gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

אברך · AVUREICH — תולדות (2026-11-09)

מוציא לאור: אברך · AVUREICH

שבוע: תולדות (2026-11-09)

אברך · AVUREICH — תולדות (2026-11-09)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בס"ד‬ ‫פרשת תולדות תשפ"ז • שנה ו' ‪ -‬גליון רח"צ • מכון "אוהבי תורה" להוצאת ספרי רבינו זי"ע‬ ‫תפארת יוסף‬ ‫פנינים על פרשת השבוע‬ ‫גליוני הש"ס‬ ‫מצוה אחת ‪ -‬מצות מילה‪ ,‬ומיעקב ניתוסף עוד גיד הנשה‪,‬‬ ‫בית האוצר‬ ‫שבת יא‪:‬‬ ‫וזה רק לענין מצות‪ ,‬אבל עצם האדם ‪ -‬ישראל היה כמו‬ ‫מערכת א כלל א‬ ‫עכשיו‪ ,‬וזהו ענין הגירות‪ ,‬שנשתנה מבן נח לישראל‪ ,‬עיין‬ ‫וַ ּיִ ְׁשמֹר ִמ ְׁש ַמ ְר ִּתי (כו‪ ,‬ה)‪.‬‬ ‫לעיל אות הנ"ל‪.‬‬ ‫וַ ּיָ בֹא ֵע ָשׂו ִמן ַה ָּׂש ֶדה וְ הּוא ָעיֵ ף (כה‪ ,‬כט)‪.‬‬ ‫מקור שאין גוזרים גזירה לגזירה‬ ‫ולפי זה יש לומר‪ ,‬דגם הגרים שגיירו האבות‪ ,‬היה‬ ‫נוהג אצלם דין אירוסין וקידושין כמו בישראל‪ ,‬דכמו‬ ‫האם נהג דין נערה המאורסה בימי האבות‬ ‫בשבת (יא‪ ,):‬ואנן ניקום ונגזור גזירה לגזירה‪.‬‬ ‫שהיה נוהג זה באבות ‪ -‬וכדמוכח לגירסת הילקוט הנ"ל‬ ‫עיין קידושין (ט‪ ,):‬ובביאה מנא לן‪ ,‬אמר רבי אבוה אמר‬ ‫עיין רע"ב על התורה פרשתנו (ד"ה וישמור משמרתי‬ ‫דילפינן קידושי ביאה משרה וכנ"ל‪ ,‬הוא הדין דהיה נוהג‬ ‫רבי יוחנן‪ ,‬דאמר קרא 'בעולת בעל'‪ ,‬מלמד שנעשה לה‬ ‫גזרות להרחקה) דכתב פירושו‪ ,‬שכן דרשו רבותינו ז"ל‬ ‫זה בגרים שנקהלו אליהם‪ ,‬וכמו עתה דגר המתגייר נעשה‬ ‫בעל על ידי בעילה‪ .‬ופירש רש"י (ד"ה אמר)‪ ,‬דהכוונה אקרא‬ ‫בפסוק (ויקרא יח‪ ,‬ל) 'ושמרתם את משמרתי' ‪ -‬עשו‬ ‫דינו דין ישראל לכל הדברים‪ ,‬וכמובן‪.‬‬ ‫ד'כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל' ‪ -‬דכתיב‬ ‫משמרת למשמרתי‪ ,‬ולא משמרת למשמרות משמרתי‪,‬‬ ‫ואם כנים הדברים‪ ,‬אזי תתיישב על פי זה קושית‬ ‫בדברים (כב‪ ,‬כב)‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫מכאן שאין גוזרין גזירה לגזירה‪ ,‬אלמא דגזירות קרי להו‬ ‫התוספות בבא בתרא (טז‪ ,):‬שהקשו אהא דאיתא התם‪,‬‬ ‫ואולם בילקוט וירא (רמז פט ד"ה תמן)‪ ,‬בקרא ד'והיא‬ ‫'משמרת' כו'‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫אמר רבי יוחנן‪ ,‬חמש עבירות עבר אותו רשע (עשו)‬ ‫ׂרָה (לעיל כ‪ ,‬ג)‪ ,‬הביא ש"ס קידושין‬ ‫בעולת בעל' דכתיב ב ָש‬ ‫והדרש שהביא לא ידעתי מקורו‪ ,‬ובש"ס בבלי‬ ‫באותו היום‪ ,‬בא על נערה מאורסה כו'‪ ,‬כתיב הכא 'ויבא‬ ‫הנ"ל‪ ,‬וז"ל‪ :‬תמן תנינן (קידושין ב‪ ,).‬האשה נקנית בשלש‬ ‫כמדומה ברור שאיננו‪ ,‬ורק במועד קטן (ה‪ ).‬ויבמות (כא‪).‬‬ ‫עשו מן השדה'‪ ,‬וכתיב התם (דברים כב‪ ,‬כז) 'כי בשדה‬ ‫דרכים כו'‪ ,‬בביאה מנא לן‪ ,‬אמר רבי אבוה אמר רבי יוחנן‪,‬‬ ‫איתא דרש‪' ,‬ושמרתם את משמרתי' ‪ -‬עשו משמרת‬ ‫מצאה'‪ .‬ובתוספות (ד"ה בא) וז"ל‪ :‬ואם תאמר‪ ,‬והלא לא‬ ‫'והיא בעולת בעל'‪ ,‬מלמד שנעשה לה בעל על ידי בעילה‪,‬‬ ‫למשמרתי‪ .‬אבל הך ד'ולא משמרת למשמרות כו' מכאן'‬ ‫נצטוו בני נח על נערה מאורסה‪ ,‬כדאמרינן בפרק ארבע‬ ‫עכ"ל‪ .‬וכנראה שכך היתה גירסתו בגמרא ‪' -‬והיא בעולת‬ ‫כו'‪ ,‬לא ידעתי מקורו‪.‬‬ ‫מיתות (סנהדרין נז‪' ,):‬בעולת בעל' ‪ -‬יש להן‪ ,‬נכנסה לחופה‬ ‫בעל'‪ ,‬וקאי בהכרח אהאי קרא דשרה‪ ,‬ולא היתה גירסתו‬ ‫ולא נבעלה ‪ -‬אין להן‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫כמו שהוא לפנינו 'בעולת בעל' וכמובן‪ .‬ואם כן על כל‬ ‫וגם לא ידעתי למאי הביא דרש זה‪ ,‬הלא לכוונתו‬ ‫פנים לפי גירסת הילקוט‪ ,‬הרי זה לימוד מקודם מתן‬ ‫היה די שיביא דרש דמועד קטן ודיבמות הנ"ל להוכיח‬ ‫ולפי הנ"ל יש לומר‪ ,‬דרבי יוחנן לטעמיה אזיל‪ ,‬דיליף‬ ‫קידושי ביאה מ'והיא בעולת בעל' דכתיב בשרה וכנ"ל‪,‬‬ ‫תורה‪ ,‬דאשה נקנית בביאה‪.‬‬ ‫ד'משמרת' היינו גזירה‪ ,‬ולמה ליה להביא גם הך דולא‬ ‫משמרת למשמרות כו'‪ .‬ונזכרתי דגם ברש"י ביצה (ב‪:‬‬ ‫ואם כן סבירא ליה דהיו קידושין באבות‪ ,‬ואם כן הוא הדין‬ ‫ובזית רענן שם (אות טז) כתב וז"ל‪ :‬ברש"י פירש‪,‬‬ ‫ד"ה והתניא) הביא דרש זה דולא משמרת למשמרת‪,‬‬ ‫דהיו קידושין בגרים דזמן ההוא וכנ"ל‪ ,‬ועל כן שפיר אמר‬ ‫דיליף מקרא 'כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל'‪,‬‬ ‫עיין שם‪.