מכתלי בית הדין · Mikaslei Beis Din — תולדות (2026-11-09)

מכתלי
משולחנו של הגאון
רבי מנחם מנדל
פומרנץ שליט"א
בית הדין
תשובות אקטואליות
ריש מתיבתא 'עוז והדר' בענייני חושן משפט
על הפרשה
גיליון שע"ב ,פר' תולדות תשפ"ז
קרן נישואין שהופקדה לנכד
שנפטר – למי שייכים הכספים?
(מאמר המשך משבוע שעבר)
אחריו אלמנה ,בן ובת.
אנשי המקום מינו שני גבאים שאספו מדי
שבוע כסף לפרנסת המשפחה .לאחר זמן נפטרה
גם האם ,והמתנדבים הסכימו שלכל הפחות עד
סוף אותה שנה ימשיכו הגבאים באיסוף הכספים
תרומת הדשן ומהרנא"ח שהובאו בגיליון רעק"א
שבנותן לבתו או לבת בתו דעת כל הראשונים
שגומר לתת את המתנה מיד ,ואין כאן תנאי רק
מראה מקום להוציאו לנישואין.
וא"כ בנידון דידן שציווה לתת מעות לנכדיו,
שבוע שעבר הבאנו את השאלה שנשאלה
בבית הדין ,עם סיפור המעשה ,ותחילת
הדיון והמשא ומתן ההלכתי ,השבוע
נמשיך ונסיים את היוצא להלכה ממה שנפסק
ב
בבית הדין ,ונזכיר בקצרה שוב את דבר המעשה.
כבתחילה .בסוף השנה הוחלט שהגבאים ישמשו לדעת השו"ע כיון שציווה לתת מיד חלה המתנה ר' יקותיאל זלמן רוזנצרן ,יהודי אמיד ובעל
כאפוטרופוסים על הכסף לטובת היתומים ,ישמרו ואפילו לא נישאו אינם צריכים להחזיר ,ולדעת צדקה ,ביקש בהגיעו לגיל גבורות להבטיח כי לכל
אותו עד שיגדלו ,והבת תקבל את חלקה כשתהיה הרמ"א יש תנאי של נישואין ,ולדעת תרומת הדשן אחד מנכדיו תהיה בבוא העת התחלה מכובדת
ראויה להינשא ,ואילו הבן יוכל לעשות בחלקו בקרוביו אין תנאי של נישואין .משום כך ,אין לקראת נישואיו .לשם כך הפריש מכספו קרן
ככל אדם. להוציא את הכסף מידי המחזיק. מיוחדת בסך חמישים אלף שקלים עבור כל אחד
כאשר גדל הבן מסרו לו את חלקו והוא נשא הקרן שביד הנאמן מן הנכדים ,והפקיד את הכספים בידיו של ר'
ונתן בו .לאחר מכן מת גם הבן ,והכסף שנותר בנידון שלפנינו ,הסב לא הסתפק באמירה מרדכי שלמה וייסשטרום ,איש נאמן שעליו סמך,
נשמר כולו לצורך נדוניית אחותו ,עד שהגיע עתידית כי ייתן לנכדו חמישים אלף שקלים כדי שישמור את הקרנות עבור הנכדים עד שיגיע
לסכום של שש מאות זהובים .לבסוף נפטרה גם כשיינשא ,אלא הוציא את הכסף מרשותו והפקידו כל אחד מהם לפרקו ויזדקק לכסף לצורך נישואיו.
הבת קודם נישואיה .המתנדבים ביקשו לקבל את בפועל ביד נאמן כקרן מיוחדת עבור הנכד לצורך חלפו כמה שנים ,ולמרבה היגון אירע אסון
הכסף בחזרה ,ואילו השואל סבר שיש להשתמש נישואיו. במשפחה .אחד הנכדים ,אליעזר מנחם ,שעדיין
בו לצורכי ציבור ,מאחר שמעיקר הדין הוא שייך לפי ביאור הסמ"ע ,אם עצם ההפקדה נעשתה לא זכה להקים את ביתו ,טבע רח"ל בים בחוף בת
ליורשי הבת ,ואין לך אדם בישראל שאין לו בדרך של 'תנו' לנכד ,נראה שהנכד זכה בכסף ים ונפטר לבית עולמו.
