gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

בריתי יצחק · Brisi Yitzchok — חיי שרה (2026-11-02)

מוציא לאור: בריתי יצחק · Brisi Yitzchok

שבוע: חיי שרה (2026-11-02)

בריתי יצחק · Brisi Yitzchok — חיי שרה (2026-11-02)

פתח את ה-PDF הורדה

‫‪˙ ‡ú‬נח˘ו‬ ‫המכון‬ ‫להוצאת‬ ‫כתבי‬ ‫מורינו‬ ‫הגאון רבי‬ ‫יצחק ברנד‬ ‫שליט"א‬ ‫לא תנחשו‬ ‫שורש הדין בחז"ל • כל נחש שאינו‬ ‫כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול‪,‬‬ ‫אינו נחש • הרמב"ם ותוס' • הראב"ד‬ ‫והרד"ק • פסק האחרונים • סימנים‬ ‫אסורים ומותרים • לא תעוננו‬ ‫נכתב בעזהי"ת ע"י מורינו הרב שליט"א ח’ טבת תשע"ז‬ ‫‪TALMIDIM2@GMAIL.COM‬‬ ‫‪RY-BRAND.COM ‬‬ ‫‪‬‬ ‫ג‬ ‫שורש הדין בחז"ל‬ ‫איתא בסנהדרין (דף סה ע"ב)‪ :‬תנו רבנן‪ :‬מנחש ‪ -‬זה האומר פתו נפלה‬ ‫מפיו‪ ,‬מקלו נפלה מידו‪ ,‬בנו קורא לו מאחריו‪ ,‬עורב קורא לו‪ ,‬צבי הפסיקו‬ ‫בדרך‪ ,‬נחש מימינו ושועל משמאלו‪ .‬אל תתחיל בי ‪ -‬שחרית הוא‪ ,‬ראש‬ ‫נו' (ויקרא‬ ‫חודש הוא‪ ,‬מוצאי שבת הוא‪ .‬תנו רבנן‪' :‬לֹא ְתנַ ֲח ׁש ּו ְולֹא ְתעוֹ נֵ ּ‬ ‫יט‪ ,‬כו) ‪ -‬כגון אלו המנחשים בחולדה בעופות ובדגים‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫ובחולין (דף צה ע"ב)‪ :‬רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה‪ ,‬חזי מברא‬ ‫דקאתי לאפיה‪ ,‬אמר‪ :‬מברא קאתי לאפי‪ ,‬יומא טבא לגו; אזל קם אבבא‪,‬‬ ‫אודיק בבזעא דדשא חזי חיותא דתליא‪ ,‬טרף אבבא‪ ,‬נפוק אתו כולי‬ ‫עלמא לאפיה‪ ,‬אתא טבחי נמי‪ ,‬לא עלים רב עיניה מיניה‪ ,‬אמר להו‪:‬‬ ‫איכו השתא‪ ,‬ספיתו להו איסורא לבני ברת! לא אכל רב מההוא בישרא;‬ ‫מ”ט? אי משום איעלומי ‪ -‬הא לא איעלים‪ ,‬אלא דנחיש ‪ -‬והאמר רב‪:‬‬ ‫כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש! אלא‪:‬‬ ‫סעודת הרשות הואי‪ ,‬ורב לא מתהני מסעודת הרשות‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן‬ ‫שאול‪ ,‬אינו נחש‬ ‫יש מחלוקת בכוונת הגמרא‪ ,‬מצד אחד הרמב”ם והתוס’‪ ,‬ומצד‬ ‫שני הראב”ד הרד”ק ועוד‪.‬‬ ‫דעת הרמב”ם והתוס’‪ ,‬שהנחש שהוזכר כאן הוא איסור נחש‪,‬‬ ‫שכל זמן שאינו דומה לנחש של אליעזר עבד אברהם‪ ,‬ויונתן בן‬ ‫שאול‪ ,‬מותר‪ .‬ואם דומה‪ ,‬אסור‪ .‬והדמיון לנחש של אליעזר היינו‬ ‫שסומך על זה‪ ,‬ובגלל זה עושה את הפעולה‪ ,‬אז זה אסור‪ .‬ואם בין‬ ‫כך עושה את הפעולה‪ ,‬רק מצרף את הנחש לסימן‪ ,‬מותר‪.‬‬ ‫ודעת הראב”ד‪ ,‬הרד”ק‪ ,‬הרשב”א (שו"ת הרשב"א חלק א סי’ תיג)‪,‬‬ ‫והמאירי (סנהדרין דף סח ע"א) שהנחש של אליעזר ויונתן היה מותר‪ ,‬אלא‬ ‫כוונת הגמרא‪ ,‬שכל שאינו דומה לנחש של אליעזר ויונתן‪ ,‬היינו‬ ‫שאם אינו מתנה לכתחילה שיסמוך על הסימן‪ ,‬אז אי אפשר לסמוך‬ ‫על זה לעשות מעשה‪ ,‬אבל אם דומה לנחש של אליעזר ויונתן שהתנו‬ ‫לכתחילה לעשות המעשה ע”פ הנחש‪ ,‬אז אפשר לסמוך עליו‪.‬‬ ‫ושחנת אל‬ ‫הרמב"ם ותוס'‬ ‫הרמב”ם פוסק (הלכות עבודת כוכבים פי"א ה"ד)‪ :‬אין מנחשין כעכו”ם‬ ‫שנאמר לֹא ְתנַ ֲח ׁש ּו‪ ,‬כיצד הוא הנחש? כגון אלו שאומרים הואיל ונפלה‬ ‫פתי מפי‪ ,‬או נפל מקלי מידי ‪ -‬איני הולך למקום פלוני היום‪ ,‬שאם אלך‬ ‫אין חפציי נעשים; הואיל ועבר שועל מימיני ‪ -‬איני יוצא מפתח ביתי‬ ‫ד‬ ‫היום‪ ,‬שאם אצא יפגעני אדם רמאי‪ .‬וכן אלו ששומעים צפצוף העוף‬ ‫ואומרים יהיה כך ולא יהיה כך; טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות‬ ‫דבר פלוני‪ .‬וכן אלו שאומרים שחוט תרנגול זה שקרא ערבית; שחוט‬ ‫תרנגולת זו שקראה כמו תרנגול‪ .