gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תבנית משנה ברורה · Tavnis Mishne Brura — חיי שרה (2026-11-02)

מוציא לאור: תבנית משנה ברורה · Tavnis Mishne Brura

שבוע: חיי שרה (2026-11-02)

תבנית משנה ברורה · Tavnis Mishne Brura — חיי שרה (2026-11-02)

פתח את ה-PDF הורדה

‫אם לא היה ראוי עוד לפני שנתערב ‪ -‬דינו כדין חמץ נוקשה‪ ,‬יבואר ויש מקילים ביום טוב אחרון‪ ,‬משום דסתם כלים אינם בני יומן‪.‬‬ ‫בס"ד‬ ‫מלבד דבר חריף )כה(‪.‬‬ ‫לקמן )יט(‪.‬‬ ‫ראוי ‪ -‬אכילה‪ ,‬הנאה‪ ,‬שהייה ‪ -‬אסור‪ .‬אחר הפסח ‪ -‬ה[ מעמיד ‪ -‬באכילה ושהייה ‪ -‬אסור מדרבנן )כה(‪.‬‬ ‫תבנית‬ ‫ואחר הפסח ‪ -‬במקום הפסד מרובה יש להתיר ע"י‬ ‫אסור אפי' בהנאה ]א[‪.‬‬ ‫אולם‪ ,‬כ"ז רק אם יש באותו כלי שהחמץ נמצא בו שיעור כזית השלכת הנאה לים המלח )כז(‪.‬‬ ‫משנה ברורה‬ ‫]אפי' שאין בתערובת כזית חמץ בכדי אכילת פרס כנגד ה'כשר'[ האיסור הוא אפי' ביום טוב אחרון‪.‬‬ ‫יו"ל לפי סדר מבחני 'דרשו'‬ ‫וכן הדין אפי' במעמיד דמעמיד וכן רביעי וחמישי עד עולם )כה(‪.‬‬ ‫)א(‪.‬‬ ‫אינו ראוי ‪ -‬הדין כך‪:‬‬ ‫מס' ‪ 53‬תמוז תשפ''ו סי' שצד‪-‬תה‬ ‫זה וזה גורם ‪ -‬מותר‪ .‬אלא שצריך שישים משום הטעם‬ ‫'אינו ראוי' ‪ -‬היינו לאכילת אדם‪ ,‬אפי' שהחמץ ראוי לאכילת כלב‪.‬‬ ‫מקרא‪] :‬ציון לשו"ע[ )ציון למ"ב( }ציון לביה"ל{‬ ‫)כה(‪.‬‬ ‫אכילה ‪ -‬אסור ]ד[‪.‬‬ ‫אין לסמוך למעשה בשום אופן‬ ‫'שיתוף' ‪ -‬היינו‪ ,‬שהמאכל הועמד בשיתוף של חמץ וכשר יחד‬ ‫ניתן לקבל בפקס‪ 023132641 :‬קוד עלון ‪6060‬‬ ‫והחמץ לבדו אינו יכול העמיד ]'זה וזה גורם'[‪.‬‬ ‫הנאה‪ ,‬שהייה ‪ -‬מותר‪ ,‬ובתנאי שנתערב לפני פסח )ז(‬ ‫וכן להוריד מקול הלשון‪ :‬שם הרב 'תבנית משנה ברורה'‬ ‫מעמיד מנותן טעם ‪ -‬יש הבדל בין שהייה לאכילה‪:‬‬ ‫)יח(‪.‬‬ ‫בדוא"ל ‪] g6487103@gmail.com‬למשתמשים בהיתר![‬ ‫אם נתערב בפסח ‪ -‬כיון שבתחילה היה חייב בביעור ‪ -‬לא פקע‪' ,‬מעמיד מנותן טעם' ‪ -‬כגון‪ :‬שבישל חמץ בכלי ותוך כ"ד שעות‬ ‫נכבשה בה קיבה‪ ,‬והעמיד על ידה את הגבינה‪.‬‬ ‫וחייב לבערו‪.‬‬ ‫סימן תמב‬ ‫בשהייה‪ ,‬וכן אחר הפסח ‪ -‬מותר בכל אופן‪.‬‬ ‫אחר הפסח ‪ -‬מותר אפי' באכילה‪.‬‬ ‫באכילה ‪ -‬אם העמיד לפני פסח ‪ -‬מותר‪ ,‬ובתנאי שיש‬ ‫דין חמץ שאינו במצבו הרגיל‬ ‫המ"ב בס"ק א וכן השו"ע בסעיף ה' דנים בדין תערובת‬ ‫שישים כנגד הקיבה‪ .‬העמיד בפסח ‪ -‬אסור‪.‬‬ ‫חמץ שהחמץ הוא המיעוט בתערובת‪ ,‬האם אסורה או‬ ‫]משוּנִים[ של‬ ‫סימן זה עוסק בכמה אופנים 'מיוחדים' ְ‬ ‫ו[ עביד לטעמא ‪ -‬דינו כמו ב'מעמיד'‪ ,‬דאסור מדרבנן‪.‬‬ ‫מותרת‪ .‬וישנם בזה כמה אופנים‪ ,‬נפרטם בקצרה‪:‬‬ ‫חמץ‪ ,‬שבהם יש לדון האם יש חיוב לבער את החמץ‪ ,‬או‬ ‫חד בתרי ]רוב[ ‪ -‬שהכשר הוא יותר מהחמץ‪) 4‬א(‪.‬‬ ‫שמא אין חיוב לבערו מחמת השינוי שבו‪ .1‬ונפרט בקצרה‬ ‫ואחר הפסח מותר ע"י השלכת הנאה‪.‬‬ ‫שישים ‪ -‬שיש בכשר פי שישים מהחמץ )א(‪.‬‬ ‫את כל אחד מהמצבים שעליהם אנו דנים‪:‬‬ ‫טעמו ולא ממשו ‪ -‬שהתערובת כולה כשר‪ ,‬אלא שיש בה‬ ‫אינו בעין ]תערובת[ ‪ -‬היינו חמץ שמעורב במאכל כשר‪,‬‬ ‫‪ ‬נוקשה ‪ -‬חמץ שאינו גמור‪ ,‬האם מותר באכילה‪,‬‬ ‫רק טעם של חמץ‪ .‬כגון‪ ,‬שהחמץ נתבשל ביחד עם הכשר‪,‬‬ ‫כך שלא מבחינים בחמץ בפני עצמו ]א[ ]ד[‪.‬‬ ‫והוציאוהו‪ ,‬ולא נשאר בכשר אלא טעמו של החמץ )א(‪.‬‬ ‫נדון זה הוא גם במקרה שהחמץ הוא הרוב‪ ,‬משום שבעצם הדבר שאינו‬ ‫ושהייה ]ביעור[‪ ,‬וכן האם מותר אחר הפסח )ג(‬ ‫נותן טעם ‪ -‬שהחמץ נתבשל בכלי ונתן בו טעם‪ ,‬ובתוך‬ ‫בעין‪ ,‬יש מקום להקל בו‪ .‬אכן‪ ,‬במקרה שהחמץ הוא המיעוט של התערובת‬ ‫וכנ"ל‪ ,‬דין נוקשה הוא רק אם היה כך מתחילת עשייתו‪.‬‬ ‫כ"ד שעות ]כשהוא בן יומו[ בישלו באותו כלי מאכל כשר‬ ‫‪ -‬היא סיבה נוספת להקל בדינו‪ ,‬ויבואר בפני עצמו‪ ,‬להלן‪.‬‬ ‫ת‪ .‬אכילה ושהייה ‪ -‬אסור מדרבנן‪ .‬לאחר הפסח ‪-‬‬ ‫)א(‪.‬‬ ‫מיעוט ‪ -‬היינו‪ ,‬חמץ שמעורב במאכל כשר והוא המיעוט‬ ‫מעמיד ‪ -‬שהחמץ נתן את צורתו של המאכל הכשר‪ .‬כגון‬ ‫של התערובת )א( ]ה[‪.‬‬ ‫בהנאה ‪ -‬מותר‪ .‬באכילה ‪ -‬מחלוקת הפוסקים ]תמז‪,‬‬ ‫ובזה גופא ישנם כמה דרגות‪ ,‬יבוארו במקומם‪.‬‬ ‫‪ -‬שהעמיד את החלב לעשותו גבינה‪ .‬או החמיץ מים‬ ‫יב[‪.‬‬ ‫לעשותם שכר ]ה[ )כו(‪.‬‬ ‫נוקשה ‪ -‬היינו‪ ,‬חמץ שאינו גמור‪ ,‬וזה מכמה בחינות )ב(‪:‬‬ ‫דין חמץ נוקשה הוא רק אם כך היה מצבו מתחילת עשייתו‪ ,‬שאם בתחילה‬ ‫‪ ‬חמץ נוקשה שנתערב בכשר ‪ -‬מותר אפי' באכילה‪,‬‬ ‫עביד לטעמא ‪ -‬שהחמץ משמש כ'תבלין' ליתן טעם‬ ‫היה חמץ גמור ורק לאח"מ נהיה 'נוקשה' ‪ -‬דינו מבואר לקמן בדין‬ ‫במאכל הכשר ]והכלל הוא‪ ,‬ד'כל מידי דעביד לטעמא‪,‬‬ ‫'התעפש'‪.‬‬ ‫אפי' שנתערב בתוך הפסח )יט(‪.‬‬ ‫אפילו באלף לא בטיל'[ )כז(‪.‬‬ ‫ייעוד ‪ -‬שהחמץ אינו מיועד לאכילה אלא לשימוש אחר‬ ‫לתשומת לב‪ :‬איסור חמץ הוא רק כשיש בו שיעור כזית‪ .‬אולם‪ ,‬יש בזה‬ ‫סעיף ב' וכן סעיף ט' עוסקים בדין חמץ שנתקלקל‬ ‫הבדל בין איסור אכילה לאיסור שהייה‪ :‬דאיסור אכילה ]כרת[ ‪ -‬הוא רק‬ ‫]כגון להדביק על ידו[‪.2‬‬ ‫]נתעפש[‪ .‬ובזה חשוב לציין‪ ,‬שישנם ישנם ג' דרגות של‬ ‫אם יש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס‪ .‬ואיסור שהייה ]בל יראה[ ‪-‬הוא‬ ‫תהליך ‪ -‬שלא הסתיים תהליך החימוץ של הבצק ]שהוא‬ ‫עיפוש‪:‬‬ ‫רק כשיש בכלי שיעור כזית ]בסך הכל[ אפי' שאין בתערובת כזית בפרס‬ ‫הכסיף אך לא נוצרו בו סדקים‪ ,‬ומיד אפאוהו[‪.‬‬ ‫קצת ‪ -‬היינו‪ ,‬שהחמץ ראוי לאדם‪ ,‬אלא שלא כל כך ראוי‬ ‫)א(‪.‬‬ ‫אכילה ‪ -‬שאינו ראוי כל כך לאכילה אלא על ידי הדחק‪.‬‬ ‫)ב(‪.‬‬ ‫ונפרט את הדין למעשה בכל אחד מהאופנים דלהלן‪.‬‬ ‫התעפש ‪ -‬היינו‪ ,‬חמץ גמור שלאחר מכן התעפש ואינו‬ ‫כלל ‪ -‬שאינו ראוי לאדם כלל ]אך עדיין ראוי לאכילת‬ ‫ראוי לאכילה ]ב[‪.‬‬ ‫‪ ‬מיעוט ‪ -‬חמץ שנתערב בכשר וחמץ הוא המיעוט‪,‬‬ ‫כלב[ )ה(‪.‬‬ ‫שאם מתחילה לא היה ראוי לאכילה‪ ,‬הרי זה בכלל הנדון ד'חמץ נוקשה'‪,‬‬ ‫ואינו בכלל הנדון הזה‪.‬‬ ‫כלב ‪ -‬שאינו ראוי אפילו לאכילת כלב )ה(‪.‬‬ ‫כיצד דין התערובת )א( ]ה[ )כז(‪.‬‬ ‫אין בו ממש ‪ -‬היינו‪ ,‬שהחמץ אינו 'חפץ' בפני עצמו אלא‬ ‫ובכל אופן ‪ -‬המשמעות של הקילקול היא רק כשנתקלקל‬ ‫טפל לחפץ אחר ]ג[ ]ו[‪.‬‬ ‫א[ חד בתרי ‪ -‬הדבר תלוי האם החמץ מין במינו או‬ ‫לפני הפסח‪ ,‬שאם נתקלקל בתוך הפסח ‪ -‬כיון שבתחילה‬ ‫כגון ‪ -‬שכיבסו בגד במשקה של חמץ‪ ,‬או הדביקו שני ניירות וכד' על ידי‬ ‫נתחייב בביעור ‪ -‬שוב לא פקע איסוריה )ז(‪.‬‬ ‫מין בשאינו מינו‪:‬‬ ‫דבק של חמץ‪.‬‬ ‫מיץ ‪ -‬היינו‪ ,‬מיץ של מיני דגן שנסחט ממנו ונעשה משקה‬ ‫מין במינו ‪ -‬אכילה‪ ,‬בשהייה ‪ -‬אסור מדרבנן ]דחמץ ‪ ‬נתעפש ‪ -‬חמץ גמור שנתעפש או נשרף‪ ,‬האם מותר‬ ‫]כגון שֵׁ ָכר[‪ ,‬וראה הערה‪.3‬‬ ‫בפסח אסור בכל שהוא[‪ .‬לאחר הפסח ‪ -‬מותר אף בשהייה‪ ,‬הנאה ואכילה ]ב[ ]ט[‪.‬‬ ‫שיעור ‪ -‬היינו‪ ,‬שאין בו שיעור ]כזית[‪.‬‬ ‫וכן‪ ,‬במקרה של שתי חתיכות פחות מכזית‪ ,‬כיצד הם מצטרפות זו עם זו‬ ‫ת‪ .‬יש בזה הבדל בין אכילה‪ ,‬הנאה‪ ,‬שהייה‪:‬‬ ‫באכילה‪.‬‬ ‫]ז‪-‬ח[‪.‬‬ ‫וצריך לבערו אפי' בפסח עצמו‪.‬‬ ‫ייעוד ‪ -‬היינו‪ ,‬חמץ שייעד אותו לשימוש מסויים‪ ,‬ולא‬ ‫מין בשאינו מינו ‪ -‬אכילה ושהייה ‪ -‬אסור אכילה ‪ -‬אסור‪ ,‬דאחשביה כאוכל )מג(‪.‬‬ ‫לאכילה כלל ]ט[‪.‬‬ ‫אך אם נפל לתוך המאכל ‪ -‬אינו אוסר את המאכל‪.‬‬ ‫הנאה‪ ,‬שהייה ‪ -‬אינו מותר בהנאה ושהייה אלא בב'‬ ‫מדאורייתא‪ .5‬לאחר הפסח ‪ -‬אסור אפי' בהנאה‪.‬‬ ‫ובכל אחד מהאופנים הללו‪ ,‬יש לבאר את הדין מכמה‬ ‫ב[ שישים ‪ -‬בין במינו ובין באינו מינו ‪ -‬באכילה תנאים )לט( )מ( )מג(‪:‬‬ ‫אכילה ‪ -‬האם מותר באכילה והנאה בפסח עצמו‪.‬‬ ‫בחינות‪:‬‬ ‫שנתקלקל קודם הפסח‪.‬‬ ‫אפי'‬ ‫מותר‬ ‫‪-‬‬ ‫הפסח‬ ‫לאחר‬ ‫‪.‬‬ ‫מדרבנן‬ ‫אסור‬ ‫‪-‬‬ ‫שהייה‬ ‫ו‬ ‫ביעור ]שהייה[ ‪ -‬האם יש חיוב לבערו‪ ,‬או שמא לא‪,‬‬ ‫ובכלל זה גם כשנתקלקל בפסח‪ ,‬אלא שהמאכל הסריח עוד לפני‬ ‫באכילה‪.‬‬ ‫ומותר לשהותו‪.‬‬ ‫שהספיק להחמיץ‪ ,‬שדינו כדין נתקלקל לפני פסח )יב(‪.‬‬ ‫ג[ טעמו ולא ממשו ‪ -‬נחלקו הפוסקים‪:‬‬ ‫וישנם שתי סיבות לחייב בביעור‪:‬‬ ‫אם לא נפסל מאכילת כלב לפני פסח ‪ -‬אזי אפי' שנפסל מאכילת‬ ‫ימצא‪.‬‬ ‫ובל‬ ‫יראה‬ ‫בל‬ ‫איסור‬ ‫משום‬ ‫לבער‬ ‫שחייב‬ ‫מדאורייתא ‪ -‬היינו‪,‬‬ ‫חק יעקב ‪ -‬באכילה ושהייה ‪ -‬אסור מדרבנן‪ .‬לאחר אדם ‪ -‬לא מהני‪ ,‬וחייב לבערו )לט(‪.‬‬ ‫מדרבנן ‪ -‬היינו‪ ,‬שמדאו' אין חיוב‪ ,‬אלא רק מדרבנן‪ ,‬שמא יבוא לאוכלו‪.‬‬ ‫אחר הפסח ‪ -‬במקרה שעבר עליו הפסח‪ ,‬האם מותר או‬ ‫הפסח ‪ -‬בהנאה ‪ -‬מותר‪ .‬באכילה ‪ -‬אפשר שכדאי שאינו ראוי לאכילת כלב‪.‬‬ ‫לא‪.‬‬ ‫ואף שאינו ראוי לאדם כלל ‪ -‬כיון שראוי לכלב ‪ -‬חייב לבערו )ט(‪.‬‬ ‫להחמיר‪.‬‬ ‫ובזה יש לבאר הדין האם מותר באכילה‪ ,‬וכן האם מותר בהנאה‪.‬‬ ‫לעולת שבת ‪ -‬באכילה ושהייה ‪ -‬אסור מדאורייתא‪ .