תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel — חיי שרה (2026-11-02)

גליון | 63חולין פ"ד .עד ק"י | :חשון ה'תשפ"ו
העולם מתנוון והולך אמר שכגון אנו אפילו אם אין לנו פרוטה בדק הבית) היו בכלל העמדה והערכה- ,אין פודים את
עלינו להיות לווים ואוכלים. הקדשים לאחר מיתה משום דכתיב "והעמיד את הבהמה לפני
כסוי הדם
הכהן והעריך אותה הכהן" ,ולאחר מיתה אינה יכולה לעמוד.
כתיב "כבשים ללבושך (-מגז כבשים יהיה מלבושך –
ביאור ב' -מתני' כר"ש ,וא"צ העמדה והערכה ,ומ"מ מצות כסוי הדם
קנה לך צאן ויהיה לך הגיזים ללבוש) ,ומחיר שדה עתודים
(לעולם ימכור אדם שדה כדי לקנות עתודים -צאן,
לומדים מ"ושפך וכסה" שאינו חייב כסוי אלא
כתיב "ואיש איש וכו' אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל
שיהיה לו מהם חלב לפרנסה וגיזים ללבוש ,ולא איפכא ,מפני המחוסר שפיכה וכסוי ,ולא המחוסר גם פדיון. ושפך את דמו וכסהו בעפר" ,והיינו שהשוחט חיה או עוף
שמגיזתם יהיה לו מלבוש) ,ודי חלב עיזים (דיו לאדם ביאור ג' -איירי בקדשי מזבח ,ולומדים מדכתיב (לאפוקי בהמה) חייב לכסות את דמם בעפר ,ובפרק זה
"ושחט וכסה" שאינו חייב כסוי אלא המחוסר שפיכה יבוארו פרטי דיני מצוה זו.
שיתפרנס מלב גדיים וטלאים שבתוך ביתו ולא ישחטם
לאוכלם) ,ללחמך וללחם ביתך (לחם האדם קודם ללחם וכסוי ,ולא המחוסר גם גרירה. פ"ג :כסוי הדם נוהג בארץ ובחוצה לארץ ,בפני הבית
ביתו) ,וחיים לנערותיך" (שלא ירגיל את בנו בשר ויין ביאור ד' -למר בר רב אשי לומדים מ"חיה או עוף" ושלא בפני הבית ,בחיה ובעוף ,במזומן ובשאינו
אלא ילמדם דרכי חיים להסתפק במזונות קלים). שכמו שחיה בסתמא אינה קודש דאינה ראויה להקרבה ,כך מזומן.
פ"ד :הרוצה שיתעשר יעסוק בבהמה דקה, עוף אינו קודש .ואין לומדים למעט דבר שיש במינו כסוי הדם הוא בין מלמטה בעפר תיחוח ולא בקרקע קשה,
קודש כגון תורים ובני יונה ואף של חולין לא יצטרכו כסוי, בין מלמעלה ,דכתיב "וכסהו בעפר" ולא כתיב וכסהו
שמעשירה את בעליה ,דכתיב "ועשתרות צאנך".
מפני שכמו שבחיה כל מיני החיות חייבות בכסוי הדם עפר.
עדיף לשתות כוס של מכשפות מאשר כוס של מים שהרי אין בהם קדושה ,כך גם כל מיני העופות חייבות
פושרים ,שהם בכלי מתכות ,ולא שם בהם שרשי בכסוי הדם ,אמנם רק עופות חולין חייבות כמו בחיה. למה אין מצות כסוי הדם בקדשים
עשבים ותבלין ,ולא הרתיחם מתחילה ,אבל בכלי חרס מבואר במתני' שמצות כסוי הדם לא נוהגת בקדשים,
דם בהמה אינו טעון כסוי( ,אף שחיה בכלל בהמה או ששם בהם שורשי עשבים ותבלינים או שהרתיחם ולכאורה כיון שחיה אינה קריבה ,הדבר שייך רק בחטאת
לסימנים שהתורה לא כתבה במפורש את סימני החיות מתחילה ,אינם מזיקים. ועולת העוף ,והגמרא שואלת מה הטעם לדין זה ,והרי
במציאות ניתן לקיים מצות כסוי הדם בעזרה ,ומבארת
הכשרות ,אלא "כל בהמה מפרסת פרסה" וכו') ,דכתיב בדם מי שהיו לו אביו מעות ורוצה לאבדם -והיינו שמי שלא
דמיירי בקדשי בדק הבית וכר"ש ,או דמיירי בקדשי מזבח
בהמה "על הארץ תשפכנו במים" ,שדינו כמים שאינם טרח בממון וקל בעיניו לאבדו זהו איבודו ,ילבש בגדי פשתן ויש ילפותא מיוחדת לפוטרם ,וכדלהלן.
טעונים כסוי .ומ"מ אי אפשר לטבול בדם בהמה אע"פ הבאים מרומי שהם יקרים ,וישתמש בכלי זכוכית לבנה,
כסוי הדם נוהג בחולין ,אבל לא בקדשים -חטאת העוף
שהוא נקרא מים ,דכתיב "אך מעין ובור מקוה מים יהיה וישכור פועלים שיחרשו עם השוורים שלו (-דנפיש
ועולת העוף .מתני'.
טהור" ,ויש בפסוק זה ג' מיעוטים ד"מים" קאי על מעין פסדייהו שהם יוליכו השוורים ע"ג גפנים ונטיעות ויקלקלו עי"ז
אין לומר שהטעם שכסוי הדם לא נוהג בקדשים
ועל בור ועל מקוה ,חד למעט שאר משקין ,חד למעט אותם ואת השוורים) ולא ישב עמהם ,וממילא לא יחושו לא
שאר משקין שנתנם במקום מדרון ונעשו זוחלין -שהזחילם לקלקול השוורים ולא להצלחת המלאכה ,ולמדנו מזה להזהר
משום שצריך לכסות גם מלמטה וכנ"ל ,ואם יבטל את
למקוה ,דלגבי מים השאיבה מטהרת ברביה והמשכה ,שאם רבו מדברים אלו הגורמים לאיבוד הממון. "הלא העפר על המזבח הוא מוסיף על הבנין ,וכתיב
בכתב מיד ד' עלי השכיל" שאורך ורוחב וגובה הבנין נמסר מי גשמים עד כ"א סאים ,ממשיך לתוכם י"ט סאים שאובים
טוב איש חונן דלים ומלוה להם ,וטוב זה שיכלכל דרכיו
לדוד על פי נביאים ,ואם לא יבטלו הוי חציצה בין הדם בזחילה ,וחד למעט דם בהמה.
במשפט לפי היכולת הוא עומד על צרכיו ,ולא בכל תאות ליבו,
אף עופות שלא צדים אותם (כגון אווזים ותרנגולים) לעולם יאכל אדם וישתה פחות ממה שיש לו -פחות
למזבח ונמצא שלא נמצה דמו בקיר המזבח ,וממילא כיון
חייבים בכסוי הדם ,דכתיב "אשר יצוד ציד" מכל מהיכולת ,וילבש ויתכסה במה שיש לו -לפי היכולת ,ולא
שאף שא"א לכסות מלמטה אינו מכסה גם מלמעלה,
שם שלא שהשוחט בהמה ואח"כ חיה חייב לכסות אע"פ
מקום ,והא דכתיב יצוד ,לימדה תורה דרך ארץ שלא יתבייש ,ויכבד אשתו ובניו יותר ממה שיש לו ,מפני
עפר למטה( ,ואם שחט חיה ואח"כ בהמה פטור מפני יאכל אדם בשר תדיר אלא בהזמנה הזאת כאילו הוא צריך שהם תלויים בו והוא תלוי בקב"ה.
שדם בהמה למעלה ומה יכסה) ,שאני התם שהוא ראוי צידה ,כדי שלא יעני.
כסוי הדם בכוי -כוי חייב בכסוי הדם מספק ,אך אין לכסוי גם מלמטה ,וכדאמר רבי זירא שכל הראוי
שוחטין אותו ביו"ט ,ואם שחטו אין מכסים את דמו ובמאכלו בממונו האדם הנהגת דרך לבילה (-מנחה של שישים עשרון בכלי אחד) אין בילה
דמספק אין מחללים יו"ט .רבי יוסי לומד דין זה מק"ו ,דאם הגמרא מביאה כמה הנהגות חשובות שינהג האדם מעכבת בו ,ושאינו ראוי לבילה (-שישים ואחד עשרונים
מילה שודאה דוחה שבת ,ספיקה כגון בנולד בין השמשות באכילתו ובממונו ,דינים הנלמדים מן הפסוקים בהם בכלי אחד) בילה מעכבת בו ,דהתורה אמרה להביא מנחה
'לימדה התורה דרך ארץ' ,וכן כמה 'הלכות דרך ארץ' שאמר
שהוא נימול בספק תשיעי אינו דוחה יו"ט שאם חל יו"ט שראויה להבלל ,וה"ה הכא היה ראוי לתת עפר על דם הבהמה
רבי יוחנן.
בתשיעי הוא נדחה לעשירי ,דמילה שלא בזמנה אינה דוחה ,כ"ש לפני ששחט את החיה ,ולכן כשר ,אבל במוקדשין שאינו יכול
לתת עפר למטה ,זה מעכב ,דאכתי מדוע לא יגרור את הדם כמה בשר ראוי לאכול -לא יאכל אדם בשר אלא כסוי הדם שאין ודאו דוחה שבת (והיינו השוחט
מהמזבח לאחר הזאה ויתננו למטה ויכסנו ,כמו שבדם הניתז לתאבון ,דכתיב "כי תאוה נפשך לאכול בשר" ,ולא לחולה שיש בו סכנה בשבת ,דהא קתני דומיא דמילה
למרחוק חוץ לגומא ששוחט בה ושעל הסכין גוררו ומכסה יקנה מן השוק ויאכל דכתיב "וזבחת מבקרך ומצאנך" ,שהיא ברשות) ,שאין ספיקו דוחה יו"ט .ואין לומר
ולא יזבח כל בקרו וצאנו ויאכל דכתיב "מבקרך שתקיעת שבת בגבולין תוכיח שודאה אינו דוחה אותו .ועיין לקמן בביאור ג' בישוב קושיא זו.
שבת אבל ספיקה דוחה יו"ט (והיינו ספק איש ספק לו שיש שמי עזריה בן אלעזר רבי מזה ולמד צאנך". מ ו פ"ד .ביאור א' -איירי בקדשי בדק הבית -עופות
אשה ,ורבי יוסי לטעמיה שאשה יכולה לתקוע אע"פ
מנה י' לו שיש ומי ירק, ליטרא לקדרתו יקנה מנה רק שהקדישם לבדק הבית ושחטם שהם אסורים בהנאה ,ואין בהם
כסוי משום דס"ל לרבי כר"ש ששחיטה שאינה ראויה יקנה ליטרא דגים ,ומי שיש לו נ' מנה יקנה ליטרא שאינה חייבת ואין בזה משום חילול יו"ט ,כמו שמצינו שלרבי
יוסי אשה יכולה לסמוך אע"פ שאינה חייבת ולא אמרינן
לאו שמה שחיטה ,ואינו יכול לפדותם שיהיו מותרים בשר( ,ויאכלו דגים או בשר מערב שבת לערב שבת),
באכילה ואח"כ לכסות ,ודלא כר"מ דס"ל ששחיטה ומי שיש לו ק' מנה ישפתו לו קדירה בכל יום .ואמר שהיא עובדת עבודה בקדשים ,אבל בספק יו"ט ודאי אפשר
שאינה ראויה שמה שחיטה ,ואף שר"ש סובר שקדשי רבי יוחנן שדין זה הוא לבריאים ,אבל כגון אנו אפי' מי לתקוע ,שהרי אפי' בודאי יו"ט אפשר לתקוע) ,דאיכא
בדק הבית אינם צריכים העמדה והערכה ,בזה סובר שיש לו פרוטה יקנה בה דגים ובשר ולא יסגף עצמו בעינוי למיפרך מה לתקיעת שופר שכן ודאה דוחה שבת
רבי כר"מ שהכל (-בין קדשי מזבח שנפל בהם מום בין קדשי ויצטרך לבריות ,ורב נחמן שהיו בדור שאחרי רבי יוחנן ,ותמיד במקדש ,אבל כסוי הדם לעולם אינו דוחה שבת .ור"א
באחד ששחט וקדם חבירו וכסה וחייבו רבן גמליאל הקפר דוחה את דברי רבי יוסי ,דמה למילה שאינה דלא אמרינן נחירתו זו היא שחיטתו ,שהרי משה
ליתן לו עשרה זהובים ,משום שכר הברכה .ולפי נוהגת בלילות ,משא"כ כסוי הדם שנוהג גם בלילות .נצטוה על הושט והקנה ועל רוב סימן בעוף ורוב שניים
חשבון זה מי שחטפו לו את ברכת המזון חייבים לו מ' בבהמה ,דכתיב "כאשר ציויתיך" ולא מצינו בתורה
זהובים( ,וכדמצינו שהיה מין שטען לרבי דהא דכתיב שציווהו ,וקמ"ל ששחיטת טריפה פטורה מכסוי) .וי"א דיני שחיטה שאינה ראויה
"יוצר הרים ובורא רוח" זה מראה שזה לא אותו בורא, שאמר לו צא נחור( ,וכ"ש שיכול להטריפו ,שהרי רבי לעיל (פ"א) נתבאר שלרבי שמעון שחיטה שאינה ראויה
וענה לו רבי שסוף הפסוק הוא "ד' צבקות שמו" סובר שטריפה פטורה מכסוי הדם ,וקמ"ל שיש לאו שמה שחיטה ואין בה איסור אותו ואת בנו ,ולהלן יבואר
מה הדין בשחיטה שאינה ראויה במצות כסוי הדם ובדינים
וביקש אותו מין ג' ימים ,ורבי צם באותם ימים ,ואח"כ שחיטה לעוף מן התורה).
נוספים.
בא מין אחר ואמר לו שאותו מין לא מצא תשובה ונפל פ"ו .הגמ' מבארת שאף שבדורות האחרונים (ולא באנשי
מן הגג ומת ,ואמר לו רבי שיסעוד אצלו ,ואח"כ שאלו פ"ה .כסוי הדם בשחיטה שאינה ראויה -השוחט
כנסת הגדולה) התחילו בני ארץ ישראל ללקות ביינם ופשתנם,
אם ישתה כוס של ברכה או יטול שכרה שהוא מ' מפני שנתקלקלו הדורות ,וכשעלו בני הגולה שהיו חסידים ונמצאת טריפה ,או ששחט לע"ז ,או ששחט קדשים
זהובים .ואותה משפחה עדיין קיימת ברומי ,ונקראת פסקו הזיקין ,והזוועות –רעידת הארץ ,והרוחות זעף, בחוץ או חולין בפנים ,או חיה ועוף הנסקלים כגון
בר לויאנוס). שנרבעו ונגמר דינם ושחטם ,ר"מ מחייב ,וחכמים פוטרים והרעמים ,ולא החמיץ יינם ,ולא לקה פשתנם ,ונתנו
צריך לכסות במה ששחט –ביד ,דכתיב "ושפך וכסה" דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה ,ואע"ג דבכיסוי כתיב עיניהם ברבי חייא ובניו שזה בזכותם ,מ"מ נפלה
שפיכה" ,אשר יאכל" כתיב .טעמא דר"מ דיליף שחיטה
במה ששחט יכסה ,ולא יכסה ברגל שלא יהיו מצוות תולעת לפשתנו של רבי חייא ,כדאמר רב בכל יום בת
שחיטה משחוטי חוץ ,שכמו ששם שחיטה שאינה
בזויות עליו. קול יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא
ראויה שמה שחיטה ,ה"ה בכסוי הדם שמה שחיטה.
כסהו ונתגלה פטור מלכסות ,ואף שבהשבת אבידה בני ,וחנינא בני די לו בקב חרובין מערב שבת לערב
ור"ש (שרבי מסכים עם דבריו ושנאו בלשון חכמים)
שבת ומתפרנס בצער ובצמצום.
"השב" – אפילו מאה פעמים משמע (ו"תשיבם" אתא לומד מ"אשר יאכל" דבעינן שחיטה ראויה ,ור"מ
לדרשה אחרינא) ,שאני הכא דכתיב מיעוטא " -וכסהו" ממעט מזה עוף טמא ,ולר"ש כמו שבעוף טמא פטור
כסוי זה ותו לא.
עוד בדיני כסוי הדם
מלכסות מפני שאינו ראוי לאכילה ,ה"ה בכל שחיטה
חרש שוטה וקטן ששחטו ואחרים רואים אותם
כסהו הרוח ,אם לא חזר ונתגלה פטור מלכסות כיון שאינה ראויה.
ששחיטתם כשרה ,חייב לכסות ,דאם מי ששחט לא כיסה,
שזה מכוסה ועומד ,אבל אם חזר ונתגלה חייב לכסות,
וכן מצינו לגבי איסור אותו ואת בנו שרבי הסכים עם הרואה חייב לכסות ,אבל אם לא ראו אותם פטור
דאין דיחוי אצל מצוות אלא רק בקרבן שנפסל.
דברי ר"מ שאוסר גם בשחיטה שאינה ראויה ,ושנאו מלכסות ,ולחכמים חייב לכסות דבספק אזלינן לחומרא.
השוחט ונבלע הדם בקרקע חייב לכסות ,כיון בלשון חכמים .דר"מ למד שחיטה שחיטה משחוטי ולענין אותו ואת בנו ,אם ראו את שחיטתם אסור
שרישומו ניכר. חוץ ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה דכתיב "דם לשחוט אחריהם ,ואם לא ראו ,ר"מ מתיר לשחוט
דם שנתערב- שפך" .ור"ש לומד מ"וטבוח טבח והכן" דבעינן שחיטה אחריהם ,דס"ל שהאוכל משחיטת חש"ו חייב מלקות
ראויה דכתיב התם "כי איתי יאכלו" ,ור"מ סובר שאין משום נבילה ,דרוב מעשיהם מקולקלים( .אמנם אם
פ"ז :לענין כסוי הדם ולענין קרבן לזריקת הדם ,אם ללמוד שחיטה מטביחה ,דאף שלומדים בנגעי בתים רק מיעוט מעשיהם היה מקולקל ,אף שר"מ חייש
נפלו מים לתוך הדם ,דינו כדם אם יש בו מראה דם - "ושב הכהן" מ"ובא הכהן" ,מ"מ היכא דאיכא דדמי למיעוטא ,ואמרינן נמי סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע
אדמומית .ואם נתערב ביין שהוא אדום ואין מראה הדם ניכר ליה לומדים מדדמי ליה .ור"ש לא לומד משחוטי חוץ ,ליה רובא ,וכמו בתינוק שנמצא עם בצק בצד העיסה
בו ,רואים את היין כאילו הוא מים ואם היה הדם ניכר במים דאין דנים חולין מקדשים ,ור"מ ענה שאותו ואת בנו שאנו רואים שנגע בה ,שלר"מ רוב תינוקות מטפחים
כשיעור זה חשיב דם .ואם נתערב בדם בהמה או בדם חיה באשפה ששרצים מצויים שם ,ומצרפים מיעוט תינוקות נוהג גם בקדשים.
(-לגבי כסוי הדם דם בהמה אינו בר כסוי ומיירי שרובו של בהמה,
שאין מטפחים לחזקת טהרה של העיסה ואיתרע ליה פ"ה :השוחט את הטריפה ומצא בה בן ט' חי שאינו
ודם חיה היינו דם הקזה ,ולענין קרבן מיירי בדם בהמה או חיה
שהם חולין) ,לת"ק רואים אותם כאילו הם מים ,ולרבי רובא( ,וחכמים מטמאים מפני שדרכו של תינוק ירך אמו כ"כ ,אף לר"מ ששחיטה שאינה ראויה שמה
יהודה אין דם מבטל דם דמין במינו לא בטיל .ואמר רבי לטפח) ,מ"מ לא אמרינן הכי אלא לטהר ,ולא להתיר). שחיטה ,אינו ניתר בשחיטת אמו( ,ואמנם ר"מ עצמו
וחכמים אוסרים שמא שחטו יפה והויא לה שחיטה מעלייתא ,יוחנן שאם נפל דם לתוך המים ,לענין קרבן קמא קמא מצריך שחיטה בכל בן פקועה ,אולם זה נ"מ לרבי
בטיל .ואמר רב פפא שלענין כסוי הדם אינו בטל שאף
אולם גם לדבריהם אינו לוקה דהתראת ספק היא .ורבי שסובר ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה כר"מ,
הורה בתחילה כדברי חכמים ,ולבסוף הורה כדברי שבתחילה הוא בטל ,כשנהפך מראה המים למראה דם חוזר הדם ושבן פקועה שחיטת אמו מטהרתו כרבנן).
הבטל וניעור וחשיב דם ,דאין דיחוי אצל מצוות. ר"מ.
