדה‪ ,‬בצד פניה ואשר יביט‬ ‫~ ~ ~‬ ‫מרחוק‪ ,‬לא יבחין‪ ,‬אם פי (פה שלי)‪ ,‬בפי (יז) וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני‬ ‫טעמי חיוב הנשואין‬ ‫נא מעט מים מכדך‪:‬‬ ‫הכד‪ ,‬או בפיה‪ ,‬או זה אגב זה‪ ,‬וכדאי בזיון‬ ‫~‬ ‫סיפרה תורה כי‪ ...‬עשה (אליעזר) שלא‬ ‫וקצף‪.‬‬ ‫חיוב הנשואין משתי סבות‪,‬‬ ‫והן‪ ,‬לא היתה בלתי יפה‪ ,‬לא יחשד? כדרך אנשים חשובים (המקפידים על‬ ‫אחת להנצל מהרהור‪,‬‬ ‫(כלומר‪ :‬והן אם כך היה‪ ,‬האם יפה ע"פ שכל‪ ,‬כבודם) ‪ ...‬הריצה לקראתה‪ ,‬וכן לא יעשה‬ ‫שנית לקיים מצות פריה ורביה‪.‬‬ ‫שלא יחשדוהו? היינו לא ייאשם החושד) איש חשוב (המקפיד על כבודו)‪ ,‬לרוץ‬ ‫~ ~ ~‬ ‫כאשר בעזבו כל השואבות‪ ,‬וידבק בטובת לקראת נערה יפה מאד‪ ,‬לדבר אליה‪ ,‬ומה‬ ‫ב' פנינים על ענין‪ :‬שאין דרך נערה‬ ‫גם בקרב בלתי יפות‪,‬‬ ‫יפ"ת לצאת ברחוב ובפרט בין אנשים מראה מאד‬ ‫ועל כן אמרה תורה‪ ,‬כי בראותו כי והנערה כי יאמרו‪ ,‬כי רתיחת יצרו הרדיפו לרוץ‪,‬‬ ‫אף לענין נצרך כשאיבת מים‪,‬‬ ‫טובת מראה כו'‪ ,‬אז שינה את טעמו‪ ,‬ולא על כן מהראוי היה ללכת לאטו‪ ,‬כלאחר‬ ‫~ ~ ~‬ ‫יד‪...‬‬ ‫(טז) והנערה טבת מראה מאד בתולה ואיש אמר 'הטי נא' רק 'הגמיאני נא מכדך'‪.‬‬ ‫ועל‪ ...‬שהתנהג כעבד (שויתר על כבודו‪,‬‬ ‫והיא גם היא‪ ,‬שתה לבה‪ ,‬ותורד כדה על‬ ‫לא ידעה ותרד העינה ותמלא כדה ותעל‪:‬‬ ‫והזדרז לרוץ למצוה)‪ ,‬אמר וירץ 'העבד'‪ .‬על‬ ‫א‪ :‬היציאה (של רבקה לשאוב)‪ ,‬היתה על ידה‪ ,‬למען זאת‪:‬‬ ‫הריצה כמדובר‪ ,‬שלא חס על העדר כבוד‪.‬‬ ‫~‬ ‫צד הפלא (ונס)‪ ,‬כי והנערה טובת מראה‬ ‫~ ~ ~‬ ‫כמוה‬ ‫מאד‪ .‬אשר אין מדרך ילדה יפיפיה‬ ‫ב‪ :‬אליעזר היה נזהר בפרטי נתינת‬ ‫אף לעזור לרכוב לא היה על ידי אליעזר‪,‬‬ ‫המתנות שלא יהיה נראה כדבר בזוי‬ ‫לצאת‪ ,‬ומה גם‪ ,‬במקום שיש אנשים‪ ,‬בין‬ ‫רק על ידי נערותיה‬ ‫שיגרום חשד‬ ‫משאבים‪ ,‬על העין‪.‬‬ ‫~‬ ‫~‬ ‫~ ~ ~‬ ‫(סא) ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה‬ ‫(כב) ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח‬ ‫(מג) הנה אנכי נצב על עין המים והיה‬ ‫על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ויקח‬ ‫האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים‬ ‫העלמה היצאת לשאב ואמרתי אליה‬ ‫העבד את רבקה וילך‪.‬‬ ‫על ידיה עשרה זהב משקלם‪( :‬מז) ואשאל‬ ‫השקיני נא מעט מים מכדך‪:‬‬ ‫אתה ואמר בת מי את ותאמר בת בתואל בן אמר‪ ,‬כי אפילו להרכיבה על הגמל לא‬ ‫ב‪ :‬שינה ואמר העלמה‪ ,‬ולא אמר‬ ‫נחור אשר ילדה לו מלכה ואשם הנזם על היה על ידי האיש‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬היא ונערותיה‬ ‫'הנערה'‪ ...‬והיה העלמה‪ ,‬כאומר הנעלמת‬ ‫ותרכבנה והוא הולך לפניהן והן אחריו‪ .‬וזהו‬ ‫אפה והצמידים על ידיה‪:‬‬ ‫והצנועה בבית‪ ,‬היוצאת עתה לשאוב לא מן‬ ‫בתחלה ויקח האיש נזם זהב שהוא לתלות ותלכנה אחרי האיש‪ ,‬וכאשר החזיקו בדרך‬ ‫הרגילות לצאת תמיד‪:‬‬ ‫באפה‪ ,‬ושני צמידים בזרועה כדרך ותשובנה המלוות‪,‬‬ ‫~ ~ ~‬ ‫~ ~ ~‬ ‫הצמידים‪.‬‬ ‫ב' פנינים על ענין שלא לא יעשה דבר‬ ‫אך אחר כך חזר‪ ,‬וחש מפני הרואים‪ ,‬נס קפיצת הדרך היה בכדי שלא יבאו‬ ‫הנראה כדבר בזוי שיגרום חשד‬ ‫לייחוד‬ ‫~‬ ‫~‬ ‫שיראוהו ממשמש בפניה‪ ,‬ונוקב נחירה‪,‬‬ ‫ומשים הצמידים בזרועה‪ ,‬ויחשדוהו‪,‬‬ ‫א‪ :‬אליעזר היה נזהר בדבריו‬ ‫(סא‪-‬סב) ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה‬ ‫ויתקבצו עליו המון עם‪ ,‬והיה לבוז‪.‬‬ ‫ורבקה נזהרה בנתינת המים שלא יהיה‬ ‫על כן מה עשה‪ ,‬הנזם והצמידים הכל נתן על הגמלים ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד‬ ‫נראה כדבר בזוי שיגרום חשד‬ ‫על ידיה‪ ,‬ולא הנזם באף‪ ,‬ולא הצמידים את רבקה וילך‪ :‬ויצחק בא מבוא באר לחי‬ ‫~‬ ‫ראי והוא יושב בארץ הנגב‪:‬‬ ‫בזרועה‪.‬‬ ‫(יד) והיה הנער אשר אמר אליה הטי נא‬ ‫וזהו ויקח האיש נזם וכו' ושני צמידים ויקח העבד את רבקה‪ ,‬לא לן שום לינה‬ ‫כדך ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה‬ ‫עמה‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬הלך מציאות הליכה‪ ,‬ומיד‪,‬‬ ‫אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי‬ ‫ויצחק בא וכו' ופגעו בו‪.‬‬ ‫(דייקא) על (כף) ידיה‪...‬‬ ‫עשית חסד עם אדני‪( :‬טז‪-‬יח) והנער טבת‬ ‫‪ ...‬לא אמר 'באפה'‪ ,‬אלא על אפה לומר‪ ,‬והוא מאמרם ז"ל‪ ,‬כי קפצה לו הארץ גם‬ ‫מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה ותרד‬ ‫שלא שת אותו בנקב האף‪ ,‬כמנהג‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬בשובו‪ ,‬כדי שלא יתייחד עמה‪:‬‬ ‫העינה ותמלא כדה ותעל‪ :‬וירץ העבד‬ ‫לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט מים‬ ‫‪19‬‬ ‫אמנם הנה אין ספק כי כוונת‬ ‫הכתובים הוא להודיע איך הומלך‬ ‫ארצה‪ :‬ויאמר נתן אדני המלך אתה‬ ‫אמרת אדניהו ימלך אחרי והוא ישב על‬ ‫* קצורי * באורי * לקוטי *‬ ‫שלמה‪ ,‬שהיה ע"י אדוניהו‪ ,‬שהיה‬ ‫כסאי‪ :‬כי ירד היום ויזבח שור ומריא‬ ‫האלשיך הק'‬ ‫מתנשא לאמר אני אמלוך‪ ,‬והתחיל‬ ‫וצאן לרב ויקרא לכל בני המלך ולשרי‬ ‫הפטרת פ' חיי שרה‬ ‫להתנהג באדר מלכות‪ ,‬על כן הוצרך‬ ‫הצבא ולאביתר הכהן והנם אכלים‬ ‫~ ~ ~‬ ‫להמליך את שלמה בחיי אביו‪,‬‬ ‫ושתים לפניו ויאמרו יחי המלך אדניהו‪:‬‬ ‫מלכים א פ"א‪( :‬א) והמלך דוד זקן‬ ‫כמפורש בסיפור‪,‬‬ ‫ולי אני עבדך ולצדק הכהן ולבניהו בן‬ ‫בא בימים‪( ...‬ג‪-‬ז) ויבקשו‪ ...