גואלים. מיד ,והציון שהוא מיועד לנישואין אינו דוחה עתה התעורר ספק ביד הנאמן בנוגע לקרן
צדקה שכבר הגיעה את עצם הזכייה .גם לשיטת הלבוש ,אם לא נאמר שהסב ייחד עבורו .מצד אחד ,אם הכסף כבר
החתם סופר מתבסס על מה שכתב הר"י שהכסף יינתן לו 'בהוצאות נישואיו' אלא הופרש נחשב כמתנה שזכה בה אליעזר מנחם בחייו,
מקורביל דמה שהמתנה חוזרת כאשר מתה ולא עבורו ונמסר לנאמן לשומרו עד אותה שעה ,יש אלא שהופקד ביד הנאמן עד שעת נישואיו ,הרי
נישאת משום שלא נתקיימה מחשבתו ,והביא לומר שמתנה כבר חלה. לאחר פטירתו עובר הכסף ליורשיו ,ובמקרה דנן
ראיה ממה שאמר אביי כי מה שהכהנים אינם וכל שכן לשיטת הקצות החושן ,שעיקר הוא אביו היורש את בנו .מאידך ,שמא מעולם לא
צריכים להשיב את הדמים שניתנו בידם לכפרה החילוק הוא בין חפצים לבין מעות .כאן לא ניתנה לו הקרן אלא על דעת שיגיע לכלל נישואין,
כאשר מת הגזלן ואינו יכול להתכפר בקרבן הופרשו עבור הנכד חפצי נישואין מסוימים ,אלא וכיוון שלמרבה הצער לא נתקיימה מטרת הנתינה,
האשם ,כיון שגם במה שנתן לכהנים יש לו תועלת סכום קבוע של חמישים אלף שקלים במזומן ,ואם לא זכה בה כלל ,והכסף נותר בכלל נכסי הסב
שכסף מכפר מחצה ,ומוכח שכאשר יש תועלת כן נראה שהזכרת הנישואין אינה אלא ציון מטרת ושייך ליורשיו.
בנתינה אפילו שאין זו כל כוונתו ,אין אומרים הכסף ,ואילו הזכייה עצמה חלה מיד. השאלה היא אפוא :האם עצם הפקדת חמישים
שהמעות חוזרים ,ומכאן שאם נתן לנישואין ולא ויתר על כן נראה ,כי כל מה שנתן בחייו לנאמן אלף השקלים ביד נאמן עבור הנכד הקנתה לו
נישאת ,אך קיים בזה מצוות צדקה הרי נתקיימה הוא כדי להוציא ממון זה מן הירושה של הבנים את הקרן מיד ,והמילים שנועדה 'לצורך נישואיו'
מחשבתו ואין אומרים להחזיר הדמים ,ורק כאשר לעשותו כמתנה מחיים לנכדים ,ונמצא שהקנה אינן אלא ציון מטרת המתנה .או שמא כל הזכייה
לא קיים מצוה כלל צריכים להחזיר הדמים. להם מיד את הדמים שביד הנאמן ,רק שהוא הותנתה בכך שיינשא בפועל ,ומשלא הגיע לכך
ביקש מן הנאמן שיתנו להם את הדמים רק סמוך אין ליורשיו כל זכות בכסף?
שליח או מקבל לנישואיהם כדי שלא יוציאו את הדמים בדברים
החתם סופר כתב שלמעשה נראה שאין כאן אחרים אלא בשעת הנישואין.
מחלוקת כלל בין הראשונים ,אלא שכל אחד עוסק מתי אין יורשי המקבל זוכים
לפי זה ,נידון דידן עומד במחלוקת הפוסקים מעתה נמצא שיש כמה צדדים שבהם אין יורשי
במציאות אחרת.
הנזכרת ,אם מאחר שלא נישאו המתנה חוזרת המקבל זוכים .לדעת הסמ"ע ,במקום שלא נאמרה
סברת הרשב"א נכונה כאשר הכסף כבר הגיע לנותן.
ליד העני .משעה שהנותן מסר לעני את הפרוטה לשון 'תנו' ,אין הזכייה חלה קודם הנישואין.
לצורך מזונותיו ,הוא כבר קיים את מצוותו .גם אם היתומה שמתה לאחר שקיבצו מעות לדעת קצות החושן והנתיבות ,אם הציווי היה
לאחר מכן העני משנה מדעת בעל הבית ומשתמש עבורה לתת חפצים לצורך הנדוניה ,אין הזכייה חלה
בכסף לדבר אחר ,אין זה מפחית מהמצוה של יסוד חשוב נוסף מצינו בתשובת חתם סופר מיד .ולדעת הרמ"א ,יש שיטה שלעולם אין יורשי
הנותן ,הנתינה כבר נתקיימה ,והדבר דומה ל'כסף (חלק ה סימן קמז) .הוא נשאל מאת ידידו הרב המקבלת זוכים בכסף שניתן לצורך נישואיה אם
מכפר מחצה' ,יותר מכן כאן שהוא מכפר כולו. הגאון המופלג רבי פישל ,אב"ד קהילת שארעוואר, לבסוף לא נישאה.
