תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel — תולדות (2026-11-09)

גליון 64ללומדי דף הכולל | חולין קי"א .עד קל"א | :כסלו ה'תשפ"ז
שהוא הרגיש בתבשיל את טעם הרפואה ,וי"א שגם בליעה ע"י מליחה וכבישה -לשמואל מליח הרי קי"א .רבה בר רב הונא נזדמן לביתו של רבה בר
רב מתיר ,ושאני התם שזה היה דבר מר ביותר .ורבי הוא כרותח ,ולכן קערה שמלחו בה בשר אסור רב נחמן והביאו לפניו ג' סאים של פת נקיה
אלעזר תלמידו של רב נהג לאיסור .והלכה כשמואל לאכול בה רותח מפני שהדם נבלע בקערה ונותן טעם ראשון מרוחה בשמן ודבש ,וכששאלם אם ידעו שהוא
שדגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח .וכתבו הוי כאיסור גמור ,אא"כ טעם קפילא נכרי ואמר שאין עומד לבוא ,אמרו לו וכי אתה חשוב יותר משבת
התוס' (ד"ה הלכתא) שריב"ן חתנו של רש"י פירש בשם רש"י בזה טעם מהאיסור ,וכן כבוש הרי הוא כמבושל.
שדווקא בעלו בקערה מותר ,אבל בנתבשלו אסור ,והתוס' כתבו שנאמר עליה "וקראת לשבת עונג".
ורבין אמר שלרבי יוחנן מליח אינו כרותח וכבוש אינו
שמדברי רש"י משמע שגם בנתבשלו בקערה בשרית מותר. כבד שיש בו סימפון מלא דם צריך לקורעו שתי
והא דאמרינן בפסחים (ל ):אין טשין התנור באליה ואם טש כל כמבושל ,ואביי אמר שמכך שרב אסי תלמידו של
הפת אסורה עד שיוסק התנור ,ולא סגי בקינוח ,אין ראיה משם רבי יוחנן שבר קערה שמלחו בה בשר שהיא של חרס וערב ,וכשמניחים אותו בתנור לצלותו יש להניחו כשהצד
שבנתבשל אסור ,דשאני תנור שא"א לקנחו יפה אי אפשר שאין לה תקנה ,מבואר שלרבי יוחנן מליח הרי הוא החתוך נמצא למטה כדי שהדם יזוב ויצא ,דאף שדם הבלוע
לתנור להתקנח יפה כשנדבק בו שמנונית והוי בעין עד שיוסק. בכבד מותר ,דם הכנוס בסימפונות נחשב דם( .וכתבו התוס'
כרותח( .אמנם בר גוזלא חי שנפל לכותח מותר ,דלא
וקערות בשריות שהודחו במחבת של חלב בכלי ראשון ושניהם (ד"ה וחתוכיה) דמיירי דווקא בבא לבשלו בקדירה אחר צלייתו
אמרינן דמליח כרותח אלא היכא שאינו נאכל מחמת או מליחתו ,דאם בא לאוכלו צלי א"צ לחותכו ,דמה שפולט
בני יומם ,אם יש שמנונית בעין על הקערות יש לאסור אפילו
אם נאמר לאו דוקא עלו אלא אפילו נתבשלו ,ואפילו אין מלחו (-אינו נח להאכל מרוב המלח שבו עד ששורים ומדיחים שריק ונופל ,דמה שלא נפלט הוי דם האברים שלא פירש ושרי,
שמנונית בעין אסור ,דהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה אותו במים ,כעין מליחת בשר להצניע .רש"י .והר"ר יעקב ואי נימא שצריך קריעה משום דם סמפונות הכבד דהוי בכרת
לזה והוי טעם שני באיסור ,ועוד דלא דמי כלל לדגים שעלו ישראל (תוד"ה הני) אמר ששיעור אינו נאכל מחמת מלחו הוא אע"פ שלא פירש ,א"כ גם טחול אי איכא סמפונות למה לא
בקערה ,דמיד כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים כשיעור עיבוד .ודעת רבינו תם שגם מליחה שעושים לקדירה יצטרך קריעה ,ועוד דסברא הוא דאין בטחול סמפונות וא"כ מה
נאסרו המים והם חוזרים ואוסרים את הקערות והמחבת ,אמנם נחשבת אינו נאכל מחמת מלחו) ,ואם הוא צלי צריך בא להשמיענו שבטחול לא צריך .ובה"ג כתב האי מאן דמצלי
אם האחד אינו בן יומו ,אותו שהוא בן יומו מותר. לקלפו מלמעלה סביב ,ואם יש בו בקעים והא צלי ,שכולו כבדא בשלומיה צריך לחתוכיה ,מאי טעמא דאזיל דמא ומכניס
בסמפונות ,והיכא דלא קרעיה לקרעיה לאחר בשולו וחותך
לרבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ,ויין פוטר כל בולע דרך הנקבים ,או שהוא מתובל שהתבלין מרכך אותו
ויצא דם הכנוס בסמפונות ,ולא חיישינן שמא דם הסמפונות
מיני משקין ,ולכן אחד האמוראים שהיה תלמידו והוא נח וצמא לבלוע ,הכל אסור .קי"ב.). חזר ונבלע בכבד דהא מסקינן (פסחים ע"ד ):דכבולעו כך
אכל תאנים וענבים בתוך הסעודה בלי לברך ,אמנם צנון שחתכוהו בסכין בשרי ,לרב כהנא מותר פולטו .אמנם טחול מותר אפי' בבישול ,דאינו אלא
להלכה דברים הרגילים לבוא אחרי הסעודה ולא באים ללפת לאוכלו עם כותח חלבי ,אע"פ שהצנון חריף וממילא הוא שומן בעלמא ,והיינו גוף הטחול ,אבל הדם היוצא ממנו
את הפת ,טעונים ברכה לפניהם ואחריהם אפילו אם הביאם אסור .תוד"ה אבל.
בולע מהשמנונית שנקרשה על הסכין שזה כבשר .לאביי
בתוך הסעודה ,דכיון שאינם לפתן אין הפת פוטרתם.
הטעם משום שהצנון בלע טעם היתר ולא איסור, צלית כבד או כחל יחד עם בשר -אם הכבד נמצא
קי"ב .אין להניח כד של מלח ליד כד של כותח, (ואין הטעם משום נ"ט בר נ"ט ,דלאביי זה נחשב טעם בשר מעל הבשר בזמן הצליה ,י"א שהבשר מותר אע"פ
ממש משום חריפותו של הצנון .ואמנם אביי עצמו אוסר ,ולא
מפני שהאיסור בעין -שהכותח נראה וניכר מפני שהוא שזב דם מהכבד על הבשר ,כיון שהדם ע"י צליה אינו נח
עבה ,וחוששים שיפול מהכותח למלח בלא ידיעתו ,והוא ימלח
בא אלא לפרש את טעמו של רב כהנא .תוד"ה אמר) ,ולרבא להבלע אלא הוא מחליק מהבשר ,ואין להתיר משום
בזה קדירה של בשר ,אבל כד של חומץ מותר להניחו אף שבלע התר סוף סוף איסורא קאכיל כשנותנו עם שכבולעו כך פולטו ,משום שיש בכבד הרבה דם( .תוד"ה דמא).
ליד כותח ,כיון שהאיסור לא בעין ואינו נותן טעם .וכתבו החלב ,אלא הטעם משום שאפשר לטעום לפני ומהאי טעמא לכתחילה אסור לכו"ע( .תוד"ה כבדא) .וי"א
התוס' (ד"ה מהו) שאין ללמוד מכאן שאסור להניח בתיבה אחת שמערבים את הצנון עם החלב ולהרגיש אם יש בצנון שהבשר אסור כיון שדם הוא איסור דאורייתא .וכחל
כד של בשר אצל כד של חלב ,דבכהאי גוונא נזהר יפה שלא טעם בשר .ולהלכה אסור לאוכלו עם כותח מפני שנצלה מעל בשר ,לדעה הראשונה הבשר אסור כיון
יפול מזה על זה ,אבל הכא לא מסקי אדעתייהו להזהר. שהוא חריף ובולע מהממשות שנשארת על הסכין ,ועוד שהחלב נסרך (-נדבק ונבלע) בבשר ,ולדעה השניה
דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים ,ואגב דוחקא
הבשר מותר כיון שחלב שחוטה איסורו מדרבנן,
דיני מליחת הבשר דסכינא הסכין פולט והצנון בולע .וכתבו התוס' (ד"ה אגב) שיש
להזהר שלא לחתוך שומין כרישין ובצלים בסכין חלבית ,משום משא"כ דם שאיסורו מדאורייתא ,שאף שדם שבישלו
ככר שחתכו עליו בשר שנצלה ,לשמואל הככר נאסר אינו דאורייתא ,לפני שבישלו היה אסור מדאורייתא ,ואילו חלב
דחריפי טובא ,ואם חתכם ונתנם בקדירה רותחת מלאה מים
מפני שהדם יוצא מהבשר ונבלע בככר ,והיינו אם הבשר רותחת ,אם יש שישים כנגד הטעם שנפלט מן הסכין ונבלע שחוטה תחילתו דרבנן( .תוד"ה דם) .ומרימר אמר
האדים ,ויצא ממנו מוהל סמיך (דאם הוא צלול אין זה בירק מותר ,אבל בחתכו בסכין של עובד כוכבים נעשה הירק שלהלכה מותר לצלות כבד או כחל מתחת הבשר,
דם) ,ועבר עד הצד השני של הככר ונראה משני צידי כולו נבילה וצריך ששים לבטל הירק .וצריך עיון אם הסכין (ומיירי בכחל שקרעו שתי וערב וטחו בכותל ,ומ"מ אף שמותר
הככר ,ורב הונא היה נותן את זה לשמשו ,דס"ל שזה מקונח ואינו בן יומו ,אי חורפא דידהו מחליא לשבח כדאמר לבשלו עם בשר בקדירה ,וכן מותר לחתוכו בסכין של בשר ,אין
בע"ז (ל"ט ).גבי חילתית. לצלותו מעל הבשר ,מפני שעדיין נוטף מן החלב על הבשר
מותר אלא שהיה איסטניס ,ורבא היה אוכל זאת
בעצמו וקרא לזה 'חמר בשר' -יין הבשר.
אבל קישות שחתכוה בסכין יגרור מעט את מקום וניכר שהוא בעין .תוד"ה תותי) ,אבל מעל הבשר מותר רק
החתך ויאכל ,מפני שהיא מתוקה ואין השמנונית נבלעת בדיעבד ולא לכתחילה ,ולדידן בכל אופן אסור לכתחילה,
אין מניחים כלי שמקבלים בו את השומן תחת הבשר ,עד בתוכה אלא צפה על מקום החתך ,וקלחי לפת שחתכם דשפודים שלהם היו תלויים כשחודם למטה ,ומה שהיו
שיכלה כל מראה אדמומית שבו שכבר נפלט כל דמו. מכניסים קודם היה למעלה ,אבל שפודים שלנו הם שוכבים,
בסכין מותר לאוכלם מפני שזה לא חריף ואין טעם השומן
רב פפא אמר דהיינו עד שתעלה תמרתו (-שהבשר ולפעמים זנב השפוד גבוה יותר מראשו ולפעמים להיפך,
ניכר בהם ,ובסלק אסור מפני שזה נותן בהם טעם ,אא"כ וממילא בין שהכבד לצד הראש בין שהוא לצד הבשר אסור.
מעלה עשן .ל"א שהגחלים מעלים עשן ,דכל זמן שהדם שותת
חתך גם לפת מפני שאז הלפת מבטלת את טעם השמנונית ואם יש כלי מתחת הדברים הנצלים ,אסור אפי' בשר
עליהם הם כבים והולכים ,אבל כשנוטף עליהם שומן הם
מעלים עשן( ,ואף ששמואל אמר שככר שחתך עליה מהסכין( .קי"ב.). מעל כבד ,מפני שדם הכבד דרכו לצוף( ,משא"כ
בשר שכבר נצלה אסור לאוכלה וא"כ איך מותר בכלה דין בליעה מהקדירה עצמה -דגים שהניחום בסתם בשר שהדם שוקע).
מראה אדמומית שבו ,שאני התם שבגלל דוחקא רותחים בקערה ,לשמואל מותר לאוכלם עם מאכל
דסכינא נפלט דם ,אבל בלא דוחק הסכין אין יוצא דם ע"י חלבי ,כיון שזה נותן טעם בר נותן טעם ,דקערה זו אינה דיני בליעות בכלים
האור אלא זה שמנונית .קי"ב .):ורב אשי הקשה שמא בשר אלא רק יש בה טעם בשר (דסתם קערה מקנחים אותה
קי"א :סכין ששחטו בה אסור לחתוך בה מאכל
רק החלק התחתון הסמוך לגחלים הגיע למידה זו ולא מהשומן שנקרש עליה משום מיאוס ,משא"כ סכין שלפעמים
יש עליו ממשות של שמנונית קרושה ואינה ניכרת) ,ורק דבר רותח מפני שבית השחיטה רותח והסכין בולע מהדם וחוזר
החלק העליון ,ולכן אין לו תקנה אלא אם יניח שתי
שנתבשל עם בשר ממש אסור לאוכלו עם מאכל חלבי. ופולטו במאכל הרותח ,ובצונן ,י"א שצריך הדחה לאותו
חתיכות מלח בבשר ובכלי ,והדם נשאב למלח ויורד לשולי
ובשיטת רב י"א שזה אסור וכדמצינו שרב הכינו לו צונן ,וי"א שא"צ הדחה.
הכלי( ,ודווקא מעט מלח מועיל ,אבל הרבה מלח פוסק את כח
הדם ועושהו כמים והוא נעכר ומתערב עם השומן .רש"י .וכתבו סם רפואה בקערה ואח"כ הכינו בה תבשיל ואמר
בבישול ובהנאה דאין בו משום בשר בחלב כדיליף לקמן, ואם מלח בשר שחוטה וטריפה יחד ,רבא אמר התוס' (ד"ה תרי) שאפילו למ"ד אפשר לסוחטו אסור מותר
ויש בו רק איסור אכילה של בהמה טמאה .וכתבו התוס' (ד"ה שהשחוטה נאסרה אפילו אם מלח בכלי מנוקב ,ולא אמרינן כאן ,דשם אין האיסור יוצא לגמרי אלא שמתבטל ,אבל כאן
בשר) דה"ה בשר עוף אסור לרבנן מן התורה. הדם יוצא לגמרי ולא נשאר בו טעם ,אמנם בזמננו אין להתיר
שהדם לא נבלע בחתיכה התחתונה כיון שהיא טרודה לפלוט
ע"י שתי חתיכות מלח ,דכיון שביותר מזה אסור ,אין אנו
ולרבי עקיבא איסור בשר בחלב בחיה ועוף אינו ושתי החתיכות נחות יחד מפליטתם ,דכתיב "הטמאים לכם
בקיאים שלא להרבות ושלא למעט) ,וישפוך את השומן
דאורייתא ,דכתיב ג' פעמים "לא תבשל גדי בחלב בכל השרץ" ה' יתירא לאסור גם את הציר והרוטב העליון לכלי אחר בנחת כדי שלא יתערב בו הדם.
אמו" למעט חיה שאינה בהמה (ואף שחיה בכלל בהמה ,היא והקיפה -פרורי בשר ותבלין הנקפים בשולי הקדירה( ,לתוס'
ממועטת מקרא יתירא) עוף שאינו בהמה וטמאה שאינה (ד"ה וקיפה) לאו דווקא בנקפים) ,וכיון שהציר של הטריפה קי"ב :מליחת ב' דברים יחד-
כגדי שהוא טהור ,ושאר בהמות טהורות יש להם רבוי כדלקמן. נאסר הוא אוסר את בשר השחוטה ,כיון שציר נח להבלע יותר
אם מלח ב' דברים יחד בכלי שאינו מנוקב ,אפי' ב'
מן הדם( .ודרשה גמורה היא גבי שרצים ובהמה ,אבל בדגים
ולרבי יוסי הגלילי "לא תבשל גדי בחלב אמו" הוקש עופות יחד אסורים ,מפני שהדם נשאר בכלי וחוזר ונבלע,
אמרינן שהציר הוא זיעה בעלמא( .תוד"ה הטמאים) .ועיקר
ל"לא תאכלו כל נבילה" שנאמר באותו פסוק עצמו, הדרשה היא לציר ,אבל הרוטב והקיפה נאסרים מדין טעם וכמבואר לקמן קי"ג .שאין מולחים אלא ע"ג כלי מנוקב .ואם
דמשמע שכל דבר שיש בו איסור נבילה יש בו איסור כעיקר דילפינן מ"משרת" .אי נמי איצטריך נמי לרוטב וקיפה הכלי מנוקב ,בב' עופות מותר אע"פ שהדם יורד
בשר בחלב ,אמנם עוף אף שיש בו איסור נבילה לאשמועינן דמחוי כממש אם המחה השרץ וגמעו דהוי מהעליונה לתחתונה ,כיון שהדם לא נשאר בכלי ,וכל זמן
מותר לבשלו בחלב ,כיון שלא שייך בו "חלב אמו". כאכילה .תוד"ה ורוטבן) ,אבל אין ראיה לאסור מדברי שהעליון פולט גם התחתון פולט ,וכל זמן שהתחתון טרוד
שמואל שמליח הרי הוא כרותח וכבוש הרי הוא בפליטה אינו בולע ,אבל דגים ועופות וכ"ש בשר אחר לפי
ומחלוקת ר"ע וריה"ג היא שריה"ג אוסר חיה
מדאורייתא דכל שהוא אסור משום נבילה נוהג בו בשר כמבושל ,דשמא רק הדם אוסר כגון בכלי שאינו מנוקב, שהוא קשה יותר מבשר עופות ,הדגים אסורים ,אבל העופות
בחלב חוץ מן העוף שאין לו חלב אם ,ולר"ע חיה אסורה ולא הציר והרוטב כיון שזה זיעה ,ולדם ליכא למיחש הכא מותרים ,מפני שהדגים שהקרום שלהם רך ממהרים
מדרבנן .או שר"ע אוסר חיה ועוף מדרבנן ולכן ר"ע
כיון שהכלי מנוקב. לפלוט ,ועופות פולטים אחרי הדגים ,והדגים בולעים
קי"ג .ודג טהור שמלחו עם דג טמא ,אם הטהור מהעופות .וכתבו התוס' (ד"ה דגים) שגם לסוברים שאומרים
אמר ש'אינו מן התורה' ,וריה"ג מתיר עוף אפי' מדרבנן,
חתיכה נעשית נבילה בכל האיסורים ,אין העופות נאסרים
וכדאיתא בברייתא ש(במקומו של רבי אליעזר היו מליח והטמא תפל לא נאסר הטהור ,ואם הטמא מהדגים ,אף אם נאמר שנפלט מקצת מן הדם שנבלע בדגים,
כורתים עצים בשבת לעשות פחמים כדי לעשות מליח והטהור תפל נאסר הטהור ,ואם שניהם דדם מישרק שריק במליחה .אם העופות טפלים והדגים
פחמים בשביל לעשות איזמל אם אין לו איזמל ,דס"ל מלוחים ,לרבא נאסר הטהור .וכתבו התוס' (ד"ה טהור) מלוחים הדגים לא נאסרים.
שמכשירי מצוה הדוחה את השבת דוחים את השבת, שבמליח כרותח לא שייך עילאה גבר או תתאה גבר ,ואפילו הקשו התוס' (ד"ה ודגים) על מה שרגילים למלוח הרבה
ו)במקומו של ריה"ג היו אוכלים בשר עוף בחלב. קליפה לא בעי .ויש ללמוד מכאן שא"צ להגעיל דפוסי גבינות חתיכות יחד זו אחר זו ומניחים אותם זה על זה ,דכיון
קט"ז. . העובדי כוכבים ,ומותר לעשות בהם גבינות לישראל ולמולחם שהתחתונה נמלחה תחילה היא מסיימת לפלוט לפני זו
בתוכם ,דהוי כמו טהור מליח וטמא תפל ,דעץ לא נעשה רותח שמעליה ,וא"כ היא בולעת מאלו שמעליה .ותירצו דדם מישרק
קי"ג :מה לומדים מדכתיב ג' פעמים "לא תבשל ע"י מליחה ,ומעשים בכל יום שמולחים בקערה בשרית שריק במליחה כמו בצליה ,ודווקא דגים שהקרום שלהם רך
גדי בחלב אמו" -שמואל לומד מדכתיב ג"פ "גדי", מאכלים הנאכלים עם חלב ,והמחמיר תבוא עליו ברכה. אסורים מפני שהדם נבלע בתוכם ולא שריק .אך קשה שהרי
צריך להדיח את הבשר ,ואח"כ למולחו ,ואח"כ לחזור מצוי שיש גומות בצד העליון ואחרי המליחה הם מלאים בציר,
לרבות שיש איסור בשר בחלב גם בחֵלב ובמתה ואיך נוהגים היתר בדבר .וי"מ שכיון שהבשר ממשיך לפלוט ציר
שאם בישל חֵלב בחָלב או בשר נבילה בחלב ואכלם עובר גם ולהדיחו ,כדי להוציא את דמו .ואם הבשר הודח הרבה אחרי פליטת הדם ,כל זמן שהבשר פלוט ציר הוא פולט
משום בשר בחלב ,אף שאיסור חֵלב ונבילה חל לפני איסור בבית הטבח אין בעה"ב צריך לחזור ולהדיחו. מה שבלע מהחתיכות העליונות ,ומה שנמצא בגומות זה ציר
בשר בחלב( ,ומחד קרא נפקי ,דס"ל איסור חל על ולא דם ,משא"כ בדגים שפליטתם נמשכת גם אחרי שנגמרה
רב דימי מנהרדעא היה מולח במלח גס ,ומנערו לאחר
איסור ,ומה שמצינו ששמואל אמר בשם רבי אלעזר פליטת ציר הדגים .וה"ר יוסף מאורלינ"ש ביאר שחתיכה
זמן ,מפני שהוא בולע דם ,אבל מלח דק א"צ לנער מפני שהוא
שכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה נמס מעצמו.