‬וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי‬ ‫כך וכך ‪ -‬אעשה דבר פלוני‪ ,‬ואם לא יארע לי ‪ -‬לא אעשה‪ ,‬כאליעזר עבד‬ ‫אברהם‪ ,‬וכן כל כיוצא בדברים האלו‪ ,‬הכל אסור‪ .‬וכל העושה מעשה‬ ‫מפני דבר מדברים אלו‪ ,‬לוקה‪ .‬עכ"ל הרמב"ם‪.‬‬ ‫השגת הראב”ד‪" :‬וכן המשים לעצמו סימנים אם יארע לו כך‬ ‫וכך וכו’  "‪ .‬א”א‪ :‬זה שבוש גדול‪ ,‬שהרי דבר זה מותר ומותר הוא‪ .‬ואולי‬ ‫הטעהו הלשון שראה "כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן אינו נחש"‪ ,‬והוא‬ ‫סבר שלענין איסור נאמר‪ ,‬ולא היא‪ ,‬אלא ה”ק אינו ראוי לסמוך‪ .‬ואיך‬ ‫חשב על צדיקים כמותם עבירה זו‪ ,‬ואי הוו אינהו הוו מפקי פולסי דנורא‬ ‫לאפיה‪ .‬עכ"ל‪.‬‬ ‫הנה תקיפות הראב”ד בענין זה הוא בגלל שלכאורה לפי‬ ‫הרמב”ם יוצא שאליעזר ויונתן חטאו‪ ,‬וזה הראב”ד לא סובל‪.‬‬ ‫יש שני פירושים לתרץ את הרמב”ם‪:‬‬ ‫התוס’ (חולין דף צה ע"ב ד"ה כאליעזר) אומר שבאמת אליעזר לא סמך על‬ ‫הסימן‪ ,‬והוא נתן את הצמידים רק אחרי ששאל אותה מי את‪ .‬ואף‬ ‫שהתורה (בראשית כד‪ ,‬כב‪-‬כג) כתבה שנתן לה לפני ששאל אותה‪ ,‬ולכאורה‬ ‫כן סמך על הסימן‪ ,‬מ”מ אין מוקדם ומאוחר בתורה‪[ .‬אולם דברי‬ ‫תוס' צע"ג‪ ,‬שרש"י בחומש (בראשית כד‪ ,‬כג; שם‪ ,‬מז) כתב שלמעשה היה כמו‬ ‫שכתוב בתחילה‪ ,‬שנתן הצמידים לפני ששאל אותה 'בת מי את'‪,‬‬ ‫ורק כשאליעזר סיפר את המעשה שינה בכוונה]‪.‬‬ ‫וכן אצל יונתן הוא עשה את המלחמה גם בלי הסימן‪ ,‬וכל‬ ‫בריתי יצחק • םינוש םינינע‬ ‫הסימן היה כדי לחזק את הנער‪.‬‬ ‫ובודאי שכל זה דחוק מאוד בלשון הגמרא‪ ,‬שהרי לפי”ז אין זה‬ ‫כאליעזר עבד אברהם‪ ,‬וכן דחוק בלשון הפסוק‪.‬‬ ‫הר”ן (חולין דף צה ע"ב‪ ,‬ראה להלן) מתרץ את הרמב”ם‪ ,‬שכל מה שנחש‬ ‫אסור‪ ,‬זה רק כשאין שום סברא טבעית בנחש‪ ,‬אבל כשיש סברא‬ ‫טבעית‪ ,‬מותר‪ ,‬ובאליעזר ויונתן היה סברא טבעית‪ .‬ומה שהגמרא‬ ‫אומרת שאם זה כאליעזר וכיונתן אסור‪ ,‬היינו במקום שאין סברא‬ ‫טבעית בנחש‪ ,‬אבל דומה לענין זה לאליעזר ויונתן שסומכים על זה‬ ‫ה‬ ‫‪ -‬אז אסור‪ .‬אבל אם יש סברא טבעית כמו אליעזר עבד אברהם או‬ ‫יונתן‪ ,‬אף שסומך עליו מותר‪.‬‬ ‫ובודאי גם זה דחוק בלשון הגמרא‪ ,‬שהרי אמרינן שאם זה כמו‬ ‫אליעזר עבד אברהם זה נחש‪ ,‬ואם הכוונה שזה נחש האסור‪ ,‬ובכל‬ ‫זאת אליעזר ויונתן הותרו‪ ,‬זה דוחק מאוד‪.‬‬ ‫מה שהכריח ראשונים אלו לדחוק את הגמרא‪ ,‬זה משום‬ ‫שלכאורה בתוך הגמרא משמע כך‪ .‬שהיה מעשה ברב שהיה הולך‬ ‫לרב חנן‪ ,‬וראה המעבורת הולכת לקראתו‪ ,‬ואמר זה סימן שבפנים‬ ‫יש יום טוב‪ .‬ובאמת היה שם יום טוב‪ ,‬והסתכל דרך חריצי הדלת‬ ‫וראה בהמות תלויות‪ ,‬וכולם באו לקראתו כולל הטבחים‪ ,‬והשאירו‬ ‫את הבהמות בלי השגחה‪ ,‬ורב שמר על הבהמות שלא יהיו בשר‬ ‫שנתעלם מן העין‪ .‬ולבסוף לא אכל מן הבשר‪ .‬ושואלת הגמרא למה‬ ‫לא אכל‪ ,‬ומנסה הגמרא לומר שאולי בגלל בשר שנתעלם מן העין‪.‬‬ ‫ומשיבה‪ ,‬זה לא טענה‪ ,‬שהרי רב השגיח‪ .‬ומציעה הגמרא שאולי‬ ‫בגלל הנחש‪ .‬וכאן מפרשים הראשונים האלו שכוונת הגמרא על‬ ‫הנחש שראה שהמעבורת הולך לקראתו‪ ,‬ועל זה סמך ללכת לשם‬ ‫ועבר על לא תנחשו‪ ,‬ובגלל זה לא רצה לאכול מן הבשר‪ .‬והגמרא‬ ‫דוחה טענה זו‪ ,‬שהרי אין זה נחש‪ ,‬כיון שאינו דומה לאליעזר‪ ,‬שהרי‬ ‫רק שם אסור משום שסמך על זה‪ ,‬אבל כאן רב לא סמך על זה‪.‬‬ ‫זה הפירוש לפי הראשונים האלו‪ ,‬ועל כן יוצא להם שאם זה‬ ‫כאליעזר וכיונתן זה אסור לעשות‪ ,‬וכל ההיתר משום שאינו סומך‬ ‫עליו‪.‬‬ ‫אולם יש קושיה גדולה מן הגמרא‪ ,‬שבגמרא מבואר שכן אפשר‬ ‫לסמוך על זה‪ .