gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

שמעתתא אליבא דהילכתא · Shmaatsa Aliba D'Hilchasa — חיי שרה (2026-11-02)

מוציא לאור: שמעתתא אליבא דהילכתא · Shmaatsa Aliba D'Hilchasa

שבוע: חיי שרה (2026-11-02)

שמעתתא אליבא דהילכתא · Shmaatsa Aliba D'Hilchasa — חיי שרה (2026-11-02)

פתח את ה-PDF הורדה

‫ב"ה‬ ‫שמעתתא אליבא דהלכתא‬ ‫שיטות הראשונים והאחרונים טור בית יוסף והנושאי כלים ודברי הפוסקים עד הלכה למעשה‬ ‫כפי המציאות שבזמנינו‪ ,‬היוצאים מסוגיות הגמרא הנלמדת במסגרת חבורת יסודי התורה‬ ‫מסכת בבא קמא ‪ ‬גליון מ"ח ‪ ‬פרשת חיי שרה תשפ"ז לפ"ק‬ ‫עדים פעם אחרת‪ ,‬כשיגדיל הקטן ויתבענו לדין‪ ,‬דלא אמר דאין מקבלין עדות‬ ‫דף קיב ע"א‬ ‫שלא בפניהם אלא לחובתם‪ ,‬אבל לתועלת היתומים‪ ,‬בפרט כה"ג‪ ,‬שזה רוצה‬ ‫(א) בגמרא‪ ,‬בר חמוה דרבי ירמיה טרק גלי באפיה דרבי ירמיה‪ ,‬אתא‬ ‫להיות מוחזק בבית‪ ,‬והרי יש לחשוב דילמא לית ליה עידי חזקה כלל‪ ,‬ובכהאי‬ ‫לקמיה דרבי אבין אמר שלו הוא תובע‪ ,‬אמר ליה והא מייתינא סהדי‬ ‫גוונא הבי"ד אביהם של יתומים‪ ,‬לזכות להם שלא בפניהם‪ ,‬ולקבל העדות‪,‬‬ ‫דאחזקי ביה בחיי דאבוה‪ ,‬אמר ליה וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין‪,‬‬ ‫ואם ימצא העדות כדבריו אין מוציאין אותו מן הבית‪ ,‬עד שיגדל הקטן ויטעון‬ ‫ולא‪ ,‬והא קתני בין גדולים בין קטנים חייבין‪ ,‬א"ל הרי מחלוקת סומכוס‬ ‫עמו‪ ,‬כי אולי יהפך בזכות עצמו למצוא עילה לעדים‪ ,‬או יטעון מזויף‪ ,‬שלא‬ ‫בצידך‪ ,‬אמר איכפל כולי עלמא וקאי כסומכוס לאפקוען לדידי‪ ,‬אדהכי‬ ‫היינו יכולים לטעון ליתמי‪ ,‬ואם לא יהיה לו עדים שיעידו בפני בי"ד‪ ,‬א"כ למה‬ ‫איגלגל מילתא אתא ומטא לקמיה דרבי אבהו אמר לא שמיע לכו הא דרב‬ ‫ניתן יד להחזיק בנכסי יתומים בכדי‪.‬‬ ‫יוסף בר חמא א"ר אושעיא דאמר רב יוסף בר חמא אמר רבי אושעיא‬ ‫אבל הבית יוסף (סי' כח) כתב שלא כדעת היש"ש‪ ,‬וכתב להדיא דלדעת‬ ‫תינוק שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה של חבירו ואמר שלי הוא אין‬ ‫אומרים נמתין עד שיגדיל אלא מוציאין מידו מיד‪ ,‬ולכשיגדיל יביא עדים‬ ‫הריב"א אם היה יושב רבי ירמיה בבית לא היה צריך להביא עדים‪ ,‬וכתב‪ ,‬אם‬ ‫ונראה‪ ,‬מי דמי התם הוא דמפקינן מיניה דלא קיימא ליה אחזקה דאבוה‬ ‫היה רבי ירמיה דר באותו בית וזה היה תובעו בבית דין שיצא מביתו לא היינו‬ ‫אבל היכא דאית ליה חזקה דאבוה לא‪.‬‬ ‫מוציאין רבי ירמיה על ידי תביעתו של זה‪ ,‬אף על גב דבית זה היה בחזקת‬ ‫אבוה‪ ,‬משום דרבי ירמיה עכשיו אין צריך להביא עדים‪ ,‬שהרי הוא אינו‬ ‫רש"י מבאר דבר חמוה דרבי ירמיה קטן הוה‪ ,‬ודלת שהיתה פתוחה בבית‬ ‫מערער אלא מוחזק בבית וזה מערער עליו‪ ,‬ולכשיהיה גדול ויתבענו לדין אז‬ ‫אביו סגר ולא הניח ליכנס לרבי ירמיה‪ ,‬לפי שהיה רוצה רבי ירמיה להחזיק‬ ‫יביא עדים שהחזיק בחיי אביו‪ ,‬אבל לדעת הרבינו תם צריך מיד להביא עדים‪.‬‬ ‫בה‪ ,‬דהיה טוען שאביו מכרה לו או נתנה לו‪ ,‬ומשמע שעדיין לא החזיק בה‪,‬‬ ‫אבל אם כבר החזיק בה היה יכול להכנס‪.‬‬ ‫וכתב דלדעת התוספות הא דמשמע בפרק חזקת הבתים דאי טעין לקוחה‬ ‫בידי מהימן לגבי קטנים היינו היכא דמוחזק דבחיי אביהם אכלה שני חזקה‪.‬‬ ‫אבל תוס' (ע"ב ד"ה אבל) כתבו דמשמע דאפילו היה רבי ירמיה בתוך הבית ג"כ‬ ‫לא היו מקבלים עדות‪ ,‬מדלא מפליג התם בעל השדה מוחזק בשדה הכא רבי‬ ‫כתב המחבר (סי' קי סעי' ה')‪:‬‬ ‫ירמיה לא היה מוחזק‪ ,‬משמע דלא תלי בהכי מידי אלא במה דאית ליה חזקה‬ ‫יתומים קטנים שנמצאת קרקע שאינה שלהם‪ ,‬אלא טען הטוען שהיא‬ ‫מאבות אפילו היה רבי ירמיה מוחזק בבית אפשר לבן חמיו לקחתו ממנו‪.‬‬ ‫גזל ביד מורישם‪ ,‬נזקקים להם‪ .‬ואם נמצאת גזולה‪ ,‬מחזירים אותה‬ ‫וכן כתב בהגהות אשר"י בשם הרשב"א‪ ,‬דאפילו היה רבי ירמיה בתוך הבית‬ ‫לבעלה וכו'‪ .‬וכן קטן שתקף בעבדיו וירד לתוך שדה חבירו וכבשה‪ ,‬אין‬ ‫דומיא דההיא תינוק‪ ,‬שבעל השדה עומד בשדה ואין לו חזקה‪ ,‬דאין מקבלין‬ ‫אומרים‪ :‬נמתין לו עד שיגדיל‪ ,‬אלא מוציאין אותה מידו‪ ,‬ולכשיגדיל‪ ,‬אם‬ ‫עדים שלא בפני בעל דין‪ ,‬אבל דעת הרבינו תם הוא כרש"י‪ ,‬דר' ירמיה לא היה‬ ‫יש עדים‪ ,‬יביא עדיו‪ .‬וכתב הרמ"א‪ :‬ודוקא שלא היה לו חזקה בנכסים אלו‬ ‫מוחזק אז בבית‪ ,‬שאם היה מוחזק לאו כל כמיניה לאפוקיה‪.‬‬ ‫מאבותיו‪ .‬אבל יש לו חזקה‪ ,‬אין מוציאין ממנו עד שיגדיל‪.‬‬ ‫עוד כתב בהגהות אשר"י‪ ,‬דאם יש לו שטר למחזיק מקיים את השטר שלא‬ ‫וכתב הסמ"ע בשם התוס'‪ ,‬דהא דמניחין אותו ביד הקטן ואין מקבלין עדות‬ ‫בפני בעל דין‪ ,‬דקיום שטרות דרבנן‪.‬‬ ‫של הגדול‪ ,‬היינו דוקא בדאיכא תרתי‪ ,‬האחד שהיה לו להקטן חזקת אבות‪,‬‬ ‫והשני שהיה גם עתה ביד הקטן‪ ,‬כההיא דר' ירמיה שגיסו הקטן סגר הדלת‬ ‫ובהגהות מרדכי כתב שדעת הר"י הוא כדעת התוס' דאפילו אם היה רבי‬ ‫לפניו‪ ,‬ור' ירמיה בא להוציאה מידו‪ ,‬ואמר שיש לו עדים‪ ,‬ובזה דוקא שבא‬ ‫ירמיה בתוך הבית מפקינן מיניה דומיא דתינוק דבעל השדה עומד בשדה‪,‬‬ ‫להוציא מיד הקטן‪ ,‬אף שאנו יודעין שדר בה ר' ירמיה‪ ,‬אלא שלא ידעינן אם‬ ‫אבל דעת הריב"א הוא כדעת רש"י דדוקא טרק גלי שהחזיק התינוק בעצמו‬ ‫דר בה ג' שנים‪ ,‬אין מוציאין מידו עד שיגדיל‪ .‬אבל אם לא היה להקטן חזקת‬ ‫ולא הניחו מעכשיו אינו יכול רבי ירמיה להוציאו מידו אלא בעדי חזקה ואין‬ ‫אבות‪ ,‬כההיא דר' אושעיא‪ ,‬מוציאין מיד הקטן‪ ,‬אף על גב שכבר נכנס בה‬ ‫מקבלין עדות שלא בפניו‪ ,‬אבל אם היה רבי ירמיה דר באותו בית וזה היה‬ ‫הקטן ודר בה עתה וזה בא להוציא מידו‪ .‬או שהיה לו חזקת אבות‪ ,‬אלא שלא‬ ‫תובעו בבית דין שיצא מביתו לא היינו מוציאין רבי ירמיה על ידי תביעתו‬ ‫דר בה עתה הקטן‪ ,‬ובא עתה לב"ד להוציא את הדר בו בחזקת אביו שלו‪ ,‬וזה‬ ‫של זה‪.‬‬ ‫הדר בו טוען שלקחה מאביו ושיש לו עדים שהחזיק בה ג' שנים‪ ,‬מקבלין‬ ‫היש"ש מביא מח' הראשונים‪ ,‬וכתב שגם לשיטת רש"י והריב"א והר"ת צריך‬ ‫עדותו של הדר בו‪ ,‬אף שזה הוא קטן‪ ,‬ואין מוציאין את הדר בו‪.‬‬ ‫המחזיק להביא עדים עכשיו שהוא מוחזק בבית‪ ,‬מלבד מה שיצטרך להביא‬ ‫או קיבל במתנה‪ ,‬אם הלוקח דר עכשיו בבית ממנים אפוטרופוס לקטנים‬ ‫והקשה בנתיבות המשפט על הסמ"ע שהרי מדברי התוס' מבואר דאפילו היה‬ ‫ועל הלוקח להביא עדים שקנה הבית או עדים שדר בה ג' שנים ואז אין‬ ‫רבי ירמיה מוחזק בבית אפשר לבן חמיו לקחתו ממנו‪ ,‬והעיקר תלוי בחזקת‬ ‫מוציאין אותו משם‪ ,‬ולאחר שיגדלו היתומים שוב יעמוד לדין דשמא‬ ‫אבות‪ ,‬וכתב דכוונת התוס' דאפילו היה רבי ירמיה בתוך הבית היינו שקודם‬ ‫יוכלו לטעון כנגד המכירה‪.‬‬ ‫לכן ישב בתוך הבית‪ ,‬ולא שהוא ישב שם עכשיו‪ ,‬דאי אפילו לא תקף הקטן‪,‬‬ ‫•ואם הקטנים יושבים בבית‪ ,‬ואפי' אם תקפו את הלוקח והוציאו אותו‬ ‫רק שאפילו אם ר' ירמיה היה מוחזק בשעת משפט היה הקטן יכול להוציא‬ ‫מהבית‪ ,‬ויש להם חזקת אבות‪ ,‬ימתין עד שיגדלו היתומים ואז ילך עמהם‬ ‫ממנו‪ ,‬ולא היו מקבלין העדי חזקה של ר' ירמיה‪ ,‬א"כ בכל הלוקחים‪ ,‬כשימות‬ ‫לבית דין‪.‬‬ ‫המוכר וישארו יתומים קטנים‪ ,‬נוציא הקרקע מידם‪ ,‬וזה לא ניתן להיאמר כלל‪.‬‬ ‫•היה לו שטר‪ ,‬גם אם אינו מקוים יקיימו עכשיו ואז יוכל להוציא את‬ ‫עוד כתב הסמ"ע‪ ,‬שאם לא היה להקטן חזקת אבות‪ ,‬מוציאין מיד הקטן‪ ,‬אף‬ ‫הקטנים מהבית‪.‬‬ ‫על גב שכבר נכנס בה הקטן ודר בה עתה וזה בא להוציא מידו‪ .‬או שהיה‬ ‫לו חזקת אבות‪ ,‬אלא שלא דר בה עתה הקטן‪ ,‬ובא עתה לבי"ד להוציא את‬ ‫•היה לו עדות שקנה את הבית ואין לקטנים חזקת אבות גם אם הקטנים‬ ‫הדר בו בחזקת אביו שלו‪ ,‬וזה הדר בו טוען שלקחה מאביו ושיש לו עדים‬ ‫שם יוכל להוציא את הקטנים מהבית‪.‬‬ ‫שהחזיק בה ג' שנים‪ ,‬מקבלין עדותו של הדר בו‪ ,‬אף שזה הוא קטן‪ ,‬ואין‬ ‫‪‬‬ ‫מוציאין את הדר בו‪.‬‬ ‫ועי' בש"ך שהקשה על הסמ"ע שכתב דלתוס' בעינן תרתי‪ ,‬דאכן כן כתבו‬ ‫דף קיב ע"ב‬ ‫התוס' פרק שום היתומים‪ ,‬אבל בתוס' בסוגיין כתבו להיפך‪ ,‬דלעולם חזקת‬ ‫(ב) בגמרא‪ ,‬אמר רב אשי א"ר שבתאי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין‪,‬‬ ‫אבות מהני אפילו היה בחזקת רבי ירמיה‪ ,‬ונשאר בצ"ע‪ ,‬והביא דברי היש"ש‬ ‫תהי בה רבי יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין‪ ,‬קיבלה מיניה ר'‬ ‫דכתב לפסוק כהתוס' שהביא בסמ"ע‪ ,‬וכתב שראה בספר רבינו תם שיש‬ ‫יוסי בר חנינא כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשין‬ ‫טעות בתוס' דבבא קמא והעלה דלא כוותייהו‪ ,‬אבל המדקדק היטב בתוס'‬ ‫לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא‪.‬‬ ‫דבבא קמא יפרש דבריהם כתוס' דפרק שום היתומים‪.‬‬ ‫כתב הרא"ש‪ ,‬כתב ריב"א שאם קבלו העדות שלא בפני בעל דין אינו עדות‬ ‫ולפי זה מה שכתבו בתוך הבית היינו שקודם לכן דר בתוך הבית ולא עכשיו‪.‬‬ ‫לדון על פיו גם בדיעבד‪ .