gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

מכתלי בית הדין · Mikaslei Beis Din — חיי שרה (2026-11-02)

מוציא לאור: מכתלי בית הדין · Mikaslei Beis Din

שבוע: חיי שרה (2026-11-02)

מכתלי בית הדין · Mikaslei Beis Din — חיי שרה (2026-11-02)

פתח את ה-PDF הורדה

‫מכתלי‬ ‫משולחנו של הגאון‬ ‫רבי מנחם מנדל‬ ‫פומרנץ שליט"א‬ ‫בית הדין‬ ‫תשובות אקטואליות‬ ‫ריש מתיבתא 'עוז והדר'‬ ‫בענייני חושן משפט‬ ‫על הפרשה‬ ‫גיליון שע"א‪ ,‬פר' חיי שרה תשפ"ז‬ ‫קרן נישואין שהופקדה לנכד‬ ‫שנפטר – למי שייכים הכספים?‬ ‫לה החפצים היוקר והזול שייכים ליורשים‪ ,‬שהרי אין‬ ‫'בנדונייתה' ו'לנדונייתה'‬ ‫הדבר מסתבר‪.‬‬ ‫הלבוש (עיר שושן שם סעיף טז)‪ ,‬פירש שהחילוק‬ ‫שיתנו נדוניה לבתו‪ ,‬אין היורשים חייבים למסור לה‬ ‫את הנדוניה קודם שתינשא ותזדקק לה‪ .‬ממילא‪ ,‬אם‬ ‫מתה קודם נישואיה‪ ,‬אין יורשיה זוכים בדבר‪.‬‬ ‫אולם אם אמר האב במפורש 'תנו מאתיים זוז‬ ‫לפלונית לנדונייתה'‪ ,‬חייבים לתת לה את מאתיים‬ ‫' יקותיאל זלמן רוזנצרן‪ ,‬יהודי אמיד ובעל‬ ‫צדקה‪ ,‬ביקש בהגיעו לגיל גבורות להבטיח כי‬ ‫לכל אחד מנכדיו תהיה בבוא העת התחלה‬ ‫מכובדת לקראת נישואיו‪ .‬לשם כך הפריש מכספו‬ ‫קרן מיוחדת בסך חמישים אלף שקלים עבור כל‬ ‫ר‬ ‫הוא אחר‪ :‬כאשר אמר הנותן שייתנו לה 'בנדונייתה'‪,‬‬ ‫אחד מן הנכדים‪ ,‬והפקיד את הכספים בידיו של ר'‬ ‫הזוז מיד‪ .‬מכאן ואילך היוקר והזול שלה‪ ,‬ואף אם‬ ‫בב'‪ ,‬משמעות הדברים היא שכאשר יאספו לפני‬ ‫מרדכי שלמה וייסשטרום‪ ,‬איש נאמן שעליו סמך‪ ,‬כדי‬ ‫מתה קודם נישואיה‪ ,‬זכו יורשיה במעות‪ .‬בכהאי גוונא‪,‬‬ ‫הנישואין את הנכסים והממון לצורך נדונייתה‪ ,‬יכניסו‬ ‫שישמור את הקרנות עבור הנכדים עד שיגיע כל אחד‬ ‫המילים 'לנדונייתה' אינן תנאי בעצם המתנה אלא‬ ‫לה ממנו בנדונייתה שווי של מאתים זוז‪ ,‬כלומר‬ ‫מהם לפרקו ויזדקק לכסף לצורך נישואיו‪.‬‬ ‫'מראה מקום' בלבד‪ ,‬כלומר‪ ,‬הנותן מציין לאיזו מטרה‬ ‫הנתינה עצמה תתקיים רק בשעה שתזדקק לנדוניה‪.‬‬ ‫הוא מבקש שתשתמש בכסף‪ ,‬אך המתנה עצמה חלה‬ ‫חלפו כמה שנים‪ ,‬ולמרבה היגון אירע אסון‬ ‫לכן‪ ,‬אם ציווה לתת לה חפצים והם הוקרו או הוזלו‪,‬‬ ‫מיד‪.‬‬ ‫במשפחה‪ .