מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom — חיי שרה (2026-11-02)

פרשת חיי שרה שנת תשפ"ז
כשהחיים נמדדים דווקא לאחר שהם מסתיימים :מדוע התורה פותחת את פרשת חיי שרה בסיפור מותה?
יש רגע שבו אדם עומד מול חייו של אדם אחר ומגלה עד כמה קשה לסכם חיים שלמים .הוא זוכר את השנים היפות ,אבל גם את התקופות
הקשות .את השמחות הגדולות ,אבל גם את האכזבות .את הדברים שהצליחו ,אבל גם את החלומות שלא התממשו .לפעמים הוא שומע מישהו
אומר על הנפטר שזכה לחיים טובים ,ובתוכו מתעוררת שאלה שאינו מעז לשאול בקול :האם באמת אפשר לומר שחייו היו טובים? הרי היו בהם
שנים של כאב ,דאגות שלא פסקו ,משברים ואובדנים .האם אמירה כזאת אינה מוחקת חלקים שלמים מסיפור חייו?
השאלה הזאת אינה נוגעת רק לאופן שבו אנחנו מספידים את המתים .היא נוגעת לאופן שבו אנחנו מבינים את חיינו בעודנו חיים .אדם עשוי
להתבונן לאחור ולראות תקופות שהיה מעדיף למחוק .החלטות שהתחרט עליהן ,ניסיונות שלא הצליח לעמוד בהם כפי שקיווה ,שנים שבהן
חייו התנהלו אחר ת מכפי שתכנן .האם השנים האלה היו מיותרות? האם חיים טובים הם חיים שבהם התרחשו בעיקר דברים טובים ,או שחיים
יכולים להיות בעלי משמעות גם כאשר חלקים גדולים מהם היו קשים מאוד?
דווקא בפרשה הנקראת "חיי שרה" ,התורה מעמידה לפנינו את השאלה הזאת במלוא עוצמתה .היא אינה פותחת בסיפור על מעשה גדול שעשתה
שרה ,על דברי חוכמה שאמרה או על רגע של שמחה בחייה .היא פותחת במותה " :ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי
שרה .ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" (בראשית כג ,א–ב).
וכאן מתעוררת קושיה ראשונה .מדוע התורה מאריכה בתיאור שנות חייה של שרה? היה אפשר לומר בפשטות ששרה חייתה מאה עשרים ושבע
שנים ומתה בחברון .במקום זאת התורה מפרטת "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים" ,וחוזרת ומסיימת "שני חיי שרה" .מה מוסיפה החזרה
הזאת? ומדוע דווקא כאשר התורה מספרת על מותה ,היא מדגישה שוב ושוב את חייה?
רש"י (בראשית כג ,א) ,מבאר את חלוקת השנים " :בת ק' כבת כ' לחטא ,מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין ,אף בת ק' בלא חטא; ובת כ'
כבת ז' ליופי" .ולאחר מכן הוא מפרש את המילים "שני חיי שרה"" :כולן שוין לטובה".
לכאורה ,הדברים קשים מאוד .כיצד אפשר לומר שכל שנותיה של שרה היו שוות לטובה? הרי התורה עצמה מספרת על חיים רצופי ניסיונות.
שרה עוזבת את ביתה ואת ארצה והולכת עם אברהם אל מקום שאינו מוכר לה .היא נלקחת לבית פרעה במצרים ,ולאחר מכן לבית אבימלך בגרר.
במשך שנים ארוכ ות היא מתמודדת עם עקרותה ,עם המתח שנוצר בבית בעקבות לידת ישמעאל ועם ההמתנה המתמשכת לבן שהובטח לה.
האם כל השנים האלה היו שוות לטובה?
ואם נפרש את דברי רש"י כאילו שרה לא ידעה כאב ,נמצא שאנחנו מתעלמים מן הפסוקים המפורשים .התורה אינה מציגה את חייה כרצף של
שלווה ונחת .אדרבה ,חלק ניכר מן הסיפורים שבהם היא מופיעה עוסקים דווקא במצוקה ובניסיון.
כדי להבין את הדברים צריך להבחין בין שני מובנים שונים של המילה "טובה" .יש טובה המתארת את מה שהאדם חווה ,ויש טובה המתארת את
משמעות חייו ואת הדרך שבה עמד בניסיונותיו .אלה אינן בהכרח אותן שאלות .אדם יכול לעבור תקופה קשה מאוד ,ואין שום הצדקה לומר
שהקושי עצמו היה נעים או רצוי .אבל ייתכן שבאותה תקופה התגלו בו כוחות ,נאמנות ומידות שלא היו מתגלים בנסיבות אחרות.
אין פירוש הדבר שכל סבל הוא טוב או שכל כאב נשלח כדי ללמד את האדם לקח מסוים .אין לנו ידיעה כזאת ,ואסור להפוך אותה להסבר
אוטומטי לסבלם של אחרים .אבל אפשר להבין שדברי רש"י אינם מחייבים לומר שכל המאורעות בחייה של שרה היו טובים באותה מידה .הם
מזמינים אותנו להתבונן באחדות חייה ובמדרגתה של שרה לאורך כל התקופות שעברה.
השאלה אינה אם כל מה שקרה לשרה היה טוב ,אלא אם חייה נמדדים רק לפי מה שקרה לה ,או גם לפי מי שהייתה בתוך כל מה שקרה.
כאן יש מקום לעיין בדברי רבי משה בן נחמן ,הרמב"ן (בראשית כג ,א) ,המבאר את מניין שנותיה של שרה ואת דרך הכתוב לציין את שנות חיי
האבות והאמהות .עצם העיסוק של התורה במספר שנות חייה אינו פרט טכני בלבד .הוא מעמיד את סיפור חייה כמכלול שיש לו התחלה,
התפתחות וסיום .אבל דווקא משום כך מתעוררת שאלה נוספת :האם אפשר להעריך מכלול של חיים בלי להתייחס להבדלים הגדולים שבין
התקופות שבתוכו?
כאן מועילה הבחנה נוספת .יש הבדל בין חיים שכל ימיהם היו זהים לבין חיים שיש בהם רציפות פנימית .אין אדם שחייו אינם משתנים .בגיל
צעיר הוא מתמודד עם שאלות מסוימות ,בגיל מבוגר עם שאלות אחרות .לפעמים הוא פועל מתוך כוח וביטחון ,ולפעמים מתוך חולשה וחשש.
אבל ייתכן שיש ערך מרכזי אחד המלווה אותו בתקופות השונות ומעניק להן משמעות משותפת.
במובן הזה אפשר להבין את דברי רש"י "כולן שוין לטובה " כביטוי לשלמותה של שרה ,ולא כהכחשה של ההבדלים שבין שנות חייה .ילדותה,
בגרותה וזקנותה לא היו דומות זו לזו מבחינת המאורעות ,אבל הן השתייכו כולן לחיים שנשאו בתוכם נאמנות עמוקה לדרכה.
אלא שכאן מתעוררת קושיה נוספת .אם התורה מבקשת ללמד על שלמות חייה של שרה ,מדוע היא עושה זאת דווקא לאחר מותה? מדוע לא
נאמרו הדברים כאשר שרה הייתה בחיים ,למשל לאחר לידת יצחק ,כאשר זכתה לראות את התממשות ההבטחה הגדולה?
נראה שיש דברים שאי אפשר לראות את משמעותם המלאה כאשר האדם עדיין נמצא באמצע הדרך .כל עוד הסיפור נמשך ,המאורעות נתפסים
כחלקים נפרדים .האדם נמצא בתוך הניסיון הנוכחי ,ואינו יודע כיצד ישתלב בעתידו .רק כאשר מתבוננים על חיים שלמים אפשר להתחיל לראות
קשרים שלא היו גלויים קודם לכן.
אבל גם המבט שלאחר המוות אינו מעניק לנו ידיעה מלאה על כל משמעותם של החיים .אנחנו יכולים להכיר מעשים ,תכונות והשפעות ,אך
איננו יודעים את כל מה שהתחולל בנפשו של האדם .משום כך יש להיזהר גם מן הנטייה להפוך את חייו של הנפטר לסיפור מושלם ,שבו כל
קושי היה הכרחי וכל החלטה הייתה נכונה.
כבודו של אדם אינו מחייב אותנו למחוק את המורכבות של חייו .לפעמים דווקא ההכרה במאבקים שעבר מעניקה למעשיו הטובים משמעות
עמוקה יותר.
וכאן אפשר להתבונן במילה שבה פותחת הפרשה" :ויהיו" .התורה אינה אומרת רק כמה שנים חייתה שרה .היא אומרת "ויהיו חיי שרה" ,ולאחר
מניין השנים חוזרת ומדגישה "שני חיי שרה" .יש כאן מסגרת לשונית המעמידה את החיים עצמם במרכז ,אף שהמאורע המתואר מיד אחר כך
הוא המוות.
אפשר להציע שהדבר מלמד אותנו על דרך ההתבוננות בחיי האדם .המוות הוא המאורע המסיים את החיים ,אבל אין הוא הדבר המגדיר לבדו
את משמעותם .כאשר התורה מספרת על מותה של שרה ,היא אינה פותחת במילה "ותמת" .תחילה היא מזכירה את חייה.
הסדר הזה חשוב מאוד .לעיתים כאשר אדם נפטר ,נסיבות מותו תופסות את כל תשומת הלב .אם נפטר לאחר מחלה קשה ,המחלה נעשית
הסיפור המרכזי .אם מת באירוע פתאומי ,האירוע עלול להאפיל על כל השנים שקדמו לו .אבל חייו של אדם אינם מסתכמים בדרך שבה הסתיימו.
שרה חייתה מאה עשרים ושבע שנים .היא הייתה שותפה לדרך הארוכה של אברהם ,עמדה בניסיונות ,המתינה להולדת יצחק והשפיעה על
עיצובו של בית האבות .מותה הוא אירוע מכאיב ,אבל הוא אינו מוחק את כל מה שקדם לו.
וכאן מתעוררת שאלה עמוקה יותר .מדוע התורה מספרת מיד לאחר מכן" :ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה ?"מה ההבדל בין הספד לבכי,
ומדוע שניהם נזכרים?
