נזר הוראה · Nezer Hora'ah — חיי שרה (2026-11-02)

פר' חיי שרה – תולדות תשפ"ז | גיליון 73
ואף שהחזו"א (או"ח סי' מט סקט"ז) והדובב מישרים (או"ח סי' מט)
והמנחת יצחק (ח"ז סי' לג) מחמירים בזה ,מ"מ אף לשיטתם אין להחמיר אלא א .מאכל שהיה מתחת למיטה שישנו עליה בלילה ,האם המאכל אסור
במאכל שאסור מדינא ,אבל במאכל שאסור רק מחומרא ,כגון :מצה שרויה - בטלטול בשבת כדין מוקצה?
מותר לטלטל .ולכן גם בנידון דידן יש להקל.
תשובת מורינו הרב שליט"א :מותר.
הנה נהגו רבים להחמיר שלא לאכול מאכל שהיה תחת מיטה שישנו עליה
ב .חילוני שהיה מחלל שבת להכעיס ל"ע ,שזכה לשוב בתשובה מחשש סכנה ,וכמבואר בשו"ע (יו"ד סי' קטז סעיף ה') ,ומקורו מהגמ' (פסחים
שלמה ,שואל האם הוא צריך להגעיל את הקומקום שהשתמש בו קיב ,).ועיין בזה בשו"ת דברי יציב (יו"ד סי' לא) בשם הדברי חיים זי"ע ,וכן נהגו
בשבתות? הרבה צדיקים .ויש גם רבים שמקילים בזה כפי שיובא להלן.
תשובת מורינו הרב שליט"א :צריך. ולפי זה יש לדון במאכל שהיה מונח בלילה תחת המיטה לאלו שאוסרים
אותו באכילה ,שלכאורה אסור גם לטלטלו כדין מוקצה מחמת גופו ,שהרי אין
והטעם ,משום שהמבשל בשבת במזיד – המאכל אסור לו לעולם ,ולאנשים לו שימוש בשבת ,ובני הבית הקצו את דעתם ממנו.
אחרים -המאכל מותר במוצאי שבת .וסיר או קומקום שבישלו בו בשבת -
אסור לעולם עד שיגעילוהו כדין ,כמבואר במג"א (סי' שיח סק"א) ,ובשועה"ר ברם ,מצינו בביאור הלכה (סי' שלח סעיף ח' ד"ה אסור) שכתב לגבי נטילת
(שם סק"א) ,ובמשנ"ב (שם סק"ד) .ואף שידוע שכל קדירת איסור – מותרת ידיים שחרית ונטילת מים אחרונים לתוך כלי ,שאין בכך משום ביטול כלי
בדיעבד לאחר מעת לעת ,מכיון שטעם האיסור נותן טעם לפגם ,מ"מ מהיכנו ,משום שאין על המים שם איסור אלא יש רוח רעה ששורה עליהם,
לכתחילה גזרו להשתמש בסיר אינו בן יומו אטו בן יומו כמבואר בשו"ע (יו"ד עיי"ש .ולפי זה אפשר לומר גם בנידון דידן ,שאין שם איסור על המאכל אלא
סי' קג סעיף ה' וברעק"א שם) .ולכן בנידון דידן – אין להשתמש בקומקום שנמנעים לאוכלו מחמת הרוח הרעה ,ולכן אינו בגדר מוקצה.
אלא לאחר שיגעילנו כדין.
ברם למעשה קשה להתיר מחמת סברא זו ,משום שכמה אחרונים תמהו
אולם עיין בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' נ') וכן בספר תשובות והנהגות (ח"ד על דבריו( ,ראה :שו"ת מגדנות אליהו סוף ח"ד בהערות לסי' שלח ,ובספר אור
סי' קצו) בשם הגר"ח סולובייצ'יק זצ"ל ,שאין בליעות נאסרות מחמת מעשה החמה להגר"ז קרויזר זצ"ל בהגהותיו שם) ,שהרי סוף כל סוף אין המים ראויים
שבת ,מכיון שאין זה כאיסור 'חפצא' כמו מאכלות אסורות ,אלא שאסרוהו לכלום ,והאדם בודל מהם .וביארו שם הטעם שנוהגים להקל כיום במי נטילת
מחמת קנס ,והקנס הוא רק שלא ירויח ממעשה האיסור שעשה בשבת ולא על ידיים ובמים אחרונים -משום שיש לזה כלי מיוחד ,וכן משום סברת הגרי"ש
הבליעות שבקדירה ,ולכן לדבריו הסיר מותר ,וע"ע בזה בפמ"ג (או"ח סי' רנג אלישיב זצ"ל (שלמי יהודה פרק י' הערה מא) שאפשר להשתמש עם המים
א"א סקל"ט) ,ובדעת תורה (ריש סי' שיח) שהאריכו בזה .ברם למעשה נקטו להדיח בבית הכסא .ואם כן בנידון דידן אין מקום להתיר ,שהרי אין מה לעשות
הפוסקים להחמיר כנ"ל ,ולכן יש להגעיל את הקומקום. עם המאכל[ .ולפי צד זה – יש לאסור אף להטביל את המאכל אף לנוהגים כן
(כפי שנהגו בחצה"ק קארלין ,וכמו שכתבו החיד"א בספרו חומת אנך ועוד
• אחרונים) ,משום שבכך הוא 'מתקן' את המאכל ,וניכר שטובלו לשם כך].
