גם לנשמה מגיע אוכל · Gam Laneshama Megia Ochel — חיי שרה (2026-11-02)

גיליון מספר605 : פרשת חיי שרה שנת תשפ"ז
החיים שנבחנים דווקא לאחר שהם מסתיימים
אם התורה מבקשת לספר לנו על חיי שרה ,מדוע הפרשה הנושאת את שמה מתחילה דווקא ברגע שבו היא נפטרת? הפסוק הראשון מכריז" :ויהיו חיי
שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה" ,ומיד לאחריו נאמר" :ותמת שרה בקרית ארבע" (בראשית כג ,א עד ב) .לכאורה ,היה ראוי
לקרוא לפרשה "מות שרה" .מדוע נקבע שמה בישראל דווקא כפרשת "חיי שרה?"
ייתכן שהתורה מבקשת לגלות לנו אמת עמוקה :כל עוד האדם נמצא בעולם ,אנו רואים את נוכחותו ,את מעשיו ואת קולו .אולם רק לאחר שהוא איננו
מתברר אם חייו היו הופעה חולפת ,או מקור חיים שממשיך לפעום גם בלעדיו .יש אדם שחי שנים רבות ,אך כמעט דבר ממנו אינו ממשיך הלאה .ויש
אדם שחייו נטמעו בילדיו ,בתלמידיו ,בבית שבנה ובערכים שהנחיל ,עד שגם לאחר הסתלקותו הוא ממשיך להאיר את העולם .בעידן שבו אנשים
מודדים את ערכם במספר הצופים ,התגובות והאזכורים שקיבלו ,התורה מציעה מדד אחר לגמרי .השאלה איננה כמה אנשים ראו אותך ,אלא כמה
אנשים למדו לראות אחרת בזכותך .לא כמה פעמים נשמע קולך ,אלא אילו מילים טובות ממשיכות להישמע בלבבות משום שאמרת אותן .השפעה
אמיתית אינה תלויה בכך שהאדם יעמוד תמיד במרכז .אדרבה ,היא נבחנת ברגע שבו הוא מפנה את מקומו ,והטוב שזרע ממשיך לצמוח מעצמו.
רבי שלמה יצחקי ,רש"י (בראשית כג ,א) ,עומד על החזרה המיוחדת בפסוק ,מאה שנה ,עשרים שנה ושבע שנים ,ומסיים" :כולן שוין לטובה" .אין פירוש
הדבר שכל ימיה של שרה היו קלים .היא עברה נדודים ,רעב ,עקרות ,חטיפה ,המתנה ממושכת לבן והתמודדות קשה בתוך ביתה .ואף על פי כן ,כל
תקופה נעשתה חלק ממסכת אחת של טוב ושל שליחות .שרה לא נתנה לפרק כואב להגדיר את כל חייה ,אלא הפכה כל שלב לעוד חוליה בבניין הנצח.
הדבר מתגלה בעוצמה בסוף הפרשה .לאחר פטירת שרה נאמר על יצחק" :ויביאה יצחק האהלה שרה אמו" (בראשית כד ,סז) .רבי שלמה יצחקי ,רש"י
(בראשית כד ,סז) ,מביא שכל ימי חייה של שרה היה נר דלוק מערב שבת לערב שבת ,ברכה הייתה מצויה בעיסה וענן היה קשור על האוהל .כשנפטרה
פסק ו הסימנים ,וכשבאה רבקה חזרו .רבקה אינה מחליפה את שרה ,אך היא ממשיכה את האור ששרה יצרה .זהו המענה לשאלת שמה של הפרשה:
חיי שרה לא הסתיימו במערת המכפלה .הם המשיכו באוהל ,בנר ,בעיסה ,ביצחק וברבקה.
מכאן צומחת שאלה שכל אדם צריך לשאול את עצמו :מה ימשיך לחיות בעולם מכוחי גם כשלא אהיה נוכח בחדר? האם בני הבית יזכרו רק את הדברים
שדרשתי מהם ,או גם את האופן שבו גרמתי להם להרגיש? האם ילדיי יקבלו ממני רק הוראות ,או דרך חיים? האם בניתי סביבי תלות ,או שהענקתי
לאחרים כוחות לעמוד ,לבחור ולהאיר בעצמם? מורשת איננה נאום שאדם משאיר אחריו ,אלא הרגלים של אמונה ,חסד ויושר שהוא נוטע בתוך לבבות
אחרים בעודו חי.
מן השער הזה נכנסים אל גיליון השבוע ,הפותח בשאלה מפתיעה על עשרים שנות נישואין .מה מתחדש ביום הזה ,והאם זוג שחי יחד שנים רבות יכול
לשוב אל נקודת ההתחלה ,להשתחרר ממשקעי העבר ולראות זה את זה בעיניים חדשות? משם ניגש העלון אל אחת החידות המטלטלות בפרשה:
מדוע פרחה נשמתה של שרה דווקא לאחר ששמעה כי יצחק לא נשחט? כיצד בשורת הצלה ושמחה יכולה להביא להסתלקות ,ומה היא מגלה על
עוצמת האימהות ,מסירות הנפש והשלמת השליחות?
שאלה נוספת נוגעת ברגעים העדינים ביותר של החיים :האם ראוי לבכות על אדם זקן שנפטר בשיבה טובה? מה מלמדת האות הזעירה במילה
"ולבכתה" ,ומה ההבדל בין בכי על חיים שנגדעו לבין דמעות על אדם שהשלים מסע שלם והותיר אחריו חלל שאי אפשר למלא? בהמשך אנו נכנסים
אל סודה של העיר שבה נקברה שרה .מדוע נקראה קריית ארבע ,האם על שם ענקים ,זוגות ,יסודות או דרכי מיתה? ומדוע הפכה אותה קריה לחברון,
שם המבטא חיבור ,אחדות ודבקות? שני מאמרים פותחים צוהר אל כוחו של מקום ,אל השפעת הסביבה על נפש האדם ואל היכולת להפוך מציאות
של פירוד למרחב של חיבור וקדושה.
המאמר החותם את החלק המרכזי מעמיד קושיה הלכתית חריפה :אם אברהם אבינו נחשב כהן ,ואם קטורה היא הגר שאותה גירש ,כיצד היה רשאי
לשוב ולשאת גרושה? השאלה מוליכה אל גבולות קיום התורה קודם מתן תורה ,אל זהותה של קטורה ואל האפשרות שאדם שב בתשובה עד שהוא
אינו עוד אותו אדם שהיה בעבר.
ובסיום ממתינות לקורא שבע עשרה שאלות קצרות ומסקרנות :כיצד אומרים בחתונה "שהשמחה במעונו" כאשר המחותנים כורעים תחת ההוצאות?
האם בן רשאי לבקש מהוריו להביא עבורו חבילה מחוץ לארץ? מה יעשה אדם שהוריו מתנגדים לשידוך? כיצד קידש אליעזר אישה ליצחק קודם
שראה אותה? האם גילוי פרוטזה לאחר החתונה יוצר טענת מקח טעות? האם מותר לשמוע שיעור באמצע הסעודה? והאם הורים שנפטרו משתתפים
בשמחת סיום המסכת של בנם?
השאלות הקצרות נועדו לפתוח את התיאבון ולעורר את המחשבה ,וכל התשובות עליהן נמצאות בסדרת הספרים "גם לנשמה מגיע אוכל" .העלון
שלפניכם הוא טעימה נוספת מן הסדרה המפארת שולחנות שבת רבים בכל רחבי העולם ,ומבקשת להפוך כל שאלה בפרשה לפתח של לימוד ,שיחה
וחיים.
עשרים שנה לנישואין ,מה מתחדש ביום זה?
התרגום יונתן (שם) תרגם :והוון חיי שרה מאה שנין ועשרין שנין ושבע שנין בפתח פרשת חיי שרה ,אנו ניצבים מול המילים המסתוריות המונות את
תנייני חיי שרה .נראה להרחיב כי התרגום שומר על חלוקת השנים ,מה שנותיה של האם הגדולה :ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים
שמרמז כי כל קבוצת שנים בחייה של שרה נושאת בחובה איכות רוחנית שונה, שני חיי שרה .רש"י ,במבטו החד ,מזהה כאן קו מקביל ומפתיע :בת מאה שנה
אשר יחד יוצרות את השלמות של דמותה. כבת עשרים שנה לחטא .מהו הסוד החבוי בציון דרך זה ,גיל העשרים ,שבו
החזקוני (שם) פירש :ויהיו חיי שרה מאה שנה – לומר לך ,כי שנות חייה היו נפרצת הדרך אל הבגרות הרוחנית ואל החיים בלא חטא? השאלה הנוקבת
כולם חיים ,בלא תערובת של צער או חטא .נראה להסביר כי על פי דרכו, מתעצמת אל מול דבריו המופלאים של המהר"י בסאן ,רבו של הרמח"ל,
התורה מדגישה את האיכות המיוחדת של השנים ,שבהן האדם נמצא במצב המבאר כי כשם שגר הוא כקטן שנולד ,כך קיימת התחדשות מופלאה בחיי
של טהרה כזו שכל ימיו מוגדרים כחיים ממש. אדם בדמות רווח של עשרים שנה שניתנו לו מן השמיים .אנו יוצאים למסע
האברבנאל (שם) חידש :כי פירוט השנים בא להורות על כך ששרה השיגה את מרתק א ל תוך עומק הימים הללו ,מבקשים להבין :האם עשרים שנה הן רק
שלמותה הנפשית בתחנות שונות ,וכי גיל עשרים בתוך שנותיה הוא גיל מניין שנים ,או שמא הן סף רוחני המעניק לאדם הזדמנות להיוולד מחדש,
המפתח שבו האדם מתעצב במלוא בגרותו הרוחנית .נראה להוסיף כי מניין בטהרה ,בתוך חיי הנישואין וביחסיו עם בוראו?
השנים המפוצל מעיד על כך ששרה לא קפאה על שמריה ,אלא בכל תקופה הכתוב פותח בתיאור חייה של שרה אמנו :ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים
ותקופה הוסיפה נדבך של קדושה. שנה ושבע שנים שני חיי שרה (בראשית כג ,א) .פסוק זה ,המפרק את שנות
חז"ל בדרכם המופלאה מזהים שלוש דמויות מפתח אשר זוכים להארה חייה של שרה למניין מפורט של מאות ,עשרות ושנים ,מעורר תהייה מדוע
מיוחדת ,מעין "אתחול" רוחני המאפשר להם לזכות בכפרת עוונות ,בדומה בחרה התורה בלשון זו ,ומהו הערך הרוחני הטמון בכל חלק וחלק ממניין זה.
לקטן הנולד מחדש .הבחנה זו מניחה יסוד להבנת המעמד המיוחד של החתן, רש"י (שם ד"ה בת מאה) ביאר :בת ק' כבת כ' לחטא מה בת כ' לא חטאה שהרי
שיום חופתו מהווה עבורו הזדמנות בלתי רגילה להיטהר ולהתחיל דף חדש אינה בת עונשין אף בת ק' בלא חטא .ביאר רש"י כי מניין השנים אינו רק
בחיים. כרונולוגי ,אלא הוא מהווה מדד לדרגה הרוחנית של שרה ,שכאשר הגיעה
התלמוד הירושלמי (ביכורים פרק ג ,הלכה ג) ביאר :אמר רבי שמואל בר לגיל מאה ,עמדה בדרגת טהרה כשל אדם צעיר שטרם בא לידי חטא.
נחמני ,חכם חתן ונשיא גדולה מכפרת .ביאר הירושלמי כי דמויות אלו ,בשל
הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו ילקוט יוסף תפקידן או מצבן הרוחני המיוחד ,זוכים לכך שמידת הדין נמתקת מעליהם
(הלכות נישואין) ביאר :כי גם בדורנו עלינו והם מתנקים מעוונותיהם ,בדומה למי שנולד מחדש ואין לו עבר של חטא.
להתייחס ליום החופה כיום של התעלות המהר"י בסאן זצ"ל בספרו לחמי תודה (סימן ה) ביאר :כשם שגר כקטן שנולד
והתחדשות ,שבו החתן זוכה לכפרת עוונות. דמי ,הנהו נמי כקטן שנולד דמי ,וכיון דגר לגבי שמיא מסתברא שמן שמיא
נראה להרחיב כי לפי תפיסתו ,הכרה זו מחייבת עבדי ליה רווחא כ' שנה כקטן שנולד ,הוא הדין להנך תלתא דעבדי להו רווחא
את החתן להבין שהוא אינו עוד אותו אדם כ' שנה .ביאר המהר"י בסאן כי כשם שהגר שעבר תהליך של התגיירות מקבל
שהיה בטרם החופה ,אלא הוא נכנס לתקופה הזדמנות רוחנית חדשה ודף חלק ,כך חכם ,חתן ונשיא זוכים מן השמיים למעין
חדשה של חיים ,ועל כן עליו להשתדל להמשיך מרווח נשימה רוחני של עשרים שנה ,תקופה שבה הם נחשבים כמי שלא
את האור והטהרה שזכה להם ביום חופתו גם חטאו ,בדומה למדרגתה של שרה אמנו בגיל מאה.
אל תוך חיי הנישואין השגרתיים. הענף יוסף על העין יעקב (ביכורים שם) פירש :כי הכפרה שזוכים לה החכם,
אחר שפרסנו את היריעה ההלכתית והמחשבתית סביב הכפרה המיוחדת ביום החתן והנשיא נובעת מכך שהם נושאים עליהם משא של ציבור או של בניית
הנישואין ,אנו ניצבים בפני השאלה כיצד אנו מתרגמים את הידיעה ש"חתן בית חדש ,ולכן מן השמיים מוחלים להם על חטאיהם כדי שיוכלו לעמוד
כקטן שנולד דמי" לחיי המעשה .אם החופה היא רגע של אתחול ,כיצד אנו במשימתם בטהרה .נראה להרחיב כי לפי שיטתו ,החתן אינו אדם פרטי ביום
שומרים על תודעה זו גם כשהשגרה מתחילה ,וכיצד משתקפת היכולת חופתו ,אלא הוא נציג של קדושה ,ועל כן העבר שלו נמחק כדי לאפשר לו
להיוולד מחדש בבניית הבית המשותף? לבנות את ביתו בטהרה מוחלטת.
נראה ליישב כי הנפקא מינה המרכזית למעשה נוגעת לאופן שבו בני הזוג הראשונים מנתחים את מושג גיל העשרים כמפתן קריטי בחיים ,שבו האדם
צריכים להתבונן זה על זה .אם ביום החופה החתן (והכלה) זוכים לדרגת "קטן עובר מהנהגה של בחירה גולמית להנהגה של בגרות וקבלת עול ,תוך שהם
שנולד" וכל עוונותיהם מתכפרים ,הרי שזהו צו מוסרי עבורם להמשיך את משלבים את הדין ההלכתי עם המדרש הנשגב.
המבט הזה גם הלאה .בני זוג שמשכילים להבין שהם קיבלו דף חלק רבינו בחיי בביאורו על התורה (בראשית כג ,א) ביאר :כי גיל עשרים הוא
מ השמיים ,נדרשים להתנהל מתוך הכרה שהם אינם כבולים לטעויות העבר השלב שבו נחתם גזר דינו של האדם בבית דין של מעלה לעונשין ,ומשום כך
של בן או בת הזוג .זהו כלי מעשי רב עוצמה לשלום בית – היכולת לראות את גיל זה מסמל את תחילת האחריות המלאה .נראה להרחיב כי לפי דבריו,
האחר כמי שנולד מחדש ,נקי מרבב ,ללא משקעי העבר ,ולבנות את הקשר העובדה ששרה בגיל מאה נחשבה כבת עשרים לחטא ,מלמדת כי היא זכתה
מתוך דף חדש בכל יום מחדש. ל שמר את עוצמת הנעורים שלפני האחריות המכבידה ,בשילוב עם הבשלות
עוד נראה להסביר כי נפקא מינה נוספת עולה בגישה לתשובה והתחדשות. של אדם מבוגר ,מה שיוצר רצף של טהרה שאינה נפגמת.
רבים חשים כי עברם מונע מהם להגיע לשלמות רוחנית בביתם החדש ,אך הרד"ק (שם) פירש :כי העשרים שנה בחיי אדם הם הזמן שבו יצרי האדם
הסוגיה מורה לנו כי יום החופה והמעמד המיוחד של החתן מעניקים "רווח מתייצבים ,וממילא אין הוא בא לידי עונשין .ביאר הרד"ק כי המקור לכך שאין
של עשרים שנה" שבהן האדם פטור מאימת העבר .למעשה ,על החתן והכלה מענישין על פחות מעשרים שנה נובע מההנחה שבגיל זה האדם עדיין רך
לנצל את המומנטום של ימי השמחה כדי לקבוע הנהגות של קדושה ושל ובלתי מגובש ,ושרה אמנו ,שהגיעה לדרגה רוחנית כזו ,החזירה את עצמה
לימוד תורה ,בידיעה שכעת הם נמצאים במצב צבירה של טהרה המאפשר למצב זה שבו אין בה שום פגם או עוון שיוכל להעיב על קדושתה.
להם להטמיע הרגלים חיוביים ביתר קלות ,שהרי הם בבחינת מתחילים בדרך הספורנו (שם) חידש :כי שרה זכתה לכך שכל ימיה היו תמימים ,ובגיל מאה,
חדשה. שהיה גיל שבו גופו של אדם נוטה להחלש ולהתקלקל ,היא שמרה על חיוניות
לבסוף ,נראה לבאר כי תרגום הסוגיה למציאות החיים דורש מאיתנו להכיר רוחנית המקבילה למי שטרם נכנס לעול האחריות והעוונות .נראה להסביר
בכך שגם לאחר עשרים שנות נישואין ,המושג "עשרים שנה" מהדהד כקריאה כי השלמות של שרה לא הייתה שבירת הטבע ,אלא התעלות מעל מגבלותיו,
להתחדשות .כפי ששרה אמנו בגיל מאה הייתה כבת עשרים ,כך גם זוגות כך שהיא זכתה לחיים שכולם היו דבוקים בשכינה ,ללא כל תערובת של רשע
הנשואים שנים רבות נקראים לשאוב מתוך הדרגת ה"קטן שנולד" שזכו לה או פגם.
בי ום חופתם ,ולהתחיל מחדש את הקשר ביניהם .הידיעה שהאדם אינו מקובע האחרונים העמיקו ביסוד הדין המדמה את החתן לגר ,תוך שהם מסיקים
בעברו היא מפתח לשבירת שגרה ולמציאת חן ונעורים גם בחלוף הזמן ,מתוך מסקנות לעומק כוחה של הכפרה ביום החופה ,המאפשרת לאדם לפתוח דף
הבנה שהקדושה שנרכשה ביום החופה היא כוח חי ופועם שאינו מתבלה. חדש בחיים.
בעומק הסוגיה טמון רעיון נשגב המבקש להגדיר את מהות הזמן וההתחדשות הגאון רבי יוסף חיים בספרו בן איש חי (שנה ראשונה ,פרשת ויצא) ביאר :כי
בחיי האדם ובחיי הנישואין .נראה לבאר כי המושג של רווח עשרים שנה כשם שהגר נכנס תחת כנפי השכינה ומתנקה מכל עברו ,כך החתן ביום חופתו
המוענק מן השמיים אינו רק מחיקת עבר ,אלא יצירת מרחב נפשי שבו האדם נכנס תחת כנפי השכינה וזוכה לכפרת עוונות גמורה .נראה להרחיב כי הבן
משתחרר מהגדרותיו הקודמות ,מהרגליו וממגבלותיו ,כדי להגיע למדרגה של איש חי רואה ביום הנישואין לא רק אירוע משפחתי ,אלא אירוע רוחני מכונן,
נשמה ראשונית וטהורה המחוברת לשורשה האלוהי. שבו החתן הופך לאדם חדש ,נקי מכל רבב ,מה שמאפשר לו להקים את ביתו
המהר"ל מפראג בספרו גבורות ה' (פרק יג) ביאר :כי הזמן אינו רק חולף ,אלא על יסודות של טהרה.
הוא מהווה מדד להתפתחות הנפש; כאשר אדם מגיע למדרגה של שרה אמנו, הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ב ,אבן העזר סימן
הוא עובר מעבר לזמן המוגבל אל זמן איכותי שבו העבר אינו מעיב על ההווה. א) ביאר :כי יסודו של המהר"י בסאן ,שחתן כקטן שנולד דמי וזוכה לרווח של
נראה להרחיב ,כי לפי תפיסתו ,גיל העשרים מסמל את גבול הבגרות ,והיות עשרים שנה ,מהווה נדבך חשוב בהבנת חשיבות יום הנישואין בהלכה .נראה
האדם כבן עשרים בלא חטא מורה על כך שהאדם הצליח להגיע לשיא היכולת להוסיף ,כי דעתו היא שאין זה רק מליצה ,אלא יש לדין זה השלכות הלכתיות
האנושית בטהרתה ,שבה אין שום חציצה בין רצון ה' לרצונו הפרטי. בהבנת מעמדו של החתן ,שיום זה הוא יום סליחה ומחילה עבורו ,וכל עברו
הנצי"ב מוולוז'ין בספרו העמק דבר (בראשית כג ,א) ביאר :כי חייה של שרה מתכפר לו כליל ,מה שמאפשר לו לצעוד לעתיד ללא משא העבר.
נמנו בדרך זו כדי ללמדנו כי כל שנותיה היו מכוונות להגיע לשלמות זו ,וכי מי החפץ חיים הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו משנה ברורה
שזוכה לחיות בדרך זו ,הקב"ה פורס עליו שכינתו ומגן עליו מן החטא .נראה (סימן תקפ"א ,סעיף קטן ב) פירש :כי יום חופתו של אדם הוא כיום כיפור
להוסיף ,כי דבריו מבארים שההתחדשות הזו היא בבחינת התערותא דלעילא עבורו .נראה להרחיב כי לפי שיטתו ,החתן צריך להתכונן ליום זה בתשובה
– דחיפה משמים – המאפשרת לאדם שפועל בדרכי החכמה והקדושה לזכות ובתפילה ,שכן הוא מקבל כוח מיוחד מן השמיים לפתוח דף חדש ,וכל עוונותיו
ברווח שמימי שבו אין החטא שולט בו. נמחלים ,מה שמאפשר לו להעמיד בית כשר וקדוש שיהיה מושתת על הטהרה
השפת אמת בפרשת חיי שרה (שנת תרנ"ו) חידש :כי בכל שנה ובכל יום ישנה שזכה לה ביום זה.
הארה של יום הנישואין ,שבו האדם נזכר בטהרה הראשונית של היותו כקטן בשער זה אנו מבקשים לזקק את התובנות העולות מגדולי דורנו ,המיישמים
שנולד .נראה להסביר ,כי המציאות של חיים זוגיים היא היא המקום שבו את היסוד ההלכתי של הכפרה המיוחדת ביום החופה ,תוך שהם מדגישים את
האדם נקרא להיוולד מחדש בכל יום ,שכן השותפות הזו דורשת ממנו לוותר ההתחדשות הנפשית הנדרשת מן החתן והכלה בבואם להקים את ביתם.
