gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

משנת השבוע · Mishnas Hashevuah — חיי שרה (2026-11-02)

מוציא לאור: משנת השבוע · Mishnas Hashevuah

שבוע: חיי שרה (2026-11-02)

משנת השבוע · Mishnas Hashevuah — חיי שרה (2026-11-02)

פתח את ה-PDF הורדה

‫א‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יח‬ ‫פרשת חיי שרה תשפ"ז‬ ‫[שנה ט"ז ‪ -‬גליון ח']‬ ‫לימוד מצוה יומית‬ ‫כ"ו מרחשון‬ ‫ערב שבת‪:‬‬ ‫בנין בית הבחירה‬ ‫מצוה צה‪.‬‬ ‫כ"ז מרחשון‬ ‫שבת קודש‪:‬‬ ‫הבדים לא יסורו‬ ‫מצוה צו‪.‬‬ ‫פרשת תולדות‬ ‫כ"ח מרחשון‬ ‫יום ראשון‪:‬‬ ‫סידור לחם הפנים‬ ‫מצוה צז‪.‬‬ ‫תוכן הענינים‬ ‫כ"ט מרחשון‬ ‫לערוך נרות במקדש‬ ‫יום שני‪:‬‬ ‫מצוה צח‪.‬‬ ‫דברות קודש‬ ‫ל' מרחשון‬ ‫יום שלישי‪:‬‬ ‫מכ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק זצוקללה"ה ‪..‬ג‬ ‫לבישת בגדי כהונה‬ ‫מצוה צט‪.‬‬ ‫א' כסלו‬ ‫יום רביעי‪:‬‬ ‫מצוה יומית‪ ..........................................‬ו‬ ‫לא יזח החושן‬ ‫מצוה ק‪.‬‬ ‫ב' כסלו‬ ‫יום חמישי‪:‬‬ ‫ליקוטי מגיד משנה‪ ...............................‬י‬ ‫שלא לקרוע המעיל‬ ‫מצוה קא‪.‬‬ ‫דא"ח מכ"ק מרן אדמו"ר שליט"א ‪ ....‬טו‬ ‫מערכת המשנה ‪.................................‬מ‬ ‫שיעורי הלכה ‪ ..................................‬מב‬ ‫ניצוצי הדף ‪ .......................................‬מז‬ ‫מראי מקומות ללימוד דף היומי‪ ..........‬נג‬ ‫הילולא דצדיקיא ‪...............................‬נד‬ ‫מגיד משנה לנוער ‪...........................‬סא‬ ‫‪ ‬אונגוואר ‪‬‬ ‫יצא לאור ע"י‬ ‫מכון משנה הלכות‬ ‫‪1578 53rd St‬‬ ‫‪Brooklyn, NY 11219‬‬ ‫לשלוח תגובות והערות‬ ‫בכל עניני הגליון בפאקס‬ ‫‪718-851-2660‬‬ ‫לקבל הקונטרס באי‪-‬מייל‪:‬‬ ‫‪KhalUngvar@gmail.com‬‬ ‫ג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫דברות קודש‬ ‫מאת כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק זצוקללה"ה‬ ‫פרשת חיי שרה תש"נ ‪ -‬שמחת בר מצוה‬ ‫ואולי מהאי טעמא אין עונשין את הקטן‪,‬‬ ‫"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה‬ ‫כיון שאמרו ז"ל (קידושין ל‪ ):‬בראתי‬ ‫ושבע שנים וגו'" (כג‪:‬א)‪ .‬וברש"י כולם‬ ‫יצה"ר בראתי תורה תבלין כנגדו‪ ,‬ו"זה‬ ‫שוים לטובה‪ .‬ונראה ד"ימי שנותינו בהם‬ ‫לעומת זה עשה האלקים" (קהלת ז‪:‬יד)‪.‬‬ ‫שבעים שנה" (תהלים צ‪:‬י)‪ ,‬והם מובדלים‬ ‫וא"כ בקטן שנכנס בו היצה"ר משעת‬ ‫גם לימי קטנות‪ ,‬וקטן פטור מכל המצוות‬ ‫לידה ואין בו עוד יצ"ט‪ ,‬הרי הוא אנוס‬ ‫ולאו בר עונשין הוא‪ .‬ומיהו הקטן פטור‪,‬‬ ‫ע"פ היצה"ר‪ ,‬ואין הקב"ה בא בטרוניא‬ ‫אבל אביו חייב לחנכו‪.‬‬ ‫עם בריותיו (ע"ז ג‪ ).‬וא"א לשפטו ולענשו‪.‬‬ ‫ונחלקו הראשונים אי מצות חינוך מצוה‬ ‫ויש להבין הרמז 'לאור הנר'‪ ,‬ומהו הנר‬ ‫דיליה הוא‪ ,‬או מצוה על האב וקטן פטור‬ ‫הזה‪ .‬ונראה דבגמ' (נדה ל‪ ):‬דרש ר' שמלאי‬ ‫מכל‪ .‬ועיין גהש"ס ברכות (כ') וברמב"ן‬ ‫למה הולד דומה במעי אמו? לפנקס פתוח‬ ‫שם‪ ,‬ובספרינו משנ"ה (ח"ג סי' רכ"ט‪,‬‬ ‫וכו' ונר דלוק לו על ראשו‪ ,‬וצופה ומביט‬ ‫רל"א) הארכתי בזה‪ .‬ובשנת י"ג כשנכנס‬ ‫מסוף העולם ועד סופו‪ ,‬שנאמר "בהלו‬ ‫לעול המצוות אז נפטר האב מחיוב חינוך‪,‬‬ ‫נרו עלי ראשי לאורו אלך חשך" (איוב‬ ‫ומברך 'ברוך שפטרני מעונשו של זה'‬ ‫כט‪:‬ג)‪ .‬ואל תתמה‪ ,‬שהרי אדם ישן כאן‬ ‫ונכנס הבן בעול המצוות ובחיוב קיום‬ ‫ורואה חלום באספמיא‪ .‬ומלמדין אותו כל‬ ‫המצוות ואחריותן ועונשן‪ .‬וב"ד של מטה‬ ‫התורה כולה‪ ,‬שנאמר "ויורני ויאמר לי‬ ‫עונשין משנת י"ג‪ ,‬וב"ד של מעלה משנת‬ ‫יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה"‬ ‫עשרים לדעת הרבה פוסקים‪.‬‬ ‫(משלי ד‪:‬ג) ואומר "בסוד אלוק עלי אהלי"‬ ‫ורמזו ז"ל (עי' של"ה) אור לארבעה עשר‬ ‫(איוב שם‪:‬ד)‪ .‬וכיון שבא לאויר העולם‪,‬‬ ‫בודקין את החמץ לאור הנר (פסחים ב‪,).‬‬ ‫בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל‬ ‫כלומר הקטן שנעשה בר מצוה אור לשנת‬ ‫התורה כולה‪ ,‬שנאמר "לפתח חטאת‬ ‫ארבעה עשר‪ ,‬בודק את החמץ‪ ,‬היינו היצה"ר‬ ‫רובץ" וכו' ע"ש‪.‬‬ ‫לאור הנר‪ ,‬שהוא היצ"ט‪ .‬שכל ימי קטנותו‬ ‫פי'‪ ,‬דכל זמן שהתינוק במעי אמו כולו‬ ‫אין בו אלא היצה"ר‪ ,‬כדכתיב "לפתח‬ ‫קודש ממקור קדוש מחצבתו ואינו חוטא‪.‬‬ ‫חטאת רובץ" (בראשית ד‪:‬ז)‪ .‬והוא נכנס בו‬ ‫ומלמדין אותו כל התורה כולה‪ ,‬וצופה‬ ‫בעת לידתו‪ ,‬כמ"ש אנטונינוס לרבי (סנהדרין‬ ‫ומביט מסוף העולם ועד סופו‪ .‬אבל כיון‬ ‫צא‪ .):‬ואמר רבינו הקדוש‪ ,‬דבר זה למדתי‬ ‫שבא לאויר העולם‪ ,‬בא היצה"ר וסטרו על‬ ‫מאנטונינוס‪ ,‬ושופטו כל ימי קטנותו‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ד‬ ‫ליופי‪ ,‬שכל שנותיה היו בקדושה‬ ‫פיו ומחטיאו‪ ,‬וזה שנאמר 'לפתח חטאת‬ ‫ובטהרה‪ ,‬ולא נכנס בה יצה"ר כלל אלא‬ ‫רובץ'‪ .‬וכיון שעל הפתח כבר חטא‪ ,‬מיד‬ ‫כל שנותיה כולם שוין לטובה בלי הבדל‬ ‫שוכח כל התורה‪ ,‬שהחטא גורם לשכחת‬ ‫כלל‪.‬‬ ‫התורה‪ .‬וגם הנר שעל ראשו כבה לו‪,‬‬ ‫והנה יש להבין כיון דבשנת י"ג עכ"פ‬ ‫ונשאר עם היצה"ר‪ ,‬וזה 'לפתח חטאת‬ ‫נכנס בו היצ"ט ואור הנר דלוק על ראשו‬ ‫רובץ'‪.‬‬ ‫היאך אפשר ששוב ח"ו יחטא האדם‬ ‫ולכן באור לארבעה עשר שיצא מקטנותו‬ ‫וישמע להיצה"ר‪ .‬ונראה לפמ"ש באמרי‬ ‫ונעשה גדול ובר דעת‪ ,‬מוחלין לו על הכל‬ ‫פנחס (מהצדיק מקאריץ זי"ע‪ ,‬ש"ס ומדרשים‬ ‫וחוזר אליו היצ"ט‪ .‬וזה הנר שהי' דלוק לו‬ ‫סי' נ"ה) אמ"ש התוס' (ר"ה טז‪ :‬ד"ה כדי)‬ ‫על ראשו במעי אמו‪ ,‬וזה שרמזו אור‬ ‫כד שמע שטן תקיעת שופר בהיל ולא‬ ‫לארבעה עשר בודקין את החמץ 'לאור‬ ‫בהיל וכו' אמר ודאי אתי משיחא‪.‬‬ ‫הנר' ‪ -‬היינו הנר הידוע שהי' לו כבר במעי‬ ‫אמו‪ .‬ואם יזכה‪ ,‬מתחילין להחזיר לו‬ ‫ומקשין העולם‪ ,‬כיון שבכל שנה ושנה יש‬ ‫האבידה שאבד ע"י שיגרש ממנו ויבער‬ ‫לו אותו טעות‪ ,‬האיך אינו מרגיש שאין זה‬ ‫את החמץ‪ ,‬היינו היצה"ר שלו ויחזור‬ ‫משיח‪ .‬ותי' דבכל שנה השטן יש יצר הרע‬ ‫לירחי קדם בנר דולק על ראשו‪ .‬וגם יזכה‬ ‫חדש‪ ,‬כמו בבחינת הקדושה דבכל שנה‬ ‫ל'צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו'‪.‬‬ ‫נתחדש בחינה חדשה‪ ,‬וכן זה לעומת זה‬ ‫ואינו אותו דאשתקד‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫כידוע מהרבי מלובלין זיעוכי"א וכן‬ ‫אמרו בשם הצדיק מרוז'ין זיעוכי"א‪ ,‬ולכן‬ ‫ונראה דהוא מה שאמרו ז"ל (קידושין ל‪,:‬‬ ‫סוכה נב‪ ).‬יצרו של אדם מתגבר עליו בכל‬ ‫מראין לו לאדם קודם לידתו מה שבידו‬ ‫להגיע בעוה"ז לדעת כל התורה כולה‬ ‫יום‪ ,‬וכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו‪.‬‬ ‫א"כ בכל יום שנתעלה האדם בא לו‬ ‫ולהיות צופה ומביט מסוף העולם ועד‬ ‫יצה"ר אחר גדול מדאתמול‪ ,‬ומתחדש‬ ‫סופו ולהיות נר דלוק על ראשו אם יזכה‬ ‫ומתנכר אצל האדם ומעמיד עצמו כיצ"ט‬ ‫להפריש עצמו מן החטא‪.‬‬ ‫שבא להטותו לטובה‪ .‬א"כ בכל יום צריך‬ ‫וכמו שהי' אדם הראשון קודם החטא‪,‬‬ ‫לחדש המלחמה נגד היצה"ר החדש שיש‬ ‫כמ"ש (סנהדרין לח‪ ):‬אדה"ר הי' מסוף‬ ‫בו‪.‬‬ ‫העולם ועד סופו‪ .‬כיון שסרח‪ ,‬הניח‬ ‫הקב"ה ידו עליו ומיעטו שנא' "אחור‬ ‫וזוהי ההוראה לבחור המגיע לשנת הי"ג‬ ‫וקדם צרתני ותשת עלי כפך" (תהלים‬ ‫שבו נעשה בר מצוה‪ ,‬שצריך לכוין לבדוק‬ ‫את החמץ לאור הנר שהוא היצ"ט‪,‬‬ ‫קלט‪:‬ה) וכו'‪ .‬ואם יזכה‪ ,‬יתעלה כאדם‬ ‫ולחזקו‪ .‬וצריך לדעת שבכל יום יצרו‬ ‫הראשון קודם החטא‪ ,‬וצופה ומביט מסוף‬ ‫העולם ועד סופו‪ .‬כי הכל החטא גורם‪.‬‬ ‫מתגבר עליו‪ ,‬וכל שנתעלה ועולה האדם‬ ‫בקדושה ונצח היצה"ר עם התורה שלמד‪,‬‬ ‫וז"ש דבשרה בת ק' כבת כ' ובת כ' כבת ז'‬ ‫ה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫אופן רק בהתמדת התורה בקדושה‬ ‫היצה"ר נתחדש ובא יצה"ר חדש‪,‬‬ ‫ובטהרה‪.‬‬ ‫וכמאחז"ל (שבת קה‪ ):‬היום אומר לו עשה‬ ‫ויה"ר שיזכה הבר מצוה לעסוק בתורה‬ ‫כך ולמחר אומר לו עשה כך‪ ,‬עד שאומר‬ ‫ומצוות לשמה‪ ,‬ויתעלה להיות גדול‬ ‫לו לך ועבוד ע"ז‪ ,‬והוא בכל עת יצה"ר‬ ‫בתורה ומצוות‪ ,‬ויזכו ההורים ואז"ק וכל‬ ‫חדש מחודש‪ .‬והעיקר כי בראתי יצה"ר‬ ‫ובראתי לו תורה תבלין כנגדו (קידושין‬ ‫המשפחה לראותו עולה מעלה מעלה עד‬ ‫ל‪ .):‬הפוך בה והפוך בה דכולה בה (אבות‬ ‫רום המעלות במעלות התורה והיראה‪ ,‬עד‬ ‫פ"ה מכ"ב)‪ ,‬וא"א להנצל מהיצה"ר בשום‬ ‫כי יבוא ינון במהרה בימינו אמן‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ו‬ ‫מצוה יומית‬ ‫*‬ ‫כ"ג מרחשון תשפ"ז‬ ‫מצוה צח‪ .‬לערוך נרות במקדש‬ ‫בלילה ראשונה שלא נתנו שמן כשיעור‬ ‫בענין קושיית הבית יוסף‬ ‫להדליק‪.‬‬ ‫ליישב קושיית הבית יוסף (או"ח סי'‬ ‫וכבר ראיתי במאירי (שבת כא‪ ):‬שהביא‬ ‫תר"ע)א דליל ראשון דחנוכה לא היה נס‪,‬‬ ‫תירוץ זה בשם יש אומרים‪ ,‬וכתב דאין‬ ‫ולמה קבעו שמונה ימים‪ .‬ותירץ הבית‬ ‫נראה לו תירוץ זה‪ ,‬דלפ"ז היו סומכין על‬ ‫יוסף שחלקו השמן לשמונה לילות‪ .‬אולם‬ ‫הנס בלילה ראשונה‪ .‬והאחרונים הקשו‬ ‫תירוץ זה קשה להולמו‪ .‬חדא‪ ,‬דהרי לפי‬ ‫עוד‪ ,‬דחצי שיעור במצוה אינו כלום‪.‬‬ ‫זה חסרו עיקר המצוה‪ ,‬ובטלו אפילו‬ ‫*‬ ‫הבאנו מעניני חנוכה‪ ,‬כי היו צדיקים שהכינו את עצמם כבר משמחת תורה לחנוכה‪ ,‬וכמו שמובא‬ ‫מהרה"ק מצאנז זי"ע (דרכי חיים קי"ב)‪ :‬במוצאי שמחת תורה היה רבינו הקדוש זי"ע מעיין בסידור‬ ‫של משנת חסידים מעניני חנוכה‪.‬‬ ‫ומסופר‪ :‬הרה"ח רבי משה קאנער ז"ל היה חסיד צאנז‪ ,‬והיה חתן אחותו של הרה"ק הצמח צדיק‬ ‫מ'ויזניץ זי"ע‪ .‬ובמשפחה רצו שיסע גם פעם ל' ויזניץ אל דודו הר' מענד'לי‪ ,‬אלא דלא יצא לו זמן‬ ‫מתי לנסוע לשם‪ ,‬כי תמיד היה נמצא בצאנז‪ ,‬ובפרט בימים טובים‪ ,‬וכן כמעט רוב השנה ישב בצאנז‪.‬‬ ‫פעם אחת יצא לו איזה הזדמנות ליסע‪ ,‬ונסע ל'ויזניץ‪ ,‬והר"ר מענד'לי שאל אותו על צאנז‪" :‬מה יש‬ ‫לו לספר מצאנז"? אבל הוא לא השיב לו כלום‪ .‬ואמר ר"מ קאנער שבדרך כלל אפילו על שבת אחת‬ ‫בצאנז הוא היה יכול לספר לילות שלימים‪ ,‬אך כאן ששאל אותו בכללות מה יש לו לספר מצאנז‬ ‫לא ידע ממה להתחיל לספר לו‪ ,‬ורק כשאמר לו אח"כ ממה לספר לו‪ ,‬אז מיד סיפר לו כדלהלן‪.‬‬ ‫ושאל אותו רבי מענד'לי‪" :‬היכן היית בראש השנה"? ואמר‪" :‬בצאנז"‪ .‬יום הכיפורים – בצאנז‪ ,‬חנוכה‬ ‫בצאנז‪ .‬ואמר לו ר' מענד'לי‪" :‬אם כך תספר לי על חנוכה"‪ .‬וסיפר לו ר' משה שאצל הצאנזער רב‬ ‫זי"ע‪ ,‬מיד ממוצאי סוכות היה מתחיל כבר להתכונן לחנוכה‪ ,‬והיה מדבר על חנוכה ולומד את כל‬ ‫הגמרות וההלכות וספרי קדמונים וקבלה וספרי חסידות על חנוכה‪ .‬וכשהגיעו כבר ימי החנוכה היה‬ ‫כל היום לומד על חנוכה‪ ,‬ומדבר מחנוכה‪ .‬וכשהגיע להדלקת הנרות לאחר שדיבר כל כך מחנוכה‪,‬‬ ‫ועשה כל כך הרבה הכנות על חנוכה‪ ,‬היה יושב שש שעות ליד הנרות‪.‬‬ ‫ואמר לו הר"מ‪" :‬אתה חושב שכזה רבי כמו שאתה ראית לא היה עוד? הנה אצל חותני הרוז'ינער‬ ‫זי"ע היה המנהג שכל יום היו צריכים לספר לו סיפור מהבארדיטשובער רב זי"ע‪ .‬ויום אחד סיפר לו‬ ‫אחד סיפור מהבארדיטשובער רב בדיוק כמו שאתה מספר מצאנז‪ ,‬שגם הוא למד והכין את עצמו‬ ‫כל כך על חנוכה‪ .‬רק הבדל אחד יש‪ ,‬שהבארדיטשובער רב ישב שעה אחת יותר מהצאנזער רב‪ ,‬כי‬ ‫(קונטרס דברי תורה טשערנאביל)‬ ‫הוא ישב שבע שעות ליד הנרות"‪.‬‬ ‫א‬ ‫וז"ל‪ :‬ואיכא למידק למה קבעו שמו נה ימים‪ ,‬דכיון דשמן שבפך היה בו כדי להדליק לילה אחת‪,‬‬ ‫ונמצא שלא נעשה הנס אלא בשבעה לילות‪ .‬וי"ל‪ :‬א) דחילקו שמן שבפך לשמונה חלקים‪ ,‬ובכל‬ ‫לילה היו נותנים במנורה חלק אחד‪ ,‬והיה דולק עד הבוקר‪ ,‬ונמצא דבכל הלילות נעשה נס‪ .‬ועוד י"ל‬ ‫ב) שלאחר שנתנו שמן בנרות המנורה כשיעור‪ ,‬נשאר הפך מלא כבתחילה‪ ,‬וניכר הנס אף בלילה‬ ‫הראשונה‪ .‬אי נמי ג) שבליל ראשון נתנו כל השמן בנרות ודלקו כל הלילה‪ ,‬ובבוקר מצאו הנרות‬ ‫מלאים שמן‪ ,‬וכן בכל לילה ולילה‪.‬‬ ‫ז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שכתבו דלא היה בו להדליק אלא יום‬ ‫ואפילו אי אמרת דיש כאן מקצת מצוה‪,‬‬ ‫אחד‪ ,‬או לפי גירסת השאילתות 'אפילו‬ ‫מ"מ לא קיים המצוה כתיקונה‪ ,‬ולכתחילה‬ ‫יום אחד'‪ ,‬הלוא הכל תלוי בפתילות לפי‬ ‫אין לעשות כן‪.‬‬ ‫גדלן וקטנן‪ ,‬ואם לא היה להם שמן הרבה‬ ‫איך מותר ליהנות ממעשה ניסים‬ ‫היו יכולים לעשות פתילות דקות‪ ,‬ויאריך‬ ‫זמן הדלקה כידוע‪ ,‬והנס למה‪.‬‬ ‫עוד תירץ הבית יוסף שלאחר שנתנו‬ ‫השמן בנרות המנורה כשיעור‪ ,‬נשאר הפך‬ ‫בנרות חנוכה אין שיעור לפתילות‬ ‫מלא כבתחילה‪ ,‬והיה נס אף בליל‬ ‫וראיתי להרא"ם (שמות כז‪:‬כא) שהביא על‬ ‫הראשון‪ .‬ולתירוץ זה קשה קושית המנחת‬ ‫דברי חז"ל דשיערו חכמים מידתה של‬ ‫כהן (ר"י כ"ץ‪ ,‬מנחות סט‪ ,):‬בהא דבעי רבי‬ ‫מנורה שתהא דולקת מערב ועד בוקר ‪-‬‬ ‫זירא חיטין שירדו בעבים מהו‪ ,‬למאי‪ ,‬אי‬ ‫חצי לוג ללילי טבת הארוכים‪ ,‬והיינו חצי‬ ‫למנחות אמאי לא‪ ,‬אלא לשתי הלחם‪.‬‬ ‫לוג לכל נר ונר‪ .‬וכתב ואע"פ שאין‬ ‫ופירשו התוספות (ד"ה חיטין) שירדו‬ ‫שיעור אלא לפי הפתילות‪ ,‬שאם היו‬ ‫בעבים ע"י נס‪ .‬והקשה המנחת כהן דא"כ‬ ‫עבות לא יספיק אפילו לוג‪ ,‬ואם היו‬ ‫מאי קאמר רבי זירא אי למנחות אמאי‬ ‫דקות יספיק אפילו חצי חציו‪ ,‬יש לומר‬ ‫לא‪ ,‬הא אמרינן (תענית כד‪ .‬רש"י ד"ה אלא)‬ ‫שהיו לנרות בית קיבול לפתילות שאי‬ ‫דאסור ליהנות ממעשה ניסים‪ ,‬א"כ אמאי‬ ‫אפשר שיהיה עובי הפתילות אלא לפי‬ ‫כשרים למנחות‪ .‬והכא נמי יש לומר‬ ‫שיעור ההוא‪ ,‬ועל פי השיעור ההוא‬ ‫לענין נס חנוכה דלכאורה אין ליהנות‬ ‫ב‬ ‫שיערו חכמים חצי לוג‪ .‬אבל בנרות‬ ‫משמן שבא ע"י נס‪.‬‬ ‫חנוכה שאין שם גבול לפתילות‪ ,‬לא נתנו‬ ‫זמן ההדלקה תלוי בפתילות‬ ‫שיעור בשמן כמו במנורה‪ ,‬אלא בזמן‬ ‫בלבד ‪ -‬משתשקע החמה עד שתכלה רגל‬ ‫ולהבין דברי חכמים וחידותם‪ ,‬אמרתי‬ ‫מן השוק‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫אשיח בהם‪ ,‬דלכאורה צריך ביאור מה‬ ‫ב‬ ‫וזה לשון רבינו זי"ע במשנת חנוכה (סי' מ"ג)‪ :‬איתא בגמרא (שבת כא‪ ):‬נעשה בו נס והדליקו ממנו‬ ‫שמונה ימים‪ .‬והקשו האחרונים (עי' ספר החיים מהגה"ק רבי שלמה קלוגר זצ"ל) לפ"מ שכתב הידי משה‬ ‫בשיר השירים (מד"ר א' ד') דכמו דקיי"ל דאסור ליהנות ממעשה נסים (עי' תענית כד‪ ,):‬הכי נמי דאסור‬ ‫להעלותו לקרבן לה'‪ ,‬דבעינן "ממשקה ישראל" (יחזקאל מה‪:‬טו)‪ ,‬מן המותר לישראל (פסחים מח‪ .).‬א"כ‬ ‫בהדלקת המנורה דהיה שמן ניסי‪ ,‬איך הדליקו בו הא אינו 'ממשקה ישראל'‪.‬‬ ‫ולפענ"ד בהקדם קושיא אחת‪ ,‬והוא כיון דבאמת היה צריך לנס של שמן‪ ,‬למה עשה נס ביום ראשון‬ ‫למצוא שמן טבעי‪ ,‬והא היה אפשר שיבוא להם שמן מן השמים ביום ראשון על שמונה ימים‪ ,‬ולא‬ ‫שיעשה להם נס למצוא שמן טבעי‪ .‬ועוד‪ ,‬בכל יום נעשה הנס של שמן‪ ,‬כמו שאמרו בגמרא (שם כג‪).‬‬ ‫נס בכל יומא איתיה‪ ,‬ולמה להשנות הנס כמה פעמים‪.‬‬ ‫אמנם נראה דקושיא חדא מתורצת בחברתה‪ ,‬דאילו היה בא שמן מן השמים לא היה ראוי למנורה‪,‬‬ ‫דבעינן 'ממשקה ישראל'‪ .‬ולכן נעשה להם נס ומצאו פך אחד שמן טבעי‪ ,‬ולא היה בו להדליק אלא‬ ‫יום אחד‪ .‬ונעשה בו נס‪ ,‬היינו בהשמן עצמו שדלק ולא חסר כל שמונה‪ .‬א"כ היה באמת שמן טבעי‪,‬‬ ‫אלא שנעשה נס שלא נחסר ממנו כלום‪ .‬אבל ההדלקה היתה בשמן טבעי‪ ,‬והוה ליה 'ממשקה ישראל'‪.‬‬ ‫ולפ" ז מיושבת נמי קושית הבית יוסף והראשונים מאי נס היה ביום ראשון‪ ,‬דבאמת היה נס שלא‬ ‫נחסר מן השמן כלום‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ח‬ ‫הנס היה שלא נשרף השמן‬ ‫הממונה עשה הפתילות לפי ערך ההדלקה‬ ‫ונראה לומר‪ ,‬דהנס חנוכה היתה בהדלקה‪,‬‬ ‫ולפ"ז יש לומר בדידן נמי‪ ,‬דלפי עובי‬ ‫ר"ל שאחר שמלאו המנורה מן הפך‬ ‫הפתילות שהיה להם שיעור לא היה בו‬ ‫שמצאו והדליקו המנורה‪ ,‬נעשה בו נס‬ ‫להדליק אפילו יום אחד‪ ,‬או יום אחד‬ ‫שהמנורה דלקה כל הלילה ולא נחסר‬ ‫בלבד לפי השאילתות‪ .‬ברם לקושטא‬ ‫כלום מן השמן‪ .‬והיינו שעלה השלהבת‬ ‫דמילתא זה אינו‪ ,‬ודברי הרא"ם תמוהים‬ ‫והיה אור דולק מן הפתילות ולא נחסר‬ ‫הרבה‪ ,‬שהרי מפורש בירושלמי (שקלים פ"ה‬ ‫מן השמן‪ .‬ולא כמו שפירשו המפרשים‬ ‫ה"א) דבן בבי היה ממונה על הפתילות‪.‬‬ ‫שהשמן דלק‪ ,‬אלא שאח"כ נעשה נס‬ ‫ופירש הפני משה שם‪ ,‬ששיערו חכמים‬ ‫וניתוסף שמן אחר מן השמים‪ .‬אלא שהנס‬ ‫חצי לוג ללילי טבת הארוכים מערב עד‬ ‫היתה שלא נחסר מן השמן הראשון‬ ‫בוקר‪ ,‬וא"כ ללילי תמוז הקצרים היה‬ ‫הטבעי שמצאו בפך‪ ,‬וא"כ נעשה עיקר‬ ‫דולק יותר‪ .‬והיה הוא ממונה לעשות‬ ‫הנס בהדלקה‪.‬‬ ‫הפתילות לפי ערך זמן הדלקה‪ ,‬כלומר‬ ‫ויש לדייק בזה לשון הגמרא שם 'נעשה‬ ‫בקיץ עשה פתילות עבות‪ ,‬ואח"כ בכל‬ ‫בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים'‪ ,‬כלומר‬ ‫יום ויום היה מתקן הפתילה בכוון‬ ‫דהנס נעשה בו בשמן עצמו‪ ,‬והדליקו‬ ‫שידליק מערב עד בקר לפי ערך הזמן‪.‬‬ ‫מאותו שמן עצמו כל שמונה ימים‪ ,‬ולא‬ ‫והיה זה חכמה נפלאה לדייק בדיוק גמור‬ ‫שבא שמן אחר ניסי‪ .‬והרוצה לדחוק יכול‬ ‫בזה‪ .‬ובקיץ היה מעבה הפתילות ובחורף‬ ‫לומר כן בכוונת התירוץ השלישי של‬ ‫היה מדקן‪ .‬עכ"פ מפורש שלא היה שיעור‬ ‫הבית יוסף‪ .‬אבל האמת דלפום ריהטא‬ ‫לעובי הפתילות‪ ,‬אלא משתנה מלילה‬ ‫אין זה כוונתו‪ ,‬אלא שבבוקר נעשה נס‬ ‫ללילה עבות או דקות לפי הצורך‪ .‬א"כ‬ ‫ונתמלא המנורה בשמן ניסי כנראה‬ ‫הכא נמי היה יכול לעשות כן‪ ,‬ודברי‬ ‫למעיין שם‪ .‬וכאן נראה לי לחדש‬ ‫הרא"ם צריכים עיון גדול‪.‬‬ ‫שמעולם לא נשרף השמן הראשון הטבעי‪.‬‬ ‫ביאור מדוע אינו יוצא אם אינו נותן‬ ‫דיני הדלקה לזכר הנס‬ ‫כשיעור חצי שעה‬ ‫ולפ"ז אתי שפיר דהדלקה עושה מצוה‪,‬‬ ‫דהרי עיקר הנס היתה ההדלקה‪ ,‬שדלק כל‬ ‫ברם לפענ"ד לומר דבר חדש בס"ד‪,‬‬ ‫הלילה ולא נחסר מן השמן‪ ,‬ולכן העיקר‬ ‫בהקדם מה שתמהתי מעודי‪ ,‬להבין טעם‬ ‫לנו דהדלקה עושה מצוה‪ .‬ובזה אתי שפיר‬ ‫הדבר לפ"מ דקיי"ל דהדלקה עושה מצוה‪,‬‬ ‫נמי הא דכבתה אין זקוק לה‪ ,‬דכיון שכבר‬ ‫וכמו דמברכין 'להדליק' נר חנוכה‪ ,‬וגם‬ ‫הדליקה‪ ,‬קיים המצוה של הדלקה‪.‬‬ ‫קיי"ל (שבת כא‪ ):‬כבתה אין זקוק לה‪ ,‬א"כ‬ ‫אמאי כשאין נותן בה כשיעור שידליק‬ ‫ובזה מיושב נמי דעכ"פ צריך שיעור‪ ,‬דכן‬ ‫חצי שעה לא יצא‪ ,‬ובגמרא (שם) נמי‬ ‫היתה שם הנס דאף שהדליק כל הלילה‬ ‫אמרו אי נמי לשיעורה‪ .‬וכיון דעיקר‬ ‫לא נחסר השמן‪ ,‬והיה שם השיעור כל‬ ‫המצוה הוא ההדלקה‪ ,‬למה לן שיעורא‪,‬‬ ‫הלילה‪ .‬והכי נמי מצוה שיהיה שיעור‬ ‫ועכ"פ לא היה ליה להיות אלא כשיורי‬ ‫לזכר הנס‪ ,‬וא"כ כל השלשה דינים הם‬ ‫מצוה ולא לעכב‪.‬‬ ‫ט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫השיעור בשביל בני ביתו‬ ‫להראות הנס‪ ,‬שכך היתה בימי‬ ‫ולדידן יש לומר אף דהדלקה עושה מצוה‬ ‫החשמונאים דהדליקו והיה בו השיעור‪.‬‬ ‫וכבתה אין זקוק לה‪ ,‬וקיים חלק המצוה‬ ‫רק ההדלקה היה נס אבל לא השמן‬ ‫שבגופו‪ ,‬אבל מ"מ צריך להיות שמן‬ ‫ובזה מתורץ נמי מה שהקשיתי לעיל על‬ ‫כשיעור בשביל שיורי המצוה עבור ביתו‪.‬‬ ‫תירוץ הבית יוסף‪ ,‬שאין ליהנות ממעשה‬ ‫אלא שלפ"ז היה עולה דהיכא דמדליק‬ ‫ניסים‪ .‬דלפי דברינו באמת לא היה השמן‬ ‫במדבר ולא בעי משום פרסומי ניסא‪,‬‬ ‫מן השמים‪ ,‬ולא שמן ניסי כלל‪ ,‬אלא היה‬ ‫הכא נמי דסגי בהדלקה עצמה בלי‬ ‫השמן הטבעי שלא נשרף כל השמונה‬ ‫שיעור‪ ,‬וזה לכאורה פלא‪.‬‬ ‫ימים‪ .‬והיה הכהן חוזר ומדליקו בכל‬ ‫שוב נתיישבתי דאין זה פלא‪ ,‬ויש לן‬ ‫הלילה‪ ,‬ודלק עד הבקר‪ ,‬ונשאר ליום אחר‬ ‫רבוותא לסמוך עלייהו לפ"מ שכתב‬ ‫עד שמונה ימים‪.‬‬ ‫הב"ח בשם הסמ"ג (עשה דרבנן ה') דלדידן‬ ‫שני חיובים בנר חנוכה‬ ‫שאנו מדליקין בפנים א"צ לדקדק לתת‬ ‫שמן בנר כדי שידליק שיעור כדי שתכלה‬ ‫ובעיקר הטעם למה צריך שיעור שמן‪,‬‬ ‫רגלי תרמודאי (ועיין שלטי גיבורים שם‬ ‫אמרתי עוד לפ"מ שכתב כ"ק זקיני‬ ‫אות ג')‪.‬‬ ‫בשו"ת בית שערים (או"ח סי' שס"ב) דבנר‬ ‫חנוכה איכא תרי חיובים‪ :‬חיוב גופו‬ ‫וא"כ שפיר יש לומר דהכא נמי‪ ,‬מי שהוא‬ ‫להדליק נר חנוכה‪ ,‬וחיוב ביתו משום‬ ‫במדבר ג"כ אינו צריך השיעור‪ ,‬ויש‬ ‫פרסומי ניסא‪ .‬ועיין מגן אברהם (סי'‬ ‫לעיין‪ .‬ועיין מאירי שם‪ ,‬דלילה ראשונה‬ ‫תרע"ו סק"ב)‪ .‬והנה חיוב גופו הוא אפילו‬ ‫היה הנס שמצאו הפך‪ ,‬וזה בעצמו הוא נס‪.‬‬ ‫כשהוא במדבר‪.‬‬ ‫אבל הרי"ף שם כתב‪ ,‬הלכך מברכינן כל‬ ‫יומא ויומא מתמניא יומי דחנוכה‪ ,‬הואיל‬ ‫ויש לומר דלמאן דאמר הדלקה עושה‬ ‫ובכל יום ויום היה הנס מתחדש באותו‬ ‫מצוה‪ ,‬העיקר הוא חיוב גופו‪ ,‬וחיוב ביתו‬ ‫פך של שמן‪ ,‬וזה נראה כפירוש השני של‬ ‫הוא רק שיורי מצוה‪ ,‬ולכן כבתה אין זקוק‬ ‫הבית יוסף‪( .‬שו"ת משנ"ה חי"ח סי' שע"ב)‬ ‫לה‪ .‬אבל למאן דאמר הנחה עושה מצוה‪,‬‬ ‫העיקר הוא חיוב ביתו ופרסומי ניסא‪,‬‬ ‫ולכן יש לומר כבתה זקוק לה ע"ש‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫י‬ ‫ליקוטי מגיד משנה‬ ‫פרשת חיי שרה‬ ‫רק סמוך לפטירתה נודע לשרה על העקידה‬ ‫"ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה‪ .‬ותמת שרה בקרית‬ ‫ארבע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספר לשרה ולבכתה" (כג‪:‬א‪-‬ב)‪ .‬פירש‬ ‫רש"י‪ ,‬ונסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק‪ ,‬לפי שע"י בשורת העקידה שנזדמן בנה‬ ‫לשחיטה‪ ,‬וכמעט שלא נשחט‪ ,‬פרחה נשמתה ממנה ומתה‪ ,‬ע"כ‪ .‬ומבואר לכאורה שעד‬ ‫לאותה שעה לא נודע לשרה ממצות העקידה‪ .‬וצ"ב הטעם‪.‬‬ ‫עיקר הנסיון היה נסיון העקידה‬ ‫ובהקדם יישוב קושיא זו‪ ,‬נראה להקדים ולהתבונן במהותו ושורשו של נסיון העקידה‪,‬‬ ‫דלכאורה נראה שחשיבותו הגדולה נובעת מהיותו הגדול והקשה שבנסיונות שהתנסה‬ ‫בהם אברהם אבינו‪ ,‬ומשום כך גם היה האחרון שבהם‪ .‬ואיתא במדרש (ב"ר ל"ט ט') אמר‬ ‫רבי לוי‪ ,‬שני פעמים כתיב 'לך לך' ‪" -‬לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (יב‪:‬א)‪,‬‬ ‫"ולך לך אל ארץ המוריה" (כב‪:‬ב)‪ .‬ואין אנו יודעים איזו חביבה‪ ,‬אם השניה‪ ,‬אם‬ ‫הראשונה‪ .‬ממה דכתיב 'אל ארץ המוריה'‪ ,‬הוי השניה חביבה מן הראשונה‪.‬‬ ‫דברי רבינו בחיי עיקר הנסיון היה של אברהם‬ ‫אלא שא"כ יש להקשות‪ ,‬שהרי לכאורה עיקר הנסיון בעקידה היה ליצחק‪ ,‬שהוא זה‬ ‫שהתעתד לעלות קרבן לה' ולא אברהם‪ ,‬ומדוע איפוא אברהם אבינו הוא שמוזכר בכל‬ ‫מקום לשבח על עמידתו בנסיון זה‪ ,‬כדאיתא (אבות פ"ה מ"ד) עשרה נסיונות נתנסה‬ ‫אברהם אבינו ועמד בכולם‪ ,‬להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו‪ .‬ואין אנו מציינים‬ ‫ביתר שאת את זכותו של יצחק‪ .‬מחמת קושיא זו כתב רבינו בחיי (כב‪:‬ז) שמעלתו של‬ ‫אברהם היתה גדולה משל יצחק במעשה העקידה‪ ,‬לפי שהמפקיר עצמו ליהרג‪ ,‬נקל‬ ‫הוא מאד מן האב שבא לשחוט את בנו בידו‪ ,‬כלומר שקשה יותר לאדם להרוג את בנו‬ ‫מלמות בעצמו‪.‬‬ ‫חקירה אם אדם אוהב את עצמו יותר או את בניו‬ ‫ובאמת נחלקו בכך אחרונים אם אדם אוהב את עצמו יותר ממה שהוא אוהב את בניו‪,‬‬ ‫או שאהבתו לבניו גוברת על אהבתו את עצמו (ראה בפירוש משנה הלכות על הבה"ג‪,‬‬ ‫כתובות אות ס"ז שהארכנו בענין זה) ‪ .‬ונידון דידן תליא בזה‪ ,‬שאם אדם אוהב את עצמו‬ ‫ביותר‪ ,‬א"כ לכאורה עיקר הנסיון היה ליצחק‪ .‬אך אם אדם אוהב את בניו יותר‪ ,‬א"כ‬ ‫נסיונו של אברהם היה קשה יותר מנסיונו של יצחק‪.