‬וכן כתב הנימוקי יוסף‪ ,‬דכיון דקי"ל דאין מקבלין‬ ‫עדים שלא בפני בעל דין‪ ,‬אם עברו וקבלו לא עשו ולא כלום‪ ,‬דהוו להו טועין‬ ‫עוד כתב המחבר (סי' קי סעי' ו')‪:‬‬ ‫בדבר משנה דקי"ל דחוזר‪.‬‬ ‫קרקע שהיתה בחזקת קטנים‪ ,‬ובא אחד וטען שהיא לקוחה ממורישם‪,‬‬ ‫וכתב הנמוקי יוסף בשם הריטב"א‪ ,‬דהא דאמרינן דאין מקבלין עדים שלא‬ ‫ויש לו עדים שהחזיק בה ואכלה שני חזקה בחיי אביהם‪ ,‬אין מוציאין‬ ‫בפני בעל דין‪ ,‬וקטן כשלא בפניו דמי‪ ,‬היינו בדבר שאינו ברור ויש בו חשש‪,‬‬ ‫אותה מידם עד שיגדילו‪ ,‬שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין‪ ,‬אבל‬ ‫אבל בדבר ברור שאין בו חשש כגון דצוה אבי הקטן ואמר תנו מנה לפלוני‪,‬‬ ‫אם הוציא שטר שהיא לקוחה בידו‪ ,‬הרי זה מקיים השטר ומוציאין אותה‬ ‫מקבלין עדים שצוה כך ונזקקין‪ ,‬דליכא למיחש למידי‪ .‬וכן לכל כיוצא בזה‬ ‫מידם אחר שמעמידים להם אפוטרופוס‪.‬‬ ‫שהוא ברור על פי העדים בלא שום חשש מקבלין עדים שלא בפני בעל דין‪.‬‬ ‫וכתב הסמ"ע‪ ,‬דהמחבר פסק כדעת הרמב"ם שמחלק בין טענת גזולה‪ ,‬דכתב‬ ‫כתב הבית יוסף (סי' כח) דהנה בגמרא כתובות (דף כ‪ ).‬אמרו‪ ,‬אמר רבי אבהו אין‬ ‫בסעיף ה' דנזקקין לו ומקבלין עדותו בקטנותו ומוציאין מידו‪ ,‬ובין טענת‬ ‫מזימין את העדים אלא בפניהן ומכחישין את העדים שלא בפניהן‪ ,‬והזמה‬ ‫לקוחה דאין נזקקין לו לקבל עדותו‪ ,‬אם לא שהוציא שטר ומראה שהוא‬ ‫שלא בפניהן נהי דהזמה לא הוי הכחשה מיהא הויא‪ ,‬וכתב הראבי"ה דממה‬ ‫לקחה‪ ,‬אעפ"י שאינו מקוים‪ ,‬ב"ד נזקקין לו ומקיימין שטרו ומוציאין את‬ ‫שהוא נחשב עכ"פ הכחשה מכאן שעדות שלא בפני בעל דין נחשב לעדות‪,‬‬ ‫הקטן‪ ,‬דהרמב"ם לטעמיה דס"ל דמקיימין השטר בפני קטן כמו שמקיימין‬ ‫עכ"פ לגבי בדיעבד‪ ,‬שאם קבלו עדות הרי זה נחשב לעדות‪ .‬אבל יש אומרים‬ ‫שלא בפני גדול‪ ,‬אבל בטור מוכח דמשוה טענות גזולה ולקוחה יחד‪ ,‬ובשניהן‬ ‫שבכל עניני הזמה איכא חידוש וא"א ללמוד משם‪.‬‬ ‫כתב‪ ,‬דאע"ג דיש לו חזקת אבות אם יש שטר מקוים או שנתקבלה העדות‬ ‫בחיי אביו נזקקין למערער ומוציאין מיד הקטן‪ ,‬ואי לא אין נזקקין אפילו‬ ‫וכתב עוד בשם הראב"ן‪ ,‬דמדמכשרינן קבלת אונס שלא בפני בעל דין‪ ,‬שמע‬ ‫לקיים השטר בקטנותו ואין מוציאין מידו‪.‬‬ ‫מינה דבלא אונס כשר בדיעבד‪ ,‬דאי פסול על ידי אונס נמי מיפסל‪.‬‬ ‫כתב בערוך השולחן דלדיעה ראשונה אין מקיימין עתה השטר ואין מוציאין‬ ‫וכתב הבית יוסף שהרא"ש בפסקיו וגם בתשובה לא כתב אלא סברת ריב"א‬ ‫את הקטן אא"כ היה השטר מקויים בחיי אבי הקטן‪ ,‬אבל רוב הפוסקים‬ ‫דאפילו בדיעבד פסול‪ ,‬ואחריו נמשך הטור‪ ,‬וטענת ראב"ן אינה טענה‪ ,‬דהא‬ ‫חולקים על דיעה זו‪ ,‬ואפשר לקיימו עכשיו‪ ,‬אבל בתחילה צריכים למנות‬ ‫הפסול הוא רק מדרבנן‪ ,‬וקרא אסמכתא בעלמא‪ ,‬והם אמרו דהיכא דאיכא‬ ‫אפוטרופוס לקטנים‪.‬‬ ‫אונס מקבלין והיכא דליכא אונס וקבלו אפילו דיעבד לאו כלום הוא‪ ,‬וכתב‬ ‫הבית יוסף‪ ,‬שכ"כ ה"ר דוראן (שו"ת רשב"ץ) בשם הרשב"א‪ ,‬וכן כתב הריב"ש‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫בתשובה‪ ,‬דאם קבלו עדים שלא בפני בעל דין אין דנין על פיהם‪ ,‬וכן הוא‬ ‫•המוכר בית לחבירו ומת והשאיר בנים קטנים ואין ללוקח שטר והיתומים‬ ‫בירושלמי‪ ,‬וכן כתבו הרשב"א והרמ"ה עכ"ל‪.‬‬ ‫טוענין שהבית של אביהם והלוקח מודה שהיה של אביהם רק קנה אותו‬ ‫עוד כתב הרמ"א‪:‬‬ ‫כתב המחבר (סי' כח סעי' ט"ו)‪:‬‬ ‫ויש חוששין ואומרים דאם נתקבל העדות שלא בפניו‪ ,‬כשר בדיעבד‪ ,‬ולכן אם‬ ‫אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין‪ ,‬ואם קבלו‪ ,‬אין דנין על פיו‪.‬‬ ‫הבעל דין הוא אלם‪ ,‬והעדים יראים להגיד לפניו‪ ,‬מקבלין העדות שלא בפניו‪,‬‬ ‫כתב הסמ"ע‪ ,‬עיין לקמן סימן ק"י סעיף ט' בהג"ה‪ ,‬דבדבר ברור מקבלין שלא‬ ‫ודנין על פיו‪ .‬מיהו אם אפשר לכוף האלם כדרך שנתבאר לעיל סי' זה סעיף‬ ‫בפניו‪ .‬וכתב בערוך השולחן דנראה דדין זה הוא דווקא באופן שיש טורח רב‬ ‫ה'‪ ,‬עדיף טפי‪ .‬יש אומרים דלא אמרו אין מקבלין עדות אלא בפני בעל דין‪,‬‬ ‫שיעידו בפני הבע"ד‪.‬‬ ‫היינו בדיני ממונות‪ ,‬אבל בקטטות ומריבות שיש לחוש שאם יעידו בפניהם‬ ‫יתקוטטו עם העדים‪ ,‬גם יתקוטטו זה עם זה‪ ,‬תקנו מגאונים שמקבלים‬ ‫וכתב הרמ"א‪:‬‬ ‫העדות שלא בפניהם‪ ,‬גם לא יגלו מי הם העדים‪ .‬ולי נראה דדוקא כשאין‬ ‫וחוזרין ומגידין בפניו‪ .‬ואם שנו בעדותן בפעם שני ממה שהגידו בראשונה‪,‬‬ ‫הבית דין רוצים לדון אחד מהם על פי הדין ולענוש‪ ,‬רק להשקיט הקטט‬ ‫הולכין אחר העדות השני שהגידו בפניו‪ ,‬אף על פי שהגידו בראשונה על פי‬ ‫ולהורות כפי צורך המריבה‪ ,‬אבל כשרוצים לענוש ולדון אחד מהם‪ ,‬אין לקבל‬ ‫החרם‪ ,‬דכל שלא בפניו כחוץ לבית דין דמי‪ ,‬וחוזרין ומגידין‪.‬‬ ‫העדות אלא בפניו‪ ,‬וכמו שנתבאר באבן העזר סי' יא סעיף ד‪.‬‬ ‫בענין חוזרין ומגידין כתב הט"ז‪ ,‬דבתשובת מהרש"ל כתב שאחר שהעידו‬ ‫הש"ך כתב על דברי הרמ"א דיש מכשירים בדיעבד‪ ,‬דהמהרש"ל ביש"ש‬ ‫שלא בפניו תו לא מהני בפניו‪ .‬וכן נמצא בתשובת בן לב‪ ,‬אבל כתב דאין להם‬ ‫פסק דאפילו בדיעבד פסול העדות שהוגבה שלא בפני בעל דין‪ .‬וכתב‬ ‫יסוד מגמ' ולא מפוסקים‪ ,‬ואדרבה מדברי הרי"ף והעיטור‪ ,‬הביאם הנימוקי‬ ‫הנתיבות‪ ,‬דאם הבעל דין מתרה אל תקבלו שלא בפני‪ ,‬לכולי עלמא לא מהני‬ ‫יוסף‪ ,‬והעתיק הרמ"א בסעיף כ"א וז"ל‪ ,‬אלא סומכין על העדים עצמם‪,‬‬ ‫כהאי גוונא‪.‬‬ ‫משמע דמהני אח"כ בפניו‪ .‬וכן פסק בית יוסף בשם הריב"ש‪.‬‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫ומה שהוסיף הרמ"א אף על פי שהגידו בראשונה ע"פ החרם‪ ,‬מבאר הסמ"ע‪,‬‬ ‫דבזה הוי אמינא השתא דמשנין בעדות נמצא דנשבעו לשקר ופסולים הן‬ ‫•אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין‪ ,‬ואם קבלו בדיעבד אין עדותן‬ ‫לעדות‪ ,‬קמ"ל דלא‪ ,‬שכל שלא בפניו אין מדקדקין כל כך בעדותן‪ ,‬וה"ה אם‬ ‫עדות‪ ,‬והרמ"א הביא יש אומרים דבדיעבד עדותן עדות‪ ,‬ויש חולקין על‬ ‫הגידו בראשונה על פי השבועה‪.‬‬ ‫זה‪ ,‬ובפרט באופן שהבעל דין מחה שלא יקבלו העדות שלא בפניו‪.‬‬ ‫ומה שאמרו שעדות שלא בפניו כעדות חוץ לבית דין מחדש הפתחי‬ ‫•באופן שהבעל דין הוא אלם וחוששין העדים להעיד בפניו בכה"ג י"א‬ ‫תשובה בשם תשובת עבודת הגרשוני שהביא בשם תשובת הראנ"ח‬ ‫שמקבלים שלא בפניו‪.‬‬ ‫שכתב דהיינו דוקא כשהבעל דין שלא נמצא שם אינו חפץ בעדות ראשון‪,‬‬ ‫•וכמו כן כשחוששין שע"י העדות תגדל המריבה‪ ,‬והעדים באים להשקיט‬ ‫אבל אם הוא אומר אף על פי שלא נמצאתי שם אותה עדות מקובלת עלי‪,‬‬ ‫המריבה‪ ,‬בכה"ג מקבלים עדות שלא בפניהם‪ ,‬אבל אם רוצים להעניש‬ ‫נראה לע"ד שעדות הראשון עדות‪ ,‬שלא אמרו אין מקבלין כו' אלא לתועלת‬ ‫אחד ולחייבו בממון א"א לקבל עדות שלא בפניו‪.‬‬ ‫המתחייב בעדות‪ ,‬אבל הזוכה בעדות מקבלין שלא בפניו‪ ,‬והסכים עמו בעל‬ ‫•באופן שהוא דבר ברור או שהוא זכות למי שמעידים עליו‪ ,‬או שהבעל‬ ‫עבודת הגרשוני‪.‬‬ ‫דין מסכים לכך‪ ,‬מקבלים עדות שלא בפני בעל דין‪.‬‬ ‫ובגליון מהרש"א הביא בשם תשובת בן לב שבאופן שהעדות שלא בפניו‬ ‫•העידו עדות שלא בפני בע"ד‪ ,‬וכשחזרו והעידו בפניו שינו מעדותם‪ ,‬אם‬ ‫הוא זכות עבורו אפשר לקבל עדות שלא בפניו‪ ,‬דזכין לעדות שלא בפניו‪.‬‬ ‫בעדותם הראשונה לא העידו בהחלט אין זה בכלל חוזר ומגיד‪.‬‬ ‫והקשו האחרונים שמאחר שיש אופנים שעדות גם שלא בפניו היא עדות‬ ‫•אם בשעת העדות הראשונה העידו בהחלט‪ ,‬י''א דאין חוזר ומגיד‪ ,‬אף‬ ‫כשרה‪ ,‬א"כ למה אין בעדות זו משום כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד‪ ,‬ויש‬ ‫שהיה עדות הראשונה שלא בפני בעל דין‪.‬‬ ‫אחרונים שהקשו עוד שמאחר שמן התורה עדותן עדות‪ ,‬ורק מדרבנן אין‬ ‫מקבלים עדות שלא בפני בעל דין‪ ,‬למה אין בעדות שלא בפניו משום כיון‬ ‫‪‬‬ ‫שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד‪ ,‬וביותר הקשו באופן שהגידו על פי שבועה‬ ‫(ג) בגמרא‪ ,‬אמר רב אשי א"ר שבתאי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין‪,‬‬ ‫שלא בפניו‪ ,‬ועכשיו הם משנים עדותם‪ ,‬הא נפסלים הם משום שבועת שוא‪,‬‬ ‫תהי בה רבי יוחנן וכי מקבלין עדים שלא בפני בעל דין‪ ,‬קיבלה מיניה ר'‬ ‫וכתב בנתיבות המשפט‪ ,‬דוודאי אם נשבעו שיאמרו אמת א"א להם לחזור‪,‬‬ ‫יוסי בר חנינא כגון שהיה הוא חולה או עדיו חולים או שהיו עדיו מבקשין‬ ‫ואיירי באופן שנשבעו שיגידו עדות‪ ,‬יכולין לומר לא עברנו על השבועה כי‬ ‫לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא‪.‬‬ ‫היתה הכוונה בעדות שיועיל על פי הדין והיינו בפני הבעל דין‪ ,‬אבל בנשבעו‬ ‫אמר רב יהודה אמר שמואל מקבלין עדים שלא בפני בעל דין אמר מר‬ ‫על עדותם שוב אין יכולים לחזור ולהעיד‪.‬‬ ‫עוקבא לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו‬ ‫ובערוך השולחן כתב לבאר דכיון שידעו שיש פסול בעדותם‪ ,‬משום שהיה‬ ‫ליה ולא אתא אבל לא פתחו ליה בדינא מצי א"ל אנא לב"ד הגדול אזילנא‪.