‬אחד הנכדים‪ ,‬אליעזר מנחם‪ ,‬שעדיין לא‬ ‫הרווח וההפסד ליורשים‪ ,‬ואם מתה קודם הנישואין‬ ‫כעין זה כתב הרשב"א (חלק ב סימן שטו)‪ ,‬שאם‬ ‫זכה להקים את ביתו‪ ,‬טבע רח"ל בים בחוף בת ים‬ ‫אין ליורשיה כלום‪.‬‬ ‫אמר אדם 'תנו מנה לפלונית לנישואיה'‪ ,‬נותנים לה את‬ ‫ונפטר לבית עולמו‪.‬‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬כאשר אמר 'תנו לבתי מאתים‬ ‫המנה מיד‪ ,‬שהרי לא קבע זמן לעצם הנתינה‪ .‬הדבר‬ ‫עתה התעורר ספק ביד הנאמן בנוגע לקרן שהסב‬ ‫זוז לנדונייתה'‪ ,‬בל'‪ ,‬אין כאן שום משמעות לשון‬ ‫דומה למי שאמר 'תנו מנה לפלוני למזונות'‪ ,‬שאין‬ ‫ייחד עבורו‪ .‬מצד אחד‪ ,‬אם הכסף כבר נחשב כמתנה‬ ‫מיוחדת לדחות את הנתינה עד שעת העמדת הנדוניה‬ ‫היורשים נותנים לו בכל יום פרוטה לפי מזונותיו‪ ,‬אלא‬ ‫שזכה בה אליעזר מנחם בחייו‪ ,‬אלא שהופקד ביד‬ ‫בנישואין‪ ,‬רק שהנתינה חלה מיד‪ ,‬אלא שייעד לה‬ ‫מוסרים לו את המנה מיד‪ ,‬והוא מתפרנס ממנו במשך‬ ‫הנאמן עד שעת נישואיו‪ ,‬הרי לאחר פטירתו עובר‬ ‫מטרה‪ .‬לכן נותנים לה מעכשיו‪ ,‬היוקר והזול שלה‪,‬‬ ‫הימים כרצונו‪ .‬ויתר על כן כתב‪ ,‬שאפילו אם לקחה את‬ ‫הכסף ליורשיו‪ ,‬ובמקרה דנן הוא אביו היורש את‬ ‫ואם מתה קודם שנישאה זכו בהם יורשיה‪.‬‬ ‫המנה שניתן לה לנישואיה ובזבזה אותו על כל מיני‬ ‫בנו‪ .‬מאידך‪ ,‬שמא מעולם לא ניתנה לו הקרן אלא על‬ ‫אלא שהסמ"ע דחה חילוק זה וכתב שלא מצאנו‬ ‫הוצאות‪ ,‬משזכתה בו הרי הוא שלה‪ ,‬אלא שעברה על‬ ‫דעת שיגיע לכלל נישואין‪ ,‬וכיוון שלמרבה הצער לא‬ ‫בשום מקום הבחנה בין אות ב' לאות ל'‪ .‬יתרה מזו‪,‬‬ ‫דעת הנותן ואסור לעשות כן‪.‬‬ ‫נתקיימה מטרת הנתינה‪ ,‬לא זכה בה כלל‪ ,‬והכסף נותר‬ ‫הטור כתב במפורש באומר 'לנדונייתה' הרווח‬ ‫בכלל נכסי הסב ושייך ליורשיו‪.‬‬ ‫וההפסד מן היוקר והזול שייכים ליתומים‪.‬‬ ‫לשון הנתינה‬ ‫וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (סימן רנג סעיף‬ ‫השאלה היא אפוא‪ :‬האם עצם הפקדת חמישים‬ ‫מעות או חפצים‬ ‫טז)‪ :‬אם אמר 'מאתיים זוז לפלונית בנדונייתה'‪,‬‬ ‫אלף השקלים ביד נאמן עבור הנכד הקנתה לו את‬ ‫הקצות החושן (שם סק"ז) הקשה על ביאור הסמ"ע‬ ‫אין להם לתת עד שתנשא ותצטרך לכך‪ .