מכתלי בית הדין · Mikaslei Beis Din — חיי שרה (2026-11-02)

מכתלי
משולחנו של הגאון
רבי מנחם מנדל
פומרנץ שליט"א
בית הדין
תשובות אקטואליות
ריש מתיבתא 'עוז והדר' בענייני חושן משפט
על הפרשה
גיליון שע"א ,פר' חיי שרה תשפ"ז
קרן נישואין שהופקדה לנכד
שנפטר – למי שייכים הכספים?
לה החפצים היוקר והזול שייכים ליורשים ,שהרי אין
'בנדונייתה' ו'לנדונייתה'
הדבר מסתבר.
הלבוש (עיר שושן שם סעיף טז) ,פירש שהחילוק
שיתנו נדוניה לבתו ,אין היורשים חייבים למסור לה
את הנדוניה קודם שתינשא ותזדקק לה .ממילא ,אם
מתה קודם נישואיה ,אין יורשיה זוכים בדבר.
אולם אם אמר האב במפורש 'תנו מאתיים זוז
לפלונית לנדונייתה' ,חייבים לתת לה את מאתיים
' יקותיאל זלמן רוזנצרן ,יהודי אמיד ובעל
צדקה ,ביקש בהגיעו לגיל גבורות להבטיח כי
לכל אחד מנכדיו תהיה בבוא העת התחלה
מכובדת לקראת נישואיו .לשם כך הפריש מכספו
קרן מיוחדת בסך חמישים אלף שקלים עבור כל
ר
הוא אחר :כאשר אמר הנותן שייתנו לה 'בנדונייתה', אחד מן הנכדים ,והפקיד את הכספים בידיו של ר'
הזוז מיד .מכאן ואילך היוקר והזול שלה ,ואף אם
בב' ,משמעות הדברים היא שכאשר יאספו לפני מרדכי שלמה וייסשטרום ,איש נאמן שעליו סמך ,כדי
מתה קודם נישואיה ,זכו יורשיה במעות .בכהאי גוונא,
הנישואין את הנכסים והממון לצורך נדונייתה ,יכניסו שישמור את הקרנות עבור הנכדים עד שיגיע כל אחד
המילים 'לנדונייתה' אינן תנאי בעצם המתנה אלא
לה ממנו בנדונייתה שווי של מאתים זוז ,כלומר מהם לפרקו ויזדקק לכסף לצורך נישואיו.
'מראה מקום' בלבד ,כלומר ,הנותן מציין לאיזו מטרה
הנתינה עצמה תתקיים רק בשעה שתזדקק לנדוניה.
הוא מבקש שתשתמש בכסף ,אך המתנה עצמה חלה חלפו כמה שנים ,ולמרבה היגון אירע אסון
לכן ,אם ציווה לתת לה חפצים והם הוקרו או הוזלו,
מיד. במשפחה .אחד הנכדים ,אליעזר מנחם ,שעדיין לא
הרווח וההפסד ליורשים ,ואם מתה קודם הנישואין
כעין זה כתב הרשב"א (חלק ב סימן שטו) ,שאם זכה להקים את ביתו ,טבע רח"ל בים בחוף בת ים
אין ליורשיה כלום.
אמר אדם 'תנו מנה לפלונית לנישואיה' ,נותנים לה את ונפטר לבית עולמו.
