gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

משנת השבוע · Mishnas Hashevuah — תולדות (2026-11-09)

מוציא לאור: משנת השבוע · Mishnas Hashevuah

שבוע: תולדות (2026-11-09)

משנת השבוע · Mishnas Hashevuah — תולדות (2026-11-09)

פתח את ה-PDF הורדה

‫א‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יח‬ ‫פרשת תולדות תשפ"ז‬ ‫[שנה ט"ז ‪ -‬גליון ט']‬ ‫לימוד מצוה יומית‬ ‫ג' כסלו‬ ‫ערב שבת‪:‬‬ ‫אכילת חטאת ואשם‬ ‫מצוה קב‪.‬‬ ‫ד' כסלו‬ ‫שבת קודש‪:‬‬ ‫מצוה קג‪ .‬מצות הקטרת קטורת‬ ‫פרשת ויצא‬ ‫ה' כסלו‬ ‫יום ראשון‪:‬‬ ‫איסור קטורת זרה‬ ‫מצוה קד‪.‬‬ ‫תוכן הענינים‬ ‫ו' כסלו‬ ‫מחצית השקל‬ ‫יום שני‪:‬‬ ‫מצוה קה‪.‬‬ ‫דברות קודש‬ ‫ז' כסלו‬ ‫יום שלישי‪:‬‬ ‫מכ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק זצוקללה"ה ‪..‬ג‬ ‫קידוש ידים ורגלים‬ ‫מצוה קו‪.‬‬ ‫ח' כסלו‬ ‫יום רביעי‪:‬‬ ‫מצוה יומית‪ .........................................‬ה‬ ‫מצות שמן המשחה‬ ‫מצוה קז‪.‬‬ ‫ט' כסלו‬ ‫יום חמישי‪:‬‬ ‫ליקוטי מגיד משנה‪ ...............................‬ז‬ ‫שלא יסוך בו זר‬ ‫מצוה קח‪.‬‬ ‫דא"ח מכ"ק מרן אדמו"ר שליט"א ‪.....‬יב‬ ‫מערכת המשנה ‪ ................................‬כז‬ ‫שיעורי הלכה ‪...................................‬כח‬ ‫ניצוצי הדף ‪ .......................................‬לג‬ ‫מראי מקומות ללימוד דף היומי ‪ ........‬מא‬ ‫הילולא דצדיקיא ‪ .............................‬מב‬ ‫מגיד משנה לנוער ‪...........................‬מח‬ ‫‪ ‬אונגוואר ‪‬‬ ‫יצא לאור ע"י‬ ‫מכון משנה הלכות‬ ‫‪1578 53rd St‬‬ ‫‪Brooklyn, NY 11219‬‬ ‫לשלוח תגובות והערות‬ ‫בכל עניני הגליון בפאקס‬ ‫‪718-851-2660‬‬ ‫לקבל הקונטרס באי‪-‬מייל‪:‬‬ ‫‪KhalUngvar@gmail.com‬‬ ‫ג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫דברות קודש‬ ‫מאת כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק זצוקללה"ה‬ ‫פרשת תולדות תשנ"ג‬ ‫שהאריכו)‪ .‬ועיין בהגהות יד אברהם שם‬ ‫"ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד‬ ‫שמקיים פסק הרמ"א‪ .‬וגם בענייתי‬ ‫איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים‬ ‫הארכתי בתש' לישב פסק הרמ"א ז"ל‪,‬‬ ‫ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וגו'"‬ ‫ואפי' לדעת הש"ך‪ .‬עכ"פ מומר הוה‪,‬‬ ‫(כה‪:‬כז‪-‬כח)‪ .‬וברש"י‪ ,‬כל זמן שהיו קטנים‬ ‫והאיך החזיקו לצדיק יותר מיעקב אבינו‪.‬‬ ‫לא היו נכרים במעשיהם‪ ,‬ואין אדם‬ ‫מדקדק בהם מה טיבם‪ .‬כיון שנעשו בני‬ ‫והנראה לפמ"ש הרמב"ם (פיה"מ שבת‬ ‫פי"ט דף קל"ז ד"ה אלו הן ציצין וכו') וממה‬ ‫י"ג שנה‪ ,‬זה פירש וכו' יודע ציד לצוד‬ ‫ולרמות את אביו בפיו‪ ,‬ושואלו אבא היאך‬ ‫שאני חייב להזכירך בכאן שהאדם‬ ‫מעשרין את המלח ואת התבן‪ ,‬כסבור‬ ‫כשעבר ולא מל את בנו או יליד ביתו‪ ,‬וחס‬ ‫עליו ביום הח'‪ ,‬עבר על מצות עשה גדולה‬ ‫אביו שהוא מדקדק במצוות (תנחומא)‪.‬‬ ‫וחמורה‪ .‬כי אין בכל המצות כמוה‪ ,‬ולא‬ ‫וי"ל לפ"מ שהביאו בעה"ת "ויצא הראשון‬ ‫יתכן לו לעולם לשלם זאת המצוה וכו'‪.‬‬ ‫אדמוני"‪ ,‬מדרש‪ :‬כשראהו אביו‪ ,‬אמר עדיין‬ ‫אבל זה העון קשה יותר ממי שעבר עליו‬ ‫לא נבלע בו דמיו‪ ,‬ולא רצה למולו לשמונה‬ ‫חג הסוכות ולא עשה סוכה‪ ,‬או ליל פסח‬ ‫ימים‪ .‬כדאמרינן גבי מעשה דשתי נשים‬ ‫ולא אכל מצה‪ ,‬לפי שזה אחר שעבר יום‬ ‫שבאו לפני נתן הבבלי וכו' וכשעבר שנה‬ ‫הח' למילה לא נפטר מזו המצוה‪ ,‬אבל‬ ‫או שנתיים וראה יצחק שלא החליף‬ ‫מראיתו‪ ,‬ידע שזו תולדתו‪ .‬ואפ"ה לא מל‬ ‫הוא מצווה ומוכרח למולו תמיד‪ .‬וכל זמן‬ ‫שלא ימול אותו ויהיה ערל‪ ,‬יהיה עובר על‬ ‫אותו‪ ,‬אמר הואיל ולא מלתי אותו לשמונה‬ ‫כמוני אמתין עד שיהיה בן י"ג כמו‬ ‫מצות עשה שהגיע זמנה‪ .‬וכשימול אותו‬ ‫תסור ממנו זאת העבירה ויעשה מצוה‬ ‫ישמעאל אחי ואמול אותו‪ .‬וכשהיה בן י"ג‬ ‫שנה הוא עיכב בעצמו ולא רצה למול‪.‬‬ ‫וכו'‪ .‬וכשיגדל הילד ויגיע לזמן חיוב‬ ‫והיינו דכתיב "אם לא דם שנאת ודם‬ ‫המצוות‪ ,‬נפטר כל אדם ממילתו ונתחייב‬ ‫הוא למול את עצמו מיד‪ .‬וכל זמן שלא‬ ‫ירדפך" (יחזקאל לה‪:‬ו)‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫ימול עצמו‪ ,‬הוא עובר על מצות עשה עד‬ ‫ולפ"ז כיון שראה יצחק שאינו רוצה למול‬ ‫שימול וכו'‪.‬‬ ‫עצמו‪ ,‬היאך החזיקו בצדיק ואהב אותו‪,‬‬ ‫הרי הוא מומר לערלות‪ ,‬שהוא מומר לכל‬ ‫והמבואר דהאב נתחייב במילת בנו עד‬ ‫שיהיה בן י"ג‪ ,‬ומשנת י"ג ואילך נפטר‬ ‫התורה כולה (עיין רמ"א יו"ד סי' רס"ד‬ ‫סע' א' ובש"ך שם סק"ד ובחי' רעק"א מה‬ ‫האב‪ ,‬והחיוב על הבן‪ .‬והנה יצחק שלא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ד‬ ‫חשובה רומית] ווי ליה לאילפא דאזלא‬ ‫מל את עשו עד שנת י"ג‪ ,‬וכשבא שנת י"ג‬ ‫בלא מכסא‪ .‬כלומר שאמרה לו לקטיעא‪,‬‬ ‫ורצה למולו עיכב עליו עשו ברמאות‪,‬‬ ‫ווי לך שאתה נהרג בשביל ישראל‪ ,‬ולא‬ ‫ואמר לו מעתה אבא אתה פטור ממצוה זו‬ ‫מלת את עצמך ותטול חלק עמהם‪ .‬נפל על‬ ‫ואני הוא המתחייב בה‪ ,‬ואני רוצה למול‬ ‫רישא דעורלתיה קטעה‪ ,‬אמר יהבית‬ ‫עצמי ולקיים המצוה‪ .‬והגם כי קשה למול‬ ‫מיכסי חלפית ועברית [ואוכל לעבור‪,‬‬ ‫בעצמו‪ ,‬מ"מ אמול בעצמי לקיים המצוה‬ ‫כלומר ליכנס לגן עדן]‪ ,‬ע"ש‪ .‬הרי‬ ‫ומקבל על עצמו אפה"כ‪.‬‬ ‫שבשיניו כרת לערלתיה‪.‬‬ ‫אלא כיון שאינו רוצה שיהי' לו ח"ו איזה‬ ‫והכ"נ אמר עשו 'כי ציד בפיו'‪ ,‬שבפיו‬ ‫הרהור גאוה והתנשאות נגד אחיו ונגד‬ ‫קטע ערלתיה‪ ,‬עכ"פ האמינו יצחק אבינו‪.‬‬ ‫אחרים שיראו אותו מקיים מצוה גדולה‬ ‫ומאז הוסיף עשו ברמאות שהוא יושב‬ ‫כזו וחותך בעצמו הערלה‪ ,‬מה שאפי'‬ ‫ומתבודד בשדות מקום שאין שם בני אדם‬ ‫באברהם אבינו הי' מתירא עד שאחז‬ ‫כדרך הפרושים‪ ,‬ומקיים "והצנע לכת עם‬ ‫הקב"ה וכרת עמו הברית‪ .‬ולכן הרי הוא‬ ‫אלקיך" (מיכה ו‪:‬ח)‪ .‬ולכן הוא איש שדה‬ ‫יוצא השדה בחקל תפוחין‪ ,‬ואין שם אדם‬ ‫ואינו יושב באהל כלל‪.‬‬ ‫כדי שיוכל להתבודד בינו ובין קונו‪ ,‬וימול‬ ‫עצמו לבדו שלא יראנו אדם רק הקב"ה‪.‬‬ ‫ובזה מובן ממילא מה שהוסיף עשו‬ ‫ושמח יצחק על בנו שלא חשדו לרעה‪.‬‬ ‫ברמאות פיו‪ ,‬אבא היאך מעשרין את‬ ‫המלח ואת התבן‪ .‬ומה שייך זה כאן‪ .‬אלא‬ ‫והנה עשו מיד שנעשה בן י"ג יצא השדה‬ ‫דכיון שהערלה הוא נקראת המכס‬ ‫על מנת למול את עצמו‪ ,‬והנה חזר מן‬ ‫והמעשר שכורת מהגוף והו"ל כמכס‪ ,‬בא‬ ‫השדה והרג שם איזה בן אדם‪ ,‬ולקח‬ ‫ואמר כיון שצריך לעשר אפילו את עצמו‪,‬‬ ‫מדמו על בגדיו והביא והראה לו לאביו‬ ‫ולמה אין מעשרין את המלח ואת התבן‪.‬‬ ‫הדם מילה‪ ,‬ואמר לו שקיים הכל כדין‪,‬‬ ‫והי' יצחק שמח מאד שהוא באמת צדיק‬ ‫ואפילו קיים מצות מציצה בפה כמנהג‬ ‫גמור‪ .‬וכיון שנקבע בו צדקתו שוב‪,‬‬ ‫ישראל‪ .‬וכמו שאמרו בגמ' האי מוהלא‬ ‫כשבאו ואמרו שהוא צד נשים מתחת‬ ‫דלא מוצץ מעבירין אותו‪ .‬וזה 'כי ציד‬ ‫בעליהם וכיוצא בו‪ ,‬אמר יצחק שזה‬ ‫בפיו'‪.‬‬ ‫לשה"ר מחמת צדקתו הגדולה‪ .‬וכמו‬ ‫או יאמר לפ"מ שם בגמ' (ע"ז י‪ ):‬בקטיעה‬ ‫שדיברו על משה רבינו שחשדוהו בא"א‪,‬‬ ‫בר שלום שיצא ליהרג‪ ,‬ושדו ליה לקמוניא‬ ‫מסתמא כן הוא גם על עשו‪ ,‬שחושדין‬ ‫חלילא [פירש"י‪ ,‬משליך אותו לבית מלא‬ ‫אותו‪ .‬אבל רבקה ידעה האמת‪ ,‬ולכן‬ ‫עפר]‪ .‬ואמרה לה האי מטרוניתא [אשה‬ ‫"אוהבת את יעקב" (כה‪:‬כח)‪.‬‬ ‫ה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מצוה יומית‬ ‫ז' כסלו תשפ"ז‬ ‫מצוה קו‪ .‬קידוש ידים ורגלים‬ ‫שהמיסך רגליו באמצע התפלה ילך עוד‬ ‫אם צריך טבילה קודם התפילה‬ ‫הפעם לטבול‪ .‬ולשיטתו אמאי לא נקטו‬ ‫בדבר הערתו‪ ,‬להביא ראיה לטבילת‬ ‫הא מעלה‪ ,‬דחד טעמא הוא עם טבילה‬ ‫שחרית קודם התפלה‪ ,‬מכהנים שאסורים‬ ‫בכל יום לשיטתו‪.‬‬ ‫ליכנס למקדש ולעבוד עבודה קודם‬ ‫אין ללמוד מבית המקדש‬ ‫שטבל‪ .‬והרי תפילות כנגד תמידים‬ ‫תיקנום (ברכות כו‪ ,).‬ולכן צריך טבילה‬ ‫אבל האמת ברור שאין ללמוד ממעלת‬ ‫דומיא דעבודת מקדש בהקרבת קרבן‪.‬‬ ‫המקדש כלום לענינינו בזה‪ ,‬ואדרבה‬ ‫מדאמרו דכהנים הנכנסים למקדש בכל‬ ‫תפלות אבות תקנום‬ ‫יום צריכין טבילה‪ ,‬משמע דאחרינא לא‬ ‫הנה אפילו נניח לכ"ת שקיי"ל כרבי‬ ‫טבלו‪ ,‬אם באנו לדייק‪ .‬אבל נראה כמ"ש‬ ‫יהושע בן לוי שתפלות נגד תמידים‬ ‫שאין לדייק מכהנים לכל ישראל‪ ,‬גם כי‬ ‫תיקנום‪ ,‬וכן משמע פשטות לשון‬ ‫בכהנים בעל קרי שטבל צריך הערב‬ ‫הרמב"ם (הל' תפילה פ"א ה"ה)‪ .‬הגם‬ ‫שמש‪ ,‬ולתפלה ליכא שום חשש‪ .‬אלא‬ ‫שהלחם משנה פירש שגם הרמב"ם פסק‬ ‫שודאי שטבילה במקוה הוא תוספת‬ ‫כרבי יוסי בן רבי חנינא שתפלות אבות‬ ‫טהרה וקדושה‪ ,‬וזה יש לדייק גם מכהנים‪.‬‬ ‫תקנום‪ ,‬וכמו שמצינו בגמרא (יומא כח‪).‬‬ ‫יהי רצון שנזכה לטהר במי דינור ובמים‬ ‫צלותיה דאברהם‪ .‬והמאירי (שם ברכות)‬ ‫העליונים‪ ,‬אמן ואמן‪( .‬שו"ת ח"ד סי' ל"א)‬ ‫כתב‪ ,‬ועיקר המחלוקת מפני שהתפלות‬ ‫❖‬ ‫אבות תקנום‪ ,‬אברהם תיקן תפלת‬ ‫שחרית וכו'‪ ,‬יצחק תיקן תפלת מנחה‪,‬‬ ‫נטל ידיו לפני מנחה‬ ‫יעקב תיקן תפלת ערבית‪ ,‬ובאו אנשי‬ ‫אם צריך ליטול גם למעריב‬ ‫כנה"ג וסמכון על קרבנות התמידים וכו'‪.‬‬ ‫על דבר אשר שאל מה שאני נוהג ליטול‬ ‫ראיה שאינו צריך טבילה‬ ‫ידים לאחר לימוד בין מנחה ומעריב‪ ,‬כיון‬ ‫שנטלתי כבר קודם מנחה‪.‬‬ ‫אבל אפילו נאמר שנגד תמידים תקנום‪,‬‬ ‫וכמו שמשמע משו"ע (או"ח סי' צ"ח ס"ד)‬ ‫אפילו נטל קודם מנחה‬ ‫שתפלה הוא במקום קרבן‪ .‬מ"מ ממקום‬ ‫צריך שוב ליטול קודם מעריב‬ ‫שהביא ראיה תברא לדיניה‪ ,‬שהרי כ"ת‬ ‫הנה ראיתי בהלכות תפילה למהרי"ל‬ ‫בעצמו הביא דברי הרמב"ם (הל' ביאת‬ ‫שכתב‪ ,‬וז"ל‪ :‬אמר מהרי"ל‪ ,‬גם העומד‬ ‫מקדש פ"ה ה"ד) דכל המיסך רגליו טעון‬ ‫מלימודו לתפלה צריך לטהר ידיו טרם‬ ‫טבילה‪ ,‬ומאחר דכל נפנה קודם התפלה‬ ‫יתפלל‪ .‬מבואר שצריך נטילה לאחר‬ ‫צריך טבילה‪ .‬ואני אומר אדרבה‪ ,‬מכאן‬ ‫ראיה שהרי מעולם לא ראינו ולא שמענו‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ו‬ ‫ינהוג‪ ,‬ואם יכול או חייב לצאת ולבקש‬ ‫הלימוד‪ .‬והגם שיש לחלק באופן שכבר‬ ‫מים‪.‬‬ ‫נטל ידיו למנחה ואח"כ למד בין מנחה‬ ‫למעריב‪ ,‬ובין מי שעומד מלימודו שלמד‬ ‫לפענ"ד העולם נוהגים להקל בנגיעת‬ ‫כל היום וכיוצא בו (עיין שו"ע או"ח סי' צ"ב‬ ‫צואת החוטם‪ ,‬ועכ"פ אם הוא סמוך‬ ‫ס"ה וס"ז)‪ ,‬מ"מ מפשטות הדברים משמע‬ ‫לכותל או סטענדער‪ ,‬ישפשף ידיו וינקה‬ ‫שבכל אופן צריך לטהר ידיו קודם‬ ‫אותם‪ ,‬או בבגד‪ .‬ואם א"א‪ ,‬יתפלל כן‪.‬‬ ‫התפלה‪ .‬ויתן ה' ונזכה ל'וזרקתי עליכם‬ ‫ובפסקי תשובה (סי' ר"ג) ראיתי שהביא‬ ‫מים טהורים וטהרתם'‪ ,‬אמן סלה ועד‪.‬‬ ‫מכתבי הגה"ק מבוטשאטש זצ"ל ג"כ‬ ‫(שו"ת משנ"ה חי"א סי' ס"ט)‬ ‫שהעולם מקילים‪ ,‬וגם המחמיר יוכל‬ ‫להקל ברחיצה ברוק הפה באמצע תפילה‬ ‫❖‬ ‫(שם סי' רמ"א)‪ .‬ולפענ"ד דוקא למי‬ ‫מי שנוגע בחוטם בשעת התפילה‬ ‫שדעתו יפה יוכל לעשות כן‪ ,‬ולאניני‬ ‫דעת אין זה עצה‪( .‬שו"ת חי"א סי' קס"ג)‬ ‫ועל דבר שאלתו‪ ,‬במי שנגע בצואת‬ ‫החוטם באמצע שמונה עשרה‪ ,‬כיצד‬ ‫ז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ליקוטי מגיד משנה‬ ‫פרשת תולדות‬ ‫אברהם הוליד את יצחק‬ ‫"אברהם הוליד את יצחק" (כה‪:‬יט)‪ .‬עיין במפרשים (אור החיים‪ ,‬כלי יקר ראה הערה ג') מה‬ ‫שהקשו‪ ,‬שלא היה צריך להודיע שאברהם הוליד את יצחק‪.‬‬ ‫כיון שיצחק לא היה עקר התפלל דייקא הוא‬ ‫ונראה דבסמוך כתיב (שם‪:‬כא) "ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא"‪,‬א משמע‬ ‫דהיא היתה עקרה‪ ,‬אבל יצחק לא‪ .‬והטעם לפי שאברהם הוליד את יצחק‪ ,‬והקב"ה אמר‬ ‫לו (כו‪:‬ג) "לזרעך אתן את כל הארצות האל"‪ ,‬א"כ אי אפשר שהיה עקר‪ .‬ולכן התפלל‬ ‫דוקא יצחק לנוכח אשתו‪ ,‬כי הרי איתא בגמרא (ברכות ה‪ ):‬אין חבוש מתיר עצמו מבית‬ ‫ב‬ ‫האסורים‪ ,‬ואם היה עקר לא היה מועיל תפלתו‪ .‬אבל מכיון שלא היה עקר‪ ,‬לכן הועיל‬ ‫תפלתו‪.‬‬ ‫אברהם עשה שיצחק יהיה מוליד‬ ‫ג‬ ‫וזהו "אברהם הוליד את יצחק"‪ ,‬כלומר עשה אותו להיות מוליד משום שהיה בנו‪ .‬ובגמ'‬ ‫(יבמות סד‪ ).‬איתא ששניהם עקורים היו ‪ -‬יצחק ורבקה‪ ,‬ומדרשות חלוקות הן‪.‬‬ ‫א‬ ‫עי' בעל הטורים שכתב 'הוא' כתיב‪ ,‬לומר לך כי אף הוא היה עקר‪ .‬ואית דדרשי המקרא לומר‬ ‫'היא' ולא 'הוא'‪ ,‬דהא כתיב (לעיל כא‪:‬יב) "כי ביצחק יקרא לך זרע"‪ ,‬אלמא לאו עקר היה‪.‬‬ ‫ב‬ ‫ומה שמצינו אצל ישמעאל (כא‪:‬יז) "וישמע אלקים את קול הנער"‪ ,‬וכתב רש"י מכאן שיפה תפלת‬ ‫החולה מתפלת אחרים‪ ,‬והיא קודמת להתקבל‪ ,‬כתב החת"ס (תורת משה פ' וירא ד"ה ותשב מנגד)‬ ‫דאצל ישראל שכולם גוף אחד וערבים זה לזה‪ ,‬יפה תפלת אחרים‪ ,‬משום דתפלתם היא מסודרת‪,‬‬ ‫משא"כ החולה אין דעתו יפה‪ .‬אבל לגבי בן נח שאינן ערבים זה לזה ואין להם יחס זה עם זה‪ ,‬אין‬ ‫מועיל תפלת אחרים כתפלת החולה‪.‬‬ ‫ג‬ ‫והכלי יקר מתרץ‪ :‬לפי שנאמר בישמעאל "בן אברהם אשר ילדה הגר המצרית" (כה‪:‬יב)‪ ,‬הרי שהזכיר‬ ‫לשון 'בן' אצל אברהם‪ ,‬אבל התולדה תלה בהגר‪ ,‬הוצרך לומר כאן שתואר הבן והתולדה הכל מתיחס‬ ‫אחר אברהם וכו'‪ .‬יש חילוק בין לשון 'בן' ללשון 'תולדה'‪ ,‬כי לשון 'בן' יאמר לפעמים אף בלא‬ ‫תולדה‪ ,‬כי התלמידים קרויין בנים אע"פ שלא ילדם ממש וכו'‪ .‬וכן יש הבדל בין המלמדו ובין‬ ‫המולידו ממש‪ ,‬כי מה שהאדם מקבל טבע מלמדו‪ ,‬זהו במקרה ולא בעצם‪ ,‬והמקרה משתנה מצד‬ ‫המקבל‪ .‬אבל מה שהאדם מקבל טבע מולידו זהו בעצם‪ ,‬ולא ישתנה אם יונח כך על טבעו‪ ,‬אם לא‬ ‫מצד רוב חריצו ת והשתדלות והרגל יכול לבוא לידי טבע שני‪ .‬אבל טבע מלמדו ישתנה בנקל וכו'‪.‬‬ ‫לפיכך ישמעאל לא נקרא כי אם 'בן' אברהם‪ ,‬כי לא קיבל טבעו זולת מה שלמדו אברהם ממעשיו‬ ‫הטובים‪ ,‬וזה היה אצלו במקרה‪ ,‬ונשתנה‪ ,‬שהרי לסוף יצא לתרבות רעה‪ .‬לפיכך תלה התולדה בהגר‪,‬‬ ‫כי קיבל טבע הגר המצרית וכו'‪ .‬אבל יצחק קיבל טבע אברהם ולמד גם ממעשיו‪ ,‬על כן תלה הכל‬ ‫באברהם‪ ,‬הן לשון 'בן' הן לשון 'תולדה'‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ח‬ ‫ביאור 'ציד בפיו'‬ ‫"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" (כה‪:‬כח)‪ .‬בתרגום אונקלוס‪ :‬ורחם יצחק ית עשו‬ ‫ארי מצידה הוה אכיל‪ .‬ורש"י כתב‪ ,‬ומדרשו בפיו של עשו‪ ,‬שהיה צד אותו ומרמהו‬ ‫בדבריו‪ .‬וכמו שכתב רש"י עה"פ "יודע ציד" (שם‪:‬כז)‪ ,‬לצוד ולרמות את אביו בפיו‪,‬‬ ‫ושואלו האיך מעשרין את המלח ואת התבן‪ ,‬כסבור אביו שהיה מדקדק במצוות‪ .‬והאבן‬ ‫עזרא כתב (שם‪:‬לד) שהיה יצחק אוהב את עשו בעבור צורכו‪.‬‬ ‫עשו רימה את יצחק‬ ‫ונראה דשני הדרשות אמת‪ ,‬וצריכות זו לזו‪ .‬דלכאורה יש להבין איך אכל יצחק אבינו‬ ‫מציד של עשו‪ ,‬הלוא עשו היה מומר וכפר בעיקר (עי' יו"ד סי' ב')‪ .‬וכמו שאמרו חז"ל‬ ‫(ב"ב טז‪ ):‬על הפסוק (שם‪:‬לב) "הנה אנכי הולך למות"‪ ,‬שכפר בתחיית המתים‪ .‬וברש"י‬ ‫עה"פ (שם‪:‬כז) "ויגדלו הנערים"‪ ,‬כיון שנעשו בני שלש עשרה שנה‪ ,‬זה פירש לבתי‬ ‫מדרשות‪ ,‬וזה פירש לע"ז‪ .‬א"כ שחיטתו פסולה‪ .‬אלא דכל זה אילו היו מעשיו הרעים‬ ‫של עשו גלוים וידועים לעיני כל‪ .‬אמנם הרי עשו רימה את יצחק‪ ,‬ושאלו אבא האיך‬ ‫מעשרין את התבן ואת המלח‪ .‬ולפי תומו חשב יצחק אבינו שהוא באמת צדיק ויש לו‬ ‫יראת שמים‪ ,‬ומוחזק לאדם כשר‪ ,‬ולכן האמינו על השחיטה‪.‬‬ ‫יצחק לא צוה לעשו להשחיז סכינו משום פגימה‬ ‫ועיין בחידושי חת"ס (ביצה כח‪ .‬ד"ה אבל משחיזה) שכתב על הפסוק (כז‪:‬ג) "שא נא כליך"‪,‬‬ ‫דאין הכוונה שציוהו שישחיז סכינו מחשש פגימה‪ ,‬דלא נחשד עשו בעיני יצחק‪ .‬ועוד‬ ‫מדלא אמר 'השחז' נא‪ ,‬ואמר 'שא' נא‪ ,‬מלשון המשיא על גבי חברתה‪ ,‬משמע להעביר‬ ‫שמנונית ולא להסיר פגימה‪.‬‬ ‫איך אכל יצחק משחיטתו של עשו‬ ‫אלא דעדיין צ"ע‪ ,‬שהרי אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקם‪ ,‬ובפרט בדבר אכילה (גיטין‬ ‫ז‪ .‬תוס' ד"ה השתא)‪ .‬וכיון דשחיטתו של עשו נבילה הוא‪ ,‬היאך אפשר שיצחק אכל מציד‬ ‫ונכשל ח"ו‪.‬‬ ‫עשו רימה את יצחק ואמר שהביא מצידו‬ ‫ונראה לומר בזה דבאמת עשו רימה את יצחק גם בזה שאמר לו שצד בשבילו‪ ,‬ובאמת‬ ‫לא הביא לו אלא מבית רבקה‪ ,‬ורימהו שהביא מצידו‪ .‬ומעתה אתי שפיר‪ ,‬ומה שדרשו‬ ‫'ציד בפיו'‪ ,‬לצוד ולרמות את אביו שהביא לו צידו‪ .‬ולכן "ויאהב יצחק את עשו" שהביא‬ ‫לו צורכו‪ ,‬אבל באמת לא היה צידו בכלל‪ ,‬ויצחק לא נכשל באכילת איסור‪.‬‬ ‫עשו אמר ליצחק שעוסק בתורה ובגמ"ח‬ ‫או יאמר דהנה אמרו חז"ל (ר"ה יח‪ ).‬רבה ואביי תרוייהו מבית עלי‪ .‬רבה דעסק בתורה‬ ‫חי מ' שנה‪ .‬ואביי שעסק בתורה ובגמילות חסדים חי ששים שנה‪ .‬והנה כתיב (כה‪:‬כז)‬ ‫"ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד וגו' ויעקב איש תם ויושב אהלים"‪ .‬ואמר עשו‬ ‫ט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫על עצמו שהוא עוסק בתורה ובגמילות חסדים ‪ -‬בתורה‪ ,‬שהרי שאלו אבא היאך‬ ‫מעשרין את המלח ואת התבן‪ .‬ובגמילות חסדים‪ ,‬שהלך לצוד חיות ונותנן לאחרים‬ ‫ומפרנסן‪ .‬וכמעשה דרבי חייא (ב"מ פה‪ ):‬שהיה צד צבי‪ ,‬שחטו ומאכיל הבשר ליתומים‪,‬‬ ‫ומהעור עשה קלף וכתב ששה סדרי משנה ולמד עם תלמידים‪ .‬ולכן אמרו 'גדולים‬ ‫מעשי חייא'‪ ,‬שיש בהן תורה וגמילות חסדים‪.‬‬ ‫יצחק אהב את עשו‪ ,‬שחשב שעוסק בתורה ובגמ"ח‬ ‫וכיון שרימהו ליצחק שהוא ג"כ עוסק בתורה ובמצוות‪ ,‬חשב שהוא יותר חשוב מיעקב‬ ‫שעוסק רק בתורה‪ .‬וחשב שהולך בדרך האבות‪ ,‬כי כן היתה מדתו של אברהם אבינו‬ ‫שעסק בתורה ובגמילות חסדים‪ .‬ולכן "ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו" ‪ -‬ארי מצידה‬ ‫הוה אכיל‪ ,‬וראה בו תורה וגמילות חסדים‪.‬‬ ‫אמנם "ורבקה אוהבת את יעקב" ‪ ,‬כי ידעה מי הוא עשו‪ .‬ובזה מובן מדוע רצה יצחק‬ ‫לברך את עשו דוקא‪ ,‬כי חשב שדרך שלו יותר חשוב‪ ,‬כי הוא עוסק בתורה ובגמילות‬ ‫חסדים‪ .‬אבל באמת טעה בזה‪ ,‬כי עשו בתורה בודאי לא עסק‪ ,‬וגם לא בגמילות חסדים‪,‬‬ ‫כמו שמצינו בגמרא (ב"ב טז‪ ):‬שהרג באותו יום את נמרוד‪ ,‬ובא על נערה המאורסה‪.‬‬ ‫ד‬ ‫(שנת תשנ"א)‬ ‫ויעקב עסק בתורה ובגמילות חסדים‪.‬‬ ‫❖‬ ‫ביאור מדוע כהו עיני יצחק‬ ‫"ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות" (כז‪:‬א)‪ .‬איתא בגמ' (יומא כח‪ ):‬יצחק זקן ויושב‬ ‫בישיבה הי'‪ ,‬דכתיב "כי זקן יצחק"‪ .‬והקשה החת"ס‪,‬ה איך יוצדק על זה 'ותכהנה עיניו'‪.‬‬ ‫ד‬ ‫וכמו שאיתא בזוהר חדש (כו‪ ):‬יעקב ידע מגו דרגא דתפארת‪ ,‬דאיהו כליל מחסד פחד גבורה‪,‬‬ ‫ואקרי אמת ואחיד ביה‪ .‬וענין ההתכללות הלזו מבוארת עוד בזוה"ק (פ' תרומה קעה‪ ):‬דא הוא יעקב‬ ‫קדישא שלימא‪ .‬כמה דאוקימנא‪ ,‬דכתיב "ויעקב איש תם יושב אהלים" ‪ -‬יושב 'אהל' לא כתיב‪ ,‬אלא‬ ‫יושב 'אהלים' ‪ -‬תרי‪ ,‬דאחיד להאי ואחיד להאי‪ .‬דתנינן מאי 'איש תם'‪ ,‬כתרגומו שלים‪ ,‬שלים מכלא‪,‬‬ ‫שלים לתרין סטרין‪ ,‬שלים לחסד עילאה‪ ,‬ולגבורה עלאה‪ ,‬ואשלים להאי ולהאי (ועי' אש דת מהרה"ק‬ ‫מאוז'רוב זי"ע‪ ,‬ח"ב פ"ב מאמר א')‪.‬‬ ‫ה‬ ‫וז"ל החת"ס‪ :‬אחז"ל (יומא כח‪ ):‬יצחק זקן ויושב בישיבה הוה‪ ,‬דכתיב 'כי זקן יצחק'‪ .‬והנה איך‬ ‫יוצדק על זה 'ותכהנה עיניו'‪ .