‬אחר הפסח ‪ -‬לא מצאתי‪.6‬‬ ‫ונקוט האי כללא בידך ‪ -‬שבאופנים שיש חיוב ביעור מדאורייתא ‪ -‬אזי‬ ‫החמץ אסור גם אחר הפסח‪ .‬ובאופנים שחיוב הביעור הוא מדרבנן ‪ -‬אזי‬ ‫ולאחר הפסח אסור אפי' בהנאה‪.‬‬ ‫החמץ אינו נאסר אחר הפסח )א(‪.‬‬ ‫‪ ‬אין בו ממש ‪ -‬חמץ שאין בו ממשות‪ ,‬האם מותר‬ ‫ולמעשה ‪ -‬פסק המ"ב להקל במקום הפסד מרובה‪.‬‬ ‫ד[ נותן טעם ‪ -‬הדבר תלוי מתי נתבשל בו המאכל לשהותו ]ג[‪.‬‬ ‫תחילה נבאר את הכללים וההגדרות המבוארים בסימן זה‪,‬‬ ‫ולאח"מ נפרט אי"ה את הדוגמאות שהובאו בהלכה‪,‬‬ ‫הנדון ד'אכילה' או 'אחר הפסח' אינו שייך בזה‪ ,‬וכמובן‪.‬‬ ‫הכשר‪:‬‬ ‫והדין למעשה בכל אחד לפי המבואר‪.‬‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי האם החמץ ניכר או לא‪:‬‬ ‫לפני פסח ‪ -‬באכילה ‪ -‬אסור‪ .‬בשהייה ‪ -‬מותר‪ .‬לאחר‬ ‫ומ"מ ‪ -‬אסור שיבוא במגע עם האוכל‪ ,‬שמא יבוא לאכלו‪ .‬להלן‬ ‫‪ ‬תערובת ‪ -‬חמץ הראוי לאכילה‪ ,‬שנתערב במאכל‬ ‫נפרט אופנים שצריך להימנע מחמת חשש זה‪.‬‬ ‫הפסח ‪ -‬מותר אפי' באכילה‪.‬‬ ‫אחר כשר‪ ,‬האם מותר באכילה ובשהייה ]א[ ]ד[‪.‬‬ ‫אם אינו ניכר ‪ -‬אין צריך לבערו‪.‬‬ ‫ומ"מ‪ ,‬לא ישהה אותו בכלי חמץ בתוך הפסח‪.‬‬ ‫הנדון הוא באופן שהחמץ הוא הרוב‪ .‬דאילו במקרה שהחמץ הוא‬ ‫בפסח ‪ -‬אכילה‪ ,‬שהייה ‪ -‬אסור‪ ,‬אפי' כשאינו בן יומו‪ .‬אם הוא ניכר ‪ -‬לשו"ע ‪ -‬פטור‪ .‬לרמ"א ‪ -‬חייב‪.‬‬ ‫המיעוט ‪ -‬יבואר לקמן‪.‬‬ ‫ובביה"ל }ויש{ נראה שפוסק להקל‪.‬‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי האם לאחר שנתערב הוא ראוי לאכילת לאחר הפסח ‪ -‬לכאו' מותר‪.‬‬ ‫אכן‪ ,‬אם עברו עליו ל' יום ‪ -‬נתעפש‪ ,‬ואין חיוב לבערו לכו"ע )יז(‪.‬‬ ‫אדם או שאינו ראוי‪:‬‬ ‫‪ 5‬למעשה הדבר תלוי במחלוקת האם טעם כעיקר דאורייתא או דרבנן‪.‬‬ ‫‪ 3‬אף שהשכר נעשה על ידי שרייה של דגן במים‪ ,‬לא חשיב כ'טעמו ולא‬ ‫‪ 1‬כפי הנראה‪ ,‬עיקר הנדון בסימן הוא בנוגע לחיוב ביעור‪ ,‬אולם בדרך אגב‬ ‫ולשי' הב"י הוא מדאורייתא‪.‬‬ ‫ממשו' המבואר לעיל‪ ,‬אלא חשיב כגוף האיסור ממש‪ ,‬משום שהמיץ של‬ ‫מבואר גם דין אכילה בכל אחד מהמצבים‪.‬‬ ‫‪ 6‬אכן‪ ,‬אם התקיימו ב' התנאים ]שנפסל מאכילת כלב‪ ,‬לפני פסח[ ‪ -‬פשוט‬ ‫הדגן יוצא ממנו ע"י שרייה זו‪ ,‬ובדומה ליין העשוי מצימוקים )כה"ח יב(‪.‬‬ ‫‪ 2‬כפי הנראה‪ ,‬זו כוונת המ"ב במה שנקט 'כמו אותן שהסופרים מדבקין‬ ‫שמותר‪ .‬אולם בהעדר אחד מהם הדבר תלוי האם החיוב לבער הוא מדאו'‬ ‫‪ 4‬נחלקו האחרונים בגדר 'רוב' לעניין זה‪ ,‬די"א שצריך שיהיה בהיתר פי‬ ‫בו ניירותיהם שעושין מקמח ומים'‪ ,‬והיינו אפי' שהוא ראוי לאכילה‪ ,‬וכן‪,‬‬ ‫או מדרבנן‪ .‬ועיין‪.‬‬ ‫שניים מהאיסור‪ .‬וי"א שמספיק אם יהיה בהיתר קצת יותר מהאיסור‬ ‫הסתיים תהליך החימוץ'‪ .‬ועיין‪.‬‬ ‫]‪ ,[51%‬אפי' שאינו כפול ממנו‪ .‬ולמעשה‪ ,‬בדאו' ‪ -‬יש להחמיר‪ ,‬ובדרבנן ‪-‬‬ ‫ניתן להקל )פר"מ שעה"ת א‪ ,‬א(‪.‬‬ ‫‪1‬‬ ‫]המכירה צריכה להיות מוחלטת‪ ,‬ולא ‪ ‬דיו ‪ -‬שמעורב בו שכר דינו כך ]י[‪.‬‬ ‫מכירה ‪ -‬ע"י מכירתו לא"י‬ ‫ע"מ להחזיר לאחר הפסח )מח([‪.‬‬ ‫וכן‪ ,‬אם אין כזית ע"י צירוף כל החמץ ‪ -‬אין חיוב לבער )יז(‪.‬‬ ‫הערה‪ :‬אף שמבואר שאין חיוב לבער חמץ שאין בו‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי האם יש שיעור כזית‪ ,‬ובזה ישנם כמה אכילה ‪ -‬אסור )מה(‪.‬‬ ‫ממש ‪ -‬הנוהגים לגרר הכתלים והכסאות שנגע בהם‬ ‫הנאה ]כתיבה[‪ ,‬שהייה ‪ -‬מותר‪ ,‬ובתנאי שנפסל‬ ‫דרגות‪:‬‬ ‫חמץ ‪ -‬יש להם על מה לסמוך ]ו[‪ ,‬ואינו מנהג של‬ ‫א[ במקום אחד‪ ,‬היינו‪ ,‬שיש כזית במקום אחד ‪ -‬חייב מאכילת כלב לפני פסח )מד(‪.‬‬ ‫אף שעלול ליתנו בתוך פיו‪ ,‬דאין 'אחשביה' אלא באוכל בכוונה‬ ‫שטות )כח(‪.‬‬ ‫)מה(‪.‬‬ ‫לבער בכל אופן‪.‬‬ ‫בצק ‪ -‬אם הם אחר הפסח ‪ -‬ל"מ‪.‬‬ ‫ואם ישנם שתי חתיכות שמחוברות ע"י חוט של‬ ‫‪ ‬כמה אופנים שיש לחוש שהחמץ הנ"ל יבוא במגע‬ ‫ניטלות אגב נטילת החוט ‪ -‬נחשבות כמקום אחד ]ח[‪.‬‬ ‫עם האוכל‪ ,‬ואסור ]ג[‪.‬‬ ‫ב[ בשני מקומות‪ ,‬היינו אם יש כזית בצירוף של ב'‬ ‫‪ ‬עריבות העשויות מנסרים או כלי נסרים שלשים‬ ‫מפה ‪ -‬לא להניח על השלחן מפה שנתכבסה בחמץ‪.‬‬ ‫מקומות ‪ -‬הדבר תלוי מה הייעוד של החמץ‪:‬‬ ‫בהם חמץ ]יא[‪.‬‬ ‫מפה ‪ -‬וכן לא להניח על גבה קמח של פסח‪.‬‬ ‫לחזק ‪ -‬אם נעשו כדי לחזק ‪ -‬אינו חייב לבער‪.‬‬ ‫אכילה ]לבשל בהם לפסח[ ‪ -‬אסורים‪ ,‬אפי' בהגעלה‬ ‫צעיף ‪ -‬נשים שמכבסות את הצעיף בחמץ כדי‬ ‫בין החמץ שבשולי הכלי ]שבו לשים את הבצק[‪ ,‬ובין הבצק‬ ‫)מו(‪.‬‬ ‫שבשפתו )לא(‪.‬‬ ‫להקשותו‪ ,‬ונופלים ממנו 'פירורים' ‪ -‬אין ללבשו‬ ‫הנאה‪ ,‬שהייה ‪ -‬רק ע"י ניקור שלא יישאר כזית‪.‬‬ ‫סתם ‪ -‬אם לא נעשו כדי לחזק ‪ -‬חייב לבער‪.‬‬ ‫בשעת האכילה‪ ,‬שמא יפול לתוך האוכל‪.‬‬ ‫ג[ אין כזית כלל ]אפי' שלא ע"י צירוף[ ‪ -‬הדבר תלוי למעשה הדבר כמעט בלתי אפשרי‪ ,‬ולכן צריך לבער‪.‬‬ ‫ל' יום ‪ -‬המדקדקים אינם מכבסים בחמץ תוך ל' יום‬ ‫'ביעור' ‪ -‬היינו‪ ,‬למכרם לאינו יהודי‪ .‬או לטוח בטיט‪.‬‬ ‫בייעוד‪:‬‬ ‫מפסח )טז(‪.‬‬ ‫לחזק ‪ -‬אם נעשו כדי לחזק ‪ -‬אינו חייב לבער‪ ,‬וכנ"ל‪  .‬כלי אחסון קמח או כלי נצרים לאחסון לחם ]יא[‪.‬‬ ‫אכילה‪ ,‬הנאה ‪ -‬אסורים‪.‬‬ ‫סתם ‪ -‬נחלקו בזה הפוסקים )לג(‪.‬‬ ‫‪ ‬סעיף ד' שייך לנדון ד'תערובת'‪ ,‬הובא שם‪.‬‬ ‫וגם למחמירים ]שחייב[ ‪ -‬אם אינו ראוי לאכילה ‪ -‬פטור בכה"ג שהייה ‪ -‬א"צ לבער ]למכרם לגוי[ אלא יצניעם בביתו‬ ‫‪ ‬מיץ ‪ -‬שכר שמפיקים מהדגן‪ ,‬האם מותר באכילה‬ ‫]שאין כזית בצירוף[‪.‬‬ ‫בחדר שאינו רגיל )נא(‪.‬‬ ‫ובשהייה ]ה[‪.‬‬ ‫‪ ‬כזית ‪ -‬בית שדבוק בכתליו בצק‪ ,‬האם חייב לבערו‬ ‫ת‪ .‬דינו כדין חמץ גמור‪ ,‬ואסור באכילה ובשהייה‬ ‫‪ ‬עריבות העשויות ממקשה אחת )מז( )מט( ]יא[‪.‬‬ ‫]ח[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬ראשית יש להבחין האם הבצק נמצא בחדר אחד אכילה ‪ -‬לכתחילה אסור אפי' בהגעלה‪ .‬בדיעבד מותר‬ ‫מדאורייתא‪.‬‬ ‫ואם יש בו כזית בכדי אכילת פרס ‪ -‬חייב כרת )כד(‪.‬‬ ‫רק אם עשו הגעלה )מז(‪.‬‬ ‫בלבד או בשני חדרים‪:‬‬ ‫ואחר הפסח ‪ -‬נ"פ שאסור באכילה ובהנאה‪ ,‬מאחר ויש בו חיוב‬ ‫בחדר אחד ‪ -‬חייב לבערו‪ ,‬פרט למקרה שאין כזית הנאה ‪ -‬אסורים )מט(‪.‬‬ ‫ביעור מדאורייתא‪.‬‬ ‫במקום אחד‪ ,‬והבצק נעשה כדי לחזק ]'דבוק'[ )לו( שהייה ‪ -‬א"צ לבער‪ ,‬אלא יצניעם ]אפי' בביתו[ במקום‬ ‫‪ ‬החלק השני של ס"ה ]העמיד גבינות[‪ ,‬וכן דברי‬ ‫צנוע )מט(‪.‬‬ ‫)שעה"צ ס(‪.‬‬ ‫המ"ב בחלק זה )כה‪-‬כז( הובאו לעיל בדין חמץ שהוא‬ ‫בנוגע לכתלי החדר‪ ,‬לא מצאנו שיטה שמחייבת לבער בפחות‬ ‫‪ ‬כלי עריכת הבצק )מט( ]יא[‪.‬‬ ‫מכזית ]בשונה מ'כלי' דלעיל[‪.‬‬ ‫המיעוט בתערובת‪.‬‬ ‫כגון‪ :‬משטח עבודה ]'דפי מולייתא'[‪ .‬מערוך ]'עצים מגלגלים'[‬ ‫‪ ‬סעיף ו' הובא לעיל ביחד עם סעיף ג' ]בדין 'אין בו בשני חדרים ]בית ועליה[ ‪ -‬נחלקו הפוסקים‪:‬‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי ממה הם עשויים‪:‬‬ ‫‪ ‬ומ"מ צריך לבטל‪ ,‬שאם הגיע הזמן ולא ביטל ‪ -‬צריך לבער‬ ‫מנסרים ‪ -‬חייבים בביעור ]היינו‪ ,‬למכור לא"י או לטוח‬ ‫בכל אופן )לח(‪.‬‬ ‫ממש'[‪.‬‬ ‫בטיט[‪.‬‬ ‫לשו"ע ‪ -‬הדין כמו בחדר אחד‪ ,‬שחייב לבער פרט‬ ‫הסעיפים ז‪-‬ח עוסקים בדין חמץ שאין בו שיעור כזית‪,‬‬ ‫מחתיכה אחת ‪ -‬אין חייבים בביעור‪ ,‬אלא יצניעם אפי'‬ ‫להתקיים התנאים הנ"ל‪.‬‬ ‫האם יש חיוב לבערו או לא‪ .‬ונרחיב מעט בביאור העניין‪.‬‬ ‫בדין שיעור 'כזית' בביעור חמץ יש להבין כך‪ ,‬דבשלמא‬ ‫בביתו‪.‬‬ ‫וי"א ‪ -‬אינו חייב לבער אלא באופן שיש כזית במקום‬ ‫בנוגע לאיסור אכילה‪ ,‬שייך המושג של 'צירוף'‪ ,‬היינו‪,‬‬ ‫אחד )לז(‪.‬‬ ‫שגם אם באכילה אחת אין כזית ‪ -‬אם תוך זמן של אכילת‬ ‫שאם אין כזית במקום אחד ‪ -‬אינו חייב לבער כלל‪ ,‬אפי' שלא ‪ ‬מפה שמכסים בה את הבצק ]יא[‪.‬‬ ‫פרס יאכל כזית ‪ -‬האכילות מצטרפות‪ ,‬וחייב‪.‬‬ ‫ת‪ .‬לא מהני ניעור‪ ,‬אלא צריך לכבס אותה בחמין‪ ,‬אפר‪,‬‬ ‫נעשה כדי לחזק‪.‬‬ ‫אולם בנוגע לדין 'ביעור' ]במקרה שאין בכ"א מהחתיכות‬ ‫כזית[‪ ,‬פשוט שאין משמעות ל'זמן' כדי לצרף אותם‪ ,‬ואם‬ ‫‪ ‬חלקו הראשון של סעיף ט ]חמץ שנתעפש[ הובא וחביטה )נב(‪.‬‬ ‫כן כיצד ניתן לצרף את החתיכות לשיעור‪.‬‬ ‫סימן תמג‬ ‫ומבואר‪ ,‬שישנם שתי בחינות של 'צירוף' בנוגע לדין‬ ‫לעיל עם סעיף ב'‪.‬‬ ‫ביעור ‪ -‬על ידי ה'כלי' וע"י ה'כיבוד'‪ ,‬ונבאר‪:‬‬ ‫כלי ‪ -‬היינו שאם שתי החתיכות נמצאות בתוך כלי אחד ‪-‬‬ ‫דין חמץ בערב פסח‬ ‫‪ ‬ייעוד ‪ -‬אם ייעד את החמץ לשימוש אחר ]ולא‬ ‫הכלי מצרף אותם לשיעור כזית‪.‬‬ ‫אכילה[‪ ,‬האם מותר באכילה‪ ,‬הנאה‪ ,‬שהייה ואחר‬ ‫כיבוד ]חדר[ ‪ -‬שאם החתיכות נמצאות בתוך אותו חדר ‪-‬‬ ‫‪ ‬האם חמץ מותר באכילה‪ ,‬הנאה ושהייה ]ביעור[‬ ‫אזי‪ ,‬כיון שהרגילות היא לכבד את הבית ולקבץ את כל‬ ‫ביום י"ד ניסן ]א[‪.‬‬ ‫הפסח ]ט[‪.