והיה מקום לפלפל בזה ,שהרי בפשטות המים שנתבשלו בשבת ,אף שהם ואין לומר שמכיון שהמאכל ראוי למאכל בהמה או כלבים מותר לטלטלו
אסורים בשתיה כדלעיל ,מכל מקום הרי אין בהם טעם ,והיאך יכולים לאסור כמבואר בשו"ע (או"ח סי' שח סעיף כט) ,משום שלמעשה נקטו האחרונים
את הקומקום. שענין מוקצה תלוי לפי הזמן והמקום ,ובזמנינו אין דרך בני האדם לתת פסולת
מאכל לבעלי חיים ,ואפילו אם הם מצויים בסביבתו ,אלא זורקים לאשפה,
ומצאנו בשאלה זו אריכות גדולה באחרונים :הנה בגמ' (פסחים מא). מכיון שכן ,חל איסור טלטול על כל הפסולת ושיורי המאכלים שאינם ראויים
וברש"י שם (ד"ה שמפיגין) מוכח שמים אין להם טעם .ומנגד מצינו בגמ' (ע"ז למאכל אדם ,אלא אם כן הם בגדר 'גרף של רעי'.
עג ).שמים שנתנסכו לעבודה זרה – אוסרים בשישים .ומשמע שיש להם
טעם .עוד מצינו בגמ' (בכורות כב ).לגבי הלוקח ציר דגים מעם הארץ ,שאפשר אולם למעשה יש להתיר לטלטלו מטעם אחר :שהרי ישנם פוסקים
להשיקו ולטהרו ,וכתבו התוס' (שם ד"ה הנך) ,שאם היו אומרים טעם כעיקר שמקילים בדיעבד במאכל שהיה תחת המטה ,ראה :שו"ת שבות יעקב (ח"ב
לגבי טומאה ,היו המים אוסרים בשישים .ומשמע שמים נותנים טעם ,ואפי' סי' קה) ,והובאו דבריו בפתחי תשובה (שם סק"ד) ,וראה בספר שמירת הגוף
שאין המים נותנים טעם לשבח כשאר משקים ,מ"מ מכיון שמרגישים אותם – והנפש (פרק יד ,הערה בסעיף ה') שהביא שפעם אירע ששכחו אוכל מתחת
נחשבים כנותנים טעם. למיטה ,והורה החזו"א זצ"ל לתת את האוכל לישיבת תפארת ציון ,ולא להודיע
שהיה תחת המיטה .וראה גם בשבט הלוי (ח"ו סי' קיא) שמקל בזה.
ועיין במנחת פתים (יו"ד סי' קג סעיף א') ,שהביא מהש"ך ובפמ"ג (שם
סק"ב) לגבי איסור שנפל לקדירה שנותן טעם לא לשבח ולא לפגם עיי"ש, ולכן ,מכיון שיש אנשים שמקילים בזה – הרי שהמאכל ראוי להם לאכילה,
וא"כ יש לדון למה צריכים ס' נגד המים .וכבר האריך בזה בשו"ת בית יצחק ואם כן אין בזה מוקצה .וכפי שמצינו לגבי קטניות בפסח ,שכתבו הרב פעלים
(או"ח סי' ב' אות ד') ,והביא מש"כ בט"ז (או"ח סי' רפ סק"ה) שמשמע (ח"ג סי' ל') ו הכף החיים (סי' תנג סקי"ז) שמותר לבן אשכנז לטלטלם ,מכיון
מדבריו שמים אין להם טעם של עצמם ,ותמה כנ"ל. שראויים לבן עדות המזרח ,וכ"ס הגרי"ש אלישיב זצ"ל (שלמי יהודה פרק ח'
סקע"ג).
כגון :כשיש ערמת ספרים על מקומו והוא נוטל ספר אחר ספר למקומו,
שמטרתו היא לפנות את השולחן ,ורק לאחר שהספר כבר בידו הוא מחזירו
למקומו ,וכן באופן שלוקח בידו סכו"ם במטרה כדי לנגבם ,ונוטל מכל הבא ומבאר שאכן אף שאין להם טעם או שיש בהם רק טעם קלוש ,מ"מ אוסרים
ליד לנגבו ,וכשזה כבר בידו הרי הוא מחזירו למקומו[ ,ראה :משנ"ב (סי' שיט עד שישים ,משום שלא גרעו מגיד הנשה שנימוח וכמבואר בט"ז (יו"ד סי' ק'
סקט"ו); שש"כ (פרק ג' סעיף עח)]. סק"ה) ,וראה שם מה שמבאר לפי"ז דברי השו"ע (יו"ד סי' קלד סעיף ג')
אבל בנידון דידן – הרי זו 'ברירה אריכתא' ,שהרי אין לו אלא מטרה אחת, עיי"ש.
והיא :לברור לעצמו חומש שאינו קרוע .ובזה לא מצינו בפוסקים שיתירו את ואפשר לבאר שענין טעם כעיקר הוא משום ש'טעימתו היא הכרתו' ,ומכיון
הדבר. שבכל מקום שיש מים הם נרגשים ,מחמת שמקלישים את הטעם השני
וטענה חזקה ואמיתית היא .ולכן למעשה נראה כדלהלן :אם החומשים ומחמת סיבות נוספות ,אם כן הרי ש'הוכר האיסור' באופן אחר ודו"ק .וראיתי
נמצאים בארון הספרים – אין בכך שום שאלה ומותר להכין חומש לצורך מביאים בשם הרשב"א לבאר באופן אחר ,שכמו שמצינו באיסור שנתערב מין
מחר ,וכפי שכתבו האחרונים ,שספרים שמונחים בארון – אינם נחשבים במינו לח בלח – שאוסר עד שישים ,ואף שאינו נותן טעם שהרי מינו הוא ,כמו
כתערובת (ראה שש"כ פ"ג הערה קצז ובח"ג שם ,ובשולחן שלמה אות ד' כן אוסרים מים אף שאין להם טעם.