‬גם משאחז"ל שהוכהו עיניו על שקטרו נשי עשו לע"ז‪ ,‬יראה שהוא‬ ‫מליצה נאה וכו'‪ .‬וה"נ הרי יש להתבונן מה דאחז"ל (פסחים סו‪ ):‬מאן דרתח‪ ,‬אי נביא הוא נבואתו‬ ‫מסתלקת ממנו וכו'‪ .‬וא"כ קשה‪ ,‬הרי יצחק היה נביא נאמן לה'‪ ,‬ומדוע הוצרך לשמחת לב ע"י סעודת‬ ‫בנו ומשתה יינו להשרות רוח הקודש עליו‪ .‬ע"כ יראה בעון נשי בנו הארורים אשר קטרו לבעל‪,‬‬ ‫נתמעט רוח הקודש ממנו‪ .‬וזהו 'ויהי כי זקן יצחק'‪ ,‬כמו "ויהי מדי צאתם שכל דוד מכל עבדי שאול"‬ ‫(ש"א יח‪:‬ל) וכדומה‪ .‬ה"נ מידי עסקו במושכלות המרומז בתיבת 'זקן'‪ ,‬שאמרו ז"ל דהיינו תפיסת‬ ‫ישיבה‪ ,‬ומדי עסקו בתורה ותכהינה עיני רוחניותו מראות ומהשיג‪ .‬ופירשו חז"ל הטעם שהוכהו עיני‬ ‫עיונו ע"י קטורת נשי עשו‪ ,‬והוא מליצה נאה‪.‬‬ ‫והיינו נמי דקאמר לעשו (כז‪:‬ב) "הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי"‪ ,‬אפשר דלא קאי איום המיתה‬ ‫ממש‪ ,‬אלא השגות הנבואה‪ ,‬שבטלו חושי הנבואה והרגשותיו‪ .‬וקורא לו 'יום המיתה' אע"פ שהוא חי‬ ‫משנת השבוע‬ ‫י‬ ‫גם מה שאמרו חז"ל (תנחומא ח') שכהו עינו מעשן הקטורת שהקטירו נשי עשו לע"ז‪,‬‬ ‫א"כ מדוע תלה הכתוב בזקנה ‪" -‬ויהי כי זקן יצחק"‪ .‬גם קשה למה לא כהו עיני רבקה‪,‬‬ ‫ואדרבה היא היתה בבית הנשים‪ .‬ומתרץ בשם מדרש (שם) משל למקיש כלי עצם בכלי‬ ‫חרש‪ ,‬הכלי חרש משתבר‪ .‬אבל מקיש כלי עצם לכלי עצם‪ ,‬אין משתבר זה מזה‪ .‬כך‬ ‫יצחק נברא מן האדמה‪ ,‬לכך הזיקו לו מעשה כלותיו שנבראו מן הצלע‪ .‬אבל רבקה‬ ‫שנבראת מן העצם כמו כן‪ ,‬לא הזיקו לה מעשה כלותיה‪.‬‬ ‫ע"י גודל קדושתו של יצחק כהו עיניו‬ ‫וי"ל‪ ,‬דהכל תלוי בקדושת העינים‪ ,‬שהרי הנשים המקטרות עצמן לא נכהו עיניהן‪ ,‬כיון‬ ‫שהן ועיניהן עיני בשר להן‪ .‬אבל מי שנתעלה בקדושה‪ ,‬ועיניו קדושים‪ ,‬נפגמו עיניו‬ ‫בדבר קל‪ ,‬ולכן כהו עיני יצחק‪ .‬ורבקה שגדלה בבית בתואל לא הגיעה עוד לקדושת‬ ‫עיניו של יצחק (עי' לעיל פ' חיי שרה "ויצא יצחק" מה שפירשתי)ו‪ .‬וגם יצחק בבחרותו עוד‬ ‫לא עלה ונתעלה כ"כ‪ .‬אבל לאחר שנתעלה בקדושה עוד יותר‪ ,‬מיד כהו עיניו מראות‬ ‫עשן‪.‬‬ ‫ולפ"ז אתי שפיר‪" ,‬ויהי כי זקן יצחק" והיה יושב בישיבה ונתעלה בחכמה ‪ -‬אין זקן‬ ‫אלא מי שקנה חכמה (קידושין לב‪ ,):‬דוקא אז 'ותכהינה עיניו מראות' מחמת עשן ע"ז‪,‬‬ ‫ובתחילה היו רק מורת רוח (כו‪:‬לה)‪ ,‬והוא על דעת מה שאמרו (ב"ק נ‪ ).‬עה"פ "וסביביו‬ ‫נשערה מאד" (תהלים נ‪:‬ג)‪.‬‬ ‫עיני יעקב לא כהו כיון שהיה בבית המדרש‬ ‫ז‬ ‫וכעין זה איתא בשער יוסף בשם מרן החת"ס‪ .‬עוד הקשה שם מיעקב‪ ,‬מדוע לא כהו‬ ‫עיניו‪ .‬ולפענ"ד מיעקב לא קשה‪ ,‬שהרי אצל יעקב כתיב 'איש תם' ו'יושב אהלים'‪,‬‬ ‫באמת‪ ,‬מ"מ כן אמרו חז"ל (תמיד לב‪ ).‬מה יעשה אדם ויחיה‪ ,‬ימית עצמו‪ .‬וא"כ ה"נ אמר יצחק 'הנה‬ ‫נא זקנתי' ‪ -‬זה ימים אני עוסק בזקנה ובישיבה‪ ,‬ו'לא ידעתי יום מותי' ‪ -‬לא השגתי נבואה‪ .‬ע"כ אי‬ ‫אפשר כי אם לעשות לזה הכנה להביא לי מטעמים‪ ,‬כמו "קחו לי מנגן" (מ"ב ג‪:‬טו)‪ .‬ונראה כי יצחק‬ ‫תלה זאת כי קרוב יום מיתתו לבוא‪ ,‬ונסתמו ממנו מעינות החכמה‪ ,‬ע"כ אמר 'בטרם אמות'‪ ,‬אבל לא‬ ‫ידע שאירע לו כן ע"י נשי עשו‪.‬‬ ‫ו‬ ‫כתיב שם (כד‪:‬סג‪-‬סד) "וישא עיניו וירא והנה גמלים באים‪ ,‬ותשא רבקה את עיניה ותרא את יצחק"‪.‬‬ ‫וז"ל רבינו שם‪ :‬יש לדייק שינוי הלשון‪ ,‬שיצחק נשא עיניו וירא והנה גמלים באים‪ ,‬ולא ראה את‬ ‫'רבקה'‪ .‬ורבקה נשאה עיניה ותרא את 'יצחק'‪ .‬ונראה דיצחק אבינו היה שולט על עיניו ולא ראה מה‬ ‫שאין צריך לראות‪ ,‬לכן ראה את הגמלים‪ ,‬אבל אשה לא ראה‪ ,‬הגם שרבקה ישבה על הגמל‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫ז‬ ‫וז"ל‪ :‬מהג"מ פישל סופר ז"ל ראיתי מה ששמע מרבו (החת"ס) דבמדרש (ב"ר ס"ה י') איתא‪ :‬ד"א‪,‬‬ ‫'מראות' ‪ -‬מכח אותה הראייה שבשעה שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו ע"ג המזבח‪ ,‬תלה עינו‬ ‫למרום והביט בשכינה וכו'‪ .‬ד"א‪ ,‬מעשן שהיו מקטירות לע"ז‪ .‬ואמר החת"ס שזה גרם לכהיית עיני‬ ‫יצחק בהשגה רוחנית‪ .‬ולכאורה גם על יעקב אבינו אע"ה היה צריך לפעול ולמעט עיונו בתורה ע"י‬ ‫עשנן של נשי עשו‪ ,‬שגם הוא ישב בבית זה‪ .‬ולמה כתיב כן ביצחק דוקא‪.‬‬ ‫אולם חז"ל אמרו (סוכה נב‪ ).‬כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו‪ ,‬כי כמו שכח הקדושה הגדולה מעלה‬ ‫את הס"מ לקדושה‪ ,‬ה"ה בהיפך‪ ,‬פגימה כל שהוא בצדיק גדול עושה רושם גדול‪ .‬לכן יצחק שהגיע‬ ‫יא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שישב כל הזמן באהלה של תורה‪ ,‬ולא הזיק לו העשן‪ .‬ובזה מדויק מאד דכתיב (כז‪:‬מב)‬ ‫'ותשלח' ותקרא ליעקב‪ ,‬מדוע היה צריכים לקרוא לו‪ .‬והרמב"ן כתב שהיה מתחבא‬ ‫מפני עשו שהיה מציק לו‪ .‬אולם לפי הנ"ל לא צריך לומר שהיה מתחבא‪ ,‬שהרי עדיין‬ ‫לא ידע שעשו רוצה להרגו‪ ,‬אלא שישב בבית המדרש‪ ,‬ולכן היו צריכים לקרוא אחריו‪.‬‬ ‫(שנת תשנ"א)‬ ‫למדרגה הגדולה להביט בשכינה‪ ,‬לכן החטא של הקטרת נשי עשו לע"ז פעל על השגתו בקדושה‪,‬‬ ‫משא"כ אצל יעקב‪ .‬ומשום הכי ב' טעמים הנ"ל משולבים‪ ,‬ואלו ואלו דברי אלקים חיים‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יב‬ ‫דברי אלקים חיים‬ ‫מאת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א‬ ‫פרשת תולדות תשפ"ו‬ ‫שיעור לחברי הכולל – יום רביעי‬ ‫גדר ברכת הריח ומעלתה הרוחנית‬ ‫'ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו‬ ‫והנה איתא בגמרא (ברכות מג‪ ,).‬אמר רבי‬ ‫ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה‬ ‫זירא אמר רבא בר ירמיה‪ ,‬מאימתי‬ ‫אשר ברכו ה'' (בראשית כז‪:‬כז)‪ .‬ופירש‬ ‫מברכין על הריח‪ ,‬משתעלה תמרתו‪ .‬אמר‬ ‫רש"י‪' ,‬כריח השדה אשר ברכו ה''‪ ,‬שנתן‬ ‫ליה רבי זירא לרבא בר ירמיה‪ ,‬והא לא‬ ‫בו ריח טוב‪ ,‬וזהו שדה תפוחים‪ .‬והרשב"ם‬ ‫קא ארח‪ .‬אמר ליה‪ ,‬ולטעמיך 'המוציא‬ ‫(שם) פירש 'אשר ברכו ה''‪ ,‬את השדה‬ ‫לחם מן הארץ' דמברך והא לא אכל‪ ,‬אלא‬ ‫שהוא מלא נרד וכרכום קנה וקנמון‪ ,‬וכן‬ ‫דעתיה למיכל‪ ,‬הכא נמי דעתיה לארוחי‪.‬‬ ‫פייט רבי אלעזר הקליר ('אאגרה' מפיוטי‬ ‫תפילת טל)‪" ,‬שדה מבורך כהריח‪ ,‬ברכו‬ ‫ויש להתבונן בעצם שאלתו של רבי זירא‪,‬‬ ‫במתן טל"‪ .‬הרי שיש כאן ענין מיוחד של‬ ‫שהקשה כיצד מברך קודם שהריח‪ ,‬והלוא‬ ‫ריח הבשמים‪ ,‬שהוא מעין ענין הקטורת‪.‬‬ ‫בכל ברכות הנהנין צריך לברך קודם‬ ‫ההנאה‪ ,‬ואם ימתין עד לאחר שיריח‪ ,‬שוב‬ ‫ובתרגום יונתן פירש‪ ,‬שיצחק אמר שריח‬ ‫לא יוכל לברך על אותה הנאה שכבר‬ ‫בנו הוא כריח קטורת הבשמים העתידה‬ ‫עברה‪.‬‬ ‫להיות מוקטרת בהר בית המקדש‪ ,‬הנקרא‬ ‫"שדה אשר ברכו ה'"‪ ,‬ושם רצה הקב"ה‬ ‫והנה הגאון רבי יוסף ענגיל זצ"ל בספרו‬ ‫להשרות שכינתו‪ .‬ובספורנו (שם) פירש‪,‬‬ ‫ציונים לתורה (כלל ז') חקר בגדרה של‬ ‫'ראה ריח בני‪ ,‬אתה בני ראה והתבונן שזה‬ ‫ברכת הריח‪ ,‬אם היא בכלל ברכות הנהנין‪,‬‬ ‫הריח הוא כריח שדה‪ ,‬שמלבד המציאות‬ ‫או שהיא בגדר ברכת השבח וההודאה‪.‬‬ ‫המספיק לו להיותו מזון בעלי חי‪ ,‬הוסיף‬ ‫והביא דברי הגמרא (ברכות מג‪ ,).‬מנין‬ ‫עליו טובת הריח המהנה ומועיל לרוח‬ ‫שמברכין על הריח‪ ,‬שנאמר (תהלים קנ‪:‬ו)‬ ‫החיוני והנפשי‪ ,‬וזה מדרכי טובו'‪.‬‬ ‫'כל הנשמה תהלל י־ה'‪ ,‬איזהו דבר‬ ‫שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה‬ ‫ומבואר מדבריו‪ ,‬שברכת השדה אינה רק‬ ‫ממנו‪ ,‬הוי אומר זה הריח‪.‬‬ ‫במה שהקב"ה מצמיח בו מזון לקיום‬ ‫האדם‪ ,‬אלא שהוסיף בו גם ריח טוב‬ ‫והצל"ח (ברכות שם) הקשה‪ ,‬מדוע הוצרכה‬ ‫להנאת נפשו‪ .‬ונמצא שהריח הוא ברכה‬ ‫הגמרא להביא מקור מיוחד לברכת הריח‬ ‫נוספת בפני עצמה‪ ,‬מלבד עצם המזון‬ ‫מן הכתוב 'כל הנשמה תהלל י־ה'‪ ,‬והלוא‬ ‫הניתן לאדם‪ .‬ויש להתבונן בגדרה‬ ‫כבר אמרו (ברכות לה‪ ).‬שאסור ליהנות מן‬ ‫ובמעלתה של הנאה זו‪.‬‬ ‫יג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יהנה בלא ברכה הרי הוא כאילו מעל‪.‬‬ ‫העולם הזה בלא ברכה‪ .‬וביאר‪ ,‬דכיון‬ ‫ולפ"ז‪ ,‬במקום שמסופק אם בירך‪ ,‬יש‬ ‫שמצינו לענין מעילה שאמרו (פסחים כו‪).‬‬ ‫לומר שאינו רשאי ליהנות בלא ברכה‪,‬‬ ‫שקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה‪,‬‬ ‫ומאידך אינו יכול לברך מספק‪ ,‬ולפיכך‬ ‫היה מקום לומר שגם לענין ברכות אין‬ ‫לא יברך ולא יהנה‪.‬‬ ‫הריח בכלל שאר הנאות העולם הזה‪.‬‬ ‫ולפיכך הוצרכו להביא אסמכתא מיוחדת‬ ‫וכעין זה מצינו בדברי הראשונים (ריטב"א‬ ‫לחיוב ברכה על הריח‪.‬‬ ‫שבת כג‪ .‬ד"ה אמר אביי) שדנו היאך מותר‬ ‫לאדם לאכול מספק בלא ברכה‪ ,‬והלוא‬ ‫ומדבריו למד הגאון רבי יוסף ענגיל‪ ,‬שיש‬ ‫מכניס עצמו לאיסור הנאה בלא ברכה‪.‬‬ ‫מקום לומר שברכת הריח אינה בגדר‬ ‫ולכאורה היה ראוי שיחזור ויברך‪ ,‬או שלא‬ ‫ברכת הנהנין הבאה להתיר את ההנאה‪,‬‬ ‫יאכל עוד‪ .‬והביאו הגרעק"א בהגהותיו על‬ ‫אלא היא ברכת השבח וההודאה על‬ ‫השו"ע (או"ח סי' ר"ט)‪ ,‬ולמד כן בדעת הר"י‬ ‫הטובה שנתן הקב"ה לאדם‪ ,‬ואין בה אותו‬ ‫בתוספות (ברכות יב‪ .‬ד"ה לא לאתויי נהמא)‬ ‫גדר של איסור הנאה בלא ברכה שנאמר‬ ‫שהחמיר לחזור ולברך במקום ספק‪.‬‬ ‫בשאר ברכות הנהנין‪.‬‬ ‫אמנם להלכה נפסק בשו"ע (או"ח סי' ר"ט‬ ‫אמנם בספרו לקח טוב (כלל י"א) הביא‬ ‫סע' ג') שספק ברכות להקל גם בברכות‬ ‫ראיה מדברי הרמב"ם (הל' ברכות פ"ט ה"א)‬ ‫הנהנין‪ ,‬וא"צ לחזור ולברך מספק‪ ,‬ואף‬ ‫שכתב‪' ,‬כשם שאסור לאדם ליהנות‬ ‫רשאי ליהנות‪ .‬מ"מ‪ ,‬לדעת הסוברים שיש‬ ‫במאכל או במשקה קודם ברכה‪ ,‬כך אסור‬ ‫לחלק בדבר‪ ,‬יש נפ"מ בחקירת גדרה של‬ ‫לו ליהנות בריח טוב קודם ברכה'‪ .‬ומשמע‬ ‫ברכת הריח‪ :‬דאם היא ברכת הנהנין‪ ,‬הרי‬ ‫שברכת הריח היא בכלל ברכות הנהנין‪,‬‬ ‫היא בכלל הנידון של ספק ברכות הנהנין‪.‬‬ ‫וכשם שהברכה מתירה את הנאת האכילה‬ ‫אבל אם היא ברכת השבח וההודאה‪ ,‬אין‬ ‫והשתיה‪ ,‬כך היא מתירה את הנאת הריח‪.‬‬ ‫בה אותו צד של איסור הנאה בלא ברכה‪.‬‬ ‫וכתב (ציונים לתורה שם) שיש נפ"מ‬ ‫ולפ"ז יש לומר שבמקום ספק לא יברך‪,‬‬ ‫א‬ ‫בחקירה זו לענין ספק ברכות‪ .‬דהנה כתב‬ ‫ומ"מ רשאי ליהנות מן הריח‪.‬‬ ‫המהרש"א (פסחים קב‪ ).‬בדעת הרשב"ם‬ ‫מעלת הריח שהוא קרוב לרוחניות‬ ‫(שם ד"ה להודיעך כחו)‪ ,‬דהא דאמרינן ספק‬ ‫והנה בעיקר מה שהביא הצל"ח מן הגמרא‬ ‫ברכות להקל שייך בברכת המצוות‪ ,‬שאין‬ ‫לענין מעילה יש לעיין‪ ,‬דהנה איתא‬ ‫הברכות מעכבות‪ .‬אולם בברכות הנהנין‬ ‫בגמרא (פסחים כו‪ ).‬קול ומראה וריח אין‬ ‫יש מקום לחלק‪ ,‬שהרי אסור לאדם‬ ‫בהן משום מעילה‪ .‬והקשו בגמרא ממה‬ ‫ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה‪ ,‬ואם‬ ‫א‬ ‫ועוד כתב (שם) דנפ"מ במי שכבר הריח ולא בירך ‪ -‬דאי נימא שברכת הריח היא ברכת השבח‬ ‫וההודאה‪ ,‬יש מקום לומר שיוכל לברך אף לאחר שעברה ההנאה‪ .‬אמנם להלכה נפסק (שו"ע או"ח סי'‬ ‫רט"ז סע' א'‪ ,‬משנה ברורה שם סק"ג) ‪ ,‬שאם כבר גמר להריח ולא בירך‪ ,‬הפסיד ברכתו ואינו חוזר לברך‪.‬‬ ‫ועוד נפ "מ אם יצא מוציא‪ :‬בברכות הנהנין‪ ,‬אדם שכבר יצא אינו יכול להוציא את חבירו שאינו‬ ‫אוכל עמו‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬אילו ברכת הריח היתה ברכת השבח‪ ,‬היה מקום לדון שיוכל להוציא גם‬ ‫כשאינו נהנה בעצמו‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יד‬ ‫הנאות החושים‪ .‬דהנה האדם נהנה‬ ‫שמצינו לענין הקטורת‪ ,‬שהמפטם אותה‬ ‫מאכילה ושתיה ע"י דבר גשמי שיש בו‬ ‫כדי להריח בה חייב‪ ,‬ואף המריח בקטורת‬ ‫ממש‪ ,‬הנכנס לגופו ומזין אותו‪ .‬אבל הריח‬ ‫של הקדש שייך בו דין מעילה‪ .‬ותירץ רב‬ ‫אינו דבר שאפשר לאחוז בו בידים‪ ,‬ואין‬ ‫פפא‪ ,‬קול ומראה אין בהן משום מעילה‬ ‫הנאתו באה ע"י אכילת גוף הדבר שממנו‬ ‫לפי שאין בהן ממש‪ ,‬וריח לאחר שתעלה‬ ‫יוצא הריח‪ ,‬אלא ע"י הריח הנישא באויר‬ ‫תמרתו אין בו משום מעילה‪ ,‬הואיל‬ ‫ונכנס בנשימתו של האדם‪.‬‬ ‫ונעשית מצותו‪ .‬וברש"י (שם ד"ה וריח)‬ ‫מבואר דריח יש בו ממש בסממנין‪,‬‬ ‫ואף שגם הריח בא מדבר גשמי‪ ,‬מ"מ אופן‬ ‫ולפיכך חייב‪.‬‬ ‫ההנאה ממנו הוא דק ורוחני יותר משאר‬ ‫ההנאות‪ .‬ולפיכך יש מקום לומר שגדר‬ ‫ונמצא שלמסקנת הגמרא אין לומר שאין‬ ‫ברכתו שונה מגדר שאר ברכות הנהנין‪,‬‬ ‫בריח משום מעילה כלל‪ ,‬שהרי קודם‬ ‫כי הנאת הריח עומדת בין הנאה גשמית‬ ‫שנעשית מצוות הקטורת שייך בו דין‬ ‫להנאה רוחנית‪ .‬ויש להתבונן אם חיוב‬ ‫מעילה‪ ,‬ורק לאחר שעלתה תמרתו‬ ‫ברכתו הוא משום הנאת הגוף‪ ,‬או משום‬ ‫ונעשית מצוותו אין בו משום מעילה‪.‬‬ ‫השבח וההודאה על הנאה הקרובה אל‬ ‫ולכאורה קשה על דברי הצל"ח‪ ,‬שהביא‬ ‫הנשמה‪.‬‬ ‫ראיה ממה שאין בריח משום מעילה‪ ,‬והרי‬ ‫למסקנת הגמרא יש בו משום מעילה‬ ‫והנה הקשו התוספות (פסחים נג‪ :‬ד"ה אין‬ ‫קודם שנעשית מצותו‪ ,‬ונמצא שאין זה‬ ‫מברכין על האור)‪ ,‬מדוע אין מברכין על‬ ‫אלא כפי ההוה אמינא של הגמרא‪ ,‬והדבר‬ ‫הנאת האור בכל שעה שנהנים ממנו‪,‬‬ ‫צריך ביאור‪.‬‬ ‫והלוא אמרו חז"ל שאסור ליהנות מן‬ ‫העולם הזה בלא ברכה‪ .‬וכן הקשה הרמב"ן‬ ‫והנה המהרש"א (ברכות מג‪ :‬ד"ה הוי אומר‬ ‫(ברכות נא‪ ,):‬דאם ברכת האור היא בגדר‬ ‫זה) עמד על לשון הגמרא‪ ,‬איזהו דבר‬ ‫ברכת הנהנין‪ ,‬מדוע אין מברכין עליה‬ ‫שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה‬ ‫בכל פעם שנהנים מאורה‪.‬‬ ‫ממנו‪ ,‬הוי אומר זה הריח‪ .‬והקשה‪ ,‬שהרי‬ ‫חוש הריח הוא אחד מחמשת החושים‬ ‫ותירצו התוספות‪ ,‬שלא אמרו איסור הנאה‬ ‫המצויים גם בבעלי חיים‪ ,‬וא"כ כיצד‬ ‫בלא ברכה אלא בהנאת הגוף‪ ,‬אבל על‬ ‫אמרו שאין הגוף נהנה ממנו‪ .‬וביאר‬ ‫שאר הנאות לא תיקנו ברכה‪ .‬וביאר‬ ‫המהרש"א‪' ,‬ונראה לפרש שחוש הריח הוא‬ ‫הרמב"ן‪ ,‬שלא תיקנו חכמים ברכת הנהנין‬ ‫קרוב יותר לרוחני מכל שאר הד' חושים'‪.‬‬ ‫אלא על דברים הנכנסים לגוף‪ ,‬והגוף נהנה‬ ‫והוסיף שחוש הריח בא ע"י נשימת הרוח‬ ‫מהם‪ ,‬כגון אכילה ושתיה‪ ,‬ולא על שאר‬ ‫שמחוץ לגוף לתוכו‪ ,‬ולפיכך הוא קרוב‬ ‫הנאות‪ ,‬כגון רחיצה במים קרים וחמים‪ ,‬או‬ ‫יותר אל הנשמה משאר החושים‪.‬‬ ‫הנאת הרוח הנושבת‪ ,‬וכן הנאת סיכה‪,‬‬ ‫שאין מברכין עליהן‪ .‬ולפיכך כתב שברכת‬ ‫ומבואר מדבריו‪ ,‬שאין הכוונה שאין לאדם‬ ‫האור אינה בגדר ברכת הנהנין‪ ,‬אלא היא‬ ‫הנאה מורגשת מן הריח‪ ,‬אלא שהנאת‬ ‫ברכת השבח‪ ,‬בדומה לברכת יוצר‬ ‫הריח קרובה יותר אל הבחינה הרוחנית‬ ‫המאורות‪.‬‬ ‫שבהנאות האדם‪ ,‬ואינה דומה לשאר‬ ‫טו‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שפסק מלהריח‪ ,‬כבר עברה ההנאה‪ ,‬ושוב‬ ‫וכעין זה כתב הריטב"א (פסחים נד‪ ;.‬ברכות‬ ‫אין מקום לברכה אחרונה‪.‬‬ ‫נג‪ ,):‬שלא תיקנו ברכת הנהנין על הנאה‬ ‫שהיא מחוץ לגופו של אדם‪ ,‬ולכן ברכת‬ ‫וכעין זה כתב המג"א (שם סק"א) בשם‬ ‫האור היא בגדר ברכת השבח‪ .‬וכן כתב‬ ‫הכל־בו (סי' כ"ד)‪ ,‬דכשמפסיק הריח‬ ‫הדרכי משה (או"ח סי' רט"ז אות א') על פי‬ ‫מחוטמו כבר עברה הנאתו‪ ,‬משא"כ‬ ‫דברי התוספות‪ ,‬דכיון שאין מברכין אלא‬ ‫באכילה‪ ,‬שהמזון נשאר בתוך מעיו‪ .‬ויש‬ ‫על דבר שגופו נהנה ממנו‪ ,‬נראה שזהו‬ ‫לומר עוד‪ ,‬דאם ברכת הריח היא בגדר‬ ‫הטעם שאין מברכין על קול ערב‪.‬‬ ‫ברכת השבח‪ ,‬הרי מעיקר גדרה לא‬ ‫נתקנה בה ברכה אחרונה‪ ,‬כשם שאין‬ ‫ומעתה יש לומר‪ ,‬שאף הריח‪ ,‬שאינו נכנס‬ ‫ברכה אחרונה בשאר ברכות השבח‪.‬‬ ‫לגוף בדרך אכילה ושתיה‪ ,‬היה מקום‬ ‫לומר שאינו טעון ברכה כשאר הנאות‬ ‫והנה החזון איש (או"ח סי' כ"ח סק"ד) דן‬ ‫שאינן הנאת הגוף ממש‪ .‬אלא שמ"מ‬ ‫בעיקר גדר הדבר‪ ,‬ויש להתבונן בזה ממה‬ ‫תיקנו עליו ברכה מיוחדת‪ ,‬משום שהוא‬ ‫שמצינו בענין המן שירד לישראל‬ ‫דבר שהנשמה נהנית ממנו‪ .‬ונמצא‬ ‫במדבר‪ .‬דהנה איתא בגמרא (יומא עה‪,):‬‬ ‫שברכת הריח מלמדת על מעלה מיוחדת‬ ‫שדרשו על הכתוב (שמות טז‪:‬יד) "דק‬ ‫בהנאה זו‪ ,‬שהיא קרובה יותר אל‬ ‫מחספס"‪ ,‬דבר שנבלע במאתים וארבעים‬ ‫הרוחניות משאר הנאות האדם‪ .‬ובזה יש‬ ‫ושמונה איברים‪ ,‬דמחספס עולה בגימ'‬ ‫מקום לחקור אם ברכתה היא בגדר ברכת‬ ‫רמ"ח‪ .‬וכן דרשו על הכתוב (תהלים עח‪:‬כה)‬ ‫הנהנין או ברכת השבח‪.‬‬ ‫"לחם אבירים אכל איש"‪ ,‬א"ר ישמעאל‪,‬‬ ‫אל תקרי 'אבירים' אלא 'איברים' ‪ -‬דבר‬ ‫הטעם שאין מברכין ברכה אחרונה על הריח‬ ‫שנבלע במאתים וארבעים ושמונה איברים‪.‬‬ ‫וביאור ענין המן‬ ‫ומבואר שהמן היה נבלע באיברים‪ ,‬ולא‬ ‫והנה יש להתבונן עוד בטעם שאין‬ ‫היתה בו פסולת כשאר המאכלים‪ .‬ומאידך‬ ‫מברכין ברכה אחרונה על הריח‪ .‬דהנה‬ ‫גיסא מצינו (ברכות מח‪ ):‬שמשה רבינו‬ ‫נפסק בשו"ע (או"ח סי' רט"ז סע' א')‪' ,‬אסור‬ ‫תיקן לישראל ברכת הזן בשעה שירד‬ ‫ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח‬ ‫להם המן‪ .‬ולכאורה‪ ,‬אם ברכה אחרונה‬ ‫אבל לאחריו א"צ לברך כלום'‪ .‬ומקורו מן‬ ‫תלויה בכך שהמזון עדיין לא נתעכל‬ ‫הגמרא (נדה נב‪ ).‬שריח טעון ברכה לפניו‬ ‫במעיו‪ ,‬יש להתבונן כיצד בירכו על המן‬ ‫ואינו טעון ברכה לאחריו‪ .‬ובטורי זהב (שם‬ ‫ברכת המזון‪ ,‬והלוא היה נבלע באיברים‬ ‫סק"א) הביא דברי רש"י (נדה נב‪ .‬ד"ה‬ ‫מיד‪ .‬ומכאן יש לדון בעיקר גדר שיעור‬ ‫ריחני)‪ ,‬שאין מברכין ברכה אחרונה על‬ ‫עיכול לענין ברכה אחרונה‪.‬‬ ‫הריח משום 'דהנאה מועטת היא'‪.‬‬ ‫והחזון איש מבאר בדברי רש"י‪ ,‬שהטעם‬ ‫וביאר הט"ז‪ ,‬שהנאת הריח נפסקת מיד‬ ‫שאין מברכין ברכה אחרונה על הריח הוא‬ ‫כשמפסיק להריח‪ ,‬ודומה למי שאכל‬ ‫משום 'דהנאה מועטת היא'‪ ,‬דכיון שאין‬ ‫ונתעכל המזון במעיו‪ ,‬ששוב אינו יכול‬ ‫ההנאה חשובה כל כך‪ ,‬לא תיקנו בה‬ ‫לברך ברכה אחרונה (ברכות נא‪ ,:‬נג‪.):‬‬ ‫חכמים ברכה אחרונה‪.‬‬ ‫דכיון שאין הנאת הריח נמשכת לאחר‬ ‫משנת השבוע‬ ‫טז‬ ‫בצל קדשו של הרה"ק רבי צבי הירש‬ ‫ולפ"מ שנתבאר לעיל‪ ,‬שיש לחלק בין‬ ‫מזידיטשוב זי"ע‪ ,‬חקר איזו ברכה בירכו‬ ‫הנאה גשמית להנאה רוחנית‪ ,‬יש מקום‬ ‫ישראל על המן במדבר‪ .‬והביא הבני‬ ‫להתבונן בזה בדרך נוספת‪ .‬דהנה באכילה‬ ‫יששכר ראיה מדברי הרמ"ע מפאנו הנ"ל‪,‬‬ ‫ושתיה‪ ,‬שהן הנאות גשמיות‪ ,‬הברכה‬ ‫שלעתיד לבוא יברכו עליו 'המוציא לחם‬ ‫האחרונה באה לאחר שנהנה האדם מן‬ ‫מן השמים'‪.‬‬ ‫המאכל‪ .‬אבל בדבר שיש בו בחינה‬ ‫רוחנית‪ ,‬יש לדון אם שייך בו ענין הברכה‬ ‫ואחד מן החברים‪ ,‬הרה"ק רבי ישראל‬ ‫אף קודם ההנאה‪.‬‬ ‫דוב בער מיאשניצא זי"ע [בעל רביד‬ ‫הזהב] אמר שמסתבר שלא בירכו על המן‬ ‫ועפ"ז יש לפרש בדרך אפשר מה שאמרו‬ ‫כלל‪ ,‬כיון שהיה לחם אבירים הנבלע‬ ‫(ברכות מח‪ ):‬שמשה תיקן לישראל ברכת‬ ‫באיברים‪ ,‬ולא היתה בו פסולת הצריכה‬ ‫הזן בשעה שירד להם המן‪ .‬דשמא אין‬ ‫בירור‪ .‬דהנה על פי קבלה עיקר ענין‬ ‫הכרח לומר שכל ענין הברכה על המן היה‬ ‫הברכה הוא לברר את הניצוצות‬ ‫דוקא לאחר האכילה‪ ,‬אלא כיון שהיה‬ ‫ולהפרידם מן הפסולת‪ ,‬ואילו במן לא‬ ‫לחם מן השמים‪ ,‬והיתה בו בחינה רוחנית‪,‬‬ ‫היתה פסולת כלל‪ ,‬ולפיכך לא היה צריך‬ ‫אפשר שהיה שייך בו ענין הברכה קודם‬ ‫לברכה‪ .‬וכתב הבני יששכר שנהנה מאוד‬ ‫האכילה‪ ,‬כי אין הברכה תלויה בהנאת‬ ‫מסברא זו‪ ,‬ולדעתו הדברים קרובים אל‬ ‫הגוף דוקא‪ .