לעומת זאת ,כאשר אמר 'תנו לבתי מאתים
המנה מיד ,שהרי לא קבע זמן לעצם הנתינה .הדבר עתה התעורר ספק ביד הנאמן בנוגע לקרן שהסב
זוז לנדונייתה' ,בל' ,אין כאן שום משמעות לשון
דומה למי שאמר 'תנו מנה לפלוני למזונות' ,שאין ייחד עבורו .מצד אחד ,אם הכסף כבר נחשב כמתנה
מיוחדת לדחות את הנתינה עד שעת העמדת הנדוניה היורשים נותנים לו בכל יום פרוטה לפי מזונותיו ,אלא שזכה בה אליעזר מנחם בחייו ,אלא שהופקד ביד
בנישואין ,רק שהנתינה חלה מיד ,אלא שייעד לה מוסרים לו את המנה מיד ,והוא מתפרנס ממנו במשך הנאמן עד שעת נישואיו ,הרי לאחר פטירתו עובר
מטרה .לכן נותנים לה מעכשיו ,היוקר והזול שלה, הימים כרצונו .ויתר על כן כתב ,שאפילו אם לקחה את הכסף ליורשיו ,ובמקרה דנן הוא אביו היורש את
ואם מתה קודם שנישאה זכו בהם יורשיה. המנה שניתן לה לנישואיה ובזבזה אותו על כל מיני בנו .מאידך ,שמא מעולם לא ניתנה לו הקרן אלא על
אלא שהסמ"ע דחה חילוק זה וכתב שלא מצאנו הוצאות ,משזכתה בו הרי הוא שלה ,אלא שעברה על דעת שיגיע לכלל נישואין ,וכיוון שלמרבה הצער לא
בשום מקום הבחנה בין אות ב' לאות ל' .יתרה מזו, דעת הנותן ואסור לעשות כן. נתקיימה מטרת הנתינה ,לא זכה בה כלל ,והכסף נותר
הטור כתב במפורש באומר 'לנדונייתה' הרווח בכלל נכסי הסב ושייך ליורשיו.
וההפסד מן היוקר והזול שייכים ליתומים. לשון הנתינה
וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך (סימן רנג סעיף השאלה היא אפוא :האם עצם הפקדת חמישים
מעות או חפצים טז) :אם אמר 'מאתיים זוז לפלונית בנדונייתה', אלף השקלים ביד נאמן עבור הנכד הקנתה לו את
הקצות החושן (שם סק"ז) הקשה על ביאור הסמ"ע אין להם לתת עד שתנשא ותצטרך לכך .ואם מתה הקרן מיד ,והמילים שנועדה 'לצורך נישואיו' אינן
שתלה את הדבר בשאלה אם נאמרה לשון 'תנו' .הרי בינתיים ,אין ליורשיה כלום .אבל האומר 'תנו מאתיים אלא ציון מטרת המתנה .או שמא כל הזכייה הותנתה
ודאי שמדובר באופן שאמר 'תנו' ,שכן אם לא אמר כן זוז לפלונית לנדונייתה' ,חייבים לתת לה מעכשיו .ואם בכך שיינשא בפועל ,ומשלא הגיע לכך אין ליורשיו
אין כאן צוואה מחייבת כלל ,וכפי שפסק הרמ"א (שם נתייקרו או הוזלו הדברים ,היוקר והזול שלה ,ואם כל זכות בכסף?
סעיף ב) ,שאם אמר 'כך וכך לפלוני בנכסי' ולא אמר מתה קודם שנישאה זכו בהם יורשיה.
'תנו לו' ,אין בדבריו כלום .אם כן ,גם ברישא מוכרחים
תשובה
הסמ"ע (שם סקל"ה) ביאר שעיקר החילוק הוא נדוניה שהוזלה
לפרש שאמר לשון נתינה ,אלא שהשולחן ערוך קיצר בלשון 'תנו' .ברישא לא נאמר 'תנו מאתיים זוז' ,אלא
בלשונו מפני שידוע שאין דברי שכיב מרע מתקיימים 'מאתיים זוז לפלונית בנדונייתה' ,ומשמעות הלשון בגמרא (כתובות נד ).מובא מעשה באדם שציווה
אלא באופן שנאמרו בלשון המועילה. היא שהכסף יינתן לה רק כשיגיע זמן הנדוניה .בסיפא, קודם מותו שיתנו מנכסיו נדוניה לבתו .לאחר
לכן פירש קצות החושן את החילוק בין אם אמר לעומת זאת ,אמר בפירוש 'תנו' ,וממילא משמעות פטירתו ,כשהגיעה הבת לפרקה ,הוזל מחיר הנדוניה
'בנדונייתה' לאמר 'לנדונייתה'' .נדוניה' היא שם דבריו היא שייתנו לה מיד ,ואילו התוספת 'לנדונייתה' מכפי שהיה בשעה שנאמרה הצוואה .אמר רב אידי בר
לחפצים ולתכשיטים שנותנים לבת לצורך נישואיה. אינה אלא גילוי דעת שנוח לו שהמעות יישארו בידה אבין שהרווח מן ההוזלה שייך ליתומים .כלומר ,אין
אם ציווה האב לתת לה חפצים בשווי מאתיים זוז וישמשו אותה לצורך הנדוניה .לדבריו ,כך משמע גם הבת זכאית לסכום הכסף שנקבע לפי שווי הנדוניה
לצורך נדונייתה ,הרי שעיקר הציווי חל על החפצים, מלשון הגמרא ,שבה נאמר 'נדוניא לברת' ,ולא נזכרה בשעת הצוואה ,אלא נותנים לה בעת נישואיה את שווי
ואין היא זכאית להם עד שתינשא ותזדקק להם .משום לשון 'תנו'. הנדוניה כפי שהיא עולה באותה שעה ,וההפרש נשאר
כך היוקר והזול נשארים ליורשים. ליורשי האב.