‬ואם מתה‬ ‫הקרן מיד‪ ,‬והמילים שנועדה 'לצורך נישואיו' אינן‬ ‫שתלה את הדבר בשאלה אם נאמרה לשון 'תנו'‪ .‬הרי‬ ‫בינתיים‪ ,‬אין ליורשיה כלום‪ .‬אבל האומר 'תנו מאתיים‬ ‫אלא ציון מטרת המתנה‪ .‬או שמא כל הזכייה הותנתה‬ ‫ודאי שמדובר באופן שאמר 'תנו'‪ ,‬שכן אם לא אמר כן‬ ‫זוז לפלונית לנדונייתה'‪ ,‬חייבים לתת לה מעכשיו‪ .‬ואם‬ ‫בכך שיינשא בפועל‪ ,‬ומשלא הגיע לכך אין ליורשיו‬ ‫אין כאן צוואה מחייבת כלל‪ ,‬וכפי שפסק הרמ"א (שם‬ ‫נתייקרו או הוזלו הדברים‪ ,‬היוקר והזול שלה‪ ,‬ואם‬ ‫כל זכות בכסף?‬ ‫סעיף ב)‪ ,‬שאם אמר 'כך וכך לפלוני בנכסי' ולא אמר‬ ‫מתה קודם שנישאה זכו בהם יורשיה‪.‬‬ ‫'תנו לו'‪ ,‬אין בדבריו כלום‪ .‬אם כן‪ ,‬גם ברישא מוכרחים‬ ‫תשובה‬ ‫הסמ"ע (שם סקל"ה) ביאר שעיקר החילוק הוא‬ ‫נדוניה שהוזלה‬ ‫לפרש שאמר לשון נתינה‪ ,‬אלא שהשולחן ערוך קיצר‬ ‫בלשון 'תנו'‪ .‬ברישא לא נאמר 'תנו מאתיים זוז'‪ ,‬אלא‬ ‫בלשונו מפני שידוע שאין דברי שכיב מרע מתקיימים‬ ‫'מאתיים זוז לפלונית בנדונייתה'‪ ,‬ומשמעות הלשון‬ ‫בגמרא (כתובות נד‪ ).‬מובא מעשה באדם שציווה‬ ‫אלא באופן שנאמרו בלשון המועילה‪.‬‬ ‫היא שהכסף יינתן לה רק כשיגיע זמן הנדוניה‪ .‬בסיפא‪,‬‬ ‫קודם מותו שיתנו מנכסיו נדוניה לבתו‪ .‬לאחר‬ ‫לכן פירש קצות החושן את החילוק בין אם אמר‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬אמר בפירוש 'תנו'‪ ,‬וממילא משמעות‬ ‫פטירתו‪ ,‬כשהגיעה הבת לפרקה‪ ,‬הוזל מחיר הנדוניה‬ ‫'בנדונייתה' לאמר 'לנדונייתה'‪' .‬נדוניה' היא שם‬ ‫דבריו היא שייתנו לה מיד‪ ,‬ואילו התוספת 'לנדונייתה'‬ ‫מכפי שהיה בשעה שנאמרה הצוואה‪ .‬אמר רב אידי בר‬ ‫לחפצים ולתכשיטים שנותנים לבת לצורך נישואיה‪.‬‬ ‫אינה אלא גילוי דעת שנוח לו שהמעות יישארו בידה‬ ‫אבין שהרווח מן ההוזלה שייך ליתומים‪ .‬כלומר‪ ,‬אין‬ ‫אם ציווה האב לתת לה חפצים בשווי מאתיים זוז‬ ‫וישמשו אותה לצורך הנדוניה‪ .‬לדבריו‪ ,‬כך משמע גם‬ ‫הבת זכאית לסכום הכסף שנקבע לפי שווי הנדוניה‬ ‫לצורך נדונייתה‪ ,‬הרי שעיקר הציווי חל על החפצים‪,‬‬ ‫מלשון הגמרא‪ ,‬שבה נאמר 'נדוניא לברת'‪ ,‬ולא נזכרה‬ ‫בשעת הצוואה‪ ,‬אלא נותנים לה בעת נישואיה את שווי‬ ‫ואין היא זכאית להם עד שתינשא ותזדקק להם‪ .‬משום‬ ‫לשון 'תנו'‪.