‬דהנה אמרינן (חולין שם) רב בדיק במברא‪ ,‬ושמואל בדיק‬ ‫בספרא‪ ,‬רבי יוחנן בדיק בינוקא‪ .‬כולהו שני דרב‪ ,‬הוה כתב ליה רבי‬ ‫יוחנן‪' :‬לקדם רבינו שבבבל'; כי נח נפשיה‪ ,‬הוה כתב לשמואל‪' :‬לקדם‬ ‫חבירינו שבבבל'‪ ,‬אמר‪ :‬לא ידע לי מידי דרביה אנא? כתב שדר ליה‬ ‫עיבורא דשיתין שני‪ ,‬אמר‪ :‬השתא‪ ,‬חושבנא בעלמא ידע‪ ,‬כתב שדר ליה‬ ‫תליסר גמלי ספקי טריפתא‪ ,‬אמר‪ :‬אית לי רב בבבל‪ ,‬איזיל איחזייה; א”ל‬ ‫מו ֵאל ֵמת' (שמואל־א כח‪ ,‬ג)‪ ,‬אמר‪:‬‬ ‫'ו ׁ ְש ּ‬ ‫לינוקא‪ :‬פסוק לי פסוקיך! אמר ליה‪ּ :‬‬ ‫ש”מ‪ ,‬נח נפשיה דשמואל‪ .‬ולא היא‪ ,‬לא שכיב שמואל‪ ,‬אלא כי היכי דלא‬ ‫ושחנת אל‬ ‫ליטרח רבי יוחנן‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫הנה הגמרא מביאה שלשה אמוראים שסמכו על נחש‪ :‬רב‪,‬‬ ‫שמואל‪ ,‬ורבי יוחנן‪ .‬וברבי יוחנן מפורש שסמך על הנחש ולא‬ ‫הלך לבקר את שמואל בעקבות זה‪ ,‬וא”כ צ"ל שגם מה שרב בדק‬ ‫במעבורת היינו שסמך על זה‪.‬‬ ‫ו‬ ‫הראב"ד והרד"ק‬ ‫אולם הרד”ק (שמואל־א יד‪ ,‬ט‪ .‬ראה להלן) מפרש את הגמרא אחרת‪,‬‬ ‫שמה שהגמרא שואלת אולי רב לא אכל בגלל הנחש‪ ,‬זה לא הנחש‬ ‫של המעבורת‪ ,‬אלא הנחש שבגלל שכולם עזבו את הבהמות בלי‬ ‫השגחה‪ ,‬סימן שאין כאן ברכה‪ ,‬ובגלל זה חשבה הגמרא שאולי זה‬ ‫הסיבה שלא רצה לאכול‪ .‬ועל זה דוחה הגמרא‪ ,‬שהרי רב לא עשה‬ ‫סימן זה מקודם‪ ,‬ואי אפשר לסמוך על זה‪ ,‬ורק כשזה דומה לנחש‬ ‫של אליעזר ויונתן שעשו הסימן מקודם‪ ,‬אז אפשר לסמוך על זה‪.‬‬ ‫ובדרך זה הולך הראב”ד‪ ,‬רק הוא לא מאריך בפירושו‪ .‬והרד”ק‬ ‫מאריך בפירושו‪ ,‬ומסביר היטב את שיטת הראב”ד‪.‬‬ ‫נו ‪ -‬המתינו‪ ,‬וז”ש יהונתן לאות ולסימן‬ ‫יע ּ‬ ‫וז"ל הרד"ק‪ֹ ּ :‬‬ ‫ד ּמ ּו ַעד ַה ִ ּג ֵ‬ ‫נו ָהאוֹ ת כי אם יאמרו "עלו עלינו" פיהם הכשילם‪,‬‬ ‫אמר כמ”ש ְו ֶזה ָ ּל ּ‬ ‫כי אנחנו נעלה והם ירדו‪ .‬וזה אינו נחש האסור‪ ,‬ואם היה אסור לא היה‬ ‫הקב”ה עוזרו בהליכה ההיא‪ ,‬אבל הוא וכיוצא בו הוא קול דברי’ ישמע‬ ‫אדם ויחזק לבו כי הם סי’ ואות על המעשה‪ .‬ואל יטעה אותך מה שנמצא‬ ‫בדברי חז”ל [חולין דף צה ע"ב] "אמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם‬ ‫וכיונתן בן שאול‪ ,‬אינו נחש"‪ ,‬כי אינו אומר שיהיה אותו נחש אסור‪,‬‬ ‫כמו שפירשוהו רבים‪ ,‬כי הנה אלו המנחשים בחולדה ובעופות אינו‬ ‫כנחש אליעזר וכיונתן והוא היה אסור כמ”ש רז”ל [סנהדרין דף סה ע"ב] לֹא‬ ‫ְתנַ ֲח ׁש ּו אלו המנחשים בחולדה ובעופות ובכוכבים‪ ,‬והאומר פתו נפלה‬ ‫מפיו מקלו נפל מידו צבי הפסיקו עורב קורא לו שועל מימינו ונחש‬ ‫משמאלו‪ ,‬אל תתחיל בי‪ ,‬שחרית הוא ר”ח הוא מוצאי שבת הוא‪ - .‬הנה‬ ‫אלו הדברים וכיוצא בהן שנהגו בהן בעלי הדיעות הרעות וקבעום חק‬ ‫בריתי יצחק • םינוש םינינע‬ ‫ומנהג עליהם וחושבים כי הם המטיבים והמריעים‪ ,‬זה הוא שאסרה‬ ‫התורה‪ .‬אבל אם ירצה אדם לעשות מעשה ויעשה דבר א’ לאות וסי’‬ ‫למעשה ההוא כדי לחזק לבו ולעורר לבו לדבר ההוא‪ ,‬זה הדבר מותר‪.‬‬ ‫כי אילו היו עושים רע בדבר הזה אליעזר ויהונתן‪ ,‬לא היה עונה אותן‬ ‫הב”ה כהוגן ומסייע את מעשיהם ועוזרם‪ .‬והנה רב בעל המאמר הזה‬ ‫שאמר "כל נחש שאינו כנחש אליעזר ויונתן אינו נחש"‪ ,‬הוא בעצמו‬ ‫היה עושה כנחש שלהם‪ ,‬כמ”ש [חולין שם] רב בדיק במברא‪ ,‬ואמר רב הוה‬ ‫אזיל לבי רב נחמן חתניה ואמר אי מברא אתא לאפאי ימא טבא לגו;‬ ‫וכן אמר שמואל הוה בדיק (במברא) [בספרא]; ר’ יוחנן בדיק בינוקא‬ ‫‪ -‬פי’ שהיה אומר לתינוק אמור לי פסוקך שאתה קורא בו כשהיה רוצה‬ ‫להתחיל שום מעשה או דרך‪ .