‬וימצאו את‬ ‫ועל כן כאשר הוצרך להביא ענין‬ ‫יהוידע ולשלמה עבדך לא קרא‪ :‬אם‬ ‫אבישג השונמית ויבאו אתה למלך‪...‬‬ ‫אדוניהו‪ ,‬לזה הוצרך גם כן להביא מאין‬ ‫מאת אדני המלך נהיה הדבר הזה ולא‬ ‫ותהי למלך סכנת ותשרתהו והמלך לא‬ ‫התחיל לב אדוניהו להתעורר בדבר‬ ‫הודעת את עבדך מי ישב על כסא אדני‬ ‫ידעה‪ :‬ואדניה בן חגית מתנשא לאמר‬ ‫מאז‪ ,‬ולא ייחל יקרבו ימי אבל אביו‪,‬‬ ‫המלך אחריו‪ :‬ויען המלך דוד ויאמר‬ ‫אני אמלך ויעש לו רכב ופרשים‬ ‫ואז יתחזק בשרי המלכות אשר היו‬ ‫קראו לי לבת שבע ותבא לפני המלך‬ ‫וחמשים איש רצים לפניו‪ :‬ולא עצבו‬ ‫אתו‪ ,‬אך הנה הוכיח סופו‪ ,‬אשר שאל‬ ‫ותעמד לפני המלך‪ :‬וישבע המלך ויאמר‬ ‫אביו מימיו לאמר מדוע ככה עשית וגם‬ ‫מאת המלך יתן לו את אבישג‬ ‫חי י‪-‬הוה אשר פדה את נפשי מכל צרה‪:‬‬ ‫הוא טוב תאר מאד ואתו ילדה אחרי‬ ‫השונמית לאשה‪...‬‬ ‫כי כאשר נשבעתי לך בי‪-‬הוה‬ ‫אבשלום‪ :‬ויהיו דבריו עם יואב בן צרויה‬ ‫א‪-‬להי ישראל לאמר כי שלמה בנך‬ ‫ועם אביתר הכהן ויעזרו אחרי אדניה‪...‬‬ ‫אמר בלבו אחר שהמלך לא ידעה‪,‬‬ ‫ימלך אחרי והוא ישב על כסאי תחתי כי‬ ‫מותרת היא לי‪ ,‬כי לא אשה ולא פלגש‬ ‫(י‪-‬יג) ואת נתן הנביא ובניהו ואת‬ ‫כן אעשה היום הזה‪ :‬ותקד בת שבע‬ ‫הגבורים ואת שלמה אחיו לא קרא‪:‬‬ ‫היתה לו‪ ,‬רק סוכנת ומשרתת בעלמא‪,‬‬ ‫אפים ארץ ותשתחו למלך ותאמר יחי‬ ‫ועל כן‪ ,‬אם אמלוך‪ ,‬איש לא יצילנה‬ ‫ויאמר נתן אל בת שבע אם שלמה‬ ‫אדני המלך דוד לעלם‪:‬‬ ‫לאמר הלוא שמעת כי מלך אדניהו בן‬ ‫מידי‪ ,‬על כן מאז התחיל להחזיק‬ ‫במלוכה‪.‬‬ ‫(עוד פסוקים השייכים להפטרה‪:‬‬ ‫חגית ואדנינו דוד לא ידע‪ :‬ועתה לכי‬ ‫לג‪-‬לד‪ :‬ויאמר המלך להם קחו עמכם‬ ‫איעצך נא עצה ומלטי את נפשך ואת‬ ‫וזה מאמר הכתוב‪ ...‬ותהי לו סוכנת‬ ‫את עבדי אדניכם והרכבתם את‬ ‫נפש בנך שלמה‪ :‬לכי ובאי אל המלך‬ ‫ותשרתהו בלבד והמלך לא ידעה‪ ,‬על כן‬ ‫שלמה בני על הפרדה אשר לי‬ ‫דוד ואמרת אליו הלא אתה אדני המלך‬ ‫ואדוניה בן חגית מתנשא לאמר אני‬ ‫והורדתם אתו אל גחון‪ :‬ומשח אתו‬ ‫נשבעת לאמתך לאמר כי שלמה בנך‬ ‫אמלוך‪ ,‬כי אמר בלבו בכלל המלכות‬ ‫שם צדוק הכהן ונתן הנביא למלך על‬ ‫ימלך אחרי והוא ישב על כסאי ומדוע‬ ‫יעשה רצוני לקחתה‪ ,‬כאשר הוכיח‬ ‫ישראל ותקעתם בשופר ואמרתם‬ ‫מלך אדניהו‪ :‬הנה עודך מדברת שם עם‬ ‫סופו‪( ...‬ובזה נתיישב הקושיא‪:‬‬ ‫יחי המלך שלמה‪:‬‬ ‫המלך ואני אבוא אחריך ומלאתי את‬ ‫והמלך דוד זקן בא בימים‪ ...‬וימצאו‬ ‫דבריך‪( ...‬יז‪-‬לא) ותאמר לו אדני אתה‬ ‫את אבישג השונמית‪ ...‬ותהי למלך‬ ‫(פ"ב‪ :‬יג) ויבא אדניהו בן חגית אל‬ ‫בת שבע‪( ...‬יז) ויאמר אמרי נא‬ ‫נשבעת בי‪-‬הוה א‪-‬להיך לאמתך כי‬ ‫סכנת ותשרתהו והמלך לא ידעה‪:‬‬ ‫שלמה בנך ימלך אחרי והוא ישב על‬ ‫איך מתקשר לזה‪ ,‬אומרו‪ ,‬ואדוניה בן‬ ‫לשלמה המלך כי לא ישיב את פניך‬ ‫ויתן לי את אבישג השונמית לאשה)‬ ‫כסאי‪ :‬ועתה הנה אדניה מלך ועתה‬ ‫חגית (מתנשא לאמר אני אמלך?)‬ ‫~ ~ ~‬ ‫אדני המלך לא ידעת‪ :‬ויזבח שור ומריא‬ ‫אמר‪ ,‬כי מה שהתחיל מעתה לעשות‬ ‫(א) והמלך דוד זקן בא בימים‪( ...‬ג‪-‬ד)‬ ‫וצאן לרב ויקרא לכל בני המלך‬ ‫טכסיסי שררה‪ ,‬הוא כדי‪ ,‬שאחרי כן‬ ‫ויבקשו‪ ...‬וימצאו את אבישג השונמית‬ ‫ולאביתר הכהן וליאב שר הצבא‬ ‫במות אביו‪ ,‬יהיה נקל לקבל מלכותו‪,‬‬ ‫ויבאו אתה למלך‪ ...‬ותהי למלך סכנת‬ ‫ולשלמה עבדך לא קרא‪ :‬ואתה אדני‬ ‫באמור לעם 'אני אמלוך'‪,‬‬ ‫ותשרתהו והמלך לא ידעה‪:‬‬ ‫המלך עיני כל ישראל עליך להגיד להם‬ ‫וזהו אומרו‪ ,‬מתנשא‪ ,‬כלומר‪ ,‬מעתה‪,‬‬ ‫מי ישב על כסא אדני המלך אחריו‪:‬‬ ‫ראוי לשים לב‪ ...‬איך מתקשר לזה‪,‬‬ ‫והיה כשכב אדני המלך עם אבתיו‬ ‫כדי לאמר אחרי כן‪ ,‬אני אמלוך‪ ,‬ומה‬ ‫אומרו‪ ,‬ואדוניה בן חגית (מתנשא‬ ‫שהיה מתנשא הוא כי ויעש לו רכב‬ ‫והייתי אני ובני שלמה חטאים‪ :‬והנה‬ ‫לאמר אני אמלך)?‬ ‫עודנה מדברת עם המלך ונתן הנביא‬ ‫ופרשים כו'‪.‬‬ ‫בא‪ :‬ויגידו למלך לאמר הנה נתן הנביא‬ ‫ויבא לפני המלך וישתחו למלך על אפיו‬ ‫‪20‬‬ ‫מורדים אתם במלכות‪ ,‬ויהרוג את‬ ‫ושמא תאמר‪ ,‬למה לא מיחה אביו נבואתו אשר התנבא‪ ,‬ויאמר לדוד‪ ,‬כי‬ ‫שניכם‪:‬‬ ‫בידו‪ ,‬עם היות בלבו להמליך את בן יולד לו‪ ,‬ושלמה יהיה שמו שימלוך‬ ‫וזהו‪ ,‬ומלטי את נפשך ואת נפש בנך‬ ‫אחריו‪ ,‬כמפורש בדברי הימים‪:‬‬ ‫שלמה?‬ ‫שלמה‪ ,‬לכן‪ ,‬לכי ובאי אל המלך‪ ,‬בחדר‬ ‫(דברי הימים (א פי"ז‪ :‬ג‪-‬ד) ויהי‬ ‫הלא הוא‪ ,‬כי הלא מקטנותו‪ ,‬לא עצבו‬ ‫אשר הוא שם‪ ,‬ואמרת אליו הלא אתה‬ ‫אביו מימיו‪ ,‬ואשר לא לימד (והירגל) בלילה ההוא ויהי דבר א‪-‬להים אל‬ ‫כו' נשבעת לאמתך‪ ,‬וגם שלא עלה‬ ‫את בנו בקטנותו להוכיחו‪ ,‬כשגדל אינו נתן לאמר‪ :‬לך ואמרת אל דויד עבדי‬ ‫בדעתך להמליכו בחייך‪ ,‬הנה השבועה‬ ‫כה אמר י‪-‬הוה‪ ,‬לא אתה תבנה לי‬ ‫יכול לו‪,‬‬ ‫היתה לאמר ולצוות כי שלמה בני‬ ‫וזהו אומרו‪ ,‬ולא עצבו אביו מימיו‪ ,‬הבית לשבת‪( ...‬ז) ועתה כה תאמר‬ ‫ימלוך‪ .‬וזהו אומרו‪ ,‬לאמר‪ .‬ומדוע מלך‬ ‫כדי (שיוכל) לאמר לו עתה‪ ,‬מדוע ככה לעבדי לדויד כה אמר י‪-‬הוה צבאות‬ ‫אדוניהו‪ ,‬כלומר‪ ,‬לכן עתה‪ ,‬אין להניח‬ ‫עשית‪ ,‬וגם יש טעם אחר (שלא רצה אני לקחתיך מן הנוה מן אחרי הצאן‬ ‫הדבר לאחרי סילוקך‪ .‬ולא רצה (נתן)‬ ‫להעציבו)‪ ,‬והוא כי הוא טוב תואר להיות נגיד על עמי ישראל‪( ...