‬‬ ‫'בא על נערה מאורסה'‪ ,‬דמשכחת שפיר שבא על ארוסת‬ ‫דהכא קודם מתן תורה הוי‪ ,‬ואז לא הוי קידושין כלל‪,‬‬ ‫גר דזמן ההוא‪[ ,‬ועיין בראשית רבה (פד‪ ,‬ד) דיצחק גם כן‬ ‫עכ"ל‪ .‬ולא העיר ז"ל דיש כאן שינוי גירסא בין הגמרא‬ ‫גייר גיורים]‪ ,‬וזה פשוט‪.‬‬ ‫והילקוט‪ ,‬דבגמרא הגירסא 'בעולת בעל'‪ ,‬ואילו בילקוט‬ ‫הגירסא 'והיא בעולת בעל'‪ ,‬ולגירסת הילקוט על כרחך‬ ‫גליוני הש"ס‬ ‫הכוונה אקרא ד'והיא בעולת בעל' הנ"ל דכתיב בשרה‬ ‫תרומות פ"ד מ"ו‬ ‫גליוני הש"ס‬ ‫וכנ"ל‪.‬‬ ‫וַ ּיִ זְ ַרע יִ ְצ ָחק ּבָ ָא ֶרץ ַה ִהוא וַ ּיִ ְמ ָצא ּבַ ָּׁשנָ ה‬ ‫סנהדרין קח‪:‬‬ ‫והנה מה שהקשה ז"ל‪ ,‬דאז עדיין לא היו קידושין‬ ‫ַה ִהוא ֵמ ָאה ְׁש ָע ִרים וַ יְ בָ ֲרכֵ הּו ד' (כו‪ ,‬יב)‪.‬‬ ‫כלל‪ ,‬יש לומר בפשיטות לפי הסברא דהאבות כבר יצאו‬ ‫ֵע ֶקב ֲא ֶׁשר ָׁש ַמע ַאבְ ָר ָהם ּבְ קֹלִ י וַ ּיִ ְׁשמֹר‬ ‫מכלל בני נח‪ ,‬ואם כן יש לומר‪ ,‬דהיה גם כן דין קידושין‬ ‫בשביל מה מדד יצחק התבואה‬ ‫ּקֹותי וְ תֹור ָֹתי (כו‪ ,‬ה)‪.‬‬ ‫ִמ ְׁש ַמ ְר ִּתי ִמ ְצו ַֹתי ֻח ַ‬ ‫באבות כמו בישראל‪ .‬ונהי דלא ניתנו להם מצותיה של‬ ‫במשנה תרומות (פ"ד מ"ו)‪ ,‬המונה (מעשרות ותרומת‬ ‫תורה עדיין‪ ,‬עם כל זה דיני התורה ומשפטיה שפיר יש‬ ‫מעשר) משובח‪ ,‬והמודד משובח ממנו‪ ,‬והשוקל משובח‬ ‫לאברהם היתה תורה כתובה‬ ‫לומר שהיו מהם גם באבות‪ ,‬וכמו דין השחיטה ‪ -‬שמתיר‬ ‫לשׁם ַר ָּבא‪ ,‬כתיב (לעיל משלשתן‪.‬‬ ‫בסנהדרין (קח‪ ,):‬אמר ליה אליעזר ֵ‬ ‫איסור אבר מן החי ‪ -‬דהיה באבות‪ ,‬לפי דברי הרא"ם‬ ‫עיין פסיקתא (רבתי) פיסקא דעשר תעשר (כה‪ ,‬ג)‪,‬‬ ‫הויתון‪.‬‬ ‫היכי‬ ‫אתון‬ ‫התיבה'‪,‬‬ ‫ח‪ ,‬יט) 'למשפחותיהם יצאו מן‬ ‫(להלן לז‪ ,‬ב ד"ה ובשלשתן)‪ ,‬ואם כן הכי נמי שפיר היה יכול‬ ‫'ויזרע יצחק וגו' וימצא וגו' מאה שערים'‪ ,‬אמר רבי‪ ,‬כל‬ ‫הוי‬ ‫גמרא‬ ‫‪,‬‬ ‫אף על גב שעדיין לא ניתנה תורה א‬ ‫להיות אצלם גם דיני קידושין‪ ,‬ושפיר יוכל להיות שהיתה‬ ‫מקום שיש ברכה אין שיעור‪ ,‬והוא אומר 'מאה שערים‬ ‫בידייהו דהכי הוי‪ .‬ואיבעית אימא‪ ,‬כולה אוריתא מיכתב‬ ‫אשה קנויה להם רק על ידי קידושי כסף שטר וביאה כמו‬ ‫ויברכהו' ב‪ ,‬אלא מכאן שהיה מודד כדי להפריש תרומה‬ ‫הוי כתיבא גבי אברהם‪ ,‬ואיפקודי הוא דלא הוו מיפקדו‬ ‫בישראל‪ ,‬וכמובן‪.‬‬ ‫ומעשר שני‪ ,‬וצריך עיון קצת ג‪.‬‬ ‫עליה עד דאתא משה‪ ,‬חידושי הרמ"ה (שם ד"ה אורשינא)‪.‬‬ ‫ועיין לעיל אות י' (בית האוצר שם)‪ ,‬דדנתי בענין גירות‬ ‫(המשך בעמוד הבא) » » »‬ ‫‪ -‬דהיה עוד קודם מתן תורה‪ ,‬וכתבתי דהוא גם כן ראיה‬ ‫על היות האבות כבר יצאו מכלל בני נח והיו ישראלים‪,‬‬ ‫וזה היה ענין הגירות גם אז‪ ,‬שכל מי שנתגייר ונקהל אל‬ ‫האבות‪ ,‬יצא גם כן מכלל בני נח ונעשה ישראל‪ ,‬והיה‬ ‫מרגניתא דיוסף‬ ‫דינו דין ישראל‪ ,‬אלא שישראל בזמן ההוא היה להם רק‬ ‫ענינים מופלאים‪ ,‬פניני חכמה ודעת ושכיות חמדה מתורת רבינו זי"ע‬ ‫)א ואם כן איך הקשה אליעזר לשם בן נח מפסוק 'למשפחותיהם' וגו'‪,‬‬ ‫הא עדיין לא נכתבה תורה‪.‬‬ ‫טבע הבן להתבייש מאביו‬ ‫)ב בתמיה‪ ,‬דאיך זכה יצחק לברכה‪ ,‬הרי מבואר בבבא מציעא מב‪ .‬דאין‬ ‫ביבמות (כו‪ ,).‬לא מבעיא אביו דבזיז בניה מיניה‪.‬‬ ‫הברכה מצויה לא בדבר השקול ולא בדבר המדוד ולא בדבר המנוי‪,‬‬ ‫אלא בדבר הסמוי מן העין‪.‬‬ ‫כך הטבע ‪ -‬שהבן מתבייש מאביו‪ .‬ועל כן בעיקבתא דמשיחא נחשב בסוטה (מט‪ ):‬לחידוש ‪ -‬הבן‬ ‫)ג דמדוע יצחק לא שקל‪ ,‬והרי השוקל משובח מכולן כדאיתא‬ ‫א‬ ‫אינו מתבייש מאביו‪.‬‬ ‫בתרומות שם‪.‬‬ ‫סדרת מאמרים מיוחדים המטעימים צוף נועם ומתיקות שבת מנהר היוצא מעדן רבינו זי"ע‬ ‫תפארת יוסף‬ ‫עניני שבת באגדה ובהלכה‬ ‫שניה חשובה הולכה ליפסול בזר ‪ -‬מפאת דהא צריך‬ ‫לאמטויי‪ .‬דמאן דאמר שם דלא חשיב צורך‪ ,‬וסברתו‪,‬‬ ‫משום דלא הוצרכה ההחזרה לשתצטרך ההולכה‪ ,‬ואף‬ ‫פרק כ (ה)‬ ‫דאחרי שנעשית החזרה הרי ההולכה נצרכת‪ ,‬מכל‬ ‫מקום לא חשיב זה צורך‪ ,‬והכא נמי‪ ,‬אף דכשיש זיבה‬ ‫לא תעשה כל מלאכה‬ ‫הוצאת הכיס נצרכת‪ ,‬עם כל זה הואיל והזיבה עצמה‬ ‫נמי הא לא אצטריכא‪ ,‬לא חשיב צורך‪ .‬ומאן דאמר‬ ‫אז (ראה רש"י חגיגה ו‪ .