gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית חבורת ש"ס · Tamtzis Chaburas Shas — חיי שרה (2026-11-02)

מוציא לאור: תמצית חבורת ש"ס · Tamtzis Chaburas Shas

שבוע: חיי שרה (2026-11-02)

תמצית חבורת ש"ס · Tamtzis Chaburas Shas — חיי שרה (2026-11-02)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גליון ‪ 42‬ללומדי חבורת ש"ס | סנהדרין י"ד‪ .‬עד כ"ג‪ | .‬חשון ה'תשפ"ז‬ ‫הסהר אל יחסר המזג" שאסור לצאת אם עי"ז יחסר‬ ‫לא כחל לעיניים ולא שרק לפנים ולא פירכוס‬ ‫סמיכת חכמים‬ ‫משיעור סנהדרי קטנה‪( ,‬דסתם מזיגה היא על חד תרי‪,‬‬ ‫לשיער ויעלת חן‪ ,‬וזה שיר ששרים לכלה שהיא מעלת‬ ‫אין דנים דיני קנסות ודברים נוספים אלא בבית דין‬ ‫והיינו בבני אדם שאוהבים יין חזק‪ ,‬וביין רגיל מוזגים על‬ ‫חן בלי להתקשט‪.‬‬ ‫של דיינים שנסמכו איש מפי איש עד משה רבינו‪.‬‬ ‫חד תלת‪ .‬וי"מ ש"מזג" בגימטריה חמישים‪ ,‬שלא יחסרו‬ ‫כשסמכו את רבי אמי ורבי אסי שרו להם‬ ‫ולהלן יבואר שסמיכה צריכה בי"ד של שלשה‪ ,‬וכיצד‬ ‫חמישים אלא מ"ט והיינו שישארו כ"ב‪ ,‬ואין בי"ד שקול‬ ‫שיסמכו אנשים כמוהם‪ ,‬ולא כאלו שאינם‬ ‫היו סומכים‪ ,‬ושאין סומכים בחו"ל‪ ,‬ועוד מדיני‬ ‫מוסיפים עליהם עוד אחד‪ .‬תוד"ה אל‪ .‬עוד כתבו התוס'‬ ‫סמיכה‪.‬‬ ‫(ד"ה אילימא) שאחר תמיד של בין הערבים שהיו הולכים‬ ‫נותנים טעם הגון לדבריהם‪ ,‬או שמהפכים טעמי‬ ‫לביתם‪ ,‬לא היו הולכים כולם יחד‪ ,‬ולא היה מוצא את כולם‬ ‫בברייתא מבואר שסמיכת חכמים צריכה התורה‪ ,‬וי"א שלא כאלו שמונעים מלומר טעמי‬ ‫יחד)‪ ,‬ובהכרח איירי שיצאו לדבר מצוה והיינו‬ ‫שלשה‪ .‬הגמרא לא מצאה ילפותא לדין זה‪ ,‬דאין תורה או טורמיסין לא איתפרש‪.‬‬ ‫למדידת עגלה‪ ,‬ומבואר שכולם צריכים לצאת‪.‬‬ ‫ללמוד מדכתיב "ויסמוך את ידיו עליו"‪ ,‬דא"כ‬ ‫כשרבי אבהו היה בא מהמתיבתא לבית הקיסר‪,‬‬ ‫ואביי דוחה שי"ל שיצאו להוסיף על העיר‬ ‫יספיק אחד‪ ,‬ואי נימא שמשה שקול כשבעים‬ ‫היו יוצאות מטרוניתא ושרות לו‪ -‬רבא ‪-‬נשיא‬ ‫ירושלים ועל העזרות וצריך לקדש את התוספת‬ ‫ואחד‪ ,‬א"כ יצטרכו שבעים ואחד‪ .‬וממעשה דרבי‬ ‫דעמיה‪ ,‬מדברנא ‪-‬מנהיג דאומתיה‪ ,‬בוצינא‬ ‫בשתי תודות ובשיר‪ ,‬והגמ' מביאה ברייתא‬ ‫יהודה בן בבא דלהלן ליכא להוכיח שמספיק‬ ‫דנהורא –גדול בנוי ביופיו‪ ,‬בריך מתיך לשלום‪.‬‬ ‫שמבואר שם שאיירי אף ביצאו כולם למדידת‬ ‫אחד‪ ,‬די"ל שהיו איתו עוד ולא מנאום משום‬ ‫עגלה‪.‬‬ ‫כמה דיינים צריך לעריפת עגלה‬ ‫כבודו‪.‬‬ ‫דיני עגלה ערופה נתבארו בארוכה במסכת סוטה‬ ‫דרך הסמיכה‪ -‬אין סומכים ביד ממש‪ ,‬אלא‬ ‫איזה שומא צריכה שלשה‬ ‫פרק עגלה ערופה (מ"ד‪ - :‬מ"ז‪ .):‬ולהלן יבואר כמה‬ ‫קורין לו רבי‪ ,‬ונותנים לו רשות לדון דיני קנסות‪,‬‬ ‫מלבד מה שמצינו שצריך שלשה דיינים לדברים‬ ‫דיינים צריך כדי למדוד את המרחק מההרוג לעיר‬ ‫דכתיב בהו "אלוהים" דמשמע מומחין והיינו סמוכים‪,‬‬ ‫מסוימים‪ ,‬יש דברים שאף שאינם צריכים בית דין‪,‬‬ ‫הקרובה אל החלל‪ ,‬כדי לדעת איזו עיר צריכה להביא‬ ‫ובשאר דיני ממונות לא בעין סמוכים משום נעילת דלת‪,‬‬ ‫מ"מ שומתם צריכה שלשה‪ ,‬כדי לדעת כמה עליו‬ ‫עגלה ערופה‪.‬‬ ‫והיכא דליכא נעילת דלת כמו בשומרים וגזילות בעינן‬ ‫לתת תמורתם‪ ,‬והם פדיון נטע רבעי ומעשר שני‬ ‫לר"ש עריפת עגלה והיינו המדידה (תוד"ה ועריפת)‬ ‫סמוכים‪ ,‬ומ"מ דנים אותם בבבל דשליחותייהו קעבדינן‪,‬‬ ‫שאין דמי ידועים‪ ,‬ופדיון הקדש‪ ,‬וערכין המיטלטלין‪,‬‬ ‫אבל בקנסא לא משום דלא שכיחא‪ ,‬ואין בה חסרון כיס‪.‬‬ ‫וכדלהלן‪.‬‬ ‫בשלשה‪ ,‬ולרבי יהודה בחמשה‪ ,‬ולרבי אליעזר בן‬ ‫יעקב (י"ד‪ ):‬בעינן גם מלך ושופט ואת כל‬ ‫י"ד‪ .‬לולא רבי יהודה בן בבא היו בטלים דיני‬ ‫נטע רבעי‪ ,‬ומעשר שני שאין דמיו ידועים‬ ‫הסנהדרין‪.‬‬ ‫קנסות מישראל בגלל ביטול הסמיכה‪ .‬שפעם אחת‬ ‫(כגון פירות שהרקיבו או יין שהחמיץ או מעות‬ ‫שהחלידו‪ .‬ונטע רבעי צריך שלשה אף באין דמיו‬ ‫רבי יהודה יליף מ"זקניך" שנים‪ ,‬ומו' ד‬ ‫גזרה מלכות הרשעה להרוג את הסומך והנסמך‪,‬‬ ‫ידועים‪ ,‬מפני שאדם להוט לאכול פירות נטיעה זו‬ ‫"ושופטיך" עוד שנים‪ ,‬וכיון שאין בי"ד שקול‬ ‫ולהחריב את העיר שסמך בה או בתחומה‪ ,‬והלך‬ ‫חוששים אפילו כשדמיו ידועים‪ .‬אמנם בזמן הזה שאין‬ ‫מוסיפים עליהם עוד אחד‪ ,‬ור"ש ו' לא דריש‬ ‫רבי יהודה בן בבא וישב בין ב' הרים ועיירות‬ ‫מחללים בשויים‪ ,‬א"צ שלשה‪ .‬תוד"ה נטע)‪ ,‬פודים‬ ‫להאי דרשה‪ ,‬אלא לדרשה אחרת‪ ,‬כדמוכח בכמה מקומות‬ ‫גדולות כדי שלא יחריבו את העיר‪ ,‬וסמך שם את‬ ‫שר"ש דורש ו'‪ .‬תוד"ה ורבי שמעון‪.‬‬ ‫אותם בשלשה‪ ,‬ואותם שלשה צריכים שהיו‬ ‫ר"מ (שכבר נסמך ע"י ר"ע אלא שלא קיבלוהו‬ ‫מ"שופטיך" לומדים דבעינן המיוחדים לקוחות –סוחרים הבקיאים בשומא‪( ,‬וי"מ שמדובר‬ ‫מפני שהיה בחור)‪ ,‬ואת ר"י ור"ש ורבי יוסי ור"א בן‬ ‫שבשופטיך ‪-‬מזקני סנהדרי גדולה‪ ,‬ולא לומדים דין ששלשתם רוצים לקנותו‪ ,‬ויקנה מי שרבה במחיר‪ .‬ודוחק‪.‬‬ ‫שמוע‪ ,‬וי"א אף את רבי נחמיה‪ ,‬וכשהכירום‬ ‫זה מגזירה שוה זקני זקני מסמיכה‪ ,‬דא"כ נלמד תוד"ה בשלשה)‪ ,‬ואפילו נכרי אחד מהם‪ ,‬ואפילו‬ ‫האויבים אמר להם לברוח‪ ,‬ונעצו בו ג' מאות‬ ‫הבעלים אחד מהם‪ .‬ורבי ירמיה מסתפק מה‬ ‫משם גם את מספר הדיינים‪.‬‬ ‫חניתות ברזל ועשאוהו ככברה‪.‬‬ ‫ומ"ויצאו" לא לומדים שצריך עוד שניים‪ ,‬אלא הדין אם אותם ג' מטילים לתוך כיס אחד‪ ,‬ומהא‬ ‫לומדים שיצאו הם ולא שלוחם‪ ,‬ומ"ומדדו" לא דאיתא בברייתא שאיש ושתי נשיו מהני‪ ,‬אין‬ ‫סנהדרין דנה דיני קנסות אף בחו"ל‪.‬‬ ‫לומדים שצריך עוד שנים‪ ,‬אלא שאפילו אם ראיה‪ ,‬דדילמא איירי כאשת רב פפא שהיתה‬ ‫סמיכה בחו"ל‪ -‬אין סומכין בחו"ל‪ ,‬אפילו אם‬ ‫ברור שזה קרוב לעיר זו מכל עיירות‪ ,‬צריכים עושה לעצמה‪.‬‬ ‫הנסמך עצמו בארץ‪ ,‬וגם אם הסומך בארץ‬ ‫לעסוק במדידה‪.‬‬ ‫והנסמך בחו"ל אין סומכין‪ ,‬דבעינן שהנסמך‬ ‫הקדשות‪ -‬לתנא דמתני' פדיון הקדש צריך‬ ‫יהיה אצל הסומך‪( ,‬ולכן לא סמכו את רב שמן‬ ‫י"ד‪ :‬לרבי אליעזר בן יעקב "זקניך" זה סנהדרין‪ ,‬שלשה‪( ,‬וצ"ע מה המקור‪ ,‬דאי משום דכתיב ג'‬ ‫בר אבא‪ ,‬וכן את רבי יונתן בן עכמאי‪ ,‬או את רבי‬ ‫ו"שופטיך" זה מלך וכהן גדול‪ .‬והגמ' מוכיחה פעמים כהן בפדיון בהמה‪ ,‬וה"ה לשאר הקדשות‪ ,‬א"כ‬ ‫שמעון בן זירוד)‪.‬‬ ‫שלדבריו צריך את כל הסנהדרין‪ ,‬מהא דתניא לקרקעות יספיק ארבעה‪ ,‬ולא יצטרכו תשעה‬ ‫שאם זקן ממרא מצא את הסנהדרין חוץ ללשכת וכהן‪ ,‬אלא בהכרח שכיון שפרשת פדיון קרקעות‬ ‫אין נסמכים מצאצאי עלי‪ ,‬אפי' חכמים הבאים‬ ‫הגזית שהיתה בהר הבית‪ ,‬בבית פגי מקום לפנים היא אחרונה‪ ,‬ועד שם כתוב י' פעמים כהן‪ ,‬תלמד‬ ‫לכלל זקנה ע"י תורה וגמ"ח‪ ,‬דכתיב "לא יהיה זקן‬ ‫מחומת העיר ודינה כירושלים‪ ,‬והמרה עליהם אינה תחתונה מעליונה‪ .‬ו"לכהן תהיה אחוזתו" אינו מן המנין‪,‬‬ ‫בביתך כל הימים"‪ ,‬ואין הכונה לזקנה ממש‪,‬‬ ‫המראה לידון בחנק‪ ,‬דכתיב "וקמת ועלית אל כיון שזה לא נכתב לגבי השומא)‪ .‬ולרבי אליעזר בן‬ ‫דכבר כתיב "כל מרבית ביתך ימותו אנשים" –‬ ‫המקום"‪( ,‬ולא מיקרי מקום לגבי סנהדרין אלא לשכת יעקב אפי' צינורא (–מזלג קטן שטווים בו זהב‪ .‬וכתבו‬ ‫בגיל י"ח‪.‬‬ ‫התוס' (ד"ה צינורא) שבמקדש היו משתמשים בצינורא‬ ‫הגזית סמוך למחנה שכינה‪ ,‬אף שבמעשר שני כתיב‬ ‫אם כדאי להסמך‪ -‬רבי זירא הטמין עצמו‬ ‫להסיר את ראשי הפתילות השרופות ולקנח את הנרות‪.‬‬ ‫מקום והכונה לכל ירושלים‪ .‬תוד"ה מלמד)‪ ,‬ובהכרח‬ ‫ועוד היה צינורא להפך בו את איברי התמיד‪ .‬ור"ח פירש‬ ‫מלהסמך‪ ,‬משום ד"לעולם הוי קבל וקיים"‬ ‫שהרבנות מקברת את בעליה‪ ,‬ולבסוף המציא עצמו איירי שיצאו כולם‪ ,‬דאל"כ אינה המראה מטעם‬ ‫שהכונה לעצי נורא) של הקדש צריך עשרה כדי‬ ‫לסמיכה משום שאין אדם עולה לגדולה אא"כ דשמא אלו שבפנים סוברים כמותו‪ ,‬ולדבר‬ ‫מוחלין לו כל עוונותיו‪ .‬ובשעת סמיכתו שרו לו‪ -‬הרשות אינם רשאים לצאת‪ ,‬דכתיב "שררך אגן‬ ‫דרך חיה זו להמית אדם‪ ,‬ולכן כתבו שאפשר שהכונה‬ ‫לפדותה‪ ,‬וכדאמר שמואל עשרה כהנים כתובים בענבים דכחשי כל כמה דשבקת להו‪ ,‬אבל שער‬ ‫לאפעה שהוא מין נחש‪.‬‬ ‫משביח ואפ"י רמ' כרבנן סל'‪.‬‬ ‫בפרשה‪.‬‬ ‫מה צריך בית דין של שבעים ואחד‬ ‫מה צריך בית דין של עשרים ושלשה‬ ‫ט"ו‪ .