‬אבל המאמר ההוא שאמר רב כך פירושו‪:‬‬ ‫ז‬ ‫כל נחש וסי’ שהוא אינו עושה אותו סי’ לעצמו מתחילה כמו שעשה‬ ‫אליעזר ויהונתן‪ ,‬אינו נחש וסימן‪ ,‬ואין לסמוך עליו או לחוש ממנו אם‬ ‫יבא מאליו‪ .‬לפיכך הקשה לו למה לא אכל מההיא סעודה‪[ .‬והשיב] מפני‬ ‫שהניחו כולם הבשר ויצאו לקראתו‪ ,‬חשב זה לסי’ כי הסעודה ההיא לא‬ ‫תהיה לברכה מפני שהניחוה‪ ,‬ומה סימן ונחש היה לו בזה כיון שמתחלה‬ ‫לא שם לבו לזה‪ ,‬והא אמר רב כל נחש שאינו כנחש אליעזר ויהונתן‬ ‫אינו נחש‪ ,‬ואין לסמוך עליו ואין לחוש ממנו‪ ,‬א”כ רב למה חשב בזה‬ ‫הדבר‪ .‬ולפיכך אמרו רז”ל [חולין שם] בית תינוק ואשה אעפ”י שאין נחש‬ ‫יש סימן‪ ,‬כלומר אע”פי שאינו נחש כנחש שסומכין עליו‪ ,‬יש קצת סימן‬ ‫בדבר לשמח לבו ולחזקו אם יהיה לטוב‪ ,‬ואם יהיה לרע יש לדאוג ממנו‬ ‫ולבקש רחמים ממנו מלפני הב”ה‪ .‬ופי’ בית‪ ,‬אם בנה בית חדש ויארע לו‬ ‫מאורע טוב או רע סמוך לחנוך הבית‪ ,‬וכן אם יולד לו ילד‪ ,‬או לקח אשה‬ ‫בזה הדרך‪ .‬ואמרו [חולין שם] והוא דאתחזק תלתא זמני‪ ,‬אז ראוי לסמוך‬ ‫עליו‪ ,‬אעפ”י שבא מאליו ולא עשהו סימן בתחלה; אבל הנחש שעשהו‬ ‫סימן מתחלה לא שאלו בו שלש פעמים‪ ,‬אלא בפעם ראשונה לבד יש‬ ‫סימן‪ .‬וסמכו הג’ פעמים על מ”ש יעקב אבינו [בראשית מב‪ ,‬לו] 'יוֹ ֵסף ֵאינֶ נּ ּו‪,‬‬ ‫חו'‪ ,‬ואלה המקרים באו לו משנולד בנימן‪,‬‬ ‫ְו ׁ ִש ְמעוֹ ן ֵאינֶ נּ ּו‪ְ ,‬ו ֶאת ִ ּבנְ ָי ִמן ִּת ָ ּק ּ‬ ‫'הלוֹ א ְי ַד ְע ֶּתם ִּכי‬‫לפיכך חשש בדבר‪ .‬וכן אמר יוסף הצדיק [בראשית מד‪ ,‬טו] ֲ‬ ‫יש ֲא ׁ ֶשר ָּכמֹנִ י'‪ ,‬כלומר אדם כמוני יחשב סימן רע אם יאבד‬ ‫נַ ֵח ׁש ְינַ ֵח ׁש ִא ׁ‬ ‫'הלוֹ א ֶזה ֲא ׁ ֶשר ִי ׁ ְש ֶּתה‬ ‫ממנו הגביע אשר הוא שותה בו‪ ,‬לפיכך אמר [שם‪ ,‬ה] ֲ‬ ‫הוא נַ ֵח ׁש ְינַ ֵח ׁש'; וכן [בראשית ל‪ ,‬כז] 'נִ ַח ׁ ְש ִּתי ַו ְי ָב ֲר ֵכנִ י ה' ִ ּב ְג ָל ֶל ָך'; וכן‬ ‫ֲאדֹנִ י ּבוֹ ְו ּ‬ ‫[מלכים־א כ‪ ,‬לג] ְ'ו ָה ֲאנָ ׁ ִשים ְינַ ֲח ׁש ּו'‪ .‬כל זה הוא לשון סימן ואות על הדבר‪ ,‬לא‬ ‫נחש ולא קסם‪ .‬ואמרו רז”ל [מגילה דף לב ע"א] מכאן שמשתמשין בבת קול‬ ‫יך ֵלאמֹר ֶזה ַה ֶ ּד ֶר ְך ְל ּ‬ ‫כו‬ ‫יך ִּת ׁ ְש ַמ ְענָ ה ָד ָבר ֵמ ַא ֲח ֶר ָ‬ ‫שנאמר [ישעיהו ל‪ ,‬כא] ְ'ו ָא ְזנֶ ָ‬ ‫ילו'‪ .‬ואמרו [מגילה דף לב ע"א] קל גברא במתא‪ ,‬וקל‬ ‫ש ְמ ִא ּ‬ ‫ינו ְו ִכי ַת ְ ׂ‬‫בוֹ ִּכי ַת ֲא ִמ ּ‬ ‫איתתא בדברא‪ .‬ומה נחזור אחרי ספורי הגמרא וסמכי הפסוקים‪ ,‬והנה‬ ‫פ’ מפורש נעשה כמעשה יונתן‪ ,‬על פי הנבואה נאמר לגדעון [שופטים ז‪ ,‬יא]‬ ‫יך'‪ .‬עכ"ל הרד"ק‪.‬‬ ‫רו ְו ַא ַחר ֶּת ֱח ַז ְקנָ ה ָי ֶד ָ‬ ‫ְ'ו ׁ ָש ַמ ְע ָּת ַמה ְי ַד ֵ ּב ּ‬ ‫פסק האחרונים‬ ‫ושחנת אל‬ ‫הגר”א מאוד תומך בשיטת הראב”ד‪ ,‬כי בכל ההמשך של‬ ‫הגמרא מבואר שהאמוראים כן סמכו על הנחש המבוארים שם‪,‬‬ ‫כולל רב‪ ,‬שמואל‪ ,‬ורבי יוחנן‪.‬‬ ‫הרמ”א הביא את שני הדעות (שו"ע יו"ד הלכות מעונן ומכשף סימן קעט)‪ :‬י”א‬ ‫דאדם מותר לעשות לו סימן בדבר שיבוא לעתיד‪ ,‬כמו שעשה אליעזר‬ ‫ח‬ ‫עבד אברהם או יהונתן (טור והר”ד קמחי)‪ ,‬ויש אוסרין (רמב”ם וסמ”ג)‪.‬‬ ‫וכתב בביאור הגר”א (שם ס”ק יא)‪ :‬י”א כו’ ויש אוסרין‪ .