אברך · AVUREICH — תולדות (2026-11-09)

בס"ד
פרשת תולדות תשפ"ז • שנה ו' -גליון רח"צ • מכון "אוהבי תורה" להוצאת ספרי רבינו זי"ע
תפארת יוסף
פנינים על פרשת השבוע
גליוני הש"ס מצוה אחת -מצות מילה ,ומיעקב ניתוסף עוד גיד הנשה, בית האוצר
שבת יא: וזה רק לענין מצות ,אבל עצם האדם -ישראל היה כמו מערכת א כלל א
עכשיו ,וזהו ענין הגירות ,שנשתנה מבן נח לישראל ,עיין
וַ ּיִ ְׁשמֹר ִמ ְׁש ַמ ְר ִּתי (כו ,ה). לעיל אות הנ"ל. וַ ּיָ בֹא ֵע ָשׂו ִמן ַה ָּׂש ֶדה וְ הּוא ָעיֵ ף (כה ,כט).
מקור שאין גוזרים גזירה לגזירה ולפי זה יש לומר ,דגם הגרים שגיירו האבות ,היה
נוהג אצלם דין אירוסין וקידושין כמו בישראל ,דכמו האם נהג דין נערה המאורסה בימי האבות
בשבת (יא ,):ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה. שהיה נוהג זה באבות -וכדמוכח לגירסת הילקוט הנ"ל עיין קידושין (ט ,):ובביאה מנא לן ,אמר רבי אבוה אמר
עיין רע"ב על התורה פרשתנו (ד"ה וישמור משמרתי דילפינן קידושי ביאה משרה וכנ"ל ,הוא הדין דהיה נוהג רבי יוחנן ,דאמר קרא 'בעולת בעל' ,מלמד שנעשה לה
גזרות להרחקה) דכתב פירושו ,שכן דרשו רבותינו ז"ל זה בגרים שנקהלו אליהם ,וכמו עתה דגר המתגייר נעשה בעל על ידי בעילה .ופירש רש"י (ד"ה אמר) ,דהכוונה אקרא
בפסוק (ויקרא יח ,ל) 'ושמרתם את משמרתי' -עשו דינו דין ישראל לכל הדברים ,וכמובן. ד'כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל' -דכתיב
משמרת למשמרתי ,ולא משמרת למשמרות משמרתי, ואם כנים הדברים ,אזי תתיישב על פי זה קושית בדברים (כב ,כב) ,עיין שם.
מכאן שאין גוזרין גזירה לגזירה ,אלמא דגזירות קרי להו התוספות בבא בתרא (טז ,):שהקשו אהא דאיתא התם, ואולם בילקוט וירא (רמז פט ד"ה תמן) ,בקרא ד'והיא
'משמרת' כו' ,עכ"ל. אמר רבי יוחנן ,חמש עבירות עבר אותו רשע (עשו) ׂרָה (לעיל כ ,ג) ,הביא ש"ס קידושין
בעולת בעל' דכתיב ב ָש
והדרש שהביא לא ידעתי מקורו ,ובש"ס בבלי באותו היום ,בא על נערה מאורסה כו' ,כתיב הכא 'ויבא הנ"ל ,וז"ל :תמן תנינן (קידושין ב ,).האשה נקנית בשלש
כמדומה ברור שאיננו ,ורק במועד קטן (ה ).ויבמות (כא). עשו מן השדה' ,וכתיב התם (דברים כב ,כז) 'כי בשדה דרכים כו' ,בביאה מנא לן ,אמר רבי אבוה אמר רבי יוחנן,
איתא דרש' ,ושמרתם את משמרתי' -עשו משמרת מצאה' .ובתוספות (ד"ה בא) וז"ל :ואם תאמר ,והלא לא 'והיא בעולת בעל' ,מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה,
למשמרתי .אבל הך ד'ולא משמרת למשמרות כו' מכאן' נצטוו בני נח על נערה מאורסה ,כדאמרינן בפרק ארבע עכ"ל .וכנראה שכך היתה גירסתו בגמרא ' -והיא בעולת
כו' ,לא ידעתי מקורו. מיתות (סנהדרין נז' ,):בעולת בעל' -יש להן ,נכנסה לחופה בעל' ,וקאי בהכרח אהאי קרא דשרה ,ולא היתה גירסתו
ולא נבעלה -אין להן ,עכ"ל. כמו שהוא לפנינו 'בעולת בעל' וכמובן .ואם כן על כל
וגם לא ידעתי למאי הביא דרש זה ,הלא לכוונתו פנים לפי גירסת הילקוט ,הרי זה לימוד מקודם מתן
היה די שיביא דרש דמועד קטן ודיבמות הנ"ל להוכיח ולפי הנ"ל יש לומר ,דרבי יוחנן לטעמיה אזיל ,דיליף
קידושי ביאה מ'והיא בעולת בעל' דכתיב בשרה וכנ"ל, תורה ,דאשה נקנית בביאה.
ד'משמרת' היינו גזירה ,ולמה ליה להביא גם הך דולא
משמרת למשמרות כו' .ונזכרתי דגם ברש"י ביצה (ב: ואם כן סבירא ליה דהיו קידושין באבות ,ואם כן הוא הדין ובזית רענן שם (אות טז) כתב וז"ל :ברש"י פירש,
ד"ה והתניא) הביא דרש זה דולא משמרת למשמרת, דהיו קידושין בגרים דזמן ההוא וכנ"ל ,ועל כן שפיר אמר דיליף מקרא 'כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל',
עיין שם. 'בא על נערה מאורסה' ,דמשכחת שפיר שבא על ארוסת דהכא קודם מתן תורה הוי ,ואז לא הוי קידושין כלל,
גר דזמן ההוא[ ,ועיין בראשית רבה (פד ,ד) דיצחק גם כן עכ"ל .ולא העיר ז"ל דיש כאן שינוי גירסא בין הגמרא
גייר גיורים] ,וזה פשוט. והילקוט ,דבגמרא הגירסא 'בעולת בעל' ,ואילו בילקוט
הגירסא 'והיא בעולת בעל' ,ולגירסת הילקוט על כרחך
גליוני הש"ס הכוונה אקרא ד'והיא בעולת בעל' הנ"ל דכתיב בשרה
תרומות פ"ד מ"ו
גליוני הש"ס וכנ"ל.