‬ערכין המיטלטלין בשלשה‪-‬‬ ‫לאחר שנתבאר עד כה אלו דברים צריכים בית דין‬ ‫לאחר שנתבאר אלו דברים צריכים שלשה‪ ,‬הגמרא‬ ‫לרב היינו כגון האומר ערך כלי זה עלי‪ ,‬שדינו‬ ‫של שלשה או של עשרים ושלשה‪ ,‬הגמרא עוברת‬ ‫עוברת לבאר דיני בית דין של עשרים ושלשה שהם‬ ‫שנותן להקדש דמיו‪ ,‬דאף שאין ערכין בכלים‪ ,‬אלא‬ ‫לבאר דיני בית דין של שבעים ואחד‪ ,‬שהם דנים דיני‬ ‫דנים דיני נפשות ודברים נוספים‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫נפשות חמורים יותר‪ ,‬או דינים השייכים לכלל‬ ‫באדם כפי הקצוב בפרשה לפי שניו‪ ,‬מ"מ אדם יודע‬ ‫הציבור‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫שאין ערך לכלי וכוונתו להתחייב את דמי הכלי‪ ,‬רובע ונרבע בעשרים ושלשה‪ -‬שור שרובע‬ ‫מתי דנים שבט בבית דין של שבעים‬ ‫ולפירוש זה יש לשנות ערכין של מטלטלין‪ .‬נקיבה ילפינן מדכתיב "והרגת את האשה ואת‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה האומר) שבערכין מוקי לה כר"מ דס"ל הבהמה" איתקש בהמה לאשה‪ ,‬ורובע זכר‬ ‫ואחד‪-‬‬ ‫שאין אדם מוציא דבריו לבטלה‪ .‬אמנם מבואר בגיטין‬ ‫שרב סובר שהמקדיש עבדו יצא לחרות ואין אומרים מדכתיב "כל שוכב עם בהמה מות יומת"‪ ,‬דאם‬ ‫איתא במתני' ששבט אין דנים אותו אלא ע"פ‬ ‫שיהא קדוש לדמיו‪ .‬וצ"ל שרב לא סובר שיהא קדוש אינו ענין לשוכב דקרא אחרינא כתיב "איש אשר‬ ‫בי"ד של שבעים ואחד‪.‬‬ ‫לדמיו‪ ,‬ולדברי ר"מ קאמר‪ ,‬או שנחלקו אמוראים בדעת יתן שכבתו" וגו' תנהו ענין לנשכב ‪-‬לממציא בהמה‬ ‫ולא מדובר בשבט שחילל את השבת‪ ,‬שהרי לא‬ ‫עליו‪ ,‬ואפקיה רחמנא בלשון שוכב לומר שנשכב‬ ‫רב‪.‬‬ ‫מצינו חילוק בין יחידים למרובים אלא לענין‬ ‫לאבימי היינו במתפיס מטלטלין לערכין‪ ,‬שאמר כשוכב שהוא והבהמה בעשרים ושלשה‪.‬‬ ‫עבודת כוכבים שעיר הנידחת צריכה סנהדרי גדולה‪,‬‬ ‫ערכי עלי‪ ,‬ואמר שהמטלטלין יהיו לתשלום ערכו לפי‬ ‫ויחיד נדון בכ"ג‪.‬‬ ‫ט"ו‪ :‬שור הנסקל בעשרים ושלשה‪ ,‬דכתיב‬ ‫שניו‪ ,‬שאם בא לפדותם צריך שלשה‪ ,‬ולדבריו יש‬ ‫ובשבט שהודח לעבודת כוכבים נמי לא מיירי‪,‬‬ ‫"השור יסקל וגם בעליו יומת"‪ ,‬כמיתת הבעלים‬ ‫לשנות מטלטלין של ערכין‪.‬‬ ‫דאין עושים עיר הנידחת אלא ביותר ממאה ועד‬ ‫כך מיתת השור‪ .‬ואין לומר שכוונת הפסוק היתה‬ ‫ולרבי אבהו איירי באומר ערכי עלי‪ ,‬שאם בא‬ ‫רובו של שבט לרבי יונתן‪ ,‬ולרבי יאשיה מעשר‬ ‫לחייב את הבעלים מיתה‪ ,‬דכתיב "מות יומת‬ ‫הכהן למשכנו כיון שאינו פורע‪ ,‬אם מצא לו מטלטלין‬ ‫ועד מאה דנפקא מתורת עיר והוו להו ציבור‪ ,‬וכל אחד‬ ‫המכה רוצח הוא" על רציחתו אתה הורגו ואין‬ ‫צריך שלשה שמאים‪( ,‬וקרקעות בעשרה)‪ ,‬שכמו‬ ‫נדון בסקילה‪ ,‬דבציבור לא כתיב סייף‪ ,‬אבל שבט שלם‬ ‫אתה הורגו על רציחת שורו‪( .‬ואין להוכיח שאינו‬ ‫שלהוציא מהקדש צריך שלשה שמא טעו‪ ,‬ה"ה‬ ‫לא‪ .‬ונראה דפליגי בהא דכתיב בעמוס "העיר היוצאת‬ ‫נהרג מדכתיב "אם כופר יושת עליו"‪ ,‬ואם הוא‬ ‫להכניס להקדש צריך שלשה שמא טעו ויקחנו‬ ‫אלף תשאיר מאה‪ ,‬והיוצאת מאה תשאיר עשרה"‪.‬‬ ‫חייב מיתה הא כתיב "לא תקחו כופר לנפש‬ ‫להקדש ביותר מדמיו‪.‬‬ ‫(תוד"ה מעשרה)‪ .‬ורבינא סובר שאע"פ שהורגים‬ ‫רוצח"‪ ,‬די"ל שברוצח ממש לא מועיל כופר‪ ,‬אבל‬ ‫כל אחד כדין יחיד‪ ,‬מ"מ הא כתיב "והוצאת את‬ ‫כששורו הרג מועיל כופר‪ ,‬ואם לא נתן כופר חייב‬ ‫לרבי יהודה צריך שאחד מהם יהיה כהן‪ ,‬ולרבנן‬ ‫האיש וכו' " ‪-‬איש ואשה אתה מוציא לשעריך‪,‬‬ ‫חנק‪ .‬ואין לומר שמדכתיב "יומת" שזה מיותר‬ ‫א"צ‪ ,‬וצ"ע לרבנן למה התורה כתבה כהן‪.‬‬ ‫ואין אתה מוציא שבט שלם (או עיר שלימה)‬ ‫לומדים שחיוב מיתה של הבעלים שונה מדין‬ ‫הקרקעות‪ -‬צריכים לשומם בתשעה וכהן‪.‬‬ ‫לשעריך לבד שבשעריך דהיינו סנהדרין קטנה‬ ‫השור‪ ,‬ואין לדחות דאי לא כתיב יומת הייתי דן‬ ‫שמואל מבאר שהמקור מהא דכתיב בפרשה י'‬ ‫אלא לסנהדרין גדולה‪.‬‬ ‫אותו בסקילה ולא בסייף‪ ,‬דלא יתכן שרוצח נדון‬ ‫פעמים כהן‪ ,‬חד לגופיה‪ ,‬והשאר אין מיעוט אחר‬ ‫בסייף וכששורו הרג נדון בסקילה שהוא יותר‬ ‫מיעוט אלא לרבות‪ .‬ורב הונא בריה דרבי נתן‬ ‫ט"ז‪ .‬לרב מתנה מיירי בנשיא שבט שחטא‬ ‫חמור מכולם‪ ,‬אך יש לדחות ש'"יומת" לא‬ ‫שואל שא"כ יספיקו חמשה כהנים וחמשה‬ ‫באחת ממיתות בי"ד‪ ,‬דבעינן בי"ד של ע"א‪ ,‬דכתיב‬ ‫מיותר‪ ,‬דנ"מ להקל דינו מסייף לחנק‪ ,‬למ"ד‬ ‫"כל הדבר הגדול יביאו אליך" דבריו של גדול‪.‬‬ ‫ישראלים‪ ,‬דהשני הוא מיעוט אחר מיעוט‪ ,‬והשלישי בא‬ ‫שחנק קל מסייף)‪.‬‬ ‫לומר שצריך כהן דווקא‪ ,‬וכן בכולם‪.‬‬ ‫עולא רוצה לומר דמיירי בבאים לדון על עסקי‬ ‫אדם צריך לשומו בתשעה וכהן‪ ,‬ואף שא"א שור שעלה להר סיני בעוד שהשכינה שם‪ ,‬נדון‬ ‫נחלות‪ ,‬דילפינן שצריך ע"א כמו בחלוקה הארץ‬ ‫להקדיש אדם (ואף שאפשר להקדיש עבד‪ ,‬משמע בעשרים ושלש‪ ,‬דכתיב "אם בהמה אם איש לא‬ ‫הראשונה‪ ,‬והגמרא דוחה שא"כ יצטרכו גם קלפי‬ ‫הכא דמיירי בסתם אדם‪ .‬אי נמי פריך אליבא דרב דס"ל יחיה" מקיש בהמה לאדם וכבר הוקבעו סנהדראות‬ ‫ואורים ותומים וכל ישראל כמו בחלוקת הארץ‪.‬‬ ‫שהמקדיש עבדו יצא לחרות‪ .‬תוד"ה אדם)‪ ,‬מיירי מיתרו ואילך‪.‬‬ ‫והא דמבואר בעירובין ס"ג‪ .‬שאלעזר לא היה צריך לשאול‬ ‫באמר דמי עלי‪ ,‬דשמין אותו כעבד הנמכר ארי זאב דב נמר ברדלס ונחש מיתתם באורים ותומים‪ ,‬היינו לענין שאר דברים‪ ,‬שהיו נגלים לו‬ ‫בשוק‪ ,‬ועבד הוקש לקרקעות דכתיב "והתנחלתם בעשרים ושלשה‪ ,‬ולרבי אליעזר כל הקודם בנבואה‪ ,‬אבל חלוקת הארץ היתה על פי אורים ותומים‪.‬‬ ‫אותם"‪ .‬ושער אדם העומד ליגזז שכבר שילח פרע להורגם זכה‪ ,‬ולר"ע רק נחש כל הקודם להורגו תוד"ה מה‪.‬‬ ‫וראוי להסתפר‪ ,‬והקדישו ובא לפדותו בשוויו‪ ,‬שהרי זכה דנחש מועד לעולם‪ .‬ונחלקו ריש לקיש ורבי יוחנן נביא שקר דנים אותו בבי"ד של ע"א‪ ,‬דילפינן‬ ‫עושים ממנו נפה וקילקלי וחבק‪ ,‬דינו תלוי במחלוקת בדעת רבי אליעזר‪ ,‬לריש לקיש אין להורגם אא"כ גזירה שוה "דבר דבר" מהמראתו של זקן ממרא‪,‬‬ ‫לגבי מקדיש עבדו‪ ,‬שלת"ק שאין מועלין בו דינו הרגו‪ ,‬דיש להם תרבות דאפשר ללמדם שלא יזיקו‪ ,‬ואמנם אין חוזרים ולומדים שהריגתו של זקן‬ ‫כקרקע שאין מעילה בקרקעות‪( ,‬וכן אין מועלים (והא דמבואר בב"ק שלכו"ע הנחש מועד לעולם‪ ,‬שמא ממרא בבי"ד של ע"א‪ ,‬ד"הזדה הזדה" לא גמיר‬ ‫במחובר לקרקע‪ ,‬והא דאיתא בב"ב ע"ט שמועלים בבור‪,‬‬ ‫היינו שעקר חוליה מן הבור ונהנה ממנה‪ ,‬אבל אם הצניע י"ל דהיינו לענין לשלם נזק שלם‪ ,‬או דהכא מיירי אם האי תנא לא גמיר מרבי' ואין אדם דן גז"ש‬ ‫מגדלם בביתו קשורים בשלשלאות‪ ,‬שאז אין להמיתם‪.‬‬ ‫חפצים בבור לא מעל‪ .‬תוד"ה אין)‪ ,‬ולרשב"ג שמועלין תוד"ה ורבי יוחנן) וממילא יש להם בעלים‪ ,‬אבל אם מעצמו‪.‬‬ ‫כהן גדול‪ -‬לתנא דמתני' דנים אותו בבי"ד של‬ ‫המיתו הוכיח סופם על תחילתם שאינם בני תרבות וא"צ‬ ‫בשערו אין דינו כקרקע‪ .‬וקייל דבשערו העומד‬ ‫ע"א‪ ,‬וכדיליף בברייתא מדכתיב "כל הדבר‬ ‫לדונם‪ ,‬והא דתנא זכה אין הכונה שזכה בעורם‪,‬‬ ‫ליגזז פליגי‪ .‬ואמנם המחלוקת שמצינו בתובע י'‬ ‫הגדול יביאון אליך" ‪-‬דבריו של גדול בעל שררה‬ ‫שהרי כיון שהמיתו שוינהו רבנן כגמר דין‬ ‫גפנים טעונות‪ ,‬והנתבע מודה בחמש‪ ,‬שלר"מ‬ ‫כנשיא וכהן גדול‪ ,‬ומשה במקום ע"א קאי‪ .‬ואין הכונה‬ ‫כדקייל שאם שחטו לאחר שנגמר דינו שהם‬ ‫חייב שבועת מודה במקצת‪ ,‬ולחכמים דינם‬ ‫לדבר קשה‪ ,‬דהא כתיב "את הדבר הקשה יביאון‬ ‫איסורי הנאה‪ ,‬אלא זכה היינו לשמים שעשה‬ ‫כקרקע‪ ,‬ואיירי בענבים העומדים ליבצר ונחלקו‬ ‫אל משה"‪ ,‬ובאמת הכונה ב"דבר גדול" גם לדבר‬ ‫צדקה‪ ,‬וכן איתא בברייתא‪ .‬ולרבי יוחנן אע"פ‬ ‫אם דינם כבצורות או כקרקע (ואף אם דינם כקרקע‬ ‫קשה וא' לצואה וא' לעשיי'‪ ,‬ומ"מ מדשני קרא‬ ‫מבואר בכתובות נ"א שאין בעל חוב גובה מהם‪ ,‬דלא סמך שלא הרגו יש להורגם‪ ,‬דאין להם תרבות ואין‬ ‫בלשונו בין קשה לגדול ילפינן גם דבריו של‬ ‫דעתו עליהם‪ .‬תוד"ה בענבים)‪ ,‬אין הכרח דפליגי להם בעלים והוו כהפקר לפי שלא היה לו לגדלם‪ ,‬וכל‬ ‫גדול‪ .‬ואית תנא דס"ל ששני הפסוקים מדברים‬ ‫במחלוקת הנ"ל‪ ,‬די"ל דלא אמר ר"מ אלא הקודם להורגם זכה בעורם‪ .‬לרש"י ברדלס היינו חיה‬ ‫שנקראת פוטויו"ש‪ ,‬והתוס' (ד"ה והברדלס) הקשו שאין‬ ‫בדבר קשה‪ ,‬וחד לצוואה וחד לעשיה‪.‬‬ ‫ממונו של כהן גדול א"צ בי"ד של ע"א‪ .