שחיטה שאינה ראויה מטהרת מידי נבילה דכתיב
ולענין הכשר לקבלת טומאה ,באופן הרגיל אין בזה "מן הבהמה" מקצת בהמות מטמאות ומקצת בהמות פ"ו :כסוי אחד מועיל למאה חיות או למאה עופות,
נ"מ ,מפני שגם דם וגם מים מכשירים ,ואם נתערב ד"חיה" ו"עוף" משמע בין מרובה בין מועט. אינם מטמאות.
הדם במים שאינם מכשירים ,כגון שנתערב מאיליו
כסוי אחד לחיה ועוף- השוחט חולין בעזרה ,והיא טריפה כגון שנחתכו רגליה
במי גשמים שאינם מכשירים אלא היכא דאחשבינהו לירד על
הפירות ,אם יש בו מראה דם הוא מכשיר לקבלת לחכמים כסוי אחד מועיל לחיה ועוף ,ולרבי יהודה טריפות הניכר ,או שנמצאת טריפה בבני מעיים ,ר"ש
שחט חיה יכסנה ,ואח"כ ישחוט את העוף ,דכתיב מתירם בהנאה דשחיטה שאינה ראויה לאו שמה שחיטה ואין
טומאה( ,אבל אם עירב דם במי גשמים ,גם המי
גשמים מכשירים ,כיון דאחשבינהו) .ורב אסי "חיה או עוף" -הפסיק זה מזה להטעין כסוי לכל אחד ואחד, זה חולין שנשחטו בעזרה ,דזביחה כתיב בהו ,ומ"מ שחיטה זו
ואמרו לו חכמים ש"או" מיבעי לחלק דלא נימא שאינו מטהרת מידי נבילה( ,ור"ש סובר שחולין שנשחטו
מנהרביל מבאר דמיירי ב'צללתא דדמא' (-מים שהם
חייב כסוי אא"כ שחט שניהם ,ורבי יהודה ענה להם בעזרה אסורים מן התורה ,כדמצינו שלר"ש בהמה או
מהדם עצמו שכשהוא נקרש יש סביבותיו צלול כמים) ,שאם
שמ"דמו" לומדים לחלק ,וענו לו חכמים ש"דמו" חיה שנשחטו בעזרה ישרפו ,וחיה זו גזירה אטו בהמה,
יש בו מראה דם הוא מכשיר ,והאוכל כזית דם גמור
ענוש כרת ,ואם יש ממנו רביעית מדם המת מטמא טובא משמע ,דכתיב "כי נפש כל בשר דמו בנפשו ואי בהמה אינה דאורייתא א"כ הוי גזירה לגזירה).
הוא". וחכמים אוסרים בהנאה.
באהל ,אבל שאר משקין היוצאים מן המת כגון דמעת
ומודה רבי יהודה לענין ברכה ,שאם שחט חיה וכסה
עינו וחלב אשה ,טהורים ,דאף שבשרץ (כגון מימי רגליו של השוחט ונתנבלה בידו או הנוחר או המעקר ,פטור
שרץ הנמצאים בשלפוחית שלו) וזב דין המשקין היוצאים את דמה ואח"כ שחט עוף ,אינו מברך אלא ברכה מכסוי הדם.
מהם כדין המשקין שנגעו בהם ,שנעשים ראשון אחת .ואף שהאומר 'הב ליבריך' נאסר עליו לשתות יין
רבי חייא נפלה תולעת לפשתנו ,ואמר לו רבי שיקח
לטומאה דאילו שני מטמא משקה להיות תחילה לטמא שני ללא ברכה לפניו ,מפני שגילה דעתו שגמר סעודתו ,שאני התם
עוף וישחוט אותו על המים ועי"ז תצא התולעת .הגמ'
והשני שלישי( ,חוץ מהמשקה שהוא אב הטומאה זובו שא"א לשתות ולברך ביחד ,אבל כאן שיכול לשחוט
אומרת שלרב דימי לא אמר לו שישחוט ,שהרי
ורוקו ומי רגליו של זב ושכבת זרעו של כל אדם שהם אב ביד אחת ולכסות ביד השניה ,א"צ לחזור ולברך.
השוחט והוא צריך לדם חייב לכסות ולא יעשה ממנו
הטומאה לטמא אדם וכלים ,ובטבול יום משקה היוצא
פ"ז .כסוי הדם מוטל על השוחט ,דכתיב "ושפך צרכיו ,כיצד יעשה כדי להפטר מן הכסוי ,נוחר -חונק או
ממנו אינו מטמא ,שהרי גם משקה שנגע בו אינו
עוקר את הסימנים .אלא י"א שאמר לו שיטריפו ואח"כ
וכסה" מי ששפך יכסה .שפך ולא כסה וראהו אחר ,מטמא) ,שאני זב דכיון דלא בדילי אינשי מיניה כיון
חייב לכסות ,דכתיב "ואומר לבני ישראל" .ומעשה ישחוט שזה שחיטה שאינה ראויה( ,וכ"ש שיכול לנחור,
אכילת גיד הנשה (צ"ו ,).האם יש אסור גיד הנשה בבהמה שהוא חי ועוד שאינו ניכר גזרו ביה רבנן ,אבל מת דבדילי קשה גזל שאכלוהו שאפי' צדיקים גמורים אין יכולים
טמאה או שאין איסור חל על איסור (ק ,):כמה מלקות חייב להחזירו. אינשי מיניה לא גזרו ביה רבנן.
האוכל גיד הנשה של בהמה אסורה (ק"א .).ועוד מדיני גיד
הנשה. הקב"ה חשק בישראל מכל העמים מפני שכשהוא פ"ח .דם הניתז מחוץ לגומא ,ודם שנשאר על הסכין
עוד נתבארו בפרק זה הלכות חשובות כגון איזה חלב אסור משפיע להם גדולה הם ממעטים עצמם בענוה ,אברהם
או על האגפיים (–כותלי בית השחיטה) ,לת"ק צריך
באכילה (צ"ב :צ"ג ,).אלו ורידים (-חוטים) אסורים משום אמר "אנוכי עפר ואפר" ,ומשה ואהרן אמרו "ונחנו
דם ואלו קרומים אסורים ,ומה הדין בביצי זכר (צ"ג ,).על
לכסותו ,דכתיב "וכסהו" מלמד שחייב לכסות את כל
מה" ,ודוד אמר "ואנוכי תולעת ולא איש" ,אבל עכו"ם
אלו דברים השוחטים (-טבחים) נאמנים( ,צ"ג ,):איסור דמו ,ד"דמו" היינו כל דמו .ולרבי יהודה אם יש שם דם
אינם כך ,נמרוד שהיה מלך בדור הפלגה ונקרא כך לפי
גניבת דעת (צ"ד ,).מתי מותר לקנות בשר מעכו"ם ואיסור אחר א"צ לכסותו ,ד"דמו" ואפי' מקצת דמו .ולרשב"ג
בשר שנתעלם מן העין ואיסור ניחוש (צ"ה) ,דיני תערובת שהמריד כל העולם במלכותו של הקב"ה ,אמר "הבה נבנה לנו
אם כסה את דם הנפש פטור מלכסות ,ד"דמו" היינו
איסור והתר וכללי ביטול בשישים או בשיעורים אחרים עיר" ,פרעה אמר "מי ד' " ,סנחריב אמר "מי בכל אלהי
המיוחד.
(צ"ו - :ק ,).איסור אבר מן החי (ק"ב – .ק"ג.): הארצות" וגו' ,נבוכדנצר אמר "אעלה על במתי עב",
פ"ט :באלו בעלי חיים נוהג איסור אכילת גיד וחירם מלך צור אמר "מושב אלקים ישבתי בלב ימים" מה ראוי לכסוי הדם-
-שבנה לו שבעה רקיעים של נחושת ועלה וישב עליהם. לא יכפה כלי על הדם ולא יכסהו באבנים ,דכתיב
הנשה -גיד הנשה נוהג בארץ ובחוצה לארץ ,בפני
גדול מה שנאמר במשה ואהרן "ונחנו מה" ממה "בעפר".
הבית ושלא בפני הבית ,בחולין ובקדשים (כדלהלן),
זבל הדק ,או חול הדק (והיינו שאין היוצר צריך שנאמר באברהם "ואנוכי עפר ואפר".
בבהמה ובחיה ,אבל אינו נוהג בעוף מפני שאין לו כף
לכתשו ,וי"א אף בנפרך ביד) ,או סיד ,או חרסית ( -אין העולם מתקיים אלא בזכות משה ואהרן שאמרו והיינו שאינה עגולה ,שבבהמה הגיד נכרך בעיגול סביבות עצם
שחיקת חרסים) ,או לבינה או מגופה שעל פי חבית "ונחנו מה" ,וכתיב "תולה ארץ על בלימה" .וי"א הקולית העליונה ,אבל בעוף זה ברוחב ואינו דומה לכף.
שכתשם ,ושחיקת אבנים ושחיקת חרסית ,ונעורת בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה ,וי"א
גיד הנשה של קדשים פשתן דקה ,ונסורת של חרשים דקה ,מכסים בהם ,בשביל מי שמשים עצמו כמי שאינו.
באיזה אופן גיד הנשה נוהג בקדשים-
דכתיב "וכסהו" ואח"כ כתיב בעפר ,דמשמע "וכסהו" -בפני מה אומנותו של האדם בעוה"ז ,ישים עצמו כאילם,
הגמרא שואלת מה החידוש שאיסור גיד הנשה נוהג עצמו .אבל זבל הגס ,או חול הגס (והיינו שהיוצר צריך אבל לא יעשה כך בדברי תורה ,ולא יגיס דעתו.
בקדשים ,וכי משום שהקדיש את הבהמה פקע ממנה לכתשו ,וי"א אף בנפרך ביד) ,או לבינה או מגופה שלא
איסור גיד הנשה. עפר והיינו , הדם לכסוי כשר הנידחת עיר עפר שהנפה כתשם ,ושחיקת כלי מתכות ,וקמח ,וסובין
קולטת ,ומורסן (-קליפה היוצאת כשכותשים במכתשת) ,אין הקרקע ,דכתיב "ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה אין לפרש דאיירי שהקדיש בהמה חיה ,וס"ל לתנא
מכסים בהם ,דכתיב "בעפר" ,למעט אלו שאינם מין ושרפת" ,מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה ,שיש בגיד בנותן טעם בבשר ,וממילא בגיד הנשה של
עפר ,דמאחר שריבה הכתוב ומיעט ,עדיף לרבות את למעט עפר הקרקע שמחוסר תלישה .אבל באפר י"א קדשים לוקה שתים ,אחת משום גיד שאפילו עץ הוא התורה
אלו שהם מין עפר ומגדלים צמחים ,ולמעט את אלו שאין מכסים כיון שהוא אסור בהנאה ,וי"א שמכסים חייבה עליו ,ואחת משום קדשים שיש בו טעם ונהנה מן
שאינם מין עפר .ואין דנים כאן כלל (וכסהו) ופרט דמצוות לאו להנות ניתנו .ואף ששופר של ע"ז לא הקדשים ,וחל איסור קדשים על איסור גיד .דא"כ הול"ל
(בעפר) שאין בכלל אלא מה שבפרט אע"פ שמגדל יתקע בו ואם תקע לא יצא ,וכן לולב של ע"ז לא יטול שקדשים נוהגים בגיד הנשה .ואין לומר שהתנא סובר
צמחים ,כיון שכלל הצריך לפרט ללמוד את הכלל מן הפרט אותו ואם נטלו לא יצא ,שאני התם דכתותי מיכתת שאין בגידים בנותן טעם ,ואין איסור קדשים בגיד
אין דנים אותו בכלל ופרט ,ואי הוי כתיב "וכסהו" הוה שיעוריה ,דכל העומד לישרף כשרוף דמי ,ובשופר בעינן כדי הנשה .דהא איתא במתני' לקמן שירך שנתבשלה עם
משמע שיכפה עליו את הכלי ,קמ"ל "עפר" שאין כסוי אלא בדבר שיאחזנו בידו וייראה לכאן ולכאן ,ושיעור הדס וערבה ג' טפחים הגיד ונתן בה טעם (וסתם נותן טעם שיערו חכמים בשישים),
המתערב ונבלע בו כגון עפר וכיוצא בו ,ובכהאי גוונא לא אתי ולולב ארבעה ,אבל בכסוי הדם ככל שהוא כתות יותר אסורה.
פרטא אלא לפרושי כללא שאין הכונה שיכסה בדבר שלם ,ולא
הוא טוב יותר לכסוי ומשום הנאה ליכא דמצוות לאו להנות וכן אין לבאר דאיירי בולדות קדשים ,וסובר התנא למעוטי לגמרי.
שאיסור גיד הנשה נוהג בשליל בן תשעה חי הנמצא ניתנו.
לרשב"ג כל שאינו מגדל צמחים אין מכסים בו.
בבהמה ,ושהקדושה חלה במעי האם ,וממילא שני
האיסורים חלים יחד ביצירת העובר ,שהרי אין האיסורים פ"ח :רב נחמן בר רב חסדא אמר שאין מכסים אלא
חלים יחד ,וכמו שמצינו שנפל שכולו קיים שלא נקשרו בדבר שזורעים בו ומצמיח למעוטי ארץ מליחה .וכן מצינו
אבריו בגידים שהרי כל אבריו נוצרים ועדיין אין עליו כזית
גיד הנשה שאין מכסים בעפר המדבר ,וההולך במדבר ישחוק
בשר ,מטמא ,והנזיר שנטמא לאחר שמנה מקצת ימי נזירותו דינר זהב ויכסה ,דכתיב "ועפרות זהב לו" ,ובספינה
סותר כל מה שמנה ומגלח על טומאה זו (כמו על כזית מן ישרוף טליתו ויכסה ,דמצינו שאפר נקרא עפר דכתיב
המת ,אבל לא על שאר טומאות כנבילה ושרץ ,דכתיב "וכי ימות
הנשה גיד אכילת איסור לב"ש "מעפר שריפת החטאת" ,והיינו כב"ה ,אבל
מת עליו") ,וחוזר ומונה ימי נזירותו מתחילה ,ומבואר שאיסור עשיו עם פגישתו לפני המלאך עם יעקב של מאבקו לאחר שריפה. אפר פסול ,דלא מיקרי עפר סתמא אלא עפר
אחיו ,כאשר ראה המלאך "כי לא יכול לו ,ויגע בכף ירכו,
גיד הנשה חל אחרי איסור קדשים דיצירת העובר היא אפשר לכסות בשחור פחמים כתושים ,ובכחול ,ובמה
ותקע כך ירך יעקב בהאבקו עמו" ,ואומרת התורה "על כן
לפני יצירת הגידים .ואין לומר שאיסור גיד הנשה חל אף לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה אשר על כף הירך עד שמנקרים מהריחיים ,וי"א אף בזרניך.
אחרי שכבר חל איסור קדשים ,מפני שהוא חמור שהוא היום הזה ,כי נגע בכף ירך יעקב בגיד הנשה".
אסור גם לבני נח ,וכשיטת רבי יהודה ,ונימא שאף כף הירך הכונה לבשר העגול והתפוח הנמצא מסביב לעצם
לימודים ממה שנאמר באברהם ומשה
שתנא דמתני' חולק על רבי יהודה במה שהוא אוסר הירך ( -הקולית) ,והוא נקרא כף מפני שהוא עגול ודומה בשכר שאמר אברהם אבינו "ואנכי עפר ואפר" זכו בניו
ירך של ימין ושל שמאל ,מ"מ לענין איסור גיד הנשה לכף. לאפר פרה ועפר סוטה שיש להם בזה הנאה שמטהר
לבני נח סבר כוותיה .דלא אמר רבי יהודה שאיסור גיד ישנם בירך שני גידים עיקריים :הגיד הפנימי והגיד החיצון, מטומאה ,ומשים שלום בין איש לאשתו ונקתה ונזרעה זרע,
הנשה חל על איסור אחר ,אלא לענין בהמה טמאה עצם מאחורי מהשדרה היוצא הארוך הגיד הוא הפנימי הגיד הכסוי (אבל עפר כסוי הדם אינו אלא הכשר מצוה דבלא
האליה ונמשך למטה לאורך הירך ,והוא 'גיד הנשה' שנאסר הבשר מותר).
שזה איסור לאו ,ולא לענין קדשים שזה איסור כרת מדאורייתא ,והגיד החיצון נמשך לרוחב הירך והוא אסור
אם אכלם בטומאה או פיגול ונותר. מדרבנן ,ונחלקו תנאים אם הגידים של שני הרגלים נאסרו, פ"ט .בזכות שאמר אברהם אבינו "אם מחוט ועד
צ .ולכן הגמ' אומרת דאיירי בבכור שקדושתו חלה אחת. רגל של רק או שרוך נעל" שלא רצה להנות מן הגזל זכו בניו לחוט של
ביציאתו ,ואם חל איסור גיד הנשה ברחם זה קודם ,ואם חל בפרק זה יבוארו פרטי איסור גיד הנשה ,כגון באלו בעלי תכלת לציצית (ותכלת נשתנתה מכל מיני צבעונים
בלידה ,אז שני האיסורים חלים יחד. חיים הוא נוהג (פ"ט ,):מתי חל איסור גיד הנשה גם
מפני שתכלת דומה לים שהחלזון מן הים הוא עולה אחת
או דמיירי בכל קדשים ,ואשמועינן האי תנא שקדושתם בקדשים למרות שיש עליהם איסור קדשים ואין אסור חל
על איסור ,והאם מעלים את הגיד הנשה של קדשים ע"ג לשבעים שנה ומראית דמו דומה לים ,וים אנו רואים שהוא
חלה בלידה ולא במעי אמן ,וממילא איסור גיד קודם לפי שהוא דומה לרקיע ,ורקיע לאבן ספיר ,ואבן ספיר לכסא
המזבח (פ"ט- :צ') ,באיזה רגל יש בירכה איסור גיד הנשה
נוהג בשליל והוא קודם ,ותו לא פקע. (צ :צ"א ,).איסור גיד הנשה בעוף ובשליל ,איזה חלק מהגיד הכבוד) ,ולרצועה של תפילין (דהא דכתיב "וראו כל
האוכל גיד הנשה של קדשים הנאכלים (-חטאת אשם נאסר ומה הדין בחלב הגיד (צ"ב ,):האם מותר לשלוח ירך עמי הארץ כי שם ד' נראה עליך ויראו ממך" היינו
עם גיד הנשה לעכו"ם או לישראל (צ"ד ,).האם צריך ליטול
ושלמים) לוקה. תפילין שבראש).
את כל הגיד או שמספיק לחותכו מלמעלה ,חיוב מלקות על
לתנא דמתני' איסור גיד הנשה נוהג בין בירך של ימין "וטבוח טבח והכן" – שיפרע להם בית השחיטה ויטול העלאת גיד הנשה ע"ג המזבח-
בין בירך של שמאל .ולרבי יהודה אינו נוהג אלא גיד הנשה בפניהם ,וכמ"ד שגיד הנשה נאסר גם לבני ללישנא קמא דרב פפא מותר להעלות גיד הנשה של
באחת ,והדעת מכרעת דהיינו של ימין ,והגמרא נח ,והם שמרו מצוות אע"פ שלא ניתנה תורה ,שמקובלים היו קדשים שאינם נאכלים (-עולה) על גבי המזבח,
מסתפקת אין פשיטא ליה דהיינו של ימין וכוונתו מאבותיהם. וללישנא בתרא אסור להעלותו בפני עצמו ,אבל
לדעת תורה ,או שהוא מסתפק בזה וכוונתו לדעת אין לתלמיד חכם לצאת יחידי בלילה. כשהוא בירך א"צ להוציאו.
נוטה ,ומסקנת הגמרא (צ"א ).דפשיטא ליה דהיינו של לרב נחמן בר יצחק יש מחלוקת אם מותר להעלותו
חלום יעקב ,ומאבקו עם המלאך ימין ,מדתנן אכל ב' גידים מב' ירכות מב' בהמות לוקה כשהוא בירך ,דאיתא בברייתא דהנה כתיב "והקטיר
שמונים ,ולרבי יהודה אינו לוקה אלא ארבעים ,והיינו
ויותר יעקב לבדו -שנשאר בשביל פכים קטנים, הכהן את הכל המזבחה" ומשמע שגם העצמות
כשאין בכל אחד כזית ,ולת"ק לוקה בגיד שלם אף פחות
מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם, והגידים והקרניים והטלפיים בכלל ההקטרה ,ומאידך
מכזית משום דהוי בריה.