והוא הדין בכסף לנדוניה שהאב מצוה לתת נדוניה ובנו רבי יוסף משה ,על מעשה בעני שמת והניח וכתב הרמ"א שכן נראה עיקר לדינא .אך לדעת
הרמ"א שסבר כדבר פשוט שאדם שעושה מצוה שקלים כמתנה מיוחדת עבור כל נכד ,הוציא את לבתו כדי שימצאו לה לוקחים כמו שנאמר בגמרא
רבה להעמיד סכום גבוה לנישואי יתומה אינו הכסף מרשותו ומסר אותו לנאמן כדי שישמור (כתובות נב ):הא נמי דאורייתא הוא ,דכתיב 'קחו
מוכן בשום פנים ואופן שהממון יצא על דבר אותו מעתה עבור אותו נכד ,אלא שייעד את נשים והולידו בנים ובנות ,וקחו לבניכם נשים ואת
אחר שאין מצוה ,ואין לו נחת רוח במה שיאמרו השימוש בו לצורך נישואיו ,נחשב הנאמן כמי בנותיכם תנו לאנשים' .בשלמא בנים בידיה קיימי,
לו שמה איכפת לך ואתה כבר קיימת מצוה ,וזה שמחזיק את הכסף עבור הנכד וכשומר שלו ,ולא אלא בנתיה מי קיימן בידיה ,הא קא משמע לן
כל משמעות סברת רבינו חיים כהן כמבואר באור כשליח עתידי בלבד של הסב ,ונתקיימה מצוה דנלבשה וניכסה וניתיב לה מידי ,כי היכי דקפצי
זרוע (צדקה סי' ז) ,וגם זה נחשב אצלו שלא קיים מיד .באופן כזה ,לפי דברי החתם סופר ,אם הנכד עלה ואתו נסבי לה' .ואם כבר נמסרה הנדוניה
מצוה כלל .ובפרט סברא זו קשה באב המעמיד נפטר קודם נישואיו ,הכסף עובר ליורשיו. לבת הרי קיים מצוותו והמתנה חלה ,ואם מתה
נדוניה לבתו לומר שכיון שהגיע הנדוניה לבתו והגם שהמצוה להשיא את בנותיו על ידי יורשיה יורשים אותה.
אפילו לא נישאת ניחא ליה בזה שהוא מצידו קיים העמדת הנדוניה נאמר על האב לבנותיו ,הרי לעומת זאת ,הר"י מקורביל עוסק באופן שבו
המצוה להעמיד נדוניה ,שקרוב לומר שהאב רוצה בפסוק נאמר גם 'וקחו לבניכם נשים' שגם את הכסף לא ניתן לבת הענייה עצמה ,אלא נשאר
בנשואי בתו ולא בקיום המצוה להעמיד הנדוניה. בניו יש להשיא ,אלא שלבנותיו שצריכים להעמיד ברשות הנותן ,או שאביה אסף אותו עבורה ונועד
זאת ועוד שהרי המצוה היא לחתנה והעמדת נדוניה האב מצוה לטרוח בזה ,אבל בניו שיכולים למסרו לה רק בשעת הנישואין .במקרה כזה האב
הנדוניה היא רק הכשר מצוה שירבו הקופצים להסתדר בעצמם אינו חייב בזה ורק למצוא להם אינו מחזיק בכסף כידה של הבת ,אלא כשליח
לשאתה ,ואין כאן מצוה בפני עצמה וכמו בנתינה שידוך ראוי ,אבל בזמן הזה שאין ביד הבנים דמי להעבירו לה כאשר תגיע שעת המטרה .לפיכך,
של כסף לעני .ומכל הני טעמי נראה שלא סברו ממון כדי לחתן את עצמם ,מסתבר שגם לבניו יש אם מתה הבת או שהנישואין לא יצאו לפועל ,לא
הרמ"א ושאר האחרונים לחידושו של החתם לסייע לנישואיהם. קיים מצוה כלל שלא הגיעו המעות לידי הענייה
סופר. ועדיין יש לומר שרק האב נצטווה בכך ,ולא וכיון שלא נתקיימה מטרת הנתינה כלל המעות
וכבר נתבאר לעיל החילוק העולה מדברי שאר קרובים ,אך ראה תשובת מהרש"ך (ח"ב סי' חוזרות לנותנים.