‬‬ ‫הנדוניה כפי שהיא עולה באותה שעה‪ ,‬וההפרש נשאר‬ ‫כך היוקר והזול נשארים ליורשים‪.‬‬ ‫ליורשי האב‪.‬‬ ‫אלא שהסמ"ע עצמו העיר שמלשון הטור נראה‬ ‫לעומת זאת‪ ,‬כאשר אמר 'תנו מאתיים זוז לפלונית‬ ‫שאין הוא סובר חילוק זה‪ .‬הטור כתב שאם אמר אדם‬ ‫יסוד הדברים הוא‪ ,‬שכל עוד לא הגיעה הבת‬ ‫לנדוניה'‪ ,‬ציווה למסור לה מעות מזומנים‪ ,‬והיא עצמה‬ ‫'תנו לבתי לנדונייתה כך וכך חפצים במאתיים זוז'‪,‬‬ ‫לשעת נישואיה‪ ,‬אין רואים את סכום הכסף כאילו כבר‬ ‫תקנה בהם לאחר מכן את חפצי הנדוניה‪ .‬במקרה כזה‬ ‫והחפצים הוקרו או הוזלו‪ ,‬הרווח או ההפסד שייכים‬ ‫זכתה בו‪ ,‬אלא החיוב הוא להעמיד לה נדוניה בשעה‬ ‫היא זוכה מיד במאתיים הזוז‪ ,‬והמילים 'לנדוניה' אינן‬ ‫ליתומים‪ .‬הרי שאף שנאמרה לשון 'תנו'‪ ,‬אין הבת‬ ‫שתזדקק לה‪ .‬משום כך‪ ,‬אם בינתיים הוזלה הנדוניה‪,‬‬ ‫אלא 'מראה מקום'‪ .‬לכן הכסף שלה מעכשיו‪ ,‬היוקר‬ ‫נחשבת כמי שכבר זכתה מיד‪ .‬שאילו זכתה בהם‪ ,‬היה‬ ‫ההוזלה היא לטובת היורשים‪.‬‬ ‫והזול שלה‪ ,‬ואם מתה יורשיה יורשים אותה‪.‬‬ ‫מן הדין שהיוקר והזול יהיו שלה‪.‬‬ ‫מתנה או מטרה‬ ‫לדברי הקצות החושן‪ ,‬עיקר ההבחנה היא אפוא‬ ‫הסמ"ע הוסיף שדוחק לומר שלדעת הטור אמנם‬ ‫הריטב"א (כתובות שם‪ ,‬ד"ה אתמר אלמנה)‪ ,‬בשם‬ ‫בין נתינת חפצים מסוימים לצורך הנדוניה‪ ,‬התלויה‬ ‫חייבים ליתן לה מיד‪ ,‬אלא שכל עוד בפועל לא נמסרו‬ ‫רבותיו‪ ,‬חידד את הדברים‪ .‬כאשר האב אומר בסתם‬ ‫ונותר ממון הוא חוזר לתורם‪ ,‬אך אם טרם נעשה כלל‬ ‫והרשב"א שהביא הבית יוסף עולה כדעת הראבי"ה‬ ‫בהגעה לשעת הנישואין‪ ,‬לבין נתינת סכום כסף‪ ,‬שאז‬ ‫מצוה בממון‪ ,‬ישיא בממון יתומה אחרת‪.‬‬ ‫שאין אומרים שיש תנאי במתנה‪ ,‬אך רבינו חיים הכהן‬ ‫מסתבר שהמטרה שנזכרה אינה מגבילה את עצם‬ ‫נמצא דעת רבינו חיים הכהן‪ ,‬רבינו שמחה‪ ,‬הר"י‬ ‫סובר שנישואין הם תנאי במתנה‪ ,‬ואם לא נישאת‬ ‫המתנה‪ .‬וכן הסכים לדבריו בנתיבות המשפט (סקי"ב)‪.‬‬ ‫מקרוביל‪ ,‬האור זרוע‪ ,‬והרא"ש‪ ,‬שמה שניתן לנישואין‬ ‫הממון חוזר‪.