לפי שאין פושטים ידיהם בגזל. כתיב "ועשית עולותיך הבשר והדם" ולא גידים,
העצמות והגידים והנותר ישרפו בט"ז ניסן ולא בט"ו, ולומדים מזה שאם הם מחוברים לבשר יעלו ואם
דקיימא לן אין שורפים קדשים ביום טוב ,ומיירי בעצמות שיש צ"א :כשהגיע יעקב מבאר שבע לחרן אמר אפשר
פרשו אפי' בראשו של מזבח ירדו ,וכדעת רבי .אבל
בהם מח ,מפני ששימשו את המח שהוא כבשר ,אבל מה שאינו שעברתי על מקום שהתפללו בו אבותי (-ירושלים ,והוא
לרבנן אפי' בפרשו יש להקטירם (דמחוברים לא
ראוי לאכילה אינו טעון שריפה .הגמ' מבארת שגידים הר המוריה שהתפלל בו אברהם ,והוא השדה שהתפלל בו יצחק
איצטריך קרא ,כדמצינו בראש העולה שצריך להקריבו
הכונה לגיד הנשה( ,שהרי גידי בשר (-גידים רכים דכתיב "לשוח בשדה") ולא התפללתי ,מיד קפצה לו
שלם אף שיש בו הרבה עצמות) ,אלא שאם נפלו גידים
המתפשטים בבשר) נאכלים בליל פסח ,ואם נותרו הרי הם הדרך ,ואמר הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר
ועצמות אין מחזירים אותם ,אבל בשר שנפל מחזירים
בכלל נותר ,ואם הכונה לגידי צואר שהם קשים כעצמות בלא לינה ,מיד שקעה השמש קודם זמנה .ולקח כמה
אותו ,ולדבריהם גיד הנשה אין מעלין אותו למזבח,
ומשיירים אותם ,אם אינם בשר יזרקם לאשפה) ,ואין אבנים למראשותיו וכל אחת אמרה עלי יניח צדיק
דכתיב "ממשקה ישראל" -מן המותר לישראל ,וחלב
מכאן ראיה שרבי יהודה מסתפק איזה גיד נאסר ,די"ל ראשו ,וכולם נתחברו יחד.
ודם אע"פ שאסורים לישראל מעלים אותם למזבח
דאיירי לשיטת רבי יהודה שגיד הנשה נוהג רק בגיד רחבו של הסולם שראה בחלום היה ח' אלפים מפני שמצותן בכך -שהחלב והדם זה עיקר הקרבן.
אחד ,וב' הגידים הוכרו (-לאו דווקא) ולבסוף נתערבו פרסאות ,שהרי עלו בו ב' מלאכים וירדו ב' ,וכל אחד
צ :גיד הנשה של עולה מעלהו עם הירך כמות שהיא
שלא יודעים מה ניטל מן הימין ומה מן השמאל ,ולכן שורף הוא ב' אלפים פרסאות.
את שניהם דאותו המותר באכילה הרי הוא נותר .או דאיירי שלימה למזבח ,כדי שלא יביא בעל מום דכתיב
המלאכים היו עולים ומסתכלים בדיוקנו של מעלה (-
בשמנו של גיד ,שהוא מותר מדאורייתא וישראל "הקריבהו נא לפחתך" ,ולמעלה חולצו מן הירך
פרצוף דמות יעקב שבארבע החיות) ,ויורדים ומסתכלים ומשליכו לתפוח (-ערימת אפר שבאמצע המזבח שלשם היו
קדושים העושים סייג לתורה נהגו בו איסור ,וכיון שהוא
בדיוקנו של מטה ,ורצו לפגוע בו מחמת קנאה ,מיד גורפים תמיד את האפר ,וכשהוא רבה מוציאים אותו לחוץ),
מותר מדאורייתא בעי שריפה .או דאיירי בגיד החיצון
"והנה ד' ניצב עליו" לשומרו כאדם המניף את בנו דבעינן "ממשקה ישראל" מן המותר לישראל .וכן
הסמוך לבשר ,שלרב יהודה אין לוקים עליו שאינו על
במניפה להצילו מהשרב( ,ואלמלא מקרא כתוב א"א איתא בבריתא שגיד הנשה של עולה חולצו לתפוח.
הכף אלא בתוך הכף ,ורק על הפנימי והיינו הגיד הסמוך
לאומרו). ולרב חסדא מעלהו ומקטירו ,דלא כתיב "על כן לא
לעצם שהוא ארוך ונתון לאורכו של שופי כשפורעים את הירך,
והוא מתפשט בכל הירך ,ראש אחד מחובר לעצם האליה ומשם קיפל הקב"ה את כל ארץ ישראל והניחה תחת יעקב, יאכל המזבח".
הוא מתפשט לאורך השופי עד מקום חיבור הקולית ועצם הירך כדי שתהא נוחה ליכבש לפני בניו כד' אמות. גיד הנשה של שלמים שהירך נאכל ,זורקו לאמה וא"צ
ושם הוא סמוך לעצם ,לוקים. לשורפו משום נותר ,דלא נאמרה שריפה אלא בדבר הראוי
המלאך ביקש מיעקב שישחררו בעלות השחר ,כי זו
לאכילה ,דכתיב "יאכל והנותר ישרף" .וכתב רש"י שנראה לגרוס
צ"א .האוכל כזית מכל גיד -משל ימין ומשל שמאל ,הפעם הראשונה שהגיע זמנו לומר שירה.
חטאת ואשם ,דהם נאכלים בעזרה ,אבל ירך של שלמים למה
לרבנן לוקה שמונים ,ולרבי יהודה להצד דמספקא ליה שירת המלאכים וישראל לקב"ה -ג' כתות של חותכו בעזרה והרי הוא נאכל בכל העיר .אי נמי משום חזה ושוק
איזה גיד אסור ,הדין תלוי ,שאם לרבי יהודה התראת מלאכי השרת חדשות אומרות שירה בכל יום ,אחת של כהנים שהם נאכלים בעזרה ורוב אכילתם ודירתם ושינתם
בעזרה.
ספק שמה התראה לוקה ארבעים ,ואם אין שמה אומרת קדוש ,והשניה אומרת קדוש קדוש,
התראה אינו לוקה( ,ונחלקו בזה תנאים דאיתא והשלישית אומרת קדוש קדוש קדוש ד' צבקות. תפוח היה באמצע המזבח ,ופעמים היה עליו ג' מאות
בברייתא שהמכה או מקלל שני אנשים שאחד מהם וישראל חביבים לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, כור ,ואמר רבא שהוא לשון גוזמא דמעולם לא הגיע
הוא אביו בספק בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון ,לרבי יהודה שישראל אומרים שירה בכל פעם שירצו ,ומלאכי לשלש מאות כור ,כמו מה שכתוב שהיו משקים את
אם עשה זאת בבת אחת -בהכאה אחת ,חייב דהתראת השרת רק פעם ביום ,וי"א פעם בשבוע ,וי"א פעם התמיד כשבאים לשוחטו כדי שיהיה נח להפשיטו בכוס של
ודאי היא ,אבל בזה אחר זה פטור משום דהוי התראת בחודש ,וי"א פעם בשנה ,וי"א פעם בז' שנים ,וי"א זהב שאין זה בדווקא ,ולשמואל זה בדווקא ,דאין עניות במקום
ספק ,ולרבנן חייב .ומאידך בברייתא אחרת מבואר פעם ביובל ,וי"א פעם אחת בלבד .ואין המלאכים עשירות .ואמר רבי אמי שהתורה והנביאים והחכמים
שלרבי יהודה אין לוקין על נותר משום שניתקו הכתוב אומרים שירה למעלה עד שישראל אומרים למטה. דיברו לשון הבאי (-לשון הדיוט שאינו מדקדק בדבריו
לעשה ,ולא משום דהוי התראת ספק דכל נותר זו התראת וישראל אומרים את השם אחרי ב' תיבות "שמע ומוציא בפיו דבר שאינו ,ואין כוונתו לשקר אלא לא דק) ,חכמים
ספק ,דשמא קודם עלות השחר יאכלנו .ולרבי יעקב אין ישראל" ,והמלאכים אחרי ג' תיבות קדוש קדוש כנ"ל ,וכן הא דתנן שפעם אחת היו צריכים ג' מאות
לוקים בנותר משום שזה לאו שאין בו מעשה) ,ואם קדוש( ,ומה שהם אומרים "ברוך כבוד ד' ממקומו" כהנים כדי לפנות את הגפן של זהב שהיתה בפתח
פשיטא לרבי יהודה שהימני אסור לכו"ע לוקה ששם מוזכר השם אחרי ב' תיבות זה נאמר ע"י האופנים, ההיכל (שכל מי שהיה מתנדב גרגיר או אשכול היה
וי"א שאחר שכבר ניתנה להם הרשות להזכיר שם ארבעים.
תולה שם) ,וכן הא דתנן שהיו צריכים ג' מאות כהנים
המקור של רבי יהודה לאסור רק גיד הנשה של השם יכולים לומר שוב). כדי להטביל את הפרוכת כשנטמאת ,דלא בעי כולי האי,
ימין -לרבא רבי יהודה לומד מדכתיב "הירך" והיינו צ"ב .יעקב נעשה שר למלאך ,והמלאך בכה לו (ועוביה טפח ,ונארגת על ע"ב נימין ,וכל נימה מכ"ד
המיומנת שבירך ,ורבנן לומדים מ"הירך" שהחיוב הוא שישלח אותו .והא דכתיב "כי שרית עם אלוהים ועם חוטים ,אורכה ארבעים אמה כגובה פתח האולם ,ורחבה
על הגיד שאיסורו מתפשט בכל הירך והיינו הגיד הפנימי .אנשים" זה רמז שעתידים לצאת ממנו נשיא שבארץ עשרים אמה כרוחב פתח האולם( ,ופרוסה נגדו לצניעות
ולרבי יהושע בן לוי רבי יהודה לומד מדכתיב "בהאבקו ישראל וראש גולה שבבבל ,ורמוזה בזה הגלות. בעלמא ,ונראה שגם פרוכת הדביר זו מידתה ,רחבה עשרים אמה
עימו" והיינו כאדם החובק את חבירו וידו מגיעה לכף כרחבו של היכל ,וגובה ארבעים אמה מן העליה ועד הרצפה),
ימינו של חבירו ,ורבנן לומדים מזה שהם העלו אבק ונעשית מפ"ב ריבוא (חוטים .ל"א נערות העוסקות בה),
ביאורי חז"ל על כמה מקראות
עד כסא הכבוד .ולרבי שמואל בר נחמני המלאך היה ושתי פרוכות היו עושים בכל שנה) ,תורה הא דכתיב
ובגפן שלשה שריגים -י"מ שבכל דור יש מישראל "ערים גדולות ובצורות בשמים" ,ונביאים דכתיב
נדמה ליעקב כעכו"ם שהפוגשו בדרך צריך לטופלו
ג' שרי גאים –עשירים וקרובים למלכות ,אחד בבבל ושנים "ותבקע הארץ לקולם".
לימינו .ולרבא בר עולא היה נדמה לו כתלמיד חכם
בארץ ישראל או איפכא .וי"מ ג' שרי גוים שמלמדים
וחלק לו יעקב כבוד כאילו הוא רבו ונעמד לשמאלו ,והמהלך
זכות על ישראל בכל דור.
לימין רבו הרי זה בור .ולרבנן המלאך הגיע מאחוריו. באיזה ירך יש איסור גיד הנשה
נקרא שמו גיד הנשה לפי שנשה (-קפץ) ממקומו ועלה.
חוטים שבעוקץ (-באגן ,ראש אחד מחובר לשדרה ,וראשי כמה פירושים לגפן ,שלשה שריגים ,והיא כפורחת אמר שמסתבר כעולא ,שהרי באיסור חלב ,החוטים
עלתה ניצה ,הבשילו אשכלותיה ענבים -י"מ דהיינו כגון חוטי הכסלים והחוטים הדקים שבחלב שעל הקרב אסורים הפיצולים נדבקים תחת החזה בראשי הצלעות) אסורים ,ויש
העולם ,אברהם יצחק ויעקב ,האמהות ,והשבטים .מדרבנן ואין חייבים עליהם כרת( ,וה"ה חוטים שם ה' חוטים בה' מקומות ,ג' בצד ימין וכל אחד מהם
וי"מ דהיינו תורה ,משה אהרן ומרים ,סנהדרין ,שבכוליא) ,דכתיב "חלב" ולא חוטים ,וא"כ ה"ה "גיד" מתפצל לשנים ,וב' משמאל וכל אחד מהם מתפצל
לשלש ,ואם מוציאם כשהם חמים הם יוצאים ,ואם לא והצדיקים שבכל דור (דאין מראים לאדם אלא מה ולא קנוקנות.
צריך לחטט אחריהם עד שימצא את כל החמשה. שעתיד להיות) .וי"מ דהיינו ירושלים ,מקדש מלך
איזה חֵלֵב אסור באכילה וכהן גדול ,פרחי כהונה ,נסכים (שכולם במקום אחד).
חמשה מקומות בבהמה יש בהם חוטים האסורים
חלב בהמה טהורה אסור באכילה דכתיב "כל חלב שור וי"מ דהיינו תורה ,באר עמוד ענן ומן ,ביכורים ,ונסכים.
באכילה ,חוטי הטחול והכסלים והכליות אסורים וכשב ועז לא תאכלו ,וחלב נבילה וחלב טריפה יעשה לכל
וי"מ דהיינו ישראל ,ג' רגלים ,הגיע זמנם של ישראל
משום חלב ,ואין להם תקנה ,וחוטי היד והלחי מלאכה ואכול לא תאכלוהו" ,עוד נאמר "כל חלב וכל דם לא
תאכלו" ,והאוכל כזית חלב במזיד ענוש כרת דכתיב "כי כל לפרות ולרבות ,והגיע זמנם של ישראל להגאל.
אסורים משום דם ,ואם חותכם ומולחם מותרים ,ומנו
כאן את החוטים הדקים ,ולכן לא נמנו כאן חוטי הצואר שגם הם אוכל חלב מן הבהמה אשר יקריב ממנה אשה לד' ונכרתה ג' כוסות האמורות במצרים היינו אחד ששתתה
אסורים משום דם. הנפש האוכלת מעמיה" ,ואם התרו בו הרי הוא לוקה ,ואם
בימי משה ,ואחד ששתתה בימי פרעה נכה שהחריבה
אכלו בשוגג חייב חטאת (כדין כל חייבי כריתות) .ואיסור זה
דין הקרומים -חמשה קרומים יש בבהמה ,הקרום וחיוב כרת שבו נאמר בין בחלב של חולין בין בחלב של נבוכדנצר ,ואחד שעתידה לשתות עם כל העכו"ם.
שעל הטחול ועל הכסלים ועל הכליות אסורים משום קדשים ,והחלב אינו אסור אלא באכילה אבל הוא מותר ישראל נמשלו לגפן ,הבעלי בתים הם הזמורות,
חלב ,והקרום שעל הביצים של הזכר ועל המח אסורים בהנאה ,וחלב חיה ועוף מותר .חלב היינו שומן הבהמה (אלא
שהשומן האסור באכילה ,שהוא החלב הנפרד מן הבשר,
התלמידי חכמים הם האשכולות ,עמי הארץ הם
משום דם .י"א שמספיק לקלף את הקרום מהטחול האשכולות העלים ,והריקנים הם הקנוקנות .וצריכים
נקרא חלב ,והשומן המותר שהוא מעורב בבשר נקרא שומן.
בחלקו העליון במקום עוביו שהוא מחובר שם לכרס ולחלב, קיום אין העלים להתפלל על העלים ,כיון שבלי
החלבים האסורים הם החלב שעל הקרב ושעל הכליות
דלא אסרה תורה אלא חלב שעל הדד ,וחייבים עליו ושעל הכסלים ,לרבי ישמעאל חלב שעל הקיבה בכלל לאשכולות.
כרת ,וי"א שצריך לקלף גם מלמטה ,ובברייתא איתא האיסור ,ולר"ע חלב שעל הדקין בכלל האיסור ,וחלב הטחול
שהוא אסור ואין חייבים עליו .וכן קרום שעל הכליות, וחלב היתר של הקיבה בכלל האיסור מפני שהם מחוברים
ואכרה לי בחמשה עשר כסף וחומר שעורים ולתך
על העליון הקרום הדק שעל הכליות שהוא חלב ממש חייב, לחלב האסור. שעורים -היינו שהקב"ה קנה את ישראל בט"ו בניסן
שגאלם בזכות הצדיקים שיש ל' בארץ ישראל וט"ו חלב הכליות והכסלים -לובן הכליה (-החלב הנמצא ועל התחתון הקרום שתחתיו פטור.
בבבל ,ורובם בבית הכנסת שתחת היציע.
בחריץ שבכליה ומתפשט לתוכה) נחלקו רבי ורבי חייא אם צ"ג :ביצי זכר שנתלשו והם מעורים בגופו נחלקו רב אמי
ורב אסי אם הם אסורים כאבר מן החי שאע"פ שהם עדיין
ואקחה שלושים הכסף ואשליך אותו בית ד' אל הוא אסור ,ורבה ורבי יוחנן היו משרשים אחריו ,ורבי
היוצר -י"מ דהיינו ל' צדיקים שבארץ ישראל אסי היה חותך רק את מה שלמעלה ,ואמר אביי תלויים בגופו הם נחשבים כחתוכים ,שהרי אינם חוזרים
שהקב"ה מבקש שיחזירום לו ,וי"מ דהיינו ל' צדיקי שמסתבר לומר כרבי אסי ,שהרי שמואל אמר שחלב ומבריאים (ומה שאינם מסריחים זה בגלל שאינם
אומות העולם שאומות העולם מתקיימים עליהם ,שהבשר חופה אותו מותר ,ומבואר ד"חלב אשר על פתוחים לאויר) ,או שהם מותרים דממה שאינם
וי"מ דהיינו שלושים מצוות שקיבלו עליהם בני נח הכסלים" אמר רחמנא ולא חלב שבכסלים ,והכא נמי מסריחים מוכח שיש בהם חיות (ומה שאינם
ואינם מקיימים אלא ג' ,שאין כותבים כתובה לזכרים ,התורה אסרה רק חלב שעל הכליות ולא חלב מבריאים זה בגלל כחישותא) .ורבי יוחנן אמר לרב
שבתוכם .הכסלים נמצאים מתחת הכליות ,וחלב הכסלים שמן בר אבא שהם מותרים ,אבל שלא יאכלם משום
שאע"פ שחשודים על משכב זכור ומייחדים להם זכר לתשמישם
אין נוהגים קלות ראש כ"כ יכתבו כתובה ,ואין מוכרים בשר מגולה בחלקו העליון שתחת הכליות ,וחלקו התחתון נבלע
ומתפשט בכסלים ,ואותו חלק שהבשר חופהו מותר ,ולמטה "אל תטוש תורת אמך" שאתה מבבל ושם נוהגים כמ"ד
המת של אדם באיטליז -שאין אוכלים אותו כ"כ בפרהסיא,
כשכלה הבשר יוצא ממנו קרום לבן עבה שתחתיו יש חלב( ,ואין שאוסר.
וי"מ בשר בהמה שמתה מעצמה ,ומכבדים את התורה.
זה הקרום הדק שמתפשט בכסלים) ,ואותו חלב שתחת הקרום ביצי גדי וכדו' ,עד ל' יום מהלידה מותר לאוכלם בלי
יש שנוהגים בו איסור משום שאותו קרום הוא דק ואין זה נחשב לקלף את הקרום דאין בהם הרבה דם שיבלע באברים ,מכאן עוד באיסור גיד הנשה
שהחלב מחופה בבשר ,אבל באשכנז נהגו בו היתר ,וכן נראה
שהוא חיפוי גמור .ולענין לובן הכליה יש להחמיר לשרש אחריו ואילך ,אם יש בהם זרע (והסימן לזה הוא שיש בהם
צ"ב :גיד הנשה אינו נוהג בעוף .במתני' איתא
חוטים אדומים) אסורים דבידוע שיש בהם דם ,ואם אין כרב אסי ,והמיקל לא הפסיד.
בהם זרע מותרים. שהטעם הוא מפני שאין לו כף ,והגמרא מבארת שאף
שיש לעוף כף בשר סביבות הקולית העליונה ,הכונה שהיא צ"ג .חלב שתחת המתנים והיינו החלק העליון של חלב
אינה עגולה ואינה דומה לכף ,דכל בשר גבוה ועגול נקרא כף .הכסלים לפני שנתכסה בבשר ,אבל הוא מכוסה במתנים ,אסור ,אומצא שהאדימה ,וביצי זכר ,ומזרקי (-ורידי הצואר),
ורבי ירמיה הסתפק אם נמצא עוף שיש לו עגול ,או כיון שבחיי הבהמה אבריה מתפרקים –נעים כשהיא אם חתכם להרבה חתיכות ומלחם מותר אף לבשלם
בהמה שאצלה אינו עגול ,אם הולכים אחרי אותו בעל הולכת ,והמתנים נמשכים כלפי מעלה והכסלים כלפי מטה בקדירה ,ואם תלאם בשפוד בתוך התנור לצלותם ,ולא
חתכם ,ומלח אותם מעט כמליחה לצליה ,הדם זב מהם כיון ונמצא שהחלב אינו מכוסה.
חי או אחרי המין .תיקו.