‬יא‪-‬יב)‬ ‫ללכת הוא תחלה אל המלך‪ ,‬פן יודע‬ ‫מאד‪ ,‬וקרוב לצאת לתרבות רעה‪ ,‬והיה כי מלאו ימיך ללכת עם אבתיך‬ ‫הדבר לאדוניהו וסיעתו ויהרגוהו‪:‬‬ ‫והקימותי את זרעך אחריך אשר‬ ‫(ובפרט אם יעציבו‪ ,‬קרוב לבעוט)‪:‬‬ ‫על כן‪ ,‬שלח אותה‪ ,‬כהולכת על הנוגע‬ ‫יהיה מבניך והכינותי את מלכותו‪:‬‬ ‫הוא יבנה לי בית וכננתי את כסאו‬ ‫ועוד (טעם שהוא קרוב לבעוט)‪ ,‬כי‬ ‫על בנה‪ ,‬והוא ילך אחריה‪ ,‬כמבקר את‬ ‫אותו ילדה חגית הנזכרת‪ ,‬אחרי‬ ‫המלך‪ ,‬וימלא את דבריה‪.‬‬ ‫בביתי‬ ‫עולם‪...‬עמדתיהו‬ ‫עד‬ ‫ובמלכותי עד העולם וכסאו יהיה‬ ‫אבשלום‪ ,‬והיה לו (לדוד) לסימן‬ ‫וראוי לדעת‪,‬‬ ‫נכון עד עולם‪ :‬ככל הדברים האלה‬ ‫ולזכרון‪ ,‬ענין אבשלום‪,‬‬ ‫א‪ .‬מה מילוי דברים הוא צריך‪ ,‬ומה‬ ‫וככל החזון הזה כן דבר נתן אל דויד‪.‬‬ ‫ולא עצב את זה‪ ,‬פן יעשה גם הוא‬ ‫יוכל הוא לדבר עוד‪ ,‬מאשר דברה‬ ‫דברי הימים (א פכ"ב ז‪-‬י) ויאמר‬ ‫כמוהו‪ ,‬למרוד באביו‪ ,‬כי היותם‬ ‫היא?‬ ‫דויד לשלמה‪ ,‬בני אני היה עם לבבי‬ ‫קרובים בלידה‪ ,‬היה לו לסימן‬ ‫ב‪ .‬ועוד‪ ,‬מה זה היה‪ ,‬כי בשמוע המלך‬ ‫לבנות בית לשם י‪-‬הוה א‪-‬להי‪ :‬ויהי‬ ‫ולמזכרת‪ ,‬פן יעשה כן‪ ,‬גם זה‪:‬‬ ‫אותה‪ ,‬לא חרד לעשות דבר עד שדבר‬ ‫עלי דבר י‪-‬הוה לאמר דם לרב שפכת‬ ‫ויהיו דבריו עם יואב כו'‪ ,‬ולא בלבד‬ ‫נתן‪ ,‬ו(רק) אחרי דבריו אמר‪ ,‬קראו לי‬ ‫ומלחמות גדלות עשית‪ ,‬לא תבנה‬ ‫בפניו‪ ,‬כי‪-‬אם גם אחריו‪ ,‬היו עוזרים‬ ‫לבת שבע‪ ,‬ויחרד לעשות שאלתה‪ ,‬ולא‬ ‫בית לשמי‪ ,‬כי דמים רבים שפכת‬ ‫אותו‪ ,‬ומקרבים לב העם‪ ,‬ימשכו‬ ‫שקט עד אם כלה הדבר היום ההוא?‬ ‫ארצה לפני‪ :‬הנה 'בן נולד לך' הוא‬ ‫אחריו‪ ,‬אחרי אדוניהו‪ ,‬ויעזרו אחרי‬ ‫ג‪ .‬ועוד‪ ,‬ראוי לשית לב אל כל מה‬ ‫יהיה איש מנוחה והנחותי לו מכל‬ ‫אדניהו‪:‬‬ ‫אויביו מסביב כי 'שלמה יהיה שמו'‬ ‫שהוסיפה היא‪ ,‬על אשר צוה לה נתן‬ ‫ואת נתן הנביא כו'‪ .‬הנה אפשר‪,‬‬ ‫ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו‪:‬‬ ‫הנביא?‬ ‫יחשבו הרואים‪ ,‬כי מאת המלך נהיה‬ ‫הוא יבנה בית לשמי והוא יהיה לי‬ ‫ד‪ .‬א‪ :‬ועוד אומרה‪ ,‬ועתה אדוני המלך‬ ‫הדבר‪ ,‬אך‪ ,‬במה שלא קרא את נתן‬ ‫לבן ואני לו לאב והכינותי כסא‬ ‫לא ידעת‪ ,‬ידוע הוא שלא ידע!‬ ‫הנביא‪ ,‬ואת בניהו בן יהוידע ואת‬ ‫מלכותו על ישראל עד עולם)‬ ‫שלמה‪ ,‬יורה‪ ,‬כי שלא מדעת המלך‬ ‫ד‪ :‬ב‪ :‬וגם מלת ועתה‪ ,‬כי יותר היה‬ ‫ועל כן ויאמר נתן אל בת שבע אם‬ ‫היה‪ .‬שאם לא כן‪ ,‬למה לא קרא את‬ ‫צודק לומר 'ואתה'!‬ ‫שלמה‪ ,‬לאמר‪ ,‬כלומר‪ ,‬לאמר כאשר‬ ‫הדבקים עם המלך‪ ,‬ובכלל בני המלך‬ ‫ה‪ .‬ועוד‪ ,‬אומרה ולשלמה עבדך לא‬ ‫פירש אחר כך‪ ,‬ואמר‪ ,‬הלא שמעת כי‬ ‫לא קרא את שלמה?‬ ‫קרא‪ ,‬שיראה‪ ,‬שאם היה קורא‬ ‫מלך אדניהו ולא תתייאשי‪ ,‬כי הנה‪,‬‬ ‫אך יורה‪ ,‬שלא מדעת המלך‪ ,‬החפץ‬ ‫לשלמה‪ ,‬החרישה‪ ,‬ולא כן הוא!‬ ‫ואדנינו דוד לא ידע‪ ,‬והוא מההכרח‬ ‫להמליך את שלמה‪ ,‬היה הדבר‪ ,‬כי על‬ ‫האמור כאן (כנ"ל)‪ ,‬ועתה‪ ,‬טרם יתחזק‬ ‫כן‪ ,‬לא את שלמה ולא את הדבקים עם‬ ‫ו‪ .‬ועוד‪ ,‬אומרה ואתה כו' עיני כל‬ ‫הדבר‪( ,‬אשר) וימלוך גם אחרי מות‬ ‫המלך‪ ,‬נתן הנביא ובניהו‪ ,‬לא קרא‪.‬‬ ‫ישראל עליך כו'‪ ,‬כי זה לא היה! כי היכן‬ ‫דוד‪ ,‬והיה‪ ,‬אם את ובנך תערערו‪,‬‬ ‫נזכר שהיו תלויים ישראל לדעת את‬ ‫ועל ידי כן‪ ,‬מצא נתן הנביא את לבו‪,‬‬ ‫תחייבו את נפשכם לדעתו‪ ,‬באמרו‪ ,‬כי‬ ‫מי ירצה להמליך?‬ ‫לדבר אל בת שבע‪ ,‬ומה גם לקיים‬ ‫‪21‬‬ ‫לא כן הוא‪ ,‬כי הנה‪ ,‬ויזבח שור ומריא‬ ‫אחד‪ ,‬לומר לא נשבעתי להמליכו‬ ‫ז‪ .‬ועוד‪ ,‬אומרה והיה כשכב כו' והייתי‬ ‫וצאן‪ ,‬לרב שהיה די (לרב‪ ,‬היינו לאשר‬ ‫בחיי‪ ,‬רק לצוות לעם להמליכו‪,‬‬ ‫אני ובני שלמה חטאים‪ .‬למה תלתה‬ ‫ציפה שהם אתו) לקרואים מרובים‪.‬‬ ‫ולהושיבו על כסאי‪.‬‬ ‫הדבר בשכיבתו עם אבותיו‪ ,‬ולא‬ ‫ולא קרא רק את בני המלך ואביתר‬ ‫שנית ‪ ,‬יוכל לומר‪ ,‬אולי יד כל השרים‬ ‫מעתה‪ ,‬אם יתקיים מלכות אדוניהו?‬ ‫ויואב‪ ,‬אך אין זה‪ ,‬כי‪-‬אם‪( ,‬שכאשר‬ ‫עמו‪ ,‬ומה אוכל לעשות?‬ ‫ח‪ :‬ועוד‪ ,‬מה ענין היותם חטאים? ואם‬ ‫התחיל להזמינם ראה) שאין שאר‬ ‫שלישית‪ ,‬אולי שלמה נתרצה לו‪.‬‬ ‫הוא לשון חסרון‪ ,‬למה נאמר בלשון‬ ‫שריך וגבוריך חפצים בו‪ ,‬ומעט אשר‬ ‫זה?‬ ‫אתו‪ ,‬ורבים אשר אתנו‪.‬‬ ‫רביעית‪ ,‬אולי כל המון ישראל עמו‪,‬‬ ‫ומי יוכל נגד כולם?‬ ‫וכן בדברי נתן אל המלך יש‬ ‫ועל (טענה) השלישית‪ ,‬אולי שלמה‬ ‫דקדוקים‪ ,‬יתיישבו לפי דרכנו‪:‬‬ ‫נתרצה לו‪,‬‬ ‫על כן אמרה‪:‬‬ ‫(א"ה‪ :‬נראה כונת האלשיך‪:‬‬ ‫לא כן הוא‪ ,‬כי הנה‪ ,‬ולשלמה עבדך‬ ‫(על הטענה הראשונה‪ :‬שיש לדוד‬ ‫ט‪ :‬באומרו אח"כ אם מאת אדני‬ ‫לא קרא‪ ,‬עם יתר אחיו‪( .‬ובזה נתיישב‬ ‫לומר לא נשבעתי להמליכו בחיי) הן‬ ‫המלך נהיה הדבר הזה ולא הודעת‬ ‫קושיא ה‪ .‬ולשלמה עבדך לא קרא‪,‬‬ ‫אמת‪ ,‬כי אתה נשבעת כו' כי שלמה בנך‬ ‫את עבדך‪ ,‬נראה מיותר להקדים‬ ‫שיראה‪ ,‬שאם היה קורא לשלמה‪,‬‬ ‫ימלוך 'אחרי'‪ ,‬שמשמעו הוא‪ ,‬אחר‬ ‫אומרו בתמיה‪ ,‬האם אתה אמרת‬ ‫החרישה‪ ,‬ולא כן הוא!‬ ‫סילוקך!‬ ‫אדניהו ימלך אחרי והוא ישב על‬ ‫ומיישב שכמו שהתנצלה בטענה‬ ‫אך‪ ,‬הנה הוספת לדבר והוא ישב על‬ ‫כסאי!‬ ‫י‪ :‬באם היה כך שבא דוד להסתיר כסאי‪ ,‬ומי לא ידע כי המולך אחריך‪ ,‬הראשונה באמרה‪ :‬אם לא היה ענין‬ ‫את שינוי דעתו 'את מי להמליך' ישב על כסאך? (וא"כ למה הוספת זה (אשר מולך אדניהו)‪ ,‬החרשתי (מן‬ ‫המלכת שלמה בחייך)‪ ,‬כי הייתי‬ ‫מאת בניו‪ ,‬למה טענת נתן הנביא זאת?)‬ ‫'ולא הודעת את עבדך' הוא רק על אך‪( ,‬בהכרח) לישנא יתירא‪ ,‬לטפויי סומכת על צוואתך‪:‬‬ ‫זה שאינו ראוי הסתירו ממנו אתא‪ ,‬ואין זה‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬שבחייך תושיבנו גם על טענה השנית התנצלותה הרי‬ ‫הוא כך‪:‬‬ ‫'עבדך'‪ ,‬כלומר שזה שהסתירו גם בו‪.