אלא שהסמ"ע עצמו העיר שמלשון הטור נראה
לעומת זאת ,כאשר אמר 'תנו מאתיים זוז לפלונית שאין הוא סובר חילוק זה .הטור כתב שאם אמר אדם יסוד הדברים הוא ,שכל עוד לא הגיעה הבת
לנדוניה' ,ציווה למסור לה מעות מזומנים ,והיא עצמה 'תנו לבתי לנדונייתה כך וכך חפצים במאתיים זוז', לשעת נישואיה ,אין רואים את סכום הכסף כאילו כבר
תקנה בהם לאחר מכן את חפצי הנדוניה .במקרה כזה והחפצים הוקרו או הוזלו ,הרווח או ההפסד שייכים זכתה בו ,אלא החיוב הוא להעמיד לה נדוניה בשעה
היא זוכה מיד במאתיים הזוז ,והמילים 'לנדוניה' אינן ליתומים .הרי שאף שנאמרה לשון 'תנו' ,אין הבת שתזדקק לה .משום כך ,אם בינתיים הוזלה הנדוניה,
אלא 'מראה מקום' .לכן הכסף שלה מעכשיו ,היוקר נחשבת כמי שכבר זכתה מיד .שאילו זכתה בהם ,היה ההוזלה היא לטובת היורשים.
והזול שלה ,ואם מתה יורשיה יורשים אותה. מן הדין שהיוקר והזול יהיו שלה. מתנה או מטרה
לדברי הקצות החושן ,עיקר ההבחנה היא אפוא הסמ"ע הוסיף שדוחק לומר שלדעת הטור אמנם הריטב"א (כתובות שם ,ד"ה אתמר אלמנה) ,בשם
בין נתינת חפצים מסוימים לצורך הנדוניה ,התלויה חייבים ליתן לה מיד ,אלא שכל עוד בפועל לא נמסרו רבותיו ,חידד את הדברים .כאשר האב אומר בסתם
ונותר ממון הוא חוזר לתורם ,אך אם טרם נעשה כלל והרשב"א שהביא הבית יוסף עולה כדעת הראבי"ה בהגעה לשעת הנישואין ,לבין נתינת סכום כסף ,שאז
מצוה בממון ,ישיא בממון יתומה אחרת. שאין אומרים שיש תנאי במתנה ,אך רבינו חיים הכהן מסתבר שהמטרה שנזכרה אינה מגבילה את עצם
נמצא דעת רבינו חיים הכהן ,רבינו שמחה ,הר"י סובר שנישואין הם תנאי במתנה ,ואם לא נישאת המתנה .וכן הסכים לדבריו בנתיבות המשפט (סקי"ב).
מקרוביל ,האור זרוע ,והרא"ש ,שמה שניתן לנישואין הממון חוזר. דעת השו"ע
ולא נישאת המתנה חוזרת לנותן ,ודעת הראבי"ה עוד הביא הדרכי משה (חו"מ סי' רנג) דעת הר"י הריטב"א (שם) כתב שבלשונות אלו תלוי גם מה
הרשב"א והריטב"א שאינה חוזרת ,בשו"ע פסק מקרוביל (הגהות מימוניות גזלה פ"ח סק"ד) שאם הדין אם מתה המקבלת קודם נישואיה ,שאם ניתן לה
בפשיטות כהראבי"ה הרשב"א והריטב"א ,אך הרמ"א אסף מעות כדי להשיא את בתו ,ולבסוף לא השיאה בלשון שמשמעותו שהמתנה כבר ניתנה ,יש לתת לה
הכריע כדעת רוב הפוסקים שאינה חוזרת. או שמתה ,חוזרים הכספים לנותנים ,משום שלא את המתנה מיד ,וגם היוקר והזול עליה .ומכיון שכבר
נתקיימה מחשבתם.
