gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom — חיי שרה (2026-11-02)

מוציא לאור: מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom

שבוע: חיי שרה (2026-11-02)

מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom — חיי שרה (2026-11-02)

פתח את ה-PDF הורדה

‫פרשת חיי שרה שנת תשפ"ז‬ ‫כשהחיים נמדדים דווקא לאחר שהם מסתיימים‪ :‬מדוע התורה פותחת את פרשת חיי שרה בסיפור מותה?‬ ‫יש רגע שבו אדם עומד מול חייו של אדם אחר ומגלה עד כמה קשה לסכם חיים שלמים‪ .‬הוא זוכר את השנים היפות‪ ,‬אבל גם את התקופות‬ ‫הקשות‪ .‬את השמחות הגדולות‪ ,‬אבל גם את האכזבות‪ .‬את הדברים שהצליחו‪ ,‬אבל גם את החלומות שלא התממשו‪ .‬לפעמים הוא שומע מישהו‬ ‫אומר על הנפטר שזכה לחיים טובים‪ ,‬ובתוכו מתעוררת שאלה שאינו מעז לשאול בקול‪ :‬האם באמת אפשר לומר שחייו היו טובים? הרי היו בהם‬ ‫שנים של כאב‪ ,‬דאגות שלא פסקו‪ ,‬משברים ואובדנים‪ .‬האם אמירה כזאת אינה מוחקת חלקים שלמים מסיפור חייו?‬ ‫השאלה הזאת אינה נוגעת רק לאופן שבו אנחנו מספידים את המתים‪ .‬היא נוגעת לאופן שבו אנחנו מבינים את חיינו בעודנו חיים‪ .‬אדם עשוי‬ ‫להתבונן לאחור ולראות תקופות שהיה מעדיף למחוק‪ .‬החלטות שהתחרט עליהן‪ ,‬ניסיונות שלא הצליח לעמוד בהם כפי שקיווה‪ ,‬שנים שבהן‬ ‫חייו התנהלו אחר ת מכפי שתכנן‪ .‬האם השנים האלה היו מיותרות? האם חיים טובים הם חיים שבהם התרחשו בעיקר דברים טובים‪ ,‬או שחיים‬ ‫יכולים להיות בעלי משמעות גם כאשר חלקים גדולים מהם היו קשים מאוד?‬ ‫דווקא בפרשה הנקראת "חיי שרה"‪ ,‬התורה מעמידה לפנינו את השאלה הזאת במלוא עוצמתה‪ .‬היא אינה פותחת בסיפור על מעשה גדול שעשתה‬ ‫שרה‪ ,‬על דברי חוכמה שאמרה או על רגע של שמחה בחייה‪ .‬היא פותחת במותה‪ " :‬ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי‬ ‫שרה‪ .‬ותמת שרה בקרית ארבע הוא חברון בארץ כנען ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה" (בראשית כג‪ ,‬א–ב)‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת קושיה ראשונה‪ .‬מדוע התורה מאריכה בתיאור שנות חייה של שרה? היה אפשר לומר בפשטות ששרה חייתה מאה עשרים ושבע‬ ‫שנים ומתה בחברון‪ .‬במקום זאת התורה מפרטת "מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים"‪ ,‬וחוזרת ומסיימת "שני חיי שרה"‪ .‬מה מוסיפה החזרה‬ ‫הזאת? ומדוע דווקא כאשר התורה מספרת על מותה‪ ,‬היא מדגישה שוב ושוב את חייה?‬ ‫רש"י (בראשית כג‪ ,‬א)‪ ,‬מבאר את חלוקת השנים‪ " :‬בת ק' כבת כ' לחטא‪ ,‬מה בת כ' לא חטאה שהרי אינה בת עונשין‪ ,‬אף בת ק' בלא חטא; ובת כ'‬ ‫כבת ז' ליופי"‪ .‬ולאחר מכן הוא מפרש את המילים "שני חיי שרה"‪" :‬כולן שוין לטובה"‪.‬‬ ‫לכאורה‪ ,‬הדברים קשים מאוד‪ .‬כיצד אפשר לומר שכל שנותיה של שרה היו שוות לטובה? הרי התורה עצמה מספרת על חיים רצופי ניסיונות‪.‬‬ ‫שרה עוזבת את ביתה ואת ארצה והולכת עם אברהם אל מקום שאינו מוכר לה‪ .‬היא נלקחת לבית פרעה במצרים‪ ,‬ולאחר מכן לבית אבימלך בגרר‪.‬‬ ‫במשך שנים ארוכ ות היא מתמודדת עם עקרותה‪ ,‬עם המתח שנוצר בבית בעקבות לידת ישמעאל ועם ההמתנה המתמשכת לבן שהובטח לה‪.‬‬ ‫האם כל השנים האלה היו שוות לטובה?‬ ‫ואם נפרש את דברי רש"י כאילו שרה לא ידעה כאב‪ ,‬נמצא שאנחנו מתעלמים מן הפסוקים המפורשים‪ .‬התורה אינה מציגה את חייה כרצף של‬ ‫שלווה ונחת‪ .‬אדרבה‪ ,‬חלק ניכר מן הסיפורים שבהם היא מופיעה עוסקים דווקא במצוקה ובניסיון‪.‬‬ ‫כדי להבין את הדברים צריך להבחין בין שני מובנים שונים של המילה "טובה"‪ .‬יש טובה המתארת את מה שהאדם חווה‪ ,‬ויש טובה המתארת את‬ ‫משמעות חייו ואת הדרך שבה עמד בניסיונותיו‪ .‬אלה אינן בהכרח אותן שאלות‪ .‬אדם יכול לעבור תקופה קשה מאוד‪ ,‬ואין שום הצדקה לומר‬ ‫שהקושי עצמו היה נעים או רצוי‪ .‬אבל ייתכן שבאותה תקופה התגלו בו כוחות‪ ,‬נאמנות ומידות שלא היו מתגלים בנסיבות אחרות‪.‬‬ ‫אין פירוש הדבר שכל סבל הוא טוב או שכל כאב נשלח כדי ללמד את האדם לקח מסוים‪ .‬אין לנו ידיעה כזאת‪ ,‬ואסור להפוך אותה להסבר‬ ‫אוטומטי לסבלם של אחרים‪ .‬אבל אפשר להבין שדברי רש"י אינם מחייבים לומר שכל המאורעות בחייה של שרה היו טובים באותה מידה‪ .‬הם‬ ‫מזמינים אותנו להתבונן באחדות חייה ובמדרגתה של שרה לאורך כל התקופות שעברה‪.‬‬ ‫השאלה אינה אם כל מה שקרה לשרה היה טוב‪ ,‬אלא אם חייה נמדדים רק לפי מה שקרה לה‪ ,‬או גם לפי מי שהייתה בתוך כל מה שקרה‪.‬‬ ‫כאן יש מקום לעיין בדברי רבי משה בן נחמן‪ ,‬הרמב"ן (בראשית כג‪ ,‬א)‪ ,‬המבאר את מניין שנותיה של שרה ואת דרך הכתוב לציין את שנות חיי‬ ‫האבות והאמהות‪ .‬עצם העיסוק של התורה במספר שנות חייה אינו פרט טכני בלבד‪ .‬הוא מעמיד את סיפור חייה כמכלול שיש לו התחלה‪,‬‬ ‫התפתחות וסיום‪ .‬אבל דווקא משום כך מתעוררת שאלה נוספת‪ :‬האם אפשר להעריך מכלול של חיים בלי להתייחס להבדלים הגדולים שבין‬ ‫התקופות שבתוכו?‬ ‫כאן מועילה הבחנה נוספת‪ .‬יש הבדל בין חיים שכל ימיהם היו זהים לבין חיים שיש בהם רציפות פנימית‪ .‬אין אדם שחייו אינם משתנים‪ .‬בגיל‬ ‫צעיר הוא מתמודד עם שאלות מסוימות‪ ,‬בגיל מבוגר עם שאלות אחרות‪ .‬לפעמים הוא פועל מתוך כוח וביטחון‪ ,‬ולפעמים מתוך חולשה וחשש‪.‬‬ ‫אבל ייתכן שיש ערך מרכזי אחד המלווה אותו בתקופות השונות ומעניק להן משמעות משותפת‪.‬‬ ‫במובן הזה אפשר להבין את דברי רש"י "כולן שוין לטובה " כביטוי לשלמותה של שרה‪ ,‬ולא כהכחשה של ההבדלים שבין שנות חייה‪ .‬ילדותה‪,‬‬ ‫בגרותה וזקנותה לא היו דומות זו לזו מבחינת המאורעות‪ ,‬אבל הן השתייכו כולן לחיים שנשאו בתוכם נאמנות עמוקה לדרכה‪.‬‬ ‫אלא שכאן מתעוררת קושיה נוספת‪ .‬אם התורה מבקשת ללמד על שלמות חייה של שרה‪ ,‬מדוע היא עושה זאת דווקא לאחר מותה? מדוע לא‬ ‫נאמרו הדברים כאשר שרה הייתה בחיים‪ ,‬למשל לאחר לידת יצחק‪ ,‬כאשר זכתה לראות את התממשות ההבטחה הגדולה?‬ ‫נראה שיש דברים שאי אפשר לראות את משמעותם המלאה כאשר האדם עדיין נמצא באמצע הדרך‪ .‬כל עוד הסיפור נמשך‪ ,‬המאורעות נתפסים‬ ‫כחלקים נפרדים‪ .‬האדם נמצא בתוך הניסיון הנוכחי‪ ,‬ואינו יודע כיצד ישתלב בעתידו‪ .‬רק כאשר מתבוננים על חיים שלמים אפשר להתחיל לראות‬ ‫קשרים שלא היו גלויים קודם לכן‪.‬‬ ‫אבל גם המבט שלאחר המוות אינו מעניק לנו ידיעה מלאה על כל משמעותם של החיים‪ .‬אנחנו יכולים להכיר מעשים‪ ,‬תכונות והשפעות‪ ,‬אך‬ ‫איננו יודעים את כל מה שהתחולל בנפשו של האדם‪ .‬משום כך יש להיזהר גם מן הנטייה להפוך את חייו של הנפטר לסיפור מושלם‪ ,‬שבו כל‬ ‫קושי היה הכרחי וכל החלטה הייתה נכונה‪.‬‬ ‫כבודו של אדם אינו מחייב אותנו למחוק את המורכבות של חייו‪ .‬לפעמים דווקא ההכרה במאבקים שעבר מעניקה למעשיו הטובים משמעות‬ ‫עמוקה יותר‪.‬‬ ‫וכאן אפשר להתבונן במילה שבה פותחת הפרשה‪" :‬ויהיו"‪ .‬התורה אינה אומרת רק כמה שנים חייתה שרה‪ .‬היא אומרת "ויהיו חיי שרה"‪ ,‬ולאחר‬ ‫מניין השנים חוזרת ומדגישה "שני חיי שרה"‪ .‬יש כאן מסגרת לשונית המעמידה את החיים עצמם במרכז‪ ,‬אף שהמאורע המתואר מיד אחר כך‬ ‫הוא המוות‪.‬‬ ‫אפשר להציע שהדבר מלמד אותנו על דרך ההתבוננות בחיי האדם‪ .‬המוות הוא המאורע המסיים את החיים‪ ,‬אבל אין הוא הדבר המגדיר לבדו‬ ‫את משמעותם‪ .‬כאשר התורה מספרת על מותה של שרה‪ ,‬היא אינה פותחת במילה "ותמת"‪ .‬תחילה היא מזכירה את חייה‪.‬‬ ‫הסדר הזה חשוב מאוד‪ .‬לעיתים כאשר אדם נפטר‪ ,‬נסיבות מותו תופסות את כל תשומת הלב‪ .‬אם נפטר לאחר מחלה קשה‪ ,‬המחלה נעשית‬ ‫הסיפור המרכזי‪ .‬אם מת באירוע פתאומי‪ ,‬האירוע עלול להאפיל על כל השנים שקדמו לו‪ .‬אבל חייו של אדם אינם מסתכמים בדרך שבה הסתיימו‪.