‬ואף שברכת המזון על שאר‬ ‫האמת‪.‬‬ ‫המאכלים היא לאחר האכילה‪ ,‬מ"מ במן‬ ‫שהיה מאכל רוחני הנבלע באיברים‪ ,‬יש‬ ‫אלא שלפ"ז הקשה על דברי הרמ"ע‬ ‫מקום לדון בדרך דרוש אם היה בו גדר‬ ‫מפאנו‪ ,‬שכתב שלעתיד לבוא יברכו על‬ ‫אחר של ברכה‪.‬‬ ‫המן‪ .‬וביאר‪ ,‬שלעתיד לבוא תהיה אכילת‬ ‫המן במדרגה עליונה יותר‪ ,‬בבחינת קודש‬ ‫והנה בספה"ק בני יששכר (מאמרי‬ ‫שהוא סוד החכמה‪ ,‬וכאשר יתעלה המן‬ ‫השבתות מאמר ג' אות ג') הביא את דברי‬ ‫ע"י האכילה למדרגה זו‪ ,‬שוב יהיה בו ענין‬ ‫המדרש (ב"ר י"א ב') בשם רבי נתן‪ ,‬שדרש‬ ‫הבירור‪ .‬וכעין שמצינו שאף הצדיקים‬ ‫על הכתוב (בראשית ב‪:‬ג) "ויברך אלקים‬ ‫היושבים בגן עדן‪ ,‬כאשר מעלים אותם‬ ‫את יום השביעי ויקדש אותו"‪ ,‬ברכו במן‬ ‫למדרגה עליונה יותר‪ ,‬צריכים לעבור‬ ‫וקידשו בברכה‪ .‬והקשה‪ ,‬דלכאורה אינו‬ ‫בירור חדש‪.‬‬ ‫מובן מה ענין הברכה שנזכרה כאן‪.‬‬ ‫ולפ"ז חידש‪ ,‬שאף שבימות החול לא‬ ‫וביאר עפ"מ שכתב הרמ"ע מפאנו (עשרה‬ ‫בירכו ישראל על המן‪ ,‬מ"מ בשבת קודש‪,‬‬ ‫מאמרות‪ ,‬מאמר שבתות ה'‪ ,‬חלק ו') שלעתיד‬ ‫שאכילתה במדרגה עליונה יותר‪ ,‬בבחינת‬ ‫לבוא בסעודת הלויתן‪ ,‬יוציאו את צנצנת‬ ‫קודש‪ ,‬היה צורך בברכה להעלות את המן‬ ‫המן שנגנז‪ ,‬דאין סעודה בלא לחם‪ ,‬והמן‬ ‫למדרגה זו‪ .‬ובזה פירש את דברי המדרש‪,‬‬ ‫נקרא 'לחם' כדכתיב (שמות טז‪:‬טו) 'הוא‬ ‫וקידשו בברכה‪ ,‬שבשבת היו מברכין על‬ ‫הלחם אשר נתן ה' לכם לאכלה'‪ ,‬ויברכו‬ ‫המן מחמת קדושת אכילת השבת‪.‬‬ ‫עליו המוציא לחם מן השמים‪.‬‬ ‫ועוד כתב בדרך אפשר‪ ,‬שאף בלא דברי‬ ‫וסיפר הבני יששכר‪ ,‬שכאשר הסתופף‬ ‫יז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫צדיקים לחם‪ ,‬בינונים עוגות‪ ,‬רשעים‬ ‫הרמ"ע מפאנו יש לפרש שבימות החול‬ ‫טחנו בריחים‪ .‬הרי מבואר שהמן נשתנה‬ ‫לא בירכו על המן כלל‪ ,‬אולם בשבת‪ ,‬אף‬ ‫לפי מדרגת האדם‪ ,‬שהצדיקים זכו לקבלו‬ ‫שלא היו מברכין עליו ברכת הנהנין‪ ,‬מ"מ‬ ‫בבחינת לחם בשלימותו‪ ,‬בלא שום טורח‬ ‫כיון שאכילת שבת היא בבחינת אכילת‬ ‫והכנה‪ ,‬ואילו מי שהיה במדרגה פחותה‬ ‫קדשים‪ ,‬היו מברכין עליו ברכת המצוה‪:‬‬ ‫הוצרך להכינו‪ ,‬כל אחד לפי מדרגתו‪.‬‬ ‫"אשר קדשנו במצותיו וצונו לאכול‬ ‫סעודת שבת"‪ .‬וזהו שאמרו במדרש‪,‬‬ ‫ויש לצרף לזה את דברי החתם סופר‬ ‫וקידשו בברכה‪ ,‬שהיתה ברכה מיוחדת על‬ ‫(תורת משה פ' בשלח) שכתב עה"פ‬ ‫מצות אכילת סעודת שבת‪.‬‬ ‫"ויקראו בית ישראל את שמו מן" (טז‪:‬לא)‪,‬‬ ‫ד'בית ישראל' קאי על הנשים ועל אנשים‬ ‫אלא שלכאורה יש להעיר על דברי הבני‬ ‫פשוטים שלא השיגו את מדרגתו‬ ‫יששכר‪ ,‬דהנה מבואר בגמרא (ברכות מח‪,):‬‬ ‫הרוחנית של המן‪ ,‬ולפיכך קראו לו בשם‬ ‫שמשה תיקן לישראל ברכת הזן בשעה‬ ‫'מן'‪ ,‬שהוא לשון מזון‪ .‬אבל הצדיקים‬ ‫שירד להם המן‪ .‬ואם נאמר שלא בירכו‬ ‫השיגו את מעלתו הרוחנית‪.‬‬ ‫על המן כלל‪ ,‬או שבירכו עליו רק ברכה‬ ‫מיוחדת של מצות סעודת שבת‪ ,‬יש‬ ‫וכתב לבאר בזה גם את הכתוב (במדבר‬ ‫להתבונן כיצד יתיישבו הדברים עם מה‬ ‫כא‪:‬ה) "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל"‪,‬‬ ‫שמצינו שתיקנו עליו ברכת הזן‪.‬‬ ‫שראשי התיבות של 'נפשנו קצה בלחם‬ ‫הקלוקל' הם נקב"ה‪ .‬שאצל אלו שלא‬ ‫ויש לבאר בזה עפ"מ דאיתא בגמרא (יומא‬ ‫השיגו את מעלתו הרוחנית היה המן‬ ‫עה‪ ).‬שהביאו שלושה פסוקים בענין‬ ‫בבחינה גשמית יותר‪ ,‬ולכן התלוננו עליו‬ ‫ירידת המן‪ .‬דכתיב 'וברדת הטל על‬ ‫וקראוהו 'לחם הקלוקל'‪ .‬משא"כ אלו שזכו‬ ‫המחנה לילה ירד המן עליו' (במדבר יא‪:‬ט)‪,‬‬ ‫להשיג את מעלתו הרוחנית‪ ,‬שאצלם היה‬ ‫ומשמע שהמן ירד בתוך המחנה‪ .‬ומאידך‬ ‫המן בבחינת 'לחם מן השמים'‪ ,‬ולא היתה‬ ‫כתיב 'ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו'‬ ‫אצלם אותה טענה‪.‬‬ ‫(שמות טז‪:‬ד)‪ ,‬ומשמע שהיו צריכים לצאת‬ ‫ממקומם כדי ללקטו‪ .‬ועוד כתיב (במדבר‬ ‫ומעתה יש לומר‪ ,‬שכשם שהמן נשתנה‬ ‫יא‪:‬ח) 'שטו העם ולקטו'‪ ,‬ומשמע שהוצרכו‬ ‫לפי מדרגת האדם‪ ,‬כך יש מקום לחלק גם‬ ‫לשוטט למרחוק כדי ללקטו‪ .‬ומיישבת‬ ‫בענין הברכה עליו‪ .‬דמי שאכילתו היתה‬ ‫הגמרא‪ ,‬צדיקים ירד על פתח בתיהם‪,‬‬ ‫בבחינה רוחנית‪ ,‬כמשה רבינו ושאר‬ ‫בינונים יצאו ולקטו‪ ,‬רשעים שטו ולקטו‪.‬‬ ‫הצדיקים‪ ,‬אפשר שלא היה צריך לברכה‬ ‫על המן‪ ,‬כדברי הבני יששכר‪ ,‬כי לא היה‬ ‫ועוד הקשתה הגמרא (שם) משלש לשונות‬ ‫בו דבר הצריך בירור‪ .‬ואפשר עוד‪,‬‬ ‫שנאמרו במן‪ .‬דכתיב 'לחם' (שמות טז‪:‬ד)‪,‬‬ ‫שאצלם היה שייך ענין הברכה אף קודם‬ ‫ומשמע שהיה אפוי ומוכן לאכילה‪.‬‬ ‫האכילה‪ ,‬כי לא היתה הברכה תלויה‬ ‫ומאידך כתיב 'ועשו אותו עגות' (במדבר‬ ‫בהנאה הגשמית דוקא‪.‬‬ ‫יא‪:‬ח)‪ ,‬ומשמע שהיה צריך לאפותו‪ .‬ועוד‬ ‫כתיב 'וטחנו ברחים' (שם)‪ ,‬ומשמע שהיה‬ ‫אבל אצל מי שהמן היה בבחינת מאכל‬ ‫צריך אף לטחנו‪ .‬ומיישבת הגמרא‪,‬‬ ‫גשמי‪ ,‬יש לומר שברכת המזון היתה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יח‬ ‫וביאר שיצחק אבינו היה בבחינת ריח‪ ,‬כי‬ ‫לאחר האכילה‪ ,‬ככל ברכה אחרונה על‬ ‫המזבח שבנה אברהם אבינו בהר המוריה‬ ‫שאר המאכלים‪ .‬ולפי זה יש לפרש בדרך‬ ‫בשעת העקידה היה במקום המזבח‬ ‫אפשר‪ ,‬שמה שתיקן משה רבינו ברכת הזן‬ ‫הפנימי שמקטירין עליו את הקטורת‪.‬‬ ‫בשעה שירד להם המן‪ ,‬היה שייך לאותם‬ ‫והנה הקטורת חביבה מכל הקרבנות‬ ‫שהמן היה אצלם בבחינת מאכל גשמי‪,‬‬ ‫שבעולם‪ ,‬וכמו כן לא היה קרבן חביב‬ ‫והיו צריכים לברך אחר אכילתם‪ .‬אבל‬ ‫לפני הקב"ה כיצחק אבינו‪ ,‬שהיה עולה‬ ‫אצל הצדיקים‪ ,‬שאכילתם היתה במדרגה‬ ‫תמימה‪.‬‬ ‫רוחנית‪ ,‬אפשר שהיה בזה גדר אחר‪.‬‬ ‫והביא סמך לדבריו מן המדרש (פדר"א‬ ‫ונמצא שלפי דרך זו אין הכרח להשוות‬ ‫פל"א) שדרשו על הכתוב (בראשית כב‪:‬יא)‬ ‫את ענין הברכה על המן אצל כל ישראל‪,‬‬ ‫'ויקרא אליו מלאך ה' מן השמים'‪ ,‬שמבין‬ ‫שהרי גם אופן ירידתו ואכילתו היה‬ ‫שני הכרובים יצא הקול‪ .‬והרי הכרובים‬ ‫משתנה לפי מדרגת האדם‪ .‬וכל הדברים‬ ‫היו במקום השראת השכינה‪ ,‬וכעין‬ ‫הללו אינם אלא בדרך דרוש וביאור‬ ‫שמצינו (יומא ד‪ ,:‬ספרא ויקרא דבורא דנדבה‬ ‫אפשרי‪ ,‬שיש בו לחלק בין מעלת המן כפי‬ ‫פ"ב ה"י)‪ ,‬שכאשר הוקם המשכן היה הקול‬ ‫שהיתה אצל הצדיקים‪ ,‬ובין מדרגתו אצל‬ ‫ב‬ ‫נפסק ולא יצא מחוץ לאהל מועד‪.‬‬ ‫שאר ישראל‪.‬‬ ‫ומעתה‪ ,‬כיון שגם בשעת העקידה יצא‬ ‫עקידת יצחק בבחינת ריח הקטורת‬ ‫הקול מבין הכרובים‪ ,‬יש בזה רמז שענין‬ ‫והנה ראיתי כתוב בדרך רמז (של"ה הק'‪,‬‬ ‫העקידה היה בבחינת קדושת אהל מועד‪.‬‬ ‫תורה שבכתב פ' וירא‪ ,‬תורה אור‪ ,‬ושרה‬ ‫ועל כן יש לומר שיצחק נעקד במקום‬ ‫שומעת וכו')‪ ,‬עפ"מ שפירש"י על הכתוב‬ ‫המזבח הפנימי‪ ,‬שעליו מקטירין את‬ ‫(בראשית כב‪:‬ב) "ולך לך אל ארץ המוריה"‬ ‫הקטורת‪ ,‬והיה ענין עקידתו בבחינת‬ ‫וזה לשונו‪ ,‬רבותינו פירשו על שם שמשם‬ ‫הקטרת הקטורת לפני הקב"ה‪.‬‬ ‫הוראה יוצאה לישראל‪ .‬ואונקלוס תרגמו‬ ‫וביאר עוד‪ ,‬שכל קרבן הנקרב למטה‬ ‫על שם עבודת הקטורת שיש בו מור נרד‬ ‫נעשה למעלה בבחינת ריח ניחוח רוחני‪.‬‬ ‫ושאר בשמים‪ .‬וכן מצינו במדרש (ב"ר נ"ה‬ ‫וכענין שאמרו חז"ל (ברכות מג‪ ,).‬איזהו‬ ‫ז') שארץ המוריה נקראת על שם המקום‬ ‫דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה‬ ‫שהקטורת קריבה בו‪ ,‬כדכתיב (שיה"ש ד‪:‬ו)‬ ‫'אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה'‪.‬‬ ‫ב‬ ‫ועפ"ז יש לפרש בדרך רמז את הכתוב (שמות טז‪:‬יב) 'שמעתי את תלונת בני ישראל דבר אליהם‬ ‫לאמר בין הערבים תאכלו בשר ובבקר תשבעו לחם וידעתם כי אני ה' אלקיכם'‪ .‬דמה שנאמר 'ובבקר‬ ‫תשבעו לחם'‪ ,‬יש לומר שנאמר כלפי אותם שהיו במדרגה פחותה‪ ,‬שנתלוננו על ה' מחמת תאוות‬ ‫האכילה‪ .‬ולפי שלא זכו למדרגה העליונה של אכילת המן שיהא נבלע באיברים בלא פסולת‪ ,‬היתה‬ ‫אכילתם בבחינת אכילה גשמית‪ ,‬שעליה נאמר 'תשבעו לחם'‪.‬‬ ‫וזהו המשך הכתוב 'וידעתם כי אני ה' אלקיכם'‪ ,‬שיש לומר דכיון שהיו במדרגה פחותה‪ ,‬הוצרכו‬ ‫לברך לאחר אכילתם‪ ,‬וע"י הברכה באו לידי הכרת הקב"ה (עי' ברבינו בחיי עה"פ)‪ .‬משא"כ אלו שהיו‬ ‫במדרגה העליונה‪ ,‬שאכילת המן שלהם היתה בבחינת לחם אבירים הנבלע באיברים‪ ,‬ולא נצרכו‬ ‫לאותה בחינה של שביעה גשמית‪ ,‬כבר בירכו לפניו‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬ ‫יט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫הסמ"ג (עשין סי' כ"ז) שאין לומר 'ונאכל‬ ‫ממנו‪ ,‬הוי אומר זה הריח‪ .‬ומעתה מובן‬ ‫מפריה ונשבע מטובה'‪ ,‬שאין לחמוד את‬ ‫שעקידת יצחק היתה בבחינת הריח‬ ‫הארץ בשביל פירותיה וטובתה‪ ,‬אלא כדי‬ ‫ובבחינת הקטרת הקטורת‪ ,‬וזהו הרמז‬ ‫לקיים את המצוות התלויות בה‪.‬‬ ‫בשם הר המוריה‪ ,‬על שם המור ושאר‬ ‫אולם הב"ח (שם ד"ה וכתב עוד) תמה על‬ ‫הבשמים שבקטורת‪.‬‬ ‫דבריו‪ ,‬שהרי קדושת הארץ נשפעת גם‬ ‫וכעין זה מצינו במדרש (שיהש"ר ד' ו') על‬ ‫בפירותיה היונקים מקדושת השכינה‪.‬‬ ‫הכתוב (שם) 'אלך לי אל הר המור ואל‬ ‫וביאר באריכות‪ ,‬שקדושת השכינה‬ ‫גבעת הלבונה'‪ ,‬שדרשו אל גבעת הלבונה‪,‬‬ ‫השורה בארץ ישראל נמשכת גם‬ ‫זה יצחק‪ ,‬שנתקרב כקומץ לבונה על גבי‬ ‫בפירותיה‪ ,‬ועל כן אכילתם משפיעה‬ ‫המזבח‪ .‬הרי שחז"ל דימו את עקידת יצחק‬ ‫קדושה וטהרה על האדם‪ .‬ונמצא שאכילת‬ ‫להקטרת הלבונה על גבי המזבח‪.‬‬ ‫פירות ארץ ישראל אינה הנאה גשמית‬ ‫ולפ"ז יש לומר‪ ,‬דכיון שיצחק אבינו היה‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא שעל ידה זוכה האדם לקבל‬ ‫בבחינת ריח הקטורת‪ ,‬על כן מצינו‬ ‫השפעה מקדושת הארץ‪.‬‬ ‫שבשעה שבירך את יעקב אבינו אמר‬ ‫וביאר בזה עפ"מ דאיתא בגמרא (סוטה‬ ‫(בראשית כז‪:‬כז) "ראה ריח בני כריח שדה‬ ‫מט‪ ,).‬ששנינו במשנה‪ ,‬מיום שחרב בית‬ ‫אשר ברכו ה'"‪ .‬כי ענין הריח היה שייך‬ ‫המקדש לא ירד טל לברכה‪ ,‬וניטל טעם‬ ‫למדרגתו הרוחנית של יצחק אבינו‪ ,‬שהיה‬ ‫הפירות‪ .‬ועוד שנינו בברייתא‪ ,‬רבי שמעון‬ ‫עולה תמימה לפני הקב"ה‪ ,‬בבחינת ריח‬ ‫בן אלעזר אומר‪ ,‬משבטלה הטהרה בטלו‬ ‫ניחוח של הקטורת‪ .‬וכעין מה שנתבאר‬ ‫הטעם והריח מן הפירות‪ .‬ומסופר שם‬ ‫לעיל בתרגום יונתן‪ ,‬שהריח שהריח יצחק‬ ‫שרב הונא מצא תמר ממין מיוחד שהיה‬ ‫בבגדיו של יעקב היה בבחי' ריח הקטורת‪.‬‬ ‫בו ריח טוב‪ ,‬ולקחו וכרכו בסודרו‪ .‬בא‬ ‫שייכות הריח לקדושה ולטהרה‬ ‫רבה בנו ואמר לו שהוא מריח ריח של‬ ‫אותו מין תמר‪ .‬אמר לו רב הונא‪ ,‬בני‪,‬‬ ‫והנה כ"ק מרן אאדמו"ר זצוק"ל בשו"ת‬ ‫טהרה יש בך‪ ,‬ולפיכך אתה מרגיש את‬ ‫משנה הלכות (ח"ז סי' כ"ט‪ ,‬ח"י סי' ח')‬ ‫ריחו‪ ,‬ונתן לו את התמר‪.‬‬ ‫בתשובה אל כ"ק האדמו"ר בעל לב‬ ‫שמחה מגור זצ"ל‪ ,‬דן במה שהקשה‪ ,‬מדוע‬ ‫ובוודאי שאין כוונת הגמרא שכל הריח‬ ‫אומרים בברכת מעין שלש 'ונברכך עליה‬ ‫הטוב שבפירות בטל לחלוטין‪ ,‬שהרי רב‬ ‫בקדושה ובטהרה'‪ ,‬ואילו בברכת המזון‬ ‫הונא מצא תמר שהיה בו ריח טוב‪ ,‬אלא‬ ‫אין מזכירים לשון זו‪ .‬ולכאורה יש‬ ‫שמעלת הריח שהיתה בזמן הטהרה‬ ‫להתבונן מה ענין קדושה וטהרה לברכת‬ ‫נתמעטה‪ .‬ומי שנשארה בו מדרגת טהרה‬ ‫הנהנין שעל האכילה‪.‬‬ ‫היה יכול להרגיש את מעלת הריח‬ ‫בשלמותה‪ .‬ונמצא שהטהרה אינה‬ ‫וכתב שבנוסח הגמרא שלנו‪ ,‬וכן בגירסת‬ ‫משפיעה רק על עצם הפירות‪ ,‬אלא גם‬ ‫הרא"ש‪ ,‬אין מזכירים 'ונאכל מפריה‬ ‫על יכולתו של האדם להרגיש את מעלת‬ ‫ונשבע מטובה ונברכך עליה בקדושה‬ ‫הריח שבהם‪ ,‬ושלימות הטעם והריח תלויה‬ ‫ובטהרה'‪ .‬אולם בנוסח הרי"ף מופיע נוסח‬ ‫במדרגת הקדושה והטהרה שבישראל‪.‬‬ ‫זה‪ .‬והטור (או"ח סי' ר"ח) הביא בשם‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כ‬ ‫הרגיש בריחו של עשו שהוא ריח גיהנם‪,‬‬ ‫ובזה ביאר נוסח הרי"ף‪' ,‬ובנה ירושלים עיר‬ ‫ובכחו היה להשיג את הריח של קדושה‪.‬‬ ‫הקודש במהרה בימינו‪ ,‬ונאכל מפריה ונשבע‬ ‫ומביא שם גם דברי הגמרא (הוריות יג‪):‬‬ ‫מטובה‪ ,‬ונברכך עליה בקדושה ובטהרה'‪.‬‬ ‫בדברים המשיבים את הלימוד‪ ,‬וביניהם‬ ‫שאנו מבקשים לזכות לגאולה השלימה‪,‬‬ ‫הרגיל ביין ובשמים‪ ,‬ואמרו שם‪ ,‬מסייע לי'‬ ‫שנוכל לאכול מפירות ארץ ישראל ולשבוע‬ ‫לרבא‪ ,‬דאמר רבא חמרא וריחני פקחין‪.‬‬ ‫מטובה‪ ,‬ומתוך אכילת הפירות וקבלת‬ ‫הקדושה הנשפעת בהם נזכה לברך עליה‬ ‫ויש להוסיף בזה גם מה דאיתא בגמרא‬ ‫בקדושה ובטהרה‪ .‬ועי"ז תהא ברכת‬ ‫(עירובין כא‪' ,):‬מאי דכתיב (שיה"ש ז‪:‬יד)‬ ‫הנהנין בשלימותה‪ ,‬כי המתנהג בקדושה‬ ‫"הדודאים נתנו ריח"? אלו בחורי ישראל‬ ‫ובטהרה זוכה לשלימות הטעם והריח‪.‬‬ ‫שלא טעמו טעם חטא‪" .‬ועל פתחינו כל‬ ‫מגדים"‪ ,‬אלו בנות ישראל שמגידות‬ ‫ומעתה נמצא שיש בריח ענין רוחני‬ ‫פתחיהן לבעליהן‪ ,‬לישנא אחרינא‬ ‫עמוק‪ ,‬שאע"פ שהאדם מרגיש את הריח‬ ‫שאוגדות פתחיהן לבעליהן'‪ .‬הרי שמצינו‬ ‫בחושיו הגשמיים‪ ,‬מ"מ שלימות הריח‬ ‫שייכות מיוחדת בין מעלת הריח ובין‬ ‫תלויה במדרגת הקדושה והטהרה‪ .‬וככל‬ ‫קדושה וטהרה‪].‬‬ ‫שמתגלה יותר קדושה בעולם‪ ,‬כך‬ ‫ברכת יצחק ליעקב בגשמיות וברוחניות‬ ‫מתגלית גם מעלת הריח‪.‬‬ ‫ועל פי כל האמור יש לבאר את ענין‬ ‫ויש לומר שזהו עומק דברי המהרש"א‪,‬‬ ‫ברכת יצחק ליעקב‪ .‬דהנה מצינו במדרש‬ ‫שחוש הריח קרוב יותר לרוחניות משאר‬ ‫(תנדב"א זוטא פרק י"ט‪ ,‬מדרש תנחומא פ'‬ ‫החושים‪ ,‬שאין הריח הנאה גשמית בלבד‪,‬‬ ‫תרומה סי' ז')‪ ,‬שיעקב ועשו נחלקו על שני‬ ‫אלא יש לו שייכות מיוחדת אל הנשמה‪,‬‬ ‫העולמות‪ ,‬וכאשר קנה יעקב את הבכורה‬ ‫ולפיכך מתגלה בו ביותר ענין הקדושה‬ ‫קנה בזה עולם הזה ועולם הבא‪ ,‬כענין‬ ‫והטהרה‪.‬‬ ‫בכור שנוטל פי שנים‪.‬‬ ‫ומוסיף לבאר בזה את הכתוב (בראשית‬ ‫וזו היתה טענת עשו‪ ,‬שכיון שהוא הבכור‬ ‫כז‪:‬כז) 'ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו‬ ‫הרי הוא ראוי ליטול פי שנים‪ ,‬וממילא‬ ‫ה''‪ .‬ופירש"י (שם) שנכנס עם יעקב ריח גן‬ ‫לקבל את שתי הברכות ‪ -‬הן ברכת עולם‬ ‫עדן‪ ,‬ומקורו במדרש (תנחומא תולדות סי'‬ ‫הזה והן ברכת עולם הבא‪ .‬ולפ"ז יש לומר‪,‬‬ ‫י"א)‪ .‬ויש לומר שהדבר היה מחמת גודל‬ ‫שכאשר ביקש יצחק לברך את עשו‪,‬‬ ‫קדושתו וטהרתו של יעקב אבינו‪ ,‬שלא‬ ‫היתה דעתו להשפיע עליו שתי בחינות‬ ‫ראה קרי מימיו‪ ,‬כמו שדרשו בגמרא‬ ‫של ברכה‪ ,‬ברכה גשמית וברכה רוחנית‪,‬‬ ‫(יבמות עו‪ ).‬על הכתוב (בראשית מט‪:‬ג)‬ ‫כי סבר שהוא הבכור הראוי ליטול פי‬ ‫'ראובן בכורי אתה כחי וראשית אוני'‪.‬‬ ‫שנים‪ .‬ואולם למעשה זכה יעקב לקבל את‬ ‫ומחמת גודל קדושתו וטהרתו זכה‬ ‫שתי הברכות הללו‪.‬‬ ‫שיתגלה עמו ריח גן עדן‪ ,‬שהוא ריח של‬ ‫קדושה עליונה‪.‬‬ ‫והנה הרמב"ן (בראשית כה‪:‬לד) ביאר מדוע‬ ‫ביקש יצחק מעשו להכין לו מטעמים‬ ‫[ולהנ"ל יש לפרש גם בענין יצחק אבינו‪,‬‬ ‫קודם הברכה‪ ,‬שכוונתו היתה שתהא נפשו‬ ‫שהיה שייך במיוחד למעלת הריח‪ ,‬וגם‬ ‫כא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫הוי אומר זה הריח‪ .‬ויברכהו‪ ,‬כענין 'והיה‬ ‫שמחה ומתענגת באכילה‪ ,‬וע"י כך תשרה‬ ‫כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'' (מ"ב ג‪:‬טו)‪.‬‬ ‫עליו רוח הקודש הראויה לברך‪.‬‬ ‫והענין שלא היה הדבר במקרה‪ ,‬אלא‬ ‫[וברבינו בחיי (בראשית כז‪:‬ד) כתוב‪ ,‬ומה‬ ‫שהיה כאן סדר מיוחד של המשכת‬ ‫שביקש מטעמים לשמחת הנפש ולא‬ ‫הברכה‪ .‬תחילה היתה הנאת האכילה‬ ‫ביקש כנור לנגן כמנהג הנביאים‪ ,‬מפני‬ ‫והשתיה‪ ,‬שהיא בבחינת גשמיות‪ ,‬ולאחר‬ ‫שהיה עתיד לברכו בדברים גופניים ‪ -‬טל‬ ‫מכן היתה הנאת הריח‪ ,‬שהיא בבחינת‬ ‫השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירוש‪,‬‬ ‫רוחניות‪ .‬ובזה נכללו שתי הבחינות שהיה‬ ‫וע"כ רצה שתהיה סיבת השמחה מאכל‬ ‫יצחק מבקש להשפיע בברכתו‪ ,‬כי ע"י‬ ‫ממין הדבר שהוא רוצה לברכו בו‪].‬‬ ‫הנאת הגוף והנאת הנשמה יחד היה מוכן‬ ‫ולפ"ז יש לומר‪ ,‬שלכן ציוה יצחק תחילה‬ ‫להמשיך ברכה שלימה הכוללת את שני‬ ‫להכין לו מטעמים‪ ,‬כדי שתהא הברכה‬ ‫העולמות‪.‬‬ ‫מתוך הנאת האכילה‪ ,‬שהיא הנאה גשמית‪.‬‬ ‫ובזה יש לבאר גם מה שפירש רש"י על‬ ‫ולאחר מכן‪ ,‬כשניגש אליו יעקב‪ ,‬הריח‬ ‫הכתוב (בראשית כז‪:‬כח) 'ויתן לך האלקים'‬ ‫יצחק את ריח בגדיו‪ ,‬ומתוך הנאת הריח‬ ‫‪ -‬יתן ויחזור ויתן‪ .‬שיש כאן רמז לשתי‬ ‫בירכו‪ .‬והרי המאכלים והריח היו שתי‬ ‫בחינות של נתינה‪ ,‬ברכת עולם הזה‬ ‫הכנות לברכה ‪ -‬המאכלים עוררו את‬ ‫וברכת עולם הבא‪ ,‬ברכת הגוף וברכת‬ ‫השמחה וההנאה הגשמית‪ ,‬ואילו הריח‬ ‫הנשמה‪ .‬ולפ"ז נמצא שכאשר נכנס יעקב‬ ‫הוסיף התעוררות של הנפש והנשמה‪.‬‬ ‫אבינו לקבל את הברכות‪ ,‬זכה לקבל את‬ ‫ג‬ ‫וע"י שתי הבחינות הללו היה יצחק מוכן‬ ‫שתי הבחינות הללו בשלימותן‪.‬‬ ‫להמשיך ברכה שלימה‪ ,‬הכוללת הן‬ ‫ואף שמחשבת יצחק היתה מתחילה לברך‬ ‫גשמיות והן רוחניות‪ .‬וזהו שאמר יצחק‬ ‫את עשו‪ ,‬מ"מ מן השמים נתגלגל הדבר‬ ‫'ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה''‪,‬‬ ‫שיעקב הוא שיקבל את הברכות‬ ‫שהכיר בריח זה בחינה של ברכה מיוחדת‬ ‫בשלימותן‪ ,‬הן בגשמיות והן ברוחניות‪.‬‬ ‫מאת הקב"ה‪ ,‬שאינה באה רק ע"י המזון‬ ‫וזהו ענין ברכת יצחק‪ ,‬שע"י הנאת‬ ‫הגשמי‪ ,‬אלא מתוך הטובה הנוספת‬ ‫המאכלים והנאת הריח נמשכה הברכה‬ ‫שהקב"ה משפיע על בריותיו‪ ,‬שהיא‬ ‫בשתי הבחינות‪ ,‬ברכת הגוף וברכת הנשמה‪,‬‬ ‫הנאת הריח הקרובה לרוחניות‪.‬‬ ‫ברכת עולם הזה וברכת עולם הבא‪.‬‬ ‫וזהו שכתב הספורנו (בראשית כז‪:‬כז‪-‬כח)‬ ‫ויהי רצון שנזכה גם אנו לריח של תורה‪,‬‬ ‫'וירח את ריח בגדיו'‪ ,‬להרחיב את נפשו‬ ‫ולכל הברכות ברוחניות ובגשמיות‪.‬‬ ‫בתענוגות הריח‪ ,‬כאמרם ז"ל איזהו דבר‬ ‫שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו‬ ‫ג‬ ‫ובמדרש (ב"ר ס"ו ג') דרש‪ :‬יתן לך שלך‪ ,‬ויתן לך של אביך‪ .‬יתן לך שלך‪ ,‬ויתן לך של אחיך‪ .‬ובעץ‬ ‫יוסף (שם) ביאר‪ :‬ויתן לך של אחיך‪ ,‬פי' חלק של אחיך‪ .‬כי בהיות אחיו בכור היה ראוי ליטול פי שנים‪.‬‬ ‫ובהמשך המדרש דרש‪' :‬מטל השמים'‪ ,‬זו מקרא‪' .‬ומשמני הארץ'‪ ,‬זו משנה‪' .‬דגן'‪ ,‬זו תלמוד‪' .‬תירוש'‪,‬‬ ‫זה אגדה‪ .‬הרי שאף הברכות הנראות על פי פשוטן גשמיות‪ ,‬היה כוללות בתוכן גם ברכות רוחניות‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כב‬ ‫ליל שב"ק חת"ק‬ ‫היה דעתו נוחה מזה‪ ,‬שהיה מתיירא שיצחק‬ ‫"ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה‬ ‫יברך אותו בעניני עולם הזה בכולו גשמיות‪.‬‬ ‫שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר‪:‬‬ ‫הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואכלה‬ ‫כי גם בעניני גשמים יש חילוקים כנ"ל‬ ‫ואברככה לפני ה' לפני מותי‪ :‬ועתה בני שמע‬ ‫שצורך העולם לשני גווני צדיקים כנ"ל‪*.‬‬ ‫בקולי לאשר אני מצוה אותך" (כז‪:‬ו‪-‬ח)‪.‬‬ ‫וגם בעניני אכילה יש חילוק לאוכל בקדושה‬ ‫במחשבות טהורות בין האוכל כבהמה‪*.‬‬ ‫הנוע"א‪ :‬אינה יכולה לראות בניה בצער‬ ‫ולזה אמר אולי ימושני אבי‪ ,‬לשון ממשות‬ ‫רבינו הנועם אלימלך (פ' ויקרא)‪ ,‬וזהו "אדם‬ ‫דדברים גשמיים נקרא בלשון מישוש‪,‬‬ ‫כי יקריב מכם קרבן" (ויקרא א‪:‬ב)‪ .