gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel — תולדות (2026-11-09)

מוציא לאור: תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel

שבוע: תולדות (2026-11-09)

תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel — תולדות (2026-11-09)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גליון ‪ 64‬ללומדי דף הכולל | חולין קי"א‪ .‬עד קל"א‪ | :‬כסלו ה'תשפ"ז‬ ‫שהוא הרגיש בתבשיל את טעם הרפואה‪ ,‬וי"א שגם‬ ‫בליעה ע"י מליחה וכבישה‪ -‬לשמואל מליח הרי‬ ‫קי"א‪ .‬רבה בר רב הונא נזדמן לביתו של רבה בר‬ ‫רב מתיר‪ ,‬ושאני התם שזה היה דבר מר ביותר‪ .‬ורבי‬ ‫הוא כרותח‪ ,‬ולכן קערה שמלחו בה בשר אסור‬ ‫רב נחמן והביאו לפניו ג' סאים של פת נקיה‬ ‫אלעזר תלמידו של רב נהג לאיסור‪ .‬והלכה כשמואל‬ ‫לאכול בה רותח מפני שהדם נבלע בקערה ונותן טעם ראשון‬ ‫מרוחה בשמן ודבש‪ ,‬וכששאלם אם ידעו שהוא‬ ‫שדגים שעלו בקערה מותר לאוכלם בכותח‪ .‬וכתבו‬ ‫הוי כאיסור גמור‪ ,‬אא"כ טעם קפילא נכרי ואמר שאין‬ ‫עומד לבוא‪ ,‬אמרו לו וכי אתה חשוב יותר משבת‬ ‫התוס' (ד"ה הלכתא) שריב"ן חתנו של רש"י פירש בשם רש"י‬ ‫בזה טעם מהאיסור‪ ,‬וכן כבוש הרי הוא כמבושל‪.‬‬ ‫שדווקא בעלו בקערה מותר‪ ,‬אבל בנתבשלו אסור‪ ,‬והתוס' כתבו‬ ‫שנאמר עליה "וקראת לשבת עונג"‪.‬‬ ‫ורבין אמר שלרבי יוחנן מליח אינו כרותח וכבוש אינו‬ ‫שמדברי רש"י משמע שגם בנתבשלו בקערה בשרית מותר‪.‬‬ ‫כבד שיש בו סימפון מלא דם צריך לקורעו שתי‬ ‫והא דאמרינן בפסחים (ל‪ ):‬אין טשין התנור באליה ואם טש כל‬ ‫כמבושל‪ ,‬ואביי אמר שמכך שרב אסי תלמידו של‬ ‫הפת אסורה עד שיוסק התנור‪ ,‬ולא סגי בקינוח‪ ,‬אין ראיה משם‬ ‫רבי יוחנן שבר קערה שמלחו בה בשר שהיא של חרס‬ ‫וערב‪ ,‬וכשמניחים אותו בתנור לצלותו יש להניחו כשהצד‬ ‫שבנתבשל אסור‪ ,‬דשאני תנור שא"א לקנחו יפה אי אפשר‬ ‫שאין לה תקנה‪ ,‬מבואר שלרבי יוחנן מליח הרי הוא‬ ‫החתוך נמצא למטה כדי שהדם יזוב ויצא‪ ,‬דאף שדם הבלוע‬ ‫לתנור להתקנח יפה כשנדבק בו שמנונית והוי בעין עד שיוסק‪.‬‬ ‫בכבד מותר‪ ,‬דם הכנוס בסימפונות נחשב דם‪( .‬וכתבו התוס'‬ ‫כרותח‪( .‬אמנם בר גוזלא חי שנפל לכותח מותר‪ ,‬דלא‬ ‫וקערות בשריות שהודחו במחבת של חלב בכלי ראשון ושניהם‬ ‫(ד"ה וחתוכיה) דמיירי דווקא בבא לבשלו בקדירה אחר צלייתו‬ ‫אמרינן דמליח כרותח אלא היכא שאינו נאכל מחמת‬ ‫או מליחתו‪ ,‬דאם בא לאוכלו צלי א"צ לחותכו‪ ,‬דמה שפולט‬ ‫בני יומם‪ ,‬אם יש שמנונית בעין על הקערות יש לאסור אפילו‬ ‫אם נאמר לאו דוקא עלו אלא אפילו נתבשלו‪ ,‬ואפילו אין‬ ‫מלחו (‪-‬אינו נח להאכל מרוב המלח שבו עד ששורים ומדיחים‬ ‫שריק ונופל‪ ,‬דמה שלא נפלט הוי דם האברים שלא פירש ושרי‪,‬‬ ‫שמנונית בעין אסור‪ ,‬דהקערות נוגעות במחבת ונפלט טעם מזה‬ ‫אותו במים‪ ,‬כעין מליחת בשר להצניע‪ .‬רש"י‪ .‬והר"ר יעקב‬ ‫ואי נימא שצריך קריעה משום דם סמפונות הכבד דהוי בכרת‬ ‫לזה והוי טעם שני באיסור‪ ,‬ועוד דלא דמי כלל לדגים שעלו‬ ‫ישראל (תוד"ה הני) אמר ששיעור אינו נאכל מחמת מלחו הוא‬ ‫אע"פ שלא פירש‪ ,‬א"כ גם טחול אי איכא סמפונות למה לא‬ ‫בקערה‪ ,‬דמיד כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים‬ ‫כשיעור עיבוד‪ .‬ודעת רבינו תם שגם מליחה שעושים לקדירה‬ ‫יצטרך קריעה‪ ,‬ועוד דסברא הוא דאין בטחול סמפונות וא"כ מה‬ ‫נאסרו המים והם חוזרים ואוסרים את הקערות והמחבת‪ ,‬אמנם‬ ‫נחשבת אינו נאכל מחמת מלחו)‪ ,‬ואם הוא צלי צריך‬ ‫בא להשמיענו שבטחול לא צריך‪ .‬ובה"ג כתב האי מאן דמצלי‬ ‫אם האחד אינו בן יומו‪ ,‬אותו שהוא בן יומו מותר‪.‬‬ ‫לקלפו מלמעלה סביב‪ ,‬ואם יש בו בקעים והא צלי‪ ,‬שכולו‬ ‫כבדא בשלומיה צריך לחתוכיה‪ ,‬מאי טעמא דאזיל דמא ומכניס‬ ‫בסמפונות‪ ,‬והיכא דלא קרעיה לקרעיה לאחר בשולו וחותך‬ ‫לרבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל‪ ,‬ויין פוטר כל‬ ‫בולע דרך הנקבים‪ ,‬או שהוא מתובל שהתבלין מרכך אותו‬ ‫ויצא דם הכנוס בסמפונות‪ ,‬ולא חיישינן שמא דם הסמפונות‬ ‫מיני משקין‪ ,‬ולכן אחד האמוראים שהיה תלמידו‬ ‫והוא נח וצמא לבלוע‪ ,‬הכל אסור‪ .‬קי"ב‪.).‬‬ ‫חזר ונבלע בכבד דהא מסקינן (פסחים ע"ד‪ ):‬דכבולעו כך‬ ‫אכל תאנים וענבים בתוך הסעודה בלי לברך‪ ,‬אמנם‬ ‫צנון שחתכוהו בסכין בשרי‪ ,‬לרב כהנא מותר‬ ‫פולטו‪ .‬אמנם טחול מותר אפי' בבישול‪ ,‬דאינו אלא‬ ‫להלכה דברים הרגילים לבוא אחרי הסעודה ולא באים ללפת‬ ‫לאוכלו עם כותח חלבי‪ ,‬אע"פ שהצנון חריף וממילא הוא‬ ‫שומן בעלמא‪ ,‬והיינו גוף הטחול‪ ,‬אבל הדם היוצא ממנו‬ ‫את הפת‪ ,‬טעונים ברכה לפניהם ואחריהם אפילו אם הביאם‬ ‫אסור‪ .‬תוד"ה אבל‪.‬‬ ‫בולע מהשמנונית שנקרשה על הסכין שזה כבשר‪ .‬לאביי‬ ‫בתוך הסעודה‪ ,‬דכיון שאינם לפתן אין הפת פוטרתם‪.‬‬ ‫הטעם משום שהצנון בלע טעם היתר ולא איסור‪,‬‬ ‫צלית כבד או כחל יחד עם בשר‪ -‬אם הכבד נמצא‬ ‫קי"ב‪ .‬אין להניח כד של מלח ליד כד של כותח‪,‬‬ ‫(ואין הטעם משום נ"ט בר נ"ט‪ ,‬דלאביי זה נחשב טעם בשר‬ ‫מעל הבשר בזמן הצליה‪ ,‬י"א שהבשר מותר אע"פ‬ ‫ממש משום חריפותו של הצנון‪ .‬ואמנם אביי עצמו אוסר‪ ,‬ולא‬ ‫מפני שהאיסור בעין ‪-‬שהכותח נראה וניכר מפני שהוא‬ ‫שזב דם מהכבד על הבשר‪ ,‬כיון שהדם ע"י צליה אינו נח‬ ‫עבה‪ ,‬וחוששים שיפול מהכותח למלח בלא ידיעתו‪ ,‬והוא ימלח‬ ‫בא אלא לפרש את טעמו של רב כהנא‪ .‬תוד"ה אמר)‪ ,‬ולרבא‬ ‫להבלע אלא הוא מחליק מהבשר‪ ,‬ואין להתיר משום‬ ‫בזה קדירה של בשר‪ ,‬אבל כד של חומץ מותר להניחו‬ ‫אף שבלע התר סוף סוף איסורא קאכיל כשנותנו עם‬ ‫שכבולעו כך פולטו‪ ,‬משום שיש בכבד הרבה דם‪( .‬תוד"ה דמא)‪.‬‬ ‫ליד כותח‪ ,‬כיון שהאיסור לא בעין ואינו נותן טעם‪ .‬וכתבו‬ ‫החלב‪ ,‬אלא הטעם משום שאפשר לטעום לפני‬ ‫ומהאי טעמא לכתחילה אסור לכו"ע‪( .‬תוד"ה כבדא)‪ .‬וי"א‬ ‫התוס' (ד"ה מהו) שאין ללמוד מכאן שאסור להניח בתיבה אחת‬ ‫שמערבים את הצנון עם החלב ולהרגיש אם יש בצנון‬ ‫שהבשר אסור כיון שדם הוא איסור דאורייתא‪ .‬וכחל‬ ‫כד של בשר אצל כד של חלב‪ ,‬דבכהאי גוונא נזהר יפה שלא‬ ‫טעם בשר‪ .‬ולהלכה אסור לאוכלו עם כותח מפני‬ ‫שנצלה מעל בשר‪ ,‬לדעה הראשונה הבשר אסור כיון‬ ‫יפול מזה על זה‪ ,‬אבל הכא לא מסקי אדעתייהו להזהר‪.‬‬ ‫שהוא חריף ובולע מהממשות שנשארת על הסכין‪ ,‬ועוד‬ ‫שהחלב נסרך (‪-‬נדבק ונבלע) בבשר‪ ,‬ולדעה השניה‬ ‫דמשום חורפיה בלע טפי מדגים הרותחים‪ ,‬ואגב דוחקא‬ ‫הבשר מותר כיון שחלב שחוטה איסורו מדרבנן‪,‬‬ ‫דיני מליחת הבשר‬ ‫דסכינא הסכין פולט והצנון בולע‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אגב) שיש‬ ‫להזהר שלא לחתוך שומין כרישין ובצלים בסכין חלבית‪ ,‬משום‬ ‫משא"כ דם שאיסורו מדאורייתא‪ ,‬שאף שדם שבישלו‬ ‫ככר שחתכו עליו בשר שנצלה‪ ,‬לשמואל הככר נאסר‬ ‫אינו דאורייתא‪ ,‬לפני שבישלו היה אסור מדאורייתא‪ ,‬ואילו חלב‬ ‫דחריפי טובא‪ ,‬ואם חתכם ונתנם בקדירה רותחת מלאה מים‬ ‫מפני שהדם יוצא מהבשר ונבלע בככר‪ ,‬והיינו אם הבשר‬ ‫רותחת‪ ,‬אם יש שישים כנגד הטעם שנפלט מן הסכין ונבלע‬ ‫שחוטה תחילתו דרבנן‪( .‬תוד"ה דם)‪ .‬ומרימר אמר‬ ‫האדים‪ ,‬ויצא ממנו מוהל סמיך (דאם הוא צלול אין זה‬ ‫בירק מותר‪ ,‬אבל בחתכו בסכין של עובד כוכבים נעשה הירק‬ ‫שלהלכה מותר לצלות כבד או כחל מתחת הבשר‪,‬‬ ‫דם)‪ ,‬ועבר עד הצד השני של הככר ונראה משני צידי‬ ‫כולו נבילה וצריך ששים לבטל הירק‪ .‬וצריך עיון אם הסכין‬ ‫(ומיירי בכחל שקרעו שתי וערב וטחו בכותל‪ ,‬ומ"מ אף שמותר‬ ‫הככר‪ ,‬ורב הונא היה נותן את זה לשמשו‪ ,‬דס"ל שזה‬ ‫מקונח ואינו בן יומו‪ ,‬אי חורפא דידהו מחליא לשבח כדאמר‬ ‫לבשלו עם בשר בקדירה‪ ,‬וכן מותר לחתוכו בסכין של בשר‪ ,‬אין‬ ‫בע"ז (ל"ט‪ ).‬גבי חילתית‪.‬‬ ‫לצלותו מעל הבשר‪ ,‬מפני שעדיין נוטף מן החלב על הבשר‬ ‫מותר אלא שהיה איסטניס‪ ,‬ורבא היה אוכל זאת‬ ‫בעצמו וקרא לזה 'חמר בשר' ‪-‬יין הבשר‪.‬‬ ‫אבל קישות שחתכוה בסכין יגרור מעט את מקום‬ ‫וניכר שהוא בעין‪ .‬תוד"ה תותי)‪ ,‬אבל מעל הבשר מותר רק‬ ‫החתך ויאכל‪ ,‬מפני שהיא מתוקה ואין השמנונית נבלעת‬ ‫בדיעבד ולא לכתחילה‪ ,‬ולדידן בכל אופן אסור לכתחילה‪,‬‬ ‫אין מניחים כלי שמקבלים בו את השומן תחת הבשר‪ ,‬עד‬ ‫בתוכה אלא צפה על מקום החתך‪ ,‬וקלחי לפת שחתכם‬ ‫דשפודים שלהם היו תלויים כשחודם למטה‪ ,‬ומה שהיו‬ ‫שיכלה כל מראה אדמומית שבו שכבר נפלט כל דמו‪.‬‬ ‫מכניסים קודם היה למעלה‪ ,‬אבל שפודים שלנו הם שוכבים‪,‬‬ ‫בסכין מותר לאוכלם מפני שזה לא חריף ואין טעם השומן‬ ‫רב פפא אמר דהיינו עד שתעלה תמרתו (‪-‬שהבשר‬ ‫ולפעמים זנב השפוד גבוה יותר מראשו ולפעמים להיפך‪,‬‬ ‫ניכר בהם‪ ,‬ובסלק אסור מפני שזה נותן בהם טעם‪ ,‬אא"כ‬ ‫וממילא בין שהכבד לצד הראש בין שהוא לצד הבשר אסור‪.‬‬ ‫מעלה עשן‪ .‬ל"א שהגחלים מעלים עשן‪ ,‬דכל זמן שהדם שותת‬ ‫חתך גם לפת מפני שאז הלפת מבטלת את טעם השמנונית‬ ‫ואם יש כלי מתחת הדברים הנצלים‪ ,‬אסור אפי' בשר‬ ‫עליהם הם כבים והולכים‪ ,‬אבל כשנוטף עליהם שומן הם‬ ‫מעלים עשן‪( ,‬ואף ששמואל אמר שככר שחתך עליה‬ ‫מהסכין‪( .‬קי"ב‪.).‬‬ ‫מעל כבד‪ ,‬מפני שדם הכבד דרכו לצוף‪( ,‬משא"כ‬ ‫בשר שכבר נצלה אסור לאוכלה וא"כ איך מותר בכלה‬ ‫דין בליעה מהקדירה עצמה‪ -‬דגים שהניחום‬ ‫בסתם בשר שהדם שוקע)‪.‬‬ ‫מראה אדמומית שבו‪ ,‬שאני התם שבגלל דוחקא‬ ‫רותחים בקערה‪ ,‬לשמואל מותר לאוכלם עם מאכל‬ ‫דסכינא נפלט דם‪ ,‬אבל בלא דוחק הסכין אין יוצא דם ע"י‬ ‫חלבי‪ ,‬כיון שזה נותן טעם בר נותן טעם‪ ,‬דקערה זו אינה‬ ‫דיני בליעות בכלים‬ ‫האור אלא זה שמנונית‪ .‬קי"ב‪ .):‬ורב אשי הקשה שמא‬ ‫בשר אלא רק יש בה טעם בשר (דסתם קערה מקנחים אותה‬ ‫קי"א‪ :‬סכין ששחטו בה אסור לחתוך בה מאכל‬ ‫רק החלק התחתון הסמוך לגחלים הגיע למידה זו ולא‬ ‫מהשומן שנקרש עליה משום מיאוס‪ ,‬משא"כ סכין שלפעמים‬ ‫יש עליו ממשות של שמנונית קרושה ואינה ניכרת)‪ ,‬ורק דבר‬ ‫רותח מפני שבית השחיטה רותח והסכין בולע מהדם וחוזר‬ ‫החלק העליון‪ ,‬ולכן אין לו תקנה אלא אם יניח שתי‬ ‫שנתבשל עם בשר ממש אסור לאוכלו עם מאכל חלבי‪.‬‬ ‫ופולטו במאכל הרותח‪ ,‬ובצונן‪ ,‬י"א שצריך הדחה לאותו‬ ‫חתיכות מלח בבשר ובכלי‪ ,‬והדם נשאב למלח ויורד לשולי‬ ‫ובשיטת רב י"א שזה אסור וכדמצינו שרב הכינו לו‬ ‫צונן‪ ,‬וי"א שא"צ הדחה‪.‬‬ ‫הכלי‪( ,‬ודווקא מעט מלח מועיל‪ ,‬אבל הרבה מלח פוסק את כח‬ ‫הדם ועושהו כמים והוא נעכר ומתערב עם השומן‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו‬ ‫סם רפואה בקערה ואח"כ הכינו בה תבשיל ואמר‬ ‫בבישול ובהנאה דאין בו משום בשר בחלב כדיליף לקמן‪,‬‬ ‫ואם מלח בשר שחוטה וטריפה יחד‪ ,‬רבא אמר‬ ‫התוס' (ד"ה תרי) שאפילו למ"ד אפשר לסוחטו אסור מותר‬ ‫ויש בו רק איסור אכילה של בהמה טמאה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫שהשחוטה נאסרה אפילו אם מלח בכלי מנוקב‪ ,‬ולא אמרינן‬ ‫כאן‪ ,‬דשם אין האיסור יוצא לגמרי אלא שמתבטל‪ ,‬אבל כאן‬ ‫בשר) דה"ה בשר עוף אסור לרבנן מן התורה‪.‬‬ ‫הדם יוצא לגמרי ולא נשאר בו טעם‪ ,‬אמנם בזמננו אין להתיר‬ ‫שהדם לא נבלע בחתיכה התחתונה כיון שהיא טרודה לפלוט‬ ‫ע"י שתי חתיכות מלח‪ ,‬דכיון שביותר מזה אסור‪ ,‬אין אנו‬ ‫ולרבי עקיבא איסור בשר בחלב בחיה ועוף אינו‬ ‫ושתי החתיכות נחות יחד מפליטתם‪ ,‬דכתיב "הטמאים לכם‬ ‫בקיאים שלא להרבות ושלא למעט)‪ ,‬וישפוך את השומן‬ ‫דאורייתא‪ ,‬דכתיב ג' פעמים "לא תבשל גדי בחלב‬ ‫בכל השרץ" ה' יתירא לאסור גם את הציר והרוטב‬ ‫העליון לכלי אחר בנחת כדי שלא יתערב בו הדם‪.‬‬ ‫אמו" למעט חיה שאינה בהמה (ואף שחיה בכלל בהמה‪ ,‬היא‬ ‫והקיפה ‪-‬פרורי בשר ותבלין הנקפים בשולי הקדירה‪( ,‬לתוס'‬ ‫ממועטת מקרא יתירא) עוף שאינו בהמה וטמאה שאינה‬ ‫(ד"ה וקיפה) לאו דווקא בנקפים)‪ ,‬וכיון שהציר של הטריפה‬ ‫קי"ב‪ :‬מליחת ב' דברים יחד‪-‬‬ ‫כגדי שהוא טהור‪ ,‬ושאר בהמות טהורות יש להם רבוי כדלקמן‪.‬‬ ‫נאסר הוא אוסר את בשר השחוטה‪ ,‬כיון שציר נח להבלע יותר‬ ‫אם מלח ב' דברים יחד בכלי שאינו מנוקב‪ ,‬אפי' ב'‬ ‫מן הדם‪( .‬ודרשה גמורה היא גבי שרצים ובהמה‪ ,‬אבל בדגים‬ ‫ולרבי יוסי הגלילי "לא תבשל גדי בחלב אמו" הוקש‬ ‫עופות יחד אסורים‪ ,‬מפני שהדם נשאר בכלי וחוזר ונבלע‪,‬‬ ‫אמרינן שהציר הוא זיעה בעלמא‪( .‬תוד"ה הטמאים)‪ .‬ועיקר‬ ‫ל"לא תאכלו כל נבילה" שנאמר באותו פסוק עצמו‪,‬‬ ‫הדרשה היא לציר‪ ,‬אבל הרוטב והקיפה נאסרים מדין טעם‬ ‫וכמבואר לקמן קי"ג‪ .‬שאין מולחים אלא ע"ג כלי מנוקב‪ .‬ואם‬ ‫דמשמע שכל דבר שיש בו איסור נבילה יש בו איסור‬ ‫כעיקר דילפינן מ"משרת"‪ .‬אי נמי איצטריך נמי לרוטב וקיפה‬ ‫הכלי מנוקב‪ ,‬בב' עופות מותר אע"פ שהדם יורד‬ ‫בשר בחלב‪ ,‬אמנם עוף אף שיש בו איסור נבילה‬ ‫לאשמועינן דמחוי כממש אם המחה השרץ וגמעו דהוי‬ ‫מהעליונה לתחתונה‪ ,‬כיון שהדם לא נשאר בכלי‪ ,‬וכל זמן‬ ‫מותר לבשלו בחלב‪ ,‬כיון שלא שייך בו "חלב אמו"‪.‬‬ ‫כאכילה‪ .‬תוד"ה ורוטבן)‪ ,‬אבל אין ראיה לאסור מדברי‬ ‫שהעליון פולט גם התחתון פולט‪ ,‬וכל זמן שהתחתון טרוד‬ ‫שמואל שמליח הרי הוא כרותח וכבוש הרי הוא‬ ‫בפליטה אינו בולע‪ ,‬אבל דגים ועופות וכ"ש בשר אחר לפי‬ ‫ומחלוקת ר"ע וריה"ג היא שריה"ג אוסר חיה‬ ‫מדאורייתא דכל שהוא אסור משום נבילה נוהג בו בשר‬ ‫כמבושל‪ ,‬דשמא רק הדם אוסר כגון בכלי שאינו מנוקב‪,‬‬ ‫שהוא קשה יותר מבשר עופות‪ ,‬הדגים אסורים‪ ,‬אבל העופות‬ ‫בחלב חוץ מן העוף שאין לו חלב אם‪ ,‬ולר"ע חיה אסורה‬ ‫ולא הציר והרוטב כיון שזה זיעה‪ ,‬ולדם ליכא למיחש הכא‬ ‫מותרים‪ ,‬מפני שהדגים שהקרום שלהם רך ממהרים‬ ‫מדרבנן‪ .‬או שר"ע אוסר חיה ועוף מדרבנן ולכן ר"ע‬ ‫כיון שהכלי מנוקב‪.‬‬ ‫לפלוט‪ ,‬ועופות פולטים אחרי הדגים‪ ,‬והדגים בולעים‬ ‫קי"ג‪ .‬ודג טהור שמלחו עם דג טמא‪ ,‬אם הטהור‬ ‫מהעופות‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה דגים) שגם לסוברים שאומרים‬ ‫אמר ש'אינו מן התורה'‪ ,‬וריה"ג מתיר עוף אפי' מדרבנן‪,‬‬ ‫חתיכה נעשית נבילה בכל האיסורים‪ ,‬אין העופות נאסרים‬ ‫וכדאיתא בברייתא ש(במקומו של רבי אליעזר היו‬ ‫מליח והטמא תפל לא נאסר הטהור‪ ,‬ואם הטמא‬ ‫מהדגים‪ ,‬אף אם נאמר שנפלט מקצת מן הדם שנבלע בדגים‪,‬‬ ‫כורתים עצים בשבת לעשות פחמים כדי לעשות‬ ‫מליח והטהור תפל נאסר הטהור‪ ,‬ואם שניהם‬ ‫דדם מישרק שריק במליחה‪ .‬אם העופות טפלים והדגים‬ ‫פחמים בשביל לעשות איזמל אם אין לו איזמל‪ ,‬דס"ל‬ ‫מלוחים‪ ,‬לרבא נאסר הטהור‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה טהור)‬ ‫מלוחים הדגים לא נאסרים‪.‬‬ ‫שמכשירי מצוה הדוחה את השבת דוחים את השבת‪,‬‬ ‫שבמליח כרותח לא שייך עילאה גבר או תתאה גבר‪ ,‬ואפילו‬ ‫הקשו התוס' (ד"ה ודגים) על מה שרגילים למלוח הרבה‬ ‫ו)במקומו של ריה"ג היו אוכלים בשר עוף בחלב‪.‬‬ ‫קליפה לא בעי‪ .‬ויש ללמוד מכאן שא"צ להגעיל דפוסי גבינות‬ ‫חתיכות יחד זו אחר זו ומניחים אותם זה על זה‪ ,‬דכיון‬ ‫קט"ז‪. .‬‬ ‫העובדי כוכבים‪ ,‬ומותר לעשות בהם גבינות לישראל ולמולחם‬ ‫שהתחתונה נמלחה תחילה היא מסיימת לפלוט לפני זו‬ ‫בתוכם‪ ,‬דהוי כמו טהור מליח וטמא תפל‪ ,‬דעץ לא נעשה רותח‬ ‫שמעליה‪ ,‬וא"כ היא בולעת מאלו שמעליה‪ .‬ותירצו דדם מישרק‬ ‫קי"ג‪ :‬מה לומדים מדכתיב ג' פעמים "לא תבשל‬ ‫ע"י מליחה‪ ,‬ומעשים בכל יום שמולחים בקערה בשרית‬ ‫שריק במליחה כמו בצליה‪ ,‬ודווקא דגים שהקרום שלהם רך‬ ‫גדי בחלב אמו"‪ -‬שמואל לומד מדכתיב ג"פ "גדי"‪,‬‬ ‫מאכלים הנאכלים עם חלב‪ ,‬והמחמיר תבוא עליו ברכה‪.‬‬ ‫אסורים מפני שהדם נבלע בתוכם ולא שריק‪ .‬אך קשה שהרי‬ ‫צריך להדיח את הבשר‪ ,‬ואח"כ למולחו‪ ,‬ואח"כ לחזור‬ ‫מצוי שיש גומות בצד העליון ואחרי המליחה הם מלאים בציר‪,‬‬ ‫לרבות שיש איסור בשר בחלב גם בחֵלב ובמתה‬ ‫ואיך נוהגים היתר בדבר‪ .‬וי"מ שכיון שהבשר ממשיך לפלוט ציר‬ ‫שאם בישל חֵלב בחָלב או בשר נבילה בחלב ואכלם עובר גם‬ ‫ולהדיחו‪ ,‬כדי להוציא את דמו‪ .‬ואם הבשר הודח‬ ‫הרבה אחרי פליטת הדם‪ ,‬כל זמן שהבשר פלוט ציר הוא פולט‬ ‫משום בשר בחלב‪ ,‬אף שאיסור חֵלב ונבילה חל לפני איסור‬ ‫בבית הטבח אין בעה"ב צריך לחזור ולהדיחו‪.‬‬ ‫מה שבלע מהחתיכות העליונות‪ ,‬ומה שנמצא בגומות זה ציר‬ ‫בשר בחלב‪( ,‬ומחד קרא נפקי‪ ,‬דס"ל איסור חל על‬ ‫ולא דם‪ ,‬משא"כ בדגים שפליטתם נמשכת גם אחרי שנגמרה‬ ‫רב דימי מנהרדעא היה מולח במלח גס‪ ,‬ומנערו לאחר‬ ‫איסור‪ ,‬ומה שמצינו ששמואל אמר בשם רבי אלעזר‬ ‫פליטת ציר הדגים‪ .‬וה"ר יוסף מאורלינ"ש ביאר שחתיכה‬ ‫זמן‪ ,‬מפני שהוא בולע דם‪ ,‬אבל מלח דק א"צ לנער מפני שהוא‬ ‫שכהן טמא שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה‬ ‫נמס מעצמו‪.