‬‬ ‫החתיכות למקום אחד ‪ -‬עצם ה'קיבוץ' מצרף אותם זה‬ ‫ת‪ .‬דינו כך‪:‬‬ ‫לזה‪.7‬‬ ‫ת‪ .‬יש להבחין באיזו שעה ביום‪:‬‬ ‫וכפי המבואר בס"ק לז‪ ,‬הדרך היא לקבץ את החתיכות של אותו חדר‪ ,‬ואין‬ ‫להלן נבאר כיצד מחשבים את שעות היום לעניין זה‪.‬‬ ‫אכילה ‪ -‬אסור‪ ,‬מדאורייתא )שעה"צ עב(‪.‬‬ ‫רגילות לקבץ החתיכות של שני חדרים זה עם זה‪ ,‬ויבואר‪.‬‬ ‫עד סוף רביעית ‪ -‬החמץ מותר באכילה‪ ,‬בהנאה‬ ‫הנאה‪ ,‬שהייה ]ביעור[ ‪ -‬חייב לבער‪ ,‬אא"כ טח עליו‬ ‫שאם כן יוצא‪ ,‬שאם יש חתיכה אחת שיש בה כזית ‪ -‬חייב‬ ‫לבערה בכל אופן ]שכן‪ ,‬אין צורך בצירופים[‪ .‬ואם אין‬ ‫ובשהייה ]א[‪.‬‬ ‫טיט )מא(‪.‬‬ ‫כזית אלא ע"י צירוף ‪ -‬החיוב לבער הוא רק אם החתיכות‬ ‫'טח' ‪ -‬לשו"ע ‪ -‬הכוונה שטח את החמץ מכל צד‪ .‬אולם בגמ' חמישית ‪ -‬באכילה ‪ -‬אסור מדרבנן‪ .‬בהנאה ושהייה ‪-‬‬ ‫בכלי או חדר אחד‪.‬‬ ‫משמע דסגי בכך שטח את פניו של החמץ )מג(‪.‬‬ ‫אולם בזה חשוב לציין‪ ,‬שהאפשרות לצרף ע"י 'כלי' או‬ ‫מותר‪.‬‬ ‫אחר הפסח ‪ -‬לא מצאתי‪.9‬‬ ‫'כיבוד' היא רק באופן שאין מהחתיכות תועלת עבור‬ ‫ולכן מותר למכרו לא"י‪ ,‬אפי' כמות גדולה ]וישאר לו בפסח[‪ ,‬אפי'‬ ‫הכלי והחדר‪ ,‬דבמקרה שיש בהם תועלת ]שהודבקו בכלי‬ ‫שנקרא שמו של הישראל על החמץ )ד(‪.‬‬ ‫וכן‪ ,‬מותר להאכיל לבהמה‪ ,‬אך צריך לבער את מה שנשאר ]כך‬ ‫‪ ‬סעיפים י‪-‬יא יובאו לקמן ב'פירוט הדוגמאות'‪.‬‬ ‫או כתלי החדר כדי לסתום חורים או למלא בקעים וכד'[‬ ‫‪ -‬הרי שהם בטלות אל הכלי והחדר‪ ,‬ושוב אינם מצטרפות‬ ‫הדין גם במאכיל מליל י"ד[ )ה(‪.‬‬ ‫יחד לשיעור כזית‪ ,‬ואין חיוב לבערם‪ ,‬ועי' הערה‪.8‬‬ ‫שישית ‪ -‬באכילה ובהנאה ‪ -‬אסור מדרבנן‪ .‬שהייה ‪-‬‬ ‫פירוט הדוגמאות ודיניהם‬ ‫תחילה נבאר דין צירוף לכזית על ידי כלי‪ ,‬ולאח"מ נבאר‬ ‫‪ ‬אלמודי ‪ -‬שומן דגים שמעורב לו לחם קלוי )מג( מותר )א(‪.‬‬ ‫‪10‬‬ ‫דין צירוף על ידי חדר ]כיבוד[‪.‬‬ ‫בשביעית ‪ -‬באכילה והנאה ‪ -‬אסור מדאורייתא‪ ,‬אך‬ ‫‪ ‬כזית ‪ -‬כלי שדבוק בדפנותיו בצק חמץ‪ ,‬האם יש ]ט[‪.‬‬ ‫אינו בכרת )א(‪ .‬שהייה ‪ -‬אסור‪.11‬‬ ‫אכילה ‪ -‬אסור‪.‬‬ ‫חיוב לבערו ]ז[ ]ח[ ]יא[‪.‬‬ ‫האיסור לשהות הוא רק מצד עשה של 'תשביתו'‪ ,‬אך אינו עובר‬ ‫'לבער' ‪ -‬ביעור הבצק שבכלי אפשרי בכמה אופנים ]יא[‪:‬‬ ‫על 'בל יראה' )א( ]וי"א שעובר על ב"י )שעה"צ ב([‪.‬‬ ‫הנאה‪ ,‬שהייה ‪ -‬רק אם ודאי שהלחם נפסל מאכילת‬ ‫טיחה ‪ -‬על ידי טיחת טיט ע"ג הבצק‪.‬‬ ‫כלב‪ ,‬לפני פסח‪.‬‬ ‫‪ 9‬אכן‪ ,‬אם התקיימו ב' התנאים ]טיחה‪ ,‬ייחוד[ ‪ -‬כיון שמותר לשהותו‬ ‫דבריו ]בדין שני חדרים[ הזכיר השו"ע את התנאי הזה‪ ,‬אלא‪ ,‬שהוא מכנה‬ ‫‪ 7‬הערה נחוצה ‪ -‬בדברי המ"ב לקמן )תס‪ ,‬ב( מבואר‪ ,‬שהדין האמור‬ ‫את המצב הזה ]ד'לחזק'[ בלשון 'לדבק'‪ ,‬והוא הוא‪ ,‬כפי שביארו המ"ב‬ ‫פשוט שמותר אחר הפסח‪ .‬אולם אם חסר אחד מהתנאים ]טיחה‪ ,‬ייעוד[ ‪-‬‬ ‫)לז(‪.‬‬ ‫]שקיבוץ החתיכות למקום אחד מצרף אותם[ זה רק בחתיכות של בצק‬ ‫הדבר תלוי האם חיוב הביעור הוא מדאו' או מדרבנן‪ .‬ועיין‪.‬‬ ‫וכן‪ ,‬בשעה"צ )ס( שנקט 'ואף דבבית לא עשוי לחזק' נראה לכאו' שבנוגע‬ ‫שהם נדבקות על ידי הקיבוץ‪ ,‬ולא בחתיכות של לחם‪ ,‬שאינם נדבקות‪.‬‬ ‫‪ 10‬למעשה‪ ,‬הביעור צריך להיות קודם לכן‪ ,‬כדי שלא יעבור על 'תשביתו'‬ ‫לחדר לא שייך שהחמץ עשוי לחזק‪ .‬אך אחר העיון בלשונו שם מוכח‬ ‫אולם המ"ב לא הביא כאן דין זה‪ ,‬וצל"ע מדוע‪.‬‬ ‫בשעה שביעית‪ .‬ובפועל ‪ -‬נהגו לבער בתחילת שעה שישית )תמד‪ ,‬ט(‪.‬‬ ‫להדיא שגם בחדר הדבר תלוי האם החמץ עשוי לחזק את כתלי הבית או‬ ‫‪ 8‬הערה נחוצה‪ :‬כפי האמור התנאי ד'לחזק' שייך בין בכלי ובין בכותלי‬ ‫‪ 11‬בזה חשוב לציין‪ ,‬שישנו חבל ראשונים דס"ל שאין איסור דאו' בחמץ‬ ‫לא‪ ,‬ודוק‪.‬‬ ‫החדר‪.‬‬ ‫אכן‪ ,‬השו"ע בתחילת דבריו ]בדין חדר אחד[ לא הזכיר את התנאי ד'לחזק'‬ ‫בערב פסח כלל‪ .‬אולם‪ ,‬שיטה זו לא הובאה להלכה כלל‪.‬‬ ‫בנוגע לחדר‪ ,‬ומשמע שאינו שייך בכתלים אלא רק בכלים‪ .‬אולם בסוף‬ ‫‪2‬‬ ‫‪ ‬סעודה ראשונה ושנייה ]א‪-‬ג[‪.‬‬ ‫חמץ שנמכר לאחר שנאסר‬ ‫‪ ‬הנ"ל בקצרה‪ :‬בחמישית ‪ -‬אסור באכילה‪ .‬בשישית‬ ‫במה ‪ -‬מה יאכלו בסעודה הראשונה והשניה‪:‬‬ ‫הנדון בסעיף ג' הוא בדין חמץ שנמכר לאחר שנאסר‪,‬‬ ‫‪ -‬גם בהנאה ]מדרבנן[‪ .‬בשביעית ‪ -‬גם בשהייה‬ ‫לשו"ע ‪ -‬ניתן לעשותם בחמץ ]א[‪ .‬אך לא במאכלים‬ ‫האם הדמים ]וכן החמץ עצמו[ מותרים או אסורים‪.‬‬ ‫]בעשה‪ ,‬וכן בהנאה מדאורייתא[‪ .‬בלילה ‪ -‬באכילה ‪-‬‬ ‫והנדון הוא לאו דווקא בערב פסח‪ ,‬אלא בכל אופן שנמכר‬ ‫שנדבקים וקשה לנקותם בלא מים ]ג[‪.‬‬ ‫שלא כדין‪ ,‬אפי' אחר הפסח‪.‬‬ ‫יש גם כרת‪ .‬ובשהייה ‪ -‬יש גם לאו ד'בל יראה'‪.‬‬ ‫ובדיעבד ]במאכלים הנדבקים[ ‪ -‬ידיח הכלים במים ע"י אינו יהודי‬ ‫)יד( ובדא"א ‪ -‬ידיחם בעצמו‪ ,‬ורק כדי להעביר את החמץ )יד( ]ג[‪.‬‬ ‫‪ ‬כיצד מונים את שעות היום לעניין הנ"ל ]א רמ"א[‪  .‬מי שמכר את חמצו שלא כדין וקיבל את דמיו‪ ,‬האם‬ ‫לפוסקים ‪ -‬טוב לאכול רק כשר לפסח‪ ,‬בכלים כשרים‬ ‫מותר ליהנות מהדמים של החמץ ]ג[‪.‬‬ ‫היינו‪ ,‬כיצד מחלקים את שעות היום‪ ,‬ומאמתי מונים אותם‪.‬‬ ‫הנדון הוא בין כשמכר את החמץ בערב פסח ]בשעה שישית )יד(‪.‬‬ ‫ת‪ .‬נחלקו בזה הפוסקים‪:‬‬ ‫והנוהגים כן ‪ -‬אין לערות רותח מהכלי הכשר לתוך הקערות חמץ‬ ‫ואילך[‪ ,‬ובין בפסח עצמו )טו( וכן לאחר הפסח }אם{‪.‬‬ ‫א[ לרוב הפוסקים‪:‬‬ ‫‪ ‬כל עוד שלא קיבל את דמים ‪ -‬אסור לו לקבלם‪ ,‬והנדון הוא )שעה"צ ג(‪.‬‬ ‫החלוקה ‪ -‬השעות הם זמניות‪.‬‬ ‫ויש שנהגו ‪ -‬לאכול בבוקר שבת חמץ קר‪ ,‬ובסעודה‬ ‫רק לאחר שקיבלם ]שלא כדין[ }אינו{‪.‬‬ ‫והדבר תלוי באורך היום ]קיץ ‪ -‬חורף[‪.‬‬ ‫מאמתי ‪ -‬י"א ‪ -‬מעה"ש ועד צאת הכוכבים‪ .‬וי"א ‪ -‬ת‪ .‬יש בזה הבדל בין הבעלים של החמץ‪ ,‬לבין שאר שלישית אוכלים כשר חם )יד(‪.‬‬ ‫חלה ‪ -‬אם שכח להפריש חלה בחוץ לארץ ‪ -‬אם אין‬ ‫אנשים‪:‬‬ ‫מהזריחה ועד השקיעה )ח(‪.‬‬ ‫לו פת אחר‪ ,‬יוכל להפריש‪ ,‬וליתנה לכהן קטן מבן ט'‬ ‫שאר אנשים ‪ -‬מותרים ליהנות‪.‬‬ ‫ולכתחילה טוב להחמיר כדעה ראשונה‪.‬‬ ‫או כהן שטבל }לצורך{‪.‬‬ ‫הבעלים ‪ -‬נחלקו הפוסקים‪:‬‬ ‫ב[ לתרומת הדשן‪:‬‬ ‫החלוקה ‪ -‬השעות הם קבועות ]שישים דקות בשעה[‪ .‬לשו"ע ‪ -‬מותר ליהנות‪.‬‬ ‫לאחרונים ‪ -‬אסור‪ .‬וכן הלכה‪ ,‬פרט להפסד מרובה ‪ ‬תפילה ‪ -‬בשבת זו משכימים להתפלל‪ ,‬וכן לא‬ ‫והנפ"מ מכך ‪ -‬בקיץ להקל‪ ,‬ובחורף להחמיר‪.‬‬ ‫יאריכו הרבה‪ ,‬שתהיה שהות ולא יבואו לידי מכשול‬ ‫)טז(‪.‬‬ ‫מאמתי ‪ -‬מחצות הלילה‪.‬‬ ‫אכילה ‪ -‬עד סוף שעה עשירית‪ .‬הנאה ‪ -‬עד סוף שעה אחת עשרה‪ .‬וכן הדין אפי' כשהאיסור הנאה הוא מדרבנן ]שעה שישית‪ ,‬אחר )ד(‪.‬‬ ‫הפסח[ }אם{‪.‬‬ ‫ג[ למעשה ‪ -‬הלכה כרוב הפוסקים‪.‬‬ ‫‪ ‬ביעור שני ]של החמץ שנשאר מסעודה שניה[ ]ד[‪.‬‬ ‫ובדיעבד שלא מכר החמץ ‪ -‬ניתן להקל בהפסד מרובה כתה"ד אולם‪ ,‬ישנם שלשה אופנים שמותר ליהנות גם לשיטה זו‪:‬‬ ‫)ט(‪ .‬אך אין צריך להחמיר כוותיה ]בחורף[ }ויש{‪.‬‬ ‫מדעתו‪.‬שמותר המפה ‪ -‬ינער אותה מכל הפירורים על הרצפה )טו(‬ ‫שלא מדעתו ‪ -‬שאחרים מכרו את החמץ שלו שלא‬ ‫דמי הדמים ‪ -‬שהחליפו את הדמים עבור דמים אחרים‪,‬‬ ‫הקערות ‪ -‬יקנח ]ינגב[ את החמץ הדבוק להם‬ ‫ליהנות מהדמים השניים‪.‬‬ ‫‪ ‬פרטי דין בנוגע לאיסור הנאה מחמץ ]א[‪.‬‬ ‫שימושים ‪ -‬אסור ליתן חמץ לא"י אפי' במתנה‪ ,‬וכן מרווח ‪ -‬שהדמים לא ניתנו ]בתמורה לחמץ[ מיד אלא לאחר רק וישליכנו לרצפה )טו(‪.‬‬ ‫זמן‪.‬‬ ‫ואם בישל בהם חמץ הנדבק ]שאינו מתקנח בניגוב[ ‪ -‬התבאר דינו‬ ‫אסור להאכילו לבהמה )ו(‪.‬‬ ‫לעיל‪.‬‬ ‫אינו יהודי ‪ -‬איסור אכילה או הנאה מחמץ‪ ,‬הוא גם ‪ ‬הערה‪ :‬בעבודה זרה‪ ,‬הקדש ושביעית אינו כן‪ ,‬שהם‬ ‫הרצפה ‪ -‬א"צ לכבד את הרצפה )טו(‪.‬‬ ‫וטוב שיכבדנה ע"י אינו יהודי‪ ,12‬או בשינוי‪.‬‬ ‫תופסים את דמיהם‪ ,‬והדמים אסורים )טו(‪.‬‬ ‫בחמץ של אינו יהודי ]א רמ"א[‪.‬‬ ‫חמץ ממש ]פת[ ‪ -‬להלן נבאר כיצד ניתן לבער חמץ‬ ‫וכן הדין בין בפסח ובין בערב פסח ]בשעות האסורות[‪.‬‬ ‫‪ ‬כיצד דין החמץ עצמו בכה"ג ]שמכרוהו שלא‬ ‫ריח ‪ -‬אסור להריח פת חמץ }ואפילו{‪.‬‬ ‫בעין‪.‬‬ ‫עקב המורכבות של הנושא‪ ,‬נבארו לקמן ]אחרי דין 'סעודה‬ ‫כדין[‪ ,‬האם נאסר לאחר הפסח }אסרוהו{‪.‬‬ ‫שלישית'[‪.‬‬ ‫‪ ‬אם הזדמנה קבורת המת בערב פסח בבוקר של י"ד‪ ,‬ת‪ .‬הדבר תלוי מתי מכרוהו ]שלא כדין[‪:‬‬ ‫ביטול ‪ -‬לאחר הביעור הזה צריך לבטל את החמץ‬ ‫האם מותר לעוסקים בקבורה לאכול לפני הקבורה )ו(‪ .‬ערב פסח ‪ -‬מותר ליהנות לאחר הפסח‪.‬‬ ‫]'דחזיתיה ודלא חזיתיה'[ ]ו[‪.‬‬ ‫שהרי אין לאכול לפני קבורת המת‪ ,‬ומאידך‪ ,‬יתכן שיפסידו את כן הדין אפי' אחר שש שעות‪ ,‬עד הלילה }אסרוהו{‪.‬‬ ‫בפסח גופא‪ ,‬אחר הפסח ‪ -‬אסור )יז(‪.‬‬ ‫הזמן ולא יוכלו לאכול לאחריה‪.‬‬ ‫‪ ‬סעודה שלישית ‪ -‬נחלקו הפוסקים מה אוכלים‬ ‫בין חליפי החמץ‪ ,‬ובין חליפי חליפיו )יז(‪.