‬ורבי עשית עיר הנידחת היא בבי"ד של ע"א‪ ,‬דכתיב שיצא לו ה' סלעים אמר לו משה תן לי פדיונך‬ ‫אלעזר מסתפק אם שורו שהמית צריך ע"א "והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך" איש וצא)‪.‬‬ ‫כמיתת בעליו‪ ,‬או דדי בכ"ג כמיתת בעלים ואשה אתה מוציא לשעריך‪ ,‬אבל לא עיר לר"ש אלדד ומידד נשארו במחנה‪ ,‬שאמרו‬ ‫שאינם ראוים לאותה גדולה‪ ,‬ואמר הקב"ה‬ ‫שלימה‪.‬‬ ‫דעלמא‪.‬‬ ‫שכיון שמיעטו עצמם הוא יוסיף להם גדולה‪,‬‬ ‫יציאה למלחמת הרשות צריכה בי"ד של ע"א‪ ,‬אין עושין עיר הנידחת בספר‪ ,‬דכתיב "מקרבך"‪,‬‬ ‫שכל שבעים הנביאים נתנבאו ופסקו והם לא‬ ‫ור"ש דדריש טעמא דקרא פירש הטעם שמא‬ ‫וכדמצינו בדוד המלך (שהיה כנור תלוי למעלה‬ ‫פסקו‪ .‬והמקור שכולם פסקו אינו מדכתיב "ולא‬ ‫ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל‪.‬‬ ‫ממיטתו‪ ,‬והיה הנקב שלו לצד צפון‪ ,‬ובחצות היתה‬ ‫יספו" דאין לומר שהכונה שלא המשיכו‪ ,‬שהרי‬ ‫רוח צפונית מנשבת בו והיה מיד עומד‪ ,‬דכתיב אין עושין ג' ערים מנודחות‪ ,‬דכתיב "אחת"‪ ,‬אבל‬ ‫"קול גדול ולא יסף" היינו שלא פסק‪ ,‬אלא‬ ‫"עורה כבודי עורה הנבל וכינור אעירה שחר"‪ ,‬שתים עושים דכתיב "עריך"‪ .‬רב סבר לפעמים‬ ‫המקור הוא מדכתיב בהו "מתנבאים" ובשאר‬ ‫שאני מעורר את השחר‪ ,‬ולא כשאר מלכים שהשחר שדין זה הוא דווקא בבי"ד אחד כל זמן‬ ‫הנביאים כתיב "ויתנבאו"‪.‬‬ ‫מעוררם‪ ,‬והיה עוסק בתורה דכתיב "חצות לילה אקום שסנהדרין זו קיימא‪ ,‬ולפעמים סבר רב שגם בב'‬ ‫מה נתנבאו‪ -‬י"א שנתנבאו שמשה מת ויהושע‬ ‫להודות לך" עד שעלה עמוד השחר‪ ,‬ובעלות השחר בתי דינים לא‪ ,‬משום קרחה‪ .‬לר"ל דוקא במקום‬ ‫יכניס את ישראל לארץ‪ ,‬ועל זה אמר "אדוני‬ ‫נכנסו חכמי ישראל אצלו ואמרו לו שישראל א' כגון בגליל או ביהודה אבל יכולים לעשות בב'‬ ‫משה כלאם"‪ ,‬ולפי זה מה שמשה אמר "מי יתן‬ ‫צריכים פרנסה‪ ,‬ואמר להם צאו והתפרנסו זה או ג' מקומות‪ ,‬ולריו"ח גם לא בב' או ג' מקומות‪,‬‬ ‫את כל עם ד' נביאים"‪ ,‬זה בגלל שלא אמרו לו‬ ‫מזה‪ ,‬אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי‪ ,‬ואין משום קרחה‪ ,‬וכן איתא בברייתא‪ ,‬שאפשר‬ ‫מה הם נתנבאו‪ .‬וי"א שנתנבאו שיעלה השליו‪,‬‬ ‫הבור מתמלא מחולייתו (שאם עוקר חוליה מקרקע לעשות עיר הנידחת אחת ביהודה ואחת בגליל‬ ‫וי"א שנתנבאו על עסקי גוג ומגוג‪ ,‬ולפי זה הא‬ ‫הבור וחוזר ומשליכה לתוכו אינו מתמלא מכך‪ .‬רש"י‪ .‬אבל לא שתים בגליל ושתים ביהודה‪.‬‬ ‫והתוס' (ד"ה אין) ביארו שהכונה לעפר שנמצא על שפת‬ ‫דאמר "אדוני משה כלאם" הטעם הוא שאינו‬ ‫י"ז‪ .‬שיעור סנהדרי גדולה‪ -‬לרבי יהודה‬ ‫הבור‪ .‬ור"ת מבאר שהכונה שהבור לא מתמלא מים ע"י‬ ‫דרך ארץ שיורו בפני רבם‪ .‬ו"כלאם" היינו שיטיל‬ ‫נביעתו)‪ ,‬אמר להם פשטו ידיכם בגדוד)‪ ,‬והיו‬ ‫עליהם צרכי ציבור והם כלים מאליהם‪ ,‬והיינו‬ ‫סנהדרי גדולה היא של שבעים דיינים‪ ,‬דכתיב‬ ‫יועצים באחיתופל ונמלכים בסנהדרין ושואלים‬ ‫"אספה לי שבעים איש"‪ ,‬ולרבנן שבעים ואחד‪ ,‬שנבואתם כלה‪ ,‬דאין שכינה שורה מתוך עצבות אלא‬ ‫דמשה היה על גביהן‪ ,‬דכתיב "ונשאו אתך מתוך שמחה‪ .‬תוד"ה והם‪.‬‬ ‫באורים ותומים‪ ,‬דכתיב "ואחרי אחיתופל בניהו‬ ‫במשא העם"‪ ,‬ולא איצטריך לומר דבעינן איתך‬ ‫בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב"‪,‬‬ ‫דיני סנהדרין‬ ‫בדומה לך מיוחסים ומנוקים ממום (כדדריש ר"י)‪,‬‬ ‫אחיתופל זה יועץ דכתיב "ועצת אחיתופל אשר‬ ‫ויליף‬ ‫דכתיב "והקל מעליך ונשאו איתך"‪,‬‬ ‫יעוץ"‪ ,‬ובניהו בן יהוידע זה סנהדרין שהיה מופלא‬ ‫לאחר שנתבאר בפרק זה איזה בית דין צריך לכל‬ ‫דבר ודבר‪ ,‬מבארת הגמרא כמה מדיני סנהדרין ‪ -‬מי‬ ‫סנהדרי גדולה מקטנה‪( .‬ואין ללמוד מ"והתייצבו‬ ‫שבבי"ד‪ ,‬ואביתר אלו אורים ותומים‪ ,‬ואח"כ שר‬ ‫ראוי להיות דיין‪ ,‬על פי איזה רוב מכריעים את הדין‪,‬‬ ‫שם עמך" שיעמדו מחוץ לאהל‪ ,‬דטעמא משום‬ ‫צבא למלך יואב‪.‬‬ ‫ובאיזה עיר עושים סנהדרין קטנה של עשרים‬ ‫שכינה‪ ,‬עמך יעמדו מחוץ לאוהל ולא יבואו‬ ‫ושלשה דיינים‪.‬‬ ‫ט"ז‪ :‬תוספת על העיר או העזרות צריכה בי"ד‬ ‫לאוהל משום שכינה ל"א משום שכינה שתשרה‬ ‫עליהם הוצרכו שמשה יהיה עמהם‪ ,‬כדכתיב "ואצלתי מן הטיה לרעה על פי שניים‪ -‬בבי"ד של כ"ג לא‬ ‫של ע"א‪ ,‬דכתיב "ככל אשר אני מראה אותך את‬ ‫תבנית המשכן וכו' וכן תעשו" ‪ -‬לדורות‪ ,‬ומשה‬ ‫שייך הטיה לרעה על פי שניים‪ ,‬אלא בבי"ד של‬ ‫הרוח אשר עליך וכו' ")‪.‬‬ ‫שקול כע"א‪( .‬ובאמת גם בלי "וכן תעשו" צריך ע"א בגלל‬ ‫ע' אליבא דרבי יהודה‪ ,‬או במוסיפין כאשר אחד‬ ‫שמשה שקול כנגד ע"א‪ ,‬ומ"וכן תעשו" לומדים שצריך‬ ‫אומר איני יודע דמוסיפים שנים‪ ,‬שאינו יודע כמאן דליתא‬ ‫אלדד ומידד‬ ‫גם מלך ונביא‪ .‬תוד"ה וכן)‪ .‬ומ"מ לענין הכלים אע"ג‬ ‫דמי‪ ,‬ובכהאי גוונא עושין בי"ד שקול לכתחילה‪,‬‬ ‫כתיב (בהעלותך) "וירד ד' בענן וידבר אליו‪ ,‬ויאצל מן‬ ‫דכתיב בהו "וכן תעשו"‪ ,‬אף שאצל משה‬ ‫ומי שאמר איני יודע כמאן דליתא דמי‪ ,‬ואם אמר‬ ‫הרוח אשר עליו ויתן על שבעים איש הזקנים‪ ,‬ויהי‬ ‫כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו‪ .‬וישארו שני‬ ‫משיחתם קידשתם‪ ,‬לדורות עבודתם מקדשתם‪,‬‬ ‫דבר אין שומעים לו‪.‬‬ ‫אנשים במחנה‪ ,‬שם האחד אלדד ושם השני מידד‪,‬‬ ‫דכתיב "וימשחם ויקדש אותם" אותם במשיחה‬ ‫סנהדרין שכולם לחובה פוטרים אותו‪ ,‬דבעינן‬ ‫ותנח עליהם הרוח‪ ,‬והמה בכתובים‪ ,‬ולא יצאו‬ ‫ולא לדורות במשיחה‪ ,‬אלא בעבודה דכתיב‬ ‫הלנת דין כדי למצוא לו זכות‪ ,‬ואלו לא ימצאו לו‬ ‫האהלה‪ ,‬ויתנבאו במחנה‪ .‬וכו'‪ .‬ויען יהושע בן נון‬ ‫"אשר ישרתו בם בקודש"‪ ,‬ומ"מ אי לאו "אותם"‬ ‫זכות‪.‬‬ ‫משרת משה מבחוריו ויאמר אדוני משה כלאם‪.‬‬ ‫הוא אמינא שלדורות צריך גם משיחה וגם‬ ‫ויאמר לו משה המקנא אתה לי‪ ,‬ומי יתן כל עם ד'‬ ‫אין מושיבים בסנהדרין אלא בעלי קומה‪,‬‬ ‫נביאים‪ ,‬כי יתן ד' את רוחו עליהם"‪ .‬ולהלן יבוארו‬ ‫עבודה‪ ,‬קמ"ל שדי בעבודה‪.‬‬ ‫חכמה‪ ,‬מראה שתהא אימתם מוטלת על הבריות‪,‬‬ ‫פסוקים אלו‪.‬‬ ‫עשית סנהדראות לשבטים צריכה בי"ד של‬ ‫וישארו שני אנשים במחנה‪ -‬י"מ שאלדד זקנה‪ ,‬וכשפים להמית מכשפים הבוטחים בכשפיהם‬ ‫ע"א‪ ,‬וכדמצינו שמשה‪ ,‬שהיה שקול כע"א‪,‬‬ ‫ומידד נשארו בקלפי‪ ,‬שאמר הקב"ה למשה להנצל מבי"ד‪ ,‬ולגלות את המכשפים המסיתים ומדיחים‬ ‫העמיד את הסנהדראות בעצת יתרו‪ .‬ומעמידים‬ ‫"אספה לי שבעים איש"‪ ,‬ואמר משה שאם יבחר בכשפיהם‪ ,‬וצריך שידע לטהר שרץ מהתורה‪-( ,‬‬ ‫שופטים ושוטרים (‪-‬חובטים במקלות על פי‬ ‫חמשה מכל שבט יהיה חסר עשרה‪ ,‬ואם יבחר ומה נחש שממית אדם ובהמה ומרבה טומאה של‬ ‫השופטים את מי שאינו שומע) בכל עיר‪ ,‬ובכל שבט‬ ‫ששה מכל שבט יהיו שנים מיותרים‪ ,‬ואם יבחר נבילות וטומאת מת בעולם‪ ,‬טהור כשהוא מת‪,‬‬ ‫(והיינו שאם יש באותה העיר מב' שבטים‪ ,‬עושים ב'‬ ‫משני שבטים רק חמשה יהיה קנאה בין שהרי אינו משמונה שרצים‪ ,‬כ"ש שרץ שאינו ממית‬ ‫סנהדראות‪ .‬תוד"ה שופטים)‪ ,‬דכתיב "שופטים‬ ‫השבטים‪ ,‬ולכן בחר ו' מכל שבט ורשם על ע' ואינו מרבה טומאה בעולם שיהיה טהור‪ .‬וזה‬ ‫ושוטרים תתן לך בכל שעריך וכו' לשבטיך"‪,‬‬ ‫פתקים זקן ועל שניים חלק לא נכתב עליהם זקן‪ ,‬אינו נכון‪ ,‬שהרי קוץ בעלמא אינו מטמא אף‬ ‫ורבי יהודה אומר שאחד ממונה על כולם (‪-‬‬ ‫שממית ומרבה טומאה‪ .‬ר"ת (תוד"ה שיודע) מבאר שאין‬ ‫ואלדד ומידד לא הלכו ליטול מפני שנתייראו שיצא להם‬ ‫סנהדרי גדולה‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה אחד) ביארו שהכונה‬ ‫הכונה לטהר שרץ ממש‪ ,‬דמה לנו בחריפות של הבל‪ ,‬אלא‬ ‫למופלא שבבי"ד שהוא אב בי"ד‪ ,‬וכתבו שנראה שהוא לא‬ ‫הכונה שיודע לטהרו מטומאת נבילות שלא יטמא במשא‬ ‫חלק‪ ,‬ונשתיירו שני פתקין שהיו כתובין בקלפי‬ ‫היה מחשבון הסנהדרין‪ .‬וי"מ שהכונה לנשיא שהוא‬ ‫שהיו של אלדד ומידד ומי שיצא לו חלק אמר‬ ‫בכזית)‪.‬‬ ‫ממונה על כולם)‪ ,‬ורשב"ג אומר שמצוה בכל שבט‬ ‫לו משה המקום לא חפץ בך אני מה אעשה לך‪.‬‬ ‫(וכן עשה משה בבכורים‪ ,‬שהיו כ"ב אלף לוויים‪ ,‬י"ז‪ :‬צריך שכמה מהסנהדרין ידעו ע' לשון‪ ,‬כדי‬ ‫לדון שבטו ולא ילכו לבי"ד של שבט אחר‪ ,‬דכתיב‬ ‫ורע"ג בכורים לא היה כנגדם בן לוי‪ ,‬והיו צריכים שלא יצטרכו לשמוע ממתורגמן אם העדים‬ ‫"לשבטיך ושפטו"‪.