gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

אוצר באר יעקב · Otzar Beer Yakov — חיי שרה (2026-11-02)

מוציא לאור: אוצר באר יעקב · Otzar Beer Yakov

שבוע: חיי שרה (2026-11-02)

אוצר באר יעקב · Otzar Beer Yakov — חיי שרה (2026-11-02)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גליון קצ"ח )שנה ה'(‬ ‫פרשת חיי שרה תשפ"ז‬ ‫שיעורי הגאון הגדו‪ ‬מוה"ר רבי יעקב גרינווא‪‬ד ש‪‬יט"א‬ ‫רב בית המדרש דחסידי בע‪‬זא "זכרון רפא‪ "‬בני ברק וחבר הביד"צ דקה‪ ‬מחזיקי הדת באר"י‬ ‫דין גוי בחב‪‬ת עצמו ובמי‪‬ת עצמו‬ ‫ביאור ההפלאה שאברהם לא מל קודם שנצטווה משום חובל בעצמו ‪ ‬המקור שחובל בעצמו כהורג עצמו ‪ ‬משמעות‬ ‫ההפלאה שלא היה לאברהם דין ישראל לקולא ‪ ‬ביאור הכתב סופר שלא רצה לחבול מעצמו מספק ‪ ‬מאבד עצמו לדעת‬ ‫בבני נח ‪ ‬בן נח בחבלת חבירו ברשותו ‪ ‬מילת גוי שלא לשם גירות ולא לשם רפואה ‪ ‬דעות הפוסקים במילת גוי שלא לשם‬ ‫גירות ‪ ‬ביאור דברי הרמב"ם 'ואף על פי שנעשית מצוה ברפואה זו' ‪ ‬סתירה ברמב"ם בגוי שרוצה לקיים מצוות שלא נצטווה‬ ‫עליהם ‪ ‬חילוק בין מוסיף מצוה מתרי"ג מצוות או מצוה חדשה ‪ ‬אברהם לא יכל לחייב עצמו במילה קודם שנצטוה עליה‬ ‫איסור חובל בעצמו‪ ,‬שאף בני נח מצווים על‬ ‫המצוות קודם שנצטווה כמבואר בדברי‬ ‫ביאור ההפלאה שאברהם לא מל‬ ‫כך שלא לחבול בעצמם‪ ,‬כמו שכתב רש"י‬ ‫חז"ל )קידושין פב‪ .(.‬ותירצו כל אחד לפי דרכו‪.‬‬ ‫קודם שנצטווה משום חובל בעצמו‬ ‫)בראשית ט‪ ,‬ה( על מה שנאמר לנח 'ואך את‬ ‫דמכם לנפשותיכם אדרוש'‪ ,‬שבא הכתוב‬ ‫וההפלאה בפנים יפות )לך לך( ובהמקנה‬ ‫)קידושין שם( כתב לתרץ‪ ,‬שאברהם אבינו לא‬ ‫קושיית המפרשים מדוע‬ ‫לא מל אברהם אבינו את‬ ‫ידועה‬ ‫לאסור שופך דם עצמו‪ .‬ואף שזה נאמר על‬ ‫היה רשאי למול קודם שנצטווה‪ ,‬משום‬ ‫עצמו קודם שנצטווה‪ ,‬כמו שקיים כל שאר‬ ‫‪‬‬ ‫אופן שליחות אליעזר לקדש אשה ליצחק‬ ‫אליעזר שליח במקומו‪ ,‬שאם לא נעשה שליח על ידי יצחק לא היה יכול למנות‬ ‫בשליחות ששלח אברהם את אליעזר להביא אשה ליצחק‪ ,‬לא נזכר בכתוב‬ ‫את אליעזר‪ .‬אך בכתובים לא נזכר כלל דבר זה שיצחק מינה את אביו לשליח‪.‬‬ ‫שעשאו אברהם לאליעזר שליח לקדש את האשה‪ .‬והיה אפשר לומר ששלחו‬ ‫ויותר תמוה‪ ,‬שמבואר בקידושין )מה‪' (:‬לא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח'‪,‬‬ ‫רק להביא אשה ליצחק‪ ,‬והוא יקדשנה אחר כך‪ .‬אולם מדברי חז"ל משמע‪,‬‬ ‫ואם כן איך אפשר שהחציף יצחק את פניו ומינה את אביו לשליח‪.‬‬ ‫שאליעזר היה שליח לקדש את האשה שימצאנה ראויה ליצחק‪ ,‬שכך אמרו‬ ‫אמנם ההפלאה )ספר המקנה‪ ,‬קונטרס אחרון אה"ע סי' לה ס"ק ה; ובקצרה בפנים יפות‬ ‫במסכת כלה )פ"א ה"ב( 'מנין לברכת חתנים מן התורה‪ ,‬שנאמר )בראשית כד‪ ,‬ס(‬ ‫בפרשתנו( כתב‪ ,‬שמכאן ראיה לדעת הרמב"ן )שם( שמפרש את מה שאמרו‬ ‫ויברכו את רבקה'‪ ,‬ופירשו התוספות )כתובות ז‪ :‬ד"ה שנאמר( בתחילת דבריהם‬ ‫בקידושין )שם( 'ודילמא ארצויי ארצייה קמיה'‪ ,‬שהכוונה היא שהאב הרצה‬ ‫שהוא ברכת אירוסין‪ .‬ומוכח שהבינו חז"ל שאליעזר קידש את רבקה‪ ,‬ולכן‬ ‫ואמר לפני הבן שהוא רוצה לקדש לו אשה והבן שתק‪ ,‬שאומרים שהסכים הבן‬ ‫בירכו ברכת חתנים בשעת הקידושין‪.‬‬ ‫לעשות את אביו שליח לדבר‪ ,‬ומחמת בושה לא אמר לו כן בפירוש‪ .‬והובאה‬ ‫]גם במסכת כתובות )נז‪ (:‬למדו שנותנין לבתולה שנים עשר חודש בין‬ ‫דעה זו בשולחן ערוך )אה"ע סי' לה סעי' ה(‪ ,‬שבאופן זה מקודשת‪] .‬אבל לשאר‬ ‫האירוסין לנישואין ממעשה רבקה‪ ,‬שאמרו אחיה ואמה )בראשית כד‪ ,‬נה( 'תשב‬ ‫הראשונים פירוש דברי הגמרא הוא‪ ,‬שהבן הרצה את הדברים לפני אביו‬ ‫הנערה אתנו ימים או עשור'‪ .‬אך עיין בפני יהושע שם‪ ,‬שכתב שאין זה לימוד‬ ‫וגילה דעתו שהוא חפץ באשה זו‪ ,‬אך לא פירש לו שממנהו שליח‪ ,‬ובזה דווקא‬ ‫גמור‪ ,‬שיתכן שעדיין לא היו קידושין‪ .