שמעתתא אליבא דהילכתא · Shmaatsa Aliba D'Hilchasa — חיי שרה (2026-11-02)

ב"ה
שמעתתא אליבא דהלכתא
שיטות הראשונים והאחרונים טור בית יוסף והנושאי כלים ודברי הפוסקים עד הלכה למעשה
כפי המציאות שבזמנינו ,היוצאים מסוגיות הגמרא הנלמדת במסגרת חבורת יסודי התורה
מסכת בבא קמא גליון מ"ח פרשת חיי שרה תשפ"ז לפ"ק
עדים פעם אחרת ,כשיגדיל הקטן ויתבענו לדין ,דלא אמר דאין מקבלין עדות דף קיב ע"א
שלא בפניהם אלא לחובתם ,אבל לתועלת היתומים ,בפרט כה"ג ,שזה רוצה (א) בגמרא ,בר חמוה דרבי ירמיה טרק גלי באפיה דרבי ירמיה ,אתא
להיות מוחזק בבית ,והרי יש לחשוב דילמא לית ליה עידי חזקה כלל ,ובכהאי לקמיה דרבי אבין אמר שלו הוא תובע ,אמר ליה והא מייתינא סהדי
גוונא הבי"ד אביהם של יתומים ,לזכות להם שלא בפניהם ,ולקבל העדות, דאחזקי ביה בחיי דאבוה ,אמר ליה וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין,
ואם ימצא העדות כדבריו אין מוציאין אותו מן הבית ,עד שיגדל הקטן ויטעון ולא ,והא קתני בין גדולים בין קטנים חייבין ,א"ל הרי מחלוקת סומכוס
עמו ,כי אולי יהפך בזכות עצמו למצוא עילה לעדים ,או יטעון מזויף ,שלא בצידך ,אמר איכפל כולי עלמא וקאי כסומכוס לאפקוען לדידי ,אדהכי
היינו יכולים לטעון ליתמי ,ואם לא יהיה לו עדים שיעידו בפני בי"ד ,א"כ למה איגלגל מילתא אתא ומטא לקמיה דרבי אבהו אמר לא שמיע לכו הא דרב
ניתן יד להחזיק בנכסי יתומים בכדי. יוסף בר חמא א"ר אושעיא דאמר רב יוסף בר חמא אמר רבי אושעיא
אבל הבית יוסף (סי' כח) כתב שלא כדעת היש"ש ,וכתב להדיא דלדעת תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה של חבירו ואמר שלי הוא אין
אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין מידו מיד ,ולכשיגדיל יביא עדים
הריב"א אם היה יושב רבי ירמיה בבית לא היה צריך להביא עדים ,וכתב ,אם
ונראה ,מי דמי התם הוא דמפקינן מיניה דלא קיימא ליה אחזקה דאבוה
היה רבי ירמיה דר באותו בית וזה היה תובעו בבית דין שיצא מביתו לא היינו
אבל היכא דאית ליה חזקה דאבוה לא.
מוציאין רבי ירמיה על ידי תביעתו של זה ,אף על גב דבית זה היה בחזקת
אבוה ,משום דרבי ירמיה עכשיו אין צריך להביא עדים ,שהרי הוא אינו רש"י מבאר דבר חמוה דרבי ירמיה קטן הוה ,ודלת שהיתה פתוחה בבית
מערער אלא מוחזק בבית וזה מערער עליו ,ולכשיהיה גדול ויתבענו לדין אז אביו סגר ולא הניח ליכנס לרבי ירמיה ,לפי שהיה רוצה רבי ירמיה להחזיק
יביא עדים שהחזיק בחיי אביו ,אבל לדעת הרבינו תם צריך מיד להביא עדים. בה ,דהיה טוען שאביו מכרה לו או נתנה לו ,ומשמע שעדיין לא החזיק בה,
אבל אם כבר החזיק בה היה יכול להכנס.
וכתב דלדעת התוספות הא דמשמע בפרק חזקת הבתים דאי טעין לקוחה
בידי מהימן לגבי קטנים היינו היכא דמוחזק דבחיי אביהם אכלה שני חזקה. אבל תוס' (ע"ב ד"ה אבל) כתבו דמשמע דאפילו היה רבי ירמיה בתוך הבית ג"כ
לא היו מקבלים עדות ,מדלא מפליג התם בעל השדה מוחזק בשדה הכא רבי
כתב המחבר (סי' קי סעי' ה'): ירמיה לא היה מוחזק ,משמע דלא תלי בהכי מידי אלא במה דאית ליה חזקה
יתומים קטנים שנמצאת קרקע שאינה שלהם ,אלא טען הטוען שהיא מאבות אפילו היה רבי ירמיה מוחזק בבית אפשר לבן חמיו לקחתו ממנו.
גזל ביד מורישם ,נזקקים להם .ואם נמצאת גזולה ,מחזירים אותה וכן כתב בהגהות אשר"י בשם הרשב"א ,דאפילו היה רבי ירמיה בתוך הבית
לבעלה וכו' .וכן קטן שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו וכבשה ,אין דומיא דההיא תינוק ,שבעל השדה עומד בשדה ואין לו חזקה ,דאין מקבלין
אומרים :נמתין לו עד שיגדיל ,אלא מוציאין אותה מידו ,ולכשיגדיל ,אם עדים שלא בפני בעל דין ,אבל דעת הרבינו תם הוא כרש"י ,דר' ירמיה לא היה
יש עדים ,יביא עדיו .וכתב הרמ"א :ודוקא שלא היה לו חזקה בנכסים אלו מוחזק אז בבית ,שאם היה מוחזק לאו כל כמיניה לאפוקיה.
מאבותיו .אבל יש לו חזקה ,אין מוציאין ממנו עד שיגדיל.
עוד כתב בהגהות אשר"י ,דאם יש לו שטר למחזיק מקיים את השטר שלא
וכתב הסמ"ע בשם התוס' ,דהא דמניחין אותו ביד הקטן ואין מקבלין עדות בפני בעל דין ,דקיום שטרות דרבנן.
של הגדול ,היינו דוקא בדאיכא תרתי ,האחד שהיה לו להקטן חזקת אבות,
והשני שהיה גם עתה ביד הקטן ,כההיא דר' ירמיה שגיסו הקטן סגר הדלת ובהגהות מרדכי כתב שדעת הר"י הוא כדעת התוס' דאפילו אם היה רבי
לפניו ,ור' ירמיה בא להוציאה מידו ,ואמר שיש לו עדים ,ובזה דוקא שבא ירמיה בתוך הבית מפקינן מיניה דומיא דתינוק דבעל השדה עומד בשדה,
להוציא מיד הקטן ,אף שאנו יודעין שדר בה ר' ירמיה ,אלא שלא ידעינן אם אבל דעת הריב"א הוא כדעת רש"י דדוקא טרק גלי שהחזיק התינוק בעצמו
דר בה ג' שנים ,אין מוציאין מידו עד שיגדיל .אבל אם לא היה להקטן חזקת ולא הניחו מעכשיו אינו יכול רבי ירמיה להוציאו מידו אלא בעדי חזקה ואין
אבות ,כההיא דר' אושעיא ,מוציאין מיד הקטן ,אף על גב שכבר נכנס בה מקבלין עדות שלא בפניו ,אבל אם היה רבי ירמיה דר באותו בית וזה היה
הקטן ודר בה עתה וזה בא להוציא מידו .או שהיה לו חזקת אבות ,אלא שלא תובעו בבית דין שיצא מביתו לא היינו מוציאין רבי ירמיה על ידי תביעתו
דר בה עתה הקטן ,ובא עתה לב"ד להוציא את הדר בו בחזקת אביו שלו ,וזה של זה.
הדר בו טוען שלקחה מאביו ושיש לו עדים שהחזיק בה ג' שנים ,מקבלין היש"ש מביא מח' הראשונים ,וכתב שגם לשיטת רש"י והריב"א והר"ת צריך
עדותו של הדר בו ,אף שזה הוא קטן ,ואין מוציאין את הדר בו. המחזיק להביא עדים עכשיו שהוא מוחזק בבית ,מלבד מה שיצטרך להביא
או קיבל במתנה ,אם הלוקח דר עכשיו בבית ממנים אפוטרופוס לקטנים והקשה בנתיבות המשפט על הסמ"ע שהרי מדברי התוס' מבואר דאפילו היה
ועל הלוקח להביא עדים שקנה הבית או עדים שדר בה ג' שנים ואז אין רבי ירמיה מוחזק בבית אפשר לבן חמיו לקחתו ממנו ,והעיקר תלוי בחזקת
מוציאין אותו משם ,ולאחר שיגדלו היתומים שוב יעמוד לדין דשמא אבות ,וכתב דכוונת התוס' דאפילו היה רבי ירמיה בתוך הבית היינו שקודם
יוכלו לטעון כנגד המכירה. לכן ישב בתוך הבית ,ולא שהוא ישב שם עכשיו ,דאי אפילו לא תקף הקטן,
•ואם הקטנים יושבים בבית ,ואפי' אם תקפו את הלוקח והוציאו אותו רק שאפילו אם ר' ירמיה היה מוחזק בשעת משפט היה הקטן יכול להוציא
מהבית ,ויש להם חזקת אבות ,ימתין עד שיגדלו היתומים ואז ילך עמהם ממנו ,ולא היו מקבלין העדי חזקה של ר' ירמיה ,א"כ בכל הלוקחים ,כשימות
לבית דין. המוכר וישארו יתומים קטנים ,נוציא הקרקע מידם ,וזה לא ניתן להיאמר כלל.
•היה לו שטר ,גם אם אינו מקוים יקיימו עכשיו ואז יוכל להוציא את עוד כתב הסמ"ע ,שאם לא היה להקטן חזקת אבות ,מוציאין מיד הקטן ,אף
הקטנים מהבית. על גב שכבר נכנס בה הקטן ודר בה עתה וזה בא להוציא מידו .או שהיה
לו חזקת אבות ,אלא שלא דר בה עתה הקטן ,ובא עתה לבי"ד להוציא את
•היה לו עדות שקנה את הבית ואין לקטנים חזקת אבות גם אם הקטנים
הדר בו בחזקת אביו שלו ,וזה הדר בו טוען שלקחה מאביו ושיש לו עדים
שם יוכל להוציא את הקטנים מהבית.
שהחזיק בה ג' שנים ,מקבלין עדותו של הדר בו ,אף שזה הוא קטן ,ואין
מוציאין את הדר בו.
ועי' בש"ך שהקשה על הסמ"ע שכתב דלתוס' בעינן תרתי ,דאכן כן כתבו
דף קיב ע"ב התוס' פרק שום היתומים ,אבל בתוס' בסוגיין כתבו להיפך ,דלעולם חזקת
(ב) בגמרא ,אמר רב אשי א"ר שבתאי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, אבות מהני אפילו היה בחזקת רבי ירמיה ,ונשאר בצ"ע ,והביא דברי היש"ש
תהי בה רבי יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ,קיבלה מיניה ר' דכתב לפסוק כהתוס' שהביא בסמ"ע ,וכתב שראה בספר רבינו תם שיש
יוסי בר חנינא כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשין טעות בתוס' דבבא קמא והעלה דלא כוותייהו ,אבל המדקדק היטב בתוס'
לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא. דבבא קמא יפרש דבריהם כתוס' דפרק שום היתומים.
כתב הרא"ש ,כתב ריב"א שאם קבלו העדות שלא בפני בעל דין אינו עדות ולפי זה מה שכתבו בתוך הבית היינו שקודם לכן דר בתוך הבית ולא עכשיו.