‬‬ ‫משאר אוהביו או קרוביו אין על זה‬ ‫אם לא היה ענין זה (שלא הוזמן‬ ‫ועוד‪ ,‬שאם לא היה ענין זה (אשר‬ ‫טענה?)‬ ‫מולך אדניהו)‪ ,‬החרשתי (מן המלכת לסעודתו של אדוניהו‪ ,‬שהנפקותא‬ ‫והוא‪ ,‬כי הנה חשש נתן הנביא‪ ,‬לא שלמה בחייך)‪ ,‬כי הייתי סומכת על הוא‪ ,‬אשר לא הסכים שלמה כלל‪,‬‬ ‫יועילו דברי בת שבע‪ ,‬פן יעלה על לב צוואתך‪:‬‬ ‫רק אם הוזמן והשתתף‪,‬‬ ‫המלך‪ ,‬כי [לא] היה אדוניהו עושה‬ ‫אך‪ ,‬ועתה הנה אדניה מלך‪ ,‬כלומר‪ ,‬ושהנפקותא היא‪ ,‬שאכן היה מסכים‬ ‫שלמה שימלוך אדוניהו לעת עתה)‪,‬‬ ‫הדבר הזה בפרסום‪ ,‬אם לא שלב כל ובהכרח צריך לתקן מיד‪,‬‬ ‫המון העם או כל שרי המלכות עמו‪,‬‬ ‫ועוד‪ ,‬טענה אחרת‪ ,‬כי הנה‪ ,‬ועתה‪ ,‬החרשתי (מן המלכת שלמה בחייך)‪,‬‬ ‫ויירא המלך‪ ,‬פן יהיה זה כאבשלום‪,‬‬ ‫ולא יוכל לרפא לה‪ ,‬כי עתה‪ ,‬זקן וכבד‪ ,‬בעודך חי אדוני המלך‪ ,‬לא ידעת‪ ,‬כי הייתי סומכת על צוואתך‪:‬‬ ‫ועל (טענה) הרביעית‪ ,‬על (אולי כל)‬ ‫ולא יוכל לצאת ולבא‪ ,‬ואנוס הוא‪ ,‬שלא שעשו הדבר בלתי ידיעתך‪( ,‬א"כ) מה‬ ‫יוכל לקיים שבועתו‪ :‬על כן אמר לה‪ ,‬יעשו אחרי מותך‪( ,‬כ"ש) שישליכו ההמון (ישראל עמו)‪,‬‬ ‫דבריך אחרי גיום‪ ,‬וזהו‪' ,‬ועתה' אדוני‬ ‫ואני אבא אחריך ומלאתי את דבריך‪.‬‬ ‫כו'‪( :‬ובזה נתיישב קושיא ד‪ .‬א‪ :‬ועתה לא כן הוא‪ ,‬כי אדרבה‪ ,‬כולם תלויים‬ ‫אז ותבא כו'‪ ...‬והנה היא סידרה אדוני המלך לא ידעת‪ ,‬ידוע הוא לתשובתך‪ ,‬כי הנה‪ ,‬עיני כל ישראל‬ ‫עליך להגיד להם מי ישב כו'‪( .‬ואף אלו‪,‬‬ ‫שלא ידע!‬ ‫מאמריה בחכמה והוא‪ ,‬כי אמרה הנני‬ ‫וקושיא ד‪ :‬ב‪ :‬ועתה‪ ,‬כי יותר היה שאינם ברצונם תלויים לדעת‪,‬‬ ‫באה לאמר למלך שיקיים שבועתו‪,‬‬ ‫ואפילו אלו התומכים באדוניהו‪,‬‬ ‫צודק לומר 'ואתה'!)‬ ‫והלא יוכל להשיב אחת מארבע‬ ‫אעפ"כ מצדך‪ ,‬מצד חיוב קיום‬ ‫תשובות‪.‬‬ ‫שבועתך‪ ,‬הם תלויים ועומדים)‬ ‫כל‬ ‫יד‬ ‫אולי‬ ‫‪,‬‬ ‫השנית‬ ‫הטענה‬ ‫ועל‬ ‫השרים עמו?!‬ ‫‪22‬‬ ‫הלא הוא‪ ,‬כי לזה איני חושש כלל‪ ,‬כי‪,‬‬ ‫(ובזה נתיישב קושיא ב‪ .‬מה זה היה‪,‬‬ ‫ומלבד (שעליך האחריות מחמת)‬ ‫אם מאת המלך נהיה הדבר‪ ,‬אי אפשר‪,‬‬ ‫כי בשמוע המלך אותה‪ ,‬לא חרד‬ ‫השבועה‪ ,‬יש עוד טענה אחרת‪.‬‬ ‫כי האם לא היית מודיע את עבדך כו'?!‬ ‫לעשות דבר עד שדבר נתן‪ ,‬ו(רק)‬ ‫והוא (שבעצמך נכספת‪ ,‬והתפללת‬ ‫והוא‪ ,‬כי הנה‪ ,‬נתן הנביא התנבא‬ ‫אחרי דבריו אמר‪ ,‬קראו לי לבת‬ ‫על זה)‪ ,‬כי הנה‪ ,‬כשכב אדוני המלך כו'‪,‬‬ ‫ויאמר לדוד‪ ,‬כי בן יולד לו‪ ,‬ושלמה‬ ‫שבע‪ ,‬ויחרד לעשות שאלתה‪ ,‬ולא‬ ‫שקט עד אם כלה הדבר היום ההוא?)‬ ‫והוא‪ ,‬כי הנה ארז"ל במדרש‪ ,‬שאמר‬ ‫יהיה שמו‪ ,‬והוא ישב על כסאו‪ ,‬כי‬ ‫דוד לפני הקדוש ברוך הוא‪" ,‬במה יודע‬ ‫שלום יהיה בימיו‪ ,‬כמפורש בדברי‬ ‫והנה כתבנו‪ ,‬שכל כך פחד נתן‪ - ,‬שעל‬ ‫אחרי מותי‪ ,‬שמחלת לי עון בת שבע‪ ,‬אם‬ ‫הימים‪ ,‬ועל כן‪ ,‬אם היה דוד חפץ‬ ‫כן אמר‪ ,‬לבא למלא דבריה‪ - ,‬היה‪ ,‬פן‬ ‫לא במלוך בן בת שבע‪ ,‬תחתי"‪ ,‬וזה יתכן‬ ‫לעשות הפך נבואת נתן הנביא‪ ,‬לא‬ ‫יחוש המלך‪ ,‬פן יקרנו כענין אבשלום‪:‬‬ ‫רמזה לו‪ ,‬באומרה‪ ,‬והייתי אני ובני שלמה‬ ‫יבצר מלהודיעו‪ ,‬ומלתת התנצלות‬ ‫על כן התחיל ואמר‪ ,‬אתה אמרת‬ ‫חטאים‪ ,‬כי במלוך אדוניהו‪ ,‬יחזיקונו‬ ‫למה לא יאמין לנבואתו‪ ,‬אך אין ספק‪,‬‬ ‫אדוניהו ימלוך כו'‪ ,‬כלומר אין זה דומה‬ ‫('עיני כל ישראל') לחטאים‪ ,‬ומפני‬ ‫כי לא עלה על לב המלך דבר זה‪ ,‬וזה‬ ‫לזמן אבשלום‪ ,‬כי אז‪ ,‬לב כל ישראל‬ ‫כבודו‪ ,‬בפניו‪ ,‬לא כללה את דוד‪ ,‬עם‬ ‫אמרו כמתמיה‪ ,‬אם מאת המלך כו' ולא‬ ‫היה עמו‪ ,‬ולא למאמרך היו מקוים‪.‬‬ ‫שהוא העיקר‪( .‬ובזה נתיישב קושיא ג‪.‬‬ ‫הודעת את עבדך כו'‪( .‬ובזה נתיישב‬ ‫ראוי לשית לב אל כל מה שהוסיפה‬ ‫קושיא א‪ .‬מה מילוי דברים הוא‬ ‫אך‪ ,‬ועתה‪ ,‬בלעדך לא ירים איש את‬ ‫ידו‪ ,‬ועל כן אני תמה ואומר (בלשון‬ ‫היא‪ ,‬על אשר צוה לה נתן הנביא?‬ ‫צריך‪ ,‬ומה יוכל הוא לדבר עוד‪,‬‬ ‫וקושיא ו‪ .‬ואתה כו' עיני כל‬ ‫מאשר דברה היא?‬ ‫תמיה‪ ,‬האם) אתה אמרת‪ ,‬כלומר‪,‬‬ ‫(הרי) שבלי מאמרך אין דבר‪ ,‬ו(לכן)‬ ‫ישראל עליך כו'‪ ...‬היכן נזכר שהיו‬ ‫וקושיא י‪ :‬באם היה כך שבא דוד‬ ‫תלויים ישראל לדעת את מי ירצה‬ ‫להסתיר את שינוי דעתו 'את מי‬ ‫לא יעלה על לבך‪ ,‬שהשרים או‬ ‫הגבורים עמו‪( :‬ובזה נתיישב קושיא ט‪:‬‬ ‫להמליך?‬ ‫להמליך' מאת בניו‪ ,‬למה טענת נתן‬ ‫ומיישב‪ ,‬אשר לפי תפלת דוד נמצא‬ ‫הנביא 'ולא הודעת את עבדך' הוא‬ ‫באומרו אח"כ אם מאת אדני המלך‬ ‫נהיה הדבר הזה ולא הודעת את עבדך‪,‬‬ ‫שתלויים ישראל לדעת אשר נמחל‬ ‫רק על זה שאינו ראוי הסתירו‬ ‫חטא בת שבע‪ ,‬ואשר על כן עיני כל‬ ‫מעצמו 'עבדך'‪ ,‬כלומר שזה‬ ‫נראה מיותר להקדים אומרו בתמיה‪,‬‬ ‫האם‪ ,‬אתה אמרת אדניהו ימלך אחרי‬ ‫ישראל עליך להגיד להם מי ישב על‬ ‫שהסתירו גם משאר אוהביו או‬ ‫כסא אדני המלך אחריו‪ ,‬האם נמחל‪,‬‬ ‫קרוביו אין על זה טענה?)‬ ‫והוא ישב על כסאי!)‬ ‫ולכן ימלוך שלמה בנה!‬ ‫אז‪ ,‬לבל יראה שלא החשיב (דוד) את‬ ‫כי הנה‪ ,‬ויזבח שור ומריא וצאן‪ ,‬לרוב‬ ‫וקושיא ח‪ :‬מה ענין היותם‬ ‫בת שבע‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬את נתן‪ ,‬לעשות הדבר‪,‬‬ ‫אשר היה די לקרואים מרובים‪ ,‬ולא‬ ‫חטאים?)