‬‬ ‫לפני‬ ‫הקבורה‬ ‫את‬ ‫לסיים‬ ‫צפויים‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי האם‬ ‫לסעודה שלישית‪ ,‬וממילא מתי צריך לעשותה )ח(‪:‬‬ ‫סוף הזמן‪:‬‬ ‫‪ ‬דגן שנתחמץ ונזרע האם הגידולים שלו מותרים‬ ‫לכן‪.‬‬ ‫קודם‬ ‫יאכלו‬ ‫ולא‬ ‫יקברוהו‪,‬‬ ‫‪-‬‬ ‫לסיים‬ ‫צפויים‬ ‫לשו"ע ‪ -‬במצה עשירה‪ .‬לא לפני מנחה‪ ,‬ולא אחרי‬ ‫)יז(‪.‬‬ ‫יקברו‪.‬‬ ‫לאח"מ‬ ‫ורק‬ ‫יאכלו‪,‬‬ ‫‪-‬‬ ‫לסיים‬ ‫צפויים‬ ‫אינם‬ ‫שעה עשירית‪.‬‬ ‫ת‪ .‬נחלקו בזה האחרונים‪.‬‬ ‫לרמ"א ‪ -‬בבשר ודגים או פירות‪ .‬לא לפני מנחה‪ ,‬אך‬ ‫‪ ‬מי שקיבל מחבירו חמץ בפקדון‪ ,‬והגיע ערב פסח‪,‬‬ ‫מותר אחרי שעה עשירית‪.‬‬ ‫סימן תמד‬ ‫כיצד ינהג בו ]ב[‪.‬‬ ‫בשר ודגים קודם לפירות‪.‬‬ ‫ולא ימלא כריסו כדי שיאכל מצה לתאבון )ח(‪.‬‬ ‫ערב פסח שחל בשבת‬ ‫שהרי‪ ,‬מצד אחד ‪ -‬אסור לשהותו‪ ,‬ומאידך ‪ -‬אינו יכול לבער חמץ‬ ‫שאינו שלו אא"כ מוכרח לכך‪.‬‬ ‫להגר"א ‪ -‬מחלקים הסעודה השניה‪ .‬וניתן לעשותה‬ ‫חלקו הראשון של הסימן עוסק בדין ערב פסח שחל‬ ‫מ"מ‪ ,‬הבעלים של החמץ צריך למכרו‪ ,‬ולא יסמוך על מכירתו של‬ ‫אפי' לפני מנחה‪ ,‬אך לא יאחרו שעה עשירית‪.‬‬ ‫בשבת‪ ,‬כיצד דין בדיקת חמץ‪ ,‬ביעור חמץ והסעודות‪.‬‬ ‫הנפקד‪ ,‬שמא ישכח }ימכרנו{‪.‬‬ ‫ויזהר לעשות שיהוי מספיק בין הסעודות כדי שלא תהיה ברכה‬ ‫ואי"ה נסדר את הדינים שבשבת זו כפי סדר היום‪ ,‬מליל‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי בשעות היום‪:‬‬ ‫שאינה צריכה‪.‬‬ ‫שישי ועד מוצ"ש‪ .‬ונפרט את הנדונים בקצרה‪:‬‬ ‫בדיקת חמץ ]א[‪ .‬ביעור ראשון ]א[‪ .‬סעודה ראשונה ושניה‬ ‫רביעית ‪ -‬אינו רשאי למכרו‪ ,‬אא"כ יודע שלא יזדמן לו‬ ‫ויש מחמירים לעשות כשני השיטות ]הרמ"א והגר"א[‪.‬‬ ‫]א‪-‬ג[‪ .‬תפילת שחרית )ד(‪ .‬ביעור שני ]ד‪-‬ה[‪ .‬סעודה‬ ‫נכרי שיוכל למכור לו בשעה חמישית )י( )יא(‪.‬‬ ‫כפי שייעדנו לעיל‪ ,‬יש לבאר כיצד ניתן לבער חמץ בעין‬ ‫שלישית ]א[‬ ‫אולם‪ ,‬אינו רשאי למכור בשעה זו מחשש שמא יאלץ למכור בזול‬ ‫שנשאר לאחר סעודה שניה‪ .‬ונפרט בקצרה את אופני‬ ‫}לנכרי{ ‪.‬‬ ‫הביעור האפשריים‪ ,‬והבעיות ההלכתיות שישנם בכ"א‬ ‫‪ ‬בדיקת חמץ ]א[‪.‬‬ ‫חמישית ‪ -‬צריך למכרו לאינו יהודי‪.‬‬ ‫מהם‪ .‬ובגוף הדברים נבאר את הפתרונות שישנם בכ"א‬ ‫ואם יכול לעשות מכירה שאינה חלוטה ]שיחזור לאחר פסח[ ‪ -‬מתי ‪ -‬מקדימים לבדוק את החמץ בליל י"ג ]א[‪.‬‬ ‫מאופני הביעור‪.‬‬ ‫הוצאה ‪ -‬להוציא את החמץ מרשותו ]לנהר וכד'[ ‪ -‬ישנם‬ ‫ברכה ‪ -‬יש לברך על הבדיקה )א(‪.‬‬ ‫אסור למכרו לחלוטין )יא(‪.‬‬ ‫בזה שתי בעיות‪:‬‬ ‫ביטול ‪ -‬לאחר הבדיקה יש לבטל את החמץ ]'דלא‬ ‫שישית ‪ -‬צריך לבערו מן העולם‪.‬‬ ‫הוצאה ‪ -‬שהרי אסור להוציא שום דבר מרשותו בשבת‬ ‫אפי' שיש צד שהבעלים מכרו את החמץ‪ ,‬דאין ספק מוציא מידי‬ ‫משום איסור 'הוצאה מרשות לרשות'‪.‬‬ ‫חזיתיה ודלא ביערתיה'[ )א(‪.‬‬ ‫ודאי )יג(‪.‬‬ ‫ועזה"ד‪ ,‬אסור לצוות לא"י להוציא‪ ,‬משום דין 'אמירה'‪.‬‬ ‫וכן הדין אפי' שלא קיבל עליו שמירה כלל )יד(‪.‬‬ ‫טלטול ‪ -‬בשעה שישית ואילך‪ ,‬החמץ נאסר בהנאה‪,‬‬ ‫‪ ‬ביעור ראשון ]א‪-‬ב[‪.‬‬ ‫וממילא שאסור לטלטלו כדין מוקצה מחמת גופו‪.‬‬ ‫‪ ‬אם הנפקד הוכרח לבער את הפקדון מחמת מלבד הביעור הנוסף שעושים בשבת‪ ,‬יבואר לקמן‪.‬‬ ‫נתינה ‪ -‬ליתן את החמץ לאינו יהודי ]שיאכלנו‪ ,‬או יקחנו‬ ‫איתו לביתו וכד'[‪ ,‬מבלי לצוות עליו להוציאו‪.‬‬ ‫מתי ‪ -‬מעיקר הדין כל היום‪ ,‬אך ראוי להקדים‬ ‫שנתעצל מלמֹ כרו בזמן‪ ,‬האם חייב באחריותו )יב(‪.‬‬ ‫מקח וממכר ‪ -‬אסור ליתן מתנה בשבת‪ ,‬גזירה משום מקח‬ ‫ולעשותו בתחילת שעה שישית ]ב[ )ט(‪.‬‬ ‫אם הוכרח לבער מחמת אונס ‪ -‬פשוט שאינו חייב‪.‬‬ ‫וממכר‪.‬‬ ‫שיור ‪ -‬יש לשייר כל הצריך לו לשבת ]ב' סעודות[ ]א[‪.‬‬ ‫‪,‬‬ ‫שכר‬ ‫בשומר‬ ‫בפקדון ‪ -‬אינו חייב באחריותו ]אפי'‬ ‫מיחזי דהוצאה ‪ -‬הדין הוא‪ ,‬שאסור לישראל לאפשר לאינו‬ ‫יהודי להוציא שום חפץ מרשותו‪ ,‬משום שהדבר נראה‬ ‫וכן ליום שישי בצהרים }ומשיירין{‪.‬‬ ‫וכ"ש בשומר חינם[‪.‬‬ ‫שצווה עליו להוציא ]ואסור‪ ,‬כנ"ל[‪.‬‬ ‫ומצניע את החמץ שמשייר‪ ,‬כדי שלא יאבד )ג(‪.‬‬ ‫במשכון ‪ -‬חייב באחריותו ]והפסיד את החוב[‪.‬‬ ‫וכן‪ ,‬אסור אפילו להגיש לפניו מיני מאכל לאכול‪ ,‬אם מגיש כמות גדולה‪,‬‬ ‫אולם‪ ,‬אם מכרו בזול ‪ -‬אינו חייב באחריות ההפסד של ההוזלה‪ .‬ביטול ‪ -‬לאחר הביעור הזה אין צריך לעשות ביטול‬ ‫שאינו יכול לאכול‪ ,‬וממילא שעלול להוציאה מבית הישראל‪.‬‬ ‫]שלא כדין[ ‪ -‬אפשר שיכול לומר 'הרי שלך חמץ )י(‪.‬‬ ‫וכן‪ ,‬אם יחזירנו בעין‬ ‫לפניך' ולא הפסיד חובו‪.‬‬ ‫‪ 12‬כיון שאסור לכבד את הרצפה לשיטת הרמ"א‪ .‬אכן‪ ,‬לשי' השו"ע הדבר‬ ‫מותר ]אם רוב בתי העיר מרוצפים[‪ ,‬ולשיטתו נ"פ שמותר לכבד בעצמו‪,‬‬ ‫ואף בלא שינוי‪ .‬כנ"פ‪.‬‬ ‫‪3‬‬ ‫אופני הביעור ‪ -‬למעשה הובאו שבעה אופנים של ביעור‬ ‫בכ"א מההבחנות נביא את המצבים מהקל אל החמור‪.‬‬ ‫הנאה ‪ -‬משעה שישית ואילך‪ ,‬אסור ליתן החמץ לא"י‪,‬‬ ‫‪ -‬שריפה ]א[‪ .‬זרייה לרוח ]א[‪ .‬השלכה לים ]א[‪ .‬השלכה‬ ‫שיעור החמץ ‪ -‬כיצד הדין במקרה שאין בחמץ כזית‪ .‬שיש‬ ‫משום שנאסר בהנאה‪ ,‬ונתינה לא"י נחשבת כהנאה ]אפי'‬ ‫לבית הכסא )ה(‪ .‬נתינה לאינו יהודי ]במתנה‪ .[14‬הפקר ]ג[‪.‬‬ ‫כזית‪ .‬שיש כביצה‪.‬‬ ‫שאינו מקבל בעד החמץ שום תמורה[‪.‬‬ ‫הגשה לא"י או לעורבים מבלי להקנות או להפקיר‪.‬‬ ‫העיסוק ‪ -‬במה אותו אדם עוסק ‪ -‬במת מצווה‪ .‬בפיקוח‬ ‫כלב ‪ -‬ליתן את החמץ לכלב‪.‬‬ ‫ובכ"א מהאופנים הללו יש לבאר כמה נקודות‪:‬‬ ‫נפש ]או הצלת ממון }להציל{[‪ .‬בדבר מצווה‪ .‬בדבר‬ ‫טלטול ‪ -‬משעה שישית אסור לטלטל כדי ליתנו לפניו‪,‬‬ ‫התועלת ‪ -‬האם הדבר הועיל לקיום מצוות ביעור או לא‪.‬‬ ‫הרשות‪.‬‬ ‫משום איסור 'מוקצה'‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬ ‫ובזה ישנם שלש דרגות‪:‬‬ ‫הזמן ‪ -‬האם נזכר לפני זמן איסור חמץ ]שיכול לבטל‪,‬‬ ‫הנאה ‪ -‬משעה שישית אסור להאכיל החמץ לכלב משום‬ ‫שהדבר מועיל‪ ,‬ומקיים מצווה ביעור באופן זה‪.‬‬ ‫והחיוב לבער הוא מדרבנן[‪ ,‬או לאחר הזמן ]שא"א לבטל‪,‬‬ ‫שנאסר בהנאה‪.‬‬ ‫שאינו מקיים מצווה‪ ,‬אבל מ"מ הוא פטור מלבער‪.‬‬ ‫והביעור הוא מדאורייתא[‪.‬‬ ‫בית הכסא ‪ -‬להשליך את החמץ לבית הכסא‪ ,‬שעי"כ‬ ‫שאפי' לא נפטר מחובת הביעור‪ ,‬וחייב לבער באופן‬ ‫נחשב כמבוער‪ ,‬שהרי אינו ראוי לאכילה כלל‪.‬‬ ‫המועיל‪.‬‬ ‫‪ ‬מי שיצא לדרך ונזכר שיש לו חמץ בביתו‪ ,‬האם‬ ‫טלטול ‪ -‬לאחר שעה שישית הדבר גובל באיסור טלטול‬ ‫מתי ‪ -‬האם הדבר מועיל גם לאחר שהחמץ נאסר בהנאה‬ ‫חייב לחזור לביתו כדי לבערו ]ז[‪.‬‬ ‫מוקצה‪.‬‬ ‫]שעה שישית[‪ ,‬או רק קודם לכן‪.‬‬ ‫הוצאה ‪ -‬אם בית הכסא אינו נמצא ברשותו ]חצרו[ אלא‬ ‫לפורר ‪ -‬האם יש חיוב לפורר את החמץ לפני כן‪.‬‬ ‫‪ ‬הדינים דלהלן הם גם באופן שיש לו ספק חמץ )כו(‪.‬‬ ‫ברשות אחרת‪ ,‬יש בזה גם משום איסור 'הוצאה'‪.‬‬ ‫הנאה ‪ -‬בנוגע לביעור חמץ בשריפה הועלה נדון נוסף ‪-‬‬ ‫ת‪ .‬ראשית הדבר תלוי מה הכמות של החמץ שישנה‬ ‫כפיית כלי ‪ -‬שכופה כלי על גבי החמץ‪.‬‬ ‫האם מותר ליהנות מהחמץ לאחר ששרף אותו ]ב[‪ .‬והיות‬ ‫בביתו )לג(‪:‬‬ ‫למעשה‪ ,‬באופן הזה אין שום בעיה הלכתית‪ ,‬אך היא הכי‬ ‫והנדון הזה רחב ומורכב‪ ,‬יבואר אי"ה בסוף הסימן בפני‬ ‫פחות מועילה‪ ,‬שהרי החמץ נמצא ברשותו‪ ,‬ולכן אנו‬ ‫עצמו‪.‬‬ ‫א[ פחות מכזית ‪ -‬אינו חייב לחזור לבערו‪ ,‬ויבערנו‬ ‫מעדיפים שלא לעשות כן‪ ,‬אלא רק בהעדר אפשרות‬ ‫כשישוב לביתו‪.‬‬ ‫לעשות את כל האופנים הנזכרים )כא(‪.‬‬ ‫מעתה עלינו לבאר כיצד הדין בכ"א מאופני הביעור‬ ‫ואם יחזור ביום טוב ‪ -‬יכפה עליו כלי‪.‬‬ ‫‪ ‬כיצד ניתן לבער חמץ בעין שנשאר לאחר סעודה ב[ מכזית עד כביצה ‪ -‬הדבר תלוי באיזו שעה נזכר‪:‬‬ ‫הללו‪ .‬אולם‪ ,‬לפני כן נביא את הנדון שהעלה הרמ"א‬ ‫בסו"ס א'‪ ,‬והוא ‪ -‬מה הזמן הראוי לביעור חמץ‪ ,‬היות‬ ‫והוא נדון כללי‪ ,‬הנוגע לכל אופני הביעור המנויים לעיל‪.‬‬ ‫לפני זמן האיסור ‪ -‬יבטלנו‪ ,‬ואינו חייב לחזור כדי‬ ‫שניה ]ד‪-‬ה[‪.‬‬ ‫בב'‬ ‫מותרת‬ ‫להוציאו[‬ ‫צווי‬ ‫]מבלי‬ ‫לא"י‬ ‫נתינה‬ ‫נתינה ‪-‬‬ ‫‪ ‬מה הזמן הראוי לביעור חמץ ]א רמ"א[‪.‬‬ ‫לבערו‪.‬‬ ‫תנאים‪:‬‬ ‫ת‪ .‬מעיקר הדין ‪ -‬ניתן לבער חמץ ל' יום קודם הפסח‬ ‫לאחר זמן האיסור ‪ -‬דינו כדלהלן ב'כביצה'‪.‬‬ ‫אם בית הישראל פתוח לכרמלית ‪ -‬מותר אפי' בצווי‪ ,‬יבואר לקמן‪.‬‬ ‫)ח(‪ ,‬ועד סוף שעה שישית )ז(‪.‬‬ ‫ג[ כביצה ‪ -‬הדבר תלוי לאיזה צורך יצא לדרך‪:‬‬ ‫צווי ‪ -‬שלא יצווה עליו להדיא להוציא‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬ ‫בדיעבד ]שלא ביער עד סוף שעה שישית[ ‪ -‬צריך לבער גם אחרי‬ ‫מת מצווה ‪ -‬אינו חייב לשוב כלל‪.‬‬ ‫ובעל נפש ראוי שיתנה עימו להדיא שלא להוציא )יז(‪.‬‬ ‫שעה שישית וכן בתוך הפסח ]אלא שעובר על 'תשביתו'[‪.‬‬ ‫אפי' שיש שהות לקברו לאחר שיבער‪ ,‬וכן‪ ,‬אפי' לאחר זמן איסורו‪.