‬ויתכן שבהכרח היה אליעזר שליח‬ ‫אומרים שנעשה האב שלוחו לקדש לו אשה[‪.‬‬ ‫לקידושין‪ ,‬מאחר שהיתה רבקה קטנה שאינה מתקדשת אלא על ידי אביה‪,‬‬ ‫וכתב המקנה‪ ,‬שמכאן ראיה לרמב"ן‪ ,‬שכן לא נתפרש בכתוב שיצחק אמר‬ ‫ולכן עשאו אברהם שליח‪ ,‬שמא תהיה קטנה וימסור הקידושין לאביה[‪.‬‬ ‫כלום לאביו ומינהו שליח‪ ,‬ובהכרח שאברהם דיבר עם אליעזר בפני יצחק‬ ‫והתוספות כתבו שם‪ ,‬שלכאורה יש ללמוד מזה‪ ,‬שמברכים ברכת אירוסין‬ ‫ואמר לו שממנהו שליח לקדש אשה ליצחק‪ ,‬ומזה שיצחק שתק היה לאברהם‬ ‫גם לאשה המתקדשת על ידי שליח‪ ,‬שהרי אליעזר היה שלוחו של יצחק‪ ,‬ובירך‬ ‫כח שליחות‪ ,‬שאומרים שיצחק הסכים לזה‪ ,‬וממילא הועילה השליחות שמינה‬ ‫ברכת אירוסין כשקידש את רבקה‪ .‬ודחו‪ ,‬שיתכן שהוא אסמכתא בעלמא‬ ‫אברהם את אליעזר‪.‬‬ ‫ואינו לימוד גמור‪ ,‬שהרי לא מצאנו שם שהיו עשרה אנשים‪ ,‬וברכת חתנים‬ ‫עוד כתב שם המקנה‪ ,‬שמזה גם מוכח שרק באביו מועיל לומר כן שהסכים‬ ‫אין מברכים אלא בעשרה )כתובות שם(‪ ,‬ובהכרח שאין עיקר הלימוד משם‪ .‬וגם‬ ‫הבן שיהיה אביו שליח‪ ,‬אבל באדם אחר שהרצה לפני הבעל ואמר שרוצה‬ ‫שפשטות הפסוק לא משמע שמדובר בברכת אירוסין‪ ,‬אלא בברכה שבירכוה‬ ‫לקדש לו אשה אין אומרים שנעשה שליח‪ ,‬שכן אליעזר הדגיש אחר כך ואמר‬ ‫בני משפחתה לפני הליכתה מהם‪.‬‬ ‫עבד אברהם אנכי )בראשית כד‪ ,‬לד(‪ ,‬ומשמע שרצה לומר שכיון שהוא עבדו של‬ ‫ובאמת הדבר מפורש במסכת כלה רבתי )שם( שאמרו‪' :‬מידי בכוס ברכוה‪,‬‬ ‫אברהם שהוא אביו של יצחק‪ ,‬לכן חלה השליחות שמינהו אברהם בפני יצחק‪,‬‬ ‫אלא אסמכתא הוא'‪ .‬אולם הב"ח )אה"ע סי' לד( כתב‪ ,‬שמדברי הרמב"ן והטור‬ ‫ואילו שלחו אדם אחר לא היה לו כח שליחות‪.‬‬ ‫)שם( נראה שסברו‪ ,‬שאין זה אסמכתא אלא דרשה גמורה היא‪ ,‬ולומדים משם‬ ‫ובמקום אחר )באר יעקב ח"ג‪ ,‬חיי שרה( הארכנו במה שיש לדון עצם זה שנעשה‬ ‫שגם בקידושי שליח יש לברך‪] .‬מה שכתב 'רמב"ן' יתכן שכוונתו לרמב"ם )הל'‬ ‫אליעזר שליח לקידושין משני פנים‪ .‬א‪ .‬אם בקידושין שליח עושה שליח‪ ,‬שהרי‬ ‫אישות פ"ג הכ"ג( שהביא שם[‪.‬‬ ‫נתבאר שאליעזר היה שלוחו של אברהם שהיה שלוחו של יצחק‪ .‬ב‪ .‬אם עבד‬ ‫ומה שעשאו אברהם לאליעזר שליח לקדש אשה ליצחק‪ ,‬בהכרח צריך לומר‬ ‫נעשה שליח לקידושין‪ ,‬שהרי אליעזר היה עבד כנעני‪ .‬עיין שם ותמצא נחת‪.‬‬ ‫שאברהם היה שלוחו של יצחק לקדש לו אשה‪ ,‬ולכן היה באפשרותו למנות את‬ ‫‪‬‬ ‫ח( כתב שנראה לו שאין איסור זה נוהג בבני‬ ‫ישראל שהיום הולך אחר הלילה‪ ,‬ובמוצאי‬ ‫הורג עצמו‪ ,‬מכל מקום כך הדין גם בחובל‬ ‫נח‪ ,‬שאף שציווי 'ואך את דמכם לנפשותיכם‬ ‫שבת עשה מלאכה‪ ,‬ונמצא שקיים את דינו‬ ‫בעצמו‪ ,‬כמבואר בגמרא )בבא קמא צא‪ (:‬שחובל‬ ‫אדרוש' נאמר לנח‪ ,‬מכל מקום לא נשנה‬ ‫הן כישראל הן כבן נח‪ .‬עיין שם‪.‬‬ ‫בעצמו בכלל האיסורא‪.‬‬ ‫איסור זה בסיני‪ ,‬וכל מצוה שנאמרה לבני נח‬ ‫אך באמת מכאן אין לנו כל כך ראיה‬ ‫ולא נשנית בסיני‪ ,‬לישראל נאמרה ולא לבני‬ ‫המקור שחובל בעצמו כהורג עצמו‬ ‫מדבריו אלא על קודם המילה‪ ,‬אבל מכל‬ ‫אולם יש לדון במה שכתב להוכיח מדברי‬ ‫נח )סנהדרין נט‪ .(.‬וממילא פשוט לדעתו שגם‬ ‫מקום אפשר שסבר כדעת הסוברים שמן‬ ‫על חובל בעצמו אין בני נח מצווים‪ ,‬שלא‬ ‫הגמרא בבבא קמא שאיסור הורג כולל‬ ‫המילה ואילך נעשה דינו כישראל אף‬ ‫חובל‪ ,‬שהנה שם בגמרא דנו מהיכן נלמד‬ ‫נזכר כלל בבני נח‪ ,‬אלא נלמד ממאבד עצמו‬ ‫לקולא )ראה פרשת דרכים דרוש ראשון(‪ .‬ואף אם‬ ‫לדעת כדברי הפנים יפות‪.‬‬ ‫איסור חובל בעצמו‪ ,‬ואמרו שאין ללמוד‬ ‫נאמר שכיון שנעשה ישראל על ידי המילה‬ ‫ממה שנאמר 'ואך את דמכם לנפשותיכם‬ ‫ובהגהות על הפנים יפות כתבו‪ ,‬שאפשר‬ ‫אין לחשוש לאיסור חבלה בעצם המילה‪,‬‬ ‫אדרוש'‪ ,‬שיש לדחות 'דילמא קטלא שאני'‪.