gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית הש"ס גפ"ת · Tamtzis Hashas Gemura Tosfos — תולדות (2026-11-09)

מוציא לאור: תמצית הש"ס גפ"ת · Tamtzis Hashas Gemura Tosfos

שבוע: תולדות (2026-11-09)

תמצית הש"ס גפ"ת · Tamtzis Hashas Gemura Tosfos — תולדות (2026-11-09)

פתח את ה-PDF הורדה

‫מחזור חדש‬ ‫בשיעורי 'ללמוד‬ ‫להנות ולזכור'‬ ‫פרטים בגליון‬ ‫מאחורי הקלעים‬ ‫גליון ‪ | 148‬בכורות מ"ה‪ .‬עד ערכין י"ד‪ | :‬כסלו ה'תשפ''ז‬ ‫מ"ה‪ .‬מומים שברגלים‪ -‬המקיש בקרסוליו (‪-‬שברכיו הכתוב לשבחו או לגנותו‪ .‬ומ"מספר" לומדים שצריך‬ ‫עקומות כלפי חוץ וקרסוליו לפנים עד שנוקשים זה לזה כשהוא נספרת עם שאר האצבעות‪.‬‬ ‫"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה‬ ‫מכל העמים"‪( .‬שמות יט ה)‪ .‬ודרשו חז"ל 'אם עתה תקבלו עליכם‪ ,‬יערב‬ ‫מהלך)‪ ,‬והמקיש בארכובותיו (–היינו איפכא‪ ,‬שרגליו עקומות איטר ביד‪ ,‬וכן איטר ברגל שכשמהלך עוקר רגל שמאל תחילה‪,‬‬ ‫עליכם מכאן ולהבא‪ ,‬שכל ההתחלות קשות‪ .‬השמיעה בקול ד' וקיום‬ ‫כלפי חוץ ורחוקות זו מזו עד שברכיו עקומות כלפי פנים ונוקשות זו דלא כדרך בני אדם‪ ,‬הרי זה מום‪ ,‬דכתיב "וטבל אצבעו" וכל מקום‬ ‫המצוות קשה היא רק בתחילתה‪ ,‬אבל מכאן ואילך 'יערב לכם'‪.‬‬ ‫לזו)‪ ,‬ומי שפיקה (–חתיכת בשר עגולה) יוצאת מאגודלו‪ ,‬שנאמר אצבע וכהן אינו אלא ימין‪ ,‬ולגבי רגל כתיב "לעמוד לשרת"‬ ‫לכאורה 'פתח בכד וסיים בחבית' (בק כז)‪ ,‬פתח בקבלה וסיים בהתחלה‪,‬‬ ‫והעיקל (‪-‬שכשמקרב כפות רגליו אין ברכיו נוגעות זו בזו כדרך שאר עמידה דעיקרו בימין‪.‬‬ ‫האם די בקבלה‪ ,‬או שצריך גם התחלה‪ .‬ביאור הענין בס"ד הוא דהא‬ ‫שעוקמות כלפי חוץ)‪ ,‬ומי שעקיבו יוצא לאחוריו ששוקו השולט בשתי ידיו‪ ,‬רבי פוסל דימין שלו חלשה‪ ,‬וחכמים‬ ‫בהא תליא‪ ,‬קבלה בלא התחלה מתפוגגת‪ ,‬התחלה בלא קבלה היא‬ ‫יוצא באמצע רגלו‪ ,‬או שפרסותיו רחבות כשל אווז (והיינו מכשירים דשמאל שלו חזקה‪.‬‬ ‫קשה‪ ,‬צריך לחזק מחד את הקבלה‪ ,‬ומאידך להתחיל בעשיה‪ ,‬ואז‪,‬‬ ‫שהיא דקה ואע"פ שהיא סדוקה)‪ ,‬הרי זה מום‪ .‬ואיתא‬ ‫מבטיחים לנו חז"ל 'מכאן ואילך יערב לכם'‪.‬‬ ‫מומים בכל הגוף‪ -‬הכושי (‪-‬שחור)‪ ,‬והגיחור (‪-‬אדום)‪,‬‬ ‫בברייתא שפסול המקיש בקרסוליו והעיקל נלמדים‬ ‫'רבותי למדוני כי בכל תנועה צריך להתייעץ עם חלקי השו"ע‪ ,‬ואין אני‬ ‫והלבקן (‪-‬לבן ביותר)‪ ,‬והקפח (‪-‬ארוך ודק שאינו עבה לפי‬ ‫מ"או שבר רגל"‪ .‬ומי שיש לו כסתות הרבה (–שעצם‬ ‫בן חורין לעשות דבר מבלי עיון בהלכה מן ההלכות הנוגעות לתנועות‬ ‫הקרסול שלו גדולה‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה בעל) הכונה שפרסתו גבוהה‪ ,‬אורכו ומתוך כך הוא כפוף ונראה שחוליותיו שמוטות)‪ ,‬והננס‪( ,‬אין‬ ‫הנדון‪ ,‬ואין לי בעולמי אלא זאת'‪( .‬אגרות חזו"א א קנג)‪' .‬בהיותי שבור‬ ‫ויש הרבה בשר לצד הרגל ובעקב‪ ,‬ואמצע רגלו כמין כיפה)‪ ,‬או שאין לאלו לישא נשים כמוהם‪ ,‬כדי שהבן לא יצא בעל מום‬ ‫ורצוץ כל הימים ולא זכיתי לשום עונג מתענוגי החיים‪ ,‬נוסף לכאבי‬ ‫הגוף ושבירתו כל הימים‪ ,‬העונג היחידי הוא לי לעשות רצון קוני‪ ,‬ואין‬ ‫יותר מהם)‪ ,‬והחרש‪ ,‬והשוטה‪ ,‬והשיכור (והיינו משאר‬ ‫לו כסתות כלל‪ ,‬הרי זה מום‪.‬‬ ‫לי צער יותר גדול מכשלון בעוון'‪( .‬שם)‪.‬‬ ‫דברים המשכרים‪ ,‬דאילו מיין הוא אף מחלל את העבודה‬ ‫מומים שבאצבעות‪ -‬מי שאצבעותיו מורכבות זו על זו‪ ,‬דכתיב "יין ושכר אל תשת" ובתריה "להבדיל בין הקודש ובין החול"‪,‬‬ ‫הנשגב והעיקר בשימוש רפואות התורה לתחלואי היצר הוא ללמוד‬ ‫או שהם מחוברות יותר מעד הפרק האמצעי לצד הצפורן‪ ,‬ולא היה למשנה למנותם יחד עם אלו הפסולים משום שאינם שוים‬ ‫בעוז ועיון עמוק היטב דיני העבירה עצמה‪ ,‬ההלכה עם כל סעיפיה‪ ,‬כי‬ ‫זה הלימוד עושה קנין חזק בנפשו היות העבירה מרוחקת ממנו בטבע‪.‬‬ ‫הרי זה מום‪ ,‬ואם חתך כשר‪ .‬ואצבע יתירה שחתכה‪ ,‬והיא בזרעו של אהרן שאינם מחללים את העבודה‪ ,‬ולרבי יהודה אף‬ ‫(הגרי"ס באגרת המוסר)‪.‬‬ ‫נספרת עם שאר האצבעות שהיא נמצאת איתם באותה שורה‪ ,‬בשאר דברים המשכרים מחלל את העבודה וחייב אם נכנס‬ ‫בטור זה אנו מביאים בפני הלומדים מידי חודש עיון עמוק בנושא‬ ‫אם יש בה עצם הרי זה מום‪ ,‬שכיון שחתכה נעשה מחוסר אבר למקדש)‪ ,‬ובעלי נגעים טהורים (כגון מספחת‪ ,‬דבנגעים טמאים‬ ‫הלכתי מעשי‪ ,‬בדיני ריבית החמורים‪ ,‬וכאמור עיון זה הוא הכח הרפואי‬ ‫שהיה בו‪ ,‬דכתיב "או שבר יד"‪ ,‬אבל אם אין בה עצם כשר פשיטא‪ ,‬דאפילו הנכנס לעזרה חייב כרת)‪ ,‬כל אלו פסולים באדם‬ ‫כנגד תחלואי היצר‪ ,‬ודקדוק ההלכה הוא הוא העונג האמיתי‪.‬‬ ‫וכשרים בבהמה‪ .‬ולרשב"ג בהמה שוטה אינה מן‬ ‫לעבודה‪ ,‬דלא חשיב אלא תלתול בעלמא‪.‬‬ ‫עוד כתב החזו"א (אמונה ובטחון ד' ז'‪-‬ח') שדקדוק הדין היא הדרך לתיקון‬ ‫המובחר‪ .‬ולרבי אלעזר אף בעלי הדלדולין (‪-‬שחתיכות בשר‬ ‫המידות‪ ,‬כי אף קיום המצוות בשטחיות כמו ההמון זה קל‪ ,‬אולם‬ ‫אצבע יתירה שיש בה עצם ואין בה צפורן רבותא נקט אע"ג‬ ‫מדולדלות יוצאות מגופם) פסולים באדם וכשרים בבהמה‪.‬‬ ‫המקיים את ההלכה לפרטיה ודקדוקיה עומד תדיר בפני נסיונות‪,‬‬ ‫דאין בה צפורן חשיב אבר ונספרת על גב היד‪ ,‬מטמאה במגע‬ ‫פעמים מפני העצלות או הפסד ממון או כבוד ושלא להגרר אחרי‬ ‫ובמשא ובאהל ומטמאה מדין אבר אם יש בה בשר אפילו פחות אלו דברים כשרים באדם ופסולים בבהמה‪ -‬אותו ואת‬ ‫סביבתו ועוד נסיונות רבים‪ ,‬וכיון שהמידות מתנגדות לדקדוק הדין‪ ,‬הרי‬ ‫מכזית‪ ,‬דאברים אין להם שיעור‪( ,‬אבל אם יש בה כזית בשר מטמא בנו (והיינו שכהן ובנו כשרים לעבודה‪ ,‬אבל תייש ובנו‬ ‫הדקדוק מלבד שמרומם את האדם בכללות ללכת אחרי השכל ולא אחרי‬ ‫באהל אפילו אינה נספרת או שאין בה עצם‪ ,‬ואם אין בה בשר כלל‪ ,‬אינם כשרים להקרבה באותו יום משום מחוסר זמן‪ ,‬והיינו‬ ‫הנטיות הטבעיות‪ ,‬הוא גם מתקן את המידות באופן פרטי‪ ,‬שכל דבר‬ ‫שעושה לדקדוק ההלכה נגד מידותיו‪ ,‬מרגיל אותו לתיקון אותה מידה‪,‬‬ ‫אפילו בנספרת דחשיב אבר אינה מטמאה באהל‪ ,‬דאין עצמות בלא לחנניה שאותו ואת בנו נוהג בזכרים ובנקבות‪ ,‬אבל‬ ‫בשר מטמאים באהל אלא ברוב בנין או רוב מנין או רובע הקב)‪,‬‬ ‫ומאידך עזיבת דקדוק ההלכה מפסידה את תיקון המידות‪ ,‬שכאשר יודע‬ ‫לחולקים אותו ואת בנו נוהג בנקבות‪ ,‬ולא בזכרים ‪-‬האב‬ ‫ומצטרפת למנין קכ"ה שזהו רוב אברי המת שמטמאים באהל‬ ‫שיש בהלכה שנפגש בה פרטים רבים ונמנע מלבררם‪ ,‬והולך אחרי‬ ‫אע"פ שאין בהם בשר‪ ,‬והיינו בנספרת‪ ,‬דאל"כ אינה נחשבת אבר כיון עם הבן או הבת)‪ ,‬טריפה‪ ,‬יוצא דופן‪( ,‬ושנעבדה בו עבירה‪,‬‬ ‫מידותיו ונטיותיו הטבעיות‪ ,‬ממילא מתרגל ללכת אחרי מידותיו‪.‬‬ ‫שאין בה צפורן‪ ,‬ואם יש בה צפורן מטמאה אע"פ שאינה נספרת‪ ,‬ושהמית אדם)‪.‬‬ ‫כאשר אנו לומדים הלכה‪ ,‬עלינו לברר את ההלכה הדק היטב היטב‬ ‫ואם אינה נספרת על גב היד ואין בה צפורן אינה מטמאה‬ ‫הדק‪ ,‬וכן להעמיד לנגד עיננו את המציאות המעשית של הדברים‪,‬‬ ‫הנושא נשים בעבירה (‪-‬גרושה וחלוצה) פסול עד שידירנה‬ ‫באהל כיון שאינה נחשבת אבר‪ ,‬ומ"מ מטמאה במגע‬ ‫ולקבל על עצמינו עול מלכות שמים להתייעץ בכל תנועה עם חלקי‬ ‫הנאה‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫השו"ע‪ ,‬ועי"ז נזכה לקיים את ההלכות כתיקונם‪ ,‬לחזק עצמינו ביראת‬ ‫ומשא‪ ,‬י"א משום עצם כשעורה‪ ,‬וי"א גזירה אטו אצבע‬ ‫ואיתא בברייתא 'נודר ועובד (‪-‬שאע"פ שעדיין לא גירש מותר‬ ‫שמים אמיתית ובמידות טובות‪ ,‬להתענג על ד'‪ ,‬וכל השונה הלכות בכל‬ ‫הנספרת‪ ,‬ומ"מ אינה מטמאה באהל משום היכרא שלא‬ ‫לעבוד אם נדר שלא תהנה ממנו והוא ממנה) יורש ומגרש'‪.‬‬ ‫יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא‪.‬‬ ‫ישרפו מחמתה תרומה וקדשים‪.‬‬ ‫גם מי שלא הורגל לדקדק בהלכה‪ ,‬ומציאות הדקדוק נראית לו קשה‬ ‫הגמרא מבארת שאין חוששים שילך לחכם שיתיר לו את‬ ‫הנדר‪ ,‬דס"ל צריך לפרט את הנדר וכשישמע שנדר על הפסולה‬ ‫רוב בניינו של מת מטמא‪ ,‬והיינו שני שוקיים וירך אחד‪,‬‬ ‫ורחוקה‪ ,‬עליו להתחיל בהדרגה‪ ,‬להקדיש זמן ללימוד ההלכה‪ ,‬לברר‬ ‫לו לא יתיר לו‪( ,‬ולהלכה צריך לפרט את הנדר‪ .‬תוד"ה הניחא)‪.‬‬ ‫הראש‬ ‫שזה רוב גובהו של הגוף בלא הראש (דאין מחשיבים את‬ ‫לעומק מקרים העולים על הפרק‪ ,‬לדקדק בדברים שלא דקדק בהם עד‬ ‫כה‪ ,‬והרגל נעשה טבע לקנות בנפשו קנין אמיתי בדבר‪.‬‬ ‫ולמ"ד שא"צ לפרט הנדר מדירים אותו ברבים (ונדר ברבים‬ ‫ורוב‬ ‫באבריו‪,‬‬ ‫לשיעור רוב בנין) של אדם גדול שאינו ננס‬ ‫וכעת נעבור לעיין בדקדוקה של הלכה‪.‬‬ ‫מניינו מטמא אע"פ שאין בו רובע הקב‪ ,‬ורוב מניינו אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה‪ .‬תוד"ה הניחא)‪.‬‬ ‫יהודי אירס את ביתו בשעטו''מ‪ ,‬וכנהוג ‪ -‬תיכף תפסו תאריך באולם‬ ‫היינו קכ"ה אברים‪ ,‬אף באדם שיש לו מאתים שמונים ולמ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה (וכן הלכה‪ .‬תוד"ה‬ ‫שבחרו לאחר הבירורים המתאימים‪ ,‬שילמו מקדמה כנדרש‪ ,‬ופנו‬ ‫ואחד אברים (כגון אשה שיש לה אצבע נוספת בכל יד ורגל‪ ,‬אמר)‪ ,‬מדירים אותו על דעת רבים‪.‬‬ ‫להמשך הכנות לחתונה‪.‬‬ ‫שבכל אצבע יש ו' עצמות‪ ,‬ולאשה יש ב' צירים וב' דלתות ומפתח‪,‬‬ ‫ולצורך מצוה מתירים אף בהדירוהו על דעת רבים‪,‬‬ ‫לקראת התאריך שנקבע פנו מהאולם להסדיר מראש את גמר‬ ‫(דמסתמא ניחא לרבים‪( .‬תוד"ה אבל)‪ .‬ואומר ר"ת דעל דעת רבים‬ ‫הרי רע"ז‪ ,‬וד' נוספים לא ידעתי היכן הם)‪ ,‬או מאתים אברים‬ ‫התשלום (נהוג לדרוש כן בכדי שלא יצטרכו אח''כ לרדוף אחרי בעלי השמחה)‪ .‬נכנס‬ ‫(שחסרים לו בכל כף יד ורגל ב' אצבעות‪ ,‬ונמצא חסר מ"ח אברים)‪ ,‬היינו כשמפרש על דעת פלוני ופלוני‪ ,‬ואפילו שלא בפניהם‪ ,‬אבל על‬ ‫ראובן למשרד המנהל וביקש שהתשלום יהיה בהיתר עיסקא‪ .‬המנהל‬ ‫למרות שקכ"ה אינו רוב ממאתים ושמונים ואחד‪ ,‬ולמי שיש דעת רבים סתם לאו כלום הוא‪ ,‬ובנודר על דעת יחיד יכול חכם להתיר‬ ‫‪ -‬יר''ש ולמדן מובהק ‪ -‬תמה טובא‪ ,‬הלא כך נהוג תמיד שמשלמים‬ ‫מאתים אברים כבר ק"א זה רוב‪ ,‬מ"מ בכולם קכ"ה זה שיעור רוב‪ ,‬אע"פ שפירש שהנדר הוא על דעתו)‪ ,‬כדמצינו שהיה מלמד‬ ‫מראש כאמור‪ ,‬ורבים וגם טובים קיבלו ממני שירות בתנאים האלה ואין‬ ‫דאזלינן בתר רובא דאינשי‪ .‬ומעשה שבדקו ומצאו‬ ‫פוצה פה‪ .‬ועוד הלא בתשלום המקדמה לא בקשת שיהיה בהית''ע‬ ‫תינוקות שהדירו רב אחא שלא ילמד עוד תינוקות כיון דפשע‬ ‫ומאי שנא השתא‪.‬‬ ‫באשה רנ"ב אברים‪ ,‬מפני שיש לה שני צירים ושני בינוקי (‪-‬מלקה אותם ומתים) והחזירו רבינא משום שלא‬ ‫דלתות‪( ,‬ולאיש יש צירי בשר בלא עצם)‪ ,‬ולר"ע יש גם מצא מדקדק כמותו)‪.‬‬ ‫מפתח לאשה שנא' "ויפתח את רחמה"‪ ,‬ומ"מ אברים‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה דמדרינן) שלרב הונא (גיטין ל"ה‪ ):‬בעל יכול להפר‬ ‫אלו בפני עצמם כשיש עליהם קצת בשר אין מטמאים באהל‪ ,‬בין נדר ברבים בין נדר על דעת רבים‪ ,‬או שרב הונא סובר שלמ"ד שיש‬ ‫הפרה לנדר ברבים יש הפרה גם בנדר על דעת רבים‪ ,‬ודלא כאמימר‪.‬‬ ‫דכתיב "אדם כי ימות באהל" דבר השוה בכל אדם‪.‬‬ ‫מ"ה‪ :‬מי שיש בו שש אצבעות בכל יד ורגל‪ ,‬רבי יהודה מ"ו‪ .‬המיטמא למתים פסול עד שיקבל שלא יטמא‬ ‫מכשיר וחכמים פוסלים‪ .‬ונחלקו בהא דכתיב "אצבע ידיו למתים‪ ,‬וא"צ נדר‪ ,‬כיון שאין יצרו תוקפו כמו בנושא‬ ‫ואצבע רגליו שש ושש עשרים וארבע מספר" אם כוונת נשים בעבירה‪.‬‬ ‫מ"ו‪ :‬יצא ראשו ולא רובו‪ -‬שיטת שמואל שאין הראש‬ ‫פוטר בנפלים‪ ,‬דכתיב "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" מי‬ ‫יש בכור‬ ‫שהוא בן חיים הלך אחר אפיו דהיינו ראשו‪ ,‬ולדבריו מי שיצא ראשו‬ ‫מי נחשב בכור לנחלה או לכהן‬ ‫השיב אבי הבת‪ ,‬את המקדמה ‪ -‬שאינה ניתנת בתור הקדמת מעות אלא‬ ‫ולא רובו והחזירו והוא בן ח'‪ ,‬הבא אחריו הוי בכור לכהן‪ ,‬והגמ'‬ ‫בתורת בטחון לעמידה בהתחייבותך כצד בעיסקה ‪ -‬מקובל להורות להתיר‪,‬‬ ‫פרק זה עוסק בהבדלים בין שני דינים השייכים בבכור אדם‪ ,‬הדין‬ ‫מקשה על דבריו‪.‬‬ ‫הראשון הוא דין פדיון בכור של ישראל ע"י נתינת ה' סלעים לכהן‪,‬‬ ‫ואבוהון מדברי המהרש"ם (משפט שלום סי' רט סז‪ .‬במוסגר) דאין לאסור מעט‬ ‫מעות שניכר לעין כי לא מחמתם הוזיל המקח ועיקרם לשם קנין כמנהג‬ ‫יצא פדחתו‪ -‬לריש לקיש יציאת פדחת (‪-‬מצח) נחשבת‬ ‫והדין השני הוא ירושת פי שנים של בכור‪ ,‬שאף שבבכור רגיל‬ ‫הסוחרים בכדי שיהי' מוכן לו סוחר לקבל בעת שיהיה לו הסחורה‪.‬‬ ‫לידה לכל דבר‪ ,‬ואפי' אם היתה נכרית ויצאה פדחת ולדה‬ ‫נוהגים ב' הדינים‪ ,‬יש כמה מקרים שבהם הוא בכור רק לנחלה או‬ ‫רק לכהן‪ ,‬מפני חילוקי הדינים שביניהם‪ ,‬ועיקר הדבר הוא שלענין‬ ‫ויש להבין בדבריו שלא נאסרה פסיקה אלא בגוונא שההקדמה נועדת‬ ‫ונתגיירה אין נותנים לה ימי טומאה וטהרה ואינה מביאה‬ ‫ירושה כתיב "ראשית אונו" והיינו שלא יוולד לפניו מי שלב האב‬ ‫להנאת המתנת מעות למוכר או שעכ''פ היא מהווה סיבה עיקרית לדרישתו‬ ‫קרבן לידה‪( ,‬וה"ה שע"י יציאת פדחת נחשב כילוד לזקוק את אשת‬ ‫דוה אחריו‪ ,‬לאפוקי נפל שאינו בן קיימא‪ ,‬וכן דין זה תלוי באיש ולא‬ ‫זו‪ ,‬אבל כל שהרצון הוא לשמור לקוחות וכד'‪ ,‬אלא שדורש 'דמי רצינות'‬ ‫אחיו ליבום ולפטור מן היבום וההורגו חייב ועוד דינים כמבואר נדה מ"ג‪:‬‬ ‫באשה‪ ,‬ואילו לגבי פדיון הבן כתיב "פטר רחם" והיינו שלא יצא‬ ‫לא אכפ''ל שגם נהנה (ומש''כ מהרש''ם 'מעט' כוונתו ביחס לעסקה‪ ,‬והכל לפי הענין)‪,‬‬ ‫‪ .‬תוד"ה לאתויי)‪ ,‬חוץ מלענין נחלה‪ ,‬דכתיב "יכיר" ‪ -‬זו הכרת‬ ‫לפניו מרחם זה של אשה זו מי שיפתח את הרחם‪ ,‬ואפילו אינו בן‬ ‫משא''כ השלמת התשלום מהיכא תיתי להתיר‪ ,‬ואינני יודע לפרש מנהג‬ ‫פנים עם החוטם‪ .‬ולרבי יוחנן יציאת פדחת הוי לידה אף‬ ‫קיימא‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫העולם להקל בזה‪ ,‬שמא לאו אדעתייהו‪ .‬נחזי אנן אם צדקו דבריו‪.‬‬ ‫לענין נחלה‪ ,‬ו"יכיר" היינו הכרת פנים עד החוטם‪ ,‬ואמנם‬ ‫בכור לנחלה ולא לכהן והיינו שהוא נוטל פי שנים בירושה‪ ,‬אבל‬ ‫הנה שכירות האולם שהוא קרקע כבר הכריע הש''ך (נכוה''כ קעו ו) דשרי אף‬ ‫לאשה שמת בעלה בעינן ראית פנים עם החוטם כדי להתיר‬ ‫שלא נכנס מיד לקרקע‪ ,‬ואף דרע''א (עב‪ ):‬צידד לאסור כשאין בעה''ב יכול‬ ‫א"צ לתת לכהן פדיונו ה' סלעים‪-‬‬ ‫לאשתו להנשא‪ ,‬או משום שהחמירו חכמים בתחילת עדות‬ ‫לתת לו מיד כגון שכעת שכורה הקרקע לאחר‪ ,‬והכ''נ מצוי שהאולם שכור‬ ‫א' הנולד אחר נפל כגון שהיו תאומים אחד נפל ואחד כלו לו חדשיו‪,‬‬ ‫ללילה הסמוך‪ ,‬מ''מ בד''כ יכול לתת לו את האולם בבוקר וכד'‪ .‬ואף אם לא‬ ‫אשה (אמנם בסוף העדות אחרי שכוונו יפה הקילו להאמין לעד‬ ‫אע"פ שיצא ראשו של נפל חי והחזירו‪ ,‬שאע"פ שיציאת הראש היא‬ ‫חתמו על חוזה ומשלם בהעברה בנקאית דיל''ד טובא דלא חשיבא קנין‬ ‫מפי עד או אשה או עבד או שפחה)‪ ,‬או משום דשאני התם‬ ‫לידה מעליא‪ ,‬מ"מ כיון שאין ליבו דוה עליו הבא אחריו הוא בכור‪ ,‬אבל‬ ‫כסף (ואולי כך אף בצ'ק)‪ ,‬מ''מ שרי משום 'יש לו'‪.‬‬ ‫דכתיב "הכרת פניהם ענתה בם"‪.‬‬ ‫לענין פדיון הבן אינו "פטר רחם"‪.‬‬ ‫הן אמנם מתן שירות המלצרות לתאריך ושעות מסויימות הוי פועל‪ ,‬ולא‬ ‫מ"ז‪ .‬ירושה במי שהיו לו בנים ונתגייר‪ -‬נכרי שהיו לו‬ ‫ב' בן ט' שיצא ראשו מת והחזירו ויצא אחיו‪ ,‬השני יורש פי שניים‬ ‫קבלנות אלא כשכיר יום‪ ,‬דאף שהמנהל לאו דוקא צריך להיות בשטח ודי‬ ‫כיון שאין לב אביו דוה עליו‪ ,‬אבל לענין פדיון הבן אינו "פטר רחם"‪( ,‬אבל‬ ‫לו לדאוג מראש לתפקוד הפועלים‪ ,‬מ''מ משועבד לספק את פעולתם‬ ‫בנים ונתגייר‪ ,‬לרבי יוחנן אין לו בכור לנחלה‪ ,‬כיון שכבר נולד‬ ‫בתאריך ובשעות המסוכמות‪ ,‬באופן שאם תהיה תקלה או אפילו ירידה‬ ‫"ראשית אונו"‪ .‬ולריש לקיש יש לו בכור לנחלה‪ ,‬דגר‬ ‫ביצא ראשו חי הבא אחריו אינו בכור אפי' לנחלה‪ ,‬דבהוצאת‬ ‫באיכות השירות מחוייב לטפל מיידית (אבל זה שהפועלים שכירי יום לא נוגע לן‪,‬‬ ‫שנתגייר כקטן שנולד‪ .‬וכן מצינו שנחלקו לגבי פריה ורביה‪,‬‬ ‫הראש הוי כילוד‪ ,‬כדאשכחן בבהמה שאם הוציא ראשו‬ ‫דאינם משועבדים לבעל השמחה אלא למנהלם‪ .‬איברא דבברית יהודה (פכ''ו הע' ז) נ' דנקט דכשם‬ ‫שפסיקה המחייבת חיטים אסורה הכ''נ פסיקה המחייבת העמדת פועלים אסורה‪ ,‬וכן נקט בנתיבות‬ ‫שלרבי יוחנן קיים פריה ורביה בבנים שנולדו לו בגיותו‪,‬‬ ‫אע"פ שהחזירו אין שחיטת אמו מטהרתו משום בן פקועה‪,‬‬ ‫שלום עמ' תקיב וביותר עמ' תרכב בשם הרב אלישיב‪ .‬ותימה‪ ,‬דלא קרב זא''ז‪ ,‬דבפסיקה חיוב‬ ‫דכתיב "לא תוהו בראה לשבת יצרה" והרי עשה שבת‪.‬‬ ‫וכן באדם לגבי טומאת לידה הטומאה היא משיצא רוב‬ ‫המוצר ‪ -‬שהוא החיטים ‪ -‬הוא המוטל אקרקפתא דגברא והאספקה אינה אלא היכ''ת לקיום החיוב‪,‬‬ ‫לעומת זאת קבלן עבודה לא מתחייב כל מוצר אלא מחוייב לספק פעולה‪ ,‬ומה לי אם ע''י גופו או‬ ‫(ובעבד לכו"ע אין זרעו מתייחס אחריו‪ .‬תוד"ה והא)‪ .‬ולריש לקיש לא‬ ‫ראשו והיינו פדחתו‪ .‬מ"ו‪.):‬‬ ‫ע''י שיספק פועלים)‪.‬‬ ‫קיים‪ ,‬דגר שנתגייר כקטן שנולד‪ .‬אמנם לשיטת רבי יוסי‬ ‫ג' המפלת כמין בהמה חיה ועוף דאין לב האב דוה עליהם‪ ,‬אבל‬ ‫ובברייתא ב''ב פז‪ .‬אסרה לשלם לפועל אם לא מתחיל במלאכה מיד אף‬ ‫הגלילי שלומד מ"פטר רחם בישראל" שהנולד לאשה‬ ‫הם פטרו את הרחם‪ ,‬והיינו לר"מ‪ ,‬אבל לחכמים נחשב שפטר את‬ ‫שע''י המעות נשכר לו מיד למלאכה לכשיגיע הזמן‪ ,‬מ''מ כיון שפועל יכול‬ ‫שילדה בגיותה נחשב פטר רחם‪ ,‬מודה רבי יוחנן דחשיב‬ ‫לחזור בו משום 'עבדי הם' דמיא להו לאינשי כהלואה‪ .‬אלא שהברייתא‬ ‫הרחם ופוטר מבכורה דווקא אם יש בו מצורת אדם‪.‬‬ ‫מיירי בהוזלה‪ ,‬ובאג''מ (יו''ד ג קסא הע' יט) כתב לדייק מינה שדוקא בהוזלה‬ ‫בכור לנחלה‪ ,‬דיליף בכור האב מבכור האם‪ .‬בדברי הגמרא‬ ‫ד' המפלת סנדל (‪-‬שאין לו צורת פנים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה המפלת)‬ ‫נאסר‪ ,‬אבל למיחש שמא יתייקר לא חשו בה‪ .‬מיהו יש לדחות דנקטה‬ ‫שעכו"ם לאו בני נחלה‪ ,‬מבאר רש"י שעכו"ם אינם יורשים את אביהם‬ ‫העכו"ם לאחר שנתגיירו‪ .‬והתוס' (ד"ה דבהיותו) מבארים שאינם בתורת‬ ‫שאין חילוק בין נולד באותו עיבור אחרי הסנדל‪ ,‬לבין הנולד בעיבור אחר)‬ ‫הוזלה משום כחא דהתירא דסיפא ‪' -‬אבל אם שכרו מהיום בדינר ליום‬ ‫בכורה‪ ,‬אבל לענין ירושה עכו"ם יורש את אביו מדאורייתא‪.‬‬ ‫או שליא (דאין שליא בלא ולד אלא שנימוח‪ ,‬ומ"מ הוי פטר רחם)‪ ,‬או‬ ‫ולגורן יפה סלע מותר'‪ ,‬דקמ''ל דאף שיכול לחזור בו שרי אפי' בהוזלה‪.‬‬ ‫שפיר (‪-‬עור ממש של ולד) מרוקם‪ ,‬או שיצא מחותך לאברים‬ ‫אכן היה מקום לדון להתיר משום דהוי דרך מקח שהתיר רע''א (שם) בקרוב‬ ‫פדיון הבן בלויה שילדה‪ -‬שיטת רב פפא שלויה (‪-‬בת לוי)‬ ‫לזה ולזה‪ ,‬ופסיקה שאסורה בשווי השוק שמא יתייקר ‪ -‬אף שיתכן שיוזל‬ ‫אברים‪ ,‬אבל ראש מחותך שיצא‪ ,‬ולפני שיצאו רוב האברים יצא אחיו‪ ,‬הוי‬ ‫שילדה מישראל חייבת בפדיון הבן‪ ,‬דכתיב "למשפחותם‬ ‫בכור גם לכהן‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה והיוצא) שזו מחלוקת אמוראים‪,‬‬ ‫ואינו קרוב לשכר מלהפסד ‪ -‬הוא דוקא דרך הלואה דהוי חוב על גופו לספק‬ ‫לבית אבותם" לומר שרק משפחת האב קרויה משפחה‪ ,‬אבל לויה‬ ‫ולרבי יוחנן הראש פוטר גם במחותך‪.‬‬ ‫לו מוצר‪ ,‬אבל דרך מקח ‪ -‬שמוכר לו דבר מסויים ‪ -‬לא אסור אלא בהוזלה‪,‬‬ ‫שילדה מעכו"ם דלית ליה חייס לגבי ישראל והבן שייך לאמו‬ ‫והכא לכאו' דרך מקח הוא שהרי משכיר את עצמו‪ ,‬ואמנם כיון שיכול לחזור‬ ‫ה' מי שלא היו לו בנים ולאשתו היו בנים מאיש אחר‪ ,‬דלענין‬ ‫הישראלית יותר מלאביו העכו"ם‪ ,‬פטור מפדיון הבן‪ ,‬לא רק למ"ד‬ ‫בו מחזי כהקדמת מעות מ''מ מסתברא דהך מחזי היינו כהקדמה על דבר‬ ‫נחלה הדבר תלוי באב‪ ,‬ולענין פדיון הבן הדבר תלוי בפטירת הרחם‪ ,‬אפי'‬ ‫מסויים‪ ,‬וא''כ אין לאסור אלא בהוזלה‪.‬‬ ‫אין מזהמין את הולד והיינו למ"ד עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל‬ ‫אם בזמן הלידה הראשונה היתה שפחה או נכרית‪ ,‬ולפני‬ ‫אבל זה אינו‪ ,‬דאי הוי דבר מסויים אמאי לא התירו משום משום 'יש לו'‪ ,‬אע''כ‬ ‫הולד כשר‪ ,‬דבתר אימיה שדינן ליה‪ ,‬אלא אף למ"ד מזהמין את‬ ‫שילדה פעם שניה נשתחררה או נתגיירה‪ .‬ולרבי יוסי הגלילי‬ ‫כיון שיכול לחזור בו מחזי כחוב על גופו [ושאני פסיקה ב'יש לו' דאיכא מי שפרע או עכ''פ‬ ‫הולד דשדינן ליה בתר עכו"ם‪ ,‬דלוי פסול מיקרי‪ ,‬וכיון שיש לו שם‬ ‫בנתגיירה הוי בכור גם לכהן‪ ,‬דכתיב "פטר כל רחם בבני‬ ‫מחוסר אמנה‪ ,‬משא''כ פועל‪ .‬יעוי' שבט הלוי (ז רלו או' ה) שדן אם גבי פועל יש משום מחוס''א‪ ,‬ולכאו'‬ ‫לוי הוא פטור‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה ולא) דקרי ליה מזהמין משום שבשעה‬ ‫מכאן מוכח כדאמרן]‪ ,‬א''כ הוי דרך הלואה ואסור אפי' שלא בהוזלה‪.‬‬ ‫שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא‪ ,‬ולא פסקה זוהמא מן העכו"ם‪ .‬עוד‬ ‫ישראל" – עד שיפטרו רחם מישראל‪.‬‬ ‫ברם במתני' (ב''מ עה‪ ).‬נכש ואנכש מותר נכש ואעדור אסור‪ ,‬ופירש הראב''ד‬ ‫כתבו (הפוך מרש"י) שלמ"ד עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר‪,‬‬ ‫שדי ליה בתר העכו"ם‪ ,‬אבל למ"ד הולד ממזר שדי ליה בתר בת ישראל‪,‬‬ ‫בכור לכהן ולא לנחלה‪-‬‬ ‫(בשיטמ''ק) דאף דניכוש ועידור חשיב יש לו מ''מ 'אינם עומדים בשער אחד ואפילו‬ ‫בזמן אחד'‪ .‬הא קמן שגם נכש ואנכש שעשוי להתייקר [דלא שמענו להתיר עדור ואנכש‪,‬‬ ‫ולכן שייך בו ממזרות)‪ .‬ולמר בריה דרב יוסף לויה שילדה‬ ‫א' מי שהיו לו בנים ולאשתו לא היו בנים‪.‬‬ ‫הרי דחיישינן שהניכוש יתייקר] ואעפ''כ מותר משום יש לו אף שיכול לחזור בו‪ ,‬והא‬ ‫ב' אשה שנתגיירה או נשתחררה יחד עם בעלה כשהיא מישראל פטורה מפדיון הבן‪ ,‬דב"פטר רחם" תלה רחמנא‬ ‫דאסרה ברייתא דב''ב שם היינו דוקא בהוזלה וכדנקט באג''מ הנ''ל‪.‬‬ ‫מעוברת‪ ,‬דהוי "פטר רחם"‪ ,‬אבל אינו בר נחלה כיון שזרע נכרי רחמנא אחר האם אזיל לענין ה' סלעים‪ .‬וכן הלכה‪ .‬תוד"ה מר‪.‬‬ ‫ובטעם הדבר י''ל דהנה אף דקי''ל (קעג ז) דפסיקה ביש לו מותרת אפי' בהוזלה‪,‬‬ ‫אפקריה דכתיב "וזרמת סוסים זרמתם"‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כהנת שנתעברה מעכו"ם בנה חייב בפדיון הבן‪ ,‬ואף‬ ‫מ''מ באין לו ובאנו להתירה משום יצא השער ‪ -‬אף שגם יסוד היתר זה הוא‬ ‫דחשבינן שאין המתנת זמן ['כאילו המוכר קנה מיד התבואה בדמי הלוקח וזכה בה הלוקח‬ ‫נתגיירה) שבלאו הכי אינו בר נחלה‪ ,‬דאינו נחשב אביו כיון שגר שנתגייר שלויה פטורה כנ"ל‪ ,‬שאני לויה שנשארת בקדושתה‬ ‫כקטן שנולד דמי‪ ,‬אע"פ שבעודו נכרי הוא נחשב אביו לגבי נחלה‪ ,‬אמנם‬ ‫וכשנתייקרה ברשותו נתייקרה' (ב''י ריש סי' קעה)] ‪ -‬מ''מ מהני רק שלא בהוזלה (קעה ה)‪.‬‬ ‫לאכילת מעשר (אין חולקים לאשה בגורן‪ ,‬אבל בבית מחלקים‪ .‬תוד"ה‬ ‫צריך גם לטעמא דרחמנא אפקריה לזרעיה‪ ,‬כדי שלא נאסור בשני אחים‬ ‫שמעינן מן הדא דיצא השער קליש מיש לו‪ ,‬ולא אמרינן כאילו אין זמן‬ ‫תאומים (שאין לומר שהם לא אחים כיון שהנכרים שטופים בזימה‪ ,‬שהרי נותנים)‪ ,‬אף אם נשבית או נבעלה בעילת זנות‪ ,‬וממילא אי שדינן‬ ‫כאשר ניכר ‪ -‬ע''י ההוזלה ‪ -‬שמעמיד כאן זמן‪ ,‬והכ''נ יל''פ ד'יש לו' בגוונא‬ ‫טיפה אחת מתחלקת לשנים) לישא זה את אשתו של זה משום דאתי בנה בתרה הוי כלוי פסול ופטור‪ ,‬אבל כהנת נעשית זרה דכתיב "ובת‬ ‫שיכול לחזור בו גם הוא קליש‪ ,‬הלכך בהוזלה שמעמיד כאן זמן אסור‪ ,‬אבל‬ ‫כהן כי תהיה לאיש זר" – כיון שנבעלה לפסול לה פסלה‪ ,‬וכיון שהיא זרה‬ ‫לאחלופי בישראל‪ ,‬ולהצריך חליצה‪.‬‬ ‫בלא הוזלה שרי (וכבר העלנו כן בס''ד ב'תמצית' אב תשפ"ד)‪.‬‬ ‫בנה חייב בה' סלעים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אלא) שאף שלויה אשת כהן‬ ‫ג' נתערבו ב' וולדות שאחד של ישראלית ואחד של כהנת‬ ‫שנשבית לא פקעה קדושתה לענין ה' סלעים‪ ,‬כהנת שקדושתה מגופה‬ ‫הבעיה הברורה היא שמתחייב לו אוכל ובד''כ אין לו‪ ,‬ואפי' אם יש לו‬ ‫כשמתחללת פקעה קדושתה לגמרי‪.‬‬ ‫או לויה או מי שכבר ילדה‪ ,‬דהאב חייב בה' סלעים‪ ,‬דהא בן זכר יש‬ ‫יתקלקל עד הזמן שקבעו וי''ל דכה''ג לא חשיב יש לו‪ .‬ואמנם אם כנים‬ ‫לו היכן שהוא ע"פ שאינו ידוע מי מהם בנו‪ ,‬אבל אינו יורש פי שנים כיון‬ ‫דברי בעל השמחה שהמקדמה איננה אלא דמי רצינות ניחא‪ ,‬דכבר שומר‬ ‫מ"ז‪ :‬כהן שמת והניח בן חלל דדינו כישראל וחייב בבכורה‪ ,‬אם‬ ‫שאינו יודע בנו של מי הוא‪( .‬ולמ"ד לקמן מ"ז‪ .‬שכהנת ולויה‬ ‫לו מחיר מחמת המקדמה וממילא גם אין בעיה להשלים את התשלום לפני‬ ‫האב מת לאחר שלושים שכבר חלה עליו מצות פדיון הבן‪ ,‬כבר‬ ‫הזמן‪ ,‬אבל בד''כ האולמות דורשים סכום גבוה למקדמה‪ ,‬ובברית יהודה‬ ‫שנתעברו מישראל פטור‪ ,‬איירי בנתעברו מישראל‪ ,‬ולמ"ד‬ ‫(פכ''ד הערה ב') נתחבט מה השיעור של 'מעט' דהמהרש''ם‪ ,‬ונטייתו שתלוי‬ ‫זכה האב בפדיונו דאי נמי יהיב האב הוה מפריש ליה ושקיל ליה‬ ‫שבנתעברה מישראל חייבת‪ ,‬איירי הכא בישראלית אשת‬ ‫בסכום ולא לפי היחס לערך המכירה‪ .‬וכ''נ ממהרש''ם דכתב שניכר לכל‬ ‫לנפשיה דהא כהן הוא והוא מורישו לבניו עם שאר נכסיו‪ ,‬ואם האב מת‬ ‫כהן ונקראת כהנת משום שבנה כהן)‪.‬‬ ‫שאינו מחמת הקדמת המעות‪ ,‬והכי מסתברא דאל''ה הותרה הרצועה בכל‬ ‫בתוך שלושים כשעדיין לא נתחייב בפדיונו‪ ,‬לרב חסדא חייב הבן‬ ‫ד' נישאת בתוך ג' חודשים לבעלה הראשון‪ ,‬ואין ידוע אם‬ ‫פסיקה דנימא שרוצה לסגור עיסקה ולא מפני הנאת ההקדמה‪.