‬‬ ‫מעט ‪ -‬שיתן לו כמות מועטת ]סעודה אחת )כ([‪.‬‬ ‫והראוי ‪ -‬לבערו ביום ]בשעה חמישית[‪ ,‬לא קודם‬ ‫הצלת נפשות ‪ -‬הדבר תלוי מתי נזכר )ל(‪:‬‬ ‫ויכול ליתן לו כמה פעמים‪ ,‬כל פעם כמות מועטת )כ(‪.‬‬ ‫לכן‪ ,15‬ולא לאחר מכן‪.‬‬ ‫לפני זמן האיסור ‪ -‬יבטלנו‪.‬‬ ‫הוצאה ‪ -‬להוציא החמץ מרשותו‬ ‫'קודם לכן' ‪ -‬דומיא דנותר‪ ,‬שזמן ביעורו ביום ולא בלילה ]א[‪.‬‬ ‫לאחר זמן האיסור ‪ -‬אם אין שהות ‪ -‬לא יחזור‪ .‬ואם יש‬ ‫וכן‪ ,‬כדי שלא ישכח מלבטל )ז(‪.‬‬ ‫'לאחר מכן' ‪ -‬כיון שצריך לבטל לאחר הביעור‪ ,‬ובשעה שישית‬ ‫שהות ‪ -‬נח' הפוסקים ]ובמ"ב נראה שאינו חוזר[‪.‬‬ ‫הדבר תלוי באיזו שעה ביום )כא(‪:‬‬ ‫לא מועיל הביטול )ז(‪.‬‬ ‫רביעית‪ ,‬חמישית ‪ -‬מותר בטלטול‪ ,‬ויתננו לא"י דבר מצוה )כט(‪:‬‬ ‫‪ ‬שריפה ‪ -‬דין ביעור חמץ ע"י שריפה‪.‬‬ ‫]שיאכל כאן[‪ ,‬לכלב‪ ,‬לבית הכסא ]שנמצא ברשותו[ לפני זמן האיסור ‪ -‬אם יש שהות לקיים המצווה לאחר‬ ‫התועלת ‪ -‬בשריפת חמץ מקיים מצוות ביעור לכו"ע‬ ‫שיחזור ‪ -‬יחזור‪ .‬ואם לאו ‪ -‬לא יחזור‪.‬‬ ‫)כא(‪.‬‬ ‫ובמקרה שיש חשש שהא"י יוציאנה‪ ,‬או שיש כמות גדולה של לאחר זמן האיסור ‪ -‬חייב לחזור לביתו בכל אופן‪.‬‬ ‫]אפי' לר' יהודה[‪.‬‬ ‫חמץ ורוצה ליתנה או למוכרה לא"י ‪ -‬יבואר להלן‪.‬‬ ‫וכן המנהג ‪ -‬לבער חמץ על ידי שריפה בדווקא‪ .‬בין לפני פסח‪,‬‬ ‫דבר הרשות ‪ -‬צריך לחזור לביתו בכל גוונא‪.‬‬ ‫אפי' שאין שהות‪ ,‬ואפי' לפני זמן האיסור )לב(‪.‬‬ ‫א"י‪.‬‬ ‫או‬ ‫לכלב‬ ‫שישית ‪ -‬אסור בטלטול‪ .‬וכן אסור ליתנו‬ ‫בפסח עצמו‪ ,‬או לאחריו )ו(‪.‬‬ ‫מתי ‪ -‬ומקיים המצווה אפילו לאחר שנאסר ]שעה‬ ‫ויוציאנו מרשותו ]לנהר‪ ,‬בית הכסא[ ע"י אינו יהודי‪.13‬‬ ‫ואם אין אינו יהודי ‪ -‬יכפה עליו כלי עד מוצאי יו"ט‪  ,‬נפרט כמה סוגים של עיסוק‪ ,‬והאם נחשבים כ'דבר‬ ‫שישית[ )ז(‪.‬‬ ‫אך כפי הנ"ל‪ ,‬מן הראוי לבטל לפני שעה שישית‪ ,‬שהרי צריך‬ ‫מצווה' לענין הנ"ל‪.‬‬ ‫ויבערנו ]ה[‪.‬‬ ‫לבטל לאח"מ )ז(‪.‬‬ ‫מילה ‪ -‬בין כשמל את בנו ובין בן של אחר }למול{‪.‬‬ ‫השיעור ‪ -‬צריך לשרפו עד שיעשה פחמים )א(‪.‬‬ ‫‪ ‬האם מותר ליתן לא"י חמץ‪ ,‬באופן שעלול להוציאו אולם סעודת מילה ‪ -‬אינה נחשבת כמצווה לענין זה‪.‬‬ ‫פירור ‪ -‬א"צ לפורר את החמץ לפני שריפתו‪.‬‬ ‫אירוסין ‪ -‬היינו סעודה שעושים לרגל ה'קידושין'‪.‬‬ ‫מבית הישראל ]ד[‪.‬‬ ‫הושענות ‪ -‬נהגו לשרוף ההושענות ביחד עם ביעור החמץ )ז(‪.‬‬ ‫י"א ‪ -‬רק בחתן עצמו‪ ,‬וי"א גם שאר הקרואים )כה(‪.‬‬ ‫הנאה ‪ -‬לקמן ]בסוף הסימן[ נבאר האם מותר ליהנות‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי להיכן עלול להוציאו‪:‬‬ ‫סבלונות ‪ -‬הסעודה שעושים לרגל נתינת מתנות לכלה‬ ‫לרה"ר ‪ -‬מותר ליתן לו רק בב' תנאים‪:‬‬ ‫מהחמץ לאחר שריפתו ]ב[‪.‬‬ ‫)כד(‪.‬‬ ‫צווי ‪ -‬שלא יצווה עליו להדיא להוציא‪.‬‬ ‫‪ ‬זרייה ‪ -‬דין ביעור חמץ ע"י זרייתו לרוח ]א[‪.‬‬ ‫תנאים ‪ -‬סעודת התנאים נחשבת כסעודת מצווה )כד(‪.‬‬ ‫ובעל נפש ראוי שיתנה עימו להדיא שלא להוציא )יז(‪.‬‬ ‫התועלת ‪ -‬בזריית החמץ מקיים מצוות ביעור ]לשי'‬ ‫תורה ‪ -‬מי שמניח עירובי תחומין כדי ללמוד תורה ‪-‬‬ ‫מעט ‪ -‬שיתן לו כמות מועטת ]סעודה אחת )כ([‪.‬‬ ‫חכמים[‪.‬‬ ‫לא חשיב כמצווה לענין זה )לא(‪.‬‬ ‫ויכול ליתן לו כמה פעמים‪ ,‬כל פעם כמות מועטת )כ(‪.‬‬ ‫לכרמלית ‪ -‬מותר בכל אופן ]אפילו לצוות להדיא‪,‬‬ ‫מתי ‪ -‬מקיים מצווה אפילו לאחר שנאסר ]שעה‬ ‫‪ ‬אם לאחר זמן איסור חמץ‪ ,‬נזכר שיש בביתו עיסה‬ ‫ואפילו כמות גדולה[‪.‬‬ ‫שישית[‪.‬‬ ‫העומדת להחמיץ‪ ,‬האם יכול לבטלה‪ ,‬או שחייב לחזור‬ ‫פירור ‪ -‬וצריך לפוררו לפני זרייתו‪.‬‬ ‫‪ ‬מי שיש לו כמות גדולה של חמץ‪ ,‬האם מותר ליתנה לביתו כדי לבערה ]ח[‪.‬‬ ‫עד שלא תהיה אפשרות למצאו וליהנות ממנו )ב(‪.‬‬ ‫אם העיסה כבר החמיצה ‪ -‬פשוט שחייב לחזור ולבערה‪.‬‬ ‫או למכרה לא"י בשבת )כ(‪.‬‬ ‫‪ ‬השלכה לים ‪ -‬דין ביעור חמץ ע"י השלכתו לים ]א[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬צריך לחזור‪ ,‬אא"כ יש לו טירדה ‪ -‬אינו חייב לחזור‪,‬‬ ‫מתנה ‪ -‬מותר‪ .‬דהוי שבות דשבות לצורך מצוה‪.‬‬ ‫התועלת ‪ -‬בהשלכת החמץ לים מקיים מצוות ביעור‪.‬‬ ‫ויכול לבטל במקום שהוא שם‪.‬‬ ‫ומותר ליתנה לא"י המכירו‪ ,‬שיודע שיחזירנה לו אחר הפסח‪.‬‬ ‫וכן הדין באין לו טירדה‪ ,‬אלא שאין לו תנור לאפותה‪ ,‬שיכול‬ ‫וצריך לעשות קנין משיכה או הגבהה‪.‬‬ ‫מתי ‪ -‬מקיים המצווה אפי' לאחר שנאסר בהנאה‬ ‫ובדא"א לעשות משיכה והגבה ‪ -‬יתן לו החדר עצמו בהקנאת לבטלה היכן שהוא }והוא{‪.‬‬ ‫מפתח‪.‬‬ ‫]שעה שישית[‪.‬‬ ‫סימן תמה‬ ‫מכירה ‪ -‬נחלקו הפוסקים‪ .‬ובמ"ב נראה שמחמיר‪.‬‬ ‫פירור ‪ -‬הדבר תלוי בסוג החמץ‪:‬‬ ‫ולמקילים ‪ -‬אסור להזכיר סכום הדמים‪ .‬וכן אסור ליקח המעות‪.‬‬ ‫קשה ]שאינו נמס במים[ ‪ -‬צריך לפוררו‪.‬‬ ‫הלכות ביעור חמץ‬ ‫'קשה' ‪ -‬כגון לחם יבש‪ .‬וכן חיטים ‪ -‬צריך לטחון אותם לפי‬ ‫ביעור חמץ כשאינו בביתו‬ ‫הנדון בסימן זה הוא ‪ -‬מה האופן הראוי והמועיל למצוות‬ ‫השלכתם‪ .‬וי"א דסגי אם מפזר אותם במים‪ ,16‬ובשה"ד יש להקל‬ ‫ביעור חמץ‪ .‬דינם כמה אופנים של 'ביעור'‪ ,‬שבהם יש‬ ‫)ה(‪.‬‬ ‫בחלקו השני של הסימן ]ז‪-‬ח[ עובר השו"ע לדון בנושא‬ ‫לדון האם הם מועילים ומה התנאים הדרושים‪ .‬ונפרט את‬ ‫אחר‪ .‬והוא ‪ -‬מי שאינו נמצא בביתו בשעת ביעור חמץ‪,‬‬ ‫אופני הביעור שהועלו‪ ,‬והנדונים השייכים בכל אחד‬ ‫האם חייב לשוב לביתו כדי לבער את החמץ‪ ,‬או לא‪.‬‬ ‫מהם‪:‬‬ ‫ובנדון זה ישנם כמה הבחנות‪:‬‬ ‫‪ 15‬וכן‪ ,‬מן הראוי שלא לבערו קודם שעה חמישית‪ ,‬שכיון שמותר באכילה‬ ‫שא"צ לגופה‪ ,‬שאינה אסורה אלא מדרבנן‪ ,‬ומותר ככל שבות דשבות‬ ‫‪ 13‬בפשטות נראה שמותר לצוות לו להדיא להוציאו‪ ,‬אפי' שמוציאו‬ ‫לצורך מצווה‪ .‬ועיין‪.‬‬ ‫יש בזה משום בל תשחית )מועדים וזמנים הל' ביעור חמץ(‪ .‬וכן‪ ,‬לפי‬ ‫לרה"ר‪ .‬וק"ק‪ ,‬דמ"ש הכא שמותר לצוות להדיא‪ ,‬מהמבואר בשו"ע ]ד[‬ ‫הטעם המבואר במ"ב )ז( בשם המהרי"ל שלא יקדים לבער בלילה שמא‬ ‫‪ 14‬היינו‪ ,‬דבסעיף ב'‪ ,‬הנדון הוא במקרה שהישראל מקנה את החמץ לאינו‬ ‫)יח( שבמוציאו לרה"ר אסור לצוות להדיא להוציא ]וכן‪ ,‬מותר רק בכמות‬ ‫ישכח‪ ,‬נראה שה"ה קודם שעה חמישית‪ ,‬כיון שבשלב זה אינו מבטל‪ ,‬ושוב‬ ‫יהודי‪ ,‬ולא במגיש לו לאכול בלי להקנות לו‪ .‬וכן עזה"ד בסעיף ג' בנוגע‬ ‫מועטת[‪.‬‬ ‫חוששים שמא ישכח‪ ,‬כנ"פ‪ ,‬ועיין‪.‬‬ ‫למשליך לפני העורבים‪ ,‬הנדון הוא במי שמפקיר את החמץ לפני העורבים‪,‬‬ ‫ונ"פ‪ ,‬דשאני התם שהא"י מוציא את החמץ כדי להשתמש בו בחוץ‪ ,‬וחשיב‬ ‫ולא רק נותן לפניהם לאכול‪.‬‬ ‫הוצאה לצורך שאסורה מדאורייתא‪ .‬משא"כ הכא‪ ,‬שאין לו שום עניין‬ ‫אכן‪ ,‬שיש לדון במי שמגיש לאינו יהודי או לבעלי חיים מבלי להקנות או‬ ‫שהחמץ יהיה בחוץ‪ ,‬אלא שלא יהיה בתוך הבית‪ ,‬דבכה"ג חשיבה מלאכה‬ ‫‪ 16‬והעיקר שלא ישליך אותם כשהם בתוך שׂק )רש"י פסחים כח‪ ,‬א(‪.‬‬ ‫להפקיר‪ ,‬האם מקיים מצוות ביעור או לא‪ ,‬יבואר בפני עצמו‪.‬‬ ‫‪4‬‬ ‫‪ ‬אם החמץ או הדבר שנוצר ממנו ]פת‪ ,‬תבשיל[‬ ‫ולמעשה‪ ,‬כיון דקי"ל ד'כל הנקברין אפרן אסור' כ"ש בכל הדרגות‬ ‫רך ‪ -‬לשו"ע ‪ -‬א"צ לפררם‪ .‬ולאחרונים ‪ -‬צריך וכן ראוי‬ ‫המנויות לעיל‪.‬‬ ‫נתערבו באחרים של היתר‪ ,‬האם מותר ליהנות )טו(‬ ‫עקיף ]'שבח עצים בפת'[ ‪ -‬כיצד הדין במקרה שאינו נהנה‬ ‫לנהוג )ה(‪.‬‬ ‫)יג(‪.‬‬ ‫מהחמץ עצמו ]בהתחממות וכד'[‪ ,‬אלא מדבר אחר‬ ‫להיכן ‪ -‬ניתן להשליכו לים‪ ,‬לנהר )ג(‪ ,‬למים מכונסים‬ ‫שנעשה על ידו ]אפה בו פת‪ ,‬בישל בו את התבשיל[‪ ,‬דיש‬ ‫ת‪ .‬אסור ליהנות‪ ,‬בין בחמץ שנתערב )טו(‪ ,‬בין בפת‬ ‫מקום לומר שההנאה שהתקבלה מהחמץ ]ונעשה ממנה‬ ‫שברשותו )ה(‪.‬‬ ‫ותבשיל שנתערבו )יג(‪.‬‬ ‫לחם[ התכלתה‪ ,‬ובאכילת הפת שנאפתה לא חשיב כהנאה‬ ‫מהחמץ‪.‬‬ ‫‪ ‬לבית הכסא ‪ -‬דין ביעור חמץ ע"י השלכתו לבית‬ ‫ונחלקו בזה רבי וחכמים בגמ' בפסחים )כו‪ ,‬ב(‪ .‬ולמעשה נפסק ש'יש שבח‬ ‫‪ ‬פת ותבשיל שנוצרו ע"י החמץ‪ ,‬האם ניתן להתירם‬ ‫עצים בפת' ואסור‪.22‬‬ ‫הכסא‪.17‬‬ ‫על ידי הולכת הנאה לים המלח או מכירת הפת לאינו‬ ‫שיתוף ]'זה וזה גורם'[ ‪ -‬גם במקרה שההנאה היא עקיפה‬ ‫התועלת ‪ -‬מקיים בזה מצוות ביעור‪.‬‬ ‫]שנהנה מדבר שנוצר ע"י הגחלים ולא מהגחלים עצמם‪,‬‬ ‫מתי ‪ -‬אפי' לאחר שנאסר בהנאה‪.18‬‬ ‫יהודי מלבד דמי הנאת החמץ שבו )יג(‪.‬‬ ‫כנ"ל[‪ ,‬כיצד הדין במקרה שישנו גורם נוסף שסייע לאותה‬ ‫ים המלח ‪ -‬בפסח ‪ -‬אינו מועיל אפי' שהדבר‬ ‫הנאה‪ ,‬האם הדבר נאסר‪ ,‬או שמא כיון שיש גורם נוסף‪,‬‬ ‫פירור ‪ -‬אין צריך לפרר את החמץ לפני השלכתו לבית‬ ‫בתערובת‪ .‬אחר הפסח ‪ -‬מועיל אפי' שאינו בתערובת‬ ‫ולא ע"י החמץ לבדו‪ ,‬מותר‪.‬‬ ‫הכסא )ה(‪.‬‬ ‫כגון פת שנאפתה בתוך התנור‪ ,‬שמלבד החמץ עצמו‪ ,‬ישנו גורם נוסף‬ ‫)שעה"צ כד(‪.