‬ודרשו‬ ‫דהיינו אולי יברך אותי בכולו גשמיות‬ ‫חז"ל (חולין ה‪' ).‬מכם' ולא כולכם ‪-‬בכם‬ ‫והבאתי עלי קללה‪ ,‬שזה אצלי קללה‬ ‫חלקתי ולא באומות‪ .‬נראה לי הרמז ג"כ‬ ‫יחשב‪ *.‬ואנכי איש חלק‪ ,‬פירוש כנ"ל שאני‬ ‫לדברינו הנ"ל אדם שיקריב עצמו להבורא‬ ‫מוכרח להיות מוחלק לשני אופנים כנ"ל‪*.‬‬ ‫ברוך הוא בעובדות כשרים שהן כמו קרבן‪.‬‬ ‫וזהו "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'" (ישעי'‬ ‫ואמרו חז"ל ולא כולכם‪ ,‬פירוש שלא תהא‬ ‫ב‪:‬ה)‪ .‬ולכאורה מלת 'לכו' הוא מיותר‪ ,‬והכי‬ ‫מדרגת כולכם שוה בסגנון אחד‪ ,‬רק חלוק‬ ‫הוה ליה למימר 'בית יעקב נלכה באור ה''‪*.‬‬ ‫לשני גוונין כנ"ל‪ ,‬דהיינו אחד שמתקן‬ ‫אך הכוונה לב' אופנים הנ"ל – 'בית יעקב'‬ ‫באכילתו‪ ,‬ואחד בסיגופו כל אחד לפי‬ ‫היא מדרגה קטנה‪ ,‬כידוע ההפרש שבין‬ ‫מדרגתו‪ .‬וזהו בכם חלקתי‪ ,‬פירוש בישראל‬ ‫יעקב לישראל‪ .‬וכתיב בפסוק (עובדי' א‪:‬יח)‬ ‫יש חילוק בין הצדיקים כנ"ל‪.‬‬ ‫"והיה בית יעקב אש ובית עשו לקש"‪ *,‬רמז‬ ‫וזה שאמר יעקב אבינו עליו השלום (בראשית‬ ‫למדרגה של הצדיקים‪ ,‬שע"י מדרגתם‬ ‫כז‪:‬יב) "אולי ימושני אבי כו' והבאתי עלי‬ ‫משברים כח הדינין‪ *.‬וזהו 'בית יעקב לכו'‪,‬‬ ‫קללה"‪ .‬ולכאורה איך טעה יעקב בזה שהיה‬ ‫פירוש במדרגתכם רמז למדרגה א'‪' *,‬ונלכה‬ ‫סובר שיצחק יקלל אותו‪ ,‬הרי השכינה היה‬ ‫באור ה''‪ ,‬רמז למדרגה הב' ההולכים באור‬ ‫עם יעקב ובוודאי ידע האמת‪ ,‬כאשר באמת‬ ‫קדושתם בכל העולמות‪ .‬והשי"ת יזכנו להיות‬ ‫אמר יצחק (שם‪:‬לג) "גם ברוך יהיה"‪*.‬‬ ‫מהם‪ ,‬אמן כן יהי רצון‪*.‬‬ ‫אך נבאר לפ"מ שאמרתי טעם שרצה יצחק‬ ‫אולי יש להמתיק כאן בהקדם מה שאמר‬ ‫לברך את עשו‪ ,‬וכי חלילה יטעה יצחק לברך‬ ‫יצחק אבינו "מה זה מהרת למצוא" (כז‪:‬כ)‪.‬‬ ‫את עשיו ולא את יעקב‪ *.‬אך שיצחק היה‬ ‫ואי' במדרש אגדה שאמר יעקב‪ ,‬אם לקרבנך‬ ‫רוצה לברך את יעקב בברכת עולם הבא‪ ,‬ואת‬ ‫[שנקרב בהעקידה] המציא [הקב"ה] (עיין‬ ‫עשו בעולם הזה‪ *.‬ורבקה ראתה שחלילה‬ ‫החיד"א)‪ .‬גם ביאר מה שאמר "הקול קול‬ ‫אם לא יהיה ליעקב חלק בעולם הזה לא‬ ‫יעקב והידים ידי עשו" (שם‪:‬כב)‪ ,‬ודרשו‬ ‫יהיה לבניו חלילה תקומה בין האומות‪ .‬לכך‬ ‫חז"ל (ב"ר ס"ה כ') כל זמן שקול יעקב אין ידי‬ ‫היתה מהדרת שיברך יצחק את יעקב גם‬ ‫עשו שולטות‪ .‬גם איך היה יכול לתת ברכה‬ ‫בעולם הזה‪ *.‬ויעקב אבינו עליו השלום לא‬ ‫לעשו מחלקו של יעקב שכבר נתן‪ ,‬ובירך‬ ‫כג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ג"כ משוקעים עוד במ"ט שערי טומאה‬ ‫'משמני הארץ' (שם‪:‬לט)‪ ,‬ואמר 'והיה כאשר‬ ‫וכמעט נשקענו‪ ,‬רק ית"ש עשה לנו נס‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫תריד' (שם‪:‬מ)‪ ,‬והרי כבר נתן הכל ליעקב‪.‬‬ ‫ועוד כתב שם רבינו (פ' וארא‪ ,‬דף נא‪ ).‬כעין‬ ‫אולי הכוונה‪ ,‬כי הי' ליל יציאת מצרים ליל‬ ‫זה וזל"ק‪ ,‬זכר ליציאת מצרים ר"ת מז"ל‪ ,‬כי‬ ‫פסח ליל סדר‪ ,‬ויש מצוה לספר אפילו‬ ‫בחינה זו שהוציאם ית"ש ממצרים אף שלא‬ ‫חכמים אפילו נבונים כו'‪ ,‬כי אלמלא כן‬ ‫היו זכאים כראוי‪ .‬זהו בחינת מה שאמרו‬ ‫היינו משועבדים‪ ,‬הכוונה שיצאו לפני הזמן‪.‬‬ ‫רז"ל (מו"ק כח‪ ).‬חיי בני ומזונא לא בזכותא‬ ‫ויש כמה תירוצים‪ ,‬או "אהי' אשר אהי'"‬ ‫תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא‪.‬‬ ‫(שמות ג‪:‬יד) שיהיו עוה"פ בגליות או מלידת‬ ‫[הוא] מזל העליון‪ ,‬מקום גבוה עליון מאד‪,‬‬ ‫יצחק‪.‬‬ ‫וחסדים נפלאים שאין שכל משיגם‪ .‬שאף‬ ‫עכ"פ כבר כתב האר"י‪ ,‬שבני ישראל היו‬ ‫שאין מגיע לאדם בזכותו [בני חיי ומזונא]‬ ‫משוקעים במ"ט שערי טומאה‪ ,‬שאלמלא היו‬ ‫נותן לו ית"ש‪ .‬ואומר (שמות לג‪:‬יט) "וחנותי‬ ‫משהים שם עוד‪ ,‬לא היה מי להוציאם משם‬ ‫את אשר אחון וגו'"‪ ,‬אע"פ שאינו כדאי‬ ‫וכדאי' באור החיים ומפורסם‪ ,‬שמחמת‬ ‫והגון (ברכות ז‪ ,).‬ע"כ‪.‬‬ ‫גודל החשכות של הגליות יהיה מוכרחים‬ ‫וכמבואר בישמח ישראל זי"ע עה"פ‬ ‫לצאת לפני הזמן‪ .‬וזהו שהי' יעקב עם בגדי‬ ‫"מוריד שאול ויעל" (ש"א ב‪:‬ו)‪ ,‬ובפסוק‬ ‫עשו עד כדי שיצחק לא הכירו‪ ,‬דהיינו שראו‬ ‫"ובני קרח לא מתו" (במדבר כו‪:‬יא)‪ ,‬מקום‬ ‫איך שנראה בני ישראל במצרים‪ ,‬הגם שלא‬ ‫נתבצר בגיהנם ועמדו עליו (מגילה יד‪.).‬‬ ‫שינו מלבושם‪ ,‬והראה איך שהיה נראה‬ ‫ועליהם אמרה חנה‪" ,‬ה' ממית ומחיה מוריד‬ ‫בשער הנ' שהיו מחליפים מלבושם ג"כ‪.‬‬ ‫שאול ויעל" (מדרש תנחומא אות יא‪ .‬וכעי"ז‬ ‫וזה ששאל יצחק מה זה מהרת לבא‪ ,‬דהיינו‬ ‫במד"ר פ' קרח י"ח ג'‪ ,‬ובסנהדרין קח‪.).‬‬ ‫למה כבר יציאת מצרים יהי' לפני הזמן‪,‬‬ ‫פעם אחת בעת ישבו הרה"ק רבי יחזקאל‬ ‫שהרי היה צריך להיות ד' מאות שנה‪ .‬וענה‬ ‫מקאזמיר זי"ע בסעודת שבת‪ ,‬ונפל זבוב‬ ‫יעקב "כי ה' הקרה"‪ ,‬דהיינו שנצטרך לצאת‬ ‫בתוך הרוטב שבקערה‪ .‬מה עשה‪ ,‬צוה‬ ‫לפני הזמן‪ ,‬כי "לבלתי ידח ממנו ידח" (ש"ב‬ ‫להוציא הקערה מחוץ לשולחן‪ ,‬להכניס כף‬ ‫יד‪:‬יד) ‪ -‬אין נשמה שיודח מהשי"ת‪.‬‬ ‫אל הרוטב תחת הזבוב ולהשפיל הקערה‬ ‫ובספה"ק זרע קודש (ח"א בא‪ ,‬דף סא‪).‬‬ ‫למטה‪ ,‬ועי"ז נמצא הכף עם הזבוב למעלה‪,‬‬ ‫וזל"ק‪ ,‬בשבת קודש שבו באים לקדושה אף‬ ‫ואין זה בורר פסולת‪ ,‬אלא בורר אוכל ע"י‬ ‫[שהי'] משוקע מקודם בטומאה‪ ,‬כמו‬ ‫שהשפיל הקערה למטה‪ ,‬והכף עם הפסולת‬ ‫שמצינו באדה"ר ששבת הי' מכפר עליו‬ ‫נמצא בלי עשיה למעלה‪.‬‬ ‫כמ"ש חז"ל‪ ,‬אומרים אז 'תחילה למקראי‬ ‫ואמר‪ :‬כן הוא גם בשמים שמשתמשים‬ ‫קודש זכר ליציאת מצרים'‪ ,‬פי' שעתה נפתח‬ ‫בעצה זו‪ ,‬שנאמר‪' :‬מוריד שאול ויעל'‪ .‬אם‬ ‫לו שער ופתח והתחלה להיות מכאן ואילך‬ ‫רוצים להציל את מי שהוא מן הגיהנם‪ ,‬ואינו‬ ‫נקרא קודש אף שהי' משוקע מקודם‬ ‫ראוי כל כך להוציאו בעצמו‪ ,‬לכך‪' :‬מוריד‬ ‫בעבירות‪ .‬והגם שלפי השכל [והטבע] א"א‬ ‫שאול' ‪ -‬מורידים הגיהנם בהשפלה למטה‪,‬‬ ‫זה‪ ,‬לזה אמר 'זכר ליציאת מצרים'‪ ,‬שהיינו‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כד‬ ‫מקודם נתן יצחק הברכה ליעקב‪ .‬אבל אח"כ‬ ‫וממילא נמצא זה 'ויעל'‪ ,‬עומד למעלה‪ .‬עד‬ ‫אמר לעשו 'משמני הארץ וגו' והי' כאשר‬ ‫כאן דבריו הקדושים‪ ,‬ודפח"ח‪.‬‬ ‫תריד'‪ ,‬דהיינו שאמר לו הגליות שיעברו על‬ ‫וי"ל הוא הענין שהיה בבני קרח‪ ,‬שנאמר‬ ‫בני ישראל‪ ,‬ואז יהיה מה שהיה ומה שיהי'‪.‬‬ ‫'ובני קרח לא מתו'‪ ,‬ואמרו ז"ל (מובא ברש"י)‬ ‫וע"ז כאשר נתנו להברכה‪ ,‬סיים מקודם 'ריח‬ ‫הם היו בעצה תחילה‪ ,‬ובשעת המחלוקת‬ ‫השדה אשר ברכו ה''‪ ,‬דהיינו מתן תורה חקל‬ ‫הרהרו תשובה בלבם‪ ,‬לפיכך נתבצר להם‬ ‫תפוחים‪ ,‬דהיינו פריו קודם לעליו (שבת פח‪).‬‬ ‫מקום גבוה בגיהנם וישבו שם‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫ברמז שיצאו קודם לזמנו‪ .‬ואח"כ "ויתן לך‬ ‫והיינו ג"כ בזה העצה‪ ,‬כי מקום גבוה נתבצר‬ ‫הא' וגו'" וביאר ברש"י מה יהיה יתן ויחזור‬ ‫להם בגיהנם‪ ,‬והוריד הגיהנם ושאול‪,‬‬ ‫ויתן‪ ,‬דהיינו דבכל גליות ישפיע עוד רחמים‪.‬‬ ‫ונשארו הם ממעל במקום גבוה‪ .‬וכן יעשה‬ ‫לעתיד עם כל עדת קרח" (ישא ברכה פ' קרח)‪.‬‬ ‫השי"ת ירחם עלינו ועל בני ישראל בכל‬ ‫מקומות מושבותיהם‪ ,‬ויצילם ויוציאם מצרה‬ ‫ועי' בספה"ק ישמח ישראל (חנוכה מאמר ב'‬ ‫לרוחה מאפילה לאור גדול בכל משאלות‬ ‫אות ל"ח) מה שמביא בשם מרן מהר"ש‬ ‫לבנו לטובה ולברכה‪ ,‬בני חיי אריכי ומזוני‬ ‫מבעלזא זי"ע לפרש הפסוק "מוריד שאול‬ ‫רויחי וזיווגים הגונים נאה ומתקבל בלי‬ ‫ויעל" כעין בחי' הנ"ל‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫עגמת נפש‪" ,‬ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון‬ ‫והשאלה הי'‪ ,‬מה יהיה אח"כ כשיצא בני‬ ‫ואנחה" (ישעי' לה‪:‬י)‪ ,‬ובקרוב נזכה לגאולה‬ ‫ישראל לפני הזמן‪ .‬וע"ז אמר יצחק‪' ,‬הידים‬ ‫שלימה בב"א‪.‬‬ ‫ידי עשו'‪ ,‬יהיה אח"כ עוה"פ בגליות‪ .‬וע"ז‬ ‫❖‬ ‫סעודת רעוד"ר‬ ‫נותן ליעקב‪ .‬ג"כ יש להבין מ"ש בזוה"ק‬ ‫"ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד‬ ‫(ח"א קמב‪ ).‬עה"פ "ולחשך קרא לילה"‬ ‫איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים‪:‬‬ ‫(בראשית א‪:‬ה) ‪ -‬זה יצחק‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה‬ ‫אוהבת את יעקב" (כה‪:‬כז‪-‬כח)‪.‬‬ ‫"תוהו ובוהו" ‪ -‬מעשיהן של רשעים‬ ‫"יהי אור" ‪ -‬מעשיהן של צדיקים‬ ‫וברש"י‪ ,‬ויגדלו הנערים ויהי עשו ‪ -‬כל זמן‬ ‫שהיו קטנים לא היו נכרים במעשיהם ואין‬ ‫והנה יש דרכים להתקרב לאבינו שבשמים‪,‬‬ ‫אדם מדקדק בהם מה טיבם‪ ,‬כיון שנעשו בני‬ ‫בהקדם דברי כ"ק אאדמו"ר זי"ע‪ .‬במדרש‬ ‫שלש עשרה שנה זה פירש לבתי מדרשות‬ ‫איתא‪' ,‬והארץ היתה תוהו ובוהו' ‪ -‬אלו‬ ‫וזה פירש לעבודה זרה‪ :‬יודע ציד ‪ -‬לצוד‬ ‫מעשיהן של רשעים‪' ,‬ויאמר אלקים יהי אור'‬ ‫ולרמות את אביו בפיו‪ ,‬ושואלו אבא היאך‬ ‫‪ -‬אלו מעשיהן של צדיקים‪ .‬אבל איני יודע‬ ‫מעשרין את המלח ואת התבן‪ ,‬כסבור אביו‬ ‫באיזה מהם חפץ הקב"ה‪ .‬כיון דכתיב "וירא‬ ‫שהוא מדקדק במצות‪ .‬וצ"ב‪.‬‬ ‫אלקים את האור כי טוב"‪ ,‬הוי במעשיהן של‬ ‫צדיקים‪ .‬והדברים מפליאים כפשוטן‪.‬‬ ‫גם יש להבין ברכת יצחק לעשו‪ ,‬והיא פלא‬ ‫שהכל רצה לתת לעשו‪ ,‬ובכלל לפ"ז לא היה‬ ‫כה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫דהיינו מה שאמרו חז"ל שכל המועדות‬ ‫הקב"ה מעמיד מלך שגזירותיו קשות כהמן‬ ‫עתידות בטלות מלבד ימי הפורים‪ .‬וכן יסד‬ ‫ומבאר בהקדם דברי הגמ' (סנהדרין צז‪ ).‬רבי‬ ‫הפייט (יוצר לפ' זכור) ויליף לה מדכתיב‬ ‫אליעזר אומר‪ :‬אם ישראל עושין תשובה‬ ‫(אסתר ט‪:‬כח) "וזכרם לא יסוף מזרעם"‪ .‬לפי‬ ‫נגאלין‪ ,‬ואם לאו אין נגאלין‪ .‬אמר ליה רבי‬ ‫שגאולה האחרונה תהיה דוגמת גאולת‬ ‫יהושע ובו' הקב"ה מעמיד להן מלך‬ ‫פורים ‪ -‬מה התם ע"י גזירותיו של המן חזרו‬ ‫שגזירותיו קשות כהמן‪ ,‬וישראל עושין‬ ‫ישראל בתשובה ונגאלו‪ ,‬כמו שאמרו‬ ‫תשובה ומחזירן למוטב‪.‬‬ ‫חכמים גדולה היתה הסרת טבעת ממ"ח‬ ‫נביאים וכו'‪ ,‬כך גאולה העתידה יעמוד‬ ‫וידוע מאמר רבא‪ ,‬מיחייב איניש לבסומי‬ ‫שלטון שגזירותיו קשות כהמן וכו'‪ .‬וכיון‬ ‫בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך‬ ‫שגאולות הללו דומות זו לזו‪ ,‬יזכרו הכל‬ ‫מרדכי (מגילה ז‪ .):‬כי באמת לא רק שגם‬ ‫לעתיד את ימי הפורים‪ ,‬ויאמרו כי הגדיל ה'‬ ‫הרשעים יש להם חיות וקיום רק ע"י‬ ‫לעשות עמנו כאשר עשה עם אבותינו‪ .‬וזהו‬ ‫הצדיקים‪ ,‬אלא ביותר מזה‪ ,‬שדייקא ע"י‬ ‫שאמר הכתוב 'וזכרם לא יסוף מזרעם'‪,‬‬ ‫הרשעים מתעוררים בני ישראל לעסוק‬ ‫עכ"ל‪ .‬וזה הכל ביאור מעשיהם של רשעים‬ ‫ביותר במצוות ומעשים טובים‪.‬‬ ‫לעורר אותנו לתשובה‪.‬‬ ‫וכמו שאמרו בגמרא (שם יד‪ ,).‬גדולה הסרת‬ ‫בן ק"כ שנה אנכי היום –‬ ‫טבעת של אחשורוש להמן‪ ,‬יותר מארבעים‬ ‫היום מלאו ימי ושנותי‬ ‫ושמונה נביאים ושבע נביאות שנתנבאו להן‬ ‫לישראל‪ ,‬שכולן לא החזירום למוטב‪ ,‬ואילו‬ ‫אבל מעשיהם של צדיקים‪ ,‬אור מעשיהם של‬ ‫למוטב‪.‬‬ ‫החזירתן‬ ‫הטבעת‬ ‫הסרת‬ ‫צדיקים זה חפץ הקב"ה‪ .‬וכדברי החיד"א‬ ‫וכשמתבוננים בזה אין יודעים מי גדול יותר‬ ‫(דברים אחדים דרוש י"ב לשבת תשובה) ודרך‬ ‫‪ -‬ברוך מרדכי או ארור המן‪ ,‬שהרי להמן היה‬ ‫הלציי אפשר לומר‪ ,‬שהי"ל נחת רוח למשה‬ ‫כח יותר גדול מכל הנביאים והנביאות‬ ‫רבינו ע"ה מאד על זה‪ .‬וז"ש‪ ,‬ויאמר אליהם‪,‬‬ ‫לעורר את ישראל לתשובה‪.‬‬ ‫בן ק"כ שנה אנכי היום‪ ,‬היום מלאו ימי‬ ‫ושנותי‪ ,‬כלומר‪ ,‬בראות‪ ,‬שזכיתי שאתם‬ ‫"ה' אלקי שועתי אליך ותרפאני" (תהלים‬ ‫כולכם ס' רבוא אוהבי התוכחות‪ ,‬אמותה‬ ‫ל‪:‬ג)‪ .‬בספר מלא העומר זי"ע מפרש‪ ,‬כי‬ ‫הפעם‪ ,‬היום מלאו ימי ושנותי‪ ,‬דאין קץ‬ ‫"ומרדכי ידע את כל אשר נעשה" (אסתר‬ ‫למעלת מזכי לחייבא‪ ,‬ובפרט לכל ישראל‪.‬‬ ‫ד‪:‬א)‪ ,‬שישראל צריכים תשובה‪ ,‬לזאת סיבב‬ ‫וכמ"ש בזהר‪ ,‬דאלו בני נשא ידעי‪ ,‬הוו רדפי‬ ‫פני הדבר שיתעוררו ויחזרו בתשובה‪ .‬כמו‬ ‫בתר חייבא כרדיף בתר חיי‪.‬‬ ‫שאיתא בגמ' (מגילה יד‪' ).‬גדולה הסרת‬ ‫טבעת ממ"ח נביאים‪ ,‬שכולם לא החזירום‬ ‫וזהו שאמר‪ ,‬ולמוכיחים ינעם‪ ,‬דכשמקבלים‬ ‫בתשובה והסרת טבעת החזירם בתשובה'‪,‬‬ ‫התוכחה‪ ,‬מורה‪ ,‬דיש יראת שמים במוכיח‪,‬‬ ‫ע"כ‪.‬‬ ‫כי דברים היוצאים מהלב נכנסים בלב‪,‬‬ ‫וא"כ‪ ,‬יונעם למוכיחים‪ ,‬כשדבריהם עושים‬ ‫בגאולה העתידה יעמוד שלטון שגזירותיו‬ ‫פירות‪ ,‬ועליהם תבוא ברכת טוב בשכר מזכי‬ ‫קשות כהמן‬ ‫לחייבא‪:‬‬ ‫ומצאתי מה שכתב ה'תורת חיים'‪ :‬נראה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כו‬ ‫ועד"ז יצחק אבינו רצה לברך במדתו‪ ,‬דהיינו‬ ‫ובספר כוכבי אור (ח"ב סי' ע"ג) כתב לבאר‬ ‫במדה שיהיה מעמיד עליהם מלך כהמן בן‬ ‫דברי המדרש הללו בדרך משל‪ ,‬לאחד‬ ‫בנו של עשו וע"י כן יחזרו בתשובה‪ .‬וזה‬ ‫שעבר עליו רוח רעה‪ ,‬וחירף וגידף גאון‬ ‫כוונה שיברך את עשו‪ ,‬ועי"ז יחזרו בני יעקב‬ ‫וחסיד‪ .‬וכאשר נחה רוחו וניחם על מה‬ ‫לתשובה מעשה אבות סימן לבנים‪ .‬אמנם‬ ‫שעשה וירצה להתנצל ולבקש ממנו מחילה‪,‬‬ ‫יעקב אבינו גנב הברכות‪ ,‬שהקב"ה רוצה‬ ‫בשום אופן לא יוכל מפני הבושה שיש לו‬ ‫במעשיהם של צדיקם ויהי אור‪ .‬וע"ז הסכים‬ ‫לראות פני הגאון ולומר לפניו אנכי חרפתי‬ ‫יצחק אבינו "ראה ריח בני בני כריח השדה‬ ‫אתכם‪ .‬ואם ירצה לכוף את טבעו ולילך‬ ‫אשר ברכו ה'"‪ .‬וע"ז אמר אח"כ "גם ברוך‬ ‫לבקש מחילה‪ ,‬הלוא יהיה לו הדבר‬ ‫יהי'"‪.‬‬ ‫לשפיכות דמים מפני הבושה‪ .‬אולם אם‬ ‫הגאון ישלח שליח מיוחד לבקש שיבוא‬ ‫וזהו הכוונה ראה פתחו של גיהנום עם עשו‪,‬‬ ‫אליו לבקש מחילה ממנו והוא ימחל לו‪,‬‬ ‫ועל זה קאמר יצחק "ויחרד יצחק חרדה‬ ‫באופן זה יקל לו הרבה לילך לבקש מחילה‬ ‫גדולה וגו' מי אפוא גו'" האם יש מי שיחזור‬ ‫ממנו‪.‬‬ ‫בתשובה באופן כזה‪ ,‬בדרך הזה לא ישכון‬ ‫הרבה אור כשיראה פתחו של גיהנום‪.‬‬ ‫חייך שבן בנך פותח בתשובה תחילה‪,‬‬ ‫וכדברי התוס' (שבת פ"ח) דכשראו האש‬ ‫שנאמר 'שובה ישראל'‬ ‫הגדולה הי' צריכה כפיית ההר כגיגית‪.‬‬ ‫והנה בתורה מבואר כי תשובה מועילה‪,‬‬ ‫וכידוע נסיון העושר והעוני‪ .‬ובנסיון העוני‬ ‫וע"י תשובה סולח ה' לפושעים‪ .‬אבל עדיין‬ ‫לא תרתי תרתי‪.‬‬ ‫יש בושה וכלימה‪ ,‬כי קודם להושע הנביא‬ ‫ואולי עד"ז יש לפרש הברכה "ויגדלו‬ ‫לא נמצא בכתוב כי ה' יבקש מהאדם שישוב‬ ‫הנערים"‪ ,‬ואי' במדרש שנער מגיע לשנת י"ג‬ ‫אליו‪ ,‬רק בדרך הודעה כי יש מציאות של‬ ‫מברך אביו 'ברוך שפטרנו מעונשו של זה'‪.‬‬ ‫תשובה‪ ,‬ומה שאמר הושע מפי הקב"ה‬ ‫וכן איפסק בטוש"ע (סי' רכ"ג)‪ .‬ויש לומר‬ ‫"שובה ישראל" הוא דבר חדש‪ ,‬כי ה' יבקש‬ ‫דהכוונה כנ"ל שלא יחי' עם יראת העונש‬ ‫מהאדם שישוב אליו‪ ,‬ונמצא כי השי"ת‬ ‫אלא מאהבת ה'‪ ,‬וכמ"ש 'יראי ה' ימאסו'‪,‬‬ ‫שולח שליח מיוחד לאדם לבקש ממנו‬ ‫שיתעסק רק באהבת ה'‪.‬‬ ‫שישוב אליו ויתחרט לפניו‪ ,‬וא"כ יש בזה‬ ‫הקלה גדולה לבוא לה' ולעשות תשובה‪.‬‬ ‫השי"ת ירחם עם עמוסים ויזכור ברית‬ ‫האיתנים וישפיע טובה לבנים‪ ,‬בין כך ובין‬ ‫הוא מה שאמרו במדרש‪ :‬חייך שבן בנך‬ ‫כך קרוים בנים‪ ,‬דשנים ורעננים‪ ,‬עם נחת‬ ‫פותח בתשובה תחילה‪ ,‬שנאמר 'שובה‬ ‫ושידוכים משמי מעונים‪ ,‬ממדת מתנת חנם‪,‬‬ ‫ישראל'‪ .‬כי הוא בשורה ומציאה גדולה אשר‬ ‫וישועת ה' כהרף עין לשנה בירושלים בבנין‬ ‫ה' יבקש לאדם לבוא לפניו לעשות תשובה‪,‬‬ ‫בית המקדש על ראש ההרים‪ ,‬זקנים עם‬ ‫והושע הנביא היה הראשון שאמר 'שובה‬ ‫נערים‪ ,‬בביאת משיח צדקנו בב"א‪.‬‬ ‫ישראל'‪ ,‬ואח"ב באמת כל הנביאים אמרו‬ ‫כן‪ ,‬כמו שנאמר 'שובו בנים שובבים' וכדומה‪.‬‬ ‫כז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מערכת המשנה‬ ‫ליקוטים קצרים מתוך שו"ת משנה הלכות ושאר ספרי רבינו הקדוש זי"ע‬ ‫נערך ע"י הרב מרדכי צבי גינזבורג | אין ללמוד מכאן הלכה למעשה‬ ‫בכורות נ"ח ע"ב‬ ‫במסגרת דף היומי‬ ‫להחמיר ולא לשתות חלב רק באופן שיעשו‬ ‫ת"ר "כל אשר יעבור תחת" ‪ -‬פרט לטריפה‬ ‫עקס־ריי על הבהמות‪.‬‬ ‫שאינה עוברת וכו'‪ .‬הנה בהגהות וחידושי‬ ‫הרש"ש כתב‪ ,‬ולי יש דקדוק עצום הא דנקיט‬ ‫והשיב רבינו דבודאי אין צריך לבדוק‬ ‫לדרשה זו תיבת 'תחת' הכא‪ ,‬דהלוא עיקר‬ ‫הבהמות ע"י עקס־ריי מהא דמבואר בדרכי‬ ‫הדרשה הוא מ'יעבור'‪ .‬אשר ע"כ נלענ"ד‬ ‫משה שהביא מהתשב"ץ בשם ר' יהודה‬ ‫לפרש עפ"מ שראיתי בדרכי משה (יו"ד סי'‬ ‫החסיד דיש להעביר למשמש היד ע"ג בהמה‬ ‫ל"ה בראשו) בשם התשב"ץ מש"כ בשם הר"י‬ ‫בעודה חי‪ ,‬ואם תשפיל לארץ תחת ידו ודאי‬ ‫חסיד שיש להעביר [ולמשמש] היד ע"ג‬ ‫כשירה‪ ,‬ואם לאו טריפה‪.‬‬ ‫בהמה [בעודה חיה]‪ ,‬אם תשפיל לארץ תחת‬ ‫ולכאורה מאחר שיש לן אופן קל לברר‬ ‫ידו ודאי כשרה [ואם לאו טרפה‪ ,‬ונתתי בו‬ ‫כשרות הבהמה מחיים‪ ,‬א"כ למה לא תיקנו‬ ‫סימן "לב נשבר ונדכה וגו'" (תהלים נא‪:‬יט)‪,‬‬ ‫קודם חליבת הבהמה שישימו היד על גב‬ ‫"ושפל רוח להחיות" (ישעי' נז‪:‬טו)]‪ .‬וזהו כוונת‬ ‫הבהמה בכל יום קודם החליבה‪ ,‬או עכ"פ‬ ‫הברייתא 'כל אשר יעבור תחת' פרט לטרפה‪,‬‬ ‫פעם אחת בשנה‪ .‬אלא נראה דלא רצו ליכנס‬ ‫שאינה עוברת תחת‪.‬‬ ‫בדברים אלו כלל‪ ,‬ושתו חלב משום דסמכינן‬ ‫הנה נשאל לרבינו (שו"ת משנה הלכות חט"ז‬ ‫על הרוב‪ ,‬דרוב בהמות כשירות‪.‬‬ ‫סי' ק"ל) מבני כולל בבני ברק‪ ,‬היות כי ההיתר‬ ‫ועוד כתב רבינו לפ"מ שכתבו האחרונים (עי'‬ ‫של שתיית חלב הוא משום דסמכינן ארוב‪,‬‬ ‫יו"ד סי' פ"ז וברע"א שם) דבחלב בן פקועה‬ ‫דרוב בהמות כשירות הן‪ ,‬ולכן אם מצא לאחר‬ ‫ליכא משום בשר בחלב‪ ,‬וגם ליכא איסור‬ ‫השחיטה שנטרפה הבהמה‪ ,‬החלב נפסל‬ ‫טריפות‪ .‬א"כ למה לן לסמוך על הרוב‪ ,‬הלוא‬ ‫למפרע‪.‬‬ ‫בידינו לגדל עדרים עדרים של בני פקועות‬ ‫א"כ בזמן הזה שנתרבו הטריפות בבהמות‬ ‫ויפתרו את כל הבעיות של טריפות ואכילת‬ ‫האיך סומכין לשתות חלב‪ ,‬ובפרט כי בזמן‬ ‫ושתיית חלב מספק טריפה‪ ,‬ולסמוך על רוב‬ ‫הזה אפשר לבדוק הבהמות בחייהם ע"י‬ ‫בהמות כשירות‪ .‬אלא משום דלא עשו כן‬ ‫עקס־ריי מאשין אם יש להם סירכות ואפשר‬ ‫רואים דאין צריכין להחמיר‪ ,‬וכל המוסיף‬ ‫דלהרוצה להחמיר על עצמו עכ"פ יש מקום‬ ‫גורע‪ .‬וע"ע בתוך התשובה‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כח‬ ‫שיעורי הלכה‬ ‫יום ב' פ' לך לך תשפ"ב לפ"ק‬ ‫הלכות קידושין – אהע"ז סי' ס"ב‬ ‫נחשבים לפנים חדשות‪ .‬וז"ל (פ"ב מהל'‬ ‫פנים חדשות לברך שבע ברכות‬ ‫ברכות ה"ט‪-‬ה"י)‪" ,‬בבית חתנים מברכין‬ ‫שו"ע ס"ז "ברכה זו שמוסיפים בבית‬ ‫ברכת חתנים וכו' ברכה זו שמוסיפין בבית‬ ‫חתנים היא ברכה אחרונה מז' ברכות שהיא‬ ‫חתנים וכו'‪ .‬במה דברים אמורים‪ ,‬כשהיו‬ ‫ברכת אשר ברא וכו'‪ .‬במה דברים אמורים‬ ‫האוכלין הם שעמדו בברכת נישואין ושמעו‬ ‫כשהיו האוכלים הם שעמדו בברכת‬ ‫הברכות‪ .‬אבל אם היו האוכלין אחרים שלא‬ ‫הנישואין ושמעו הברכות‪ .‬אבל אם היו‬ ‫שמעו ברכת נישואין בשעת נישואין‪,‬‬ ‫האוכלים אחרים שלא שמעו ברכת נישואין‪,‬‬ ‫מברכין בשבילם אחר ברכת המזון שבע‬ ‫בשעת נישואין מברכין בשבילם אחר ברכת‬ ‫ברכות‪ ,‬כדרך שמברכין בשעת נישואין"‪.‬‬ ‫המזון ז' ברכות כדרך שמברכין בשעת‬ ‫והוא דעה הראשונה שהביא המחבר‪.‬‬ ‫נישואין‪ ,‬והוא שיהיו י' וחתן מן המנין‪ .