‬‬ ‫לפדות את עצמו‪ ,‬שהרי האב לא זכה בפדיונו‪( ,‬ואף שאין חיוב‬ ‫לכן נראה שיש להקפיד על היתר עיסקה‪ ,‬וכן נקטו בפשיטות בספר תורת‬ ‫הוא בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון‪( .‬ואותו ולד אינו מקבל‬ ‫על האב‪ ,‬הבן פטור‪ ,‬ואף שלומדים שאשה לא מחויבת לפדות את עצמה‬ ‫רבית (פרק י' סע' עה‪-‬פג)‪ ,‬וכן בחוט שני (עמ' צ"ח)‪.‬‬ ‫מתפדה תיפדה שכל שאין אחרים מצווים לפדותו אינו מחויב לפדות את‬ ‫אף כפשוט‪ ,‬מפני שכל אחד דוחה אותו לשני‪ ,‬והבא אחריו‬ ‫עצמו‪ ,‬שאני אשה שאף פעם לא שייך בה פדיון‪ .‬תוד"ה הבן)‪ ,‬ולרבה בר‬ ‫אינו בכור לנחלה‪ ,‬ואינם יכולים לכתוב הרשאה זה לזה‪,‬‬ ‫רב הונא ולריש לקיש אינו חייב לפדות את עצמו‪ ,‬דיכול‬ ‫כדאמר רבי ינאי שבשתי נשים של שני אנשים שילדו ונתערבו‬ ‫לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה‬ ‫שכשבאים לירש האחים דוחים כל אחד ואומרים לא אינך אחינו‪ ,‬רק‬ ‫שאם היה אביו פודה אותו היה נוטל הפדיון לעצמו (אמנם בן של‬ ‫בהוכרו ולבסוף נתערבו יכולים לכתוב הרשאה‪ ,‬ולא בלא‬ ‫נכרית מעוברת שנתגיירה חייב ואינו יכול לומר דאתי מכח גברא‬ ‫הוכרו מעולם שלא היתה להם זכיה מעולם בנכסי אביהם‪ ,‬וממילא ה"ה‬ ‫היכא שמעולם לא נודע מי בכור ולא זכה מעולם בחלק בכורה אין כותבין דלא ציית דינא‪ ,‬דעכו"ם אין לו חייס לגבי ישראל‪ ,‬ואין זה בא מכוחו‬ ‫דכקטן שנולד דמי)‪.‬‬ ‫הרשאה זה לזה‪ .‬מ"ז‪.):‬‬ ‫אמנם בספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון אוננים ומתאבלים עליהם‪,‬‬ ‫בכור לנחלה ולכהן‪ -‬המפלת שפיר מלא מים או דם או מ"ח‪ :‬הגמ' מוכיחה שרבי יהודה סובר שדורשים חמש ולא‬ ‫דגנאי הדבר שאף אחד לא יתאבל עליו אע"פ שהוא ודאי בנו של אחד‬ ‫מהם‪.‬‬ ‫גנינין (–גוונים)‪ ,‬וכן המפלת כמין דגים או חגבים או שקצים חצי חמש‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה דרבי) שדווקא כאן שזו מצוה אינו‬ ‫או רמשים (שאינם נחשבים ולד כיון שלא נאמרה בהם יצירה כמו לגבי מקיימה בחצי חמש‪ ,‬אבל לגבי תשלומי ארבעה וחמשה למסקנה לא‬ ‫בכור שמת אחר ל' יום‪ ,‬אע"פ שלא נתן יתן‪( ,‬י"א דילפינן‬ ‫אדם)‪ ,‬וכן המפלת לפני יום ארבעים משנתעברה‪ ,‬דהוי מים אמרינן חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר‪ ,‬דלענין תשלומין‬ ‫ערך ערך מערכין שאם אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשים‪ ,‬ואם אמר‬ ‫בעלמא‪ ,‬דיצירת הולד למ' יום‪ ,‬הבא אחריהם בכור בין לנחלה בין יש לו לשלם מה שהוא חייב אע"פ שזה רק חצי‪.‬‬ ‫ערך פלוני ומת הפלוני צריך לתת‪ ,‬וי"א מדכתיב "וכל בכור בניך‬ ‫ולכן הגמ' מבארת שהמחלוקת היא אם האחים שחלקו‬ ‫לכהן‪.‬‬ ‫תפדה ולא יראו פני ריקם" מה עולת ראיה יורשים חייבים‬ ‫יורשים הם או מחצה יורשים מחצה לקוחות‪ ,‬או שנחלקו‬ ‫דעולת חובה היא‪ ,‬אף כאן יורשים חייבים לאחר מיתת האב והבן‬ ‫אם מלוה על פה נגבית מלקוחות או לא‪ ,‬שר"מ סובר שהאחים‬ ‫אינו בכור לא לנחלה ולא לכהן‪ -‬יוצא דופן‪ ,‬לת"ק אינו‬ ‫שכבר נתחייבו האב והבן בפדיונו‪ .‬נ"א‪ .):‬התוס' (ד"ה לאחר) מסתפקים‬ ‫שחלקו הם מחצה יורשים ומחצה לקוחות‪ ,‬ומלוה על פה אינה נגבית‬ ‫(ד"ה‬ ‫בכור לנחלה דכתיב "וילדו לו" (‪-‬דרך לידה‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס'‬ ‫אם מברך שהחיינו כשפודה לאחר שמת‪ .‬ובמילה אין מברכים שהחיינו על‬ ‫ראשון) כתבו שלומדים לידה לידה מ"אשה כי תזריע וילדה זכר" ‪ -‬עד מלקוחות‪ ,‬וממילא אינו גובה משום חמש ולא חצי חמש‪ ,‬ורבי יהודה חולק‬ ‫שתלד ממקום שמזרעת)‪ ,‬ואינו בכור לכהן דבעינן "פטר רחם"‪ ,‬וסובר או שמלוה על פה גובה מלקוחות‪ ,‬או שהאחים שחלקו יורשים הם‪.‬‬ ‫כל מילה‪ ,‬דשאני מצות פדיון הבן שאינה מצויה‪.‬‬ ‫וכן הבא אחריו אינו בכור לנחלה דכתיב "ראשית אונו"‪ ,‬ואינו וכתבו התוס' (ד"ה ודכולי) דלמסקנה דהכא רבי יהודה סובר שמלוה על בכור שמת ביום ל'‪ ,‬לרבנן דינו כפחות מל' יום שאע"פ שנתן‬ ‫שהיא יחזיר‪ ,‬דגמרינן חודש חודש ממדבר דבעינן חודש ומעלה‬ ‫בכור לכהן דס"ל בכור לדבר אחד כגון זה שהוא בכור לרחמים פה גובה מלקוחות‪ ,‬והיינו דווקא במלוה הכתובה בתורה‪ ,‬דס"ל‬ ‫ככתובה בשטר‪ .‬והוסיפו התוס' (ד"ה מלוה) שרק פדיון הבן וערכין ונזקין‬ ‫ואינו בכור לוולדות‪ ,‬לא הוי בכור‪ .‬ולר"ש הראשון בכור לנחלה‪ ,‬וכדומה‪ ,‬שלא היינו מחייבים בהם אם לא שהתורה חייבה‪ ,‬נחשבים מלוה דכתיב הכא "ופדויו מבן חודש תפדה"‪ ,‬וכתיב התם "פקוד כל בכור זכר‬ ‫דכתיב "ואם נקבה תלד" לרבות יוצא דופן דהוי לידה מעליא הכתובה בתורה‪ ,‬משא"כ בעל חוב אפילו במלוה על פה‪ ,‬אינו נחשב מלוה מבן חודש ומעלה" משמע לאחר שלושים‪ .‬ולר"ע אם נתן לא יטול‬ ‫ויושבת עליו ימי טומאה וטהרה‪ ,‬הלכך גבי "וילדו לו" נמי לידה מעליא הכתובה בתורה‪ ,‬כיון שגם בלי שחייבתו תורה היה עליו לשלם את ואם לא נתן לא יתן‪ ,‬דכיון שלגבי ערכין כתיב "מבן שישים‬ ‫ומעלה" וילפינן שנה שנה לגזירה שוה שגם שנת חמש ושנת עשרים‬ ‫חשיב ליה דגמרינן מהתם‪ ,‬והשני בכור לכהן‪ ,‬דס"ל בכור לדבר ההלואה‪.‬‬ ‫אחד הוי בכור אבל ראשון אינו בכור לכהן אע"פ שהוא בכור לדבר אחר ללישנא בתרא הגמרא באה לבאר את דברי רבי יהודה דס"ל דינם כלמטה אף שזה להקל‪ ,‬וה"ה לענין בן חודש יום ל' כלמטה אע"פ‬ ‫שזה להקל‪ ,‬ולא גמרינן ממדבר‪ ,‬מספקא ליה אם שני כתובין‬ ‫דבפטר רחם תלא רחמנא‪.‬‬ ‫שנתחייבו הנכסים‪ ,‬שאם האב מת לאחר ל' למה ר"מ פוטר‬ ‫כשחלקו והרי הנכסים נשתעבדו‪ ,‬ואם האב מת בתוך ל' הבאים כאחד אין מלמדים‪ ,‬או שרק לעלמא אין מלמדים‬ ‫אבל לגופייהו (‪-‬בכורי דורות מבכורי מדבר) מלמדין‪ .‬כתבו התוס'‬ ‫חיוב פדיון הבן מספק‬ ‫למה רבי יהודה מחייב‪ ,‬והרי כל אחד מהם יכול לדחותו‪ .‬ורבי‬ ‫(ד"ה מת) דאיתא בבה"ג שביום ל' אפילו פיהק ומת לא הוי נפל לרבנן‪,‬‬ ‫מ"ח‪ .‬מבכרת שילדה‪-‬‬ ‫ירמיה לומד מזה ששני יוסף בן שמעון בעיר אחת שאחד וצ"ל שאף שחכמים מודים שקודם יום ל' אם פיהק ומת הוי נפל‪ ,‬ביום ל'‬ ‫מהם קנה שדה מחבירו בעל חוב גובה ממנו‪ ,‬דאם הוא הלוה כיון שחי עד עכשיו הוי כנפל מן הגג‪ .‬או שרק בתוך ל' הלכה כרשב"ג‬ ‫מבכרת שילדה זכר ונקיבה פטור דהמוציא מחבירו עליו הראיה‪.‬‬ ‫הוא לוקח את חלקו‪ ,‬ואם השני הוא הלוה השדה משועבדת שדווקא ביום ל' סומכים על רבנן שבנפל מן הגג או אכלו ארי אינו נפל‪,‬‬ ‫ואם ילדה ב' זכרים‪ ,‬נותן ה' סלעים לכהן‪ ,‬דאחד מהם בכור‪ ,‬אך‬ ‫לו מלפני שקנה‪ .‬ורבא דוחה וכו' והמשך הסוגיא כלישנא משא"כ בפיהק ומת‪ ,‬ושמא אפילו לענין אבילות הוי כבר קיימא‪.‬‬ ‫אם אחד מהם מת בתוך ל' יום האב פטור‪ ,‬דמצי למימר שהבכור‬ ‫לענין אבילות לכו"ע אין אבילות אם מת הולד ביום ל' ואין‬ ‫קמא שנחלקו בדרב אסי ורב פפא‪.‬‬ ‫מת‪ ,‬וכן הבן עצמו פטור‪.‬‬ ‫אבילות חלה על אביו דאימר נפל הוא‪ ,‬דהלכה כדברי המיקל‬ ‫אם מת האב והבנים קיימים‪ ,‬לרבי מאיר אם נתנו לפני‬ ‫באבל‪.‬‬ ‫ב' נשים של אדם אחד שלא ביכרו וילדו‪ ,‬אם ילדו ב' זכרים‬ ‫שחלקו נתנו‪ ,‬ואם לאו פטורים‪ .‬ולרבי יהודה כבר נתחייבו‬ ‫במחבוא ונתערבו‪ ,‬נותן י' סלעים לכהן‪ .‬ואם אחד מהם מת בתוך‬ ‫הנכסים וחייבים לפרוע בין שניהם‪.‬‬ ‫ל'‪ ,‬אם נתן י' סלעים לכהן אחד יחזיר‪ ,‬ואם נתן לב' כהנים אינו בכור שמת אביו‪ ,‬אם האב מת לפני ל' יום‪ ,‬הרי הוא בחזקת‬ ‫יכול להוציא מידם‪ ,‬דכל אחד אומר שהוא מחזיק בהם בשביל פדיון שלא נפדה‪ ,‬דלא עביד איניש דפריק בתוך ל'‪ ,‬עד שיביא ראיה‬ ‫הגמרא שואלת שאם האב מת לאחר ל' יום כיצד ר"מ פוטר‪,‬‬ ‫החי‪( .‬ואף ש'תקפו כהן מוציאין אותו מידו‪ ,‬היכא שמתחילה נתן לו בתורת שנפדה‪ .‬ואם מת האב לאחר ל' יום הרי הוא בחזקת שנפדה‪,‬‬ ‫והרי כבר נשתעבדו הנכסים‪ ,‬ואם האב מת בתוך ל' יום‪ ,‬כמו‬ ‫מתנות כהונה איו מוציאין מידו‪ .‬תוד"ה ואם)‪ .‬ואם ילדו זכר ונקיבה או דכהן הוי מוציא מחבירו‪ ,‬עד שיאמרו לו לבן שאביו ציוה בשעת מיתתו‬ ‫שבחלקו כל אחד יכול לדחותו‪ ,‬גם בלא חלקו כל אחד‬ ‫ידחהו‪ ,‬דאין לומר שהוא טורף את הנכסים מחמת חיוב האב‪ ,‬דהאב לא‬ ‫ב' זכרים ונקיבה שממה נפשך יש כאן בכור אחד‪ ,‬נותן ה' סלעים שלא נפדה‪ ,‬ומספיקה אמירה וא"צ עדות‪ ,‬דהך חזקה שנפדה אינה‬ ‫נתחייב כלום‪.‬‬ ‫לכהן‪ .‬ואם ילדו ב' נקיבות וזכר או ב' זכרים וב' נקיבות אינו חזקה מעלייתא‪ ,‬דהרוב אינם פורעים חובם מיד‪.‬‬ ‫חייב לכהן כלום די"ל שהנקבות יצאו תחילה ואין כאן בכור‪.‬‬ ‫לרבי ירמיה מבואר ממתני' ששני יוסף בן שמעון שלקחו‬ ‫דיני פדיון הבן‬ ‫שדה בשותפות בעל חוב יכול לגבות מהם חצי מהשדה‪ ,‬וה"ה‬ ‫ב' נשים אחת ביכרה ואחת לא ביכרה‪ ,‬אם ילדו ב' זכרים‪,‬‬ ‫הכא טורף מהנכסים המשותפים ה' סלעים‪.‬‬ ‫פדיון בתוך ל' יום‪ -‬הפודה בתוך ל' יום‪ ,‬אם אמר שיחול‬ ‫נותן ה' סלעים לכהן‪ ,‬ואם מת אחד בתוך ל' האב פטור דמצי‬ ‫מעכשיו אין בנו פדוי אלא מתנה בעלמא‪ ,‬דאין שייך לפדות בתוך ל'‪.‬‬ ‫ורבא סובר שכיון שהגביה מהנכסים היא בגלל ש'נכסוהי‬ ‫למימר שבן המבכרת מת‪ ,‬ואם מת האב‪ ,‬לר"מ אם נתנו לפני‬ ‫דבר איניש אינון ערבין ביה'‪ ,‬מי איכא מידי דלדידיה לא מצי‬ ‫ואם אמר שהפדיון יחול לאחר ל' יום‪ ,‬אם המעות קיימים‬ ‫החלוקה נתנו‪ ,‬ואם לאו פטורים‪ ,‬ולרבי יהודה כבר נתחייבו‬ ‫לאחר ל' יום בנו פדוי‪ ,‬דכאילו נתן לו עכשיו את המעות‪ ,‬ואם‬ ‫תבע ולערב מצי תבע‪ ,‬כדמצינו שהמלוה את חבירו לא יכול‬ ‫הנכסים‪ ,‬והביאור כנ"ל בדין מברכת שילדה‪ .‬ואם ילדו זכר ונקיבה‬ ‫לתבוע תחילה את הערב עד שיתבע את הלוה ולא יהיה לו מה‬ ‫נתעכלו המעות ‪-‬שאינן בעין‪ ,‬לרב בנו פדוי כמו במקדש אשה‬ ‫אין לכהן כלום די"ל שהמבכרת ילדה נקיבה ואין כאן בכור‪.‬‬ ‫לאחר ל' יום שאם נותן לה עכשיו ואומר לה שתתקדש לאחר ל'‬ ‫לפרוע‪ ,‬אלא מתני' מיירי שמת לאחר ל' יום‪ ,‬שאם השאיר‬ ‫מקודשת‪ ,‬ולשמואל אין בנו פדוי‪ ,‬דשאני הכא שעכשיו אין‬ ‫ב' נשים של ב' אנשים שלא ביכרו‪ ,‬אם ילדו ב' זכרים כל‬ ‫הרבה נכסים גובה מהם אפילו חלקו‪ ,‬כיון שהנכסים השתעבדו בחיי‬ ‫בידו לפדותו משא"כ שם יכול לקדש עכשיו‪ .‬ואע"ג שהלכה‬ ‫אחד נותן ה' סלעים לכהן‪ ,‬ואם מת אחד מהם בתוך ל'‪ ,‬אם‬ ‫האב‪ ,‬ואע"פ שזה מלוה על פה גובה מהנכסים‪ ,‬ומתני' מיירי שאין‬ ‫נתנו לב' כהנים אינם יכולים להוציא מהם דכל אחד טוען שהוא‬ ‫נכסים אלא ה' סלעים‪ ,‬וס"ל לר"מ ורבי יהודה כרב אסי‬ ‫כרב באיסורי וכשמואל בממונא‪ ,‬הכא הלכה כשמואל‪.‬‬ ‫מחזיק בהם בשביל החי והמוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬ואם נתנו לכהן‬ ‫שהאחים שחלקו הם מחצה יורשים מחצה לקוחות דמספקא‬ ‫מ"ט‪ :‬קדימה בפדיון הבן‪ -‬מי שלא פדאו אביו ויש לו בן‬ ‫אחד יכול הכהן לדחות כל אחד מהם‪ ,‬ואם כתבו הרשאה‬ ‫ליה אם יש ברירה והם יורשים או שאין ברירה והם לקוחות‪ ,‬וס"ל‬ ‫בכור‪ ,‬אם אין לו אלא ה' סלעים לכו"ע הוא קודם לבנו‪,‬‬ ‫יחזיר להם ה' סלעים ויחלקו בהם ב' האבות‪ ,‬דאף שאין כותבין‬ ‫שמלוה הכתובה בתורה כגון ה' סלעים לפדיון הבן שזיכתה התורה‬ ‫דמצוה דידיה עדיף‪ .‬והיכא שיש לו ה' משועבדים וה' בני‬ ‫הרשאה על מטלטלין דכיון שאינם בעין מחזי כשיקרא‪ ,‬דשמא אין‬ ‫לכהן לאו ככתובה בשטר‪ ,‬וס"ל כרב פפא שמלוה על פה‬ ‫חורין‪ ,‬לרבי יהודה בנו קודמו‪ ,‬מפני שמלוה הכתובה בתורה‬ ‫בידו משל זה כלום והעדים חתמו על שקר‪ ,‬היכא שאינו כופר‬ ‫גובה מן היורשים ולא מן הלקוחות ונמצא שאינו יכול לגבות אלא‬ ‫ככתובה בשטר ויגבו את שלו ממשעבדי‪ ,‬דשעבודו של כהן‬ ‫כותבים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה ה"מ) שלסוברים שאין כותבים הרשאה על‬ ‫שני סלעים ומחצה‪ ,‬והמחלוקת היא שלר"מ דורשים "חמש"‬ ‫המטלטלין אפילו כשאין הלוה כופר‪ ,‬צ"ל שמדובר שפדו בקרקעות‪ ,‬או קודם‪ ,‬ובה' סלעים יפדו את הבן מיד‪ ,‬אבל אם יתן אותם עבור פדיון‬ ‫ולא חצי חמש ולכן פטורים דממחצה לקוחות א"א לגבות מלוה על‬ ‫עצמו לא יהיה עבור בנו‪ ,‬דשמא שעבוד הלקוחות קדם ללידת בנו‪,‬‬ ‫שתובעים את הכהן מדין שעבודא דרבי נתן‪ ,‬או שאחד מהם מקנה את‬ ‫פה‪ ,‬ואין כאן אלא ב' סלעים וחצי‪ ,‬ולרבי יהודה חמש ואפילו חצי‬ ‫ולחכמים האב קודם‪ ,‬דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה‬ ‫המעות במעמד שלשתן (אך י"ל דהיכא שאינו יכול להוציא את המעות‬ ‫בבי"ד לא תיקנו מעמד שלשתן)‪ ,‬או דהיכא ששניהם לפנינו א"צ הרשאה‪.‬‬ ‫חמש וגובה את החצי של הירושה‪.‬‬ ‫בשטר‪ ,‬ואם יתן את הבני חרי בשביל פדיון בנו לא יהיה עבור עצמו‪ ,‬דכהן‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה דכולי) ש'ברירה' דהכא אינו דומה ללוקח יין מבין עוד כתבו התוס' (ד"ה אבל) שעכשיו נוהגים לכתוב הרשאה גם כשהחייב‬ ‫לא יכול לטרוף לקוחות‪ ,‬ומצוה דידיה עדיף‪.‬‬ ‫הכותים ומתנה וכו'‪ ,‬דר"מ ורבי יהודה סוברים שם שיש ברירה‪ ,‬דשאני כופר‪ ,‬דהטעם שאין כותבים הוא משום דמחזי כשיקרא‪ ,‬ובכתובות (פ"ה‪).‬‬ ‫והקשו התוס' (ד"ה ודידיה) איך לרבי יהודה גובים ממשועבדים‪ ,‬והרי אין‬ ‫מוכח דלא חיישינן למחזי כשיקרא‪.‬‬ ‫התם שמתנה בפירוש‪ ,‬אבל הכא שלא מתנה בפירוש מספקא להו‪.‬‬ ‫עוד כתבו התוס' (ד"ה דאמר) שדברי דרב אסי הנ"ל מבואר בב"ק (ט‪ ).‬ילדו זכר ונקיבה‪ ,‬האבות פטורים דכל אחד יכול לומר לכהן נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין‪ .‬ואם פודה בנו תחילה‬ ‫ובב"ב (ק"ז‪ ,).‬דפליגי התם באחים שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של שהנקיבה שלו‪ ,‬אבל הבן חייב לפדות את עצמו דמ"מ בכור הוא‪ ,‬ניחא‪ ,‬ומה שאין הלקוחות חוזרים וגובים מהבני חרי‪ ,‬משום שקנו מאבי‬ ‫האב ולא מהאב‪ ,‬או דמיירי שלא כתב ללקוחות 'דאקני' והוא קנה את‬ ‫אחד מהם‪ ,‬שלרב 'בטלה מחלוקת'‪ ,‬דאחים שחלקו יורשים הם‪ ,‬ושמואל‬ ‫אמר 'ויתר' דהם לקוחות שלא באחריות‪ ,‬ולרב אסי 'נוטל רביעי בקרקע ואם ילדו ב' נקיבות וזכר או ב' נקבות וב' זכרים אין לכהן החמש בני חרי אח"כ‪ .‬וע"כ צ"ל שגבית הכהן מנכסיו היא מנכסים שירש‬ ‫מאביו‪ ,‬דאל"כ כיון דלא כתב דאקני לא נשתעבדו נכסים שקנה אח"כ‪.‬‬ ‫ורביע במעות'‪ ,‬דמספקא ליה אם האחים שחלקו הם כיורשים‪ ,‬וא"כ נוטל כלום די"ל שאין כאן בכור‪.‬‬ ‫הכל בקרקע‪ ,‬או כלקוחות באחריות ויכול לסלקו במעות‪ ,‬והיינו שנוטל‬ ‫חצי מהנכסים שנשארו‪ ,‬חצי מהם בקרקע כדין יורש‪ ,‬וחצי מהם במעות ב' נשים של ב' אנשים אחת ביכרה ואחת לא ביכרה‪,‬‬ ‫ילדו שיעורי הממון שהוזכרו בתנ"ך ובמשניות‬ ‫כדין לוקח באחריות‪ ,‬ולפ"ז נוטל כל חלקו הראוי לו‪ .‬וי"מ דאם הם אם ילדו ב' זכרים זה שלא ביכרה נותן ה' סלעים‪ ,‬ואם‬ ‫יש הרבה שיעורי ממון לתשלומין ולמצוות‪ ,‬וכיון שהמטבעות‬ ‫כ'לקוחות' יש להסתפק אם הם בלקוחות באחריות או שלא באחריות‪ ,‬זכר ונקיבה אין לכהן כלום‪.‬‬ ‫השתנו במשך הדורות‪ ,‬מבארת הגמרא מהם שיעורי המטבעות‬ ‫וכיון שזה ספק אינו נוטל אלא חצי חלקו‪ ,‬ואותו חצי נוטל רביע בקרקע‬ ‫שהוזכרו במשנה ובגמרא‪ ,‬ועל פי זה דנים הפוסקים מהו השיעור‬ ‫הנצרך בזמננו לפדיון הבן ולעוד דינים‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫שמת‬ ‫בבכור‬ ‫פדיון‬ ‫חיוב‬ ‫מ"ט‪.‬‬ ‫ורביע במעות‪ ,‬כיון שיש צד שהם כלקוחות באחריות ויש צד שהם‬ ‫כיורשים‪ .‬באופן אחר שמביא רש"י בב"ק הוא שנוטל חצי חלקו או בקרקע‬ ‫או במעות‪ ,‬דמספקא ליה אם הם כיורשים או כלקוחות באחריות‪ .‬עוד בכור שמת לפני ל' יום‪ ,‬אע"פ שנתן יחזיר‪ ,‬דנפל הוה‪ ,‬ואינו מהו כסף האמור בתורה‪ -‬היכא דכתיב בתורה שקל כסף‬ ‫כתבו התוס' שאף דקיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬יש דברים חייב בפדיון עד לאחר ל'‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה מת) כתבו שבמת בתוך ל'‬ ‫דהיכא שהדין מסופק לחכמים עשו אותו כודאי פלגא הכי ופלגא הכי‪ ,‬או פטור אף אם קים לן דכלו לו חדשיו‪ ,‬דבבן חודש תלה רחמנא‪ .‬עוד כתבו ושיעורו קצוב‪ ,‬כגון חמש סלעים של פדיון הבן‪ ,‬שלושים‬ ‫שאמרו שעושים שודא דדייני‪ ,‬או שאמרו השתא דלא איתמר הלכתא לא התוס' (ד"ה כיום) שאם פיהק ומת‪ ,‬לכו"ע הוא נפל‪ ,‬ובנפל מן הגג או אכלו של עבד‪ ,‬חמישים של אונס ומפתה‪ ,‬מאה של מוציא שם‬ ‫ארי‪ ,‬לחכמים הוא נפל‪ ,‬ולרשב"ג אינו נפל‪ ,‬ולענין אבילות אזלינן לקולא‪ ,‬רע‪( ,‬ואף שבאונס ומוציא שם רע לא כתיב שקלים‪ ,‬מ"מ‬ ‫כמר ולא כמר‪ ,‬דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד‪.‬‬ ‫הערכך ביום ההוא" – חולין הם בידך עד שיבואו ליד גזבר‪ .‬ולרבי יונתן‬ ‫ילפינן מהדדי כסף קצוב מכסף קצוב)‪ .‬וה"ה אשם וערכין דכתיב בהו אלא כסף הוי דינר צורי‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כל) שבקדושין (י"א‪ ).‬פירש‬ ‫לומדים ריקם ריקם מעולת ראיה שהיא חובה על הגברא‪ ,‬דלא‬ ‫להדיא 'שקל הקודש'‪( .‬תוד"ה חמש)‪ ,‬הכונה לשקל הקודש‪ ,‬רש"י בשם רבותיו שדינר הוא המטבע הפחותה שבצורי‪ ,‬ולכן לבית שמאי‬ ‫אשה מתקדשת בדינר‪ .‬עוד פירש רש"י שם כל כסף האמור בתורה כסף‬ ‫ומשערים את כולם במנה צורי‪ .‬אבל היכא שאין שיעור צורי‪ ,‬שאם פירש שקלים הוי שקל צורי‪ ,‬ואם סתם הוי מטבע הפחות‬ ‫גרעה מנדר‪ ,‬ועוד דכתיב "לא יראו פני ריקם" ואם מתה או נגנבה נמצא‬ ‫נראה ריקם בעזרה‪ .‬ורב פפא מקשה שהרי מבואר במתני'‬ ‫הכסף קצוב (נ‪ ):‬אין הכונה למנה צורי‪ ,‬כגון חיוב שבועת שבצורי‪ ,‬וכיון שלקידושין צריך כסף (קיחה קיחה משדה עפרון)‪ ,‬ופרוטה‬ ‫שלומדים מדכתיב לגבי אהרן "יהיה לך אך פדה תפדה"‬ ‫הדיינים‪ ,‬שהוא כשהטענה היא על שתי מעות כסף והודה היא של נחושת‪ ,‬כיון דאפיקתיה מפרוטה מבואר שצריך דבר חשוב‪,‬‬ ‫כשיהיה אצלך הפדיון יחול הפדיון‪ ,‬ודברי ר"ל ורבי יונתן נאמרו על‬ ‫במקצת‪ ,‬דכתיב "כסף או כלים"‪ ,‬כסף שנים דומיא דכלים כל אוקמה אדינר‪ .‬ושיעור כסף שאמרו חכמים כוונתם לכסף‬ ‫הדין של מת הבן לאחר ל' יום (כנ"ל מ"ט‪.).‬‬ ‫דהוא אפי' אין שוין דינר‪ ,‬וכלים דבר חשוב ולא כל דהוא ממש מדינה שהוא שמינית מהצורי‪ ,‬כגון הא דתנן התוקע לחבירו (י"מ‬ ‫דומיא דכסף ומעה כסף זה דבר חשוב‪ .‬וכן מעשר דכתיב ביה מכהו באזנו‪ ,‬וי"מ שתקע בפיו באזנו) נותן לו סלע‪ ,‬שהכונה בזה‬ ‫דיני ירושת בכור וכדו'‬ ‫"וצרת הכסף בידך" א"צ דווקא כסף צורי אלא אפשר לחללו לחצי זוז שהוא סלע מדינה‪ ,‬ולא לארבעה זוזים שהם סלע צורי‪.‬‬ ‫ירושת בכור‪ -‬הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב‪ ,‬אבל לא‬ ‫על מטבעות נחושת דכתיב כסף כסף ריבה תלתא זימני כתיב וחנן בישא תקע לאדם באזנו ורב הונא חייבו חצי זוז‪ ,‬והיה‬ ‫בנכסי האם (‪-‬נכסי מילוג)‪ ,‬דכתיב "לו (‪-‬לאב בשעת מיתה) משפט‬ ‫התם‪ ,‬וריבה כל מילי‪ .‬וכן בהקדש אם חילל שוה מנה על שוה לו זוזא מאכא שנפחתה צורתו ולא היה יוצא בעיר‪ ,‬ותקע פעם‬ ‫פרוטה והיינו נחושת מחולל‪ ,‬אע"ג דכתיב "ונתן הכסף וקם לו" נוספת ונתנו לו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כל) שרק בדינים דרבנן ששיערו‬ ‫הבכורה" ‪-‬בנכסיו משפט הבכורה ולא בנכסי אשתו‪ .‬ואינו נוטל‬ ‫דיליף קודש קודש ממעשר‪ .‬וכן קידושי אשה דיליף כסף בסלעים הכונה לכסף מדינה‪ ,‬שהרי התוקע לחבירו (ב"ק צ‪ ).‬לרבי יוסי‬ ‫בשבח שהשביחו הנכסים אחרי מיתת האב לפני החלוקה‪( ,‬אלא שמין‬ ‫הגלילי נותן מנה‪ ,‬ואיתא בגמרא שהכונה למנה צורי‪ ,‬וכן כתובת בתולה‬ ‫מ"ויצאה חינם אין כסף" ולב"ה מספיק פרוטה (ורק לב"ש מאתים זוז צוריים גם למ"ד כתובת אשה דרבנן‪ ,‬ואפילו כתובת אשה כמה היו שוים בשעת מיתה והבכור שנטל ב' חלקים בקרקעות נותן מעות‬ ‫לפי מה שהתייקר אחד החלקים והאחים חולקים במעות אלו)‪ ,‬וכן אינו‬ ‫שלכו"ע היא מדרבנן היא מנה צורי‪.‬‬ ‫צריך דינר)‪.‬‬ ‫נוטל בנכסים שלא היה האב מוחזק בהם אלא ראוי לקבלם‬ ‫בירושה ונפלו לו לאחר זמן‪ ,‬דכתיב "בכל אשר ימצא לו"‪.‬‬ ‫נ"א‪ .‬פדיונות בשוה כסף‪-‬‬ ‫השיעורים בזמננו‪-‬‬ ‫לרבי אסי מנה צורי היינו מנה שיוצא במדינת צור‪ ,‬ששיעור‬ ‫המנה הוא כ"ה סלעים‪ ,‬והסלע הוא ד' זוזים‪ ,‬והזוז הוא כמשקל זהוב של כל הפדיונות הם בין בכסף בין בשוה כסף‪ ,‬חוץ ממחצית נ"ב‪ .‬גבית כתובה‪ -‬אע"פ שבעל חוב נוטל את השבח‬ ‫משקל שני פשיטין ומחצה למשקל הברזל‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה השקל שצריך להביא מטבע של חצי שקל‪( ,‬דתנן שבני העיר ששולחים שהשביחו אלו שקנו את הנכסים שהוא טורף מהם‪ ,‬והאשה בכתובתה‬ ‫אמר) שנראה שקבלה היתה בידו מרבותיו‪ ,‬ומשמע שרוצה לומר דזוז הוא שקליהם לירושלים מצרפים שקלים לדרבונות (‪-‬מטבעות זהב היא בעלת חוב‪ ,‬מ"מ כתובה קלה ואינה גובה את השבח‪( ,‬כתבו‬ ‫דינר של כסף‪ ,‬ודינר כסף ודינר זהב משקלם שוה‪ .‬אבל לר"ת דינר זהב טבועים) מפני משאוי הדרך‪ ,‬אבל מרגליות וכל שוה כסף לא‪ ,‬שמא התוס' (ד"ה והאמר) דמיירי בגובה כתובתה מן היתומים‪ ,‬ולא מן‬ ‫יוזלו וההקדש יפסיד‪ ,‬אבל מוטבעות לא מוזלים)‪ ,‬ומעשר שני שאינו הלקוחות‪ ,‬ובעל חוב גובה מיתומים גם את השבח‪( ,‬ואף שבמקבל מתנה‬ ‫משקלו כשנים של כסף‪.‬‬ ‫ולרבי אמי היינו דינרא ערבא‪ .‬לרש"י הכונה שמשערים סלע צורי נפדה אלא בכסף טבוע ואפילו בפרוטות טבועות‪( ,‬דכתיב "וצרת‬ ‫אינו נוטל את השבח כיון שאין לו על מי לחזור‪ ,‬ביתומים דעומדים במקום‬ ‫אביהם ויש חשש נעילת דלת תיקנו שיגבה משבח גם בכהאי גוונא)‪,‬‬ ‫בדינר ישמעאלי‪ ,‬והביא מתשובות גאונים בבליים ששבעה דינרים שלנו‬ ‫הם עשרה של ערביא‪ .‬והתוס' (ד"ה רבי אמי) מקשים על דבריו‪ ,‬ומבארים הכסף בידך" דבר שיש עליו צורה)‪ ,‬והראיון ‪-‬לקנות עולת ראיה אא"כ עשאה אביהם אפותיקי לבעל חוב‪ ,‬שאז נוטלים את השבח כדין‬ ‫שהכונה לדינר זהב‪ ,‬ששל צורי נמכר בכ"ה דינרים‪ ,‬ושל ערבא בכ' דינרים‪ ,‬הנקנית בשתי מעות כסף‪( ,‬דתני רב יוסף שלא יביא סיגה לעזרה יורד)‪ ,‬וכן אינה נוטלת נכסים שלא היה מוחזק בהם‪ .‬וכתבו‬ ‫אלא דווקא כסף טבוע‪ .‬לרש"י הגמרא מביאה את רב יוסף לסייע‪ ,‬ולתוס' התוס' (ד"ה ולא) שאשה גובה כתובתה ממלוה‪ ,‬דחשיב מוחזק לגבי‬ ‫שהוא שוה ה' סלעים‪.‬‬ ‫ואמר רבי חנינא שסלעים מיושנים ששמונה מהם נמכרים (ד"ה והראיון) הגמרא אומרת טעם‪ ,‬שבסיגים לפעמים זה לא ישוה שתי כתובת אלמנה‪ ,‬אף לרבנן דס"ל שאינה גובה מיתומים ממטלטלין‪ ,‬והשתא‬ ‫שתיקנו הגאונים שאשה ובעל חוב יגבו ממטלטלי דיתמי‪ ,‬האשה גובה‬ ‫בדינר‪ ,‬חמש מהם הוא השיעור לפדיון הבן‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כסף ולא ימכרו לו עולת ראיה טובה)‪.‬‬ ‫ממלוה שהלוה אביהם בין גבו קרקע בין גבו מעות‪ .‬וכן הדין במזון‬ ‫אמר) בשם רש"י שכוונתו לדינר האמור בכל הש"ס שהוא שמינית מדינר פדיון בכור בשוה כסף‪ -‬איתא במתני' ששאף שבכור נפדה‬ ‫הבנות (שהיה מקבל עליו לזון בתה מנישואין קודמים ה' שנים‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫צורי‪ ,‬ור' חנינא תנא הוא ופליג אמתניתין‪ ,‬ולדבריו ה' סלעים זה דבר מועט‪ .‬בשוה כסף אין לפדות בכור בעבדים ובשטרות (שטר שחבירו חייב‬ ‫ולתוס' (שם) מיירי במזון בנותיו לאחר מיתתו‪ ,‬אבל במקבל לזון בת אשתו‬ ‫ולתוס' כל השיטות כאן לא חולקות על המשנה‪ ,‬אלא באו לפרש שיעורא‬ ‫דר' אסי‪ .‬וביארו (ד"ה רבי חנינא) שהכונה לדינר זהב של סוריא‪ ,‬שהוא לו ה' סלעים ורוצה ליתנו לכהן שיגבה אותו חוב בפדיון בנו) ובקרקעות הוי כבעלת חוב בעלמא)‪ ,‬דתנאי כתובה ככתובה‪.‬‬ ‫גדול משל צור‪ ,‬דבשל צור יש כ"ה דינרי כסף‪ ,‬ובשל סוריא יש ל"ב דינרים‪( .‬וכן הקדשות אין נפדים באלו)‪ ,‬דכתיב "ופדויו מבן חודש"‬ ‫כלל‪" ,‬בערכך כסף חמשת שקלים" פרט‪" ,‬תפדה" חזר וכלל‪ ,‬יבם הנוטל את ירושת אחיו המת מלבד חלקו אינו נוטל שבח‬ ‫נ' ולרבי יוחנן היינו דינר זהב הדריינא טריינא שייפא‪-( ,‬שטבוע כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט‪ ,‬שזה דבר או נכסים שלא היה האב מוחזק בהם‪ ,‬ד"בכור" קרייה‬ ‫בו אדריינוס קיסר וטוריינוס קיסר ונישוף ממנו שם המלך‪ .‬רש"י‪ .‬ור"ת המיטלטל וגופו ממון‪ ,‬וקרקעות אינם מיטלטלים‪ ,‬ועבדים רחמנא שכתיב "והיה הבכור אשר תלד" וביבם מיירי דקאמר רחמנא‬ ‫(תוד"ה דינרא) מבאר שהדריינא הכונה עגול‪ ,‬וטריינא היינו גדול‪ ,‬ושייפא‬ ‫היינו שנישופה צורתו)‪ ,‬ונמכר בכ"ה זוזים ‪-‬דינרי כסף צוריים‪( ,‬והוא הוקשו לקרקעות‪ ,‬ושטרות אין גופן ממון‪ .‬ואף שתפדה כתוב שמצוה בגדול ליבם‪ .‬ומה ששבחו הנכסים אחרי יבום לפני‬ ‫הדינר שמוזכר בכל הש"ס‪ .‬תוד"ה רבי יוחנן‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה לפני הפרט‪ ,‬מ"מ כל מקום שאתה מוצא ב' כללות הסמוכים חלוקה‪ ,‬לאביי נוטל את השבח‪ ,‬דכתיב "יקום על שם אחיו‬ ‫דמזדבנא) שעובי דינר בזמן הגמרא היה כפול מהעובי בזמן הזה (דלא זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל‪ .‬אמנם רבי המת" וכבר קם וברשותו השביחו הנכסים‪ ,‬ולרבא אינו נוטל‪,‬‬ ‫כרש"י)‪ ,‬ולכן דינר בזמן הזה שוה רק י"ב דינרי כסף‪ ,‬והדינר הנוסף הוא דורש פסוק זה ברבוי מיעוט ורבוי‪( ,‬דס"ל כדתנא דבי רבי ד"בכור" קרייה רחמנא‪.‬‬ ‫להכרע‪ ,‬שנותנים לשולחני על פריטת המעות‪ ,‬והכרע הוא אחד מכ"ה)‪,‬‬ ‫ישמעאל שאם ב' הכללות סמוכים לומדים מזה ברבוי מיעוט בעל בירושת אשתו‪ -‬כתבו התוס' (ד"ה ולא) שבעל שיורש את אשתו‬ ‫ורבוי‪ ,‬אבל בעלמא דריש כלל ופרט וכלל‪ ,‬כדמצינו דרבי דורש אינו נוטל בראוי‪ ,‬ואינו נוטל ממה שהלוותה אפילו אם הלותה מנכסי מילוג‬ ‫ומורידים משיעור זה זוז אחד‪ ,‬ואח"כ מורידים ממה שנשאר‬ ‫שלה‪ ,‬כמו שאינו יורש תשלומי נזקיה‪ ,‬אבל בשבח בעל יורש‪.