gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית ההלכה · Tamtzis Halacha — תולדות (2026-11-09)

מוציא לאור: תמצית ההלכה · Tamtzis Halacha

שבוע: תולדות (2026-11-09)

תמצית ההלכה · Tamtzis Halacha — תולדות (2026-11-09)

פתח את ה-PDF הורדה

‫תמצית הה<לכה‬ ‫ה<לכות‬ ‫תערובו<ת‬ ‫סימנים צ"ח ‪ -‬קי"א‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪2‬‬ ‫תמצית־ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫דעת הרשב"א ש'קפילא' א"צ להיות אומן‪ ,‬אלא אפילו‬ ‫סתם בן אדם‪ ,‬דכל טעם שאינו נרגש לסתם בני אדם אינו‬ ‫טעם‪ ,‬ולא אמרו 'קפילא ארמאה' אלא משום שסתם גוי‬ ‫סימן צ"ח‬ ‫משקר אבל קפילא לא מרע נפשיה‪ ,‬וממילא קפילא נאמן‬ ‫דיני ביטול בשישים‬ ‫אפילו אם הוא יודע ששואלים אותו לענין איסור והיתר‪,‬‬ ‫טעם כעיקר בתערובת מין בשאינו מינו‪ -‬איסור שנתערב‬ ‫ומסיח לפי תומו נאמן גם בשאר בני אדם‪ ,‬ויש מחמירים‬ ‫בהיתר‪ ,‬מין בשאינו מינו‪ ,‬התערובת אסורה באכילה כל זמן‬ ‫שאין סומכים אלא על קפילא ובמסיח לפי תומו‪ ,‬ויש לחוש‬ ‫שטעם האיסור נרגש בה‪ ,‬מפני שכפי שגוף האיסור אסור‬ ‫לדבריהם‪.‬‬ ‫באכילה‪ ,‬כך גם טעמו של האיסור שנכנס בהתר אסור באכילה‪,‬‬ ‫ואין האיסור בטל ברוב‪ ,‬שכיון שהטעם נרגש הוא נחשב ניכר‬ ‫והרא"ש סובר שרק במסיח לפי תומו נאמן‪ ,‬אבל אין ראיה‬ ‫ועומד בפני עצמו‪ .‬ונחלקו הראשונים אם דין זה הוא מדאורייתא‪,‬‬ ‫מדבריו אם סתם בן אדם נאמן או שצריך דווקא קפילא‪.‬‬ ‫או שמדאורייתא האיסור בטל ברוב‪ ,‬ומדרבנן אסור בנותן טעם‪.‬‬ ‫בכמה מקומות מוזכר בגמרא שבאופן זה האיסור בטל בשישים‪,‬‬ ‫ומדברי התוס' נראה שקפילא נאמן מטעם שאינו מרע‬ ‫וכן מבואר בגמרא שאפשר לסמוך על טעימת 'קפילא ארמאה'‪,‬‬ ‫אומנותו אף כשאינו מסיח לפי תומו‪ ,‬וכן דעת הר"ן‪ ,‬וכתב‬ ‫ונחלקו הראשונים באזה אופן סומכים על נכרי שאומר שטעם‬ ‫הר"ן שדווקא קפילא נאמן (דסתם גוי משקר)‪ ,‬ואם‬ ‫האיסור אינו נרגש‪ .‬יש דברים שאינם בטלים בשישים‪ ,‬כגון עביד‬ ‫הקפילא יודע שסומכים עליו לענין איסור והיתר זה יותר‬ ‫לטעמא‪ ,‬חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬דבר שיש לו מתירים‪ ,‬מעמיד‪,‬‬ ‫בעלי חיים‪ ,‬בריה‪ .‬ויש דברים שאוסרים במשהו‪ ,‬כמו עבודה זרה‬ ‫סיבה להאמין לו‪ ,‬וכמ"ש רש"י‪ ,‬דכ"ש דלא מרע נפשיה‪,‬‬ ‫ותקרובתה‪ ,‬וחמץ בפסח‪.‬‬ ‫ובישראל סומכים גם על מי שאינו קפילא‪ ,‬וכדאמר בגמרא‬ ‫תערובת מין במינו והיינו כשנתערבו שתי חתיכות מאותו מין‪,‬‬ ‫'טעים ליה כהן'‪.‬‬ ‫מדאורייתא בין בלח בין ביבש האיסור בטל ברוב‪( ,‬ולרש"י הלכה‬ ‫ומדברי הרמב"ם נראה שסומכים על כל גוי‪ ,‬ונאמן בין‬ ‫כרבי יהודה שמין במינו אפילו באלף לא בטיל)‪ ,‬ומדרבנן בלח‬ ‫במסיח לפי תומו בין אם הוא יודע שסומכים עליו‪.‬‬ ‫צריך שישים כנגד האיסור גזירה אטו מין בשאינו מינו‪.‬‬ ‫וכתב הט"ז שהסוברים שסתם נכרי נאמן היינו מטעם‬ ‫מסיח לפי תומו‪ ,‬ומביא שהרא"ה והתרומת הדשן הקשו‬ ‫סעיף א'‬ ‫דאיתא בגמרא (ב"ק קי"ד‪ ):‬אין מסיח לפי תומו כשר‬ ‫איתא בגמרא (חולין צ"ח‪ ).‬כל איסורים שבתורה‬ ‫אלא לעדות אשה‪ ,‬שאינו אלא כגילוי מילתא בעלמא‪,‬‬ ‫בשישים‪.‬‬ ‫ותירץ התרומת הדשן דהסומכים על מסל"ת לענין טעימה‬ ‫עוד בגמרא (צ"ז‪ ).‬אמר רבא אמור רבנן בטעמא‪,‬‬ ‫סוברים שטעם כעיקר לאו דאורייתא‪ ,‬עוד מביא הט"ז‬ ‫שהתרומת הדשן כתב (במקום אחר) דהא דאמרינן דאין‬ ‫ואמור רבנן בקפילא‪ ,‬ואמור רבנן בששים‪.‬‬ ‫מסל"ת נאמן במילי דאורייתא היינו בדווקא בדבר שצריך‬ ‫הילכך מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא‪,‬‬ ‫בו עדות‪ ,‬משא"כ באיסור והיתר דלא בעינן עדות גמורה‬ ‫דאיסורא בקפילא‪ ,‬מין במינו דליכא למיקם‬ ‫אלא באם יש לנו הוכחה סגי‪ ,‬וכדמצינו שעד אחד נאמן‬ ‫אטעמא‪ ,‬אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא‬ ‫באיסורים‪ ,‬ואם כן הכי נמי מסל"ת נאמן‪ ,‬דמזה יש לנו‬ ‫וליכא קפילא‪ ,‬בשישים‪.‬‬ ‫סברא שאין שם איסור וסגי בזה‪ ,‬וכמו שקפילא מהני אפי'‬ ‫מיהו הקפילא שנאמן לומר שאין הטעם נרגש‪,‬‬ ‫באינו מסל"ת מטעם דלא מרעא חזקתו‪ ,‬ובמידי דבעי'‬ ‫עדות ודאי לא מהני דבר כזה‪ .‬אמנם לענין הלכה כבר פסקו‬ ‫והאם בעינן שיהא מסיח לפי תומו‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪4‬‬ ‫ונראה מדברי הר"ן שגם את נתערב ונמחה קצת מגוף‬ ‫הטור והשו"ע (סימן שט"ז) לענין בכור דלא מהני מסל"ת‪,‬‬ ‫האיסור‪ ,‬אם אין אנו יודעים שיעור מה שנמחה ממנו‪,‬‬ ‫ואם כן לא מהני מסל"ת בשום דוכתא דאיכא איסור‬ ‫סמכינן אקפילא אפילו בפחות משישים‪ ,‬שאם הוא אומר‬ ‫דאורייתא‪.‬‬ ‫שאין טעם סומכים שמה שהתמחה לתבשיל בטל‬ ‫והש"ך ג"כ מאריך בענין זה‪ ,‬והקשה שהשו"ע הרי סובר‬ ‫בשישים‪.‬‬ ‫שמין בשאינו מינו אסור מדאורייתא‪( ,‬ודלא כדעת רש"י‬ ‫ומדברי הרמב"ם נראה דכל מין בשאינו מינו שאפשר‬ ‫וסייעתו שמן התורה בטל ברוב)‪ ,‬ובדאורייתא אין סומכים‬ ‫לבדוק אם יש טעם‪ ,‬לא שריא אלא ע"י קפילא‪ ,‬שאם‬ ‫על מסל"ת‪ .‬ומביא שיש שהיו רוצים לתרץ שרק באיתחזק‬ ‫הקפילא אומר שיש טעם אסור גם ביותר משישים‪ ,‬ואם‬ ‫איסורא אין מסל"ת נאמן בדאורייתא‪ ,‬משא"כ הכא דלא‬ ‫הוא אומר שאין טעם מותר אפילו בפחות משישים‪ ,‬ודין‬ ‫ידעינן אם יש בזה טעם‪ ,‬והש"ך מקשה על דבריהם‪.‬‬ ‫שישים נאמר רק היכא דליכא למיקם אטעמא‪ ,‬כגון‬ ‫ומסקנת הרשב"א שכיון דאפשר למיקם עלה דמילתא ע"י‬ ‫שנתערב עם מינו לבד‪ ,‬או עם מינו ושאינו מינו דלא אפשר‬ ‫הטעמתו לקפילא‪ ,‬סומכים על נכרי מסל"ת‪.‬‬ ‫למיקם אטעמא מפני מינו המעורב שם‪ ,‬או שנתערב עם‬ ‫כתב הט"ז שמבואר בדברי הרא"ש שאם הנכרי יודע‬ ‫שאינו מינו לבד ואין שם גוי לטועמו‪.‬‬ ‫שסומכים עליו בדבר אחר‪ ,‬לא לענין איסור והיתר‪ ,‬מיקרי‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫לפי תומו‪ ,‬מה שאין כן בשאר לפי תומו כגון בעדות אשה‬ ‫לא מהני‪.‬‬ ‫איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו‪ ,‬כגון חלב (‪-‬בצירי‪,‬‬ ‫דהוי מין בשאינו מינו‪ .‬ט"ז‪ .‬וכ"כ הש"ך שזה דעת הטור‬ ‫האם סומכים על טעימה בפחות משישים‬ ‫ושאר פוסקים‪ ,‬אבל ראב"ן כתב שטעמם שוה‪ ,‬וצ"ל דמיירי‬ ‫שיטת רש"י שאם אין שישים לא סומכים על קפילא‪,‬‬ ‫בבשר שמן) שנתערב בבשר‪ ,‬יטעמנו נכרי (אפילו אינו‬ ‫וכשיש שישים צריך קפילא‪ ,‬אבל קפילא בפחות משישים‬ ‫קפילא‪ .‬ט"ז)‪ ,‬אם אומר שאין בו טעם חלב‪ ,‬או שאומר שיש‬ ‫או שישים בלא קפילא אסור‪ .‬אמנם במין במינו שלא שייך‬ ‫בו טעם אלא שהוא פגום‪ ,‬מותר‪ ,‬והוא שלא יהא סופו‬ ‫טעימה‪ ,‬או כשאין קפילא‪ ,‬מותר בשישים‪ ,‬וא"צ לחזר אחר‬ ‫להשביח‪ .‬וצריך שלא ידע שסומכים עליו‪( ,‬דהנאמנות‬ ‫קפילא‪.‬‬ ‫בסתם נכרי שאינו קפילא היא מטעם מסיח לפי תומו‪,‬‬ ‫והקשו הרא"ש הר"ן דמדאמרינן 'סמכינן אקפילא' משמע‬ ‫דס"ל שמין בשאינו מינו מדאורייתא בטל ברוב‪ ,‬וטעם‬ ‫דלקולא סמכינן עליו‪ ,‬ולפי רש"י אינו בא אלא להחמיר‪,‬‬ ‫אוסר רק מדרבנן‪ .‬ט"ז‪ .‬והש"ך כתב דס"ל שטעם אוסר‬ ‫אלא משמע דסמכינן על קפילא אפילו בפחות משישים‪,‬‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬והנאמנות במסל"ת היא משום שאפשר‬ ‫ובשישים א"צ קפילא כלל אפילו אם הוא לפנינו‪ .‬וכן דעת‬ ‫דאיכא למיקם עלה דמילתא ע"י הטעמתו לקפילא)‪ .‬ואם‬ ‫אין שם נכרי לטועמו‪ ,‬משערים בשישים (אבל כשיש שם‬ ‫התוס'‪.‬‬ ‫נכרי לטועמו‪ ,‬לא שרינן אלא ע"י טעימת נכרי‪ ,‬ואם אמר‬ ‫ומשמע מדברי הרא"ש שרק בסתמא מותר בשישים‪ ,‬מפני‬ ‫שיש טעם מהאיסור אסור אפילו ביותר משישים‪ ,‬ואם‬ ‫שתולים שאין בזה טעם‪ ,‬אבל אם טעמו והרגישו טעם‬ ‫אמר שאין טעם מותר אפילו בפחות משישים‪ ,‬ורק כשאין‬ ‫אסור אפילו אם יש מאה כנגד האיסור‪ ,‬דטעמא לא בטיל‪.‬‬ ‫נכרי או במין במינו משערים בשישים‪ .‬ש"ך)‪ ,‬וכן אם הוא‬ ‫וכן דעת הרשב"א והר"ן‪.‬‬ ‫מין במינו‪ ,‬כיון דליכא למיקם אטעמא‪ ,‬משערים בשישים‪.‬‬ ‫דעת הרמב"ן שאם מכירים את חתיכת האיסור ולא‬ ‫כתב הרמ"א שאין נוהגים עכשיו לסמוך על נכרי‪,‬‬ ‫נתערב בתבשיל אלא ציר וטעם מהאיסור‪ ,‬סומכים על‬ ‫ומשערים הכל בשישים‪ .‬וכתב הש"ך שמשמע מהרמ"א‬ ‫קפילא אפילו אם אין שישים כנגד גוף האיסור‪ ,‬כיון שמן‬ ‫שעל טעימת ישראל‪ ,‬כגון בנודר מבשר ויין והם נפלו‬ ‫הדין לא היה צריך לשער אלא בטעמו‪ ,‬ורק מפני שאין אנו‬ ‫לתבשיל‪ ,‬סומכים גם בזמננו‪ ,‬אפילו בשאינו אומן‪ ,‬ואפילו‬ ‫יודעים כמה טעם הוא נתן בתבשיל משערים בכולו‪ ,‬ולכן‬ ‫כשנפל גוף הדבר‪ ,‬ודלא כהלבוש שכתב שגם על טעימת‬ ‫סומכים על טעימה‪ ,‬אבל אם גוף האיסור התערב בתבשיל‬ ‫ישראל אין סומכים בזמננו‪ .‬וכתב הפתחי תשובה שבבכור‬ ‫אין סומכים על קפילא בפחות משישים‪ ,‬אבל בשישים‬ ‫שור מפקפק בזה ודעתו שאין להקל בזה‪ ,‬והפמ"ג כתב‬ ‫מותר וא"צ לחזר אחרי קפילא‪ .‬וכן דעת הרשב"א והר"ן‪.‬‬ ‫‪5‬‬ ‫סימן צ"ח‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫במשקל‪ ,‬וכ"כ בתשובת הר"ש בן הרשב"ץ‪ .‬ובתשובת חינוך‬ ‫שדעת הרמ"א שבטעימה ע"י לחיכה בלשון צריך מומחה‪,‬‬ ‫בית יהודא דעתו שאם האיסור וההיתר שוים במשקל‪,‬‬ ‫משא"כ בטעימה גמורה כולם בקיאים‪.‬‬ ‫דהיינו שהם ממין אחד שאין אחד מהם כבד בטבעו יותר‬ ‫וכתב רעק"א שאינו יודע טעם חומרת הרמ"א‪ ,‬ואולי טעמו‬ ‫מחבירו‪ ,‬וגם אין בו נפוח או חלל יותר מחבירו‪ ,‬פשיטא‬ ‫שחוששים שמא ההיתר דווקא בקפילא ומצד מסל"ת‪,‬‬ ‫שנוכל לשער בשניהם או במדידה או במשקל‪ ,‬אבל אם יש‬ ‫וא"כ בלא מסל"ת אינו נאמן‪ ,‬ומאידך שמא ההיתר אינו‬ ‫בחלק אחד חלל יותר מחבירו שאז אם נשער במדידה צריך‬ ‫משום מסל"ת (שזה מועיל רק בעדות אשה) אלא מצד לא‬ ‫למעך החלל‪ ,‬השוקל משובח מהמועך ומודד‪ ,‬דשמא לא‬ ‫מרע אומנותו‪ ,‬ובעינן שלא יהיה מסל"ת‪ ,‬אלא שאם זה‬ ‫נתמעך החלל יפה‪ ,‬ובשני מינים א"א לשער במשקל ואפילו‬ ‫הטעם בדרבנן סומכים על קפילא מסל"ת‪.‬‬ ‫אם יש חלל‪ ,‬ועל כן צריך למעך החלל‪ .‬וכתב הבית אפרים‬ ‫שאם נפל כזית קרוש לתבשיל‪ ,‬כגון כזית שומן שנפל‬ ‫עוד כתב רעק"א שבפמ"ג כתב שבנדר מבשר ובישל‬ ‫לתבשיל של חלב או כזית חמאה שנפל לתבשיל של בשר‪,‬‬ ‫בקדירה לא מהני טעימה מישראל אחר‪ ,‬דשמא נכנס‬ ‫אע"פ שמיד כשנפל הוא נמס ונעשה רביעית‪ ,‬א"צ שישים‬ ‫ההיתר באיסור ונעשה נבילה וחזר ופלט והוי מין במינו‬ ‫רביעיות‪ ,‬וסגי בשישים זיתים‪ ,‬דאף שהגדיל מידתו מ"מ‬ ‫ובעינן שישים‪ ,‬דאין אנו בקיאים לענין אם נח מרתיחתו או‬ ‫עמד בו טעמו שהיה בתחילה‪ ,‬ואפשר שאם נמס קודם‬ ‫לא‪ .