אוצר באר יעקב · Otzar Beer Yakov — חיי שרה (2026-11-02)

גליון קצ"ח )שנה ה'(
פרשת חיי שרה תשפ"ז
שיעורי הגאון הגדו מוה"ר רבי יעקב גרינוואד שיט"א
רב בית המדרש דחסידי בעזא "זכרון רפא "בני ברק וחבר הביד"צ דקה מחזיקי הדת באר"י
דין גוי בחבת עצמו ובמית עצמו
ביאור ההפלאה שאברהם לא מל קודם שנצטווה משום חובל בעצמו המקור שחובל בעצמו כהורג עצמו משמעות
ההפלאה שלא היה לאברהם דין ישראל לקולא ביאור הכתב סופר שלא רצה לחבול מעצמו מספק מאבד עצמו לדעת
בבני נח בן נח בחבלת חבירו ברשותו מילת גוי שלא לשם גירות ולא לשם רפואה דעות הפוסקים במילת גוי שלא לשם
גירות ביאור דברי הרמב"ם 'ואף על פי שנעשית מצוה ברפואה זו' סתירה ברמב"ם בגוי שרוצה לקיים מצוות שלא נצטווה
עליהם חילוק בין מוסיף מצוה מתרי"ג מצוות או מצוה חדשה אברהם לא יכל לחייב עצמו במילה קודם שנצטוה עליה
איסור חובל בעצמו ,שאף בני נח מצווים על המצוות קודם שנצטווה כמבואר בדברי ביאור ההפלאה שאברהם לא מל
כך שלא לחבול בעצמם ,כמו שכתב רש"י חז"ל )קידושין פב .(.ותירצו כל אחד לפי דרכו. קודם שנצטווה משום חובל בעצמו
)בראשית ט ,ה( על מה שנאמר לנח 'ואך את
דמכם לנפשותיכם אדרוש' ,שבא הכתוב
וההפלאה בפנים יפות )לך לך( ובהמקנה
)קידושין שם( כתב לתרץ ,שאברהם אבינו לא
קושיית המפרשים מדוע
לא מל אברהם אבינו את ידועה
לאסור שופך דם עצמו .ואף שזה נאמר על היה רשאי למול קודם שנצטווה ,משום עצמו קודם שנצטווה ,כמו שקיים כל שאר
אופן שליחות אליעזר לקדש אשה ליצחק
אליעזר שליח במקומו ,שאם לא נעשה שליח על ידי יצחק לא היה יכול למנות בשליחות ששלח אברהם את אליעזר להביא אשה ליצחק ,לא נזכר בכתוב
את אליעזר .אך בכתובים לא נזכר כלל דבר זה שיצחק מינה את אביו לשליח. שעשאו אברהם לאליעזר שליח לקדש את האשה .והיה אפשר לומר ששלחו
ויותר תמוה ,שמבואר בקידושין )מה' (:לא חציף איניש לשוויי לאבוה שליח', רק להביא אשה ליצחק ,והוא יקדשנה אחר כך .אולם מדברי חז"ל משמע,
ואם כן איך אפשר שהחציף יצחק את פניו ומינה את אביו לשליח. שאליעזר היה שליח לקדש את האשה שימצאנה ראויה ליצחק ,שכך אמרו
אמנם ההפלאה )ספר המקנה ,קונטרס אחרון אה"ע סי' לה ס"ק ה; ובקצרה בפנים יפות במסכת כלה )פ"א ה"ב( 'מנין לברכת חתנים מן התורה ,שנאמר )בראשית כד ,ס(
בפרשתנו( כתב ,שמכאן ראיה לדעת הרמב"ן )שם( שמפרש את מה שאמרו ויברכו את רבקה' ,ופירשו התוספות )כתובות ז :ד"ה שנאמר( בתחילת דבריהם
בקידושין )שם( 'ודילמא ארצויי ארצייה קמיה' ,שהכוונה היא שהאב הרצה שהוא ברכת אירוסין .ומוכח שהבינו חז"ל שאליעזר קידש את רבקה ,ולכן
ואמר לפני הבן שהוא רוצה לקדש לו אשה והבן שתק ,שאומרים שהסכים הבן בירכו ברכת חתנים בשעת הקידושין.
לעשות את אביו שליח לדבר ,ומחמת בושה לא אמר לו כן בפירוש .והובאה ]גם במסכת כתובות )נז (:למדו שנותנין לבתולה שנים עשר חודש בין
דעה זו בשולחן ערוך )אה"ע סי' לה סעי' ה( ,שבאופן זה מקודשת] .אבל לשאר האירוסין לנישואין ממעשה רבקה ,שאמרו אחיה ואמה )בראשית כד ,נה( 'תשב
הראשונים פירוש דברי הגמרא הוא ,שהבן הרצה את הדברים לפני אביו הנערה אתנו ימים או עשור' .אך עיין בפני יהושע שם ,שכתב שאין זה לימוד
וגילה דעתו שהוא חפץ באשה זו ,אך לא פירש לו שממנהו שליח ,ובזה דווקא גמור ,שיתכן שעדיין לא היו קידושין .ויתכן שבהכרח היה אליעזר שליח
אומרים שנעשה האב שלוחו לקדש לו אשה[. לקידושין ,מאחר שהיתה רבקה קטנה שאינה מתקדשת אלא על ידי אביה,
וכתב המקנה ,שמכאן ראיה לרמב"ן ,שכן לא נתפרש בכתוב שיצחק אמר ולכן עשאו אברהם שליח ,שמא תהיה קטנה וימסור הקידושין לאביה[.