‬‬ ‫שישית‪ ,‬הרי כאן כ' דינר‪ ,‬וזהו השיעור הנצרך לפדיון הבן‪,‬‬ ‫(כתבו התוס' (שם) שנראה שההמשך הוא מהגאונים שפירשו שיעור ה' כלל ופרט וכלל לגבי רציעה‪ ,‬וא"צ דווקא מרצע אלא כל דבר‬ ‫סלעים של פדיון הבן לפי המטבע שבימיהם)‪ ,‬שזה עשרים ושמונה ממתכת‪ ,‬ורבי יוסי ברבי יהודה דורש ריבוי מיעוט וריבוי נ"ב‪ :‬שבחא דממילא (‪-‬שלא טרחו בה אחיו) כגון שחת‬ ‫לרבות כל דבר שניקח ביד ומיעט רק סם)‪ ,‬וס"ל שבכור אדם שנעשית שיבולים‪ ,‬דינה כשבח שאין הבכור נוטל בה פי שנים‬ ‫וחצי זוזים (דינרים ערביים) ועוד חצי שישית‪.‬‬ ‫אע"פ שלא טרחו בה‪ ,‬אלא שמים כמה היו שוים כשמת האב ורק בזה הוא‬ ‫נפדה בכל דבר חוץ משטרות‪.‬‬ ‫נוטל פי שנים‪ .‬וירושת אבי אביו שהיה חי בשעת מיתת אביו‪ ,‬דינה‬ ‫שיעור סלע של תורה הוא שלשה דינרים ושליש‪ ,‬דכתיב‬ ‫כראוי ולא כמוחזק אע"פ שודאי עתידים ליפול להם‪.‬‬ ‫חייב‬ ‫‪,‬‬ ‫סלעים‬ ‫ה'‬ ‫לו‬ ‫לתת‬ ‫חייב‬ ‫שהוא‬ ‫לכהן‬ ‫הכותב‬ ‫נ"א‪:‬‬ ‫"עשרים גרה השקל" ומתרגמינן "עשרין מעין"‪ ,‬ואיתא‬ ‫בברייתא ששש מעות זה דינר‪ .‬אמנם אחרי שהגדילו את לתת לו‪ ,‬לתנא דמתני' מדאורייתא בנו פדוי לכשיתן‪,‬‬ ‫אלו אין חוזרים ביובל‪-‬‬ ‫ומדרבנן אין בנו פדוי‪ ,‬גזירה שמא יאמרו פודים בשטר בלי‬ ‫שיעור המטבעות והוסיפו שתות כשיעור סלע צורי‪( ,‬דכתיב "יהיה‬ ‫לרבי מאיר חלק בכורה והיורש את אשתו והיבם והמתנה‬ ‫לתת לכהן כלום‪ ,‬אי נמי בשטר שיש לו על חבירו‪ ,‬וכן הלכה‪ .‬ולתנא‬ ‫השקל" משמע עוד הויה אחרת מכאן שיכולים להוסיף‪ ,‬אך אין‬ ‫אינם חוזרים ביובל‪ ,‬דחזרה ביובל כתיבא לגבי מכר‪ ,‬ולא‬ ‫דברייתא בנו פדוי לכשיתן שהרי נתן הפדיון‪.‬‬ ‫לפחות דכתיב "עשרים גרה הוא")‪ ,‬שיעור סלע הוא ד'‬ ‫החזרת החמשה סלעים‪ -‬הכהן יכול להחזיר לאב את לגבי ירושה ומתנה‪ ,‬וירושת בכור כתיב בה לשון מתנה‬ ‫דינרים‪ ,‬וכדאיתא בברייתא שסלע הוא מ"ח פונדיונים‪.‬‬ ‫"לתת לו פי שנים"‪ ,‬וירושת האשה דאורייתא דכתיב "לשארו‬ ‫רב אשי שלח לרב אחא בריה דרבינא שהיה כהן שבעה עשר המעות שנתן לו לפדיון‪ ,‬וכן היו רבי טרפון ורבי חנינא שהיו‬ ‫דינרים בפדיון הבן‪ ,‬וביקש שליש דינר עודף וכנ"ל שסלע הוא כהנים נוהגים להחזיר‪ ,‬ופעם אחת רבי חנינא ראה שהאב הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה"‪ ,‬ויבם "בכור" קרייה רחמנא‪.‬‬ ‫ג' דינרים ושליש‪ ,‬ורב אחא ענה לו שיביא עוד ג' דינרים‪ ,‬כיון מחכה שיחזירם לו‪ ,‬ואמר לו 'לא גמרת ויהיבת מידעם ביש ולחכמים מתנה כמכר ויוצאה ביובל‪ ,‬דכתיב "תשובו" לרבות‬ ‫עבדת'‪ ,‬ואין הבן פדוי אם יחזירם לו‪ .‬ל"א אף אם לא יחזירם אין בנו מתנה‪ ,‬אבל כל השאר הם ירושה שאינה חוזרת ביובל‪ ,‬ואף‬ ‫שהגדילו את שיעור השקל וה' סלעים זה עשרים זוז‪.‬‬ ‫פדוי‪ .‬התוס' (ד"ה אמר) מבארים ש'מידעם' היינו מאומה‪ ,‬כלומר שלא ירושת בכור נקראת ירושה דכתיב "פי שנים" מקיש חלק‬ ‫סתם כסף האמור בתורה הוא סלע‪( ,‬חוץ מ"ארבע מאות‬ ‫גמר לתת מאומה‪ ,‬או שהכונה 'מידעם ביש עבדת' – דבר רע עשית‪ ,‬וי"ג בכורה לחלק פשוט דהוה ירושה דכתיב "ביום הנחילו את בניו"‪,‬‬ ‫שקל כסף" שקיבל עפרון שזה קינטרין כיון דכתיב "עובר 'מידעם ביש' בלי עבדת‪ ,‬וכונה שזה דבר רע‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה הלכך) וירושת הבעל דאורייתא‪ ,‬ויבם "בכור" קרייה רחמנא‪.‬‬ ‫שאף שאפשר לפדות במתנה על מנת להחזיר‪ ,‬כאן רבי חנינא לא היה רוצה ולרבי אלעזר כל הנ"ל חוזרים ביובל‪ ,‬ד"תשובו איש אל‬ ‫לסוחר" ‪-‬שבכל מקום שיש סוחרים מקבלים אותו בתורת שקלים)‪,‬‬ ‫ובנביאים ליטרין ‪-‬מנים‪ ,‬שזה כ"ה סלעים‪ ,‬ובכתובים קינטרין ‪ -‬לזכות אלא במתנה גמורה‪ ,‬דבע"מ להחזיר אסור מפני שנראה ככהן המסייע‬ ‫אחוזתו" שזה קרא יתירא דהא כבר נאמר "ושבתם איש אל אחוזתו"‬ ‫בבית הגרנות‪ ,‬משום שנאמר "שחתם ברית הלוי"‪ ,‬ואע"פ שלא התנה‬ ‫מאה סלעים בכל שקל‪.‬‬ ‫מרבה מתנה‪ ,‬ובבכור כתיב "לתת לו פי שנים"‪ ,‬וירושת‬ ‫בפירוש‪ ,‬כיון שניכר שזה כוונתו לא חשיב דברים שבלב‪ .‬ומה שר"ט ורבי‬ ‫הבעל דרבנן‪ ,‬ויבם "בכור" קרייה רחמנא‪.‬‬ ‫ביקשו לגנוז את כל דינרי הדריינוס וטוריינוס שהם מטבעות חנינא החזירו ולא חששו שנמצאו משחיתים ברית הלוי שיפסידו שאר‬ ‫של ירושלים ורובם באו משם‪ ,‬מפני המטבעות שלקחו מירושלים כהנים שלא יתנו אלא להם‪ ,‬י"ל שכיון שהיו הולכים לדרכם ולא בטוחים‬ ‫ולרבי יוחנן בן ברוקה ירושת הבעל דאורייתא וא"צ להחזירה‬ ‫מהלשכה שהם של הקדש ואסורים לזרים‪ ,‬ועירבום עם שאר המטבעות‪ ,‬שיחזירו להם‪ ,‬יכול להחזיר אח"כ‪ ,‬וגם שמא לא היו מחזירים אלא לעניים‪.‬‬ ‫ביובל‪ ,‬אמנם אם אשתו הורישה לו בית הקברות‪ ,‬צריך‬ ‫להחזירה להם משום פגם משפחה‪( ,‬כדמצינו שהמוכר קברו‬ ‫עד שמצאו שזה מותר דכתיב "ובאו בה פריצים וחיללוה" הנותן מעות הפדיון לי' כהנים בבת אחת שמניח הה' סלעים לפני‬ ‫או דרך קברו או מקום מעמדו (שעושים שם שבעה מעמדות למת)‬ ‫משמע שיצאו לחולין‪ .‬אבל לא היה צד לאסור את כל הכסף וזהב כולם והולך לו‪ ,‬או שנתן ה' סלעים לכהן אחד בזה אחר זה‪ ,‬יצא‪.‬‬ ‫או בית הספדו‪ ,‬באים בני המשפחה וקוברים אותו שם בעל‬ ‫שבעולם‪ ,‬כיון דאזלינן בתר רובא‪.‬‬ ‫חיוב אחריות‪ -‬המפריש מעות לפדיון בנו ואבדו חייב‬ ‫כרחו של הלוקח משום פגם משפחה)‪ ,‬והם נותנים לו את דמי‬ ‫כל כסף האמור בתורה כסף צורי‪ ,‬דהיכא דכתיב שקל הוי סלע באחריותם‪ .‬הגמרא אומרת שלריש לקיש לומדים ערך ערך‬ ‫הקברות‪ ,‬ומנכים לו דמי קבר אשתו שהוא חייב בקבורתה‪.‬‬ ‫צורי שהוא ארבעה דינרים כדאוקי רבי יוחנן לעיל‪ ,‬והיכא דלא כתיב שקל מערכין שהוא חייב באחריותם עד שיבואו ליד גזבר‪ ,‬דכתיב "ונתן את‬ ‫"העשירי" ‪-‬דל"בקר" סמך "מעשר ול"צאן" סמך "עשירי‪ ,‬לומר תן‬ ‫יובל בחלוקת ירושה‪ -‬רב אסי אמר בשם רבי יוחנן אבל במעשר אינו יכול להטיל מום בבהמה ולהוציא אותה‬ ‫עשירי לזה ועשירי לזה‪.‬‬ ‫בעשירי‪ ,‬דכתיב "לא יבקר בין טוב לרע" משמע שהוא לא יוציאנו‬ ‫שהאחים שחלקו דינם כלקוחות ומחזירים זה לזה ביובל‬ ‫והא דגבי מעשר דגן אין לומדים מ"דגן" שכל דגן אחד‪ ,‬כמו‬ ‫אלא הוא יוצא מאיליו‪ ,‬ואין לומר שיטיל מום בכל העדר לפני‬ ‫וחוזרים וחולקים‪ .‬והא דתני שהבכורה אינה חוזרת ביובל היינו‬ ‫לגבי צאן‪ ,‬לאביי שאני התם דכתיב "ראשיתם" סמוך לדגן‪,‬‬ ‫שיעשר‪ ,‬דעדיין הם חולין ומותר להטיל בהם מום‪ ,‬ואח"כ יעשר שהרי‬ ‫לבטל את זכות הבכורה‪ ,‬אבל חוזרים וחולקים ונוטל פי שנים‬ ‫לומר תן ראשית לכל דגן ודגן‪ ,‬ולרבא "דגן" נצרך למעט שאר‬ ‫מעשר חל על בעל מום דכתיב "לא יבקר בין טוב לרע"‪ ,‬מפני שמהרה‬ ‫כבתחילה‪.‬‬ ‫מינים‪ ,‬אבל מעשר בהמה דלא היה צריך לכתוב כלל "בקר‬ ‫יבנה בית המקדש ולא יהיו בהמות להקרבה‪ ,‬ואף שבלקוח‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה אמר) שרק לרבי יוחנן אי יורשים הוו כלקוחות הקרקע‬ ‫וצאן" אלא בהמה‪( ,‬דאם ללמד שחיה פטורה ממעשר‪,‬‬ ‫אין דין מעשר בהמה‪ ,‬מ"מ כיון שמצויים מומים הפוסלים‬ ‫חוזרת ביובל‪ ,‬אבל לשאר האמוראים אף אי הוו כלקוחות אינה חוזרת‬ ‫בקדשים‪ ,‬שהרי אפי' מום בדוקין שבעין פוסל‪ ,‬ממילא אם‬ ‫ביובל (דאל"כ הרי הלכה כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף‪ ,‬וא"כ רק חד‬ ‫אפשר ללמוד דין זה בגזירה שוה תחת תחת מקדשים)‪,‬‬ ‫בר חד יביא ביכורים)‪ ,‬דדין ירושה אמרה תורה במכר ולא בירושה‪ ,‬ועוד‬ ‫ולומדים בקר וצאן אין מתעשרים מזה על זה‪ ,‬אבל כבשים‬ ‫יטיל מום בכל עדרו לא יהיו מספיק בהמות להקרבה‪.‬‬ ‫דילפינן מחלוקת יהושע שמסברא לא חזרה ביובל כיון שחלקו על פי‬ ‫ועיזים מתעשרים מזה על זה‪ ,‬ואין לומר שכוונת התורה‬ ‫ואין לומר שאין מעשר בהמה בזמן הזה מחשש שיפריש גם‬ ‫נביאים ובאורים ותומים‪.‬‬ ‫שאפשר לעשר מזה על זה‪ ,‬דהא כתיב "העשירי"‪ ,‬או‬ ‫על יתום שהוא פטור ממעשר בהמה‪ ,‬דאין לחוש כיון‬ ‫דילפינן מההיקש למעשר דגן‪.‬‬ ‫שאפשר להכריז שיתום פטור‪ ,‬שהרי מטעם זה לא חששו‬ ‫ליתום בזמן שבית המקדש קיים‪.‬‬ ‫באיזה מרחק יש צירוף למעשר בהמה‬ ‫נ"ג‪ :‬מעשר בהמה אינו נוהג במוקדשין‪ ,‬והיינו שאפילו‬ ‫מעשר בהמה‬ ‫בהמות הרחוקות זו מזו 'כמלוא רגל בהמה רועה' (כפי השיעור‬ ‫קדשים קלים לרבי יוסי הגלילי שהם ממון בעלים (ונתרבו‬ ‫שהבהמה מתרחקת כשהיא רועה‪ .‬ל"א כפי המרחק שהבהמות יכולות‬ ‫לחומש ואשם בכופר בפקדון)‪ ,‬אין חייבים במעשר בהמה‪,‬‬ ‫דיני מעשר בהמה‬ ‫להתרחק זו מזו ולהשתמר ע"י רועה אחד)‪ ,‬והיינו ט"ז מיל‪,‬‬ ‫דכתיב "העשירי יהיה קודש" ולא שכבר קדוש‪ .‬ואף שמעשר‬ ‫כתיב "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי‬ ‫מצטרפים למעשר בהמה להביאם לדיר אחד ולעשרם יחד‪ ,‬אבל‬ ‫יהיה קודש לד' "‪ ,‬מכאן שמצות עשה לאדם שנולדו בעדרו עשרה‬ ‫אינו חמור משלמים‪ ,‬נ"מ שאין עליהם איסור "לא ימכר ולא‬ ‫רחוקות יותר פטורות‪ ,‬דכתיב "עוד תעבורנה הצאן (תחת השבט‬ ‫בהמות (בתוך שנה אחת) להכניסם לדיר עם פתח צר‪ ,‬ולקחת את‬ ‫יגאל" שנאמר רק במעשר ולא בשלמים‪ .‬ואף שמצינו שאין‬ ‫להתעשר) על ידי מונה" (‪-‬אם יכולות להמנות ע"י רועה)‪ ,‬וקים להו‬ ‫הבהמה שיוצאת עשירית ולהקריבה לקרבן‪.‬‬ ‫קדושה חמורה של מזבח חלה על קדושה קלה של בדק הבית‪,‬‬ ‫לרבנן שעד ט"ז מיל שלטא עינא דרועה‪.‬‬ ‫בפרק זה יבוארו פרטי מצוה זו‪ ,‬כגון אם מעשר בהמה נוהג בחו"ל‬ ‫כדתנן שקדשי מזבח וקדשי בדק הבית אין משנים אותם‬ ‫או בזמן הזה או בקדשים (נ"ג)‪ ,‬אם מעשרים ממין אחד על מין אחר‬ ‫אם יש בהמות במרחק ל"ב מיל זה מזה אין מצטרפים‪ ,‬ואם‬ ‫מקדושה לקדושה אף מקדושת מזבח לקדושת בדק הבית והיינו‬ ‫(נ"ג נ"ד)‪ ,‬האם בהמות של אדם אחד מכמה עדרים מצטרפים‬ ‫יש באמצע בהמות נוספות‪ ,‬במתני' איתא שהם מצטרפות‪,‬‬ ‫לענין שיהיה חייב לתת דמיהם לבדק הבית‪( ,‬אבל מקדישים קדשי‬ ‫למעשר בהמה (נ"ד נ"ה)‪ ,‬חיוב מעשר בהמה בלוקח ומקבל מתנה‬ ‫ונחלקו בזה רב ושמואל‪ ,‬שיטת רב שאין מצרפים את שני‬ ‫מזבח לבדק הבית הקדש עילוי והיינו לתת לבדק הבית שיעור טובת‬ ‫ובשותפין (נ"ו)‪ ,‬אלו בהמות פטורות ממעשר בהמה (נ"ז)‪ ,‬מהם‬ ‫הנאה שיש לו בהם‪ ,‬שיכול ליטול סלע מישראל אחר ע"מ שיתננה הצדדים אא"כ יש חמש מכאן וחמש מכאן וחמש באמצע‪,‬‬ ‫הזמנים שתיקנו חכמים שיפרישו בהם מעשר בהמה (נ"ז נ"ח)‪ ,‬סדר‬ ‫ההכנסה לדיר והפרשת המעשר למצוה ולעיכובא (נ"ח נ"ט)‪ ,‬דיני‬ ‫להקרבה לבן בתו כהן‪ ,‬ומחרימים אותם לתת לכהן כפי טובת הנאה שאז מצרפם למין אחד‪ ,‬והחמש הנותרות מצטרפות לגורן אחר כשיולדו‬ ‫טעות במנין או כשיצאו שנים יחד (נ"ט ס')‪ ,‬ועוד‪.‬‬ ‫שיש לו בהם‪ ,‬אבל לא חלה שום קדושה על קדושת מזבח)‪ ,‬מ"מ הכא לו עוד טלאים‪ ,‬אבל אם חמש רחוקות יותר מט"ז מיל‪ ,‬הם פטורות לגמרי‬ ‫וא"צ להמתין עד שיולדו לו עוד טלאים לצרפם לגורן אחר‪ ,‬וכן ה' מכאן‬ ‫בעי קרא‪ ,‬דלא נימא ששאני התם שכל בהמה אינה עומדת‬ ‫היכן מתי ובמה נוהג מעשר בהמה‬ ‫וד' מכאן וה' באמצע‪ ,‬הד' לא מצטרפות וא"צ להמתין לגורן אחר‪ ,‬וכן‬ ‫לעולה דרוב הבהמות עומדות לאכילה‪ ,‬ולכן חלה עליה קדושת בדק‬ ‫תשע מכאן ותשע מכאן ואחת באמצע מצטרפות‪.‬‬ ‫נ"ג‪ .‬מעשר בהמה נוהג בארץ ובחו"ל‪ .‬הגמ' אומרת שאף‬ ‫הבית‪ ,‬אבל הכא כיון שכל הבהמות עומדות למעשר י"ל שגם‬ ‫ולשמואל אפילו ה' מכאן וה' מכאן וא' באמצע מצטרפות‪,‬‬ ‫לר"ע דס"ל שא"צ להביא ולהקריב מעשר בהמה מחו"ל‬ ‫אם הקדיש אותה לשלמים לא פקע ממנה החיוב‪ ,‬קמ"ל "יהיה‬ ‫וכ"ש ד' מכאן וה' מכאן וא' באמצע‪ ,‬דרואים כאילו הרועה נמצא‬ ‫קודש" ולא שכבר קדוש‪.‬‬ ‫ולהקריבנו‪( ,‬דכתיב "והבאתם שמה וכו' ואת מעשרותיכם"‬ ‫באמצע וקרינם ביה "מונה"‪ .‬ואמר רב פפא שלשמואל‬ ‫בחדש‬ ‫ובעיזים‪,‬‬ ‫ובכבשים‬ ‫ובצאן‬ ‫בבקר‬ ‫מעשר בהמה נוהג‬ ‫בשתי מעשרות הכתוב מדבר מעשר בהמה ומעשר דגן‪,‬‬ ‫אפילו אם באמצע נמצא רק הרועה שיש לו דירה באמצע‪ ,‬או‬ ‫ובישן‪.‬‬ ‫מכאן שאין מעלים מעשר בהמה אלא ממקום שמעלים‬ ‫כליו מונחים בכפר שבאמצע (כיון שסופו לבוא לשם לקחתם)‪,‬‬ ‫מעשר דגן‪ ,‬ומעשר דגן אינו נוהג אלא בארץ ככל מצוה שהיא חובת‬ ‫מצטרפים‪ ,‬ויש להסתפק אם כלבו של הרועה לא מצרפם‬ ‫מעשר בהמה ודגן ממין על שאינו מינו‬ ‫קרקע)‪ ,‬מ"מ הוא קדוש ואינו נאכל לבעלים אלא במומו‪,‬‬ ‫כיון שלפעמים קורא לו והוא בא‪ ,‬או שגם כלב מצרפם כיון‬ ‫(דמעשר בהמה בין תם בין בעל מום נאכל לבעלים‪ ,‬דלא אשכחן קרא‬ ‫מעשר בהמה בב' סוגים יחד‪ -‬בקר וצאן אין מתעשרים שלפעמים אינו בא וצריך לבוא להביאו‪ ,‬תיקו‪.‬‬ ‫שיתנו לכהן)‪ ,‬שהרי הפסוק מדבר בהבאה ולא בעיקר‬ ‫מזה על זה‪ ,‬אבל כבשים ועיזים מתעשרים זה על זה‪ .‬כבשים‬ ‫נ"ה‪ .‬לרבי מאיר הירדן מפסיק למעשר בהמה ‪-‬שאם יש‬ ‫הקדושה‪.‬‬ ‫ועיזים נלמדים מדכתיב "וצאן" דמשמע כל צאן הוא אחד‪.‬‬ ‫חמש מכאן וחמש מכאן וירדן באמצע אין מצטרפות ופטורות‪ .‬רבי אמי‬ ‫מעשר בהמה בזמן הזה‪ ,‬ובמה חוששים לתקלה‪ -‬מעשר‬ ‫אמנם החדש שנולדו לאחר אלול והישן שנולדו לפני אלול אין‬ ‫אמר שמדובר דווקא בשאין שם גשר שאין הבהמות או הרועה‬ ‫בהמה נוהג אף בזמן שאין בית המקדש קיים‪ ,‬אמנם האידנא‬ ‫מתעשרים מזה על זה (אע"פ שאפילו כבשים ועיזים שהם‬ ‫יכולים ללכת מאלו לאלו‪ .‬והגמ' מביאה ברייתא שמבואר בה‬ ‫אין מפרישים מעשר בהמה משום שחוששים לתקלה‪ ,‬שכיון‬ ‫כלאים זה בזה מתעשרים מזה על זה)‪ ,‬דכתיב "עשר תעשר"‬ ‫שגם בשני אבטילאות במלכות אחת‪ ,‬או בארץ וחו"ל אין‬ ‫שא"א להקריב בזמן הזה וצריך להמתין עד שיומם‪ ,‬יבואו לידי גיזה‬ ‫– בשתי מעשרות הכתוב מדבר – מעשר בהמה ומעשר‬ ‫מצטרפים‪ ,‬אע"פ שזה דומה למקום שיש גשר שהרי אין שם נהר‬ ‫ועבודה או לשוחטו בלא מום‪ ,‬וכדמצינו שאין מקדישים ואין‬ ‫דגן‪ ,‬והוקשו מעשרות אלו זה לזה לענין שאין מפרישים‬ ‫והם סמוכות בתוך מיל אחד‪ .‬וכן קשה לפי זה מאי שנא ירדן משאר‬ ‫מעריכים ואין מחרימים בזמן הזה‪ ,‬ואם הקדיש או העריך או‬ ‫מהחדש על הישן‪( ,‬ואין מרבים מ"וצאן"‪ ,‬דכתיב "שנה‬ ‫נהרות‪ .‬אלא טעמיה דר"מ משום דכתיב "והירדן יגבול אותו‬ ‫החרים‪ ,‬בהמה תיעקר (‪-‬נועל דלת בפניה והיא מתה‬ ‫בשנה" לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר לענין מין במינו)‪.‬‬ ‫לפאת קדמה" הכתוב עשאו לגבול בפני עצמו‪ ,‬ואף דכתיב‬ ‫מאיליה) כדי שלא יבוא בה לידי תקלה‪ ,‬פירות כסות וכלים ירקבו‪,‬‬ ‫נ"ד‪ .‬מעשר דגן אין תורמים ממין על שאינו מינו‪ ,‬ואם "ועלה הגבול" וכדו' על גבולות השבטים‪ ,‬מ"מ הא כתיב "זאת‬ ‫מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח‪.‬‬ ‫תרם אין תרומתו תרומה‪ ,‬דכתיב "כל חלב יצהר וכל חלב תהיה לכם הארץ לגבולותיה" שכל הארץ היא גבול אחד‪ ,‬אבל‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה אלא) שמסקנת הגמרא שאין מעשר בהמה נוהג בזמן‬ ‫תירוש ודגן" תן חלב (‪-‬תרומה ומעשר) ליצהר וחלב לתירוש הירדן אינו בכלל "ארץ"‪ .‬אמנם מצינו בזה מחלוקת תנאים‪,‬‬ ‫הזה מחשש תקלה‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה ואין) שאפילו למ"ד (ערכין‬ ‫ולדגן‪ ,‬ואף תירוש ודגן שנאמר בהם חד חלב אין תורמים מזה שיטת רבי יהודה בן בתירא ד"ארצה כנען" ממעט שהירדן‬ ‫כ"ט‪ ).‬דסתם חרמים לכהנים‪ ,‬ואפי' במפרש שיהיו לכהנים‪ ,‬איכא למיגזר‬ ‫משום תקלה‪ ,‬דכל זמן שהם ביד בעלים הרי הן הקדש‪ .‬ורש"י מבאר‬ ‫על זה‪ ,‬דאם תירוש ויצהר (‪-‬גפנים וזיתים) שאינם כלאים זה אינו מארץ כנען‪ ,‬ולרשב"י לומדים מדכתיב "מעבר לירדן‬ ‫דקסבר סתם חרמים לבדק הבית‪ ,‬ואי לא סבר הכי מיירי שפירש שמחרים‬ ‫בזה‪ ,‬אין מתעשרים מזה על זה‪ ,‬כ"ש תירוש ודגן או דגן ודגן יריחו" שהירדן הוא ארץ כנען כמו יריחו‪.‬‬ ‫לבדק הבית‪ .‬ומה שעולא (שם) אמר 'אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו‬ ‫(‪-‬חיטים ושעורים) שהם כלאים זה בזה‪ ,‬אין תורמים מזה על מה נחשב ירדן‪ -‬לענין נדר שנדר מן הירדן הולכים אחר לשון‬ ‫לכהן'‪ ,‬דקסבר סתם חרמים לכהנים‪ ,‬י"ל דהיינו במקרקעי‪ ,‬דבקרקעות אי‬ ‫אסרת להו איסור עולם כ"ש דאתי לידי תקלה‪.‬‬ ‫זה‪( .‬דגן ודגן זה כלאי זרעים מדרבנן‪ ,‬ודגן ותירוש הם כלאי הכרם בני אדם ואסור לשתות מכל הירדן‪ ,‬ולענין מעשר בהמה‪ ,‬אף‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה מעות) דבכל מקום דקתני יוליך לים המלח‪ ,‬ה"ה שיכול‬ ‫מדאורייתא‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה דגן) כתבו שנראה שזה טעות סופר‪ ,‬שהירדן יוצא ממערת פמייס (ולהכי הנודר שלא ישתה מים‬ ‫להשליכם בשאר נהרות‪ ,‬אלא דבשאר נהרות צריך לשוחקם‪ ,‬ולכן במחלל‬ ‫דכלאי זרעים אסורים מדאורייתא‪ ,‬אלא שהם מותרים באכילה‪ ,‬וכלאי‬ ‫הכרם אסורים אפילו בהנאה‪ ,‬ואפילו לרבי יאשיה חייב בשני מינים משום ממערת פמייס נאסר בכל הירדן) ומהלך בימה של סיבכי‬ ‫כרם רבעי או נטע רבעי ומשליך בנהר‪ ,‬בעי שחיקה‪.‬‬ ‫ובימה של טבריה ובימה של סדום‪ ,‬עד שנופל לים הגדול‪,‬‬ ‫כלאי זרעים‪ ,‬ורק לכלאי הכרם צריך ג' מינים)‪.‬‬ ‫עוד כתבו התוס' (ד"ה ואי) ש ודווקא במקדיש בזמן הזה אמרינן תיעקר‪,‬‬ ‫ולרבי יאשיה דס"ל שהזורע כלאי הכרם אינו לוקה אלא מ"מ אין נקרא ירדן אלא מבית יריחו ולמטה‪ ,‬אבל למעלה‬ ‫דאפילו בנפל בו מום לא שרי בלא פדייה‪ ,‬ואם פודה אותו צריך להשליך‬ ‫בזורע חיטה שעורה וחרצן במפולת יד‪ ,‬אבל דגן ותירוש או דגן מיריחו לא‪ ,‬דבטל חשיבותו כיון שהוא מתערב בימות גדולות‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫את הדמים לאיבוד‪ ,‬וא"כ ליכא הפסד לקדשים‪ ,‬אבל בבכור בזמן הזה לא‬ ‫ולתוס' (ד"ה אין) לומדים זאת מהפסוק "והירדן יגבול אותו" דקאי אבית‬ ‫אמרינן תיעקר‪ ,‬דאם היא ביד ישראל יש לו לקיים מצות נתינה‪ ,‬וצריך‬ ‫ודגן אינם כלאים‪ ,‬הק"ו הוא דתירוש ויצהר אינם כלאים אפי' יריחו ולמטה‪.‬‬ ‫להמתין לכהן שירצה לקבלו אפי' יותר מל' יום בדקה ונ' בגסה‪( ,‬ושיעור‬ ‫בצירוף מין שלישי של דגן‪ ,‬דבעינן ב' מיני דגן ומין כרם‪ ,‬אבל‬ ‫זמן זה נאמר שלא לתת לכהן לפני זמן זה אפילו בבא לקבלו)‪ ,‬וכן בכהן‬ ‫כבד שנימוח מטמא באהל ברביעית בתורת דם המת‪ ,‬משום‬ ‫לא אמרינן תיעקר‪ ,‬כיון דשרי כשיפול בו מום בלא פדייה‪ ,‬ואיכא הפסד‬ ‫תירוש ודגן או דגן ודגן הם כלאים בצירוף מין שלישי‪.‬‬ ‫שמקור הדם הוא מהכבד‪.‬‬ ‫קדשים‪.‬‬ ‫ובמינים דעלמא שאינם דגן כגון פולים ועדשים אין לתרום ממין‬ ‫הנודר ממימי פרת אסור רק במימי פרת דהולכים אחר לשון‬ ‫אמנם בבכור לא תיקנו שלא יהיה קדוש‪ ,‬שהרי הוא קדוש‬ ‫על שאינו מינו‪ ,‬דחיובם במעשר הוא מדרבנן‪ ,‬דמדאורייתא רק‬ ‫בני אדם‪ ,‬אבל הנודר ממים שהגיעו מפרת אסור בכל‬ ‫מרחם‪ ,‬ולא תיקנו שיקנה את אוזן האם לעכו"ם כדי שלא‬ ‫דגן תירוש ויצהר חייבים במעשר‪ ,‬וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא‬ ‫המימות שבעולם‪ ,‬מפני שכל הנהרות באים מג' נהרות‬ ‫תחול עליו קדושה‪ ,‬מפני שהוא יכול להטיל בו מום לפני‬ ‫תקון‪.‬‬ ‫חידקל פישון וגיחון‪ ,‬וג' נהרות אלו באים מפרת‪ ,‬ואף‬ ‫שיצא לאויר העולם‪ ,‬ואין לחוש שיבנה ביהמ"ק במהרה ולא‬ ‫המעיינות הנובעים בהרים גבוהים הם ממי פרת‬ ‫נ"ד‪ :‬אמנם במעשר בהמה‪ ,‬אע"ג דלא כתיב "מעשר בקר‬ ‫יהיו בהמות ללא מום‪ ,‬מפני שהבהמות שאינם בכורות לא‬ ‫שמקלחים ועולים תחת הקרקע‪.‬‬ ‫דכתיב‬ ‫ומעשר צאן" מ"מ אין מתעשרים מזה על זה‪,‬‬ ‫יהיה בהם מום‪.‬‬ ‫(פרט לכלאים מן התייש והרחל) או עז (פרט לנדמה שאמו רחל‬ ‫משום "לא יחלל זרעו" אינו לוקה בנכרית אלא בישראלית‪,‬‬ ‫נ"ה‪ :‬מקור מי הפרת ואם אפשר לטבול בו‪ -‬שיטת‬ ‫והוא דומה לעז) כי יולד (פרט ליוצא דופן) והיה שבעת ימים‬ ‫דבנכרית לאו זרעיה הוא דהולד הולך אחר הנכרית)‪ .‬ולענין‬ ‫רב שכשיורד גשם בארץ ישראל מתרבים מי הפרת‪ .‬התוס'‬ ‫מעשר בהמה אם נתן לה וחזר ולקחו ממנה פטור משום (פרט למחוסר זמן) תחת אמו (פרט ליתום‪ ,‬והיינו שהאם‬ ‫(ד"ה מטרא) מוכיחים שהפרת מהלך מארץ ישראל לבבל‪ ,‬והיינו‬ ‫לקוח‪ ,‬ואם נתן לה וחזר ולקחו כשהיה עובר‪ ,‬הוא נכנס לדיר מתה או נשחטה ואח"כ ילדה‪ ,‬ולרבי יהושע אפילו אם‬ ‫ממערב למזרח‪ ,‬וכיון שמוצא הפרת הוא מגן עדן‪ ,‬נמצא שגן עדן נמצא‬ ‫נשחטה האם והעור קיים אינו נחשב יתום)"‪ ,‬וילפינן מעשר‬ ‫להתעשר‪.‬‬ ‫במערב העולם‪ ,‬והא דאיתא בגמרא (ב"ב פ"ד‪ ).‬שבבוקר השמש‬ ‫מאדימה מחמת הורדים שבגן עדן‪ ,‬י"ל שהשמש שבמזרח מאירה‬ ‫בהמה תחת תחת מקדשים לפטור בכל אלו‪ ,‬ומה מעשר‬ ‫אינו בטריפה‪ ,‬דכתיב "כל אשר יעבור" פרט לטריפה שאינה‬ ‫נ"ו‪ :‬חיוב שותפים במעשר בהמה ובקלבון‪-‬‬ ‫למערב ומאדם אורה מחמת הורדים שבמערב‪.‬‬ ‫וכן מצינו שאבוה דשמואל עשה לבנותיו מקוה של מים‬ ‫שותפים פטורים ממעשר בהמה כל ימי שותפותם לעולם‪ ,‬עוברת‪ ,‬דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה היא אחת מי"ח‬ ‫חיים נובעים ביומי ניסן‪ ,‬ולא היה מניחם לטבול בנהרות‪ ,‬שמא רוב‬ ‫דכתיב גבי בכור "יהיה לך" ‪-‬המיוחד לך למעט שותפות‪ ,‬ואם טריפות‪ ,‬אף לקרבן טריפה פסולה‪.‬‬ ‫המים יהיו מי גשמים וירבו נוטפים מהעננים על הזוחלים ‪-‬‬ ‫אינו ענין לבכור ששותפים חייבים בו דכתיב ביה "ובכורות ולת"ק דברייתא יוצא דופן חייב במעשר בהמה‪ ,‬דס"ל כר"ש‬ ‫מי הנהר שהם זוחלים‪ ,‬והיינו נובעים‪ ,‬והם ספק זבות וזבה צריכה מים‬ ‫שהוא ולד מעליא לטומאת לידה (נדה מ‪ ,).‬וריש לקיש מבאר דיליף‬ ‫בקרכם וצאנכם" בלשון רבים‪ ,‬תנהו ענין למעשר בהמה‪.‬‬ ‫חיים‪ ,‬ל"א 'זוחלים' הכונה שנפלו מהעננים לקרקע ומשם זחלו לנהר‪,‬‬ ‫אחים שירשו‪ ,‬אם קנו בהמות בתפוסת הבית כלומר שעדיין לא מ"אשר תלד" לרבות יוצא דופן‪ ,‬והכא נמי כתיב "כי יולד" לרבות יוצא‬ ‫אבל מי מעין לא נפסלים בזוחלים‪ ,‬וכתבו התוס' (ד"ה שמא) שמי‬ ‫חלקו ונפלה להם בהמה מאביהם‪ ,‬דלא הוי כשותפות אלא כשל אביהם‪ ,‬דופן‪ ,‬ודלא כרבי יוחנן דס"ל התם שר"ש מודה שלענין קדשים אינו‬ ‫מעיין מטהרים בין בזוחלים בין באשבורן‪ ,‬אפילו כשהם מחוברים‬ ‫חייבים במעשר בהמה‪ ,‬דכתיב "יהיה" מכל מקום‪ .‬ואם חלקו קדוש‪ ,‬דגמר לידה לידה מבכור דבעי רחם‪ .‬וכן ס"ל שמחוסר זמן‬ ‫למעיין ולא פסקו‪ ,‬ומקוה מטהר באשבורן ולא בזוחלים‪( .‬וכן היה‬ ‫בבהמות וחזרו ונשתתפו פטורים כשותפים דעלמא‪ ,‬ולדין זה חייב במעשר בהמה‪ .‬וביתום ס"ל שאפי' אם שחט את האם‬ ‫אבוה דשמואל עושה מפצי ביומי תשרי שאז יש טיט רך‬ ‫והעור קיים אין זה יתום‪ ,‬דיכולים להלביש את העור ע"ג‬ ‫אין נ"מ אם חלקו בכספים‪.‬‬ ‫בנהרות ושמא ידבק טיט לרגליהם והוי חציצה‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫(ד"ה ומפצי) שאף אם לא רואים עכשיו טיט דבוק ברגליה‪ ,‬חוששים‬ ‫ולענין קלבון שכשנותנים שנים יחד סלע שלם למחצית השקל נותנים הולד להחיותו‪.‬‬ ‫שבעת עלייתה נפל הטיט‪ .‬ור"ת מבאר שעשה כן לצניעות‪ ,‬שהנהרות‬ ‫ב' מעות להכרע וי"א כדי לשלם לשולחני על החילוף‪ ,‬שותפים חייבים ואף שגם רובע ונרבע וכו' אינם ראויים לקדשים‪ ,‬אין‬ ‫קטנים בימי תשרי‪ ,‬ופרס מפצים שלא יראו אותן‪ ,‬כדי שלא תמהרנה‬ ‫בשתי קלבנות‪ ,‬ואחים ששקלו מתפוסת הבית פטורים מקלבון לומדים מקדשים למעטם‪ ,‬דכל דבר שאין מום פוסל בו אין‬ ‫לטבול מפני הבושת ולא טבלו שפיר)‪.‬‬ ‫שני אם נתנו יחד סלע שלם‪ ,‬דנכסיהם כנכסי האב‪ ,‬ואם האב היה נותן דבר ערוה ועבודה זרה פוסל בו‪ ,‬דכתיב "כי משחתם בהם‬ ‫וכן אמר שמואל שאין המים מטהרים בזוחלים כיון‬ ‫עבור שני בניו סלע שלם לא היה נותן קלבון לחילוף‪ ,‬דדרך שהמחויב ב' מום בם" הוקשה השחתה למום (והשחתה זה ערוה כדכתיב‬ ‫שהנוטפים הם הרוב אלא בפרת ביומי תשרי‪ ,‬שמימי הפרת פרים‬ ‫חצאי שקלים נותן שקל שלם‪ ,‬ואינו כשני אנשים המצרפים שני חצאים‬ ‫"כי השחית כל בשר"‪ ,‬והשחתה זה גם ע"ז דכתיב "פן‬ ‫ורבים‪ ,‬וזוחלים הנובעים ממעיינות מרובים‪ ,‬ועוד שתשרי הוא סוף ימי‬ ‫לשקל שלם‪ ,‬ואם חלקו בכספים וחזרו ונשתתפו ובבהמה לא‬ ‫הקיץ וכבר זמן מרובה לא ירדו גשמים‪ ,‬ומבואר שנהרות מתרבים‬ ‫תשחיתון ועשיתם לכם פסל")‪ ,‬ומום אינו פוסל במעשר‬ ‫חלקו חייבים‪ ,‬ואם חלקו בבהמות ולא בכספים פטורים‪ ,‬ולא‬ ‫ממימי גשמים ולא מעצמם‪ .‬ל"א אבוה דשמואל היה עושה לבנותיו‬ ‫בהמה דכתיב "לא יבקר בין טוב לרע"‪( ,‬ומחיר הוקש לאתנן‪.‬‬ ‫מקוואות ביומי ניסן מפני שהוא סוף החורף שירדו גשמים מרובים‪,‬‬ ‫אמרינן שגילו דעתם שהם עומדים לחלוק‪.‬‬ ‫וטומטום ואנדרוגינוס לת"ק הם ספק זכר ספק נקיבה וממילא‬ ‫אבל באמצע החורף לא‪ ,‬ופליגא אדשמואל דהוא אומר דכל שעה בעינן‬ ‫ממה נפשך הם חייבים‪ ,‬ולר"ש הם בריה בפני עצמה ונתמעטו‬ ‫אם יש ברירה בחלוקת יורשים‪-‬‬ ‫מקוואות מלבד פרת ביומי תשרי‪.‬‬ ‫שיטת רב ענן שרק אם חלקו על פי שומת שווים גדיים כנגד מקדשים וממילא ה"ה דפטורים ממעשר בהמה)‪.‬‬ ‫וזה סתירה לדברי שמואל עצמו שאמר שהנהר מתברך‬ ‫ממקורו‪ ,‬וכדבריו משמע מדברי ר"מ שאמר שנהר פרת‬ ‫תיישים או איפכא פטורים ממעשר בהמה‪ ,‬דבזה אין לומר נ"ז‪ :‬העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבינה‬ ‫יובל שמו‪ ,‬ונקרא פרת לפי שמימיו פרים ורבים בלא שום שהוברר שכך ירשו מתחילה‪ ,‬דודאי בשעת מיתה זכה כל אחד בחצי‬ ‫שבמקומו היו מפשיטים עור המתה כדי להחיות או הולד‪,‬‬ ‫מהגדיים וחצי מהתיישים‪ ,‬וקנו זה מזה‪ ,‬ופטורים משום לקוח‪ ,‬ואותם‬ ‫מטר‪.‬‬ ‫ויש שם חזירים שיש להם ס' ריבוא קליפים בבית ההמסס‪,‬‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה אין) שלהלכה כל הנהרות מתברכים מעצמם‪ ,‬ולכן העתידים לבוא פטורים משום שותפות‪ ,‬אבל בחלקו גדיים כנגד‬ ‫ופעם אחת נפל ארז ועברו על חודו ברוחבו ט"ז קרונות‪ ,‬ופעם‬ ‫ניתן לטבול בהם כל השנה‪ ,‬ואין חוששים שרובם מי גשמים‪ .