ובהערה שם) ,ואף שמבחוץ אין ניכר האם החומש קרוע או לא (ראה אורחות ועיין בשו"ת חכם צבי (ריש סי' קכט) שכותב שמים הם חומר היולי שרק
שבת פ"ג בסוף הערה יז בשם הגרשז"א והחזו"א). מקבל טעם ,אבל אין בו טעם עצמי עיי"ש .ועיין עוד במנחת פתים (סי' קג סעיף
אולם אם הספרים נמצאים בתערובת על השולחן -יש מקום להחמיר מכח א') מה שהביא משו"ת בית שלמה ,ובגיליון מהרש"א (יו"ד סי' פא סקי"ג),
הנ"ל ,ולכן טוב לעיין מעט בחומש לאחר הברירה ,אולם המקל בזה – יש לו ובשו"ת אבני נזר (יו"ד סי' קיג).
על מה לסמוך מחמת ההיתרים דלהלן שהם מצטרפים להיתרים שהבאנו
בגיליון הקודם ,ואלו הם:
ראשית משום שבפשטות נראה שזה נחשב כמין אחד ,וכפי שכתבנו מי שנהוג להכין בביתו פוקצ'ות פרוה [מיני מאפה שעליהם חתיכות ג.
בתחילת התשובה בגיליון העבר ,שזה דומה לדין 'עלים מעופשים' כמבואר ירקות] לארוחת ערב .ופעם אחת הכינו כמות גדולה של פוקצ'ות
ברמ"א (סי' שיט סעיף א') שהברירה בו היא רק מדרבנן ,שהרי אף חומש שנעשו מעיסה שנילושה עם חלב .מה דינם?
קרוע ראוי בשעת הדחק .וכאן זה עדיף מ'עלים מעופשים' ,שהרי עלים תשובת מורינו הרב שליט"א :אסורים באכילה אא"כ אין דרכם לאוכלם עם
מעופשים ניכרים ,ומזוהים מיד כפסולת ,משא"כ כאן שכל החומשים נראים בשר.
שווים ,ורק כשלוקח את החומש בידו ,שאז הוא כבר אינו מעורב ,הוא יכול
לברר אם הוא קרוע או לא. הנה נפסק בשו"ע (יו"ד סי' פז ס"א) שאסור ללוש פת בחלב ואם לש -כל
הפת אסורה אפי' לאכלה לבדה .ומקור הדין מהגמ' (פסחים לו .).והטעם הוא,
ולגבי מין אחד כתב הרמ"א (או"ח סי' שיט סעיף ג') שאין בזה ברירה .ואף שמא יבא לאכלו עם בשר .ומ"מ מבואר בשו"ע ע"פ הגמ' שישנם שני אופני
שהט"ז (שם סק"ב) מחמיר אף במין אחד כשרוצה להניחו לאחר זמן עיי"ש. היתר :א' ,אם לש בכמות קטנה דהיינו שמספיקה רק ליום אחד .ב' ,אם עושה
מ"מ למעשה הכרעת רוב האחרונים והפוסקים להתיר כדעת הרמ"א. סימן או שינוי בצורת הפת ,שמחמתו יידעו שהוא חלבי.
ומ"מ מחמת סברא זו לבד -קשה להקל הלכה למעשה ללא ראיה ולכן בנידון דידן שאפו כמות גדולה של פוקצ'ות מעיסה חלבית [שמספיקה
מהפוסקים .ויש לצרף סברא נוספת שהובאה בפוסקים להקל ,ועוד ,שכאן אין ליותר מיום אחד] ,ולא עשו איזה סימן או שינוי בפוקצ'ות – הרי הן אסורות,
לו מטרה לברור ולמיין ,אלא לקחת לו חומש ,ולכן הוא מוציא את החומש ואף לא יועיל לחלקם לאנשים אחרים.
הראשון ,ובעודו בידו כשכבר אינו מעורב הוא בודק האם החומש ראוי
לשימוש. ואף שכיום ישנם בשוק פוקצ'ות פרוה וחלביות ,ובין החלביות יש שרק
העיסה נילושה עם חלב ,ויש שיש עליהם גבינה צהובה מלמעלה .ולכן בדרך
וענין זה מצינו בקצות השולחן (סי' קכה בדי השולחן סקמ"ז) שהביא דברי כלל האדם מברר טרם אכילתו האם הפוקצ'ה היא חלבית או לא .מ"מ אין
המשנ"ב (סי' שיט סקט"ו) שאם תלויים כמה מעילים ,והוא מחפש את מעילו להתיר מחמת כן .ואף שבבלינצ'עס [חביתיות ממולאות] ההוראה היא להקל
ועי"ז מוכרח לסלק בהתחלה את שאר המעילים – שאין זה בכלל בורר ,וכתב להכין כמות גדולה ,אף שיש בלינצ'עס חלביים [-במילוי גבינה] ובשריים [-
על זה בספר שביתת השבת (סי' יג סקי"ג) שכל זה כשיודע שמעילו נמצא במילוי כבד וכדו'] ,וטעם ההיתר הוא משום שאפשר לפתוח ולראות מהו
מתחת המעילים ,אבל אם אינו יודע היכן מעילו – אסור .ובקצוה"ש כותב המילוי ,כמבואר בדרכי תשובה (שם סקכ"ב) ,ועיין בשיורי ברכה ובאחרונים
שלא ראינו נזהרים בזה ,ואפשר ליישב המנהג על פי מה שכתב השביתת שם שיש חולקים בזה ,ולמעשה ההוראה היא להתיר .אבל אין ההיתר מחמת
השבת עצמו (סי' ג סק"י) ,שאם הוא מחזיר את מה שאינו רוצה למקומו – אין שהאדם מברר ושואל טרם אכילתו אם זה חלבי או בשרי ,אלא ההיתר הוא רק
בכך משום בורר .ורק כשלוקח כדי למיין כל סוג במקום נפרד – הדבר אסור, כשאפשר לפתוח ולראות ,כגון :בלינצ'עס ובורקס וכדו'.