‬ודעת רעק"א שכיון דמהתורה מין במינו בטל ברוב‪ ,‬וגם‬ ‫ונפל אחר שנימוח צריך ס' רביעיות נגדו מדרבנן‪ ,‬כיון שהיה‬ ‫חנ"נ גופא בשאר איסורים דרבנן‪ ,‬א"כ אף שאין בקיאים בין‬ ‫האיסור ניכר בפני עצמו כשיעור הזה‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫נח מרתיחה‪ ,‬ספיקא דרבנן לקולא‪ .‬ואפשר שגם הפמ"ג לא‬ ‫כתב כן רק לענין נדרים‪ ,‬דבזה אם באנו להקל מחמת ספק‬ ‫כתב הרמב"ם שמותר להורות לעם הארץ דין ביטול‬ ‫דרבנן הוי דבר שיש לו מתירים וספיקו להחמיר‪ .‬ונ"מ בדין‬ ‫בשישים‪ ,‬ולא גזרינן שמא יפרצו פרץ‪ ,‬מפני שדבר‬ ‫זה בכל האיסורים היכא שישראל טעם מהתבשיל בלא‬ ‫שנתערב איסור בהיתר מדין תורה חד בתרי בטל‪ ,‬וכי ניקום‬ ‫לדעת מתערובת האיסור קודם שנח מרתיחתו‪ ,‬אם סומכים‬ ‫אנן ונגזור גזירה לגזירה‪ .‬ולפ"ז לדידן דקיימא לן דטעם‬ ‫על טעימתו‪ ,‬וגם יש לצרף לזה דעת הראב"ד דבלח בלח לא‬ ‫כעיקר דאורייתא‪ ,‬אם נתערב איסור בהיתר מין בשאינו‬ ‫אמרינן חנ"נ‪ ,‬וא"כ הבלוע שנכנס ונפלט אינו דבר נפרד והוי‬ ‫מינו אסור להורות כך לעם הארץ שיתבטל בשישים‪ ,‬וצ"ע‬ ‫רק כמו לח בלח‪ .‬וצ"ע לדינא‪.‬‬ ‫כי לא שמענו זאת מעולם‪.‬‬ ‫מתי מותר ומועיל שישראל יטעם בלא להכניס לפה‪-‬‬ ‫כתב בדרישה שממה שהשו"ע אסר שישראל יטעם מבואר‬ ‫סעיף ב'‬ ‫שאם קונים בשר מן הקצב ואין ידוע אם נמלח‪ ,‬אסור‬ ‫שיטות הראשונים בשיעורי ביטול‬ ‫לטועמו בלשונו‪ .‬ודעת הט"ז שמותר לטעום בלשון במקום‬ ‫ספק (כמבואר בסימן מ"ב לגבי מרה)‪ ,‬והכא צריך דווקא‬ ‫מין במינו ומין בשאינו מינו‬ ‫נכרי מפני שדווקא ע"י אכילה ממש מרגישים אם יש טעם‪,‬‬ ‫נחלקו רבי יהודה וחכמים (מנחות כ"ב‪ .‬ובעוד מקומות) בדין‬ ‫(ולגבי תענית אין איסור בטעימה בלשון בלא להכניס‬ ‫ביטול מין שנתערב במינו‪ ,‬שיטת חכמים שמין במינו בטל‪ ,‬ורבי‬ ‫לפיו)‪ .‬וכתב הפתחי תשובה שהש"ך (סימן מ"ב) כתב שרק‬ ‫יהודה סובר שאפילו באלף אינו בטל‪ .‬וגם האמוראים בגמרא‬ ‫נחלקו בדין זה‪ ,‬ונחלקו הפוסקים כמו מי פוסקים להלכה‪ .‬כמו כן‬ ‫לגבי מרה מהני טעימה בלשון‪ ,‬דקרוב הדבר שיטעום טעם‬ ‫נחלקו הפוסקים בדין טעם כעיקר במין בשאינו מינו‪ ,‬אם אסור‬ ‫מר‪ ,‬משמע דאי לאו הכי אף טעימה בלשון אסור וכ"כ‬ ‫בנותן טעם מדאורייתא או מדרבנן‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫הפמ"ג‪ .‬ובצמח צדק משמע שרק באיסור דרבנן מועיל‬ ‫טעימה בלשון‪ ,‬ואפילו טעימה בפה מותרת בדרבנן‪ ,‬וכן‬ ‫שיעור ביטול מין במינו‬ ‫הבינו בנו של הצמח צדק והפר"ח‪ ,‬והנודע ביהודה כתב‬ ‫איתא בגמרא (חולין ק"ט‪ ).‬במין במינו קא מיפלגי‪,‬‬ ‫שלא התיר אלא טעימה בלשון‪ ,‬וגם זה מותר רק באיסור‬ ‫ורבי יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטיל‪,‬‬ ‫פגום ולא בכל איסורים דרבנן‪.‬‬ ‫ורבנן לטעמייהו דאמרי מין במינו בטיל‪.‬‬ ‫שיעור שישים במידה או במשקל‪ -‬בשער אפרים‬ ‫ובעבודת הגרשוני כתבו שמשערים שישים במידה ולא‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪6‬‬ ‫כמוה‪ .‬ומאי חזית דגמרת מהך ליגמר מהא‪,‬‬ ‫עוד איתא בגמרא (עבודה זרה ע"ג‪ ):‬רב ושמואל דאמרי‬ ‫חידוש הוא ומחידוש לא גמרינן‪ .‬אי הכי שישים‬ ‫תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו‪,‬‬ ‫נמי לא ליגמר דחידוש הוא‪ ,‬אטו אנן לקולא‬ ‫שלא במינן בנותן טעם‪ .‬ורבי יוחנן וריש לקיש‬ ‫גמרינן לחומרא גמרינן‪ ,‬דמדאורייתא ברובא‬ ‫דאמרי תרוייהו בין במינן בין שלא במינן בנותן‬ ‫בטיל‪.‬‬ ‫טעם‪ ,‬חוץ מטבל ויין נסך‪.‬‬ ‫וכתב רש"י שרבא ס"ל שרק בקדשים טעם כעיקר‬ ‫שיטת רש"י שהלכה כרב יהודה שמין במינו אינו בטל מן‬ ‫דאורייתא‪ ,‬וכן סובר רבי יוחנן דאמר (עבודה זרה ס"ז‪ ):‬כל‬ ‫התורה אפילו באלף (דמבואר בגמרא (חולין ק"ט‪ ).‬שגם רבי‬ ‫שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו‪ ,‬והא דילפינן בגמרא‬ ‫סובר כך‪ ,‬וכן סוברים רב ושמואל ואביי ורבא)‪ ,‬ומין בשאינו‬ ‫(פסחים מ"ד‪ ).‬טעם כעיקר מ"משרת"‪ ,‬ס"ל לאמוראי בתראי‬ ‫מינו צריך שישים מדרבנן‪.‬‬ ‫דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא‪ ,‬דהוי להו נזיר‬ ‫שיטת רבינו תם שאין הלכה כרבי יהודה‪ ,‬אלא מין במינו‬ ‫וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כאחד‪ ,‬אי נמי גיעולי גוים‬ ‫כיון שאינו נותן טעם הוא בטל ברוב מן התורה‪ ,‬ורבנן‬ ‫חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור‪.‬‬ ‫הצריכו שישים‪ ,‬ושלא במינו אסור מן התורה עד שישים‬ ‫וכתב הר"ן שכל הלימוד מזרוע בשילה הוא אסמכתא‬ ‫אלא שאין לוקין עליו עד שיהא בו כל כך מן האיסור עד‬ ‫בעלמא‪ ,‬דמדאורייתא ברובא בטיל‪ ,‬דמזרוע בשלה ליכא‬ ‫שיהא בתוך כל ד' ביצים מן ההיתר כזית מן האיסור ואז‬ ‫למיגמר‪.‬‬ ‫חייב על כל כזית וכזית ממנו‪.‬‬ ‫ודעת ר"ת דטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא‪,‬‬ ‫וכן הרא"ש פסק כרבי יוחנן וריש לקיש‪( ,‬וכתבו הרא"ש‬ ‫דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור‪,‬‬ ‫והר"ן שאע"פ שהרי"ף פסק כרב ושמואל‪ ,‬הוא חזר בו‬ ‫ולוקין עליו בכזית כאילו היה כולו איסור‪ ,‬וההיא דר' יוחנן‬ ‫וציוה לתקן שהלכה כר' יוחנן וריש לקיש)‪ ,‬וכן פסקו‬ ‫דכל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו מיירי במין במינו‪,‬‬ ‫הרמב"ם והרשב"א‪ ,‬וכתב הריב"ש שכך הסכימו כל‬ ‫וטעמו וממשו דקאמר דלוקין היינו כשהאיסור בעין‬ ‫האחרונים‪ .‬וכן דעת הר"ן שאין הלכה כרבי יהודה‪.‬‬ ‫ומכירו‪ ,‬טעמו ולא ממשו אסור מדרבנן ואין לוקין עליו‪,‬‬ ‫וכתב הר"ן שמין במינו בטל ברוב מדאורייתא אפילו‬ ‫והוא הדין אם היה האיסור ממש בעין אלא שאין ניכר אין‬ ‫לוקין עליו כי הוא בטל ברוב‪ ,‬אלא הא קמ"ל דאפילו הכי‬ ‫בנתערב גופו‪ ,‬אבל מדרבנן בין שנתערב גופו ונבלל‪ ,‬בין‬ ‫שאין שם אלא פליטתו‪ ,‬בשישים‪ ,‬כדאמרינן בגמרא (צ"ז‪):‬‬ ‫אסור מדרבנן‪ .‬ולרבינו חיים במין בשאינו מינו חשיב 'טעמו‬ ‫וממשו' כשיש כזית בכדי אכילת פרס‪ ,‬דאז הוי כמו ממשו‬ ‫מין במינו אי נמי מין בשאינו מינו בשישים‪ ,‬אמנם כל זה‬ ‫של איסור‪ ,‬והאוכל ממנו כזית לוקה‪ ,‬והיכא דליכא כזית‬ ‫דווקא בדברים הנבללים‪ ,‬אבל יבש ביבש אפילו מדרבנן חד‬ ‫בכדי אכילת פרס‪ ,‬אע"פ שנתן האיסור טעם בהיתר אין‬ ‫בתרי בטיל‪.‬‬ ‫לוקין עליו‪ .‬ודעת הטור שגם ר"ת מודה לדינו של רבינו‬ ‫האם טעם כעיקר דאורייתא‬ ‫חיים‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (צ"ח‪ ).‬אמר רבי חייא בר אבא אמר‬ ‫ונ"מ במחלוקת רש"י ור"ת היכא שנשפך הרוטב ואין ידוע‬ ‫רבי יהושע בן לוי כל איסורים שבתורה‬ ‫אם היה בו שישים‪ ,‬שלר"ת הוי ספיקא דאורייתא ואסור‪,‬‬ ‫בשישים‪ ,‬ורב אסי אמר רבי יהושע בן לוי כל‬ ‫ולרש"י הוי ספיקא דרבנן ושרי‪.‬‬ ‫איסורין שבתורה במאה‪ ,‬ושניהם לא למדוה‬ ‫וכתב הרשב"א שדעת הרמב"ן כרש"י (וכן דעת הר"ן)‪,‬‬ ‫אלא מזרוע בשילה‪ ,‬וכו'‪ ,‬ומי ילפינן מיניה‬ ‫ודעת הראב"ד ובה"ג כר"ת‪ ,‬וכן יש להחמיר באיסורי תורה‪.‬‬ ‫והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור‪ ,‬זהו‬ ‫שיטת הרמב"ם שאם יש טעם וממשות‪ ,‬והיינו כזית בתוך‬ ‫למעוטי מאי‪ ,‬לאו למעוטי כל איסורין שבתורה‪,‬‬ ‫ג' ביצים מהתערובת‪ ,‬אסור מן התורה‪ ,‬ואם אכל ג' ביצים‬ ‫אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר‪,‬‬ ‫לוקה‪ ,‬ואם אכל פחות מג' ביצים‪ ,‬או שבכל ג' ביצים יש‬ ‫דבקדשים אסור‪ ,‬קמ"ל דהכא שרי‪ ,‬וליגמר‬ ‫פחות מכזית מן האיסור (אפילו אכל את כל הקדירה)‪ ,‬מכין‬ ‫מיניה‪ ,‬גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות‬ ‫אותו מכת מרדות מדבריהם‪ .‬וכתב הבית יוסף שהרמב"ם‬ ‫‪7‬‬ ‫סימן צ"ח‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫כיון שע"י שאומרים רואים הוי ספק דרבנן‪ ,‬אזלינן לקולא‪.‬‬ ‫סובר כרש"י ולא כר"ת‪ ,‬דלר"ת אסור מדאורייתא אע"פ‬ ‫וכתב הט"ז שהמהרש"ל חולק על הרשב"א וסובר שאין‬ ‫שאין בו כזית בכדי אכילת פרס‪ ,‬וביש בו כזית בכדי אכילת‬ ‫ראיה מדברי הגמרא הנ"ל‪ ,‬דאין אומרים אלא סלק את מינו‬ ‫פרס חייב על אכילת כזית‪ ,‬ולרמב"ם אינו חייב עד שיאכל‬ ‫כמי שאינו‪ ,‬כיון שמין במינו אינו נותן טעם‪ ,‬אלא דגזה"כ‬ ‫כשלש ביצים (ובטור כתב ד' ביצים‪ ,‬וזו מחלוקת הפוסקים‬ ‫הוא לרבי יהודה שאינו בטל‪ ,‬אבל אין אומרים סלק את‬ ‫בשיעור אכילת פרס)‪ ,‬אבל כרש"י אתי שפיר‪ ,‬דאף‬ ‫שאינו מינו כמי שאינו‪ ,‬דשם שאינו מינו אסור בנותן טעם‬ ‫שלרש"י לית ליה לרבא טעם כעיקר בחולין‪ ,‬הני מילי‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬וממילא גם בספק אסור דספיקא דאורייתא‬ ‫כשאין שם אלא טעמו של איסור בלבד ולא ממשו‪ ,‬אבל‬ ‫לחומרא‪ .‬וכתב הבית יוסף שרק בנשפך מותר מספק‪ ,‬אבל‬ ‫כשיש שם טעמו וממשו‪ ,‬דהיינו שיש בו כזית בכדי אכילת‬ ‫אם היו לפנינו ואין אנו יודעים לשער אותם‪ ,‬לא אמרינן‬ ‫פרס‪ ,‬פשיטא דמדאורייתא אסור וחייב מלקות‪ ,‬כדאמר רבי‬ ‫ספיקא לקולא‪.‬‬ ‫יוחנן (עבודה זרה ס"ז‪ ).‬כל שטעמו וממשו אסור ולוקין‬ ‫מה נחשב שני מינים‪ -‬כתב המרדכי שכבד ובשר הם שני‬ ‫עליו‪ ,‬וזהו כזית בכדי אכילת פרס‪ ,‬ומזה נלמד דטעמו ולא‬ ‫מינים‪ ,‬כדאמרינן (נדרים נ"ד‪ ):‬הנודר מן הבשר מותר בכבד‪.‬‬ ‫ממשו שאין לוקין עליו היינו שאין בו כזית בכדי אכילת‬ ‫וכן בשר עוף ובשר בהמה הם שני מינים‪ .‬עוד כתב המרדכי‬ ‫פרס‪ ,‬ובההוא קאמר דלית ליה לרבא טעם כעיקר בחולין‬ ‫דקיימא לן כרבא (ע"ז ס"ו‪ ).‬דבתר שמא אזלינן‪ ,‬וחמרא‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬ואפילו אם נתערב שם גופו של איסור‪.‬‬ ‫חדתא ועינבי שני מינים הם‪ ,‬ושאור ועיסה שני מינים הם‪,‬‬ ‫אבל הר"ן כתב שמין בשאינו מינו כל היכא שנתערב גופו‬ ‫ואיל ושור ועז שלשה מינים הם‪ ,‬וכן מיני דגים ועופות‬ ‫ויהיב טעמא אפילו באלף אסור מדאורייתא‪ ,‬כדאמר רבא‬ ‫שחלוקות בשמן שני מינין הם‪ ,‬אבל ביצים של עוף זה‬ ‫(זבחים ע"ט‪ ).‬מין בשאינו מינו בטעמא‪( ,‬ובודאי‬ ‫בביצים של עוף זה הם מין במינו‪ ,‬וחלב ובשר שני מינים‬ ‫מדאורייתא קאמר דומיא דמאי דקאמר מין במינו ברובא)‪,‬‬ ‫הם‪ ,‬ושומן של הלב ושל הדקין מיקרי חלב‪ ,‬וחלב פרה ורחל‬ ‫ואי איכא כזית בכדי אכילת פרס לוקה‪ ,‬ואי ליכא כזית בכדי‬ ‫מין אחד הוא‪ ,‬ושומן של צלעות וחזה ואליה ושומן הירך‬ ‫אכילת פרס אסור מדאורייתא אך אינו לוקה‪ ,‬ואי לא יהיב‬ ‫בשר שמן הוא ומיקרי בשר ולא חלב‪ ,‬וכבש ואיל מין במינו‬ ‫טעמא שיעורא בשישים‪ ,‬והיכא שנתערב בדבר טעמו ולא‬ ‫הוא‪.