חלב שעל ההמסס ובית הכוסות אסור ,והאוכלו שהם תלויים ,ואם הניחם על גבי גחלים ,לרב אחא
חלב וגיד הנשה של שליל -לר"מ חלב וגיד הנשה ענוש כרת ,וזהו חלב שעל הקרב ,והוא נמצא בסוף הקרב מותרים מפני שהגחלים שואבים את הדם ,ולרבינא
של שליל אסורים ,דס"ל ששליל בן ט' שנשחטה ונקרעה
אסורים מפני שהגחלים מייבשים את הבשר והדם לא ודבוק לחלב המכסה את הקרב.
אמו והוא חי ועומד לפנינו טעון שחיטה ,וכיון שאינו ניתר חלב שעל הקליבוסת (-עצם קטנה בסוף חוליות השדרה יוצא אלא נצלה בתוך הבשר( ,ובג' אלו בלבד רב אחא
בשחיטת אמו לאו שליל הוא ואינו בכלל "כל בבהמה תאכלו"
והיא מונחת על עצם האגן ומחוברת לאליה ,ועל עצם זו יש חלב) לקולא ורבינא לחומרא ,והלכה כרב אחא ,אבל בשאר
שלומדים מזה להתיר גם חלב וגיד של שליל .ולרבי יהודה
דברים רבינא לקולא ורב אחא לחומרא ,והלכה אסור ,וזהו חלב שעל הכסלים. שניהם מותרים ,דס"ל שאינו טעון שחיטה.
כרבינא).
חלבו של גיד הנשה -לת"ק צריך לחטט אחרי חלב צריך לגרור את החלב אמה מתחילת המעיים -ממקום
יציאתם מן הקיבה ,וזהו חלב שעל הדקין שנחלקו בו רבי ראש שהטמינוהו ברמץ שכשרוצים להסיר שיער הראש
הגיד בכל מקום שהוא ,ולחתוך את שומנו מעיקרו -
נותנים עליו מים ומטמינים אותו ברמץ ,אם בית השחיטה מכל מקום שהוא נבלע ונשרש בבשר ,דאף שמדאורייתא ישמעאל ורבי עקיבא (מ"ט.):
היה למטה מותר כיון שהדם זב דרך החתך .ואם נקבי
שומנו מותר ,מ"מ מדרבנן אסור ,דישראל קדושים הם
החוטם למטה י"א שמותר ,וי"א שרק אם נעץ שם חלקים בבהמה האסורים באכילה
ונהגו בו איסור .ולרבי יהודה די לחותכו בשוה מפני
משהו מותר .ואם הניחו על הצדדים -על הלחיים ,י"א להלן יבוארו מספר חלקים בבהמה האסורים באכילה מראית העין שלא יהא נראה כאוכל גיד ,אבל עיקרו ושורשו של
שאסור ,וי"א שאם נעץ שם משהו מותר. משום איסור חלב או דם ,וכן יבואר האם יש איסור מן החי שומן ושל גיד מותרים.
בביצי זכר שנתלשו ועדיין הם מעורים בגופו ,ואיזה גיד
איזה גיד נאסר -הגיד הארוך הנמצא בצד הפנימי של נאסר באיסור גיד הנשה. איזה חלק מהגיד נאסר -לרב התורה אסרה רק את
הירך הסמוך לעצם ,אסור וחייבים עליו ,והחיצוני הקצר הקנוקנות שבו גידים דקים ההולכים באורך הירך מתחת
חוטים שביד שנוטלים מן הכתף אין לאוכלם ,משום
שנמצא בסוף השופי לרוחבו בצד החיצון של הירך הסמוך הבשר מגיד החיצון לגיד הפנימי ,שהם רכים ונותנים טעם ,ולכן
איסור דם ,אמנם אם מלחם מותר לבשלם אפי' הם אסורים ,אבל הגיד עצמו הוא קשה והוא כעץ בעלמא.
לבשר אסור ואין חייבים עליו ,אמנם גם הפנימי יש
בקדירה. ולעולא הגיד הוא עץ ואעפ"כ התורה חייבה עליו .ואביי
מקום שהוא נכנס בבשר ,וחייבים עליו ,וגם החיצוני
יש מקום שהוא סמוך לעצם הקולית ,והיינו במקום את בנו בקרקע ומת ,ומחמת כך עלתה אמו לגג ונפלה דאין זה נחשב שהטעוהו שיחזיק להם טובה בחינם ,אלא
הוא הטעה את עצמו שהרי לא אמרו לו שיצאו לכבודו. ומתה ,ומחמת כך עלה האב לגג ונפל ומת. שהטבחים חותכים.
צ"ה .קנית בשר מעכו"ם -מותר לקנות מעכו"ם נאמנות הטבחים-
מתי יש לחוש שהבשר אינו כשר
בשר שקנאו באיטליז של טבחי ישראל ,דאזלינן בתר רוב טבח שנמצא אחריו חלב כזית מלקין אותו ,וי"א שזה
להלן יבואר באיזה אופן מותר לשלוח לנכרי (או לישראל)
טבחי ישראל ,ואין לחוש שישראל מכר לו טריפה ,כיון שאין אפילו אם הכזית הוא בב' או ג' מקומות .אבל מעבירין
ירך עם גיד הנשה ,או למכור לנכרי נבילות וטריפות ,ובאיזה
למכור טריפה לנכרי ,ומעשה באחד שאמר לחבירו שקנה אופן מותר לקנות בשר מנכרי. אותו כבר מחלב כשעורה ,והיינו במקום אחד.
מהעכו"ם את מה שהוא מכר לו ,שזה היה טריפה,
שליחת ירך עם גיד הנשה לעכו"ם -מותר לשלוח לר"מ אין הטבחים נאמנים על הגיד לומר שנטלוהו ,מפני
ואמר רבי שאין לאסור משום כך את כל האיטליזים
שזה טורח לחטט אחריו ,וכן אינם נאמנים על החלב,
ירך שלימה לעכו"ם ואין חוששים שימכרנה לישראל כיון שרוב השוחטים הם מישראל ולא הכריזו באותו יום,
ולחכמים נאמנים על הגיד ועל החלב .י"א שבתחילה
ויאכלנה בגידה ,מפני שכיון שהיא שלימה מקום הגיד ניכר וללישנא בתרא כיון דאיתחזק איסורא דטריפה יש
פסקו שאין נאמנים ,דסברי כר"מ שצריך לחטוט את כל
אם נחטט הימנה ,והלוקח מבין שהגיד לא ניטל ונוטלו( .מתני' לחוש שמכר ממנה להרבה עכו"ם ,ורק באותו מקרה
שהתכוין לצער את חבירו שהיו שונאים זה לזה ,אין צ"ג.): הגיד וטריחא להו מילתא ,ולבסוף פסקו שנאמנים ,דסברי
כרבי יהודה שא"צ חטיטה .וי"א שבתחילה האמינו
ללישנא קמא מותר אפי' במקום שמכריזים והיינו שכל חוששים דשקר דיבר.
הטבחים שם ישראלים ,ואם נמצאה טריפה ומכרוה לעכו"ם לטבחים דסברי כרבי יהודה ,ובדורו של רבי יוחנן לא
בשר שנתעלם מן העין מכריזים על כך ,ואם לא הכריזו מותר לקנות בשר מעכו"ם ,ואין האמינו כי פסקו כר"מ ויש לחוש שהטבח נוהג כרבי
חוששים שהנכרי יחתוך והישראל יחשוב שישראל יהודה ,ואמר רב נחמן שבזמן הזה נאמנים ,משום
בשר כשר שהיה מונח זמן מה בלי שראו אותו ,רב אוסרו
באכילה שמא נטלוהו עורבים או בעלי חיים אחרים והביאו הוציא את הגיד ,מפני שחיתוך עכו"ם ניכר ,דהישראל שכבר שכחו את דעת רבי יהודה והוחזק המנהג כר"מ.
בשר נבילה תחתיו ,וכדלהלן. חותכה כדרך שהגיד מונח ,ועל זה סמך רבי ששלח ירך לחבירו
שיטת רב שבשר שנתעלם מן העין שהיה שעה אחת שלא
ע"י עכו"ם ולא עשה בה חותם ,אבל באבר אחר שחיתוך עכו"ם איסור גניבת דעת
וישראל שוה בו אסור עד שיהא בו חותם .וללישנא השניה הגונב דעת הבריות ,והיינו שמתעה את חבירו שיחשוב
ראהו ,אסור ,אפי' אם היה מונח על שלחנו ,שמא נתחלף
וכן ללישנא השלישית רק במקום שאין מכריזים שעשה לו טובה והוא לא עשה ,בין ע"י דברים בין ע"י
לנבילה .והגמרא (צ"ה ):אומרת שלפ"ז אין לאכול בשר מעשה ,עובר ב"לא תגנובו" ,ולהלן יבואר מה בכלל איסור
מותר ,דבאותו מקום לא קונים בשר מעכו"ם ,דחיישינן שהיא
אא"כ לא העלימו ממנו עין מהשחיטה ,או היכא שהוא זה ,ומה לא בכלל האיסור (כגון שחבירו היה יכול לחשוב
טריפה.
צרור וחתום ,או היכא שיש בו סימן או טביעות עין שלא עשה לו טובה ,או מפני כבודו של חבירו).
ואם הירך חתוכה ,ללישנא קמא דווקא במקום
(שזה מועיל גם לחוטי תכלת שנאבדו ולא חוששים שזה
שמכריזים אסור ,אבל במקום שאין מכריזים מותר, צ"ד .לשמואל אסור לגנוב דעת הבריות ואפי'
קלא אילן ,וטביעות עין עדיפה מסימן ,שהרי אדם מותר
וללישנא השניה אסור אף במקום שאין מכריזים ואסור דעת העכו"ם ,וכדמצינו ששמואל אמר לתת שכר
באשתו אף שהוא סומא או בלילה ע"י טביעות עינא
לקנות שם מעכו"ם ,דיש לחוש שישראל יראה את לבעל המעבורת שהעבירם ,ונתן לו תרנגולת טריפה
דקלא ומאבידה לא ילפינן ,דשם חוששים שישקר בגלל חמדת
הנתינה ויחשוב שהישראל הוציא את הגיד ,וללישנא במקום שחוטה ,וי"א שהשקה אותו יין מזוג והעכו"ם
הממון ,דגזל ועריות נפשו של אדם מתאוה להם ומחמדתם ,וכן
השלישית ג"כ אסור אף במקום שאין מכריזים ,משום סבר שהיין חי ,והקפיד עליו שמואל .אמנם אין משם
אם מעידים על רוצח לפי סימן בגופו ובכליו של הרוצח
שהנכרי יסבור שהישראל אוהבו מאד ולכן תיקן את הירך ליטול ראיה גמורה ,די"ל שהקפיד משום שהשהה טריפה
אינו נהרג ולפי טביעות עין נהרג ,וכן השולח למצוא גידה עד שתהא ראויה לעצמו ,ונמצא מחזיק לו טובה חינם
אדם על פי סימנים לא ודאי שיכירו אבל ע"פ טביעות ברשותו עד עכשיו ,או ביין משום שאמר לתת לו
וגניבת דעת אסורה אפי' בעכו"ם. אנפקא שזה יין חי והקפיד משום כבודו מפני שעבר על
עין יכירו) ,או אם הניחוהו במחרוזת .אמנם בערב
שליחת ירך עם גיד הנשה לישראל -השולח ירך דבריו.
יוה"כ ,כיון שבאותו יום רוב הבשר בעולם הוא של
התר ,מותר לאכול אפי' בשר שהשליך עורב. לא יפציר בחבירו לסעוד אצלו אם הוא יודע שחבירו לחבירו ,אם היא שלימה א"צ ליטול את גיד הנשה,
יסרב משום שגונב דעתו להחזיק לו טובה בחינם ,שהוא סבור ואם היא חתוכה צריך ליטול את גיד הנשה.
בשר שהיה ביד עכו"ם בחזקת המשתמר ,והעכו"ם לא
שמן הלב הוא מפציר בו ,ולא ירבה בתקרובת אם יודע
שחטו ,ולא מכרו לו טריפה למוכרה כאן ,מותר ,אבל בבשר צ"ד :מכירת נבילות וטריפות לעכו"ם -אסור
שאינו מקבל.
המונח שמא עורבים החליפוהו. למכור נבילות וטריפות לעכו"ם מפני שמטעהו ,ושמא
ולפי זה הא דתניא שעיר שיש בה ט' חנויות מוכרות אסור לפתוח חבית יין חדשה לאורח ,אם מכרה ימכור אותם לישראל אחר .לאביי ורבא איירי במקום
לחנוני ,כי הוא חושב שלכבודו הוא מוכן להפסיד שיתקלקל
בשר שחוטה וחנות אחת של בשר נבילה( ,ספיקו שמכריזים ובאותו יום אירע להם אונס ולא הכריזו ,שכיון
שאר היין שבחבית ,ובאמת הוא נותנה מיד לחנוני שימכרנה
אסור דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי ,ו)בנמצא (דנייד ואינו עבורו( ,וברש"י צ"ד :מבואר דמיירי שאומר לו שפותח לכבודו ,שתמיד מכריזים והיום לא החזירו יבואו לקנות ממנו ,ולרב אשי
קבוע) הלך אחר הרוב ,איירי שנמצא ביד עכו"ם. דאי לאו הכי הוא הטעה את עצמו) .ואם הודיעו שמכרה לחנוני איירי במקום שאין מכריזים שישראל לא קונה מנכרי בשר,
והא דתניא שהמוצא בשר בעיר שישראל ועכו"ם דרים בה, ואינו נפסד ,או שבאמת היה פותח אפי' בלא שמכר אלא שחוששים שישראל אחר יראה שהוא נותן לנכרי
אם הבשר מבושל הולכים אחרי רוב אוכלי הבשר ולא שמע שהיא טריפה וילך לקנות ממנו ,ואם אומר לו שהיא לחנוני ,מותר.
אע"פ שרוב הטבחים ישראל ,דבשר מבושל לא נופל מהשוחטים, טריפה דליכא גניבת דעת ,מותר למכור לנכרי ,דליכא למיחש
שימכרנה לישראל ,וכן במקום שמכריזים מותר ביום שהכריזו. לא יאמר לחבירו שיסוך מפך שמן ויודע שאינו סך ,אם
ושמא עכו"ם בישלו ,ואם הבשר אינו מבושל הולכים
אמנם בשולח ירך עם הגיד לנכרי אין חשש זה ,דבאיטליז נמצאים הפך ריק וחבירו סבור שיש בו שמן ,ואם כוונתו לכבדו -
אחרי רוב השוחטים ,צ"ל שראה את הבשר מאז שנפל הרבה ישראלים ,משא"כ בשולח לעכו"ם שזה בביתו אין חוששים להודיע לבריות שהוא חביב עליו ,מותר.
מיד האדם לשם( ,ובעודו ביד הבעלים לא נאסר אפילו אם הוא שמא יראנה אדם והוא יקחנה.
עכו"ם ,דבנמצא ביד העכו"ם מותר) ,דאל"כ הרי נתעלם מן לא ילך לבית האבל עם קנקן יין חסר ,ולא ימלאנו מים,
מפני שמטעהו ,ואם יש שם רבים וכוונתו להחשיבו אין לומר לעכו"ם קנה לי בדינר זה בשר ,שמא יאנוס
העין ואסור.
את הטבח לתת לו בחינם ,ושמא ימכרו לו נבילות בעיניהם מותר ,דגדול כבוד הבריות.
וטריפות .לאביי ולרב אשי איירי במקום שאין בשר שנמצא בגבולין ורוב השוחטים מישראל ,לרב
לא ימכור לחבירו סנדל של בהמה שמתה כאילו הוא מכריזים ,ולרבא איירי במקום שמכריזים ובאותו יום האברים נבילות דדרך לחתוך נבילה לאברים ולהשליכה
לאשפה ,ומחזיקים את האבר כודאי נבילה ואם אכלו לוקה, משחוטה ,מפני שמטעהו ,דעור של בריאה שחוטה חזק הכריזו.
וחתיכות מותרות משום נבילה שאינם מטמאים ואם אכלם יותר משל בהמה שמתה ,ומפני הסכנה שמא מתה מנשיכת
דרך ההכרזה -מכריזים שנפל לידם בשר הראוי אינו לוקה כיון שזה ספק ,ואסורות באכילה מספק כדין נחש והארס נבלע בעור.
בשר שנתעלם מן העין ,וללוי מותרות אף באכילה. לא שהעכו"ם מפני טריפה, שזה יכריזו (ולא לעכו"ם, לא ישגר לחבירו חבית יין ששמן צף על פיה שיחשוב
שהכל שמן ויזמין אורחים ובטוח שיש לו הרבה שמן לצרכם ,יקנו מפני שזה גנאי להם לאכול בשר שישראל לא רוצים
לאכול) ,ואין בזה משום גניבת דעת ,מפני שהם מטעים צ"ה :מקור הדבר שרב אוסר בשר שנתעלם מן העין
ומעשה היה שעשו כך והמקבל חנק את עצמו מפני
את עצמם מפני שהיו יכולים לשאול אם זה טריפה ,ומטעם הוא ממה שהיה אדם שנפל לו למים ראש בהמה הבושה.
זה כשהלכו רבא ורב ספרא וחשב מר זוטרא שיצאו והביא סל ועלו לו שני ראשים ,ואסר רב את הראשים,
אין האורחים רשאים לתת לבני בעה"ב ממה שנתנו
לכבודו ,ואמר רב ספרא שאם היו יודעים היו טורחים ושאלו אותו רב כהנא ורב אסי שהרי גם חתיכות היתר
להם ,אא"כ נטלו רשות מבעה"ב .ומעשה היה שעשו
יותר ,ושאל רבא מדוע אמרו לו כך והחלישו דעתו ,מצויות וחתיכה זו של היתר היא ,וענה להם רב דאיסורא
כך ,ולא היה לבעה"ב דבר אחר לתת להם ,וחבט האב
היתר כגון בתרומה וחולין יכול כהן לטועמו ,ואם התרומה לא נאסרת בגלל שמרגישים בה את טעם האיסור ,וטעמו של שכיחי טפי מפני שזה היה נמל של עכו"ם וי"ל שברוב
נותנת טעם בחולין מותר לזרים לאכול את התערובת ,ומה האיסור הרי הוא כעיקרו וממשו( ,ויבואר מהו השיעור טבחי ישראל מודה רב שמותר .ואמנם אין מזה ראיה
שאמרו חכמים (-רבי יוחנן) שסומכים על קפילא ,היינו האוסר ,ומתי האיסור נותן טעם בכל ההיתר ,ומתי נאסר רק
כדי קליפה) ,או שהאיסור אינו בטל בגלל חשיבותו למרות
גמורה ,כיון שבאותו מקום היה רוב עכו"ם.
במין בשאינו מינו דאיסורא כגון בשר בחלב ,שאין בן ברית עוד מצינו שרב בא לבית חתנו ויצאו כולם לקראתו
שהוא לא נותן טעם בהיתר ,ובתערובת מין במינו שאין
יכול לטועמו ,ומה שאמרו חכמים בע"ז ס"ט שמשערים האיסור נותן טעם בהיתר ,לרבי יהודה האיסור אינו בטל ונזהר שלא להעלים עיניו מהבשר שהיה שם ,ואמר
בבשר בחלב ובשאר איסורים בשישים ,היינו כשאין קפילא אפילו באלף ,ולרבנן מדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן צריכים שלולא זה היה אסור לאוכלו ,ומ"מ רב לא אכל מאותו
נכרי ,או במין במינו בין דהתירא בין דאיסורא ,דא"א להבחין שישים שאז האיסור מתבטל בתערובת והיא מותרת
בשר ,מפני שנזהר שלא להנות מסעודת הרשות -בת
בטעמו. באכילה בגלל שלא מרגישים בה את טעם איסור ,ולפעמים
האיסור בטל ברוב כגון בתערובת יבש ביבש שאין האחד ת"ח לעם הארץ.
ירך שנמלח יחד עם הגיד -רב אחא בר יעקב ורב נותן טעם בחבירו אלא שכל חתיכה יש בה ספק האם היא ואין הלכה כרב שאסר בשר שנתעלם מן העין ,אלא כמתני'
אשי התירו ירך שנמלח עם הגיד ,ורבינא אסר .הגמ' החתיכה האסורה. שמשמע שמותר ,ואף שתירצנו דמיירי בעומד ורואהו זה תירוץ
צ"ו :ירך שנתבשל עם גיד הנשה ,משערים כבשר שואלת על רבינא ,שאף שמליח הרי הוא כרותח ,אין דחוק ,ואין הלכה כרב באיסורי אלא כנגד שמואל ולא כנגד מתני',
וכן מצינו שרב כהנא התיר.
