gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

נזר הוראה · Nezer Hora'ah — חיי שרה (2026-11-02)

מוציא לאור: נזר הוראה · Nezer Hora'ah

שבוע: חיי שרה (2026-11-02)

נזר הוראה · Nezer Hora'ah — חיי שרה (2026-11-02)

פתח את ה-PDF הורדה

‫פר' חיי שרה – תולדות תשפ"ז | גיליון ‪73‬‬ ‫ואף שהחזו"א (או"ח סי' מט סקט"ז) והדובב מישרים (או"ח סי' מט)‬ ‫והמנחת יצחק (ח"ז סי' לג) מחמירים בזה‪ ,‬מ"מ אף לשיטתם אין להחמיר אלא‬ ‫א‪ .‬מאכל שהיה מתחת למיטה שישנו עליה בלילה‪ ,‬האם המאכל אסור‬ ‫במאכל שאסור מדינא‪ ,‬אבל במאכל שאסור רק מחומרא‪ ,‬כגון‪ :‬מצה שרויה ‪-‬‬ ‫בטלטול בשבת כדין מוקצה?‬ ‫מותר לטלטל‪ .‬ולכן גם בנידון דידן יש להקל‪.‬‬ ‫תשובת מורינו הרב שליט"א‪ :‬מותר‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫הנה נהגו רבים להחמיר שלא לאכול מאכל שהיה תחת מיטה שישנו עליה‬ ‫ב‪ .‬חילוני שהיה מחלל שבת להכעיס ל"ע‪ ,‬שזכה לשוב בתשובה‬ ‫מחשש סכנה‪ ,‬וכמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קטז סעיף ה')‪ ,‬ומקורו מהגמ' (פסחים‬ ‫שלמה‪ ,‬שואל האם הוא צריך להגעיל את הקומקום שהשתמש בו‬ ‫קיב‪ ,).‬ועיין בזה בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' לא) בשם הדברי חיים זי"ע‪ ,‬וכן נהגו‬ ‫בשבתות?‬ ‫הרבה צדיקים‪ .‬ויש גם רבים שמקילים בזה כפי שיובא להלן‪.‬‬ ‫תשובת מורינו הרב שליט"א‪ :‬צריך‪.‬‬ ‫ולפי זה יש לדון במאכל שהיה מונח בלילה תחת המיטה לאלו שאוסרים‬ ‫אותו באכילה‪ ,‬שלכאורה אסור גם לטלטלו כדין מוקצה מחמת גופו‪ ,‬שהרי אין‬ ‫והטעם‪ ,‬משום שהמבשל בשבת במזיד – המאכל אסור לו לעולם‪ ,‬ולאנשים‬ ‫לו שימוש בשבת‪ ,‬ובני הבית הקצו את דעתם ממנו‪.‬‬ ‫אחרים ‪ -‬המאכל מותר במוצאי שבת‪ .‬וסיר או קומקום שבישלו בו בשבת ‪-‬‬ ‫אסור לעולם עד שיגעילוהו כדין‪ ,‬כמבואר במג"א (סי' שיח סק"א)‪ ,‬ובשועה"ר‬ ‫ברם‪ ,‬מצינו בביאור הלכה (סי' שלח סעיף ח' ד"ה אסור) שכתב לגבי נטילת‬ ‫(שם סק"א)‪ ,‬ובמשנ"ב (שם סק"ד)‪ .‬ואף שידוע שכל קדירת איסור – מותרת‬ ‫ידיים שחרית ונטילת מים אחרונים לתוך כלי‪ ,‬שאין בכך משום ביטול כלי‬ ‫בדיעבד לאחר מעת לעת‪ ,‬מכיון שטעם האיסור נותן טעם לפגם‪ ,‬מ"מ‬ ‫מהיכנו‪ ,‬משום שאין על המים שם איסור אלא יש רוח רעה ששורה עליהם‪,‬‬ ‫לכתחילה גזרו להשתמש בסיר אינו בן יומו אטו בן יומו כמבואר בשו"ע (יו"ד‬ ‫עיי"ש‪ .‬ולפי זה אפשר לומר גם בנידון דידן‪ ,‬שאין שם איסור על המאכל אלא‬ ‫סי' קג סעיף ה' וברעק"א שם)‪ .‬ולכן בנידון דידן – אין להשתמש בקומקום‬ ‫שנמנעים לאוכלו מחמת הרוח הרעה‪ ,‬ולכן אינו בגדר מוקצה‪.‬‬ ‫אלא לאחר שיגעילנו כדין‪.‬‬ ‫ברם למעשה קשה להתיר מחמת סברא זו‪ ,‬משום שכמה אחרונים תמהו‬ ‫אולם עיין בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' נ') וכן בספר תשובות והנהגות (ח"ד‬ ‫על דבריו‪( ,‬ראה‪ :‬שו"ת מגדנות אליהו סוף ח"ד בהערות לסי' שלח‪ ,‬ובספר אור‬ ‫סי' קצו) בשם הגר"ח סולובייצ'יק זצ"ל‪ ,‬שאין בליעות נאסרות מחמת מעשה‬ ‫החמה להגר"ז קרויזר זצ"ל בהגהותיו שם)‪ ,‬שהרי סוף כל סוף אין המים ראויים‬ ‫שבת‪ ,‬מכיון שאין זה כאיסור 'חפצא' כמו מאכלות אסורות‪ ,‬אלא שאסרוהו‬ ‫לכלום‪ ,‬והאדם בודל מהם‪ .‬וביארו שם הטעם שנוהגים להקל כיום במי נטילת‬ ‫מחמת קנס‪ ,‬והקנס הוא רק שלא ירויח ממעשה האיסור שעשה בשבת ולא על‬ ‫ידיים ובמים אחרונים ‪ -‬משום שיש לזה כלי מיוחד‪ ,‬וכן משום סברת הגרי"ש‬ ‫הבליעות שבקדירה‪ ,‬ולכן לדבריו הסיר מותר‪ ,‬וע"ע בזה בפמ"ג (או"ח סי' רנג‬ ‫אלישיב זצ"ל (שלמי יהודה פרק י' הערה מא) שאפשר להשתמש עם המים‬ ‫א"א סקל"ט)‪ ,‬ובדעת תורה (ריש סי' שיח) שהאריכו בזה‪ .‬ברם למעשה נקטו‬ ‫להדיח בבית הכסא‪ .‬ואם כן בנידון דידן אין מקום להתיר‪ ,‬שהרי אין מה לעשות‬ ‫הפוסקים להחמיר כנ"ל‪ ,‬ולכן יש להגעיל את הקומקום‪.‬‬ ‫עם המאכל‪[ .‬ולפי צד זה – יש לאסור אף להטביל את המאכל אף לנוהגים כן‬ ‫(כפי שנהגו בחצה"ק קארלין‪ ,‬וכמו שכתבו החיד"א בספרו חומת אנך ועוד‬ ‫•‬ ‫אחרונים)‪ ,‬משום שבכך הוא 'מתקן' את המאכל‪ ,‬וניכר שטובלו לשם כך]‪.