‬‬ ‫לתת ה' סלעים בפדיונם‪ ,‬ולכן כתב כ"ב אלף לועזים‪ ,‬דהוי עד מפי עד‪ .‬לרב צריך שניים היודעים‬ ‫דיני עיר הנידחת‪-‬‬ ‫פתקים של בן לוי ורע"ג של ה' סלעים‪ ,‬ומי לדבר ואחד שיודע לשמוע‪ ,‬וס"ל כתרא‬ ‫כשהמלאכה שלו מרובה משל חבירו כגון שהיה‬ ‫ועוד ב' עד ע' אליבא דר"י‪ ,‬ואליבא דרבנן יוסיפו עד‬‫בברייתא שס"ל שזו חכמה ואם יש שלש‬ ‫נוקב מרגליות שאם יחזיר את האבידה יפסיד עי"ז יותר‬ ‫מדברים בשבעים לשון אין למעלה הימנה‪ .‬וי"א ע"א‪ ,‬וא"כ צריך רע"ח‪.‬‬ ‫מדמיה‪ ,‬או זקן ואינה לפי כבודו שאם היה שלו לא‬ ‫שצריך ג' לדבר ונקראת חכמה וכשרה‪ ,‬ואם יש‬ ‫היה מחזיר‪ ,‬ומבואר שכבוד הבריות דוחה לאו ד"לא תוכל‬ ‫שרי אלפים היו ו' מאות‪ ,‬שרי מאות ו' אלפים‪,‬‬ ‫ארבע אין למעלה הימנה‪.‬‬ ‫להתעלם"‪ ,‬וה"ה להעיד זה זילותא לכהן גדול)‪ ,‬ואף‬ ‫שרי חמישים י"ב אלף‪ ,‬ושרי עשרות ו' רבוא‪,‬‬ ‫שעדות החודש מעיד‪ ,‬דאין חכמה ואין תבונה לנגד ד'‪,‬‬ ‫נמצאו ז' ריבוא וח' אלפים ושש מאות דיינים‬ ‫כנויי תנאים ואמוראים‪-‬‬ ‫מ"מ מעיד משמע בין באיסורא בין בממונא (תוד"ה‬ ‫לישראל‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה נמצאו) שכיון שהדיינים‬ ‫למדים לפני חכמים‪ -‬לוי שלמד מרבי‪.‬‬ ‫מעיד))‪ ,‬ואין לומר שהכונה שכהן גדול מעיד‬ ‫עצמם מכלל שישים ריבוא‪ ,‬א"כ אם נוריד מהשישים‬ ‫דנים לפני חכמים‪ -‬שמעון בן עזאי ושמעון בן‬ ‫רבוא שש מאות שרי אלפים‪ ,‬אין ששת אלפים שרי מאות למלך‪ ,‬שהרי תנא שאין מעידים למלך‪ ,‬ולבן‬ ‫אף‬ ‫זומא וחנן המצרי וחנניא בן חכינאי‪ ,‬וי"א‬ ‫ואין י"ב אלף שרי חמישים ושישים אלף שרי עשרות‪ .‬המלך אינו מעיד‪ ,‬שהרי הוא הדיוט והדר קושיא‬ ‫שמעון התימני‪ ,‬וחמשתם לא הגיעו לזקנה‪ ,‬והיו ותירצו שאפשר שהם היו יותר מגיל שישים ואינם מכלל‬ ‫לדוכתא דאיכא זילותא לכה"ג‪ ,‬אלא הכונה שאם‬ ‫השישים ריבוא‪ ,‬ובשרי עשרות הם עצמם היו מן החשבון‬ ‫יושבים בקרקע ומשיבים תשובות קושיות לזקנים‪.‬‬ ‫וכל אחד היה שר על תשעה והוא היה העשירי‪ .‬וי"מ הוא יודע עדות לבן המלך משום כבוד הכהן גדול בא‬ ‫רבותינו שבבל‪ -‬רב ושמואל‪.‬‬ ‫שהגמרא מנתה את חשבון השררות ולא את השרים‪ ,‬המלך ויושב בסנהדרין ומקבלים את העדות‬ ‫שלקחו שרי עשרות ומתוכם שרי חמישים ומתוכם שרי מהכהן גדול‪ ,‬ואח"כ המלך הולך והדיינים‬ ‫רבותינו שבא"י‪ -‬רבי אבא‪.‬‬ ‫מעיינים בדין‪ .‬אבל המלך עצמו אינו יושב‬ ‫מאות ומתוכם שרי אלפים‪.‬‬ ‫דייני גולה‪ -‬קרנא‪.‬‬ ‫בסנהדרין‪ ,‬דכתיב "לא תענה על ריב" –לא‬ ‫דייני א"י‪ -‬רבי אמי ורבי אסי‪.‬‬ ‫תענה על רב שאין לסתור דברי המופלא שבסנהדרין‪,‬‬ ‫דייני פומבדיתא‪ -‬רב פפא בר שמואל‪.‬‬ ‫ואם יאמר המלך חובה לא יוכלו לראות לו זכות‪.‬‬ ‫דייני דנהרדעא‪ -‬רב אדא בר מניומי‪.‬‬ ‫עיבור שנה‪ -‬אין מושיבין מלך או כהן גדול‬ ‫סבי דסורא‪ -‬רב הונא ורב חסדא‪.‬‬ ‫בעיבור השנה‪ ,‬מלך משום אפסניא שמחלק ממון‬ ‫כהן גדול‬ ‫סבי דפומבדיתא‪ -‬רב יהודה ורב עינא‪.‬‬ ‫לחיילותיו לפי שנה‪ ,‬ונח לו שכל השנים יהיו מעוברות‪,‬‬ ‫חריפי דפומבדיתא‪ -‬עיפה ואבימי בני רחבה‪.‬‬ ‫וכהן גדול משום צינה (שהוא טובל ביוה"כ חמש‬ ‫לאחר שנתבאר בפרק קמא איזה הרכב של בי"ד‬ ‫טבילות‪ ,‬ולא נח לו שהשנה תהיה מעוברת וצינת חשון‬ ‫צריך לכל ענין‪ ,‬מבארת הגמרא בפרק זה האם כהן‬ ‫אמוראי דפומבדיתא‪ -‬רבה ורב יוסף‪.‬‬ ‫תהיה בתשרי‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה משום) הקשו שהרי היו‬ ‫גדול ומלך דנים ומעידים‪ ,‬והאם דנים אותם או‬ ‫אמוראי דנהרדעא‪ -‬רב חמא‪.‬‬ ‫מחממים לו חמין ומטילין לתוך הצונן‪ .‬ולכן ביארו הטעם‬ ‫מעידים עליהם‪ ,‬וכן יתבארו עוד הרבה מדיני כהן‬ ‫נהרבלאי מתנו‪ -‬רמי בר ברבי‪.‬‬ ‫משום קרירות הרצפה‪ ,‬שכל היום היה עומד יחף)‪ ,‬שהרי‬ ‫גדול ומלך‪.‬‬ ‫אמרי בי רב‪ -‬רב הונא‪ ,‬והגמרא שואלת מהא‬ ‫עונות השנה הם לפי מה שהיה צריך להיות לולא‬ ‫דאמר רב הונא אמרי בי רב‪ ,‬אלא רב המנונא ‪-‬‬ ‫העיבור (וא"כ הצינה של חשון מגיעה בתשרי ע"י‬ ‫דיני כהן גדול‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה אלא) שרש"י מבאר שאמרי בי רב‬ ‫העיבור‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה שתא) דמיירי שעיבור‬ ‫הכונה לרב המנונא‪ ,‬והתוס' הקשו על דבריו‪ ,‬וביארו‬ ‫מפני האביב ופירות האילן‪ ,‬אבל אם מעברים כדי‬ ‫איידי דתנא בפרק קמא שכהן גדול נדון בבי"ד של ע"א‪,‬‬ ‫תני דיני כהן גדול‪ ,‬ואח"כ תני דיני מלך שהוא חשוב יותר‪,‬‬ ‫שכוונת הגמרא שגורסים שם אמר רב המנונא אמרי בי‬ ‫שמקצת החג יפול בתקופת תשרי‪ ,‬א"כ ברוב הפעמים‬ ‫רב‪ ,‬והכונה לרב הונא‪.‬‬ ‫ואח"כ חוזרים להלכות דיינים‪ .‬תוד"ה והא‪.‬‬ ‫החג יוצא בתשר של הלבנה)‪ ,‬ומה שמצינו שרבנן‬ ‫דין תורה‪ ,‬חיוב גלות או מיתה‪ -‬כהן גדול דן‬ ‫אמרי במערבא‪ -‬רבי ירמיה‪.‬‬ ‫שמעו מה מדברים ג' רועי בקר (ואמרו סימן‬ ‫לאדר שהחיטים והשעורים יצמחו יחד‪ ,‬או‬ ‫ודנים אותו‪ .‬וזה פשיטא שהוא דן‪ ,‬וממילא‬ ‫שלחו מתם‪ -‬רבי אלעזר‪.‬‬ ‫שיהיה קר מאד בבוקר וחם מאד בצהרים‪ ,‬או‬ ‫פשיטא שדנים אותו‪ ,‬שהרי כתיב "התקוששו‬ ‫מחכו עליה במערבא‪ -‬רבי יוסי בר חנינא‪.‬‬ ‫שכשיש רוח המזרחית החזקה יוצא הבל מהפה‬ ‫וקושו" קשט עצמיך ואח"כ קשט אחרים‪ ,‬אלא‬ ‫ונפיחתך קשה מן הרוח ומחממתה)‪ ,‬לא עיברו‬ ‫תנא אגב הא שמלך לא דן ולא דנים אותו‪ .‬או‬ ‫כמה יהא בעיר ותהא ראויה לסנהדרין‪-‬‬ ‫את השנה רק על פי דבריהם‪ ,‬אלא צירפום‬ ‫שכוונת מתני' שכהן גדול שהרג נפש במזיד‪-‬‬ ‫י"א מאה ועשרים‪ ,‬כ"ג כנגד סנהדרי קטנה‪ ,‬ועוד‬ ‫חכמים לחשבונם‪.‬‬ ‫נהרג (וזה פשיטא)‪ ,‬ובשוגג‪ -‬גולה‪ ,‬וקמ"ל דאע"ג‬ ‫ג' שורות של כ"ג שאם הוצרכו לסמוך ולהוסיף על‬ ‫דכתיב "וישב בה עד מות הכהן הגדול" והכהן‬ ‫הדיינים סומכים מהם‪ ,‬ועוד י' בטלנים ממלאכה של‬ ‫חליצה‪ -‬כהן גדול חולץ וחולצים לאשתו‪ ,‬ואם‬ ‫גדול עצמו אין לו תקנה זו‪ ,‬שהרי ההורג כהן גדול‬ ‫בית הכנסת להיות מזומנים שם שחרית וערבית‪ ,‬שאם‬ ‫נפלה אשת אחיו לפניו ליבום‪ ,‬אם היא נשואה‬ ‫בשוגג או כהן גדול שהרג אינו יוצא מערי מקלט‬ ‫הקב"ה לא מוצא עשרה בביהכ"נ מיד הוא כועס‪ ,‬וב'‬ ‫אסור לייבם מפני שהוא אסור באלמנה‪ ,‬ואין‬ ‫לעולם‪( ,‬דכיון שאין כהן גדול במקדש כשהוא גולה‪,‬‬ ‫סופרים לכתוב דברי המזכים והמחייבים‪ ,‬וב' חזנים‬ ‫עשה ד"יבמה יבוא עליה" דוחה לא תעשה ד"אלמנה‬ ‫במיתת מי ישוב‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה אינו) כתבו דמיירי‬ ‫שמשי בי"ד להלקות את החייב ולזמן לדין‪ ,‬וב' בעלי‬ ‫כגון שלא מינו אחר עד שנגמר דינו‪ ,‬וכגון שלא היה משוח לא יקח" ועשה ד"בתולה יקח"‪ ,‬ואם היא ארוסה‪,‬‬ ‫דינים‪ ,‬וב' עדים‪ ,‬וב' זוממים כדי שיתייראו העדים‬ ‫שעבר ומשוח מלחמה‪ ,‬שהרי משוח שעבר מחזיר את אע"פ שעשה דוחה לא תעשה‪ ,‬מ"מ אסרו ביאה‬ ‫להעיד‪ ,‬וב' זוממי זוממין שמא יתחייב בדין וישכור‬ ‫הרוצח במיתתו‪ ,‬ובמשוח מלחמה מחלוקת)‪ ,‬מ"מ אפי' ראשונה אטו ביאה שניה שאין בה מצות יבום‪ ,‬ואם‬ ‫כהן גדול גולה‪ ,‬דכתיב "והיה לנוס שמה כל בא עליה ביאה ראשונה קנה‪ ,‬ואסור לקיימה‬ ‫שניים להזימם‪ ,‬וצריך ב' אחרים שיתייראו אלו‬ ‫בביאה שניה‪.‬‬ ‫רוצח"‪.‬‬ ‫מהם ועוד שש כיון שאסור לת"ח לדור בעיר אם‬ ‫אין בה בי"ד שמכים ועונשים‪ ,‬וקופה של צדקה‬ ‫י"ט‪ .‬מת לו מת‪ -‬לר"מ אינו יוצא אחר המיטה‪,‬‬ ‫י"ח‪ :‬כהן גדול שעבר על עשה ולא תעשה‬ ‫הנגבית בב' ומתחלקת בג'‪ ,‬ובית הכנסת ובית‬ ‫אלא כשהמלוים נכסים למבוי אחר הוא נגלה‬ ‫הרי הוא כהדיוט לכל דבריו ונדון בשלשה‪ ,‬והא‬ ‫המרחץ ובית הכסא ורופא למול תינוקות‪ ,‬ואומן‬ ‫למבוי הראשון‪ ,‬וכשהם נגלים הוא נכסה‪ ,‬ויוצא עד‬ ‫דתנן שדנים אותו בבי"ד של ע"א‪ ,‬זה אינו אלא‬ ‫מקיז דם‪ ,‬ולבלר לכתוב ספרים‪ ,‬ומלמד תינוקות‪,‬‬ ‫פתח שער העיר‪ ,‬והא דכתיב בכהן גדול אונן "ומן‬ ‫בדבר גדול ממש מיתת בי"ד‪ ,‬דכתיב "הדבר‬ ‫ולר"ע צריך גם מיני פירות‪ ,‬מפני שהם מאירים‬ ‫המקדש לא יצא" הכונה שלא יצא עם המלווים‪,‬‬ ‫הגדול"‪ ,‬אבל מלקות לא‪.‬‬ ‫את העיניים‪.‬‬ ‫דילמא אתי למינגע‪ ,‬דהכונה שיתרחק מן הכיעור‬ ‫עדות בכהן גדול‪ -‬במתני' איתא שכהן גדול‬ ‫לרבי נחמיה צריך מאתים ושלושים כנגד שרי‬ ‫כדי שלא יצא מקדושתו‪ ,‬שהרי לביתו מותר‬ ‫מעיד ומעידים אותו‪ .‬הגמרא מבארת דהא דתנא‬ ‫עשרות‪.‬‬ ‫לצאת‪ .