על האגו ועל עברו כדי להתחבר אל זולתו ,ובכך הוא זוכה לדרגה הגבוהה של הגאון רבי אברהם יצחק הכהן קוק בספרו עין איה (ברכות ח ,א) ביאר :כי
שרה אמנו ,שחייה היו חיים של התמזגות מוחלטת עם האמת האלוהית. ההתחדשות של החתן היא כוח אלוקי המאפשר לאדם לפרוץ את גבולות
ההתבוננות בסוד "עשרים שנה" ובכוחה של ההתחדשות אינה רק עיון בדרגות העבר שלו .נראה להסביר ,כי לפי שיטתו ,הגדולה של חתן אינה רק במעמדו
רוחניות גבוהות ,אלא היא קריאת כיוון לנפש האדם המבקש לשמר את חיותו האישי ,אלא ביכולתו להשפיע על המציאות כולה סביבו ,שכן ביום שבו הוא
ואת אמונתו בתוך מרוצת הזמן .נראה להסביר ,כי המנגנון הנפשי המאפשר כקטן שנולד ,הוא מחובר לשורש הנשמה שקדם לכל עוון ,ובכך הוא משרה
לאדם להיוולד מחדש נעוץ ביכולת להפנות את המבט מן המטען הכבד של קדושה על ביתו החדש.
העבר אל האופק המואר של ההווה ,מתוך אמונה שהקב"ה מעניק לנו בכל יום מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק ג ,סימן עו) ביאר :כי היסוד של
– ובמיוחד בצמתי חיים משמעותיים – מרחב שמימי שבו אין אנו מוגדרים המהר"י בסאן ,שחתן זוכה לרווח של עשרים שנה ,מבוסס על כך שהקב"ה
עוד על פי טעויותינו. רוצה בבנייתו של הבית היהודי ,ולכן הוא מעניק לבני הזוג את הכלים להתחיל
רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו צדקת הצדיק (אות ל"ו) ביאר :כי ההתחדשות מחדש ללא העיכובים של העבר .נראה להוסיף ,כי דבריו מבארים שזהו חסד
של האדם היא עדות לכך שהנשמה אינה משתעבדת לזמן ,אלא היא למעלה אלוקי המעניק לחתן ולכלה הזדמנות בלתי מוגבלת לשוב בתשובה ולהיטהר,
ממנו ,ולכן בכל פעם שאדם שב באמת ,הוא חוזר אל הנקודה שבה הוא "כקטן כחלק בלתי נפרד מן ההכנה לחופה ,מה שמאפשר להם להקים בית שכולו
שנולד" .נראה להוסיף ,כי החיבור לאמונה מתבטא בידיעה שאף אם עברו אור.
לבסוף ,נראה לבאר כי המצפן הפנימי מתחדד כאשר אנו מבינים את עלינו שנים של שגרה או של ריחוק ,הכוח הפנימי
ההשלכות המעשיות של החירות הזו .החלטה מוסרית לראות את בן הזוג להיוולד מחדש טמון בתוכנו כפיקדון מאת הבורא; כל
כאילו נולד זה עתה היא השקעה לטווח ארוך בבניית אמון שאינו יודע שובע. שנדרש מאיתנו הוא ההחלטה לפתוח את הלב ולהכיר
כאשר אנו מוותרים על הזיכרון הנוטר לטובת המבט המטהר של החופה ,אנו בכך שהחן האלוהי תמיד פתוח לקראתנו.
הופכ ים את הנישואין למרחב מוגן שבו כל אחד מבני הזוג יכול לצמוח נראה להרחיב ,כי ההנהגה הנכונה היא לראות בכל
בבטחה .זוהי עמדה מוסרית שאינה מפקירה את האמת ,אלא מרוממת אותה יום נישואין נוסף ,ובכל נקודת ציון בזמן ,הזמנה
מדרגת חשבון משפטי לדרגת חיים של קדושה ,שבה העבר הוא רק שלב לעבודה פנימית של התחדשות .הנפש זקוקה
בבניית ההווה המפואר. לטקסים של התחלה חדשה ,והחיבור לאמונה נעשה
מתוך עיון מקיף בסוד העשרים שנה ובדרגתה של שרה אמנו ,אנו יוצאים עם עמוק יותר כאשר אדם מבין שהזוגיות שלו אינה
תובנות מעשיות המאירות את דרכנו בבית ובחברה .ראשית ,אנו למדים כי ימי סטטית ,אלא היא יצירה דינמית המשתנה ומתפתחת.
השנה לנישואין אינם רק ציון דרך כרונולוגי ,אלא הזדמנות רוחנית אדירה כאשר בני זוג משכילים להביט זה על זה ביום השנה
לשוב אל נקודת החופה ,אל מצב שבו אנו נקיים מרבב ופתוחים לבנייה לנישואיהם מתוך המבט של שרה אמנו – המבט שאינו זוכר חטא ואינו
מחדש .שנית ,התובנה שניתן לזכות ברווח שמימי שבו אין החטא שולט, מחשבן חשבונות עבר – הם מאפשרים לשכינה לשכון בביתם ,שכן במקום
מלמדת אותנו לאמץ את הגישה שאין להישאר כבולים לעבר; בכל יום ובכל שבו אין פירוד ואין משקעים ,מתגלה האור האלוהי במלוא עוצמתו.
רגע ,הכוח בידינו לבחור מחדש בחיים ובטהרה ,מתוך אמון מלא בכך שהבורא המוסר היהודי ,כפי שהוא מתגלה מתוך סוד הכפרה ביום הנישואין ודרגת
חפץ בביתנו ומעניק לנו את הכלים להצליח. שרה אמנו ,תובע מאיתנו לפתח מצפן פנימי המנווט את חיינו מתוך תמימות
עיקר העניין :הסוד הגדול של עשרים שנה בחיי אדם ,ובמיוחד ביום הנישואין, וטהרה ,גם כאשר אנו כבר עמוק בתוך שטף החיים .נראה ליישב כי המצפן
הוא היכולת האלוהית להיוולד מחדש בכל רגע .חז"ל והמהר"י בסאן לימדונו הפנימי הנבנה כאן הוא ההבנה שהמוסר האמיתי אינו נמדד בתיעוד דקדקני
כי החתן והכלה זוכים למרווח נשימה שמימי ,מעין חסד שבו מוחלים להם כל של העבר ,אלא בנכונות לחיות את ההווה במלוא הבהירות והאחריות.
עוונותיהם כדי שיוכלו לבנות את ביתם על יסודות של טהרה .כאשר אנו הבחירה ביום השנה לנישואין או בנקודות ציון דומות לאמץ מבט של "קטן
מתבוננים בשרה אמנו ,שהגיעה לגיל מאה ושמרה על רעננות של בת עשרים שנולד" אינה בריחה מהמציאות ,אלא בחירה מוסרית אמיצה להשתחרר מנטל
ללא חטא ,אנו מבינים כי השלמות אינה נמדדת רק בשנים שעברו ,אלא הציפיות והאכזבות שצברנו ,ולבחור מחדש בטוב המשותף.
באיכות החיים ובחיוניות הנשמה המשתחררת מכבלי העבר .הזוגיות היהודית נראה להרחיב ,כי המוסר כאן דורש מאיתנו להפעיל את מידת החסד כלפי
נבנית מתוך מבט המעניק לשני בכל בוקר מחדש את האפשרות להופיע כמי עצמנו וכלפי בן או בת הזוג .בעולם שבו אנו ממהרים לשפוט ולשקול את
שנולד זה עתה ,נקי וטהור ,מוכן ומזומן להתחבר אל זולתו ואל בוראו באהבה מעשי הזולת על סמך ניסיון העבר ,התורה מציבה בפנינו מודל מוסרי של
שאינה תלויה בדבר. התחדשות בלתי פוסקת .אדם מוסרי הוא זה שאינו כובל את רעהו להגדרות
הדרך לזוגיות נצחית ומרעננת עוברת דרך הידיעה שהעבר אינו קובע את של העבר ,אלא מאפשר לו בכל יום מחדש להשתנות ולהתעלות .המצפן שלנו
העתיד ,שכן בכל יום נפתחת בפנינו האפשרות להשתחרר מהרגלים מכוון אותנו להבין שכל עוד אדם חי בארץ החיים ,הוא ניחן בכוח הבחירה
וממשקעים ולבחור מחדש באמת .מי שבונה את ביתו על יסוד ההתחדשות להיטהר ,וכמו ששרה אמנו בגיל מאה לא איבדה את רעננותה הרוחנית ,כך
והטהרה שניתנה לו ביום חופתו ,זוכה שגם בחלוף שנים רבות ,ביתו יהיה גם אנחנו מצווים לשמור על הלב רענן ועל הקשר הזוגי נטול משקעים מרים.
תמיד פורח ,רענן ומלא בחיות אלוקית אינסופית.
מדוע שרה אמנו מתה כששמעה שבנה לא נשחט והרי שרה הרי הייתה צריכה להיות שמחה על כך?
והנפש הגדולה הזו לא יכלה להכיל את המתח שבין החיים למוות ,ולכן בבת הרוח המנשבת בין עצי האלון שבחברון נושאת עמה הד לדורות .יום אחד,
אחת נפרדה מן העולם. והעולם השתנה .אברהם חוזר מההר ,ידיו ריקות מקרבן אך מלאות בבשורה,
רבי אברהם אבן עזרא (בראשית כג ,ב) ביאר :כי מתה מרוב השמחה כשראתה ויצחק עמו ,פניו כפני מלאך האלוהים .אך באוהל ,בלב השקט המתוח של
כי יצחק חי ,או שמא מרוב הצער והפחד שמא ימות בנה ,והלב לא עמד חייה ,המתינה שרה .היא עמדה שם ,נושמת את אוויר הבוקר ,ליבה פועם
בטלטלה הנוראה הזו .כאן אנו רואים את עוצמת הניגודים שהקיפו את דמותה ב דופק קצוב ,צופה אל האופק .היא לא ידעה את אשר התרחש על המזבח,
של שרה ,שכל הווייתה הייתה מכוונת אל בנה יחידה ,וכל תנודה קלה במצבו היא לא חזתה באש העולה ,אך נשמתה ,הקשורה בנשמת בנה בעבותות של
הכריעה את חייה. אהבה וקדושה ,חשה את הרעד .ופתאום ,כשהגיעה הבשורה ,כשהמילים
הרמב"ן (בראשית כג ,ב) פירש :כי הכתוב מלמדנו ששרה לא ראתה את יצחק נחתכו באוויר ,משהו בתוכה נשבר .לא היה זה צער רגיל של אם ,ולא היה זה
כל ימי העקידה ,וכששמעה את אשר קרהו ,נפרדה נפשה מרוב בהלה .נראה פחד גרידא .היה זה רגע שבו השמים נפתחו ,והנשמה ,שכל חייה היו מוקדשים
להסביר ,כי המרחק בין האם לבנה באותם רגעים יצר חלל ,ומשנתמלא החלל ללידת הבטחה ,מצאה את עצמה ניצבת מול השבר הנורא של המציאות.
בבשורה על הקרבה אל המזבח ,לא יכלה הנפש לשאת את כובד המשא. השאלה מנקרת וצועקת בלב המבקש להבין את סוד הפרידה הזו :כיצד רגע
הכלי יקר (בראשית כג ,ב) ביאר :כי העקידה הייתה בבחינת יצחק כמי שכבר של הצלה הפך לרגע של כיליון? מדוע דווקא כשיצחק שב חי ,פרחה נשמת
יצא מן העולם ,ושרה ,שהייתה דבקה בו בכל נשמתה ,חשה את פרידתו ממנה אמו? האם היה זה גודל הנס ששרף את כלי הקיבול ,או שמא שרה ראתה דבר
והלכה אחריו .נראה כי בביאורו הוא חושף בפנינו כי המיתה לא הייתה מקרית, מה שעיני בשר אינן מסוגלות להכיל? היא לא מתה מחמת הידיעה שיצחק
אלא ביטוי לעומק ההתקשרות שבין אם לבנה ,שאין האחד יכול להמשיך נשחט ,אלא מחמת עוצמת המפגש עם האמת המוחלטת של העקידה .הלב
להתקיים כשהשני נוגע בקצה הגבול של החיים. הזה ,שפעם רק בשביל יצחק ,דמם בבת אחת ,והאוהל ,שהיה מלא באור ,נותר
אונקלוס (בראשית כג ,ב) תרגם :ואתפטרא שרה ,ופירש את המושג מיתה דומם .העננים בש מיים עצרו את מהלכם ,והרוח ,שהחלה לנשוב בקינה רכה,
כהיפטרות והסתלקות מהעולם הזה ,מה שמרמז כי לא מדובר בסוף פשוט, עודה שואלת על סוד הפריחה של נשמת האם הגדולה ,שמצאה את מנוחתה
אלא בתהליך רוחני של פרידה מהוויית העולם הזה אל מול עוצמת הרוח של ברגע שבו הסתיימה משימת חייה.
העקידה. כדי להבין את עוצמת השעה שבה פרחה נשמתה של שרה אמנו ,עלינו לשוב
כאשר אנו פונים אל דברי רבותינו בש"ס ,מתגלה לעינינו תמונה המאירה את אל הפסוקים המזעזעים את אמות הסיפים בפרשת חיי שרה .התורה מתארת
המתרחש בנפש האם בעת המבחן הגדול .בגמרא במסכת סנהדרין (דף פט, את המפגש הטראגי של אברהם עם המציאות לאחר עמידתו בניסיון :ויהיו
ע"ב) נאמר :ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה ,מהיכן בא? מהר המוריה בא. חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה :ותמת שרה בקרית
ונראה לבאר כי החזרה מהר המוריה אל האוהל היא המפתח להבנת סערת ארב ע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה (בראשית
הנפש של שרה אמנו .ההתנתקות המוחלטת של אברהם מהעקידה וחזרתו כג ,א-ב).
אל המציאות הרגילה היא המפגש שבו שרה מגלה את אשר עבר על בנה, רש"י (בראשית כג ,ב) פירש :נסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק ,לפי שעל ידי
והעובדה ששרה לא הייתה שותפה למעשה העקידה פיזית ,הופכת את בשורת העקידה שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט ,פרחה נשמתה
הבשורה למכה חזקה פי כמה בנפשה ,שכן היא שמעה את הדברים כעובדה ממנה ומתה .ומבאר הדרשן ברוחו ,כי שרה לא שמעה סיפור מעשה בלבד,
מוגמרת של סכנת מוות. אלא חשה בנפשה את רעד הסכין ואת הוויתור המוחלט של אברהם אבינו,
לשחוט את בנם ,חששה שלא יעמדו הבעל והבן בתלמוד ירושלמי במסכת סנהדרין (פרק יא ,הלכה ה) הובא :שהשטן בא
בניסיון הכבד .כאשר בישרו לה כי אברהם ונדמה לה בדמות יצחק ,וראה שהיא גוועת מחמת הצער .נראה לבאר כי
ויצחק חוזרים ויצחק בריא ושלם ,פרחה המפגש עם דמותו של יצחק ,שנדמה לה כמי שעבר את הניסיון או חלילה כמי
נשמתה כי חשבה שלא עמדו בניסיון .נראה שנשחט ,יצר בנפשה דחיפות של אמת שאין ממנה דרך חזרה .השטן אינו רק
ליישב כי זהו שבח גדול לאמונתה של שרה, מנסה להכשיל ,אלא הוא משתמש בנקודת התורפה הגדולה ביותר של שרה,
שהעמידה את קיום רצון ה' מעל הכל ,והדאגה האהבה חסרת הגבולות ליצחק ,כדי להביא אותה לידי הכרעה גמורה.
היחידה שלה הייתה לכישלון אפשרי במבחן רש"י (שם) ביאר :שאף שלא היה יצחק שם ,בא אליה השטן ואמר לה הנה
האמוני ,וכשהתברר לה גודל העמידה בניסיון, אברהם שחט את בנך ,והיא האמינה כי בטוחה הייתה שאברהם לא יסרב
נפרדה נשמתה מרוב קדושת המעמד. למצוות ה' .נראה להסביר כאן עומק נורא ,כי אמונתה של שרה באברהם
התפארת שלמה (פרשת חיי שרה) חידש :אף שבכל ימיה חיה במסירות נפש, הייתה כה גדולה עד שגם בעת כזו ,שבה הלב זועק לשלום הבן ,הידיעה על
מכל מקום שרה לא הייתה יודעת כי זהו היה הרצון של השי"ת מהאדם ,אבל צייתנותו המוחלטת של אברהם היא שהכריעה את הכף .היא לא יכלה לשאת
כאשר שמעה מבשורת העקידה והבינה כי זהו רצון הבורא וכמעט שנשחט, את המחשבה שיצחק איננו ,ודווקא בגלל גודל צדקותו של אברהם ,היא חשה
לכך השלימה נפשה ופרחה נשמתה .נראה להסביר כי הגילוי שהעקידה אינה כי אין עוד תקווה.
מע שה אנושי רגיל אלא רצון עליון שהתגלה לאברהם ,הוא שנתן לשרה את בתוספות (שם) כתבו :שהסיבה שלא ידע יצחק בעת העקידה על מיתת אמו,
הכוח להשלים את תפקידה בעולם ולהסתלק בתוך גילוי השכינה הזה. היא כדי שלא יתערב צער המיתה בצער העקידה .נראה ליישב כי ההפרדה
אנו ניגשים כעת אל דברי גדולי המאורות שבדורות האחרונים ,אשר האירה הזו בין האם לבן נועדה לשמר את טוהר המעשה של אברהם ,אך מנגד ,היא
רוחם את הסוגיה הזו באור חדש ,תוך שהם משלבים את יסודות הראשונים זו שיצרה את התהום העמוקה ששרה לא יכלה לצלוח בשלום .המחשבה על
עם תובנות עמוקות בנפש האדם ובקדושת האמונה ,וכל זאת ביראת כבוד יצחק השוכב על המזבח ,גם אם הייתה דמיונית בעיניו של השטן ,הפכה
לגדולי התורה. למציאות חיה ונושמת בנשמתה של שרה ,והיא הכריעה אותה מבפנים
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בספרו חפץ חיים (על התורה, בעוצמה שאין כדוגמתה.
פרשת חיי שרה) מבאר :כי מיתת שרה נסמכה לעקידה ללמדנו את כוחה של רבינו בחיי (בראשית כג ,ב) ביאר :כי שרה אמנו הייתה נביאה גדולה ברוח
האם בחינוך בנה ,ששרה ברוח קדשה חשה את גודל קדושת המעמד שבו הקודש ,ובעת העקידה הושגה לה השגת נבואה מוחשית על מעמד העקדה,
הועלה יצחק על גבי המזבח ,והנפש הגדולה הזו לא יכלה להישאר כלואה וכיוון שהרגישה בנבואתה את צדקותו של אברהם אבינו כי אינו חוזר בו
בגוף חומרי לאחר שראתה את בנה מגיע למדרגה של קרבן עולה תמימה. מציווי ה' ,הרגישה בנשמתה כי יצחק כבר נשחט בפועל במחשבתו ובמעשהו
נראה להסביר כי החפץ חיים רואה בעקידה את רגע השיא של החינוך של אברהם ,ועל כן פרחה נשמתה בטהרה .נראה להסביר כי הראייה הנבואית
והאמונה שעברו הורים לילדיהם ,רגע שבו האם רואה את בנה מתקדש ,ואינה של שרה הייתה כה חדה וברורה ,עד שהיא לא יכלה להבחין בין ההכנה
יכולה עוד להוסיף ולחיות במציאות שפלה לאחר ההתעלות הזו. למעשה לבין המעשה עצמו ,וכשראתה ברוחה את העקידה ,נפרדה נשמתה
הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ט ,יורה דעה סימן ממנה מרוב דבקות באותו המעמד הנשגב.
מ) ביאר :כי שרה אמנו זכתה למדרגת נבואה מופלאה ,ומכיוון שראתה רבי יעקב בעל הטורים (בראשית כג ,ב) כתב :שהסיבה שמיתת שרה נסמכה
בנבואתה את צדקותו של בנה יצחק בהיותו כבן שלושים ושבע שנה בבית לעקידה היא ללמד שכל חיי שרה היו סביב העקידה וההבטחה ליצחק,
המטבחיים ,חשה שהעולם הזה אינו ראוי עוד לנשמה קדושה כזו ,ופרחה וכששמעה שבאו ימי הניסיון והעקידה ,גמרה בדעתה שכל עניינה בעולם תם.
נשמת ה כדי להקדים ולעמוד לפני כיסא הכבוד .נראה ליישב כי מרן זצ"ל ביאור הדברים הוא כי שרה ראתה בעקידה את שיא עבודתה בעולם ,ומרגע
מדגיש את הקשר שבין מדרגת הנביאה של שרה לבין היכולת שלה להבין את שעבר יצחק את הניסיון ,חשה שרה שסיימה את שליחותה ,ועל כן נסתלקה.
גודל הערך של יצחק ,מה שגרם לה להרגיש שסיימה את תפקידה כאן. רבינו יוסף בכור שור (בראשית כג ,ב) פירש :כי יצחק היה בנה יחידה אשר
מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א ,סימן ה) מבאר :כי השאלה אהבה ,וכל ימיה היו תלויים בחיותו ,ומששמעה את הדבר הנורא שעבר על
הגדולה היא מהו הניסיון של שרה בפרשה זו ,והתשובה היא ששרה צריכה בנה ,לא היה לה עוד טעם לחיים בלא בנה ,ולכן מתה מצערה הגדול .נראה
הייתה לעמוד בניסיון הגדול ביותר של אמא ,לראות את בנה הולך אל עבר להרחיב ולומר כי אין כאן רק צער אנושי ,אלא זיהוי עמוק של שרה עם יצחק,
הלא נודע בציות מוחלט לאברהם .מחדש הגר"א וייס כי כאשר התברר לשרה עד שחייו וחייה היו לאחד ,וברגע שנודע לה כי בנה עמד בסכנת מוות ,כאילו
שהכל היה רק ניסיון ,באותה שעה של חסד והצלה ,היא הבינה כי כל חייה היו נגדעו חייה שלה מאליהם.
מכוונים לרגע הזה ,ובכך הגיעה לשלמות המיוחלת .נראה להסביר כי לפי רבינו חננאל (בפירושו על התורה) ביאר :כי אברהם אבינו נצטווה על העקידה
דבריו ,המיתה אינה עונש או צער ,אלא השלמה גמורה של כל בניין חייה של בסתר ,אך שרה ברוח קדשה ידעה את אשר יקרה ,והמתח הנורא שבו חיה
שרה שנועד להביא לעולם את יצחק המקריב עצמו ,וברגע שהשליחות באותם ימים הוא שהכריע אותה בבוא הבשורה .ביאור העניין הוא שההמתנה
הושלמה ,הנשמה חזרה למקורה. והידיעה המוקדמת ברוח הקודש הם ששחקו את חייה של שרה ,והבשורה על
הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (על התורה) ביאר :ששרה ראתה סיום המעשה רק הוציאה אל הפועל את מה שהיה טמון בנפשה כל אותם
את אברהם כשהוא חוזר לבדו ,ומתוך גודל אהבתה ליצחק ,לא היה בה עוד ימים של חרדה ודבקות.
כוח להמתין למציאות אחרת .נראה להסביר כי הגר"י יוסף מדגיש את הרגש עמנו כעת בשער ההיכל של גדולי האחרונים ,אשר פרסו בפנינו יריעה רחבה
האנושי הגדול של האם ,שאינו סותר את גדלותה הרוחנית ,אלא משלים אותה, של הבנות ,מתוך מבט חודר אל נבכי הנפש ומעמקי הדין ,בבואם ליישב את
שכן האהבה הגדולה ליצחק היא היא שהייתה המנוע לכל גדלותה בעולם הזה, סתירת הלב והשכל בפרשת מיתת שרה.