‬ד"ה קטן)‪ ,‬וזה גם כן בגדלותו כבר שם דעתה הא צריך לאמטוייה‪ ,‬הכא נמי עתה שיש‬ ‫מלאכת מחשבת‪ ,‬מתעסק ומקלקל‬ ‫יהיה נפשט ויהיה מחויב‪ ,‬מכל מקום אמרינן דסוף זיבה הרי צריך לכיס‪ ,‬וכן הוא במוציא מת לקוברו‬ ‫סוף אי אפשר לחייב בדרבנן יותר מבדאורייתא‪ ,‬וכיון וכל כיוצא בזה‪ ,‬וכמובן‪.‬‬ ‫קטן שלא שייך בו 'מלאכת מחשבת'‬ ‫דבגדול כי האי גוונא כמו שזה עתה היינו חגר הרי‬ ‫האם יש חיוב להפרישו‬ ‫ועיין עוד תוספות בבא מציעא (פ‪ :‬ד"ה דקא)‬ ‫פטור‪ ,‬לכן גם זה פטור‪ ,‬עיין שם היטב ‪ -‬יש ראיה‬ ‫שכתבו‪ :‬ויש לומר‪ ,‬דהתם לא איתהני מלוה מידי‪ ,‬דאין‬ ‫ד"ה‬ ‫ג‬ ‫(סימן‬ ‫חיים‬ ‫עיין ספר שו"ת הרי"ם חלק אורח‬ ‫דלא אמרינן כן‪ ,‬רק אמרינן דכיון דבאופן שהוא עתה‬ ‫מרויח במה שהלוה ממה שלא היה מלוה ולא היה לו‬ ‫והנה) מה שדן‪ ,‬דאפילו אי קטן אוכל נבילות בית דין‬ ‫גם גדול פטור כו'‪ ,‬ואם כן הכא נמי כיון דבאופן כזה‬ ‫משכון‪ ,‬עכ"ל א‪ .‬ואף דעתה שהלוה שוב המשכון הנאה‬ ‫מצווין להפרישו (ראה יבמות קיד‪ ,).‬מכל מקום במלאכת‬ ‫בלי מחשבה גם בגדול אין איסור ‪ -‬שפיר אין לנו‬ ‫לו‪ ,‬דתפיס ליה אהלואתו‪ ,‬מכל מקום כיון שהמלוה‬ ‫שבת ראוי שלא יהיה חיוב הפרשה‪ ,‬כיון דבשבת‬ ‫להפרישו עבור הגדלות‪.‬‬ ‫שו"ת בן פורת ח"א כלל ה ד"ה וכבוד עצמה גם כן לא נצרכת לו‪ ,‬לא חשיב זה צורך והנאה‪,‬‬ ‫מלאכת מחשבת אסרה תורה (סנהדרין סב‪ ,):‬ומתעסק‬ ‫ודו"ק היטיב‪.‬‬ ‫אינו איסור כלל (שם)‪ ,‬וקטן אין לו מחשבה‪ ,‬כמבואר‬ ‫פרק קמא דחולין (יב‪ ,):‬והוי כמתעסק‪ ,‬ורק באוכל‬ ‫ועיין עוד אליהו רבא להגר"א ז"ל כלים (פט"ו מ"ו‬ ‫נבילות שאני‪ ,‬דגם מתעסק הוא איסור ‪ -‬שכן נהנה‬ ‫ד"ה ושל)‪ ,‬מה שכתב שם בטעם דמצודת העכברים‬ ‫(ראה כריתות יט‪.):‬‬ ‫טהורה‪ ,‬עיין שם היטב ב‪.‬‬ ‫מלאכה שאינה צריכה לגופה‬ ‫עיין שם (ד"ה אמנם) שכתב שם בזה‪ ,‬וז"ל‪ :‬וגם אין‬ ‫ועיין עוד רמב"ם הלכות שבועות (פ"ו הי"ב) דכתב‪:‬‬ ‫לדחות‪ ,‬דכיון דהא דאין לו מחשבה הוא רק משום‬ ‫אין פותחין בנולד ‪ -‬כיצד‪ ,‬נשבע שלא יהנה בפלוני‬ ‫השוואות לסברת היתר‬ ‫שהוא קטן‪ ,‬ואם כן נכלל בכלל קטן אוכל נבילות‪,‬‬ ‫ונעשה סופר העיר כו'‪ ,‬אפילו אמר אילו הייתי יודע‬ ‫'מלאכה שאינה צריכה לגופה'‬ ‫כיון שאם היה גדול היה מעשה במחשבה‪ .‬זה אינו‪,‬‬ ‫דאין שום טעם לזה‪ ,‬כיון דהוי בלא מחשבה‪ ,‬יהיה איתא בשבת (יא‪-:‬יב‪ ,).‬תני חדא‪ ,‬לא יצא הזב בכיסו‪ ,‬לא הייתי נשבע‪ ,‬אין מתירין לו‪ ,‬הואיל ועדיין לא‬ ‫מאיזה צד שיהיה‪ ,‬אין כאן מעשה איסור כלל‪ ,‬דלא ואם יצא פטור אבל אסור‪ .‬ותניא אידך‪ ,‬לא יצא ואם ניחם‪ ,‬אלא רצונו שלא יהנה לו ושלא יעשה סופר‪,‬‬ ‫יצא חייב חטאת וכו'‪ ,‬לא קשיא‪ ,‬הא רבי יהודה הא עכ"ל‪.‬‬ ‫אסרה תורה מעשה כזה גם בגדול‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫והוא גם כן כסברת היתיר מלאכה שאינה צריכה‬ ‫ואולם לפי המבואר בקצת ראשונים (ראה שו"ת רבי שמעון‪ .‬וברש"י‪ :‬הא רבי יהודה ‪ -‬דאמר מלאכה‬ ‫תרומת הדשן פסקים סימן סב)‪ ,‬דהך דבית דין מצווין שאינה צריכה לגופה‪ ,‬שברצונו לא תעשה‪ ,‬ואינו לגופה‪ ,‬דאין נחשב שרצונו לההנות‪ ,‬כיון דבעצם‬ ‫כו'‪ ,‬וכן איסור ההאכלה בידים (ראה יבמות שם)‪ ,‬הכל צריך לעיקר תכליתה‪ ,‬כי הכא שאינו צריך לזיבה זו ההנאה הרי אין רצונו לההנותו‪ ,‬ורק מפני היותו סופר‬ ‫רק עבור שלא יתרגל הקטן בכך‪ ,‬ולא יעשה כן שעל ידה בא הכיס הזה‪ ,‬ואף על פי כן חייב עליה‪ ,‬הוא שרצונו לההנותו‪ ,‬ועל כן הואיל ואין רצונו גם‬ ‫גם כשיגדיל‪ ,‬אם כן היה אפשר לדון גם כן‪ ,‬דכיון ופלוגתייהו בהמצניע (שם צג‪ ):‬גבי מוציא המת במטה במה שהוא סופר‪ ,‬אין זה נחשב רצון‪ ,‬ואף דבהיותו‬ ‫דבגדלות הא יהא לו מחשבה‪ ,‬ויהיה איסור אם יעשה חייב‪ ,‬ואף על גב דהוצאת המת לא ניחא ליה ביה‪ ,‬סופר הרי רוצה לההנותו‪ ,‬מכל מקום כיון דהיותו‬ ‫סופר עצמו אין רצונו בו‪ ,‬על כן אין זה נחשב רצון‪.‬‬ ‫כן‪ ,‬לכן יש להפרישו שפיר עתה כדי שלא יעשה כן ורבי שמעון פוטר‪.‬‬ ‫בחידושי הארכתי הרבה בעניין מלאכה שאינה והכא נמי אף דכשיש זיבה הוצאת הכיס נצרכת‪ ,‬מכל‬ ‫כשיגדיל‪ ,‬דאז יהיה איסור‪.‬‬ ‫ואולם מש"ס חגיגה (ו‪ - ).‬דאיתא שם לעניין קטן צריכה לגופה‪ ,‬והערותי‪ ,‬דפלוגתא דמלאכה שאינה מקום לא חשיב צורך‪ ,‬כיון דגם הזיבה עצמה אין‬ ‫חיגר שיכול להתפשט דליכא חיוב בראיה‪ ,‬דאף דכל צריכה לגופה‪ ,‬לכאורה לה דמיון לפלוגתא דזבחים נצרכת‪ ,‬ודו"ק היטיב‪.‬‬ ‫גליוני הש"ס שבת יב‪ .