וכן פסק בשו"ת מהרש"ג (ח"א סי' נד) וכ"ס עוד אחרונים עיי"ש .ועיין בשו"ת
מנחת יצחק (ח"א סי' קט אות ח') שכתב שהיתר זה 'חזי לאצטרופי'. ולכן בנידון דידן – יש לאסור כנ"ל את כל הלחמניות ,אולם באופן שאינם
אוכלים את הפוקצ'ות עם בשר – יש להתיר ,וכמו שהתיר בשו"ת מהרי"ט
והנה במעילים -גרע טפי מנידו"ד ,ששם הרי רק מעיל אחד ראוי לו ,ושאר (ח"ב סי' יח ,הובאו דבריו בפתחי תשובה שם סק"ג) לגבי מיני מזונות
המעילים אינם ראויים כלל ,משא"כ כאן שכל החומשים ראויים ,אלא שהוא הממולאים במיני מתיקה שאין דרך לאכלם עם גבינה שמותר ללוש אותם עם
מעדיף חומש שאינו קרוע .ולא דמיא למה שהחמירו כמה אחרונים בדין שומן בשרי עיי"ש.
תערובת מצות שחלקן שבורות ,שיש בזה משום בורר ,דשאני התם שהמצות
השבורות אינן ראויות לו כלל ל'לחם משנה' .ועיין גם באגלי טל (בורר סי' יז
וסקכ"ט) שכתב שבאופן שהברירה אסורה רק מדרבנן ,כמו בנידון דידן שלכל
היותר הדבר אסור רק מדרבנן ,וכדין 'עלים מעופשים' -מותר לברור לסעודה
מכתבים למערכת
אחרת עיי"ש. בגיליון האחרון נכתב שמותר לברור חומש בליל שבת מתוך תערובת
עוד יש לצרף שבנידון דידן קדמה מעשה למחשבה ,שהרי כשמוציא את חומשים שחלקם קרועים לצורך קריאת התורה של מחר ,מחמת כמה
צירופים .וההיתר העיקרי היה משום שהוא בורר מכל הבא ליד.
החומש הוא אינו יודע אם זה אוכל או פסולת ,ורק אח"כ יתברר הדבר ,ועיין
בשער הציון (סי' שיט סק"ה) בכעין זה שאין בזה חיוב חטאת משום שקדמה והעירו כמה תלמידי חכמים חשובים ,שההיתר לברור 'מכל הבא ליד' אינו
מעשה למחשבה ,מ"מ לא אריך למעבד הכי .ומהמשך דברי המשנ"ב משמע היתר גורף ,אלא רק כשנוטל את הדבר למטרה מסוימת ,וכשזה כבר בידו –
שמקל בזה עיי"ש. הוא מחזירו למקומו.
הרה"ג ר' שמעון ביניק שליט"א
מרבני ק"ק קארלין סטאלין ,ומרבני בית ההוראה
בנין וסתירה בכלים חיוב טבילה לפלטת שבת או רשת תנור שמניח עליהן לפעמים מאכל
תקיעה בחוזק -אסורה מן התורה .הידוק – אסור מדרבנן ,וחיבור רפוי -
מותר. שאלה :מי שקנה פלטת שבת ,ודרכו להניח עליו בימות החול לחמניות באופן ישיר ללא הפסק תבנית או כלי
אחר ,האם מחויב להטביל את הפלטה[ ,שאלה זו נוגעת גם לגבי רשת תנור אם מניח עליה לחם או חלה כדי
לחממה ,ואף אם יניח ביניהם נייר אפיה או נייר כסף -הרי הוא אינו כלי ובטל לאוכל].
הסותר על מנת לבנות ,או שאינו בדרך השחתה – אסור מן התורה,
ובדרך השחתה – הרי הוא מקלקל ואסור מדרבנן. תשובה :א .הנה כלי אכילה מחויבים בטבילה ,וכלי שאינו משמש לאכילה -אינו מחויב בטבילה ,ובנידון דידן
מצד אחד אין תשמישו באופן רגיל למאכלים באופן ישיר ,ומצד שני הוא משתמש עמו גם למאכלים.
מותר לחבר מגש לכסא ילדים ,ובפרט אם הוא מתחבר בקלות או
שהדרך לחברו ולפרקו תמיד. ב .בשו"ע (יו"ד סי' קכ סעיף ח) נפסק לגבי סכין שמיועד לחתוך בו קלפים [-שאינו צורך סעודה] ,ושאלו חבירו
ממנו לצורך סעודה ,שפטור מטבילה .וכתב הרמ"א שמי שיש לו סכין שמשתמש עמו לחתוך בו קלפים -אסור
בובת משחק שנפל ממנה יד או רגל – מותר לחברו שוב רק באופן להשתמש עמו לצורך סעודה אפילו דרך עראי .ומקור דבריו מהאו"ה (כלל נח אות פה).
שחיבורו רפוי. ג .אך שיטת הפר"ח (סקי"ב ,מביאו הדרכ"ת בסקל"ח) לגבי טריפי"ד שאין נותנים עליו המאכל עצמו -שאינו
צריך טבילה .ואף שלפעמים צולים עליו האוכל עצמו ,מ"מ אזלינן בכלי בתר עיקר ורוב תשמישו .וכן לגבי סכין
מותר להבריג ראש בקבוק או מלחיה אפי' באופן מהודק. שהדרך לחתוך בו קלפים שהרמ"א מחמיר שאסור להשתמש לצורך סעודה אפילו דרך עראי ,כתב הפר"ח
(סקי"ט) שהולכים אחר רוב תשמישו ,ואף שלפעמים 'רגילים' להשתמש בו למאכל ,אי"צ טבילה .והפר"ת
אבני לגו – לרוב הפוסקים מותר ,מכיון שעשוי לפרקו באותו יום, (סקי"א) השיג עליו וכותב שאין הולכים אחר רוב תשמישו .והט"ז (סק"י) והש"ך (סקט"ז) נראה שמחמירים
ובוודאי שאין למחות בקטנים שמשחקים בהם .ומגנטים שחיבורם רפוי – כהרמ"א.