דעתו קרובה אצל קרובו זכתה במתנה ,גם אם מתה ולא נישאת כלל הרי כבר
וראייתו היא מן המשנה (בבא קמא קי ,).בדין גוזל זכתה בדמים וזכו בהם יורשיה .אבל אם המתנה ניתנה
אלא שלכאורה יש מקום לחלק ,כי דברי הרשב"א
את הגר ונשבע לו ולאחר מכן מת הגר ,שעל הגזלן בלשון שמשמעותו שרק בשעת הנישואין תינתן לה,
והריטב"א נאמרו בנותן מתנה לבתו או לבת אחיו,
להביא את הקרן לכהנים .אם הגזלן עצמו מת בדרך אם מתה קודם לכן אין ליורשיה דבר במתנה זו שניתנה
ובזה יש לומר שנתן מתנה גמורה מיד ,ורק שהראה
לירושלים קודם שנתן את הכסף לכהנים ,חוזר הכסף לה רק עבור נישואיה והרי לא נישאת .והריטב"א כתב
מקום למה הוא נותן לה מתנה זו ,אך לא עשה מזה
ליורשיו ,מפני שכבר נתכפר במיתתו .אולם אם כבר שכן גם דעת הרשב"א.
תנאי לבטל המתנה ,ואילו דברי שאר הראשונים
נתן את הכסף לכהנים ומת קודם הקרבת האשם, בבית יוסף (חו"מ סי' רנג) הביא את דברי
נאמרו בנותן לצרכי צדקה שלא לקרוביו ,ובזה יש
הכסף נשאר אצל הכהנים. הריטב"א ,והביא עליהם את דברי הרשב"א (שו"ת ח"ב
אומדנא חזקה לומר שהוא תנאי גמור לבטל המתנה
אם לא יצטרכו למעות לצורך המצוה. אביי (שם קי ):למד מכאן ש'כסף מכפר מחצה', סי' שטו) שגם במתנה לנישואין ,אם לא התנה לזמן
שהרי אילו הכסף לא היה פועל שום כפרה ,מאחר הנישואין ,היא לנתינה מיד ,ומה שהזכיר הנישואין
ומצאנו חילוק זה בתרומת הדשן (סי' שנ) בנידון
שלא נתקיימה מחשבתו להתכפר לגמרי היה מן הדין גילה בפניה מה דעת ורצון בעל הבית שתעשה
אדם שבשעת מיתתו נתן מעות לנכדתו שתקנה
שהכסף יחזור ליורשיו .מכאן הוכיח הר"י מקורביל במתנה ,אך גם אם קנתה בממון דברים אחרים ,הגם
בהם חגורה נאה לנאותה ,ומתה הבת קודם שקנתה, שכאשר לא נתקיימה מחשבת הנותן ,יש להשיב את
וביקשו יורשיה לגבות את דמי החגורה ,ויורשי הסב שיש איסור בדבר לעבר על דעת הנותן ,הממון שלה
הכסף לנותנים .ולכן על יסוד זה פסק הרמ"א שאין ואינה צריכה להחזיר לנותן .ולכאורה נראה מכך שגם
אומרים שלא נתן לה אלא על דעת שתקנה בהם יורשי המקבלת זוכים בכסף.
חגורה וכבר מתה .וכתב התרומת הדשן שלכאורה אם תמות קודם הנישואין המתנה קיימת ליורשים.
הוא נידון ומחלוקת הראבי"ה ורבינו חיים במתנה וכתב הדרכי משה (שם) שכן היא גם דעת שו"ת וכן פסק בשולחן ערוך (שם סעיף טו) שאפילו מתה
הרא"ש (כלל לב סי' ו) שדן באמא שאספה כספי המתנה קיימת ליורשיה.
שניתנה לצורך נישואין ומתה.