רש"י (בראשית כג ,ב) ,מפרש את המילה "ולבכתה " ומביא את המסורת על כתיבתה של הכ"ף הקטנה .אולם בפשוטו של מקרא יש כאן שתי
פעולות שונות :הספד ובכי .הבכי מבטא את הכאב על האובדן .ההספד מבקש לתת מילים לחייו של האדם שנפטר ,למעשיו ולמקומו בחייהם
של אחרים .אלה שני צרכים שאינם מחליפים זה את זה .אפשר לספר על מעלותיו של אדם ובכל זאת להרגיש כאב עמוק על היעדרו .ואפשר
לבכות על האובדן בלי להצליח עדיין לנסח מה היה מיוחד בחייו.
ההבחנה הזאת מתבררת בדברי הרמב"ם ,במשנה תורה (הלכות אבל יב ,א) ,העוסק בחובת ההספד ובכבוד המת .ההספד אינו רק ביטוי רגשי
פרטי .הוא מעשה של כבוד ,שבו הציבור מכיר במקומו של הנפטר ובמשמעות חייו.
אבל כאן חשוב להבחין בין הספד אמיתי לבין דברי שבח שאינם נאמנים למציאות .בגמרא במסכת ברכות (דף סב ע"א) מובאת אזהרה ביחס
להספדים ולדברים הנאמרים על הנפטר .עצם העיסוק של חז"ל באחריות המוטלת על המספיד מלמד שאין ההספד רשות להמציא מעלות שלא
היו באדם .הספד ראוי אינו מחייב להציג את הנפטר כמלאך .הוא מבקש לזהות את הטוב שהיה בו ,את הדרך שבה פעל ואת ההשפעה שהותיר,
בלי להפוך את חייו לסיפור שאינו אמת.
וכאן אפשר לחזור אל שרה .כאשר התורה אומרת "כולן שוין לטובה "לפי פירוש רש"י ,אין הכרח להבין שהיא מבקשת מאיתנו להתעלם מן
הקשיים .אדרבה ,דווקא משום שאנחנו מכירים את הקשיים ,אנחנו מסוגלים להבין את משמעותה של נאמנות הנמשכת לאורכם.
שרה אינה מתוארת כאישה שחייה היו קלים .היא מתוארת כאישה שחייה היו חלק מן היסוד שעליו נבנה בית ישראל .בתוך הסיפור הזה יש כאב,
המתנה ,התמודדות והכרעות קשות .המורכבות אינה מבטלת את הגדולה.
חיים בעלי משמעות אינם בהכרח חיים שבהם הכול הצליח .לפעמים הם חיים שבהם האדם הצליח לשמור על דרכו גם כאשר לא הכול הצליח.
וכאן אפשר להביא את דברי שלמה המלך" :טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו" (קהלת ז ,א) .הפסוק הזה מעורר תמיהה .כיצד אפשר
לומר שיום המוות טוב מיום הלידה? הרי הלידה פותחת אפשרויות ,ואילו המוות מסיים אותן.
רש"י (קהלת ז ,א) ,מבאר את מעלתו של השם הטוב שהאדם קונה לעצמו במעשיו .ביום לידתו עדיין אין יודעים כיצד ינהג ומה יעשה בחייו.
כאשר ימיו מסתיימים ,אפשר להתבונן במעשיו ובשם שהותיר אחריו.
אין הכוונה שהמוות עצמו טוב מן החיים ,או שיש לשמוח על הסתלקותו של אדם .הפסוק עוסק באפשרות להעריך חיים לאחר שהתבררה הדרך
שבה האדם השתמש בהם.
וכאן מתגלה קשר עמוק לפרשת חיי שרה .התורה אינה מסתפקת בציון מותה של שרה .היא מקדימה לו את מניין חייה ,כאילו היא מבקשת
להזכיר שהשאלה המרכזית אינה רק כיצד הסתיימו החיים ,אלא מה נעשה בהם.
אלא שכאן מתעוררת שאלה נוספת :האם משמעות החיים תלויה רק במעשים הגדולים שהאדם עשה? ומה דינו של אדם שחייו לא התאפיינו
בהישגים יוצאי דופן ,שלא הקים מוסדות ,לא כתב ספרים ולא השאיר אחריו מפעל ציבורי?
התשובה מחייבת אותנו להבחין בין פרסום לבין משמעות .יש אנשים שהשפעתם ניכרת לעיני רבים ,ויש אנשים שהשפעתם מתרחשת במעגלים
קטנים .הורה שגידל את ילדיו במסירות ,אדם שנהג ביושר בעסקיו ,אישה שהייתה כתובת לאחרים בשעות קשות ,אדם ששמר על כבודם של
הסובבים אותו גם כאשר לא היה בכך שום רווח אישי .כל אלה עשויים להותיר חותם עמוק ,אף שלא ייכתב עליהם דבר בספרי ההיסטוריה.
המשנה במסכת אבות (פרק ד ,משנה א) מלמדת" :איזהו עשיר? השמח בחלקו" .אין זו הגדרה של עושר לפי כמות הנכסים ,אלא לפי יחסו של
האדם למה שיש בידו .באותו אופן אפשר לשאול אם גם משמעות החיים נמדדת רק לפי היקף ההישגים החיצוניים ,או שיש לה ממד פנימי שאינו
תלוי בפרסום ובהכרה ציבורית.
כאן ראוי להיזהר מהפיכת הדברים לנחמה קלה מדי .אדם שלא זכה להגשים חלום גדול אינו חייב להרגיש שכל רצונותיו התממשו בדרך אחרת.
יש אכזבות אמיתיות ,ויש חלומות שנותרו בלתי ממומשים .אבל העובדה שחלק מן החלומות לא התגשמו אינה מחייבת לומר שכל החיים היו
חסרי משמעות .האדם אינו רק סכום ההצלחות שלו ,כשם שאינו רק סכום הכישלונות שלו .חייו כוללים גם את הדרך שבה התייחס לאחרים ,את
האחריות שנשא ואת הטוב שהצליח לעשות בתוך המציאות שניתנה לו.
וכאן אפשר להתבונן בהיבט נוסף של מניין שנותיה של שרה .התורה מפרטת מאה שנה ,עשרים שנה ושבע שנים .רש"י רואה בחלוקה הזאת
הזמנה להשוואה בין תקופות שונות בחייה .אבל מבחינה אנושית ,כל תקופת חיים מעמידה לפני האדם אפשרויות אחרות .ילד אינו נדרש לאותן
הכרעות שנדרש להן אדם מבוגר .אדם צעיר יכול לפעול מתוך כוחות שאין לאדם בזקנותו ,ואילו אדם מבוגר עשוי להחזיק בניסיון וביישוב דעת
שלא היו לו בצעירותו .אין טעם למדוד כל תקופה לפי אותן אמות מידה חיצוניות.
אדם בן שבעים המתבונן בחייו עשוי להצטער שאינו מסוגל עוד לעשות דברים שעשה בגיל שלושים .אבל ייתכן שבגיל שבעים הוא מסוגל
להעניק לאחרים דבר שלא היה בידו לתת קודם לכן :סבלנות ,ניסיון ,יכולת לראות דברים בפרספקטיבה רחבה יותר.
מנגד ,אדם צעיר עלול לחשוב שחייו עדיין אינם בעלי משמעות מפני שטרם הגיע להישגים הגדולים שהוא מצפה להם .אבל גם השנים שבהן
האדם לומד ,מתפתח ,נכשל ומתקן הן חלק מחייו ,ולא רק תקופת המתנה לקראת החיים האמיתיים.
אין גיל שבו החיים הם רק הכנה לחיים ,ואין גיל שבו האדם רשאי לראות את כל מה שנותר לו כנספח חסר משמעות למה שכבר היה.
וכאן אפשר להעמיק באמצעות מחקר מתחום הפסיכולוגיה של משמעות החיים .ויקטור פרנקל ,בספרו האדם מחפש משמעות ,הדגיש את
יכולתו של האדם למצוא משמעות גם בנסיבות קשות מאוד .אין הכוונה שהסבל עצמו רצוי ,או שכל אדם מסוגל למצוא בו משמעות באותה
מידה .אבל פרנקל הבחין בין הנסיבות שהאדם אינו בוחר לבין האפשרות שלעיתים נותרת בידו לבחור את יחסו אליהן.
הדברים אינם פירוש לדברי רש"י ,ואין לערבב בין מקורות תורניים לבין מחקר פסיכולוגי .אבל הם יכולים לסייע לנו להבין את ההבחנה בין חיים
נעימים לבין חיים בעלי משמעות .אדם יכול לחיות בנוחות רבה ובכל זאת להרגיש שחייו ריקים .ואדם אחר יכול לעבור תקופות קשות מאוד
ובכל זאת לדעת שיש בחייו ערך ,קשרים ואחריות .אין בכך היתר להמעיט בחשיבותם של בריאות ,ביטחון ,פרנסה ושמחה .אלה צרכים אנושיים
יסודיים .אבל הם אינם ממצים את כל השאלה מה הופך חיים לבעלי משמעות.
וכאן אפשר לחזור אל הביטוי "שני חיי שרה" .התורה אינה אומרת לנו שכל אדם צריך להגיע בסוף ימיו למסקנה שכל מה שעבר עליו היה טוב.
היא מספרת על שרה ,ודברי רש"י מלמדים על מדרגתה המיוחדת.
אבל מתוך הדברים אפשר ללמוד כיצד להתבונן בחיים בלי לצמצם אותם לרגעים מסוימים בלבד .אדם עשוי לזכור בעיקר תקופה שבה נכשל,
ולהרגיש שהיא מגדירה את כל חייו .אדם אחר עשוי להיאחז בהצלחה גדולה אחת ,ולחשוב שכל מה שבא אחריה היה ירידה .בשני המקרים הוא
עלול לאבד את היכולת לראות את חייו כמכלול.
ההתבוננות הכוללת אינה מוחקת את ההבדלים שבין התקופות .היא מאפשרת להכיר בכך שגם תקופה קשה אינה בהכרח כל הסיפור ,וגם תקופה
מוצלחת אינה בהכרח השיא היחיד שמעניק לחיים ערך.