‬‬ ‫שהתחילה לפלוט אין דרך פליטתה נסתמת כל זמן שהחתיכה‬ ‫ומבואר שאיסור אכילת תרומה בטומאת הגוף שהוא בלאו‬ ‫שמעליה פולטת‪ ,‬ולכן בבשר מותר‪ ,‬אבל בדגים פליטת הדגים‬ ‫ד"בקדשים לא יאכל וכו' ובא השמש וטהר ואחר יאכל"‪ ,‬ועונשו‬ ‫הכרכשתא והמעיים (‪-‬קיבה וכרס ושאר המעיים)‬ ‫נגמרת לפני תחילת פליטת העופות ודרך הפליטה נסתמת והדג‬ ‫מיתה בידי שמים‪ ,‬לא חל על איסור תרומה טמאה שאסורה‬ ‫והמעיים שסביב הכנתא אינם בחזקת שיש בהם דם‬ ‫בולע מהבשר‪ .‬והקשו התוס' למה הדם הבלוע במלח שבין‬ ‫ועומדת עליו באיסור עשה ד"בשעריך תאכלנו הטמא והטהור"‬ ‫ליאסר אם לא נמלחו‪( ,‬אבל הלב והריאה והכבד והכנתא עצמה‬ ‫חתיכה לחתיכה שנמחה בציר שבגומות אינו אוסר‪ ,‬דבשלא בכל‬ ‫דמשמע שטמא וטהור אוכלים יחד בקערה אחת שהבשר‬ ‫יש בהם דם והם צריכים מליחה)‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה אין) כתבו‬ ‫חתיכה שנמלחה אין המלח שעליה אוסרה מפני שהדם הבלוע‬ ‫נטמא‪ ,‬ומיירי בבשר פסולי המוקדשין לאחר פדיונם‪ ,‬ו"תאכלנו"‬ ‫שהנ"מ היא שמותר למלוח בני מעיים עם בשר אחר‪ ,‬ואף דלא‬ ‫במלח הוא מועט ואינו יכול עוד לזוז משם כלל‪ ,‬אבל כאן‬ ‫לזה ולא לאחר והיינו שתרומה טמאה אסורה באכילה‪ ,‬ולאו‬ ‫טרידי לפלוט דם מישרק שריק‪ ,‬ולא דמו לדגים שהקרום‬ ‫שנמחה המלח בציר שבגומא ונעשה צלול היה לו לדם זה‬ ‫הבא מכלל עשה עשה‪ ,‬שאני התם שיש מיעוט מיוחד‬ ‫שלהם רך‪ .‬אמנם אם שופכים דם על הבשר בשעת צליה אין‬ ‫לאסור כדי קליפה‪ .‬ושמא לא אמרינן מליח הרי הוא כרותח אלא‬ ‫להתיר‪ ,‬דדווקא דם הנפלט נופל עם הציר ע"י צליה או מליחה‪,‬‬ ‫בשעת פליטה‪ ,‬אבל אחר גמר פליטה פסק כח המלח מחמת‬ ‫דכתיב "ומתו בו כי יחללוהו" פרט לזו שמחוללת‬ ‫אבל דם בעין לא‪.‬‬ ‫שהפליט את הבשר‪ ,‬ויוצא כח המלח עם הדם‪ .‬אי נמי י"ל‬ ‫ועומדת‪ .‬או ששאני בשר בחלב שיש רבוי מיוחד‪,‬‬ ‫שהמלח שעל הבשר מעכב דם זה מלהכנס בבשר‪ .‬ולפי שני‬ ‫דגם ה"גדי" הראשון מיותר‪ ,‬מדלא כתיב "לא תבשל בחלב‬ ‫בשר בזמן מליחתו צריך להניחו ע"ג כלי מנוקב‪.‬‬ ‫הביאורים הנ"ל (שחתיכה אינה בולעת בזמן פליטת הציר‪ ,‬או‬ ‫אמו"‪ ,‬או ששמואל אמר שכך דעת רבו רבי אלעזר‪( ,‬וכל‬ ‫רב ששת היה מולח עצם עצם‪ ,‬והגמרא דוחה שאם‬ ‫שממשיכה לפלוט כל זמן שהחתיכה שמעליה פולטת) צריך‬ ‫היכא דקתני 'משום פלוני' לא שמע הדבר מפיו אלא מפי‬ ‫להמתין לתחתונה עד שתשהה העליונה שיעור צליה‪ ,‬דעד‬ ‫אחרים‪ ,‬ושמואל לא ראה את רבי אלעזר שהיה בזמן החורבן‬ ‫חוששים שאחת תבלע מהשניה נחשוש גם שצד‬ ‫אותה שעה אין התחתונה יוצאת מידי דמה‪ .‬ובאופן אחר י"ל‬ ‫מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי‪ ,‬ושמואל היה בסוף שנותיו של רבי)‪,‬‬ ‫אחד יבלע מהשני‪ ,‬אלא מותר למלוח כמה חתיכות יחד‬ ‫דכל זמן שהבשר טרוד לפלוט ציר הוא לא בולע דם כלל‬ ‫אבל הוא עצמו חולק)‪ .‬וכן לומדים לרבות שליל‪,‬‬ ‫(ואף להניח חתיכה על חתיכה שנמלחה לפניה‪ .‬תוד"ה אלא)‪,‬‬ ‫(לפירוש הראשון הוא בולע ופולט‪ ,‬ולפירוש זה אינו בולע כלל)‪,‬‬ ‫מפני שכל זמן שהם טרודים לפלוט אינם בולעים‪ ,‬והם גומרים‬ ‫וזמן פליטת הציר אינו כלה כל כך מהרה‪ .‬וכתבו התוס' דמ"מ‬ ‫ולמעט בהמה טמאה‪( ,‬ור"ע סובר שאיסור חל על‬ ‫יחד לפלוט‪.‬‬ ‫בשר שבתוך הציר כגון בכלי שאינו מנוקב אין להתיר מטעם זה‪,‬‬ ‫איסור‪ ,‬וממילא חֵלב ומתה א"צ קרא‪ ,‬ושליל הוא גדי‬ ‫השובר את מפרקת הבהמה לפני שתצא נפשה הוא‬ ‫דבגלל שהוא שקוע בתוך הציר אין לו שם כח לפלוט וממילא‬ ‫מעליא‪ .‬קט"ז)‪ .‬ולמעט דם א"צ קרא‪ ,‬דלאו גדי הוא‪,‬‬ ‫הוא בולע‪ ,‬ומהאי טעמא אמר שמואל (קי"ג‪ ).‬שאין מולחים‬ ‫(ואפילו אי כתיב בשר הוה ממעטינן דם‪ .‬תוד"ה דם)‪ ,‬וכן‬ ‫גורם שהדם יבלע באברים‪ ,‬דהבהמה בשעת שחיטתה‬ ‫אלא בכלי מנוקב‪ ,‬ואם רק מקצת החתיכה בציר‪ ,‬רק מה שבתוך‬ ‫מוציאה דם‪ ,‬וכששבר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להאנח‬ ‫למעט שליא א"צ קרא‪ ,‬דפירשא בעלמא היא‪ ,‬ומהיכא‬ ‫הציר נאסר‪ .‬והיכא ששהה הבשר במלח כשיעור צליה על דף‬ ‫ולהוציא דם‪ ,‬והדם נבלע באבריה‪ ,‬והבהמה נהיית יותר‬ ‫אחד‪ ,‬ואח"כ הושם בגיגית ושהה שם ואח"כ נמצא הכלי מלא‬ ‫תיתי לאוסרם‪ .‬ומדכתיב ג"פ "בחלב אמו" לומד‬ ‫כבידה‪ ,‬ונמצא גוזל את הבריות כשמוכרה במשקל‪,‬‬ ‫מיץ מן המלח שיצא מן הבשר‪ ,‬כך אירע מעשה בביתו של רש"י‬ ‫שמואל למעט חלב זכר שהיה לו חלב מועט מן הדדים‬ ‫והגמ' מסתפקת אם בהמה זו מותרת באכילה‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫והשיב דכיון ששהה הבשר במלח כשיעור קודם שהושם בכלי‪,‬‬ ‫וכגון אם נשתנה והיו לו דדים‪ ,‬וחלב שחוטה שכבר אינה‬ ‫אין המים הנמצאים בכלי מין דם אלא מוחל בעלמא‪ ,‬וכן נראה‪,‬‬ ‫ראויה להיות אם‪ ,‬וחלב טמאה שאינה ממין אמו‪ ,‬דמשמע‬ ‫תדע שהרי מותר להדיח בשר מיד אחרי המליחה ולבשלו‬ ‫המשך דיני בשר בחלב‬ ‫שלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר‪ .‬והמבשל בחלב‬ ‫בקדירה אע"פ שעדיין לא נפלט ממנו אותו מוחל‪ .‬וכן אין‬ ‫גדי שלא הניקה שלא ילדה מעולם ויש לה חלב כשהיא‬ ‫המעלה על השלחן עוף וגבינה יחד‪ ,‬אינו עובר בלא‬ ‫לאסור את המוחל מחמת שהמלח שעל הבשר נמחה בתוכו‬ ‫קרובה לימי לידתה חייב‪ ,‬כיון שעתיד לבוא לכלל אם‪.‬‬ ‫תעשה‪ .‬מתני'‪ .‬ואין מזה ראיה שבשר עוף בחלב‬ ‫והמוחל יאסור בשר שנופל בתוכו‪ ,‬דא"כ כל בשר שמניחים‬ ‫דאורייתא‪ ,‬דאימא אינו בא לידי לא תעשה והיינו שאין‬ ‫אותו בתוך כלי להדיחו יאסר כיון שהמלח שעל הבשר נמחה‬ ‫המבשל חֵלב בחָלב נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם‬ ‫חוששים שמא יאכלנו ויעבור עליו‪ ,‬דגם אם יאכלו אינו עובר‪.‬‬ ‫במים‪ ,‬אלא צ"ל שהדם שבמלח מתייבש בו ואין בו כח להבלע‬ ‫לוקה או לא‪ .‬הגמ' אומרת שאין הכרח לומר שנחלקו‬ ‫בבשר אלא הוא עומד במקומו אע"פ שנמחה בתוך אותו מוחל‪,‬‬ ‫אם איסור חל על איסור‪ ,‬די"ל שלכו"ע אין איסור חל‬ ‫באיזה בשר וחלב יש איסור דאורייתא‪-‬‬ ‫או מטעם שפסק כח המלח מחמת שהפליט הבשר ולא חשיב‬ ‫כרותח וכנ"ל‪ ,‬ומ"מ אין להקל שכבר נהגו העם איסור‪.‬‬ ‫על איסור‪ ,‬ועל האכילה אינו לוקה לכו"ע‪ ,‬ונחלקו אם‬ ‫לת"ק איסור בישול והנאה הוא בבשר וחלב של‬ ‫לוקה על הבישול כיון שבבישול יש רק איסור בשר‬ ‫בהמות טהורות‪ ,‬אבל אם אחד מהם טמא מותר‬ ‫שילוח הקן אם נטל האם מעל הבנים שהוא חייב לשלח‬ ‫פרי עם פרי ‪-‬גדי עם החלב‪ ,‬ק"ו שיאסר פרי עם האם‪.‬‬ ‫בחלב דחֵלב ושאר איסורים לא נאסרו בבישול‪ ,‬או שכיון‬ ‫את האם לא נאסר מפסוק זה לאכול את האם לעולם‪,‬‬ ‫ואין לדחות שסוס בן סוסה יוכיח‪ ,‬שהוא אסור עם‬ ‫שהתורה אסרה אכילה בלשון בישול‪ ,‬אינו לוקה על‬ ‫דלא אמרה תורה "שלח" לתקלה‪ .‬ל"א שילוח הקן‬ ‫אחותו הפרדה שילדה הסוסה מהחמור‪ ,‬ומותר עם אמו‪,‬‬ ‫בישול כמו שאינו לוקה על האכילה‪( .‬והקשו התוס'‬ ‫נאסור אפילו אם שילח את האם‪ ,‬דכל שתיעבתי לך באותה‬ ‫דשאני התם שזרע האב הוא הגורם לאיסור ‪-‬צד‬ ‫(ד"ה כיון) אמאי לא נימא איפכא‪ ,‬שכיון שלוקה על הבישול‬ ‫שעה הרי הוא בבל תאכל לעולם‪ ,‬וזה עיקר‪ ,‬דאין לאסור דבר‬ ‫אביהם שהוא חלוק‪ ,‬ואין האיסור בגלל שזה פרי עם פרי‪ ,‬שהרי‬ ‫לוקה גם על האכילה)‪ .‬או שלכו"ע לוקה על הבישול‪,‬‬ ‫שמתחילה היה מותר‪ ,‬דא"כ החורש בשור וחמור והמרביע‬ ‫והמחלוקת היא אם אינו לוקה על האכילה כיון שאין‬ ‫פרד בן סוסה שאביו חמור אסור בסוסה ומותר‬ ‫כלאים והחוסם יאסרו הבהמות‪ ,‬ושאלות הגמרא הם רק על‬ ‫בפרדה‪ .‬ואין לדחות שעבד בן שפחה יוכיח‪ ,‬שהוא‬ ‫איסור חל על איסור‪ ,‬או שלוקה כיון שהתורה אסרה‬ ‫היוצא מהם‪.‬‬ ‫אסור בבת חורין כאחותו המשוחררת ומותר במין אמו‪,‬‬ ‫בלשון בישול‪ .‬או שבאמת לא נחלקו‪ ,‬ולוקה על הבישול‬ ‫אילים מסורסים מותרים באכילה‪ ,‬דמדאסר רחמנא מעוך‬ ‫דשאני התם שהגט שחרור גורם לאיסור ולא בגלל שזה‬ ‫דחדא איסורא הוא‪ ,‬ועל האכילה אינו לוקה אם התרו בו משום‬ ‫וכתות לגבוה מכלל דלהדיוט שרי‪ .‬וצורם אוזן בכור מותר‬ ‫בשר בחלב ולא משום אכילת חֵלב‪ ,‬דלא אתי איסור בשר בחלב‬ ‫באכילה‪ ,‬מדשרי רחמנא קדשים שהוממו כצבי ואיל‪ .‬תוד"ה‬ ‫פרי עם פרי‪ ,‬שהרי עבד בן משוחררת מותר באחותו‬ ‫וחייל אאיסור חֵלב‪.‬‬ ‫כל‪.‬‬ ‫ואסור באמו‪ .‬ואין לדחות שכלאי זרעים יוכיחו‬ ‫מקורות נוספים לאיסורי בשר בחלב‪-‬‬ ‫שאסור בשני מינים ומותר במין אמו ‪-‬הקרקע‪ ,‬דשאני‬ ‫קי"ד‪ .‬עצמות וגידים וקרניים וטלפיים שבישלם‬ ‫התם שכל האיסור הוא ע"י האם והיינו זריעה‪ ,‬שהרי‬ ‫בחלב פטור‪.‬‬ ‫ריש לקיש לומד איסור בשר בחלב באכילה מ"אל‬ ‫מותר להניחם חיטים ושעורים יחד בכד כדי להצניעם‪.‬‬ ‫פיגול נותר וטמא וחֵלב שבישלם בחלב‪ ,‬תלוי דינם‬ ‫תאכלו ממנו נא ובשל מבושל"‪ ,‬ומבושל מיותר כדי‬ ‫אמנם איכא למיפרך שגדי עם חלב הם ב' גופים‪,‬‬ ‫אם איסור חל על איסור בכל האיסורים‪.‬‬ ‫ללמד שיש בישול אחר שהוא ג"כ אוסר‪.‬‬ ‫משא"כ חלב עם אמו‪ ,‬להכי בעי קרא‪.‬‬ ‫קט"ו‪ :‬רבי לומד איסור אכילה מדכתיב "לא‬ ‫לענין הכשר זרעים‪ ,‬מי חלב כחלב וחלב נקרא משקה‬ ‫מקור איסור בשר בחלב באכילה ובהנאה‪ -‬בשר‬ ‫דכתיב "ותפתח את נאד החלב ותשקהו"‪ ,‬ומוחל (‪-‬משקה הזב‬ ‫תאכלנו" יתירא בפרשת ראה על איסור דם‪ ,‬ולדם לא‬ ‫בחלב אסור באכילה דכתיב "לא תאכל כל תועבה"‬ ‫מן הזיתים) הרי הוא כשמן דאיקרי משקה דכתיב "משתה‬ ‫איצטריך דהא כתיב ביה קראי טובא‪ ,‬וכיון שהתורה נדרשת‬ ‫‪ -‬כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל עולמית בכל‬ ‫שמנים"‪ ,‬והם מכשירים את הזרעים‪ ,‬אמנם המבשל‬ ‫ב'דבר הלמד מעניינו' שדבר סתום שלא נתפרש על מה‬ ‫אופן‪ ,‬בין שנעשה בעבירה ובין שלא בעבירה כגון ע"י קטן או‬ ‫בשר במי חלב פטור אבל איסורא איכא‪ .‬תוד"ה המבשל‪.‬‬ ‫הוא מדבר לומדים מהפרשה על איזה ענין הוא מדבר‪ ,‬לכן‬ ‫עכו"ם‪ .‬ואסור בהנאה‪ ,‬שהרי כל מקום שנאמר "לא‬ ‫לומדים לבשר בחלב‪ ,‬כיון שהענין מדבר על שני‬ ‫תאכל" או "לא תאכלו" זה כולל איסור אכילה‬ ‫מקור איסור בשר בחלב בכל הבהמות‪-‬‬ ‫מינים‪ ( ,‬דפסולי המוקדשין שנפדו מותרים באכילה כחולין‬ ‫והנאה‪ ,‬עד שיפרט הכתוב כמו בנבילה "לגר אשר‬ ‫אף שבתורה כתיב "לא תבשל גדי בחלב אמו"‬ ‫ואסורים בגיזה ובעבודה כקדשים‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה בשני)‬ ‫בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי"‪ ,‬שמבואר בזה‬ ‫האיסור כולל כל בהמה‪ ,‬דכתיב "וישלח יהודה את‬ ‫מבארים דמשום דאיתקש לצבי ואיל חשיב להו כשני מינים)‪.‬‬ ‫שלמרות שבאיסור כתוב רק אכילה צריך לפרט שהנאה‬ ‫גדי העיזים" ועוד כתיב "גדיי העיזים"‪ ,‬משמע מזה‬ ‫ואיסור הנאה לומד רבי מהקש "כי עם קדוש אתה‬ ‫מותרת‪ ,‬וא"כ כל מקום שלא פירט הכתוב להתיר הנאה זה‬ ‫לא תבשל גדי" ל"לא יהיה קדש" ובעילה הנאה היא‪ .‬וכתבו‬ ‫שכל מקום שנאמר גדי סתם‪ ,‬אפילו פרה ורחל‬ ‫אסור בהנאה‪( .‬לר"מ מותר גם למכור נבילה לגר‪,‬‬ ‫התוס' (ד"ה ונאמר) דאי לא הוה כתיב "לא תאכלנו"‪ ,‬הוה אמינא‬ ‫במשמע‪ ,‬ואין ללמוד משם שבכל מקום הכונה לגדי‬ ‫דכתיב "לגר אשר בשעריך תתננה או מכור"‪ ,‬ומותר‬ ‫דהנאת הגוף בלא אכילה אסר הכתוב‪.‬‬ ‫עיזים‪ ,‬דשני כתובים הבאים כאחד אין מלמדים‪,‬‬ ‫גם לתת לנכרי דכתיב "תתננה או מכור לנכרי"‪ ,‬ולא‬ ‫דבי רבי אליעזר למדו איסור הנאה מ"לא תאכלו כל‬ ‫ולמ"ד מלמדים‪ ,‬איכא תרי מיעוטי ‪ -‬ה' דכתיב בכל אחד‪.‬‬ ‫כתיב תתננה לגר ותמכרנה לעובד כוכבים‪ .‬ולרבי יהודה‬ ‫נבילה וכו' לא תבשל גדי בחלב אמו" ‪ -‬אמרה תורה‬ ‫(קי"ג‪.):‬‬ ‫דברים ככתבם לגר בנתינה ולעכו"ם במכירה‪ ,‬דכתיב‬ ‫כשתמכרנה לא תבשלנה בחלבו ותמכרנה‪.‬‬ ‫ובברייתא איתא שאין ללמוד לאסור לבשל גדי‬ ‫"או"‪ ,‬ואסור לתת לכנעני מתנת חינם‪ ,‬ואיתא בתוספתא שאם‬ ‫דבי רבי ישמעאל למדו מדכתיב ג' פעמים "לא‬ ‫היה שכנו מותר מפני שהוא כמוכרו לו‪( .‬תוד"ה רבי יהודה)‪.‬‬ ‫בחלב פרה ורחל מק"ו‪ ,‬דאם אמו שלא נאסרה עימו‬ ‫תבשל גדי בחלב אמו" – אחד לאיסור אכילה ואחד‬ ‫ולר"מ או בא להקדים נתינה לגר לפני מכירה לנכרי‪,‬‬ ‫בהרבעה‪ ,‬ונכנסת עימו לדיר להתעשר‪ ,‬אסור לבשל‬ ‫לאיסור הנאה ואחד לאיסור בישול‪.‬‬ ‫ולרבי יהודה א"צ לזה קרא‪ ,‬דגר אתה מצווה להחיותו‬ ‫את בשרו בחלב שלה‪ ,‬פרה ורחל שנאסרו עמו‬ ‫איסי בן יהודה לומד איסור אכילה מגזירה שוה "כי‬ ‫משא"כ נכרי)‪.‬‬ ‫בהרבעה ואין נכנסים עימו לדיר להתעשר לא כל‬ ‫עם קדוש אתה" ל"ואנשי קודש וכו' לא תאכלו"‪.‬‬ ‫שכן‪ .‬דיש לדחות שאמו נאסרה באיסור אותו ואת‬ ‫ואיסור הנאה לומד מק"ו‪ ,‬שאם ערלה שלא נעבדה‬ ‫קט"ו‪ .‬למה לא לומדים איסורי אכילה‬ ‫בנו משא"כ פרה ורחל‪ .‬ורחל שנכנסת עמו לדיר‬ ‫בה עבירה אסורה בהנאה‪ ,‬כ"ש בשר בחלב שנעשתה‬ ‫והנאה נוספים מ"לא תאכל כל תועבה"‪-‬‬ ‫להתעשר‪ ,‬אין ללומדה מאמו שהרי אמו יש בה‬ ‫עבירה בבישולם יחד שאסורים בהנאה‪( ,‬אך בלי‬ ‫מעשה שבת כגון המבשל בשבת אינם נלמדים‬ ‫איסור אותו ואת בנו‪ ,‬ואין ללמוד מפרה שהרי אינה‬ ‫שלמדנו איסור אכילה מגזירה שוה‪ ,‬היינו פורכים‬ ‫מפסוק זה לאוסרם לכל ישראל‪ ,‬ורק במזיד אסור למבשל‬ ‫נכנסת עמה לדיר להתעשר‪ .‬אלא לומדים חלב פרה‬ ‫שחורש בכלאים וחוסם פי פרה יוכיחו שאע"פ‬ ‫עצמו משום קנס אבל לאחרים מותר‪ ,‬דכתיב "קודש היא"‬ ‫ורחל מ"בחלב אמו"‪ .‬לרש"י דרשה זה חולקת על דרשת‬ ‫שנעבדה בהם עבירה מותרים)‪ .‬וליכא למיפרך מה‬ ‫‪ -‬היא קודש ואין מעשיה קודש‪( .‬ואין לומר דבא רק‬ ‫שמואל‪ ,‬דהאי תנא סובר שחלב זכר ושחוטה וטמאה נלמדים‬ ‫לערלה שכן צריך מאתים לבטלה‪ ,‬דרק מדרבנן צריך מאתים‪.‬‬ ‫להתיר בהנאה‪ ,‬דהיתר הנאה נלמד מ"לכם"‪ .‬תוד"ה היא)‪.‬‬ ‫מהפסוק הראשון דכתיב "אמו" ולא שחוטה ולא זכר ולא‬ ‫טמאה‪ ,‬ו"גדי" משמע ליה דווקא גדי‪ ,‬ובשר חיה ושאר בהמות‬ ‫תוד"ה ומה)‪ .‬מה לערלה שכן לא היתה לה שעת‬ ‫החורש בכלאים או חוסם פי פרה לא לומדים‬ ‫נלמדים מ"גדי" יתירא‪ .‬ולתוס' (ד"ה בחלב) שמואל מרבה פרה‬ ‫הכושר‪ ,‬חמץ בפסח יוכיח‪ ,‬מה לחמץ בפסח שכן‬ ‫לאסור מפסוק זה (את השור והחמור‪ ,‬אבל הזרעים‬ ‫בחלב עצמה‪ ,‬והאי תנא מרבה בשר וחלב שאינם מאותו מין‪.‬‬ ‫ענוש כרת (ואין ללמוד לחייב כרת‪ ,‬דאין עונשים מן הדין‪.‬‬ ‫והדישה אין מקום לאוסרם‪ ,‬כיון שאיסורים אלו הם בגלל‬ ‫ואחותו הגדולה (שאינה נכנסת עימו לדיר להתעשר‪,‬‬ ‫תוד"ה מה)‪ ,‬כלאי הכרם יוכיחו‪ ,‬ואין לומר ערלה תוכיח‬ ‫הבהמות‪ .‬תוד"ה חורש)‪ ,‬דאם שבת דחמירא אינה‬ ‫ומאידך אינה אסורה עימו בשחיטה) והקטנה‬ ‫וחזר הדין‪ ,‬משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה‬ ‫אוסרת כ"ש שאלו אינם אוסרים‪ ,‬אבל לגבי בשר בחלב‬ ‫(שנכנסת עימו לדיר להתעשר) נלמדים מאמו ופרה‬ ‫שבהם שהם גידולי קרקע‪ ,‬אבל השתא דאמרינן‬ ‫לא אומרים ק"ו זה‪ ,‬דהם נלמדים מהפסוק‪ ,‬ומסתבר שהפסוק‬ ‫מדבר על בשר בחלב כיון ששם הוא אוכל את התועבה עצמה‪,‬‬ ‫בצד השוה‪- .‬אחותו הגדולה והקטנה היינו ממינו ממש של‬ ‫כלאי הכרם יוכיחו ליכא למיפרך מה לכולהו שהם‬ ‫הגדי‪ ,‬הגדולה היינו זקנה שכבר נתעשרה‪ ,‬וקטנה זו גדייה שלא‬ ‫גידולי קרקע‪ ,‬משום שהכלל הוא שאם לומדים דין‬ ‫משא"כ באחרים‪( .‬וגם באחרים ניתן לדחות דחיה זו‪ ,‬אמנם‬ ‫דבר שיש תשובה בו עצמו לא לומדים אותו מאחרים)‪.‬‬ ‫נתעשרה עדיין‪ ,‬ופרה ורחל מתרבים מ"בחלב אמו" וכנ"ל‪,‬‬ ‫מג' מקומות בצד השוה‪ ,‬ואין פירכא על המקור‬ ‫ואחותו הגדולה והקטנה נלמדים מצד השוה מאמו ופרה‪ ,‬דמה‬ ‫השלישי‪ ,‬לא פורכים אלא פירכא של קולא וחומרא‬ ‫כלאי זרעים לא נלמדים מפסוק זה‪ ,‬דכתיב בכלאי‬ ‫אמו שנכנסה עמו לדיר נאסרה עמו בבישול‪ ,‬אחותו גדולה לא‬ ‫ולא פירכא כל דהו‪ ,‬וכן בלימוד ממקור אחד צריך‬ ‫הכרם "פן תקדש" ‪ -‬פן תוקד אש‪ ,‬ומשמע שכלאי‬ ‫כ"ש‪ ,‬מה לאמו שכן נאסרה עימו בשחיטה‪ ,‬פרה תוכיח‪ ,‬מה‬ ‫זרעים מותרים‪ ,‬ואין לומר שהם מותרים רק‬ ‫לפרה שכן נאסרה עימו בהרבעה ובמעשר‪ ,‬אמו תוכיח‬ ‫פירכא של קולא וחומרא‪ ,‬אבל כשלומדים חדא‬ ‫שמותרת עמו בהרבעה ובמעשר‪ ,‬וחזר הדין‪ ,‬הצד השוה שבהן‬ ‫מתרתי פרכינן פירכא כל דהו‪ .‬ואין להקשות מה לערלה‬ ‫בהנאה‪ ,‬דכלאי בהמה לומדים שהם מותרים‬ ‫שהם חלב הוא בשר ואסור לבשל בחלב‪ ,‬ואתיא מביניא בין‬ ‫וחמץ וכלאי הכרם שהם בשריפה‪ ,‬דהיא גופה נילף‪ ,‬ועוד דהיינו‬ ‫להדיוט ממה שהתורה אסרתם לגבוה דכתיב "שור‬ ‫אחותו גדולה ובין קטנה‪ .‬ע"כ פירוש רש"י כדברי ר' יוסף טוב‬ ‫דוו קא לרבי יהודה דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה‪ ,‬אבל‬ ‫או כשב או עז" – פרט לכלאים‪ ,‬וכלאי זרעים הוקשו‬ ‫עלם‪ .‬וי"מ שאחותו גדולה זה פרה ואחותו קטנה זה רחל‪.‬‬ ‫לרבנן חמץ אינו בשריפה‪ .