צדקה לפדות את בתה שנשבתה לבין הישמעאלים, [בדרכי משה (אבה"ע סי' נג סק"א) כתב שמצד
אך שוב כתב :אמנם נראה דבנידון דידן ליכא אך כאשר באה לפדותה ,ראתה שהיא כבר התרצתה
אומדנא דמוכח כלל כי התם דאיכא אומדנא גדולה תשובות הרשב"א (המקוצרת ,ח"א סי' תתקצג) אין
להינשא לישמעאלי ולהמיר דתה ,וכעת טענה בפיה ראיה ,שאין כאן תנאי במתנה שאם תמות תצטרך
שלא כיון לעשות זה במעות הללו אלא חפצי שמים שכיון שהכסף נאסף לבתה הוא ראוי בדיעבד להיות
ולא ליתנם במתנה לאינשי מעלמא .משא"כ בנידון להחזיר את המתנה .אמנם בתשובת הרשב"א
שלה .וכתב הרא"ש שכל מה שנאמר כי מותר צדקה (הארוכה ח"ב סי' שטו) שהביא הבית יוסף (חו"מ סי'
דידן דאמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו ,והוא לקרובי מי שאספו לו ,זהו כאשר נעשה במעות
הדין מסתמא אצל בת בנו ,ונוכל לומר דגמיר ודאי רנג) שאפילו הוציאה המנה בהוצאות אחרות אינה
שנאספו הצדקה רק שנותר ממנה איזה סכום ,אך צריכה להחזיר לנותן ,נראה שהממון נעשה שלה
להקנות לה הכ' ליטרא מנכסיו בלי תנאי .ומה שצוה כאשר לא נעשה בהם הצדקה כלל ,וכגון שאספו כסף
שתקנה בהן חגורה יפה ,כדי להראות לה חבה יתירה ממש ,ונראה שגם הדרכי משה בחו"מ הסכים שהדבר
לקבורת החולה ,ולבסוף הוא הבריא ,מחזירים את מוכח מתשובת הרשב"א זו].
שהוא זוכרה על קישוטיה בשעת פטירתו ,וא"כ איכא הכסף לנותן.
למימר דבענין זה כו"ע מודו דאמרינן עלה לא כל
ומוכח שכל מעות שנאספו לצרכי צדקה ולא
דעת הרמ"א
האומדנות שוות .עכ"ל. אולם הרמ"א (שם) הביא דעה חולקת ,שלפיה
נעשה בהם שימוש כלל הם חוזרים לנותן ,ואם כן הוא
מהראנ"ח (שו"ת מים עמוקים סי' צ) הביא את הדין במה שאסף מעות לנדונייתה ולא נישאת כלל כאשר אדם נתן מעות עבור פלונית כדי להשיאה והיא
דברי תרומת הדשן בנידון סבתא שנתנה בצוואתה שיש להחזיר המעות לנותן וליורשיו. מתה ,אין יורשיה זוכים במעות.
סכום כסף גבוה לנדוניית נכדתה ,וכתב ע"פ התרומת ולכן על דברי השו"ע בשם הרשב"א והריטב"א מקור הדברים במרדכי (כתובות פרק ג סי' קעו
הדשן שבנידון זה שנתנה לקרובתה לדברי הכל אין שאם לא נישאת גם כן הדמים שלה ויורשיה ,כתב בשם ראבי"ה סימן תקצב ,הו"ד בבית יוסף אבה"ע סי'
כאן תנאי לבטל המתנה אם לא תנשא .והו"ד דבריהם הרמ"א שיש אומרים שצריכה להחזיר את המעות נג) ,שהביא מעשה באדם שנדר מעות לצורך השאת
בגיליון רעק"א (חו"מ סי' רנג). לנותן ,וכתב שכן נראה לו עיקר. יתומה ,והכסף הרוויח בינתיים ,ולאחר מכן מתה
ובעיקר מה שכתב תרומת הדשן שדעתו של אדם היתומה ,ויורשיה תבעו את הכסף .ורבי חיים כהן
הש"ך (חו"מ סי' רנג ס"ק לב) הביא מה שפסק
קרובה גם אצל בן בנו ,כן פסק הרמ"א (סי' רנז סעיף ב), פטר את הנודר מתשלום ,והביא ראיה מדברי המשנה
רבי דוד בן מהר"י בן לב שדעת רבינו חיים מסתברת
וכתב בסמ"ע (שם סק"ו) שכן מבואר בתרומת הדשן. (כתובות נד ):שבעל שהתחייב לארוסתו בכתובתה
ומוצאים ממון על פיה מיד המחזיק ,ונראה שהש"ך
אבל בתשובות הרא"ש (כלל פב סי' ד) כתב לגבי דבר סכום גבוה ,ומתה ,אינו חייב לשלם ליורשיה את
הסכים להכרעת הרמ"א ,והובאו דבריו גם בנתיבות
שלא בא לעולם שאין דעתו קרובה אלא אצל בנו ,ובן התוספת מיוחדת שהתחייב לה בכתובתה .ואפילו
(חידושים שם ס"ק כה).