הכונה לרותח דמבושל אלא לרותח דצלי( ,ורק כבוש
בלפת ,והיינו (צ"ט ):כאילו הירך היא ראש לפת (-הירק
של הלפת ,שיש לה טעם מתוק יותר משורש הלפת ,וצריך יותר -איסור והיתר שנכבשו בחומץ ותבלין הרי הוא כמבושל) איסור ניחוש והתר סימן -המנחש ואינו סומך על
בשר כדי לתת טעם בירק של הלפת) ,והגיד הוא בשר ,ואם וצליה אינה אוסרת .קשיא. ניחושו ממש ,כאליעזר עבד אברהם שאם תשקה אותו
בשיעור כזה היה הבשר נותן טעם בלפת ,הירך אסורה ,מה מצטרף לשיעור שישים שכנגד האיסור- ידבר בה ואם לא לא ,וכיונתן בן שאול שאם יאמר עלו נעלה,
דשיעורין הלכה למשה מסיני וגמירי דבהכי משערינן ,אע"פ שאם הרוטב ,והקיפה (-פרורי בשר ותבלין המתאספים בתחתית אין בזה איסור ניחוש .ולכן רב היה בודק אם באה
היה כרוב או קפלוט היה צריך יותר .ולענין אם הרוטב מצטרף הקדירה) ,והחתיכות ,מצטרפות לשיעור שישים .ומה מעבורת מיד ואם לא היתה באה מיד לא היה הולך ,ושמואל
לבטל ,לשיטת רש"י (ק"ח ).שטיפה שנפלה על חתיכה שמקצתה
ברוטב אין הטיפה מתערבת ברוטב אא"כ ניער או כיסה ,הכא נמי שמצינו שגם הקדירה מצטרפת ,י"מ דהיינו הקדירה היה בודק בספר ,ורבי יוחנן היה בודק בינוקא שהיה
אין הרוטב מצטרף לבטל אא"כ ניער או כיסה) .ואם גיד הנשה עצמה ,וי"מ דהיינו מה שהקדירה בלעה מן ההיתר ,שהרי אומר לו פסוק לי פסוקך .ומעשה ברבי יוחנן שרצה לצאת
שיעור ההיתר נתמעט ע"י שהוא נבלע בקדירה ,אבל בקדירה לשמואל (שהיה כותב לרב כששלח לו שאלה או תשובה
נתבשל עם הגידים של היתר ,או שחתיכה של נבילה או
עצמה לא משערים .ולהלכה כיון שיש בזה מחלוקת וזה איסור 'לקדם רבינו שבבבל' ,ולשמואל כתב 'חברינו' ,ושלח
דאורייתא אזלינן לחומרא ,ואין משערים אלא כמות שהוא דג טמא נתבשלה עם חתיכות כשרות ,אם מכיר את
האיסור משליכו לחוץ ואין כאן אלא פליטתו והוא אוסר לו שמואל חשבון עיבור ס' שנים ,ואמר רבי יוחנן שזה
לפנינו ,ואף לא במה שהקדירה בלעה ,כדאמרינן לקמן שגם מן
האיסור נבלע בקדירה. בנותן טעם ,ובגיד שהוא מין במינו ,שלא ניתן להבחין אם הוא
חשבונות בעלמא ,ושלח לו שמואל הרבה מיני ספיקי
נותן טעם ,שיערוהו בשישים ,ואם אינו מכירו כולם אסורים טריפות ,ואמר שהוא רבו ורצה לצאת לקראתו) ,ואמר
איך משערים נותן טעם כשא"א לטעום -כל
דבכל אחד יש ספק אולי זהו האיסור( ,ואין הגיד בטל ברוב לינוקא פסוק לי פסוקך ,ואמר לו "ושמואל מת",
איסורים שבתורה מלבד גיד הנשה שמשערים אותו כבשר
כשאין מכירו ,מפני שהוא בריה .ואין החתיכה בטלה אמנם באמת לא מת ,אלא שמשמים לא רצו שרבי
בלפת ,משערים כאילו האיסור הוא בצל או קפלוט
ברוב ,אף למ"ד שרק דבר שתמיד דרכו להמנות אינו יוחנן יטרח.
ואילו היה נותן טעם בהיתר הכל נאסר ,ומיירי כשא"א לטעום,
כגון מין במינו ,או במין ושאינו מינו וליכא קפילא ,ועדיין לא בטל ברוב ,משום שהיא ראויה להתכבד בה לפני מי שבנה בית או נולד לו תינוק או שנשא אשה ,ואח"כ
נפסקה ההלכה שמשערים בשישים .ואין משערים בפלפלין האורחים .אבל הרוטב נאסר רק אם האיסור נותן הצליח ג"פ בסחורה ,אע"פ שאסור לנחש ,יש בזה
ותבלין שאינם בטלים אפי' באלף מפני שהם נותנים טעם טעם בכל החתיכות והקיפה והרוטב. סימן שילך ויצליח ,ואם לא אל ירגיל לצאת יותר מידי שיש
גם באלף כמותם ,משום שחכמים שיערו שאין דבר ואיתא לקמן צ"ט :שדין זה שאם יש בגיד בנותן טעם
לחוש שלא יצליח ,דכתיב "יוסף איננו ושמעון איננו (הרי
שנותן טעם יותר מבצל או קפלוט. ונתבשל עם הירך כל הירך אסורה הוא דלא כדעת רבי שתים ,ואם) ואת בנימין תקחו עלי היו כולנה" ואין לך צרה
שאינה עוברת עלי.
כחל שנתבשל עם הבשר ,אם יש שישים הבשר ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה דס"ל שאין
מותר ,והכחל מצטרף לשישים כיון שהוא מין היתר, בגידים בנותן טעם ומשליכו והשאר מותר .והלכתא אין עוד באיסור גיד הנשה
אמנם הכחל אסור (כיון שהבשר נתן בו טעם ואין בו שישים בגידים בנותן טעם ובין נתבשל בין נמלח בין נצלה משליכו
כנגד הבשר ,ואם נפל לקדירה אחרת אוסר גם אותה, ומותר ,אמנם אם לא נטל שמנו הוא אוסר בנותן טעם. צ"ו .מה צריך ליטול מגיד הנשה -לת"ק (והיינו כר"מ
ואף שמשערים את טעם האיסור כנגד כל החתיכה, צ"ב ):מדרבנן צריך לחטט אחריו וליטול את כולו ,אמנם
צ"ז .מתי טעם האיסור אוסר בצליה -שמואל אמר
ולא רק כנגד מה שיוצא ממנה (דמנא ידעינן כמה נפק מדאורייתא די לחותכו מלמעלה .ולרבי יהודה אף
שהדין הנ"ל שהגיד אוסר בנותן טעם מיירי בנתבשל שע"י מינה) ונמצא שאנו דנים שכל החתיכה התבטלה ,מ"מ שויוה מדרבנן די לחותכו מלמעלה.
הרוטב הטעם מתפשט בכל הבשר ,אבל גיד הנשה שצלאו רבנן כחתיכה דנבילה. איזה חלק בגיד נאסר ,וחיוב מלקות בגיד הנשה-
עם הירך ,קולף (-חותך מלמעלה) ואוכל עד שמגיע לגיד,
מפני שבצליה הטעם נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא לבשר .נותן טעם בביצה -איתא בברייתא שביצה טמאה אם אכל כזית מגיד הנשה לוקה .ואם אכל גיד שלם
אמנם גדי שצלאו עם חלבו -שלא נטל את חלב הכליות ,אוסרת בנותן טעם .ואמר רב נחמן שביצה אסורה (וכן שאין בו כזית ,לתנא דמתני' ולת"ק דברייתא לוקה,
אסור לאכול אפי' מראש אזנו אף שאין שם חלב ,מפני גיד הנשה) בטילה בשישים ואין ביצה מן המנין כיון דבריה היא ובבריה חייב בכל שהוא ,ומלשון אכילה
שהחלב מפעפע -מתפשט בכל הבשר .ומה שמצינו שרבי שהיא אסורה .ולרב הונא צריך שיהיה ס"א כנגד הביצה, לומדים שאם יש בו כמה זיתים ואכל כזית חייב,
יוחנן אמר שיקלוף ויאכל עד שיגיע לחלב ,י"מ דאיירי ורבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני מסתפקים ומ"אשר על כף" לומדים שאע"פ שהגיד ארוך לא אסרה
בגדי כחוש ,וי"מ דאיירי בכליה שנצלתה עם חלבה ויש אם מספיק שישים או שצריך שישים ואחד. תורה אלא מה שמונח על הכף (-מקצת הגיד השוכב על
קרום המונע מהחלב להבלע בכליה ,וי"א שהוראת רבי יוחנן צ"ח .ואמר אביי שמה שביצה אוסרת היינו דווקא הבשר התפוח ככף) ,וכן סובר שמואל ,ו"הירך" היינו
היתה על כילכית דג קטן טמא שנמצא באילפס של בשר ,בביצה שיש בה אפרוח (וזו כוונת הברייתא ביצה שהגיד האסור הוא זה הפנימי המתפשט בכל הירך
והורה רבי יוחנן שקפילא (-נחתום) נכרי יטעם את טמאה) ,ואפי' אם היא מעוף טהור היא אוסרת כיון והחיצון מותר ,ולמעט עוף שאין לו כף לומדים מ"כף"
שהאפרוח הוא נבילה ,אבל ביצה רגילה אינה אוסרת כיון התבשיל לראות אם יש בו טעם מהאיסור. נוספת שכתובה) .ולרבי יהודה אינו לוקה ,דכתיב ביה
מתי סומכים על טעימת קפילא -קדירה שבישלו שהיא לא נותנת טעם ,והגמרא אומרת שאין לדבריו אכילה( ,ומ"אשר על כף" לומד רבי יהודה שאם יש בו
בה תרומה לא יבשלו בה חולין ,ואם בישל יטעם כהן לא קושיא ולא ראיה. כמה זיתים ואכל כזית חייב ,וס"ל לרבי יהודה שלא רק
מה שעל הכף נאסר ,דכתיב "הירך" – כל הירך).
את התבשיל ויראה אם יש בו טעם מהתרומה .וקדירה כזית איסור שנפל לקדירת התר ,אין מוסיפים
אכל מהגיד הימני כזית ומהשמאלי כזית ,לת"ק לוקה שבישלו בה בשר לא יבשלו בה חלב ,ואם בישלו לשיעור ההתר את מה שהאיסור בלע ,שהרי
האיסור בלע גם איסור ולא רק התר ,והיינו שגם האיסור שמונים ,ולרבי יהודה לוקה ארבעים דאין איסור גיד הנשה יטעם קפילא (-נחתום) נכרי ויראה אם יש בחלב טעם
אלא באחת מהן.
נתמעט מגודלו ,ואין לנו אלא לשער כמו שאנו רואים. בשר ,ומותר לסמוך עליו לפי תומו ,ולא יודיעוהו שנצרכים לדבר
בשביל לדעת אם המאכל מותר.
חצי זית שנפל לקדירת התר אין להתירו כשיש תערובות טעם כעיקר
צ"ז :שיעורי ביטול -רבא אמר שמה שאמרו חכמים שלושים חצאי זיתים כנגדו ,משום שאין לזלזל הדפים הבאים (עד דף ק') הם דפים יסודיים בדיני תערובת
בכמה מקומות שמשערים בנותן טעם ,היינו במין בביטול איסורים דרבנן ,ועוד שהרי חצי שיעור אסור איסור והיתר ,ויבואר בהם מתי התערובת (לח בלח ,ששני
בשאינו מינו דהתירא ,שניתן להבחין בטעם וכיון ששניהם מן התורה. הדברים שהתערבו מתמזגים זה בזה ואחד נותן טעם בשני)
נאסר להם גיד הנשה דכתיב "על כן לא יאכלו בני ישראל את ולרבינא הקולא המיוחדת בזרוע בשלה הוא שמקום הגמ' מביאה שרבי לא היה מתיר איסור שנתערב במ"ה
גיד הנשה" ,לפני שנאסרה להם בהמה טמאה .ולחכמים חתך ג"כ מותר ,ובכל האיסורים כשיש איסור והיתר מחוברים כגון או אפי' במ"ז התר כנגדו ,וי"מ שהתיר בשיעורים הנ"ל ,ומכוחו
אין איסור גיד הנשה בבהמה טמאה ,ולמ"ד יש בגידים בנותן הוציא העובר את ידו או אבר המדולדל מקום החתך אסור. בניו התירו במ"ה או במ"ג ,ולפ"ז מיירי בחצי זית.
טעם לוקה משום טמאה ולא משום גיד ,ולמ"ד אין בגידים בנותן
טעם פטור ,דרק בטהורה התורה חייבה אפילו שהוא עץ ,משא"כ
ביטול במין במינו ובמין בשאינו מינו- צ"ח :שיעור הביטול ומקורו מזרוע בשלה-
בטמאה ,ולא נאסר גיד הנשה אלא בסיני ,דכתיב "בני שיעור שישים הנ"ל (אם בדקנו ואינו נותן טעם ,או במין במינו איתא בערלה שבתערובת מין במינו יש חומרא על פני
ישראל" ולא נקראו בני ישראל עד סיני ,ואז נאמר פסוק זה מין בשאינו מינו ,שאם שאור של תרומה נפל לעיסת דליכא למיקם אטעמא ,דאם בדקנו והוא נותן טעם ,טעם אינו בטל)
אלא שכשכתב וסידר משה את התורה נכתב במקומו שלכן חולין ,אם יש בשאור כדי לחמץ את העיסה ,אוסר אף הוא שיטת רבי חייא בר אבא ,אבל לרבי שמואל בר רב
הוזהרו בני ישראל אחרי כן שלא יאכלו גיד( .והא דכתיב "וישאו אם יש בעיסה אחד ומאה כנגד השאור ,דנותן טעם לעולם יצחק השיעור הוא מאה.
בני ישראל את יעקב אביהם" ,זה היה זמן מרובה לאחר אסור ,ואם אין בו אחד ומאה כנגד השאור ,אוסר אפי' אם מקור דין ביטול בשישים או במאה הוא מזרוע בשלה של
אותו מעשה שנאבק עם המלאך וכשבא לפדן קראו הקב"ה אין בו כדי לחמץ ,וכן מתבל קדירה חולין בתבלין של תרומה איל נזיר שמרימים אותה מהאיל ומניפים אותה ונותנים אותה לכהן
ישראל ,דכתיב "לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל" ,ואין ומדמע שמבשל תרומה וחולין יחד במין במינו אינם בטלים. והיא אסורה לזרים ,והאיל כולו נאכל לבעליו שהרי הוא שלמים.
לאסור גיד הנשה מאותה שעה שבני ישראל נשאו את יעקב, ואילו במין בשאינו מינו כגון גריסים של תרומה ואע"פ שניתן ללמוד משם להתיר בשיעור זה גם כשיש טעם ,אפ"ה
שנתבשלו עם עדשים של חולין ,אם יש בעדשים טעם החמירו חכמים ואמרו שטעם לא בטל.
שהרי התורה לא ניתנה פעמיים ,וכיון שבשעת מעשה
זה לא נאסר ,אין לאסור אלא ממתן תורה .ק"א.): גריסים אינו מותר אף באחד ומאה אף דילפינן ששיעור ביטול כתיב "ולקח הכהן את הזרוע בשלה מן האיל" ,ואיתא
בתרומה הוא מאה ואחד ,דכתיב "מכל חלבו את מקדשו ממנו" - בברייתא שלת"ק בשלה היינו שלימה ,ולרבי שמעון בן
הגמ' שואלת איך חל איסור גיד הנשה בבהמה טמאה
שאם נפל בתוכו הרי הוא מקדשו ,ומיירי קרא בתרומת מעשר שהיא יוחאי בשלה היינו שנתבשלה עם האיל .ללישנא קמא
לרבי יהודה ,והרי רבי יהודה עצמו סובר שאין איסור חל אחד ממאה ,וקאמר שאם חזרה לתוך התשעים ותשעה מקדשתן, בין לת"ק ובין לרשב"י היה מבשלה עם האיל דאין מקרא
על איסור ,כדמצינו שרבי יהודה אומר שנבלת עוף טמא והיכא שהתרומה נותנת טעם אע"פ שיש כאן שיעור ביטול אסור,
יוצא מידי פשוטו ,ונחלקו אם היה חותך את הזרוע מהאיל
אינה מטמאה בגדים בבית הבליעה ,דכתיב "נבילה דטעמא לא בטל ,ואם אין בעדשים טעם גריסים מותר אף
לפני הבישול (והיינו לת"ק ,ושלימה היינו שלא היה חותך את
וטריפה לא תאכל לטמאה בה" ,לומר שאין מטמאה את בפחות מאחד ומאה דלא בעינן מאה ואחד אלא כשהאיסור
הזרוע לחתיכות) ,או שלא היה חותך את הזרוע מהאיל,
האוכל אלא מי שאיסורו משום נבילה ,ולא מי שאיסורו בעין ,כגון חיטים בחיטים או כשלא נתבשל
ולפ"ז לפי שתי השיטות אפשר ללמוד מזה את שיעור
רק משום בהמה טמאה ,ומבואר שאיסור נבילה לא חל על עוף צ"ט :הגמ' מבארת שלמ"ד שהביטול הוא בשישים הביטול (וכדלהלן) ,וללישנא בתרא בין לת"ק בין לרשב"י
טמא.
החומרא היא שבמין בשאינו מינו מספיק שישים וכאן היה חותכה לפני הבישול ,ונחלקו אם היה מבשלם יחד
ואין לומר שרבי יהודה סובר שאין בגידים בנותן טעם, צריך מאה ,ולמ"ד שהביטול הוא במאה ולא בשישים, או לא ,ולפי זה רק לרשב"י אפשר ללמוד מזה שיעור
וממילא חל איסור גיד הנשה כיון דליכא איסור בהמה צ"ל שהחומרא היא שצריך מאה ואחד ולא מספיק מאה. ביטול.
טמאה .שהרי רבי יהודה סובר שהאוכל גיד הנשה של ומה שאינו בטל באחד ומאה אם יש בו כדי לחמץ ,הטעם
טמאה לוקה שתים ,ומבואר שיש בגידים בנותן טעם. מקור שיעור ביטול למ"ד שהביטול הוא בשישים הוא
הוא משום ששאור חימוצו קשה ויש שקשה מחבירו.
משום דס"ל למ"ד זה שמשערים בשר ועצמות של
ואין לומר שרבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה נוהג
אין המאכלים שווים בשיעור איסור נותן טעם ,שהרי הזרוע מול בשר ועצמות של שאר האיל ,וא"כ שיעור
בשליל ,וממילא שני האיסורים חלים יחד בשעת יצירת
דג טמא צירו אסור ,ורביעית ממנו אוסרת סאתים של ציר הביטול הוא שישים דקים להו לרבנן שיש שישים כנגד הזרוע
הולד ,שהרי רבי יהודה סובר שאיסור גיד הנשה אינו נוהג
טהור או של דבר אחר ,שזה קרוב למאתים -קצ"ב רביעיות .ואף ורחמנא שריה .ולמ"ד ששיעור הביטול הוא מאה משערים
בשליל (וחלבו מותר) ,וא"כ איסור טומאה חל על השליל ,שהרי
כל יצירתו בטומאה ,ואיסור גיד שאינו חל עד הלידה לא חל על איסור
שלרבי יהודה מין במינו לא בטל ,שאני ציר שהוא זיעה בשר כנגד בשר ,ויש בשאר האיל מאה כנגד הזרוע ,לפי
טומאה .ואין לומר דהיינו דווקא בבהמה טהורה דכתיב בעלמא. שיש בזרוע הרבה עצם ומעט בשר ,דהכתף אינו בכלל זרוע ,ועצם
אינה פולטת טעם.
"כל בבהמה תאכלו" ואפילו חלבו וגידו ,דבהאי קרא נפקא לן ק .חתיכה נעשית נבילה -רבה בר בר חנה אמר והא דאמרינן שזרוע בשלה 'זהו התר הבא מכלל איסור'
היתר שליל בשחיטת האם ,אבל בבהמה טמאה איסור גיד שחתיכה של נבילה ושל דג טמא שנפלו לקדירה והוא -שאף שהאיל בלע מן הזרוע התירו הכתוב ,אין הכונה בהאי זהו
הנשה נוהג בשליל ,דמ"מ איסור טומאה קודם לאיסור מכירם ,אינם אוסרים בפליטתם עד שיתנו טעם ברוטב שבשאר איסורים אין לומדים מכאן שיש בהם ביטול
גיד הנשה ,וכדמצינו שהנזיר מגלח אם האהיל על כזית מן ובקיפה ובחתיכות .ורב אמר שאין לסמוך על רבה בר בר חנה, בשישים או במאה ,אלא הכונה שאף לרבי יהודה דס"ל
המת שסותר נזירותו ומגלח וחוזר ומונה נזירותו מתחילה ,או על דבאופן זה החתיכה של התר (שהיתה בצידה תמיד ,או שמין במינו לא בטל( ,דכתיב "ולקח מדם הפר ומדם
נפל שלא נתקשרו אבריו בגידים ומבואר שהאברים נוצרים שנתבשלה מתחילה עימה לפני שנתנו בקדירה את שאר החתיכות השעיר" שאף שידוע שדם הפר מרובה משל שעיר קרי ליה דם
לפני הגידים וש"מ שם טומאה קדים. ואז לא היה שישים כנגד האיסור ונתנה בה הנבילה טעם) נעשית השעיר ומבואר שאינו בטל) ,הכא בטיל ,אבל מין בשאינו מינו
וצ"ל שרבי יהודה סובר שאף שאיסור טומאה קודם חל כנבילה עצמה ,והיא אוסרת את שאר החתיכות מפני לומדים מזרוע בשלה ,ואין ללמוד מזרוע בשלה שמין במינו
איסור גיד ,כיון שהוא איסור חמור שהרי לדבריו הוא אוסר גם שהן מינה. בטל ,משום שמחידוש לא גמרינן דשם הרי מותר לבטל אף
לבני נח. הגמ' מבארת שרב סובר כרבי יהודה שמין במינו לא לכתחילה ,ולביטול בשישים או במאה אפשר ללמוד ,כיון
בטיל ,וממילא מדובר באופן שסילק את חתיכת האיסור ואת
ק"א .האוכל גיד הנשה של בהמה אסורה- שזה חומרא ,דמדאורייתא אי לאו האי ילפותא ברובא בטיל,
הרוטב לפני ש נתן את שאר החתיכות בקדירה ,ונתנה חתיכת ואם באיל שהתורה הקילה אין ההיתר אלא במאה או בשישים ,כ"ש
האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה ,רבי יהודה מחייב האיסור טעם בחתיכה הראשונה ,והיא אוסרת את שאר בשאר איסורים.