‬‬ ‫והיה מקום לפלפל בזה‪ ,‬שהרי בפשטות המים שנתבשלו בשבת‪ ,‬אף שהם‬ ‫ואין לומר שמכיון שהמאכל ראוי למאכל בהמה או כלבים מותר לטלטלו‬ ‫אסורים בשתיה כדלעיל‪ ,‬מכל מקום הרי אין בהם טעם‪ ,‬והיאך יכולים לאסור‬ ‫כמבואר בשו"ע (או"ח סי' שח סעיף כט)‪ ,‬משום שלמעשה נקטו האחרונים‬ ‫את הקומקום‪.‬‬ ‫שענין מוקצה תלוי לפי הזמן והמקום‪ ,‬ובזמנינו אין דרך בני האדם לתת פסולת‬ ‫מאכל לבעלי חיים‪ ,‬ואפילו אם הם מצויים בסביבתו‪ ,‬אלא זורקים לאשפה‪,‬‬ ‫ומצאנו בשאלה זו אריכות גדולה באחרונים‪ :‬הנה בגמ' (פסחים מא‪).‬‬ ‫מכיון שכן‪ ,‬חל איסור טלטול על כל הפסולת ושיורי המאכלים שאינם ראויים‬ ‫וברש"י שם (ד"ה שמפיגין) מוכח שמים אין להם טעם‪ .‬ומנגד מצינו בגמ' (ע"ז‬ ‫למאכל אדם‪ ,‬אלא אם כן הם בגדר 'גרף של רעי'‪.‬‬ ‫עג‪ ).‬שמים שנתנסכו לעבודה זרה – אוסרים בשישים‪ .‬ומשמע שיש להם‬ ‫טעם‪ .‬עוד מצינו בגמ' (בכורות כב‪ ).‬לגבי הלוקח ציר דגים מעם הארץ‪ ,‬שאפשר‬ ‫אולם למעשה יש להתיר לטלטלו מטעם אחר‪ :‬שהרי ישנם פוסקים‬ ‫להשיקו ולטהרו‪ ,‬וכתבו התוס' (שם ד"ה הנך)‪ ,‬שאם היו אומרים טעם כעיקר‬ ‫שמקילים בדיעבד במאכל שהיה תחת המטה‪ ,‬ראה‪ :‬שו"ת שבות יעקב (ח"ב‬ ‫לגבי טומאה‪ ,‬היו המים אוסרים בשישים‪ .‬ומשמע שמים נותנים טעם‪ ,‬ואפי'‬ ‫סי' קה)‪ ,‬והובאו דבריו בפתחי תשובה (שם סק"ד)‪ ,‬וראה בספר שמירת הגוף‬ ‫שאין המים נותנים טעם לשבח כשאר משקים‪ ,‬מ"מ מכיון שמרגישים אותם –‬ ‫והנפש (פרק יד‪ ,‬הערה בסעיף ה') שהביא שפעם אירע ששכחו אוכל מתחת‬ ‫נחשבים כנותנים טעם‪.‬‬ ‫למיטה‪ ,‬והורה החזו"א זצ"ל לתת את האוכל לישיבת תפארת ציון‪ ,‬ולא להודיע‬ ‫שהיה תחת המיטה‪ .‬וראה גם בשבט הלוי (ח"ו סי' קיא) שמקל בזה‪.‬‬ ‫ועיין במנחת פתים (יו"ד סי' קג סעיף א')‪ ,‬שהביא מהש"ך ובפמ"ג (שם‬ ‫סק"ב) לגבי איסור שנפל לקדירה שנותן טעם לא לשבח ולא לפגם עיי"ש‪,‬‬ ‫ולכן‪ ,‬מכיון שיש אנשים שמקילים בזה – הרי שהמאכל ראוי להם לאכילה‪,‬‬ ‫וא"כ יש לדון למה צריכים ס' נגד המים‪ .‬וכבר האריך בזה בשו"ת בית יצחק‬ ‫ואם כן אין בזה מוקצה‪ .‬וכפי שמצינו לגבי קטניות בפסח‪ ,‬שכתבו הרב פעלים‬ ‫(או"ח סי' ב' אות ד')‪ ,‬והביא מש"כ בט"ז (או"ח סי' רפ סק"ה) שמשמע‬ ‫(ח"ג סי' ל') ו הכף החיים (סי' תנג סקי"ז) שמותר לבן אשכנז לטלטלם‪ ,‬מכיון‬ ‫מדבריו שמים אין להם טעם של עצמם‪ ,‬ותמה כנ"ל‪.‬‬ ‫שראויים לבן עדות המזרח‪ ,‬וכ"ס הגרי"ש אלישיב זצ"ל (שלמי יהודה פרק ח'‬ ‫סקע"ג)‪.‬‬ ‫כגון‪ :‬כשיש ערמת ספרים על מקומו והוא נוטל ספר אחר ספר למקומו‪,‬‬ ‫שמטרתו היא לפנות את השולחן‪ ,‬ורק לאחר שהספר כבר בידו הוא מחזירו‬ ‫למקומו‪ ,‬וכן באופן שלוקח בידו סכו"ם במטרה כדי לנגבם‪ ,‬ונוטל מכל הבא‬ ‫ומבאר שאכן אף שאין להם טעם או שיש בהם רק טעם קלוש‪ ,‬מ"מ אוסרים‬ ‫ליד לנגבו‪ ,‬וכשזה כבר בידו הרי הוא מחזירו למקומו‪[ ,‬ראה‪ :‬משנ"ב (סי' שיט‬ ‫עד שישים‪ ,‬משום שלא גרעו מגיד הנשה שנימוח וכמבואר בט"ז (יו"ד סי' ק'‬ ‫סקט"ו); שש"כ (פרק ג' סעיף עח)]‪.‬‬ ‫סק"ה)‪ ,‬וראה שם מה שמבאר לפי"ז דברי השו"ע (יו"ד סי' קלד סעיף ג')‬ ‫אבל בנידון דידן – הרי זו 'ברירה אריכתא'‪ ,‬שהרי אין לו אלא מטרה אחת‪,‬‬ ‫עיי"ש‪.‬‬ ‫והיא‪ :‬לברור לעצמו חומש שאינו קרוע‪ .‬ובזה לא מצינו בפוסקים שיתירו את‬ ‫ואפשר לבאר שענין טעם כעיקר הוא משום ש'טעימתו היא הכרתו'‪ ,‬ומכיון‬ ‫הדבר‪.‬‬ ‫שבכל מקום שיש מים הם נרגשים‪ ,‬מחמת שמקלישים את הטעם השני‬ ‫וטענה חזקה ואמיתית היא‪ .‬ולכן למעשה נראה כדלהלן‪ :‬אם החומשים‬ ‫ומחמת סיבות נוספות‪ ,‬אם כן הרי ש'הוכר האיסור' באופן אחר ודו"ק‪ .‬וראיתי‬ ‫נמצאים בארון הספרים – אין בכך שום שאלה ומותר להכין חומש לצורך‬ ‫מביאים בשם הרשב"א לבאר באופן אחר‪ ,‬שכמו שמצינו באיסור שנתערב מין‬ ‫מחר‪ ,‬וכפי שכתבו האחרונים‪ ,‬שספרים שמונחים בארון – אינם נחשבים‬ ‫במינו לח בלח – שאוסר עד שישים‪ ,‬ואף שאינו נותן טעם שהרי מינו הוא‪ ,‬כמו‬ ‫כתערובת (ראה שש"כ פ"ג הערה קצז ובח"ג שם‪ ,‬ובשולחן שלמה אות ד'‬ ‫כן אוסרים מים אף שאין להם טעם‪.