תרומת הדשן ומהראנ"ח שהובא בגיליון רעק"א, קפא) שכתב דכיון שהאב מצוה בזה ,מדין קרוב גם רבינו חיים הכהן מדבר באדם שנדר לתת
בין נידון הרשב"א והריטב"א שהוא בנותן לקרובו קרוב קודם שנאמר לגבי מצות צדקה ,חייב קרובו כסף ועדיין לא הוציאו מתחת ידו ,ומת המקבל,
ודעתו קרובה יותר לתת בכל אופן ורק להיות העשיר לסייע בידו במצוה זו. בזה סבר רבי חיים כהן שפשוט שאין צריך לתת
מראה מקום לעשות בדמים שימוש לנישואין, לדעת החתם סופר ,היה נראה לחלק בין את הכסף ,שכן מעולם לא התכוון הנודר לתתו
לבין נתינה לצרכי צדקה שיש בדבר דעת חזקה נכדים שיכולים להינשא בלא העזרה הכלכלית אלא אם יגיע המקבל לידי נישואין ויעשה מצוותו,
שאינו מוכן שהמעות לא ישמשו כלל צדקה .וגם של הסב לנכדים שאינם יכולים ,שבנכדים אך כל שהכסף נשאר אצלו אין לו מצוה כלל.
נתבאר דעת השו"ע והרמ"א שלא חילקו בזה. שיכולים להסתדר ,הרי אין מצוה במתנה שהעמיד
אפוטרופוס כיד היתומים
העולה לדינא בנידון דידן לנישואין הנכד ,ולא שייך לומר שנעשה רצונו
לגבי המקרה שנשאל עליו ,החתם סופר עצמו
אם הסבא רבי יקותיאל זלמן מסר את הממון בעצם מה שהממון נמסר לידי הנאמן שבזה כבר
קיים מצוה .אלא שמאחר שהסב נתן לכל הנכדים הסתפק תחילה אם הגבאים שקיבלו את הכסף
ביד הנאמן רבי מרדכי שלום ,כדי שישאר הממון עבור היתומים דומים לאב המקבץ כסף עבור
שלו ורק בשעת הנישואין יקנה לנכדיו ,הרי שהנכד באופן אחד ,קצת קשה לחלק בדעתו ולומר,
שלנכדים שאין ממון להינשא כוונתו הייתה שיהיה בתו ,שאינו אלא שליח למסור לה את הכסף בעת
אליעזר מנחם שטבע בחוף ימה של בת ים מעולם נישואיה ,ולעת עתה לא קיים הנותן מצוה כי לא
לא נישא ולא הקנה ממון כדי שירשוהו קרוביו. שלהם בכל אופן שבכך כבר קיים המצוה שלו,
ונכדים שיש להם ממון כוונתו הייתה להתנות היגע לידי הבת ,ולכן אם לא הגיעה לנישואין חוזר
אבל אם הקנה את הממון מיד בשעת המסירה על הכסף לנותנים.
דעת שהנאמן ימסור אותו רק בשעת הנישואין, דווקא אם יינשאו ויצטרכו לנישואיהם לממון זה.
והיותר נראה שדעת הסב שווה בכולם להשוות אולם מסקנתו הייתה שיש לחלק .אפוטרופוסים
הרי שכבר היה הממון של אליעזר מנחם.
כל הנכדים בעשיה אחת ,לתת בלי כל תנאי של שנתמנו לטובת היתומים אינם שליחים בעלמא
דעת השו"ע -שהמתנה נשלמה ,וכיון שזמן של הנותנים ,אלא 'יד היתומים' .ממילא ,כאשר
נישואין כבר לא יבוא ,יש לתת את המתנה מיד. ביטול אם ימות קודם הנישואין ,כדי שלא לחלק
בין הנכדים. הכסף נמסר לידם עבור היתומים ,נחשב הדבר
דעת הרמ"א -שכיון שהמתנה ניתנה על דעת כאילו כבר זכו בו היתומים ונשלמה מצוותם של
ותנאי הנישואין ,אם לא נישא חייב להחזיר לנותן. דברי החתם סופר הם לא בדעת הרמ"א הנותנים.