לדון על פיו גם בדיעבד .וכן כתב הנימוקי יוסף ,דכיון דקי"ל דאין מקבלין
עדים שלא בפני בעל דין ,אם עברו וקבלו לא עשו ולא כלום ,דהוו להו טועין עוד כתב המחבר (סי' קי סעי' ו'):
בדבר משנה דקי"ל דחוזר. קרקע שהיתה בחזקת קטנים ,ובא אחד וטען שהיא לקוחה ממורישם,
וכתב הנמוקי יוסף בשם הריטב"א ,דהא דאמרינן דאין מקבלין עדים שלא ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהם ,אין מוציאין
בפני בעל דין ,וקטן כשלא בפניו דמי ,היינו בדבר שאינו ברור ויש בו חשש, אותה מידם עד שיגדילו ,שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין ,אבל
אבל בדבר ברור שאין בו חשש כגון דצוה אבי הקטן ואמר תנו מנה לפלוני, אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו ,הרי זה מקיים השטר ומוציאין אותה
מקבלין עדים שצוה כך ונזקקין ,דליכא למיחש למידי .וכן לכל כיוצא בזה מידם אחר שמעמידים להם אפוטרופוס.
שהוא ברור על פי העדים בלא שום חשש מקבלין עדים שלא בפני בעל דין. וכתב הסמ"ע ,דהמחבר פסק כדעת הרמב"ם שמחלק בין טענת גזולה ,דכתב
כתב הבית יוסף (סי' כח) דהנה בגמרא כתובות (דף כ ).אמרו ,אמר רבי אבהו אין בסעיף ה' דנזקקין לו ומקבלין עדותו בקטנותו ומוציאין מידו ,ובין טענת
מזימין את העדים אלא בפניהן ומכחישין את העדים שלא בפניהן ,והזמה לקוחה דאין נזקקין לו לקבל עדותו ,אם לא שהוציא שטר ומראה שהוא
שלא בפניהן נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הויא ,וכתב הראבי"ה דממה לקחה ,אעפ"י שאינו מקוים ,ב"ד נזקקין לו ומקיימין שטרו ומוציאין את
שהוא נחשב עכ"פ הכחשה מכאן שעדות שלא בפני בעל דין נחשב לעדות, הקטן ,דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דמקיימין השטר בפני קטן כמו שמקיימין
עכ"פ לגבי בדיעבד ,שאם קבלו עדות הרי זה נחשב לעדות .אבל יש אומרים שלא בפני גדול ,אבל בטור מוכח דמשוה טענות גזולה ולקוחה יחד ,ובשניהן
שבכל עניני הזמה איכא חידוש וא"א ללמוד משם. כתב ,דאע"ג דיש לו חזקת אבות אם יש שטר מקוים או שנתקבלה העדות
בחיי אביו נזקקין למערער ומוציאין מיד הקטן ,ואי לא אין נזקקין אפילו
וכתב עוד בשם הראב"ן ,דמדמכשרינן קבלת אונס שלא בפני בעל דין ,שמע לקיים השטר בקטנותו ואין מוציאין מידו.
מינה דבלא אונס כשר בדיעבד ,דאי פסול על ידי אונס נמי מיפסל.
כתב בערוך השולחן דלדיעה ראשונה אין מקיימין עתה השטר ואין מוציאין
וכתב הבית יוסף שהרא"ש בפסקיו וגם בתשובה לא כתב אלא סברת ריב"א
את הקטן אא"כ היה השטר מקויים בחיי אבי הקטן ,אבל רוב הפוסקים
דאפילו בדיעבד פסול ,ואחריו נמשך הטור ,וטענת ראב"ן אינה טענה ,דהא
חולקים על דיעה זו ,ואפשר לקיימו עכשיו ,אבל בתחילה צריכים למנות
הפסול הוא רק מדרבנן ,וקרא אסמכתא בעלמא ,והם אמרו דהיכא דאיכא
אפוטרופוס לקטנים.
אונס מקבלין והיכא דליכא אונס וקבלו אפילו דיעבד לאו כלום הוא ,וכתב
הבית יוסף ,שכ"כ ה"ר דוראן (שו"ת רשב"ץ) בשם הרשב"א ,וכן כתב הריב"ש היוצא לנו להלכה:
בתשובה ,דאם קבלו עדים שלא בפני בעל דין אין דנין על פיהם ,וכן הוא •המוכר בית לחבירו ומת והשאיר בנים קטנים ואין ללוקח שטר והיתומים
בירושלמי ,וכן כתבו הרשב"א והרמ"ה עכ"ל. טוענין שהבית של אביהם והלוקח מודה שהיה של אביהם רק קנה אותו
עוד כתב הרמ"א: כתב המחבר (סי' כח סעי' ט"ו):
ויש חוששין ואומרים דאם נתקבל העדות שלא בפניו ,כשר בדיעבד ,ולכן אם אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין ,ואם קבלו ,אין דנין על פיו.
הבעל דין הוא אלם ,והעדים יראים להגיד לפניו ,מקבלין העדות שלא בפניו, כתב הסמ"ע ,עיין לקמן סימן ק"י סעיף ט' בהג"ה ,דבדבר ברור מקבלין שלא
ודנין על פיו .מיהו אם אפשר לכוף האלם כדרך שנתבאר לעיל סי' זה סעיף בפניו .וכתב בערוך השולחן דנראה דדין זה הוא דווקא באופן שיש טורח רב
ה' ,עדיף טפי .יש אומרים דלא אמרו אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין, שיעידו בפני הבע"ד.
היינו בדיני ממונות ,אבל בקטטות ומריבות שיש לחוש שאם יעידו בפניהם
יתקוטטו עם העדים ,גם יתקוטטו זה עם זה ,תקנו מגאונים שמקבלים וכתב הרמ"א:
העדות שלא בפניהם ,גם לא יגלו מי הם העדים .ולי נראה דדוקא כשאין וחוזרין ומגידין בפניו .ואם שנו בעדותן בפעם שני ממה שהגידו בראשונה,
הבית דין רוצים לדון אחד מהם על פי הדין ולענוש ,רק להשקיט הקטט הולכין אחר העדות השני שהגידו בפניו ,אף על פי שהגידו בראשונה על פי
ולהורות כפי צורך המריבה ,אבל כשרוצים לענוש ולדון אחד מהם ,אין לקבל החרם ,דכל שלא בפניו כחוץ לבית דין דמי ,וחוזרין ומגידין.
העדות אלא בפניו ,וכמו שנתבאר באבן העזר סי' יא סעיף ד. בענין חוזרין ומגידין כתב הט"ז ,דבתשובת מהרש"ל כתב שאחר שהעידו
הש"ך כתב על דברי הרמ"א דיש מכשירים בדיעבד ,דהמהרש"ל ביש"ש שלא בפניו תו לא מהני בפניו .וכן נמצא בתשובת בן לב ,אבל כתב דאין להם
פסק דאפילו בדיעבד פסול העדות שהוגבה שלא בפני בעל דין .וכתב יסוד מגמ' ולא מפוסקים ,ואדרבה מדברי הרי"ף והעיטור ,הביאם הנימוקי
הנתיבות ,דאם הבעל דין מתרה אל תקבלו שלא בפני ,לכולי עלמא לא מהני יוסף ,והעתיק הרמ"א בסעיף כ"א וז"ל ,אלא סומכין על העדים עצמם,
כהאי גוונא. משמע דמהני אח"כ בפניו .וכן פסק בית יוסף בשם הריב"ש.
היוצא לנו להלכה: ומה שהוסיף הרמ"א אף על פי שהגידו בראשונה ע"פ החרם ,מבאר הסמ"ע,
דבזה הוי אמינא השתא דמשנין בעדות נמצא דנשבעו לשקר ופסולים הן
•אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין ,ואם קבלו בדיעבד אין עדותן
לעדות ,קמ"ל דלא ,שכל שלא בפניו אין מדקדקין כל כך בעדותן ,וה"ה אם
עדות ,והרמ"א הביא יש אומרים דבדיעבד עדותן עדות ,ויש חולקין על
הגידו בראשונה על פי השבועה.
זה ,ובפרט באופן שהבעל דין מחה שלא יקבלו העדות שלא בפניו.
ומה שאמרו שעדות שלא בפניו כעדות חוץ לבית דין מחדש הפתחי
•באופן שהבעל דין הוא אלם וחוששין העדים להעיד בפניו בכה"ג י"א
תשובה בשם תשובת עבודת הגרשוני שהביא בשם תשובת הראנ"ח
שמקבלים שלא בפניו.
שכתב דהיינו דוקא כשהבעל דין שלא נמצא שם אינו חפץ בעדות ראשון,
•וכמו כן כשחוששין שע"י העדות תגדל המריבה ,והעדים באים להשקיט אבל אם הוא אומר אף על פי שלא נמצאתי שם אותה עדות מקובלת עלי,
המריבה ,בכה"ג מקבלים עדות שלא בפניהם ,אבל אם רוצים להעניש נראה לע"ד שעדות הראשון עדות ,שלא אמרו אין מקבלין כו' אלא לתועלת
אחד ולחייבו בממון א"א לקבל עדות שלא בפניו. המתחייב בעדות ,אבל הזוכה בעדות מקבלין שלא בפניו ,והסכים עמו בעל
•באופן שהוא דבר ברור או שהוא זכות למי שמעידים עליו ,או שהבעל עבודת הגרשוני.
דין מסכים לכך ,מקבלים עדות שלא בפני בעל דין. ובגליון מהרש"א הביא בשם תשובת בן לב שבאופן שהעדות שלא בפניו
•העידו עדות שלא בפני בע"ד ,וכשחזרו והעידו בפניו שינו מעדותם ,אם הוא זכות עבורו אפשר לקבל עדות שלא בפניו ,דזכין לעדות שלא בפניו.
בעדותם הראשונה לא העידו בהחלט אין זה בכלל חוזר ומגיד. והקשו האחרונים שמאחר שיש אופנים שעדות גם שלא בפניו היא עדות
•אם בשעת העדות הראשונה העידו בהחלט ,י''א דאין חוזר ומגיד ,אף כשרה ,א"כ למה אין בעדות זו משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ,ויש
שהיה עדות הראשונה שלא בפני בעל דין. אחרונים שהקשו עוד שמאחר שמן התורה עדותן עדות ,ורק מדרבנן אין
מקבלים עדות שלא בפני בעל דין ,למה אין בעדות שלא בפניו משום כיון
שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד ,וביותר הקשו באופן שהגידו על פי שבועה
(ג) בגמרא ,אמר רב אשי א"ר שבתאי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין, שלא בפניו ,ועכשיו הם משנים עדותם ,הא נפסלים הם משום שבועת שוא,
תהי בה רבי יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ,קיבלה מיניה ר' וכתב בנתיבות המשפט ,דוודאי אם נשבעו שיאמרו אמת א"א להם לחזור,
יוסי בר חנינא כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשין ואיירי באופן שנשבעו שיגידו עדות ,יכולין לומר לא עברנו על השבועה כי
לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא. היתה הכוונה בעדות שיועיל על פי הדין והיינו בפני הבעל דין ,אבל בנשבעו
אמר רב יהודה אמר שמואל מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אמר מר על עדותם שוב אין יכולים לחזור ולהעיד.
עוקבא לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ובערוך השולחן כתב לבאר דכיון שידעו שיש פסול בעדותם ,משום שהיה
ליה ולא אתא אבל לא פתחו ליה בדינא מצי א"ל אנא לב"ד הגדול אזילנא. שלא בפניו ,כיון דמתקנת חכמים אין מקבלין שלא בפני בעל דין ,ממילא לא
כתבו התוס' (ד"ה ושלחו) ,אומר ר"י דמשמע דבעי שלחו לו ולא בא בהדי כוונו לעדות גמור בפעם הראשון ,ולכן אין זה בכלל חוזר ומגיד גם מדין תורה,
שהיו עדיו חולים או שהיו מבקשין לילך למדינת הים ,מדלא קאמר או שלחו אבל אם קבלו עדותם בהחלט וכוונו לעדות גמור ,שוב אין יכולים לחזור
כדקאמר או שהיו עדיו חולים או שהיו כו' ,ומיהו בסמוך משמע דבעי למימר בהם מעדותם.