וכאן מתעוררת שאלה אחרונה .מדוע דווקא לאחר מות שרה מתחילה התורה לספר על רכישת מערת המכפלה ועל המשך בניית ביתו של
אברהם? הסיפור אינו נעצר באבל .אברהם מספיד ובוכה ,ולאחר מכן קם ופועל כדי לקבור את שרה בכבוד .בהמשך הפרשה הוא דואג לנישואי
יצחק ולהמשך הדורות .אין בכך צמצום של האבל .התורה אינה אומרת שאברהם הפסיק לכאוב .היא מלמדת שהחיים ממשיכים לדרוש אחריות
גם לאחר אובדן גדול.
כאן נמצא אחד המאפיינים העמוקים של הפרשה .היא נקראת "חיי שרה" ,אף שהיא פותחת במותה ,מפני שסיפור חייה אינו מסתיים רק
בהסתלקותה .הדרך שהייתה שותפה לבנייתה ממשיכה להשפיע על העתיד.
יצחק עתיד להקים את ביתו עם רבקה .הברית שנכרתה עם אברהם תימשך בדורות הבאים .שרה אינה נמצאת עוד כדי לראות את כל מה
שיתרחש ,אבל מקומה בסיפור אינו נמחק .יש אנשים שהשפעתם הגדולה ביותר אינה נמדדת רק במה שעשו בחייהם ,אלא גם במה שהצליחו
להניח בידיהם של הבאים אחריהם.
וכאן אפשר להבין מחדש את משמעות השם "חיי שרה" .אין זה רק שם שנלקח מן המילים הראשונות של הפרשה .הוא מזמין אותנו לשאול מה
נשאר מחיי האדם לאחר שהם מסתיימים.
התשובה אינה יכולה להיות רק זיכרונות .זיכרונות חשובים ,אבל לעיתים הם הולכים ונחלשים .מה שנשאר הוא גם הדרך שבה האדם השפיע על
אחרים ,הערכים שהנחיל ,המעשים הטובים שעורר והאחריות שהעביר הלאה .אדם יכול להיעדר מן העולם ובכל זאת להמשיך להיות נוכח
בחייהם של אחרים באמצעות מה שלימד אותם ,באמצעות האמון שנתן בהם ובאמצעות הדוגמה שהותיר.
אבל גם כאן יש להיזהר .לא כל אדם זוכה לראות את פירות עמלו ,ולא כל השפעה ניתנת למדידה .יש מעשים טובים שאיש אינו יודע עליהם,
ויש נתינה שלא זכתה להכרת תודה .אין פירוש הדבר שהמעשים האלה היו חסרי ערך.
בסופו של דבר ,התורה פותחת את פרשת חיי שרה במניין שנותיה ,ולא בתיאור מותה בלבד .היא מזכירה לנו שחייו של אדם הם יותר מן המאורע
האחרון שהתרחש בהם ,יותר מן ההצלחות שניתן למנות ויותר מן הכישלונות שהוא נושא בזיכרונו.
רש"י אומר "כולן שוין לטובה" ,והדברים מעוררים אותנו לשאול כיצד אפשר לראות חיים שלמים בלי למחוק את הכאב שהיה בהם .לא כל מה
שקרה היה קל ,ולא כל חלום התממש .אבל ייתכן שחיים בעלי משמעות נבנים דווקא מתוך הנאמנות שהאדם מצליח לשמור לאורך תקופות
שונות ,גם כאשר הנסיבות משתנות.
וכאן נמצאת השאלה שהפרשה מפנה אל האדם בעודו חי .אם יום אחד יתבוננו אחרים על שנות חיי ,מה יישאר מן הדרך שבה הלכתי? האם יזכרו
רק את ההישגים שהשגתי ,או גם את האופן שבו התייחסתי לאנשים? האם השנים הקשות ייראו רק כתקופות של הפסד ,או שיהיה בהן גם משהו
שהצלחתי לבנות ,לשמור או להעניק?
אין לאדם שליטה על כל מה שיתרחש בחייו .הוא אינו בוחר את כל הניסיונות ,אינו יודע כמה שנים יינתנו לו ואינו יכול להבטיח שכל חלומותיו
יתגשמו .אבל בתוך המציאות הזאת יש לו אחריות על הדרך שבה הוא חי .החיים אינם נעשים בעלי משמעות רק כאשר כל מה שתכננו מתגשם.
הם מקבלים משמעות גם מן הדרך שבה אנחנו חיים את השנים שלא תכננו.
שרה נפטרת בחברון ,ואברהם בא להספיד אותה ולבכותה .אבל התורה ,עוד לפני שהיא מספרת על הדמעות ,מבקשת שנביט בחיים שהיו שם:
מאה שנה ,עשרים שנה ושבע שנים .שנים של דרך ,של ניסיון ,של המתנה ושל בניית עתיד .והשאלה שנשארת אינה רק כיצד ראוי לסכם חיים
לאחר שהסתיימו ,אלא כיצד ראוי לחיות אותם לפני שיסתיימו .כי בסופו של דבר ,האדם אינו יכול לבחור כמה שנים יהיו בחייו ,אבל הוא יכול
להשתדל שבשנים שיינתנו לו יהיו חיים שאינם נמדדים רק במה שקיבל מן העולם ,אלא גם במה שהצליח להעניק לו.
כשהחסד מתחיל במקום שבו הבקשה מסתיימת :מדוע רבקה משקה גם את הגמלים?
אדם מבקש מחברו עזרה קטנה .החבר נענה מיד ,עושה בדיוק את מה שהתבקש וחוזר לעיסוקיו .אין ספק שנהג כראוי .אבל אדם אחר ,הנמצא
באותו מצב ,מבחין בדבר נוסף :מאחורי הבקשה הקטנה מסתתר צורך גדול יותר ,שהמבקש לא העז להעלות על שפתיו .הוא אינו מסתפק במילוי
הבקשה .הוא מנסה להבין מה באמת חסר לאדם שמולו .ההבדל בין השניים אינו בהכרח במידת טוב לבם .ייתכן ששניהם אנשים טובים .אבל יש
כאן הבדל עמוק באופן שבו הם רואים את הזולת .הראשון שומע את המילים שנאמרו לו .השני מנסה לראות גם את המציאות שמאחוריהן.
הדבר מוכר היטב בחיי היום יום .אדם מבוגר מבקש ממישהו לסייע לו לשאת שקית כבדה עד לפתח הבניין .אפשר להניח את השקית בכניסה
וללכת ,ואפשר לשאול אם הוא זקוק לעזרה גם במדרגות .עובד מבקש מחברו הסבר קצר על מערכת מחשב חדשה .אפשר להשיב לשאלתו,
ואפשר להבחין שהוא מתקשה הרבה יותר מכפי שהוא מוכן להודות ולהציע לו הדרכה מסודרת.
אולם כאן מתעוררת שאלה :האם חסד גדול יותר הוא תמיד חסד טוב יותר ?האם אדם חייב לעשות מעבר למה שהתבקש? והאם מי שממהר
להציע עזרה נוספת אכן מבין את צורכי הזולת ,או שלעיתים הוא פועל מתוך התלהבות שאינה מביאה בחשבון את רצונו ואת כבודו של המקבל?
פרשת חיי שרה מציגה את השאלה הזאת באמצעות מעשה שנראה בתחילה פשוט מאוד .עבד אברהם מגיע אל הבאר ומבקש מרבקה מעט מים.
היא משקה אותו ,אך אינה מסתפקת בכך .היא מציעה להשקות גם את גמליו ,וממשיכה לשאוב עד שהם מסיימים לשתות.
דווקא המעשה הזה נעשה לאחד הרגעים המכריעים בבחירת האישה שתקים את ביתו של יצחק .התורה מספרת" :וירץ העבד לקראתה ויאמר
הגמיאיני נא מעט מים מכדך .ותאמר שתה אדני ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו .ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת"
(בראשית כד ,יז–יט).
וכאן מתעוררת הקושיה הראשונה .מדוע רבקה אינה מסתפקת בהשקיית העבד? הרי הוא ביקש "מעט מים" ,והיא נענתה לבקשתו מיד .לכאורה,
כבר קיימה מעשה חסד נאה .מדוע היא מקבלת על עצמה משימה נוספת ,קשה וממושכת ,שאיש לא ביקש ממנה? ועוד יש לשאול :מדוע התורה
מאריכה כל כך בתיאור הפעולות? היא אינה אומרת בקיצור שרבקה השקתה את העבד ואת הגמלים ,אלא מתארת כיצד מיהרה ,הורידה את הכד,
רוקנה אותו אל השוקת ורצה שוב אל הבאר .אם מטרת הסיפור היא ללמד שרבקה הייתה בעלת חסד ,האם לא היה די בעצם ההצעה להשקות
את הגמלים?
כדי להבין את הדברים צריך לחזור לרגע שבו העבד מתפלל על הצלחת שליחותו .הוא מבקש מן הקב"ה שהנערה המתאימה ליצחק תהיה זו
שתיענה לבקשתו לשתות ותוסיף מיוזמתה" :שתה וגם גמליך אשקה" (בראשית כד ,יד) .העבד אינו מבקש לבחון אם הנערה תסכים לעשות טובה
כאשר יפציר בה .הוא מבקש לראות אם היא תזהה בעצמה צורך נוסף.
אבל מדוע דווקא זהו המבחן?
רש"י (בראשית כד ,יד) ,מפרש את דברי העבד "אתה הכחת "כלשון שהקב"ה בירר והודיע מי היא האישה הראויה ליצחק .רש"י מוסיף על בקשת
העבד " :ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם" .דברי רש"י מעמידים את הסיפור באור חדש .העבד אינו מחפש רק
נערה אדיבה .הוא מחפש אישה שמידותיה מתאימות לבית אברהם .בית אברהם כבר התגלה בתורה כבית שבו הכנסת אורחים היא דרך חיים.
בפרשת וירא מסופר כיצד אברהם רץ לקראת שלושת האנשים ,ממהר להכין להם סעודה ומעורר גם את בני ביתו להשתתף בהכנסת האורחים.
כעת ,כאשר עומד לקום הדור הבא ,מבקש העבד למצוא אישה שהחסד אינו זר לה.