‬‬ ‫ממשו היינו טעם כעיקר שלפי שיטת ר"ת הוא מדאורייתא‬ ‫ולפי שיטת רש"י מדרבנן‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מדברי הרשב"א נראה שאף היכא שנתערב גוף האיסור‪ ,‬כל‬ ‫אם נתערב מין במינו ונשפך‪ ,‬בענין שאין יכולין לעמוד‬ ‫שנמחה ואין ממשו נמצא‪ ,‬כגון יין שאבד ממשו מחמת‬ ‫עליו לשערו (אם היה שישים)‪ ,‬אם נודע שהיה רובו היתר‪,‬‬ ‫מיעוטו‪ ,‬חשיב טעמו ולא ממשו‪.‬‬ ‫מותר‪( ,‬דכיון שמדאורייתא מין במינו בטל ברוב ורק‬ ‫מדרבנן צריך שישים‪ ,‬בספק דרבנן תולים לקולא לומר‬ ‫מה הדין כשיש ספק אם יש שישים כנגד האיסור‬ ‫שהיה שישים)‪ ,‬ואם לא נודע שהיה רובו היתר‪ ,‬אסור (דהוי‬ ‫איתא בגמרא (חולין ק‪ :‬למ"ד מין במינו לא בטל) שאם‬ ‫ספק דאורייתא)‪ .‬אבל אם נתערב בשאינו מינו (שבזה‬ ‫צריך שישים מדאורייתא) ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד‬ ‫נתערב מין ומינו ודבר אחר‪ ,‬סלק את מינו כמי‬ ‫עליו לשערו‪ ,‬אפי' נודע שהיה רובו היתר‪ ,‬אסור (דהוי ספק‬ ‫שאינו ושאין מינו רבה עליו ומבטלו‪ .‬והרשב"א‬ ‫דאורייתא)‪.‬‬ ‫לומד מדין זה שאם נפל איסור לתוך מינו ושאינו מינו‪ ,‬ויש‬ ‫רוב במינו כנגד האיסור (בטור משמע שזה ספק‪ ,‬וכתב‬ ‫ואם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין‬ ‫הבית יוסף דבספק אזלינן לחומרא‪ ,‬ומיירי שידוע שמינו‬ ‫לעמוד עליו לשערו‪ ,‬ונודע שהיה רובו היתר ממינו‪ ,‬רואין‬ ‫הוא רוב כנגד האיסור)‪ ,‬לא אמרינן שכיון שנתערב גם‬ ‫את שאינו מינו כאלו אינו‪ ,‬והשאר‪ ,‬מינו רבה עליו ומבטלו‪.‬‬ ‫בשאינו מינו אינו בטל‪ ,‬אלא אומרים סלק את שאינו מינו‬ ‫והש"ך כתב שאין להתיר את שאינו מינו‪ ,‬כיון דסוף סוף‬ ‫כמי שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו‪ ,‬ולא אמרינן שכיון‬ ‫האיסור נותן בו טעם‪ ,‬ורק מינו מותר‪ .‬וכתב החתם סופר‬ ‫שהוא מעורב גם עם שאינו מינו אינו בטל‪ .‬אמנם כיון‬ ‫שאין להקל נגד דעת הש"ך‪ ,‬ולכן אם הבשר הוא מינו צריל‬ ‫שמדרבנן צריך שישים גם במין במינו‪ ,‬הנ"מ בדין זה היא‬ ‫רק כשיש ספק אם יש שישים במינו כנגד האיסור‪ ,‬שאז‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪8‬‬ ‫ממש‪( .‬ועיין בט"ז שמבאר בזה את מחלוקת אביי ורבא‬ ‫להסיר ממנו את כל לחלוחית הרוטב והמרק ולקלפנו כדי‬ ‫(עבודה זרה ס"ו) לענין אי אזלינן בתר שמא או בתר טעמא‪,‬‬ ‫להסיר את המרק של איסור שהוא בעין עליו‪.‬‬ ‫והלכה כרבא דאזיל בתר שמא)‪.‬‬ ‫וכתב הט"ז דמיירי שנתערב במינו ובשאינו מינו יחד‪ ,‬דאם‬ ‫חתיכת בשר שנפלה לתוך יורה של חלב וסילקו מיד‪,‬‬ ‫נתערב קודם עם שאינו מינו ואח"כ עם מינו‪ ,‬כבר נעשה‬ ‫והבשר נאבד וא"א לעמוד על שיעורו‪ ,‬והשואל אומר‬ ‫נבילה קודם שבא מינו‪ ,‬ואסור‪.‬‬ ‫שלפי אומדן דעתו היה שישים אך אינו יודע בבירור‪ ,‬כתב‬ ‫כתב בתורת חטאת בשם האיסור והיתר שאפילו אם נפל‬ ‫הבית אפרים שיש כמה צדדים להקל‪ ,‬דדעת הפר"ח דכל‬ ‫חלב לבשר עוף שהוא דרבנן ונשפך אסור‪ ,‬הואיל וטעם‬ ‫בשר בחלב שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו איסור‬ ‫כעיקר דאורייתא‪ .‬ודעת הט"ז והש"ך שדין זה נאמר‬ ‫מהתורה‪ ,‬וגם כיון שאומר שהיה חתיכה קטנה קרוב שיש‬ ‫באיסור והיתר רק לסוברים שבשר עוף בחלב דאורייתא‪,‬‬ ‫שישים הוי כהיתרא שכיחא טפי‪ ,‬ולכן יש להתיר ע"י‬ ‫וכתב הט"ז שאפשר שבדפוס שהיה לרמ"א לא היה כתוב‬ ‫טעימת קפילא מסל"ת‪ ,‬ואם אין שם קפילא שרי לישראל‬ ‫כך‪ ,‬והבין הרמ"א שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל‬ ‫לטעום טעימה בעלמא ואם אין מרגיש טעם בשר מותר‬ ‫תורה‪ .‬ודעת האמונת שמואל והפר"ח כהש"ך‪.‬‬ ‫לאכול אח"כ‪ ,‬ומי שירצה להחמיר גם בזה לענין אכילה‪,‬‬ ‫בהנאה עכ"פ יש להתיר בפשיטות‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫אם מין בשאינו מינו היינו בשמא או בטעמא‬ ‫כתב הנודע ביהודה שטעם כעיקר דאורייתא רק באיסורי‬ ‫כתב הרמ"א דלענין מין במינו אזלינן בתר שמא‪ ,‬שאם‬ ‫לאו שיש בהם מלקות‪ ,‬אבל לא בלאו שאין בו מלקות כגון‬ ‫השם שוה הוי מין במינו‪ ,‬אבל לא אזלינן בתר טעמא אם‬ ‫בחלב טמא‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫הוא שוה או לא‪.‬‬ ‫והקשו האחרונים למה איסור שנתערב בהיתר ששמם שוה‬ ‫וטעמם שונה אינו אוסר‪ ,‬והרי יש בהיתר טעם מהאיסור‪.‬‬ ‫סעיף ג'‬ ‫וכן דעת הש"ך שהולכים אחרי הטעם ולא אחרי השם‪,‬‬ ‫ספק מחמת חסרון ידיעה‬ ‫ואפילו ביבש ביבש‪ ,‬מלבד היכא שאין טעם אלא שאסור‬ ‫איתא בגמרא (חולין צ"ז‪ ):‬לענין כחל‪ ,‬בדידיה משערינן‪,‬‬ ‫במשהו‪ ,‬ומביא ראיות מכמה ראשונים לדין זה‪ .‬וכתב‬ ‫הפתחי תשובה בשם הפמ"ג שדם וחלב אין טעמם שוה‪,‬‬ ‫דאי במאי דנפיק מיניה מנא ידעינן‪ .‬ולמד מזה‬ ‫ואע"פ שדם נעכר ונעשה חלב‪ ,‬מ"מ אין החלב בטעם של‬ ‫הרשב"א שאם נתערבו איסור והיתר ואין אנו יודעים כמה‬ ‫דם‪.‬‬ ‫מהאיסור נתערב‪ ,‬אף באיסורים דרבנן אסטר‪ ,‬שהרי כחל‬ ‫אסור מדרבנן‪ .‬וכתב הר"ן דבדבר שא"א לעמוד עליו‪ ,‬אי‬ ‫ותירץ הט"ז שאין כוונת הרמ"א למקרה שהטעמים שונים‬ ‫אזלינן לקולא יהיו כל האיסורים בספק וכל אחד ישער‬ ‫ממש זה מזה‪ ,‬כגון שזה מר וזה מתוק‪ ,‬דודאי באופן זה‬ ‫במה שנראה בעיניו‪ ,‬ולפיכך ראו חכמים להשוות מידותיהן‪,‬‬ ‫אפילו אם השם שוה זה אוסר בנותן טעם (אלא שלא מצינו‬ ‫אבל במה שאינו בא אלא באקראי בעלמא‪ ,‬כגון אם נשפך‬ ‫דברים שטעם שונה לגמרי ושמם שוה)‪ ,‬אלא כוונתו לאופן‬ ‫הרוטב וכדומה‪ ,‬אזלינן לקולא‪.‬‬ ‫שהטעמים דומים אבל לא שוים לגמרי ויש קצת שינוי‬ ‫בטעם‪ ,‬כמו ענבים שהתערבו ביין חדש (‪-‬מיץ ענבים)‪,‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫שבזה אם השם שוה לא חשיב 'נותן טעם' להצריך שישים‬ ‫איסור שנתערב בהיתר‪ ,‬והוא לפנינו‪ ,‬וא"א לעמוד על‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬אלא חשיב מין במינו שרק מדרבנן צריך‬ ‫שיעורו‪ ,‬אע"פ שהוא מאיסורים של דבריהם‪ ,‬אסור‪.‬‬ ‫שישים‪( ,‬כמו ששתי חתיכות בשר שאחת טובה יותר‬ ‫עיין לעיל בשם הר"ן בטעם הדבר‪ ,‬והביאוהו הבית יוסף‬ ‫מהשניה והיא נותנת בה טעם‪ ,‬אין זה נחשב 'נותן טעם')‪,‬‬ ‫והש"ך‪ ,‬וכתב הט"ז שבמרדכי נתן טעם דדעת שוטים אינו‬ ‫ואם השם שונה צריך שישים מדאורייתא‪ .‬וכמו כן לענין‬ ‫כלום‪( ,‬וכ"כ הש"ך בשם הפוסקים)‪ ,‬וכ"כ בשערי דורא‪,‬‬ ‫דבר האוסר במשהו דווקא במין במינו (כגון יין נסך)‪ ,‬ובמין‬ ‫וכעין זה כתב הבית יוסף בסימן ק"ץ דספק הבא ממיעוט‬ ‫בשאינו מינו אוסר רק בנותן טעם‪ ,‬אם השם שונה חשיב‬ ‫הכרה אינו ספק‪ ,‬דאם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר‪ ,‬והיינו‬ ‫מין בשאינו מינו ואוסר רק בנותן טעם‪ ,‬ואם השם שוה‬ ‫באפשר למיקם עלה דמילתא‪ .‬עוד כתב הט"ז שיש ב' סוגי‬ ‫חשיב מין במינו ואוסר במשהו אפילו אם הטעמים הפכיים‬ ‫‪9‬‬ ‫סימן צ"ח‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫והרשב"א סוברים שתמיד משערים בכולו‪ ,‬דלא ידעינן‬ ‫דברים דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא בחסרון ידיעה‪ :‬א'‬ ‫כמה נפיק מיניה‪ .‬וכתב הרשב"א שכך הדין גם באיסורים‬ ‫דבר שחסרון הידיעה הוא לאדם מסוים‪ ,‬אבל לאחרים‬ ‫דרבנן‪.‬‬ ‫הדבר יוכל להתברר‪ .‬ב' דבר שיש ב' שיעורים לשערו ויש‬ ‫ספק באיזה שיעור מהם לשער‪( ,‬כגון הכחל שיש ספק אם‬ ‫האם בקדירה וכף משערים כנגד כולה‪ -‬המבשל היתר‬ ‫לשער בכולו או במה שיוצא ממנו)‪ ,‬בזה אזלינן להחמיר‬ ‫בקדירה של איסור בת יומה‪ ,‬או שתחב לתבשיל כף בת‬ ‫אפי' אם החסרון לכל העולם‪ ,‬כיון שיש עכ"פ לפנינו שיעור‬ ‫יומה‪ ,‬וכהאי גוונא בבשר בחלב‪ ,‬כתב הרשב"א שצריך‬ ‫אחר שיצא מספק‪ .‬אבל כל היכא שהספק לכל העולם‪,‬‬ ‫שישים כנגד כולה‪ ,‬ובשם הראב"ד כתב שדווקא באיסור‬ ‫והספק הוא אם הוא אסור לגמרי או מותר‪ ,‬אזלינן לקולא‪.‬‬ ‫שאינו חוזר להכשירו ככחל וכדומה‪ ,‬וכן בקדירה של חרס‪,‬‬ ‫משערים בכולו‪ ,‬אבל בקדירה של מתכת וכף של עץ‬ ‫כתב באמונת שמואל שקטן או נכרי ששמו דם בקדירה של‬ ‫וכדומה אין משערים בכולו אלא אומדים אומד יפה כמה‬ ‫בשר‪ ,‬וידוע שנתבטל ברוב אך יש ספק אם יש שישים‪,‬‬ ‫יצא ממנו ומשערים בו‪ ,‬ומסיים הרשב"א שראשון נראה‬ ‫ספק כי האי שאינו מוטל עליו לידע הוי ממש כנשפך‬ ‫עיקר‪ ,‬וכן דעת רבותינו הצרפתים והרמב"ן והר"ן‪.‬‬ ‫דתולין להקל‪ ,‬ולא שייך לומר דדעת שוטים הוא זה שהרי‬ ‫אינו נביא לידע כמה נפל‪ ,‬וכ"ש לטעם הר"ן כיון דמילתא‬ ‫כתב המרדכי בשם ראבי"ה שהדרך לשער שישים כנגד כל‬ ‫דלא שכיחא הוא ודאי דינו כנשפך‪ ,‬ומ"מ לא החליט הדבר‬ ‫הכלי האסור הוא למלא כלי גדול במים‪ ,‬ויתן הקדירה‬ ‫רק להלכה ולא למעשה‪ .‬והפר"ח הביאו והביא ראיה‬ ‫האסורה בתוך אותו כלי‪ ,‬והמים היוצאים הם שיעור דופני‬ ‫לדבריו‪ .‬וכתב הפמ"ג דאף שיש עכו"ם א"צ לברר להטעימו‬ ‫הקדירה‪ ,‬וישער אם יש שישים בהיתר כנגד אותם המים‪.‬‬ ‫לקפילא‪ ,‬דכיון שאין אנו נוהגים לסמוך כלל על עכו"ם הוי‬ ‫המחלוקת האם בתחב מקצת כף של מתכת צריך שישים‬ ‫כלא אפשר לברורי‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫כנגד כולה משום חם מקצתו חם כולו‪ ,‬ושאר כל דיני‬ ‫תחיבת כף בקדירה‪ ,‬התבארו בסימן צ"ד‪.‬‬ ‫סעיף ד'‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מתי צריך שישים כנגד כל האיסור אע"פ‬ ‫איסור (אפילו איסור דרבנן‪ .‬ש"ך) שנתבשל עם היתר‪,‬‬ ‫אפילו מכירו והוא שלם וזרקו‪ ,‬צריך שישים כנגד כל‬ ‫שהוציאוהו‬ ‫האיסור‪ ,‬מפני שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו‪.‬‬ ‫איסור שנפל לתוך היתר‪ ,‬צריך שישים בהיתר כנגד האיסור‬ ‫בשביל שהתערובת תהיה מותרת‪ .‬ובסעיף זה יבואר האם כאשר‬ ‫לפיכך המבשל בקדרת איסור שהיא בת יומא‪ ,‬או תחב כף‬ ‫הוציאו את האיסור ג"כ צריך שישים כנגד כל האיסור‪ ,‬או‬ ‫של איסור בהיתר‪ ,‬צריך שישים כנגד כל הקדירה (וממילא‬ ‫שמשערים כמה יצא מהאיסור‪ ,‬והאם יש חילוק בזה בין כחל‬ ‫התבשיל אסור‪ ,‬דאין בתבשיל שישים כנגד הקדירה‪ .‬ש"ך)‪,‬‬ ‫לשאר איסורים‪ ,‬והאם בקדירה או בכף הבלועים באיסור‬ ‫ובכף כנגד כל מה שתחב מהכף‪ ,‬שאין אנו יודעין כמה בלעו‪,‬‬ ‫משע רים כנגד כל הכף והקדירה‪ ,‬והאם יש חילוק אם הכלי ראוי‬ ‫בין שהם של חרס או עץ או מתכת (לאפוקי מהראב"ד‬ ‫להכשרה או לא‪ ,‬והאם דין זה נאמר רק בבישול או גם בכבישה‬ ‫או במליחה‪ ,‬ומה הדין כשהאיסור חזר ונפל בתבשיל אחר‪ ,‬והאם‬ ‫הנ"ל)‪.‬‬ ‫יש דין להוציא את האיסור כשיש שישים כנגדו‪.