וַ ּיִ זְ ַרע יִ ְצ ָחק ּבָ ָא ֶרץ ַה ִהוא וַ ּיִ ְמ ָצא ּבַ ָּׁשנָ ה סנהדרין קח: והנה מה שהקשה ז"ל ,דאז עדיין לא היו קידושין
ַה ִהוא ֵמ ָאה ְׁש ָע ִרים וַ יְ בָ ֲרכֵ הּו ד' (כו ,יב). כלל ,יש לומר בפשיטות לפי הסברא דהאבות כבר יצאו
ֵע ֶקב ֲא ֶׁשר ָׁש ַמע ַאבְ ָר ָהם ּבְ קֹלִ י וַ ּיִ ְׁשמֹר מכלל בני נח ,ואם כן יש לומר ,דהיה גם כן דין קידושין
בשביל מה מדד יצחק התבואה ּקֹותי וְ תֹור ָֹתי (כו ,ה). ִמ ְׁש ַמ ְר ִּתי ִמ ְצו ַֹתי ֻח ַ באבות כמו בישראל .ונהי דלא ניתנו להם מצותיה של
במשנה תרומות (פ"ד מ"ו) ,המונה (מעשרות ותרומת תורה עדיין ,עם כל זה דיני התורה ומשפטיה שפיר יש
מעשר) משובח ,והמודד משובח ממנו ,והשוקל משובח לאברהם היתה תורה כתובה לומר שהיו מהם גם באבות ,וכמו דין השחיטה -שמתיר
לשׁם ַר ָּבא ,כתיב (לעיל משלשתן. בסנהדרין (קח ,):אמר ליה אליעזר ֵ איסור אבר מן החי -דהיה באבות ,לפי דברי הרא"ם
עיין פסיקתא (רבתי) פיסקא דעשר תעשר (כה ,ג), הויתון. היכי אתון התיבה', ח ,יט) 'למשפחותיהם יצאו מן (להלן לז ,ב ד"ה ובשלשתן) ,ואם כן הכי נמי שפיר היה יכול
'ויזרע יצחק וגו' וימצא וגו' מאה שערים' ,אמר רבי ,כל הוי גמרא , אף על גב שעדיין לא ניתנה תורה א להיות אצלם גם דיני קידושין ,ושפיר יוכל להיות שהיתה
מקום שיש ברכה אין שיעור ,והוא אומר 'מאה שערים בידייהו דהכי הוי .ואיבעית אימא ,כולה אוריתא מיכתב אשה קנויה להם רק על ידי קידושי כסף שטר וביאה כמו
ויברכהו' ב ,אלא מכאן שהיה מודד כדי להפריש תרומה הוי כתיבא גבי אברהם ,ואיפקודי הוא דלא הוו מיפקדו בישראל ,וכמובן.
ומעשר שני ,וצריך עיון קצת ג. עליה עד דאתא משה ,חידושי הרמ"ה (שם ד"ה אורשינא). ועיין לעיל אות י' (בית האוצר שם) ,דדנתי בענין גירות
(המשך בעמוד הבא) » » » -דהיה עוד קודם מתן תורה ,וכתבתי דהוא גם כן ראיה
על היות האבות כבר יצאו מכלל בני נח והיו ישראלים,
וזה היה ענין הגירות גם אז ,שכל מי שנתגייר ונקהל אל
האבות ,יצא גם כן מכלל בני נח ונעשה ישראל ,והיה
מרגניתא דיוסף דינו דין ישראל ,אלא שישראל בזמן ההוא היה להם רק
ענינים מופלאים ,פניני חכמה ודעת ושכיות חמדה מתורת רבינו זי"ע
)א ואם כן איך הקשה אליעזר לשם בן נח מפסוק 'למשפחותיהם' וגו',
הא עדיין לא נכתבה תורה.
טבע הבן להתבייש מאביו )ב בתמיה ,דאיך זכה יצחק לברכה ,הרי מבואר בבבא מציעא מב .דאין
ביבמות (כו ,).לא מבעיא אביו דבזיז בניה מיניה. הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי,
אלא בדבר הסמוי מן העין.
כך הטבע -שהבן מתבייש מאביו .ועל כן בעיקבתא דמשיחא נחשב בסוטה (מט ):לחידוש -הבן )ג דמדוע יצחק לא שקל ,והרי השוקל משובח מכולן כדאיתא
א אינו מתבייש מאביו. בתרומות שם.