שתים ,ור"ש פוטר לגמרי ,דס"ל שאין איסור טומאה כיון החתיכות מפני שהם מינה ,ואשמועינן שהחתיכה עצמה צ"ט .ולרבא הקולא המיוחדת בזרוע בשלה הוא שלא
שאין בגידים בנותן טעם ,ואין איסור גיד הנשה כיון נעשית נבילה לאסור חברותיה בפליטתה ,אבל בלאו הכי יש אוסרים מדין טעם כעיקר כמו בשאר קדשים (שהטעם
דכתיב "על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה" והיינו לאסור בגלל החתיכה הראשונה. אסור כעיקר ממשו של איסור ,אבל חולין לומדים מזרוע בשלה
במקום שרק הגיד אסור ,אבל במקום שכל הבהמה שבטלים בשישים או במאה ,דהא ילפינן מ"אחרי רבים להטות" שזה
או דאיירי בלא קדם וסילקו ולא נאסרו שאר החתיכות אלא
אסורה גיד הנשה לא נאסר. בטל ברוב ,דרבא סובר שבחולין אין הטעם כעיקר אלא מדרבנן ,וכן
מכח חתיכת ההיתר הראשונה ,ואיירי שיש בקדירה חתיכה
האוכל גיד הנשה של נבילה ,לר"מ חייב שתיים, סובר רבי יוחנן (ע"ז ס"ז) ש'טעמו ולא ממשו' אין לוקין עליו ,ומה
ממין הנבילה וכן מין אחר ,דכל מין ומינו כגון נבילה ושחוטה שלומדים (פסחים מ"ד) מ"משרת" שטעם כעיקר ,ס"ל שזה
ולחכמים אינו חייב אלא אחת ,אבל האוכל גיד הנשה של ודבר אחר כגון תבלין ורוטב ,מין ההיתר אינו מבטל את האיסור אסמכתא בעלמא ,דנזיר וגיעולי עכו"ם הוו שני כתובין הבאים כאחד
עולה ושל שור הנסקל ,אף לחכמים חייב שתים ,כיון ולא מוסיפו ,אלא אמרינן סלק את מינו כמי שאינו בקדירה, שאין מלמדים ,אי נמי גיעולי עכו"ם חידוש הוא כדאמרינן התם,
שאיסורים אלו חמורים יותר ,שהרי הם אוסרים בהנאה. ונשארו שם רק הנבילה והרוטב ,ושאינו מינו רבה עליו ומ"משרת" לומדים שהיתר מצטרף לאיסור) ,אלא לומדים
הגמ' מבארת שחכמים היינו רבי יוסי הגלילי שסובר ומבטלו ,ולכן רק כאשר קיבלה חתיכה אחת טעם בתחילה ונעשית מדכתיב בחטאת "כל אשר יגע בבשרה יקדש" שהנוגע
שאף באיסור כולל (כגון הכא שאיסור נבילה כולל גם את שאר נבילה ,היא אוסרת את שאר החתיכות מפני שהם מינה ולא יכולים בה ובלע ממנה דינו להיות כמוה ,שאם היא פסולה גם הוא
הבהמה ולא רק את הגיד ,דאיכא למימר דמיגו דחייל אבשר חייל נמי לבטלה אע"פ שיש בהם יותר משישים ,והרוטב לבדו אין בו כדי פסול ,ואם היא כשרה גם הוא נאכל כחמור שבה ,שאפילו
אגיד) אין איסור חל על איסור ,אא"כ האיסור השני חמור לבטל שניהם. אם זה שלמים דינה כחטאת שמותרת רק לפנים מן הקלעים לזכרי
יותר ,דהיכא שהאיסור האחרון הוא גם כולל וגם מוסיף ,איסור חל כהונה ליום ולילה ,ומזה לומדים לכל איסורי קדשים שאינם בטלים
על איסור ,וכדמצינו שאדם טמא שאכל קודש טהור חייב, איסור גיד הנשה בבהמה טמאה, לגמרי( .ואין ללמוד להקל מזרוע בשלה ששאר קדשים כגון
אבל טמא שאכל קודש טמא ,אם נטמא הגוף ואח"כ ואין איסור חל על איסור נותר או פיגול יתבטלו בשישים או במאה ,כיון שזה חידוש
נטמא הבשר חייב חטאת ,דהאוכל קדשים בטומאת הגוף זדונו שמבטלים לכתחילה ,וכנ"ל).
ק :גיד הנשה נוהג בבהמה טהורה לכו"ע .ובבהמה
כרת ,כיון שאיסור כרת קודם ,שהרי כל טמא שאכל דבר
טמאה ,לרבי יהודה יש איסור גיד הנשה ,שהרי בני יעקב
טהור הבשר נטמא ,אבל היכא שנטמא הבשר שהוא נאסר
או שלכו"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ,ונחלקו ק"ב :והא דאמר רב שהאוכל ציפור טהורה בחייה חייב על הכהנים בלאו בעלמא ,ואח"כ נטמא הגוף ,לרבי יוסי
אם איסור אבר מן החי חל על איסור טריפה כיון שהוא נוהג בכל שהוא (ובמיתתה חייב בכזית דבנבילה כתיב אכילה וכל הגלילי פטור ,דלא אמרינן שמיגו שחל האיסור על
בבן נח או לא. אכילה בכזית חוץ מאבר מן החי דקפיד קרא אאבר לחודיה ,וטמאה חתיכות טהורות חל האיסור גם כלפי חתיכות טמאות,
או שלכו"ע בהמה בחייה לאברים עומדת ואיסור אבר קודם, בין בחייה בין במיתתה חייב בכל שהוא דבריה היא ,ומשום (ולרבנן חייב ,דס"ל שאיסור חל על איסור באיסור כולל דאמרינן
ואיירי שנטרפה אחרי הלידה ,ונחלקו אם איסור טריפה נבילה אינו חייב בבריה ,דכשנבראה לא היתה נבילה) ,היינו מיגו) .ומה שטומאת הגוף לא חלה אף שהיא חמורה
חל על איסור אבר ,שלרבי יוחנן איסור חל על איסור ואיסור כשמשהו בשר מצטרף לכזית ע"י גידים ועצמות ,דמשום שהיא בכרת ,ואילו טומאת הבשר אינה בכרת ,י"ל
טריפה חל על איסור אבר מחיים ,וריש לקיש סובר שאיסור טריפה טומאה אינו חייב כיון שאין בגידים ועצמות טעם טמא .וכן מה דמאידך טומאת הבשר חמורה שאין לה טהרה במקוה,
מיתלא תלי וקאי ואינו חל אלא כשפקע איסור חיות. ואילו טומאת הגוף יש לה טהרה במקוה.
שמצינו שלרבי האוכל צפור טהורה שאין בה כזית פטור
לרבא מיירי שתלש אבר מן החיה ונעשית טריפה עי"ז דקסבר אין אבר מן החי בשלימה( ,אמנם בכזית חייב דלא גרע מבשר ק"א :והא דאיתא בברייתא שלרבי יוסי הגלילי מי
כגון שחתך רגליה למעלה מן הארכובה ,ונחלקו אם בהמה מן החי דמחייב בכזית ,דגם זה נחשב בשר) ,ורבי אלעזר ברבי ששגג ועשה מלאכה ביוה"כ שחל בשבת חייב על כל
בחייה לאו לאברים עומדת ,וממילא חלים שני האיסורים שמעון מחייב ,דאם על אבר אחד חייב כ"ש על כולה, אחד מהם ,דכתיב "שבת היא" דמשמע שאם חל איסור אחר
יחד ,או שבהמה בחייה לאברים עומדת ,ואיסור טריפה דקסבר שלימה אין לך אבר מן החי גדול מזה ובאבר לא בעינן כזית,
עימה יתחייב על שבת בפני עצמה ,וכתיב "יום הכיפורים הוא"
לא חל על איסור אבר. (ואם חנקה ואכלה שאין כאן אלא איסור נבילה ,לכו"ע חייב
וכנ"ל ,ולר"ע אינו חייב אלא אחת ,ומבואר שלרבי יוסי
רק בכזית דאין חייבים על נבילה משום בריה ,ומחלוקתם היא
והנה מצינו מחלוקת בדעת רבי יוחנן מה הדין באוכל הגלילי איסור חל על איסור בכולל( ,ואף ששני איסורים אלו
אם בחייה היא עומדת לנתחה לאברים וממילא כל אבר נקרא
חלב מן החי מבהמה טריפה ,לרבי חייא בר אבא חייב חלים בבת אחת כשקידש היום ,לולא שרבי יוסי הגלילי סובר
אבר בפני עצמו ויש כאן משום אבר מן החי ,אמנם אינו חייב אלא שאיסור חל על איסור בכולל או מוסיף ,גם ביחד הם לא חלים ,ושבת
שתים ,ולרבי אמי ור' אבהו חייב שלש. אחת ,דאין כאן אלא התראה אחת ,או שאינה עומדת לאברים מוסיפה על יוה"כ שזדון מלאכה במיתת בית דין ולא בכרת ,ויוה"כ
וצ"ב במה נחלקו. עד שתישחט ,ואין שם אבר אלא כשהפרישו ,ולאבר לכו"ע א"צ נחשב כולל על שבת ,שהוא כולל גם איסור אכילה) ,רבי יוסי בר
הגמרא מבארת דמיירי בבהמה שנטרפה עם יציאת כזית) ,ג"כ איירי כשמשהו בשר מצטרף לכזית ע"י גידים חנינא אמר שצריך להפוך את השיטות ,וה"ה דמצי למימר
רובה ,רבי אבהו סובר שבהמה בחייה עומדת לאברים, ועצמות .ומצינו עוף שאין בכולו כזית בשר ,ובאבר אחד דס"ל לרבי יוסי הגלילי דאע"ג דאיסור כולל לא חייל ,איסור בת אחת
וממילא שלשת האיסורים חלים יחד כשנולדה ,דהא חלב יש כזית בצירוף בשר גידים ועצמות ,והיינו קלניתא -עוף חייל ,סובר ר' יוסי בר' חנינא דמאן דלית ליה איסור כולל לית ליה נמי
כחוש מאד ,ואמנם קלניתא היא עוף טמא (שאף במיתתה איסור בת אחת ,ופלוגתא היא ביבמות (ל"ג) .וי"מ ששבת נחשבת
השליל מותר דכתיב "כל בבהמה תאכלו" .ורבי חייא בר אבא קודמת ליוה"כ משום דקביעא וקיימא ,ויום הכפורים נחשב אחרון
סובר שבהמה בחייה לאו לאברים עומדת ,וממילא חייב במשהו לפי רב דבריה היא ,ורב אמר שבין בחייה בין
משום שהוא תלוי בקידוש החודש ,ורש"י מקשה על ביאור זה.
איסור אבר שהוא חל רק כשמפריש את אותו אבר לא חל על במיתתה בכל שהוא) ,אבל אם יהיה עוף טהור כזה ,כך יהיה
ואמרו בשם רבי יוחנן שלסובר שאינו חייב אלא אחת אם
איסור חלב ועל איסור טריפה שחלו בשעת לידתה. דינו.
שגג על שבת ששכח שזה שבת והזיד על יוה"כ שידע שזה
או שלכו"ע בהמה בחייה לאו לאברים עומדת ,ונחלקו ואמר רבא שאם רבי יסבור שמחשבת אוכלין שמה
יוה"כ חייב חטאת משום שגגת שבת ,אבל אם הזיד על שבת
אם איסור אבר מן החי חל על איסור חלב דאיסור חל על מחשבה ואזלינן בתרה ,אם חישב בחייה של צפור זו שאין בה
ושגג על יוה"כ פטור משניהם .לאביי הטעם משום
איסור ,או לא. כזית לאוכלה אבר אבר דגלי דעתיה שהיא עומדת לאברים,
שהשבת קבועה ועומדת ,ואילו יוה"כ תלוי בקביעא
ואכלה כולה שלימה יהיה חייב דאבר קרינן ביה .ואם ר"א
או שלכו"ע בהמה בחייה לאברים עומדת ,ואיירי דירחא ומחייב רק אשבת בשגג בזה ובזה ,ואם הזיד בשבת ושגג
בר"ש יסבור שמחשבת אוכלין שמה מחשבה ,אם
שנטרפה אחרי הלידה ,ונחלקו אם איסור טריפה חל על ביוה"כ פטור לגמרי ,דאין מביאין קרבן על המזיד .ולרבא אין
יחשוב לאוכלה מתה דגלי דעתיה דבחייה אינה עומדת לאברים,
איסור אבר ,לרבי אבהו כמו שהתורה אמרה שאיסורי לחלק בזה ,דסו"ס שניהם באים בבת אחת ,ובע"כ רבי יוסי
ואכלה חיה פטור .ושאל אביי וכי יש דבר שחיובו הגלילי פוטר משום שהוא סובר שכיון שבכולל ומוסיף אין איסור חל
נבילה וטריפה חלים על איסור חלב ,דכתיב "ואכול לא
תאכלוהו" אף דכבר כתיב "כל חלב וכל דם לא תאכלו" ,ללמד
משתנה בין אדם לאדם ,ורבא סובר דאזלינן בכל אדם על איסור ,ה"ה כשהם חלים בבת אחת לא מחייב אלא חדא ,וממילא
שאיסור נבילה יחול על איסור חלב ,כך גם הם חלים על איסור לפי מחשבתו. אם הזיד באחת מהן חייב על ששגג בשניה ,אלא שהיתה גזירת
אבר מן החי ,ורבי חייא בר אבא סובר שדווקא על איסור שמד שגזרו שלא לעשות יום הכיפורים ,ושלחו להודיע
איסורי אבר מן החי ובשר מן החי-
חלב הם חלים מפני שהותר מכללו אצל חיה ,משא"כ על שיקיימו יוה"כ בשבת אע"פ שיוה"כ חל ביום אחר ,כדי שלא
לרבי יוחנן איסור אבר מן החי נלמד מ"לא תאכל הנפש ישכחו תורת יוה"כ ,והאויבים לא יבחינו בו משום שבכל שבת לא
איסור אבר מן החי. עם הבשר" דאבר חי מיקרי נפש ,דאם יחתכנו לא ישוב עוד כנפש עושים מלאכה ,ורק באופן זה אם שגג ביוה"כ והזיד בשבת פטור,
ק"ג :אבר מן החי שחילקו לשניים ואכלו ,אם חילקו הנטולה שאינה חוזרת ,ומ"ובשר בשדה טריפה לא תאכלו" כיון שזה לא יוה"כ ,וכן אמרו רבין וכל נחותי ימא.
מבחוץ -קודם שיתננו לתוך פיו ,ואכל כל חלק לבדו ,לרבי יוחנן לומדים איסור בשר מן החי ד"ובשר בשדה" משמע שפירש
וריש לקיש פטור ואין האכילות מצטרפות בכדי אכילת פרס ממקומו ובשר מן הטריפה דכתיב טריפה .ולריש לקיש גם איסור אבר מן החי
בשר מן החי נלמד מהפסוק הראשון .וכוונת הפסוק לא
לחייבו כמו בשאר איסורים ,דכיון דחידוש הוא ,דהא גידין ועצמות ק"ב .בטהורים ובטמאים-
דעלמא לא מיחייב עלייהו והכא מיחייב ,אין לך בו אלא חידושו, תאכל הנפש ולא תאכל הבשר כל זמן שזה עם זה.
דסתם אכילה בבת אחת משמע ,אבל לחצאין לא ,ולרבי אלעזר ונ"מ במי שאכל אבר מן החי ובשר מן החי יחד ,שלרבי איסור אבר מן החי נוהג בבהמה חיה ועוף טהורים.
חייב דמחוסר קריבה שנתרחקו מעט זה מזה לאו כמחוסר יוחנן חייב שתים כיון שיש כאן שני לאוין ,אע"פ שאכלם באכילה
ובטמאים ,לרבי יהודה ורבי אלעזר אסור ,ולרבנן מותר.
מעשה .ואם חילקו מבפנים -לאחר שבא סמוך לבית בליעתו אחת ובהתראה אחת ,ולריש לקיש חייב אחת דאין כאן אלא
ושניהם מקרא אחד דרשו ,דכתיב "רק חזק לבלתי אכול
הדם וכו' ולא תאכל הנפש עם הבשר" -לא תאכל ממנו בעוד
בלעו לחצאין ,לרבי יוחנן חייב שהרי גרונו נהנה בכזית, לאו אחד .וכן הביאור להלן .ואם אכל בשר מן החי ובשר מן
שהנפש עימו ,רבי אלעזר שסובר שגם באיסור חמור יותר אין
ולריש לקיש פטור דבעינן אכילת מעיו בכזית -כשהוא יורד הטריפה ,לריש לקיש חייב שתים ולרבי יוחנן חייב אחת.
לתוך מעיו צריך שיהיה בו שיעור אכילה ,ואינו חייב בסתמא בכזית ואם אכל אבר מן החי ובשר מן הטריפה יחד ,לכו"ע חייב איסור חל על איסור אי לאו דכתביה קרא לומד שכל שיש בו
איסור דם יש בו איסור אבר מן החי וגם בטמאים יש איסור
דא"א ללעוס את כל האכילה יחד אלא בבלע בבת אחת כגון שתים דבזה לכו"ע מתרי קראי נפקי.
דם (ורק שרצים דגים וחגבים ומהלכי שתים אינם בכלל האיסור),
גרומיתא זעירתא -עצם קטנה שעל כף הירך ,שיש בה משהו
ק"ג .ואם אכל אבר מן החי מבהמה טריפה ,שנינו ורבנן לומדים מ"הבשר" משמע הא אין בו דם הנפש אכול
בשר ,וגיד ועצם משלימה לכזית ,ואין אדם לועסו אלא בולעו.
שלרבי יוחנן חייב שתים ולריש לקיש אינו חייב אלא שרק אם בשרו מותר יש איסור אבר מן החי ,ולרבי יהודה
לריש לקיש מה שנשאר בין השיניים אינו מצטרף לכזית, אחת. אבר מן החי נוהג בטמאה משום שאיסור אבר מן החי
ולרבי יוחנן זה מצטרף לכזית .ורב פפא אמר שמה נוהג בבני נח.
שנשאר בין השיניים לא נחלקו בו כיון שלא גרונו ולא מעיו
הגמרא שואלת שהרי בהנ"ל מבואר שגם לריש לקיש
חייב שתים. נכרי מוזהר על אבר מן החי אף בטמאים לכו"ע ,ואף אם
נהנו ,דאין הטעם אלא כשהוא סמוך לבית הבליעה ,והמחלוקת
רב יוסף מבאר שבשתי בהמות שאכל אבר מן החי מזו ובשר שחט אותה אין שחיטה מטהרתה אם העוף הטמא מפרכס,
היא על מה שנשאר בין החניכיים ,שלרבי יוחנן חייב
טריפה מזו לכו"ע חייב שתים אפילו באותה אכילה ובאותה דלנכרי אין הדבר תלוי בשחיטה ,ורק היכא שהשחיטה מתירה
שהרי גרונו נהנה ,ולריש לקיש פטור דבעינן הנאת מעיו. לישראל היא מתירה גם לבני נח.
התראה ,כיון שיש כאן שני לאוין ,ומחלוקת רבי יוחנן וריש
ואם אכל חצי זית והקיאו ואכל עוד חצי זית ,רבי אסי לר"מ איסור אבר מן החי נוהג רק בבהמה טהורה ,ולא
לקיש היא בבהמה אחת שנטרפה עם יציאת רובה בזמן
אמר בשם רבי יוחנן שחייב משום שגרונו נהנה בכזית, בחיה ועוף אע"פ שהם טהורים ,דכתיב לעיל בסמוך "וזבחת
הלידה ,רבי יוחנן סובר שבהמה בחייה עומדת לאברים,
ואע"פ שזה בזה אחר זה חייב כיון שזה בכדי אכילת פרס ,אבל הנאת מבקרך ומצאנך".
