צום פינטל · Tzim Pintel — תולדות (2026-11-09)

צום פינטל · פרשת תולדות תשפ״ז · גליון 205
ויאכל וישת ויקם וילך
ולפעמים זו עצמה הסיבה שהוא אוכל הרבה .הוא מבקש בפרשת תולדות מספרת התורה :״ויעקב נתן לעשו לחם
להשלים בכמות את מה שחסר לו בהרגשת הטעם .מן ונזיד עדשים ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכרה״.
החתיכה הראשונה לא קיבל די נחת ,ועל כן לוקח שנייה; גם כמה פעולות באות בזו אחר זו :ויאכל ,וישת ,ויקם ,וילך.
בה לא נתיישבה נפשו ,והוא מוסיף שלישית .הוא חושב מורגש כמי שעשה את הכל בבת אחת .אכל ,שתה ,קם הלך.
שעוד מאכל ייתן לו את מבוקשו ,אבל החסרון אינו תמיד הכל תוך כדי דיבור .וזה מעורר כל אחד מאיתנו להתבונן
במאכל .יש לפניו דבר טוב ,והוא אינו נותן לעצמו שהות במציאות הקרובה לכל אחד :כיצד אוכלים ,כיצד נהנים ,ומה
לקבל אותו. אנו מקבלים מכל הטובות שהשי״ת נותן לנו.
דבר זה אינו שייך לאכילה בלבד .אדם יכול להיות מוקף יש אדם שאוכל מאכל טוב ,ועוד קודם שגמר את מה
שבפיו כבר ידו נמשכת לחתיכה הבאה .טעם מעט מן המאכל בטובות ,ולעבור על פניהן בלי להרגיש אותן .יש לו בית ,בני
הראשון ,וכבר עיניו במאכל השני .וכך הוא עובר ממאכל בית ,חבר טוב ,זמן של מנוחה ,אבל דעתו רצה אל מה שעוד
למאכל ,עד שקם מן השולחן .הרבה דברים נכנסו לפיו ,אבל צריך להשיג .וכיון שאינו מקבל את הטובה הקרובה אליו,
כמה טעם הרגיש בהם? כמה נחת קיבל מהם? לפעמים דווקא נדמה לו שטובתו נמצאת תמיד במקום אחר .צריך להוסיף,
לשנות ,להשיג עוד .אולי שם ימצא את מה שחסר לו. בשעה שהוא מוקף בכל טוב ,אין לו שהות לקבל את הטוב.
כאן מונחת עבודה גדולה :לפתח את כוח הקבלה .לדעת הרבה אכילה ומעט תענוג
להיות עם הדבר שיש לו ,להרגיש את טובתו ולהוציא ממנו
חיות .אדם היודע ליהנות מחלקו אינו כשמדברים על תאוות אכילה,
רגילים לחשוב שהכוונה לאדם
מוכרח לרדוף אחר חלקו של חברו .יש
שמרגיש הרבה טעם במאכל .מי שנהנה
לו ממה לחיות .הוא יכול לקבל הרבה
יותר ,הרי הוא בעל תאווה גדול יותר.
נחת גם מדבר פשוט ,מפני שהוא נמצא
וכך מציירים גם עבודת האכילה :יהודי
עמו ומרגיש בו.
צריך למעט ככל האפשר את הרגשת
כשהאדם נעשה בעל הבית הטעם ,שתהיה לו מדת השתוות ,כל
ידוע ענין עבודה על התאוות ,לעצור הטעמים יהיו שווים אצלו .אבל
עצמו מלאכול ,או לעצור עצמו כשמתבוננים במציאות הדברים ,רואים
שאינו כן .טעם ותענוג מן המאכלים אין לו שייכות עם בתחילת האכילה ,או באמצע .ובדרך כלל מסתכלים על זה
תאוות .יש כאן שני ענינים שצריכים להבחין ביניהם :יש כמי שרוצים להחליש הטעם והתענוג .זהו כל ענין עבודה
עצם התענוג ,ויש הרדיפה אחר התענוג .תענוגים אינם על התאוות .אבל נראה בסייעתא דשמיא ליתן הסתכלות
אחרת על כל הענין .ואדרבה ,בזה שעוצרים מן האכילה, תאוות כלל ,הרדיפה אחריהם ,זהו תאוות.