‬ ‫(ע"כ) אמר (דוד)‪ ,‬קראו לי לבת שבע‪ ,‬כי‬ ‫נמצאו אתו‪ ,‬רק בני המלך ושרי הצבא‬ ‫ואביתר הכהן‪ ,‬אך‪ ,‬לא שאר השרים‪:‬‬ ‫והנה דבריה אלה‪ ,‬רבים ונכבדים‪,‬‬ ‫מענותנותה‪ ,‬התרחקה מהיות לפני נתן‬ ‫(מספיקים‪ ,‬באופן שהיה ראוי) לבלתי‬ ‫הנביא‪ ,‬והוצרך לקרא אותה‪ ,‬שתקרב‬ ‫והראיה‪ ,‬כי ולי אני עבדך ולצדוק‬ ‫השיב פניה (לעכב בקשתה)‪ ,‬ו(אכן‪ ,‬אם‬ ‫ותשמע מה שמדבר לנוכח אתה‪:‬‬ ‫הכהן ולבניהו בן יהוידע שאנו‬ ‫לא היה נתן הנביא נכנס) כן היה (תיכף)‬ ‫וישבע וכו'‪ ,‬כי כאשר נשבעתי וכו'‪ ,‬כי‬ ‫הרשומים שבשרים לא קרא‪ ,‬ואין‬ ‫עושה‪ ,‬לאמר לה‪' ,‬כי כן יעשה היום הזה'‪.‬‬ ‫כן אעשה היום הזה‪ ,‬ולא אמתין לצוות‬ ‫לומר‪ ,‬כי אולי שלמה נתרצה‪ ,‬כי הלא‪,‬‬ ‫ולשלמה עבדך לא קרא‪ ,‬כאשר כתבנו‪,‬‬ ‫כי‪-‬אם‪( ,‬נשהה‪ ,‬כי) שוהנה עודנה‬ ‫לאחרי מותי‪.‬‬ ‫מדברת עם המלך‪ ,‬ונתן הנביא בא‪ ,‬ולא‬ ‫שכיונה היא במאמרה‪.‬‬ ‫ותאמר יחי אדוני המלך דוד לעולם‪,‬‬ ‫שבקיה (ולא הניחו נתן‪ ,‬לדוד‪ ,‬זמן‬ ‫כיונה ענין‪' ,‬דוד מלך ישראל חי וקיים'‪.‬‬ ‫ומה שאני שולל כל הטענות‪ ,‬ואיני‬ ‫להשיב) לאהדורי‪ ,‬עד שדבר גם הוא‪,‬‬ ‫חושש‪ ,‬אולי מאתך נהיה הדבר‪ ,‬כי‬ ‫והראיה‪ ,‬כי ויגידו למלך לאמר‪ ,‬שהוא‬ ‫ולהורות‪ ,‬כי מעתה‪ ,‬היה ממליכו‪ ,‬צוה‬ ‫שבתי וראה (ל' מליצה מס' קהלת‪:‬‬ ‫להרכיבו על הפרדה אשר לו‪ ,‬אשר‬ ‫כדי לאמר אם יבא או לא‪,‬‬ ‫שחזר והתיישב)‪ ,‬טעם להחליף את‬ ‫לבלתי מולך אין רשות לרכוב עליה‪,‬‬ ‫שלמה באדוניהו‪ ,‬ושאלת (והתרת‬ ‫וטרם (הספיק) שישיב המלך שיבא‪,‬‬ ‫ומשח אותו‪ ,‬מחדש‪.‬‬ ‫השבועה) על אשר נשבעת לאמו‪,‬‬ ‫(כבר הקדימו נתן) ויבא לפני המלך‪,‬‬ ‫וטרם ישאל לו המלך‪ ,‬התחיל לדבר הוא‪.‬‬ ‫‪23‬‬ ‫ועל דרך מה שכתבתי על הכתוב‪ ,‬ושפל רוח‪ ,‬כמו שאמר אברהם‪' ,‬ואנכי עפר‬ ‫'ושמרתם וגו' אשר יעשה וגו' וחי בהם ואפר' הוא בוכה ומקונן על השתררותו‪,‬‬ ‫ד"ת מספה"ק ע"פ האלשיך הק'‬ ‫ומכניע את עצמו עוד יותר ויותר‪:‬‬ ‫אני ה'‪.‬‬ ‫פ' חיי שרה‬ ‫~ ~ ~‬ ‫~ ~ ~‬ ‫על דרך מה שביאר האלשיך‬ ‫ז"ל על הכתוב‪' ,‬אל יתהלל חכם *(וזל"ק האלשיך) ירמיהו פ"ט‪ :‬כב‪-‬‬ ‫ספה"ק משמרת איתמר‬ ‫בחכמתו גו' כי באלה חפצתי נאם ה'‪ ,‬כג‪ :‬כה אמר יהוה אל יתהלל חכם‬ ‫מרבה"ק ר' איתמר מקאנסקיוואלי‬ ‫~ ~ ~‬ ‫דהכוונה הוא‪ ,‬שאין להתהלל בחכמתו בחכמתו ואל יתהלל הגבור בגבורתו אל‬ ‫א‪ :‬אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו‬ ‫גו'‪ ,‬שהרי באלה חפצתי וגזרתי וצויתי כן‪ ,‬יתהלל עשיר בעשרו‪ :‬כי אם בזאת יתהלל‬ ‫ב‪ :‬הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים‬ ‫ודברי פי חכם חן‪ *( .‬ע' העתק האלשיך המתהלל השכל וידע אותי כי אני יהוה‬ ‫~ ~ ~‬ ‫עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה‬ ‫בסוף המאמר)‬ ‫ותמת שרה בקרית ארבע‪ ,‬על דרך מה‬ ‫חפצתי נאם יהוה‪:‬‬ ‫וזהו רומז‪' ,‬ושמרתם את חקת"י ואת‬ ‫שאמרו חז"ל‪ ,‬ש'הרבנות קוברת את‬ ‫א‪ :‬ראוי לשים לב אל אומרו בחכמתו‬ ‫משפט"י אשר יעשה וגו'‪ ,‬פירוש שאני‬ ‫בעליה'‪ ,‬והכוונה הוא שצריך להחזיר‬ ‫ולא אמר בחכמה‪ ,‬וכן אומרו בגבורתו‬ ‫חקקתי ושפטתי כן‪ ,‬שיעשה אותם האדם‪,‬‬ ‫הכל לה' יתברך שמו‪ ,‬שהכל מאתו‪ ,‬כמו‬ ‫בעשרו ולא אמר בגבורה ובעושר!‬ ‫כנ"ל‪ ,‬ולזה הם חקתי ומשפטי ממש‪ ,‬ועל‬ ‫שאמרו חז"ל‪ ,‬ש'אפילו ריש גרגותא כו'‪,‬‬ ‫ב‪ :‬ועוד אומרו‪ ,‬הגבור בה"א הידיעה‬ ‫ידי זה‪ ,‬וחי בהם אני ה' כנ"ל‪:‬‬ ‫וכן בענין עבודת ה' יתברך שמו‪ ,‬צריך‬ ‫מה שאין כן בחכם ובעשיר‪ ,‬כי לא אמר‬ ‫ועל דרך זה יש לומר גם כן פירוש‬ ‫להחזיר הכל לה'‪ ,‬כמו שאמר הרב המגיד‬ ‫החכם או העשיר!‬ ‫הכתוב‪' ,‬צור ילדך תשי ותשכח אל‬ ‫נשמתו עדן‪ ,‬על המאמר‪' ,‬הוא תהלתך‪,‬‬ ‫ג‪ :‬ועוד‪ ,‬באומרו השכל וידוע אותי כי‬ ‫מחוללך'‪ ,‬דהכוונה הוא‪ ,‬שעל ידי זה‬ ‫והוא אלקיך'‪ ,‬שלא לומר 'כחי ועוצם‬ ‫יותר היה צודק יאמר 'ירוא את ה' או‬ ‫שתשכח את ה'‪ ,‬ואינך זוכר שהוא‬ ‫ידי'‪ ,‬כי כל התורה והעבודה במתנה הוא‬ ‫'אהוב את ה' ולא השכל וידוע!‬ ‫מחוללך‪ ,‬וכל הכח והחוש הוא עשה לך‪,‬‬ ‫מאל יתברך שמו‪,‬‬ ‫על ידי זה תשי מלהטיב לך‪ ,‬כיון שאינך‬ ‫ד‪ :‬ועוד אומרו‪ ,‬כי אני ה' עושה חסד‬ ‫וכמו שכתב בספר תניא על המאמר‪,‬‬ ‫מכיר בטובתו וחסדו‪.‬‬ ‫משפט וצדקה בארץ‪ ,‬מה ענין עשותו ית'‬ ‫'עבודת מתנה וגו'‪,‬‬ ‫חסד אצל מה שיתהלל המתהלל?‬ ‫וכל זה הנ"ל נרמז בותמת שר"ה בקרית‬ ‫וכשהולך בדרך זה‪ ,‬ממילא לא ירים‬ ‫ארב"ע‪ ,‬קרי"ת גימטריא תש"י‪ ,‬ארב"ע‬ ‫ה‪ :‬ועוד אומרו‪ ,‬כי באלה חפצתי‪ ,‬כי‬ ‫לבבו‪ ,‬ואדרבה‪ ,‬יכניע את עצמו יותר‪,‬‬ ‫(ד' אותיות) רומז להשם הוי"ה כנ"ל‪,‬‬ ‫הראוי יאמר כי 'בזה' חפצתי‪ ,‬כי בלשון‬ ‫מרוב תורה ועבודה‪ ,‬ומכל שכן מרוב‬ ‫והבן‪:‬‬ ‫יחיד אמר יתהלל המתהלל!‬ ‫הרבנות וכבוד שנתן לו ה' יתברך‪,‬‬ ‫ואומר הכתוב הוא חברו"ן בארץ כנע"ן‬ ‫וישימהו לפרנס‪:‬‬ ‫ו‪ :‬ועוד אומרו‪ ,‬נאם ה' שהוא מיותר!‬ ‫(כנען של אלו הנכנעים)‪ ,‬על דרך‬ ‫וכאשר מחזיר הכל לבעל הנותן כל‪,‬‬ ‫ז‪ :‬אך לזה תשים לב אל אומרו יתהלל‬ ‫הכתוב‪' ,‬אשכון את דכא וגו' שאינו‬ ‫עוד יוסיף לו שנות חיים‪ ,‬מהחי החיים‪,‬‬ ‫המתהלל‪ ,‬כי מלת המתהלל יתירה לבלי‬ ‫מתחבר (חברון)‪ ,‬כביכול‪ ,‬כי‪-‬אם לענוים‬ ‫שהוא שוכן את דכא ושפל רוח‪,‬‬ ‫צורך!