‬‬ ‫יא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נסיון של יצחק היה גדול יותר‬ ‫אכן לכאורה נראה שכאן הכל מודים שנסיונו של יצחק היה גדול יותר‪ ,‬שכן על פי דין‬ ‫תורה אדם מחויב להציל את עצמו יותר מאשר הוא מחויב להציל את בניו‪ ,‬כדקיי"ל‬ ‫(ב"מ סב‪ ).‬חייך קודמין לכל אדם‪ .‬והואיל וכל דעתו ומחשבתו של אברהם אבינו היו‬ ‫על פי דין תורה ללא שום רגש עצמי‪ ,‬נמצא שהיה יותר קל לאברהם לשחוט את יצחק‪,‬‬ ‫מאשר להשחט בעצמו‪ ,‬שהרי יודע היה ש'וחי בהם' כתיב (ויקרא כה‪:‬לו)‪ ,‬דמכאן דרשו‬ ‫שחייך קודמין‪ .‬וא" כ נמצא שמעלתו של יצחק עדיפה משל אברהם‪ .‬והדרא קושיא‬ ‫לדוכתה‪ ,‬מדוע נזכר נסיון העקידה על אברהם ולא על יצחק‪.‬‬ ‫טעם שלא גילה אברהם לשרה וליצחק מהעקידה‬ ‫האבן עזרא (כב‪:‬ד) עמד אף הוא על קושיא זו‪ ,‬ומבאר שיצחק לא ידע שאברהם הולך‬ ‫להעלותו ע"ג המזבח ולעוקרו‪ ,‬שא"כ היה ראוי שתהיה צדקת יצחק גלויה‪ ,‬ויהיה שכרו‬ ‫כפול משכר אביו‪ ,‬שמסר עצמו ברצונו לשחיטה‪ .‬וכמו כן נראה מתיאור המעשה‬ ‫בכתובים שאברהם אבינו לא גילה ליצחק שבכוונתו לשוחטו עד שהגיעו למקום‬ ‫המקדש‪ ,‬שהרי אמר לו (שם‪:‬ח) "אלקים יראה לו השה לעולה"‪ .‬ולדבריו אף כאן צ"ב‪,‬‬ ‫מדוע לא סיפר לו אברהם על תפקידו המיועד‪ ,‬וכי חשש שמא לא יעמוד בציוויו של‬ ‫הקב"ה חלילה‪.‬‬ ‫ונראה שהאמת היא להיפך ‪ -‬אברהם אבינו ידע שאם יספר לשרה וליצחק אודות המצוה‬ ‫המיוחדת שקיבלו מאת הבורא לעקוד את יצחק ע"ג המזבח ולהעלותו עולה תמימה‪,‬‬ ‫ודאי תקבל עליה בשמחה את ציווי ה'‪ ,‬ותזרזו לקיים את חיובו מהרה‪ .‬ובכך יפחת‬ ‫נסיונו של אברהם‪ ,‬ששוב לא יעשה זאת רק מכוחו אלא בהסכמת שרה ובשליחותה‪.‬‬ ‫ולכך העלים ממנה את קיום המצוה עד שובו‪ .‬ואפשר שמטעם זה אף לא סיפר זאת‬ ‫ליצחק‪ ,‬לפי שיודע היה שיצחק יזדרז בהליכתו וימהרו בקיום המצוה‪ ,‬ושוב לא יעשה‬ ‫הדבר בבחירתו לבד‪.‬‬ ‫דעת הסוברים שעיקר הנסיון היה 'לך לך מארצך'‬ ‫ולעצם קושית האחרונים שעיקר קיום מצות העקידה נעשתה ע"י יצחק ולא ע"י‬ ‫אברהם‪ ,‬נראה לומר עוד עפ"מ שהובא בפרקי דרבי אליעזר (פכ"ט) שיש סוברים שאכן‬ ‫הנסיון החשוב ביותר מעשרה הנסיונות לא היה נסיון העקידה‪ ,‬אלא העקירה ממקומו‬ ‫ומבית אביו‪ ,‬שנאמר "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך"‪,‬‬ ‫ובזה עדיפה מעלת אברהם על מעלת יצחק‪ ,‬ומשום כך נזכר שמו על כל הנסיונות‪.‬‬ ‫עיקר הנסיון היה שלא הודיע הקב"ה לאברהם שילך לארץ ישראל‬ ‫והביאור הוא עפ"מ שאמרו בפרקי דרבי אליעזר שם‪ ,‬והטלטול קשה לאדם יותר מכל‪,‬‬ ‫והיינו שהעקירה מן הבית וממקום מגורי בית אביו קשה לאדם יותר מכל‪ .‬וביותר‬ ‫שמלבד עצם החיוב לע‪s‬קור ממקומו ולהטלטל בדרכים‪ ,‬אף לא נאמר לאברהם שהוא‬ ‫הולך לארץ ישראל‪ ,‬שאם היה עכ"פ מבין ששינוי המקום יסייע בידו להתגבר על הרע‬ ‫ולעבוד את השי"ת עבודה תמה‪ ,‬ומשום קדושת הארץ דקביעא וקיימא מששת ימי‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יב‬ ‫בראשית‪ ,‬וכן איתא בחז"ל (ר"ה טז‪ ):‬שאין שינוי המקום קורע גזר דינו של אדם אלא‬ ‫כשהוא עוקר לארץ ישראל‪ ,‬ומשום זכותא דארץ ישראל‪.‬‬ ‫שלא יעקור ממקומו אלא יבטח בה'‬ ‫ומובא במדרש (ויק"ר ט"ו ג') מעשה בכהן אחד שדרש‪ ,‬אין לך כל נימא ונימא שלא‬ ‫ברא לו הקב"ה גומא בפני עצמה‪ ,‬שלא תהיה אחת יונקת מחברתה‪ .‬לסוף ביקש לצאת‬ ‫לבקש פרנסתו‪ ,‬אמרה לו אשתו‪ ,‬למה אתה רוצה לצאת‪ ,‬תוב‪ ,‬ובורייך קאים לך [ובוראך‬ ‫יתקיים לך]‪ ,‬שמע וישב וקאים לו בורייה‪.‬‬ ‫ועיין בחובות הלבבות (שער הבטחון בפתח השער) שהביא מעשה באדם שהלך לארץ‬ ‫רחוקה לבקש טרף לנפשו‪ ,‬ופגע בו אחד מן הנכרים ושאלו‪ :‬במי הוא מאמין‪ ,‬והשיב‪:‬‬ ‫שמשליך הוא את יהבו על הקב"ה שהוא זן ומפרנס לכל‪ .‬אמר לו הנכרי מעשיך סותרים‬ ‫את דבריך‪ ,‬שהרי אם מאמין אתה בבורא עולמים שיזמין לך את פרנסתך‪ ,‬מדוע כה‬ ‫מרבה אתה לטרוח בהשגתה‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫הדר בארץ ישראל זוכה להיוושע למעלה מדרך הטבע‬ ‫ומדברים אלו יש לנו ללמודא שאין כל היתר לעקור מעיר לעיר שלא בהכרח גדול‪.‬‬ ‫אלא תמיד יצפה האדם לפרנסה במקומו ובעסקיו שהוא רגיל בהם‪,‬ב ולה' הישועה‪.‬‬ ‫אא"כ רצונו לעקור מחו"ל ולדור בארץ ישראל שסגולתה רבה‪ ,‬ובזכותה יוושע בודאי‬ ‫יתר על דרך הטבע‪ .‬הנהגה זו היתה ידועה גם לאברהם‪ .‬אולם הקב"ה לא גילה לו‬ ‫א‬ ‫הרה"ק מגראכאוו זי"ע בספרו גבעת יוסף (תהלים קז‪:‬ד‪,‬כג) כתב‪ :‬והכלל‪ ,‬שאדם צריך להאמין שהש"י‬ ‫זן ומפרנס בכל יום‪ ,‬מקרני ראמים ועד ביצי כנים‪ ,‬ונותן לכל אחד אכלו בעתו‪ ,‬ואין צריך לבקש‬ ‫פרנסתו מן מרחקים‪ ,‬רק להשליך על ה' יהבו‪ .‬וזה מרמז הפסוק (תהלים קז‪:‬ד) "תעו במדבר בישימון‬ ‫דרך"‪ ,‬שזה מרמז על בחינת טעות א' על הליכה‪ ,‬למה היה להם ללכת דרך מדבר לבקש פרנסה‪.‬‬ ‫ולכך נענשו שתעו באמת במדבר‪ ,‬ולכך רעבים וגם צמאים‪.‬‬ ‫וגם ב"יורדי הים באניות עושי מלאכה במים רבים" (שם‪:‬כג) ג"כ נרמז פגמם‪ ,‬כי הלוא "המה ראו‬ ‫מעשי ה' ונפלאותיו במצולה" (שם‪:‬כד)‪ ,‬ועליהם בוודאי הקושיא גדולה מאד‪ ,‬למה להם לילך לכרכי‬ ‫הים‪ ,‬והלוא רואים גדלות הש"י‪ ,‬וצריכים לעסוק בתורה ובעבודה‪ .‬ולכך נגזר עליהם "ויעמד רוח‬ ‫סערה וגו'" (שם‪:‬כה)‪ ,‬ואעפ"כ הש"י ברוב רחמיו שומע תפלה‪.‬‬ ‫ב‬ ‫ומסופר‪ :‬פעם הגיע אל החפץ חיים זי"ע אדם אחד לשאול בעצתו‪ :‬אם יסע לאמעריקא‪ ,‬כפי שהיו‬ ‫רגילים בימים ההם‪ .‬שאלו החפץ חיים‪ :‬וכי אין לך פרנסה במקומך? השיב לו הלה‪ :‬כי ב"ה הפרנסה‬ ‫מצויה בידי‪ ,‬אך הוא מרגיש בכשרונותיו‪ ,‬כי אלמלי בא לאמעריקא ‪ -‬ארץ הזהב‪ ,‬אז היה יכול‬ ‫להתעשר‪.‬‬ ‫נענה לו החפץ חיים ואמר לו‪ :‬אמור נא מדוע בחג הסוכות אנו מנענעים את ארבעת המינים בתוך‬ ‫ההלל בפסוק "אנא ה' הושיעה נא"‪ ,‬ואילו כשאומרים "אנא ה' הצליחה נא"‪ ,‬עומדים במקום ואין‬ ‫מנענעים‪" .‬אדרבה‪ ,‬יאמר לי מר טעמו של דבר" ‪ ,‬נענה האיש מתוך סקרנות‪ .‬אמר לו החפץ חיים‪:‬‬ ‫הט אזנך ושמע‪ ,‬הרי זה בא ללמדנו‪ ,‬כי כשאדם צריך ישועה ואין לו כדי מחייתו‪ ,‬עליו לטלטל עצמו‬ ‫ממקום למקום ולנודד לד' רוחות השמים להמציא טרף לביתו‪ .‬אך כשאדם מבקש רק הצלחה יתירה‪,‬‬ ‫בשביל זה אין לו לטלטל עצמו לד' רוחות העולם‪ ,‬אלא יעמוד במקומו ויתפלל לקונו שיצליח‪.‬‬ ‫(פרדס אליעזר פי"א)‬ ‫יג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫בתח ילה שלארץ ישראל הוא הולך להתבשם מטובה‪ ,‬וממילא נסיון קשה היה זה לו‬ ‫(קובץ שבט מנשה)‬ ‫להשמע לציווי ה' ית'‪.‬‬ ‫❖‬ ‫משהגיע למ' שנים יכול ללמוד פנימיות התורה‬ ‫"ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל" (כד‪:‬א)‪ .‬איתא בגמרא (ב"ב טז‪ ):‬בת‬ ‫היתה לו לאברהם ו'בכל' שמה‪ .‬ונראה לפרש בדרך רמז‪ ,‬דהנה איתא בגמ' (שבת קנב‪).‬‬ ‫עד ארבעין מיכלא מעלי‪ ,‬היינו לחמה של תורה‪ ,‬נגלות התורה‪ .‬מארבעין מישתא מעלי‪,‬‬ ‫בבחינת נכנס יין יצא סוד (עירובין סה‪ .).‬ועל דרך שאמרו שמארבעים שנה ואילך יכולין‬ ‫ללמוד פנימיות התורה דברי קבלה (עי' יו"ד סי' רמ"ו ש"ך סק"ו)‪ .‬וזהו שאמרו (ע"ז ה‪):‬‬ ‫אין אדם עומד על 'דעת' רבו עד ארבעין שנין‪ .‬ודייק 'דעת' שהוא פנימיות התורה‪.‬‬ ‫ואולי על דרך זה רמזו (מו"ק יח‪ ):‬מ' יום קודם יצירת הולד מכריזין ואומרין בת פלוני‬ ‫לפלוני‪ .‬ואמר מ' יום דוקא‪ ,‬שהוא יום לשנה (במדבר יד‪:‬לד)‪ .‬ו'בת פלוני' היא מדת 'בת'‪,‬‬ ‫שהיא פנימיות התורה‪" ,‬כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה" (תהלים‬ ‫מה‪:‬יד)‪ ,‬וזהב לתקן על מעשה זהב‪.‬‬ ‫'בת' היינו פנימיות התורה‬ ‫ועל דרך זה יש לפרש‪" ,‬ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל"‪ ,‬ודרשו חז"ל‬ ‫בת היה לו‪ .‬והכוונה להנ"ל‪ ,‬דזקן הוא זה שקנה חכמה (קידושין לב‪ ,):‬היינו פנימיות‬ ‫התורה‪ ,‬והיינו 'בת' היתה לו כנ"ל‪ ,‬שהוא פנימיות‪ ,‬בת מלך פנימה‪ .‬והיינו (שם‪:‬ב) "ויאמר‬ ‫לעבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו"‪ .‬ואמרו חז"ל (יומא כח‪ ):‬שהיה דולה מתורת רבו‬ ‫ומשקה לאחרים‪ .‬ואמר "שים נא ידך תחת ירכי"‪ ,‬ובחז"ל (שבועות לח‪ :‬ועי' רי"ף) בשבועה‬ ‫דאורייתא צריך לתפוס חפץ‪ .‬ולכאורה אי משום שבועה לחוד‪ ,‬מאי המשך הוא לדרשת‬ ‫חז"ל הקודמת 'המושל בכל אשר לו'‪ ,‬שמושל בתורת רבו‪ ,‬מלמד שאליעזר עבד אברהם‬ ‫זקן ויושב בישיבה היה‪.‬‬ ‫ויש לומר להנ"ל‪ ,‬דכיון דהיה זקן ויושב בישיבה‪ ,‬אמר 'שים נא ידך תחת ירכי'‪ ,‬שיהיה‬ ‫הלימוד בצנעה בפנימיות תחת ירכו‪ .‬ועל דרך שאמרו בגמרא (מו"ק טז‪ ):‬על הפסוק‬ ‫(שיה"ש ז‪:‬ב) "חמוקי ירכיך"‪ ,‬שתלמוד בסתר כירך‪ .‬ואתי שפיר המשך הכתובים המושל‬ ‫וגו'‪ ,‬זקן ויושב בישיבה היה‪ .‬ואמר אברהם 'שים נא ידך תחת ירכי'‪ ,‬היינו בסתר‬ ‫(שו"ת משנ"ה חי"ט סי' ש"ע)‬ ‫בפנימיות התורה‪.‬‬ ‫❖‬ ‫לקנות חלקה מחיים סגולה לאריכת ימים‬ ‫" ויקם השדה והמערה אשר בו לאחזת קבר וגו'‪ ,‬ואברהם זקן בא בימים וגו'" (כג‪:‬כ‪-‬‬ ‫כד‪:‬א)‪ .‬נראה לפי מה שמבואר (תשובות והנהגות ח"ד סוף הספר פ"ג ס"א הערה א')ג סגולה‬ ‫ג‬ ‫וכתב שם‪ :‬ובירושלים עיה"ק שמעתי שזוהי סגולה לאריכות ימים‪ ,‬אבל לא מצאתי מקור לזה‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יד‬ ‫לאריכת ימים‪ ,‬לקנות לעצמו בחיים אחוזת קבר‪ .‬וז"ש "ויקם השדה וגו לאברהם‬ ‫לאחוזת קבר"‪ ,‬ולכן "ואברהם זקן בא בימים"‪ ,‬שגרם לו הקנין שזכה לזקנה‪.‬‬ ‫(שנת תשנ"א)‬ ‫❖‬ ‫רמז לתורה‬ ‫"ותאמר שתה אדוני ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו" (כד‪:‬יח)‪' .‬ותמהר' הוא אותיות‬ ‫'תורה מ'‪ ,‬רמז "הוי כל צמא לכו למים" (ישעי' נה‪:‬א)‪ ,‬ואין מים אלא תורה (תענית ז‪).‬‬ ‫ד‬ ‫שניתנה למ' יום‪ .‬וזה 'שתה אדוני'‪.‬‬ ‫חינוך מבן ג' שנים‬ ‫"גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתות"‪ .‬נראה 'גמליך'‪ ,‬היינו דביום 'הגמל'‪ ,‬בשלש‬ ‫שנים מתחילין ללמוד תורה (יו"ד סי' רמ"ה סע' ח')‪ .‬ומנהג ישראל לעשות פיאות ולגלח‬ ‫השערות (פרע"ח שער ספירת העומר‪ ,‬ערוגת הבשם סי' ר"י)‪ .‬והנה למעשה הגם שהאשה‬ ‫אינה חייבת בחינוך‪ ,‬מ"מ כיון שהיא מצויה בבית‪ ,‬לכן היא מחנכת את הילדים‪ .‬וזה 'גם‬ ‫לגמליך אשאב'‪' ,‬לגמליך' נוטריקון‪ :‬לשנת ג' מחייב לחנך ילד כדרכו‪' .‬אשאב' נוטריקון‪:‬‬ ‫אלמדם ש מע [קבלת עול מלכות שמים‪ ,‬שהבן אצל אמו בשעת ק"ש]‪ ,‬אנכי‪ ,‬אמונה‬ ‫[להאמין בה' אמונה פשוטה שהיא אצל הנשים בלי חקירות]‪ ,‬ברכות [שהנשים מלמדות‬ ‫את בניהם]‪ .‬וע"ז זה נאמר (משלי א‪:‬ח) "ואל תטוש תורת אמך"‪ .‬ובירושלמי איתא (יבמות‬ ‫פ"א ה"ו) שאמו של רבי יהושע גרמה לו שיהיה חכם‪ ,‬שהכניסה את עריסתו לביהמ"ד‪.‬‬ ‫ובספר סגולת רבותינו מביא בשם הגאון רבי בן ציון מוצפי‪ :‬שמעתי מפי הגאון המקובל הרב יהושע‬ ‫שרבני זצ"ל‪ ,‬שהיה מנהג קדום בירושלים שאבי החתן רכש עבור הזוג ביום חופתם זוג קברים‬ ‫כסגולה לחיים טובים‪.‬‬ ‫ד‬ ‫בספר פיתוחי חותם (מהגה"ק המקובל רבי יעקב אבוחצירא זצוק"ל פ' חיי שרה) מבאר גם פסוקים אלו‬ ‫על התורה‪ ,‬וזל"ק‪ :‬אפשר לפרש הפסוקים האלו בדרך רמז על תורתנו הקדושה וכו'‪' .‬ותרד ותמלא‬ ‫כדה ותעל' ‪ ,‬לרמוז דהתורה כללותה כ"ד ספרים‪ ,‬וכל המשנה והגמרא והסודות והרמזים‪ ,‬הכל כלול‬ ‫וגנוז בתוך כ"ד ספרים וכו'‪' .‬וירץ העבד לקראתה' ‪ ,‬בא לרמוז על הרוצה לעשות עצמו עבד לתורה‪,‬‬ ‫לידע אותה בלב שלם‪ .‬וזהו 'וירץ העבד לקראתה'‪ ,‬מתחנן‪ ,‬אולי ילמד מעט מזעיר‪' .‬ויאמר הגמיאיני‬ ‫נא מעט מים מכדך' ‪ ,‬שואל ומבקש אולי ילמד מעט מעשרים וארבעה ספרים‪ .‬וזהו 'הגמיאיני נא‬ ‫מעט מים'‪ ,‬היא התורה שנמשלה למים‪' .‬מכדך'‪ ,‬הם עשרים וארבעה ספרים‪' .‬ותאמר שתה אדני וגו''‪,‬‬ ‫כשרואה התורה שהוא מתאוה ומשתוקק לדבריה‪ ,‬קוראה לו אדון‪ ,‬ומכבדתו ומרוממתו ומלמדתו בלי‬ ‫טורח‪ .‬וזהו 'ותאמר שתה אדוני'‪ ,‬למוד ואהיה בעזרך‪' .‬ותמהר' ללמדו כל יום הולך ומוסיף‪' .‬ותרד‬ ‫כדה על ידה' ‪ ,‬לרמז שהיא פותחת לו לב נבון לקנות דעת ללמד בלי טורח כל כך‪ ,‬וזהו 'על ידה'‪,‬‬ ‫שמתחילה היה הכ"ד על שכמה‪ ,‬מקום עליון שאינו יכול להשיגו‪ ,‬עכשיו נתנה אותו על ידה‪ ,‬מקום‬ ‫שיכול להשיגו‪ .‬וזהו 'ותשקהו'‪ ,‬רוותה אותו מדבריה‪.‬‬ ‫טו‬ ‫משנת השבוע‬ ‫דברי אלקים חיים‬ ‫מאת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א‬ ‫פרשת חיי שרה תשפ"ו‬ ‫שיעור לחברי הכולל – יום רביעי‬ ‫כנגד תמידין תקנום‪ ,‬ותפלת מנחה נתקנה‬ ‫"ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב‬ ‫כנגד תמיד של בין הערבים‪ .‬והרי עבודת‬ ‫וישא עיניו וירא והנה גמלים באים"‬ ‫הקרבנות זמנה ביום‪ ,‬וזריקת הדם אינה‬ ‫(בראשית כד‪:‬סג)‪ .‬ופירש רש"י‪ ,‬לשוח‪,‬‬ ‫כשרה אלא קודם שקיעת החמה‪ .‬וא"כ יש‬ ‫לשון תפלה‪ ,‬כמו (תהלים קב‪:‬א) 'ישפוך‬ ‫לדון אם גם זמן תפלת מנחה מסתיים‬ ‫שיחו'‪ .‬ואיתא בגמרא (ברכות כו‪ ):‬שיצחק‬ ‫בשקיעה‪.‬‬ ‫אבינו תיקן תפלת מנחה‪ ,‬שנאמר 'ויצא‬ ‫יצחק לשוח בשדה לפנות ערב'‪ ,‬ואין‬ ‫והנה כתב רבינו יונה (ברכות יח‪ .‬מדפי‬ ‫שיחה אלא תפלה‪ ,‬שנאמר 'תפלה לעני כי‬ ‫הרי"ף)‪ ,‬דמה ששנינו תפלת המנחה עד‬ ‫יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו'‪.‬‬ ‫הערב‪ ,‬אין הכוונה עד צאת הכוכבים‪,‬‬ ‫אלא עד שקיעת החמה בלבד‪ .‬והטעם‪,‬‬ ‫וכתב בעל הטורים (שם) שיצחק תיקן‬ ‫משום שתפלת מנחה נתקנה כנגד תמיד‬ ‫תפלת מנחה‪ ,‬ובאותה שעה נזדמנה לו‬ ‫של בין הערבים‪ ,‬ואיתא בגמרא (זבחים נו‪).‬‬ ‫רבקה‪ .‬ועל זה נאמר (תהלים לב‪:‬ו) 'על זאת‬ ‫שדם הקרבן נפסל בשקיעת החמה‪ ,‬ועיקר‬ ‫יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא'‪ ,‬דהיינו‬ ‫הקרבן הוא זריקת הדם‪ .‬וכיון שאין זמן‬ ‫אשה‪ ,‬כדכתיב (משלי יח‪:‬כב) 'מצא אשה‬ ‫זריקת הדם אלא עד השקיעה‪ ,‬אף תפלת‬ ‫מצא טוב'‪.‬‬ ‫מנחה שנתקנה כנגדה אין זמנה אלא עד‬ ‫ובכלי יקר (שם) הוסיף לבאר‪ ,‬שמכאן‬ ‫שקיעת החמה‪.‬‬ ‫סמך למה שאמרו חז"ל (ברכות ו‪' ):‬לעולם‬ ‫אולם בדברי הרמ"א (או"ח סי׳ רל"ג סע׳ א')‬ ‫יהא אדם זהיר בתפלת המנחה'‪ ,‬שהרי‬ ‫מבואר שזמן תפלת מנחה נמשך עד‬ ‫יצחק אבינו נענה מיד בתפלתו‪ ,‬שבשעה‬ ‫הלילה‪ ,‬דהיינו עד צאת הכוכבים‪ .‬ובמגן‬ ‫שהתפלל על זיווגו נזדמנה לו רבקה‪.‬‬ ‫אברהם (שם סק"ג) הביא מדברי הלבוש‬ ‫ומכאן יש ללמוד גודל מעלת תפלת‬ ‫(שם סע׳ א')‪ ,‬וכן מדברי חמודות (ברכות‬ ‫מנחה‪ ,‬ובפרט לענין התפלה על מציאת‬ ‫פ"ד אות י"ד) ושלטי הגיבורים (על‬ ‫הזיווג‪.‬‬ ‫המרדכי‪ ,‬ברכות תחילת פ"ד)‪ ,‬שזמנה עד‬ ‫בענין סוף זמן תפלת מנחה‬ ‫שקיעת החמה בלבד‪.‬‬ ‫והנה יש לעיין בענין סוף זמן תפלת‬ ‫והביא המגן אברהם ראיה לדבריהם‬ ‫מנחה‪ ,‬אם מותר להתפללה אף לאחר‬ ‫מדברי התוספות (מנחות כ‪ :‬ד"ה נפסל)‬ ‫שקיעת החמה‪ .‬דקיי"ל (שם כו‪ ):‬תפלות‬ ‫בשם רבינו תם‪ ,‬שאף שלשיטתו תחילת‬ ‫משנת השבוע‬ ‫טז‬ ‫הטעון שירה‪ ,‬אומרים עליהם הלויים‬ ‫השקיעה עדיין יום היא‪ ,‬מ"מ דם הקרבן‬ ‫שירה בשעת ניסוך היין‪ .‬ואילו נסכים‬ ‫נפסל כבר בתחילת השקיעה‪ ,‬כדמוכח‬ ‫הבאים בפני עצמם אין אומרים עליהם‬ ‫בגמרא (זבחים נו‪ ,).‬דמשקיעת החמה‬ ‫שירה‪ ,‬וכמו שפסק הרמב"ם (הל׳ תמידין‬ ‫ואילך אין הדם כשר לזריקה‪.‬‬ ‫ומוספין פ"ו ה"ח)‪' :‬נסכים הבאין בפני עצמן‬ ‫אמנם המגן אברהם מיישב דעת הרמ"א‪,‬‬ ‫אין אומרין עליהן שירה'‪.‬‬ ‫דאפשר שתפלת מנחה לא נתקנה כנגד‬ ‫ונמצא שאף שאפשר להביא את הנסכים‬ ‫זריקת הדם בלבד‪ ,‬אלא כנגד שאר‬ ‫לאחר זמן הקרבת הקרבן‪ ,‬מ"מ אין דינם‬ ‫עבודות הקרבת התמיד‪ ,‬שזמנן נמשך אף‬ ‫שוה לנסכים הבאים עמו‪ ,‬שהרי כשבאים‬ ‫לאחר השקיעה‪ .‬וכתב שכן משמע מדברי‬ ‫בפני עצמם שוב אין אומרים עליהם‬ ‫התוספות (פסחים קז‪ .‬ד"ה סמוך למנחה)‪.‬‬ ‫שירה‪ ,‬משא"כ כשהם באים עם הקרבן‪.‬‬ ‫ובפני יהושע (ברכות כו‪ ):‬ביאר בזה‪ ,‬דאף‬ ‫ולפ"ז יש לומר‪ ,‬שתפלת מנחה לא נתקנה‬ ‫שזריקת דם התמיד נפסלת בתחילת‬ ‫כנגד נסכים הבאים בפני עצמם‪ ,‬אלא‬ ‫השקיעה‪ ,‬מ"מ נסכי התמיד היו יכולים‬ ‫כנגד נסכי התמיד הבאים עם הקרבן‪,‬‬ ‫להיקרב אף לאחר השקיעה‪ ,‬עד סמוך‬ ‫ששייכת בהם גם עבודת השירה‪ .‬וכיון‬ ‫לצאת הכוכבים‪ .‬וכיון שגם הנסכים בכלל‬ ‫שעבודת השירה שייכת לעבודת היום‪,‬‬ ‫עבודת התמיד הם‪ ,‬שפיר אמרו חז"ל‬ ‫אין ללמוד ממה שאפשר להביא את‬ ‫שתמיד של בין הערבים קרב והולך עד‬ ‫הנסכים לאחר כמה ימים‪ ,‬שאפשר לאחר‬ ‫הערב‪ .‬ומטעם זה אף זמן תפלת מנחה‬ ‫גם את תפלת המנחה‪.‬‬ ‫נמשך עד צאת הכוכבים‪.‬‬ ‫אלא כל זמן שעדיין ראוי להביא את נסכי‬ ‫אלא שיש לעיין בדבריו‪ ,‬דהנה מבואר‬ ‫התמיד עם עבודת השירה‪ ,‬שייך גם זמן‬ ‫בגמרא (מנחות טו‪ ,:‬תמורה יד‪ ).‬שאדם יכול‬ ‫תפלת המנחה‪ .‬אבל לאחר שעבר זמן‬ ‫להביא את קרבנו היום ואת נסכיו לאחר‬ ‫עבודת היום‪ ,‬אף שהנסכים עצמם כשרים‬ ‫כמה ימים‪ ,‬וכדדרשו מן הכתוב 'ומנחתם‬ ‫להקרבה‪ ,‬שוב אין זה בכלל הזמן שכנגדו‬ ‫ונסכיהם'‪ ,‬אפילו למחר‪ .‬וכן פסק הרמב"ם‬ ‫נתקנה התפלה‪.‬‬ ‫(הל׳ מעשה הקרבנות פ"ב הי"ב)‪ ,‬שיכול‬ ‫להביא את הנסכים אף לאחר עשרה ימים‪,‬‬ ‫ובשאגת אריה (סי׳ י"ז) האריך לחלוק על‬ ‫בין בקרבן יחיד ובין בקרבן ציבור‪.‬‬ ‫דברי התוספות ורבינו יונה‪ ,‬והוכיח מכמה‬ ‫ראיות שאין דם הקרבן נפסל בתחילת‬ ‫ומעתה קשה‪ ,‬אם זמן תפלת מנחה נמשך‬ ‫שקיעת החמה‪ ,‬אלא בצאת הכוכבים‪ ,‬שאז‬ ‫עד הלילה משום שנתקנה כנגד נסכי‬ ‫הוא לילה ממש‪ .‬והביא ראיה ממה ששנינו‬ ‫התמיד‪ ,‬מדוע לא יוכל להתפלל מנחה אף‬ ‫(מגילה כ‪ ):‬שכל היום כשר לשחיטה‬ ‫לאחר שעבר זמנה‪ ,‬כשם שאפשר להביא‬ ‫ולקבלה ולהזאה‪ ,‬ומוכח שזמן עבודות‬ ‫את הנסכים לאחר כמה ימים‪.‬‬ ‫אלו נמשך כל זמן שהוא יום‪ .‬ולפ"ז אף‬ ‫ויש לבאר בזה עפ"מ שמצינו בדיני שירה‬ ‫זריקת דם התמיד כשרה מן התורה כל‬ ‫על הקרבן‪ ,‬שיש חילוק בין נסכים הבאים‬ ‫זמן שהוא יום‪ ,‬ולאו דוקא עד תחילת‬ ‫עם הקרבן לנסכים הבאים בפני עצמם‪.‬‬ ‫שקיעת החמה‪ .‬ואף שבבין השמשות אין‬ ‫דהנה נסכים הבאים עם קרבן ציבור‬ ‫יז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫דמדומי חמה‪ .‬מאי טעמא‪ ,‬דילמא מיטרפא‬ ‫לזרוק את הדם מחמת ספק לילה‪ ,‬שהוא‬ ‫ליה שעתא'‪.‬‬ ‫ספק איסור תורה‪ ,‬מ"מ לענין תפלה שהיא‬ ‫מדרבנן יש מקום להקל בספק זה‪ .‬ולפ"ז‬ ‫והיינו שמדברי רבי יוחנן מבואר שיש‬ ‫שפיר יש לומר שזמן תפלת מנחה נמשך‬ ‫מעלה מיוחדת להתפלל בשעת דמדומי‬ ‫עד הלילה‪ ,‬אף מצד עצם עבודת דם‬ ‫חמה ‪ -‬תפלת שחרית עם הנץ החמה‪,‬‬ ‫התמיד‪.‬‬ ‫ותפלת מנחה סמוך לשקיעת החמה‪ .‬אולם‬ ‫במערבא היו מקפידים על מי שמשהה‬ ‫ומצינו דרך נוספת בביאור זמן תפלת‬ ‫תפלת מנחה עד סמוך לשקיעה‪ ,‬מחשש‬ ‫מנחה‪ ,‬על פי דברי הגהות מיימוניות (הל׳‬ ‫שמא תיטרף לו השעה ולא יספיק‬ ‫תפלה פ"ג אות ג')‪ ,‬שהביא בשם רבינו‬ ‫להתפלל קודם שיעבור זמן התפלה‪.‬‬ ‫חננאל וז"ל‪' :‬ועכשיו נהגו כל ישראל‬ ‫כרבנן להתפלל מנחה עד הערב'‪ .‬וביאר‬ ‫וברש"י (שם) פירש את הכתוב 'ייראוך עם‬ ‫על פי דברי הירושלמי (ברכות פ"ד ה"א)‪,‬‬ ‫שמש' על תפלת שחרית עם הנץ החמה‪,‬‬ ‫דתפלת מנחה לא הוקשה לתמיד של בין‬ ‫ואת הכתוב 'ולפני ירח' על תפלת מנחה‬ ‫א‬ ‫הערבים אלא לקטורת‪ ,‬שנאמר (תהלים‬ ‫סמוך לשקיעת החמה‪ .‬אולם בפירוש‬ ‫קמא‪:‬ב) 'תכון תפלתי קטרת לפניך משאת‬ ‫רש"י לתהלים (עב‪:‬ה) מצינו נוסח שפירש‬ ‫כפי מנחת ערב'‪ .‬והיינו שתפלת מנחה‬ ‫'לפני ירח‪ ,‬לפני הלילה יקדימו תפילת‬ ‫שייכת לעבודת הקטורת של בין הערבים‪,‬‬ ‫ערבית'‪.‬‬ ‫שזמנה נמשך עד הלילה‪ .‬והביאו גם המגן‬ ‫וכדאי' בגמ' שבת קי"ח ע"ב אי' אמר רבי‬ ‫אברהם (או"ח תחילת סי׳ רל"ב)‪.‬‬ ‫יוסי יהא חלקי ממתפללים עם דמדומי‬ ‫ונמצא שיש לפנינו כמה דרכים בביאור‬ ‫חמה אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי‬ ‫סוף זמן תפלת מנחה‪ :‬אם היא כנגד‬ ‫יוחנן מצוה להתפלל עם דמדומי חמה‬ ‫זריקת דם התמיד‪ ,‬או כנגד שאר עבודות‬ ‫אמר רבי זירא מאי קרא ייראוך עם שמש‬ ‫הקרבן ונסכיו‪ ,‬או כנגד הקטורת של בין‬ ‫ולפני ירח דור דורים ופירש"י דמדומי‬ ‫הערבים‪ ,‬ותלוי בזה עד אימתי נמשך‬ ‫חמה ‪ -‬כשהיא אדומה‪ ,‬שחרית אחרי הנצה‬ ‫זמנה‪.‬‬ ‫מיד היא אדומה‪' ,‬וערבית' סמוך‬ ‫לשקיעתה‪ .‬עם שמש ‪ -‬עם זריחתה‪ .‬ולפני‬ ‫תפלת מנחה עם דמדומי חמה‬ ‫ירח ‪ -‬קודם אור הירח‪ ,‬בעוד השמש לא‬ ‫והנה איתא בגמרא (ברכות כט‪' ):‬א"ר חייא‬ ‫שקעה‪.‬‬ ‫בר אבא א"ר יוחנן‪ ,‬מצוה להתפלל עם‬ ‫וכן מצינו בדברי הריטב"א (ברכות ט‪):‬‬ ‫דמדומי חמה‪ .‬ואמר רבי זירא‪ ,‬מאי קראה‪,‬‬ ‫שכתב וז"ל‪' :‬אמר ר' זירא‪ ,‬מאי קרא‬ ‫"ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים"‬ ‫ייראוך עם שמש‪ ,‬פירוש בשחרית עם‬ ‫(תהלים עב‪:‬ה)‪ .‬ובהמשך הגמרא איתא‪,‬‬ ‫שמש בשעת זריחתו‪ ,‬בערבית לפני ירח‬ ‫'לייטי עלה במערבא אמאן דמצלי עם‬ ‫א‬ ‫תפלה טעם משז"ל להיות זהיר בתפלת המנחה‪ ,‬שהתפלה ראשונה שהיתה בעולם היתה תפלת‬ ‫אדה"ר במנחת ערב שבת שנוצר (ליקוטי רבינו האר"י זצ"ל על פ' תכון תפלתי קטורת)‪ .‬ובס' מדבר‬ ‫קדמות הביא‪ ,‬וראיתי מי שכתב דמוכח מדברי הזהר הקדוש (ח"ג דף רכ"ז) שלא יתפלל תפלה על‬ ‫הפרנסה בתפלת מנחה‪ ,‬ע"ש‪ .‬וצריך להתיישב בדבר‪:‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יח‬ ‫שבע ברכות במקום תשע עשרה שבימות‬ ‫קודם צאתו'‪ .‬הרי שפירש 'לפני ירח' על‬ ‫החול‪ ,‬חסר ממנין מאה ברכות‪ ,‬וצריך‬ ‫תפלת ערבית‪ .‬ואילו בברכות (כט‪ ):‬כתב‬ ‫להשלים את המנין ע"י ברכות אחרות‪.‬‬ ‫הריטב"א וז"ל‪' :‬מצוה להתפלל עם‬ ‫דמדומי חמה‪ .‬פירוש בין בשחר בין‬ ‫ואיתא בגמרא (מנחות שם) שרב חייא‬ ‫במנחה‪ .‬מאי קראה 'ייראוך עם שמש' זו‬ ‫בריה דרב אויא היה משלים את מנין‬ ‫תפלת השחר‪' ,‬ולפני ירח דור דורים' זו‬ ‫הברכות בשבת ע"י מיני בשמים ופירות‪.‬‬ ‫תפלת המנחה'‪ .‬הרי שכאן פירש 'לפני‬ ‫וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי׳ ר"צ סע׳ א')‪,‬‬ ‫ירח' על תפלת מנחה‪ ,‬ויל"ע בחילוק שבין‬ ‫שירבה בפירות ומגדים ומיני ריח כדי‬ ‫שני המקומות‪.‬‬ ‫להשלים מנין מאה ברכות‪.‬‬ ‫והנה בשערי תשובה (או"ח סי׳ רל"ה סק"ב)‬ ‫ועוד כתב הרא"ש (ברכות פ"ט סי׳ כ"ד)‪,‬‬ ‫הביא בשם האר"י ז"ל (שער הכוונות דרושי‬ ‫וכן נפסק בשו"ע (או"ח סי׳ רפ"ד סע׳ ג')‪,‬‬ ‫תפלת המנחה‪ ,‬דרוש ב')‪ ,‬שהיה נזהר שלא‬ ‫שיש לכוון לברכות העולים לתורה‬ ‫להתפלל מנחה אלא עם שקיעת החמה‪.‬‬ ‫ולברכות ההפטרה‪ ,‬ולענות אחריהן אמן‪,‬‬ ‫וכן איתא בירושלמי (ברכות פ"ד ה"א)‪,‬‬ ‫ובזה יש לצרפן לחשבון מאה ברכות‪.‬‬ ‫שרבי יוסי בן חנינא היה מתפלל מנחה‬ ‫ובשו"ת תשובה מאהבה (ח"ב סי׳ רל"ז)‬ ‫עם דמדומי חמה‪ ,‬ואמר 'ויהא חלקי עם‬ ‫הביא בשם הרוקח (הלכות ברכות סי׳ ש"כ)‬ ‫המתפללים עם דמדומי חמה'‪ ,‬ודרש על‬ ‫עפ"מ דאיתא בגמרא (חולין פז‪ ,).‬דרבן‬ ‫כך את הכתוב (תהלים לב‪:‬ו) 'על זאת‬ ‫גמליאל חייב את מי שחטף מצות כיסוי‬ ‫יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא'‪ ,‬דהיינו‬ ‫הדם מחבירו לשלם לו עשרה זהובים‪.‬‬ ‫לעת מיצויו של יום‪ .‬ומבואר שיש מעלה‬ ‫והסתפקו בגמרא אם התשלום הוא בעד‬ ‫מיוחדת להתפלל מנחה סמוך לסוף היום‪,‬‬ ‫המצוה או בעד הברכה‪ .‬ונפקא מינה‬ ‫בשעה שהחמה עומדת לשקוע‪.‬‬ ‫לברכת המזון שיש בה ארבע ברכות‪ ,‬אם‬ ‫בענין מאה ברכות בכל יום וזמן חשבונן‬ ‫שכרה עשרה זהובים או ארבעים זהובים‪.‬‬ ‫ומענין לענין באותו ענין‪ ,‬יש לעיין בדין‬ ‫ומספרת הגמרא על רבי‪ ,‬שאמר לאורחו‬ ‫מאה ברכות בכל יום‪ .