ניקח שני בני אדם היושבים לפני אותו מאכל .האחד אוכל רוצים להגביר התענוג והטעם.
דהנה אחד הדברים המחלישים את ההרגשה הוא בנחת ,מרגיש את טעמו ונהנה ממנו .טוב לו עם המאכל כפי
שהוא .לאחר שאכל ונהנה ,מניח את המאכל ,ונפנה לעניניו .הרציפות .אדם טועם מאכל שהוא אוהב מאוד .בתחילה
השני רודף אחר התענוג ,אוכל עוד חתיכה ועוד חתיכה ,הטעם מורגש היטב ,אבל כשהוא מוסיף לאכול ברציפות,
ואינו מוצא מקום להפסיק .הוא מבקש עוד ועוד ,גם הוא מתרגל אליו .המאכל נשאר אותו מאכל ,ואילו הרגשתו
כשהטעם כבר אינו מורגש אצלו .הראשון נהנה יותר ,והשני הולכת ונחלשת .עכשיו הוא עלול לאכול יותר ,כי התענוג
מכל חתיכה קטן יותר .הוא ממשיך לבקש את הטעם משועבד יותר.
התענוג הוא הטובה שהאדם מקבל כפי שהיא .הרדיפה הראשון ,ואינו מוצא אותו על ידי התוספת.
כאן יכולה העצירה לתת מקום להתחדשות .יהודי מניח מתחילה כשהוא אינו יכול להניח ,כשהרצון לעוד נעשה בעל
הבית עליו .הוא כבר אכל ,אבל עדיין מחפש .הוא כבר קיבל ,מעט ,אינו נמשך מיד אחר הרצון ,ונותן לנפשו שהות .כשהוא
אבל אינו מרגיש שיש לו .וכך נעשית האכילה כולה תנועה חוזר אל המאכל מתוך רצון מחודש ,פעמים שהוא מרגיש
אל הדבר הבא .מה שיש לפניו אינו נותן לו מנוחה ,מפני שוב את טובתו .אין צורך בכל פעם להוסיף דבר חדש
שעיקר דעתו נתונה למה שעוד לא קיבל.
א
צום פינטל · פרשת תולדות תשפ״ז · גליון 205
מבחוץ .אפשר לחדש את כוח הקבלה מבפנים ,ולשוב זו תועלת לשמירת הגוף וגם להכנעת היצר .בהמשך הוא
מזהיר מעינוי המחליש את הלב ומערבב את המוח ,עד ולמצוא טעם באותו דבר שכבר נמצא לפניו.
האדם רוצה לאכול ,ואף על פי כן בידו להמתין .הרצון שנפגעות התורה והתפילה.
וזה גם ענינה של ההנהגה הידועה בשם ״תענית הראב״ד״. אינו מכריח אותו .הוא יכול להתקרב ,והוא יכול להניח.
מתוך כך נעשית גם אכילתו מעשה שיש בו בחירה .הוא רבינו יונה בספר יסוד התשובה מביא בשם רבי אברהם בר
אוכל מפני שכעת הוא רוצה לקבל את המאכל ,ודעתו עמו; דוד שאין לעזוב לגמרי אכילת בשר ושתיית יין ,אלא בשעת
האכילה ,בעודו תאב ,יניח מקצת מתאוותו לכבוד הבורא. אינו רק נגרר אחר משיכה שכבר התחילה.
וזו נקודה עמוקה בענין הבעלות על התענוגים .אין זה הוא מבאר שהנהגה הנעשית בכל יום בשעת האכילה
להחליש התענוג ,תענוג אינו בדיעבד ,תענוג הוא לכתחלה .והשתייה מזכירה לאדם את אהבת הבורא ומרחיקה אותו מן
בעלות על התענוגים היא פשוט להיות מסוגל להוציא תענוג החטא יותר מתענית אחת בשבוע.