‬עוד כתבו גדיים ותיישים כנגד תיישים חייבים‪ ,‬מפני שנתברר שזה‬ ‫אחת נפלה ביצת בר יוכני (והיתה מוזרת‪ ,‬דביצה רגילה מניח‬ ‫התוס' שגם לדעת שמואל ואביו שבימי ניסן יש רוב מי גשמים בנהרות החלק שהיה מגיע לו משעה ראשונה‪ ,‬ועדיין יש על זה שם‬ ‫בקן) וטיבעה ס' כרכים ושיברה ג' מאות ארזים‪.‬‬ ‫ואינם כשרים לטבילה‪ ,‬מ"מ נהרות הגבוהים‪ ,‬כגון אלו שבארץ ישראל‪,‬‬ ‫ירושה‪ ,‬וכשחזרו ונשתתפו זה חזר לתפוסת הבית כבתחילה ולא לדין‬ ‫שותפות‪ ,‬וממילא הולדות של שעת חלוקה לא פטורים משום לקוח‪,‬‬ ‫אין בהם רוב מי גשמים‪ .‬וכתב ר"ת שמן הדין כולם מודים שמותר‬ ‫לטבול בנהרות גם בימי ניסן‪ ,‬דקמא קמא בטיל‪ ,‬וגזרו משום מראית‬ ‫והוולדות העתידים לבוא אינם פטורים משום שותפות‪.‬‬ ‫זמני הפרשת מעשר בהמה‬ ‫העין‪ .‬והקשו התוס' דנימא חוזר וניעור‪ .‬וכתבו שגם בלי קמא קמא‬ ‫בטיל‪ ,‬כיון שהנהרות מתחברים לים הגדול‪ ,‬מי הגשמים בטלים ברוב‪ .‬ולרב נחמן אף בזה הוי כחלוקה חדשה דאין ברירה‪ ,‬ופטורים‬ ‫בג' זמנים צריך להפריש בהם מעשר בהמה מכל מה שנולד בין‬ ‫והא דבנפלה חבית מים שאובים לים הגדול אין המים בטלים ברוב‪ ,‬דמתחילה הם לקוחות ואח"כ שותפים‪.‬‬ ‫פרק לפרק ואסור לכתחילה מדרבנן לאכול בלי מעשר‪ ,‬אבל קודם לכן‬ ‫ולרבי אלעזר דס"ל כרב ענן רק אם כל אחד קיבל מספר‬ ‫היינו דווקא כשהמים השאובים עומדים לעצמם‪.‬‬ ‫מותר‪ ,‬דמעשר הוא מצוה בעלמא ואין איסור לאכול בלי מעשר‪ ,‬והוי טבל‬ ‫מדרבנן‪ .‬ונ"מ שעד זמן זה מותר למכור ולשחוט‪ ,‬ומזמן זה לא‬ ‫בהמות אחר על פי שומת שווים‪ ,‬דליכא למימר ברירה‪ ,‬חייבים‪ ,‬אבל‬ ‫ישחוט‪ ,‬ואם שחט פטור‪ .‬וקבעו ג' זמנים‪ ,‬מפני שיש ג'‬ ‫אם שניהם קיבלו אותו מספר בהמות חייבים‪ ,‬דאמרינן שזה‬ ‫מתי פטורים ממעשר בהמה‬ ‫זמנים שהבהמות יולדות‪ ,‬שיש בהמות שמבכירות לילד קודם‬ ‫היה מגיע לו משעה ראשונה‪.‬‬ ‫נ"ו‪ .‬לוקח ומקבל במתנה פטורים ממעשר בהמה‪ ,‬דכתיב‬ ‫הפסח‪ ,‬ויש בהמות שמאחרות עד בין פסח לעצרת‪ ,‬ויש שאינן יולדות עד‬ ‫ולרבי יוחנן דס"ל כרב נחמן שאין ברירה אף בזה הוי כחלוקה‬ ‫"בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך" מה פדיון הבן‬ ‫בין עצרת לחג‪ ,‬ובג' זמנים אלו תיקנו שצריך לעשר כדי שישהו‬ ‫חדשה ופטורים‪ ,‬וכן מצינו שאמר רבי יוחנן שהאחים‬ ‫אינו שייך בלוקח ומקבל מתנה‪ ,‬הוא הדין במעשר בהמה‪.‬‬ ‫בהמותיהם ולא ישחטום עד שיעשרום בזמן הגורן שהוא סמוך לרגל‬ ‫שחלקו דינם כלקוחות ומחזירים זה לזה ביובל‪( .‬וקמ"ל רבי‬ ‫ואף שהפסוק מדבר בבכור ולא במעשר‪ ,‬ועוד דבכור קדוש בלוקח‬ ‫ויהיו בהמות מצויות לעולי רגלים לאכילה ולקרבנות‪ .‬ואין לחוש‬ ‫יוחנן שמחזירים ביובל אפי' ירושה‪ ,‬ולא אמרינן שדווקא‬ ‫ומתנה שהרי הוא קדוש משעה שנולד‪ ,‬אם אינו ענין לבכור שלא‬ ‫שימכרום או ישחטום לפני הגורן‪ ,‬דנח לאדם לעשות מצוה‬ ‫מעשר בהמה פטור משום דבעינן ברור לך דומיא ד"בנך"‪.‬‬ ‫שייך בו "תעשה" להקדישו‪ ,‬שהרי הוא קדוש מרחם‪ ,‬תנהו‬ ‫בממונו ורק אח"כ למוכרם או לאוכלם‪ ,‬ואע"פ שאפשר גם לעשר‬ ‫וכן קמ"ל דחייב במעשר בהמה‪ ,‬ולא אמרינן שרק חזרת יובל‬ ‫ענין למעשר בהמה‪.‬‬ ‫קודם הזמן‪ ,‬מ"מ הדרך להמתין לזמן ולעשר הכל יחד‪ .‬תוד"ה ניחא‪.‬‬ ‫מחזירים לחומרא משום ספיקא‪ ,‬או משום שחוזרת למקומה‬ ‫ואין לומר תנהו ענין לחטאת ואשם שלא יביאם מלקוח ומתנה‪,‬‬ ‫חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה אין‬ ‫הראשון שהיתה לשניהם יחד)‪.‬‬ ‫דבעינן דומיא ד"בניך" שאינו בא על חטא‪ .‬ואין לומר תנהו‬ ‫מצטרפים‪ ,‬חמשה לפני הגורן מג' הגרנות הנ"ל וחמשה לאחר‬ ‫הגורן מצטרפים‪ ,‬דאין הגורן מפסיק‪.‬‬ ‫ענין לעולה ושלמים‪ ,‬דבעינן דומיא ד"בניך" שאינו בא בנדר נ"ז‪ .‬והיכא שאחד נטל י' טלאים ואחד נטל ט' וכלב‪,‬‬ ‫ונדבה‪ .‬ואין לומר תנהו ענין לעולת ראיה‪ ,‬דבעינן דומיא‬ ‫לרב נחמן ורבי יוחנן כל הטלאים שכנגד הכלב אסורים מפני‬ ‫לר"ע זמנם בפרוס הפסח בפרוס עצרת בפרוס החג‪ ,‬ואין‬ ‫ד"בניך" שאין קבוע לו זמן‪ .‬בכור אינו בא על חטא‪ ,‬ואינו בא בנדר‬ ‫שאין יודעים מיהו חילופו של כלב שאסור משום‬ ‫ונדבה אלא הוא חובה‪ ,‬ואין זמן קבוע לקדושתו אלא כשנולד הוא קדוש‪" .‬מחיר כלב"‪ ,‬ואלו שעם הכלב מותרים‪ .‬ולרב ענן ורבי אלעזר פרוס (כמו פרוסה) פחות מט"ו יום‪ ,‬כדאיתא בברייתא‬ ‫ששואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום וחצי זה‬ ‫הקונה עשרה עוברים (וה"ה בנולדו והם מחוסרי זמן‪ .‬תוד"ה לקח) בוררים אחד כנגד הכלב ואוכלים אותו והשאר מותרים לגבוה‪,‬‬ ‫(הגמרא הבינה מסברא שכיון שיש ברירה יש לדבר להיות תלוי בדעתו‪ ,‬ט"ו יום‪( ,‬ולרשב"ג שתי שבתות)‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה בפרוס)‬ ‫חייב במעשר בהמה‪ ,‬דכתיב "כן תעשה" בשעת עשיה ‪-‬הזמן‬ ‫דמסתמא דעתו מתחילה שאותו שיברור יהיה כנגד הכלב‪ .‬תוד"ה לברור)‪ ,‬שמונים את הל' יום לא כולל יום המעשה‪ ,‬אמנם בשקלים היום שבו‬ ‫מתחילים להביא מתרומה חדשה (א' ניסן) בכלל‪ ,‬דכיון שהבאת תמידים‬ ‫שהם ראויים להתעשר מיעט הכתוב ובמעי אמם אינו שעת עשיה‪.‬‬ ‫הוא דבר המסור לבי"ד‪ ,‬משמיעים על השקלים בא' אדר ולא הקדימו עוד‬ ‫והא דתנן שאם קנה בהמה מחוסרת זמן לפני ז' ימים ללידתה אמנם אם הטלאים שכנגד הכלב שוים יותר מהטלאים שעם‬ ‫פטורה ממעשר בהמה אע"פ שנקנתה כשאינה ראויה להקרבה‪ ,‬הכלב‪ ,‬והכלב שוה יותר מכל אחד מהטלאים‪ ,‬כולם אסורים יום כדי לכוין את החשבון‪ .‬ולא אמר ר"ע כ"ט אדר‪ ,‬משום דס"ל‬ ‫וכ"ש כשקנאה כשהיא גדולה‪ ,‬זו אינה משנה‪ ,‬ואת"ל משנה זה מפני שמעורב בכולם מהכלב‪ .‬והמורה גרס 'כגון דשוה כל חד וחד שאדר הסמוך לניסן לפעמים מלא ולפעמים חסר‪ ,‬וא"כ‬ ‫לשיטת ר"ש דס"ל שמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר וקרב ארבעה זוזי ופלגי חומשא‪ ,‬וכלבא חמשא זוזי‪ ,‬דההוא זוזא שייך ואתי לפעמים זה יוצא בל' אדר‪.‬‬ ‫בכולהו'‪ ,‬ופירש רש"י שכל אחד מאותם עשרה שכנגד הכלב שוה ד' זוזים‬ ‫לאחר זמנו‪ ,‬דלדידיה חשיב שעת עשיה‪( ,‬אמנם במעי אמו מודה ר"ש‬ ‫וחצי חומש זוז‪ ,‬ונמצא שכל העשרה שוים ארבעים ואחד זוז‪ ,‬והכלב שוה נ"ח‪ .‬לבן עזאי זמנם בכ"ט אדר (דס"ל שאדר הסמוך לניסן‬ ‫שלא חל עליו פטור לקוח)‪ ,‬כמו שבכור קדוש לפני זמנו וקרב ה' זוזים‪ ,‬וא"כ יוצא שהתשעה שעמו שוים כל אחד רק ד' זוזים‪ ,‬נמצא‬ ‫לעולם חסר)‪ ,‬א' סיון (דכיון שלא נולדו הרבה בהמות אם‬ ‫שהזוז החמישי של הכלב מתחלק לכל הטלאים שכנגדו‪.‬‬ ‫לאחר זמנו‪.‬‬ ‫נקדים יש לחוש שיגמרו הבהמות) וכ"ט אב (דס"ל‬ ‫שהאלולים מתעשרים בפני עצמם ולא עם אותם שנולדו לפני‬ ‫לדיר‬ ‫נכנסים‬ ‫הכל‬ ‫‪-‬‬ ‫בהמה‬ ‫ממעשר‬ ‫פטורים‬ ‫בהמות‬ ‫אלו‬ ‫מעשר בהמה באתנן‪ -‬הנותן בהמה לזונה באתנן‪ ,‬אם הזונה‬ ‫היא ישראלית לא חשיב אתנן (והיינו בדתפסי בה קידושין‪ ,‬אבל להתעשר‪ ,‬לאתויי רובע ונרבע ומוקצה (‪-‬שהפרישוהו להקריבו אלול‪ ,‬ואם ימתין מלעשר עד כ"ט אלול שזה 'פרוס החג'‪ ,‬יבוא לעשר משל‬ ‫באיסור ערוה הוי אתנן‪ .‬ולרבא (תמורה כ"ט‪ ):‬גם בזונה ישראלית חשיב לעבודה זרה) ונעבד (‪-‬שעבד את הבהמה עצמה‪ ,‬כגון שניסך לה בין אלול על של אב שזה מן החדש על הישן‪ ,‬ולא יעשר קודם כ"ט אב‪ ,‬דצריך‬ ‫אתנן‪ .‬תוד"ה זונה)‪ ,‬ואם היא נכרית חשיב אתנן‪ ,‬דילפינן תועבה קרניה) ואתנן ומחיר (וטומטום ואנדרוגינוס לת"ק חייבים לעשר כמה שיותר קרוב לרגל‪ ,‬ולא בל' אב מפני שלפעמים אב‬ ‫תועבה מעריות דאיירי במי שאין תופס בה קידושין דעריות ולר"ש פטורים)‪ .‬אמנם יש כאלו שפטורים ממעשר בהמה‪ ,‬חסר‪ ,‬וצריכים לעשות היכר בין חדש לישן כדי שלא יעשרו מזה‬ ‫הם חייבי כריתות שלכו"ע לא תופסים בהם קידושין‪( ,‬ולענין מלקות דהנה כתיב לגבי בהמה הראויה לקדשים "שור או כשב על זה)‪.‬‬ ‫דיני טעות במנין הבהמות למעשר‬ ‫לרבי אלעזר ור"ש זמנם בא' ניסן (דס"ל כרשב"ג אחרים‪ ,‬ואפילו אם יש לו רשות אין לעשות כן כדי שלא יתרעמו עליו אם‬ ‫יטעה באומד שלו‪ .‬שם‪.‬‬ ‫ששואלים בהלכות הפסח ב' שבתות לפני הפסח ובאותו זמן‬ ‫יצאו שנים יחד מונה אותם שנים‪ ,‬ואם מנאם אחד הרי‬ ‫ד' בירושלמי מבואר שרבנן חולקים על רבי אלעזר בר גומל וסוברים שרק‬ ‫(ולא‬ ‫מעשרים‪ ,‬ולהני תנאי לית להו 'פרוס')‪ ,‬א' סיון‪ ,‬וכ"ט אלול‪,‬‬ ‫התשיעי והעשירי למניינו מקולקלים‪ ,‬דהוא סבור שהתשיעי חולין‬ ‫תרומה גדולה ניטלת מאומד‪ ,‬ולא תרומת מעשר‪ ,‬ולירושלמי גם לרבי‬ ‫והעשירי מעשר‪ ,‬ובאמת דינו כקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי‪,‬‬ ‫אלעזר אינו לכתחילה להפריש באומד‪ ,‬או שגם רבנן מודים שבדיעבד‬ ‫בסיקרא‪,‬‬ ‫בא' תשרי מפני שא"א לעשר ביו"ט משום שהוא צובע‬ ‫שהעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים‪ .‬פירוש אחר‪ ,‬מקולקלין הכונה‬ ‫(ואין לומר משום שאין מקדישין ביו"ט‪ ,‬דכיון דעשירי מאיליו הוא קדוש מועילה הפרשה מאומד (ואינו מרבה במעשרות‪ ,‬דאינו מתכוין להרבות‪,‬‬ ‫שלא חלה עליהם קדושה ליקרב אלא נאכלים במומם‪ ,‬דאף שבעלמא אם‬ ‫אפילו בלא קראו עשירי‪ ,‬לא שייך לאסור כזה הקדש ביו"ט‪ .‬תוד"ה ואי)‪ ,‬אלא מתכוין לאומד יפה)‪ ,‬אלא דס"ל שעדיף במנין‪ .‬ולרבי אלעזר המרבה‬ ‫קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי העשירי קרב מעשר והאחד עשר‬ ‫ועוד משום דס"ל שא' בתשרי הוא ראש השנה למעשר במעשרות אין מעשרותיו מקולקלים‪ ,‬דבמעשר נמי יכול להפריש מאומד‪.‬‬ ‫קרב שלמים כדלקמן‪ ,‬היינו דווקא כשלא טעה אלא מתשיעי ואילך‪ ,‬אבל‬ ‫בהמה)‪ ,‬ולדבריהם כל הנולדים מא' תשרי עד כ"ט אלול שם‪.‬‬ ‫הכא שכל המנין למעלה מתשיעי הוא טעות‪ ,‬אינם קדושים ליקרב‪ ,‬ומיירי‬ ‫ה' שיטת התוס' (ד"ה אף) שגם לרבנן תרומת מעשר ניטלת במחשבה‪,‬‬ ‫ומרש"י משמע דס"ל דלא מהני‪ ,‬ולענין תרומה גדולה אין ראיה שאף‬ ‫מתעשרים יחד‪ ,‬אבל אם נולדו ה' בשנה זו וה' בשנה הבאה‬ ‫שיצאו שנים בשמיני או בשביעי‪ .‬ויש מפרשים שלא טעה במנין אלא‬ ‫נתכוין למנות שנים לאחד‪ ,‬שרק בטעות חלה קדושה ולא בכונה‪ ,‬ורש"י‬ ‫בתרומה גדולה לא מועילה מחשבה‪.‬‬ ‫לגורן‬ ‫אינם מצטרפים משום דהוי חדש וישן‪( ,‬אבל מגורן‬ ‫דוחה פירוש זה‪ .‬ורבו של רש"י פירש דמקולקלים היינו דקדושה חלה על‬ ‫מצטרפים)‪ ,‬ור"מ חולק וסובר שראש השנה למעשר בהמה‬ ‫שניהם‪ ,‬וכמבואר בהמשך המשנה שבקרא לתשיעי עשירי העשירי מעשר‬ ‫דיני מעשר בהמה‬ ‫הוא א' אלול‪.‬‬ ‫קפץ אחד מן המנויים (‪-‬שכבר עברו בפתח אע"פ שאינם והתשיעי קרב שלמים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה יצאו) דאף שבקרא לעשירי‬ ‫תשיעי ולאחד עשר עשירי‪ ,‬עשירי מעשר ואחד עשר שלמים‪ ,‬וכדלהלן‪,‬‬ ‫ובן עזאי מספקא ליה אם אלול שייך לשנה זו או לשנה‬ ‫הבאה‪ ,‬ואף שבן עזאי אמר שכל חכמי ישראל דומים בעיניו מעושרים‪ ,‬דנפטרו במנין הראוי)‪ ,‬לתוכם‪ ,‬כולם פטורים‪ ,‬דאין ידוע הכא ביצאו שנים כשהגיע לשישי או לשביעי‪ ,‬ומנאם לאחד‪ ,‬הם‬ ‫כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה (‪-‬רבי עקיבא‪ ,‬ורבי יהושע בן איזה מהדיר פטור‪ ,‬ואם נתערבה בהמה שהיא עצמה מעשר‪ ,‬מקולקלים‪ ,‬דמספקא לן אם נעשין כאחד ע"י שמנאן אחד או לא‪.‬‬ ‫מנאם זוגות זוגות או מאות מאות‪ ,‬אמר רבי יוחנן 'עשירי‬ ‫קרחה הוא בנו של רבי עקיבא‪ .‬רש"י‪ .‬ולרבינו ניסים (תוד"ה חוץ) הכונה כולם ירעו עד שיפול בהם מום‪ ,‬ויאכלו במומם לבעלים‪.‬‬ ‫לרבי אלעזר בן עזריה)‪ ,‬מ"מ כאן לא היה יכול להכריע‪ ,‬משום טריפה פטורה ממעשר‪ ,‬דכתיב "יעבור" פרט לטריפה כגון למניינו הוא קדוש'‪ .‬שיטת רב מארי שכוונת רבי יוחנן‬ ‫שאמרו זאת מפי חגי זכריה ומלאכי‪ ,‬ולכן לא רצה לסמוך על שנשברו רגליה מן הארכובה ולמעלה שאינה עוברת מפני שאינה שהקבוצה שהמונה קראה עשירי היא קדושה‪ ,‬ושיטת רב‬ ‫כהנא שכוונת רבי יוחנן שהעשירי שיצא מהפתח קדוש‪.‬‬ ‫מעשיו ולקבוע הלכה בהכרעתו‪( ,‬התוס' (ד"ה מפי) מביאים שרש"י (כת"י) יכולה ללכת‪.‬‬ ‫מפרש שנבואה היא כהלכתא בלא טעמא‪ .‬והתוס' הקשו שהרי אין נביא‬ ‫רשאי לחדש דבר‪ ,‬והיה לו לומר שזה הלכה למשה מסיני)‪ ,‬ואמר נ"ט‪ .‬עשירי מאיליו הוא קדוש‪ ,‬דתניא קרא לתשיעי והא דתנן שאם יצאו שנים כאחד ומנה אותם לאחד‬ ‫שצריך לעשר בהמות שנולדו באלול בפני עצמם‪ ,‬ואם נולדו עשירי והעשירי נשתייר בדיר‪ ,‬התשיעי נאכל במומו דקריאת התשיעי והעשירי מקולקלים‪ ,‬לרב מארי ניחא כיון‬ ‫לו חמשה באלול וחמשה באב או בתשרי אין מצטרפים‪' ,‬עשירי' מקדשת את התשיעי או את הי"א‪ ,‬אבל האחרים לא נפטרו כיון שלעשירי קרא תשיעי ולאחד עשר קרא עשירי‪ ,‬ולרב כהנא‬ ‫ואם נולדו לו חמשה באב וחמשה באלול וחמשה בתשרי‪ ,‬שהוא תשיעי למנין הבהמות‪( ,‬וי"א שהוא חולין וכדלהלן) צ"ל שכל זה דווקא היכא שהתכוון להוציאם זוגות‪ ,‬אבל‬ ‫כונסם לדיר להתעשר אע"פ שיש גרנות באמצע‪ ,‬ונוטל אחד והעשירי מעשר מאיליו אע"פ שלא יצא‪( .‬אבל מהא דתניא שאם ביצאו זוג מעצמם הולכים אחרי המנין שלו‪.‬‬ ‫מנאם למפרע (‪-‬שקרא לראשון עשרה ולשני תשעה וכו' ולעשירי‬ ‫מאלו שנולדו באלול (ואין הכונה שיכוין להוציאו בעשירי‪ ,‬דהא כתיב לא קראו עשירי הוא קדוש דכתיב "העשירי יהיה קודש"‬ ‫מכל מקום‪ ,‬אין ראיה‪ ,‬דדילמא לא קראו הכתוב עשירי שיהיה קרא אחד)‪ ,‬היוצא עשירי הוא קדוש‪ ,‬ודין זה הוא גם לרב מארי‬ ‫"לא יבקר"‪ ,‬אלא כגון שמנאם רבוצים או עומדים (דאין ההוצאה מעכבת‬ ‫לו דין מעשר להעלותו לירושלים ולהקריבו‪ ,‬אלא קדוש גרידא קרייה דס"ל שהולכים לפי המנין של המונה‪ ,‬דשאני הכא‬ ‫וכדלהלן)‪ ,‬דבאופן זה יכול לכוין שאחד מהאלולים יהיה עשירי‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫רחמנא‪ ,‬שחלה עליו קדושה ואינו נאכל אלא במומו‪ .‬ל"א דילמא מיירי‬ ‫ולתוס' (ד"ה ונוטל) אין כאן משום "לא יבקר")‪ ,‬והשאר פטורים ממה‬ ‫שלא קראו הבעלים 'עשירי' אלא קרא שמו 'קדוש'‪ ,‬ולכן הוא מעשר‪ ,‬אבל שבפרסית עשירי נקרא חד‪.‬‬ ‫נפשך כיון שאינם אלא חמשה‪ ,‬ואין לצרפם לאותם שנולדו בתשרי‬ ‫בלא קראו כלל אינו קדוש כשאר מעשר‪ .‬ואם מת העשירי בדיר‪ ,‬ס‪ :‬קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר‬ ‫לגורן אחר עם אלו שיוולדו אח"כ ויעשרם בפרוס הפסח‪ ,‬ד"עשירי"‬ ‫התשיעי נאכל במומו וכולם פטורים‪.‬‬ ‫עשירי‪ ,‬התשיעי נאכל במומו לבעלים‪ ,‬והעשירי מעשר‪,‬‬ ‫ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ושמא כבר נפטרו באותו שנטל‬ ‫והאחד עשר קרב שלמים‪ ,‬דכתיב "וכל מעשר בקר וצאן כל‬ ‫נ"ט‪ :‬קרא לתשיעי עשירי‪ ,‬לר"ש אינו קדוש אא"כ לא‬ ‫מן האלולים‪ ,‬דאלול הוא ראש השנה‪.‬‬ ‫אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש"‪ ,‬משמע בין‬ ‫עקר מהעשירי שם עשירי‪ ,‬דאם האחד עשר שדינו שאם‬ ‫שקראו הוא עשירי בין שהיה עשירי למנין ולא קראו עשירי‪ .‬אמנם‬ ‫קראו עשירי ולעשירי קרא תשיעי הרי הוא קדוש ליקרב שלמים‪,‬‬ ‫סדר הפרשת מעשר בהמה‬ ‫השמיני והשנים עשר שקראם עשירי אינם קדושים‪ ,‬דכמו‬ ‫מ"מ אם קרא לעשירי עשירי אינו קדוש‪ ,‬כ"ש שהיוצא‬ ‫נ"ח‪ :‬כיצד מעשרם‪ -‬כונס את כל הבהמות לדיר‪ ,‬ועושה‬ ‫שהוא עצמו אינו קדוש אלא בסמוך לו שאין לך סמוך לו יותר‬ ‫תשיעי שלעולם אינו קדוש ליקרב שלמים (כי"א שקראו עשירי)‪,‬‬ ‫פתח קטן שא"א לצאת בו שנים יחד‪ ,‬ומביא את אמותיהם‬ ‫ממנו‪ ,‬כך בטעות אין מתקדש אלא הסמוך‪ .‬שיטת ר"מ‬ ‫אלא הוא קדוש לענין שאינו נאכל אלא במומו‪ ,‬שאינו קדוש אם קרא‬ ‫והם גועות בחוץ‪ ,‬והטלאים יוצאים לקראת אמם‪( ,‬ואינו‬ ‫שהאחד עשר עושה תמורה‪ ,‬ושאל רבי יהודה וכי תמורה‬ ‫לעשירי עשירי‪ .‬ולרבנן חלה קדושה על התשיעי אף אם‬ ‫מוציאם בעצמו‪ ,‬דכתיב "יעבור"‪ .‬ואינו מביא ירק‪ ,‬גזירה‬ ‫עושה תמורה והא כתיב "תמורתו" ולא תמורת תמורתו‪ ,‬ואחד עשר‬ ‫קרא לעשירי עשירי‪ ,‬דהיא הנותנת‪ ,‬דדווקא אחד עשר‬ ‫שמא יהיה ביניהם לקוח או יתום שהם פטורים‪ ,‬ואף שיתום שנולד‬ ‫שקראו עשירי היינו תרומת מעשר‪ ,‬וענו בשם ר"מ שאם האחד‬ ‫שקדושתו חמורה שהוא קדוש ליקרב‪ ,‬אינו קדוש אם קרא‬ ‫ואח"כ מתה אמו חייב‪ ,‬והוא יוצא רק ע"י ירק‪ ,‬מ"מ כאשר מעמיד את‬ ‫עשר קרב בהכרח אין דינו כתמורה אלא הקדש ראשון‪ ,‬דתמורת‬ ‫לעשירי עשירי‪ ,‬משא"כ תשיעי שקדושתו קלה שאינו קדוש‬ ‫אמותיהם מבחוץ יש לו היכר שיתום ולקוח פטורים)‪ ,‬ומונה אחד‬ ‫מעשר אינה קריבה‪ ,‬ורבי יהודה עצמו סובר (ס"א‪ ).‬שהי"א הוא‬ ‫ליקרב הרי הוא קדוש אע"ג שקרא לעשירי עשירי‪ .‬ועוד י"ל‬ ‫שנים וכו' בשבט‪( ,‬דכתיב "תחת השבט")‪ ,‬ואת העשירי‬ ‫שלמים‪ ,‬כדדריש בסיפרא מ"ואם זבח שלמים קרבנו מן הבקר"‬ ‫שדווקא האחד עשר אינו קדוש אם נתברר העשירי‪ ,‬כיון‬ ‫צובע בסיקרא ואומר 'הרי זה מעשר'‪.‬‬ ‫לרבות אחד עשר לשלמים (וסתם סיפרא רבי יהודה‪ .‬אבל‬ ‫שהעשירי כבר נתברר‪ ,‬אבל התשיעי כיון שעדיין לא נתברר‬ ‫תשיעי אינו שלמים שהרי הקדש מקדש לאחריו ולא לפניו‪,‬‬ ‫העשירי הרי הוא קדוש אע"ג שאח"כ נתברר העשירי‪.‬‬ ‫מה מעכב בסדר ההפרשה‪ -‬המנין בשבט והסיקרא אינם‬ ‫דאינו עושה תמורה אלא אחרי שהוא קדוש)‪ ,‬וס"ל שתמורה עצמה‬ ‫מעכבים בדיעבד‪ ,‬וכן אם מנאם רבוצים (‪-‬שכובים) או עומדים‬ ‫מנין הראוי פוטר והיינו שאם כשיצאו היה ראוי לצאת‬ ‫קריבה‪ ,‬ורק תמורת האחד עשר אינה קריבה דאין תמורה‬ ‫אינו מעכב‪ ,‬דכתיב "העשירי קודש" מכל מקום‪ .‬וכן אם לא‬ ‫עשירי ולבסוף לא יצא‪ ,‬כגון שמת אחד מאלו שעדיין לא‬ ‫עושה תמורה‪.‬‬ ‫קרא שמו 'עשירי' אינו מעכב‪ ,‬דכתיב "יהיה קודש"‪.‬‬ ‫נמנו‪ ,‬אלו שנמנו פטורים‪( ,‬דכתיב "כל אשר יעבור" ולא‬ ‫שיטת רבי אלעזר בן רבי שמעון שאין האחד עשר קדוש‬ ‫שכבר עבר‪ ,‬ובהכרח איירי שנפטר במנין הראוי‪ ,‬דאם עישר‬ ‫היו לו מאה ונטל עשרה יחד ומתוכם נטל אחד‪ ,‬לת"ק זה‬ ‫עליהם א"צ דרשה לפוטרם)‪ ,‬ואלו שלא נמנו מצטרפים‬ ‫אא"כ שתק בתשיעי (והיינו שלא יקרא לו עשירי‪ ,‬אי נמי אפילו קראו‬ ‫מעכב מפני שצריך למנותם דכתיב "העשירי" ואין זה עשירי‪,‬‬ ‫תשיעי לא נחשב ששתק בתשיעי‪ ,‬דהוה כאילו קראו לעשירי עשירי‪.‬‬ ‫לגורן אחר‪ .‬ואם מת אחד המנויים‪ ,‬ממשיך למנות כדרכו‪.‬‬ ‫ולרבי יוסי ברבי יהודה אינו מעכב‪ ,‬דס"ל כאבא אלעזר בר‬ ‫דיר שיש לו ב' פתחים ויצאו חלק בפתח אחד וחלק בפתח תוד"ה עד)‪ ,‬וקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי‪ ,‬דס"ל‬ ‫גומל דהא דכתיב "ונחשב לכם תרומתכם" איירי בשתי‬ ‫כרבי יהודה שמה שאם קרא עשירי בטעות הוי מעשר זה‬ ‫תרומות‪ ,‬תרומה גדולה ותרומת מעשר‪ ,‬וכשם שתרומה‬ ‫השני‪ ,‬ונשארו עוד שלא יצאו‪ -‬אם בסך הכל יצאו עשרה‬ ‫מדין תמורה‪ ,‬וסבר כאביו ר"ש שא"א להמיר ב' פעמים והכא‬ ‫גדולה ניטלת באומד הדעת כמה יש בכרי‪ ,‬ובמחשבה (שמחשב‬ ‫בפתח אחד‪ ,‬נוטל את העשירי למעשר‪ ,‬ואלו שיצאו בפתח‬ ‫ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הם תרומה‪ ,‬אי נמי נותן עיניו בצד‬ ‫נמי אין שני טעויות למעשר‪.‬‬ ‫השני‪ ,‬אם כשיצאו היה ראוי לצאת בפתח שלהם עשרה‪,‬‬ ‫זה ואוכל מצד אחר‪ ,‬ואומד ומחשבה נלמדים מ"ונחשב"‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס'‬ ‫נפטרו במנין הראוי (דאף מנין הראוי גם לפתח אחר פוטר)‪ ,‬אחד עשר שקראו עשירי אינו מקודש אא"כ לא קרא‬ ‫ד"ה במחשבה) מוכיחים שבלא דיבור נמי הוי תרומה)‪ ,‬כך תרומת‬ ‫ואם כשיצאו לא היה ראוי לצאת בפתח שלהן עשרה‪ ,‬לעשירי עשירי‪.‬‬ ‫מעשר ניטלת באומד ובמחשבה‪ ,‬וסובר רבי יוסי ברבי יהודה‬ ‫דין יצאו שנים יחד‪ ,‬ומתי הי"א קדוש היכא שקראו‬ ‫יצטרפו לגורן אחר‪.‬‬ ‫שמעשר נקרא תרומה‪ ,‬דכתיב "מעשר בני ישראל אשר‬ ‫מי שיש לו ט"ו טלאים צריך להכניס את כולם בין כחושים עשירי‪ -‬רבא אומר שאם יצאו שנים בתשיעי‪ ,‬אם קרא‬ ‫ירימו תרומה"‪ ,‬והוקש מעשר בהמה למעשר דגן דכתיב "ואת‬ ‫בין שמנים לדיר (ולא יכניס רק עשרה כחושים‪ ,‬והשאר פטורים לשניהם תשיעי‪ ,‬הרי העשירי האמיתי קדוש מעצמו‪,‬‬ ‫מעשרותיכם" – מעשר בהמה ומעשר דגן‪ ,‬שגם מעשר בהמה‬ ‫משום שאינם אלא חמשה)‪ ,‬ויוציא עשרה ונוטל אחד מהם והתשיעי חולין שהרי קראו תשיעי‪ ,‬ועשירי וחולין מעורבין‬ ‫ניטלת באומד ובמחשבה כמעשר דגן‪.‬‬ ‫למעשר‪ ,‬והשאר מצטרפים לגורן אחר‪ ,‬וקמ"ל תרתי‪ ,‬א' שאינו זה בזה ואינם נאכלים אלא במומם‪ ,‬והגוזז והעובד באחד מהם אינו סופג‬ ‫מדברי התוס' בענין הפרשת תרומה באומד ומחשבה‪-‬‬ ‫יכול לברור הכחושים‪ .‬ב' שהשאר מצטרפים לגורן אחר‪ .‬אך כיון שכבר ארבעים דשמא חולין הוא‪ .‬אבל אם קרא לשניהם עשירי‪ ,‬עשירי‬ ‫א' מן התורה אין שייך אומד בתרומה גדולה‪ ,‬דחיטה אחת פוטרת את‬ ‫שנינו לעיל דחמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן מצטרפין לעשרה‪ ,‬ותשיעי מעורבים‪.‬‬ ‫הכרי‪ ,‬אלא שכיון שבתרומת מעשר ששיעורה מעשר מן המעשר שייך‬ ‫צ"ל שכוונת הגמרא שלא יכניס רק עשרה ויוכל למכור או לשחוט את‬ ‫אומד‪ ,‬וגם תרומה גדולה מדרבנן יש לה שיעור‪ ,‬שייך בה אומד‪ .‬תוד"ה‬ ‫השאר אע"פ שהגיע הגורן כיון שאינם בני מעשר‪ ,‬אלא יכנוס את כולם וכן הדין ביצאו שנים בעשירי וקראן עשירי‪ ,‬עשירי שהוא‬ ‫כשם‪.‬‬ ‫מעשר גמור ואחד עשר שהוא קדוש וקרב שלמים מעורבים‪ ,‬ודינם‬ ‫למוכרם‬ ‫יכול‬ ‫אינו‬ ‫למעשר‬ ‫בדיר‬ ‫הוקבעו‬ ‫שכבר‬ ‫וכיון‬ ‫עשרה‪,‬‬ ‫ויוציא‬ ‫לדיר‬ ‫ב' אף במתכוין יכול להוסיף על השיעור‪ ,‬דטעמא דניטלת מאומד הוא כדי ולשוחטם בינתיים‪.‬‬ ‫כדלהלן‪:‬‬ ‫שיתרום בעין יפה‪ ,‬דמתוך שירא שלא יטול פחות נוטל בעין יפה‪ .‬שם‪.‬‬ ‫ג' דווקא ללוי יש מצוה לתת תרומת מעשר בעין יפה‪ ,‬אבל בעה"ב ס‪ .‬מי שיש לו י"ט טלאים והוציאם זוג זוג‪ ,‬אחד מהזוג לרבי שמעון שניהם יקרבו ויאכלו כחומר קודש שבהם דטעונים‬ ‫שתי מתנות והרמת חזה ושוק כשלמים‪ ,‬דס"ל שמביאים קדשים‬ ‫המפריש תרומת מעשר ממעשר שבידו‪ ,‬אין לו לעשות עין יפה בשל החמישי קדוש‪ ,‬והשאר מצטרפים לגורן אחר‪.‬‬ ‫בלי מום‪( ,‬ולא ס"ל להא דאמר רב הונא בריש פירקין שהאידנא לא נוהג אינה עקירה‪ .‬ורבא מעמיד את דברי רבי כשיש לו עוד הרבה‬ ‫לבית הפסול‪( ,‬ואף ששלמים טעונים סמיכה ומעשר אינו טעון סמיכה‪,‬‬ ‫מעשר גזירה משום לקוח ויתום‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה במעשר) כתבו שאף בהמות לעשר‪ ,‬ומשום שבזה אנו מפרשים שכוונתו שבבהמה‬ ‫כיון דסמיכה אינה מעכבת אין חוששים לזה‪ ,‬וכן מצינו בכמה מקומות‬ ‫בזמן הזה אם עישר חל עליו שם מעשר)‪ ,‬וקמ"ל שאפי' שנים זו נשלם המעשר הראשון‪ ,‬אבל כשאין עוד בהמות חשיב‬ ‫שאם א"א לסמוך מקריבים בלי סמיכה‪ ,‬ומה שמצינו בכמה מקומות שאין‬ ‫דנפיש פסידא אינו ממתין שימותו כדי לאוכלם במומם)‪ .‬עקירה‪.‬‬ ‫להקריב בלי סמיכה‪ ,‬י"ל דהיינו במקום שאפשר לתקן ע"י שירעה וביא‬ ‫בדמיו אחר או באופן אחר‪ ,‬ומצורע ספק מוחלט מביא אשמו ולגו‪,‬‬ ‫וקמ"ל שאם קרא לשניהם עשירי שניהם קדושים‪ ,‬אע"פ‬ ‫ס"א‪ .‬האומר לשלוחו צא ועשר עלי וטעה וקרא לאחד‬ ‫דלתקוני גברא שאני‪ ,‬וערל וטמא שאני דלאו בני סמיכה נינהו‪ ,‬ערל כגון‬ ‫שלא נעקר שם עשירי מהעשירי האמיתי‪.‬‬ ‫שמתו אחיו מחמת מילה שא"א להמתין עד שימול‪ ,‬וטמא כגון זב ומצורע‬ ‫עשר עשירי אינו קדוש דכיון שהוא שלמים מפסידו חזה ושוק שצריך‬ ‫בקרבן הקבוע לו כגון עולת ראייה וחגיגה שעובר עליהם בבל תאחר‪ .‬ועוד‬ ‫והא דתנן שאם לא נעקר שם עשירי מהעשירי אין האחד‬ ‫עשר קדוש‪ ,‬איירי בזה אחר זה‪ .‬ואם יצא עשירי ולא אמר לתת לכהנים‪ ,‬ויכול לומר שלא עשאו שליח להפסידו‪ ,‬ואם קרא לתשיעי‬ ‫י"ל דהכא כל קרבן בשעת הקרבתו י"ל שאינו חייב בסמיכה‪ ,‬אבל כשמביא‬ ‫עשירי לרב פפי הרי הוא קדוש מפני שאוכלו במומו ואינו מפסיד‪,‬‬ ‫קרבן שהוא ודאי חייב בסמיכה אין להביא בלי לסמוך‪( .‬תוד"ה והא)‪ .‬עוד‬ ‫כלום‪ ,‬אין האחד עשר קדוש‪ ,‬דשתיקה אינה עקירה‪.‬‬ ‫כתבו התוס' שאף ששלמים טעונים ד' מתנות ומעשר מתנה אחת‪ ,‬ר"ש‬ ‫(אע"פ שצריך להמתין שיפול בו מום‪ ,‬ואסור בגיזה ועבודה‪ ,‬אי נמי ס"ל‬ ‫יצאו שנים בעשירי ולא קדם אחד את חבירו‪ ,‬הגמ'‬ ‫סובר כרבי אליעזר שבנתערבו מתן ד' במתן אחת נותן ארבע‪ ,‬ואם חייבים‬ ‫שהטעם שאחד עשר אינו קדוש משום שמשעה שיצא עשירי עשה‬ ‫אחת זה לשם מים בעלמא‪.‬‬ ‫שליחותו‪ ,‬דעשירי מאיליו קדוש‪ .‬תוד"ה לתשיעי)‪ ,‬ולרב פפא אינו‬ ‫מסתפקת אם שניהם קדושים כיון שיצאו יחד‪ ,‬ועשירי וי"א‬ ‫קדוש‪ ,‬דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי שצריך להמתין‬ ‫מעורבים זה בזה‪ ,‬או שכיון שלא נעקר שם עשירי אין האחד‬ ‫ולרבנן שניהם ירעו‪ ,‬דס"ל שאין מביאים קדשים לבית‬ ‫עשר קדוש‪ ,‬ורק היכא שאחד קדם והוציא ראשו וקראו‬ ‫הפסול וכיון שהחזה ושוק צריך לתתם לכהנים והכהנים מועטים שמא‬ ‫שיפול בו מום‪ ,‬ועוד שאסור בגיזה ועבודה‪ ,‬דזה טעות‪ ,‬ואף שהשולח‬ ‫אחד עשר והחזיר ראשו ויצא עם עוד אחד‪ ,‬שבזה כיון‬ ‫לא יהיו כהנים מצוים לאוכלם ויפסלו בלינה לשני ימים ולילה אחד‪ ,‬ואותו‬ ‫שליח לתרום שהדין הוא שצריך לתרום אחד מחמישים‪ ,‬אם‬ ‫שהוא מעשר היה יכול להאכל לכל אדם ומצויים לו הרבה אוכלים ולא‬ ‫פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה‪ ,‬שאני התם‬ ‫שעקר שם עשירי‪ ,‬עשירי ואחד עשר מעורבים זה בזה‪.‬‬ ‫יבוא לפסול לינה‪ ,‬והא דתני בברייתא ששניהם ימותו ע"י שכונסם‬ ‫שיטת רבי שאם קרא לעשירי אחד עשר ולאחד עשר שיש שתורמים אחד מארבעים או משישים‪ ,‬ויכול לומר לו‬ ‫לכיפה‪ ,‬היינו במעשר בזמן הזה ואין מניחים אותו לרעות עד שיפול‬ ‫עשירי אין האחד עשר קדוש‪ ,‬דקריאה לעשירי אחד עשר להכי אמדתיך שרצונך לתרום כמו שתרמתי‪.