‬‬ ‫שסייע באפיית הפת ‪ -‬והוא התנור ]שבלעדיו אין בכח החמץ לבדו לאפות‬ ‫את הפת[‪ .‬ואין בכלל זה תבשיל שנתבשל על ידי החמץ‪ ,‬שבכה"ג אין צורך‬ ‫‪ ‬אינו יהודי ‪ -‬דין ביעור חמץ ע"י נתינתו לא"י ]ב[‪.‬‬ ‫מכירה לא"י ‪ -‬שלא בתערובת ‪ -‬אינו מועיל‪ .‬בתערובת‬ ‫בתנור‪ ,‬והחמץ יכול לבשלו לבדו ואינו בכלל 'זה וזה גורם'‪.23‬‬ ‫התועלת ‪ -‬בנתינת החמץ לאינו יהודי אינו מקיים‬ ‫‪ -‬נחלקו הפוסקים‪ .‬ובהפסד מרובה או שעה"ד יש‬ ‫שיתוף שאינו עיקרי ‪ -‬וגם במקרה שישנו גורם נוסף‪ ,‬יש‬ ‫להבחין מי הגורם העיקרי‪ ,‬היינו‪ ,‬האם החמץ הוא‬ ‫מצוות ביעור‪ ,‬אלא שפטור מלבערו‬ ‫להקל‪.‬‬ ‫ולכן‪ ,‬מן הראוי לשייר לעצמו כזית חמץ לכה"פ‪ ,‬שיקיים בו מצוות‬ ‫ומ"מ ‪ -‬במקום שנוהגים היתר בפת נכרי ]ויש חשש שימכרנו‬ ‫העיקרי‪ ,‬או שאינו עיקרי ושניהם מביאים את התוצאה‬ ‫בשווה‪.‬‬ ‫ביעור )י(‪.‬‬ ‫לישראל[ ‪ -‬ידאג לפורר את הפת לפני שמוכרו לו‪.‬‬ ‫'חמץ העיקרי' ‪ -‬כגון‪ ,‬פת שנאפתה בתוך התנור‪ ,‬דבכה"ג החמץ הוא‬ ‫מתי ‪ -‬דווקא לפני שנאסר‪ ,‬דלאחר שנאסר אסור ליתנו‪,‬‬ ‫סימן תמו‬ ‫הגורם העיקרי‪ ,‬ואילו התנור הוא הטפל ]שלא נועד אלא כדי לשמור את‬ ‫החום ותו לא[‪.‬‬ ‫משום איסור הנאה‪.‬‬ ‫'אינו עיקרי' ‪ -‬כגון במקרה שמלבד החמץ ישנם גחלים נוספים של היתר‪,‬‬ ‫ובדיעבד ]שנתן לו בשעה שישית[ ‪ -‬לכאו' צריך לפייס את הא"י‬ ‫המוצא חמץ בפסח‬ ‫דבכה"ג החמץ אינו עיקרי ביחס לשאר הגחלים‪.‬‬ ‫כדי שיסכים לבער את החמץ‪ .19‬ועיין‪.‬‬ ‫להבה ‪ -‬האם מותר ליהנות מהלהבה היוצאת מן החמץ‬ ‫עבדו ‪ -‬נח' הפוסקים האם מותר ליתן לא"י שמזונותיו‬ ‫בסעיפים א‪-‬ג דן השו"ע במי שמצא חמץ ברשותו בפסח‪,‬‬ ‫בפני עצמה או לא‪ .‬שהרי הכלל הוא בכל גחלת של איסורי‬ ‫כיצד עליו לנהוג‪ .‬שהרי מצד אחד ‪ -‬צריך להוציאו ולבערו‬ ‫הנאה‪ ,‬שאף שאסור ליהנות מהגחלת ]להתחמם וכד'[‪,‬‬ ‫עליו כמות גדולה של חמץ‪ ,‬ע"ד שיאכלנו בפסח )ט(‪.‬‬ ‫כדי שלא יעבור על בל יראה‪ ,‬ומאידך‪ ,‬ישנם כמה מניעות‬ ‫מ"מ מותר ליהנות מהלהבה בפני עצמה‪ ,‬היינו‪ ,‬שלא‬ ‫ובמ"ב נראה שפוסק להקל‪ ,‬ובתנאי שלא יאמר לו במפורש‬ ‫שלא להוציאו ולבערו‪ ,‬ויש אם כן לבאר את הדין למעשה‪.‬‬ ‫להנאת חימום אלא כדי להדליק נר אחר וכד'‪ .‬ומעתה יש‬ ‫להחזיקו בפסח‪ ,‬וכן שלא יאכל את החמץ ברשות הישראל )ט(‪.‬‬ ‫ונפרט את המניעות‪:‬‬ ‫לדון כיצד הדין בחמץ‪ ,‬האם גם בזה מותר ליהנות‬ ‫ְשׂ ֵריפָ ה ‪ -‬אם מצא את החמץ ביו"ט ]ראשון או שני[‪ ,‬יש‬ ‫לכאו' איסור הבערה ]אא"כ מבערו ע"י השלכה לבית‬ ‫מהלהבה או שמא לא‪.‬‬ ‫‪ ‬הפקרת החמץ ‪ -‬ביעור חמץ על ידי הפקרתו ]ג[‪.‬‬ ‫וכפי שמצינו בהקדש‪ ,‬שאסרו חז"ל ליהנות אפי' מהלהבה עצמה‪ ,‬גזירה‬ ‫הכסא או הנהר[‪.‬‬ ‫שמא יבוא ליהנות מהגחלת‪.‬‬ ‫התועלת ‪ -‬אינו מקיים מצוות ביעור‪ ,‬אלא שמועיל‬ ‫טלטול ‪ -‬כמו כן החמץ אסור בטלטול‪ ,‬שהרי כיון שאסור‬ ‫תערובת ‪ -‬כיצד הדין במקרה שהחמץ נתערב בהיתר‪ ,‬האם‬ ‫להפטר מביעור‪ ,‬ודווקא אם מפקירו לגמרי ]בפיו‬ ‫באכילה והנאה‪ ,‬חשיב כמוקצה מחמת גופו‪.‬‬ ‫בטל או לא‪.‬‬ ‫נגיעה ‪ -‬גם במוצא בחול המועד‪ ,‬יש מקום לאסור נגיעה‬ ‫והנדון הוא בין בנוגע לחמץ עצמו‪ ,‬ובין בנוגע לדבר שנעשה על ידו ]פת‬ ‫ובליבו[ ואין בדעתו לחזור ולזכות בו )יח(‪.‬‬ ‫בחמץ‪ ,‬שמא יבוא לאוכלו‪.‬‬ ‫שנאפתה מהחמץ‪ ,‬שנתערבה באחרות[‪.‬‬ ‫מתי ‪ -‬דווקא אם מפקירו לפני זמן האיסור‪ ,‬דלאח"מ ‪-‬‬ ‫]הוצאה ‪ -‬בשבת שבתוך הפסח ישנו גם לאיסור‬ ‫היתרים ‪ -‬בנוגע לדבר שנוצר על ידי החמץ ]פת שנאפתה‬ ‫לא מהני‪ .‬וצריך לבערו ולהשביתו )טז(‪.‬‬ ‫הוצאה‪.[24‬‬ ‫על ידו[ ‪ -‬האם ניתן להתיר אותה על ידי השלכת ההנאה‬ ‫לים המלח‪ .‬או על ידי מכירת הפת לאינו יהודי מלבד דמי‬ ‫בעלי חיים ‪ -‬אם הגיע זמן איסורו‪ ,‬אסור להפקירו לפני‬ ‫אכן‪ ,‬ה'מניעות' הנ"ל אינם שוות בכל ימי הפסח‪ ,‬ובזה‬ ‫החמץ שבו‪.‬‬ ‫ישנם כמה דרגות‪:‬‬ ‫ובזה יש לבאר כיצד הדין במקרה שהפת לבדה‪ ,‬וכיצד הדין במקרה‬ ‫בעלי חיים‪.‬‬ ‫]שבת ‪ -‬אסור בהוצאה‪ ,‬טלטול‪ ,‬שריפה ונגיעה‪ .‬והאיסור‬ ‫שנתערבה באחרות של היתר‪.‬‬ ‫וכן הדין אפי' בבעלי חיים של הפקר או של אינו יהודי )ה(‪.‬‬ ‫הוא בסקילה[‪.‬‬ ‫אולם‪ ,‬אם בעת ההפקר אין בעלי חיים ‪ -‬מותר‪ ,‬אפי' שסופם להגיע‬ ‫יום טוב ראשון ‪ -‬אסור בשריפה טלטול ונגיעה‪,‬‬ ‫‪ ‬חמץ שנשרף לאחר זמן איסור הנאה ]בשעה‬ ‫לשם )ה(‪.‬‬ ‫אם החמץ נשאר ]שלא אכלוהו הבע"ח[ ‪ -‬אינו זקוק לו )יח(‪ .‬אא"כ‬ ‫מדאורייתא‪.‬‬ ‫יום טוב שני ‪ -‬אסור בשריפה טלטול ונגיעה‪ ,‬אך מדרבנן‪.‬‬ ‫שישית[‪ ,‬האם מותר ליהנות ממנו ]ב[‪.‬‬ ‫הפקירו ברשותו ‪ -‬שחייב לבערו )ט"ז ומ"א(‪.‬‬ ‫חול המועד ‪ -‬אסור רק בנגיעה‪ ,‬שמא יבוא לאוכלו‪.‬‬ ‫אם שרפו לפני זמן האיסור ‪ -‬ודאי שמותר‪ ,‬שהרי לא נאסר‪.‬‬ ‫‪ ‬הגשה ‪ -‬ביעור חמץ ע"י הגשתו לבעלי חיים או א"י ת‪ .‬ישנם בזה שלש מחלקות‪:‬‬ ‫בסוף הדברים נבאר כיצד הדין כשנתערבו‪ ,‬וכן האם מועילים ‪ ‬מי שמצא חמץ ברשותו בימי הפסח‪ ,‬כיצד עליו‬ ‫מבלי להקנותו להם או להפקירו‪.‬‬ ‫לנהוג ]א‪-‬ב[‪.‬‬ ‫אופן זה לא מובא בשו"ע והמ"ב‪ ,‬ונבאר הדין ע"פ המבואר ה'היתירים'‪.‬‬ ‫הדינים דלהלן הם במוצא חמץ שלו‪ ,‬דאלו במוצא חמץ של אינו‬ ‫א[ החמץ עצמו ‪ -‬אסור בהנאה‪ ,‬אפי' שנתכלה‪.‬‬ ‫בפוסקים‪ ,‬ועיין בכל זה‪.‬‬ ‫התועלת ‪ -‬האכלת א"י או בעלי חיים מועילה לקיום 'נתכלה' היינו‪ ,‬שאסור ליהנות בין כשהוא אבוקה‪ ,‬גחלים יהודי ‪ -‬יבואר לקמן ]ג[‪.‬‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי באיזה יום מצאו‪:‬‬ ‫לוחשות‪ ,‬גחלים עמומות‪ ,‬אפר ]לכביסה וכד'[‪ ,‬חום )יד( )יב(‪.‬‬ ‫המצווה‪ ,‬ורק לחכמים ]לשי' ר' יהודה ‪-‬ע' הערה‪.[20‬‬ ‫)טו(‪ .‬לעשות כיסוי הדם ע"י האפר‪ ,‬שכן 'מצוות לאו ליהנות א[ יום טוב ראשון ‪ -‬יש בזה הבדל בסוג החמץ‪:‬‬ ‫אולם מותר‬ ‫מתי ‪ -‬רק לפני זמן איסור הנאתו‪ ,‬דלאח"מ אסור משום ניתנו'‬ ‫ב[ תוצאה ‪ -‬בנוגע לדברים שנוצרו על ידי החמץ ‪ -‬חמץ ממש ‪ -‬הדין תלוי ביטל חמץ או לא‪:‬‬ ‫איסור הנאה‪.‬‬ ‫ביטל ‪ -‬ישראל ‪ -‬אסור בטלטול וביעור ]ויכפה עליו‬ ‫הדבר תלוי‪:‬‬ ‫לבדו ]תבשיל[ ‪ -‬אם ההנאה נתקבלה מהחמץ לבדו ‪ -‬כלי[‪ .‬ע"י א"י ‪ -‬מותר‪ .‬אך נהגו בכפיית כלי )ז(‪.‬‬ ‫הנאה מחמץ לאחר שריפתו‬ ‫לא ביטל ‪ -‬לשו"ע ‪ -‬יכפה כלי ‪ .‬לאחרונים ‪ -‬מותר‬ ‫‪25‬‬ ‫אסור‪.‬‬ ‫כפי שהקדמנו‪ ,‬השו"ע בס"ב העלה לדון האם מותר‬ ‫לטלטלו‪ ,‬ולהשליך לבה"כ או לרוח‪ .‬וי"א גם לשרפו‬ ‫ודלא כשי' רבינו מנוח שאוסר באבוקה ומתיר בגחלים‪.‬‬ ‫ליהנות מהחמץ לאחר שריפתו‪ ,‬שהרי‪ ,‬כיון דקי"ל כשי'‬ ‫חכמים שחמץ אינו טעון שריפה‪ ,‬א"כ אפרו אסור‪,‬‬ ‫זה וזה גורם ]פת[ ‪ -‬אם ההנאה נתקבלה ע"י גורם נוסף )ו(‪.‬‬ ‫וכדקי"ל ד'כל הנשרפין אפרן מותר וכל הנקברין אפרן‬ ‫והמנהג ‪ -‬לכפות כלי‪ ,‬אולם מי שנהג לבער ימשיך במנהגו‪.‬‬ ‫‪ -‬הדבר תלוי מי העיקרי‪:‬‬ ‫אסור' ובכלל זה חמץ שאינו טעון שריפה‪.‬‬ ‫טעם חמץ ‪ -‬אין לטלטלו ולבערו כלל‪ ,‬אפי' ע"י אינו‬ ‫חמץ הגורם העיקרי ]והתנור טפל[ ‪ -‬אסור‪.‬‬ ‫אולם‪ ,‬ישנם כמה אופנים שיש מקום להתיר לכאו' את‬ ‫ההנאה מהחמץ‪ ,‬ונפרטם בקצרה‪:‬‬ ‫גורמים שווים ]שישנם גחלים נוספות של היתר[ ‪ -‬יהודי‪ ,‬ויכפה עליו כלי )ו(‪.‬‬ ‫הִ תְ ַכּ ַלה ‪ -‬כיצד הדין במקרה שהחמץ הִ תְ ַכּלַה ואינו בעין‪,‬‬ ‫ב[ יום טוב שני ‪ -‬הדין תלוי ביטל חמץ או לא ‪:‬‬ ‫‪26‬‬ ‫מותר }אסורים{‪.‬‬ ‫האם עדיין אסור או לא‪ .‬וישנם כמה דרגות של כילוי‪:‬‬ ‫ג[ להבה ‪ -‬וכן אסור ליהנות מהלהבה בפני עצמה ביטל ‪ -‬לשו"ע ישרפנו‪ ,‬לאחרונים ‪ -‬יכפה עליו כלי‪.‬‬ ‫אבוקה ממש‪ .21‬גחלים לוחשות‪ .‬גחלים עמומות ]שאין‬ ‫להבה כלל[‪ .‬אפר‪ .‬חום בעלמא‪.‬‬ ‫לא ביטל ‪ -‬לכו"ע מותר לטלטלו ובערו‪.27‬‬ ‫]כגון להדליק ממנו להבה אחרת[ }וכן{‪.‬‬ ‫‪ 24‬וצל"ע מדוע אין התייחסות לדין זה‪ ,‬היינו‪ ,‬כיצד הדין במקרה שמוצא‬ ‫אולם כ"ז רק לשיטת ר' יהודא‪ ,‬אך לשיטת חכמים ]דא"צ שריפה בדווקא[‬ ‫‪ 17‬לתשומת לב‪ :‬בית הכסא המוזכר במ"ב אינו כפי בה"כ שבימינו‪ ,‬שהרי‬ ‫‪ -‬פשיטא דמהני לקיים מצוות ביעור חמץ ע"י האכלתו לבעל חי או אינו‬ ‫את החמץ בשבת שבתוך הפסח‪ ,‬או בערב פסח שחל בשבת ]שהחמץ אסור‬ ‫יהודי‪ .‬ועיין בכ"ז‪.‬‬ ‫החמץ היה נשאר באותו חדר‪ ,‬משא"כ בבית הכסא דידן שהחמץ נשטף‬ ‫משש שעות ומעלה[‪.‬‬ ‫ונאבד‪ ,‬ודינו ממש כדין השלכה לים )אול"צ ח"ג יד‪ ,‬ב(‪.‬‬ ‫‪ 21‬גם במקרה שהחמץ בעין ונהנים מהשלהבת שלו‪ ,‬יש מקום לומר‬ ‫‪ 25‬כפי הנראה‪ ,‬להוציאו ולבערו ע"י אינו יהודי מותר גם לשי' השו"ע‪.‬‬ ‫‪ 18‬כן מוכח‪ ,‬ממה שאסר המ"ב להשליכו לפני בעלי חיים‪ ,‬שהרי איסור‬ ‫שמותר‪ ,‬כיון 'דשלהבת אינה באה מן העצים אלא מחמת משהו הנשרף‬ ‫ועיין‪.‬‬ ‫וא"כ היא כמו גחלת דאין האיסור בעין' ]ל' התוס' פסחים כו‪ ,‬ב ד"ה‬ ‫השלכה לפני בע"ח הוא רק בשעה שישית‪ .‬ועיין‪.‬‬ ‫‪ 26‬ביום טוב שני המ"ב לא חילק בין חמץ בעין לבין טעם חמץ‪ ,‬ועיין‪.‬‬ ‫חדש[‪.