ובלעדיו לא מצאה מקום לנפשה. החתם סופר (בתורת משה ,פרשת חיי שרה) כתב :שמחת של מצוה מרוב
לאחר שהעמקנו ברובד העיוני של הסוגיה ,אנו ניגשים כעת לתרגום הדברים התרגשות ששמחה ששרה גילתה שבנה נעקד על גבי המזבח ,מתוך דבקות
אל מציאות החיים וההלכה ,בחיפוש אחר נקודות ממשק שבין תעצומות עליונה כל כך פרחה נשמתה ,ולא הספיקה לשמוע שלא נשחט בטרם יצאה
הנפש של שרה לבין הנהגותינו היומיומיות. נשמתה .נראה לבאר כי המדרגה הרוחנית של שרה הייתה כה גבוהה ,עד
נפקא מינה ראשונה נוגעת לדין השתתפות בצער חברים ,שכן למדנו משרה שהבשורה על עצם המוכנות להקריב את בנה לה' הציפה אותה בשמחה של
כי הקשר הנפשי בין בני אדם יכול להיות כה עמוק ,עד שצער הזולת הופך התבטלות מוחלטת ,שמחה שאין הגוף יכול לשאת והוא נמוג בתוכה.
להיות חוויה גופנית ממשית .בחו"מ (סימן רצ) מבואר כי החיוב להרגיש בצרת הדברי יציב (ליקוטים והשמטות סימן נו) ביאר :שצערה של שרה היה על אשר
חברו הוא יסוד גדול בהנהגת האדם ,וכאן אנו למדים כי מדרגת הדיבוק בין בסופו של דבר יצחק לא נשחט ,ובענוותנותה סברה שרה שלא זכתה למצווה
אם לבנה היא המודל העליון לכך ,מה שמלמדנו כי עלינו לשאוף להקשבה רבה כזו להקריב את בנה קרבן לה' ,ועל זאת עגמה נפשה והצטערה ,וכמעט
רגישה יותר לסובבים אותנו ,עד שנרגיש את דופק לבם בשעת מצוקה. שנשחט דייקא ,פרחה נשמתה .נראה להסביר כי השתוקקותה של שרה להיות
נפקא מינה נוספת עולה מתוך הדיון על כוחה של האמונה מול המציאות שותפה מלאה למעשה הקרבת יצחק הייתה כה עמוקה ,עד שמרגע שנודע
הגלויה ,כפי שביארו גדולי הדורות על אמונתה של שרה .בהלכות ביקור לה כי השלמת המעשה נמנעה ,היא חשה כמי שהחמיצה את שיא חייה
חולים וניחום אבלים ,אנו מוצאים כי פעמים רבות המנחם אינו צריך להרבות הרוחניים.
במילים ,אלא להיות נוכח בצער .נראה לבאר כי מה שראינו אצל שרה הוא הגרש"ק (חכמת התורה ,פרשת חיי שרה) ביאר :ששרה לא נפטרה מהפחד
גילוי של אמונה שאינה נשענת על הנראה לעין ,אלא על הכרה עמוקה ברצון שאולי ימות יצחק ,אלא ששרה ,שידעה כי אברהם הולך בציוויו של הקב"ה
הבורא ,מה שמלמד אותנו כי גם ברגעי משבר בחיינו,
עלינו לנסות להביט מעבר למציאות החולפת אל עבר
התכלית האלוהית הגבוהה.
נפקא מינה שלישית נוגעת להגדרת התפילה
והדבקות ,שכן מיתתה של שרה מתוך התעלות
מלמדת כי תכלית האדם היא להגיע למצב שבו רצון
הלב ורצון הבורא מתאחדים .בסידור ובפוסקים מובא
כי לפני כל תפילה ראוי לכוון את הלב למסירות נפש,
ונראה להסביר כי הסוגיה שלנו מהווה מופת לאדם
השואף למסור את נפשו בכל יום ובכל רגע למען ה',
גם כאשר הדברים נראים כנוגדים את הטבע ,כפי ששרה חוותה את רצון ה'
באופן שעלה על כוחות גופה.
נפקא מינה אחרונה עולה מהדיון על השפעת ההורים על הילדים ,שכן ראינו
נראה להסביר כי הנפש האנושית בנויה משכבות של רצונות ,ופעמים רבות כי מיתת שרה הייתה קשורה בקשר בל יינתק לעמידתו של יצחק בניסיון.
אנו חווים רגעים של שבר שאינם נובעים מחוסר אמונה ,אלא דווקא מתוך באו"ח (סימן תרצ) עוסקים בהדרכות לחינוך ,ונראה ליישב כי ההשפעה
עודף של אמונה וציפייה לטוב .כמו שרה ,שכל הווייתה הייתה מכוונת אל הרוחנית של הורים על ילדיהם אינה עוברת רק דרך דברים מפורשים ,אלא
יצחק ,גם אנו קושרים את נפשנו בדברים היקרים לנו ביותר .החיבור לאמונה ד רך מה שההורה חש ומרגיש בנפשו ,שכן עוצמת אמונתה של שרה היא
בהקשר הזה מלמדנו כי עלינו לבנות את עולמנו הפנימי בצורה כזו שנטעה ביצחק את הכוח לעמוד על גבי המזבח ולהתקדש.
שההצלחות שלנו ,והבשורות הטובות שאנו מקבלים ,לא יהיו רק רגעים של בשלב זה ,ננסה להעלות במעלה ההר אל עבר פסגת הרעיון הטמון בסוגיה זו,
שמחה חולפת ,אלא אבני בניין בבניית הקשר העמוק עם הקב"ה. תוך בירור עומק המושגים של מסירות נפש ,התעלות והשלמת הייעוד ,כפי
עוד נראה ליישב כי התחושה של פרחת הנשמה בתוך גילוי של אמת ,כפי שהם עולים מתוך הסתלקותה של שרה אמנו.
שחוותה שרה ,היא מצב נפשי שאנו מכירים ברגעים של התעלות עילאית ,כמו נראה לבאר כי המיתה כאן אינה ביטוי של כישלון ,אלא דווקא ביטוי של
בתפילה עמוקה או בתוך מצווה שנעשית בלב שלם .באותם רגעים ,האדם שלמות מוחלטת .החיים בעולם הזה הם כלי קיבול לאור ה' ,ושרה אמנו,
מרגיש שהעולם הזה צר מלהכיל את מה שמתחולל בקרבו .השאלה המנקרת שהייתה דבקה בה' בכל רמ"ח איבריה ,הגיעה לנקודה שבה כלי הקיבול שלה
היא כיצד להמשיך לחיות את חיי היום יום מתוך הנקודה הזו ,מבלי להישבר. – הגוף החומרי – אינו מסוגל עוד להכיל את האור האינסופי של גילוי השכינה
התשובה העולה מן העיון היא שההמשכיות אינה מנוגדת להתעלות ,אלא היא שהתרחש בעקידה .ככל שהאדם מתעלה במדרגות האמונה ,כך פוחתת תלותו
הדרך שבה אנו יוצקים את אור הנשמה לתוך החיים המעשיים. בחיים הגשמיים ,והנשמה הופכת להיות הדומיננטית ,עד שלעתים היא פורצת
נראה להוסיף כי החיבור לאמונה ולנפש עובר דרך הקבלה .שרה אמנו מלמדת את גבולות הגוף וחוזרת למקורה.
אותנו כי אמונה אמיתית היא היכולת לקבל את רצון ה' גם כאשר הוא מופיע עוד נראה להסביר כי העקידה לא הייתה אירוע פרטי של אברהם ויצחק ,אלא
בצורה מבהילה .הנפש שלנו מחפשת ביטחון ויציבות ,והעקידה היא ההפך אירוע שהגדיר את כל מהות משפחת האבות .שרה ,כאם האומה ,נשאה בתוכה
הגמור מכך .אך דווקא שם ,במקום הכי לא יציב ,שרה מוצאת את מקומה את שותפות הגורל של העם היהודי לדורותיו .הבשורה על העקידה שברה
ומגיעה למנוחתה .זהו מסר לכל אדם החווה אי ודאות :האמונה אינה מבטיחה את המחיצה בין העבר לעתיד ,ושרה חשה כי ברגע שבו יצחק עמד בניסיון
לנו מציאות ללא זעזועים ,אך היא מעניקה לנו את היכולת להיות שלמים והפך לקרבן המוקדש לה' ,התממש הייעוד שלשמו היא נולדה .כל חייה היו
בתוך הסערה. הכנה לרגע שבו בנה יהיה ראוי להיקרא זרעו של אברהם ,וברגע שהדבר
נראה לבאר כי האדם נקרא לעבודה של בנייה מתמדת של הכלים הנפשיים התממש ,השליחות הגיעה לקיצה.
שלו .כפי ששרה נדרשה להכשיר את נפשה לאורך שנים כדי להגיע לרגע הזה, נראה ליישב כי גם הסתירה שבין השמחה על הצלת יצחק לבין המיתה מצער
כך גם אנו נדרשים לעבודה יומיומית של לימוד ,תפילה והתבוננות .ההתעלות או מהתרגשות ,מתיישבת בנקודה עמוקה של דעת .האדם בעולם הזה רואה
של שרה לא הייתה מקרית ,היא הייתה פרי של חיים שלמים של אמונה את הדברים כמנוגדים ,אך בנפש המחוברת לבורא ,כל המאורעות נתפסים
ודבקות .מתוך כך ,כל אחד מאיתנו יכול לשאוב כוח להאמין בעצמו ,בנפשו כמקשה אחת של רצון ה' .שרה לא מתה כי היא סבלה ,אלא כי היא ראתה את
ובשליחותו הייחודית בעולם הזה. האמת המוחלטת מאחורי המעשה .הידיעה שיצחק עמד בניסיון ושהקב"ה
כשאנו מתבוננים בנתיב חייה של שרה אמנו ,אנו מוצאים כי המוסר הפנימי מנהיג את עולמו ,יצרה אצלה הרמוניה פנימית כה חזקה ,שהיא לא יכלה
אינו נקבע על פי תוצאותיהן של הבשורות ,אלא על פי כנותו של הלב ברגע להוסיף ולחיות בתוך ההסתר של עולם הזה.
המפגש עם האמת .נראה לבאר כי המצפן שנבנה מתוך הסוגיה אינו מצביע בנוסף ,נראה להעמיק כי העקידה היא המבחן האולטימטיבי לאהבה .אהבה
על השגת יעד חיצוני ,אלא על הבהירות שבאותה התמסרות פנימית ששרה אמיתית אינה אהבה המבקשת להחזיק במושא האהבה לעצמנו ,אלא אהבה
חיוותה בשיא העקידה .הלקח המוסרי הגדול הוא היכולת להבדיל בין העיקר המוכנה לשחרר ,להקריב ולהעניק לבורא את היקר מכל .שרה אמנו מלמדת
לטפל ,ולהבין כי ערכו של מעשה אינו נמדד תמיד בתוצאה הנראית לעין ,אלא אותנו כי אהבת הבן אינה מנוגדת לאהבת ה' ,אלא היא הדרך להגיע אליה.
במידת האמת שהאדם מביא אל תוך פעולתו. כששרה רואה את יצחק מוקדש לה' ,היא מבינה כי הוא אינו שלה בלבד ,אלא
עוד נראה להסביר כי המצפן הפנימי שלנו נבחן במקומות שבהם אנו נדרשים הוא חלק מרצון עליון ,וההשלמה שלה עם המציאות הזו היא הביטוי הגבוה
לוותר על הרצונות הפרטיים שלנו למען מטרה נעלה יותר .שרה מלמדת ביותר של אמונתה.
אותנו כי המוסר אינו עניין של נוחות ,אלא עניין של אמת צרופה .כאשר האדם במקום הזה ,שבו הלב נפתח אל מול השאלות הגדולות ,אנו מבקשים לגעת
חי מתוך נקודת אמת זו ,הוא לומד לשחרר את הציפיות שלו מן המציאות בנקודות הממשק שבין הסוגיה לבין מסע החיים של כל אחד מאיתנו .נראה
ולהתחבר אל הרצון האלוקי הגבוה .זו אינה התבטלות חסרת משמעות ,אלא לבאר כי סיפורה של שרה אמנו אינו עתיק ורחוק ,אלא הוא שיקוף של המאבק
בחירה מודעת להציב את האמת מעל הכל ,גם כשהמחיר הוא יציאה אל הלא הפנימי שכל אדם מנהל בתוכו – המתח שבין הרצון לחיים לבין ההתבטלות
נודע. המוחלטת אל מול רצון הבורא.
נראה להוסיף כי המוסר שנבנה כאן מלמדנו על הערכת הרגע .שרה חיה את
כל ימיה במודעות לערכו של כל רגע ורגע ,והעקידה הייתה השלמה של אותה
מודעות .אנחנו חיים בעולם שבו לעתים אנו נוטים לדחות את העיקר לזמן
לא נודע ,אך מדרגתה של שרה מאירה לנו כי כל רגע יכול להיות רגע של גילוי
שכינה ושל העמדת הניסיון .המוסר הפנימי נבנה כאשר האדם מחליט לחיות
ביושר עם עצמו ועם בוראו ,מתוך הבנה שהחיים הם הזדמנות בלתי חוזרת
להתעלות.
בנוסף ,נראה לבאר כי הסוגיה מלמדת אותנו על חשיבותה של הענווה.
הענווה של שרה ,כפי שעולה מדברי הדברים שהובאו ,הייתה היכולת להכיר
בכך שישנו רצון עליון שגדול יותר מהרצון האישי שלנו ,גם כשהוא נוגע לדבר
הקרוב אלינו ביותר .המצפן הזה מורה לנו כי בכל פעם שאנו חשים סערה או
גוף האדם החומרי אינו יכול עוד להכיל את קושי ,עלינו לעצור לרגע ולהתבונן – האם אני פועל מתוך אמת פנימית
האור האינסופי שהאיר בקרבה .שרה לא חוותה שקשורה לאמונה ,או שמא מתוך דאגה וחרדה אנושית בלבד? היכולת להבחין
את המיתה כסוף ,אלא כהשלמה של שרשרת בין אלו היא המפתח לחיים מוסריים ומאוזנים.
ארוכה של מסירות נפש ,שבה היא הכינה את מתוך המפגש המרהיב עם סערת הנפש של שרה אמנו ,אנו למדים כיצד לאמץ
בנה להיות קרבן עולה תמימה .ברגע שבו יצחק תובנות מעשיות לחיים ,כאלו שאינן נותרות על גבי הדף ,אלא מחלחלות אל
הוכיח את צדקותו ועמד בניסיון ,שרה חשה כי תוך הלב פנימה .ראשית ,אנו למדים על עוצמת ההקשבה של הלב :שרה אמנו
כל ייעודה בעולם הזה הושלם .היא לא מתה מלמדת אותנו כי ניתן לחוש את האמת המוחלטת גם ללא מילים ,ועלינו
מתוך צער או אכזבה ,אלא מתוך הדבקות להשתדל להיות קשובים יותר לנשמתנו ולסובבים אותנו .שנית ,עלינו לאמץ
הנעלה ביותר שאדם יכול להגיע אליה ,שבה את מידת ההשלמה עם רצון הבורא ,גם ברגעים שבהם המציאות נראית
הנשמה נפרדת מהגוף מרוב אהבה וקדושה .הסתלקותה היא עדות חיה לכך מבלבלת או קשה להכלה ,מתוך הבנה שכל המאורעות נרקמים לכדי תוכנית
ששרה אמנו הייתה האם שנטעה בבנה את הכוח לעמוד על המזבח ,וכי אחת עליונה .שלישית ,נלמד כי האהבה האמיתית ,ליקרים לנו מכל ,היא
מיתתה היא היא השבח הגדול ביותר לחינוך ,לאמונה ולדבקות שהורישה לעם היכו לת לשחרר אותם אל הייעוד שלהם ולראות בהם חלק ממשהו גדול
ישראל לדורות עולם. ונעלה יותר.
האמת הפנימית שלנו אינה נמדדת בתוצאות החיצוניות של חיינו ,אלא עיקר העניין :העובדה ששרה אמנו הסתלקה מן העולם דווקא ברגע הבשורה
בנכונות הלב שלנו להתמסר לבורא בכל רגע ובכל מצב .החיים אינם נמדדים על הינצלות יצחק ,אינה מקרית ואינה מצער אנושי גרידא .נראה לבאר כי
באורך השנים ,אלא במידת העומק ,האמונה והדבקות שבהן אנו חיים את המפגש של שרה עם מהות העקידה – ההתמסרות המוחלטת של אברהם
שליחותנו הייחודית בעולם הזה. ויצחק להקב"ה – העמיד את שרה בדרגה כה גבוהה של גילוי שכינה ,שבה
האם על אדם זקן שנפטר בשיבה טובה צריכים לבכות? הוכח מפרשת השבוע!
ביארו :דכשאדם נפטר לעת זקנתו זה לא כזה צער גדול ,דהרי סוף אדם למות, האוויר הכבד של האבל האופף את פטירתה של שרה אמנו אינו רק צער על
ולכן כשנסתלק אדם שבע ושבע ימים לאחר שהשלים את שנותיו אין צריכים פרידה ,הוא שואל אותנו שאלה גדולה על מהות האובדן ועל דמעותיהם של
לבכות ,וכאשר נפטר אברך צעיר במיטב שנותיו והוא עדיין באמצע ההליכה החיים .אברהם אבינו ,עומד שם ,איש האמונה הגדולה ,הניצב אל מול דמותה
אז אנו צריכים לבכות הרבה על האבידה הגדולה שפקדה אותנו .נראה ליישב של אשתו השוכבת דומם .הכאב נוכח ,אך משהו בכתובים מסתורי ומדויק
כי ההבחנה הזו אינה נובעת מחוסר רגש ,אלא מהכרה בשלמות המשימה; להפליא – האות כ' הקטנה ,כאילו מבקשת להצטמצם ,כאילו רוצה לומר
האברך הצעיר הוא בבחינת הולך שטרם הגיע למחוז חפצו ,ועל החיסרון הזה משהו על אופי האבל .האם דמעות על אדם זקן שסיים את מלאכת חייו שוות
– על הלא נודע שנגדע – אנו בוכים ,בשונה מאדם שהשלים את דרכו ושב אל לדמעות על איש צעיר שנקטף בדמי ימיו? השקט המהדהד באוהל שרה מציב
ארץ מולדתו הרוחנית. בפנינו מראה לחיים שלנו .אנו מביטים בנפטר בשיבה טובה ,במי שראה דורות
החפץ חיים (בספרו על התורה ,פרשת חיי שרה) הביא :שהיה נוהג לומר שלמים צומחים סביבו ,ובלבנו מהססת דמעה .האם היא נדרשת? האם
שמבחינת החשבון של החי יתן אל לבו ,הדבר הפוך לחלוטין שכאשר מת אדם העובדה ששנותיו מלאו משנה את כובד משקלו של האובדן? הנביא ירמיהו
צעיר לימים ,תולים מיתתו במקרה שקרהו ,מחלה או אסון ,והאדם מנחם מניח בידינו קושיה בוערת ,המציבה את ההולך מול המת ,את החיים במיטבם
עצמו שימלט מהם ,אבל כאשר נפטר אדם מזיקנה ,כלו התרוצים ומבין הוא מול השלווה של סוף הדרך .הלב נמשך אל האמת הפשוטה :האם המוות הוא
כי זה סוף כל האדם ,ועל כרחו יתעורר לזכור יום המיתה ולערוך חשבון נפשו. גזירה שוויונית ,או שמא גיל הנפטר הוא המכתיב את שער הדמעות? סביב
נראה לבאר כי המיתה מזיקנה היא התוכחה החזקה ביותר לחיים ,היא מבטלת המזבח הזה של האבל ,אנו מבקשים לברר מהו הצער האמיתי ,והיכן מסתתרת
כל תירוץ ומעמידה את האדם מול האמת הפשוטה והנצחית של סופיות תובנת החיים בתוך ההספד על אדם שסיים את מסעו הארוך.
הקיום ,ובכך היא גורמת לאדם לעצור ולחשב את מסלול חייו מחדש. כדי לחדור אל רזי האבל של אברהם אבינו ,עלינו להתבונן בכתובים המתארים
כשאנו מבקשים ללמוד מהי דעתם של חכמינו על האבל הראוי ,אנו צוללים את המפגש של האב השכול עם פטירת אשתו ,כאשר התורה מדגישה את
אל תוך דפי התלמוד המבקשים למצוא איזון עדין בין כאב הלב לבין ההכרה מיתתה בשיבה טובה ואת ההספד שב בעקבותיה" :ויהיו חיי שרה מאה שנה
בסדר העולם. ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה .ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון
בגמרא במסכת ברכות (דף יז ,ע"ב) נאמר :סוף אדם למות ,וסוף בהמה בארץ כנען ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה" (בראשית כג ,א-ב).
לשחיטה ,וכולן מיתה אחת הן .אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה ,ועושה בעל הטורים (בראשית כג ,ב) כתב :כ כתיב זעירא ,שרה אמנו היתה זקנה ,ולכן
נחת רוח ליוצרו ,וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם .ונראה לבאר ,כי אברהם בכה עליה רק קצת .ומבאר הדרשן ברוחו ,כי האות הזעירה אינה רק
האדם הבוכה בפטירתו של אדם שזכה להשלים את ימיו בשם טוב ובמלאכת פרט טכני בכתיבה ,אלא רמז עמוק לצמצום הבכי .נראה להסביר כי כשנפטר
התורה ,אינו בוכה על חסרון המעשה ,אלא על הפרידה מהדמות שהייתה לו אדם בשיבה טובה ,הצער מהול בהבנה כי שלמות השנים היא חלק מן המהלך
לאור .הגמרא מלמדת אותנו כי ההתמקדות צריכה לעבור מהמוות עצמו אל הטבעי והקדוש של החיים ,ולכן גם הבכי ,המבטא את עוצמת החסרון ,מקבל
השם הטוב והתורה שהשאיר אחריו הנפטר. ממד מאופק יותר ,שקט יותר ,כזה שמכבד את מנוחת הנפש שהגיעה ליעדה.
בתלמוד ירושלמי במסכת מועד קטן (פרק ג ,הלכה ה) הובא :הכל בוכים על המהרי"א (בפירושו על התורה) ביאר :כי החילוק בין פטירת איש צעיר לימים
הנפטר ,כיון שהדמעות הן שפה של הלב .ונראה לבאר ,כי הירושלמי אינו ובין פטירת איש זקן ושבע ימים מובן מאליו ,כי הבכיה על איש צעיר נשגבה
עושה חילוק בין גילאים לעניין עצם החיוב בבכי ,אלא מכיר בנחיצותו של יען כי נקטף בדמי ימיו ועל כן כל השומע תדמענה עיניו על האבידה הלזו,
הבכי כביטוי אנושי טבעי לאהבה .גם כשנפטר אדם זקן ,הצער הוא על החלל מה שאין כן על איש זקן כשנפטר חלילה אינם מתעוררים בבכיה כל כך
שנפער בלבם של האוהבים ,ודמעות אלו אינן נוגדות את האמונה ,אלא השומעים .נראה להרחיב כי לפי דבריו ,התפקיד של המנהיג והמספיד במקרה
משלימות את תהליך הפרידה המכבד. של זקן שבא אל קברו ,הוא להחיות את זכר מעשיו ,לגלות את העומק
רש"י (במסכת מועד קטן דף כז ,ע"ב) ביאר :שאף על פי שאין לאדם להפריז והצדקות שהיו חבויים בחייו ,כדי לעורר את הלבבות שנותרו אדישים בגלל
בבכייתו מעבר למידה הראויה ,מכל מקום השתתפות בצער היא מצווה .נראה טבעיות המיתה ,ולהפכם לבכיה של הערכה והשתתפות באבידה היקרה.