יש כאן עבודה הנעשית בתוך חיי האדם .הוא יושב אל ממה שיש לו ,בלי להיות מוכרח לרוץ תמיד אל תענוג אחר.
להרגיש טעם ,לקבל נחת ,ולדעת גם להניח .כשהדבר בידו השולחן ואוכל ,ובתוך אכילתו זוכר את השי״ת .ואין זה כדי
להכניע לגמרי תענוג האכילה ,אלא להיות בעלים עליו, ובבעלותו ,הוא יכול לחיות עמו באופן נכון.
ממילא ,עבודת התאוות יכולה לפתוח לאדם את העולם .ואדרבה ,כי בזה יש יותר תענוג ,שלא לרדוף אחר האכילה,
הוא לומד כיצד לקבל את הטובות שהשי״ת הכין לו .המאכל אלא להתענג ובמעט.
אותה עצירה המשיבה לאדם את הבעלות על אכילתו, אינו בולע אותו ,והרדיפה אינה מוציאה ממנו את המנוחה .יש
לו מאכל טוב והוא נהנה ממנו; יש לו שבת והוא מרגיש בה; יכולה גם לחדש את הרגשת הטעם .זהו צד נוסף בדרכי
יש לו בני בית והוא יכול לשבת עמהם .כל דבר מקבל את הנפש ,מעבר לטעם המפורש במקורות הללו .כשהאדם נותן
מקומו ,מפני שהאדם אינו מוכרח להיסחף אחר דבר אחד בלי מקום לרצון להתחדש ,יש בידו לשוב ולקבל את המאכל
ביתר חיות .העבודה הממעטת את השעבוד יכולה להרבות גבול.
את הנחת.
מעט הכמות ורב האיכות
בשבת קודש יש לזה מקום מיוחד .השל״ה הקדוש מדריך
ידועים הם דברי הראב"ד בספר בעלי הנפש שער בעונג שבת לאכול מאכל טוב ומוטעם ,באופן של ״מעט
הקדושה ,לעצור עצמו קצת קודם האכילה ,ומובא בראשית הכמות ורב האיכות״ .סעודה שהאדם קם ממנה בכבדות ,בלי
חכמה שער הקדושה פרק ט"ו .והנה כשמעיינים בדבריו כוח לתורה ולמצוות ,מפסידה חלק מטובת היום .המאכל
מוצאים דבר נפלא .בתוך דבריו על הכנעת היצר ומיעוט הטוב צריך להוסיף לו שמחה וחיות ,כדי שיוכל לקבל גם את
האכילה הוא מדריך שהמאכל המועט יהיה מתובל ומתוקן שאר תענוגי השבת .אין מודדים את העונג רק לפי מה שנכנס
יפה ,כדי שהנפש תקבל אותו ותתפייס במועט .ובסמוך לזה אל הגוף ,אלא גם לפי הטובה שקיבל האדם מן הסעודה.
ממש הוא מוסיף שעל האדם להניח מעט קודם השלמת
הרי לפנינו כמה הדרכות המצטרפות לאחת .הראב״ד נותן תאוותו.
מקום למאכל ערב שהנפש מתפייסת בו .רבינו יונה מביא
שתי ההדרכות עומדות יחד .יש טעם טוב במאכל ,והטעם בשמו עבודה של הנחת מקצת התאווה בתוך האכילה
מסייע לנפש להתפייס במועט; ועם זה אין האדם ממלא כל הרגילה .השל״ה מדריך לקבל את עונג השבת באיכות
רצון שמתעורר בו .אפשר שכבר קיבל נחת מן האכילה ,ובשמחה .בדרכים אלו האדם לומד לקחת את העולם באופן
ועדיין רוצה עוד .כאן הוא לומד להניח .נמצא שיש הבדל בין הנכון ,כפי שהכין לנו השי״ת :לקבל את טובתו ,להכיר בנותן
נפש שקיבלה את טובתה ,לבין תאווה שכל בקשתה נתמלאה .הטובה ,ולהישאר בעל הבית על עצמו.