‬‬ ‫וכתב הרמ"א דהיינו דווקא כשבלעו ע"י רתיחת אש (או‬ ‫איתא בגמרא (חולין צ"ז‪ ):‬כחל בשישים‪ .‬וכו'‪ .‬איבעיא‬ ‫בכבוש‪ .‬ש"ך)‪ ,‬שאז הבליעה הולכת בכל הכלי‪ ,‬אבל על ידי‬ ‫לן כי משערינן בדידיה משערינן או במאי דנפק‬ ‫רתיחת מליחה (וה"ה בעירוי‪ .‬ש"ך) אינו נבלע בכלי רק כדי‬ ‫קליפה‪ ,‬וא"צ לשער רק כנגד הכדי קליפה‪( ,‬אבל דבר מאכל‬ ‫מיניה משערינן‪ ,‬פשיטא דבדידיה משערינן‬ ‫שבלע נאסר כולו‪ .‬ש"ך)‪.‬‬ ‫דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן‪.‬‬ ‫וכתב השו"ע שיש מי שמחמיר בכף של מתכת להצריך‬ ‫האם בכל דבר משערים בכולו‪ -‬דעת הארחות חיים‬ ‫שישים כנגד כולה‪ ,‬אפילו לא הכניס אלא מקצת‪ ,‬משום‬ ‫שדווקא כחל משערים בכולו‪ ,‬משום שעשאוהו כחתיכת‬ ‫דחם מקצתו חם כולו‪ .‬וכתב הרמ"א שנוהגים כסברא‬ ‫נבילה‪ ,‬אבל בדברים אחרים כגון לב וכבד‪ ,‬משערים במה‬ ‫ראשונה‪.‬‬ ‫דנפק מיניה‪ ,‬לפי אומד הדעת‪ .‬אבל בעל התרומה‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪10‬‬ ‫שגם בזו אין צריך אלא שישים לבטל הכזית שבלעה‪ .‬וכתב‬ ‫עוד כתב הרמ"א שכל איסור שמבטלים בשישים‪ ,‬אם‬ ‫הרמ"א דסברא ראשונה עיקר‪.‬‬ ‫מכירו צריך להסירו משם אע"ג שכבר נתבטל טעמו‬ ‫וכתב השו"ע שיש שאינם מחלקים בין כף ישנה לחדשה‪,‬‬ ‫בשישים‪ .‬ולכן אם נפל חלב לתוך התבשיל ונתבטל טעמו‬ ‫רק בין כלי חרס לשאר כלים‪ ,‬ואומרים דבכלי חרס דאי‬ ‫בשישים‪ ,‬צריך לתת שם מים צוננים‪ ,‬וטבע החלב להקפיא‬ ‫אפשר להפריד האיסור על ידי הגעלה אמרינן שהכלי‬ ‫ולצוף למעלה על המים‪ ,‬ויסירנו משם‪ ,‬דמאחר דאפשר‬ ‫נעשה נבילה (והיינו כשבלע איסור‪ ,‬ולא כשבלע בשר לבד‬ ‫להסירו הוי כאילו מכירו וצריך להסירו משם‪ .‬וכתב הט"ז‬ ‫או חלב לבד‪ ,‬דעדיין כולו היתר‪ .‬ש"ך)‪ ,‬אבל לא בשאר כלים‪,‬‬ ‫שמשמע דבפחות משישים לא מהני הך תקנה לענין לומר‬ ‫וטוב לחוש לחומרא‪.‬‬ ‫שהאיסור הוא דבר נפרד בפני עצמו ולהתיר את ההיתר‪,‬‬ ‫וכתב הט"ז שהבית יוסף והרמ"א נחלקו בהבנת דברי הטור‬ ‫וכ"כ באיסור והיתר‪ ,‬ובהגהות איסור והיתר כתב בשם‬ ‫כאן‪ ,‬הרמ"א סובר שהטור כאן לא הזכיר דין חנ"נ בבלוע‬ ‫המרדכי שתקנה זו שייכת אפילו בדליכא שישים‪ ,‬וכתב‬ ‫וסמך על דבריו בסימן ק"ז שאין דין חנ"נ בבלוע‪ ,‬ולדעת‬ ‫בהגהות איסור והיתר שהטעם הוא שאין החלב מתערב‬ ‫הבית יוסף הטור פוסק כאן שיש חנ"נ בבלוע‪ ,‬ובסימן ק"ז‬ ‫ברוטב אלא צף למעלה‪ ,‬וכל שאפשר להפרידו לגמרי לא‬ ‫שהיקל בזה היינו בשאר איסורים וכשיטתו שפוסק כרבינו‬ ‫אמרינן ביה חתיכה עצמה נעשית נבילה‪ .‬ומטעם זה פסק‬ ‫אפרים שרק בבשר בחלב אומרים חנ"נ‪ .‬והשו"ע פוסק‬ ‫הב"ח דבדיעבד מותר‪ .‬ודעת הט"ז שאין להקל בזה כלל‪,‬‬ ‫שאומרים חנ"נ בבלוע (ורק בכלי חדש או שאינו בן יומו‬ ‫דאף שהחלב נשאר אנו חוששים שכל טעם החלב נשאר‪,‬‬ ‫מותר)‪ ,‬וכן פסק הרמ"א‪ ,‬ובשם י"א מביא השו"ע דעת‬ ‫כמו בתחב כף והוציאה‪ ,‬ורק לחומרא אמרינן שכשיש‬ ‫הרמב"ן שאין דין חנ"נ בבלוע אפילו בבשר בחלב‪ .‬וכ"כ‬ ‫שישים צריך להפריד את החלב עצמו אם הוא יכול‪ .‬וכן‬ ‫הש"ך בהבנת דברי השו"ע והרמ"א‪.‬‬ ‫דעת הש"ך‪.‬‬ ‫עוד כתב הט"ז שהרמ"א חושש לחומרא לדעת המרדכי‬ ‫עוד כתב הרמ"א שאיסור שנתבטל בקדירה והסירוהו‬ ‫שבכלי חרס שא"א להגעילו אומרים חנ"נ‪ ,‬והיינו דס"ל‬ ‫משם‪ ,‬ונפל לקדירה אחרת‪ ,‬צריך לחזור ולבטלו בשישים‬ ‫שבשאר כלים גם לענין הבלוע בכלי לא אומרים חנ"נ‪,‬‬ ‫כנגד כולו‪ ,‬וכן לעולם‪ .‬אבל אם נפל לקדירה הראשונה ב'‬ ‫ובכלי חרס חושש לחומרא לדעת המרדכי שאף גוף הכלי‬ ‫פעמים‪ ,‬מספיק שיהיה שישים כנגד האיסור פעם אחת‪.‬‬ ‫נעשה נבילה‪ ,‬ובתורת חטאת פסק שבמקום הפסד יש‬ ‫להקל שרק בבשר בחלב יש דין חנ"נ בכלים‪ .‬וכ"כ הש"ך‬ ‫סעיף ה'‬ ‫שהרמ"א סובר שגם בשאר איסורים אומרים חנ"נ בכלי‬ ‫ישן‪ ,‬ובמקום הפסד מותר בשאר איסורים בכלי ישן‪ .‬ודעת‬ ‫מתי כלי או מה שבלוע בו נעשה נבילה‪ ,‬ומתי‬ ‫הט"ז שהמרדכי מדבר רק לענין גוף הכלי‪ ,‬אבל לענין הבלוע‬ ‫משערים רק כנגד מה שבלע‬ ‫בכלי אומרים חנ"נ גם בשאר כלים‪ ,‬ודעת מהרש"ל שבכלי‬ ‫נתבאר לעיל שבאיסור שנתבשל בהיתר‪ ,‬צריך שישים כנגד כולו‬ ‫חרס אומרים חנ"נ לענין מה שבלוע בתוכו‪ ,‬ובשאר כלים‬ ‫אע"פ שהוציאוהו מן התבשיל‪ .‬ובסעיף זה יתבארו שיטות‬ ‫לא אומרים חנ"נ גם לענין הבליעות‪ ,‬ואפילו בבשר בחלב‪,‬‬ ‫הפוסקים מה הדין בכלי שבלע איסור שהוכנס לתבשיל ויודעים‬ ‫(אך אם נפלה טיפת איסור על הקדירה כנגד הרוטב‪ ,‬גם‬ ‫כמה איסור בלוע בכלי‪ ,‬מתי משערים רק כנגד מה שבלוע בכלי‬ ‫מן האיסור‪ ,‬ומתי משערים כנגד כל מה שבלוע בכלי מפני‬ ‫הרוטב מצטרף לבטלה‪ ,‬ואין הבלוע נעשה נבילה אף בכלי‬ ‫שאומרים חנ"נ לגבי מה שבלוע‪ ,‬ומתי משערים כנגד כל הכלי‬ ‫חרס)‪ .‬ודעת הט"ז להלכה שבבשר בחלב יש להחמיר‬ ‫מפני שכל הכלי נעשה נבילה‪.‬‬ ‫שבכלי חרס גוף הכלי נעשה נבילה גם כשהוא חדש‪,‬‬ ‫אם ידוע כמה הוא האיסור‪ ,‬כגון כף חדשה או שאינה בת‬ ‫ובשאר כלים נעשה הבלוע נבילה אם הם ישנים ויש בהם‬ ‫יומא שניער בה ובלעה כזית חלב‪ ,‬ואחר כך ניער בה קדירה‬ ‫בליעות היתר בני יומם‪ ,‬ובשאר איסורים אין אומרים חנ"נ‬ ‫של בשר‪ ,‬אין צריך אלא שישים לבטל הכזית שבלעה‪( .‬ולא‬ ‫בכלים כלל‪.‬‬ ‫אמרינן גבי כלי חתיכה נעשית נבילה‪ ,‬אפילו אם ניערו בו‬ ‫והש"ך כתב שהמרדכי שסובר שאומרים חנ"נ לגבי גוף‬ ‫איסור)‪ .‬אבל כף ישנה ובת יומא‪ ,‬משערים בכולה (דכל מה‬ ‫הכלי מדבר דווקא בכלי ישן‪ ,‬אבל כלי חדש אפילו של חרס‬ ‫שבלע נעשית איסור‪ ,‬ולא ידעינן כמה בלע)‪ .‬ויש מי שאומר‬ ‫לא נעשה נבילה‪ ,‬ודלא כהרמ"א‪ ,‬וכתב שלהלכה שבכף‬ ‫‪11‬‬ ‫סימן צ"ח‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫ויין נסך (ששיעורם במשהו‪ ,‬וכן טבל וערלה‪ ,‬וערלה מין‬ ‫ישנה יש להחמיר שהבלוע נעשה נבילה אפילו בדבר שיש‬ ‫במינו שיעורה במאתים‪ .‬ש"ך)‪ ,‬כאשר נתבאר בהלכותיהם‪.‬‬ ‫לו היתר בהגעלה‪ ,‬ובמקום הפסד יש להקל בשל עץ או‬ ‫ביטול במילתא דעביד לטעמא‪ -‬עוד כתב הרמ"א דכל זה‬ ‫מתכת‪.‬‬ ‫דווקא כשהאיסור אינו נותן טעם בקדירה‪ ,‬אבל אם הוא‬ ‫נותן טעם באותה קדירה‪ ,‬והוא אסור מצד עצמו‪ ,‬אפילו‬ ‫סעיף ו'‬ ‫באלף לא בטיל (מדרבנן‪ .‬ש"ך‪ .‬וכתב רעק"א שלפי הר"ן זה‬ ‫שישים באיסור דרבנן ובחצי שיעור‬ ‫מדאורייתא) כל זמן שמרגישים טעמו (ובזה גם בזמננו‬ ‫סומכים על עכו"ם מסיח לפי תומו‪ .‬ש"ך)‪ .‬ולכן מלח ותבלין‬ ‫איתא בגמרא (חולין צ"ח‪ ).‬ההוא פלגא דזיתא דתרבא‬ ‫מדברים דעבידי לטעמא‪ ,‬אם אסורים מחמת עצמם (כגון‬ ‫דנפל בדיקולא דבישרא‪ ,‬סבר מר בר רב אשי‬ ‫תבלין של עבודת כוכבים ושל ערלה וכדומה‪ ,‬לאפוקי היכא‬ ‫לשעוריה בתלתין פלגי זיתא (דמשום שלא היה בו‬ ‫שהם בלועים באיסור‪ .‬ש"ך) אינם בטלים בשישים (אפילו‬ ‫כשיעור היה מזלזל בביטולו לומר שא"צ שישים)‪ ,‬אמר ליה‬ ‫באיסור דרבנן‪ .‬ט"ז‪ .‬ואם יודעים שהתבטל טעמם‪ ,‬כגון‬ ‫אבוה‪ ,‬לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן‪,‬‬ ‫שנתן קורט אחד של מלח או תבלין ביורה גדולה‪ ,‬בטלים‪.‬‬ ‫ועוד הא אמר רבי יוחנן חצי שיעור אסור מן‬ ‫ואם נפלו לדבר השוה בשם ולא בטעם ונותנים טעם‪ ,‬אינם‬ ‫התורה (וא"כ מדאורייתא אסור)‪.‬‬ ‫בטלים‪ ,‬אבל אם נפלו לדבר ששוה בטעמו‪ ,‬בטלים‬ ‫בשישים‪ .‬ש"ך‪( .‬וכתב רעק"א שהפר"ח והמנחת יעקב‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬כחצי זית של איסור שנתערב בהיתר‪ ,‬צריך‬ ‫כתבו שבמינו משערים אם היה ראוי לתת טעם בשאינו‬ ‫ששים חצאי זיתי היתר לבטלו‪( ,‬דאפילו באיסור דרבנן‬ ‫מינו)‪.‬‬ ‫צריך שישים‪ .‬ט"ז‪ .‬וקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה‬ ‫מה נחשב עביד לטעמא‪ -‬כתב הט"ז ששומן של בשר‬ ‫אלא שאין לוקים עליו‪ .‬ש"ך)‪.‬‬ ‫שנפל למאכל של חלב‪ ,‬מספיק שישים כנגד השומן‪ ,‬כיון‬ ‫שאין האיסור מחמת עצמו אלא מחמת התערובת‪ ,‬אבל‬ ‫סעיף ז'‬ ‫שומן של איסור שנפל למאכל‪ ,‬שבזה האיסור מחמת‬ ‫דיני ביטול בביצה‬ ‫עצמו‪ ,‬זה נחשב עביד לטעמא‪ ,‬ומה שמותר בשישים זה רק‬ ‫בגלל דמסתמא בכהאי גוונא אינו נותן טעם‪ ,‬אבל אם‬ ‫ביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם שנתבשלה עם אחרות‪,‬‬ ‫מרגישים טעם‪ ,‬אסור‪( ,‬ובביצה כיון שיש גם חזותא אינה‬ ‫צריך שישים ואחת לבטל פליטתה‪ ,‬שכיון שיש ביצים‬ ‫בטילה בשישים בדבר שיש לו מתירים‪ ,‬כיון שאפשר שיש‬ ‫גדולות וביצים קטנות‪ ,‬הוסיפו ביצה אחת כדי להשוות את‬ ‫קצת טעם)‪ .‬ומסיים שוב ראיתי באיסור והיתר שעביד‬ ‫המידות‪ ,‬ולפיכך אם נתערבה בתבשיל בטילה בשישים כמו‬ ‫לטעמא היינו כל דבר חריף כגון מלח ותבלין‪ ,‬משמע שרק‬ ‫בשאר איסורים‪( .‬ואם אינו מכירה וצריך לבטל אותה‬ ‫זה נקרא עביד לטעמא‪ ,‬אבל שומן שאין טעמו נרגש כ"כ‬ ‫עצמה‪ ,‬היא נחשבת בריה כשיש בה אפרוח‪ .‬ש"ך)‪ .‬ודין זה‬ ‫כדבר חריף בטל בשישים‪ ,‬ולכן סיים הרמ"א דעביד‬ ‫נתבאר בסימן פ"ו סעיפים ה' ו'‪ .‬ואם נתערבה ביבש נתבאר‬ ‫לטעמא היינו כגון מלח ותבלין‪.‬‬ ‫דינה בסימן ק"י‪.‬‬ ‫וכתב הפתחי תשובה שבמנחת יעקב משמע קצת שגם יין‬ ‫וחומץ לא נחשבים עביד לטעמא‪ ,‬ועיין בשמש צדקה‬ ‫סעיף ח'‬ ‫מש"כ לענין חומץ‪.‬‬ ‫שיעור ביטול בכחל ובשאר דברים ובעביד לטעמא‬ ‫כחל מתבטל בתשעה וחמישים‪( .‬ונתבאר דין זה בסימן צ')‪.‬‬ ‫סעיף ט'‬ ‫כתב הרמ"א שכל האיסורים הנוהגים בזמן הזה (בין‬ ‫איסורים מבטלים זה את זה‬ ‫איסורים דאורייתא בין איסורים דרבנן‪ ,‬כדעת כל הפוסקים‪,‬‬ ‫ודלא כהרמב"ם סובר שאיסור דרבנן מתבטלים בחמישים‬ ‫בסעיף זה יבואר מתי כשנפלו ב' איסורים‪ ,‬ואין בתערובת שישים‬ ‫כנגד כל אחד מהם אלא בצירוף האיסור השני‪ ,‬האיסור השני‬ ‫ותשעה‪ .‬ש"ך) כולם מתבטלים בשישים‪ ,‬מלבד חמץ בפסח‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪12‬‬ ‫קדירה שיש בה נ"ט זיתים היתר‪ ,‬ונפלו בה שני זיתים‪ ,‬אחד‬ ‫מצטרף לבטל את הראשון כיון שסוף סוף אין כאן נתינת טעם‬ ‫של דם ואחד של חלב‪ ,‬כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר‬ ‫מחמת שיחד עם האיסור השני יש שישים כנגד האיסור הראשון‪.‬‬ ‫וכן יבואר מתי יש נ"מ בדין זה לפי הסוברים שאומרים חנ"נ גם‬ ‫לבטל חבירו‪( ,‬שהרי אין כאן טעם לא של זה ולא של זה‪,‬‬ ‫בשאר איסורים‪.‬‬ ‫דחלב ודם אין טעמם שוה‪ .‬ש"ך)‪ .‬וכן כ"ט זיתים של היתר‬ ‫שנפל בהם כזית חלב‪ ,‬ובקדירה אחרת היו שלשים של‬ ‫איתא במתני' (ערלה ב' ג') הערלה מעלה את הכלאים‪,‬‬ ‫היתר‪ ,‬ונפל לתוכו כזית של דם‪ ,‬ונתערבו בשוגג‪ ,‬מותר‪.