להסביר כי האבל אינו רק על המת ,אלא גם על החיים הנותרים ללא המורה הנביא ירמיהו אמר" :אל תבכו למת ואל תנדו לו בכו בכו להלך כי לא ישוב
דרך והאהוב .כשאדם זקן מסתלק ,הקהילה והמשפחה מאבדים עמוד תווך עוד וראה את ארץ מולדתו" (ירמיהו כב ,י) .בביאור הפסוקים הללו ,המפרשים
של ניסיון וחוכמה ,והבכי הוא בבואה להכרה
בחשיבותו של האדם הזה בחיי הסובבים אותו.
תוספות (במסכת ברכות דף יז ,ע"ב) כתבו :שהסיבה
שאדם זקן נחשב כמי שסיים את מלאכתו היא משום
שלא נותרה לו חובה רבה של תיקון בעולם ,ולכן
מיתתו היא כהשלמת המעגל .נראה ליישב כי ההבדל
בין הבכי על הצעיר לבכי על הזקן הוא בכי של חסרון
לעומת בכי של פרידה .על הצעיר אנו בוכים על מה
שיכול היה להיות ,ועל הזקן אנו בוכים על מה שהיה
ואיננו עוד ,וכל אחד מהם נוגע במימית אחרת
בנשמתנו.
בעומק דברי רבותינו הראשונים ,אנו מוצאים כיצד הם מחברים את היחס
לאבל לבין ההשקפה האמונית על שלמותו של האדם.
אנו מתכנסים בבית מדרשם של גדולי הדורות ,אלו אשר בכוח תורתם ורוחם רבינו יוסף בכור שור (בראשית כג ,ב) ביאר :כי אברהם אבינו ,אף שהיה איש
ידעו לנסוך שלווה ותבונה גם אל מול שערי המוות ,ולהבחין בין בכי של שבר אמונה ודבוק בה' ,לא יכול היה להתאפק מלבכות על פטירתה של שרה ,משום
לבין דמעה של הערכה וזיכרון .הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן שגם אדם בעל מדרגה רוחנית עילאית אינו מנותק מרגשות אנושיים טבעיים
בספרו חפץ חיים (על התורה ,פרשת חיי שרה) מבאר :כי מיתת אדם בשיבה של פרידה מאדם שהיה שותף לכל חייו .נראה להסביר כי הראשונים רואים
טובה היא הקריאה המוחלטת ביותר להתעוררותו של החי ,שכן כל התירוצים באבלו של אברהם אישור לכך שהדמעות על אדם שסיים את ימיו אינן חוסר
והתקוות הצעירות כלו ,ונותרה האמת הפשוטה של סוף כל האדם .נראה אמונה ,אלא הכרה בכך שהאדם הוא יצור של התקשרות ורגש ,ודווקא
להסביר כי החפץ חיים רואה בהספד על אדם זקן הזדמנות פז לעריכת חשבון בפרידה מהקרוב והאהוב מתגלה עומק הקשר שביניהם.
נפש ,שכן הפטירה אינה אירוע צדדי ,אלא שיקוף של התכלית שכל אדם חייב רבינו בחיי (בראשית כג ,ב) כתב :שהבכי על שרה נועד להראות לדורות כי גם
לשאוף אליה ,והבכי על אובדן דמות כזו הוא בכי על החובה להמשיך את על אדם שזכה לאריכות ימים ולהשלמת שליחותו ,ראוי להספיד ,כדי להעצים
דרכה. את תודעת האובדן של הדמות המופתית .ביאור הדברים הוא שההספד אינו
הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט ,יורה דעה סימן רק על הפטירה ,אלא על החלל שנפער בעולם בהסתלקותה של צדקת ,והבכי
מ) ביאר :כי על חכם שסיים את ימיו בשם טוב ובמעשים טובים מצווה גדולה הוא הכלי שבו הציבור מפנים את גודל הערך של הנפטרת.
להספיד ,לא מתוך ייאוש ,אלא מתוך הכרת הטוב על מה שהשאיר אחריו הרמב"ן (שם) ביאר :שסדר האבל וההספד נועד לנחם את החיים ולא רק להלל
בעולם .נראה ליישב כי מרן זצ"ל מדגיש שהבכי במקרה כזה הוא בכי של את המת .נראה להרחיב ולומר כי על פי דרכו ,הבכי על אדם זקן ושבע ימים
חסרון הנהגה וחוכמה ,והתפקיד של ההספד הוא להפוך את האובדן למקור משרת מטרה כפולה :הוא נותן פורקן לצער הטבעי של האוהבים ,ובו בזמן
של תורה והתחזקות לדורות הבאים ,מבלי לשקוע בעצבות המשתקת את הוא מאפשר להם להתכנס יחד ולזכור את הטוב שהשאיר הנפטר ,ובכך הוא
הנפש. הופך לכלי של איחוד וחיזוק הלבבות בתוך המשפחה והקהילה.
מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א ,סימן ה) מבאר :כי השאלה האם רבי יעקב בעל הטורים (שם) פירש :כי האות כ זעירא מורה על כך שהבכי
לבכות על זקן אינה נמדדת במידת האובדן הפיזי בלבד ,אלא במידת האור בפטירת זקן הוא בכי של חשבון ושל התבוננות ,להבדיל מבכי של דמים ושל
שהנפטר הפיץ סביבו .מחדש הגר"א וייס כי כאשר אנו מספידים אדם כזה, פחד על גדיעת הדרך .נראה ליישב כי לפי דבריו ,המצווה להספיד זקן היא
אנו בוכים על מה שהיה ,אך בד בבד אנו מודים על מה שזכינו לקבל ממנו. מצווה של הדרכה ושל שימוש בזיכרון הנפטר כדי להדריך את הדורות הבאים
נראה להסביר כי לפי דבריו ,ההספד הוא כלי המאפשר לחיים לעשות סדר בדרך החיים הנכונה ,ועל כן הבכי ממותן ומכוון לעבר בניין הרוח ולא רק
בזיכרונותיהם ,ולהפוך את הדמעות לכוח שמניע את המשכיות המעשים לעבר פורקן של כאב.
הטובים שהותיר אחריו הנפטר. אנו נכנסים אל בית המדרש של האחרונים ,המנתחים את סוגיית האבל על
הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בספרו עין יצחק (פרשת חיי שרה) ביאר :שדווקא נפטר בשיבה טובה בכלים של הלכה ומוסר ,ומבקשים לזקק את התגובה
בפטירת אדם זקן אנו מבינים את גודל הערך של חיים מנוצלים כראוי ,והבכי הראויה לנפש האדם אל מול הסתלקות מן העולם.
הוא ביטוי לכמיהה של החיים להגיע גם הם למדרגה כזו .נראה להסביר כי החתם סופר בדרשותיו (דרוש להספד) מבאר :כי ההבדל בין אבל על צעיר
הגר"י יוסף מדגיש שהצער האנושי הוא אמיתי ,אך הוא מוותר ברגע ההספד לאבל על זקן הוא בהתבוננות בסיבת האבל ,שכן על צעיר בוכים על מה שלא
לכדי שאיפה עמוקה להידמות לנפטר ,מה שהופך את הבכי למעשה של הספיק לפעול ,ואילו על זקן בוכים על מה שכבר פעל ועתה חסר מן העולם.
התעלות וחיבור להמשכיות הדורות. נראה להסביר כי החתם סופר מדגיש שגם אדם זקן שסיים את ימיו מותיר
כשאנו מבקשים להוריד את התובנות הללו אל שולחן החיים וההלכה ,אנו אחריו יתום רוחני ,שכן החכמה והניסיון שצבר אינם ניתנים להחלפה ,והבכי
מוצאים כי המפגש עם פטירה בשיבה טובה אינו רק אירוע של אבל ,אלא הוא ביטוי לכאב על אובדן דמות שהייתה עמוד תווך בהנהגה ובחכמה.
הזמנה לפעולה בונה ,המציבה בפנינו מצפן ברור להתנהלות בעת צרה. הגאון רבנו יוסף חיים בספרו בן איש חי (שנה ראשונה ,פרשת חיי שרה) כתב:
נפקא מינה ראשונה נוגעת לדין המעשי של ההספד ,שכן למדנו מגדולי כי בכל פטירה אנו מצווים לעורר את הלב לחשבון נפש ,אך בפטירת אדם זקן
האחרונים כי בפטירת אדם זקן ושבע ימים ,עיקר מצוות ההספד אינו בתיאור החשבון הוא שונה ,שכן אנו מתבוננים במידת השלמות שאליה הגיע .נראה
הכאב לבדו ,אלא בסיפור השבח והמעשים .בחו"מ (סימן רצ) ובספרי ההלכה להסביר כי לפי דבריו ,האבל אינו רק פרטי אלא ציבורי ,וההספד על זקן נועד
מבואר כי כאשר הלב אינו מתעורר מאליו ,מוטלת חובה על המספיד לעורר להעיר את הציבור להתבונן בדרך החיים של הנפטר ,כדי שיוכלו ללמוד ממנו
את השומעים על ידי פירוט גדולת הנפטר ,כדי להכיר באבידה היקרה ,מה איך לסיים את חייהם בשיבה טובה ובמעשים טובים.
שמלמדנו שבכל אירוע פרידה ,עלינו להקפיד לשתף את הסובבים בערכו הגרש"ז אוירבך בספרו הליכות שלמה ביאר :כי אדם שחי חיים מלאים של
הרוחני של הנפטר כדי להעניק לאבל משמעות של צמיחה. תורה ויראת שמים ,מיתתו היא סגירת מעגל הרמונית ,ועל כן מותר להצטער
נפקא מינה נוספת עולה בהלכות ניחום אבלים ,שכן ראינו כי הבכי על זקן אך אין מקום ליאוש או לאבל מוגזם .נראה ליישב כי הוא מדגיש את העיקרון
שונה בטבעו מבכי על צעיר .כאשר מנחמים אבלים על אדם שנפטר בשיבה שגם בפטירה של זקן מותר להרגיש את החלל הפיזי שנפער ,אך בו בזמן צריך
טובה ,המנחם צריך להפנות את המבט מהאובדן הבלתי הפיך אל עבר לזכור את השלווה שבה הסתלק ,מה שנותן מנוח לנפש המאמינה ומקל על
המורשת שהותיר הנפטר .נראה לבאר כי הניחום הנכון הוא לסייע לאבלים עוצמת הדמעות.
להבין כי אדם שסיים את מלאכתו בשם טוב ,מותיר אחריו אור הממשיך הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בספרו יביע אומר (חלק ד ,יורה דעה סימן
להאיר ,ובכך הוא מנחם את הלב השבור ומשיב לו את היכולת להמשיך בדרך ל) ביאר :כי מצוות ההספד על חכם וזקן היא מצווה גדולה ,לא כדי להרבות
החיים. בבכי ,אלא כדי לחנך את הדורות .נראה להסביר כי לשיטתו ,הבכי וההספד
נפקא מינה שלישית נוגעת להכנת האדם לעת זקנתו ולחשבון הנפש היומיומי, הם כלי חינוכי ,וביום פטירתו של אדם כזה ,הציבור צריך להתכנס לא כדי
כפי שביאר החפץ חיים .אם אנו יודעים שפטירה מזיקנה היא כלי רב עוצמה לשקוע בעצב ,אלא כדי לשאוב השראה מהנהגותיו ,וכך האבל הופך למנוף
לעורר את החי ,הרי שמוטל על האדם להכין את עצמו לכך שחייו יהיו כאלו לצמיחה רוחנית.
שאכן יעוררו את סובביו לתיקון המעשים .נראה להסביר כי כל אדם צריך
הכאב ,אלא על ידי הבנה שהפרידה היא חלק לשאול את עצמו מה הוא מותיר אחריו – אלו מעשים ,איזו דרך ואיזה שם טוב
מהתכנון האלוקי המושלם ,והשקט שנפטר – כדי שגם ביום פקודתו ,מותו יהווה תמרור חיים עבור אלו שנותרו אחריו.
מותיר אחריו הוא קריאה לחיים שלנו להיות נפקא מינה אחרונה עולה מן ההבחנה שבין בכי של חסרון לבכי של הכרה,
שקטים ,יציבים ומלאי משמעות. כפי שעלה בדברי רבותינו הראשונים .בחינוך הילדים ,אנו נדרשים ללמד
בסופו של דבר ,החיבור לנפש בסוגיה זו מוליד אותם כיצד לעבד רגשות של אובדן .כאשר נפטר אדם זקן במשפחה ,יש לנהוג
הכרה עמוקה :הפרידה היא רגע של התכנסות ברגישות אך לא להסתיר את המציאות ,אלא לתווך אותה דרך הזיכרון והערך.
פנימית .היא מכריחה אותנו להסתכל פנימה נראה ליישב כי הלימוד לילדים הוא שהבכי הוא ביטוי של אהבה והערכה
ולשאול מי אנחנו ומה הטבענו בעולם .מתוך לאדם שהלך ,ולאו דווקא חרדה מהמוות עצמו ,ובכך אנו מחנכים לדורות של
הבכי הזה ,שלא נשאר תקוע בעבר ,אלא צומח אמונה שלווה ושל התבוננות בריאה במחזור החיים.
אל העתיד ,אנו בונים מצפן פנימי שמכוון אותנו לחיות חיים של אמת ,אמונה בשלב זה ,אנו מבקשים להמריא מעל להלכה ולפרטי המעשה אל עבר הבנת
ודבקות ,עד לזמן שבו גם אנו נשלים את מסענו בשם טוב. עומק של מהות הזמן והסתלקות מן העולם .נראה לבאר כי ההבחנה בין
כשאנו ניצבים בפני הבשורה על הסתלקות אדם בשיבה טובה ,המצפן המוסרי פטירת צעיר לפטירת זקן אינה רק הבחנה כמותית בשנים ,אלא הבחנה
שלנו נדרש לכיוונון עדין .נראה לבאר כי המוסר הפנימי הנבנה כאן אינו עוסק איכותית במטרת החיים .בעוד שמותו של צעיר נקרא בלשון הקודש 'גדיעה',
בביטול הרגש ,אלא בניתובו .הלקח המוסרי הגדול הוא היכולת להכיר בכך משום שה וא מותיר תוכניות לא ממומשות ופוטנציאל שלא בא לידי ביטוי,
שחיים שלמים אינם רק רצף של ימים ,אלא יצירה אחת גדולה שסיומה הוא פטירתו של אדם זקן בשיבה טובה היא בבחינת 'השלמה' ,כפי שאומרת
כלילה ,וכי תפקידנו הוא להוקיר יצירה זו ביראת כבוד .המצפן מורה לנו הגמרא 'סוף אדם למות' ,והיא מבטאת את סגירת המעגל המדויקת של נשמה
לחדול מחיפוש אחר אשמים או סיבות למיתה ,ולהתמקד בהכרה של 'סוף שמיצתה את כוחותיה בעולם הזה.
אדם למות' כחלק אינטגרלי מחוזה החיים שלנו בעולם הזה. עוד נראה להסביר כי הבכי על הזקן אינו שולל את השמחה על השלמת
עוד נראה להסביר כי המצפן הפנימי נבחן ביכולת שלנו להפוך את האובדן השליחות ,אלא הוא מהווה הכרה בערכו של 'הזמן האיכותי' שהיה לנו
למנוע של צמיחה מוסרית .כאשר אדם זקן נפטר ,המוסר מחייב אותנו לא במחיצתו .החיים אינם נמדדים רק ביכולת לפעול ,אלא בנוכחות האדם כעמוד
להסתפק באמירה 'כך דרכו של עולם' ,אלא לעצור ולשאול את עצמנו :האם תווך רוחני בתוך משפחתו וקהילתו .כאשר זקן צדיק מסתלק ,העולם כולו
אני מנצל את שנותיי במידה הראויה? המצפן מורה לנו שהחיים הם מתנה, מרגי ש בחסרון של עוגן ,של דעה שקולה ושל אור של דורות קודמים .הבכי
והאחריות המוסרית שלנו היא למלא את השנים הללו בתוכן ,במידות טובות כאן הוא לא על מה שנגדע ,אלא על העושר שעתה נחסך מאיתנו ,והוא מניע
ובתורה ,כך שגם אם ימינו קצובים ,יהיו הם מלאים וגדושים כחיי הנפטר שזכה אותנו להפנים את האוצרות הללו לתוך נשמתנו כדי שלא יאבדו.
להגיע לשיבה טובה. נראה ליישב כי גם הסתירה לכאורה בדברי הנביא ירמיהו – בין האיסור לבכות
נראה להוסיף כי המוסר שנבנה כאן מלמדנו על כבוד המת מתוך הערכת חייו. לבין הציווי לבכות – מתיישבת בנקודה של כוונה פנימית .הנביא אינו אוסר
הכבוד שאנו רוחשים לנפטר בשיבה טובה אינו נובע רק מהקשר הרגשי אלינו, את הביטוי האנושי של הצער ,אלא מזהיר מפני בכי של ייאוש או של חוסר
אלא מהכרה בעמל החיים שלו .המצפן הפנימי מכוון אותנו להסתכל על בני השלמה עם הנהגת הבורא .בכו בכו להולך ,הכוונה היא לבכי שמביא עמו
הגיל השלישי הסובבים אותנו לא כעל אנשים שסיימו את תפקידם ,אלא כעל התבוננות ,בכי שמוליד זיכרון וחיקוי של מעשי הנפטר .זהו בכי של הערצה
מקורות חיים של חוכמה וניסיון שטרם מיצינו .המוסר הוא לראות בהם דוגמה ולא של תבוסה ,בכי שרואה בפטירה הזדמנות לשמר את הדרך ולצעוד בה
חיה ולנהוג בהם בכבוד ובאהבה ,מתוך הבנה שכל רגע במחיצתם הוא בעצמנו.
הזדמנות לשאוב השראה לדרך החיים שלנו. בנוסף ,נראה להעמיק כי המוות של אדם זקן הוא השעון הגדול ביותר עבור
בנוסף ,נראה לבאר כי הסוגיה מלמדת אותנו על חשיבותה של הענווה מול החי .בעוד שמותו של צעיר מעורר אצל האדם נטייה להדחקה – המחשבה
סופיות האדם .הענווה מונעת מאיתנו לחוש שאנו אדוני הזמן ,ומזכירה לנו כי ש'לי זה לא יקרה' או ש'זה מקרה חריג' – מותו של זקן בשיבה טובה אומר
אנו חלק משרשרת ארוכה .המצפן הזה מורה לנו כי בכל פעם שאנו חשים לאדם' :הנה ,זהו הגורל המשותף לכולנו ,וזהו הסוף הטבעי והראוי' .ההרחבה
גאווה או ביטחון מופרז בכוחנו ,עלינו להיזכר ביום המיתה .זהו מצפן המאזן הרעיונית כאן מלמדת כי דווקא מתוך השלווה של פטירה כזו ,האדם יכול
את הנפש ,מרגיע את החרדות ומעמיד את האדם על מקומו הנכון :עובד ה', להזדקק אל עצמו ,לבחון את שנותיו ולשאול האם הוא מתקדם לעבר השלמה
המשתדל לעשות את הטוב כל עוד נשמתו באפו ,ומקבל בהשלמה את כזו ,מה שמעניק משמעות חדשה לכל יום ויום מתוך הבנה שגם הוא בדרך אל
הגזירות העליונות. מחוז חפצו.
מתוך ההתבוננות המקיפה במסעו של אדם אל סוף ימיו ,אנו אוספים אל תוך במקום הזה ,שבו הנפש מבקשת להבין את גבולותיה מול האינסוף ,אנו
היום-יום שלנו תובנות המאירות את הנפש .ראשית ,נלמד כי הבכי אינו מעיד פוגשים את שאלת הבכי כגשר בין המציאות הארצית לבין האמונה .נראה
על חסרון באמונה אלא על אנושיות ,ועלינו להעניק לעצמנו את המקום לבאר כי הבכי אינו מעיד על רפיון באמונה ,אלא על עוצמת ההתקשרות שבין
להרגיש ,אך לנתב את הרגש לעבר הערכה וזיכרון .שנית ,נלמד כי הסתלקות נשמות .הנשמה האנושית ,בהיותה נטועה בגוף ,חווה את הפרידה כקריעה,
בשיבה טובה היא הזמנה להתבוננות בחיים שלנו ,ולכן בכל עת של אבל כזה, אך דווקא דרך סדקי הכאב הללו חודר אור חדש – ההכרה כי הקשר שנוצר
עלינו להישיר מבט אל עצמנו ולבחון את איכות הזמן שאנו משקיעים בבניית אינו תלוי בנוכחות הפיזית בלבד ,אלא נחרט בלוחות הלב לעד.
אישיותנו .שלישית ,נלמד לראות בפטירת זקן לא רק אובדן ,אלא עדות חיה נראה להסביר כי החיבור לנפש ברגעי אבל על אדם זקן ושבע ימים הוא
לכוחם של חיים שנבנו נדבך על גבי נדבך ,ומכאן לשאוב כוח ואמונה ביכולתנו תהליך של זיקוק .כשאנו בוכים על דמות שהשלימה את מסעה ,אנו לא בוכים
להגיע לשלמות בדרכנו הייחודית. על משהו שנעלם ,אלא על האופן שבו הדמות הזו עיצבה את עולמנו הפנימי.
עיקר העניין: האמונה מלמדת אותנו שהאדם הוא אינסופי ,וכי השפעתו אינה נגמרת ביום
השאלה האם לבכות על אדם שנפטר בשיבה טובה נוגעת בשורש הקשר שבין שבו הוא משיב את נשמתו לבורא .לכן ,כל דמעה היא בעצם פתח להטמעת
האדם לבין הזמן המוקצב לו .בעוד שפטירת צעיר היא בבחינת גדיעה הערכים והמידות שספגנו מהנפטר לתוך תוך תוכנו ,ובכך הוא ממשיך לחיות
פתאומית המעוררת צער על מה שטרם מומש ,פטירת זקן היא בבחינת דרכנו.
השלמת המעגל ,שבה אנו נדרשים לעבור מבכי של כאב על הלא-נודע לבכי עוד נראה ליישב כי המחשבה על יום המיתה ,שעולה מתוך הפטירה בשיבה
של הערכה על הקיים והשלם .כפי שביאר הבעל הטורים ,האות כ' הזעירה טובה ,היא אחת הדרכים הנעלות ביותר לחיבור לאמונה .האדם המביט
רומזת על צמצום הבכי בפטירת זקן ,שכן האבל כאן אינו על אובדן הדרך אלא בנפטר בשיבה טובה אינו רואה רק סוף ,הוא רואה חיים שלמים של עמל,
על חסרון הנהגה וחוכמה שהיו לנו לעוגן .הנביא ירמיהו מחדד כי בכי אמיתי תפילה ומעשים .זהו חיבור למציאות של 'נצח' שחי בתוך הזמן .כשאנו מבינים
הוא בכי של הולך ,בכי המעורר את החי לעריכת חשבון נפש ולחיקוי המעשים ש גם ימינו קצובים ושמטרתם היא להגיע לאותה שלמות ,נפשנו מתמלאת
הט ובים של הנפטר .עיקר העניין הוא ההבנה כי המוות אינו אירוע המנותק בענווה ובכמיהה לעשות את הטוב ,מה שמחזק את החיבור שלנו לקב"ה,
מהחיים ,אלא תוכחה שקטה ומלטפת המזמינה אותנו להכיר בערך כל רגע, שהוא מקור כל החיים.