כלום לאביו ומינהו שליח ,ובהכרח שאברהם דיבר עם אליעזר בפני יצחק והתוספות כתבו שם ,שלכאורה יש ללמוד מזה ,שמברכים ברכת אירוסין
ואמר לו שממנהו שליח לקדש אשה ליצחק ,ומזה שיצחק שתק היה לאברהם גם לאשה המתקדשת על ידי שליח ,שהרי אליעזר היה שלוחו של יצחק ,ובירך
כח שליחות ,שאומרים שיצחק הסכים לזה ,וממילא הועילה השליחות שמינה ברכת אירוסין כשקידש את רבקה .ודחו ,שיתכן שהוא אסמכתא בעלמא
אברהם את אליעזר. ואינו לימוד גמור ,שהרי לא מצאנו שם שהיו עשרה אנשים ,וברכת חתנים
עוד כתב שם המקנה ,שמזה גם מוכח שרק באביו מועיל לומר כן שהסכים אין מברכים אלא בעשרה )כתובות שם( ,ובהכרח שאין עיקר הלימוד משם .וגם
הבן שיהיה אביו שליח ,אבל באדם אחר שהרצה לפני הבעל ואמר שרוצה שפשטות הפסוק לא משמע שמדובר בברכת אירוסין ,אלא בברכה שבירכוה
לקדש לו אשה אין אומרים שנעשה שליח ,שכן אליעזר הדגיש אחר כך ואמר בני משפחתה לפני הליכתה מהם.
עבד אברהם אנכי )בראשית כד ,לד( ,ומשמע שרצה לומר שכיון שהוא עבדו של ובאמת הדבר מפורש במסכת כלה רבתי )שם( שאמרו' :מידי בכוס ברכוה,
אברהם שהוא אביו של יצחק ,לכן חלה השליחות שמינהו אברהם בפני יצחק, אלא אסמכתא הוא' .אולם הב"ח )אה"ע סי' לד( כתב ,שמדברי הרמב"ן והטור
ואילו שלחו אדם אחר לא היה לו כח שליחות. )שם( נראה שסברו ,שאין זה אסמכתא אלא דרשה גמורה היא ,ולומדים משם
ובמקום אחר )באר יעקב ח"ג ,חיי שרה( הארכנו במה שיש לדון עצם זה שנעשה שגם בקידושי שליח יש לברך] .מה שכתב 'רמב"ן' יתכן שכוונתו לרמב"ם )הל'
אליעזר שליח לקידושין משני פנים .א .אם בקידושין שליח עושה שליח ,שהרי אישות פ"ג הכ"ג( שהביא שם[.
נתבאר שאליעזר היה שלוחו של אברהם שהיה שלוחו של יצחק .ב .אם עבד ומה שעשאו אברהם לאליעזר שליח לקדש אשה ליצחק ,בהכרח צריך לומר
נעשה שליח לקידושין ,שהרי אליעזר היה עבד כנעני .עיין שם ותמצא נחת. שאברהם היה שלוחו של יצחק לקדש לו אשה ,ולכן היה באפשרותו למנות את
ח( כתב שנראה לו שאין איסור זה נוהג בבני ישראל שהיום הולך אחר הלילה ,ובמוצאי הורג עצמו ,מכל מקום כך הדין גם בחובל
נח ,שאף שציווי 'ואך את דמכם לנפשותיכם שבת עשה מלאכה ,ונמצא שקיים את דינו בעצמו ,כמבואר בגמרא )בבא קמא צא (:שחובל
אדרוש' נאמר לנח ,מכל מקום לא נשנה הן כישראל הן כבן נח .עיין שם. בעצמו בכלל האיסורא.
איסור זה בסיני ,וכל מצוה שנאמרה לבני נח אך באמת מכאן אין לנו כל כך ראיה
ולא נשנית בסיני ,לישראל נאמרה ולא לבני המקור שחובל בעצמו כהורג עצמו
מדבריו אלא על קודם המילה ,אבל מכל אולם יש לדון במה שכתב להוכיח מדברי
נח )סנהדרין נט .(.וממילא פשוט לדעתו שגם מקום אפשר שסבר כדעת הסוברים שמן
על חובל בעצמו אין בני נח מצווים ,שלא הגמרא בבבא קמא שאיסור הורג כולל
המילה ואילך נעשה דינו כישראל אף חובל ,שהנה שם בגמרא דנו מהיכן נלמד
נזכר כלל בבני נח ,אלא נלמד ממאבד עצמו לקולא )ראה פרשת דרכים דרוש ראשון( .ואף אם
לדעת כדברי הפנים יפות. איסור חובל בעצמו ,ואמרו שאין ללמוד
נאמר שכיון שנעשה ישראל על ידי המילה ממה שנאמר 'ואך את דמכם לנפשותיכם
ובהגהות על הפנים יפות כתבו ,שאפשר אין לחשוש לאיסור חבלה בעצם המילה, אדרוש' ,שיש לדחות 'דילמא קטלא שאני'.