‬‬ ‫דעת השו"ע‬ ‫ולא נישאת המתנה חוזרת לנותן‪ ,‬ודעת הראבי"ה‬ ‫עוד הביא הדרכי משה (חו"מ סי' רנג) דעת הר"י‬ ‫הריטב"א (שם) כתב שבלשונות אלו תלוי גם מה‬ ‫הרשב"א והריטב"א שאינה חוזרת‪ ,‬בשו"ע פסק‬ ‫מקרוביל (הגהות מימוניות גזלה פ"ח סק"ד) שאם‬ ‫הדין אם מתה המקבלת קודם נישואיה‪ ,‬שאם ניתן לה‬ ‫בפשיטות כהראבי"ה הרשב"א והריטב"א‪ ,‬אך הרמ"א‬ ‫אסף מעות כדי להשיא את בתו‪ ,‬ולבסוף לא השיאה‬ ‫בלשון שמשמעותו שהמתנה כבר ניתנה‪ ,‬יש לתת לה‬ ‫הכריע כדעת רוב הפוסקים שאינה חוזרת‪.‬‬ ‫או שמתה‪ ,‬חוזרים הכספים לנותנים‪ ,‬משום שלא‬ ‫את המתנה מיד‪ ,‬וגם היוקר והזול עליה‪ .‬ומכיון שכבר‬ ‫נתקיימה מחשבתם‪.‬‬ ‫דעתו קרובה אצל קרובו‬ ‫זכתה במתנה‪ ,‬גם אם מתה ולא נישאת כלל הרי כבר‬ ‫וראייתו היא מן המשנה (בבא קמא קי‪ ,).‬בדין גוזל‬ ‫זכתה בדמים וזכו בהם יורשיה‪ .‬אבל אם המתנה ניתנה‬ ‫אלא שלכאורה יש מקום לחלק‪ ,‬כי דברי הרשב"א‬ ‫את הגר ונשבע לו ולאחר מכן מת הגר‪ ,‬שעל הגזלן‬ ‫בלשון שמשמעותו שרק בשעת הנישואין תינתן לה‪,‬‬ ‫והריטב"א נאמרו בנותן מתנה לבתו או לבת אחיו‪,‬‬ ‫להביא את הקרן לכהנים‪ .‬אם הגזלן עצמו מת בדרך‬ ‫אם מתה קודם לכן אין ליורשיה דבר במתנה זו שניתנה‬ ‫ובזה יש לומר שנתן מתנה גמורה מיד‪ ,‬ורק שהראה‬ ‫לירושלים קודם שנתן את הכסף לכהנים‪ ,‬חוזר הכסף‬ ‫לה רק עבור נישואיה והרי לא נישאת‪ .‬והריטב"א כתב‬ ‫מקום למה הוא נותן לה מתנה זו‪ ,‬אך לא עשה מזה‬ ‫ליורשיו‪ ,‬מפני שכבר נתכפר במיתתו‪ .‬אולם אם כבר‬ ‫שכן גם דעת הרשב"א‪.‬‬ ‫תנאי לבטל המתנה‪ ,‬ואילו דברי שאר הראשונים‬ ‫נתן את הכסף לכהנים ומת קודם הקרבת האשם‪,‬‬ ‫בבית יוסף (חו"מ סי' רנג) הביא את דברי‬ ‫נאמרו בנותן לצרכי צדקה שלא לקרוביו‪ ,‬ובזה יש‬ ‫הכסף נשאר אצל הכהנים‪.‬‬ ‫הריטב"א‪ ,‬והביא עליהם את דברי הרשב"א (שו"ת ח"ב‬ ‫אומדנא חזקה לומר שהוא תנאי גמור לבטל המתנה‬ ‫אם לא יצטרכו למעות לצורך המצוה‪.‬‬ ‫אביי (שם קי‪ ):‬למד מכאן ש'כסף מכפר מחצה'‪,‬‬ ‫סי' שטו) שגם במתנה לנישואין‪ ,‬אם לא התנה לזמן‬ ‫שהרי אילו הכסף לא היה פועל שום כפרה‪ ,‬מאחר‬ ‫הנישואין‪ ,‬היא לנתינה מיד‪ ,‬ומה שהזכיר הנישואין‬ ‫ומצאנו חילוק זה בתרומת הדשן (סי' שנ) בנידון‬ ‫שלא נתקיימה מחשבתו להתכפר לגמרי היה מן הדין‬ ‫גילה בפניה מה דעת ורצון בעל הבית שתעשה‬ ‫אדם שבשעת מיתתו נתן מעות לנכדתו שתקנה‬ ‫שהכסף יחזור ליורשיו‪ .