למה נמתין ,ומאי שנא מהיה חולה שמקבלים שלא בפניו ,וכן כשהיו או ושלחו ,דקאמר כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא ,משמע
העדים רדופים ללכת למדינת הים שמקבלין ואף על גב דלא שלחו ליה דמשום האי מילתא לחודיה דשלחו לו ולא אתא מקבלין עדים שלא בפני
וכדפריש הראב"ד. בעל דין ,וכתבו דיש לדחות דשאני התם דפתחו ליה בדיניה ודין גדול הוא זה,
כתב המחבר (סי' כח סעי' ט"ז): אבל כתבו דיש ספרים שכתוב בהן או שלחו אחריו ולא בא ,וצ"ע בספרים
ישנים ,ובפי' ר"ח ובספר ישן נמצא כתוב ושלחו לו.
היה הבעל דין חולה ,או שהיו העדים חולים ,מקבלים שלא בפניו ,ואם היו
העדים מבקשים לילך למדינת הים ,ושלחו לבעל דין ולא בא ,או שאינו וכן כתב הרא"ש ,דמדלא קאמר או שלחו כדאמר באידך או ,מכלל דשלחו לו
מצוי בעיר ,הרי אלו מקבלים עדות שלא בפניו. קאי אכולהו דאין מקבלין לעולם אלא א"כ הודיעוהו ,אבל כתב דיש מפרשים
דקאי דוקא אבקשו עדיו לילך למדינת הים ,שיש שהות לשלוח לו ולהודיעו,
וכתב הרמ"א (סעיף יז):
אבל אם היה חולה או עדיו חולין אין אדם שליט ברוח ואין צריך להודיעו,
וכן אם מצא עדיו בעיר אחרת ואין שהות לשלוח אחריו ,או שלא ימצא ומשמע דלהלכה ס"ל דשלחו לו קאי אכולהו.
העדים אח"כ ,גובין בפני ב"ד שלא בפני בעל דין ,ודנין על פי העדות
אבל בנימוקי יוסף נקט כשיטת היש מפרשים ,דרק באופן שהיו עדיו
ההוא ,וכן המנהג פשוט במדינות אלו ,אף ע"פ שיש חולקים וס"ל דאפילו
מבקשים לילך במדינת הים צריך שיהיה התנאי דשלחו לו ולא בא ,וכתב
במקום שיש לחוש שיפסיד העדות אם לא יקבלו שלא בפניו ,אין מקבלין
ושלחו לו ,מדלא קאמר או שלחו לו דקדקו המפרשין ז"ל דקאי אדסליק
אלא א"כ שלחו לו תחלה ,אין נוהגין כן ,אלא כאשר נתבאר.
מיניה ,שאם היו עדיו מבקשים לילך צריך להודיע לו שיבא קודם שיקבלו כיון
מבואר בדברי המחבר שפסק להלכה כשיטת הנימוקי יוסף שבמקום נחוץ שיש שהות ,ואם לא בא מקבלין עדותו שלא בפניו ,ואין סברא לומר דקאי
מקבלים עדים שלא בפני בעל דין אף אם לא שלחו לו ,וכן נקט הרמ"א בסעיף נמי אהוא חולה או עדיו חולים ,דכיון שהדבר נחוץ ודאי מקבלין העדים ואין
יז כשיטת הנימוקי יוסף, צריך לשלוח לו ,דאם לא עכשיו אימתי ,דסתם חולים לסכנה חיישינן להו.
היוצא לנו להלכה: הבית יוסף (סי' כח) הביא דברי המרדכי שכתב כגון שהיה הוא חולה וכו',
•אע"פ שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין ,אם היה התובע חולה או בכולהו גרסינן או אבל גבי ושלחו לו לא גרסינן או ,ופירש ר"י מכאן משמע
עדיו חולים ,אפשר לקבל עדות שלא בפניו אע"פ שעדיין לא שלחו לו. מדלא גרסינן או דבשלחו ליה גרידא אין מקבלין ,ובפירוש רבינו חננאל
•אם לא היה התובע חולה מסוכן ויש שהות לקרא להנתבע ,צריך לשלוח משמע שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין עד שיהא הוא חולה או עדיו
לו לבא ואם לא בא אז מקבלים שלא בפניו ,ואם לא שלח לקרא לו אין חולים ופתחו ליה בדינא ושלחו לו ולא בא דכל שלשתן בעינן עכ"ל ,וכתב
מקבלים העדות שלא בפני בע"ד. דנראה דסובר המרדכי דשמואל מוסיף אדרבי יוסי בר חנינא ,דלרבי יוסי
בר חנינא אף על גב דלא פתחו בדיניה בהוא חולה וכו' סגי ,ורב יהודה אמר
•היו עדיו מבקשין לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא מקבלים העדות,
שמואל בא להוסיף דבעינן נמי פתחו ליה בדיניה בהדי עדיו חולים ,וסבירא
שלא בפניו ,אבל אם לא שלחו לו אין מקבלים.
ליה דהלכה כשמואל לגביה רבי יוסי בר חנינא.
•אם הנתבע אינו בנמצא והעדים מבקשים לצאת למדינת הים ואין
אבל כתב דדעת בעל העיטור הוא ,דמסתברא הא דשמואל אשלחו לו
שהות להמתין ,וכן בכל ענין שהדבר נחוץ לקבל העדות שלא בפניו,
ולא בא קאי ,ולא פליגי אהדדי ,ומודה שמואל כשהיה הוא חולה או עדיו
מקבלים העדים.
חולים או שהיו מבקשים וכו' ,ומוסיף בעל העיטור דהוא הדין לעדים שאין
•ובזמננו שיש אפשרות להודיעו דרך הטעלעפאן לכאורה צריכים בכל יודעים לחתום או שזה במקום רחוק וזה במקום רחוק וצריך לצרף עדותן,
אופן להודיעו ,שמא ימצא הדרך לבא ,ואם לא יוכל לבא אפשר לקבל דמקבלים עדותן.
העדות שלא בפניו.
וכתב הבית יוסף שלדעת הנימוקי יוסף שבמקום שהדבר נחוץ ודאי מקבלין
העדים ואין צריך לשלוח לו ,הוא הדין אם היה במקום רחוק והיו עדיו
(ד) שם. מבקשים לילך למדינת הים דאין אומרים נמתין עד שישלחו לו ,דבין כך ובין
כתב הרא"ש בשם הריב"א ,אם היה הנתבע חולה ואומר התובע שיקבלו כך ילכו העדים ,וכ"כ המרדכי בשם ראב"ן ,שאם אינו בעיר ואין שהות לשלוח
העדות בחיי הנתבע שלא בפניו כדי שיחזיקוהו בנכסי הנתבע בחייו ,ואם אחריו מקבלין ,אבל לדעת הרא"ש והתוס' דגם אם הוא חולה אין מקבלין
ימות יצטרך להמתין עד שיגדלו היורשין שלא יקבלו העדות בעודן קטנים, אלא אם כן שלחו לו ולא בא דאז הוא פושע ,אבל אם אינו פושע אין מקבלין
למה נשמע לקבל העדות שלא כדין כדי שיגבה חובו מיד ,דאם באנו לחוש בשום ענין דמזל דידיה גרם ,אם כן באופן שאינו בעיר ,אף על פי שאין שהות
לעיכוב פרעונו ,גם אחר מותו נקבל ,אלא מזל רע דתובע גרם שחלה הנתבע לשלוח אחריו לא מקבלין ,דהא תרי בעינן ,הפסד התובע והתרו בנתבע ,והכא
או מת ,ובין בחייו ובין במותו אין מקבלין עדות שלא כדין לחוב ליתומים. הרי לא התרו בנתבע.
וכתב הרא"ש דמתוך פי' ריב"א ז"ל משמע דאם אמר התובע לדיינים הרי ונמצא שיש עוד מח' התוס' והרא"ש כנגד הנימוקי יוסף ,באופן שאין הנתבע
עדיי בפניכם אלא שאינכם רוצים לקבלן לכל הפחות תקחו הממון בידכם כדי בעיר ,אם מקבלים עדים שלא בפני בעל דין באופן שאין ברירה.
שלא יאכלוהו הקטנים ,אין שומעין לו .וכן כתב הראב"ד ז"ל. והביא הבית יוסף דעת הרשב"א בתשובה ,דכל כי הא שאין בעל דין בעיר
•אבל באופן שהנתבע יכול לטעון שהוא רוצה ללכת לפני בית דין אחר אין כתב הרמ"א (סי' כח סעי' ט"ז):
מקבלין עדות שלא בפניו גם בשלחו אחריו ולא בא. אם היה הנתבע חולה ,אין מקבלין עדות שלא בפניו ,אע"פ שיש לחוש
שיפלו הנכסים קמי יתמי ולא יוכל לדון עמהם.
(ו) שם. וכתב הסמ"ע דהטור סיים וכתב ,כי מזל רע דידיה גרם שחלה הנתבע .ועוד
כתב המחבר (סי' כח סעיף י"ז-יח): כתב בשם הראב"ד ,דאפילו יאמר התובע לדיינים לכל הפחות אם אינכם רוצים
ראובן שתובע את שמעון ,ועידיו במקום אחר ,יאמרו בית דין לשמעון, לקבל עדותו קחו הממון בידכם שלא יאכלוהו הקטנים ,אין שומעין לו ,עכ"ל.
אם חפץ לילך במקום העדים ויעידו בפניו ,ואם לאו יקבלו בית דין וכתב עוד מה שהביא בפרישה דדוקא כשאדם ודאי חייב לחבירו ויש לחוש
שבמקום העדים עדות שלא בפניו ויודיעו לבית דין שבמקום הבעלי שיכלה ממונו קודם שיגיע זמן הפרעון אמרו דלוקחין הב"ד ממונו מידו,
דינין ,וידונו על פי אותה קבלה: וכמו שכתבו הטור והמחבר לקמן בסימן ע"ג ,משא"כ באופן שעדיין לא
לא אמרו אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין ,אלא בתובע שמביא עדים נתברר חיובו.
על תביעתו .אבל המביא עדים לפטור את עצמו ,מקבלים. היוצא לנו להלכה:
כתב הש"ך שדין זה נוהג רק בבא לפטור עצמו מתשלומין ,אבל לא כדי •אם הנתבע חולה והתובע חושש שאם ימות יצטרך להמתין עד שיגדלו
לקרוע שטר או להוציא את המשכון מידי המלוה. היתומים או שיאכלוה הקטנים ולא יהי לו מה לגבות אעפי''כ אין מקבלין
עוד כתב הש"ך בשם המהרי"ט ,דדין זה אינו אלא היכא שבאים להוציא עדות שלא בפני הבע''ד.
מהלוה שלא בפני המלוה ,דלפטור עצמו מהתביעה יכול להביא עדים שלא •וכן אם מבקש שהבי''ד יעכב הממון ברשותם עד שיגדלו ויעמדו לדין
בפני התובע ,אבל כשאין המלוה תובעו ,ודאי שלא יקבלו העדות אלא בפניו. שלא יאכלוה הקטנים אין שומעין לו.
וכתב בערוך השולחן ,דאם הב"ד מבינים שאמת אומר זה המביא עדים,
דבוודאי יתבענו התובע כשיוודע שאין להנתבע בכאן עדים ,מצוה היא לקבל
עדיו ,כדי לסכל ערמומיות התובע ,כללו של דבר בענין זה דאין מקבלים (ה) בגמרא ,אמר רב יהודה אמר שמואל מקבלין עדים שלא בפני בעל
עדים שלא בפני בעל דין ,אבל כשהבי"ד רואים בהמתנת הבע"ד הפסד לאחד דין אמר מר עוקבא לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל כגון דפתחו ליה
מהבע"ד גובים שלא בפני הבע"ד ,ומי שמוחזק באיזה בית או קרקע ומביא בדיניה ושלחו ליה ולא אתא אבל לא פתחו ליה בדינא מצי אמר ליה אנא
לבית דין הגדול אזילנא.