‬‬ ‫שרה חייתה מאה עשרים ושבע שנים‪ .‬היא הייתה שותפה לדרך הארוכה של אברהם‪ ,‬עמדה בניסיונות‪ ,‬המתינה להולדת יצחק והשפיעה על‬ ‫עיצובו של בית האבות‪ .‬מותה הוא אירוע מכאיב‪ ,‬אבל הוא אינו מוחק את כל מה שקדם לו‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת שאלה עמוקה יותר‪ .‬מדוע התורה מספרת מיד לאחר מכן‪" :‬ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה ?"מה ההבדל בין הספד לבכי‪,‬‬ ‫ומדוע שניהם נזכרים?‬ ‫רש"י (בראשית כג‪ ,‬ב)‪ ,‬מפרש את המילה "ולבכתה " ומביא את המסורת על כתיבתה של הכ"ף הקטנה‪ .‬אולם בפשוטו של מקרא יש כאן שתי‬ ‫פעולות שונות‪ :‬הספד ובכי‪ .‬הבכי מבטא את הכאב על האובדן‪ .‬ההספד מבקש לתת מילים לחייו של האדם שנפטר‪ ,‬למעשיו ולמקומו בחייהם‬ ‫של אחרים‪ .‬אלה שני צרכים שאינם מחליפים זה את זה‪ .‬אפשר לספר על מעלותיו של אדם ובכל זאת להרגיש כאב עמוק על היעדרו‪ .‬ואפשר‬ ‫לבכות על האובדן בלי להצליח עדיין לנסח מה היה מיוחד בחייו‪.‬‬ ‫ההבחנה הזאת מתבררת בדברי הרמב"ם‪ ,‬במשנה תורה (הלכות אבל יב‪ ,‬א)‪ ,‬העוסק בחובת ההספד ובכבוד המת‪ .‬ההספד אינו רק ביטוי רגשי‬ ‫פרטי‪ .‬הוא מעשה של כבוד‪ ,‬שבו הציבור מכיר במקומו של הנפטר ובמשמעות חייו‪.‬‬ ‫אבל כאן חשוב להבחין בין הספד אמיתי לבין דברי שבח שאינם נאמנים למציאות‪ .‬בגמרא במסכת ברכות (דף סב ע"א) מובאת אזהרה ביחס‬ ‫להספדים ולדברים הנאמרים על הנפטר‪ .‬עצם העיסוק של חז"ל באחריות המוטלת על המספיד מלמד שאין ההספד רשות להמציא מעלות שלא‬ ‫היו באדם‪ .‬הספד ראוי אינו מחייב להציג את הנפטר כמלאך‪ .‬הוא מבקש לזהות את הטוב שהיה בו‪ ,‬את הדרך שבה פעל ואת ההשפעה שהותיר‪,‬‬ ‫בלי להפוך את חייו לסיפור שאינו אמת‪.‬‬ ‫וכאן אפשר לחזור אל שרה‪ .‬כאשר התורה אומרת "כולן שוין לטובה "לפי פירוש רש"י‪ ,‬אין הכרח להבין שהיא מבקשת מאיתנו להתעלם מן‬ ‫הקשיים‪ .‬אדרבה‪ ,‬דווקא משום שאנחנו מכירים את הקשיים‪ ,‬אנחנו מסוגלים להבין את משמעותה של נאמנות הנמשכת לאורכם‪.‬‬ ‫שרה אינה מתוארת כאישה שחייה היו קלים‪ .‬היא מתוארת כאישה שחייה היו חלק מן היסוד שעליו נבנה בית ישראל‪ .‬בתוך הסיפור הזה יש כאב‪,‬‬ ‫המתנה‪ ,‬התמודדות והכרעות קשות‪ .‬המורכבות אינה מבטלת את הגדולה‪.‬‬ ‫חיים בעלי משמעות אינם בהכרח חיים שבהם הכול הצליח‪ .‬לפעמים הם חיים שבהם האדם הצליח לשמור על דרכו גם כאשר לא הכול הצליח‪.‬‬ ‫וכאן אפשר להביא את דברי שלמה המלך‪" :‬טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו" (קהלת ז‪ ,‬א)‪ .‬הפסוק הזה מעורר תמיהה‪ .‬כיצד אפשר‬ ‫לומר שיום המוות טוב מיום הלידה? הרי הלידה פותחת אפשרויות‪ ,‬ואילו המוות מסיים אותן‪.‬‬ ‫רש"י (קהלת ז‪ ,‬א)‪ ,‬מבאר את מעלתו של השם הטוב שהאדם קונה לעצמו במעשיו‪ .‬ביום לידתו עדיין אין יודעים כיצד ינהג ומה יעשה בחייו‪.‬‬ ‫כאשר ימיו מסתיימים‪ ,‬אפשר להתבונן במעשיו ובשם שהותיר אחריו‪.‬‬ ‫אין הכוונה שהמוות עצמו טוב מן החיים‪ ,‬או שיש לשמוח על הסתלקותו של אדם‪ .‬הפסוק עוסק באפשרות להעריך חיים לאחר שהתבררה הדרך‬ ‫שבה האדם השתמש בהם‪.‬‬ ‫וכאן מתגלה קשר עמוק לפרשת חיי שרה‪ .‬התורה אינה מסתפקת בציון מותה של שרה‪ .‬היא מקדימה לו את מניין חייה‪ ,‬כאילו היא מבקשת‬ ‫להזכיר שהשאלה המרכזית אינה רק כיצד הסתיימו החיים‪ ,‬אלא מה נעשה בהם‪.‬‬ ‫אלא שכאן מתעוררת שאלה נוספת‪ :‬האם משמעות החיים תלויה רק במעשים הגדולים שהאדם עשה? ומה דינו של אדם שחייו לא התאפיינו‬ ‫בהישגים יוצאי דופן‪ ,‬שלא הקים מוסדות‪ ,‬לא כתב ספרים ולא השאיר אחריו מפעל ציבורי?‬ ‫התשובה מחייבת אותנו להבחין בין פרסום לבין משמעות‪ .‬יש אנשים שהשפעתם ניכרת לעיני רבים‪ ,‬ויש אנשים שהשפעתם מתרחשת במעגלים‬ ‫קטנים‪ .‬הורה שגידל את ילדיו במסירות‪ ,‬אדם שנהג ביושר בעסקיו‪ ,‬אישה שהייתה כתובת לאחרים בשעות קשות‪ ,‬אדם ששמר על כבודם של‬ ‫הסובבים אותו גם כאשר לא היה בכך שום רווח אישי‪ .‬כל אלה עשויים להותיר חותם עמוק‪ ,‬אף שלא ייכתב עליהם דבר בספרי ההיסטוריה‪.‬‬ ‫המשנה במסכת אבות (פרק ד‪ ,‬משנה א) מלמדת‪" :‬איזהו עשיר? השמח בחלקו"‪ .‬אין זו הגדרה של עושר לפי כמות הנכסים‪ ,‬אלא לפי יחסו של‬ ‫האדם למה שיש בידו‪ .‬באותו אופן אפשר לשאול אם גם משמעות החיים נמדדת רק לפי היקף ההישגים החיצוניים‪ ,‬או שיש לה ממד פנימי שאינו‬ ‫תלוי בפרסום ובהכרה ציבורית‪.‬‬ ‫כאן ראוי להיזהר מהפיכת הדברים לנחמה קלה מדי‪ .‬אדם שלא זכה להגשים חלום גדול אינו חייב להרגיש שכל רצונותיו התממשו בדרך אחרת‪.‬‬ ‫יש אכזבות אמיתיות‪ ,‬ויש חלומות שנותרו בלתי ממומשים‪ .‬אבל העובדה שחלק מן החלומות לא התגשמו אינה מחייבת לומר שכל החיים היו‬ ‫חסרי משמעות‪ .‬האדם אינו רק סכום ההצלחות שלו‪ ,‬כשם שאינו רק סכום הכישלונות שלו‪ .‬חייו כוללים גם את הדרך שבה התייחס לאחרים‪ ,‬את‬ ‫האחריות שנשא ואת הטוב שהצליח לעשות בתוך המציאות שניתנה לו‪.‬‬ ‫וכאן אפשר להתבונן בהיבט נוסף של מניין שנותיה של שרה‪ .‬התורה מפרטת מאה שנה‪ ,‬עשרים שנה ושבע שנים‪ .‬רש"י רואה בחלוקה הזאת‬ ‫הזמנה להשוואה בין תקופות שונות בחייה‪ .‬אבל מבחינה אנושית‪ ,‬כל תקופת חיים מעמידה לפני האדם אפשרויות אחרות‪ .‬ילד אינו נדרש לאותן‬ ‫הכרעות שנדרש להן אדם מבוגר‪ .‬אדם צעיר יכול לפעול מתוך כוחות שאין לאדם בזקנותו‪ ,‬ואילו אדם מבוגר עשוי להחזיק בניסיון וביישוב דעת‬ ‫שלא היו לו בצעירותו‪ .‬אין טעם למדוד כל תקופה לפי אותן אמות מידה חיצוניות‪.‬‬ ‫אדם בן שבעים המתבונן בחייו עשוי להצטער שאינו מסוגל עוד לעשות דברים שעשה בגיל שלושים‪ .‬אבל ייתכן שבגיל שבעים הוא מסוגל‬ ‫להעניק לאחרים דבר שלא היה בידו לתת קודם לכן‪ :‬סבלנות‪ ,‬ניסיון‪ ,‬יכולת לראות דברים בפרספקטיבה רחבה יותר‪.‬‬ ‫מנגד‪ ,‬אדם צעיר עלול לחשוב שחייו עדיין אינם בעלי משמעות מפני שטרם הגיע להישגים הגדולים שהוא מצפה להם‪ .‬אבל גם השנים שבהן‬ ‫האדם לומד‪ ,‬מתפתח‪ ,‬נכשל ומתקן הן חלק מחייו‪ ,‬ולא רק תקופת המתנה לקראת החיים האמיתיים‪.‬‬ ‫אין גיל שבו החיים הם רק הכנה לחיים‪ ,‬ואין גיל שבו האדם רשאי לראות את כל מה שנותר לו כנספח חסר משמעות למה שכבר היה‪.‬‬ ‫וכאן אפשר להעמיק באמצעות מחקר מתחום הפסיכולוגיה של משמעות החיים‪ .‬ויקטור פרנקל‪ ,‬בספרו האדם מחפש משמעות ‪,‬הדגיש את‬ ‫יכולתו של האדם למצוא משמעות גם בנסיבות קשות מאוד‪ .‬אין הכוונה שהסבל עצמו רצוי‪ ,‬או שכל אדם מסוגל למצוא בו משמעות באותה‬ ‫מידה‪ .‬אבל פרנקל הבחין בין הנסיבות שהאדם אינו בוחר לבין האפשרות שלעיתים נותרת בידו לבחור את יחסו אליהן‪.‬‬ ‫הדברים אינם פירוש לדברי רש"י‪ ,‬ואין לערבב בין מקורות תורניים לבין מחקר פסיכולוגי‪ .‬אבל הם יכולים לסייע לנו להבין את ההבחנה בין חיים‬ ‫נעימים לבין חיים בעלי משמעות‪ .‬אדם יכול לחיות בנוחות רבה ובכל זאת להרגיש שחייו ריקים‪ .‬ואדם אחר יכול לעבור תקופות קשות מאוד‬ ‫ובכל זאת לדעת שיש בחייו ערך‪ ,‬קשרים ואחריות‪ .‬אין בכך היתר להמעיט בחשיבותם של בריאות‪ ,‬ביטחון‪ ,‬פרנסה ושמחה‪ .‬אלה צרכים אנושיים‬ ‫יסודיים‪ .‬אבל הם אינם ממצים את כל השאלה מה הופך חיים לבעלי משמעות‪.‬‬ ‫וכאן אפשר לחזור אל הביטוי "שני חיי שרה"‪ .‬התורה אינה אומרת לנו שכל אדם צריך להגיע בסוף ימיו למסקנה שכל מה שעבר עליו היה טוב‪.‬‬ ‫היא מספרת על שרה‪ ,‬ודברי רש"י מלמדים על מדרגתה המיוחדת‪.‬‬ ‫אבל מתוך הדברים אפשר ללמוד כיצד להתבונן בחיים בלי לצמצם אותם לרגעים מסוימים בלבד‪ .‬אדם עשוי לזכור בעיקר תקופה שבה נכשל‪,‬‬ ‫ולהרגיש שהיא מגדירה את כל חייו‪ .‬אדם אחר עשוי להיאחז בהצלחה גדולה אחת‪ ,‬ולחשוב שכל מה שבא אחריה היה ירידה‪ .