‬‬ ‫שלא בפניו‪ ,‬כיון דמתקנת חכמים אין מקבלין שלא בפני בעל דין‪ ,‬ממילא לא‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה ושלחו)‪ ,‬אומר ר"י דמשמע דבעי שלחו לו ולא בא בהדי‬ ‫כוונו לעדות גמור בפעם הראשון‪ ,‬ולכן אין זה בכלל חוזר ומגיד גם מדין תורה‪,‬‬ ‫שהיו עדיו חולים או שהיו מבקשין לילך למדינת הים‪ ,‬מדלא קאמר או שלחו‬ ‫אבל אם קבלו עדותם בהחלט וכוונו לעדות גמור‪ ,‬שוב אין יכולים לחזור‬ ‫כדקאמר או שהיו עדיו חולים או שהיו כו'‪ ,‬ומיהו בסמוך משמע דבעי למימר‬ ‫בהם מעדותם‪.‬‬ ‫למה נמתין‪ ,‬ומאי שנא מהיה חולה שמקבלים שלא בפניו‪ ,‬וכן כשהיו‬ ‫או ושלחו‪ ,‬דקאמר כגון דפתחו ליה בדיניה ושלחו ליה ולא אתא‪ ,‬משמע‬ ‫העדים רדופים ללכת למדינת הים שמקבלין ואף על גב דלא שלחו ליה‬ ‫דמשום האי מילתא לחודיה דשלחו לו ולא אתא מקבלין עדים שלא בפני‬ ‫וכדפריש הראב"ד‪.‬‬ ‫בעל דין‪ ,‬וכתבו דיש לדחות דשאני התם דפתחו ליה בדיניה ודין גדול הוא זה‪,‬‬ ‫כתב המחבר (סי' כח סעי' ט"ז)‪:‬‬ ‫אבל כתבו דיש ספרים שכתוב בהן או שלחו אחריו ולא בא‪ ,‬וצ"ע בספרים‬ ‫ישנים‪ ,‬ובפי' ר"ח ובספר ישן נמצא כתוב ושלחו לו‪.‬‬ ‫היה הבעל דין חולה‪ ,‬או שהיו העדים חולים‪ ,‬מקבלים שלא בפניו‪ ,‬ואם היו‬ ‫העדים מבקשים לילך למדינת הים‪ ,‬ושלחו לבעל דין ולא בא‪ ,‬או שאינו‬ ‫וכן כתב הרא"ש‪ ,‬דמדלא קאמר או שלחו כדאמר באידך או‪ ,‬מכלל דשלחו לו‬ ‫מצוי בעיר‪ ,‬הרי אלו מקבלים עדות שלא בפניו‪.‬‬ ‫קאי אכולהו דאין מקבלין לעולם אלא א"כ הודיעוהו‪ ,‬אבל כתב דיש מפרשים‬ ‫דקאי דוקא אבקשו עדיו לילך למדינת הים‪ ,‬שיש שהות לשלוח לו ולהודיעו‪,‬‬ ‫וכתב הרמ"א (סעיף יז)‪:‬‬ ‫אבל אם היה חולה או עדיו חולין אין אדם שליט ברוח ואין צריך להודיעו‪,‬‬ ‫וכן אם מצא עדיו בעיר אחרת ואין שהות לשלוח אחריו‪ ,‬או שלא ימצא‬ ‫ומשמע דלהלכה ס"ל דשלחו לו קאי אכולהו‪.‬‬ ‫העדים אח"כ‪ ,‬גובין בפני ב"ד שלא בפני בעל דין‪ ,‬ודנין על פי העדות‬ ‫אבל בנימוקי יוסף נקט כשיטת היש מפרשים‪ ,‬דרק באופן שהיו עדיו‬ ‫ההוא‪ ,‬וכן המנהג פשוט במדינות אלו‪ ,‬אף ע"פ שיש חולקים וס"ל דאפילו‬ ‫מבקשים לילך במדינת הים צריך שיהיה התנאי דשלחו לו ולא בא‪ ,‬וכתב‬ ‫במקום שיש לחוש שיפסיד העדות אם לא יקבלו שלא בפניו‪ ,‬אין מקבלין‬ ‫ושלחו לו‪ ,‬מדלא קאמר או שלחו לו דקדקו המפרשין ז"ל דקאי אדסליק‬ ‫אלא א"כ שלחו לו תחלה‪ ,‬אין נוהגין כן‪ ,‬אלא כאשר נתבאר‪.‬‬ ‫מיניה‪ ,‬שאם היו עדיו מבקשים לילך צריך להודיע לו שיבא קודם שיקבלו כיון‬ ‫מבואר בדברי המחבר שפסק להלכה כשיטת הנימוקי יוסף שבמקום נחוץ‬ ‫שיש שהות‪ ,‬ואם לא בא מקבלין עדותו שלא בפניו‪ ,‬ואין סברא לומר דקאי‬ ‫מקבלים עדים שלא בפני בעל דין אף אם לא שלחו לו‪ ,‬וכן נקט הרמ"א בסעיף‬ ‫נמי אהוא חולה או עדיו חולים‪ ,‬דכיון שהדבר נחוץ ודאי מקבלין העדים ואין‬ ‫יז כשיטת הנימוקי יוסף‪,‬‬ ‫צריך לשלוח לו‪ ,‬דאם לא עכשיו אימתי‪ ,‬דסתם חולים לסכנה חיישינן להו‪.‬‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫הבית יוסף (סי' כח) הביא דברי המרדכי שכתב כגון שהיה הוא חולה וכו'‪,‬‬ ‫•אע"פ שאין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין‪ ,‬אם היה התובע חולה או‬ ‫בכולהו גרסינן או אבל גבי ושלחו לו לא גרסינן או‪ ,‬ופירש ר"י מכאן משמע‬ ‫עדיו חולים‪ ,‬אפשר לקבל עדות שלא בפניו אע"פ שעדיין לא שלחו לו‪.‬‬ ‫מדלא גרסינן או דבשלחו ליה גרידא אין מקבלין‪ ,‬ובפירוש רבינו חננאל‬ ‫•אם לא היה התובע חולה מסוכן ויש שהות לקרא להנתבע‪ ,‬צריך לשלוח‬ ‫משמע שאין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין עד שיהא הוא חולה או עדיו‬ ‫לו לבא ואם לא בא אז מקבלים שלא בפניו‪ ,‬ואם לא שלח לקרא לו אין‬ ‫חולים ופתחו ליה בדינא ושלחו לו ולא בא דכל שלשתן בעינן עכ"ל‪ ,‬וכתב‬ ‫מקבלים העדות שלא בפני בע"ד‪.‬‬ ‫דנראה דסובר המרדכי דשמואל מוסיף אדרבי יוסי בר חנינא‪ ,‬דלרבי יוסי‬ ‫בר חנינא אף על גב דלא פתחו בדיניה בהוא חולה וכו' סגי‪ ,‬ורב יהודה אמר‬ ‫•היו עדיו מבקשין לילך למדינת הים ושלחו לו ולא בא מקבלים העדות‪,‬‬ ‫שמואל בא להוסיף דבעינן נמי פתחו ליה בדיניה בהדי עדיו חולים‪ ,‬וסבירא‬ ‫שלא בפניו‪ ,‬אבל אם לא שלחו לו אין מקבלים‪.‬‬ ‫ליה דהלכה כשמואל לגביה רבי יוסי בר חנינא‪.‬‬ ‫•אם הנתבע אינו בנמצא והעדים מבקשים לצאת למדינת הים ואין‬ ‫אבל כתב דדעת בעל העיטור הוא‪ ,‬דמסתברא הא דשמואל אשלחו לו‬ ‫שהות להמתין‪ ,‬וכן בכל ענין שהדבר נחוץ לקבל העדות שלא בפניו‪,‬‬ ‫ולא בא קאי‪ ,‬ולא פליגי אהדדי‪ ,‬ומודה שמואל כשהיה הוא חולה או עדיו‬ ‫מקבלים העדים‪.‬‬ ‫חולים או שהיו מבקשים וכו'‪ ,‬ומוסיף בעל העיטור דהוא הדין לעדים שאין‬ ‫•ובזמננו שיש אפשרות להודיעו דרך הטעלעפאן לכאורה צריכים בכל‬ ‫יודעים לחתום או שזה במקום רחוק וזה במקום רחוק וצריך לצרף עדותן‪,‬‬ ‫אופן להודיעו‪ ,‬שמא ימצא הדרך לבא‪ ,‬ואם לא יוכל לבא אפשר לקבל‬ ‫דמקבלים עדותן‪.‬‬ ‫העדות שלא בפניו‪.‬‬ ‫וכתב הבית יוסף שלדעת הנימוקי יוסף שבמקום שהדבר נחוץ ודאי מקבלין‬ ‫‪‬‬ ‫העדים ואין צריך לשלוח לו‪ ,‬הוא הדין אם היה במקום רחוק והיו עדיו‬ ‫(ד) שם‪.‬‬ ‫מבקשים לילך למדינת הים דאין אומרים נמתין עד שישלחו לו‪ ,‬דבין כך ובין‬ ‫כתב הרא"ש בשם הריב"א‪ ,‬אם היה הנתבע חולה ואומר התובע שיקבלו‬ ‫כך ילכו העדים‪ ,‬וכ"כ המרדכי בשם ראב"ן‪ ,‬שאם אינו בעיר ואין שהות לשלוח‬ ‫העדות בחיי הנתבע שלא בפניו כדי שיחזיקוהו בנכסי הנתבע בחייו‪ ,‬ואם‬ ‫אחריו מקבלין‪ ,‬אבל לדעת הרא"ש והתוס' דגם אם הוא חולה אין מקבלין‬ ‫ימות יצטרך להמתין עד שיגדלו היורשין שלא יקבלו העדות בעודן קטנים‪,‬‬ ‫אלא אם כן שלחו לו ולא בא דאז הוא פושע‪ ,‬אבל אם אינו פושע אין מקבלין‬ ‫למה נשמע לקבל העדות שלא כדין כדי שיגבה חובו מיד‪ ,‬דאם באנו לחוש‬ ‫בשום ענין דמזל דידיה גרם‪ ,‬אם כן באופן שאינו בעיר‪ ,‬אף על פי שאין שהות‬ ‫לעיכוב פרעונו‪ ,‬גם אחר מותו נקבל‪ ,‬אלא מזל רע דתובע גרם שחלה הנתבע‬ ‫לשלוח אחריו לא מקבלין‪ ,‬דהא תרי בעינן‪ ,‬הפסד התובע והתרו בנתבע‪ ,‬והכא‬ ‫או מת‪ ,‬ובין בחייו ובין במותו אין מקבלין עדות שלא כדין לחוב ליתומים‪.‬‬ ‫הרי לא התרו בנתבע‪.‬‬ ‫וכתב הרא"ש דמתוך פי' ריב"א ז"ל משמע דאם אמר התובע לדיינים הרי‬ ‫ונמצא שיש עוד מח' התוס' והרא"ש כנגד הנימוקי יוסף‪ ,‬באופן שאין הנתבע‬ ‫עדיי בפניכם אלא שאינכם רוצים לקבלן לכל הפחות תקחו הממון בידכם כדי‬ ‫בעיר‪ ,‬אם מקבלים עדים שלא בפני בעל דין באופן שאין ברירה‪.‬‬ ‫שלא יאכלוהו הקטנים‪ ,‬אין שומעין לו‪ .‬וכן כתב הראב"ד ז"ל‪.‬‬ ‫והביא הבית יוסף דעת הרשב"א בתשובה‪ ,‬דכל כי הא שאין בעל דין בעיר‬ ‫•אבל באופן שהנתבע יכול לטעון שהוא רוצה ללכת לפני בית דין אחר אין‬ ‫כתב הרמ"א (סי' כח סעי' ט"ז)‪:‬‬ ‫מקבלין עדות שלא בפניו גם בשלחו אחריו ולא בא‪.‬‬ ‫אם היה הנתבע חולה‪ ,‬אין מקבלין עדות שלא בפניו‪ ,‬אע"פ שיש לחוש‬ ‫‪‬‬ ‫שיפלו הנכסים קמי יתמי ולא יוכל לדון עמהם‪.‬‬ ‫(ו) שם‪.‬‬ ‫וכתב הסמ"ע דהטור סיים וכתב‪ ,‬כי מזל רע דידיה גרם שחלה הנתבע‪ .‬ועוד‬ ‫כתב המחבר (סי' כח סעיף י"ז‪-‬יח)‪:‬‬ ‫כתב בשם הראב"ד‪ ,‬דאפילו יאמר התובע לדיינים לכל הפחות אם אינכם רוצים‬ ‫ראובן שתובע את שמעון‪ ,‬ועידיו במקום אחר‪ ,‬יאמרו בית דין לשמעון‪,‬‬ ‫לקבל עדותו קחו הממון בידכם שלא יאכלוהו הקטנים‪ ,‬אין שומעין לו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫אם חפץ לילך במקום העדים ויעידו בפניו‪ ,‬ואם לאו יקבלו בית דין‬ ‫וכתב עוד מה שהביא בפרישה דדוקא כשאדם ודאי חייב לחבירו ויש לחוש‬ ‫שבמקום העדים עדות שלא בפניו ויודיעו לבית דין שבמקום הבעלי‬ ‫שיכלה ממונו קודם שיגיע זמן הפרעון אמרו דלוקחין הב"ד ממונו מידו‪,‬‬ ‫דינין‪ ,‬וידונו על פי אותה קבלה‪:‬‬ ‫וכמו שכתבו הטור והמחבר לקמן בסימן ע"ג‪ ,‬משא"כ באופן שעדיין לא‬ ‫לא אמרו אין מקבלין עדים שלא בפני בעל דין‪ ,‬אלא בתובע שמביא עדים‬ ‫נתברר חיובו‪.‬‬ ‫על תביעתו‪ .‬אבל המביא עדים לפטור את עצמו‪ ,‬מקבלים‪.‬‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫כתב הש"ך שדין זה נוהג רק בבא לפטור עצמו מתשלומין‪ ,‬אבל לא כדי‬ ‫•אם הנתבע חולה והתובע חושש שאם ימות יצטרך להמתין עד שיגדלו‬ ‫לקרוע שטר או להוציא את המשכון מידי המלוה‪.‬‬ ‫היתומים או שיאכלוה הקטנים ולא יהי לו מה לגבות אעפי''כ אין מקבלין‬ ‫עוד כתב הש"ך בשם המהרי"ט‪ ,‬דדין זה אינו אלא היכא שבאים להוציא‬ ‫עדות שלא בפני הבע''ד‪.‬‬ ‫מהלוה שלא בפני המלוה‪ ,‬דלפטור עצמו מהתביעה יכול להביא עדים שלא‬ ‫•וכן אם מבקש שהבי''ד יעכב הממון ברשותם עד שיגדלו ויעמדו לדין‬ ‫בפני התובע‪ ,‬אבל כשאין המלוה תובעו‪ ,‬ודאי שלא יקבלו העדות אלא בפניו‪.‬‬ ‫שלא יאכלוה הקטנים אין שומעין לו‪.