האדם יכול להיות מרוצה במה שאכל גם כשלא השלים כל
וזהו ״שמח בחלקו״ .יש לו ,והוא מרגיש שיש לו .אינו מה שהתחשק לו.
צריך לרוץ תמיד אחר עוד ועוד ,מפני שיודע להוציא טעם מן
יש שהיה להם עבודה שלא להרגיש במאכל שום טעם,
הטובה שכבר ניתנה לו .אצל עשו ,בתוך מילוי הרצון של
לא להרגיש שום תענוג .אבל בראב"ד רואים שמשתמש
אותה שעה ,אבדה חשיבות הבכורה .הפסיד חשיבות ,הפסיד
דווקא בעריבות המאכל כדי לסייע לאדם להתגבר שלא
איכות .עבודת האדם היא לתת מקום לאיכות :לטעום ,לקבל,
להרבות .הטעם הטוב מסייע לנפש לקבל ,והנחת מקצת
לדעת להניח ,ולשמוח בטובת השי״ת שבחלקו.
התאווה מלמדת אותה גבול .הראב״ד עצמו מבאר שיש בדרך
ב
צום פינטל · פרשת תולדות תשפ״ז · גליון 205
מעשה בבת שניהלה את כל הבית
די לופט דארף אמאל פלאצן
פעם אחת ,קודם שנסעה הבת לקעמפ ,אמר לה האב סיפר יהודי על בתו ,נערה כבת שש עשרה ,שיש לה
בקצת תוקף ,מעורב עם ווערטל ,משולב עם עדינות: רוח חיים גדולה מאוד .היא מנהגת את כל הבית כולו,
״נישט געזארגט ,אונז וועלן מענידזשן אליינס בעזרת ממש א רוח .לעולם אינה מתעייפת ,עובדת עד שעה
השם״ .זה לא היה קל ,התחיל כאן משהו .עפעס אביסל שתיים בלילה ,די הויז שפיגלט ,הכול מסודר ,הכול על
אזא אפענקייט ,זיך אביסל ארומרייבן אויף א לייכטע כתפיה ,ועל הכול היא לוקחת אחריות .היא רצה ממקום
וועג .מ'וועט יא מענידזשן ,מ'וועט נישט מענידזשן, למקום ,מסדרת ,מנהגת ,ועושה הכול בחיות גדולה
מ'דארף מיך יא ,מ'דארף מיך נישט .קצת בדרך בדיחותא ובגעשמאק גדול .מצד אחד ,איזו ברכה גדולה היא
ובאופן פתוח .האב אמר לה ״נעם דיך אביסל וויקעישן״, מביאה לבית .ואב ואם נהנים לראות שכוחותיה
״האק דיך אפ אביסל פון די הויז״ ,וכדומה מאלה מתגלים .מצד השני ,לפעמים זה קצת מפריע ,שהיא
הדברים .לא בכעס ולא במריבה ,אלא קצת בתוקף ,וקצת מנהגת כל כך ,לוקחת כל כך הרבה ממציאות הבית.
בחיוך. ולמעשה ,היא בעצמה היתה רוצה לפעמים לרדת מן
הבת שאלה כמה פעמים עליה הדרייוו החזק הזה ,להפסיק קצת,
לצלצל הביתה מן 'קעמפ' .והאב לנוח מעט ,אבל אינה יכולה .היא
השיב לה בבדיחותא :״קיינמאל כבר כל כך אריינגעדרייט בתוך כל
נישט .בכלל נישט .האק דיך אפ העשייה ,שאינה יכולה להפסיק.