עדים על חזקתו ,אף על פי שאין תובע לפנינו מקבלין עדותם ,דאולי יבא
איזה מערער על חזקתו ,וכן בכל ענייני חזקה. מבאר הרא"ש דברי שמואל ,דאיירי באופן שכבר טענו לפני הדיינים ואח"כ
הביא התובע עדיו ושלחו ב"ד לנתבע שיבא וישמע עדי התובע ולא בא,
היוצא לנו להלכה:
דמילתא דפשיטא שמקבלים ,כיון שהודיעוהו הדיינים ולא בא ,דברצונו לא
•באופן שהעדים נמצאים במקום אחר ,אז אם חפץ שיעידו בפניו ילך יבא לשמוע העדות .ולא פליג שמואל אהא דר' יוחנן ,דאיירי בדלא פתח
הנתבע לשם ,או שהעדים יעידו שם והבי"ד שם יכתבו לבית דין של בדיניה אלא שהיה הוא חולה או עדיו חולין או מבקשים לילך למדינת הים
מקום הנתבע. והושיב התובע דיינין לקבל עדות ,אבל לא פתחו ליה בדיניה מצי אמר לבית
•באופן שהנתבע בא לפטור עצמו מתשלומים יכולים לקבל העדות שלא דין הגדול קאתינא .פי' ,יאמר איני רוצה שתקבלו עדות עד שאבא לדין.
בפני התובע ,ובתנאי שלא יוציאו מהתובע שטר או משכון. וכתב הבית יוסף ,דהרי"ף והרמב"ם השמיטו מימרא זו דפתחו ליה בדיניה,
•אם אחד בא לבית דין קודם שבא התובע שהוא רוצה שיקבלו עדות כדי ונראה לי דטעמא משום דסבירא להו דפליג ארבי יוחנן דאמר לעיל שאם היה
לפטור עצמו אין מקבלים העדות כי אם במקום שיש חשש שלאחר מכן הוא חולה או עדיו חולים או מבקשים לילך למדינת הים ,ומשמע דוקא בהני
לא יהיו שם עדים ואז יבואו לתבעו אבל בפתחו לו לא ,והלכה כרבי יוחנן לגביה שמואל ,והם פסקו כרבי יוחנן,
ומשום כן המחבר לא הביא דין זה ,אבל הרמ"א הביא דין זה.
כתב הרמ"א (סי' כח סעיף ט"ז):
(ז) בגמרא ,אמר רב מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ,ורבי יוחנן
ויש אומרים דכל ששלחו אחריו ולא בא לב"ד ,מהני ,ומקבלין עדות שלא
אמר אין מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין וכו' ,אמר רבא הלכתא
מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח. בפניו ,אם פתחו ליה בדינא ,או אפי' לא פתחו ליה בדינא ,וצריך לדון לפני
אותן דיינים כדרך שנתבאר בסימן י"ד.
בביאור דינא דרב פירש רש"י ,אם היו עדים החתומים מבקשים לילך למדינת
הים ,מביאן מלוה לבית דין ומעידין על כתב ידן ,ובית דין כותבין תחתיו במותב היוצא לנו להלכה:
תלתא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימת ידייהו ואשרנוהי וקיימנוהי •באופן שכבר התחילו בדין או בשאר אופנים שאין הנתבע יכול לומר
כדחזי ,ועל זה אמר רבא דאע"פ שעומד בעל דין וצווח אל תקיימוהו מזויף שברצונו ללכת לפני בי"ד אחר ,ושלחו אחריו ולא בא מקבלים עדות
הוא אין חוששין. שלא בפניו.
(ח) בגמרא, ומשמע מדברי רש"י שאם לא בקשו העדים החתומים לצאת למדינת הים
ואי אמר נקיטו לי זימנא עד דמייתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא אין מעידים על השטר שלא בפני בעל דין ,אבל דעת התוס' (ד"ה מקיימין) דבכל
נקטינן ליה. ענין קאמר דמקיימין ,משום דקיום שטר דרבנן ,דעדים החתומים על השטר
מבאר הרא"ש ,דאם אמר קבעו לי זימנא ,כשאמרו לו ב"ד פרעהו כי קיים כמי שנחקרה עדותן בבית דין דמי ואין צריך קיום ,ומדרבנן הוא דצריך ,הלכך
שטרו אמר קבעו לי זמנא ואייתי סהדי ומרענא לשטרו קבעינן ליה ,ומוסיף מקיימינן שלא בפני בעל דין.
הרא"ש ,דמדלא פירש הגמרא שיעור זה הזמן ,מסתמא נותנים לו שלשים וכן פסק הרא"ש ,דאפילו אין עדים מבקשין לילך למדינת הים או לא פתחו
יום ,כשיעור זמן בי"ד. ליה בדיניה מקיימין שלא בפני בעל דין ,והטעם הוא דקל הוא שהקילו בקיום
כתב הרמב"ם (פרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה הל' ב): שטרות ,משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבי"ד דמי,
ומדרבנן הוא דאצרכוהו קיום ,הלכך מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין,
טען ואמר שטר זה שנתקיים בפניהם מזוייף הוא ,אני אביא ראיה ואפילו עומד וצווח מזוייף הוא אל תקיימוהו אין שומעין לו.
ואבטלנו ,והעד במקום פלוני והם פלוני ופלוני ,אם נראה לדיינין שיש
ממש בדבריו קובעין לו זמן להביא עדיו ,ואם נראה להם שאינו בא אלא הרשב"א נקט ג"כ כשיטת התוס' והרא"ש ,אבל מטעם אחר ,משום דעדי
בעלילות דברים ובטענות של דופי אומרים לו שלם ואח"כ אם יש לו קיום לאו אמנה שבשטר הם מעידין אלא אכתב ידי עדים ,ולכן אין זה נחשב
ראיה יחזור ,ואם היה מלוה אלם ושמא אינו יכול להוציאו מידו מניחין שלא בפני בעל דין.
על ידי שליש. כתב המחבר (סי' מו סעיף ה'):
וכתב המגיד משנה ,ומתוך שלא פירשו חכמים זמן זה כמה הוא ,נראה מקיימין השטר אפילו שלא בפני בעל דין ,ואפילו עומד וצווח מזוייף הוא
שהניחו הדבר למראית עיני הבית דין לפי מה שהוא הענין ,ומכאן ראיה אל תקיימוהו ,אין שומעין לו.
ג"כ שאם נראה להם שאין בדבריו ממש שאין שומעין לו ,וזהו אמרו אפילו כתב הש"ך ,נראה שדין זה נוהג רק בקיום שטר ,או מטעמא דכתב הרשב"א
עומד וצווח ,ומ"מ כתב הרמב"ם שאם היה המלוה אלם חוששין לו ,וכיוצא מפני שהמקיימים לא על מנה שבשטר הם מעידים אלא על חתימות העדים,
בזה חשו שם בגמרא ואמרו גברא אלמא הוה ואי הוה נפלה אדרכתא ובין לטעמא דכיון דקיום שטרות דרבנן ,הלכך מקיימים שלא בפני בע"ד ,אבל
לידיה וכו'. בחתימת יד הלוה דלא שייכי הני טעמי אין מקיימים אלא בפניו ,והוכיח דין
כתב המחבר (סי' צ"ח סעי' ד): זה בכמה ראיות ,ומסיק הש"ך ,מיהו כמדומה שנהגו להקל לקיים אף כתב יד
לוה שלא בפני בעל דין ,ואפשר לומר בזה מנהג מבטל הלכה ,כמו שמקיים
טען הלוה ואמר שטר זה שנתקיים בפניכם מזוייף הוא אני אביא ראייה
הרב שטרות ביחידי ,דהיינו נמי מטעם מנהג מבטל הלכה ,אבל היכא דלא
ואבטלנו ,ועדים במקום פלוני והם פלוני ופלוני ,אם נראה לדיינים שיש
נהוג אין להקל.
ממש בדבריו ,קובעים לו זמן להביא עדיו .ואם נראה להם שאינו בא אלא
בעלילות דברים ובטענות של דופי ,אומרים לו שלם ,ואחר כך ,אם יש וכתב בערוך השולחן ,דאנחנו לא שמענו מנהג זה בבירור ,ולכן אין לעשות כן
לו ראייה ,יחזיר .ואם היה המלוה אלם ושמא אינו יכול להוציאו מידו, אם לא בשעת הדחק ולפי ראות הדיינים כמו בכל עדות.
מניחין על ידי שליש .וכתב הרמ"א :ומן הסתם ,נותנין לו זמן שלשים כתב הסמ"ע ,דלקמן סימן ק"י פסק המחבר דגם להוציא מיתומים קטנים
יום. מקיימין ,וכתב עוד דלהרא"ש והטור צריכים לחלק ביתומים בין מטא זמן
כתב הסמ"ע ,דלדעת המחבר שכתב בסתמא קובעים לו זמן ולא כתב כמה השטר לגבות ,או שיש שטר שהאב מכר הנכסים ,דאז אין מקיימין השטר,
זמן קובעים לו ,משום שהוא לפי ראות הבי"ד כמה צריך לו ,והטור והרמ"א אבל בשטר שא"א לגבותו עד שיגדלו ,אז אפשר לקיימו.
שכתבו שלושים יום ,היינו מן הסתם כשאין הבי"ד יכולין לשער הזמן. היוצא לנו להלכה:
ומהו השיעור כפי ראות עיני בית דין מבאר הנתיבות ,שבודקים אם העדים •קיום שטרות אפשר לקיים גם שלא בפני בעל דין גם אם אין העדים
הם במקום קרוב או רחוק ,ואם שכיחי שיירתא או לאו. מבקשים לילך למדינת הים ,וגם אם הלוה עומד וצווח ,מזוייף הוא ,אל
והנה הרמב"ם והמחבר כתבו דאם נראה שהוא בא בעלילות דברים אומרים תקיימוהו ,אין שומעין לו.
לו שלם ,ואח"כ אם יש לו ראיה יחזיר .והקשה בפתחי תשובה בשם שער •דין זה נוהג רק בחתימת ידי העדים ולא בחתימת הלוה ,שאין מקיימים
משפט ,דכיון דמיירי הכא שנתקיים השטר בבי"ד ,אם כן אף אם אחר אותו אלא בפניו.
שיגבה בבי"ד יביא עדים לא יכול הלוה להוציא ממנו ,דהו"ל תרי ותרי ,וכתב •ובקיום עידי שטרות נגד יתומים תלוי דין זה אימתי גובים את השטר,
דהרמב"ם והמחבר מיירי הכא שנתקיים השטר על פי עדים אחרים שמכירים אם הוא נגבה מיד אין מקיימין אותם ואם נגבה רק בגדלותם אז
כתב יד העדים ,והלוה טוען שיביא עדי השטר שיעידו שמעולם לא חתמו מקיימין עכשיו.
על שטר זה ומזויף הוא ,דבכה"ג האחרונים מהימני ,או שהלוה יביא עדים
שהמלוה היה מהדר אזיוף ,דבכי האי גוונא לא מהני קיום השטר ,ואף תפיסת
המלוה לא מהני ,אבל אם נתקיים על ידי עדים שאמרו כתב ידינו הוא והלוה
בי"ד כותבין לקהלות ישראל פלוני גזרו עליו דין וסרב ולא השגיח והחרמנו טוען שיביא עדים שאין זה כתב ידם ומזויף הוא ,אף שנראה שאינו אלא
אותו שלא יתפלל בעשרה ולא יזדמן בג' ואל תמולו לו בן ואל תקברו לו עלילות דברים ,מניחין המעות ביד שליש כמו הדין באלם.