‬‬ ‫וכתב בערוך השולחן‪ ,‬דאם הב"ד מבינים שאמת אומר זה המביא עדים‪,‬‬ ‫‪‬‬ ‫דבוודאי יתבענו התובע כשיוודע שאין להנתבע בכאן עדים‪ ,‬מצוה היא לקבל‬ ‫עדיו‪ ,‬כדי לסכל ערמומיות התובע‪ ,‬כללו של דבר בענין זה דאין מקבלים‬ ‫(ה) בגמרא‪ ,‬אמר רב יהודה אמר שמואל מקבלין עדים שלא בפני בעל‬ ‫עדים שלא בפני בעל דין‪ ,‬אבל כשהבי"ד רואים בהמתנת הבע"ד הפסד לאחד‬ ‫דין אמר מר עוקבא לדידי מיפרשא לי מיניה דשמואל כגון דפתחו ליה‬ ‫מהבע"ד גובים שלא בפני הבע"ד‪ ,‬ומי שמוחזק באיזה בית או קרקע ומביא‬ ‫בדיניה ושלחו ליה ולא אתא אבל לא פתחו ליה בדינא מצי אמר ליה אנא‬ ‫לבית דין הגדול אזילנא‪.‬‬ ‫עדים על חזקתו‪ ,‬אף על פי שאין תובע לפנינו מקבלין עדותם‪ ,‬דאולי יבא‬ ‫איזה מערער על חזקתו‪ ,‬וכן בכל ענייני חזקה‪.‬‬ ‫מבאר הרא"ש דברי שמואל‪ ,‬דאיירי באופן שכבר טענו לפני הדיינים ואח"כ‬ ‫הביא התובע עדיו ושלחו ב"ד לנתבע שיבא וישמע עדי התובע ולא בא‪,‬‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫דמילתא דפשיטא שמקבלים‪ ,‬כיון שהודיעוהו הדיינים ולא בא‪ ,‬דברצונו לא‬ ‫•באופן שהעדים נמצאים במקום אחר‪ ,‬אז אם חפץ שיעידו בפניו ילך‬ ‫יבא לשמוע העדות‪ .‬ולא פליג שמואל אהא דר' יוחנן‪ ,‬דאיירי בדלא פתח‬ ‫הנתבע לשם‪ ,‬או שהעדים יעידו שם והבי"ד שם יכתבו לבית דין של‬ ‫בדיניה אלא שהיה הוא חולה או עדיו חולין או מבקשים לילך למדינת הים‬ ‫מקום הנתבע‪.‬‬ ‫והושיב התובע דיינין לקבל עדות‪ ,‬אבל לא פתחו ליה בדיניה מצי אמר לבית‬ ‫•באופן שהנתבע בא לפטור עצמו מתשלומים יכולים לקבל העדות שלא‬ ‫דין הגדול קאתינא‪ .‬פי'‪ ,‬יאמר איני רוצה שתקבלו עדות עד שאבא לדין‪.‬‬ ‫בפני התובע‪ ,‬ובתנאי שלא יוציאו מהתובע שטר או משכון‪.‬‬ ‫וכתב הבית יוסף‪ ,‬דהרי"ף והרמב"ם השמיטו מימרא זו דפתחו ליה בדיניה‪,‬‬ ‫•אם אחד בא לבית דין קודם שבא התובע שהוא רוצה שיקבלו עדות כדי‬ ‫ונראה לי דטעמא משום דסבירא להו דפליג ארבי יוחנן דאמר לעיל שאם היה‬ ‫לפטור עצמו אין מקבלים העדות כי אם במקום שיש חשש שלאחר מכן‬ ‫הוא חולה או עדיו חולים או מבקשים לילך למדינת הים‪ ,‬ומשמע דוקא בהני‬ ‫לא יהיו שם עדים ואז יבואו לתבעו‬ ‫אבל בפתחו לו לא‪ ,‬והלכה כרבי יוחנן לגביה שמואל‪ ,‬והם פסקו כרבי יוחנן‪,‬‬ ‫ומשום כן המחבר לא הביא דין זה‪ ,‬אבל הרמ"א הביא דין זה‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫כתב הרמ"א (סי' כח סעיף ט"ז)‪:‬‬ ‫(ז) בגמרא‪ ,‬אמר רב מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין‪ ,‬ורבי יוחנן‬ ‫ויש אומרים דכל ששלחו אחריו ולא בא לב"ד‪ ,‬מהני‪ ,‬ומקבלין עדות שלא‬ ‫אמר אין מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין וכו'‪ ,‬אמר רבא הלכתא‬ ‫מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין ואפילו עומד וצווח‪.‬‬ ‫בפניו‪ ,‬אם פתחו ליה בדינא‪ ,‬או אפי' לא פתחו ליה בדינא‪ ,‬וצריך לדון לפני‬ ‫אותן דיינים כדרך שנתבאר בסימן י"ד‪.‬‬ ‫בביאור דינא דרב פירש רש"י‪ ,‬אם היו עדים החתומים מבקשים לילך למדינת‬ ‫הים‪ ,‬מביאן מלוה לבית דין ומעידין על כתב ידן‪ ,‬ובית דין כותבין תחתיו במותב‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫תלתא הוינא ואתו פלוני ופלוני ואסהידו אחתימת ידייהו ואשרנוהי וקיימנוהי‬ ‫•באופן שכבר התחילו בדין או בשאר אופנים שאין הנתבע יכול לומר‬ ‫כדחזי‪ ,‬ועל זה אמר רבא דאע"פ שעומד בעל דין וצווח אל תקיימוהו מזויף‬ ‫שברצונו ללכת לפני בי"ד אחר‪ ,‬ושלחו אחריו ולא בא מקבלים עדות‬ ‫הוא אין חוששין‪.‬‬ ‫שלא בפניו‪.‬‬ ‫(ח) בגמרא‪,‬‬ ‫ומשמע מדברי רש"י שאם לא בקשו העדים החתומים לצאת למדינת הים‬ ‫ואי אמר נקיטו לי זימנא עד דמייתינא סהדי ומרענא ליה לשטרא‬ ‫אין מעידים על השטר שלא בפני בעל דין‪ ,‬אבל דעת התוס' (ד"ה מקיימין) דבכל‬ ‫נקטינן ליה‪.‬‬ ‫ענין קאמר דמקיימין‪ ,‬משום דקיום שטר דרבנן‪ ,‬דעדים החתומים על השטר‬ ‫מבאר הרא"ש‪ ,‬דאם אמר קבעו לי זימנא‪ ,‬כשאמרו לו ב"ד פרעהו כי קיים‬ ‫כמי שנחקרה עדותן בבית דין דמי ואין צריך קיום‪ ,‬ומדרבנן הוא דצריך‪ ,‬הלכך‬ ‫שטרו אמר קבעו לי זמנא ואייתי סהדי ומרענא לשטרו קבעינן ליה‪ ,‬ומוסיף‬ ‫מקיימינן שלא בפני בעל דין‪.‬‬ ‫הרא"ש‪ ,‬דמדלא פירש הגמרא שיעור זה הזמן‪ ,‬מסתמא נותנים לו שלשים‬ ‫וכן פסק הרא"ש‪ ,‬דאפילו אין עדים מבקשין לילך למדינת הים או לא פתחו‬ ‫יום‪ ,‬כשיעור זמן בי"ד‪.‬‬ ‫ליה בדיניה מקיימין שלא בפני בעל דין‪ ,‬והטעם הוא דקל הוא שהקילו בקיום‬ ‫כתב הרמב"ם (פרק כ"ב מהלכות מלוה ולוה הל' ב)‪:‬‬ ‫שטרות‪ ,‬משום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בבי"ד דמי‪,‬‬ ‫ומדרבנן הוא דאצרכוהו קיום‪ ,‬הלכך מקיימין את השטר שלא בפני בעל דין‪,‬‬ ‫טען ואמר שטר זה שנתקיים בפניהם מזוייף הוא‪ ,‬אני אביא ראיה‬ ‫ואפילו עומד וצווח מזוייף הוא אל תקיימוהו אין שומעין לו‪.‬‬ ‫ואבטלנו‪ ,‬והעד במקום פלוני והם פלוני ופלוני‪ ,‬אם נראה לדיינין שיש‬ ‫ממש בדבריו קובעין לו זמן להביא עדיו‪ ,‬ואם נראה להם שאינו בא אלא‬ ‫הרשב"א נקט ג"כ כשיטת התוס' והרא"ש‪ ,‬אבל מטעם אחר‪ ,‬משום דעדי‬ ‫בעלילות דברים ובטענות של דופי אומרים לו שלם ואח"כ אם יש לו‬ ‫קיום לאו אמנה שבשטר הם מעידין אלא אכתב ידי עדים‪ ,‬ולכן אין זה נחשב‬ ‫ראיה יחזור‪ ,‬ואם היה מלוה אלם ושמא אינו יכול להוציאו מידו מניחין‬ ‫שלא בפני בעל דין‪.‬‬ ‫על ידי שליש‪.‬‬ ‫כתב המחבר (סי' מו סעיף ה')‪:‬‬ ‫וכתב המגיד משנה‪ ,‬ומתוך שלא פירשו חכמים זמן זה כמה הוא‪ ,‬נראה‬ ‫מקיימין השטר אפילו שלא בפני בעל דין‪ ,‬ואפילו עומד וצווח מזוייף הוא‬ ‫שהניחו הדבר למראית עיני הבית דין לפי מה שהוא הענין‪ ,‬ומכאן ראיה‬ ‫אל תקיימוהו‪ ,‬אין שומעין לו‪.‬‬ ‫ג"כ שאם נראה להם שאין בדבריו ממש שאין שומעין לו‪ ,‬וזהו אמרו אפילו‬ ‫כתב הש"ך‪ ,‬נראה שדין זה נוהג רק בקיום שטר‪ ,‬או מטעמא דכתב הרשב"א‬ ‫עומד וצווח‪ ,‬ומ"מ כתב הרמב"ם שאם היה המלוה אלם חוששין לו‪ ,‬וכיוצא‬ ‫מפני שהמקיימים לא על מנה שבשטר הם מעידים אלא על חתימות העדים‪,‬‬ ‫בזה חשו שם בגמרא ואמרו גברא אלמא הוה ואי הוה נפלה אדרכתא‬ ‫ובין לטעמא דכיון דקיום שטרות דרבנן‪ ,‬הלכך מקיימים שלא בפני בע"ד‪ ,‬אבל‬ ‫לידיה וכו'‪.‬‬ ‫בחתימת יד הלוה דלא שייכי הני טעמי אין מקיימים אלא בפניו‪ ,‬והוכיח דין‬ ‫כתב המחבר (סי' צ"ח סעי' ד)‪:‬‬ ‫זה בכמה ראיות‪ ,‬ומסיק הש"ך‪ ,‬מיהו כמדומה שנהגו להקל לקיים אף כתב יד‬ ‫לוה שלא בפני בעל דין‪ ,‬ואפשר לומר בזה מנהג מבטל הלכה‪ ,‬כמו שמקיים‬ ‫טען הלוה ואמר שטר זה שנתקיים בפניכם מזוייף הוא אני אביא ראייה‬ ‫הרב שטרות ביחידי‪ ,‬דהיינו נמי מטעם מנהג מבטל הלכה‪ ,‬אבל היכא דלא‬ ‫ואבטלנו‪ ,‬ועדים במקום פלוני והם פלוני ופלוני‪ ,‬אם נראה לדיינים שיש‬ ‫נהוג אין להקל‪.‬‬ ‫ממש בדבריו‪ ,‬קובעים לו זמן להביא עדיו‪ .‬ואם נראה להם שאינו בא אלא‬ ‫בעלילות דברים ובטענות של דופי‪ ,‬אומרים לו שלם‪ ,‬ואחר כך‪ ,‬אם יש‬ ‫וכתב בערוך השולחן‪ ,‬דאנחנו לא שמענו מנהג זה בבירור‪ ,‬ולכן אין לעשות כן‬ ‫לו ראייה‪ ,‬יחזיר‪ .‬ואם היה המלוה אלם ושמא אינו יכול להוציאו מידו‪,‬‬ ‫אם לא בשעת הדחק ולפי ראות הדיינים כמו בכל עדות‪.‬‬ ‫מניחין על ידי שליש‪ .‬וכתב הרמ"א‪ :‬ומן הסתם‪ ,‬נותנין לו זמן שלשים‬ ‫כתב הסמ"ע‪ ,‬דלקמן סימן ק"י פסק המחבר דגם להוציא מיתומים קטנים‬ ‫יום‪.‬‬ ‫מקיימין‪ ,‬וכתב עוד דלהרא"ש והטור צריכים לחלק ביתומים בין מטא זמן‬ ‫כתב הסמ"ע‪ ,‬דלדעת המחבר שכתב בסתמא קובעים לו זמן ולא כתב כמה‬ ‫השטר לגבות‪ ,‬או שיש שטר שהאב מכר הנכסים‪ ,‬דאז אין מקיימין השטר‪,‬‬ ‫זמן קובעים לו‪ ,‬משום שהוא לפי ראות הבי"ד כמה צריך לו‪ ,‬והטור והרמ"א‬ ‫אבל בשטר שא"א לגבותו עד שיגדלו‪ ,‬אז אפשר לקיימו‪.‬‬ ‫שכתבו שלושים יום‪ ,‬היינו מן הסתם כשאין הבי"ד יכולין לשער הזמן‪.‬‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫ומהו השיעור כפי ראות עיני בית דין מבאר הנתיבות‪ ,‬שבודקים אם העדים‬ ‫•קיום שטרות אפשר לקיים גם שלא בפני בעל דין גם אם אין העדים‬ ‫הם במקום קרוב או רחוק‪ ,‬ואם שכיחי שיירתא או לאו‪.‬‬ ‫מבקשים לילך למדינת הים‪ ,‬וגם אם הלוה עומד וצווח‪ ,‬מזוייף הוא‪ ,‬אל‬ ‫והנה הרמב"ם והמחבר כתבו דאם נראה שהוא בא בעלילות דברים אומרים‬ ‫תקיימוהו‪ ,‬אין שומעין לו‪.‬‬ ‫לו שלם‪ ,‬ואח"כ אם יש לו ראיה יחזיר‪ .‬והקשה בפתחי תשובה בשם שער‬ ‫•דין זה נוהג רק בחתימת ידי העדים ולא בחתימת הלוה‪ ,‬שאין מקיימים‬ ‫משפט‪ ,‬דכיון דמיירי הכא שנתקיים השטר בבי"ד‪ ,‬אם כן אף אם אחר‬ ‫אותו אלא בפניו‪.‬‬ ‫שיגבה בבי"ד יביא עדים לא יכול הלוה להוציא ממנו‪ ,‬דהו"ל תרי ותרי‪ ,‬וכתב‬ ‫•ובקיום עידי שטרות נגד יתומים תלוי דין זה אימתי גובים את השטר‪,‬‬ ‫דהרמב"ם והמחבר מיירי הכא שנתקיים השטר על פי עדים אחרים שמכירים‬ ‫אם הוא נגבה מיד אין מקיימין אותם ואם נגבה רק בגדלותם אז‬ ‫כתב יד העדים‪ ,‬והלוה טוען שיביא עדי השטר שיעידו שמעולם לא חתמו‬ ‫מקיימין עכשיו‪.