אביסל .נישט געזארגט ,מ'וועט שוין ובפרט שלאחר כל העבודה הגדולה,
מענידזשן״ .כל השיחה היתה בדרך הרבה פעמים היא מרגישה 'אז
קלה ,אבל היה בה דבר חדש ,שלא מ'עפרישעט נישט גענוג' ,אין
היו רגילים לדבר עליו כל כך בגלוי .שהיא אינה מוכרחת מעריכים די את כל מה שהיא עושה .ובאמת ,האב והאם
להיות תמיד המנהגת ,והיא יכולה לנסוע לקעמפ ,והבית מרגישים לפעמים על הרבה דברים כעין ״מוחל טובות״.
ימשיך להתנהל גם בלעדיה. ווער האט דיך געבעטן צו ארבעטן אזוי שווער? איך
והנה האם סבר שזה היה יותר מדאי ,הבת אמרה לה דארף נישט די גאנצע אנדרייעניש .איך דארף נישט די
שהדברים כאבו לה .והאם סברה אז דאס איז געווען זאלסט ארומלויפן ביז צוויי אזייגער ביינאכט .איך
אביסל צו סאך פאר איר .היא לקחה את הדברים אל פארשטיי דיין געשמאק פון ארומלויפן ,פירן ,מאכן,
לבה .היה לה קשה לשמוע כפי שמסתדרים גם בלעדיה. אבער איך דארף נישט די זאלסט ארבעטן אזוי שווער.
וכפי שאין מכירים את כל כוחותיה שהשקיעה .אבל האב והאם לא אמרו לה מעולם את הדברים האלו.
האב סבר שכן היה טוב .אמר לאשתו :״עס וועט נעמען אדרבה ,בכל פעם שהיה בא לבית ,היה מתעניין מה
צייט .דאס האט עפעס געטון ,דאס האט גערירט זאכן ,דו עשתה ,מה סידרה ,מה הכינה ,והיו מעריכים באמת,
וועסט נאך זען״ .הוא הרגיש שהדברים עשו איזה שינוי, ומשבחים את עבודתה .כך נמשך הדבר ,היא עובדת
אף שבתחילה היה הדבר קצת קשה לה ,ושייקח זמן עד ומנהגת את הבית עם כל החיות שלה ,על אף שלפעמים
שייכנסו הדברים. היא עצמה כבר היתה רוצה להפסיק קצת.
ג
צום פינטל · פרשת תולדות תשפ״ז · גליון 205
למעשה נסעה הבת לקעמפ ,ונהנתה שם מאוד .היא אריינגעצווינגן אין זיך אליינס .אני יכול לעשות ,ואני
אכן צלצלה הביתה כמה פעמים ,והכול היה טוב מאוד .יכול גם להפסיק.
וכן הדבר אצל מענידזשער בביזנעס .הוא מנהיג עסק אחר כך חזרה מן הקעמפ ,ובהמשך השנה שלאחר מכן,
מפעם לפעם עלה הדבר שוב בשיחות שביניהם .מ'דארף גדול ,והכול על כתפיו ,והוא מרגיש שאם יצא לרגע,
מיך יא ,מ'דארף מיך נישט ,מ'וועט מענידזשן אן מיר ,הכול יתמוטט .הוא מוכרח להישאר ,מוכרח לענות לכל
אדער נישט? אבל עכשיו כבר היה הדבר הרבה יותר קל טלפון ,מוכרח לדעת מכל דבר ,מוכרח להחזיק את הכול.
מן הפעם הראשונה .מ'האט שוין געקענט רעדן דערפון אבל הוא צריך לפעמים לומר לעצמו :״איך בין נישט
דער מנהיג פון דער וועלט .אויך ווען איך וועל לייכטער .ס'האט אנגעפאנגען אריינצוגיין.
פעם אחת נתן האב דרשה באיזה מקום ,ובתוך דבריו אוועקגיין ,וועט מען מענידזשן בעזרת השם .נישט
האריך להסביר את הענין של ״זיך אפהאקן אביסעלע״ .געזארגט״ .אפשר שהכול לא יהיה בדיוק כפי שאני
הוא הסביר שיש דבר נפלא בחיי האדם ,טבע האדם אז רוצה ,אבל העולם ימשיך ללכת גם בלעדיי.