אולם כאן צריך להיזהר מהשוואה פשוטה מדי בין אברהם לרבקה .אברהם הכניס אורחים אל ביתו ,ואילו רבקה פוגשת אדם זר ליד הבאר .אברהם
היה בעל בית שיכול היה להציע מזון ומנוחה ,ואילו רבקה היא נערה היוצאת לשאוב מים למשפחתה.
הנסיבות שונות ,ודווקא משום כך מתבררת משמעותו המיוחדת של המעשה .רבקה אינה מארחת אדם בביתה ואינה משתמשת במשאבים שהוכנו
מראש לצורך הכנסת אורחים .היא פוגשת אדם שלא הכירה ,בשעה שבה היא עסוקה במלאכתה ,ומחליטה להוסיף על עצמה עבודה שלא הייתה
מוטלת עליה .החסד שלה אינו מתגלה בשפע שיש ברשותה ,אלא בנכונותה להקדיש מכוחותיה לדבר שלא התבקשה לעשות.
וכאן מתעוררת שאלה נוספת .האם ההצעה להשקות את הגמלים הייתה באמת מעשה גדול כל כך?
התורה מספרת שהעבד הגיע עם עשרה גמלים" :ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך" (בראשית כד ,י) .עשרה גמלים עשויים להזדקק
לכמות גדולה מאוד של מים ,בהתאם למשך הדרך שעברו ולמצבם .אין בידינו לדעת כמה מים שתה כל גמל באותו מפגש ,ולכן אין מקום לחשב
את מספר הכדים ששאבה רבקה כאילו התורה מסרה לנו נתונים מדויקים .אבל ברור מן הפסוקים שהשקייתם חייבה מאמץ ניכר.
התורה מדגישה " :ותמהר ותער כדה אל השקת ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו" (בראשית כד ,כ) .רבקה אינה מבטיחה הבטחה
כללית ואחר כך נסוגה כאשר מתברר היקף העבודה .היא ממשיכה לשאוב עד שהגמלים מסיימים לשתות.
וכאן יש לשים לב להבדל בין שתי לשונות בפסוקים .בתחילה נאמר "ותמהר" ,ובהמשך "ותרץ" .המהירות אינה מתוארת רק ברגע הראשון ,כאשר
רבקה נענית לבקשת העבד .היא נמשכת גם לאחר שהחל המאמץ הממושך.
רבי עובדיה ספורנו (בראשית כד ,יח– כ) ,בפירושו לפסוקים המתארים את מעשי רבקה ,עומד על התנהגותה ועל משמעות זריזותה בעשיית
החסד .מתוך רצף הפעולות מתברר שהנתינה אינה מסתכמת בנכונות עקרונית לעזור ,אלא מתבטאת במעשה מתמשך.
וכאן נמצא הבדל חשוב בין התרגשות רגעית לבין מחויבות מעשית .אדם יכול להתלהב מאוד מן האפשרות לעזור .הוא מציע את עזרתו בלב
רחב ,ולעיתים גם מאמין בכל לבו שיוכל לקיים את ההבטחה .אבל לאחר שהמאמץ מתחיל ,מתברר שהנתינה דורשת ממנו הרבה יותר מכפי
שחשב .רבקה אינה נמדדת רק ברגע שבו אמרה "גם לגמליך אשאב" .היא נמדדת גם ברגעים שבהם עליה לחזור שוב ושוב אל הבאר .החסד אינו
נבחן רק ברגע שבו האדם פותח את לבו ,אלא גם ברגע שבו ההתלהבות הראשונית מסתיימת והעבודה עדיין נמשכת.
וכאן מתעוררת קושיה עמוקה יותר .אם רבקה הייתה בעלת חסד גדולה כל כך ,מדוע היא אינה מציעה לעבד מיד את כל מה שהוא עשוי להזדקק
לו? מדוע היא מתחילה בהשקייתו ,ורק לאחר מכן מציעה להשקות את הגמלים?
אפשר להבין שיש כאן סדר שיש בו רגישות .רבקה נענית תחילה לצורך המפורש והדחוף של האדם העומד לפניה .הוא צמא ומבקש מים .רק
לאחר שהשלימה את השקייתו היא פונה לצורך הנוסף שזיהתה .היא אינה הופכת את החסד למופע שבו היא מחליטה מראש מה חשוב יותר.
היא מתחילה במה שהתבקש ,ורק לאחר מכן מרחיבה את העזרה.
הדבר מלמד על הבחנה עדינה בין חסד לבין השתלטות .יש אנשים שמבקשים לעזור ,אבל מתוך רצונם הטוב הם מתחילים לנהל את חייו של מי
שנזקק לעזרתם .הם מחליטים מה טוב לו ,מה עליו לעשות וכיצד עליו לקבל את העזרה ,לעיתים בלי לשאול לדעתו.
אבל חסד אמיתי מחייב קודם כול הקשבה .אדם המבקש עזרה בעניין מסוים אינו בהכרח מבקש שמישהו ייקח אחריות על כל חייו .ייתכן שהוא
זקוק לסיוע נקודתי בלבד .לכן יש ערך גדול ליכולת לזהות צורך נוסף ,אך יש גם חשיבות לכיבוד רצונו של המקבל .רבקה מציעה להשקות את
הגמלים ,ואינה כופה על העבד עזרה שלא ביקש .היא פועלת בתוך מצב שבו הצורך גלוי והעזרה מתאימה.
החסד העמוק ביותר אינו בהכרח זה שעושה את המרב ,אלא זה שמצליח לעשות את הדבר הנכון לאדם הנכון ,מתוך הבנה של צורכו וכבודו.
וכאן יש מקום להביא את דברי רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,במשנה תורה (הלכות מתנות עניים י ,ז–יד) ,המונה שמונה מעלות בצדקה .בראש
המעלות הוא מעמיד סיוע המאפשר לאדם להתפרנס בכוחות עצמו ,כגון מתנה ,הלוואה ,שותפות או מציאת מלאכה ,כדי שלא יזדקק לאחרים.
הרמב"ם מלמד בכך שאין מידת החסד נמדדת רק בכמות הכסף שניתנה .יש משמעות גם לאופן שבו הנתינה משפיעה על האדם המקבל.
אפשר לתת סכום גדול ולהותיר את המקבל תלוי באחרים .ואפשר להעניק סיוע מדויק יותר ,שיאפשר לו לעמוד על רגליו ולשמור על כבודו.
אמנם הלכות צדקה אינן עוסקות במישרין בהשקיית הגמלים של רבקה ,אבל העיקרון המוסרי משותף :אין די לשאול כמה נתתי .צריך לשאול
גם מה הנתינה עשתה למען מי שקיבל אותה.
וכאן מתעוררת שאלה נוספת .מדוע העבד בוחר לבחון את רבקה דווקא במעשה הכרוך במאמץ גופני? הרי יש דרכים רבות לגלות חסד .אפשר
להקשיב לאדם ,לנחם אותו ,לדבר אליו בכבוד או להעניק לו עצה טובה.
נראה שהמבחן נבחר בהתאם לנסיבות .העבד עומד ליד באר ,עם גמלים הזקוקים למים .זהו צורך ממשי שאפשר להבחין בו .הוא אינו מבקש
ליצור מצוקה מלאכותית כדי לבחון את הנערה ,אלא משתמש במצב הקיים כדי לראות כיצד היא נוהגת.
אבל יש כאן גם עומק נוסף .חסד הנעשה באמצעות מאמץ גופני מגלה לעיתים צד שאינו מתברר בדיבור בלבד .קל יחסית לומר לאדם מילים
יפות .קשה יותר להתמיד בפעולה כאשר היא דורשת זמן וכוח .אין פירוש הדבר שחסד רגשי או רוחני פחות חשוב מחסד מעשי .יש מצבים
שבהם הקשבה אמיתית לאדם כואב דורשת מאמץ נפשי גדול יותר מכל פעולה גופנית .אבל במקרה של רבקה ,התורה מציגה את החסד דרך
המעשה הממשי שנדרש באותה שעה.
וכאן אפשר להעמיק בשאלה כיצד האדם מבחין בצורך שלא נאמר במפורש .לעיתים אנחנו פוגשים אנשים שמבקשים מעט מפני שהם באמת
זקוקים למעט .אבל לפעמים אדם מבקש מעט מפני שאינו רוצה להכביד .הוא חושש להיראות תלוי באחרים ,מתבייש לבקש עזרה גדולה או
אינו מאמין שמישהו יהיה מוכן להשקיע בו זמן.
אדם מבוגר עשוי לומר שהוא מסתדר בביתו ,אף שקשה לו לבצע פעולות מסוימות .הורה לילדים קטנים עשוי לומר שהכול בסדר ,אף שהוא
מתמודד עם עומס גדול .תלמיד עשוי לומר שהבין את השיעור ,אף שהוא מתקשה בחומר ואינו רוצה להיחשף לפני חבריו .אין פירוש הדבר
שעלינו להניח תמיד שאנחנו יודעים טוב יותר מן האדם עצמו מה הוא צריך .אבל יש ערך גדול לתשומת לב שאינה מסתפקת בתשובה הראשונה.
אפשר לשאול בעדינות אם יש דבר נוסף שבו אפשר לסייע .אפשר להציע עזרה מוגדרת בלי להעמיד את האדם במצב מביך .ואפשר להקשיב
לא רק למילים אלא גם להקשר שבו נאמרו .לפעמים האדם הזקוק לעזרה אינו מבקש את כל מה שחסר לו .החסד מתחיל ביכולת להבחין בכך,
אבל הוא נשאר חסד רק כאשר הוא מכבד את זכותו של האחר לקבל את העזרה או לסרב לה.
וכאן יש מקום לעיין בדברי רבי ישראל מאיר הכהן ,החפץ חיים ,בספרו אהבת חסד (חלק שני ,פרק א) ,העוסק בחשיבות מידת החסד ובחובה
להרגיל את האדם עצמו לעשיית טוב עם אחרים .החפץ חיים מדגיש שעשיית חסד אינה מצטמצמת לנתינת ממון ,אלא כוללת אופנים רבים
שבהם אדם יכול להועיל לזולתו.