‬ ‫ונכנעים‪,‬‬ ‫ואין הרבנות קוברת אלא ל'בעליה'‪,‬‬ ‫אמנם לבא אל הענין נזכירה מאמרם‬ ‫וגם על דרך דכתיב בישעי'‪' ,‬איש את‬ ‫פירוש‪ ,‬לאלו שסוברים שהם בעצמם‬ ‫ז"ל בגמרא‪ ,‬כי 'קודם יצירת הולד אומר‬ ‫רעהו יעזורו' וכהנה‪,‬‬ ‫הבעלי הרבנות‪ ,‬אבל אלו שמחזירים הכל‬ ‫המלאך לפניו ית' טיפה זו מה תהא עליה‪,‬‬ ‫ומי שיודע זאת תמיד‪ ,‬אינו משתורר‬ ‫להבעל המשפיע לכל‪ ,‬ויודעים שהם‬ ‫חכם או טפש‪ ,‬גבור או חלש‪ ,‬עשיר או‬ ‫על רעהו‪ ,‬אבל מי שסובר שלא יתחזק‬ ‫עצמם הם רק בחינת נוקבא המקבל‬ ‫עני‪ ,‬ואלו צדיק ורשע לא קאמר'‪,‬‬ ‫בעזר רעהו‪ ,‬והוא חלש באמונת העזר‬ ‫השפע מהמשפיע‪ ,‬בזה נותנים כביכול‬ ‫והטעם כי הכל בידי שמים חוץ מיראת‬ ‫(שליחי עזר ה')‪ ,‬על ידי זה הוא משתורר‬ ‫כח להמשפיע להשפיע להם עוד רב‬ ‫שמים‪ ,‬נמצא כי אין התפארות האדם‬ ‫על רעהו‪ ,‬וגורם מיתה לעצמו ר"ל‪ ,‬שהוא‬ ‫טוב‪ ,‬כי בהאתערותא דלתתא הוא‬ ‫בחכמה‪ ,‬כי לא שלו היא‪ ,‬כי‪-‬אם מה'‬ ‫מהמלכין דמיתו כנודע‪ ,‬על ידי שאומר‬ ‫אתערותא דלעילא‪,‬‬ ‫אשר נתנה לו‪ ,‬וכן בעושר או בגבורה כי‬ ‫אני אמלוך‪.‬‬ ‫ועל דרך מה שאמרו חז"ל‪' ,‬ישראל‬ ‫שלשתן מאתו ית'‪,‬‬ ‫ואומר הכתוב ויבא אברהם לספוד לשרה‬ ‫מפרנסין לאביהם שבשמים'‪,‬‬ ‫ולבכתה‪ ,‬פירוש‪ ,‬הצדיק האמתי הנכנע‬ ‫‪24‬‬ ‫כי‪-‬אם בהשכל וידוע אותי‪ ,‬תדע הטעם‪,‬‬ ‫הנה אך הירא את ה' הוא יתפאר‪ ,‬כי כך הוא‪ ,‬כי באמת יתהלל המתהלל והוא‬ ‫הלא הוא‪ ,‬יען כי באלה שהם חכמה‬ ‫בהשכל כו'‪( ,‬ובזה נתיישב קושיא ז‪:‬‬ ‫ממנו היא היראה‪ ,‬שקנה בהשתדלותו‪:‬‬ ‫וגבורה ועושר אני שחפצתי לתתם לאדם‪,‬‬ ‫וזה ענין הכתובים‪ ,‬שאומר הוא ית'‪ ,‬אל יתהלל המתהלל‪ ,‬כי מלת המתהלל‬ ‫ולא קנאם בחפצו ובבחירתו‪,‬‬ ‫יתהלל‪ ,‬כה אמר ה' אל יתהלל חכם יתירה לבלי צורך!)‬ ‫כי הלא היו‪ ,‬נאם ה'‪ ,‬כי קודם יצירת‬ ‫בחכמתו של ה' הנזכר‪ ,‬כלומר‪ ,‬כי לא והוא‪ ,‬כי הנה כל שלימות הצדיק‬ ‫כל אחד מהם‪ ,‬היה נאומי ודבורי לאמר‬ ‫יתהלל ויאמר‪' ,‬הלא חכם אני'‪ ,‬כי הנה‪ ,‬תלוים בשני דברים‪.‬‬ ‫חכם יהיה או גבור או עשיר‪ ,‬וזהו‪,‬‬ ‫חכמתו מה' הוא‪ ,‬אשר נתנה לו‪ ,‬נמצא‪ ,‬אחד‪ ,‬בכשרון‪.‬‬ ‫באלה חפצתי נאם ה' כלומר‪ ,‬מה שאין‬ ‫כי את ה' הוא מהלל‪ ,‬שנתן מחכמתו לו‪,‬‬ ‫כך בהשכל וידוע אותי‪ ,‬שהוא היות‬ ‫וכן אל יתהלל הגבור בגבורתו של ה' שנית‪ ,‬שאחר היותו צדיק גמור‪ ,‬יהיה‬ ‫צדיק‪ ,‬שלא היה נאם ה'‪ ,‬כי אלו צדיק‬ ‫הנזכר‪( .‬ובזה נתיישב קושיא א‪ :‬לבו ישר בלתי מהרהר אחר מדותיו ית'‪,‬‬ ‫ורשע לא קאמר‪ ,‬ועל כן בזה יתהלל‬ ‫בחכמתו ולא אמר בחכמה‪ ,‬וכן אומרו אם יסורין יבאו עליו יקבלם באהבה‪,‬‬ ‫המתהלל כמדובר‪( :‬ובזה נתיישב‬ ‫בגבורתו בעשרו ולא אמר בגבורה והן אלה דבריו יתברך‪(,‬א) השכל‪( ,‬ב)‬ ‫קושיא ה‪ :‬כי באלה חפצתי‪ ,‬כי הראוי‬ ‫וידוע אותי כו'‪,‬‬ ‫ובעושר!)‬ ‫יאמר כי 'בזה' חפצתי‪ ,‬כי בלשון יחיד‬ ‫והטיל ה"א הידיעה (הגיבור)‪ ,‬מה (א) והוא כי הכשרון (והצדקות) הוא‬ ‫אמר (בזאת) יתהלל המתהלל (השכל‬ ‫שאין כן בחכם ועשיר‪ ,‬ל'מה כי החכמה השכל‪ ,‬כי 'הן יראת ה' היא חכמה' הפך‬ ‫וידוע)‬ ‫והעושר הם דברים שחוץ מעצמות החוטא‪ ,‬כי אין אדם חוטא אלא אם כן‬ ‫וקושיא ו‪ :‬נאם ה' שהוא מיותר!‬ ‫ואיכות האדם‪ ,‬מה שאין כן הגבורה‪ ,‬ועל נכנס בו רוח שטות‪.‬‬ ‫ונתיישב ביתר ביאור קושיא ז‪:‬‬ ‫יתהלל המתהלל‪ ,‬כי מלת המתהלל‬ ‫כן‪ ,‬אם היה אומר גבור היה אפשר להבין ועל השנית אמר וידוע אותי‪ ,‬ומה היא‬ ‫יתירה לבלי צורך!)‬ ‫שגם הוא גבורה שחוץ מגוף האדם‪ ,‬הידיעה שידע אותי? הלא הוא‪ ,‬שידע‬ ‫~ ~ ~‬ ‫כחכמה ועושר‪ ,‬והנה אין גבורה חוץ ויכיר כי אני ה' עושה חסד כו'‪ ,‬והא‬ ‫מעצמות האדם‪ ,‬כי‪-‬אם כבוש את יצרו‪ ,‬שיכיר כי איני כבשר ודם שבהכותו אינו‬ ‫אלשיך משלי פל"א‪ :‬שקר החן כו'‪,‬‬ ‫כד"א‪' ,‬איזהו גבור הכובש את יצרו'‪ ,‬ואם מרפא‪ ,‬כמ"ש ז"ל‪ ,‬בשר ודם מכה‬ ‫לומר ענין מאמר הכתוב 'אל יתהלל חכם‬ ‫כן‪ ,‬היה נראה שגם הוא ממנו ית'‪ ,‬ולא באיזמל ומרפא ברטיה‪ ,‬אבל הקדוש‬ ‫כו' כי‪-‬אם בזאת כו'‪ ,‬כי באלה חפצתי כו'‪,‬‬ ‫יתהלל הגבור הכובש את יצרו‪ ,‬ולא כן ברוך הוא במה שמכה הוא מרפא‪ ,‬וזהו‪,‬‬ ‫כי המתהלל בעושר וחכמה לא את עצמו‬ ‫הוא‪ ,‬כי הלא יראת שמים בה יתהלל וידוע אותי שתדעני כי איני כבשר ודם‪ ,‬כי‬ ‫הוא מהלל‪ ,‬כי‪-‬אם את קונו יתברך‬ ‫כאשר יאמר‪ ,‬על כן אמר 'הגבור' כלומר אני ה' עושה חסד‪ ,‬בין בעשותי משפט‬ ‫שחלק לו מחכמתו ומעשרו ומגבורתו‪,‬‬ ‫הידוע וניכר לעין אשר הוא בעצם וייסורין‪ ,‬בין בעשותי צדקה בארץ‪,‬‬ ‫אך המתהלל על הכשרון‪ ,‬את עצמו‬ ‫האדם‪ ,‬אשר לא מסוג החכם ועשיר‬ ‫שהם דברים הבאים לו מהחוץ‪( :‬ובזה וזהו‪ ,‬עושה חסד משפט וצדקה בארץ‪,‬‬ ‫הוא מהלל‪ ,‬כי טוב בחירתו עשה לו את‬ ‫נתיישב קושיא ב‪ :‬הגבור‪ ,‬בה"א באופן שע"י כן‪ ,‬כאשר בהיותך צדיק‬ ‫החיל ההוא‪,‬‬ ‫הידיעה מה שאין כן בחכם ובעשיר‪ ,‬כי גמור‪ ,‬ותראה ייסורין באים עליך‪ ,‬אל‬ ‫כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים‪,‬‬ ‫תהרהר‪ ,‬כי‪-‬אם תאמר‪' ,‬אם יש בי דבר‬ ‫לא אמר החכם או העשיר!)‬ ‫כי אלו צדיק ורשע לא קאמר‪,‬‬ ‫שרצונך למרק אותי בו‪ ,‬יתמרקו בזה‪,‬‬ ‫וזה אחשוב כיוון הכתוב באמרו אל‬ ‫כי‪-‬אם בזאת יתהלל המתהלל‪ ,‬והוא‪ ,‬ואם לאו‪ ,‬הם ייסורין של אהבה‪ ,‬להפליג‬ ‫אושרי לעולם הבא'‪( :‬ובזה נתיישב‬ ‫כי‪ ,‬אם יתהלל איש ויאמר‪' ,‬הלא חכם‬ ‫יתהלל כו' כי‪-‬אם בזאת כו'‪ ,‬כמפורש‬ ‫אני או גבור או עשיר'‪ ,‬חושב המתהלל כי‬ ‫אצלי במקומו‪.‬‬ ‫קושיא ג‪ :‬השכל וידוע אותי כי יותר‬ ‫היה צודק יאמר 'ירוא את ה' או 'אהוב‬ ‫את עצמו הוא מהלל ואינו כן‪ ,‬כי‪-‬אם את‬ ‫בשום לב אל ד' תיבות מיותרות‪,‬‬ ‫את ה' ולא השכל וידוע!‬ ‫ה' הוא מהלל‪ ,‬כי ממנו הכל‪ ,‬אך בהשכל‬ ‫המתהלל ותיבת בחכמתו ותיבת בגבורתו‬ ‫וקושיא ד‪ :‬כי אני ה' עושה חסד‬ ‫וידוע את ה'‪ ,‬בהתהללו בכך‪ ,‬את עצמו‬ ‫ותיבת בעשרו!