‬‬ ‫שהפנים יפות סבר שאף שאיסור מאבד‬ ‫משום שמילתו וגירותו באים כאחד‪ ,‬אין‬ ‫עצמו לדעת לא נשנה בסיני‪ ,‬מכל מקום‬ ‫ובמסקנא למדו בקל וחומר ממה שמצאנו‬ ‫שייך לומר כן אלא על מילה שנצטווה‬ ‫בנזיר שנקרא חוטא על שציער עצמו מן‬ ‫כיון שאיסור רציחה בכללות חזר ונשנה‬ ‫עליה‪ ,‬אבל מילה שלא נצטווה עליה אינה‬ ‫לבני ישראל‪ ,‬הרי זה כולל כל פרטיו‪ ,‬וגם‬ ‫היין וצריך כפרה על כך‪' ,‬ומה זה שלא ציער‬ ‫גורמת לחול עליו דין ישראל‪ ,‬ולכן כתב‬ ‫עצמו אלא מן היין נקרא חוטא‪ ,‬המצער‬ ‫הורג עצמו בכלל‪ ,‬ואין צריך שתחזור‬ ‫שלא היה יכול למול עצמו קודם שנצטווה‬ ‫התורה לפרש בפרטות כל פרט ופרט‪.‬‬ ‫עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה'‪ .‬ואם‬ ‫מחמת איסור חובל בעצמו‪.‬‬ ‫כן לכאורה צריך עיון על דברי הפנים‬ ‫אמנם בפשטות אין הכרח כלל מדברי‬ ‫יפות שהוכיח משם שפסוק 'אך את דמכם‬ ‫הפנים יפות דלא כהמנחת חינוך‪ ,‬שהפנם‬ ‫ביאור הכתב סופר שלא‬ ‫רצה לחבול מעצמו מספק‬ ‫לנפשותיכם אדרוש' כולל גם חובל בעצמו‪,‬‬ ‫יפות לא דן אלא על אברהם שהיה קודם‬ ‫ובגמרא מבואר להיפך שאי אפשר ללמוד‬ ‫מתן תורה‪ ,‬ואז יתכן שהיו מוזהרים גם‬ ‫כעין דברי הפנים יפות כתב גם הכתב‬ ‫סופר )לך לך(‪ ,‬שלא מל אברהם עצמו קודם‬ ‫מפסוק זה איסור חובל בעצמו‪.‬‬ ‫על דברים שלא נשנו בסיני‪ .‬אבל אחר‬ ‫מתן תורה יתכן שהפנים יפות מודה שבני‬ ‫הציווי מחשש חובל בעצמו‪ .‬אלא שהוא כתב‬ ‫ונראה כוונת הפנים יפות שלאחר‬ ‫נח אינם מוזהרים על איסור מאבד עצמו‬ ‫לפרש שכיון שאברהם אבינו לא נצטווה על‬ ‫שבמסקנא למדו מנזיר לגבי ישראל שיש‬ ‫לדעת‪ ,‬מאחר שלא נשנה בסיני‪.‬‬ ‫המצוות ולא שמעם מפי הקב"ה‪ ,‬אלא הבינם‬ ‫איסור על אדם לחבול בעצמו כשם שאסור‬ ‫מעצמו על ידי שהשיג בשכלו מה הוא רצון‬ ‫לו לאבד עצמו לדעת‪ ,‬הרי זה גילוי מילתא‬ ‫בן נח בחבלת חבירו ברשותו‬ ‫השי"ת בכל דבר ודבר‪ ,‬חשש אברהם בכל‬ ‫שאין חילוק בין הריגה לחבלה‪ ,‬וממילא גם‬ ‫וראה עוד בהר צבי על התורה )לך לך(‬ ‫דבר שמא טעה ולא כיוון אל האמת ואפשר‬ ‫הפסוק 'ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש'‬ ‫שרצה תחילה לומר שלבן נח מותר לחבול‬ ‫שאין מצוה כזו‪ .‬ולכן בשאר מצוות שאין‬ ‫שנאמר לבני נח אנו מפרשים שהוא כולל‬ ‫בחבירו כשעושה כן מדעתו וברשותו של‬ ‫בעשייתם חשש איסור‪ ,‬החמיר אברהם על‬ ‫גם חבלה‪ ,‬ואין אומרים 'דילמא קטלא‬ ‫הנחבל‪ .‬ורצה ליישב בזה מה שהקשה‬ ‫עצמו וקיימם מספק‪ ,‬אבל במילה אם אין‬ ‫שאני'‪ .‬וממילא מוכח שבני נח מצווים אף‬ ‫איך היה אברהם רשאי לעשות פריעה‬ ‫מצוה בדבר הרי הוא חובל בעצמו בחנם‪,‬‬ ‫על חבלה בעצמם‪ .‬ועדיין צריך עיון‪.‬‬ ‫לישמעאל‪ ,‬כמו שכתב רש"י )יז‪ ,‬כה( שתיבת‬ ‫ומכח ספק לא היה רשאי למול עצמו‪.‬‬ ‫'את' באה לרבות שעשה בו פריעה‪ ,‬והרי‬ ‫משמעות ההפלאה שלא היה‬ ‫אברהם לא נצטווה על הפריעה כמבואר‬ ‫מבואר שיש חילוק בין דברי הפנים יפות‬ ‫לאברהם דין ישראל לקולא‬ ‫ביבמות )עא‪ ,(:‬ואם כן איך לא חשש לאיסור‬ ‫לדברי הכתב סופר‪ .‬שלדעת הפנים יפות אף‬ ‫עוד יש להעיר בדברי הפנים יפות‪ ,‬שהנה‬ ‫חובל בחבירו‪ .‬אבל אם נאמר שמותר לחבול‬ ‫אם בוודאי יש מצוה כזו לישראל‪ ,‬היה אסור‬ ‫הבאנו בכמה מקומות דברי המפרשים‬ ‫בחבירו מדעתו וברשותו לא קשה‪ ,‬שעשה‬ ‫לו לחבול בעצמו כל זמן שהוא לא נצטווה‬ ‫שדנו אם אברהם אבינו יצא לגמרי מכלל‬ ‫הפריעה ברשותו ובהסכמתו של ישמעאל‪.‬‬ ‫על כך‪ .‬ולדעת הכתב סופר נראה שאם‬ ‫בני נח והיה דינו כישראל אף לקולא‪ ,‬או‬ ‫הדבר ודאי שיש מצוה כזאת לבני ישראל‪,‬‬ ‫שמן הדין היה דינו כבני נח‪ ,‬רק החמיר‬ ‫אך שוב חזר בו מדבריו‪ ,‬וכתב שמדברי‬ ‫לא היה עליו איסור למול עצמו מחשש‬ ‫המקנה מוכח שאף מדעתו וברשותו של‬ ‫על עצמו לקיים מצוות כישראל‪ .