‬‬ ‫על שטר זה ומזויף הוא‪ ,‬דבכה"ג האחרונים מהימני‪ ,‬או שהלוה יביא עדים‬ ‫שהמלוה היה מהדר אזיוף‪ ,‬דבכי האי גוונא לא מהני קיום השטר‪ ,‬ואף תפיסת‬ ‫‪‬‬ ‫המלוה לא מהני‪ ,‬אבל אם נתקיים על ידי עדים שאמרו כתב ידינו הוא והלוה‬ ‫בי"ד כותבין לקהלות ישראל פלוני גזרו עליו דין וסרב ולא השגיח והחרמנו‬ ‫טוען שיביא עדים שאין זה כתב ידם ומזויף הוא‪ ,‬אף שנראה שאינו אלא‬ ‫אותו שלא יתפלל בעשרה ולא יזדמן בג' ואל תמולו לו בן ואל תקברו לו‬ ‫עלילות דברים‪ ,‬מניחין המעות ביד שליש כמו הדין באלם‪.‬‬ ‫מת והוציאו בניו מבית הספר ואשתו מבית הכנסת עד שיקבל עליו את‬ ‫ובאופן שנותנים לשליש כתב הש"ך‪ ,‬שהסמ"ע כתב שאז נותנים לו מתחילה‬ ‫הדין‪.‬‬ ‫צ' יום כו'‪ ,‬וכתב שמשמע מדבריו דהני צ' יום נותנים לו מיד כשטוען מזויף‪,‬‬ ‫במה שחילקו בין מלוה לפקדון כתב הנמוקי יוסף דהני מילי דכפר ביה‪ ,‬אז‬ ‫וכתב הש"ך דפשוט דהני צ' יום דקאמר היינו לאחר שנתנו לו ל' יום קודם‬ ‫כותבים מיד פיתחא עליה‪ ,‬אבל אי מודה ביה אלא שפשע בו והרי הוא חייב‬ ‫כתיבת האדרכתא כדאיתא בש"ס‪ ,‬ואם כדברי הסמ"ע יהיה הבעה"ת‬ ‫עליו דינו כדין מלוה בעלמא‪.‬‬ ‫נגד הגמרא‪.‬‬ ‫ויש לדון בדבריו כי הדין במלוה הוא שהאומר שהוא רוצה לשלם ואין לו לשלם‬ ‫אבל יש להבין שהרי כל אחד שאומר מזויף נותנים לו צ' יום‪ ,‬ולאו דוקא‬ ‫נותנים לו רק שלושים יום‪ ,‬ומה שנותנים לו תשעים יום הוא רק באופן שהוא‬ ‫באלם‪ ,‬ועי' בנתיבות שכתב בשם התומים שטעות סופר היא‪ ,‬והעיקר דהזמן‬ ‫מכחיש את ההלוואה‪ ,‬ואפשר לדחוק בדבריו שהכונה במה שכתב מלוה‬ ‫הוא כפי ראות עיני בית דין‪.‬‬ ‫בעלמא היינו במלוה שהוא מודה בו שנותנים לו רק שלושים יום‪ ,‬אבל גם‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫בזה צ"ע כי בכופר בפקדון נותנים לו ג"כ שלושים יום‪ ,‬שבכל ענין של כפירה‬ ‫•מי שהוציא שטר מקוים על חבירו ומבקש הלוה זמן לערער על השטר‪,‬‬ ‫נותנים לו שלושים יום‪ ,‬ומה שכתוב דאין נותנים לפקדון‪ ,‬זה רק לצ' יום‪.‬‬ ‫אם רואים שיש ממש בדבריו נותנים לו זמן לפי ראות עיני הבית דין עד‬ ‫והמגיד משנה כתב לבאר טעם החילוק בין מלוה לפקדון‪ ,‬משום דמלוה‬ ‫שיוכל להביא את העדים מהמקום שהם שם‪ ,‬ואם אין יודעים כמה זמן‬ ‫להוצאה ניתנה‪ ,‬ונמצא שבשעת ההלוואה העלה המלוה בדעתו שיאחר‬ ‫יקח נותנים לו ל' יום‪.‬‬ ‫הלוה זמן הפירעון‪ ,‬ומשום כן נותנים לו תשעים יום‪ ,‬משא"כ בפקדון דלא‬ ‫•ואם אין ממש בדבריו אומרים לו שלם ואח"כ אם ימצא ראיה יביא ראיה‬ ‫ניתנה להוצאה‪.‬‬ ‫ויחזירו לו הממון‪.‬‬ ‫הפרישה (סי' צח) כתב לבאר הדין דפקדון‪ ,‬דאם אמר שאינו בא אין נותנים לו‬ ‫•דין זה הוא באומר שיבואו העדים שיאמרו שלא חתמו על שטר זה‪ ,‬או‬ ‫אפילו שלושים יום‪ ,‬אבל אם תבעו בשטר פקדון והנתבע טוען שמזוייף הוא‬ ‫שיש ראיה שהמלוה היה מהדר אזיוף‪ ,‬אבל באופן שנתקיים השטר בב"ד‬ ‫שטרו ומבקש זמן לברר זיופו‪ ,‬נותנין לו זמן כפי ראות עיני בית דין כדין שטר‬ ‫ואומר שיביא עדים שאין זה חתימת ידם ואז אם כבר שילם אין מוציאים‬ ‫הלואה‪ ,‬ובכלות אותו הזמן אין ממתינין לו עד תשעים יום כדין בשטר הלואה‬ ‫מידי המלוה‪ ,‬אזי דינו כמו באלם שנותן הכסף לשליש‪.‬‬ ‫אף על גב דצועק עוד אביא עדים ואבטל השטר‪ ,‬אלא כותבין אדרכתא מיד‬ ‫•באופן שהמלוה הוא אלם אזי נותנים את הכסף לשליש‪.‬‬ ‫אחר זמן הראשון‪ ,‬דבפקדון דלא ניתן להוצאה לא שייכי הני טעמי דקאמר‬ ‫הגמרא דלא נחתינן לנכסיה עד תשעים יום‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫הרא"ש הביא בשם בעל העיטור דהני מילי דמשהינן ליה תשעים יום למיגבי‬ ‫(ט) בגמרא‪ ,‬ואי אמר נקיטו לי זימנא עד דמייתינא סהדי ומרענא ליה‬ ‫מבני חרי‪ .‬אבל ממשעבדי בשלושים יום סגי‪ .‬וכן כתב רב האי ז"ל‪ .‬וכתב‬ ‫לשטרא נקטינן ליה‪ ,‬אי אתא אתא אי לא אתא נטרינן ליה בה"ב‪ ,‬אי לא‬ ‫הרא"ש‪ ,‬שדברים הללו מרפסן איגרא‪ ,‬כיון דלמיגבא מיניה חיישינן לפסידא‬ ‫אתא כתבינן פתיחא עלויה תשעין יומין‪ ,‬תלתין קמאי לא נחתינן לנכסיה‬ ‫דידיה כ"ש שיש לנו לחוש לפסידא דלקוחות‪.‬‬ ‫דאמר קא טרח בזוזי וניזוף‪ ,‬מציעאי נמי לא נחתינן ליה לנכסיה דאמר‬ ‫ולגבי כתיבת אדרכתא‪ ,‬הנה בגמרא אמרו שמודיעים אותו‪ ,‬אם הוא במרחק‬ ‫דלמא לא אשכח למיזף וקא טרח ומזבין‪ ,‬בתראי נמי לא נחתינן לנכסיה‬ ‫של יום אחד מבית דין‪ ,‬אבל הרמב"ם (פכ"ב מהל' מלוה ולוה ה"ד) כתב‪ ,‬אין כותבין‬ ‫דאמר לוקח גופיה קא טרח בזוזי‪ ,‬לא אתא כתבינן אדרכתא אנכסיה‪,‬‬ ‫אדרכתא עד ששולחין ומודיעין לו והוא שיהיה קרוב בבית דין מהלך שני‬ ‫והני מילי דאמר אתינא‪ ,‬אבל אמר לא אתינא לאלתר כתבינן‪ ,‬והני מילי‬ ‫ימים או פחות‪ ,‬יתר על זה אין צריכין להודיעו‪ ,‬וכתב המגיד משנה‪ ,‬דלפי‬ ‫במלוה‪ ,‬אבל בפקדון לאלתר כתבינן וכו'‪.‬‬ ‫גירסת ספרינו אינו רק במהלך יום אחד‪ ,‬והרמב"ם גורס דאזיל בתרי ותלתא‬ ‫וכי כתבינן אדרכתא מודעינן ליה‪ ,‬והני מילי דמיקרב אבל מירחק לא‪,‬‬ ‫בשבא ואתי בארבעה ובחמשא וקאי בדינא‪.‬‬ ‫ואי מירחק ואיכא קרובים אי נמי איכא שיירתא דאזלי ואתו התם משהינן‬ ‫ליה תריסר ירחי שתא עד דאזלא ואתי שיירתא‪ ,‬כי הא דרבינא שהא למר‬ ‫כתב המחבר (סי' צ"ח סעי' ה)‪:‬‬ ‫אחא תריסר ירחי שתא עד דאזלא ואתייא שיירתא מבי חוזאי‪ ,‬ולא היא‪,‬‬ ‫קבעו לו זמן להביא ראייה לבטל השטר‪ ,‬והגיע הזמן ולא בא‪ ,‬ממתינין‬ ‫התם איניש אלימא הוה אי הויא מטיא אדרכתא לידיה לא הוה אפשר‬ ‫לו שני וחמישי ושני‪ .‬לא בא‪ ,‬כותבין עליו פתיחה‪ ,‬והיו משמתין אותו‬ ‫לאפוקי מיניה‪ ,‬אבל הכא לא נטרינן ליה אלא עד דאזיל שליחא בתלתא‬ ‫והוא בנידויו תשעים יום‪ ,‬שלמו תשעים יום ולא בא‪ ,‬בית דין כותבים לו‬ ‫בשבתא ואתא בארבעה בשבתא ולחמשא בשבתא קאי בדיניה‪.‬‬ ‫אדרכתא‪( ,‬פירוש‪ ,‬שטר שבי"ד כותבים למלוה ומדריכין אותו שיפרע מחובו על נכסי‬ ‫מהו הפתיחא‪ ,‬פירש רש"י‪ ,‬שטר שמתא על שאין פורע החוב‪ ,‬ובנימוקי יוסף‬ ‫הלוה) על נכסיו‪ ,‬ומתירין לו נידויו‪ .‬ואין כותבין אדרכתא עד ששולחים‬ ‫כתב הטעם לפי שלא בא לבית דין‪ ,‬ולפי זה באופן שבא לבי"ד ואמר שאין‬ ‫ומודיעים לו‪ ,‬והוא שיהא קרוב לבית דין יום אחד‪ ,‬ויש מי שאומר שני‬ ‫לו לפרוע החוב לא יכניסו אותו לשמתא‪ ,‬וכתב הרי"ף בשם רב פלטוי גאון‬ ‫ימים‪ ,‬ואם היה רחוק יתר על זה‪ ,‬אין צריכין להודיעו‪.‬‬ ‫ז"ל‪ ,‬פתיחא היכא דמיא‪ ,‬אדם שנתחייב לחבירו בבי"ד וסרב ועבר על גזירת‬ ‫כתב הטור (סי' צח) בשם הגאונים‪ ,‬אף על גב דלא כתבינן להו אדרכתא על‬ ‫כתב הסמ"ע‪ ,‬דמה שכתב המחבר ממתינין לו שני וחמישי ושני‪ .‬שמתרין לו‬ ‫מטלטלין‪ ,‬יהבי להו ביד שליש‪ ,‬ויהבי ליה זמן הראוי לבי"ד‪ ,‬אי מרע ליה בגו‬ ‫בכל פעם בב' ובה' ובב'‪.‬‬ ‫ההוא זימנא לחיי‪ ,‬ואי לא יהיבנא ליה בידא דמלוה‪.‬‬ ‫עוד כתב הסמ"ע שמה שנותנים לו תשעים יום‪ ,‬אין זה רק משום הטעם‬ ‫כתב המחבר (סי' צ"ח סעי' ז)‪:‬‬ ‫דאמרינן דילמא קטרח בזוזי דניזף ליה‪ ,‬שהרי בסימן ק' יתבאר דהמבקש‬ ‫זמן כדי לטרוח ולפרוע אין נותנין לו זמן יותר מל' יום‪ ,‬ואם לא בא כותבין‬ ‫זה שאמרנו שאם לא בא בסוף התשעים כותבין אדרכתא‪ ,‬על הקרקעות‪.‬‬ ‫אדרכתא על נכסיו מיד‪ ,‬ושאני הכא דטוען ואומר שאינו חייב ושיש לו עדים‬ ‫אבל על המטלטלים‪ ,‬אפילו אחר תשעים יום‪ ,‬כל זמן שהוא אומר עתה‬ ‫ששטר זה מזויף הוא‪ ,‬ואף שאין אנו מאמינים לו ומנדינן ליה‪ ,‬מ"מ מועיל‬ ‫אביא ראיה ואבטל השטר‪ ,‬אין מורידין המלוה למטלטלים‪ ,‬שמא יאכל‬ ‫טענתיה להאי דאין יורדין לנכסיו עד בתר תשעים יום‪.‬‬ ‫אותם ויביא זה ראיה ויבטל השטר‪ ,‬ואם לא ימצא המטלטלין מה יטול‪.‬‬ ‫ואפילו היה למלוה קרקע‪ ,‬שמא תכסיף או תשתדף‪ .‬ואף על גב דלא‬ ‫כתב המחבר (סעיף ו)‪:‬‬ ‫כתבינן אדרכתא אמטלטלי‪ ,‬יהבינן להו ביד שליש‪ ,‬ויהבינן זמן הראוי‬ ‫במה דברים אמורים‪ ,‬כשהיה כל תשעים יום נשמט ואומר עתה אביא ראייה‬ ‫לבי"ד‪ ,‬אי מרע לשטרא בגו ההוא זמנא‪ ,‬איתרע‪ ,‬ואי לא יהבינן להו‬ ‫ואבטל השטר‪ .‬אבל אם אמר איני בא לבית דין‪ ,‬מיד כותבין אדרכתא‪ ,‬בין‬ ‫ביד המלוה‪.‬‬ ‫על הקרקעות בין על המטלטלין‪ .‬וכן אם השטר על פקדון‪ ,‬אין ממתינין לו‬ ‫כתב הרמב"ם (פרק כב מהל' מלוה ולוה הל' ד)‪:‬‬ ‫תשעים יום‪ ,‬אלא כותבים אדרכתא על נכסיו מיד‪.‬‬ ‫בד"א כשהיה כל התשעים יום נשמט ואומר עתה אביא ראיה ואבטל‬ ‫כתב הסמ"ע שמה שכתב המחבר מיד כותבין אדרכתא‪ ,‬דהאי מיד מיד ממש‬ ‫השטר‪ ,‬אבל אמר איני בא לבית דין מיד כותבין אדרכתא על נכסיו בין על‬ ‫הוא‪ ,‬ואפילו ל' יום הראשונים‪ ,‬דלפני צ' יום אין נותנין לו‪ ,‬מאחר שמסרב‬ ‫הקרקעות בין על המטלטלין‪.‬‬ ‫מלבוא לב"ד‪ ,‬ומה שכתב המחבר אם השטר על פקדון כו' כותבין על נכסיו‬ ‫מיד‪ ,‬האי מיד לאו דוקא הוא‪ ,‬אלא מ הטור הביא דברי הרמב"ם‪ ,‬מתינין לו ל'‬ ‫הטור הביא דברי הרמב"ם‪ ,‬וכתב שהרא"ש לא חילק בזה‪ ,‬והמגיד משנה כתב‬ ‫יום הראשונים‪ ,‬מאחר דאמר יש לי ראיה לבטל השטר של פקדון זה‪ ,‬ומ"ש‬ ‫שהרשב"א הסכים לדעת הרמב"ם‪ ,‬והשלטי גבורים כתב שאין נראה שיהא‬ ‫הטור והמחבר לשון וכן‪ ,‬היינו שגם בפקדון אין ממתינין לו צ' יום‪.