מת והוציאו בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת עד שיקבל עליו את ובאופן שנותנים לשליש כתב הש"ך ,שהסמ"ע כתב שאז נותנים לו מתחילה
הדין. צ' יום כו' ,וכתב שמשמע מדבריו דהני צ' יום נותנים לו מיד כשטוען מזויף,
במה שחילקו בין מלוה לפקדון כתב הנמוקי יוסף דהני מילי דכפר ביה ,אז וכתב הש"ך דפשוט דהני צ' יום דקאמר היינו לאחר שנתנו לו ל' יום קודם
כותבים מיד פיתחא עליה ,אבל אי מודה ביה אלא שפשע בו והרי הוא חייב כתיבת האדרכתא כדאיתא בש"ס ,ואם כדברי הסמ"ע יהיה הבעה"ת
עליו דינו כדין מלוה בעלמא. נגד הגמרא.
ויש לדון בדבריו כי הדין במלוה הוא שהאומר שהוא רוצה לשלם ואין לו לשלם אבל יש להבין שהרי כל אחד שאומר מזויף נותנים לו צ' יום ,ולאו דוקא
נותנים לו רק שלושים יום ,ומה שנותנים לו תשעים יום הוא רק באופן שהוא באלם ,ועי' בנתיבות שכתב בשם התומים שטעות סופר היא ,והעיקר דהזמן
מכחיש את ההלוואה ,ואפשר לדחוק בדבריו שהכונה במה שכתב מלוה הוא כפי ראות עיני בית דין.
בעלמא היינו במלוה שהוא מודה בו שנותנים לו רק שלושים יום ,אבל גם היוצא לנו להלכה:
בזה צ"ע כי בכופר בפקדון נותנים לו ג"כ שלושים יום ,שבכל ענין של כפירה •מי שהוציא שטר מקוים על חבירו ומבקש הלוה זמן לערער על השטר,
נותנים לו שלושים יום ,ומה שכתוב דאין נותנים לפקדון ,זה רק לצ' יום. אם רואים שיש ממש בדבריו נותנים לו זמן לפי ראות עיני הבית דין עד
והמגיד משנה כתב לבאר טעם החילוק בין מלוה לפקדון ,משום דמלוה שיוכל להביא את העדים מהמקום שהם שם ,ואם אין יודעים כמה זמן
להוצאה ניתנה ,ונמצא שבשעת ההלוואה העלה המלוה בדעתו שיאחר יקח נותנים לו ל' יום.
הלוה זמן הפירעון ,ומשום כן נותנים לו תשעים יום ,משא"כ בפקדון דלא •ואם אין ממש בדבריו אומרים לו שלם ואח"כ אם ימצא ראיה יביא ראיה
ניתנה להוצאה. ויחזירו לו הממון.
הפרישה (סי' צח) כתב לבאר הדין דפקדון ,דאם אמר שאינו בא אין נותנים לו •דין זה הוא באומר שיבואו העדים שיאמרו שלא חתמו על שטר זה ,או
אפילו שלושים יום ,אבל אם תבעו בשטר פקדון והנתבע טוען שמזוייף הוא שיש ראיה שהמלוה היה מהדר אזיוף ,אבל באופן שנתקיים השטר בב"ד
שטרו ומבקש זמן לברר זיופו ,נותנין לו זמן כפי ראות עיני בית דין כדין שטר ואומר שיביא עדים שאין זה חתימת ידם ואז אם כבר שילם אין מוציאים
הלואה ,ובכלות אותו הזמן אין ממתינין לו עד תשעים יום כדין בשטר הלואה מידי המלוה ,אזי דינו כמו באלם שנותן הכסף לשליש.
אף על גב דצועק עוד אביא עדים ואבטל השטר ,אלא כותבין אדרכתא מיד •באופן שהמלוה הוא אלם אזי נותנים את הכסף לשליש.
אחר זמן הראשון ,דבפקדון דלא ניתן להוצאה לא שייכי הני טעמי דקאמר
הגמרא דלא נחתינן לנכסיה עד תשעים יום.
הרא"ש הביא בשם בעל העיטור דהני מילי דמשהינן ליה תשעים יום למיגבי
(ט) בגמרא ,ואי אמר נקיטו לי זימנא עד דמייתינא סהדי ומרענא ליה
מבני חרי .אבל ממשעבדי בשלושים יום סגי .וכן כתב רב האי ז"ל .וכתב
לשטרא נקטינן ליה ,אי אתא אתא אי לא אתא נטרינן ליה בה"ב ,אי לא
הרא"ש ,שדברים הללו מרפסן איגרא ,כיון דלמיגבא מיניה חיישינן לפסידא
אתא כתבינן פתיחא עלויה תשעין יומין ,תלתין קמאי לא נחתינן לנכסיה
דידיה כ"ש שיש לנו לחוש לפסידא דלקוחות. דאמר קא טרח בזוזי וניזוף ,מציעאי נמי לא נחתינן ליה לנכסיה דאמר
ולגבי כתיבת אדרכתא ,הנה בגמרא אמרו שמודיעים אותו ,אם הוא במרחק דלמא לא אשכח למיזף וקא טרח ומזבין ,בתראי נמי לא נחתינן לנכסיה
של יום אחד מבית דין ,אבל הרמב"ם (פכ"ב מהל' מלוה ולוה ה"ד) כתב ,אין כותבין דאמר לוקח גופיה קא טרח בזוזי ,לא אתא כתבינן אדרכתא אנכסיה,
אדרכתא עד ששולחין ומודיעין לו והוא שיהיה קרוב בבית דין מהלך שני והני מילי דאמר אתינא ,אבל אמר לא אתינא לאלתר כתבינן ,והני מילי
ימים או פחות ,יתר על זה אין צריכין להודיעו ,וכתב המגיד משנה ,דלפי במלוה ,אבל בפקדון לאלתר כתבינן וכו'.
גירסת ספרינו אינו רק במהלך יום אחד ,והרמב"ם גורס דאזיל בתרי ותלתא וכי כתבינן אדרכתא מודעינן ליה ,והני מילי דמיקרב אבל מירחק לא,
בשבא ואתי בארבעה ובחמשא וקאי בדינא. ואי מירחק ואיכא קרובים אי נמי איכא שיירתא דאזלי ואתו התם משהינן
ליה תריסר ירחי שתא עד דאזלא ואתי שיירתא ,כי הא דרבינא שהא למר
כתב המחבר (סי' צ"ח סעי' ה): אחא תריסר ירחי שתא עד דאזלא ואתייא שיירתא מבי חוזאי ,ולא היא,
קבעו לו זמן להביא ראייה לבטל השטר ,והגיע הזמן ולא בא ,ממתינין התם איניש אלימא הוה אי הויא מטיא אדרכתא לידיה לא הוה אפשר
לו שני וחמישי ושני .לא בא ,כותבין עליו פתיחה ,והיו משמתין אותו לאפוקי מיניה ,אבל הכא לא נטרינן ליה אלא עד דאזיל שליחא בתלתא
והוא בנידויו תשעים יום ,שלמו תשעים יום ולא בא ,בית דין כותבים לו בשבתא ואתא בארבעה בשבתא ולחמשא בשבתא קאי בדיניה.
אדרכתא( ,פירוש ,שטר שבי"ד כותבים למלוה ומדריכין אותו שיפרע מחובו על נכסי מהו הפתיחא ,פירש רש"י ,שטר שמתא על שאין פורע החוב ,ובנימוקי יוסף
הלוה) על נכסיו ,ומתירין לו נידויו .ואין כותבין אדרכתא עד ששולחים כתב הטעם לפי שלא בא לבית דין ,ולפי זה באופן שבא לבי"ד ואמר שאין
ומודיעים לו ,והוא שיהא קרוב לבית דין יום אחד ,ויש מי שאומר שני לו לפרוע החוב לא יכניסו אותו לשמתא ,וכתב הרי"ף בשם רב פלטוי גאון
ימים ,ואם היה רחוק יתר על זה ,אין צריכין להודיעו. ז"ל ,פתיחא היכא דמיא ,אדם שנתחייב לחבירו בבי"ד וסרב ועבר על גזירת
כתב הטור (סי' צח) בשם הגאונים ,אף על גב דלא כתבינן להו אדרכתא על כתב הסמ"ע ,דמה שכתב המחבר ממתינין לו שני וחמישי ושני .שמתרין לו
מטלטלין ,יהבי להו ביד שליש ,ויהבי ליה זמן הראוי לבי"ד ,אי מרע ליה בגו בכל פעם בב' ובה' ובב'.
ההוא זימנא לחיי ,ואי לא יהיבנא ליה בידא דמלוה. עוד כתב הסמ"ע שמה שנותנים לו תשעים יום ,אין זה רק משום הטעם
כתב המחבר (סי' צ"ח סעי' ז): דאמרינן דילמא קטרח בזוזי דניזף ליה ,שהרי בסימן ק' יתבאר דהמבקש
זמן כדי לטרוח ולפרוע אין נותנין לו זמן יותר מל' יום ,ואם לא בא כותבין
זה שאמרנו שאם לא בא בסוף התשעים כותבין אדרכתא ,על הקרקעות.
אדרכתא על נכסיו מיד ,ושאני הכא דטוען ואומר שאינו חייב ושיש לו עדים
אבל על המטלטלים ,אפילו אחר תשעים יום ,כל זמן שהוא אומר עתה
ששטר זה מזויף הוא ,ואף שאין אנו מאמינים לו ומנדינן ליה ,מ"מ מועיל
אביא ראיה ואבטל השטר ,אין מורידין המלוה למטלטלים ,שמא יאכל
טענתיה להאי דאין יורדין לנכסיו עד בתר תשעים יום.
אותם ויביא זה ראיה ויבטל השטר ,ואם לא ימצא המטלטלין מה יטול.
ואפילו היה למלוה קרקע ,שמא תכסיף או תשתדף .ואף על גב דלא כתב המחבר (סעיף ו):
כתבינן אדרכתא אמטלטלי ,יהבינן להו ביד שליש ,ויהבינן זמן הראוי במה דברים אמורים ,כשהיה כל תשעים יום נשמט ואומר עתה אביא ראייה
לבי"ד ,אי מרע לשטרא בגו ההוא זמנא ,איתרע ,ואי לא יהבינן להו ואבטל השטר .אבל אם אמר איני בא לבית דין ,מיד כותבין אדרכתא ,בין
ביד המלוה. על הקרקעות בין על המטלטלין .וכן אם השטר על פקדון ,אין ממתינין לו
כתב הרמב"ם (פרק כב מהל' מלוה ולוה הל' ד): תשעים יום ,אלא כותבים אדרכתא על נכסיו מיד.
בד"א כשהיה כל התשעים יום נשמט ואומר עתה אביא ראיה ואבטל כתב הסמ"ע שמה שכתב המחבר מיד כותבין אדרכתא ,דהאי מיד מיד ממש
השטר ,אבל אמר איני בא לבית דין מיד כותבין אדרכתא על נכסיו בין על הוא ,ואפילו ל' יום הראשונים ,דלפני צ' יום אין נותנין לו ,מאחר שמסרב
הקרקעות בין על המטלטלין. מלבוא לב"ד ,ומה שכתב המחבר אם השטר על פקדון כו' כותבין על נכסיו
מיד ,האי מיד לאו דוקא הוא ,אלא מ הטור הביא דברי הרמב"ם ,מתינין לו ל'
הטור הביא דברי הרמב"ם ,וכתב שהרא"ש לא חילק בזה ,והמגיד משנה כתב יום הראשונים ,מאחר דאמר יש לי ראיה לבטל השטר של פקדון זה ,ומ"ש
שהרשב"א הסכים לדעת הרמב"ם ,והשלטי גבורים כתב שאין נראה שיהא הטור והמחבר לשון וכן ,היינו שגם בפקדון אין ממתינין לו צ' יום.
בו שום מחלוקת ,אלא שמחמת שהוא פשוט לכך לא הוצרך הרא"ש לכתבו
ולהזכירו ,דהא מאיזה טעם הוא דאין מורידין אותו למטלטלין דלוה משום היוצא לנו להלכה:
חשש שמא יביא ראיה לבטל השטר ולא ימצא אחר כך ממה לגבות ,והכא •אמר יש לי עדים לערער על השטר ונתנו לו זמן ולא בא נותנים לו שני
ליכא למיחש ,דהא אמר הלוה דאינו בא עוד לבית דין ,והיינו שאין לו עוד וחמישי ושני ,ואם לא בא כותבים לו שטר שמתא ונותנים לו תשעים יום.