‬ומדברי‬ ‫חובל בעצמו‪ ,‬ואף שהוא לא נצטווה עליה‬ ‫הפנים יפות נראה לכאורה שרק מצד שהיה‬ ‫הנחבל אין רשות לחבול בו‪ ,‬שהרי אסר אף‬ ‫מכל מקום מאחר שעשה מעשה מצוה‬ ‫לחבול בעצמו אף שרצונו בזה‪ ,‬ואם כן כל‬ ‫דינו כבן נח כתב שלא היה רשאי לחבול‬ ‫הכניס עצמו לחיוב‪ ,‬והטעם שלא מל עצמו‬ ‫בעצמו‪ ,‬אבל אם היה דינו כישראל לגמרי‬ ‫שכן שבחבירו אסור לחבול אף ברשותו‪.‬‬ ‫היה רק משום שחשש שמא טעה ואין מצוה‬ ‫וכתב שנראה להביא ראיה לדברי המקנה‬ ‫היה רשאי להקל ולמול עצמו‪ .‬והדבר צריך‬ ‫בזה כלל‪.‬‬ ‫ביאור‪ ,‬שהרי ישראל ודאי מצווה שלא‬ ‫שאף בני נח מצווים על איסור חבלה‪ ,‬ממה‬ ‫שלא מצאנו בטומטום שיהיו חייבים לקרעו‬ ‫ואפשר שסבר הכתב סופר שאברהם‬ ‫לחבול בעצמו‪ ,‬ואם אינו מצווה למול הרי‬ ‫לברר אם זכר הוא וחייב במילה‪ ,‬והרי ספק‬ ‫היה דינו כישראל אף לקולא‪ ,‬ולכן אם‬ ‫נחשב לחובל בעצמו שלא לצורך‪.‬‬ ‫דאורייתא הוא ומדוע שלא יהיה חיוב לברר‬ ‫בוודאי יש מצות מילה היה רשאי למול‬ ‫וצריך לומר הטעם‪ ,‬שאף שיש עליו‬ ‫כשאפשר לברר‪ ,‬ואם משום איסור חובל‬ ‫עצמו אף אם לא נצטווה‪ ,‬וכמו שכתבנו‬ ‫איסור שלא לחבול בעצמו‪ ,‬מכל מקום כיון‬ ‫בחבירו‪ ,‬יקרע על ידי גוי‪ ,‬אלא ודאי גם גוים‬ ‫בדעת הפנים יפות שגם הוא מודה שאם‬ ‫שדינו כישראל רשאי לחייב עצמו בכל מה‬ ‫מוזהרים שלא לחבול בחבירוב ‪.‬‬ ‫דינו כישראל היה רשאי להביא עצמו לידי‬ ‫שישראל חייב ונחשב לו לקיום מצוה‪ ,‬וכיון‬ ‫חיוב אף שלא נצטווה‪ ,‬אבל אם היה דינו כבן‬ ‫שמקיים בכך מצוה פשוט שאין עליו איסור‬ ‫מילת גוי שלא לשם גירות ולא לשם רפואה‬ ‫נח היה הכתב סופר מודה שלא היה רשאי‬ ‫עוד יש לדון בעצם דברי הפנים יפות‬ ‫חבלה‪.‬‬ ‫לחבול בעצמו כל זמן שלא נצטווה על‬ ‫שכתב שיש איסור לבן נח למול עצמו‬ ‫המילה‪ .‬גם אפשר שסבר להיפך‪ ,‬שלבני נח‬ ‫על כל פנים מוכח מדברי הפנים יפות‬ ‫מחמת איסור חובל בעצמו‪ .‬שהנה שנינו‬ ‫אין איסור חובל בעצמו‪ ,‬וממילא היה רשאי‬ ‫שסבר שלא היה לאברהם דין ישראל לקולא‪.‬‬ ‫בגמרא )עבודה זרה כו‪' (:‬תנו רבנן ישראל מל‬ ‫למול אף שחשש שמא אין מצוה כזו‪.‬‬ ‫ואכן כן הוא דעת הפנים יפות במקום אחר‬ ‫את העובד כוכבים לשום גר‪ ,‬לאפוקי לשום‬ ‫)נח; וראה עוד המקנה קידושין לז‪ ,(:‬שלאברהם היה‬ ‫מורנא דלא'‪ .‬ופירש רש"י 'לאפוקי לשום‬ ‫מאבד עצמו לדעת בבני נח‬ ‫דין ישראל רק לחומרא‪ ,‬שכן נתקשה שם‬ ‫מורנא‪ ,‬תולעת שיש לו בערלתו‪ ,‬דאסור‬ ‫בעצם מה שהיה פשוט לפנים יפות‬ ‫איך שמר אברהם את השבת‪ ,‬והרי בן נח‬ ‫לרפאותו בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא‬ ‫שאיסור חובל עצמו לדעת אף בבני נח‪,‬‬ ‫ששבת חייב מיתה‪ .‬וכבר הבאנו במקום אחר‬ ‫מורידין'‪ .‬וכן מבואר בתוספות )ד"ה לאפוקי(‬ ‫ומקור הדברים מאיסור מאבד עצמו לדעת‬ ‫)באר יעקב ח"ב‪ ,‬צו( מה שכתב שם לחדש מחמת‬ ‫שהאיסור מחמת שאסור לרפאותם בחנם‪.‬‬ ‫כאמור‪ .‬יש להעיר שהמנחת חינוך )מצוה לד אות‬ ‫קושיא זו‪ ,‬שאברהם שמר את השבת כדין‬ ‫‪‬‬ ‫ב( וראה בפרי יצחק )ח"א סי' לב( אריכות גדולה בענין טומטום‬ ‫מיתה‪ .‬וראה מה שהרחיב בזה ידידי הגאון רבי ישראל‬ ‫א( וגדולה מזו כתב המשך חכמה )וישלח(‪ ,‬שבן נח החובל‬ ‫בטעם שאין חייבים לברר על ידי קריעה אם חייב במילה‪.‬‬ ‫אידלשטיין שליט"א )קובץ ישא מדברותיך‪ ,‬נח(‪.‬‬ ‫בעצמו חייב מיתה‪ ,‬ובזה מבאר מה שנתחייבו בני שכם‬ ‫‪‬‬ ‫חז"ל שאברהם אבינו עומד בפתח גיהנם‬ ‫דברי הרמב"ם 'אם נתכוין הגוי למילה' היינו‬ ‫ויש לדון איך הדין למול גוי שלא לשם‬ ‫ואינו מניח להכניס לגיהנם מי שנימול‪ ,‬אם‬ ‫שכוונתו לשם גירות כלשון הגמרא‪ .‬ומשמע‬ ‫גירות ולא לשם רפואה‪ ,‬שממה שאמרו‬ ‫כן המילה היא סימן לישראל‪ ,‬וזה שמל את‬ ‫מזה שכל שאינו מתכוון לשם גירות אף‬ ‫שמותר למולו לשם גירות‪ ,‬משמע שאין‬ ‫הגוי מבטל סימן המילה מישראל‪ .‬וכעין זה‬ ‫שכוונתו למצות מילה אסור‪ .