בוודאי שמותר. ד .היוצא מהנ"ל ששיטת הרמ"א ,הט"ז ,הש"ך והפר"ת -להחמיר בכלי שרוב תשמישו שלא לצורך סעודה ,אם
יש לו שימוש מועט לסעודה ,והפר"ח מקל .והיות שרק הפר"ח מקל והוא יחיד נגד כל הפוסקים אין להקל מחמת
שינוי גובה סטנדר – מותר .וה"ה במאוורר ,אבל במאוורר יש להיזהר זה לגבי רשת ופלטה הנ"ל .אמנם יש לחלק בזה אם הדרך להשתמש כמיעוט או לא וכדלהלן.
שלא יפסיק את פעולתו בעת שמחזיקים אותו.
ה .ובפרי תואר (סקי"א) כותב על דברי הרמ"א שמחמיר כאו"ה שאין להשתמש בו אפי' תשמיש עראי בכלי
אין לתת שרוך חדש במנעל .ואפי' שכבר היה במנעל אחר .משום שהוא שיחדו לקלפים -שהיינו רק בסכין ששימושו הרגיל הוא ככלי סעודה ,ורק הוא החליט להשתמש בו לקלפים ,בזה
מתקן ומשלים את צורת הנעל. גם שימוש עראי מחייב בטבילה ,אבל כלי שסדר שימושו הרגיל אינו לצורך סעודה ,אם ירצה להשתמש בו עראי
לסעודה -אינו מחויב בטבילה.
אבל מותר להחזירו אם כבר היה שם פעם אחת לפני השבת .והיינו רק
כשקל להשחיל שוב ,אבל אם אפשר להשחילו רק ע"י טורח – אסור. ו .בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' פד) מדייק מדברי השו"ע (סי' קכ סעיף ד) שאינו טעון טבילה ,אף אם צולים
עליו לפעמים ,וגם הרמ"א אינו מגיה על המחבר ,ו מוכח שסברו כהפר"ח .ומקשה שהרמ"א סותר עצמו לסעיף ח'
אם התחילו להשחיל בערב שבת – מותר להמשיך להשחיל בשבת לשאר שמחמיר לגבי סכין המיוחד לקלפים .והמנחת יצחק מחלק שאם עיקר הכלי ואופן עשייתו בתבניתו וצלמו לצורך
הנקבים. תשמיש עניינים שא"צ טבילה ,אז אף שמשתמש עמו לפעמים לצורך סעודה לא הוי דרך תשמישו ובטל לגבי
רובא .אך אם כפי תכנית עשיית הכלי ראוי ועומד לכל ענייני שימוש אף לצורך סעודה ,רק הוא קבעו לצורך דבר
אם משחיל באופן שלא יישאר כך בקביעות אלא יוציאנו במוצאי שבת – שא"צ טבילה ,אז אם משמש לפעמים לצורך סעודה מחוייב בטבילה .וכדברי המנחת יצחק הביא גם בספר אבני
מותר .ולכן מותר להשחיל בנקבים העליונים בלבד. ישפה (ח"א סי' קמז ענף ג') בשם הגרשז"א והגריש"א ,והוא ממש כדברי הפר"ת .ואף שלשון האו"ה הוא
להחמיר ,מ"מ היות שניתן לדחוק בדבריו שהפר"ת והמנח"י אינם חולקים עליו ,מסתבר לומר כן ולהקל.
מותר להכניס חגורה למכנס .אבל אם זו פעם הראשונה ,והיא מיועדת
רק למכנס זה – אסור. ז .היוצא מדברי הפר"ת והמנחת יצחק שהחילוק הוא מה הוא דרך השתמשות הרגילה בכלי זה ,אם לצורך
סעודה או לא .ואם הדרך הוא שלא לצורך סעודה ,אם משתמש עמו עראי לצורך סעודה פטור מטבילה .ואם דרך
ניפוח גלגל או בלון – בפעם הראשונה אסור ,ואם כבר ניפחוהו -מותר שימושו הוא לצורך סעודה ,ורק הוא קבעו שלא לצורך סעודה אינו מחויב בטבילה ,אך אם ישתמש עמו לצורך
סעודה אפילו דרך עראי חייב בטבילה.
רק באופן שלא קושרים אותו.
ח .עתה נבוא לדון לענין פלטת שבת ורשת של תנור ,האם נקרא שצורת תשמישו הרגיל הוא למאכל או שצורת
משקפיים שנפל ממנו בורג – אם יש לו את הבורג ,והוא יכול לחברו שימושו הרגיל הוא רק להניח עליו עם סיר ,ובפשטות אינו נקרא דרך שימושו הרגיל להניח מאכל עליו ישירות.
לבדו – אסור מחשש שמא יתקע ,ולפי השועה"ר מותר לטלטלו לצורך ובספר חוט שני (טבילת כלים עמ' כג אות כד) מסתפק בזה (לפי החולקים על הפר"ח).
מקומו .והחלק שנפל מותר בטלטול.
ט .ולמעשה מסתבר שפלטה אינה עשויה להניח עליה מאכלים אלא ע"י קדירה ,וא"כ הוא ממש כמו
ואם עדיין לבוש בו -לפי השועה"ר מותר להמשיך ללכת עמו כדין טלטול טריפידי"ש .ולכן אם קונה פלטה או רשת תנור כשדעתו להשתמש עמו כרגיל ע"י קדירה או תבנית ,ורק מיעוט
בגופו ,ולפי המשנ"ב אסור לטלטלו כדרכו ,ולכן יש להסירו כלאחר יד. שימושו יהיה לחימום חלות ,אף שדעתו מלכתחילה גם לזה ,מ"מ הוא כמו הטריפידי"ש שאינו שימושו הרגיל
ולכן פטור מטבילה.