‬ואין להקשות מה לכולהו שכן לא‬ ‫לכלאי בהמה דכתיב "שדך לא תזרע כלאים‪,‬‬ ‫הותרו מכללן‪ ,‬תאמר בבשר בחלב שהותר מכללו אצל בהמה‬ ‫בהמתך לא תרביע כלאים"‪.‬‬ ‫קי"ד‪ :‬אסור לבשל בהמה בחלב עצמה‪ ,‬דכתיב‬ ‫טמאה וחלב בהמה טמאה ועוד דברים כמבואר לעיל‪ ,‬דלא‬ ‫"בחלב אמו" יתירא‪ .‬הגמ' רוצה ללמוד דין זה מק"ו‬ ‫חשיב הותר מכללו אלא דבר שבתחילה היה בכלל האיסור‪.‬‬ ‫אותו ואת בנו לא נאסרים מפסוק זה‪ ,‬דא"כ למה‬ ‫שאם לא נאסר פרי עם פרי ‪-‬שני בני פרה בשחיטה‬ ‫תוד"ה כלאי‪.‬‬ ‫צריך פסוק לאסור מחוסר זמן לגבוה‪.‬‬ ‫ביום אחד‪ ,‬נאסר פרי עם האם‪ ,‬כ"ש בישול שנאסר‬ ‫וכשב ועז" – לא אסרה תורה אלא דבר השוה בשור‬ ‫לעבודה זרה‪ ,‬וממילא אף שהחלב אינו חלק מגופה הוא‬ ‫קט"ז‪ .‬ואין לפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה‬ ‫כשב ועז ואליה אינה נוהגת לא בשור ולא בעז‪.‬‬ ‫נאסר‪ ,‬דאפילו פירשא נאסר משום דניחא ליה בניפחיה‪ .‬ולרב‬ ‫להם שעת הכושר‪ ,‬דאף כלאי הכרם היתה להם שעת‬ ‫דם אין בו מעילה דכתיב "ואני נתתיו לכם" – שלכם‬ ‫שמואל בר רב יצחק מותר אף בשל שחיטת עכו"ם‪,‬‬ ‫הכושר קודם השרשה‪ ,‬דאף עיקרם (‪-‬הזרע כשנשרש)‬ ‫יהא‪ ,‬וי"א מדכתיב "לכפר" ‪ -‬לכפרה נתתיו ולא‬ ‫ואין חוששים לדברי רבי אליעזר‪ ,‬וכן הלכה‪ ,‬אמנם‬ ‫נאסר‪ ,‬דכתיב "הזרע" דמשמע זריעה עצמה‪ ,‬אמנם בדבר‬ ‫למעילה‪ ,‬וי"א מדכתיב "הוא בנפש יכפר" – משמע‬ ‫בעור קיבת נבילה אין מעמידים‪.‬‬ ‫שכבר היה זרוע שנשרש בהיתר מחוץ לכרם‪ ,‬וכגון‬ ‫בהוייתו יהא שלפני כפרה אין בו מעילה כמו לאחר‬ ‫(מעמידים בקיבת כשרה שינקה מן הטריפה‪ ,‬וכ"ש‬ ‫המעביר עציץ נקוב בכרם‪ ,‬אינו נאסר אלא בהוסיף‬ ‫כפרה שנתן מתנותיו ונשארו השיריים‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫בקיבת טריפה שינקה מן הכשרה‪ ,‬דהחלב הכנוס בה‬ ‫מאתים‪ ,‬דכתיב "פן תקדש המלאה" משמע מילויו‬ ‫הוא) דהא דאיתא במעילה (י"ב‪ ):‬שהמקיז דם לבהמת קדשים‬ ‫הוא פירשא בעלמא‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה הכי גרסינן)‬ ‫ותוספתו‪ .‬התוס' (ד"ה עיקרן) כתבו שמשמע שאף הקשים‬ ‫מועלים בו‪ ,‬היינו בגלל שזה מחיים‪ ,‬דמחיים לא שייך כפרה‪ .‬והא‬ ‫שבמתני' תנא שכשרה שינקה מן הטרפה קיבתה אסורה‪ ,‬וכן‬ ‫והעץ נאסרי ם‪ ,‬והיינו רק כשהפרי הוסיף מאתים‪ .‬עוד כתבו‬ ‫דאיתא התם (י"א‪ ):‬שדם בתחילה אין מועלין בו יצא לנחל‬ ‫איתא בברייתא (ק"ט‪ ):‬שקיבה שבישלה בחלבה אסורה‪ .‬ואומר‬ ‫התוס' (ד"ה והיתה) שיין נחשב שלא היתה לו שעת הכושר‬ ‫קדרון מועלין בו‪ ,‬היינו מדרבנן‪.‬‬ ‫ר"ת שכאן מדובר בחלב קרוש (ולפ"ז גם בנמלח בתוך הקיבה‬ ‫(מנחות ו‪ ).‬משום שגם כשהוסיף מאתים לא נאסר אלא משום‬ ‫ואין ללמוד משם להיפך שלאחר כפרה יהיה בו‬ ‫הוא מותר)‪ ,‬ובמשנה ובברייתא מדובר בחלב צלול‪ .‬וברש"י‬ ‫שהוא מעורב עם מה שגדל אח"כ‪ ,‬ורק לגרעינים שנזרעו היתה‬ ‫(הובא להלן) מבואר שגם חלב טריפה קרוש אסור‪ ,‬וכתב הראש‬ ‫שעת הכושר‪.‬‬ ‫מעילה כמו לפני כפרה‪ ,‬דאין לך דבר שנעשית‬ ‫שרש"י לא גורס קטע זה בגמרא)‪.‬‬ ‫שיטת רבי שמעון שבשר בחלב מותר בהנאה‪,‬‬ ‫מצוותו ומועלין בו שהרי כבר נעשה ממנו צורך גבוה ולא‬ ‫קרינן ביה קדשי ד'‪( ,‬ואין לומר איפכא שימעלו לפני כפרה דאין‬ ‫המעמיד חלב בעור של קיבה כשרה שהוא בשר‪ ,‬אם‬ ‫דילפינן גזירה שוה "כי עם קדוש אתה" מ"ואנשי‬ ‫לך דבר שלא נעשית מצוותו ואין מועלין בו‪( ,‬וקדשים קלים אין‬ ‫הקיבה נותנת טעם בחלב החלב נאסר‪ .‬ואין לאסור‬ ‫קודש תהיון לי וכו' לכלב תשליכון אותו" שאסור‬ ‫מועלין משום דאינם נקראים קדשי שמים)‪ ,‬דאשכחן טובא‪,‬‬ ‫בגלל זה גבינות של עכו"ם‪ ,‬דמשום בשר בחלב אין לאוסרם‬ ‫באכילה ומותר בהנאה‪.‬‬ ‫דדשן אין מועלין בו עד שעת תרומה‪ ,‬ועגלה ערופה עד לאחר‬ ‫מספק‪ ,‬דליכא אלא איסורא דרבנן‪ ,‬דדרך בישול אסרה תורה‪.‬‬ ‫ירידתה‪ .‬תוד"ה אין)‪ .‬ואף שתרומת הדשן (‪-‬שבכל בוקר‬ ‫תוד"ה המעמיד‪.‬‬ ‫תורם מדשן המזבח מלוא מחתה ונותנו בצידי המזבח ונבלע‬ ‫דיני קיבה וחלב הנמצא בה‬ ‫איסור בשר בחלב בקיבה שנמלחה עם החלב הקרוש‬ ‫שם במקומו כדכתיב "והרים את הדשן אשר תאכל האש וכו'‬ ‫חלב קרוש הנמצא בקיבת בעל חיים יונק‪ ,‬וכן בשר הקיבה‬ ‫שבה‪ -‬כתב רש"י בשם רבינו שלמה ברבי מאיר שחלב הנמצא‬ ‫עצמה‪ ,‬ניתן להעמיד בו גבינות (ע"י נתינת מעט מהם‬ ‫ושמו אצל המזבח" מלמד שטעון שימה וגניזה‪ ,‬אלמא אסור‬ ‫קרוש בעור הקיבה שמולחים אותה בעורה‪ ,‬יש בזה איסור גמור‬ ‫בהנאה)‪ ,‬ובגדי כהונה (‪-‬ד' בגדי לבן שכהן גדול נכנס עמהם‬ ‫לתוך החלב)‪ .‬ולהלן יבואר האם מותר להעמיד גבינות‬ ‫של בשר בחלב‪ ,‬בין שנותנים עימו חלב אחר ובין שמולחים‬ ‫כאשר הבהמה היא טריפה או שינקה את החלב מטריפה‪,‬‬ ‫לפני ולפנים‪ ,‬והם טעונים גניזה עולמית ואין הדיוט עובד בהם‬ ‫אותה עימה‪ .‬ויש שמתירים ומביאים ראיה מדגים שעלו בקערה‬ ‫והאם חלב שהעמידוהו בבשר הקיבה נאסר משום בשר‬ ‫כל השנה ולא כהן גדול ביום הכיפורים אחר‪ ,‬דכתיב "ופשט את‬ ‫שפסקנו (לעיל קי"א‪ ):‬שמותר לאוכלן בכותח‪ ,‬משום דהוה ליה‬ ‫בחלב‪.‬‬ ‫בגדי הבד והניחם שם") יש בהם מעילה אחר שנעשית‬ ‫נותן טעם בר נותן טעם‪ ,‬דחלב הקבה לא נאסר אלא משום‬ ‫מצוותם‪ ,‬שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין‪,‬‬ ‫נתינת טעם‪ ,‬וכ שהוא חוזר ונותן טעם בגבינה זה נ"ט בר נ"ט‪,‬‬ ‫קט"ז‪ :‬חלב קרוש הנמצא בקיבה של נבילה‪,‬‬ ‫ולמ"ד דהא דכתיב בבגדי כהונה "והניחם שם" היינו‬ ‫ואין זה דומה כלל‪ ,‬דדגים שעלו בקערה אע"פ שבלעו את‬ ‫ברישא דמתני' איתא שהוא אסור‪ ,‬ובסיפא מבואר‬ ‫טעמה עדיין הם היתר גמור‪ ,‬וכשבא לאוכלם בכותח כיון שטעם‬ ‫שהוא לא ישתמש בהם ביום כיפורים אחר‪ ,‬תרומת‬ ‫הבשר לא בא מן הממש אלא מנותן טעם אחר‪ ,‬לכן זה מותר‪,‬‬ ‫שבהמה כשרה שינקה מטריפה החלב שבקיבתה‬ ‫הדשן ועגלה ערופה שאע"פ שנעשית מצוותה אסורה‬ ‫אבל חלב הנמלח בבשר‪ ,‬משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם‬ ‫אסור‪ ,‬אבל טריפה שינקה מכשרה החלב שבקיבתה‬ ‫בהנאה דכתיב "וערפו שם" – שם תהא קבורתה‪ ,‬הם שני‬ ‫איסור‪ ,‬כדקיימא לן (לעיל ק"ח) חתיכה עצמה נעשית נבילה‪,‬‬ ‫מותר‪ ,‬מפני שהוא כנוס במעיה‪ .‬רב חסדא ביאר‬ ‫כתובים‪ ,‬ולמ"ד ששני כתובים מלמדים‪ ,‬תרי מיעוטי‬ ‫וא"כ הטעם היוצא מהחתיכה בין טעם בשר בין טעם חלב הוא‬ ‫שברישא אסור מפני שנראה כאוכל נבילות‪ ,‬אבל‬ ‫גוף האיסור‪ ,‬וכשטעם החלב יוצא לחלב הגבינות זה מין במינו‬ ‫כתיבי דמשמע רק אלו ולא אחרים‪" ,‬ושמו" ו"הערופה"‪.‬‬ ‫בסיפא איכא שחיטה‪ .‬ורבא מקשה שאם בנבילה‬ ‫שלהלכה אוסר בכל שהוא‪ .‬וקיבה שלא נתנו בה חלב אחר‪,‬‬ ‫ובעינן ג' קראי בדם‪ ,‬למעט מנותר שאם נתותר ושגג בין‬ ‫הייתי סבור להתירה כדאמרינן בעבודה זרה (כ"ט‪ ):‬גבי קיבת‬ ‫שאין לחוש שאם נתיר את קיבתה יבואו לאכול‬ ‫בדם בין בנותר ואכלו אינו חייב אלא משום דם‪ ,‬וממעילה‪,‬‬ ‫עולה שכהן שדעתו יפה שורפה חיה‪ ,‬שמע מינה פירשא‬ ‫ממנה כיון שהיא מאוסה‪ ,‬החלב אסור‪ ,‬כ"ש בטריפה‬ ‫ומטומאה שאם אכלו בטומאת הגוף אינו חייב אלא משום‬ ‫בעלמא היא ולא מיתסרא‪ ,‬ולא היא‪ ,‬דחלב גמור הוא כדתנן‬ ‫שחוטה שאסור שמא יאכל מבשר הטריפה‪ .‬וביאר‬ ‫במתני' כשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה‪ ,‬ותניא נמי‬ ‫רבי יוחנן שהסיפא היא לאחר שחזר בו רבי יהושע‬ ‫דם‪ ,‬אבל לפיגול א"צ קרא‪ ,‬דזבח פיגול שאכל מדמו‬ ‫קיבה שבישלה בחלבה אסורה‪ ,‬והא דקיבת עולה מותרת משום‬ ‫פשיטא שאינו חייב משום פיגול‪ ,‬דרק דבר שיש לו דבר‬ ‫כדאיתא בע"ז (כ"ט‪ ):‬ששאל רבי ישמעאל את רבי יהושע מפני‬ ‫שהחלב אינו מגוף העולה אלא ינקתו מאימה‪ ,‬וכנוס במעיה‬ ‫מה גבינות העכו"ם אסורות‪ ,‬וענה לו רבי יהושע מפני‬ ‫אחר המתירו לאדם כגון בשר שהדם מתירו לכהנים‪ ,‬או‬ ‫כנתון בקערה ומותר‪ ,‬כדתניא טריפה שינקה מן הכשרה קיבתה‬ ‫שמעמידים אותם בקיבת נבילה‪ ,‬והיינו בחלב הקרוש שבה‪,‬‬ ‫למזבח כגון עולה שהדם מתיר להקטיר את האימורים במזבח‪,‬‬ ‫מותרת מפני שכנוס במעיה‪.‬‬ ‫אמר לו והלא קיבת העולה חמורה מקיבת נבלה ואמרו כל כהן‬ ‫יש בו פיגול‪ ,‬ודם עצמו הוא מתיר‪.‬‬ ‫שדעתו יפה שורפה חיה‪ ,‬אמר לו מפני שמעמידים אותה‬ ‫קי"ז‪ .‬איסורי חֵלב ודם‪ -‬איסור חלב חמור מדם‪,‬‬ ‫בקיבת עגלי עבודה זרה‪ ,‬ומבואר שחזר בו מקיבת נבלה‪ ,‬משום‬ ‫שחלב של קרבן מועלים בו כיון שהוא קדשי ד' ואינו‬ ‫דלאו גופה היא‪ ,‬ואסורה משום עבודה זרה דאפילו פירשא‬ ‫לכהנים‪ ,‬וחייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא (‪-‬אם‬ ‫דידה אסור כדמפרש התם משום דניחא ליה בנפחיה‪ ,‬ומשנה‬ ‫העור והרוטב‬ ‫אכלו בטומאת הגוף חייב שתי חטאות‪ ,‬אחת משום חלב ואחת‬ ‫לא זזה ממקומה‪ ,‬שכיון שנשנית משנה זו‪ ,‬אע"פ שחזר בו‬ ‫משום טומאת הגוף שהיא בכרת)‪ ,‬משא"כ דם‪ .‬ואיסור דם‬ ‫לא אמרו שלא לשנותה עוד‪.‬‬ ‫פרק זה כשאר פרקי המסכת עוסק בדיני כשרות מאכלי‬ ‫חמור מחלב שהוא נוהג אף בחיה ועוף ובטמאים‪,‬‬ ‫הקונה גדי מעכו"ם אין חוששים שינק מטריפה או‬ ‫חולין‪ ,‬ועיקרו של פרק זה עוסק בדיני טומאת אוכלין (‪-‬‬ ‫ואיסור חלב נוהג רק בבהמה טהורה‪.‬‬ ‫נבילה‪ ,‬שהרי מצינו שמותר לקנות ביצים מעכו"ם‬ ‫אוכל שנטמא מדבר טמא) וטומאת נבילות (‪-‬נבלת בהמה‬ ‫שהיא מטמאה אדם וכלים אוכלין ומשקין)‪.‬‬ ‫חלב יש בו מעילה לאחר שנזרק הדם‪ ,‬אף בחלב קדשים‬ ‫ואין חוששים שהם מעוף טריפה או נבילה‪ ,‬אך‬ ‫קלים שבחייהם אין בהם מעילה כיון שהם ממון בעלים‪ ,‬יש‬ ‫שמואל סבר לאסור מפני שיש לחוש שינק מטמאה‪,‬‬ ‫אוכל אינו מטמא אא"כ יש בו שיעור כביצה (אף שהוא‬ ‫נטמא בכל שהוא‪ ,‬י"א מדאורייתא וי"א מדרבנן)‪ ,‬ונבילה‬ ‫מעילה באימוריהם לאחר שנזרק הדם‪ ,‬כדדריש רב ינאי‬ ‫כיון שטמאה זה דבר מצוי‪( ,‬אמנם בבהמות שלנו אין‬ ‫מטמאה בכזית‪.‬‬ ‫מדכתיב באימורי פר כהן משיח שיש בו מעילה מחיים‬ ‫חוששים שינקו מטמאה‪ ,‬מפני שישראל בדלים‬ ‫טומאה עוברת מדבר לדבר גם כאשר המגע אינו ישיר‬ ‫כיון שהוא קדשי קדשים "כאשר יורם משור זבח‬ ‫מטמאה ומפרישים בהמותיהם מלינק מטמאה‪,‬‬ ‫אלא באמצעות 'יד' או 'שומר' של הדבר המטמא או של‬ ‫השלמים" – מקיש שור זבח השלמים לפר כהן‬ ‫משא"כ עכו"ם)‪ .‬וחזר בו שמואל והתיר‪ ,‬כדמצינו‬ ‫הדבר הנטמא‪ ,‬גם אם הם עצמם אינם מקבלים טומאה‪.‬‬ ‫משיח לומר שיש בו מעילה‪( ,‬לתוס' (ד"ה אמר) יש צד‬ ‫ששמואל אמר שהטעם שאסרו גבינת עכו"ם הוא‬ ‫יד היינו דבר שאוחזים בו את האוכל‪ ,‬כעצם שיש בראשה‬ ‫שזה אסמכתא בעלמא‪ ,‬דבמעילה (ט"ו‪ ).‬אמר רבי ינאי שאין‬ ‫מפני שמעמידים אותה בעור קיבת נבילה‪ ,‬ומבואר‬ ‫בשר‪ ,‬ושומר היינו דבר שמחובר באופן טבעי לאוכל והוא‬ ‫חייבים משום מעילה אלא קדשי בדק הבית‪ ,‬ולא בקדשי מזבח‬ ‫שהחלב שבקיבה עצמה מותר‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה כאן)‬ ‫שומר עליו שלא יתקלקל‪ ,‬כמו קליפת הפרי‪.‬‬ ‫שיש בהם לכהנים ולבעלים‪ ,‬והגמרא שם אומרת שהמשניות‬ ‫שלפ"ז חלב שנמצא בקיבת נבילה מותר‪ ,‬אלא שהעולם נהגו‬ ‫שומר מצטרף אף להשלים לשיעור קבלת טומאה‪ ,‬אבל‬ ‫שמבואר שיש מעילה זה מדרבנן)‪ ,‬אמנם א"א ללמוד משם‬ ‫עכשיו לאסור‪ ,‬ולכן אין להקל לקנות אותו מנכרי‪ ,‬אבל אם קנה‬ ‫יד אינה מצטרפת‪.‬‬ ‫חלב האליה כיון דליתא בשור‪ ,‬ולכן לומדים גם‬ ‫שרי בדיעבד‪ ,‬אא"כ הקיבה נמלחה יחד עם החלב שאז אסור‬ ‫מדכתיב בקדשים קלים "כל חלב לד' " ‪ -‬קדשי ד' קרינן‬ ‫משום בשר בחלב‪.‬‬ ‫טומאת אוכלין בדבר שאינו אוכל‬ ‫ביה לענין מעילה‪ ,‬וכיון שא"א ללמוד משם יותרת ושתי‬ ‫הכנת גבינה ע"י חלב מקיבה אסורה‪ -‬לרבי חייא‬ ‫פרק העור והרוטב נשנה אגב הא דתני (ע"ז‪ ).‬ששליא‬ ‫קי"ז‪:‬‬ ‫כליות דלאו חלב איקרו‪ ,‬לכן צריך את שני הפסוקים‪.‬‬ ‫בר אבא מותר להעמיד גבינה בקיבת נבילה‪ ,‬אבל אין‬ ‫אינה מטמאה לא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות‪ ,‬אלא‬ ‫ואין לאסור אליה של כל כבש מחמת שהיא נקראת‬ ‫להעמיד גבינות בקיבה של בהמה שנשחטה ע"י‬ ‫ששנה התנא באמצע פרק אותו ואת בנו אטו הא דתני (ע"ד‪).‬‬ ‫חלב דכתיב "חלבו האליה תמימה"‪ ,‬דכתיב "כל חלב שור‬ ‫עכו"ם‪ ,‬וכרבי אליעזר דס"ל שסתם מחשבת עכו"ם‬ ‫פחות מפול ובשלשתם יחד יש כזית‪ .‬תוד"ה ורבי יוחנן‪,‬‬ ‫דין יד לענין טומאה‪ -‬יד שאינו שומר כגון עצם שאין‬ ‫מצא בה בן ט' חי טעון שחיטה וחייב באותו ואת בנו‪ ,‬ואיידי‬ ‫הראשון)‪ ,‬והכניס ראשיהם השניים שאין עליהם בשר‪,‬‬ ‫בו מח ובראשו בשר‪ ,‬הבשר טמא אם היה טהור והיד נגעה‬ ‫דאיירי ביה בשחיטה שאינה ראויה תנא בתריה כסוי הדם‪,‬‬ ‫והם של מת‪ ,‬לבית‪ ,‬אע"פ שעצם בלא בשר מטמא רק במגע‬ ‫ואיידי דתנא בכסוי הדם ונוהג בחיה ובעוף תנא גיד הנשה דנוהג‬ ‫בשרץ‪ ,‬ואם הבשר היה טמא והיד נגעה באוכל טהור הוא‬ ‫בחיה ולא בעוף‪ ,‬ואיידי דאיירי ביה בירך שנתבשל בה גיד הנשה‬ ‫ומשא ולא באהל‪ ,‬הבית טמא מפני שהמאהיל על היד‬ ‫מטמא את האוכל‪ ,‬אבל אינו מצטרף לכביצה‪ ,‬דכתיב‬ ‫בבליעת איסור תנא כל הבשר‪ ,‬וכאן חזר התנא לענין טומאת‬ ‫כמאהיל על הבשר‪( .‬ויד למת נלמדת במה הצד מנבילה ותנור‪.‬‬ ‫"לכם" ג"פ‪ ,‬לגבי זרעים ולגבי נבילה ולגבי תנור‪,‬‬ ‫אוכלין ונבילות‪ .‬תוד"ה העור‪.‬‬ ‫תוד"ה והבית)‪ .‬וליהודה בן נקוסא אין מצרפים כזית‬ ‫ולומדים לכם ‪ -‬לכל צרכיכם שבאוכל הזה הכל טמא‪,‬‬ ‫מה מצטרף לאוכל לגבי טומאה‪ -‬עור של בהמה‬ ‫מב' עצמות דאין יד לפחות מכזית‪ .‬הגמ' אומרת שרב‬ ‫להכניס טומאה ולהוציא טומאה‪ .‬ואין לומר שיד‬ ‫שחוטה שאין בבשר כביצה והעור השלימו לכביצה‪ ,‬רוטב‬ ‫יכול להעמיד בעצמות שיש בהם מח שהם שומר‬ ‫תכניס ולא תוציא‪ ,‬דאם יכולה להכניס כ"ש שיכולה‬ ‫(והיינו ליחה קרושה (ק"כ‪ ).‬שהיא מצטרפת להשלים כיון‬ ‫לבשר ונכנס חלק מהעצם שאין שם מח‪ ,‬ואף שמבואר לעיל‬ ‫להוציא‪ .‬ואין לומר שיד תוציא ולא תכניס‪ ,‬דכי‬ ‫שדרך לאוכלה כשהיא קרושה על הבשר‪ ,‬אבל ליחה שאינה‬ ‫(קי"ח‪ ).‬רק מה שכנגד האוכל נחשב שומר‪ ,‬כאן שאין המח‬ ‫כתיבא יד אהכנסה כתיבא‪( .‬וידות בכלים שא"א ללומדם‬ ‫קרושה אע"פ שציר שע"ג ירק (‪-‬משקה היוצא מן הירק‪.‬‬ ‫נשמר אלא כשהעצם סתומה הכל נחשב שומר‪ ,‬ויסבור‬ ‫מזרעים תנור ונבילה שכן אין להם טהרה במקוה‪ ,‬נלמדים‬ ‫כת"ק שטמא כיון שיש כאן שיעור פול‪ ,‬וביד אפילו ת"ק מודה‪,‬‬ ‫ל"א ציר שמטבילים בו את המאכל) מצטרף לככותבת‬ ‫מ"והנוגע בהם" כדאיתא בתורת כהנים‪ .‬תוד"ה מעיקרא)‪( .‬ואין‬ ‫או בעצמות שהם יד לבשר שאין בהם מח‪ ,‬ויסבור‬ ‫לענין יוה"כ אע"פ שאינו קרוש‪ ,‬שכיון שהוא מחובר לאוכל‬ ‫ללמוד זרעים נבילה ותנור זה מזה‪ ,‬דזרעים חמירי‬ ‫זה נחשב אוכל)‪ ,‬שאני יוה"כ שאין הדבר תלוי אם יש לזה‬ ‫כיהודה בן נקוסא‪ .‬ורבי יוחנן יעמיד בעצמות שהם‬ ‫שטומאתן מרובה (‪-‬שמקבלים טומאה מולדי טומאה‪ ,‬אבל‬ ‫יד לבשר‪ ,‬ויסבור כת"ק‪ ,‬ואשמועינן ת"ק שיש יד לפחות‬ ‫שם אוכל‪ ,‬אלא הדבר תלוי ביתובי דעתא ואף אם אין לזה‬ ‫תנור אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה‪ ,‬וכן טומאתם‬ ‫מכזית‪ ,‬אבל לא לפחות מפול‪ ,‬דאי בשומר אפילו בד' עצמות‬ ‫שם אוכל אי מייתבא דעתיה חייב‪ ,‬דכתיב "לא תעונה" וזה לא‬ ‫מרובה מנבילה כדתנן במתני' ריבה לטמא טומאת אוכלין ממה‬ ‫מטמא‪ ,‬דיש שומר לפחות מפול‪.‬‬ ‫שריבה לטמא טומאת נבילות)‪ ,‬ותנור חמור שמטמא‬ ‫התענה‪ ,‬וציר שע"ג ירק קים להו לרבנן שמייתבא דעתיה‪ ,‬אבל‬ ‫והנה איתא בברייתא שקולית (‪-‬העצם העליונה של הירך‪,‬‬ ‫מאוירו (אע"פ שלא נגע‪ ,‬והתנור נעשה ראשון והאוכלין‬ ‫להצטרף בעינן קרושה‪ .‬ושומן נטמא אף בפני עצמו‬ ‫ותמיד יש בה מח) שיש עליה בשר‪ ,‬כל חלק ממנה‬ ‫דאוכל מעליא הוא‪ .‬ולגבי טומאת נבילות מסתפקים התוס'‬ ‫שניים‪ ,‬אבל נבילה וזרעים אינם מטמאים אחרים אא"כ נגעו‬ ‫מטמא אוכלין‪ ,‬לרבי יהודה דין זה הוא דווקא כשיש‬ ‫בהם)‪ ,‬ונבילה חמורה שמטמאה אדם ומטמאה‬ ‫(ק"כ‪ .‬ד"ה הוא) אם הוא טמא או לא)‪ ,‬קיפה (והיינו תבלין‬ ‫בה כזית בשר‪ ,‬ולאחרים דין זה הוא אפי' אם יש עליה‬ ‫במשא וטומאה יוצאה מגופה‪ .‬ותנור ונבילה חמירי‬ ‫בפני עצמו‪ ,‬שאינו נאכל כך‪ ,‬אבל הוא מצטרף‪ ,‬אבל פירמא‬ ‫כפול בשר‪ .‬הגמ' אומרת שרב יכול להעמיד ביד‬ ‫מזרעים‪ ,‬שהם מקבלים טומאה בלי נגיעה‪ .‬וזרעים‬ ‫חתיכות בשר דקות שיורדות לתחתית הקדירה נטמאת בפני‬ ‫ולסבור כרבי יהודה‪ ,‬או להעמיד בשומר ולסבור‬ ‫עצמה)‪ ,‬אלל (יבואר לקמן קכ"א‪ ,).‬עצמות שיש בהם‬ ‫ונבילה חמורים מתנור‪ ,‬שהרי הם אוכל‪ .‬ונבילה‬ ‫כאחרים‪ .‬ורבי יוחנן יעמיד בשומר ויסבור כאחרים‬ ‫אפשר ללומדה מתנור וזרעים‪ ,‬אך י"ל דיו לבא מן‬ ‫מח והמח הוא אוכל והעצם שומרת על המח‪ ,‬גידים‪ ,‬קרניים‬ ‫ששומר יש לפחות מכזית‪ ,‬והא דאמרי כפול אף שלרבי‬ ‫(במקום שחותכים ויוצא מהם דם מעיקרם שלמטה‬ ‫הדין להיות כנדון וא"א ללמוד שנבילה תטמא אדם‬ ‫יוחנן יש שומר לפחות מפול‪ ,‬זה רק בגלל שרבי יהודה‬ ‫כגון אם תחב קיסם בכזית בשר נבילה להיות לו יד ונגע בו אדם‪,‬‬ ‫שהם רכים אבל אינם אוכל בפני עצמו‪ .