הדברים מסייעים להבין את עומק המעשה של רבקה .היא אינה נותנת כסף ,אינה מעניקה מתנה יקרה ואינה מבטיחה דבר לעתיד .היא משתמשת
במה שיש בידה באותו רגע :בכד ,במים ובכוחותיה .לפעמים אדם נמנע מעשיית חסד מפני שהוא משוכנע שאין בידו די אמצעים .אין לו כסף רב,
אין לו קשרים חשובים ואין לו יכולת לפתור בעיות גדולות .אבל לא כל חסד דורש משאבים יוצאי דופן .יש חסד שאפשר לעשות באמצעות
שיחת טלפון ,הסבר סבלני ,ליווי קצר או תשומת לב לאדם שנמצא לבדו .אין הכוונה שעל האדם להתעלם ממגבלותיו .מי שכוחותיו מצומצמים
אינו נדרש לשחוק את עצמו עד שלא יוכל לדאוג לצרכיו ולבני ביתו .אבל לעיתים אנחנו מחמיצים אפשרויות פשוטות לעזור מפני שאנחנו
מחפשים דווקא מעשים גדולים ומרשימים .רבקה אינה עומדת ליד הבאר ומתכננת מעשה שייזכר לדורות .היא רואה אדם צמא וגמלים הזקוקים
למים ,ופועלת.
וכאן מתעוררת שאלה נוספת .מדוע התורה מתארת את העבד כמי שעומד ומתבונן ברבקה בשתיקה? נאמר" :והאיש משתאה לה מחריש
לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא" (בראשית כד ,כא) .העבד אינו ממהר להפריע לה ,ואינו מסתפק בהצעתה הראשונית .הוא מתבונן במעשיה.
יש בכך נקודה חשובה .לעיתים אנחנו מעריכים אנשים לפי הרושם שהם יוצרים בשיחה הראשונה .אדם שמדבר בהתלהבות על נתינה
עשוי להיתפס בעינינו כבעל חסד גדול .אדם אחר ,שקט יותר ,עשוי להיראות פחות מרשים ,אף שבפועל הוא עושה למען אחרים הרבה
יותר.
העבד מבקש לראות את המעשה עצמו .אבל גם כאן צריך להיזהר .אין די במעשה אחד כדי לקבוע את כל אישיותו של אדם .התנהגות חד
פעמית יכולה להיות משמעותית ,אך היכרות אמיתית מחייבת זמן ,בירור והקשבה .ואכן ,בהמשך הסיפור העבד מברר את משפחתה של
רבקה ואת האפשרות שתבוא עמו לארץ כנען .המעשה ליד הבאר אינו מחליף את כל הבירור.
וכאן אפשר להבין את משמעותו המיוחדת של המבחן .העבד אינו מחפש הוכחה מתמטית לכך שרבקה היא האישה המתאימה .הוא מבקש
לראות אם יש בה מידה יסודית הנדרשת לבית אברהם ,ולאחר מכן ממשיך לברר את שאר התנאים.
מעשה אחד יכול לפתוח פתח להבנת אופיו של אדם ,אבל אסור להפוך אותו לתחליף להכרת האדם כולו.
וכאן מתעוררת שאלה עמוקה נוספת .האם אפשר ללמד אדם להיות בעל חסד ,או שמא מדובר בתכונה מולדת?
י ש אנשים שנראה כי תשומת הלב לזולת טבעית להם .הם מבחינים מיד במי שזקוק לעזרה ,מתעוררים לפעול ואינם צריכים שיזכירו להם .אחרים
מתקשים בכך .הם עשויים להיות אנשים ישרים וטובים ,אבל שקועים בענייניהם ואינם מבחינים בצרכים שסביבם.
האם פירוש הדבר שמידת החסד אינה ניתנת לפיתוח?
ה רמב"ם ,במשנה תורה (הלכות דעות א ,ז) ,מבאר שהאדם קונה מידות באמצעות חזרה על מעשים מתאימים עד שהם נעשים חלק מאופיו .הוא
מלמד שהדרך לתיקון המידות אינה מסתכמת בהבנה שכלית של הטוב ,אלא מחייבת הרגל מעשי.
הדברים מאירים את מעשה רבקה מזווית נוספת .התורה אינה מספרת לנו כיצד רכשה את מידת החסד .אין בידינו לדעת אילו מעשים קדמו
למפגש ליד הבאר .אבל אפשר ללמוד מן הסיפור שהמידה מתגלה במעשים ,ושגם בחיינו אפשר לטפח אותה באמצעות תשומת לב ופעולה
חוזרת .אדם שרוצה להיות רגיש יותר לצורכי הזולת יכול להתחיל בהרגל קטן .כאשר הוא פוגש אדם המבקש עזרה ,הוא יכול לשאול את עצמו
אם יש צורך נוסף שאפשר לסייע בו .כאשר הוא נמצא במקום ציבורי ,הוא יכול לשים לב אם מישהו מתקשה .כאשר הוא שומע על מצוקה ,הוא
יכול לחשוב על פעולה ממשית אחת שביכולתו לעשות.
אין צורך להעמיס על עצמו משימות שאין בכוחו לקיים .לפעמים דווקא הרגלים קטנים ועקביים משנים את אופן ההתבוננות של האדם בעולם.
וכאן יש מקום לשאול שאלה נוספת .האם חסד מחייב תמיד זריזות?
התורה מדגישה את מהירותה של רבקה .היא ממהרת להשקות את העבד ורצה לשאוב מים לגמלים .לכאורה ,אפשר ללמוד מכאן שיש מעלה
מיוחדת בעשיית חסד במהירות.
ואכן ,רבי משה חיים לוצאטו ,הרמח"ל ,בספר מסילת ישרים (פרק ז) ,עוסק במידת הזריזות ומבאר את חשיבות ההקדמה והמהירות בעשיית
הטוב ,מפני שהשהייה עלולה להביא להתרשלות.
אולם יש להבחין בין זריזות לבין פזיזות .זריזות היא הנכונות לפעול בלי דחייה מיותרת כאשר ברור מה צריך לעשות .פזיזות היא פעולה לפני
שהאדם בירר אם היא נכונה ומתאימה .רבקה אינה פועלת בחוסר מחשבה .היא רואה צורך ברור ,יודעת כיצד לסייע וממהרת לעשות זאת .אבל
כאשר מדובר בעזרה מורכבת ,כגון מתן עצה רפואית ,התערבות בסכסוך משפחתי או התחייבות כספית גדולה ,דווקא הזהירות והבירור הם חלק
מן החסד .פעולה מהירה מדי עלולה להזיק.
הזריזות הראויה אינה למהר לעשות כל דבר שנראה טוב ברגע הראשון ,אלא לא לדחות את הטוב לאחר שהתברר מה נכון לעשות.
וכאן אפשר לעבור אל מציאות החיים העכשווית .אנחנו חיים בעולם שבו אפשר לבקש עזרה בתוך שניות .הודעה קצרה נשלחת לקבוצה ,בקשה
מופיעה ברשת חברתית ,ואדם יכול להגיב מיד שהוא מוכן לסייע.
הקלות הזאת יוצרת הזדמנויות גדולות לחסד .אפשר להגיע במהירות לאנשים הזקוקים לעזרה ,לחבר בין מי שיכול לתת לבין מי שצריך לקבל
ולפתור בעיות שבעבר היו דורשות מאמץ רב .אבל היא גם יוצרת פער בין תגובה לבין מחויבות .קל לכתוב "בשמחה ,אני אעזור" .קשה יותר
לפנות זמן ,להגיע למקום ,לבצע את המשימה ולהתמיד עד שתושלם.
רבקה מלמדת אותנו שההבטחה היא רק תחילת הדרך .עיקר החסד מתגלה כאשר האדם ממשיך לעשות את מה שקיבל על עצמו.
וכאן מתעוררת שאלה אחרונה .מדוע דווקא מעשה החסד הזה נעשה נקודת המפנה בבחירת רבקה לאשת יצחק?
נראה שהתורה מבקשת להראות שבניית בית אינה נשענת רק על התאמה חיצונית ,על ייחוס משפחתי או על הסכמה עקרונית להינשא .בית
נבנה גם מן המידות שמתגלות בחיי היום יום ,דווקא במצבים הפשוטים שבהם אין קהל ואין מחיאות כפיים .אדם יכול לדבר על ערכים גדולים,
אבל השאלה היא כיצד הוא נוהג כאשר מישהו לידו זקוק לעזרה .האם הוא מבחין בו? האם הוא מוכן להקדיש לו זמן? האם הוא מקיים את מה
שהבטיח? והאם הוא מסוגל לראות את צורכי האחר גם כאשר הם אינם נאמרים במפורש? אין פירוש הדבר שמידת החסד לבדה מספיקה כדי
להכריע בכל שאלת נישואין .התאמה בין בני זוג מחייבת מכלול רחב של שיקולים .אבל התורה מלמדת אותנו שמידותיו של האדם אינן פרט
שולי בתוך המכלול הזה.
וכאן מתגלה יופיו העמוק של הסיפור .רבקה אינה יודעת שהיא עומדת במבחן .היא אינה יודעת שהאדם המבקש ממנה מים נשלח למצוא אישה
ליצחק .היא אינה יודעת שמעשיה עתידים להיכתב בתורה ולהילמד במשך דורות .היא פשוט פוגשת אדם צמא.
דווקא משום כך יש למעשה שלה משמעות מיוחדת .היא אינה פועלת כדי להרשים את העבד או כדי לזכות בהצעת נישואין .היא עושה את הטוב
מפני שבאותו רגע יש אדם הזקוק לו .יש מעשים שערכם הגדול ביותר נובע מכך שהאדם עושה אותם בלי לדעת שמישהו בוחן אותו.
רבקה משקה את העבד ,מציעה להשקות את הגמלים ורצה שוב ושוב אל הבאר .מבחינתה ,זהו מפגש אחד מתוך חיי היום יום .מבחינת המשך
הסיפור ,זהו הרגע שבו מתחיל להתברר שהיא האישה הראויה להיכנס לבית אברהם.