‬‬ ‫ובהערה שם)‪ ,‬ואף שמבחוץ אין ניכר האם החומש קרוע או לא (ראה אורחות‬ ‫ועיין בשו"ת חכם צבי (ריש סי' קכט) שכותב שמים הם חומר היולי שרק‬ ‫שבת פ"ג בסוף הערה יז בשם הגרשז"א והחזו"א)‪.‬‬ ‫מקבל טעם‪ ,‬אבל אין בו טעם עצמי עיי"ש‪ .‬ועיין עוד במנחת פתים (סי' קג סעיף‬ ‫אולם אם הספרים נמצאים בתערובת על השולחן ‪ -‬יש מקום להחמיר מכח‬ ‫א') מה שהביא משו"ת בית שלמה‪ ,‬ובגיליון מהרש"א (יו"ד סי' פא סקי"ג)‪,‬‬ ‫הנ"ל‪ ,‬ולכן טוב לעיין מעט בחומש לאחר הברירה‪ ,‬אולם המקל בזה – יש לו‬ ‫ובשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' קיג)‪.‬‬ ‫על מה לסמוך מחמת ההיתרים דלהלן שהם מצטרפים להיתרים שהבאנו‬ ‫בגיליון הקודם‪ ,‬ואלו הם‪:‬‬ ‫‪‬‬ ‫ראשית משום שבפשטות נראה שזה נחשב כמין אחד‪ ,‬וכפי שכתבנו‬ ‫מי שנהוג להכין בביתו פוקצ'ות פרוה [מיני מאפה שעליהם חתיכות‬ ‫ג‪.‬‬ ‫בתחילת התשובה בגיליון העבר‪ ,‬שזה דומה לדין 'עלים מעופשים' כמבואר‬ ‫ירקות] לארוחת ערב‪ .‬ופעם אחת הכינו כמות גדולה של פוקצ'ות‬ ‫ברמ"א (סי' שיט סעיף א') שהברירה בו היא רק מדרבנן‪ ,‬שהרי אף חומש‬ ‫שנעשו מעיסה שנילושה עם חלב‪ .‬מה דינם?‬ ‫קרוע ראוי בשעת הדחק‪ .‬וכאן זה עדיף מ'עלים מעופשים'‪ ,‬שהרי עלים‬ ‫תשובת מורינו הרב שליט"א‪ :‬אסורים באכילה אא"כ אין דרכם לאוכלם עם‬ ‫מעופשים ניכרים‪ ,‬ומזוהים מיד כפסולת‪ ,‬משא"כ כאן שכל החומשים נראים‬ ‫בשר‪.‬‬ ‫שווים‪ ,‬ורק כשלוקח את החומש בידו‪ ,‬שאז הוא כבר אינו מעורב‪ ,‬הוא יכול‬ ‫לברר אם הוא קרוע או לא‪.‬‬ ‫הנה נפסק בשו"ע (יו"ד סי' פז ס"א) שאסור ללוש פת בחלב ואם לש ‪ -‬כל‬ ‫הפת אסורה אפי' לאכלה לבדה‪ .‬ומקור הדין מהגמ' (פסחים לו‪ .).‬והטעם הוא‪,‬‬ ‫ולגבי מין אחד כתב הרמ"א (או"ח סי' שיט סעיף ג') שאין בזה ברירה‪ .‬ואף‬ ‫שמא יבא לאכלו עם בשר‪ .‬ומ"מ מבואר בשו"ע ע"פ הגמ' שישנם שני אופני‬ ‫שהט"ז (שם סק"ב) מחמיר אף במין אחד כשרוצה להניחו לאחר זמן עיי"ש‪.‬‬ ‫היתר‪ :‬א'‪ ,‬אם לש בכמות קטנה דהיינו שמספיקה רק ליום אחד‪ .‬ב'‪ ,‬אם עושה‬ ‫מ"מ למעשה הכרעת רוב האחרונים והפוסקים להתיר כדעת הרמ"א‪.‬‬ ‫סימן או שינוי בצורת הפת‪ ,‬שמחמתו יידעו שהוא חלבי‪.‬‬ ‫ומ"מ מחמת סברא זו לבד ‪ -‬קשה להקל הלכה למעשה ללא ראיה‬ ‫ולכן בנידון דידן שאפו כמות גדולה של פוקצ'ות מעיסה חלבית [שמספיקה‬ ‫מהפוסקים‪ .‬ויש לצרף סברא נוספת שהובאה בפוסקים להקל‪ ,‬ועוד‪ ,‬שכאן אין‬ ‫ליותר מיום אחד]‪ ,‬ולא עשו איזה סימן או שינוי בפוקצ'ות – הרי הן אסורות‪,‬‬ ‫לו מטרה לברור ולמיין‪ ,‬אלא לקחת לו חומש‪ ,‬ולכן הוא מוציא את החומש‬ ‫ואף לא יועיל לחלקם לאנשים אחרים‪.‬‬ ‫הראשון‪ ,‬ובעודו בידו כשכבר אינו מעורב הוא בודק האם החומש ראוי‬ ‫לשימוש‪.‬‬ ‫ואף שכיום ישנם בשוק פוקצ'ות פרוה וחלביות‪ ,‬ובין החלביות יש שרק‬ ‫העיסה נילושה עם חלב‪ ,‬ויש שיש עליהם גבינה צהובה מלמעלה‪ .‬ולכן בדרך‬ ‫וענין זה מצינו בקצות השולחן (סי' קכה בדי השולחן סקמ"ז) שהביא דברי‬ ‫כלל האדם מברר טרם אכילתו האם הפוקצ'ה היא חלבית או לא‪ .‬מ"מ אין‬ ‫המשנ"ב (סי' שיט סקט"ו) שאם תלויים כמה מעילים‪ ,‬והוא מחפש את מעילו‬ ‫להתיר מחמת כן‪ .‬ואף שבבלינצ'עס [חביתיות ממולאות] ההוראה היא להקל‬ ‫ועי"ז מוכרח לסלק בהתחלה את שאר המעילים – שאין זה בכלל בורר‪ ,‬וכתב‬ ‫להכין כמות גדולה‪ ,‬אף שיש בלינצ'עס חלביים [‪-‬במילוי גבינה] ובשריים [‪-‬‬ ‫על זה בספר שביתת השבת (סי' יג סקי"ג) שכל זה כשיודע שמעילו נמצא‬ ‫במילוי כבד וכדו']‪ ,‬וטעם ההיתר הוא משום שאפשר לפתוח ולראות מהו‬ ‫מתחת המעילים‪ ,‬אבל אם אינו יודע היכן מעילו – אסור‪ .‬ובקצוה"ש כותב‬ ‫המילוי‪ ,‬כמבואר בדרכי תשובה (שם סקכ"ב)‪ ,‬ועיין בשיורי ברכה ובאחרונים‬ ‫שלא ראינו נזהרים בזה‪ ,‬ואפשר ליישב המנהג על פי מה שכתב השביתת‬ ‫שם שיש חולקים בזה‪ ,‬ולמעשה ההוראה היא להתיר‪ .‬אבל אין ההיתר מחמת‬ ‫השבת עצמו (סי' ג סק"י)‪ ,‬שאם הוא מחזיר את מה שאינו רוצה למקומו – אין‬ ‫שהאדם מברר ושואל טרם אכילתו אם זה חלבי או בשרי‪ ,‬אלא ההיתר הוא רק‬ ‫בכך משום בורר‪ .‬ורק כשלוקח כדי למיין כל סוג במקום נפרד – הדבר אסור‪,‬‬ ‫כשאפשר לפתוח ולראות‪ ,‬כגון‪ :‬בלינצ'עס ובורקס וכדו'‪.