שהפנים יפות סבר שאף שאיסור מאבד משום שמילתו וגירותו באים כאחד ,אין
עצמו לדעת לא נשנה בסיני ,מכל מקום ובמסקנא למדו בקל וחומר ממה שמצאנו
שייך לומר כן אלא על מילה שנצטווה בנזיר שנקרא חוטא על שציער עצמו מן
כיון שאיסור רציחה בכללות חזר ונשנה עליה ,אבל מילה שלא נצטווה עליה אינה
לבני ישראל ,הרי זה כולל כל פרטיו ,וגם היין וצריך כפרה על כך' ,ומה זה שלא ציער
גורמת לחול עליו דין ישראל ,ולכן כתב עצמו אלא מן היין נקרא חוטא ,המצער
הורג עצמו בכלל ,ואין צריך שתחזור שלא היה יכול למול עצמו קודם שנצטווה
התורה לפרש בפרטות כל פרט ופרט. עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה' .ואם
מחמת איסור חובל בעצמו. כן לכאורה צריך עיון על דברי הפנים
אמנם בפשטות אין הכרח כלל מדברי יפות שהוכיח משם שפסוק 'אך את דמכם
הפנים יפות דלא כהמנחת חינוך ,שהפנם
ביאור הכתב סופר שלא
רצה לחבול מעצמו מספק לנפשותיכם אדרוש' כולל גם חובל בעצמו,
יפות לא דן אלא על אברהם שהיה קודם ובגמרא מבואר להיפך שאי אפשר ללמוד
מתן תורה ,ואז יתכן שהיו מוזהרים גם כעין דברי הפנים יפות כתב גם הכתב
סופר )לך לך( ,שלא מל אברהם עצמו קודם מפסוק זה איסור חובל בעצמו.
על דברים שלא נשנו בסיני .אבל אחר
מתן תורה יתכן שהפנים יפות מודה שבני הציווי מחשש חובל בעצמו .אלא שהוא כתב ונראה כוונת הפנים יפות שלאחר
נח אינם מוזהרים על איסור מאבד עצמו לפרש שכיון שאברהם אבינו לא נצטווה על שבמסקנא למדו מנזיר לגבי ישראל שיש
לדעת ,מאחר שלא נשנה בסיני. המצוות ולא שמעם מפי הקב"ה ,אלא הבינם איסור על אדם לחבול בעצמו כשם שאסור
מעצמו על ידי שהשיג בשכלו מה הוא רצון לו לאבד עצמו לדעת ,הרי זה גילוי מילתא
בן נח בחבלת חבירו ברשותו השי"ת בכל דבר ודבר ,חשש אברהם בכל שאין חילוק בין הריגה לחבלה ,וממילא גם
וראה עוד בהר צבי על התורה )לך לך( דבר שמא טעה ולא כיוון אל האמת ואפשר הפסוק 'ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש'
שרצה תחילה לומר שלבן נח מותר לחבול שאין מצוה כזו .ולכן בשאר מצוות שאין שנאמר לבני נח אנו מפרשים שהוא כולל
בחבירו כשעושה כן מדעתו וברשותו של בעשייתם חשש איסור ,החמיר אברהם על גם חבלה ,ואין אומרים 'דילמא קטלא
הנחבל .ורצה ליישב בזה מה שהקשה עצמו וקיימם מספק ,אבל במילה אם אין שאני' .וממילא מוכח שבני נח מצווים אף
איך היה אברהם רשאי לעשות פריעה מצוה בדבר הרי הוא חובל בעצמו בחנם, על חבלה בעצמם .ועדיין צריך עיון.
לישמעאל ,כמו שכתב רש"י )יז ,כה( שתיבת ומכח ספק לא היה רשאי למול עצמו.
'את' באה לרבות שעשה בו פריעה ,והרי משמעות ההפלאה שלא היה
אברהם לא נצטווה על הפריעה כמבואר מבואר שיש חילוק בין דברי הפנים יפות לאברהם דין ישראל לקולא
ביבמות )עא ,(:ואם כן איך לא חשש לאיסור לדברי הכתב סופר .שלדעת הפנים יפות אף עוד יש להעיר בדברי הפנים יפות ,שהנה
חובל בחבירו .אבל אם נאמר שמותר לחבול אם בוודאי יש מצוה כזו לישראל ,היה אסור הבאנו בכמה מקומות דברי המפרשים
בחבירו מדעתו וברשותו לא קשה ,שעשה לו לחבול בעצמו כל זמן שהוא לא נצטווה שדנו אם אברהם אבינו יצא לגמרי מכלל
הפריעה ברשותו ובהסכמתו של ישמעאל. על כך .ולדעת הכתב סופר נראה שאם בני נח והיה דינו כישראל אף לקולא ,או
הדבר ודאי שיש מצוה כזאת לבני ישראל, שמן הדין היה דינו כבני נח ,רק החמיר
אך שוב חזר בו מדבריו ,וכתב שמדברי לא היה עליו איסור למול עצמו מחשש
המקנה מוכח שאף מדעתו וברשותו של על עצמו לקיים מצוות כישראל .ומדברי
חובל בעצמו ,ואף שהוא לא נצטווה עליה הפנים יפות נראה לכאורה שרק מצד שהיה
הנחבל אין רשות לחבול בו ,שהרי אסר אף מכל מקום מאחר שעשה מעשה מצוה
לחבול בעצמו אף שרצונו בזה ,ואם כן כל דינו כבן נח כתב שלא היה רשאי לחבול
הכניס עצמו לחיוב ,והטעם שלא מל עצמו בעצמו ,אבל אם היה דינו כישראל לגמרי
שכן שבחבירו אסור לחבול אף ברשותו. היה רק משום שחשש שמא טעה ואין מצוה
וכתב שנראה להביא ראיה לדברי המקנה היה רשאי להקל ולמול עצמו .והדבר צריך
בזה כלל. ביאור ,שהרי ישראל ודאי מצווה שלא
שאף בני נח מצווים על איסור חבלה ,ממה
שלא מצאנו בטומטום שיהיו חייבים לקרעו ואפשר שסבר הכתב סופר שאברהם לחבול בעצמו ,ואם אינו מצווה למול הרי
לברר אם זכר הוא וחייב במילה ,והרי ספק היה דינו כישראל אף לקולא ,ולכן אם נחשב לחובל בעצמו שלא לצורך.