‬בשני המקרים הוא‬ ‫עלול לאבד את היכולת לראות את חייו כמכלול‪.‬‬ ‫ההתבוננות הכוללת אינה מוחקת את ההבדלים שבין התקופות‪ .‬היא מאפשרת להכיר בכך שגם תקופה קשה אינה בהכרח כל הסיפור‪ ,‬וגם תקופה‬ ‫מוצלחת אינה בהכרח השיא היחיד שמעניק לחיים ערך‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת שאלה אחרונה‪ .‬מדוע דווקא לאחר מות שרה מתחילה התורה לספר על רכישת מערת המכפלה ועל המשך בניית ביתו של‬ ‫אברהם? הסיפור אינו נעצר באבל‪ .‬אברהם מספיד ובוכה‪ ,‬ולאחר מכן קם ופועל כדי לקבור את שרה בכבוד‪ .‬בהמשך הפרשה הוא דואג לנישואי‬ ‫יצחק ולהמשך הדורות‪ .‬אין בכך צמצום של האבל‪ .‬התורה אינה אומרת שאברהם הפסיק לכאוב‪ .‬היא מלמדת שהחיים ממשיכים לדרוש אחריות‬ ‫גם לאחר אובדן גדול‪.‬‬ ‫כאן נמצא אחד המאפיינים העמוקים של הפרשה‪ .‬היא נקראת "חיי שרה"‪ ,‬אף שהיא פותחת במותה‪ ,‬מפני שסיפור חייה אינו מסתיים רק‬ ‫בהסתלקותה‪ .‬הדרך שהייתה שותפה לבנייתה ממשיכה להשפיע על העתיד‪.‬‬ ‫יצחק עתיד להקים את ביתו עם רבקה‪ .‬הברית שנכרתה עם אברהם תימשך בדורות הבאים‪ .‬שרה אינה נמצאת עוד כדי לראות את כל מה‬ ‫שיתרחש‪ ,‬אבל מקומה בסיפור אינו נמחק‪ .‬יש אנשים שהשפעתם הגדולה ביותר אינה נמדדת רק במה שעשו בחייהם‪ ,‬אלא גם במה שהצליחו‬ ‫להניח בידיהם של הבאים אחריהם‪.‬‬ ‫וכאן אפשר להבין מחדש את משמעות השם "חיי שרה"‪ .‬אין זה רק שם שנלקח מן המילים הראשונות של הפרשה‪ .‬הוא מזמין אותנו לשאול מה‬ ‫נשאר מחיי האדם לאחר שהם מסתיימים‪.‬‬ ‫התשובה אינה יכולה להיות רק זיכרונות‪ .‬זיכרונות חשובים‪ ,‬אבל לעיתים הם הולכים ונחלשים‪ .‬מה שנשאר הוא גם הדרך שבה האדם השפיע על‬ ‫אחרים‪ ,‬הערכים שהנחיל‪ ,‬המעשים הטובים שעורר והאחריות שהעביר הלאה‪ .‬אדם יכול להיעדר מן העולם ובכל זאת להמשיך להיות נוכח‬ ‫בחייהם של אחרים באמצעות מה שלימד אותם‪ ,‬באמצעות האמון שנתן בהם ובאמצעות הדוגמה שהותיר‪.‬‬ ‫אבל גם כאן יש להיזהר‪ .‬לא כל אדם זוכה לראות את פירות עמלו‪ ,‬ולא כל השפעה ניתנת למדידה‪ .‬יש מעשים טובים שאיש אינו יודע עליהם‪,‬‬ ‫ויש נתינה שלא זכתה להכרת תודה‪ .‬אין פירוש הדבר שהמעשים האלה היו חסרי ערך‪.‬‬ ‫בסופו של דבר‪ ,‬התורה פותחת את פרשת חיי שרה במניין שנותיה‪ ,‬ולא בתיאור מותה בלבד‪ .‬היא מזכירה לנו שחייו של אדם הם יותר מן המאורע‬ ‫האחרון שהתרחש בהם‪ ,‬יותר מן ההצלחות שניתן למנות ויותר מן הכישלונות שהוא נושא בזיכרונו‪.‬‬ ‫רש"י אומר "כולן שוין לטובה"‪ ,‬והדברים מעוררים אותנו לשאול כיצד אפשר לראות חיים שלמים בלי למחוק את הכאב שהיה בהם‪ .‬לא כל מה‬ ‫שקרה היה קל‪ ,‬ולא כל חלום התממש‪ .‬אבל ייתכן שחיים בעלי משמעות נבנים דווקא מתוך הנאמנות שהאדם מצליח לשמור לאורך תקופות‬ ‫שונות‪ ,‬גם כאשר הנסיבות משתנות‪.‬‬ ‫וכאן נמצאת השאלה שהפרשה מפנה אל האדם בעודו חי‪ .‬אם יום אחד יתבוננו אחרים על שנות חיי‪ ,‬מה יישאר מן הדרך שבה הלכתי? האם יזכרו‬ ‫רק את ההישגים שהשגתי‪ ,‬או גם את האופן שבו התייחסתי לאנשים? האם השנים הקשות ייראו רק כתקופות של הפסד‪ ,‬או שיהיה בהן גם משהו‬ ‫שהצלחתי לבנות‪ ,‬לשמור או להעניק?‬ ‫אין לאדם שליטה על כל מה שיתרחש בחייו‪ .‬הוא אינו בוחר את כל הניסיונות‪ ,‬אינו יודע כמה שנים יינתנו לו ואינו יכול להבטיח שכל חלומותיו‬ ‫יתגשמו‪ .‬אבל בתוך המציאות הזאת יש לו אחריות על הדרך שבה הוא חי‪ .‬החיים אינם נעשים בעלי משמעות רק כאשר כל מה שתכננו מתגשם‪.‬‬ ‫הם מקבלים משמעות גם מן הדרך שבה אנחנו חיים את השנים שלא תכננו‪.‬‬ ‫שרה נפטרת בחברון‪ ,‬ואברהם בא להספיד אותה ולבכותה‪ .‬אבל התורה‪ ,‬עוד לפני שהיא מספרת על הדמעות‪ ,‬מבקשת שנביט בחיים שהיו שם‪:‬‬ ‫מאה שנה‪ ,‬עשרים שנה ושבע שנים‪ .‬שנים של דרך‪ ,‬של ניסיון‪ ,‬של המתנה ושל בניית עתיד‪ .‬והשאלה שנשארת אינה רק כיצד ראוי לסכם חיים‬ ‫לאחר שהסתיימו‪ ,‬אלא כיצד ראוי לחיות אותם לפני שיסתיימו‪ .‬כי בסופו של דבר‪ ,‬האדם אינו יכול לבחור כמה שנים יהיו בחייו‪ ,‬אבל הוא יכול‬ ‫להשתדל שבשנים שיינתנו לו יהיו חיים שאינם נמדדים רק במה שקיבל מן העולם‪ ,‬אלא גם במה שהצליח להעניק לו‪.‬‬ ‫כשהחסד מתחיל במקום שבו הבקשה מסתיימת‪ :‬מדוע רבקה משקה גם את הגמלים?‬ ‫אדם מבקש מחברו עזרה קטנה‪ .‬החבר נענה מיד‪ ,‬עושה בדיוק את מה שהתבקש וחוזר לעיסוקיו‪ .‬אין ספק שנהג כראוי‪ .‬אבל אדם אחר‪ ,‬הנמצא‬ ‫באותו מצב‪ ,‬מבחין בדבר נוסף‪ :‬מאחורי הבקשה הקטנה מסתתר צורך גדול יותר‪ ,‬שהמבקש לא העז להעלות על שפתיו‪ .‬הוא אינו מסתפק במילוי‬ ‫הבקשה‪ .‬הוא מנסה להבין מה באמת חסר לאדם שמולו‪ .‬ההבדל בין השניים אינו בהכרח במידת טוב לבם‪ .‬ייתכן ששניהם אנשים טובים‪ .‬אבל יש‬ ‫כאן הבדל עמוק באופן שבו הם רואים את הזולת‪ .‬הראשון שומע את המילים שנאמרו לו‪ .‬השני מנסה לראות גם את המציאות שמאחוריהן‪.‬‬ ‫הדבר מוכר היטב בחיי היום יום‪ .‬אדם מבוגר מבקש ממישהו לסייע לו לשאת שקית כבדה עד לפתח הבניין‪ .‬אפשר להניח את השקית בכניסה‬ ‫וללכת‪ ,‬ואפשר לשאול אם הוא זקוק לעזרה גם במדרגות‪ .‬עובד מבקש מחברו הסבר קצר על מערכת מחשב חדשה‪ .‬אפשר להשיב לשאלתו‪,‬‬ ‫ואפשר להבחין שהוא מתקשה הרבה יותר מכפי שהוא מוכן להודות ולהציע לו הדרכה מסודרת‪.‬‬ ‫אולם כאן מתעוררת שאלה‪ :‬האם חסד גדול יותר הוא תמיד חסד טוב יותר ?האם אדם חייב לעשות מעבר למה שהתבקש? והאם מי שממהר‬ ‫להציע עזרה נוספת אכן מבין את צורכי הזולת‪ ,‬או שלעיתים הוא פועל מתוך התלהבות שאינה מביאה בחשבון את רצונו ואת כבודו של המקבל?‬ ‫פרשת חיי שרה מציגה את השאלה הזאת באמצעות מעשה שנראה בתחילה פשוט מאוד‪ .‬עבד אברהם מגיע אל הבאר ומבקש מרבקה מעט מים‪.‬‬ ‫היא משקה אותו‪ ,‬אך אינה מסתפקת בכך‪ .‬היא מציעה להשקות גם את גמליו‪ ,‬וממשיכה לשאוב עד שהם מסיימים לשתות‪.‬‬ ‫דווקא המעשה הזה נעשה לאחד הרגעים המכריעים בבחירת האישה שתקים את ביתו של יצחק‪ .‬התורה מספרת‪" :‬וירץ העבד לקראתה ויאמר‬ ‫הגמיאיני נא מעט מים מכדך‪ .‬ותאמר שתה אדני ותמהר ותרד כדה על ידה ותשקהו‪ .‬ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כלו לשתת"‬ ‫(בראשית כד‪ ,‬יז–יט)‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת הקושיה הראשונה‪ .‬מדוע רבקה אינה מסתפקת בהשקיית העבד? הרי הוא ביקש "מעט מים"‪ ,‬והיא נענתה לבקשתו מיד‪ .‬לכאורה‪,‬‬ ‫כבר קיימה מעשה חסד נאה‪ .‬מדוע היא מקבלת על עצמה משימה נוספת‪ ,‬קשה וממושכת‪ ,‬שאיש לא ביקש ממנה? ועוד יש לשאול‪ :‬מדוע התורה‬ ‫מאריכה כל כך בתיאור הפעולות? היא אינה אומרת בקיצור שרבקה השקתה את העבד ואת הגמלים‪ ,‬אלא מתארת כיצד מיהרה‪ ,‬הורידה את הכד‪,‬‬ ‫רוקנה אותו אל השוקת ורצה שוב אל הבאר‪ .‬אם מטרת הסיפור היא ללמד שרבקה הייתה בעלת חסד‪ ,‬האם לא היה די בעצם ההצעה להשקות‬ ‫את הגמלים?‬ ‫כדי להבין את הדברים צריך לחזור לרגע שבו העבד מתפלל על הצלחת שליחותו‪ .‬הוא מבקש מן הקב"ה שהנערה המתאימה ליצחק תהיה זו‬ ‫שתיענה לבקשתו לשתות ותוסיף מיוזמתה‪" :‬שתה וגם גמליך אשקה" (בראשית כד‪ ,‬יד)‪ .‬העבד אינו מבקש לבחון אם הנערה תסכים לעשות טובה‬ ‫כאשר יפציר בה‪ .‬הוא מבקש לראות אם היא תזהה בעצמה צורך נוסף‪.‬‬ ‫אבל מדוע דווקא זהו המבחן?‬ ‫רש"י (בראשית כד‪ ,‬יד)‪ ,‬מפרש את דברי העבד "אתה הכחת "כלשון שהקב"ה בירר והודיע מי היא האישה הראויה ליצחק‪ .‬רש"י מוסיף על בקשת‬ ‫העבד‪ " :‬ראויה היא לו שתהא גומלת חסדים וכדאי ליכנס בביתו של אברהם"‪ .‬דברי רש"י מעמידים את הסיפור באור חדש‪ .‬העבד אינו מחפש רק‬ ‫נערה אדיבה‪ .‬הוא מחפש אישה שמידותיה מתאימות לבית אברהם‪ .‬בית אברהם כבר התגלה בתורה כבית שבו הכנסת אורחים היא דרך חיים‪.