‬שם)‪ ,‬וטלפיים‪,‬‬ ‫אמר שיעור‪ ,‬אבל באמת ה"ה בפחות מפול‪.‬‬ ‫לא יטמא עד שיגע בנבילה עצמה‪ ,‬וכן בעצם של נבילה שזה יד‪.‬‬ ‫מצטרפים עם הבשר לשיעור טומאת אוכלין‪ ,‬אבל‬ ‫ומה שזרעים אינם מקבלים טומאה אלא בהכשר‬ ‫לא לטומאת נבילות לכזית להשלים שיעור נבילה לטמא‪.‬‬ ‫והא דתניא ש(שרביט שריקנו טהור‪ ,‬ואם שייר בו גרגיר אחד‬ ‫ויש בגרגיר ובשרביטים יחד כביצה טמא‪ ,‬ושרביט הפולים‬ ‫אינו קולא‪ ,‬דפירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה‬ ‫ד'שומרים' מצטרפים לטומאה קלה ולא לטומאה‬ ‫גדלים בו והוא השומר שלהם‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה שרביט)‬ ‫מלאכתו)‪ .‬וי"א שלומדים הכנסת טומאה‪ ,‬מדכתיב‬ ‫חמורה וכדלהלן‪ .‬ולרבי יהודה האלל המכונס (‪-‬נאסף‬ ‫שרביט הוא הקלח שבו דבוקים האוכלים עם שומריהם‪,‬‬ ‫"יטמא" לרבות שומר‪ ,‬וכיון שאינו מצטרף‪ ,‬ולהכניס‬ ‫במקום אחד)‪ ,‬אם יש בו כזית במקום אחד חייב עליו‬ ‫וגורסים שם 'שייר גרגיר אחד לכל שומר ושומר טמא'‪ ,‬והיינו‬ ‫לומדים ק"ו מיד‪ ,‬א"כ לומדים מזה להוציא ביד (באם‬ ‫אם נגע בו ונכנס למקדש או אכל קודש‪ ,‬דהואיל ואחשביה אינו‬ ‫משום שכל הגרגירים מצטרפים לכביצה ו)לרבי אלעזר בן‬ ‫אינו ענין)‪ ,‬ואין לומר דנימא שבא ללמד שומר בשאר‬ ‫בטל‪.‬‬ ‫עזריה שרביט של פול אינו מטמא להכניס או להוציא‬ ‫אוכלין‪ ,‬כיון ששומר של נבילה הרי הוא כיד‪ ,‬וממילא‬ ‫דין שוחט בהמה טמאה לעכו"ם יבואר לקמן קכ"א‪.‬‬ ‫טומאה‪ ,‬דלאו שומר הוא‪ ,‬מפני שהפולים גסים ואינם צריכים‬ ‫עדיף ללמוד ממנו דין יד‪.‬‬ ‫דין שומר לענין טומאה‪ -‬שומר והיינו דבר שהוא שומר‬ ‫שומר‪ ,‬אבל שרביט של קטניות מטמא אע"פ שהם פחות‬ ‫מפול‪ ,‬כיון שהוא רוצה למשמש בקטניות ע"י‬ ‫דבר שאינו לא יד ולא שומר כגון שיער‪ ,‬אינו טמא ואינו‬ ‫על האוכל‪ ,‬כגון עור‪ ,‬מצטרף לכביצה לטומאה קלה ‪-‬‬ ‫השרביט כיון שהם דקים ואם תתערב בהם פסולת א"א‬ ‫מטמא ואינו מצטרף‪.‬‬ ‫טומאת אוכלין‪ ,‬דכתיב לגבי טומאת אוכלין "זרע זרוע‬ ‫לנקותם‪ ,‬ומבואר שיש שומר לפחות מפול‪ .‬הגמ' אומרת‬ ‫אשר יזרע" ‪ -‬כדרך שמוציאים אותו לזריעה‪ ,‬והיינו‬ ‫קי"ח‪ :‬דין יד להכשר‪ -‬לרבי יוחנן יש יד להכשר‬ ‫חיטה בקליפתה והיינו הקליפה החיצונה החופה אותה‬ ‫שרב יעמיד בקלח שמחוברים בו כל השרביטים שהם יותר‬ ‫שאם הוכשרה היד הוכשרו הזרעים‪ ,‬ולרב אין יד להכשר‪.‬‬ ‫בעודה שיבולת (אבל זו שנושרת כשכותשים אותה במכתשת‬ ‫מכזית‪ ,‬שמטמא מדין יד‪ ,‬ומפני שהוא רוצה בקלח‬ ‫וי"ל שנחלקו אם מקרא נדרש לפניו דכתיב "טמא הוא"‬ ‫היא אוכל גמור)‪ ,‬שעורה בקליפתה‪ ,‬ועדשים בקליפתם‬ ‫לתשמיש ‪-‬לטלטלם על ידו‪ ,‬ובפול כיון שהם גסים אינו צריך‬ ‫ולפני פניו דכתיב "וכי יותן מים"‪ ,‬או שמקרא נדרש רק‬ ‫והיינו הקליפה שהעדשה חבויה בתוכה שאין מקפידים עליה‬ ‫את היד‪.‬‬ ‫בשעת זריעה אלא בשעת אכילה‪ ,‬ואף שהפסוק נאמר לענין‬ ‫לפניו‪ .‬או י"ל שנחלקו בסברא‪ ,‬אם יש יד להכשר כיון‬ ‫טהרה‪ ,‬היינו משום שלא הוכשר לקבלת טומאה‪ ,‬וסמיך ליה "וכי‬ ‫קי"ט‪ :‬שומר שע"ג שומר אינו מצטרף‪ ,‬כדמצינו‬ ‫שהוא תחילת טומאה‪ ,‬או שהכשר אינו תחילת‬ ‫יותן מים על זרע" שאם הוכשר טמא‪ ,‬וכן שומר כמו פרח‬ ‫שרבי יהודה אומר שיש ג' קליפות בבצל‪ ,‬הפנימית‬ ‫טומאה‪ .‬ותניא כוותיה דרבי יוחנן‪( ,‬עוד איתא התם‬ ‫הרימון מצטרף לשיעור קבלת טומאה‪( ,‬אבל הנץ‬ ‫(‪-‬הלבנה הראשונה שראויה לאכילה) מצטרפת אע"פ‬ ‫שזרעים אינם מקבלים טומאה או הכשר עד‬ ‫שהוא שומר דשומר אין מצטרף)‪ ,‬אע"פ שאינו נזרע כך‪,‬‬ ‫שהיא נקובה כיון שהיא עצמה אוכל‪ ,‬והאמצעית שהיא‬ ‫שיתלשו‪ ,‬כדאמרינן בתורת כהנים שאם אתה אומר‬ ‫שמחוברים טמאים טימאת את הכל‪ ,‬שאין לך מחוברים שאין‬ ‫וכן עור מצטרף‪ ,‬דכתיב בפסוק זה ג' פעמים לשון‬ ‫שומר מצטרפת רק אם היא שלימה מפני שרק שלימה‬ ‫מצויים בהם שרצים)‪.‬‬ ‫זריעה‪ .‬אמנם שומר לא מצטרף לטומאה חמורה‬ ‫שומרת‪ ,‬והחיצונה אינה מצטרפת אע"פ שהיא‬ ‫כטומאת נבילה שמטמאה אף אדם וכלים‪ ,‬דכתיב "הנוגע‬ ‫שלימה דאין שומר שעל גבי שומר נחשב שומר‪.‬‬ ‫שיעור אוכלין ליד ולשומר‪-‬‬ ‫בנבלתה" ולא בעור שאין עליו כזית בשר בלא העור‪,‬‬ ‫שומר אוכל שחילקו ויש בו כביצה עם השומר‪ ,‬כגון אוכל‬ ‫לרב אין יד לאוכל שהוא פחות מכזית כיון שאין בעיקרו‬ ‫אמנם אם יש בבשר כזית בלא העור‪ ,‬ונגע בעור‪,‬‬ ‫כביצה ושומרו עליו וחילקו לשנים‪ ,‬או כגון שני בצלים קטנים‪,‬‬ ‫כזית אין לזה חשיבות בשביל שיהיה ליד תורת יד‪( ,‬לרש"י מיירי‬ ‫נטמא הבשר‪ ,‬מפני שהעור נעשה כיד לבשר‪ ,‬וכתיב‬ ‫(לתוס' (ד"ה שומר) לא מדובר שחילקו לגמרי‪ ,‬דבכהאי גוונא‬ ‫בפחות מכזית שנמצא עם אוכלין כביצה‪ ,‬והתוס' (ד"ה אין)‬ ‫"יטמא"‪.‬‬ ‫ודאי אינו מצטרף כמו שכתבו לעיל (קי"ח‪ :‬ד"ה אין)‪ ,‬אלא מיירי‬ ‫מוכיחים שאוכל שאינו מחובר אינו מצטרף לשיעור כזית‪ ,‬ולכן‬ ‫כגון שיש עליו בשר ועליו עור וחילק את העור וחצי בשר מצד‬ ‫ביארו דמיירי שהפחות מכזית מחובר עם כביצה אוכלין בחיבור‬ ‫שומר שאינו יד כגון עור שיש כנגדו כזית בשר‪,‬‬ ‫קי"ח‪.‬‬ ‫זה וחצי מצד זה‪ ,‬מסתפק רב אושעיא אם השומרים לא‬ ‫חלש שאם יגביה אותו זה יתנתק)‪ ,‬אבל יש שומר לפחות‬ ‫טמא ‪-‬אם היה טהור מקבל טומאה ומכניסה לאוכל‪ ,‬ומטמא‬ ‫מצטרפים כיון שאין אחד שומר על השני‪ ,‬או שכיון‬ ‫מכזית‪ ,‬ואין שומר לפחות מפול ‪-‬הרבה פחות מכזית‪ ,‬לא‬ ‫לענין להצטרף לכביצה ולא לענין להכניס ולהוציא טומאה‪,‬‬ ‫אם האוכל טמא והשומר נגע באוכל טהור‪ ,‬ומצטרף‪ .‬וא"צ‬ ‫שכל אחד שומר על שלו מצטרפים‪.‬‬ ‫קרא לומר ששומר מכניס ומוציא טומאה‪ ,‬דיליף ק"ו‬ ‫ולרבי יוחנן יש יד לפחות מכזית אבל לא לפחות מפול‪,‬‬ ‫והא דתניא שלרבי אלעזר בן עזריה שרביט של‬ ‫ויש שומר לפחות מפול‪ .‬אמנם בבריה מודה רב שיש‬ ‫מיד‪ ,‬והלימוד הנ"ל מלמד ששומר מצטרף‪ .‬הקשו‬ ‫קטניות מטמא‪ ,‬כיון שהוא רוצה למשמש בקטניות‬ ‫שומר אף לפחות מפול‪ ,‬כדמצינו שחיטים או‬ ‫התוס' (ד"ה שומר) לרבינו תם ורבינו שמואל שרק כביצה‬ ‫ע"י השרביט אע"פ שצריך ב' וג' שרביטין כדי להצטרף‬ ‫מקבלת טומאה‪ ,‬מנלן צירוף בשומר להכניס‪ ,‬אימא דקרא אתא‬ ‫שעורים או עדשים עם קליפתם מצטרפים לטומאה‪.‬‬ ‫להוציא‪ .‬ותירצו דכיון דיד מכניס ומוציא ושומר מכניס ומוציא‪,‬‬ ‫לכביצה‪ .‬רב אושעיא יעמיד בקלח שמטמא מדין יד‪,‬‬ ‫אף לענין צירוף אין חילוק בין יד לשומר‪.‬‬ ‫ומפני שהוא רוצה בקלח לתשמיש‪.‬‬ ‫קי"ט‪ .‬והנה איתא בברייתא שאם יש ב' עצמות‬ ‫ועליהם ב' חצאי זיתים (וה"ה ג' עצמות שיש בכל אחד‬ ‫ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים‪ ,‬שהרי‬ ‫שבמעי אמו הוא מותר (ואפילו רבי יוחנן שאוסר בבן ט' מתיר‬ ‫והא דתניא שבחיטה או בשעורה או בעדשים‪,‬‬ ‫חוזרים ולומדים ביכורים וערלה מתרומה‪.‬‬ ‫בבן ח')‪ ,‬מ"מ כמות שהוא עתה לא היתה לו שעת הכושר‪,‬‬ ‫הקליפה מצטרפת ומבואר ששני שומרים מצטרפים‪ ,‬וה"ה‬ ‫משא"כ חמץ‪( .‬תוד"ה חמץ)‪ .‬וכן נבילה כמות שהיא עתה לא‬ ‫לאוכל שחילקו‪( ,‬והוה מצי לתרוצי בריה שאני‪ ,‬אלא דתרוצא‬ ‫היה לה שעת הכושר‪ ,‬אי נמי מחיים היה בה איסור אבר מן החי‪,‬‬ ‫המשך דיני טומאת אוכלין‬ ‫ואפילו למ"ד לאו לאברים עומדת‪ ,‬היה בה איסור שאינה זבוחה‪.‬‬ ‫דחיקא הוא)‪ ,‬הכונה לשדרה‪ ,‬וזה נחשב שומר אחד מפני‬ ‫תוד"ה מה)‪ ,‬ונבילה א"א ללמוד מחלב וחמץ מפני‬ ‫שאם אחד יפול כולם יפלו‪ ,‬ואיירי בחיטים גדולות שיש‬ ‫קכ"א‪ .‬מהו אלל‪ -‬מבואר במתני' (קי"ז‪ ):‬שאלל‬ ‫שאין בה חיוב כרת‪ ,‬וחלב א"א ללמוד מחמץ ונבילה‪,‬‬ ‫בשורה אחת כביצה (כמו שהיה בימי שמעון בן שטח‬ ‫מצטרף עם הבשר לטמא טומאת אוכלין‪ .‬לרבי יוחנן‬ ‫כשתי כליות של שור הגדול‪ .‬תענית כ"ג‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫אלל היינו מרטקא (–גיד השדרה והצוואר שהוא רחב ולבן‬ ‫מפני שחלב הותר מכללו‪( ,‬והיינו שחלב חיה מותר‬ ‫בחטי) דעדשים נמי מיירי בכעדשים דר' שמעון בן שטח שהיו‬ ‫וקשה מאד‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה מרטקא) הכונה לבשר מת‪ .‬עוד‬ ‫להדיוט‪ ,‬אבל נבילה אף שעוף הותר במליקה זה רק‬ ‫כדינרי זהב‪ ,‬ועם שומריהם יש בהם כביצה)‪ ,‬דמתוך שהם‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה ורבי יוחנן) דלא מיירי כשהוא שומר‪ ,‬דבזה‬ ‫לכהנים שזוכים משלחן גבוה והתירא משום גבוה‪ ,‬אבל‬ ‫קבועים בדוחק אם יטול אחד מהם יש ריוח לאחרים ליפול‪,‬‬ ‫מודה ריש לקיש דמצטרף‪ ,‬אלא מיירי כגון שיש בראשו כזית‬ ‫לגבי הדיוט לא אשכחן דהותר‪ .‬אבל מה שהותר חלב‬ ‫דאל"כ העליון אינו נחשב שומר לתחתון‪ ,‬או דאיירי‬ ‫בשר‪ ,‬דאע"ג דלא הוי שומר מצטרף‪ ,‬כיון שהוא ראוי להאכל‬ ‫בהמה לגבוה אינו קולא‪ ,‬שהרי נבילה הותרה לגבוה‬ ‫שבחיטה אחת יש כזית יחד עם קליפתה‪ ,‬כחיטי דשמעון‬ ‫אגב הבשר‪ ,‬וריש לקיש סבר דלא מצטרף כיון שאינו ראוי‬ ‫במליקה)‪ ,‬וחלב וחמץ א"א ללמוד מנבילה מפני‬ ‫בן שטח‪ ,‬שאז השומר מצטרף לחיטה‪.‬‬ ‫לאכילה‪ ,‬דעץ בעלמא הוא)‪ ,‬ולריש לקיש אלל היינו בשר‬ ‫שאינם מטמאים‪.‬‬ ‫שפלטתו סכין בזמן הפשטת העור מהבהמה‪ ,‬ובשר זה אינו‬ ‫האם שערה יש לה דין יד‪ -‬שערה אחת‪ ,‬לריש לקיש‬ ‫חשוב‪ ,‬ואיירי בחישב על מקצתו ולא פירש איזה מקצת‪,‬‬ ‫והא דבעינן "הטמאים" לאסור ציר ורוטב וקיפה של‬ ‫אין לה דין יד כיון שהיא נתלשת‪ ,‬אבל יש בה דין שומר‪ ,‬ונ"מ‬ ‫וממילא כביצה ממנו לא מקבלת טומאה שהרי לא חישב על‬ ‫שרצים‪ ,‬ולא לומדים מחלב חמץ ונבילה שהמיחוי‬ ‫שבשומר צריך שיגע דווקא כנגד הבשר‪ ,‬ולרבי יוחנן יש לה‬ ‫כולו‪ ,‬אבל זה מצרף לאוכלין אחרים להשלים לכביצה‪ ,‬או‬ ‫שלהם כמותם‪ ,‬דהו"א דאמרינן דיו ובעינן כזית‪ ,‬ושרצים‬ ‫דין יד ומביאה טומאה אפילו אם לא נגע כנגד הבשר‪ .‬ורבי‬ ‫שמקצתו פלטתו חיה (‪-‬נשכה כלב ודלדל מן הבשר לצד‬ ‫איסור אכילתם בכעדשה כטומאתם‪ .‬ואין ללמוד חלב חמץ‬ ‫יוחנן הקשה על ריש לקיש ממתני' דלהלן שעור‬ ‫העור‪ ,‬ואח"כ שחטה והסכין הפליט עוד‪ ,‬ואין ידוע איזה חלק‬ ‫ונבילה משרצים‪ ,‬דמה לשרצים שטומאתם ואיסורם‬ ‫שיש עליו כזית בשר הנוגע בחוט היוצא מהבשר או‬ ‫נפלט ע"י הכלב ואיזה ע"י הסכין‪ ,‬והחלק שפלטתו חיה אינו‬ ‫במשהו‪.‬‬ ‫בשערה הוא טמא‪ .‬וריש לקיש מעמיד שהשערה‬ ‫בטל מסתמא‪ ,‬והחלק שנפלט ע"י הסכין ביטלו מדעת‪ ,‬ומיירי‬ ‫בדלא חשיב עליה‪ ,‬ולכן אותה קצת דחיה מצטרפת לשאר‬ ‫ק"כ‪ :‬טבל וחדש ושביעית וכלאים‪ ,‬משקה היוצא‬ ‫מטמאה מדין שומר שהיא שומרת על היד‪ ,‬דאף‬ ‫אוכלין לטומאת אוכלין ולא לטומאת נבילות‪ ,‬וכר"ע דאמר‬ ‫ששומר ע"ג שומר אין בו דין שומר והשערה היא על‬ ‫(קכ"ב) העור מבטלו מטומאת נבלות ואפילו פלטתו חיה)‪,‬‬ ‫מהם כמותם‪ ,‬דילפינן מחלב חמץ ונבילה‪ ,‬שהרי הם‬ ‫העור‪ ,‬השערה נוקבת בעור ויורדת לבשר‪ ,‬ואין זה שומר‬ ‫אבל בחישב על כולו אפילו אחר כך מטמא אף בפני‬ ‫איסור הבא מאיליו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה היכא) דשביעית‬ ‫אתי מטומאת שרצים‪ ,‬דכולהו אית בהו לאו ושביעית זה עשה‪.‬‬ ‫ע"ג שומר‪( ,‬ומ"מ עור כשר לתפילין אף דבעינן כתיבה‬ ‫עצמו‪ ,‬דמחשבה מחשיבה לאוכל כל דבר שאפשר לאוכלו‬ ‫תמה ‪-‬שלימה ולא פסוקה‪ ,‬דכתיב "וכתבתם"‪ ,‬כיון שנקב‬ ‫אע"פ שאין דרך לאוכלו‪ ,‬ובלא חישב כלל בטולי בטליה‪.‬‬ ‫הקדש משקה היוצא ממנו דינו כמותו‪ .‬ואין ללמוד‬ ‫שהדיו מכסה אותו אינו נקב)‪ .‬או שריש לקיש יעמיד‬ ‫ואמנם "אלל" הכתוב בתורה הכונה למרטקא אף‬ ‫מחלב חמץ ונבילה‪ ,‬שהרי אינו איסור הבא מאיליו‪.‬‬ ‫שגם החוט וגם השערה מטמאים משום יד‪ ,‬ויש‬ ‫לריש לקיש‪ ,‬וכדכתיב "רופאי אלל כולכם" שהרי רק‬ ‫לרש"י רק הקדש לא נחשב איסור הבא מאיליו‪ ,‬ובתוס' (שם)‬ ‫הרבה חוטים או שערות והוא אוחז בכולם‪ ,‬וכשמחזיק בהם‬ ‫מרטקא אינה בת רפואה‪ .‬ומה שאמר רבי יהודה‬ ‫מבואר שגם כלאים וטבל לא נחשבים איסור הבא מאיליו‪ ,‬אך‬ ‫כתבו ששאלת הגמרא אינה על הקדש‪ ,‬דהוא נלמד חטא חטא‬ ‫הם לא נחתכים‪ ,‬וכמו שהעמיד רבי אילעא שמה‬ ‫שהאלל שכינסו למקום אחד והחשיבו חייבים עליו‬ ‫מתרומה‪ ,‬אלא השאלה היא על כלאים‪ ,‬דאע"ג דלא כתיב בהו‬ ‫שמלאי (‪-‬זקן העליון) של השיבולת מעביר טומאה‬ ‫אם יש כזית במקום אחד‪ ,‬ודאי הכונה לבשר‬ ‫אכילה‪ ,‬סברא היא דלא אסרה תורה אלא כשהאיסור בעין‪ .‬וה"ר‬ ‫לשיבולת או מהשיבולת ואינו מצטרף לשיעור דאינם‬ ‫שפלטתו סכין‪ ,‬שהרי במרטקא אף בכזית במקום‬ ‫שמואל היה אומר דחלב וחמץ שהמחהו אי לא הוה כתיב ביה‬ ‫שומר אלא יד‪ ,‬היינו במלאי בין המלאים‪.‬‬ ‫אחד פטור כיון שהוא עץ בעלמא‪ .‬והמחלוקת היא‬ ‫אכילה היינו מחייבים כיון שהוא גוף החלב והחמץ‪ ,‬אלא שנמוח‪,‬‬ ‫אבל משקה היוצא מכלאים אין זה גוף הפרי‪ ,‬ולכן אפילו לא‬ ‫אליבא דרבנן‪ .‬ואמר רב הונא שרבי יהודה מדבר‬ ‫דין אוכל שנמחה‬ ‫כתיב בהו אכילה כמאן דכתיב בהו דמי‪ .‬ואין ללמוד‬ ‫כשכנסו דגלי דעתיה דלא בטליה מעיקרא‪ ,‬אבל נתכנס מאליו‬ ‫הסוגיא דלהלן עוסקת בכמה מאכלות אסורות (חלב חמץ‬ ‫כמו שכנסוהו תינוקות אחר הפשט לא‪ ,‬דהואיל ובטל מתחילה‬ ‫מביכורים (שלומדים מ"תביא" לרבות אם הביא‬ ‫נבילה טבל חדש שביעית כלאים הקדש ותרומה)‬ ‫ונעשה עור תו לא הדר הוי בשר לטומאת נבילה‪ ,‬דרק לטומאת‬ ‫ענבים ודרכם אבל אם דרכם מתחילה אין מביאם דכתיב‬ ‫שהתורה אסרה אותם בלשון אכילה‪ ,‬ובכל זאת הם‬ ‫אוכלין מהניא מחשבה לשויה אוכל אפילו בעור עצמו‪ .‬וכתבו‬ ‫"פרי"‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה הביא) שאף ששתיה בכלל אכילה‪,‬‬ ‫אסורים אף אם נימוחו ונעשו משקה‪ ,‬מפני שיש רבוי‬ ‫התוס' (ד"ה והוא) שכינסו היינו דווקא לענין אם נכנס למקדש‪,‬‬ ‫לענין הבאת ביכורים לא כתיבא אכילה)‪ ,‬דמה לביכורים‬ ‫מיוחד שזה בכלל אכילה‪( .‬וכתבו הראשונים שאף‬ ‫אבל לענין אכילה לא הותר אם ביטלו‪ ,‬וכיון דאכלו אין לך כינוס‬ ‫שהם טעונים קרייה ‪-‬ארמי אובד אבי והנחה על הרצפה‬ ‫ששתיה בכלל אכילה‪ ,‬כאן צריך רבוי מיוחד‪ ,‬מפני‬ ‫גדול מזה‪.‬‬ ‫שהשתיה היא שלא כדרך‪ ,‬או מפני שהדבר נשתנה מדרך‬ ‫דכתיב "והנחתו לפני ד' "‪ .‬ואין ללמוד מתרומה‬ ‫חרטום (–מקור) וציפרניים של עוף שלא נאמרה בו אלא‬ ‫ברייתו)‪ .‬ויבואר להלן מהו הרבוי המיוחד שיש בכל אחד‬ ‫(שהוקשה לביכורים) או מתרומה וביכורים‪ ,‬דמה‬ ‫ואחד‪ ,‬ומדוע א"א ללמוד אחד מהשני‪ .‬וכן יבואר האם‬ ‫טומאת בית הבליעה‪ ,‬מיטמאים ומטמאים אם קיבל‬ ‫לתרומה וביכורים שכן חייבים עליהם מיתה במזיד‬ ‫יוצאים ידי חובת מצה וביכורים אם נימוחו‪ ,‬ומנלן‪.‬‬ ‫טומאה מן השרץ דרכם‪ ,‬ומצטרפים לכביצה‪ .‬והיינו חרטום‬ ‫וחומש בשוגג‪ .‬אלא לומדים מתרומה וחד מהנך או‬ ‫התחתון של העליון (‪-‬רצועה דקה שנמצאת בפה ודבוקה‬ ‫מביכורים וחד מהנך ‪-‬חמץ או נבילה‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה‬ ‫ק"כ‪ .‬חלב שהמחהו וגמעו חייב‪ ,‬ואף שבחלב כתיב‬ ‫לחרטום העליון לאורכו)‪ ,‬אבל התחתון או העליון הוא עץ‬ ‫אלא) הכונה לנבילה ושרצים‪.‬‬ ‫"אכילה"‪ ,‬אמר קרא "ונכרתה הנפש" משמע כל דבר‬ ‫בעלמא‪ .‬וציפורניים היינו במקום שהם מובלעים‬ ‫המיישב דעתו של אדם ‪ -‬לרבות את השותה‪ .‬ואף דילפינן‬ ‫דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתווניות (ענבים‬ ‫בבשר ‪-‬שורשי הציפורניים‪ ,‬ששם הם נחשבים אוכל‪.‬‬ ‫בעלמא ששתיה בכלל אכילה‪ ,‬הני מילי במילי דשתיה כמו יין‬ ‫שנמצאים בגפנים בימות החורף שאינם מתבשלים לעולם‬ ‫ושמן‪ ,‬וכאן זה מילי דאכילה שהמחה אותו ושתאו‪ .‬תוד"ה‬ ‫ועושים מהם חומץ) ושאר משקים ממיני פירות של‬ ‫לרבות‪.‬‬ ‫דין טומאת בהמה מפרכסת‬ ‫תרומה חוץ מענבים וזיתים שדרכם בכך‪ ,‬רבי אליעזר‬ ‫כפי שנתבאר בבעלי חיים שמתו שייכים ב' סוגי טומאות‪:‬‬ ‫דם שהקפהו ואכלו חייב‪ ,‬דכיון דאקפיה אחשביה‪.‬‬ ‫מחייב על המשקין קרן וחומש אם אכלם בשוגג‪ ,‬ורבי‬ ‫ודווקא שהקפהו בחמה‪ ,‬אבל בהקפהו באור ואכלו פטור‪ ,‬דדם‬ ‫א' טומאת אוכלין‪ ,‬והיינו אם נטמאה הבהמה מדבר טמא‬ ‫בזמן שהיא נחשבת 'אוכל'‪ ,‬והיינו שהיא עומדת לאכילה‪.‬‬ ‫יהושע פוטר‪ .‬הגמ' מבארת שלרבי אליעזר אומרים‬ ‫שבישלו אינו עובר עליו‪ .‬תוד"ה הקפה‪.‬‬ ‫ב' טומאה עצמית כאשר היא נבילה‪.‬‬ ‫בכל גזירה שוה ובנין אב דון מינה ומינה לדמותו למלמד בכל‬ ‫חמץ ומצה‪ -‬המחהו וגמעו בפסח‪ ,‬אם זה מצה אינו‬ ‫בהמה ה'מפרכסת' והיינו שהיא מניעה את אבריה‪,‬‬ ‫פרטיו‪ ,‬וממילא כיון שלומדים תרומה מביכורים‬ ‫יוצא בה ידי חובה‪ ,‬דבעינן "לחם עוני"‪( ,‬ועוד דאכילה‬ ‫נחשבת כחיה לכל דבר עד שתמות‪ ,‬אמנם בהמה טהורה‬ ‫שמשקין היוצאים מהם כמותם‪ ,‬הכי נמי כמו‬ ‫כתיב ביה‪ .