‬‬ ‫וכן פסק בשו"ת מהרש"ג (ח"א סי' נד) וכ"ס עוד אחרונים עיי"ש‪ .‬ועיין בשו"ת‬ ‫מנחת יצחק (ח"א סי' קט אות ח') שכתב שהיתר זה 'חזי לאצטרופי'‪.‬‬ ‫ולכן בנידון דידן – יש לאסור כנ"ל את כל הלחמניות‪ ,‬אולם באופן שאינם‬ ‫אוכלים את הפוקצ'ות עם בשר – יש להתיר‪ ,‬וכמו שהתיר בשו"ת מהרי"ט‬ ‫והנה במעילים ‪ -‬גרע טפי מנידו"ד‪ ,‬ששם הרי רק מעיל אחד ראוי לו‪ ,‬ושאר‬ ‫(ח"ב סי' יח‪ ,‬הובאו דבריו בפתחי תשובה שם סק"ג) לגבי מיני מזונות‬ ‫המעילים אינם ראויים כלל‪ ,‬משא"כ כאן שכל החומשים ראויים‪ ,‬אלא שהוא‬ ‫הממולאים במיני מתיקה שאין דרך לאכלם עם גבינה שמותר ללוש אותם עם‬ ‫מעדיף חומש שאינו קרוע‪ .‬ולא דמיא למה שהחמירו כמה אחרונים בדין‬ ‫שומן בשרי עיי"ש‪.‬‬ ‫תערובת מצות שחלקן שבורות‪ ,‬שיש בזה משום בורר‪ ,‬דשאני התם שהמצות‬ ‫השבורות אינן ראויות לו כלל ל'לחם משנה'‪ .‬ועיין גם באגלי טל (בורר סי' יז‬ ‫‪‬‬ ‫וסקכ"ט) שכתב שבאופן שהברירה אסורה רק מדרבנן‪ ,‬כמו בנידון דידן שלכל‬ ‫היותר הדבר אסור רק מדרבנן‪ ,‬וכדין 'עלים מעופשים' ‪ -‬מותר לברור לסעודה‬ ‫מכתבים למערכת‬ ‫אחרת עיי"ש‪.‬‬ ‫בגיליון האחרון נכתב שמותר לברור חומש בליל שבת מתוך תערובת‬ ‫עוד יש לצרף שבנידון דידן קדמה מעשה למחשבה‪ ,‬שהרי כשמוציא את‬ ‫חומשים שחלקם קרועים לצורך קריאת התורה של מחר‪ ,‬מחמת כמה‬ ‫צירופים‪ .‬וההיתר העיקרי היה משום שהוא בורר מכל הבא ליד‪.‬‬ ‫החומש הוא אינו יודע אם זה אוכל או פסולת‪ ,‬ורק אח"כ יתברר הדבר‪ ,‬ועיין‬ ‫בשער הציון (סי' שיט סק"ה) בכעין זה שאין בזה חיוב חטאת משום שקדמה‬ ‫והעירו כמה תלמידי חכמים חשובים‪ ,‬שההיתר לברור 'מכל הבא ליד' אינו‬ ‫מעשה למחשבה‪ ,‬מ"מ לא אריך למעבד הכי‪ .‬ומהמשך דברי המשנ"ב משמע‬ ‫היתר גורף‪ ,‬אלא רק כשנוטל את הדבר למטרה מסוימת‪ ,‬וכשזה כבר בידו –‬ ‫שמקל בזה עיי"ש‪.‬‬ ‫הוא מחזירו למקומו‪.‬‬ ‫הרה"ג ר' שמעון ביניק שליט"א‬ ‫מרבני ק"ק קארלין סטאלין‪ ,‬ומרבני בית ההוראה‬ ‫בנין וסתירה בכלים‬ ‫חיוב טבילה לפלטת שבת או רשת תנור שמניח עליהן לפעמים מאכל‬ ‫‪ ‬תקיעה בחוזק ‪ -‬אסורה מן התורה‪ .‬הידוק – אסור מדרבנן‪ ,‬וחיבור רפוי ‪-‬‬ ‫מותר‪.‬‬ ‫שאלה‪ :‬מי שקנה פלטת שבת‪ ,‬ודרכו להניח עליו בימות החול לחמניות באופן ישיר ללא הפסק תבנית או כלי‬ ‫אחר‪ ,‬האם מחויב להטביל את הפלטה‪[ ,‬שאלה זו נוגעת גם לגבי רשת תנור אם מניח עליה לחם או חלה כדי‬ ‫לחממה‪ ,‬ואף אם יניח ביניהם נייר אפיה או נייר כסף ‪ -‬הרי הוא אינו כלי ובטל לאוכל]‪.‬‬ ‫‪ ‬הסותר על מנת לבנות‪ ,‬או שאינו בדרך השחתה – אסור מן התורה‪,‬‬ ‫ובדרך השחתה – הרי הוא מקלקל ואסור מדרבנן‪.‬‬ ‫תשובה‪ :‬א‪ .‬הנה כלי אכילה מחויבים בטבילה‪ ,‬וכלי שאינו משמש לאכילה ‪ -‬אינו מחויב בטבילה‪ ,‬ובנידון דידן‬ ‫מצד אחד אין תשמישו באופן רגיל למאכלים באופן ישיר‪ ,‬ומצד שני הוא משתמש עמו גם למאכלים‪.‬‬ ‫‪ ‬מותר לחבר מגש לכסא ילדים‪ ,‬ובפרט אם הוא מתחבר בקלות או‬ ‫שהדרך לחברו ולפרקו תמיד‪.‬‬ ‫ב‪ .‬בשו"ע (יו"ד סי' קכ סעיף ח) נפסק לגבי סכין שמיועד לחתוך בו קלפים [‪-‬שאינו צורך סעודה]‪ ,‬ושאלו חבירו‬ ‫ממנו לצורך סעודה‪ ,‬שפטור מטבילה‪ .‬וכתב הרמ"א שמי שיש לו סכין שמשתמש עמו לחתוך בו קלפים ‪ -‬אסור‬ ‫‪ ‬בובת משחק שנפל ממנה יד או רגל – מותר לחברו שוב רק באופן‬ ‫להשתמש עמו לצורך סעודה אפילו דרך עראי‪ .‬ומקור דבריו מהאו"ה (כלל נח אות פה)‪.‬‬ ‫שחיבורו רפוי‪.‬‬ ‫ג‪ .‬אך שיטת הפר"ח (סקי"ב‪ ,‬מביאו הדרכ"ת בסקל"ח) לגבי טריפי"ד שאין נותנים עליו המאכל עצמו ‪ -‬שאינו‬ ‫צריך טבילה‪ .‬ואף שלפעמים צולים עליו האוכל עצמו‪ ,‬מ"מ אזלינן בכלי בתר עיקר ורוב תשמישו‪ .‬וכן לגבי סכין‬ ‫‪ ‬מותר להבריג ראש בקבוק או מלחיה אפי' באופן מהודק‪.‬‬ ‫שהדרך לחתוך בו קלפים שהרמ"א מחמיר שאסור להשתמש לצורך סעודה אפילו דרך עראי‪ ,‬כתב הפר"ח‬ ‫(סקי"ט) שהולכים אחר רוב תשמישו‪ ,‬ואף שלפעמים 'רגילים' להשתמש בו למאכל‪ ,‬אי"צ טבילה‪ .‬והפר"ת‬ ‫‪ ‬אבני לגו – לרוב הפוסקים מותר‪ ,‬מכיון שעשוי לפרקו באותו יום‪,‬‬ ‫(סקי"א) השיג עליו וכותב שאין הולכים אחר רוב תשמישו‪ .