‬ד"ה הא‬ ‫עיקר החינוך כדי שיעשה כן בגדלותו ‪ -‬שיהיה מחויב (טו‪ ).‬בהוליכו (כהן לדם אל המזבח) והחזירו‪ ,‬אי הולכה‬ ‫)א במשנה שם איתא‪" :‬כל האומנין שומרי שכר הן"‪ .‬ובגמרא‪" :‬לימא מתניתין דלא כרבי מאיר‪ ,‬דתניא‪ ,‬שוכר כיצד משלם‪ ,‬רבי מאיר אומר כשומר חנם‪ ,‬רבי יהודה אומר כשומר שכר וכו'‪ .‬אפילו תימא רבי מאיר‪,‬‬ ‫בההיא הנאה דתפיש ליה אאגריה דלא בעי למיעל ולמיפק אזוזי ‪ -‬הוי עליה שומר שכר"‪ .‬והקשו התוספות‪" :‬ואם תאמר‪ ,‬הא דתנן במתניתין (שם) הלוהו על המשכון שומר שכר‪ ,‬ודחיק לאשכוחי טעמא בגמרא‬ ‫(שם פב‪ ).‬דהוי שומר שכר כדשמואל או כרב יוסף‪ ,‬לימא טעמא דבההיא הנאה דתפיס ליה אחוביה הוי שומר שכר"‪ .‬ועל זה תירצו כמובא לעיל‪.‬‬ ‫)ב שכתב‪" :‬שאין עשוין לקבלה‪ ,‬שאינה צריכה לעכבר‪ ,‬אלא שיהרג"‪.‬‬ ‫(המשך מעמוד א)‬ ‫»»»‬ ‫בש ֵמן‪ ,‬אבל בדיעבד אם הביא כחוש‪ ,‬בדיעבד (ראה שם סח‪.):‬‬ ‫ׁ‬ ‫לכתחלה מצוה ָ‬ ‫הורצה‪.‬‬ ‫הפטרה‬ ‫וכן הוא ברמב"ם הלכות איסורי מזבח (פ"ב ה"י)‪,‬‬ ‫והנה יש ראיה לזה דכחוש הוא פסול גם בדיעבד דפסול טריפה בקדשים הוא מ'הקריבהו נא לפחתך'‪ ,‬עיין‬ ‫ציונים לתורה‬ ‫מדברי רש"י במנחות (סד‪ .‬ד"ה אפילו)‪ ,‬דכתב בטעם שם שלא הביא שם טעם ומקור אחר לפסול טריפה‪,‬‬ ‫כלל יג‬ ‫איסור כחושה‪ ,‬משום 'הקריבהו נא לפחתך'‪ ,‬עיין שם‪ .‬ואף על גב דטריפה גם כן הוא פסול גמור (ראה זבחים‬ ‫וקרא ד'הקריבהו' הא הוי פסול גמור גם בדיעבד‪ ,‬פד‪ .).‬ונהי דדברי הרמב"ם ז"ל צריכים עיון מגמרא פרק‬ ‫וְ כִ י ַתּגִ ׁשּון ִעּוֵ ר לִ זְ ּב ַֹח ֵאין ָרע וגו' ַה ְק ִריבֵ הּו נָ א‬ ‫דהא יין מגולה שעברו במסננת פסולה מ'הקריבהו נא קמא דמנחות (ה‪ ,):‬דיליף פסול טריפה משאר קראי‪ ,‬כמו‬ ‫לְ ֶפ ָח ֶתָך ֲהיִ ְר ְצָך אֹו ֲהיִ ָּׂשא ָפנֶ יָך (מלאכי א‪ ,‬ח)‪.‬‬ ‫לפחתך'‪ ,‬ופסול אפילו בדיעבד‪ ,‬כמבואר בבבא בתרא שעמד על זה כבר הכסף משנה שם‪ ,‬עם כל זה‪ ,‬זה הרי‬ ‫(צז‪ ,):‬עיין שם‪ .‬וכן הוא עוד ברש"י זבחים (לה‪ :‬ד"ה נוכל ללמוד מדברי הרמב"ם ז"ל‪ ,‬דפסול ד'הקריבהו' וגו'‬ ‫לכתחלה‬ ‫כחוש ‪ּ -‬פְ סּול או רק מצוה‬ ‫וכשרין)‪ ,‬דמחוסר אבר דפוסל בעוף‪ ,‬הוא מ'הקריבהו נא הוא פסול גמור‪ ,‬דאם לא כן הרי נתן טעם שאינו מספיק‪,‬‬ ‫גמור‬ ‫פסול‬ ‫‪' ‬הקריבהו' הוא‬ ‫ראיתי לבאר דין כחוש בקדשים‪ ,‬אם הוא פסול‪ ,‬או אך לפחתך'‪ ,‬עיין שם‪ ,‬ואף על גב דהוא פסול גמור גם וכמובן‪.‬‬ ‫שביבי יוסף‬ ‫אלומת אור לחקירות יסודות סברות וכללים המפוזרים בתורת רבינו זי"ע‬ ‫הזמנת דבר עם הדבר יחד‬ ‫ציונים לתורה כלל כט פיסקא ט‪ ,‬ואילך‬ ‫"יש לעיין אי הזמנת דבר צריכה להיות לפני המעשה‪ ,‬או אפשר לה שתבוא עם המעשה יחד"‬ ‫הבטיח רבינו‪" :‬כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי ‪ -‬אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון"‬ ‫ב‬ ‫(הגה"צ רבי יצחק מענדל מארגנשטערן זצ"ל חתן רבינו ‪ -‬ששמע מפי רבינו והכריז על כך במעמד ההלוויה הרבתי באשכבתיה דרבי)‬ ‫אוצרות יוסף‬ ‫עיונים בספרי רבינו‬ ‫כך כשלא בירך מקודם‪ ,‬לדברי ההגהות אשר"י הנ"ל‪,‬‬ ‫ודו"ק בכל זה‪.‬‬ ‫חוש הריח יש לו לברך עליו‪ ,‬ויש בזה אסמכתא מן הפסוק‬ ‫ועיין רש"י עירובין (סה‪ .‬ד"ה ריח) דכתב‪ ,‬דריחא‬ ‫דומיא דמשתיא הוא‪ ,‬עיין שם‪ .‬ואם כן ראוי לומר‬ ‫ראה ריח בני' וגו' (שלחן של ארבע לרבינו בחיי עמוד תפט ד"ה ודע)‪.‬‬ ‫דהוא ברכת הנהנין כמו ברכת שתיה‪ .‬ועיין עוד‬ ‫סנהדרין (נה‪ ).‬דנחשבו יחד שלש ההנאות ‪ -‬אכילה‬ ‫ושתיה וריח‪ ,‬עיין שם דאמר‪ ,‬ומה אילנות שאין‬ ‫ברכת הריח‬ ‫אוכלין ואין שותין ואין מריחין כו'‪ ,‬ואם כן נראה גם‬ ‫כן דהנאת ריח דמי להנאת אכילה ושתיה‪ ,‬ושברכתה‬ ‫~ מתוך‪ :‬גליוני הש"ס; ציונים לתורה ~‬ ‫ברכת הנהנין כברכת אכילה ושתיה‪.‬‬ ‫ולענ"ד יש בזה נפקותא לדינא‪ .‬חדא‪ ,‬בהא דכתב‬ ‫מדוע צריך לימוד מיוחד שריח טעון ברכה‬ ‫ברכה הריח למי שאין לו חוש הריח‬ ‫המהרש"א ריש ערבי פסחים (פסחים קב‪ .‬ד"ה פרשב"ם)‪,‬‬ ‫בירושלמי ברכות (פ"ו ה"א)‪ ,‬העולם כולו ומלואו עשוי‬ ‫דהא דספק ברכות להקל (עיין רא"ש ברכות פ"ג סימן‬ ‫ככרם‪ ,‬ומהו פדיונו ‪ -‬ברכה‪.