‬‬ ‫בו מום משום תקלה שיבוא בינתיים לידי גיזה ועבודה‪ ,‬או שישחוט‬ ‫‪---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫לבעל רשות בהם‪ ,‬וגובים מהם‪ ,‬ואפילו אם אין להם‪ ,‬כותבים עליהם וגובים לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין‪ ,‬וקטן שהגיע לחינוך‬ ‫לאחר זמן‪ .‬תוד"ה נשים)‪ ,‬טומטום ואנדרוגינוס‪ ,‬ואף מופלא (חד אמר כבן שמונה כבן תשע וחד אמר כבן תשע כבן עשר‪ ,‬שמחנכים‬ ‫הסמוך לאיש (‪-‬בן י"ב שנה ויום אחד‪ ,‬שאינו איש עד שיביא ב' שערות‪ ,‬אותו לשעות‪ .‬יומא פ"ב‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה שהגיע) כתבו דשם מיירי‬ ‫ובודקים אותו אם יודע להפלות ולפרש לשם מי נדר או הקדיש) מעריך‪ ,‬לענין חינוך להתענות‪ ,‬אבל בשאר מצוות בכל מצוה חייב כשיודע‬ ‫אבל חרש שוטה וקטן אין מעריכין מפני שאין בהם דעת‪ .‬לעשותה) חייב בשופר‪ ,‬דתנן אין מעכבין את התינוקות‬ ‫מלתקוע‪( ,‬אבל לא אומרים להם שיתקעו‪ ,‬והיינו כשלא הגיעו לחינוך‪,‬‬ ‫(ומיירי בהגיע לחינוך של שבת ולא של שופר‪ ,‬דבלאו הכי ליכא חידוש‪,‬‬ ‫עכו"ם (ה‪ ):‬לר"מ אינו מעריך ולרבי יהודה מעריך‪ .‬הגוסס‬ ‫מסכת ערכין‬ ‫דקטן האוכל נבילות אין בי"ד מצויים להפרישו)‪ ,‬אבל בהגיע לחינוך‬ ‫שבנזיר‬ ‫והיוצא ליהרג (ו‪ ):‬מעריכים‪ .‬כתבו התוס' (ד"ה הכל)‬ ‫מסכת ערכין עוסקת ברובה (ב‪ – .‬כ"ד‪ ).‬בנדרי ערכין‪ ,‬והיינו הנודר‬ ‫מתעסקים עימו שילמד לתקוע‪ .‬תוד"ה אין)‪.‬‬ ‫ובנדרים הזכיר כינויים‪ ,‬כדי שלא להזכיר שם שמים לבטלה‪ ,‬וכאן לא‬ ‫לשלם ערך אדם (‪-‬ערך פלוני עלי)‪ ,‬שהוא חייב לשלם כפי הערך‬ ‫הזכיר מפני שלא היו מזכירים שם שמים על הערכין‪.‬‬ ‫הקצוב בתורה‪ ,‬התלוי אם זה איש או אשה‪ ,‬ובגיל הנערך‪ ,‬ואינו תלוי‬ ‫עוד כתבו התוס' (ד"ה הכל חייבים בציצית) שמי שאינו יכול לקנות טלית‬ ‫בשוויו להמכר בשוק‪ .‬וכן יבוארו דין הנודר 'דמי פלוני עלי' שאז‬ ‫אינו חייב בציצית‪ ,‬בין למ"ד שזה חובת טלית ובין למ"ד שזה חובת גברא‪,‬‬ ‫מי נערך‪ -‬הכל נערכין (‪-‬אם אמר ערכי עלי או שאמר ערך פלוני‬ ‫והא דאמרינן דבעידנא דריתחא עונשים על מי שאינו לובש טלית עם‬ ‫שמים את שוויו כפי שהוא נמכר בשוק‪ .‬ובהמשך המסכת (כ"ד‪– .‬‬ ‫עלי)‪ ,‬כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים (ועבד נערך כזכר ולא‬ ‫ל"ד‪ ).‬יבוארו דיני המקדיש שדות ובתים‪ ,‬ובדיני גאולת המוכר‬ ‫ציצית‪ ,‬היינו בזמנם שכל הטליתות היו של ד' כנפות‪ ,‬ונענש מפני ששינה‬ ‫כדי להפטר‪ ,‬אבל בזמן הזה אין עונש למי שאינו קונה ד' כנפות‪.‬‬ ‫כאשה‪ .‬תוס' שם)‪ ,‬וחרש שוטה וקטן‪ ,‬ואף מנוול ומוכה שחין‬ ‫שדות ובתים‪.‬‬ ‫עוד כתבו התוס' (ד"ה היודע) שרק קטן היודע להתעטף חייב‪ ,‬משום דכל‬ ‫(דאף דאינו בדמים ישנו בערכין דכתיב "נפשות" – כל דהו‪.‬‬ ‫פרשת ערכין מבוארת בתורה בסוף חומש ויקרא וכדלהלן‪ " :‬וידבר‬ ‫עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה‪ ,‬שמעטפים טליתם עד‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה לאתויי) דמיירי גם בעבד‪ ,‬ואף שעבד מנוול ומוכה שחין‬ ‫ד' אל משה לאמר‪ .‬דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם‪ ,‬איש כי‬ ‫שפמם‪ ,‬ונותן ציצית אחד מלפניו ואחד מלאחריו מימין וכן לשמאל‪.‬‬ ‫יש לו דמים כיון שהוא נמכר לקנס‪ ,‬הכא מיירי בטריפה‪ .‬עוד כתבו התוס'‬ ‫יפליא נדר בערכך נפשת לד'‪ .‬והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד‬ ‫ואפילו למ"ד ציצית חובת טלית‪ ,‬מ"מ כלי קופסה אינם חייבים אלא למי‬ ‫(ד"ה כל) שלא כל דבר שישנו בדמים ישנו בערכין‪ ,‬אלא דווקא אדם‪ ,‬אבל‬ ‫בן שישים שנה‪ ,‬והיה ערכך חמישים שקל כסף בשקל הקודש‪ .‬ואם‬ ‫שהוא עצמו מחויב ויודע להתעטף‪ .‬והלכה שציצית חובת גברא‪.‬‬ ‫דקל וקרקע לא)‪ .‬טומטום ואנדרוגינוס אין נערכים‪ ,‬מפני שאינו‬ ‫נקבה היא‪ ,‬והיה ערכך שלושים שקל‪ .‬ואם מבן חמש שנים ועד בן‬ ‫נערך אלא זכר ודאי ונקיבה ודאית דזכר ונקיבה כתובים בפרשה‪.‬‬ ‫עשרים שנה‪ ,‬והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת‬ ‫ראיה‪ -‬הכל חייבים בראיה (כתבו התוס' (ד"ה הכל חייבים בראיה)‬ ‫שקלים‪ .‬ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים‪ ,‬והיה ערכך הזכר חמשה‬ ‫שרש"י בחגיגה (ב‪ ).‬מבאר שהכונה לראית פני העזרה‪ ,‬אבל בירושלמי‬ ‫קטן פחות מבן חודש אינו נערך‪( ,‬המעריך פחות מבן חודש‪ ,‬לרבנן‬ ‫שקלים כסף ולנקבה ערכך שלשת שקלים כסף‪ .‬ואם מבן שישים‬ ‫איתא שהכונה לקרבן‪ ,‬אבל בראית פנים בעזרה אפילו טף חייבים‪ ,‬דכתיב‬ ‫לא אמר כלום‪ ,‬ולר"מ נותן דמיו‪ ,‬דאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חודש‬ ‫שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל‪ ,‬ולנקבה עשרה‬ ‫"הקהל הנשים והטף" אך זה אינו אלא אסמכתא‪ ,‬ומ"מ הכונה כאן גם‬ ‫וגמר ואמר לשם דמים)‪ .‬עכו"ם (ה‪ ):‬לר"מ נערך ולרבי יהודה אינו‬ ‫שקלים‪ .‬ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אותו‬ ‫לקרבן)‪ ,‬ואפי' מי שחציו עבד וחציו בן חורין‪ ,‬ולרבינא חציו‬ ‫נערך‪ .‬הגוסס והיוצא ליהרג (ו‪ ):‬אינו נערך‪ ,‬ולרבי חנינא בן‬ ‫הכהן‪ ,‬על פי אשר תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן"‪.‬‬ ‫עבד וחציו בן חורין פטור מראיה‪( ,‬וללישנא בתרא דברי‬ ‫עקביא נערך מפני שדמיו קצובים‪.‬‬ ‫סדר הנושאים העיקריים במסכת‪ -‬מי מעריך או נערך או נודר‬ ‫רבינא הם למשנה ראשונה שבית הלל סברו שהוא עובד את‬ ‫או נידר (ב‪ – .‬ו‪ :‬וכדי לבאר לשון המשנה 'הכל מעריכין' וכו'‪,‬‬ ‫מי נודר‪ -‬הכל נודרים (‪-‬דמי פלוני עלי) כהנים לוים וישראלים‪,‬‬ ‫רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד‪ ,‬אבל למשנה אחרונה‬ ‫מבארת הגמרא הכל לאתויי מאי בערכין ובעוד הרבה דינים‪ ,‬וכן מה‬ ‫נשים ועבדים‪ ,‬טומטום ואנדרוגינוס‪ ,‬ועכו"ם‪( ,‬ומנוול ומוכה‬ ‫באים לחדש כשכתוב הכל חייבים ב‪ ...‬כהנים לוים וישראלים)‪.‬‬ ‫שהודו בית הלל לבית שמאי שכופים את רבו ועושה אותו‬ ‫שחין‪ .‬תוד"ה נדר)‪ .‬אבל לא חרש שוטה וקטן מפני שאין בהם‬ ‫שיעור חיוב ערכין למי שאין ידו משגת לשלם את השיעור הקצוב‬ ‫בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו‪ ,‬מפני שאינו יכול לישא‬ ‫בתורה (ז‪ :‬ח‪ .‬י"ז‪ – .‬י"ח‪ .).‬שיעורי ערכין (י"ח‪ – .‬י"ט‪ .).‬חיוב הנודר‬ ‫דעת‪ .‬הגוסס והיוצא ליהרג נודרים‪.‬‬ ‫לא שפחה ולא בת חורין‪ ,‬והתורה אמרה "לא תוהו בראה‬ ‫לתת כמשקל גופו וכדומה (י"ט‪ – .‬כ‪ .).‬דיני הקדש ופדיון שדה‬ ‫לשבת יצרה"‪ ,‬חייב בראיה‪ ,‬שכיון שבידינו לשחררו כמשוחרר דמי‬ ‫מי נידר‪ -‬הכל נידרים (‪-‬דמי עלי או שאחר אמר עליו דמי פלוני עלי)‬ ‫אחוזה ומה דינה ביובל (כ"ד‪ - :‬כ"ז‪ .):‬דיני חרמים (כ"ח‪ – .‬כ"ט‪.).‬‬ ‫כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים‪ ,‬וטומטום ואנדרוגינוס שאין לרבו רשות עליו‪ ,‬ולא קרינן ביה אדון אחר‪ ,‬דאינו יכול לעכבו‬ ‫גאולת שדה אחוזה שמכרה (כ"ט‪ - :‬ל‪ .):‬גאולת בתי ערי חומה (ל"א‪.‬‬ ‫שהרי יש להם דמים‪ ,‬וחרש (דיש לו דמים‪ ,‬והא דאמר בב"ק (פ"ה‪ ):‬מלעלות לרגל כדי לעשות מלאכתו‪ ,‬אבל לענין קנס במעוכב גט שחרור‬ ‫– ל"ב‪ .):‬גאולת בתי החצרים וערי הלוים (ל"ג)‪.‬‬ ‫חרשו נותן לו דמי כולו‪ ,‬מיירי בחרש שאינו יכול להתרפאות‪ ,‬אי נמי חרש הגמרא (גיטין מ"ב‪ ):‬מסתפקת אם נחשב שיש לו אדון‪ .‬תוד"ה במשנה)‪,‬‬ ‫נושאים נוספים שנתבארו במסכת‪ -‬דיני צדקה (ו')‪ .‬דיני גוסס‬ ‫בידי שמים יש לו דמים‪ .‬תוד"ה חרש) שוטה וקטן ופחות מבן אבל עבד גמור פטור מראיה‪ ,‬דכתיב "את פני האדון ד' " מי שאין לו אדון‬ ‫ויוצא ליהרג (ו‪ - :‬ז‪ .):‬דיני אשה שאינה יודעת אם היא בימי זיבה או‬ ‫חודש ועכו"ם‪ ,‬אבל הגוסס והיוצא ליהרג (ו‪( ,):‬וכן מנוול ומוכה אלא הוא‪ .‬ו'הכל' בא לרבות מי שהיה חיגר ביו"ט ראשון‬ ‫נדה‪( .‬ח')‪ .‬כמה חודשים מלאים וחסרים ניתן לעשות בשנה (ח‪- :‬‬ ‫ונתרפא‪ ,‬וחיגר פטור דכתיב "רגלים" פרט לבעלי קביים‪ ,‬והיינו למ"ד‬ ‫ט‪ .):‬כלי השיר שבמקדש (י‪ – .‬י"ב‪ .).‬באיזה שנה לשמיטה היה‬ ‫שחין שאינם שוים כלום‪ .‬תוד"ה נדר)‪ ,‬אינם נידרים‪.‬‬ ‫החורבן (י"ב‪ – .‬י"ג‪ .).‬חיובי ממון קצובים (י"ג‪ - :‬ט"ו‪ .).‬איסור לשון‬ ‫שימי הרגל הם תשלומין זה לזה שני לראשון ושלישי לשני וכו'‪,‬‬ ‫סוף‬ ‫‪-‬‬ ‫(‬ ‫מתמורה‬ ‫דילפינן‬ ‫יורש‪,‬‬ ‫ואפי'‬ ‫סומכין‪,‬‬ ‫הכל‬ ‫‪-‬‬ ‫סמיכה‬ ‫הרע (ט"ו – ט"ז‪ .):‬תוכחה (י"ז‪ .):‬על איזה חיובים ממשכנים (כ"א‪.).‬‬ ‫דלדבריו כל יום חשוב בפני עצמו‪ ,‬ואם נעשה ראוי בשני חייב‪ ,‬ולמ"ד‬ ‫גבית חוב וכדומה מיתומים (כ"א‪ - :‬כ"ב‪ .):‬מתי המגרש צריך לידור‬ ‫הקדש מתחילת הקדש)‪ ,‬ולרבי יהודה יורש אינו סומך שכל ימי הרגל הם תשלומין למי שהוא ראוי ומחויב בראשון ולא‬ ‫הנאה מאשתו‪( .‬כ"ג)‪.‬‬ ‫דכתיב "קרבנו" ולא קרבן אביו‪ ,‬ורבנן לומדים מ"קרבנו" הקריב‪ ,‬שהוא מקריב כל שבעה‪ ,‬אבל מי שלא נראה בראשון שוב אינו‬ ‫למעט שאין ישראל סומך על קרבן עכו"ם וקרבן חבירו‪ ,‬חייב‪' ,‬הכל' בא לרבות סומא באחת מעיניו‪ ,‬ודלא כהסובר‬ ‫ומ"קרבנו" נוסף לומדים לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה‪ - ,‬שסומא באחת מעיניו פטור (ודריש יִרְאֶה יֵרָאֶה כדרך‬ ‫שאם חמשה הביאו קרבן בשותפות כולם צריכים לסמוך עליו‪ ,‬ולרבי שבא לראות כך בא ליראות)‪.‬‬ ‫הכל מעריכין‬ ‫יהודה בעלי חוברין לא מתרבים אלא אחד סומך לכולם‪ ,‬ולא חשיב‬ ‫ג‪ .‬מגילה‪ -‬הכל חייבים במגילה‪ ,‬ואף נשים לפי שאף הן היו‬ ‫סומך על קרבן חבירו כיון שהוא שייך בקרבן‪.‬‬ ‫באותו הנס‪ ,‬וחייבות לקרותה וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי‬ ‫תמורה‪ -‬הכל ממירין‪ .‬יורש‪ ,‬לרבנן ממיר דכתיב "המר‬ ‫הכל לאתויי מאי‬ ‫חובתם‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה לאתויי נשים) כתבו בשם בה"ג שאינן‬ ‫מסכת ערכין פותחת בדין מי מעריך (‪-‬ערך פלוני עלי) או נודר (‪-‬‬ ‫ימיר"‪ ,‬ולרבי יהודה אינו ממיר דילפינן מסמיכה (‪-‬תחילת מוציאות זכרים אלא רק נשים‪ ,‬וכדאיתא בתוספתא שטומטום‬ ‫דמי פלוני עלי) או נערך (‪-‬ערכי עלי או ערך פלוני עלי) או נידר (דמי‬ ‫הקדש מסוף הקדש)‪ ,‬ומ"המר ימיר" מרבה רבי יהודה אשה‪ ,‬ואנדרוגינוס חייבים ואין מוציאין הרבים ידי חובתם‪ ,‬ואנדרוגינוס מוציא‬ ‫עלי או שאחר אמר עליו דמי פלוני עלי)‪ .‬והגמרא מבארת מה באה‬ ‫מינו ואין מוציא את שאינו מינו‪ ,‬טומטום ומי שחציו עבד וחציו בן חורין‬ ‫ורבנן מרבים אשה מ"ואם"‪ ,‬ורבי יהודה "ואם" לא דריש‪.‬‬ ‫המשנה לרבות באומרה 'הכל'‪ ,‬במשנה שלנו ובמשניות נוספות‪.‬‬ ‫אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו‪ ,‬ונשים ועבדים וקטנים‬ ‫ב‪ .‬מי מעריך‪ -‬הכל מעריכין (‪-‬שאם אמר ערך פלוני עלי‪ ,‬נותן לפי ב‪ :‬סוכה‪ ,‬לולב‪ ,‬ציצית‪ ,‬תפילין‪ ,‬ושופר‪ -‬הכל חייבים פטורים מקריאת מגילה‪ ,‬ומוסיף הבה"ג שהם חייבים בשמיעת המגילה‪,‬‬ ‫לפי שהכל היו בספק להשמיד ולהרוג ולאבד‪.‬‬ ‫הערך הכתוב בפרשת ערכין‪ ,‬לפי השנים של הנערך)‪ ,‬כהנים לוים בסוכה ובלולב ובציצית ובתפילין‪ ,‬קטן שאינו צריך לאמו‬ ‫וישראלים‪ ,‬נשים ועבדים (ומשלמים לאחר זמן כשנתגרשה האשה משניעור משנתו ואינו קורא אמא חייב בסוכה‪ ,‬קטן היודע לנענע זימון‪ -‬הכל חייבים בזימון‪ ,‬ונשים מזמנות לעצמן‪ ,‬ועבדים‬ ‫או נשתחרר העבד‪ .‬רש"י‪ .‬אי נמי כגון שנתנו להם על מנת שאין לרב או חייב בלולב‪ ,‬קטן היודע להתעטף חייב בציצית‪ ,‬קטן היודע מזמנים לעצמם‪ ,‬ג' נשים או ג' עבדים‪ ,‬אבל ב' נשים או ב' עבדים לא‬ ‫ערך אברים‪ -‬אברים אין להם ערכין ‪-‬שאם אמר ערך ידי עלי לא‬ ‫מצטרפים עם אנשים‪ ,‬דאין הנשים אומרות ברית‪ ,‬ואין העבדים אומרים שופר‪ -‬הכל חייבים בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים‪,‬‬ ‫אמר כלום‪( ,‬אבל אם אמר דמי ידי עלי נותן דמי ידו)‪ ,‬דכתיב "בערכך"‪,‬‬ ‫'על נחלתנו'‪( .‬וכתבו התוס' (ד"ה מזמנות) שאין חיוב לנשים לזמן‪ ,‬ועל זה וקמ"ל שאפילו כהנים שאינם שייכים במצות יובל‪ ,‬דכהנים‬ ‫סמכו נשים שלנו שאין מזמנות)‪ .‬והכל מצטרפים לזימון‪ ,‬וקטן‬ ‫אמנם אבר שהנשמה תלויה בו כגון שאמר ערך ראשי או ערך כבדי‬ ‫ולוים מוכרים לעולם (‪-‬שאפילו בשנת היובל עצמה אם מכרו הקרקע‬ ‫היודע למי מברכים מזמנים עליו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה לאתויי קטן)‬ ‫יש לו ערך‪ ,‬דכתיב "נפשות" ‪-‬בנפש תלה רחמנא‪.‬‬ ‫מכורה ויוצאה והמעות שלהם‪ ,‬אבל בישראל אינה מכורה והמעות חוזרים‪.‬‬ ‫רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה מוכרין) גם כהן שמכר בשנת היובל הקרקע אינה‬ ‫שלהלכה אין מזמנים על קטן עד שיביא ב' שערות‪.‬‬ ‫מכורה והמעות חוזרים‪ ,‬וכוונת הגמרא שבבתי ערי חומה ישראל שמכר מת או גוסס אין להם ערכין‪ ,‬דכתיב לגבי עני שהעריך "והעמיד‬ ‫זיבה‪ -‬הכל מיטמאין בזיבה‪ ,‬ואפי' תינוק בן יומו‪ .‬רבי יהודה‬ ‫גואל שנה אחת‪ ,‬וכהן או לוי גואלים לעולם)‪ ,‬וגואלים לעולם ‪-‬מיד‪ ,‬והעריך" כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫לומד דין זה מ"איש איש כי יהיה זב מבשרו"‪ ,‬ורבי ישמעאל בנו‬ ‫(אבל ישראל אינו מותר לגאול לפני שעברו ב' שנים)‪ ,‬ותני שוה היובל ולא) שאף דאיתא בחולין (ל‪ ).‬שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא‬ ‫מפרכסת דהויא בכלל העמדה והערכה‪ ,‬בהמה אית בה חיותא טפי ויכולה‬ ‫של רבי יוחנן בן ברוקה לומד מ"לזכר ולנקיבה" ‪ -‬בין גדולים‬ ‫לראש השנה לתקיעה ולברכות – מלכויות זכרונות ושופרות‪ ,‬לעמוד‪ ,‬ונקט מפרכסת משום דלא הויא נבילה‪.‬‬ ‫בין קטנים‪ ,‬ו"איש איש" – דיברה תורה בלשון בני אדם‪.‬‬ ‫מ"מ כיון שהם שייכים ביובל לענין השמטת כספים (ואף‬ ‫אחד שהעריך מאה חייב בערכין אע"פ שאמר ערך פלוני ופלוני‬ ‫טמא מת‪ -‬הכל מיטמאין בטמא מת‪ ,‬ואפי' קטן מטמא אוכלין‬ ‫שיובל אינו משמט כספים‪ ,‬מ"מ שמיטת כספים שייכת קצת ליובל כיון‬ ‫שאין שביעית נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג‪ .‬תוד"ה וגואלין) ושילוח ופלוני עלי‪ ,‬שהזכיר ערך בלשון יחיד (תוד"ה אחד)‪ ,‬דכתיב "נפשות"‪.‬‬ ‫ומשקין כגדול‪ ,‬דכתיב "ועל הנפשות אשר היו שם" ואמנם קטן‬ ‫עבדים‪ ,‬הם שייכים גם בשופר דראש השנה‪( .‬ואין לומר אשה שהעריכה בין איש בין אשה חייבת בערכין‪ ,‬דכתיב‬ ‫אינו ענוש כרת דכתיב "איש אשר יטמא"‪.‬‬ ‫דסלקא דעתך דכיון דכתיב "יום תרועה יהיה לכם" דמשמע "נפשות"‪.‬‬ ‫נגעים‪ -‬הכל מיטמאין בנגעים‪ ,‬ואפי' קטן‪ ,‬דכתיב אדם‪.‬‬ ‫יום אחד בלבד‪ ,‬כהנים ששייכים בתקיעה כל השנה דכתיב מנוול ומוכה שחין שהעריכוהו יש לו ערכין‪ ,‬דכתיב‬ ‫אשה מיטמאה בצרעת דכתיב "והצרוע"‪ ,‬אמנם אינה פורעת‬ ‫"ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם" פטורים‪ ,‬דהתם "נפשות"‪ .‬ואפשר לדרוש ג' דברים (‪-‬אבר שהנשמה תלויה בו‪,‬‬ ‫ופורמת דכתיב "איש צרוע"‪ .‬הכל כשרים לראות את‬ ‫אחד שהעריך מאה‪ ,‬ואשה שהעריכה) מתיבה זו‪ ,‬כיון דשקולין הם‪,‬‬ ‫חצוצרות והכא שופר)‪.‬‬ ‫הנגעים‪ ,‬ואפי' כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן‪ ,‬ובלבד שאם‬ ‫ומ"נפשות" לומדים מנוול ומכה שחין‪.‬‬ ‫ד‪ .‬מגילה‪ -‬הכל חייבים במגילה כהנים לוים וישראלים‪,‬‬ ‫מסברי ליה הלכות נגעים סבר‪ ,‬והולך תלמיד חכם ישראל ורואה עימו‬ ‫טומטום ואנדרוגינוס אף שאינם בערכין דכתיב "הזכר"‬ ‫ואומר לו אמור טמא והוא אומר‪ ,‬אמור טהור והוא אומר‪ ,‬שהטומאה וכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם מבטלים‬ ‫דמשמע זכר ודאי ונקיבה ודאית‪ ,‬ישנם בדמים‪ ,‬דלא גרע מהאומר‬ ‫והטהרה תלויה במאמר הכהן‪ .‬התוס' (ד"ה דמסברי) מביאים ב' צדדים אי‬ ‫מסברי להו וסבר קאי אכהן‪ ,‬או דקאי אישראל אבל הכהן יכול להיות עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה‪.‬‬ ‫דמי דיקלא עלי‪ .‬ושייך בהם דין 'נדון בכבודו' (‪-‬שאם אמר דמי‬ ‫זימון‪ -‬הכל חייבים בזימון כהנים לוים וישראלים‪ ,‬וקמ"ל‬ ‫שוטה‪.‬‬ ‫ראשו עלי וכדו' נותן דמי כולו)‪ ,‬דכתיב "והיה ערכך"‪.‬‬ ‫אביי שואל דמי שאינו בערכין אינו נדון בכבודו‪ ,‬כדמצינו‬ ‫קידוש אפר פרה‪ -‬הכל כשרים לקדש (‪-‬לערב מים חיים באפר שאפילו כהנים שאכלו קדשים חייבים בזימון‪ ,‬דאע"פ‬ ‫שהאומר ראש עבד זה או ראש חמור זה הקדש משמנים‬ ‫חטאת)‪ ,‬ואפילו אשה‪ ,‬חוץ מחרש שוטה וקטן‪ ,‬ורבי יהודה שאכילת קדשים היא כפרה דכתיב "ואכלו אותם אשר כופר‬ ‫ביניהם כמה שוה ויחלקו דמיו‪ ,‬דאין דרך למכור ראש עבד וחמור‪ ,‬אבל‬ ‫בהם"‪ ,‬מ"מ הא כתיב "ואכלת ושבעת"‪ ,‬וזה שייך גם‬ ‫מכשיר בקטן‪ ,‬ופוסל באשה ואנדרוגינוס‪.‬‬ ‫באומר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה‪ ,‬כיון‬ ‫הזאה‪ -‬הכל כשרים להזות‪ ,‬וערל שמתו אחיו מחמת מילה שהזה בקדשים‪ .‬וכן הכל מצטרפים לזימון‪ ,‬ואפילו אם אכלו‬ ‫שהראש נמכר בפני עצמו בבית טבחא‪ ,‬ואין אומרים שנדון‬ ‫הכהנים תרומה או קדשים‪ ,‬הם מצטרפים עם ישראלים‬ ‫ממי חטאת על הטמא הזאתו כשרה‪.‬‬ ‫בכבודו‪.‬‬ ‫לזימון‪ ,‬שאע"פ שהזר לא יכול לאכול עם הכהן במאכלו‪,‬‬ ‫הכהן הרי יכול לאכול עם הזר במאכלו‪ .‬התוס' (ד"ה והך) דנים‬ ‫שחיטה‪ -‬הכל שוחטין‪ ,‬ואפילו כותי וישראל מומר‪.‬‬ ‫ורבה דוחה שהרי דין זה נאמר גם בעבד אע"פ שהוא שייך‬ ‫אם ג' בני אדם המודרים הנאה זה מזה אינם מצטרפים‪ ,‬כיון שאין אחד‬ ‫בערכין‪ ,‬ובהכרח שיש חילוק בין קדשי מזבח שאין נדון בכבודו‬ ‫מהם יכול לאכול עם חבירו‪ ,‬או דשאני נדר דאיתא בשאלה‪.‬‬ ‫ג‪ :‬עליה לארץ ישראל ולירושלים‪ -‬הכל מעלין לארץ‬ ‫לקדשי בדק הבית‪.‬‬ ‫ישראל‪ ,‬והכל מעלין לירושלים‪ ,‬שכופה אדם את בני ביתו לעלות‬ ‫ערכין‪ -‬הכל מעריכין כהנים לוים וישראלים‪ .‬לרבה החידוש‬ ‫עמו‪ ,‬ואפילו מנוה יפה דחו"ל לנוה רעה דארץ ישראל‪ ,‬ואין אשתו‬ ‫בזה הוא לבן בוכרי דס"ל שכהנים אין שייכים במחצית ה‪ .‬והני מילי בקדושת דמים למזבח‪ ,‬אבל בקדושת הגוף‬ ‫השקל דכתיב "לכל העובר על הפקודים" ושבט לוי לא נפקד‪ ,‬דמ"מ מתפשט ההקדש לכולה כיון שהיא ראויה להקרבה‪ ,‬דלא נחלקו‬ ‫יכולה לעכב עליו‪ ,‬ואפי' עבדים (שאם יש לו עבד כנעני מהול ורוצה‬ ‫העבד שלא ימכרוהו אלא בארץ ישראל‪ ,‬כופים את רבו להעלותו‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫רבי מאיר ורבי יהודה ואמרו שתימכר לצרכי עולה שהרי לא‬ ‫שייכים בערכין‪ ,‬אע"ג דכתיב "וכל ערכך יהיה בשקל‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה לאתויי עבדים) שבכתובות פירש רש"י שיכול להעלות‬ ‫הקדיש גופה‪ ,‬חוץ מדמי אותו אבר שכיון שחלה עליו קדושת הגוף‬ ‫את העבד עברי בעל כרחו של העבד‪ ,‬ור"י פירש שהעבד יכול לכוף‬ ‫הקודש"‪ .‬אביי מקשה שדורשים משם שבנדון ב'השג יד' אין‬ ‫אינו יכול למוכרה‪( ,‬ומוכרה לאומר הרי עלי עולה בחייה (‪-‬כמו שיכולה‬ ‫להעלותו או שישחררוהו)‪ .‬ואין הכל מוציאין מארץ ישראל‪,‬‬ ‫ערך פחות מסלע‪ ,‬ולכן מבאר אביי שהחידוש משום לחיות)‪ ,‬דאל"כ נמצא הלוקח מקריב עולה חסירה אבר זה שאינו שלו)‪,‬‬ ‫שכהנים אינם שייכים בפדיון הבן‪ ,‬וכתיב "ופדויו מבן חודש אלא באבר שאין הנשמה תלויה בו‪ ,‬אבל באבר שהנשמה‬ ‫ואפילו עבד שברח מחוץ לארץ לארץ‪ .‬ואין הכל מוציאין‬ ‫תפדה בערכך"‪ .‬רבא מקשה דא"כ באיל האשם דכתיב ג"כ תלויה בו מודו לרבי יוסי ורבי שמעון שכולה עולה‪ .‬ואף‬ ‫מירושלים‪ ,‬ואפילו מנוה הרעה לנוה יפה‪.‬‬ ‫"בערכך" לא יהיו שייכים טומטום ואנדרוגינוס שאינם שבמקדיש איל לדמיו קדוש בקדושת הגוף‪ ,‬היכא שהקדיש‬ ‫שייכים בערכין‪ ,‬ולכן מבאר רבא שהחידוש הוא משום חד אבר והוא בעל מום אינו קדוש בקדושת הגוף‪ ,‬ולא אמרינן‬ ‫הכל חייבים‪ ...‬כהנים לוים וישראלים‪ ,‬מה בא‬ ‫דכתיב "והעמידו לפני הכהן" והוה אמינא שנדרוש ולא כהן מיגו דקדיש חד אבר קדשה נמי כולה‪ ,‬ומיגו דנחתא ליה קדושת דמים‬ ‫לחדש‬ ‫נחתא ליה קדושת הגוף‪ ,‬דתרי מיגו לא אמרינן יחד‪ ,‬ואם אינו בעל מום‬ ‫לפני כהן‪ ,‬קמ"ל‪.‬‬ ‫סוכה‪ -‬הכל חייבים בסוכה כהנים לוים וישראלים‪ ,‬וקמ"ל‬ ‫שיכולה לחול עליו קדושת הגוף הוי ספק‪.‬‬ ‫הכל נערכין‪ ,‬ואפילו מנוול ומוכה שחין וכדלהלן‪.‬‬ ‫שאפילו כהנים דבני עבודה נינהו‪ ,‬ואין יכולין לדור איש ואשתו‬ ‫רבה מסתפק אם האומר 'דמי ראשי לגבי מזבח' נדון בכבודו‬ ‫בסוכה‪ ,‬דאין נזקקין לנשותיהן כיון דרמיא עלייהו עבודת הרגל‪ ,‬ובעינן‬ ‫ונותן חצי מהדמים‪ ,‬דלא אשכחן בדמים שאינו נדון בכבודו‪ ,‬או‬ ‫בעזרה‬ ‫חולין‬ ‫לבן בוכרי כל כהן ששוקל אינו חוטא‪ ,‬ולא הוי‬ ‫כהן‬ ‫זכאי‬ ‫בן‬ ‫יוחנן‬ ‫משום שהכהן מוסר זאת לציבור‪ .‬ולרבן‬ ‫"בסוכות תשבו שבעת ימים" ‪ -‬כעין תדורו ‪ -‬איש ואשתו‪,‬‬ ‫שאינו נדון בכבודו דלא אשכחן לגבי מזבח דנדון בכבודו‪.‬‬ ‫זה‬ ‫–‬ ‫יתנו"‬ ‫"זה‬ ‫דכתיב‬ ‫(וה"ה לוי‪ .‬תוד"ה כל) שאינו שוקל חוטא‪,‬‬ ‫מ"מ אינם פטורים מן הסוכה אלא רק בזמן העבודה‪ ,‬כהולכי‬ ‫תיקו‪.‬‬ ‫בגימטריא י"ב שבטים‪ ,‬ו"כל העובר" הכונה לים סוף‪ ,‬והכהנים דורשים‬ ‫דרכים שפטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה‪ .‬וכתבו התוס'‬ ‫רבא מסתפק אם האומר 'ערכי עלי לגבי מזבח' נדון בהשג יד‪,‬‬ ‫(ד"ה ובני) שאין לפוטרם מטעם הולכי דרכים אלא בשדות‪ ,‬אבל לא בבית‬ ‫לעצמם (‪-‬להנאתם ושלא כדין) מהפסוק "וכל מנחת כהן כליל‬ ‫דלא אשכחן בערכין דאין נדון בהשג יד‪ ,‬או שאינו נדון בהשג‬ ‫המקדש‪ ,‬וה"ה לוים השומרים‪.‬‬ ‫את‬ ‫תהיה לא תיאכל" שאם יביאו מחצית השקל איך יאכלו‬ ‫יד‪ ,‬דלא אשכחן לגבי מזבח שנפדה אלא בשוויו‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫ציצית‪ -‬הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים‪ ,‬וקמ"ל‬ ‫העומר ושתי הלחם‪ ,‬ולדידן לא שייך דין זה אלא במנחת כהן לחודיה‪,‬‬ ‫רב אשי מסתפק אם המקדיש שדה אחוזה לגבי מזבח לדמי‬ ‫אבל בשל ציבור הולכים אחר הרוב‪.‬‬ ‫שאפילו כהנים שהותר להם כלאים בזמן העבודה‪ ,‬דהאבנט‬ ‫עולה נפדה לפי בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף‪,‬‬ ‫היה מכלאים‪ ,‬וכתיב "לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך"‪,‬‬ ‫דזה השיעור תמיד בפדיית שדה אחוזה שהקדישו לבדק הבית‪,‬‬ ‫כמה דרשות לדיני ערכין‬ ‫חייבים בציצית‪ ,‬דכיון ששלא בשעת עבודה הם מוזהרים‬ ‫או שנפדה בשויו דלא אשכחן לגבי מזבח שנפדה אלא‬ ‫בשעטנז‪ ,‬הרי הם בכלל המצוה‪ .‬ונשים אסורות בכלאים‪ ,‬דהשוה‬ ‫ד‪ :‬ערך סתום‪ -‬אמר ערך סתם עלי (‪-‬שלא אמר ערכי עלי או בשויו‪ ,‬דהא לא אשכחן קראי למזבח אלא בבהמות‪ ,‬וודאי לא נתנה תורה‬ ‫הכתוב אשה לאיש‪ ,‬ואין ללמוד מזה לחייבם בציצית‪ ,‬דהוקשה כל התורה‬ ‫ערך פלוני עלי‪ ,‬אלא אמר הרי עלי ערך)‪ ,‬נותן ג' שקלים‪ ,‬כפחות קצבה לפדיונם אם הוממו‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫לתפילין‪.‬‬ ‫שבערכין‪ ,‬דכתיב "בערכך" להביא ערך סתום‪( ,‬והא דאיתא‬ ‫בתוספתא שבסתם נותן ה' שקלים‪ ,‬היינו בסתם ערך דזכר‪ .‬תוד"ה וכמה)‪ .‬נדרים וערכין בפחות מבן חודש‪ -‬פחות מבן חודש נידר ‪-‬‬ ‫תפילין‪ -‬הכל חייבים בתפילין כהנים לוים וישראלים‪,‬‬ ‫ולא נותן חמישים‪ ,‬משום דתפשת מרובה לא תפשת‪ ,‬דיש אם אמר אחר דמיו עלי‪ ,‬שהרי יש לו דמים כל דהו‪ .‬והמעריכו‪ ,‬לר"מ‬ ‫וקמ"ל שאפילו כהנים שבזמן העבודה אינם בכלל מצות‬ ‫להקשות תפוס את המועט‪ .‬ולא נותן שקל‪ ,‬משום שרק מי שאין נותן דמיו כמה שהוא נמכר בשוק‪ ,‬דאין אדם מוציא דבריו‬ ‫תפילין של יד‪ ,‬דכתיב "ילבש על בשרו" שלא יהא דבר חוצץ‬ ‫ידו משגת נותן שקל‪ .‬וקמ"ל קרא שאינו נדון בהשג יד‪ ,‬אלא לבטלה‪ ,‬וכיון שהוא יודע שאין ערכין לפחות מבן חודש דלא‬ ‫בינו ובשרו‪ ,‬והתפילין צריכים להיות על בשרו תחת בגדיו בקיבורת‬ ‫אפילו אין ידו משגת צריך לתת ג' סלעים‪ .‬והטעם משום דהוי נאמרו ערכין בפרשה אלא מבן חודש ומעלה‪ ,‬גמר ואמר לשם דמים‪,‬‬ ‫אצל הכתף‪ ,‬דכתיב "והיה לך לאות" ‪ -‬ולא לאחרים לאות‪ ,‬חייבים‬ ‫כמפרש‪( ,‬דכיון דיודע הוא שפחות שבערכין הוא ג' שקלים‪ ,‬כמאן דאמר (ואפילו אינו יודע מ"מ דעתו כפי שתיקנו חכמים הלשון‪ ,‬והא דאיתא‬ ‫בתפילין של ראש (דאף דכתיב "ושמת המצנפת על ראשו"‪,‬‬ ‫הרי עלי ג' שקלים דמי‪ ,‬ולא דמי לאומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי‪ ,‬דהתם בפסחים (ס"ג‪ ).‬המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר‪ ,‬מעשר ואמר תרומה‪,‬‬ ‫לא מוכחא מילתא‪ ,‬דאין הכל יודעין את שנותיו‪ ,‬משא"כ הכא שלא תלה לא אמר כלום‪ ,‬י"ל שהכונה שלא אמר כלום ממה שמוציא בפיו‪ ,‬אבל מה‬ ‫שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ושם היה מניח תפילין)‪,‬‬ ‫דתפילין של יד ושל ראש אין מעכבים זה את זה‪ .‬ואע"ג דאמר בשום אדם‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה לומר) הקשו שגם באומר ערך פלוני עלי שבליבו הוי קיים‪ ,‬ועוי"ל דשאני התם שמה שאמר בפיו אינו רוצה‪ ,‬ובמה‬ ‫(מנחות ל"ו‪" ).‬ולטוטפות בין עיניך" ‪ -‬כל זמן שבין עיניך יהיו שנים‪ ,‬היינו הוא יודע שאינו פחות מבן חודש‪ ,‬ואעפ"כ נדון בהשג יד ונותן פחות מה' שאמר בליבו טעה‪ .‬תוד"ה אדם)‪ ,‬ולחכמים לא אמר כלום‪ ,‬דאדם‬ ‫שבשעה שמניח שניהם צריך להקדים של יד‪ .‬תוד"ה של‪( .‬וגם סלעים‪ .‬ולכן ביארו שרק כשלא תלה בנערך הרי הוא כאומר הרי עלי ג' מוציא דבריו לבטלה‪ .‬וכן נחלקו מטעם זה באומר ערך כלי‬ ‫במצנפת צריך שלא דבר חוצץ בינה לראש‪ ,‬אך שערו היה סלעים‪ ,‬אבל כשתלה בנערך גזירת הכתוב הוא שידון בהשג יד‪ ,‬ואינו כמו זה עלי‪ ,‬ובמקדיש בהמת חבירו (ואמר 'דמי בהמה זו עלי‬ ‫נראה בין הציץ המונח על המצח למצנפת המונחת על הראש ושם מפרש הרי עלי נ' סלעים לבדק הבית)‪ .