‬דאיתא בגמרא‬ ‫לאחר שאכלו ושתו‪' ,‬כוס של ברכה אתה‬ ‫(מנחות מג‪ ):‬חייב אדם לברך מאה ברכות‬ ‫שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל‪ .‬אמר‬ ‫בכל יום‪ ,‬שנאמר (דברים י‪:‬יב) 'ועתה‬ ‫לו‪ ,‬כוס של ברכה אני שותה‪ .‬יצתה בת‬ ‫ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך כי אם‬ ‫קול ואמרה‪ ,‬כוס של ברכה ישוה ארבעים‬ ‫ליראה'‪ ,‬ודרשו חז"ל אל תקרי 'מה' אלא‬ ‫זהובים'‪ .‬ומבואר ששכר ארבע הברכות‬ ‫'מאה'‪ .‬וכן נפסק להלכה (שו"ע או"ח סי׳‬ ‫הוא ארבעים זהובים‪ ,‬ונמצא ששכר כל‬ ‫מ"ו סע׳ ג')‪.‬‬ ‫ברכה עשרה זהובים‪.‬‬ ‫והנה בימות החול מצוי שיש לאדם מאה‬ ‫וכתב הרוקח רמז לדבר‪ ,‬שנסמך הכתוב‬ ‫ברכות ע"י שלש התפלות‪ ,‬ברכות קריאת‬ ‫(בראשית כד‪:‬כב) 'עשרה זהב משקלם'‪,‬‬ ‫שמע‪ ,‬ברכות השחר‪ ,‬וברכות האכילה‬ ‫להכתוב (שם‪:‬כז) 'ברוך ה׳ אלקי אדני‬ ‫ושאר הברכות שמברך במשך היום‪ .‬אולם‬ ‫אברהם'‪ .‬ולפ"ז מאה ברכות שמברך אדם‬ ‫ביום השבת‪ ,‬שאין בתפלת העמידה אלא‬ ‫יט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מתחיל מן הלילה‪ ,‬והיום שלאחריו נגרר‬ ‫בכל יום עולות לאלף זהובים‪ .‬וזהו שנרמז‬ ‫אחריו‪ .‬והוכיח כן מדברי הגמרא (מנחות‬ ‫בכתוב (שיה"ש ח‪:‬יב) 'האלף לך שלמה'‪.‬‬ ‫מג‪ ,):‬שרב חייא בריה דרב אויא היה טורח‬ ‫וממשיך בעל תשובה מאהבה‪ ,‬ששמע‬ ‫להשלים מאה ברכות בשבת ע"י בשמים‬ ‫בילדותו דבר נאה מהגה"ק רבי שמעלקא‬ ‫ומיני מגדים‪ .‬ואילו היה החשבון מתחיל‬ ‫מניקלשבורג זי"ע‪ ,‬לבאר על פי דברי‬ ‫מן היום‪ ,‬וליל שבת היה נגרר אחר ערב‬ ‫הרוקח גם המשך הכתובים (שם ח‪:‬יב‪-‬יג)‬ ‫שבת‪ ,‬לא היו חסרות בשבת אלא חמש‬ ‫'האלף לך שלמה ומאתים לנטרים את‬ ‫ברכות בלבד‪ ,‬ולא היה צריך לטרוח כל‬ ‫פריו‪ .‬היושבת בגנים חברים מקשיבים‬ ‫כך להשלימן‪ .‬ומוכח שהחשבון מתחיל מן‬ ‫לקולך השמיעני'‪.‬‬ ‫הלילה‪ ,‬ולפיכך חסירות בשבת ברכות‬ ‫רבות יותר‪.‬‬ ‫דהנה 'האלף לך שלמה' רומז למאה‬ ‫ברכות שבכל יום‪ ,‬שכל אחת שוה עשרה‬ ‫אמנם ברמב"ם (הל׳ תפלה פ"ז הי"ד) כתב‬ ‫זהובים‪ ,‬כדברי הרוקח‪' .‬ומאתים לנוטרים‬ ‫וז"ל‪' :‬חייב אדם לברך מאה ברכות בין‬ ‫את פריו' רומז לעשרים הברכות החסרות‬ ‫היום והלילה'‪ .‬ויש לדייק מלשונו שהקדים‬ ‫בשבת‪ ,‬ששכרן מאתים זהובים‪ ,‬ואפשר‬ ‫היום ללילה‪ ,‬דמשמע שהלילה נגרר אחר‬ ‫להשלימן ע"י אכילת פירות ומיני מגדים‬ ‫היום שלפניו‪ .‬אלא שיש לעיין בזה‪ ,‬דהנה‬ ‫וברכותיהם‪.‬‬ ‫הרמב"ם באותו פרק‪ ,‬כשהוא מסדר את‬ ‫הברכות שמברך אדם בכל יום‪ ,‬מתחיל‬ ‫ועוד רמז הכתוב לדרך נוספת להשלים‬ ‫(שם ה"א) בברכת המפיל‪ ,‬שמברך קודם‬ ‫את המנין‪' ,‬היושבת בגנים חברים‬ ‫שכיבתו לישן‪ ,‬ולאחר מכן מבאר את‬ ‫מקשיבים לקולך השמיעני'‪ ,‬דהיינו‬ ‫ברכות השחר ושאר הברכות שמברך‬ ‫שהיושבים בביהכ"נ מקשיבים לברכות‬ ‫במשך היום‪ .‬ולכאורה יש בזה משמעות‬ ‫העולים לתורה ועונים אחריהם אמן‪ ,‬ובזה‬ ‫להיפך‪ ,‬שהלילה קודם ליום שלאחריו‪.‬‬ ‫משלימים את מנין מאה הברכות‪.‬‬ ‫אמנם אין מכאן ראיה ברורה לענין מנין‬ ‫ונמצא שרמז הכתוב לשתי הדרכים‬ ‫מאה ברכות‪ ,‬שהרי קשה לומר שתחילת‬ ‫המבוארות בפוסקים להשלים מאה‬ ‫החשבון תלויה דוקא בברכת המפיל‪ ,‬ולא‬ ‫ברכות בשבת‪ :‬אם ע"י ברכות הפירות‬ ‫בברכות תפלת ערבית וכדומה‪ .‬ואפשר‬ ‫ומיני מגדים‪ ,‬או ע"י שמיעת ברכות‬ ‫שאין כוונת הרמב"ם בסדר הדברים‬ ‫העולים לתורה ועניית אמן אחריהן‪.‬‬ ‫לקבוע מאימתי מתחיל מנין מאה ברכות‪,‬‬ ‫מאימתי מתחיל חשבון מאה ברכות‬ ‫אלא לסדר את הברכות לפי סדר הנהגת‬ ‫האדם‪ ,‬משעת שכיבתו ועד קומו בבוקר‪,‬‬ ‫והנה מצינו שנחלקו הראשונים בעיקר‬ ‫ולאחר מכן שאר ברכות היום‪.‬‬ ‫חשבון מאה ברכות‪ ,‬אם מונים מתחילת‬ ‫הלילה ועד הלילה שלאחריו‪ ,‬או מתחילת‬ ‫ומכ"ק מו"ח האדמו"ר מאלכסנדר‬ ‫היום ועד הלילה שלאחריו‪.‬‬ ‫שליט"א שמעתי‪ ,‬שהרמב"ם מורה לנו‬ ‫בזה שעבודת היום תלויה בזמן שכיבתו‬ ‫ובספר העתים (סי׳ קצ"ה) הביא שני‬ ‫של האדם ובאופן שכיבתו‪ ,‬כי כבר בשעה‬ ‫החשבונות‪ ,‬והכריע שמנין מאה ברכות‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כ‬ ‫לברך ברכת המזון על סעודה שלישית‬ ‫שהאדם הולך לישן מתחילה הכנתו‬ ‫ב‬ ‫עד לאחר צאת הכוכבים במוצאי שבת‪,‬‬ ‫לעבודת היום שלאחריו‪.‬‬ ‫האם ברכותיו מצטרפות לחשבון יום‬ ‫והנה עדיין יש לעיין במי שמקדים לקבל‬ ‫השבת‪ ,‬כיון שהן שייכות לסעודת שבת‪,‬‬ ‫שבת מבעוד יום‪ ,‬ומתפלל ערבית ומקדש‬ ‫או לחשבון היום שלאחריו‪ ,‬שבו נאמרו‬ ‫קודם הלילה‪ ,‬כנפסק בשו"ע (או"ח סי׳‬ ‫בפועל‪.‬‬ ‫רס"ז סע׳ ב') שאפשר להקדים להתפלל‬ ‫ובאמת להצד דחשבון מאה הברכות‬ ‫ערבית של שבת מפלג המנחה‪ ,‬ולקדש‬ ‫מתחיל מתחילת היום ועד ליום הבא‪ ,‬לזה‬ ‫ולאכול סעודת שבת מבעוד יום‪ .‬ויש לדון‬ ‫אין נפ"מ בזה כיון שמ"מ הוא באותו היום‪.‬‬ ‫אם ברכות אלו מצטרפות למנין מאה‬ ‫אבל אם החשבון מתחיל מתחילת הלילה‬ ‫ברכות של שבת‪ ,‬אף שנאמרו ביום‬ ‫ונמשך עד הלילה הבא‪ ,‬יש מקום לומר‬ ‫הששי‪ ,‬או דכיון שעדיין לא הגיע הלילה‬ ‫שמי שמקדים להתפלל ערבית מבעוד‬ ‫אינן עולות לחשבון יום השבת‪.‬‬ ‫יום‪ ,‬וכן מי שמאחר לברך לאחר צאת‬ ‫ואם נאמר שאין הברכות נחשבות למנין‬ ‫הכוכבים‪ ,‬לא יעלו לו הברכות אלו‬ ‫מאה ברכות אלא לפי היום שבו נאמרו‬ ‫לחשבון אותו היום‪.‬‬ ‫בפועל‪ ,‬נמצא שחסרות לו ביום השבת לא‬ ‫והנה מצינו שיסוד תקנת מאה ברכות הוא‬ ‫רק הברכות החסרות בכל שבת‪ ,‬אלא גם‬ ‫קדום מאד‪ .‬איתא במדרש תנחומא (פ'‬ ‫ברכות תפלת ערבית והקידוש שנאמרו‬ ‫קרח סי׳ י"ב) על מה שנאמר (ש"ב כג‪:‬א)‬ ‫ביום הששי‪.‬‬ ‫'נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הקם על'‪,‬‬ ‫וכן יש לדון לאידך גיסא‪ ,‬במי שמאחר‬ ‫ב‬ ‫ובספר הפרדס המיוחס לרש"י משמע לכאורה שמנין מאה ברכות מתחיל מן היום‪ ,‬והלילה נגרר‬ ‫אחריו‪ ,‬שהרי מתחיל חשבון הברכות מברכות השחר‪ ,‬וממשיך עד ברכות הלילה‪ .‬אמנם אין מזה ראיה‬ ‫מוכרחת‪ ,‬שהרי גם בשבלי הלקט (סי׳ א')‪ ,‬ובתניא רבתי (סי׳ ב') ובאבודרהם (סדר מאה ברכות) סידרו‬ ‫את הברכות מברכות השחר ועד ברכות הלילה‪ ,‬ואעפ"כ מדבריהם מוכח שמנין מאה ברכות מתחיל‬ ‫מן הלילה‪ .‬שהרי בחשבון ברכות השבת כללו את ברכות תפלת ערבית עם ברכות שחרית ומנחה‪,‬‬ ‫וכתבו שבשלש התפלות חסרות ל"ו ברכות‪ ,‬הרי שחשבו את ליל שבת עם יום השבת שלאחריו‪.‬‬ ‫וא" כ אפשר לומר שאין לדייק מסדר הברכות שברמב"ם ובספר הפרדס לענין תחילת מנין מאה‬ ‫ברכות‪ .‬אמנם בדברי הרמב"ם יש לדקדק יותר‪ ,‬שהרי מלבד סדר הברכות‪ ,‬כתב בפירוש 'חייב אדם‬ ‫לברך מאה ברכות בין היום והלילה'‪ ,‬והקדים היום ללילה‪ ,‬וכל דבריו במשקל ובדקדוק‪.‬‬ ‫ואולי יש לפרש בדרך אפשר‪ ,‬דהרמב"ם נקט כן על פי סדר הברכות שהיה רגיל בזמנו‪ ,‬שהיו‬ ‫מתפללים ערבית מבעוד יום קודם צאת הכוכבים‪ ,‬ואפשר שגם סעודת הערב היתה מוקדמת‪ .‬וכמו‬ ‫שכתב הרמב"ם (הל׳ דיעות פ"ד ה"ה) 'ולא יישן סמוך לאכילה‪ ,‬אלא ימתין אחר אכילה כמו שלש או‬ ‫ארבע שעות'‪ .‬ולפי הנהגה זו מסתבר שהיו מקדימים את אכילת סעודת הערב‪ ,‬כדי שלא תהיה‬ ‫סמוכה לשעת השינה‪.‬‬ ‫ולפ" ז יש לומר‪ ,‬שרוב הברכות היו נאמרות במשך היום‪ ,‬ואף ברכות ערבית היו נאמרות קודם צאת‬ ‫הכוכבים‪ ,‬ולא נשארה אלא ברכת המפיל שהיתה נאמרת בלילה ממש‪ ,‬קודם השינה‪ .‬ומשום כך נקט‬ ‫הרמב"ם בלשונו 'בין היום והלילה'‪ ,‬שהקדים היום ללילה‪ ,‬לפי שרוב הברכות היו נאמרות ביום‪ ,‬ורק‬ ‫ברכת המפיל היתה נאמרת בלילה שלאחריו‪ .‬ואין הכרח לדייק מזה שעיקר מנין מאה ברכות מתחיל‬ ‫מן היום ולא מן הלילה‪.‬‬ ‫כא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫קונו‪ .‬והרי מאה ברכות נרמזו בכתוב 'כף‬ ‫וז"ל‪' :‬הוקם על בגימטריא ק׳‪ ,‬כנגד ק׳‬ ‫אחת עשרה זהב מלאה קטרת'‪ ,‬שהוא‬ ‫ברכות‪ ,‬שבכל יום היו מתים מישראל ק׳‬ ‫מענין עבודת הקרבנות‪.‬‬ ‫אנשים‪ ,‬בא דוד ותקנן לק׳ ברכות‪" .‬ועתה‬ ‫ישראל מה ה׳ אלקיך" ‪ -‬קרי ביה מאה‪,‬‬ ‫ואיתא בגמרא (חולין פג‪ ).‬דבקדשים‬ ‫אלו ק׳ ברכות‪ ,‬כיון שתקנום נעצרה‬ ‫הלילה הולך אחר היום‪ ,‬ופירש רש"י‬ ‫המגפה'‪.‬‬ ‫דילפינן לה מדכתיב (ויקרא ז‪:‬טו) "ביום‬ ‫קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בוקר"‪ ,‬הרי‬ ‫וכ"כ בטור (או"ח סי׳ מ"ו) בשם רב‬ ‫שהלילה שלאחר יום הקרבת הקרבן‬ ‫נטרונאי גאון‪ ,‬שדוד המלך תיקן מאה‬ ‫נחשב כהמשך יום הקרבתו לענין‬ ‫ברכות בכל יום‪ ,‬מפני שהיו מתים מאה‬ ‫אכילתו‪ .‬ומעתה יש לומר‪ ,‬שכשם‬ ‫נפשות מישראל בכל יום ולא היו יודעים‬ ‫שבקדשים הלילה הולך אחר היום‪ ,‬כך גם‬ ‫על מה‪ ,‬עד שחקר דוד והבין ברוח הקודש‬ ‫בחשבון מאה ברכות‪ ,‬שיש להן שייכות‬ ‫ותיקן להם מאה ברכות‪.‬‬ ‫לעבודת הקרבנות‪ ,‬מתחיל החשבון מן‬ ‫ובספר המנהיג (הקדמה‪ ,‬ד"ה כל פעל) כתב‬ ‫היום ונמשך עד סוף הלילה שלאחריו‪.‬‬ ‫עוד‪ ,‬דתקנת מאה ברכות מסורת היא‬ ‫אמנם בפשטות כיון שעיקר חיוב מאה‬ ‫בידינו ממשה רבינו‪ ,‬אלא שלאחר שיסדן‬ ‫ברכות נלמד מן הכתוב (דברים י‪:‬יב) 'ועתה‬ ‫משה נשתכחו‪ .‬וכאשר ראה דוד המלך‬ ‫ישראל מה ה׳ אלקיך שואל מעמך'‪,‬‬ ‫שהיו מתים מאה נפשות מישראל בכל‬ ‫שדרשו חז"ל אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'‪,‬‬ ‫יום‪ ,‬חזר ויסדן‪ .‬ולאחר מכן נשתכחו שוב‪,‬‬ ‫הרי הוא ככל דיני התורה שהיום מתחיל‬ ‫עד שחזרו חכמי התלמוד ויסדום‪ .‬וכן‬ ‫מן הלילה‪ ,‬כדכתיב (בראשית א‪:‬ה) 'ויהי‬ ‫כתב רבינו בחיי (כד הקמח‪ ,‬ערך ברכה)‪.‬‬ ‫ערב ויהי בקר יום אחד'‪ .‬ולפ"ז מסתבר‬ ‫ובדעת זקנים מבעלי התוספות (במדבר‬ ‫שמנין מאה ברכות מתחיל מן הלילה‪,‬‬ ‫ז‪:‬יד) הביאו רמז למעלת מאה ברכות מן‬ ‫והיום שלאחריו נגרר אחריו‪.‬‬ ‫הכתוב 'כף אחת עשרה זהב מלאה‬ ‫והנה בספר כל־בו (סי׳ ח'‪ ,‬דין ברכו וברכת‬ ‫קטרת'‪ .‬דתיבת כ"ף בגימטריא מאה‪,‬‬ ‫יוצר וקדושה מיושב) הקשה על מה שאמרו‬ ‫רומזת למאה ברכות‪ .‬וכל ברכה‪ ,‬שהיא‬ ‫חז"ל שתפלת ערבית רשות‪ ,‬והלוא חיוב‬ ‫אחת ממאה‪ ,‬שוה 'עשרה זהב'‪ ,‬דהיינו‬ ‫מאה ברכות בכל יום הוא חובה‪ ,‬וכ"ג‬ ‫עשרה זהובים‪ .‬וכמו שאמרו חז"ל שכוס‬ ‫ברכות שבלילה הן בכלל מנין המאה‪,‬‬ ‫של ברכת המזון שוה ארבעים זהובים‪,‬‬ ‫וא"כ כיצד אפשר לומר שתפלת ערבית‬ ‫משום שיש בה ארבע ברכות‪ ,‬וכל אחת‬ ‫רשות‪.‬‬ ‫שוה עשרה זהובים‪.‬‬ ‫ותירץ‪ ,‬דמה שאמרו תפלת ערבית רשות‪,‬‬ ‫ואמרתי פעם שתקנת משה רבינו של‬ ‫הכוונה שיש ברשות האדם להתפללה‬ ‫מאה ברכות יש לה שייכות גדולה לענין‬ ‫בערב קודם שקיעת החמה‪ ,‬אף שקריאת‬ ‫עבודת הקרבנות‪ ,‬שהרי התפלה עומדת‬ ‫שמע צריך לקרות בזמנה לאחר צאת‬ ‫במקום הקרבן‪ ,‬וכמו שאמרו חז"ל (ברכות‬ ‫הכוכבים‪.‬‬ ‫כו‪ ):‬תפלות כנגד תמידין תקנום‪ ,‬ואף‬ ‫הברכות הן בכלל עבודת האדם לפני‬ ‫ומבואר מדבריו שאפילו בזמננו שכתבו‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כב‬ ‫מבעוד יום‪ ,‬יש מקום לומר שברכות‬ ‫הפוסקים שנהוג עלמא לשוייה כחובה‪ ,‬יש‬ ‫תפלתו מצטרפות למנין מאה ברכות של‬ ‫בידו רשות להקדימה ולהתפללה מבעוד‬ ‫שבת‪ ,‬שהרי זו תפלת ערבית של שבת‪ ,‬ולא‬ ‫יום‪ .‬ומאחר שהכל־בו הוכיח את חיוב‬ ‫ג‬ ‫תפלת יום הששי‪ .‬ויש לפלפל בכל זה‪.‬‬ ‫תפלת ערבית ממנין מאה ברכות‪ ,‬ואעפ"כ‬ ‫כתב שרשאי להקדימה מבעוד יום‪,‬‬ ‫[ולפי כל זה בערב שבת יש ענין להתפלל‬ ‫משמע שאפשר לחשב את ברכות תפלת‬ ‫ערבית בלילה דוקא מצד השלמת מנין‬ ‫ד‬ ‫ערבית למנין מאה ברכות של היום‬ ‫מאה ברכות של שבת‪].‬‬ ‫שאליו התפלה שייכת‪ ,‬אף שבפועל‬ ‫ויהי רצון שיתקבלו תפלותינו ברחמים‬ ‫נאמרו קודם תחילת הלילה‪.‬‬ ‫וברצון לפני אדון כל‪ ,‬ונזכה לגאולה‬ ‫ולפ"ז מי שמתפלל ערבית של שבת‬ ‫השלימה במהרה בימינו‪ ,‬אמן‪.‬‬ ‫❖‬ ‫שיעור חומש רש"י – יום ה'‬ ‫בכל'‪ ,‬עד שהוצרך רש"י לפרשו על הבן‪,‬‬ ‫"ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את‬ ‫ולהוסיף שמאחר שהיה לו בן היה צריך‬ ‫אברהם בכל" (בראשית כד‪:‬א)‪ .‬ופירש‬ ‫להשיאו אשה‪.‬‬ ‫רש"י‪' :‬בכל' עולה בגימטריא 'בן'‪ ,‬ומאחר‬ ‫שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה‪.‬‬ ‫וביאר עפ"מ דאיתא בפרקי דרבי אליעזר‬ ‫(פרק ל"א) שכאשר הגיע המאכלת לצוארו‬ ‫יצחק אבינו לאחר העקידה‬ ‫של יצחק בשעת העקידה‪ ,‬פרחה נשמתו‪.‬‬ ‫וחיוב אברהם להשיאו אשה‬ ‫וכשאמר הקב"ה לאברהם "אל תשלח ידך‬ ‫וכ"ק מרן אאדמו"ר זצוק"ל הקשה‪ ,‬מה‬ ‫אל הנער" (כב‪:‬יב)‪ ,‬חזרה נשמת יצחק‬ ‫בא רש"י להשמיענו במה שתיבת 'בכל'‬ ‫לגופו‪ ,‬וקם על רגליו ובירך ברכת מחיה‬ ‫עולה בגימטריא 'בן'‪ ,‬והלוא כבר ידענו‬ ‫המתים‪ .‬הרי שיצחק אבינו פרחה נשמתו‬ ‫שהיה לאברהם אבינו בן‪ ,‬הוא יצחק‬ ‫בשעת העקידה‪ ,‬ולאחר מכן חזרה נשמתו‬ ‫שנולד לו בהיותו בן מאה שנה‪ .‬וא"כ‪ ,‬מה‬ ‫לגופו וזכה לחיים חדשים‪.‬‬ ‫נתחדש עתה בכתוב 'וה' ברך את אברהם‬ ‫ג‬ ‫איתא בירושלמי (ברכות פ"ד ה"א‪ ,‬תענית פ"ד ה"א)‪' ,‬רבי מפקד לאבדן אמוריה‪ ,‬אכריז קומי ציבורא‪,‬‬ ‫מאן דמצלי יצלי דרמשא עד דיומא קאים'‪ .‬ופירושו‪ ,‬שהיה רבי מצוה למתורגמנו להכריז לפני‬ ‫הציבור‪ ,‬שמי שרוצה להתפלל תפלת ערבית רשאי להתפללה בעוד היום קיים‪ .‬וכן מצינו שם שרבי‬ ‫חייא בר בא היה מצוה למתורגמנו להכריז כן‪.‬‬ ‫ומשמע מזה‪ ,‬שלא חששו שמא יחסרו לציבור ברכות ממנין מאה ברכות של יום המחרת‪ .‬ולא הזהירו‬ ‫שלא להקדים תפלת ערבית אא" כ יוכלו להשלים את המנין בברכות אחרות‪ .‬ויש ללמוד מזה שברכות‬ ‫תפלת ערבית נחשבות למנין מאה ברכות של היום שלאחריו‪ ,‬אף כשמתפללים מבעוד יום‪.‬‬ ‫ד‬ ‫ומלבד זה יש לעיין במי שהתחיל להתפלל קודם שקיעת החמה וסיים תפלתו לאחר צאת הכוכבים‪,‬‬ ‫אם לענין חשבון מאה ברכות אזלינן בתר תחילת התפלה או בתר סיומה‪ ,‬או שמא כל ברכה וברכה‬ ‫נחשבת בפני עצמה לפי הזמן שבו נאמרה‪ .‬והוא ענין בפני עצמו שיש להאריך בו‪.‬‬ ‫כג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ראיה ממה שאמרו חז"ל (שבת פח‪,):‬‬ ‫והנה יש לדון במי שמת וחזר לתחייה‪,‬‬ ‫שבשעת מתן תורה פרחה נשמתן של‬ ‫האם דינו כאותו אדם שהיה קודם מיתתו‬ ‫ישראל על כל דיבור ודיבור שיצא מפי‬ ‫לכל עניני התורה‪ ,‬או שמא נחשב כבריה‬ ‫הקב"ה‪ ,‬והחזירה להם בטל של תחיה‪.‬‬ ‫חדשה‪ .‬ובכלל זה יש לעיין לענין קידושין‪,‬‬ ‫והנה לאחר מתן תורה נאמר "לך אמור‬ ‫אם כשחזר לחיים צריך לקדש את אשתו‬ ‫להם שובו לכם לאהליכם" (דברים ה‪:‬כז)‪,‬‬ ‫מחדש‪ ,‬או שהקידושין הראשונים עומדים‬ ‫ופירשו בגמרא (שבת פז‪ ).‬שהותרו לחזור‬ ‫בתוקפם גם לאחר תחייתו‪.‬‬ ‫לנשותיהם‪ .‬ולא מצינו שהוצרכו לקדש‬ ‫וזכורני שכ"ק מרן אאדמו"ר זצוק"ל דיבר‬ ‫את נשותיהם מחדש לאחר שחזרה‬ ‫בענין זה עם הגאון רבי חיים קניבסקי‬ ‫נשמתם לגופם‪ .‬ומכאן ראיה‪ ,‬שאף לאחר‬ ‫זצ"ל‪ ,‬אם לעתיד לבוא בשעת תחיית‬ ‫שפרחה הנשמה וחזרה‪ ,‬הקידושין‬ ‫המתים‪ ,‬יצטרך כל אחד לחזור ולקדש את‬ ‫הראשונים קיימים‪.‬‬ ‫אשתו‪.‬‬ ‫ומעתה יש לדון אף בענינו של יצחק‬ ‫ובפתחי תשובה (אהע"ז סי' י"ז סק"א ד"ה‬ ‫אבינו‪ ,‬שלאחר שפרחה נשמתו בשעת‬ ‫תופסין בה) הביא בשם הברכי יוסף‬ ‫העקידה וחזרה לגופו‪ ,‬אם נחשב כבריה‬ ‫להחיד"א (שם סע' א') שדן במעשה המובא‬ ‫חדשה או שעדיין דינו כקודם העקידה‪.‬‬ ‫בגמרא (מגילה ז‪ ,):‬שרבה שחט את רבי‬ ‫ואף שעדיין לא נשא אשה‪ ,‬יש לדון לענין‬ ‫זירא‪ ,‬ולמחרת ביקש עליו רחמים והחייהו‬ ‫חיוב האב להשיא את בנו‪ ,‬כדאיתא‬ ‫‪ -‬אם בשעת מיתתו פקעו קידושיו והוצרך‬ ‫בגמרא (קידושין כט‪' ).‬האב חייב בבנו‬ ‫לקדש את אשתו מחדש‪ ,‬או שמא לאחר‬ ‫למולו ולפדותו וללמדו תורה ולהשיאו‬ ‫שחזר לחיים נשארו הקידושין הראשונים‬ ‫אשה'‪ .‬ויש לעיין אם גם לאחר תחייתו של‬ ‫בתוקפם‪ ,‬והרי הוא מותר בה כבתחילה‪.‬‬ ‫יצחק נשאר חיוב זה מוטל על אברהם‬ ‫אבינו‪.‬‬ ‫והביא החיד"א ראיה מדברי הירושלמי‬ ‫(גיטין פ"ז ה"ג) באדם שנתן גט לאשתו על‬ ‫ולפ"ז פירש כ"ק מרן אאדמו"ר זצוק"ל‪,‬‬ ‫תנאי‪ ,‬שאם לא יחזור בתוך י"ב חודש יהא‬ ‫שזהו שהשמיענו הכתוב 'וה' ברך את‬ ‫גט‪ ,‬ומת בתוך הזמן‪ .‬ואיתא שם לדעת‬ ‫אברהם בכל'‪ ,‬ופירש רש"י 'בכל'‬ ‫רבי יוסי שאסורה לינשא‪ ,‬משום 'אני‬ ‫בגימטריא 'בן'‪ .‬שאף לאחר כל מה שאירע‬ ‫אומר נעשו לו נסים וחיה'‪ .‬ומשמע שאף‬ ‫ליצחק בשעת העקידה‪ ,‬כשפרחה נשמתו‬ ‫לאחר מיתתו יש לחוש שמא יחזור לחיים‬ ‫וחזרה לגופו‪ ,‬עדיין נחשב בנו של אברהם‬ ‫ותישאר אשתו אגודה בו‪.‬‬ ‫לכל דבר‪ ,‬ומוטל עליו להשיאו אשה‪ .‬וזהו‬ ‫שסיים רש"י 'ומאחר שהיה לו בן היה‬ ‫ואף שבבבלי (גיטין עו‪ ).‬מבואר שאין‬ ‫צריך להשיאו אשה'‪ .‬ויש בזה אריכות‬ ‫חוששים למעשה נסים כזה‪ ,‬מ"מ למד‬ ‫בשו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' ת"א‪-‬ת"ב)‪,‬‬ ‫החיד"א מדברי הירושלמי שאם אכן חזר‬ ‫בתשובה להגר"ח קניבסקי זצ"ל‪.‬‬ ‫הבעל לחיים‪ ,‬לא פקעו קידושיו‬ ‫הראשונים‪ ,‬דאם כבר פקעו בשעת‬ ‫ויש להוסיף בזה על פי דברי האור החיים‬ ‫מיתתו‪ ,‬מה בכך שיחזור לחיים‪.‬‬ ‫הקדוש (בראשית יח‪:‬י)‪ ,‬שקודם העקידה‬ ‫ועוד הביא כ"ק מרן אאדמו"ר זצוק"ל‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כד‬ ‫ב') כתב לבאר את הכתוב "כי את אשר‬ ‫לא היה יצחק ראוי להוליד‪ ,‬וע"י העקידה‬ ‫ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלקינו‬ ‫זכה לנפש הראויה להוליד‪ ,‬שמכוחה‬ ‫ואת אשר איננו פה עמנו היום" (דברים‬ ‫נעשה ראוי להעמיד תולדות‪ .‬נמצא שלא‬ ‫כט‪:‬יד)‪ .‬ופירש"י‪ ,‬שאף הדורות העתידים‬ ‫היתה העקידה נסיון של מסירות נפש‬ ‫לבוא היו בכלל הברית‪ .‬וכן מבואר‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא שעל ידה זכה יצחק גם לכח‬ ‫במדרש (תנחומא נצבים ג' א')‪ ,‬שאף נשמות‬ ‫חדש להמשיך את הדורות הבאים‪.‬‬ ‫הדורות העתידים היו במעמד הר סיני‪,‬‬ ‫ובזה יש לבאר מה שפירש רש"י בסוף פ'‬ ‫וכל אחת קיבלה את חלקה בתורה‪.‬‬ ‫וירא (בראשית כב‪:‬כ)‪ ,‬שלאחר העקידה‬ ‫ויש להבין‪ ,‬מאחר שכל הדורות העתידים‬ ‫נתבשר אברהם אבינו על לידת רבקה‪,‬‬ ‫היו שם‪ ,‬מדוע לא ראו אותם ישראל‬ ‫בת זוגו של יצחק‪ .‬ולכאורה‪ ,‬מדוע‬ ‫במעמד הר סיני‪ ,‬והלוא באותה שעה זכו‬ ‫נתבשר על כך דוקא לאחר העקידה‪,‬‬ ‫לגילויים נוראים ולהשגות גדולות שאין‬ ‫והלוא יצחק כבר היה אז בן ל"ז שנים‪.‬‬ ‫לשער‪.‬‬ ‫אלא שלפי האמור‪ ,‬רק לאחר העקידה‪,‬‬ ‫כשזכה לנפש חדשה ולכח ההולדה‪ ,‬הגיע‬ ‫ומבאר עפ"מ דאיתא בגמרא (ע"ז ה‪,.‬‬ ‫הזמן להשיאו אשה‪ ,‬ולפיכך נתבשר אז על‬ ‫סנהדרין לח‪ ):‬שהראה הקב"ה לאדם הראשון‬ ‫לידת רבקה‪.‬‬ ‫דור דור ודורשיו‪ ,‬דור דור וחכמיו‪ .‬והטעם‬ ‫שזכה לראותם‪ ,‬מפני שרצה להשיג‬ ‫ומעתה יתבאר סמיכות הכתובים‪ ,‬שלאחר‬ ‫ולדעת את כל הדורות העתידים‪ .‬אולם‬ ‫מעשה העקידה נאמר 'ואברהם זקן בא‬ ‫ישראל בשעת מתן תורה לא היו עסוקים‬ ‫בימים וה' ברך את אברהם בכל'‪ .‬כי ע"י‬ ‫כלל בעניני העולם הזה‪ ,‬אלא כל חפצם‬ ‫העקידה נשלמה הברכה ביצחק‪ ,‬שזכה‬ ‫היה להתדבק בהקב"ה ולהשיג את‬ ‫לחיים חדשים ונעשה ראוי להעמיד‬ ‫ההשגות העליונות‪ ,‬וכדאיתא במכילתא‬ ‫תולדות‪ .‬ואף לאחר שפרחה נשמתו‬ ‫(פ' יתרו‪ ,‬מסכתא דבחודש‪ ,‬פרשה ב') שאמרו‬ ‫וחזרה‪ ,‬עדיין נחשב בנו של אברהם‪ ,‬וכיון‬ ‫ישראל 'רצוננו לראות את מלכנו'‪.‬‬ ‫שעתה נעשה ראוי להוליד‪ ,‬הגיע הזמן‬ ‫לקיים בו מצות השאת הבן‪ .‬וזהו שפירש‬ ‫ונמצא שאף שהיו כל הדורות העתידים‬ ‫רש"י 'בכל' בגימטריא 'בן'‪' ,‬ומאחר שהיה‬ ‫נוכחים במעמד הר סיני‪ ,‬לא נתנו ישראל‬ ‫לו בן היה צריך להשיאו אשה'‪ ,‬כדי‬ ‫את דעתם לראותם מחמת גודל דביקותם‬ ‫א‬ ‫להמשיך על ידו דורות הבאים‪.‬‬ ‫בהקב"ה‪ .‬כי באותה שעה לא היתה‬ ‫מחשבתם נתונה לענינים הנוגעים‬ ‫מעלת הנשמה ועבודת האדם בעוה"ז‬ ‫להמשך קיומו של העולם‪ ,‬אלא כל חפצם‬ ‫והנה היום חל יומא דהילולא של הגה"ק‬ ‫היה להתדבק בבוראם‪.‬‬ ‫בעל הערבי נחל זי"ע‪ .‬ובפ' נצבים (דרוש‬ ‫א‬ ‫מצינו במדרש (ב"ר נ"ו י"א) שלאחר העקידה שלח אברהם את יצחק לבית מדרשו של שם ללמוד‬ ‫תורה‪ .‬ויש להתבונן‪ ,‬מדוע דוקא לאחר העקידה שלחו לשם‪ ,‬ולא שלחו קודם לכן במשך ל"ז שנותיו‪.‬‬ ‫וכ"ק אדמו"ר מטאלנא זצ"ל אמר בדרך צחות‪ ,‬שאברהם אבינו לא רצה לשלוח את יצחק בנו יחידו‬ ‫מביתו‪ ,‬לאחר שנולד לו לעת זקנתו‪ ,‬וחשש שמא לא יוכל להסתדר בישיבה‪ .‬אולם לאחר שראה את‬ ‫מסירות נפשו בשעת העקידה‪ ,‬הבין שאם עמד בנסיון העקידה‪ ,‬ודאי יוכל להסתדר גם בישיבה‪.‬‬ ‫כה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫להשיג את אור התורה ולהתקרב אל‬ ‫ובזה מבאר את הכתובים בתהלים (ח‪:‬ג‪-‬ה)‬ ‫הקב"ה‪.‬‬ ‫"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז"‪ ,‬הרומז‬ ‫לתורה שניתנה לישראל‪ ,‬ושגם הדורות‬ ‫והנה איתא בגמרא (שם קנו‪ ,).‬שאמר‬ ‫העתידים היו בכלל קבלתה‪ .‬ובהמשך‬ ‫אברהם אבינו לפני הקב"ה 'נסתכלתי‬ ‫נאמר "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך‬ ‫באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן'‪,‬‬ ‫ירח וכוכבים אשר כוננתה"‪ ,‬שהיו ישראל‬ ‫והשיב לו 'צא מאיצטגנינות שלך‪ ,‬שאין‬ ‫עסוקים בהשגת מעשי ה' העליונים‪ .‬ועל‬ ‫מזל לישראל'‪ .‬וכעין זה איתא במדרש‬ ‫כך נאמר "מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם‬ ‫(ב"ר מ"ד י')‪ ,‬שאמר אברהם 'המזל דוחקני‬ ‫כי תפקדנו"‪ ,‬כי לא היתה דעתם נתונה‬ ‫ואומר לי אברם אין את מוליד'‪ .‬והשיב לו‬ ‫באותה שעה לעניני בני אדם ולדורות‬ ‫הקב"ה 'אברם לא מוליד‪ ,‬אברהם מוליד'‪.‬‬ ‫העתידים‪.‬‬ ‫וכן בשרה 'שרי לא תלד‪ ,‬שרה תלד'‪.‬‬ ‫ובפשוטו הכוונה שהוציאו הקב"ה מגזירת‬ ‫ויש לבאר בזה גם מה דאיתא בגמרא‬ ‫המזלות‪ ,‬ושינה את שמו כדי שיהיה ראוי‬ ‫(יבמות סג‪ ,):‬שאמר בן עזאי שכל מי‬ ‫להוליד‪.‬‬ ‫שאינו עוסק בפריה ורביה כאילו שופך‬ ‫דמים וממעט הדמות‪ .‬ואמרו לו חכמים‬ ‫אולם על פי האמור יש לבאר בדרך‬ ‫'יש נאה דורש ונאה מקיים‪ ,‬נאה מקיים‬ ‫דרוש‪ ,‬שמחמת גודל מדרגתו של אברהם‬ ‫ואין נאה דורש‪ ,‬ואתה נאה דורש ואין נאה‬ ‫אבינו והשגתו בענינים העליונים‪ ,‬היה‬ ‫מקיים'‪ .‬והשיב להם 'ומה אעשה שנפשי‬ ‫דבוק בעולמות העליונים‪ ,‬עד שלא ראה‬ ‫חשקה בתורה ‪ -‬אפשר לעולם שיתקיים‬ ‫כיצד יוכל הוא עצמו‪ ,‬לפי מדרגת‬ ‫ע"י אחרים'‪.‬‬ ‫עבודתו‪ ,‬לרדת ולעסוק בעניני העולם‬ ‫הזה לשם העמדת תולדות‪ .‬ועל כך נאמר‬ ‫ולכאורה‪ ,‬כיצד יתכן שבן עזאי‪ ,‬שהפליג‬ ‫לו 'צא מאיצטגנינות שלך'‪ ,‬שלא יסתפק‬ ‫כל כך במעלת העמדת תולדות‪ ,‬לא נשא‬ ‫בעבודתו העליונה‪ ,‬אלא ימשיך את‬ ‫אשה בעצמו‪ .‬אלא שמרוב דביקותו‬ ‫קדושתו גם בעולם הזה‪ ,‬ע"י בנים‬ ‫בתורה לא היתה דעתו פנויה לעניני‬ ‫שימשיכו את עבודתו לדורות הבאים‪.‬‬ ‫העולם הזה‪ ,‬וכדבריו 'נפשי חשקה‬ ‫בתורה'‪ .‬ואף שידע את גודל החיוב‬ ‫ולכן נשתנה שמו מ'אברם' ל'אברהם'‪,‬‬ ‫שבדבר‪ ,‬היתה מדרגתו יוצאת מן הכלל‪,‬‬ ‫ונוספה לו אות ה' הרומזת לעולם הזה‪,‬‬ ‫עד שאמר שהעולם יתקיים ע"י אחרים‪.‬‬ ‫כדאיתא בגמרא (מנחות כט‪ ,):‬שעולם הזה‬ ‫נברא בה"א ועולם הבא ביו"ד‪ .‬ודרשו את‬ ‫ועל דרך זה יש לבאר את מדרגת ישראל‬ ‫הכתוב "אלה תולדות השמים והארץ‬ ‫בשעת מתן תורה‪ ,‬שהיו באותה שעה‬ ‫בהבראם" (בראשית ב‪:‬ד) ‪' -‬אל תקרי‬ ‫בבחינה מעין מדרגתו של בן עזאי‪ .‬כי‬ ‫בהבראם אלא בה' בראם'‪ .‬והיינו שאף‬ ‫פרחה נשמתם מרוב קדושתם (שבת פח‪,):‬‬ ‫שהיה אברהם דבוק בעולמות העליונים‪,‬‬ ‫וזכו להתפשטות הגשמיות ולמדרגה של‬ ‫הוטל עליו להמשיך את עבודתו גם‬ ‫'פסקה זוהמתן' (שם קמו‪ .).‬ומתוך גודל‬ ‫בעניני העולם הזה‪ ,‬כדי להעמיד תולדות‪.