‬ולרבי יהודה אינו יוצא מן המקדש‪,‬‬ ‫י"ח‪ .‬ולרבי צריך שיהיו מאתים שבעים ושבע מעיד אין הכונה בסתמא‪ ,‬שהרי זה אינו לפי‬ ‫דילמא אגב מרריה מיקרי ואתי ונגע‪.‬‬ ‫ר"ל כרבי נחמיה‪ ,‬ועוד מ"ז שאם יתחלקו המזכים כבודו (וכתיב "והתעלמת" לפטור מהשבת‬ ‫ניחום אבלים‪-‬‬ ‫או‬ ‫והמחייבים ואחד יאמר איני יודע‪ ,‬יוסיפו עליהם עוד ב' אבידה כהן כשהאבידה בבית הקברות‪,‬‬ ‫כהן גדול שמנחם אחרים בשורה אחרי שחזרו ואמנם לגבי מחילה ת"ח יכול למחול ומלך לא‪ ,‬דשאני או מדכתיב "בני בתיה בת פרעה"‪ ,‬או מדכתיב‬ ‫מקבורת המת‪ ,‬הוא אומר להם תתנחמו‪ ,‬ויעברו ת"ח דתורתו דיליה היא‪ ,‬משא"כ מלך שכבודו הוא משום "בני יעקב ויוסף" שיוסף כלכל אותם‪.‬‬ ‫מצות המקום ואינו יכול להפקיע מצות המקום‪ .‬עוד כתבו‬ ‫כולם בזה אחר זה‪ ,‬והממונה מסדר שהכהן גדול התוס' (ד"ה ינאי) שאף שאם שני הבעלי דינים יושבים כל המלמד בן חבירו תורה כאילו ילדו‪ ,‬דכתיב‬ ‫יהיה בינו לעם‪ ,‬והסגן (והיינו הממונה) והמשוח מותר‪ ,‬דיני נפשות שאני‪ ,‬אי נמי קבלת עדות כגמר דין "ואלה תולדות אהרן ומשה"‪.‬‬ ‫שעבר (כגון שאירע בו פסול ומינו אחר תחתיו‪ ,‬שאז לכו"ע דיינים בישיבה ובעלי דינים בעמידה‪.‬‬ ‫"בית יעקב אשר פדה את אברהם"‪ -‬שפדאו‬ ‫וכשיעבור פסולו של ראשון יחזור לעבודתו ושני קרא לו‬ ‫משיח שעבר) יהיו בימינו‪ ,‬וראש בית אב והאבלים י"ט‪ :‬יבום וחליצה‪ -‬מלך אינו חולץ שגנאי הוא מצער גידול בנים שהוטל על אברהם טורח השבטים‬ ‫לבוא לבי"ד ותרוק בפניו‪ ,‬ולא חולצים לאשתו מפני ויעקב פדאו‪ .‬רש"י‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה שפדאו) שזה אינו‬ ‫וכל העם בשמאלו‪.‬‬ ‫שאסורה לינשא‪ ,‬לא מייבם דגנאי הוא לקום ע"ש אחיו צער אלא שמחה‪ ,‬כדאמרינן שד' בירך את עובד אדום‬ ‫וכשמנחמים אותו הסגן מימינו וראש בית אב המת‪ ,‬ואין מייבמים את אשתו‪ .‬ולרבי יהודה אם הגיתי בבנים בשכר הארון שהיה בביתו‪ ,‬ועוד שהרי היו‬ ‫לאברהם בנים מקטורה‪ .‬ולכן ביארו התוס' שהכונה לצער‬ ‫של יוסף ואחיו וגלגול ירידת מצרים‪.‬‬ ‫משמאלו‪( ,‬אבל משוח שעבר לא בא‪ ,‬שלא רצה לייבם או לחלוץ זכור לטוב‪ ,‬ואע"ג דמלך‬ ‫יחשוב הכהן גדול שהוא שמח בזה)‪ ,‬ואומרים לו שמחל על כבודו אינו מחול אפי' למד שנשיא‬ ‫כולם אנו כפרתך בנו תתכפר אתה‪ ,‬והראוי לבוא עליך שמחל על כבודו כבודו מחול‪ ,‬דכתיב "שום כ‪ .‬יוסף בועז ופלטי בן ליש‪ -‬תוקפו דבר גדול‬ ‫יבוא עלינו‪ ,‬והוא אומר להם תתברכו מן השמים‪ .‬תשים עליך מלך" שתהא אימתו עליך‪ ,‬מ"מ של יוסף‪ -‬ענוותנותו (‪-‬דבר שאין לו שם‪ ,‬שאדם‬ ‫וכשמברין אותו בסעודה ראשונה שאסור לאבל לאכול מצוה שאני (והיינו מצות יבום‪ ,‬אבל כשהמצוה היא עושה לפי תומו) של בועז‪ ,‬דכתיב "ויחרד האיש‬ ‫משלו‪ ,‬כולם מסיבים על הארץ מצירים ומתאבלים לכבדם לא אמרינן מצוה שאני‪ ,‬דמצות כבוד המלך וילפת" שנעשה בשרו אבר כראשי לפתות‬ ‫עדיפה‪ .‬תוד"ה מצוה)‪ ,‬ואמרו חכמים לרבי יהודה שנתקשה‪ ,‬ואעפ"כ כבש יצרו אע"פ שהיתה פנויה ועמו‬ ‫בצערו‪ ,‬והוא מיסב בכבוד על הספסל‪.‬‬ ‫במיטה‪ ,‬משא"כ ביוסף‪ .‬ותוקפו של בועז ענוותנותו‬ ‫דרך ניחום אבלים‪ -‬בראשונה היו האבלים שאף אם רצה אין שומעים לו‪.‬‬ ‫אלמנתו של מלך אין נושאים אותה‪ .‬ולרבי של פלטי בן ליש שבבועז זה היה לילה אחד ובפלטי‬ ‫עומדים וכל העם היו עוברים‪ ,‬ואחרי ששתי‬ ‫משפחות בירושלים התקוטטו מי תעבור יהודה מלך נושא אלמנתו של מלך אחר‪ ,‬שהרי שנים רבות‪ ,‬וכנ"ל‪" .‬רבות בנות עשו חיל" זה יוסף‬ ‫ראשונה‪ ,‬התקינו שהעם יעמדו והאבלים יעברו‪ ,‬כתיב בדוד "ואתנה לך את בית אדונך ואת נשי ובועז‪" ,‬ואת עלית על כולנה" זה פלטי בן ליש‪.‬‬ ‫(ובשני האופנים ואין שינוי מנהג ובכל אופן אין אדונך בחיקך"‪ ,‬ואמרו לו חכמים שהכונה למירב "שקר החן‪ ,‬הבל היופי‪ ,‬יראת ד' היא תתהלל"‬ ‫י"מ על יוסף‪ ,‬בועז‪ ,‬ופלטי‪ .‬וי"מ לענין עסק התורה‬ ‫כאן קלקול אין שורה פחותה מעשרה‪ ,‬ואין ומיכל‪ ,‬שהם נשים הראויות לו מבית המלך‬ ‫על דורו של משה ויהושע שעסקו בתורה הרבה‪,‬‬ ‫האבלים מן המנין)‪ ,‬ורבי יוסי החזיר את הדבר המותרות לו‪ ,‬אבל לא נשות שאול‪.‬‬ ‫וחזקיה שעסקו בתורה יותר מהם‪ ,‬עד שבדקו מדן ועד‬ ‫באר שבע ולא מצאו עם הארץ‪ .‬וי"מ על דורו של‬ ‫ליושנו בציפורי‪ .‬עוד תיקן שלא תלך אשה בשוק נישואי דוד למירב ומיכל‪-‬‬ ‫ובנה הקטן אחריה אלא לפניה‪ ,‬משום מעשה שהיה‬ ‫שגנבוהו מאחריה ונתנוהו בבית‪ ,‬וכשחזרה לחפשו אמרו לרבי יהושע בן קרחה קידושי מירב לדוד היו משה יהושע‪ ,‬וחזקיה‪ ,‬ורבי יהודה בר אילעאי‪-‬‬ ‫לה שהוא בבית ונכנסה ועינו אותה‪ .‬ושנשים ידברו קידושי טעות‪ ,‬דכתיב "את אשתי את מיכל"‪ ,‬שהיו ששה מתכסים בטלית אחת מפני שהיו עניים‬ ‫בבית הכסא שבשדה משום יחוד שאדם לא ידע מיכל אשתי ולא מירב אשתי‪ .‬ששאול אמר ועוסקים בתורה‪.‬‬ ‫שהיא שם ויכנס ויתייחד‪ ,‬ואסור להתייחד עם ב' נשים‪" .‬והיה האיש אשר יכנו יעשרנו המלך עושר גדול‬ ‫מת למלך מת אינו יוצא מפתח פלטרין שלו‪.‬‬ ‫ואת בתו יתן לו"‪ ,‬והלך דוד והרגו‪ ,‬וטען שאול‬ ‫האבלים עומדים לשמאל המנחמים‪.‬‬ ‫ולרבי יהודה אם הוא רוצה מותר לו לצאת אחר‬ ‫שאין דוד יכול לקדש את מירב בחוב של העושר‬ ‫המיטה‪ ,‬שהרי יצא דוד אחר מיטתו של אבנר‪.‬‬ ‫אמרו לו לא היה הדבר אלא לפייס את העם‬ ‫הגדול‪ ,‬מפני שהמקדש במלוה אינה מקודשת‪,‬‬ ‫דיני מלך‬ ‫האם מלך דן או דנים אותו‪ ,‬והאם הוא מעיד וקידושין אחרים לא קיבלתי‪ ,‬ונתן אותה לעדריאל‪,‬‬ ‫ונתפייסו‪.‬‬ ‫או מעידים עליו‪ -‬מלכי בית דוד יכולים לדון ואמר לו שאם יביא לו מאה ערלות פלישתים‬ ‫(דיני ממונות‪ ,‬שלא אכפת לנו שלא יוכלו לענות אחריו‪ ,‬יתן לו את מיכל‪ ,‬הלך דוד והביא לו‪ ,‬ואמר שאול יציאת נשים לפני או אחרי המיטה‪ -‬לת"ק‬ ‫אבל בדיני נפשות לא‪ ,‬ומה שמצינו שדוד ישב בדין על שיש לו אצלו מלוה ופרוטה ‪-‬הערלות‪ ,‬ודעתה מקום שנהגו לצאת אחר המיטה יוצאות‪ ,‬מקום‬ ‫נבל‪ ,‬כיון שזה היה לכבודו על שמרד בו‪ ,‬לא היה לו בושת אמלוה דחשיבא‪ ,‬ודוד סבר שדעתה אפרוטה שנהגו לצאת לפני המיטה יוצאות (דבשעת צער‬ ‫אם ידברו האחרים לפניו‪ .‬תוד"ה אבל)‪ ,‬דכתיב "בית משוה' קרי לה אשתו‪ ,‬או שלכו"ע דעתה אין לחוש להרהור‪ ,‬ובירושלמי י"א שיצאו לפני המיטה‬ ‫דוד כה אמר ד' דינו לבוקר משפט"‪ ,‬וממילא אפרוטה‪ ,‬ונחלקו אם הערלות שוות פרוטה מפני מפני שגרמו מיתה לעולם‪ ,‬ויש נוהגים אחר המיטה מפני‬ ‫שזה גנאי לבנות ישראל שיסתכלו בהם אנשים‪ .‬תוד"ה‬ ‫בהכרח שגם דנים אותם‪ ,‬דכתיב "התקוששו שראויות לכלבי ושונרי‪ ,‬או לא‪.‬‬ ‫נשים)‪ .‬ולרבי יהודה יוצאות רק לפני המיטה‪,‬‬ ‫וקושו" קשט עצמך ואח"כ קשט אחרים‪ .‬אבל ולרבי יוסי נשא דוד את מיכל אחרי מות מירב‪,‬‬ ‫שהרי דוד יצא אחרי המיטה של אבנר‪ ,‬ואין דרכו‬ ‫מלכי ישראל אין הם דנים ואין דנים אותם‪ ,‬מפני‬ ‫מעשה שהיה שאמר שמעון בן שטח לחכמים שהרי הם שתי אחיות‪ .‬ואף דכתיב "את אשתי של דוד להלך עם הנשים‪ .‬אמרו לו שהיה זה רק‬ ‫שידונו את ינאי המלך‪ ,‬ושלחו לו שעבדו הרג‪ ,‬את מיכל"‪ ,‬למד רבי יוסי שגם מירב היתה לפייס את העם‪ ,‬והיה יוצא ונכנס מהאנשים‬ ‫ויבוא גם הוא לדין דכתיב "והועד בבעליו" ועבדו אשתו‪ ,‬דכתיב "ואת חמשת בני מיכל אשר ילדה לנשים ולהיפך‪ ,‬ועי"ז ידעו "כי לא היתה מהמלך‬ ‫כחמורו‪ ,‬דהפסד ממון הוא לו‪ ,‬ואמר לו שמעון בן לעדריאל"‪ ,‬וכיון שניתנה לפלטי בן ליש ולא להמית את אבנר"‪ .‬ובתחילה באו להכרית את‬ ‫שטח שיעמוד בזמן העדות‪ ,‬ושידע שהוא עומד לעדריאל‪ ,‬צ"ל שבא הכתוב להקיש את קידושי דוד שחשבו שמאיתו באה הריגת אבנר‪ ,‬ולבסוף‬ ‫לפני מי שאמר והיה העולם‪ ,‬דכתיב "ועמדו שני מירב לעדריאל לקידושי מירב לפלטי‪ ,‬ששניהם כששמעו שזה לא מדוד באו להברותו‪ .‬ומפני מה‬ ‫האנשים וכו' לפני ה' "‪ ,‬ואמר ינאי שיעשה רק בעבירה‪( .‬במקום אחר קראו הכתוב פלטיאל‪ ,‬נענש אבנר‪ ,‬לרב מפני שהיה לו למחות בשאול‬ ‫כמו שיאמרו שאר הדיינים‪ ,‬והם כבשו פניהם שפלטו אל מן העבירה‪ ,‬שנעץ חרב בינו לבינה על הריגת נוב עיר הכהנים ולא מיחה‪ ,‬ולרבי יצחק‬ ‫בקרקע מפני שיראו ממנו‪ ,‬ואמר שמעון בן שטח ואמר כל העוסק בדבר זה ידקר בחרב זה‪ ,‬ונעשה מיחה ולא נענה‪ ,‬ונענש מפני ששיהה מלכות בן‬ ‫דוד ב' שנים ומחצה שהעמיד את איש בושת למלך‬ ‫לה כאישה שהיה מגדלה ומחבבה‪ ,‬וכשמתה בכה‬ ‫חמש שנים אחר מיתת שאול‪ ,‬ומלך ב' שנים‪ ,‬וחצי שנה‬ ‫היינו‬ ‫שיבוא בעל המחשבות הקב"ה ויפרע מבעלי על המצוה שהלכה ממנו‪ ,‬ו"עד בחורים"‬ ‫מחשבות‪ ,‬ובא גבריאל וחבטם בקרקע ומתו‪,‬‬ ‫שהיו שניהם כבחורים שלא טעמו טעם ביאה)‪ .