‬‬ ‫בפרשת וירא מסופר כיצד אברהם רץ לקראת שלושת האנשים‪ ,‬ממהר להכין להם סעודה ומעורר גם את בני ביתו להשתתף בהכנסת האורחים‪.‬‬ ‫כעת‪ ,‬כאשר עומד לקום הדור הבא‪ ,‬מבקש העבד למצוא אישה שהחסד אינו זר לה‪.‬‬ ‫אולם כאן צריך להיזהר מהשוואה פשוטה מדי בין אברהם לרבקה‪ .‬אברהם הכניס אורחים אל ביתו‪ ,‬ואילו רבקה פוגשת אדם זר ליד הבאר‪ .‬אברהם‬ ‫היה בעל בית שיכול היה להציע מזון ומנוחה‪ ,‬ואילו רבקה היא נערה היוצאת לשאוב מים למשפחתה‪.‬‬ ‫הנסיבות שונות‪ ,‬ודווקא משום כך מתבררת משמעותו המיוחדת של המעשה‪ .‬רבקה אינה מארחת אדם בביתה ואינה משתמשת במשאבים שהוכנו‬ ‫מראש לצורך הכנסת אורחים‪ .‬היא פוגשת אדם שלא הכירה‪ ,‬בשעה שבה היא עסוקה במלאכתה‪ ,‬ומחליטה להוסיף על עצמה עבודה שלא הייתה‬ ‫מוטלת עליה‪ .‬החסד שלה אינו מתגלה בשפע שיש ברשותה‪ ,‬אלא בנכונותה להקדיש מכוחותיה לדבר שלא התבקשה לעשות‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת שאלה נוספת‪ .‬האם ההצעה להשקות את הגמלים הייתה באמת מעשה גדול כל כך?‬ ‫התורה מספרת שהעבד הגיע עם עשרה גמלים‪" :‬ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך" (בראשית כד‪ ,‬י)‪ .‬עשרה גמלים עשויים להזדקק‬ ‫לכמות גדולה מאוד של מים‪ ,‬בהתאם למשך הדרך שעברו ולמצבם‪ .‬אין בידינו לדעת כמה מים שתה כל גמל באותו מפגש‪ ,‬ולכן אין מקום לחשב‬ ‫את מספר הכדים ששאבה רבקה כאילו התורה מסרה לנו נתונים מדויקים‪ .‬אבל ברור מן הפסוקים שהשקייתם חייבה מאמץ ניכר‪.‬‬ ‫התורה מדגישה‪ " :‬ותמהר ותער כדה אל השקת ותרץ עוד אל הבאר לשאב ותשאב לכל גמליו" (בראשית כד‪ ,‬כ)‪ .‬רבקה אינה מבטיחה הבטחה‬ ‫כללית ואחר כך נסוגה כאשר מתברר היקף העבודה‪ .‬היא ממשיכה לשאוב עד שהגמלים מסיימים לשתות‪.‬‬ ‫וכאן יש לשים לב להבדל בין שתי לשונות בפסוקים‪ .‬בתחילה נאמר "ותמהר"‪ ,‬ובהמשך "ותרץ"‪ .‬המהירות אינה מתוארת רק ברגע הראשון‪ ,‬כאשר‬ ‫רבקה נענית לבקשת העבד‪ .‬היא נמשכת גם לאחר שהחל המאמץ הממושך‪.‬‬ ‫רבי עובדיה ספורנו (בראשית כד‪ ,‬יח– כ)‪ ,‬בפירושו לפסוקים המתארים את מעשי רבקה‪ ,‬עומד על התנהגותה ועל משמעות זריזותה בעשיית‬ ‫החסד‪ .‬מתוך רצף הפעולות מתברר שהנתינה אינה מסתכמת בנכונות עקרונית לעזור‪ ,‬אלא מתבטאת במעשה מתמשך‪.‬‬ ‫וכאן נמצא הבדל חשוב בין התרגשות רגעית לבין מחויבות מעשית‪ .‬אדם יכול להתלהב מאוד מן האפשרות לעזור‪ .‬הוא מציע את עזרתו בלב‬ ‫רחב‪ ,‬ולעיתים גם מאמין בכל לבו שיוכל לקיים את ההבטחה‪ .‬אבל לאחר שהמאמץ מתחיל‪ ,‬מתברר שהנתינה דורשת ממנו הרבה יותר מכפי‬ ‫שחשב‪ .‬רבקה אינה נמדדת רק ברגע שבו אמרה "גם לגמליך אשאב"‪ .‬היא נמדדת גם ברגעים שבהם עליה לחזור שוב ושוב אל הבאר‪ .‬החסד אינו‬ ‫נבחן רק ברגע שבו האדם פותח את לבו‪ ,‬אלא גם ברגע שבו ההתלהבות הראשונית מסתיימת והעבודה עדיין נמשכת‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת קושיה עמוקה יותר‪ .‬אם רבקה הייתה בעלת חסד גדולה כל כך‪ ,‬מדוע היא אינה מציעה לעבד מיד את כל מה שהוא עשוי להזדקק‬ ‫לו? מדוע היא מתחילה בהשקייתו‪ ,‬ורק לאחר מכן מציעה להשקות את הגמלים?‬ ‫אפשר להבין שיש כאן סדר שיש בו רגישות‪ .‬רבקה נענית תחילה לצורך המפורש והדחוף של האדם העומד לפניה‪ .‬הוא צמא ומבקש מים‪ .‬רק‬ ‫לאחר שהשלימה את השקייתו היא פונה לצורך הנוסף שזיהתה‪ .‬היא אינה הופכת את החסד למופע שבו היא מחליטה מראש מה חשוב יותר‪.‬‬ ‫היא מתחילה במה שהתבקש‪ ,‬ורק לאחר מכן מרחיבה את העזרה‪.‬‬ ‫הדבר מלמד על הבחנה עדינה בין חסד לבין השתלטות‪ .‬יש אנשים שמבקשים לעזור‪ ,‬אבל מתוך רצונם הטוב הם מתחילים לנהל את חייו של מי‬ ‫שנזקק לעזרתם‪ .‬הם מחליטים מה טוב לו‪ ,‬מה עליו לעשות וכיצד עליו לקבל את העזרה‪ ,‬לעיתים בלי לשאול לדעתו‪.‬‬ ‫אבל חסד אמיתי מחייב קודם כול הקשבה‪ .‬אדם המבקש עזרה בעניין מסוים אינו בהכרח מבקש שמישהו ייקח אחריות על כל חייו‪ .‬ייתכן שהוא‬ ‫זקוק לסיוע נקודתי בלבד‪ .‬לכן יש ערך גדול ליכולת לזהות צורך נוסף‪ ,‬אך יש גם חשיבות לכיבוד רצונו של המקבל‪ .‬רבקה מציעה להשקות את‬ ‫הגמלים‪ ,‬ואינה כופה על העבד עזרה שלא ביקש‪ .‬היא פועלת בתוך מצב שבו הצורך גלוי והעזרה מתאימה‪.‬‬ ‫החסד העמוק ביותר אינו בהכרח זה שעושה את המרב‪ ,‬אלא זה שמצליח לעשות את הדבר הנכון לאדם הנכון‪ ,‬מתוך הבנה של צורכו וכבודו‪.‬‬ ‫וכאן יש מקום להביא את דברי רבי משה בן מימון‪ ,‬הרמב"ם‪ ,‬במשנה תורה (הלכות מתנות עניים י‪ ,‬ז–יד)‪ ,‬המונה שמונה מעלות בצדקה‪ .‬בראש‬ ‫המעלות הוא מעמיד סיוע המאפשר לאדם להתפרנס בכוחות עצמו‪ ,‬כגון מתנה‪ ,‬הלוואה‪ ,‬שותפות או מציאת מלאכה‪ ,‬כדי שלא יזדקק לאחרים‪.‬‬ ‫הרמב"ם מלמד בכך שאין מידת החסד נמדדת רק בכמות הכסף שניתנה‪ .‬יש משמעות גם לאופן שבו הנתינה משפיעה על האדם המקבל‪.‬‬ ‫אפשר לתת סכום גדול ולהותיר את המקבל תלוי באחרים‪ .‬ואפשר להעניק סיוע מדויק יותר‪ ,‬שיאפשר לו לעמוד על רגליו ולשמור על כבודו‪.‬‬ ‫אמנם הלכות צדקה אינן עוסקות במישרין בהשקיית הגמלים של רבקה‪ ,‬אבל העיקרון המוסרי משותף‪ :‬אין די לשאול כמה נתתי‪ .‬צריך לשאול‬ ‫גם מה הנתינה עשתה למען מי שקיבל אותה‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת שאלה נוספת‪ .‬מדוע העבד בוחר לבחון את רבקה דווקא במעשה הכרוך במאמץ גופני? הרי יש דרכים רבות לגלות חסד‪ .‬אפשר‬ ‫להקשיב לאדם‪ ,‬לנחם אותו‪ ,‬לדבר אליו בכבוד או להעניק לו עצה טובה‪.‬‬ ‫נראה שהמבחן נבחר בהתאם לנסיבות‪ .‬העבד עומד ליד באר‪ ,‬עם גמלים הזקוקים למים‪ .‬זהו צורך ממשי שאפשר להבחין בו‪ .‬הוא אינו מבקש‬ ‫ליצור מצוקה מלאכותית כדי לבחון את הנערה‪ ,‬אלא משתמש במצב הקיים כדי לראות כיצד היא נוהגת‪.‬‬ ‫אבל יש כאן גם עומק נוסף‪ .‬חסד הנעשה באמצעות מאמץ גופני מגלה לעיתים צד שאינו מתברר בדיבור בלבד‪ .‬קל יחסית לומר לאדם מילים‬ ‫יפות‪ .‬קשה יותר להתמיד בפעולה כאשר היא דורשת זמן וכוח‪ .‬אין פירוש הדבר שחסד רגשי או רוחני פחות חשוב מחסד מעשי‪ .‬יש מצבים‬ ‫שבהם הקשבה אמיתית לאדם כואב דורשת מאמץ נפשי גדול יותר מכל פעולה גופנית‪ .‬אבל במקרה של רבקה‪ ,‬התורה מציגה את החסד דרך‬ ‫המעשה הממשי שנדרש באותה שעה‪.‬‬ ‫וכאן אפשר להעמיק בשאלה כיצד האדם מבחין בצורך שלא נאמר במפורש‪ .‬לעיתים אנחנו פוגשים אנשים שמבקשים מעט מפני שהם באמת‬ ‫זקוקים למעט‪ .‬אבל לפעמים אדם מבקש מעט מפני שאינו רוצה להכביד‪ .‬הוא חושש להיראות תלוי באחרים‪ ,‬מתבייש לבקש עזרה גדולה או‬ ‫אינו מאמין שמישהו יהיה מוכן להשקיע בו זמן‪.‬‬ ‫אדם מבוגר עשוי לומר שהוא מסתדר בביתו‪ ,‬אף שקשה לו לבצע פעולות מסוימות‪ .‬הורה לילדים קטנים עשוי לומר שהכול בסדר‪ ,‬אף שהוא‬ ‫מתמודד עם עומס גדול‪ .‬תלמיד עשוי לומר שהבין את השיעור‪ ,‬אף שהוא מתקשה בחומר ואינו רוצה להיחשף לפני חבריו‪ .‬אין פירוש הדבר‬ ‫שעלינו להניח תמיד שאנחנו יודעים טוב יותר מן האדם עצמו מה הוא צריך‪ .‬אבל יש ערך גדול לתשומת לב שאינה מסתפקת בתשובה הראשונה‪.‬‬ ‫אפשר לשאול בעדינות אם יש דבר נוסף שבו אפשר לסייע‪ .‬אפשר להציע עזרה מוגדרת בלי להעמיד את האדם במצב מביך‪ .‬ואפשר להקשיב‬ ‫לא רק למילים אלא גם להקשר שבו נאמרו‪ .‬לפעמים האדם הזקוק לעזרה אינו מבקש את כל מה שחסר לו‪ .‬החסד מתחיל ביכולת להבחין בכך‪,‬‬ ‫אבל הוא נשאר חסד רק כאשר הוא מכבד את זכותו של האחר לקבל את העזרה או לסרב לה‪.‬‬ ‫וכאן יש מקום לעיין בדברי רבי ישראל מאיר הכהן‪ ,‬החפץ חיים‪ ,‬בספרו אהבת חסד (חלק שני‪ ,‬פרק א)‪ ,‬העוסק בחשיבות מידת החסד ובחובה‬ ‫להרגיל את האדם עצמו לעשיית טוב עם אחרים‪ .