דאורייתא הוא ומדוע שלא יהיה חיוב לברר בוודאי יש מצות מילה היה רשאי למול וצריך לומר הטעם ,שאף שיש עליו
כשאפשר לברר ,ואם משום איסור חובל עצמו אף אם לא נצטווה ,וכמו שכתבנו איסור שלא לחבול בעצמו ,מכל מקום כיון
בחבירו ,יקרע על ידי גוי ,אלא ודאי גם גוים בדעת הפנים יפות שגם הוא מודה שאם שדינו כישראל רשאי לחייב עצמו בכל מה
מוזהרים שלא לחבול בחבירוב . דינו כישראל היה רשאי להביא עצמו לידי שישראל חייב ונחשב לו לקיום מצוה ,וכיון
חיוב אף שלא נצטווה ,אבל אם היה דינו כבן שמקיים בכך מצוה פשוט שאין עליו איסור
מילת גוי שלא לשם גירות ולא לשם רפואה נח היה הכתב סופר מודה שלא היה רשאי
עוד יש לדון בעצם דברי הפנים יפות חבלה.
לחבול בעצמו כל זמן שלא נצטווה על
שכתב שיש איסור לבן נח למול עצמו המילה .גם אפשר שסבר להיפך ,שלבני נח על כל פנים מוכח מדברי הפנים יפות
מחמת איסור חובל בעצמו .שהנה שנינו אין איסור חובל בעצמו ,וממילא היה רשאי שסבר שלא היה לאברהם דין ישראל לקולא.
בגמרא )עבודה זרה כו' (:תנו רבנן ישראל מל למול אף שחשש שמא אין מצוה כזו. ואכן כן הוא דעת הפנים יפות במקום אחר
את העובד כוכבים לשום גר ,לאפוקי לשום )נח; וראה עוד המקנה קידושין לז ,(:שלאברהם היה
מורנא דלא' .ופירש רש"י 'לאפוקי לשום מאבד עצמו לדעת בבני נח דין ישראל רק לחומרא ,שכן נתקשה שם
מורנא ,תולעת שיש לו בערלתו ,דאסור בעצם מה שהיה פשוט לפנים יפות איך שמר אברהם את השבת ,והרי בן נח
לרפאותו בחנם דהא אמרן לא מעלין ולא שאיסור חובל עצמו לדעת אף בבני נח, ששבת חייב מיתה .וכבר הבאנו במקום אחר
מורידין' .וכן מבואר בתוספות )ד"ה לאפוקי( ומקור הדברים מאיסור מאבד עצמו לדעת )באר יעקב ח"ב ,צו( מה שכתב שם לחדש מחמת
שהאיסור מחמת שאסור לרפאותם בחנם. כאמור .יש להעיר שהמנחת חינוך )מצוה לד אות קושיא זו ,שאברהם שמר את השבת כדין
ב( וראה בפרי יצחק )ח"א סי' לב( אריכות גדולה בענין טומטום מיתה .וראה מה שהרחיב בזה ידידי הגאון רבי ישראל א( וגדולה מזו כתב המשך חכמה )וישלח( ,שבן נח החובל
בטעם שאין חייבים לברר על ידי קריעה אם חייב במילה. אידלשטיין שליט"א )קובץ ישא מדברותיך ,נח(. בעצמו חייב מיתה ,ובזה מבאר מה שנתחייבו בני שכם
חז"ל שאברהם אבינו עומד בפתח גיהנם דברי הרמב"ם 'אם נתכוין הגוי למילה' היינו ויש לדון איך הדין למול גוי שלא לשם
ואינו מניח להכניס לגיהנם מי שנימול ,אם שכוונתו לשם גירות כלשון הגמרא .ומשמע גירות ולא לשם רפואה ,שממה שאמרו
כן המילה היא סימן לישראל ,וזה שמל את מזה שכל שאינו מתכוון לשם גירות אף שמותר למולו לשם גירות ,משמע שאין
הגוי מבטל סימן המילה מישראל .וכעין זה שכוונתו למצות מילה אסור .אך הכסף היתר אלא לשם גירות ,אבל כל שאינו
כתב הלבוש )שם ס"ה( שלמה נסיר חרפתו משנה כתב שם שהרמב"ם התיר לשם מכוון לשם גירות אסור .ומצד שני לא
ממנו ולהחתימו בחותם ברית קודש. גירות אף כשיש לו תולעת או חולי בערלתו, אסרו אלא לשם רפואה ,לפי מה שפירשו
אמנם הש"ך )ס"ק ח( האריך להוכיח שאי שכך פירש דברי הגמרא ,שהחידוש שמותר רש"י ותוספות שהאיסור למולו הוא מצד
אפשר לפרש דברי הבית יוסף והרמ"א למולו לשם גירות הוא אף במקום חולי. שאין מעלין אותו להצילו מן החולי .משמע
כפשוטם שיש איסור למול גוי אף באין לו ולפי זה עדיין אפשר לומר שדווקא ביש שכשאינו במצב של חולי אין איסור בדבר.