‬‬ ‫בברכות (מג‪ ,):‬מניין שמברכין על הריח‪ ,‬שנאמר‬ ‫טו)‪ ,‬לא שייך אלא בברכת המצות‪ ,‬דהברכות אינן‬ ‫(תהלים קנ‪ ,‬ו) 'כל הנשמה תהלל י"ה'‪ ,‬איזהו דבר‬ ‫כוונת הירושלמי‪ ,‬דהעולם הוא ככרם שהוא קודש‪,‬‬ ‫מעכבות‪ ,‬אבל בברכת הנהנין‪ ,‬דאסור ליהנות מעולם‬ ‫שהנשמה נהנה ממנו ואין הגוף נהנה ממנו‪ ,‬הוי‬ ‫כי 'לד' הארץ ומלואה' (תהלים כד‪ ,‬א)‪ ,‬והוא כהקדש‬ ‫הזה בלא ברכה‪ ,‬לא הוי חשש ברכה לבטלה אם יברך‬ ‫אומר זה הריח‪.‬‬ ‫ואסור בהנאה‪ ,‬והברכה הוא כמו פדיון ההקדש‪ .‬והוא‬ ‫מספק‪ ,‬דכיון דאם לא יברך יהיה אסור לו ליהנות‪,‬‬ ‫עיין שו"ת שבות יעקב (ח"ג סימן כ ד"ה ולי) שהביא‬ ‫לא חשיב לבטלה‪ ,‬עיין שם היטב‪ .‬ואם כן בריח דלא‬ ‫כדרש הבבלי (ברכות לה‪' ,).‬קודש הלולים' (ויקרא יט‪,‬‬ ‫דעת הארחות חיים (הלכות הבדלה סימן ח) ‪ -‬שהביא‬ ‫הוי משום 'מתיר'‪ ,‬כיון דריח אין בו משום מעילה‪,‬‬ ‫כד) ‪ -‬חלולים‪ ,‬דכתיב בכרם רבעי דהוא 'קודש'‪,‬‬ ‫הבית יוסף אורח חיים (סימן רצז סעיף ה)‪ ,‬דאפילו‬ ‫ורק חיוב גרידא איכא מקרא ד'כל הנשמה' וגו'‪ ,‬אם‬ ‫ורומז להעולם דהוא ככרם קודש‪ ,‬ודרש 'הלולים'‬ ‫מי שאין לו חוש הריח ‪ -‬מברך ברכת הריח‪ ,‬דמכל‬ ‫כן שוב ספיקו להקל‪ ,‬ואם כן ברכת הריח חלוק לענין‬ ‫'חלולים' ‪ -‬תרתי איתנייהו‪ ,‬היינו דההילול והברכה‬ ‫מקום הנאה יש לו‪ ,‬שמחזק ראשו וגופו‪ .‬וכתב‬ ‫זה משאר ברכות הנהנין‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫היא חילול ופדיון הקדושה‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫עליו דכן מסתבר‪ ,‬דהא מחייבינן כאן לברך על‬ ‫ועל פי הירושלמי דכאן ‪ -‬דברכת הנהנין היא‬ ‫הריח אף על פי שאין הגוף נהנה ממנו‪ ,‬ועל כן‬ ‫ועוד יש נפקותא בהא דברכת הריח איננה ברכת‬ ‫'מתיר'‪ ,‬לפי מה שכתב הרא"ש בברכות פרק שלשה‬ ‫פדיון‪ ,‬מובן בבלי ברכות (מג‪ ,):‬מניין שמברכין‬ ‫אף שהגוף אין לו חוש הריח ואין הגוף נהנה‪ ,‬מכל‬ ‫על הריח‪ ,‬שנאמר (תהלים קנ‪ ,‬ו) 'כל הנשמה תהלל'‬ ‫שאכלו (פ"ז סימן כא) וז"ל‪ :‬כדאמר בראש השנה (כט‪).‬‬ ‫מקום הנשמה שפיר נהנה ממנו‪ ,‬אלא שמהגוף חסר‬ ‫כו'‪ .‬ולכאורה למה לי קרא‪ ,‬ומאי שנא ריח משאר‬ ‫אחד מחמשה חושים‪.‬‬ ‫כו'‪ ,‬בכל הברכות כולן‪ ,‬אף על פי שיצא ‪ -‬מוציא‪,‬‬ ‫חוץ מברכת הלחם וברכת היין‪ .‬וטעמא‪ ,‬משום דכל‬ ‫הנאות עולם הזה דטעונין ברכה (ראה ברכות לה‪ ,).‬ומה‬ ‫ועל פי זה מיושב גם כן מה שיש להקשות‪ ,‬דאיך‬ ‫ישראל ערבים זה לזה‪ ,‬ומיהו ברכת הלחם והיין‬ ‫השאלה מניין שמברכין כו' (ראה צל"ח שם מג‪ :‬ד"ה מנין)‪.‬‬ ‫קאמר הש"ס איזהו דבר שהנשמה נהנה ממנו ואין‬ ‫‪ -‬שרוצים ליהנות מעולם הזה בלא ברכה‪ ,‬ואסור‬ ‫הגוף נהנה ממנו‪ ,‬הא ישנן כמה בני אדם שיש להם‬ ‫אך כיון דהברכה עניינה פדיון‪ ,‬ומבואר בר"ש‬ ‫ליהנות מעולם הזה בלא ברכה‪ ,‬אינו מוציא אלא אם‬ ‫מעשר שני (פ"ב מ"א ד"ה זה) וז"ל‪ :‬והיכא דמעשר‬ ‫הנאה מריח טוב ‪ -‬כמו מאכילה‪ .‬אלא וודאי דהש"ס‬ ‫כן צריך לה המברך‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫הכי קאמר‪ ,‬דאפילו מי שאין לו חוש הריח ואין‬ ‫משביח את החולין‪ ,‬כגון תבשיל של חולין שנתבשל‬ ‫מרגיש הנאה‪ ,‬מכל מקום יברך כיון שהנשמה נהנה‬ ‫נראה‪ ,‬דהוא ז"ל אינו מפרש הטעם בהא דברכת‬ ‫בתבלין של מעשר‪ ,‬אין לו תקנה לפדיון כו'‪ ,‬דלא‬ ‫ממנו‪ ,‬וזהו שאמר הכתוב 'כל הנשמה תהלל י"ק'‪,‬‬ ‫הלחם כו' אינו מוציא‪ ,‬כרש"י ראש השנה (שם ד"ה‬ ‫שייך פדיון בדבר שאין בו ממש כו'‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫כלומר 'כל' דייקא ‪ -‬אפילו מי שאין לו חוש הריח‬ ‫חוץ)‪ ,‬שכתב דכיון דאי בעי לא ליתהני ולא ליברך‬ ‫ועל כן ריח דגם כן אין בו ממש‪ ,‬הוה אמינא דלא‬ ‫כלל‪ ,‬עד כאן תוכן דבריו שם‪.‬‬ ‫‪ -‬לכן אין כאן ערבות‪ ,‬עיין שם‪ .‬רק מלשון הרא"ש‬ ‫שייך ביה ברכת הנהנין ‪ -‬דעניינה פדיון‪ ,‬דאין פדיון‬ ‫ז"ל נראה דמפרש‪ ,‬דכיון דברכת הנהנין הוא מטעם‬ ‫לדבר שאין בו ממש‪ ,‬ועל כן צריך מקרא בפני עצמו‬ ‫ולפי דבריו מיושבת קושית הצל"ח (ברכות שם ד"ה‬ ‫לריח דטעון ברכה‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫'מתיר'‪ ,‬אין בברכתו כח להתיר הקדש ואיסור‬ ‫מנין) שהקשה‪ ,‬דמאי קאמר מניין שמברכין על הריח‪,‬‬ ‫דחבירו‪ .‬ואם שלפי זה צריך עיון מדוע כשצריך לה‬ ‫הא בפשיטות אסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה‬ ‫המברך ‪ -‬מוציא‪ ,‬וצריך לומר דהוא מטעם מגו‪ ,‬דמגו‬ ‫(ברכות לה‪ ,).‬ולמה לי קרא בפני עצמו להנאת ריח‪.