ראיות לפסול השטר ופשיטא שהוא שוה קרקעי ומטלטלי. •באופן שבא ואמר שבאמת מזויף הוא אבל אין לו עכשיו ראיה והוא
והקשה הדרישה ,דהרא"ש כתב בהדיא ,והני מילי דכתבינן לאלתר אפקדון מקבל עליו הפסק דין לשלם מסתבר דלא משמתינן ליה ויש לדון אם
וכן אמלוה אי אמר לא אתינא במקרקעי ,אבל אמטלטלי לא כתבינן לאלתר נותנים לו שלושים יום או צ' יום לבקש מעות.
דילמא שמיט וכו' ,אם כן הרי לך בהדיא דסבר הרא"ש דלא כתבינן אמטלטלי •אם לא בא לאחר צ' יום כותבים לו אדרכתא ומתירים את הנדוי וגובים
בלא אתינא ,גם מה שכתב השלטי גבורים דהכא ליכא למיחש דהא אמר מהקרקעות שלו.
הלוה דלא יבוא עוד לבית דין כלומר אין לו עוד ראיות לפסול השטר ,לא •אין כותבין אדרכתא עד ששולחים ומודיעים לו ,והוא שיהא קרוב לבית
אתינא האמור בגמרא ובפוסקים אין הכוונה שאין לו ראיות ,אלא שסירב דין יום אחד ,ויש מי שאומר שני ימים.
ואמר מתחילה לא אבוא לדין לפניכם ,וא"כ לדעת הרא"ש אין כותבים
אדרכתא על מטלטלין בשום מצב. •אמר שאינו רוצה לבא אין נותנים לו אפילו שלושים יום.
אבל כתב הדרישה דמלשון הרא"ש שכתב אמטלטלי לא כתבינן לאלתר, •הוציא עליו שטר פקדון וטען שהשטר מזויף נותנים לו שלושים יום
משמע הא אחר זמן מה כתבינן ,וכן כתב תלמידו רבינו ירוחם בהדיא, להוכיח כדבריו ואין נותנים לו אח''כ צ' יום.
דאמטלטלי לא כתבינן לאלתר אדרכתא אפילו אית ליה למלוה קרקע עד •י"א שאם אין ללווה קרקע וגובים ממשועבדים ממתינים רק שלושים
צ' יום ,פירוש שמא יאכל המלוה המטלטלין ,מוכח מדבריו דסבירא ליה יום ,אבל הרא"ש כתב דממתינים צ' יום.
דלאחר תשעים יום כתבינן אדרכתא גם אמטלטלי ,אבל כתב שלדעת הטור
באמר לא אתינא כתבינן גם אמטלטלי ,ולא כתב אימת כתבינן ,ועל זה כתב
דהרא"ש לא חילק בזה ,דמשמע דסבירא ליה דלא כתבינן אמטלטלי לעולם.
(י) בגמרא ,וכי כתבינן אמקרקעי אבל אמטלטלי לא דלמא שמיט ואכיל
אבל כתב מדהביא הטור שיטת הגאונים דבמטלטלי מוסרין ליד שליש עד זמן להו מלוה למטלטלי וכי אתי לוה ומייתי סהדי ומרע ליה לשטרא לא
כו' ,משמע דלאחר אותו זמן סבירא ליה דכתבינן אף אמטלטלי ,דס"ל דודאי משכח מידי למיגבה ,ואי אית ליה מקרקעי למלוה כתבינן ,ולא היא
אמטלטלי לא קבעו זמן תשעים יום ,אבל מכל מקום כדי שלא תלקה מן הדין אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן אף על גב דאית ליה מקרקעי ,חיישינן
דכל אחד שאין לו קרקע ויש לו מטלטלין ילוה מעות בשטר ויטעון דזיוף שמא תכסיף.
האדרכתא עד שיתברר שאין בעירעורו של הלוה ממש ,או אם אין הלוה הוא ,לכך קובעין לו זמן לפי ראות עיני הבית דין שיוכל להביא עדים לברר
בכאן מאחרין האדרכתא עד שיודיעו ללוה אפילו אם הוא במקום רחוק אף שזיוף הוא ,ובכלות אותו זמן ליכא תו למיחש שיביא עדים ,וממילא גובין מיד
שנצרך להשהות י"ב חודש או יותר ,דכל זמן שיש ממש בעירעורו צריכים השליש המטלטלין ,ומשום הכי דקדק הרא"ש וכתב אין כותבין לאלתר ולא
ליזהר בהאדרכתא ,ואם נתברר לבי"ד שאין ברצונו של הלוה להשיב להבי"ד קבע לו זמן קבוע לפי שזה תלוי בראות עיני הבית דין כל אחד לפי עניינו.
מרחוק ומדחה את הבי"ד בטענות בדויות כותבין לו להמלוה אדרכתא ,אם כתב המחבר (סי' צ"ח סעי' ו):
הלוה אינו מוכן לבא לכאן.
במה דברים אמורים ,כשהיה כל תשעים יום נשמט ואומר עתה אביא
היוצא לנו להלכה: ראייה ואבטל השטר .אבל אם אמר איני בא לבית דין ,מיד כותבין
•אין כותבין אדרכתא אלא על קרקע ולא על מטלטלין ,דחיישינן אדרכתא ,בין על הקרקעות בין על המטלטלין.
שיאכלו המלוה ,ואפי' יש למלוה קרקע.
•ומפקידים המטלטלים אצל שליש וקובעים לו זמן שיביא ראיה ,ואז
יתנו למלוה. (יא) בגמרא ,וכי כתבינן אדרכתא מודעינן ליה והני מילי דמיקרב אבל
מירחק לא ואי מירחק ואיכא קרובים אי נמי איכא שיירתא דאזלי ואתו
•אם המלוה תקיף ואלם כל כך שגם קרקע יהיה קשה להוציא ממנו ,אין התם משהינן ליה תריסר ירחי שתא עד דאזלא ואתי שיירתא ,כי הא
כותבין לו בי"ד אדרכתא אפילו אחר התשעים יום ,ומאחרין האדרכתא דרבינא שהא למר אחא תריסר ירחי שתא עד דאזלא ואתייא שיירתא
עד שיתברר שאין בעירעורו של הלוה ממש ,או אם אין הלוה בכאן מבי חוזאי ולא היא התם איניש אלימא הוה אי הויא מטיא אדרכתא
מאחרין האדרכתא עד שיודיעו ללוה אפילו אם הוא במקום רחוק אף לידיה לא הוה אפשר לאפוקי מיניה אבל הכא לא נטרינן ליה אלא עד
שנצרך להשהות י"ב חודש או יותר ,דכל זמן שיש ממש בעירעורו דאזיל שליחא בתלתא בשבתא ואתא בארבעה בשבתא ולחמשא בשבתא
צריכים ליזהר בהאדרכתא. קאי בדיניה.
כתב הטור (סי' צח) ,וכן בקרקעות אם המלוה אלם ולא יוכל הלוה להוציא מידו
(יב) בגמרא ,אמר רבינא האי שלוחא דרבנן מהימנינן ליה כבי תרי ,והני אחר שיפסל שטרו מאחרים את האדרכתא עד שיודיעו ללוה אפילו אם הוא
מילי לשמתא אבל לפתיחא כיון דממונא קא מחסר ליה דקא בעי ליה רחוק מכאן הרבה .ולא כתב הטור כמה זמן ממתינים לו ,והקשה הבית יוסף,
למיתב ליה זוזי לספרא לא. דבגמרא משמע דלא משהינן ליה כולי האי אלא היכא דשכיחי שיירתא,
אבל לא שכיחי שיירתא לא משהינן ליה ,ומשמע נמי דאפילו היכא דשכיחי
בביאור דינא דרבינא פירש רש"י ,שליח דרבנן היינו שהלך להזמין איש לדין
שיירתא דלא משהינן ליה אלא עד תריסר ירחי שתא אבל טפי לא משהינן
וחזר ואמר לבי"ד אינו רוצה לבא ,הרי הוא נאמן כבי תרי ,דלא משקר בבי
ליה .וכתב הדרישה דלמסקנת הגמרא חזרו בהם ,והכלל הוא דאם הוא אלם
דינא ,והני מילי לשמתא ,אבל לפתיחא ,היינו באופן שכותבים שטר שמתא,
משהינן לו אפילו טפי מי"ב חודש ,ואפילו אי ליכא שיירתא ,וסבירא ליה
וכי שרו ליה שמתא לא שרו ליה עד דיהיב זוזא דפתיחא לספרא ,ואם כן אז
דהמעשה בגמרא כך היה דלא הוו צריכין לשהות כי אם עד י"ב חודש משום
אינו נאמן וצריכים ב' עדים.
דהוו שיירות דאזלו ואתו משם להתם ,אבל אי לא הוו מצו אזלי ואתו בגו
כתב המחבר (סי' י"א סעי' א): זימנא די"ב חודש הוה משהינן טפי ,וממילא אי ליכא שיירתא צריכין לשהות
והשליח בי"ד נאמן לומר הקלני ,או הקלה הדיין ,או לא רצה לבא לדין, גם כן עד שיזדמן מי שיודיעו על ידו ,וחדא באידך תליא ,דכיון דאין שיעור
ומשמתין אותו על פיו .אבל אין כותבין עליו פתיחא של שמתא ,עד מוגבל היכא דאיכא שיירתא הוא הדין דמשהינן היכא דליכא שיירא כלל.
שיבואו שנים ויעידו שנמנע לבא. כתב המחבר (סי' צ"ח סעי' ח):
הקשה הנתיבות ,לשם מה צריכים שיבואו שנים ויעידו שנמנע מלבא ,דהא אם המלוה אלם ולא יוכל הלוה להוציא הקרקעות מידו אחר שנפסל
על זה אין צריך השליח בי"ד להעיד ,דהא תיכף כשלא בא אותו יום מנדין שטרו ,מאחרין האדרכתא עד שיודיעו ללוה ,אפילו אם הוא במקום רחוק
אותו ,והשליח בי"ד אין צריך להעיד רק שהגיד לבעל דין שיבוא ,ואפילו זה שצריך לשהות י"ב חודש לילך ולבא שיירא משם.
אין צריך השליח בי"ד להעיד ,דחזקה עשה שליחותו ,וכן קשה במה שסיים
המחבר עד שיבואו שנים ויעידו שנמנע לבוא ,הא זה אין צריך להעיד ,שהרי וכתב הסמ"ע ,עיין דרישה שם כתבתי דמדסתם הטור מוכח דלפי המסקנא
עינינו רואות אם בא או לא בא ,וכתב דהכא מיירי לענין לנדותו מיד וצריך דקאמר שם הגמרא ולא היא וכו' ,חזר ממאי דס"ד שם מעיקרא ,ואי בעינן
נאמנות מה השיב הבע''ד ,שהשליח בי"ד או השנים מעידין שהבעל דין טפי מי"ב חודש נותנין לו זמן יותר ארוך ,וגם לא תלה הדבר בדשכיחי
השיב שאינו רוצה לבוא ,דאז מנדין אותו מיד ,ומשום הכי על הוצאת ממון שיירות ,ודלא כבית יוסף.