‬טעמם‬ ‫כמש”ש כל נחש שאינו כו’ משמע דבגוונא דידהו הוא נחש ואסור‬ ‫ועתוס’ שם ד”ה כאליעזר כו’ וד”ה וכיונתן כו’ ומ”ש בית תינוק ואשה‬ ‫כו’ כתב הרמב”ם שמותר משום שלא כיון מעשיו ולא נמנע מלעשות‬ ‫אלא עשה סימן לעצמו בדבר שכבר היה ושלא כפירש”י אבל הסמ”ג‬ ‫וש”פ הקשו עליו דהא ר”י בדיק בינוקא ונמנע מלירד לבבל בשביל זה‬ ‫וכן בר”פ מי שאחזו וש”מ ורב בדיק במברא כו’ אלא דמ”ש בית תינוק‬ ‫כו’ לסמוך עליהם כפירש”י ומש”ש כל נחש כו’ לא לענין איסור קאמר‬ ‫אלא לסמוך עליו או לחוש ממנו דוקא אם עשאו סימן לעצמו מתחלה‬ ‫כיונתן וכאליעזר אז יש לסמוך ולחוש עליו אבל כל שלא עשאה סימן‬ ‫מתחלה ובא מעצמו אין לחוש עליו וע”ז אמרו בית תינוק ואשה אע”פ‬ ‫כו’ ר”ל אע”ג שלא עשאו סימן מתחלה אעפ”כ יש סימן לחוש עליו והוא‬ ‫דאתחזק כו’ משא”כ בנחש כיונתן אף בפ”א וערד”ק בשמואל א’ י”ד‬ ‫וכ”ה דעת הראב”ד וא”צ עתה לדחוקי כדברי תוס’ הנ”ל‪ .‬עכ"ל הגר"א‪.‬‬ ‫[מה שכתב שהסמ”ג כדעת הראב”ד‪ ,‬לא מצאתי‪ ,‬ושם משמע שהוא כדעת הרמב”ם]‪.‬‬ ‫סימנים אסורים ומותרים‬ ‫בביאור המעשה של יונתן מה היה הסימן‪ ,‬עי’ רד”ק (הנ”ל) שכתב‪:‬‬ ‫וזה לנו האות‪ ,‬כי אם יאמרו "עלו עלינו" ‪ -‬פיהם הכשילם‪ ,‬כי אנחנו‬ ‫נעלה‪ ,‬והם ירדו‪ .‬ולפי פירוש זה הוא לא תשובה טבעית אלא סמלית‪,‬‬ ‫בגדר פיהם הכשילם‪.‬‬ ‫אולם הר”ן שרצה לתרץ את הרמב”ם‪ ,‬מפרש שהיה תשובה‬ ‫טבעית‪ .‬והסברא הטבעית לפי דעה זו‪ ,‬ביאר הר"ן (חולין דף צה ע"ב) וז"ל‪:‬‬ ‫בריתי יצחק • םינוש םינינע‬ ‫והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו‬ ‫נחש‪ .‬כתב הרמב"ם ז"ל (בפרק י"א מהלכות ע"א) וכן המשים לעצמו סימנין‬ ‫אם יארע לו כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה‪ ,‬כגון‬ ‫אליעזר עבד אברהם וכו' הכל אסור‪ .‬וכתב עליו הראב"ד ז"ל בהשגות זה‬ ‫חדוש גדול‪ ,‬שהרי דבר זה מותר הוא‪ ,‬ואולי הטעהו הלשון שראה "כל‬ ‫נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן אינו נחש"‪ ,‬והוא סבור שלענין‬ ‫אסור נאמר‪ .‬ולא היא‪ ,‬אלא הכי קאמר‪ ,‬אינו ראוי לסמוך‪ ,‬ואיך חשב על‬ ‫צדיקים כמותן עבירה זו‪ .‬ודברי הראב"ד ז"ל תמוהין בעיני‪ ,‬שהרי מפורש‬ ‫בגמרא שלענין איסור נאמר‪ ,‬דהא אמרינן אלא משום דנחיש כלומר מ"ה‬ ‫ט‬ ‫לא אכיל‪ ,‬והכא אמר רב כל נחש שאינו וכו' אינו נחש כלומר ואינו אסור‪,‬‬ ‫הרי מפורש שלענין איסור נאמר‪ .‬ומכל מקום הדבר צריך תירוץ‪ ,‬שאי‬ ‫אפשר שהצדיקים הללו הוו מנחשין‪ .‬וכך נראה לי בתירוצן של דברים‪:‬‬ ‫שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את דבריו בסימן שאין הסברא נותנת‬ ‫שיהא בהם גורם תועלת לדבר או נזק‪ ,‬כגון פתו נפל מידו וצבי הפסיק‬ ‫לו בדרך כדאיתא בפ' ד' מיתות שאלו וכיוצא בהם הם מדרכי האמורי;‬ ‫אבל הלוקח סימנין בדבר שהסברא נודעת [בכס"מ‪ :‬מכרעת] שהן מורין‬ ‫תועלת הדבר או נזקו‪ ,‬אין זה נחש‪ ,‬שכל עסקי העולם כך הם‪ ,‬שהרי‬ ‫האומר שאם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא לדרך אין זה נחש‬ ‫אלא מנהגו של עולם‪ ,‬ואליעזר עבד אברהם ויונתן בן שאול בכיוצא‬ ‫מזה תלו מעשיהם‪ ,‬שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אשה ליצחק‬ ‫אבינו אלא הוגנת לו‪ ,‬ולפיכך לקח סימן לעצמו שאם תהא כל כך נאה‬ ‫במעשיה ושלמה במדותיה עד שכשיאמר לה "הגמיאני נא מעט מים"‬ ‫תשיבנו ברוח נדיבה "שתה‪ ,‬וגם גמליך אשקה" אותה היא שהזמינו מן‬ ‫השמים ליצחק‪ .‬וכן יונתן בן שאול שבקש להכות במחנה פלשתים הוא‬ ‫ונושא כליו בלבד‪ ,‬לקח זה סימן לעצמו‪ ,‬שאם יאמרו "עלו אלינו" יהא‬ ‫נראה שהם יראים ממארב‪ ,‬ובכיוצא בזה בטח יונתן בגבורתו שהוא ונושא‬ ‫כליו יפגעו בהם‪ ,‬שכן מנהגו של עולם ששנים או שלשה אבירי לב יניסו‬ ‫הרבה מן המפחדים‪ .‬ואם יאמרו "דומו עד הגענו אליכם" יראה מדבריהם‬ ‫שאינם מתפחדים ובכיוצא בזה לא היה ראוי ליונתן בן שאול שימסור‬ ‫עצמו לסכנה‪ .