להתמלא בענווה ,ולבנות את עולמנו הרוחני כך שכל יום יקרב אותנו אל נראה להוסיף כי החיבור לאמונה עובר דרך ההסכמה .לקבל את סופיות
השלמות שבה הסתלק הנפטר לבית עולמו. החיים ,להסכים לכך שאנו אורחים בעולם הזה ,זוהי המדרגה הגבוהה ביותר
הבכי על הנפטר הוא מראה לחיים שלנו ,והוא הופך מאבל אישי למנוף של אמונה .כשאנו עומדים מול פטירת זקן ,האמונה מאפשרת לנו לא להילחם
לצמיחה כאשר הוא מוביל אותנו להתבוננות במורשת שהושארה לנו .חיים במציאות ,אלא למצוא בה את השלווה .הלב הנפצע נרפא לא על ידי שכחת
מזילים הן רק זרעים למעשים טובים שנצמיח מתוך זיכרון יקירנו. מלאים בשם טוב אינם מסתיימים במותם ,אלא
ממשיכים להדהד בלבם של החיים ,והדמעות שאנו
קריית ארבע על שום מה?
טעם .נראה לבאר כי לשיטת המהר"ל ,העיר היא הישות המקורית והיסודית, העיר חברון ,עיר האבות והאמהות ,עומדת במרכז ההיסטוריה היהודית ,אך
ושמותיהם של הדרים בה הם השתקפות של מהות העיר ולא להפך. שמה הקדום ,קריית ארבע ,מזמין אותנו למסע של פיענוח סודות .מדוע בחרה
כאן אנו פוגשים את הפירוש המרתק והמעמיק של ה'כלי יקר' (בראשית כג, התורה לכנות את העיר בכינוי זה דווקא בפתח סיפור פטירתה של שרה אמנו?
ב) ,המעלה את הדיון ממישור גיאוגרפי-היסטורי אל מישור רוחני-קיומי, השאלה מנקרת בלבם של מפרשי המקרא :האם שמו של המקום נגזר משמו
בראותו בשם 'קריית ארבע' ביטוי לארבע דרכים שבהן המיתה מצויה בעולם. של איש בשר ודם ,ענק מן הענקים שמשל שם בכיפה ,או שמא השם צופן
הכלי יקר מבאר :כי קודם לשם קריית ארבע היו לעיר ארבעה שמות :אשכול, בחובו סוד עמוק יותר על מהותה של העיר ,על המיתה ,על החיים ועל כוחות
ממרא ,קריית ארבע וחברון .נראה להסביר כי לשיטתו ,ריבוי השמות אינו הנפש המיוחדים לה? כשאנו עומדים אל מול המושג קריית ארבע ,אנו חשים
מקרי ,אלא נועד ללמד אותנו על ארבע מהויות של יחס האדם אל המוות. במתח שבין הפשט המוחשי לבין המדרש הרוחני .המפרשים ,החל מרש"י ועד
כנגד כל דרך שבה נפש נפרדת מהעולם ,עומד שם המגדיר אותה: לאחרונים ,אינם מניחים לנו לנפשנו ,והם מציעים הסברים המטלטלים את
ראשית ,יש מיתה שאדם מת בחטאו ,וכנגדה נקרא המקום ממרא ,מלשון תפיסת עולמנו – מציאות של ענקים המהלכים על הארץ ,דרך הבנה מופשטת
ממרים הייתם עם ה' .שנית ,יש מיתה בעוון אחרים ,כגון צדיק שנתפס בעוון של ארבע דרכי המיתה ,ועד לתובנה מרהיבה על תכונותיו הסגוליות של
הדור או בנים הנעשים שכולים מאביהם ,וכנגדה נקרא המקום אשכול ,מלשון המקום .בואו נצא לדרך ,נחשוף את הרבדים השונים של השם המסתורי הזה,
השכול .שלישית ,ישנה המיתה הטבעית ,שהיא פירוד ארבעת היסודות וננסה להבין מדוע דבק שם זה בעיר של האבות ,ומהו הקשר העמוק בין השם
המר כיבים את גוף האדם ,וכנגדה נקרא המקום קריית ארבע .רביעית ,ישנה לבין כוחות החיים הפועמים בה עד עצם היום הזה.
מיתת נשיקה ,שהיא החיבור העילאי של הנשמה אל הבורא ,וכנגדה נקרא כדי להעמיק בסוד שמה של העיר ,עלינו להניח את היסודות כפי שהם עולים
המקום חברון ,מלשון חבור. מן הכתובים ומפירוש רש"י ,המהווים את שער הכניסה לסוגיה.
נראה לבאר את התובנה המוסרית העצומה שבדבריו :התורה מציינת כי שרה התורה בפרשת חיי שרה (בראשית כג ,ב) מספרת :ותמת שרה בקרית ארבע
אמנו נפטרה בקרית ארבע היא חברון ,כדי ללמדנו כי פטירתה של שרה לא היא חברון בארץ כנען .רש"י שם מבאר :בקרית ארבע -על שם ארבע ענקים
הייתה מן הסוגים הראשונים ,שיש בהם צד של עוון או השחתה ,אלא מן שהיו שם אחימן ששי ותלמי ואביהם .דבר אחר על שם ארבע זוגות שנקברו
הסוגים הנעלים והטהורים ביותר – המיתה הטבעית והדבקות המוחלטת שם איש ואשתו :אדם וחוה ,אברהם ושרה ,יצחק ורבקה ,יעקב ולאה .נראה
בבורא .בכך ,ה'כלי יקר' הופך את שמות המקום ממילים על מפה לכלי ל הסביר כי רש"י מציב בפנינו שתי דרכים :הדרך האחת נאחזת במציאות
המאפשר לנו להבין את טהרת הצדיקים בהסתלקותם מן העולם. ההיסטורית של הענקים שהיו בעיר ,והדרך השנייה ,המדרשית ,נוגעת בנצח
כשאנו מבקשים לזקק את התובנה כי לשמות המקומות בתורה יש כוח מעצב, – בזוגות הקדושים שקבורתם היא שהעניקה לעיר את מהותה הרוחנית.
אנו נדרשים לדבריהם של הוגים וראשונים המביטים אל מעבר לאותיות בספר יהושע (יד ,טו) נאמר :ושם חברון לפנים קריית ארבע האדם הגדול
ומזהים את סגולת המקום המשתקפת בשמו. בענקים הוא .רש"י על אתר מפרש :האדם הגדול בענקים הוא -אביהם של
רבי יעקב בעל הטורים (בראשית כג ,ב) פירש :כי האות כ' זעירא בתיבת אחימן ששי ותלמי ארבע היה שמו .הנה כי כן ,הפשט הפשוט לכאורה הוא
'ולבכותה' המופיעה סמוך לשם המקום ,באה ללמדנו שהבכי על שרה נובע שהעיר נקראה על שם איש בשם ארבע .התמיהה העולה מן הדברים היא
מהערכת הדרך שבה סיימה את חייה במקום המקודש הזה .נראה להסביר כי גדולה :מדוע רש"י בפירושו לתורה התעלם מהפשט הזה והעדיף את
לשיטת הטור ,המקום קריית ארבע אינו רק נקודה גיאוגרפית אלא מרחב שבו ההסברים האחרים?
מתרחש החיבור בין החיים למוות בצורה מזוקקת ,ולכן השם והמקום הופכים רבי אליהו מזרחי (על אתר) מקשה :דלמה לא כתבו המדרש או רש"י שנקרא
למעין תעודת זהות של הנפטרת. על שם איש ששמו ארבע שהוא המושל בעיר ההיא? ומיישב :דצ"ל דכיון שיש
רבי אליהו מזרחי (על התורה ,פרשת חיי שרה) הוסיף וכתב :כי השמות ניתנו טעמים לעיר שנקרא קריית ארבע ,צ"ל דהמושל נקרא ארבע על שם העיר
לעיר על שם המעשים והאירועים שקרו בה ,ואין זה מקרי שדווקא המקום ולא להיפוך .נראה להסביר כי הרא"ם מעמיד אותנו על נקודה עקרונית :שמה
הזה נבחר למקום קבורת האבות .ביאור הדברים הוא שהמקום 'מזמין' את של העיר קודם לכל דמות אנושית שפעלה בה ,והעיר כשלעצמה טומנת
המאורעות ,ובכך הוא הופך לזירה שבה מתגלית צדקתם של הקבורים בו, בחובה תכונה שעל שמה נקראו כל השאר.
והשם הוא החותמת המעידה על כך. הרשב"ם (על בראשית כג ,ב) מפרש :בקרית ארבע -שם האיש ארבע ,כדכתיב
המהרש"א בגמרא (סוטה דף יג ,ע"א) ביאר :כי קריית ארבע היא חברון, ביהושע קריית ארבע אבי הענק .נראה להוסיף כי הרשב"ם ,בדרכו העקבית
והשמות הללו מעידים על כוחות החיים הגדולים שהיו גנוזים בה .נראה ליישב ללכת אחר הפשט ,אינו חושש מן המסקנה שהשם נגזר מדמות היסטורית,
כי העיר ,המכילה בתוכה את שמות הענקים לצד שמות האבות ,היא מקום ובכך הוא מבקש לעגן את התורה במציאות הגיאוגרפית והאנושית של העת
שבו כוחות אדירים – אם גופניים ואם רוחניים – באים לידי ביטוי .המהרש"א העתיקה.
רומז כי השם הוא ביטוי למציאות אנושית חזקה שפעלה במקום ,ומקום כזה המהר"ל בספרו גור אריה מיישב :דבעל כרכך העיר עצמה נקראת כן ,דכתיב
מטביע את חותמו על כל מי שדורך בו. היא ולא כתיב חברון קריית ארבע ,דהמילה היא משמע שקרית ארבע היא שם
בספר באר בשדה מבאר :כי העולם קרא את העיר על שם המושל ,אך התורה אחר לאותה העיר ולא מתאר את העיר לפי מושלה .וממשיך המהר"ל :דתדע
בחרה להדגיש את המספר ארבע כדי ללמדנו על יסודות העולם ועל חוקי דהמושל נקרא על שם העיר ,דלא יתכן לקרוא שם אדם ארבע או חמש בלא
המציאות הטבעית והרוחנית .נראה להרחיב כי השימוש במספר ארבע בא
נפקא מינה נוספת עולה בהבנת האחריות לבטא את השלמות – ארבעת רוחות השמיים ,ארבעת היסודות ,וארבעת
האישית כלפי כוחות החיים שניתנו לאדם .כשם הזוגות .השם אינו מתאר רק אדם ,אלא את התכונה הכוללת של המקום
שהעיר קריית ארבע מזמנת לאדם את כנקודת חיבור של יסודות העולם.
האפשרות להעצים את כוחותיו ,כך על האדם שמו של מקום בתורה אינו רק כותרת היסטורית ,אלא חשיפת מהות סגולית
מוטל לזהות היכן בחיים האישיים שלו הוא המשפיעה על הנפש ועל כוחות החיים הפועמים בה .הגמרא במסכת ברכות
פוגש הזדמנויות לחיבור לכוחות חיים .בין אם (דף ז ,ע"ב) מלמדת על הקשר העמוק בין שם האדם לאופיו ,ומכאן שהדברים
מדובר בלימוד תורה המעניק תעצומות רוח, אמורים גם בשמות המקומות המופיעים בכתובים ,אשר יש להם השפעה
ובין אם מדובר בעשייה גופנית המקדשת את ישירה על בני האדם השוהים בהם .העיר חברון ,המכונה גם קריית ארבע,
החומר ,עליו לדעת כי אלו הם כלי הקיבול אינה חריגה לכלל זה.
לצמיחה ,וההימנעות מחיפוש אחר מקורות אלו היא החמצה של הפוטנציאל הדרשות השונות של חז"ל ,הן על קבורת ארבעת הזוגות והן על ארבעת
הטמון בו. הענקים ,אינן סותרות זו את זו ,אלא משלימות תמונה אחת .בשני המקרים,
נפקא מינה שלישית נוגעת להסתכלות על החינוך והסביבה .כפי שהענקים הן הצדיקים שנקברו בה והן הענקים שחיו בה ,התברכו בכוחות חיים אדירים.
והאבות חיו באותו מרחב ,כך עולמו של האדם מורכב תמיד משילוב של אצל הצדיקים מדובר בכוחות רוחניים עצומים המשתקפים בעוצמה גשמית,
אתגרים גשמיים קשים ומקורות רוחניים מרוממים .בחינוך הדורות הבאים, ואצל הענקים מדובר בכוחות גופניים יוצאי דופן .קריית ארבע היא מקום
יש להנחיל את ההבנה שהחיים אינם נקיים מהתמודדות עם כוחות מנוגדים, הנותן כוחות חיים לגרים בו ,ולכן בעלי הכוחות הגדולים נמשכו אליה באופן
אך הכוח להתגבר עליהם טמון בחיבור העמוק לשורשי העבר .הידיעה טבעי.
שהאדם יכול לכבוש את האתגרים הללו – כפי שכלב כבש את הענקים – היא מקורות חז"ל מלמדים על השפעת המקומות על האדם :המדרש בפרשת וישב
הבסיס לגידול דור בעל חוסן נפשי ואמונה בלתי מתפשרת. מתאר את שכם כמקום מוכן לפורענות ,והמדרש בתנחומא מציין מעיינות
נפקא מינה רביעית עוסקת בערך של זיכרון והמשכיות .הבחירה של כלב שטופין בזימה .אם מקומות מסוימים מעוררים את האדם לזנות או לחכמה,
לפעול מתוך חיבור לקברי אבותיו מלמדת כי בכל פעולה משמעותית בחיים, הרי שקריית ארבע -חברון היא המקום המעורר את כוחות החיים במלוא
מן הראוי לשאוב השראה מאלו שהלכו לפנינו .היכולת לרתום את העבר עוצמתם .כלב בן יפונה לא הלך לחברון רק כדי להתפלל על קברי אבותיו,
לשירות ההווה והעתיד היא המפתח להצלחה בהתמודדות עם פיתויי הזמן. אלא כדי לשאוב את עוצמת החיים הזו ,שתעזור לו לעמוד בניסיון הגדול של
אין מדובר רק בעניין רגשי ,אלא בטכניקה של בניית אישיות איתנה, המרגלים .כאשר אדם נדרש להתמודד מול פיתוי של הישארות בסטגנציה
המושתתת על הערצה למורשת ועל נכונות להמשיך את המפעל שהותירו רוחנית -גשמית במדבר ,הוא זקוק למקום ששורשיו נטועים בעומק החיים –
לנו. באבות האומה ובכוחות הראשוניים של העולם – כדי למצוא את העוז
בשלב זה ,אנו מעמיקים את המבט אל עבר מושג המקום כמרכיב מהותי להתקדם.
בבניית אישיות האדם .המקומות שבהם אנו דורכים אינם דוממים ,אלא בעלי הסבר זה מאחד את כל הקצוות :השם אינו מקרי ,הוא תיאור המהות .המקום
תדר וסגולה המשפיעים על תודעתנו .קריית ארבע-חברון אינה רק נקודה נקרא כך כי הוא מקור של כוחות – בין אם הם כוחות של קדושה טהורה ובין
גיאוגרפית ,אלא ארכיטיפ של מקום המכנס בתוכו את ניגודי העולם – את אם הם כוחות גשמיים עזים – והאנשים הגדולים ,כל אחד בדרכו ,באו לשאוב
המיתה והחיים ,את הענק הגשמי ואת האבות הרוחניים – ומאפשר את ממנו את עוצמת החיים הדרושה להם .ההליכה של כלב בן יפונה אל חברון
החיבור ביניהם .הרחבה רעיונית זו מורה כי האדם אינו יצור תלוש ,אלא הוא אינה מהלך טקטי גרידא של תפילה במקום קדוש ,אלא פעולה מכוונת של
זקוק לשורשים המחוברים לאדמה של קדושה כדי להצמיח פירות של אמונה. רכישת כוחות נפש להתמודדות עם המשברים הגדולים ביותר .במסכת סוטה
עוד נראה להסביר כי המפגש בין האבות לענקים בקריית ארבע מלמד על (דף לד ,ע"ב) מובא כי כלב פרש מעצת המרגלים והלך להשתטח על קברי
האופן שבו יש להתייחס למציאות המורכבת .העולם מלא בכוחות חזקים אבותיו בחברון ,כדי לבקש מהם רחמים שיצילו אותו מעצתם .מפרשי הגמרא
ודומיננטיים ,ולעיתים הם נראים מאיימים כענקים המבקשים להכתיב את מבארים כי הבחירה בחברון לא הייתה מקרית ,שכן המקום עצמו טומן בחובו
המציאות .הלקח הרעיוני הוא שהקדושה אינה בורחת מהעולם ,אלא נכנסת סגולה של עוצמה ויציבות ,הנדרשת כדי לעמוד כנגד זרם העדר.
אל המקו מות התובעניים ביותר כדי לטהר אותם ולהעניק להם משמעות. בספר יהושע (טו ,יג-יד) מתואר כיצד כלב ירש את העיר ואת שלושת בני
חברון היא המקום שבו הרוח אינה מתבטלת בפני החומר ,אלא משתלטת עליו הענק ,אחימן ששי ותלמי .המאבק של כלב בענקים הוא סמלי ומהותי כאחד.
ומקדשת אותו ,ובכך היא מלמדת אותנו כי גם בתוך סיטואציות גשמיות הענקים מייצגים את הכוח הגשמי בשיאו ,את אותם גורמים הפועלים בעולם
מורכבות ,ניתן למצוא את נקודת החיבור לאלוקות. המנסים להטיל אימה ולערער את ביטחון האדם בדרכו .כלב ,בכוח אמונתו
נראה ליישב כי המושג מקום מייצג גם את המקום הפנימי בנפש האדם .כשם שנשאבה מן המקום הזה ,לא רק שלא ירא מהם ,אלא כבש את מעוזם .הדבר
שישנה עיר חיצונית שנקראת קריית ארבע ,כך בכל אדם ישנו מרחב פנימי מלמד כי מי שמתחבר לכוחות הנצחיים של ארץ ישראל ,כפי שהם משתקפים
הדורש כיבוש ועיבוד .ארבעת השמות שהוזכרו אצל הכלי יקר – כנגד ארבע בקריית ארבע-חברון ,זוכה להתעלות מעל המכשולים החיצוניים ולהכניע את
דרכי המיתה – מהווים בעצם מפה של התמודדויות נפשיות .הדיוק בשמות הכוחות העוינים המבקשים לעצור את התקדמותו.
המקום מלמד כי עלינו להכיר בכל צד של המציאות שלנו ,גם בצדדים הקשים הענקים שגרו בעיר ,לצד האבות הקבורים בה ,מלמדים על טבעו המורכב של
יותר ,כדי להגיע אל החברון הפנימית ,אל נקודת החיבור והשלמות שבה המקום כזירה של התמודדות .השילוב הזה הוא המפתח להבנת החוסן של
האדם מרגיש מאוחד עם רצון הבורא. כלב; הוא לא נזקק רק לשלוות האבות ,אלא לכוח העמידה שנשאב מן המקום
בנוסף ,נראה להעמיק כי הבחירה של כלב במקום הזה מחדדת את ההבנה שבו האדם נדרש להפגין גבורה מול ענקי רוח וגוף .ההליכה לחברון הייתה
ששליחותו של אדם בעולם אינה מנותקת מהשורשים שלו .ההרחבה כאן עבור כלב טעינה מחדש של כוחות חיים ,המאפשרת לאדם לנתק את עצמו
מלמדת שדווקא מי שמכיר את מקומו ,שורשיו והמורשת שלו ,הוא זה מההשפעה המשתקת של המדבר – מקום שבו אין עבודה גופנית ושליטה
שמסוגל להתמודד עם אתגרים חדשים .המקום הוא עוגן שמאפשר לאדם עצמית – ולחזור אל הארץ ,אל המקום שבו התורה והחיים נפגשים
להתרחב אל עבר הלא-נודע מבלי לאבד את זהותו .ככל שהאדם מחובר יותר בהתמודדות מתמדת.
למקומות המקודשים לו ,כך הוא יציב יותר מול הרוחות העזות הנושבות התובנות העולות מתוך בירור מהותה של קריית ארבע-חברון אינן נשארות
בחוץ ,שכן הוא יודע מהיכן הוא בא ומהי המטרה שלשמה הוא פועל. בגדר מחקר עיוני בלבד ,אלא משליכות על חיי המעשה של האדם הנדרש
במקום הזה ,שבו הנפש מבקשת לעמוד על עומקה של המציאות ,אנו מגלים להתמודד עם אתגרי השעה ועם שאיבת כוחות בנסיבות משתנות.
כי החיבור למקום אינו פעולה חיצונית ,אלא תהליך פנימי המעצב את נפקא מינה ראשונה נוגעת לדרכי ההתמודדות בעת משבר ,בדומה לכלב בן
האמונה .האדם המכיר בכך שכל מקום וכל זמן נושאים בחובם תכונה אלוקית יפונה .כאשר אדם חש כי סביבתו הקרובה נסחפת אחר דעה מוטעית או אחר
מסוימת ,אינו חווה את העולם כרצף אקראי של אירועים ,אלא כמרחב של אווירה של ייאוש ,מוטל עליו למצוא את המקום הפיזי או הרוחני המעניק לו
שלי חות .החיבור לנפש מתרחש כאשר האדם מבין שגם הוא ,בתוך עולמו חוסן .הלקח המעשי הוא שעל האדם לבנות לעצמו עוגנים של קדושה וזיכרון
הפרטי ,נקרא להיות 'חברון' – מקום של חיבור ,מקום של אחדות ,ומקום שבו – אתרים ,ספרים או קהילות שבהם נטועים שורשי האמונה והגבורה –
הכוחות הגשמיים והרוחניים משלימים זה את זה לכדי יצירה אחת של קדושה. ולפקוד אותם בעיתות הצורך כדי לקבל את תעצומות הנפש הדרושות
נראה להסביר כי האמונה נבנית מתוך ההכרה שישנו סדר פנימי לעולם .כשם להכרעה צלולה.
שקריית ארבע -חברון הוכנה מששת ימי בראשית להיות מקום של חיבור ,כך
את היציבות הפנימית להמשיך בדרכו ללא חת .המצפן הפנימי מכוון אותנו גם חייו של האדם אינם מורכבים מחלקים נפרדים.
להסתכל על הישגינו לא כאל ניצחונות פרטיים ,אלא כמימוש של הכוח שניתן הכאב והשמחה ,הכישלון וההצלחה ,המאבק בענקים
לנו מאת השם ומתוך דבקות באבות האומה .המוסר הוא לדעת כי גם כשאנו והמנוחה אצל האבות – כל אלו הם נדבכים במבנה
מנצחים ומשיגים ,עלינו להישאר מחוברים למקור – לקריית ארבע-חברון הנפשי שהבורא מכין לכל אחד .האמונה מלמדת
הפנימית שלנו – שבה אנו מכירים בכך שכל עוצמתנו נובעת מהיותנו אותנו להביט על חיינו במבט על ,לזהות את הקו
מחוברים לאמת הנצחית. המקשר בין כל הנקודות ,ולתת אמון מלא בכך שכל
בנוסף ,נראה לבאר כי הסוגיה מלמדת אותנו על חשיבותה של הבחירה שלב במסע הוא הכרחי להגעה אל נקודת החיבור
בסביבה המגדלת .המוסר דורש מאיתנו להקיף את עצמנו במקומות ובאנשים הסופית.