‬והט"ז (סק"י) והש"ך (סקט"ז) נראה שמחמירים‬ ‫ובוודאי שאין למחות בקטנים שמשחקים בהם‪ .‬ומגנטים שחיבורם רפוי –‬ ‫כהרמ"א‪.‬‬ ‫בוודאי שמותר‪.‬‬ ‫ד‪ .‬היוצא מהנ"ל ששיטת הרמ"א‪ ,‬הט"ז‪ ,‬הש"ך והפר"ת ‪ -‬להחמיר בכלי שרוב תשמישו שלא לצורך סעודה‪ ,‬אם‬ ‫יש לו שימוש מועט לסעודה‪ ,‬והפר"ח מקל‪ .‬והיות שרק הפר"ח מקל והוא יחיד נגד כל הפוסקים אין להקל מחמת‬ ‫‪ ‬שינוי גובה סטנדר – מותר‪ .‬וה"ה במאוורר‪ ,‬אבל במאוורר יש להיזהר‬ ‫זה לגבי רשת ופלטה הנ"ל‪ .‬אמנם יש לחלק בזה אם הדרך להשתמש כמיעוט או לא וכדלהלן‪.‬‬ ‫שלא יפסיק את פעולתו בעת שמחזיקים אותו‪.‬‬ ‫ה‪ .‬ובפרי תואר (סקי"א) כותב על דברי הרמ"א שמחמיר כאו"ה שאין להשתמש בו אפי' תשמיש עראי בכלי‬ ‫‪ ‬אין לתת שרוך חדש במנעל‪ .‬ואפי' שכבר היה במנעל אחר‪ .‬משום שהוא‬ ‫שיחדו לקלפים ‪ -‬שהיינו רק בסכין ששימושו הרגיל הוא ככלי סעודה‪ ,‬ורק הוא החליט להשתמש בו לקלפים‪ ,‬בזה‬ ‫מתקן ומשלים את צורת הנעל‪.‬‬ ‫גם שימוש עראי מחייב בטבילה‪ ,‬אבל כלי שסדר שימושו הרגיל אינו לצורך סעודה‪ ,‬אם ירצה להשתמש בו עראי‬ ‫לסעודה ‪ -‬אינו מחויב בטבילה‪.‬‬ ‫אבל מותר להחזירו אם כבר היה שם פעם אחת לפני השבת‪ .‬והיינו רק‬ ‫כשקל להשחיל שוב‪ ,‬אבל אם אפשר להשחילו רק ע"י טורח – אסור‪.‬‬ ‫ו‪ .‬בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' פד) מדייק מדברי השו"ע (סי' קכ סעיף ד) שאינו טעון טבילה‪ ,‬אף אם צולים‬ ‫עליו לפעמים‪ ,‬וגם הרמ"א אינו מגיה על המחבר‪ ,‬ו מוכח שסברו כהפר"ח‪ .‬ומקשה שהרמ"א סותר עצמו לסעיף ח'‬ ‫אם התחילו להשחיל בערב שבת – מותר להמשיך להשחיל בשבת לשאר‬ ‫שמחמיר לגבי סכין המיוחד לקלפים‪ .‬והמנחת יצחק מחלק שאם עיקר הכלי ואופן עשייתו בתבניתו וצלמו לצורך‬ ‫הנקבים‪.‬‬ ‫תשמיש עניינים שא"צ טבילה‪ ,‬אז אף שמשתמש עמו לפעמים לצורך סעודה לא הוי דרך תשמישו ובטל לגבי‬ ‫רובא‪ .‬אך אם כפי תכנית עשיית הכלי ראוי ועומד לכל ענייני שימוש אף לצורך סעודה‪ ,‬רק הוא קבעו לצורך דבר‬ ‫אם משחיל באופן שלא יישאר כך בקביעות אלא יוציאנו במוצאי שבת –‬ ‫שא"צ טבילה ‪ ,‬אז אם משמש לפעמים לצורך סעודה מחוייב בטבילה‪ .‬וכדברי המנחת יצחק הביא גם בספר אבני‬ ‫מותר‪ .‬ולכן מותר להשחיל בנקבים העליונים בלבד‪.‬‬ ‫ישפה (ח"א סי' קמז ענף ג') בשם הגרשז"א והגריש"א‪ ,‬והוא ממש כדברי הפר"ת‪ .‬ואף שלשון האו"ה הוא‬ ‫להחמיר‪ ,‬מ"מ היות שניתן לדחוק בדבריו שהפר"ת והמנח"י אינם חולקים עליו‪ ,‬מסתבר לומר כן ולהקל‪.‬‬ ‫‪ ‬מותר להכניס חגורה למכנס‪ .‬אבל אם זו פעם הראשונה‪ ,‬והיא מיועדת‬ ‫רק למכנס זה – אסור‪.‬‬ ‫ז‪ .‬היוצא מדברי הפר"ת והמנחת יצחק שהחילוק הוא מה הוא דרך השתמשות הרגילה בכלי זה‪ ,‬אם לצורך‬ ‫סעודה או לא‪ .‬ואם הדרך הוא שלא לצורך סעודה‪ ,‬אם משתמש עמו עראי לצורך סעודה פטור מטבילה‪ .‬ואם דרך‬ ‫‪ ‬ניפוח גלגל או בלון – בפעם הראשונה אסור‪ ,‬ואם כבר ניפחוהו ‪ -‬מותר‬ ‫שימושו הוא לצורך סעודה‪ ,‬ורק הוא קבעו שלא לצורך סעודה אינו מחויב בטבילה‪ ,‬אך אם ישתמש עמו לצורך‬ ‫סעודה אפילו דרך עראי חייב בטבילה‪.‬‬ ‫רק באופן שלא קושרים אותו‪.‬‬ ‫ח‪ .‬עתה נבוא לדון לענין פלטת שבת ורשת של תנור‪ ,‬האם נקרא שצורת תשמישו הרגיל הוא למאכל או שצורת‬ ‫‪ ‬משקפיים שנפל ממנו בורג – אם יש לו את הבורג‪ ,‬והוא יכול לחברו‬ ‫שימושו הרגיל הוא רק להניח עליו עם סיר‪ ,‬ובפשטות אינו נקרא דרך שימושו הרגיל להניח מאכל עליו ישירות‪.‬‬ ‫לבדו – אסור מחשש שמא יתקע‪ ,‬ולפי השועה"ר מותר לטלטלו לצורך‬ ‫ובספר חוט שני (טבילת כלים עמ' כג אות כד) מסתפק בזה (לפי החולקים על הפר"ח)‪.‬‬ ‫מקומו‪ .‬והחלק שנפל מותר בטלטול‪.‬‬ ‫ט‪ .‬ולמעשה מסתבר שפלטה אינה עשויה להניח עליה מאכלים אלא ע"י קדירה‪ ,‬וא"כ הוא ממש כמו‬ ‫ואם עדיין לבוש בו ‪ -‬לפי השועה"ר מותר להמשיך ללכת עמו כדין טלטול‬ ‫טריפידי"ש‪ .‬ולכן אם קונה פלטה או רשת תנור כשדעתו להשתמש עמו כרגיל ע"י קדירה או תבנית‪ ,‬ורק מיעוט‬ ‫בגופו‪ ,‬ולפי המשנ"ב אסור לטלטלו כדרכו‪ ,‬ולכן יש להסירו כלאחר יד‪.