‬‬ ‫והכלאים את הערלה‪ ,‬והערלה את הערלה‪,‬‬ ‫וכ"ש בב' זיתים אחד של גבינה ואחד של בשר (שנפלו‬ ‫כיצד וכו'‪ .‬ואיתא בגמרא (זבחים ע"ח‪ ).‬אמר רשב"ל‬ ‫לקדירה עם ירקות‪ .‬ט"ז)‪ ,‬דכל אחד מבטל חבירו‪.‬‬ ‫הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן‬ ‫האם למ"ד שאומרים חנ"נ בשאר איסורים שייך הדין‬ ‫פטור‪ ,‬אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו‬ ‫הנ"ל‪ -‬כתב הט"ז שלמ"ד שאומרים חנ"נ בשאר איסורים‪,‬‬ ‫ויבטלנו‪ ,‬שמע מינה איסורין מבטלים זה את זה‪.‬‬ ‫אסור באופנים הנ"ל‪ ,‬דלפני שנתערבו כבר נעשו נבילה‪.‬‬ ‫וכתב הבית יוסף שדינים אלו הם נ"מ לענין מלקות‪ ,‬ואין‬ ‫והש"ך תמה איך סתם הרמ"א להקל בזה‪ ,‬וכתב שגם‬ ‫לזה נ"מ בזמננו‪ ,‬אבל יש בזה נ"מ כדלהלן‪.‬‬ ‫לרמ"א שאומרים חנ"נ בשאר איסורים יש בזה נ"מ להקל‬ ‫הרא"ש מביא ראיה מהמשנה והגמרא הנ"ל שאם היו כ"ט‬ ‫במקום הפסד מרובה‪ ,‬ועוד י"ל שהרמ"א לשיטתו שקודם‬ ‫זיתים של היתר ונפל בהם כזית של חלב‪ ,‬ובקדירה אחרת‬ ‫שנודעה התערובת לא אומרים חנ"נ‪ ,‬אבל לשיטת הש"ך‬ ‫היו שלשים זיתים של היתר ונפל לתוכם זית של דם‪,‬‬ ‫עצמו גם קודם שנודעה התערובת אומרים חנ"נ‪ .‬ועוד נ"מ‬ ‫ונתערבו שתי התערובות יחד‪ ,‬שני האיסורים בטלים‬ ‫כשנפלו בבת אחת לנ"ט זיתי היתר‪ ,‬או כשלקדירה אחת‬ ‫בשישים‪ ,‬כיון שאין טעמם שוה‪ ,‬ונמצא שכל איסור אינו‬ ‫של היתר נפל אחד מכ"ט בשר‪ ,‬ולשניה של היתר נפל אחד‬ ‫נותן טעם בתערובת זו‪ ,‬דאין נ"מ אם האיסור מתבטל ע"י‬ ‫מל' חלב‪ ,‬ואח"כ נתערבו בשוגג‪ ,‬דבזה לכו"ע לא אומרים‬ ‫היתר או ע"י איסור‪ ,‬העיקר שלא יהיה כאן טעם מהאיסור‪.‬‬ ‫חנ"נ כיון שבתחילה היה הכל היתר‪ .‬וכן נ"מ היכא שנפל‬ ‫כתב הרשב"א שדעת הראב"ד דדינא דמתניתין דהערלה‬ ‫כזית דם לתוך ס' זיתים של היתר‪ ,‬ואח"כ נפל כזית ועוד‬ ‫מעלה את הכלאים וכו' נאמרה בכל האיסורים‪ ,‬אבל יש‬ ‫של חלב לאותם ס"א זיתים‪ ,‬דא"צ ס' כנגד ב' זיתים אלו‬ ‫מרבותינו שלא הודו לו ואמרו שבמקום שהאיסור היה‬ ‫של איסור‪ ,‬אלא גם הכזית דם שנפל בראשונה מצטרף‬ ‫נרגש אם זה היה מין בשאינו מינו‪ ,‬האיסורים מצטרפים זה‬ ‫לבטל הכזית ועוד של חלב‪ ,‬ואילו לא היינו מצטרפים‬ ‫לזה ואינם בטלים אף במין במינו‪ ,‬ורק בערלה וכלאי הכרם‬ ‫הכזית של דם לא היה ס' לבטל הכזית ועוד‪ ,‬אך כל זה‬ ‫ששיעורם במאתים‪ ,‬או בתרומה ששיעורה במאה‪,‬‬ ‫דווקא בשני מיני איסורים שאין טעמם שוה‪ ,‬אבל במין‬ ‫מבטלים‪ ,‬וגם באלו אם יש שיעור נתינת טעם אינם‬ ‫אחד לעולם חוזר וניעור‪ .‬וברעק"א מביא בשם הג"ר משה‬ ‫מבטלים‪.‬‬ ‫ברודא די"ל דמיירי שקדירה אחת חסירה מלח‪ ,‬והקדירה‬ ‫השניה יתירה מלח‪ ,‬דכל אחד מותר מטעם נטל"פ‪ ,‬דלא‬ ‫מבואר בדברי הטור בשם הרא"ש שאין במה שבתוך יורה‬ ‫אמרינן חתיכה נעשית נבילה‪ ,‬וכשנתערבו יחד השביחו‬ ‫או קדירה שישים כנגדה‪.‬‬ ‫דמה שחסר כאן יתר כאן‪ ,‬וכתב רעק"א שנראה דבכהאי‬ ‫דעת הרמב"ם שבכל האיסורים דרבנן משערים בשישים‬ ‫גוונא שרי לבטל ולערב לכתחילה‪ ,‬וא"כ מדנקט כאן‬ ‫והאיסור מן המנין‪ ,‬מלבד שומן גיד הנשה (שכיון שהוא‬ ‫נתערבו בשוגג‪ ,‬מוכח דלא איירי בהכי‪.‬‬ ‫בריה בפני עצמו החמירו בו כאיסורי תורה)‪ .‬והרשב"א וכל‬ ‫אם תחב בקדירה של נ"ט זיתים ב' כפות‪ ,‬אחד בלוע בו‬ ‫הפוסקים סוברים שאין חילוק בין איסורים דאורייתא‬ ‫כזית דם‪ ,‬ואחד בלוע בו כזית חלב‪ ,‬אין מבטלים זה את זה‪,‬‬ ‫לאיסורים דרבנן‪ ,‬וכולם צריכים שישים‪.‬‬ ‫דשמא אחד פלט ואחד לא פלט‪ .‬רעק"א‪ .‬עוד כתב רעק"א‬ ‫שיטת הרא"ה שכשמשערים ברוטב משערים לכזית ביצה‬ ‫שבתבואות שור כתב דדווקא בנפלו לאינו מינם‪ ,‬אבל אם‬ ‫ומחצה של רוטב‪ ,‬שכן שיעורו שאם יקרוש יעמוד על כזית‪.‬‬ ‫נפלו למינם דלא בעי שישים אלא מדרבנן משום דנותן‬ ‫ודעת הר"ן שמשערים אותו כמות שהוא‪ ,‬וכ"כ הרשב"א‬ ‫טעם כנגדו באינו מינו‪ ,‬בזה לגבי כל איסור דנים דהשאר‬ ‫בשם בעל העיטור‪.‬‬ ‫והיינו ההיתר והאיסור השני הוי כאינו מינו‪ .‬עוד כתב שם‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫‪13‬‬ ‫סימן צ"ט‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין‬ ‫דאף באין טעמן שוה‪ ,‬מ"מ בעינן דוקא ב' איסורים‪ ,‬אבל‬ ‫שבתורה במאה‪ ,‬ושניהם לא למדוה אלא מזרוע‬ ‫איסור אחד החלוקים בטעם אין מבטלים זה את זה‪ .‬ועיין‬ ‫בשלה‪ ,‬דכתיב "ולקח הכהן את הזרוע בשלה"‬ ‫בשפתי דעת‪.‬‬ ‫וגו'‪ ,‬ותניא בשלה אין בשלה אלא שלימה‪ ,‬ר'‬ ‫כזית בשר שנעשה נבילה ע"י שבלע דם‪ ,‬וכזית בשר אחר‬ ‫שמעון בן יוחאי אומר אין בשלה אלא‬ ‫נעשה נבילה ע"י שבלע חלב‪ ,‬ונפלו לתבשיל‪ ,‬כתב החוות‬ ‫שנתבשלה עם האיל‪ ,‬דכולי עלמא בהדי איל‬ ‫דעת שא"צ שישים אלא כנגד כזית אחד [דאין הנאסר‬ ‫חמור מהאוסר‪ ,‬וחשבינן לחתיכה הבלועה מחלב כאילו‬ ‫מבשל לה‪ ,‬וכו'‪ ,‬מאן דאמר בשישים סבר בשר‬ ‫כולה חלב‪ ,‬והחתיכה הבלועה מדם ככולה דם‪ ,‬ומבטלים זה‬ ‫ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן‪ ,‬והוה ליה‬ ‫את זה‪ ,‬דלא גרע הטעם של היתר שיש בחתיכת בשר‬ ‫בשישים‪ ,‬מאן דאמר במאה סבר בשר בהדי‬ ‫מאילו היה כל הטעם טעם של חלב]‪ .‬אבל אם שני הכזיתים‬ ‫בשר משערינן והוה ליה במאה‪.‬‬ ‫אין טעמם שוה‪ ,‬ונעשו נבילה מדברים שטעמם שוה‪ ,‬בעינן‬ ‫ופירש רש"י שהאיל בולע מן הזרוע בבישול ומ"מ מותר‬ ‫שישים כנגד שניהם ואינם מבטלים זה את זה‪ .‬וביבש ביבש‬ ‫לאכלו‪ ,‬וכיון שיש בזרוע הרבה עצם ומעט בשר‪ ,‬אם‬ ‫אין איסורים מבטלים זה את זה‪ ,‬וכן שני איסורים שאסורים‬ ‫משערים בשר ועצמות מול בשר ועצמות קים להו לרבנן‬ ‫משם אחד אף שאין טעמם שוה אין מבטלים זה את זה‪.‬‬ ‫שיש שישים כנגד הזרוע‪ ,‬ומבואר שהשיעור הוא שישים‪,‬‬ ‫פתחי תשובה‪.‬‬ ‫ואם משערים בלי העצם‪ ,‬והיינו כיון שאינה פולטת טעם‪,‬‬ ‫כתב בספר מראה חידה שאם אחד האיסורים הוא כבד‬ ‫יש בבשר מאה כנגד הבשר‪.‬‬ ‫קודם צלייתו‪ ,‬אינו מצטרף לבטל את האיסור השני‪ ,‬דכבד‬ ‫ויש שלומדים מזה שלדידן שמשערים בשישים‪ ,‬עצמות‬ ‫פולט ואינו בולע‪ ,‬וא"כ האיסור השני לא התפשט בשישים‬ ‫האיסור מצטרפות לאיסור‪ ,‬ועצמות ההיתר מצטרפות‬ ‫כנגדו ונשאר טעם האיסור בשאר התערובת‪ .‬וכ"כ הפמ"ג‪.‬‬ ‫להיתר‪.‬‬ ‫וביאר עוד שאע"ג שדעת הרבה פוסקים ששמנונית‬ ‫אמנם בירושלמי (ערלה א' ג') איתא מאן דאמר אחד‬ ‫בולעת‪ ,‬מ"מ יש דעות להיפך‪ ,‬ומידי ספיקא לא נפקא‪.‬‬ ‫ממאה את מוציא העצמות מהזרוע‪ ,‬ומ"ד אחד‬ ‫משישים אין את מוציא את העצמות מן הזרוע‪.‬‬ ‫וכשם שאת מוציא את העצמות מן הזרוע כך‬ ‫סימן צ"ט‬ ‫הוציאם מן האיל‪ .‬לית יכיל‪ ,‬דתני אין טינופת‬ ‫של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את‬ ‫סעיף א'‬ ‫החולין‪ ,‬אבל טינופת של חולין מצטרפת עם‬ ‫האם עצמות האיסור מצטרפות להתיר או‬ ‫החולין להעלות את התרומה‪ .‬רב ביבי בעי‬ ‫טינופת של תרומה מהו שתצטרף עם החולין‬ ‫לאסור‬ ‫נחלקו הראשונים האם כשנפלה חתיכת איסור עם בשר ועצמות‪,‬‬ ‫להעלות את התרומה‪ .‬מן מה דאמר רב חונא‬ ‫צריך שיהיה שישים בהיתר גם כנגד העצמות‪ ,‬או שא"צ שישים‬ ‫קליפי איסור מצטרפת להיתר‪ ,‬הדא אמרה‬ ‫כנגד העצמות (מפני שאינם פולטות כלום‪ ,‬או שפליטתם אין לה‬ ‫טינופת של תרומה מצטרפת עם החולין‬ ‫טעם חשוב ולא אסרתו תורה‪ .‬אחרונים)‪ ,‬וי"א שעצמות האיסור‬ ‫להעלות את התרומה‪.‬‬ ‫אפילו מצטרפות להיתר לבטל את האיסור‪ .‬ויש שמחלקים בזה‬ ‫בין עצמות שיש בהם מח לאלו שאין בהם מח‪ ,‬או בין עצמות‬ ‫וכתב הר"ן דמשמע מהירושלמי שאף קליפי איסור‬ ‫רכות ליבשות‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫ממצטרפים להיתר לבטל את האיסור‪ ,‬ואף לפי גמרא דילן‬ ‫איתא בגמרא (חולין צ"ח) אמר ר' חייא בר אבא אמר‬ ‫(חולין צ"ח וכנ"ל) אפשר לומר כן‪ ,‬שבזרוע אין העצמות שלה‬ ‫ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין‬ ‫מצטרפות להיתר מפני שהם עצמם אוסרות מפני שיש‬ ‫בהם מח ומחמת רכותן שיצא מהם לחות‪ ,‬אבל עצמות‬ ‫שבתורה בשישים‪ .‬אמר לפניו ר' שמואל בר רב‬ ‫יצחק רבי אתה אומר כן הכי אמר רב אסי אמר‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪14‬‬ ‫וכתב הפתחי תשובה שמהר"י הלוי פסק שגם עצמות רכות‬ ‫יבשות וקליפות שאינם אוסרות אפשר שאף אותן של‬ ‫מצטרפות להיתר‪ ,‬והיינו בבישול‪ ,‬ולגבי מליחה הוא‬ ‫איסור מעלין את ההיתר‪ ,‬אבל אין דעת הרמב"ן כן‪ .‬עכ"ד‪.‬‬ ‫מסתפק אם הם מצטרפות‪ ,‬ולכן באיסור כחוש שמדינא‬ ‫ורבינו שמשון הביא דברי הירושלמי וכתב שיש לחלק בין‬ ‫א"צ שישים אלא רק מחמת חומרא‪ ,‬מצטרפים ממה נפשך‪,‬‬ ‫עצמות לקליפות‪ ,‬מפני שיש בעצמות לחות יותר ממה‬ ‫אבל באיסור שמן שצריך שישים מחמת שהאיסור‬ ‫שיש בקליפות‪ ,‬ואח"כ כתב דלא מסתברא כלל‪ ,‬דהא גיד‬ ‫מפעפע‪ ,‬אפשר דאין מפעפע בעצמות ולא מצטרף אפילו‬ ‫הנשה למ"ד (חולין צ"ט‪ ):‬אין בגידים בנותן טעם‪ ,‬אם נתבשל‬ ‫של היתר‪ .‬ובתיבת גמא כתב דאף אבר מן החי שנפל‬ ‫עם הירך מותר‪ ,‬ומי עדיפי עצמות יותר מגיד‪ ,‬ולפ"ז צ"ל‬ ‫להיתר‪ ,‬העצמות שבו מצטרפים להיתר‪.‬‬ ‫דהא דיליף מזרוע בשלה ומשער בעצמות‪ ,‬סימנא בעלמא‬ ‫הב"ח מקשה מדין עצמות איסור המצטרפות להיתר‪ ,‬על‬ ‫הוא‪ ,‬דאסמכתא היא‪ ,‬כדאמרינן בשמעתין דמין במינו‬ ‫מה שכתב בתורת חטאת שבכלי חרס של איסור צריך‬ ‫מדאורייתא ברובא בטיל‪.‬‬ ‫שישים גם כנגד החרס עצמו‪ ,‬דנעשה נבילה‪ ,‬שהרי כאן‬ ‫והרא"ש מביא את דברי הר"ש‪ ,‬וכן פסק הרשב"א‬ ‫מבואר שהעצמות האיסור הדבוקים בבשר האיסור לא‬ ‫שעצמות של איסור וכ"ש עצמות ההיתר מצטרפים עם‬ ‫נעשו נבילה‪ .‬ותירצו הט"ז והש"ך שעצמות דומים למש"נ‬ ‫ההיתר‪ ,‬ומ"מ עצמות שיש בהם מוח‪ ,‬המוח שבעצמות של‬ ‫לעיל (צ"ח ה') שכלי מתכות לא נעשה נבילה כיון שיש לו‬ ‫היתר בהגעלה‪ ,‬שהרי גם כלי עצמות יש להם היתר‬ ‫איסור אוסר ומצטרף עם האיסור‪ .‬וכן פסק בשו"ע‪.‬‬ ‫בהגעלה‪.‬‬ ‫ורבינו ירוחם כתב בשם ה"ר אברהם בן אסמעל‬ ‫גוף הקדירה (שהיא של היתר ועכשיו מבשלים בה היתר‬ ‫שעצמות ההיתר מצטרפות לבטל דווקא מין במינו דמן‬ ‫ואיסור‪ ,‬אבל של איסור מצטרפת עם האיסור‪ .‬ט"ז)‪ ,‬אינה‬ ‫התורה בטל ברוב‪ ,‬או מין בשאינו מינו ובדקנוהו ואינו נותן‬ ‫מצטרפת לא עם האיסור ולא עם ההיתר‪ .‬שו"ע‪ .‬וכתב הט"ז‬ ‫טעם‪ ,‬אבל מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא‪ ,‬אפילו‬ ‫שברש"י (חולין צ"ז‪ ):‬מבואר שגם מה שבלוע בקדירה לא‬ ‫עצמות ההיתר אינן מצטרפות לבטל את האיסור‪ ,‬דהא יהיב‬ ‫מצטרף‪ ,‬ולרמב"ם הבלוע מצטרף‪ ,‬וכן סובר הרשב"א לגבי‬ ‫טעמא‪.