אבל אם אין לו את הבורג או אפשרות להבריג – מותר ,וכן אם הלך כן
בערב שבת. י .אמנם יש לצדד להחמיר ברשת תנור משום שהרשת נקראת 'רשת לגריל' ,וכשצולים גריל בתנור הוא ללא
כלי (רק בתוך נייר או שקית שבטלים למאכל) ,אך דבר זה אינו מצוי כלל להשתמש בו לגריל .אך מצוי הוא
אם המסגרת התרופפה קצת והעדשה נפלה – מותר להחזירה ברפיון ללא שמשתמשים בו לחימום חלות או לעשות צנימים ,ולכן קשה לומר בזה שהוא שימוש שאינו רגיל כלל.
הברגה ,כיון שאינו תוקע בחוזק.
יא .אמנם יש לצרף את שיטת הפר"ח שמקל לגמרי לסמוך על רוב תשמישו ,ובצירוף שאפשר שגם ברשת
עדשת משקפיים שיצאה ממקומה – אם יצאה מחמת שהבורג רפוי - נקרא שאינו מסדר שימושו הרגיל שבזה יש עוד פוסקים המקילים יש לסמוך יותר על המקילים .אמנם היות
שהוא דבר קל להטבילו ,ובפרט שאת התבניות מטביל ממילא ,לכן יש להטביל הרשת אף אם כרגע אין דעתו
אסור להחזירה ,שמא יהדק את הבורג ,ואף אסור לטלטל את המשקפיים. להשתמש עמו באופן ישיר (בכדי שאם ירצה יוכל להשתמש עמו ללא תבנית).
ואם יצאה מחמת שהמסגרת התרחבה קצת – מותר להחזירה כשמונחת
ברפיון. יב .להלכה -בפלטה חשמלית אם אין דרכו להשים עליה מאכל באופן ישיר (ואף עם נייר כסף או נייר אפיה דינו
כמניח באופן ישיר) ,אף שלפעמים מזדמן לו כן -פטור מטבילה .ואף כשיודע שדרכו כן במיעוט תשמישו ,כיון
שולחן נפתח – מותר לפתחו ולסגרו בשבת. שאינו דרך שימושו הרגיל ,וכן ראיתי למו"ר בשו"ת אמרי יעקב (ח"ב סי' נז אות ז) ,ובפרט שיש כאן צורך מחמת
שהוא כלי חשמלי שיש קושי בטבילה( ,אמנם יש לצדד שרק שימוש 'עראי' מותר ,ולא שימוש 'מועט' ,ויש בזה
גלגל שנפל ממיטת תינוק – אם אינו מהודק ויפול שוב כשירימוהו - נפק"מ גדולה בבית כנסת וכדו' שדרכם לחמם חלות למלוה מלכה ,וצ"ע) .אבל ברשת לתנור ,היות שאפשר
מותר להחזירו. שנקרא סדר שימושו -יש להטבילו ,ובמקום קושי -גם יש בזה מקום להקל.
ואם הריח באמצע סעודה שלישית בזמן שכבר לילה ,יש לומר שאינו בכלל הנידון הנ"ל,
ואף שכבר לילה ,מ"מ הנפש עדיין אינה כואבת ,שהרי אצלו לא יצאה השבת עדיין ,וכעין זה בדין ברכת הבשמים בהבדלה
כתב בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' לט) לגבי שבע ברכות שחל היום השביעי במוצ"ש ,אם יש
לברך את שבע הברכות בסעודה שלישית אף שנמשכה הרבה בלילה ,ויל"ע. חז"ל תיקנו שב מוצאי שבת קודש מברכים על הבשמים ,בעת שמברכים על כוס ההבדלה.
אמנם אם כשהוא מברך הבדלה הוא מוציא גם אחרים ידי חובתם ,ואלו שיוצאים ממנו הם וטעם ענין זה הוא כדי להשיב את הנפש שהיא כואבת מיציאת השבת[ ,עוד טעם יש בזה,
אנשים שמחויבים לכו"ע בהבדלה ,או שהם קטנים שהגיעו לחינוך – יכול לברך על הבשמים, משום שבשבת הגהינום שובת ,ואין מריחים את ריח הגהינום ,ובמוצאי שבת חוזר הגהינום
אף שהוא כבר יצא ידי חובת הרחת בשמים ,ואין זה נחשב כהפסק מכיון שמבואר בשו"ע לפעול ,ולכן מריחים את הבשמים כדי שלא להריח את ריח שריפת הגהינום].
(או"ח סי' רצז סעיף ה') שנחלקו במי שאינו מריח האם יכול לברך על הבשמים כדי להוציא ויש לדון באחד שבאו לידו בשמים במוצאי שבת ,והוא הריחם קודם הבדלה ,האם מותר לו
אחרים ,וכתב שם המשנ"ב שמי שיש לו חוש הריח ובירך כבר על הבשמים ,ובא להבדיל פעם לברך ברכת הבשמים כשמבדיל על הכוס ,שהרי יוצאים את ענין הרחת הבשמים גם כשאינו
אחרת בשביל אחרים – מריח שוב ומברך ,ואין זה הפסק מכיון שמוציא בכך אחרים. על הכוס .ורק לכתחילה תיקנו להריח בשמים על הכוס .ובאופן זה אם הוא יברך על הבשמים
בהבדלה – הרי הוא מפסיק בין ברכת הגפן לשתיית הכוס ,והוי ברכת הגפן לבטלה ,והוא שותה
אבל אם הוא מבדיל רק להוציא נשים – אינו יכול לברך על הבשמים אם כבר יצא ידי את הכוס ללא ברכה ,מכיון שהפסיד את ברכת הגפן.