שהתחילה לפלוט אין דרך פליטתה נסתמת כל זמן שהחתיכה
ומבואר שאיסור אכילת תרומה בטומאת הגוף שהוא בלאו שמעליה פולטת ,ולכן בבשר מותר ,אבל בדגים פליטת הדגים
ד"בקדשים לא יאכל וכו' ובא השמש וטהר ואחר יאכל" ,ועונשו הכרכשתא והמעיים (-קיבה וכרס ושאר המעיים) נגמרת לפני תחילת פליטת העופות ודרך הפליטה נסתמת והדג
מיתה בידי שמים ,לא חל על איסור תרומה טמאה שאסורה והמעיים שסביב הכנתא אינם בחזקת שיש בהם דם בולע מהבשר .והקשו התוס' למה הדם הבלוע במלח שבין
ועומדת עליו באיסור עשה ד"בשעריך תאכלנו הטמא והטהור" ליאסר אם לא נמלחו( ,אבל הלב והריאה והכבד והכנתא עצמה חתיכה לחתיכה שנמחה בציר שבגומות אינו אוסר ,דבשלא בכל
דמשמע שטמא וטהור אוכלים יחד בקערה אחת שהבשר יש בהם דם והם צריכים מליחה) .רש"י .והתוס' (ד"ה אין) כתבו חתיכה שנמלחה אין המלח שעליה אוסרה מפני שהדם הבלוע
נטמא ,ומיירי בבשר פסולי המוקדשין לאחר פדיונם ,ו"תאכלנו" שהנ"מ היא שמותר למלוח בני מעיים עם בשר אחר ,ואף דלא במלח הוא מועט ואינו יכול עוד לזוז משם כלל ,אבל כאן
לזה ולא לאחר והיינו שתרומה טמאה אסורה באכילה ,ולאו טרידי לפלוט דם מישרק שריק ,ולא דמו לדגים שהקרום שנמחה המלח בציר שבגומא ונעשה צלול היה לו לדם זה
הבא מכלל עשה עשה ,שאני התם שיש מיעוט מיוחד שלהם רך .אמנם אם שופכים דם על הבשר בשעת צליה אין לאסור כדי קליפה .ושמא לא אמרינן מליח הרי הוא כרותח אלא
להתיר ,דדווקא דם הנפלט נופל עם הציר ע"י צליה או מליחה, בשעת פליטה ,אבל אחר גמר פליטה פסק כח המלח מחמת
דכתיב "ומתו בו כי יחללוהו" פרט לזו שמחוללת
אבל דם בעין לא. שהפליט את הבשר ,ויוצא כח המלח עם הדם .אי נמי י"ל
ועומדת .או ששאני בשר בחלב שיש רבוי מיוחד, שהמלח שעל הבשר מעכב דם זה מלהכנס בבשר .ולפי שני
דגם ה"גדי" הראשון מיותר ,מדלא כתיב "לא תבשל בחלב בשר בזמן מליחתו צריך להניחו ע"ג כלי מנוקב. הביאורים הנ"ל (שחתיכה אינה בולעת בזמן פליטת הציר ,או
אמו" ,או ששמואל אמר שכך דעת רבו רבי אלעזר( ,וכל רב ששת היה מולח עצם עצם ,והגמרא דוחה שאם שממשיכה לפלוט כל זמן שהחתיכה שמעליה פולטת) צריך
היכא דקתני 'משום פלוני' לא שמע הדבר מפיו אלא מפי להמתין לתחתונה עד שתשהה העליונה שיעור צליה ,דעד
אחרים ,ושמואל לא ראה את רבי אלעזר שהיה בזמן החורבן
חוששים שאחת תבלע מהשניה נחשוש גם שצד
אותה שעה אין התחתונה יוצאת מידי דמה .ובאופן אחר י"ל
מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי ,ושמואל היה בסוף שנותיו של רבי), אחד יבלע מהשני ,אלא מותר למלוח כמה חתיכות יחד דכל זמן שהבשר טרוד לפלוט ציר הוא לא בולע דם כלל
אבל הוא עצמו חולק) .וכן לומדים לרבות שליל, (ואף להניח חתיכה על חתיכה שנמלחה לפניה .תוד"ה אלא), (לפירוש הראשון הוא בולע ופולט ,ולפירוש זה אינו בולע כלל),
מפני שכל זמן שהם טרודים לפלוט אינם בולעים ,והם גומרים וזמן פליטת הציר אינו כלה כל כך מהרה .וכתבו התוס' דמ"מ
ולמעט בהמה טמאה( ,ור"ע סובר שאיסור חל על
יחד לפלוט. בשר שבתוך הציר כגון בכלי שאינו מנוקב אין להתיר מטעם זה,
איסור ,וממילא חֵלב ומתה א"צ קרא ,ושליל הוא גדי
השובר את מפרקת הבהמה לפני שתצא נפשה הוא דבגלל שהוא שקוע בתוך הציר אין לו שם כח לפלוט וממילא
מעליא .קט"ז) .ולמעט דם א"צ קרא ,דלאו גדי הוא, הוא בולע ,ומהאי טעמא אמר שמואל (קי"ג ).שאין מולחים
(ואפילו אי כתיב בשר הוה ממעטינן דם .תוד"ה דם) ,וכן גורם שהדם יבלע באברים ,דהבהמה בשעת שחיטתה
אלא בכלי מנוקב ,ואם רק מקצת החתיכה בציר ,רק מה שבתוך
מוציאה דם ,וכששבר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להאנח
למעט שליא א"צ קרא ,דפירשא בעלמא היא ,ומהיכא הציר נאסר .והיכא ששהה הבשר במלח כשיעור צליה על דף
ולהוציא דם ,והדם נבלע באבריה ,והבהמה נהיית יותר אחד ,ואח"כ הושם בגיגית ושהה שם ואח"כ נמצא הכלי מלא
תיתי לאוסרם .ומדכתיב ג"פ "בחלב אמו" לומד
כבידה ,ונמצא גוזל את הבריות כשמוכרה במשקל, מיץ מן המלח שיצא מן הבשר ,כך אירע מעשה בביתו של רש"י
שמואל למעט חלב זכר שהיה לו חלב מועט מן הדדים
והגמ' מסתפקת אם בהמה זו מותרת באכילה .תיקו. והשיב דכיון ששהה הבשר במלח כשיעור קודם שהושם בכלי,
וכגון אם נשתנה והיו לו דדים ,וחלב שחוטה שכבר אינה אין המים הנמצאים בכלי מין דם אלא מוחל בעלמא ,וכן נראה,
ראויה להיות אם ,וחלב טמאה שאינה ממין אמו ,דמשמע תדע שהרי מותר להדיח בשר מיד אחרי המליחה ולבשלו
המשך דיני בשר בחלב
שלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר .והמבשל בחלב בקדירה אע"פ שעדיין לא נפלט ממנו אותו מוחל .וכן אין
גדי שלא הניקה שלא ילדה מעולם ויש לה חלב כשהיא המעלה על השלחן עוף וגבינה יחד ,אינו עובר בלא לאסור את המוחל מחמת שהמלח שעל הבשר נמחה בתוכו
קרובה לימי לידתה חייב ,כיון שעתיד לבוא לכלל אם. תעשה .מתני' .ואין מזה ראיה שבשר עוף בחלב והמוחל יאסור בשר שנופל בתוכו ,דא"כ כל בשר שמניחים
דאורייתא ,דאימא אינו בא לידי לא תעשה והיינו שאין אותו בתוך כלי להדיחו יאסר כיון שהמלח שעל הבשר נמחה
המבשל חֵלב בחָלב נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם חוששים שמא יאכלנו ויעבור עליו ,דגם אם יאכלו אינו עובר. במים ,אלא צ"ל שהדם שבמלח מתייבש בו ואין בו כח להבלע
לוקה או לא .הגמ' אומרת שאין הכרח לומר שנחלקו בבשר אלא הוא עומד במקומו אע"פ שנמחה בתוך אותו מוחל,
אם איסור חל על איסור ,די"ל שלכו"ע אין איסור חל
באיזה בשר וחלב יש איסור דאורייתא- או מטעם שפסק כח המלח מחמת שהפליט הבשר ולא חשיב
כרותח וכנ"ל ,ומ"מ אין להקל שכבר נהגו העם איסור.
על איסור ,ועל האכילה אינו לוקה לכו"ע ,ונחלקו אם לת"ק איסור בישול והנאה הוא בבשר וחלב של
לוקה על הבישול כיון שבבישול יש רק איסור בשר בהמות טהורות ,אבל אם אחד מהם טמא מותר
שילוח הקן אם נטל האם מעל הבנים שהוא חייב לשלח פרי עם פרי -גדי עם החלב ,ק"ו שיאסר פרי עם האם. בחלב דחֵלב ושאר איסורים לא נאסרו בבישול ,או שכיון
את האם לא נאסר מפסוק זה לאכול את האם לעולם, ואין לדחות שסוס בן סוסה יוכיח ,שהוא אסור עם שהתורה אסרה אכילה בלשון בישול ,אינו לוקה על
דלא אמרה תורה "שלח" לתקלה .ל"א שילוח הקן אחותו הפרדה שילדה הסוסה מהחמור ,ומותר עם אמו, בישול כמו שאינו לוקה על האכילה( .והקשו התוס'
נאסור אפילו אם שילח את האם ,דכל שתיעבתי לך באותה דשאני התם שזרע האב הוא הגורם לאיסור -צד (ד"ה כיון) אמאי לא נימא איפכא ,שכיון שלוקה על הבישול
שעה הרי הוא בבל תאכל לעולם ,וזה עיקר ,דאין לאסור דבר אביהם שהוא חלוק ,ואין האיסור בגלל שזה פרי עם פרי ,שהרי לוקה גם על האכילה) .או שלכו"ע לוקה על הבישול,
שמתחילה היה מותר ,דא"כ החורש בשור וחמור והמרביע והמחלוקת היא אם אינו לוקה על האכילה כיון שאין
פרד בן סוסה שאביו חמור אסור בסוסה ומותר
כלאים והחוסם יאסרו הבהמות ,ושאלות הגמרא הם רק על
בפרדה .ואין לדחות שעבד בן שפחה יוכיח ,שהוא איסור חל על איסור ,או שלוקה כיון שהתורה אסרה
היוצא מהם.
אסור בבת חורין כאחותו המשוחררת ומותר במין אמו, בלשון בישול .או שבאמת לא נחלקו ,ולוקה על הבישול
אילים מסורסים מותרים באכילה ,דמדאסר רחמנא מעוך
דשאני התם שהגט שחרור גורם לאיסור ולא בגלל שזה דחדא איסורא הוא ,ועל האכילה אינו לוקה אם התרו בו משום
וכתות לגבוה מכלל דלהדיוט שרי .וצורם אוזן בכור מותר
בשר בחלב ולא משום אכילת חֵלב ,דלא אתי איסור בשר בחלב
באכילה ,מדשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי ואיל .תוד"ה פרי עם פרי ,שהרי עבד בן משוחררת מותר באחותו וחייל אאיסור חֵלב.
כל. ואסור באמו .ואין לדחות שכלאי זרעים יוכיחו
מקורות נוספים לאיסורי בשר בחלב- שאסור בשני מינים ומותר במין אמו -הקרקע ,דשאני קי"ד .עצמות וגידים וקרניים וטלפיים שבישלם
התם שכל האיסור הוא ע"י האם והיינו זריעה ,שהרי בחלב פטור.
ריש לקיש לומד איסור בשר בחלב באכילה מ"אל
מותר להניחם חיטים ושעורים יחד בכד כדי להצניעם. פיגול נותר וטמא וחֵלב שבישלם בחלב ,תלוי דינם
תאכלו ממנו נא ובשל מבושל" ,ומבושל מיותר כדי
אמנם איכא למיפרך שגדי עם חלב הם ב' גופים, אם איסור חל על איסור בכל האיסורים.
ללמד שיש בישול אחר שהוא ג"כ אוסר.
משא"כ חלב עם אמו ,להכי בעי קרא.
קט"ו :רבי לומד איסור אכילה מדכתיב "לא לענין הכשר זרעים ,מי חלב כחלב וחלב נקרא משקה
מקור איסור בשר בחלב באכילה ובהנאה -בשר דכתיב "ותפתח את נאד החלב ותשקהו" ,ומוחל (-משקה הזב
תאכלנו" יתירא בפרשת ראה על איסור דם ,ולדם לא
בחלב אסור באכילה דכתיב "לא תאכל כל תועבה" מן הזיתים) הרי הוא כשמן דאיקרי משקה דכתיב "משתה
איצטריך דהא כתיב ביה קראי טובא ,וכיון שהתורה נדרשת
-כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל עולמית בכל שמנים" ,והם מכשירים את הזרעים ,אמנם המבשל
ב'דבר הלמד מעניינו' שדבר סתום שלא נתפרש על מה
אופן ,בין שנעשה בעבירה ובין שלא בעבירה כגון ע"י קטן או בשר במי חלב פטור אבל איסורא איכא .תוד"ה המבשל.
הוא מדבר לומדים מהפרשה על איזה ענין הוא מדבר ,לכן עכו"ם .ואסור בהנאה ,שהרי כל מקום שנאמר "לא
לומדים לבשר בחלב ,כיון שהענין מדבר על שני תאכל" או "לא תאכלו" זה כולל איסור אכילה מקור איסור בשר בחלב בכל הבהמות-
מינים ( ,דפסולי המוקדשין שנפדו מותרים באכילה כחולין והנאה ,עד שיפרט הכתוב כמו בנבילה "לגר אשר אף שבתורה כתיב "לא תבשל גדי בחלב אמו"
ואסורים בגיזה ובעבודה כקדשים .רש"י .והתוס' (ד"ה בשני)
בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי" ,שמבואר בזה האיסור כולל כל בהמה ,דכתיב "וישלח יהודה את
מבארים דמשום דאיתקש לצבי ואיל חשיב להו כשני מינים).
שלמרות שבאיסור כתוב רק אכילה צריך לפרט שהנאה גדי העיזים" ועוד כתיב "גדיי העיזים" ,משמע מזה
ואיסור הנאה לומד רבי מהקש "כי עם קדוש אתה מותרת ,וא"כ כל מקום שלא פירט הכתוב להתיר הנאה זה
לא תבשל גדי" ל"לא יהיה קדש" ובעילה הנאה היא .וכתבו שכל מקום שנאמר גדי סתם ,אפילו פרה ורחל
אסור בהנאה( .לר"מ מותר גם למכור נבילה לגר,
התוס' (ד"ה ונאמר) דאי לא הוה כתיב "לא תאכלנו" ,הוה אמינא במשמע ,ואין ללמוד משם שבכל מקום הכונה לגדי
דכתיב "לגר אשר בשעריך תתננה או מכור" ,ומותר
דהנאת הגוף בלא אכילה אסר הכתוב. עיזים ,דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים,
גם לתת לנכרי דכתיב "תתננה או מכור לנכרי" ,ולא
דבי רבי אליעזר למדו איסור הנאה מ"לא תאכלו כל ולמ"ד מלמדים ,איכא תרי מיעוטי -ה' דכתיב בכל אחד.
כתיב תתננה לגר ותמכרנה לעובד כוכבים .ולרבי יהודה
נבילה וכו' לא תבשל גדי בחלב אמו" -אמרה תורה (קי"ג.):
דברים ככתבם לגר בנתינה ולעכו"ם במכירה ,דכתיב
כשתמכרנה לא תבשלנה בחלבו ותמכרנה. ובברייתא איתא שאין ללמוד לאסור לבשל גדי
"או" ,ואסור לתת לכנעני מתנת חינם ,ואיתא בתוספתא שאם
דבי רבי ישמעאל למדו מדכתיב ג' פעמים "לא היה שכנו מותר מפני שהוא כמוכרו לו( .תוד"ה רבי יהודה). בחלב פרה ורחל מק"ו ,דאם אמו שלא נאסרה עימו
תבשל גדי בחלב אמו" – אחד לאיסור אכילה ואחד ולר"מ או בא להקדים נתינה לגר לפני מכירה לנכרי, בהרבעה ,ונכנסת עימו לדיר להתעשר ,אסור לבשל
לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול. ולרבי יהודה א"צ לזה קרא ,דגר אתה מצווה להחיותו את בשרו בחלב שלה ,פרה ורחל שנאסרו עמו
איסי בן יהודה לומד איסור אכילה מגזירה שוה "כי משא"כ נכרי). בהרבעה ואין נכנסים עימו לדיר להתעשר לא כל
עם קדוש אתה" ל"ואנשי קודש וכו' לא תאכלו". שכן .דיש לדחות שאמו נאסרה באיסור אותו ואת
ואיסור הנאה לומד מק"ו ,שאם ערלה שלא נעבדה
קט"ו .למה לא לומדים איסורי אכילה בנו משא"כ פרה ורחל .ורחל שנכנסת עמו לדיר
בה עבירה אסורה בהנאה ,כ"ש בשר בחלב שנעשתה והנאה נוספים מ"לא תאכל כל תועבה"- להתעשר ,אין ללומדה מאמו שהרי אמו יש בה
עבירה בבישולם יחד שאסורים בהנאה( ,אך בלי מעשה שבת כגון המבשל בשבת אינם נלמדים איסור אותו ואת בנו ,ואין ללמוד מפרה שהרי אינה
שלמדנו איסור אכילה מגזירה שוה ,היינו פורכים מפסוק זה לאוסרם לכל ישראל ,ורק במזיד אסור למבשל נכנסת עמה לדיר להתעשר .אלא לומדים חלב פרה
שחורש בכלאים וחוסם פי פרה יוכיחו שאע"פ עצמו משום קנס אבל לאחרים מותר ,דכתיב "קודש היא" ורחל מ"בחלב אמו" .לרש"י דרשה זה חולקת על דרשת
שנעבדה בהם עבירה מותרים) .וליכא למיפרך מה -היא קודש ואין מעשיה קודש( .ואין לומר דבא רק שמואל ,דהאי תנא סובר שחלב זכר ושחוטה וטמאה נלמדים
לערלה שכן צריך מאתים לבטלה ,דרק מדרבנן צריך מאתים. להתיר בהנאה ,דהיתר הנאה נלמד מ"לכם" .תוד"ה היא). מהפסוק הראשון דכתיב "אמו" ולא שחוטה ולא זכר ולא
טמאה ,ו"גדי" משמע ליה דווקא גדי ,ובשר חיה ושאר בהמות
תוד"ה ומה) .מה לערלה שכן לא היתה לה שעת החורש בכלאים או חוסם פי פרה לא לומדים נלמדים מ"גדי" יתירא .ולתוס' (ד"ה בחלב) שמואל מרבה פרה
הכושר ,חמץ בפסח יוכיח ,מה לחמץ בפסח שכן לאסור מפסוק זה (את השור והחמור ,אבל הזרעים בחלב עצמה ,והאי תנא מרבה בשר וחלב שאינם מאותו מין.
ענוש כרת (ואין ללמוד לחייב כרת ,דאין עונשים מן הדין. והדישה אין מקום לאוסרם ,כיון שאיסורים אלו הם בגלל ואחותו הגדולה (שאינה נכנסת עימו לדיר להתעשר,
תוד"ה מה) ,כלאי הכרם יוכיחו ,ואין לומר ערלה תוכיח הבהמות .תוד"ה חורש) ,דאם שבת דחמירא אינה ומאידך אינה אסורה עימו בשחיטה) והקטנה
וחזר הדין ,משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה אוסרת כ"ש שאלו אינם אוסרים ,אבל לגבי בשר בחלב
(שנכנסת עימו לדיר להתעשר) נלמדים מאמו ופרה
שבהם שהם גידולי קרקע ,אבל השתא דאמרינן לא אומרים ק"ו זה ,דהם נלמדים מהפסוק ,ומסתבר שהפסוק
מדבר על בשר בחלב כיון ששם הוא אוכל את התועבה עצמה, בצד השוה- .אחותו הגדולה והקטנה היינו ממינו ממש של
כלאי הכרם יוכיחו ליכא למיפרך מה לכולהו שהם הגדי ,הגדולה היינו זקנה שכבר נתעשרה ,וקטנה זו גדייה שלא
גידולי קרקע ,משום שהכלל הוא שאם לומדים דין משא"כ באחרים( .וגם באחרים ניתן לדחות דחיה זו ,אמנם
דבר שיש תשובה בו עצמו לא לומדים אותו מאחרים). נתעשרה עדיין ,ופרה ורחל מתרבים מ"בחלב אמו" וכנ"ל,
מג' מקומות בצד השוה ,ואין פירכא על המקור ואחותו הגדולה והקטנה נלמדים מצד השוה מאמו ופרה ,דמה
השלישי ,לא פורכים אלא פירכא של קולא וחומרא כלאי זרעים לא נלמדים מפסוק זה ,דכתיב בכלאי אמו שנכנסה עמו לדיר נאסרה עמו בבישול ,אחותו גדולה לא
ולא פירכא כל דהו ,וכן בלימוד ממקור אחד צריך הכרם "פן תקדש" -פן תוקד אש ,ומשמע שכלאי כ"ש ,מה לאמו שכן נאסרה עימו בשחיטה ,פרה תוכיח ,מה
זרעים מותרים ,ואין לומר שהם מותרים רק לפרה שכן נאסרה עימו בהרבעה ובמעשר ,אמו תוכיח
פירכא של קולא וחומרא ,אבל כשלומדים חדא שמותרת עמו בהרבעה ובמעשר ,וחזר הדין ,הצד השוה שבהן
מתרתי פרכינן פירכא כל דהו .ואין להקשות מה לערלה בהנאה ,דכלאי בהמה לומדים שהם מותרים
שהם חלב הוא בשר ואסור לבשל בחלב ,ואתיא מביניא בין
וחמץ וכלאי הכרם שהם בשריפה ,דהיא גופה נילף ,ועוד דהיינו להדיוט ממה שהתורה אסרתם לגבוה דכתיב "שור
אחותו גדולה ובין קטנה .ע"כ פירוש רש"י כדברי ר' יוסף טוב
דוו קא לרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה ,אבל או כשב או עז" – פרט לכלאים ,וכלאי זרעים הוקשו עלם .וי"מ שאחותו גדולה זה פרה ואחותו קטנה זה רחל.