‬אך הכסף‬ ‫היתר אלא לשם גירות‪ ,‬אבל כל שאינו‬ ‫כתב הלבוש )שם ס"ה( שלמה נסיר חרפתו‬ ‫משנה כתב שם שהרמב"ם התיר לשם‬ ‫מכוון לשם גירות אסור‪ .‬ומצד שני לא‬ ‫ממנו ולהחתימו בחותם ברית קודש‪.‬‬ ‫גירות אף כשיש לו תולעת או חולי בערלתו‪,‬‬ ‫אסרו אלא לשם רפואה‪ ,‬לפי מה שפירשו‬ ‫אמנם הש"ך )ס"ק ח( האריך להוכיח שאי‬ ‫שכך פירש דברי הגמרא‪ ,‬שהחידוש שמותר‬ ‫רש"י ותוספות שהאיסור למולו הוא מצד‬ ‫אפשר לפרש דברי הבית יוסף והרמ"א‬ ‫למולו לשם גירות הוא אף במקום חולי‪.‬‬ ‫שאין מעלין אותו להצילו מן החולי‪ .‬משמע‬ ‫כפשוטם שיש איסור למול גוי אף באין לו‬ ‫ולפי זה עדיין אפשר לומר שדווקא ביש‬ ‫שכשאינו במצב של חולי אין איסור בדבר‪.‬‬ ‫חולי‪ ,‬שהרי בגמרא וברמב"ם מוכח שאין‬ ‫לו מכה אסור למולו כל שאינו מכוון לשם‬ ‫והרמב"ם )הל' מילה פ"ג ה"ז( כתב 'גוי שצריך‬ ‫איסור אלא במקום חולי ומשום שאסור‬ ‫גירות‪ ,‬משום האיסור לרפאותו‪ ,‬אבל כשאין‬ ‫לחתוך ערלתו מפני מכה או שחין שנולד בה‬ ‫לרפאותו‪ ,‬והמחבר עצמו בשולחן ערוך )שם‬ ‫לו חולי אין שום איסור למולו אף בלי כוונה‬ ‫אסור לישראל לחתוך לו אותה‪ ,‬שהגוים לא‬ ‫סי' רסח סעי' ט( הביא דין זה שאסור לחתוך‬ ‫לשם גירות‪.‬‬ ‫מעלין אותן מידי מיתה ולא מורידין אותן‬ ‫ערלתו לשם רפואה‪ ,‬הרי שבאין לו חולי אין‬ ‫דעות הפוסקים במילת גוי שלא לשם גירות‬ ‫אליה‪ ,‬ואף על פי שנעשית מצוה ברפואה זו‬ ‫איסור בדבר‪ .‬ובהכרח צריך לפרש גם דברי‬ ‫והבית יוסף )יו"ד סוף סי' רסו( הביא דברי‬ ‫שהרי לא נתכוין למצוה‪ .‬לפיכך אם נתכוין‬ ‫הרמ"א אלו שבסי' רסג שהאיסור הוא רק‬ ‫רבינו ירוחם בשם הגאונים שאסור למול‬ ‫הגוי למילה מותר לישראל למול אותו'‪ .‬הנה‬ ‫משום רפואה‪ ,‬וסמך עצמו על מה שמפורש‬ ‫נכרי שלא לשם גירות‪ .‬והעתיק הרמ"א )יו"ד‬ ‫לא הזכיר הרמב"ם שההיתר הוא רק לשם‬ ‫הדבר להלן בסי' רסח‪.‬‬ ‫סי' רסג סעי' ה( דבריו להלכה‪ .‬ומבואר מפשטות‬ ‫גירות‪ ,‬ומשמע לכאורה שכל שמתכוון לשם‬ ‫נמצא שלדעת הלבוש והט"ז אסור למול‬ ‫דבריהם שאף באין לו חולי אסור למול נכרי‬ ‫מילה ולא לרפואה מותר‪ ,‬אף שאינו מתכוון‬ ‫גוי מצד המילה עצמה‪ ,‬שאין להחתימו‬ ‫שלא לשם גירות‪ .‬ובטורי זהב )ס"ק ג( כתב‬ ‫לשם גירות‪.‬‬ ‫בחותם ברית קודש‪ .‬ואפשר שמה שהזכירו‬ ‫שטעם האיסור נראה על פי מה שאמרו‬ ‫אמנם מדברי הכסף משנה נראה שפירש‬ ‫‪‬‬ ‫אכילה קודם אכילת בהמתו של אחר‬ ‫מה הטעם ששם הקדימה צרכי הבהמה לצרכי האדם‪ .‬אך להנ"ל מיושב‪ ,‬שכל‬ ‫ידועה הקושיא על מה שמצאנו בפרשתנו‪ ,‬שאמרה רבקה לאליעזר )בראשית‬ ‫זמן שהגמלים אינם שלה אינה חייבת להקדים צרכי הבהמה לאדם‪ ,‬אבל לאחר‬ ‫כד‪ ,‬מו( 'שתה וגם גמליך אשקה'‪ ,‬והקדימה שתייתו לפני שתיית בהמותיו‪ ,‬שהרי‬ ‫שנתן לה הצמידים וקידשה הרי היא אשת יצחק‪ ,‬והגמלים נחשבים ברשותה‬ ‫אמרו )ברכות מ‪ ;.‬גיטין סב‪ (.‬שאסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו‪.‬‬ ‫ומזונותם עליה‪ ,‬ולכן אמרה אז תחילה גם תבן גם מספוא רב עמנו‪ ,‬ורק אחר‬ ‫ובמקום אחר )גליון קג( הארכנו במה שהביא המגן אברהם )סי' קסז ס"ק יח( בשם‬ ‫כך הזכירה צרכי העבד‪.‬‬ ‫ספר חסידים )סי' תקלא(‪ ,‬שאכן הוכיח מכאן האיסור לאכול קודם הבהמה היינו‬ ‫הכתב סופר )שו"ת‪ ,‬או"ח סי לב( מביא דברים אלו בשם אביו‪ ,‬שיש חילוק בין‬ ‫רק באכילה‪ ,‬אבל בשתיה אין צריך להקדים וליתן תחילה לבהמה לפני שתייתו‪.‬‬ ‫הבעלים לאחר‪ .‬אך הוא מעתיק שהחילוק הוא‪ ,‬שהאיסור הוא רק כשהאדם‬ ‫עיין שם‪.‬‬ ‫אוכל בשלו משלו‪ ,‬אבל כשאוכל משל אחרים‪ ,‬האחר וודאי אין צריך ליתן‬ ‫אולם הפרי מגדים )שם מש"ז ס"ק ז( מביא להקשות בשם חכם אחד )'התורני‬ ‫לבהמת חבירו תחילה‪ ,‬ואף זה המקבל מחבירו מותר לו לאכול לפני בהמתו‪,‬‬ ‫המופלא מהר"ר מורי כהן ז"ל שהיה פרנס ומנהיג בק"ק פרנקפורט דאדר יע"א'(‪ ,‬מה ראיה יש‬ ‫כיון שתלוי ברצונו של הנותן‪ ,‬וזה נתן לו שיאכל הוא תחילה‪ .