‬ויש‬ ‫רא"ש‪ :‬גם מי שהי' בחופה‬ ‫אומרים שאפילו היו בשעת החופה ושמעו‬ ‫אם לא היה בסעודה נחשב כפנים חדשות‬ ‫הברכות‪ ,‬אם לא אכלו שם עד עתה מקרי‬ ‫ואילו הרא"ש סובר שזמן הקובע לפנים‬ ‫'פנים חדשות' ומברכים בשבילם ז' ברכות‬ ‫חדשות הוא שעת הסעודה‪ ,‬כמבואר‬ ‫אחר ברכת המזון‪ ,‬וכן פשט המנהג"‪.‬‬ ‫בדבריו (כתובות פ"א סי' י"ג) "ת"ר ברכת‬ ‫מקור הדין הוא במסכת כתובות (ז‪" ,):‬תנו‬ ‫חתנים כל שבעה‪ ,‬אמר רבי יהודה והוא‬ ‫רבנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל‬ ‫שבאו פנים חדשות שלא אכלו עד עתה‪,‬‬ ‫שבעה‪ .‬אמר רב יהודה והוא שבאו פנים‬ ‫אפילו היו שם בשעת החופה‪ .‬ושמעו‬ ‫חדשות וכו'"‪ .‬ונחלקו הראשונים בהך דינא‬ ‫הברכות עדיין יכולים להיות פנים חדשות‬ ‫דפנים חדשות‪ ,‬אם צריך פנים חדשות שלא‬ ‫ומברכים בשבילם שבע ברכות"‪ .‬והוא‬ ‫היו אף בשעת החופה‪ ,‬או שצריך פנים‬ ‫שיטת היש אומרים שהביא המחבר‪ ,‬וכתב‬ ‫חדשות שלא היו בשעת הסעודה‪.‬‬ ‫שכן פשט המנהג‪.‬‬ ‫רמב"ם‪ :‬אם היו בחופה ושמעו הברכות‬ ‫***‬ ‫אינם נחשבים לפנים חדשות‬ ‫פנים חדשות בשבת‬ ‫הרמב"ם סובר דאלו האנשים שהיו בשעת‬ ‫שו"ע ס"ח‪" ,‬וי"א דשבת וכו' הוי כפנים‬ ‫החופה בלבד ושמעו הז' ברכות כבר אינם‬ ‫כט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שהקדושה מוספת והולכת וכבוד יום עדיף‬ ‫חדשות בסעודת הלילה ושחרית‪ ,‬אבל לא‬ ‫מכבוד לילה והי' ראוי לקדש ביום על‬ ‫בסעודה שלישית‪ ,‬וכן פשט המנהג‪ .‬הג"ה‬ ‫תוספת קדושתו‪ ,‬ונהי דאי קדיש בכניסתו‬ ‫ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות‬ ‫סגי לכל מה שמוסיף והולך‪ ,‬ומ"מ מדרבנן‬ ‫בסעודה ג'‪ ,‬ואפשר משום דרגילים לבוא‬ ‫תיקנו עכ"פ קידושא רבא לתוספת קידוש‬ ‫פנים חדשות‪ ,‬וי"א מטעם דרגילין לדרוש‬ ‫היום‪.‬‬ ‫והדרשה הוי כפנים חדשות"‪.‬‬ ‫ויש מאנשי מעשה מדקדקין לברך על הכוס‬ ‫ראשונים‪ :‬עצם השבת הוי פנים חדשות‬ ‫גם בסעודה ג' משום תוספת קדושה‪ ,‬ונהי‬ ‫הטעם שאין צריך פנים חדשות בשבת מפני‬ ‫דלא חייבה תורה בכל אלו מ"מ מי שלא‬ ‫שסומכין על המדרש מזמור שיר ליום‬ ‫קידש בלילה ומקדש ביום איננו רק תשלומין‬ ‫השבת אמר הקב"ה פנים חדשות באו לכאן‪.‬‬ ‫כי על שינוי קדושה הנכנסת עכשיו ג"כ‬ ‫ובכמה ראשונים (מחזור ויטרי סי' תע"ב‪,‬‬ ‫ב‬ ‫מברך‪ ,‬עכ"ד‪ .‬ונמצא לפי דבריו שגם בשבת‬ ‫כל בו סי' כ"ה‪ ,‬ועוד) משמע שעצם יום‬ ‫א‬ ‫שחרית הוי השבת פנים חדשות מחדש כיון‬ ‫השבת הוי פנים חדשות‪.‬‬ ‫שיש בה עוד תוספת קדושת שבת‪.‬‬ ‫ויש להקשות שגם אם עצם השבת הוי פנים‬ ‫סימוכין לדבריו מדברי המכילתא‬ ‫חדשות‪ ,‬אבל כיון שכבר בירכו שבע ברכות‬ ‫ומצאתי סמך לדבריו מהמכילתא (פ' כי‬ ‫בסעודת ליל שבת אם כן כבר היה השבת‬ ‫תשא א') "מחלליה מות יומת‪ ,‬למה נאמר‪,‬‬ ‫כפנים חדשות ובסעודת שחרית לכאורה‬ ‫לפי שהוא אומר כל העושה מלאכה ביום‬ ‫יצטרכו פנים חדשות אחרות‪.‬‬ ‫השבת וכו' אין לי אלא אזהרה ועונש על‬ ‫ע"פ החתם סופר‪ :‬מי שלא קידש בלילה‬ ‫מלאכת היום‪ ,‬עונש ואזהרה על מלאכת‬ ‫ומקדש ביום אינו מדין תשלומין‬ ‫הלילה מנין תלמוד לומר מחלליה מות יומת‬ ‫ונראה לבאר ע"פ מ"ש בשו"ת חתם סופר‬ ‫וכו'"‪ .‬הרי שצריך לימוד מיוחד על הלילה‪,‬‬ ‫(או"ח סי' י"ז) לבאר הדין שגם מי שבמזיד‬ ‫ולא סגי במה שיש לימוד על המלאכה של‬ ‫לא קידש בליל שבת מקדש ביום‪ ,‬דכיון‬ ‫א‬ ‫אמנם יש ראשונים שמפרשים שהפנים חדשות שיש בשבת הוא מחמת מה שמרבים בסעודה לכבוד‬ ‫השבת‪ ,‬ראה מה שהרחבנו בדבריהם בגליון משנת השבוע‪.‬‬ ‫ב‬ ‫ובהקדם דבריו נתתי טעם לשבח למה שנהוג שכשאחד מברך את חבירו 'א גוטען טאג'‪ ,‬עונה לו‬ ‫'א גוטען טאג און א גוט יאר'‪ ,‬שמוסיף לברכו בברכה מרובה‪[ .‬וכתבו המפרשים שמהאי טעמא נהג‬ ‫ר' יוחנן שמעולם לא הקדימו אדם לומר לו שלום‪ ,‬ואפילו נכרי שבשוק (ברכות יז‪ .).‬והוא בכדי שלא‬ ‫יצטרך לענות לו בכפילה עם תוספת ברכה (ע"ש הגהות יעב"ץ)]‪.‬‬ ‫ואילו בשבת עונים 'א גוט שבת' בלי שום תוספת ברכה‪ .‬ובאמת שכ"ק חו"ז האמרי מנחם מאלכסנדר‬ ‫זצוק"ל היה עונה 'א גוט שבת א גוט יאהר'‪ ,‬אבל מנהג העולם לענות בלי תוספת ברכה‪ .‬ולפי החתם‬ ‫סופר הנ"ל שבכל רגע בשבת יש יותר תוספת קדושה‪ ,‬א"כ ממילא כשעונים 'א גוט שבת'‪ ,‬הרי זה‬ ‫כבר ברכה יותר גדולה‪ ,‬ולהראות זה נמנעו מלהוסיף ברכה אחרת בשבת‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ל‬ ‫בסעודת הלילה והבוקר לא חששו‬ ‫יום השבת‪ ,‬כיון שיש בה תוספת קדושה‬ ‫כיון שעדיין לא השלימו ק' ברכות‬ ‫יותר מליל שבת לכן אי אפשר ללמוד ממנה‪.‬‬ ‫ומה שלא חששו לכך בסעודת הלילה‬ ‫בס"ג אין מברכים בלי פנים חדשות‬ ‫והבוקר י"ל ע"פ שיטת השל"ה (מס' שבת‬ ‫מחשש ברכה לבטלה‬ ‫פ' נר מצוה ד"ה אסור) שמותר לגרום‬ ‫אלא שלפי דברינו יש להבין למה בסעודה‬ ‫ברכה שאינה צריכה להשלים המאה ברכות‬ ‫שלישית צריך פנים חדשות‪ ,‬ואפשר כיון שיש‬ ‫(ועי' מג"א סי' רט"ו סק"ו שחולק עליו)‪.‬‬ ‫שיטות בראשונים שאין צריך פת בסעודה‬ ‫וא"כ יש לומר אשר בסעודת הלילה‬ ‫ג'‪ ,‬ועוד כיון שלפי שיטת הרא"ש מברכין ז'‬ ‫ושחרית שבדרך כלל עדיין לא השלימו‬ ‫ברכות רק כשמרבין בסעודה‪ ,‬ובסעודה ג'‬ ‫המאה ברכות‪ ,‬לכך לא חששו לשיטת‬ ‫ששבעים מסעודת הבוקר עכ"פ ריבוי‬ ‫הרמב"ם אולי היא ברכה לבטלה‪ .‬אבל‬ ‫סעודה אין כאן‪ ,‬ולכן אין מברכים ז' ברכות‪.‬‬ ‫בסעודה שלישית שבדרך כלל כבר השלימו‬ ‫ואפילו שלפי שיטת הרמב"ם מברכים ז'‬ ‫המאה ברכות‪ ,‬מאכילת פירות‪ ,‬ומשמיעת‬ ‫ג‬ ‫ברכות כשיש אחד שלא שמע עדיין‪ ,‬ואינו‬ ‫ברכות העולים לתורה וברכות ההפטרה‪,‬‬ ‫תלוי בסעודה‪ ,‬כמו שמבאר שיטתו בשו"ת‬ ‫משום הכי חששו לעשות איזה פנים חדשות‬ ‫מים עמוקים (סי' מ"ו) שלא אמרו לעולם‬ ‫או דרשה שהוא כפנים חדשות שלא יהי'‬ ‫לברך ז' ברכות אלא כדי שישמעו אותם מי‬ ‫ברכה לבטלה‪.‬‬ ‫שלא שמעם בשעת הברכה‪ .‬מכל מקום‬ ‫***‬ ‫לחשוש לברכה לבטלה לפי שיטת הרא"ש‬ ‫שהשמחה במעונו‬ ‫משום הכי אין מברכים‪.‬‬ ‫שו"ע סי"ג "הסועד בבית חתנים‬ ‫ג‬ ‫"האלף לך שלמה ומאתים לנוטרים את פריו וגו'" (שיה"ש ח‪:‬יב)‪ .‬ברוקח יש רמז נאה על ענין המאה‬ ‫ברכות‪ .‬דהנה על כל ברכה יו"ד זהובים שכר‪ ,‬כדאמרינן (חולין פז‪ ,).‬הרי למאה ברכות אלף זהובים –‬ ‫'האלף לך שלמה'‪.‬‬ ‫והגה"ק הרבי ר' שמעלקא מניקלושבורג זי"ע הוסיף לפרש לפ"ז סיפא דהאי קרא "ומאתים לנוטרים‬ ‫את פריו"‪ .‬ונדרש גם לפסוק אחריו הסמוך ונראה עמו‪ ,‬דהנה לפי החשבון מאה ברכות בכל יום‬ ‫חסרים ביום השבת עשרים ברכות‪ .‬ואמרו חז"ל (מנחות מג‪ ):‬דממלא להו באספרמקי ומגדים‪ ,‬פירוש‬ ‫מיני פירות ומיני בשמים‪ .‬עוד כתבו הפוסקים דמנין הקרואים העולים בשבת שמברכין לפניהם ולאחריהם‬ ‫ויתר הצי בור מכוונים ועונים אחריהם אמן גם בזה משלימין מאה ברכות (עיין ב"י או"ח סי' מ"ו)‪.‬‬ ‫ועתה הבט נא וראה המתקת הכתובים‪' :‬האלף לך שלמה'‪ ,‬היינו מק' ברכות בכל יום לכל ברכה‬ ‫עשרה כמ"ש הרוקח‪' ,‬ומאתים'‪ ,‬ר"ל אותן עשרים ברכות החסרים בשבת שעולים למנין מאתים‬ ‫עשרים פעמים עשרה‪' ,‬לנוטרים את פריו' יכולים למלאות בפירות ומיני מגדים‪ .‬גם יש עוד תקנה‬ ‫אחרת‪' ,‬היושבת [כנסת ישראל] בגנים' ‪ -‬בבתי כנסיות‪ ,‬כדאמרו רז"ל במ"ר במקומו בגנים אלו בתי‬ ‫כנסיות‪' ,‬חברים מקשיבים לקולך השמיעני'‪ ,‬שמכוונים לצאת בברכות ששומעים מחבריהם בשעה‬ ‫שעולים לקרות בתורה והם עונים אמן‪ ,‬גם בזה ממלאים מאה ברכות‪.‬‬ ‫לא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שבעה רקיעין הן וכו' מעון שבו מלאכי‬ ‫נשואין‬ ‫בצורכי‬ ‫להתעסק‬ ‫משיתחילו‬ ‫השרת אומרים שירה‪ ,‬והשירה הוא‬ ‫ולהכינה עד שלשים יום אחר הנשואין‬ ‫השמחה לפני המקום כדכתיב החדלתי את‬ ‫מברך נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו‬ ‫תירושי המשמח אלקים ואנשים [ומכאן‬ ‫אם היה י' מברך נברך אלקינו שהשמחה‬ ‫דרשו (ברכות לה‪ ).‬שאין אומרים שירה אלא‬ ‫במעונו וכו' והם עונים ברוך אלקינו‬ ‫על היין] לפיכך אומרים שהשמחה במעונו‪.‬‬ ‫שהשמחה וכו' וכן סעודה שעושים אותה‬ ‫במעונו הוא רמז לעולם הנועם‬ ‫אחר הנשואין מחמת הנשואין עד שנים‬ ‫שהוא עולם התשובה‬ ‫עשר חודש מברך שהשמחה במעונו‪,‬‬ ‫ובאופן אחר יש לפרש מה שאומרים‬ ‫והאידנא ערבה כל שמחה ואין אומרים‬ ‫'במעונו'‪ ,‬על פי מה שאמרו חז"ל חתן‬ ‫שהשמחה במעונו אלא בז' ימי המשתה"‪.‬‬ ‫מוחלין לו על כל עונותיו‪ ,‬ובס' דגל מחנה‬ ‫שמחת חתן וכלה מעורר שמחה במעונו‬ ‫לכל‬ ‫גם‬ ‫שמוחלים‬ ‫מבואר‬ ‫אפרים‬ ‫הטעם שאומרים שהשמחה במעונו‪ ,‬כתב‬ ‫השושבינים והמסובים‪ ,‬וענין תשובה הוא‬ ‫בהגהות שבס' המנהגים (להרי"א טירנא)‬ ‫מעולם הבינה‪ ,‬והוא ענין נועם כדאי'‬ ‫דמצוה שכתוב בה שמחה‪ ,‬כגון ברכת חתנים‬ ‫ש'ויהי נועם ה' אלקינו' הוא עולם הבינה‪.‬‬ ‫דכתיב בה קול ששון וקול שמחה‪ ,‬מברכין‬ ‫ובשבת אומרים תפלה למשה איש האלקים‬ ‫פירשו‬ ‫ובספרים‬ ‫במעונו‪.‬‬ ‫שהשמחה‬ ‫וגו' מעון אתה היית לנו‪' ,‬מעון' הוא‬ ‫שאומרים שהשמחה כיון ששמחת חתן וכלה‬ ‫אותיות 'נועם'‪ ,‬ואי' בזוה"ק ששבת הוא‬ ‫ד‬ ‫הוא מעורר השמחה למעלה במעונו‪.‬‬ ‫בחינת נועם‪.‬‬ ‫שהשמחה במעונו כלפי השי"ת‬ ‫ולכן כל השומר שבת מוחלין לו על כל‬ ‫שעוז וחדוה במקומו‬ ‫עונותיו‪ ,‬כיון שנועם הוא מעולם הבינה‬ ‫ופירוש שהשמחה במעונו‪ ,‬כתב בשטמ"ק‬ ‫שהיא תשובה‪ ,‬וזהו שהשמחה במעונו הוא‬ ‫בשם תלמידי רבינו יונה‪ ,‬דלשון ברכה זו‬ ‫עולם הנועם (אתוון דדין כאתוון דדין)‬ ‫הוא כלפי הבורא ב"ה ור"ל נברך לבורא‬ ‫שהוא עולם התשובה‪ ,‬שבהתעוררות‬ ‫שהשמחה שלימה במעון שלו שאין לפניו לא‬ ‫השמחה באותו עולם מוחלין לכל אחד‬ ‫עצב ולא דאגה‪.‬‬ ‫עונותיו‪.‬‬ ‫במעונו הוא מעון‬ ‫סעודת ש"ב שנמשכה לליל ח'‬ ‫שבו מלאכי השרת אומרים שירה‬ ‫א"ל שהשמחה במעונו אבל א"א לברך ש"ב‬ ‫ומה שאומרים 'במעונו' פי' הראשונים‬ ‫והאידנא ערבה כל שמחה‪ ,‬ר"ל אחר חורבן‬ ‫שהוא על פי מה שאמרו במס' חגיגה (יב‪):‬‬ ‫ד‬ ‫כמ"ש בשפת אמת (ליקוטים לנישואין) כי שמחת חתן מעורר שמחה במעונו‪ .‬וכך ברא יוצר השי"ת‪,‬‬ ‫שיתעורר שמחה במעונו ע"י החתן והכלה‪ ,‬ובזה משמח החתן שזוכה לעורר למעלה שמחה‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לב‬ ‫והגם שבסקווירא המנהג הוא שגם בכי‬ ‫ביהמ"ק‪ ,‬ואין אומרים שהשמחה במעונו‬ ‫האי גוונא אומרים שבע ברכות‪ .‬אבל מי‬ ‫אלא בשבעת ימי המשתה‪ .‬ובסעודה שנמשכה‬ ‫שאין לו את המנהג הזה מבית אבותיו צריך‬ ‫מיום שביעי לליל שמיני כ' בגנת ורדים‬ ‫לנהוג על פי ההלכה הפשוטה‪ ,‬ולא לברך‬ ‫(או"ח כלל א' סי' כ"ח) שאפשר להקל לומר‬ ‫שבע ברכות אם נמשכה הסעודה לליל‬ ‫שהשמחה במעונו‪ .‬אבל שבע ברכות אי‬ ‫שמיני‪.‬‬ ‫אפשר לומר כשנמשך הסעודה לליל שמיני‪.‬‬ ‫ומי שילמוד במשנה הלכות‬ ‫אי"ה אם יהי' לי זכות בעוה"ב‬ ‫אשתדל להתפלל בעדו‬ ‫מהקדמת שו"ת משנ"ה מהד' תשס"ט‬ ‫לג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ניצוצי הדף‬ ‫בכורות מ"ז ע"א‬ ‫הש"ס (יבמות סב‪ ).‬מביא דברי הטורי אבן‬ ‫בשו"ע (אהע"ז סי' א' סע' ד') היו לו בנים‬ ‫שהקשה מהגמרא ר"ה‪ ,‬דמבואר שאם קיים‬ ‫ונתגייר הוא והם‪ ,‬קיים המצוה זו‪ .‬כן הוא‬ ‫מצוה כשהוא שוטה‪ ,‬לא יצא ידי חובתו‪.‬‬ ‫דעת הרמב"ם והטור‪ .‬ותוס' ומהרי"ל ס"ל‬ ‫וא"כ אמאי קיים המצוה כשהיו לו בנים‬ ‫דאפי' לא נתגיירו בניו נמי קיים פו"ר (עי'‬ ‫בגיותו ונתגיירו‪ ,‬הרי עשה את מעשה‬ ‫חלקת מחוקק ובית שמואל שם)‪ .‬ויל"ע באם‬ ‫המצוה בזמן היותו פטור מן המצוות‪.‬‬ ‫בניו לא נתגיירו אבל בני בניו נתגיירו‪ ,‬אם‬ ‫קיים פ"ו‪ .‬די"ל כמו גבי מתו בניו והניחו בן‬ ‫ועיין במנחת חינוך הנ"ל (מצוה א' סק"ב)‬ ‫ובת קיים פ"ו‪ ,‬וה"נ לא שנא‪ .‬או דילמא‬ ‫שכתב לחקור‪ ,‬אם מצות פריה ורביה היא‬ ‫דהכא גרע‪ ,‬דכיון דבניו לא נתגיירו עמו פקע‬ ‫במעשה המצוה‪ ,‬כשאחר כן הוברר שהיה זה‬ ‫יחס בני בניו אליו‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫מעשה של פריה ורביה‪ ,‬כמו זורע בשבת‬ ‫דאינו חייב עד שנשתרש‪ .‬או שהמצוה‬ ‫בטורי אבן (ר"ה דף כ"ח) הקשה דאיך יצא‬ ‫מתקיימת כשיש לו בן‪ ,‬ומעשה המצוה אינו‬ ‫בבנים שהיו לו בהיותו עכו"ם‪ ,‬והרי אין‬ ‫אלא הכשר הכרחי‪ .‬ולא דמי ללולב דמעשה‬ ‫עכו"ם מצווה אפ"ו‪ .‬וכתב ההוא משום‬ ‫המצוה נעשה מיד‪ ,‬ואין לה משך זמן כלל‪.‬‬ ‫המצוה הוא על מצות שבת‪ ,‬עיי"ש‪ .‬ובמנחת‬ ‫ולפ"ז י"ל דמש"ה אם היו לו בנים בגיותו‬ ‫חינוך (מצוה א' ס"ב) כתב דעיקר קיום מצות‬ ‫ונתגייר‪ ,‬מקיים מצות פריה ורביה‪ ,‬דמעשה‬ ‫פ"ו הוא בהא דיש לו בנים‪ ,‬ומעשה הביאה‬ ‫המצוה אינה אלא הכשר‪.‬‬ ‫אינה אלא הכשר מצוה בלבד‪ .‬וכיון דיש לו‬ ‫בנים עתה בגירותו ומתייחסים אחריו‪ ,‬שפיר‬ ‫אולם התוס' (ב"ב יג‪ .‬ד"ה כופין) כתבו על מה‬ ‫קיים המצוה‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫שאמרו בגמרא (חגיגה ב‪ ):‬מי שחציו עבד‬ ‫וכו' והא יבוא עשה דפריה ורביה וידחה לא‬ ‫אך עדיין צריכים אנו לדברי הטו"א‪ ,‬דהרי‬ ‫תעשה ד'לא יהיה קדש'‪ .‬ותירצו‪ ,‬דבעידנא‬ ‫לשון התוס' הוא כיון דבגיותו קיים‪ ,‬הרי‬ ‫דמיעקרא לאו לא מקיים לעשה‪ ,‬דבשעת‬ ‫דסמכו הא דזרעו מיוחס אחריו אהא דקיים‬ ‫העראה עוקר הלאו‪ ,‬ואילו מצות פריה ורביה‬ ‫המצוה בהיותו עכו"ם‪ .‬וע"כ צ"ל דכוונתם‬ ‫מקיים בגמר הביאה‪ .‬ומבואר דמצות פריה‬ ‫למצות שבת לפי מה דכתבו האחרונים‬ ‫ורביה מתקיימת במעשה המצוה‪ .‬וכן משמע‬ ‫דעכו"ם אינו מצוות על פר"ו (יעויין‬ ‫מרש"י (פסחים עב‪ .):‬וכן משמע מהר"ן (שם‬ ‫במהרש"א ריש חגיגה‪ ,‬משל"מ פ"ט מהל' מלכים‬ ‫ז‪ ).‬שהקשה‪ ,‬אמאי אין מברכים על פריה‬ ‫סק"ב‪ ,‬א"מ סי' א' סק"ב‪ ,‬מנ"ח שם‪ ,‬ועוד)‪.‬‬ ‫ורביה‪ .‬ותירץ‪ ,‬דיש בזה משום 'לא יראה בך‬ ‫וביותר אי הביאה הוה הכשר מצוה או עצם‬ ‫ערות דבר'‪ .‬ומשמע דבלא זה יכול לברך‪.‬‬ ‫המצוה מצינו מחלוקת‪ .‬ובענין היו לו בנים‬ ‫ומוכח דבזה מקיים המצוה‪.‬‬ ‫בגיותו וכו'‪ ,‬הנה בשו"ע (אהע"ז סי' א' סע' ז')‬ ‫והנה ז"ל הלבוש (שם סק"ז) גר שהיו לו בנים‬ ‫פסק דקיים מצות פריה ורביה‪ .‬ובגליון‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לד‬ ‫הקב"ה ע"י משה רבינו ע"ה‪ ,‬לא שהקב"ה‬ ‫בגיותו‪ ,‬ונתגייר הוא ובניו ובנותיו ‪ -‬הרי זה‬ ‫אמר כן לנביאים שלפניו‪ .‬כגון זה‪ ,‬שאין אנו‬ ‫קיים פ"ו‪ ,‬שגם בגיותו יש להם יחם‬ ‫אוכלין אבר מן החי‪ ,‬אינו מפני שהקב"ה‬ ‫ומתייחסים אחריו‪ ,‬שנא' "בלאדן בן‬ ‫אסר אותו לנח‪ ,‬אלא לפי שמשה אסר עלינו‬ ‫בלאדן" (מ"ב כ‪:‬יב‪ ,‬ישעי' לט‪:‬א)‪ .‬הרי שיחסו‬ ‫אבר מן החי במה שצוה בסיני שיתקיים‬ ‫אחר אביו‪ ,‬וגם עתה עודן בניו הם‪ .‬אבל אם‬ ‫איסור אבר מן החי כו'‪ .‬הלא תראה מה‬ ‫לא נתגיירו בניו לא קיים‪ ,‬דכיון שהוא‬ ‫שאמרו תרי"ג מצות נאמרו לו למשה מסיני‬ ‫ישראל והם גויים אינם נקראים בניו וכו'‪.‬‬ ‫וכל אלו מכלל המצות‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫עבד שהיו לו וכו' לא קיים‪ ,‬שאינם‬ ‫מתייחסים אחריו אפי' בעבדותו‪ ,‬דכתיב‬ ‫וכ"כ הרא"מ בריש בראשית‪ ,‬ועי' מל"מ‬ ‫"שבו לכם פה עם החמור" (בראשית כב‪:‬ה)‬ ‫(הל' מלכים פ"י סוה"ז)‪ ,‬ועיין לזה"ק בשו"ת‬ ‫א‬ ‫וכו'‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫בית שערים (סי' ק"י)‪ ,‬ועיין כמה פעמים בזה‬ ‫בשו"ת משנה הלכות (ח"י סי' ר"נ ש"ו)‪.‬‬ ‫והנה בגמ' (סנהדרין נט‪ ).‬דאמר רבי יוסי ברבי‬ ‫ולפ"ז גם מצות פו"ר דלא נשנית בסיני‪,‬‬ ‫חנינא‪ :‬כל מצוה שנאמרה לבני נח ונשנית‬ ‫היינו דלא נתפרש ציווי זה בתורה שבכתב‪,‬‬ ‫בסיני ‪ -‬לזה ולזה נאמרה‪ .‬לבני נח ולא נשנית‬ ‫אבל מ"מ הקב"ה ציוה אותנו במצוה זו ע"י‬ ‫בסיני ‪ -‬לישראל נאמרה ולא לבני נח‪ .‬ואנו‬ ‫משה רבינו במעמד הר סיני‪.‬‬ ‫אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דרבי יהודה‪.‬‬ ‫ופרש"י‪ ,‬וכל שלא נשנית בסיני נאמרה‬ ‫ובס' בפקודיך אתבונן (מצות א') כתב‬ ‫לישראל ולא לבני נח‪ .‬מסיני ואילך‪ ,‬אע"ג‬ ‫בפשוטו היה נראה יותר כצד הראשון‪ ,‬דהרי‬ ‫דעד סיני נצטוו עליה כו'‪ ,‬ישראל שיצאו‬ ‫חזינן דמה שנתגיירו אינו היחוס לגבי פו"ר‪,‬‬ ‫לקדושה עמדו באיסורן‪ ,‬אבל נכרים נטלן‬ ‫אלא דיש חסרון בלא נתגיירו גם הם עמו‪,‬‬ ‫מהן כו'‪ ,‬עי"ש‪.‬‬ ‫דא"א לקיים המצוה בבן גוי‪ .‬וא"כ י"ל דכיון‬ ‫דבני בניו נתגיירו‪ ,‬שוב יש לו בנים כשרים‬ ‫ומבואר (שם ע"ב) דמצות פריה ורביה‬ ‫לצאת בהן ידי פו"ר‪ ,‬ולית לן במה שאביהם‬ ‫נאמרה לבני נח ולא נשנית בסיני‪ ,‬ולפיכך‬ ‫לא נתגייר‪ ,‬דלא גרע ממתו דאינו מקיים עוד‬ ‫אף ב"נ היו מצווים במצות פו"ר עד מתן‬ ‫פ"ו בבנים אלו רק בבנים שנולדו מבניו‪ .‬וכן‬ ‫תורה‪ ,‬אך ממתן תורה תו אין ב"נ מצווים על‬ ‫כאן הוא מקיים המצוה מעיקרא בבני בניו‪.‬‬ ‫פו"ר אלא ישראל‪.‬‬ ‫אך באמת נראה דזה תלי במה שנידון באורך‬ ‫ולכאורה הי' נראה לפ"ז דציווי בני ישראל‬ ‫בשערי תורה אם הא דמקיים המצוה בבני‬ ‫במצות פו"ר הוא ממה שאמר הקב"ה כן‬ ‫בניו‪ ,‬היינו משום שהם במקום בניו‪ ,‬דלצד זה‬ ‫לאדם הראשון ולנח‪ ,‬דהא לא נשנה ציווי זה‬ ‫שפיר י"ל דגם הכא יוצא‪ .‬אכן למה שכתבנו‬ ‫לישראל במתן תורה‪ .‬אך הרמב"ם (פיה"מ‬ ‫שם דמוכח יותר דעיקר קיום המצוה הוא בבניו‪,‬‬ ‫חולין ק‪ ):‬כ' שכל מה שאנו מרחיקים או‬ ‫ורק דתנאי הוא הדבר שישאר מהם זרע‪ ,‬דאז‬ ‫עושים היום‪ ,‬אין אנו עושים אלא במצות‬ ‫א‬ ‫ולפי דברי הלבוש היינו יכולים לחדש‪ ,‬דהיות בניו של אדם נקרא מעשה ידיו‪ ,‬וא"כ היות דלגבי‬ ‫גוי ג"כ נקראים בניו והוה מעשה ידיו‪ .‬וא"כ כאשר מגייר עצמו‪ ,‬מגייר ג"כ מעשי ידיו עמו‪ ,‬וכמ"ש‬ ‫השם משמואל שגר שנתגייר גם כליו נתגיירו עמו ואינו צריך טבילה‪ .‬הגם כי נחלקו עליו הפוסקים‪,‬‬ ‫מ"מ לגבי מעשי ידיו שנתגיירו עמו נוכל לומר דנכלל בגירות בניו‪.‬‬ ‫לה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יקיים מצות פר"ו‪ ,‬דאז אינו בר חיובא אלא‬ ‫אף דמתו מקיים המצוה בהם ע"י בני בניו‬ ‫במצות לשבת‪ ,‬וכעת שנתגייר יקיים מצות‬ ‫שנשארו מבניו‪ ,‬א"כ י"ל דהכא דבניו עצמם‬ ‫פרו ורבו שאז לא היה בר חיובא בחלק זה‬ ‫לא נתגיירו ובהם אינו מקיים פו"ר‪ ,‬דתו אינו‬ ‫מהמצוה‪.‬‬ ‫מקיים המצוה גם בבני בניהם‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫ועיקר ראיית המנ"ח צ"ב ממה שהוכיח‬ ‫ואנו אין לנו אלא גיד הנשה ואליבא דר"י‪.‬‬ ‫מהא דהיו לו בנים ומתו‪ ,‬דלא קיים מצות‬ ‫דעת היד רמ"ה דה"ה פריה ורביה‪ ,‬דלא‬ ‫פ"ו במעשה הביאה אלא רק בעצם מציאות‬ ‫נשנית בסיני אלא משום דצריך מנין אחר‬ ‫הבנים‪ ,‬דהרי שפיר איכא למימר דמעשה‬ ‫להתירו‪ .‬וא"כ קודם מתן תורה היה נוהג‬ ‫הביאה היא מעשה מצוה דפ"ו‪ .‬אלא כיון‬ ‫לכל בני נח ואח"כ רק לישראל‪ .‬אבל התוס'‬ ‫שלבסוף מתו נמצא שלא יישב את העולם‪.‬‬ ‫(חגיגה ב‪ ):‬כתבו‪ ,‬דפו"ר אכולהו בני נח‬ ‫דהרי גם אי נימא דמציאות הבנים היא קיום‬ ‫כתיב‪ .‬ועי' מהרש"א (שם) שהק' דמוכח‬ ‫המצוה‪ ,‬א"כ תיקשי שהרי לבסוף מתו‪ ,‬וא"כ‬ ‫מסוגיין דלאחר מתן תורה נוהג רק בישראל‪.‬‬ ‫נמצא שאין כאן פ"ו‪ .‬אלא ע"כ כיון דעד‬ ‫ותי' הטורי אבן (שם) דכוונת תוס' הוא‬ ‫השתא היו חיים‪ ,‬הרי קיים המצוה‪ .‬ה"נ‬ ‫משום דנצטוו בני נח קודם מ"ת‪ .