‬וכל כיוצא בזה מנהגו של עולם הוא‪ .‬וכי מייתינן לה בגמרא‬ ‫לענין איסור‪ ,‬הכי קאמרינן שכל נחש שהוא מן הדברים שאסרה תורה‬ ‫שאין הסברא מכרעת בהן‪ ,‬כל שאינו סומך על מעשיו ממש כמו שעשו‬ ‫אלו השנים בדבר מותר אינו נחש ואינו אסור אף על פי שהוא מדרכי‬ ‫הנחשים האסורים‪ .‬ורב לא תלה מעשיו במברא‪ ,‬שהרי לא אמר אי מברא‬ ‫אתי לאפאי איזיל‪ ,‬ואי לא לא איזיל‪ ,‬אלא דכי חזא מברא דאתי לאפיה‬ ‫אמר יומא טבא לגאו‪ ,‬וכיון שכן אמאי לא אכיל מההוא בישרא‪ .‬ואי‬ ‫קשיא לך והא רבי יוחנן בדיק בינוקא‪ ,‬ונראה שהוא תולה מעשיו דהא‬ ‫בעי למיזל לאקבול אפיה דשמואל‪ ,‬וכי א"ל ושמואל מת נמנע ולא הלך‪.‬‬ ‫י"ל שענינו של תינוק אינו מצדדי הנחש‪ ,‬אלא כגון נבואה קטנה היא‪,‬‬ ‫כדאמרינן בפ"ק דב"ב [דף יב ע"א] ניתנה נבואה לתינוקות‪ .‬ולפ"ז כי אמרינן‬ ‫בגמ' רב בדיק במברא אי מזומנת לו אזיל ואם בקושי מוצאה לא אזיל‪.‬‬ ‫ושחנת אל‬ ‫ואפשר שאף זה אינו סמך גמור כאליעזר עבד אברהם וכיהונתן בן שאול‬ ‫שתלו מעשיהם עליו לגמרי‪ ,‬אבל רב מפני דברים אחרים היה נמנע אלא‬ ‫שהיה עושה סימן של מברא סניף להם והיינו נמי דאמרינן בית אשה‬ ‫ותינוק אף על פי שאין נחש יש סימן‪ .‬וכתב רש"י ז"ל אף על פי שאין‬ ‫נחש שאסור לנחש ולסמוך על הנחש‪ ,‬יש סימן שאם אינו מצליח אחרי‬ ‫כן אין לו לצאת יותר מדאי שיש לחוש שלא יצליח‪ .‬זהו דעתי בדברים‬ ‫י‬ ‫הללו‪ .‬ואפשר שאף הרמב"ם ז"ל לכך נתכוון שהמשים לעצמו סימנין‬ ‫בדבר אסור ותולה עליו מעשה לגמרי כמו שעשה אליעזר עבד אברהם‬ ‫בדבר מותר‪ .‬עכ"ל הר"ן‪ .‬והביאו הכסף משנה באריכות (הלכות עבודת‬ ‫כוכבים פי"א ה"ד)‪.‬‬ ‫ובודאי שכל דברי הר”ן דחוקים מאוד‪ ,‬כי למה לשון יעלה אלינו‬ ‫נראה שהם יראים ממארב‪ ,‬יש גם מקום לומר שאין יראים ומשו”ה‬ ‫לא מפחדים שיבואו אליהם‪ .‬ובודאי ביאור הרד”ק יותר נכון‪ ,‬שהיה‬ ‫כאן הכשלת הלשון‪ ,‬ובזה באמת יש נחש‪ ,‬רק שאין בו איסור‪.‬‬ ‫וכן כל ההמשך לומר שרב שבדק במעבורת‪ ,‬לא סמך על זה‪,‬‬ ‫דחוק מאוד‪ ,‬שהרי אח”כ אמרינן שרבי יוחנן בדק בתינוק‪ ,‬ושם‬ ‫בודאי סמכו על זה‪ ,‬והרי הרבה פעמים עשו שאלת תינוק‪ ,‬וא”כ‬ ‫בפשטות גם רב שבדק במעבורת סמך על זה‪ .‬ולדברי הרמב”ם צ”ל‬ ‫שבדיקת רב ובדיקת רבי יוחנן הם לא אותו סוג בדיקה‪ ,‬אלא רב‬ ‫לא סמך על הסימן שלו‪ ,‬ורבי יוחנן כן סמך על הסימן שלו‪ ,‬וזה‬ ‫דוחק גדול‪ ,‬שהרי נאמרו באותו לשון‪ ,‬רב בדק; שמואל בדק; רבי‬ ‫יוחנן בדק‪.‬‬ ‫עוד קושיה גדולה על שיטת הרמב”ם ותוס’‪ ,‬שלפי דבריהם‬ ‫הצעת הגמרא להסביר למה רב לא אכל מן הסעודה‪ ,‬היה בגלל‬ ‫שחשש שעבר על איסור לא תנחשו ולא רצה לאכול‪ ,‬ועכשיו קשה‬ ‫מאוד מה היה ההוה אמינא‪ ,‬האם רב הוא עבריין ח"ו שעובר על‬ ‫והרי ממה נפשך‪ ,‬אם רב סובר שיש איסור‬ ‫איסור לא תנחשו?‬ ‫לא תנחשו לבדוק במעבורת‪ ,‬אז איך הוא עשה את זה‪ .‬ואם סובר‬ ‫שמותר‪ ,‬א”כ למה אח"כ לא אכל מזה‪ .‬אלא מאי תאמר‪ ,‬שמקודם‬ ‫חשב שזה מותר ואח”כ פתאום נתעורר שהיה כאן חטא ולא רצה‬ ‫בריתי יצחק • םינוש םינינע‬ ‫לאכול‪ .‬פירוש זה תמוה ביותר‪ .‬וחוץ מזה‪ ,‬הרי זה היה רגילות של‬ ‫רב לבדוק במעברא‪ ,‬כמו שכתוב אח”כ‪ .‬וא”כ איך יעלה על הדעת‬ ‫להציע ביאור בהנהגת רב שבגלל שעבר על איסור לא תנחשו לא‬ ‫רצה לאכול‪ ,‬הרי אם זה אסור‪ ,‬איך התנהג כך תמיד‪ ,‬ואם זה מותר‬ ‫אין לו סיבה שלא לאכול בשביל זה‪.‬‬ ‫אלא ודאי שהביאור בגמרא לא כלל ענין של איסור והיתר‪ ,‬אלא‬ ‫כמו שביאר הרד”ק שהנחש שהגמרא הציעה היה בגלל שכולם יצאו‬ ‫ועזבו את הבשר וחשש רב שזה סימן שאין בו ברכה‪ ,‬ועל זה מקשה‬ ‫הגמרא שכיון שלא התנה מעיקרא אין לו לחשוש מזה‪.