‬אחרי שמת המליכו את דוד על כל ישראל‪ ,‬ולולא שאבנר‬ ‫ובאותה שעה אמרו שמלך לא דן ולא דנים אותו‪ ,‬ולרבי יהושע בן קרחה קראם הכתוב בני מיכל המליך את איש בושת היו ממליכים את דוד‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫אף שהיו בני מירב‪ ,‬משום שהיא גידלתם‪ ,‬והקשו התוס' (למה נענש על החצי שנה שאחרי מיתת‬ ‫לא מעיד ולא מעידים אותו‪.‬‬ ‫איש בושת‪ ,‬והרי נתאמץ להמליך את דוד קדם מיתתו‪,‬‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה ינאי) שאף שת"ח א"צ לעמוד בזמן‬ ‫ועוד שכיון שה' שנים לא המליכו את דוד למה נענש על‬ ‫וללמדך שכל המגדל יתום בתוך ביתו כאילו‬ ‫העדות‪ ,‬מלך צריך לעמוד‪ ,‬דעשה דכבוד תורה עדיף‪,‬‬ ‫המלכת איש בושת‪ .‬ולכן ביארו התוס' (ד"ה שתי) שחצי‬ ‫ילדו‪ .‬וכן יש לומדים מדכתיב "יולד בן לנעמי"‪,‬‬ ‫שאלמנה עשירה ממשכנים אותה שאינה צריכה‬ ‫שנה אחר מות שאול נתאמץ אבנר עד שהצליח להמליך הגוים ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו" "ונלחם את‬ ‫לאותו כסות בלילה‪ ,‬ורק עניה לא משום שמשיאה‬ ‫את איש בושת‪ ,‬ומלך ב' שנים ומת‪ ,‬וחמש שנים אח"כ היו מלחמתנו"‪.‬‬ ‫ישראל בלי מלך ודוד מלך בחברון‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה‬ ‫שם רע בשכנותיה ע"י הכניסה לבית שחרית וערבית)‪,‬‬ ‫ג' מצוות נצטוו ישראל בכניסתם לארץ דכתיב‬ ‫ששיהה) שאף שדורשים "ומלכים ממך יצאו" זה שאול‬ ‫ממילא אי לא כתיב טעמא היה אסור רק‬ ‫בהו ירושה וישיבה‪ ,‬להעמיד מלך‪ ,‬להכרית את זרע‬ ‫ואיש בושת"‪ ,‬מ"מ זה היה יכול להתקיים במקום אחר‪,‬‬ ‫עמלק‪ ,‬ולבנות את בית הבחירה‪ .‬ואמר רבי יוסי המסירות ליבו‪ ,‬וא"כ מה שהתורה הוסיפה "לא‬ ‫ללא עיכוב מלכות בית דוד שנמשח כבר על פי נביא‪.‬‬ ‫שמלך תחילה‪ ,‬ואח"כ להכרית זרעו של עמלק‪ ,‬יסור" כדי לאסור אפי' אחת המסירה את ליבו‪.‬‬ ‫כשמברין מלך כל העם מסובים על הארץ והוא‬ ‫ואח"כ לבנות בית הבחירה‪.‬‬ ‫על הדרגש‪.‬‬ ‫דוד ובניו‬ ‫מלכות שלמה‪ -‬בתחילה מלך שלמה אף על‬ ‫כתיב "ויקח דוד עוד פילגשים ונשים‬ ‫מאי דרגש‪-‬‬ ‫העליונים דכתיב "וישב שלמה על כסא ד' "‪,‬‬ ‫בירושלים"‪ ,‬והיינו עד י"ח‪ ,‬נשים בכתובה‬ ‫לעולא היינו ערסא דגדא המונח בבית למזל טוב‬ ‫ואח"כ כשנשא נשים נכריות מלך רק על התחתונים‬ ‫ובקידושין‪ ,‬ופילגשים היינו שלא בכתובה ושלא‬ ‫ולא לשימוש‪ .‬ואינו קושיא מה שעד עתה לא‬ ‫"מתפסח ועד עזה" (ונחלקו רב ושמואל אם כל‬ ‫בקידושין‪.‬‬ ‫השתמש בזה ועתה כן‪ ,‬שהרי עד עתה לא‬ ‫אחת היתה בסוף העולם‪ ,‬או שהיו צמודות וכשם‬ ‫שמלך על שתיהן כך מלך על כל העולם)‪ ,‬ואח"כ ד' מאות ילדים היו לדוד מיפות תואר‪ ,‬והיו‬ ‫האכלנוהו והשקנוהו ועתה כן‪ .‬ואינו קושיא למה‬ ‫מלך רק על ישראל‪ ,‬דכתיב "מלך על ישראל"‪ ,‬מגדלי בלוריות‪ ,‬ויושבים בקרונות של זהב‬ ‫זוקפים את הדרגש‪ ,‬והרי את כל המיטות שיש‬ ‫ואח"כ רק בירושלים דכתיב "מלך בירושלים"‪ ,‬ומהלכים בראשי גייסות‪ ,‬והם בעלי אגרופים של‬ ‫בבית צריך לכפות‪ ,‬שהרי יכול להיות דינו כמו‬ ‫ולבסוף רק על מיטתו דכתיב "הנה מיטתו בית דוד‪.‬‬ ‫מיטה המיוחדת לכלים שא"צ לכפותה‪.‬‬ ‫שלשלמה"‪ ,‬ולבסוף לא מלך אלא על מקלו אמנון ותמר‪ -‬תמר בת יפת תואר הנשבית‬ ‫אלא הקושיא היא ממה שאמר רשב"ג שבדרגש‬ ‫שהשליכו אשמדאי מכסאו‪( ,‬ונחלקו רב ושמואל אם במלחמה היתה‪( ,‬שנולדה לפני שמעכה נתגיירה בלב‬ ‫בימי אבלו מתיר את הקרביטין והוא נופל מאיליו‬ ‫הכונה למקלו או לבגדו)‪ ,‬דכתיב "וזה היה חלקי שלם‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה דאי) שמבואר כאן‬ ‫שאם יכפו אותה יהיה העור על הארץ ויתקלקל מלחלוח‬ ‫מכל עמלי"‪ .‬ונחלקו רב ושמואל אם חזר למלוך שביאה ראשונה ביפת תואר מותרת במלחמה‪ ,‬דאם‬ ‫הקרקע‪( ,‬וכן הלכה‪ ,‬ולת"ק זוקפה על דפנותיה)‪,‬‬ ‫מותר רק אחרי שנתגיירה היתה תמר אסורה לאמנון‪ .‬אך‬ ‫או לא‪.‬‬ ‫ולערסא דגדא אין קרביטין אלא היא כשאר מיטות‪.‬‬ ‫קשה ששיטת שמואל בירושלמי שאף ביאה ראשונה‬ ‫ביזה‪ -‬כל העם בוזזים ונותנים למלך‪ ,‬והוא נוטל‬ ‫כ‪ :‬אלא צ"ל שדרגש היינו ערסא דצלא מיטה של‬ ‫אסורה במלחמה‪ .‬ולכן מבארים התוס' שהיפת תואר‬ ‫היתה מעוברת לפני שדוד בא עליה‪ ,‬ולא היתה בת דוד)‬ ‫חלק בראש ‪-‬בורר ראשון‪ ,‬ונוטל מחצה‪ .‬ואיתא‬ ‫עור‪ ,‬וסירוגו ‪-‬קשירתו מתוכו‪ ,‬וכל מיטה נמי‬ ‫שהרי אמרה לאמנון "דבר נא אל המלך‪ ,‬כי לא‬ ‫בברייתא שאוצרות מלכים למלך‪ ,‬דכך מסתבר‪,‬‬ ‫סירוגה מתוכה‪ ,‬שהרי מצינו שמיטה ועריסה‬ ‫ימנעני ממך"‪ ,‬וולד שפחה ונכרית מישראל אין לו‬ ‫ושאר הביזה מחצה למלך ומחצה לעם דכתיב‬ ‫מקבלים טומאה משישופם לארוכות המיטה בעור‬ ‫קורבת אב‪ .‬ויונדב שהיה חכם לרשעה יעץ לאמנון‬ ‫"וימשחהו ד' לנגיד ולצדוק" מקיש נגיד לצדוק‪,‬‬ ‫הדג כדי להחליקם ליפותם‪ ,‬ואם היא מסורגת מעל‬ ‫שכמו שבכהן גדול בלחם הפנים מחצה לו ומחצה שיעשה עצמו חולה ויבקש מאביו שתמר‬ ‫גבה א"צ שיפה דכיון שזה מכוסה אינו ניכר‪ ,‬אלא גם‬ ‫לשאר הכהנים דכתיב "והיתה לאהרן ולבניו"‪ ,‬כך תעשה לו מאכל‪ ,‬וכן היה ועשתה לו תמר מיני‬ ‫מיטה מסורגת מתוכה‪ ,‬אלא שבמיטה מכניסים‬ ‫טיגון‪ ,‬ואח"כ שנא אותה שנאה גדולה יותר ממה‬ ‫מלך מקבל מחצה‪.‬‬ ‫ומוציאים את החבל בנקבים שבארוכות‪,‬‬ ‫שאהב אותה לפני כן‪ ,‬משום שקשרה לו נימא‬ ‫ובדרגש מכניסים בלולאות‪ .‬מיטה שנקליטיה‬ ‫ועשאתו כרות שפכה‪( ,‬ואף שאין לבנות ישראל‬ ‫כ"א‪ .‬כמה נשים יכול המלך לישא‪-‬‬ ‫יוצאים זוקפה ודיו‪.‬‬ ‫לתנא דמתני' אין למלך לישא יותר מי"ח נשים‪ ,‬שער בית השחי ובית הערוה‪ ,‬תמר הרי היתה בת‬ ‫דכתיב "לא ירבה לו נשים"‪ ,‬ומצינו שבאותו זמן יפת תואר)‪ ,‬ושמה תמר אפר על ראשה וקרעה‬ ‫עוד מדיני מלך‬ ‫היו לדוד ו' נשים‪( ,‬אחינועם היזרעלית‪ ,‬אביגיל‪ ,‬את כתונת הפסים שעליה‪ ,‬ובזה שביזתה עצמה‬ ‫מלך מוציא למלחמת הרשות ע"פ בי"ד של‬ ‫מעכה‪ ,‬חגית‪ ,‬אביטל‪ ,‬עגלה והיינו מיכל שהיתה בדמעתה וזעקתה גדרה גדר גדול‪ ,‬שאם לבנות‬ ‫ע"א‪.‬‬ ‫חביבה עליו כעגלה‪ .‬והא דכתיב גבי מיכל שלא מלכים כך קרה קלקול זה כ"ש להדיוטות‪ ,‬ואם‬ ‫דרך המלך אין לה שיעור‪ ,‬והמלך פורץ גדרות‬ ‫היה לה ילד עד יום מותה‪ ,‬לפי שבזה לדוד לצנועות כך כ"ש לפרוצות‪ .‬ובאותה שעה גזרו‬ ‫אחרים לעשות לו דרך לשדהו ולכרמו‪ ,‬ואין מוחים‬ ‫שכרכר לפני הארון‪ ,‬היינו שמאותו מעשה על יחוד של פנויה‪ ,‬אבל יחוד בעריות נרמז‬ ‫בידו‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה מלך) א"כ למה נענש אחאב על‬ ‫והלאה לא היו לה בנים‪ ,‬אבל לפני כן היה לה)‪ ,‬בתורה‪ ,‬דכתיב "כי יסיתך אחיך בן אימך" וכיון‬ ‫נבות‪ ,‬כיון שלא רצה למכור לו כרמו‪ .‬ותירצו כלהלן‪ :‬א'‬ ‫וכתיב "אם מעט ואוסיפה לך כהנה וכהנה"‪ ,‬שאף בן אב מסית‪ ,‬כוונת התורה לרמוז שבן‬ ‫המלך יכול לקחת לעבדיו ולא לעצמו‪ .‬ב' יכול לקחת‬ ‫"כהנה" עוד שש כמו שהיה לו‪ ,‬ו"וכהנה" עוד מתייחד עם אמו ולא עם שאר עריות‪.‬‬ ‫בחינם‪ ,‬ונבות חשב שיכול לסרב כיון שביקש למכור‪ .‬ג'‬ ‫שש‪ ,‬ומבואר שמותר למלך י"ח נשים‪ ,‬ואין‬ ‫העונש היה מפני שרצה הכרם כדי לעשות ע"ז‪ .‬ד' מותר‬ ‫כ"א‪ :‬אדוניה רצה למלוך ולא הלמתו כתר‬ ‫רק בשדות רחוקים מהעיר וזה היה אצל היכל אחאב‪ .‬ה'‬ ‫המלכות‪ ,‬לפי שהיה שרביט זהב בחלל בכתר מדופן‬ ‫הכונה לעוד י"ב וביחד כ"ד‪ ,‬דמקיש כהנה בתרא‬ ‫מותר רק בשדה מקנה וזה היה שדה אחוזה‪ .‬מותר רק‬ ‫לדופן‪ ,‬ומי שהיה ראוי למלכות היה חריץ בראשו בשביל‬ ‫לכהנה קמא‪.‬‬ ‫במלך על יהודה וישראל יחד ושמלך מאת המקום‪,‬‬ ‫וי"א שמותר למלך כ"ד נשים‪ ,‬ד"וכהנה בתרא" כך‪ .‬ועשה רכב ופרשים‪ ,‬וחמישים איש נטולי‬ ‫ואחאב מלך רק על ישראל ולא מאת המקום‪.‬‬ ‫טחול ע"י סם‪ ,‬שהטחול מכביד לאדם‪ ,‬וחקוקי כפות‬ ‫היינו י"ב כמו אחרי ה"כהנה" הראשון‪.‬‬ ‫כל האמור בפרשת מלך בספר שמואל‪" ,‬בניכם‬ ‫רגלים בלא בשר‪ ,‬ורצים על הקוצים והברקנים ואינם‬ ‫וי"א מ"ח‪ ,‬דדריש נמי ו' ד"וכהנה"‪.‬‬ ‫ובנותיכם יקח" וכיוצא בהם‪ ,‬לרבי יוסי מלך מותר‬ ‫לרבי יהודה מותר למלך להרבות נשים‪ ,‬ובלבד ניזוקים‪ ,‬לרוץ לפניו‪.