‬‬ ‫דביקותם בהקב"ה לא היתה דעתם נתונה‬ ‫להעמדת הדורות‪ ,‬אלא כל רצונם היה‬ ‫וכן שרה אמנו‪ ,‬שנשתנה שמה מ'שרי'‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כו‬ ‫מתחת כסא הכבוד‪ ,‬ולפיכך מצד שורש‬ ‫ל'שרה'‪ ,‬ונוספה לה אות ה' במקום יו"ד‪,‬‬ ‫נשמותיהם קרובים ישראל אל התורה אף‬ ‫יש לרמז בזה לאותו ענין‪ ,‬שע"י שייכותם‬ ‫יותר מן המלאכים‪ .‬וזהו שאמר הקב"ה‬ ‫לעולם הזה זכו אברהם ושרה להעמיד את‬ ‫למשה רבינו (שבת פח‪' ):‬אחוז בכסא‬ ‫יצחק ולהמשיך את קדושתם לדורות הבאים‪.‬‬ ‫כבודי וחזור להן תשובה'‪ ,‬כי בזה נרמז‬ ‫ומעתה יובן גם ענינו של יצחק אבינו‪,‬‬ ‫ששורש נשמות ישראל מגיע עד כסא‬ ‫שרק לאחר העקידה נשלם בו כח‬ ‫הכבוד‪ ,‬וממילא הם בעלי המצר האמיתיים‬ ‫ההולדה‪ .‬כי בשעת העקידה הגיע למדרגה‬ ‫ולהם דין קדימה בקבלת התורה‪.‬‬ ‫של מסירות נפש והתפשטות הגשמיות‪,‬‬ ‫ובזה מבאר את המשך הכתובים בתהלים‬ ‫עד שהיה מוכן למסור את נפשו לגמרי‬ ‫(ח‪:‬ד‪-‬ה) "כי אראה שמיך מעשה אצבעתיך‬ ‫להקב"ה‪ .‬ולאחר מכן נתחדש בו כח‬ ‫ירח וכוכבים אשר כוננתה‪ .‬מה אנוש כי‬ ‫להמשיך את קדושתו גם בעולם הזה‪ ,‬ע"י‬ ‫תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו"‪ .‬שהמלאכים‬ ‫העמדת תולדות ובנין בית ישראל‪.‬‬ ‫טענו שאין ראוי ליתן את התורה לבני‬ ‫וזהו 'ואברהם זקן בא בימים'‪ ,‬שהיה‬ ‫אדם‪ ,‬שהם בעלי גוף ונמצאים בעולם‬ ‫אברהם אבינו דבוק בהשגות העליונות‪,‬‬ ‫השפל‪ .‬אולם על כך נאמר 'ותחסרהו מעט‬ ‫בבחינת 'זקן' ‪ -‬זה שקנה חכמה‪ ,‬ו'בא‬ ‫מאלקים' (שם‪:‬ו)‪ ,‬כי נשמת האדם היא‬ ‫בימים'‪ ,‬שהגיע למדרגות גבוהות‬ ‫חלק אלקי ממעל‪ ,‬ומעלתה גבוה ונשגבה‬ ‫ונפלאות‪ .‬אולם הקב"ה הורה לו 'צא‬ ‫ביותר‪.‬‬ ‫מאיצטגנינות שלך'‪ ,‬שעליו לעסוק גם‬ ‫ולכן נאמר 'וכבוד והדר תעטרהו' (שם)‪,‬‬ ‫בעניני העולם הזה‪ .‬וזהו 'וה' ברך את‬ ‫שזכו ישראל לכתרה של תורה‪ ,‬וכדאיתא‬ ‫אברהם בכל'‪ ,‬בגימטריא 'בן'‪ ,‬כי שלימות‬ ‫במשנה (אבות פ"ו מ"ג) 'אין כבוד אלא‬ ‫הברכה היא שלא ישאר האדם בהשגותיו‬ ‫תורה'‪ .‬ואף שהם נמצאים בעולם הזה‬ ‫העליונות בלבד‪ ,‬אלא יזכה להמשיך את‬ ‫בגוף גשמי‪ ,‬מצד מעלת נשמתם ראויים‬ ‫קדושתו ע"י בנים ובני בנים‪ .‬ולפיכך‬ ‫הם לקבל את התורה‪.‬‬ ‫'מאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו‬ ‫אשה'‪ ,‬כדי שתימשך עבודת ה' מדור לדור‪.‬‬ ‫ומוסיף לבאר 'תמשילהו במעשי ידיך כל‬ ‫שתה תחת רגליו' (שם‪:‬ז)‪ ,‬שע"י התורה‬ ‫וכענין זה מבאר הערבי נחל (שם) את‬ ‫זוכים הצדיקים לשלוט כביכול במעשי‬ ‫טענת המלאכים בשעת מתן תורה‪.‬‬ ‫הבריאה‪ ,‬וכדאיתא בגמרא (מו"ק טז‪):‬‬ ‫דאיתא בגמרא (שבת פח‪ ):‬שביקשו‬ ‫שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל‪ .‬וזהו גם‬ ‫המלאכים שתינתן התורה להם ולא‬ ‫הרמז בכתוב 'עובר ארחות ימים' (שם‪:‬ט)‪,‬‬ ‫לישראל‪ ,‬ואמרו 'תנה הודך על השמים'‬ ‫כענין שמצינו אצל משה רבינו שנבקע‬ ‫(תהלים ח‪:‬ב)‪ .‬וביארו טענתם על פי דין בר‬ ‫הים לפני ישראל‪ ,‬ואצל רבי פנחס בן יאיר‬ ‫מצרא (ב"מ קח‪ ,).‬שכיון שהמלאכים‬ ‫שנבקע הנהר לפניו (חולין ז‪.).‬‬ ‫נמצאים בעולמות העליונים‪ ,‬מקום‬ ‫התורה‪ ,‬יש להם דין קדימה לקבלתה‪.‬‬ ‫ועוד איתא בגמרא (שבת פח‪ ,):‬שמשה‬ ‫רבינו השיב למלאכים שהתורה שייכת‬ ‫אולם התשובה לטענתם היא שנשמות‬ ‫לבני אדם דוקא‪ ,‬שיש להם אב ואם‪ ,‬יצר‬ ‫ישראל חצובות ממקום גבוה ונעלה‪,‬‬ ‫כז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מעלת הזקנה והמשכת הקדושה‬ ‫הרע‪ ,‬מלאכה ומשא ומתן‪ ,‬ושייכים אצלם‬ ‫לדורות הבאים‬ ‫דיני התורה‪ .‬כי שלימות עבודת האדם‬ ‫והנה איתא בגמרא (ב"מ פז‪ ,.‬סנהדרין קז‪,):‬‬ ‫היא לעבוד את הקב"ה מתוך הגשמיות‬ ‫עד אברהם לא היה זקנה‪ .‬מאן דהוה בעי‬ ‫ומתוך הנסיונות‪.‬‬ ‫למשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי‬ ‫נמצא שבמעלת האדם יש שני ענינים‪.‬‬ ‫יצחק‪ ,‬בהדי יצחק משתעי בהדי אברהם‪.‬‬ ‫מצד נשמתו הוא חצוב ממקום עליון‬ ‫אתא אברהם בעא רחמי והוה זקנה‪,‬‬ ‫ביותר‪ ,‬ומצד גופו הוא נמצא בעולם‬ ‫שנאמר 'ואברהם זקן בא בימים'‪.‬‬ ‫הגשמי‪ ,‬ודוקא ע"י חיבור שניהם זוכה‬ ‫ומבואר שקודם אברהם אבינו לא היתה‬ ‫לעבוד את הקב"ה בשלימות‪ .‬שהמלאכים‪,‬‬ ‫הזקנה ניכרת בבני אדם‪ ,‬עד שהיה אפשר‬ ‫אף שהם בעלי השגות עליונות‪ ,‬אינם‬ ‫לטעות בין אברהם ליצחק‪ .‬והתפלל‬ ‫יכולים לקיים את מצוות התורה בתוך‬ ‫אברהם שיהיה סימן הזקנה‪ ,‬ונענה‬ ‫העולם הגשמי‪ ,‬ואילו האדם זוכה לעבוד‬ ‫בתפילתו‪ .‬ויש להבין‪ ,‬מה ראה אברהם‬ ‫את בוראו במחשבה‪ ,‬בדיבור ובמעשה‪.‬‬ ‫אבינו לבקש שתהא הזקנה ניכרת באדם‪,‬‬ ‫ומובא בשם צדיקים לבאר בזה את ענין‬ ‫ומה המעלה הגדולה שבדבר‪.‬‬ ‫המלאכים המלווים את האדם בשבת‪.‬‬ ‫ונבאר בהקדם דברי החתם סופר (הקדמת‬ ‫שהמלאכים אינם יכולים לקיים מצוות‬ ‫שו"ת יו"ד‪ ,‬ד"ה וזה נראה)‪ ,‬בענין אריכות‬ ‫התלויות בגשמיות‪ ,‬כגון סעודות שבת‬ ‫ימיהם של תלמידי חכמים וצדיקים‪.‬‬ ‫וברכות הנהנין‪ .‬וכשהם רואים כיצד האדם‬ ‫דאיתא בירושלמי (ברכות פ"ב ה"ח)‪,‬‬ ‫עובד את הקב"ה באכילתו ובשתייתו‬ ‫שכאשר נפטר רבי בון בר רבי חייא‪ ,‬עמד‬ ‫בקדושה‪ ,‬מתגלה לפניהם מעלה שאינה‬ ‫רבי זעירא והספידו על פי הכתוב‬ ‫שייכת אצלם‪ .‬ועל כן אינם רוצים להיפרד‬ ‫"מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה‬ ‫מן האדם‪ ,‬מחמת גודל מעלת עבודתו‬ ‫יאכל" (קהלת ה‪:‬יא)‪.‬‬ ‫בעולם הזה‪ .‬ומנחמים אותם כביכול בענין‬ ‫הבשמים‪ ,‬עד שישובו ויראו את עבודת‬ ‫והמשיל למלך ששכר פועלים רבים‪ ,‬והיה‬ ‫ישראל בשבת הבאה‪.‬‬ ‫ביניהם פועל אחד שעשה בשתי שעות‬ ‫יותר ממה שעשו האחרים במשך כל היום‪.‬‬ ‫וכן פירש בספה"ק אגרא דכלה (פ' וירא)‬ ‫וכשבאו לקבל שכרם‪ ,‬ותמהו על השכר‬ ‫את דברי הפיוט 'כל מקדש שביעי'‪,‬‬ ‫המרובה שקיבל אותו פועל‪ ,‬השיב להם‬ ‫'סועדים בו לברך שלש פעמים'‪.‬‬ ‫המלך שכבר הספיק לעשות בשתי שעות‬ ‫שלכאורה תיבת 'לברך' מיותרת‪ .‬אלא‬ ‫יותר ממה שעשו הם ביום שלם‪ .‬כן היה‬ ‫שעיקר כוונת הסעודה היא להנות את‬ ‫רבי בון בר רבי חייא‪ ,‬שאף שלא חי אלא‬ ‫הנשמה ע"י ברכת המזון‪.‬‬ ‫עשרים ושמונה שנה‪ ,‬הספיק לעמול‬ ‫הרי שדווקא מפני שהאדם בעל גוף‪ ,‬ויש‬ ‫בתורה ולהשיג בה מה שתלמיד ותיק אינו‬ ‫לו צרכים גשמיים ונסיונות‪ ,‬והוא מקדש‬ ‫יכול להשיג במאה שנה‪.‬‬ ‫את מעשיו ועובד בהם את בוראו‪ ,‬זוכה‬ ‫הרי שאין שלימות האדם נמדדת במספר‬ ‫הוא לשלימות מיוחדת שאין למלאכים‬ ‫שנות חייו‪ ,‬אלא במה שזכה לפעול‬ ‫חלק בה‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כח‬ ‫והייתי סבור או בי או בך‪ ,‬עכשיו רואה‬ ‫ולעשות במשך שנותיו‪ .‬ויש שזוכה‬ ‫אני שהם גדולים ממני וממך'‪.‬‬ ‫להשלים בזמן מועט מה שאחרים אינם‬ ‫משלימים בשנים רבות‪ .‬והביא בזה‬ ‫ונאמר בהם "וימת נדב ואביהוא לפני ה'‬ ‫מאגרת המוסר המיוחסת להרמב"ם לבנו‬ ‫בהקרבם אש זרה לפני ה' במדבר סיני‬ ‫רבי אברהם‪ ,‬שכתב 'אשריו למי שחתמו‬ ‫ובנים לא היו להם" (במדבר ג‪:‬ד)‪ .‬ומבאר‬ ‫ימיו מהרה בלא טרדת נפשו'‪.‬‬ ‫בדרך דרוש‪ ,‬שאילו היו להם בנים היו‬ ‫נשארים בעולם כדי לחנכם‪ .‬אולם מאחר‬ ‫והקשה החתם סופר‪ ,‬שהרי מצינו צדיקים‬ ‫שכבר הגיעו למדרגה עליונה ולתכלית‬ ‫גדולים המאריכים ימים ושנים‪ ,‬אף‬ ‫הקירוב להקב"ה‪ ,‬ולא היו להם בנים‬ ‫שבוודאי השלימו את נפשם כבר בימי‬ ‫להדריכם בעבודת ה'‪ ,‬נסתלקו מן העולם‪.‬‬ ‫נעוריהם‪ .‬וגם נאמר "יראת ה' תוסיף ימים‬ ‫ושנות רשעים תקצרנה" (משלי י‪:‬כז)‪ ,‬הרי‬ ‫והנה אמרו חז"ל (סנהדרין נב‪ ,).‬שהיו נדב‬ ‫שאריכות ימים היא ברכה ליראי ה'‪ .‬ואם‬ ‫ואביהוא אומרים 'מתי ימותו שני זקנים‬ ‫כבר הגיע האדם לשלימותו‪ ,‬לשם מה‬ ‫הללו ואני ואתה ננהיג את הדור'‪ .‬ויש‬ ‫ניתנות לו שנות חיים נוספות‪.‬‬ ‫לבאר בדרך זו‪ ,‬שלא היתה כוונתם לבקש‬ ‫את פטירת משה ואהרן‪ ,‬אלא שידעו‬ ‫ומיישב‪ ,‬שיש מעלה מיוחדת באריכות‬ ‫שכבר הגיעו למדרגות גדולות‪ ,‬וסברו‬ ‫ימיהם של תלמידי חכמים וצדיקים‪ ,‬שאין‬ ‫שאם לא תהיה להם שליחות להנהיג את‬ ‫עבודתם נוגעת לעצמם בלבד‪ ,‬אלא‬ ‫ישראל‪ ,‬לא יהיה להם עוד צורך להישאר‬ ‫עליהם לחנך את בניהם ואת תלמידיהם‬ ‫בעולם לאחר השלמת עבודתם‪ .‬שהרי‬ ‫ולהשפיע תורה ויראת שמים לאחרים‪.‬‬ ‫'ובנים לא היו להם'‪ ,‬ולא היתה מוטלת‬ ‫ולכן אף לאחר שכבר השלימו את נפשם‪,‬‬ ‫עליהם שליחות חינוך הבנים והמשכת‬ ‫יש צורך שיאריכו ימים כדי שיוכלו‬ ‫הדורות‪ .‬לפיכך ציפו שתימסר לידם‬ ‫להעמיד דורות נוספים בדרך התורה‪ .‬ואין‬ ‫הנהגת ישראל‪ ,‬כדי שיוכלו להוסיף‬ ‫זו טרדה לנפשם‪ ,‬אלא זכות גדולה היא‬ ‫ולהשפיע בעולם‪.‬‬ ‫להם להשפיע על אחרים‪.‬‬ ‫נמצא שיש לאדם תכלית נוספת בעולם‬ ‫ועפ"ז מפרש את הכתוב "והותירך ה'‬ ‫מלבד שלימותו הפרטית‪ ,‬והיא להשפיע‬ ‫לטובה בפרי בטנך" (דברים כח‪:‬יא)‪ ,‬שאף‬ ‫על אחרים ולהמשיך את דרך התורה‬ ‫לאחר שהשלים האדם את נפשו‪ ,‬הקב"ה‬ ‫והקדושה לדורות הבאים‪.‬‬ ‫מותיר לו שנות חיים לטובת בניו‬ ‫ותלמידיו‪ ,‬כדי שגם הם יגיעו לשלמותם‪.‬‬ ‫ומעתה יש לבאר מה שביקש אברהם‬ ‫אבינו שתהא הזקנה בעולם‪ .‬שרצה שיחיו‬ ‫וכעין זה מבאר החתם סופר (במדבר ג‪:‬ד)‬ ‫הדורות המבוגרים יחד עם הדורות‬ ‫את ענינם של נדב ואביהוא‪ ,‬שהיו גדולים‬ ‫הצעירים‪ ,‬כדי שיוכלו להשפיע עליהם‬ ‫במעלתם‪ ,‬וכמו שפירש רש"י על הכתוב‬ ‫מחכמתם ומתורתם ולמסור להם את דרך‬ ‫'בקרובי אקדש' (ויקרא י‪:‬ג)‪ ,‬שאמר משה‬ ‫עבודת ה'‪ .‬כי לא די בכך שיגיע האדם‬ ‫רבינו לאהרן‪' :‬אהרן אחי‪ ,‬יודע הייתי‬ ‫עצמו לשלימותו‪ ,‬אלא עליו לדאוג שגם‬ ‫שיתקדש הבית במיודעיו של מקום‪,‬‬ ‫הדורות הבאים ילכו בדרכיו‪.‬‬ ‫כט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫הכתוב "ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו‬ ‫ובזה יובן מה דאיתא בגמרא (ב"ק צז‪,):‬‬ ‫כי לקח אותו אלקים" (בראשית ה‪:‬כד)‪.‬‬ ‫שמטבּע שטבע אברהם אבינו היה בו 'זקן‬ ‫ומבואר בדברי חז"ל (זוהר חדש‪ ,‬מדרש‬ ‫וזקנה מצד אחד‪ ,‬ובחור ובתולה מצד‬ ‫רות; תרגום יונתן בראשית שם)‪ ,‬שהקב"ה‬ ‫אחר'‪ .‬כי ענינו של אברהם אבינו היה‬ ‫לקח את חנוך מבני אדם ועשאו למלאך‬ ‫לחבר את הדורות זה לזה‪ ,‬שהזקנים‬ ‫מט"ט‪.‬‬ ‫ישפיעו מחכמתם ומקדושתם על‬ ‫הצעירים‪ ,‬והצעירים יקבלו מהם וימשיכו‬ ‫ויש להבין‪ ,‬מדוע הוצרך הקב"ה לקחת‬ ‫את עבודתם‪ .‬וכענין שנאמר "כי ידעתיו‬ ‫אדם מן העולם הזה ולעשותו למלאך‪,‬‬ ‫למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו‬ ‫והלוא יש לפניו מלאכים רבים לאין‬ ‫ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט"‬ ‫מספר‪ ,‬והיה יכול למנות אחד מהם להיות‬ ‫(בראשית יח‪:‬יט)‪.‬‬ ‫מליץ יושר על ישראל‪.‬‬ ‫וזהו הרמז בשני צדדי המטבע‪ ,‬שאין עיקר‬ ‫ומבאר‪ ,‬שהמלאכים‪ ,‬אף שהם גדולים‬ ‫השלימות בזקנה לעצמה או בנעורים‬ ‫בהשגותיהם העליונות‪ ,‬אין להם גוף ואין‬ ‫לעצמם‪ ,‬אלא בחיבורם זה לזה‪ ,‬כאשר‬ ‫להם יצר הרע‪ ,‬ולפיכך אינם משיגים את‬ ‫הדור המבוגר מוסר את תורתו ואת דרכו‬ ‫גודל הנסיונות העוברים על האדם בעולם‬ ‫לדור הצעיר‪ ,‬וממנו נמשכת הקדושה‬ ‫הזה‪ ,‬ואת הקושי שיש לו להתגבר על‬ ‫לדורות הבאים‪.‬‬ ‫יצרו ולעבוד את בוראו‪.‬‬ ‫ולפ"ז יתבאר הכתוב 'ואברהם זקן בא‬ ‫ולכן לקח הקב"ה את חנוך‪ ,‬שהיה תחילה‬ ‫בימים וה' ברך את אברהם בכל'‪ .‬כי‬ ‫אדם בעל גוף‪ ,‬והעלהו למרום ועשאו‬ ‫אברהם אבינו הגיע לשלימות גדולה‬ ‫למלאך‪ .‬שמאחר שכבר היה בעולם הזה‬ ‫בעבודתו‪ ,‬והיה בבחינת 'זקן'‪ ,‬זה שקנה‬ ‫והתנסה בנסיונותיו‪ ,‬יכול הוא להבין את‬ ‫חכמה‪ .‬אולם לא הסתפק בשלימותו שלו‪,‬‬ ‫הקשיים העוברים על ישראל וללמד‬ ‫אלא ביקש להמשיך את עבודתו לדורות‬ ‫עליהם זכות לפני הקב"ה‪.‬‬ ‫הבאים‪.‬‬ ‫ומובא בספה"ק צמח דוד להרה"ק רבי‬ ‫וזהו 'וה' ברך את אברהם בכל'‪ ,‬בגימטריא‬ ‫דוד מדינוב זי"ע (ליקוטי אמרים‪ ,‬תפילה)‪,‬‬ ‫'בן'‪ ,‬כי שלימות הברכה היא כאשר זוכה‬ ‫מעשה שהיה בימי הרה"ק רבי מנחם‬ ‫האדם להעמיד בנים ולהמשיך בהם את‬ ‫מענדל מרימנוב זי"ע‪ ,‬שבאו לפניו‬ ‫קדושתו‪ .‬ולפיכך סיים רש"י 'ומאחר‬ ‫נשמות מעולם העליון בקובלנה על‬ ‫שהיה לו בן היה צריך להשיאו אשה'‪ ,‬כדי‬ ‫הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלאטשוב‬ ‫שגם יצחק יעמיד תולדות ותימשך‬ ‫זי"ע‪ ,‬שהיה יושב בבית דין של מעלה‬ ‫עבודת ה' דור אחר דור‪.‬‬ ‫ומחמיר בדינם‪ ,‬מחמת גודל קדושתו שלא‬ ‫היה יכול להשיג את חולשתם‬ ‫עבודת הצדיקים להליץ יושר על ישראל‬ ‫ונסיונותיהם‪ .‬עד שפעלו שיתמנה דיין‬ ‫והנה ביום זה חל גם יומא דהילולא של‬ ‫אחר תחתיו‪ ,‬שיוכל ללמד עליהם זכות‪.‬‬ ‫הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע‪ .‬ומובא‬ ‫ובזה פירש את הכתוב "אל תזכר לנו‬ ‫בשמו ששמע מאביו בשם זקנו‪ ,‬הרה"ק‬ ‫עונות ראשונים מהר יקדמונו רחמיך כי‬ ‫השר שלום מבעלזא זי"ע‪ ,‬לבאר את‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ל‬ ‫בשולחן ערוך (או"ח סי׳ תר"ע סע׳ ב')‪.‬‬ ‫דלונו מאד" (תהלים עט‪:‬ח)‪ .‬שלא ידונו‬ ‫אמנם כתב הרמ"א שיש קצת מצוה‬ ‫אותנו לפי מדרגותיהם של הדורות‬ ‫בריבוי הסעודות‪ ,‬מפני שהיו הימים הללו‬ ‫הראשונים‪ ,‬שהיו גדולים ונשגבים‪ .‬כי‬ ‫ימי חנוכת המזבח‪.‬‬ ‫בדורות האחרונים נתמעטו הכוחות‬ ‫והמדרגות‪ ,‬וראוי לדון כל דור לפי ערכו‪.‬‬ ‫וביאר הלבוש (שם)‪ ,‬שהחילוק בין חנוכה‬ ‫לפורים הוא מצד מהות הגזירה וההצלה‪.‬‬ ‫וכעין זה פירש ביערות דבש (ח"א‪ ,‬דרוש‬ ‫כי בימי הפורים היתה הגזירה על גופם‬ ‫י'‪ ,‬ד"ה והיות אבותינו) את הכתוב "אבותינו‬ ‫של ישראל‪ ,‬להשמיד להרוג ולאבד את‬ ‫חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו"‬ ‫כל היהודים‪ .‬וכיון שההצלה היתה הצלת‬ ‫(איכה ה‪:‬ז)‪ ,‬עפ"מ דאיתא בגמרא (יבמות‬ ‫הגוף‪ ,‬נקבעו הימים למשתה ולשמחה‬ ‫קכא‪ ):‬שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט‬ ‫בסעודה גשמית‪.‬‬ ‫השערה‪ .‬שבדורות הראשונים‪ ,‬מחמת‬ ‫גודל מעלתם‪ ,‬היו נענשים בחומרה אף על‬ ‫אבל בימי החנוכה עיקר הגזירה היתה על‬ ‫חטא בשוגג‪ .‬ואילו בדורות האחרונים‪,‬‬ ‫רוחניותם של ישראל‪' ,‬להשכיחם תורתך‬ ‫מחמת ירידת המדרגות‪ ,‬אין דנים אותנו‬ ‫ולהעבירם מחוקי רצונך'‪ .‬שלא ביקשו‬ ‫באותה מידת הדין‪ ,‬ואף מה שהיה נחשב‬ ‫היוונים להשמיד את גופם של ישראל‪,‬‬ ‫אצל הראשונים לעון חמור‪ ,‬אנו סובלים‬ ‫אלא לבטל מהם את התורה והקדושה‪.‬‬ ‫אותו ואין נענשים עליו כמותם‪.‬‬ ‫ולפיכך נקבעו ימי החנוכה להלל‬ ‫ולהודאה‪ ,‬ולא לחיוב משתה ושמחה‪.‬‬ ‫ולפיכך צריכים אנו למליצי יושר‪,‬‬ ‫לצדיקים שהכירו את מציאות העולם הזה‬ ‫והנה לפ"ז היה מקום לומר‪ ,‬שמאחר‬ ‫ואת חולשת הדורות‪ ,‬ויוכלו ללמד זכות‬ ‫שעיקר ענין החנוכה הוא קדושת הנשמה‬ ‫על ישראל ולעורר עליהם רחמים לפני‬ ‫והרוחניות‪ ,‬הרי שעבודת האדם בימים‬ ‫אביהם שבשמים‪.‬‬ ‫אלו צריכה להיות בהשגות עליונות‬ ‫ובעבודת הנשמה‪ ,‬ולא בהעמדת תולדות‬ ‫ענין חנוכה והברכה בבנים תלמידי חכמים‬ ‫ובעניני העולם הזה‪.‬‬ ‫והנה עומדים אנו לקראת שבת מברכים‬ ‫אולם באמת מצינו להיפך‪ ,‬שהרי אמרו‬ ‫חודש כסלו‪ ,‬וכבר מתחילים להתכונן‬ ‫חז"ל (שבת כג‪' ):‬הרגיל בנר הויין ליה בנים‬ ‫לימי החנוכה הבאים עלינו לטובה‪ .‬כי‬ ‫תלמידי חכמים'‪ .‬ונמצא שדוקא מצות‬ ‫כשם ששבת קודש משפיעה קדושה‬ ‫הנר‪ ,‬שענינה אור התורה והקדושה‪,‬‬ ‫וברכה על כל ימות השבוע‪ ,‬כך יש בחינה‬ ‫מביאה ברכה בהעמדת בנים תלמידי‬ ‫בראש חודש המשפיעה על כל ימות‬ ‫חכמים‪.‬‬ ‫החודש‪ .‬וממילא שבת מברכים חודש‬ ‫כסלו כבר כוללת בתוכה את ההכנה‬ ‫והענין הוא שאין סתירה בין עבודת‬ ‫לאורות הגדולים של ימי החנוכה‪.‬‬ ‫הנשמה ובין המשכת הדורות‪ .‬אדרבה‪,‬‬ ‫ככל שהאדם מתעלה יותר בעבודת ה'‪,‬‬ ‫והנה מצינו חילוק בין ימי הפורים לימי‬ ‫וזוכה לקדש את עצמו ואת מעשיו‪ ,‬כך‬ ‫החנוכה‪ .‬שבפורים יש חיוב משתה ושמחה‬ ‫יכול הוא להשפיע קדושה גדולה יותר על‬ ‫וסעודת פורים‪ ,‬ואילו בחנוכה אין חיוב‬ ‫בניו ועל הדורות הבאים‪.‬‬ ‫סעודה מעיקר הדין‪ ,‬וכמו שנפסק‬ ‫לא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫בעבודת ה'‪ ,‬כך הוא יכול להשפיע קדושה‬ ‫ויש להוסיף בזה על פי דברי הגה"ק רבי‬ ‫גדולה יותר על בניו‪.‬‬ ‫יהונתן אייבשיץ זי"ע‪ ,‬בביאור המעשה‬ ‫המובא בגמרא (ברכות י‪ ).‬בחזקיהו מלך‬ ‫וכעין זה מסופר על הרה"ק הדברי חיים‬ ‫יהודה‪ ,‬שכאשר חלה בא אליו ישעי'‬ ‫מצאנז זי"ע‪ ,‬שאמר שבניו הצעירים‬ ‫הנביא ואמר לו "צו לביתך כי מת אתה‬ ‫צריכים לכבד את אחיהם הגדולים מפני‬ ‫ולא תחיה" (ישעי׳ לח‪:‬א)‪ .‬ושאל חזקיהו על‬ ‫שהם גדולים מהם בשנים‪ ,‬ואילו הגדולים‬ ‫מה נגזרה עליו גזירה חמורה זו‪ ,‬והשיב לו‬ ‫צריכים לכבד את הצעירים‪ ,‬מפני שנולדו‬ ‫הנביא מפני שלא עסק בפריה ורביה‪.‬‬ ‫לעת זקנתו‪ ,‬לאחר שכבר נתעלה‬ ‫למדרגות גבוהות יותר בקדושה‪ .‬וכן ידוע‬ ‫ואמר לו חזקיהו‪ ,‬שראה ברוח הקודש‬ ‫שאביו של הבעש"ט הק׳ זי"ע היה כבן‬ ‫שעתידים לצאת ממנו בנים שאינם‬ ‫מאה שנה בעת לידתו‪ ,‬לאחר שכבר הגיע‬ ‫הגונים‪ ,‬ועל כן נמנע מלהעמיד תולדות‪.‬‬ ‫למדרגות גדולות ונשגבות‪.‬‬ ‫והשיב לו ישעי' 'בהדי כבשי דרחמנא‬ ‫למה לך? מאי דמפקדת איבעי לך למעבד‬ ‫ולפ"ז חשב חזקיהו‪ ,‬שאם ימתין עד שיגיע‬ ‫ומה דניחא קמיה קודשא בריך הוא‬ ‫למדרגה עליונה עוד יותר‪ ,‬יוכל להעמיד‬ ‫לעביד'‪ .‬כלומר‪ ,‬אין לך לעסוק בנסתרות‬ ‫בנים הגונים‪ ,‬ולא יתקיים מה שראה ברוח‬ ‫דרכי שמים‪ ,‬אלא עליך לקיים את המצוה‬ ‫הקודש‪ .‬אולם ישעי' הנביא אמר לו 'צו‬ ‫המוטלת עליך‪ ,‬והקב"ה יעשה כרצונו‪.‬‬ ‫לביתך'‪ ,‬שאין האדם יודע כמה שנים עוד‬ ‫נותרו לו לחיות‪ ,‬ואינו רשאי לדחות את‬ ‫ואמר לו חזקיהו 'השתא הב לי ברתך‪,‬‬ ‫המצוה מפני חשבונות אלו‪.‬‬ ‫אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך ונפקי‬ ‫מנאי בנין דמעלו'‪ .‬והשיב לו ישעי' שכבר‬ ‫וזהו שאמר לו 'בהדי כבשי דרחמנא למה‬ ‫נגזרה עליו הגזירה‪ .‬אך חזקיהו לא‬ ‫לך'‪ ,‬שאין לאדם לחשב חשבונות על‬ ‫נתייאש‪ ,‬ואמר לו 'כך מקובלני מבית אבי‬ ‫העתיד‪ ,‬ולדחות את המוטל עליו מפני‬ ‫אבא‪ ,‬אפילו חרב חדה מונחת על צוארו‬ ‫התקוה שיגיע לאחר זמן למדרגה גבוה‬ ‫של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים'‪.‬‬ ‫יותר‪ .‬אלא עליו לעשות עתה את רצון‬ ‫הקב"ה‪ ,‬ולהניח את התוצאות בידו‬ ‫והקשה רבי יהונתן אייבשיץ‪ ,‬וכי מפני‬ ‫יתברך‪.‬‬ ‫שראה חזקיהו ברוח הקודש שעתידים‬ ‫לצאת ממנו בנים שאינם הגונים‪ ,‬היה‬ ‫ובזה יש לבאר גם את ענין אברהם אבינו‪,‬‬ ‫רשאי להימנע ממצות פריה ורביה? והלוא‬ ‫שזכה להעמיד את יצחק לעת זקנתו‪,‬‬ ‫מצוה זו מוטלת עליו בכל אופן‪ .‬ומה היתה‬ ‫בהיותו בן מאה שנה‪ ,‬לאחר שכבר הגיע‬ ‫סברתו של חזקיהו לדחות את קיום‬ ‫למדרגות גבוהות ונשגבות‪ .‬והיה מקום‬ ‫המצוה‪.‬‬ ‫לחשוב שגם יצחק צריך להמתין שנים‬ ‫רבות עד שיגיע למדרגה דומה‪ ,‬ורק אז‬ ‫ומבאר בדרך דרוש‪ ,‬שחזקיהו לא ביקש‬ ‫ישא אשה ויעמיד תולדות‪.‬‬ ‫להימנע לגמרי מהעמדת תולדות‪ ,‬אלא‬ ‫חשב לדחות את הדבר עד שיגיע למדרגה‬ ‫וזהו שאמר הכתוב (בראשית כד‪:‬א) "ואברהם‬ ‫גבוה יותר של קדושה והתפשטות‬ ‫זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל"‪.‬‬ ‫הגשמיות‪ .‬כי ככל שהאדם מתעלה יותר‬ ‫שאע"פ שאברהם כבר היה זקן ובא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לב‬ ‫אברהם אבינו‪' ,‬וה' ברך את אברהם בכל'‪.‬‬ ‫בימים‪ ,‬וזכה להעמיד את יצחק לאחר‬ ‫ופירש האבן עזרא (שם)‪ ,‬שנתברך 'באורך‬ ‫שהגיע למדרגות עליונות‪ ,‬מ"מ לא רצה‬ ‫ימים ועושר וכבוד ובנים‪ ,‬מכל חמדת‬ ‫שיצחק ימתין עד שיגיע אף הוא‬ ‫האדם'‪ .‬ונזכה לכל הברכות הכלולות בזה‪,‬‬ ‫למדרגות אלו‪.‬‬ ‫כפי כל הפירושים שנאמרו בו‪ ,‬באריכות‬ ‫ולפיכך פירש רש"י‪' ,‬בכל' עולה בגימטריא‬ ‫ימים ושנים טובות‪ ,‬בבריאות הגוף‬ ‫'בן'‪ ,‬ומאחר שהיה לו בן היה צריך להשיאו‬ ‫והנפש‪ ,‬והרחבת הדעת‪ .‬ונזכה לבנים ובני‬ ‫אשה‪ .‬כי אף שהמדרגות העליונות הן דבר‬ ‫בנים עוסקים בתורה ובמצוות‪ ,‬ולהשיא‬ ‫גדול ונשגב‪ ,‬מ"מ אין לדחות מפניהן את‬ ‫את בנינו ובנותינו בזיווגים הגונים‪,‬‬ ‫המצוות המוטלות על האדם‪ .‬ורצון הקב"ה‬ ‫ושנזכה לכל הישועות ולכל ההשפעות‬ ‫הוא שיעבוד אותו בתוך העולם הזה‪,‬‬ ‫הטובות‪.‬‬ ‫ויקיים את המוטל עליו בשעה הראויה‬ ‫ובפרט עתה‪ ,‬כאשר עומדים אנו לקראת‬ ‫לכך‪.‬‬ ‫חודש כסלו וימי החנוכה‪ ,‬יעזור הקב"ה‬ ‫וזהו גם ענין החנוכה‪ ,‬שעיקרו אור התורה‬ ‫שיקוים בנו 'הרגיל בנר הויין ליה בנים‬ ‫והנשמה‪ ,‬ואעפ"כ אמרו בו 'הרגיל בנר‬ ‫תלמידי חכמים'‪ ,‬ושימשך אור התורה‬ ‫הויין ליה בנים תלמידי חכמים'‪ .‬כי‬ ‫והקדושה לבנינו ולבני בנינו עד עולם‪.‬‬ ‫תכלית אור הקדושה אינה שתישאר אצל‬ ‫ויקוים בנו הכתוב (תהלים ס‪:‬ו) "נתתה‬ ‫האדם בלבד‪ ,‬אלא שתימשך גם לבניו‬ ‫ליראיך נס להתנוסס מפני קושט סלה"‪,‬‬ ‫ולדורות הבאים‪ .‬וכאשר האדם מדליק‬ ‫שהארת הנס דחנוכה תעורר גם עתה‬ ‫את אור הקדושה בתוך ביתו‪ ,‬ועושה את‬ ‫עלינו השפעת נסים וישועות וכל טוב‬ ‫המוטל עליו מתוך אמונה ובטחון‬ ‫(בני יששכר כסלו טבת‪ ,‬מאמר ד' אות פ"ה)‪.‬‬ ‫בהקב"ה‪ ,‬זוכה הוא שאור זה יאיר גם‬ ‫ונזכה במהרה לגאולה השלימה בביאת‬ ‫בבניו ובבני בניו‪.‬‬ ‫משיח צדקנו‪ ,‬מתוך רחמים וחסדים‪,‬‬ ‫במהרה בימינו אמן‪.‬‬ ‫והשי"ת יעזור שנזכה כולנו לברכתו של‬ ‫❖‬ ‫ליל שב"ק חת"ק‬ ‫עוד‪ ,‬ונ"ל דאיתא (מו"ק יח‪ ):‬בתורה‬ ‫"ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח‬ ‫ובנביאים ובכתובים שמן השמים נגזר אשה‬ ‫האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על‬ ‫לאיש‪ .‬מתורה דכתיב "מה' יצא הדבר"‪.‬‬ ‫ידיה עשרה זהב משקלם" (כד‪:‬כב)‪ .‬וברש"י‬ ‫ומנביאים גבי שמשון כתיב "כי מה' היא"‬ ‫בקע ‪ -‬רמז לשקלי ישראל בקע לגולגולת‪:‬‬ ‫(שופטים יד‪:‬ד)‪ .‬ומכתובים "בית והון נחלת‬ ‫ושני צמידים ‪ -‬רמז לשני לוחות מצומדות‪:‬‬ ‫אבות ומה' אשה משכלת" (משלי יט‪:‬יד)‪.‬‬ ‫עשרה זהב משקלם ‪ -‬רמז לעשרת הדברות‬ ‫למדת שזיווג האשה לאיש לא מצד בחירתו‪,‬‬ ‫שבהן‪ ,‬עיי"ש‪ .‬וצ"ב‪.‬‬ ‫אלא כבר נגזר עליו‪.‬‬ ‫בתורה כתיב "מהוי' יצא הדבר" (שם‪:‬נ)‪.‬‬ ‫ומצינו בכל מקום יום שמועה כבפניו דמי‬ ‫בחת"ס כתב‪ ,‬נתקבל התפלות כדבעי‪ .‬וכתב‬ ‫לג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ומצינו שכל יציאת מצרים היה בזכות מה‬ ‫(מו"ק כז‪ .):‬דרך משל מי שזוכה מן השמים‬ ‫שבני ישראל יקדימו נעשה לנשמע בהר‬ ‫על צד איזה סיבה במתנה‪ ,‬אע"פ שבשעה‬ ‫סיני‪ ,‬כמו שנאמר (שמות ג‪:‬יא‪-‬יב) "ויאמר‬ ‫ששמועה באה באזנו כבר עברה הסיבה‬ ‫משה אל האלקים מי אנכי כי אלך אל פרעה‬ ‫ומתנה כבר שלו היא‪ ,‬אפ"ה כבפניו דמי‬ ‫וכי אוציא את בני ישראל ממצרים‪ .‬ויאמר כי‬ ‫כאילו היום נהיה הסיבה ונתינת המתנה‪.‬‬ ‫אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך‬ ‫'מה' יצא הדבר'‪ ,‬דהיינו אשה לאיש כבר‬ ‫בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את‬ ‫נגזר מן השמים‬ ‫האלקים על ההר הזה"‪.‬‬ ‫והנה אליעזר היה סובר שאשה לאיש אין‬ ‫ופירש"י‪ ,‬מי אנכי ‪ -‬מה אני חשוב לדבר עם‬ ‫נגזר מן השמים‪ ,‬אך מצד בחירתו‪ .‬ואמר‬ ‫המלכים‪ .‬וכי אוציא את בני ישראל ‪ -‬ואף אם‬ ‫להם להשיבו דבר‪ ,‬ואם לאו יפנה לצד אחר‪.‬‬ ‫חשוב אני‪ ,‬מה זכו ישראל שתעשה להם נס‬ ‫והשיבו לו 'מה' יצא הדבר'‪ ,‬דהיינו אשה‬ ‫ואוציאם ממצרים‪ .