לרבנן חמץ אינו בשריפה .ואין להקשות מה לכולהו שכן לא לכלאי בהמה דכתיב "שדך לא תזרע כלאים,
הותרו מכללן ,תאמר בבשר בחלב שהותר מכללו אצל בהמה בהמתך לא תרביע כלאים". קי"ד :אסור לבשל בהמה בחלב עצמה ,דכתיב
טמאה וחלב בהמה טמאה ועוד דברים כמבואר לעיל ,דלא "בחלב אמו" יתירא .הגמ' רוצה ללמוד דין זה מק"ו
חשיב הותר מכללו אלא דבר שבתחילה היה בכלל האיסור. אותו ואת בנו לא נאסרים מפסוק זה ,דא"כ למה
שאם לא נאסר פרי עם פרי -שני בני פרה בשחיטה
תוד"ה כלאי. צריך פסוק לאסור מחוסר זמן לגבוה.
ביום אחד ,נאסר פרי עם האם ,כ"ש בישול שנאסר
וכשב ועז" – לא אסרה תורה אלא דבר השוה בשור לעבודה זרה ,וממילא אף שהחלב אינו חלק מגופה הוא קט"ז .ואין לפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה
כשב ועז ואליה אינה נוהגת לא בשור ולא בעז. נאסר ,דאפילו פירשא נאסר משום דניחא ליה בניפחיה .ולרב להם שעת הכושר ,דאף כלאי הכרם היתה להם שעת
דם אין בו מעילה דכתיב "ואני נתתיו לכם" – שלכם שמואל בר רב יצחק מותר אף בשל שחיטת עכו"ם, הכושר קודם השרשה ,דאף עיקרם (-הזרע כשנשרש)
יהא ,וי"א מדכתיב "לכפר" -לכפרה נתתיו ולא ואין חוששים לדברי רבי אליעזר ,וכן הלכה ,אמנם נאסר ,דכתיב "הזרע" דמשמע זריעה עצמה ,אמנם בדבר
למעילה ,וי"א מדכתיב "הוא בנפש יכפר" – משמע
בעור קיבת נבילה אין מעמידים. שכבר היה זרוע שנשרש בהיתר מחוץ לכרם ,וכגון
בהוייתו יהא שלפני כפרה אין בו מעילה כמו לאחר (מעמידים בקיבת כשרה שינקה מן הטריפה ,וכ"ש המעביר עציץ נקוב בכרם ,אינו נאסר אלא בהוסיף
כפרה שנתן מתנותיו ונשארו השיריים .וכתבו התוס' (ד"ה בקיבת טריפה שינקה מן הכשרה ,דהחלב הכנוס בה מאתים ,דכתיב "פן תקדש המלאה" משמע מילויו
הוא) דהא דאיתא במעילה (י"ב ):שהמקיז דם לבהמת קדשים הוא פירשא בעלמא .והקשו התוס' (ד"ה הכי גרסינן) ותוספתו .התוס' (ד"ה עיקרן) כתבו שמשמע שאף הקשים
מועלים בו ,היינו בגלל שזה מחיים ,דמחיים לא שייך כפרה .והא שבמתני' תנא שכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה ,וכן והעץ נאסרי ם ,והיינו רק כשהפרי הוסיף מאתים .עוד כתבו
דאיתא התם (י"א ):שדם בתחילה אין מועלין בו יצא לנחל איתא בברייתא (ק"ט ):שקיבה שבישלה בחלבה אסורה .ואומר התוס' (ד"ה והיתה) שיין נחשב שלא היתה לו שעת הכושר
קדרון מועלין בו ,היינו מדרבנן. ר"ת שכאן מדובר בחלב קרוש (ולפ"ז גם בנמלח בתוך הקיבה (מנחות ו ).משום שגם כשהוסיף מאתים לא נאסר אלא משום
ואין ללמוד משם להיפך שלאחר כפרה יהיה בו הוא מותר) ,ובמשנה ובברייתא מדובר בחלב צלול .וברש"י שהוא מעורב עם מה שגדל אח"כ ,ורק לגרעינים שנזרעו היתה
(הובא להלן) מבואר שגם חלב טריפה קרוש אסור ,וכתב הראש שעת הכושר.
מעילה כמו לפני כפרה ,דאין לך דבר שנעשית
שרש"י לא גורס קטע זה בגמרא). שיטת רבי שמעון שבשר בחלב מותר בהנאה,
מצוותו ומועלין בו שהרי כבר נעשה ממנו צורך גבוה ולא
קרינן ביה קדשי ד'( ,ואין לומר איפכא שימעלו לפני כפרה דאין המעמיד חלב בעור של קיבה כשרה שהוא בשר ,אם דילפינן גזירה שוה "כי עם קדוש אתה" מ"ואנשי
לך דבר שלא נעשית מצוותו ואין מועלין בו( ,וקדשים קלים אין הקיבה נותנת טעם בחלב החלב נאסר .ואין לאסור קודש תהיון לי וכו' לכלב תשליכון אותו" שאסור
מועלין משום דאינם נקראים קדשי שמים) ,דאשכחן טובא, בגלל זה גבינות של עכו"ם ,דמשום בשר בחלב אין לאוסרם באכילה ומותר בהנאה.
דדשן אין מועלין בו עד שעת תרומה ,ועגלה ערופה עד לאחר מספק ,דליכא אלא איסורא דרבנן ,דדרך בישול אסרה תורה.
ירידתה .תוד"ה אין) .ואף שתרומת הדשן (-שבכל בוקר תוד"ה המעמיד.
תורם מדשן המזבח מלוא מחתה ונותנו בצידי המזבח ונבלע
דיני קיבה וחלב הנמצא בה
איסור בשר בחלב בקיבה שנמלחה עם החלב הקרוש
שם במקומו כדכתיב "והרים את הדשן אשר תאכל האש וכו' חלב קרוש הנמצא בקיבת בעל חיים יונק ,וכן בשר הקיבה
שבה -כתב רש"י בשם רבינו שלמה ברבי מאיר שחלב הנמצא עצמה ,ניתן להעמיד בו גבינות (ע"י נתינת מעט מהם
ושמו אצל המזבח" מלמד שטעון שימה וגניזה ,אלמא אסור קרוש בעור הקיבה שמולחים אותה בעורה ,יש בזה איסור גמור
בהנאה) ,ובגדי כהונה (-ד' בגדי לבן שכהן גדול נכנס עמהם לתוך החלב) .ולהלן יבואר האם מותר להעמיד גבינות
של בשר בחלב ,בין שנותנים עימו חלב אחר ובין שמולחים כאשר הבהמה היא טריפה או שינקה את החלב מטריפה,
לפני ולפנים ,והם טעונים גניזה עולמית ואין הדיוט עובד בהם אותה עימה .ויש שמתירים ומביאים ראיה מדגים שעלו בקערה והאם חלב שהעמידוהו בבשר הקיבה נאסר משום בשר
כל השנה ולא כהן גדול ביום הכיפורים אחר ,דכתיב "ופשט את שפסקנו (לעיל קי"א ):שמותר לאוכלן בכותח ,משום דהוה ליה בחלב.
בגדי הבד והניחם שם") יש בהם מעילה אחר שנעשית נותן טעם בר נותן טעם ,דחלב הקבה לא נאסר אלא משום
מצוותם ,שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין, נתינת טעם ,וכ שהוא חוזר ונותן טעם בגבינה זה נ"ט בר נ"ט, קט"ז :חלב קרוש הנמצא בקיבה של נבילה,
ולמ"ד דהא דכתיב בבגדי כהונה "והניחם שם" היינו ואין זה דומה כלל ,דדגים שעלו בקערה אע"פ שבלעו את
ברישא דמתני' איתא שהוא אסור ,ובסיפא מבואר
טעמה עדיין הם היתר גמור ,וכשבא לאוכלם בכותח כיון שטעם
שהוא לא ישתמש בהם ביום כיפורים אחר ,תרומת הבשר לא בא מן הממש אלא מנותן טעם אחר ,לכן זה מותר, שבהמה כשרה שינקה מטריפה החלב שבקיבתה
הדשן ועגלה ערופה שאע"פ שנעשית מצוותה אסורה אבל חלב הנמלח בבשר ,משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם אסור ,אבל טריפה שינקה מכשרה החלב שבקיבתה
בהנאה דכתיב "וערפו שם" – שם תהא קבורתה ,הם שני איסור ,כדקיימא לן (לעיל ק"ח) חתיכה עצמה נעשית נבילה, מותר ,מפני שהוא כנוס במעיה .רב חסדא ביאר
כתובים ,ולמ"ד ששני כתובים מלמדים ,תרי מיעוטי וא"כ הטעם היוצא מהחתיכה בין טעם בשר בין טעם חלב הוא שברישא אסור מפני שנראה כאוכל נבילות ,אבל
גוף האיסור ,וכשטעם החלב יוצא לחלב הגבינות זה מין במינו
כתיבי דמשמע רק אלו ולא אחרים" ,ושמו" ו"הערופה". בסיפא איכא שחיטה .ורבא מקשה שאם בנבילה
שלהלכה אוסר בכל שהוא .וקיבה שלא נתנו בה חלב אחר,
ובעינן ג' קראי בדם ,למעט מנותר שאם נתותר ושגג בין הייתי סבור להתירה כדאמרינן בעבודה זרה (כ"ט ):גבי קיבת שאין לחוש שאם נתיר את קיבתה יבואו לאכול
בדם בין בנותר ואכלו אינו חייב אלא משום דם ,וממעילה, עולה שכהן שדעתו יפה שורפה חיה ,שמע מינה פירשא ממנה כיון שהיא מאוסה ,החלב אסור ,כ"ש בטריפה
ומטומאה שאם אכלו בטומאת הגוף אינו חייב אלא משום בעלמא היא ולא מיתסרא ,ולא היא ,דחלב גמור הוא כדתנן שחוטה שאסור שמא יאכל מבשר הטריפה .וביאר
במתני' כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה ,ותניא נמי רבי יוחנן שהסיפא היא לאחר שחזר בו רבי יהושע
דם ,אבל לפיגול א"צ קרא ,דזבח פיגול שאכל מדמו
קיבה שבישלה בחלבה אסורה ,והא דקיבת עולה מותרת משום
פשיטא שאינו חייב משום פיגול ,דרק דבר שיש לו דבר כדאיתא בע"ז (כ"ט ):ששאל רבי ישמעאל את רבי יהושע מפני
שהחלב אינו מגוף העולה אלא ינקתו מאימה ,וכנוס במעיה
מה גבינות העכו"ם אסורות ,וענה לו רבי יהושע מפני
אחר המתירו לאדם כגון בשר שהדם מתירו לכהנים ,או כנתון בקערה ומותר ,כדתניא טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה
שמעמידים אותם בקיבת נבילה ,והיינו בחלב הקרוש שבה,
למזבח כגון עולה שהדם מתיר להקטיר את האימורים במזבח, מותרת מפני שכנוס במעיה.
אמר לו והלא קיבת העולה חמורה מקיבת נבלה ואמרו כל כהן
יש בו פיגול ,ודם עצמו הוא מתיר. שדעתו יפה שורפה חיה ,אמר לו מפני שמעמידים אותה
קי"ז .איסורי חֵלב ודם -איסור חלב חמור מדם, בקיבת עגלי עבודה זרה ,ומבואר שחזר בו מקיבת נבלה ,משום
שחלב של קרבן מועלים בו כיון שהוא קדשי ד' ואינו דלאו גופה היא ,ואסורה משום עבודה זרה דאפילו פירשא
לכהנים ,וחייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא (-אם דידה אסור כדמפרש התם משום דניחא ליה בנפחיה ,ומשנה
העור והרוטב אכלו בטומאת הגוף חייב שתי חטאות ,אחת משום חלב ואחת לא זזה ממקומה ,שכיון שנשנית משנה זו ,אע"פ שחזר בו
משום טומאת הגוף שהיא בכרת) ,משא"כ דם .ואיסור דם לא אמרו שלא לשנותה עוד.
פרק זה כשאר פרקי המסכת עוסק בדיני כשרות מאכלי חמור מחלב שהוא נוהג אף בחיה ועוף ובטמאים, הקונה גדי מעכו"ם אין חוששים שינק מטריפה או
חולין ,ועיקרו של פרק זה עוסק בדיני טומאת אוכלין (- ואיסור חלב נוהג רק בבהמה טהורה. נבילה ,שהרי מצינו שמותר לקנות ביצים מעכו"ם
אוכל שנטמא מדבר טמא) וטומאת נבילות (-נבלת בהמה
שהיא מטמאה אדם וכלים אוכלין ומשקין). חלב יש בו מעילה לאחר שנזרק הדם ,אף בחלב קדשים ואין חוששים שהם מעוף טריפה או נבילה ,אך
קלים שבחייהם אין בהם מעילה כיון שהם ממון בעלים ,יש שמואל סבר לאסור מפני שיש לחוש שינק מטמאה,
אוכל אינו מטמא אא"כ יש בו שיעור כביצה (אף שהוא
נטמא בכל שהוא ,י"א מדאורייתא וי"א מדרבנן) ,ונבילה מעילה באימוריהם לאחר שנזרק הדם ,כדדריש רב ינאי כיון שטמאה זה דבר מצוי( ,אמנם בבהמות שלנו אין
מטמאה בכזית. מדכתיב באימורי פר כהן משיח שיש בו מעילה מחיים חוששים שינקו מטמאה ,מפני שישראל בדלים
טומאה עוברת מדבר לדבר גם כאשר המגע אינו ישיר כיון שהוא קדשי קדשים "כאשר יורם משור זבח מטמאה ומפרישים בהמותיהם מלינק מטמאה,
אלא באמצעות 'יד' או 'שומר' של הדבר המטמא או של השלמים" – מקיש שור זבח השלמים לפר כהן משא"כ עכו"ם) .וחזר בו שמואל והתיר ,כדמצינו
הדבר הנטמא ,גם אם הם עצמם אינם מקבלים טומאה. משיח לומר שיש בו מעילה( ,לתוס' (ד"ה אמר) יש צד ששמואל אמר שהטעם שאסרו גבינת עכו"ם הוא
יד היינו דבר שאוחזים בו את האוכל ,כעצם שיש בראשה שזה אסמכתא בעלמא ,דבמעילה (ט"ו ).אמר רבי ינאי שאין מפני שמעמידים אותה בעור קיבת נבילה ,ומבואר
בשר ,ושומר היינו דבר שמחובר באופן טבעי לאוכל והוא חייבים משום מעילה אלא קדשי בדק הבית ,ולא בקדשי מזבח שהחלב שבקיבה עצמה מותר .וכתבו התוס' (ד"ה כאן)
שומר עליו שלא יתקלקל ,כמו קליפת הפרי. שיש בהם לכהנים ולבעלים ,והגמרא שם אומרת שהמשניות שלפ"ז חלב שנמצא בקיבת נבילה מותר ,אלא שהעולם נהגו
שומר מצטרף אף להשלים לשיעור קבלת טומאה ,אבל שמבואר שיש מעילה זה מדרבנן) ,אמנם א"א ללמוד משם עכשיו לאסור ,ולכן אין להקל לקנות אותו מנכרי ,אבל אם קנה
יד אינה מצטרפת. חלב האליה כיון דליתא בשור ,ולכן לומדים גם שרי בדיעבד ,אא"כ הקיבה נמלחה יחד עם החלב שאז אסור
מדכתיב בקדשים קלים "כל חלב לד' " -קדשי ד' קרינן משום בשר בחלב.
טומאת אוכלין בדבר שאינו אוכל ביה לענין מעילה ,וכיון שא"א ללמוד משם יותרת ושתי הכנת גבינה ע"י חלב מקיבה אסורה -לרבי חייא
פרק העור והרוטב נשנה אגב הא דתני (ע"ז ).ששליא קי"ז: כליות דלאו חלב איקרו ,לכן צריך את שני הפסוקים. בר אבא מותר להעמיד גבינה בקיבת נבילה ,אבל אין
אינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות ,אלא ואין לאסור אליה של כל כבש מחמת שהיא נקראת להעמיד גבינות בקיבה של בהמה שנשחטה ע"י
ששנה התנא באמצע פרק אותו ואת בנו אטו הא דתני (ע"ד). חלב דכתיב "חלבו האליה תמימה" ,דכתיב "כל חלב שור עכו"ם ,וכרבי אליעזר דס"ל שסתם מחשבת עכו"ם
פחות מפול ובשלשתם יחד יש כזית .תוד"ה ורבי יוחנן, דין יד לענין טומאה -יד שאינו שומר כגון עצם שאין מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו ,ואיידי
הראשון) ,והכניס ראשיהם השניים שאין עליהם בשר, בו מח ובראשו בשר ,הבשר טמא אם היה טהור והיד נגעה
דאיירי ביה בשחיטה שאינה ראויה תנא בתריה כסוי הדם,
והם של מת ,לבית ,אע"פ שעצם בלא בשר מטמא רק במגע ואיידי דתנא בכסוי הדם ונוהג בחיה ובעוף תנא גיד הנשה דנוהג
בשרץ ,ואם הבשר היה טמא והיד נגעה באוכל טהור הוא בחיה ולא בעוף ,ואיידי דאיירי ביה בירך שנתבשל בה גיד הנשה
ומשא ולא באהל ,הבית טמא מפני שהמאהיל על היד מטמא את האוכל ,אבל אינו מצטרף לכביצה ,דכתיב בבליעת איסור תנא כל הבשר ,וכאן חזר התנא לענין טומאת
כמאהיל על הבשר( .ויד למת נלמדת במה הצד מנבילה ותנור.
"לכם" ג"פ ,לגבי זרעים ולגבי נבילה ולגבי תנור, אוכלין ונבילות .תוד"ה העור.
תוד"ה והבית) .וליהודה בן נקוסא אין מצרפים כזית
ולומדים לכם -לכל צרכיכם שבאוכל הזה הכל טמא, מה מצטרף לאוכל לגבי טומאה -עור של בהמה
מב' עצמות דאין יד לפחות מכזית .הגמ' אומרת שרב
להכניס טומאה ולהוציא טומאה .ואין לומר שיד שחוטה שאין בבשר כביצה והעור השלימו לכביצה ,רוטב
יכול להעמיד בעצמות שיש בהם מח שהם שומר
תכניס ולא תוציא ,דאם יכולה להכניס כ"ש שיכולה (והיינו ליחה קרושה (ק"כ ).שהיא מצטרפת להשלים כיון
לבשר ונכנס חלק מהעצם שאין שם מח ,ואף שמבואר לעיל
להוציא .ואין לומר שיד תוציא ולא תכניס ,דכי שדרך לאוכלה כשהיא קרושה על הבשר ,אבל ליחה שאינה
(קי"ח ).רק מה שכנגד האוכל נחשב שומר ,כאן שאין המח
כתיבא יד אהכנסה כתיבא( .וידות בכלים שא"א ללומדם קרושה אע"פ שציר שע"ג ירק (-משקה היוצא מן הירק.
נשמר אלא כשהעצם סתומה הכל נחשב שומר ,ויסבור
מזרעים תנור ונבילה שכן אין להם טהרה במקוה ,נלמדים
כת"ק שטמא כיון שיש כאן שיעור פול ,וביד אפילו ת"ק מודה, ל"א ציר שמטבילים בו את המאכל) מצטרף לככותבת
מ"והנוגע בהם" כדאיתא בתורת כהנים .תוד"ה מעיקרא)( .ואין
או בעצמות שהם יד לבשר שאין בהם מח ,ויסבור לענין יוה"כ אע"פ שאינו קרוש ,שכיון שהוא מחובר לאוכל
ללמוד זרעים נבילה ותנור זה מזה ,דזרעים חמירי זה נחשב אוכל) ,שאני יוה"כ שאין הדבר תלוי אם יש לזה
כיהודה בן נקוסא .ורבי יוחנן יעמיד בעצמות שהם
שטומאתן מרובה (-שמקבלים טומאה מולדי טומאה ,אבל
יד לבשר ,ויסבור כת"ק ,ואשמועינן ת"ק שיש יד לפחות שם אוכל ,אלא הדבר תלוי ביתובי דעתא ואף אם אין לזה
תנור אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ,וכן טומאתם
מכזית ,אבל לא לפחות מפול ,דאי בשומר אפילו בד' עצמות שם אוכל אי מייתבא דעתיה חייב ,דכתיב "לא תעונה" וזה לא
מרובה מנבילה כדתנן במתני' ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה
מטמא ,דיש שומר לפחות מפול.
שריבה לטמא טומאת נבילות) ,ותנור חמור שמטמא התענה ,וציר שע"ג ירק קים להו לרבנן שמייתבא דעתיה ,אבל
והנה איתא בברייתא שקולית (-העצם העליונה של הירך, מאוירו (אע"פ שלא נגע ,והתנור נעשה ראשון והאוכלין
להצטרף בעינן קרושה .ושומן נטמא אף בפני עצמו
ותמיד יש בה מח) שיש עליה בשר ,כל חלק ממנה דאוכל מעליא הוא .ולגבי טומאת נבילות מסתפקים התוס'
שניים ,אבל נבילה וזרעים אינם מטמאים אחרים אא"כ נגעו
מטמא אוכלין ,לרבי יהודה דין זה הוא דווקא כשיש בהם) ,ונבילה חמורה שמטמאה אדם ומטמאה (ק"כ .ד"ה הוא) אם הוא טמא או לא) ,קיפה (והיינו תבלין
בה כזית בשר ,ולאחרים דין זה הוא אפי' אם יש עליה במשא וטומאה יוצאה מגופה .ותנור ונבילה חמירי בפני עצמו ,שאינו נאכל כך ,אבל הוא מצטרף ,אבל פירמא
כפול בשר .הגמ' אומרת שרב יכול להעמיד ביד מזרעים ,שהם מקבלים טומאה בלי נגיעה .וזרעים חתיכות בשר דקות שיורדות לתחתית הקדירה נטמאת בפני
ולסבור כרבי יהודה ,או להעמיד בשומר ולסבור עצמה) ,אלל (יבואר לקמן קכ"א ,).עצמות שיש בהם
ונבילה חמורים מתנור ,שהרי הם אוכל .ונבילה
כאחרים .ורבי יוחנן יעמיד בשומר ויסבור כאחרים אפשר ללומדה מתנור וזרעים ,אך י"ל דיו לבא מן מח והמח הוא אוכל והעצם שומרת על המח ,גידים ,קרניים
ששומר יש לפחות מכזית ,והא דאמרי כפול אף שלרבי (במקום שחותכים ויוצא מהם דם מעיקרם שלמטה
הדין להיות כנדון וא"א ללמוד שנבילה תטמא אדם
יוחנן יש שומר לפחות מפול ,זה רק בגלל שרבי יהודה כגון אם תחב קיסם בכזית בשר נבילה להיות לו יד ונגע בו אדם, שהם רכים אבל אינם אוכל בפני עצמו .שם) ,וטלפיים,
אמר שיעור ,אבל באמת ה"ה בפחות מפול. לא יטמא עד שיגע בנבילה עצמה ,וכן בעצם של נבילה שזה יד. מצטרפים עם הבשר לשיעור טומאת אוכלין ,אבל
ומה שזרעים אינם מקבלים טומאה אלא בהכשר לא לטומאת נבילות לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא.