‬מכאן הוכיח הר"י מקורביל‬ ‫במתנה‪ ,‬אך גם אם קנתה בממון דברים אחרים‪ ,‬הגם‬ ‫בהם חגורה נאה לנאותה‪ ,‬ומתה הבת קודם שקנתה‪,‬‬ ‫שכאשר לא נתקיימה מחשבת הנותן‪ ,‬יש להשיב את‬ ‫וביקשו יורשיה לגבות את דמי החגורה‪ ,‬ויורשי הסב‬ ‫שיש איסור בדבר לעבר על דעת הנותן‪ ,‬הממון שלה‬ ‫הכסף לנותנים‪ .‬ולכן על יסוד זה פסק הרמ"א שאין‬ ‫ואינה צריכה להחזיר לנותן‪ .‬ולכאורה נראה מכך שגם‬ ‫אומרים שלא נתן לה אלא על דעת שתקנה בהם‬ ‫יורשי המקבלת זוכים בכסף‪.‬‬ ‫חגורה וכבר מתה‪ .‬וכתב התרומת הדשן שלכאורה‬ ‫אם תמות קודם הנישואין המתנה קיימת ליורשים‪.‬‬ ‫הוא נידון ומחלוקת הראבי"ה ורבינו חיים במתנה‬ ‫וכתב הדרכי משה (שם) שכן היא גם דעת שו"ת‬ ‫וכן פסק בשולחן ערוך (שם סעיף טו) שאפילו מתה‬ ‫הרא"ש (כלל לב סי' ו) שדן באמא שאספה כספי‬ ‫המתנה קיימת ליורשיה‪.‬‬ ‫שניתנה לצורך נישואין ומתה‪.‬‬ ‫צדקה לפדות את בתה שנשבתה לבין הישמעאלים‪,‬‬ ‫[בדרכי משה (אבה"ע סי' נג סק"א) כתב שמצד‬ ‫אך שוב כתב‪ :‬אמנם נראה דבנידון דידן ליכא‬ ‫אך כאשר באה לפדותה‪ ,‬ראתה שהיא כבר התרצתה‬ ‫אומדנא דמוכח כלל כי התם דאיכא אומדנא גדולה‬ ‫תשובות הרשב"א (המקוצרת‪ ,‬ח"א סי' תתקצג) אין‬ ‫להינשא לישמעאלי ולהמיר דתה‪ ,‬וכעת טענה בפיה‬ ‫ראיה‪ ,‬שאין כאן תנאי במתנה שאם תמות תצטרך‬ ‫שלא כיון לעשות זה במעות הללו אלא חפצי שמים‬ ‫שכיון שהכסף נאסף לבתה הוא ראוי בדיעבד להיות‬ ‫ולא ליתנם במתנה לאינשי מעלמא‪ .‬משא"כ בנידון‬ ‫להחזיר את המתנה‪ .‬אמנם בתשובת הרשב"א‬ ‫שלה‪ .‬וכתב הרא"ש שכל מה שנאמר כי מותר צדקה‬ ‫(הארוכה ח"ב סי' שטו) שהביא הבית יוסף (חו"מ סי'‬ ‫דידן דאמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו‪ ,‬והוא‬ ‫לקרובי מי שאספו לו‪ ,‬זהו כאשר נעשה במעות‬ ‫הדין מסתמא אצל בת בנו‪ ,‬ונוכל לומר דגמיר ודאי‬ ‫רנג) שאפילו הוציאה המנה בהוצאות אחרות אינה‬ ‫שנאספו הצדקה רק שנותר ממנה איזה סכום‪ ,‬אך‬ ‫צריכה להחזיר לנותן‪ ,‬נראה שהממון נעשה שלה‬ ‫להקנות לה הכ' ליטרא מנכסיו בלי תנאי‪ .‬ומה שצוה‬ ‫כאשר לא נעשה בהם הצדקה כלל‪ ,‬וכגון שאספו כסף‬ ‫שתקנה בהן חגורה יפה‪ ,‬כדי להראות לה חבה יתירה‬ ‫ממש‪ ,‬ונראה שגם הדרכי משה בחו"מ הסכים שהדבר‬ ‫לקבורת החולה‪ ,‬ולבסוף הוא הבריא‪ ,‬מחזירים את‬ ‫מוכח מתשובת הרשב"א זו]‪.