חולי ,שהרי בגמרא וברמב"ם מוכח שאין לו מכה אסור למולו כל שאינו מכוון לשם והרמב"ם )הל' מילה פ"ג ה"ז( כתב 'גוי שצריך
איסור אלא במקום חולי ומשום שאסור גירות ,משום האיסור לרפאותו ,אבל כשאין לחתוך ערלתו מפני מכה או שחין שנולד בה
לרפאותו ,והמחבר עצמו בשולחן ערוך )שם
לו חולי אין שום איסור למולו אף בלי כוונה אסור לישראל לחתוך לו אותה ,שהגוים לא
סי' רסח סעי' ט( הביא דין זה שאסור לחתוך לשם גירות. מעלין אותן מידי מיתה ולא מורידין אותן
ערלתו לשם רפואה ,הרי שבאין לו חולי אין דעות הפוסקים במילת גוי שלא לשם גירות אליה ,ואף על פי שנעשית מצוה ברפואה זו
איסור בדבר .ובהכרח צריך לפרש גם דברי והבית יוסף )יו"ד סוף סי' רסו( הביא דברי שהרי לא נתכוין למצוה .לפיכך אם נתכוין
הרמ"א אלו שבסי' רסג שהאיסור הוא רק רבינו ירוחם בשם הגאונים שאסור למול הגוי למילה מותר לישראל למול אותו' .הנה
משום רפואה ,וסמך עצמו על מה שמפורש נכרי שלא לשם גירות .והעתיק הרמ"א )יו"ד לא הזכיר הרמב"ם שההיתר הוא רק לשם
הדבר להלן בסי' רסח. סי' רסג סעי' ה( דבריו להלכה .ומבואר מפשטות גירות ,ומשמע לכאורה שכל שמתכוון לשם
נמצא שלדעת הלבוש והט"ז אסור למול דבריהם שאף באין לו חולי אסור למול נכרי מילה ולא לרפואה מותר ,אף שאינו מתכוון
גוי מצד המילה עצמה ,שאין להחתימו שלא לשם גירות .ובטורי זהב )ס"ק ג( כתב לשם גירות.
בחותם ברית קודש .ואפשר שמה שהזכירו שטעם האיסור נראה על פי מה שאמרו אמנם מדברי הכסף משנה נראה שפירש
אכילה קודם אכילת בהמתו של אחר
מה הטעם ששם הקדימה צרכי הבהמה לצרכי האדם .אך להנ"ל מיושב ,שכל ידועה הקושיא על מה שמצאנו בפרשתנו ,שאמרה רבקה לאליעזר )בראשית
זמן שהגמלים אינם שלה אינה חייבת להקדים צרכי הבהמה לאדם ,אבל לאחר כד ,מו( 'שתה וגם גמליך אשקה' ,והקדימה שתייתו לפני שתיית בהמותיו ,שהרי
שנתן לה הצמידים וקידשה הרי היא אשת יצחק ,והגמלים נחשבים ברשותה אמרו )ברכות מ ;.גיטין סב (.שאסור לאדם שיאכל קודם שיתן מאכל לבהמתו.
ומזונותם עליה ,ולכן אמרה אז תחילה גם תבן גם מספוא רב עמנו ,ורק אחר ובמקום אחר )גליון קג( הארכנו במה שהביא המגן אברהם )סי' קסז ס"ק יח( בשם
כך הזכירה צרכי העבד. ספר חסידים )סי' תקלא( ,שאכן הוכיח מכאן האיסור לאכול קודם הבהמה היינו
הכתב סופר )שו"ת ,או"ח סי לב( מביא דברים אלו בשם אביו ,שיש חילוק בין רק באכילה ,אבל בשתיה אין צריך להקדים וליתן תחילה לבהמה לפני שתייתו.
הבעלים לאחר .אך הוא מעתיק שהחילוק הוא ,שהאיסור הוא רק כשהאדם עיין שם.