והא דתניא ש(שרביט שריקנו טהור ,ואם שייר בו גרגיר אחד
ויש בגרגיר ובשרביטים יחד כביצה טמא ,ושרביט הפולים אינו קולא ,דפירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה ד'שומרים' מצטרפים לטומאה קלה ולא לטומאה
גדלים בו והוא השומר שלהם .רש"י .ולתוס' (ד"ה שרביט) מלאכתו) .וי"א שלומדים הכנסת טומאה ,מדכתיב חמורה וכדלהלן .ולרבי יהודה האלל המכונס (-נאסף
שרביט הוא הקלח שבו דבוקים האוכלים עם שומריהם, "יטמא" לרבות שומר ,וכיון שאינו מצטרף ,ולהכניס במקום אחד) ,אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו
וגורסים שם 'שייר גרגיר אחד לכל שומר ושומר טמא' ,והיינו לומדים ק"ו מיד ,א"כ לומדים מזה להוציא ביד (באם אם נגע בו ונכנס למקדש או אכל קודש ,דהואיל ואחשביה אינו
משום שכל הגרגירים מצטרפים לכביצה ו)לרבי אלעזר בן אינו ענין) ,ואין לומר דנימא שבא ללמד שומר בשאר בטל.
עזריה שרביט של פול אינו מטמא להכניס או להוציא אוכלין ,כיון ששומר של נבילה הרי הוא כיד ,וממילא דין שוחט בהמה טמאה לעכו"ם יבואר לקמן קכ"א.
טומאה ,דלאו שומר הוא ,מפני שהפולים גסים ואינם צריכים
עדיף ללמוד ממנו דין יד. דין שומר לענין טומאה -שומר והיינו דבר שהוא שומר
שומר ,אבל שרביט של קטניות מטמא אע"פ שהם פחות
מפול ,כיון שהוא רוצה למשמש בקטניות ע"י דבר שאינו לא יד ולא שומר כגון שיער ,אינו טמא ואינו על האוכל ,כגון עור ,מצטרף לכביצה לטומאה קלה -
השרביט כיון שהם דקים ואם תתערב בהם פסולת א"א מטמא ואינו מצטרף. טומאת אוכלין ,דכתיב לגבי טומאת אוכלין "זרע זרוע
לנקותם ,ומבואר שיש שומר לפחות מפול .הגמ' אומרת אשר יזרע" -כדרך שמוציאים אותו לזריעה ,והיינו
קי"ח :דין יד להכשר -לרבי יוחנן יש יד להכשר חיטה בקליפתה והיינו הקליפה החיצונה החופה אותה
שרב יעמיד בקלח שמחוברים בו כל השרביטים שהם יותר
שאם הוכשרה היד הוכשרו הזרעים ,ולרב אין יד להכשר. בעודה שיבולת (אבל זו שנושרת כשכותשים אותה במכתשת
מכזית ,שמטמא מדין יד ,ומפני שהוא רוצה בקלח
וי"ל שנחלקו אם מקרא נדרש לפניו דכתיב "טמא הוא" היא אוכל גמור) ,שעורה בקליפתה ,ועדשים בקליפתם
לתשמיש -לטלטלם על ידו ,ובפול כיון שהם גסים אינו צריך
ולפני פניו דכתיב "וכי יותן מים" ,או שמקרא נדרש רק והיינו הקליפה שהעדשה חבויה בתוכה שאין מקפידים עליה
את היד. בשעת זריעה אלא בשעת אכילה ,ואף שהפסוק נאמר לענין
לפניו .או י"ל שנחלקו בסברא ,אם יש יד להכשר כיון
טהרה ,היינו משום שלא הוכשר לקבלת טומאה ,וסמיך ליה "וכי
קי"ט :שומר שע"ג שומר אינו מצטרף ,כדמצינו שהוא תחילת טומאה ,או שהכשר אינו תחילת
יותן מים על זרע" שאם הוכשר טמא ,וכן שומר כמו פרח
שרבי יהודה אומר שיש ג' קליפות בבצל ,הפנימית טומאה .ותניא כוותיה דרבי יוחנן( ,עוד איתא התם
הרימון מצטרף לשיעור קבלת טומאה( ,אבל הנץ
(-הלבנה הראשונה שראויה לאכילה) מצטרפת אע"פ שזרעים אינם מקבלים טומאה או הכשר עד
שהוא שומר דשומר אין מצטרף) ,אע"פ שאינו נזרע כך,
שהיא נקובה כיון שהיא עצמה אוכל ,והאמצעית שהיא שיתלשו ,כדאמרינן בתורת כהנים שאם אתה אומר
שמחוברים טמאים טימאת את הכל ,שאין לך מחוברים שאין וכן עור מצטרף ,דכתיב בפסוק זה ג' פעמים לשון
שומר מצטרפת רק אם היא שלימה מפני שרק שלימה
מצויים בהם שרצים). זריעה .אמנם שומר לא מצטרף לטומאה חמורה
שומרת ,והחיצונה אינה מצטרפת אע"פ שהיא כטומאת נבילה שמטמאה אף אדם וכלים ,דכתיב "הנוגע
שלימה דאין שומר שעל גבי שומר נחשב שומר. שיעור אוכלין ליד ולשומר- בנבלתה" ולא בעור שאין עליו כזית בשר בלא העור,
שומר אוכל שחילקו ויש בו כביצה עם השומר ,כגון אוכל לרב אין יד לאוכל שהוא פחות מכזית כיון שאין בעיקרו אמנם אם יש בבשר כזית בלא העור ,ונגע בעור,
כביצה ושומרו עליו וחילקו לשנים ,או כגון שני בצלים קטנים, כזית אין לזה חשיבות בשביל שיהיה ליד תורת יד( ,לרש"י מיירי נטמא הבשר ,מפני שהעור נעשה כיד לבשר ,וכתיב
(לתוס' (ד"ה שומר) לא מדובר שחילקו לגמרי ,דבכהאי גוונא בפחות מכזית שנמצא עם אוכלין כביצה ,והתוס' (ד"ה אין) "יטמא".
ודאי אינו מצטרף כמו שכתבו לעיל (קי"ח :ד"ה אין) ,אלא מיירי מוכיחים שאוכל שאינו מחובר אינו מצטרף לשיעור כזית ,ולכן
כגון שיש עליו בשר ועליו עור וחילק את העור וחצי בשר מצד ביארו דמיירי שהפחות מכזית מחובר עם כביצה אוכלין בחיבור שומר שאינו יד כגון עור שיש כנגדו כזית בשר, קי"ח.
זה וחצי מצד זה ,מסתפק רב אושעיא אם השומרים לא חלש שאם יגביה אותו זה יתנתק) ,אבל יש שומר לפחות
טמא -אם היה טהור מקבל טומאה ומכניסה לאוכל ,ומטמא
מצטרפים כיון שאין אחד שומר על השני ,או שכיון מכזית ,ואין שומר לפחות מפול -הרבה פחות מכזית ,לא
לענין להצטרף לכביצה ולא לענין להכניס ולהוציא טומאה,
אם האוכל טמא והשומר נגע באוכל טהור ,ומצטרף .וא"צ
שכל אחד שומר על שלו מצטרפים. קרא לומר ששומר מכניס ומוציא טומאה ,דיליף ק"ו
ולרבי יוחנן יש יד לפחות מכזית אבל לא לפחות מפול,
והא דתניא שלרבי אלעזר בן עזריה שרביט של ויש שומר לפחות מפול .אמנם בבריה מודה רב שיש מיד ,והלימוד הנ"ל מלמד ששומר מצטרף .הקשו
קטניות מטמא ,כיון שהוא רוצה למשמש בקטניות שומר אף לפחות מפול ,כדמצינו שחיטים או
התוס' (ד"ה שומר) לרבינו תם ורבינו שמואל שרק כביצה
ע"י השרביט אע"פ שצריך ב' וג' שרביטין כדי להצטרף מקבלת טומאה ,מנלן צירוף בשומר להכניס ,אימא דקרא אתא
שעורים או עדשים עם קליפתם מצטרפים לטומאה. להוציא .ותירצו דכיון דיד מכניס ומוציא ושומר מכניס ומוציא,
לכביצה .רב אושעיא יעמיד בקלח שמטמא מדין יד, אף לענין צירוף אין חילוק בין יד לשומר.
ומפני שהוא רוצה בקלח לתשמיש. קי"ט .והנה איתא בברייתא שאם יש ב' עצמות
ועליהם ב' חצאי זיתים (וה"ה ג' עצמות שיש בכל אחד
ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים ,שהרי שבמעי אמו הוא מותר (ואפילו רבי יוחנן שאוסר בבן ט' מתיר והא דתניא שבחיטה או בשעורה או בעדשים,
חוזרים ולומדים ביכורים וערלה מתרומה. בבן ח') ,מ"מ כמות שהוא עתה לא היתה לו שעת הכושר, הקליפה מצטרפת ומבואר ששני שומרים מצטרפים ,וה"ה
משא"כ חמץ( .תוד"ה חמץ) .וכן נבילה כמות שהיא עתה לא
לאוכל שחילקו( ,והוה מצי לתרוצי בריה שאני ,אלא דתרוצא
היה לה שעת הכושר ,אי נמי מחיים היה בה איסור אבר מן החי,
המשך דיני טומאת אוכלין ואפילו למ"ד לאו לאברים עומדת ,היה בה איסור שאינה זבוחה.
דחיקא הוא) ,הכונה לשדרה ,וזה נחשב שומר אחד מפני
תוד"ה מה) ,ונבילה א"א ללמוד מחלב וחמץ מפני שאם אחד יפול כולם יפלו ,ואיירי בחיטים גדולות שיש
קכ"א .מהו אלל -מבואר במתני' (קי"ז ):שאלל
שאין בה חיוב כרת ,וחלב א"א ללמוד מחמץ ונבילה, בשורה אחת כביצה (כמו שהיה בימי שמעון בן שטח
מצטרף עם הבשר לטמא טומאת אוכלין .לרבי יוחנן כשתי כליות של שור הגדול .תענית כ"ג .וכתבו התוס' (ד"ה
אלל היינו מרטקא (–גיד השדרה והצוואר שהוא רחב ולבן
מפני שחלב הותר מכללו( ,והיינו שחלב חיה מותר בחטי) דעדשים נמי מיירי בכעדשים דר' שמעון בן שטח שהיו
וקשה מאד .רש"י .ולתוס' (ד"ה מרטקא) הכונה לבשר מת .עוד להדיוט ,אבל נבילה אף שעוף הותר במליקה זה רק כדינרי זהב ,ועם שומריהם יש בהם כביצה) ,דמתוך שהם
כתבו התוס' (ד"ה ורבי יוחנן) דלא מיירי כשהוא שומר ,דבזה לכהנים שזוכים משלחן גבוה והתירא משום גבוה ,אבל קבועים בדוחק אם יטול אחד מהם יש ריוח לאחרים ליפול,
מודה ריש לקיש דמצטרף ,אלא מיירי כגון שיש בראשו כזית לגבי הדיוט לא אשכחן דהותר .אבל מה שהותר חלב דאל"כ העליון אינו נחשב שומר לתחתון ,או דאיירי
בשר ,דאע"ג דלא הוי שומר מצטרף ,כיון שהוא ראוי להאכל בהמה לגבוה אינו קולא ,שהרי נבילה הותרה לגבוה שבחיטה אחת יש כזית יחד עם קליפתה ,כחיטי דשמעון
אגב הבשר ,וריש לקיש סבר דלא מצטרף כיון שאינו ראוי
במליקה) ,וחלב וחמץ א"א ללמוד מנבילה מפני בן שטח ,שאז השומר מצטרף לחיטה.
לאכילה ,דעץ בעלמא הוא) ,ולריש לקיש אלל היינו בשר
שאינם מטמאים.
שפלטתו סכין בזמן הפשטת העור מהבהמה ,ובשר זה אינו האם שערה יש לה דין יד -שערה אחת ,לריש לקיש
חשוב ,ואיירי בחישב על מקצתו ולא פירש איזה מקצת, והא דבעינן "הטמאים" לאסור ציר ורוטב וקיפה של אין לה דין יד כיון שהיא נתלשת ,אבל יש בה דין שומר ,ונ"מ
וממילא כביצה ממנו לא מקבלת טומאה שהרי לא חישב על שרצים ,ולא לומדים מחלב חמץ ונבילה שהמיחוי שבשומר צריך שיגע דווקא כנגד הבשר ,ולרבי יוחנן יש לה
כולו ,אבל זה מצרף לאוכלין אחרים להשלים לכביצה ,או שלהם כמותם ,דהו"א דאמרינן דיו ובעינן כזית ,ושרצים דין יד ומביאה טומאה אפילו אם לא נגע כנגד הבשר .ורבי
שמקצתו פלטתו חיה (-נשכה כלב ודלדל מן הבשר לצד איסור אכילתם בכעדשה כטומאתם .ואין ללמוד חלב חמץ יוחנן הקשה על ריש לקיש ממתני' דלהלן שעור
העור ,ואח"כ שחטה והסכין הפליט עוד ,ואין ידוע איזה חלק ונבילה משרצים ,דמה לשרצים שטומאתם ואיסורם שיש עליו כזית בשר הנוגע בחוט היוצא מהבשר או
נפלט ע"י הכלב ואיזה ע"י הסכין ,והחלק שפלטתו חיה אינו
במשהו. בשערה הוא טמא .וריש לקיש מעמיד שהשערה
בטל מסתמא ,והחלק שנפלט ע"י הסכין ביטלו מדעת ,ומיירי
בדלא חשיב עליה ,ולכן אותה קצת דחיה מצטרפת לשאר ק"כ :טבל וחדש ושביעית וכלאים ,משקה היוצא מטמאה מדין שומר שהיא שומרת על היד ,דאף
אוכלין לטומאת אוכלין ולא לטומאת נבילות ,וכר"ע דאמר ששומר ע"ג שומר אין בו דין שומר והשערה היא על
(קכ"ב) העור מבטלו מטומאת נבלות ואפילו פלטתו חיה), מהם כמותם ,דילפינן מחלב חמץ ונבילה ,שהרי הם
העור ,השערה נוקבת בעור ויורדת לבשר ,ואין זה שומר
אבל בחישב על כולו אפילו אחר כך מטמא אף בפני איסור הבא מאיליו .וכתבו התוס' (ד"ה היכא) דשביעית
אתי מטומאת שרצים ,דכולהו אית בהו לאו ושביעית זה עשה.
ע"ג שומר( ,ומ"מ עור כשר לתפילין אף דבעינן כתיבה
עצמו ,דמחשבה מחשיבה לאוכל כל דבר שאפשר לאוכלו תמה -שלימה ולא פסוקה ,דכתיב "וכתבתם" ,כיון שנקב
אע"פ שאין דרך לאוכלו ,ובלא חישב כלל בטולי בטליה. הקדש משקה היוצא ממנו דינו כמותו .ואין ללמוד שהדיו מכסה אותו אינו נקב) .או שריש לקיש יעמיד
ואמנם "אלל" הכתוב בתורה הכונה למרטקא אף מחלב חמץ ונבילה ,שהרי אינו איסור הבא מאיליו. שגם החוט וגם השערה מטמאים משום יד ,ויש
לריש לקיש ,וכדכתיב "רופאי אלל כולכם" שהרי רק לרש"י רק הקדש לא נחשב איסור הבא מאיליו ,ובתוס' (שם)
הרבה חוטים או שערות והוא אוחז בכולם ,וכשמחזיק בהם
מרטקא אינה בת רפואה .ומה שאמר רבי יהודה מבואר שגם כלאים וטבל לא נחשבים איסור הבא מאיליו ,אך
כתבו ששאלת הגמרא אינה על הקדש ,דהוא נלמד חטא חטא הם לא נחתכים ,וכמו שהעמיד רבי אילעא שמה
שהאלל שכינסו למקום אחד והחשיבו חייבים עליו מתרומה ,אלא השאלה היא על כלאים ,דאע"ג דלא כתיב בהו שמלאי (-זקן העליון) של השיבולת מעביר טומאה
אם יש כזית במקום אחד ,ודאי הכונה לבשר אכילה ,סברא היא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין .וה"ר לשיבולת או מהשיבולת ואינו מצטרף לשיעור דאינם
שפלטתו סכין ,שהרי במרטקא אף בכזית במקום שמואל היה אומר דחלב וחמץ שהמחהו אי לא הוה כתיב ביה שומר אלא יד ,היינו במלאי בין המלאים.
אחד פטור כיון שהוא עץ בעלמא .והמחלוקת היא אכילה היינו מחייבים כיון שהוא גוף החלב והחמץ ,אלא שנמוח,
אבל משקה היוצא מכלאים אין זה גוף הפרי ,ולכן אפילו לא
אליבא דרבנן .ואמר רב הונא שרבי יהודה מדבר דין אוכל שנמחה
כתיב בהו אכילה כמאן דכתיב בהו דמי .ואין ללמוד
כשכנסו דגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא ,אבל נתכנס מאליו הסוגיא דלהלן עוסקת בכמה מאכלות אסורות (חלב חמץ
כמו שכנסוהו תינוקות אחר הפשט לא ,דהואיל ובטל מתחילה מביכורים (שלומדים מ"תביא" לרבות אם הביא
נבילה טבל חדש שביעית כלאים הקדש ותרומה)
ונעשה עור תו לא הדר הוי בשר לטומאת נבילה ,דרק לטומאת ענבים ודרכם אבל אם דרכם מתחילה אין מביאם דכתיב שהתורה אסרה אותם בלשון אכילה ,ובכל זאת הם
אוכלין מהניא מחשבה לשויה אוכל אפילו בעור עצמו .וכתבו "פרי" .וכתבו התוס' (ד"ה הביא) שאף ששתיה בכלל אכילה, אסורים אף אם נימוחו ונעשו משקה ,מפני שיש רבוי
התוס' (ד"ה והוא) שכינסו היינו דווקא לענין אם נכנס למקדש, לענין הבאת ביכורים לא כתיבא אכילה) ,דמה לביכורים מיוחד שזה בכלל אכילה( .וכתבו הראשונים שאף
אבל לענין אכילה לא הותר אם ביטלו ,וכיון דאכלו אין לך כינוס שהם טעונים קרייה -ארמי אובד אבי והנחה על הרצפה ששתיה בכלל אכילה ,כאן צריך רבוי מיוחד ,מפני
גדול מזה. שהשתיה היא שלא כדרך ,או מפני שהדבר נשתנה מדרך
דכתיב "והנחתו לפני ד' " .ואין ללמוד מתרומה
חרטום (–מקור) וציפרניים של עוף שלא נאמרה בו אלא ברייתו) .ויבואר להלן מהו הרבוי המיוחד שיש בכל אחד
(שהוקשה לביכורים) או מתרומה וביכורים ,דמה ואחד ,ומדוע א"א ללמוד אחד מהשני .וכן יבואר האם
טומאת בית הבליעה ,מיטמאים ומטמאים אם קיבל לתרומה וביכורים שכן חייבים עליהם מיתה במזיד יוצאים ידי חובת מצה וביכורים אם נימוחו ,ומנלן.
טומאה מן השרץ דרכם ,ומצטרפים לכביצה .והיינו חרטום וחומש בשוגג .אלא לומדים מתרומה וחד מהנך או
התחתון של העליון (-רצועה דקה שנמצאת בפה ודבוקה מביכורים וחד מהנך -חמץ או נבילה .רש"י .ולתוס' (ד"ה
ק"כ .חלב שהמחהו וגמעו חייב ,ואף שבחלב כתיב
לחרטום העליון לאורכו) ,אבל התחתון או העליון הוא עץ אלא) הכונה לנבילה ושרצים. "אכילה" ,אמר קרא "ונכרתה הנפש" משמע כל דבר
בעלמא .וציפורניים היינו במקום שהם מובלעים המיישב דעתו של אדם -לרבות את השותה .ואף דילפינן
דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתווניות (ענבים
בבשר -שורשי הציפורניים ,ששם הם נחשבים אוכל. בעלמא ששתיה בכלל אכילה ,הני מילי במילי דשתיה כמו יין
שנמצאים בגפנים בימות החורף שאינם מתבשלים לעולם
ושמן ,וכאן זה מילי דאכילה שהמחה אותו ושתאו .תוד"ה
ועושים מהם חומץ) ושאר משקים ממיני פירות של לרבות.
דין טומאת בהמה מפרכסת תרומה חוץ מענבים וזיתים שדרכם בכך ,רבי אליעזר
כפי שנתבאר בבעלי חיים שמתו שייכים ב' סוגי טומאות: דם שהקפהו ואכלו חייב ,דכיון דאקפיה אחשביה.
מחייב על המשקין קרן וחומש אם אכלם בשוגג ,ורבי ודווקא שהקפהו בחמה ,אבל בהקפהו באור ואכלו פטור ,דדם
א' טומאת אוכלין ,והיינו אם נטמאה הבהמה מדבר טמא
בזמן שהיא נחשבת 'אוכל' ,והיינו שהיא עומדת לאכילה. יהושע פוטר .הגמ' מבארת שלרבי אליעזר אומרים שבישלו אינו עובר עליו .תוד"ה הקפה.