‬‬ ‫שהוא זוכרה על קישוטיה בשעת פטירתו‪ ,‬וא"כ איכא‬ ‫הכסף לנותן‪.‬‬ ‫למימר דבענין זה כו"ע מודו דאמרינן עלה לא כל‬ ‫ומוכח שכל מעות שנאספו לצרכי צדקה ולא‬ ‫דעת הרמ"א‬ ‫האומדנות שוות‪ .‬עכ"ל‪.‬‬ ‫אולם הרמ"א (שם) הביא דעה חולקת‪ ,‬שלפיה‬ ‫נעשה בהם שימוש כלל הם חוזרים לנותן‪ ,‬ואם כן הוא‬ ‫מהראנ"ח (שו"ת מים עמוקים סי' צ) הביא את‬ ‫הדין במה שאסף מעות לנדונייתה ולא נישאת כלל‬ ‫כאשר אדם נתן מעות עבור פלונית כדי להשיאה והיא‬ ‫דברי תרומת הדשן בנידון סבתא שנתנה בצוואתה‬ ‫שיש להחזיר המעות לנותן וליורשיו‪.‬‬ ‫מתה‪ ,‬אין יורשיה זוכים במעות‪.‬‬ ‫סכום כסף גבוה לנדוניית נכדתה‪ ,‬וכתב ע"פ התרומת‬ ‫ולכן על דברי השו"ע בשם הרשב"א והריטב"א‬ ‫מקור הדברים במרדכי (כתובות פרק ג סי' קעו‬ ‫הדשן שבנידון זה שנתנה לקרובתה לדברי הכל אין‬ ‫שאם לא נישאת גם כן הדמים שלה ויורשיה‪ ,‬כתב‬ ‫בשם ראבי"ה סימן תקצב‪ ,‬הו"ד בבית יוסף אבה"ע סי'‬ ‫כאן תנאי לבטל המתנה אם לא תנשא‪ .‬והו"ד דבריהם‬ ‫הרמ"א שיש אומרים שצריכה להחזיר את המעות‬ ‫נג)‪ ,‬שהביא מעשה באדם שנדר מעות לצורך השאת‬ ‫בגיליון רעק"א (חו"מ סי' רנג)‪.‬‬ ‫לנותן‪ ,‬וכתב שכן נראה לו עיקר‪.‬‬ ‫יתומה‪ ,‬והכסף הרוויח בינתיים‪ ,‬ולאחר מכן מתה‬ ‫ובעיקר מה שכתב תרומת הדשן שדעתו של אדם‬ ‫היתומה‪ ,‬ויורשיה תבעו את הכסף‪ .‬ורבי חיים כהן‬ ‫הש"ך (חו"מ סי' רנג ס"ק לב) הביא מה שפסק‬ ‫קרובה גם אצל בן בנו‪ ,‬כן פסק הרמ"א (סי' רנז סעיף ב)‪,‬‬ ‫פטר את הנודר מתשלום‪ ,‬והביא ראיה מדברי המשנה‬ ‫רבי דוד בן מהר"י בן לב שדעת רבינו חיים מסתברת‬ ‫וכתב בסמ"ע (שם סק"ו) שכן מבואר בתרומת הדשן‪.‬‬ ‫(כתובות נד‪ ):‬שבעל שהתחייב לארוסתו בכתובתה‬ ‫ומוצאים ממון על פיה מיד המחזיק‪ ,‬ונראה שהש"ך‬ ‫אבל בתשובות הרא"ש (כלל פב סי' ד) כתב לגבי דבר‬ ‫סכום גבוה‪ ,‬ומתה‪ ,‬אינו חייב לשלם ליורשיה את‬ ‫הסכים להכרעת הרמ"א‪ ,‬והובאו דבריו גם בנתיבות‬ ‫שלא בא לעולם שאין דעתו קרובה אלא אצל בנו‪ ,‬ובן‬ ‫התוספת מיוחדת שהתחייב לה בכתובתה‪ .‬ואפילו‬ ‫(חידושים שם ס"ק כה)‪.‬‬ ‫בנו כאחר דמי‪ .‬וכן פסק הרמ"א (סי' רי סעיף א)‪ .‬וכבר‬ ‫כבר באו המעות לרשותה חייבים להחזיר לנותן‪ .