‬תוד"ה לחם)‪ ,‬ואם זה חמץ הוא ענוש כרת‪,‬‬ ‫שנשחטה כדין אין בה איסור דאורייתא של אבר מן החי‬ ‫שביכורים הם גם משאר מינים ה"ה תרומת משקין‬ ‫אף קודם שתמות (לעיל ל‪ ,).‬וממילא היא מקבלת טומאת‬ ‫ואע"ג דכתיב אכילה (ועל איסור הנאה אין כרת‪ .‬תוד"ה‬ ‫היא גם בשאר מינים‪ ,‬ולרבי יהושע אומרים דון מינה‬ ‫אוכלין‪.‬‬ ‫אלא)‪ ,‬אמר קרא "נפש" לרבות את השותה‪.‬‬ ‫מה שצריכים ללמוד ואוקי באתרה לשאר פרטיו המפורשים‬ ‫בסוגייתינו יבואר האם גם בהמה טמאה ששחט ישראל‬ ‫בו‪ ,‬וממילא רק תירוש ויצהר קדושים בתרומה ולא‬ ‫נבלת עוף טהור שהמחה אותה בחמה הרי היא‬ ‫לעכו"ם‪ ,‬או עכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל‪,‬‬ ‫שאר משקין‪( ,‬ואף שאפילו תמרים ותפוחים עצמם אין‬ ‫טהורה מפני שהיא מסרחת‪ ,‬אבל אם המחה אותה‬ ‫השחיטה גורמת שהיא מקבלת טומאת אוכלין בעודה‬ ‫מפרכסת אע"פ שהשחיטה לא מתירה אותה באכילה‪,‬‬ ‫תרומתם מן התורה אלא מדברי סופרים‪ ,‬כעין דאורייתא תקון‪.‬‬ ‫באור היא טמאה אע"ג דכתיב "אכילה"‪ ,‬דאמר קרא‬ ‫והאם יש לה טומאת נבילה ואיסור אבר מן החי‪ ,‬והאם‬ ‫רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה דון) י"ל שהמחלוקת היא בדגן שהמחהו)‪,‬‬ ‫"נפש" לרבות את השותה‪.‬‬ ‫היא צריכה 'הכשר מים' כדי לקבל טומאת אוכלין‪.‬‬ ‫ולדבריו אף ביכורים וערלה הם רק במשקה היוצא‬ ‫א"א ללמוד אחד מהשני‪ ,‬חמץ א"א ללמוד מחלב‬ ‫מן הזיתים ומן הענבים בלבד‪ ,‬ואין מלקות משום‬ ‫ונבילה‪ ,‬דחמץ היתה לו שעת הכושר‪( ,‬וחלב אע"פ‬ ‫חכמים שמטמאים כבשר והיינו לרבות עור של בית‬ ‫ועודה מפרכסת אינה מטמאה כלל‪ .‬ונכרי ששחט‬ ‫השוחט בהמה טמאה לעכו"ם וכ"ש לישראל‪ ,‬וכן‬ ‫הבושת של נקיבה בחטאת או בשלמים‪ ,‬דינם כבשר אף‬ ‫בהמה טהורה במקום שאינו עושה את הבהמה‬ ‫עכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל (ברייתא‬ ‫לגבי פסול ופיגול‪ ,‬ומבואר שרק לתנא זה דינם כבשר‪ ,‬אבל‬ ‫לטריפה כגון חצי קנה‪ ,‬ובא ישראל וגמר את השחיטה‪,‬‬ ‫קכ"א‪ ,):‬והיא עדיין מפרכסת‪ ,‬מטמאה טומאת‬ ‫לת"ק רק עור שתחת האליה נחשב בשר‪.‬‬ ‫כשרה‪ .‬ואם הישראל התחיל בשחיטה והנכרי‬ ‫אוכלין אם נגעה בשרץ וחזרה ונגעה באוכלין‪ ,‬דכיון שישראל‬ ‫עור בית הפרסות שהוא רך מטמא כבשר‪ .‬לרב הכונה‬ ‫גמר‪ ,‬פסולה בין אם הישראל עשאה טריפה ובין‬ ‫שחט ולגבי ישראל זה שחיטה מעליא‪ ,‬ובטהורה השחיטה‬ ‫לבית הפרסות ממש ולא לעור שעל עצם השוק מהארכובה‬ ‫מתירה לישראל‪ ,‬מחשבתו משויא ליה אוכל בשחיטה אף‬ ‫בלא עשאה טריפה כיון שגמר השחיטה נעשה בידי עכו"ם‪.‬‬ ‫בטמאה לעכו"ם‪ ,‬וכ"ש בטהורה אף כשעכו"ם שחט‪ ,‬כיון שאם‬ ‫התחתונה שחותכים אותו בשעת הפשטת הבהמה‪ ,‬ולרבי‬ ‫והרוצה לאכול בשר לפני שתצא נפש הבהמה‪,‬‬ ‫שחטה ישראל יש בה היתר אכילה‪( ,‬אבל עכו"ם בטמאה דלא‬ ‫חנינא הכונה לרכובה הנמכרת עם הראש ‪-‬כל העור‬ ‫יחתוך כזית חי מבית שחיטתה ומולחו ומדיחו היטב‬ ‫מצינו בזה שחיטה‪ ,‬וכן נחירה בישראל שלא מצינו בו נחירה‪,‬‬ ‫שמעל עצם עצם השוק מהארכובה התחתונה שחותכים בשעת‬ ‫יותר מסתם בשר‪ ,‬מפני שכאשר הבהמה מתה היא נאנחת‬ ‫ואין בזה טומאה‪ ,‬וכן טמאה לישראל‪ ,‬לא משויא ליה אוכל‪,‬‬ ‫הפשטת הבהמה‪.‬‬ ‫ומוציאה את דמה יפה‪ ,‬וכאן הדם לא הספיק לצאת וכחותכו‬ ‫דבטלה מחשבתו)‪ ,‬ואינה מטמאה טומאת נבילות עד‬ ‫עור בית הבושת –הרחם‪ ,‬ועור השליל‪ ,‬ועור שתחת‬ ‫הוא נבלע בתוכה‪ ,‬וממתין עד שתצא נפשה ואוכלו אבל‬ ‫שתמות דכתיב "וכי ימות מן הבהמה"‪ ,‬או עד שיתיז‬ ‫האליה‪ ,‬מטמאים כבשר‪.‬‬ ‫לפני כן אסור‪ ,‬כדאיתא בסנהדרין (ס"ג) שאסור לאכול מבהמה‬ ‫ראשה שכיון שנחלקה לשנים היא נחשבת מתה אפילו אם‬ ‫קודם שתצא נפשה דכתיב "לא תאכלו על הדם"‪ ,‬ואסמכתא‬ ‫היא מפרכסת‪( .‬מתני' קי"ז‪ .):‬ואמר אביי שאינה מצילה‬ ‫עור האנקה והכח והלטאה והחומט שהם רכים‬ ‫בעלמא היא‪ ,‬וגם הנכרי מותר בה דליכא מידי דשרי‬ ‫כלים שבתוכה שבלעתם בחייה והרי היא באהל המת מפני‬ ‫מטמאים כבשר‪ ,‬דכתיב "הטמאים"‪ ,‬וכן מרבים צירן‬ ‫לישראל ואסור לעכו"ם‪ ,‬ודבר זה טוב לרפואה‪.‬‬ ‫הטומאה לחומרא‪ ,‬כיון שהיא מטמאה טומאת אוכלין‪,‬‬ ‫ורוטב וקיפה שלהם‪ ,‬ושאר ח' שרצים ממועטים‬ ‫שחיטה לצורך נכרי ששהה או דרס בה או שלא בדק‬ ‫והרובעה חייב מיתה במזיד וחטאת בשוגג מפני שאינה‬ ‫מ"אלה" (ד"למינהו" הפסיק הענין)‪ ,‬ולרבי יהודה עור‬ ‫את הסכין‪ ,‬אינה מטמאה טומאת אוכלין‪.‬‬ ‫מטמאה טומאת נבילה‪ ,‬וישראל בטהורה ודאי אינה מצלת‪,‬‬ ‫הלטאה חלוק מבשרה כחולדה‪ ,‬ורבי יוחנן בן נורי סובר‬ ‫שהרי היא מותרת אף באכילה‪ ,‬ועכו"ם בטמאה ודאי מצלת‪,‬‬ ‫שלכל הח' שרצים יש עורות‪ ,‬ותנשמת לרב עורה‬ ‫קכ"ב‪ .‬שני חצאי זיתים שנמצאים על גבי העור‪,‬‬ ‫דכיון שאין בה טומאה כלל מבואר שהיא נחשבת חיה‪ .‬רש"י‪.‬‬ ‫מטמא כבשר‪ ,‬דס"ל כרבי יהודה שהולך אחר מישוש‬ ‫לרבי ישמעאל (קכ"ד) אין העור מבטלם ומטמאים‪,‬‬ ‫ולתוס' (ד"ה אביי) אביי סובר שהיא כחיה לכל דבריה‪ ,‬ולכן‬ ‫היד‪ ,‬ולתנא דידן תנשמת אין עורה מטמא‪.‬‬ ‫הרובעה חייב‪( ,‬ולרש"י שזה לחומרא קשה אמאי הרובעה חייב)‪,‬‬ ‫ואפי' בפלטתם סכין (כשכינסו‪ .‬תוד"ה היא)‪ ,‬ולר"ע העור‬ ‫ומ"מ מטמאה טומאת אוכלין כיון שהיא בת אכילה‪( .‬קכ"א‪.):‬‬ ‫והמפשיט בשרצים (קכ"ג‪ ):‬שקשה להפשיטם הוי‬ ‫מבטלם ולכן אין מטמאין בין בפלטתם חיה בין‬ ‫חיבור עד שיפשיט את כולו ואפילו אם הפשיט יותר מכדי‬ ‫וי"א שישראל ששחט בהמה טמאה‪ ,‬ונכרי ששחט‬ ‫בפלטתם סכין‪.‬‬ ‫אחיזה‪ ,‬ונגע בעור המופשט‪ ,‬טמא‪.‬‬ ‫בהמה טהורה‪ ,‬צריכים מחשבה‪ ,‬ואם לא חישב לא הויא‬ ‫כל עורות אלו שאמרו שהם מטמאים כבשר אם עיבדם‬ ‫אלו עורות מטמאים כבשר‬ ‫אוכל עד שתמות‪ ,‬וצריכים הכשר מים ממקום אחר‪ ,‬דדם‬ ‫(בשיעור ד' מילין‪ ,‬כמו לגבל (‪-‬הלש עיסתו בטהרה והוא‬ ‫השחיטה עצמו אינו מכשיר אלא בדם חללים (ע"י גיסטרא ומן‬ ‫במשנה הקודמת (קי"ז‪ ):‬למדנו שעור הבהמה אינו מטמא‬ ‫הצואר) או בשחיטה הוגנת‪ ,‬והכא הוי כדם מגפתו וכדם המת‪.‬‬ ‫שכיר וצריך למים להטביל את הכלים‪ ,‬עד ד' מילין צריך‬ ‫טומאת נבילה‪ ,‬מפני שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה‪.‬‬ ‫להטריח עצמו בסתמא כשאין בעה"ב נותן לו שכר הליכה‪.‬‬ ‫ולהלן יבואר אלו עורות מטמאים כבשר מפני שהם רכים‬ ‫הגמרא שואלת שהרי דבר שסופו לטמא טומאה‬ ‫רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה לגבל) הכונה שאם יש גבל העושה עיסתו‬ ‫וראוים לאכילה‪ ,‬או מדרבנן‪.‬‬ ‫חמורה (‪-‬אדם וכלים) א"צ הכשר‪ ,‬כדתניא שנבלת עוף‬ ‫בטהרה בריחוק ד' מילין‪ ,‬ימתין עד שיגיע לאותו גבל)‪,‬‬ ‫עור של אדם מדאורייתא הוא טהור (דלאו בשר הוא‬ ‫צריכה מחשבה לקבל טומאת אוכלין מן השרץ‪ ,‬דסתמא‬ ‫ולתפילה (‪-‬המהלך בדרך וגמר בליבו ללון מבעוד יום ויש בית‬ ‫ואינו בכלל מת‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה עור אדם) הטעם משום דלא‬ ‫אינה עומדת לאכילה‪( ,‬והיינו בכפרים שאין רגילים לאכול‬ ‫הכנסת בהמשך הדרך צריך לטרוח ללכת ד' מילין כדי להתפלל‬ ‫עופות‪ ,‬אבל בכרכים א"צ מחשבה‪ ,‬דסתמא עומדת לאכילת‬ ‫שם ‪ .‬רש"י‪ .‬והערוך פירש שהכונה לרחוץ ידיו לתפילה‪ .‬והקשו‬ ‫הוי דומיא דעצם אדם‪ ,‬דעור גזעו מחליף)‪ ,‬אבל הוא מטמא‬ ‫עובדי כוכבים)‪ ,‬ואינה צריכה הכשר‪ ,‬דהכשר נאמר‬ ‫התוס' דאם הגיע זמן תפילה‪ ,‬הא אביי (ברכות ט"ו‪ ).‬לייט אמאן‬ ‫כבשר מדרבנן‪ ,‬כדי שלא יעשה שטיחים מעורות‬ ‫דמהדר אמיא בעידן צלותא‪ ,‬ואם עדיין לא הגיע זמן תפילה‬ ‫בזרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה דלעולם‬ ‫אביו ואמו‪( ,‬ואף שכל מת אסור בהנאה‪ ,‬לא היו חכמים גוזרים‬ ‫צריך ללכת אפילו יותר‪ .‬ור"ח פירש שהכונה לטבול טבילת‬ ‫אינם נעשים אב הטומאה לטמא אדם וכלים‪ ,‬אפילו אם נגעו‬ ‫טומאה אלא משום אביו ואמו דחמיר טובא‪ .‬תוד"ה עורות)‪,‬‬ ‫עזרא לתפילה‪ ,‬שאף שריב"ב ביטלה‪ ,‬היינו לתורה ולק"ש‪ ,‬אבל‬ ‫במת שהוא אבי אבות הטומאה‪ ,‬והכא סופה לטמא אדם וכלים‬ ‫וכ"ש שאם עיבדו אסור מדרבנן‪ ,‬וי"א שזה טעם רק‬ ‫בכזית ואפילו במשא כשתמות‪.‬‬ ‫לתפילה לא‪ ,‬או דלא ס"ל כריב"ב)‪ ,‬ולנטילת ידים (לאכילה‪,‬‬ ‫למה אחרי העיבוד הם טמאים‪ ,‬אבל בלא עיבוד‬ ‫אם אין לו מים ויש מים לפניו צריך ללכת ד' מילין כדי להגיע‬ ‫אסור מדאורייתא‪( .‬ולפ"ז עור נחשב אין גזעו מחליף‪,‬‬ ‫קכ"א‪ :‬חזקיה מיישב שאף כאן יכול לפוררה‬ ‫למים)‪ ,‬אך כל זה בהולך לפניו‪ ,‬אבל לאחריו אפי' מיל‬ ‫דמקומו נעשה צלקת‪ .‬תוד"ה אבל)‪.‬‬ ‫לפרורים דקים שכל אחד פחות מכזית ושוב לא תטמא‬ ‫אחד אינו חוזר‪ ,‬אבל פחות ממיל חוזר) או שעשה‬ ‫טומאת נבילות‪ ,‬משא"כ נבלת עוף טהור כבר מתה וראויה‬ ‫מהם טלאי או שהלך עליהם – ששטחם לדרוס עליהם‬ ‫עור של חזיר ישוב מטמא כבשר מפני שהוא רך‬ ‫לטמא טומאה חמורה‪ .‬רש"י‪ .‬והתוס' (ד"ה הואיל) כתבו‬ ‫ברגלים שזה מקצת עיבוד‪ ,‬בטלו מתורת בשר ונעשו עור והם‬ ‫ואוכלים אותו‪ ,‬אבל של חזיר הבר שהוא קשה אינו‬ ‫שאפילו חתיכות גדולות אינם מטמאים‪ ,‬ובלבד שלא יהיו‬ ‫טהורים‪ ,‬חוץ מעור האדם‪.‬‬ ‫מטמא‪ ,‬ולרבי יהודה אף של חזיר הבר הוא רך‬ ‫אברים‪ ,‬וכוונת הגמרא פחות מכזית הכונה שלא ישתייר על‬ ‫ומטמא‪.‬‬ ‫העצמות כזית בשר‪.‬‬ ‫קכ"ג‪ .‬לגיון העובר ממקום למקום ונכנס לבית‪,‬‬ ‫ואף שבהמה טמאה (וכ"ש טהורה‪ ,‬דליכא מידי דשרי‬ ‫עור של הדבשת הרכה של הגמל‪ ,‬והיינו כשעדיין‬ ‫הבית טמא‪ ,‬מפני שודאי יש לו כמה קרקפילין (‪-‬עור‬ ‫לישראל ואסור לעכו"ם‪ ,‬ובטהורה גם רבי יוחנן מודה) ששחטו‬ ‫לא טענה משא‪ ,‬מטמא כבשר‪ .‬הגמ' מסתפקת מה‬ ‫ראש אדם מת לצורך כישוף במלחמה)‪.‬‬ ‫בה שניים או רוב שניים ועדיין היא מפרכסת‪,‬‬ ‫הדין בהגיע זמנה לטעון ולא טענה‪ ,‬או בלא הגיע‬ ‫מתי בטל שם יד או שומר לטומאה בעור‬ ‫וטענה‪ ,‬תיקו‪.‬‬ ‫לחזקיה אין בה איסור אבר מן החי כיון שהיא מתה‪,‬‬ ‫שהופשט מהבשר‪ -‬עור שהפשיטו מהבשר של‬ ‫הכונה שיצאה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה‬ ‫קכ"ב‪ :‬עור הראש של עגל רך (לעולא היינו בן‬ ‫ובטומאת נבילות כתיב "וכי ימות"‪.‬‬ ‫בהמה שחוטה כדי לעשות שטיח למיטה או לשלחן‪,‬‬ ‫שנתו ויונק‪ ,‬אבל אם הפסיק לינוק אע"פ שהוא בתוך שנתו‬ ‫לרבי יוחנן יש בשחוטה מפרכסת איסור אבר מן‬ ‫בבהמה או בחיה‪ ,‬בטהורה והוא טמא או בטמאה והוא‬ ‫כבר הוקשה עורו‪ ,‬וכן בעבר שנתו ועדיין הוא יונק‪ ,‬ולרבי יוחנן‬ ‫החי‪.‬‬ ‫טהור‪ ,‬בדקה או בגסה‪ ,‬הרי הוא יד לבשר להוציא או‬ ‫כל זמן שיונק אפילו אחרי שנה‪ ,‬וה"ה בתוך שנה אף אם אינו‬ ‫להכניס טומאה‪ ,‬עד שיפשיטו כדי אחיזה מסביב לכל‬ ‫רבי אלעזר אמר שיש לנקוט כרבי יוחנן‪ ,‬דתני רב‬ ‫יונק)‪ ,‬לתנא דמתני' מטמא כבשר‪ ,‬ולרבי יוחנן אינו‬ ‫הבהמה‪ ,‬והיינו טפחיים‪ ,‬ואחרי שהפשיט שיעור זה‪,‬‬ ‫אושעיא שישראל ששחט בהמה לעכו"ם ושחט‬ ‫מטמא‪ ,‬דמתני' היא דעת יחיד‪ ,‬וכדמצינו שהמחשב‬ ‫לרב המופשט טהור עד מקום חיבורו‪ ,‬אבל משם והלאה‬ ‫בה שנים או רוב שניים‪ ,‬או עכו"ם ששחט בהמה‬ ‫בדבר שאין דרכו בכך‪ ,‬כגון לאכול חלב למחר‪ ,‬או להקטיר למחר‬ ‫טמא משום שומר‪ ,‬ולרב אסי טפח מהעור המופשט‬ ‫דבר שאין דרכו להקטיר כגון בשר שלמים וחטאת ואשם ושירי‬ ‫טהורה לישראל‪ ,‬והיא מפרכסת‪ ,‬מטמאה טומאת‬ ‫הסמוך לבשר סביבות כולו נשאר טמא שכיון שהוא אוחז‬ ‫מנחה או עור העולה‪ ,‬אינו פוסל ואינו מפגל עד שישחט לאכול‬ ‫אוכלין אבל לא טומאת נבילות (וכנ"ל)‪ ,‬ואבר הפורש‬ ‫שם כדי להמשיך להפשיט הוי כבית יד‪( ,‬ולרב אין חשיב יד אלא‬ ‫למחר דבר שדרכו לאכול או להקטיר למחר דבר שדרכו‬ ‫כשמטלטלים בו את האוכל‪ .‬רש"י‪ .‬וביארו התוס' (ד"ה טהור)‬ ‫ממנה כאבר מן החי ואבר מן החי מטמא מיד כנבילה‪,‬‬ ‫להקטיר‪ ,‬אבל השוחט עולה וחשב להקטיר חוץ‬ ‫דמ"מ עד כדי אחיזה חשיב יד‪ ,‬מפני שאח"כ יכול לאחוז בבשר‬ ‫ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי שאין בו טומאה‪,‬‬ ‫למקומו כזית מעור שתחת האליה שהוא כבשר וזה‬ ‫עצמו ולטלטלו‪ ,‬אי נמי משום דכל זמן שלא הפשיט כדי אחיזה‬ ‫ואסור לבני נח אפילו לאחר שתצא נפשה כיון שנחתך‬ ‫קשה להפשיטו‪ ,‬ולפעמים מניחו כך וצריך לו לטלטלו ממקום‬ ‫נחשב שדרכו להקטיר אם זה עולה‪ ,‬פסול ואין בו כרת‪,‬‬ ‫ובמחשבת חוץ לזמנו‪ ,‬פיגול ויש בו כרת לאוכל ממנו‬ ‫מחיים‪ ,‬ומבואר כרבי יוחנן‪ .‬ואם שחט סימן אחד או רוב‬ ‫למקום‪ ,‬וכן בחמת קשה להפשיט את החזה‪ .‬ועוד יש לפרש‬ ‫טעמא דרב מפני שכדי אחיזה צריך העור להיות יד לצורך‬ ‫אפילו בזמנו‪ ,‬ולרבי יעקב ור"ש ה"ה בעור של בית‬ ‫סימן אינה מטמאה טומאת אוכלין דלא אשכחן היתר‬ ‫הפשטה‪ ,‬אבל ביותר מכדי אחיזה לא‪ ,‬מפני שאם מחזיק בשפת‬ ‫הפרסות ושל ראש עגל הרך וכל הדברים שמנו‬ ‫אכילה בשום מקום לא לישראל ולא לבני נח‪ ,‬וכן אם נחרה‬ ‫בקיסם והסיטם או באין תחובים ונגע בהם שהוא טמא‪,‬‬ ‫לא) דמ"מ אין שיעורו בכדי מעפורת‪ ,‬אלא שלא ישאר במקום‬ ‫העור אינו יכול למשוך בכח ולהפשיט‪ ,‬ובכדי אחיזה סמוך‬ ‫וגם בזה י"א דאיירי במרודד וי"א שטמא בכל גוונא‪.‬‬ ‫החיבור עור בגודל חמשה על חמשה טפחים‪.‬‬ ‫לבשר אין יכול להחזיק בידו העור היטב ולמשוך‪ .‬ויש מפרשים‬ ‫שהנדון כאן הוא משום שומר ולא משום יד‪ ,‬דעד כדי אחיזה‬ ‫קכ"ד‪ :‬ואם נגע בבשר עצמו ולא בעור‪ ,‬לרבי יוחנן‬ ‫וללישנא בתרא (קכ"ד‪ ).‬הקורע טלית היא טהורה‬ ‫הוי חבור‪ ,‬ואף דאמר לעיל (קי"ח‪ ).‬דעור נחשב שומר רק כנגד‬ ‫אפילו בנשאר בה כדי מעפורת‪ .‬ובעור נחלקו רבי‬ ‫הבשר‪ ,‬הכא חשיב כנגד הבשר כיון שהכל נחשב כמחובר‪ ,‬וכן‬ ‫אף בזה טהור (‪-‬אין נוגע וחוזר ונוגע)‪ ,‬ולבר פדא רק‬ ‫יוחנן וריש לקיש אם בנשאר בו כדי מעפורת הוא‬ ‫לחמת כל זמן שהחזה מחובר‪ ,‬הכל נחשב מחובר)‪ ,‬אא"כ‬ ‫כשנגע מאחריו בעור אינם מצטרפים‪ ,‬שכיון שאין כזית‬ ‫שלם יחד אינו לא יד ולא שומר‪ ,‬ואף דאיתא לעיל (קי"ח)‬ ‫טהור או לא‪.‬‬ ‫הפשיט רק טפחיים שאז גם הטפח הסמוך לבשר‬ ‫שבפול יש שומר‪ ,‬רבי ישמעאל סובר כת"ק דאחרים דס"ל‬ ‫עור טמא מדרס שחשב לעשות ממנו רצועות או‬ ‫טהור‪ ,‬מפני שאז הוא עדיין מפשיט בסכין‪ ,‬אבל אח"כ אוחז‬ ‫שאין זה שומר‪ ,‬אבל מלפניו טמא משום ששני הנגיעות‬ ‫בעור ומפשיט‪.‬‬ ‫סנדלים‪ ,‬לרבי יהודה הוא טהור כשיתן בו איזמל‬ ‫מצטרפות‪.‬‬ ‫להתחיל לבטלו‪ ,‬אע"פ שעדיין יש בו ה' על ה' טפחים שזה‬ ‫הגמ' (קכ"ג‪ ):‬אומרת שלרבה בר אבוה (דלהלן לגבי‬ ‫צירוף בטומאת אהל‪ -‬דברים המטמאים טומאת‬ ‫השיעור לטומאת מדרס‪ ,‬ולחכמים טהור רק כשימעיטנו‬ ‫טלית)‪ ,‬בטומאה דאורייתא חוששים שלא יפשיט‬ ‫אהל כגון כזית מן המת ורובע עצמות ומלוא תרווד רקב‬ ‫מה' טפחים‪ .‬ללישנא קמא לריש לקיש (הנ"ל) דין זה‬ ‫יותר מכדי אחיזה ויבואו לטהר‪ ,‬וכל הדין הנ"ל הוא‬ ‫בטומאה דרבנן כגון י"ח דבר (שבת י"ג‪ ,):‬דבדרבנן לא‬ ‫שנחלקו לשני חצאי זיתים והכניסם לבית‪ ,‬רבי דוסא‬ ‫הוא רק כשחותך מסביב מפני שאז א"א לחברו היטב‪.‬‬ ‫מחמרינן כולי האי‪ ,‬וטהור שנגע בטמאה היינו בהמה‬ ‫בן הרכינס מטהר משום שאין החצאים מצטרפים‪,‬‬ ‫וללישנא בתרא אינו טהור בפחות מה' טפחים אלא‬ ‫וחכמים מטמאים‪ .‬הגמ' אומרת שרבי דוסא סובר‬ ‫טהורה שהיא טריפה‪ ,‬והיא מטמאה כדאמר אבוה‬ ‫בצריך לו למושב הזב שבפחות מה' טפחים אינו ראוי לזה‪.‬‬ ‫כרבי ישמעאל‪ ,‬וחכמים סוברים כר"ע‪ ,‬ולא טיהר ר"ע‬ ‫דשמואל שקדשים טריפה מטמאים‪.‬‬ ‫אלא מפני שהעור מבטלם‪.‬‬ ‫טומאת תנור וטהרתו‪ -‬תנור תחילתו הוא עשוי‬ ‫קכ"ד‪.‬‬ ‫ואם הוא מפשיט את העור כדי לעשות ממנו חמת‬ ‫כקדירה ומיטלטל‪ ,‬וכשבא לקובעו מעמידו בארץ ומדביקו‬ ‫והוא מתחיל להפשיט מכיוון הפה‪ ,‬הוי יד עד שיפשיט את‬ ‫טומאה בעצמות‬ ‫בטיט סביב ומעבהו‪ .‬לר"מ תנור אינו מקבל טומאה‬ ‫החזה שאותו מפשיטים בסוף מפני שהחזה קשה להפשטה‬ ‫אא"כ יש בו ד' טפחים‪ ,‬ולחכמים רק גדול צריך ד'‬ ‫משאר האברים וכשהעור מחובר בחזה הוי חיבור‪ ,‬ואם‬ ‫הנוגע בקולית שאין עליה בשר ויש בתוכה מח‪,‬‬ ‫קכ"ה‪.‬‬ ‫טפחים‪ ,‬אבל קטן שעושים לתינוקות‪ ,‬מספיק טפח‬ ‫מתחיל מהרגליים כל העור הוי יד‪.‬‬ ‫אם היא של מת‪ ,‬או של מוקדשין שגזרו חכמים (פסחים‬ ‫ושנגמרה מלאכתו‪ .‬ותנור שכבר נטמא מטהרים‬ ‫ק"כ‪ ):‬שפיגול ונותר מטמאים את הידים משום חשדי כהונה‬ ‫עור שעל הצוואר לרבי יוחנן בן נורי הוי חיבור‪,‬‬ ‫עצלי כהונה‪ ,‬וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר‪ ,‬בין בפתוחים‬ ‫אותו ע"י ששוברים אותו לאורכו לג' חלקים‪ ,‬דאם‬ ‫ולחכמים אינו חיבור כיון שהוא נפשט מעצמו‪ .‬ואביי‬ ‫בין בסתומים בין בנקובים טמא במגע ובמשא דעצם‬ ‫חולקו לשנים החלק הגדול שהוא הרוב טמא‪ ,‬ואם שוברים‬ ‫מבאר שאם זה היה חיבור חזק לכו"ע הוי חיבור‪ ,‬אבל כאן זה‬ ‫כשעורה במת מטמאה במגע ובמשא‪ ,‬דכתיב "או בעצם אדם"‪.