‬‬ ‫בהם‪ ,‬וכן סובר שמואל‪ .‬ולרבי יהודה לא נאמרה‬ ‫שלא יהיו מסירות את ליבו‪ ,‬ואף דבעלמא לא‬ ‫הפרשה אלא כדי לאיים עליהם שתהא אימת‬ ‫עוד מדיני מלך‬ ‫דריש טעמא דקרא‪( ,‬דס"ל שאסור למשכן‬ ‫מלכם עליהם‪ ,‬שנאמר "שום תשים עליך מלך"‬ ‫אלמנה בין עניה בין עשירה)‪ ,‬הכא שאני דקרא רבוי סוסים למלך‪ -‬אסור למלך להרבות סוסים‬ ‫שתהא אימתו עליך‪ ,‬אבל אין מותר לעשות כך‪ ,‬וכן‬ ‫מפרש טעמא משום "לא יסור"‪ ,‬וממילא אם בטלנים‪ ,‬אבל הנצרכים למרכבתו‪ ,‬ואפי'‬ ‫סובר רב‪ .‬ולרבי נהוראי לא נאמרה פרשה זו‬ ‫להרווחה‪ ,‬וי"ג לאפוחי להחליף סוס מידי פעם כדי‬ ‫אינם מסירות מותר‪.‬‬ ‫ד"שום תשים עליך מלך" משום מצוה‪ ,‬אלא כנגד‬ ‫לר"ש אפי' אחת ומסירה את ליבו לא ישאנה‪ ,‬שהשני ירגע‪ ,‬מותר‪ ,‬דכתיב "לא ירבה לו סוסים"‬ ‫תרעומתם שעתידים להתרעם‪ .‬ולר"א הזקנים‬ ‫וקרא דלא ירבה איירי אפילו בצדיקות כאביגיל‪ ,‬שהסוסים באים ממצרים לארץ ישראל וכשישלח שליח‬ ‫שאלו כהוגן "מלך לשפטנו" לרדות את הסרבנים‪,‬‬ ‫להביא סוסים ממצרים יעברו על "לא תוסיפו לראותם‬ ‫ועמי הארץ קלקלו ואמרו "והיינו גם אנחנו ככל‬ ‫דכיון דבעלמא דריש טעמא דקרא‪( ,‬דס"ל‬ ‫עוד עד עולם"‪ ,‬ואפי' סוס אחד בטל אסור‪ ,‬דכתיב‬ ‫הדיוט מסתפר פעם בל' יום‪ ,‬דכתיב בנזיר כתיב‬ ‫ולר"א המודעי לא נשתנה הכתב כלל‪ ,‬ו"משנה‬ ‫"למען הרבות סוס"‪ ,‬ועובר על כל סוס שמרבה‪,‬‬ ‫"קדוש יהיה" בגימטריא שלושים דסתם נזירות‬ ‫התורה" היינו שני ספרי תורה‪ ,‬ומה שלא הבינו‬ ‫דכתיב "סוסים"‪ .‬וי"ג לעבור בעשה ולא תעשה‪ ,‬ולא‬ ‫לי יום‪ ,‬וכתיב "גדל פרע שער ראשו"‪ ,‬וכתיב‬ ‫את הכתב עד שבא דניאל‪ ,‬מפני שנכתב להם‬ ‫יתכן‪ ,‬ד"למען הרבות סוס" אינו עשה‪ ,‬אלא קאי אלאו‬ ‫בכהן "ופרע לא ישלחו" והיינו שיגדלו פרע ולא‬ ‫"מנא מנא תקל ופרסין" בא"ת ב"ש‪ ,‬והיינו "יטת‬ ‫ד"לא ישיב"‪ .‬תוד"ה סוסים‪.‬‬ ‫יותר אילפינן פרע פרע‪ .‬ואף דפסוק זה כתוב רק‬ ‫יטת אדך פוגחמט"‪ ,‬ולשמואל נכתב ממתוס‬ ‫שלמה היו לו או ארבעים אלף איצטבלאות בית‬ ‫ביחזקאל‪ ,‬צ"ל שדין זה נמסר למשה מסיני‪ ,‬ובא‬ ‫ננקפי אאלרן צירף אותיות ראשונות של כל תיבה‬ ‫גדול למדור הסוסים‪ ,‬וכל אחד היה בו ארבעת‬ ‫יחזקאל וכתבו‪ ,‬כמו שיחזקאל כתב שערל בשר‬ ‫לתיבה אחת‪ ,‬ואח"כ השניות וכו'‪ ,‬ולריו"ח נכתב אנם‬ ‫אלפים אורוות‪ ,‬או ארבעת אלפים איצטבלאות‪,‬‬ ‫שמתו אחיו מחמת מילה‪ ,‬וערל לב שנתנכרו מעשיו‬ ‫אנם לקת ניסרפו‪ ,‬ולרב אשי נכתב נמא נמא‬ ‫ובכל אחד ארבעים אלף אורוות‪.‬‬ ‫לאביו שבשמים‪ ,‬לא יבואו לשרת בבית המקדש‪.‬‬ ‫קתל פורסין‪.‬‬ ‫רבוי כסף וזהב למלך‪ -‬אסור למלך להרבות‬ ‫והא דכתיב בסיפא דקרא "כסום יכסמו את‬ ‫המתפלל צריך שיראה עצמו כאילו שכינה‬ ‫כסף וזהב‪ ,‬אבל הנצרך ליתן לאפסניא שכר‬ ‫ראשיהם" היינו תספורת לוליינית‪ ,‬שהיא‬ ‫כנגדו‪ ,‬שנא' "שיויתי ד' לנגדי תמיד"‪.‬‬ ‫חיילותיו מותר‪ ,‬ואפי' להרווחה שיהיה לו אם יצטרך‬ ‫תספורת יחידאה נאה ואין כמותה‪ ,‬ראשו של זה‬ ‫לשכור עוד חיילות‪ ,‬דכתיב "וכסף וזהב לא ירבה‬ ‫בצד עיקרו של זה (כעין כוסמת‪ .‬תוד"ה כסום)‪.‬‬ ‫לו"‪( ,‬ומהא דכתיב "לא ירבה לו נשים" דורשים איש ואשה‪-‬‬ ‫ותספורת של כהן גדול‪ ,‬פיזר בן אלעשה חתנו של‬ ‫אין אשתו של אדם מתה אא"כ מבקשים ממנו‬ ‫שלהדיוט מותר להרבות נשים)‪.‬‬ ‫רבי את מעותיו כדי להראותה‪.‬‬ ‫בימי שלמה לא היה הכסף נחשב למאומה‪ ,‬ממון ואין לו‪.‬‬ ‫למה בזמננו לרבנן אסור לכהן לשתות יין‪,‬‬ ‫אמנם אחרי שנשא את בת פרעה היה הכסף כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו חרב בית‬ ‫ומותר להיות פרוע ראש‪-‬‬ ‫נחשב כאבנים‪ .‬ובשעה שנשא את בת פרעה ירד המקדש בימיו‪.‬‬ ‫רבי מתיר לכהן לשתות יין‪ ,‬משום שתקנתן‬ ‫גבריאל ונעץ קנה בים‪ ,‬ועליו נבנה כרך גדול כל אדם שמתה אשתו בימיו עולם חשך בעדו‪.‬‬ ‫קלקלתן שלפני החורבן היו אסורים רק בזמן המשמרת‬ ‫שברומי‪.‬‬ ‫בזיווג ראשון מ' יום לפני יצירת הולד‪ ,‬בת קול‬ ‫שלהם‪ ,‬והחורבן שעורבב סדר המשמרות‪ ,‬תיקנם משום‬ ‫לא נתגלו טעמי תורה כגון למה נאסרה לבישת מכרזת בת פלוני לפלוני‪( ,‬ומ"מ במ' יום ראשונים‬ ‫דלא חייש שמא יבנה פתאום‪ .‬ורבנן אוסרים שתית‬ ‫שעטנז ואכילת חזיר וכדומה‪ ,‬שהרי גדול העולם מועילה תפילה להפוכו לזכר או לנקיבה‪ ,‬ואפילו זיווג‬ ‫יין מדרבנן משום גזירה‪ ,‬דמהרה יבנה ביהמ"ק‬ ‫נכשל בשתי מקראות שנתגלה טעמם‪ ,‬שהרבה ראשון מתהפך ע"י תפילה‪ .‬תוד"ה ארבעים)‪ .‬ובזיווג‬ ‫ובעינן כהן הראוי לעבודה‪ ,‬ורוב הכהנים אינם‬ ‫נשים ונשיו הטו את לבבו‪ ,‬והרבה סוסים שני קשה לזווגם כקריעת ים סוף‪.‬‬ ‫בקיאים בזמן משמרותיהם‪ ,‬שאף שדרך מיל ושינה‬ ‫כל שהוא מפיגים את היין‪ ,‬מ"מ בשתה יותר‬ ‫שהסוסים באים ממצרים‪ ,‬ועוברים ב"לא תשוב לראותם אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו ראשונה‪.‬‬ ‫ורב יהודה היתה אשתו תקיפה‪ ,‬וקרא עליה‬ ‫עוד עד עולם"‪ ,‬והשיב מן העם למצרים‪.‬‬ ‫מרביעית הרי דרך טורדתו ושינה משכרתו‪,‬‬ ‫ומ"מ י"ל שתספורת מותר‪ ,‬שהרי כשיבנה‬ ‫כתיבת ספר תורה‪ -‬המלך צריך לכתוב לו שתי "ומוצא אני מר ממות את האשה" וגו'‪ ,‬אולם‬ ‫ביהמ"ק הכהן יכול להסתפר ולהיות ראוי‬ ‫ספרי תורה‪ ,‬אחת יוצאה ונכנסת עימו‪( ,‬אך לא היתה מעבירה על מידותיה ומצא בה קורת רוח‪.‬‬ ‫לעבודה‪.‬‬ ‫נכנס עימה לבית המרחץ או לבית הכסא‪ ,‬שנא' אשה גולם היא לפני נישואיה היא ככלי שלא נגמר‪,‬‬ ‫רב אשי מתרץ ששתית יין מחללת את העבודה‬ ‫"והיתה עימו וקרא בו כל ימי חייו" אינה עימו ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי‪.‬‬ ‫אלא במקום הראוי לקרות)‪ ,‬ועושה אותה כמין‬ ‫בדיעבד‪ ,‬משא"כ פרועי ראש‪ .‬והגמ' מקשה על‬ ‫אין איש מת אלא לאשתו‪ ,‬ואין אשה מתה אלא‬ ‫קמיע קטנה בכתב דק שהיא קלה לנשיאה‪ ,‬ותולה‬ ‫דבריו ששתויי יין ופרועי ראש הוקשו זה לזה‬ ‫לבעלה‪.‬‬ ‫בזרועו‪ ,‬שנא' "שיויתי ד' לנגדי תמיד"‪ .‬ואחת‬ ‫לעונש מיתה‪ ,‬וא"כ ה"ה שבשניהם מחוללת‬ ‫העבודה‪.‬‬ ‫עוד מדיני המלך‬ ‫מונחת לו בבית גנזיו‪ .‬ואע"פ שהניחו אבותיו‬ ‫ס"ת יכתוב בעצמו‪( ,‬ולרבה ה"ה בכל אדם‪ ,‬ואביי‬ ‫סוס המלך אסור לרכב עליו‪.‬‬ ‫מקשה עליו)‪.‬‬ ‫כסא המלך אסור לשבת עליו‪.‬‬ ‫כתב התורה ולשונה‪-‬‬ ‫זה בורר‬ ‫שרביט המלך אסור להדיוט להשתמש בו‪.‬‬ ‫בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי של בני‬ ‫ואבישג סוכנת המלך דוד היתה אסורה לאדוניה‬ ‫לפי שהיה הדיוט‪ ,‬והיתה מותרת לשלמה לפי‬ ‫עבר הנהר ולשון הקודש‪ ,‬חזרה וניתנה להם בימי‬ ‫שלא ידעה דוד‪( ,‬מפני שהיתה אסורה עליו שכבר מי בוחר את הדיינים בדיני ממונות‬ ‫עזרא בכתב אשורית ובלשון ארמי‪ ,‬וביררו להם‬ ‫אם בעלי הדין אינם מסכימים על בי"ד שידון אותם‬ ‫נשא י"ח נשים‪ ,‬ובא על בת שבע י"ג פעמים‬ ‫כתב אשורית (שעלה עמהם מאשור‪ ,‬ולרבי‬ ‫בדיני ממונות‪ ,‬כל אחד מבעלי הדין בוחר דיין אחד‪,‬‬ ‫להראות לה שלא תש כוחו‪ ,‬ולא גירש אשה‬ ‫שמאושרת בכתב) ולשון הקודש‪ ,‬והניחו‬ ‫ושניהם או שני הדיינים בוחרים את הדיין השלישי‪,‬‬ ‫לכותים כתב עברית והיינו ליבונאה (אותיות‬ ‫וכדלהלן‪.‬‬ ‫מנשותיו משום שהגירושין קשים מאד‪ ,‬ומצינו‬ ‫גדולות כעין מה שכותבים בקמעות ומזוזות‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫שהמגרש אשתו ראשונה אפי' מזבח מוריד עליו‬ ‫והתוס' (ד"ה כתב ליבונאה) הביאו שי"מ שזה כתב‬ ‫דמעות‪ ,‬ועדיף להתיר לו יחוד עם פנויה מאשר כ"ג‪ .‬דיני ממונות צריכים בית דין של שלשה‪.‬‬ ‫מסביב דיו ומה שחלק זה הכתב‪ ,‬והקשו התוס' שזה פסול‬ ‫אם כל אחד מבעלי הדין רוצה בי"ד אחר‪ ,‬אין‬ ‫גירושין)‪.‬‬ ‫משום חק תוכות‪ .‬ור"ת מבאר שזה שם מקום שכותבים‬ ‫אין רואים את המלך כשהוא מסתפר‪ ,‬ולא יכולים לכוף זה את זה‪ ,‬אלא לר"מ כל אחד מבעלי‬ ‫שם כתב משונה)‪ ,‬ולשון ארמי‪.‬‬ ‫כשהוא בבית המרחץ‪ ,‬ולא כשהוא ערום‪ ,‬שנא' הדין בורר לו דיין אחד‪ ,‬ושניהם בוררים עוד אחד‪,‬‬ ‫ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו אלמלא‬ ‫שמתוך כך יצא הדין לאמיתו דהמפסיד אומר‬ ‫"שום תשים עליך מלך" שתהא אימתו עליך‪.‬‬ ‫שקדמו משה‪ ,‬ואע"פ שלא ניתנה תורה על ידו‪,‬‬ ‫שודאי היפכו בדין לטובתו‪ ,‬וגם הדיינים נח להם להפך‬ ‫נשתנה הכתב על ידו‪ ,‬וכדכתיב "משנה התורה"‬ ‫בזכות שניהם מפני ששניהם ביררום‪ ,‬וגם הדיינים‬‫כ"ב‪ :‬מלך מסתפר בכל יום‪ ,‬שנא' "מלך ביפיו‬ ‫כתב הראוי להשתנות‪.