‬שכן‬ ‫ואכן גם האור זרוע (צדקה סי' ז) הסכים‬ ‫דבר ברור הוא שכל כוונתו הייתה רק באם תינשא‬ ‫הקשה סתירה זו בקצוה"ח (סי' רי סק"ד) וראה‬ ‫לעיקר דברי רבי חיים כהן דאין ליורשים‬ ‫לו‪ ,‬ולא באופן שתמות קודם לכן‪ .‬לשיטה זו‪ ,‬כאשר‬ ‫גם בש"ך (סי' רנז סק"ג)‪ .‬וקצת נראה שיש‬ ‫כלום‪' :‬דאומדן דעת גדול הוא שלא‬ ‫מטרת הנתינה הייתה הנישואין והם לא התקיימו‪ ,‬אין‬ ‫דברים שצריכים קירבת הדעת גמורה‪,‬‬ ‫הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה‪,‬‬ ‫ליורשים זכות במעות‪.‬‬ ‫וזה אין אצל בן בנו‪ ,‬אך בנידון של‬ ‫אבל לא לצורך הרשות שיאכלו‬ ‫תנאי נישואין במתנה כתבו תרומת‬ ‫הראבי"ה (שם) חלק וסבר שאם נדר מעות לצורך‬ ‫היורשים'‪ .‬וכתב שאין להשוות‬ ‫הדשן ומהראנ"ח שדי בדעת שיש‬ ‫מצוות הכנסת כלה יתומה‪ ,‬היה זה נדר לדבר מצוה‪,‬‬ ‫הדבר למותר הצדקה‪ ,‬כי שם‬ ‫אצל בן בנו‪.‬‬ ‫והוא כבר חל עליו‪ ,‬ואינו יכול לחזור בו כאשר היא‬ ‫נתקיימה עיקר כוונתו שיעשו‬ ‫אמנם דעת השו"ע והרמ"א‬ ‫מתה‪ ,‬והחוב הוא ליורשיה‪ .‬וכתב שמפורש מצאנו‬ ‫בממון את המצוה לקבור את המת‪,‬‬ ‫שאין לחלק כן‪ ,‬שבשו"ע הביא דברי‬ ‫בגמרא (סנהדרין מח‪ ).‬שאם נתנו צדקה לקבורת המת‪,‬‬ ‫ובזה אין אומדנא כל כך חזקה‬ ‫הרשב"א והריטב"א בלשון האומר‬ ‫ונותר‪ ,‬אין מחזירים את הנותר לנותנים רק ליורשי‬ ‫לבטל את הנתינה כמו באופן‬ ‫לתת 'לפלונית'‪ ,‬ומשמע שאפילו‬ ‫המת‪ ,‬שכבר זכה המת ויורשיו בממון זה‪ .‬והגם שיש‬ ‫שמתה היתומה וכלל אין עושים‬ ‫נתן לאשה זרה כן הוא הדין‪ .‬והדרכי‬ ‫אומדנא ברורה שהנותנים לא רצו לתרום ליורשים‬ ‫במעותיו מצוה‪ .‬וכתב שדעת‬ ‫העשירים‪ ,‬הרי בשעת הנתינה היה זה ממון צדקה‬ ‫משה בפירוש הביא דברי הראשונים‬ ‫רבינו שמחה הייתה שאם תרם‬ ‫כחולקים זה על זה‪.‬‬ ‫וקיימו מצוה וכעת הוא ממון היורשים‪ ,‬ואין אומרים‬ ‫ליתומה זו ומתה‪ ,‬הממון חוזר‬ ‫שנעשה תנאי דמה שלא ישמש למצוה יחזור לנותן‪.‬‬ ‫לנותן ממש‪ ,‬אך דעת האור‬ ‫וכתב שאין להביא ראיה מהאומדנא שהתוספת כתובה‬ ‫המשך הדיון והיוצא להלכה‬ ‫זרוע עצמו שאם כבר‬ ‫מותנת בנישואין‪ ,‬שאין כל האומדנות שוות‪.‬‬ ‫נביא בע"ה ובס"ד בשבוע הבא‪.‬‬ ‫נעשה מצוה בממונו‬ ‫וכתב בדרכי משה (אבה"ע סי' נג) שדעת הריטב"א‬ ‫השמות המופיעים בסיפורי בית הדין – בדויים‬