מעיים ליכא ,דלא נתמלא כריסו אלא בחצי זית ,ופליגא אדרב דימי וממילא שני האיסורים חלים יחד כשנולדה ,וריש לקיש
ורבין דאמרי לעיל משמיה דרבי יוחנן שאם חילקו מבחוץ פטור .ואם סובר שבהמה בחייה לאו לאברים עומדת ,וממילא שיעור האיסור-
אחר שהקיא חזר ואכל את אותו חצי זית חייב ,דלאו איסור אבר שהוא חל רק כשמפריש את אותו אבר לא חל על רב אמר שאבר מן החי אין חייבים עליו אלא בכזית,
איסור טריפה. דכתיב ביה אכילה .והגידים והעצמות מצטרפים לכזית.
טעם למה נזהרים בכמה דברים מדכתיב "וכל זר לא יאכל קודש" ,ואין לתתה לעם הארץ שאינו שמיה עיכול דאי שמיה עיכול לא הוי אלא פירשא בעלמא ואכילה
משמרה בטהרה דכתיב "לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו שניה לאו אכילה היא ,וממילא נהנה גרונו בכזית.
מה שלא נוטלים דבר מהשלחן בזמן שאחד אוחז כוס בתורת ד' " – למחזיקים יש מנת ולא לשאינם מחזיקים.
לשתות ,אינו מחשש לקלקול בסעודה ,אלא מפני שזה אכילת בשר אחרי גבינה -מי שאכל גבינה ורוצה
קשה לרוח צרדא ,ואם הוא נוטל ומחזיר ,או שמשאיר
לאכול בשר ,צריך קינוח והדחה( ,בית שמאי אמרו
את מה שנטל בתוך ד' אמות לשלחן ,או שנוטל דבר
שאינו צריך לסעודה ,אין בזה חשש .ומר בר רב אשי
שצריך קינוח ובית הלל אמרו שצריך הדחה ,ומר אמר כל הבשר
חדא ומר אמר חדא ולא פליגי .הקינוח יפה מן ההדחה).
הקפיד גם על כלים לכתישת תבלין מפני שהם נצרכים
ואגרא חמיו של רבי אבא אמר שמי שאכל גבינה ,מותר איסור בשר בחלב
לסעודה.
לאכול אחריה עוף בלא נטילת ידים ובלא קינוח הפה מקור איסור בשר בחלב הוא מדכתיב "לא תבשל גדי בחלב
מה שאוספים את הפרורים אחרי הסעודה אינו משום לראות שלא נדבק מהגבינה בחניכיו ,ורב יצחק בריה דרב אמו" ,וכיון שאיסור זה נכתב בתורה שלש פעמים ,אמרו חז"ל
נקיון ,אלא משום שזה קשה לעניות. משרשיא אכל בשר אחרי גבינה בלי לרחוץ ידיו, שאחד בא לאסור בשר בחלב ואכילה ,השני בהנאה ,והשלישי
מה שלא שותים את הקצף של המשקה ,הטעם אינו ושאלוהו שמדברי אגרא מבואר שרק עוף וגבינה מותר הוא איסור לבשלם יחד ,והאיסור הוא בכל בהמה ולא דווקא
בגדי ,והתורה כתבה את ג' הפעמים בלשון בישול כדי לומר
משום שזה מאוס ,אלא מפני שזה גורם לכרסם -רירים אבל בשר וגבינה לא ,ורב יצחק ענה להם שרק בלילה
שגם אכילה והנאה אינם אלא כשנתבשלו יחד.
הבאים מן החוטם( ,ואם שתה קצף של יין ,רפואתו שישתה ההיתר הוא רק בעוף ,אבל ביום הרי הוא רואה אם ידיו
רבנן עשו סייג לתורה והרחיבו את האיסור גם כשהבשר וחלב
שיכר ,ובשל שיכר ישתה מים ,ובשל מים אין לו תקנה, נקיות.
לא נתבשלו יחד ,ואפילו על שלחן אחד באופנים מסויימים
והיינו דאמרי אינשי בתר עניא אזלא עניותא) .והמנפח ק"ה .לרבי זירא הקינוח צריך להיות דווקא בפת חיטים אסור ,וכן חייבו חכמים להמתין מלאכול מאכלים חלביים אחרי
בפיו זה גורם לחולי בראש ,והמסלקו בידיו זה גורם אכילת בשר ,וכן אסרו חכמים דברים נוספים.
קרה ורכה ,ולא בפת שעורים שהיא מתפוררת בתוך הפה
לעניות ,ותקנתו שישקעו בתוך המשקה. וממילא אינה מקנחת ,או בפת חיטים שהיא חמה או קשה. כיון שטעמו של האיסור ג"כ נאסר (-טעם כעיקר) ,אסור גם
לאכול מאכלים שיש בהם בליעות של בשר בחלב ,וישנם
מה שלא מושכים ירק מתוך האגודה של הגנן ,הטעם ולהלכה אפשר לקנח בכל דבר חוץ מקמח תמרים פרטים רבים מתי הטעם נבלע ,כגון בבישול בכלי ראשון ,ומתי
אינו משום דמחזי כרעבתנותא שאינו יכול להמתין עד וירקות שהם רכים. לא.
שיתירנו ,אלא משום שזה גורם לכשפים .ורב חסדא ורבה אם נשאר בשר בין השיניים אסור לאכול גבינה ,דכתיב איסור בישול בשר בחלב הוא בכל בשר ,דאף דאמר
בר רב הונא נזהרו בזה וכן לא קינחו בחרס ולא הרגו כינה "הבשר עודנו בין שיניהם" ומבואר שזה נקרא בשר. רחמנא גדי ה"ה בחיה ועוף ,ולקמן קי"ג יש מחלוקת אם זה
במלבושם ,ולא הצליחה המכשפת לעצור את הספינה מדאורייתא או מדרבנן .ובבשר דגים וחגבים מותר .מתני'.
שלהם בכשפיה. מי שאכל בשר אסור לו לאכול גבינה מפני שהבשר מוציא
שומן והוא נדבק בפה ומאריך בטעמו .ומר עוקבא אמר שהוא ק"ד .לרב יוסף תנא דמתני' סובר שבשר חיה ועוף
מה שלא אוכלים ירק שנפל מהשלחן אינו משום שזה כחומץ בן יין לגבי אביו ,מפני שאביו כשהיה אוכל בשר איסורם מדאורייתא ,ודלא כר"ע שסובר שבחיה ועוף אין
מאוס ,אלא משום שזה גורם לריח הפה. לא היה אוכל גבינה עד למחר ,והוא ממתין רק לסעודה האיסור מדאורייתא (אמנם בדין נדר דלהלן התנא סובר
מה שלא יושבים מתחת למרזב המקלח מים מן הגג אינו הבאה. כר"ע) .ולרב אשי מתני' כר"ע ,ואין הכונה שהכל אסור
משום שופכים -מים שהשתמשו בהם על הגג ,שהם מאוסים, מדאוריתא.
שמואל אמר שהוא כחומץ בן יין לגבי אביו ,שאביו
אלא משום דשכיחי שם מזיקים .ומעשה בסבלים
היה מסייר נכסיו פעמיים ביום לראות מה הם צריכות, הנודר מן הבשר אסור בבשר בהמה חיה ועוף ,ומותר
שהניחו שם חבית והיא נשברה ,ורב אשי נידה את
והוא רק פעם אחת .דס"ל לשמואל שמי שמסייר בבשר דגים וחגבים ,דכל הנודר דעתו למה שנקרא כך בלשון
המזיק ,וקצב לו זמן לשלם ,ולא בא באותו הזמן ,ואמר
נכסיו בכל יום מרויח מפני שמתקנם במה שצריך .ובאמת בני אדם ,וכל מין בשר דרך לקרותו בשר חוץ מבשר דגים וחגבים.
לו המזיק שאין להם רשות לקחת דבר צרור או חתום או
אביי תפס את האריס לוקח עצים ,ורב אסי ראה (מתני') .הגמ' אומרת שתנא דמתני' סובר כר"ע שכל
מדוד או מנוי ,אלא רק דבר הפקר.
שמים עומדים לשטוף את שדהו. דבר שבשליחות השליח נמלך לשאול אם הוא בכלל
מה שנוהגים לשפוך מים מפי הכד לפני השתיה ממנו אינו השליחות אבל בסתמא אינו בכלל השליחות ואינו מוצא מכלל
משום שיש שם קיסמים ,אלא מפני מים הרעים ששתה נטילת ידים השליחות ,הוא בכלל הנדר ,וכדמצינו שהנודר מן הירק,
מהם שד וזו תקנתם. לת"ק מותר בדלועין ,שהרי אדם אומר לשלוחו לקנות
הלכות נטילת ידים לפני הסעודה ,נמצאים במשניות בסדר
טהרות במסכת ידים ,באשר היא שייכת לדיני טומאה וטהרה, ירק והוא אומר לא מצאתי אלא דלועין ואינו לוקחם מיד
המשך הלכות נטילת ידים ואין על סדר טהרות תלמוד בבלי ,והרבה דינים חשובים כשמוצאם ,ולר"ע אדרבה כיון שעל דלועין הוא נמלך זה
בהלכות אלו נתבארו בסוגיות שלפנינו.
ק"ו .לרב דימי זלזול במים ראשונים גרם לאכילת בשר ראיה שזה ירק ,שהרי על קטנית אין השליח נמלך.
נטילת ידים לפני הסעודה היא תקנה דרבנן ,משום סרך תרומה
חזיר ,שהיה חנוני שהיה מוכר נבילות לעכו"ם ושחוטות לישראל,
וכשבא יהודי ולא נטל ידיו היה סבור שהוא נכרי והאכילו בשר חזיר,
כמבואר בגמרא כאן ,ומשום נקיות ,ולהלן יבואר אלו מים ק"ד :העלאת בשר עם גבינה על השלחן-
כשרים לנטילה ,דין כח גברא בנטילה ,מתי אפשר לטבול ידים
וזלזול במים אחרונים גרם להוצאת אשה מבעלה, במקום לנוטלם ,חשיבות מצות נטילת ידים ,לאלו דברים צריך אסור להעלות גבינה על השלחן שאוכל עליו בשר בהמה
כדאיתא ביומא (פ"ג ):שכידור הכחיש שהפקידו אצלו כסף וכשראו ליטול ידים ,עד היכן בידים צריך ליטול ידיו ,שיעור המים שמא יבוא לאוכלם יחד כשהם נוגעים ובולעים זה מזה ,אע"פ
שיש לו שאריות עדשים בשפמו הלכו לאשתו ואמרו לה שבעלה לנטילה ,ועוד מדיני טילה ,וכן יבוארו דינים בנטילת מים שמותר לאכול בשר אחרי גבינה .ובבשר עוף ,לבית שמאי
אמר שישיבו את כספו ונתן סימן שאכל עדשים ,וכששמע זאת אמצעיים (בין גבינה לבשר) ומים אחרונים. מותר ,ולבית הלל אסור ,וזו מקולי בית שמאי ומחומרי
כידור גירש אותה .ולרבין זלזול במים ראשונים גרם לאכילת בית הלל .ובבשר דגים וחגבים מותר לכו"ע ובשלחן
מים ראשונים מצוה -לשמוע דברי חכמים .מים אחרונים
בשר נבילה ,וזלזול במים אחרונים גרם למיתה שי"א שמסדרים עליו את התבשיל מותר להניח שם בשר
חובה מפני מלח סדומית שמסמא את העיניים (וכ"ש
שכידור (הנ"ל) הרג את אשתו .ורבי אבא נקט כדברי שניהם וחלב.
שהמודד מלח צריך ליטול ידיו) .מים אמצעיים שבין
לחומרא ,שמים ראשונים גרמו לאכילת בשר חזיר (שהוא חמור
תבשיל לתבשיל רשות ,ושבין תבשיל לגבינה חובה. גם מי שסובר שבשר עוף בחלב אסור מדרבנן ,יכול
מנבילה כיון שיש בזה שני איסורים) ומים אחרונים גרמו למיתה.
מים ראשונים ניטלים בין ע"ג כלי בין ע"ג קרקע ,ומים לסבור שאסור להעלותם יחד על השלחן ,ולא הוי גזירה
נטילת ידים בחמין -חמי האור לחזקיה אין נוטלים מהם
אחרונים ניטלים דווקא בכלי ולא ע"ג קרקע ,מפני שרוח לגזירה ,דיש לחוש שיעלה בשר בהמה עם גבינה
ידים -מים ראשונים ,ולרבי יוחנן נוטלים מהם ידים( .חזקיה
רעה שורה עליהם ,וי"א שאפשר לנוטלם גם ע"ג באילפס שהוא כלי ראשון ויאכל בשר בחלב דאורייתא,
פליג אדלעיל (ק"ה ,):וחזקיה הוא תנא .).וחמי טבריה או שאר
קיסמים. (אבל כלי שני אינו מבשל ,וכן בשר וחלב שנתערבו
מים שנפסלו משתית בהמה כגון מים סרוחים ,פסולים
צוננים אין איסורם מדאורייתא).
לנטילת ידים ע"י כלי וגריעי מחמי האור לפי שלא היתה להם מים ראשונים ניטלים בין בחמין בין בצונן ,ומים אחרונים
שעת הכושר ,ולא תיקנו רבנן נטילה אלא בראויים לשתית בהמה, דווקא בצונן ,מפני שחמין מרככים את הידים ואין ומה שמצינו שאין גוזרים גזירה לגזירה ,היינו כגון
ולענין טבילת הידים או כל גופו אם יש בהם מ' סאה, מעבירים את הזוהמא אלא מבליעים בהם את זוהמת התבשיל. שאינה אסורה לזרים אלא מדרבנן, חלת חוץ לארץ
במקומם (-כשהם מחוברים) מהני לכו"ע דשם טבילה עליהם שנאכלת לכהן עם זר על השלחן ולא גזרו שמא זר יקח מזה
ק"ה :ללישנא קמא אין ליטול מים ראשונים במים
ככל המעיינות והמקוואות , ,ואם העביר אותם דרך חריץ (שאין ויאכל ,כיון שגם האכילה אינה אסורה מדאורייתא ,וניתנת לכל
שהיד סולדת (-נכוית) בהם דבטלו ונשתנו מתורת מים,
שם שיעור מקוה אבל הם מחוברים למקוה) ,לרבנן ולחזקיה כהן שירצה (אפילו לעם הארץ שאינו משמרה בטהרה) ,שזה
וללישנא בתרא מותר ליטול מים ראשונים במים שהיד
אפשר להטביל בהם ידיו ,ולרשב"א ולרבי יוחנן גוזרים דווקא בחוץ לארץ ,שאין לחוש שם לאיסור
סולדת בהם ,ומים אחרונים אסור רק במים שהיד סולדת
שמא יטול מהם ע"י כלי. דאורייתא ,אבל חלת חוץ לארץ בארץ ישראל לא הוי
בהם.
גזירה לגזירה ,דיש לגזור שמא יאכלו חלת הארץ שהיא
אסורה לזר מדאורייתא דתרומה קרייה רחמנא ואסורה לזרים
לתנא דמתני' אם נפלה טיפת חלב על חתיכה אחת מתוך מי שמכניסים לו אוכל לפיו ואינו נוגע באוכל ,הגמ' טעם נטילת ידים לחולין הוא משום סרך תרומה שהידים
החתיכות שבתוך הקדירה ,אותה חתיכה נאסרת אם יש מסתפקת אם צריך ליטול ידיו( ,ורב הונא בר סחורה הם שניות ופוסלות את התרומה ולא את החולין ,וגזרו שיטלו לחולין
באותה טיפה כדי לתת בה טעם ,והיינו שאין בחתיכה שישים האכיל את רב המנונא ,ואמר שרק בגלל שהוא רב כדי שאוכלי תרומה יהיו רגילים ליטול ידיהם .ועוד משום מצוה,
כנגד הטיפה .ואם ניער את הקדירה מיד לפני שהחתיכה קיבלה המנונא האכילו .הגמרא אומרת שאין ראיה שהטעם והיינו מצוה לשמוע דברי חכמים שתיקנוה ,או שזה
טעם מן הטיפה ,שאז הטיפה התערבה בכל החתיכות ,אינה משום שהוא זהיר שלא ליגע ,די"ל שהיה זריז ליטול ידיו דאורייתא כדאמר ר"א בן ערך שסמכו דבר זה על הפסוק
אוסרת אא"כ יש בה כדי לתת טעם בקדירה .מתני'. מתחילה ,והזריז עדיף מהזהיר ,שהזהיר נזהר בשעת מעשה שלא "וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים" משמע שיש
(ורבי יהודה (ק"ט ).אוסר גם בניער). לעבור על המצוה ,והזריז רואה את הנולד ומכין עצמו מתחילה שלא מקרה שמועילה שטיפה במים ואסמכתא בעלמא היא.
והיכא שהחתיכה נאסרת ,שיטת רב שהחתיכה עצמה יבוא לידי כך ,והיינו דאמרינן זהירות מביאה לידי זריזות) .ובשמש
נטילת ידים לפירות -לרב אושעיא נטילת ידים לפירות
ודאי שהוא צריך ליטול ידיו כיון שהוא טרוד לשמש את
נעשית נבילה והיא אוסרת את כל החתיכות אפי' אם יש רשות ,משום נקיות ,ואינה לא חובה ולא מצוה ,ולרב
המסובים והוא שכח שהוא לא נטל ונוגע באוכל שאוכל ,אבל מה
בהם כדי לבטלה מפני שהן מינה ,והיינו שטעם הבשר שיצא שנוגע בשאר המאכלים אינו מצריך נטילה ,שלא הצריכו נטילה נחמן הנוטל ידיו לפירות אינו אלא מגסי הרוח ואסור לנהוג
מהחתיכה ,שהוא עצמו נאסר ,אוסר את שאר החתיכות ,וס"ל לרב לנוגעים אלא רק למי שאוכל .ולהלכה צריך האוכל מאחרים בגסות הרוח ואין זה רשות ,ורב אמי ורב אסי אכלו פירות ולא
כרבי יהודה שמין במינו לא בטיל ,ואיירי שהחתיכה ליטול ידיו .והמאכיל י"א שצריך ליטול ידיו ,ולהלכה אינו נטלו ידיהם.
נמצאת ברוטב עבה (דאל"כ אומרים כאשר נתערבה חתיכת צריך. מהלכות זימון -אין מזמנים על הפירות .ושנים
איסור ,בהיתר שהוא מינו ושאינו מינו ,סלק את ההיתר שהוא מינו שאכלו יחד פת ,וכן שלשה שאכלו פירות ,מצוה שכל
מותר לאשה להדיח במים יד אחת ולהאכיל לבנה הקטן
כמי שאינו מועיל לא לבטלו לאיסור דמין במינו לא בטל ,ולא
ביום הכיפורים ,ואף אם א"צ נטילת ידים למאכיל ,מ"מ אחד יברך בפני עצמו ,ורק אם אחד בור יוציאו מי
להחשיבו שנתווסף על האיסור שיצטרכו לבטל גם אותו ,אלא
צריך משום רוח רעה השורה על הידים שלא נטלום בשחרית, שיודע לברך.
מחשיבים כאילו אינו כאן ,ושאינו מינו של היתר רבה עליו על
אבל מאכיל שנטל ידיו בשחרית א"צ ליטול ידיו.
האיסור ומבטלו ,וגם כאן הרוטב מבטל את החתיכה הנאסרת), ק"ו :עד היכן יטול ידיו -לתנא דברייתא לחולין יש
וס"ל לרב שאפשר לסוחטו אסור – איסור שנבלע בהיתר צריך השמש לברך על כל כוס שכיון שאינו יודע אם יתנו לו ליטול עד הפרק השני שבאמצע האצבעות ,דכיון שהנטילה היא
ונתן בו טעם ואסרו ,וחזר ובישל את החתיכה שבלעה עם עוד עודף הוא מסיח דעתו ,ואם אין אדם חשוב מברך אף על כל רק משום סרך תרומה ,די אם נטל מה שנוגע במאכל דהיינו ראשי
חתיכות של היתר ,שהחתיכה הראשונה יכול האיסור להסחט ממנה פרוסה ,משא"כ כשיש אדם חשוב שהוא בטוח שלא ימנעו האצבעות ,ולתרומה עד הפרק השלישי שהוא בגב היד,
ולהתחלק בחתיכות ההיתר שאין באיסור כדי לאסור כולם ,ומ"מ לא ולקידוש ידים ורגלים מן הכיור עד הפרק העליון ששם
די שהחתיכה לא מותרת ,אלא גם ההיתר שבה נעשה איסור ,וצריך
ממנו לחם כל צורכו .ואין לאחד האורחים לתת פרוסה לשמש,
בין כשהכוס בידו ובין כשהיא בידו של בעה"ב ,שמא מתחברים היד והזרוע .וכן אמר רב ,ושמואל אמר שיטול
שיעור גדול כדי לבטל את כל החתיכה ,וכן דעת רב ורבי חנינא
יארע דבר קלקלה בסעודה שבעה"ב יכעס כשהוא שותה והיין לחולין כמו לתרומה ולא חלק על הברייתא ,אלא שמפני שהיה
ורבי יוחנן ,ודלא כרבי שמעון בר רבי וריש לקיש דס"ל
חונקו ומזיקו ,או שיפחד שהלחם לא יספיק לאורחים ויסתכל מה כהן ורגיל בתרומה החמיר להרגיל עצמו גם בחולין כדי שיהיה רגיל
אפשר לסוחטו מותר שאפילו החתיכה שנאסרה הותרה ,ואף
האורח נותן לשמש והכוס שבידו תישפך ,וכן כשהכוס ביד השמש בזה .ורב ששת אמר שיטול לתרומה לקולא כמו לחולין,
שאין מבטלין איסור לכתחילה ,בדיעבד מותר ,דאי אפשר שמא ישפכנה. ורב אמי הראה עד היכן ליטול בין לחולין בין לתרומה
לסוחטו מותר למה החתיכה נעשית נבילה והרי הטעם יוצא
ולחומרא ,ולאו דווקא לכהנים.