‬‬ ‫אותו לרוחבו די שלא ישאר בכל שבר ד' טפחים‬ ‫לא חיבור חזק אלא חיבור שעשוי להתנתק מאיליו‪ ,‬ונחלקו‬ ‫וקולית של נבילה או של שרץ‪ ,‬סתומים טהורים‬ ‫(ולחכמים מספיק שלא יהיה בו רוב‪ ,‬ואפי' יש בו‬ ‫(קכ"ג‪ ):‬אם שומר העשוי להינתק מאיליו הוי שומר‬ ‫אע"פ שיש בהם כזית מח‪ ,‬דכתיב "בנבלתה" ולא‬ ‫יותר מד' טפחים)‪ ,‬ומגרר את הטיט שעליו לארץ‪,‬‬ ‫כל זמן שלא ניתק‪ ,‬או לא‪ ,‬אבל עור שנקרע לכו"ע י"ל דהוי‬ ‫בעצם קולית סתומה‪ ,‬ומה ששומר מטמא זה רק כשאפשר‬ ‫ואע"פ שעדיין הוא עומד הוא טהור‪ .‬ואם רוצה שהתנור לא‬ ‫חיבור‪ ,‬שכיון שיכולים לתופרו זה נחשב חיבור חזק‪ .‬תוד"ה עור‪.‬‬ ‫ליגוע בטומאה עצמה‪ ,‬ואף במשא אין מטמאים דכתיב‬ ‫יקבל טומאה‪ ,‬לת"ק צריך שיגרר את הטיט עד‬ ‫"הנוגע‪ ...‬והנושא" את שלא בא לכלל מגע לא בא‬ ‫הקרקע‪ ,‬ולר"מ מספיק שימעטו מבפנים מד'‬ ‫מתי בטל שם טומאה ע"י קריעה או נתיצה‪-‬‬ ‫לכלל משא‪( ,‬הגמ' קכ"ד‪ :‬מסתפקת אם רבי‬ ‫טפחים‪.‬‬ ‫טלית טמאה שהתחיל לקורעה כדי לבטלה מתורת‬ ‫ישמעאל הנ"ל חולק על דרשה זו)‪ ,‬אבל נקובים אפי'‬ ‫טלית‪ ,‬בטלה ממנה הטומאה (למפרע‪ .‬תוד"ה טלית)‪,‬‬ ‫עור שיש עליו כזית בשר במקום אחד‪ ,‬הנוגע‬ ‫כל שהוא שאפשר להכניס שם אפילו חוט השערה‬ ‫אחרי שיחתוך רובה‪ ,‬שכשאינה ראויה למלאכתה הראשונה‬ ‫בחתיכת בשר קטנה היוצאת מהעור שבה עצמה אין‬ ‫ואין שמה עליה היא נטהרת אע"פ שיש בשייריה שלש על‬ ‫מטמאים במגע‪ ,‬דכתיב "הנוגע יטמא"‪( ,‬ומ"מ בהמה‬ ‫כזית‪ ,‬או בשערה היוצאת מהעור כנגד הבשר שהיא‬ ‫שלש והיא ראויה לקבל טומאה‪ ,‬כמו שכלי חרס שבירתו‬ ‫מטמאה אף שיש לה עור‪ ,‬כיון שיש בעור נקבים‪ ,‬וכן‬ ‫נחשבת שומר (כדלעיל קי"ט‪ ,):‬טמא‪ .‬שיטת עולא בשם‬ ‫מטהרתו אע"פ ששייריו ראויים לקבל טומאה‪( ,‬אמנם בנטמא‬ ‫כליה מטמאה אף שיש עליה חלב‪ ,‬מפני שחוטים‬ ‫שני טומאות‪ ,‬טומאת זב וטומאת מדרס‪ ,‬בטלה ממנו רק‬ ‫נמשכים ממנה‪ .‬ואם חשב לנקוב את הקולית‬ ‫רבי יוחנן שהדין הנ"ל שכזית שלם אינו בטל לכו"ע הוא‬ ‫טומאת מדרס שכבר אינו ראוי למדרס‪ ,‬ונשארה בו טומאת מגע‬ ‫מטמאה‪ ,‬דמחוסר נקיבה לאו כמחוסר מעשה‪.‬‬ ‫רק כשחיה חתכה חתיכה זו מהבהמה‪ ,‬אבל בחתך‬ ‫שהוא ראוי לה‪ .‬וע"ע בתוס' שם)‪ ,‬ואמר רבה בר אבוה שכל‬ ‫קכ"ו‪.):‬‬ ‫בסכין אפי' בשיעור גדול יותר (כתרטא (‪-‬רובע הקב‪,‬‬ ‫זה דווקא בטלית טבולת יום שנטמאה והטבילה וצריך‬ ‫ל"א כף מאזנים) או כנפיא) בטל הבשר לעור‪ ,‬ולרב‬ ‫להשתמש בה לטהרות לפני הערב שמש‪ ,‬דמיגו שלא חס‬ ‫הגמ' אומרת שקולית של מת איירי כשאין על‬ ‫נחמן אין הבשר מתבטל לעור‪ .‬והגמ' אומרת שי"ל‬ ‫עליה והטבילה אע"פ שהמים מזיקים לה אין לחוש שלא‬ ‫הקולית כזית בשר ולא כזית מח מבפנים (דאל"כ‬ ‫שרבי יוחנן איירי במרודד ‪-‬רצועה דקה ארוכה ורחבה‪,‬‬ ‫יקרע את הרוב‪ ,‬אבל טלית שלא טבל אותה אינה‬ ‫מטמא אף באהל שהרי אין שם חלל טפח שיחצוץ מפני‬ ‫שאפשר לצרף ממנה כזית‪ ,‬אבל אדם לא טורח לצרף‪ ,‬ומ"מ‬ ‫נטהרת שמא לא יקרע את רובה‪ .‬ורבה חולק מפני‬ ‫הטומאה)‪ ,‬וס"ל שהמח שבפנים אינו מעלה ארוכה‬ ‫בפלטתו חיה כיון שהוא לא ביטל אינו בטל‪ .‬וי"א שרבי יוחנן‬ ‫שיש לחוש שיאמרו שטבילה מועילה בלי הערב‬ ‫לבשר מבחוץ וממילא כיון דליכא בשר אין סופו להעלות‬ ‫אמר את החילוק הנ"ל על שני חצאי זיתים דלהלן‪,‬‬ ‫שמש‪ ,‬ועוד דא"כ עולת העוף לרבי אלעזר ברבי‬ ‫ארוכה ולא חשיב אבר‪( ,‬דאל"כ הוי אבר מעליא ומטמא‬ ‫ולא על זית שלם‪.‬‬ ‫שמעון דס"ל שצריך למלוק רק רוב שנים ולא כל השנים‪,‬‬ ‫באהל‪ ,‬דאף דליכא מח הרי לפעמים המח חוזר כיון שהאבר‬ ‫מחובר לחי‪ ,‬ואם ע"י המח גדל הבשר למעלה א"כ גם בלי בשר‬ ‫דגמר מחטאת דכתיב בה "לא יבדיל"‪ ,‬נחשוש שמא לא‬ ‫ומח‪ ,‬כל עצם חלולה נחשבת אבר‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה ואי)‬ ‫צירוף ב' חצאי זיתים לטומאה‬ ‫יחתוך רוב שנים‪( ,‬ולכן נצריך רוב הנראה לעיניים ולא יספיק‬ ‫מדובר שיש קצת מח)‪ ,‬אבל קולית של מוקדשין איירי‬ ‫עור שיש עליו ב' חצאי זיתים בשר‪ ,‬לרבי ישמעאל‬ ‫רוב מצומצם‪ ,‬אבל להבדיל גזה"כ הוא שלא יבדיל‪ .‬תוד"ה‬ ‫שיש בה כזית דאין נותר לפחות מכזית‪ ,‬וקמ"ל ששימוש‬ ‫העור מטמא במשא ולא במגע מפני שהוא נושא כזית‬ ‫עולת)‪ .‬ורב יוסף עונה שאין לחוש שמא יאמרו כיון‬ ‫נותר מילתא היא כנותר עצמו‪ ,‬וכדאמר רבי יצחק‬ ‫אבל הוא לא נוגע בכזית יחד‪ ,‬דכתיב "בנבלתם"‪ ,‬ורב פפא‬ ‫שקרע הטלית מוכיח עליה‪ ,‬ואינו דומה לעולת העוף‬ ‫שעצמות קדשים ששימשו נותר מטמאים את‬ ‫מעמיד דין זה דווקא במרודד (שמחוברים ע"י חתיכת‬ ‫דשאני התם דכהנים זריזים הם‪.‬‬ ‫הידים הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור‪ .‬ולאביי‬ ‫בשר דקה‪ .‬רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אמר) שמדובר שא"א‬ ‫קכ"ג‪ :‬לרב הונא אף אם קרע את רוב הטלית‪ ,‬אם‬ ‫איירי ששף את העצם לרוחבה סביב סביב ואפילו במקום‬ ‫להגביה את החלק הגדול ע"י אחיזה בחלק הקטן‪ ,‬ולכן אינו‬ ‫מטמא במגע)‪ ,‬אבל בלאו הכי אינו מטמא במשא‪,‬‬ ‫נשאר כדי מעפורת‪ ,‬הוי חיבור‪ ,‬ומ"מ אינה טמאה אלא‬ ‫אחד‪ ,‬שאז אינה מעלה ארוכה ולכן אינה מטמאה‬ ‫מדרבנן‪ .‬תוד"ה אבל‪.‬‬ ‫באהל‪( ,‬דכיון דליכא כזית מח לא מטמא באהל‪ ,‬דליכא שיעור‪,‬‬ ‫דאמר עולא דכתיב "והנשא" וקרינן "והנושא" לומר‬ ‫ולא הוי אבר‪ ,‬ואשמועינן דשיפה אינו מטמא באהל‪ .‬תוד"ה‬ ‫דבעינן שיהיו נישאים בבת אחת‪ ,‬והגמ' אומרת שזה‬ ‫ואם קרע עור ושייר מקצת‪ ,‬לריש לקיש נשאר העור‬ ‫הכא)‪ .‬ולרבי יוחנן איירי בעצם שיש בה כזית מח‬ ‫מחלוקת תנאים‪ ,‬ויש מ"ד דלא בעינן שיהיו נישאים‬ ‫בטומאתו כיון דחלים – הוא חזק ע"י אותו מקצת‪,‬‬ ‫המתקשקש בחלל העצם מפני שהוא יבש‪ ,‬ואינו מעלה‬ ‫יחד‪ .‬ולר"ע אין העור מטמא לא במגע ולא במשא‪,‬‬ ‫וכשתופרו הרי הוא כבתחילה‪ ,‬ולכן לא בטל שמו מעליו‪,‬‬ ‫מפני שהעור מבטל את הבשר‪ ,‬וטען ר"ע שהרי כתוב‬ ‫משא"כ טלית שכיון שנקרעה בטל שמה‪ ,‬דאפילו חוזר ותופרה‬ ‫ארוכה‪ ,‬ובאמת לגבי מת היא מטמאה אף באהל‪,‬‬ ‫"הנוגע‪ ...‬והנושא" ולומדים מזה שרק דבר שיכול‬ ‫אינה חוזרת לקדמותה‪( ,‬אמנם בעור המופשט כל חלק‬ ‫דטומאה בוקעת ועולה‪ ,‬אבל בנבילה אינו מטמא‬ ‫לטמא במגע מטמא במשא‪( ,‬ובא בזה להקשות על רבי‬ ‫שהופשט הוי כאילו הופרש לגמרי‪ ,‬כיון שאינו עתיד‬ ‫בלא ניקבה כיון שהמח מתקשקש ואינו מעלה ארוכה‬ ‫ישמעאל‪ ,‬אבל לר"ע עצמו לא צריך קרא‪ ,‬דס"ל שהעור מבטלם‪.‬‬ ‫לחזור לבשר)‪ .‬ולרבי יוחנן הדין בעור כמו בבגד‪ ,‬כיון‬ ‫ואינו אבר‪ .‬והא דלא קאמר כששיפה‪ ,‬אפשר דסבירא ליה‬ ‫תוד"ה רבי עקיבא)‪ ,‬ומודה ר"ע שהמחבר ב' חצאי זיתים‬ ‫שהחיבור מחדש אינו חיבור גמור‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫דשיפה מעלה ארוכה מבחוץ‪ .‬תוד"ה הכא‪.‬‬ ‫ויש שחיות דווקא באש (‪-‬סלמנדרא)‪ ,‬ויש שדווקא‬ ‫ורבי יוסי אמר שרק אם הטומאה כנגד המשקוף‬ ‫אי מאהיל בכלל נוגע‬ ‫באויר‪.‬‬ ‫ולפנים הבית טמא‪ ,‬והגמ' מבארת שרבי יוסי מצריך‬ ‫הנוגע בחצי זית מן המת‪ ,‬והוא גם מאהיל על חצי‬ ‫גם שיהיה בצוואר חלל טפח ולא מספיק שהצוואר‬ ‫כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה‪ ,‬דכתיב‬ ‫זית באותה העת‪ ,‬או שחצי זית מאהיל עליו‪ ,‬איתא‬ ‫עצמו יהיה טפח‪ ,‬ובכהאי גוונא הבית טמא אע"פ שהטומאה‬ ‫"האזינו כל יושבי חלד" ‪-‬יושבי הארץ שהוא מקום מיושב‬ ‫באהלות שזה מצטרף לטומאה‪ .‬רבי אבין רוצה‬ ‫לחולדות‪.‬‬ ‫בחוץ‪ ,‬מפני שהטומאה נמשכת לבית דרך הצוואר‪ .‬ולרבי‬ ‫להוכיח מזה שטומאת מגע ואהל הם משם אחד‪,‬‬ ‫אלעזר אם הפה לכיוון פנים הבית טהור שאין דרך‬ ‫ביברי שמהעיר נרש אינם שרצי הארץ (והאוכלם אינו‬ ‫דאל"כ לא היו מצטרפים‪ .‬והגמ' דוחה שבהמשך‬ ‫לוקנ משום שרץ הארץ‪ .‬תוס' (ד"ה הני) בשם רש"י‪ .‬ולתוס'‬ ‫המאכל לצאת דרך הפה אלא דרך אחוריו‪ ,‬ואם הפה לכיוון‬ ‫המשנה איתא שהנוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל‬ ‫גורסים 'ביברי ונרש'‪ ,‬דגם ביברי הוא שם מקום)‪ ,‬וכל בני‬ ‫חוץ הבית טמא‪ .‬ולרבי יהודה בן בתירא בכל גוונא‬ ‫עליו ועל חצי זית טהור‪ ,‬ומבואר שאינם שם אחד‬ ‫העיר יהיו בנדוי לפי שכולם רשעים‪ ,‬ולא רצו לשמוע את‬ ‫הבית טמא – ופליג אכולהו‪ ,‬ואין נ"מ אם פיו לפנים או לחוץ‪,‬‬ ‫ולכן אינם מצטרפים‪ .‬ומה שברישא מצטרפים איירי‬ ‫דבר השם‪ ,‬והם גנבים‪.‬‬ ‫אם הטומאה כנגד המשקוף ולפנים או לחוץ‪ ,‬ואם יש בצווארו‬ ‫בטומאה הרצוצה בין ב' מגדלים של עץ שאין ביניהם‬ ‫טפח או לא‪ ,‬ואף בפיו לפנים טמא אע"פ שאין סופו לצאת‬ ‫רב הונא בר תורתא ראה נחש כרוך על הצב כל הזמן‬ ‫משם‪ ,‬דקסבר אף בדרך כניסתה היא מוציאה טומאתה‪ ,‬אי נמי‬ ‫פותח טפח‪ ,‬דחשיב נוגע כיון שהלכה למשה מסיני‬ ‫ונזקק לו ויצא מהם ערוד והיה נושך בני אדם וממיתם‬ ‫פעמים שהוא מקיא‪.‬‬ ‫שטומאה רצוצה בוקעת ועולה‪.‬‬ ‫כדאמרינן (ברכות ל"ג) בערוד דרבי חנינא בן דוסא‪ ,‬ואף שכל‬ ‫קכ"ו‪ :‬שיטת ר"ש שמאהיל אינו בכלל נוגע‪,‬‬ ‫קכ"ה‪ :‬ואמנם לרבי יוסי מאהיל בכלל נוגע‪,‬‬ ‫שאין תשמישם ועיבורם שוה (ששניהם משמשים פנים‬ ‫דס"ל שמלא תרווד רקב (‪-‬עפר הנמצא בארון של מת‬ ‫כדמצינו דס"ל שמלא תרווד רקב מטמא במשא‬ ‫כנגד פנים כאדם או שניהם פנים כנגד עורף כבהמה‪ ,‬וימי‬ ‫שהוא רקבוביתו של מת‪ ,‬שהלכה למשה מסיני ששיעורו מלוא‬ ‫עיבורם שוה)‪ ,‬אין מתעברים ואין מניקים זה מזה‪ ,‬וימי‬ ‫ובאהל ואינו מטמא במגע שאין נוגע בכולן‪ .‬עוד אמר‬ ‫תרווד) מטמא במגע ובמשא ובאהל‪ ,‬ואין הכונה נוגע‬ ‫עיבורו של נחש שבע שנים ואילו ועל וכל מיני שרצים עיבורם‬ ‫רבי שמעון שעצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא‬ ‫ממש שהרי לא נגע בכל הרקב שהרי העפר לא נחשב‬ ‫ששה חודשים‪ ,‬היה זה נס לצורך פורענות ברשעים‪.‬‬ ‫ולא באהל (‪-‬הלכה למשה מסיני‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה עצם) זה‬ ‫מחובר יחד‪ ,‬אלא הכונה למאהיל וקרי ליה נוגע‪ ,‬והא‬ ‫דאורייתא‪ ,‬ורק מה שהנזיר מגלח עליו זה הלכה)‪ ,‬וגולל (‪-‬דף‬ ‫דתני נוגע ותני מאהיל‪ ,‬לאביי המאהיל למטה מטפח‬ ‫מה נחשב חיבור לטומאה‬ ‫הניתן על המת) ודופק (‪-‬דף הניתן בצידי המת) מטמאים‬ ‫(‪-‬שאין טפח בין ידו לטומאה) נחשב נוגע‪ ,‬ולמעלה מטפח‬ ‫במגע ובאהל ולא במשא נמי הלכה‪ ,‬אבל שאר טומאות‬ ‫אבר ובשר מדולדלים בבהמה ‪-‬שנתלש‬ ‫קכ"ז‪:‬‬ ‫הפורשות מן המת מטמאים בין במגע בין במשא בין באהל‪.‬‬ ‫נחשב מאהיל‪ ,‬ולרבא אפי' למעלה מטפח נחשב‬ ‫מבהמה אבר והיינו בשר גידים ועצמות‪ ,‬או בשר לבדו‪ ,‬ועדיין‬ ‫נוגע‪ ,‬ומאהיל היינו בהמשכה שהוא אינו מאהיל אבל דבר‬ ‫הן מעורים בה במקצת‪( ,‬אבר מן החי מטמא אדם וכלים כנבילה‪,‬‬ ‫טומאת שרצים‬ ‫אחר מאהיל עליו ועל הטומאה‪ ,‬וכדמצינו שחבלי המיטה‬ ‫ובשר מן החי שאינו אבר טהור‪ ,‬כדילפינן לקמן קכ"ח‪ ,):‬אם הם‬ ‫וסריגי החלונות הם נעשו קורה ומתבטלים לבית וממילא‬ ‫מעלים ארוכה אינם מטמאים לא טומאת נבילה ולא‬ ‫ביצת השרץ שייך בה טומאה‪ ,‬דכתיב "הטמאים"‬ ‫כשאין בנקבים פותח טפח הם חוצצים בין הבית לעליה‬ ‫טומאת אוכלין‪ ,‬ואם אינם מעלים ארוכה והם‬ ‫לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ (‪-‬ה' יתירא נדרשת‬ ‫מפני הטומאה‪ ,‬דנקב העשוי לאויר שיעורו כמלוא אגרוף‪,‬‬ ‫לכמה דרשות‪ ,‬לאסור צירן ורוטבן (לעיל קי"ב)‪ ,‬ולעורותיהן‬ ‫מעורים כחוט השערה‪ ,‬מטמאים טומאת אוכלים‬ ‫אבל נקב שבין בית לבית או בין בית לעליה שיעורו בפותח‬ ‫כבשרם (קכ"ב‪ ,):‬ולביצת השרץ)‪ ,‬אמנם דווקא ביצה‬ ‫בעודם מחוברים אם חשב להאכילם לעכו"ם‪ ,‬והיינו שאם‬ ‫טפח‪ ,‬ואף הנוגע כנגד הנקב טהור‪ ,‬אבל אם פירסם באויר‬ ‫נטמאו משרץ מטמאים אחרים‪ ,‬אבל טומאת עצמם אין בהם‬ ‫המרוקמת מטמאה‪ ,‬דכתיב "הטמאים לכם בכל השרץ"‬ ‫מעל המת שאינם נעשים חלק מהתקרה להיות הכל סתום‪,‬‬ ‫עד שיתלשו לגמרי‪ ,‬וצריכים הכשר לבוא פעם אחת במים‬ ‫– מה שרץ שריקם אף ביצת השרץ שריקמה‪ .‬וכתבו‬ ‫הנוגע כנגד הנקב טמא‪ ,‬אבל שלא כנגד הנקב טהור‪,‬‬ ‫לאחר שנדלדלו‪ ,‬ואז מקבלים טומאה לעולם‪( ,‬ואין לומר‬ ‫התוס' (ד"ה יכול) דהא דפשיטא לן (לעיל ס"ד‪ ).‬שביצת השרץ‬ ‫שריקמה ואכלה לוקה משום "השרץ השורץ על הארץ"‪ ,‬היינו‬ ‫דחבלים בלא מיטה אינם מקבלים טומאה וממילא הם חוצצים‪,‬‬ ‫שסופם לטמא טומאה חמורה‪ ,‬דאינו מטמא משום אבר מן החי‬ ‫משום שזה פשיטא דאיקרי שרץ‪ ,‬אבל צב ועכבר לא איקרי אי‬ ‫ומוכיח מכאן רבא דאיירי למעלה מטפח וקרי‬ ‫עד שימות‪ ,‬ושמא ישחטנה ואין מיתה עושה ניפול)‪ ,‬ואינם‬ ‫לאו קרא דהכא‪ .‬אי נמי מהכא קים לן התם שלוקה לענין‬ ‫למאהיל נוגע‪ ,‬דשלם למטה מטפח אף שלא כנגד‬ ‫מטמאים טומאת אבר מן החי שמטמא אדם וכלים כנבילה‬ ‫אכילה‪ .‬ואינה מטמאה אלא בניקבה כחוט השערה‬ ‫הנקב טמא‪ ,‬דהוי ככסותו של מת‪ .‬ואביי דוחה‬ ‫דכתיב לגבי שרצים שאבר מן החי שלהם ג"כ מטמא "וכי‬ ‫אע"פ שלא נגע‪ ,‬דכתיב "הנוגע יטמא" דבעינן שיכול‬ ‫שלמטה מטפח לא הוי ככסותו של מת‪ ,‬כיון שאינו‬ ‫יפול מנבלתם עליו" וכתיב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע‬ ‫ליגע‪ ,‬ושומר מוציא טומאה‪ ,‬ואם יכניס שער ראשו וזקנו‬ ‫מבטל אותם לגבי המת‪ ,‬ולדבריו סובר רבי יוסי‬ ‫זרוע"‪ ,‬חד לאבר מן החי בשרצים‪ ,‬וחד לאבר מן הבהמה‪ ,‬דאינו‬ ‫באותו נקב הרי נגע וטמא‪ ,‬שהשיער המחובר הרי הוא כבשר‪,‬‬ ‫שטומאה טמונה שאין לה חלל טפח אינה בוקעת‪,‬‬ ‫קרוי נבילה עד שיפול לגמרי‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה דרחמנא)‬ ‫בין שער טהור הנוגע בטומאה‪ ,‬בין שער טמא שנגע בו הטהור‬ ‫לומדים מדכתיב "כי יפול מהם במותם" ואמרינן (לעיל ע"ד‪).‬‬ ‫וכדלהלן‪.‬‬ ‫טמא‪.‬‬ ‫שמיתה עושה ניפול‪ ,‬וממילא שמעינן דקודם מיתה אינה עושה‬ ‫תיבה של מגדל (‪-‬ארון עץ שעושים בו חללים קטנים כדי‬ ‫ניפול‪.‬‬ ‫טומאת עכבר‪-‬‬ ‫להצניע בהם כלים ומשקין)‪ ,‬שיש בחללה פותח טפח‬ ‫ואם מתה הבהמה‪ ,‬הבשר המדולדל צריך הכשר‪,‬‬ ‫עכבר היבשה מטמא אף אם ירד לים‪ ,‬דכתיב‬ ‫ואין ביציאתה פותח טפח (‪-‬שהחלל הוא טפח וממילא‬ ‫והאבר המדולדל לר"מ מטמא משום אבר מן החי‪,‬‬ ‫"השורץ" כל מקום ששורץ‪.‬‬ ‫אינה טומאה טמונה‪ ,‬אבל חור הפתח אינו טפח)‪ ,‬לת"ק אם‬ ‫ואינו מטמא משום אבר של נבילה‪ ,‬ורבי שמעון‬ ‫עכבר שבים (‪-‬דג הדומה לעכבר ושמו עכבר) אינו מטמא‪,‬‬ ‫יש טומאה בתוכה כל הבית טמא‪ ,‬ואם יש טומאה‬ ‫מטהר‪.‬‬ ‫דכתיב "על הארץ" (וקמ"ל דלא אמרינן שכל ששמו‬ ‫בבית מה שבתוכה טהור‪ ,‬מפני שדרך הטומאה‬ ‫הגמרא (קכ"ט‪ ).‬שואלת על רבי שמעון דממה נפשך‬ ‫עכבר יטמא)‪ ,‬והא דדרשינן מ"על הארץ" שספק‬ ‫לצאת (דרך פתח זה אע"פ שהוא פחות מטפח‪ ,‬דאין לה יציאה‬ ‫אי מיתה עושה ניפול והרי נתנבל עימה יטמא משום‬ ‫טומאה צפה (‪-‬שרץ מת שצף על המים‪ ,‬ויש ספק אם נגע)‪,‬‬ ‫אחרת) ולא להכנס‪ .‬ורבי יוסי מטהר את הבית דשמא‬ ‫אבר מן החי‪ ,‬ואי אין מיתה עושה ניפול יטמא משום‬ ‫טהור אף ברשות היחיד‪ ,‬תרי "על הארץ" כתיבי‪.‬‬ ‫אין סוף הטומאה לצאת דרך פתח זה‪ ,‬מפני שיכול‬ ‫אבר מן הנבילה‪ .‬הגמרא מתרצת שר"ש קאי ארישא‬ ‫להוציאה לחצאין או לשורפה במקומה‪ ,‬וס"ל‬ ‫עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו פרה ורבה אלא‬ ‫(שלא מתה)‪ ,‬ואמר רבי יוחנן שטעמו של ר"ש הוא‬ ‫שטומאה טמונה אינה בוקעת דמטהר גם אם אין פותח‬ ‫נוצר מעצמו מהאדמה כאשפה המשרצת תולעים‪ ,‬מטמא‬ ‫מדכתיב "אשר יאכל" דווקא אוכל שיכולים‬ ‫טפח בחללה‪ .‬ואם העמיד את התיבה בפתח הבית‬ ‫אע"פ שאינו פרה ורבה‪ ,‬דכתיב "בשרץ"‪ .‬לת"ק‬ ‫להאכילו לאחרים ‪-‬לעכו"ם נחשב אוכל לענין טומאת‬ ‫ופתח התיבה לחוץ‪ ,‬אף אם טומאה בתוכה הבית‬ ‫אוכלין‪ ,‬ואבר מן החי אסור אף לעכו"ם‪.‬‬ ‫הנוגע בבשר (‪-‬חציו שכבר נוצר) טמא‪ ,‬והנוגע באדמה‬ ‫טהור אף לת"ק דאין סוף הטומאה לצאת לבית‪ ,‬ומשום אהל‬ ‫שכנגדו טהור‪ ,‬ולרבי יהודה אף הנוגע באדמה שכנגד‬ ‫רבי זירא (קכ"ט‪ ):‬שואל אולי טעמו של ר"ש לטהר‬ ‫ליכא כיון שיש בה פותח טפח‪.‬‬ ‫הבשר טמא‪ ,‬היכא שהשריץ על פני כולו ‪-‬שנעשה בשר‬ ‫הוא כיון שהוא מעורה בבעלי חיים שאין טומאה נוהגת‬ ‫מצד אחד מראשו עד רגליו‪ ,‬דהוא נחשב שרץ‪ ,‬וי"א שגם‬ ‫קכ"ו‪ .‬מתי הבית טמא כשיש באיסקופתו כלב‬ ‫בהם‪ ,‬וכדמצינו שרבי יהודה מטהר יחור של תאנה‬ ‫לת"ק טמא רק בהשריץ על פני כולו‪.‬‬ ‫מת ובתוכו בשר המת‪ -‬כלב שאכל בשר מת‪ ,‬ומת‬ ‫שנתלש והוא מעורה בקליפה‪ ,‬כיון שהוא מעורה‪,‬‬ ‫הכלב (דאם הכלב חי אפילו אם הוא נכנס לבית הבית טהור‪,‬‬ ‫(וחכמים אומרים שרק אם אינו יכול לחיות הוא‬ ‫קכ"ז‪ .‬מיני הצב הטמאים‪ -‬כתיב "והצב למינהו"‬ ‫טהור)‪ .