‬‬ ‫דמתיר הקדש דידיה מתיר גם דחבירו‪ ,‬מה שאין כן‬ ‫ולדברי השבות יעקב הנ"ל ‪ -‬שפיר שואל מניין‬ ‫חידוש הצל"ח שברכת הריח היא בגדר‬ ‫שיועיל דיבורו להתיר הקדש חבירו לבד‪ ,‬לזה אין‬ ‫'מתיר' ‪ ‬נפקותות לדינא בזה ‪ ‬הוכחה‬ ‫שמברכין על הריח‪ ,‬אף שאין מרגיש הנאה‪ ,‬היינו‬ ‫לו כח‪.‬‬ ‫שאין לו חוש הריח‪ ,‬ועל זה מייתי קרא דמכל מקום‬ ‫שברכת הריח כברכות הנהנין‬ ‫הנשמה נהנית‪ ,‬ושפיר צריך לקרא לזה‪ ,‬דזה לא היינו‬ ‫והנה לפי דברי הרא"ש הנ"ל‪ ,‬אם כן בריח‪ ,‬דאינו‬ ‫בברכות (מג‪ ,):‬מניין שמברכין על הריח‪ ,‬שנאמר‬ ‫יודעין מסברא ‪ -‬דיש הנאת נשמה גם כשאין לו חוש‬ ‫(תהלים קנ‪ ,‬ו) 'כל הנשמה תהלל' וגו'‪ ,‬איזו דבר מטעם 'מתיר' וכנ"ל‪ ,‬שפיר מוציא את חבירו אפילו‬ ‫הריח‪ ,‬ודגם אהנאת נשמה יש חיוב ברכה‪.‬‬ ‫שהנשמה נהנה ממנו ואין הגוף נהנה ממנו‪ ,‬הוי כשאין המברך מריח‪.‬‬ ‫ואולם גוף דברי השבות יעקב הנ"ל לא נהירין‬ ‫ועוד יש נפקותא בהא דברכת הריח איננה מטעם‬ ‫אומר זה הריח‪ .‬וקשה‪ ,‬דאיזו הוה אמינא היה לפטור‬ ‫ולא צהירין לי‪ ,‬דפשוט דכוונת הגמרא אהנאת הריח‬ ‫מברכה‪ ,‬והא אסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה 'מתיר'‪ ,‬לפי מה שכתב בהגהות אשר"י בפרק קמא‬ ‫סתמא למי שיש לו החוש‪ ,‬והנאה זאת קרי לה 'הנאת‬ ‫דברכות (סימן יג)‪ ,‬וז"ל‪ :‬וכל היכא דלא בירך מקמי‬ ‫(שם לה‪.).‬‬ ‫נשמה' מפאת היות הרגשת הריח הרגשה דקה מאוד‪,‬‬ ‫והנה בספר צל"ח שם (מג‪ :‬ד"ה מנין) תירץ‪ ,‬דהא דמצוה‪ ,‬מברך אחר המצוה ויוצא ידי חובתו‪ .‬אכן‬ ‫וגם אין לנו עניין בכמו אלה מדוע חשוב הנאת‬ ‫דאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה‪ ,‬היינו משום בסעודה דאסור ליהנות מעולם הזה בלא ברכה‪ ,‬כיון‬ ‫נשמה ‪ -‬דהוא עניין אגדיי א‪.‬‬ ‫מעילה‪ ,‬וכדאיתא בברכות (לה‪ ,).‬דכל דבר הוי קדשי דעבר ואכל והגיע ברכה אחרונה‪ ,‬הואיל ואידחי‬ ‫וגם יש לומר הפירוש‪ ,‬דהוא הנאת הנשימה ‪-‬‬ ‫שמים קודם הברכה‪ ,‬שנאמר (תהלים כד‪ ,‬א) 'לד' אידחי‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והנה ממה שכתב אכן בסעודה 'דאסור'‬ ‫שהאף נושם הריח לתוכו ונהנה בו‪ ,‬והוי דרשא דכאן‬ ‫הארץ ומלואה'‪ ,‬והברכה מתירתו‪ ,‬יעוין שם‪ ,‬וקיימא כו'‪ ,‬נראה דכוונתו דכיון דברכת הנהנין מטעם 'מתיר'‬ ‫ד'כל הנשמה תהלל' כדרשא ד'על כל נשימה ונשימה‬ ‫לן בפסחים (כו‪ ).‬דקול ומראה וריח אין בהן משום הוא‪ ,‬על כן אין בכחה להתיר איסור למפרע‪.‬‬ ‫תהלל' כו' (ראה ב"ר יד‪ ,‬ט)‪ ,‬אבל כוונת הגמרא וודאי‬ ‫ולפי זה‪ ,‬הנה יש עוד נפקא מינה בהא דברכת‬ ‫מעילה‪ ,‬ועל כן שפיר הוה אמינא שיהיה ריח פטור‬ ‫אהנאת הריח הפשוטה שבחוש הריח‪.‬‬ ‫הריח איננה מטעם 'מתיר'‪ ,‬דיהא חייב לברך אחר‬ ‫מברכה‪ ,‬עד כאן דברי הצל"ח ז"ל‪.‬‬ ‫עניינם אחד‪ ,‬כמו שאמרו באבות (פ"ג מי"ז) אם אין דעת אין בינה‪ ,‬אם אין בינה אין דעת‪ .‬והבינה הנה היא‬ ‫)א המשך לשונו‪" :‬ועיין סוטה (מט‪ ,).‬רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא‪ ,‬שקלה כרכה בסודריה‪ ,‬אתא‬ ‫מתייחסת לנשמה‪ ,‬וכמו שכתוב (איוב לב‪ ,‬ח) 'ונשמת שדי תבינם'‪ ,‬ועל כן שפיר יתייחס הנאת הריח אל‬ ‫רבה בריה אמר ליה‪ ,‬מורחינא ריחא דחינוניתא‪ ,‬אמר ליה‪ ,‬בני‪ ,‬טהרה יש בך‪ .‬הרי דהריח יתייחס לו‬ ‫הנשמה"‪ .‬וראה עוד באריכות בשב דנחמתא אות ד פיסקא י‪-‬יד‪ ,‬בענין ריח שהוא בדעת‪.‬‬ ‫הטהרה אשר עניינה הדעת‪ ,‬וכמו שאמרו (שבת לא‪' ).‬ודעת' (ישעיה לג‪ ,‬ו) ‪ -‬זה סדר טהרות‪ .‬והדעת והבינה‬ ‫הגיד רבינו בחיים חיותו‪" :‬מהספרים שלי יהיו לי תלמידים"‬ ‫ג‬ ‫(הג"ר יעקב טייטלבוים ‪ -‬תלמידו המובהק של הגר"מ אריק זצ"ל ‪ -‬ששמע מפי רבינו)‬ ‫בזכרון קדוש‬ ‫בכורות נא‪-‬נז‬ ‫בשבילי הש"ס‬ ‫פנינים לפי סדר הש"ס‬ ‫תיאורים מרתקים וזכרונות עסיסיים‬ ‫מעד נאמן טו"ב שנים ‪ -‬נכד רבינו ר' דוד מארגנשטערן ז"ל‬ ‫ועומדת למעשר ואילו לקדושה האחרת אין עומדת‪,‬‬ ‫הספק בסיני ועוקר הרים מי עדיף ‪ -‬תלוי‬ ‫כפי שהבאנו כבר במדור זה‪ ,‬אביו של רבינו‪ ,‬ר'‬ ‫עיין שם‪ .‬ואם כן דכוותה נמי בהך דאין איסור חל על‬ ‫בספק בתיבת 'עם' מהו העיקר‬ ‫יהודה‪ ,‬שהיה בעל כשרון עצום ובעל תפיסה מהירה‬ ‫איסור יש לנו לומר כן‪ ,‬דאיסור שהדבר עומד לכך יש‬ ‫בברכות (סד‪ ).‬והוריות (יד‪ ).‬נסתפקו‪ ,‬סיני ועוקר הרים‬ ‫במיוחד‪ ,‬רכש בעצמו את מקצוע המשפטנות‪.