ב' טומאה עצמית כאשר היא נבילה. בכל גזירה שוה ובנין אב דון מינה ומינה לדמותו למלמד בכל
חמץ ומצה -המחהו וגמעו בפסח ,אם זה מצה אינו
בהמה ה'מפרכסת' והיינו שהיא מניעה את אבריה, פרטיו ,וממילא כיון שלומדים תרומה מביכורים
יוצא בה ידי חובה ,דבעינן "לחם עוני"( ,ועוד דאכילה
נחשבת כחיה לכל דבר עד שתמות ,אמנם בהמה טהורה שמשקין היוצאים מהם כמותם ,הכי נמי כמו
כתיב ביה .תוד"ה לחם) ,ואם זה חמץ הוא ענוש כרת,
שנשחטה כדין אין בה איסור דאורייתא של אבר מן החי שביכורים הם גם משאר מינים ה"ה תרומת משקין
אף קודם שתמות (לעיל ל ,).וממילא היא מקבלת טומאת ואע"ג דכתיב אכילה (ועל איסור הנאה אין כרת .תוד"ה
היא גם בשאר מינים ,ולרבי יהושע אומרים דון מינה
אוכלין. אלא) ,אמר קרא "נפש" לרבות את השותה.
מה שצריכים ללמוד ואוקי באתרה לשאר פרטיו המפורשים
בסוגייתינו יבואר האם גם בהמה טמאה ששחט ישראל בו ,וממילא רק תירוש ויצהר קדושים בתרומה ולא נבלת עוף טהור שהמחה אותה בחמה הרי היא
לעכו"ם ,או עכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל,
שאר משקין( ,ואף שאפילו תמרים ותפוחים עצמם אין טהורה מפני שהיא מסרחת ,אבל אם המחה אותה
השחיטה גורמת שהיא מקבלת טומאת אוכלין בעודה
מפרכסת אע"פ שהשחיטה לא מתירה אותה באכילה, תרומתם מן התורה אלא מדברי סופרים ,כעין דאורייתא תקון. באור היא טמאה אע"ג דכתיב "אכילה" ,דאמר קרא
והאם יש לה טומאת נבילה ואיסור אבר מן החי ,והאם רש"י .ולתוס' (ד"ה דון) י"ל שהמחלוקת היא בדגן שהמחהו), "נפש" לרבות את השותה.
היא צריכה 'הכשר מים' כדי לקבל טומאת אוכלין. ולדבריו אף ביכורים וערלה הם רק במשקה היוצא
א"א ללמוד אחד מהשני ,חמץ א"א ללמוד מחלב
מן הזיתים ומן הענבים בלבד ,ואין מלקות משום
ונבילה ,דחמץ היתה לו שעת הכושר( ,וחלב אע"פ
חכמים שמטמאים כבשר והיינו לרבות עור של בית ועודה מפרכסת אינה מטמאה כלל .ונכרי ששחט השוחט בהמה טמאה לעכו"ם וכ"ש לישראל ,וכן
הבושת של נקיבה בחטאת או בשלמים ,דינם כבשר אף בהמה טהורה במקום שאינו עושה את הבהמה עכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל (ברייתא
לגבי פסול ופיגול ,ומבואר שרק לתנא זה דינם כבשר ,אבל לטריפה כגון חצי קנה ,ובא ישראל וגמר את השחיטה, קכ"א ,):והיא עדיין מפרכסת ,מטמאה טומאת
לת"ק רק עור שתחת האליה נחשב בשר. כשרה .ואם הישראל התחיל בשחיטה והנכרי אוכלין אם נגעה בשרץ וחזרה ונגעה באוכלין ,דכיון שישראל
עור בית הפרסות שהוא רך מטמא כבשר .לרב הכונה גמר ,פסולה בין אם הישראל עשאה טריפה ובין שחט ולגבי ישראל זה שחיטה מעליא ,ובטהורה השחיטה
לבית הפרסות ממש ולא לעור שעל עצם השוק מהארכובה מתירה לישראל ,מחשבתו משויא ליה אוכל בשחיטה אף
בלא עשאה טריפה כיון שגמר השחיטה נעשה בידי עכו"ם.
בטמאה לעכו"ם ,וכ"ש בטהורה אף כשעכו"ם שחט ,כיון שאם
התחתונה שחותכים אותו בשעת הפשטת הבהמה ,ולרבי והרוצה לאכול בשר לפני שתצא נפש הבהמה, שחטה ישראל יש בה היתר אכילה( ,אבל עכו"ם בטמאה דלא
חנינא הכונה לרכובה הנמכרת עם הראש -כל העור יחתוך כזית חי מבית שחיטתה ומולחו ומדיחו היטב מצינו בזה שחיטה ,וכן נחירה בישראל שלא מצינו בו נחירה,
שמעל עצם עצם השוק מהארכובה התחתונה שחותכים בשעת יותר מסתם בשר ,מפני שכאשר הבהמה מתה היא נאנחת ואין בזה טומאה ,וכן טמאה לישראל ,לא משויא ליה אוכל,
הפשטת הבהמה. ומוציאה את דמה יפה ,וכאן הדם לא הספיק לצאת וכחותכו דבטלה מחשבתו) ,ואינה מטמאה טומאת נבילות עד
עור בית הבושת –הרחם ,ועור השליל ,ועור שתחת הוא נבלע בתוכה ,וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו אבל שתמות דכתיב "וכי ימות מן הבהמה" ,או עד שיתיז
האליה ,מטמאים כבשר. לפני כן אסור ,כדאיתא בסנהדרין (ס"ג) שאסור לאכול מבהמה ראשה שכיון שנחלקה לשנים היא נחשבת מתה אפילו אם
קודם שתצא נפשה דכתיב "לא תאכלו על הדם" ,ואסמכתא היא מפרכסת( .מתני' קי"ז .):ואמר אביי שאינה מצילה
עור האנקה והכח והלטאה והחומט שהם רכים בעלמא היא ,וגם הנכרי מותר בה דליכא מידי דשרי
כלים שבתוכה שבלעתם בחייה והרי היא באהל המת מפני
מטמאים כבשר ,דכתיב "הטמאים" ,וכן מרבים צירן לישראל ואסור לעכו"ם ,ודבר זה טוב לרפואה. הטומאה לחומרא ,כיון שהיא מטמאה טומאת אוכלין,
ורוטב וקיפה שלהם ,ושאר ח' שרצים ממועטים שחיטה לצורך נכרי ששהה או דרס בה או שלא בדק והרובעה חייב מיתה במזיד וחטאת בשוגג מפני שאינה
מ"אלה" (ד"למינהו" הפסיק הענין) ,ולרבי יהודה עור את הסכין ,אינה מטמאה טומאת אוכלין. מטמאה טומאת נבילה ,וישראל בטהורה ודאי אינה מצלת,
הלטאה חלוק מבשרה כחולדה ,ורבי יוחנן בן נורי סובר שהרי היא מותרת אף באכילה ,ועכו"ם בטמאה ודאי מצלת,
שלכל הח' שרצים יש עורות ,ותנשמת לרב עורה קכ"ב .שני חצאי זיתים שנמצאים על גבי העור, דכיון שאין בה טומאה כלל מבואר שהיא נחשבת חיה .רש"י.
מטמא כבשר ,דס"ל כרבי יהודה שהולך אחר מישוש לרבי ישמעאל (קכ"ד) אין העור מבטלם ומטמאים,
ולתוס' (ד"ה אביי) אביי סובר שהיא כחיה לכל דבריה ,ולכן
היד ,ולתנא דידן תנשמת אין עורה מטמא. הרובעה חייב( ,ולרש"י שזה לחומרא קשה אמאי הרובעה חייב),
ואפי' בפלטתם סכין (כשכינסו .תוד"ה היא) ,ולר"ע העור ומ"מ מטמאה טומאת אוכלין כיון שהיא בת אכילה( .קכ"א.):
והמפשיט בשרצים (קכ"ג ):שקשה להפשיטם הוי מבטלם ולכן אין מטמאין בין בפלטתם חיה בין
חיבור עד שיפשיט את כולו ואפילו אם הפשיט יותר מכדי וי"א שישראל ששחט בהמה טמאה ,ונכרי ששחט
בפלטתם סכין.
אחיזה ,ונגע בעור המופשט ,טמא. בהמה טהורה ,צריכים מחשבה ,ואם לא חישב לא הויא
כל עורות אלו שאמרו שהם מטמאים כבשר אם עיבדם אלו עורות מטמאים כבשר אוכל עד שתמות ,וצריכים הכשר מים ממקום אחר ,דדם
(בשיעור ד' מילין ,כמו לגבל (-הלש עיסתו בטהרה והוא השחיטה עצמו אינו מכשיר אלא בדם חללים (ע"י גיסטרא ומן
במשנה הקודמת (קי"ז ):למדנו שעור הבהמה אינו מטמא הצואר) או בשחיטה הוגנת ,והכא הוי כדם מגפתו וכדם המת.
שכיר וצריך למים להטביל את הכלים ,עד ד' מילין צריך טומאת נבילה ,מפני שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה.
להטריח עצמו בסתמא כשאין בעה"ב נותן לו שכר הליכה. ולהלן יבואר אלו עורות מטמאים כבשר מפני שהם רכים הגמרא שואלת שהרי דבר שסופו לטמא טומאה
רש"י .ולתוס' (ד"ה לגבל) הכונה שאם יש גבל העושה עיסתו וראוים לאכילה ,או מדרבנן. חמורה (-אדם וכלים) א"צ הכשר ,כדתניא שנבלת עוף
בטהרה בריחוק ד' מילין ,ימתין עד שיגיע לאותו גבל),
עור של אדם מדאורייתא הוא טהור (דלאו בשר הוא צריכה מחשבה לקבל טומאת אוכלין מן השרץ ,דסתמא
ולתפילה (-המהלך בדרך וגמר בליבו ללון מבעוד יום ויש בית
ואינו בכלל מת .רש"י .ולתוס' (ד"ה עור אדם) הטעם משום דלא אינה עומדת לאכילה( ,והיינו בכפרים שאין רגילים לאכול
הכנסת בהמשך הדרך צריך לטרוח ללכת ד' מילין כדי להתפלל עופות ,אבל בכרכים א"צ מחשבה ,דסתמא עומדת לאכילת
שם .רש"י .והערוך פירש שהכונה לרחוץ ידיו לתפילה .והקשו הוי דומיא דעצם אדם ,דעור גזעו מחליף) ,אבל הוא מטמא
עובדי כוכבים) ,ואינה צריכה הכשר ,דהכשר נאמר
התוס' דאם הגיע זמן תפילה ,הא אביי (ברכות ט"ו ).לייט אמאן כבשר מדרבנן ,כדי שלא יעשה שטיחים מעורות
דמהדר אמיא בעידן צלותא ,ואם עדיין לא הגיע זמן תפילה בזרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה דלעולם
אביו ואמו( ,ואף שכל מת אסור בהנאה ,לא היו חכמים גוזרים
צריך ללכת אפילו יותר .ור"ח פירש שהכונה לטבול טבילת אינם נעשים אב הטומאה לטמא אדם וכלים ,אפילו אם נגעו
טומאה אלא משום אביו ואמו דחמיר טובא .תוד"ה עורות),
עזרא לתפילה ,שאף שריב"ב ביטלה ,היינו לתורה ולק"ש ,אבל במת שהוא אבי אבות הטומאה ,והכא סופה לטמא אדם וכלים
וכ"ש שאם עיבדו אסור מדרבנן ,וי"א שזה טעם רק בכזית ואפילו במשא כשתמות.
לתפילה לא ,או דלא ס"ל כריב"ב) ,ולנטילת ידים (לאכילה,
למה אחרי העיבוד הם טמאים ,אבל בלא עיבוד
אם אין לו מים ויש מים לפניו צריך ללכת ד' מילין כדי להגיע
אסור מדאורייתא( .ולפ"ז עור נחשב אין גזעו מחליף, קכ"א :חזקיה מיישב שאף כאן יכול לפוררה
למים) ,אך כל זה בהולך לפניו ,אבל לאחריו אפי' מיל
דמקומו נעשה צלקת .תוד"ה אבל). לפרורים דקים שכל אחד פחות מכזית ושוב לא תטמא
אחד אינו חוזר ,אבל פחות ממיל חוזר) או שעשה טומאת נבילות ,משא"כ נבלת עוף טהור כבר מתה וראויה
מהם טלאי או שהלך עליהם – ששטחם לדרוס עליהם
עור של חזיר ישוב מטמא כבשר מפני שהוא רך לטמא טומאה חמורה .רש"י .והתוס' (ד"ה הואיל) כתבו
ברגלים שזה מקצת עיבוד ,בטלו מתורת בשר ונעשו עור והם ואוכלים אותו ,אבל של חזיר הבר שהוא קשה אינו שאפילו חתיכות גדולות אינם מטמאים ,ובלבד שלא יהיו
טהורים ,חוץ מעור האדם. מטמא ,ולרבי יהודה אף של חזיר הבר הוא רך אברים ,וכוונת הגמרא פחות מכזית הכונה שלא ישתייר על
ומטמא. העצמות כזית בשר.
קכ"ג .לגיון העובר ממקום למקום ונכנס לבית, ואף שבהמה טמאה (וכ"ש טהורה ,דליכא מידי דשרי
עור של הדבשת הרכה של הגמל ,והיינו כשעדיין
הבית טמא ,מפני שודאי יש לו כמה קרקפילין (-עור לישראל ואסור לעכו"ם ,ובטהורה גם רבי יוחנן מודה) ששחטו
לא טענה משא ,מטמא כבשר .הגמ' מסתפקת מה
ראש אדם מת לצורך כישוף במלחמה). בה שניים או רוב שניים ועדיין היא מפרכסת,
הדין בהגיע זמנה לטעון ולא טענה ,או בלא הגיע
מתי בטל שם יד או שומר לטומאה בעור וטענה ,תיקו. לחזקיה אין בה איסור אבר מן החי כיון שהיא מתה,
שהופשט מהבשר -עור שהפשיטו מהבשר של
הכונה שיצאה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה
קכ"ב :עור הראש של עגל רך (לעולא היינו בן ובטומאת נבילות כתיב "וכי ימות".
בהמה שחוטה כדי לעשות שטיח למיטה או לשלחן,
שנתו ויונק ,אבל אם הפסיק לינוק אע"פ שהוא בתוך שנתו לרבי יוחנן יש בשחוטה מפרכסת איסור אבר מן
בבהמה או בחיה ,בטהורה והוא טמא או בטמאה והוא
כבר הוקשה עורו ,וכן בעבר שנתו ועדיין הוא יונק ,ולרבי יוחנן החי.
טהור ,בדקה או בגסה ,הרי הוא יד לבשר להוציא או
כל זמן שיונק אפילו אחרי שנה ,וה"ה בתוך שנה אף אם אינו
להכניס טומאה ,עד שיפשיטו כדי אחיזה מסביב לכל רבי אלעזר אמר שיש לנקוט כרבי יוחנן ,דתני רב
יונק) ,לתנא דמתני' מטמא כבשר ,ולרבי יוחנן אינו
הבהמה ,והיינו טפחיים ,ואחרי שהפשיט שיעור זה, אושעיא שישראל ששחט בהמה לעכו"ם ושחט
מטמא ,דמתני' היא דעת יחיד ,וכדמצינו שהמחשב
לרב המופשט טהור עד מקום חיבורו ,אבל משם והלאה בה שנים או רוב שניים ,או עכו"ם ששחט בהמה
בדבר שאין דרכו בכך ,כגון לאכול חלב למחר ,או להקטיר למחר
טמא משום שומר ,ולרב אסי טפח מהעור המופשט דבר שאין דרכו להקטיר כגון בשר שלמים וחטאת ואשם ושירי טהורה לישראל ,והיא מפרכסת ,מטמאה טומאת
הסמוך לבשר סביבות כולו נשאר טמא שכיון שהוא אוחז מנחה או עור העולה ,אינו פוסל ואינו מפגל עד שישחט לאכול אוכלין אבל לא טומאת נבילות (וכנ"ל) ,ואבר הפורש
שם כדי להמשיך להפשיט הוי כבית יד( ,ולרב אין חשיב יד אלא למחר דבר שדרכו לאכול או להקטיר למחר דבר שדרכו
כשמטלטלים בו את האוכל .רש"י .וביארו התוס' (ד"ה טהור) ממנה כאבר מן החי ואבר מן החי מטמא מיד כנבילה,
להקטיר ,אבל השוחט עולה וחשב להקטיר חוץ
דמ"מ עד כדי אחיזה חשיב יד ,מפני שאח"כ יכול לאחוז בבשר ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי שאין בו טומאה,
למקומו כזית מעור שתחת האליה שהוא כבשר וזה
עצמו ולטלטלו ,אי נמי משום דכל זמן שלא הפשיט כדי אחיזה ואסור לבני נח אפילו לאחר שתצא נפשה כיון שנחתך
קשה להפשיטו ,ולפעמים מניחו כך וצריך לו לטלטלו ממקום נחשב שדרכו להקטיר אם זה עולה ,פסול ואין בו כרת,
ובמחשבת חוץ לזמנו ,פיגול ויש בו כרת לאוכל ממנו
מחיים ,ומבואר כרבי יוחנן .ואם שחט סימן אחד או רוב
למקום ,וכן בחמת קשה להפשיט את החזה .ועוד יש לפרש
טעמא דרב מפני שכדי אחיזה צריך העור להיות יד לצורך אפילו בזמנו ,ולרבי יעקב ור"ש ה"ה בעור של בית סימן אינה מטמאה טומאת אוכלין דלא אשכחן היתר
הפשטה ,אבל ביותר מכדי אחיזה לא ,מפני שאם מחזיק בשפת הפרסות ושל ראש עגל הרך וכל הדברים שמנו אכילה בשום מקום לא לישראל ולא לבני נח ,וכן אם נחרה
בקיסם והסיטם או באין תחובים ונגע בהם שהוא טמא, לא) דמ"מ אין שיעורו בכדי מעפורת ,אלא שלא ישאר במקום העור אינו יכול למשוך בכח ולהפשיט ,ובכדי אחיזה סמוך
וגם בזה י"א דאיירי במרודד וי"א שטמא בכל גוונא. החיבור עור בגודל חמשה על חמשה טפחים. לבשר אין יכול להחזיק בידו העור היטב ולמשוך .ויש מפרשים
שהנדון כאן הוא משום שומר ולא משום יד ,דעד כדי אחיזה
קכ"ד :ואם נגע בבשר עצמו ולא בעור ,לרבי יוחנן וללישנא בתרא (קכ"ד ).הקורע טלית היא טהורה
הוי חבור ,ואף דאמר לעיל (קי"ח ).דעור נחשב שומר רק כנגד
אפילו בנשאר בה כדי מעפורת .ובעור נחלקו רבי הבשר ,הכא חשיב כנגד הבשר כיון שהכל נחשב כמחובר ,וכן
אף בזה טהור (-אין נוגע וחוזר ונוגע) ,ולבר פדא רק
יוחנן וריש לקיש אם בנשאר בו כדי מעפורת הוא לחמת כל זמן שהחזה מחובר ,הכל נחשב מחובר) ,אא"כ
כשנגע מאחריו בעור אינם מצטרפים ,שכיון שאין כזית
שלם יחד אינו לא יד ולא שומר ,ואף דאיתא לעיל (קי"ח) טהור או לא. הפשיט רק טפחיים שאז גם הטפח הסמוך לבשר
שבפול יש שומר ,רבי ישמעאל סובר כת"ק דאחרים דס"ל עור טמא מדרס שחשב לעשות ממנו רצועות או טהור ,מפני שאז הוא עדיין מפשיט בסכין ,אבל אח"כ אוחז
שאין זה שומר ,אבל מלפניו טמא משום ששני הנגיעות בעור ומפשיט.
סנדלים ,לרבי יהודה הוא טהור כשיתן בו איזמל
מצטרפות. להתחיל לבטלו ,אע"פ שעדיין יש בו ה' על ה' טפחים שזה
הגמ' (קכ"ג ):אומרת שלרבה בר אבוה (דלהלן לגבי
צירוף בטומאת אהל -דברים המטמאים טומאת השיעור לטומאת מדרס ,ולחכמים טהור רק כשימעיטנו טלית) ,בטומאה דאורייתא חוששים שלא יפשיט
אהל כגון כזית מן המת ורובע עצמות ומלוא תרווד רקב מה' טפחים .ללישנא קמא לריש לקיש (הנ"ל) דין זה יותר מכדי אחיזה ויבואו לטהר ,וכל הדין הנ"ל הוא
בטומאה דרבנן כגון י"ח דבר (שבת י"ג ,):דבדרבנן לא
שנחלקו לשני חצאי זיתים והכניסם לבית ,רבי דוסא הוא רק כשחותך מסביב מפני שאז א"א לחברו היטב.
מחמרינן כולי האי ,וטהור שנגע בטמאה היינו בהמה
בן הרכינס מטהר משום שאין החצאים מצטרפים, וללישנא בתרא אינו טהור בפחות מה' טפחים אלא
וחכמים מטמאים .הגמ' אומרת שרבי דוסא סובר טהורה שהיא טריפה ,והיא מטמאה כדאמר אבוה
בצריך לו למושב הזב שבפחות מה' טפחים אינו ראוי לזה.
כרבי ישמעאל ,וחכמים סוברים כר"ע ,ולא טיהר ר"ע דשמואל שקדשים טריפה מטמאים.
אלא מפני שהעור מבטלם. טומאת תנור וטהרתו -תנור תחילתו הוא עשוי קכ"ד. ואם הוא מפשיט את העור כדי לעשות ממנו חמת
כקדירה ומיטלטל ,וכשבא לקובעו מעמידו בארץ ומדביקו והוא מתחיל להפשיט מכיוון הפה ,הוי יד עד שיפשיט את
טומאה בעצמות בטיט סביב ומעבהו .לר"מ תנור אינו מקבל טומאה החזה שאותו מפשיטים בסוף מפני שהחזה קשה להפשטה
אא"כ יש בו ד' טפחים ,ולחכמים רק גדול צריך ד' משאר האברים וכשהעור מחובר בחזה הוי חיבור ,ואם
הנוגע בקולית שאין עליה בשר ויש בתוכה מח, קכ"ה. טפחים ,אבל קטן שעושים לתינוקות ,מספיק טפח מתחיל מהרגליים כל העור הוי יד.