אוכל בשלו משלו ,אבל כשאוכל משל אחרים ,האחר וודאי אין צריך ליתן אולם הפרי מגדים )שם מש"ז ס"ק ז( מביא להקשות בשם חכם אחד )'התורני
לבהמת חבירו תחילה ,ואף זה המקבל מחבירו מותר לו לאכול לפני בהמתו, המופלא מהר"ר מורי כהן ז"ל שהיה פרנס ומנהיג בק"ק פרנקפורט דאדר יע"א'( ,מה ראיה יש
כיון שתלוי ברצונו של הנותן ,וזה נתן לו שיאכל הוא תחילה .עיין שם מה מדברי רבקה ,וכי אם אדם מבקש מחבירו שיתן לו לאכול או לשתות ,צריך
שהאריך בזה. הנותן לומר לו אתן קודם לבהמתך .הרי בוודאי אינו מחויב לדאוג לזה ,שיתכן
אך בספר אמרי יוסף )בפרשתנו( תמה על דברי הכתב סופר ,שהביא בשם שאכלו או שתו הבהמות קודם ,ורק האדם צריך עכשיו לזה ,וכיון שביקש מים
אביו שגם המקבל אינו חייב להקדים בהמתו ,כיון שתלוי בדעת הנותן .שבחתם בעבורו יש לו למלאות בקשתו .ורק לאדם עצמו שהוא בעל הבהמה ,לו יש
סופר עצמו לא משמע כן ,אלא דווקא כשנתן לו הנותן רק בעבורו ולא בעבור איסור שלא יאכל קודם שיתן לבהמה ,כשיודע שהבהמה לא אכלה עדיין .ואם
כן אפשר שלעולם גם בשתיה יש חיוב ליתן לבהמה תחילה ,ואין ראיה מרבקה.
הבהמות שלו ,אבל אם נתן לו בפעם אחת גם עבור בהמותיו ,אף שהנותן אין
עליו חיוב להקדים הבהמות ,מכל מקום הוא עצמו צריך להקדים וליתן תחילה ומתרץ הפרי מגדים ,שהראיה אינה מדברי רבקה ,אלא מדברי אליעזר
לבהמתו. בתפילתו ,שאמר )בראשית כד ,יד( 'והיה הנערה אשר אומר אליה הטי נא כדך
ואשתה ואמרה שתה וגם גמליך אשקה' ,והיה לו לומר אשר אומר אליה תני
כאמור בכל הפוסקים הנ"ל מבואר ,שחילקו על כל פנים בין אדם אחר לבעל
מים לגמלים ואמרה אשקה לגמלים וגם לך אשקה .ומוכח מזה שבשתיה אין
הבהמה .אולם בשו"ת אגרות משה )או"ח ח"ב סי' נב( נוטה לומר ,שאף אחר צריך
נוהג דין הקדמת הבהמה.
להקדים הבהמה לפני האדם .ואף שכשיש לפניו שני אנשים הנזקקים לצדקה,
אחד צריך אוכל לעצמו והאחר רק לבהמתו ,בזה פשוט שצריך להקדים צרכי גם החתם סופר )תורת משה ,בפרשתנו( הקשה על ראית הספר חסידים מרבקה,
זה שצריך בעבור עצמו ,משום שסדר הצדקה נמדד לפי חשיבות ,ואדם שבוודאי אין האיסור אלא על האדם בעל הבהמה עצמו ,אבל אדם אחר הנותן
קודם לבהמה .מכל מקום כשיש לפניו אדם אחד שצריך גם לצורך עצמו וגם לחבירו צריך להקדים אכילת האדם לבהמה .ואם כן אין ראיה משם.
לבהמתו ,צריך הנותן לנהוג כפי החיובים של המקבל ,וכיון שהמקבל צריך והחתם סופר מפרש על פי זה ,מה שלא אמרה רבקה מיד בתחילה שתתן
להקדים אכילת הבהמה לאכילתו גם הנותן צריך לנהוג כך. לו לשתות וגם לגמליו ,כמו שביקש אליעזר בתפילתו ,ולא אמרה בתחילה
ונראה פשוט ,שלא רק בשני בני אדם הזקוקים לעזרתו ,אחד בעבור עצמו רק 'שתה אדוני' ,ולאחר שכילה לשתות אמרה לו 'גם לגמליך אשאב' .והיינו,
ואחד בעבור בהמתו ,יש להקדים צורך האדם .אלא גם כשלאדם הנותן עצמו משום שאם תאמר לו מיד מתחילה שתתן גם לגמלים ,הרי הוא מתחייב ליתן
יש בהמה הצריכה לאכול ,שיש עליו חיוב ליתן אוכל לבהמתו ,ויש לפניו אדם תחילה לגמליו.
הצריך לאכול ,יש לו להקדים ולתת לאדם לפני בהמתו .שחיוב כיבוד אדם אך מכל מקום נראה ,שיש חילוק בין דברי הפרי מגדים לדברי החתם סופר.
קודם לבהמה אף שהבהמה שלו .וכן כתב בתפארת יעקב על המשניות )שבת שלדברי הפרי מגדים ,רק כשהאדם מבקש מחבירו בעבור עצמו ,אין הנותן
פט"ז( ,שכשיש לאדם אורח על שולחנו פשוט שצריך ליתן לו תחילה .נמצא צריך לדאוג ולברר האם הבהמה צריכה גם לזה ,אבל אם מבקש מחבירו שיתן
שהבא לאכול סעודתו ויש לו אורח ובהמה ,נותן תחילה לאורח ואחר כך לו מאכל בעבורו ובעבור בהמתו ,צריך הנותן להקדים הבהמה .מה שאין כן
לבהמה ואחר כך יאכל הוא עצמו. לחתם סופר ,אף כשמבקש בעבור שניהם ,הנותן צריך ליתן תחילה לאדם.