וכאן נמצאת אחת התובנות העמוקות של הפרשה .אנחנו נוטים לחשוב שההכרעות הגדולות בחיים מתרחשות ברגעים גדולים :בהחלטות
דרמטיות ,בנאומים חשובים או במעשים יוצאי דופן .אבל לעיתים דווקא המעשה הקטן ,שאיש לא ביקש מאיתנו לעשות ושאיש לא הבטיח לנו
עליו תמורה ,מגלה מי אנחנו באמת .אין הכוונה שעלינו לחיות בתחושה שכל פעולה שלנו היא מבחן סמוי .מחשבה כזאת עלולה להפוך את
החיים למתוחים ומלאכותיים .אבל אפשר ללמוד מכאן שהמידות שלנו מתגלות דווקא במצבים שבהם איננו עסוקים בהצגת עצמנו .החסד אינו
מתחיל בשאלה כמה אנחנו מוכנים לתת כאשר מבקשים מאיתנו .הוא מתחיל בשאלה אם אנחנו מסוגלים לראות את האדם שמולנו גם מעבר למה
שביקש.
והשאלה הזאת מלווה אותנו בכל יום .כאשר אדם פונה אלינו בבקשה קטנה ,האם אנחנו שומעים רק את המילים שלו ,או מנסים להבין את הצורך
שמאחוריהן? כאשר אנחנו מציעים עזרה ,האם אנחנו מוכנים גם לקיים אותה? וכאשר אנחנו מזהים צורך נוסף ,האם אנחנו יודעים להציע את
עזרתנו מתוך כבוד ולא מתוך רצון לשלוט?
רבקה אינה נושאת דרשה על חסד .היא אינה מסבירה לעבד מהי נתינה אמיתית .היא פשוט מורידה את הכד ,משקה אותו ,מבחינה בגמלים
וממשיכה לשאוב .ולפעמים ,כל ההבדל בין אדם שעשה טובה לבין אדם שחי את מידת החסד נמצא במשפט אחד שלא התבקש לומר" :גם לגמליך
אשאב"
כשהאהבה מגיעה אחרי החתונה :האם אפשר לבנות קשר עמוק לפני שהלב יודע לאהוב?
יש זוגות שמתחילים את דרכם מתוך התרגשות עצומה .השיחות נמשכות שעות ,כל מפגש מעורר ציפייה ,והתחושה היא שמצאו סוף סוף
את האדם שחיפשו .הם משוכנעים שהאהבה הגדולה תהיה היסוד שעליו ייבנה ביתם .אלא שלאחר תקופה מסוימת ,כאשר ההתלהבות
הראשונה מפנה את מקומה לשגרת החיים ,הם מגלים שהאהבה שהרגישו אינה פוטרת אותם מן הצורך ללמוד כיצד לחיות יחד.
פתאום מתברר שיש הבדל בין היכולת ליהנות מחברתו של אדם לבין היכולת להתמודד עמו עם קשיים .יש הבדל בין שיחות מרתקות
לבין חלוקת אחריות בבית ,בין געגועים לפני פגישה לבין היכולת להקשיב לאחר יום עמוס ,ובין הרצון להיות יחד לבין הנכונות לוותר
כאשר הרצונות אינם זהים.
מנגד ,יש זוגות שהקשר ביניהם מתחיל בצורה שקטה הרבה יותר .אין בו בהכרח התרגשות סוחפת ,אבל יש הערכה הדדית ,התאמה
בסיסית ,נכונות להכיר ואמון שהקשר יכול להתפתח .ככל שחולפות השנים ,הם מגלים עומקים שלא הכירו בתחילת הדרך .האהבה שלהם
אינה נשענת רק על מה שהרגישו כאשר נפגשו לראשונה ,אלא גם על מה שבנו יחד.
וכאן מתעוררת שאלה יסודית :האם האהבה היא התנאי שמאפשר לבנות קשר ,או שמא היא גם תוצאה של הקשר שהאדם בונה ?האם
אפשר להתחייב לחיים משותפים לפני שהלב הגיע למלוא עומק האהבה? ומה קורה כאשר אדם מצפה שהרגש לבדו יחזיק את הבית גם
בשעה שהחיים נעשים מורכבים?
פרשת חיי שרה מציגה את השאלות האלה באמצעות פסוק אחד ,קצר ומפתיע ,המתאר את ראשית חייהם המשותפים של יצחק ורבקה.
לאחר שרבקה מסכימה לצאת עם עבד אברהם ,היא מגיעה לארץ כנען .יצחק יוצא לשוח בשדה לפנות ערב ,נושא את עיניו ורואה את
הגמלים באים .רבקה רואה אותו ,יורדת מעל הגמל ושואלת את העבד מיהו האיש ההולך בשדה לקראתם .כאשר היא שומעת שזהו יצחק,
היא לוקחת את הצעיף ומתכסה.
לאחר מכן מספרת התורה" :ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה .ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה
ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו" (בראשית כד ,סו–סז).
וכאן מתעוררת הקושיה הראשונה .מדוע התורה אומרת "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה ?"לכאורה ,היינו מצפים לסדר הפוך:
תחילה אהבה ,ולאחר מכן נישואין .הרי בתודעה המקובלת כיום ,האהבה נתפסת לא פעם כיסוד שממנו צומחת ההחלטה להינשא .אדם
מכיר את בן זוגו ,מתאהב בו ,ורק לאחר מכן מבקש לקשור את חייו בחייו .אבל אצל יצחק ורבקה מתואר סדר אחר .תחילה רבקה נעשית
אשתו ,ורק לאחר מכן נאמר "ויאהבה" .האם התורה מבקשת ללמד שהאהבה אינה חשובה לפני הנישואין? האם היא מציעה לאדם להתחייב
לחיים משותפים בלי לבחון את רגשותיו? או שמא יש כאן רעיון עמוק יותר על טבעה של האהבה ועל הדרך שבה היא מתפתחת?
כדי להבין את הדברים צריך להיזהר תחילה מפירוש פשטני .התורה אינה אומרת שיצחק לא חש כל חיבה לרבקה לפני הנישואין ,ואינה
מספרת לנו מה היה מצבו הרגשי באותם רגעים .היא גם אינה מצווה על כל אדם לנהוג בסדר המתואר כאן.
הפסוק מספר כיצד התפתח הקשר המסוים שבין יצחק לרבקה .מתוך הסיפור אפשר ללמוד על משמעותה של אהבה הנבנית בתוך חיים
משותפים ,אך אין להפוך את סדר המילים להוראה גורפת להתעלם מהתאמה ,מרצון או ממשיכה בסיסית לפני הנישואין.
וכאן יש לעיין בדברי המפרשים :הרמב"ן (בראשית כד ,סז) ,מבאר את משמעות הבאת רבקה אל אוהל שרה ואת הקשר שבין נישואיה
ליצחק לבין הנחמה שמצא לאחר מות אמו .מתוך דבריו מתברר שהפסוק אינו מתאר רק את יצירתו של קשר זוגי ,אלא גם את כניסתה
של רבקה אל מקומה בבית אברהם ואת השינוי שחוללה בחייו של יצחק.
רש"י (בראשית כד ,סז) ,מביא את דברי חז"ל על הסימנים שהיו באוהל שרה וחזרו עם בואה של רבקה :הנר שהיה דולק מערב שבת לערב
שבת ,הברכה המצויה בעיסה והענן הקשור על האוהל .והדברים מבוססים על מדרש בראשית רבה (פרשה ס ,סימן טז).
לכאורה ,המדרש עוסק במעלותיה הרוחניות של רבקה ובהמשכיות ביתה של שרה .אבל אפשר להתבונן בו גם מזווית נוספת .רבקה אינה
נכנסת רק אל חייו האישיים של יצחק .היא נכנסת אל בית שיש לו דרך ,זיכרון ,ערכים ומסורת .יצחק איבד את אמו .הבית שהיה קשור
בדמותה השתנה .כעת ,עם בואה של רבקה ,מתחדשת בו מציאות של חיים.
וכאן מתעוררת שאלה עמוקה .האם יצחק אוהב את רבקה מפני שהיא מזכירה לו את שרה אמו ,או מפני שהוא מגלה בה אישיות עצמאית
הראויה לאהבה?
אין מקום להעמיד את הדברים כניגוד מוחלט .המדרש מדגיש את ההמשכיות הרוחנית שבין שרה לרבקה ,אך התורה אינה אומרת שרבקה
הייתה תחליף לאמו של יצחק .היא אומרת" :ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה" .רבקה היא אשתו של יצחק ,לא העתק של שרה.
ההמשכיות המשפחתית אינה מבטלת את ייחודה של האישה החדשה .להפך ,היא מאפשרת להבין כיצד רבקה נכנסת לבית שיש בו עבר
עשיר ,אך גם עתיד שהיא עצמה עתידה לעצב.
אהבה עמוקה אינה מחייבת את האדם שמולנו להיות העתק של מישהו אחר שאהבנו .היא מחייבת אותנו להכיר אותו כאדם בפני עצמו,
גם כאשר הוא נכנס אל עולם שכבר נבנה לפנינו.
וכאן אפשר להעמיק בסדר הפסוק .תחילה נאמר "ויקח את רבקה" ,לאחר מכן "ותהי לו לאשה" ,ורק לאחר מכן "ויאהבה".
נראה שהפסוק מתאר תהליך שבו הקשר מקבל תחילה צורה מחייבת ,ומתוכה מתפתחת אהבה .אין הכוונה שמחויבות יוצרת אהבה באופן
אוטומטי .אפשר לחיות שנים רבות תחת קורת גג אחת בלי לפתח קרבה אמיתית .יש זוגות שהמחויבות ביניהם נעשית חיצונית בלבד,
והמרחק הרגשי הולך וגדל.
אבל מחויבות יכולה ליצור את התנאים שבהם אהבה עמוקה צומחת .כאשר שני אנשים יודעים שהם אינם נפגשים רק כל עוד נעים להם,
אלא מבקשים לבנות חיים משותפים ,הם עשויים ללמוד להכיר זה את זה במצבים שאינם מתגלים בתחילת ההיכרות.
האדם מתגלה לא רק בשעה שהוא שמח ,אלא גם כאשר הוא עייף .לא רק כאשר הכול מצליח ,אלא גם כאשר הוא נכשל .לא רק כאשר
הוא מסוגל להעניק ,אלא גם כאשר הוא זקוק לעזרה.