אם היא של מת ,או של מוקדשין שגזרו חכמים (פסחים
ושנגמרה מלאכתו .ותנור שכבר נטמא מטהרים
ק"כ ):שפיגול ונותר מטמאים את הידים משום חשדי כהונה עור שעל הצוואר לרבי יוחנן בן נורי הוי חיבור,
עצלי כהונה ,וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר ,בין בפתוחים אותו ע"י ששוברים אותו לאורכו לג' חלקים ,דאם
ולחכמים אינו חיבור כיון שהוא נפשט מעצמו .ואביי
בין בסתומים בין בנקובים טמא במגע ובמשא דעצם חולקו לשנים החלק הגדול שהוא הרוב טמא ,ואם שוברים מבאר שאם זה היה חיבור חזק לכו"ע הוי חיבור ,אבל כאן זה
כשעורה במת מטמאה במגע ובמשא ,דכתיב "או בעצם אדם". אותו לרוחבו די שלא ישאר בכל שבר ד' טפחים לא חיבור חזק אלא חיבור שעשוי להתנתק מאיליו ,ונחלקו
וקולית של נבילה או של שרץ ,סתומים טהורים (ולחכמים מספיק שלא יהיה בו רוב ,ואפי' יש בו (קכ"ג ):אם שומר העשוי להינתק מאיליו הוי שומר
אע"פ שיש בהם כזית מח ,דכתיב "בנבלתה" ולא יותר מד' טפחים) ,ומגרר את הטיט שעליו לארץ, כל זמן שלא ניתק ,או לא ,אבל עור שנקרע לכו"ע י"ל דהוי
בעצם קולית סתומה ,ומה ששומר מטמא זה רק כשאפשר ואע"פ שעדיין הוא עומד הוא טהור .ואם רוצה שהתנור לא חיבור ,שכיון שיכולים לתופרו זה נחשב חיבור חזק .תוד"ה עור.
ליגוע בטומאה עצמה ,ואף במשא אין מטמאים דכתיב יקבל טומאה ,לת"ק צריך שיגרר את הטיט עד
"הנוגע ...והנושא" את שלא בא לכלל מגע לא בא הקרקע ,ולר"מ מספיק שימעטו מבפנים מד' מתי בטל שם טומאה ע"י קריעה או נתיצה-
לכלל משא( ,הגמ' קכ"ד :מסתפקת אם רבי טפחים. טלית טמאה שהתחיל לקורעה כדי לבטלה מתורת
ישמעאל הנ"ל חולק על דרשה זו) ,אבל נקובים אפי' טלית ,בטלה ממנה הטומאה (למפרע .תוד"ה טלית),
עור שיש עליו כזית בשר במקום אחד ,הנוגע
כל שהוא שאפשר להכניס שם אפילו חוט השערה אחרי שיחתוך רובה ,שכשאינה ראויה למלאכתה הראשונה
בחתיכת בשר קטנה היוצאת מהעור שבה עצמה אין ואין שמה עליה היא נטהרת אע"פ שיש בשייריה שלש על
מטמאים במגע ,דכתיב "הנוגע יטמא"( ,ומ"מ בהמה
כזית ,או בשערה היוצאת מהעור כנגד הבשר שהיא שלש והיא ראויה לקבל טומאה ,כמו שכלי חרס שבירתו
מטמאה אף שיש לה עור ,כיון שיש בעור נקבים ,וכן
נחשבת שומר (כדלעיל קי"ט ,):טמא .שיטת עולא בשם מטהרתו אע"פ ששייריו ראויים לקבל טומאה( ,אמנם בנטמא
כליה מטמאה אף שיש עליה חלב ,מפני שחוטים שני טומאות ,טומאת זב וטומאת מדרס ,בטלה ממנו רק
נמשכים ממנה .ואם חשב לנקוב את הקולית רבי יוחנן שהדין הנ"ל שכזית שלם אינו בטל לכו"ע הוא
טומאת מדרס שכבר אינו ראוי למדרס ,ונשארה בו טומאת מגע
מטמאה ,דמחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה. רק כשחיה חתכה חתיכה זו מהבהמה ,אבל בחתך שהוא ראוי לה .וע"ע בתוס' שם) ,ואמר רבה בר אבוה שכל
קכ"ו.): בסכין אפי' בשיעור גדול יותר (כתרטא (-רובע הקב, זה דווקא בטלית טבולת יום שנטמאה והטבילה וצריך
ל"א כף מאזנים) או כנפיא) בטל הבשר לעור ,ולרב להשתמש בה לטהרות לפני הערב שמש ,דמיגו שלא חס
הגמ' אומרת שקולית של מת איירי כשאין על
נחמן אין הבשר מתבטל לעור .והגמ' אומרת שי"ל עליה והטבילה אע"פ שהמים מזיקים לה אין לחוש שלא
הקולית כזית בשר ולא כזית מח מבפנים (דאל"כ
שרבי יוחנן איירי במרודד -רצועה דקה ארוכה ורחבה, יקרע את הרוב ,אבל טלית שלא טבל אותה אינה
מטמא אף באהל שהרי אין שם חלל טפח שיחצוץ מפני
שאפשר לצרף ממנה כזית ,אבל אדם לא טורח לצרף ,ומ"מ נטהרת שמא לא יקרע את רובה .ורבה חולק מפני
הטומאה) ,וס"ל שהמח שבפנים אינו מעלה ארוכה
בפלטתו חיה כיון שהוא לא ביטל אינו בטל .וי"א שרבי יוחנן שיש לחוש שיאמרו שטבילה מועילה בלי הערב
לבשר מבחוץ וממילא כיון דליכא בשר אין סופו להעלות
אמר את החילוק הנ"ל על שני חצאי זיתים דלהלן, שמש ,ועוד דא"כ עולת העוף לרבי אלעזר ברבי
ארוכה ולא חשיב אבר( ,דאל"כ הוי אבר מעליא ומטמא
ולא על זית שלם. שמעון דס"ל שצריך למלוק רק רוב שנים ולא כל השנים,
באהל ,דאף דליכא מח הרי לפעמים המח חוזר כיון שהאבר
מחובר לחי ,ואם ע"י המח גדל הבשר למעלה א"כ גם בלי בשר דגמר מחטאת דכתיב בה "לא יבדיל" ,נחשוש שמא לא
ומח ,כל עצם חלולה נחשבת אבר .רש"י .ולתוס' (ד"ה ואי) צירוף ב' חצאי זיתים לטומאה יחתוך רוב שנים( ,ולכן נצריך רוב הנראה לעיניים ולא יספיק
מדובר שיש קצת מח) ,אבל קולית של מוקדשין איירי עור שיש עליו ב' חצאי זיתים בשר ,לרבי ישמעאל רוב מצומצם ,אבל להבדיל גזה"כ הוא שלא יבדיל .תוד"ה
שיש בה כזית דאין נותר לפחות מכזית ,וקמ"ל ששימוש העור מטמא במשא ולא במגע מפני שהוא נושא כזית עולת) .ורב יוסף עונה שאין לחוש שמא יאמרו כיון
נותר מילתא היא כנותר עצמו ,וכדאמר רבי יצחק אבל הוא לא נוגע בכזית יחד ,דכתיב "בנבלתם" ,ורב פפא שקרע הטלית מוכיח עליה ,ואינו דומה לעולת העוף
שעצמות קדשים ששימשו נותר מטמאים את מעמיד דין זה דווקא במרודד (שמחוברים ע"י חתיכת דשאני התם דכהנים זריזים הם.
הידים הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור .ולאביי בשר דקה .רש"י .וכתבו התוס' (ד"ה אמר) שמדובר שא"א
קכ"ג :לרב הונא אף אם קרע את רוב הטלית ,אם
איירי ששף את העצם לרוחבה סביב סביב ואפילו במקום להגביה את החלק הגדול ע"י אחיזה בחלק הקטן ,ולכן אינו
מטמא במגע) ,אבל בלאו הכי אינו מטמא במשא, נשאר כדי מעפורת ,הוי חיבור ,ומ"מ אינה טמאה אלא
אחד ,שאז אינה מעלה ארוכה ולכן אינה מטמאה מדרבנן .תוד"ה אבל.
באהל( ,דכיון דליכא כזית מח לא מטמא באהל ,דליכא שיעור, דאמר עולא דכתיב "והנשא" וקרינן "והנושא" לומר
ולא הוי אבר ,ואשמועינן דשיפה אינו מטמא באהל .תוד"ה דבעינן שיהיו נישאים בבת אחת ,והגמ' אומרת שזה ואם קרע עור ושייר מקצת ,לריש לקיש נשאר העור
הכא) .ולרבי יוחנן איירי בעצם שיש בה כזית מח מחלוקת תנאים ,ויש מ"ד דלא בעינן שיהיו נישאים בטומאתו כיון דחלים – הוא חזק ע"י אותו מקצת,
המתקשקש בחלל העצם מפני שהוא יבש ,ואינו מעלה יחד .ולר"ע אין העור מטמא לא במגע ולא במשא, וכשתופרו הרי הוא כבתחילה ,ולכן לא בטל שמו מעליו,
מפני שהעור מבטל את הבשר ,וטען ר"ע שהרי כתוב משא"כ טלית שכיון שנקרעה בטל שמה ,דאפילו חוזר ותופרה
ארוכה ,ובאמת לגבי מת היא מטמאה אף באהל,
"הנוגע ...והנושא" ולומדים מזה שרק דבר שיכול אינה חוזרת לקדמותה( ,אמנם בעור המופשט כל חלק
דטומאה בוקעת ועולה ,אבל בנבילה אינו מטמא
לטמא במגע מטמא במשא( ,ובא בזה להקשות על רבי שהופשט הוי כאילו הופרש לגמרי ,כיון שאינו עתיד
בלא ניקבה כיון שהמח מתקשקש ואינו מעלה ארוכה
ישמעאל ,אבל לר"ע עצמו לא צריך קרא ,דס"ל שהעור מבטלם. לחזור לבשר) .ולרבי יוחנן הדין בעור כמו בבגד ,כיון
ואינו אבר .והא דלא קאמר כששיפה ,אפשר דסבירא ליה
תוד"ה רבי עקיבא) ,ומודה ר"ע שהמחבר ב' חצאי זיתים שהחיבור מחדש אינו חיבור גמור .וכתבו התוס' (ד"ה
דשיפה מעלה ארוכה מבחוץ .תוד"ה הכא.
ויש שחיות דווקא באש (-סלמנדרא) ,ויש שדווקא ורבי יוסי אמר שרק אם הטומאה כנגד המשקוף אי מאהיל בכלל נוגע
באויר. ולפנים הבית טמא ,והגמ' מבארת שרבי יוסי מצריך הנוגע בחצי זית מן המת ,והוא גם מאהיל על חצי
גם שיהיה בצוואר חלל טפח ולא מספיק שהצוואר
כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה ,דכתיב זית באותה העת ,או שחצי זית מאהיל עליו ,איתא
עצמו יהיה טפח ,ובכהאי גוונא הבית טמא אע"פ שהטומאה
"האזינו כל יושבי חלד" -יושבי הארץ שהוא מקום מיושב באהלות שזה מצטרף לטומאה .רבי אבין רוצה
לחולדות. בחוץ ,מפני שהטומאה נמשכת לבית דרך הצוואר .ולרבי להוכיח מזה שטומאת מגע ואהל הם משם אחד,
אלעזר אם הפה לכיוון פנים הבית טהור שאין דרך
ביברי שמהעיר נרש אינם שרצי הארץ (והאוכלם אינו דאל"כ לא היו מצטרפים .והגמ' דוחה שבהמשך
לוקנ משום שרץ הארץ .תוס' (ד"ה הני) בשם רש"י .ולתוס' המאכל לצאת דרך הפה אלא דרך אחוריו ,ואם הפה לכיוון המשנה איתא שהנוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל
גורסים 'ביברי ונרש' ,דגם ביברי הוא שם מקום) ,וכל בני חוץ הבית טמא .ולרבי יהודה בן בתירא בכל גוונא עליו ועל חצי זית טהור ,ומבואר שאינם שם אחד
העיר יהיו בנדוי לפי שכולם רשעים ,ולא רצו לשמוע את הבית טמא – ופליג אכולהו ,ואין נ"מ אם פיו לפנים או לחוץ, ולכן אינם מצטרפים .ומה שברישא מצטרפים איירי
דבר השם ,והם גנבים. אם הטומאה כנגד המשקוף ולפנים או לחוץ ,ואם יש בצווארו בטומאה הרצוצה בין ב' מגדלים של עץ שאין ביניהם
טפח או לא ,ואף בפיו לפנים טמא אע"פ שאין סופו לצאת
רב הונא בר תורתא ראה נחש כרוך על הצב כל הזמן משם ,דקסבר אף בדרך כניסתה היא מוציאה טומאתה ,אי נמי פותח טפח ,דחשיב נוגע כיון שהלכה למשה מסיני
ונזקק לו ויצא מהם ערוד והיה נושך בני אדם וממיתם פעמים שהוא מקיא. שטומאה רצוצה בוקעת ועולה.
כדאמרינן (ברכות ל"ג) בערוד דרבי חנינא בן דוסא ,ואף שכל קכ"ו :שיטת ר"ש שמאהיל אינו בכלל נוגע, קכ"ה :ואמנם לרבי יוסי מאהיל בכלל נוגע,
שאין תשמישם ועיבורם שוה (ששניהם משמשים פנים דס"ל שמלא תרווד רקב (-עפר הנמצא בארון של מת
כדמצינו דס"ל שמלא תרווד רקב מטמא במשא
כנגד פנים כאדם או שניהם פנים כנגד עורף כבהמה ,וימי שהוא רקבוביתו של מת ,שהלכה למשה מסיני ששיעורו מלוא
עיבורם שוה) ,אין מתעברים ואין מניקים זה מזה ,וימי
ובאהל ואינו מטמא במגע שאין נוגע בכולן .עוד אמר
תרווד) מטמא במגע ובמשא ובאהל ,ואין הכונה נוגע
עיבורו של נחש שבע שנים ואילו ועל וכל מיני שרצים עיבורם רבי שמעון שעצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא
ממש שהרי לא נגע בכל הרקב שהרי העפר לא נחשב
ששה חודשים ,היה זה נס לצורך פורענות ברשעים. ולא באהל (-הלכה למשה מסיני .רש"י .ולתוס' (ד"ה עצם) זה
מחובר יחד ,אלא הכונה למאהיל וקרי ליה נוגע ,והא
דאורייתא ,ורק מה שהנזיר מגלח עליו זה הלכה) ,וגולל (-דף
דתני נוגע ותני מאהיל ,לאביי המאהיל למטה מטפח
מה נחשב חיבור לטומאה הניתן על המת) ודופק (-דף הניתן בצידי המת) מטמאים
(-שאין טפח בין ידו לטומאה) נחשב נוגע ,ולמעלה מטפח
במגע ובאהל ולא במשא נמי הלכה ,אבל שאר טומאות
אבר ובשר מדולדלים בבהמה -שנתלש קכ"ז: הפורשות מן המת מטמאים בין במגע בין במשא בין באהל. נחשב מאהיל ,ולרבא אפי' למעלה מטפח נחשב
מבהמה אבר והיינו בשר גידים ועצמות ,או בשר לבדו ,ועדיין נוגע ,ומאהיל היינו בהמשכה שהוא אינו מאהיל אבל דבר
הן מעורים בה במקצת( ,אבר מן החי מטמא אדם וכלים כנבילה, טומאת שרצים אחר מאהיל עליו ועל הטומאה ,וכדמצינו שחבלי המיטה
ובשר מן החי שאינו אבר טהור ,כדילפינן לקמן קכ"ח ,):אם הם וסריגי החלונות הם נעשו קורה ומתבטלים לבית וממילא
מעלים ארוכה אינם מטמאים לא טומאת נבילה ולא ביצת השרץ שייך בה טומאה ,דכתיב "הטמאים"
כשאין בנקבים פותח טפח הם חוצצים בין הבית לעליה
טומאת אוכלין ,ואם אינם מעלים ארוכה והם לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ (-ה' יתירא נדרשת
מפני הטומאה ,דנקב העשוי לאויר שיעורו כמלוא אגרוף,
לכמה דרשות ,לאסור צירן ורוטבן (לעיל קי"ב) ,ולעורותיהן
מעורים כחוט השערה ,מטמאים טומאת אוכלים אבל נקב שבין בית לבית או בין בית לעליה שיעורו בפותח
כבשרם (קכ"ב ,):ולביצת השרץ) ,אמנם דווקא ביצה
בעודם מחוברים אם חשב להאכילם לעכו"ם ,והיינו שאם טפח ,ואף הנוגע כנגד הנקב טהור ,אבל אם פירסם באויר
נטמאו משרץ מטמאים אחרים ,אבל טומאת עצמם אין בהם המרוקמת מטמאה ,דכתיב "הטמאים לכם בכל השרץ"
מעל המת שאינם נעשים חלק מהתקרה להיות הכל סתום,
עד שיתלשו לגמרי ,וצריכים הכשר לבוא פעם אחת במים – מה שרץ שריקם אף ביצת השרץ שריקמה .וכתבו
הנוגע כנגד הנקב טמא ,אבל שלא כנגד הנקב טהור,
לאחר שנדלדלו ,ואז מקבלים טומאה לעולם( ,ואין לומר התוס' (ד"ה יכול) דהא דפשיטא לן (לעיל ס"ד ).שביצת השרץ
שריקמה ואכלה לוקה משום "השרץ השורץ על הארץ" ,היינו דחבלים בלא מיטה אינם מקבלים טומאה וממילא הם חוצצים,
שסופם לטמא טומאה חמורה ,דאינו מטמא משום אבר מן החי
משום שזה פשיטא דאיקרי שרץ ,אבל צב ועכבר לא איקרי אי ומוכיח מכאן רבא דאיירי למעלה מטפח וקרי
עד שימות ,ושמא ישחטנה ואין מיתה עושה ניפול) ,ואינם
לאו קרא דהכא .אי נמי מהכא קים לן התם שלוקה לענין למאהיל נוגע ,דשלם למטה מטפח אף שלא כנגד
מטמאים טומאת אבר מן החי שמטמא אדם וכלים כנבילה אכילה .ואינה מטמאה אלא בניקבה כחוט השערה הנקב טמא ,דהוי ככסותו של מת .ואביי דוחה
דכתיב לגבי שרצים שאבר מן החי שלהם ג"כ מטמא "וכי אע"פ שלא נגע ,דכתיב "הנוגע יטמא" דבעינן שיכול שלמטה מטפח לא הוי ככסותו של מת ,כיון שאינו
יפול מנבלתם עליו" וכתיב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע
ליגע ,ושומר מוציא טומאה ,ואם יכניס שער ראשו וזקנו מבטל אותם לגבי המת ,ולדבריו סובר רבי יוסי
זרוע" ,חד לאבר מן החי בשרצים ,וחד לאבר מן הבהמה ,דאינו
באותו נקב הרי נגע וטמא ,שהשיער המחובר הרי הוא כבשר, שטומאה טמונה שאין לה חלל טפח אינה בוקעת,
קרוי נבילה עד שיפול לגמרי .רש"י .ולתוס' (ד"ה דרחמנא) בין שער טהור הנוגע בטומאה ,בין שער טמא שנגע בו הטהור
לומדים מדכתיב "כי יפול מהם במותם" ואמרינן (לעיל ע"ד). וכדלהלן.
טמא.
שמיתה עושה ניפול ,וממילא שמעינן דקודם מיתה אינה עושה תיבה של מגדל (-ארון עץ שעושים בו חללים קטנים כדי
ניפול. טומאת עכבר- להצניע בהם כלים ומשקין) ,שיש בחללה פותח טפח
ואם מתה הבהמה ,הבשר המדולדל צריך הכשר, עכבר היבשה מטמא אף אם ירד לים ,דכתיב ואין ביציאתה פותח טפח (-שהחלל הוא טפח וממילא
והאבר המדולדל לר"מ מטמא משום אבר מן החי, "השורץ" כל מקום ששורץ. אינה טומאה טמונה ,אבל חור הפתח אינו טפח) ,לת"ק אם
ואינו מטמא משום אבר של נבילה ,ורבי שמעון עכבר שבים (-דג הדומה לעכבר ושמו עכבר) אינו מטמא, יש טומאה בתוכה כל הבית טמא ,ואם יש טומאה
מטהר. דכתיב "על הארץ" (וקמ"ל דלא אמרינן שכל ששמו בבית מה שבתוכה טהור ,מפני שדרך הטומאה
הגמרא (קכ"ט ).שואלת על רבי שמעון דממה נפשך עכבר יטמא) ,והא דדרשינן מ"על הארץ" שספק לצאת (דרך פתח זה אע"פ שהוא פחות מטפח ,דאין לה יציאה
אי מיתה עושה ניפול והרי נתנבל עימה יטמא משום טומאה צפה (-שרץ מת שצף על המים ,ויש ספק אם נגע), אחרת) ולא להכנס .ורבי יוסי מטהר את הבית דשמא
אבר מן החי ,ואי אין מיתה עושה ניפול יטמא משום טהור אף ברשות היחיד ,תרי "על הארץ" כתיבי. אין סוף הטומאה לצאת דרך פתח זה ,מפני שיכול
אבר מן הנבילה .הגמרא מתרצת שר"ש קאי ארישא להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה ,וס"ל
עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו פרה ורבה אלא
(שלא מתה) ,ואמר רבי יוחנן שטעמו של ר"ש הוא שטומאה טמונה אינה בוקעת דמטהר גם אם אין פותח
נוצר מעצמו מהאדמה כאשפה המשרצת תולעים ,מטמא
מדכתיב "אשר יאכל" דווקא אוכל שיכולים טפח בחללה .ואם העמיד את התיבה בפתח הבית
אע"פ שאינו פרה ורבה ,דכתיב "בשרץ" .לת"ק
להאכילו לאחרים -לעכו"ם נחשב אוכל לענין טומאת ופתח התיבה לחוץ ,אף אם טומאה בתוכה הבית
אוכלין ,ואבר מן החי אסור אף לעכו"ם.
הנוגע בבשר (-חציו שכבר נוצר) טמא ,והנוגע באדמה
טהור אף לת"ק דאין סוף הטומאה לצאת לבית ,ומשום אהל
שכנגדו טהור ,ולרבי יהודה אף הנוגע באדמה שכנגד
רבי זירא (קכ"ט ):שואל אולי טעמו של ר"ש לטהר ליכא כיון שיש בה פותח טפח.