‬ויאמר כי אהיה עמך ‪-‬‬ ‫לאיש כבר נגזר מן השמים‪ ,‬ו"לא נוכל דבר‬ ‫השיבו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון‪,‬‬ ‫אליך רע או טוב‪ :‬הנה רבקה לפניך קח ולך‬ ‫שאמרת מי אנכי כי אלך אל פרעה‪ ,‬לא שלך‬ ‫וגו' כאשר דבר ה'" (כד‪:‬נ‪-‬נא)‪ ,‬דהיינו שדיבר‬ ‫היא‪ ,‬כי אם משלי‪ ,‬כי אהיה עמך‪ .‬וששאלת‬ ‫כבר‪" .‬ויהי כאשר שמע"‪ ,‬שלא מצד בחירתו‬ ‫מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים‪ ,‬דבר‬ ‫הוא אך כבר נגזר מן השמים‪" ,‬וישתחו‬ ‫גדול יש לי על הוצאה זו‪ ,‬שהרי עתידים‬ ‫ארצה לה'" (שם‪:‬נב) על הבשורה הטובה‪,‬‬ ‫לקבל התורה על ההר הזה לסוף שלושה‬ ‫דנודע לו עכשיו שעיקר הנס כבר נעשה‬ ‫חדשים שיצאו ממצרים‪.‬‬ ‫והיום הוא בשורת הנס‪ .‬וזהו דבר חדש‬ ‫התפילין של יד ותפילין של ראש‬ ‫שצריכין להודות על בשורת הנס‪ ,‬אע"ג‬ ‫הם בבחינת נעשה ונשמע‬ ‫שכבר עבר הנס‪ .‬לכן דקדק רש"י ז"ל‬ ‫בלשונו הצח ונקי מכאן שמודים על בשורה‬ ‫ועפ"ז אפשר לבאר הטעם שהמצוה‬ ‫טובה‪ ,‬ודו"ק (תורת משה חיי שרה עמ' פ"ח‬ ‫הראשונה שקיבלו ביציאת מצרים הוא‬ ‫חת"ס רפ"ס עמ' רנ"ד)‪.‬‬ ‫מצות הנחת תפילין‪ ,‬ושתי הפרשיות של‬ ‫התפילין‪ ,‬קדש והיה כי יביאך‪ .‬כי איתא‬ ‫והיה טרם יקראו ואני אענה‬ ‫בספה"ק‪ ,‬שהתפילין של יד הוא כנגד נעשה‪,‬‬ ‫לפעמים מתקיים הפסוק (ישעי'‬ ‫אמנם‬ ‫והתפילין של ראש הוא כנגד נשמע‪ .‬והיות‬ ‫סה‪:‬כד) "והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם‬ ‫שכל יציאת מצרים היה בזכות שהם יקדימו‬ ‫מדברים ואני אשמע"‪ ,‬שלמרות שעדיין לא‬ ‫בהר סיני נעשה קודם לנשמע‪ ,‬לכן תיכף‬ ‫התפללו לפני השי"ת‪ ,‬מ"מ היות שיש רצון‬ ‫ביציאתם נמסר להם בחינת נעשה ונשמע על‬ ‫ותשוקה להאדם להתפלל‪ ,‬עונה לו השי"ת‬ ‫ידי התפילין של יד ושל ראש‪.‬‬ ‫עוד בטרם שהוא קורא ומתפלל בפועל‪.‬‬ ‫ועפ"ז מובן מה שנפסק בשו"ע‪ ,‬שעיקר‬ ‫וכח זה קיבלו בני ישראל במעמד הר סיני‪,‬‬ ‫הזמן שצריכים להיות מעוטר בתפילין‪ ,‬הוא‬ ‫כשהקדימו נעשה לנשמע‪ ,‬לכן שילם להם‬ ‫בשעת קריאת שמע ושמונה עשרה‪ ,‬ומבואר‬ ‫השי"ת שכרם במדה כנגד מדה‪ ,‬שכביכול‬ ‫במשנה ברורה שיש צד לומר‪ ,‬שאם התפלל‬ ‫יקדים בחינת נעשה‪ ,‬להוריד ההשפעות‬ ‫שמונה עשרה בלי התפילין‪ ,‬צריך לחזור‬ ‫שהם רצו להתפלל עליה‪ ,‬עוד בטרם יקראו‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לד‬ ‫מקום הוא מקבל על עצמו לעשות כל מה‬ ‫ולהתפלל‪ .‬ויש להבין מהו השייכות בין‬ ‫שהשי"ת יצוונו‪ .‬וזהו גם כן סוד התפילין‪,‬‬ ‫שמונה עשרה לתפילין‪ .‬הרי לכאורה איפכא‬ ‫כמו שנפסק בשו"ע‪ ,‬שצריכים לכווין‬ ‫מסתברא‪ ,‬כי שמונה עשרה הוא בבחינה‬ ‫שהתפילין של יד הוא כדי לשעבד כל‬ ‫אחת היסח הדעת מהתפילין‪ ,‬שהרי צריכים‬ ‫מחשבות ותאוות לבנו לעבודתו יתברך‬ ‫להיות כל כולו שקוע בכוונת התפילה‪ ,‬ואם‬ ‫שמו‪ ,‬והתפילין של ראש הוא כדי לשעבד‬ ‫כן איך יתכן שההלכה הוא להיפך‪ ,‬שדייקא‬ ‫כל החושים והכוחות להשי"ת‪ ,‬ונמצא שעל‬ ‫בשמונה עשרה צריכים להיות מעוטר‬ ‫ידי הנחת תפילין משעבדים כל הרצונות‬ ‫בתפילין‪.‬‬ ‫להשי"ת‪ ,‬ולכן הוא ממש בחינת נעשה‬ ‫וע"פ הנ"ל מובן‪ ,‬כי התפילה עצמה צריכה‬ ‫ונשמע‪.‬‬ ‫רחמים גדולים שתהיה בכוונה הראויה‪ ,‬בלי‬ ‫וזהו היה מרומז בזה שנתן בקע רמז לשקלי‬ ‫שום מחשבות זרות ופניות‪ ,‬ולכן מקדימים‬ ‫ישראל בקע לגלגלת‪ :‬הכוונה נגד הקרבנות‪,‬‬ ‫מקודם התפילה להניח התפילין של יד ושל‬ ‫שזה עיקר תפלות במקום קרבן תקנו‪ ,‬וכן‬ ‫ראש‪ ,‬שהוא בחינת נעשה ונשמע כמו‬ ‫ושני צמידים ‪ -‬רמז לשני לוחות מצומדות‪:‬‬ ‫שנתבאר‪ ,‬וכך מתקיים בבני ישראל הפסוק‪,‬‬ ‫שג"כ באו מכי נעשה ונשמע‪ ,‬וכן עשרה זהב‬ ‫והיה טרם יקראו ואני אענה עוד הם מדברים‬ ‫משקלם ‪ -‬רמז לעשרת הדברות שבהן‪:‬‬ ‫ואני אשמע‪ ,‬ונמצא שעוד לפני התחלת‬ ‫והכוונה שטרם יקראו ואני אענה‪.‬‬ ‫תפילת שמונה עשרה כבר נענים‪ ,‬וממילא‬ ‫גם אם חלילה יכשלו במחשבות זרות‬ ‫השי"ת יזכור לנו לטובה זכות אבות‬ ‫וכדומה‪ ,‬כבר תהיה התפילה מקובלת‬ ‫ואמהות וקבלת התורה וישפיע דיינו טרם‬ ‫ומרוצה לפני הקב"ה‪.‬‬ ‫יקראו ואני אענה בבני חיי ארכי ומזני רויחי‬ ‫וסייעתא דשמיא וכל ברכאן דלעילא‬ ‫והנה הטעם שהתפילין הוא אכן בחינת‬ ‫ודלתתא ובקרוב נזכה לביאת משיח צדקנו‬ ‫נעשה ונשמע‪ ,‬כי נעשה ונשמע פירושו‪,‬‬ ‫בב"א‪.‬‬ ‫שהאדם מבטל לגמרי כל רצונותיו להשי"ת‪,‬‬ ‫שהרי עוד לא שמע מה יצווה עליו ה'‪ ,‬ומכל‬ ‫❖‬ ‫שבת מברכים‬ ‫ההורים שלו‪ ,‬ולפעמים יחפש ולא ימצא‪.‬‬ ‫"ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר‬ ‫אבל כאשר מחפש לקיים מצות פרו ורבו‪ ,‬אז‬ ‫לא נוכל דבר אליך רע או טוב" (כד‪:‬נ)‪ .‬ובגמ'‬ ‫ימצא‪.‬‬ ‫(מו"ק יח‪ ):‬דרשו מה' אשה לאיש מקרא זה‬ ‫"מהוי' יצא הדבר"‪.‬‬ ‫וזהו הכוונה 'אשא עיני אל ההרים'‪,‬‬ ‫שמחפש כמו ההורים‪ ,‬אז 'מאין יבוא'‪ .‬אבל‬ ‫זקה"ק בעל שיבת ציון מבאר מ"ש "שיר‬ ‫כאשר מחפש רק 'עזרי מעם ה''‪ ,‬אז 'עושה‬ ‫המעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא‬ ‫שמים' קאי על האיש‪' ,‬וארץ' על האשה ‪-‬‬ ‫עזרי" (תהלים קכא‪:‬א)‪ ,‬הכוונה כי לפעמים‬ ‫במילי דשמיא כהאיש ובמילי דארעא כהאשה‪.‬‬ ‫אדם חושב שצריך להיות זיווג בדוגמת‬ ‫לה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫בלבו שלא להתחתן עם הכנענים‪ ,‬ומן‬ ‫"ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'"‬ ‫השמים הסכימו על ידו‪ ,‬ומן השמים הכריזו‬ ‫החיד"א בספרו פני דוד (בראשית ה‪:‬כו)‬ ‫עליו מה שעתיד לעשות‪.‬‬ ‫עה"פ "מה' יצא הדבר"‪ .‬ואיתא במדרש (ב"ר‬ ‫ושנוי בנביאים מאי היא‪ ,‬בענין שמשון‬ ‫ס' י') מהיכן יצא‪ ,‬ר' יהושע בר נחמיה בשם‬ ‫דכתיב "ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא"‬ ‫ר' חנינא בר יצחק‪ ,‬מהר המוריה יצא‪ .‬ורבנן‬ ‫(שופטים יד‪:‬ד)‪ .‬ואפשר להיות שהוא לקה‬ ‫אמרי מהיכן יצא‪" ,‬ותהי אשה לבן אדוניך‬ ‫שנקרו עיניו על אשר הלך אחר ראות עיניו‪,‬‬ ‫כאשר דבר ה'"‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫כדכתיב "אותה קח לי כי היא ישרה בעיני"‬ ‫ואיכא למידק במאי פליגי‪ .‬ואפשר לפרש‪,‬‬ ‫(שם‪:‬ג)‪ .‬ועוד כשנצמא למים (שם טו‪:‬יח)‪ ,‬יען‬ ‫ואקדים מה שמצאתי בקיצור שבלי הלקט‬ ‫כי נתאוה לדבר טמא‪ ,‬הרוו צמאונו מדבר‬ ‫(ח"ב כ"י סי' ס') וז"ל [קצת בקיצור]‪ ,‬אם מה'‬ ‫טמא [לחי החמור]‪ .‬ואם מה' נגזר לו להיות‬ ‫אשה לאיש‪ ,‬למה יענש האדם אם לא ישא‬ ‫לו אותה האשה לאשה‪ ,‬למה יענש‪.‬‬ ‫בת טובים‪ ,‬ועל שום זיווג שיעשה שלא כדין‬ ‫א"כ מהו שאומר "לא ידעו כי מה' היא"‪,‬‬ ‫משמץ פסול וכמה עונשים לנושא אשה‬ ‫שלא מנעו על ידו מן השמים‪ ,‬אלא בדרך‬ ‫שלא כדין‪ .‬והם אמרו כתוב בתורה שנוי‬ ‫שרצה ללכת בה הוליכוהו‪ .‬אעפ"י שכתוב‬ ‫בנביאים ומשולש בכתובים דמה' אשה‬ ‫"כי תואנה הוא מבקש מפלשתים" (יד‪:‬ד)‪,‬‬ ‫לאיש‪ .‬ועוד אמרו (סוטה ב‪ ,.‬סנהדרין כב‪ ).‬מ'‬ ‫כמה ריוח והצלה לפני ה' לתת נקמת ה'‬ ‫יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת‬ ‫בפלישתים אם יעצוהו רעיוניו לבלתי לכת‬ ‫ואומרת בת פלוני לפלוני‪ .‬א"כ למה יענש‬ ‫אחר ראות עיניו‪ .‬זהו תורף דבריו בקיצור‪.‬‬ ‫האדם על שום זיווג שיעשה שלא כדין‪,‬‬ ‫והלוא מן השמים נגזרה לו‪ .‬השיב ר' מאיר‬ ‫מחלוקת השבולי לקט ורש"י אם שידוכים‬ ‫בר משה‪ ,‬כאן בזיווג ראשון כאן בזיווג שני‪.‬‬ ‫הוא גזירת שמים או בחירת האדם‬ ‫וכן מתרץ פ"ק דסוטה (שם) דפריך על אין‬ ‫אמנם רש"י ז"ל בריש סוטה אמאי דפריך‬ ‫מזווגין לאדם אשה אלא לפי מעשיו‪ ,‬מדאר"י‬ ‫על ר"ל דאמר אין מזווגין אלא לפי מעשיו‬ ‫אמר רב מ' יום וכו'‪ ,‬ומשני ל"ק כאן בזיווג‬ ‫מהכרוז‪ ,‬כתב וז"ל‪ ,‬מי הוי זיווג לפי רשע‬ ‫ראשון‪ ,‬כאן בזיווג שני‪ .‬שמעינן מינה דזיווג‬ ‫וזכות‪ ,‬והא מקודם יצירתם שאין נודע רשעו‬ ‫א' הוא דהוי על פי בת קול‪ ,‬וזיווג ב' הוא‬ ‫וזכותו מכריזין זווגו‪ .‬וא"ת הכל גלוי לפניו‪,‬‬ ‫דהוי על פי מעשיו של אדם‪ .‬ובזיווג ראשון‬ ‫הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים‪ ,‬כדאמר‬ ‫נמי אפשר לו לאדם ללכת בדרך שישא‬ ‫וכו' צדיק ורשע לא קאמר‪ ,‬דאין זה בידי‬ ‫ברכה מאת ה'‪ ,‬וגם אפשר שילך בדרך שיטול‬ ‫שמים‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫מטרפסיה ועונשו‪ ,‬כי הב"ק מכרזת ואינה‬ ‫ודבריו נראין היפך שיטת הרב שבלי הלקט‬ ‫גוזרת דבר‪ ,‬כי אם מגדת מה שהיצור עתיד‬ ‫שכתב דהב"ק מכרזת לפי מעשיו שעתיד‬ ‫לעשות בין טוב לרע‪ .‬אבל ביד היצור הוא‬ ‫לעשות‪ ,‬ואינה גוזרת‪ .‬ורש"י סבר‪ ,‬כיון‬ ‫לבחור בטוב ולמאוס ברע‪.‬‬ ‫דמכריז הוי גזירה‪ ,‬והכל בידי שמים חוץ‬ ‫ובא וראה מ"ש רז"ל דבר זה כתוב בתורה‬ ‫מיראת שמים‪ .‬ואתיא כמ"ש המפרשים‬ ‫וכו' 'מה' יצא הדבר'‪ ,‬והמחשבה טובה ההיא‬ ‫לדעת הרמב"ם בחקירת ידיעתו מכרחת‪,‬‬ ‫מאין יצאת? אלא מאברהם אבינו שחשב‬ ‫דודאי הוא ית' יודע הכל‪ ,‬ואינו מכריח אלא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לו‬ ‫יצא הכרוז על אשתו ראשונה מפלשתים‬ ‫הדיבור‪ .‬וכמו שפירש הרמב"ם (אבות פ"ג‬ ‫ומה' הוא‪ .‬ואם הוא לא הלך אחר עיניו היה‬ ‫מט"ו) הכל צפוי והרשות נתונה‪ ,‬דהכל רואה‬ ‫זוכה ליקח אותה ולגיירה גירות גמור‪,‬‬ ‫ויודע‪ ,‬ועכ"ז הרשות נתונה‪:‬‬ ‫והיתה כישראלית גמורה‪ .‬אבל לפי שהלך‬ ‫ואפשר דבהא פליגי במאמרינו הנז' דר'‬ ‫אחר עיניו נתקלקל הדבר ולא זכה שתתגייר‬ ‫חנינא בר יצחק אמר מהר המוריה יצא סבר‬ ‫כהוגן‪ ,‬ודוק‪:‬‬ ‫כסברת הרב שבלי הלקט דבהר המוריה‬ ‫אולי יש לומר בישוב הענין קצת בהקדם‬ ‫שנתקדש יצחק קדושת עולם משם יצא‬ ‫דיוק הגמ' בסוטה שמכריזין בת פלוני‬ ‫דהב"ק ביצירה הכריזו עליו זיווג רבקה‬ ‫לפלוני‪ ,‬ולא פלוני לפלונית וכי"ב‪ .‬ועיין‬ ‫דלפעולות אדם מה שעתיד להיות צדיק או‬ ‫באחרונים מזה ובברכת המשנה‪ ,‬ובמדרש‬ ‫הפכו כך יהיה הב"ק וא"כ מהר המוריה יצא‬ ‫האיתמרי דהבעל צריך להיות מבוגר‪ .‬אמנם‬ ‫דשם נזדכך יצחק מאד‪ .‬ורבנן סברי כשיטת‬ ‫בתוס' משמע דאפי' שלא נולדה מכריזים‬ ‫רש"י דזיווג ראשון לא תלי במעשים‪ ,‬ולכך‬ ‫כשהפלוני הולד‪ .‬ובזוה"ק שעד הנישואין‬ ‫אמר "ותהי אשה לבן אדוניך"‪ ,‬כלומר‬ ‫נקראת בת פלוני ולא בשמה‪ .‬ובאגרא דכלה‬ ‫בהיותו בן אדוניך ביצירה דעדיין לא ניכר‬ ‫(פ' לך לך) מכאן דלא לקרות אשה בשמה‬ ‫מהו יצחק יצא ב"ק‪ ,‬כי זיווג ראשון אינו‬ ‫אלא בת פלוני כדברי הספר חסידים‪ .‬ובבן‬ ‫תלוי במעשים‪:‬‬ ‫יהוידע (סוטה ב')‪.‬‬ ‫ודברי הש"ס מוכחי כרש"י דמשני כאן‬ ‫למה נשים אינן מצווים בפר"ו‬ ‫בזיווג ראשון כאן בזיווג שני‪ .‬דאי כהרב‬ ‫אמנם לענ"ד בהקדם דברי כ"ק אאדמו"ר‬ ‫שבולי הלקט‪ ,‬אימא תרוייהו בין בזיווג‬ ‫הגה"ק זי"ע שמביא בספרו משנה הלכות‬ ‫ראשון בין בזיווג שני דהכרוז לפי מעשיו אך‬ ‫הטעם למה אין אשה מצוה במצוות פרי'‬ ‫אינו גוזר‪ .‬ומאי דק"ל להרב שבלי הלקט‬ ‫ורבי'‪ ,‬וכתב שהתורה "דרכיה דרכי נועם‬ ‫מנושא אשה שלא כדין וכו' לק"מ‪ ,‬דב"ק‬ ‫וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג‪:‬יז)‪ .‬והיות‬ ‫מכזרת בת פ' לפ'‪ .‬ואם הוא קלקל מעשיו‬ ‫דאמרז"ל (שבת לא‪ ):‬על שלש עבירות נשים‬ ‫אינו זוכה לבת זוגו ודבקתו הרעה‪ .‬בפרק‬ ‫מתות בשעת לידתן‪ ,‬ובכלל כל המצוה כאן‬ ‫הכונס אשה שאינה הוגנת‪ ,‬כי חטאו גרם‬ ‫על האשה‪ ,‬דהיא מוסרת נפשה והיא מכנסת‬ ‫שלא זכה לישא בת זוגו‪ .‬ונש"א הצעי"ר‬ ‫עצמה לספק סכנה לפעמים‪ ,‬והתורה 'דרכיה‬ ‫האשה הקושית שלא חיברה היוצ"ר‬ ‫מתחילה (וזה מפורש בזהר הקדוש ובכתבי‬ ‫דרכי נועם'‪ ,‬לא צוה הקב"ה להם המצוה‪.‬‬ ‫משא"כ לשבת הוא‪ ,‬כמו שארז"ל דבעי‬ ‫הקודש לרבינו האר"י זצ"ל בשער הגלגולים‪,‬‬ ‫חוטרא לידה ומרה לקבורה (יבמות סה‪[ ):‬פי'‬ ‫ועיין בזוה"ק ח"א דף צ"א ע"ב)‪.‬‬ ‫בחברותא‪ :‬וכי אינה צריכה אותה אשה עץ‬ ‫וענין שמשון (סוטה ט‪ ):‬פריך והכתיב 'ואביו‬ ‫שתישען עליו בזקנותה‪ ,‬ולחפור בו קבר?‬ ‫ואמו לא ידעו כי מה' הוא'‪ .‬ומשני כי אזל‬ ‫כלומר‪ :‬הרי צריכה אני לבן‪ ,‬שיסעדני‬ ‫מיהא בתר ישרותיה אזל‪ ,‬ע"ש‪ .‬ויתכן לפי‬ ‫בזקנותי וידאג לקבורתי]‪.‬‬ ‫מ"ש הרמב"ם (פי"ג מהל' איסורי ביאה)‬ ‫ועד"ז אולי יש לומר דאי לאו שהיו מכריזים‬ ‫דשמשון גיירן‪ ,‬אלא דאינהו לא נתגיירו‬ ‫בת פלוני לפלוני‪ ,‬והרי לא היתה מחויבת‪,‬‬ ‫באמת ואביקי בע"ז‪ ,‬ע"ש‪ .‬אפשר דלעולם‬ ‫לז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫חיי שרה על הפסוק (בראשית כד‪:‬ז) 'הוא‬ ‫אלא מחמת כח הכרוז העליון מכניס בה‬ ‫ישלח מלאכו לפניך'‪' ,‬ויברכו את רבקה'‬ ‫חשק להפלוני‪ ,‬דאי לאו הכי לא הי' רצון‬ ‫(שם‪:‬ס)‪ ,‬מכאן נהגו האשכנזים לומר אליהו‬ ‫בכלל להתחתן‪ ,‬ואחר הכרוז כל כך מעורר‬ ‫הנביא בנישואין במוצאי שבת‪ .‬נראה דלא‬ ‫בנפשא עד שטב למיתב טן דו מלמיתב‬ ‫אמרו אליהו בכל מוצאי שבת אלא‬ ‫ארמלא (יבמות קיח‪ :‬ועומ"ק)‪ ,‬ומזה יש לה‬ ‫בנישואין‪ ,‬והוא בכלל 'הוא ישלח מלאכו‬ ‫הכח לקיים המצוה בשלימות‪ ,‬ועל כן‬ ‫לפניך' שביקש אברהם אבינו‪ ,‬והוא תפלה‬ ‫מכריזים בת פלוני דייקא‪ ,‬שירצה ויהיה רצון‬ ‫על אליהו שיזמין לו זיווג ליצחק‪ .‬ובהגהות‬ ‫ויתקיים שידוכים‪.‬‬ ‫שם ציין לתוספות השלם (עמ' רנ"ב) שאליהו‬ ‫וזה שאמרו מהוי' יצא הדבר לא נוכל לדבר‬ ‫בא לעיר לזווג לכל אדם לפי מעשיו וכו'‪.‬‬ ‫טוב ורע‪ ,‬דהיינו שהרי שאלה את פיה‬ ‫ולכך אומרים התחינה של אליהו במוצאי‬ ‫ואמרה הן‪ ,‬והכוונה שיש בכח ורצונה ללכת‬ ‫שבת כדי שיצליחו ויולידו בנים טובים‪.‬‬ ‫כי כן הכריזו משמים מתחילה בת פלוני‬ ‫כדברי האר"י הק' ובס' זרע שמשון‬ ‫רבקה ליצחק‪.‬‬ ‫שהסגולה להתפלל על זיווג העליון מעורר‬ ‫השי"ת ירחם וישלח כל הישועות‪ ,‬וכבר‬ ‫זיווג התחתון‪ .‬וזה הכח של התפלה "אשא‬ ‫אליהו יבא לבשר כדאי' בשו"ת משנה‬ ‫עיני אל ההרים" שיהיה זיווג עליון‪ ,‬ומזה‬ ‫הלכות (חי"ט סי' רע"ט אות ג') ועל דבר‬ ‫"עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ" (תהלים‬ ‫להתפלל על זיווג ואיזה סגולה‪ ,‬לפענ"ד‬ ‫קכא‪:‬א‪-‬ב)‪ .‬ובקרוב יתרבו זיווגים לעילא‬ ‫לומר בכל מוצאי שבת קודש אליהו הנביא‬ ‫ולתתא‪ ,‬ויתברכו בכפליים בני חיי אריכי‬ ‫כל הפזמון בכוונה‪ ,‬ואי"ה יהיה לסגולה‪.‬‬ ‫ומזוני רויחי‪ ,‬וכל משאלות לבנו לטובה‬ ‫בביאת משיח צדקנו בב"א‪.‬‬ ‫וראיתי לרבינו אביגדור על התורה פרשת‬ ‫❖‬ ‫קידושא רבא‬ ‫יארצייט אמו של ראש הקהל הרה"ח דוד אריה פריעדמאן שליט"א‬ ‫ובהדר זקנים‪' ,‬ומשמע' כל השומע שחבירו‬ ‫הרב חיד"א ז"ל בקונטרס נחל קדומים (פ'‬ ‫מחרפו‪' :‬ודומה'‪ ,‬ודומם שאינו עונהו‪:‬‬ ‫חיי שרה)‪ ,‬הביא בשם אחד מחכמי אשכנז‪,‬‬ ‫'ומשא'‪ .‬שסובל כל מה שאומר לו‪' :‬חדד'‪,‬‬ ‫"ומשמע ודומא ומשא" (בראשית כה‪:‬יד)‪,‬‬ ‫העושה דבר זה זוכה להתחדד בתורה ולומר‬ ‫שצריך אדם לשמוע ולשתוק ולסבול‪ .‬ואי'‬ ‫בה טעמים‪' :‬ותימא'‪ ,‬כמו ולומר‪' :‬יטור'‪,‬‬ ‫בשו"ת מפענח נעלמים (סי' ה')‪ ,‬ואני תמה‬ ‫ולא עוד אלא שזוכה לשמור‪' .‬נפיש'‪ ,‬מצות‬ ‫על הרב ש'כל יקר ראתה עינו' (איוב כח‪:‬י)‪,‬‬ ‫נפישי‪' .‬וקדמה'‪ ,‬שניתנו מקדם מימים‬ ‫ולא ראה שמאמר זה מובא ברמב"ם ז"ל‬ ‫קדמונים‪:‬‬ ‫באגרת תימן‪ .‬ובאמת כי כבר הראנו כ"ק‬ ‫אדמו"ח שליט"א בתרגום המיוחס ליונתן‬ ‫בליקוטים בסוף זאת זכרון מבאר הפסוק‬ ‫יפא‬‫יתא ּו ְש ּת ּו ָקא ְוסוֹ ָב ָרא‪ֲ :‬ח ִר ָ‬ ‫(שם‪:‬יד–טו) ּו ְצ ִמ ָ‬ ‫"ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך‬ ‫טור נָ ִפיש ָו ֵק ְד ָמה‪:‬‬ ‫ימא יְ ּ‬ ‫ְו ֵת ָ‬ ‫ואומר לך בדמיך חיי" (יחזקאל טז‪:‬ו)‪ .‬הנה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לח‬ ‫זכרון פ' בא דף ל"ב להרה"ק ר' יצחק יעקב ז"ל‬ ‫כתיב (תהלים לז‪:‬ז) "דום לה' והתחולל לו"‪.‬‬ ‫החוזה מלובלין זי"ע)‪.‬‬ ‫פירשנו דאיתא (יומא כג‪ ).‬המעביר על‬ ‫מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו‪ .‬וזהו 'דום‬ ‫המדות הנפלאה מילי בסלע והרה"ק‬ ‫לה''‪ ,‬פי' בשביל ה'‪ ,‬כי יש שאינו משיב על‬ ‫האלשיך "ועשית על שוליו רמוני תכלת‬ ‫חרפתו בשביל שישבחוהו שהוא עניו‬ ‫וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב ופעמוני‬ ‫וסבלן‪ .‬הגם שזה ג"כ טוב יותר תמיד‬ ‫זהב בתוכם סביב" (שמות כח‪:‬לג)‪ .‬והדיוק‬ ‫משישיב על חרפתו ויתקוטט‪ ,‬אעפ"כ אין זה‬ ‫של 'בתוכם'‪ ,‬כי מאחר שהיה פעמון אצל‬ ‫האמת להעביר ממנו כל פשעיו‪.‬‬ ‫רמון מה זה דוקא הפעמונים בתוך הרמונים‪,‬‬ ‫כמו כן היו רמונים בתוך הפעמונים‪.‬‬ ‫לכן קאמר 'דום לה''‪ ,‬פירוש בשביל שזהו‬ ‫רצונו יתברך שומעין חרפתן ואינם משיבין‪,‬‬ ‫אלא הכתוב מורה לנו‪ ,‬מאחר שהפעמון הוא‬ ‫ונמצא שמעבירין על כל פשעיו שהם מזיד‪.‬‬ ‫רמז ללשון המקשקש בתוך הפה‪ ,‬והרמון‬ ‫מכל שכן עוונות וחטאים‪ ,‬ונעשה כקטן‬ ‫הוא רמז לפה שאינו משמיע קול‪ ,‬בל יחשב‬ ‫שנולד שלא טעם טעם חטא‪ .‬כמו שאמרו‬ ‫שהרמונים בתוך הפעמונים‪ .‬וכמו כן בין שני‬ ‫חז"ל (יומא כב‪ ):‬עה"פ "בן שנה שאול‬ ‫דיבורים ישתוק אחת‪ .‬על כן מדייק הכתוב‬ ‫במלכו" (ש"א יג‪:‬א)‪ ,‬כבן שנה שלא טעם‬ ‫'ופעמוני זהב בתוכם'‪ ,‬שבין שני דברים‬ ‫טעם חטא‪ .‬וזה והתחולל לו לשון לידה כמו‬ ‫שישתוק ידבר דיבור אחד‪ .‬ורמזו (מגילה יח‪).‬‬ ‫"חולל אילות תשמור" (איוב לא‪:‬א)‪ .‬וזה‬ ‫מילי בסלע משתיקותא בתרי‪ .‬ולא על חנם‬ ‫'ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך"‪,‬‬ ‫נתן השי"ת שתי אזנים ושתי עינים ופה אחד‬ ‫לשון דמי [דומיה שתיקה] אומר לך בעולם‬ ‫להורות שהחצי מה שישמע או יראה יגיד‪.‬‬ ‫הזה ואומר לך בדמיך חיי בעולם הבא (זאת‬ ‫❖‬ ‫סעודת רעוד"ר‬ ‫כ"ק אאדמור הגה"ק זי"ע ביאר בהקדם‬ ‫"ויען לבן ובתואל ויאמרו מה' יצא הדבר‬ ‫דברי הרבי מלובלין זי"ע‪ ,‬דבשעת הודאה‬ ‫לא נוכל דבר אליך רע או טוב‪ :‬הנה רבקה‬ ‫צריך לבקש על העתיד ג"כ‪ .‬ולהכי לגבי‬ ‫לפניך קח ולך ותהי אשה לבן אדניך כאשר‬ ‫לאה כתיב אחרי הודאה 'ותעמוד מלדת'‬ ‫דבר ה'‪ :‬ויהי כאשר שמע עבד אברהם את‬ ‫עיי"ש‪ .‬והוסיף דבבשורה טובה שייך‬ ‫דבריהם וישתחו ארצה לה'" (כד‪:‬נ‪-‬נב)‪.‬‬ ‫הודאה אפי' בלי בקשה‪ .‬ובודאי בבקשה‬ ‫וברש"י‪ ,‬וישתחו ארצה ‪ -‬מכאן שמודים על‬ ‫יותר טובה‪ ,‬אבל ההודאה לבד ממשיך‬ ‫בשורה טובה‪.‬‬ ‫הבשורה טובה שיבוא‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫"ויאמר אחיה ואמה תשב הנער אתנו ימים‬ ‫ואולי יש כאן עוד נקודה דהנה מצא את‬ ‫או עשור אחר תלך‪ :‬ויאמר אלהם אל תאחרו‬ ‫מוצא‪" :‬ויאמר אחיה ואמה תשב הנערה‬ ‫אתי וה' הצליח דרכי שלחוני ואלכה לאדני‪:‬‬ ‫וגו'"‪ .‬דאיתא בגמ' (כתובות נז‪-.‬נז‪ ):‬נותנין‬ ‫ויאמרו נקרא לנער ונשאלה את פיה‪ :‬ויקראו‬ ‫לבתולה י"ב חודש‪ .‬מנא הני מילי‪ ,‬דאמר‬ ‫לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם האיש הזה‬ ‫קרא "תשב הנערה אתנו ימים או עשור"‪.‬‬ ‫ותאמר אלך" (שם‪:‬נה‪-‬נח)‪.‬‬ ‫מאי ימים‪ ,‬אלימא תרי יומא‪ ,‬משתעי אינשי‬ ‫לט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שדרשוהו שבכו על עסק משפחות שנאסרו‬ ‫הכי [פי'‪ ,‬לומר תחילה זמן קטן ואח"כ זמן‬ ‫בעריות‪ .‬ולכאורה מן התורה היו מותרין‪,‬‬ ‫גדול] אלא מאי ימים‪ ,‬שנה‪ .‬ואיתא במדרש‬ ‫דכקטנים שנולדו דמי‪.‬‬ ‫(ב"ר ס' י"ב) 'תשב הנערה אתנו ימים' ‪ -‬אלו‬ ‫שבעה ימי אבלו [של בתואל]‪' ,‬או עשור' ‪-‬‬ ‫והמשך חכמה תירץ שבכו על איסורן מכאן‬ ‫אלו י"ב חודש שנותנים לבתולה לפרנס את‬ ‫ולהבא בעריות‪ .‬ובספר משנה הלכות (חי"ז‬ ‫עצמה‪ .‬ותמוה‪ .‬ועיין בס' ארץ חמדה‬ ‫סי' קפ"ח) הביא קושית האחרונים על המשך‬ ‫להמלבי"ם‪ ,‬ובשמע שלמה להר"ש אלגזי‪.‬‬ ‫חכמה שהוא היפך מש"כ כק"ז המהר"ל ז"ל‬ ‫והטעם שמעתי כי בתואל נפטרה‪ ,‬והיות‬ ‫בספרו גור אריה (בראשית מו‪:‬י‪ ,‬במדבר יא‪:‬י)‬ ‫שהיא בתוך שנתה‪ ,‬וממילא איך לא תשתתף‬ ‫דלא אמרינן גר שנתגייר כקטן שנולד‬ ‫בשבעה ושלשים ויום השנה‪.‬‬ ‫במתגייר בע"כ‪ ,‬ועל כן לא הותרו ישראל‬ ‫בקרובים אחר מ"ת כדין הגר כיון שקיבלו‬ ‫אמנם האמת דגר שנתגייר כקטן שנולד‬ ‫התורה בכפיה‪ ,‬ע"ש וכנ"ל‪.‬‬ ‫דמי‪ .‬וצ"ב בדינה של רבקה אם הוה כגר‬ ‫שנתגייר‪ .‬ועיין במהר"ל (פ' ויגש) שכתב דעל‬ ‫והביא בשם המהר"ל שבגירות בעל כרחו‪,‬‬ ‫גירות ישראל בעת מתן תורה לא נאמר כלל‬ ‫כמו שהיה במתן תורה שכפו עליהן הר‬ ‫זה דכקטן שנולד דמי‪ ,‬לפי שלא נאמר כלל‬ ‫כגיגית‪ ,‬לא נעשים כקטן שנולד‪ .‬והביאור‬ ‫זה אלא בגר שמרצונו בא לקבל עליו דת‬ ‫ע"פ הגמ' (חגיגה ג‪ ).‬שגרים נקראו 'נדיבי‬ ‫יהדות‪ .‬אך ישראל במתן תורה נכנסו לדת‬ ‫עמים'‪ ,‬ופרש"י שהתנדב עצמו לקבל‬ ‫יהדות ע"י שכפה עליהן הר כגיגית‪ ,‬ובגירות‬ ‫מצוות‪ ,‬ומשמע שמי שנעשה בעל כרחו אינו‬ ‫בעל כרחם לא אמרו כגר שנתגייר דמי‪.‬‬ ‫ככל גרים‪.‬‬ ‫והביאור הוא‪ ,‬דמה דהגר כקטן שנולד הוא‬ ‫ומשו"ה בקבלת התורה היה כפיית ההר‬ ‫משום שעזב דתו מרצונו ונכנס לדת יהדות‪.‬‬ ‫שישאר הקבלה בכפיה‪ ,‬ועי"ז אין זה בכלל‬ ‫והגאון מאוסטרובצא נקט כן אליבא דאמת‪,‬‬ ‫כקטן שנולד דמי בכדי שישאר זכות אברהם‬ ‫דכלפי משה רבינו היה דין גר שנתגייר‬ ‫יצחק ויעקב‪.‬‬ ‫מה"ט דלא היתה גירותו בכפיה‪ .‬דהנה בגמ'‬ ‫אבל מי שבא מרצונה‪ ,‬כמו יפת תואר‬ ‫(זבחים קב‪ ).‬שו"ט מי הסגיר את מרים‬ ‫שאח"כ רצתה לבוא וכי"ב‪ ,‬אז יש לה‬ ‫בצרעתה‪ ,‬אהרן קרוב הוא ומשה זר הוא‪.‬‬ ‫ההלכה כקטן שנולד דמי‪ .‬ובזה יש לפרש‬ ‫וקשה‪ ,‬למה לא אמר גם דמשה היה קרוב‪.‬‬ ‫דכשאמרו תשב אתנו הנערה ימים או עשר‬ ‫ותירץ הגאון הנ"ל‪ ,‬דאהרן היה קרוב למרים‬ ‫כו' וכדברי הילקוט שיש דיני שבעה שלשים‬ ‫לפי שגירותו היתה בע"כ תחת ההר‪ ,‬ולא‬ ‫וכי"ב‪ .‬ואי שקבלה גירות‪ ,‬היות שנתנו לה‬ ‫אמרינן בזה גר שנתגייר כקטן שנולד‪ .‬אכן‬ ‫הצמידים וכו' והרי זה כפיתוי קטנה‪ ,‬והוה‬ ‫משה עצמו שהיה על ההר לא הוי גביה‬ ‫כאנוסה ואין לה דין גירות‪ ,‬וממילא מחויבת‬ ‫גירות בע"כ‪ ,‬וכקטן שנולד הוא‪ ,‬ונמצא‬ ‫כדין שאר בשר‪ .‬וע"ז אמר אליעזר 'ושאלה‬ ‫שאינו קרוב‪.‬‬ ‫את פיה' ואז נדע אי כקטן שנולד ואין‬ ‫ובהקדמה לשב שמעתתא הקשה על מה‬ ‫שייכות משפחתי כלל‪ .‬וע"ז השתחוה על‬ ‫שמצינו (שבת קל‪ ).‬על הפסוק "וישמע משה‬ ‫בשורה טובה שרצתה לבוא לכלל ישראל‪.‬‬ ‫את העם בוכה למשפחותיו" (במדבר יא‪:‬י)‪,‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מ‬ ‫מערכת המשנה‬ ‫ליקוטים קצרים מתוך שו"ת משנה הלכות ושאר ספרי רבינו הקדוש זי"ע‬ ‫נערך ע"י הרב מרדכי צבי גינזבורג | אין ללמוד מכאן הלכה למעשה‬ ‫בכורות נ"ה ע"ב ‪ -‬נ"ו ע"א‬ ‫במסגרת דף היומי‬ ‫[שיתחייב בנו לכבד המאמץ מדין כיבוד אב]‬ ‫תנן הלוקח או שניתן לו במתנה‪ ,‬פטור‬ ‫ודאי אי אפשר‪ ,‬שהרי אין זה אביו‪ ,‬ולזה לא‬ ‫ממעשר‪ .‬ובגמ'‪ ,‬מנה"מ‪ ,‬אמר רב כהנא דאמר‬ ‫צוותה התורה לכבדו מדין אב‪.‬‬ ‫קרא "בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך‬ ‫לצאנך" (שמות כב‪:‬כח‪-‬כט)‪ ,‬מה בניך אין‬ ‫ומה שדן מטעם דינא דמלכותא שמכיר את‬ ‫בלקוח ובמתנה‪ ,‬אף צאנך אינו בלקוח‬ ‫חוק האדאפשאן‪ ,‬דבר זה ודאי אי אפשר‬ ‫ובמתנה‪ .‬ופרש"י (ד"ה בניך)‪ ,‬דלא שייכא בהו‬ ‫לאמרו‪ ,‬דודאי אין כח במדינה לשנות דיני‬ ‫לקיחה ומתנה‪ ,‬אלא אצלו נולדו‪.‬‬ ‫תורה‪ ,‬וכנ"ל דאין הבן קנינו של אב‪ .‬ועוד‪ ,‬הני‬ ‫ילדים המאומצים על פי חוקי הממשלה הם‬ ‫הנה בספר ויען אברהם (ח"א חו"מ סי' ט') דן‬ ‫יורשים את המכונה 'אביהם' [המגדלם]‪,‬‬ ‫בענין אימוץ ילדים [אדאפּשא"ן בלע"ז]‬ ‫ובאמת הירושה ע"פ תורה שייך למשפחת‬ ‫ובנידון שהאב מסר זכות לאדם אחד לאמץ‬ ‫האב ולא לילד המאומץ‪ ,‬והרי זה גוזל ירושת‬ ‫בנו‪ ,‬ולאחר זמן רצה לחזור בו‪ .‬ותמה מדוע לא‬ ‫המשפחה‪ ,‬וזה גזל דאורייתא ממש‪.