דהיינו על כתיבת הפתיחא בעי שנים ,אבל בנאמנות אם עשה שליחותו אם ומדברי הדרישה מבואר שצריכים להודיע ללוה ,ואם הלוה טוען עדיין שהוא
ראינו שלא בא ,מנדין אותו למחרתו וכותבין פתיחא ,ואין חוששין כלל שמא מזויף והמלוה הוא אלם אי אפשר להוציא הקרקע מידו ,וכן כתב בערוך
לא הגיד שליח בי"ד ,כי חזקה שליח עשה שליחותו ולא המרה פי בי"ד ,אף השולחן ,שאם המלוה תקיף ואלם כל כך שגם קרקע יהיה קשה להוציא
דחזקה שליח עושה שליחותו לא מהני להוציא ממון ,שליח בי"ד שאני. ממנו ,אין כותבין לו בי"ד אדרכתא אפילו אחר התשעים יום ,ומאחרין
אמרו לו השכנים ,שהרי הם אומרים דרכו על פתח בית דין ,וכבר הלך ומסיים הנתיבות ,דדוקא על התשובה שהשיב הבעל דין אין שליח בי"ד
אליהם ונפטר .וכן אם לא בא במדינה עד למחר ,אין סומכים על השכנים, נאמן נגד הוצאת ממון ,אבל על גוף השליחות אם עשה שליחותו סומכין
שמא שכחו ולא אמרו לו .וכתב הרמ"א :וכן אם היה בעיר ,אין סומכין על על החזקה אפילו נגד הוצאת ממון ,וכן נוהגין ששולחין כל ההתראות על פי
השכנים ,שיאמרו שמא השליח בית דין מצאו ואמר לו. שליח בי"ד לבד.
בדברי המחבר שמנדין אותו מיד לערב ,קשה שהרי לעיל בס"א כתב שמנדין עוד כתב הנתיבות ,כתב התומים דאם התובע טוען אני אשלם שכר הסופר,
רק למחר ,ומבאר הסמ"ע שלערב נחשב כבר למחרת ,ומשום כן אפשר כתבינן על פי שליח בי"ד לבד ,דהא אין כאן הוצאת ממון ,אלא שצריך לכתוב
לנדות לערב ,והא דשינה לשונו מבאר ,משום דכתב בכל אחד לשון רבותא, בפתיחא שהתובע ויתר שכר הסופר ,בכדי שלא יתבענו שכר בשעת התרה.
דהיכא דנכנס ויוצא דנותנין לו ג' זמנים ,כתב לשון למחרתו לרבותא ,דאע"פ היוצא לנו להלכה:
דכבר נתנו לו ג' זמנים אפ"ה אין כותבין עליו בסוף יום השלישי עצמו אלא
•אמר השליח בי"ד שאין הנתבע רוצה לבא הרי הוא נאמן ומשמתינן מיד.
עד למחרתו ,ור"ל עד יום שלאחריו .והיכא דאין נותנין לו אלא יום אחד
כתב לרבותא דכותבין עליו לערב ,והיינו דאין צריך ליתן לו זמן אחר ,אלא •והוא נאמן לגבי שמתא אבל לא לגבי כתיבת השמתא משום דיש בזה
מיד בכלות אותו היום כותבין עליו נידוי ,וכיון דאין חילוק ביניהם לדינא דיני ממונות מפני שהנתבע צריך לשלם שכר הסופר ,ואין נאמן ביחיד
משו"ה לא הזכיר הטור בשום מקום לשון בערב ,אלא נקט לשון הגמרא אלא בתרי ,ואם התובע אמר שישלם שכר הכותב נאמן גם השליח.
למחרתו. •עבר יום ולא הגיע הנתבע אמרינן חזקה שליח עשה שליחותו ואין צריך
אבל בביאור הגר"א כתב שמה שכתב לערב הוא טעות סופר וצריך השליח להשיב אם עשה שליחותו ומכניסים אותו לשמתא.
לומר למחרתו.
המחבר כתב שיבא היום לבית דין ,ולא כתב שיבא למחר ,וכן משמע מלשון (יג) בגמרא ,אמר רבינא יהבינן זימנא אפומא דאיתתא ואפומא דשיבבי
הגמ' דרב אסי חזא דרב כהנא אזמין ההיא אתתא בפניא ובצפרא כתיב עלה ולא אמרן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא לא ,דאמרינן אימר לא
פתיחא ובאמת זה לשון הרמב''ם (פרק כ"ה מהלכות סנהדרין הל' ח) קבעו לו בית אמרו ליה ,דאמרי אשכחינהו שליחא דב"ד ואמר ליה ,ולא אמרן אלא
דין זמן שיבא היום ולא בא כל אותו היום כותבין עליו פיתחא לערב ,וראה דלא חליף אבבא דבי דינא אבל חליף אבבא דבי דינא לא ,אמרי אשכחוה
בערוך השולחן שכתב בביאור הלכה זו ,דאם דרכו של זה האיש להיות בי דינא ואמרי ליה ,ולא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל לא אתי ביומיה לא
כל היום בסביבת העיר ובא בכל לילה לביתו ללון יכול השליח ב"ד למסור אימא אישתלויי אשתלי.
ההתראה לאחד מהשכנים ואפילו לאשה אם מבטחת שתאמר לו שהתרו בביאור דינא דרבינא פירש רש"י ,דמזמנין בעל דין ליום פלוני לדין על
אותו לב"ד שיבא למחר ,ואם לא בא מנדין אותו למחרת היום ,ונראה מזה פי אשה ההולכת אצלו לפי דרכה או ע"פ שכיניו ,וסמכינן עלייהו דעבדין
שאין קורין אותו לבא היום ,אלא למחר. שליחותייהו ,ואי לא אתי מחזקינן באפקרותא ומשמתינן ליה ,ולא אמרן
היוצא לנו להלכה: אלא באופן שאין אותו פלוני עכשיו בעיר שבי"ד בה ,ואמר לשכניו כשישוב
•שלחו הבי"ד שליח להזמינו לדין ולא מצא אותו יכול לשלוח שכן ואפי' פלוני אמרו לו לבא ,אבל איתיה במתא לא משמתינן ליה ,דמסתמא הנהו
אשה להודיעוהו שבית דין קבעו לו זמן שיבא וסומכים שמסתמא מסרו איתתא ושיבבי לא עבדי שליחותם ,דאמרי שליחא דבי דינא אשכחיה ואמר
לו ההזמנה שיבא לבי"ד ,ואם לא בא לבי"ד מנדים אותו ,ובתנאי שלא ליה ,אלא משדרינן ליה עוד שליחות אחרינא בתריה.
יהיה לשליח מקום לומר שהבי"ד כבר אמרו לו בעצמם ,כגון שהוא בעיר וגם כשאינו נמצא בעיר לא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא ,כי אתי
או שהוא עובר דרך הבי"ד. ההוא פלוני לביתיה לית ליה אורחא לבבא דבי דינא ,אבל חליף אבבא דבי
•באופן שהנתבע יבא לביתו רק למחרת אנו אומרים שאפשר שהשליח דינא לא סמכינן אשיבבי ,דאמרי בי דינא אמרי ליה ,ולא אמרן שסומכים
שכח למסור ,ואין מנדים אותו. עליהם אלא באופן שחזר באותו יום לביתו .אבל אם הוא לא חזר באותו
יום לביתו ,אין סומכים עליהם שהודיעו לו את ההזמנה ,כי אימא אישתלויי
•ויש לדון אם שולחים ע''י הבי דאור של עכו''ם אם אומרים חזקה שליח אישתלי .שמא שכחו עד למחר את דבר שליחותם.
עושה שליחותו אבל בדרך כלל קודם שכותבין כתב שהוא מסרב לדין
מתקשרים עם הבע''ד אם קיבל ההזמנות. כתב המחבר (סי' י"א סעי' ג):
מי שהוא במדינה והלך שליח בית דין ולא מצאו ,אין קובעים לו זמן עד
שימצאנו השליח ויאמר לו .היה בכפר ,אם דרכו לבא באותו היום ,אומר
השליח אפילו לאחד מהשכנים ,אפילו אשה אם יבא פלוני ,הודיעוהו
דף קיג ע"א שבית דין קבעו לו זמן שיבא היום לבית דין ,ואם לא בא מנדין אותו לערב.
(יד) בגמרא ,אמר רבא האי מאן דכתיב עליה פתיחא על דלא אתי לדינא וכ"ש על פי שליח בית דין ,אף על פי שלא חזר ואמר עשיתי שליחותי,
עד דאתי לדינא לא מקרעינן ליה על דלא ציית לדינא עד דציית לא במה דברים אמורים ,כשאין בדרך שדרכו לילך בה על מקום בית דין ,אבל
מקרעינן ליה ,ולא היא ,כיון דאמר צייתנא קרעינן ליה. אם דרכו עליהם ,אין מנדין אותו עד שיודיעו השליח בעצמו ,שמא לא
כתב המחבר (סי' י"א סעי' א): והטעם דקרעינן ליה פירש רש"י ,דדלמא לית ליה זוזי השתא וטרח ,אבל
כיצד מזמינים בעל דין לדין ,שולחים לו בית דין שלוחם שיבא ליום המזומן באתא לדינא כל כמה דלא אתי אפקרותא הוא.
לדין .לא בא ,מזמינים אותו פעם שנית .לא בא ,מזמינים אותו פעם שלישית. כתב המחבר (סי' י"א סעי' ד):
לא בא ,ממתינים לו כל היום .לא בא ,מנדין אותו למחרתו .במה דברים מי שכתבו עליו נידוי על שלא בא ,ואמר אבוא ,אין קורעין כתב הנדוי עד
אמורים ,במי שהיה בכפרים ויוצא ונכנס ,אבל מי שהוא מצוי בעיר ,אין שיבוא .אבל מי שכתבו עליו נידוי על שהיה מסרב לעשות ציווי בית דין,
קובעים לו זמן אלא פעם אחת ,ואם לא בא כל אותו יום ,מנדין אותו למחרתו. מיד כשאומר הריני מקבל עלי לעשות צווי בית דין ,קורעים כתב הנידוי
בדברי המחבר נראה דאם הוא מצוי בעיר אין מזמינים שיבא עכשיו ,אלא והוא נותן שכר הסופר.
קובעין זמן שיבא ליום המזומן לדין ,ומבואר עוד שאם לא בא מנדין אותו
למחרתו ,ומשמע שרק למחרתו ולא לערב ,אבל כבר הבאנו דברי הסמ"ע
שמהערב נחשב כבר למחרתו. (טו) בגמרא ,אמר רב חסדא קובעים זמן שני וחמישי ושני ,זמנא וזמנא
ובמה שכתב דמזמינים אותו פעם שנית מבאר הסמ"ע ,פירוש ,כשלא בא בתר זמנא ,ולמחר כתבינן ,רב אסי איקלע בי רב כהנא חזא ההיא איתתא
בכל אותו יום שקבעו לו ,מזמינים אותו בימים של אחריו שנית ,שיעמוד דאזמנה לדינא בפניא ובצפרא כתיב עלה פתיחא ,אמר ליה לא סבר לה
לדין עמו ביום הקבוע לישיבת הדיינים הסמוך לו ,וכן בפעם שלישית ,וכן מר להא דאמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני ,אמר ליה הני מילי
הוא בהדיא בגמרא ,דגם בפעם שניה ושלישית צריך להזמינו ליום הקבוע גברא דאניס וליתיה במתא ,אבל איתתא כיון דאיתה במתא ולא אתיא
לישיבת הדיינים שאחריו. מורדת היא.
והטעם שנותנים לו ג' פעמים מבאר הסמ"ע ,דמי שהיה בכפרים איכא בביאור החילוק בין איש לאשה פירש הרא"ש ,דהני מילי גברא דטריד
למימר אף שיוצא ונכנס שמא היה לו איזה אונס שלא היה יכול לבוא על בעבידתיה ,אבל איתתא דיתבא בביתא ולא אתיא מעיקרא מורדת היא.
שתי הזמנות הראשונות ,וכתב עוד ,דבאינו נכנס כלל אלא שהוא שבוע וכתב בהגהות אשר"י שלפי זה איש ששכיח במתא ואינו טרוד בעבודתו אם
א' או ב' חוץ לביתו בכפרים ,נראה דאינו בכלל דין זה ,אלא קובעין לו זמן לא אתא לאלתר הרי הוא מורד וכתבינן ליה פיתחא לאלתר.