סדרת מאמרים מיוחדים המטעימים צוף נועם ומתיקות שבת מנהר היוצא מעדן רבינו זי"ע תפארת יוסף
עניני שבת באגדה ובהלכה
שניה חשובה הולכה ליפסול בזר -מפאת דהא צריך
לאמטויי .דמאן דאמר שם דלא חשיב צורך ,וסברתו,
משום דלא הוצרכה ההחזרה לשתצטרך ההולכה ,ואף פרק כ (ה)
דאחרי שנעשית החזרה הרי ההולכה נצרכת ,מכל
מקום לא חשיב זה צורך ,והכא נמי ,אף דכשיש זיבה לא תעשה כל מלאכה
הוצאת הכיס נצרכת ,עם כל זה הואיל והזיבה עצמה
נמי הא לא אצטריכא ,לא חשיב צורך .ומאן דאמר
אז (ראה רש"י חגיגה ו .ד"ה קטן) ,וזה גם כן בגדלותו כבר שם דעתה הא צריך לאמטוייה ,הכא נמי עתה שיש מלאכת מחשבת ,מתעסק ומקלקל
יהיה נפשט ויהיה מחויב ,מכל מקום אמרינן דסוף זיבה הרי צריך לכיס ,וכן הוא במוציא מת לקוברו
סוף אי אפשר לחייב בדרבנן יותר מבדאורייתא ,וכיון וכל כיוצא בזה ,וכמובן. קטן שלא שייך בו 'מלאכת מחשבת'
דבגדול כי האי גוונא כמו שזה עתה היינו חגר הרי האם יש חיוב להפרישו
ועיין עוד תוספות בבא מציעא (פ :ד"ה דקא)
פטור ,לכן גם זה פטור ,עיין שם היטב -יש ראיה
שכתבו :ויש לומר ,דהתם לא איתהני מלוה מידי ,דאין ד"ה ג (סימן חיים עיין ספר שו"ת הרי"ם חלק אורח
דלא אמרינן כן ,רק אמרינן דכיון דבאופן שהוא עתה
מרויח במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא היה לו והנה) מה שדן ,דאפילו אי קטן אוכל נבילות בית דין
גם גדול פטור כו' ,ואם כן הכא נמי כיון דבאופן כזה
משכון ,עכ"ל א .ואף דעתה שהלוה שוב המשכון הנאה מצווין להפרישו (ראה יבמות קיד ,).מכל מקום במלאכת
בלי מחשבה גם בגדול אין איסור -שפיר אין לנו
לו ,דתפיס ליה אהלואתו ,מכל מקום כיון שהמלוה שבת ראוי שלא יהיה חיוב הפרשה ,כיון דבשבת
להפרישו עבור הגדלות.
שו"ת בן פורת ח"א כלל ה ד"ה וכבוד עצמה גם כן לא נצרכת לו ,לא חשיב זה צורך והנאה, מלאכת מחשבת אסרה תורה (סנהדרין סב ,):ומתעסק
ודו"ק היטיב. אינו איסור כלל (שם) ,וקטן אין לו מחשבה ,כמבואר
פרק קמא דחולין (יב ,):והוי כמתעסק ,ורק באוכל
ועיין עוד אליהו רבא להגר"א ז"ל כלים (פט"ו מ"ו
נבילות שאני ,דגם מתעסק הוא איסור -שכן נהנה
ד"ה ושל) ,מה שכתב שם בטעם דמצודת העכברים
(ראה כריתות יט.):
טהורה ,עיין שם היטב ב.
מלאכה שאינה צריכה לגופה עיין שם (ד"ה אמנם) שכתב שם בזה ,וז"ל :וגם אין
ועיין עוד רמב"ם הלכות שבועות (פ"ו הי"ב) דכתב: לדחות ,דכיון דהא דאין לו מחשבה הוא רק משום
אין פותחין בנולד -כיצד ,נשבע שלא יהנה בפלוני השוואות לסברת היתר שהוא קטן ,ואם כן נכלל בכלל קטן אוכל נבילות,
ונעשה סופר העיר כו' ,אפילו אמר אילו הייתי יודע 'מלאכה שאינה צריכה לגופה' כיון שאם היה גדול היה מעשה במחשבה .זה אינו,
דאין שום טעם לזה ,כיון דהוי בלא מחשבה ,יהיה איתא בשבת (יא-:יב ,).תני חדא ,לא יצא הזב בכיסו ,לא הייתי נשבע ,אין מתירין לו ,הואיל ועדיין לא
מאיזה צד שיהיה ,אין כאן מעשה איסור כלל ,דלא ואם יצא פטור אבל אסור .ותניא אידך ,לא יצא ואם ניחם ,אלא רצונו שלא יהנה לו ושלא יעשה סופר,
יצא חייב חטאת וכו' ,לא קשיא ,הא רבי יהודה הא עכ"ל. אסרה תורה מעשה כזה גם בגדול ,עכ"ל.
והוא גם כן כסברת היתיר מלאכה שאינה צריכה ואולם לפי המבואר בקצת ראשונים (ראה שו"ת רבי שמעון .וברש"י :הא רבי יהודה -דאמר מלאכה
תרומת הדשן פסקים סימן סב) ,דהך דבית דין מצווין שאינה צריכה לגופה ,שברצונו לא תעשה ,ואינו לגופה ,דאין נחשב שרצונו לההנות ,כיון דבעצם
כו' ,וכן איסור ההאכלה בידים (ראה יבמות שם) ,הכל צריך לעיקר תכליתה ,כי הכא שאינו צריך לזיבה זו ההנאה הרי אין רצונו לההנותו ,ורק מפני היותו סופר
רק עבור שלא יתרגל הקטן בכך ,ולא יעשה כן שעל ידה בא הכיס הזה ,ואף על פי כן חייב עליה ,הוא שרצונו לההנותו ,ועל כן הואיל ואין רצונו גם
גם כשיגדיל ,אם כן היה אפשר לדון גם כן ,דכיון ופלוגתייהו בהמצניע (שם צג ):גבי מוציא המת במטה במה שהוא סופר ,אין זה נחשב רצון ,ואף דבהיותו
דבגדלות הא יהא לו מחשבה ,ויהיה איסור אם יעשה חייב ,ואף על גב דהוצאת המת לא ניחא ליה ביה ,סופר הרי רוצה לההנותו ,מכל מקום כיון דהיותו
סופר עצמו אין רצונו בו ,על כן אין זה נחשב רצון. כן ,לכן יש להפרישו שפיר עתה כדי שלא יעשה כן ורבי שמעון פוטר.
בחידושי הארכתי הרבה בעניין מלאכה שאינה והכא נמי אף דכשיש זיבה הוצאת הכיס נצרכת ,מכל כשיגדיל ,דאז יהיה איסור.
ואולם מש"ס חגיגה (ו - ).דאיתא שם לעניין קטן צריכה לגופה ,והערותי ,דפלוגתא דמלאכה שאינה מקום לא חשיב צורך ,כיון דגם הזיבה עצמה אין
חיגר שיכול להתפשט דליכא חיוב בראיה ,דאף דכל צריכה לגופה ,לכאורה לה דמיון לפלוגתא דזבחים נצרכת ,ודו"ק היטיב.