‬‬ ‫מין במינו‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫שיטת השו"ע‪ -‬חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות‪,‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫ונפלה לקדירת היתר‪ ,‬עצמות האיסור מצטרפים עם‬ ‫אין עצמות האיסור מצטרפות עם ההיתר לבטל את‬ ‫ההיתר לבטל האיסור (שאין הם בכלל האיסור כיון שאינם‬ ‫האיסור‪ ,‬אלא כשנפלה חתיכת הנבילה לקדירת היתר‬ ‫ראויות לאכילה‪ ,‬וכיון שהם בולעות האיסור מתפשט‬ ‫כשהיתה חיה‪ ,‬אבל אם נתבשלה תחילה ואח"כ נפלה‬ ‫לתוכם‪ ,‬ולכן הם מצטרפות לבטל‪ ,‬ויש בעצמות לחלוחית‬ ‫לקדירת היתר‪ ,‬העצמות שבה מצטרפים עם האיסור‪ ,‬לפי‬ ‫המבטלת את האיסור שנבלע בהם מהבשר‪ .‬ט"ז)‪ ,‬ואצ"ל‬ ‫שבלעו מבשר הנבילה כשנתבשלה לבדה‪.‬‬ ‫שעצמות ההיתר מצטרפים עם ההיתר‪ ,‬אבל המוח‬ ‫שבעצמות איסור מצטרף עם האיסור‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫סעיף ג'‬ ‫וכתב הרמ"א שיש מחמירים שלא לצרף עצמות האיסור‬ ‫עם ההיתר לבטל (וכן אינם מצטרפות לאסור‪ ,‬אבל עצמות‬ ‫האם חתיכה הבלועה באיסור מצטרפת לבטל כשנפלה‬ ‫ההיתר מצטרפות להתיר‪ .‬ש"ך)‪ ,‬ובמקום הפסד יש לסמוך‬ ‫לקדירה אחרת‬ ‫אמקילין ומתירין כי כן עיקר‪.‬‬ ‫בשאר איסורים חוץ מבשר בחלב‪ ,‬חתיכה הבלועה מאיסור‬ ‫שיטת הש"ך (כדעת הרא"ה והר"ן) שהעצמות הרכות של‬ ‫מצטרפת לבטל האיסור‪ .‬שו"ע‪ .‬אמנם חתיכת האיסור‬ ‫האיסור מצטרפות לאיסור מפני מוח שבהן ומחמת רכותן‬ ‫נשארת באיסורה‪ ,‬מפני שהאיסור שבה לא נפלט לגמרי‪.‬‬ ‫שיצא לחות‪ ,‬אבל עצמות יבשות או קליפות של ביצים‬ ‫ש"ך‪.‬‬ ‫וכהאי גוונא‪ ,‬אף אותן של איסור מצטרפות לבטל האיסור‪.‬‬ ‫‪15‬‬ ‫סימן צ"ט‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫דעת הרשב"א שדווקא במין במינו‪ ,‬דמדאורייתא חד בתרי‬ ‫וכתב הרמ"א שאין נוהגים כן (אלא צריך שישים כנגד כל‬ ‫בטל‪ ,‬משערים במה דבלעה קדירה‪ ,‬אבל מין בשאינו מינו‬ ‫החתיכה‪ ,‬ואפ"ה החתיכה עצמה אסורה‪ .‬ש"ך)‪ ,‬כי קיימא לן‬ ‫דקי"ל (ע"ז ס"ז‪ ).‬דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא‪ ,‬וי"א‬ ‫שבכל האיסורים אומרים חתיכה נעשית נבילה‪ ,‬כדלעיל‬ ‫(ר"ת וסייעתו) דאפילו עד שישים טעם כעיקר דאורייתא‪,‬‬ ‫סימן צ"ב‪.‬‬ ‫אין משערים אלא כמות שהוא בא לפנינו האיסור וההיתר‬ ‫שהוא עכשיו בעין בתוך הקדירה‪ .‬וכן פסק השו"ע‪.‬‬ ‫סעיף ד'‬ ‫וכתב הטור שהרא"ש לא מחלק בין מין במינו למין בשאינו‬ ‫האם מה שהקדירה בלעה מההיתר מצטרף לבטל‬ ‫מינו‪ ,‬ודעת הבית יוסף שרש"י והרא"ש מודים לחילוק זה‬ ‫את האיסור‬ ‫של הרשב"א‪ ,‬וכן הלכה‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (חולין צ"ז‪ ):‬אמר רבי חנינא כשהן‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫משערין ‪ -‬משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות‬ ‫הרוטב והקיפה (‪-‬חלקים דקים מאד של בשר ותבלין‬ ‫ובקדירה‪ ,‬איכא דאמרי בקדירה עצמה‪ ,‬ואיכא‬ ‫המתאספים בשולי הקדירה) והחתיכות‪ ,‬מצטרפים לבטל‬ ‫דאמרי במאי דבלעה קדירה‪.‬‬ ‫את האיסור‪.‬‬ ‫וכתב רש"י דכיון דאיפליגו תרי לישני ואיסורא דאורייתא‬ ‫במין בשאינו מינו משערים ההיתר והאיסור כמו שבא‬ ‫היא אזלינן לחומרא‪ ,‬ולא משערינן בקדירה‪ ,‬אלא משערים‬ ‫לפנינו‪ ,‬אף אם היה בהיתר יותר מתחילה ונתמעט בבישולו‬ ‫כמות שהוא בא לפנינו‪ ,‬ולא משערים במאי דבלעה קדירה‬ ‫ונבלע בקדירה‪ .‬אבל במין במינו משערים גם במה שבלעה‬ ‫מן ההיתר‪ ,‬לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות‬ ‫הקדירה ועומד בדופני הקדרה‪ .‬ומשערים זה באומד יפה‪,‬‬ ‫שהיה‪ ,‬וכדאמרינן בגמרא (צ"ח‪ ).‬אטו דהיתרא בלע‬ ‫ורואים אותו כאילו הוא בעין‪ ,‬אבל מה שכלה ואבד מחמת‬ ‫האור אינו מצטרף‪ ,‬כיון שהוא כלה לגמרי‪.‬‬ ‫דאיסורא לא בלע‪ .‬והרא"ש העתיק דבריו‪ ,‬וכן נראה‬ ‫שהוא דעת הרי"ף שלא הביא שום לשון משתי לשונות‬ ‫דעת מהרש"ל שיש להחמיר שלא לשער במה שבלעה‬ ‫אלו‪.‬‬ ‫הקדירה‪ ,‬כיון שלא ידוע כמה בלעה‪ ,‬אלא משערים כמות‬ ‫שהוא לפנינו‪ ,‬והביאו הש"ך‪ ,‬וכתב הט"ז שלפ"ז אין להקל‬ ‫וכתב הרשב"א שנראה מדברי רש"י שאם ראינו את‬ ‫כדעת השו"ע‪ .‬ורעק"א כתב שגם הרשב"א (שהוא מקורו‬ ‫האיסור בשעת נפילתו‪ ,‬ובא לפנינו עכשיו כמו שהיה‬ ‫של השו"ע) לא מתיר במין במינו אלא כשיודעים‬ ‫מתחילתו ולא נצטמק‪ ,‬וההיתר נצטמק מכמות שהיה‪,‬‬ ‫שמתחילה היה שישים‪ ,‬וההיתר נתמעט ולא האיסור‪ ,‬אבל‬ ‫באופן זה מצרפים את ההיתר שנבלע בקדרה ונצטמק‬ ‫בלאו הכי אסור גם במין במינו‪.‬‬ ‫לבטל האיסור‪ ,‬אע"פ שלפי גודל ההיתר עכשיו אין בו כדי‬ ‫לבטל‪ .‬והקשה הרשב"א דמה לנו במה שהיה ההיתר רבה‬ ‫כתב הבית יעקב שמה שעולה הזיעה למעלה חסר מן‬ ‫מתחילתו על האיסור‪ ,‬דמ"מ כיון שעכשיו הוא נתמעט חזר‬ ‫המאכל‪ ,‬וכשמשערים בשישים צריך לשער מה שחסר ע"י‬ ‫האיסור לאסור אותו‪ ,‬כאילו נפל בתוכו עכשיו שיעור איסור‬ ‫הזיעה‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫כזה‪ ,‬וכדאיתא במסכת תרומות (פ"ה מ"ט) סאה של‬ ‫תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין טחנן‬ ‫סעיף ה'‬ ‫ופיחתו כשם שפיחתו חולין כך פיחתה תרומה‬ ‫איסור ביטול איסור לכתחילה‪ ,‬ומה הדין אם‬ ‫ומותר‪ ,‬ומבואר שאם לא פחתה התרומה אסור‪.‬‬ ‫נתבטל בשוגג או במזיד‪ ,‬לו ולאחרים‬ ‫הרמב"ם פסק כלישנא בתרא שמשערים במאי דבלעה‬ ‫בסעיף זה יבואר שאסור לערב בידים איסור מועט לתוך היתר‬ ‫קדירה‪ ,‬והיינו במה שנבלע ועומד בדופני הקדירה כאילו‬ ‫מרובה‪ ,‬או להוסיף היתר לתערובת איסור והיתר‪ ,‬כדי לבטל את‬ ‫הוא בעין‪ ,‬ומשערים זאת באומד יפה‪ ,‬אבל מה שנצטמק‬ ‫האיסור‪ .‬ואם ביטלו בידים קנסו חכמים שאסור להנות מהביטול‪.‬‬ ‫ונתמעט מחמת האור אין מצטרף לחשבון‪ ,‬כיון שהוא כלה‬ ‫(ובסעיף הבא יבואר האם דין זה נאמר גם באיסור דרבנן)‪ .‬וכן‬ ‫לגמרי‪.‬‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪16‬‬ ‫דאנן קי"ל כרבי יוסי ורבי שמעון‪ ,‬מכל מקום כולהו מודו‬ ‫יבואר האם מוטל על המורה הוראה לברר האם הוסיפו על ההיתר‬ ‫דאם נפל במזיד קנסינן ליה ואסור‪.‬‬ ‫לאחר שנתערב האיסור‪.‬‬ ‫עוד מבואר מדברי הגמרא הנ"ל שאפילו באיסורים‬ ‫איתא בגמרא (ביצה ד‪ ):‬אין מבטלין איסור לכתחילה‪.‬‬ ‫שהחמירו חכמים שלא להתבטל לעולם‪ ,‬אם עבר וגרם‬ ‫וכתב הבית יוסף שמשמע שיש בזה איסור‪ ,‬וכ"כ הרמב"ם‪.‬‬ ‫להם ביטול במזיד אסור‪ ,‬שהרי בנפלו ונתפצעו מיירי‬ ‫וכתב הר"ן שלדעת התוס' האיסור הוא מדרבנן‪ ,‬אבל‬ ‫באגוזי פרך שאינם בטלים אפילו באלף מפני חשיבותם‪,‬‬ ‫מדאורייתא שרי‪ ,‬אבל הראב"ד כתב שזה אסור‬ ‫ועל זה מבואר בגמרא שבמזיד אסור‪.‬‬ ‫מדאורייתא‪.‬‬ ‫למי הדבר נאסר בדיעבד‪ -‬כתב הרמב"ם שדווקא למבטל‬ ‫ולענין דיעבד איתא בגמרא (גיטין נ"ד‪ ):‬נפלו ונתפצעו‪,‬‬ ‫עצמו קנסינן לאוסרו‪ ,‬אבל לאחרים מותר‪ ,‬והרשב"א כתב‬ ‫אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו‪ ,‬דברי ר"מ ורבי‬ ‫דה"ה למי שנתבטל בשבילו‪ ,‬וכ"כ הטור והרשב"א בדעת‬ ‫יהודה‪ .‬רבי יוסי ור' שמעון אומרים בשוגג יעלו‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬וביאר הבית יוסף דמשמע ליה להרשב"א שכיון‬ ‫במזיד לא יעלו‪ .‬וכתב הבית יוסף שהלכה כרבי יוסי‬ ‫שטעם האיסור כדי שלא ירויח ויבוא לעשות כך פעם‬ ‫ורבי שמעון‪.‬‬ ‫נוספת‪ ,‬חשש זה שייך גם אם נתיר למי שנתבטל בשבילו‪,‬‬ ‫והנה בסימן ק"י כתב הטור שדבר שאינו בטל מחמת‬ ‫ואע"ג דקיימא לן (ב"מ ה‪ ):‬אין אדם חוטא ולא לו‪ ,‬י"ל דשאני‬ ‫חשיבותו שנתערב באחרים‪ ,‬ונפל אחד מהם לים המלח‬ ‫הכא דלא משמע להו לאינשי שיש בזה איסור‪ .‬עוד כתב‬ ‫הותרו כולם‪ ,‬ופירש ר"י דדווקא נפלה‪ ,‬אבל אם הפילה‬ ‫הבית יוסף שמשמע מדברי הטור דלא אסרינן למבטל‬ ‫אפילו שוגג אסור אטו מזיד‪ ,‬וכתב הרא"ש שאם הפילה‬ ‫עצמו אא"כ הוא שלו או שנתכוון לבטלו בשביל עצמו‪ ,‬אבל‬ ‫קודם שנודע התערובת מותר‪ ,‬דלא שייך למיגזר אטו מזיד‪.‬‬ ‫אם לא היה שלו וגם לא נתכוון בשביל עצמו שרי לדידיה‪,‬‬ ‫וכתב הבית יוסף שנראה שר"י והרא"ש פסקו כרבי מאיר‬ ‫דכיון דלא שרינן למי שנתכוון בשבילו וגם לא היה שלו לא‬ ‫ורבי יהודה דקנסי שוגג אטו מזיד בנפלו ונתפצעו‪ ,‬והוא‬ ‫אהנו מעשיו הרעים קרינן ביה‪.‬‬ ‫תימה למה פסקו כמותם נגד רבי יוסי ורבי שמעון‪ ,‬וגם‬ ‫האם החכם המורה צריך לברר אם הוסיפו מים‬ ‫קשה על הטור למה כתב כאן דקיימא לן דשוגג מותר‪ ,‬ושם‬ ‫בקדירה אחרי שנפל האיסור‬ ‫הביא שיטת ר"י שאפילו בשוגג אסור ולא הביא שיש‬ ‫חולקים‪ ,‬וגם אין כתב כאן 'דקיימא לן שכל האיסורים‬ ‫כתבו הסמ"ג והסמ"ק שצריך החכם לחקור אם נתנו מים‬ ‫שריבה עליהם בשוגג מותרים' כיון שר"י פליג‪ .‬ושמא י"ל‬ ‫בקדירה אחרי שנתנו בה את האיסור‪ ,‬דשמא מתחילה לא‬ ‫דיש חילוק בין מבטל איסור למפיל אחת מהן לים‪ ,‬דאף על‬ ‫היה שישים‪ ,‬והמים שנתנו אח"כ אינם מצטרפים לבטל את‬ ‫גב דבמבטל לא קנסינן שוגג במפיל קנסינן‪.‬‬ ‫האיסור‪.‬‬ ‫והט"ז מבאר שכל שכשבא לפנינו לשאול אנו רואים שיש‬ ‫והטור כתב שהמים שנתנו אח"כ כן מצטרפים לבטל את‬ ‫ביטול‪ ,‬ואם הוא היה שותק היינו מתירים את התערובת‪,‬‬ ‫האיסור‪ ,‬דקי"ל שכל האיסורים שריבה עליהם בשוגג‬ ‫אלא שהוא מודה שנתרבה אח"כ‪ ,‬הוא נאמן לומר שזה היה‬ ‫מותרים‪ ,‬ובמזיד אסורים‪ ,‬ואין לחוש שמא יבואו להרבות‬ ‫בשוגג‪ ,‬דאי בעי שתיק‪ ,‬משא"כ היכא שלפי מה שלפנינו‬ ‫במזיד‪ ,‬שאם באנו לחוש לזה גם לא נאמין לו מה שאומר‬ ‫זה אסור‪ ,‬אלא שהוא רוצה להתיר על פי עדותו שהפיל‬ ‫שלא ריבה‪ ,‬אבל אם הרבה במזיד‪ ,‬אינו בטל אפילו במין‬ ‫אחד לים‪ ,‬אין מאמינים לו להתיר‪.‬‬ ‫במינו וההיתר רבה על האיסור שהוא בטל מן התורה אלא‬ ‫שחכמים הצריכו שישים‪.‬‬ ‫וכתב הרשב"א (והביאו הטור) שהמכוין להרבות‪ ,‬אפילו‬ ‫הוא מין במינו וההיתר רבה על האיסור‪ ,‬שרק מדרבנן אסור‬ ‫וכתב הבית יוסף שטעם הסמ"ג והסמ"ק הוא דחיישינן‬ ‫וצריך שישים‪ ,‬אינו בטל‪ ,‬כיון שריבה במזיד‪ ,‬ומקורו מהא‬ ‫שמא במה שהיה בקדירה בתחילה לא היה שישים כנגד‬ ‫דבגמרא דנפלו ונתפצעו (גיטין נ"ד‪ ):‬איתא ורמי דרבי‬ ‫האיסור‪ ,‬ונעשה הכל חתיכת נבלה וכשירבה עליו היתר‬ ‫צריך שישים כנגד כל מה שבקדירה‪ .‬ולפ"ז אם יש באותם‬ ‫יהודה אדרבי יהודה בדרבנן‪ ,‬דתניא נפלו‬ ‫מים שישים כנגד כל מה שבקדירה‪ ,‬גם לדבריהם מותר אם‬ ‫ונתפצעו וכו'‪ ,‬והא הכא דמדאורייתא חד בתרי‬ ‫נתנם בשוגג‪ ,‬כדקיימא לן דכל האיסורים שריבה עליהם‬ ‫בטל ורבנן הוא דגזור וקא קניס ר' יהודה‪ ,‬ואף‬ ‫‪17‬‬ ‫סימן צ"ט‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫אסור גם לבני ביתו‪ .