‬‬ ‫בו שום מחלוקת‪ ,‬אלא שמחמת שהוא פשוט לכך לא הוצרך הרא"ש לכתבו‬ ‫ולהזכירו‪ ,‬דהא מאיזה טעם הוא דאין מורידין אותו למטלטלין דלוה משום‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫חשש שמא יביא ראיה לבטל השטר ולא ימצא אחר כך ממה לגבות‪ ,‬והכא‬ ‫•אמר יש לי עדים לערער על השטר ונתנו לו זמן ולא בא נותנים לו שני‬ ‫ליכא למיחש‪ ,‬דהא אמר הלוה דאינו בא עוד לבית דין‪ ,‬והיינו שאין לו עוד‬ ‫וחמישי ושני‪ ,‬ואם לא בא כותבים לו שטר שמתא ונותנים לו תשעים יום‪.‬‬ ‫ראיות לפסול השטר ופשיטא שהוא שוה קרקעי ומטלטלי‪.‬‬ ‫•באופן שבא ואמר שבאמת מזויף הוא אבל אין לו עכשיו ראיה והוא‬ ‫והקשה הדרישה‪ ,‬דהרא"ש כתב בהדיא‪ ,‬והני מילי דכתבינן לאלתר אפקדון‬ ‫מקבל עליו הפסק דין לשלם מסתבר דלא משמתינן ליה ויש לדון אם‬ ‫וכן אמלוה אי אמר לא אתינא במקרקעי‪ ,‬אבל אמטלטלי לא כתבינן לאלתר‬ ‫נותנים לו שלושים יום או צ' יום לבקש מעות‪.‬‬ ‫דילמא שמיט וכו'‪ ,‬אם כן הרי לך בהדיא דסבר הרא"ש דלא כתבינן אמטלטלי‬ ‫•אם לא בא לאחר צ' יום כותבים לו אדרכתא ומתירים את הנדוי וגובים‬ ‫בלא אתינא‪ ,‬גם מה שכתב השלטי גבורים דהכא ליכא למיחש דהא אמר‬ ‫מהקרקעות שלו‪.‬‬ ‫הלוה דלא יבוא עוד לבית דין כלומר אין לו עוד ראיות לפסול השטר‪ ,‬לא‬ ‫•אין כותבין אדרכתא עד ששולחים ומודיעים לו‪ ,‬והוא שיהא קרוב לבית‬ ‫אתינא האמור בגמרא ובפוסקים אין הכוונה שאין לו ראיות‪ ,‬אלא שסירב‬ ‫דין יום אחד‪ ,‬ויש מי שאומר שני ימים‪.‬‬ ‫ואמר מתחילה לא אבוא לדין לפניכם‪ ,‬וא"כ לדעת הרא"ש אין כותבים‬ ‫אדרכתא על מטלטלין בשום מצב‪.‬‬ ‫•אמר שאינו רוצה לבא אין נותנים לו אפילו שלושים יום‪.‬‬ ‫אבל כתב הדרישה דמלשון הרא"ש שכתב אמטלטלי לא כתבינן לאלתר‪,‬‬ ‫•הוציא עליו שטר פקדון וטען שהשטר מזויף נותנים לו שלושים יום‬ ‫משמע הא אחר זמן מה כתבינן‪ ,‬וכן כתב תלמידו רבינו ירוחם בהדיא‪,‬‬ ‫להוכיח כדבריו ואין נותנים לו אח''כ צ' יום‪.‬‬ ‫דאמטלטלי לא כתבינן לאלתר אדרכתא אפילו אית ליה למלוה קרקע עד‬ ‫•י"א שאם אין ללווה קרקע וגובים ממשועבדים ממתינים רק שלושים‬ ‫צ' יום‪ ,‬פירוש שמא יאכל המלוה המטלטלין‪ ,‬מוכח מדבריו דסבירא ליה‬ ‫יום‪ ,‬אבל הרא"ש כתב דממתינים צ' יום‪.‬‬ ‫דלאחר תשעים יום כתבינן אדרכתא גם אמטלטלי‪ ,‬אבל כתב שלדעת הטור‬ ‫באמר לא אתינא כתבינן גם אמטלטלי‪ ,‬ולא כתב אימת כתבינן‪ ,‬ועל זה כתב‬ ‫‪‬‬ ‫דהרא"ש לא חילק בזה‪ ,‬דמשמע דסבירא ליה דלא כתבינן אמטלטלי לעולם‪.‬‬ ‫(י) בגמרא‪ ,‬וכי כתבינן אמקרקעי אבל אמטלטלי לא דלמא שמיט ואכיל‬ ‫אבל כתב מדהביא הטור שיטת הגאונים דבמטלטלי מוסרין ליד שליש עד זמן‬ ‫להו מלוה למטלטלי וכי אתי לוה ומייתי סהדי ומרע ליה לשטרא לא‬ ‫כו'‪ ,‬משמע דלאחר אותו זמן סבירא ליה דכתבינן אף אמטלטלי‪ ,‬דס"ל דודאי‬ ‫משכח מידי למיגבה‪ ,‬ואי אית ליה מקרקעי למלוה כתבינן‪ ,‬ולא היא‬ ‫אמטלטלי לא קבעו זמן תשעים יום‪ ,‬אבל מכל מקום כדי שלא תלקה מן הדין‬ ‫אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן אף על גב דאית ליה מקרקעי‪ ,‬חיישינן‬ ‫דכל אחד שאין לו קרקע ויש לו מטלטלין ילוה מעות בשטר ויטעון דזיוף‬ ‫שמא תכסיף‪.‬‬ ‫האדרכתא עד שיתברר שאין בעירעורו של הלוה ממש‪ ,‬או אם אין הלוה‬ ‫הוא‪ ,‬לכך קובעין לו זמן לפי ראות עיני הבית דין שיוכל להביא עדים לברר‬ ‫בכאן מאחרין האדרכתא עד שיודיעו ללוה אפילו אם הוא במקום רחוק אף‬ ‫שזיוף הוא‪ ,‬ובכלות אותו זמן ליכא תו למיחש שיביא עדים‪ ,‬וממילא גובין מיד‬ ‫שנצרך להשהות י"ב חודש או יותר‪ ,‬דכל זמן שיש ממש בעירעורו צריכים‬ ‫השליש המטלטלין‪ ,‬ומשום הכי דקדק הרא"ש וכתב אין כותבין לאלתר ולא‬ ‫ליזהר בהאדרכתא‪ ,‬ואם נתברר לבי"ד שאין ברצונו של הלוה להשיב להבי"ד‬ ‫קבע לו זמן קבוע לפי שזה תלוי בראות עיני הבית דין כל אחד לפי עניינו‪.‬‬ ‫מרחוק ומדחה את הבי"ד בטענות בדויות כותבין לו להמלוה אדרכתא‪ ,‬אם‬ ‫כתב המחבר (סי' צ"ח סעי' ו)‪:‬‬ ‫הלוה אינו מוכן לבא לכאן‪.‬‬ ‫במה דברים אמורים‪ ,‬כשהיה כל תשעים יום נשמט ואומר עתה אביא‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫ראייה ואבטל השטר‪ .‬אבל אם אמר איני בא לבית דין‪ ,‬מיד כותבין‬ ‫•אין כותבין אדרכתא אלא על קרקע ולא על מטלטלין‪ ,‬דחיישינן‬ ‫אדרכתא‪ ,‬בין על הקרקעות בין על המטלטלין‪.‬‬ ‫שיאכלו המלוה‪ ,‬ואפי' יש למלוה קרקע‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫•ומפקידים המטלטלים אצל שליש וקובעים לו זמן שיביא ראיה‪ ,‬ואז‬ ‫יתנו למלוה‪.‬‬ ‫(יא) בגמרא‪ ,‬וכי כתבינן אדרכתא מודעינן ליה והני מילי דמיקרב אבל‬ ‫מירחק לא ואי מירחק ואיכא קרובים אי נמי איכא שיירתא דאזלי ואתו‬ ‫•אם המלוה תקיף ואלם כל כך שגם קרקע יהיה קשה להוציא ממנו‪ ,‬אין‬ ‫התם משהינן ליה תריסר ירחי שתא עד דאזלא ואתי שיירתא‪ ,‬כי הא‬ ‫כותבין לו בי"ד אדרכתא אפילו אחר התשעים יום‪ ,‬ומאחרין האדרכתא‬ ‫דרבינא שהא למר אחא תריסר ירחי שתא עד דאזלא ואתייא שיירתא‬ ‫עד שיתברר שאין בעירעורו של הלוה ממש‪ ,‬או אם אין הלוה בכאן‬ ‫מבי חוזאי ולא היא התם איניש אלימא הוה אי הויא מטיא אדרכתא‬ ‫מאחרין האדרכתא עד שיודיעו ללוה אפילו אם הוא במקום רחוק אף‬ ‫לידיה לא הוה אפשר לאפוקי מיניה אבל הכא לא נטרינן ליה אלא עד‬ ‫שנצרך להשהות י"ב חודש או יותר‪ ,‬דכל זמן שיש ממש בעירעורו‬ ‫דאזיל שליחא בתלתא בשבתא ואתא בארבעה בשבתא ולחמשא בשבתא‬ ‫צריכים ליזהר בהאדרכתא‪.‬‬ ‫קאי בדיניה‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫כתב הטור (סי' צח)‪ ,‬וכן בקרקעות אם המלוה אלם ולא יוכל הלוה להוציא מידו‬ ‫(יב) בגמרא‪ ,‬אמר רבינא האי שלוחא דרבנן מהימנינן ליה כבי תרי‪ ,‬והני‬ ‫אחר שיפסל שטרו מאחרים את האדרכתא עד שיודיעו ללוה אפילו אם הוא‬ ‫מילי לשמתא אבל לפתיחא כיון דממונא קא מחסר ליה דקא בעי ליה‬ ‫רחוק מכאן הרבה‪ .‬ולא כתב הטור כמה זמן ממתינים לו‪ ,‬והקשה הבית יוסף‪,‬‬ ‫למיתב ליה זוזי לספרא לא‪.‬‬ ‫דבגמרא משמע דלא משהינן ליה כולי האי אלא היכא דשכיחי שיירתא‪,‬‬ ‫אבל לא שכיחי שיירתא לא משהינן ליה‪ ,‬ומשמע נמי דאפילו היכא דשכיחי‬ ‫בביאור דינא דרבינא פירש רש"י‪ ,‬שליח דרבנן היינו שהלך להזמין איש לדין‬ ‫שיירתא דלא משהינן ליה אלא עד תריסר ירחי שתא אבל טפי לא משהינן‬ ‫וחזר ואמר לבי"ד אינו רוצה לבא‪ ,‬הרי הוא נאמן כבי תרי‪ ,‬דלא משקר בבי‬ ‫ליה‪ .‬וכתב הדרישה דלמסקנת הגמרא חזרו בהם‪ ,‬והכלל הוא דאם הוא אלם‬ ‫דינא‪ ,‬והני מילי לשמתא‪ ,‬אבל לפתיחא‪ ,‬היינו באופן שכותבים שטר שמתא‪,‬‬ ‫משהינן לו אפילו טפי מי"ב חודש‪ ,‬ואפילו אי ליכא שיירתא‪ ,‬וסבירא ליה‬ ‫וכי שרו ליה שמתא לא שרו ליה עד דיהיב זוזא דפתיחא לספרא‪ ,‬ואם כן אז‬ ‫דהמעשה בגמרא כך היה דלא הוו צריכין לשהות כי אם עד י"ב חודש משום‬ ‫אינו נאמן וצריכים ב' עדים‪.‬‬ ‫דהוו שיירות דאזלו ואתו משם להתם‪ ,‬אבל אי לא הוו מצו אזלי ואתו בגו‬ ‫כתב המחבר (סי' י"א סעי' א)‪:‬‬ ‫זימנא די"ב חודש הוה משהינן טפי‪ ,‬וממילא אי ליכא שיירתא צריכין לשהות‬ ‫והשליח בי"ד נאמן לומר הקלני‪ ,‬או הקלה הדיין‪ ,‬או לא רצה לבא לדין‪,‬‬ ‫גם כן עד שיזדמן מי שיודיעו על ידו‪ ,‬וחדא באידך תליא‪ ,‬דכיון דאין שיעור‬ ‫ומשמתין אותו על פיו‪ .‬אבל אין כותבין עליו פתיחא של שמתא‪ ,‬עד‬ ‫מוגבל היכא דאיכא שיירתא הוא הדין דמשהינן היכא דליכא שיירא כלל‪.‬‬ ‫שיבואו שנים ויעידו שנמנע לבא‪.‬‬ ‫כתב המחבר (סי' צ"ח סעי' ח)‪:‬‬ ‫הקשה הנתיבות‪ ,‬לשם מה צריכים שיבואו שנים ויעידו שנמנע מלבא‪ ,‬דהא‬ ‫אם המלוה אלם ולא יוכל הלוה להוציא הקרקעות מידו אחר שנפסל‬ ‫על זה אין צריך השליח בי"ד להעיד‪ ,‬דהא תיכף כשלא בא אותו יום מנדין‬ ‫שטרו‪ ,‬מאחרין האדרכתא עד שיודיעו ללוה‪ ,‬אפילו אם הוא במקום רחוק‬ ‫אותו‪ ,‬והשליח בי"ד אין צריך להעיד רק שהגיד לבעל דין שיבוא‪ ,‬ואפילו זה‬ ‫שצריך לשהות י"ב חודש לילך ולבא שיירא משם‪.‬‬ ‫אין צריך השליח בי"ד להעיד‪ ,‬דחזקה עשה שליחותו‪ ,‬וכן קשה במה שסיים‬ ‫המחבר עד שיבואו שנים ויעידו שנמנע לבוא‪ ,‬הא זה אין צריך להעיד‪ ,‬שהרי‬ ‫וכתב הסמ"ע‪ ,‬עיין דרישה שם כתבתי דמדסתם הטור מוכח דלפי המסקנא‬ ‫עינינו רואות אם בא או לא בא‪ ,‬וכתב דהכא מיירי לענין לנדותו מיד וצריך‬ ‫דקאמר שם הגמרא ולא היא וכו'‪ ,‬חזר ממאי דס"ד שם מעיקרא‪ ,‬ואי בעינן‬ ‫נאמנות מה השיב הבע''ד‪ ,‬שהשליח בי"ד או השנים מעידין שהבעל דין‬ ‫טפי מי"ב חודש נותנין לו זמן יותר ארוך‪ ,‬וגם לא תלה הדבר בדשכיחי‬ ‫השיב שאינו רוצה לבוא‪ ,‬דאז מנדין אותו מיד‪ ,‬ומשום הכי על הוצאת ממון‬ ‫שיירות‪ ,‬ודלא כבית יוסף‪.