‬‬ ‫לו לחול על שאינו עומד לכך‪.‬‬ ‫‪ -‬הי מינייהו עדיף‪.‬‬ ‫נעתיק כאן את המשך תיאור הנכד אודות עיסוקו‬ ‫ונראה‪ ,‬דעניין הספק על פי הגמרא כאן (נב‪ ,):‬קרי‬ ‫של אבי רבינו לפרנסתו‪ ,‬ואודות השפעתו על רבינו‬ ‫רמי בר חמא עליה דרב ששת ‪' -‬טובה חכמה עם נחלה'‬ ‫לשון 'מיתה' יכול להתפרש על איסור מיתה‬ ‫(קהלת ז‪ ,‬יא) כו'‪ ,‬עיין ברש"י (ד"ה טובה) ד'חכמה' הוא‬ ‫למשך כל ימי חייו‪:‬‬ ‫עיין תוספות (נד‪ .‬ד"ה ושני) שכתבו וז"ל‪ :‬והא דתנן‬ ‫חריפות‪ ,‬ו'נחלה' הוא בקיאות‪ ,‬שיש לו נחלת ברייתות‪,‬‬ ‫"ידיעתו בחוק‪ ,‬שליטתו בשפה הגרמנית‪ ,‬ושכלו‬ ‫במסכת פרה (פי"א מ"ג)‪ ,‬דבילה של תרומה שנפלה לתוך‬ ‫החריף‪ ,‬הוציאו לו מוניטין כמומחה ממדריגה‬ ‫היינו שיודע ברייתות הרבה‪.‬‬ ‫מי חטאת כו' עד האוכלה במיתה‪ ,‬לאו דוקא‪ ,‬אלא‬ ‫ועל כן היה הספק שלהם מהו העיקר ‪ -‬היכא דנאמר‬ ‫ראשונה‪ .‬אנשים שהיו זקוקים לעזרה משפטית‬ ‫החלו שואלים בעצתו‪ ,‬ומספרם הלך וגדל‪.‬‬ ‫חומר דרבנן כעין איסור מיתה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫'עם' א‪ ,‬אי נימא דמה שנאמר בו 'עם' הוא העיקר‪ ,‬אם‬ ‫ודכותיה יש עוד בחלה (פ"ג מ"א)‪ ,‬אוכלין עראי מן‬ ‫כן מדכתיב 'טובה חכמה עם נחלה' אם כן 'נחלה' דהוא‬ ‫"מאחר שלא היתה לו הזכות לעסוק במקצוע‬ ‫העיסה‪ ,‬עד שתתגלגל בחיטים‪ ,‬ותטמטם בשעורים‪.‬‬ ‫המשפטים‪ ,‬לא יכול היה להגיש לשלטונות‬ ‫בקיאות עיקר‪ ,‬ואי נימא להיפוך ‪ -‬דמה שנאמר עליו‬ ‫גילגלה בחטים וטימטמה בשעורים‪ ,‬האוכל ממנה‬ ‫'עם' הוא העיקר‪ ,‬אם כן חכמה דהוא חריפות עיקר‪,‬‬ ‫תעודות בשמו‪ .‬לכן הגיע לידי הסדר עם עורך דין‬ ‫מוסמך‪ ,‬אשר תמורת תשלום לא רב היה מצמיד‬ ‫(קודם שהורם חלתה) חייב מיתה‪ ,‬עכ"ל המשנה‪ .‬והתם‬ ‫ודו"ק ונכון בסייעתא דשמיא‪.‬‬ ‫את שמו אל התעודות שחוברו ונכתבו על ידי ר'‬ ‫על כרחך בחלה בזמן הזה דרבנן איירי‪ ,‬שהרי סמוך לזה‬ ‫יהודה‪ .‬בצורה כזו נתאפשרה לו פרנסת משפחתו‬ ‫מיד (מ"ב) תני התם‪ ,‬נדמעה עיסתה עד שלא גילגלה‬ ‫במידה משבעת רצון‪ .‬בטארנוב היו אומרים‪ ,‬כי‬ ‫‪ -‬פטורה‪ ,‬שהמדומע פטור‪ ,‬עכ"ל המשנה‪ .‬ובר"ש‪:‬‬ ‫כלאי זרעים ‪ -‬דאורייתא או דרבנן‬ ‫עורכי דין מוסמכים רשאים לעסוק במשפטים‪,‬‬ ‫שהמדומע שנדמע לפחות ממאה פטור‪ ,‬משום דאתי‬ ‫במנחות (ע‪ ,).‬אמר שמואל‪ ,‬הזורע כלאים בעציץ שאינו‬ ‫אלא שרק ר' יהודה ענגיל יש לו הכשרון והידע‬ ‫דימוע דרבנן ומפקע חלה בזמן הזה דרבנן‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והוא‬ ‫נקוב‪ ,‬אסור‪ .‬אמר אביי‪ ,‬בשלמא אי אשמעינן לוקה‬ ‫כיצד לעסוק במשפטים‪."...‬‬ ‫לקוח מש"ס נדה (מז‪ .).‬ואם כן כיון דבחלה בזמן הזה‬ ‫מכת מרדות מדרבנן ‪ -‬שפיר‪ ,‬אלא 'אסור' מאי קא‬ ‫דרבנן איירי‪ ,‬אם כן על כרחך הא דתני רישא שהאוכל‬ ‫משמע לן ‪ -‬דמדרבנן הוי זריעה‪ ,‬תנינא (דמאי פ"ה מ"י)‪,‬‬ ‫כל זה לא עזר לו לר' יהודה להשיג חיי רווחה‬ ‫ממנה חייב מיתה‪ ,‬היינו רק חומר דרבנן כעין איסור‬ ‫תרם משאינו נקוב על הנקוב‪ ,‬תרומה ויחזור ויתרום‬ ‫ועושר של ממש‪:‬‬ ‫מיתה‪ ,‬וכביאור התוספות הנ"ל בהך דמסכת פרה‪,‬‬ ‫(תרומה מדרבנן‪ ,‬ויחזור ויתרום מן הנקוב מן התורה‪.‬‬ ‫"בכל זאת לא יכול היה ר' יהודה לשכור דירה‬ ‫וכהנה יש עוד רבות בש"ס‪ ,‬ואין כאן מקום להאריך‬ ‫אלמא מדחייל עלה ֵׁשם תרומה‪ ,‬זריעה היא מדרבנן)‪,‬‬ ‫מרווחת יותר‪ ,‬והיה צריך להסתפק בדירה צנועה‬ ‫בזה‪.‬‬ ‫עכ"ל הגמרא‪.‬‬ ‫עבור משפחתו שמנתה שש נפשות‪ ,‬ועובדה זו‬ ‫היתה מכבידה על דרך החיים‪ .‬לימים נתחוור‪,‬‬ ‫ויש לתמוה אדעת רש"י בסוגיין (נד‪ .‬ד"ה גפנים) דכלאי‬ ‫כי דווקא אי הנוחות הזאת הסיבה בעת ובעונה‬ ‫זרעים כל איסורם רק מדרבנן‪ ,‬עיין שם בתוספות (ד"ה‬ ‫דרבנן שהוא סייג לאיסור מיתה ‪ -‬חמור‬ ‫אחת גם השפעה לטובה וברכה רבה; מן השיחות‬ ‫יותר ‪ ‬מנין למכת מרדות‬ ‫דגן) שתמהו מכמה דוכתי‪ ,‬וחידוש שלא הביאו גם גמרא‬ ‫עם הלקוחות‪ ,‬שהתנהלו בחדר שבו ישבו ארבעת‬ ‫דמנחות דמפורש בה איפכא‪ ,‬דאי איתא‪ ,‬מאי קאמר‬ ‫התוספות (נד‪ .‬ד"ה ושני) כתבו וז"ל‪ :‬והא דתנן במסכת‬ ‫הבנים‪ ,‬למד ר' יוסף ענגיל בבית הזה את השפה‬ ‫אביי אלא אסור מאי קא משמע לן תנינא תרם כו'‪,‬‬ ‫פרה (פי"א מ"ג)‪ ,‬דבילה של תרומה שנפלה לתוך מי‬ ‫הגרמנית במידה מושלמת‪.