‬‬ ‫שימושו יהיה לחימום חלות‪ ,‬אף שדעתו מלכתחילה גם לזה‪ ,‬מ"מ הוא כמו הטריפידי"ש שאינו שימושו הרגיל‬ ‫ולכן פטור מטבילה‪.‬‬ ‫אבל אם אין לו את הבורג או אפשרות להבריג – מותר‪ ,‬וכן אם הלך כן‬ ‫בערב שבת‪.‬‬ ‫י‪ .‬אמנם יש לצדד להחמיר ברשת תנור משום שהרשת נקראת 'רשת לגריל'‪ ,‬וכשצולים גריל בתנור הוא ללא‬ ‫כלי (רק בתוך נייר או שקית שבטלים למאכל)‪ ,‬אך דבר זה אינו מצוי כלל להשתמש בו לגריל‪ .‬אך מצוי הוא‬ ‫אם המסגרת התרופפה קצת והעדשה נפלה – מותר להחזירה ברפיון ללא‬ ‫שמשתמשים בו לחימום חלות או לעשות צנימים‪ ,‬ולכן קשה לומר בזה שהוא שימוש שאינו רגיל כלל‪.‬‬ ‫הברגה‪ ,‬כיון שאינו תוקע בחוזק‪.‬‬ ‫יא‪ .‬אמנם יש לצרף את שיטת הפר"ח שמקל לגמרי לסמוך על רוב תשמישו‪ ,‬ובצירוף שאפשר שגם ברשת‬ ‫‪ ‬עדשת משקפיים שיצאה ממקומה – אם יצאה מחמת שהבורג רפוי ‪-‬‬ ‫נקרא שאינו מסדר שימושו הרגיל שבזה יש עוד פוסקים המקילים יש לסמוך יותר על המקילים‪ .‬אמנם היות‬ ‫שהוא דבר קל להטבילו‪ ,‬ובפרט שאת התבניות מטביל ממילא‪ ,‬לכן יש להטביל הרשת אף אם כרגע אין דעתו‬ ‫אסור להחזירה‪ ,‬שמא יהדק את הבורג‪ ,‬ואף אסור לטלטל את המשקפיים‪.‬‬ ‫להשתמש עמו באופן ישיר (בכדי שאם ירצה יוכל להשתמש עמו ללא תבנית)‪.‬‬ ‫ואם יצאה מחמת שהמסגרת התרחבה קצת – מותר להחזירה כשמונחת‬ ‫ברפיון‪.‬‬ ‫יב‪ .‬להלכה ‪ -‬בפלטה חשמלית אם אין דרכו להשים עליה מאכל באופן ישיר (ואף עם נייר כסף או נייר אפיה דינו‬ ‫כמניח באופן ישיר)‪ ,‬אף שלפעמים מזדמן לו כן ‪ -‬פטור מטבילה‪ .‬ואף כשיודע שדרכו כן במיעוט תשמישו‪ ,‬כיון‬ ‫‪ ‬שולחן נפתח – מותר לפתחו ולסגרו בשבת‪.‬‬ ‫שאינו דרך שימושו הרגיל‪ ,‬וכן ראיתי למו"ר בשו"ת אמרי יעקב (ח"ב סי' נז אות ז)‪ ,‬ובפרט שיש כאן צורך מחמת‬ ‫שהוא כלי חשמלי שיש קושי בטבילה‪( ,‬אמנם יש לצדד שרק שימוש 'עראי' מותר‪ ,‬ולא שימוש 'מועט'‪ ,‬ויש בזה‬ ‫‪ ‬גלגל שנפל ממיטת תינוק – אם אינו מהודק ויפול שוב כשירימוהו ‪-‬‬ ‫נפק"מ גדולה בבית כנסת וכדו' שדרכם לחמם חלות למלוה מלכה‪ ,‬וצ"ע)‪ .‬אבל ברשת לתנור‪ ,‬היות שאפשר‬ ‫מותר להחזירו‪.‬‬ ‫שנקרא סדר שימושו ‪ -‬יש להטבילו‪ ,‬ובמקום קושי ‪ -‬גם יש בזה מקום להקל‪.‬‬ ‫ואם הריח באמצע סעודה שלישית בזמן שכבר לילה‪ ,‬יש לומר שאינו בכלל הנידון הנ"ל‪,‬‬ ‫ואף שכבר לילה‪ ,‬מ"מ הנפש עדיין אינה כואבת‪ ,‬שהרי אצלו לא יצאה השבת עדיין‪ ,‬וכעין זה‬ ‫בדין ברכת הבשמים בהבדלה‬ ‫כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' לט) לגבי שבע ברכות שחל היום השביעי במוצ"ש‪ ,‬אם יש‬ ‫לברך את שבע הברכות בסעודה שלישית אף שנמשכה הרבה בלילה‪ ,‬ויל"ע‪.‬‬ ‫חז"ל תיקנו שב מוצאי שבת קודש מברכים על הבשמים‪ ,‬בעת שמברכים על כוס ההבדלה‪.‬‬ ‫אמנם אם כשהוא מברך הבדלה הוא מוציא גם אחרים ידי חובתם‪ ,‬ואלו שיוצאים ממנו הם‬ ‫וטעם ענין זה הוא כדי להשיב את הנפש שהיא כואבת מיציאת השבת‪[ ,‬עוד טעם יש בזה‪,‬‬ ‫אנשים שמחויבים לכו"ע בהבדלה‪ ,‬או שהם קטנים שהגיעו לחינוך – יכול לברך על הבשמים‪,‬‬ ‫משום שבשבת הגהינום שובת‪ ,‬ואין מריחים את ריח הגהינום‪ ,‬ובמוצאי שבת חוזר הגהינום‬ ‫אף שהוא כבר יצא ידי חובת הרחת בשמים‪ ,‬ואין זה נחשב כהפסק מכיון שמבואר בשו"ע‬ ‫לפעול‪ ,‬ולכן מריחים את הבשמים כדי שלא להריח את ריח שריפת הגהינום]‪.‬‬ ‫(או"ח סי' רצז סעיף ה') שנחלקו במי שאינו מריח האם יכול לברך על הבשמים כדי להוציא‬ ‫ויש לדון באחד שבאו לידו בשמים במוצאי שבת‪ ,‬והוא הריחם קודם הבדלה‪ ,‬האם מותר לו‬ ‫אחרים‪ ,‬וכתב שם המשנ"ב שמי שיש לו חוש הריח ובירך כבר על הבשמים‪ ,‬ובא להבדיל פעם‬ ‫לברך ברכת הבשמים כשמבדיל על הכוס‪ ,‬שהרי יוצאים את ענין הרחת הבשמים גם כשאינו‬ ‫אחרת בשביל אחרים – מריח שוב ומברך‪ ,‬ואין זה הפסק מכיון שמוציא בכך אחרים‪.‬‬ ‫על הכוס‪ .‬ורק לכתחילה תיקנו להריח בשמים על הכוס‪ .‬ובאופן זה אם הוא יברך על הבשמים‬ ‫בהבדלה – הרי הוא מפסיק בין ברכת הגפן לשתיית הכוס‪ ,‬והוי ברכת הגפן לבטלה‪ ,‬והוא שותה‬ ‫אבל אם הוא מבדיל רק להוציא נשים – אינו יכול לברך על הבשמים אם כבר יצא ידי‬ ‫את הכוס ללא ברכה‪ ,‬מכיון שהפסיד את ברכת הגפן‪.