חובתו ,שהרי יש מחלוקת אם נשים מחויבות בהבדלה ,ואף לפי השיטות שאינן מחויבות
משום שזו מצוה שהזמן גרמא ,מ"מ נקטינן שיכולות להבדיל [אם אין מי שיבדיל עבורן] ,לפי והנה אם הריח את הבשמים משום שחשב שלא יהיו לא בשמים כשיבדיל על הכוס – הדבר
שיכולות לחייב את עצמן אף במצוות שהזמן גרמא. פשוט שיצא בזה ענין הרחת הבשמים במוצ"ש ,ושוב אינו יכול לברך על הכוס .והנידון הוא
באופן שהריח ללא כוונה ,כגון שגבאי בית הכנסת מחלק בשמים במוצ"ש ,והוא הריח ללא
וכתב הגרשז"א (שש"כ פרק סא) שכשנשים מבדילות לעצמן – לא יברכו על האש בסדר כוונה ,האם יצא בזה ענין הרחת הבשמים ,שבשו"ע (או"ח סי' סא) נקטינן שבמצוות דרבנן אין
ההבדלה על הכוס ,מכיון שברכת האש אין חובה לאומרו על הכוס ,והביאור הלכה נוטה לומר הכוונה לקיום המצוה מעכבת ,וכ"ש הכא שאינו חובה ,שאין הכוונה מעכבת.
שאף לאלו הסורים שנשים מחויבות בהבדלה ,מ"מ אינן מחויבות בברכת האש ,ואף שיכולות ובאופן שמכוין להדיא שלא לצאת ענין הרחת הבשמים בהרחה זו – כבר כתבנו במאמרנו
לחייב עצמן גם בזה ולברך על האש ,מ"מ אם יברכו אותה באמצע סדר ההבדלה על הכוס – הקודם ,שבמידי דאכילה כגון שאנסוהו לאכול מצה – יצא ידי חובתו ,משום שנהנה מעצם
ה"ז הפסק בין ברכת הגפן והשתיה .ולפי"ז הוא הדין בברכת הבשמים ,שאע"פ שבוודאי האכילה ,אבל אם הייתה לו כוונה הפכית – דעת המשנ"ב נוטה שלא יצא ידי חובתו ,אבל
יכולות לברך על הבשמים דהוי כברכת הנהנין ,מ"מ אפשר שאין תקנת הרחת הבשמים הפמ"ג מסופק בזה ,מכיון שלמעשה נהנה מהאכילה .ולפי"ז הוא הדין בברכת הריח שהיא
במוצ"ש לנשים ,וא"כ אם תברך על הבשמים בסדר ההבדלה על הכוס – יהיה זה הפסק בין ברכת הנאה – הרי הוא יוצא אף שיש לו כוונה הפכית ,ויש מקום לומר שאף אם במצה לא יצא
ברכת הגפן לשתיה. כשהייתה לו כוונה הפכית ,מ"מ הכא בבשמים שהענין הוא להשיב את הנפש הכואבת מיציאת
ואם כנים הדברים שאשה שמבדילה אינה מברכת על הבשמים בסדר ההבדלה ,א"כ מי השבת – אזי אחר שהריח כבר אין הנפש כואבת ,ושוב אינו יכול לברך שוב.
שיצא כבר ידי חובת הרחת בשמים לפני הבדלה ,ועתה עושה הבדלה ומוציא גם נשים – אין לו ולכן צריך להיזהר שלא להריח בשמים קודם שמברך על הכוס[ ,ויש מקום לומר שגם צריך
לברך בשמים על הכוס ,מכיון שהוא כבר יצא ידי חובתו ,והנשים בעצמן הרי אינן מברכות להיזהר שלא להריח טבק קודם הבדלה ,שאם הריח בא מחמת טיפות טבעיות המעורבת בטבק
בשמים על הכוס .אולם נראה שמזה שכתב הגרשז"א דין זה רק לגבי האש ולא לגבי בשמים, – יש מהפוסקים שנמנעו מלהריח בהם אא"כ בירכו לפני כן על דבר שמחויב בברכת הריח ,כדי
שלגבי בשמים אפשר שלכו"ע נשים שייכות בענין זה ,ואף הן צריכות להשיב את הנפש לפטור גם את ריח הטבק ,ואף שמנהג העולם להקל בזה ,אפשר שכיון שספק ברכות להקל –
הכואבת ,וא"כ אין זה הפסק לנשים .ולכן אם מבדיל לנשים יכול לברך על הבשמים אף שכבר לא חששו לדעת המחמירים ,אבל בענינינו שיכול לגרום לברכה לבטלה ע"י שיפסיק שלא כדין
יצא ידי חובתו ,ואין זה הפסק. בין ברכת הגפן לשתיה אפשר שיש יותר מקום להחמיר].
ברכת חלב שיבולת שועל
אלא שיש לברר אם עירבו החלב הנ"ל במאכל אחר כדי לתת בו טעם ,אפילו אם היה ברכתו
שהכל ,מפני שעכשיו הוא מאכל ולכאורה מתייחסים עכשיו לחלב כמאכל מי פירות הנ"ל בשנים האחרונות נרשמה התפתחות משמעותית בייצור החלב שאינו חלבי .לשומרי
שמברכים ברכתו הראויה [כאילו הוסיף קמח למשקה ונעשה עבה ,שמשתנה ברכתו] ,ואם כן כשרות הדבר מביא תועלת לאפשר שתית החלב בקפה לאחר אכילת בשר וכדו’ ,אכן רבים
צריך לברך על המאכל מזונות לפי הכלל ש'כל שיש בו מין דגן’ הוא העיקר אף אם הוא המעט בעולם צורכים אותו מחמת סיבות תזונתיות או בריאותיות ,וכן הרגישים או אלרגיים לחלב.
(שו”ע סימן רח סעיף ב). ויש לשאול מהו ברכתו אם מיוצר מדגן שיבולת שועל ,ומה הדין אם עירבוהו במאכל.