‬עיין שם מה‬ ‫מדברי רבקה‪ ,‬וכי אם אדם מבקש מחבירו שיתן לו לאכול או לשתות‪ ,‬צריך‬ ‫שהאריך בזה‪.‬‬ ‫הנותן לומר לו אתן קודם לבהמתך‪ .‬הרי בוודאי אינו מחויב לדאוג לזה‪ ,‬שיתכן‬ ‫אך בספר אמרי יוסף )בפרשתנו( תמה על דברי הכתב סופר‪ ,‬שהביא בשם‬ ‫שאכלו או שתו הבהמות קודם‪ ,‬ורק האדם צריך עכשיו לזה‪ ,‬וכיון שביקש מים‬ ‫אביו שגם המקבל אינו חייב להקדים בהמתו‪ ,‬כיון שתלוי בדעת הנותן‪ .‬שבחתם‬ ‫בעבורו יש לו למלאות בקשתו‪ .‬ורק לאדם עצמו שהוא בעל הבהמה‪ ,‬לו יש‬ ‫סופר עצמו לא משמע כן‪ ,‬אלא דווקא כשנתן לו הנותן רק בעבורו ולא בעבור‬ ‫איסור שלא יאכל קודם שיתן לבהמה‪ ,‬כשיודע שהבהמה לא אכלה עדיין‪ .‬ואם‬ ‫כן אפשר שלעולם גם בשתיה יש חיוב ליתן לבהמה תחילה‪ ,‬ואין ראיה מרבקה‪.‬‬ ‫הבהמות שלו‪ ,‬אבל אם נתן לו בפעם אחת גם עבור בהמותיו‪ ,‬אף שהנותן אין‬ ‫עליו חיוב להקדים הבהמות‪ ,‬מכל מקום הוא עצמו צריך להקדים וליתן תחילה‬ ‫ומתרץ הפרי מגדים‪ ,‬שהראיה אינה מדברי רבקה‪ ,‬אלא מדברי אליעזר‬ ‫לבהמתו‪.‬‬ ‫בתפילתו‪ ,‬שאמר )בראשית כד‪ ,‬יד( 'והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך‬ ‫ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה'‪ ,‬והיה לו לומר אשר אומר אליה תני‬ ‫כאמור בכל הפוסקים הנ"ל מבואר‪ ,‬שחילקו על כל פנים בין אדם אחר לבעל‬ ‫מים לגמלים ואמרה אשקה לגמלים וגם לך אשקה‪ .‬ומוכח מזה שבשתיה אין‬ ‫הבהמה‪ .‬אולם בשו"ת אגרות משה )או"ח ח"ב סי' נב( נוטה לומר‪ ,‬שאף אחר צריך‬ ‫נוהג דין הקדמת הבהמה‪.‬‬ ‫להקדים הבהמה לפני האדם‪ .‬ואף שכשיש לפניו שני אנשים הנזקקים לצדקה‪,‬‬ ‫אחד צריך אוכל לעצמו והאחר רק לבהמתו‪ ,‬בזה פשוט שצריך להקדים צרכי‬ ‫גם החתם סופר )תורת משה‪ ,‬בפרשתנו( הקשה על ראית הספר חסידים מרבקה‪,‬‬ ‫זה שצריך בעבור עצמו‪ ,‬משום שסדר הצדקה נמדד לפי חשיבות‪ ,‬ואדם‬ ‫שבוודאי אין האיסור אלא על האדם בעל הבהמה עצמו‪ ,‬אבל אדם אחר הנותן‬ ‫קודם לבהמה‪ .‬מכל מקום כשיש לפניו אדם אחד שצריך גם לצורך עצמו וגם‬ ‫לחבירו צריך להקדים אכילת האדם לבהמה‪ .‬ואם כן אין ראיה משם‪.‬‬ ‫לבהמתו‪ ,‬צריך הנותן לנהוג כפי החיובים של המקבל‪ ,‬וכיון שהמקבל צריך‬ ‫והחתם סופר מפרש על פי זה‪ ,‬מה שלא אמרה רבקה מיד בתחילה שתתן‬ ‫להקדים אכילת הבהמה לאכילתו גם הנותן צריך לנהוג כך‪.‬‬ ‫לו לשתות וגם לגמליו‪ ,‬כמו שביקש אליעזר בתפילתו‪ ,‬ולא אמרה בתחילה‬ ‫ונראה פשוט‪ ,‬שלא רק בשני בני אדם הזקוקים לעזרתו‪ ,‬אחד בעבור עצמו‬ ‫רק 'שתה אדוני'‪ ,‬ולאחר שכילה לשתות אמרה לו 'גם לגמליך אשאב'‪ .‬והיינו‪,‬‬ ‫ואחד בעבור בהמתו‪ ,‬יש להקדים צורך האדם‪ .‬אלא גם כשלאדם הנותן עצמו‬ ‫משום שאם תאמר לו מיד מתחילה שתתן גם לגמלים‪ ,‬הרי הוא מתחייב ליתן‬ ‫יש בהמה הצריכה לאכול‪ ,‬שיש עליו חיוב ליתן אוכל לבהמתו‪ ,‬ויש לפניו אדם‬ ‫תחילה לגמליו‪.‬‬ ‫הצריך לאכול‪ ,‬יש לו להקדים ולתת לאדם לפני בהמתו‪ .‬שחיוב כיבוד אדם‬ ‫אך מכל מקום נראה‪ ,‬שיש חילוק בין דברי הפרי מגדים לדברי החתם סופר‪.‬‬ ‫קודם לבהמה אף שהבהמה שלו‪ .‬וכן כתב בתפארת יעקב על המשניות )שבת‬ ‫שלדברי הפרי מגדים‪ ,‬רק כשהאדם מבקש מחבירו בעבור עצמו‪ ,‬אין הנותן‬ ‫פט"ז(‪ ,‬שכשיש לאדם אורח על שולחנו פשוט שצריך ליתן לו תחילה‪ .‬נמצא‬ ‫צריך לדאוג ולברר האם הבהמה צריכה גם לזה‪ ,‬אבל אם מבקש מחבירו שיתן‬ ‫שהבא לאכול סעודתו ויש לו אורח ובהמה‪ ,‬נותן תחילה לאורח ואחר כך‬ ‫לו מאכל בעבורו ובעבור בהמתו‪ ,‬צריך הנותן להקדים הבהמה‪ .‬מה שאין כן‬ ‫לבהמה ואחר כך יאכל הוא עצמו‪.‬‬ ‫לחתם סופר‪ ,‬אף כשמבקש בעבור שניהם‪ ,‬הנותן צריך ליתן תחילה לאדם‪.