‬‬ ‫חובתו‪ ,‬שהרי יש מחלוקת אם נשים מחויבות בהבדלה‪ ,‬ואף לפי השיטות שאינן מחויבות‬ ‫משום שזו מצוה שהזמן גרמא‪ ,‬מ"מ נקטינן שיכולות להבדיל [אם אין מי שיבדיל עבורן]‪ ,‬לפי‬ ‫והנה אם הריח את הבשמים משום שחשב שלא יהיו לא בשמים כשיבדיל על הכוס – הדבר‬ ‫שיכולות לחייב את עצמן אף במצוות שהזמן גרמא‪.‬‬ ‫פשוט שיצא בזה ענין הרחת הבשמים במוצ"ש‪ ,‬ושוב אינו יכול לברך על הכוס‪ .‬והנידון הוא‬ ‫באופן שהריח ללא כוונה‪ ,‬כגון שגבאי בית הכנסת מחלק בשמים במוצ"ש‪ ,‬והוא הריח ללא‬ ‫וכתב הגרשז"א (שש"כ פרק סא) שכשנשים מבדילות לעצמן – לא יברכו על האש בסדר‬ ‫כוונה‪ ,‬האם יצא בזה ענין הרחת הבשמים‪ ,‬שבשו"ע (או"ח סי' סא) נקטינן שבמצוות דרבנן אין‬ ‫ההבדלה על הכוס‪ ,‬מכיון שברכת האש אין חובה לאומרו על הכוס‪ ,‬והביאור הלכה נוטה לומר‬ ‫הכוונה לקיום המצוה מעכבת‪ ,‬וכ"ש הכא שאינו חובה‪ ,‬שאין הכוונה מעכבת‪.‬‬ ‫שאף לאלו הסורים שנשים מחויבות בהבדלה‪ ,‬מ"מ אינן מחויבות בברכת האש‪ ,‬ואף שיכולות‬ ‫ובאופן שמכוין להדיא שלא לצאת ענין הרחת הבשמים בהרחה זו – כבר כתבנו במאמרנו‬ ‫לחייב עצמן גם בזה ולברך על האש‪ ,‬מ"מ אם יברכו אותה באמצע סדר ההבדלה על הכוס –‬ ‫הקודם‪ ,‬שבמידי דאכילה כגון שאנסוהו לאכול מצה – יצא ידי חובתו‪ ,‬משום שנהנה מעצם‬ ‫ה"ז הפסק בין ברכת הגפן והשתיה‪ .‬ולפי"ז הוא הדין בברכת הבשמים‪ ,‬שאע"פ שבוודאי‬ ‫האכילה‪ ,‬אבל אם הייתה לו כוונה הפכית – דעת המשנ"ב נוטה שלא יצא ידי חובתו‪ ,‬אבל‬ ‫יכולות לברך על הבשמים דהוי כברכת הנהנין‪ ,‬מ"מ אפשר שאין תקנת הרחת הבשמים‬ ‫הפמ"ג מסופק בזה‪ ,‬מכיון שלמעשה נהנה מהאכילה‪ .‬ולפי"ז הוא הדין בברכת הריח שהיא‬ ‫במוצ"ש לנשים‪ ,‬וא"כ אם תברך על הבשמים בסדר ההבדלה על הכוס – יהיה זה הפסק בין‬ ‫ברכת הנאה – הרי הוא יוצא אף שיש לו כוונה הפכית‪ ,‬ויש מקום לומר שאף אם במצה לא יצא‬ ‫ברכת הגפן לשתיה‪.‬‬ ‫כשהייתה לו כוונה הפכית‪ ,‬מ"מ הכא בבשמים שהענין הוא להשיב את הנפש הכואבת מיציאת‬ ‫ואם כנים הדברים שאשה שמבדילה אינה מברכת על הבשמים בסדר ההבדלה‪ ,‬א"כ מי‬ ‫השבת – אזי אחר שהריח כבר אין הנפש כואבת‪ ,‬ושוב אינו יכול לברך שוב‪.‬‬ ‫שיצא כבר ידי חובת הרחת בשמים לפני הבדלה‪ ,‬ועתה עושה הבדלה ומוציא גם נשים – אין לו‬ ‫ולכן צריך להיזהר שלא להריח בשמים קודם שמברך על הכוס‪[ ,‬ויש מקום לומר שגם צריך‬ ‫לברך בשמים על הכוס‪ ,‬מכיון שהוא כבר יצא ידי חובתו‪ ,‬והנשים בעצמן הרי אינן מברכות‬ ‫להיזהר שלא להריח טבק קודם הבדלה‪ ,‬שאם הריח בא מחמת טיפות טבעיות המעורבת בטבק‬ ‫בשמים על הכוס‪ .‬אולם נראה שמזה שכתב הגרשז"א דין זה רק לגבי האש ולא לגבי בשמים‪,‬‬ ‫– יש מהפוסקים שנמנעו מלהריח בהם אא"כ בירכו לפני כן על דבר שמחויב בברכת הריח‪ ,‬כדי‬ ‫שלגבי בשמים אפשר שלכו"ע נשים שייכות בענין זה‪ ,‬ואף הן צריכות להשיב את הנפש‬ ‫לפטור גם את ריח הטבק‪ ,‬ואף שמנהג העולם להקל בזה‪ ,‬אפשר שכיון שספק ברכות להקל –‬ ‫הכואבת‪ ,‬וא"כ אין זה הפסק לנשים‪ .‬ולכן אם מבדיל לנשים יכול לברך על הבשמים אף שכבר‬ ‫לא חששו לדעת המחמירים‪ ,‬אבל בענינינו שיכול לגרום לברכה לבטלה ע"י שיפסיק שלא כדין‬ ‫יצא ידי חובתו‪ ,‬ואין זה הפסק‪.‬‬ ‫בין ברכת הגפן לשתיה אפשר שיש יותר מקום להחמיר]‪.‬‬ ‫ברכת חלב שיבולת שועל‬ ‫אלא שיש לברר אם עירבו החלב הנ"ל במאכל אחר כדי לתת בו טעם‪ ,‬אפילו אם היה ברכתו‬ ‫שהכל‪ ,‬מפני שעכשיו הוא מאכל ולכאורה מתייחסים עכשיו לחלב כמאכל מי פירות הנ"ל‬ ‫בשנים האחרונות נרשמה התפתחות משמעותית בייצור החלב שאינו חלבי‪ .‬לשומרי‬ ‫שמברכים ברכתו הראויה [כאילו הוסיף קמח למשקה ונעשה עבה‪ ,‬שמשתנה ברכתו]‪ ,‬ואם כן‬ ‫כשרות הדבר מביא תועלת לאפשר שתית החלב בקפה לאחר אכילת בשר וכדו’‪ ,‬אכן רבים‬ ‫צריך לברך על המאכל מזונות לפי הכלל ש'כל שיש בו מין דגן’ הוא העיקר אף אם הוא המעט‬ ‫בעולם צורכים אותו מחמת סיבות תזונתיות או בריאותיות‪ ,‬וכן הרגישים או אלרגיים לחלב‪.‬‬ ‫(שו”ע סימן רח סעיף ב)‪.‬‬ ‫ויש לשאול מהו ברכתו אם מיוצר מדגן שיבולת שועל‪ ,‬ומה הדין אם עירבוהו במאכל‪.‬‬ ‫ונחלקו בזה אם אומרים כלל ' כל שיש בו’ כשאין ברכתו מזונות‪ .