גליוני הש"ס שבת יב .ד"ה הא עיקר החינוך כדי שיעשה כן בגדלותו -שיהיה מחויב (טו ).בהוליכו (כהן לדם אל המזבח) והחזירו ,אי הולכה
)א במשנה שם איתא" :כל האומנין שומרי שכר הן" .ובגמרא" :לימא מתניתין דלא כרבי מאיר ,דתניא ,שוכר כיצד משלם ,רבי מאיר אומר כשומר חנם ,רבי יהודה אומר כשומר שכר וכו' .אפילו תימא רבי מאיר,
בההיא הנאה דתפיש ליה אאגריה דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי -הוי עליה שומר שכר" .והקשו התוספות" :ואם תאמר ,הא דתנן במתניתין (שם) הלוהו על המשכון שומר שכר ,ודחיק לאשכוחי טעמא בגמרא
(שם פב ).דהוי שומר שכר כדשמואל או כרב יוסף ,לימא טעמא דבההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה הוי שומר שכר" .ועל זה תירצו כמובא לעיל.
)ב שכתב" :שאין עשוין לקבלה ,שאינה צריכה לעכבר ,אלא שיהרג".
(המשך מעמוד א)
»»»
בש ֵמן ,אבל בדיעבד אם הביא כחוש ,בדיעבד (ראה שם סח.):
ׁ
לכתחלה מצוה ָ
הורצה. הפטרה
וכן הוא ברמב"ם הלכות איסורי מזבח (פ"ב ה"י),
והנה יש ראיה לזה דכחוש הוא פסול גם בדיעבד דפסול טריפה בקדשים הוא מ'הקריבהו נא לפחתך' ,עיין ציונים לתורה
מדברי רש"י במנחות (סד .ד"ה אפילו) ,דכתב בטעם שם שלא הביא שם טעם ומקור אחר לפסול טריפה, כלל יג
איסור כחושה ,משום 'הקריבהו נא לפחתך' ,עיין שם .ואף על גב דטריפה גם כן הוא פסול גמור (ראה זבחים
וקרא ד'הקריבהו' הא הוי פסול גמור גם בדיעבד ,פד .).ונהי דדברי הרמב"ם ז"ל צריכים עיון מגמרא פרק וְ כִ י ַתּגִ ׁשּון ִעּוֵ ר לִ זְ ּב ַֹח ֵאין ָרע וגו' ַה ְק ִריבֵ הּו נָ א
דהא יין מגולה שעברו במסננת פסולה מ'הקריבהו נא קמא דמנחות (ה ,):דיליף פסול טריפה משאר קראי ,כמו לְ ֶפ ָח ֶתָך ֲהיִ ְר ְצָך אֹו ֲהיִ ָּׂשא ָפנֶ יָך (מלאכי א ,ח).
לפחתך' ,ופסול אפילו בדיעבד ,כמבואר בבבא בתרא שעמד על זה כבר הכסף משנה שם ,עם כל זה ,זה הרי
(צז ,):עיין שם .וכן הוא עוד ברש"י זבחים (לה :ד"ה נוכל ללמוד מדברי הרמב"ם ז"ל ,דפסול ד'הקריבהו' וגו' לכתחלה כחוש ּ -פְ סּול או רק מצוה
וכשרין) ,דמחוסר אבר דפוסל בעוף ,הוא מ'הקריבהו נא הוא פסול גמור ,דאם לא כן הרי נתן טעם שאינו מספיק, גמור פסול ' הקריבהו' הוא
ראיתי לבאר דין כחוש בקדשים ,אם הוא פסול ,או אך לפחתך' ,עיין שם ,ואף על גב דהוא פסול גמור גם וכמובן.
שביבי יוסף
אלומת אור לחקירות יסודות סברות וכללים המפוזרים בתורת רבינו זי"ע
הזמנת דבר עם הדבר יחד
ציונים לתורה כלל כט פיסקא ט ,ואילך
"יש לעיין אי הזמנת דבר צריכה להיות לפני המעשה ,או אפשר לה שתבוא עם המעשה יחד"
הבטיח רבינו" :כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי -אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון" ב
(הגה"צ רבי יצחק מענדל מארגנשטערן זצ"ל חתן רבינו -ששמע מפי רבינו והכריז על כך במעמד ההלוויה הרבתי באשכבתיה דרבי)
אוצרות יוסף
עיונים בספרי רבינו
כך כשלא בירך מקודם ,לדברי ההגהות אשר"י הנ"ל,
ודו"ק בכל זה.
חוש הריח יש לו לברך עליו ,ויש בזה אסמכתא מן הפסוק
ועיין רש"י עירובין (סה .ד"ה ריח) דכתב ,דריחא
דומיא דמשתיא הוא ,עיין שם .ואם כן ראוי לומר ראה ריח בני' וגו' (שלחן של ארבע לרבינו בחיי עמוד תפט ד"ה ודע).
דהוא ברכת הנהנין כמו ברכת שתיה .ועיין עוד
סנהדרין (נה ).דנחשבו יחד שלש ההנאות -אכילה
ושתיה וריח ,עיין שם דאמר ,ומה אילנות שאין ברכת הריח
אוכלין ואין שותין ואין מריחין כו' ,ואם כן נראה גם
כן דהנאת ריח דמי להנאת אכילה ושתיה ,ושברכתה ~ מתוך :גליוני הש"ס; ציונים לתורה ~
ברכת הנהנין כברכת אכילה ושתיה.
ולענ"ד יש בזה נפקותא לדינא .חדא ,בהא דכתב מדוע צריך לימוד מיוחד שריח טעון ברכה
ברכה הריח למי שאין לו חוש הריח המהרש"א ריש ערבי פסחים (פסחים קב .ד"ה פרשב"ם), בירושלמי ברכות (פ"ו ה"א) ,העולם כולו ומלואו עשוי
דהא דספק ברכות להקל (עיין רא"ש ברכות פ"ג סימן ככרם ,ומהו פדיונו -ברכה.