אמנם יש לומר שבאופן דידן יש סברא שהסב אינו והנה שורש חידושו של החתם סופר ,שגם אין הדבר דומה לשליח רגיל ,שאם לא נאמר
רוצה לחלק בין הנכדים ,וכשם שהכל נוטלים גם מה שכתבו הראשונים כאשר אדם נותן למטרת לו 'זכי' ומת המקבל קודם שקיבל את המתנה,
נכד זה יקבל את חלקו ,ואם הם מקבלים בשעת נישואין הדבר עושה תנאי במתנה ,אין הכוונה חוזרת המתנה ליורשי הנותן .באפוטרופוס
הנישואין הוא יקבל בשעת מיתתו ויזכו בו יורשיו. לתנאי שאם לא תינשא תחזיר ,אלא לתנאי שנקבע לשמור את הממון עבור היתומים ,זכה
דעת התרומת הדשן -שכיון שהמתנה היא שתתקיים מצוה בידו ,ולכן אם הגיע המעות לידה האפוטרופוס עבורם ,והכסף שייך להם .ואם מתו,
לקרוביו ,ממילא גמר והקנה בכל אופן .והביאו רק לבסוף לא נישאת ,אין קפידא מצד הנותן שייך הכסף ליורשיהם .ובמקום שאין היורשים
דבריו מהראנ"ח והגרעק"א. כתנאי לבטל המתנה.
ידועים ,כתב החתם סופר שיש לעשות בכספים
דעת החתם סופר – שמאחר שקיים מצוה במה ולדעת החתם סופר רק הראבי"ה נחלק מכל צורכי ציבור.
שסייע לאביו להעמיד את הנדוניה ,כבר נתקיים הראשונים לומר שאפילו לא נתקיימה המצוה
מכאן עולה יסוד גדול לנידון שלפנינו:
מקצת כוונתו ,ואין המתנה חוזרת .והעלינו כלל ,אין המתנה בטלה ,אך כל הראשונים
יש להבחין בין מי שמקבל את הכסף כשליחו
שאפילו לנכד שיש ממון לאביו ואין סוברים שמתנה למטרת נישואין
של הנותן ,כדי להוציאו ולהעבירו למקבל רק
מצוה לסייע לאביו בנדוניה ,מכל עושה תנאי שיהיה שכר מצוה ביד
בהתקיים התנאי בעתיד ,לבין נאמן או אפוטרופוס
מכום כוונת הסב הייתה לתת גם הנותן.
שמקבל את הכסף כבר עתה עבור המקבל ושומר
לנכדים אלו ולא להפלות ביניהם, אמנם כמו שנתבאר לעיל עליו בשבילו .באופן השני ,יד הנאמן נחשבת כיד
וכיון שכן גם הם נוטלים בכל הדרכי משה (אבה"ע סי' נג ,יו"ד המקבל ,והכסף כבר יצא מרשות הנותן וזכה בו
אופן. סי' רנג ,חו"מ סי' רנג) העמיד המקבל ,ונתקיימה מצוותו של הנותן ,ולכן גם אם
נמצא לדעת רוב הפוסקים, את דברי הראשונים כחולקים הנישואין בטלו המתנה אינה בטלה.
הנאמן צריך למסור את זה עם זה ,שדעת הרשב"א
החמישים אלף ליורשי אליעזר והריטב"א כדעת הראבי"ה, העולה לדינא לדעת החתם סופר
מנחם .ועוד שבנידון שלפנינו ואינה עולה כדעת רבינו חיים לפי זה ,עיקר ההכרעה תלויה במהות ההפקדה
שהכסף כבר אינו מוחזק בידי יורשי כהן והר"י מקורביל והרא"ש, שנעשתה על ידי הסב .אם ר' יקותיאל זלמן רק
הסב ,ואדרבה הסב כבר הוציא ממילא נמצא שדברי החתם מסר את הכסף לנאמן כשליחו שלו ,והורה לו שלא
מרשות בקניין גמור להקנות סופר אינם בדעת הרמ"א, להקנות מאומה לנכד אלא לשלם חמישים אלף
לנכדיו ,ורק שעתה באים בטענת אלא שהחתם סופר עשה שקלים רק אם וכאשר יינשא ,הנכד לא זכה בכסף
תנאי ביטול ותובעים לבטל את כאן הכרעה מדעת בחייו ,ולא נתקיימה מצוותו ,ומשלא בא לכלל
המתנה ,אין בידם להוציאו מיד עצמו. נישואין אין יורשיו זוכים בו.
יורשי הנכד מכוח טענת 'קים לי'. ונראה טעמו של אולם אם הסב הפריש בפועל חמישים אלף
השמות המופיעים בסיפורי בית הדין – בדויים