‬‬ ‫יוכל אב למכור לאחר זכותו או מצותו שיש‬ ‫לו בבנו‪ ,‬כדין מכירת זכות אחרת או מצוה‬ ‫[ועי' בשו"ת משנה הלכות (ח"ד סי' קס"ז‪,‬‬ ‫אחרת שאינה תלויה בגופו‪ ,‬שאם מכרה‬ ‫ק"ע‪ ,‬ח"י סי' ר"ה‪-‬ר"ט) שאין שום ממשות‬ ‫המכר קיים (כמבואר בפוסקים) וממילא זכה‬ ‫בדיני עכו"ם לענין אימוץ ילדים‪ ,‬והוא נגד‬ ‫בו המאמץ‪ .‬ועוד שבאותה מדינה שנעשה‬ ‫התורה ממש‪ ,‬וכמעט עוברים על כל התורה‬ ‫ההסכם ביניהם מכיר חוק המדינה את חוק‬ ‫כולה]‪ .‬ואם העלם יעלימו מהילדים מקור‬ ‫האימוץ‪ ,‬וממילא יש כן משום דינא‬ ‫מחצבתם‪ ,‬מערבים משפחות כשרים עם‬ ‫דמלכותא‪.‬‬ ‫פסולים‪ ,‬וגורמים לשכינה שתסתלק‬ ‫מישראל‪.‬‬ ‫ורבינו בשו"ת משנה הלכות (חי"ט סי' שכ"ח)‬ ‫כתב דזה אינו‪ ,‬דאין לאב שום זכות על בנו‬ ‫ועי' מה שכתב רבינו (ח"ג סי' כ"ו) בדין מי‬ ‫למכרו‪ ,‬כי הבן אינו קנינו שיוכל למכרו לאחר‪,‬‬ ‫שמגדל ילד שאינו שלו‪ ,‬אי מברך ברוך‬ ‫וכדמבואר להדיא בסוגין‪ .‬והא דמציאת קטן‬ ‫שפטרני כשנעשה הילד בן י"ג‪ ,‬וז"ל‪ ,‬עוד י"ל‬ ‫לאביו‪ ,‬היינו דחכמים תיקנו כן משום איבה‬ ‫טעם שאין לאמרה‪ ,‬שאם יאמרה יאמרו‬ ‫(עי' ב"מ יב‪ .).‬ומה שכתב שיוכל למכור מצותו‬ ‫הרואים שזה בנו ממש‪ ,‬וכמו שרובם מהם‬ ‫כמוכר מצוה אחרת צ"ע‪ ,‬דודאי דאינו יכול‬ ‫רוצים דוקא שהעולם ישכחו שאין זה בנו‬ ‫אדם למכור מצוותיו לאחר‪ .‬וענין יששכר‬ ‫ממש‪ ,‬ויחזקו אותו לבנו ממש‪ ,‬ועי"ז ח"ו יבוא‬ ‫וזבולון דייקא בלימוד התורה נאמרה‪ .‬ואי‬ ‫אח"כ לידי איסור ערוה‪ ,‬שישתכח ממנו‬ ‫כוונתו מצות כיבוד אב שיש לבנו עליו‬ ‫משפחתו כלל וכלל‪.‬‬ ‫מא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לפרסם שאסור לקרוא קטן כזה בשם‬ ‫ומהאי טעמא רע עלי המעשה אשר נהגו‬ ‫המגדלו‪ ,‬אלא יקראו אותו בשם אביו‬ ‫בכמה בתי כנסיות אשר קוראים ילד כזה על‬ ‫האמיתי‪ ,‬ואם אין נודע לו שם אביו יקראו 'בן‬ ‫שם המגדלו פלוני בן פלוני‪ ,‬ובעיני המון‬ ‫אברהם' ולא בשם המגדלו‪ ,‬שלא יצא מזה‬ ‫והעולם נראה ממש שהוא בנו‪ ,‬והמגדלו איננו‬ ‫מכשולות‪.‬‬ ‫אומר להקטן שהוא איננו אביו האמיתי‪ ,‬ועי"ז‬ ‫באים בעונ"ה כמה מכשולות‪ .‬וע"כ טוב הי'‬ ‫ומי שילמוד במשנה הלכות‬ ‫אי"ה אם יהי' לי זכות בעוה"ב‬ ‫אשתדל להתפלל בעדו‬ ‫מהקדמת שו"ת משנ"ה מהד' תשס"ט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מב‬ ‫שיעורי הלכה‬ ‫בדר"ח חשון שנת תשפ"ג לפ"ק‬ ‫הלכות קידושין – אהע"ז סי' ס"ב – ס"ה‬ ‫משנה הלכות (חי"ב סי' תע"ט)‪ ,‬וז"ל‪:‬‬ ‫פנים חדשות בשבת ויו"ט‬ ‫האמנם ראיתי קדוש אחד מדבר מהר"ז‬ ‫שו"ע סע' ח' "יש אומרים שאינם נקראים‬ ‫בינגא ז"ל מה שנותנין שלום לחבירו בשעת‬ ‫פנים חדשות אא"כ הם בני אדם שמרבים‬ ‫קידוש לבנה‪ ,‬דהוה ליה כאילו מקבל פני‬ ‫בשבילם‪ .‬וי"א דשבת ויו"ט ראשון ושני הוי‬ ‫שכינה‪ .‬ומאחר שקיבל פני שכינה הו"ל‬ ‫כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית‪,‬‬ ‫פנים מאירות (כמו שמצינו במשה "כי קרן‬ ‫אבל לא בסעודה שלישית‪ ,‬וכן פשט המנהג‪.‬‬ ‫אור פניו") ואיכא פנים חדשות‪ ,‬ולפנים‬ ‫הג"ה‪ ,‬ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז'‬ ‫חדשות נותנים שלום‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫ברכות בסעודה ג'‪ ,‬ואפשר משום דרגילים‬ ‫לבוא פנים חדשות‪ .‬וי"א מטעם דרגילין‬ ‫ואולי מהאי טעמא בשבת קודש שיש נשמה‬ ‫לדרוש והדרשה הוי כפנים חדשות"‪.‬‬ ‫יתירה והוה ליה פנים חדשות‪ ,‬ומברכים‬ ‫ברכת חתנים אפילו בלי פנים חדשות של‬ ‫שבת קודש נחשבת פנים חדשות‬ ‫אדם‪ ,‬כיון שיש כאן פנים חדשות מדין‬ ‫מצד הנשמה יתירה‬ ‫נשמה יתירה‪.‬‬ ‫הראשונים מביאים מדרש על כך שבשבת‬ ‫עבודת ישראל‪ :‬הסברא נותנת כהרמ"א‬ ‫אפשר לברך שבע ברכות אף שאין נמצאים‬ ‫שיש לברך ש"ב בס"ג‬ ‫אנשים שהם 'פנים חדשות'‪ .‬כי אמרו‬ ‫במדרש‪' ,‬מזמור שיר ליום השבת‪ ,‬אמר‬ ‫בעבודת ישראל (סוכות) מבאר שהסברא‬ ‫א‬ ‫הקב"ה פנים חדשות באו לכאן'‪ .‬ובספרים‬ ‫נותנת כדברי הרמ"א לברך שבע ברכות‬ ‫פירשו שהפנים חדשות שיש בשבת הוא מצד‬ ‫בסעודה שלישית‪ ,‬דממה נפשך‪ :‬אם השבת‬ ‫האדם שמקבל נשמה יתירה ונהפך לאיש‬ ‫הוה כפנים חדשות בסעודת שחרית אע"ג‬ ‫אחר‪ ,‬וממילא הוי פנים חדשות (עי' פרי‬ ‫דהיה ג"כ קדושת שבת פנים חדשות בליל‬ ‫צדיק פ' במדבר אות י"ח)‪.‬‬ ‫שבת‪ ,‬מ"מ אמרינן כל סעודה קדושה‬ ‫אחריתי היא‪ .‬וכמבואר בדברי האריז"ל‬ ‫וכעין זה כתב כ"ק אאדמו"ר זי"ע בשו"ת‬ ‫א‬ ‫בראשונים פירשו בתרי אנפי כוונת המדרש‪ ,‬או שעצם יום השבת הוי פנים חדשות‪ ,‬או שהפנים‬ ‫חדשות הוא מחמת הסעודה שמרבין לכבוד שבת‪ .‬ראה מה שהרחבנו בזה במשנת השבוע פ' לך לך‬ ‫תשפ"ב‪.‬‬ ‫מג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫המזון מברך ז' ברכות‪ ,‬וכן פשט המנהג‬ ‫ובספרי קבלה כי בלילה העליה למלכות‪,‬‬ ‫(ובמדינות אלו נוהגין כסברא הראשונה‪,‬‬ ‫ובשחרית לצדיק יסוד עולם‪ .‬לכן מהראוי‬ ‫וי"א דאפילו לאשר ברא לחוד בעינן שתי‬ ‫לברך גם בסעודה ג' שיש בו עליה לכ"ע‬ ‫כוסות)‪ .‬וברכת אירוסין וברכת חתנים‬ ‫כנודע‪.‬‬ ‫אומרים אותה על ב' כוסות‪ ,‬אפילו מקדש‬ ‫בחוה"מ סוכות האושפיזין הם פנים חדשות‬ ‫בשעת החופה (ונוהגין להפסיק ביניהם‬ ‫ומחדש העבודת ישראל עוד‪ :‬ולולא‬ ‫בקריאת הכתובה)"‪.‬‬ ‫דמסתפינא הייתי אומר על חג הסוכות‪,‬‬ ‫אומרים אותם על ב' כוסות‬ ‫כשאירע לחתן בתוך שבעת ימי המשתה‬ ‫שלא יהיו מצוות עליו חבילות חבילות‬ ‫מברך כל יום ויום שבע ברכות‪ ,‬משום דכל‬ ‫מקור דעה הראשונה בשו"ע היא כמו‬ ‫יומא קדושה באנפיה נפשיה הוא‪ ,‬כי‬ ‫שמצויין בבאר הגולה‪ ,‬בטור בשם תוס'‬ ‫אושפיזא דיומא דא איננו אושפיזא דיומא‬ ‫(פסחים קב‪ :‬ד"ה שאין) גבי בני חבורה‬ ‫אחרא כנודע‪ .‬והיינו בימי חול המועד כי‬ ‫שקדש עליהם היום‪ ,‬דקתני התם על כוס‬ ‫ביו"ט עצמו א"צ פנים חדשות כמבואר‬ ‫אחד אומר ברכת המזון‪ ,‬ועל השני אומר‬ ‫בשו"ע‪.‬‬ ‫קידוש וכו' שאין אומרים שתי קדושות על‬ ‫חד מינן דסליק להתם אם הוא בגדר פנים חדשות‬ ‫כוס אחד וכו'‪ ,‬לפי שאין עושין מצות חבילות‬ ‫במס' כתובות (עה‪ ).‬אמר אביי‪ ,‬וחד‬ ‫חבילות [שנראה כמי שהיו עליו למשא‬ ‫מינייהו [מבני ארץ ישראל‪ ,‬רש"י] עדיף‬ ‫וממהר לפרוק משאו (רש"י‪ ,‬סוטה ה‪.]).‬‬ ‫כתרי מינן‪ .‬אמר רבא וחד מינן כי סליק‬ ‫וכתבו התוס' דמטעם זה יש נוהגים שלא‬ ‫להתם עדיף כתרי מינן‪ .‬ועפ"ז יש להסתפק‬ ‫לומר ז' ברכות על כוס ברכת המזון‪ ,‬אלא‬ ‫במי שהשתתף בשמחת נישואין בחוץ לארץ‪,‬‬ ‫מביאין כוס אחר‪ .‬וכתב בטור דכן נוהגים‬ ‫ואח"כ עלה לארץ ישראל עם החתן והכלה‪.‬‬ ‫באשכנז וצרפת‪ ,‬וכ"כ הרא"ש (פסחים פ"י‬ ‫וכיון דחד מינן כי סליק להתם כתרי מינהו‪,‬‬ ‫סי' ח') כהתוס' הנ"ל‪.‬‬ ‫אולי יהא בגדר פנים חדשות לשבע ברכות‬ ‫אומרים אותם על כוס א'‬ ‫בארץ ישראל (ראה שו"ת משנה הלכות שם)‪.‬‬ ‫דברכת המזון גורם לברכת הנישואין‬ ‫***‬ ‫ושיטת היש אומרים הוא בטור בשם מנהג‬ ‫ספרד‪ ,‬וכ"כ התוס' (שם) בשם רבינו‬ ‫כוס של ברכת המזון וכוס של שבע ברכות‬ ‫משולם‪ .‬וטעמו‪ ,‬דלא דמי לברכת המזון‬ ‫שו"ע סע' ט' "יש אומרים שאין לומר ז'‬ ‫וקידוש שאין אומרים אותם על כוס אחד‪,‬‬ ‫ברכות על כוס ברכת המזון‪ ,‬אלא מביא כוס‬ ‫דתרי מילי נינהו‪ .‬אבל הכא חדא מילתא‬ ‫אחר ואומר עליו ז' ברכות‪ ,‬וחוזר ולוקח כוס‬ ‫היא‪ ,‬דברכת המזון גורם לברכת הנישואין‪.‬‬ ‫של ברכת המזון ואומר עליו בורא פרי‬ ‫הגפן‪ .‬וי"א שאין צריך אלא על כוס של ברכת‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מד‬ ‫על איזה כוס אומרים דוי הסר‬ ‫אם יש להכין שני הכוסות קודם ברכת המזון‬ ‫וכפי שאמרנו שהט"ז סובר שיש לומר דוי‬ ‫לשיטה הסוברת שצריך ב' כוסות מצינו‬ ‫הסר על הכוס שמייחד לשבע ברכות‪ ,‬ואחר‬ ‫פוסקים שסוברים שאסור להביא שניהם‬ ‫דוי הסר מניחו ונוטל הכוס של ברכת‬ ‫לפני ברכת המזון‪ .‬עי' מגן אברהם (או"ח‬ ‫המזון‪ ,‬ואח"כ חוזר ונוטל את הכוס של שבע‬ ‫סי' קמ"ז סקי"א) שהוכיח כן מגמ' (סוטה‬ ‫ברכות‪ .‬אולם עי' בית שמואל (ס"ק י"א)‬ ‫ח‪ .).‬וכ"כ בקיצור שו"ע (סי' קמ"ט ס"א)‬ ‫שדוי הסר אומרים על כוס ברכת המזון‪.‬‬ ‫דטוב שלא למלאות את הכוס לשש ברכות‬ ‫וכבר כתב כן בדרישה (הנ"ל) דפשוט הוא‬ ‫עד לאחר ברכת המזון‪.‬‬ ‫דאין מברכין דוי הסר אלא על כוס של ברכת‬ ‫בדרישה (אות י"ח) הוכיח מלשון הטור‬ ‫המזון‪ ,‬דהא אין בו ברכה דשייך לומר שאין‬ ‫'ולאחר שסיים ברכת המזון מניחו לפניו‬ ‫עושין חבילות חבילות‪ ,‬וכ"כ עוד הרבה‬ ‫ומביאין לו כוס אחר ואומר עליו שש‬ ‫פוסקים‪ ,‬וכן הוא מנהג העולם‪.‬‬ ‫ברכות'‪ ,‬שיש ללמוד מכאן דאין צריך להביא‬ ‫אמירת 'שהשמחה במעונו'‬ ‫שני הכוסות יחד כמו שאנו עושין‪ .‬והביא‬ ‫כשאנשים ונשים יושבים בחדר אחד‬ ‫דבריו להלכה בבית שמואל (ס"ק י"א)‪.‬‬ ‫בבית שמואל (ס"ק י"א) מביא הב"ח‬ ‫אולם הט"ז (סק"ז) כתב ע"ד הדרישה‪,‬‬ ‫(סי"ב) דכשאנשים ונשים בחדר אחד‬ ‫שנראה לו להיפך‪ ,‬ואין ראיה ממ"ש‬ ‫[כלומר‪ ,‬שאין מחיצה כשירה] אין אומרים‬ ‫'ומביא' כוס אחר‪ ,‬דשם לא היה המנהג‬ ‫'שהשמחה במעונו'‪ ,‬דאין שמחה כשהיצר‬ ‫ב‬ ‫באמירת 'דוי הסר' כי אינו רק פיוט אחד‪,‬‬ ‫הרע שולט‪.‬‬ ‫וע"כ אין צריך להביא ב' כוסות ביחד‪.‬‬ ‫בב"ח איתא בזה הלשון‪ :‬בקראקא נוהגין‬ ‫משא"כ בינינו שאומרים דוי הסר בשביל ז'‬ ‫שבסעודה שעושין בליל ב' מברכין 'אשר‬ ‫ברכות [שנזכר בו שעה ברכת בני ישורון‬ ‫ברא' ולא 'שהשמחה במעונו'‪ ,‬והוא תימה‪.‬‬ ‫דהיינו ברכת חתנים]‪ ,‬על כן יש להביאם‬ ‫ולא מצאתי שום טעם למנהגם זה‪ ,‬אלא לפי‬ ‫ביחד ולומר דוי הסר על הכוס שמייחד‬ ‫שסעודה זאת קטנה היא ומושיבין האנשים‬ ‫לשבע ברכות‪.‬‬ ‫והנשים יחד בחדר אחד‪ .‬וכתב במנהגים‬ ‫ב‬ ‫כ"ק מרן אדמו"ר הפני מנחם מגור זי"ע אמר פעם בשיחת קדשו בעת שמחת נישואין‪ :‬שהנה כתב‬ ‫בבית שמואל [שהיה פוסק קדמון] בשם הב"ח שבמקום שאין גדרי הצניעות נשמרים‪ ,‬וישנה תערובת‬ ‫ח"ו‪ ,‬אין אומרים שהשמחה במעונו‪ ,‬לפי שאין שמחה כשיצר הרע שולט‪ ,‬ובמקור הדברים אי' בב"ח‬ ‫שאין מברכין שהשמחה במעונו היכא דאיכא 'חששא דהרהור עבירה'‪.‬‬ ‫אולם בבית שמואל מעתיק בשמו 'כשיצר הרע שולט'‪ ,‬ומשמע שגם במקום שיש חשש הרהור עבירה‬ ‫ח"ו יש כבר שליטה ליצר הרע [ולאו דוקא שיש לו שליטה‪ ,‬אלא שיכול הוא לשלוט]‪ .‬והוסיף‪ :‬נמצא‬ ‫לפ"ז שבהתאספות ציבור גדול כזה‪ ,‬צריך כל הקהל לשוב בתשובה שלימה מכל חשש הרהור עבירה‬ ‫קודם אמירת 'שהשמחה במעונו' (פני מנחם‪ ,‬מועדי שמחה עמ' ק"ט‪-‬ק"י ע"ש)‪.‬‬ ‫מה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫[חוט של חסד משוך עליה‪ ,‬רש"י]‪ .‬אמרו‬ ‫דאין מברכים 'שהשמחה במעונו' היכא‬ ‫להן בית שמאי לבית הלל‪ ,‬לדבריכם הרי‬ ‫דאיכא חששא דהרהור עבירה‪.‬‬ ‫שהיתה חיגרת או סומא אומרים לו כלה‬ ‫וראיתי באחרונים (פתחי תשובה ס"ק י"ח‬ ‫נאה וחסודה‪ ,‬והתורה אמרה 'מדבר שקר‬ ‫בשם לבוש) שנתנו טעם למה שלא מקפידים‬ ‫תרחק'‪ .‬אמרו להם בית הלל לבית שמאי‪,‬‬ ‫על כך ואומרים 'שהשמחה במעונו' גם‬ ‫לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק‬ ‫כשאין מחיצות [אמנם רוב העולם‬ ‫ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר‬ ‫מקפידים שיהי' מחיצות כדת וכדין]‪,‬‬ ‫ישבחנו בעיניו‪ .‬מכאן אמרו חכמים‪ ,‬לעולם‬ ‫ג‬ ‫משום דעכשיו מורגלות הנשים הרבה בין‬ ‫תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות‪.‬‬ ‫האנשים‪ ,‬ואין כאן הרהורי עבירה כל כך‬ ‫ולהלכה נפסק כדברי בית הלל‪.‬‬ ‫וכיון דדשו דשו‪ .‬ובדרך פקודיך (ל"ת ל"ה‬ ‫מצוה ללכת לחתונה לשמח חתן וכלה‬ ‫חלק הדיבור אות ח') כתב שלא ראינו‬ ‫בבית שמואל (סק"א) הוכיח מלשון‬ ‫מעולם מי שחושש לזה‪.‬‬ ‫הפוסקים שכתבו מצוה לשמח חתן וכלה‪,‬‬ ‫***‬ ‫משמע דמצוה שילך לחתונה וישמח אותם‪.‬‬ ‫[ואפילו שמצד כל הנהנה מסעודת חתן‬ ‫כיצד מרקדין לפני הכלה‬ ‫וכלה ואינו משמחו עובר בחמשה קולות‪,‬‬ ‫סי' ס"ה סע' א' "מצוה לשמח חתן וכלה‬ ‫כתב הפרישה שזה דוקא מי שנהנה ואינו‬ ‫ולרקד לפניהם‪ ,‬ולומר שהיא נאה וחסודה‬ ‫משמחו הוא עובר‪ ,‬אבל מי שאינו שם אינו‬ ‫[פי' מן ותשא חן וחסד לפניו] אפילו אינה‬ ‫עובר‪ ,‬מ"מ מצוה ללכת לשמחת החתן]‪.‬‬ ‫נאה‪ .‬הג"ה ומצינו שר' יהודה בר אילעי‬ ‫היה מרקד לפני הכלה‪ ,‬ומבטלין תלמוד‬ ‫גדר מצות שמחת חתן וכלה‬ ‫תורה להכנסת כלה לחופה"‪.‬‬ ‫והנה יש לברר גדר מצות שמחת חתן וכלה‪.‬‬ ‫ובעזר מקודש כ'‪ ,‬שמי שאומר ברכה‬ ‫מחלוקת בית שמאי ובית הלל‬ ‫אם כלה נאה וחסודה או כלה כמות שהיא‬ ‫דסידור קידושין או קצת מהשבע ברכות‬ ‫במס' כתובות (טז‪ ):‬תנו רבנן כיצד מרקדין‬ ‫שתחת החופה‪ ,‬מקיים בזה בחינת משמח‬ ‫לפני הכלה‪ ,‬בית שמאי אומרים כלה כמות‬ ‫חתן וכלה בשלימות ודאי‪ .‬וכן יוצא ידי‬ ‫שהיא‪ ,‬ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה‬ ‫חובתו בזה ע"י שמברך ברכת המזון על‬ ‫ג‬ ‫בילקוט הגרשוני כתב‪ ,‬די"ל דכל אחד לשיטתו אזיל‪ .‬דב"ש ס"ל בסוף גיטין דלא יגרש אדם את‬ ‫אשתו אא"כ מצא בה דבר ערוה‪ .‬ולכך אין צריך לומר כלה נאה וחסודה‪ ,‬דחוט של חסד משוך עליה‪.‬‬ ‫דאפי' לא יהי' עליה חוט של חסד לא יוכל בעלה לגרשה‪ .‬אבל לבית הלל דס"ל שם אפי' הקדיחה‬ ‫תבשילו‪ ,‬דהיינו שעי"ז תתעורר שנאה ביניהם עד שבסוף לא ימצא חן בעיניו (כמ"ש החת"ס ז"ל בחי'‬ ‫גיטין שם בשם מהרי"ט בתשובה ח"מ סי' צ"ט)‪ .‬לכך צ"ל כלה נאה וחסודה‪ ,‬דחוט של חסד משוך עליה‪,‬‬ ‫ואפי' אם יקרה פעם אחת שתקדיח תבשילו‪ ,‬לעולם לא יבוא לידו כך שלא תמצא חן בעיניו‪ ,‬דע"י‬ ‫החוט של חסד שמשוך עליה תמצא תמיד חן בעיניו ולא יגרשנה‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מו‬ ‫חתונה גדולה‪ .‬וכן בדרך כלל ריבוי העם‬ ‫הסעודה או ע"י שום שיחה קלה עם החתן‬ ‫מביא עמו שמחה יתירה‪.‬‬ ‫לעוררו אל בחינת שמחה של מצוה‪ .‬ומי‬ ‫שנזהר להושיט ג"כ להחתן איזה דבר מאכל‬ ‫ובשם הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצ"ל‬ ‫או משקה‪ ,‬או אומר קצת בדיחותא לפני‬ ‫הביאו שהורה עוד יותר‪ ,‬שאפילו אם‬ ‫החתן מה שמעוררו להדיא למעין שחוק‬ ‫כשהגיע לחתונה בזמן שהחתן היה בחדר‬ ‫ושמחה נגלית‪ ,‬הוא על צד היותר טוב‪,‬‬ ‫יחוד‪ ,‬מותר לו להנות ולאכול מהסעודה‪,‬‬ ‫עעו"ש‪.‬‬ ‫ואף שהולך קודם שיצא החתן מחדר היחוד‪,‬‬ ‫והוא משום שבזה שהוא נמצא בין הנוכחים‬ ‫ונראה עוד שאפילו אם אינו עושה אחד‬ ‫בחתונה ג"כ נחשב שמשמח החתן כיון‬ ‫מכל פעולות אלו הוא ג"כ בגדר משמח‬ ‫שהוא ישמח לשמוע שהיה ציבור גדול‪.‬‬ ‫חתן‪ ,‬דעצם זה שיש ריבוי העם בשמחת‬ ‫החתונה זה עצמו משמח החתן שיש לו‬ ‫מז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ניצוצי הדף‬ ‫בכורות ל"ז ע"א‬ ‫נפשו של אדם חותה מאיסורים‬ ‫ואדרבה צער היא לו שעבר על איסור‬ ‫איתא במשנה (בכורות לז‪ ).‬השוחט את‬ ‫דאורייתא‪ ,‬אף שהיה שוגג‪ ,‬משא"כ באוכל‬ ‫הבכור ונודע שלא הראהו ‪ -‬מה שאכלו אכלו‬ ‫איסור דרבנן‪ .‬ב) שקנס קנסו חכמים למוכר‬ ‫ויחזיר להם הדמים וכו' וכן השוחט את‬ ‫שהכשיל את הקונה להחזיר הדמים אף‬ ‫הפרה ומכרה ונודע שהיא טריפה ‪ -‬מה‬ ‫שנהנה הקונה באכילתו‪ ,‬אלא שדוקא אם‬ ‫שאכלו אכלו‪ ,‬ומה שלא אכלו הם יחזירו לו‬ ‫הכשילו באיסור דאורייתא קנסוהו וצריך‬ ‫את הבשר‪ ,‬והוא יחזיר להם את הדמים‪ .‬ופי'‬ ‫להחזיר לו כל דמיו‪ .‬משא"כ באיסור דרבנן‬ ‫רש"י ויחזיר להם הדמים ‪ -‬משום קנס‪,‬‬ ‫לא קנסוהו‪ ,‬ואם אכל ונהנה אין המוכר‬ ‫דאיסור ספק הוי‪.‬‬ ‫מחזיר דמי המקח‪.‬‬ ‫ובגמ'‪ ,‬המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר‬ ‫ובנתיבות המשפט (סק"ב) כתב שהנפ"מ בין‬ ‫בכור וכו' מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את‬ ‫הטעמים הוא באופן שהלוקח עירב את‬ ‫הדמים‪ .‬ר' שמעון בן אלעזר אומר‪ ,‬דברים‬ ‫האיסור דאורייתא בתערובת‪ ,‬וממילא‬ ‫שהנפש קצה בהן יחזיר להן את הדמים‪,‬‬ ‫נתבטל בשישים ואח"כ אכלו‪ :‬לטעם א'‬ ‫ושאין הנפש קצה בהם ינכה להם את‬ ‫שבשל האיסור הוא מצטער מהאכילה‪ ,‬הרי‬ ‫הדמים‪ .‬ודברים שהנפש קצה בהן‪ :‬נבילות‬ ‫שכאן ע"י הביטול לא אכל איסור‪ ,‬ומשום‬ ‫וטריפות שקצים ורמשים‪.‬‬ ‫כך צריך לשלם או לנכות כשמחזיר לו דמי‬ ‫וכן איתא בשו"ע (סי' רל"ד סע' ב') על פי‬ ‫המקח נגד מה שאכל‪ .‬אולם לטעם ב' שזה‬ ‫דברי הגמ' השוחט פרה ומכרה ונודע שהיא‬ ‫קנס‪ ,‬עדיין יש לקנוס למוכר לפי שגרם‬ ‫טריפה‪ ,‬מה שאכלו אכלו ויחזיר להם‬ ‫ללוקח לבטל איסור‪ ,‬ואינו מנכה ללוקח נגד‬ ‫הדמים‪ .‬וכן כל המוכר דבר שאיסור אכילתו‬ ‫מה שאכל‪.‬‬ ‫מן התורה‪ ,‬צריך המוכר להחזיר לו הדמים‪,‬‬ ‫והנה דעת השאג"א ס"ד דהמבשל דבר‬ ‫ואינו מנכה מה שאכל אפילו נאכל כולו‪ ,‬עד‬ ‫האסור מדרבנן ביו"ט פטור מה"ת‪ ,‬דמה"ת‬ ‫כאן‪.‬‬ ‫הוי מלאכת אוכל נפש וחזי לאורחים‪ .‬ותמה‬ ‫עוד איתא שם (סע' ג') המוכר לחבירו דבר‬ ‫הגרע"א (סק"ה) דאין כאן אוכל נפש‪ ,‬שהרי‬ ‫שאיסור אכילתו מדברי סופרים‪ ,‬אם היו‬ ‫לא יאכלוהו האורחים‪ .‬ואף דדבר שאינו‬ ‫הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו‪,‬‬ ‫ראוי מדרבנן לא משוי כאינו ראוי מה"ת‪,‬‬ ‫ואם אכלם אין המוכר מחזיר לו כלום‪.‬‬ ‫מ"מ אין אוכל נפש‪ ,‬וצ"ע‪ .‬עוד תמה מהתוס'‬ ‫(פסחים מו‪ :‬ד"ה רבה) שהקשו דכל מבשל‬ ‫ובסמ"ע (סק"ד) כתב ב' חילוקים בין איסור‬ ‫בשבת יפטר‪ ,‬הואיל וחזי לחולה שיב"ס‪.‬‬ ‫דאורייתא לאיסור דרבנן‪ :‬א) שבאיסור‬ ‫ותירצו שאינו שכיח‪ ,‬הרי דאין היתר של‬ ‫דאורייתא אין האכילה נחשבת לו הנאה‪,‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מח‬ ‫הנה שב להיתר ע"פ כללי התורה‪ .‬והאדם‬ ‫'הואיל' כל דאינו שכיח‪ .‬וה"נ לא שכיח‬ ‫הזה אוכל המאכל ונהנה ממנו‪ ,‬הנה הוא‬ ‫שיזדמנו אורחים לאכול איסור דרבנן‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫גדול מן הירא שמים המחמיר‪ .‬והוא כדברינו‬ ‫והנה בבאר יצחק (או"ח סי' י"ח) הקשה‬ ‫ממש להיות הדבר הזה נסובה מאת השי"ת‬ ‫להשאג"א מהגמ' (ביצה כא‪ ).‬דהשוחט טרפה‬ ‫שיתברר המאכל האיסור ההוא‪.‬‬ ‫ביו"ט אינו אוכל נפש‪ ,‬והלוא מ"מ חזי‬ ‫ולזכות יחשב לאדם האוכלו ע"פ התורה‪ ,‬כי‬ ‫לישראל מה"ת ע"י ביטול ברוב להראשונים‬ ‫תבררו הנה"ק‪ ,‬והוא גדול מן היר"ש שאינו‬ ‫(חולין צח‪ ).‬דמה"ת מותר לבטל איסור ברוב‪,‬‬ ‫רוצה לאכול מטעם שיש בו תערובת איסור‪.‬‬ ‫ונמצא דמה"ת חזי לאכילה ע"י ביטול‪ .‬ואף‬ ‫ע"כ לדעתי הצעירה אין זה מדרך החסידות‬ ‫להנוב"ת (יו"ד סי' מ"ה) דיבש ביבש אסור‬ ‫מה שכמה אנשים נוהגים סלסול בעצמם‬ ‫לבטל מה"ת‪ ,‬מ"מ בנימוח מותר מה"ת‪,‬‬ ‫שלא לאכול מן שום מאכל שהיה עליו‬ ‫וצ"ע‪.‬‬ ‫שאלת חכם‪ ,‬הגם שהוא דבר פשוט ומבואר‬ ‫וצידד דבאמת להשאג"א המבשל טריפה‬ ‫דינו להיתר‪ ,‬כגון ע"י תערובת בששים‬ ‫ביו"ט אינו לוקה מה"ת‪ ,‬דחזי ע"י ביטול‪.‬‬ ‫וכיוצא בו‪ ,‬כי אדרבה לדעתי מצוה היא‬ ‫אך הקשה מגמ' (ביצה יב‪ ).‬דהמבשל בב"ח‬ ‫ע"כ‪.‬‬ ‫לוקה‪ ,‬דאינו אוכל נפש‪ .‬והלוא חזי לאכילה‬ ‫ומזה הסתייע כ"ג לדברינו במשנה הלכות‬ ‫ע"י ביטול‪ .‬ופלפל שאסור לבטל איסוה"נ‬ ‫(ח"ה סי' ק"ד) שכ'‪ ,‬ותודה רבה על טרחתו‬ ‫דאורייתא‪ ,‬וכן אסור לבטל דבר שחל עליו‬ ‫ובתשובה אחת הארכתי בדברי הבנ"י הנ"ל‪,‬‬ ‫דין שריפה‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫אמנם הואיל ואתי לידן נימא בה מילתא‪.‬‬ ‫ויש לומר דתלוי אם יש מקום להחמיר אחר‬ ‫ולפענ"ד דמ"ש דבתערובות שנתערב יבש‬ ‫שכבר נתבטל‪ ,‬ונחלקו בזה‪ .‬וכ"ק אאדמו"ר‬ ‫ביבש או לח בלח‪ ,‬מצוה לאכול הכל ‪ -‬גם‬ ‫הגה"ק זי"ע בשו"ת משנה הלכות (ח"ז סי'‬ ‫האיסור כדי להוציא הניצוצות הקדושות‪,‬‬ ‫ק"ד) כ'‪ ,‬ובד"ת אשר העיר לעיין בבני‬ ‫תלוי בהא מחלוקת אי איסור שנפל להיתר‬ ‫יששכר (חודש אדר מאמר ב' דרוש ז') שכתב‬ ‫ובטל ברוב או בששים‪ ,‬אי אמרינן שנתהפך‬ ‫בטעם ביטול בששים בלח בלח וברוב ביבש‬ ‫להיות היתר גם האיסור או לא‪ .‬דדעת‬ ‫ביבש‪ ,‬שהוא ממחשבת עלת העילות אשר‬ ‫הרא"ש ודעימיה דהאיסור נתהפך להיות‬ ‫הניצוץ הטמון באותה חתיכה האסורה יכול‬ ‫היתר גמור (עי' רא"ש פג"ה ושלהי מס' ע"ז)‬ ‫להתברר על ידינו‪.‬‬ ‫מגזה"כ ד'אחרי רבים להטות' (שמות כג‪:‬ב)‪,‬‬ ‫ולכן השי"ת מזמין החתיכה האסורה‬ ‫ואפילו איסור דרבנן ליכא‪ ,‬ומותר לאכול כל‬ ‫שתפול בתוך ההיתר ותתבטל‪ ,‬ואכול יאכלו‬ ‫הג' חתיכות יחד בפעם אחת‪.‬‬ ‫אותה ע"פ התורה‪ .‬וא"כ מצוה הוא דדוקא‬ ‫אמנם דעת רש"י (ע"ז עד‪ .‬ד"ה תרתי) דיבש‬ ‫שיאכל ישראל החתיכה ההיא‪ ,‬ולא יחמיר‬ ‫ביבש שנתערב ברוב שדי אחד לכלבים‬ ‫כענין שאמרו ז"ל (ברכות ח‪ ).‬גדול הנהנה‬ ‫ואינך שרי באכילה‪ ,‬ועי' טוש"ע (יו"ד סי'‬ ‫מיגיע כפו יותר מיר"ש‪ .‬ופי' השל"ה‬ ‫ק"ט)‪ .‬והנה לדעת הרא"ש שאוכל כולו‬ ‫הקדוש‪ ,‬והנה 'מיגיע' היינו שייגע א"ע‬ ‫כאחד‪ ,‬אתי שפיר שיטת הבני יששכר‪ .‬אבל‬ ‫בתורה ויודע להכשיר המאכל הזה עפ"י‬ ‫לדעת שאר הפוסקים דאסור לאכול כל‬ ‫התורה‪ ,‬הגם שיש בתוך מאכל דבר איסור‪,‬‬ ‫מט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נודע בינתים נמי לא מהני (עי' ש"ך שם סקכ"א‬ ‫החתיכות יחד‪ ,‬אלא כל אחד בפני עצמו‬ ‫ובט"ז סי' ק"ט)‪ .‬וכ"ש לדעת הרא"ש דס"ל‬ ‫לדעת כמה שיטות‪ ,‬וכ"ש לדעת רש"י‪.‬‬ ‫בפג"ה דהאיסור נתהפך להיות היתר‪,‬‬ ‫ופסקו הרמ"א דלכתחילה אין לאכול כולם‬ ‫דאפ"ה כתב בפג"ה דאפילו יבש ביבש‬ ‫ביחד‪ ,‬ויש מחמירין להשליך אחד או ליתן‬ ‫במינו חוזר ונאסר‪ ,‬ואפילו נודע בינתים‪.‬‬ ‫לעו"כ (הגש"ד בשם מוהר"ם ורש"י)‪ ,‬א"כ‬ ‫והש"ך הקשה עליו ע"ש‪ ,‬וע"כ דלא אמרינן‬ ‫חזינן דצריך דוקא להשליך חתיכה זו‬ ‫האיסור נתהפך להיות היתר‪ ,‬אלא דגזה"כ‬ ‫האסורה בכל האפשר ולא לאכלה‪ .‬אלא‬ ‫הוא 'אחרי רבים להטות' ומותר לאכלו‪,‬‬ ‫שכיון שאין ידוע לנו‪ ,‬אזלינן בתר רובא‬ ‫והוא דין מדיני התורה‪.‬‬ ‫ואוכלין השתי חתיכות וזורקין האחת‪,‬‬ ‫ותולין אותה בהנזרקת‪ .‬ועכ"פ אין מצוה‬ ‫וכפי מה שהסביר בזה בשו"ת בי"ש (יו"ד‬ ‫לאוכלה‪ ,‬אלא אדרבה מצוה לזורקה‬ ‫סי' קצ"א) דע"י ביטול אינו נתהפך האיסור‪,‬‬ ‫כמבואר‪.‬‬ ‫אלא שהיו לפנינו שני מינים ושני שמות ‪-‬‬ ‫שם אסור ושם היתר שנתערבו‪ ,‬ועכשיו אנו‬ ‫והב"י הביא דעת מוהר"ם שנתן א' לנכרי‪,‬‬ ‫צריכין לקרא לזה המאכל שם ‪ -‬או איסור או‬ ‫ולא רצה לסמוך על הביטול ברוב‪ .‬וכתב‬ ‫היתר‪ ,‬שהרי אין כאן שוב שני שמות‬ ‫אפשר משום דהי' ת"ח וצדיק והי' נראה‬ ‫כמקדם‪ ,‬וצריכין אנו לקרוא שם‪ ,‬ע"ז חידשה‬ ‫דרך גנאי שיזדמן שום אכילת איסור לפיהו‪,‬‬ ‫התורה לילך אחרי רבים‪ ,‬וכל מקום שהרוב‬ ‫כדמפרשים התוס' (חולין ה‪ ):‬השתא בהמתן‬ ‫הוא זה שמו‪ ,‬ואזל ליה שם השני‪ .‬ולכן‬ ‫של צדיקים וכו'‪ .‬וכיון שרצה להחמיר‬ ‫כשההיתר הוא הרוב‪ ,‬אזל לה שם איסור‪,‬‬ ‫ולהסיר אחד ולומר שהוא האיסור והשאר‬ ‫אבל לא קבל שם אחר‪ .‬ולכן אם נתרבה‬ ‫כולם היתר‪ ,‬לא נתן אותה חתיכה לישראל‬ ‫האיסור אח"כ‪ ,‬חוזר וניעור השם איסור‬ ‫אחר‪ ,‬שהיה נראה כמאכילו איסור‪ .‬ולא רצה‬ ‫ונקרא ע"ש האיסור‪.‬‬ ‫לסמוך אשריות דשאר בנ"א דמ"מ הוא‬ ‫בספיקא כמו באידך‪ ,‬כ"כ בהגש"ד ע"ש‪.‬‬ ‫עכ"פ דין דאחרי רבים הוא דין ומצוה מדיני‬ ‫התורה‪ ,‬אבל אינו מהפך האיסורים‪ .‬ובפרט‬ ‫ומבואר דחש לה משום איסור‪ .‬ולדעת‬ ‫לפי מה שכתב הש"מ (ב"מ ו‪ ).‬דרוב לא הוה‬ ‫הבנ"י אדרבה‪ ,‬הרי הי' לו ליתן לישראל או‬ ‫מברר ולא הוי ודאי אלא בגדר ספק שהתירו‬ ‫שיאכל הוא בעצמו‪ ,‬ויעלו הניצוצות‬ ‫התורה‪ ,‬א"כ פשוט דרוב אינו מתיר כלל‬ ‫הקדושות‪ .‬ואמאי קרי ליה אכילת איסור אם‬ ‫אלא גדר של דין וק"ל‪.‬‬ ‫נזדמן לו כך‪ ,‬אשרי חלקו שיעלה הקדושה‬ ‫מהטומאה‪ ,‬ועי' ש"ך (יו"ד סי' ק"ב סק"ח)‪.