‬א"כ אחר‬ ‫אפשר לומר לגבי הביאה‪ ,‬כיון שע"י ביאה‬ ‫מ"ת לא פקע החיוב מעבדים שיש להם‬ ‫זו יישב את העולם‪ ,‬הרי הוא קיים מצוה עד‬ ‫קדושה שנצטוו בהרבה מצוות‪.‬‬ ‫שמתו‪.‬‬ ‫וכעין מה שכתב המאירי (יבמות סב‪ ).‬שביאר‬ ‫ואמנם הגרא"ו בקובץ הערות (סי' ס"ט אות‬ ‫דעת רבי יוחנן שגוי שהיו לו בנים ונתגייר‬ ‫כ"ו) כתב לחלוק על המנ"ח ולישב דברי‬ ‫קיים פריה ורביה‪ .‬וזה לשונו‪ ,‬יראה מסוגיא‬ ‫התוס' הנ"ל‪ ,‬ותו"ד הם דאף דקיום המצוה‬ ‫זו שבני נח מצווים בפריה ורביה‪ ,‬וכדקאמר‬ ‫הוא רק בלידת הבנים‪ ,‬מ"מ מה שמוטל על‬ ‫דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫האדם לעשות הוא הביאה‪ ,‬דהלידה באה‬ ‫וכבר תמה משנה למלך (פ"י מהל' מלכים ה"ז)‬ ‫אח"כ בידי שמים‪ .‬וא"כ נמצא דמעשה‬ ‫על דברי התוס' (חגיגה ב‪ :‬ד"ה לא תהו)‬ ‫הביאה‪ ,‬הגם שאינו קיום המצוה כיון‬ ‫שכתבו דעבדים כנענים חייבים בפרו ורבו‬ ‫שעדיין לא נולד‪ ,‬מ"מ ודאי דהוי מעשה‬ ‫דאכולהו בני נח כתיב‪ .‬ועוד שבירושלמי‬ ‫מצוה‪ .‬אך העראה אינו מגוף המצוה אלא רק‬ ‫אמרו שכל המחוייב בפריה ורביה אסור‬ ‫הכשר מצוה‪ ,‬והארכנו מזה במקום אחר‬ ‫לישא אשה במועד‪ ,‬ולפיכך עבד אסור לישא‬ ‫ואכמ"ל כעת‪.‬‬ ‫במועד‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫והנה זה"ק בשו"ת בית שערים (חיו"ד סי'‬ ‫והנה לפ"מ שכתבנו מדברי התוס' דבגמר‬ ‫ק"י) כתב‪ ,‬ולפמ"ש יש לחדש עוד דתוס'‬ ‫ביאה מקיים מצוה פרו ורבו [ואנחנו לא‬ ‫ורמב"ם לשיטתיהו אזלי‪ .‬דבחולין (ק‪ ):‬א"ל‬ ‫נעיין בזה בדוקא אם אח"כ נולד מזה זרע‬ ‫בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו‪ .‬ופירש"י‬ ‫של קיימא]‪ ,‬מ"מ בזה לקיים מצות לשבת‬ ‫שלא הוזהרו כלל עד סיני‪ ,‬אלא לאחר‬ ‫בודאי דוקא כשנולד כבר ילד בר קיימא‪.‬‬ ‫שהוזהרו בסיני נכתב במקומו להודיע על‬ ‫ולפ"ז אם נאמר דבן נח מצווה רק על מצות‬ ‫איזה מעשה הוזהרו‪ ,‬עיין שם‪.‬‬ ‫לשבת‪ ,‬מ"מ על מצות פרו ורבו אינו בר‬ ‫חיובא‪ .‬ולפ"ז יקשה קושית הטו"א איך‬ ‫אבל הרמב"ם בפיה"מ כתב‪ ,‬מה שאמר‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לו‬ ‫שפיר כתבו (חולין ק"ג) דאמה"ח הוי איסור‬ ‫מסיני נאסר וכו' שכל מה שאנו מרחיקים או‬ ‫מוסיף משום דמוסיף איסור לב"נ כיון דהוי‬ ‫עושים היום אין אנו עושין אלא במצות‬ ‫משם אחד‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬ ‫הקב"ה ע"י מרע"ה‪ ,‬לא מפני שהקב"ה אמר‬ ‫זה לנביאים שלפניו‪ ,‬כגון זה שאין אנו‬ ‫ולפי דבריו יש להבין ג"כ דברי התוס'‬ ‫אוכלין אמה"ח אינו מפני שהקב"ה אסרו‬ ‫דבאמת לשי' התוס' נמשך פרו ורבו‬ ‫לנח‪ ,‬אלא לפי שמשה אסר עלינו אמה"ח‬ ‫לישראל מכח המצוה שהיה לבן נח‪ ,‬וא"כ‬ ‫במה שצוה בסיני שיתקיים איסור אמה"ח‬ ‫גם כן שנתגיירו בניו עצמו נמשך המצוה‬ ‫וכו'‪ .‬מבואר דמה שאסור לישראל אמה"ח‬ ‫מקודם ואינו מיקרי אינו בר חיובא כי הוא‬ ‫אינו מקרא ד"אך בשר בנפשו" (בראשית‬ ‫משם אחד‪ ,‬ואפילו אם לא נתגיירו בניו עמו‬ ‫ט‪:‬ד) וכו' שנאמר לנח‪ ,‬רק משום "ולא תאכל‬ ‫ג"כ לשיטת התוס' דהוה מצוה משם אחד‪,‬‬ ‫הנפש עם הבשר" (דברים יב‪:‬כג) שנאמר‬ ‫ומשו"ה יצא מצות פרו ורבו משא"כ לדעת‬ ‫למשה בסיני‪.‬‬ ‫הרמב"ם צריך שיגיירו בניו עם שהרי אינו‬ ‫משם אחד‪ ,‬ומשו"ה צריך שיתגיירו בניו‬ ‫ומעתה נ"ל דאם מתרין בו שלא יאכל‬ ‫עמו‪ ,‬אמנם להרמב"ם קושית הטו"א‬ ‫אמה"ח‪ ,‬צריכין להתרות בו משום 'ולא‬ ‫והמנ"ח דהרי אז אינו בר חיובא בזה צ"ב‪.‬‬ ‫תאכל הנפש עם הבשר'‪ .‬ואם התרו בו משום‬ ‫'אך בשר בנפשו' אינו חייב מלקות‪ ,‬דאין‬ ‫בירושלמי (כט‪ ).‬בני בנים מה הן‪ ,‬ר"מ אמר‬ ‫איסור לישראל כלל מצד מקרא זה‪ ,‬רק‬ ‫בני בנים שכאן הוא בנים של הלן‪ .‬רי"א בני‬ ‫משום מקרא ולאו הנאמר בסיני‪.‬‬ ‫בנים אינן כבנים‪ .‬ר"ש בריה דר"י בון ור'‬ ‫מתניה הוון יתבין סברין מימר הוא בני בנים‬ ‫ולפ"ז מיושב קושית פר"ח דלא מקרי איסור‬ ‫שכאן הוא בני בנים של הלן א"ל ר"י בר' בון‬ ‫מוסיף רק אם האיסור שחל על האיסור כבר‬ ‫בני בנים קפצה עליהן ירושה של תורה‪.‬‬ ‫הוא משם אחד עם מה שמוסיף‪ ,‬כגון א"א‬ ‫שפרסה נדה‪ ,‬מיגו דחל איסור נדה לגבי‬ ‫ומבאר הקרבן העדה בביאורו השני‪ ,‬הואיל‬ ‫בעלה‪ ,‬חל נמי לגבי אחרים על איסור א"א‬ ‫ובני בנים יורשים את הזקן‪ ,‬ה"נ חייב הזקן‬ ‫משום מוסיף‪ .‬עיין רש"י (יבמות נ"ד) דשם‬ ‫במזונותם‪ .‬וא"ל ר"י דהתם הטעם כיון דבני‬ ‫איסור נדה הוא אחד לגבי בעלה ולגבי‬ ‫בנים יורשים מן התורה‪ ,‬אבל מזון בניו‬ ‫אחרים‪ .‬אבל כאן איך נאמר מיגו דחל לאו‬ ‫הקטנים אינו אלא מדרבנן‪ ,‬ואפש"ל שהזקן‬ ‫ד'אך בשר בנפשו' לגבי ב"נ חל נמי לאו‬ ‫פטור‪ .‬ובנפ"מ מבאר עוד דלגבי ירושה‬ ‫ד'לא תאכל הנפש עם הבשר' לגבי ישראל‪,‬‬ ‫שאני‪ ,‬שהן באין תחת אביהן‪ ,‬משא"כ גבי‬ ‫הא שם לאו אחר הוא‪ ,‬שאינו לגבי ב"נ ולאו‬ ‫מזונות דלאו מן הדין הוא אלא מתקנת‬ ‫דב"נ אינו בישראל ‪ -‬זה לא מקרי איסור‬ ‫חכמים‪ ,‬ולא תיקנו אלא בבניו‪.‬‬ ‫מוסיף‪ ,‬וא"ש‪:‬‬ ‫צל"ע מהו הקורבה שיש לאבי אב על בן‬ ‫אך תוס' לא ס"ל כפירוש הרמב"ם רק‬ ‫בנו‪ ,‬אי דינו כאב או לא לגבי שאר דיני‬ ‫כפירש"י הנ"ל‪ .‬וא"כ ס"ל דכל מצוה‬ ‫התורה‪ ,‬כגון לגבי כיבוד אבי אב‪ .‬והנה בגמ'‬ ‫שנאמרה לב"נ ונשנית בסיני‪ ,‬לזה ולזה‬ ‫(מכות י‪ ).‬אי'‪ ,‬תני חדא אב שהרג בנו‪ ,‬נעשה‬ ‫נאמרה‪ ,‬ותרי לאוי שייכי בין בישראל בין‬ ‫לו גואל הדם‪ .‬ותניא אידך אין בנו נעשה לו‬ ‫בב"נ‪ ,‬ואין נפ"מ מאיזה מקרא מתרין אותו‪,‬‬ ‫גואל הדם וכו' לא קשיא‪ ,‬הא בבנו הא בבן‬ ‫לז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫רשב"ם (ב"ב קמ"ג) ע"ש‪ .‬וראה עוד שדי‬ ‫בנו‪ .‬וברש"י כתב‪ ,‬והא דתניא בנו נעשה לו‬ ‫חמד (פאת השדה‪ ,‬כללים מערכה הב' סי' י"ח)‬ ‫גואל הדם‪ ,‬בבנו של הרוג קאמר שהוא בן‬ ‫שכתב דכ"כ גם כן המהרש"א (חא"ג שילהי‬ ‫בנו של רוצח‪ ,‬ואינו מוזהר על כבודו‪.‬‬ ‫מס' סוטה מט‪ ).‬בההיא דא"ל לאו ברך אנא‪.‬‬ ‫ובמהר"ץ חיות הביא דביו"ד (סי' ר"מ סע'‬ ‫מיהו שלמים וכן רבים חולקים על סברת‬ ‫כ"ד) מבואר ברמ"א דחייב אדם בכבוד אבי‬ ‫רבינו מהרי"ק‪ ,‬וסוברים דלכל דבר אמרו בני‬ ‫אביו‪ .‬והט"ז כתב‪ ,‬נעלם מהחלוקים וסוברים‬ ‫בנים הם כבנים‪ ,‬וחייב בכבוד אבי אביו (עי'‬ ‫דאין אדם חייב בכיבוד אבי אביו‪ ,‬דברי‬ ‫ביו"ד סוף סי' ר"מ)‪ ,‬עכ"ד‪ .‬וע"ע שם שהאריך‬ ‫רש"י עה"פ "ויזבח זבחים לאלקי אביו‬ ‫בענין זה מאוד‪.‬‬ ‫יצחק" (בראשית מו‪:‬א)‪ .‬והיינו דשם משמע‬ ‫וע"ש שהביא דברי האהל יעקב‪ ,‬והאריך‬ ‫ברש"י דחייב אדם בכבוד אבי אביו‪ ,‬דכתב‬ ‫שזה מחלוקת גדולה בין הראשונים ז"ל אי‬ ‫חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו‪,‬‬ ‫הא דקיי"ל דבני בנים הרי הן כבנים לענין‬ ‫ולפיכך תלה ביצחק ולא באברהם‪.‬‬ ‫פריה ורביה בלבד איתמר‪ ,‬ולא ילפינן ממנה‬ ‫ובמהר"ץ חיות מעיר דברש"י במכות‬ ‫לשאר מקומות‪ .‬ואם מצינו בשאר מקומות‬ ‫משמע דליכא חיוב כיבוד לאבי אביו‪ .‬וע"ע‬ ‫ג"כ דבני בנים הרי הן כבנים‪ ,‬הוא מטעם‬ ‫ברש"י (סוטה מט‪ .‬ד"ה בר ברתך) דמשמע‬ ‫דיש לנו קרא מיותר שם לרבות כן‪ .‬או לא‬ ‫כמ"ש במכות‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫שנא בין פריה ורביה לשאר מקומות‪ ,‬וילפי'‬ ‫ובגליון הש"ס להרעק"א מביא לעיין‬ ‫משם דבני בנים הרי הן כבנים‪ .‬ועיין בס' בית‬ ‫בדרשות הראנ"ח (פ' תולדות)‪ ,‬דהתם מבאר‬ ‫אהרן (כללי הש"ס רחמי האב על בני בניו)‪.‬‬ ‫באריכות בענין זה דחיוב כיבוד זקינו‪ ,‬והביא‬ ‫ולפ"ז יש לומר דתליא בזה‪ ,‬דאי אמרינן‬ ‫דבמהרי"ק בדין קדיש היתומים כתב שאין‬ ‫בכל מקום בני בנים הרי הם כבנים‪ ,‬ולא‬ ‫הבנים חייבים בכבוד הזקנים‪ ,‬שלא נאמר‬ ‫צריך ילפותא מיוחדת לזה‪ ,‬א"כ הכ"נ לגבי‬ ‫בני בנים ה"ה כבנים אלא לענין חיוב פריה‬ ‫עכו"ם ג"כ נימא הכי‪ ,‬ובפרט לגבי פרי'‬ ‫ורביה‪ .‬והראנ"ח עצמו מאריך לבאר דברי‬ ‫ורבי' שלכו"ע בני בנים הרי הן כבנים‪ .‬אבל‬ ‫הגמ' והרש"י שם‪ ,‬דאין הכוונה דלגמרי אינו‬ ‫אי צריך לימוד מיוחד בני בנים הרי הן‬ ‫מוזהר‪ ,‬דמ"מ יש קצת מצוה בכבודו‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫כבנים‪ ,‬א"כ הרי לא מצינו לגבי עכו"ם אלא‬ ‫שיטת הגר"א היא שמש"ס סוטה נלמד דין‬ ‫שמתיחס אחר אביו‪ ,‬משא"כ אין לנו קרא‬ ‫חדש‪ ,‬שאמנם בני בנים הם כבנים‪ ,‬אבל בני‬ ‫מיוחד שבני בניו מקרי בניו‪.‬‬ ‫בנות אינם כבנים לגבי חיוב כבוד של זקינם‪.‬‬ ‫א"כ הכ"נ לקיים מצות פרי' ורבי' באופן‬ ‫ובר בריה דרב אחא בר יעקב היה רק בן בתו‪,‬‬ ‫דרק בני בניו התגיירו לא מצינו קרא מיוחד‬ ‫לכן לא נתחייב בכבודו‪.‬‬ ‫שקיים המצוה‪ ,‬הגם שמצינו שייכות לבן‬ ‫חמד (מערכת הב' כללים כלל ס')‬ ‫בשדי‬ ‫הבן‪ ,‬כמו באבימלך "אם תשקור לי וגו'‬ ‫שהביא דברי היד מלאכי (כללי דינים אות‬ ‫ולנכדי וגו'" (בראשית כא‪:‬כג)‪ ,‬וכן לגבי זרעו‬ ‫קמ"ט) שכתב בשם הרב מוהריק"ו (שורש‬ ‫של עשו וזרעו של עמלק‪ ,‬מ"מ אינו ראי'‬ ‫מ"ד) דדוקא לענין פריה ורביה הם כבנים‬ ‫לגבי מצוה פרו ורבו כנ"ל‪ ,‬כי אין קרא‬ ‫ולא לענין אחר‪ .‬וכתב השדי חמד דכ"כ‬ ‫מיוחד‪ ,‬ויל"ע‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לח‬ ‫דף מ"ט ע"א‬ ‫מנר חנוכה ערב שבת‪ .‬ואולי עפ"י דברי‬ ‫איתמר‪ ,‬הפודה את בנו בתוך שלשים יום‪,‬‬ ‫הבנין שלמה (סי' נ"ג) דעיקר הנס בעצם‬ ‫רב אמר בנו פדוי‪ ,‬ושמואל אמר אין בנו פדוי‪.‬‬ ‫היתה על נר המערבי שהיתה דולקת כל‬ ‫פדיון הבן שחל זמנו בשבת‪ ,‬אין פודין אותו‬ ‫היום‪ ,‬וממילא תיקנו כבר על הלילה‪ .‬וא"כ‬ ‫בערב שבת‪ .‬ולמה אי אפשר לפדות בשבת‬ ‫הרי בעצם היו צריכים לברך על ההדלקה‬ ‫עצמו‪.‬‬ ‫ביום דוקא דמיני' נפיק הנס‪ ,‬ומברכין‬ ‫מקודם‪ .‬והכ"נ בערב שבת חנוכה למד‬ ‫החתם סופר בתשובה (ח"ו סי' ז') לענין‬ ‫המהרש"ל דעיקר התקנה על נר ביום‬ ‫פדיון הבן שאם חל זמנו בשבת אין פודין‬ ‫השבת‪ ,‬ואנו מברכין מקודם‪ ,‬כמו בכל‬ ‫אותו בערב שבת‪ ,‬וז"ל‪ :‬ומש"כ המהרש"ל‬ ‫חנוכה אנו מברכין מקודם הכ"נ יכולים‬ ‫בתשובה וז"ל‪ ,‬דאין חשש לברך קודם זמנו‬ ‫לברך מקודם‪.‬‬ ‫כמו בנר חנוכה בער"ש קודם לילה דאומר‬ ‫'וצונו' אע"ג ללא הגיע זמנו‪ .‬כבר הרגיש‬ ‫אמנם כנראה כוונת רבינו החת"ס דלפני‬ ‫בזה תרומת הדשן בעצמו (סי' רס"ט) וכתב‬ ‫שבת‪ ,‬דהיינו קודם יום הל' אין חיוב פדיון‪,‬‬ ‫דהתם אי אפשר בענין אחר‪ ,‬משא"כ הכא‪.‬‬ ‫וא"כ אינו בכלל המצוה‪ .‬וכמו שאין‬ ‫משלמים חוב לפני שלווה‪ ,‬הכ"נ היות‬ ‫ולפע"ד לא היה צריך לדחוק בזה כלל‪,‬‬ ‫דפדיון הבן היא ענין פריעת חוב לכהן‪,‬‬ ‫דבשלמא נר חנוכה אי אפשר לשמונה ימים‬ ‫ולפני שבת אינו חייב בכלל הכסף‪ ,‬ומה שייך‬ ‫בלי שבת‪ ,‬וא"כ חשמונאים שתיקנו הדלקת‬ ‫שישלם לפני שלווה‪ .‬הגם דמצינו כעין זה‬ ‫נר חנוכה‪ ,‬מעיקרא הכי תיקנו להיות זמן‬ ‫בנדרים שמיפר הנדר על שם העתיד‪ ,‬ואולי‬ ‫הדלקתו קודם לילה‪ ,‬ושייך 'וצונו' שהרי‬ ‫הכ"נ יש לומר בזה‪ ,‬מ"מ יש לחלק בזה‪.‬‬ ‫המתקנים כך ציוו מעיקרא‪ .‬משא"כ בפדיון‬ ‫הבן לא נתקן מעולם לפדות קודם זמנו‪,‬‬ ‫והנה המשיב דבר (סי' פ"ה) העיר דלפי מה‬ ‫עכ"ל‪.‬‬ ‫שביאר דמצות פדיון הבן אינו אלא חוב‪,‬‬ ‫ולכך לא בעי להפריש ה"מ ודלא כשיטת‬ ‫ועיין בשו"ת משנה הלכות שהביא בהאי‬ ‫רש"י‪ ,‬מ"מ יש בזה מצוה לשלם בזמן‬ ‫ענינא לתש' מהר"י ברונא (סי' קכ"א)‬ ‫שנתחייב כמו כל המצוות‪ ,‬שזריזין מקדימין‬ ‫מתלמידי בעל תרוה"ד שדן בדין פדיון הבן‬ ‫למצוות‪ .‬וכמ"ש הרא"ש (סוף בכורות) דמי‬ ‫בער"ש‪ ,‬וכתב דאפי' ליתן המעות לכהן‬ ‫שנולד לו בן בכור וכו' ואחר שיהיה בן‬ ‫ביום ל' בער"ש כדי שיחול הפדיון בשבת‬ ‫שלושים יום לא יאחר מצוותו‪ ,‬כמו שאמרו‬ ‫אפ"ה אסור‪ ,‬דומיא דמקח וממכר דאסור‬ ‫חכמים 'ושמרתם את המצוות'‪ ,‬מצוה הבאה‬ ‫ליתן מעות מער"ש ע"מ שלא יחול המקח‬ ‫לידך אל תחמיצנה‪ .‬וכן לשון המחבר שלא‬ ‫אלא בשבת‪ .‬והביא שם פסק רבו התרוה"ד‪,‬‬ ‫ישהה המצוה‪.‬‬ ‫וקראו מהר"י מרופורק להמתין ליום א'‪.‬‬ ‫ומשמע מזה דגם התרוה"ד אפשר דחש‬ ‫וכתב הנצי"ב דלא משום שיום ל"א הוא‬ ‫לאיסור מו"מ בכה"ג‪.‬‬ ‫מצוה הבא בזמנו יותר מיום ל"ב‪ ,‬ואחד כמו‬ ‫במצוות מילה שיום השמיני הוא מצוה‬ ‫והנה יש להסביר קצת בדברי המהרש"ל‬ ‫בזמנו יותר מהימים שאח"כ‪ .‬אבל בפדיון‬ ‫למה הביא ראי' שמותר לברך קודם זמנו‬ ‫לט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫בשו"ע (או"ח סי' של"ט) ואין פודין את הבן‪.‬‬ ‫הבן אינו כן‪ ,‬שהרי לא כתיב אלא 'ופדויו‬ ‫והרמ"א (סי' ש"ז סי"א בהגה) כאן דכשם‬ ‫מבן חודש תפדה'‪ ,‬ולא נתמעט אלא לפני ל'‪,‬‬ ‫שאין לווין בשבת‪ ,‬כך אין פורעין בשבת‪.‬‬ ‫אבל לאחר ל' יום לעולם זמנו הוא‪ .‬וכ"כ‬ ‫ופירש המגן אברהם בשם התוס' הטעם‪,‬‬ ‫בפשיטות הריטב"א‪.‬‬ ‫כיון שאם אומר בלשון פריעה אתי למחוק‪,‬‬ ‫ומבואר בדברי הנצי"ב דליכא שלא בזמנו‬ ‫ואם אומר בלשון חזרה מדכר דכיר‪.‬‬ ‫בפדיון הבן‪ ,‬אלא דהקשה על זה מלשון‬ ‫וכתב עוד בשם ריב"ש שאסור לפדות הבן‬ ‫התוס' (מו"ק ח‪ :‬ד"ה מפני ביטול פ"ו)‬ ‫בשבת‪ ,‬דהוי כפריעת חוב שאסור בשבת‪ ,‬כן‬ ‫שהסתפקו לגבי סעודת פדיון הבן אי מותר‬ ‫כתב שם (סי' קנ"ג)‪ .‬והאיסור משום שמקנה‬ ‫לעשות בחול המועד‪ ,‬דמילה כיון שזמנו‬ ‫לכהן ה' סלעים‪ .‬ואפי' א"ת דהוי פריעת חוב‬ ‫קבוע אין לבטל זה מפני זה‪ .‬אבל בפדיון‬ ‫נמי אסור‪ ,‬כמובא (שבת קמט‪ ).‬בני חבורה‬ ‫הבן לא קמשמע מהתם‪ ,‬דבפדיון הבן איכא‬ ‫המקפידים וכו' ופורע חובו‪ ,‬עי"ש דאסור‪.‬‬ ‫זמנו ושלא בזמנו‪.‬‬ ‫וכאן הוי קנין גמור שנותן פדיון הבן‪.‬‬ ‫איברא דהמג"א (סי' תקס"ח סק"י) הקשה על‬ ‫מקור די"ז בריב"ש (סי' קנ"ו)‪ ,‬ושם כ'‬ ‫דבריהם‪ ,‬דהרי גם מילה מצינו שלא בזמנו‪.‬‬ ‫דהטעם הוא משום דצריך שיקנה הוא‬ ‫ופלפל שם בדברי המג"א‪ ,‬דלדעתו לא שייך‬ ‫הסלעים לכהן בפדיון בנו‪ ,‬ואין קונין בשבת‪.‬‬ ‫שלא בזמנו‪ .‬ולבסוף מסיק דליכא סתירה‬ ‫ועוד דגם פריעת חוב אסור בשבת‪ ,‬כדאמרינן‬ ‫מהתוס' במו"ק משום דבלא ספק יש שיבוש‬ ‫בשבת קמ"ט וכו'‪ ,‬ועוד שאם הפדיון הוא‬ ‫בספרים‪ ,‬כמו שמצוי הרבה במסכת מו"ק‪.‬‬ ‫שנותן לכהן דבר הראוי לטלטלו בשבת‪ ,‬הרי‬ ‫ולמסקנא מבואר דלדעתו בפדיון הבן לא‬ ‫זה מקח וממכר גמור מלבד פדיון עצמו‪,‬‬ ‫שייך כלל זמנו‪ ,‬ודוקא במילה שייך הכי‪ ,‬וכן‬ ‫שהרי הוא חייב לתת לכהן חמש סלעים‪ ,‬וזה‬ ‫מסקנת המג"א‪.‬‬ ‫נותן לו אותו דבר בחמש סלעים וכו'‪.‬‬ ‫ועיי"ש עוד שכתב דהא שאין אנו נוהגין‬ ‫ובדעת תורה למהרש"ם הקשה‪ ,‬מדוע אם‬ ‫לפדות בלילה משום שנהגו לעשות פרסום‪,‬‬ ‫נשבע לפרוע ביום פלוני והוא שבת‪ ,‬שמותר‬ ‫וכמ"ש מהרא"י‪ ,‬ובלילה אין פרסום כ"כ‪.‬‬ ‫לפרוע [נראה כגון דבר מאכל וכדומה]‪ .‬כן‬ ‫ומ"מ אין בזה משום איחור המצוה‪ ,‬דהא‬ ‫לענין פדיון הבן‪ ,‬הרי הוא מושבע ועומד‪,‬‬ ‫למדנו מפירוש רש"י (ב"מ שם ד"ה לא צריכא‬ ‫א"כ יקיים הפדיון בשבת‪ .‬ותירץ דפדיון הבן‬ ‫וכו') והוא אמר לו נתתי בבוקר משמע שאין‬ ‫דמי למקח וממכר‪ .‬ועוד אפשר דכשם‬ ‫דרך האדם לפרוע בלילה‪ ,‬ומש"ה אין בזה‬ ‫שמושבע לפדות‪ ,‬כן מושבע שלא לפדות‬ ‫משום זריזות ג"כ‪.‬‬ ‫בשבת‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫ומבואר בדבריו דפדיון הבן הוי כחוב‬ ‫ונבאר קצת הענין שאמר דכשם שמושבע‬ ‫דעלמא‪ ,‬וכיון שאין דרך האדם לפרוע חוב‬ ‫לפדות כן מושבע שלא לפדות בשבת‪ .‬דהנה‬ ‫בלילה‪ ,‬וכמ"ש רש"י בב"ק לענין פריעת‬ ‫הגרעק"א בגליון שו"ע (או"ח סי ש"ח) ציין‬ ‫חוב‪ ,‬ה"נ אין פדיון הבן בלילה‪ .‬ולכן ליכא‬ ‫לספר בני חיי למהר"ח אלגזי זצ"ל (יו"ד סי'‬ ‫בזה נמי משום איחור מצוה‪ ,‬ויכול אף‬ ‫של"ה בחידושיו על הב"י אות ב') שהביא דברי‬ ‫לפדות ביום הל"ב כמו ביום הל"א‪ ,‬דהוי‬ ‫מהרי"ט צהלון (ח"א שאלה ט"ז) שהקשה‬ ‫כחוב דעלמא‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מ‬ ‫במחה"ש שם‪ .‬אמנם חזר ונתקשה בזה‪,‬‬ ‫בקונה קנין בשבת‪ ,‬אמאי לא נימא אי עביד‬ ‫דהרי איסור פריעה בשבת הוא משום גזירה‬ ‫לא מהני ולא יחול הקנין‪.‬‬ ‫שמא ימחוק החוב‪ ,‬ובפדיון הבן לא שייך‬ ‫ותירץ דכל הני קונה ומוכר בשבת לא שייך‬ ‫זה‪ ,‬דלעולם לא כתב החוב‪ .‬ומסיק הפמ"ג‬ ‫לומר לא מהני‪ ,‬דאפילו נימא דלא מהני‬ ‫דמ"מ ביו"ד (סי' ש"ה) יש עוד טעמים לאסור‬ ‫משום קנס לא פלטי ליה מאיסור מוכר‬ ‫פדיון בשבת‪.‬‬ ‫וקונה בשבת‪ .‬הא למה זה דומה‪ ,‬לבונה‬ ‫ובתהלה לדוד הקשה‪ ,‬והרי לשון חזרה‬ ‫כותל בשבת ‪ -‬האם נאמר לו אחר השבת‬ ‫מותר בדבר מצוה‪ ,‬א"כ מדוע אסור לפרוע‬ ‫שיסתור הכותל ובזה סר עוונו וחטאתו‬ ‫חוב הפדיון בשבת‪ ,‬והרי הוי פריעת חוב‬ ‫תכופר? בודאי זה אינו‪ ,‬דאפילו יסתור אותו‬ ‫לדבר מצוה‪ ,‬ויאמר בלשון חזרה‪ ,‬דהיינו‬ ‫משום קנס‪ ,‬העון עצמו אינו נמחק ולה"ט‬ ‫הריני מחזיר לך חובי של חמשה סלעים‪.‬‬ ‫אמרינן דמעשיו קיימים‪.‬‬ ‫וכתב דאסור משום שחייב לומר הילך דמי‬ ‫אמנם מאי דסבר רבא מאי דאמור רחמנא‬ ‫פדיון בני‪ ,‬והוא לשון פריעה‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫לא תעביד‪ ,‬אי עביד לא מהני‪ ,‬הוי כשהדבר‬ ‫ובנחל יצחק (סי' ע"ג) ליישב קושיית השער‬ ‫ההוא שעשה מתקן במאי דאמרינן ליה דלא‬ ‫המלך (הל' שבת פכ"ג הי"ד) מאי שנא הנשבע‬ ‫מהני‪ ,‬כי ההיא דאונס שגירש‪ ,‬אם ישראל‬ ‫לפרוע חובו וחל יום הפרעון בשבת‪ ,‬דשרי‬ ‫הוא מחזיר ואינו לוקה‪ ,‬ואם כהן הוא לוקה‬ ‫ליתן משכון מהא דקיי"ל דאסור לפדות בנו‬ ‫ואינו מחזיר וכו'‪ .‬דמייתינן מינה תיובתא‬ ‫בשבת‪ .‬ותירץ לפ"מ שכתבו הקצה"ח‬ ‫לאביי משום דבמה שמחזיר תיקן המעוות‬ ‫והנתה"מ דבמת"כ לא אמרי' דנתינה בע"כ‬ ‫והוי לאו שניתק לעשה‪ ,‬משא"כ בקונה קנין‬ ‫שמה נתינה‪ ,‬כיון דבעי' בזה הקנאה גמורה‪.‬‬ ‫בשבת דלית ליה תקנתא‪ ,‬אפילו תימא דלא‬ ‫אהנו מעשיו‪ .‬וכן בכל הנהו תיובתי‪ ,‬דהתם‬ ‫א"כ י"ל דדוקא לבע"ח התירו ליתן משכון‬ ‫כולהו הוו הכי‪ ,‬דוק ותשכח‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫בשבת‪ ,‬דהא אין אנו צריכין שיזכה בו‬ ‫המלוה בתורת קנין‪ .‬וכיון דהמצוה היא על‬ ‫והנה לפ"ז מבואר יפה דבריו שאמר שכשם‬ ‫הלוה‪ ,‬שרינן לדידיה שיתן המשכון בשבת‬ ‫שמצוה לפדות‪ ,‬כן מושבע שלא לפדות‬ ‫אף בתורת פרעון כיון דאיהו הא קעביד‬ ‫בשבת‪ .‬ולפי דברינו‪ ,‬הרי אי נימא כל מה‬ ‫המצוה‪ .‬אבל במתנות כהונה דבעינן שיזכה‬ ‫דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני‪,‬‬ ‫הכהן בו‪ ,‬ובל"ז אינו מקיים מצות נתינה‪ ,‬על‬ ‫וכן אי נימא לא מהני חוזר הפדיון ולא שום‬ ‫כן לא התירו לכהן לזכות בתורת קנין‬ ‫איסור‪ ,‬וממילא נוכל למימר דלא מהני‪.‬‬ ‫בשבת‪ ,‬כיון דעיקר המצוה הוא על הנותנו‬ ‫והפמ"ג (סי' של"ט) הק' דהרי כשאינו אומר‬ ‫ולא על הכהן לזכותו (ועיין בס' שלמי יחזקאל‬ ‫בלשון פרעון לכאורה אין איסור בזה‪ ,‬וכתב‬ ‫סי' מ"ב מזה)‪ .‬והנה סוגיא זו הוא מים שאין‬ ‫דאפשר דכל שאינו צורך שבת אסור גם‬ ‫להם סוף‪ ,‬ותן לחכם ויחכם עוד‪.‬‬ ‫באינו אומר בלשון פרעון‪ .‬וכעי"ז כתב‬ ‫מא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מראי מקומות‬ ‫בשו"ת משנה הלכות השייכים ללימוד דף היומי‬ ‫חלק ‪ -‬סימן‬ ‫מס' בכורות‬ ‫רש"י ותוס' ד"ה בנך ‪ ............................................................................‬יט‪-‬שכח‬ ‫נו‪.‬‬ ‫האחין והשותפין שחייבין בקלבון פטורין ממעשר ‪ ......................