בנו כאחר דמי .וכן פסק הרמ"א (סי' רי סעיף א) .וכבר כבר באו המעות לרשותה חייבים להחזיר לנותן .שכן
ואכן גם האור זרוע (צדקה סי' ז) הסכים דבר ברור הוא שכל כוונתו הייתה רק באם תינשא
הקשה סתירה זו בקצוה"ח (סי' רי סק"ד) וראה
לעיקר דברי רבי חיים כהן דאין ליורשים לו ,ולא באופן שתמות קודם לכן .לשיטה זו ,כאשר
גם בש"ך (סי' רנז סק"ג) .וקצת נראה שיש
כלום' :דאומדן דעת גדול הוא שלא מטרת הנתינה הייתה הנישואין והם לא התקיימו ,אין
דברים שצריכים קירבת הדעת גמורה,
הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה, ליורשים זכות במעות.
וזה אין אצל בן בנו ,אך בנידון של
אבל לא לצורך הרשות שיאכלו
תנאי נישואין במתנה כתבו תרומת הראבי"ה (שם) חלק וסבר שאם נדר מעות לצורך
היורשים' .וכתב שאין להשוות
הדשן ומהראנ"ח שדי בדעת שיש מצוות הכנסת כלה יתומה ,היה זה נדר לדבר מצוה,
הדבר למותר הצדקה ,כי שם
אצל בן בנו. והוא כבר חל עליו ,ואינו יכול לחזור בו כאשר היא
נתקיימה עיקר כוונתו שיעשו
אמנם דעת השו"ע והרמ"א מתה ,והחוב הוא ליורשיה .וכתב שמפורש מצאנו
בממון את המצוה לקבור את המת,
שאין לחלק כן ,שבשו"ע הביא דברי בגמרא (סנהדרין מח ).שאם נתנו צדקה לקבורת המת,
ובזה אין אומדנא כל כך חזקה
הרשב"א והריטב"א בלשון האומר ונותר ,אין מחזירים את הנותר לנותנים רק ליורשי
לבטל את הנתינה כמו באופן
לתת 'לפלונית' ,ומשמע שאפילו המת ,שכבר זכה המת ויורשיו בממון זה .והגם שיש
שמתה היתומה וכלל אין עושים
נתן לאשה זרה כן הוא הדין .והדרכי אומדנא ברורה שהנותנים לא רצו לתרום ליורשים
במעותיו מצוה .וכתב שדעת העשירים ,הרי בשעת הנתינה היה זה ממון צדקה
משה בפירוש הביא דברי הראשונים רבינו שמחה הייתה שאם תרם
כחולקים זה על זה. וקיימו מצוה וכעת הוא ממון היורשים ,ואין אומרים
ליתומה זו ומתה ,הממון חוזר שנעשה תנאי דמה שלא ישמש למצוה יחזור לנותן.
לנותן ממש ,אך דעת האור וכתב שאין להביא ראיה מהאומדנא שהתוספת כתובה
המשך הדיון והיוצא להלכה זרוע עצמו שאם כבר מותנת בנישואין ,שאין כל האומדנות שוות.
נביא בע"ה ובס"ד בשבוע הבא. נעשה מצוה בממונו
וכתב בדרכי משה (אבה"ע סי' נג) שדעת הריטב"א
השמות המופיעים בסיפורי בית הדין – בדויים