‬‬ ‫דהיינו על כתיבת הפתיחא בעי שנים‪ ,‬אבל בנאמנות אם עשה שליחותו אם‬ ‫ומדברי הדרישה מבואר שצריכים להודיע ללוה‪ ,‬ואם הלוה טוען עדיין שהוא‬ ‫ראינו שלא בא‪ ,‬מנדין אותו למחרתו וכותבין פתיחא‪ ,‬ואין חוששין כלל שמא‬ ‫מזויף והמלוה הוא אלם אי אפשר להוציא הקרקע מידו‪ ,‬וכן כתב בערוך‬ ‫לא הגיד שליח בי"ד‪ ,‬כי חזקה שליח עשה שליחותו ולא המרה פי בי"ד‪ ,‬אף‬ ‫השולחן‪ ,‬שאם המלוה תקיף ואלם כל כך שגם קרקע יהיה קשה להוציא‬ ‫דחזקה שליח עושה שליחותו לא מהני להוציא ממון‪ ,‬שליח בי"ד שאני‪.‬‬ ‫ממנו‪ ,‬אין כותבין לו בי"ד אדרכתא אפילו אחר התשעים יום‪ ,‬ומאחרין‬ ‫אמרו לו השכנים‪ ,‬שהרי הם אומרים דרכו על פתח בית דין‪ ,‬וכבר הלך‬ ‫ומסיים הנתיבות‪ ,‬דדוקא על התשובה שהשיב הבעל דין אין שליח בי"ד‬ ‫אליהם ונפטר‪ .‬וכן אם לא בא במדינה עד למחר‪ ,‬אין סומכים על השכנים‪,‬‬ ‫נאמן נגד הוצאת ממון‪ ,‬אבל על גוף השליחות אם עשה שליחותו סומכין‬ ‫שמא שכחו ולא אמרו לו‪ .‬וכתב הרמ"א‪ :‬וכן אם היה בעיר‪ ,‬אין סומכין על‬ ‫על החזקה אפילו נגד הוצאת ממון‪ ,‬וכן נוהגין ששולחין כל ההתראות על פי‬ ‫השכנים‪ ,‬שיאמרו שמא השליח בית דין מצאו ואמר לו‪.‬‬ ‫שליח בי"ד לבד‪.‬‬ ‫בדברי המחבר שמנדין אותו מיד לערב‪ ,‬קשה שהרי לעיל בס"א כתב שמנדין‬ ‫עוד כתב הנתיבות‪ ,‬כתב התומים דאם התובע טוען אני אשלם שכר הסופר‪,‬‬ ‫רק למחר‪ ,‬ומבאר הסמ"ע שלערב נחשב כבר למחרת‪ ,‬ומשום כן אפשר‬ ‫כתבינן על פי שליח בי"ד לבד‪ ,‬דהא אין כאן הוצאת ממון‪ ,‬אלא שצריך לכתוב‬ ‫לנדות לערב‪ ,‬והא דשינה לשונו מבאר‪ ,‬משום דכתב בכל אחד לשון רבותא‪,‬‬ ‫בפתיחא שהתובע ויתר שכר הסופר‪ ,‬בכדי שלא יתבענו שכר בשעת התרה‪.‬‬ ‫דהיכא דנכנס ויוצא דנותנין לו ג' זמנים‪ ,‬כתב לשון למחרתו לרבותא‪ ,‬דאע"פ‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫דכבר נתנו לו ג' זמנים אפ"ה אין כותבין עליו בסוף יום השלישי עצמו אלא‬ ‫•אמר השליח בי"ד שאין הנתבע רוצה לבא הרי הוא נאמן ומשמתינן מיד‪.‬‬ ‫עד למחרתו‪ ,‬ור"ל עד יום שלאחריו‪ .‬והיכא דאין נותנין לו אלא יום אחד‬ ‫כתב לרבותא דכותבין עליו לערב‪ ,‬והיינו דאין צריך ליתן לו זמן אחר‪ ,‬אלא‬ ‫•והוא נאמן לגבי שמתא אבל לא לגבי כתיבת השמתא משום דיש בזה‬ ‫מיד בכלות אותו היום כותבין עליו נידוי‪ ,‬וכיון דאין חילוק ביניהם לדינא‬ ‫דיני ממונות מפני שהנתבע צריך לשלם שכר הסופר‪ ,‬ואין נאמן ביחיד‬ ‫משו"ה לא הזכיר הטור בשום מקום לשון בערב‪ ,‬אלא נקט לשון הגמרא‬ ‫אלא בתרי‪ ,‬ואם התובע אמר שישלם שכר הכותב נאמן גם השליח‪.‬‬ ‫למחרתו‪.‬‬ ‫•עבר יום ולא הגיע הנתבע אמרינן חזקה שליח עשה שליחותו ואין צריך‬ ‫אבל בביאור הגר"א כתב שמה שכתב לערב הוא טעות סופר וצריך‬ ‫השליח להשיב אם עשה שליחותו ומכניסים אותו לשמתא‪.‬‬ ‫לומר למחרתו‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫המחבר כתב שיבא היום לבית דין‪ ,‬ולא כתב שיבא למחר‪ ,‬וכן משמע מלשון‬ ‫(יג) בגמרא‪ ,‬אמר רבינא יהבינן זימנא אפומא דאיתתא ואפומא דשיבבי‬ ‫הגמ' דרב אסי חזא דרב כהנא אזמין ההיא אתתא בפניא ובצפרא כתיב עלה‬ ‫ולא אמרן אלא דליתיה במתא אבל איתיה במתא לא‪ ,‬דאמרינן אימר לא‬ ‫פתיחא ובאמת זה לשון הרמב''ם (פרק כ"ה מהלכות סנהדרין הל' ח) קבעו לו בית‬ ‫אמרו ליה‪ ,‬דאמרי אשכחינהו שליחא דב"ד ואמר ליה‪ ,‬ולא אמרן אלא‬ ‫דין זמן שיבא היום ולא בא כל אותו היום כותבין עליו פיתחא לערב‪ ,‬וראה‬ ‫דלא חליף אבבא דבי דינא אבל חליף אבבא דבי דינא לא‪ ,‬אמרי אשכחוה‬ ‫בערוך השולחן שכתב בביאור הלכה זו‪ ,‬דאם דרכו של זה האיש להיות‬ ‫בי דינא ואמרי ליה‪ ,‬ולא אמרן אלא דאתי ביומיה אבל לא אתי ביומיה לא‬ ‫כל היום בסביבת העיר ובא בכל לילה לביתו ללון יכול השליח ב"ד למסור‬ ‫אימא אישתלויי אשתלי‪.‬‬ ‫ההתראה לאחד מהשכנים ואפילו לאשה אם מבטחת שתאמר לו שהתרו‬ ‫בביאור דינא דרבינא פירש רש"י‪ ,‬דמזמנין בעל דין ליום פלוני לדין על‬ ‫אותו לב"ד שיבא למחר‪ ,‬ואם לא בא מנדין אותו למחרת היום‪ ,‬ונראה מזה‬ ‫פי אשה ההולכת אצלו לפי דרכה או ע"פ שכיניו‪ ,‬וסמכינן עלייהו דעבדין‬ ‫שאין קורין אותו לבא היום‪ ,‬אלא למחר‪.‬‬ ‫שליחותייהו‪ ,‬ואי לא אתי מחזקינן באפקרותא ומשמתינן ליה‪ ,‬ולא אמרן‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫אלא באופן שאין אותו פלוני עכשיו בעיר שבי"ד בה‪ ,‬ואמר לשכניו כשישוב‬ ‫•שלחו הבי"ד שליח להזמינו לדין ולא מצא אותו יכול לשלוח שכן ואפי'‬ ‫פלוני אמרו לו לבא‪ ,‬אבל איתיה במתא לא משמתינן ליה‪ ,‬דמסתמא הנהו‬ ‫אשה להודיעוהו שבית דין קבעו לו זמן שיבא וסומכים שמסתמא מסרו‬ ‫איתתא ושיבבי לא עבדי שליחותם‪ ,‬דאמרי שליחא דבי דינא אשכחיה ואמר‬ ‫לו ההזמנה שיבא לבי"ד‪ ,‬ואם לא בא לבי"ד מנדים אותו‪ ,‬ובתנאי שלא‬ ‫ליה‪ ,‬אלא משדרינן ליה עוד שליחות אחרינא בתריה‪.‬‬ ‫יהיה לשליח מקום לומר שהבי"ד כבר אמרו לו בעצמם‪ ,‬כגון שהוא בעיר‬ ‫וגם כשאינו נמצא בעיר לא אמרן אלא דלא חליף אבבא דבי דינא‪ ,‬כי אתי‬ ‫או שהוא עובר דרך הבי"ד‪.‬‬ ‫ההוא פלוני לביתיה לית ליה אורחא לבבא דבי דינא‪ ,‬אבל חליף אבבא דבי‬ ‫•באופן שהנתבע יבא לביתו רק למחרת אנו אומרים שאפשר שהשליח‬ ‫דינא לא סמכינן אשיבבי‪ ,‬דאמרי בי דינא אמרי ליה‪ ,‬ולא אמרן שסומכים‬ ‫שכח למסור‪ ,‬ואין מנדים אותו‪.‬‬ ‫עליהם אלא באופן שחזר באותו יום לביתו‪ .‬אבל אם הוא לא חזר באותו‬ ‫יום לביתו‪ ,‬אין סומכים עליהם שהודיעו לו את ההזמנה‪ ,‬כי אימא אישתלויי‬ ‫•ויש לדון אם שולחים ע''י הבי דאור של עכו''ם אם אומרים חזקה שליח‬ ‫אישתלי‪ .‬שמא שכחו עד למחר את דבר שליחותם‪.‬‬ ‫עושה שליחותו אבל בדרך כלל קודם שכותבין כתב שהוא מסרב לדין‬ ‫מתקשרים עם הבע''ד אם קיבל ההזמנות‪.‬‬ ‫כתב המחבר (סי' י"א סעי' ג)‪:‬‬ ‫מי שהוא במדינה והלך שליח בית דין ולא מצאו‪ ,‬אין קובעים לו זמן עד‬ ‫‪‬‬ ‫שימצאנו השליח ויאמר לו‪ .‬היה בכפר‪ ,‬אם דרכו לבא באותו היום‪ ,‬אומר‬ ‫השליח אפילו לאחד מהשכנים‪ ,‬אפילו אשה אם יבא פלוני‪ ,‬הודיעוהו‬ ‫דף קיג ע"א‬ ‫שבית דין קבעו לו זמן שיבא היום לבית דין‪ ,‬ואם לא בא מנדין אותו לערב‪.‬‬ ‫(יד) בגמרא‪ ,‬אמר רבא האי מאן דכתיב עליה פתיחא על דלא אתי לדינא‬ ‫וכ"ש על פי שליח בית דין‪ ,‬אף על פי שלא חזר ואמר עשיתי שליחותי‪,‬‬ ‫עד דאתי לדינא לא מקרעינן ליה על דלא ציית לדינא עד דציית לא‬ ‫במה דברים אמורים‪ ,‬כשאין בדרך שדרכו לילך בה על מקום בית דין‪ ,‬אבל‬ ‫מקרעינן ליה‪ ,‬ולא היא‪ ,‬כיון דאמר צייתנא קרעינן ליה‪.‬‬ ‫אם דרכו עליהם‪ ,‬אין מנדין אותו עד שיודיעו השליח בעצמו‪ ,‬שמא לא‬ ‫כתב המחבר (סי' י"א סעי' א)‪:‬‬ ‫והטעם דקרעינן ליה פירש רש"י‪ ,‬דדלמא לית ליה זוזי השתא וטרח‪ ,‬אבל‬ ‫כיצד מזמינים בעל דין לדין‪ ,‬שולחים לו בית דין שלוחם שיבא ליום המזומן‬ ‫באתא לדינא כל כמה דלא אתי אפקרותא הוא‪.‬‬ ‫לדין‪ .‬לא בא‪ ,‬מזמינים אותו פעם שנית‪ .‬לא בא‪ ,‬מזמינים אותו פעם שלישית‪.‬‬ ‫כתב המחבר (סי' י"א סעי' ד)‪:‬‬ ‫לא בא‪ ,‬ממתינים לו כל היום‪ .‬לא בא‪ ,‬מנדין אותו למחרתו‪ .‬במה דברים‬ ‫מי שכתבו עליו נידוי על שלא בא‪ ,‬ואמר אבוא‪ ,‬אין קורעין כתב הנדוי עד‬ ‫אמורים‪ ,‬במי שהיה בכפרים ויוצא ונכנס‪ ,‬אבל מי שהוא מצוי בעיר‪ ,‬אין‬ ‫שיבוא‪ .‬אבל מי שכתבו עליו נידוי על שהיה מסרב לעשות ציווי בית דין‪,‬‬ ‫קובעים לו זמן אלא פעם אחת‪ ,‬ואם לא בא כל אותו יום‪ ,‬מנדין אותו למחרתו‪.‬‬ ‫מיד כשאומר הריני מקבל עלי לעשות צווי בית דין‪ ,‬קורעים כתב הנידוי‬ ‫בדברי המחבר נראה דאם הוא מצוי בעיר אין מזמינים שיבא עכשיו‪ ,‬אלא‬ ‫והוא נותן שכר הסופר‪.‬‬ ‫קובעין זמן שיבא ליום המזומן לדין‪ ,‬ומבואר עוד שאם לא בא מנדין אותו‬ ‫למחרתו‪ ,‬ומשמע שרק למחרתו ולא לערב‪ ,‬אבל כבר הבאנו דברי הסמ"ע‬ ‫‪‬‬ ‫שמהערב נחשב כבר למחרתו‪.‬‬ ‫(טו) בגמרא‪ ,‬אמר רב חסדא קובעים זמן שני וחמישי ושני‪ ,‬זמנא וזמנא‬ ‫ובמה שכתב דמזמינים אותו פעם שנית מבאר הסמ"ע‪ ,‬פירוש‪ ,‬כשלא בא‬ ‫בתר זמנא‪ ,‬ולמחר כתבינן‪ ,‬רב אסי איקלע בי רב כהנא חזא ההיא איתתא‬ ‫בכל אותו יום שקבעו לו‪ ,‬מזמינים אותו בימים של אחריו שנית‪ ,‬שיעמוד‬ ‫דאזמנה לדינא בפניא ובצפרא כתיב עלה פתיחא‪ ,‬אמר ליה לא סבר לה‬ ‫לדין עמו ביום הקבוע לישיבת הדיינים הסמוך לו‪ ,‬וכן בפעם שלישית‪ ,‬וכן‬ ‫מר להא דאמר רב חסדא קובעין זמן שני וחמישי ושני‪ ,‬אמר ליה הני מילי‬ ‫הוא בהדיא בגמרא‪ ,‬דגם בפעם שניה ושלישית צריך להזמינו ליום הקבוע‬ ‫גברא דאניס וליתיה במתא‪ ,‬אבל איתתא כיון דאיתה במתא ולא אתיא‬ ‫לישיבת הדיינים שאחריו‪.‬‬ ‫מורדת היא‪.‬‬ ‫והטעם שנותנים לו ג' פעמים מבאר הסמ"ע‪ ,‬דמי שהיה בכפרים איכא‬ ‫בביאור החילוק בין איש לאשה פירש הרא"ש‪ ,‬דהני מילי גברא דטריד‬ ‫למימר אף שיוצא ונכנס שמא היה לו איזה אונס שלא היה יכול לבוא על‬ ‫בעבידתיה‪ ,‬אבל איתתא דיתבא בביתא ולא אתיא מעיקרא מורדת היא‪.