הבשר טמא ,היכא שהשריץ על פני כולו -שנעשה בשר
הוא כיון שהוא מעורה בבעלי חיים שאין טומאה נוהגת
מצד אחד מראשו עד רגליו ,דהוא נחשב שרץ ,וי"א שגם קכ"ו .מתי הבית טמא כשיש באיסקופתו כלב
בהם ,וכדמצינו שרבי יהודה מטהר יחור של תאנה
לת"ק טמא רק בהשריץ על פני כולו. מת ובתוכו בשר המת -כלב שאכל בשר מת ,ומת
שנתלש והוא מעורה בקליפה ,כיון שהוא מעורה,
הכלב (דאם הכלב חי אפילו אם הוא נכנס לבית הבית טהור,
(וחכמים אומרים שרק אם אינו יכול לחיות הוא קכ"ז .מיני הצב הטמאים -כתיב "והצב למינהו"
טהור) .ואמר רבי אסי שהילפותא הנ"ל היא הטעם דטומאה בלועה אינה מטמאה) ,והוא מוטל על איסקופת
והיינו ערוד (-הבא מצב ונחש וכדלהלן) ונפילים (-שרץ מין
של ר"ש למה דם הבהמה אינו מכשיר (כדלהלן), הבית וצווארו לפנים ,לרבי מאיר אם יש בצווארו רוחב
צב) וסלמנדרא (-שרץ הנוצר מאש של עצי הדס ע"י כשפים,
והגמ' דוחה ששם רבה ורבי יוחנן ביארו באופנים והסך מדמו אין האור שולט בו ,וקים ליה לר"ע שהוא ממין טפח (דבפחות מזה אינו נחשב אהל) ,הבית טמא אע"פ
שאין שם חלל טפח ,מפני שהצד העליון מאהיל על הטומאה,
אחרים. הצב) .ור"ע היה אומר על פסוק זה "מה רבו מעשיך
וכיון שרחבו טפח הטומאה עוברת לבית דרך פיו( ,וכתבו התוס'
ד' " שיש שחיות דווקא בים ויש שדווקא ביבשה, (ד"ה אם וד"ה אנן) דר"מ לשיטתו דס"ל חוקקין להשלים).
הוא( ,והא דאיתא לעיל (קכ"ז ):שתאנים שצמקו באיביהן שניתז הדם על האבר ולא נתקנח ,ונחלקו אם השחיטה ולכן מבארת הגמ' שר"ש חולק וסובר שאם מתה
מטמאים טומאת אוכלין ,אתיא דלא כרבי יהודה ,אי נמי צמקו מכשרת כדס"ל לר"ש לעיל (ל"ו) ,וכיון שהשחיטה אינה הבהמה הבשר טהור אף אם הוכשר ע"י מים ,דכתיב
לא הוי אפילו כמעורה .תוד"ה רבי יהודה) .ולחכמים זה תלוי מועילה לאבר להתירו באכילה אינה מכשרת( ,ואע"פ שהיא "אשר יאכל" דבעינן שיכולים להאכילו לאחרים.
אם הענף יכול לחיות ע"י החיבור דאז הוי מחובר וטהור, מועילה לטהרו מידי נבילה ,טעם הכשר שחיטה אינו אלא בגלל
או לא ואז הוי תלוש וטמא .ורב פפא מסתפק אם ענף שהשחיטה מתירה באכילה) ,או שהדם מכשיר והרי שאין השחיטה מתירה את ואם נשחטה הבהמה
שיכול לחיות נעשה יד לענף שאינו יכול לחיות הוכשר. המדולדל לא לישראל ולא לבני נח ,לר"מ דם הבהמה
שנתלש מענף זה והקליפה עדיין מחוברת ואינו יכול לחיות והוי מכשיר ,ולר"ש אינו מכשיר.
תלוש ,והראשון יכול לחיות ,האם זה שיכול לחיות נעשה יד טומאת אוכלין בפירות יבשים-
ו' שיטות בביאור מחלוקתם:
לתלוש והוא מעביר טומאה לתלוש .אי נמי אם יחור זה אינו לשמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאים טומאת
יכול לחיות ,האם האילן נעשה נעשה יד להביא טומאה לפירות אוכלין ,והתולש מהם בשבת חייב חטאת אם לא יבשו לרבה שניהם סוברים שיש יד להכשר ,ונחלקו אם בהמה
שביחור .תיקו. עוקציהם ,דלענין שבת הם נחשבים מחוברים .וכן מבואר כולה נעשית יד לאבר אחד להכשירו .וכתבו התוס' (ד"ה
ומר) שרבה יכול לסבור שלר"ש שחיטה מכשרת ולא דם ,וה"ק
אבן שבין ב' בתים שנולד בה נגע ,חולץ את כולה מדתני במתני' שאברים המדולדלים אין בהם דין
אין בהמה נעשית יד לאבר הא אם נעשית יד לאבר היה מוכשר
בסוף השבוע של ההסגר ,כדכתיב "וחלצו את האבנים" ,ואין די אבר מן החי דמחוברים הם ,ואפ"ה הם נחשבים כתלושים משחיטת בהמה אע"פ שהוא אסור באכילה מדרבנן ,וכן
לחלוץ חציה דכתיב "אבן" כמות שהיא בין גדולה בין קטנה, לענין שהם מטמאים טומאת אוכלין. סוברים כל האמוראים דלהלן ,מלבד ר' אחא דאמר בנתקנח
ואם הוחלט הבית ובא לנותצו ,נותץ רק את החצי המנוגע, בברייתא איתא שירקות שצמקו באיביהן כגון כרוב הדם בין סימן לסימן קמיפלגי ,שלדבריו הדם מכשיר ,וצ"ל דרב
דכתיב "ונתץ את הבית" ולא שני בתים .ורבי זירא מסתפק או דלעת שכשהם יבשים הם כעץ בעלמא ואינם ראויים
אחא לא שמיע ליה ברייתא דלעיל (ל"ו ).דשמעינן מיניה
אם החצי שאינו מנוגע נעשה יד לחצי המנוגע לטמא דלר"ש שחיטה מכשרת ולא דם ,ואילו שאר האמוראים ידעו
לאכילה ,אינם מטמאים טומאת אוכלין שהרי אינם אוכל,
באהל את בית חבירו ,דאבן המנוגעת מטמאה באהל דכתיב ברייתא זו( .ורבה מסתפק (קכ"ח ).לר"מ דס"ל בהמה
"והבא אל הבית" .תיקו. ואם קצצם ע"מ לייבשם מטמאים טומאת אוכלים, נעשית יד לאבר בשחיטה לענין הכשר ,האם בהמה בחייה
אבל אם ייבשם אינן מטמאים טומאת אוכלין ,דעץ היא יד לאבר שהוכשר במים לאחר דלדולו ,שהאבר מקבל
טומאת אבר ובשר מן החי בעלמא הם. טומאה ,האם כשנגעה טומאה בבהמה היא מעבירה את
הגמרא אומרת שאין לדייק מהברייתא כשמואל הטומאה לאבר מדין יד אע"פ שהבהמה לא מקבלת טומאה,
אבר מן החי מטמא דכתיב "וכי ימות מן הבהמה", כמו שעצם שעליה בשר מעבירה טומאה לבשר אע"פ שעצם
שדווקא כרוב ודלעת שייבשם אינם מטמאים כיון
(ואף דילפינן מזה שטריפה ששחטה אינה מטמאה, בלי בשר לא מקבלת טומאה ,או לא דכיון דבעלי חיים לא
דלאו בני אכילה נינהו ,אבל שאר פירות מטמאים,
הוה מצי למיכתב "מבהמה"). מקבלים טומאה ,הם לא נעשים יד .והקשו התוס' (ד"ה בהמה)
אע"פ שייבשם בלא עוקציהם ,די"ל שייבשם הם
בשר מן החי אינו מטמא ,לרבי יוסי הגלילי המקור שהרי כל יד לא מקבלת טומאה ומ"מ היא מעבירה טומאה,
ועוקציהם שאף לענין שבת הם נחשבים תלושים ,וקמ"ל ותירצו דשאר ידות אינם מקבלות טומאה משום שאינם אוכל,
הוא מדכתיב "וכי ימות מן הבהמה" – כמיתה שאף בקצצם לחים ע"מ לייבשם מטמאים אע"פ אבל בעלי חיים אף אם הם אוכל כגון פן פקועה יש מ"ד (לעיל
שאינה עושה חליפין -חוזרת לקדמותה ,ובשר אם יתלוש שאינם עומדים למאכל. ע"ה ).שאינם מקבלים טומאה).
אותו יעלה בשר אחר תחתיו .ור"ע לומד דין זה מ"בהמה"
ענף שנתלש מהאילן ,פירותיו כתלושים לכל לאביי אין טעמם משום יד ,דלכו"ע אין בהמה נעשית יד לאבר
דבעינן שיהיה בו גידים ועצמות כבהמה ,ונ"מ
דבריהם אפי' כשהם לחים. אחד ,אלא נחלקו אם כשאוחז בקטן ואין הגדול עולה
שלר"ע אף כליות וניב שפתיים אין בהם טומאת
עמו אבל כשאוחז בגדול הקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו
אבר מן החי ,אף שאינם עושים חליפין ,ולריה"ג יש יד לטומאה בשני חצאים שרק אחד ראוי והכל נחשב לדבר אחד ,וכן סובר רבי יוחנן ,וכדמצינו
בהם טומאת אבר מן החי כשהם שלימים (תוד"ה כוליא).
לקבל טומאה שרבי יוחנן הקשה איך יתכן שלר"מ אם אוחז בקטן
ולרבי בעינן בשר גידים ועצמות ,ונ"מ שלרבי
ואין הגדול עולה עימו הרי הוא כמוהו ,והרי ר"מ אמר
ארכובה הנמכרת עם הראש שאין בה בה בשר כלל אלא גידים קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב שהיא קכ"ח. שאוכל תרומה שנפרס ומעורה במקצת ,אינו מעביר
ועצמות ,אינה מטמאה באבר מן החי כיון שאין בה בשר, כתלושה ומקבלת טומאה כשאר אוכלין ,ואם היתה טמאה היא
טומאה (באותה רמת טומאה ,ולטומאה פחותה שלישי אינו
אבל לר"ע הרי זה אבר ,ולריה"ג הרי אינה עושה חליפין .וכתבו נשארת בטומאתה ,וגדלה ויצאה נופה מחוץ לעציץ ונוטה
התוס' (ד"ה בין) שלריב"א בארכובה ארכובה מטמאה באבר מן עושה רביעי בתרומה ,ודין זה נאמר לגבי טבול יום) אם אוחז
על הארץ ויונק מריח הארץ דרך האויר והוי כמחובר ,לת"ק
החי לכו"ע אע"פ שאין עליה בשר ,דכיון שבנראה כך לא גרעה בקטן ואין הגדול עולה עימו ,בין בטבול יום בין
משאר אברים ,והגירסא בגמרא היא 'איכא בינייהו בשר' ,והיינו כולה טהורה מפני שהיא חוזרת ויונקת מהנוף הנוטה מחוץ
בשאר טומאות (לרבי) ,דמה שנחשב נגיעה בשאר
בשאר אברים שהיה עליהם בשר והוסר. לעציץ( ,ואף שאילן שבארץ ונופו נוטה לחוץ לארץ בתר עיקרו
אזלינן (גיטין כ"ב ,).התם מרובה יניקתו במקום העיקר ,אבל טומאות נחשב נגיעה גם בטבול יום ,ואמר רבי יוחנן שצריך
וכן נחלקו רבי יוסי הגלילי ור"ע ורבי לענין בשר בעציץ אין יניקת השורשים בעיקרו מרובה ,וממילא אין הנוף להחליף את השיטות באוכל שנפרס .רבינו תם (תוד"ה רבי
הפורש מן השרצים שאבר מן החי נוהג בהם ,שרבי יוסי יונק מן העציץ .תוד"ה קישות) .ולר"ש הקישות שבפנים מאיר) גורס ר"מ אומר אם אוחז בגדול וקטן עולה עמו הרי הוא
הגלילי דורש מ"במותם" שיהא כמיתה שאינה עושה טמאה ומה שיצא לחוץ טהור( .ואף שבעציץ נקוב אמרינן כמוהו ,רבי יהודה אומר אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא
חליפין ,ור"ע דורש מ"שרץ" שיהא בו גידים ועצמות, כמוהו .ולפ"ז קשה מה הקשה רבי יוחנן ר"מ אדר"מ.
(שבת צ"ה ):דלר"ש הוי כמחובר לענין הכשר זרעים ,ומסתמא
ורבי דורש מ"שרץ" שיהא בו בשר גידים ועצמות, הוא הדין לענין טומאה ,התם ע"י הנקב הכל נחשב מחובר ,אבל לרבא (קכ"ח ).לכו"ע בהמה נעשית יד לאבר ,ונחלקו אם
ונ"מ כנ"ל ,וקמ"ל שבין שרץ שמטמא בכעדשה ,ובין הכא מה שבפנים לא נחשב מחובר ע"י מה שיוצא לחוץ .תוד"ה יש יד להכשר כמו שיש יד לטומאה או לא.
בהמה שמטמאה במשא ,אינם מטמאים מחיים - אלא) .ואביי מסתפק אם לר"ש הקישות שבחוץ לרב פפא לכו"ע יש יד לטומאה ולהכשר ,אלא ששחטה
בבשר מן החי. נעשית יד לקישות שבפנים להביא לה טומאה .תיקו.
קודם שחישב להאכילה לעכו"ם ,ונחלקו אם יש הכשר
בשר הפורש מאבר מן החי אינו מטמא שהרי אפילו המשתחוה לחצי דלעת ,אסורה בהנאה משום עבודה לפני שחשב עליו לאכילה ,וכדאיתא בברייתא שר"ע
בשר הפורש מן החי אינו מטמא אא"כ הוי אבר עם הגידים זרה ,ולר"ש איסורי הנאה אין מטמאים טומאת אוכלין דבעינן אמר שחֵלב שחוטה בכפרים שאין דרך לאוכלו שם
והעצמות ,אבל בשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים .ואף שעבודה זרה מטמאה (מפני שהעם מועט ויש להם הרבה בשר ,משא"כ בכרכים
דהא איכא כזית נבילה. כשרץ ,ולר"ע כנדה ,היינו מדרבנן .ורבי ירמיה מסתפק אם שהעם מרובה אוכלים אותו ע"י הדחק ,אי נמי בני הכפרים
המחצית האסורה נעשית יד לחברתה שאם נגעה בשרץ עניים הם ולכן אין דרכם לאוכלו ,משא"כ בני הכרכים שהם
החותך כזית בשר מאבר מן החי (בתוספתא קכ"ט. היא מעבירה טומאה דאורייתא לחצי שראוי לקבל טומאה עשירים) ,צריך מחשבה ואין צריך הכשר ,שכבר
לא גורסים כזית ,וכגון דאיכא כביצה) ,ואח"כ חשב עליו לעשותו ראשון כאילו נגע אותו חצי עצמו בטומאה( ,ושניה הוכשר בשחיטה אע"פ שההכשר קדם למחשבה ,ואמר לו
להאכילו לעובד כוכבים ,טהור ,שהרי בשר הפורש מאבר מן פשיטא שלא נעשית ,שהרי החצי הראשון לא נטמא) .לישנא רבי יהודה לימדתנו רבינו שעולשין שליקטן והדיחן
אחרינא הספק הוא לענין טומאת עבודה זרה ,דזו שנעשית
החי טהור ,ולא נגעה בו טומאה אחרי שחישב עליו .אבל אם לבהמה ,ונמלך עליהם לאדם ,צריכים הכשר שני מפני
עבודה זרה הרי היא כשרץ ,והספק הוא אם חציה השני הוא יד
חשב לאוכלו ואח"כ חתכו ,בברייתא איתא שטמא והנוגע בו כנוגע בעבודה זרה ,או שאינו נעשה יד וטהור ,וכגון שקדם הכשר למחשבה ,וחזר בו ר"ע.
כיון שהוא קיבל טומאה מהאבר השלם .רבי זירא ורבי אסי שלא הוכשרה דאין עליה תורת אוכל לקבל טומאה מחברתה, לרב אחא בריה דרב איקא מיירי שנתקנח הדם בין
שאלו הרי טומאת בית הסתרים אינה מטמאה .וענה אי נמי הוכשרה ונעשית ראשון והנוגע בה הוי שני ,האם נעשה
סימן לסימן ,ונחלקו אם זה דם שחיטה כיון שישנה
רבי אבא בר ממל שהברייתא כר"מ דס"ל (לעיל ע"ב) האוכל יד לאוכל אחר או לא( .והתוס' (ד"ה הרי) סוברים
כפירושו הראשון של רש"י ,דלענין יד מוכח בכל הסוגיא שאוכל לשחיטה מתחילה ועד סוף ,או שזה דם מכה כיון
שטומאת בית הסתרים מטמאה .ושאל רבי אסי
נעשה יד לאוכל) .תיקו. שאינה לשחיטה אלא לבסוף.
שהרי גם לר"מ טומאה שצריכה הכשר אינה
ולרב אשי לכו"ע יש יד להכשר ובהמה נעשית יד לאבר ,אי
מטמאה בבית הסתרים .ורבא מעמיד בשהוכשר קכ"ח :יחור תאנה שנתלש רובו והקליפה עדיין
נמי אוחז בקטן ואין גדול עולה עימו הרי הוא כמוהו ,ומיירי
קודם שנחתך .ורבה בר רב חנן אומר שכיון שהבשר מחוברת ,רבי יהודה מטהר את הפירות דאכתי מחובר
חולין פטורים מחזה ושוק ,ואין ללמוד ק"ו
מקדשים שהרי חולין חייבים בזרוע לחיים וקיבה
הזרוע והלחיים מטמא טומאה חמורה לטמא אדם וכלים כנבילה אגב
אביו ,אינו צריך הכשר דהכשר נאמר בזרעים שאין סופם
משא"כ קדשים דכתיב בחזה ושוק "אותם" ולא מתנות. לטמא טומאה חמורה .וענה לו רבא שכאן טעון הכשר
שהרי חזה ושוק טעונים תנופה "לפני ד' " ,וא"א מתי חייבים בזרוע לחיים וקיבה כיון שהוא משמש לטומאה חמורה אינו משמש לה בתורת
להכניסם משום דקמעייל חולין לעזרה בדבר שאין בו כאשר שוחטים בהמת חולין צריכים לתת לכהן זרוע אוכל אלא מעשה עץ בעלמא ,דאין האבר מטמא אלא
צורך גבוה .וכתבו התוס' (ד"ה אי) שהאיסור להכניס חולין לחיים וקיבה ,כדכתיב "וזה יהיה משפט הכהנים מאת כשיש בו בשר גידים ועצמות ,ולא היה בו תורת אוכל ,ועכשיו
לעזרה הוא רק כשעושה כעין עבודה ,כהנפת חזה ושוק ,או העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה ,ונתן לכהן הזרוע שנעשה אוכל פנים חדשות באו לכאן.
הבאת לחם חולין לצורך תודה ,אבל בלאו הכי מותר כדמצינו והלחיים והקיבה" ,ומתנות אלו (שהם מכ"ד מתנות
כהונה ,ונקראים 'מתנות' בסתמא) הם חולין גמורים
באיזה עוד דינים אומרים 'מעשה עץ שימש'-
(מנחות כ"א ):שמותר לאכול קרבנות בעזרה עם תבלין של
חולין. (כמעשר ראשון ומעשר עני ,ולא כתרומה ומעשר שני). כופת שאור שייחדה לישיבה בטלה מתורת חמץ,
ופרק זה (ק"ל – .קל"ד ):עוסק בדיני מתנות אלו. ומבואר שאינה אוכל ,ומטמאה אם ישב עליה הזב .תקרובת
האם יש במתנות כהונה חיוב ממון ק"ל .זרוע לחיים וקיבה נוהגים בארץ ובחוצה
עבודת כוכבים של אוכלין מטמאים באהל .אוכלין
שחיברום לכלים ככלים דמו ואם נגעה טומאה באוכל
ק"ל :רב חסדא אומר שהמזיק מתנות כהונה לארץ ,בפני הבית ושלא בפני הבית. נטמא הכלי .חלב נבילה של בהמה טהורה שאינו מטמא
שהשליכם לאור או לים לפני שנתנם לכהן או שאכלם זרוע לחיים וקיבה נוהגים בחולין אבל לא במוקדשין. כנבילה ,ולענין לקבל טומאה מנבילה או משרץ בכפרים
פטור ,דכתיב "וזה יהיה משפט הכהנים" זה משמע ואף דאיכא למימר ומה חולין שפטורים מחזה ושוק שעמם מועטים וחלב אינו בר אכילה אפילו לעכו"ם אלא ע"י
בעודם קיימות ולא אחרים ,או משום דהוי ממון שאין חייבים בזרוע לחיים וקיבה ,הא כתיב בחיוב קדשים הדחק צריך מחשבה לעשותו אוכל ,ומטמא אגב כוליא
לו תובעים שאם יתבענו בדין יאמר שהוא נותן לכהן אחר. בחזה ושוק "ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק מפני שהוא שומר את הכוליא הטמונה בו .בית שסיככו
(ונ"מ בין התירוצים ,דלל"ק אינו חייב אפילו בדיני שמים ,ולל"ב עולם" -אין לו אלא מה שאמור בענין .ואי לאו קל בזרעים כגון בשיבלים טהרו מפני שנעשו אהל ,ואם יש
בדיני שמים חייב .תוד"ה ואב"א) .והלכה כרב חסדא. וחומר ,אע"ג שדין זרוע לחיים וקיבה נאמרו בסתמא ולא דווקא צרעת בבית הכתלים והאהל מטמאים אדם וכלים( .וכתבו
(קל"א.): בחולין ,הוה אמינא דדבר הלמד מעניינו הוא דמיירי קרא התוס' (ד"ה בית) שמכאן קשה על רבינו שמואל (סוכה י"ג,):
בחולין ,דכתיב לעיל מיניה "ראשית גז צאנך תתן לי" ,וראשית דאיתא התם שירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אין
איתא בברייתא "וזה יהיה משפט הכהנים" מלמד חוצצין בפני הטומאה אבל מביאין את הטומאה ופוסלין הסוכה
הגז אינו נוהג במוקדשין כדלהלן קל"ה( .תוד"ה הזרוע) .וליכא
שהמתנות דין .הגמרא מבארת שלרב חסדא אין משום אויר ,והיינו שהם פוסלים בשלשה כאויר ולא בארבעה
למיפרך מה לחולין שחייבים בבכורה ,דאיכא למילף
הכונה שאפשר להוציאם בדיינים( ,ואין לומר דמיירי כסכך פסול ,מאי טעמא כיון דכי יבשי נפלי כמאן דמפרשי דמו,
מזכרים שפטורים מבכורה שכן אינם יולדים ,מה ופירש רבינו שמואל דהא דקאמר מאי טעמא לאו אאין חוצצין
בבאו ליד כהן וזכה בהם ואח"כ גזלם ממנו דהוי כגוזל
לזכרים שכן חייבים בראשית הגז (-לתת לכהן דבר בפני הטומאה קאי ,משום דהוי אוכל ומקבל טומאה ואין חוצץ
גלימתו ,דזה פשיטא) ,אלא הכונה שהדיינים אומרים
מועט בכל פעם שהוא גוזז צאנו) ,תיישים זכרים שאין בהם בפני הטומאה ,אלא אפוסלים את הסוכה קאי ,וקשה לפירושו
שיתן לחבר ולא לעם הארץ ,דכתיב "ויאמר לעם דהכא משמע דבטלי לגבי בית ולא מקבלי טומאה .אך י"ל
לא בכורה ולא ראשית הגז יוכיחו ,מה לתיישים שכן
ליושבי ירושלים לתת מנת (-חלק כהונה) לכהנים דפירש ד'אין חוצצין' לא מיירי כשסיכך בהם).