‬‬ ‫אי‬ ‫אולם צריך לבאר מתי כן יש איסור לא תנחשו לשיטת הראב”ד‪.‬‬ ‫והנה הגמרא נותנת כמה דוגמאות‪ ,‬בסנהדרין (דף סה ע"ב)‪ :‬תנו‬ ‫רבנן‪ :‬מנחש ‪ -‬זה האומר פתו נפלה מפיו‪ ,‬מקלו נפלה מידו‪ ,‬בנו קורא‬ ‫לו מאחריו‪ ,‬עורב קורא לו‪ ,‬צבי הפסיקו בדרך‪ ,‬נחש מימינו ושועל‬ ‫משמאלו‪ .‬אל תתחיל בי‪ ,‬שחרית הוא‪ ,‬ראש חודש הוא מוצאי שבת‬ ‫נו' (ויקרא יט‪ ,‬כו) ‪ -‬כגון אלו המנחשים‬ ‫הוא‪ .‬תנו רבנן‪' :‬לֹא ְתנַ ֲח ׁש ּו ְולֹא ְתעוֹ נֵ ּ‬ ‫בחולדה בעופות ובדגים‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫והרד”ק מסביר (שמואל־א יד‪ ,‬ט‪ ,‬ראה לעיל)‪ :‬הנה אלו הדברים וכיוצא בהן‬ ‫שנהגו בהן בעלי הדיעות הרעות וקבעום חק ומנהג עליהם וחושבים‬ ‫כי הם המטיבים והמריעים זה הוא שאסרה התורה‪ ,‬אבל אם ירצה אדם‬ ‫לעשות מעשה ויעשה דבר א’ לאות וסי’ למעשה ההוא כדי לחזק לבו‬ ‫ולעורר לבו לדבר ההוא זה הדבר מותר‪ .‬עכ"ל‪.‬‬ ‫לכאורה כוונת הרד”ק‪ ,‬שהאיסור הוא אם חושב שהסימנים‪,‬‬ ‫אלו הם העוזרים לו או מזיקים לו‪ ,‬זה אסור‪ ,‬אבל אם זה רק סימן‬ ‫מה שצריך לעשות מותר‪.‬‬ ‫ובפשטות‪ ,‬גם לדעת הראב”ד שאם עשה סימן לעצמו מותר‪,‬‬ ‫זה אף שזה לא ע”פ טבע‪ ,‬אלא כגדר פיהם הכשילם כמו בענין‬ ‫יונתן‪ ,‬אולם בכל זאת צריך שהסימן יראה את הדבר‪ ,‬כמו פסוק‬ ‫לי פסוקך שהפסוק מרומז תשובה לענין‪ ,‬וכן שמואל בדק בספרא‪,‬‬ ‫היינו שהפסוק שמצא בספר יש בו תשובה לשאלה שלו [עי’ דברי‬ ‫הברכי יוסף לקמן]‪ ,‬וכן רב בדיק במברא כתב רש”י (חולין שם) בדיק במברא‬ ‫‪ -‬אם מזומנת לו אזיל‪ ,‬ואם בקושי מוצאה לא אזיל‪ .‬וזה קצת רמז שמן‬ ‫השמים מגלגלים את זה‪.‬‬ ‫אבל מי שעושה סימן בדבר שאין לו שום שייכות ושום רמז‪ ,‬לא‬ ‫שייך זה‪ ,‬כגון שלוקח מטבע וזורק אותו ואומר שאם צד זה יהא‬ ‫למעלה‪ ,‬אלך‪ ,‬ואם צד השני יעלה למעלה‪ ,‬לא אלך‪ ,‬אז לא שייך‬ ‫לעשות סימן לזה‪ ,‬ואין לזה שייכות עם הגמרא‪.‬‬ ‫להלכה‪ ,‬בודאי פשטות הגמרא כמו הראב”ד‪ ,‬וכן דעת הגר”א‪,‬‬ ‫וא”כ אפשר לסמוך על זה גם לעשות מעשה‪ ,‬אם עושה סימן‬ ‫לעצמו שאם יהא כך וכך ‪ -‬אעשה‪ ,‬ואם לא ‪ -‬לא אעשה‪ .‬אבל רק‬ ‫ושחנת אל‬ ‫כשהתשובה באמת מונחת ברמז בתוך התוצאה‪ ,‬ולא כשאין שייכות‬ ‫ורמז בתוך תוצאת התשובה‪.‬‬ ‫וזה גם הענין של גורל הגר”א‪ ,‬אבל יש לזה תנאים שלא‬ ‫להשתמש אלא לצורך גדול מאוד‪.‬‬ ‫ולעיין בספר כדי למצוא פסוק לעשות מעשה‪ ,‬זה כמו שמואל‬ ‫בי‬ ‫שבדק בספרא‪ .‬עי’ מש"כ החיד"א בברכי יוסף (יו''ד סי' קעט אות ו)‪,‬‬ ‫וז"ל‪ :‬כתב מהריק"ש לעיל על דין ד'‪ ,‬נ"ל דלכ"ע מותר לפתוח בתורה‬ ‫לראות הפסוק העולה‪ ,‬כי היא חיינו‪ ,‬וכמו שמצינו ביאשיה [יומא דף נב‬ ‫ע"ב] שעשה מעשה על שמצא ספר תורה גלול באותו פסוק‪ ,‬וכן עמא‬ ‫והנה אמרו בילקוט משלי סימן רי"ט‪ ,‬אם בקשת ליטול עצה‬ ‫דבר‪ .‬עכ"ל‪.‬‬ ‫֑יחה‪.‬‬ ‫֥יך ָאשִׂ ָ‬‫מן התורה הוי נוטל‪ .‬וכן בדוד הוא אומר [תהלים קיט‪ ,‬טו] ְ ּב ִפ ּק ּו ֶד ָ‬ ‫עכ"ל‪ .‬ומשמע דליטול עצה מן התורה אפשר דבכלל הוי הא לפתוח‬ ‫בתורה לראות פסוק המזדמן‪ .‬ומצאתי בקונטריס כתיבת יד להרב‬ ‫מהר"ר אליהו הכהן ז"ל (בעל שבט מוסר וכו') שכתב וז"ל‪ ,‬קבלתי‬ ‫מרבותי כשהיו רוצים לעשות איזה דבר והיו מסופקים אם לעשותו אם‬ ‫לאו‪ ,‬היו נוטלים חומש או ארבעה ועשרים‪ ,‬והיו פותחים אותו ורואים‬ ‫בראש הדף מה פסוק היה מוצא‪ ,‬וכפי מה שמראה היו עושים‪ ,‬ונמצא‬ ‫שהיו מתיעצים עם התורה כדת מה לעשות בכל עניניהם‪ ,‬וזה עצמו‬ ‫רומז מאמרם ז"ל ליטול עצה מן התורה‪ ,‬דמורה התר לעשות כך‪ ,‬ואין‬ ‫זה בכלל משתמש בתורה‪ .