בברכות (מג ,):מניין שמברכין על הריח ,שנאמר
טו) ,לא שייך אלא בברכת המצות ,דהברכות אינן
(תהלים קנ ,ו) 'כל הנשמה תהלל י"ה' ,איזהו דבר כוונת הירושלמי ,דהעולם הוא ככרם שהוא קודש,
מעכבות ,אבל בברכת הנהנין ,דאסור ליהנות מעולם
שהנשמה נהנה ממנו ואין הגוף נהנה ממנו ,הוי כי 'לד' הארץ ומלואה' (תהלים כד ,א) ,והוא כהקדש
הזה בלא ברכה ,לא הוי חשש ברכה לבטלה אם יברך
אומר זה הריח. ואסור בהנאה ,והברכה הוא כמו פדיון ההקדש .והוא
מספק ,דכיון דאם לא יברך יהיה אסור לו ליהנות,
עיין שו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן כ ד"ה ולי) שהביא לא חשיב לבטלה ,עיין שם היטב .ואם כן בריח דלא כדרש הבבלי (ברכות לה' ,).קודש הלולים' (ויקרא יט,
דעת הארחות חיים (הלכות הבדלה סימן ח) -שהביא הוי משום 'מתיר' ,כיון דריח אין בו משום מעילה, כד) -חלולים ,דכתיב בכרם רבעי דהוא 'קודש',
הבית יוסף אורח חיים (סימן רצז סעיף ה) ,דאפילו ורק חיוב גרידא איכא מקרא ד'כל הנשמה' וגו' ,אם ורומז להעולם דהוא ככרם קודש ,ודרש 'הלולים'
מי שאין לו חוש הריח -מברך ברכת הריח ,דמכל כן שוב ספיקו להקל ,ואם כן ברכת הריח חלוק לענין 'חלולים' -תרתי איתנייהו ,היינו דההילול והברכה
מקום הנאה יש לו ,שמחזק ראשו וגופו .וכתב זה משאר ברכות הנהנין ,ודו"ק. היא חילול ופדיון הקדושה ,ודו"ק.
עליו דכן מסתבר ,דהא מחייבינן כאן לברך על ועל פי הירושלמי דכאן -דברכת הנהנין היא
הריח אף על פי שאין הגוף נהנה ממנו ,ועל כן ועוד יש נפקותא בהא דברכת הריח איננה ברכת
'מתיר' ,לפי מה שכתב הרא"ש בברכות פרק שלשה פדיון ,מובן בבלי ברכות (מג ,):מניין שמברכין
אף שהגוף אין לו חוש הריח ואין הגוף נהנה ,מכל על הריח ,שנאמר (תהלים קנ ,ו) 'כל הנשמה תהלל'
שאכלו (פ"ז סימן כא) וז"ל :כדאמר בראש השנה (כט).
מקום הנשמה שפיר נהנה ממנו ,אלא שמהגוף חסר כו' .ולכאורה למה לי קרא ,ומאי שנא ריח משאר
אחד מחמשה חושים. כו' ,בכל הברכות כולן ,אף על פי שיצא -מוציא,
חוץ מברכת הלחם וברכת היין .וטעמא ,משום דכל הנאות עולם הזה דטעונין ברכה (ראה ברכות לה ,).ומה
ועל פי זה מיושב גם כן מה שיש להקשות ,דאיך ישראל ערבים זה לזה ,ומיהו ברכת הלחם והיין השאלה מניין שמברכין כו' (ראה צל"ח שם מג :ד"ה מנין).
קאמר הש"ס איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנו ואין -שרוצים ליהנות מעולם הזה בלא ברכה ,ואסור
הגוף נהנה ממנו ,הא ישנן כמה בני אדם שיש להם אך כיון דהברכה עניינה פדיון ,ומבואר בר"ש
ליהנות מעולם הזה בלא ברכה ,אינו מוציא אלא אם מעשר שני (פ"ב מ"א ד"ה זה) וז"ל :והיכא דמעשר
הנאה מריח טוב -כמו מאכילה .אלא וודאי דהש"ס כן צריך לה המברך ,עכ"ל.
הכי קאמר ,דאפילו מי שאין לו חוש הריח ואין משביח את החולין ,כגון תבשיל של חולין שנתבשל
מרגיש הנאה ,מכל מקום יברך כיון שהנשמה נהנה נראה ,דהוא ז"ל אינו מפרש הטעם בהא דברכת בתבלין של מעשר ,אין לו תקנה לפדיון כו' ,דלא
ממנו ,וזהו שאמר הכתוב 'כל הנשמה תהלל י"ק', הלחם כו' אינו מוציא ,כרש"י ראש השנה (שם ד"ה שייך פדיון בדבר שאין בו ממש כו' ,עכ"ל ,עיין שם.
כלומר 'כל' דייקא -אפילו מי שאין לו חוש הריח חוץ) ,שכתב דכיון דאי בעי לא ליתהני ולא ליברך ועל כן ריח דגם כן אין בו ממש ,הוה אמינא דלא
כלל ,עד כאן תוכן דבריו שם. -לכן אין כאן ערבות ,עיין שם .רק מלשון הרא"ש שייך ביה ברכת הנהנין -דעניינה פדיון ,דאין פדיון
ז"ל נראה דמפרש ,דכיון דברכת הנהנין הוא מטעם לדבר שאין בו ממש ,ועל כן צריך מקרא בפני עצמו
ולפי דבריו מיושבת קושית הצל"ח (ברכות שם ד"ה לריח דטעון ברכה ,ודו"ק.