‬‬ ‫צריכים לדעת מיהו הדיין השלישי‪ ,‬שהרי אין‬ ‫תחזינה עינך"‪.‬‬ ‫כ"ב‪ .‬לרבי הכתב לא נתחדש בימי עזרא אלא‬ ‫יושבים בדין אא"כ יודעים מי ישב עמהם‪( ,‬ואין‬ ‫העדים חותמים על השטר אא"כ יודעים מי‬ ‫‪-‬‬‫כהנים‬ ‫דיני‬ ‫בו ניתנה תורה וכשחטאו בימי בית ראשון ובזו את‬ ‫התורה שכחוהו‪ ,‬וכשחזרו בתשובה חזר להם‬ ‫תספורת כהנים‪ -‬כהן גדול מסתפר בכל ערב חותם עמהם‪ ,‬שמא יחתום עמהם פסול ובטלה כל‬ ‫שבת‪ ,‬הואיל והמשמרות מתחלפות בשבת‪ .‬כהן העדות ומתביישים‪ .‬ובברייתא איתא שכך היו‬ ‫הכתב‪.‬‬ ‫כלל אינו יכול לחזור בו לרבנן)‪ ,‬אבל אם מביא ב' כרבי‪ ,‬ורבנן סוברים שאף לרבי שאני התם שכיון‬ ‫עושים נקיי הדעת שבירושלים‪ ,‬וגם לא היו‬ ‫שהחזקה באה מכח השטר‪ ,‬לכן צריך להביא את‬ ‫עדים אין הבעל דין השני יכול לפוסלם‪.‬‬ ‫נכנסים לסעודה‪ ,‬בלי לדעת מי מיסב עמהם‪,‬‬ ‫השטר‪ ,‬אבל כאן אין שייכות בין עדים לעדים‪.‬‬ ‫דגנאי לת"ח להסב עם עם הארץ בסעודה)‪ .‬ולחכמים‬ ‫כ"ג‪ :‬ולרבי אלעזר איירי בבא הבעל דין עם וכיון שהלכה כרבי מחבירו‪ ,‬מהדרינן לאוקמי פלוגתייהו‬ ‫שני הדיינים בוררים להם את הדיין השלישי‪,‬‬ ‫אחר לפסול את העדים של השני‪ ,‬דבסתמא אינו אליביה‪.‬‬ ‫וא"צ שזה יהיה מדעת בעלי הדין‪.‬‬ ‫נאמן דהוי נוגע‪ ,‬וכן אינו נאמן לקרוא עליו ערער ואף אם אח"כ נמצאו עידי הכת השניה נמצאו‬ ‫וכיון שהלוה אינו יכול לעכב ולדון דווקא בבית הועד‬ ‫דגזלנותא‪ ,‬אבל אם קרא עליו ערער דפגם קרובים או פסולים‪ ,‬מ"מ כבר העידו עדים‬ ‫אלא כופים אותו לדון בעירו‪ ,‬ורק המלוה יכול‬ ‫משפחה‪ ,‬שהוא ומשפחתו ממשפחת עבד שלא הראשונים ‪-‬כבר נתקבלה העדות לפסול את העדים‪,‬‬ ‫לעכב ולומר שילכו לבית הועד‪ ,‬ד"עבד לוה לאיש מלוה"‪,‬‬ ‫נשתחרר‪ ,‬לר"מ נאמן על המשפחה וממילא נפסל ולא הוי נוגע בעדות למפרע‪ .‬לישנא אחרינא כבר העידה‬ ‫באמת אין הלוה יכול לפסול דיינים מומחים‪,‬‬ ‫הכת הראשונה‪ ,‬ועכשיו היא חוזרת לכשרותה כיון‬ ‫העד‪ ,‬ולרבנן אינו נאמן כיון דהוי נוגע‪.‬‬ ‫שהתברר שהוא נוגע‪ .‬ולשון ראשון נראה‪.‬‬ ‫וכאן איירי שהדיינים הם כערכאות שבסוריא‬ ‫שאינם בקיאים בדין תורה‪ .‬ולרב פפא איירי שאין לרבי יוחנן בסתמא אינו יכול לפסול את העדים‪,‬‬ ‫הלוה מטריחו למקום רחוק‪ ,‬אלא כגון בי דינא ואיירי מתני' כשטען שיש לו ב' כיתי עדים‪ ,‬כ"ד‪ .‬לרבין כוונת מתני' שאם פסל הבעל דין‬ ‫דרב הונא ורב חסדא ששניהם באותו מקום‪ .‬רש"י‪ .‬ואחרי שהביא כת אחת בא ופסלם‪ ,‬דהשתא אינו נוגע את העדים ונמצאו דבריו אמת נפסלו הדיינים‬ ‫ולתוס' (ד"ה כגון) היו במרחק ג' פרסאות‪ ,‬שהרי רב בעדות כיון שיש עוד כת‪ ,‬ונפסלו העדים גם לעדויות נאמן בזה שפסל את הדיינים במיגו‪ ,‬שהרי יש‬ ‫אחרות‪ ,‬שלר"מ צריך להביא את שתי הכיתות כדי בי"ד אחר‪ ,‬ואם פסל את הדיינים נפסלו העדים‬ ‫חסדא לא היה מורה לפני רב הונא‪.‬‬ ‫לברר דבריו‪ ,‬ומ"מ אם הביא את הכת השניה מהני‪ ,‬דקיים‬ ‫במיגו‪ ,‬היכא שיש עוד עדים‪ ,‬וס"ל כרב דימי‬ ‫האם יכול אחד לפסול את הדיין של השני‪ -‬דבריו להביא ב' כתות‪ ,‬ולא דקדק לדעת שהם פסולים‪,‬‬ ‫לר"מ יכול אחד לפסול דיין של השני אם הוא ולחכמים מספיק להביא כת אחת ויכול לומר אין דלעיל‪ ,‬אלא שנחלקו אי אמרינן מיגו‪.‬‬ ‫לי עוד כת‪ ,‬וממילא הוי נוגע בעדות‪ ,‬ואינם נפסלים אפי'‬ ‫כערכאות שבסוריא‪ ,‬עד שיקבל עליו בי"ד‬ ‫חביבות חכמי ארץ ישראל זה לזה‬ ‫בעדות זו‪ .‬רש"י מקשה על ביאור זה למה לר"מ יכול‬ ‫שמומחה לרבים‪ .‬ולחכמים אם הם כשרים נעשו‬ ‫בא וראה כמה מחבבים זה את זה‪ ,‬שכל הרואה‬ ‫להביא כת אחת פסולה‪ ,‬וגם אי נימא שזה מועיל מ"מ הוא‬ ‫נוגע בעדות בגלל שאם יפסלו השניים נמצא שהרויח בכך‬ ‫כמומחים ואינו יכול לפוסלם אא"כ מביא ראיה‬ ‫את ריש לקיש בבית המדרש כאילו עוקר הרים‬ ‫שהם קרובים או פסולים‪.‬‬ ‫שפסל את הראשונים‪ .‬ולכן גורס רש"י שלר"מ א"צ לברר‬ ‫וטוחנם מטיחם ומקישם זה בזה שהיה חריף מאד‪,‬‬ ‫דבריו ומספיק להביא כת אחת‪ ,‬וממילא אין נ"מ שהכת‬ ‫ומ"מ שאל על ר"מ 'פה קדוש יאמר דבר זה'‪,‬‬ ‫הזו נפסלת כיון שמספיקה לו הכת השניה‪ ,‬וממילא הם‬ ‫האם יכול אחד לפסול עד של השני‬ ‫ומחמת החביבות טרח ליישב את הדבר‪ .‬אבל לא היה זה‬ ‫פסולים גם לעדות אחרת‪ ,‬ולחכמים צריך לברר דבריו‬ ‫שני עדים נאמנים בעדותם ואין אחד מבעלי הדין‬ ‫מחמת ענוה‪ ,‬שהרי כל הרואה את ר"מ בבית‬ ‫ולהביא ב' כתות כשרות‪ ,‬וממילא הוי נוגע‪ .‬והתוס' (ד"ה‬ ‫יכול לפוסלם‪ ,‬אולם יש אופנים שהבעל דין יכול‬ ‫המדרש‪ ,‬כאילו עוקר הרי הרים וטוחנם זה בזה‪,‬‬ ‫ורבנן) סוברים כפירוש הראשון‪ ,‬דמבואר בב"ב ק"ע‪:‬‬ ‫לפסול עד‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫ומבואר שר"מ היה חריף יותר מריש לקיש‪.‬‬ ‫שאפילו למ"ד שצריך לברר דבריו‪ ,‬הכונה שלכתחילה‬ ‫יאמרו לו בי"ד שיברר דבריו‪ ,‬אבל אם אינו יכול לברר‬ ‫במתני' מבואר שלר"מ יכול לפסול עדים‪ ,‬ולרבנן‬ ‫וכן מצינו שאע"פ שרבי יוסי אם היה חי היה‬ ‫דבריו אינו מפסיד‪.‬‬ ‫אינו יכול‪.‬‬ ‫כפוף ויושב לפני רבי‪ ,‬שהרי רבי ישמעאל ברבי‬ ‫לריש לקיש מיירי בעד אחד‪ ,‬שלממון אינו נאמן‪,‬‬ ‫ומה שנחלקו רבי ורשב"ג באדם שטוען שיש לו‬ ‫יוסי היה ממלא מקום אבותיו (–חשוב כאביו)‪,‬‬ ‫ולשבועה נאמן ואינו יכול לפוסלו‪ ,‬ומתני' מיירי‬ ‫שטר וחזקה על קרקע‪ ,‬שלרבי צריך להביא גם את‬ ‫והיה כפוף ויושב לפני רבי‪ ,‬ומ"מ אע"פ שסבר‬ ‫שקיבל עליו עד אחד כשניים‪ ,‬ונחלקו ר"מ‬ ‫השטר ואם לא מצא את השטר לא מועילה לו החזקה‪,‬‬ ‫רבי שאסור להטמין מים צוננים בתוך חול צונן כדי‬ ‫שאף שבעלמא החזקה עומדת במקום שטר‪ ,‬דיותר מג'‬ ‫ורבנן אם יכול לחזור בו‪ .‬וכן נחלקו ר"מ ורבנן‬ ‫שלא יתחממו בשבת‪ ,‬כששמע שרבי יוסי התיר‪,‬‬ ‫שנים אין אדם שומר את השטר‪ ,‬מ"מ כיון שאמר שיש לו‬ ‫כאשר אמר נאמן עלי אבא או אביך להיות דיינים‬ ‫אמר 'כבר הורה זקן'‪.‬‬ ‫שטר עליו לברר דבריו‪ ,‬ולרשב"ג מספיק להוכיח רק‬ ‫יחד עם עוד שני דיינים כשרים‪ ,‬או ג' רועי בקר אם‬ ‫תלמידי חכמים שבארץ ישראל מנעימים זה לזה‬ ‫את החזקה‪ ,‬וכ"ש שאם מביא את השטר מהני‪ ,‬דכל‬ ‫יכול לחזור בו‪( ,‬וקמ"ל התם שאע"פ שאבא‬ ‫בהלכה‪ ,‬ונוחים זה לזה בהלכה כשמן זית ‪-‬מעיינים‬ ‫החזקה מועילה מכח מה שאומרים שהחזיק בקרקע ע"י‬ ‫ואביך נאמנים בעלמא‪ ,‬יכול לחזור בו לר"מ‪,‬‬ ‫יחד וזה מתקן דברי זה והשמועה יוצאת לאור‪.‬‬ ‫שטר‪ ,‬אין הכרח שזו אותה מחלוקת‪ ,‬די"ל שר"מ‬ ‫והכא קמ"ל שאף שעד אחד אינו נאמן בממון‬ ‫מבצע סיכומי סוגיות‬ ‫מבחני 'לדעת'‬ ‫סיכומי 'תמצית'‬ ‫מערכת 'תמצית' יוצאת בתוכנית‬ ‫מבחן שבועי על דף היומי‪ ,‬עמוד היומי‪ ,‬משנה‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית החודשיים‬ ‫חדשה של כתיבת ושליחת סיכומים‬ ‫ברורה‪ ,‬חפץ חיים ואהבת חסד‬ ‫על הדף היומי ‪ /‬משנה ברורה ומוסר ‪ /‬ועמוד היומי‬ ‫ע"י כלל הלומדים ושליחתם למערכת‪.‬‬ ‫ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי עד יום‬ ‫בנקודות ההפצה‬ ‫‪-‬‬ ‫מתווה מיוחד המועיל מאד לבהירות‬ ‫שלישי בשעה ‪ 5:00‬בבוקר‪:‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫וזכרון‪ .‬שיעורי הסברה ופרטים‬ ‫בטלפון ‪0737-289-669‬‬ ‫‪-‬‬ ‫בטל ‪ 02-3131-465‬שלוחה ‪.7‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל מסכתות‬ ‫בנדרים פלוס קופת לדעת‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל תנ"ך וספרי מוסר‪,‬‬ ‫הנרשמים (ב'נדרים פלוס' קופת תמצית)‬ ‫לשליחת הסיכומים‪ ,‬זכאים לשמיעה‬ ‫הגרלות בכל שבוע על ‪ ₪ 500‬וזכיות נוספות‪.‬‬ ‫או סיכומים לפי סדר הלימוד של‪ :‬העמוד היומי‪ ,‬חבורת‬ ‫טלפונית של הקורס המלא 'אומנות‬ ‫ש"ס‪ ,‬קנין ירושלמי‪ ,‬דף הכולל‪ ,‬קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪,‬‬ ‫הסיכום' – כדרך להתענג בידיעת התורה‬ ‫מבצע – קורס ללמוד להנות ולזכור‬ ‫אורייתא‪ ,‬ומפעל הש"ס‪.‬‬ ‫במחיר מוזל ‪ ₪ 120‬במקום ‪,500‬‬ ‫‪ 13‬שיעורים לשמיעה טלפונית ‪ ₪ 500‬בלבד‬ ‫הסיכומים מיועדים לחזרה בלבד‪ ,‬ואין לסמוך להלכה‪.‬‬ ‫ולבחורים ‪ ₪ 60‬במקום ‪.300‬‬ ‫ההרשמה בנדרים פלוס קופת תמצית‪ ,‬שיעור‬ ‫ראשון חינם בקו ‪ 02-3131-465‬שלוחה ‪4‬‬ ‫קו עדכונים ושיעורים – ‪02-3131-465‬‬ ‫הגרלות מיוחדות לכותבי הסיכומים‪.‬‬