‬וי"א שנדון בהשג יד‪ ,‬ואינו להקריב'‪ ,‬אבל באומר 'הרי בהמה זו עולה' לא אמר כלום)‪,‬‬ ‫שלר"מ נותן להקדש דמיהם‪ ,‬ולחכמים פטור‪.‬‬ ‫חשוב כמפרש‪.‬‬ ‫במקום שמוחו של תינוק רופס היה מניח תפילין)‪.‬‬ ‫דמיירי שישבו הדיינים בפתח הבור וכבר נתחייב בחייו‬ ‫כתוב עליה‪ ,‬יחתוך אותו‪ ,‬ומותר להשתמש במה שנשאר‪,‬‬ ‫עכו"ם בערכין וכדו'‬ ‫לשלם‪.‬‬ ‫דשם שלא במקומו אינו קדוש (‪-‬אינו קדוש אלא מקום השם‪ ,‬ל"א‬ ‫להלן יבואר האם עכו"ם נודר ונידר‪ ,‬מעריך ונערך‪ ,‬האם מקבלים‬ ‫ובברייתא אחרת מבואר שהיוצא ליהרג שחבלו בו פטורים‬ ‫שם שלא במקומו היינו ע"ג קורות וכלים‪ ,‬שאין מקומו אלא על הנייר‬ ‫מהעכו"ם נדבה לבדק הבית ומדוע (והאם יש בזה מעילה)‪ ,‬ומה‬ ‫ושיכתוב המקרא עם השם כנתינתו‪ ,‬אבל שם לבדו הוי שלא במקומו ולא‬ ‫הדין בעכו"ם שהפריש תרומה או התנדב קורה‪.‬‬ ‫מלשלם דאין לו דמים והוא עומד ליחבל‪ ,‬ואם הוא חבל באחרים‬ ‫קדיש‪ ,‬וראשון עיקר‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה יגוד) שמבואר שכנגד השם אסור‬ ‫לת"ק חייב דבר דעה הוא‪ ,‬ולרשב"א פטור מפני שלא ניתן‬ ‫ה‪ :‬נדרים וערכין בעכו"ם‪ -‬עובד כוכבים נודר ונידר לכו"ע‪ ,‬להשתמש‪ ,‬ולכן יש להזהר כשכותבים ס"ת או תפילין וגררו מקום השם‪,‬‬ ‫לחזרת עמידת בי"ד ‪-‬שא"א להחזירו לבי"ד להעמידו בדין על מה‬ ‫ולענין ערכין לר"מ נערך ונותן הישראל שהעריכו כפי שניו של שאין לכתוב במקומו)‪ ,‬כדמצינו שאם היה כתוב שם על ידות‬ ‫שחבל‪ ,‬דאין מענים את דינו‪ ,‬ועל זה נחלקו רב יוסף ורבה במה‬ ‫העכו"ם‪ ,‬אבל לא מעריך אם אמר העכו"ם ערכי עלי או ערך אחרים הכלים או על כרעי המיטה יחתוך את השם ויגנוז אותו‪ .‬ואם‬ ‫נחלקו כנ"ל‪.‬‬ ‫עלי‪ ,‬ולרבי יהודה עכו"ם מעריך אם אמר על ישראל ערכי עלי‪ ,‬אבל לא אמר בדעת ישראל הפרשתיה‪ ,‬טעונה גניזה אע"פ שאין‬ ‫קרבנות‪ -‬היוצא ליהרג מזים עליו מדם חטאתו ומדם אשמו‬ ‫לא נערך ‪-‬אם אמר ערכי עלי‪ ,‬או שאמר ישראל ערכו עלי‪ ,‬לא אמר כלום‪ .‬שם כתוב עליה‪.‬‬ ‫ולא הוי כחטאת שמתו בעליה כל זמן שלא נהרג‪( ,‬וה"ה אשם אינו קרב‬ ‫דהנה בפסוק כתיב "בני ישראל"‪ ,‬ומאידך כתיב "איש"‬ ‫לאחר מיתת הבעלים‪ ,‬אבל עולה קריבה‪ .‬תוד"ה מזין)‪ ,‬ודווקא כשהיה‬ ‫צדקה‬ ‫דמשמע כל דהו‪ ,‬לר"מ עדיף לרבות שעכו"ם נערך‪ ,‬שהרי ריבה‬ ‫שינוי המעות‪ -‬האומר 'סלע זו לצדקה' מותר לשנותה זבחו זבוח באותה שעה‪ ,‬אבל אם אין זבחו זבוח‪ ,‬או שחטא‬ ‫הכתוב בנערכין יותר מבמעריכין‪ ,‬כדמצינו שחרש שוטה‬ ‫לצרכיו‪ ,‬ולאחר זמן ישלם‪ ,‬בין לעצמו‪ ,‬בין להלוותה לאחר‪ .‬לרבי באותה שעה שיצא ליהרג‪ ,‬אין נזקקים לו שיפריש קרבן ליקרב‪,‬‬ ‫וקטן נערכים אבל לא מעריכים‪ ,‬ולרבי יהודה עדיף לרבות‬ ‫זעירא דין זה הוא דווקא באומר 'עלי'‪ ,‬דכיון שקיבל עליה אחריות מפני שאין מענים את דינו להמתין מלהורגו עד שישחטו את הזבח‬ ‫שעכו"ם מעריך‪ ,‬שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכים אבל‬ ‫גניבה ואבידה כדידיה דמי‪ ,‬אבל באומר 'זו' צריך לתת דווקא ויזרק הדם‪.‬‬ ‫לא נערכים‪.‬‬ ‫אותה‪ .‬ולרבא בכל גוונא מותר להשתמש בה‪( ,‬וכן הלכה‪ .‬תוד"ה אם ממתינים לאשה היוצאת ליהרג עד שתלד‪-‬‬ ‫רבא אמר שטעמיה דרבי יהודה מסתבר‪ ,‬דאין לדמות עכו"ם‬ ‫אשה שיצאה ליהרג אין ממתינים לה עד שתלד אלא הורגים‬ ‫ואילו)‪ ,‬אמנם משהגיעה ליד גבאי אסור לשנותה‪ ,‬ורבי ינאי‬ ‫לחש"ו שאינם בני דעה ולכן גם אינם נודרים ומקדישים‪ ,‬אבל עכו"ם‬ ‫היה לוה ממעות הצדקה ופורע‪ ,‬דשאני רבי ינאי דניחא ולדה עימה‪ ,‬דחד גופא הוא‪( ,‬ולא אמרינן דהואיל וכתיב "כאשר‬ ‫שנודר ומקדיש י"ל שגם מעריך‪( ,‬ור"מ סובר שכיון שהם דומים קצת בכך‬ ‫שהם נערכים אע"פ שלא מעריכים‪ ,‬הכי נמי י"ל בעכו"ם‪ .‬תוד"ה שאני)‪,‬‬ ‫ישית עליו בעל האשה" נמצא שהולד הוא ממון הבעל)‪,‬‬ ‫לעניים שישתהה כי בינתיים היה מביא מהציבור עוד‪.‬‬ ‫אלא יש לדמותו לטומטום ואנדרוגינוס שמעריכים ולא נערכים‪,‬‬ ‫דכתיב "ומתו גם שניהם" לרבות את הולד‪( ,‬ומעיקר הפסוק‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה משבאת) שדווקא יחיד אסור לשנותה משהגיעה ליד‬ ‫גבאי‪ ,‬אבל בני העיר איתא בב"ב (ח‪ ):‬שרשאים לעשות תמחוי קופה‬ ‫ומאידך מהפסוק בספר עזרא שהיו העכו"ם מתנדבים ורוצים לסייעם‬ ‫לומדים שיהיו שניהם הנואף והנואפת שווים ‪-‬גדולים בני עונשים)‪,‬‬ ‫בבנין בית שני‪ ,‬ואמר להם נחמיה "לא לכם ולנו לבנות בית‬ ‫וקופה תמחוי‪ ,‬ולשנותה לכל מה שירצו‪ ,‬והיינו דווקא לדבר מצוה‪.‬‬ ‫ומכים אותה כנגד בית הריון כדי שימות הולד תחילה ולא‬ ‫לאלוקינו" משמע כר"מ‪ ,‬דערכין לבדק הבית‪.‬‬ ‫עוד כתבו התוס' (ד"ה עד) שדעת רבינו ברוך שלפני שהגיעה ליד גבאי‬ ‫תבוא לידי ניוול‪ ,‬דאם תהיה חיות בולד הוא יצא לאחר מיתת אמו‬ ‫ואמר רב חסדא בשם אבימי שלרבי יהודה לומדים מפסוק‬ ‫מותר לשנותה ממש למצוה אחרת‪ ,‬אבל דעת התוס' שמותר רק ללוותה‬ ‫ולא לשנותה למצוה אחרת‪ ,‬ומעות צדקה של העיר משהגיעו יש להזהר וניוול הוא‪.‬‬ ‫זה שערך עכו"ם נגנז ולא מביאים אותו לבדק הבית‪.‬‬ ‫אם כבר ישבה על המשבר (לרש"י מיירי קודם שנגמר דינה‪ ,‬ולתוס'‬ ‫מללוותם אפילו ברשות הקהל‪ ,‬כיון שאין זה צרכי ציבור‪.‬‬ ‫(ד"ה ישבה) מיירי לאחר גמר דין‪ ,‬וקודם שישבה על המשבר אין‬ ‫הגמ' שואלת דא"כ לא ימעלו בו כדין חטאות המתות שאין‬ ‫ממתינים‪ ,‬משום עינוי הדין‪ ,‬ועינוי הדין שייך רק לאחר גמר דין)‬ ‫צדקה הרי היא בבל תאחר‪.‬‬ ‫מועלין בהם (‪ -‬להתחייב בקרבן מעילה) לפי שהמעות הולכות‬ ‫ממתינים לה עד שתלד‪ ,‬דכיון שעקר גופא אחרינא הוא‪.‬‬ ‫לים המלח ולא קרינן ביה "מקדשי ד' " כיון שזה הולך לאיבוד‪ ,‬ותניא ו‪ :‬ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותם‬ ‫וממה שצריך להמית את הולד תחילה מבואר שבסתמא‬ ‫שבקדשי בדק הבית של עכו"ם מועלים (משא"כ בקדשי לדבר הרשות‪ ,‬אבל לדבר מצוה מותר‪ ,‬ובנכרי שהתנדב‬ ‫האם מתה תחילה‪ ,‬והיינו דווקא בנהרגה‪( ,‬ואף שמצינו‬ ‫מזבח דילפינן חטא חטא מתרומה‪ ,‬שכמו שמיתה אינה נוהגת אלא אסור לשנות אפי' לדבר מצוה‪ ,‬עד שישתקע שם בעליה‪,‬‬ ‫שהמשיך לפרכס אח"כ הוי כפרכוס זנב הלטאה)‪ ,‬אבל‬ ‫בתרומת ישראל דכתיב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל"‪ ,‬אף מעילה כדי שלא יקפיד‪ .‬ויש מחלוקת אם בסוחר שמחזר בעיירות אין‬ ‫אינה נוהגת אלא בקדשי ישראל‪ ,‬ודווקא דומיא דתרומה שהיא קדושת‬ ‫כשהאם מתה מעצמה‪ ,‬הולד מת תחילה‪ ,‬כיון דזוטר חיותיה‪,‬‬ ‫הגוף אין מועלים‪ ,‬אבל קדושת דמים לא נלמדת מתרומה‪ .‬וי"מ שבקדשי לחוש שיראה ויקפיד כיון שאינו מצוי בעיר‪ ,‬או שיש לחוש‬ ‫ולכן עובר שמתה אמו אינו יורש את אמו להנחיל לאחים מן‬ ‫מזבח דעכו"ם אין מועלים משום דמצינו (תמורה ב‪ ):‬חילוק בין קדשי שיקרה שיבוא‪.‬‬ ‫האב‪ ,‬דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחים מן האב‪,‬‬ ‫מזבח דעכו"ם לקדשי מזבח דישראל‪ ,‬שאין חייבין עליהן משום פיגול‬ ‫אבל תינוק בן יומו נוחל בחייו בנכסי האם להנחיל כשמת בו‬ ‫דיני גוסס ויוצא ליהרג‬ ‫נותר וטמא‪ ,‬אבל בקדשי בדק הבית דעכו"ם לא מצינו חילוק‪ ,‬הלכך‬ ‫ביום לאחים מן האב‪ ,‬אבל בנכסי אביו אף בעובר יורשים קרוביו נכסי‬ ‫מועלים בהם‪ .‬וראשון עיקר)‪.‬‬ ‫להלן יבואר האם גוסס ויוצא ליהרג נודרים‪ ,‬מעריכים‪ ,‬מקדישים‪,‬‬ ‫אביו היכא שאין בנים‪.‬‬ ‫נידרים‪ ,‬חייבים לשלם כשהזיקו‪ .‬וכן ביוצא ליהרג האם מקריבים‬ ‫ועל כן מבאר רבא שודאי ערך עכו"ם הולך לבדק הבית‪ ,‬ובימי עזרא‬ ‫את קרבנו לפני שמת‪ ,‬והאם באשה מעוברת ממתינים עד שתלד‪.‬‬ ‫לא קיבלו מהעכו"ם לפי שכוונתם היתה לרפות ידיהם של‬ ‫ז‪ :‬חילול שבת בספק פיקוח נפש של עובר‪ -‬האשה‬ ‫עוד יבואר האם מחללים שבת בספק פיקוח נפש של עובר‪ ,‬והאם‬ ‫ישראל ע"י שיסמכו על מה שיביאו והם ישתהו ויתאחר הבנין עד שיסבו‬ ‫שישבה על המשבר ומתה בשבת‪ ,‬מותר להביא סכין דרך‬ ‫שער המת מותר בהנאה‪.‬‬ ‫את לב כורש שלא לבנותו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אלא) דשמא רבא חזר בו‬ ‫רה"ר ולחתוך את כריסה (אבל בעצם החיתוך אין איסור דאין‬ ‫נדרים וערכין‪-‬‬ ‫ממה שאמר שהלכה כר"מ מכח הפסוק "לא לכם ולנו"‪.‬‬ ‫חיוב אלא בחובל בחי שמוציא דם)‪ ,‬כדי להוציא את הולד‪,‬‬ ‫הגוסס והיוצא ליהרג נודרים ומעריכים ומקדישים‪ ,‬שהרי הם‬ ‫ו‪ .‬וכן מצינו שיש סתירה בברייתות אם מקבלים מעכו"ם‬ ‫דמספיקא מחללין שבת‪ ,‬וזימנין דמקרי שהיא מתה תחילה‪,‬‬ ‫ברי דעה‪.‬‬ ‫נדבה לבדק הבית או לא‪ ,‬וביאר רבי יוחנן שבתחילה (‪-‬‬ ‫הגוסס לא נידר‪ ,‬דלאו בר דמים הוא‪ ,‬ולא נערך‪ ,‬דאינו בר ואע"פ שאין לו חזקה דחיותא‪( ,‬דמי שיש לו חזקת חיות‬ ‫בתחילת הבנין) לא היו מקבלים מהם אפי' מים ומלח שמא‬ ‫כבר שנינו שבנפלה מפולת ויש ספק אם הוא שם או אם‬ ‫העמדה והערכה‪.‬‬ ‫כוונתם לרפות ידיהם (ויש לחוש שיחזרו בהם ויאמרו שיש להם חלק‬ ‫הוא חי או אם הוא ישראל מחללים שבת מספק)‪.‬‬ ‫בבנין בית המקדש‪ .‬תוד"ה הא)‪ ,‬ולבסוף (‪-‬לחזק את בדק הבית‪ .‬ל"א‬ ‫היוצא ליהרג (בדיני ישראל‪ ,‬וכן להלן) ונגמר דינו‪ ,‬לא נידר‪ ,‬משום‬ ‫בתחילה כשלא היתה אימת העכו"ם עליהם לא היו מקבלים‪ ,‬אבל לבסוף‬ ‫שאינו בר דמים דאין אדם קונהו להפסיד מעותיו‪ ,‬ולענין ערכין‪ ,‬הנאה משער המת‪-‬‬ ‫מקבלים משום אימה‪ ,‬וראשון עיקר‪ ,‬דכל ימי בית שני היתה אימת‬ ‫לת"ק אינו נערך‪ ,‬דכתיב "כל חרם לא יפדה" מי שהוא ראוי איתא במתני' שאשה שנהרגה מותר להנות משערה‪ ,‬אבל‬ ‫העכו"ם עליהם‪ ,‬ובתחילתו יותר מסופו) רק דבר המסוים שנראה בעין‬ ‫ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון‪( ,‬אמנם אם לא נגמר דינו נערך‪ ,‬בהמה שנהרגה אסורה בהנאה דכתיב "ובעל השור נקי"‪.‬‬ ‫(כאמה כליא עורב ‪-‬טבלאות ברזל בגודל אמה עם מסמרים גבוהים‬ ‫דכתיב "מן האדם" ולא כל האדם)‪ ,‬ולרבי חנינא בן עקביא‬ ‫שמחפים בהם את הגג של ההיכל כדי לגרש את העורבים שלא ישכנו‬ ‫לרב מיירי בפאה נכרית המחוברת באשה‪-( ,‬רגילות היו נשים‬ ‫נערך‪ ,‬מפני שדמיו קצובים‪( ,‬ו"כל חרם לא יפדה" היינו‬ ‫שם‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כגון) בשם הערוך שרק בבית שני עשו כן‪ ,‬שלא‬ ‫כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן)‪ ,‬וכשאמרה תנו‬ ‫שאינו יכול לתת ממון ולהפטר‪ ,‬אף במיתות קלות לענין‬ ‫ישליכו העופות שם דבר טמא‪ ,‬אבל במקדש ראשון ששרתה בו שכינה‬ ‫שערי לביתי שגילתה דעתה שאינו כגופה‪ ,‬וכנטולה מחיים דמיא‪ ,‬אבל‬ ‫לא היו העופות פורחים מעליו לא עשו כן‪ ,‬אמנם בתחילה עשה שלמה‬ ‫שניתנה שגגתן לכפרה כגון רוצח שבשוגג גולה‪ ,‬ומחלל שבת ובא‬ ‫על הערוה ששגגתם חטאת‪ ,‬משא"כ מגדף ומקלל אביו שבשוגג אינו אם לא אמרה תנו אסור בהנאה‪ ,‬מפני שנויי המת אסורים‬ ‫שמא לא תשרה בו שכינה) אין מקבלים מהם דגנאי הוא‪ ,‬ועוד‬ ‫מביא קרבן ואינו גולה‪ ,‬משא"כ מיתה בידי שמים שיכול לתת בהנאה‪ ,‬והא דמיבעיא לר' יוסי ברבי חנינא אם שער נשים‬ ‫שמתפארים בו‪ ,‬ואמנם מהמלכות אף בתחילה היו מקבלים‬ ‫צדקניות של עיר הנדחת שלא הודחו עימה נשרף כשאר ממונם של‬ ‫ממון ולהתכפר דכתיב "אם כופר יושת עליו")‪.‬‬ ‫(כדכתיב "ואיגרת אל אסף שומר הפרדס אשר למלך"‪ .‬לרש"י‬ ‫צדיקים שבתוכה‪ ,‬איירי בתלי בסיכתא‪ ,‬אבל שיער שלה אסור‬ ‫זה בתחילת הבנין שנטל בדק הבית מכורש‪ ,‬ולתוס' (ד"ה מיתיבי) כל הבנין‬ ‫גוסס ויוצא ליהרג שהזיקו‪ ,‬לת"ק פטורים‪ ,‬ולרבי יוסי בהנאה‪.‬‬ ‫היה משל כורש‪ ,‬אבל זה היה בגזירה ביד ישעיה "הוא יבנה עירי"‪ ,‬אבל‬ ‫חייבים‪.‬‬ ‫אסף היה גוזר שיתנו ובהא איכא למיחש לרפיון ידים או לערעור)‪ ,‬דאין‬ ‫ולרב נחמן בר יצחק אף שער של מתה מותר בהנאה דשיער‬ ‫המלכות חוזרת בה אפילו אמרה שתעקור הר וכיון שנתכוונה‬ ‫לרב יוסף נחלקו אם מלוה על פה (‪-‬כגון זה שהזיק ולא עמד בדין אשה לאו בר מיתה הוא‪ ,‬שאינו עשוי להשתנות‪ ,‬ושאני משער בהמה‬ ‫עד שמת) גובה מן היורשים או לא‪.‬‬ ‫לטובה שוב אינו חוזר‪.‬‬ ‫שנגמר דינה שאסור בהנאה‪ ,‬ששם גמר דין אוסרו‪.‬‬ ‫ולרבה לכו"ע מלוה על פה אינו גובה מן היורשים‪ ,‬ונחלקו‬ ‫עכו"ם שהפריש תרומה מכריו של תבואת עצמו‪ ,‬בודקים‬ ‫אם מלוה הכתובה בתורה כתשלומי נזק ומדאורייתא הוא משועבד‬ ‫אותו‪ ,‬אם הפרישה בדעת ישראל (‪-‬שתלך למקום שתרומת‬ ‫בעל כרחו ככתובה בשטר דמיא או לא‪.‬‬ ‫ישראל הולכת‪ .‬ל"א שישראל אמר לו להפרישה)‪ ,‬תינתן לכהן‪( ,‬ומשמע‬ ‫אין נערכין‬ ‫ז‪ .‬ולרבה הא דאיתא בברייתא שהחופר בור ברה"ר ונפל עליו‬ ‫דעכו"ם איתיה בתרומה דנפשיה‪ ,‬ויש בזה מחלוקת תנאים בקידושין מ"א‪:‬‬ ‫‪ .‬תוד"ה אם)‪ ,‬ואם לאו טעונה גניזה ואסורה בהנאה‪ ,‬שמא היה‬ ‫שור והרגו לחופר פטור בעל השור‪ ,‬ואם מת השור חייבים‬ ‫בליבו לשמים לשם הקדש‪ ,‬ומיירי בזמן הזה שהקדש אסור בהנאה‪.‬‬ ‫אין ב‪ ...‬פחות מ‪ ...‬ולא יותר מ‪...‬‬ ‫היורשים לשלם את דמי השור לבעליו‪ ,‬ומבואר מסתמא דמתני'‬ ‫עכו"ם שהתנדב קורה‪ ,‬בודקים אותו‪ ,‬אם אמר בדעת‬ ‫שמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר‪ ,‬וקשיא סתמא אסתמא‪ ,‬צ"ל‬ ‫ישראל הפרשתיה‪ ,‬מותר להשתמש בה לבית הכנסת‪ ,‬ואם שם‬ ‫ערכין ב'השג יד'‬ ‫כל הזבות הנ"ל מביאות בסוף שבעה נקיים קרבן שתי תורים‪ ,‬אחד עוד כתבו התוס' (ד"ה מחד) שאף דהאידנא (שדוחים את ר"ה כשהמולד‬ ‫כתיב "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן‪,‬‬ ‫לחטאת ואחד לעולה‪ ,‬שמא היתה זבה‪ ,‬ואינו נאכל‪ ,‬שמא ב' הימים חל ביום ג' וט' שעות ור"ד חלקים כדי שבשנה הבאה ר"ה לא יצא ביום‬ ‫על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן"‪ ,‬והיינו שבאופן שהמעריך‬ ‫ראשון) יכולים לעשות ח' חודשים מלאים בשנה רגילה ולא יקדים המולד‬ ‫עני ואין ידו משגת לשלם כפי ערך הנערך הקצוב בתורה‪ ,‬משלם‬ ‫הראשונים היו ימי זיבה‪ ,‬ואח"כ ראתה בימי נדה‪ ,‬ואינה זבה גדולה‪,‬‬ ‫אלא יום אחד‪ ,‬מ"מ כשסידרו את הלוח לא רצו לתקן שיהיה בשנה אחת‬ ‫לפי השג ידו‪ .‬ולהלן יבוארו פרטי הדינים בזה‪.‬‬ ‫והחטאת היא חולין ומליקתה נבילה כדין חולין שנמלקו‪( ,‬והעולה קריבה‬ ‫יותר מז' חודשים מעוברים‪.‬‬ ‫על תנאי שאם היא זבה תהא לחובתה‪ ,‬ואם אינה זבה תהא נדבה‪ ,‬אבל‬ ‫אין בערכין פחות מסלע‪ ,‬והיינו בעני הנדון בהשג יד‪ ,‬דכתיב‬ ‫חטאת נדבה ליתא)‪ ,‬חוץ מזו שראתה י"ב או י"ג ימים שמביאה ולעולא כוונת מתני' שאין פוחתים מד' חודשים מעוברים‬ ‫"וכל ערכך יהיה בשקל הקודש" – כל ערכין שאתה מעריך‬ ‫קרבן ונאכל‪ ,‬שודאי ראתה ג' ימים בימי זיבה‪( ,‬דאם ג' הימים בשנה‪ ,‬מפני שלא נראה לחכמים לחסר יותר משמונה‪ ,‬דאם‬ ‫לא יהיו פחותים משקל‪ ,‬ואין בערכין יותר מחמישים‪ ,‬דכתיב‬ ‫הראשונים היו בימי זיבה הרי היא זבה‪ ,‬ואם רק שנים היו בימי זיבה‪ ,‬א"כ יעשו ט' חודשים חסרים יהיה המולד ג' ימים אחרי ראש‬ ‫"חמישים"‪ ,‬והיינו לעשיר‪.‬‬ ‫השנה‪ ,‬ובאמת בשנה רגילה אין לעשות אף ח' חודשים‬ ‫אח"כ ראתה עוד ז' בימי נדה‪ ,‬ואח"כ ראתה ג' ימים בימי זיבה)‪.‬‬ ‫חסרים‪ ,‬מפני שהמולד יהיה ב' ימים אחרי ראש השנה‪ ,‬אבל‬ ‫בן עשרים שערכו חמישים והיה עני שנדון בהשג יד ונתן סלע‬ ‫אין בנגעים פחות משבוע להסגר‪ ,‬והיינו בנגעי אדם‪ ,‬ועל זה‬ ‫אם השנה שלפניה היתה מעוברת וחודש העיבור היה מלא‪,‬‬ ‫והעשיר אינו צריך לתת עוד‪ ,‬אבל אם נתן פחות מסלע (או‬ ‫נאמר "צדקתך כהררי קל" אלו נגעי אדם שבשבוע אחד‬ ‫אפשר לעשות ח' חודשים חסרים‪ ,‬שחודש אחד חסר הוא‬ ‫אפילו שנתן כל הערך חוץ מסלע אחד‪ .‬תוד"ה אין)‪ ,‬והעשיר‪ ,‬נותן‬ ‫מתברר לטהר או ליחלט‪ ,‬ואין בנגעים יותר מג' שבועות‪ ,‬והיינו‬ ‫חמישים‪ ,‬דלא יצא ידי חובה בנתינה קמייתא‪.‬‬ ‫כנגד חודש העיבור המלא מהשנה הקודמת‪ ,‬וממילא המולד‬ ‫בנגעי בתים‪ ,‬שאם עמד הנגע בעיניו בשבוע הראשון מסגירו לשבוע‬ ‫יהיה רק יום אחד אחרי ראש השנה‪ ,‬ויחשבו שהמולד כבר‬ ‫עני שהעריך עצמו והיו לו חמשה סלעים‪ ,‬לר"מ אינו נותן אלא נוסף‪ ,‬ואם עמד בעיניו גם בשבוע השני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע‬ ‫נראה לבית דין אלא שלא שמו לב לכך ולא יבואו לרנן‪ .‬וס"ל‬ ‫אחת‪ ,‬דכתיב "חמישים" וכתיב "שקל" – או חמישים או נוסף שהוא השבוע השלישי‪( ,‬ואז אם חזר הנגע טעון נתיצה‪ ,‬ואם לא חזר‬ ‫כת"ק דלהלן‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כגון) שכיון שהמולד לא נראה אלא‬ ‫שקל‪ .‬ולחכמים מ"שקל" לומדים שאין בערכין פחות טהור‪ ,‬אבל באדם כבר בשבוע השני אם עמד הנגע בעיניו טהור מיד‪.‬‬ ‫אחרי שש שעות‪ ,‬אם המולד יהיה יום אחרי ראש השנה שייך שיראו אותו‬ ‫משקל‪ ,‬אבל כשיש לו יותר נותן את כולם דכתיב "אשר תוד"ה ולא)‪ ,‬ועל זה נאמר "משפטיך תהום רבה"‪ .‬ופשטיה‬ ‫רק יום אח"כ‪ ,‬מיירי באופן שהמולד היה יותר משש שעות לפני סוף היום‬ ‫תשיג יד הנודר" והרי ידו משגת‪ ,‬ואף שלומדים מזה לאפוקי דקרא לרב יהודה היינו שאלמלא צדקתך כהררי ק'ל שאתה‬ ‫וממילא יראו אותו ביום (עיי"ש החשבון)‪.‬‬ ‫יד הנידר‪ ,‬שעני שהעריך עשיר נותן ערך עני‪ ,‬מ"מ ממילא לומדים מגביה עוונות‪ ,‬מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שהם כתהום‬ ‫ט‪ :‬חודש העיבור‪ -‬לת"ק חודש העיבור הוא ל' יום‪,‬‬ ‫רבה‪ ,‬וס"ל שהקב"ה נושא ומגביה כף העוונות למעלה כדי‬ ‫שיתן כפי השגת ידו‪ ,‬ולר"מ לומדים רק לאפוקי יד הנידר‪.‬‬ ‫ולרשב"ג חודש העיבור יכול להיות גם כ"ט יום‪.‬‬ ‫שהזכויות יכריעו‪ ,‬ולרבה פירוש הפסוק צדקתך כהררי קל‪,‬‬ ‫שיטת אחרים שאין בין עצרת לעצרת ובין ר"ה לר"ה‪,‬‬ ‫היו בידיו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי‪ ,‬מפני שמשפטיך שאתה מסתיר את העוונות בתהום רבה‪ ,‬וס"ל‬ ‫אם נתן ד' לשניה על פי כהן ואח"כ אחד לראשונה‪ ,‬אפילו לרבנן‬ ‫שהקב"ה כובש את העוונות מתחת מחילת כסא הכבוד כדי שהזכויות‬ ‫אלא ד' ימים בלבד‪ ,‬ואם היתה שנה מעוברת ה' ימים‪ ,‬דס"ל‬ ‫יצא ידי שניהן‪ ,‬כיון שנתן בתחילה שניה‪ ,‬דבעל חוב מאוחר יכריעו‪.‬‬ ‫שהחודשים אחד מלא ואחד חסר‪( ,‬ולא באו להשמיענו את המנין‬ ‫שקדם וגבה מה שגבה גבה‪ ,‬וממילא כשנתן לשניה א"א לומר‬ ‫דזה פשיטא‪ ,‬ודי שיאמרו שאין מעברים חודש שצריך להיות חסר אפילו‬ ‫שהיה עליו לתת חמש שהרי הוא משועבד לראשונה ואפילו מה שתי הלחם שנאכלים ביו"ט של עצרת לאחר תנופתם‪ ,‬אין נאכלים‬ ‫כשיש צורך בדבר‪ ,‬אלא אשמועינן שאין מצוה לקדש על פי‬ ‫שנתן לשניה אינו שלה‪ ,‬וכשנתן לראשונה כבר אין לו יותר‪ .‬אבל לפני היום השני לאפייתם שהיא בערב יו"ט‪ ,‬ולא אחרי היום‬ ‫הראיה‪ ,‬ובחודש שצריך להיות חסר מקדשים אותו ביום ל' אפילו אם‬ ‫אם נתן ארבע לראשונה ואחת לשניה‪ ,‬לרבנן יצא רק ידי השלישי לאפייתם ‪-‬שאם חל יו"ט ביום ראשון הם נאפים בערב שבת‪.‬‬ ‫לא ראו עדים את הלבנה)‪ ,‬ולדבריהם אין עצרת חלה אלא ביום‬ ‫בשבוע שהיתה הנפת העומר דעצרת היא ביום החמישים מיום הנפת‬ ‫שניה‪ ,‬שהרי בזמן שנתן לראשונה היו כל החמש משועבדים לחם הפנים שנאכלים בשבת‪ ,‬אין נאכלים לפני היום התשיעי‬ ‫העומר‪ ,‬וראש השנה חל ביום שחל יום אחרי ל' ניסן‪ ,‬ואם‬ ‫לראשונה‪ ,‬ואם חזר והעשיר נותן את כל הערך‪ ,‬דנתינה קמייתא לאו לאפייתם שהיתה בערב שבת הקודמת‪ ,‬ולא יותר מהיום הי"ב‬ ‫כלום היא‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה בעידנא) שאם היה עשיר כשהעריכו הכהן והעני‪ ,‬צריך לאפייתם ‪-‬שאם חל ראש השנה בימים חמישי ושישי הם נאפים ביום השנה היתה מעוברת וחודש העיבור היה מלא‪ ,‬ראש השנה‬ ‫רביעי ונסדרים בשבת ונאכלים בשבת הבאה‪.‬‬ ‫חל ביום הנפת העומר‪ ,‬מפני שבקיץ צריך לעשות חודש‬ ‫לתת ערך עשיר‪ ,‬אבל אם נדר כשהוא עשיר ולא הוערך עד שהעני‪ ,‬נותן‬ ‫מילה בקטן זמנה לא לפני היום השמיני‪ ,‬ולא אחרי היום נוסף חסר כנגד החודש המלא‪ .‬וכל זה הוא בשנים רגילות‪,‬‬ ‫ערך עני‪ ,‬ואם נדר או הוערך כשהוא עני והעשיר‪ ,‬נותן ערך עשיר‪.‬‬ ‫הי"ב ‪-‬שאם נולד בבין השמשות של ערב שבת‪ ,‬כיון שבין השמשות הוא אבל שנה שמוסיפים בה את יום השעות‪ ,‬דבכל חודש יש כ"ט‬ ‫ח‪ .‬היו לו ה' סלעים ואמר שני ערכי עלי בבת אחת‪ ,‬רב‬ ‫ספק יום ספק לילה נמצא שיש ספק בשבת הבאה אם היא יום שמיני או וחצי יום ותשצ"ג חלקי שעה (מתוך תתר"פ חלקים שיש בשעה)‪ ,‬ונמצא‬ ‫אדא בר אהבה מסתפק אם כיון שנדר בבת אחת חלו שניהם תשיעי‪ ,‬וממילא אין המילה דוחה שבת‪ ,‬ואם אחרי שבת הבאה חלו שני שבכל שנה של י"ב חודשים יש ח' שעות נוספות ותתע"ו חלקי שעה‪,‬‬ ‫יחד‪ ,‬ויתן שנים וחצי לכל אחת‪ ,‬או שהכל ראוי לשניהם‪ ,‬ימים טובים של ראש השנה נימול רק ביום שלישי שהוא היום הי"ב וממילא בכל ג' שנים זה מצטרף ליום שלם‪ ,‬או את היום שמוסיפים‬ ‫פעם בל' שנה‪ ,‬דבכל שנה נשארים תתע"ו חלקי שעה‪ ,‬ואף אם ניטול‬ ‫ועדיין הוא חייב בערך אחד מהם‪( ,‬ועל הכהן לומר לו שיתן הכל לאחד ללידתו‪.‬‬ ‫מהם‪ ,‬דלאחת נשתעבדו ולא לשנים‪ ,‬ואם יתן שנים וחצי לכל אחד לא יצא‬ ‫רק תתס"ד חלקים בכל שנה‪ ,‬בל' שנים הם מצטרפים ליום שלם‪ ,‬יוצא‬ ‫שיש יותר מד' ימים בין ר"ה לר"ה‪.‬‬ ‫וחסרים‬ ‫מלאים‬ ‫חודשים‬ ‫ידי אף אחד מהם‪ .‬ומיירי שהעריכו על שניהם יחד‪ ,‬אבל אם העריכו בזה‬ ‫אחר זה פטור‪ ,‬כפי שנתבאר לעיל בנתן לשניה וחזר ונתן לראשונה‪ .‬תוד"ה‬ ‫אורך שנת הלבנה‪ -‬לשמואל שנת הלבנה היא לא פחות‬ ‫כמה חודשים אפשר לעבר בשנה‪-‬‬ ‫כיון)‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫אם מסדרים את החודשים אחד מלא ואחד חסר‪ ,‬ראש השנה יוצא ביום‬ ‫משנ"ב יום‪ ,‬ולא יותר משנ"ו‪ ,‬שבסתמא ו' מלאים וו' חסרים‬ ‫אשה שאינה יודעת מתי ימי נידתה וזיבתה‪-‬‬ ‫המולד‪ ,‬שחודש לבנה הוא כ"ט יום וחצי ותשצ"ג חלקי שעה (מתוך‬ ‫והוי שנ"ד‪ ,‬ואם ח' מלאים (‪-‬עוד שנים מן החסרים‪ ,‬כגון מרחשון‬ ‫מדאורייתא נדה שראתה מונה ז' ימים כולל יום ראייתה‪ ,‬ואפי' ראתה כל תתר"פ חלקים שיש בשעה)‪ ,‬וא"כ שני חודשים הם נ"ט ימים‪ ,‬ואם‬ ‫ואייר‪ ,‬מלאים) הוי שנ"ו‪ ,‬ואם ח' חסרים (‪-‬עוד שנים מן המלאים‪,‬‬ ‫הז' ימים ופסקה‪ ,‬טובלת בערב ומשמשת‪ ,‬ואחרי הז' ימים יש י"א ימי מעברים חודש נוסף זה גורם שהמולד יהיה יום לפני ראש השנה‪ ,‬וכל‬ ‫כגון כסלו וסיון) הוי שנ"ב‪ .‬ומ"מ הנודר כימות הלבנה מונה‬ ‫זיבה‪ ,‬שבהם אם ראתה יום או יומיים צריכה לשמור יום כנגד יום ולטבול‪ ,‬חודש נוסף שמעברים גורם שהמולד יהיה יום נוסף קודם‪.‬‬ ‫נזירות שנ"ד יום‪ ,‬דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם ורוב‬ ‫ואם ראתה ג' ימים רצופים הרי היא זבה גדולה וצריכה ז' נקיים וקרבן‪ ,‬אין פוחתים מד' חודשים מעוברים (של ל' יום) בשנה‪ ,‬ואין‬ ‫שנים‪( ,‬ואם קיבל נזירות כמנין ימות החמה‪ ,‬מונה שס"ה‬ ‫ואינה חוזרת לימי נדותה עד שתמנה ז' נקיים‪ ,‬ואם לא ראתה בימי זיבתה‪ ,‬נראה יותר משמונה‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫חוזרת לימי נדתה אחרי הי"א יום‪ ,‬ודינה בימי נדתה כנ"ל‪.‬‬ ‫ימים)‪.‬‬ ‫הנדון דלהלן הוא באשה שאינה יודעת אם היא בימי נדתה או בימי זיבתה‪ ,‬ט‪ .‬לרב הונא הכונה שלא נראה לחכמים לעבר יותר‬ ‫מעשה ועשה רבי ט' חודשים חסרים ונראה המולד בר"ה‬ ‫וראתה‪ ,‬אחרי כמה ימים ודאי חזרה לימי נדתה‪ ,‬ומבואר במתני' שאין משמונה חודשים בשנה‪ ,‬ובאמת בשנה רגילה אין לעבר‬ ‫בזמנו‪ ,‬ורבי תמה על כך מפני שהיה ראוי שהמולד יתאחר ג' ימים‬ ‫פתח הטועה פחות מז'‪ ,‬והיינו שאף אם ראתה ימים רבים אינה יותר מז' חודשים‪ ,‬מפני שאם יעברו ח' יצא המולד ב' ימים‬ ‫אחרי ר"ה‪ ,‬ואמר לו רבי שמעון בנו שמא שנה זו היתה‬ ‫חוזרת לימי נדתה אלא אחרי ז' נקיים‪ ,‬ולא יותר מי"ז חוץ מיום הראיה‪ ,‬לפני ר"ה וירננו שרבנן עושים כל מה שרוצים‪ ,‬אבל יום אחד לאו‬ ‫מעוברת‪ ,‬וחודש העיבור היה מלא‪ ,‬ובשנה שעברה עשו ב'‬ ‫שי"ח יום הם ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה‪ ,‬ואחריהם ודאי כבר חזרה לימי נדה‪ .‬אדעתייהו דאינשי‪ ,‬ומתני' כגון שהשנה הקודמת היתה שנה‬ ‫חודשים מלאים מרחשון ואייר יותר מכל שנה (וכיון שאין לעשות‬ ‫ובתוך הימים הללו אם ראתה יום אחד צריכה למנות ששה והוא‪ ,‬שמא מעוברת וחודש העיבור היה חסר ונמצא שראש השנה הקודם היה‬ ‫את המולד ב' ימים לפני ר"ה‪ ,‬צ"ל שבשנה שעברה המולד נראה רק יום‬ ‫היא נדה‪ ,‬ואם ראתה ג' רצופים צריכה שבעה נקיים וקרבן (מספק‪ ,‬ואינו‬ ‫יום לפני המולד‪ ,‬שבזה אפשר לעבר ח' חודשים‪ ,‬שהרי חודש‬ ‫נאכל)‪ ,‬שמא היא בימי זיבה‪.‬‬ ‫אחד לפני ראש השנה‪ ,‬ומה שאמרו ש'נראה החודש בזמנו'‪ ,‬שמא זה לאו‬ ‫אחד מלא הוא כנגד החודש החסר בשנה שעברה‪( ,‬וכן בשנה‬ ‫דווקא‪ ,‬אלא יום אחד אח"כ‪ ,‬וחשיב זמנו כיון דלאו אדעתייהו דאינשי‪.‬‬ ‫אם ראתה יום אחד או שנים או שלשה‪ ,‬אינו חוזרת לודאי‬ ‫מעוברת עצמה אפשר לעבר ח' חודשים‪ ,‬אלא שא"א להעמיד את המשנה‬ ‫תוד"ה מעשה)‪ ,‬ונמצא שחיסרנו ג' ימים כנגד ג' הימים‬ ‫ימי נדה שאם תראה בהם תמנה ז' ימים כולל ימי הראיה‪ ,‬ואחרי הז' ימים בכהאי גוונא‪ ,‬דבשנה מעוברת עושים לפחות חמש חודשים מעוברים‪,‬‬ ‫היתירים‪ ,‬ואמר לו רבי נר ישראל שאתה מאיר עיני חכמים כך‬ ‫תהיה זבה ואם תראה יום אחד תהיה שומרת יום‪ ,‬אלא לאחר י"ז ימים ובמשנה כתוב שמספיק ארבע‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה הכא) הכונה שהשנה‬ ‫היה‪.‬‬ ‫נקיים‪ ,‬ואף אם ראתה ג' ימים אין שני הימים הראשונים מצטרפים לי"ח שמעברים בה ח' חודשים היא מעוברת)‪ .‬אבל אין לעבר ט' חודשים‪,‬‬ ‫ימים (‪-‬ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה)‪ ,‬דשמא הם היו בימי זיבה ורק השלישי שא"כ יקדים המולד ב' ימים‪ .‬וס"ל כרשב"ג דלהלן‪ .‬וכדברי‬ ‫י‪ .