וכאן מתברר הבדל חשוב בין התאהבות לבין אהבה בשלה .התאהבות עשויה להתחיל מתוך התרשמות חזקה מן האדם כפי שהוא נראה
לנו בתחילת הדרך .אנחנו רואים את מעלותיו ,מתרגשים מנוכחותו ולעיתים גם משלימים בדמיוננו את מה שעדיין איננו יודעים עליו.
אהבה בשלה יותר נבנית כאשר האדם לומד להכיר גם את החולשות ,את המגבלות ואת הצדדים המורכבים של בן זוגו ,ובכל זאת ממשיך
לראות בו אדם יקר .האהבה העמוקה אינה בהכרח זו שאינה רואה חסרונות .לעיתים היא דווקא זו שלמדה לראות את האדם בשלמותו ,בלי
שהחסרונות מחקו את מעלותיו.
וכאן מתעוררת שאלה נוספת .אם האהבה מתפתחת מתוך החיים המשותפים ,מהו מקומה של הבחירה הראשונית?
הרי אי אפשר לומר שכל שני אנשים שיינשאו ויחיו יחד יגיעו בהכרח לאהבה עמוקה .יש צורך בהתאמה ,בכבוד ,ברצון הדדי וביכולת
לבנות קשר.
ואכן ,פרשת חיי שרה אינה מתחילה בנישואי יצחק ורבקה .היא מקדישה פסוקים רבים לשליחות העבד ,לבירור מידותיה של רבקה,
למשפחתה ולהסכמתה לצאת לדרך.
העבד אינו בוחר את רבקה באופן שרירותי .הוא מבקש לראות בה מידות המתאימות לבית אברהם .הוא מברר את ייחוסה ,משוחח עם
משפחתה ומביא את הדברים לפני יצחק.
לפיכך ,אין ללמוד מן הפסוק שהבחירה הראשונית אינה חשובה .להפך ,הסיפור כולו מלמד שהקשר נבנה על תשתית שנבדקה עוד לפני
הנישואין .אבל התשתית הזאת אינה זהה לאהבה המלאה שעתידה להתפתח לאחר מכן.
אפשר לומר שההתאמה והבחירה פותחות את הדרך ,ואילו החיים המשותפים מאפשרים לאהבה לקבל עומק שלא היה אפשר להגיע אליו
קודם לכן.
וכאן יש מקום להביא את דברי רבי יהודה הלוי ,בספר הכוזרי (מאמר ג ,אות א) ,המתאר את האדם החסיד כמי שמנהיג את כוחות נפשו
מתוך סדר ואיזון ,ולא כמי שנגרר אחר כל נטייה רגעית.
אמנם דבריו אינם עוסקים בנישואין ,אבל אפשר ללמוד מהם יסוד הנוגע גם לחיי הזוגיות .האדם אינו רק יצור המגיב לרגשותיו .הוא גם
בעל יכולת לכוון את מעשיו ,לבנות הרגלים ולתת לרגשותיו מקום בתוך מערכת רחבה של ערכים ומחויבויות.
אהבה זוגית אינה יכולה להתקיים בלי רגש ,אבל גם אינה יכולה להישען רק על רגש.
י ש ימים שבהם בני הזוג מרגישים קרובים מאוד .יש ימים שבהם הם טרודים ,עייפים או מתוחים .אם כל משמעותו של הקשר תלויה
בעוצמת הרגש באותו יום ,הוא נעשה פגיע מאוד .לעומת זאת ,כאשר הקשר נשען גם על כבוד ,אחריות ונכונות להיטיב ,יש לו אפשרות
להמשיך ולהעמיק גם בתקופות שבהן ההתלהבות אינה בשיאה.
וכאן מתעוררת שאלה עמוקה נוספת .האם אפשר לצוות על אדם לאהוב?
הרי אהבה היא לכאורה רגש שאינו נתון לשליטה מלאה .אדם יכול להחליט כיצד ינהג ,אבל אינו יכול להורות ללבו להרגיש דבר מסוים
ברגע שיבחר .ובכל זאת ,התורה מצווה" :ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט ,יח).
הרמב"ם ,במשנה תורה (הלכות דעות ו ,ג) ,מבאר את מצוות אהבת ישראל ומדגיש את החובה לחוס על ממונו ועל גופו של הזולת כפי
שאדם חס על עצמו .הדברים מלמדים שאהבה אינה מתמצה בתחושה פנימית .יש לה גם ביטוי מעשי .אין פירוש הדבר שאפשר לייצר כל
רגש באמצעות פעולה חיצונית .אבל אפשר להבין שהמעשים שאדם עושה למען זולתו עשויים לבנות קשר עמוק יותר.
כאשר אדם מתעניין באמת במה שעובר על בן זוגו ,מקשיב לו ,נושא עמו באחריות ומנסה להקל עליו ,הוא אינו רק מבטא אהבה קיימת.
לעיתים הוא גם מעמיק אותה .כי יש אהבה שמולידה נתינה ,ויש נתינה שמעמיקה את האהבה.
וכאן יש מקום לעיין בדברי רבי אליהו אליעזר דסלר ,בספר מכתב מאליהו (חלק א ,קונטרס החסד ,פרק ד) ,העוסק בקשר שבין נתינה
לבין אהבה .הרב דסלר מבאר שהאדם נקשר למה שהוא נותן מעצמו ,ושהנתינה עשויה להיות גורם מרכזי בהתפתחות האהבה .הרעיון
הזה מאיר את הפסוק באור מיוחד .יצחק ורבקה אינם מתוארים רק כמי שנפגשו והתרגשו זה מזו .התורה מספרת על הקמת בית ,על קשר
מחייב ועל אהבה המופיעה בתוך המציאות הזאת .כאשר שני אנשים בונים יחד חיים ,כל אחד מהם מעניק מעצמו .הוא נותן זמן ,תשומת
לב ,מאמץ ,ויתור ואחריות .הנתינה הזאת עשויה ליצור קשר שאינו תלוי רק במה שכל אחד מקבל מן האחר.
אבל כאן צריך להוסיף הבחנה חשובה .נתינה אינה אמורה להיות חד צדדית באופן קבוע .כאשר אדם אחד נותן בלי גבול והאחר רק מקבל,
עלול להיווצר קשר של שחיקה ותלות במקום קשר של אהבה הדדית .אהבה בריאה מחייבת ששני בני הזוג יהיו שותפים ,כל אחד לפי
כוחותיו ונסיבות חייו ,בבניית הקשר.
אין צורך שכל פעולה תתחלק באופן שווה ומדויק .בתקופות מסוימות אחד מבני הזוג זקוק לעזרה רבה יותר ,ובתקופות אחרות התפקידים
מתחלפים .אבל לאורך זמן נדרשת תחושה ששניהם רואים זה את זה וששניהם מבקשים בטובתו של האחר.
הנתינה שבונה אהבה אינה מחיקת העצמי ,אלא יצירת מרחב שבו שני אנשים יכולים להעניק ולהיות נאהבים בלי לאבד את אישיותם.
וכאן מתעוררת שאלה נוספת .מדוע התורה מספרת על אהבת יצחק לרבקה דווקא בסיפור שבו יצחק כמעט אינו מדבר?
העבד הוא הדמות הפעילה לאורך רוב הפרשה .הוא יוצא לדרך ,מתפלל ,בוחן ,שואל ומנהל את המשא ומתן .רבקה פועלת ליד הבאר,
משיבה למשפחתה ויוצאת לדרך .ואילו יצחק מופיע רק לקראת סיום הסיפור .הוא יוצא לשוח בשדה ,רואה את הגמלים באים ,שומע את
דברי העבד ומביא את רבקה אל אוהל שרה.
וכאן אפשר להבין שהתורה אינה מבקשת לתאר את אהבתם באמצעות שיחות ארוכות או מחוות דרמטיות .היא מוסרת את התוצאה
במילה אחת" :ויאהבה".
אין בידינו לדעת כיצד התפתחה אהבתם בפועל .התורה אינה מספרת מה אמר יצחק לרבקה ,כיצד נראו ימיהם הראשונים או אילו מעשים
בנו את הקשר ביניהם .אבל עצם הבחירה להזכיר את האהבה מלמדת שאין לראות בנישואין רק הסדר משפחתי או המשכיות של שושלת
האבות .יש כאן גם קשר אישי ורגשי .הנישואין אינם מתמצים בכך שרבקה נעשתה אשתו של יצחק .התורה מוסיפה שהוא אהב אותה.
וכאן נמצא יסוד חשוב מאוד .המחויבות אינה תחליף לאהבה .היא עשויה להיות מסגרת שבתוכה האהבה מתפתחת ,אבל עצם קיומה של
המסגרת אינו מספיק .בית יכול להיות מסודר ,יציב ומתפקד מבחינה חיצונית ,ובכל זאת להיות חסר קרבה .בני זוג יכולים למלא את כל
חובותיהם המעשיות ,אך להרגיש שאיש מהם אינו מכיר באמת את עולמו הפנימי של האחר .לכן אין די בשאלה אם הבית מתנהל כראוי.
צריך לשאול גם אם יש בו קשר ,הקשבה ,חיבה ותחושת שותפות .המחויבות שומרת על המסגרת ,אבל האהבה מעניקה למסגרת את חייה
הפנימיים.
וכאן מתעוררת שאלה עמוקה נוספת .האם אהבה שנבנית לאחר הנישואין שונה במהותה מאהבה שהתחילה לפני הנישואין?
אין הכרח להעמיד את שתי האפשרויות זו כנגד זו .גם אהבה שמתחילה לפני הנישואין זקוקה להתפתחות לאחריהם .וגם קשר שהחל
מתוך התאמה והערכה צריך להגיע למקום שבו בני הזוג חשים קרבה אמיתית.
ההבדל אינו בהכרח בשאלה מתי הופיע הרגש הראשון ,אלא בשאלה אם בני הזוג מבינים שהאהבה אינה מסתיימת ברגע שבו החליטו
להינשא .לעיתים דווקא זוג שהתחיל מתוך אהבה גדולה עלול להניח שאין צורך להשקיע עוד בבניית הקשר .הרי הם כבר אוהבים .אבל
כאשר השנים חולפות ,מתברר שהרגש זקוק לטיפוח .אהבה שאינה מקבלת זמן ,תשומת לב ומעשים מתאימים עלולה להיחלש גם אם
בתחילת הדרך הייתה חזקה מאוד.