‬החפץ חיים מדגיש שעשיית חסד אינה מצטמצמת לנתינת ממון‪ ,‬אלא כוללת אופנים רבים‬ ‫שבהם אדם יכול להועיל לזולתו‪.‬‬ ‫הדברים מסייעים להבין את עומק המעשה של רבקה‪ .‬היא אינה נותנת כסף‪ ,‬אינה מעניקה מתנה יקרה ואינה מבטיחה דבר לעתיד‪ .‬היא משתמשת‬ ‫במה שיש בידה באותו רגע‪ :‬בכד‪ ,‬במים ובכוחותיה‪ .‬לפעמים אדם נמנע מעשיית חסד מפני שהוא משוכנע שאין בידו די אמצעים‪ .‬אין לו כסף רב‪,‬‬ ‫אין לו קשרים חשובים ואין לו יכולת לפתור בעיות גדולות‪ .‬אבל לא כל חסד דורש משאבים יוצאי דופן‪ .‬יש חסד שאפשר לעשות באמצעות‬ ‫שיחת טלפון‪ ,‬הסבר סבלני‪ ,‬ליווי קצר או תשומת לב לאדם שנמצא לבדו‪ .‬אין הכוונה שעל האדם להתעלם ממגבלותיו‪ .‬מי שכוחותיו מצומצמים‬ ‫אינו נדרש לשחוק את עצמו עד שלא יוכל לדאוג לצרכיו ולבני ביתו‪ .‬אבל לעיתים אנחנו מחמיצים אפשרויות פשוטות לעזור מפני שאנחנו‬ ‫מחפשים דווקא מעשים גדולים ומרשימים‪ .‬רבקה אינה עומדת ליד הבאר ומתכננת מעשה שייזכר לדורות‪ .‬היא רואה אדם צמא וגמלים הזקוקים‬ ‫למים‪ ,‬ופועלת‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת שאלה נוספת‪ .‬מדוע התורה מתארת את העבד כמי שעומד ומתבונן ברבקה בשתיקה? נאמר‪" :‬והאיש משתאה לה מחריש‬ ‫לדעת ההצליח ה' דרכו אם לא" (בראשית כד‪ ,‬כא)‪ .‬העבד אינו ממהר להפריע לה‪ ,‬ואינו מסתפק בהצעתה הראשונית‪ .‬הוא מתבונן במעשיה‪.‬‬ ‫יש בכך נקודה חשובה‪ .‬לעיתים אנחנו מעריכים אנשים לפי הרושם שהם יוצרים בשיחה הראשונה‪ .‬אדם שמדבר בהתלהבות על נתינה‬ ‫עשוי להיתפס בעינינו כבעל חסד גדול‪ .‬אדם אחר‪ ,‬שקט יותר‪ ,‬עשוי להיראות פחות מרשים‪ ,‬אף שבפועל הוא עושה למען אחרים הרבה‬ ‫יותר‪.‬‬ ‫העבד מבקש לראות את המעשה עצמו‪ .‬אבל גם כאן צריך להיזהר‪ .‬אין די במעשה אחד כדי לקבוע את כל אישיותו של אדם‪ .‬התנהגות חד‬ ‫פעמית יכולה להיות משמעותית‪ ,‬אך היכרות אמיתית מחייבת זמן‪ ,‬בירור והקשבה‪ .‬ואכן‪ ,‬בהמשך הסיפור העבד מברר את משפחתה של‬ ‫רבקה ואת האפשרות שתבוא עמו לארץ כנען‪ .‬המעשה ליד הבאר אינו מחליף את כל הבירור‪.‬‬ ‫וכאן אפשר להבין את משמעותו המיוחדת של המבחן‪ .‬העבד אינו מחפש הוכחה מתמטית לכך שרבקה היא האישה המתאימה‪ .‬הוא מבקש‬ ‫לראות אם יש בה מידה יסודית הנדרשת לבית אברהם‪ ,‬ולאחר מכן ממשיך לברר את שאר התנאים‪.‬‬ ‫מעשה אחד יכול לפתוח פתח להבנת אופיו של אדם‪ ,‬אבל אסור להפוך אותו לתחליף להכרת האדם כולו‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת שאלה עמוקה נוספת‪ .‬האם אפשר ללמד אדם להיות בעל חסד‪ ,‬או שמא מדובר בתכונה מולדת?‬ ‫י ש אנשים שנראה כי תשומת הלב לזולת טבעית להם‪ .‬הם מבחינים מיד במי שזקוק לעזרה‪ ,‬מתעוררים לפעול ואינם צריכים שיזכירו להם‪ .‬אחרים‬ ‫מתקשים בכך‪ .‬הם עשויים להיות אנשים ישרים וטובים‪ ,‬אבל שקועים בענייניהם ואינם מבחינים בצרכים שסביבם‪.‬‬ ‫האם פירוש הדבר שמידת החסד אינה ניתנת לפיתוח?‬ ‫ה רמב"ם‪ ,‬במשנה תורה (הלכות דעות א‪ ,‬ז)‪ ,‬מבאר שהאדם קונה מידות באמצעות חזרה על מעשים מתאימים עד שהם נעשים חלק מאופיו‪ .‬הוא‬ ‫מלמד שהדרך לתיקון המידות אינה מסתכמת בהבנה שכלית של הטוב‪ ,‬אלא מחייבת הרגל מעשי‪.‬‬ ‫הדברים מאירים את מעשה רבקה מזווית נוספת‪ .‬התורה אינה מספרת לנו כיצד רכשה את מידת החסד‪ .‬אין בידינו לדעת אילו מעשים קדמו‬ ‫למפגש ליד הבאר‪ .‬אבל אפשר ללמוד מן הסיפור שהמידה מתגלה במעשים‪ ,‬ושגם בחיינו אפשר לטפח אותה באמצעות תשומת לב ופעולה‬ ‫חוזרת‪ .‬אדם שרוצה להיות רגיש יותר לצורכי הזולת יכול להתחיל בהרגל קטן‪ .‬כאשר הוא פוגש אדם המבקש עזרה‪ ,‬הוא יכול לשאול את עצמו‬ ‫אם יש צורך נוסף שאפשר לסייע בו‪ .‬כאשר הוא נמצא במקום ציבורי‪ ,‬הוא יכול לשים לב אם מישהו מתקשה‪ .‬כאשר הוא שומע על מצוקה‪ ,‬הוא‬ ‫יכול לחשוב על פעולה ממשית אחת שביכולתו לעשות‪.‬‬ ‫אין צורך להעמיס על עצמו משימות שאין בכוחו לקיים‪ .‬לפעמים דווקא הרגלים קטנים ועקביים משנים את אופן ההתבוננות של האדם בעולם‪.‬‬ ‫וכאן יש מקום לשאול שאלה נוספת‪ .‬האם חסד מחייב תמיד זריזות?‬ ‫התורה מדגישה את מהירותה של רבקה‪ .‬היא ממהרת להשקות את העבד ורצה לשאוב מים לגמלים‪ .‬לכאורה‪ ,‬אפשר ללמוד מכאן שיש מעלה‬ ‫מיוחדת בעשיית חסד במהירות‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬רבי משה חיים לוצאטו‪ ,‬הרמח"ל‪ ,‬בספר מסילת ישרים (פרק ז)‪ ,‬עוסק במידת הזריזות ומבאר את חשיבות ההקדמה והמהירות בעשיית‬ ‫הטוב‪ ,‬מפני שהשהייה עלולה להביא להתרשלות‪.‬‬ ‫אולם יש להבחין בין זריזות לבין פזיזות‪ .‬זריזות היא הנכונות לפעול בלי דחייה מיותרת כאשר ברור מה צריך לעשות‪ .‬פזיזות היא פעולה לפני‬ ‫שהאדם בירר אם היא נכונה ומתאימה‪ .‬רבקה אינה פועלת בחוסר מחשבה‪ .‬היא רואה צורך ברור‪ ,‬יודעת כיצד לסייע וממהרת לעשות זאת‪ .‬אבל‬ ‫כאשר מדובר בעזרה מורכבת‪ ,‬כגון מתן עצה רפואית‪ ,‬התערבות בסכסוך משפחתי או התחייבות כספית גדולה‪ ,‬דווקא הזהירות והבירור הם חלק‬ ‫מן החסד‪ .‬פעולה מהירה מדי עלולה להזיק‪.‬‬ ‫הזריזות הראויה אינה למהר לעשות כל דבר שנראה טוב ברגע הראשון‪ ,‬אלא לא לדחות את הטוב לאחר שהתברר מה נכון לעשות‪.‬‬ ‫וכאן אפשר לעבור אל מציאות החיים העכשווית‪ .‬אנחנו חיים בעולם שבו אפשר לבקש עזרה בתוך שניות‪ .‬הודעה קצרה נשלחת לקבוצה‪ ,‬בקשה‬ ‫מופיעה ברשת חברתית‪ ,‬ואדם יכול להגיב מיד שהוא מוכן לסייע‪.‬‬ ‫הקלות הזאת יוצרת הזדמנויות גדולות לחסד‪ .‬אפשר להגיע במהירות לאנשים הזקוקים לעזרה‪ ,‬לחבר בין מי שיכול לתת לבין מי שצריך לקבל‬ ‫ולפתור בעיות שבעבר היו דורשות מאמץ רב‪ .‬אבל היא גם יוצרת פער בין תגובה לבין מחויבות‪ .‬קל לכתוב "בשמחה‪ ,‬אני אעזור"‪ .‬קשה יותר‬ ‫לפנות זמן‪ ,‬להגיע למקום‪ ,‬לבצע את המשימה ולהתמיד עד שתושלם‪.‬‬ ‫רבקה מלמדת אותנו שההבטחה היא רק תחילת הדרך‪ .‬עיקר החסד מתגלה כאשר האדם ממשיך לעשות את מה שקיבל על עצמו‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת שאלה אחרונה‪ .‬מדוע דווקא מעשה החסד הזה נעשה נקודת המפנה בבחירת רבקה לאשת יצחק?‬ ‫נראה שהתורה מבקשת להראות שבניית בית אינה נשענת רק על התאמה חיצונית‪ ,‬על ייחוס משפחתי או על הסכמה עקרונית להינשא‪ .‬בית‬ ‫נבנה גם מן המידות שמתגלות בחיי היום יום‪ ,‬דווקא במצבים הפשוטים שבהם אין קהל ואין מחיאות כפיים‪ .‬אדם יכול לדבר על ערכים גדולים‪,‬‬ ‫אבל השאלה היא כיצד הוא נוהג כאשר מישהו לידו זקוק לעזרה‪ .‬האם הוא מבחין בו? האם הוא מוכן להקדיש לו זמן? האם הוא מקיים את מה‬ ‫שהבטיח? והאם הוא מסוגל לראות את צורכי האחר גם כאשר הם אינם נאמרים במפורש? אין פירוש הדבר שמידת החסד לבדה מספיקה כדי‬ ‫להכריע בכל שאלת נישואין‪ .‬התאמה בין בני זוג מחייבת מכלול רחב של שיקולים‪ .‬אבל התורה מלמדת אותנו שמידותיו של האדם אינן פרט‬ ‫שולי בתוך המכלול הזה‪.‬‬ ‫וכאן מתגלה יופיו העמוק של הסיפור‪ .‬רבקה אינה יודעת שהיא עומדת במבחן‪ .‬היא אינה יודעת שהאדם המבקש ממנה מים נשלח למצוא אישה‬ ‫ליצחק‪ .‬היא אינה יודעת שמעשיה עתידים להיכתב בתורה ולהילמד במשך דורות‪ .‬היא פשוט פוגשת אדם צמא‪.‬‬ ‫דווקא משום כך יש למעשה שלה משמעות מיוחדת‪ .‬היא אינה פועלת כדי להרשים את העבד או כדי לזכות בהצעת נישואין‪ .‬היא עושה את הטוב‬ ‫מפני שבאותו רגע יש אדם הזקוק לו‪ .‬יש מעשים שערכם הגדול ביותר נובע מכך שהאדם עושה אותם בלי לדעת שמישהו בוחן אותו‪.‬‬ ‫רבקה משקה את העבד‪ ,‬מציעה להשקות את הגמלים ורצה שוב ושוב אל הבאר‪ .‬מבחינתה‪ ,‬זהו מפגש אחד מתוך חיי היום יום‪ .‬מבחינת המשך‬ ‫הסיפור‪ ,‬זהו הרגע שבו מתחיל להתברר שהיא האישה הראויה להיכנס לבית אברהם‪.‬‬ ‫וכאן נמצאת אחת התובנות העמוקות של הפרשה‪ .