'מתיר' ,אין בברכתו כח להתיר הקדש ואיסור
מנין) שהקשה ,דמאי קאמר מניין שמברכין על הריח, דחבירו .ואם שלפי זה צריך עיון מדוע כשצריך לה
הא בפשיטות אסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה המברך -מוציא ,וצריך לומר דהוא מטעם מגו ,דמגו
(ברכות לה ,).ולמה לי קרא בפני עצמו להנאת ריח. דמתיר הקדש דידיה מתיר גם דחבירו ,מה שאין כן
ולדברי השבות יעקב הנ"ל -שפיר שואל מניין חידוש הצל"ח שברכת הריח היא בגדר
שיועיל דיבורו להתיר הקדש חבירו לבד ,לזה אין 'מתיר' נפקותות לדינא בזה הוכחה
שמברכין על הריח ,אף שאין מרגיש הנאה ,היינו לו כח.
שאין לו חוש הריח ,ועל זה מייתי קרא דמכל מקום שברכת הריח כברכות הנהנין
הנשמה נהנית ,ושפיר צריך לקרא לזה ,דזה לא היינו והנה לפי דברי הרא"ש הנ"ל ,אם כן בריח ,דאינו בברכות (מג ,):מניין שמברכין על הריח ,שנאמר
יודעין מסברא -דיש הנאת נשמה גם כשאין לו חוש (תהלים קנ ,ו) 'כל הנשמה תהלל' וגו' ,איזו דבר מטעם 'מתיר' וכנ"ל ,שפיר מוציא את חבירו אפילו
הריח ,ודגם אהנאת נשמה יש חיוב ברכה. שהנשמה נהנה ממנו ואין הגוף נהנה ממנו ,הוי כשאין המברך מריח.
ואולם גוף דברי השבות יעקב הנ"ל לא נהירין ועוד יש נפקותא בהא דברכת הריח איננה מטעם אומר זה הריח .וקשה ,דאיזו הוה אמינא היה לפטור
ולא צהירין לי ,דפשוט דכוונת הגמרא אהנאת הריח מברכה ,והא אסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה 'מתיר' ,לפי מה שכתב בהגהות אשר"י בפרק קמא
סתמא למי שיש לו החוש ,והנאה זאת קרי לה 'הנאת דברכות (סימן יג) ,וז"ל :וכל היכא דלא בירך מקמי (שם לה.).
נשמה' מפאת היות הרגשת הריח הרגשה דקה מאוד, והנה בספר צל"ח שם (מג :ד"ה מנין) תירץ ,דהא דמצוה ,מברך אחר המצוה ויוצא ידי חובתו .אכן
וגם אין לנו עניין בכמו אלה מדוע חשוב הנאת דאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה ,היינו משום בסעודה דאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה ,כיון
נשמה -דהוא עניין אגדיי א. מעילה ,וכדאיתא בברכות (לה ,).דכל דבר הוי קדשי דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה ,הואיל ואידחי
וגם יש לומר הפירוש ,דהוא הנאת הנשימה - שמים קודם הברכה ,שנאמר (תהלים כד ,א) 'לד' אידחי ,עכ"ל .והנה ממה שכתב אכן בסעודה 'דאסור'
שהאף נושם הריח לתוכו ונהנה בו ,והוי דרשא דכאן הארץ ומלואה' ,והברכה מתירתו ,יעוין שם ,וקיימא כו' ,נראה דכוונתו דכיון דברכת הנהנין מטעם 'מתיר'
ד'כל הנשמה תהלל' כדרשא ד'על כל נשימה ונשימה לן בפסחים (כו ).דקול ומראה וריח אין בהן משום הוא ,על כן אין בכחה להתיר איסור למפרע.
תהלל' כו' (ראה ב"ר יד ,ט) ,אבל כוונת הגמרא וודאי ולפי זה ,הנה יש עוד נפקא מינה בהא דברכת מעילה ,ועל כן שפיר הוה אמינא שיהיה ריח פטור
אהנאת הריח הפשוטה שבחוש הריח. הריח איננה מטעם 'מתיר' ,דיהא חייב לברך אחר מברכה ,עד כאן דברי הצל"ח ז"ל.
עניינם אחד ,כמו שאמרו באבות (פ"ג מי"ז) אם אין דעת אין בינה ,אם אין בינה אין דעת .והבינה הנה היא )א המשך לשונו" :ועיין סוטה (מט ,).רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא ,שקלה כרכה בסודריה ,אתא
מתייחסת לנשמה ,וכמו שכתוב (איוב לב ,ח) 'ונשמת שדי תבינם' ,ועל כן שפיר יתייחס הנאת הריח אל רבה בריה אמר ליה ,מורחינא ריחא דחינוניתא ,אמר ליה ,בני ,טהרה יש בך .הרי דהריח יתייחס לו
הנשמה" .וראה עוד באריכות בשב דנחמתא אות ד פיסקא י-יד ,בענין ריח שהוא בדעת. הטהרה אשר עניינה הדעת ,וכמו שאמרו (שבת לא' ).ודעת' (ישעיה לג ,ו) -זה סדר טהרות .והדעת והבינה
הגיד רבינו בחיים חיותו" :מהספרים שלי יהיו לי תלמידים"
ג (הג"ר יעקב טייטלבוים -תלמידו המובהק של הגר"מ אריק זצ"ל -ששמע מפי רבינו)
בזכרון קדוש בכורות נא-נז בשבילי הש"ס
פנינים לפי סדר הש"ס
תיאורים מרתקים וזכרונות עסיסיים
מעד נאמן טו"ב שנים -נכד רבינו ר' דוד מארגנשטערן ז"ל
ועומדת למעשר ואילו לקדושה האחרת אין עומדת, הספק בסיני ועוקר הרים מי עדיף -תלוי
כפי שהבאנו כבר במדור זה ,אביו של רבינו ,ר' עיין שם .ואם כן דכוותה נמי בהך דאין איסור חל על בספק בתיבת 'עם' מהו העיקר
יהודה ,שהיה בעל כשרון עצום ובעל תפיסה מהירה איסור יש לנו לומר כן ,דאיסור שהדבר עומד לכך יש בברכות (סד ).והוריות (יד ).נסתפקו ,סיני ועוקר הרים
במיוחד ,רכש בעצמו את מקצוע המשפטנות. לו לחול על שאינו עומד לכך. -הי מינייהו עדיף.