‬‬ ‫ומאי ראיה מתרומה‪ ,‬הא התם הוי רק חדא דרבנן‬ ‫חטאת כו'‪ ,‬עד דאמר 'והאוכלה במיתה'‪ ,‬לאו דווקא‪,‬‬ ‫"עוד יש לציין‪ ,‬כי תוך שמירה על השקט כדי‬ ‫מפאת העציץ שאינו נקוב‪ ,‬מה שאין כן בכלאי זרעים‬ ‫(דתרומות פירות דרבנן (ראה גמרא כאן))‪ ,‬אלא חומר‬ ‫שלא להפריע לאב בעבודתו‪ ,‬היו מוכרחים הבנים‬ ‫דכל עיקרן דרבנן‪ ,‬ואם כן בעציץ שאינו נקוב הא‬ ‫דרבנן כעין איסור מיתה‪ ,‬ונפקא מינה לאלקויי טפי‬ ‫להימנע מכל שקלא וטריא קולנית בתלמוד‪ ,‬ודרך‬ ‫הוי ליה תרי דרבנן‪ ,‬ואם כן הרי אין ללמוד זה כלל‬ ‫משאר מלקות‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫שקטה זו בלמודיו ובתפילתו‪ ,‬נשארה לו לר' יוסף‬ ‫מתרומה‪ .‬ועל כרחך דגם כלאי זרעים הם דאורייתא‪,‬‬ ‫ענגיל לכל ימי חייו‪ .‬הוא היה לומד בשקט‪ ,‬ללא‬ ‫והנה למדתי מזה שני דברים‪ :‬א) היות דרבנן שהוא‬ ‫וזה פשוט‪.‬‬ ‫כל תנועות ידים וגוף‪ ,‬והמשמעת העצמית שנוצרה‬ ‫סייג לאיסור כרת ומיתה‪ ,‬חמור טפי מדרבנן שהוא סייג‬ ‫בתנאים הקשים נשארה אצל ר' יוסף ענגיל כתכונה‬ ‫רק לאיסור לאו‪ .‬ומצד הסברא היה מקום להסתפק‬ ‫לכל ימי חייו"‪.‬‬ ‫בזה‪ ,‬לפי מה שכתבו האחרונים (ראה נתיבות המשפט‬ ‫איסור שהיה הדבר עומד לכך‬ ‫סימן רלד ביאורים ס"ק ג; שו"ת תורת חסד או"ח סימן לא אות‬ ‫חל על איסור שאינו עומד לכך‬ ‫בשבוע הבא אי"ה‪ :‬עוד על הווי הבית המופלא‬ ‫ה)‪ ,‬דכל איסורים דרבנן אינם אחפץ ואפעולה בעצם‪,‬‬ ‫כתבנו במקום אחר (ראה שו"ת בן פורת ח"א סימן ד אות‬ ‫שהצמיח וגידל את רבינו‪ ,‬ועל התנהגותו של רבינו בבית זה‬ ‫רק שמצוה לשמוע לדברי חכמים‪ ,‬וכשאינו שומע הוי‬ ‫א דף טו‪ :‬ד"ה ובעיוני)‪ ,‬דאף על גב דאין איסור חל על‬ ‫עבריין (ראה שבת מ‪ ,).‬ואם כן אין חילוק אל מה הוא‬ ‫איסור (יבמות לב‪ ,).‬מכל מקום איסור שהיה הדבר עומד‬ ‫הסייג‪ ,‬דשניהם הם דברי חכמים בשוה‪ ,‬והמצוה אך‬ ‫לכך‪ ,‬חייל על איסור אחר קדום שלא היה הדבר עומד‬ ‫דרבנן שהוא סייג לאיסור סקילה‪ ,‬יש סברא להיות‬ ‫לשמוע לדברי חכמים‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫לו‪.‬‬ ‫בו חומר יותר אפילו מבעשה דאורייתא‪.‬‬ ‫והנה מצאתי עוד כסברת התוספות הנ"ל‪ ,‬בסוכה‬ ‫ודייקנא לה מגמרא כאן (נג‪ ,):‬דאמר דצריך קרא‬ ‫והנה מה שחתרו התוספות כאן אחרי נפקותא בזה‪,‬‬ ‫(טז‪ ,):‬דאמר דאין ללמוד מהא דסבירא ליה לרבי יוסי‬ ‫ד'יהיה קודש' (ויקרא כז‪ ,‬לב) ולא שכבר קדוש ‪ -‬דכתיב‬ ‫קשה קצת‪ ,‬דהוה להו למימר נפקותא פשוטה‪ ,‬לענין‬ ‫(שם‪ ).‬דמחיצה תלויה מתרת בסוכה ‪ -‬דסבירא ליה נמי‬ ‫במעשר‪ ,‬דאם לא כן‪ ,‬הוה אמינא דאף על גב דאין‬ ‫חולה‪ ,‬שמאכילין אותו הקל הקל תחלה (יומא פג‪.).‬‬ ‫הכי לענין עירובי חצירות בשבת‪ ,‬משום דיש לומר‪,‬‬ ‫קדושה חלה על קדושה‪ ,‬מכל מקום הני מילי שאר‬ ‫ב) נשמע מדבריהם ז"ל‪ ,‬דסבירא להו דמכת מרדות‬ ‫דעד כאן לא אמר רבי יוסי אלא בסוכה דמצות עשה‪,‬‬ ‫הקדש‪ ,‬דכל בהמה לאו לעולה קיימא‪ ,‬אבל מעשר ‪-‬‬ ‫יש לה מניין‪ ,‬ודלא כדיעות הסוברים (תוספות נזיר כ‪ :‬ד"ה‬ ‫אבל בשבת דאיסור סקילה‪ ,‬לא‪ .‬וברש"י‪ :‬אבל בשבת‬ ‫דכל בהמה למעשר קיימא‪ ,‬אימא אף על גב דאקדשה‬ ‫רבי; רמב"ם הלכות חמץ ומצה פ"ו הי"ב) דהוא עד שתצא‬ ‫דאיסור סקילה הוא במלאכות דאורייתא‪ ,‬מחמירין‬ ‫קדושה אחריתי לא פקע איסורא דמעשר מינה‪ ,‬וליחול‬ ‫נפשו‪.‬‬ ‫אפילו במידי דרבנן דאית בה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬הרי דאיסור‬ ‫גם קדושת מעשר אקדושה האחרת הקודמת‪ ,‬הואיל‬ ‫)א וכמו שהביא רבינו לעיל מיניה מתוספות ישנים יומא פה‪ :‬ד"ה תשובה‪ ,‬שמבואר מדבריהם שנחלקו בזה הראשונים‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫ההבטחה האחרונה שמחוללת פלאים‪:‬‬ ‫"כל מי שיסייע בהדפסת החיבורים שלי‪ ,‬אהיה לו למליץ יושר בעולם העליון"‬ ‫(הבטחתו של רבינו זי"ע סמוך להסתלקותו‪ ,‬באזני חתנו הגה"צ רבי יצחק מענדל מארגנשטערן זצ"ל ‪ -‬מייסד וראש חברת 'אוהבי תורה' להוצאת ספרי רבינו)‬ ‫לרכישת הספרים (במשלוח עד הבית) ולקבלת הגליון‪:‬‬ ‫טל‪ | 1800-200-855 :‬דוא"ל‪a1800200855@gmail.com :‬‬ ‫כל הזכויות שמורות למכון "אוהבי תורה" ‪ -‬לההדרת ספרי שר התורה הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל ‪ -‬מאנסי יצ"ו‬ ‫‪Cell: 845-216-8677 | Email: ohaveitorahengel@gmail.com‬‬ ‫ד‬