ממנה ומתחלק בכל החתיכות האחרות ,ואין סיבה לאסור חתיכה הרחקות בין בשר לחלב
אחת יותר מאחרות). כל דבר שחוצץ בטבילת הגוף חוצץ בנטילת ידים לחולין,
מותר לצרור בשר וגבינה במטפחת אחת ,ובלבד שלא ובקידוש ידים ורגלים במקדש.
ק"ח :ומה שרב אמר שאם נפל כזית בשר לתוך יורה יגעו זה בזה ,ואם נגעו א"צ קליפה כיון ששניהם צוננים,
של חלב ,הבשר אסור מפני שהחלב נתן בו טעם ,והחלב אבל צריך הדחה. ק"ז .נוטל אדם ידיו שחרית ומתנה עליהם לכל היום
מותר ,ולא אמרינן שהחלב שנבלע בו נעשה נבילה ומעתה הוא לאכילה ,ובלבד שיזהר מלטנפם ומלטמאם ,לרב דין זה הוא אפי'
אכילה על שלחן אחד -שני אכסנאים מותרים לאכול
אוסר דהא ס"ל לרב שמין במינו לא בטל ,צ"ל דאיירי שנפלה שלא בשעת הדחק ,ורב אבינא אמר לעשות כך במקום
על שלחן אחד בשר וגבינה ,ובלבד שלא יהיו מכירים זה
החתיכה ליורה רותחת והספיקה רק לבלוע וקדם שמים לא מצויים ,ונחלקו בגמ' אם הוא מתיר רק בשעת
וסילקה קודם שנחה דכל זמן שאינה נחה מרתיחתה אינה
את זה שאין לחוש יאכל אחד משל חבירו .ואף במכירים אסור הדחק וס"ל כרב ,או אף שלא בשעת הדחק ודלא כרב.
פולטת. רק בתפיסה אחת אפילו בלא שלחן ,או בכעין תפיסה אחת.
ושני אחים המקפידים זה על זה שאין זה אוכל משל זה, אריתא דדלאי -צינור המוליך מים לשדות ששופכים אליו מים
אבל אין לומר שהתורה אסרה בבשר בחלב רק את
אסורים לאכול זה עם זה ,שמא יבואו להתיר באוכלים מהנהר בדלי ,אין נוטלים ממנו לידים ע"י הכנסת הידים לתוך
הבשר ולא את החלב ,והחלב מותר אפילו אם היה בבשר שיעור
זה עם זה ,כפי שאסרו לענן מצות בפסח סריקי בייתוס שהיה הצינור ,דבעינן נטילה מכח גברא וכבר פסק כח השופך,
גדול לתת טעם בשר בכל החלב ,דכתיב "לא תבשל גדי בחלב
לו דפוס מצויר שהיה הציור נעשה מיד ,אטו שאר סריקין (וטבילה אין כאן כיון שאין בזה שיעור מקוה) ,ואם נותן ידיו סמוך
אמו" – גדי אסרה תורה ולא חלב ,שהרי רב מחייב
המצויירים שאסרום מפני שהאשה שוהה בעשייתם והם מחמיצים, למקום השפיכה שהמים מקלחים לידיו מכח האדם ששופך את
מלקות במי שאכל חצי זית בשר וחצי זית חלב (הדרך
ולא דמי למה שהתירו למי שאין לו אלא חלוק אחד, המים לצינור ,מהני ,דבזה המים באים מכח גברא ,וכן אם
לשער כזית במשקין הוא ע"י הכנסת זית לתוך כוס מלאה משקים,
לכבס במועד ,דהתם אזורו מוכיח עליו ,דהאזור קבוע הדלי ניקב ככונס משקה שזה נקב קצת גדול והקילוח היוצא
והמשקה שיוצא מהכלי הוא שיעור כזית) שנתבשלו יחד( ,והיינו
בחלוק ,וכשמחליפים חלוק מעבירים את האזור לחלוק השני ,ומי ממנו נראה ,והשופך מים מהדלי לצינור שופך דרך פי הדלי ונשפכים
בבאו מיורה גדולה שהיה בה כזית בשר וכזית חלב ,אבל ביורה שאין לו חלוק אחר מכבסו עם אזורו ,והרואה שמכבסו עם אזורו יודע מים מהנקב ליאור ,אפשר להטביל ידיו בצנור ,כיון שעי"ז
שאין בה אלא שני חצאי זית אלו אינו לוקה לא על שאין לו חלוק אחר ,ולכך התירו לו חכמים. המים שבצינור מחוברים ליאור ,ועי"ז מועיל להטביל בצינור את
הבישול ולא על האכילה ,דאינם מצטרפים לעשות איסור הידים ,דאין זה טבילה גמורה שנצריך חיבור כשפופרת הנוד.
אא"כ היה בתחילה שיעור כזית מבשר ושיעור כזית מחלב .וללוי באיזה אופן הטעם אוסר את העיקר
כלי שניקב ככונס משקה אינו כשר לנטילת ידים ,מפני
לוקה בין על האכילה בין על הבישול). ק"ח .טעמו ולא ממשו -טעם האיסור כשאין ממשות שרבנן תיקנו ליטול ידים מכלי ,וזה לא נחשב כלי.
ק"ט .ובברייתא מבואר שחתיכה שנפלה עליה טיפת של האיסור כגון היכא שסילק את האיסור שאין כאן אלא טעמו, שיעור רביעית -צריך ליטול מכלי ,ושיהיה בכלי רביעית
חלב ,אם לא ניער (-הגיס) ולא כיסה את הקדירה כלל לאביי בכל האיסורים זה אסור מדאורייתא ,דילפינן מים ,אמנם שניים יכולים ליטול ידים מרביעית אחת בזה
(ערבוב הקדרה גורם שהטעם יתפשט בכולה ,וכן המכסה את מבשר בחלב שהתורה אסרה באכילה אף שאם מסלקם זה מתוך אחר זה ,כיון שהמים שהשני נוטל בהם הם שיירי טהרה.
הקדירה גורם לכך) ,אין הטיפה נבלעת אלא באותה חתיכה זה אחרי הבישול אין כאן אלא טעם ,ולומדים מזה לשאר איסורים
ואינה יוצאת ממנה לשאר החתיכות כיון שהחלב נמצא בגג בבמה מצינו ,ואין לומר ששם זה חידוש (שאסורים אע"פ מים שנשתנה מראיהם פסולים לנטילת ידים.
אותה החתיכה .ואם לא ניער ולא כיסה בתחילה אלא בסוף ששניהם מין התר ,ועוד שאסור אפי' רק לבשל) ,ואין ללמוד מגופת חבית שתיקנה (-חקק בה שתוכל לקבל רביעית)
שבתחילה החתיכה קיבלה את הטעם ואח"כ כשניער הטעם נפלט משם ,דא"כ למה שם לא נאסר בלא נותן טעם דהא חידוש כשרה לנטילת ידים ,או וכן חמת או כפישה של עור
ממנה לחתיכות האחרות ,שיטת רבי יהודה שהטיפה נותנת הוא ,ואפילו בכל דהו זה בשר בחלב ,אלא מבואר שזה לא חידוש שתיקנם כשרים ,אבל שק וקופה אינם כשרים לנטילת
טעם בחתיכה ואוסרתה ,והחתיכה נעשית נבילה, מיוחד ,אלא רואים מזה דאהכי קפיד רחמנא ,כמו שכלאי הכרם ידים ,כיון שלא נעשו למים ,דרובם לא מחזיקים מים.
ואוסרת את כל החתיכות מפני שהן מינה ,ואפי' היכא נאסרים בגלל התערובת ,וממילא לומדים מזרוע בשילה להתיר
שניער מתחילה ועד סוף אסור אע"פ שהחתיכה לא כשאין טעם .ורבא דוחה שבאמת בשר בחלב זה חידוש ,ומ"מ אין ק"ז :כורך אדם ידיו במפה שלא יגע באוכל ואוכל תרומה
לאסור בלי נתינת טעם (למרות שא"א ללמוד מזרוע בשילה), דכהנים זריזים הם ולא יגעו בתרומה ,אבל לא יכרוך ידיו במפה
בלעה את האיסור יותר משאר החתיכות ,ואין באותה טיפה
דבגופיה גלי קרא דבעינן טעמא ,מדלא אסרה תורה אלא בדרך ויאכל טהרות דאינם למודים להשמר כמו כהנים ,ורבי צדוק
שיעור לאסור את כל החתיכות ,דחיישינן שלא ניער בתחילה
בישול בשר בתוך חלב ,שבאופן זה ודאי יש נתינת טעם. אכל פחות מכביצה כשהוא כרוך במפה מחוץ לסוכה
יפה יפה ולא כיסה יפה יפה וממילא החתיכה בלעה בתחילה
מן האיסור ,וכשניער אח"כ היא פלטה .ושיטת חכמים שאפי' דין חתיכה שנפלה עליה טיפת חלב- ולא בירך אחריו ברכת המזון.
היכא שניער וכיסה בסוף ולא בתחילה ,אין הטיפה
ק"י .מדברי רמי בר תמרי- אותו לאחר בישולו שכיון שהוא רך כבר נבלע בו החלב על ידי אוסרת אא"כ יש בה בכדי לתת טעם ברוטב ובקיפה (-
הבישול והקריעה לא מוציאה את החלב( ,ולהלן ק"י .מובא שרב פרורים דקים של בשר שיורדים לשולי הקדירה) ובחתיכות,
אסור לצלות ע"י חרצנים הנמצאים ליד היקבים ,שמא הם
יצחק בר אבודימי אמר שלא לימד את רב שום איסור דס"ל אפשר לסוחטו מותר .ושיטת רבי שאם ניער
מיין נסך ,ושמא יש להם בעלים ,ואם עברו י"ב חודש שזה
בכחל בין במניקה בין בשאינה מניקה ,ורב אסר כחל (מיירי וכיסה בסוף החתיכה נאסרת ואוסרת את שאר
הזמן שהם מתייבשים אין בהם משום יין נסך ,ואם עלו
שבישלו בלא קריעה) כשראה מקום שאינם מקפידים על החתיכות ,דס"ל שאפשר לסוחטו אסור ,ואם ניער וכיסה
עליהם עשבים מחמת שנרקבו ונעשו עפר ,אין בהם משום
בישול בשר בחלב ,וי"א שרק כחל של מניקה שכנוס שם מתחילה ועד סוף ,הטיפה מתבטלת גם ברוטב ובקיפה
גזל שכיון שהם הולכים ומתקלקלים ולא נטלם שמע מינה אינו
חושש. הרבה חלב אסור) ,או שמותר לאוכלו אם נתבשל וא"צ ובחתיכות ,דלא ס"ל כרבי יהודה שחושש שמא לא ניער יפה.
לקורעו ,כיון שהחלב אינו כנוס במעיו אלא מובלע בבשר, ואין לומר שבין לרבי יהודה בין לחכמים אפשר לסוחטו
חולה מעיים פטור מן התפילין מפני שצריך לחולצם תדיר.
וכיון שאפילו בנסחט ממנו ויצא חלב שחוטה דרבנן ,בדלא פירש אסור ,ונחלקו לשיטתם אם מין במינו בטל או לא ,דלא
ק"י :טלית שאולה פטורה מן הציצית כל ל' יום. אפי' איסורא דרבנן ליכא ,ולכתחילה צריך קריעה מדרבנן ,אמנם משמע כך מלשון הברייתא.
אין להלקות אדם שאינו מכבד אביו ואמו ,דכל מצות קיבה של טלה או של עגל שיונקים החלב לתוך קיבתם ,שבישלה ולענין הלכה אפשר לסוחטו אסור ,ומין במינו אפילו באלף אינו בטל,
עשה שמתן שכרה בצדה כגון כבוד אב דכתיב ביה "למען בחלבה אסורה ,כיון שהחלב כנוס במעיים ומשיצא מדדי וממילא בין בטיפת חלב שנפלה על החתיכה ולא ניער ויש בה כדי
יאריכון ימיך" ,אין בית דין של מטה מוזהרין עליה ,שלכך הבהמה חלב הוא. ליתן טעם באותה חתיכה ,ובין בחלב הדבוק בחתיכת בשר ויש בו
פירש מתן שכרה לומר שאם לא יקיימנה עונשו שלא יטול שכר זה, ורב נחמן אמר לטבחים שיצלו את הכחל ,דס"ל שא"צ ליתן טעם בה ,ואפילו אין בו כזית ,דהוי חצי שיעור אסור מן התורה,
אבל בלאו הכי מי שאינו רוצה לקיים מצות עשה מכים אותו עד החתיכה עצמה נעשית נבלה ,ואין שאר החתיכות מועילות לבטלה,
קריעה אלא לקדירה שבבישול הדם שיוצא חוזר ונבלע ,אבל דכולם נאסרות ואפילו הן אלף ,אבל אם יש ברוטב לבדו יותר
שתצא נפשו.
לצלי מותר אפילו לכתחילה ,ורב נחמן סובר כלישנא בתרא משישים מול כל החתיכה שקיבלה את הטעם ,הרוטב מבטלה,
דרב ומשליכה וכולן מותרות ,דכל מין ומינו ודבר אחר סלק את מינו כמי
דיני כבד שאינו ושאינו מינו רבה עליו ומבטלו.
עוד מביאה הגמ' (ק"י ).מנהגים שונים אם אוכלים כחל
כבד שנתבשל -לרבי אליעזר הכבד עצמו אינו נאסר
או לא אפילו צלי ואפילו קרעו ,ואיתא התם שההולך ממקום חיוב בישול בשר בחלב הוא בשיעור שאחרים -נכרים
ע"י הבישול ,מפני שהוא פולט ואינו בולע כיון שהוא טרוד
שאוכלים למקום שאין אוכלים ,נותנים עליו חומרי אוכלים אותו מחמת בישולו ,והיינו שנתבשל כל צרכו.
לפלוט ,ולגבי לאסור את הדברים המתבשלים עימו מקום שהלך לשם ,ואין לו לאכול אלא חוץ לתחום. (ק"ח.):
הסתפק אביי אם הוא אוסר כיון שהוא פולט דם ,ואף שכולו
דם אפ"ה כשהדם פרש הרי הוא דם והוא אסור ,או שאינו אוסר דרך קריעת הכחל -קורעו שתי וערב ,וטחו בכותל (-
הוצאת הדם מהלב -צריך לקרוע את הלב ולהוציא את
(אא"כ הוא כבד של איסור כגון של טריפה ,שאז הוא אוסר כובשו בידיו לכותל כדי שיסחט חלבו) ,והיינו כשנותנו לקדירה דמו ,ואם לא קרעו אסור לאוכלו ,אבל אינו עובר עליו
מחמת השמנונית אבל הדם שפשיטא שהוא מותר כל זמן שלא כיון שכשהוא יוצא הרי הוא חלב גמור וחוזר ומתבשל עמו ,אבל להתחייב כרת( ,ובכריתות (כ"ב) מוקים לה בלב עוף שאין בדמו כזית,
פירש ,י"ל שגם כשפירש אינו אוסר). שלא לקדירה והיינו לצלי מספיק קריעה או שתי או ערב והוא אסור אסור באכילה כיון דחצי שיעור אסור מן התורה ,אבל בלב
כיון שהחלב מטפטף למטה וכשיצא והרי הוא חלב לא חזר ,ואפי' בהמה חייב כרת אם לא קרעו לאחר בישולו ,אבל הבשר אינו נאסר
ואם בישל קנה עם הריאה והלב והכבד ,אם פי הקנה חוץ כיון שהוא חלק ואינו בולע) .ואם בישלו קורעו לאחר בישולו.
לכתחילה.
לקדירה שאז הדם עובר דרך קנה הכבד לתוך הקנה הגדול של
הריאה ויוצא מחוץ לקדירה ,או שחלטו את הכבד לפני כל דאסר לן רחמנא שרא לן כוותיה -דם אסור וכבד דיני כחל
הבישול בחומץ או ברותחין שעי"ז הדם אינו יוצא ממנו לעולם, שכולו דם קרוש ויש לו טעם דם מותר ,דם נדה אוסר ודם
הכחל הוא דד הבהמה ,ומכיון שיש בו חללים קטנים שהם כנוס
יש להתיר גם לפי הצד שבסתמא הוא אוסר .ובנחלט לא טוהר של בתולים ושל ימי טוהר של יולדת אינו אוסר ,חלב החלב ,ומצד שני הכחל עצמו הוא בשר ,צריך להוציא את החלב
רק הוא עצמו מותר ,אלא גם החומץ מותר ,דאם החומץ בהמה אסור וחלב חיה מותר ,חזיר אסור ומוחא מהכחל לפני שמכינים אותו לאכילה ,וכדלהלן.
נאסר גם הכבד שחוזר ובולע מהחומץ היה נאסר שכיון דשיבוטא שטעמו כטעם חזיר מותר ,גירותא (-עוף טמא)
ק"ט :צריך לקרוע את הכחל ולהוציא ממנו את
שהוא נצמת ואינו טרוד לפלוט הוא בולע .ודעת רבי ישמעאל אסור ולשון של כוורא שיש לו טעם גירותא מותר ,אשת
החלב ,ואם לא קרעו אינו עובר לא על אכילתו ללקות ולא על
בנו של רבי יוחנן בן ברוקה ,שכבד מתובל שהתבלין מרכך איש אסורה וגרושה אפילו בחיי בעלה מותרת ,אשת אח
אסורה ויבמה מותרת ,נכרית אסורה ויפת תואר מותרת, בישולו ,דאין זה נקרא חלב .מתני'.
אותו או שלוק הרבה מאד אוסר בשר המתבשל עימו ,וגם
הוא עצמו אסור מפני שאחרי שהוא גומר לפלוט הוא חוזר ובולע. בשר בחלב אסור וכחל צלוי מותר. אכילת כחל שלא קרעוהו -נחלקו בגמ' בדעת רב אם
יש איסור לאכול כחל שלא קרעוהו ,ולא יעזור שיקרע
מבצע סיכומי סוגיות מבחני 'לדעת' סיכומי 'תמצית'
מערכת 'תמצית' יוצאת בתוכנית מבחן שבועי על דף היומי /עמוד היומי ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית
חדשה של כתיבת ושליחת משנה ברורה /חפץ חיים /אהבת חסד החודשיים על הדף היומי /משנה ברורה ומוסר
סיכומים ע"י כלל הלומדים ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי (לפי סדר הדף היומי בהלכה) ,ועמוד היומי
ושליחתם למערכת. עד יום שלישי בשעה 7:00בבוקר: בנקודות ההפצה -
מתווה מיוחד המועיל מאד בטלפון 0737-289-669 - במייל 7692282@gmail.com -
לבהירות וזכרון .שיעורי הסברה במייל 7692282@gmail.com -
ופרטים 02-3131-465שלוחה .7 בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל
בנדרים פלוס קופת לדעת. - מסכתות הש"ס ,ועל כל המשנה ברורה ,ועל
הנרשמים (ב'נדרים פלוס' קופת
הגרלות :בכל שבוע על ₪ 500במזומן, תנ"ך וספרי מוסר ,או סיכומים לפי סדר הלימוד
תמצית) לשליחת הסיכומים ,זכאים
לשמיעה טלפונית של הקורס המלא ו 5זוכים בזכות קניה ₪ 100ביפה נוף. של :העמוד היומי ,חבורת ש"ס ,קנין ירושלמי,
'אומנות הסיכום' – כדרך להתענג דף הכולל ,קנין הלכה ,תרי דף ,אורייתא ,אהבת
מבצע – קורס ללמוד להנות ולזכור שלום ,ומפעל הש"ס.
בידיעת התורה ,במחיר מוזל ₪ 120
13שיעורים לשמיעה טלפונית ₪ 500בלבד
במקום ,₪ 500ולבחורים ₪ 60במקום
.₪ 300 ההרשמה בנדרים פלוס קופת תמצית ,שיעור קו עדכונים ושיעורים – 02-3131-465
ראשון חינם בקו 02-3131-465שלוחה 4
הגרלות מיוחדות לכותבי הסיכומים.