‬אנחנו נוטים לחשוב שההכרעות הגדולות בחיים מתרחשות ברגעים גדולים‪ :‬בהחלטות‬ ‫דרמטיות‪ ,‬בנאומים חשובים או במעשים יוצאי דופן‪ .‬אבל לעיתים דווקא המעשה הקטן‪ ,‬שאיש לא ביקש מאיתנו לעשות ושאיש לא הבטיח לנו‬ ‫עליו תמורה‪ ,‬מגלה מי אנחנו באמת‪ .‬אין הכוונה שעלינו לחיות בתחושה שכל פעולה שלנו היא מבחן סמוי‪ .‬מחשבה כזאת עלולה להפוך את‬ ‫החיים למתוחים ומלאכותיים‪ .‬אבל אפשר ללמוד מכאן שהמידות שלנו מתגלות דווקא במצבים שבהם איננו עסוקים בהצגת עצמנו‪ .‬החסד אינו‬ ‫מתחיל בשאלה כמה אנחנו מוכנים לתת כאשר מבקשים מאיתנו‪ .‬הוא מתחיל בשאלה אם אנחנו מסוגלים לראות את האדם שמולנו גם מעבר למה‬ ‫שביקש‪.‬‬ ‫והשאלה הזאת מלווה אותנו בכל יום‪ .‬כאשר אדם פונה אלינו בבקשה קטנה‪ ,‬האם אנחנו שומעים רק את המילים שלו‪ ,‬או מנסים להבין את הצורך‬ ‫שמאחוריהן? כאשר אנחנו מציעים עזרה‪ ,‬האם אנחנו מוכנים גם לקיים אותה? וכאשר אנחנו מזהים צורך נוסף‪ ,‬האם אנחנו יודעים להציע את‬ ‫עזרתנו מתוך כבוד ולא מתוך רצון לשלוט?‬ ‫רבקה אינה נושאת דרשה על חסד‪ .‬היא אינה מסבירה לעבד מהי נתינה אמיתית‪ .‬היא פשוט מורידה את הכד‪ ,‬משקה אותו‪ ,‬מבחינה בגמלים‬ ‫וממשיכה לשאוב‪ .‬ולפעמים‪ ,‬כל ההבדל בין אדם שעשה טובה לבין אדם שחי את מידת החסד נמצא במשפט אחד שלא התבקש לומר‪" :‬גם לגמליך‬ ‫אשאב"‬ ‫כשהאהבה מגיעה אחרי החתונה‪ :‬האם אפשר לבנות קשר עמוק לפני שהלב יודע לאהוב?‬ ‫יש זוגות שמתחילים את דרכם מתוך התרגשות עצומה‪ .‬השיחות נמשכות שעות‪ ,‬כל מפגש מעורר ציפייה‪ ,‬והתחושה היא שמצאו סוף סוף‬ ‫את האדם שחיפשו‪ .‬הם משוכנעים שהאהבה הגדולה תהיה היסוד שעליו ייבנה ביתם‪ .‬אלא שלאחר תקופה מסוימת‪ ,‬כאשר ההתלהבות‬ ‫הראשונה מפנה את מקומה לשגרת החיים‪ ,‬הם מגלים שהאהבה שהרגישו אינה פוטרת אותם מן הצורך ללמוד כיצד לחיות יחד‪.‬‬ ‫פתאום מתברר שיש הבדל בין היכולת ליהנות מחברתו של אדם לבין היכולת להתמודד עמו עם קשיים‪ .‬יש הבדל בין שיחות מרתקות‬ ‫לבין חלוקת אחריות בבית‪ ,‬בין געגועים לפני פגישה לבין היכולת להקשיב לאחר יום עמוס‪ ,‬ובין הרצון להיות יחד לבין הנכונות לוותר‬ ‫כאשר הרצונות אינם זהים‪.‬‬ ‫מנגד‪ ,‬יש זוגות שהקשר ביניהם מתחיל בצורה שקטה הרבה יותר‪ .‬אין בו בהכרח התרגשות סוחפת‪ ,‬אבל יש הערכה הדדית‪ ,‬התאמה‬ ‫בסיסית‪ ,‬נכונות להכיר ואמון שהקשר יכול להתפתח‪ .‬ככל שחולפות השנים‪ ,‬הם מגלים עומקים שלא הכירו בתחילת הדרך‪ .‬האהבה שלהם‬ ‫אינה נשענת רק על מה שהרגישו כאשר נפגשו לראשונה‪ ,‬אלא גם על מה שבנו יחד‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת שאלה יסודית‪ :‬האם האהבה היא התנאי שמאפשר לבנות קשר‪ ,‬או שמא היא גם תוצאה של הקשר שהאדם בונה ?האם‬ ‫אפשר להתחייב לחיים משותפים לפני שהלב הגיע למלוא עומק האהבה? ומה קורה כאשר אדם מצפה שהרגש לבדו יחזיק את הבית גם‬ ‫בשעה שהחיים נעשים מורכבים?‬ ‫פרשת חיי שרה מציגה את השאלות האלה באמצעות פסוק אחד‪ ,‬קצר ומפתיע‪ ,‬המתאר את ראשית חייהם המשותפים של יצחק ורבקה‪.‬‬ ‫לאחר שרבקה מסכימה לצאת עם עבד אברהם‪ ,‬היא מגיעה לארץ כנען‪ .‬יצחק יוצא לשוח בשדה לפנות ערב‪ ,‬נושא את עיניו ורואה את‬ ‫הגמלים באים‪ .‬רבקה רואה אותו‪ ,‬יורדת מעל הגמל ושואלת את העבד מיהו האיש ההולך בשדה לקראתם‪ .‬כאשר היא שומעת שזהו יצחק‪,‬‬ ‫היא לוקחת את הצעיף ומתכסה‪.‬‬ ‫לאחר מכן מספרת התורה‪" :‬ויספר העבד ליצחק את כל הדברים אשר עשה‪ .‬ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את רבקה ותהי לו לאשה‬ ‫ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו" (בראשית כד‪ ,‬סו–סז)‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת הקושיה הראשונה‪ .‬מדוע התורה אומרת "ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה ?"לכאורה‪ ,‬היינו מצפים לסדר הפוך‪:‬‬ ‫תחילה אהבה‪ ,‬ולאחר מכן נישואין‪ .‬הרי בתודעה המקובלת כיום‪ ,‬האהבה נתפסת לא פעם כיסוד שממנו צומחת ההחלטה להינשא‪ .‬אדם‬ ‫מכיר את בן זוגו‪ ,‬מתאהב בו‪ ,‬ורק לאחר מכן מבקש לקשור את חייו בחייו‪ .‬אבל אצל יצחק ורבקה מתואר סדר אחר‪ .‬תחילה רבקה נעשית‬ ‫אשתו‪ ,‬ורק לאחר מכן נאמר "ויאהבה"‪ .‬האם התורה מבקשת ללמד שהאהבה אינה חשובה לפני הנישואין? האם היא מציעה לאדם להתחייב‬ ‫לחיים משותפים בלי לבחון את רגשותיו? או שמא יש כאן רעיון עמוק יותר על טבעה של האהבה ועל הדרך שבה היא מתפתחת?‬ ‫כדי להבין את הדברים צריך להיזהר תחילה מפירוש פשטני‪ .‬התורה אינה אומרת שיצחק לא חש כל חיבה לרבקה לפני הנישואין‪ ,‬ואינה‬ ‫מספרת לנו מה היה מצבו הרגשי באותם רגעים‪ .‬היא גם אינה מצווה על כל אדם לנהוג בסדר המתואר כאן‪.‬‬ ‫הפסוק מספר כיצד התפתח הקשר המסוים שבין יצחק לרבקה‪ .‬מתוך הסיפור אפשר ללמוד על משמעותה של אהבה הנבנית בתוך חיים‬ ‫משותפים‪ ,‬אך אין להפוך את סדר המילים להוראה גורפת להתעלם מהתאמה‪ ,‬מרצון או ממשיכה בסיסית לפני הנישואין‪.‬‬ ‫וכאן יש לעיין בדברי המפרשים‪ :‬הרמב"ן (בראשית כד‪ ,‬סז)‪ ,‬מבאר את משמעות הבאת רבקה אל אוהל שרה ואת הקשר שבין נישואיה‬ ‫ליצחק לבין הנחמה שמצא לאחר מות אמו‪ .‬מתוך דבריו מתברר שהפסוק אינו מתאר רק את יצירתו של קשר זוגי‪ ,‬אלא גם את כניסתה‬ ‫של רבקה אל מקומה בבית אברהם ואת השינוי שחוללה בחייו של יצחק‪.‬‬ ‫רש"י (בראשית כד‪ ,‬סז)‪ ,‬מביא את דברי חז"ל על הסימנים שהיו באוהל שרה וחזרו עם בואה של רבקה‪ :‬הנר שהיה דולק מערב שבת לערב‬ ‫שבת‪ ,‬הברכה המצויה בעיסה והענן הקשור על האוהל‪ .‬והדברים מבוססים על מדרש בראשית רבה (פרשה ס‪ ,‬סימן טז)‪.‬‬ ‫לכאורה‪ ,‬המדרש עוסק במעלותיה הרוחניות של רבקה ובהמשכיות ביתה של שרה‪ .‬אבל אפשר להתבונן בו גם מזווית נוספת‪ .‬רבקה אינה‬ ‫נכנסת רק אל חייו האישיים של יצחק‪ .‬היא נכנסת אל בית שיש לו דרך‪ ,‬זיכרון‪ ,‬ערכים ומסורת‪ .‬יצחק איבד את אמו‪ .‬הבית שהיה קשור‬ ‫בדמותה השתנה‪ .‬כעת‪ ,‬עם בואה של רבקה‪ ,‬מתחדשת בו מציאות של חיים‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת שאלה עמוקה‪ .‬האם יצחק אוהב את רבקה מפני שהיא מזכירה לו את שרה אמו‪ ,‬או מפני שהוא מגלה בה אישיות עצמאית‬ ‫הראויה לאהבה?‬ ‫אין מקום להעמיד את הדברים כניגוד מוחלט‪ .‬המדרש מדגיש את ההמשכיות הרוחנית שבין שרה לרבקה‪ ,‬אך התורה אינה אומרת שרבקה‬ ‫הייתה תחליף לאמו של יצחק‪ .‬היא אומרת‪" :‬ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה"‪ .‬רבקה היא אשתו של יצחק‪ ,‬לא העתק של שרה‪.‬‬ ‫ההמשכיות המשפחתית אינה מבטלת את ייחודה של האישה החדשה‪ .‬להפך‪ ,‬היא מאפשרת להבין כיצד רבקה נכנסת לבית שיש בו עבר‬ ‫עשיר‪ ,‬אך גם עתיד שהיא עצמה עתידה לעצב‪.‬‬ ‫אהבה עמוקה אינה מחייבת את האדם שמולנו להיות העתק של מישהו אחר שאהבנו‪ .‬היא מחייבת אותנו להכיר אותו כאדם בפני עצמו‪,‬‬ ‫גם כאשר הוא נכנס אל עולם שכבר נבנה לפנינו‪.‬‬ ‫וכאן אפשר להעמיק בסדר הפסוק‪ .‬תחילה נאמר "ויקח את רבקה"‪ ,‬לאחר מכן "ותהי לו לאשה"‪ ,‬ורק לאחר מכן "ויאהבה"‪.‬‬ ‫נראה שהפסוק מתאר תהליך שבו הקשר מקבל תחילה צורה מחייבת‪ ,‬ומתוכה מתפתחת אהבה‪ .‬אין הכוונה שמחויבות יוצרת אהבה באופן‬ ‫אוטומטי‪ .‬אפשר לחיות שנים רבות תחת קורת גג אחת בלי לפתח קרבה אמיתית‪ .‬יש זוגות שהמחויבות ביניהם נעשית חיצונית בלבד‪,‬‬ ‫והמרחק הרגשי הולך וגדל‪.‬‬ ‫אבל מחויבות יכולה ליצור את התנאים שבהם אהבה עמוקה צומחת‪ .‬כאשר שני אנשים יודעים שהם אינם נפגשים רק כל עוד נעים להם‪,‬‬ ‫אלא מבקשים לבנות חיים משותפים‪ ,‬הם עשויים ללמוד להכיר זה את זה במצבים שאינם מתגלים בתחילת ההיכרות‪.‬‬ ‫האדם מתגלה לא רק בשעה שהוא שמח‪ ,‬אלא גם כאשר הוא עייף‪ .