‬טו‪-‬קנד‪ ,‬יט‪-‬שכט‬ ‫נו‪:‬‬ ‫חייבין במעשר בהמה פטורין מן הקלבון ‪ ...................................................‬ה‪-‬קצג‬ ‫קנו מתפיסת הבית חייבין ואם לאו פטורין ‪ ...........................................‬ו‪-‬רצ‪ ,‬רצב‬ ‫רש"י ד"ה וכשחייבין ‪ ...........................................................................‬יט‪-‬שכט‬ ‫האחין שחלקו לקוחות הן ‪ .......................................................................‬ה‪-‬קצג‬ ‫נז‪.‬‬ ‫ולא פסיל ביה מומא דכתיב לא יבקר ‪ .........................................................‬ג‪-‬ריד‬ ‫תוד"ה חוץ‪ .............................................................................................‬ג‪-‬רטו‬ ‫ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומן לבעלים ‪..................................................‬יז‪-‬רלו‬ ‫נח‪:‬‬ ‫פרט לטריפה שאינה עוברת תחת השבט‪ ..................................................‬טז‪-‬קל‬ ‫אף תרומת מעשר נטלת באומד ובמחשבה ‪...............................................‬טז‪-‬קט‬ ‫נט‪.‬‬ ‫רש"י ד"ה במחשבה ‪ ........................................................................‬ז‪-‬ר‪ ,‬טז‪-‬קט‬ ‫תוד"ה במחשבה ‪ .............................................................................‬יז‪-‬רי‪ ,‬רמא‬ ‫אמר רבא מנין הראוי פוטר ‪ .......................................................................‬יט‪-‬פ‬ ‫נט‪:‬‬ ‫קרא לתשיעי עשירי וכו' שלשתן מקודשין ‪ .................................................‬טז‪-‬נד‬ ‫ס‪.‬‬ ‫אין מביאין קדשים לבית הפסול ‪ .................................................................‬ג‪-‬רז‬ ‫ס‪:‬‬ ‫האומר לשלוחו ‪ .....................................................................................‬ג‪-‬קעא‬ ‫סא‪.‬‬ ‫רש"י ד"ה אין מביאין ‪ ................................................................................‬ג‪-‬רז‬ ‫תוד"ה והא ‪ ...........................................................................................‬יב‪-‬קפ‬ ‫מס' ערכין‬ ‫תוד"ה נשים‪ ...........................................................................................‬י‪-‬רמז‬ ‫ב‪.‬‬ ‫קטן היודע להתעטף חייב בציצית ‪ .............................................................‬יח‪-‬יב‬ ‫ב‪:‬‬ ‫רש"י ד"ה שהגיע ‪ .........................................................................‬ה‪-‬יד‪ ,‬יח‪-‬רמו‬ ‫תוד"ה הכל חייבין בציצית ‪ .................................................‬ג‪-‬לה‪ ,‬ו‪-‬א‪ ,‬ח‪-‬יא‪ ,‬רכח‬ ‫תוד"ה אביו‪ .................................................................................‬ג‪-‬רכט‪ ,‬יח‪-‬יט‬ ‫תוד"ה שהגיע ‪ .............................................................................‬ה‪-‬יד‪ ,‬יח‪-‬רמו‬ ‫תוד"ה אין‪ ...............................................................................................‬ה‪-‬יד‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מב‬ ‫הילולא דצדיקיא‬ ‫ט' כסלו תקצ"ח‪/‬ת"ר‬ ‫הרה"ק רבי משה שפירא אב"ד סלאוויטא זי"ע‬ ‫רבינו משה נולד בשנת תקכ"ב (‪ 1762‬למס')‪ ,‬לאביו הרה"ק רבי פנחס שפירא מקאריץ‬ ‫)‪ (Korets', Ukraine‬זי"ע‪ ,‬דור שישי בן אחר בן להמקובל האלקי רבי נתן נטע שפירא זי"ע בעל מגלה‬ ‫עמוקות‪ .‬ולאמו מרת טריינא ע"ה‪ ,‬בת הרה"ק רבי יונה ווייל זי"ע מסלאוויטא )‪,(Slavuta, Ukraine‬‬ ‫מבני היכלא של הבעש"ט זי"ע‪.‬‬ ‫ימי נעוריו‬ ‫לימים סיפר רבינו מה שהראה לו אביו הקדוש בילדותו‪" :‬נאמן אדם להעיד בגדלו מה שראה בקטנו‬ ‫(עי' כתובות כח‪ .).‬כשהייתי קטן כבן ז' או ח'‪ ,‬קרא אותי אבי הרה"ק רבי פנחס מקאריץ לחוץ‪ ,‬והראה‬ ‫לי עמודא דנורא‪ ,‬ואני ראיתי‪ .‬ואמר לי אבי שנפטר הרה"ק רבי ארי' ליב המוכיח מפולנאה‬ ‫)‪ (Polonne, Ukraine‬זי"ע‪" ,‬ותזכור שהיה איש בזה העולם שעמד עמודא דנורא אחר פטירתו"‪.‬‬ ‫(אור הגנוז עמ' ס"ד)‬ ‫פעם כאשר התאכסן הרה"ק רבי מרדכי מטשערנאביל )‪ (Chornobyl, Ukraine‬זי"ע אצל רבינו‪,‬‬ ‫התאונן לפניו שמוכרח ליסע בדרכו לקבץ מעות מחוסר צרכיו להוצאותיו‪ ,‬כי היה מטופל בבנים‪.‬‬ ‫סיפר לו רבינו‪ :‬בהיותו נער סמוך על שלחן אביו הקדוש רבי פנחס זצ"ל‪ ,‬ואביו היה אז בדוחק גדול‬ ‫מטופל בבנים‪ .‬יום ערב ש"ק היה נקרא אצלם 'יום טוב' מחמת שאכלו אז 'ראסיל'‪ ,‬כי כל השבוע לא‬ ‫טעמו בשר‪.‬‬ ‫פעם באמצע הסעודה הגיע איש אחד עם מרכבתו ליד ביתם‪ ,‬והרה"ק מקאריץ כאשר ראהו רץ‬ ‫אליו‪ ,‬וכיבדו מאד‪ ,‬והזמינו לביתו‪ ,‬ונתן לו תיכף לאכול‪ .‬הרה"ק רבי פנחס נכנס למטבח‪ ,‬ואמר לזוגתו‪:‬‬ ‫"יש לנו אורח נכבד ורם מאוד‪ ,‬תראי לקבלו בהרחבה בשבת"‪ .‬והרבנית שאלו‪" :‬מאין אקח"? אמר‬ ‫לה‪" :‬הלוא יש לך שני לייכטער של כסף ‪ -‬תמשכני אותם‪ ,‬ויהיה בריוח לצרכי שבת"‪ .‬וכן עשתה‪.‬‬ ‫בליל שבת אמר הרה"ק מקאריץ לרבינו‪ :‬שינגן איזה ניגון‪ ,‬כי היה יודע נגן‪ ,‬והיה מנגן בכל שבת‪ .‬אך‬ ‫עתה מחמת פחד האורח‪ ,‬לא רצה לנגן‪ .‬ביקש אביו שוב לנגן‪ ,‬אך הוא התבייש לנגן לפני האורח‪.‬‬ ‫וכאשר ביקש ממנו פעם שלישית‪ ,‬הביט עליו האורח כעין רוגז‪ .‬ותיכף שׂם הרב רבי פנחס ידו לפיו‪,‬‬ ‫כרומז שחושש אם לא יהיה לו ח"ו עונש מהקפדת האורח‪ ,‬והוכרח רבינו לנגן‪ ,‬והיה מנגן כל השבת‪.‬‬ ‫במוצש"ק נסע הרה"ק מקאריץ לאיזה מקום‪ ,‬והשאיר את האורח בביתו‪ ,‬ופקד על בני ביתו שישגיחו‬ ‫על האורח בעינא פקיחא שלא יחסר לו מאומה‪ .‬בערב שבת חזר הרה"ק רבי פנחס לביתו‪ ,‬והלך שוב‬ ‫אל הרבנית ושאלה‪" :‬איך היה כל השבוע"? ואמרה‪" :‬שהיה הכל בטוב"‪ .‬גם לשבת זה הזהיר שיכינו‬ ‫בהרחבה לכבוד האורח‪ .‬ושאלה אותו הרבנית‪" :‬מאין"? אמר לה‪" :‬הלוא יש לך עוד לייכטער של‬ ‫כסף‪ ,‬תמשכני אותו ג"כ"‪ .‬ואמר רבינו שזוכר שהוא בעצמו עשה לה שני לייכטערלך מטיט שתדליק‬ ‫נרות לדלוק עליהם נרות של שבת קודש‪.‬‬ ‫מג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יום ראשון אחרי שנסע האורח לדרכו‪ ,‬אמר הרה"ק רבי פנחס לרבינו‪" :‬תדע שהאורח היה הרב רבי‬ ‫צבי בן הבעש"ט זי"ע‪ ,‬ובא לביתי לדבר עמי בענין אחד מעבדות השי"ת‪ ,‬שדחק לו באיזה ענין‪ .‬והבנתי‬ ‫שהדחק בעבודת ה' בא לו מחמת שדחק לו העת בגשמיות מאוד‪ .‬ולכן נסעתי במוצש"ק בכל‬ ‫הסביבה לקבץ מעות בשבילו‪ ,‬וה' הזמין לי ממקורביו ועלה לסכום הגון‪ .‬ובעש"ק תיכף בבואי נתתי‬ ‫לו את המעות‪ ,‬וראיתי שנתקן הענין"‪ .‬וסיים רבינו ואמר להרה"ק מטשערנאביל‪" :‬כי לעבודת ה' צריך‬ ‫ג"כ התרחבות המוחין בגשמיות‪ ,‬על כן אל יתרעם על שעוסק בנסיעות לקבץ מעות שיהיה‬ ‫(כתבי רי"י שו"ב ח"ב פ"ו אות ה')‬ ‫ברחבות"‪.‬‬ ‫את עבודת הלב זו תפלה למד מאביו הקדוש‪ ,‬וכמו אביו התפלל גם הוא בקול רם‪.‬‬ ‫(אמרי פנחס שער התפלה אות ל"א)‪.‬‬ ‫רבינו ניחן גם בכשרון הנגינה כאמור‪ ,‬והיה מנגן בכינור את ניגונו של אביו על הפיוט לערבית יום‬ ‫(אמרי פנחס ח"ב עמ' ת"פ)‬ ‫הכיפורים 'אמנם כן יצר'‪.‬‬ ‫כשהגיע רבינו לפרקו נשא את מרת רחל ע"ה‪ ,‬בת הגאון רבי יצחק דיין מפולנאה זצ"ל‪ ,‬אביו של בעל‬ ‫תשואות חן‪ .‬כשהתגורר בקאריץ היה ממונה לפקח על כשרות השחיטה‪( .‬אמרי פנחס סיפור י"א)‬ ‫מלאכת שמים‬ ‫בהיות מוכשר במלאכת הכתיבה‪ ,‬צוהו אביו הקדוש ללמוד את כתיבת ידו של רבי צבי ‪ -‬סופר‬ ‫הבעש"ט‪ .‬אך הוא העדיף את כתב ידו של רבי אפרים סופר‪ ,‬שהיתה כתיבתו נאה וכשרה יותר‪ .‬אמר‬ ‫לו אביו‪" :‬כתיבת יד של רבי צבי הוא מעלמא דדכורא‪ .‬וכתיבת יד של רבי אפרים מעלמא דנוקבא‪,‬‬ ‫(אמרי פנחס שער סדר היום אות כ"ג)‬ ‫ובעבור זה תלד אשתך נקבה"‪ ,‬וכן היה‪.‬‬ ‫רבינו התחיל במלאכת שמים כפקודת אביו‪ .‬באותה עיר התגורר כבר סופר אחד מתלמידי הרה"ק‬ ‫המגיד ממעזריטש זי"ע‪ ,‬ושמו רבי דוד‪ ,‬ולא היו בעיר אנשים הרבה כדי סיפוק פרנסת שניהם‪ .‬וע"כ‬ ‫כששמע רבי דוד שרבינו נעשה סופר‪ ,‬אמר להרה"ק רבי פנחס שמפסיד פרנסתו‪ .‬וענה לו הרה"ק‬ ‫רבי פנחס‪" :‬ראיתי בשמים שבני צריך להתפרנס מצורת האותיות‪ ,‬וחשבתי שזה סופרות‪ .‬אבל עתה‬ ‫שאתה אומר שבזה יפסיד לך‪ ,‬רואה אני שהכוונה שיעסוק בהדפסת ספרים"‪ .‬והרה"ק מקאריץ צוה‬ ‫(בית צדיקים יעמוד באבוב ח"ג עמ' ק"ב)‬ ‫לבנו שיעזוב עסק הסופרות‪ ,‬ויתפרנס ממלאכת הדפוס‪.‬‬ ‫פעם ישב רבינו בסעודת ראש חודש עם חסידים‪ .‬באמצע הסעודה בא המשרת לקרוא לו לחנות‪,‬‬ ‫ולא רצה להפסיק וללכת‪ .‬ובא המשרת שוב‪ ,‬ואמר‪" :‬שהכרח הוא שיבוא תיכף"‪ ,‬ולא שמע לו‪ .‬ובאה‬ ‫הרבנית בעצמה ואמרה‪" :‬שהוא מוכרח לילך בלי תירוץ"‪ .‬השיב לה‪" :‬הלוא למה לי כל המשא ומתן‪,‬‬ ‫רק שמא יעזור השי"ת שתהיה שעה טובה‪ ,‬וכשבאה השעה הזאת את רוצה לבלבל אותי‪ ,‬אם כן‬ ‫(אור הגנוז עמ' ס"ח)‬ ‫למה לי כל המשא ומתן"?‬ ‫על כס ההנהגה‬ ‫עוד לפני שנת תקנ"א (‪ 1791‬למס') קבע רבינו את משכנו בעיר סלאוויטא‪ .‬אחרי הסתלקות אביו‬ ‫ביום י' אלול תקנ"א‪ ,‬הושיבו הרה"ק רבי יעקב שמשון משפיטיווקא )‪ (Shepetivka, Ukraine‬זי"ע‬ ‫[שהיה אז אב"ד סלאוויטא]‪ ,‬על כס הרבנות בסלאוויטא‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מד‬ ‫בקהילות אוקראינה נהוג היה‪ ,‬שקידוש בית עלמין עורך צדיק מפורסם‪ .‬פעם הוצרכו להוסיף על‬ ‫בית העלמין בסלאוויטא‪ ,‬וביקשו מרבינו שיקדש את המקום‪ .‬נענה רבינו‪" :‬הרבי מטשערנאביל אומר‬ ‫שהוא יכול‪ ,‬שיעשה זאת הוא"‪ .‬הלכו הגבאים והזמינו את הרה"ק רבי מרדכי מטשערנאביל זי"ע‬ ‫שיקדש את בית העלמין‪ .‬כשערכו את ההקפות כנהוג‪ ,‬עצר הרה"ק מטשערנאביל בכל הקפה ואמר‪:‬‬ ‫(אמרי פנחס שער הסיפורים ק"ח)‬ ‫"סלאוויטער רב‪ ,‬איך קען"?‬ ‫פעם עבר הרה"ק רבי מרדכי משערנאביל זי"ע דרך סלאוויטא‪ ,‬ומנהגו היה ליסע דרך מלכות בבגדים‬ ‫חשובים‪ .‬ורץ אברך אחד ואמר לרבינו שיצא לקראתו‪[ ,‬כי כן דרך הבעלי בתים בוואלין‬ ‫)‪ (Wołyń region, Ukraine‬להקביל פני הצדיק‪ ,‬ואם אין הבעל בית יוצא‪ ,‬שולח את בנו להזמינו]‪ .‬אמר‬ ‫לו‪" :‬שוטה‪ ,‬אני בעל בית אני? אין אני בעל בית‪ ,‬ואינני בנו של בעל הבית"‪ .‬והגיע הרה"ק רבי מרדכי‬ ‫בעצמו לביתו של רבינו‪ ,‬וסיפר לו רבינו מה שאמר לו האברך‪ ,‬ומה שענה לו וגער בו‪.‬‬ ‫(כתבי ר"י שו"ב ח"ב פ"ו אות ס"ב)‬ ‫בית הדפוס סלאוויטא‬ ‫רבינו לא רצה ליהנות מכתרה של תורה‪ ,‬ובאשר היה מוכשר למלאכת השרטוט ויציקת אותיות‪,‬‬ ‫פתח בית דפוס וניהל את עבודת הדפוס בקדושה ובטהרה‪ .‬הוא היה מדפיס באותיות של כסף‪,‬‬ ‫ובהידור רב ובהגהה דקדקנית‪ .‬את הגהת הש"ס עשה בערב שבת קודש אחר הטבילה‪ .‬נוסף לכך‬ ‫היה דפוס זה קדוש למלאכת ספרי קודש בלבד‪ ,‬ובעליו שמרו על טהרתו לבלתי הדפיס ספר אשר‬ ‫מחברו לא היה ירא שמים‪ .‬חיבה וקדושה יתירה נודעו לספרים שהדפיס‪ ,‬עד שרבני הדור היו‬ ‫ממליצים עליו‪" :‬משה זכה וזיכה את הרבים"‪.‬‬ ‫רבינו קיבל הסכמות נלהבות מצדיקי דורו על הדפסת הספרים‪ ,‬כמו הרה"ק הבעל התניא זי"ע‪,‬‬ ‫שהדפיס את ספרו 'ליקוטי אמרים תניא' אצלו‪ ,‬והרה"ק מאפטא זי"ע ועוד‪ .‬וכה כתב עליו הרה"ק‬ ‫רבי מרדכי מטשערנאביל זי"ע‪" :‬הצדיק האמיתי נ"י‪ ,‬אשר האיר עיני ישראל בכל מקומות‬ ‫מושבותיהם‪ ,‬זה יותר מארבעים שנה החל עשות אך טוב לישראל במכבש הדפוס המהודר שלו‪ ,‬וכל‬ ‫ספרי קודש גדולים וקטנים חדשים גם ישנים בניירות יפים ואותיות מזהירים ככוכבים"‪.‬‬ ‫(ליקוטי תורה‪ ,‬הסכמות הסכמה י"ג)‬ ‫מאז שנדפסו ספרי קודש בסלאוויטא היה ביקוש רב להם‪ ,‬בפרט בחצרות הצדיקים והחסידים‪,‬‬ ‫שהידרו ללמוד ולהתפלל דוקא בספרים שנדפסו שם‪ .‬ומסופר על הרה"ק הצמח צדיק מוויז'ניץ‬ ‫זי"ע‪ ,‬שהתפלל בכל ימות השנה בסידור דפוס סלאוויטא‪ .‬והרה"ק רבי ישכר דוב מבעלזא זי"ע אמר‪:‬‬ ‫(קדוש וברוך פ"ב אות ב')‬ ‫"כי ספרי סלאוויטא חלה עליהם קדושה כעין קדושת ספרי תורה"‪.‬‬ ‫כאשר הרה"ק רבי שלמה [השני] מבאבוב זי"ע הצליח לרכוש ש"ס מדפוס סלאוויטא‪ ,‬היה שרוי‬ ‫בשמחה מרובה כל כך עד שנתרגש לברך על זה ברכת שהחיינו‪ ,‬על כן צוה להעלות הש"ס על שלחנו‬ ‫בליל ב' דראש השנה וכללו עם ברכת שהחיינו שעשה בשעת קידוש על החג ועל הפירות החדשים‪.‬‬ ‫(פרי הכרם באבוב‪ ,‬שנת תשנ"ט גליון ט"ו עמ' ב')‬ ‫אבי רבינו הרה"ק מקאריץ זי"ע שהיה דבוק מאד בספר הקדוש 'אור החיים'‪ ,‬אמר לבנו שישתדל‬ ‫להדפיסו לעתים תכופות‪ .‬ואכן קיים רבינו את פקודת אביו‪ ,‬וספר הראשון שהדפיס (שנת תקנ"א)‬ ‫היה הספר 'אור החיים'‪.‬‬ ‫מה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫בשנת תקפ"ג (‪ 1823‬למס') מסר רבי משה את עסק הדפוס לידי בניו רבי שמואל אבא זצ"ל ורבי‬ ‫פנחס זצ"ל‪ ,‬שהמשיכו בעבודת הקודש‪ .‬תחת הנהגתם עשה בית הדפוס חיל‪ ,‬והיה למרכז הגדול‬ ‫והחשוב ביותר להדפסת ספרי קודש ברחבי רוסיה‪ ,‬עד אשר התחוללה הטרגדיה המכונה 'עלילת‬ ‫מדפיסי סלאוויטא'‪ .‬נכדו הרה"צ רבי ארי' לייב זצ"ל [בן הרה"ק רבי שמואל אבא] העביר את הדפוס‬ ‫מסלאוויטא לז'יטאמיר )‪ (Zhytomyr, Ukraine‬עיר מגוריו‪ .‬ספרי קודש למכביר הודפסו בדפוס שלו‪.‬‬ ‫מסופר‪ :‬בעת שהיו בניו הקדושים רבי שמואל אבא זצ"ל ורבי פנחס זצ"ל בעלילה הידועה רח"ל‪,‬‬ ‫שנלקחו למאסר‪ ,‬ואחר כמה חדשים דנו אותם להכות אותם בשוטים כידוע‪ ,‬והיה זה ביום ו' עש"ק‪.‬‬ ‫ביום הזה נכנס המשמש לרבינו והושיט לו כתונת לבן ללבוש כנהוג‪ .‬וגער בו‪" :‬שוטה‪ ,‬בניי נתונים‬ ‫היום בצרה גדולה‪ ,‬ה' יצילם‪ ,‬ואני אלבש מדא"? וכידוע היה מרחק רב בינם לבינו‪ ,‬ולא היו אז דילוג‬ ‫רב כמו בימינו אלה‪ ,‬והוא זצ"ל ראה זאת מרחוק ברוח קדשו‪.‬‬ ‫(בית פנחס ה'‪ .‬סיפור זה יכול להיות רק אם רבינו נפטר בשנת ת"ר‪ ,‬כי גזר דין נקבע ליום כ"ט אב תקצ"ח)‬ ‫הרה"ק רבי פנחס מקאריץ זי"ע פעל ֶשבּעת שהלקו את נכדיו הרבנים מסלאוויטא‪ ,‬עמדו מאחורי‬ ‫(סיפורי הרמ"ח‪ ,‬ערך רבינו אות ז')‬ ‫גבם מלאכים וקלטו המלקות‪.‬‬ ‫ברכת הרה"ק הבעל התניא זי"ע‬ ‫לפני שהקים רבינו את בית הדפוס‪ ,‬נסע מקודם להרה"ק הבעל התניא זי"ע‪ ,‬להתייעץ עמו ולקבל‬ ‫ברכת קדשו‪ .‬והבעל התניא הסכים‪ ,‬וברכו "עשה והצלחת"‪ .‬אמר לו רבינו‪" :‬אבל מעמדי אינו חזק כל‬ ‫כך שאשלים הענין‪ ,‬כי ההוצאות על זה יעלו לסך רב‪ ,‬ובפרט הרשיון הנצרך על זה ֵמהשׂר‪ ,‬יעלה גם‬ ‫כן לסך גדול"‪ .‬אמר לו הבעל התניא‪" :‬מענין הוצאת הרשיון לא תדאג כלל‪ ,‬איעצך ויהי אלקים בעזרך‪.‬‬ ‫בעת שתסע למאהלאב )‪ ,(Mogilev, Belarus‬תמצא שם מלמד אחד הנקרא ר' ישראל‪ ,‬ותסע עמו‬ ‫לווילנא )‪ ,(Vilnius, Lithuania‬ושם תשיג הרשיון בנקל בלי שום הוצאות כלל"‪ .‬הדבר יצא מפה‬ ‫קדשו‪ ,‬ופני רבינו נתמלאו שמחה‪ ,‬אף שלא הבין את דברי רבו‪ ,‬כי משכן השר לא היה בווילנא אלא‬ ‫בפטרסבורג )‪ ,(St. Petersburg, Russia‬אולם בגודל אמונתו החזקה בדברי הצדיק לא עלתה בו‬ ‫מחשבת חוץ‪ ,‬ותיכף עשה דרכו למאהלאב‪.‬‬ ‫כאשר בא למאהלאב‪ ,‬וסיפר הענין לפני אנשים‪ ,‬התפלאו מאד‪ ,‬כי ידוע שווילנא אינו מקום ישיבת‬ ‫השרים כלל‪ ,‬ומה גם שאין בנמצא כלל בבית המדרש שלהם מלמד ושמו ישראל‪ .‬וחקרו ודרשו עד‬ ‫שמצאו בביהמ"ד שאינם שייכים להחסידים מלמד בשם ישראל‪ ,‬והוא אינו בקי כלל בטיב העולם‪,‬‬ ‫ואינו יודע לדבר שום לשון לבד מיידיש‪ .‬והיה זה לפלא בעיניהם אם דעת קדשו היתה על המלמד‬ ‫הזה‪ .‬אעפ"כ מצד האמונה החזקה הרהיבו בנפשו עוז לדבר עם המלמד מזה הענין‪ .‬כששמע המלמד‬ ‫דבריהם‪ ,‬שחק ואמר‪" :‬וכי אין מצוי לכם אחר לעשות שחוק כי אם ממני‪ .‬הרי אתם מכירים אותי‬ ‫שאין אני יודע שום לשון‪ ,‬ואיך אדבר עם שרים גדולים?" אמרו לו‪" :‬גם בעינינו הדבר לפלא‪ ,‬אך‬ ‫רצונינו לראות איך יגמר הענין"‪ .‬אמר להם המלמד‪" :‬וממה יתפרנסו בני ביתי‪ ,‬אם אשליך עסק‬ ‫המלמדות שלי באמצע הזמן"? אמרו לו‪" :‬הסך אשר יעלה מעסק המלמדות‪ ,‬אנו ממלאים תיכף‬ ‫ומיד"‪ ,‬וכך עשו‪ ,‬ונתרצה המלמד‪ ,‬כי רצה ג"כ לראות איך יפול הדבר‪.‬‬ ‫רבינו נסע עם המלמד לווילנא‪ ,‬ובאו לבית הגביר רבי מאיר רפאל'ס ז"ל‪ ,‬וסיפר לו רבינו הענין הנ"ל‪.‬‬ ‫ונתפלא הגביר ג"כ מזה‪ ,‬ואמר שהדבר רחוק מאוד משכל אנושי‪" ,‬ואעפ"כ מאמין אני שהדבר יגמר‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מו‬ ‫בודאי על צד היותר טוב"‪ .‬וגם רבינו אמר‪" :‬שגם בדעתו אין ספק בזה ח"ו"‪ .‬והמלמד כאשר שמע‬ ‫דברים האלו‪ ,‬פנה לצד אחר ושחק‪ ,‬כי היו בעיניו כחסרי דעת‪.‬‬ ‫הם הגיעו ביום ד' לווילנא ונשארו שם עד שבת‪ ,‬אך אין קול ואין שום מראה מקום כלל מהענין‪.‬‬ ‫המלמד ישב כל השבת בעצבון רוח‪ ,‬וחשב מה לי לצרה זו‪ .‬רבי מאיר רפאל'ס אמר לרבינו‪" :‬נלך‬ ‫לטייל לככר העיר‪ ,‬ונפיג את צער המלמד"‪ .‬הלכו שלשתם לככר העיר‪ ,‬ולפתע בא לנגדם שר גדול‪,‬‬ ‫כאשר ראה השר את המלמד הסתכל עליו בעין פקוחה‪ .‬היה זה לפלא בעיניהם‪ ,‬ורבי מאיר שאל את‬ ‫השר‪" :‬אדוני לפי דעתי אין זה דבר ריק‪ ,‬מה שאדוני הסתכל בכל פעם בפני האיש הזה‪ ,‬ואם טוב‬ ‫בעיני אדוני יגלה לנו מה זה"‪ .‬אמר השר‪" :‬כן הוא כדבריך כי לא דבר ריק הוא‪ ,‬הסתכלתי בפני האיש‬ ‫כי הוא יודעי ומכירי מכבר"‪ .‬כששאלו המלמד‪" :‬ומאין יכיר איש דל נבזה את השרים הגדולים"? אמר‬ ‫לו השר‪" :‬האתה הוא מתושבי עיר שקלאוו )‪ ?"(Shkloŭ, Belarus‬אמר לו המלמד‪" :‬לא כן אדוני‪ ,‬אני‬ ‫מתושבי מאהלאב"‪ .‬אמר לו השר‪" :‬לא כן ידידי‪ ,‬אתה בבירור מתושבי שקלאוו"‪ .‬עד שנזכר המלמד‬ ‫ואמר‪" :‬כן אדוני‪ ,‬לפני עשרים שנה גרתי בשקלאוו‪ ,‬אך כעת אני מתגורר במאהלאב"‪ .‬אמר השר‪" :‬כן‬ ‫הוא‪ ,‬שאני מכירך מלפני עשרים שנה"‪.‬‬ ‫ואמר לו השר‪" :‬תדע נאמנה‪ ,‬שאתה מאוהבי‪ ,‬ודעתי לעשות עמך טובות גדולות‪ .‬למחר בשעה‬ ‫עשירית תבוא לאכסניה שלי‪ ,‬ושם נדבר"‪ ,‬ונתן לו בכתב‪ ,‬שמו ושם האכסניה‪ .‬וביקש ממנו מאד‬ ‫שלא ישנה הדבר מלבוא לביתו‪ .‬השר הלך לדרכו‪ ,‬והם נשארו בככר העיר משתוממים‪ .‬אמר המלמד‪:‬‬ ‫"איך אלך למחר להשר‪ ,‬ואני איני יכול לדבר בלשון רוסיא אפילו דיבור אחד"? אמר לו רבי מאיר‪:‬‬ ‫"אל תדאג כלל‪ ,‬כי לפי ראות עיני הוא שר גדול‪ ,‬ובודאי יודע הוא לדבר בלשון אשכנז"‪.‬‬ ‫למחרת בשעה עשירית בא המלמד לבית השר‪ ,‬ותיכף נפל השר על פניו וחיבק ונישק אותו‪ .‬ואמר‬ ‫לו‪" :‬אתה ידידי ריעי החייתני‪ ,‬והבאת אותי לכל הכבוד הזה"‪ .‬המלמד עמד משתומם מהמראה הנורא‬ ‫הזה‪ ,‬אמר לו השר‪" :‬ידידי למה תתפלא מזה‪ ,‬אני אספר לך הענין‪ ,‬וגם אתה זכור תזכור‪ .‬הנה אני יהודי‬ ‫מתושבי שקלאוו‪ ,‬וכך וכך היה שמי‪ ,‬ושם אבי ושם משפחתי"‪ .‬ואמר לו המלמד‪" :‬כן הוא"‪ .‬ואמר לו‬ ‫השר‪" :‬אם אתה נזכרת‪ ,‬זכור תזכור איך אתה החייתני‪ .‬וכן היה מעשה‪ ,‬אני נכשלתי בעוון אחד‪ ,‬והכו‬ ‫אותי הקהל בשוטים‪ ,‬עד שדמי היה שותת לארץ‪ ,‬ואח"כ העמידו אותי בעמוד הקלון אצל בית‬ ‫המדרש הגדול‪ ,‬ונעלו אותי במנעול‪ ,‬וכל בני העיר שהלכו להתפלל רקקו בפני וקיללו אותי‪ ,‬עד‬ ‫שמרוב הבזיונות הייתי קרוב למות מחיים‪ .‬ואתה ברחמיך וטוב לבך נתעוררת ברחמים עלי‪ ,‬ושברת‬ ‫את המנעול והוצאת אותי לחפשי ממות לחיים‪ .