‬ ‫משפט וצדקה בארץ‪ ,‬מה ענין עשותו‬ ‫הוא מהלל ולא את ה'‪ ,‬כי הלא מעצמו‬ ‫אך יאמר‪ ,‬כה אמר ה' אל יתהלל חכם‬ ‫ית' חסד אצל מה שיתהלל המתהלל?)‬ ‫קנה השלימות ההוא‪,‬‬ ‫בחכמתו של ה' הנזכר‪ ,‬ואל יתהלל הגבור‬ ‫וזהו‪ ,‬כי‪-‬אם בזאת יתהלל המתהלל‪ ,‬והטעם לכל האמור הוא‪ ,‬כי באלה‬ ‫בגבורתו של ה' הנז'‪ ,‬וגם אל יתהלל עשיר‬ ‫כלומר‪ ,‬יתהלל המתהלל‪ ,‬כי כאשר חושב חפצתי וכו' הוא לומר‪ ,‬הלא אמרתי‪ ,‬כי לא‬ ‫בעשרו של ה' הנז'‪ ,‬כי נמצא כי את ה'‬ ‫המתהלל‪ ,‬כי את עצמו הוא מהלל‪( ,‬אכן) יתהלל המתהלל בחכמה וגבורה ועושר‬ ‫‪25‬‬ ‫את ה' אלהיהם‪ ,‬ומעלין את נצוצות‬ ‫~ ~ ~‬ ‫הוא מהלל ולא את עצמו‪ ,‬כי חכם גבור‬ ‫קדושות מבחינת העומד נגדם‪,‬‬ ‫ספה"ק אור המאיר‬ ‫ועשיר מה' המה לו‪,‬‬ ‫וזהו‪ ,‬ותבן ומספוא‪ ,‬שהאומות גורמים‪,‬‬ ‫מרבה"ק ר' זאב וואלף מזיטאמיר‬ ‫כי‪-‬אם בזאת יתהלל המתהלל‪ ,‬כלומר‬ ‫~ ~ ~‬ ‫וגם מקום ללון‪ ,‬כלומר‪ ,‬כשפורצין‪ ,‬חס‬ ‫יתיחס ההלול אל המתהלל שיהיה הוא‬ ‫במשא ומתן בין אליעזר לרבקה‬ ‫ושלום‪ ,‬מעשיהם‪ ,‬ואין עושין רצונו של‬ ‫ומשפחתה‪ ,‬מרומז סוד הגלות ותועלתה‬ ‫המהולל‪ ,‬בהתהללו את עצמו השכל וכו'‪,‬‬ ‫מקום‪ ,‬אזי מאריכין את שיעבוד הגליות‬ ‫~ ~ ~‬ ‫ונתן טעם ואמר‪ ,‬מה שאמרתי כן הוא‪,‬‬ ‫המר‪ ,‬ויש להם מקום (ללון) להתרעם על‬ ‫אליעזר עבד אברהם לעוצם הכרתו‪,‬‬ ‫על כי באלה חפצתי‪ ,‬כלומר‪ ,‬כי באלה‬ ‫הגליות‪ ,‬וזהו‪ ,‬גם מקום ללון‪ ,‬ופרש"י‬ ‫הבין והשיג אז בעומדו על מעין המים‪,‬‬ ‫האמורים גבורה ועושר וחכמה חפצתי‬ ‫כמה לינות במשמע‪ ,‬שכבר עבר על‬ ‫מוכרח להיות שהבין והשיג גם כן אז כל‬ ‫אני‪ ,‬ולא היו בבחירת העשיר והחכם‪,‬‬ ‫ישראל בעונותיהם הרבים כמה גליות‪,‬‬ ‫הגליות העתידין לבוא אחרי קבלת‬ ‫וגם היו נאם ה'‪ ,‬שאמר טיפה זו מה‬ ‫ויש להם כמה תרעומות‪ ,‬ובאמת היא‬ ‫התורה‪ ,‬ורפיון ידים מעסק התורה גורם‬ ‫תהא עליה‪ ,‬חכם כו' עשיר כו' מה שאין‬ ‫מעשה עצמן‪ ,‬כי הדבר תולה בתשובה‬ ‫חשכת הגלות‪,‬‬ ‫כן בהשכל וידוע אותי‪:‬‬ ‫ובכשרון פעולתם‪:‬‬ ‫וזהו שרומז הכתוב ויאמר בת מי את‪,‬‬ ‫ויתכן דרך זה במה שאומר באלה (ל'‬ ‫וזהו שרומז הכתוב‪ ,‬ויקוד האיש‬ ‫הגידי נא לי היש בית אביך מקום לנו‬ ‫רבים)‪ ,‬כי אינו חוזר אל השכל וידוע‪ ,‬כי‬ ‫וישתחו לה'‪ ,‬וידוע רזא דהשתחואה בכל‬ ‫ללין‪ ,‬ותאמר גם תבן גם מספוא רב עמנו‪,‬‬ ‫הלא לאחת (ל' יחיד) חשבם‪ ,‬באמרו כי‪-‬‬ ‫מקום‪ ,‬הוא הורדת השפע מלמעלה‬ ‫גם מקום ללון‪,‬‬ ‫אם בזאת‪( ,‬ע"כ מזה ראיה שתיבת‬ ‫למטה‪ ,‬והיינו כיון שהבין והשיג כל זאת‪,‬‬ ‫באלה‪ ,‬ל' רבים‪ ,‬סובב על חכם גיבור‬ ‫קבל על עצמו לכונן מחשבותיו‬ ‫ופרש"י‪ ,‬כמה לינות‪ ,‬ובזוהר חדש‬ ‫איתא‪ ,‬משמעות ללון לשון תרעומות‬ ‫עשיר‪ ,‬שהם רבים‪ ,‬ולא על בזאת (ל'‬ ‫הטהורים‪ ,‬להתמיד בעבודת הבורא‪ ,‬ולא‬ ‫יחיד) יתהלל‪ ...‬השכל וידוע)‬ ‫לגרום‪ ,‬חס ושלום‪ ,‬הורדת השפע‬ ‫מטעם 'וילינו'‪ ,‬ע"ש‪ ,‬לענינינו‪.‬‬ ‫לאומות העולם‪ ,‬כי‪-‬אם ויקוד וישתחו‬ ‫ורמז רמז לרבקה‪ ,‬היש בית אביך מקום‬ ‫וזה יאמר פה שלמה ברוח קדשו‪ ,‬ראו‬ ‫לה'‪ ,‬דייקא‪ ,‬לגרום הורדת השפע רק‬ ‫לנו ללין‪ ,‬ירצה להתרעם על שיעבוד‬ ‫ע תה מה בין הכשרון לאושר העוה"ז‪ ,‬כי‬ ‫במדריגת הנוגעים אל עבודת ה'‪,‬‬ ‫הגליות המר‪,‬‬ ‫הלא שקר החן שאם נשבח את האשת‬ ‫חיל הזאת‪ ,‬כי היא בעלת חן‪ ,‬הוא שקר‪,‬‬ ‫ורומז הכתוב‪ ,‬ויוצא העבד כלי כסף‬ ‫לזאת השיבה בחכמתה ואמרה‪ ,‬גם‬ ‫כי הלא לא לה יהיה השבח‪ ,‬רק לבעל‬ ‫וכלי זהב וגו'‪ ,‬כלומר‪ ,‬לעוצם הכרתו‬ ‫תבן גם מספוא רב עמנו‪ ,‬להורות בהיות‬ ‫החן‪ ,‬הוא יתברך‪ ,‬אשר נתן חנו בה‪,‬‬ ‫והשתדלותו בהולכו לעשות זווג יצחק‬ ‫ישראל מישרים ומתקנים עובדותיהם‬ ‫וגם הבל היופי‪ ,‬זולת (חוץ מזה ששבח‬ ‫ורבקה‪ ,‬גרם גם כן זיווגים בעולמות‬ ‫הטובים‪ ,‬אזי יש להם יתרון וכפל שכר‬ ‫היופי הוא שקר כמו החן) כי לא לה‬ ‫עליונים‪ ,‬באתערותא דלתתא אתער‬ ‫גמולם‪ ,‬מרב הצפון‪ ,‬ביתרון אור‪,‬‬ ‫הוא‪ ,‬גם הוא הבל‪ ,‬כי הגוון אינו אושר‪,‬‬ ‫לעילא בהעלאות נצוצות קדושות‪,‬‬ ‫מחשכת האומות‪ ,‬המציקים ומעיקים‬ ‫(כלל)‪.‬‬ ‫והוציא יקר מזולל‪,‬‬ ‫אותם מכל צידיהם‪ ,‬והם עומדים‬ ‫כעמודא תקיפא‪ ,‬לבלתי נטות מדרך‬ ‫אמנם אשה יראת ה'‪ ,‬גם שהוא שלילת‬ ‫וזהו‪ ,‬ויוצא העבד כלי כסף וכלי זהב‬ ‫רע ולא אושר חיוביי כחן ויופי‪ ,‬עכ"ז‬ ‫וגו'‪ ,‬מה כתיב‪ ,‬ויאכלו וישתו הוא ואנשים‬ ‫המלך ימין ושמאל‪ ,‬אזי גמול תשלומם‬ ‫כפול ומכופל‪,‬‬ ‫שבח היותה יראת ה'‪ ,‬טוב מהם‪,‬‬ ‫אשר עמו וילינו ויקומו כו'‪ ,‬ויאמר שלחוני‪,‬‬ ‫יובן על דרך שביארנו למעלה‪ ,‬גם תבן גם‬ ‫ועל דרך שביארנו במקום אחר‪ ,‬פירוש‬ ‫ונתן טעם לשבח הדבר‪ ,‬ואמר‪ ,‬היא‬ ‫מספוא רב עמנו גם מקום ללון‪ ,‬ורמזנו‬ ‫הכתוב‪ ,‬כי לחמינו הם‪ ,‬ירצה‪ ,‬הם גורמים‬ ‫תתהלל‪ ,‬כלומר‪ ,‬כי תשבחנה שהיא‬ ‫שבכאן נרמז תועלת הנמשך להם‬ ‫לחם ומזון הרוחני לישראל‪ ,‬בעולם הזה‪,‬‬ ‫יראת ה' אינך משבח את הקדוש ברוך‬ ‫לישראל מהעמים‪ ,‬הגורמין לחם‬ ‫אשר זאת תכלית ביאת הנשמה לעולם‬ ‫הוא‪ ,‬ולא (במה שניתן) לה כאשר‬ ‫לנשמות בעולם העליון‪ ,‬וגם מקום ללון‬ ‫הזה‪ ,‬תאכל מנהמא דכסופא‪,‬‬ ‫בשבחך אותה בחן וכיוצא‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬היא‬ ‫להתרעם על חשכת הגלות‪ ,‬ע"ש‪,‬‬ ‫בעצמה תתהלל‪ ,‬כי בזה‪ ,‬אותה אתה‬ ‫מול דברינו‪ ,‬רמיזא רמזה לאליעזר‪,‬‬ ‫מהלל‪ ,‬והיא המתהללת בעצם‪ ,‬כי טוב‬ ‫וזה מרומז בכאן‪ ,‬ויאכלו וישתו‬ ‫ואמרה‪ ,‬גם תבן גם מספוא רב עמנו‪,‬‬ ‫בחירתה‪ ,‬הטיב לה‪ ,‬וזו היא תתהלל‬ ‫כמבואר‪ ,‬וגם וילינו (ל' וילונו) מתרעם‬ ‫לרמוז על בחינת מזונם הבאה להם‬ ‫(עכל"ק האלשיך)‬ ‫על שעבוד הגליות כאשר פרצו מעשיהם‬ ‫לישראל‪ ,‬בהיות לבבם זה להם לאהבה‬ ‫‪26‬‬ ‫וצריך להבין דבריהם וחידותם‪ ,‬מאי‬ ‫ועתה ראו דבר גדול שרמזו ויאמרו‪,‬‬ ‫הטובים‪ ,‬ולזה ביקש והתחנן על העתיד‪,‬‬ ‫רמזה בנפילתה מהגמל?