‬לא רק כאשר הכול מצליח‪ ,‬אלא גם כאשר הוא נכשל‪ .‬לא רק כאשר‬ ‫הוא מסוגל להעניק‪ ,‬אלא גם כאשר הוא זקוק לעזרה‪.‬‬ ‫וכאן מתברר הבדל חשוב בין התאהבות לבין אהבה בשלה‪ .‬התאהבות עשויה להתחיל מתוך התרשמות חזקה מן האדם כפי שהוא נראה‬ ‫לנו בתחילת הדרך‪ .‬אנחנו רואים את מעלותיו‪ ,‬מתרגשים מנוכחותו ולעיתים גם משלימים בדמיוננו את מה שעדיין איננו יודעים עליו‪.‬‬ ‫אהבה בשלה יותר נבנית כאשר האדם לומד להכיר גם את החולשות‪ ,‬את המגבלות ואת הצדדים המורכבים של בן זוגו‪ ,‬ובכל זאת ממשיך‬ ‫לראות בו אדם יקר‪ .‬האהבה העמוקה אינה בהכרח זו שאינה רואה חסרונות‪ .‬לעיתים היא דווקא זו שלמדה לראות את האדם בשלמותו‪ ,‬בלי‬ ‫שהחסרונות מחקו את מעלותיו‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת שאלה נוספת‪ .‬אם האהבה מתפתחת מתוך החיים המשותפים‪ ,‬מהו מקומה של הבחירה הראשונית?‬ ‫הרי אי אפשר לומר שכל שני אנשים שיינשאו ויחיו יחד יגיעו בהכרח לאהבה עמוקה‪ .‬יש צורך בהתאמה‪ ,‬בכבוד‪ ,‬ברצון הדדי וביכולת‬ ‫לבנות קשר‪.‬‬ ‫ואכן‪ ,‬פרשת חיי שרה אינה מתחילה בנישואי יצחק ורבקה‪ .‬היא מקדישה פסוקים רבים לשליחות העבד‪ ,‬לבירור מידותיה של רבקה‪,‬‬ ‫למשפחתה ולהסכמתה לצאת לדרך‪.‬‬ ‫העבד אינו בוחר את רבקה באופן שרירותי‪ .‬הוא מבקש לראות בה מידות המתאימות לבית אברהם‪ .‬הוא מברר את ייחוסה‪ ,‬משוחח עם‬ ‫משפחתה ומביא את הדברים לפני יצחק‪.‬‬ ‫לפיכך‪ ,‬אין ללמוד מן הפסוק שהבחירה הראשונית אינה חשובה‪ .‬להפך‪ ,‬הסיפור כולו מלמד שהקשר נבנה על תשתית שנבדקה עוד לפני‬ ‫הנישואין‪ .‬אבל התשתית הזאת אינה זהה לאהבה המלאה שעתידה להתפתח לאחר מכן‪.‬‬ ‫אפשר לומר שההתאמה והבחירה פותחות את הדרך‪ ,‬ואילו החיים המשותפים מאפשרים לאהבה לקבל עומק שלא היה אפשר להגיע אליו‬ ‫קודם לכן‪.‬‬ ‫וכאן יש מקום להביא את דברי רבי יהודה הלוי‪ ,‬בספר הכוזרי (מאמר ג‪ ,‬אות א)‪ ,‬המתאר את האדם החסיד כמי שמנהיג את כוחות נפשו‬ ‫מתוך סדר ואיזון‪ ,‬ולא כמי שנגרר אחר כל נטייה רגעית‪.‬‬ ‫אמנם דבריו אינם עוסקים בנישואין‪ ,‬אבל אפשר ללמוד מהם יסוד הנוגע גם לחיי הזוגיות‪ .‬האדם אינו רק יצור המגיב לרגשותיו‪ .‬הוא גם‬ ‫בעל יכולת לכוון את מעשיו‪ ,‬לבנות הרגלים ולתת לרגשותיו מקום בתוך מערכת רחבה של ערכים ומחויבויות‪.‬‬ ‫אהבה זוגית אינה יכולה להתקיים בלי רגש‪ ,‬אבל גם אינה יכולה להישען רק על רגש‪.‬‬ ‫י ש ימים שבהם בני הזוג מרגישים קרובים מאוד‪ .‬יש ימים שבהם הם טרודים‪ ,‬עייפים או מתוחים‪ .‬אם כל משמעותו של הקשר תלויה‬ ‫בעוצמת הרגש באותו יום‪ ,‬הוא נעשה פגיע מאוד‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬כאשר הקשר נשען גם על כבוד‪ ,‬אחריות ונכונות להיטיב‪ ,‬יש לו אפשרות‬ ‫להמשיך ולהעמיק גם בתקופות שבהן ההתלהבות אינה בשיאה‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת שאלה עמוקה נוספת‪ .‬האם אפשר לצוות על אדם לאהוב?‬ ‫הרי אהבה היא לכאורה רגש שאינו נתון לשליטה מלאה‪ .‬אדם יכול להחליט כיצד ינהג‪ ,‬אבל אינו יכול להורות ללבו להרגיש דבר מסוים‬ ‫ברגע שיבחר‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬התורה מצווה‪" :‬ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט‪ ,‬יח)‪.‬‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬במשנה תורה (הלכות דעות ו‪ ,‬ג)‪ ,‬מבאר את מצוות אהבת ישראל ומדגיש את החובה לחוס על ממונו ועל גופו של הזולת כפי‬ ‫שאדם חס על עצמו‪ .‬הדברים מלמדים שאהבה אינה מתמצה בתחושה פנימית‪ .‬יש לה גם ביטוי מעשי‪ .‬אין פירוש הדבר שאפשר לייצר כל‬ ‫רגש באמצעות פעולה חיצונית‪ .‬אבל אפשר להבין שהמעשים שאדם עושה למען זולתו עשויים לבנות קשר עמוק יותר‪.‬‬ ‫כאשר אדם מתעניין באמת במה שעובר על בן זוגו‪ ,‬מקשיב לו‪ ,‬נושא עמו באחריות ומנסה להקל עליו‪ ,‬הוא אינו רק מבטא אהבה קיימת‪.‬‬ ‫לעיתים הוא גם מעמיק אותה‪ .‬כי יש אהבה שמולידה נתינה‪ ,‬ויש נתינה שמעמיקה את האהבה‪.‬‬ ‫וכאן יש מקום לעיין בדברי רבי אליהו אליעזר דסלר‪ ,‬בספר מכתב מאליהו (חלק א‪ ,‬קונטרס החסד‪ ,‬פרק ד)‪ ,‬העוסק בקשר שבין נתינה‬ ‫לבין אהבה‪ .‬הרב דסלר מבאר שהאדם נקשר למה שהוא נותן מעצמו‪ ,‬ושהנתינה עשויה להיות גורם מרכזי בהתפתחות האהבה‪ .‬הרעיון‬ ‫הזה מאיר את הפסוק באור מיוחד‪ .‬יצחק ורבקה אינם מתוארים רק כמי שנפגשו והתרגשו זה מזו‪ .‬התורה מספרת על הקמת בית‪ ,‬על קשר‬ ‫מחייב ועל אהבה המופיעה בתוך המציאות הזאת‪ .‬כאשר שני אנשים בונים יחד חיים‪ ,‬כל אחד מהם מעניק מעצמו‪ .‬הוא נותן זמן‪ ,‬תשומת‬ ‫לב‪ ,‬מאמץ‪ ,‬ויתור ואחריות‪ .‬הנתינה הזאת עשויה ליצור קשר שאינו תלוי רק במה שכל אחד מקבל מן האחר‪.‬‬ ‫אבל כאן צריך להוסיף הבחנה חשובה‪ .‬נתינה אינה אמורה להיות חד צדדית באופן קבוע‪ .‬כאשר אדם אחד נותן בלי גבול והאחר רק מקבל‪,‬‬ ‫עלול להיווצר קשר של שחיקה ותלות במקום קשר של אהבה הדדית‪ .‬אהבה בריאה מחייבת ששני בני הזוג יהיו שותפים‪ ,‬כל אחד לפי‬ ‫כוחותיו ונסיבות חייו‪ ,‬בבניית הקשר‪.‬‬ ‫אין צורך שכל פעולה תתחלק באופן שווה ומדויק‪ .‬בתקופות מסוימות אחד מבני הזוג זקוק לעזרה רבה יותר‪ ,‬ובתקופות אחרות התפקידים‬ ‫מתחלפים‪ .‬אבל לאורך זמן נדרשת תחושה ששניהם רואים זה את זה וששניהם מבקשים בטובתו של האחר‪.‬‬ ‫הנתינה שבונה אהבה אינה מחיקת העצמי‪ ,‬אלא יצירת מרחב שבו שני אנשים יכולים להעניק ולהיות נאהבים בלי לאבד את אישיותם‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת שאלה נוספת‪ .‬מדוע התורה מספרת על אהבת יצחק לרבקה דווקא בסיפור שבו יצחק כמעט אינו מדבר?‬ ‫העבד הוא הדמות הפעילה לאורך רוב הפרשה‪ .‬הוא יוצא לדרך‪ ,‬מתפלל‪ ,‬בוחן‪ ,‬שואל ומנהל את המשא ומתן‪ .‬רבקה פועלת ליד הבאר‪,‬‬ ‫משיבה למשפחתה ויוצאת לדרך‪ .‬ואילו יצחק מופיע רק לקראת סיום הסיפור‪ .‬הוא יוצא לשוח בשדה‪ ,‬רואה את הגמלים באים‪ ,‬שומע את‬ ‫דברי העבד ומביא את רבקה אל אוהל שרה‪.‬‬ ‫וכאן אפשר להבין שהתורה אינה מבקשת לתאר את אהבתם באמצעות שיחות ארוכות או מחוות דרמטיות‪ .‬היא מוסרת את התוצאה‬ ‫במילה אחת‪" :‬ויאהבה"‪.‬‬ ‫אין בידינו לדעת כיצד התפתחה אהבתם בפועל‪ .‬התורה אינה מספרת מה אמר יצחק לרבקה‪ ,‬כיצד נראו ימיהם הראשונים או אילו מעשים‬ ‫בנו את הקשר ביניהם‪ .‬אבל עצם הבחירה להזכיר את האהבה מלמדת שאין לראות בנישואין רק הסדר משפחתי או המשכיות של שושלת‬ ‫האבות‪ .‬יש כאן גם קשר אישי ורגשי‪ .‬הנישואין אינם מתמצים בכך שרבקה נעשתה אשתו של יצחק‪ .‬התורה מוסיפה שהוא אהב אותה‪.‬‬ ‫וכאן נמצא יסוד חשוב מאוד‪ .‬המחויבות אינה תחליף לאהבה‪ .‬היא עשויה להיות מסגרת שבתוכה האהבה מתפתחת‪ ,‬אבל עצם קיומה של‬ ‫המסגרת אינו מספיק‪ .‬בית יכול להיות מסודר‪ ,‬יציב ומתפקד מבחינה חיצונית‪ ,‬ובכל זאת להיות חסר קרבה‪ .‬בני זוג יכולים למלא את כל‬ ‫חובותיהם המעשיות‪ ,‬אך להרגיש שאיש מהם אינו מכיר באמת את עולמו הפנימי של האחר‪ .‬לכן אין די בשאלה אם הבית מתנהל כראוי‪.‬‬ ‫צריך לשאול גם אם יש בו קשר‪ ,‬הקשבה‪ ,‬חיבה ותחושת שותפות‪ .‬המחויבות שומרת על המסגרת‪ ,‬אבל האהבה מעניקה למסגרת את חייה‬ ‫הפנימיים‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת שאלה עמוקה נוספת‪ .‬האם אהבה שנבנית לאחר הנישואין שונה במהותה מאהבה שהתחילה לפני הנישואין?‬ ‫אין הכרח להעמיד את שתי האפשרויות זו כנגד זו‪ .‬גם אהבה שמתחילה לפני הנישואין זקוקה להתפתחות לאחריהם‪ .‬וגם קשר שהחל‬ ‫מתוך התאמה והערכה צריך להגיע למקום שבו בני הזוג חשים קרבה אמיתית‪.‬‬ ‫ההבדל אינו בהכרח בשאלה מתי הופיע הרגש הראשון‪ ,‬אלא בשאלה אם בני הזוג מבינים שהאהבה אינה מסתיימת ברגע שבו החליטו‬ ‫להינשא‪ .