‬ואמר רבי אסי שהילפותא הנ"ל היא הטעם‬ ‫דטומאה בלועה אינה מטמאה)‪ ,‬והוא מוטל על איסקופת‬ ‫והיינו ערוד (‪-‬הבא מצב ונחש וכדלהלן) ונפילים (‪-‬שרץ מין‬ ‫של ר"ש למה דם הבהמה אינו מכשיר (כדלהלן)‪,‬‬ ‫הבית וצווארו לפנים‪ ,‬לרבי מאיר אם יש בצווארו רוחב‬ ‫צב) וסלמנדרא (‪-‬שרץ הנוצר מאש של עצי הדס ע"י כשפים‪,‬‬ ‫והגמ' דוחה ששם רבה ורבי יוחנן ביארו באופנים‬ ‫והסך מדמו אין האור שולט בו‪ ,‬וקים ליה לר"ע שהוא ממין‬ ‫טפח (דבפחות מזה אינו נחשב אהל)‪ ,‬הבית טמא אע"פ‬ ‫שאין שם חלל טפח‪ ,‬מפני שהצד העליון מאהיל על הטומאה‪,‬‬ ‫אחרים‪.‬‬ ‫הצב)‪ .‬ור"ע היה אומר על פסוק זה "מה רבו מעשיך‬ ‫וכיון שרחבו טפח הטומאה עוברת לבית דרך פיו‪( ,‬וכתבו התוס'‬ ‫ד' " שיש שחיות דווקא בים ויש שדווקא ביבשה‪,‬‬ ‫(ד"ה אם וד"ה אנן) דר"מ לשיטתו דס"ל חוקקין להשלים)‪.‬‬ ‫הוא‪( ,‬והא דאיתא לעיל (קכ"ז‪ ):‬שתאנים שצמקו באיביהן‬ ‫שניתז הדם על האבר ולא נתקנח‪ ,‬ונחלקו אם השחיטה‬ ‫ולכן מבארת הגמ' שר"ש חולק וסובר שאם מתה‬ ‫מטמאים טומאת אוכלין‪ ,‬אתיא דלא כרבי יהודה‪ ,‬אי נמי צמקו‬ ‫מכשרת כדס"ל לר"ש לעיל (ל"ו)‪ ,‬וכיון שהשחיטה אינה‬ ‫הבהמה הבשר טהור אף אם הוכשר ע"י מים‪ ,‬דכתיב‬ ‫לא הוי אפילו כמעורה‪ .‬תוד"ה רבי יהודה)‪ .‬ולחכמים זה תלוי‬ ‫מועילה לאבר להתירו באכילה אינה מכשרת‪( ,‬ואע"פ שהיא‬ ‫"אשר יאכל" דבעינן שיכולים להאכילו לאחרים‪.‬‬ ‫אם הענף יכול לחיות ע"י החיבור דאז הוי מחובר וטהור‪,‬‬ ‫מועילה לטהרו מידי נבילה‪ ,‬טעם הכשר שחיטה אינו אלא בגלל‬ ‫או לא ואז הוי תלוש וטמא‪ .‬ורב פפא מסתפק אם ענף‬ ‫שהשחיטה מתירה באכילה)‪ ,‬או שהדם מכשיר והרי‬ ‫שאין השחיטה מתירה את‬ ‫ואם נשחטה הבהמה‬ ‫שיכול לחיות נעשה יד לענף שאינו יכול לחיות‬ ‫הוכשר‪.‬‬ ‫המדולדל לא לישראל ולא לבני נח‪ ,‬לר"מ דם הבהמה‬ ‫שנתלש מענף זה והקליפה עדיין מחוברת ואינו יכול לחיות והוי‬ ‫מכשיר‪ ,‬ולר"ש אינו מכשיר‪.‬‬ ‫תלוש‪ ,‬והראשון יכול לחיות‪ ,‬האם זה שיכול לחיות נעשה יד‬ ‫טומאת אוכלין בפירות יבשים‪-‬‬ ‫ו' שיטות בביאור מחלוקתם‪:‬‬ ‫לתלוש והוא מעביר טומאה לתלוש‪ .‬אי נמי אם יחור זה אינו‬ ‫לשמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאים טומאת‬ ‫יכול לחיות‪ ,‬האם האילן נעשה נעשה יד להביא טומאה לפירות‬ ‫אוכלין‪ ,‬והתולש מהם בשבת חייב חטאת אם לא יבשו‬ ‫לרבה שניהם סוברים שיש יד להכשר‪ ,‬ונחלקו אם בהמה‬ ‫שביחור‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫עוקציהם‪ ,‬דלענין שבת הם נחשבים מחוברים‪ .‬וכן מבואר‬ ‫כולה נעשית יד לאבר אחד להכשירו‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה‬ ‫ומר) שרבה יכול לסבור שלר"ש שחיטה מכשרת ולא דם‪ ,‬וה"ק‬ ‫אבן שבין ב' בתים שנולד בה נגע‪ ,‬חולץ את כולה‬ ‫מדתני במתני' שאברים המדולדלים אין בהם דין‬ ‫אין בהמה נעשית יד לאבר הא אם נעשית יד לאבר היה מוכשר‬ ‫בסוף השבוע של ההסגר‪ ,‬כדכתיב "וחלצו את האבנים"‪ ,‬ואין די‬ ‫אבר מן החי דמחוברים הם‪ ,‬ואפ"ה הם נחשבים כתלושים‬ ‫משחיטת בהמה אע"פ שהוא אסור באכילה מדרבנן‪ ,‬וכן‬ ‫לחלוץ חציה דכתיב "אבן" כמות שהיא בין גדולה בין קטנה‪,‬‬ ‫לענין שהם מטמאים טומאת אוכלין‪.‬‬ ‫סוברים כל האמוראים דלהלן‪ ,‬מלבד ר' אחא דאמר בנתקנח‬ ‫ואם הוחלט הבית ובא לנותצו‪ ,‬נותץ רק את החצי המנוגע‪,‬‬ ‫בברייתא איתא שירקות שצמקו באיביהן כגון כרוב‬ ‫הדם בין סימן לסימן קמיפלגי‪ ,‬שלדבריו הדם מכשיר‪ ,‬וצ"ל דרב‬ ‫דכתיב "ונתץ את הבית" ולא שני בתים‪ .‬ורבי זירא מסתפק‬ ‫או דלעת שכשהם יבשים הם כעץ בעלמא ואינם ראויים‬ ‫אחא לא שמיע ליה ברייתא דלעיל (ל"ו‪ ).‬דשמעינן מיניה‬ ‫אם החצי שאינו מנוגע נעשה יד לחצי המנוגע לטמא‬ ‫דלר"ש שחיטה מכשרת ולא דם‪ ,‬ואילו שאר האמוראים ידעו‬ ‫לאכילה‪ ,‬אינם מטמאים טומאת אוכלין שהרי אינם אוכל‪,‬‬ ‫באהל את בית חבירו‪ ,‬דאבן המנוגעת מטמאה באהל דכתיב‬ ‫ברייתא זו‪( .‬ורבה מסתפק (קכ"ח‪ ).‬לר"מ דס"ל בהמה‬ ‫"והבא אל הבית"‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫ואם קצצם ע"מ לייבשם מטמאים טומאת אוכלים‪,‬‬ ‫נעשית יד לאבר בשחיטה לענין הכשר‪ ,‬האם בהמה בחייה‬ ‫אבל אם ייבשם אינן מטמאים טומאת אוכלין‪ ,‬דעץ‬ ‫היא יד לאבר שהוכשר במים לאחר דלדולו‪ ,‬שהאבר מקבל‬ ‫טומאת אבר ובשר מן החי‬ ‫בעלמא הם‪.‬‬ ‫טומאה‪ ,‬האם כשנגעה טומאה בבהמה היא מעבירה את‬ ‫הגמרא אומרת שאין לדייק מהברייתא כשמואל‬ ‫הטומאה לאבר מדין יד אע"פ שהבהמה לא מקבלת טומאה‪,‬‬ ‫אבר מן החי מטמא דכתיב "וכי ימות מן הבהמה"‪,‬‬ ‫כמו שעצם שעליה בשר מעבירה טומאה לבשר אע"פ שעצם‬ ‫שדווקא כרוב ודלעת שייבשם אינם מטמאים כיון‬ ‫(ואף דילפינן מזה שטריפה ששחטה אינה מטמאה‪,‬‬ ‫בלי בשר לא מקבלת טומאה‪ ,‬או לא דכיון דבעלי חיים לא‬ ‫דלאו בני אכילה נינהו‪ ,‬אבל שאר פירות מטמאים‪,‬‬ ‫הוה מצי למיכתב "מבהמה")‪.‬‬ ‫מקבלים טומאה‪ ,‬הם לא נעשים יד‪ .‬והקשו התוס' (ד"ה בהמה)‬ ‫אע"פ שייבשם בלא עוקציהם‪ ,‬די"ל שייבשם הם‬ ‫בשר מן החי אינו מטמא‪ ,‬לרבי יוסי הגלילי המקור‬ ‫שהרי כל יד לא מקבלת טומאה ומ"מ היא מעבירה טומאה‪,‬‬ ‫ועוקציהם שאף לענין שבת הם נחשבים תלושים‪ ,‬וקמ"ל‬ ‫ותירצו דשאר ידות אינם מקבלות טומאה משום שאינם אוכל‪,‬‬ ‫הוא מדכתיב "וכי ימות מן הבהמה" – כמיתה‬ ‫שאף בקצצם לחים ע"מ לייבשם מטמאים אע"פ‬ ‫אבל בעלי חיים אף אם הם אוכל כגון פן פקועה יש מ"ד (לעיל‬ ‫שאינה עושה חליפין ‪-‬חוזרת לקדמותה‪ ,‬ובשר אם יתלוש‬ ‫שאינם עומדים למאכל‪.‬‬ ‫ע"ה‪ ).‬שאינם מקבלים טומאה)‪.‬‬ ‫אותו יעלה בשר אחר תחתיו‪ .‬ור"ע לומד דין זה מ"בהמה"‬ ‫ענף שנתלש מהאילן‪ ,‬פירותיו כתלושים לכל‬ ‫לאביי אין טעמם משום יד‪ ,‬דלכו"ע אין בהמה נעשית יד לאבר‬ ‫דבעינן שיהיה בו גידים ועצמות כבהמה‪ ,‬ונ"מ‬ ‫דבריהם אפי' כשהם לחים‪.‬‬ ‫אחד‪ ,‬אלא נחלקו אם כשאוחז בקטן ואין הגדול עולה‬ ‫שלר"ע אף כליות וניב שפתיים אין בהם טומאת‬ ‫עמו אבל כשאוחז בגדול הקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו‬ ‫אבר מן החי‪ ,‬אף שאינם עושים חליפין‪ ,‬ולריה"ג יש‬ ‫יד לטומאה בשני חצאים שרק אחד ראוי‬ ‫והכל נחשב לדבר אחד‪ ,‬וכן סובר רבי יוחנן‪ ,‬וכדמצינו‬ ‫בהם טומאת אבר מן החי כשהם שלימים (תוד"ה כוליא)‪.‬‬ ‫לקבל טומאה‬ ‫שרבי יוחנן הקשה איך יתכן שלר"מ אם אוחז בקטן‬ ‫ולרבי בעינן בשר גידים ועצמות‪ ,‬ונ"מ שלרבי‬ ‫ואין הגדול עולה עימו הרי הוא כמוהו‪ ,‬והרי ר"מ אמר‬ ‫ארכובה הנמכרת עם הראש שאין בה בה בשר כלל אלא גידים‬ ‫קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב שהיא‬ ‫קכ"ח‪.‬‬ ‫שאוכל תרומה שנפרס ומעורה במקצת‪ ,‬אינו מעביר‬ ‫ועצמות‪ ,‬אינה מטמאה באבר מן החי כיון שאין בה בשר‪,‬‬ ‫כתלושה ומקבלת טומאה כשאר אוכלין‪ ,‬ואם היתה טמאה היא‬ ‫טומאה (באותה רמת טומאה‪ ,‬ולטומאה פחותה שלישי אינו‬ ‫אבל לר"ע הרי זה אבר‪ ,‬ולריה"ג הרי אינה עושה חליפין‪ .‬וכתבו‬ ‫נשארת בטומאתה‪ ,‬וגדלה ויצאה נופה מחוץ לעציץ ונוטה‬ ‫התוס' (ד"ה בין) שלריב"א בארכובה ארכובה מטמאה באבר מן‬ ‫עושה רביעי בתרומה‪ ,‬ודין זה נאמר לגבי טבול יום) אם אוחז‬ ‫על הארץ ויונק מריח הארץ דרך האויר והוי כמחובר‪ ,‬לת"ק‬ ‫החי לכו"ע אע"פ שאין עליה בשר‪ ,‬דכיון שבנראה כך לא גרעה‬ ‫בקטן ואין הגדול עולה עימו‪ ,‬בין בטבול יום בין‬ ‫משאר אברים‪ ,‬והגירסא בגמרא היא 'איכא בינייהו בשר'‪ ,‬והיינו‬ ‫כולה טהורה מפני שהיא חוזרת ויונקת מהנוף הנוטה מחוץ‬ ‫בשאר טומאות (לרבי)‪ ,‬דמה שנחשב נגיעה בשאר‬ ‫בשאר אברים שהיה עליהם בשר והוסר‪.‬‬ ‫לעציץ‪( ,‬ואף שאילן שבארץ ונופו נוטה לחוץ לארץ בתר עיקרו‬ ‫אזלינן (גיטין כ"ב‪ ,).‬התם מרובה יניקתו במקום העיקר‪ ,‬אבל‬ ‫טומאות נחשב נגיעה גם בטבול יום‪ ,‬ואמר רבי יוחנן שצריך‬ ‫וכן נחלקו רבי יוסי הגלילי ור"ע ורבי לענין בשר‬ ‫בעציץ אין יניקת השורשים בעיקרו מרובה‪ ,‬וממילא אין הנוף‬ ‫להחליף את השיטות באוכל שנפרס‪ .‬רבינו תם (תוד"ה רבי‬ ‫הפורש מן השרצים שאבר מן החי נוהג בהם‪ ,‬שרבי יוסי‬ ‫יונק מן העציץ‪ .‬תוד"ה קישות)‪ .‬ולר"ש הקישות שבפנים‬ ‫מאיר) גורס ר"מ אומר אם אוחז בגדול וקטן עולה עמו הרי הוא‬ ‫הגלילי דורש מ"במותם" שיהא כמיתה שאינה עושה‬ ‫טמאה ומה שיצא לחוץ טהור‪( .‬ואף שבעציץ נקוב אמרינן‬ ‫כמוהו‪ ,‬רבי יהודה אומר אם אוחז בקטן וגדול עולה עמו הרי הוא‬ ‫חליפין‪ ,‬ור"ע דורש מ"שרץ" שיהא בו גידים ועצמות‪,‬‬ ‫כמוהו‪ .‬ולפ"ז קשה מה הקשה רבי יוחנן ר"מ אדר"מ‪.‬‬ ‫(שבת צ"ה‪ ):‬דלר"ש הוי כמחובר לענין הכשר זרעים‪ ,‬ומסתמא‬ ‫ורבי דורש מ"שרץ" שיהא בו בשר גידים ועצמות‪,‬‬ ‫הוא הדין לענין טומאה‪ ,‬התם ע"י הנקב הכל נחשב מחובר‪ ,‬אבל‬ ‫לרבא (קכ"ח‪ ).‬לכו"ע בהמה נעשית יד לאבר‪ ,‬ונחלקו אם‬ ‫ונ"מ כנ"ל‪ ,‬וקמ"ל שבין שרץ שמטמא בכעדשה‪ ,‬ובין‬ ‫הכא מה שבפנים לא נחשב מחובר ע"י מה שיוצא לחוץ‪ .‬תוד"ה‬ ‫יש יד להכשר כמו שיש יד לטומאה או לא‪.‬‬ ‫בהמה שמטמאה במשא‪ ,‬אינם מטמאים מחיים ‪-‬‬ ‫אלא)‪ .‬ואביי מסתפק אם לר"ש הקישות שבחוץ‬ ‫לרב פפא לכו"ע יש יד לטומאה ולהכשר‪ ,‬אלא ששחטה‬ ‫בבשר מן החי‪.‬‬ ‫נעשית יד לקישות שבפנים להביא לה טומאה‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫קודם שחישב להאכילה לעכו"ם‪ ,‬ונחלקו אם יש הכשר‬ ‫בשר הפורש מאבר מן החי אינו מטמא שהרי אפילו‬ ‫המשתחוה לחצי דלעת‪ ,‬אסורה בהנאה משום עבודה‬ ‫לפני שחשב עליו לאכילה‪ ,‬וכדאיתא בברייתא שר"ע‬ ‫בשר הפורש מן החי אינו מטמא אא"כ הוי אבר עם הגידים‬ ‫זרה‪ ,‬ולר"ש איסורי הנאה אין מטמאים טומאת אוכלין דבעינן‬ ‫אמר שחֵלב שחוטה בכפרים שאין דרך לאוכלו שם‬ ‫והעצמות‪ ,‬אבל בשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא‬ ‫אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים‪ .‬ואף שעבודה זרה מטמאה‬ ‫(מפני שהעם מועט ויש להם הרבה בשר‪ ,‬משא"כ בכרכים‬ ‫דהא איכא כזית נבילה‪.‬‬ ‫כשרץ‪ ,‬ולר"ע כנדה‪ ,‬היינו מדרבנן‪ .‬ורבי ירמיה מסתפק אם‬ ‫שהעם מרובה אוכלים אותו ע"י הדחק‪ ,‬אי נמי בני הכפרים‬ ‫המחצית האסורה נעשית יד לחברתה שאם נגעה בשרץ‬ ‫עניים הם ולכן אין דרכם לאוכלו‪ ,‬משא"כ בני הכרכים שהם‬ ‫החותך כזית בשר מאבר מן החי (בתוספתא‬ ‫קכ"ט‪.‬‬ ‫היא מעבירה טומאה דאורייתא לחצי שראוי לקבל טומאה‬ ‫עשירים)‪ ,‬צריך מחשבה ואין צריך הכשר‪ ,‬שכבר‬ ‫לא גורסים כזית‪ ,‬וכגון דאיכא כביצה)‪ ,‬ואח"כ חשב עליו‬ ‫לעשותו ראשון כאילו נגע אותו חצי עצמו בטומאה‪( ,‬ושניה‬ ‫הוכשר בשחיטה אע"פ שההכשר קדם למחשבה‪ ,‬ואמר לו‬ ‫להאכילו לעובד כוכבים‪ ,‬טהור‪ ,‬שהרי בשר הפורש מאבר מן‬ ‫פשיטא שלא נעשית‪ ,‬שהרי החצי הראשון לא נטמא)‪ .‬לישנא‬ ‫רבי יהודה לימדתנו רבינו שעולשין שליקטן והדיחן‬ ‫אחרינא הספק הוא לענין טומאת עבודה זרה‪ ,‬דזו שנעשית‬ ‫החי טהור‪ ,‬ולא נגעה בו טומאה אחרי שחישב עליו‪ .‬אבל אם‬ ‫לבהמה‪ ,‬ונמלך עליהם לאדם‪ ,‬צריכים הכשר שני מפני‬ ‫עבודה זרה הרי היא כשרץ‪ ,‬והספק הוא אם חציה השני הוא יד‬ ‫חשב לאוכלו ואח"כ חתכו‪ ,‬בברייתא איתא שטמא‬ ‫והנוגע בו כנוגע בעבודה זרה‪ ,‬או שאינו נעשה יד וטהור‪ ,‬וכגון‬ ‫שקדם הכשר למחשבה‪ ,‬וחזר בו ר"ע‪.‬‬ ‫כיון שהוא קיבל טומאה מהאבר השלם‪ .‬רבי זירא ורבי אסי‬ ‫שלא הוכשרה דאין עליה תורת אוכל לקבל טומאה מחברתה‪,‬‬ ‫לרב אחא בריה דרב איקא מיירי שנתקנח הדם בין‬ ‫שאלו הרי טומאת בית הסתרים אינה מטמאה‪ .‬וענה‬ ‫אי נמי הוכשרה ונעשית ראשון והנוגע בה הוי שני‪ ,‬האם נעשה‬ ‫סימן לסימן‪ ,‬ונחלקו אם זה דם שחיטה כיון שישנה‬ ‫רבי אבא בר ממל שהברייתא כר"מ דס"ל (לעיל ע"ב)‬ ‫האוכל יד לאוכל אחר או לא‪( .‬והתוס' (ד"ה הרי) סוברים‬ ‫כפירושו הראשון של רש"י‪ ,‬דלענין יד מוכח בכל הסוגיא שאוכל‬ ‫לשחיטה מתחילה ועד סוף‪ ,‬או שזה דם מכה כיון‬ ‫שטומאת בית הסתרים מטמאה‪ .‬ושאל רבי אסי‬ ‫נעשה יד לאוכל)‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫שאינה לשחיטה אלא לבסוף‪.‬‬ ‫שהרי גם לר"מ טומאה שצריכה הכשר אינה‬ ‫ולרב אשי לכו"ע יש יד להכשר ובהמה נעשית יד לאבר‪ ,‬אי‬ ‫מטמאה בבית הסתרים‪ .‬ורבא מעמיד בשהוכשר‬ ‫קכ"ח‪ :‬יחור תאנה שנתלש רובו והקליפה עדיין‬ ‫נמי אוחז בקטן ואין גדול עולה עימו הרי הוא כמוהו‪ ,‬ומיירי‬ ‫קודם שנחתך‪ .‬ורבה בר רב חנן אומר שכיון שהבשר‬ ‫מחוברת‪ ,‬רבי יהודה מטהר את הפירות דאכתי מחובר‬ ‫חולין פטורים מחזה ושוק‪ ,‬ואין ללמוד ק"ו‬ ‫מקדשים שהרי חולין חייבים בזרוע לחיים וקיבה‬ ‫הזרוע והלחיים‬ ‫מטמא טומאה חמורה לטמא אדם וכלים כנבילה אגב‬ ‫אביו‪ ,‬אינו צריך הכשר דהכשר נאמר בזרעים שאין סופם‬ ‫משא"כ קדשים דכתיב בחזה ושוק "אותם" ולא מתנות‪.‬‬ ‫לטמא טומאה חמורה‪ .‬וענה לו רבא שכאן טעון הכשר‬ ‫שהרי חזה ושוק טעונים תנופה "לפני ד' "‪ ,‬וא"א‬ ‫מתי חייבים בזרוע לחיים וקיבה‬ ‫כיון שהוא משמש לטומאה חמורה אינו משמש לה בתורת‬ ‫להכניסם משום דקמעייל חולין לעזרה בדבר שאין בו‬ ‫כאשר שוחטים בהמת חולין צריכים לתת לכהן זרוע‬ ‫אוכל אלא מעשה עץ בעלמא‪ ,‬דאין האבר מטמא אלא‬ ‫צורך גבוה‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה אי) שהאיסור להכניס חולין‬ ‫לחיים וקיבה‪ ,‬כדכתיב "וזה יהיה משפט הכהנים מאת‬ ‫כשיש בו בשר גידים ועצמות‪ ,‬ולא היה בו תורת אוכל‪ ,‬ועכשיו‬ ‫לעזרה הוא רק כשעושה כעין עבודה‪ ,‬כהנפת חזה ושוק‪ ,‬או‬ ‫העם מאת זובחי הזבח אם שור אם שה‪ ,‬ונתן לכהן הזרוע‬ ‫שנעשה אוכל פנים חדשות באו לכאן‪.‬‬ ‫הבאת לחם חולין לצורך תודה‪ ,‬אבל בלאו הכי מותר כדמצינו‬ ‫והלחיים והקיבה"‪ ,‬ומתנות אלו (שהם מכ"ד מתנות‬ ‫כהונה‪ ,‬ונקראים 'מתנות' בסתמא) הם חולין גמורים‬ ‫באיזה עוד דינים אומרים 'מעשה עץ שימש'‪-‬‬ ‫(מנחות כ"א‪ ):‬שמותר לאכול קרבנות בעזרה עם תבלין של‬ ‫חולין‪.‬‬ ‫(כמעשר ראשון ומעשר עני‪ ,‬ולא כתרומה ומעשר שני)‪.‬‬ ‫כופת שאור שייחדה לישיבה בטלה מתורת חמץ‪,‬‬ ‫ופרק זה (ק"ל‪ – .‬קל"ד‪ ):‬עוסק בדיני מתנות אלו‪.‬‬ ‫ומבואר שאינה אוכל‪ ,‬ומטמאה אם ישב עליה הזב‪ .‬תקרובת‬ ‫האם יש במתנות כהונה חיוב ממון‬ ‫ק"ל‪ .‬זרוע לחיים וקיבה נוהגים בארץ ובחוצה‬ ‫עבודת כוכבים של אוכלין מטמאים באהל‪ .‬אוכלין‬ ‫שחיברום לכלים ככלים דמו ואם נגעה טומאה באוכל‬ ‫ק"ל‪ :‬רב חסדא אומר שהמזיק מתנות כהונה‬ ‫לארץ‪ ,‬בפני הבית ושלא בפני הבית‪.‬‬ ‫נטמא הכלי‪ .‬חלב נבילה של בהמה טהורה שאינו מטמא‬ ‫שהשליכם לאור או לים לפני שנתנם לכהן או שאכלם‬ ‫זרוע לחיים וקיבה נוהגים בחולין אבל לא במוקדשין‪.‬‬ ‫כנבילה‪ ,‬ולענין לקבל טומאה מנבילה או משרץ בכפרים‬ ‫פטור‪ ,‬דכתיב "וזה יהיה משפט הכהנים" זה משמע‬ ‫ואף דאיכא למימר ומה חולין שפטורים מחזה ושוק‬ ‫שעמם מועטים וחלב אינו בר אכילה אפילו לעכו"ם אלא ע"י‬ ‫בעודם קיימות ולא אחרים‪ ,‬או משום דהוי ממון שאין‬ ‫חייבים בזרוע לחיים וקיבה‪ ,‬הא כתיב בחיוב קדשים‬ ‫הדחק צריך מחשבה לעשותו אוכל‪ ,‬ומטמא אגב כוליא‬ ‫לו תובעים שאם יתבענו בדין יאמר שהוא נותן לכהן אחר‪.‬‬ ‫בחזה ושוק "ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק‬ ‫מפני שהוא שומר את הכוליא הטמונה בו‪ .‬בית שסיככו‬ ‫(ונ"מ בין התירוצים‪ ,‬דלל"ק אינו חייב אפילו בדיני שמים‪ ,‬ולל"ב‬ ‫עולם" ‪ -‬אין לו אלא מה שאמור בענין‪ .‬ואי לאו קל‬ ‫בזרעים כגון בשיבלים טהרו מפני שנעשו אהל‪ ,‬ואם יש‬ ‫בדיני שמים חייב‪ .‬תוד"ה ואב"א)‪ .‬והלכה כרב חסדא‪.‬‬ ‫וחומר‪ ,‬אע"ג שדין זרוע לחיים וקיבה נאמרו בסתמא ולא דווקא‬ ‫צרעת בבית הכתלים והאהל מטמאים אדם וכלים‪( .‬וכתבו‬ ‫(קל"א‪.):‬‬ ‫בחולין‪ ,‬הוה אמינא דדבר הלמד מעניינו הוא דמיירי קרא‬ ‫התוס' (ד"ה בית) שמכאן קשה על רבינו שמואל (סוכה י"ג‪,):‬‬ ‫בחולין‪ ,‬דכתיב לעיל מיניה "ראשית גז צאנך תתן לי"‪ ,‬וראשית‬ ‫דאיתא התם שירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אין‬ ‫איתא בברייתא "וזה יהיה משפט הכהנים" מלמד‬ ‫חוצצין בפני הטומאה אבל מביאין את הטומאה ופוסלין הסוכה‬ ‫הגז אינו נוהג במוקדשין כדלהלן קל"ה‪( .‬תוד"ה הזרוע)‪ .‬וליכא‬ ‫שהמתנות דין‪ .‬הגמרא מבארת שלרב חסדא אין‬ ‫משום אויר‪ ,‬והיינו שהם פוסלים בשלשה כאויר ולא בארבעה‬ ‫למיפרך מה לחולין שחייבים בבכורה‪ ,‬דאיכא למילף‬ ‫הכונה שאפשר להוציאם בדיינים‪( ,‬ואין לומר דמיירי‬ ‫כסכך פסול‪ ,‬מאי טעמא כיון דכי יבשי נפלי כמאן דמפרשי דמו‪,‬‬ ‫מזכרים שפטורים מבכורה שכן אינם יולדים‪ ,‬מה‬ ‫ופירש רבינו שמואל דהא דקאמר מאי טעמא לאו אאין חוצצין‬ ‫בבאו ליד כהן וזכה בהם ואח"כ גזלם ממנו דהוי כגוזל‬ ‫לזכרים שכן חייבים בראשית הגז (‪-‬לתת לכהן דבר‬ ‫בפני הטומאה קאי‪ ,‬משום דהוי אוכל ומקבל טומאה ואין חוצץ‬ ‫גלימתו‪ ,‬דזה פשיטא)‪ ,‬אלא הכונה שהדיינים אומרים‬ ‫מועט בכל פעם שהוא גוזז צאנו)‪ ,‬תיישים זכרים שאין בהם‬ ‫בפני הטומאה‪ ,‬אלא אפוסלים את הסוכה קאי‪ ,‬וקשה לפירושו‬ ‫שיתן לחבר ולא לעם הארץ‪ ,‬דכתיב "ויאמר לעם‬ ‫דהכא משמע דבטלי לגבי בית ולא מקבלי טומאה‪ .