וזה מה שנקרא ״פאפן די לופט״ (פיצוץ) .האדם מנפח ער בלאזט אריין אסאך אויר ,אסאך לופט ,אין דאס
וואס ער טוט .הוא עושה איזה דבר ,מנהיג איזה עסק ,בתוך מעשיו כל כך הרבה אוויר ,עד שהדבר נעשה אצלו
לוקח איזה אחריות ,והוא מנפח בתוך הדבר עוד ועוד הכרח שאין בידו לצאת ממנו .וכשהוא מוציא את
אוויר ,עד שהדבר נעשה אצלו גדול ונורא כל כך ,שהוא האוויר ,הוא חוזר לראות את הדבר כפי שהוא באמת.
כבר אינו יכול להפסיק .ער מוז דאס טון ,ער מוז דאס הבית נשאר בית ,העסק נשאר עסק ,האחריות נשארת
פירן ,ער מוז אלעס מענידזשן .והאוויר הזה צריך אחריות ,אבל אין הוא מוכרח להיות משועבד להם בכל
לפעמים להתפוצץ .די לופט דארף צומאל פלאצן ,רגע .הוא יכול להמשיך לעשות הכול ,אבל עכשיו הוא
בעל הבית על עצמו. ס'דארף כאפן א פאפ (פיצוץ).
וזהו מה שהאב רצה להכניס לבתו .לא שתפסיק להיות וזהו היסוד של ״זיך אפהאקן אביסעלע״ .האדם צריך
בעלת רוח חיים ,ולא שתפסיק לעזור בבית .אדרבה, לפעמים לצאת מן הדבר ,להפסיק מעט ,ולומר לעצמו:
שתמשיך לעשות את כל מה שהיא אוהבת לעשות ,עם נישט געזארגט ,דער וועלט וועט ווייטער גיין אויך אן
כל החיות ועם כל הגעשמאק שלה .אבל שתדע גם מיר .אני לא מוכרח להחזיק את הכול .אפשר להניח
להפסיק .שתוכל לומר ״גענוג איז גענוג״ ,עכשיו אני מעט ,אפשר להפסיק ,אפשר גם שלא לעשות.
הולכת לישון ,עכשיו אני הולכת לנוח .מ'וועט מענידזשן וכשהאוויר יוצא ,יכול האדם לחזור למקומו הראשון,
אויך אן מיר .אין כל הבית מוכרח לעמוד על כתפיי. ולעשות כל מה שעשה קודם ,הכול בדיוק ,אבל עכשיו
בלי כל האוויר המנופח שהכניס בתוך הדבר.
כי זהו יסוד גדול מאוד בחיי האדם .לא לבטל את
העשייה ,ולא לבטל את התענוג שבעשייה ,אלא להוציא והוא הסביר שזהו דבר הנחוץ ממש לחיי האדם ,זו
את האוויר המנופח שנכנס לתוכו .דער מענטש דארף ממש טובה לחיים .אדם צריך להיות מסוגל לשלוט
אמאל זיך אפהאקן אביסעלע ,לאזן די לופט פלאצן ,און בעצמו ,כמה לעזור בבית ,וכמה לומר ״גענוג איז גענוג״.
דערנאך קען ער צוריקגיין צו זיין פלאץ ,מיטן גאנצן עכשיו אני הולך לישון .עכשיו אני הולך לאכול .עכשיו
געשמאק ,מיט דער גאנצער חיות ,אבער נישט אני הולך לנוח .אני אוהב לעזור ,יש לי געשמאק גדול
אריינגעצווינגן אין זיך אליינס. בעשייה ,אבל איני מוכרח לעשות הכול .איך בין נישט
shalomlangs@gmail.comמכון מישרים • שלום לאנגסאם • • 845-274-3516
ד