‬ואח"כ מגודל הבזיון ברחתי לנפשי עד שבאתי לעיר‬ ‫מלוכה פטרסבורג‪ ,‬והמרתי שם את דתי‪ ,‬ונתגדלתי שם ונתרוממתי‪ ,‬עד שכעת אני מיניסטער גדול‪.‬‬ ‫לכן ידידי אתה החייתני‪ ,‬ואתה הבאת אותי לכל הכבוד הזה‪ .‬אם כן ידידי מה גמול אשלם לך‪ ,‬כי‬ ‫תשוקתי לעשות עמך טובות גדולות‪ ,‬לכן דעתי שאשיג עבורך עסק גדול ותתעשר בודאי"‪ .‬אמר לו‬ ‫המלמד‪" :‬יאריך ימיך בטוב ובנעימים ותשואות חן לכבודו‪ ,‬עבור טוב לבו‪ .‬אבל מה אעשה אדוני שאין‬ ‫לי כלי לקבל הטוב‪ ,‬כי אין אני יודע לדבר ולכתוב אף אות אחת בלשון רוסיא‪ ,‬ואיך יהיו עסקי בין‬ ‫השרים הגדולים"? אמר השר‪" :‬חבל אשר אין ביכולתי לעשות עמך טובות גדולות כאשר עם לבבי"‪.‬‬ ‫ושאל אותו "מה עסקך"? אמר לו‪" :‬עסקי הוא במלמדות‪ ,‬לחם צר"‪ .‬אמר לו השר"‪ :‬לא יהיה לך עוד‬ ‫לחם צר‪ ,‬אם אתן לך כעת אלף אדומים ותעשה מזה חנות בביתך‪ ,‬ואני אמשיך לתת לך בכל שנה‬ ‫סכום זה‪ ,‬כי בערך רוב עשרי דבר קטן הוא"‪ ,‬ונתן לו האלף אדומים‪.‬‬ ‫מז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫אח"כ שאל לו השר‪" :‬ומה עסקך כאן‪ ,‬וכי כאן יש לך עסק מלמדות"? אמר לו‪" :‬לא כן אדוני‪ ,‬עסקי‬ ‫הוא בביתי"‪ .‬וסיפר לו את כל המאורע‪ .‬אמר לו‪" :‬זהו דבר קטן בשבילי"‪ ,‬ותיכף כתב וחתם לו הרשיון‪.‬‬ ‫ואמר לו‪" :‬כעת אין צריך הרב ליסע לפעטערסבורג‪ ,‬כי הרשיון תחת ידו‪ ,‬ואם היה כעת‬ ‫בפעטערסבורג לא היה ביכולתו להשיג שם הרשיון בלעדי"‪ .‬אח"כ לקח המלמד רשות מהשר לילך‬ ‫לביתו‪ ,‬ונשק לו עוד השר‪ ,‬והבטיח לו אם יהיה נצרך לו ענין מה בפעטערסבורג‪ ,‬יכתוב לו ויהיה דורש‬ ‫טובתו כל הימים‪.‬‬ ‫כאשר חזר המלמד אל רבי מאיר הנ"ל‪ ,‬רצו כולם לנגדו לידע מה היה לו שם אצל השר‪ ,‬ומרוב‬ ‫שמחתו לא היה לו פה להשיבם עד ששב רוחו בקרבו‪ .‬וסיפר להם כל הפלא הנורא‪ ,‬והראה להם‬ ‫האלף אדומים‪ ,‬ונתן לרבינו את הרשיון‪ ,‬וראו ברשיון את חותם השר‪ ,‬והנה הוא מיניסטער גדול אשר‬ ‫הכל תחת ידו‪ .‬המלמד לא לקח אף פרוטה בעד הרשיון‪ ,‬ושמחו כולם מאד מפלאות ה' אשר עיניהם‬ ‫ראו‪ .‬רבינו חזר לביתו ופתח את בית הדפוס המפורסם‪ ,‬והמלמד נסע לביתו בשמחה וטוב לבב‬ ‫(סיפורים נוראים‪ ,‬ערך בעל התניא סיפור נ"ח)‬ ‫ונעשה מחסידי הרב בעל התניא‪.‬‬ ‫פטירתו‬ ‫ביום ט' כסלו עלתה נשמת רבינו לגנזי מרומים‪ ,‬י"א שהיה זה בשנת תקצ"ח (‪ 1837‬למס')‪ ,‬ויש‬ ‫אומרים בשנת ת"ר (‪ 1839‬למס')‪.‬‬ ‫צאצאיו‬ ‫רבינו השאיר אחריו דורות ישרים ומבורכים‪ ,‬ואלו הן‪ :‬בנו הרה"ק רבי שמואל אבא זצ"ל מסלאוויטא‪,‬‬ ‫בנו הרה"ק רבי פנחס זצ"ל מסלאוויטא‪ ,‬שניהם המשיכו לעבוד בבית הדפוס של אביהם כנ"ל‪ ,‬ואחרי‬ ‫שיצאו לחירות מהגזר דין‪ ,‬כיהנו כאדמו"רים‪ .‬בנו הרה"ק רבי מרדכי זצ"ל משפיטיווקא‪ .‬וכפי המסופר‬ ‫לעיל היה לו גם בת‪ ,‬אך לא ידוע עליה מאומה‪.‬‬ ‫זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן‬ ‫ישיבה בית שערים‬ ‫כולל משנה הלכות‬ ‫בנשיאות כ"ק אדמו"ר שליט"א‬ ‫רח' יצחק שואלל ‪4‬‬ ‫ירושלים ת"ו‬ ‫הרה"ג ר' הירצקא פרידמאן שליט"א‬ ‫מרביץ תורה בישיבתנו‬ ‫לרגל אירוסי בתו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מח‬ ‫מגיד משנה לנוער‬ ‫פּרשת ּתֹולדֹת‬ ‫ֵּבאּור ֵּאיְך ִר ָּמה ֵּע ָּשו ֶאת יִ ְצ ָּחק‬ ‫" וַ יֶ ֱא ַהב יִ ְצ ָּחק ֶאת ֵּע ָּשו כִ י ַציִ ד ְב ִפיו וְ ִר ְב ָּקה א ֶֹה ֶבת ֶאת יַ ֲעקֹב" (כה‪:‬כח)‪ֶ .‬עס ְׁש ֵטייט ִאין ַר ִש"י‬ ‫ּומ ַר ֶמה ִב ְׁד ָב ָריו‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫ּומ ְׁד ָרשֹו ְׁב ִפיו ֶשל ֵע ָשו‪ֶ ,‬ש ָהיָ ה ָצד אֹותֹו ְׁ‬ ‫ְׁ'ב ִפיו' כְׁ ַת ְׁרּגּומֹו‪ְׁ ,‬ב ִפיו ֶשל יִ ְׁצ ָחק‪ִ .‬‬ ‫ויאזֹוי ֶקען זַ יין ַאז‬ ‫ייען‪ ,‬וַ וייל וִ ַ‬ ‫אר ְׁש ֵט ֶ‬ ‫רּושים פּון ַר ִש"י זֶ ענֶ ען ְׁשוֶ וער צּו ַפ ְׁ‬‫אֹורה ִדי ְׁצוֵ ויי ֵפי ִ‬ ‫ִלכְׁ ָ‬ ‫גּוטע ַמ ְׁט ַע ִמים וָ ואס ֶער ָהאט ִאיהם ָאנְׁ גֶ עגְׁ ֵרייט‪,‬‬ ‫עהאט ֵע ָשו וֶ ועגֶ ען ִדי ֶ‬ ‫יִ ְׁצ ָחק ָהאט ֶמער ִליב גֶ ַ‬ ‫ערנְׁ ט ִאין ֵבית ִמ ְׁד ָרש‪.‬‬ ‫עצן אּון גֶ ֶ‬ ‫על ְׁ‬ ‫עהאט יַ ֲעקֹב וָ ואס ִאיז גֶ עזֶ ְׁ‬ ‫ֶמער וִ וי ֶער ָהאט ִליב גֶ ַ‬ ‫אֹויְך ֶדער ִמ ְׁד ָרש ִאיז ְׁשוֶ וער‪ ,‬וִ וי ֶקען זַ יין ַאז ֵע ָשו ָהאט אֹויסגֶ 'נַ ע ְׁרט יִ ְׁצ ָחק וָ ואס ִאיז גֶ עוֶ וען ַא‬ ‫רּוח‬ ‫ייע ֶרע ַ‬ ‫עפען ַא ַסאְך ַמ ֲע ִשּיֹות פּון ַצ ִד ִיקים ִמיט זֵ ֶ‬ ‫ּקֹודש‪ ,‬אּון ַאזֹויוִ וי ִמיר ְׁט ֶר ֶ‬ ‫רּוח ַה ֶ‬ ‫ַב ַעל ַ‬ ‫ּקֹודש‪.‬‬ ‫ַה ֶ‬ ‫לּותם‬ ‫זּושא ְב ֵּעת גָּ ָּ‬ ‫ַמ ֲע ֶשה ֶש ִהכִ ירּו ֶאת ָּה ַר ִבי ר' ֱא ִל ֶימ ֶלְך וְ ֶאת ָּה ַר ִבי ָּ‬ ‫צֹופים ַמ ֲע ֶרכֶ ת ַה ְׁר ַה"ק ָה ַר ִבי ר' בּונָ ם זי"ע אֹות ס') ִדי ַמ ֲע ֶשה ִמיט ִדי‬ ‫ּוסט ָ(ר ָמ ַתיִ ם ִ‬ ‫ֶעס ִאיז ַבאווא ְׁ‬ ‫יפֹולי זי"ע‪ ,‬וָ ואס‬ ‫זּושא ֵמ ַאנִ ִ‬ ‫ימ ֶלְך ִמ ִליזֶ ענְׁ ְׁסק זי"ע אּון ָה ַר ִבי ר' ָ‬ ‫ייליגֶ ע ְׁב ִר ֶידער ָה ַר ִבי ר' ֱא ִל ֶ‬‫ֵה ִ‬ ‫עקּומען ִאין ְׁשטּוב פּון ַה ְׁר ַה"ק‬ ‫ֶ‬ ‫אמען ִאין ּגָ לּות‪ .‬נָ אְך ְׁד ַריי יָ אר זֶ ענֶ ען זֵ יי ָאנְׁ גֶ‬‫זֶ ענֶ ען גֶ עגַ אנְׁ גֶ ען צּוזַ ֶ‬ ‫ישט‬ ‫אבען נִ ְׁ‬ ‫אפ ִשיץ זי"ע]‪ ,‬אּון זֵ יי ָה ֶ‬ ‫אטע פּון ַה ְׁר ַה"ק ֵמ ָר ְׁ‬ ‫ר' ְׁמנַ ֵחם ֶמנְׁ ְׁדל ִמ ִלינְׁ ְׁסק זי"ע [ ֶדער ַט ֶ‬ ‫עבען ַא ֵשיינֶ ע נְׁ ָד ָבה‪.‬‬ ‫ער ֶקענְׁ ט‪ ,‬אּון ָהאט זֵ יי גֶ עגֶ ֶ‬ ‫גֶ עזָ אגְׁ ט וֶ וער זֵ יי זֶ ענֶ ען‪ָ .‬א ֶבער ֶער ָהאט זֵ יי ֶד ְׁ‬ ‫עט ַראכְׁ ט ַאז זִ יכֶ ער ָהאט‬ ‫אבן זֵ יי גֶ ְׁ‬ ‫עלד‪ָ ,‬ה ְׁ‬‫יילט ִדי גֶ ְׁ‬ ‫עצ ְׁ‬‫אבען גֶ ֵ‬ ‫וֶ וען זֵ יי זֶ ענֶ ען ַארֹויס‪ ,‬אּון זֵ יי ָה ֶ‬ ‫צּוריק‬ ‫צּוריק גֶ עגַ אנְׁ גֶ ען ִ‬ ‫עט ַראכְׁ ט‪ִ ,‬אין זֵ יי זֶ ענֶ ען ִ‬ ‫עבען ֶמער פּון וָ ואס ֶער ָהאט גֶ ְׁ‬ ‫ֶער זֵ יי גֶ עגֶ ֶ‬ ‫עבען ַאזֹוי ִפיל‪,‬‬ ‫ואלט גֶ ֶ‬ ‫עלד‪ָ .‬האט ֶר ִבי ֶמנְׁ ְׁדל גֶ עזָ אגְׁ ט‪ַ :‬אז ְׁלכַ ְׁת ִחי ָלה ָהאט ֶער זֵ יי גֶ עוָ ְׁ‬ ‫עבען ִדי גֶ ְׁ‬ ‫גֶ ֶ‬ ‫ארעכְׁ נְׁ ט צּו זֵ יי‬‫אבען זֵ יי זִ יְך ַב ֶ‬ ‫ערט‪ָ ,‬ה ֶ‬ ‫אבען ָדאס גֶ ֶ‬ ‫עה ְׁ‬ ‫ער ֶקענְׁ ט‪ .‬וֶ וען זֵ יי ָה ֶ‬ ‫וַ וייל ֶער ָהאט זֵ יי ֶד ְׁ‬ ‫ייען ִאין ּגָ לּות‪,‬‬ ‫ייען ִאין ּגָ לּות‪ ,‬וַ וייל נָ אְך וָ ואס ֶעס ִאיז שֹוין ְׁמפּו ְׁר ָסם ַאז זֵ יי גֵ ֶ‬ ‫אלען ַמ ְׁמ ִשיְך זַ יין גֵ ֶ‬‫זָ ֶ‬ ‫ייען נָ אְך ַא יָ אר‬ ‫אבען זֵ יי ַמ ְׁח ִליט גֶ עוֶ וען צּו גֵ ֶ‬ ‫ִאיז ֶא ְׁפ ָשר ָדא ַא ֲח ָשש פּון ּגַ ֲאוָ ה‪ַ .‬ביים ֶענְׁ ֶדע ָה ֶ‬ ‫טּוען אֹויף‬‫רֹויסע זַ אכֶ ען וָ ואס זֵ יי ֶ‬ ‫ערט פּון ֶר ִבי ֶמנְׁ ְׁדל ִדי גְׁ ֶ‬ ‫אבען גֶ ֶ‬ ‫עה ְׁ‬ ‫ִאין ּגָ לּות‪ ,‬נָ אְך וָ ואס זֵ יי ָה ֶ‬ ‫ימ ֶלְך ָהאט גֶ עזָ אגְׁ ט ַאז ִדי יָ אר ִאיז גֶ עוֶ וען ִדי‬ ‫ייען ִאין ּגָ לּות‪ .‬אּון ַה ְׁר ַה"ק ֶר ִבי ֱא ִל ֶ‬ ‫ִמיט גֵ ֶ‬ ‫וער ְׁס ֶטע יָ אר‪.‬‬‫ְׁשוֶ ְׁ‬ ‫רּוחנִ יּות‬ ‫נֹולד ִב ְש ֵּלמּות גַ ם ְב ָּ‬ ‫יִ ְצ ָּחק ָּח ַשב ֶש ֵּע ָּשו ַ‬ ‫עבֹוירען‬ ‫ֶ‬ ‫ייסט ֵע ָשו‪ ,‬וַ וייל ֶער ִאיז גֶ‬ ‫ֶקען ֶמען זָ אגֶ ען ֶעס ְׁש ֵטייט ִאין ַת ְׁרּגּום יֹונָ ָתן (כה‪:‬כה) ֶער ֵה ְׁ‬ ‫ארד‪ ,‬אּון‬ ‫עהאט ַא ָב ְׁ‬ ‫אל ְׁט'ס גֶ ַ‬ ‫עמ ְׁ‬ ‫ִפיל ִמיט ָהאר אֹויף ֶדעם ָקאפ‪ ,‬אּון אֹויְך ָהאט ֶער שֹוין ֶד ָ‬ ‫אר ִטיג ‪'ָ -‬עשּוי'‪ִ ,‬אין ַא ֶלע ֵא ָב ִרים‪ .‬וֶ ועגֶ ען ֶדעם ָהאט יִ ְׁצ ָחק‬ ‫עבֹוירען ַפ ְׁ‬ ‫ֶ‬ ‫ֵציינֶ ער‪ֶ .‬ער ִאיז גֶ‬ ‫מט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫עקּומען‬ ‫ֶ‬ ‫ארגֶ‬ ‫ישט ָפ ְׁ‬ ‫אּומזִ ְׁיסט‪ ,‬וָ ואס ַאזַ א זַ אְך ִאיז נָ אְך נִ ְׁ‬ ‫ישט ְׁ‬ ‫עט ַראכְׁ ט‪ַ ,‬אז ָדאס ִאיז זִ יכֶ ער נִ ְׁ‬ ‫גֶ ְׁ‬ ‫עצ ֶיעל וַ וייל ֶער ִאיז‬ ‫ייליגֶ ע נְׁ ָש ָמה‪ְׁ ,‬ס ֶפ ִ‬ ‫עֹולם‪ִ ,‬מ ְׁס ָת ָמא ָהאט ֶער ַא הֹויכֶ ע אּון ֵה ִ‬ ‫פּון ְׁב ִר ַיאת ָה ָ‬ ‫דֹושים‬‫תֹורה ֵמ ָה ֲא ִריזַ "ל פ' ְׁק ִ‬ ‫ּקּוטי ָ‬ ‫ארד‪ ,‬וָ ואס וַ וייזְׁ ט אֹויף גְׁ ֶ‬ ‫רֹויסע זַ אכֶ ען (עי' ִל ֵ‬ ‫עבֹוירען ִמיט ַא ָב ְׁ‬ ‫ֶ‬ ‫גֶ‬ ‫אר ֶדעם‬ ‫ייסיג ֵציינֶ ער זֶ ענֶ ען ְׁמ ַר ֵמז אֹויף הֹויכֶ ע ִענְׁ יָ נִ ים‪ַ .‬פ ְׁ‬ ‫ד"ה ִמ ְׁפנֵ י ֵש ָיבה)‪ .‬אֹויְך ִדי ְׁצוֵ ויי אּון ְׁד ַר ִ‬ ‫עמיינְׁ ט ַאז ֵע ָשו ִאיז ֶמער ָחשּוב פּון יַ ֲעקֹב‪ .‬אּון ָדאס‬ ‫עהאט‪ ,‬אּון ָהאט גֶ ֵ‬ ‫ָהאט ִאיהם יִ ְׁצ ָחק ִליב גֶ ַ‬ ‫אֹויסגֶ 'נַ ע ְׁרט ִמיט ֶדעם מֹויל ‪ִ -‬מיט זַ יינֶ ע ֵציינֶ ער‪ ,‬אּון‬ ‫ֵמיינְׁ ט כִ י ַציִ ד ְׁב ִ'פיו'‪ַ ,‬אז ֶער ָהאט ִאיהם ְׁ‬ ‫ואק ְׁסט ַארּום ֶדעם מֹויל‪.‬‬ ‫ארד וָ ואס וַ ְׁ‬ ‫אֹויְך ִמיט ֶדעם ָב ְׁ‬ ‫אֹוה ֶבת ֶאת יַ ֲעקֹב‬ ‫ִר ְב ָּקה ֶ‬ ‫ייבט ֶדער ִח ָיד"א ְׁ‬ ‫(פנֵ י ָדוִ ד ד"ה וַ ּיֶ ֱא ַהב)‬ ‫ָא ֶבער ִר ְׁב ָקה ָהאט ִליב גֶ ַ‬ ‫עהאט יַ ֲעקֹב‪ ,‬אּון ֶדער ַט ַעם ְׁש ַר ְׁ‬ ‫עסן פּון ֵעץ‬ ‫ְׁל ִפי וָ ואס ִדי ְׁמקּו ָב ִלים זָ אגֶ ען (עי' זוה"ק ח"ג רלב‪ָ ).‬א ָדם ָה ִראשֹון וֶ וען ֶער ָהאט גֶ עגֶ ְׁ‬ ‫עמען‬ ‫וארען‪ ,‬חּוץ פּון ִדי ָקנֶ ה וָ ואס ִאיז אֹויף צּו ָא ֶט ֶ‬ ‫ַה ַד ַעת זֶ ענֶ ען ַא ֶלע זַ יינֶ ע ֵא ָב ִרים נִ ְׁפּגַ ם גֶ עוָ ֶ‬ ‫עדט‬ ‫ישט אֹויף צּו ֶע ֶסען‪ָ ,‬א ֶבער ַחּוָ ה ָהאט אֹויְך פֹוגֵ ם גֶ עוֶ וען ִאין ִדי ָקנֶ ה וָ ואס ִמיט ֶדעם ֶר ְׁ‬ ‫אּון נִ ְׁ‬ ‫תֹורה ֵמ ָה ֲא ִריזַ "ל‬ ‫ּקּוטי ָ‬ ‫(ל ֵ‬ ‫ֶמען‪ ,‬וַ וייל זִ י ָהאט ִאיהם גֶ עזָ אגְׁ ט צּו ֶע ְׁסן פּון ֵעץ ַה ַד ַעת‪ .‬נָ אְך ְׁש ֵטייט ִ‬ ‫ד"ב ָע ַלי ִק ְׁל ָל ְׁתָך ְׁבנִ י) ַאז ִר ְׁב ָקה ִאיז גֶ עוֶ וען ַא ּגִ ְׁלּגּול פּון ַחּוָ ה‪ ,‬אּון יַ ֲעקֹב ִאיז גֶ עוֶ וען ַא ּגִ ְׁלּגּול פּון‬ ‫ָא ָדם ָה ִראשֹון‪.‬‬ ‫יַ ֲעקֹב ָּהיָּ ה ִתּקּונֹו ֶשל ָּא ָּדם ָּה ִראשֹון‬ ‫רּוח ָק ְׁד ָשּה ַאז זִ י ִאיז ַא ִתיּקּון פּון ַחּוָ ה אּון יַ ֲעקֹב ִאיז ַא ִתיּקּון פּון‬ ‫עוואּוסט ְׁב ַ‬ ‫ְׁ‬ ‫ִר ְׁב ָקה ָהאט גֶ‬ ‫עהאט יַ ֲעקֹב‪ ,‬וַ וייל ֶער ְׁמ ַת ֵּקן ִאיר ֵח ְׁטא פּון ֶדעם‬ ‫אר ֶדעם ָהאט זִ י ִליב גֶ ַ‬ ‫ָא ָדם ָה ִראשֹון‪ַ ,‬פ ְׁ‬ ‫(ק ֶֹבץ ֵש ֶבט ְׁמנַ ֶשה)‬ ‫ְׁפ ִר ֶיע ְׁר ִדיגְׁ ן ּגִ ְׁלּגּול‪.‬‬ ‫ייטען פּון צ ִּד ִּיקים‬ ‫יָ ארצ ֶ‬ ‫ח' כִ ְׁס ֵלו תרל"ב‬ ‫אביל זי"ע‬ ‫ערנָ ִּ‬ ‫וער ְס ִּקי ִּמ ְט ֶש ְ‬ ‫ַהְר ַה"ק ֶר ִּבי ַא ֲהרֹן ְט ֶו ְ‬ ‫אטע ַה ְׁר ַה"ק ֶר ִבי ָמ ְׁר ְׁדכַ י‬ ‫אביל‪ ,‬צּו זַ יין ַט ֶ‬ ‫ערנָ ִ‬ ‫עבֹוירען ִאין יָ אר תקמ"ז ִאין ְׁט ֶש ְׁ‬ ‫ֶ‬ ‫ֶר ִבי ַא ֲהרֹן ִאיז גֶ‬ ‫אביל זי"ע‪ַ ,‬א זּון פּון ַה ְׁר ַה"ק ַב ַעל ְׁמאֹור ֵעינַ יִ ם זי"ע‪ִ ,‬מ ֶצ ֱא ָצ ֵאי ֶר ִבי ָא ָדם‬ ‫ערנָ ִ‬ ‫וער ְׁס ִקי ִמ ְׁט ֶש ְׁ‬ ‫ְׁטוֶ ְׁ‬ ‫אמע ָמ ַרת ַחּיָ ה ָש ָרה ע"ה‪,‬‬ ‫אקא זי"ע‪ ,‬וְׁ עֹוד‪ .‬אּון צּו זַ יין ַמ ֶ‬ ‫עשיל ִמ ְּׁק ָר ָ‬‫ַב ַעל ֵשם זי"ע‪ ,‬וְׁ ָה ַר ִבי ר' ֶה ִ‬ ‫אר ִלין זי"ע‪.‬‬ ‫ִדי ָטאכְׁ ֶטער פּון ַה ְׁר ַה"ק ֶר ִבי ַא ֲהרֹן ַהּגָ דֹול ִמ ַק ְׁ‬ ‫אר ָקא‪ ,‬אּון ֶער ִאיז גֶ עוֶ וען ַא ְׁמ ַל ֵמד‬ ‫ֶעס ִאיז גֶ עוֶ וען ַא יּוד וָ ואס ָהאט גֶ עוואֹוינְׁ ט ִאין ִדי ְׁש ָטאט ָס ְׁ‬ ‫צּוריק אֹויף ֶפ ַסח ַקיין‬ ‫עב ִל ֶיבען ַא גַ אנְׁ ץ וִ וינְׁ ֶטער‪ ,‬אּון ֶער ִאיז ִ‬ ‫ארט ִאיז ֶער גֶ ְׁ‬ ‫אביל‪ָ ,‬ד ְׁ‬ ‫ערנָ ִ‬ ‫ִאין ְׁט ֶש ְׁ‬ ‫עטּוהן ַא ָפאר‬ ‫ְׁ‬ ‫אקּומען פּון ִדי ְׁמ ַל ְׁמדּות‪ַ .‬אזֹוי ָהאט ֶער גֶ‬ ‫ֶ‬ ‫עלד וָ ואס ֶער ָהאט ַב‬ ‫אקא‪ִ ,‬מיט ִדי גֶ ְׁ‬ ‫אר ָ‬ ‫ָס ָ‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נ‬ ‫ארען‪ָ ,‬האט ֶער זִ יְך גֶ עזֶ עגֶ ענְׁ ט פּון ֶר ִבי ַא ֲהרֹן‬ ‫עדע ָמאל ַפאר ֶער ִאיז ַא ֵהיים גֶ ָ‬ ‫עפ ֶ‬ ‫יָ אר‪ .‬יֶ ֶ‬ ‫אב ֶלער‪.‬‬ ‫ערנָ ְׁ‬ ‫ְׁט ֶש ְׁ‬ ‫ארף‬ ‫ֵאיינְׁ ָמאל וֶ וען ֶער ִאיז גֶ עוֶ וען ַביים ֶר ִבי'ן זִ יְך גֶ עזֶ עגֶ ענֶ ען‪ָ ,‬האט ִאיהם ֶדער ֶר ִבי גֶ עזָ אגְׁ ט ֶער ַד ְׁ‬ ‫ענּומען זַ יין‬‫ֶ‬ ‫ערט‪ֶ ,‬ער ָהאט גֶ‬ ‫ישט ַלאנְׁ ג גֶ ְׁ‬ ‫עק ֶל ְׁ‬ ‫עלד‪ֶ .‬דער ְׁמ ַל ֵמד ָהאט נִ ְׁ‬ ‫עצט וִ ויכְׁ ִטיג ַא ְׁסכּום גֶ ְׁ‬ ‫יֶ ְׁ‬ ‫אר ֶמעגְׁ ן‪,‬‬‫עלייגְׁ ט אֹויף ֶדעם ִטיש‪ֲ ,‬א ִפילּו ָדאס ִאיז גֶ עוֶ וען זַ יין גַ אנְׁ ֶצע ַפ ְׁ‬ ‫ייטל אּון ֶעס גֶ ֵ‬ ‫עלד ַב ְׁ‬‫גֶ ְׁ‬ ‫ארוֶ ועט ִדי גַ אנְׁ ֶצע וִ וינְׁ ֶטער‪ֶ .‬ער ִאיז ַארֹויס פּון ֶר ִבי'ן ָאן ֵקיין‬ ‫וָ ואס אֹויף ֶדעם ָהאט ֶער גֶ ָ‬ ‫עה ְׁ‬ ‫עלד‪.‬‬‫עהאט ֵקיין גֶ ְׁ‬ ‫ישט גֶ ַ‬‫ארן ִמיט ַא וָ ואגְׁ ן ָהאט ֶער נִ ְׁ‬ ‫רּוטה ‪ֲ -‬א ִפילּו צּו ָפ ְׁ‬‫ְׁפ ָ‬ ‫ואלד‪,‬‬‫ֶער ִאיז גֶ עגַ אנְׁ גֶ ען צּו ִפיס ֶדעם ַלאנְׁ גֶ ען וֶ ועג‪ִ .‬אינ ִמ ֶיטען וֶ ועג ִאיז ֶער ַא ִר ֶיבער ַא וַ ְׁ‬ ‫אבן גֶ עזָ אגְׁ ט ַאז אֹויב ֶער ְׁט ָראגְׁ ט‬ ‫רֹויבער‪ ,‬אּון זֵ יי ָה ְׁ‬ ‫אלן ֶ‬ ‫אפ ְׁ‬‫אבען ִאיהם ַב ַ‬ ‫ואלד ָה ֶ‬ ‫ִאינ ִמ ֶיטען וַ ְׁ‬ ‫אבען ַא ְׁלס גֶ עזּוכְׁ ט ַביי ִאיהם‪ָ ,‬א ֶבער זֵ יי ָה ְׁ‬ ‫אבן‬ ‫ועלען זֵ יי ִאיהם ַה ְׁרגֶ 'ענֶ ען‪ .‬זֵ יי ָה ֶ‬ ‫עלד אֹויף זִ יְך וֶ ֶ‬ ‫גֶ ְׁ‬ ‫וארען פּון ַא‬ ‫אטעוֶ ועט גֶ עוָ ֶ‬‫ער ֶ‬ ‫עלאזְׁ ט גֵ יין‪ ,‬אּון ֶער ִאיז גֶ ַ‬‫אבען זֵ יי ִאיהם גֶ ָ‬ ‫אפן‪ָ ,‬ה ֶ‬ ‫ישט גֶ ְׁ‬ ‫עט ָר ְׁ‬ ‫גָ ארנִ ְׁ‬ ‫ערן טֹויט‪.‬‬‫זִ יכֶ ְׁ‬ ‫עקּומען ַא ֵהיים‪ .‬נָ אְך ַפאר ֶער ָהאט‬ ‫ֶ‬ ‫נָ אְך ַא ָפאר ֶטעג וָ ואס ֶער גֵ ייט צּו פּוס‪ִ ,‬איז ֶער ָאנְׁ גֶ‬ ‫ארוָ ואס‬ ‫אס ְׁירט‪ְׁ ,‬פ ֶרעגְׁ ט ִאיהם זַ יין וַ וייב ַפ ְׁ‬ ‫יילען וָ ואס ָהאט ִמיט ִאיהם ַפ ִ‬ ‫ער ֵצ ֶ‬‫ָאנְׁ גֶ עיָ אגְׁ ט צּו ֶד ְׁ‬ ‫עב ֶרענְׁ גְׁ ט ַא ֵליין‪ָ .‬האט‬ ‫ישט גֶ ְׁ‬ ‫עלעגְׁ ַראף‪ ,‬אּון ֶער ָהאט ֶעס נִ ְׁ‬ ‫עלד ִמיט ַא ֶט ֶ‬ ‫עש ְׁיקט ִדי גֶ ְׁ‬ ‫ָהאט ֶער גֶ ִ‬ ‫אר ְׁש ַטאנֶ ען וָ ואס ֶדער ַצ ִדיק‬ ‫אבען זֵ יי ַפ ְׁ‬ ‫אל'ס ָה ֶ‬ ‫עמ ְׁ‬ ‫יילט ִדי גַ אנְׁ ֶצע ַמ ֲע ֶשה‪ ,‬אּון ֶד ָ‬ ‫אר ֵצ ְׁ‬ ‫ֶער ִאיר ַפ ְׁ‬ ‫אטעוֶ ועט‬ ‫ער ֶ‬‫רּוח ָק ְׁדשֹו‪ ,‬אּון ָהאט ִאיהם גֶ ַ‬ ‫עהן ִמיט ַ‬ ‫אלט‪ֶ .‬ער ָהאט שֹוין ַא ְׁלס גֶ עזֶ ְׁ‬ ‫ָהאט גֶ עוָ ו ְׁ‬ ‫(תֹולדֹות ֶא ְׁל ָעזָ ר ְׁבתֹוְך ֵס ֶפר ְׁפ ֻק ַדת ֶא ְׁל ָעזָ ר)‬ ‫ְׁ‬ ‫עלד‪.‬‬‫עש ְׁיקט ָדאס גֶ ְׁ‬ ‫צּור ְׁיקגֶ ִ‬ ‫עבען‪ ,‬אּון ָהאט ִ‬ ‫ָדאס ֶל ֶ‬ ‫יּודען ִאין ֵבית ַה ִמ ְׁש ָפט ִאין‬‫עק ָלאגְׁ ט ִדי ֶ‬ ‫אמיר גֶ ְׁ‬ ‫אבן ִדי ּגֹויִ ים פּון ִדי ְׁש ָטאט זִ ָיט ִ‬ ‫ֵאיינְׁ ָמאל ָה ְׁ‬ ‫דּורְך ֶדעם‬ ‫ארק‪ ,‬אּון ְׁ‬ ‫ערן זִ יְך גָ אר ְׁש ַט ְׁ‬ ‫יּודען ֶמ ְׁ‬‫ייער ַט ֲענָ ה ִאיז גֶ עוֶ וען‪ֱ :‬היֹות ַאז ִדי ֶ‬ ‫בּורג‪ ,‬זֵ ֶ‬ ‫ער ְׁ‬ ‫עט ְׁ‬ ‫ֶפ ֶ‬ ‫ישט גֶ ענּוג ְׁפ ַלאץ צּו וואֹוינֶ ען‪ֶ ,‬ב ֶ‬ ‫עטען זֵ יי‬ ‫אבען נִ ְׁ‬‫רֹויסער דֹו ַחק ִאין ְׁש ָטאט‪ ,‬אּון זֵ יי ָה ֶ‬‫וֶ וערט ַא גְׁ ֶ‬ ‫ייער ְׁש ָטאט‪.‬‬‫יּודען פּון זֵ ֶ‬ ‫רֹויסש ְׁיקן ַא ֶלע ֶ‬ ‫ִ‬ ‫ַאז ֶמען זָ אל ַא‬ ‫אבן‬‫אב ְׁירט ְׁמ ַב ֵטל זַ יין ִדי ּגְׁ זֵ י ָרה‪ָ ,‬א ֶבער זֵ יי ָה ְׁ‬ ‫אבען זֵ יי ְׁפ ָר ִ‬‫ערט‪ָ ,‬ה ֶ‬ ‫עה ְׁ‬‫אבן ָדאס גֶ ֶ‬ ‫יּודען ָה ְׁ‬ ‫וֶ וען ִדי ֶ‬ ‫עש ְׁיקט ַא ִמ ְׁש ַל ַחת צּו ֶר ִבי ַא ֲהרֹן‬ ‫בּורג גֶ ִ‬ ‫ער ְׁ‬‫עט ְׁ‬‫יּודען פּון ֶפ ֶ‬ ‫אבן ִדי ֶ‬ ‫עקענְׁ ט ְׁמ ַב ֵטל זַ יין‪ָ .‬ה ְׁ‬ ‫ישט גֶ ֶ‬ ‫נִ ְׁ‬ ‫אביל‬ ‫ערנָ ִ‬ ‫עקּומען ִאין ְׁט ֶש ְׁ‬ ‫ֶ‬ ‫לּוחים זֶ ענֶ ען ָאנְׁ גֶ‬ ‫אב ֶלער‪ֶ ,‬ער זָ אל ְׁמ ַב ֵטל זַ יין ִדי ּגְׁ זֵ י ָרה‪ִ .‬די ְׁש ִ‬ ‫ערנָ ְׁ‬ ‫ְׁט ֶש ְׁ‬ ‫ייע ֶרע‬‫ייען צּום ֶר ִבי'ן ִמיט זֵ ֶ‬ ‫עקענְׁ ט ַא ַריינְׁ גֵ ֶ‬‫ישט גֶ ֶ‬ ‫אבען שֹוין נִ ְׁ‬‫ארנַ אכְׁ ט‪ ,‬אּון זֵ יי ָה ֶ‬ ‫ֶע ֶרב ַש ָבת ַפ ְׁ‬ ‫ַב ָּק ָשה‪.‬‬ ‫עפ ְׁירט ִטיש‪ָ ,‬האט ֶער גֶ עזָ אגְׁ ט ַא ְׁפ ַשט אֹויף ֶדעם ָפסּוק‬ ‫ַש ָבת ֵביינַ אכְׁ ט וֶ וען ֶדער ֶר ִבי ָהאט גֶ ִ‬ ‫וער ֶטער ָהאט ֶער ְׁמ ַר ֵמז גֶ עוֶ וען ֶדעם ִענְׁ יָ ן וָ ואס ִדי ִמ ְׁש ַל ַחת‬ ‫"וִ ִיהי ְׁב ַש ַלח ַפ ְׁרעֹה"‪ִ ,‬אין זַ יינֶ ע וֶ ְׁ‬ ‫ייטאג‪ ,‬אּון גֶ עזָ אגְׁ ט ַא ְׁד ִר ֶיטע ָמאל‬ ‫תֹורה ֵב ָ‬ ‫עחזֶ ְׁר'ט ִדי ָ‬‫עקּומען צּו ִאיהם‪ֶ .‬ער ָהאט ִא ֶיבער גֶ ַ‬ ‫ֶ‬ ‫ִאיז גֶ‬ ‫עראל וִ וי ֶעס ְׁש ֵטייט 'וַ יְׁ ִהי'‬ ‫(מגִ ָלה י‪ִ ):‬א ֶיב ָ‬‫תֹורה ִאיז גֶ עוֶ וען‪ֶ ,‬עס ְׁש ֵטייט ְׁ‬ ‫ַביי ָשֹלש ְׁסעּודֹות‪ִ .‬די ָ‬ ‫ִאיז ָדאס ָדאך ַא ָלשֹון ַצ ַער‪ .‬וֶ וען ֶמען זִ ְׁיצט ִאין ּגָ לּות ִמיט גְׁ רֹויס ַצ ַער ‪ְׁ ' -‬ב ַש ַלח ַפ ְׁרעֹה ֶאת‬ ‫ֹלקים'‪,‬‬ ‫ייע ֶרע ֶע ְׁר ֶטער‪ .‬זָ אג ִאיְך‪' ,‬וְׁ ֹלא נָ ָחם ֱא ִ‬ ‫יּודען פּון זֵ ֶ‬ ‫אר ִש ְׁיקן ִדי ֶ‬ ‫וילען ַפ ְׁ‬‫ָה ָעם'‪ ,‬וֶ וען ִדי ּגֹויִ ים וִ ֶ‬ ‫נא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫אלען ִדי ּגֹויִ ים גֵ ֶ‬ ‫ייען‬ ‫ישט ַמ ְׁסכִ ים ִמיט ֶדעם‪ֶ ,‬א ָלא ' ֶד ֶרְך ֶא ֶרץ ְׁפ ִל ְׁש ִתים'‪ ,‬זָ ֶ‬‫ֲא ִפילּו ִמ ַדת ַה ִדין ִאיז נִ ְׁ‬ ‫יּודען‪ ,‬עכת"ד‪.‬‬ ‫ישט ִדי ֶ‬ ‫ערע ְׁפ ַלאץ‪ָ ,‬א ֶבער נִ ְׁ‬ ‫צּו ַאן ַאנְׁ ֶד ֶ‬ ‫אבען זֵ יי ִאיהם גֶ עזָ אגְׁ ט וֶ ועגֶ ען ִדי ּגְׁ זֵ י ָרה‪.‬‬ ‫מֹוצ ֵאי ַש ָבת וֶ וען ִדי ִמ ְׁש ַל ַחת ַאז ַא ֵריין צּום ֶר ִבי'ן‪ָ ,‬ה ֶ‬ ‫ָ‬ ‫שּובה"‪ .‬נָ אְך ַש ָבת ִאיז‬ ‫ערט ַא ְׁת ָ‬ ‫"איְך ָהאב ָדאְך שֹוין גֶ ע' ֶענְׁ ְׁט ֶפ ְׁ‬ ‫ָהאט ֶדער ֶר ִבי גֶ עזָ אגְׁ ט‪ִ :‬‬ ‫ישט ָדא גֶ ענּוג‬ ‫ימט ִאין ֵבית ִמ ְׁש ָפט ַאז אֹויב ֶעס נִ ְׁ‬ ‫אש ִט ְׁ‬ ‫עקּומען ִדי יְׁ ִד ָיעה‪ֶ ,‬מען ָהאט ַב ְׁ‬ ‫ֶ‬ ‫ָאנְׁ גֶ‬ ‫ערע ְׁפ ַלאץ ִאין ִס ִיביר‪ָ ,‬א ֶבער ֶמען גֵ ייט‬ ‫עלן ַאן ַאנְׁ ֶד ֶ‬‫צּוש ֶט ְׁ‬ ‫ְׁפ ַלאץ ַפאר ִדי ּגֹויִ ים‪ ,‬גֵ ייט ֶמען זֵ יי ְׁ‬ ‫אֹורי אֹור)‬ ‫(יַ ְׁלקּוט ְׁמ ֵ‬ ‫יּודען וֶ ועגֶ ען ֶדעם‪.‬‬ ‫אר ִש ְׁיקן ִדי ֶ‬‫ישט ַפ ְׁ‬ ‫נִ ְׁ‬ ‫זְ כוּתוֹ יָ גֵ ן ָע ֵלינ ּו וְ ַעל ָּכל יִ ְש ָר ֵאל ָא ֵמן‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נב‬ ‫מזלא טבא וגדיא יאי‬ ‫לידידנו הר"ר יצחק ישראל הערשקאוויטש שליט"א‬ ‫לרגל נישואי בתו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידנו הר"ר שלמה דוב גאטליעב שליט"א‬ ‫לרגל נישואי בתו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר יצחק ווייס שליט"א‬ ‫והר"ר אהרן דוד מענדלאוויטש שליט"א‬ ‫והר"ר יעקב מנחם מענדלאוויטש שליט"א‬ ‫לרגל נישואי נכדתם‪-‬בתו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידנו הרה"ג ר' אהרן מאיר מייזליש שליט"א‬ ‫לרגל נישואי בנו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר צבי אלחנן הכהן ריכטער שליט"א‬ ‫והר"ר ישעי' וויינבערג שליט"א‬ ‫והרה"ג ר' מרדכי יצחק וויינבערג שליט"א‬ ‫לרגל נישואי נכדם‪-‬בנו הבה"ח דוד עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר יוסף דוד סג"ל לנדא שליט"א‬ ‫והר"ר שלום פינחס סג"ל לנדא שליט"א‬ ‫לרגל נישואי נכדו‪-‬בנו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר יחזקאל שרגא יונה הכהן ווייס שליט"א‬ ‫לרגל נישואי בתו עב"ג בשעטו"מ‬