המעוררים בנו כוחות חיים וצמיחה רוחנית .זהו מצפן המזהיר אותנו עוד נראה ליישב כי החיבור לנפש ברגעים של
מלהשתקע ב'מדבר' של עצלות או ב'שכם' של פורענות ,ומדרבן אותנו לחפש התמודדות עובר דרך הזיכרון .כאשר האדם נושא
את ה'חברון' שלנו – את אותו מקום ,קהילה או דרך חיים ,המאפשרים לנו עמו את כוחם של אבותיו ואת ערכי מורשתו ,הוא אינו לבד במערכה .הנפש
לממש את הייעוד שלנו במלואו ,מתוך הבנה שסביבתנו משפיעה על מהותנו מתחזקת כאשר היא יודעת שהיא חלק משרשרת ארוכה ,ושכל ניצחון שלה
ועל היכולת שלנו להוציא אל הפועל את כוחותינו הגנוזים. על אתגר פנימי או חיצוני הוא חלק מהניצחון הכולל של האומה כולה .החיבור
מתוך ההתבוננות המקיפה בשמה של קריית ארבע-חברון ובמהותה ,אנו לאמונה מתבטא בכך שהאדם מפסיק לפעול מתוך 'אני' מצומצם ומתחיל
אוספים אל תוך היום-יום שלנו תובנות המאירות את הנפש .ראשית ,נלמד כי לפעול מתוך הכרה בשליחות גדולה יותר ,ששורשיה נטועים בעומק
כל אדם נושא בתוכו 'קריית ארבע' פרטית – מרחב שבו מתגוששים כוחות ההיסטוריה וצמרתה נוגעת בשמיים.
גשמיים עזים עם שאיפות רוחניות ,והתובנה היא כי אין צורך לברוח מהמאבק, נראה להוסיף כי החיבור לאמונה הוא היכולת לראות את האור גם בתוך חושך
אלא למצוא בו את נקודת החיבור שתקדש את המציאות .שנית ,נלמד כי הענקים .הנפש צמאה לאמת ,ואמת זו מתגלה דווקא כאשר האדם מסרב
הבחירה בסביבת החיים אינה עניין מקרי ,אלא כלי עבודה מרכזי; עלינו להקיף להיכנע למציאות הגשמית המאיימת .האמונה אינה התעלמות מהקשיים,
את עצמנו בנכסים רוחניים ובדמויות המעניקות לנו כוחות חיים ,כדי שנוכל אלא בחירה מודעת להאמין שהכוח הניתן לנו מאת הבורא גדול מכל ענק
לעמוד בעוז מול כל 'ענק' הנקרה בדרכנו .שלישית ,נלמד כי הזיכרון והחיבור ומכל מכש ול .זהו חיבור של דבקות ,הממלא את האדם בשלווה פנימית
לשורשים הם לא רק נוסטלגיה ,אלא מקור של עוצמה נוכחת ,וכי בכל עת של ובביטחון ,מתוך הבנה שהעולם הזה הוא בית המיועד להיבנות ,וכל פעולה
ירידה או ספק ,חזרה אל המקורות היא הדרך הבטוחה להתחזק ולגלות מחדש שלנו היא לבנה נוספת בבניין המקדש של החיים.
את הייעוד שלנו. בסופו של דבר ,החיבור לנפש בסוגיה זו מוליד תובנה מזככת :האדם הוא
עיקר העניין :השאלה מדוע נקראת העיר קריית ארבע נוגעת בשורש הקשר הבית שבו שכינה שורה .כאשר אנו מכבשים את היצרים ,כאשר אנו מאחדים
שבין האדם לבין המקום שבו הוא פועל וממנו הוא שואב את חיותו. את הכוחות המנוגדים שבתוכנו ומנתבים אותם לעבודת ה' ,אנו הופכים את
המפרשים ,בדרכם הייחודית ,הראו כי השם אינו מתאר רק היסטוריה של עצמנו לקריית ארבע – מקום של חיבורים ,של קדושה ושל כוחות חיים
ענקים או זוגות קבורים ,אלא את מהות המקום כעיר של כוחות חיים אדירים, אינסופיים המאירים את העולם.
המאפשרים את החיבור שבין השמימי לארצי .הכלי יקר לימדנו כי השם צופן כשאנו ניצבים בפני סוד שמה של חברון ,המצפן המוסרי שלנו מכוון אל
בחובו את רזי המיתה והחיבור ,ובכך הפך את פטירתה של שרה אמנו למעשה האחריות להפוך את המציאות למקום של חיבור .הלקח המוסרי הגדול הוא
של דבקות טהורה .המהר"ל והוגים אחרים הבהירו כי העיר היא הישות היכולת לזהות כי גם במקומות שנדמים כרוויים במאבקים וב'ענקים' ,חבויה
היסודית ,והשמות הם ביטוי למהותה הסגולית שאינה תלויה במושלים כאלו תשתית עמוקה של קדושה וחיבור .המצפן מורה לנו לחדול מהסתכלות
או אחרים .עיקר ה עניין הוא התובנה שכל מקום שבו אנו דורכים ,וכל רגע שטחי ת על מציאויות מורכבות ,ולהתחיל לחפש את השורש האלוקי שקיים
שבו אנו חיים ,הם פוטנציאל ל'חברון' – מקום שבו האדם מאחד בתוכו את כל בכל אדם ובכל מצב ,מתוך הבנה שהעולם אינו מקרי אלא זירה למפגש בין
הכוחות שקיבל ,מתגבר על הענקים החיצוניים והפנימיים המבקשים לעכבו, כוחות גשמיים ליעדים רוחניים.
ובונה מתוך כך קומה רוחנית שלמה ,מחוברת ומלאת עוצמה ,המאירה את עוד נראה להסביר כי המצפן הפנימי נבחן ביכולת שלנו להפוך את האתגרים
דרכו בעולם. למנוף של התעלות .כאשר אדם נתקל בקושי שנראה כענק אימתני המאיים
החיים הממשיים אינם מתרחשים בריק ,אלא במרחבים המטביעים בנו חותם, על דרכו ,המוסר מחייב אותו לא לברוח או להתייאש ,אלא לעצור ולשאול את
ועלינו להשכיל לבחור את אותם מקומות ששורשיהם נטועים באמת ,כדי עצמו :מהם הכוחות שקיבלתי בתורשה ,ומאילו שורשים אני יונק? המצפן
שנוכל לשאוב מהם את החיוניות הנדרשת למימוש ייעודנו .כוחות החיים מורה לנו שהחיים הם מתנה של עוצמה ,והאחריות המוסרית שלנו היא לאזור
שאנו מגלים בתוכנו הם הדים למהות שקיבלנו מאבותינו ,והם הכלים עוז ,לשאוב השראה מדמויות המופת שקדמו לנו ,ולצאת לכיבוש המטרות
שבאמצעות ם אנו הופכים כל התמודדות לקפיצת מדרגה בדרכנו אל שלנו מתוך אמונה שהמקום שבו אנו נמצאים אינו רק מקום של התמודדות,
השלמות. אלא מקום של פוטנציאל לחיבור מושלם.
נראה להוסיף כי המוסר שנבנה כאן מלמדנו על הענווה שבתוך הגבורה .הכוח
שכלב בן יפונה שאב בחברון לא גרם לו להתגאות על הענקים ,אלא העניק לו
למה קריית ארבע נקראה בשם חברון?
לאחר שאברהם אבינו קנה את המערה? התחושה היא שהאדמה כאן תחת ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה
רגלינו דורשת תשובה ,והאבנים העתיקות ,השותקות בשלוותן ,מספרות על ולבכתה .השם קריית ארבע מהדהד באוזנינו כחידה עתיקה ,צליל של ענקים
סוד עמוק הטמון בשם הזה ,סוד שאינו נותן מנוח למי שמבקש לחדור אל אדירים המהלכים על הארץ ,של אב ושלושת בניו ,של מציאות שקפאה בזמן.
פשר מהותה של העיר הקדושה הזו. אך לפתע ,מתוך הדממה המדברית של ארץ כנען ,עולה שם חדש ,חברון .השם
הפסוק הפותח את פרשתנו מציב את השמות זה לצד זה בתמציתיות מעוררת המסתורי הזה אינו רק ציון גיאוגרפי; הוא מרחף באוויר כרוח חרישית ,כמבשר
מחשבה :ותמת שרה בקרית ארבע היא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד על מהפך פנימי ,על התעלות של מקום שהיה מזוהה עם אימה וגבורה
לשרה ולבכתה (בראשית כג ,ב) .נראה להסביר כי התורה מבקשת להצביע על אנושית ,והפך לביתם האחרון של אבות העולם .הרוח נושבת בין גבעות חברון
קיומם של שני עולמות במקום אחד :העולם המוכר של קריית ארבע ,על הקדומות ,מנערת את האבק מעל השמות העתיקים .מדוע המקום שנקרא
מורכ בותו הגשמית ,מול השם חברון ,המסמל את המהות העמוקה שנחשפה פעם קריית ארבע ,על שם ארבעת ילידי הענק ,זכה לשם חברון ,שם שכולו
עם קבורתה של שרה. רמז לחיבור ,לנצחיות ולדבקות? האם השם חברון הוא רק ציון של קרבה
משפחתית או היסטורית ,או שמא הוא מבטא כוח פנימי חבוי שהתגלה רק
רבי מנחם רקנטי (על התורה ,בראשית כג ,ב) רש"י (בראשית כג ,ב) מפרש :בקרית ארבע -על שם ארבע ענקים שהיו שם
פירש :כי ארבע הוא רמז לארבע יסודות העולם, אחימן ששי ותלמי ואביהם .דבר אחר על שם ארבע זוגות שנקברו שם איש
וקריית ארבע היא הנקודה שבה כל היסודות ואשתו אדם וחוה ,אברהם ושרה ,יצחק ורבקה ,יעקב ולאה .ביאור הדברים
מתאחדים .נראה להוסיף כי לשיטתו ,אין הוא שרש"י מציב שתי דרכים :הראשונה קושרת את השם למציאות של כוח
מדובר בענקים בלבד ,אלא בתיאור קוסמי של אנושי גולמי ,בעוד השנייה מעלה אותנו אל רובד הנצח ,אל הזוגות שקבורתם
מקום הנטוע ביסודות הבריאה ,ומשום כך הוא יצקה לעיר את משמעותה הרוחנית המקודשת.
היה נחשב למקום העתיק והמרכזי ביותר רבי אברהם אבן עזרא (בראשית כג ,ב) מבאר :קרית ארבע -היא חברון ,וכן
בארץ ,שאליו נמשכו כל הכוחות עוד בטרם כתוב ביהושע יד ,טו .נראה להוסיף כי האבן עזרא רואה את זהות המקומות
נתקדש במלואו על ידי האבות. כעובדה גיאוגרפית פשוטה שאין לערער עליה ,ובכך הוא מפנה את הקורא
השל"ה הקדוש בתורה אור (פרשת חיי שרה) ביאר :כי השם חברון מרמז על אל המציאות כפי שהיא מתוארת בכתובים ללא צורך בהעמקה בדרשות
הצירוף של ח' ברונ' ,ח' צירופי שמות קדושים הנסתרים במקום הזה .נראה שמות המקום בשלב זה.
לבאר כי לשיטתו ,אין חברון רק שם מקום ,אלא היא מהווה מוקד רוחני שבו הרמב"ן (בראשית כג ,ב) מחדש :קריית ארבע היא חברון ,ונקראה כן על שם
נחשפים גילויים אלוקיים שאינם מצויים במקומות אחרים ,ועל כן זכתה להוות אדם או על שם ארבעה ענקים .נראה לבאר כי הרמב"ן מבקש לגשר בין הפשט
מקום מנוחת האבות ,שכן הם אלו שהיו מסוגלים לקלוט את השפע הזה. של השם לבין הקדושה העילאית של המקום ,ומדגיש כי גם אם השם נגזר
האור החיים הקדוש על התורה (בראשית כג ,ב) כתב :כי שם המקום קריית מאירועים היסטוריים ,אין הדבר גורע ממעלתה של העיר שהפכה למשכן
ארבע מעיד על היותו מקום של ארבע קליפות שהיו צריכות הכנעה ,ושם קבורת האבות.
חברון מעיד על התיקון שבא על ידי האבות שחיברו את הכל אל הקדושה. הכלי יקר (בראשית כג ,ב) מבאר :שקודם שנקראה חברון היו לה שמות רבים,
נראה להוסיף כי על פי דבריו ,הענקים היו ביטוי חיצוני לכוחות המקטרגים והשם קריית ארבע מלמד על דרכי מיתה וחיבור .נראה להעמיק כי לשיטתו,
שאחזו במקום ,ופעולת האבות בבואם לשם הייתה בבחינת שבירת הקליפות ריבוי השמות – אשכול ,ממרא ,קריית ארבע וחברון – אינו מקרי ,אלא נועד
וגילוי אור השכינה ,מה שהפך את קריית ארבע לחברון של קדושה. להורות על הדרגות השונות שבהן הנפש נפרדת מהגוף ומתחברת אל
הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ד ,יורה דעה סימן שורשיה ,כאשר השם חברון מסמל את השלב הסופי והעליון של דבקות
לא) ביאר :כי חשיבותה של חברון נובעת מכך שהיא הייתה ועודנה עיר של הנשמה.
תורה ומצוות המחוברת לשורשי האומה .נראה ליישב כי גם בהיבט ההלכתי, תרגום אונקלוס (בראשית כג ,ב) מתרגם :ותמות שרה בקרית ארבע היא חברון
מעמדו של המקום מושפע מהקדושה שנוצרה בו על ידי האבות ,וקדושה זו בארעא דכנען .נראה להסביר כי התרגום שומר על השמות כפי שהם ,ואינו
אינה בטלה לעולם ,אלא נשארת טבועה באבני העיר וברוח השורה בה ,מה נכנס לפירושי המדרש ,ובכך הוא מדגיש את העובדה שהשם חברון הוא שם
שמחייב את השוהים בה להתנהגות בהתאם למדרגתה הרוחנית הגבוהה. עתיק שהיה קיים במקביל לשם קריית ארבע.
הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן במשנה ברורה (סימן תקפ"ט) כאשר אנו פונים אל גנזי חז"ל ,אנו מוצאים מתיחות בין התיאור של מקום
פירש :כי הקריאה בשם חברון נועדה להזכיר לדורות את החובה להידבק השוכן תחת שלטון הענקים לבין היותו מקום מנוחתם של גדולי האומה.
באבות ובתורתם ,שכן המקום עצמו הוא בית מדרש לדורות .נראה להסביר בגמרא במסכת סוטה (דף לד ,ע"ב) מבואר :אמר רב יצחק ,כלב נשתטח על
כי השם אינו רק עבר ,אלא ציווי לעתיד ,שבו המקום ממשיך להשפיע על קברי אבותיו בחברון ,אמר להם אבותי בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת
המבקרים בו את חוסן האמונה שהיה לאבותיהם ,והחיבור שנוצר בשם חברון מרגלים .רש"י שם מפרש שהקדושה הטמונה במקום הזה היא שאפשרה לכלב
הוא חיבור נצחי בין עם ישראל לארצו. לשאוב כוח נגד הזרם .נראה לבאר שהגמרא כאן אינה רק מתארת מעשה
כשאנו מבקשים לראות את עומק הדברים דרך ראייתם של גדולי הדורות ,אנו היסטורי ,אל א מלמדת שחברון היא מקום שבו האדם פוגש את שורשיו כדי
מגלים כי המילים העתיקות משמשות כגשר חי אל המציאות העכשווית, להתגבר על פחדים קיומיים ,ומכאן שהשם חברון מעיד על כוח החיבור שבין
ומאירות באור חדש את משמעות השמות של העיר הקדושה. החי למת.
מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק ט ,סימן רמב) ביאר :כי השם בתלמוד ירושלמי (מסכת סוטה ,פרק ז ,הלכה ד) מובא :אמר רבי יהודה בן
חברון מורה על יסוד החברות והחיבור שבין איש לאשתו ,ושעל כן זכתה העיר פזי ,חברון הייתה של ענקים ,ומקום מנוחת אבות היא .נראה להסביר שחכמי
הזו להיות המקום שבו נקברים הזוגות הקדושים המאחדים בתוכם את כוח הירושלמי מדגישים את הניגוד הקיצוני – המקום המיושב על ידי 'האדם
הבית הישראלי .נראה להסביר כי לשיטתו ,השם חברון אינו מקרי ,אלא הוא הגדול בענקים' הוא-הוא המקום שבו שורה השכינה על האבות .הדבר מלמד
מהווה עדות למהותה של העיר כמקום שבו מתגלה שלמות הבריאה דרך שהשם קריית ארבע מייצג את הכוח הפיזי הגס ששלט במקום ,בעוד השם
החיבור שבין הנשמות ,וכי האבות והאמהות הקבורים שם הם המופת לכל דור חברון מייצג את כיבוש הרוח על החומר.
ודור לאופן שבו זוגיות הופכת לשכינה השורה בבית. במדרש בראשית רבה (פרשה נח ,ד) נאמר :רבנן אמרי ,על שם ארבע זוגות
הראשל"צ רבנו הגר"י יוסף בילקוט יוסף (הלכות ביקור קברים) חידש :כי עצם שנקברו בה .אדם וחוה ,אברהם ושרה ,יצחק ורבקה ,יעקב ולאה .נראה ליישב
הקריאה בשם חברון מחייבת את כל הבא בשעריה להתייחד ביראת כבוד עם כי המדרש מבקש להפקיע את השם קריית ארבע מהקשרו המקורי של
רוח האבות המפעמת במקום ,שכן זו עיר שבה הקדושה אינה מופשטת אלא הענקים ,ולהעניק לו משמעות של זוגיות נצחית .אם השם חברון מבטא את
מורגשת בכל אבן ובכל תל .נראה ליישב כי לפי דבריו ,המקום הזה משמש חיבור הנפש לאלוקים ,הרי שהשם קריית ארבע ,לפי רבנן ,מבטא את חיבור
מצפן רוחני המזכיר לאדם כי אנו הולכים בעקבות דורות של צדיקים ,וכי הנשמות זו לזו ,חיבור שמתחיל בבני אדם ומסתיים בדבקות נשגבה.
עלינו לפעול מתוך הכרה מתמדת שאנו מהווים המשך ישיר לשרשרת בעוד חז"ל מציבים את התשתית העובדתית והדרשתית ,הראשונים צוללים
המפוארת שהחלה במערת המכפלה. אל תוך עומק המושגים ,ומבקשים להבין את המהות הפנימית של השמות
מו"ר הגר"א וייס בשו"ת מנחת אשר (חלק א ,סימן נא) ביאר :כי השם קריית שניתנו למקום .כאן מתגלה הדינמיקה שבין המקום כפי שהוא נתפס בעיני
ארבע והשם חברון מסמלים את המאבק שבין העיסוק בענייני העולם הזה בשר ודם ,לבין ערכו הרוחני הנצחי.
לבין השאיפה לעולם הבא ,וכי המקום הזה הוכשר על ידי אברהם להראות כי רבי יעקב בעל הטורים (פירושו על התורה ,בראשית כג ,ב) כתב :כי האות כ'
ניתן להכניס את קדושת העולם הבא אל תוך חיי המעשה שלנו .נראה להוסיף זעירא בתיבת 'ולבכותה' המופיעה סמוך לשם המקום ,באה ללמדנו שהבכי
כי על פי דבריו ,המקום מלמד שאין סתירה בין היותנו פועלים בעולם מלא על שרה נובע מהערכת הדרך שבה סיימה את חייה במקום המקודש הזה.
אתגרים וענקים ,לבין שמירה על דבקות אמת בבורא ,שכן זוהי התכלית נראה לבאר כי לשיטת הטור ,קריית ארבע אינה רק נקודה גיאוגרפית אלא
שאותה ביקשו אבות האומה להנחיל לנו. מרחב שבו מתרחש החיבור בין החיים למוות בצורה מזוקקת ,והשם הוא מעין
כשאנו מבקשים להוריד את הסוגיה אל קרקע המציאות ,אנו מוצאים כי חותמת המעידה על הקדושה ששרה הטביעה במקום בפטירתה.
המהות הכפולה של קריית ארבע -חברון אינה נשארת במישור התיאורטי רבי יצחק אברבנאל (בראשית כג ,ב) ביאר :כי השם חברון ניתן למקום כשהפך
בלבד ,אלא משליכה על הליכותינו ועל קבלת ההחלטות שלנו במעגל החיים למקום מושב לאבות ,ומשמעותו היא חיבור הנפרדים לאחדות .נראה להרחיב
האישי והקהילתי. כי האברבנאל מדגיש את תהליך ההתקדשות – המקום היה שייך לאומות או
נראה לבאר כי הנפקא מינה הראשונה נוגעת לבחירת מקום מגורים וסביבה לענקים ,אך עם בואם של אבות האומה הוא עבר הסבה לשם המעיד על
חברתית .כשם שחברון נבחרה להיות מקום משכנם של האבות ,כך מוטל על מהותו כמרכז רוחני שבו כוחות העולם מתאחדים תחת השגחת הבורא.
האדם לבחון האם המקום שבו הוא קובע את מושבו אכן מהווה עבורו 'חברון'
והבדידות הופכת לדבקות .זוהי הנהגה של אמונה צרופה :לא לברוח – מקום של חיבור ,של צמיחה רוחנית ושל סביבה
מהמציאות המאיימת ,אלא להאיר אותה בחיבור הפנימי. המאירה פנים לנשמה .הבחירה לגור בסביבה
עוד נראה לחדש כי הדרך להפוך את הנפש לחברון עוברת דרך השקט המעודדת תורה ויראת שמים היא למעשה החלטה
וההקשבה .כשם ששרה אמנו נקברה במערה המבודדת והשקטה ,כך גם מעשית הנגזרת מהבנת המקום כמנוף להתעלות ,ולא
האדם מוצא את שורש נשמתו במקום השקט והפנימי ביותר שבו ,הרחק רק כנקודה גיאוגרפית.
מהרעש החיצוני .שם ,במקום שבו הכל מתחבר לשורש הנשמה ,האדם זוכה נראה להוסיף כי נפקא מינה נוספת עולה מתוך
לגלות את האחדות האלוקית השרויה בקרבו ,ומבין שכל כוחותיו וכל רגעיו המושג 'חיבור' הטמון בשם העיר .בעת שלום בית או
בחיים נועדו להוות בית לחיבור הגדול הזה. בפתרון סכסוכים ,אדם נדרש לאמץ את מידת
כשאנו מבקשים לזקק את התובנות הללו לכדי הנהגה מעשית ומוסרית ,נראה ה'חברון' הפנימית שלו .כשם שהעיר קידשה את
לבאר כי המעבר מקריית ארבע לחברון הוא הצו המוסרי המרכזי של האדם החיבור שבין הזוגות הקבורים בה ,כך מוטל על האדם
בעולמו .המצפן הפנימי שאנו בונים לעצמנו אינו מצביע על מקום פיזי רחוק, לחפש את נקודת המפגש והדבקות עם הזולת ,גם במקומות שנדמים בתחילה
אלא על הדרך שבה אנו ניגשים לכל סיטואציה ,לכל אדם ולכל אתגר שעומד כ'קריית ארבע' של מחלוקת או של ענקים המקשים על היחסים .היכולת
לפתחנו. להפוך קריית ארבע לחברון היא המפתח לכל מערכת יחסים בריאה
נראה להוסיף כי מידת ה'חברון' המוסרית היא היכולת לראות את הכלל בתוך ומקודשת.
הפרט .אדם המבקש להיות 'חבר' – במובן העמוק של השם – הוא אדם עוד נראה לחדש כי ההתייחסות לאתרים קדושים ולאתרי מורשת בהלכה
המשתחרר מהצמצום של ה'ארבע' ,אותם ארבעה ענקים של אגו ,קנאה, נגזרת מההבנה שהמקום אינו נשאר כשהיה .הנהגה של כבוד ויראה בביקור
תאווה וכבוד שעלולים לשלוט בחייו .המוסר של חברון מלמד אותנו כי במקומות אלו אינה רק עניין של נימוס ,אלא חובה הלכתית הנובעת מהכרת
העוצמה האמיתית אינה נמצאת בשליטה על הזולת או בהוכחת צדקתנו ,אלא המקום כמקום שבו השכינה חופפת .הקביעה ההלכתית שיש לנהוג כבוד
ביכולת לחבר ,לגשר ,ולהבין כי כל נשמה שאנו פוגשים היא חלק בלתי נפרד בבית הק ברות ,ובפרט במקום מנוחת אבות ,היא יישום מעשי של התובנה כי
משרשרת החיים והנצח של האבות. הקדושה שנוצרה במקום אינה מתפוגגת עם השנים ,אלא נשמרת כפוטנציאל
נראה להעמיק כי מצפן זה דורש מאיתנו ענווה מיוחדת .כשם שאברהם אבינו, לכל אדם המבקש להתחבר לשורשיו.