‬ורעק"א כתב שבריב"ש מבואר שאם‬ ‫שוגג מותרים‪ .‬והסמ"ג והסמ"ק לטעמייהו אזלי דבכל‬ ‫ביטל בשביל למכור‪ ,‬אסור לכולם‪ ,‬ומבואר שאסור גם‬ ‫האיסורים אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה‪ ,‬אבל לדעת‬ ‫כשמי שנתבטל בשבילו לא ידע מזה)‪ ,‬ולשאר כל אדם‪,‬‬ ‫הרבה מן הפוסקים דס"ל שרק בבשר בחלב אומרים חענ"נ‪,‬‬ ‫מותר‪.‬‬ ‫גם אם הוסיפו מים אח"כ הם מצטרפים לבטל‪.‬‬ ‫וכתב הש"ך שאם זה לא היה שלו‪ ,‬וגם לא נתכוין לבטל‬ ‫והט"ז כתב שאין כוונת הסמ"ג משום חנ"נ‪ ,‬דלא מחזקינן‬ ‫בשביל עצמו‪ ,‬שרי לדידיה‪ ,‬דכיון דלא שרית למי שנתכוין‬ ‫ריעותא בשום דוכתא לומר שזה קרה באופן שהדבר נאסר‪,‬‬ ‫לבטלו בשבילו‪ ,‬וגם לא היה שלו‪ ,‬לא אהני מעשיו הרעים‪.‬‬ ‫אלא כוונתו שחוששים שהוסיף מים לפני שנתפשט‬ ‫וכתב הרמ"א דהיינו דווקא שנתערב יבש ביבש‪ ,‬או אפילו‬ ‫האיסור ונעשה חנ"נ דבמזיד אסור‪ ,‬ועל זה הקשה הטור‬ ‫לח בלח למאן דאמר שאין אומרים בו חתיכה נעשית נבילה‬ ‫שאם הוא משקר לומר שזה שוגג‪ ,‬הוא גם ישקר לומר שלא‬ ‫(וכן קיימא לן בשאר איסורים במקום הפסד מרובה‪ .‬ש"ך)‪,‬‬ ‫הוסיף מים‪.‬‬ ‫אבל חתיכה שבלעה איסור‪ ,‬לא מהני שנתווסף אחר כך‬ ‫וכתב הדרכי משה שאף שבבשר בחלב אומרים חנ"נ‪ ,‬בלח‬ ‫ההיתר‪ ,‬דהא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבילה‪.‬‬ ‫בלח לא אומרים חנ"נ‪ ,‬ולכן הטור לא כתב שבבשר בחלב‬ ‫וכתב הש"ך דהיינו שאפילו התוספת אסורה כשאין שישים‬ ‫צריך לחקור אם נתווספו מים‪ .‬והש"ך סובר שגם בלח בלח‬ ‫כנגד כל החתיכה‪ ,‬אבל החתיכה אסורה גם בלי חנ"נ‪ ,‬כיון‬ ‫אומרים חנ"נ בבשר בחלב‪ ,‬גם לסוברים שבשאר איסורים‬ ‫שהאיסור שבה אינו נפלט לגמרי‪ ,‬כמבואר בסימן ק"ו‪ .‬עוד‬ ‫לא אומרים חנ"נ בלח בלח‪.‬‬ ‫כתב הש"ך שגם לדעת השו"ע‪ ,‬בבשר בחלב שגם לדעתו‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אומרים חנ"נ‪ ,‬אפילו בשוגג אסור‪ ,‬אא"כ ריבה שישים כנגד‬ ‫אין מבטלים איסור לכתחילה‪ .‬ואפילו נפל לתוך היתר‬ ‫כל מה שנאסר‪.‬‬ ‫שאין בו שיעור לבטלו‪ ,‬אין מוסיפים עליו היתר כדי לבטלו‪.‬‬ ‫עוד כתב הרמ"א שיש אומרים דאפילו במקום דלא אמרינן‬ ‫כתב הש"ך שלתוס' האיסור הוא מדרבנן‪ ,‬וכן סובר הרב ר'‬ ‫חתיכה נעשית נבילה‪ ,‬לא מהני ההיתר לבטל אלא אם‬ ‫מנחם עזריה‪ ,‬ולראב"ד זה דאורייתא‪ ,‬אמנם גם להראב"ד‬ ‫נתווסף קודם שנודע התערובת‪ ,‬אבל אם נודע התערובת‬ ‫לענין דיעבד אינו אסור מדאורייתא‪ .‬וכתב רעק"א שאם‬ ‫קודם‪ ,‬לא מהני מה שנתווסף אחר כך‪ .‬ולפי זה היה צריך‬ ‫ביטל בשוגג אסור לפי הראב"ד‪ ,‬אא"כ כבר נתבטל ברוב‪.‬‬ ‫החכם המורה לבטל איסור לחקור אם נתוסף ההיתר לאחר‬ ‫ובנודע ביהודה כתב שדווקא ביטול טעם אסור מדרבנן‪,‬‬ ‫שנודע‪ ,‬ומסיים הרמ"א 'ולא נהגו כן'‪ .‬וכ"כ הש"ך שאין‬ ‫אבל לבטל ממשות האיסור יבש ביבש ברוב או בשישים‬ ‫חילוק בין נודע ללא נודע‪ ,‬אלא רק בין שוגג למזיד‪.‬‬ ‫אסור מדאורייתא‪ ,‬ומשמע מדבריו שלח בלח בשישים אינו‬ ‫ודעת הט"ז והש"ך (דלא הבית יוסף‪ ,‬והובאו דבריהם לעיל)‬ ‫אסור מדאורייתא‪.‬‬ ‫שא"צ לחקור אם היה כאן חנ"נ‪ ,‬דלא מחזקינן איסורא‪.‬‬ ‫אמנם כתב הט"ז שאם ידוע למורה שנתווסף‪ ,‬אלא שאין‬ ‫עבר וביטלו (ע"י שזרק איסור מועט לתוך היתר מרובה‪.‬‬ ‫ידוע מתי‪ ,‬בזה כן צריך לחקור מתי נתווסף‪.‬‬ ‫ט"ז וש"ך)‪ ,‬או שריבה עליו (לאחר שנפל האיסור ולא היה‬ ‫בהיתר שישים‪ .‬שם)‪ ,‬אם בשוגג (שלא נתכוין לבטל‪ ,‬או‬ ‫וכתב הש"ך שבאיסור והתר כתב שאפילו במקום‬ ‫שחשב שזה מותר‪ .‬ט"ז) מותר‪ ,‬ואם במזיד אסור למבטל‬ ‫שאומרים חנ"נ‪ ,‬אם לא נודעה התערובת לפני שנתווסף‬ ‫עצמו אם הוא שלו (ואם בישלו הקדירה אסורה‪ .‬רעק"א)‪,‬‬ ‫היתר‪ ,‬התוספת מצטרפת לבטל‪ ,‬כיון דלא טעים טעמא‬ ‫וכן למי שנתבטל בשבילו‪( ,‬ואסורים למכרו גם כן לישראל‬ ‫דאיסורא‪ .‬וכן פסק בדרכי משה ובתורת חטאת‪ .‬אמנם דעת‬ ‫אחר‪ ,‬כדי שלא יהנו ממה שביטלו‪( .‬הג"ה)‪ .‬שאף שזה היה‬ ‫הש"ך שאומרים חנ"נ אפילו כשלא נודעה התערובת‬ ‫מותר בהנאה‪ ,‬הרויח בכך שזה מותר באכילה‪ ,‬וכתב האיסור‬ ‫(ומביא לזה כמה ראיות)‪ ,‬ומסיים שאולי גם הרמ"א חזר בו‬ ‫והיתר שצריך לתת בחינם‪ ,‬וכתב הש"ך דהיינו דווקא‬ ‫ולכן לא כתב דין זה בהגהותיו‪ .‬ורעק"א מוכיח שהרמ"א‬ ‫כשהישראל משלם יותר ממה שעכו"ם מוכן לשלם‪ ,‬דאי‬ ‫חזר בו‪.‬‬ ‫לאו הכי הרי לא הרויח‪ .‬וכתב הט"ז דמיירי דווקא כשאותו‬ ‫אדם ידע שמבטלים בשבילו וניחא ליה‪ ,‬אפילו אם לא‬ ‫ציווהו לבטלו‪ ,‬אבל אם לא ידע מכך מותר‪ .‬ובמקום האסור‪,‬‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪18‬‬ ‫יין נסך שלא נאסר אלא ע"י כח הגוי‪ ,‬אינו אוסר אלא‬ ‫אופנים שמותר לבטל איסור‪ -‬כתב הט"ז שבסימן פ"ד‬ ‫בששים‪ ,‬ואין מבטלים אותו לכתחילה‪ ,‬דהוי כאילו יש לו‬ ‫מבואר שאם אין כוונתו לבטל את האיסור אלא לדבר אחר‪,‬‬ ‫עיקר מן התורה‪ ,‬כיון דכתיב "ישתו יין נסיכם"‪ .‬הגהות‬ ‫כגון לתקן את הדבש‪ ,‬מותר‪ .‬אמנם היינו דווקא כשא"א‬ ‫מיימוני‪.‬‬ ‫בענין אחר‪ .‬ובפמ"ג מתיר גם במקום טירחא‪ .‬וכתב הבית‬ ‫הרשב"א מביא שי"א שאיסורים דרבנן שאין להם עיקר‬ ‫יהודא שלדבריו מותר לבשל פירות שמצוי בהם תולעים‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬אף מערבים אותן לכתחילה בידים בתוך רוב‬ ‫ולסוחטם ולזורקם בלי לבדוק את הפירות מתולעים‪ ,‬כיון‬ ‫של היתר ואוכלים אותם‪ ,‬ויש לו קצת על מה שיסמוך‬ ‫שזה טירחא מרובה לבדוק את כולם‪ ,‬אך כתב שאין דבריו‬ ‫מוכרחים‪ .‬ובנודע ביהודה מביא שגדולי הדור אסרו לתת‬ ‫מדאמרינן (בכורות כ"ז‪ ).‬תרומת חוץ לארץ מבטלה‬ ‫שלפוחית של דג טמא לתוך מי דבש כדי להצהילם‪ ,‬אע"פ‬ ‫ברוב‪ .‬וי"א (ויש לחוש לדבריהם) שאפילו בדבר שאין לו‬ ‫שבטל בשישים‪ ,‬דאין מבטלין איסור לכתחילה‪ ,‬ודעת‬ ‫עיקר מן התורה אסור לערב‪ ,‬ורק בתרומת חו"ל הקילו‪,‬‬ ‫הנודע ביהודה שזה היתר גמור מהרבה טעמים‪.‬‬ ‫וכ"כ הרמב"ן‪ ,‬ורבינו שמשון כתב שאפילו לבטלה ברוב‬ ‫המסופק בהוראה ושאל ללומדים ולא שאל לבעלי הוראה‬ ‫לא התירו אלא לכהן טמא‪ ,‬אבל להתירה לזרים לא‪ .‬עכ"ד‪.‬‬ ‫מפורסמים‪ ,‬לא מיקרי שוגג‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫מה נחשב אין לו עיקר מן התורה‪ -‬כתב הרשב"א‬ ‫שבשולי גוים וגבינתם ותרומת חוץ לארץ וחלת חוץ לארץ‪,‬‬ ‫אין להם עיקר מן התורה‪ .‬וכתב הטור דה"ה בשומנו של‬ ‫סעיף ו'‬ ‫גיד‪ .‬ובמק"א כתב שגבינה של גוים ושומנו של גיד חשיב‬ ‫ביטול איסור דרבנן‬ ‫יש לו עיקר מן התורה‪ .‬וכתב הבית יוסף שאין בזה נ"מ‪ ,‬כיון‬ ‫שכבר כתב הרשב"א שראוי לחוש לדעת המחמירים בכל‬ ‫איתא בגמרא (ביצה ד‪ ):‬עצים שנשרו מן הדקל ביום‬ ‫איסור דרבנן חוץ מתרומת וחלת חו"ל‪.‬‬ ‫טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן‪ .‬וכו'‪.‬‬ ‫והא קא מבטל איסור לכתחילה‪ ,‬ותנן אין‬ ‫דעת הרא"ש שאפילו באיסור דרבנן אסור להוסיף עליו‬ ‫ולבטלו‪ ,‬וכ"כ ההגהות מרדכי‪ ,‬ונראה שטעמם מדאמרינן‬ ‫מבטלין איסור לכתחילה‪ .‬הני מילי בדאורייתא‬ ‫אבל בדרבנן מבטלין‪.‬‬ ‫התם בגמרא (ביצה ד‪... ):‬הני מילי בדאורייתא אבל‬ ‫בדרבנן מבטלין‪ .‬ולרב אשי דאמר כל דבר שיש‬ ‫וכתב הרמב"ם שבאיסור דרבנן מבטלים איסור לכתחילה‪,‬‬ ‫לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא‬ ‫ולכן חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף ונתן טעם‬ ‫בקדירה‪ ,‬מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיתבטל הטעם‪ ,‬וכן‬ ‫למימר‪ .‬הני מילי היכא דאיתא לאיסורא‬ ‫כל כיוצא בזה‪ .‬וכ"כ בהגהות מיימוני שהורה רבינו שמחה‬ ‫בעיניה‪ ,‬הכא מקלא קלי איסוריה‪ .‬ומשמע להו‬ ‫שמי חלב שנפלו לתבשיל של בשר‪ ,‬יש להוסיף מים עד‬ ‫שהחילוק בין דאורייתא לדרבנן מוגבל רק להיכא דמיקלא‬ ‫שיתבטלו מי החלב‪ ,‬דמי חלב דרבנן‪.‬‬ ‫קלי איסוריה‪.‬‬ ‫אמנם כתבו התוס' דהא דמבטלים לכתחילה איסור דרבנן‪,‬‬ ‫כתב בארחות חיים שיש מתירים לבשל בקדרות ישראלים‬ ‫הני מילי בדבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה‪ .‬וכן‬ ‫האוכלים גבינות הגוים אם הם מקונחות יפה‪ ,‬ויש אוסרים‪.‬‬ ‫שיטת ראבי"ה‪ ,‬וכן מדקדק בהגהות מרדכי מדברי‬ ‫ונראים דבריהם‪.‬‬ ‫הרמב"ם‪ .‬ודעת הבית יוסף שאפילו אם נפרש כן בדברי‬ ‫כתב בשערי דורא דהא דקיימא לן כל האיסורים שריבה‬ ‫הרמב"ם מ"מ אינו כדעת התוספות ממש‪ ,‬שהרי בשר עוף‬ ‫עליהם שוגג מותרים‪ ,‬דווקא בדבר יבש יש לנהוג כך‪ ,‬אבל‬ ‫בחלב לדברי התוספות חשיב יש לו שורש מן התורה‪ ,‬כיון‬ ‫לא בדבר לח או שיש בו נתינת טעם‪ ,‬דקיימא לן חתיכה‬ ‫דאיכא בשר דאסור בחלב מדאורייתא‪ ,‬ולא דמי למוקצה‬ ‫עצמה נעשית נבילה וצריך לבטל את כולה אפילו בנתרבה‬ ‫שאין לו עיקר בדאורייתא כלל‪ ,‬כמ"ש התוס' שאין‬ ‫בשוגג‪ .‬וכתב הבית יוסף שבסימן צ"ב נתבאר באלו סוגי‬ ‫מבטלים תרומת שאר מיני פירות‪ ,‬כיון שתרומת דגן תירוש‬ ‫תערובות אומרים חנ"נ‪.‬‬ ‫ויצהר היא דאורייתא‪.‬‬ ‫‪19‬‬ ‫סימן צ"ט‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫חולק על הרמב"ם‪ .‬וכתב הבית יוסף שגם לרמב"ם אין‬ ‫האם איסור שנתבטל חוזר וניעור‬ ‫ללמוד מתרומה לשאר איסורים‪ ,‬מדלא הביא דין זה‬ ‫להלן יבואר האם איסור שנתבטל‪ ,‬ואח"כ נתווסף עוד מן האיסור‬ ‫בהלכות מאכלות אסורות‪.‬‬ ‫בשיעור שאין בהיתר שישים כנגד שני הפעמים שנתערב‬ ‫האיסור‪ ,‬האם אומרים 'קמא קמא בטל' או שהאיסור 'חוזר‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫וניעור'‪.‬‬ ‫איסור של דבריהם אין מערבים אותו בידים כדי לבטלו‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (ע"ז ע"ג‪ ).‬אמר רב דימי אמר רבי יוחנן‬ ‫אם עירב איסור של דבריהם בידים‪ ,‬במזיד אסור (לו עצמו‪,‬‬ ‫המערה יין נסך מחבית לבור‪ ,‬אפילו כל היום‬ ‫כמש"נ בסעיף ה'‪ .‬ש"ך)‪ .‬אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר‬ ‫כולו‪ ,‬ראשון ראשון בטל‪ .‬וכו'‪ .‬כי אתא רב‬ ‫כדי לבטלו‪ ,‬מרבה עליו ומבטלו‪ .‬שו"ע‪ .‬וכתב רעק"א בשם‬ ‫שמואל בר יהודה א"ר יוחנן לא שנו אלא שנפל‬ ‫הא"ר שאם הפיל בשוגג אסור להוסיף ולבטלו‪.‬‬ ‫קיתון של מים תחלה אבל לא נפל שם קיתון של‬ ‫וכתב הרמ"א שי"א שאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף‬ ‫מים תחלה מצא מין את מינו וניעור‪ .‬וכתבו‬ ‫עליו‪ ,‬כמו באיסור דאורייתא‪ .‬וכן נוהגים ואין לשנות‪ .