‬ ‫נקרא לנערה ונשאלה את פיה‪ ,‬ולהבין‪,‬‬ ‫להקל מעל ישראל שעבוד ועול הקשה‪,‬‬ ‫וגם האלשיך כתב על פסוק ויספר‬ ‫דאיתא בזוהר‪ ,‬על פסוק‪' ,‬ויקרא ה' לאור‬ ‫ויאמר‪ ,‬כלפי שכינה‪ ,‬שלחוני לאדוני‪,‬‬ ‫העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה‪,‬‬ ‫יום'‪ ,‬ופירש קרא וזמין לאפקא מהאי‬ ‫ירצה לפטור מחשכת שעבוד העמים‪:‬‬ ‫ופירש‪ ,‬לבל יהי לבו נוקפו אל בא אשה‬ ‫אור וגו'‪ ,‬ע"ש לענינינו‪ ,‬שהיא לשון‬ ‫ויאמר אחיה ואמה‪ ,‬תשב הנערה אתנו‬ ‫יפה עד מאוד‪ ,‬ביד עבד איש‪ ,‬בדרכים‪,‬‬ ‫הזמנה‪.‬‬ ‫ימים או עשור‪ ,‬אחר תלך‪ ,‬ופירש"י‪,‬‬ ‫על כן‪ ,‬סיפר לו את כל הדברים‪ ,‬איך‬ ‫וזהו הרמז בכאן‪ ,‬נקרא לנערה‪ ,‬כלומר‪,‬‬ ‫'ימים'‪' ,‬שנה‪ ,‬כמו ימים תהיה גאולתו‪,‬‬ ‫ענהו ה' בנסיונו‪ ,‬וה' ענהו במענה פיו‪,‬‬ ‫כן ענין בני ישראל והתנהגות עבודת‬ ‫שכך נותנין לבתולה זמן י"ב חודש לפרנס‬ ‫ופרטי הצלחת הדרך‪ ,‬כלומר‪ ,‬אם לא‬ ‫הבורא‪ ,‬מתחלה צריך להזמין לה ולבנות‬ ‫עצמה בתכשיטים'‪.‬‬ ‫מרוב צדקו‪ ,‬לא עבד קודשא ברוך הוא‬ ‫קומה שלימה‪ ,‬לעשות מבחינת נער‬ ‫הכוונה‪ ,‬כלפי דבוריו שאמר שלחוני‬ ‫ניסא לשקרא‪ ,‬עי"ש ענינו‪.‬‬ ‫בחינת נערה באות ה'‪ ,‬והחילוק יובן‬ ‫לאדוני‪ ,‬וכמדובר‪ ,‬לזאת השיבו אחיה‬ ‫נמצא‪ ,‬מצינו שיצחק ירא לנפשו‬ ‫ממאמר הזוהר‪...‬‬ ‫ואמה‪' ,‬שבלתי אפשרי לכם לפטור‬ ‫במאוד‪ ,‬פן ואולי היה חס ושלום איזה‬ ‫ואחר כך‪ ,‬כשהצדיקים מזמינים לה‬ ‫ולצאת‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬בתחלה מוטל עליכם‬ ‫בלבול הדעת‪ ,‬לבטל גודל התועלת‬ ‫קומה בנויה ומתוקנת‪ ,‬אזי ונשאלה את‬ ‫לבנות מלא קומת השכינה‪ ,‬להכין אותה‬ ‫הנמשך בהליכת דרך העבד‪ ,‬ובפרט‬ ‫פיה מה שמצוה לעשות‪...‬‬ ‫ולסעדה בשלימות‪ ,‬מראש ועד עקב'‪,‬‬ ‫כאשר לא מצא לה בתולים‪.‬‬ ‫והנה‪ ,‬אם עיני שכל לכם תבינו ואחר‬ ‫ולזה רמזו‪ ,‬תשב הנערה אתנו ימים או‬ ‫לזה בא הרמז בתורה‪ ,‬ותשא רבקה את‬ ‫תשכילו רוב גופי תורה והדרכה לעבודת‬ ‫עשור‪ ,‬היינו השכינה הנקרא נערה‪ ,‬יתכן‬ ‫עיניה‪ ,‬ותרא את יצחק ותפול מעל הגמל‪,‬‬ ‫הבורא הנרמז בהני מילי מעלייתא‬ ‫לכם שאתנו תיישבו אותה‪ ,‬להכינה‬ ‫ירצה להורות סיבת נפילתה ואבידת‬ ‫בפרשת עבד אברהם‪ ,‬שהענין נוקב‬ ‫ולסעדה בקישוט מדותיה (עשור) הי'‬ ‫בתוליה‪ ,‬מאין באה כל זאת?‬ ‫והולך מעת בריאת האדם על הארץ‪ ,‬עד‬ ‫הנה ימים קדמונים‪,‬‬ ‫הכל נמשך מאז ומקדם‪ ,‬מאותו שרכב‬ ‫ביאת משיחנו‪ ,‬וכמעט כל ענייני עבודת‬ ‫לזה רומז רש"י בצחות לשונו הקדוש‪,‬‬ ‫על הגמל‪ ,‬כמאמרם ז"ל‪ ,‬שהנחש רכב על‬ ‫האדם‪ ,‬יחד עשיר ואביון‪ ,‬כל אחד ואחד‬ ‫ימים שנה‪ ,‬כמו ימים תהיה גאולתו דייקא‪,‬‬ ‫הגמל‪ ,‬ובא על חוה והטיל בה זוהמא‪,‬‬ ‫לפי קט שכלו‪ ,‬יכול להמציא מרגוע‬ ‫שבקישוט המדות ותיקונם תולה‬ ‫ומאז נוקב והולך ענין דם הנדה וזוהמת‬ ‫לנפשו‪ ,‬ליקח לעצמו בחינת התעוררות‬ ‫הגאולה‪ ,‬שכך נותנים לבתולה‪ ,‬היינו‬ ‫בנות ישראל‪,‬‬ ‫לעבודת גבוה‪ ,‬והכל תלוי ועומד בדרך‬ ‫ישראל שנקראו בתולת ישראל‪ ,‬זמן י"ב‬ ‫הזה שהלך העבד להביא את רבקה‬ ‫חודש‪ ,‬בסוד שנים עשר בקר שהים‬ ‫ולכן לא מצא אצל רבקה בתולים‪ .‬ולא‬ ‫להזדווג ליצחק‪ ,‬וברצון של לבן אח‬ ‫מצד עצמה‪ ,‬חס ושלום‪ ,‬להיותה צדקנית‬ ‫עומד עליהם‪ ,‬לפרנס לעצמה בתכשיטיה‬ ‫רבקה לבטל מכל וכל‪ ,‬לבלתי יבואו בני‬ ‫בימי הגלות עד עת קץ הימין‪,‬‬ ‫מאמהות הקדושים‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬אבדה‬ ‫ישראל למעלתם המפוארה בנתינת‬ ‫בתוליה‪ ,‬וסיבת נפילתה (היא מן הנחש‪,‬‬ ‫וזהו‪ ,‬תשב אתנו ימים או עשור‪ ,‬אחר‬ ‫התורה וכדומה‪...‬‬ ‫הוא) מאותו שרכב על הגמל‪,‬‬ ‫גמר תיקון קומת השכינה עם תכשיטיה‬ ‫וכבר רמזנו שענין של לבן אחי רבקה‬ ‫בשלימות‪ ,‬תבא זמן הגאולה האמיתית‪,‬‬ ‫ולזה באה תורתינו הקדושה ומעידה‪,‬‬ ‫נמשך מאז ומקדם‪ ,‬מעת שבא הנחש‬ ‫לבל יהא לבו נוקפו על שלא מצא לה‬ ‫וזהו‪ ,‬אחר תלך ותשוב אל אדוניך‪,‬‬ ‫והטיל הזוהמא בחוה אשת אדם‬ ‫בתולים‪ ,‬שמא פגע בה העבד‪ ,‬ומכרזת‬ ‫הראשון‪ ,‬אשר ידוע מספרים‪ ,‬שבסיבה‬ ‫ויאמר אליהם אל תאחרו אותי‪ ,‬וה'‬ ‫ואומרת והנערה וכו' בתולה ואיש לא‬ ‫הצליח דרכי שלחוני ואלכה לאדוני‪ ,‬מגיד‬ ‫זאת תולה נדות בנות ישראל‪,‬‬ ‫ידעה‪ ,‬להורות האמור בדברינו אליעזר‬ ‫משנה השיב להם‪ ,‬כלפי דבריהם ואמר‪,‬‬ ‫עבד אברהם‪ ,‬שקראו הכתוב איש‪ ,‬כמה‬ ‫רמיזא רמזה רבקה ליצחק‪ ,‬והראתה לו‬ ‫שכתוב ויקד האיש‪ ,‬וכמה פעמים נזכר‬ ‫בתולים‪ ,‬כאשר נתעוררו חז"ל‪ ,‬ואמרו‪,‬‬ ‫'ידעתי גם ידעתי שכן הוא‪ ,‬ואדרבא‬ ‫בפרשה בלשון איש‪ ,‬לא ידעה חס‬ ‫כאשר לא נמצא לה בתולים‪ ,‬אמר לה‬ ‫אל תאחרו‪ ,‬אותי"‪ ,‬רומז לאות השפעה‬ ‫ושלום‪ ,‬כי‪-‬אם‪ ,‬אבדה בתוליה בנפילתה‬ ‫'אולי העבד פגע בך'‪ ,‬אז הלכה להראות‬ ‫הנקרא אות כידוע‪,‬‬ ‫מהגמל כמדובר‪ ,‬והשם ברחמיו יורינו‬ ‫בתוליה במקום אשר נפלה מעל הגמל‪,‬‬ ‫'וה' הצליח דרכי בודאי‪ ,‬לעשות כטוב‬ ‫לכת דרכי יושר‪ ,‬לתקן הפגם במקום‬ ‫מבושת פניה בראותה אותו‬ ‫וישר בעיניו‪ ,‬ועל כן שלחוני ואלכה‬ ‫עליון‪ ,‬אמן נצח סלה ועד‪:‬‬ ‫בדרך לקראתה‪.‬‬ ‫לאדוני‪.‬‬ ‫‪27‬‬