‬אך י"ל‬ ‫לא בכורה ולא ראשית הגז יוכיחו‪ ,‬מה לתיישים שכן‬ ‫ליושבי ירושלים לתת מנת (‪-‬חלק כהונה) לכהנים‬ ‫דפירש ד'אין חוצצין' לא מיירי כשסיכך בהם)‪.‬‬ ‫נכנסים לדיר להתעשר‪ ,‬ואף זקנים נכנסו לדיר‬ ‫וללוים למען יחזקו בתורת ד' "‪( ,‬אמנם אם אין כהן חבר‪,‬‬ ‫אביי אומר שטומאת כל הנ"ל אינה דאורייתא‪,‬‬ ‫להתעשר‪ ,‬לקוח (‪-‬שלקח עשרה טלאים מן השוק) ויתום‬ ‫או שאינו רוצה לקבל‪ ,‬יתן לעם הארץ ולא ימתין עד שיזדמן לו‬ ‫(כגון זה פירש למיתה וזה פירש לחיים) יוכיחו‪( ,‬וה"ה דמצי‬ ‫דאל"כ מצינו אוכל שמטמא טומאה חמורה ואנן‬ ‫חבר‪ .‬תוד"ה מנין)‪ .‬והא דאיתא בברייתא שרבי יהודה בן‬ ‫אמרינן מה זרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה וכו'‪.‬‬ ‫למימר כלאים וטריפה וכדו' (בכורות נ"ז‪ ).‬שאין נכנסים לדיר‬ ‫בתירא אומר שהמתנות הם 'דין'‪ ,‬אבל חזה ושוק‬ ‫(והקשו התוס' (ד"ה טומאתה) שאם כופת שאור אין טומאתה‬ ‫להתעשר‪ .‬תוד"ה תיתי)‪ ,‬ואין לומר מה ללקוח ויתום‬ ‫אינם 'דין' דכתיב "זה"‪ ,‬מיירי בבאו ליד כהן‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬אין מותר להניחה בביתו בפסח)‪ .‬והגמרא דוחה‬ ‫שמינם נכנס לדיר להתעשר‪ ,‬שהרי גם קדשים מינם‬ ‫בטיבלייהו שהבהמה היתה מונחת אצלו שלימה וזכה‬ ‫דשאני התם שהם משמשים כמעשה עץ ובטלו‬ ‫נכנס לדיר להתעשר‪.‬‬ ‫במתנות מן ההפקר‪ ,‬וקסבר מתנות שלא הורמו כמי‬ ‫מתורת אוכל‪.‬‬ ‫שהורמו דמיין‪ ,‬ולכן הוא זכה במתנות שכל הכהנים שוים‬ ‫קדשים שקדם מום קבוע להקדש ונפדו שהרי הם‬ ‫כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם ואין בהם קדושת הגוף‪ ,‬וע"י‬ ‫קכ"ט‪ :‬אבר או בשר המדולדלים באדם טהורים‬ ‫בהם‪ ,‬אבל חזה ושוק אינם אלא לאותו בית אב ולא מהני‪.‬‬ ‫פדיון הרי הם כחולין גמורים‪ ,‬וחייבים בבכורה (וקסבר האי‬ ‫ד"כי ימות" כתיב‪ ,‬ואם האדם מת‪ ,‬הבשר המדולדל טהור‬ ‫איתא במתני' בעה"ב עשיר שהיה עובר ממקום‬ ‫תנא שלפני שנפדו קדושת דמים מדחה מן הבכורה‪ ,‬דאין‬ ‫דמיתה עושה ניפול‪ ,‬ובשר הפורש מן החי טהור כרבי יהושע ור'‬ ‫למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה בשביל‬ ‫בכורה חלה על בכורה‪ .‬בכורות י"ד)‪ ,‬ובמתנות‪ ,‬ויוצאים‬ ‫נחוניא דלהלן‪ ,‬והאבר מטמא משום אבר מן החי‬ ‫מזונותיו‪ ,‬נוטל כיון שעכשיו הוא עני‪ ,‬וכשיחזור‪ ,‬לרבי‬ ‫לחולין לגמרי ע"י פדיונם להתיר בהם גיזה ועבודה‪,‬‬ ‫שמטמא במגע ובמשא ובאהל‪ ,‬ואינו מטמא משום אבר‬ ‫אליעזר חייב לשלם (דתני 'ישלם' דמשמע בעל כרחו‪.‬‬ ‫וולדן אפילו אם נתעברו לפני פדיונם וילדו לאחר פדיונם (דאם‬ ‫מן המת‪ .‬ונ"מ בכזית בשר או עצם כשעורה שפרשו‪,‬‬ ‫רש"י‪ .‬ולתוס' (ד"ה תנא) לשון ישלם משמע נמי מדעתו‪ ,‬או‬ ‫ילדו לפני הפדיון וולדם אסור)‪ ,‬וחלבן מותרים לאחר‬ ‫שר"א מטמא בכזית בשר הפורש מאבר מן החי‪ ,‬ורבי‬ ‫צאת ידי שמים‪ ,‬וכוונת הגמרא שללישנא דהוי ממון שאין לו‬ ‫פדיונם‪ ,‬והשוחטם בחוץ פטור‪ ,‬ואין עושים תמורה‬ ‫נחוניא בן הקנה ורבי יהושע מטהרים‪ ,‬ובעצם‬ ‫תובעים אין לחייב לר"א אפילו לצאת ידי שמים‪ ,‬כיון שלקחם‬ ‫בהיתר מפני שהיה אז עני‪ ,‬ורק במזיק מתנות כהונה או שאכלם‬ ‫אפילו קודם פדיונם‪ ,‬ואם מתו יפדו אע"פ שאינם ראוים אלא‬ ‫כשעורה הפורש מאבר מן החי‪ ,‬רבי נחוניא מטמא‪,‬‬ ‫באיסור חייב לצאת ידי שמים)‪ ,‬ולחכמים כיון שהיה עני‬ ‫לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דכתיב‬ ‫ור"א ורבי יהושע מטהרים‪ ,‬ובטעמי התנאים איתא‬ ‫"ואכלת" ולא לכלביך‪ ,‬דין זה נאמר בקדם הקדשם למומם ולא‬ ‫בעדויות (ו' ג') שרבי אליעזר מרבה טומאת בשר מטומאת‬ ‫באותה שעה פטור‪ .‬הגמ' אומרת שמשמע מדברי‬ ‫בקדושת דמים‪ ,‬ועוד אשמועינן דלא בעינן העמדה והערכה‪,‬‬ ‫עצמות‪ ,‬שהבשר נוהג בנבילות ובשרצים משא"כ בעצמות‪ ,‬ור'‬ ‫חכמים שאם היה עשיר היה חייב לשלם‪ ,‬ולרב‬ ‫וקסבר קדשי בדק הבית לא היו בכלל העמדה והערכה‪ ,‬דכתיב‬ ‫נחוניא מרבה טומאת עצמות מטומאת בשר שהבשר הפורש‬ ‫חסדא צ"ל שאינו חייב לשלם מדינא אלא ממידת‬ ‫בפדיון קדשים שנסתאבו לאחר כך "והעמיד את הבהמה"‪ ,‬וכיון‬ ‫מן החי טהור ואבר הפורש ממנו והוא כברייתו טמא‪ ,‬ור' יהושע‬ ‫חסידות‪.‬‬ ‫דמתה אי אפשר להעמידה‪ ,‬חוץ מבכור ומעשר בהמה‬ ‫מטהר בשניהם אף ששניהם טמאים במת‪ ,‬דשאני מת שיש בו‬ ‫שאע"פ שקדם מום קבוע להקדש חלה עליהם קדושה גמורה‬ ‫רובע ורוב ורקב‪ ,‬דרובע הקב עצמות מת טמאים באהל ורוב‬ ‫איתא בברייתא שבעה"ב שאכל את פירותיו טבלים‪,‬‬ ‫בניינו או רוב מניינו מטמא ומלא תרווד רקב מטמא באהל‪,‬‬ ‫והם נאכלים לכהן‪ ,‬אלא שאין ראויים ליקרב‪.‬‬ ‫וכן לוי שאכל את מעשרותיו טבלים ‪-‬בלי להפריש‬ ‫משא"כ חי שאין בו רובע ורוב ורקב‪.‬‬ ‫אבל קדשים שקדם הקדשם למומם‪ ,‬או שהיה‬ ‫תרומת מעשר‪ ,‬פטורים מן התשלומין‪ ,‬דכתיב "אשר‬ ‫איתא במתני' שר"ש מטהר‪ .‬י"מ שר"ש סובר שאף‬ ‫ירימו" ‪ -‬אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך‪( .‬ואף‬ ‫מום עובר לפני ההקדש דכמאן דליתיה דמי ואחרי‬ ‫ההקדש נולד בהם מום קבוע‪ ,‬ונפדו‪ ,‬פטורים‬ ‫אבר שאינו מדולדל אינו מטמא משום אבר מן המת‬ ‫דקרא מיירי קודם הרמה‪ ,‬דריש מדסמך ירימו אצל לד' לומר לך‬ ‫מבכורה ומתנות דכתיב בהו "כצבי וכאיל"‪ ,‬ואסורים‬ ‫אא"כ יש בו כזית בשר שאז הוא מטמא משום בשר‪ ,‬וכן סובר‬ ‫שאין לגבוה בהן אלא משעת הרמה‪ ,‬אי נמי משום דקאי אקרא‬ ‫דסמיך ליה "ואיש כי יאכל קודש" דמיירי לאחר הרמה‪ .‬תוד"ה‬ ‫בגיזה ועבודה וולדם אם נתעברו לפני פדיונם אפילו אם‬ ‫ר"א‪( ,‬ולרבי יהושע יש טומאה באבר מן המת‪ ,‬שהרי‬ ‫אין)‪ .‬הגמרא מדייקת שאם אכלום לאחר שהופרשו‪,‬‬ ‫ילדו לאחר פדיונם וחלבם אסור לאחר פדיונם‪ ,‬דכתיב‬ ‫אם אדם חי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא‪,‬‬ ‫יכול להוציאם בדיינים‪ ,‬ואומרת שלרב חסדא צ"ל‬ ‫בפסולי המוקדשין לאחר פדיונם "תזבח" ולא גיזה‪" ,‬ואכלת"‬ ‫כ"ש מת שהוא טמא שאבר הפורש ממנו יהיה טמא‪,‬‬ ‫דאתו לידיה בטיבלייהו ‪-‬שהופקד טבל אצל הכהן‪ ,‬וכמ"ד‬ ‫ולא לכלביך‪" ,‬בשר" ולא חלב‪ ,‬והשוחטם בחוץ קודם פדיונם‬ ‫וכמו שאם כתוב במגילת תענית שאין להספיד‬ ‫מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין וזכה בהם מן‬ ‫חייב אע"פ שאינם ראויים לפתח אהל מועד כיון שהם בעלי‬ ‫בפסח קטן כ"ש שאין להספיד בפסח גדול)‪ .‬עוד יש‬ ‫ההפקר‪ .‬ל"א שמסר לו את הטבל כדי לזכות בתרומה שבו‪.‬‬ ‫מומין‪ ,‬והגמרא (שם ט"ז‪ ).‬מעמידה במום בדוקין שבעין ואליבא‬ ‫לפרש שנחלקו בכזית בשר ובעצם כשעורה‪ ,‬דת"ק‬ ‫(וכתבו התוס' (ד"ה דאתו) ש'משעת הרמה' היינו בדאתו לידיה‬ ‫דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו‪ ,‬ועושים תמורה קודם פדיונם‪,‬‬ ‫סובר כרבי יהושע דמטהר לקמן בין בבשר הפורש‪ ,‬בין בעצם‬ ‫אפילו בטיבלייהו)‪ .‬וחזה ושוק אין יכול להוציאם אפי'‬ ‫ואם מתו מעצמם יקברו או משום דבעינן העמדה והערכה‪,‬‬ ‫הפורש מן החי‪ ,‬דהא ס"ל כרבי יהושע דמטמא באבר מן המת‪,‬‬ ‫בכהאי גוונא‪ ,‬דכתיב "וזה"‪.‬‬ ‫או משום דאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים‪.‬‬ ‫וכנ"ל‪.‬‬ ‫והלחיים והקיבה‪ ,‬אין מוציאין אותם לא מכהן לכהן‬ ‫רש"י‪ .‬וכתבו התוס' (ד"ה הכי) דלא חשיב הכא אלא אלו‬ ‫קל"א‪ .‬חיוב משתרשי במתנות כהונה‪ -‬אם בית‬ ‫ולא מלוי ללוי‪( ,‬ולענין להוציא מלוי לכהן עיין לקמן)‪.‬‬ ‫שאסורים לזרים והם ממון כהן‪ ,‬ומ"מ חשיב מתנות אע"פ שהם‬ ‫מותרות לזרים‪ ,‬משום דטבלי ודמו לתרומה כדלקמן (קל"ב‪,):‬‬ ‫המלך לקחו את גורנו בשביל חוב ממון קצוב‪ ,‬חייב‬ ‫ואף שאין הלכה כך‪ ,‬מ"מ יש איסור לאכול מבהמה שלא הורמו‬ ‫לעשר ממקום אחר ולתת לכהן‪ ,‬שהרי הוא כמוכר‪ .‬ולרב‬ ‫דין כהנים ולויים במתנות כהונה‬ ‫מתנותיה‪ .‬אי נמי לא חשיב אלא מידי דבר אכילה‪ ,‬ובכור לא‬ ‫חסדא אין זה חיוב ממון כמזיק‪ ,‬אלא מדין משתרשי‬ ‫חיוב לוי במתנות כהונה‪ -‬כתיב "וזה יהיה משפט‬ ‫נחשב בר אכילה כיון שהוא צריך שחיטה)‪ .‬לרב חסדא אינם‬ ‫ליה שהוא משתכר במעשר‪ ,‬וזה חיוב בעלמא כשאר חיובי‬ ‫הכהנים מאת העם‪ ...‬הזרוע והלחיים והקיבה"‪ .‬רב‬ ‫נכסי כהן לענין שיכול להוציאם בדיינים‪ ,‬אלא כדתנן‬ ‫מעשרות‪ ,‬ואינו יוצא בדיינים‪( .‬אבל באוכל אין הכרח שהיה‬ ‫מסתפק אם לויים הם בכלל "עם" וא"כ הם חייבים‬ ‫שהם נכסי כהן לענין שיכול לקנות בהם עבדים‬ ‫אוכל במקום זה דבר אחר‪ ,‬דאפשר שהיה מתענה‪ .‬תוד"ה‬ ‫לתת לכהן‪ ,‬או שאינם בכלל "עם" וא"כ יכולים לתת‬ ‫וקרקעות ובהמה טמאה‪ ,‬ובעל חוב נוטלם בחובו‬ ‫שאני)‪ .‬ואם לקחו את גורנו באנפרות בלא סיבה פטור‬ ‫להם את הזרוע לחיים וקיבה‪ .‬ומכח זה אמר רב‬ ‫ואשה נוטלתם בכתובתה‪ ,‬ולקנות בהם ספר תורה‬ ‫מלעשר‪.‬‬ ‫שמספק אין מוציאים מהם את שלהם דהם פטורים‬ ‫אע"פ שאינו לאכילה ואינו דבר שמביא לאכילה‪.‬‬ ‫המוכר בני מעיה של פרה והיה שם את הקיבה‪,‬‬ ‫משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬אבל אין להם לחטוף‬ ‫חיוב נתינה במתנות עניים‪ ,‬ואם עני חייב בהם‪-‬‬ ‫צריך הלוקח לתת אותה לכהן ואינו מנכה למוכר‬ ‫את המתנות‪ .‬אמנם ראשית הגז דלא כתיב "עם"‬ ‫מהתשלום כיון שהלוקח ידע שהיא שם ולא מכר לו אותה‪,‬‬ ‫מתנות עניים שבכרם הם הפרט והעוללות (דכתיב‬ ‫ותרומה ותרומת מעשר וחלה לויים חייבים לתת‬ ‫"וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט" ועוללות‬ ‫אבל אם מכר לו לפי משקל‪ ,‬הלוקח חייב לתת את‬ ‫לכהן‪ .‬והלכה כרב שאין מוציאים מידם‪.‬‬ ‫היינו שאין לה לא כתף ולא נטף‪ ,‬ופרט אלו ענבים הנושרים‬ ‫הקיבה לכהן שכיון שהגזל אצלו צריך להשיב‪ ,‬והמוכר‬ ‫קל"א‪ :‬מסקנת הגמ' שנחלקו תנאים אם לויים‬ ‫בשעת בצירה) והשכחה (דכתיב "כי תבצור כרמיך לא‬ ‫מנכה לו מהדמים בעל כרחו כיון שמכר דבר שאינו שלו‪.‬‬ ‫בכלל עם או לא‪( ,‬דכתיב בעבודת יום הכיפורים "וכפר‬ ‫תעולל אחריך" דכתיב "לא תשוב לקחתו" והיינו מה‬ ‫(מתני' קל"ב‪ .).‬הגמרא אומרת שדין זה הוא גם לרב‬ ‫את מקדש הקודש" זה טומאה שאירעה לפני ולפנים‪,‬‬ ‫שלאחריו ולא מה שלפניו)‪ ,‬והפאה (גזירה שוה אחריך‬ ‫חסדא כיון שהקיבה בעין‪ .‬שיטת רב (קל"ד‪ ).‬שדין‬ ‫דפר ושעיר של יום הכיפורים מכפרים על טומאת מקדש‬ ‫אחריך מזית וכדלהלן)‪ .‬ובתבואה לקט (‪-‬הנושר בשעת‬ ‫זה הוא דווקא כשהלוקח שקל בעצמו שכיון שהטבח‬ ‫וקדשיו‪" ,‬אהל מועד" זה היכל‪" ,‬מזבח" כמשמעו ‪-‬מי‬ ‫קצירה) שכחה ופאה (דכתיב "ובקוצרכם את קציר‬ ‫לא נגע בהם ולא גזלם אין הכהן יכול לתובעם ממנו‪ ,‬ולכן הלוקח‬ ‫שעבד בטומאה במזבח בלא חיוב מקדש‪ ,‬כגון שנטמא במקדש‬ ‫ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך"‬ ‫נותנם לכהן ותובע דמיהם מהטבח מפני שהטבח היה צריך‬ ‫ועבד בלא שהייה‪ ,‬דהלכה למשה מסיני שאם נטמא בעזרה אינו‬ ‫וגו'‪ ,‬וכתיב "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר‬ ‫ליתנם לכהן‪ ,‬דאם הטבח עצמו שקל יכול הכהן לתבוע‬ ‫חייב עד שישהה כדי השתחוואה‪" ,‬יכפר" זה טומאה שאירעה‬ ‫בשדה")‪ .‬ובאילן השכחה והפאה (דכתיב "כי תחבוט‬ ‫גם את הטבח שאם הם בעין יחזר עליהם ויתנם לו‪ ,‬ולרב‬ ‫בעזרות‪" ,‬כהנים" כמשמעו כהנים ששגגו ונכנסו טמאים‬ ‫זיתך לא תפאר אחריך" – שלא תטול תפארתו ממנו‬ ‫אסי אפי' כשהטבח שקל התביעה היא מהלוקח‪.‬‬ ‫לעזרה‪" ,‬עם הקהל" אלו ישראל וי"א אף הלויים‬ ‫כלומר שלא תטול כל פארו)‪ .‬וכל מתנות אלו אין בהם‬ ‫הגמ' אומרת שאין הכרח שנחלקו בגזל ולא נתייאשו‬ ‫ונחלקו אם הלויים נקראו עם וכנ"ל‪" ,‬יכפר" למ"ד‬ ‫טובת הנאה לבעלים ‪-‬אין בידם לתתם לכל מי שירצו אלא‬ ‫הבעלים ובא אדם אחר ואכלו‪ ,‬אם יכול לגבות‬ ‫הראשון אלו לויים ולמ"ד השני אלו עבדים)‪ ,‬ורב‬ ‫כל הקודם בהם זכה‪( ,‬כיון דכתיב בהו עזיבה שצריך‬ ‫משניהם כשיטת רב חסדא שכיון שאכלם לפני יאוש‬ ‫מסתפק כמו איזה תנא לפסוק‪.‬‬ ‫להניחם הפקר ולא לחלקם‪ ,‬וכן היכא דכתיב "יהיה" היינו‬ ‫שהם עדיין ברשות הבעלים בכל מקום שהם הוה ליה גזלן‪ ,‬או‬ ‫בעזיבה‪ ,‬דמשמע בהווייתו יהא‪ ,‬דלא כתיב נתינה)‪ ,‬ואפי' עני‬ ‫שיכול לתבוע רק מהגזלן‪( .‬והקשו התוס' (ד"ה דמר)‬ ‫השוחט לכהן או לעכו"ם פטור ממתנות כהונה‪,‬‬ ‫מוציאים אותם מידו אם יש לו כרם או תבואה או אילן‬ ‫שמבואר בב"ק (קי"א‪ ):‬שכשהדבר בעין כולם סוברים כרב‬ ‫והשוחט לישראל חייב‪ ,‬והשוחט ללוי זה תלוי בדברי‬ ‫חסדא‪ ,‬ואי אינם בעין‪ ,‬הא המזיק מתנות כהונה או שאכלם‬ ‫רב לעיל אם לוי חייב במתנות או לא‪( .‬ולא כתבה‬ ‫כופים אותו לתת‪( ,‬דכתיב "לא תלקט לעני" – להזהיר‬ ‫פטור)‪ .‬די"ל שלכו"ע יכול לתבוע גם ממי שאכל‪,‬‬ ‫המשנה שכהן ועכו"ם עצמם פטורים‪ ,‬משום‬ ‫עני על שלו)‪ ,‬אבל מעשר עני הואיל ומתחלק בתוך‬ ‫והמחלוקת היא אם שייך גזילה במתנות כהונה שמי‬ ‫שהתביעה היא מן הטבח)‪.‬‬ ‫ביתו ‪-‬לאחר שהכניס תבואתו לביתו‪ ,‬יש בו טובת הנאה‬ ‫שגזלם חייב לשלם עליהם בתורת גזלן‪ ,‬וממילא אם הכהן רצה‬ ‫לבעלים שבידו ליתנו לאיזה עני שירצה‪ ,‬וחבירו אומר לו הילך‬ ‫למי נותנים תרומה ומעשר‪ -‬לר"ע נותנים תרומה‬ ‫הוא יכול לדון עם הראשון‪ ,‬או לא שכל זמן שהם בעין החוב‬ ‫סלע זה ותן כל מעשרותיך לקרובי העני‪ ,‬וטובת הנאה היינו דבר‬ ‫מוטל על מי שהם אצלו‪ ,‬והראשון לא נעשה גזלן עליהם‪.‬‬ ‫לכהן ומעשר ראשון ללוי‪ ,‬ולרבי אלעזר בן עזריה‬ ‫מועט‪( ,‬לתוס' (ד"ה מעשר) עד הפסח שהוא זמן גשמים מחלקו‬ ‫מעשר ראשון אפשר לתתו לכהן‪ ,‬דאף דבמעשר ראשון‬ ‫בתוך הבית‪ ,‬ובזה יש לבעלים טובת הנאה‪ ,‬ובימי הקיץ מניחו‬ ‫תשעה מתנות כהונה הם נכסי כהן והם תרומה‬ ‫כתיב לוי‪ ,‬בכ"ד מקומות נקראו הכהנים לויים‪ ,‬ולאחר‬ ‫בחוץ בגרנות והעניים באים ונוטלים אותו‪ ,‬ובזה אין לבעלים‬ ‫ומעשר וחלה וראשית הגז ומתנות והדמאי‬ ‫טובת הנאה‪ .‬עוד כתבו התוס' (ד"ה יש) שדבר שיש בו טובת‬ ‫שקנסם עזרא מפני שלא עלו בימיו אין לתת מעשר‬ ‫הנאה לבעלים‪ ,‬אפילו בא עני ולקחו מוציאין מידו‪ ,‬ודבר שאין‬ ‫והביכורים והקרן והחומש‪-( ,‬בספרים איתא ט"ו מתנות‬ ‫ראשון ללוי אלא רק לכהן‪ ,‬אמנם אין להוציא מלוי‬ ‫בו טובת הנאה לבעלים לקחו אין מוציאין מידו‪ ,‬אך אם בא‬ ‫כהונה שכולן נכסי כהן לעשות בהן כל צרכיו‪ ,‬וכולם כלולים‬ ‫מעשר ראשון‪.‬‬ ‫לבקשו אינו חייב לתת לו)‪ ,‬דכתיב ביה נתינה –"ונתת ללוי‬ ‫בתשעה‪ ,‬דתרומה כוללת גם תרומת מעשר והדמאי והחלה‪,‬‬ ‫ובכור ופדיון הבן ופדיון פטר חמור נחשבים אחד‪ ,‬וקרן וחומש‬ ‫לגר ליתום ולאלמנה"‪ ,‬ואפי' עני מוציאין מידו (גזירה‬ ‫דגזל הגר (שנשבע לו ומת הגר ואח"כ הודה ונשבע לשקר)‬ ‫שוה לגר לגר מלקט)‪ ,‬ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע‬ ‫נחשבים אחד‪ ,‬ולקמן (קל"ג‪ ):‬חשיב כל כ"ד מתנות כהונה‪.‬‬ ‫חדש ב'תמצית'‬ ‫מבחני 'לדעת'‬ ‫סיכומי 'תמצית'‬ ‫קורס חדשני מקצועי וייחודי‬ ‫מבחן שבועי על דף היומי ‪ /‬עמוד היומי‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית‬ ‫הדרך ללמוד – להנות – ולזכור‬ ‫משנה ברורה ‪ /‬חפץ חיים ‪ /‬אהבת חסד‬ ‫החודשיים על הדף היומי ‪ /‬משנה ברורה‬ ‫להרשמה ולפרטים‪055-400-7977 :‬‬ ‫ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי‬ ‫ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה)‪ ,‬ועמוד היומי‬ ‫עד יום שלישי בשעה ‪ 7:00‬בבוקר‪:‬‬ ‫בנקודות ההפצה‬ ‫‪-‬‬ ‫מבצע סיכומי סוגיות‬ ‫בטלפון ‪0737-289-669‬‬ ‫‪-‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫מערכת 'תמצית' יוצאת בתוכנית חדשה של‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל‬ ‫כתיבת סיכומים ע"י כלל הלומדים‬ ‫בנדרים פלוס קופת לדעת‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫מסכתות הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל‬ ‫ושליחתם למערכת‪.‬‬ ‫הגרלות בכל שבוע על ‪ ₪ 500‬במזומן‪,‬‬ ‫תנ"ך וספרי מוסר‪ ,‬או סיכומים לפי סדר הלימוד‬ ‫מתווה מיוחד המועיל מאד לבהירות וזכרון‪.‬‬ ‫ו‪ 5‬זוכים בזכות קניה בסך ‪ ₪ 100‬ביפה נוף‪.‬‬ ‫של‪ :‬העמוד היומי‪ ,‬חבורת ש"ס‪ ,‬קנין ירושלמי‪,‬‬ ‫שיעור הסברה ופרטים בטל ‪.02-3131-465‬‬ ‫דף הכולל‪ ,‬קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪ ,‬אורייתא‪ ,‬אהבת‬ ‫הנרשמים (בנדרים פלוס' קופת תמצית)‬ ‫שלום‪ ,‬ומפעל הש"ס‪.‬‬ ‫לשליחת הסיכומים‪ ,‬זכאים לשמיעה‬ ‫קו עדכונים ושיעורים‬ ‫לפרטים (כשר) ‪055-400-7977‬‬ ‫טלפונית של הקורס המלא 'אומנות‬ ‫הסיכום' – כדרך להתענג בידיעת התורה‬ ‫‪02-3131-465‬‬ ‫במחיר מוזל ‪ ₪ 120‬במקום ‪ ,500‬ולבחורים‬ ‫‪ 60‬במקום ‪.300‬‬