‬דעת האבן העוזר (סימן רח)‬ ‫תשובה‪ :‬ברכתו שהכל‪ ,‬אף כשעירב במאכל להטעימו‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫והפמ"ג (משב"ז ס"ק ז) שהכלל שמין דגן עיקר הוא רק כשמברכים עליהם בורא מיני מזונות‪.‬‬ ‫הנה מצינו מבוכה רבה בפוסקים‪ ,‬בעניין ברכת מי הבישול של פירות [לעומת רסק פירות‬ ‫אמנם בשער הציון (ס"ק כו‪-‬כז) הביא שדעת המגן אברהם (ס"ק ז) שמין דגן בכל האופנים לא‬ ‫שנחלקו בזה השו”ע ורמ”א (סימן רב סעיף ז) והמנהג כרמ”א לברך שהכל]‪ .‬השו"ע בסימן רב‬ ‫בטל [ואף גאנצ"ע גערשטי"ן שברכתן בורא פרי האדמה לשיטת תלמידי רבנו יונה לא בטלי]‪.‬‬ ‫(סעיף י) מביא בזה מחלוקת ראשונים אם לברך שהכל כדין המים או כברכת הפרי‪ ,‬ובסימן רה‬ ‫אמנם בנד"ד לכאורה בתערובת זו מתייחסים לתערובת הראשונה של הדגן במים‪ ,‬והרי כדי‬ ‫(סעיף ב) סתם השו"ע לברך כברכת הפרי [ומפני שיש בזה כמה תנאים כדלהלן יש נוהגים‬ ‫לייצר מיצוי טוחנים את הדגן לפני עירובו במים‪ ,‬ומבואר בשו”ע (סימן רח סעיף ב) שאם כתש‬ ‫לברך שהכל‪ ,‬או לברך על פרי אחר לפטור מים אלו]‪ .‬ולכאורה הוא הנידון במיצוי של שיבולת‬ ‫הדגן ברכתו מזונות‪.‬‬ ‫שועל שבנד"ד‪.‬‬ ‫אולם נראה שיש מקום לחלק בין המיצוי עצמו שיש לדון שאם נתערב יברך מזונות‪,‬‬ ‫אמנם יש כמה תנאים לברך ברכת הפרי‪ :‬א‪ .‬שדרך רוב אכילתו [גם] בבישול (משנ"ב ס"ק נב‬ ‫למשקה חלב שמיוצר ממיצוי זה שלא ישתנה ברכת המאכל‪ .‬כיון שבמשקה החלב הטעם של‬ ‫וביה”ל סעיף י ד”ה על)‪ .‬ב‪ .‬שהבישול נועדה לצורך שניהם‪ ,‬אכילת הפרי ושתית המים (שם‬ ‫השיבולת שועל אינו עיקרי והוא רק צירוף של חומרים שמייצרים טעם חלב‪ .‬ברכיבים של‬ ‫סימן רה ס"ק ח וס"ק י) [ולכן לא מברכים על קפה ותה העץ]‪ .‬ג‪ .‬שהפרי עומד בעינו לאחר‬ ‫' אלטרנטיב תנובה’ נמצא שיש רק שבע אחוז דגן במוצר‪ ,‬כל השאר הוא מים סוכר שמן‬ ‫הבישול וטעמו נשאר או משתבח (ביה"ל שם‪ ,‬ויאמר אברהם סימן ו)‪ .‬ד‪ .‬שיתבשל היטב זמן‬ ‫מייצבים וחומרי טעם וריח‪ .‬כנראה שהסיבה האמיתית לשימוש בשיבולת שועל במוצר הוא‬ ‫רב עד שהמים קבלו טעם גמור (ע"פ משנ"ב סימן רב ס"ק נא ושעה"צ ס"ק ס‪ ,‬ועוד)‪ .‬ה‪ .‬שאין‬ ‫להציגו כמוצר בריא [וד”ל]‪ ,‬ואולי מועיל למרקם החלבי שבו‪ ,‬אך זה לא משנה את ברכתו‬ ‫במי הבישול בנוסף מאכל חשוב שברכתו שהכל (שו"ע סימן רה סעיף ב ומשנ”ב ס”ק יג)‪ .‬ו‪.‬‬ ‫למזונות שהוא כמו לדבק (שו"ע שם)‪ .‬וגם אם נותן מעט טעם‪ ,‬כפי הנראה שמוסיפים חומרי‬ ‫שאין במים טעם עצמי קודם נתינת הפרי (משנ"ב סימן רה ס"ק יב‪ ,‬ערוך השולחן סימן רב‬ ‫טעם משמע שאינו הטעם העיקרי‪ ,‬וכמבואר לעיל בתנאי מי פירות‪.‬‬ ‫סעיף לג)‪ .‬והנה וודאי שאין כל התנאים הללו שייכים בנד"ד‪.‬‬ ‫ויש לברר מה הדין אם בירך עליו בטעות מזונות‪ ,‬וכן אם יכוון כשמברך על דבר אחר מזונות‬ ‫אכן באמת ברכתו שהכל לכו"ע‪ ,‬כיון שדומה למשקה בירה ושיכר שפסק השו"ע (סימן רב‬ ‫אם פוטר חלב הנ”ל‪ .‬ולעניין פרי מרוסק מצינו ברמ"א (סימן רב סעיף ז) שעל אף שברכתו‬ ‫סעיף א) שברכתו שהכל‪ .‬וכן מבואר לעניין בישול קמח דגן במים‪ ,‬שכתב השו"ע (סימן רח‬ ‫שהכל אם בירך ברכתו הראויה יצא‪ .‬וגם לעניין מיץ פירות סחוט מצינו כן (שעה"צ סימן רה‬ ‫סעיף ו) שאם היה עבה כדי שיהיה ראוי ללועסו‪ ,‬מברך בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה‪ .‬אך‬ ‫ס"ק כא‪ ,‬ובסימן רב ס"ק נד נשאר בצ"ע)‪ .‬וכשנתערב במאכל אפשר לצרף שבדיעבד מזונות‬ ‫אם היה רך עד שראוי לשתיה‪ ,‬מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות‪ .‬והוא על פי הכלל‬ ‫פוטר כל המאכלים מלבד מים ומלח (ביאור הלכה סימן קסז ד"ה ובמקום)‪ .‬אמנם בשתיה‪,‬‬ ‫המבואר בתוספות (ברכות לח‪ .‬ד”ה האי וד”ה והא) שכל דבר שיש בו מחמשת המינין ואינו‬ ‫יתכן שכיון שמדינא ברכתו שהכל כיון שהוא משקה‪ ,‬אין יוצא ידי חובה כלל בברכת מזונות‬ ‫עשוי לסעוד כי אם לשתות כגון שכר וכיוצא בו מברך שהכל‪ .‬ונלמד מכאן לנד"ד שאם‬ ‫[לענין דיעבד צ"ע אם נחשב כמים או שמזין]‪.‬‬ ‫מערבים הדגן במים עד שנעשה במרקם חלב וראוי לשתיה ברכתו שהכל‪.‬‬