נעתיק כאן את המשך תיאור הנכד אודות עיסוקו ונראה ,דעניין הספק על פי הגמרא כאן (נב ,):קרי
של אבי רבינו לפרנסתו ,ואודות השפעתו על רבינו רמי בר חמא עליה דרב ששת ' -טובה חכמה עם נחלה'
לשון 'מיתה' יכול להתפרש על איסור מיתה (קהלת ז ,יא) כו' ,עיין ברש"י (ד"ה טובה) ד'חכמה' הוא
למשך כל ימי חייו:
עיין תוספות (נד .ד"ה ושני) שכתבו וז"ל :והא דתנן חריפות ,ו'נחלה' הוא בקיאות ,שיש לו נחלת ברייתות,
"ידיעתו בחוק ,שליטתו בשפה הגרמנית ,ושכלו במסכת פרה (פי"א מ"ג) ,דבילה של תרומה שנפלה לתוך
החריף ,הוציאו לו מוניטין כמומחה ממדריגה היינו שיודע ברייתות הרבה.
מי חטאת כו' עד האוכלה במיתה ,לאו דוקא ,אלא ועל כן היה הספק שלהם מהו העיקר -היכא דנאמר
ראשונה .אנשים שהיו זקוקים לעזרה משפטית
החלו שואלים בעצתו ,ומספרם הלך וגדל.
חומר דרבנן כעין איסור מיתה ,עכ"ל. 'עם' א ,אי נימא דמה שנאמר בו 'עם' הוא העיקר ,אם
ודכותיה יש עוד בחלה (פ"ג מ"א) ,אוכלין עראי מן כן מדכתיב 'טובה חכמה עם נחלה' אם כן 'נחלה' דהוא
"מאחר שלא היתה לו הזכות לעסוק במקצוע העיסה ,עד שתתגלגל בחיטים ,ותטמטם בשעורים.
המשפטים ,לא יכול היה להגיש לשלטונות בקיאות עיקר ,ואי נימא להיפוך -דמה שנאמר עליו
גילגלה בחטים וטימטמה בשעורים ,האוכל ממנה 'עם' הוא העיקר ,אם כן חכמה דהוא חריפות עיקר,
תעודות בשמו .לכן הגיע לידי הסדר עם עורך דין
מוסמך ,אשר תמורת תשלום לא רב היה מצמיד
(קודם שהורם חלתה) חייב מיתה ,עכ"ל המשנה .והתם ודו"ק ונכון בסייעתא דשמיא.
את שמו אל התעודות שחוברו ונכתבו על ידי ר' על כרחך בחלה בזמן הזה דרבנן איירי ,שהרי סמוך לזה
יהודה .בצורה כזו נתאפשרה לו פרנסת משפחתו מיד (מ"ב) תני התם ,נדמעה עיסתה עד שלא גילגלה
במידה משבעת רצון .בטארנוב היו אומרים ,כי -פטורה ,שהמדומע פטור ,עכ"ל המשנה .ובר"ש: כלאי זרעים -דאורייתא או דרבנן
עורכי דין מוסמכים רשאים לעסוק במשפטים, שהמדומע שנדמע לפחות ממאה פטור ,משום דאתי במנחות (ע ,).אמר שמואל ,הזורע כלאים בעציץ שאינו
אלא שרק ר' יהודה ענגיל יש לו הכשרון והידע דימוע דרבנן ומפקע חלה בזמן הזה דרבנן ,עכ"ל .והוא נקוב ,אסור .אמר אביי ,בשלמא אי אשמעינן לוקה
כיצד לעסוק במשפטים."... לקוח מש"ס נדה (מז .).ואם כן כיון דבחלה בזמן הזה מכת מרדות מדרבנן -שפיר ,אלא 'אסור' מאי קא
דרבנן איירי ,אם כן על כרחך הא דתני רישא שהאוכל משמע לן -דמדרבנן הוי זריעה ,תנינא (דמאי פ"ה מ"י),
כל זה לא עזר לו לר' יהודה להשיג חיי רווחה
ממנה חייב מיתה ,היינו רק חומר דרבנן כעין איסור תרם משאינו נקוב על הנקוב ,תרומה ויחזור ויתרום
ועושר של ממש:
מיתה ,וכביאור התוספות הנ"ל בהך דמסכת פרה, (תרומה מדרבנן ,ויחזור ויתרום מן הנקוב מן התורה.
"בכל זאת לא יכול היה ר' יהודה לשכור דירה וכהנה יש עוד רבות בש"ס ,ואין כאן מקום להאריך אלמא מדחייל עלה ֵׁשם תרומה ,זריעה היא מדרבנן),
מרווחת יותר ,והיה צריך להסתפק בדירה צנועה בזה. עכ"ל הגמרא.