‬‬ ‫שתי הזמנות הראשונות‪ ,‬וכתב עוד‪ ,‬דבאינו נכנס כלל אלא שהוא שבוע‬ ‫וכתב בהגהות אשר"י שלפי זה איש ששכיח במתא ואינו טרוד בעבודתו אם‬ ‫א' או ב' חוץ לביתו בכפרים‪ ,‬נראה דאינו בכלל דין זה‪ ,‬אלא קובעין לו זמן‬ ‫לא אתא לאלתר הרי הוא מורד וכתבינן ליה פיתחא לאלתר‪.‬‬ ‫לבוא לדון עמו לפי ענין טירדתו שיוכל לבוא‪ ,‬ואם לא בא לאותו זמן מנדין‬ ‫כתב הרמב"ם (פרק כ"ה מהלכות סנהדרין הל' ח)‪:‬‬ ‫אותו למחרתו‪ ,‬כי דוקא ביוצא ונכנס דמחשב קצת כבן עיר משו"ה מזמינין‬ ‫קבעו לו בית דין זמן שיבא היום ולא בא כל אותו היום כותבין עליו‬ ‫אותו ליום הקבוע הסמוך‪ ,‬אלא שיש לו התנצלות שיוצא ונכנס‪ ,‬משום הכי‬ ‫פיתחא לערב‪ ,‬במה דברים אמורים כשהיה במדינה ומרד ולא בא‪ ,‬אבל‬ ‫ממתינין לו עד זמן הג'‪.‬‬ ‫אם היה בכפרים ויוצא ונכנס קובעים לו זמן שני וחמישי ושני‪ ,‬ואם שלם‬ ‫ומשמע מדבריו שבאופן שהוא שבוע א' או ב' חוץ לביתו בכפרים‪ ,‬נותנים לו‬ ‫יום שני ולא בא אין כותבין עליו פיתחא עד למחר‪.‬‬ ‫רק פעם אחת ולא ג' פעמים‪ ,‬כיון שאינו נכנס ויוצא‪.‬‬ ‫ומבואר בדברי הרמב"ם כשיטת ההגהות אשר"י‪ ,‬וכתב בהגהות מיימוניות‪,‬‬ ‫וכתב הש"ך שאת שכר ההזמנה ישלם המלוה‪.‬‬ ‫גרסינן עלה איתתא דשכיחא במתא אי קבעי לה זימנא בצפרא ולא אתיא‬ ‫כתב הפתחי תשובה בשם התומים‪ ,‬דהאידנא נהיגי דאפילו לאנשי אותה‬ ‫לאורתא כתבינן עלה פיתחא‪ ,‬ולא ידעתי למה לא הביא הוא‪ ,‬וכתב הכסף‬ ‫עיר אחד אנשים ואחד נשים מזמינין שלש פעמים‪ ,‬ורק אז אם לא בא מנדין‬ ‫משנה‪ ,‬פירש"י קובעין זמן ליום שני בשבת ואם לא יבא מזמנין אותו ליום‬ ‫אותו‪ ,‬ע"ש הטעם‪ ,‬וכן כתב בנתיבות המשפט‪.‬‬ ‫ה'‪ ,‬ואם לא יבא מזמנין אותו ליום שני‪ ,‬ועד למחר לא כתבינן פתיחא שכל‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫היום ממתינין שמא יבא‪ ,‬ואמרינן התם דרב אסי חזא דרב כהנא אזמין‬ ‫•שולחים לנתבע ג' הזמנות שני וחמישי ושני‪ ,‬ושכר הזמנה ישלם המלוה‪,‬‬ ‫ההיא אתתא בפניא ובצפרא כתיב עלה פתיחא ואמר ליה לא סבר לה מר‬ ‫ואם לא בא משמתין אותו למחרת‪.‬‬ ‫להא דאמר רב חסדא קובעין שני וחמישי ושני‪ ,‬ואמר ליה הני מילי גברא‬ ‫דאניס וליתיה במתא אבל הכא כיון דאיתה במתא ולא אתיא מורדת היא‪.‬‬ ‫•באופן שהאדם טרוד נותנים לו זמן כפי טרדתו‪.‬‬ ‫ולא ידעתי מה תמהו הגהות על רבינו שלא כתב דין האשה‪ ,‬שהרי אי איתה‬ ‫‪‬‬ ‫במתא אפי' אגברא נמי כתבינן‪ ,‬ואי ליתה במתא אפילו אאתתא לא כתבינן‪,‬‬ ‫(יז) בגמרא‪ ,‬אמר רב יהודה לא יהבינא זמנא לא ביומי ניסן ולא ביומי‬ ‫אלא דאורחא דמילתא דאתתא איתה במתא‪ ,‬אבל בכלל דברי רבינו דבריהם‪,‬‬ ‫תשרי לא במעלי יומא טבא ולא במעלי שבתא אבל מניסן לבתר יומי ניסן‬ ‫ואפשר דמשום הכי סיים ואמר אבל הכא דאיתה במתא וכו' ולא אמר אבל‬ ‫וביומי תשרי לבתר תשרי קבעינן ממעלי שבתא לבתר מעלי שבתא לא‬ ‫איתתא‪ ,‬כיון דאיתה במתא‪.‬‬ ‫קבעינן‪ ,‬מאי טעמא בעבידתיה דשבתא טריד‪.‬‬ ‫מבואר בדברי הרמב"ם שיש ג' חילוקים בין איתא במתא ללא איתא במתא‪,‬‬ ‫הטעם מה שלא יהבינן זימנא ביומי ניסן פירש רש"י‪ ,‬שהן זמן קציר ובציר‪,‬‬ ‫דבאיתא במתא צריך לבא היום‪ ,‬ונותנים לו רק הזמנה אחת‪ ,‬ולא ג' הזמנות‪,‬‬ ‫והרמב"ם (פרק כ"ה מהל' סנהדרין הל' ט) כתב הטעם מפני שהעם טרודין במועדות‪.‬‬ ‫ועוד שכותבים הפיתחא תיכף לערב‪ ,‬אבל במי שאינו במתא מזמינים אותו‬ ‫הרי"ף היה לו הגירסא ולא ביומי סיון‪ ,‬משום חג השבועות‪ ,‬וכתב הנימוקי‬ ‫למחרת‪ ,‬ומזמינים אותו ג' פעמים שני וחמישי ושני‪ ,‬ואם לא בא משמתים‬ ‫יוסף שהרמב"ם לא גרס לה לפי שהוא רק יום אחד‪.‬‬ ‫אותו רק למחר‪.‬‬ ‫ולגבי מה שאין קובעים זמן בניסן ותשרי כתב הסמ"ע‪ ,‬דאם רצו הבעלי דינים‬ ‫ומה שאין קובעים מערב שבת לאחר השבת מבאר הרא"ש‪ ,‬ממעלי שבתא‬ ‫לבוא מעיר לעיר ולדון‪ ,‬שדנין אותן בכל החודש זולתי בערב יום טוב‪ ,‬דבשאר‬ ‫לבתר שבתא לא אזמינן משום דטריד בשבתא וישכח שהזמינוהו‪.‬‬ ‫ימים אין איסור מצד הדיינים‪.‬‬ ‫כתב הטור (סי' ה) בשם הרמ"ה דהא דאין קובעין זמן בניסן ותשרי ה"מ לבא‬ ‫כתב הש"ך‪ ,‬דמה שאין קובעים זמן בניסן ותשרי היינו ניסן ותשרי עד אחר‬ ‫מעיר לעיר‪ ,‬אבל מי שהוא בעיר קובעין לו זמן ודנין אותו‪.‬‬ ‫הרגל מפני טרדות המועדות‪ ,‬אבל אח"כ קובעין‪ .‬אבל הגרעק"א הביא בשם‬ ‫כתב המחבר (סי' ה' סעיף ב')‪:‬‬ ‫הגידולי תרומה דכל החודש בכלל‪.‬‬ ‫אין דנין בערב שבת ובערב יו"ט‪ ,‬ואם הזמינו לבעל דין לבא לבי"ד א"צ‬ ‫כתב הסמ"ע‪ ,‬שבחודש סיון קובעין מפני שאין בו יום טוב אלא יום אחד בא"י‬ ‫לבא‪ .‬ואפילו הזמינו לבא אחר שבת ויו"ט ולא בא‪ ,‬אין קונסין אותו‪ .‬וכתב‬ ‫ובחו"ל ב' ימים‪ ,‬ובערב שבועות פשיטא דאין קובעין דהוא עיו"ט‪.‬‬ ‫הרמ"א‪ :‬ויש מי שכתב דעכשיו בזמן הזה דנין בערב שבת ובערב יו"ט‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫משום בטול מלמדים‪ ,‬ודוקא לענין ממון יש להקל‪ ,‬דהפקר בית דין הפקר‪,‬‬ ‫•אין קובעים זמן בערב שבת וערב יו"ט הן מצד הדיינים לפי שאינם‬ ‫אבל בדבר איסור‪ ,‬אין להקל‪ .‬ונ"ל דווקא דרך אקראי‪ ,‬לפעמים‪ ,‬אבל אין‬ ‫מתונים בדין‪ ,‬והן מצד הבעלי דינים‪ ,‬מפני שהם טרודין‪ ,‬וגם באופן שהוא‬ ‫קובעים בית דין בער"ש ועריו"ט‪ ,‬וכן נוהגין‪.‬‬ ‫נחוץ לא ידונו הדיינים כי אם בממונות באקראי‪.‬‬ ‫אין קובעין זמן בניסן ותשרי‪ ,‬למי שאינו בעיר‪ ,‬לבא לדין‪ .‬אבל אם הזמינו‬ ‫•לשמוע הטענות של הבע"ד מותר בערב שבת אבל רק אם הבעלי דינים‬ ‫בניסן ותשרי לבא אחר כך‪ ,‬קונסין אותו אם לא בא‪.‬‬ ‫מסכימים ואין יכול לכופם לבא‪.‬‬ ‫מה שאין קונסין אותו מערב שבת לבא אחר שבת מבאר הסמ"ע לפי שיוכל‬ ‫•הזמינו א' בערב שבת שיבא לבי"ד אחר השבת א"א לקנסו דאפשר‬ ‫להתנצל ולומר מפני טרדות שבת ויום טוב שכחתי שהזמינו אותי‪.‬‬ ‫שמחמת טירדת השבת שכח‪.‬‬ ‫וכתב הסמ"ע דבער"ש יש איסור בדבר לדיינים לדון אף אם נתפייס הבע"ד‬ ‫•אין קובעים זמן בימי ניסן ותשרי‪ ,‬וזהו רק מצד הבע"ד ואין בזה איסור‬ ‫לעמוד בפניהם לדון‪ ,‬מפני שצריכים להיות מתונים בדין‪ ,‬ובערב יו"ט ובערב‬ ‫על הדיינים‪ ,‬ואם הבע"ד מסכימים מותר‪.‬‬ ‫שבת הם טרודין‪ ,‬וזהו שכתב הרמ"א שבדבר איסור אין להקל‪ ,‬שמא יטעו‬ ‫•אבל יכולים להזמינם בימי בניסן ותשרי לבוא לאח"כ‪.‬‬ ‫באיסור מחמת טירדתן‪ ,‬ש"מ דבטירדת הדיינים איירי ולא בכפיית תובע‬ ‫•י"א שדין ניסן ותשרי נוהג רק אחר יו"ט‪ ,‬ואחר יו"ט אפשר לקבוע‬ ‫לחוד‪ .‬וזהו שכתב נמי דבדבר ממון יש להקל משום דהפקר ב"ד הפקר‪ ,‬היינו‬ ‫דין תורה‪.‬‬ ‫דאף שיטעו בדין מחמת טירדתן ויחייבו ממון למי שאינו חייב‪ ,‬זהו בכלל‬ ‫‪‬‬ ‫הפקר ב"ד‪ ,‬שהבית דין הפקירו בזה ולא חששו לזה החשש משום תקנת‬ ‫(יז) בגמרא‪ ,‬אמר רב נחמן לא יהבינן זמנא לא לבני כלה בכלה ולא‬ ‫ביטול מלמדין‪ ,‬והוא מתרומת הדשן סימן רכ"ז שכתב שם להחמיר בחליצה‬ ‫לבני ריגלא בריגלא כי הוו אתו לקמיה דרב נחמן אמר להו וכי לדידכו‬ ‫דהוא איסור‪ ,‬וכ"ש מליתן גט בער"ש מהאי טעמא דבגט יש דקדוקים יותר‪.‬‬ ‫כנופייכו‪ ,‬והאידנא דאיכא רמאי חיישינן‪.‬‬ ‫עוד כתב הסמ"ע‪ ,‬דדוקא לדון אסור‪ ,‬אבל לקבל טענותיהן ולפסוק הדין‬ ‫כתב הרמ"א (סי' ה' סעיף ב')‪ :‬וי"א דאין לקבול בבית הכנסת בניסן‪ ,‬ולא‬ ‫אחר השבת ויו"ט מותר מצד הדיינים‪ ,‬אלא שאינו יכול לכפות הבעל דין על‬ ‫בימים נוראים‪ ,‬אפילו על בני כפרים שבאו למנין‪ ,‬אלא קבעינן להו זמנא‬ ‫זה שיבוא‪ ,‬ומשום הכי סיים המחבר‪ ,‬ואם הזמינו לבעל דין כו'‪ ,‬ר"ל לקבל‬ ‫אחר הרגל‪ ,‬ואם יש דחייה ורמאות‪ ,‬דנין לאלתר‪ .‬ויש מקומות שנהגו שאם‬ ‫הטענות‪ .‬אי נמי קמ"ל בזה דאף אם אין הדיינים טרודין כגון שיש להם‬ ‫התחילו לדון קודם ניסן ותשרי‪ ,‬קבעינן זמנא אף בהם‪ ,‬והיכא דנהוג‪ ,‬נהוג‪.‬‬ ‫אחרים שיטרחו עבורם‪ ,‬מכל מקום הבעלי דין א"צ לבוא‪.‬‬ ‫•הגליון נערך ונסדר ע"י הרב ר' שלמה לייב וויינבערגער שליט"א להערות אפשר לפנות אל ‪845-537-1300‬‬ ‫•לקבל הגליון מדי שבוע באימעיל‪ ,‬נא לשלוח אימעיל אל‪shmaatsa@gmail.com :‬‬ ‫•בכל יום מתקיים שיעור כללי בין מנחה ומעריב ע"י הרב הנ"ל בחורף בביהמ"ד אבני צדק‪ .‬ובקיץ בביהמ''ד באגאד וגם אפשר לשמוע השיעור על 'קול סאטמאר'‬ ‫‪ 845-537-4000‬נומ‪2-1-1-2-6 .‬‬ ‫•הגליון עובר תחת עין הבקורת של הרה"ג ר' יוסף שמואל ראטנבערג שליט''א מו"ץ ד'קהלתינו וחבר הבי''ד קרית יואל‬ ‫ומי שיש לו איזה שאלה בהלכות שנכתבו בהגליון או בדומה לו יכולין לפנות אליו ‪845-239-1351‬‬ ‫•וגם מוסיפין ההלכות כפי המציאות של זמנינו שנשאלה בבית הוראה במשך השנים‪ ,‬ע''י הרה"ג ר' יחזקאל געלבשטיין שליט"א מרבני בית הוראה לעניני‬ ‫ממונות קרית יואל‪ .‬וכן אפשר לפנות אליו בכל שאלה בדיני ממונות‪ .‬בבית הוראה ‪ 845-782-6465‬עקסט‪6 .‬‬ ‫•ואף מי שאין לו פנאי ללמוד ההלכות בפנים‪ ,‬אפשר לו לשמוע השיעור או לעיין בהגליון‪ ,‬ונמצא שעל ידי הוספה קטנה של לערך חמש מינוט ליום יוכלו גם לסיים‬ ‫ד' חלקי ש"ע ביום סיום הש"ס בס"ד‪.‬‬ ‫‪845-210-6668‬‬