‬‬ ‫עוד כתב שם האגרות משה‪ ,‬שאפשר שבשני בני אדם הנזקקים לעזרה‬ ‫ובספר אמרי נועם )בפרשתנו( כתב גם הוא‪ ,‬שעל בהמת חבירו אין לאדם‬ ‫באיזה מלאכה וכיוצא בזה‪ ,‬צריך להקדים ולעזור לזה שטירחתו גדולה יותר‪.‬‬ ‫חיוב להקדים הבהמה לפני שנותן לאדם‪ ,‬משום שהוא רוצה ליתן מתנת חנם‬ ‫ולכן כאן שאליעזר לא היה צריך למים עצמם‪ ,‬שהיה יכול לקחת בעצמו‪ ,‬אלא‬ ‫לחבירו‪ ,‬ורשאי לכבדו יותר מן הבהמה‪ .‬ומטעם זה נתנה רבקה תחילה לאליעזר‬ ‫שביקש עזרה בהבאת המים‪ ,‬בזה היתה צריכה להקדים ולטרוח עבור הגמלים‪,‬‬ ‫לשתות ואחר כך לגמלים‪.‬‬ ‫שזה טירחא יותר גדולה‪ .‬ועיין שם שמאריך לבאר לפי זה בדרך נפלאה את‬ ‫על פי זה כתב ליישב מה שיש להקשות‪ ,‬מדוע מצאנו אחר כך שהשיבה‬ ‫דיוקי הפסוקים‪.‬‬ ‫רבקה לאליעזר )בראשית כד‪ ,‬כה( 'גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון'‪,‬‬ ‫‪‬‬ ‫מובנים דברי הרמב"ם בהלכות מילה שאם‬ ‫כיון שעל כל פנים נעשית מצוה אף באינו‬ ‫בגמרא איסור רק מצד שאסור לרפאותו‪,‬‬ ‫רוצה לקיים מצות מילה מרצונו רשאי‬ ‫מכוון‪ .‬גם דחה דברי הכסף משנה שפירש‬ ‫היינו משום שרצו לחדש שבמתכוון לגירות‬ ‫כפירוש ההר צבי וההתעוררות תשובה‪.‬‬ ‫סוף דברי הרמב"ם שכוונתו למכוון לשם‬ ‫מותר אף במקום חולי שנרפא בכך‪ .‬אבל‬ ‫גירות‪ ,‬שגם זה היה לו לרמב"ם לפרש‪.‬‬ ‫לעולם כשאינו מכוון לגירות אסור אף שלא‬ ‫חילוק בין מוסיף מצוה‬ ‫במקום חולי כשאין איסור מצד רפואה‪.‬‬ ‫מתרי"ג מצוות או מצוה חדשה‬ ‫לכן מפרש בהר צבי על פי מה שכתב‬ ‫הרמב"ם בהלכות מלכים )פ"י הלכה ט‪-‬י( שבן‬ ‫ולדעת הש"ך אין איסור אלא כשנצרך‬ ‫ואולי אפשר ליישב עוד דברי הרמב"ם‬ ‫לרפואה כמשמעות פשטות דברי הגמרא‪,‬‬ ‫בהלכות מלכים בדרך אחרת‪ .‬שמה שכתב‬ ‫נח שרצה לעשות מצוה ממצוות התורה‬ ‫בכדי לקבל שכר אין מונעים אותו‪ ,‬חוץ‬ ‫אבל באין לו חולי אין שום איסור למולו‪.‬‬ ‫בהלכה ט' שאסור לגוי לעשות מצוות‬ ‫אך צריך עיון‪ ,‬אם לזה נתכוונו רבינו ירוחם‬ ‫לעצמו כוונתו דווקא כשמחדש דת‪ ,‬היינו‬ ‫ממצוות שבת ולימוד תורה שאסורים‬ ‫והרמ"א מדוע הביאו דין זה בשם הגאונים‪,‬‬ ‫שמוסיף מצוה שאינה מתרי"ג מצוות שבני‬ ‫לקיימם‪ .‬נמצא שבני נח העושים מצוה‬ ‫והרי הדבר מפורש בגמרא‪.‬‬ ‫ישראל מצווים עליהם‪ ,‬שמקבל עליו לשם‬ ‫נחשבת להם למצוה בתורת אינו מצווה‬ ‫דת איזה מצוה חדשה‪ ,‬וזהו כעין הלאו של‬ ‫ועושה‪ ,‬ולכן גם במילה כתב הרמב"ם‬ ‫ביאור דברי הרמב"ם 'ואף על פי‬ ‫בל תוסיף שנאמר לישראל‪ .‬ואף שדימהו‬ ‫שמעשה המילה נחשב להם למצוה‪,‬‬ ‫שנעשית מצוה ברפואה זו'‬ ‫לגוי ששבת שהיא מצוה שישראל חייבים‬ ‫ושמכוון לשם מצוה מותר לישראל למולו‪.‬‬ ‫נחזור לדברי הרמב"ם שכשכתב האיסור‬ ‫בה‪ ,‬כוונתו שכשם ששם נתחדש שחייב‬ ‫וכן פירש בשו"ת התעוררות תשובה )יו"ד סי'‬ ‫למול גוי לצורך רפואה כתב לבאר 'ואף על פי‬ ‫מיתה‪ ,‬כך גוי שמחדש מצוה חדשה לשם‬ ‫קמב( את דברי הרמב"ם‪.‬‬ ‫שנעשית מצוה ברפואה זו‪ ,‬שהרי לא נתכוין‬ ‫דת חייב מיתה‪ .‬אבל אם רוצה הגוי לחייב‬ ‫סתירה ברמב"ם בגוי שרוצה‬ ‫למצוה'‪ .‬ודבריו צריכים ביאור איזה מצוה‬ ‫עצמו במצוה שישראל מצווים עליה‪ ,‬מותר‬ ‫נעשית במילתו‪ ,‬שבין אם נפרש סוף דבריו‬ ‫לקיים מצוות שלא נצטווה עליהם‬ ‫'אם נתכוין הגוי למילה מותר לישראל למול‬ ‫לו לחייב עצמו ואין מונעים אותו‪.‬‬ ‫והנה הרמב"ם )שם ה"ט( כתב תחילה‬ ‫אותו' שנתכוון לגירות כדברי הכסף משנה‪,‬‬ ‫אברהם לא יכל לחייב עצמו במילה‬ ‫שאסור לגוי לחדש דת ולעשות מצוה‬ ‫ובין אם נפרש ההיתר אף במכוון למילה‬ ‫קודם שנצטוה עליה‬ ‫לעצמו מדעתו‪ ,‬אלא או יהיה גר צדק ויקבל‬ ‫בלבד בלי כוונת גירות‪ ,‬מכל מקום במכוון‬ ‫על כל פנים‪ ,‬לפי מה שנתבאר בדעת‬ ‫כל המצוות‪ ,‬או יעמוד בתורתו ולא יוסיף‬ ‫לרפואה בלבד ודאי אין כאן קיום מצוה‪,‬‬ ‫הרמב"ם שמותר לגוי לקיים מצות מילה‬ ‫ולא יגרע‪ ,‬ואם חידש דבר חייב מיתה כמו‬ ‫ומדוע כתב שנעשית מצוה ברפואה זו‪.