‬‬ ‫ומיהו ודאי דמי שאינו מאמין שהוא מותר‬ ‫לאכילה‪ ,‬הרי הוא בכלל מין שאינו מאמין‬ ‫ובתשובה אחת הקשיתי לשיטת הרא"ש‬ ‫שהתורה התירתו‪ ,‬אבל אין עליו חיוב לאכול‬ ‫דס"ל האיסור נתהפך להיות היתר גמור‪,‬‬ ‫אלא שאם רוצה מותר לאכלו‪ .‬ואולי שאם‬ ‫מהא דקיי"ל דאם נתוסף איסור דחוזר‬ ‫נפל אסור מאיסורים המטמטמים את הלב‬ ‫וניעור ‪ -‬ל"ש איסור לח בלח ול"ש יבש‬ ‫ופורש עצמו מלאכלו בשביל שהאיסור שבו‬ ‫ביבש שנתבטל בס' או ברוב‪ ,‬ונתוסף בו‬ ‫מטמטם את הלב‪ ,‬ולא משום שאינו מותר‪,‬‬ ‫אח"כ מן האיסור הראשון‪ ,‬חוזר וניעור‬ ‫הו"ל כמו הפורש מלאכול לב בהמה ועוף‬ ‫ונאסר כמבואר ברמ"א (סי' צ"ט ס"ו)‪ .‬ואפילו‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נ‬ ‫נחלק על דבריו‪ ,‬וכתב לחלק בין דין‬ ‫משום דקשה לשכחה‪ .‬הכ"נ הוא פורש‬ ‫הברייתא לדין המשנה עפ"מ שבשיטה‬ ‫מלאכול אסור זה שנתבטל מטעם זה‪ ,‬ודאי‬ ‫מקובצת (ד"ה ביין) הביא שהתוספות‬ ‫דליכא עליו איסור‪.‬‬ ‫חיצוניות פירשו שסתם טרפה ראויה היא‬ ‫ולפ"ז יש לבאר לנכון דאפי' דנימא דשייך‬ ‫לאכילה כשחוטה‪ ,‬ואין הנפש קצה בהן‪.‬‬ ‫לבטל האיסור ויהיה מותר לאכול‪ .‬וא"כ‬ ‫ומה שמבואר בברייתא שטרפה מאוסה‪,‬‬ ‫לגבי השוחט טריפה למה יהא חייב‪ ,‬הרי‬ ‫היינו כשהיא כשקצים ורמשים‪ ,‬וכמו‬ ‫יכול לבטלו‪ .‬מ"מ אם נאמר שבעל נפש אינו‬ ‫שכתבו התוספות (ע"ז כו‪ .‬ד"ה וחד) שנשברה‬ ‫אכלו מחמת שאין האיסור נתהפך להיות‬ ‫מפרקתה‪ ,‬שמתה והולכת ואינה ראויה‬ ‫היתר‪ ,‬א"כ אפי' שיוכל לבטלו‪ ,‬הרי רק‬ ‫לאכילה‪ ,‬והיינו כהטרפה האמורה בתורה‬ ‫מתבטל ואינו נעשה היתר‪ ,‬ורק ימצא הכי‬ ‫שחית היער טרפה אותה ושברה אותה‬ ‫תמצא לאכלו ואין זה קרוי אוכל נפש‪.‬‬ ‫ונטתה למות‪ ,‬ולכך הנפש קצה בה‪ .‬והחיוב‬ ‫להחזיר את הדמים הוא מעיקר הדין‪.‬‬ ‫והכ"נ לגבי נפשו של אדם חותה באיסורים‬ ‫ואינו חייב לשלם‪ ,‬למה לא נימא שנתבטל‬ ‫אבל במשנתנו מדובר בסתם טרפה‪ ,‬שהרי‬ ‫האיסור בהיתר‪ ,‬או שיבטלנו ולא יצטרך‬ ‫לא נכללה עם שקצים ורמשים כבברייתא‪,‬‬ ‫להחזיר הכסף‪ ,‬ולא יהי' בטל המקח‪ .‬אמנם‬ ‫וא"כ אין לומר שלא נהנה הלוקח מאכילתה‬ ‫להנ"ל מובן‪ ,‬כי אין האיסור יוצא מפגמו‬ ‫כבשר כשרה‪ .‬וממילא אין לחייב את המוכר‬ ‫אלא מאיסורו‪ .‬והארכנו מזה במקום אחר כל‬ ‫מן הדין אלא משום קנס על שמכר להם‬ ‫ביאור ענין זה‪.‬‬ ‫טרפה במזיד‪ .‬ורבי שמעון בן אלעזר סובר‬ ‫שאין לקנוס את המוכר‪ ,‬אלא הדבר תלוי אם‬ ‫והנה אי' בגמ' מה שאכלו אכלו ומחזיר להם‬ ‫נפשו של אדם קצה בהם או לא‪ ,‬שכשאין‬ ‫את הדמים‪ .‬האחרונים ביארו סברת מחלוקתם‬ ‫נפשו קצה מנכה להם מן הדמים ואין‬ ‫של חכמים עם רבי שמעון בן אלעזר בכמה‬ ‫קונסים אותו לשלם הכל‪.‬‬ ‫דרכים‪ .‬במחנה אפרים (הל' נזקי ממון סי' ט')‬ ‫כתב שממה שנקטו חכמים בדבריהם רק‬ ‫והמחנה אפרים הביא ממה ששנינו (תרומות‬ ‫בשר בכור ושאר דברים שאין הנפש קצה‬ ‫פ"ו מ"ג) שהמאכיל את פועליו תרומה‪ ,‬לרבי‬ ‫בהן‪ ,‬ולא נקטו בדברים נבלות וטרפות‪ ,‬יש‬ ‫מאיר הוא משלם את הקרן והם משלמים את‬ ‫ללמוד שמחלוקתם של התנאים בברייתא‬ ‫החומש‪ .‬ולחכמים הם משלמים את הקרן‬ ‫היא רק בדין דברים שאין הנפש קצה בהן‪,‬‬ ‫והוא ישלם להם דמי סעודתן‪.‬‬ ‫שלפי חכמים מחזיר את כל הדמים‪ ,‬ולרבי‬ ‫ומבואר בירושלמי (תרומות שם) שטעמם‬ ‫שמעון בן אלעזר מנכה לו מן הדמים‪ .‬אבל‬ ‫של חכמים שמשלם להם אף שכבר אכלו‪,‬‬ ‫בדברים שהנפש קצה בהן אף חכמים מודים‬ ‫הוא משום שנפשו של אדם חותה מהם‪,‬‬ ‫שמעיקר הדין צריך להחזיר את כל הדמים‬ ‫ולכך אינה נחשבת לאכילה‪ .‬ופירש‬ ‫הואיל ולא נהנה מאכילתו‪ ,‬ואף בשוגג‬ ‫מהרש"ס שזהו כחכמים החולקים על רבי‬ ‫מחזיר‪ .‬ולפ"ז ביאר שגם דין המשנה לגבי‬ ‫שמעון בן אלעזר לגבי טבלים‪ .‬ולפ"ז מה‬ ‫טרפה שמחזיר את הדמים היינו מעיקר הדין‬ ‫ששנינו לגבי טרפה שמחזיר את הדמים‪,‬‬ ‫ולא משום קנס‪.‬‬ ‫אינו משום קנס אלא מן הדין כיון שלא‬ ‫אמנם המהרי"ט אלגאזי (פ"ה אות נ"א סק"א)‬ ‫נא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לא תהנה בבשר בחלב שום הנאה לא ע"י‬ ‫נהנה‪ ,‬שנפשו קצה מחמת האיסור שבו‪.‬‬ ‫אכילה‪ ,‬ולא הנאה שלא ע"י אכילה"‪.‬‬ ‫וא"כ אפילו בשוגג אין לו דמים‪.‬‬ ‫מדבריו הללו למדים אנו דאיסור האכילה‬ ‫אמנם המהרי"ט אלגאזי (פ"ה אות נ"א סק"א)‬ ‫הוא מטעם הנאה‪ .‬ולפי זה הדק"ל‪ ,‬אם נימא‬ ‫דחה שסגנון הברייתא המובאת בירושלמי‬ ‫דבשאר איסורים ג"כ נפש האדם קצה‪,‬‬ ‫שונה מסגנון הברייתא המובאת בסוגייתנו‪,‬‬ ‫חטאת חלב היכי משכחת לה‪.‬‬ ‫שלפי סברת המחנה אפרים היה לברייתא‬ ‫ואם נאמר דגזירת הכתוב הוא בחטאת שלא‬ ‫לומר שרבי שמעון בן אלעזר אומר ינכה‬ ‫יפטר מטעם נפשו קצה‪ ,‬דוגמת החיוב של‬ ‫להם את הדמים‪ ,‬שבבכור ובטבלים וביין‬ ‫שחוטי חוץ למ"ד שחיטה שאינה ראויה‬ ‫נסך אין נפשו של אדם קצה בהן‪ .‬שמלשון‬ ‫לאכילה לא שמה שחיטה‪ .‬ואפילו למ"ד‬ ‫זה מבואר שבא לחלוק על שיטת חכמים‬ ‫שמה שחיטה‪ ,‬הנה באיסור הנאה נופל תחת‬ ‫הסוברים שגם באיסורים הללו נפשו של‬ ‫גדר 'מחתך עפר בעלמא הוא'‪ .‬וכבר העירו‬ ‫אדם קצה בהן‪.‬‬ ‫התוס' (ב"ק עב‪ .‬ד"ה דאי) דלפ"ז היכי‬ ‫ובספר יד אהרן (סי' א' בא"ד) כותב‪ ,‬ולכאורה‬ ‫משכחת חיוב שחוטי חוץ‪ ,‬דמכי שחיט בה‬ ‫יש להביא ראיה לדעה זו‪ ,‬דבכל יתר‬ ‫פורתא אסרה‪.‬‬ ‫האיסורים כולי עלמא מודו דאין נפש האדם‬ ‫ותירצו דבהכי חייביה רחמנא כל זמן דאין‬ ‫קצה בהם‪ ,‬וחשיבא אכילה מדין חטאת‬ ‫שם פסול אחר‪ .‬או דוגמת החיוב באוכל‬ ‫חלב‪ .‬הן הלכה רווחת היא בש"ס דאוכל‬ ‫הקדש בשוגג‪ ,‬דהיה ראוי להיות כפי הערת‬ ‫חלב או אוכל חמץ בפסח בשוגג חייב‬ ‫התוס' (כתובות ל‪ ).‬פטור מטעם קם ליה‬ ‫חטאת‪ .‬ואמאי‪ ,‬הרי נפשו קצה ולא נהנה‬ ‫בדרבה מיניה‪ ,‬לרבי דהזיד במעילה במיתה‪.‬‬ ‫מאכילתו‪ .‬אלא ש"מ דבשאר איסורים לא‬ ‫והתירוץ הוא‪ ,‬דשם גלי קרא‪ ,‬כלומר גזירת‬ ‫אמרינן נפשו קצה [באמת יש לעיין בזה מה‬ ‫הכתוב הוא דלא יפטר‪ .‬ואף כאן לענין‬ ‫מיקרי אינו ראוי' לגר שיתבטל האיסור‪.‬‬ ‫הערתנו בחטאת חלב דיפטר מטעם נפשו‬ ‫ועיין בחוו"ד ביו"ד באריכות ובשו"ת משנה‬ ‫קצה ולא חשיב אכילה‪ ,‬נימא דגזיה"כ הוא‬ ‫הלכות]‪.‬‬ ‫בקרבן‪.‬‬ ‫ואין לדחות ולומר דההנחה של נפשו של‬ ‫ועיין שם שמאריך ואח"כ כותב‪ ,‬ועוד אם‬ ‫אדם קצה באכילת איסור[ הלוא לא תוכל‬ ‫נימא דחיוב הקרבן בחטאת חלב הוא מצד‬ ‫לשלול אלא את הנאת האכילה‪ ,‬אבל לא את‬ ‫גזירת הכתוב‪ ,‬יקשה מדבר הגמרא (כריתות‬ ‫מעשה האכילה‪ ,‬דסוף סוף את מעשה‬ ‫יט‪ ):‬מתעסק בשבת פטור‪ ,‬ובחלבים חייב‬ ‫האכילה הרי עשה‪ ,‬והאיסור במאכלות‬ ‫שכן נהנה‪ .‬והשתא קשה‪ ,‬מאי הנאה היא זו‪,‬‬ ‫איסור הוא על פעולת האכילה ולא על‬ ‫הלוא נפשו קצה‪ .‬ושם לא שייך לומר דגזירת‬ ‫ההנאה‪ ,‬דאכילה בלי הנאה ג"כ שמה‬ ‫הכתוב הוא‪ ,‬דאדרבה במימרא זו הן מחלטת‬ ‫אכילה‪.‬‬ ‫הגמרא דמתעסק מצד הדין פטור הוא‪.‬‬ ‫מדברי המשנה למלך (פ"ה מהל'‬ ‫אולם‬ ‫אולם הראיה מחטאת חלב יש לדחות‬ ‫יסוה"ת) יש ללמוד דאין הדבר כן‪ ,‬כי הוא‬ ‫בשנאמר וליטעמך מה אנו רוצים להוכיח‬ ‫כתב שם לישב תמיה אחת בזה"ל‪ :‬דאכילה‬ ‫מתוך חטאת חלב‪ ,‬דבכל יתר האיסורים‬ ‫נמי הנאה היא‪ ,‬והוה ליה כאילו כתב קרא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נב‬ ‫שייך לומר נפשו קצה‪ .‬אולם הן מאותו‬ ‫זולת נבילות וטריפות יודו גם רבנן דאין‬ ‫ההכרח שהיה לפני רש"י בפרשו דמיירי‬ ‫נפש האדם קצה בהם‪ .‬אבל מה נעשה עם‬ ‫לענין קרבן ולא לענין מלקות מן הלשון‬ ‫הברייתא המובאה (שבועות כד‪ ).‬רבי שמעון‬ ‫המחלט 'פטור'‪ ,‬מזה ההכרח גופא מוכרח‬ ‫אומר האוכל נבלה ביום הכפורים פטור‪ ,‬פי'‬ ‫ג"כ דלא מיירי אפילו בהזיד בנבילה‪ ,‬דאל"כ‬ ‫רבי שמעון רוצה להשמיענו דאין איסור חל‬ ‫עדיין קשה היכי קפסיק ותני פטור‪ ,‬מלקות‬ ‫על איסור אפילו באיסור כולל‪.‬‬ ‫דנבילה להיכן אזיל‪.‬‬ ‫והשתא תיפוק ליה דפטור מצד שנפשו קצה‬ ‫ובשביל כך צריכים אנו לבוא לידי החלטה‬ ‫כשנודע לו כי אכל נבלה‪ ,‬דנבלות הלוא‬ ‫שיש לחלק בין הנושאים‪ ,‬לאמר דענין חיוב‬ ‫הוזכרו בפירוש בברייתא בבכורות בתור‬ ‫החטאת באכל אח האיסור בשוגג לא דמי‬ ‫דבר דכולי עלמא מודו דנפשו של האדם‬ ‫כלל לענין חיוב הממון דפטרתו הגמרא‬ ‫קצה בהן‪ .‬ואין לומר דרבי שמעון מיירי‬ ‫בבכורות מטעם נפשו קצה‪ .‬דסברא של‬ ‫לענין מלקות ובמזיד‪ ,‬דלא שייך לומר נפשו‬ ‫נפשו קצה הלוא היא רק מכאן ולהבא‪,‬‬ ‫קצה‪.‬‬ ‫כלומר דמעת נודע לי שאכל דבר איסור‬ ‫אך הנה רש"י שם (שבועות כד‪ ).‬מבאר להדיא‬ ‫יחוש גיעול נפש בקרבו‪ .‬אך הן אי אפשר‬ ‫פטור מחטאת‪ ,‬ולרש'י היה כנראה הכרח על‬ ‫לחולל גועל נפש למפרע לזמן האכילה‪ ,‬כי‬ ‫הדבר דמיירי לענין חטאת ולא לענין מלקות‬ ‫בעת שאכל הלוא סבר שהוא היתר‪ ,‬והיה‬ ‫מהלשון המחלט 'פטור' דמשמע פטור מכל‬ ‫נהנה ממאכל זה כמו משאר מאכלים‪.‬‬ ‫עונש‪ .‬והנה התינח אס מיירי לענין חטאת‬ ‫ולפ"ז התינח לענין חיוב תשלומין די גם‬ ‫ובשוגג‪ ,‬הריהו באמת פטור לגמרי‪ .‬דעל‬ ‫הגועל נפש דמכאן ולהבא לפוטרו‪ ,‬כי מכיון‬ ‫איסור יוה"כ פטור מצד אין איסור חל על‬ ‫שכעת הוא מצטער ונפשו סולדת‪ ,‬אי אפשר‬ ‫איסור‪ ,‬ועל איסור נבלה אין חייבין חטאת‪.‬‬ ‫לחייבו ממון על הנאה שנהפכה לו לרוע‪.‬‬ ‫אבל אם מיירי לענין מלקות ובמזיד‪ ,‬איככה‬ ‫אבל לענין חיוב חטאת כיון דבשעת‬ ‫קפסיק ותני פטור‪ ,‬ילקה נא משום נבלה‪.‬‬ ‫המעשה נהנה ממאכל האסור‪ ,‬אכילה זו‬ ‫וכיון דמיירי לענין חטאת ובשוגג‪ ,‬הדרא‬ ‫שמה אכילה וצריך עליה כפרה‪ ,‬וצערו‬ ‫קושיא לדוכתה למה לי לפוטרו מטעם‬ ‫שאח"כ איננו אלא כמצטער בעלמא על‬ ‫אאחע"א‪ ,‬יפטר נא מטעם נפשו קצה‪.‬‬ ‫המכשול שבא לידו‪ ,‬שצער ההיא לא יוכל‬ ‫ואין לדחות עוד ולאמר דאם אמנם דמיירי‬ ‫לפטרו מן הקרבן‪ ,‬עיי"ש‪ .‬ויש להרחיב הענין‬ ‫לענין חטאת ובשוגג‪ ,‬אבל שגג רק באיסור‬ ‫ואין עתי עתה‪ ,‬ובעזה"י עוד חזון למועד‪.‬‬ ‫יוה"כ ובאיסור נבלה היה מזיד‪ ,‬ולכן לא‬ ‫נג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מראי מקומות‬ ‫בשו"ת משנה הלכות השייכים ללימוד דף היומי‬ ‫חלק ‪ -‬סימן‬ ‫מס' בכורות‬ ‫מת הבן בתוך שלושים יום ‪ .....................................................................‬ה‪-‬רלח‬ ‫מט‪.‬‬ ‫תוד"ה מת ‪ ...........................................................................................‬ה‪-‬רלח‬ ‫היכא דפליגי רב ושמואל הלכתא כרב באיסורי ‪ .................................‬י‪-‬רמג‪ ,‬יח‪-‬יב‬ ‫מט‪:‬‬ ‫וכולן נפדין בכסף ובשוה כסף ‪ .......................................................‬ה‪-‬קצט‪ ,‬טז‪-‬קז‬ ‫רב אשי שדר ליה שבסר זוזי לרב אחא בריה דרבינא בפדיון הבן ‪ ..................‬י‪-‬קצה‬ ‫נ‪.‬‬ ‫אין פודין לא בעבדים לא בשטרות ולא בקרקעות ‪ .......................................‬טז‪-‬קז‬ ‫נא‪.‬‬ ‫נתנו לעשרה כהנים בבת אחת יצא ‪ ..................................................‬ה‪-‬רא‪ ,‬ו‪-‬קצג‬ ‫נא‪:‬‬ ‫חייב באחריותו וכו' ערך ערך מערכין‪..........................................................‬ה‪-‬רב‬ ‫המוכר קברו וכו' באים בני משפחה וקוברים אותו בעל כרחו ‪ ......................‬ד‪-‬קפא‬ ‫נב‪:‬‬ ‫מעשר בהמה וכו' בפני הבית ושלא בפני הבית ‪ ...........................................‬יז‪-‬רטו‬ ‫נג‪.‬‬ ‫למאכל במומו לבעלים ‪............................................................................‬יז‪-‬רלו‬ ‫רש"י ד"ה במומו ‪....................................................................................‬יז‪-‬רלו‬ ‫משום תקלה ‪..........................................................................................‬יז‪-‬רלו‬ ‫ליקנינהו לאודנייהו לעובדי כוכבים ‪ .........................................................‬טו‪-‬קלב‬ ‫מהרה יבנה בית המקדש ובעינן בהמה לקרבה וליכא ‪ .............‬יב‪-‬ד‪ ,‬יז‪-‬רטו‪ ,‬יט‪-‬שמז‬ ‫נג‪:‬‬ ‫אין משנין אותם מקדושה לקדושה ‪ .........................................................‬יז‪-‬רלט‬ ‫ומקיש מעשר בהמה למעשר דגן ‪ ..............................................................‬י‪-‬שיג‬ ‫רגל בהמה רועה ט"ז מיל ‪ .........................................................................‬ח‪-‬פח‬ ‫נד‪:‬‬ ‫זכרותא דדמא כבדא ‪ ...............................................................................‬ד‪-‬צט‬ ‫נה‪.‬‬ ‫הנודר ממימי פרת אסור בכל מימות שבעולם ‪...............................................‬ב‪-‬ד‬ ‫נהרא מכיפי מיבריך ופליגא וכו' מיטרא במערבא סהדא רבה פרת ‪ ...............‬ב‪-‬ד‪ ,‬ה‬ ‫נה‪:‬‬ ‫הלוקח או שניתן לו במתנה פטור ממעשר בהמה ‪ ....................................‬יט‪-‬שכח‬ ‫תוד"ה שמא ‪ .........................................................................................‬יב‪-‬קח‬ ‫תוד"ה אין‪ .................................................................................‬ט‪-‬קצב‪ ,‬י‪-‬קמט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נד‬ ‫הילולא דצדיקיא‬ ‫הגה"ק רבי רפאל הכהן כ"ץ זצוק"ל‬ ‫כ"ו מרחשון תקס"ד‬ ‫אב"ד אה"ו ובעל ושב הכהן ועוד‬ ‫רבינו רפאל הכהן נולד ביום כ"ד חשון שנת תפ"ג (‪ 1722‬למס')‪ ,‬לאביו הגאון מגזע מיוחסי כהונה רבי‬ ‫יקותיאל זיסקינד זצ"ל‪ ,‬אב"ד במדינת ליפלאנד (‪ ,(Livland‬מצאצאי הלבוש‪ ,‬ולאמו מרת בונא ע"ה‪.‬‬ ‫ימי נעוריו‬ ‫על ימי נעוריו של רבינו מוצאים אנו עדות נאמנה מפי ידיד נעוריו‪ ,‬וזה לשונו במכתבו לחתן רבינו‬ ‫הנדפס בספר 'זכר צדיק' (תולדות רבינו)‪ :‬מה היטיב אשר דיבר המלך החכם ע"ה (משלי כ‪:‬יא) "גם‬ ‫במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו"‪ .‬העבודה‪ ,‬כל רואי מעשה נעוריו‪ ,‬התנבאו כי עוד יגדל‬ ‫ויהיה לאיש עושה גדולות בארץ‪ .‬עליו ישתוממו רבים‪ ,‬ויתמהו אנשי דורו‪ ,‬כי כל מעשיו היו גם אז‬ ‫בדעת והשכל‪ ,‬וכל דבריו מלאים חכמה ושכל טוב‪ .‬גם אז בימי עלומיו נראו בו אותות נאמנות על‬ ‫אהבת הצדק והיושר‪ ,‬אשר היתה ראשית תכונת נפשו‪ ,‬ובערה כאש בקרבו מימי עלומיו עד יום‬ ‫מותו‪ .‬בתורה גדול היה מעל כל בני גילו‪ ,‬וגם מעל חביריו הגדולים ממנו בשנים‪ ,‬הפליא בחכמתו‬ ‫הפלא ופלא‪ ,‬עד אשר השתוממו עליו כל חוזיו וכל יודעיו‪ .‬כבן תשע שנים חידש מדעתו חידושי‬ ‫תורה בהלכה ותוספות כאחד הלומדים החשובים‪ ,‬והציע חידושיו לפני לומדי תורה בעירו‪ ,‬והיה‬ ‫לפלא‪.‬‬ ‫רבינו היה תלמידו של הגאון רבי אברם זצ"ל‪ ,‬שהיה מגדולי מרביצי תורה בימים ההם‪ ,‬ורבים‬ ‫מתלמידיו היו לגאוני ארץ‪ .‬בהיות רבינו כבן עשר שנים‪ ,‬נחלה קשות עד אשר נטה למות‪ ,‬והיה כפשע‬ ‫בינו לבין המות‪ .‬ותרעש כל העיר‪ ,‬ויתאספו כולם בבית הכנסת‪ ,‬ויתאספו אליהם כל התינוקות של‬ ‫בית רבן‪ ,‬ויצעקו כולם אל ה'‪ .‬ויעתר להם ה'‪ ,‬ויחי מחליו‪ .‬אחרי שהחלים החביאו אביו בביתו‪ ,‬כי היה‬ ‫שׂכר בעבורו מלמד ללמוד עמו בביתו‪ .‬רבינו עלה ונתעלה מיום‬ ‫ירא פן יקראהו אסון‪ ,‬ולמד עמו‪ .‬גם ׇ‬ ‫אל יום בתורה עבודה ויראת שמים‪.‬‬ ‫בהיותו כבן שתים עשרה‪ ,‬הביאו אביו אל שארו הגאון רבי אריה ליב זצ"ל בעל מחבר 'שאגת אריה'‪,‬‬ ‫אשר היה בימים ההם ראש ישיבה בק"ק מינסק )‪ .(Minsk, Belarus‬רבו השגיח עליו באהבתו אותו‬ ‫כעל בן יחידו‪ .‬את יום הבר מצוה חגג רבינו בבית רבו‪ .‬כמלאות לו שם שנה תמימה‪ ,‬העיד הגאון בעל‬ ‫שאגת אריה‪ ,‬כי כבר נפתחו לו כל מעינות החכמה מבלתי הצטרכו עוד אל רב ומורה‪ ,‬והוא יהיה‬ ‫כמעין המתגבר מאליו‪ ,‬וימשול בתורתו ובחכמתו על בני דורו‪ .‬וישוב אביו‪ ,‬ויקחהו אל ביתו‪.‬‬ ‫פרק האיש מקדש‬ ‫כשהגיע לפרקו נשא רבינו את מרת תמר ע"ה‪ ,‬נכדת הסמ"ע‪ .‬לאחר נשואיהם הפנה רבינו עצמו מכל‬ ‫עניני עולם הזה‪ ,‬כמעט לא נראה החוצה אל עין אדם‪ ,‬כי אם ישב והגה בתורת ה' לילה כיום‪ ,‬לא נתן‬ ‫שינה לעיניו כי אם די השב רוחו‪ .‬רוב הימים ישב בתענית‪ ,‬ושם כל מגמותיו לדעת התורה החוקים‬ ‫נה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫והמשפטים‪ .‬ככה נהג שש שנים תמימות‪ .‬מלאכתו נעשתה בימים ההם על ידי אחרים‪ ,‬רבינו נתן‬ ‫להם מכסף הנדוניא‪ ,‬והם עסקו בסחורה למחצית שכר‪ .‬אחרי תקופה בגדו בו האנשים‪ ,‬ויכלו את‬ ‫קרנו‪ ,‬עד בלתי השאיר לו די החיות נפשו ונפש ביתו‪ ,‬אז הוכרח נגד רצונו לקבל עליו להיות עבד לעם‬ ‫ה'‪.‬‬ ‫על כס הרבנות‬ ‫בשנת תק"ב (‪ 1742‬למס') בהיותו רק בן תשע עשרה שנה‪ ,‬נבחר לראש ישיבה בק"ק מינסק‪ ,‬וימלא‬ ‫את מקום רבו השאגת אריה‪ ,‬שעבר לעיר אחרת‪ .‬ויהי שם שנים אחדות‪ ,‬ויצא שמעו הטוב בכל‬ ‫הארץ‪ .‬בשנת תק"ו נתקבל לאב"ד בעיר רקאווי‪ .‬בשנת תק"ז נבחר להיות אב"ד ווילקומיר‬ ‫(‪ ,)Ukmergė, Lithuania‬ושם הרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה שהיו לשם ולתהילה בקרב‬ ‫הארץ‪ ,‬מגדולי תלמידיו היה הגאון הגדול רבי חיים מוואלאז'ין (‪ )Vałožyn, Belarus‬זצ"ל‪ .‬תקנות‬ ‫גדולות תיקן רבינו בעיר‪ ,‬ותיקן גשר חדש אשר בו ילכו לבית הכנסת אנשים לבד ונשים לבד‪ ,‬ונקרא‬ ‫הגשר ההוא על שמו‪.‬‬ ‫בשנת תקי"ב (‪ 1752‬למס') נבחר להיות רב דגליל מינסק‪ .‬רבינו הרבה לנסוע מעיר לעיר בכל ערי‬ ‫הגליל לפקח בעניניהם‪ ,‬ולעשות משפט ומישרים בין איש לרעהו‪ ,‬ויוסף אומץ לשבור מלתעות עוול‬ ‫ולעשות משפט יתום ואלמנה‪ ,‬אמת ושלום שפט בשעריהם‪ .‬בנסיעתו הכין לו איש עתי רוכב בסוס‬ ‫לאסוף לו מנין עשרה ערב ובוקר מאנשי הכפרים למקום אשר ילין שם‪ ,‬והוא בעצמו ירד לפני‬ ‫התיבה‪ ,‬והתפלל בקול עוז ובכל כחו כמנהגו‪ .‬ואחר התפילה משך את לב הציבור בדברי מוסר‪ ,‬עד‬ ‫אשר געו כולם בבכיה‪.‬‬ ‫מסופר‪ :‬בשבתו על כסא ממשלתו בגליל העליון‪ ,‬נסע אל שר אחד לפקח בדבר הגליל‪ .‬בדרך‬ ‫בנסיעתו הזהירו אנשים נאמנים‪ ,‬לבלתי לכת אל השר ההוא‪ ,‬כי שמעו מפיו כי חרה אפו בו‪ ,‬ומחכה‬ ‫עד עת בואו לקחת נקמתו ממנו‪ .‬בכל זה לבו לא נפל עליו‪ ,‬באמרו‪" :‬חלילה לי מבגוד בצרכי צבור‬ ‫בעבור הפחד‪ ,‬גם אם יכני מאה‪ ,‬אל יהרגני‪ ,‬וא‪-‬ל כביר ישמור רגלי מלכד"‪ .‬והיה כבואו אל השר‪ ,‬נהפך‬ ‫לאיש אחר‪ ,‬ותחת אשר חשב לעשות נקמה בו‪ ,‬כבוד גדול עשה לו‪ ,‬והפליא חסד לו יותר מאשר‬ ‫ביקש‪ ,‬כי ה' אשר שׂם מבטחו בו‪ ,‬ואשר בידו לב שרים‪ ,‬הטה את לבבו אליו‪.‬‬ ‫בשנת תקכ"ג (‪ 1763‬למס') נבחר לרב ואב"ד פינסק )‪ )Pinsk, Belarus‬והמדינה‪ ,‬אחת מארבע‬ ‫הקהילות הראשיות אשר במדינת ליטא‪ ,‬ושם הראה את ידו החזקה לעשות משפט ומישרים‪.‬‬ ‫פעמים אין ספור הלשינו עליו בעלי זרוע לפני שרי המדינה‪ ,‬אשר הוציא בלעם מפיהם‪ .‬וכמה פעמים‬ ‫היה בסכנה גדולה מצדם‪ ,‬אך לבו לא נפל עליו‪ ,‬ובטח בחסדי ה' אשר לא עזבהו‪ ,‬והפליא לעשות‬ ‫עמו‪ ,‬עד אשר נפל פחדו על כל המתקוממים נגדו‪.‬‬ ‫בשנת תקל"ב (‪ 1772‬למס') נבחר לרב ואב"ד פוזנא )‪ .(Poznań, Poland‬ויהי בנסוע רבינו שמה‪,‬‬ ‫כחמשה פרסאות רחוק מן העיר חלה חולי ככד מאד‪ ,‬עד אשר נואשו הרופאים ברפואתו‪ .‬בערב יו"כ‬ ‫הכביד חליו מאד‪ ,‬וצוו הרופאים שלא יתענה ביום הכיפורים‪ .‬בליל יום הכיפורים נצמא מאד‪ ,‬ופקד‬ ‫על העומדים עליו לעיין בשיעור השתיה‪ ,‬וטרם הביאו לו הכוס מים נרדם וישן כל הלילה‪ ,‬ולא בא‬ ‫בפיו לא אוכל ולא משקה‪ ,‬והתענה‪ ,‬והתענית היה לו לרפואה‪ .‬ולמחרת יו"כ שנת תקל"ג נסע לפוזנא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נו‬ ‫ונתקבל שם בכבוד גדול‪ .‬בשנת תקל"ו נבחר לרב אב"ד שלש הקהילות המפורסמות א'לטונא‬ ‫ה'אמבורג וו'אנסבעק )‪ - (Altona-Hamburg-Wandsbek, Germany‬קהילות אה"ו‪.‬‬ ‫פעם כאשר דרש בשבת שובה ברבים על עושק איש את רעהו‪ ,‬והעיר כל חמתו על כי המעותים‬ ‫משפט ושוד עניים והחמס אשר בכפיהם‪ .‬למחרת בא אליו איש בדמעות שליש‪ ,‬ואמר לו‪" :‬דבר‬ ‫סתר לי אל רבינו‪ .‬הנה זה לי עשרים שנה נמצאת גזלת שותפי בידי‪ ,‬בערך עשרים אדומים‪ ,‬והשותף‬ ‫ההוא איננו‪ ,‬כי הלך לעולמו‪ ,‬הניח בנים אחריה‪ .‬ועתה‪ ,‬הנה כשמעי אתמול את מוסר אדונינו מורינו‬ ‫ורבינו ואת תוכחתו‪ ,‬נתתי אל לבי להשיב הגזלה ליורשיו‪ .‬אכן בוש אני מפניהם‪ ,‬גם ירא אנכי אותם‪,‬‬ ‫פן ידחקו אותי להשיב להם בפעם אחת"‪ .‬האיש נתן לרבינו חמשה אדומים‪ ,‬והבטיח שישלים את‬ ‫השאר במשך השנה‪ ,‬וכך הוה‪ ,‬והדבר נשאר בסוד‪.‬‬ ‫בשנת תקל"ב הטילו בווילנא חרם על החסידים‪ ,‬ובאו ראשיהם לפניו ובקשוהו שיחתום גם הוא על‬ ‫הכרוז של החרם‪ ,‬והיה כתב שם שגם הרב הדומה למלאך ה' וכו' חתם על זה‪ .‬אמנם רבינו לא רצה‬ ‫בשום אופן לחתום‪ .‬כששאלוהו מדוע אינו רוצה לחתום‪ ,‬השיב להם‪" :‬הרי במעשה העקידה אנו‬ ‫מוצאים שלשחוט את יצחק צוה הקב"ה בעצמו‪ ,‬אבל בעת שרצה הקב"ה למונעו מלשחוט שלח לו‬ ‫מלאך‪ .‬שמע מינה שלשחוט אדם אין לשמוע גם למלאך ה' צבאות‪ ,‬רק מפי הקב"ה בעצמו‪ ,‬אבל‬ ‫(בית רבי)‬ ‫שלא לשחוט יכולים לשמוע גם למלאך"‪.‬‬ ‫פדיון שבויים‬ ‫רבינו עסק הרבה בפדיון שבויים אשר נשבו בידי שוביהם‪ ,‬ובהם ילדים קטנים אשר נשבו בעבור‬ ‫חובות אביהם להעבירם על דת כמנהגם בימים ההם‪ ,‬ורבו העובדות מגודל זריזותו במצוה זו‪ .‬בימים‬ ‫ההם רבו העלילות ברשע‪ ,‬אשר שמו צוררי ישראל בפולין וליטא‪ ,‬עלילות שוא על בני ישראל‪ ,‬וישבו‬ ‫נפשות רבות מישראל להתגולל עליהם למען לשפוך דמם ולקחת את רכושם‪ .‬במסירות אין קץ‬ ‫הציל רבינו את המטים ליהרג על קדושת שמו יתברך‪ ,‬ואסף את מכסת הפדיון מאת הקהילות‪.‬‬ ‫מסופר‪ :‬פעם אחת נשבה איש ישראל ביד השר אשר נשה בו משאת מאומה‪ ,‬ומת שם בשביה‪.‬‬ ‫אחרי פטירתו לקח השר את בנו ובתו הקטנים בעד חובת אביהם‪ ,‬כדי להעבירם על דת ישראל‪.‬‬ ‫כאשר נודע הדבר לרבינו‪ ,‬שלח את אחד ממיודעי השר להגיד לו‪ ,‬כי אם ישיב לו הילדים וירשהו‬ ‫להשיבם לדת ישראל‪ ,‬יתן לו שטר לשלם לו חובת אביהם‪ .‬בערב בא השליח בתשובה כי התרצה‬ ‫השר‪ .‬רבינו שמח שמחה גדולה‪ ,‬ואמר אל השליח‪" :‬נלכה נא‪ ,‬ואל נאבדה כמעט רגע"‪ .‬וימאן האיש‬ ‫ההוא ללכת עמו בלילה‪ ,‬כי אין זה מן הנימוס‪ .‬אמר לו רבינו‪" :‬הנקל לך דבר זה למהר להשיב ילדים‬ ‫קטנים תחת כנפי השכינה‪ .‬לא כן‪ ,‬עוד הלילה יאמר הנער קדיש אחר אביו בתפלת ערבית"‪ .‬וימהרו‬ ‫הוא והאיש ההוא ושני אנשים ממנהיגי הקהילה אל השר‪.‬‬ ‫בבואו כיבדו השר בכבוד גדול‪ ,‬ורבינו נתן לו שטר לשלם חוב אביהם‪ .‬ואמר השר‪" :‬קח לך את‬ ‫הנפשות האלה אשר קנית מידי"‪ .‬והשיבם רבינו אל דת אבותיהם‪ ,‬והביא אותם אל ביתו‪ ,‬ופשט מעל‬ ‫הנער את בגדי שעטנז‪ ,‬והלבישוהו בגדי בני ישראל‪ ,‬וציצית‪ .‬רבינו התפלל ערבית בשמחה רבה‪,‬‬ ‫והנער אמר קדיש אחר התפלה‪ .‬בלילה לנו הילדים בביתו‪ ,‬ולמחרת שלח אותם לבית אמם‪ ,‬ואם‬ ‫הבנים שמחה‪ .‬רבינו פרע מכיסו להשר את כל החוב‪.‬‬ ‫נז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מדרגותיו הנוראים‬ ‫על מדרגותיו ודרכו בקודש של רבינו‪ ,‬כתב עליו ידיד נעוריו במכתבו בספר 'זכר צדיק' לחתן רבינו‪,‬‬ ‫וז"ל‪" :‬הן אמת כל ימי גדלתי בין החכמים‪ ,‬מצאתי בהם אנשי מעשה חסידים‪ ,‬אנשי השם‪ ,‬איש ואיש‬ ‫מהם הפליא לעשות בענין אשר שם אליו מגמת בחינתו‪ ,‬או בתכונת נפשו אשר נוצר עליה‪ ,‬יש‬ ‫בתורה בדבר הלכה בחריפות או בבקיאות‪ ,‬ויש בהגדה במוסר תוכחת חיים‪ ,‬יש בחסידות ופרישות‬ ‫מוסר היה לאחיו‪ .