לבוא לדון עמו לפי ענין טירדתו שיוכל לבוא ,ואם לא בא לאותו זמן מנדין כתב הרמב"ם (פרק כ"ה מהלכות סנהדרין הל' ח):
אותו למחרתו ,כי דוקא ביוצא ונכנס דמחשב קצת כבן עיר משו"ה מזמינין קבעו לו בית דין זמן שיבא היום ולא בא כל אותו היום כותבין עליו
אותו ליום הקבוע הסמוך ,אלא שיש לו התנצלות שיוצא ונכנס ,משום הכי פיתחא לערב ,במה דברים אמורים כשהיה במדינה ומרד ולא בא ,אבל
ממתינין לו עד זמן הג'. אם היה בכפרים ויוצא ונכנס קובעים לו זמן שני וחמישי ושני ,ואם שלם
ומשמע מדבריו שבאופן שהוא שבוע א' או ב' חוץ לביתו בכפרים ,נותנים לו יום שני ולא בא אין כותבין עליו פיתחא עד למחר.
רק פעם אחת ולא ג' פעמים ,כיון שאינו נכנס ויוצא.
ומבואר בדברי הרמב"ם כשיטת ההגהות אשר"י ,וכתב בהגהות מיימוניות,
וכתב הש"ך שאת שכר ההזמנה ישלם המלוה. גרסינן עלה איתתא דשכיחא במתא אי קבעי לה זימנא בצפרא ולא אתיא
כתב הפתחי תשובה בשם התומים ,דהאידנא נהיגי דאפילו לאנשי אותה לאורתא כתבינן עלה פיתחא ,ולא ידעתי למה לא הביא הוא ,וכתב הכסף
עיר אחד אנשים ואחד נשים מזמינין שלש פעמים ,ורק אז אם לא בא מנדין משנה ,פירש"י קובעין זמן ליום שני בשבת ואם לא יבא מזמנין אותו ליום
אותו ,ע"ש הטעם ,וכן כתב בנתיבות המשפט. ה' ,ואם לא יבא מזמנין אותו ליום שני ,ועד למחר לא כתבינן פתיחא שכל
היוצא לנו להלכה: היום ממתינין שמא יבא ,ואמרינן התם דרב אסי חזא דרב כהנא אזמין
•שולחים לנתבע ג' הזמנות שני וחמישי ושני ,ושכר הזמנה ישלם המלוה, ההיא אתתא בפניא ובצפרא כתיב עלה פתיחא ואמר ליה לא סבר לה מר
ואם לא בא משמתין אותו למחרת. להא דאמר רב חסדא קובעין שני וחמישי ושני ,ואמר ליה הני מילי גברא
דאניס וליתיה במתא אבל הכא כיון דאיתה במתא ולא אתיא מורדת היא.
•באופן שהאדם טרוד נותנים לו זמן כפי טרדתו. ולא ידעתי מה תמהו הגהות על רבינו שלא כתב דין האשה ,שהרי אי איתה
במתא אפי' אגברא נמי כתבינן ,ואי ליתה במתא אפילו אאתתא לא כתבינן,
(יז) בגמרא ,אמר רב יהודה לא יהבינא זמנא לא ביומי ניסן ולא ביומי אלא דאורחא דמילתא דאתתא איתה במתא ,אבל בכלל דברי רבינו דבריהם,
תשרי לא במעלי יומא טבא ולא במעלי שבתא אבל מניסן לבתר יומי ניסן ואפשר דמשום הכי סיים ואמר אבל הכא דאיתה במתא וכו' ולא אמר אבל
וביומי תשרי לבתר תשרי קבעינן ממעלי שבתא לבתר מעלי שבתא לא איתתא ,כיון דאיתה במתא.
קבעינן ,מאי טעמא בעבידתיה דשבתא טריד.
מבואר בדברי הרמב"ם שיש ג' חילוקים בין איתא במתא ללא איתא במתא,
הטעם מה שלא יהבינן זימנא ביומי ניסן פירש רש"י ,שהן זמן קציר ובציר, דבאיתא במתא צריך לבא היום ,ונותנים לו רק הזמנה אחת ,ולא ג' הזמנות,
והרמב"ם (פרק כ"ה מהל' סנהדרין הל' ט) כתב הטעם מפני שהעם טרודין במועדות. ועוד שכותבים הפיתחא תיכף לערב ,אבל במי שאינו במתא מזמינים אותו
הרי"ף היה לו הגירסא ולא ביומי סיון ,משום חג השבועות ,וכתב הנימוקי למחרת ,ומזמינים אותו ג' פעמים שני וחמישי ושני ,ואם לא בא משמתים
יוסף שהרמב"ם לא גרס לה לפי שהוא רק יום אחד. אותו רק למחר.
ולגבי מה שאין קובעים זמן בניסן ותשרי כתב הסמ"ע ,דאם רצו הבעלי דינים ומה שאין קובעים מערב שבת לאחר השבת מבאר הרא"ש ,ממעלי שבתא
לבוא מעיר לעיר ולדון ,שדנין אותן בכל החודש זולתי בערב יום טוב ,דבשאר לבתר שבתא לא אזמינן משום דטריד בשבתא וישכח שהזמינוהו.
ימים אין איסור מצד הדיינים. כתב הטור (סי' ה) בשם הרמ"ה דהא דאין קובעין זמן בניסן ותשרי ה"מ לבא
כתב הש"ך ,דמה שאין קובעים זמן בניסן ותשרי היינו ניסן ותשרי עד אחר מעיר לעיר ,אבל מי שהוא בעיר קובעין לו זמן ודנין אותו.
הרגל מפני טרדות המועדות ,אבל אח"כ קובעין .אבל הגרעק"א הביא בשם
כתב המחבר (סי' ה' סעיף ב'):
הגידולי תרומה דכל החודש בכלל.
אין דנין בערב שבת ובערב יו"ט ,ואם הזמינו לבעל דין לבא לבי"ד א"צ
כתב הסמ"ע ,שבחודש סיון קובעין מפני שאין בו יום טוב אלא יום אחד בא"י
לבא .ואפילו הזמינו לבא אחר שבת ויו"ט ולא בא ,אין קונסין אותו .וכתב
ובחו"ל ב' ימים ,ובערב שבועות פשיטא דאין קובעין דהוא עיו"ט.
הרמ"א :ויש מי שכתב דעכשיו בזמן הזה דנין בערב שבת ובערב יו"ט
היוצא לנו להלכה: משום בטול מלמדים ,ודוקא לענין ממון יש להקל ,דהפקר בית דין הפקר,
•אין קובעים זמן בערב שבת וערב יו"ט הן מצד הדיינים לפי שאינם אבל בדבר איסור ,אין להקל .ונ"ל דווקא דרך אקראי ,לפעמים ,אבל אין
מתונים בדין ,והן מצד הבעלי דינים ,מפני שהם טרודין ,וגם באופן שהוא קובעים בית דין בער"ש ועריו"ט ,וכן נוהגין.
נחוץ לא ידונו הדיינים כי אם בממונות באקראי. אין קובעין זמן בניסן ותשרי ,למי שאינו בעיר ,לבא לדין .אבל אם הזמינו
•לשמוע הטענות של הבע"ד מותר בערב שבת אבל רק אם הבעלי דינים בניסן ותשרי לבא אחר כך ,קונסין אותו אם לא בא.
מסכימים ואין יכול לכופם לבא.
מה שאין קונסין אותו מערב שבת לבא אחר שבת מבאר הסמ"ע לפי שיוכל
•הזמינו א' בערב שבת שיבא לבי"ד אחר השבת א"א לקנסו דאפשר להתנצל ולומר מפני טרדות שבת ויום טוב שכחתי שהזמינו אותי.
שמחמת טירדת השבת שכח.
וכתב הסמ"ע דבער"ש יש איסור בדבר לדיינים לדון אף אם נתפייס הבע"ד
•אין קובעים זמן בימי ניסן ותשרי ,וזהו רק מצד הבע"ד ואין בזה איסור לעמוד בפניהם לדון ,מפני שצריכים להיות מתונים בדין ,ובערב יו"ט ובערב
על הדיינים ,ואם הבע"ד מסכימים מותר. שבת הם טרודין ,וזהו שכתב הרמ"א שבדבר איסור אין להקל ,שמא יטעו
•אבל יכולים להזמינם בימי בניסן ותשרי לבוא לאח"כ. באיסור מחמת טירדתן ,ש"מ דבטירדת הדיינים איירי ולא בכפיית תובע
•י"א שדין ניסן ותשרי נוהג רק אחר יו"ט ,ואחר יו"ט אפשר לקבוע לחוד .וזהו שכתב נמי דבדבר ממון יש להקל משום דהפקר ב"ד הפקר ,היינו
דין תורה. דאף שיטעו בדין מחמת טירדתן ויחייבו ממון למי שאינו חייב ,זהו בכלל
הפקר ב"ד ,שהבית דין הפקירו בזה ולא חששו לזה החשש משום תקנת
(יז) בגמרא ,אמר רב נחמן לא יהבינן זמנא לא לבני כלה בכלה ולא ביטול מלמדין ,והוא מתרומת הדשן סימן רכ"ז שכתב שם להחמיר בחליצה
לבני ריגלא בריגלא כי הוו אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו וכי לדידכו דהוא איסור ,וכ"ש מליתן גט בער"ש מהאי טעמא דבגט יש דקדוקים יותר.
כנופייכו ,והאידנא דאיכא רמאי חיישינן. עוד כתב הסמ"ע ,דדוקא לדון אסור ,אבל לקבל טענותיהן ולפסוק הדין
כתב הרמ"א (סי' ה' סעיף ב') :וי"א דאין לקבול בבית הכנסת בניסן ,ולא אחר השבת ויו"ט מותר מצד הדיינים ,אלא שאינו יכול לכפות הבעל דין על
בימים נוראים ,אפילו על בני כפרים שבאו למנין ,אלא קבעינן להו זמנא זה שיבוא ,ומשום הכי סיים המחבר ,ואם הזמינו לבעל דין כו' ,ר"ל לקבל
אחר הרגל ,ואם יש דחייה ורמאות ,דנין לאלתר .ויש מקומות שנהגו שאם הטענות .אי נמי קמ"ל בזה דאף אם אין הדיינים טרודין כגון שיש להם
התחילו לדון קודם ניסן ותשרי ,קבעינן זמנא אף בהם ,והיכא דנהוג ,נהוג. אחרים שיטרחו עבורם ,מכל מקום הבעלי דין א"צ לבוא.
•הגליון נערך ונסדר ע"י הרב ר' שלמה לייב וויינבערגער שליט"א להערות אפשר לפנות אל 845-537-1300
•לקבל הגליון מדי שבוע באימעיל ,נא לשלוח אימעיל אלshmaatsa@gmail.com :
•בכל יום מתקיים שיעור כללי בין מנחה ומעריב ע"י הרב הנ"ל בחורף בביהמ"ד אבני צדק .ובקיץ בביהמ''ד באגאד וגם אפשר לשמוע השיעור על 'קול סאטמאר'
845-537-4000נומ2-1-1-2-6 .
•הגליון עובר תחת עין הבקורת של הרה"ג ר' יוסף שמואל ראטנבערג שליט''א מו"ץ ד'קהלתינו וחבר הבי''ד קרית יואל
ומי שיש לו איזה שאלה בהלכות שנכתבו בהגליון או בדומה לו יכולין לפנות אליו 845-239-1351
•וגם מוסיפין ההלכות כפי המציאות של זמנינו שנשאלה בבית הוראה במשך השנים ,ע''י הרה"ג ר' יחזקאל געלבשטיין שליט"א מרבני בית הוראה לעניני
ממונות קרית יואל .וכן אפשר לפנות אליו בכל שאלה בדיני ממונות .בבית הוראה 845-782-6465עקסט6 .
•ואף מי שאין לו פנאי ללמוד ההלכות בפנים ,אפשר לו לשמוע השיעור או לעיין בהגליון ,ונמצא שעל ידי הוספה קטנה של לערך חמש מינוט ליום יוכלו גם לסיים
ד' חלקי ש"ע ביום סיום הש"ס בס"ד.
845-210-6668