‬‬ ‫‪ 19‬כפי שמצינו בדין מי שמפקיר חמצו לאחר שהגיע זמן איסורו‪ ,‬שצריך‬ ‫‪ 27‬יש להעיר‪ ,‬שהמ"ב )ח( נקט 'יש לסמוך בזה על סברת היש מי שאומר‬ ‫‪ 22‬אכן‪ ,‬לשיטת רבינו מנוח ]מובא בביה"ל[‪ ,‬שהאיסור הוא רק בפת‬ ‫להשביתו ולבערו )טז(‪ ,‬ועיין‪.‬‬ ‫ולטלטל בעצמו החמץ ולהשליכו לים או לבית הכסא'‪ .‬ויש להבין מדוע‬ ‫שנאפתה ע"י 'אבוקה'‪ ,‬אך לא בנאפתה ע"י גחלים ]אפי' לוחשות[‪ ,‬אך‬ ‫‪ 20‬חידוש גדול מצאנו בדברי הרש"ש )פסחים כא‪ ,‬ב(‪ ,‬שבאכילת החמץ‬ ‫לא התיר גם לשרפו‪ ,‬וכפי שיטת ה'יש מי שאומר' שמביא כאן ]השו"ע‬ ‫למעשה לא קי"ל כוותיה‪.‬‬ ‫]בעצמו[ מקיים מצוות תשביתו אפילו לר' יהודא דס"ל שמצוותו‬ ‫בס"ב[‪.‬‬ ‫‪ 23‬לשיטת הש"ך ]הובא בביה"ל[‪ ,‬במקרה של 'זה וזה גורם' ‪ -‬אין לאסור‬ ‫בשריפה‪ ,‬ויש חולקים‪.‬‬ ‫אלא באבוקה ולא בגחלת‪ .‬אולם הביה"ל לא ס"ל להקל בזה‪.‬‬ ‫‪5‬‬ ‫מעמיד ‪ -‬כגון שמרים שניתנו לתוך מים או משקה וגרמו לכך‬ ‫]ומעתה הם אסורות מחמת עצמן משום דין 'טעם‬ ‫ג[ חול המועד ‪ -‬יוציאנו מיד ]אף בשעה שעוסק‬ ‫שהוא יהיה סמיך ]או שניתנו לתוך חלב וגרמו לכך שיהיה גבינה[‪.‬‬ ‫איסור חמור ]ע"ז‪ ,‬הקדש‪ ,‬חמץ[ ‪ -‬ישנם סוגי איסורים‪,‬‬ ‫כעיקר[‪ ,‬והתערובת אסורה עד שיהיה בהיתר פי‬ ‫בביעור[‪ ,‬ויבערנו‪ .‬ומותר אף לטלטלו בידיו )י(‪.‬‬ ‫שהחמירו חז"ל מפאת חומרתם‪ ,35‬ואמרו שאיסור זה‬ ‫שישים מהאיסור‪ ,‬שאין ברור שאין בכח האיסור ליתן‬ ‫טעם בכמות כזו של היתר‪ ,‬והתערובת מותרת‪.‬‬ ‫‪ ‬אם נכנס לביתו חמץ של עכו"ם ]שאינו חייב לבערו‬ ‫אינו בטל בשום אופן ]אפילו באלף לא בטיל[‪ ,‬והם ‪-‬‬ ‫אלא רק להוציאו[‪ ,‬כיצד עליו לנהוג ]ג[‪.‬‬ ‫עבודה זרה‪ ,‬חמץ בפסח‪ ,‬הקדש‪.‬‬ ‫אולם הדבר תלוי בסוג התערובת‪ ,‬היינו‪ ,‬האם הוא‬ ‫יבש ביבש או לח בלח‪ ,‬וכן‪ ,‬האם הוא מין במינו או‬ ‫ת‪ .‬הדבר תלוי אימתי מצאו‪:‬‬ ‫מין במינו בלח ‪ -‬לשי' ר' יהודה )זבחים ח‪ ,‬ו( איסור‬ ‫יום טוב ‪ -‬יכפה עליו כלי‪.28‬‬ ‫שנתערב מין במינו בלח אינו בטל‪] 36‬וכ"פ רש"י‬ ‫מין בשאינו מינו‪ ,‬ונבאר‪:‬‬ ‫א[ יבש ביבש ‪ -‬אם האיסור וההיתר הם יבש ויבש ואין‬ ‫חוה"מ ‪ -‬ידחפנו חוץ לרשותו על ידי דבר אחר ולא‬ ‫)חולין קט([‪ .‬אולם רבנן )שם( פליגי שיש ביטול גם‬ ‫בידיו ]ג[‪.‬‬ ‫במין במינו‪ ,‬וכ"פ התוס' והרמב"ם )טו‪ ,‬ד( והשו"ע‬ ‫רוטב‪ ,‬א"כ אין שום מעבר של טעם בין החתיכות‪,‬‬ ‫)יו"ד צח‪ ,‬א(‪.‬‬ ‫ולכאו' באיסור בטל ברוב‪ ,‬וא"צ שישים כלל‪ .‬אלא‬ ‫כיכר ספק מצה ספק חמץ‬ ‫למעשה‪ ,‬ישנם סוגי איסור שגם לשיטת חכמים אינם בטלים ברוב‪,‬‬ ‫שישנם אופנים שצריך שישים‪ ,‬מדרבנן‪ ,‬והדבר תלוי‬ ‫אם הם מעורבים מין במינו‪ ,‬והם‪ :‬תרומה ‪ -‬שבטלה רק במאה‪.‬‬ ‫בין מין במינו למין שאינו מינו‪:‬‬ ‫‪ ‬המוצא כיכר בפסח ואינו יודע אם הוא חמץ או‬ ‫ערלה וכלאי הכרם ‪ -‬שבטלים במאתיים‪.‬‬ ‫מין במינו ‪ -‬אכן האיסור בטל ברוב‪ ,‬וא"צ שישים ‪,‬‬ ‫‪32‬‬ ‫מצה‪ ,‬האם מותר באכילה ]ד[‪.‬‬ ‫‪ ‬אופני היתר‬ ‫כיון שטעם האיסור אינו מורגש בהיתר ]שהרי הטעם‬ ‫ת‪ .‬ראשית יש להבחין בין פסח לבין אחר הפסח‪:‬‬ ‫ישנם אופנים שהקילו חכמים ואמרו‪ ,‬שאף שבעקרון‬ ‫שלהם שווה[‪.‬‬ ‫א[ בפסח ‪ -‬הביה"ל אוסר באכילה בכל גוונא‪ ,‬ע"פ הר'‬ ‫האיסור אינו בטל‪ ,‬ישנו לכך פתרון‪:‬‬ ‫אלא‪ ,‬שנחלקו הראשונים כיצד ניתן לאכול את התערובת‪ :‬לרא"ש‬ ‫חננאל }מותר{‪.‬‬ ‫‪ -‬מותר לאדם אחד לאכול את כל החתיכות‪ ,‬כאחת‪ .‬לרשב"א ‪-‬‬ ‫ב[ אחר הפסח ‪ -‬מותר‪ ,‬פרט לאחד משני אופנים‪:‬‬ ‫כירה ‪ -‬דבר האסור בהנאה שאינו בטל מפאת‬ ‫ְמ ַ‬ ‫מותר לאדם אחד לאכלם‪ ,‬אבל לא כאחת‪ ,‬וכ"פ השו"ע בסתם‬ ‫חומרתו ]חמץ‪ ,‬ע"ז‪ ,‬הקדש[ ‪ -‬ניתן למכור את‬ ‫)קט‪ ,‬א(‪ .‬לסמ"ג ‪ -‬אסור לאדם אחד לאכל את כל החתיכות ]אלא‬ ‫נתעפש ‪ -‬שאם הכיכר מעופש הרבה ‪ -‬אסור‪ ,‬אא"כ‬ ‫התערובת כולה לאינו יהודי חוץ מאותו איסור‪ ,‬שבכך‬ ‫רק לשני בנ"א[‪ ,‬וכ"כ השו"ע בשם י"א‪ .‬ולשי' רש"י ‪ -‬אסור לאכול‬ ‫התקיימו ב' תנאים‪:‬‬ ‫את כל החתיכות ]אפי' לכמה אנשים[‪ ,‬וצריך להשליך אחת לים‪.‬‬ ‫אולם‪ ,‬בנתעפש רק מעט ‪ -‬מותר }ואם{‪.‬‬ ‫אינו נהנה ממנו כלל‪ ,‬שהרי לא קיבל עליו שום‬ ‫מין באינו מינו ‪ -‬צריך שישים מדרבנן‪ ,‬משום‬ ‫שעברו ימים הרבה מהפסח‪.‬‬ ‫תמורה‪.‬‬ ‫שאופים הרבה לחם חם‪ ,‬ויש לתלות שנתעפש מחמת שחוששים שמא יבשל את התערובת‪ ,‬והאיסור יתן‬ ‫השלכה לים המלח ‪ -‬דבר האסור בהנאה שאינו בטל‬ ‫טעם בהיתר ויאסור אותו‪.‬‬ ‫הלחם שהניחו עליו‪.‬‬ ‫מפאת חומרתו ]חמץ‪ ,‬ע"ז‪ ,‬הקדש[ ניתן להתיר את‬ ‫בגומא ‪ -‬שהכיכר נמצא בתוך סדק או חור‪ ,‬והחור ב[ לח בלח ‪ -‬אם האיסור וההיתר לח בלח ]או יבש‬ ‫התערובת בהנאה ע"י השלכת חתיכה לאיבוד‪.‬‬ ‫ביבש ויש רוטב[ ‪ -‬תמיד צריך שישים‪ ,‬ואין האיסור‬ ‫מכוסה ]ב' התנאים[ )יג(‪.‬‬ ‫והרעיון בזה הוא ‪ -‬שכביכול אנו 'פודים' את האיסור‬ ‫בטל ברוב בשום אופן‪.‬‬ ‫שמעורב בתוך התערובת ובכך הוא ניתר בהנאה‪.‬‬ ‫וסיבת הדבר‪ :‬במין באינו מינו ‪ -‬הוא מדאורייתא‪ ,‬שהרי‪ ,‬כיון‬ ‫הקדמה לדיני תערובות‬ ‫שנתערבו לח בלח‪ ,‬האיסור נותן טעם בהיתר‪ ,‬וההיתר עצמו נאסר‬ ‫היות והסימנים דלהלן ]ובעיקר סי' תמז[ עוסק בדיני‬ ‫‪ ‬ביטול איסור לכתחילה ‪??? -‬‬ ‫באכילה‪ .‬אא"כ יש בהיתר פי שישים מהאיסור‪ ,‬שאינו נותן בו‬ ‫טעם‪ .‬במין במינו ‪ -‬הוא מדרבנן‪ ,‬שגזרו להצריך פי שישים גם במין‬ ‫תערובות‪ ,‬נסקור בקצרה את דיני תערובות באופן‬ ‫באינו מינו ]אפי' שהטעם של האיסור לא מורגש בהיתר‪ ,‬שהרי‬ ‫כללי ]ולאו דווקא כלפי דין חמץ בפסח[‪ ,‬כדי להקל‬ ‫טעם כעיקר‬ ‫טעמם שווה[ אטו מין באינו מינו‪.‬‬ ‫בהבנת הנדונים שבסימנים אלו‪.‬‬ ‫‪ ‬חתיכה נעשית נבילה ]חענ"נ[‬ ‫‪ ‬אופנים שאין דין ביטול כלל‬ ‫בדיני תערובות חשוב להבחין בשתי נושאים‬ ‫במקרה שנבלע חלב בתוך חתיכה של בשר ]ואין בה‬ ‫כפי שביארנו לעיל‪ ,‬כל איסור שנתערב בהיתר ואיננו‬ ‫נפרדים‪ ,29‬והם‪' :‬תערובות' ו'נתינת טעם' ]'טעם‬ ‫שיעור ביטול כנגד החלב[‪ ,‬אזי החתיכה נאסרת משום‬ ‫מזהים מה אסור ומה מותר‪ ,‬יש לילך אחר הרוב‪.‬‬ ‫כעיקר'[‪.‬‬ ‫איסור 'בשר בחלב'‪.‬‬ ‫אולם‪ ,‬ישנם כמה אופנים היוצאים מהכלל שהאיסור‬ ‫תערובות ‪ -‬היינו חוסר זיהוי‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬שבמקרה‬ ‫אולם כאן התחדש‪ ,‬שמעתה אנו מחשיבים את חתיכת‬ ‫אינו מתבטל אפי' שיש רוב של היתר‪:‬‬ ‫שאיסור והיתר התערבו זה בזה‪ ,‬ואנו לא מזהים מה‬ ‫הבשר כדבר האסור מחמת עצמו‪ ,‬היינו‪ ,‬שאם חתיכה‬ ‫דבר שיש לו מתירים ‪ -‬במקרה שהאיסור עומד להיות‬ ‫ההיתר ומה האיסור‪ ,‬אזי הדין הוא שיש לילך אחר‬ ‫זו תיפול לתוך חתיכות בשר אחרות של היתר‪ ,‬צריך‬ ‫מותר בעתיד‪ ,‬אזי הדין הוא שאינו בטל בהיתר‪ ,‬משום‬ ‫הרוב‪ ,‬ואם ההיתר הוא הרוב‪ -30‬אזי התערובת כולה‬ ‫שיהיה באותם החתיכות שיעור ביטול כנגד כל‬ ‫שאין סיבה לבוא ולהתיר את התערובת‪ ,‬אם בין כך‬ ‫מותרת‪.‬‬ ‫החתיכה ]הראשונה[‪ ,‬ולא יועיל שיהיה בשאר‬ ‫עומדת להיות מותרת ]'עד שתאכלנו באיסור תאכלנו‬ ‫נתינת טעם ]'טעם כעיקר'[ ‪ -‬היינו‪ ,‬שכל דבר האסור‬ ‫החתיכות שיעור ביטול כנגד החלב שנבלע בה‪.‬‬ ‫בהיתר'‪.[33‬‬ ‫באכילה‪ ,‬מלבד האיסור לאכול את הדבר עצמו‪ ,‬אסור‬ ‫ובזה יש להוסיף‪ ,‬שכל האמור הוא רק כלפי איסור‬ ‫חשיבות ]'בריה'‪' ,‬חתיכה הראויה להתכבד'‪' ,‬דבר‬ ‫לאכול גם את ההפרשות ]'טעם'[ היוצאות ממנו‪,‬‬ ‫בשר בחלב‪ ,‬אולם לענין שאר איסורים ‪ -‬נחלקו‬ ‫שבמנין'[ ‪ -‬אם האיסור הינו בריה שלימה ]חפץ‬ ‫ולכן‪ ,‬אם הטעם שלו נכנס לתוך מאכל אחר של היתר‬ ‫הפוסקים האם גם בהם יש דין 'חענ"נ'‪ ,‬לומר שחתיכת‬ ‫שנמצא בשלמותו כפי שנברא בידי שמים[‪ ,‬או חתיכת‬ ‫‪ -‬גם ההיתר נאסר באכילה‪.31‬‬ ‫וכמובן‪ ,‬בנושא זה אין נפ"מ האם אנו מזהים את האיסור וההיתר‬ ‫היתר שנבלע בה טעם של איסור‪ ,‬נאסרת באיסור‬ ‫מאכל חשובה ]עד כדי כך שניתן להגיש אותה לפני‬ ‫או לא‪.‬‬ ‫עצמי‪ ,‬ואם נתערבה באחרות צריך שיעור כנגד כל‬ ‫האורח לסעודה[‪ ,‬או דבר שנמכר לפי מנין ]ולא לפי‬ ‫והאיסור הוא בין במקרה שהטעם עבר מהאיסור אל ההיתר באופן‬ ‫החתיכה‪ ,‬או שמא לא אמרינן הכי‪.‬‬ ‫ישיר‪ ,‬ובין אם עבר עליו בעקיפין‪ ,‬דהיינו‪ ,‬דרך דופן של כלי ]כגון‬ ‫מידה‪ ,‬מה שמוכיח על חשיבותו[ ‪ -‬אזי כיון שהוא‬ ‫שהאיסור נתבשל באיזה כלי‪ ,‬ונבלע טעם בדופני הכלי‪ ,‬ולאח"מ‬ ‫דלשיטת רבינו אפרים )בתוס' חולין ק‪ ,‬א( ‪ -‬אין דין חענ"נ בשאר‬ ‫חשוב אינו בטל ברוב‪ ,‬והתערובת כולה אסורה‪.34‬‬ ‫בישלו באותו כלי דבר היתר‪ ,‬כך שהטעם יצא מדפני הכלי ונבלע‬ ‫איסורים‪ ,‬וכ"פ השו"ע‪ .‬ואילו לשי' הר"ן )חולין מג‪ ,‬א( יש דין‬ ‫בתוך ההיתר[‪.‬‬ ‫חענ"נ בשאר איסורים מדרבנן‪ ,‬וכ"פ הרמ"א )יו"ד צב‪ ,‬ד(‪.‬‬ ‫השפעה ]'מחמץ' 'מתבל' 'מעמיד'[ ‪ -‬במקרה‬ ‫ופשוט הוא‪ ,‬שדין חענ"נ הוא רק כשיש בתערובת לח בלח ]או‬ ‫שהאיסור השפיע על ההיתר‪ ,‬דהיינו‪ ,‬ששינה את‬ ‫תערובות‬ ‫יבש ביבש עם רוטב[‪ ,‬דאילו ביבש ביבש ‪ -‬אין דין חענ"נ‪.