‬‬ ‫אף שלא לשם גירות‪ ,‬מוכח לכאורה שלא‬ ‫גוי ששבת‪ .‬ולכאורה דבריו סותרים זה את‬ ‫ובשו"ת הר צבי )יו"ד סי' רטו( האריך‬ ‫כדברי הפנים יפות שכתב שכיון שכל שאינו‬ ‫זה‪ ,‬שבהלכה ט' כתב שאין לו לקיים מצוות‬ ‫בביאור דברי הרמב"ם‪ .‬והביא דברי השואל‬ ‫מצווה אסור לו למול עצמו משום איסור‬ ‫שלא נצטווה עליהם‪ ,‬ואילו בהלכה י' כתב‬ ‫שרצה לפרש שהרמב"ם דיבר מבני קטורה‪,‬‬ ‫חובל בעצמו‪.‬‬ ‫שאם רוצה לקיים מצוות אין מונעים אותו‪.‬‬ ‫שמותר למולם לשם מצוה אחר שחייבים‬ ‫אמנם יתכן לחלק‪ ,‬שדברי הרמב"ם הם‬ ‫ובדברי הרדב"ז נראה שפירש דברי‬ ‫במצות מילה‪ ,‬ועל זה כתב הרמב"ם שכל‬ ‫דווקא אחר שנצטוו ישראל על מצות מילה‪,‬‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬שהאיסור הוא רק כשבא לעשות‬ ‫שאינו מכוון למצוה אלא לרפואה אסור אף‬ ‫שכיון שנוהגת מצוה זו בישראל יכול גם הגוי‬ ‫המצוה בתורת חיוב באומרו שהוא חייב בה‪,‬‬ ‫שבמעשהו נעשית מצוה‪ .‬אבל במכוון לשם‬ ‫לחייב עצמו במצוה‪ ,‬ואין עליו איסור משום‬ ‫ובאופן זה אין מניחין אותו לעשותה וחייב‬ ‫מצוה מותר אף במקום חולי‪ .‬ואילו בגמרא‬ ‫חובל כשם שבישראל אין איסור‪ .‬אבל קודם‬ ‫מיתה על כך שהרי הוא כמחדש דת לעצמו‪,‬‬ ‫דיברו משאר גוים שאינם חייבים במילה‪,‬‬ ‫שנצטווה אברהם על מצות מילה שעדיין לא‬ ‫אבל אם בא לעשותה בתורת נדבה כאינו‬ ‫ואין היתר למולם אלא במכוון לגירות‪.‬‬ ‫היתה מצוה זו בעולם‪ ,‬לא שייך לחייב עצמו‪,‬‬ ‫מצווה ועושה‪ ,‬וכלשון הרמב"ם 'שרצה‬ ‫וההר צבי דחה דבריו שהרמב"ם לא הזכיר‬ ‫ולכן כתב הפנים יפות שלא היה אברהם יכול‬ ‫לעשות מצוה בכדי לקבל שכר' רשאי‪ ,‬ואין‬ ‫בני קטורה ולא היה לו לסתום אלא לפרש‪.‬‬ ‫לחייב עצמו משום איסור חובל בעצמו‪.‬‬ ‫מונעים אותו מלקיים המצוה‪ .‬ולפי זה גם כן‬ ‫גם אין מסתבר לחלק בין מכוון לאינו מכוון‪,‬‬ ‫• תמצית השיעור •‬ ‫ישראל‪ ,‬ולש"ך רק לשם רפואה אסור‪.‬‬ ‫לדעת בבן נח‪ ,‬שלא נשנית בסיני‪.‬‬ ‫‪ ‬בהפלאה בטעם שאברהם לא מל קודם‬ ‫‪ ‬ברמב"ם שבמילת כגוי יש מצוה‪ ,‬ובהר‬ ‫ולפנים יפות יש לומר משום שעצם‬ ‫שנצטווה‪ ,‬משום איסור חובל בעצמו‪,‬‬ ‫צבי והתעוררות תשובה שהוא כמו‬ ‫איסור רציחה נשנית‪.‬‬ ‫שהוא בכלל הורג עצמו שאסור לבן‬ ‫גוי שמקיים מצוה אחת בתורת אינו‬ ‫‪ ‬הר צבי צידד שבן נח מותר לחבול‬ ‫נח‪.‬‬ ‫מצווה ועושה‪.‬‬ ‫בחבירו ברשותו‪ ,‬וראיה מפריעת‬ ‫‪ ‬מדבריו משמע שהיה דינו כבן נח‪,‬‬ ‫ישמעאל‪ .‬וחזר בו מהמקנה‪ .‬וראיה ‪ ‬סתירה ברמב"ם אם מותר לגוי לקיים‬ ‫שאם היה דינו כישראל היה מותר‬ ‫מצוות שלא נצטוה‪ .‬ולרדב"ז רק‬ ‫טומטום‪.‬‬ ‫קורעין‬ ‫שאין‬ ‫מזה‬ ‫למול ולחבול‪ .‬אך יתכן שאחר המילה‬ ‫בתורת נדבה יכול לקיים‪ .‬ואולי רק‬ ‫אסור למול גוי לשם רפואה‪ .‬ומפשטות‬ ‫נעשה ישראל‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫בתורת דת חדשה אסור‪.‬‬ ‫הרמב"ם משמע דשלא לשם רפואה‬ ‫‪ ‬כתב סופר שחשש שמא טועה ונמצא‬ ‫‪ ‬ברמב"ם משמע שאין במילת גוי‬ ‫מותר אף אם אינו לשם גירות‪.‬‬ ‫חובל לחינם‪ .‬ולדעתו יתכן שהיה לו‬ ‫משום חובל‪ .‬ואולי כוונת הפנים יפות‬ ‫‪ ‬להלכה‪ ,‬לט"ז ולבוש אסור אפילו‬ ‫דין ישראל גם לקולא‪.‬‬ ‫היה רק קודם שהיה המצוה בעולם‪.‬‬ ‫שלא לשם רפואה‪ ,‬שמחתימו בסימן‬ ‫‪ ‬למנחת חינוך אין איסור מאבד עצמו‬ ‫התודה והברכה לידידינו החשובים שנטלו חלק בהוצאת הגליון‬ ‫לעילוי נשמת‬ ‫ידידנו הנעלה הרה"ח ר' חיים גאנצפריד שליט"א ‪ -‬וויליאמסבורג‬ ‫הגה"ח ר' ישראל אברהם ב"ר שמחה פנסטר ז"ל‬ ‫לרגל שמחת נישואי בתו הכלה המהוללה שתחי'‬ ‫נלב"ע ביום כ"ב מרחשון תשפ"ג‬ ‫עב"ג החתן המופלג כמר מנחם מנדל ני"ו‬ ‫ת‪ .‬נ‪ .‬צ‪ .‬ב‪ .‬ה‪.‬‬ ‫בן מחותנו הרה"ח ר' אהרן יוסף ווייס שליט"א ‪ -‬ברוקלין‬ ‫הונצח על ידי בנו הרה"ג ר' אהרן שליט"א ‪ -‬בני ברק‬ ‫למזל טוב ובשעה טובה ומוצלחת‬