עוד כתב שם האגרות משה ,שאפשר שבשני בני אדם הנזקקים לעזרה ובספר אמרי נועם )בפרשתנו( כתב גם הוא ,שעל בהמת חבירו אין לאדם
באיזה מלאכה וכיוצא בזה ,צריך להקדים ולעזור לזה שטירחתו גדולה יותר. חיוב להקדים הבהמה לפני שנותן לאדם ,משום שהוא רוצה ליתן מתנת חנם
ולכן כאן שאליעזר לא היה צריך למים עצמם ,שהיה יכול לקחת בעצמו ,אלא לחבירו ,ורשאי לכבדו יותר מן הבהמה .ומטעם זה נתנה רבקה תחילה לאליעזר
שביקש עזרה בהבאת המים ,בזה היתה צריכה להקדים ולטרוח עבור הגמלים, לשתות ואחר כך לגמלים.
שזה טירחא יותר גדולה .ועיין שם שמאריך לבאר לפי זה בדרך נפלאה את על פי זה כתב ליישב מה שיש להקשות ,מדוע מצאנו אחר כך שהשיבה
דיוקי הפסוקים. רבקה לאליעזר )בראשית כד ,כה( 'גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון',
מובנים דברי הרמב"ם בהלכות מילה שאם כיון שעל כל פנים נעשית מצוה אף באינו בגמרא איסור רק מצד שאסור לרפאותו,
רוצה לקיים מצות מילה מרצונו רשאי מכוון .גם דחה דברי הכסף משנה שפירש היינו משום שרצו לחדש שבמתכוון לגירות
כפירוש ההר צבי וההתעוררות תשובה. סוף דברי הרמב"ם שכוונתו למכוון לשם מותר אף במקום חולי שנרפא בכך .אבל
גירות ,שגם זה היה לו לרמב"ם לפרש. לעולם כשאינו מכוון לגירות אסור אף שלא
חילוק בין מוסיף מצוה במקום חולי כשאין איסור מצד רפואה.
מתרי"ג מצוות או מצוה חדשה לכן מפרש בהר צבי על פי מה שכתב
הרמב"ם בהלכות מלכים )פ"י הלכה ט-י( שבן ולדעת הש"ך אין איסור אלא כשנצרך
ואולי אפשר ליישב עוד דברי הרמב"ם לרפואה כמשמעות פשטות דברי הגמרא,
בהלכות מלכים בדרך אחרת .שמה שכתב נח שרצה לעשות מצוה ממצוות התורה
בכדי לקבל שכר אין מונעים אותו ,חוץ אבל באין לו חולי אין שום איסור למולו.
בהלכה ט' שאסור לגוי לעשות מצוות אך צריך עיון ,אם לזה נתכוונו רבינו ירוחם
לעצמו כוונתו דווקא כשמחדש דת ,היינו ממצוות שבת ולימוד תורה שאסורים
והרמ"א מדוע הביאו דין זה בשם הגאונים,
שמוסיף מצוה שאינה מתרי"ג מצוות שבני לקיימם .נמצא שבני נח העושים מצוה
והרי הדבר מפורש בגמרא.
ישראל מצווים עליהם ,שמקבל עליו לשם נחשבת להם למצוה בתורת אינו מצווה
דת איזה מצוה חדשה ,וזהו כעין הלאו של ועושה ,ולכן גם במילה כתב הרמב"ם ביאור דברי הרמב"ם 'ואף על פי
בל תוסיף שנאמר לישראל .ואף שדימהו שמעשה המילה נחשב להם למצוה, שנעשית מצוה ברפואה זו'
לגוי ששבת שהיא מצוה שישראל חייבים ושמכוון לשם מצוה מותר לישראל למולו. נחזור לדברי הרמב"ם שכשכתב האיסור
בה ,כוונתו שכשם ששם נתחדש שחייב וכן פירש בשו"ת התעוררות תשובה )יו"ד סי' למול גוי לצורך רפואה כתב לבאר 'ואף על פי
מיתה ,כך גוי שמחדש מצוה חדשה לשם קמב( את דברי הרמב"ם. שנעשית מצוה ברפואה זו ,שהרי לא נתכוין
דת חייב מיתה .אבל אם רוצה הגוי לחייב סתירה ברמב"ם בגוי שרוצה למצוה' .ודבריו צריכים ביאור איזה מצוה
עצמו במצוה שישראל מצווים עליה ,מותר נעשית במילתו ,שבין אם נפרש סוף דבריו
לקיים מצוות שלא נצטווה עליהם 'אם נתכוין הגוי למילה מותר לישראל למול
לו לחייב עצמו ואין מונעים אותו.
והנה הרמב"ם )שם ה"ט( כתב תחילה אותו' שנתכוון לגירות כדברי הכסף משנה,
אברהם לא יכל לחייב עצמו במילה שאסור לגוי לחדש דת ולעשות מצוה ובין אם נפרש ההיתר אף במכוון למילה
קודם שנצטוה עליה לעצמו מדעתו ,אלא או יהיה גר צדק ויקבל בלבד בלי כוונת גירות ,מכל מקום במכוון
על כל פנים ,לפי מה שנתבאר בדעת כל המצוות ,או יעמוד בתורתו ולא יוסיף לרפואה בלבד ודאי אין כאן קיום מצוה,
הרמב"ם שמותר לגוי לקיים מצות מילה ולא יגרע ,ואם חידש דבר חייב מיתה כמו ומדוע כתב שנעשית מצוה ברפואה זו.