עבור משפחתו שמנתה שש נפשות ,ועובדה זו
היתה מכבידה על דרך החיים .לימים נתחוור, ויש לתמוה אדעת רש"י בסוגיין (נד .ד"ה גפנים) דכלאי
כי דווקא אי הנוחות הזאת הסיבה בעת ובעונה זרעים כל איסורם רק מדרבנן ,עיין שם בתוספות (ד"ה
דרבנן שהוא סייג לאיסור מיתה -חמור
אחת גם השפעה לטובה וברכה רבה; מן השיחות יותר מנין למכת מרדות דגן) שתמהו מכמה דוכתי ,וחידוש שלא הביאו גם גמרא
עם הלקוחות ,שהתנהלו בחדר שבו ישבו ארבעת דמנחות דמפורש בה איפכא ,דאי איתא ,מאי קאמר
התוספות (נד .ד"ה ושני) כתבו וז"ל :והא דתנן במסכת
הבנים ,למד ר' יוסף ענגיל בבית הזה את השפה אביי אלא אסור מאי קא משמע לן תנינא תרם כו',
פרה (פי"א מ"ג) ,דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי
הגרמנית במידה מושלמת. ומאי ראיה מתרומה ,הא התם הוי רק חדא דרבנן
חטאת כו' ,עד דאמר 'והאוכלה במיתה' ,לאו דווקא,
"עוד יש לציין ,כי תוך שמירה על השקט כדי מפאת העציץ שאינו נקוב ,מה שאין כן בכלאי זרעים
(דתרומות פירות דרבנן (ראה גמרא כאן)) ,אלא חומר
שלא להפריע לאב בעבודתו ,היו מוכרחים הבנים דכל עיקרן דרבנן ,ואם כן בעציץ שאינו נקוב הא
דרבנן כעין איסור מיתה ,ונפקא מינה לאלקויי טפי
להימנע מכל שקלא וטריא קולנית בתלמוד ,ודרך הוי ליה תרי דרבנן ,ואם כן הרי אין ללמוד זה כלל
משאר מלקות ,עכ"ל.
שקטה זו בלמודיו ובתפילתו ,נשארה לו לר' יוסף מתרומה .ועל כרחך דגם כלאי זרעים הם דאורייתא,
ענגיל לכל ימי חייו .הוא היה לומד בשקט ,ללא
והנה למדתי מזה שני דברים :א) היות דרבנן שהוא וזה פשוט.
כל תנועות ידים וגוף ,והמשמעת העצמית שנוצרה סייג לאיסור כרת ומיתה ,חמור טפי מדרבנן שהוא סייג
בתנאים הקשים נשארה אצל ר' יוסף ענגיל כתכונה רק לאיסור לאו .ומצד הסברא היה מקום להסתפק
לכל ימי חייו". בזה ,לפי מה שכתבו האחרונים (ראה נתיבות המשפט איסור שהיה הדבר עומד לכך
סימן רלד ביאורים ס"ק ג; שו"ת תורת חסד או"ח סימן לא אות חל על איסור שאינו עומד לכך
בשבוע הבא אי"ה :עוד על הווי הבית המופלא ה) ,דכל איסורים דרבנן אינם אחפץ ואפעולה בעצם, כתבנו במקום אחר (ראה שו"ת בן פורת ח"א סימן ד אות
שהצמיח וגידל את רבינו ,ועל התנהגותו של רבינו בבית זה
רק שמצוה לשמוע לדברי חכמים ,וכשאינו שומע הוי א דף טו :ד"ה ובעיוני) ,דאף על גב דאין איסור חל על
עבריין (ראה שבת מ ,).ואם כן אין חילוק אל מה הוא איסור (יבמות לב ,).מכל מקום איסור שהיה הדבר עומד
הסייג ,דשניהם הם דברי חכמים בשוה ,והמצוה אך לכך ,חייל על איסור אחר קדום שלא היה הדבר עומד
דרבנן שהוא סייג לאיסור סקילה ,יש סברא להיות לשמוע לדברי חכמים ,ודו"ק. לו.
בו חומר יותר אפילו מבעשה דאורייתא.
והנה מצאתי עוד כסברת התוספות הנ"ל ,בסוכה ודייקנא לה מגמרא כאן (נג ,):דאמר דצריך קרא
והנה מה שחתרו התוספות כאן אחרי נפקותא בזה, (טז ,):דאמר דאין ללמוד מהא דסבירא ליה לרבי יוסי ד'יהיה קודש' (ויקרא כז ,לב) ולא שכבר קדוש -דכתיב
קשה קצת ,דהוה להו למימר נפקותא פשוטה ,לענין (שם ).דמחיצה תלויה מתרת בסוכה -דסבירא ליה נמי במעשר ,דאם לא כן ,הוה אמינא דאף על גב דאין
חולה ,שמאכילין אותו הקל הקל תחלה (יומא פג.). הכי לענין עירובי חצירות בשבת ,משום דיש לומר, קדושה חלה על קדושה ,מכל מקום הני מילי שאר
ב) נשמע מדבריהם ז"ל ,דסבירא להו דמכת מרדות דעד כאן לא אמר רבי יוסי אלא בסוכה דמצות עשה, הקדש ,דכל בהמה לאו לעולה קיימא ,אבל מעשר -
יש לה מניין ,ודלא כדיעות הסוברים (תוספות נזיר כ :ד"ה אבל בשבת דאיסור סקילה ,לא .וברש"י :אבל בשבת דכל בהמה למעשר קיימא ,אימא אף על גב דאקדשה
רבי; רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ו הי"ב) דהוא עד שתצא דאיסור סקילה הוא במלאכות דאורייתא ,מחמירין קדושה אחריתי לא פקע איסורא דמעשר מינה ,וליחול
נפשו. אפילו במידי דרבנן דאית בה ,עכ"ל .הרי דאיסור גם קדושת מעשר אקדושה האחרת הקודמת ,הואיל
)א וכמו שהביא רבינו לעיל מיניה מתוספות ישנים יומא פה :ד"ה תשובה ,שמבואר מדבריהם שנחלקו בזה הראשונים ,עיין שם.
ההבטחה האחרונה שמחוללת פלאים:
"כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי ,אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון"
(הבטחתו של רבינו זי"ע סמוך להסתלקותו ,באזני חתנו הגה"צ רבי יצחק מענדל מארגנשטערן זצ"ל -מייסד וראש חברת 'אוהבי תורה' להוצאת ספרי רבינו)
לרכישת הספרים (במשלוח עד הבית) ולקבלת הגליון:
טל | 1800-200-855 :דוא"לa1800200855@gmail.com :
כל הזכויות שמורות למכון "אוהבי תורה" -לההדרת ספרי שר התורה הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל -מאנסי יצ"ו
Cell: 845-216-8677 | Email: ohaveitorahengel@gmail.com
ד