‬‬ ‫צורתו או טעמו וכו'‪ ,‬אזי כיון שניכר לכל שהאיסור‬ ‫‪ ‬אופנים של העברת טעם‬ ‫נמצא בתוך התערובת‪ ,‬בלתי אפשר לומר שהוא בטל‬ ‫‪ ‬אופנים שרוב אינו מועיל וצריך פי שישים ]משום‬ ‫כפי שנתבאר‪ ,‬כל דבר איסור שנתן טעם במאכל אחר‬ ‫בתוכה‪ ,‬והתערובת כולה אסורה‪.‬‬ ‫נתינת טעם[‬ ‫של היתר ‪ -‬הרי שהוא נאסר‪ ,‬משום שהתורה אוסרת‬ ‫וישנם כמה אופנים של השפעה‪:‬‬ ‫אף שהתבאר שכל תערובת שההיתר הוא הרוב‪,‬‬ ‫מחמץ ‪ -‬כגון שמרים של איסור שניתנו בתוך בצק והתפיחו אותו‪.‬‬ ‫האיסור מתבטל‪ ,‬מ"מ ישנם אופנים שביטול ברוב‬ ‫לאכול גם את ההפרשות ]טעם[ שיוצאות מהמאכל‪.‬‬ ‫מתבל ‪ -‬תבלינים שנפלו לתוך התבשיל ונתנו בו טעם‪.‬‬ ‫ובזה יש להבחין שישנם כמה אופנים של 'נתינת טעם'‬ ‫אינו מועיל‪ ,‬שטעם האיסור עבר לחתיכות של ההיתר‬ ‫באופנים אלו ]בריה‪ ,‬ראויה להתכבד‪ ,‬דבר שבמנין[ ‪ -‬כיון שהחפץ האסור‬ ‫]‪ ,[51%‬אפי' שאינו כפול ממנו‪ .‬ולמעשה‪ ,‬בדאו' ‪ -‬יש להחמיר‪ ,‬ובדרבנן ‪-‬‬ ‫‪ 28‬המ"ב נקט כן כדבר פשוט‪ ,‬אפי' במקרה שלא עשה ביטול‪ ,‬וכן אפי'‬ ‫הינו חשוב‪ ,‬אזי אין משמעות להיותו מיעוט‪ ,‬לבטל את חשיבותו ביחס אל‬ ‫ניתן להקל )פר"מ שעה"ת א‪ ,‬א(‪.‬‬ ‫ההיתר‪ ,‬ואינו בטל‪.‬‬ ‫ביום טוב שני‪ .‬ונראה בטעם הדבר‪ ,‬דדווקא בחמץ שלו‪ ,‬שעובר עליו בבל‬ ‫‪ 31‬ונח' בזה הראשונים‪ ,‬דלתוס' והרא"ש טע"כ אסור מדאורייתא‪ ,‬וכ"פ‬ ‫יראה התירו לטלטלו או לבערו וכד'‪ ,‬משא"כ בחמץ של אינו יהודי שאינו‬ ‫‪ 35‬בנוגע לחמץ הדבר שנוי במח'‪ :‬לרא"ש ‪ -‬הסיבה שאינו בטל היא מחמת‬ ‫השו"ע )יו"ד צח‪ ,‬א(‪ .‬אך לרש"י ורמב"ם הוא מדרבנן ]מלבד בשר בחלב[‪.‬‬ ‫עובר עליו ‪ -‬כופה עליו כלי בכל גוונא‪ .‬ועיין‪.‬‬ ‫חומרתו של האיסור ]שהוא בכרת‪ ,‬וכאמור[‪ .‬ולרמב"ם ‪ -‬הוא משום‬ ‫‪ 32‬לשי' הרמב"ם גם באופן זה ]יבש ביבש‪ ,‬מין במינו[ צריך שישים‪,‬‬ ‫‪ 29‬אכן‪ ,‬ישנו קשר הדוק בין הנושאים ]וכפי שיבואר[‪ ,‬אך לכשעצמם הם‬ ‫דחשיב 'דבר שיש לו מתירין'‪ ,‬שהרי יהיה מותר לאחר הפסח‪.‬‬ ‫מדרבנן‪ .‬אך למעשה לא נפסק כך‪.‬‬ ‫שתי נושאים נפרדים לחלוטין‪.‬‬ ‫‪ 36‬וטעמו ‪ -‬שכל דין ביטול מבוסס על הניגוד שישנו בין ההיתר לבין‬ ‫‪ 33‬ישנה סיבה נוספת לכך שדבר שיש לו מתירין אינו בטל‪ ,‬ואכמ"ל‪.‬‬ ‫‪ 30‬נחלקו האחרונים בגדר 'רוב' לעניין זה‪ ,‬די"א שצריך שיהיה בהיתר פי‬ ‫האיסור‪ .‬שא"כ‪ ,‬במקרה שהם מאותו מין ‪ -‬אין שום ניגוד ביניהם‪ ,‬וההיתר‬ ‫אינו מבטל את האיסור‪ ,‬אלא אדרבא‪ ,‬מחזק אותו‪.‬‬ ‫‪ 34‬הרעיון בזה ]באופן כללי[ ‪ -‬שכל דין 'ביטול ברוב' מבוסס על העדר‬ ‫שניים מהאיסור‪ .‬וי"א שמספיק אם יהיה בהיתר קצת יותר מהאיסור‬ ‫החשיבות של האיסור ]ביחס אל ההיתר[ מחמת שהוא מיעוט‪ .‬שאם כן‪,‬‬ ‫‪6‬‬ ‫היינו‪ ,‬שעל ידיהם יוצא טעם מהאיסור ונכנס אל וזאת משום ששיערו חכמים שביחס כזה‪ ,‬הטעם של‬ ‫האיסור אינו מורגש וממילא שהוא בטל‪.39‬‬ ‫ההיתר‪:‬‬ ‫נגיעה ‪ -‬אם המאכל האסור רותח‪ ,‬אזי עצם הנגיעה ובמקרה שהטעם יוצא מהכלי אל ההיתר ‪ -‬אזי כיון שבלתי אפשרי‬ ‫לדעת מה השיעור של הטעם הבלוע‪ ,‬צריך לשער שישים כנגד כל‬ ‫שהוא נוגע במאכל ההיתר גורמת להעביר אליו טעם הכלי‪.40‬‬ ‫של איסור במקום שבו הוא נגע‪ ,‬ולכן‪ ,‬צריך לקלף כל האמור הוא רק בדבר שלא נועד לנתינת טעם‪ ,‬דאילו מאכל‬ ‫שכל יעודו הוא ליתן טעם ]'עביד לטעמא' ‪ -‬כגון מלח‪ ,‬תבלין[ ‪-‬‬ ‫ממנו את אותו המקום שהוא נגע באיסור‪.37‬‬ ‫פשוט שאינו בטל בשישים‪ ,‬שהרי יש לו כח ליתן טעם אפי' באלף‪,‬‬ ‫אולם‪ ,‬במקרה שהמאכל האסור הוא שומני‪ ,‬אזי הטעם שלו ופשוט‪.‬‬ ‫הקילוף‪] .‬מחלחל[ ונבלע בכל החתיכה המותרת‪ ,‬ולא יועיל טעם לפגם ‪ -‬האיסור לאכול 'טעם' של דבר איסור הוא‬ ‫מפעפע‬ ‫ובזה חשוב לציין‪ ,‬שגם אם המאכל האסור הינו צונן אלא שהוא רק אם הוא טעם טוב‪ ,‬משא"כ במקרה שהוא התקלקל‬ ‫מלוח במלח ‪ -‬דינו כדין מאכל רותח ]'מליח כרותח'[‪ ,‬לענין זה ‪] ,‬פגום[ ‪ -‬שאין איסור באכילתו‪ .‬שאם כן‪ ,‬בכל אופן‬ ‫‪38‬‬ ‫פרט לבליעה שבכלים‪ ,‬דבזה הדין הוא שאין בכח המלח להפליט‬ ‫של נתינת טעם ‪ -‬אם הטעם של המאכל מאוס ‪ -‬שוב‬ ‫טעם מהכלי אל המאכל או מהמאכל אל הכלי‪???.‬‬ ‫אינו אוסר כלל ]אף שהוא מורגש[‪.‬‬ ‫בישול ‪ -‬אם המאכל האסור נתבשל במים ביחד עם‬ ‫לא בן יומו ‪ -‬מהדין הנ"ל ]נותן טעם לפגם[ מסתעף‬ ‫המאכל המותר‪ ,‬אזי הבישול גורם לכך שהטעם של‬ ‫דין נוסף ]בנוגע לטעם הבלוע בכלי[ ‪ -‬ששיערו חז"ל‪,‬‬ ‫האיסור עובר אל ההיתר‪ ,‬ונבלע בכולו‪ ,‬וכולו נאסר‬ ‫שכל כלי שבלוע בו טעם של איסור אזי לאחר שהייה‬ ‫באכילה‪.‬‬ ‫של כ"ד שעות ]מעת לעת[ הטעם הבלוע בכלי‬ ‫ובזה חשוב לציין‪ ,‬שגם אם המאכל לא נתבשל בתוך המים‪ ,‬אלא‬ ‫שהוא היה שרוי בתוך מים במשך כ"ד שעות ‪ -‬דינו כדין מבושל‬ ‫מתקלקל‪ ,‬ושוב אינו אוסר מאכל אחר ]שיבלע בו[‬ ‫]'כבוש כמבושל'[‬ ‫כיון שהוא פגום‪ ,‬שכאמור‪ ,‬אינו אסור באכילה‪.‬‬ ‫וכן עזה"ד‪ ,‬אם היתה כמות גדולה של מלח בתוך המים‪ ,‬ושרה‬ ‫בתוכם איסור או היתר ‪ -‬דינו כדין מבושל אפילו אם לא היה שרוי ובזה גופא ישנו דין נוסף ‪ -‬שכל האמור הוא רק במאכל רגיל‪ ,‬אבל‬ ‫כ"ד שעות‪ ,‬אלא‪ ,‬שאם שהה כדי הזמן של הרתחת מאכל על האש במקרה שהטעם הבלוע בכלי נבלע בתוך מאכל חריף ]או מלוח‬ ‫הרבה[ ‪ -‬עצם החריפות של המאכל משביחה את הטעם הבלוע‬ ‫‪ -‬דינו כמבושל‪ ,‬ועי' לעיל הערה מס' ‪.38‬‬ ‫זיעה ‪ -‬אם שני המאכלים התחממו בתוך תנור‪ ,‬ויצאו בכלי‪ ,‬והוא חוזר לאיסורו‪.‬‬ ‫מהמאכל אדים‪ ,‬ונבלעו במאכל של היתר ‪ -‬אזי דין נותן טעם בן נותן טעם דהיתירא ‪ -‬במקרה שהטעם לא‬ ‫האדים כדין האיסור ממש‪ ,‬וההיתר נאסר כאילו נבלע נאסר אלא לאחר נבלע מחתיכה אל דפנות הכלי‪,‬‬ ‫ומשם נבלע אל המאכל ‪ -‬אזי כיון שהאיסור 'חל' רק‬ ‫בו האיסור עצמו‪.‬‬ ‫ריח ‪ -‬וכן עזה"ד‪ ,‬במקרה שנצלו שתי חתיכות בתוך לאחר שני ה'מעברים' הללו ‪ -‬אין הטעם אוסר‪.‬‬ ‫תנור‪ ,‬אחת של איסור ושל היתר‪ ,‬ויצא ריח מההיתר כגון ‪ -‬בשר שנתבשל בקדרה ונבלע בה טעם‪ ,‬ולאח"מ נתבשלו‬ ‫בה ירקות ]פרווה[ ‪ -‬כיון שטעם הבשר עדיין לא 'נפגש' עם החלב‪,‬‬ ‫אל האיסור ‪ -‬נחלקו רב ולוי )פסחים עו‪ ,‬ב( האם אסור שוב אינו נאסר‪ ,‬וגם אם יבשל את הירקות עם חלב ‪ -‬מותר‪.‬‬ ‫או מותר‪ ,‬וכן‪ ,‬נחלקו הראשונים כיצד להלכה‪.‬‬ ‫ולמעשה פסק השו"ע )יו"ד קח‪ ,‬א( שלכתחילה אסור‪,‬‬ ‫אך בדיעבד מותר‪ ,‬אא"כ ההיתר הוא חריף‪ ,‬שאסור אף‬ ‫בדיעבד‪.‬‬ ‫ובזה יש לציין‪ ,‬שהנדון של 'ריחא' שייך רק בתנאים דלהלן‪:‬‬ ‫מגולות ‪ -‬דווקא כשהחתיכות מגולות‪ ,‬לאפוקי מכוסות‪.‬‬ ‫צלי ‪ -‬דווקא אם צולה את שני החתיכות ]האיסור וההיתר[ יחדיו‪,‬‬ ‫לאפוקי בישול‪ ,‬שאינו מעביר ריח בין החתיכות‪.‬‬ ‫קטן וסתום ‪ -‬דווקא כשנצלו בתנור קטן ]פחות מי"ב עשרונים‪,‬‬ ‫היינו ‪ 30-50‬ליטר[ וסתום‪ ,‬דבגדול או פתוח ‪ -‬מותר אף לכתחילה‬ ‫]מלבד בדבר חריף[‪.‬‬ ‫שומני ‪ -‬וכן‪ ,‬דווקא אם אחד מהמאכלים ]בין האיסור ובין ההיתר[‬ ‫הם שומניים‪ ,‬לאפוקי במקרה ששניהם יבשים‪.‬‬ ‫‪ ‬דרגת החום האוסרת‬ ‫כפי שהתבאר לעיל‪ ,‬אחד מהאופנים שעל ידיהם עובר‬ ‫טעם ממאכל אחד לחבירו הוא על ידי 'בישול'‪.‬‬ ‫ומעתה עלינו לבאר באיזו דרגת חום ישנו אכן מעבר‬ ‫של טעם בין החתיכות‪ .‬וישנם בזה כמה דרגות‪:‬‬ ‫כלי ראשון ‪ -‬אם המאכלים נתערבו בתוך כלי ראשון ‪-‬‬ ‫ישנו מעבר של טעם‪.‬‬ ‫כלי שני ‪-‬‬ ‫דבר גוש ‪-‬‬ ‫‪ ‬אופנים שהמאכל מותר על אף הטעם הבלוע בו‬ ‫ישנם כמה אופנים שנתינת הטעם אינה אוסרת את‬ ‫ההיתר‪ ,‬ונפרטם בקצרה‪:‬‬ ‫קפילא ‪ -‬במקרה שנבלע טעם איסור בתוך ההיתר‪,‬‬ ‫מבואר בגמ' )חולין צח‪ ,‬א( שניתן להתיר את הדבר על‬ ‫ידי שמישהו ]שהמאכל מותר לו[ יטעם את המאכל‪,‬‬ ‫ויאמר לנו האם אכן הטעם של האיסור מורגש בו‪.‬‬ ‫שישים ‪ -‬במקרה שיש בהיתר פי שישים מהכמות‬ ‫]נפח[ של האיסור‪ ,‬אזי הדין הוא שהתערובת מותרת‪.‬‬ ‫‪ 40‬למעשה‪ ,‬כמעט בלתי אפשרי שיהיה בתכולת הקדרה פי שישים‬ ‫מבושל ‪ -‬אם נתנו עליו מלח כשהוא בתוך רוטב ‪ -‬דינו כדין מבושל‪.‬‬ ‫‪ 37‬ישנם אופנים שצריך להסיר מהחתיכה כדי קליפּה‪ ,‬וישנם אופנים‬ ‫אכן‪ ,‬כל זה רק בנוגע למאכל האסור‪ ,‬אך במאכל המותר אינו כן‪ ,‬ואין דינו‬ ‫מדפנותיה ]מלבד קדירה גדולה מאוד‪ ,‬שדפנותיה דקים מאוד[‪.‬‬ ‫כצלוי או מבושל מחמת המלח שניתן עליו‪.‬‬ ‫שצריך כדי נטילה‪ ,‬דהיינו‪ ,‬לחתוך מההיתר כדי שיעור אצבע‪.‬‬ ‫‪ 39‬הרעיון בזה ‪ -‬שבעקרון‪ ,‬ההיתר מבטל את ה'הפרשות' של האיסור‬ ‫‪ 38‬ונקוט האי כללא בידך‪ ,‬שכח המלח שווה לכח האש לכל דבר ועניין!‪,‬‬ ‫שהרי הוא רוב‪ ,‬והסיבה שאינו בטל היא משום שכיון שטעמו נרגש‪ ,‬הרי‬ ‫ולכן‪:‬‬ ‫שהוא ניכר בתערובת‪ ,‬ולא שייך לבטלו‪ .‬שאם כן‪ ,‬במקרה שלא מרגישים‬ ‫צלי ‪ -‬אם נתנו מלח על המאכל האסור בלא רוטב‪ ,‬דינו כדין אש בלא רוטב‬ ‫את הטעם ‪ -‬הרי שהוא בטל כדין ביטול הרגיל )פר"מ קג משב"ז א(‪.‬‬ ‫‪ -‬היינו שהוא כ'צלי'‪.‬‬ ‫‪7‬‬