‬במקדש היו תוקעים לא פחות מכ"א תקיעות בכל יום‪,‬‬ ‫רב הונא מבואר בדברי שמואל ורבי דלהלן‪ .‬ורב הונא אית ליה‬ ‫היה בימי נדה‪ ,‬אבל ביום י"ח יצאה מן הספק ממה נפשך‪ ,‬ואם ראתה‬ ‫(שלש לפתיחת שערים‪ ,‬ותשע לתמיד של שחר‪ ,‬שהלוים היו אומרים ג'‬ ‫דעולא (דלהלן) שאין עושים יותר מח' חודשים חסרים בשנה‪ ,‬והיינו בשנה‬ ‫בימי‬ ‫ד' ימים חוזרת אחרי ט"ז ימים‪ ,‬שמא ב' הימים הראשונים היו‬ ‫פרקי שירה בשעת נסכים‪ ,‬ולכל פרק תקעו והריעו ותקעו‪ .‬תוד"ה אין)‪,‬‬ ‫זיבתה וג' בימי נדתה‪( ,‬ואף אם ג' הימים הראשונים של הראיה היו בימי מעוברת‪ ,‬וכדאיתא ברישא שאין פוחתים מד' חודשים מעוברים בשנה‪.‬‬ ‫ולא יותר ממ"ח תקיעות‪ .‬ולרבי יהודה לא פחות מז' ולא‬ ‫זיבתה אינה צריכה למנות עוד יום‪ ,‬דבכהאי גוונא כיון שראתה ג' ימים הקשו התוס' (ד"ה מאי) שגם כשעושים ח' חודשים מלאים בשנה פשוטה‬ ‫רצופים בימי זיבתה הרי היא זבה גדולה וכבר אחרי ז' נקיים היא חוזרת‬ ‫יותר מט"ז‪ ,‬דס"ל תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא‪ ,‬דכתיב‬ ‫שייך שהמולד ייראה יום אחד לפני ראש השנה‪ ,‬כגון שהמולד היה בסוף‬ ‫"ותקעתם תרועה" וכן כתיב "תרועה יתקעו"‪ ,‬ולדבריו היו‬ ‫לימי נדתה)‪ ,‬וכל יום נוסף שתראה‪ ,‬חוזרת אחרי יום אחד כ"ח אלול‪ ,‬דאינו נראה עד למחר כיון ד'שש שעות מיכסי סהרא'‪ ,‬כפי‬ ‫תוקעים בערב שבת ב' תקיעות כדי להבטיל את העם ממלאכה‪( .‬תוד"ה‬ ‫פחות‪ ,‬עד שתראה י"ג או יותר‪ ,‬שאז אחרי ז' ימים נקיים שצ"ל גם לתירוץ הגמרא דמיירי בשנה מעוברת‪ .‬עוד הקשו מהמנהג‬ ‫חוזרת לימי נדתה‪ ,‬דאפילו ראתה י"ד יום אינה חוזרת לימי נדתה בזמנם שלפעמים קובעים את המולד ב' ימים לפני ראש השנה‪ .‬ותירצו‬ ‫הפוחת)‪ .‬ולרבנן מהפסוקים שהביא רבי יהודה לומדים‬ ‫שלבני בבל הלבנה נראית רק י"ח שעות אחרי המולד‪ ,‬ונמצא שאם המולד‬ ‫בפחות מז' נקיים‪ ,‬כדי שתצא מידי זיבה‪.‬‬ ‫שצריך פשוטה לפני ואחרי התרועה דבאחד הקדים התקיעה‬ ‫היה בכ"ח אלול אחרי שעה שישית רואים אותו רק בכ"ט אלול‪ ,‬אבל מתני'‬ ‫ובשני הקדים התרועה‪ ,‬אמנם כל אחת נחשבת בפני עצמה‪,‬‬ ‫ח‪ :‬וכל זה לענין קרבן‪ ,‬אבל לבעלה מותרת בכל האופנים מיירי כשהמולד דאשתקד היה לפני ראש השנה אחרי י"ח שעות‪ ,‬וא"כ‬ ‫דכתיב "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו"‪ ,‬ולרבי‬ ‫הוא נראה גם לבני בבל באותו יום‪.‬‬ ‫אחרי ז' נקיים‪.‬‬ ‫יהודה שם אין זה אלא לסימנא בעלמא שיתקהלו‪ ,‬ולא לשום ראש חודש אע"ג דאיקרי מועד אין גומרים בו את ההלל אע"ג דכתיב בהו "ושמחת בכל הטוב"‪ ,‬לא כתיב בהו "טוב‬ ‫לפי שמותר במלאכה‪ ,‬וכתיב "השיר יהיה לכם כליל לבב"‪( ,‬ולומדים גזירה שוה טוב טוב מהכא שהביכורים‬ ‫מצוה‪.‬‬ ‫טעונים שירה (שאומרים "ארוממך ד' כי דיליתני" כדאיתא במתני'‬ ‫לרבי יהודה אין בין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה ולא התקדש חג" שרק במקודש לחג טעון שירה‪.‬‬ ‫בביכורים‪ .‬רש"י‪ .‬וי"מ (תוד"ה מנין) שהשיר של ארוממך אינו אלא‬ ‫כלום‪- ,‬שלא ישהה ויפסיק ביניהם כלל‪ ,‬אלא יהיו בבת אחת סמוכות זו‬ ‫לזו‪ ,‬דחדא מצוה היא ולא בעי אפסוקי‪ ,‬משא"כ לרבנן‪ .‬ולרבי יוחנן ראש השנה ויום הכיפורים אע"ג דאיקרו מועד ואסורים לשמחה‪ ,‬ורב מתנה אמר שיש שיר לחובה)‪ ,‬והיינו כשמביא ענבים‬ ‫במלאכה אין אומרים בהם הלל‪ ,‬כיון שהקב"ה יושב על כסא ודרכם (לרש"י הכונה שהביא ענבים לעזרה ודרכם‪ ,‬ולתוס' (שם) אם דרך‬ ‫אם שמע ט' תקיעות בט' שעות ששהה שעה בין כל אחת ואחת‬ ‫יצא‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אין) שגם לרבנן אסור להפסיק באמצע הדין וספרי חיים ומתים פתוחים לפניו‪ .‬אבל מלאכי השרת את הענבים לפני שהביאם לעזרה‪ ,‬מביאים את היין לכתחילה)‪ ,‬אבל על‬ ‫אומרים שירה‪ ,‬ולכן אין לדלג 'והחיות ישוררו וכרובים יפארו'‪ .‬תוד"ה‬ ‫פירות לא‪ ,‬דאין אומרים שירה אלא על היין‪ ,‬ואין מביאים‬ ‫התקיעות‪ ,‬וממילא אין להפסיק בין שברים לתרועה‪ ,‬שהרי עושים אותם אמרו‪.‬‬ ‫משקין לביכורים‪ .‬לתוס' (שם) איידי דתיקנו שירה ביין תיקנו שירה‬ ‫יחד כיון שיש צד שתרועה היא גנוחי גנח וילולי יליל יחד‪ ,‬וממילא אם‬ ‫נאנס ואינו יכול לעשות את התרועה צריך לחזור לשברים‪ .‬והא דאמרינן חנוכה אע"ג שלא נקרא מועד ומותר במלאכה אומרים בו בכל הביכורים של ז' המינים)‪.‬‬ ‫בשבת (ל"ה‪ ):‬שהיו מפסיקים בין התקיעות של ערב שבת‪ ,‬שאני התם הלל בגלל הנס‪.‬‬ ‫לחזקיה ילפינן מדכתיב "וכנניהו שר הלוים יסר במשא" אל‬ ‫שכך תיקנום‪ ,‬דכל אחת היא סימן לדבר אחר‪ ,‬ולהכי לא הוי הפסק‪.‬‬ ‫פורים אע"פ שהיה בו נס אין אומרים בו הלל‪ .‬לרב יצחק תקרי יסר אלא ישיר‪.‬‬ ‫אין פוחתים משני נבלים לשני לוים‪ ,‬ולא מוסיפים על ששה ‪ -‬הטעם מפני שאחר שנכנסו לארץ אין אומרים הלל על נס לרבי יוחנן ילפינן מדכתיב "עבודת עבודה" – עבודה (‪-‬‬ ‫שהיה בחו"ל (משא"כ יציאת מצרים שהיתה לפני שנכנסו שירה) שטעונה עימה עבודה אחרת ‪-‬קרבן‪ ,‬שאין השירה נאמרת‬ ‫לא איתפרש טעמא‪.‬‬ ‫לארץ)‪ .‬ולרב נחמן קריאת המגילה זו הלל (אבל על נס אלא על היין של נסכי קרבן‪ ,‬דכתיב "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם"‪.‬‬ ‫שבחו"ל כיון שגלו אומרים עליו הלל)‪ .‬ולרבא הטעם משום לרב יצחק ילפינן מדכתיב "שאו זמרה ותנו תוף כינור נעים‬ ‫החלילים שניגנו בהם במקדש‬ ‫עם נבל"‪.‬‬ ‫דאכתי עבדי אחשוורוש אנן‪.‬‬ ‫י"ב ימים בשנה היו מנגנים בחליל לפני המזבח בעת שירת ההלל‬ ‫על הקרבן‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫לרב נחמן בר יצחק ילפינן מדכתיב "ישאו קולם ירונו בגאון‬ ‫אין פוחתים משני חלילים‪ ,‬ולא מוסיפים על י"ב שאם רוצים כלים שהיו במקדש‪ -‬במקדש היה אבוב מימי משה של‬ ‫ד' צהלו מים" – יצהלו בשיר בית המקדש יותר מצהלת ים סוף‪.‬‬ ‫קנה חלק (‪-‬קלוף) ודק (‪-‬גילדו דקה)‪ ,‬וקולו ערב‪ ,‬וציפוהו זהב‬ ‫עושים י"ב כנגד י"ב ימים שהחליל מכה לפני המזבח‪.‬‬ ‫לתנא דברייתא ילפינן מדכתיב "בכתף ישאו" ו"ישאו" היינו‬ ‫ולא היה קולו ערב עד שנטלו ציפויו‪ .‬וכן היה במקדש צלצול‬ ‫שירה דכתיב "שאו זמרה ותנו תוף" וכתיב "ישאו קולם‬ ‫החליל היה עשוי מקנה לפי שקולו ערב‪ ,‬ולא ממתכת‪.‬‬ ‫(שני כלים שמכים זה על זה וקולם דק) של נחושת שהיה קולו ערב‬ ‫ירונו"‪.‬‬ ‫היו מסיימים בחליל אחד שהיה מאריך אחרי שהשני סיים‪ ,‬מפני ונפגם‪ ,‬ותיקנוהו אומנים מאלכסדריא של מצרים ולא היה‬ ‫לחנניה בן אחי רבי יהושע ילפינן מדכתיב "משה ידבר‬ ‫קולו ערב עד שנטלו את תיקונו‪ .‬וכן היתה במקדש מכתשת‬ ‫שכך זה יפה יותר‪.‬‬ ‫והאלוקים יעננו בקול" כאן נצטווה על עסקי קול שהיה מצווהו‬ ‫מי היה מנגן בחליל‪ -‬לר"מ עבדי כהנים היו מנגנים (‪-‬מכים של נחושת לפטם בה את הבשמים (‪-‬לכתוש את סממני‬ ‫לשורר‪ ,‬שמשה היה לוי‪.‬‬ ‫הקטורת) והיה קולה צלול ומפטמת את הבשמים יפה ונותנת בהם ריח‪,‬‬ ‫שהיו נקבים בחליל ומכה עליהם כדי להנעים את הקול) בחליל‪ ,‬ולרבי‬ ‫וכדמצינו שהקול יפה לבשמים‪ ,‬ונפגמה‪ ,‬ותיקנוה אומנים‬ ‫י"א‪ :‬לרב אשי ילפינן מדכתיב "למחצצרים ולשוערים‬ ‫יוסי ממשפחות בית פגרים ובית צפריא שהיו מעמאום‪ ,‬והיו‬ ‫מאלכסדריא של מצרים‪ ,‬ולא היתה כותשת יפה עד שנטלו‬ ‫להשמיע קול אחד"‪.‬‬ ‫משיאים לכהונה שהיו ישראלים מיוחסים‪ ,‬ולרבי חנינא בן‬ ‫את תיקונה‪ .‬ועל הצלצל והמכתשת אמר דוד (התוס' גורסים‬ ‫לרבי יונתן ילפינן מדכתיב "ולא ימותו גם הם גם אתם" שגם‬ ‫אנטיגנוס היו לוים‪ .‬ולכו"ע עיקר שירה בפה (י"א‪ ,).‬והכלי‬ ‫ועליהם אמר קרא) "נחושת ממורט" דק שיכולים לקפלה‪" ,‬נחושת‬ ‫הלוים כמו הכהנים שייכים בעבודת מזבח‪.‬‬ ‫הוא לבסומי קלא‪ ,‬ומדינא בעבדים סגיא‪ ,‬ר"מ סבר שאין‬ ‫מרוק" מבריק‪ ,‬ועליהם כתיב "וכלי נחושת מוצהב שנים‬ ‫מעלים מהדוכן לא ליוחסין‪ ,‬ולא למעשרות להחזיקם בחזקת‬ ‫כהן או לוי ששינה עבודתו‪-‬‬ ‫חמודות כזהב"‪ ,‬י"מ שכל אחד היה שקול כשנים של זהב‪,‬‬ ‫לוים‪ ,‬ולכן עבדים כשרים‪ ,‬ולרבי יוסי מעלים מהדוכן ליוחסין‬ ‫וי"א ששניהם שקולים כאחד של זהב‪ .‬ולרבי נתן היו שני‬ ‫כהן שעבד עבודת לוי כגון ששר‪ ,‬או לוי שעבד עבודת כהן ‪-‬‬ ‫ולא למעשרות‪ ,‬ולכן היו ישראלים מיוחסים‪ ,‬ולרבי חנינא בן‬ ‫כלים מכל אחד‪ .‬והשילוח היה מקלח מים ומקום הנביעה היה‬ ‫שעבד על המזבח‪ ,‬חייבים מיתה‪ ,‬דכתיב "ולא ימותו גם הם גם‬ ‫אנטיגנוס מעלים מהדוכן בין ליוחסין ובין למעשרות‪ ,‬ולכן‬ ‫רחב כאיסר‪ ,‬וציווה המלך והרחיבוהו ונתמעטו מימיו עד‬ ‫אתם" – אתם בשלהם או הם בשלכם במיתה‪.‬‬ ‫היו צריכים דווקא לוים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה לא) שתנא דמתני'‬ ‫שחזרו ומיעטוהו‪ ,‬לקיים מה שנאמר "אל יתהלל החכם‬ ‫שאומר שהחליל מנגן בי"ב ימים‪ ,‬והיינו גם ביו"ט‪ ,‬סובר כרבי יוסי ברבי‬ ‫הלוים היו חלוקים למשוערים ולמשוררים‪ .‬לאביי משורר ששיער‬ ‫בחכמתו" וכו'‪ ,‬שחכמתו אינה אלא מקלקלת‪ ,‬דכלי מקדש ראשון‬ ‫יהודה (סוכה נ"א‪ ).‬שעיקר שירה בכלי‪ ,‬דאם עיקר שירה בפה‪ ,‬מבואר‬ ‫חייב מיתה‪ ,‬דכתיב "והזר הקרב יומת"‪ ,‬ולא מיירי בזר ממש‬ ‫נעשו על פי הגבורה‪.‬‬ ‫(שם) שהכלי אינו דוחה שבת ויו"ט‪.‬‬ ‫כלי השיר שבמקדש‪ -‬לא היה במקדש הרדולים –(טבלא כגון ישראל‪ ,‬דכבר כתיב חדא זימנא‪ .‬והגמרא מקשה מדאיתא‬ ‫היו מכים בנקבי החליל לפני המזבח בעת הקרבה יחד עם שירת‬ ‫גורגדנא‪ .‬רש"י גוס הרדוליס‪ ,‬והיינו זוג וענבל שזה פעמון‪ .‬והתוס' בברייתא שמשורר ששיער או משוער ששורר אינם במיתה‬ ‫הלוים י"ב ימים בשנה‪ ,‬והם בשחיטת פסח ראשון ושני‪,‬‬ ‫גורסים הרדווליס‪ ,‬והיינו עוגב)‪ ,‬מפני שקולו עב ומבלבל את אלא באזהרה (‪-‬לא איתפרש לן רש"י‪ .‬ורבינו מנחם (תוד"ה מיתיבי)‬ ‫ביו"ט ראשון של פסח ועצרת‪ ,‬ובח' ימי החג (ובשאר ימים היו‬ ‫הנגינה כשקול זה היה מסיים‪ .‬והיתה מגריפה במקדש (לגרוף בה כתב דכתיב "לשמור משמרת ועבודה לא יעבוד" וכתיב "ככה תעשה‬ ‫את דשן המזבח‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' היתה גם מגריפה מיוחדת לשיר)‪ ,‬ובה ללוים במשמרותם")‪ .‬והגמרא מתרצת שזה מחלוקת תנאים‪,‬‬ ‫נבלים וצלצל וכינורות)‪ ,‬לפי שבימים אלו היחיד גומר את ההלל‪,‬‬ ‫והיו הלוים משוררים בפה את ההלל‪ ,‬והחלילים מחללים‪ ,‬ובשאר ימים היו‬ ‫עשרה נקבים שכל אחד מהם מוציא י' מיני זמר‪ ,‬דבכל נקב כדמצינו שר' יהושע בר חנניה הלך לסייע בהגפת דלתות‬ ‫נבלים וצלצל וכינורות בזמן השיר המפורש בר"ה (ל"א‪ ).‬באחד בשבת‬ ‫היה קנה אחד ובכל קנה היו י' נקבים‪ ,‬נמצא שהוציאה מאה מיני זמר‪ ,‬אצל ר' יוחנן בן גודגדא ששניהם היו לוים‪ ,‬אמר לו‪ ,‬בני‪ ,‬חזור‬ ‫מזמור לד' הארץ ומלואה‪ ,‬ובשני גדול ד' ומהולל‪ ,‬וכן כולם‪.‬‬ ‫ובמתניתא תנא שכל נקב היה מוציא מאה מיני זמר (וסימנך לאחוריך‪ ,‬שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים‪,‬‬ ‫חליל היינו אבוב‪ ,‬ונקרא חליל משום דחלי קליה מתוק קולו‬ ‫ולכאורה ר' יוחנן סבר שיש בזה חיוב מיתה כשעושה לבדו‪,‬‬ ‫מתניתא גוזמא)‪ ,‬ורוחבה אמה וגובהה אמה‪.‬‬ ‫לשמוע‪( .‬י‪.):‬‬ ‫וגזרו רבנן שלא יסייע כדי שלא יבוא לעשות לבדו‪ ,‬ורבי יהושע‬ ‫סובר שגם כשעושה לבדו אינו אלא באזהרה ולא גזרו רבנן‬ ‫שירה על הקרבן‬ ‫באלו ימים גומרים את ההלל‬ ‫שלא יסייע‪ .‬והגמרא דוחה שי"ל שלכו"ע אינו אלא באזהרה‪,‬‬ ‫מצוה שישירו הלוים בבית המקדש‪ ,‬וזמן השירה הוא בזמן ניסוך‬ ‫ונחלקו אם גזרו חכמים שלא יסייע או לא‪.‬‬ ‫היין ובעולות של ציבור‪ ,‬ובכל יום היו שרים שיר של אותו יום‬ ‫י"ח ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל הם‪ :‬ח' ימי החג‪,‬‬ ‫(כמבואר בראש השנה ל"א‪ ,).‬ובראשי חדשים וימים טובים היו‬ ‫ח' ימי חנוכה‪ ,‬יו"ט ראשון של פסח‪ ,‬יו"ט ראשון של עצרת‪,‬‬ ‫שירה בעולת נדבת ציבור‪ -‬עולת נדבת ציבור כגון קיץ‬ ‫שרים את ההלל‪ ,‬ובזמן שירת הלוים היו מנגנים בכלי נגינה‪.‬‬ ‫(ולא חשיב ערב פסח‪ ,‬משום שזה היה רק במקדש‪ .‬תוד"ה שמונה)‪.‬‬ ‫המזבח הבאה מן השופרות שנותנים בהם מעות מותר חטאת ומותר‬ ‫ובגולה גומרים גם ביו"ט שני של שמיני עצרת ופסח‬ ‫י"א‪ .‬לר"מ השיר מעכב את הקרבן (והיינו את הניסוך‪ ,‬ולא את אשם‪( ,‬אבל עולת יחיד אפילו לחובתו אינה טעונה נסכים‪ .‬תוד"ה עולת)‬ ‫ושבועות‪.‬‬ ‫הקרבן עצמו‪ ,‬שהרי השיר הוא בשעת ניסוך והניסוך לא מעכב את הקרבן‪ ,‬אינה טעונה שירה‪ ,‬דכתיב "ותקעתם בחצוצרות (והיינו שירה) על‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה י"ח) שאין הכונה שבשאר ימים קורין הלל בדילוג‪ ,‬אלא‬ ‫דאדם מביא זבחו היום ונכסים מכאן ועד ארבעה ימים‪ .‬תוד"ה השיר)‪ ,‬עולותיכם ועל זבחי שלמיכם" – מקיש עולה לשלמים ושלמים‬ ‫הכונה בשאר ימים אין חובה לאומרו כלל‪ ,‬ומה שאנו אומרים אותו אינו‬ ‫דכתיב "ואתנה את הלוים וכו' ולכפר" ולוים משוררים הם‪ – ,‬לעולה לענין שירה‪ ,‬שכמו שעולה תמיד היא קדשי קדשים‪ ,‬אף‬ ‫אלא מנהג בעלמא‪ ,‬ואינו חובה כמו בי"ח ימים‪ ,‬ומ"מ אומר ר"ת שצריך‬ ‫מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת‪ .‬ולרבנן שירה לא שלמים דווקא בקדשי קדשים ואין לך שלמים שהם קדשי קדשים‬ ‫לברך עליו‪( ,‬וכדמשמע מברכות (י"ד‪ ):‬דאמר רבא הילכתא י"ח ימים‬ ‫אלא כבשי עצרת שהם שלמי ציבור‪ ,‬ומה שלמים האמורים כאן לגבי‬ ‫מעכבת‪ ,‬והפסוק מלמד שהשירה ביום כמו הכפרה‪.‬‬ ‫שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו‬ ‫פוסק‪ ,‬ימים שאין היחיד גומר בהן ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק‪ ,‬ואם‬ ‫שיר וכנ"ל קבוע להם זמן בעצרת‪ ,‬אף עולה קבוע לה זמן לאפוקי‬ ‫מנין לעיקר שירה מן התורה‪-‬‬ ‫אין מברכין עליו לא חשיב הפסקה‪ ,‬ועוד דאפילו מפני רשות יפסיק‪ ,‬ואין‬ ‫נדבת ציבור שלא קבוע לה זמן‪.‬‬ ‫לגמרא צד שמותר להפסיק אלא מפני היראה והכבוד)‪ ,‬ואף דאיתא‬ ‫לשמואל ילפינן שירה מדכתיב "ושרת בשם ד' אלוקיו"‪,‬‬ ‫ושירות שבשם (‪-‬שמזכירים בו שם שמים) היינו שירה‪ .‬ואין לומר לריש לקיש אומרים שירה שלא על הקרבן‪ ,‬ושאני עולת‬ ‫בסוכה (מ"ד‪ ):‬שאין מברכים על מנהג‪ ,‬הני מילי טלטול דמנהג כמו ערבה‪,‬‬ ‫אבל אקריאה דמנהג מברכים‪ .‬ולר"ח יחיד לא יברך בתחילה‪ ,‬ואם בירך‬ ‫דהיינו נשיאות כפים‪ ,‬דכתיב "לשרתו ולברך"‪ ,‬ומבואר נדבה שלא אומרים עליה שיר כלל דנפיק מיניה חורבה שאם עולת‬ ‫בתחילה מברך גם בסוף‪ .‬והתוס' פוסקים כר"ת שטוב שגם יחיד יברך‬ ‫נדבה תהיה רשות יאמרו שגם עולת חובה היא רשות‪.‬‬ ‫שברכה אינה שירות‪.‬‬ ‫בתחילה‪ ,‬שאף שאינו מחויב בדבר יכול לברך‪ ,‬כמו שנשים מברכות על‬ ‫לרב מתנה ילפינן מדכתיב "תחת אשר לא עבדת את ד' כתיב "ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח ובעת החל‬ ‫נטילת לולב‪.‬‬ ‫י‪ :‬בחג גומרים את ההלל בכל יום מפני שהימים חלוקים אלוקיך בשמחה ובטוב לבב"‪ ,‬ושירה היא עבודה שבשמחה העולה החל שיר ד' והחצוצרות ועל ידי כלי דוד מלך‬ ‫ובטוב לבב‪ .‬ואין לומר דהיינו דברי תורה‪ ,‬דאף שנקראו ישראל"‪ ,‬ולשון "ויאמר" משמע שהיה נמלך‪ .‬רב יוסף רצה לומר‬ ‫בקרבנותיהם ‪-‬שפרי החג מתמעטים והולכים‪ ,‬משא"כ בפסח‪.‬‬ ‫"משמחי לב" לא נקראו טוב‪( ,‬ואף דכתיב "לקח טוב נתתי לכם" שהספק היה בעולת ראש חודש של מוסף אם הוקבע ראש‬ ‫שבת אע"פ שחלוקה בקרבנותיה אין גומרים בה את ההלל‪ ,‬ו"טוב לי תורת פיך"‪ ,‬טוב שסמוך לשמחה ומשמעותו לשון שמחה‪ ,‬לא חודש‪ ,‬והגמרא דוחה שזה היה "ביום ששה עשר לחודש‬ ‫איקרי‪ ,‬וכן לא נאמר בהם טוב סמוך ללב‪ .‬תוד"ה משמח)‪ .‬וביכורים הראשון"‪ .‬ורמי בריה דרב ייבא רצה לומר שהספק היה‬ ‫מפני שאינה נקראת מועד‪.‬‬ ‫אין פוחתין‪...‬‬ ‫הת"כ לבנין הבית היתה בשמיטה הרביעית ליובל הבא‪,‬‬ ‫בכבש הבא עם העומר שהוא עולת חובה בט"ז ניסן‪ ,‬אם הוקבע‬ ‫ובמוצאי שביעית חרב הבית‪ .‬אבל לרבנן ששנת היובל אינה‬ ‫ר"ח בזמנו או לא‪ ,‬שהרי יכולים לראות מתי עשו פסח ומתי‬ ‫אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים ממום בלשכת‬ ‫עולה ליובל הבא‪ ,‬א"כ ת' שנים הם ח' יובלות‪ ,‬והשנה הת"כ‬ ‫אכלו מצה‪ .‬אלא לא נמלך בגלל ספק‪ ,‬דודאי הוקבע ר"ח בזמנו‪ ,‬אלא‬ ‫הטלאים‪ ,‬כדי שבת וב' ימים טובים של ר"ה‪ .‬ואין הכונה‬ ‫היא שנה שישית לשמיטה‪ ,‬ובשנה השביעית חרב הבית‪( ,‬דבית שני‬ ‫בגלל שדרך שליח ציבור להמלך ולקבל רשות להתפלל‪ ,‬וא"כ י"ל‬ ‫שצריך שיהיו ששה כדי שאם שבת וראש השנה יגיעו יחד‬ ‫חרב בשנת תכ"א לבניינו‪ ,‬אבל בית ראשון חרב בשנת ת"י לבניינו‪ .‬תוד"ה‬ ‫דאיירי קרא בעולת חובה של תמיד של כל יום‪.‬‬ ‫הטלאים המבוקרים יספיקו לימים אלו שלא יוכלו לבקר בהם‪,‬‬ ‫הוה ליה)‪.‬‬ ‫והא דתניא שישראל מנו י"ז יובלות עד גלות בבל‪ ,‬שבית שהרי בימים אלו מקריבים גם מוספין‪ ,‬אלא התנא מדבר רק‬ ‫כשחרב הבית בראשונה זה היה תשעה באב שחל במוצאי‬ ‫על התמידין‪ ,‬ונקט שבת וימים טובים לסימנא בעלמא (שלא‬ ‫שבת (‪-‬אחד בשבת) וזה היה מוצאי שביעית (‪-‬בשנה השמינית)‪,‬‬ ‫ראשון נבנה ת"מ שנים אחרי שנכנסו לארץ וחרב אחרי ת"י שנים‪ ,‬והרי‬ ‫והיתה אז משמרת יהויריב‪ ,‬וכהנים ולוים עמדו על דוכנם‬ ‫תטעה בגירסא לומר ארבעה או חמשה‪ ,‬דלג' ימים צריך ששה תמידים‪.‬‬ ‫ל"א סימנא בעלמא לדין שתמיד צריך ביקור ג' ימים‪ ,‬כמו שכשחל ראש‬ ‫היובל‬ ‫לא מנו שמיטין ויובלות משעת כניסתם לארץ‪ ,‬דא"כ‬ ‫ואמרו שירה ‪" -‬וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם"‪,‬‬ ‫לא יוצא "בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר"‪ ,‬השנה בימים ראשון ושני מבקרים את התמיד של יום שלישי בערב שבת‪.‬‬ ‫ולא הספיקו לומר "יצמיתם ד' אלוקינו" עד שבאו אויבים‬ ‫ובהכרח שהתחילו למנות אחרי שבע שכבשו ושבע וכתבו התוס' (ד"ה מאי) שבמנחות (מ"ט‪ ):‬מוכיח שזה לסימנא בעלמא‬ ‫ממה שמספיק שש‪ ,‬והרי צריך עוד אחד לתמיד של שחר שאחרי שבת‬ ‫וכבשום‪ .‬וכן היה בשניה‪ .‬דמגלגלין זכות ליום זכאי ‪-‬בניסן‬ ‫שחילקו‪ ,‬וממילא היובל יוצא י"ד שנה אחרי החורבן וכנ"ל‪.‬‬ ‫נגאלו ובניסן עתידים להגאל‪ ,‬וחובה ליום חייב‪ .‬הגמ' מבארת‬ ‫אם ר"ה חל בימים חמישי ושישי)‪ ,‬והיינו כבן בג בג דס"ל שתמיד‬ ‫אבל לרבי יהודה ששנת היובל עולה למנין היובל הבא‪ ,‬בי"ז טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה‪ ,‬דיליף מפסח מצרים‪,‬‬ ‫שהשירה היתה על עולת חובה‪ ,‬דאף שבי"ז בתמוז בטל‬ ‫יובלות יש עוד י"ז שנה‪ ,‬וא"כ קשה דנמצא שהחורבן היה דבשעת חינוך נתנו שם שמונה טלאים מבוקרים‪ ,‬ובכל יום נוטלים שנים‬ ‫התמיד שלא היו להם כבשים מחמת שהיה מצור על ירושלים ואין יוצא‬ ‫בשנה השלישית לשמיטה‪( ,‬ועוד קשה מהפסוק ביחזקאל שאומר שכבר עברו עליהם ד' ימים מלבד יום השחיטה (דומיא דפסח מצרים‬ ‫ובא‪ ,‬נזדמן להם באקראי בן בקר שאינו ראוי לתמיד וראוי לעולת‬ ‫שביקרוהו בעשור לחודש ושחטוהו בי"ד)‪ ,‬וששה דקתני במתני' הכונה‬ ‫נדבה‪ ,‬וכן השיר הנ"ל אף שהוא שייך ליום רביעי נזדמן להם שהיובל היה י"ד שנה אחרי החורבן‪ .‬תוד"ה אלא)‪.‬‬ ‫שצריך שתמיד ישארו ששה אחרי שנוטלים שנים לפני שמבקרים שנים‬ ‫חדשים‪ ,‬ואח"כ קודם הלילה מבקרים שנים חדשים ונותנים שם‪ .‬וי"מ‬ ‫וצ"ל שהשנים שהגלה סנחריב את עשרת השבטים עד‬ ‫לאומרו‪.‬‬ ‫שבשעת חינוך נתנו שם ששה שהיו מבוקרים ד' ימים קודם לכן‪ ,‬וביום‬ ‫שהחזירם ירמיה לא נמנו ליובל‪ ,‬שהרי חזרו בשנת י"ח ליאשיהו‪,‬‬ ‫הראשון נטלו שנים לתמידים ונתנו שנים תחתיהם וביקרום‪ ,‬וכך בכל יום‬ ‫י"ב‪ .‬הגמ' מסתפקת אם אומרים שירה כשמביאים נסכים ויאשיהו מלך ל"א שנה‪ ,‬נמצא משנת י"ח עד שנת ל"א י"ד שנה‪ ,‬ועוד י"א‬ ‫נוטלים שנים מהמבוקרים שכבר הגיע היום הרביעי לביקורם ומביאים‬ ‫בפני עצמם (כגון שהביאו קרבן ציבור בלי נסכים ולמחר הביאו נסכים‪ .‬שנה ליהויקים ויהויכין‪ ,‬ועוד י"א שנה לצדקיהו‪ ,‬הרי ל"ו שנים‪ ,‬ואז חרב‬ ‫וכתבו התוס' (ד"ה נסכים) שקרבן יחיד אינו טעון שירה אפילו אם הביא הבית‪ .‬וי"ג ששלש שנים מאז שהגלה אותם סנחריב עד שהחזירם ירמיהו שנים חדשים‪ .‬והקשה רש"י שהרי צריך שיהיו מבוקרים ד' ימים מלבד‬ ‫את הנסכים עם הקרבן‪ .‬וכן כשמקריב נסכים בלילה אין שירה בלילה)‪ ,‬אינם מן החשבון‪ ,‬והיינו ג' שנים שצר סנחריב שלא היה להם פנאי לחרוש יום השחיטה וכנ"ל‪.‬‬ ‫כיון דאין אומרים שירה אלא על היין‪ ,‬או שאין אומרים‪ ,‬ולזרוע‪ ,‬לא מנו שמיטין ויובלות‪ ,‬ואף שירמיהו החזירם רק אחרי יותר אפשר להוסיף בלשכת הטלאים כמה טלאים מבוקרים‬ ‫מתשעים שנה‪ ,‬כוונת הגמרא שג' שנות המצור שבסופם גלו עד שהשיבם שירצו‪.‬‬ ‫משום דבעינן אכילה ושתיה ‪-‬קרבן ונסכים‪.‬‬ ‫ירמיהו אינם מן החשבון‪ .‬ורש"י מקשה על ביאור זה כמה קושיות‪ .‬וגם‬ ‫י"ג‪ :‬אין פוחתין משתי חצוצרות וט' כנורות‪ ,‬ואפשר‬ ‫התוס' (ד"ה הנך שני) חולקים על פירוש זה‪.‬‬ ‫למנות‬ ‫חזרו‬ ‫וכשחזרו‬ ‫מלמנות‬ ‫הקשו התוס' (שם) שאם כשגלו פסקו‬ ‫שנת החורבן למנין השמיטין‬ ‫להוסיף כמה שירצו‪ ,‬והיינו ק"כ חצוצרות דכתיב "ועמהם‬ ‫מתחילה‪ ,‬א"כ אין ראיה שלא מנו בשנות הכיבוש והחלוקה‪ .‬ותירצו‬ ‫בית ראשון נבנה ‪ 480‬שנה לאחר יציאת מצרים‪ ,‬והיה קיים ‪410‬‬ ‫שבאמת לרבי יהודה ששנת היובל עולה למנין השמיטה הבאה אין ראיה‪ ,‬כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות"‪ .‬לפירוש ראשון של‬ ‫שנים עד שנחרב‪ .‬כ‪ 270‬שנה לאחר בניינו הגלה שלמנאסר מלך‬ ‫אבל לרבנן שמונים שמיטה רק אחרי היובל‪ ,‬כיון שהשמיטה נהגה גם התוס' (ד"ה ומוסיפין) ניתן להוסיף גם יותר מק"כ‪ ,‬וכוונת הגמרא שעד‬ ‫אשור את עשרת השבטים‪ ,‬ובסוף ימי הבית החזיר ירמיהו את‬ ‫בשנים אלו‪ ,‬מנו את היובלות כדי לשמר את חשבון השמיטות‪ ,‬ולדבריהם ק"כ יש בזה הידור מצוה‪ ,‬דאשכחן בקרא שחיפשו ק"כ כהנים‪ .‬ולפירוש‬ ‫עשרת השבטים‪ .‬י"א שנה לפני החורבן הגלה נבוכדנצר את יהויכין‬ ‫השני של תוס' אין להוסיף יותר מק"כ מפני שזה מערבב את הקול‪,‬‬ ‫יש ראיה שלא מנו בשנות הכיבוש והחלוקה‪.‬‬ ‫המלך עם החרש והמסגר ויחזקאל הנביא‪ ,‬ואח"כ נחרב הבית‪.‬‬ ‫דאשכחן בקרא שעד ק"כ לא חוששים לערבוב הקול‪.‬‬ ‫שבעים שנה לאחר החורבן נבנה הבית השני‪ ,‬שעמד ‪ 420‬שנה‪ ,‬עד‬ ‫וללישנא בתרא לרבנן חורבן בית שני לא היה במוצאי‬ ‫הצלצל היה אחד‪ ,‬דכתיב "ואסף (‪-‬שם הלוי) במצלתיים‬ ‫שנחרב ע"י טיטוס‪.‬‬ ‫שביעית‪ ,‬והא דקתני 'וכן בשניה' זה נאמר על שאר הדברים‬ ‫הלוים‬ ‫שרו‬ ‫שירה‬ ‫איזה‬ ‫המספרת‬ ‫ברייתא‬ ‫הגמרא‬ ‫לעיל י"א‪ :‬הביאה‬ ‫משמיע"‪ ,‬ואף ש"מצלתיים" היינו שנים‪ ,‬כיון שזו עבודה‬ ‫שהחורבן היה בתשעה באב ובמוצאי שבת‪ ,‬כמו שמה שנאמר‬ ‫בזמן החורבן‪ ,‬עוד מבואר שם שחורבן בית ראשון ושני היו בשנה‬ ‫אחת באדם אחד שאין אחד מועיל בלא חבירו כיון שמכים בזה על זה‬ ‫שהחורבן היה בזמן משמרת יהויריב לא שייך בבית שני‪,‬‬ ‫השמינית לשמיטה‪ ,‬והגמרא להלן מחשבת דבר זה לפי מנין‬ ‫קראם התנא אחד‪.‬‬ ‫השמיטין והיובלות בבית ראשון ובבית שני‪ ,‬ופסוקים השייכים‬ ‫(שהרי עלו מהגולה בימי עזרא משמרות ידעיה וחרים פשחור‬ ‫ואימר‪ ,‬ובסדר זה עבדו בבית ראשון‪ ,‬והנביאים חילקום לכ"ד אין פוחתין מי"ב לוים עומדים על הדוכן‪ ,‬כנגד ט' כנורות‬ ‫לענין זה‪.‬‬ ‫משמרות‪ ,‬ולא היו יודעים מי יעבוד אחרי מי‪ ,‬וכתבו שם הכ"ד משמרות וב' נבלים וצלצל אחד‪ ,‬דכתיב "הוא ואחיו ובניו שנים עשר"‪,‬‬ ‫לרבי יוסי חורבן בית ראשון היה במוצאי שביעית‪.‬‬ ‫בכ"ד פתקים ובללום ונתנום בקלפי‪ ,‬וכיוון ידעיה ברוח הקודש (אבל בחצוצרות כהנים היו תוקעים‪ .‬תוס' י‪ :‬ד"ה אין)‪ .‬ומוסיפים כמה‬ ‫הגמ' מחשבת דבר זה לפי סדרי המאורעות המוזכרות‬ ‫וזכה בגורל עם חבריו שחזר והכניס ידו ונטל איגרת‪ ,‬עד שש פעמים‪ ,‬שירצו‪.‬‬ ‫בספרי הנביאים ובחז"ל‪.‬‬ ‫להיות ראשון וכן עלו אח"כ בסדר הזה חרים וחבריו ופשחור אין לוי קטן נכנס לעזרה לשום עבודה כגון לכבד את העזרה‬ ‫זמן חורבן בית ראשון‪ -‬כתיב "בעשרים וחמש שנה‬ ‫וחבריו ואימר וחבריו‪ ,‬ויהויריב שוב לא עלה‪ ,‬ותיקנו שאפילו אם ולהגיף את הדלתות אלא בשעת שירת הלוים על הדוכן שאז‬ ‫לגלותינו (גלות יהויכין והחרש והמסגר שיחזקאל היה מהם‪,‬‬ ‫יהויריב שהיה ראש המשמרות יעלה לא ידחה ידעיה נכנסים לוים קטנים לשורר עמהם‪ ,‬ולא היו אותם קטנים משוררים‬ ‫שהיתה י"א שנה לפני החורבן)‪ ,‬בראש השנה בעשור‬ ‫ממקומו אלא יהויריב יהיה טפל לידעיה‪ .‬דעת התוס' (ד"ה בנבל וכינור אלא בפה‪ ,‬כדי לתבל את הנעימה של הלוים‬ ‫לחודש (והיינו היובל שראש השנה שלה הוא ביום הכיפורים שבי"ד‬ ‫שאפילו) שאין ראיה לומר שיהויריב לא עלה‪ ,‬והקנס היה שגם אם יעלה הגדולים ע"י קולם הדק‪( ,‬ואף לרבי יהודה שאומר שהכנור‬ ‫תוקעים בשופר ונפטרים עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהם‪ ,‬ואז‬ ‫במקדש היה של ז' נימין דכתיב "שובע שמחות את פניך"‬ ‫הוא ישמש תחת השם של המשרות שכבר נקבעו)‪.‬‬ ‫נראית שהיא יובל‪ ,‬שהרי סתם ראש השנה הוא באחד לחודש)‪,‬‬ ‫י"ג‪ .‬ורב אשי מיישב שבאמת 'וכן בשניה' קאי על מוצאי שביעית אל תיקרי שובע אלא שבע‪ ,‬ושל ימות המשיח של ח' נימין‬ ‫בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר"‪ .‬ולכאו' מבואר‬ ‫ואליבא דרבנן‪ ,‬ודקשיא לך שלפי החשבון חורבן הבית היה בשביעית‪ ,‬צ"ל דכתיב "למנצח על השמינית" והיינו על הנימא השמינית‪,‬‬ ‫שהיובל היה י"ד שנה אחרי החורבן‪ ,‬ונמצא שהחורבן היה‬ ‫שרק ו' שנים אחרי בנין בית שני עלה עזרא וקידשו‪ ,‬ורק מאז ושל עולם הבא י' נימין דכתיב "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון‬ ‫בשביעית עצמה‪ .