גדול האבות ,משתחווה לבני חת ומבקש לקנות את המקום במחיר מלא ,כך כאשר אנו מעמיקים במושג של קריית ארבע-חברון ,נראה לבאר כי הדינמיקה
גם האדם נדרש לוותר על הגאווה שלו כדי להשיג את ה'חברון' שלו .המוסר שבין השמות אינה רק סיפור היסטורי ,אלא תיאור מדויק של תהליך הבנייה
של המקום הזה מחייב אותנו להכיר בכך שאיננו בעלי הבית המוחלטים על הרוחני העובר על כל אדם מישראל במהלך חייו ,תהליך שבו המציאות
המציאות ,אלא שליחים המבקשים להטמיע קדושה בתוך הקרקע הגשמית. החיצונית הופכת למצע של קדושה.
זוהי הנהגה של יושרה פנימית ,של עבודה קשה על המידות ,ושל התמדה נראה להסביר כי קריית ארבע מייצגת את עולם החומר במצבו הראשוני ,עולם
בדרך הטוב למרות כל הענקים המנסים לערער את היציבות של נתיבותינו. שבו נדמה כי הענקים – היינו הקשיים ,האתגרים והכוחות הגשמיים – הם
עוד נראה לחדש כי תכליתו של המצפן הזה הוא להוביל אותנו אל האחדות. בעלי הבית .אדם עומד מול מציאות שנראית לו מאיימת או מורכבת ,והוא
בחיי היום-יום ,אנו נתקלים בפירודים רבים – בקהילה ,במשפחה ובלב פנימה. מרגיש את עצמו קטן אל מול ה'ענקים' שסביבו .אך כאן באה התובנה
המוסר של חברון מנחה אותנו לא לשקוט עד שנמצא את הנקודה המשותפת, ה עמוקה של חברון :היכולת של האדם לזהות כי תחת המעטפת הזו טמונה
את אותו ניצוץ אלוקי המאחד בינינו .כשאדם חי בתוך מודעות של חברון ,הוא אפשרות לחיבור .חברון אינה מוחקת את קריית ארבע ,אלא מעלה אותה
הופך בעצמו למקום של מקלט ושל קדושה עבור סביבתו ,וכל צעדיו מכוונים מדרגה .היא מלמדת אותנו שדווקא מתוך המקום שנראה כרווי מאבק וקושי,
ליצירת שלום ושלווה .זוהי הבשורה המוסרית הגדולה של העיר הזו :שאפשר ניתן לחצוב חיבור עמוק אל כסא הכבוד.
לשנות את שם המציאות ,שאפשר להפוך את האדמה המדממת לבית של נראה להרחיב כי האבות ,בבחירתם לקבוע את מקום מנוחתם דווקא שם ,גילו
חיבור ,ושאפשר ,מתוך עמל של חיים שלמים ,להפוך את 'קריית ארבע' לעולם שאין מקום מנותק מאלוקות .המאבק של אברהם עם עפרון ועם בני
הפרטית שלנו למשכן נצחי של אחדות ודבקות. חת ,המאמץ לרכוש את המערה ,כל אלו הם ביטוי למגמה אחת :להפוך את
קריית ארבע היא חברון – שני שמות המהווים מפתח לשער הנשמה .העיקר האדמה המוחשית למקום שבו נשמות יכולות להתחבר לשורשן .חברון היא
שביקשנו לברר הוא כיצד המקום ,על ריבוי שמותיו ועל המורכבות הנק ודה שבה הנצח פוגש את הזמן ,והחיבור הזה הוא שמעניק לאדם את הכוח
ההיסטורית שבו ,משמש מראה לדינמיקה שבין האדם לבין בוראו .קריית להמשיך ולהתמודד ,שכן הוא יודע שגם במקום הנמוך ביותר ,הוא יכול לפעול
ארבע מייצגת את האתגרים הקיומיים ,את אותם ענקים המקשים עלינו את פעולת החיבור.
לראות את האמת הפנימית ,ואת הפירוד שאנו חשים אל מול ריבוי היסודות עוד נראה לחדש כי המהות של חברון היא בביטול הנפרדות .בעולם שבו כל
של העולם הזה .אך מתוך כל אלה ,בוקעת המהות של חברון – השם המעיד דבר נראה כעומד בפני עצמו' ,ארבע' הוא מספר של ריבוי ופירוד ,של ארבע
על כוח החיבור ,על היכולת לאחד בין נפרדים ,ועל השראת השכינה שאינה כנפות הארץ או ארבע יסודות שלעיתים נראים כמתנגשים זה בזה .חברון,
בטלה לעולם .האבות והאמהות שנטמנו שם הפכו את האדמה הגשמית מלשון חבר ,היא הכוח המאחד ,הכוח שמחבר את היסודות הללו לכדי מבנה
למרחב של נצח ,ובכך לימדו אותנו כי החיים עצמם ,גם כשהם מלווים בכאב אחד הרמוני .זוהי התובנה שהאדם נדרש לאסוף אל תוך עצמו ,להפוך את כל
ובבכי ,הם המקום שבו נבנית האחדות הגדולה ביותר .כל אדם מוזמן להפוך כוחותיו המפוזרים – מחשבה ,דיבור ,מעשה ורגש – למכלול אחד שמכוון אל
את המציאות הפרטית שלו לבית של חברון ,שבו כל רגע של התמודדות הופך השם יתברך ,ובכך להפוך את קריית ארבע הפרטית שלו לחברון של שלמות.
לדבקות ,וכל צעד בדרך המוסר מקרב אותו אל השורש העליון. במסענו אל תוך נבכי הנפש ,נראה לבאר כי המעבר מקריית ארבע אל חברון
התובנות שאנו לוקחים עמנו לחיי היום-יום הן כי אין בנמצא מקום או מצב אינו רק מעבר גיאוגרפי או תיאורי ,אלא תהליך נפשי עמוק שכל אחד מאיתנו
בחיים שאין בו נקודה של אור ,וכי עלינו ללמוד להביט מעבר לחומה חווה בחיפושו אחר משמעות .האדם ,בבואו לעולם ,מוצא את עצמו לעיתים
המפרידה אל תוך השלם המאחד .העבודה המעשית שלנו היא להפוך כל קרובות במצב של קריית ארבע – מקום של תחושת פירוד ,של התמודדות עם
מפגש ,כל אתגר וכל רגע של פירוד פנימי ,למקום של התחברות לערכים כוחות חיצוניים המכבידים על לבו ,ומחשבות מפוזרות המושכות אותו
הגדולים שקידשו האבות במערת המכפלה ,ולהבין שחברון היא לא רק נחלת לארבע קצוות תבל ,תחושה של מציאות שבה הוא חש קטן ומבודד אל מול
אבות ,אלא יעד שאנו יוצרים במו ידינו בכל יום מחדש. ענקי החיים.
עיקר העניין :הסוד הגדול טמון בהבנה שחברון אינה מקום שנמצא מחוץ לנו, נראה להוסיף כי הנפש נושאת בתוכה כמיהה טבעית לשוב אל שורשה,
אלא חלל פנימי שאנו בונים בתוך הלב .כשם שאברהם אבינו ידע להעלות את והכמיהה הזו היא שדוחפת אותנו להפוך את המקום הזה ל'חברון' .בלב
קריית ארבע אל דרגת חברון ,כך גם אנו ,בתוך השגרה המשתנה ,נקראים המבוכה ,בלב השקט של הישיבה הממושכת בלימוד או בתפילה ,האדם מגלה
לקדש את החומר ולמצוא את החיבור הנצחי ששוכן בכל רגע נתון .הסוף אינו שהכאב ,הפחד והקשיים אינם סוף פסוק .כשאברהם אבינו בוכה על שרה,
אלא התחלה חדשה של דבקות ,שבה הענקים הופכים למדרגות ,והשמות הוא מלמד א ותנו שדווקא דרך הרגש העמוק ביותר ,דרך הבכי וההתמסרות
המרובים מתאחדים לשם אחד – שם האחדות והשכינה. המלאה לכאב האובדן ,אנחנו זוכים לחשוף את הנקודה הפנימית שאינה
החיים שלנו הם מסע בלתי פוסק שבו כל אתגר שנקרה בדרכנו אינו אלא נפרדת ,את החיבור הנצחי שאינו תלוי במציאות משתנה.
הזמנה להוציא מהכוח אל הפועל את כוח החיבור האלוקי הטמון בקרבנו. נראה להעמיק כי האמונה אינה מחייבת אותנו להעלים את המציאות
כשם שהאבות הותירו לנו מורשת של אחדות ,כך עלינו לזכור תמיד שדווקא המורכבת של קריית ארבע ,אלא ללמוד לחיות בתוכה מתוך תודעה של
בנקודות שבהן נדמה שיש פירוד ,שם בדיוק צומחת האפשרות הגדולה ביותר חברון .כשאדם מבין שכל רגע של התמודדות הוא הזדמנות לחיבור עם השם
לבנות את בית השכינה. יתברך ,המציאות נצבעת באור חדש .החרדות הופכות למצע של ביטחון,
איך היה מותר לאברהם להחזיר את גרושתו ,הרי כהן אסור להתחתן עם גרושה?
במו ידיו מציאות שתמנע ממנו את היכולת הרוח המדברית נושבת בין יריעות האוהל ,נושאת עמה ניחוחות של אדמה
לשוב ולהתחתן עם אותה אישה בעתיד ,לו היה יבשה ושיבולים רחוקות ,בעוד השמש השוקעת מותירה אחריה צללים
חפץ בכך? ארוכים ומסתוריים המרקדים על קירות הבד .באוויר עומדת תחושת כובד
הגמרא במסכת יבמות (דף נב ע"א) ביארה :כל של סוד עתיק ,שקט שרק המיית הלב והדי הפעימות של אברהם אבינו
המגרש את אשתו ,אין לו שוב היתר בה אלא אם ממלאים את החל ל הריק .הוא עומד שם ,דמותו זקופה כאלון איתן אל מול
כן נשאו ונתנו בדבר .בביאורנו ,הגמרא מציבה מרחבי האינסוף ,ובליבו החלטה העומדת כסלע בלב הים הסוער .הנה הוא
את היסוד ההלכתי הרחב ,המבאר כי גם במקום מושיט ידו ,וקטורה ,אותה דמות מהעבר הרחוק המזוהה עם הגר ,עומדת
שבו נכתב גט ,התורה מחפשת נתיב של פיוס, בפתח האוהל ,ושאלת השאלות הולמת בקירות הלב כפטיש על סדן .הרי
אך כאן מדובר בכהן ,שבו הגט הוא סוף פסוק. אברהם ,הכהן הגדול המקפיד על קוצו של יוד בטרם ניתנה תורה ,ניצב כאן
השתיקה של חז"ל בסוגיה זו ,והעובדה שהם מעלים את המעשה כפשוטו, מול מחסום הלכתי שנדמה כבלתי עביר – גרושה האסורה לכהן .השמש
מאתגרת אותנו לשאול האם אברהם בנה כאן מציאות שחורגת מגדר הכהונה נעלמת אל מעבר לאופק ,מותירה את העולם בחשכה שרק אור הכוכבים
הרגיל ,או שמא הכהונה שלו עשויה מחומרים אחרים שאינם כפופים לאיסורי המנצנץ מעליה מנסה לפזר ,והסוגיה מרחפת בחלל כערפל המטשטש את
הכהונה המאוחרים. הגבולות .האם ייתכן שגדר התורה נפרץ? האם ייתכן שהכהן המזקק את
בבית המדרש של הראשונים ,הדיון מתעצם והופך למערכה של ממש .גדולי מעשיו כקטורת המעלה ריח ניחוח לפני בורא עולם ,מתעלם מאיסור מפורש
עולם אלו ,אשר נטלו על עצמם את מלאכת ניתוח סבכי ההלכה ,מבקשים שכל כולו קדושה וטהרה? הרעד באוויר אינו רק מרטט הקור של הלילה
להבין את המהלך המפתיע של אברהם אבינו .הם מביטים על הנתונים :מצד היורד ,אלא מהתחושה שאנו נוגעים בנקודה שבה ההלכה פוגשת את
אחד אברהם כהן ,ומצד שני הגר המגורשת ,וביניהם ניצב הדין האוסר על כהן המעשה ,במקום שבו נדמה שאין מוצא ,והשתיקה העמוקה של אברהם
לשאת גרושה .כאן נחשפת היריעה הרחבה של גדולי הראשונים ,המנסים זועקת אל על מבלי לתת מנוח לנפש המבקשת להבין את סוד הבחירה הזו,
לפלס דרך בתוך הסתירה הנראית לעין ,בוחנים את גבולות חלות המצוות את סוד השיבה אל מי שהייתה מחוץ למחנה ,ואת הדילמה המטלטלת את
בטרם ניתנה תורה ,ומבקשים לדעת האם איסור גרושה אכן חל על אברהם אמות הסיפים של עולם ההלכה.
בכל תוקפו. בפתח דברינו ,עלינו להיכנס אל עובי הקורה ולדלות מתוך ספרי הראשונים
הרמב"ם בהלכות מלכים (פרק ט' הלכה א') ביאר :שכל מצווה שנצטוו בה בני והאחרונים את העוגנים המציבים את השאלה המקוממת הזו על שולחן
נח ונתחדשה בסיני ,הרי היא כפי שנכתבה בתורה .בביאורנו ,הרמב"ם מניח הדיונים .עולמם של חכמי ישראל אינו קופא על שמריו; הוא רוחש חיים ,תוסס
יסוד רחב לבירור דרכו של אברהם :אם המצווה קיימת כחלק ממערכת ומתמודד עם כל תהייה ,וביתר שאת כאשר מדובר בדמותו של אברהם אבינו.
הערכים שלפני סיני ,היא מחייבת ,אך ייתכן כי גדרי הכהונה המפורטים כעת נצלול אל המקורות המנחים אותנו בבירור המעמד ההלכתי של אבי
שייכים למערכת שנחתמה רק במעמד הר סיני ,ובכך הוא פותח פתח להבנה האומה ,וננסה להבין כיצד התנהלו חייו בתוך מסגרת המצוות שהוא עצמו
שאברהם אבינו לא היה כפוף לכל פרטי הדינים המאוחרים. קיים בנאמנות כה עמוקה.
רבינו משה מקוצי בספר מצוות גדול (עשין ,סימן קכ"ו) ביאר :כי אברהם אבינו התורה פותחת ומספרת לנו על הפרק החדש בחייו של אברהם אבינו ,המביא
קיים את כל התורה כולה ,ובכלל זה דיני כהונה ולוויה .בביאורנו ,הוא מקשה עמו את הצורך בבירור עומק של ההתרחשויות .בפרשתנו (בראשית כה ,א)
על הגישה המקלה ומחזיר אותנו אל לב הסערה :אם אברהם קיים הכל ,כיצד כתוב :ויוסף אברהם ויקח אשה ושמה קטורה.
נשא את הגר? הוא דוחף אותנו להבין כי המעשה של אברהם חייב להיות רש"י (בראשית כה ,א) ביאר :זו הגר ,ונקראת קטורה על שם שנעימים מעשיה
מוסבר מתוך קיום התורה ,ולא מתוך חריגה ממנה ,ובכך הוא מחייב את כקטורת ,ועל שם שקִטרה והתקינה עצמה לה .בביאורנו ,רש"י חושף כאן
המפרשים למצוא פתרון פנימי בתוך מערכת ההלכה. עולם פנימי שבו התשובה היא המפתח לשיבה ,אך דווקא זיהוי זה הוא המצית
הרא"ש במסכת קידושין (פרק א' ,סימן כ"ה) ביאר :את השאלה כיצד מותר את הדיון ההלכתי הסבוך באשר ליכולתו של אברהם לשוב ולקחתה אל ביתו.
לאבות לקיים מצוות והרי אינם מצווים ועושים ,וקבע כי מצוות האבות היו החזקוני (בראשית כה ,א) ביאר :הרי לעיל גבי ותתע פרש"י מלמד שחזרה
מתוך בחירה והתעלות ,אך לא כחיוב המוטל על כלל ישראל .בביאורנו ,הוא לגלולי בית אביה ,ומתרץ יש לומר קודם שחזר ולקחה אברהם פעם שניה
מבחין בין מצווה שנכפתה בסיני לבין דרך החיים שבה בחר אברהם ,וייתכן כי עשתה תשובה ונקראת קטורה על כך ,ויש אומרים ביקשה לחזור לגלולי אביה
כאן טמון המפתח :אברהם ,בדרכו המיוחדת ,בחר לשמר את עיקרי התורה, ולא חזרה ,ולפי הפשט אין זו הגר .בביאורנו ,המפרש מציב שתי דרכים
אך ייתכן כי פרטים מסוימים ,כגון איסור גרושה לכהן ,לא היו בגדר חובה עליו, מ נוגדות להבנת זהותה של האישה ,ומעמיק את האחריות המוטלת עלינו
או שפירש אותם בדרך שאינה מונעת ממנו לשוב אל אשתו. לברר האם אכן מדובר באותה אישה שגורשה ,שכן שאלה זו היא המפגש
במרחבי האחרונים ,אנו פוגשים את הניסיון הנועז ליישב את הקושיה המכריע בין המעשה לבין מגבלות הכהונה.
העצומה ,תוך התמודדות חזיתית עם דברי הגמרא והמדרשים .גדולי הגמרא במסכת נדרים (דף לב ע"א) ביארה :אמר רב יצחק ,מאי דכתיב ואנכי
הפוסקים מבקשים להבין כיצד ניתן לקיים את המעשה של אברהם אבינו עבדתי את ה' ,אמר ליה הקב"ה לאברהם ,כהן אתה ,דכתיב אתה כהן לעולם
מבלי לפגוע בכהונתו הטהורה ,ומציעים מהלכים הלכתיים חדים ומפתיעים על דברתי מלכי צדק .בביאורנו ,הגמרא קובעת מסמרות שאין לערער עליהם
המנתחים את מהות הגירושין והשליחות. – אברהם אבינו נחשב לכהן .קביעה זו היא לב ליבה של השאלה :כיצד כהן
הגאון רבי יצחק אוהב ציון (כמובא בספר בית האוצר ,חלק א' ,כלל א' ,אות ה') המקיים את כל התורה יכול לישא אישה שגורשה מביתו ,שהרי היא בגדר
הקשה :על דברי הגר"ח קניבסקי שפירש שאברהם לא גירש את הגר אלא רק גרושה לכהן?
שלחה מביתו ,והביא ראיה מפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ט) שכתב בפירוש בבית האוצר להגאון רבי יוסף ענגיל (חלק א' ,כלל א' ,אות ה') ביאר :ודע דלפי
שאברהם כתב לה גט גירושין .בביאורנו ,הוא מערער על הניסיון להפחית מה שכתב הרמב"ם שכל המצוות קיים אברהם אבינו ,א"כ קשה למה נשא
ממעמדו של הגירושין ומחייב את העיון במציאות העובדתית שחז"ל תיארו, אברהם את הגר ,הא הוי גרושה ,וכהן מוזהר על הגרושה .בביאורנו ,המחבר
שכן המילה גט מחייבת פתרון הלכתי יסודי יותר מסתם שילוח. נוגע בנקודה הכואבת ביותר – המתח שבין קיום המצוות השלם של אברהם
הגר"ח קניבסקי בספרו (חדושי מרן הגר"ח קניבסקי על בראשית) ביאר: לבין המעשה שנראה לכאורה כסותר את דיני הכהונה .הדיון הזה אינו רק
בתשובתו לקושיה הנ"ל ,כי לשיטה זו המזכירה גט בפרקי דרבי אליעזר ,הרי פילוסופי ,אלא נוגע בבירור מהות הכהונה של אברהם ומהות המצוות שחלו
שאברהם כלל לא החזיר את הגר ,וקטורה המוזכרת בפרשה היא אישה אחרת עליו.
לחלוטין .בביאורנו ,הוא מעדיף לשנות את ההנחה הבסיסית על זהותה של כאשר אנו מתייצבים אל מול הדילמה המטלטלת ,עלינו להאזין להד קולם
קטורה מאשר להתמודד עם איסור כהונה ,ובכך הוא מציע פתרון המנקה את של חז"ל ,המבארים את מהות הפרידה בין אברהם להגר .הדיון אינו רק
השולחן מכל חשש הלכתי ,אך משאיר אותנו עם תמיהה על דברי רש"י בשאלה מה אירע ,אלא כיצד הגדירו חכמינו את טיב הגירושין הללו ,שהרי
המפורשים שזו הגר. מונח כאן משקל רב על מאזני ההלכה :האם מדובר בניתוק פורמלי המחיל את
הגאון רבי יוסף ענגיל בבית האוצר (חלק א' ,כלל א' ,אות ה') ביאר :שפרקי איסורי הכהונה ,או שמא במציאות אחרת המותירה פתח להמשך הקשר.
דרבי אליעזר סבירא ליה דלא היה לאברהם בת ,ועל כן שפיר נשאה משום בפרקי דרבי אליעזר (פרק כ"ט) ביאר :השכים אברהם וכתב גט גירושין ונתן
מצות פריה ורביה ,מטעם עשה דוחה לא תעשה .בביאורנו ,הוא מחדש כי גם להגר ושלח אותה ואת בנה מעליו ומעל יצחק בנו ,כדי שלא יריבו הבנים.
אם מדובר בגרושה ,המצווה היסודית של פריה ורביה ,שבה אברהם טרם בביאורנו ,המדרש מעמיד אותנו בפני מציאות שאין ממנה מנוס :הגט
השלים את חובתו ,גוברת על איסור הכהונה .הוא מוסיף כי ייתכן ולא מצא המפורש .מילים אלו שכתב אברהם בבוקר ההוא ,כשהשמש החלה להציץ
אישה הגונה אחרת שרצונה להתגייר ,ובכך הופכת הבחירה בהגר להכרח מעל פ סגות ההרים ,הן אלו שמטילות את הצל הכבד על היכולת לשוב
המצווה שדוחה את האיסור ממדרגת חסידות שקיבל על עצמו. ולהתאחד ,שכן הן מקבעות את מעמדה כגרושה במובן ההלכתי המוחלט.
רבנו חיים בן עטר האור החיים הקדוש (על בראשית מ"ט ,בביאורו על פסוקי המדרש רבה על ספר בראשית (פרשת וירא ,פרשה מ"ה) ביאר :ששלח אותה
הפרשה) ביאר :כי היכא דהיה להם איזה עניין של צורך גבוה או גילוי רצון אברהם לשלום ,כמי שמוציא אישה מביתו בדרכי הגירושין ,כדי להשיב את
שמימי ,לא שמרו את התורה במובנה הטכני והמצומצם כפי שאנו מכירים. השקט לאוהל שרה .בביאורנו ,חז"ל מדגישים כי הפעולה לא הייתה
בביאורנו ,הוא פותח צוהר לעולם שבו אברהם אבינו אינו כפוף למגבלות שרירותית ,אלא מחושבת ומכוונת .הדיוק במעשה זה מחדד את התמיהה :איך
האדם הפשוט ,שכן מעשיו נובעים ממקור עליון המכתיב מציאות שבה הדין יכול היה אברהם ,המכיר בחומרת האיסורים עוד לפני שנכתבו בתורה ,ליצור
בירור עומק המושגים מגלה לנו מתח בין המבט הציבורי למבט הפנימי. כפוף למהלך האלוקי ,ובכך הוא מיישב את הסתירה
אברהם אבינו ,הפועל כמרכבה לשכינה ,אינו זקוק לאישור משפטי חיצוני כדי על ידי העתקת הדיון למישור גבוה יותר של השגחה
לדעת את נכונות דרכו ,שכן הוא פועל בתיאום מוחלט עם רצון עליון .העומק ומצווה.