וכאן אפשר להביא את דברי רבי משה בן מימון ,הרמב"ם ,במשנה תורה (הלכות אישות טו ,יט) ,העוסק בחובות שבין איש לאשתו .הרמב"ם
כותב שעל האדם לכבד את אשתו יותר מגופו ולאהבה כגופו ,ומדגיש את הצורך לדבר עמה בנחת ולא להטיל עליה אימה יתרה .הדברים
מלמדים שהאהבה הזוגית אינה רק רגש פרטי שאין לו ביטוי מחייב .היא קשורה לאופן שבו האדם נוהג בבן זוגו.
אין די בכך שאדם אומר שהוא אוהב .עליו לשאול אם האהבה ניכרת בדיבורו ,בהתנהגותו וביחסו.
אפשר לאהוב אדם ובכל זאת לפגוע בו מתוך כעס או חוסר תשומת לב .לכן האהבה מחייבת גם עבודה על המידות.
וכאן יש מקום להדגיש שהדברים אינם מוטלים על אחד מבני הזוג בלבד .בניית קשר בריא מחייבת כבוד הדדי ,אחריות הדדית ונכונות
של שני הצדדים ללמוד כיצד להיטיב זה עם זה.
וכאן אפשר לעבור אל חיי היום יום .בני זוג רבים משקיעים זמן רב בתכנון החתונה .הם בוחרים מקום ,מזמינים אורחים ,מתכננים את
האירוע ומקדישים תשומת לב לפרטים רבים .אבל לאחר החתונה מתחילה העבודה העמוקה יותר :ללמוד לחיות יחד.
הם מגלים שלכל אחד מהם הרגלים שונים ,ציפיות שונות ודרכים אחרות להתמודד עם לחץ .אחד זקוק לשיחה כאשר קשה לו ,והאחר
זקוק תחילה לשקט .אחד מבטא אהבה באמצעות מילים ,והאחר באמצעות מעשים .אחד רגיל לתכנן הכול מראש ,והאחר נוטה לזרום עם
המציאות.
אין פירוש הדבר שכל הבדל הוא בעיה .לעיתים דווקא ההבדלים מאפשרים לבני הזוג להשלים זה את זה .אבל כדי שהדבר יתרחש ,עליהם
ללמוד להכיר את עולמו של האחר בלי להניח שכולם חושבים ומרגישים כפי שהם עצמם חושבים ומרגישים.
האהבה אינה רק למצוא אדם שמתאים לנו כפי שאנחנו היום .היא גם ללמוד כיצד שני אנשים שונים יכולים לבנות יחד מציאות חדשה.
וכאן מתעוררת שאלה נוספת .מה קורה כאשר אחד מבני הזוג מרגיש שהאהבה נחלשה?
לעיתים האדם מפרש את הירידה בעוצמת ההתלהבות כהוכחה לכך שהקשר איבד את משמעותו .הוא זוכר את הימים שבהם כל מפגש
עורר התרגשות ,ומשווה אותם לשגרת החיים שבה יש עבודה ,ילדים ,אחריות ועייפות .אבל לא כל שינוי בעוצמת הרגש מעיד על אובדן
האהבה .לפעמים הרגש משנה את צורתו .ההתרגשות הסוערת מפנה מקום לקרבה שקטה יותר ,לאמון עמוק ולתחושת בית .עם זאת ,אין
להשתמש ברעיון הזה כדי להתעלם ממצוקה אמיתית בקשר .אם בני הזוג מרגישים מרוחקים ,אם יש ביניהם פגיעות חוזרות או אם אחד
מהם חי בתחושת בדידות מתמשכת ,אין די לומר שהאהבה נעשתה שקטה יותר .יש צורך להתבונן במצב ולפעול לתיקונו .אהבה בשלה
אינה מחייבת התרגשות מתמדת ,אבל היא כן מחייבת קשר שיש בו כבוד ,ביטחון ורצון הדדי להיטיב.
וכאן אפשר לחזור אל סיום הפסוק" :וינחם יצחק אחרי אמו".
התורה קושרת בין אהבת יצחק לרבקה לבין הנחמה שמצא לאחר מות שרה.
וכאן מתעוררת קושיה נוספת .האם אהבתו של יצחק לרבקה נועדה למלא את החלל שהותירה אמו?
אפשר להבין שרבקה הביאה אל חייו של יצחק מציאות חדשה של קרבה ,בית והמשכיות .לאחר האובדן הגדול של שרה ,נפתח בחייו פרק
חדש .אבל חשוב להבחין בין נחמה לבין החלפה .אדם שאיבד אדם אהוב אינו מוחק את זכרו כאשר הוא בונה קשר חדש .הוא יכול
להמשיך לשאת את הזיכרון בלבו ,ובאותו זמן לאפשר לחיים להיפתח מחדש .הפסוק אינו אומר שיצחק שכח את אמו .הוא אומר שניחם
אחריה .יש כאן תובנה אנושית עמוקה .לפעמים אדם חושש שאם ימצא שמחה חדשה לאחר אובדן ,יהיה בכך משום פגיעה בזיכרון העבר.
אבל החיים אינם מחייבים בחירה בין נאמנות לזיכרון לבין פתיחת הלב לעתיד - .אפשר לזכור ולאהוב מחדש.
וכאן אפשר להבין מדוע התורה מסיימת את סיפור נישואי יצחק ורבקה דווקא בנחמה .הקמת הבית אינה רק המשך שושלת האבות .היא
גם רגע שבו אדם שנשא עמו כאב מוצא מחדש מקום של קרבה וחיים.
האהבה אינה מוחקת את מה שהיה .לעיתים היא מעניקה לאדם כוח להמשיך לשאת את העבר בלי להישאר כלוא בתוכו.
וכאן מתעוררת השאלה האחרונה .מדוע התורה בוחרת לתאר את אהבת יצחק לרבקה לאחר הנישואין ,ולא לפני כן?
נראה שאפשר ללמוד מכך רעיון עמוק על טבעה של האהבה ,בלי להפוך את הסיפור להוראה מעשית גורפת לגבי סדר ההיכרות והנישואין.
האהבה אינה רק אירוע שמתרחש לאדם .היא גם קשר שנבנה מתוך היכרות ,אחריות ,נתינה וחיים משותפים .יש אהבה שמתחילה
בהתלהבות גדולה ומעמיקה במשך השנים .יש אהבה שמתחילה בהערכה ובחיבה ומתפתחת בהדרגה .אין מסלול אחד המתאים לכל אדם
ולכל זוג .אבל בכל המסלולים יש אמת משותפת :האהבה אינה יכולה להישאר רק זיכרון של מה שהרגשנו בתחילת הדרך .היא צריכה
לקבל חיים חדשים בתוך המציאות המשתנה.
וכאן נמצאת התובנה העמוקה של הפרשה .התורה אינה מסתפקת בכך שיצחק לקח את רבקה לאישה .היא מוסיפה "ויאהבה" .הדבר
מלמד שהקשר הזוגי אינו נשלם בעצם יצירת המסגרת .הוא זקוק גם לאהבה .אבל סדר הפסוק מזכיר לנו שאהבה עמוקה יכולה לצמוח
מתוך החיים שהאדם בונה ,ולא רק להקדים אותם .כאשר בני זוג מבינים זאת ,הם מפסיקים לראות באהבה דבר שמקבלים פעם אחת
ומנסים לשמר ללא שינוי .הם מתחילים לראות בה מציאות שאפשר לטפח ולהעמיק .לא בכל יום תהיה התרגשות גדולה .לא בכל תקופה
יהיו החיים פשוטים .אבל בכל יום אפשר לשאול שאלה קטנה :מה אני יכול לעשות היום כדי שהאדם שאיתי ירגיש שאני רואה אותו ,מכבד
אותו ורוצה בטובתו?
לפעמים התשובה תהיה שיחה .לפעמים הקשבה .לפעמים ויתור .ולפעמים דווקא היכולת לשתוק כאשר האחר זקוק לשקט.
האהבה אינה נמדדת רק בעוצמת הרגש כאשר הכול קל ,אלא גם בנכונות להמשיך לבנות את הקשר כאשר החיים דורשים מאמץ.
יצחק מביא את רבקה אל אוהל שרה .היא נעשית אשתו ,והוא אוהב אותה .מתוך הקשר הזה הוא מוצא נחמה לאחר מות אמו.
התורה אינה מספרת לנו כיצד נראו כל רגעי חייהם המשותפים .היא אינה מבטיחה שלא יהיו ביניהם קשיים .ואכן ,בהמשך ספר בראשית
נגלה שגם בבית יצחק ורבקה יהיו מתחים ,הכרעות מורכבות ושאלות קשות.
אבל דווקא משום כך הפסוק חשוב כל כך .הוא מלמד שאהבה אינה הבטחה לחיים נטולי קשיים .היא יכולה להיות יסוד עמוק שבתוכו
בני אדם מתמודדים עם החיים.
כי השאלה הגדולה בחיי הנישואין אינה רק אם מצאנו אדם שאנחנו אוהבים ,אלא אם אנחנו מוכנים להמשיך ללמוד כיצד לאהוב את האדם
שבחרנו ,גם כאשר השנים מגלות לנו עליו ועל עצמנו דברים שלא הכרנו בתחילת הדרך.
ולפעמים ,דווקא כאשר ההתרגשות הראשונה מפנה את מקומה לחיים עצמם ,מתחילה להתגלות אהבה עמוקה יותר .לא אהבה שמבוססת
רק על החלום שלפני הנישואין ,אלא אהבה שנבנית מתוך המציאות ,מתוך האחריות ומתוך הבחירה המתחדשת להיות יחד.
"ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה" .שלוש פעולות ,עולם שלם של משמעות .תחילה יצירת הקשר ,לאחר מכן החיים המשותפים,
ובתוכם אהבה .כי יש אהבה שמביאה את האדם אל הבית ,ויש אהבה שנולדת מן הדרך שבה שני אנשים לומדים ,יום אחר יום ,להפוך את
הבית למקום שבו שניהם יכולים להיות באמת מי שהם.