אף שלא לשם גירות ,מוכח לכאורה שלא גוי ששבת .ולכאורה דבריו סותרים זה את
ובשו"ת הר צבי )יו"ד סי' רטו( האריך
כדברי הפנים יפות שכתב שכיון שכל שאינו זה ,שבהלכה ט' כתב שאין לו לקיים מצוות
בביאור דברי הרמב"ם .והביא דברי השואל
מצווה אסור לו למול עצמו משום איסור שלא נצטווה עליהם ,ואילו בהלכה י' כתב
שרצה לפרש שהרמב"ם דיבר מבני קטורה,
חובל בעצמו. שאם רוצה לקיים מצוות אין מונעים אותו.
שמותר למולם לשם מצוה אחר שחייבים
אמנם יתכן לחלק ,שדברי הרמב"ם הם ובדברי הרדב"ז נראה שפירש דברי במצות מילה ,ועל זה כתב הרמב"ם שכל
דווקא אחר שנצטוו ישראל על מצות מילה, הרמב"ם ,שהאיסור הוא רק כשבא לעשות שאינו מכוון למצוה אלא לרפואה אסור אף
שכיון שנוהגת מצוה זו בישראל יכול גם הגוי המצוה בתורת חיוב באומרו שהוא חייב בה, שבמעשהו נעשית מצוה .אבל במכוון לשם
לחייב עצמו במצוה ,ואין עליו איסור משום ובאופן זה אין מניחין אותו לעשותה וחייב מצוה מותר אף במקום חולי .ואילו בגמרא
חובל כשם שבישראל אין איסור .אבל קודם מיתה על כך שהרי הוא כמחדש דת לעצמו, דיברו משאר גוים שאינם חייבים במילה,
שנצטווה אברהם על מצות מילה שעדיין לא אבל אם בא לעשותה בתורת נדבה כאינו ואין היתר למולם אלא במכוון לגירות.
היתה מצוה זו בעולם ,לא שייך לחייב עצמו, מצווה ועושה ,וכלשון הרמב"ם 'שרצה וההר צבי דחה דבריו שהרמב"ם לא הזכיר
ולכן כתב הפנים יפות שלא היה אברהם יכול לעשות מצוה בכדי לקבל שכר' רשאי ,ואין בני קטורה ולא היה לו לסתום אלא לפרש.
לחייב עצמו משום איסור חובל בעצמו. מונעים אותו מלקיים המצוה .ולפי זה גם כן גם אין מסתבר לחלק בין מכוון לאינו מכוון,
• תמצית השיעור •
ישראל ,ולש"ך רק לשם רפואה אסור. לדעת בבן נח ,שלא נשנית בסיני. בהפלאה בטעם שאברהם לא מל קודם
ברמב"ם שבמילת כגוי יש מצוה ,ובהר ולפנים יפות יש לומר משום שעצם שנצטווה ,משום איסור חובל בעצמו,
צבי והתעוררות תשובה שהוא כמו איסור רציחה נשנית. שהוא בכלל הורג עצמו שאסור לבן
גוי שמקיים מצוה אחת בתורת אינו הר צבי צידד שבן נח מותר לחבול נח.
מצווה ועושה. בחבירו ברשותו ,וראיה מפריעת מדבריו משמע שהיה דינו כבן נח,
ישמעאל .וחזר בו מהמקנה .וראיה סתירה ברמב"ם אם מותר לגוי לקיים שאם היה דינו כישראל היה מותר
מצוות שלא נצטוה .ולרדב"ז רק טומטום. קורעין שאין מזה למול ולחבול .אך יתכן שאחר המילה
בתורת נדבה יכול לקיים .ואולי רק אסור למול גוי לשם רפואה .ומפשטות נעשה ישראל.
בתורת דת חדשה אסור. הרמב"ם משמע דשלא לשם רפואה כתב סופר שחשש שמא טועה ונמצא
ברמב"ם משמע שאין במילת גוי מותר אף אם אינו לשם גירות. חובל לחינם .ולדעתו יתכן שהיה לו
משום חובל .ואולי כוונת הפנים יפות להלכה ,לט"ז ולבוש אסור אפילו דין ישראל גם לקולא.
היה רק קודם שהיה המצוה בעולם. שלא לשם רפואה ,שמחתימו בסימן למנחת חינוך אין איסור מאבד עצמו
התודה והברכה לידידינו החשובים שנטלו חלק בהוצאת הגליון
לעילוי נשמת ידידנו הנעלה הרה"ח ר' חיים גאנצפריד שליט"א -וויליאמסבורג
הגה"ח ר' ישראל אברהם ב"ר שמחה פנסטר ז"ל לרגל שמחת נישואי בתו הכלה המהוללה שתחי'
נלב"ע ביום כ"ב מרחשון תשפ"ג עב"ג החתן המופלג כמר מנחם מנדל ני"ו
ת .נ .צ .ב .ה. בן מחותנו הרה"ח ר' אהרן יוסף ווייס שליט"א -ברוקלין
הונצח על ידי בנו הרה"ג ר' אהרן שליט"א -בני ברק למזל טוב ובשעה טובה ומוצלחת