טמון בהבנה כי איסורי הכהונה ,כפי שהם מופיעים בתורה שניתנה למשה, הדיון המרתק באשר להליכותיו של אברהם אבינו
נועדו ליצור גדרים עבור כלל ישראל ,אך אברהם אבינו ,שקיים את התורה אינו נותר כנחלת העבר ,אלא ממשיך להעסיק את
מתוך דבקות פנימית ולא ככפייה ,נהג בדרך שבה גדרי הכהונה לא יכלו לעצור מוחותיהם של גדולי ההוראה בדורות האחרונים,
את התפשטות רצונו להקים זרע של קודש .השליטה העצמית וההתאפקות, המבקשים להבין את המקצב המיוחד של חיי האבות
שנדרשו מכהנים לאחר מכן ,הם מדרגה של קדושה שבאה להגן על הכהונה, ואת האופן שבו השתלבו החיים הארציים עם
אך אברהם נמצא במדרגה שבה כל פעולה שלו – גם אם היא נראית כחריגה ההתעלות הרוחנית הנשגבת .הם בוחנים את הנהגת
– מונעת מהרצון להוסיף חיים וקדושה בעולם ,וזהו הלקח הגדול :הקדושה אברהם ככהן לא רק מן הזווית ההלכתית היבשה,
אינה נמדדת רק בהימנעות מאיסור ,אלא ביכולת להפנות את כל כוחות הנפש אלא מתוך מבט המשלב אמונה ,עבודת המידות
למשימה השליחותית של האבות. והבנת המעמד הייחודי של הנביא העברי.
עוד יש לחדד את מושג התשובה שבו פגשנו אצל הגר ,שנקראה קטורה. החפץ חיים הכהן הגדול מאחיו רבי ישראל מאיר הכהן בביאורו (ספר אהבת
בעומק הרעיון ,אברהם אבינו מלמדנו כי אין מקום שאליו לא ניתן לחזור ,ואין חסד ,חלק ג' ,פרק י') ביאר :כי אברהם אבינו ,בהיותו מרכבה לשכינה ,פעל
דמות שלא ניתן לזכך .הכוח להחזיר את הגר ,שחזרה לגלולי אביה והנה שבה תמיד מתוך ראייה מרחיקת לכת שמעבר לאותיות הכתובות של המצווה.
אל חיק התורה ,הוא כוחו של מנהיג היודע כי עיקר העבודה היא השבת בביאורנו ,הוא מלמד כי כהונתו של אברהם לא הייתה רק טקסית ,אלא הייתה
הלבבות .אברהם בחר בקטורה כי הוא ראה בה את התיקון ,את האפשרות ביטוי של מסירות נפש שבה החיים עצמם הפכו לקרבן ,וממילא אין למדוד
להעניק למציאות מורכבת ופגומה תקומה מחודשת .השליחות הזו ,שבה את מעשיו לפי אמות המידה של אדם מן השורה ,שכן רצונו היה מבוטל
אברהם נוטל את הניצוץ שנפל ומעלה אותו למדרגת קטורת המעלה ריח לחלוטין לרצון השם ,באופן שכל מעשה שעשה – בתוך ההלכה או לפנים
ניחוח ,היא התמצית של עבודת האבות – לראות את האור גם בתוך החושך משורת הדין – היה מכוון להפצת אור האלוקות בעולם.
המדברי ו להוציא ממנו את הבשורה של הבית היהודי ששורשיו נטועים מו"ר הגרש"ה וואזנר בשו"ת שבט הלוי (חלק י' ,סימן קצ"ה) ביאר :כי הדיון
בעומק האמונה והתשובה. אודות נשיאת הגר אינו יכול להתמצות בבירור השאלה האם גורשה בגט כדת
הרעיון העולה כאן הוא שהתורה ,בבואה לספר לנו על אברהם ,אינה מציגה וכדין ,אלא עלינו לשאול האם חלות הגט אצל אברהם הייתה כפי שהיא חלה
דמות סטטית ,אלא דמות דינמית של אדם השואף תמיד להשלים את אצל ישראל לאחר מתן תורה .בביאורנו ,הוא מחדש כי ייתכן שגט שנתן
משימתו .השאיפה הזו ,שבגינה אברהם מוכן לעבור על חומרות הכהונה כדי אברהם להגר לא יצר את הניתוק ההלכתי של גרושה האסורה לכהן ,כיוון
להוליד בנים ,מעידה על כך שהקדושה האמיתית היא בקיום הרצון האלוהי שמעמד הכהונה של אברהם וגדרי הנישואין בטרם סיני היו שונים בתכלית,
המלא – להקים אומה .אברהם אינו נרתע מהמחיר האישי או מהתמיהה והם נבעו מברית אישית ולא מדין ציבורי מחייב.
ההלכתית ,כי הוא מבין שייעודו הוא בראש ובראשונה להפיץ את אור השם, הראשל"צ מרן רבנו עובדיה יוסף בשו"ת יביע אומר (חלק ט' ,אבן העזר ,סימן
וכל מה שמשרת את המטרה הזו – הופך לדרך קדושה ומחייבת שאין לסגת א') ביאר :שגם אם נניח שאברהם קיים את כל התורה כולה כחסיד ומתוך
ממנה. בחירה ,אין ללמוד מכך שכל פרטי האיסורים היו מחייבים אותו כאילו נצטווה
בעומק עבודת הנפש ,הבחירה של אברהם אבינו לשוב ולקחת את הגר, עליהם בסיני .בביאורנו ,הוא מבחין בין קיום מצוות מתוך אהבה והתנדבות,
המזוהה עם קטורה ,מעוררת בנו התבוננות מחודשת על כוחו של הלב שבהן האדם שומר על גמישות רוחנית ומוסרית ,לבין חיוב המצוות המוחלט
המאמין .הנפש ,השואפת תמיד אל התיקון ,לומדת מכאן כי אין שום מציאות שנחתם במתן תורה ,ומכאן שהבחירה בהגר לא הייתה נסיגה מהתורה אלא
אבודה שאין לה תקנה .עבודת הנפש האמיתית אינה רק הימנעות ממעשה ביטוי לרצון אלוהי מורכב שאינו מחויב לדקדוקי הדין המאוחרים.
האסור על פי גדרי הכהונה ,אלא היכולת לזהות את הניצוץ האלוקי החבוי גם כשאנו מבקשים להשליך את עומק הסוגיה אל רצפת המציאות ,הנפקא מינה
באותם מקומות שנדמו כרחוקים מן הקדושה .אברהם ,בהנהגתו ,מלמדנו כי הראשונה נוגעת לתפיסתנו את הדרת המצווה במצבים מורכבים .ההתבוננות
האמונה אינה מוגבלת על ידי מסגרות קשיחות של זמן או מעמד ,אלא היא באברהם אבינו מלמדת אותנו כי כאשר אדם עומד בפני הכרעה בין הדרכים,
פורצת גבולות כשהיא מכוונת לתיקון עולם .כאשר הנפש מתמסרת לרצון עליו לבחון האם פעולתו נובעת מצורך קיומי ורוחני אמיתי ,כגון פריה ורביה,
עליון ,היא זוכה לראות מעבר להגבלות האנושיות ,ולמצוא את הדרך הסלולה או שמא מהעדפה גרידא .הנפקא מינה היא שבמקום שבו קיימת מצווה
להמשכיות של קודש ,גם במקומות שבהם השכל האנושי רואה רק מכשולים. דאורייתא ,האדם נדרש לשקול האם היא גוברת על איסורים מדרבנן או על
בירור עומק עבודת הנפש מלמדנו כי הפחד מהחטא והדאגה לטהרת הכהונה חומרות שקיבל על עצמו .הלימוד הוא שהאחריות ההלכתית אינה מנתקת
הם ערכים חשובים ,אך הם חייבים להשתלב עם השאיפה המרכזית של האדם אותנו מן היכולת לפעול ,אלא מכוונת אותנו לחפש את הדרך שבה המטרה
– בניין הבית והמשכיות הדורות .אברהם אבינו אינו פועל מתוך רפיון או העליונה – בניין בית נאמן בישראל – תעמוד בראש סדר העדיפויות ,תוך
ניסיון להקל על עצמו ,אלא מתוך דבקות עמוקה בתכלית שהועיד לו בורא שמירה על גבולות ההלכה ככל הניתן.
עולם .החיבור לאמונה מתבטא בידיעה שכל מעשה של האבות הוא יסוד נפקא מינה נוספת עולה מן ההבחנה בין מהות הגירושין לבין מהות הנישואין
לעתיד של האומה ,ומכאן שהתקדשותו של אברהם אינה נמדדת רק בטרם מתן תורה .המעשה של אברהם אבינו מהווה מודל למציאות שבה
בפרישות ,אלא ביכולת להעמיד תולדות שימשיכו את הדרך .האמונה דורשת המושגים המשפטיים אינם בהכרח חופפים למציאות המוסרית והרוחנית
מאיתנו להעז ,לבטוח שהדרך שאנו צועדים בה ,אם היא מכוונת לאמת שבין בני הזוג .במציאות החיים שלנו ,הנפקא מינה היא שאין להסיק מסקנות
ולתיקון ,תמצא את הדרך להתיישב עם ההלכה ועם רצון שמיים ,גם אם הדרך הלכתיות נמהרות ממקרים חריגים המתוארים בתורה ללא הבנה מעמיקה של
נראית מפותלת בעיני המתבונן החיצוני. הרקע ההיסטורי והרוחני .אנו למדים כיצד עלינו להתייחס למשפחה ולזוגיות
חיבור לאמונה מתבטא בידיעה שכל פעולה בעולם ,גם אם היא נראית מתוך מבט המעניק מקום לתשובה ולהתחדשות ,גם במקומות שבהם הניסוח
כמאתגרת את הכללים המקובלים ,היא חלק ממערכת אלוקית רחבה שבורא המשפטי היבש נדמה כסוגר את הדלת ,וכיצד לבנות את הקשר מחדש מתוך
עולם מנהיג .אברהם אבינו ,המאמין האולטימטיבי ,יודע כי רצון ה' הוא בירור פנימי עמוק.
המקור לכל איסור והיתר ,ועל כן ,כאשר רצון ה' המכוון להקמת אומה עומד הנפקא מינה השלישית נוגעת לאחריות הציבורית והאישית של אדם במעשיו.
לנגד עיניו ,הוא פועל מתוך ידיעה ברורה שהוא מקיים את המשימה העליונה. אברהם אבינו מלמדנו כי כל פעולה שנעשית על ידי גדולי הדור או על ידי
בעבודת הנפש ,אנו נדרשים לזכך את כוונתנו כך שתהיה מכוונת לרצון שמיים, אדם המהווה דמות מופת ,צריכה להיבחן בכלים של אחריות ותום לב .כאשר
מתוך הבנה שהנאמנות לבורא אינה סותרת את הפעולה בעולם ,אלא היא אנו מתרגמים זאת לחיים ,אנו מבינים שאין אדם פועל בחלל ריק ,וכל צעד
הכוח המניע המאפשר לנו לצלוח כל דילמה .הידיעה שאברהם פועל בשם ה', שלו משפיע על האופן שבו הסובבים אותו תופסים את חשיבות התורה
מעניקה לנו ביטחון שאף אנו ,בבואנו להתמודד עם אתגרי החיים ,יכולים ומצוותיה .המסקנה המעשית היא שגם כאשר אדם מרגיש שהוא פועל מתוך
למצוא את האיזון הנדרש בין הקפדה על חומרות לבין מימוש הייעוד הרוחני. רצון עליון או צורך דחוף ,עליו לוודא שדרכו ברורה ומיושבת ,ושהוא מסוגל
עוד יש לחדד את הנהגת הלב ,כי הנפש נדרשת להתנקות מכל ניסיון לנחש להסביר את מניעיו בצורה שתכבד את ההלכה ותעמיד את השם והתורה
את רצון ה' ללא בירור עמוק .אברהם אינו פועל כמי שמחפש היתרים ,אלא בראש מעייניו ,מבלי ליצור פתח למכשול עבור אחרים.
כמי שמחפש את הדרך המדויקת ביותר לקיים את ייעודו .התחושה הזו של בעומק העניין ,הסוגיה שלפנינו אינה רק פרשנות טכנית על מעמדו של
אברהם ,המלווה את כל מהלכיו בפרשה ,מלמדת אותנו על הנהגת הלב אברהם ,אלא בירור מחודש על מהות הכהונה ועל הקשר בין האדם למקורו.
המיושבת ,המבקשת את האמת לא מתוך התלהבות רגעית אלא מתוך אמונה כשאנו בוחנים את העובדה שאברהם ,נושא דגל הכהונה העולמית ,חוזר אל
יציבה .זוהי הנהגה של דבקות שאינה נשברת אל מול קשיים או תמיהות הגר ,אנו פוגשים רעיון עמוק :הכהונה אינה רק סטטוס משפטי המגביל את
הלכתיות ,אלא צומחת מהם ,שכן אדם הבוטח בבורא עולם יודע שגם במקום האדם בגדריו ,אלא היא מהות רוחנית השואפת לתיקון העולם כולו .הדיון אם
שבו נראה כי הדרך אינה סלולה ,הקדוש ברוך הוא ינחה אותו בדרך הישר אל גירש או לא ,או אם הכהונה מחייבת אותו כבתורה ,הוא בעצם דיון על יכולתו
המטרה המיוחלת. של האדם להעלות את הניצוצות מכל מקום שאליו הגיע .אם הגר חזרה
בנתיב המוסרי שאנו מפלסים בתוך הסוגיה המורכבת הזו ,המצפן הפנימי אינו בתשובה והפכה לקטורה ,הרי שהיא אינה עוד האישה שגורשה ,אלא יצירה
רק עזר לניווט ,אלא כוח המכריח אותנו להישיר מבט אל עבר כנותנו חדשה ,שותפה לדרך התיקון של אברהם .הכהונה של אברהם היא כהונה של
הפנימית .אברהם אבינו מלמד אותנו כי המוסר האמיתי אינו נמדד בציות טכני קירוב ,כהונה שאינה מתייראת מהמגע עם החול כדי להעלותו לקודש ,וזהו
לכלל זה או אחר ,אלא ביכולת להבין את כוונת התורה בתוך ההקשר האנושי. עומק הרעיון :לעיתים השלמות דורשת מאיתנו לזהות את הפוטנציאל הטמון
כאשר אדם נדרש לשאול את עצמו מהי דרך הישר ,המצפן מורה לו כי במקום במקום שנדמה כסופי.
שבו נמצאת האמת האלוקית ,גם שאלות שנראות כסותרות את הכללים
לפחד מקשיים המופיעים בדרך ,אלא לבחון הידועים ,צריכות להיבחן דרך הפריזמה של אחריות ,שליחות ומסירות נפש.
אותם באור של תורה ובמסירות של אמונה, המוסר כאן אינו מסתתר מאחורי דלתות סגורות ,אלא יוצא אל האור מתוך
מתוך הבנה שכל מעשה של האבות הוא יסוד הכרה כי הליכה בדרך השם דורשת בגרות נפשית המבחינה בין עיקר לטפל,
איתן לבניינה של האומה כולה. ובין רצון אישי לבין רצון עליון המבקש להקים עולם של קדושה.
עיקר העניין :הסוגיה שלפנינו חושפת את במישור המוסרי המורחב ,עלינו לשאול מהי המשמעות של היותנו כהנים
גדולתם של האבות שראו את התמונה השלמה, וקדושים בחיי היום-יום .אברהם אבינו אינו מציג את הכהונה ככתר של כבוד
והבינו כי הקדושה תובעת לעיתים מאיתנו המרחיק אותו מהמציאות האנושית ,אלא ככלי של עבודה ושירות .המצפן
להתעלות מעל המבט הצר והטכני .כאשר אנו המוסרי שלנו ,הנגזר מהתנהלותו ,מלמד כי מי שמבקש לחיות חיים של
מתבוננים בנשיאת קטורה על ידי אברהם ,איננו קדושה ,צריך להיות מוכן לעמוד מול קשיים ותמיהות מבלי להיבהל ,ומבלי
עוסקים בחיפוש היתרים ,אלא בהבנת העומק לנסות להשיב תשובות קלות שאינן עומדות במבחן האמת .המוסר של
שבו רצון שמיים להקמת זרע של קדושה ושיבה אל התשובה ,מאיר את הדרך אברהם הוא מוסר של בניין :כל פעולה נבחנת בתוצאתה ובמשמעותה לדורות
גם בנקודות שבהן נדמה כי ההלכה מציבה גבול .החוכמה הגדולה היא היכולת הבאים ,ומי שמקבל על עצמו את המשימה הזו ,לומד כי האמת של התורה
לזהות את השעה שבה המטרה הגדולה – תיקון המציאות ובניית אומה נאמנה גדולה מכ ל דקדוק אנושי ,וכי האיזון הנכון נמצא במקום שבו הרצון הפרטי
– מכתיבה את המעשה ,והנס הוא שהתורה עצמה היא זו שמאפשרת לנו ,דרך מתבטל בפני הצורך הכלל-ישראלי.
עיון מעמיק ,לגלות כיצד גם הדין והחסידות מתמזגים לכדי שלמות אחת. עוד יש להוסיף כי המצפן הפנימי הבוקע מתוך הדברים הוא כזה שמחייב
ההליכה בדרכו של אברהם היא הליכה באמונה שהקדושה אינה מנוגדת אותנו לעמוד באחריות על מעשינו מבלי לתרץ תירוצים זולים .אדם הלומד
לחיים ,אלא היא הכוח המחיה אותם .כשאדם מכוון את חייו לבניית בית של על אברהם אבינו ,מבין כי קדושה אינה מונעת מאיתנו לחיות חיים שלמים,
אמת ותשובה ,הקדוש ברוך הוא מאיר את נתיבותיו ,והוא זוכה להפוך את אלא מעניקה לנו את הכלים לבנות חיים כאלו מתוך יציבות וביטחון .המצפן
המדבר לצריף של קדושה ,שבו כל מעשה נשקל במאזני האמת של תורה הזה הוא שמאפשר לנו להלך בין הטיפות של החיים ,לזהות היכן דרושה
וחסד .אברהם אבינו מלמדנו כי גדולת השליחות אינה נמדדת בצמצום הימנעות והיכן דרוש מעשה ,והכל מתוך הקשבה לקול הפנימי המחובר לדעת
הדינים ,אלא בנאמנות לצו הבורא המבקש להקים עולם של קדושה .הדיון תורה .זוהי הזמנה לחיות חיים של שקיפות ושמירה על הגבולות ,תוך הבנה
ההלכתי בנשיאת קטורה אינו חותר תחת הכהונה ,אלא מגלה כי דמותו של שכל פעולה קטנה כגדולה היא לבנה בבניינו של עולם ,וכי המצפן המוסרי
אברהם ניצבת בדרגת אמונה שבה המטרה העליונה של בניין האומה מנחה שלנו הוא המכוון אותנו להישאר נאמנים לאמת השם ,גם כשהדרך נראית
את המעשה .אנו לומדים שוב כי אדם הדבק באמת אינו ירא מפני סתירות פתלתלה ורבת סתירות.
לכאורה ,אלא פועל מתוך הבנה עמוקה שהתורה היא מצע חיים רחב המכיל בסיומו של מסע זה בנתיביו של אברהם אבינו ,אנו אוספים אל ליבנו תובנות
מקום לתשובה ולהתחדשות .במקום שבו השכל האנושי מחפש גדרים, המאירות את דרך עבודת ה' והחיים .ראשית ,אנו למדים כי הדינים והמצוות
החכמה האלוקית חושפת נתיב שבו הדין והחסידות מתלכדים ליצירת בית אינם כלוב של ברזל ,אלא מסגרת של חכמה אלוהית המאפשרת לאדם לפעול
נאמן .זוהי הזמנה לחיות מתוך אמון מלא בדרך ה' ,מתוך הבנה שהחיים עצמם בתוך המציאות המורכבת כדי לממש ייעוד עליון .שנית ,האחריות שלנו אינה
הם קרבן המועלה לפני בורא עולם .כך ,כל צעד בדרך האבות הופך לביטוי נמדדת רק בשימור הכללים היבשים ,אלא ביכולת המוסרית להבין מה תובע
של נצח ,שבו הקדושה חודרת אל תוך המציאות השגרתית וממלאת אותה מאיתנו רצון השם בסיטואציה נתונה ,תוך נאמנות מוחלטת לתכלית החיים.
באור של תורה ובשאר רוח. שלישית ,נלמד כי דמותו של אברהם אבינו כמנהיג וככהן מלמדת אותנו שלא
.1איך אמרינן בנשואין שהשמחה במעונו ,הרי יש צער למחותנים מההוצאות המרובות?
.2מדוע חל קידושין על ידי שליח ,והרי אין שליח לדבר עבירה והשליחות בטלה?
.3מי שקידש אשה ע''י שליח האם יש ענין שיחזור ויקדש הוא בעצמו?
.4האם מותר לבן לבקש מהוריו שטסים לחו"ל שיביאו לו משם איזו שהיא חבילה? הוכח מפרשת השבוע!
.5מהו מקור המנהג שקוראים לחתן בבית הכנסת פסוקי ואברהם זקן?
.6הורים המתנגדים לשידוך ,האם צריך לשמוע בקול ההורים? הוכח מפרשת השבוע!
.7כיצד שלח אברהם את אליעזר שליח שיקדש אישה לבנו יצחק ,הרי אסור לקדש אישה עד שיראנה?
.8מתי חייב אדם לתת נדוניה לאישה זרה כדי שתוכל להתחתן?
.9כיצד רבקה יצאה לשאוב מים הרי כל כבודה בת מלך פנימה?
.10חתן שגילה לאחר החתונה שיש לאשתו פרוטזה – האם נאמן לומר שלא ידע על כך קודם לכן?
.11מדוע בזמננו אין מקפידין על כך שלא לדבר בעת אכילה?
.12האם מותר לשמוע דרשה או שיעור באמצע הסעודה?
.13גרוש או אלמן שיש לו עדיין ילדים לחתן -את מי צריך לחתן קודם ,את בניו או את עצמו?
.14כיצד עלה בידו של אברהם אבינו ,איש החסד והאמת ,ללמד את עבדו אליעזר תורה ,בעוד שקיים איסור מפורש בתלמוד ללמד
את העבד תורה?
.15מניין אנשים שהחלו בברכת שבע ברכות ועזבו -האם ממשיכים? הוכח מפרשת השבוע!
.16האם הורים שנפטרו משתתפים בסעודת סיום מסכת של בנם? הוכח מפרשת השבוע!
.17מדוע מסר אברהם אבינו לבני הפילגשים שמות טומאה ,והרי כישוף וניחוש אסורים אפילו לבני נח?
הלימוד בעלון וכל דברי התורה לרפואת
אאמו״ר יצחק בן ליזה הי"ו .יוסף בן מזל הי״ו ,מרת דבורה בת ברכה תח״י ,מרת יפית בת מזל תח״י