ונחלקו בזה אם אומרים כלל ' כל שיש בו’ כשאין ברכתו מזונות .דעת האבן העוזר (סימן רח) תשובה :ברכתו שהכל ,אף כשעירב במאכל להטעימו ,וכדלהלן.
והפמ"ג (משב"ז ס"ק ז) שהכלל שמין דגן עיקר הוא רק כשמברכים עליהם בורא מיני מזונות. הנה מצינו מבוכה רבה בפוסקים ,בעניין ברכת מי הבישול של פירות [לעומת רסק פירות
אמנם בשער הציון (ס"ק כו-כז) הביא שדעת המגן אברהם (ס"ק ז) שמין דגן בכל האופנים לא שנחלקו בזה השו”ע ורמ”א (סימן רב סעיף ז) והמנהג כרמ”א לברך שהכל] .השו"ע בסימן רב
בטל [ואף גאנצ"ע גערשטי"ן שברכתן בורא פרי האדמה לשיטת תלמידי רבנו יונה לא בטלי]. (סעיף י) מביא בזה מחלוקת ראשונים אם לברך שהכל כדין המים או כברכת הפרי ,ובסימן רה
אמנם בנד"ד לכאורה בתערובת זו מתייחסים לתערובת הראשונה של הדגן במים ,והרי כדי (סעיף ב) סתם השו"ע לברך כברכת הפרי [ומפני שיש בזה כמה תנאים כדלהלן יש נוהגים
לייצר מיצוי טוחנים את הדגן לפני עירובו במים ,ומבואר בשו”ע (סימן רח סעיף ב) שאם כתש לברך שהכל ,או לברך על פרי אחר לפטור מים אלו] .ולכאורה הוא הנידון במיצוי של שיבולת
הדגן ברכתו מזונות. שועל שבנד"ד.
אולם נראה שיש מקום לחלק בין המיצוי עצמו שיש לדון שאם נתערב יברך מזונות, אמנם יש כמה תנאים לברך ברכת הפרי :א .שדרך רוב אכילתו [גם] בבישול (משנ"ב ס"ק נב
למשקה חלב שמיוצר ממיצוי זה שלא ישתנה ברכת המאכל .כיון שבמשקה החלב הטעם של וביה”ל סעיף י ד”ה על) .ב .שהבישול נועדה לצורך שניהם ,אכילת הפרי ושתית המים (שם
השיבולת שועל אינו עיקרי והוא רק צירוף של חומרים שמייצרים טעם חלב .ברכיבים של סימן רה ס"ק ח וס"ק י) [ולכן לא מברכים על קפה ותה העץ] .ג .שהפרי עומד בעינו לאחר
' אלטרנטיב תנובה’ נמצא שיש רק שבע אחוז דגן במוצר ,כל השאר הוא מים סוכר שמן הבישול וטעמו נשאר או משתבח (ביה"ל שם ,ויאמר אברהם סימן ו) .ד .שיתבשל היטב זמן
מייצבים וחומרי טעם וריח .כנראה שהסיבה האמיתית לשימוש בשיבולת שועל במוצר הוא רב עד שהמים קבלו טעם גמור (ע"פ משנ"ב סימן רב ס"ק נא ושעה"צ ס"ק ס ,ועוד) .ה .שאין
להציגו כמוצר בריא [וד”ל] ,ואולי מועיל למרקם החלבי שבו ,אך זה לא משנה את ברכתו במי הבישול בנוסף מאכל חשוב שברכתו שהכל (שו"ע סימן רה סעיף ב ומשנ”ב ס”ק יג) .ו.
למזונות שהוא כמו לדבק (שו"ע שם) .וגם אם נותן מעט טעם ,כפי הנראה שמוסיפים חומרי שאין במים טעם עצמי קודם נתינת הפרי (משנ"ב סימן רה ס"ק יב ,ערוך השולחן סימן רב
טעם משמע שאינו הטעם העיקרי ,וכמבואר לעיל בתנאי מי פירות. סעיף לג) .והנה וודאי שאין כל התנאים הללו שייכים בנד"ד.
ויש לברר מה הדין אם בירך עליו בטעות מזונות ,וכן אם יכוון כשמברך על דבר אחר מזונות אכן באמת ברכתו שהכל לכו"ע ,כיון שדומה למשקה בירה ושיכר שפסק השו"ע (סימן רב
אם פוטר חלב הנ”ל .ולעניין פרי מרוסק מצינו ברמ"א (סימן רב סעיף ז) שעל אף שברכתו סעיף א) שברכתו שהכל .וכן מבואר לעניין בישול קמח דגן במים ,שכתב השו"ע (סימן רח
שהכל אם בירך ברכתו הראויה יצא .וגם לעניין מיץ פירות סחוט מצינו כן (שעה"צ סימן רה סעיף ו) שאם היה עבה כדי שיהיה ראוי ללועסו ,מברך בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה .אך
ס"ק כא ,ובסימן רב ס"ק נד נשאר בצ"ע) .וכשנתערב במאכל אפשר לצרף שבדיעבד מזונות אם היה רך עד שראוי לשתיה ,מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות .והוא על פי הכלל
פוטר כל המאכלים מלבד מים ומלח (ביאור הלכה סימן קסז ד"ה ובמקום) .אמנם בשתיה, המבואר בתוספות (ברכות לח .ד”ה האי וד”ה והא) שכל דבר שיש בו מחמשת המינין ואינו
יתכן שכיון שמדינא ברכתו שהכל כיון שהוא משקה ,אין יוצא ידי חובה כלל בברכת מזונות עשוי לסעוד כי אם לשתות כגון שכר וכיוצא בו מברך שהכל .ונלמד מכאן לנד"ד שאם
[לענין דיעבד צ"ע אם נחשב כמים או שמזין]. מערבים הדגן במים עד שנעשה במרקם חלב וראוי לשתיה ברכתו שהכל.