‬לעיתים דווקא זוג שהתחיל מתוך אהבה גדולה עלול להניח שאין צורך להשקיע עוד בבניית הקשר‪ .‬הרי הם כבר אוהבים‪ .‬אבל‬ ‫כאשר השנים חולפות‪ ,‬מתברר שהרגש זקוק לטיפוח‪ .‬אהבה שאינה מקבלת זמן‪ ,‬תשומת לב ומעשים מתאימים עלולה להיחלש גם אם‬ ‫בתחילת הדרך הייתה חזקה מאוד‪.‬‬ ‫וכאן אפשר להביא את דברי רבי משה בן מימון‪ ,‬הרמב"ם‪ ,‬במשנה תורה (הלכות אישות טו‪ ,‬יט)‪ ,‬העוסק בחובות שבין איש לאשתו‪ .‬הרמב"ם‬ ‫כותב שעל האדם לכבד את אשתו יותר מגופו ולאהבה כגופו‪ ,‬ומדגיש את הצורך לדבר עמה בנחת ולא להטיל עליה אימה יתרה‪ .‬הדברים‬ ‫מלמדים שהאהבה הזוגית אינה רק רגש פרטי שאין לו ביטוי מחייב‪ .‬היא קשורה לאופן שבו האדם נוהג בבן זוגו‪.‬‬ ‫אין די בכך שאדם אומר שהוא אוהב‪ .‬עליו לשאול אם האהבה ניכרת בדיבורו‪ ,‬בהתנהגותו וביחסו‪.‬‬ ‫אפשר לאהוב אדם ובכל זאת לפגוע בו מתוך כעס או חוסר תשומת לב‪ .‬לכן האהבה מחייבת גם עבודה על המידות‪.‬‬ ‫וכאן יש מקום להדגיש שהדברים אינם מוטלים על אחד מבני הזוג בלבד‪ .‬בניית קשר בריא מחייבת כבוד הדדי‪ ,‬אחריות הדדית ונכונות‬ ‫של שני הצדדים ללמוד כיצד להיטיב זה עם זה‪.‬‬ ‫וכאן אפשר לעבור אל חיי היום יום‪ .‬בני זוג רבים משקיעים זמן רב בתכנון החתונה‪ .‬הם בוחרים מקום‪ ,‬מזמינים אורחים‪ ,‬מתכננים את‬ ‫האירוע ומקדישים תשומת לב לפרטים רבים‪ .‬אבל לאחר החתונה מתחילה העבודה העמוקה יותר‪ :‬ללמוד לחיות יחד‪.‬‬ ‫הם מגלים שלכל אחד מהם הרגלים שונים‪ ,‬ציפיות שונות ודרכים אחרות להתמודד עם לחץ‪ .‬אחד זקוק לשיחה כאשר קשה לו‪ ,‬והאחר‬ ‫זקוק תחילה לשקט‪ .‬אחד מבטא אהבה באמצעות מילים‪ ,‬והאחר באמצעות מעשים‪ .‬אחד רגיל לתכנן הכול מראש‪ ,‬והאחר נוטה לזרום עם‬ ‫המציאות‪.‬‬ ‫אין פירוש הדבר שכל הבדל הוא בעיה‪ .‬לעיתים דווקא ההבדלים מאפשרים לבני הזוג להשלים זה את זה‪ .‬אבל כדי שהדבר יתרחש‪ ,‬עליהם‬ ‫ללמוד להכיר את עולמו של האחר בלי להניח שכולם חושבים ומרגישים כפי שהם עצמם חושבים ומרגישים‪.‬‬ ‫האהבה אינה רק למצוא אדם שמתאים לנו כפי שאנחנו היום‪ .‬היא גם ללמוד כיצד שני אנשים שונים יכולים לבנות יחד מציאות חדשה‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת שאלה נוספת‪ .‬מה קורה כאשר אחד מבני הזוג מרגיש שהאהבה נחלשה?‬ ‫לעיתים האדם מפרש את הירידה בעוצמת ההתלהבות כהוכחה לכך שהקשר איבד את משמעותו‪ .‬הוא זוכר את הימים שבהם כל מפגש‬ ‫עורר התרגשות‪ ,‬ומשווה אותם לשגרת החיים שבה יש עבודה‪ ,‬ילדים‪ ,‬אחריות ועייפות‪ .‬אבל לא כל שינוי בעוצמת הרגש מעיד על אובדן‬ ‫האהבה‪ .‬לפעמים הרגש משנה את צורתו‪ .‬ההתרגשות הסוערת מפנה מקום לקרבה שקטה יותר‪ ,‬לאמון עמוק ולתחושת בית‪ .‬עם זאת‪ ,‬אין‬ ‫להשתמש ברעיון הזה כדי להתעלם ממצוקה אמיתית בקשר‪ .‬אם בני הזוג מרגישים מרוחקים‪ ,‬אם יש ביניהם פגיעות חוזרות או אם אחד‬ ‫מהם חי בתחושת בדידות מתמשכת‪ ,‬אין די לומר שהאהבה נעשתה שקטה יותר‪ .‬יש צורך להתבונן במצב ולפעול לתיקונו‪ .‬אהבה בשלה‬ ‫אינה מחייבת התרגשות מתמדת‪ ,‬אבל היא כן מחייבת קשר שיש בו כבוד‪ ,‬ביטחון ורצון הדדי להיטיב‪.‬‬ ‫וכאן אפשר לחזור אל סיום הפסוק‪" :‬וינחם יצחק אחרי אמו"‪.‬‬ ‫התורה קושרת בין אהבת יצחק לרבקה לבין הנחמה שמצא לאחר מות שרה‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת קושיה נוספת‪ .‬האם אהבתו של יצחק לרבקה נועדה למלא את החלל שהותירה אמו?‬ ‫אפשר להבין שרבקה הביאה אל חייו של יצחק מציאות חדשה של קרבה‪ ,‬בית והמשכיות‪ .‬לאחר האובדן הגדול של שרה‪ ,‬נפתח בחייו פרק‬ ‫חדש‪ .‬אבל חשוב להבחין בין נחמה לבין החלפה‪ .‬אדם שאיבד אדם אהוב אינו מוחק את זכרו כאשר הוא בונה קשר חדש‪ .‬הוא יכול‬ ‫להמשיך לשאת את הזיכרון בלבו‪ ,‬ובאותו זמן לאפשר לחיים להיפתח מחדש‪ .‬הפסוק אינו אומר שיצחק שכח את אמו‪ .‬הוא אומר שניחם‬ ‫אחריה‪ .‬יש כאן תובנה אנושית עמוקה‪ .‬לפעמים אדם חושש שאם ימצא שמחה חדשה לאחר אובדן‪ ,‬יהיה בכך משום פגיעה בזיכרון העבר‪.‬‬ ‫אבל החיים אינם מחייבים בחירה בין נאמנות לזיכרון לבין פתיחת הלב לעתיד‪ - .‬אפשר לזכור ולאהוב מחדש‪.‬‬ ‫וכאן אפשר להבין מדוע התורה מסיימת את סיפור נישואי יצחק ורבקה דווקא בנחמה‪ .‬הקמת הבית אינה רק המשך שושלת האבות‪ .‬היא‬ ‫גם רגע שבו אדם שנשא עמו כאב מוצא מחדש מקום של קרבה וחיים‪.‬‬ ‫האהבה אינה מוחקת את מה שהיה‪ .‬לעיתים היא מעניקה לאדם כוח להמשיך לשאת את העבר בלי להישאר כלוא בתוכו‪.‬‬ ‫וכאן מתעוררת השאלה האחרונה‪ .‬מדוע התורה בוחרת לתאר את אהבת יצחק לרבקה לאחר הנישואין‪ ,‬ולא לפני כן?‬ ‫נראה שאפשר ללמוד מכך רעיון עמוק על טבעה של האהבה‪ ,‬בלי להפוך את הסיפור להוראה מעשית גורפת לגבי סדר ההיכרות והנישואין‪.‬‬ ‫האהבה אינה רק אירוע שמתרחש לאדם‪ .‬היא גם קשר שנבנה מתוך היכרות‪ ,‬אחריות‪ ,‬נתינה וחיים משותפים‪ .‬יש אהבה שמתחילה‬ ‫בהתלהבות גדולה ומעמיקה במשך השנים‪ .‬יש אהבה שמתחילה בהערכה ובחיבה ומתפתחת בהדרגה‪ .‬אין מסלול אחד המתאים לכל אדם‬ ‫ולכל זוג‪ .‬אבל בכל המסלולים יש אמת משותפת‪ :‬האהבה אינה יכולה להישאר רק זיכרון של מה שהרגשנו בתחילת הדרך‪ .‬היא צריכה‬ ‫לקבל חיים חדשים בתוך המציאות המשתנה‪.‬‬ ‫וכאן נמצאת התובנה העמוקה של הפרשה‪ .‬התורה אינה מסתפקת בכך שיצחק לקח את רבקה לאישה‪ .‬היא מוסיפה "ויאהבה"‪ .‬הדבר‬ ‫מלמד שהקשר הזוגי אינו נשלם בעצם יצירת המסגרת‪ .‬הוא זקוק גם לאהבה‪ .‬אבל סדר הפסוק מזכיר לנו שאהבה עמוקה יכולה לצמוח‬ ‫מתוך החיים שהאדם בונה‪ ,‬ולא רק להקדים אותם‪ .‬כאשר בני זוג מבינים זאת‪ ,‬הם מפסיקים לראות באהבה דבר שמקבלים פעם אחת‬ ‫ומנסים לשמר ללא שינוי‪ .‬הם מתחילים לראות בה מציאות שאפשר לטפח ולהעמיק‪ .‬לא בכל יום תהיה התרגשות גדולה‪ .‬לא בכל תקופה‬ ‫יהיו החיים פשוטים‪ .‬אבל בכל יום אפשר לשאול שאלה קטנה‪ :‬מה אני יכול לעשות היום כדי שהאדם שאיתי ירגיש שאני רואה אותו‪ ,‬מכבד‬ ‫אותו ורוצה בטובתו?‬ ‫לפעמים התשובה תהיה שיחה‪ .‬לפעמים הקשבה‪ .‬לפעמים ויתור‪ .‬ולפעמים דווקא היכולת לשתוק כאשר האחר זקוק לשקט‪.‬‬ ‫האהבה אינה נמדדת רק בעוצמת הרגש כאשר הכול קל‪ ,‬אלא גם בנכונות להמשיך לבנות את הקשר כאשר החיים דורשים מאמץ‪.‬‬ ‫יצחק מביא את רבקה אל אוהל שרה‪ .‬היא נעשית אשתו‪ ,‬והוא אוהב אותה‪ .‬מתוך הקשר הזה הוא מוצא נחמה לאחר מות אמו‪.‬‬ ‫התורה אינה מספרת לנו כיצד נראו כל רגעי חייהם המשותפים‪ .‬היא אינה מבטיחה שלא יהיו ביניהם קשיים‪ .‬ואכן‪ ,‬בהמשך ספר בראשית‬ ‫נגלה שגם בבית יצחק ורבקה יהיו מתחים‪ ,‬הכרעות מורכבות ושאלות קשות‪.‬‬ ‫אבל דווקא משום כך הפסוק חשוב כל כך‪ .‬הוא מלמד שאהבה אינה הבטחה לחיים נטולי קשיים‪ .‬היא יכולה להיות יסוד עמוק שבתוכו‬ ‫בני אדם מתמודדים עם החיים‪.‬‬ ‫כי השאלה הגדולה בחיי הנישואין אינה רק אם מצאנו אדם שאנחנו אוהבים‪ ,‬אלא אם אנחנו מוכנים להמשיך ללמוד כיצד לאהוב את האדם‬ ‫שבחרנו‪ ,‬גם כאשר השנים מגלות לנו עליו ועל עצמנו דברים שלא הכרנו בתחילת הדרך‪.‬‬ ‫ולפעמים‪ ,‬דווקא כאשר ההתרגשות הראשונה מפנה את מקומה לחיים עצמם‪ ,‬מתחילה להתגלות אהבה עמוקה יותר‪ .‬לא אהבה שמבוססת‬ ‫רק על החלום שלפני הנישואין‪ ,‬אלא אהבה שנבנית מתוך המציאות‪ ,‬מתוך האחריות ומתוך הבחירה המתחדשת להיות יחד‪.‬‬ ‫"ויקח את רבקה ותהי לו לאשה ויאהבה"‪ .‬שלוש פעולות‪ ,‬עולם שלם של משמעות‪ .‬תחילה יצירת הקשר‪ ,‬לאחר מכן החיים המשותפים‪,‬‬ ‫ובתוכם אהבה‪ .‬כי יש אהבה שמביאה את האדם אל הבית‪ ,‬ויש אהבה שנולדת מן הדרך שבה שני אנשים לומדים‪ ,‬יום אחר יום‪ ,‬להפוך את‬ ‫הבית למקום שבו שניהם יכולים להיות באמת מי שהם‪.‬‬