‬ויש אשר אמץ את לבבו להנהיג את עם ה' ביד רמה להביאם במסורת הברית‬ ‫התורה והמצוה‪ ,‬ויגבור איש מהם על אחיו‪ ,‬זה בכה וזה בכה‪ ,‬לזכר עולם יהיו כולם‪.‬‬ ‫אולם חי אני‪ ,‬לא מצאתי אשכול נבחר כמוהו‪ ,‬איש שהכל בו‪ ,‬כולל כל החמודות האלה בשיעור‬ ‫הנעלה מכח אנוש‪ ,‬אם בתורה‪ ,‬כל שערי הש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים נפתחים לפניו‪ ,‬החרש‬ ‫והמסגר פותח ואין סוגר‪ ,‬סוגר ואין פותח (עי' סנהדרין לח‪ .).‬ואם בדברי הגדה ומוסר‪ ,‬ה' היוצר נפשות‬ ‫לבדו הוא יודע כמה נפשות השיב לאל בכל המדינות אשר הופיע אורו עליהן בתוכחתו ובמוסריו‪.‬‬ ‫על דברתי‪ ,‬כל הימים אשר הייתי עמו‪ ,‬לא ידעתי גם אחת מעצותיו אשר יעץ ולא נעשתה והצליחה‪,‬‬ ‫כי חכמת אלקים בקרבו‪ ,‬וכל אשר היה עושה ה' הצליח בידו‪ .‬גם כל שיחותיו הרים לה' והיו קודש‪,‬‬ ‫כולם מלאים חכמה ויראת ה' ושכל טוב‪ .‬כל עשוק וכל רצוץ אז יאמר אך בימיו משפט אמת ושלום‬ ‫היה בשערינו‪.‬‬ ‫אם בחסידות ופרישות‪ ,‬אך עין ראתהו היא תעידנו‪ ,‬עיני ראו ולא זר רוב פרישותו בכל הימים אשר‬ ‫הייתי עמו‪ ,‬ויסגף את כל כוחות גופו‪ ,‬וישעבד אותן לכוחות נפשו היקרות‪ ,‬ולולא עוצם כוחות גופו‬ ‫ועזר ה' אשר לא עזבהו מימיו‪ ,‬לא יכול היה לעמוד בכל הסיגופים ההם‪ ,‬אשר לא יאומן כי יסופר‪.‬‬ ‫וטהרת גופו עלתה על כולנה‪ ,‬בכל ימות החורף ובכל מסעיו אשר נסע‪ ,‬לא עזב את מנהגו להטהר‬ ‫במקוה‪ ,‬או בתשעה קבין מים חיים דבר יום ביומו‪ .‬ולא סר כמעט רגע מקדש מחשבותיו בלתי לה'‬ ‫לבדו‪ .‬אף כי בעת תפלתו הרגשנו פעמים הרבה כי כמעט עזבוהו כל כוחותיו הגשמיים‪ .‬ואם במוסר‬ ‫ובמדות‪ ,‬לא חסרה לו גם אחת מכל המדות שמנו חכמים‪ ,‬אחת מהנה לא נעדרה לו‪ ,‬אוהב צדק‪,‬‬ ‫אוהב משפט‪ ,‬אוהב אמת‪ ,‬ומוסר נפשו עליהם‪ ,‬רודף שלום‪ ,‬ובורח מן הכבוד‪ ,‬לב אמיץ אין כמוהו‬ ‫להעמיד הדת על תילו‪ ,‬רך לרצות מאין כמוהו בענינים הנוגעים לעצמו‪ .‬תכלית הדברים מופת היה‬ ‫לרבים"‪.‬‬ ‫על גודל מדת בטחונו כתב שם חתנו הגאון רבי ליזר קאצינאילבוגן זצ"ל‪ ,‬וז"ל‪" :‬התאחדה בנפשו עוד‬ ‫תכונה אחרת‪ ,‬והיא עזוז מבטחו בה' אלהיו‪ .‬לרוב הסבה לו התכונה הזאת את אומץ לבבו‪ ,‬ומבלעדי‬ ‫עוז מבטח בה' כמעט לא יכון אומץ בלב האדם וכו'‪ .‬המדה הטובה הזאת הרחיקה ממנו כל עצבון‬ ‫רוח‪ ,‬וכל דאבון נפש‪ ,‬וכל דאגת לב‪ .‬רגל על פיו לאמר‪" :‬על מה זה ידאג לב אדם‪ ,‬האם על תולדות‬ ‫הימים שכבר היו ‪ -‬הלוא העבר אין‪ ,‬ולמה זה יצר לו על צרה שכבר עברה ואיננה? האם לימים הבאים‬ ‫‪ -‬מי יודע מה יולד יום‪ ,‬ותשועת ה' כהרף עין‪ .‬אין זה כי אם לרגעים ההוים ‪ -‬מי פתי יחיה כל ימיו חיי‬ ‫צער בעבור רגעים אחדים"‪ .‬והליץ על זה כמדומה בשם חכם אחד את הפסוק (תהלים לה‪:‬כ) "על‬ ‫רגעי ארץ דברי מרמות יחשובון"‪.‬‬ ‫עזוז מבטחו בה' אלקיו הסיב לו לב שמח כל הימים אשר חי‪ ,‬המתנה הטובה מכל מתנות אלהים‬ ‫בתבל הזה‪ ,‬לאיש שטוב לפניו‪ .‬שחק לכל פגעי הזמן אשר מצאוהו‪ .‬והזמן כי בגד בו ואנה אל ידו‬ ‫מאומה לרע לו‪ ,‬או את אשר לא הפיק רצונו‪ ,‬חש ולא התמהמה לשית עצות בנפשו לחשוב את הרע‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נח‬ ‫ההוא לטוב לפניו‪ ,‬אשר אין טוב ממנו‪ ,‬לבל יטל עליו רוח עצב כמעט רגע‪ .‬מאוד מאוד התרחק מכל‬ ‫עצבון רוח‪ ,‬כי אמר האיש המוכה בעצבון רוח‪ ,‬גבר לא יצלח כל ימיו לא בעבודת ה'‪ ,‬ולא בדרך ארץ‪.‬‬ ‫וגם משפטו חרוץ מאד‪ ,‬כמאמר הכתוב (דברים כח‪:‬מז) "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה‬ ‫ובטוב לבב"‪.‬‬ ‫מלחמתו נגד המשכילים‬ ‫בימיו החלה רוח חדשה לנשב במחנה היהודים ע"י ההשכלה‪ ,‬וגם בשלש הקהילות רבו השועלים‬ ‫מחבלי כרם ישראל‪ ,‬ואז עמד רבינו בפרץ לגדור גדרים ולעשות סייגים לתורה‪ .‬רבינו היה הלוחם‬ ‫הגדול שקינא קנאת ה'‪ ,‬והיה הראשון אשר חרף נפשו לעמוד בפרץ‪ ,‬ולא חת מפני כל‪ ,‬הוא החרים‬ ‫כל מי שיקרא את תרגום החומשים לשפת אשכנז אשר כתב [משה בן מנחם] מנדלסון‪ .‬מנדלסון‬ ‫זה השתדל להעביר את החרם באמצעות אוהבו השר העניגס‪ ,‬אשר שימש כשר במלכות דענמרק‪,‬‬ ‫אבל ללא הועיל כיון שרבינו לא נשא פני איש ולא הכיר פנים במשפט‪.‬‬ ‫לא רק זאת‪ ,‬אלא רבינו מצא חן בעיני המלך‪ ,‬ובעת ההיא יצאה פקודה מהמלך אשר תחת ממשלתו‬ ‫היו שלש הקהילות אה"ו‪ ,‬שכל דבר דין ומשפט בישראל יגישו את עצומותיהם וטענותיהם לפני‬ ‫בתי דין מישראל‪ ,‬ואל יסורו מכל אשר יגידו להם שופטי ודיני ישראל ימין ושמאל‪.‬‬ ‫בגלל דבר החרם אשר החרים רבינו את ספרי רמ"ד‪ ,‬יצאו משכילי ברלין לבקר קשה את ספרו 'תורת‬ ‫יקותיאל'‪ ,‬ובשנת תקמ"ט (‪ 1789‬למס') נדפס בברלין מחברת 'מצפה יקותיאל'‪ ,‬ובו השגות על הספר‬ ‫'תורת יקותיאל'‪ ,‬ואף חירוף וגידוף כלפי רבינו בדברים שאין להעלותם אל הכתב‪ ,‬ושלחו המחברת‬ ‫הלז לכל גדולי הדור‪ ,‬ונתהוה פולמוס סופרים מזה‪ .‬אמנם רבינו כאשר שמע זאת שתק בחסידותו‬ ‫וענותנותו‪ ,‬אבל הדיינים מבית דינו ראו חובה לעצמם למחות על כבוד רבם‪ ,‬ולהצדיקו בעיני העם‪,‬‬ ‫בהראותם שכל דבריו בספר 'תורת יקותיאל' באמת וצדק נאמרים‪ .‬וגם הוציאו פסק דין להחרים‬ ‫את המחבר מצפה יקותיאל‪ ,‬וביום ה' כ"ח אדר תקמ"ט הוכרז החרם והנידוי בבית הכנסת הגדול‬ ‫באלטונא על מחבר הספר מצפה יקותיאל‪ .‬אולם רבינו בעצמו לא דיבר ולא כתב שום דבר בענין זה‪,‬‬ ‫וכמאמרם ז"ל (גיטין לו‪ ):‬שומעים חרפתם ואינם משיבים‪ ,‬עליהם הכתוב אומר (שופטים ה‪:‬לא)‬ ‫"ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"‪ ,‬ושם כבודו נתגדל ונתכבד בעולם‪.‬‬ ‫יום אחד הגיע ר' שלמה דובנא להמבורג לאסוף חותמים על החומשים עם הביאור‪ .‬הוא נכנס אל‬ ‫רבינו‪ ,‬ותוך הדברים התאונן ר' שלמה לפניו על אשר אין רוח חכמי ישראל נוחה מבן מנחם [באותו‬ ‫עת עדיין לא עמדו כולם על טיבו של רמ"ד]‪ .‬ואמר רבינו בלשון המשנה (אבות פ"ג מ"י) כל שאין רוח‬ ‫הבריות נוחה ממנו סימן הוא כי אין רוח המקום נוחה ממנו‪ .‬שיחתם נסבה גם על דברי הרמב"ן‬ ‫הנודעים (פ' וילך) כי שם כל איש מישראל וכל מאורע גדול בישראל מרומז בתורה‪ .‬ושאל ר' שלמה‬ ‫אם יודע רמז בתורה לשמו של בן מנחם‪ .‬והשיב רבינו‪" :‬שמו וענינו מרומז בתורה בפ' אמור (ויקרא‬ ‫כב‪:‬כה) 'משחתם בהם מום בם' ר"ת מ'שה ב'ן מ'נחם ב'רלין"‪ .‬ונתפעל ר' שלמה מאד‪" :‬ואמר ברוך ה'‬ ‫אשר הנחני בדרך זה"‪ .‬ויפרד ממנו‪ ,‬ולא שב עוד לברלין‪ ,‬ועזב את רמ"ד ואת השתתפותו בעבודת‬ ‫הביאור‪ ,‬ועבר לאמסטרדם‪.‬‬ ‫אחד ממעריצי רמ"ד שאל את רבינו‪" :‬הן אתם כל כוחכם בתלמוד‪ ,‬הראני נא רמז בתורת משה על‬ ‫התלמוד שלכם"‪ .‬ויען לו רבינו ואמר‪" :‬הנה מפאת חיצוניות שאלתך וסגנונה [בלשון התלמוד‬ ‫נט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫'שלכם'] שהוא על דרך שאלת הרשע בהגדה של פסח‪' ,‬מה העבודה הזאת לכם' ‪ -‬ולא לו‪ ,‬מן הראוי‬ ‫שלא לענות לך‪ .‬אך מפני פנימיותה שנוגעת לדברי תורה‪ ,‬אענך עליה גם כן כעצת שלמה המלך ע"ה‬ ‫"ענה כסיל" (משלי כו‪:‬ה) ‪ -‬בדברי תורה (עי' שבת ל‪ .):‬דע לך כי בתחילת פרשת ברכה כתיב (לג‪:‬ב) "ה'‬ ‫מסיני בא וגו' מימינו אש דת למו"‪ ,‬והאותיות 'דת למו'‪ ,‬הם אותיות 'תלמוד'"‪ ,‬ופני השואל חפו‪.‬‬ ‫ספריו‬ ‫רבינו השאיר אחריו ברכה‪ ,‬את ספריו הקדושים‪ ,‬ואלו הן‪ :‬בשנת תקל"ב (‪ 1772‬למס') הוציא את‬ ‫ספרו 'תורת יקותיאל' על שו"ע יו"ד עד סוף סימן קי"א‪ ,‬והוא ביאור רחב ועמוק ע"פ שיטת הש"ס‬ ‫והפוסקים הראשונים והאחרונים‪ ,‬וברוב הסימנים הוציא בסוף דבריו הלכה ברורה‪ .‬בסוף הספר‬ ‫נדפסו שו"ת רובם בעניני עגונות‪.‬‬ ‫בשנת תק"נ הוציא לאור ספרו 'מרפא לשון' אשר מאוד הפליג בשבחו‪ ,‬ונתן לו זכות קדימה‪ ,‬יען‬ ‫עוסק הוא בעניני תוכחת מוסר להעמיד הדת על תילה‪ ,‬והוא הגבר אשר לראשונה הפליג בענין העוון‬ ‫החמור עון לשה"ר‪ ,‬וז"ל‪" :‬ואותי קראתי בשם 'מרפא לשון'‪ ,‬כי הוא מרפא לנפש האדם מתחלואיה‪,‬‬ ‫בפרט לחולי הקשה לישנא בישא ריש מרעין בישין‪ ,‬הוא העון הגדול לשון הרע‪ ,‬וראוי לרפאותו‬ ‫תחילה"‪ .‬בשנת תקנ"ב יצא ספרו 'ושב הכהן' כולל מאה ואחת שאלות שאלות ותשובות בד' חלקי‬ ‫שו"ע‪ .‬ספר 'שאלת הכהנים' חידושים וביאורים על סדר קדשים‪' .‬דעת קדושים' כולל י"ב דרושים‬ ‫בהלכה ובהגדה‪ .‬קונטרס ציון במשפט ותורת חסד‪ ,‬שתי הדרשות האחרונות אשר דרש בקהילת‬ ‫אלטונא בעת אשר הסיר את עטרת הרבנות מעל ראשו‪ ,‬ונפרד מבני קהילתו‪.‬‬ ‫אחרית ימיו‬ ‫כאשר הרגיש שהחלו כחות גופו להרפות מעט‪ ,‬ירא לנפשו שיתרפה במלאכת ה' ועבודתו עם‬ ‫הקהל‪ ,‬לכן החליט לעזוב כסא הרבנות‪ .‬גם נכספה נפשו לעלות אל אדמת קודש‪ .‬בעת שהסיר‬ ‫הרבנות‪ ,‬הודיע הדבר למלך בברכה על כל החסד אשר עשה עמו‪ .‬שלח לו המלך מכתב חתום בחותם‬ ‫המלך לאמור‪ ,‬כי כל הנהנות ממשלתו בעשרים ושלש שנים אשר שפט את עמו‪ ,‬מצאו חן בעיני‬ ‫המלך‪ ,‬והפיקו את רצון חסדו‪ ,‬על כן עוד יופיע חסדו עליו כיד המלך‪ ,‬גם עתה כבראשונה יהיה לו‬ ‫למגן ולמחסה בכל מדינת ממשלתו‪.‬‬ ‫רבינו התחיל בדרכו לעלות לציון ברנה‪ ,‬אך קפץ עליו מלחמה גדולה ‪ -‬מלחמת נאפוליון‪ ,‬והארץ היתה‬ ‫סגורה ומסוגרת‪ ,‬ולא היה יכול להמשיך נסיעתו למחוז חפצו‪ ,‬וקבע את משכנו בעיר המבורג‪ .‬רבינו‬ ‫למד אז בשקידה הלכות מעשה הקרבנות וביאת המקדש להרמב"ם‪ ,‬כי אמר‪" :‬אולי זו היא מלחמת‬ ‫גוג ומגוג‪ ,‬ובמהרה יבוא משיח צדקינו‪ ,‬ויצטרך לעבוד עבודת הקרבנות‪ ,‬ועליו להיות בקי בדיני‬ ‫העבודה ועניני המקדש בכל פרטיהם ודקדוקיהם"‪ .‬ארבע שנים ישב בהמבורג‪ ,‬ועבד עבודת הבורא‬ ‫בקדושה ובטהרה‪ ,‬עד אשר עלתה נשמתו הטהורה לגנזי מרומים ביום ערב שבת קודש כ"ו מרחשון‬ ‫שנת תקס"ד (‪ 1804‬למס')‪ ,‬ונטמן בעיר המבורג‪.‬‬ ‫צאצאיו‬ ‫רבינו השאיר אחריו דורות ישרים ומבורכים‪ ,‬ואלו הן‪ :‬בנו הגאון רבי צבי הירש כ"ץ אב"ד קראטשין‬ ‫)‪ (Korczyna, Poland‬זצ"ל‪ .‬בתו מרת רחל ע"ה‪ ,‬אשת הגאון רבי הירש יאנובר זצ"ל אב"ד פיורדא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ס‬ ‫)‪ ,(Fürth, Germany‬אחרי פטירתו בדמי ימיו נישאה בזיווג שני להגאון רבי יחיאל מיכל שפייער זצ"ל‬ ‫אב"ד דעסויא )‪ .(Dessau‬בתו אשת הגאון רבי אליעזר ליזר קצנאילנבוגן זצ"ל‪ ,‬הוציא לאור את הספר‬ ‫'זכר צדיק'‪ ,‬הכולל דרשות מרבינו‪ ,‬והספדים עליו‪ ,‬ותולדותיו‪.‬‬ ‫זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן‬ ‫מקורות‪ :‬זכר צדיק‪ ,‬דור דעה‪ ,‬תולדותיו בספרו ושב הכהן‬ ‫ישיבה בית שערים‬ ‫כולל משנה הלכות‬ ‫בנשיאות כ"ק אדמו"ר שליט"א‬ ‫רח' יצחק שואלל ‪4‬‬ ‫ירושלים ת"ו‬ ‫הר"ר דוד כהן שליט"א‬ ‫לרגל אירוסי בתו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫הבה"ח דוד מאיר יאקאב הי"ו‬ ‫לרגל נישואיו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫הבה"ח ברוך שווארץ הי"ו‬ ‫לרגל נישואיו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫סא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מגיד משנה לנוער‬ ‫פּרשת חיֵּ י ָׂש ָׂרה‬ ‫טֹובה‬ ‫כֻּ ָּלן ָּשוִ ין ְל ָּ‬ ‫ארען זֶ ענֶ ען גֶ עוֶ וען גְ ַלייְך ְל ָׂ‬ ‫טֹובה‬ ‫"וַ יִּ ְהיּו ַחיֵּ י ָׂש ָׂרה ֵּמ ָׂאה ָׂשנָׂ ה וְ גֹו'" (כג‪:‬א)‪ .‬זָׂ אגְ ט ַר ִּש"י ַא ֶלע יָׂ ֶ‬ ‫ַביי ָׂש ָׂרה ִּא ֵּמנּו‪.‬‬ ‫זּושא ָּהיָּ ה ַהכֹּל ְב ַתכְ ִלית ַהּטֹוב‬ ‫ֵא ֶצל ָּה ַר ִבי ר' ָּ‬ ‫ֶמען ֶקען זָׂ אגֶ ען‪ֶ ,‬עס ִּאיז ַבאווא ְּוסט (גְ דּו ַלת ַה ַצ ִּד ִּיקים ֵּע ֶרְך ַה ְר ַה"ק ִּמ ֶמעזְ ִּר ְיטש) ִּדי ֶע ְר ְש ֶטע‬ ‫בּורג זי"ע אּון‬ ‫על ָׂקא פּון נִּ ְיק ְל ְש ְ‬ ‫רּודער ַהגְ ַה"ק ָׂה ַר ִּבי ר' ְש ֶמ ְ‬ ‫עקּומען ִּדי ְב ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫ָׂמאל וֶ וען ֶעס זֶ ענֶ ען גֶ‬ ‫עפ ֶרעגְ ט‪,‬‬ ‫אבן זֵּ יי ִּאים גֶ ְ‬ ‫ייליגֶ ען ַמגִּ יד פּון ֶמעזְ ִּר ְיטש זי"ע‪ָׂ ,‬ה ְ‬ ‫ַהגְ ַה"ק ֶדער ַה ְפ ָׂל ָׂא"ה זי"ע צּום ֵּה ִּ‬ ‫ייען ֶדעם ַמ ֲא ָׂמר ְ(ב ָׂרכֹות נד‪ַ ).‬חיָׂ ב ָׂא ָׂדם ְל ָׂב ֵּרְך ַעל ָׂה ָׂר ָׂעה כְ ֵּשם‬ ‫אר ְש ֵּט ֶ‬‫עבען צּו ַפ ְ‬ ‫ֶער זָׂ אל זֵּ יי גֶ ֶ‬ ‫זּושא פּון‬‫אלען ְפ ֶרעגְ ן ַפאר ֶדעם ֶר ִּבי ר' ָׂ‬ ‫ּטֹובה‪ָׂ .‬האט ֶער זֵּ יי גֶ עזָׂ אגְ ט‪ ,‬זֵּ יי זָׂ ֶ‬ ‫ֶש ְמ ָׂב ֵּרְך ַעל ַה ָׂ‬ ‫אליָׂ א זי"ע‪.‬‬ ‫אפ ְ‬ ‫ַאנַ ָׂ‬ ‫רֹויסער וואּונְ ֶדער‬ ‫ערט‪ֶ :‬עס ִּאיז ַביי ִּמיר ַא גְ ֶ‬ ‫עפ ֶרעגְ ט‪ָׂ ,‬האט ֶער גֶ ֶ‬ ‫עענְ ְט ֶפ ְ‬ ‫אבן ִּאיהם גֶ ְ‬ ‫וֶ וען זֵּ יי ָׂה ְ‬ ‫ערפּון‪ ,‬וַ וייל ִּמיר‬ ‫ישט ֶדעם ְפ ַשט ֶד ְ‬ ‫עש ְיקט צּו ִּמיר‪ ,‬וַ וייל ִּאיְך וֵּ וייס נִּ ְ‬ ‫ַאז ֶדער ֶר ִּבי ָׂהאט ַאייְך גֶ ִּ‬ ‫יש ֶטער טּוט ִּמיט ִּמיר ִּאיז‬ ‫ישט גֶ עוֶ וען ְש ֶלעכְ ט‪ַ ,‬א ְלס וָׂ ואס ֶדער ֵּא ִּ‬ ‫ייב ְ‬ ‫ִּאיז נָׂ אְך ֵּקיינְ ָׂמאל נָׂ אְך נִּ ְ‬ ‫ימאן אּון‬ ‫לּוטיגֶ ער ָׂא ִּר ַ‬ ‫זּושא ִּאיז גֶ עוֶ וען ַא ְב ִּ‬ ‫אבן ָׂא ֶבער גּוט גֶ עווא ְּוסט ַאז ֶדער ֶר ִּבי ר' ָׂ‬ ‫גּוט‪ .‬זֵּ יי ָׂה ְ‬ ‫אר ְש ַטאנֶ ען ִּמיט זַ יין ֶענְ ְט ֶפער ֶדער ְפ ַשט ִּאין ִּדי ִּמ ְשנֶ ה‪,‬‬ ‫אבן זֵּ יי שֹוין ַפ ְ‬ ‫ּסּורים ר"ל‪ָׂ ,‬ה ְ‬ ‫ַא ַב ַעל יִּ ִּ‬ ‫ישט ְש ִּפ ְירן ֵּקיין‬ ‫יש ֶטער טּוט ִּאיז גּוט‪ ,‬אּון ַא ֶמענְ ְטש זָׂ אל ִּבכְ ַלל נִּ ְ‬ ‫ייב ְ‬ ‫ַאז ַא ְלס וָׂ ואס ֶדער ֵּא ִּ‬ ‫ְש ֶלעכְ ְט'ס‪.‬‬ ‫ָּה ִע ָּקר ַל ֲעׂשֹות ְרצֹון ה'‬ ‫אשית ד"ה ְב ִּמ ְד ָׂרש ַר ָׂבה‬ ‫ימ ֶלְך פ' ְב ֵּר ִּ‬ ‫זּושא זי"ע (עי' ִּד ְב ֵּרי ֱא ִּל ֶ‬ ‫יילט ֶמען פּון ָׂה ַר ִּבי ר' ָׂ‬ ‫ער ֵּצ ְ‬‫נָׂ אְך ֶד ְ‬ ‫ימ ֶלְך זי"ע)‪ַ ,‬אז ֶער ָׂהאט‬ ‫פר' ב' ‪ ,‬ובז' לפסח ד"ה א"י וַ יָׂ שּובּו‪ֶ ,‬ש ֵּמ ִּביא ָׂד ָׂבר זֶ ה ְב ֵּשם ָׂה ַר ִּבי ר' ֱא ִּל ֶ‬ ‫ייען ִּאין גֵּ ִּיהנֹּם‪ ,‬וֶ ועט‬‫גֶ עזָׂ אגְ ט‪ ,‬אֹויב ִּאין ֵּבית ִּדין ֶשל ַמ ְע ָׂלה וֶ ועט ֶמען ַפ ְס ֶק'ענֶ ען ַפאר ִּאים צּו גֵּ ֶ‬ ‫יש ֶטער‪ ,‬וִּ ויל ִּאיְך‬ ‫ייב ְ‬ ‫וילען פּון ֵּא ִּ‬ ‫ֶער ְש ְפ ִּרינְ גֶ ען ִּמיט גְ רֹויס ְפ ֵּרייד‪ ,‬וַ וייל אֹויב ָׂדאס ִּאיז ֶדער וִּ ֶ‬ ‫טּוען ְב ִּש ְמ ָׂחה‪.‬‬ ‫ֶעס ֶ‬ ‫טֹובים ַל ְמרֹות כָּ ל ַה ְת ָּלאֹות‬ ‫ֵא ֶצל ָּׂש ָּרה ִא ֵמנּו ָּהיּו כָּ ל ַה ָּשנִ ים ִ‬ ‫ערע‬ ‫ִּמיט ֶדעם ֶקען ֶמען זָׂ אגֶ ען ַאז ַביי ָׂש ָׂרה ִּא ֵּמנּו ִּדי ִּצ ְד ָׂקנִּ ית‪ֲ ,‬א ִּפילּו ִּדי זְ ַמנִּ ים וָׂ ואס ַביי ַאנְ ֶד ֶ‬ ‫אשית יב‪:‬י) "וַ יְ ִּהי ָׂר ָׂעב ָׂב ָׂא ֶרץ"‪,‬‬ ‫ִּאיז ָׂדאס ִּאיז ַא ְב ִּחינָׂ ה פּון ָׂר ָׂעה‪ַ ,‬אזֹויוִּ וי ֶעס ְש ֵּטייט ְ(ב ֵּר ִּ‬ ‫ענּומען צּו ִּדי הֹויז‬ ‫אל ְט'ס ִּאיז זִּ י ִּמיט ַא ְב ָׂר ָׂהם גֶ עגַ אנְ גֶ ען ַקיין ִּמ ְצ ַריִּ ם‪ִּ ,‬אין ֶמען ָׂהאט ִּאיר גֶ ֶ‬ ‫עמ ְ‬ ‫ֶד ָׂ‬ ‫עהאט ִּדי ַצ ַער ִּמיט ָׂהגָׂ ר‪ַ ,‬אזֹויוִּ וי ֶעס ְש ֵּטייט (שם טז‪:‬ד) ַאז‬ ‫ערנָׂ אְך ָׂהאט זִּ י גֶ ַ‬ ‫פּון ַפ ְרעֹּה‪ִּ .‬אין ֶד ְ‬ ‫משנת השבוע‬ ‫סב‬ ‫עסער פּון ָׂש ָׂרה‪ ,‬אּון ָׂהאט‬ ‫אל ֶטען גְ ֶר ֶ‬‫עה ְ‬ ‫עהאט ַא ִּקינְ ד ָׂהאט זִּ י זִּ יְך גֶ ַ‬ ‫וֶ וען ָׂהגָׂ ר ָׂהאט גֶ ַ‬ ‫ימ ֶלְך‪ִּ ,‬אין נָׂ אְך ָׂצרֹות‪ .‬אֹויְך‬‫עצט ִּאין ָׂש ָׂרה‪ .‬נָׂ אְך ֶדעם ִּאיז גֶ עוֶ וען ִּדי ַמ ֲע ֶשה פּון ֲא ִּב ֶ‬ ‫עש ְ‬ ‫גְ ִּרינְ גֶ ֶ‬ ‫עסוֶ ועגְ ן ִּאיז ַביי ִּאיר ַא ְלס גְ ַלייְך‬‫ארען ַלאנְ ג‪ָׂ .‬א ֶבער פּון ֶד ְ‬ ‫עהאט ֵּקיין ִּקינְ ֶדער יָׂ ֶ‬ ‫ישט גֶ ַ‬ ‫ָׂהאט זִּ י נִּ ְ‬ ‫וילען פּון‬ ‫עש ִּפ ְירט ֵּקיין ְש ֶלעכְ ְט'ס‪ ,‬וַ וייל ָׂדאס ִּאיז ֶדער וִּ ֶ‬ ‫ישט גֶ ְ‬ ‫גֶ עוֶ וען ְל ָׂ‬ ‫טֹובה‪ִּ ,‬אין זִּ י ָׂהאט נִּ ְ‬ ‫(שנַ ת תשכ"ב)‬ ‫ְ‬ ‫יש ֶטער‪.‬‬ ‫ייב ְ‬ ‫ֵּא ִּ‬ ‫ייטען פּון צ ִּד ִּיקים‬ ‫יָׂ ארצ ֶ‬ ‫כ"ז ַמ ְר ֶח ְשוָׂ ן תשנ"ט‬ ‫ואר ְסק זי"ע‬ ‫ַהְר ַה"ק ֶר ִּבי יַ ֲעקֹב ֵלייזֶ ער ִּמ ְפ ֶשעוָ ְ‬ ‫עטל רֹויג ִּאין‬ ‫עבֹוירען ו' ֵּט ֵּבת ִּאין יָׂ אר תרס"ז‪ִּ ,‬אין ְש ֶט ְ‬ ‫ֶ‬ ‫ואר ְסק ִּאיז גֶ‬ ‫ֶר ִּבי יַ ֲעקֹּב פּון ְפ ֶשעוָׂ ְ‬ ‫אטע ַה ְר ַה"ח ֶר ִּבי יִּ ְצ ָׂחק ָׂדוִּ ד ֵּלייזֶ ער זַ ַצ"ל ֵּמ ֲח ִּס ֵּידי ִּשינָׂ אוָׂ וא‪ ,‬אּון צּו זַ יין‬‫אל ֶיציע‪ ,‬צּו זַ יין ַט ֶ‬‫גַ ִּ‬ ‫דּוק ָׂלא זַ ַצ"ל‪,‬‬ ‫עסל ע"ה‪ִּ ,‬די ָׂטאכְ ֶטער פּון ַה ְר ַה"ח ֶר ִּבי ַחיִּ ים ְק ַלאב פּון ְ‬ ‫אמע ָׂמ ַרת ִּת ְר ָׂצה ֶפ ְ‬ ‫ַמ ֶ‬ ‫וָׂ ואס ֶער ִּאיז אֹויְך גֶ עוֶ וען ַא ִּשינָׂ אוֶ וער ָׂח ִּסיד‪.‬‬ ‫ייט ְס ֶהעד ִּאיז ַא ָׂמאל גֶ עוֶ וען ִּאין ַאנְ ְטוֶ ְ‬ ‫ער ְפן‪ .‬וַ וייל‬ ‫ֶדער ַמ ְשגִּ ַיח ַהגָׂ אֹון ֶר ִּבי ַמ ִּת ְתיָׂ הּו ָׂסלֹומֹון פּון גֵּ ְ‬ ‫ייען צּו ִּאים‪ֶ .‬דער רֹּאש‬ ‫ואלט ַא ַריינְ גֵּ ֶ‬ ‫ערט פּון ֶר ִּבי יַ ְענְ ֶק ֶל'ה‪ָׂ ,‬האט ֶער גֶ עוָׂ ְ‬ ‫עה ְ‬ ‫ֶער ָׂהאט ַא ַסאְך גֶ ֶ‬ ‫עב ֶרענְ גְ ט צּום ֶר ִּבי'ן‪ ,‬אּון ָׂהאט ִּאיהם‬ ‫כֹולל ַהגָׂ אֹון ֶר ִּבי ַחיִּ ים הֹורֹווִּ יץ ָׂהאט ִּאים ַא ַריינְ גֶ ְ‬ ‫ַה ֵּ‬ ‫עלט‪.‬‬ ‫עש ֶט ְ‬ ‫ארגֶ ְ‬ ‫ָׂפ ְ‬ ‫עֹוסק ִּאין ַמ ְשגִּ יחּות‪ ,‬וָׂ ואס ֵּמיינְ ט ַמ ְשגִּ יחּות?" ֶדער‬ ‫"איר זֶ ענְ ט ָׂדאְך ֵּ‬ ‫עפ ֶרעגְ ט‪ִּ :‬‬‫ֶדער ֶר ִּבי ָׂהאט גֶ ְ‬ ‫ֶר ִּבי ָׂהאט גְ ַלייְך ַמ ְמ ִּשיְך גֶ עוֶ וען‪"ֶ :‬דער ַב ַעל ֵּשם טֹוב זי"ע ָׂהאט גֶ עזָׂ אגְ ט‪ֶ ,‬דער ִּרבֹונֹו ֶשל ָׂ‬ ‫עֹולם‬ ‫קּוקט פּון‬ ‫ּומ ִּציץ ִּמן ַה ֲח ַרכִּ ים'‪ַ .‬מ ְשגִּ ַיח ִּמן ַה ַחלֹונֹות – וֶ וען ֵּאיינֶ ער ְ‬ ‫יח ִּמן ַה ַחלֹונֹות ֵּ‬ ‫ִּאיז ' ַמ ְשגִּ ַ‬ ‫אל ְטן‪,‬‬‫עהט ֶמען ִּאים‪ָׂ .‬א ֶבער ֵּמ ִּציץ ִּמן ַה ֲח ַרכִּ ים – וֶ וען ֶמען ְב ִּל ְיקט פּון ִּדי ְש ַפ ְ‬ ‫ֶפענְ ְס ֶטער זֶ ְ‬ ‫יש ֶטער ִּמיט ַא ָׂא ֶפענֶ ע‬ ‫ייב ְ‬ ‫קּוקט‪ .‬צּו ָׂמאל ִּפ ְירט זִּ יְך ֶדער ֵּא ִּ‬ ‫ישט ֶדעם וָׂ ואס ְ‬ ‫ער ֶקענְ ט ֶמען נִּ ְ‬ ‫ֶד ְ‬ ‫ישט ִּדי ַה ְשגָׂ ָׂחה ‪ֵּ -‬מ ִּציץ ִּמן ַה ֲח ַרכִּ ים‪.‬‬ ‫עהט ֶמען נִּ ְ‬ ‫יח ִּמן ַה ַחלֹונֹות‪ ,‬אּון צּו ָׂמאל זֶ ְ‬ ‫ַה ְשגָׂ ָׂחה – ַמ ְשגִּ ַ‬ ‫יח ִּמן ַה ַחלֹונֹות – ַאז ֶדער ָׂבחּור‬ ‫צּומאל זַ יין ַא ַמ ְשגִּ ַ‬ ‫ארף ָׂ‬ ‫יח ִּאין ַא יְ ִּש ָׂיבה‪ַ ,‬ד ְ‬ ‫ַאזֹוי אֹויְך ַא ַמ ְשגִּ ַ‬ ‫ארף ֶדער ַמ ְשגִּ ַיח זַ יין ַא‬ ‫צּומאל ַד ְ‬ ‫וייסט ַא ֶלעס‪ ,‬אּון ָׂ‬ ‫קּוקט אּון וֵּ ְ‬‫עהט ַאז ֶער ְ‬ ‫ִּאין ִּדי יְ ִּש ָׂיבה זֶ ְ‬ ‫ער ֵּהייט"‪.‬‬ ‫אל ֶטענֶ ְ‬ ‫אה ְ‬‫ֵּמ ִּציץ ִּמן ַה ֲח ַרכִּ ים – ַב ַ‬ ‫עדאנְ ק‪ֶ .‬דער ֶר ִּבי ָׂהאט ִּאים‬ ‫עהאט פּון ֶדעם ִּט ֶיפען גֶ ַ‬ ‫ארק ֲהנָׂ ָׂאה גֶ ַ‬ ‫יח ָׂהאט ְש ַט ְ‬ ‫ֶדער ַמ ְשגִּ ַ‬ ‫ארט ִּאין יְ ִּש ָׂיבה‪ .‬אּון ֶדער ֶר ִּבי‬ ‫ערנֶ ען ָׂד ְ‬ ‫ועלכֶ ע ֶל ְ‬ ‫חּורים וֶ ְ‬ ‫ישע ָׂב ִּ‬ ‫עפ ֶרעגְ ט אֹויף זַ יינֶ ע ֵּה ִּ‬ ‫יימ ֶ‬ ‫גֶ ְ‬ ‫שּוטע ִּמ ְש ָׂפ ָׂחה‪ָׂ .‬האט‬ ‫עקּומען פּון ַא ָׂפ ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫ְפ ֶרעגְ ט‪" :‬וָׂ ואס ַמאכְ ט ְקלֹונִּ ימֹוס"‪ַ ,‬א ָׂבחּור וָׂ ואס ִּאיז גֶ‬ ‫עמט‬ ‫טֹובה ַפאר ִּאים וֶ וען ֶמען נֶ ְ‬ ‫ואל ִּדיגֶ ע ָׂ‬ ‫ואלט גֶ עוֶ וען ַא גֶ עוַ ְ‬ ‫"עס וָׂ ְ‬ ‫ערט‪ֶ :‬‬ ‫יח גֶ ֶ‬ ‫עענְ ְט ֶפ ְ‬ ‫ֶדער ַמ ְשגִּ ַ‬ ‫"איז‬ ‫על ְפן"‪ְ .‬פ ֶרעגְ ט ֶדער ֶר ִּבי‪ִּ :‬‬ ‫רֹויסה ְ‬ ‫ֶ‬ ‫ערנֶ ען ִּמיט ִּאים אּון ִּאים ַא‬ ‫ֵּאיינֶ ער וָׂ ואס זָׂ אל ְפ ִּריוַ ואט ֶל ְ‬ ‫סג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ישט‪ָׂ .‬האט ֶדער ַמ ְשגִּ ַיח‬ ‫אקע נִּ ְ‬ ‫טּוהט ֶמען ֶעס ַט ֶ‬‫ארוָׂ ואס ְ‬ ‫עפ ֶרעגְ ט‪ַ ,‬פ ְ‬‫ואלט גֶ ְ‬ ‫נּו"‪ַ ,‬אזֹויוִּ וי ֶער וָׂ ְ‬ ‫ישט‬ ‫קּומט פּון ַא נִּ ְ‬ ‫ְ‬ ‫ייע ֶרע ַמ ֲע ֶשה‪ ,‬אּון ֱהיֹות ֶדער ָׂבחּור‬ ‫ערט‪"ָׂ :‬דאס ִּאיז ַא ַט ֶ‬ ‫עענְ ְט ֶפ ְ‬‫גֶ ֶ‬ ‫אלן"‪.‬‬ ‫אצ ְ‬‫ישט ָׂדא וֶ וער זָׂ אל ֶעס ַב ָׂ‬‫אר ֶמעגְ ִּליכֶ ע ִּמ ְש ָׂפ ָׂחה‪ִּ ,‬איז נִּ ְ‬ ‫ַפ ְ‬ ‫מֹוצ ֵּאי ַש ָׂבת ַביי ְמ ַלּוֶ ה ַמ ְלכָׂ ה‪,‬‬‫עדע ָׂ‬ ‫"פאר ֶדעם ָׂהאב ִּאיְך ַאן ֵּע ָׂצה‪ ,‬יֶ ֶ‬ ‫ָׂהאט ֶדער ֶר ִּבי גֶ עזָׂ אגְ ט‪ַ :‬‬ ‫גּולה אֹויף ַפ ְרנָׂ ָׂסה‪ .‬גֶ עוֶ וענְ ִּליְך גֵּ ייט‬ ‫אבעל‪ ,‬אּון ִּדי ֲח ִּס ִּידים זָׂ אגְ ן ַאז ֶעס ִּאיז ַא ְס ָׂ‬ ‫ֵּטייל ִּאיְך ְקנָׂ ֶ‬ ‫ערנָׂ אְך ֵּטייל ִּאיְך ִּדי‬ ‫עלד‪ ,‬אּון ֶד ְ‬ ‫ערין גֶ ְ‬ ‫עדער ֵּלייגְ ט ַא ַריין ֶד ִּ‬ ‫ֵּאיינֶ ער ַארּום ִּמיט ַא ַטאץ‪ ,‬אּון יֶ ֶ‬ ‫אר ַהאן‬ ‫עטע ָׂש ָׂעה‪ֶ .‬עס זֶ ענֶ ען ַפ ְ‬ ‫אר ִּצ ְיהט זִּ יְך ִּביז ַא ְש ֶפ ֶ‬ ‫עמט ַא ַסאְך ַצייט אּון ַפ ְ‬ ‫אבעל‪ָׂ .‬דאס נֶ ְ‬ ‫ְקנָׂ ֶ‬ ‫קּומען זֵּ יי ְפ ִּר ֶיער‬ ‫ואר ְטן ַאזֹוי ַלאנְ ג‪ֶ ,‬‬ ‫עדּולד צּו וַ ְ‬ ‫ְ‬ ‫ישט ֵּקיין ַצייט אּון גֶ‬ ‫אבן נִּ ְ‬ ‫ועלכֶ ע ָׂה ְ‬ ‫ֶמענְ ְט ְשן וֶ ְ‬ ‫אר ְש ֵּטייט זִּ יְך ַאז זֵּ יי ְב ֶרענְ גֶ ען‬ ‫אבעל‪ַ .‬פ ְ‬ ‫אקּומען שֹוין ִּדי ְקנָׂ ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫עלד אּון ַב‬ ‫סּומע גֶ ְ‬ ‫אּון ְב ֶרענְ גֶ ען ַא ֶ‬ ‫אלען ְפ ִּר ֶיער‪ .‬אּון ְט ָׂראץ‬ ‫יּודען וָׂ ואס ָׂצ ֶ‬ ‫אטע ִּאיז אֹויְך פּון ִּדי ֶ‬ ‫סּומע‪ֶ .‬דער ָׂבחּור'ס ַט ֶ‬ ‫ערע ֶ‬ ‫ַא גְ ֶר ֶ‬ ‫עס ֶ‬ ‫עבען‪ַ ,‬ע ְק ְשנְ 'ט ֶער זִּ יְך ָׂדאס‬ ‫ֶדעם וָׂ ואס ֶער ִּאיז ַא ְשוַ ואכֶ ער ַב ַעל יְ כֹו ֶלת‪ ,‬אּון ָׂהאט קֹוים צּו ֶל ֶ‬ ‫עלד‪.‬‬‫עבען גֶ ְ‬ ‫ֶער וִּ ויל גֶ ֶ‬ ‫ואר ֶטענְ ִּדיג‬ ‫אנּוצען‪ִּ .‬איְך ֵּלייג ֶעס ַאוֶ ועק ִּאין ַא זַ ייט‪ ,‬וַ ְ‬‫ישט ַב ֶ‬ ‫ָׂא ֶבער ִּאיְך וִּ ויל זִּ יְך ִּמיט ִּדי גֶ ְ‬ ‫עלד נִּ ְ‬ ‫נֹויטיגֶ ען ִּאין ֶדעם‪ ,‬אּון ִּאיְך וֶ ועל ִּאים ֶעס ֶקענֶ ען‬ ‫עלעגְ נְ ֵּהייט וֶ וען ֶדער יּוד וֶ ועט זִּ יְך ִּ‬ ‫אֹויף ַא גֶ ֶ‬ ‫ערט‬ ‫אד ְ‬ ‫עלעגְ נְ ֵּהייט‪ .‬נּו‪ ,‬זָׂ אגְ ט ִּמיר וִּ ִּ‬ ‫ויפיל ָׂפ ֶ‬ ‫אסיגֶ ע גֶ ֶ‬ ‫עצט ִּאיז ִּדי ַפ ִּ‬‫וייסט אֹויס ַאז יֶ ְ‬ ‫עבן‪ .‬וֵּ ְ‬ ‫ָׂא ְפגֶ ְ‬ ‫ואטער ְמ ַל ֵּמד"?‬ ‫זִּ יְך ַפאר ַא ְפ ִּריוַ ֶ‬ ‫ערט‪ .‬גְ ַלייְך אֹויפ'ן ָׂא ְרט ָׂהאט ֶר ִּבי‬ ‫עצן טֹויזְ נְ ט ְפ ַראנְ ק"‪ָׂ ,‬האט ֶדער ַמ ְשגִּ ַיח גֶ ֶ‬ ‫עענְ ְט ֶפ ְ‬ ‫"זִּ ֶיב ְ‬ ‫עלד‬ ‫יח‪ ,‬זָׂ אגֶ ענְ ִּדיג‪"ָׂ :‬דאס גֶ ְ‬ ‫ער ַלאנְ גְ ט ֶדעם ַמ ְשגִּ ַ‬ ‫עלד‪ ,‬אּון ֶד ְ‬ ‫ענּומען ִּדי גֶ ְ‬ ‫רֹויסגֶ ֶ‬ ‫יַ ְענְ ֶק ֶל'ה ַא ְ‬ ‫יח ִּאיז ַארֹויס‬ ‫אטן פּון ֶדעם ָׂבחּור"‪ֶ .‬דער ַמ ְשגִּ ַ‬ ‫ערט צּום ַט ְ‬ ‫עה ְ‬‫ישט צּו ִּמיר‪ָׂ ,‬דאס גֶ ֶ‬ ‫ערט נִּ ְ‬‫עה ְ‬‫גֶ ֶ‬ ‫מּוסר‪.‬‬‫רֹויסער ַב ַעל ָׂ‬‫ִּמיט גְ רֹויס ִּה ְת ַפ ֲעלּות פּון ֶדעם ַבאזּוְך‪ ,‬זָׂ אגְ נְ ִּדיג אֹויף ִּאים‪ַ ,‬אז ֶער ִּאיז ַא גְ ֶ‬ ‫זְ כוּתוֹ יָ גֵ ן ָע ֵלינ ּו וְ ַעל ָּכל יִ ְש ָר ֵאל ָא ֵמן‬ ‫משנת השבוע‬ ‫סד‬ ‫מזלא טבא וגדיא יאי‬ ‫לידידינו הר"ר שמשון ריכארד שליט"א‬ ‫והר"ר ישראל שמעון ריכארד שליט"א‬ ‫לרגל נישואי נכדו‪-‬בנו הבה"ח יהושע צבי עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הרה"ג ר' מאיר חיים גינזבורג שליט"א‬ ‫לרגל אירוסי בנו הבה"ח דב גבריאל עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידנו הר"ר שלמה זלמן הכהן זעלצער שליט"א‬ ‫והר' שמעון ראזענבערג שליט"א‬ ‫לרגל הולדת נכדתו‪-‬בתו בשעטו"מ‬ ‫לידידנו הרה"ג ר' חיים ברים שליט"א‬ ‫לרגל הכנסת בנו לבריתו של אברהם אבינו בשעטו"מ‬ ‫לידידנו הר"ר שניאור זלמן דייטש שליט"א‬ ‫לרגל הכנסת בנו לבריתו של אברהם אבינו בשעטו"מ‬