נכנסים לדיר להתעשר ,ואף זקנים נכנסו לדיר
וללוים למען יחזקו בתורת ד' "( ,אמנם אם אין כהן חבר, אביי אומר שטומאת כל הנ"ל אינה דאורייתא,
להתעשר ,לקוח (-שלקח עשרה טלאים מן השוק) ויתום
או שאינו רוצה לקבל ,יתן לעם הארץ ולא ימתין עד שיזדמן לו
(כגון זה פירש למיתה וזה פירש לחיים) יוכיחו( ,וה"ה דמצי דאל"כ מצינו אוכל שמטמא טומאה חמורה ואנן
חבר .תוד"ה מנין) .והא דאיתא בברייתא שרבי יהודה בן אמרינן מה זרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה וכו'.
למימר כלאים וטריפה וכדו' (בכורות נ"ז ).שאין נכנסים לדיר
בתירא אומר שהמתנות הם 'דין' ,אבל חזה ושוק (והקשו התוס' (ד"ה טומאתה) שאם כופת שאור אין טומאתה
להתעשר .תוד"ה תיתי) ,ואין לומר מה ללקוח ויתום
אינם 'דין' דכתיב "זה" ,מיירי בבאו ליד כהן מדאורייתא ,אין מותר להניחה בביתו בפסח) .והגמרא דוחה
שמינם נכנס לדיר להתעשר ,שהרי גם קדשים מינם
בטיבלייהו שהבהמה היתה מונחת אצלו שלימה וזכה דשאני התם שהם משמשים כמעשה עץ ובטלו
נכנס לדיר להתעשר.
במתנות מן ההפקר ,וקסבר מתנות שלא הורמו כמי מתורת אוכל.
שהורמו דמיין ,ולכן הוא זכה במתנות שכל הכהנים שוים קדשים שקדם מום קבוע להקדש ונפדו שהרי הם
כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם ואין בהם קדושת הגוף ,וע"י קכ"ט :אבר או בשר המדולדלים באדם טהורים
בהם ,אבל חזה ושוק אינם אלא לאותו בית אב ולא מהני.
פדיון הרי הם כחולין גמורים ,וחייבים בבכורה (וקסבר האי ד"כי ימות" כתיב ,ואם האדם מת ,הבשר המדולדל טהור
איתא במתני' בעה"ב עשיר שהיה עובר ממקום תנא שלפני שנפדו קדושת דמים מדחה מן הבכורה ,דאין דמיתה עושה ניפול ,ובשר הפורש מן החי טהור כרבי יהושע ור'
למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה בשביל בכורה חלה על בכורה .בכורות י"ד) ,ובמתנות ,ויוצאים נחוניא דלהלן ,והאבר מטמא משום אבר מן החי
מזונותיו ,נוטל כיון שעכשיו הוא עני ,וכשיחזור ,לרבי לחולין לגמרי ע"י פדיונם להתיר בהם גיזה ועבודה, שמטמא במגע ובמשא ובאהל ,ואינו מטמא משום אבר
אליעזר חייב לשלם (דתני 'ישלם' דמשמע בעל כרחו. וולדן אפילו אם נתעברו לפני פדיונם וילדו לאחר פדיונם (דאם מן המת .ונ"מ בכזית בשר או עצם כשעורה שפרשו,
רש"י .ולתוס' (ד"ה תנא) לשון ישלם משמע נמי מדעתו ,או ילדו לפני הפדיון וולדם אסור) ,וחלבן מותרים לאחר שר"א מטמא בכזית בשר הפורש מאבר מן החי ,ורבי
צאת ידי שמים ,וכוונת הגמרא שללישנא דהוי ממון שאין לו
פדיונם ,והשוחטם בחוץ פטור ,ואין עושים תמורה נחוניא בן הקנה ורבי יהושע מטהרים ,ובעצם
תובעים אין לחייב לר"א אפילו לצאת ידי שמים ,כיון שלקחם
בהיתר מפני שהיה אז עני ,ורק במזיק מתנות כהונה או שאכלם אפילו קודם פדיונם ,ואם מתו יפדו אע"פ שאינם ראוים אלא כשעורה הפורש מאבר מן החי ,רבי נחוניא מטמא,
באיסור חייב לצאת ידי שמים) ,ולחכמים כיון שהיה עני לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דכתיב ור"א ורבי יהושע מטהרים ,ובטעמי התנאים איתא
"ואכלת" ולא לכלביך ,דין זה נאמר בקדם הקדשם למומם ולא בעדויות (ו' ג') שרבי אליעזר מרבה טומאת בשר מטומאת
באותה שעה פטור .הגמ' אומרת שמשמע מדברי
בקדושת דמים ,ועוד אשמועינן דלא בעינן העמדה והערכה, עצמות ,שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים משא"כ בעצמות ,ור'
חכמים שאם היה עשיר היה חייב לשלם ,ולרב וקסבר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ,דכתיב נחוניא מרבה טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר הפורש
חסדא צ"ל שאינו חייב לשלם מדינא אלא ממידת בפדיון קדשים שנסתאבו לאחר כך "והעמיד את הבהמה" ,וכיון מן החי טהור ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו טמא ,ור' יהושע
חסידות. דמתה אי אפשר להעמידה ,חוץ מבכור ומעשר בהמה מטהר בשניהם אף ששניהם טמאים במת ,דשאני מת שיש בו
שאע"פ שקדם מום קבוע להקדש חלה עליהם קדושה גמורה רובע ורוב ורקב ,דרובע הקב עצמות מת טמאים באהל ורוב
איתא בברייתא שבעה"ב שאכל את פירותיו טבלים, בניינו או רוב מניינו מטמא ומלא תרווד רקב מטמא באהל,
והם נאכלים לכהן ,אלא שאין ראויים ליקרב.
וכן לוי שאכל את מעשרותיו טבלים -בלי להפריש משא"כ חי שאין בו רובע ורוב ורקב.
אבל קדשים שקדם הקדשם למומם ,או שהיה
תרומת מעשר ,פטורים מן התשלומין ,דכתיב "אשר איתא במתני' שר"ש מטהר .י"מ שר"ש סובר שאף
ירימו" -אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך( .ואף
מום עובר לפני ההקדש דכמאן דליתיה דמי ואחרי
ההקדש נולד בהם מום קבוע ,ונפדו ,פטורים אבר שאינו מדולדל אינו מטמא משום אבר מן המת
דקרא מיירי קודם הרמה ,דריש מדסמך ירימו אצל לד' לומר לך
מבכורה ומתנות דכתיב בהו "כצבי וכאיל" ,ואסורים אא"כ יש בו כזית בשר שאז הוא מטמא משום בשר ,וכן סובר
שאין לגבוה בהן אלא משעת הרמה ,אי נמי משום דקאי אקרא
דסמיך ליה "ואיש כי יאכל קודש" דמיירי לאחר הרמה .תוד"ה בגיזה ועבודה וולדם אם נתעברו לפני פדיונם אפילו אם ר"א( ,ולרבי יהושע יש טומאה באבר מן המת ,שהרי
אין) .הגמרא מדייקת שאם אכלום לאחר שהופרשו, ילדו לאחר פדיונם וחלבם אסור לאחר פדיונם ,דכתיב אם אדם חי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא,
יכול להוציאם בדיינים ,ואומרת שלרב חסדא צ"ל בפסולי המוקדשין לאחר פדיונם "תזבח" ולא גיזה" ,ואכלת" כ"ש מת שהוא טמא שאבר הפורש ממנו יהיה טמא,
דאתו לידיה בטיבלייהו -שהופקד טבל אצל הכהן ,וכמ"ד ולא לכלביך" ,בשר" ולא חלב ,והשוחטם בחוץ קודם פדיונם וכמו שאם כתוב במגילת תענית שאין להספיד
מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וזכה בהם מן חייב אע"פ שאינם ראויים לפתח אהל מועד כיון שהם בעלי בפסח קטן כ"ש שאין להספיד בפסח גדול) .עוד יש
ההפקר .ל"א שמסר לו את הטבל כדי לזכות בתרומה שבו. מומין ,והגמרא (שם ט"ז ).מעמידה במום בדוקין שבעין ואליבא לפרש שנחלקו בכזית בשר ובעצם כשעורה ,דת"ק
(וכתבו התוס' (ד"ה דאתו) ש'משעת הרמה' היינו בדאתו לידיה דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו ,ועושים תמורה קודם פדיונם, סובר כרבי יהושע דמטהר לקמן בין בבשר הפורש ,בין בעצם
אפילו בטיבלייהו) .וחזה ושוק אין יכול להוציאם אפי' ואם מתו מעצמם יקברו או משום דבעינן העמדה והערכה, הפורש מן החי ,דהא ס"ל כרבי יהושע דמטמא באבר מן המת,
בכהאי גוונא ,דכתיב "וזה". או משום דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים. וכנ"ל.
והלחיים והקיבה ,אין מוציאין אותם לא מכהן לכהן רש"י .וכתבו התוס' (ד"ה הכי) דלא חשיב הכא אלא אלו קל"א .חיוב משתרשי במתנות כהונה -אם בית
ולא מלוי ללוי( ,ולענין להוציא מלוי לכהן עיין לקמן). שאסורים לזרים והם ממון כהן ,ומ"מ חשיב מתנות אע"פ שהם
מותרות לזרים ,משום דטבלי ודמו לתרומה כדלקמן (קל"ב,): המלך לקחו את גורנו בשביל חוב ממון קצוב ,חייב
ואף שאין הלכה כך ,מ"מ יש איסור לאכול מבהמה שלא הורמו לעשר ממקום אחר ולתת לכהן ,שהרי הוא כמוכר .ולרב
דין כהנים ולויים במתנות כהונה מתנותיה .אי נמי לא חשיב אלא מידי דבר אכילה ,ובכור לא חסדא אין זה חיוב ממון כמזיק ,אלא מדין משתרשי
חיוב לוי במתנות כהונה -כתיב "וזה יהיה משפט נחשב בר אכילה כיון שהוא צריך שחיטה) .לרב חסדא אינם ליה שהוא משתכר במעשר ,וזה חיוב בעלמא כשאר חיובי
הכהנים מאת העם ...הזרוע והלחיים והקיבה" .רב נכסי כהן לענין שיכול להוציאם בדיינים ,אלא כדתנן מעשרות ,ואינו יוצא בדיינים( .אבל באוכל אין הכרח שהיה
מסתפק אם לויים הם בכלל "עם" וא"כ הם חייבים שהם נכסי כהן לענין שיכול לקנות בהם עבדים אוכל במקום זה דבר אחר ,דאפשר שהיה מתענה .תוד"ה
לתת לכהן ,או שאינם בכלל "עם" וא"כ יכולים לתת וקרקעות ובהמה טמאה ,ובעל חוב נוטלם בחובו שאני) .ואם לקחו את גורנו באנפרות בלא סיבה פטור
להם את הזרוע לחיים וקיבה .ומכח זה אמר רב ואשה נוטלתם בכתובתה ,ולקנות בהם ספר תורה מלעשר.
שמספק אין מוציאים מהם את שלהם דהם פטורים אע"פ שאינו לאכילה ואינו דבר שמביא לאכילה.
המוכר בני מעיה של פרה והיה שם את הקיבה,
משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה ,אבל אין להם לחטוף חיוב נתינה במתנות עניים ,ואם עני חייב בהם- צריך הלוקח לתת אותה לכהן ואינו מנכה למוכר
את המתנות .אמנם ראשית הגז דלא כתיב "עם" מהתשלום כיון שהלוקח ידע שהיא שם ולא מכר לו אותה,
מתנות עניים שבכרם הם הפרט והעוללות (דכתיב
ותרומה ותרומת מעשר וחלה לויים חייבים לתת "וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט" ועוללות אבל אם מכר לו לפי משקל ,הלוקח חייב לתת את
לכהן .והלכה כרב שאין מוציאים מידם. היינו שאין לה לא כתף ולא נטף ,ופרט אלו ענבים הנושרים הקיבה לכהן שכיון שהגזל אצלו צריך להשיב ,והמוכר
קל"א :מסקנת הגמ' שנחלקו תנאים אם לויים בשעת בצירה) והשכחה (דכתיב "כי תבצור כרמיך לא מנכה לו מהדמים בעל כרחו כיון שמכר דבר שאינו שלו.
בכלל עם או לא( ,דכתיב בעבודת יום הכיפורים "וכפר תעולל אחריך" דכתיב "לא תשוב לקחתו" והיינו מה (מתני' קל"ב .).הגמרא אומרת שדין זה הוא גם לרב
את מקדש הקודש" זה טומאה שאירעה לפני ולפנים, שלאחריו ולא מה שלפניו) ,והפאה (גזירה שוה אחריך חסדא כיון שהקיבה בעין .שיטת רב (קל"ד ).שדין
דפר ושעיר של יום הכיפורים מכפרים על טומאת מקדש אחריך מזית וכדלהלן) .ובתבואה לקט (-הנושר בשעת זה הוא דווקא כשהלוקח שקל בעצמו שכיון שהטבח
וקדשיו" ,אהל מועד" זה היכל" ,מזבח" כמשמעו -מי קצירה) שכחה ופאה (דכתיב "ובקוצרכם את קציר לא נגע בהם ולא גזלם אין הכהן יכול לתובעם ממנו ,ולכן הלוקח
שעבד בטומאה במזבח בלא חיוב מקדש ,כגון שנטמא במקדש ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך" נותנם לכהן ותובע דמיהם מהטבח מפני שהטבח היה צריך
ועבד בלא שהייה ,דהלכה למשה מסיני שאם נטמא בעזרה אינו וגו' ,וכתיב "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר ליתנם לכהן ,דאם הטבח עצמו שקל יכול הכהן לתבוע
חייב עד שישהה כדי השתחוואה" ,יכפר" זה טומאה שאירעה בשדה") .ובאילן השכחה והפאה (דכתיב "כי תחבוט גם את הטבח שאם הם בעין יחזר עליהם ויתנם לו ,ולרב
בעזרות" ,כהנים" כמשמעו כהנים ששגגו ונכנסו טמאים זיתך לא תפאר אחריך" – שלא תטול תפארתו ממנו אסי אפי' כשהטבח שקל התביעה היא מהלוקח.
לעזרה" ,עם הקהל" אלו ישראל וי"א אף הלויים כלומר שלא תטול כל פארו) .וכל מתנות אלו אין בהם הגמ' אומרת שאין הכרח שנחלקו בגזל ולא נתייאשו
ונחלקו אם הלויים נקראו עם וכנ"ל" ,יכפר" למ"ד טובת הנאה לבעלים -אין בידם לתתם לכל מי שירצו אלא הבעלים ובא אדם אחר ואכלו ,אם יכול לגבות
הראשון אלו לויים ולמ"ד השני אלו עבדים) ,ורב כל הקודם בהם זכה( ,כיון דכתיב בהו עזיבה שצריך משניהם כשיטת רב חסדא שכיון שאכלם לפני יאוש
מסתפק כמו איזה תנא לפסוק. להניחם הפקר ולא לחלקם ,וכן היכא דכתיב "יהיה" היינו שהם עדיין ברשות הבעלים בכל מקום שהם הוה ליה גזלן ,או
בעזיבה ,דמשמע בהווייתו יהא ,דלא כתיב נתינה) ,ואפי' עני שיכול לתבוע רק מהגזלן( .והקשו התוס' (ד"ה דמר)
השוחט לכהן או לעכו"ם פטור ממתנות כהונה,
מוציאים אותם מידו אם יש לו כרם או תבואה או אילן שמבואר בב"ק (קי"א ):שכשהדבר בעין כולם סוברים כרב
והשוחט לישראל חייב ,והשוחט ללוי זה תלוי בדברי חסדא ,ואי אינם בעין ,הא המזיק מתנות כהונה או שאכלם
רב לעיל אם לוי חייב במתנות או לא( .ולא כתבה כופים אותו לתת( ,דכתיב "לא תלקט לעני" – להזהיר
פטור) .די"ל שלכו"ע יכול לתבוע גם ממי שאכל,
המשנה שכהן ועכו"ם עצמם פטורים ,משום עני על שלו) ,אבל מעשר עני הואיל ומתחלק בתוך
והמחלוקת היא אם שייך גזילה במתנות כהונה שמי
שהתביעה היא מן הטבח). ביתו -לאחר שהכניס תבואתו לביתו ,יש בו טובת הנאה
שגזלם חייב לשלם עליהם בתורת גזלן ,וממילא אם הכהן רצה
לבעלים שבידו ליתנו לאיזה עני שירצה ,וחבירו אומר לו הילך
למי נותנים תרומה ומעשר -לר"ע נותנים תרומה הוא יכול לדון עם הראשון ,או לא שכל זמן שהם בעין החוב
סלע זה ותן כל מעשרותיך לקרובי העני ,וטובת הנאה היינו דבר
מוטל על מי שהם אצלו ,והראשון לא נעשה גזלן עליהם.
לכהן ומעשר ראשון ללוי ,ולרבי אלעזר בן עזריה מועט( ,לתוס' (ד"ה מעשר) עד הפסח שהוא זמן גשמים מחלקו
מעשר ראשון אפשר לתתו לכהן ,דאף דבמעשר ראשון בתוך הבית ,ובזה יש לבעלים טובת הנאה ,ובימי הקיץ מניחו תשעה מתנות כהונה הם נכסי כהן והם תרומה
כתיב לוי ,בכ"ד מקומות נקראו הכהנים לויים ,ולאחר בחוץ בגרנות והעניים באים ונוטלים אותו ,ובזה אין לבעלים
ומעשר וחלה וראשית הגז ומתנות והדמאי
טובת הנאה .עוד כתבו התוס' (ד"ה יש) שדבר שיש בו טובת
שקנסם עזרא מפני שלא עלו בימיו אין לתת מעשר הנאה לבעלים ,אפילו בא עני ולקחו מוציאין מידו ,ודבר שאין והביכורים והקרן והחומש-( ,בספרים איתא ט"ו מתנות
ראשון ללוי אלא רק לכהן ,אמנם אין להוציא מלוי בו טובת הנאה לבעלים לקחו אין מוציאין מידו ,אך אם בא כהונה שכולן נכסי כהן לעשות בהן כל צרכיו ,וכולם כלולים
מעשר ראשון. לבקשו אינו חייב לתת לו) ,דכתיב ביה נתינה –"ונתת ללוי בתשעה ,דתרומה כוללת גם תרומת מעשר והדמאי והחלה,
ובכור ופדיון הבן ופדיון פטר חמור נחשבים אחד ,וקרן וחומש
לגר ליתום ולאלמנה" ,ואפי' עני מוציאין מידו (גזירה דגזל הגר (שנשבע לו ומת הגר ואח"כ הודה ונשבע לשקר)
שוה לגר לגר מלקט) ,ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע נחשבים אחד ,ולקמן (קל"ג ):חשיב כל כ"ד מתנות כהונה.
חדש ב'תמצית' מבחני 'לדעת' סיכומי 'תמצית'
קורס חדשני מקצועי וייחודי מבחן שבועי על דף היומי /עמוד היומי ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית
הדרך ללמוד – להנות – ולזכור משנה ברורה /חפץ חיים /אהבת חסד החודשיים על הדף היומי /משנה ברורה
להרשמה ולפרטים055-400-7977 : ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה) ,ועמוד היומי
עד יום שלישי בשעה 7:00בבוקר: בנקודות ההפצה -
מבצע סיכומי סוגיות בטלפון 0737-289-669 - במייל 7692282@gmail.com -
מערכת 'תמצית' יוצאת בתוכנית חדשה של במייל 7692282@gmail.com -
בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל
כתיבת סיכומים ע"י כלל הלומדים בנדרים פלוס קופת לדעת. - מסכתות הש"ס ,ועל כל המשנה ברורה ,ועל
ושליחתם למערכת.
הגרלות בכל שבוע על ₪ 500במזומן, תנ"ך וספרי מוסר ,או סיכומים לפי סדר הלימוד
מתווה מיוחד המועיל מאד לבהירות וזכרון.
ו 5זוכים בזכות קניה בסך ₪ 100ביפה נוף. של :העמוד היומי ,חבורת ש"ס ,קנין ירושלמי,
שיעור הסברה ופרטים בטל .02-3131-465
דף הכולל ,קנין הלכה ,תרי דף ,אורייתא ,אהבת
הנרשמים (בנדרים פלוס' קופת תמצית)
שלום ,ומפעל הש"ס.
לשליחת הסיכומים ,זכאים לשמיעה קו עדכונים ושיעורים לפרטים (כשר) 055-400-7977
טלפונית של הקורס המלא 'אומנות
הסיכום' – כדרך להתענג בידיעת התורה 02-3131-465
במחיר מוזל ₪ 120במקום ,500ולבחורים
60במקום .300