‬עכ"ל‪ .‬ועוד אפשר דרז"ל הורו בזה דהגם‬ ‫שאמרו בספרי אין שואלים בגורלות‪ ,‬דכתיב [דברים יח‪ ,‬יג] ָּת ִמ֣ים ִּ ֽת ְה ֶי֔ה‪,‬‬ ‫כגון זו שרי‪ .‬ודוק הטב‪ .‬ובענין ניחוש אי שרי במחשבה‪ ,‬עמ"ש הרב‬ ‫בית דוד סימן צ"ד‪ .‬עכ"ל הברכי יוסף‪.‬‬ ‫וכל זה כשמתנה מעיקרא שיסמוך על הסימן‪ ,‬אבל אם זה בא‬ ‫מעצמו‪ ,‬א”א לסמוך עליו‪ ,‬אלא כשזה הגיע שלשה פעמים‪ ,‬וגם זה‬ ‫רק בתורת סימן כמבואר בגמרא‪.‬‬ ‫לא תעוננו‬ ‫מסכת סנהדרין (דף סה ע"ב)‪ :‬רבי עקיבא אומר‪ :‬זה המחשב עתים‬ ‫בריתי יצחק • םינוש םינינע‬ ‫ושעות‪ ,‬ואומר‪ :‬היום יפה לצאת‪ ,‬למחר יפה ליקח‪ ,‬לימודי ערבי שביעיות‬ ‫חיטין יפות‪ ,‬עיקורי קטניות מהיות רעות‪.‬‬ ‫וכתב הרמב”ם (הלכות עבודה זרה פי"א ה"ח)‪ :‬איזהו מעונן? אלו נותני‬ ‫עתים‪ ,‬שאומרים באצטגנינות יום פלוני טוב‪ ,‬יום פלוני רע‪ ,‬יום פלוני‬ ‫ראוי לעשות בו מלאכה פלונית‪ ,‬שנה פלונית או חדש פלוני רע לדבר‬ ‫פלוני‪.‬‬ ‫ויש לעיין מאי שנא לומר שלא יתחיל לתבוע אותו בראש חודש‬ ‫ובמוצאי שבת שאסור‪ ,‬כמבואר בגמרא (סנהדרין דף סה ע"ב) אל תתחיל‬ ‫גי‬ ‫בי‪ ,‬שחרית הוא‪ ,‬ראש חודש הוא מוצאי שבת הוא‪ .‬ואילו לומר שלא‬ ‫יתחילו מלאכה בשני בשבת וברביעי בשבת מותר‪ ,‬כמבואר בשו”ע‬ ‫(יו"ד סי' קעט סעיף ב)‪ .‬וכן מותר להתחיל ללמוד דוקא בראש חודש‪ ,‬כמ"ש‬ ‫השו"ע (שם)‪ :‬נהגו שאין מתחילין בב’ ובד’‪ ,‬ואין נושאים נשים אלא‬ ‫במילוי הלבנה‪ .‬הגה‪ :‬ולכן נהגו ג”כ להתחיל ללמוד בר”ח‪ ,‬כי אף על פי שאין‬ ‫ניחוש יש סימן (סמ”ק סימן קל”ו)‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫וצ”ל שבמקום שיש לנו מקורות מחז”ל שזה דבר מועיל או‬ ‫מזיק‪ ,‬יש לסמוך על זה כי מקורו בקודש‪ ,‬אבל במקום שאין לנו‬ ‫מקורות בחז”ל ‪ -‬אסור‪.‬‬ ‫וכתב האורחות חיים (הלכות עבודה זרה‪ .‬והוא מאת מחבר ספר כל בו)‪ :‬אסור‬ ‫לעונן‪ ,‬והוא שמכוין מלאכתו לאותה העת שקבעו הוברי שמים‪ ,‬הרי זה‬ ‫לוקה כדאמרינן פ’ ארבע מיתות האומר שעה פלוני יפה לצאת‪ .‬וכתב‬ ‫הר”י מקורבל וכן כששואלין ממנו [פרעון] אל יאמר שחרית הוא מוצאי‬ ‫שבת הוא ראש חדש הוא‪ .‬ומה שנהגו להתחיל המסכת בר”ח הוא כדי‬ ‫להמתין [על] הבחורים הבאים מחוץ לעיר‪ ,‬וגם לסימן טוב כדאמרינן‬ ‫אף על פי שאין נחש יש סימן‪.‬‬ ‫אולם בסמ”ג לכאורה משמע שאסור לדקדק להתחיל ללמוד‬ ‫דוקא בראש חודש‪ ,‬כמ"ש (לאוין סימן נג)‪ :‬מפרש ר’ עקיבא לא תעוננו אלו‬ ‫נותנין העונות כמו אצטגנינים שיאמרו יום פלוני רע יום פלוני טוב (ע”פ‬ ‫הרמב”ם הלכןת ע"ז פי”א ה"ח)‪ ,‬וכיוצא בזה האומרים לא נתחיל דבר זה אלא‬ ‫בראש חדש‪.‬‬ ‫[אומרים בשם הגר”א שאין צורך לחוש שלא להתחתן אלא‬ ‫במילוי של הלבנה‪ ,‬וכן עי’ יהודה יעלה (ח”ב סי’ כד) שכתב שאין כלל‬ ‫ענין להתנהג כך‪ .‬וכל כוונת השו”ע שמי שנוהג כך אינו עובר משום‬ ‫ניחוש]‪.‬‬ ‫והנה דעת הרשב”א (שו"ת חלק א סי’ תיג) כראב”ד‪ ,‬והאריך בענין זה‪,‬‬ ‫וכתב שבאמת אין לנו דברים ברורים בענין זה‪ ,‬אלא שיש מקומות‬ ‫שזה בגדר דרכי האמורי ונחש‪ ,‬ויש מקומות שמותר‪ ,‬וצריך לעיין‬ ‫בכל דבר לגופו של הענין‪ ,‬ובעיקר שאין כאן כלל שכל דבר שיש בו‬ ‫סוג של מיסטיקה כזה אסור‪ ,‬ואין כלל שכל דבר שיש בו סוג של‬ ‫מיסטיקה כזה מותר‪ ,‬אלא צריך לדון כל דבר בנפרד‪ ,‬ויש דברים‬ ‫ושחנת אל‬ ‫שהם ספק מה הדין‪ ,‬עי”ש תשובה ארוכה‪ ,‬והוא בעצמו לא הצליח‬ ‫להסביר כל דבר‪.‬‬