‬וצ"ל שהכונה י"ד שנה אחרי השנה של‬ ‫התחילו למנות שמיטין ויובלות‪ ,‬ונמצא שמנו שמיטין ויובלות בכנור" ואומר "הודו לד' בכנור בנבל עשור (‪-‬של עשר נימין)‬ ‫החורבן‪ ,‬וכשתחשב ט"ו שנים למפרע משנת היובל‪ ,‬נמצא שהחורבן היה‬ ‫תי"ד שנה מתוך ימי הבית השני‪ ,‬וא"כ הבית שחרב בשנת תכ"א לבנין זמרו לו שירו לו שיר חדש" ושיר חדש שזה לשון זכר היינו לעולם‬ ‫בשנה הל"ו למנין השמיטין‪ ,‬שזה מוצאי שביעית‪ ,‬והיה זה בשנה הכ"ו‬ ‫לגלות יהויכין‪ ,‬אלא שהכתוב לא מונה את השנה שגלו בה‪ .‬הבית זה היה במוצאי שביעית‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה הנך שית) לדבריהם הבא‪ ,‬כזכר שאינו יולד‪ ,‬אבל שיר של עולם הזה הוא לשון נקיבה‪ ,‬שכשם‬ ‫(ד"ה הנך שני) שגם בזמן גלות השבטים מנו יובלות כדי לקדש את שהנקיבה יולדת כך תשועות הללו יולדות צרות חדשות‪ ,‬ומכך שרבי‬ ‫גלו בשבע גלו בשמונה גלו בשמונה עשרה גלו בתשע השמיטות‪ ,‬למה לא מנו גם לפני שעלה עזרא‪ .‬ותירצו דשאני התם יהודה לומד כנור מנבל נמצא שכנור הוא נבל‪ ,‬רק לעוה"ב דנפיש‬ ‫עשרה‪ -‬הגמרא מבארת שהכונה כאן לשתי גלויות‪ ,‬הגלות שישראל היו על אדמתם ושביעית נהגה לאיסור חרישה וזריעה‪ ,‬אבל נימיה כנבל הוא קרוי נבל)‪ .‬ולרבי אליעזר בן יעקב אין‬ ‫הראשונה של ישראל עם יהויכין היתה בשנה השביעית לכיבוש בגלות לא קידשו השביעית כלל‪ .‬והקשו התוס' שהרי גם בגלות צריכים הקטנים עולים למנין של י"ב הלוים הנצרכים לדוכן‪ ,‬ואין עולים‬ ‫על האיצטבא המוכנה לדוכן‪ ,‬אלא עומדים בארץ‪ ,‬וראשיהם בין‬ ‫לקדש את השביעית בשביל שמיטת כספים שנוהגת גם בחו"ל‪.‬‬ ‫יהויקים (וכיבוש זה אינו נחשב גלות‪ ,‬דלא הגלה שום אדם אלא כבשו‬ ‫לעבד תחתיו‪ ,‬והיה עבד ג' שנים‪ ,‬ואח"כ מרד בו ג' שנים‪ ,‬ובשנה השישית מנלן שכבשו שבע שנים וחילקו שבע שנים‪ -‬כלב אמר רגלי הלוים והיו נקראים צוערי הלוים לפי שהיה קולם דק‬ ‫הוליכו לבבל והמליך את יהויכין תחתיו‪ ,‬ובשנה השביעית הגלה את "בן מ' שנה אנכי בשלוח משה עבד ד' אותי מקדש ברנע והיו מצערים בכך את הלוים שאינם יכולים לבסם קולם כמותם‪ ,‬ולתנא‬ ‫יהויכין‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה אי) רק בשנה הי"א ליהויקים הרגו נבוכדנצר לרגל את הארץ וכו'‪ ,‬ועתה הנה אנוכי היום בן פ"ה שנה"‪ ,‬דברייתא היו נקראים סועדי ‪-‬עוזרי הלוים‪.‬‬ ‫והמליך את יהויכין בנו ג' חודשים‪ ,‬ולתקופת השנה באותה שנה הגלהו‬ ‫לבבל עם החרש והמסגר) שהיא השנה השמינית למלכות וכיון שהקמת המשכן ושליחת המרגלים היו בשנה השניה‬ ‫נבוכדנצר‪( ,‬שבשנה הראשונה כבש את נינוה ובשניה את ליציאת מצרים נמצא שכשנכנסו לארץ היה כלב בן ע"ח‪,‬‬ ‫יהויקים)‪ ,‬והגלות השניה עם צדקיהו בזמן החורבן היתה ונמצא שחלוקת הארץ התחילה רק שבע שנים אחרי‬ ‫יש בערכין‬ ‫בשנה הי"ח לכיבוש יהויקים שהיא השנה הי"ט למלכות שנכנסו‪( .‬ואין לומר שנשלח ע"י משה בסוף שנתו המ'‪ ,‬וא"כ כשעברו‬ ‫את הירדן היה בשנתו הע"ט‪ .‬דאי לאו שבא הכתוב להודיענו שכבשו ז'‬ ‫נבוכדנצר‪.‬‬ ‫חיובי ממון קצובים שיש בזה להקל ולהחמיר‬ ‫שנים וחילקו ז' שנים לא היה לכתוב לפרש שנותיו של כלב‪ .‬תוד"ה כלב)‪,‬‬ ‫וחלוקת הארץ לקחה ז' שנים‪ ,‬או משום שאם כבשו שבע‬ ‫י"ב‪ :‬זמן חורבן בית שני‪ -‬ללישנא קמא אף חורבן בית‬ ‫המשנה מביאה מספר חיובי ממון שהתורה קצבה את שיעורם‬ ‫(ערכין‪ ,‬שדה אחוזה‪ ,‬שור מועד שהמית עבד‪ ,‬אונס ומפתה ומוציא‬ ‫גם חילקו שבע‪ ,‬או שאם לא חילקו שבע נמצא שנבואת‬ ‫שני היה במוצאי שביעית‪ ,‬והיינו לשיטת רבי יהודה ששנת‬ ‫שם רע)‪ ,‬ויש בזה קולא היכא שהשווי האמיתי הוא יותר‪ ,‬וחומרא‬ ‫יחזקאל (הנ"ל י"ב‪ ).‬שהיתה י"ד שנים אחרי החורבן לא‬ ‫היובל עולה גם למנין היובל הבא‪ ,‬שהרי בית שני היה ת"כ‬ ‫היכא שהשווי האמיתי הוא פחות‪ .‬והגמרא מבארת דינים אלו‪,‬‬ ‫היתה בשנת היובל‪.‬‬ ‫שנים‪ ,‬ולרבי יהודה ח' יובלות זה שצ"ב שנים‪ ,‬נמצא ששנת‬ ‫ודינים נוספים השייכים לדינים אלו‪.‬‬ ‫והא דאיתא בברייתא שאם הקדיש ג' אילנות מפוזרים תבואות" ואין כאן תבואות‪ ,‬ואם לא גאלה ומכרה הגזבר לאחר‬ ‫יש בערכין להקל ולהחמיר‪ ,‬כיצד המעריך אדם (‪-‬שאמר ערך‬ ‫בשיעור שאם היו מפוזרים כמו אלו יש עשרה בבית סאה‪( ,‬והיינו היא חוזרת ביובל‪ ,‬כיון שלענין החזרה ביובל כתיב "ושב‬ ‫פלוני עלי) בין נאה שבישראל ששוה מאה מנה בין כעור‬ ‫בנטיעות‪ ,‬אבל באילנות גדולים מספיק שלשה אילנות לבית סאה‪ .‬תוד"ה לאחוזתו" והאי נמי אחוזה היא‪.‬‬ ‫שבישראל שאינו שוה אלא ה' סלעים‪ ,‬נותן נ' סלע‪ .‬ואם אמר הרי‬ ‫הקדיש)‪ ,‬הרי הוא מקדיש גם את הקרקע והאילנות הקטנים הקדש ומכר באילנות‪ -‬המקדיש אילנות פודה אותם‬ ‫דמיו עלי נותן את שוויו‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫שביניהם‪ ,‬מפני שהקרקע שביניהם נצרכת להם‪ ,‬ופודה בית זרע‬ ‫בשווים‪ ,‬דכתיב "בית זרע" ולא אילנות‪( ,‬ולא אמרינן‬ ‫והא דנקט ישראל‪ ,‬שמשמע שעכו"ם אינו נערך (‪-‬אם ישראל‬ ‫חומר שעורים בחמישים שקל כסף‪ ,‬וא"צ לפדות את‬ ‫שיקדשו אגב הקרקע שלהם ויפדה אותם אגב הקרקע‬ ‫אמר ערך עכו"ם פלוני עלי)‪ ,‬לר"מ שעכו"ם נערך ולא מעריך‪ ,‬נקט‬ ‫האילנות מתחילה‪ ,‬היינו כר"ש שמקדיש בעין רעה מקדיש‪,‬‬ ‫שלהם ‪-‬מקום מושב האילן‪ ,‬ואם מכרם והגיע היובל יחזרו לבעלים אגב‬ ‫התנא נאה שבישראל כדי ללמד אגב אורחא שאסור לומר‬ ‫(כדמצינו שלר"ש המקדיש שדה לא הקדיש אילנות שבה‬ ‫הקרקע‪ ,‬דמה שמצינו שהמוכר דקל לחבירו קנה משיפולא (‪-‬‬ ‫כמה נאה כנעני זה משום "לא תחנם"‪ ,‬ולא נקט נאה שבישראל‬ ‫אלא חרוב המורכב וסדן השקמה שהם זקנים וגדולים מאד‬ ‫ויונקים משדה הקדש יותר משאר אילנות)‪ ,‬ואם היו האילנות מקום מושב האילן) ועד תהומא‪ ,‬היינו בבא מחמת טענה ‪-‬‬ ‫וכעור שבכנענים‪ ,‬דבחד אומה קמיירי‪ .‬וגבי אונס ומפתה‬ ‫צפופים יותר או מפוזרים יותר‪ ,‬לא הקדיש את הקרקע שטוענו שהזכיר לו שם קרקע)‪ ,‬ואם לא גאלם אינם יוצאים ביובל‪,‬‬ ‫(י"ד‪ ):‬נקט גדולה שבכהונה וקטנה שבישראל‪ ,‬דחד אומה‬ ‫והאילנות שביניהם אלא רק את האילנות עצמם‪ ,‬דאין זה סדר נטיעת דכתיב "והיה השדה" ולא אילנות‪ ,‬ואם מכר אילנות אין‬ ‫הוא אלא שהכהנים קדושים יותר‪ ,‬ואי בעית אימא כיון‬ ‫אילנות‪ ,‬וכן הדין בהקדישם בזה אחר זה דאין קנין קרקע אלא לג' נגאלים פחות מב' שנים‪ ,‬דאילנות הם בכלל "שני תבואות"‪,‬‬ ‫שההמשך מדבר בשדה אחוזה ששייך רק בישראל‪ ,‬דעכו"ם‬ ‫אינם בני אחוזה בארץ ישראל‪( ,‬שאף שעכו"ם יורש את אביו‬ ‫אילנות‪ ,‬ואפילו אם הקדיש אילנות שאינם נטועים כסדר‪ ,‬ואח"כ אבל אם לא גאלם אינם חוזרים ביובל‪ ,‬דאינם בכלל "ושב‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬לא היה להם אחוזה בארץ‪ ,‬ודין זה הוא מצוה התלויה בארץ‪.‬‬ ‫הקדיש קרקע‪ ,‬די"ל שיפדה אותם אגב הקרקע‪ ,‬מ"מ כיון שלא לאחוזתו"‪.‬‬ ‫תוד"ה בעובד)‪ ,‬ולכן לא פודים בחמישים שקל כסף אלא בשויו‪ ,‬נקט‬ ‫הקדישם יחד פודה את האילנות לפי שווים ואח"כ את הקרקע‬ ‫יש בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר‪,‬‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף‪.‬‬ ‫שמשלם ל' סלעים בין בנאה בין בכעור‪ ,‬אבל המית בן חורין‬ ‫י"ד‪ .‬יש בשדה אחוזה להקל ולהחמיר‪ -‬המקדיש קרקע‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה פחות) שהנה מבואר כאן שרק בעשרה אילנות לבית‬ ‫סאה‪ ,‬שזה יוצא לכל אילן ר"נ אמות‪ ,‬הקדיש קרקע‪ ,‬אבל בפחות מזה נותן שוויו דכתיב "ונתן פדיון נפשו" – דמי ניזק‪ ,‬ובחבלה בין בעבד‬ ‫בין יקרה בין זולה‪ ,‬הפודה אותה בין הבעלים בין אדם אחר נותן דמי‬ ‫לא הקדיש קרקע‪ ,‬ובב"ב (פ"ב‪ ).‬מבואר שאם יש ביניהם ח' אמות על בין בבן חורין נותן נזק שלם‪ .‬ושור תם שהמית פטור‪ ,‬ואם‬ ‫פדיונה זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף אם זה בתחילת‬ ‫ח' אמות (עד ט"ז אמות על ט"ז אמות) שזה יוצא ס"ד אמות לכל אילן הזיק אדם לר"ע משלם נזק שלם‪.‬‬ ‫היובל‪ ,‬ואם לא מגרע לפי השנים שעברו סלע ופונדיון לשנה‪ ,‬ושיעור זה‬ ‫קנה קרקע‪ .‬ותירצו שבמוכר מספיק פחות ממה שצריך במקדיש‪ .‬ומה‬ ‫יש באונס ומפתה להקל ולהחמיר‪ ,‬שמשלם חמישים‬ ‫שמבואר שם שעד ט"ז אמות על ט"ז אמות‪ ,‬שזה יוצא רנ"ו אמות לכל‬ ‫הוא גם בשדה הראויה לגפנים או קנים או אילנות‪.‬‬ ‫אילן‪ ,‬קנה קרקע‪ ,‬צ"ל ששם הכונה לעיגול‪ ,‬וכיון שהריבוע יתר על‬ ‫סלעים בין בגדולה שבכהונה בין בקטנה שבישראל‪.‬‬ ‫פדיון שדה מקנה‪ -‬לת"ק בשדה מקנה נותן את שוויו‪,‬‬ ‫העיגול רביע נמצא שבמכירה א"צ כמו במקדיש‪ .‬והרשב"ם כתב‬ ‫ולענין פגם (משלם כשיעור ההפרש בין שפחה בתולה לשפחה‬ ‫דכתיב "וחשב לו הכהן את מכסת הערכך" ‪-‬מנין דמיו דהיינו שווים‪,‬‬ ‫שבתוספתא מבואר שאין חילוק בין מוכר למקדיש‪ ,‬ובהכרח שזה‬ ‫בעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו)‪ ,‬ובושת הכל לפי‬ ‫ולרבי אליעזר אף שדה מקנה נפדה בחמישים כסף כשדה‬ ‫מחלוקת תנאים‪.‬‬ ‫המבייש והמתבייש‪ ,‬ואין הבושת ופגם כלולים בחמישים‬ ‫אחוזה‪ ,‬דילפינן "וחשב וחשב" משדה אחוזה‪ ,‬וההבדל הגמ' שואלת שהרי ר"ש סובר שהפדיון נקבע לפי שעת‬ ‫סלעים‪ ,‬דכתיב " ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים‬ ‫בניהם הוא שבשדה אחוזה כשנפדית ע"י הבעלים נותן חומש‪ ,‬פדיון‪ ,‬כדמצינו שלר"ש ורבי יהודה הלוקח שדה מאביו‬ ‫כסף תחת אשר עינה" מכלל דאיכא בושת ופגם שצריך‬ ‫ובשדה מקנה אינו נותן חומש‪( ,‬עוד מצינו הבדל ביניהם שבשדה והקדישה ואח"כ מת אביו דינה כשדה אחוזה להפדות‬ ‫אחוזה אם הקדישו וגאלו אחר הוא מתחלק לכהנים ביובל‪ ,‬ושדה מקנה בחמישים שקל כסף ולא בשוויה‪ ,‬אע"פ שבשעת הקדש היתה שדה‬ ‫לשלם ואינם עבור העינוי שהרי הם שייכים גם בלי העינוי‪ ,‬ולרבא‬ ‫כהאי גוונא חוזר לבעלים ביובל‪ ,‬ונקט חילוק ששייך כשהוא עצמו פודהו‪ .‬מקנה‪ ,‬כיון שלאחר שמת אביו היא שדה אחוזה‪ ,‬ולר"מ רק אם מת‬ ‫לומדים מדכתיב "ונתן האיש השוכב עמה" הנאת שכיבה‬ ‫תוד"ה יש)‪.‬‬ ‫אביו ואח"כ הקדישה שבשעת הקדש היא שדה אחוזה דינה‬ ‫חמישים מכלל דאיכא בושת ופגם‪( .‬רב זעירא רצה לומר‬ ‫הגמ' (י"ד‪ ):‬דנה אם רבנן לומדים גזירה שוה זו לענין שצריך‬ ‫כשדה אחוזה‪ ,‬דכתיב "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה‬ ‫שהטעם הוא שיאמרו שמשלם בבת מלכים כמו בבת‬ ‫להוסיף חומש בשדה מקנה‪ ,‬או דלית להו גזירה שוה ואינו‬ ‫אחוזתו" – דווקא שדה שאינה שדה אחוזה‪ ,‬אבל אם הקדישה‬ ‫הדיוטות‪ ,‬ואביי דוחה שגם בעבד יאמרו שמשלם בעבד‬ ‫ואח"כ מת אביו דינה כשדה מקנה‪ ,‬ומבואר שלר"ש הולכים לפי‬ ‫מוסיף חומש‪ .‬ורבא אומר שרבנן לא לומדים שצריך להוסיף‬ ‫נוקב מרגליות כמו בעושה מעשה מחט‪ .‬עוד רצה רב‬ ‫שעת הפדיון‪ ,‬וא"כ כיון שבשעת פדיון יש קרקע ואילנות יחד יפדה‬ ‫חומש‪ ,‬משום ששדה אחוזה ומקדיש ביתו הוו ב' כתובים‬ ‫זעירא לומר שהטעם הוא שאם באו עליה שנים אחד‬ ‫אותם אגב קרקע אע"פ שהקדישם בפני עצמם‪.‬‬ ‫הבאים כאחד שאינם מלמדים‪( ,‬ולמ"ד מלמדין מצינו דין‬ ‫שלא כדרכה שהיא נשארת בתולה אבל היא נפגמה‪ ,‬ואחד‬ ‫והגמ' דוחה שלר"ש לא הולכים אחרי שעת הפדיון‪ ,‬אלא‬ ‫חומש גם במעשר ובבהמה טהורה ובבהמה טמאה)‪.‬‬ ‫כדרכה‪ ,‬יאמרו שזה שבעל פגומה וזה שבעל שלימה‬ ‫ר"ש דורש דין זה מדכתיב "משדה" ולא כתיב שדה‪.‬‬ ‫ובברייתא איתא שלומדים מערכין שבשדה מקנה אינו‬ ‫משלמים אותו דבר‪( ,‬כתבו התוס' (ד"ה אילו) שכוונת רש"י לבעל‬ ‫מוסיף חומש‪ ,‬דכתיב "במכסת הערכך"‪.‬‬ ‫י"ד‪ :‬הקדש ומכר בטרשים‪ -‬המקדיש שדה טרשים פודה‬ ‫שלימה דעלמא‪ ,‬ומשמע דבעינן השרת בתולים להתחייב קנס‪,‬‬ ‫אותה בשוויה אע"ג דאחוזה נינהו‪ ,‬כיון שאינה "בית זרע"‪ ,‬ואם‬ ‫והתוס' מוכיחים שחייבים קנס גם בלי השרת בתולים‪ ,‬ולכן מבארים‬ ‫עוד בדיני הקדש ופדיון‪-‬‬ ‫המקדיש שדה מלאה אילנות‪ -‬לרב הונא בעין יפה הוא לא גאלה ומכרם הגזבר לאחר היא יוצאה לכהנים ביובל‪ ,‬כיון‬ ‫התוס' שיאמרו שמי שבעל פגומה מי שבעל אחריו כדרכה משלם‬ ‫חמישים‪ ,‬ואילו הראשון שבעל שלא כדרכה ג"כ משלם חמישים‪.‬‬ ‫מקדיש אילנות לבד וקרקע לבד ולא שיפדה אילנות אגב קרקע‪ ,‬ולכן שלענין היציאה כתיב "והיה השדה בצאתו ביובל" – כל דהו‪.‬‬ ‫צריך לפדות את האילנות בשווים‪ ,‬ואח"כ פודה את הקרקע והמוכר שדה טרשים יכול לגאול לפני ב' שנים אע"פ שהמוכר ואביי דוחה שגם בעבד יאמרו שמשלם בבריא ובמוכה‬ ‫קרקע לחבירו אינו יכול לגאול עד שתי שנים‪ ,‬דכתיב "במספר שני שחין אותו דבר)‪.‬‬ ‫בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף‪.‬‬ ‫קורס ללמוד להנות ולזכור‬ ‫מבחני 'לדעת'‬ ‫סיכומי 'תמצית'‬ ‫‪ 11‬שיעורים בהם נלמד בצורה מקצועית‬ ‫מבחן שבועי על דף היומי ‪ /‬עמוד היומי ‪/‬‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית‬ ‫וייחודית‪ ,‬כיצד נזכור את הלימוד‪ ,‬ונעצים‬ ‫משנה ברורה ‪ /‬חפץ חיים ‪ /‬אהבת חסד‬ ‫את איכות וחווית הלימוד בצורה‬ ‫החודשיים על הדף היומי ‪ /‬משנה ברורה‬ ‫משמעותית‪.‬‬ ‫ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי‬ ‫ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה)‪ /‬ועמוד היומי‬ ‫קבוצות חדשות לאברכים ובני ישיבות‪,‬‬ ‫עד יום שלישי בשעה ‪ 7:00‬בבוקר‪:‬‬ ‫‪ -‬בנקודות ההפצה‬ ‫בירושלים בישיבת מיר ובבית וגן נוה‬ ‫בטלפון ‪0737-289-669‬‬ ‫‪-‬‬ ‫יעקב ופסגת זאב‪ ,‬אופקים‪ ,‬ואלעד‪.‬‬ ‫‪ -‬במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬למעלה מ‪ 500‬בוגרים מרוצים‪.‬‬ ‫‪ -‬בפקס ‪ 02-3132-641‬קוד גליון ‪3131‬‬ ‫‪ 15-‬כלים לחיבור חזק ללימוד‪.‬‬ ‫בנדרים פלוס קופת לדעת‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫הגרלות‪ :‬בכל שבוע על ‪ ₪ 500‬במזומן‪,‬‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל מסכתות‬ ‫‪-‬דרכים לפיתוח הזכרון והריכוז‪.‬‬ ‫ו‪ 5‬זוכים בזכות קניה ‪ ₪ 100‬ב'יפה נוף'‪.‬‬ ‫הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל תנ"ך וספרי‬ ‫‪-‬מחיר סמלי‪ ,‬והחזר כספי למיישמים את‬ ‫הנלמד בשיעורים‪.‬‬ ‫מוסר‪ ,‬או סיכומים לפי סדר הלימוד של‪ :‬העמוד‬ ‫קו עדכונים ושיעורים – ‪02-3131-465‬‬ ‫היומי‪ ,‬חבורת ש"ס‪ ,‬קנין ירושלמי‪ ,‬דף הכולל‪,‬‬ ‫לפרטים ‪02-3131-465 / 055-400-7977‬‬ ‫לפרטים‪055-400-7977 -‬‬ ‫קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪ ,‬אורייתא‪ ,‬אהבת שלום‪,‬‬ ‫או בגליון מאחורי הקלעים‬ ‫ומפעל הש"ס‪.‬‬ ‫מבחן ‪ 359‬ויצא‬ ‫מבחן ‪ 358‬תולדות‬ ‫בכורות נ"ח עד ערכין ד'‬ ‫בכורות נ"א עד נ"ז‬ ‫"א‪ .‬היכן אין שוה כסף ככסף?‬ ‫נ"ט‪ :‬היו לו י' טלאים ובאמצע המנין מת אחד מאלו שלא‬ ‫נ"ח‪ .‬מה הדין לבן עזאי בנולדו לו חמשה בהמות באב וחמש באלול?‬ ‫נ"א‪ :‬באיזה אופן יצא ידי חובת פדיון הבן?‬ ‫א' רק מחצית השקל‪.‬‬ ‫נמנו‪ ,‬מה דין הטלאים?‬ ‫א' פטורים‪.‬‬ ‫א' בנותן המעות לעשרה כהנים בבת אחת‪.‬‬ ‫ב' מחצית השקל חילול מעשר שני ועולת ראיה‪.‬‬ ‫א' כולם מצטרפים לגורן אחר‪.‬‬ ‫ב' חייבים‪.‬‬ ‫ב' בנותן ה' סלעים בזה אחר זה‪.‬‬ ‫ג' מחצית השקל חילול מעשר שני עולת ראיה ופדיון הבן‪.‬‬ ‫ב' אלו שנמנו נפטרו במנין הראוי‪ ,‬ואלו שלא נמנו מצטרפים‬ ‫ג' יעשרם מספק‪.‬‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫לגורן אחר‪.‬‬ ‫נ"ב‪ .‬באיזה אופן נחלקו אביי ורבא האם יבם נוטל את השבח?‬ ‫ג' כולם פטורים‪.‬‬ ‫נ"ח‪ :‬באיזה אופן כולם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומם לבעלים?‬ ‫א' רק בהשביחו הנכסים לפני היבום‪.‬‬ ‫א' בקפץ מעשר לתוך אלו שלא נמנו‪.‬‬ ‫נ"ג‪ :‬קדשים קלים שהפריש מהם מעשר בהמה‪,‬‬ ‫ב' רק בהשביחו הנכסים אחרי ביבום‪.‬‬ ‫ס‪ .‬היו לו בזמן הגורן ט"ו טלאים‪ ,‬והכניס את כולם‬ ‫ב' בקפץ אחד מהמנויים לתוכם‪.‬‬ ‫מה דינם?‬ ‫ג' בין בהשביחו לפני היבום בין בהשביחו אחר היבום קודם חלוקה‪.‬‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫והפריש אחד‪ ,‬מה דין החמשה הנותרים?‬ ‫א' המעשר לא חל‪.‬‬ ‫א' פטורים ממעשר‪.‬‬ ‫נ"ט‪ .‬באיזה אופן אמר רבא שעשירי מאיליו הוא קדוש?‬ ‫ב' חל המעשר ויש בהם איסור "לא ימכר ולא יגאל"‪.‬‬ ‫נ"ב‪ :‬האם ירושת האשה דאורייתא או דרבנן?‬ ‫ב' חייבים במעשר‪ ,‬אבל מותר לאוכלם ולשחטם עד הגורן‬ ‫א' כשיצא עשירי ולא קרא לו עשירי‪.‬‬ ‫ג' לרבי יוסי הגלילי שהם ממון בעלים חל המעשר‪,‬‬ ‫א' דאורייתא‪.‬‬ ‫הבא‪.‬‬ ‫ב' כשקרא לעשירי קודש או שהצביע עליו בידו‪.‬‬ ‫ואם הם ממון גבוה לא חל המעשר‪.‬‬ ‫ב' דרבנן‪.‬‬ ‫ג' חייבים במעשר‪ ,‬ואסור למוכרם ולשוחטם עד הגורן הבא‪.‬‬ ‫ג' אפילו בנשאר בדיר ולא קרא לו כלל ולא הצביע עליו‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫ערכין ב‪ .‬מי מעריך?‬ ‫ס‪ :‬קרא לעשירי עשירי ולאחד עשר ג"כ קרא עשירי‪ ,‬מה דינו?‬ ‫נ"ד‪ :‬מה אין מעשרים מזה על זה?‬ ‫נ"ג‪ .‬מדוע מעשר בהמה לא נוהג בזמן הזה?‬ ‫א' מופלא הסמוך לאיש‪.‬‬ ‫א' אינו קדוש‪.‬‬ ‫א' רק מיני דגן‪.‬‬ ‫א' מפני שמעשר בהמה אינו נוהג אלא בזמן שבית המקדש קיים‪.‬‬ ‫ב' עבד‪.‬‬ ‫ב' נאכל במומו לבעלים‪.‬‬ ‫ב' מיני דגן ומעשר בהמה בבקר וצאן‪.‬‬ ‫ב' מחשש תקלה‪.‬‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫ג' קרב שלמים‪.‬‬ ‫ג' מיני דגן ומעשר בהמה אפילו בכבשים ועיזים‪.‬‬ ‫ג' גזירה משום יתום‪.‬‬ ‫ד‪ .‬כהנים שאכלו קדשים‪ ,‬האם הם חייבים בזימון?‬ ‫ס"א‪ .‬האומר לשלוחו צא ועשר עלי‪ ,‬באיזה טעות נחלקו רב פפא ורב פפי אם הוא‬ ‫נ"ז‪ :‬מה מותר לעשות עם הבהמות לפני הפרקים‬ ‫נ"ד‪ .‬על מה נאמר בגמרא שבשום אופן אינם כלאים זה בזה?‬ ‫א' פטורים‪.‬‬ ‫קדוש?‬ ‫שתיקנו להפריש בהם מעשר בהמה(רש"י)?‬ ‫א' תירוש ויצהר‪.‬‬ ‫א' בקרא לאחר עשר עשירי‪.‬‬ ‫ב' חייבים‪ ,‬אבל אינם מצטרפים עם ישראלים לזימון‪.‬‬ ‫ב' בקרא לתשיעי עשירי‪.‬‬ ‫ב' שני מיני דגן‪.‬‬ ‫א' למכור מותר ולשחוט אסור‪.‬‬ ‫ג' חייבים ומצטרפים עם ישראלים לזימון‪.‬‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫ג' שני התשובות אינם נכונות‪.‬‬ ‫ב' מותר בין למכור ובין לשחוט‪.‬‬ ‫האומר לשלוחו צא ותרום ואינו יודע דעת המשלח ותרם אחד מארבעים או מששים‪,‬‬ ‫ג' אסור בין למכור ובין לשחוט‪ ,‬אלא שאם מכר או‬ ‫נ"ה‪ .‬איזה חלק מהירדן מפסיק למעשר בהמה?‬ ‫מה הדין?‬ ‫שחט פטור‪.‬‬ ‫א' מבית יריחו ומלמעלה‪.‬‬ ‫א' תרומתו תרומה‪.‬‬ ‫ב' מבית יריחו ולמטה‪.‬‬ ‫ב' תרומתו תרומה ויחזור ויתרום‪.‬‬ ‫ג' מימה של סיבכי‪.‬‬ ‫ג' אין תרומתו תרומה‪.‬‬ ‫האם ומתי יובל משמט כספים?‬ ‫נ"ב‪ .‬האם בעל היורש את אשתו נוטל מלוה ותשלומי‬ ‫נ"ה‪ :‬מתי אבוה דשמואל עשה מקוה לבנותיו?‬ ‫א' אינו משמט כלל‪.‬‬ ‫ערכין ב‪ :‬איזה קטן חייב בתפילין?‬ ‫נזיקין משבח?‬ ‫א' בימי ניסן‪.‬‬ ‫א' היודע להניח‪.‬‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫ב' בימי תשרי‪.‬‬ ‫ב' משמט ביום הכיפורים‪.‬‬ ‫ב' היודע לשומרם‪.‬‬ ‫ב' נוטל רק שבח‪.‬‬ ‫ג' בימי ניסן ובימי תשרי‪.‬‬ ‫ג' משמט בסופו‪.‬‬ ‫ג' כבן תשע כבן עשר‪.‬‬ ‫ג' נוטל תשלומי נזיקין ושבח‪.‬‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫נ"ו‪ .‬האם בכור ומעשר בהמה שייכים בלוקח ומקבל מתנה?‬ ‫ג‪ .‬מאיזה גיל קטן מטמא בזיבה?‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫א' אפילו תינוק בן יומו‪.‬‬ ‫ב' בכור לא ומעשר בהמה כן‪.‬‬ ‫ב' מגיל תשע‪.‬‬ ‫ג' בכור כן ומעשר בהמה לא‪.‬‬ ‫ג' משיביא ב' שערות‪.‬‬ ‫נ"ו‪ :‬אחים שקנו בהמות מהירושה לפני החלוקה‪ ,‬האם הם חייבים במעשר בהמה?‬ ‫ג‪ :‬האם כהנים בזמן עבודה חייבים בתפילין?‬ ‫א' חייבים‪.‬‬ ‫א' פטורים‪.‬‬ ‫ב' פטורים‪.‬‬ ‫ב' חייבים רק בתפילין של ראש‪.‬‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫ג' חייבים רק בתפילין של יד‪.‬‬ ‫נ"ז‪ .‬איזה בהמה פטורה ממעשר בהמה (לדעת המשנה)?‬ ‫ד‪ :‬אמר ערך סתם עלי‪ ,‬כמה נותן?‬ ‫א' רובע נעבד ומוקצה‪.‬‬ ‫א' שקל‪.‬‬ ‫ב' מחוסר זמן וכלאים‪.‬‬ ‫ב' ג' שקלים‪.‬‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫ג' חמישים שקלים‪.‬‬ ‫מבחן ‪ 361‬וישב‬ ‫מבחן ‪ 360‬וישלח‬ ‫ערכין י"ב עד י"ח‬ ‫ערכין ה' עד י"א‬ ‫י"ב‪ .‬מה הכונה גלו בשבע גלו בשמונה?‬ ‫ה‪ .‬האומר ערכי עלי לגבי מזבח‪ ,‬האם הוא נדון ב'השג יד'?‬ ‫י"ג‪ :‬כמה נימים היו בכנור של המקדש וכמה יהיו‬ ‫א' שהגלות הראשונה היתה בשנה השביעית לכיבוש יהויקים שהיא השנה‬ ‫ה‪ :‬האם יש מעילה בקדשי בדק הבית או קדשי מזבח‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫בשל ימות המשיח ובשל עולם הבא?‬ ‫השמינית למלכות נבוכדנצר‪.‬‬ ‫של עכו"ם (לדעת ר' יהודה)?‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫א' של מקדש שבעה ושל ימות המשיח שמונה ושל‬ ‫ב' שבשנה השביעית לנבוכדנצר גלו החרש והמסגר‪ ,‬ובשמינית שאר ישראל‪.‬‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫ג' תיקו‪.‬‬ ‫עולם הבא עשרה‪.‬‬ ‫ג' שבשנה השביעית לנבוכדנצר כבש את יהויקים‪ ,‬ובשמינית הגלה את‬ ‫ב' בקדשי בדק הבית כן ובקדשי מזבח לא‪.‬‬ ‫ב' של מקדש שמונה ושל ימות המשיח עשרה ושל‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫ג' בקדשי בדק הבית לא ובקדשי מזבח כן‪.‬‬ ‫ו‪ .‬מה היה ההיתר של רבי ינאי ללוות ממעות הצדקה שגבה?‬ ‫עולם הבא שנים עשר‪.‬‬ ‫א' סבר שרק לעצמו אסור‪ ,‬אבל לאחר מותר‪.‬‬ ‫ג' של מקדש שמונה‪ ,‬ושל ימות המשיח ושל עולם‬ ‫י"ב‪ :‬ממתי התחילו ישראל למנות שמיטין ויובלות?‬ ‫ח‪ .‬אשה שאינה יודעת אם היא בימי נדה או זיבה‬ ‫ב' התנה מעיקרא שהעניים לא יזכו בזה עד שיתן להם‪.‬‬ ‫א' משעה שנכנסו לארץ‪.‬‬ ‫וראתה ג' ימים‪ ,‬אחרי כמה זמן היא חוזרת לוודאי ימי‬ ‫הבא עשרה‪.‬‬ ‫ב' משעה שסיימו לכבוש את הארץ‬ ‫ג' היה נח לעניים בזה כדי שיאסוף עבורם עוד‪.‬‬ ‫נדה?‬ ‫ג' רק לאחר הכיבוש והחלוקה‪.‬‬ ‫א' י"א ימים‪.‬‬ ‫י"ד‪ :‬מה הדין במוכר שדה אחוזה שהיא שדה‬ ‫ו‪ :‬האם היוצא ליהרג נידר ונערך?‬ ‫טרשים?‬ ‫ב' י"ד ימים‪.‬‬ ‫א' לא נידר ולא נערך‪.‬‬ ‫י"ג‪ .‬עד כמה טלאים מבוקרים יכולים לשים בלשכת הטלאים?‬ ‫א' יכול לגאול לפני שתי שנים‪ ,‬ואינה חוזרת ביובל‪.‬‬ ‫ג' י"ז ימים‪.‬‬ ‫ב' מחלוקת אם נידר אבל לא נערך‪.‬‬ ‫א' שתים עשרה‪.‬‬ ‫ב' אינו יכול לגאול לפני שתי שנים‪ ,‬וחוזרת ביובל‪.‬‬ ‫ב' מאה ועשרים‪.‬‬ ‫ג' לא נידר ומחלוקת אם נערך‪.‬‬ ‫ג' יכול לגאול לפני שתי שנים‪ ,‬וחוזרת ביובל‪.‬‬ ‫ג' כמה שרוצים‪.‬‬ ‫ט‪ :‬לא בעינן מצוה לקדש על פי הראיה‪ ,‬מה הכונה?‬ ‫א' שביום ל"א מקדשים אפילו אם לא באו עדים‪.‬‬ ‫ז‪ .‬אשה מעוברת שיצאה ליהרג‪ ,‬האם ממתינים לה עד שתלד?‬ ‫י"ז‪ .‬מי היה צדיק‪ ,‬יהויקים או צדקיה?‬ ‫י"ד‪ .‬מהו שיעור הפדיון בשדה מקנה?‬ ‫ב' שאפשר גם ביום ל' לקדש אפילו אם לא באו‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫א' לפי שוויה‪.‬‬ ‫עדים‪.‬‬ ‫א' יהויקים‪.‬‬ ‫ב' לא‪ ,‬אא"כ ישבה על המשבר‪.‬‬ ‫ב' זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף‪.‬‬ ‫ג' שבזמננו החודש מקודש למרות שלא קידשוהו‬ ‫ב' צדקיה‪.‬‬ ‫בית דין‪.‬‬ ‫ג' לא‪ ,‬אף אם ישבה על המשבר‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫ג' שניהם היו רשעים‪.‬‬ ‫ט"ו‪ .‬על מה נחתם גזר דינם של דור המדבר שלא יכנסו לארץ?‬ ‫י"א‪ :‬האם כהן ששר חייב מיתה?‬ ‫ז‪ :‬אשה שישבה על המשבר ומתה בשבת‪ ,‬מה מותר לעשות בשביל העובר?‬ ‫י"ח‪ :‬ממתי הכבש נחשב בן שנה לענין קדשים?‬ ‫א' על חטא העגל‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫א' רק לחתוך כריסה‪.‬‬ ‫א' מא' תשרי‪.‬‬ ‫ב' על חטא המרגלים‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ב' אף להביא סכין לצורך כך דרך רשות הרבים‪.‬‬ ‫ב' מא' ניסן‪.‬‬ ‫ג' על כל העשרה נסיונות‪ ,‬והמתין הקב"ה עד שתתמלא סאתם‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫ג' אסור לחלל שבת‪ ,‬כיון שאין לעובר חזקת חי‪.‬‬ ‫ג' מעת לעת משעה שנולד‪.‬‬ ‫ט"ו‪ :‬מהי תקנתו של עם הארץ שלא יבא לידי לשון הרע?‬ ‫ח‪ :‬אחרי כמה שבועות וודאי מתברר אם הנגע טהור או מוחלט בנגעי בתים?‬ ‫א' יעסוק בתורה‪.‬‬ ‫א' שבוע אחד‪.‬‬ ‫ב' ישפיל דעתו‪.‬‬ ‫ב' שתי שבועות‪.‬‬ ‫ג' יעסוק בגמילות חסדים‪.‬‬ ‫ג' ג' שבועות‪.‬‬ ‫איזה דבר מותר לפי תוס' לומר באפי תלתא?‬ ‫האם מנגנים בחליל בשבת ויום טוב?‬ ‫א' רק דבר שאפשר לפרשו באופן שאינו גנאי‪.‬‬ ‫ט"ז‪ .‬מה מכפר על עבודה זרה?‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ט‪ .‬כמה ימים יש בחודש העיבור לדעת עולא?‬ ‫ב' גם דבר גנאי‪ ,‬ובלבד שהיה אומרו בפניו ממש‪.‬‬ ‫א' מעיל‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫א' כ"ט‪.‬‬ ‫ג' גם דבר גנאי שלא היה אומרו בפניו ממש‪.‬‬ ‫ב' חושן‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫ב' ל'‪.‬‬ ‫ג' אפוד‪.‬‬ ‫ג' לפעמים כ"ט ולפעמים ל'‪.‬‬ ‫ט"ז‪ :‬מה מעלת ענוה שלא לשמה?‬ ‫י‪ .‬עד כמה חלילים יכולים לעשות במקדש?‬ ‫א' אין בה מעלה‪.‬‬ ‫א' שתים‪.‬‬ ‫ב' כן‪ ,‬אבל תוכחה לשמה עדיפה‪.‬‬ ‫ב' שתים עשרה‪.‬‬ ‫ג' ענוה שלא לשמה עדיפה מתוכחה לשמה‪.‬‬ ‫ג' כמה שירצו‪.‬‬ ‫י"ז‪ :‬עשיר והעני או עני והעשיר‪ ,‬איזה ערך נותן?‬ ‫י‪ :‬מדוע אין אומרים הלל בשבת?‬ ‫א' ערך עשיר‪.‬‬ ‫א' מפני ששבת לא נקראת מועד‪.‬‬ ‫ב' ערך עני‪.‬‬ ‫ב' מפני שאין מצות שמחה בשבת‪.‬‬ ‫ג' כפי מצבו עכשיו‪.‬‬ ‫ג' שמא יבואו לתקן כלי שיר‪.‬‬ ‫י"ח‪ .‬מה לומדים מ"והוא עד"?‬ ‫י"א‪ .‬האם השיר מעכב את הקרבן?‬ ‫א' שצריך לייחד עדים כדי שיהיו חייבים בשבועת העדות‪.‬‬ ‫א' מעכב‪.‬‬ ‫ב' שיהיה העד כשר מתחילתו ועד סופו‪.‬‬ ‫ב' אינו מעכב‪.‬‬ ‫ג' שעד אחד מחייב שבועה‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