‬וכן‬ ‫הפוסקים דלית הלכתא כוותיה דרב דימי‪ ,‬דלמסקנא רבי‬ ‫דעת הט"ז והש"ך‪ .‬והביא הט"ז שהמהרש"ל כתב‬ ‫יוחנן סובר שמצא מין את מינו וניעור‪.‬‬ ‫שבדיעבד אאפילו כיוון לבטלם ולא ידע שאסור לעשות‬ ‫זאת‪ ,‬מותר‪ .‬וכתב הט"ז שאם לא ידע שיש איסור בדבר‬ ‫וכתב הרא"ש שאיסור שנתבטל כגון שהיה שישים כנגדו‪,‬‬ ‫מותר גם בדאורייתא‪.‬‬ ‫וניתוסף אחר כך מן האיסור‪ ,‬הוא חוזר ונאסר‪ ,‬בין במין‬ ‫במינו בין במין בשאינו מינו‪ ,‬בין בלח בין ביבש‪.‬‬ ‫הקשו הט"ז והש"ך שהשו"ע כאן מתיר לבטל איסור דרבנן‪,‬‬ ‫ובאו"ח תרע"ז אוסר להוסיף על מותר השמן שבנר חנוכה‪,‬‬ ‫דעת הראב"ד דאע"ג דלית הלכתא כוותיה לענין יין ביין‪,‬‬ ‫אף דחנוכה אינו אלא איסור דרבנן‪.‬‬ ‫מיהו גבי יין במים ומים ביין‪ ,‬וכן לכל איסור שנימוח כגון‬ ‫עוד כתב הרמ"א שאיסור שנתבטל‪ ,‬כגון שהיה שישים‬ ‫חלב ודם וכיוצא בהם‪ ,‬הלכתא כוותיה‪ ,‬דכיון שנתבטל הרי‬ ‫כנגדו‪ ,‬ונתווסף בו אח"כ מן האיסור הראשון (משא"כ במין‬ ‫הוא היתר גמור‪ ,‬ולא די לו שאינו מצטרף עוד לאיסור אלא‬ ‫אחר שהוא מצטרף להתיר‪ .‬ט"ז וש"ך)‪ ,‬חוזר וניעור ונאסר‪,‬‬ ‫אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו לאחר מכאן‪.‬‬ ‫לא שנא מין במינו לא שנא מין בשאינו מינו‪ ,‬לא שנא יבש‬ ‫אבל הרמב"ן כתב דאפילו בשאר האיסורים לא אמרינן‬ ‫לא שנא לח‪ ,‬לא שנא נודע בינתים או לא נודע בינתים‪.‬‬ ‫ראשון ראשון בטל‪ ,‬דטעמא לא בטיל‪ ,‬ואפילו במין במינו‬ ‫וכתב הש"ך שברמ"א מבואר שבנודע בינתיים ואח"כ‬ ‫דליכא למיקם אטעמא‪ ,‬כיון שהשיעור הוא בכדי שיש בו‬ ‫נתרבה האיסור‪ ,‬בכל אופן האיסור חוזר וניעור‪ ,‬אפילו ביבש‬ ‫כדי לתת טעם בשלא במינו‪ ,‬אינו בטל‪ .‬וכן דעת הרשב"א‬ ‫ביבש מין במינו‪ ,‬וכן דעת הרא"ש‪ .‬אמנם דעת הר"ש‬ ‫והר"ן‪.‬‬ ‫שבכהאי גוונא האיסור לא חוזר וניעור‪ ,‬כיון שאינו נותן‬ ‫וכתב הבית יוסף שאף שאין הלכה כהראב"ד‪ ,‬מ"מ שני מיני‬ ‫טעם (וטעם הדין של חוזר וניעור הוא דטעמא לא בטיל)‪,‬‬ ‫איסור מצטרפים להיתר לבטל זה את זה‪ ,‬כמש"נ בסוף‬ ‫ואמנם בלח בלח אע"פ שאינו נותן טעם האיסור חוזר‬ ‫סימן צ"ח‪.‬‬ ‫וניעור‪ ,‬אטו שאינו מינו‪ ,‬אבל ביבש ביבש לא‪ .‬וכן מוכיח‬ ‫איתא במתני' (תרומות ה' ח') סאה תרומה שנפלה‬ ‫הש"ך מעוד כמה ראשונים‪ ,‬וכתב שאפשר שאפילו האיסור‬ ‫לתוך מאה של חולין‪ ,‬ולא הספיק להגביה עד‬ ‫מצטרף לבטל את האיסור השני‪ ,‬אמנם במין בשאינו מינו‬ ‫שנפלה אחרת‪ ,‬הרי זו אסורה‪ .‬ורבי שמעון מתיר‪.‬‬ ‫אפילו ביבש ביבש האיסור חוזר וניעור‪ .‬ולמעשה כתב‬ ‫הש"ך שגם מהרש"ל מחמיר אפילו ביבש ביבש מין במינו‪,‬‬ ‫ובתוספתא מסיים במה דברים אמורים כשלא ידע‬ ‫ובטלה דעתו נגד דעתם‪ ,‬ובפרט שהם מחמירים‪ ,‬אבל‬ ‫בה ואח"כ נפלה‪ ,‬אבל ידע בה ואח"כ נפלה הרי‬ ‫במקום הפסד מרובה וכהאי גוונא אפשר להקל‪.‬‬ ‫זו מותרת‪ .‬ופסקו הרמב"ם והמרדכי כת"ק‪ ,‬שאם לא‬ ‫עוד כתב הרמ"א שכזית חלב שנפל למים ונתבטל בס'‪,‬‬ ‫הכיר בחתיכת האיסור עד שנפלה אחרת‪ ,‬אסור‪ .‬ורבינו‬ ‫ואח"כ נפל מן המים לקדירה של בשר‪ ,‬מותר‪ ,‬אף על פי‬ ‫שמשון פירש בשם הירושלמי להיפך‪ ,‬דלא נחלקו אלא‬ ‫שאין בבשר ס' נגד החלב‪ ,‬שהרי נתבטל במים‪ .‬וכן כל‬ ‫בידע בה‪ ,‬אבל בלא ידע בה לכולי עלמא אסור‪ ,‬וכן הראב"ד‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪20‬‬ ‫וגם הש"ך מציין לדבריו בסימן קכ"ב שמביא את דעת‬ ‫כיוצא בזה‪ .‬וכתב הש"ך שבתורת חטאת מתיר אפילו‬ ‫החולקים על השו"ע בזה‪.‬‬ ‫לכתחילה לתת את המים בקדירה של בשר‪ ,‬ואף שכך הדין‬ ‫בכל איסור שנתבטל‪ ,‬קמ"ל דלא אמרינן הכא שהחלב לא‬ ‫מתבטל‪ ,‬כיון שזה תערובת של היתר בהיתר‪.‬‬ ‫סימן ק'‬ ‫איזו בריה אינה בטילה אפילו באלף‬ ‫סעיף ז'‬ ‫בסימנים הקודמים התבארו בהרחבה דיני ביטול בשישים‪ ,‬שיסוד‬ ‫כלי שבלע איסור מועט ודרך להשתמש בו בהיתר‬ ‫דין זה הוא שאם האיסור נותן טעם בהיתר אינו בטל‪ ,‬ואם אינו‬ ‫מרובה‪ ,‬האם מותר להשתמש בכלי ללא הגעלה‬ ‫נותן טעם הוא בטל‪ .‬ובסימן זה ובסימנים הבאים (ק"א ק"ב וק"י)‬ ‫יבואר באלו דברים אמרו חכמים שאינם בטלים בשישים מפני‬ ‫איתא בגמרא (ע"ז ל"ג‪ ).‬עובד כוכבים נותן לתוכן יין‪,‬‬ ‫חשיבותם‪ ,‬כגון בריה (סימן זה)‪ ,‬חתיכה הראויה להתכבד (ק"א)‪,‬‬ ‫ישראל נותן לתוכם מים‪( ,‬אבל יין אסור‪ ,‬דיין נסך‬ ‫מינים חשובים בעלי חיים ודבר שבמנין (ק"י)‪ .‬כמו כן דבר שיש‬ ‫לו מתירים אינו בטל אם נתערב במינו‪ ,‬ויש להמתין עד הזמן‬ ‫אוסר במינו במשהו)‪.‬‬ ‫שהוא עצמו יהיה מותר (ק"ב)‪.‬‬ ‫וכתב הרשב"א שטעם ההיתר הוא שאע"פ שהקנקנים‬ ‫בלעו יין נסך‪ ,‬והכלי בן יומו‪ ,‬מ"מ כיון שדרך להשתמש‬ ‫סעיף א'‬ ‫בקנקנים בשפע‪ ,‬באופן שאין נתינת טעם‪ ,‬מותר‪ ,‬אבל כלי‬ ‫לפעמים משתמשים בו בדבר מועט אסור‪ ,‬וכן הדין בכל‬ ‫איתא במתני' (חולין צ"ו‪ ):‬גיד הנשה שנתבשל עם‬ ‫כלי שבלע איסור‪ .‬וכן דעת רבינו יונה והראב"ד‪.‬‬ ‫הגידים‪ ,‬בזמן שמכירו בנותן טעם‪ ,‬ואם אינו‬ ‫הר"ן חולק על דין זה‪ ,‬וכ"כ הטור (סימן קכ"ב) שאין להתיר‬ ‫מכירו כולם אסורים‪ .‬ופריך בגמרא (צט‪ ):‬וליבטיל‬ ‫אפילו בשפע‪ ,‬גזירה שמא ישתמש בדבר מועט‪ ,‬כמו‬ ‫ברובא‪ ,‬ומשני (ק‪ ).‬בריה שאני‪.‬‬ ‫שאסרו להשתמש בקדירה שאינה בת יומה אטו בת יומה‪.‬‬ ‫וכתבו הראשונים שעוף שלם שנתנבל אינו חשוב בריה‪.‬‬ ‫רש"י ותוס' מבארים שטעם ההיתר הוא מפני שהמשקים‬ ‫ובטעם הדבר פירש רש"י (ק"ב‪ ):‬דאף דתנן (מכות י"ג)‬ ‫פוגמים את טעם היין‪ ,‬וכתב הט"ז שלכאורה לדבריהם אין‬ ‫שהאוכל נמלה כל שהוא חייב משום שהיא כברייתה‪,‬‬ ‫מקור מהגמרא לדינו של הרשב"א‪ ,‬אמנם י"ל שגם‬ ‫בנבילה א"א לחייב משום בריה‪ ,‬מפני שכשנבראת לא היה‬ ‫הרשב"א מודה שטעם ההיתר בדיעבד הוא מפני‬ ‫עליה שם נבילה‪.‬‬ ‫שהמשקין פוגמים את טעם היין‪ ,‬ומ"מ ממה שאין איסור‬ ‫והקשה הרא"ש ועוד ראשונים שהרי חלב המכסה את‬ ‫לעשות כן לכתחילה‪ ,‬מבואר שבדבר שאינו יכול לבוא לידי‬ ‫הקרב וחלב הכליות וערלה וכלאי הכרם אסורים מתחילת‬ ‫איסור כיון שדרך להשתמש בו בשפע מותר‪ ,‬וא"כ ה"ה‬ ‫ברייתם והם בטלים‪ .‬ותירצו הראשונים הרא"ש שכל דבר‬ ‫באינו פגום‪.‬‬ ‫שאם יחלק אין שמו עליו נקרא בריה‪ ,‬דעוף טמא שלם‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫נקרא עוף‪ ,‬וכשאינו שלם אין קורין אותו עוף אלא חתיכת‬ ‫עוף‪ ,‬וכן גיד נקרא חתיכת גיד‪ ,‬וכן אבר מן החי נקרא חתיכת‬ ‫דעת השו"ע‪ -‬כלי שבלע מעט איסור‪ ,‬אם דרכו של אותו‬ ‫אבר‪ ,‬אבל נבילה אפילו חתוכה קרויה נבילה‪ ,‬וכן שור‬ ‫כלי להשתמש בו בשפע היתר‪ ,‬מותר להשתמש בו‬ ‫הנסקל לא מיקרי בריה כדמוכח בגמרא (זבחים ע"א‪ ,):‬משום‬ ‫לכתחילה ואפילו בבן יומו‪ ,‬כיון שהאיסור מועט וא"א לבוא‬ ‫דכתיב "לא יאכל את בשרו"‪ ,‬דמשמע אפילו חתיכה אחת‬ ‫לידי נתינת טעם‪ .‬אבל אם דרך לפעמים להשתמש בכלי‬ ‫ממנו‪ ,‬אבל בהני קאמר לא תאכל אותם בין גדול בין קטן‪,‬‬ ‫למעט תבשיל‪ ,‬אסור להשתמש אפילו בשפע‪ ,‬גזירה שמא‬ ‫כי על שלימותן נקראים כן‪ ,‬וכן מוכח בשבועות (כ"א‪):‬‬ ‫ישתמש בה בדבר מועט ויבא לידי נתינת טעם‪.‬‬ ‫דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב לא תאכלנו בכל‬ ‫דעת החולקים‪ -‬הט"ז כתב שיש ראשונים שחולקים על‬ ‫שהוא‪.‬‬ ‫השו"ע‪ ,‬וראוי להחמיר שרק במקום שטעם האיסור פוגם‬ ‫את מה שבכלי מותר‪ ,‬ומביא שכך פסקו גם הב"ח והלבוש‪.‬‬ ‫‪21‬‬ ‫סימן ק'‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫משערינן‪ ,‬דבכדי קליפה שסביביו מסייע לגיד לאסור‪,‬‬ ‫וביאר הט"ז שבאמת חשיבות בריה זה דין דרבנן‪ ,‬אבל יסוד‬ ‫דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה סמוך לו‪ ,‬ולפירוש רבינו‬ ‫דין זה הוא מה שהחשיבה התורה אותה לענין חיוב מלקות‬ ‫אפרים דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר‬ ‫בכך שהאיסור נאמר בסתמא שלא לאכול אותם‪ ,‬ומשמע‬ ‫בחלב אתי שפיר‪ .‬וכתב הבית יוסף שאף שלהלכה אין‬ ‫שאסור אפילו כשהם קטנים‪ ,‬ולכן החמירו רבנן בתערובת‬ ‫בגידים בנותן טעם‪ ,‬מ"מ נ"מ בהנ"ל לירך שנתבשל בה‬ ‫שלהם‪ ,‬אבל מדאורייתא בריה בטלה כשאר איסורים‪.‬‬ ‫שמנו של גיד‪.‬‬ ‫והר"ן כתב דלא מקריא בריה אא"כ איסורה מגופה‪ ,‬כגון‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫גיד הנשה וכיוצא בו שהוא אסור מתחלת ברייתו‪ ,‬אבל עוף‬ ‫בריה‪ ,‬דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן‬ ‫טהור שנתנבל שלא היה אסור מתחלת ברייתו‪ ,‬או שור‬ ‫החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם‪ ,‬אפילו באלף לא‬ ‫הנסקל‪ ,‬לא חשיב בריה‪.‬‬ ‫בטל‪.‬‬ ‫וכתב הר"ן שיש תנאי נוסף להחשב בריה‪ ,‬והיינו שתהא‬ ‫מתי חשיבא בריה‪ -‬אין דין בריה אלא לדבר שהיה בו‬ ‫בריית נשמה‪ ,‬כגון גיד הנשה שהיה בו חיות‪ ,‬אבל דבר‬ ‫חיות‪ ,‬לאפוקי חיטה אחת של איסור (אף כשהיא אסורה‬ ‫שאין בו חיות‪ ,‬כגון חיטה‪ ,‬לא חשיב בריה‪ ,‬ואמנם חלב לא‬ ‫מתחילת ברייתה‪ ,‬כגון של כלאים‪ .‬ש"ך)‪ .‬וכן צריך שיהא‬ ‫חשיב בריה אע"פ שהוא בריית נשמה‪ ,‬כיון שאינו עומד‬ ‫דבר שאסור מתחלת ברייתו‪ ,‬לאפוקי עוף טהור שנתנבל‬ ‫במקום אחד כבריה‪ .‬והרא"ש מביא פירוש זה (דבעינן בריה‬ ‫(או נטרף‪ ,‬בין בנתנבלה בשחיטתה בין בלא נשחטה כלל‪.‬‬ ‫נשמה) בשם י"מ‪ ,‬והתוס' דוחים ביאור זה‪.‬‬ ‫ש"ך) ושור הנסקל‪ .‬וכן צריך שיהיה דבר שלם שאם יחלק‬ ‫וע"ע בסימן הבא דבריה היינו דווקא כשהוא שלם‪ ,‬וע"ע‬ ‫אין שמו עליו‪ ,‬לאפוקי חלב‪ .‬וכן צריך שיהיה שלם‬ ‫בסימנים ק"ז וק"י השלמת דיני בריה‪.‬‬ ‫(במציאות‪ ,‬אע"פ שהוא דבר שאם יחלק אין שמו עליו‪.‬‬ ‫כתב הרא"ש שי"א שבריה בטלה בתתק"ס‪( ,‬וכן מביא‬ ‫ט"ז)‪ .‬ואם נתרסקה הבריה [ואבדה צורתה] אינה חשובה‬ ‫הר"ן בשם הר"ש‪ ,‬וכן דעת הרשב"א) וראייתם מדתנן‬ ‫בריה‪( .‬ט"ז וש"ך)‪ .‬וכן אם נחתך ממנה אבר אחד אפילו‬ ‫בתרומות (י' ח') דג טמא שכבשו עם דג טהור‪ ,‬כל גרב שהוא‬ ‫שאין הנשמה תלויה בו אינה נחשבת בריה‪( .‬ש"ך)‪.‬‬ ‫מחזיק סאתים‪ ,‬אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהם‬ ‫וכתב הרמ"א שעיקר גיד הנשה אינו אלא על הכף בלבד‪,‬‬ ‫חמש סלעים בגליל‪ ,‬דג טמא‪ ,‬צירו אסור‪ .‬וקאמר עלה‬ ‫והוא כרוחב ד' אצבעות (בשור הגדול‪ ,‬אולם בכבש קטן‬ ‫בירושלמי (תרומות י' ה') שהוא אחד מתשע מאות ושישים‪,‬‬ ‫שיעורו ב' אצבעות‪ .‬ט"ז)‪ ,‬ואם הוא שלם מקרי בריה‪.‬‬ ‫והורה ר' יוסי בר בון בעכברא אחד לאלף‪ ,‬ומפרשים שרבי‬ ‫כתב הט"ז שדין בריה שאינה בטילה הוא מדרבנן‪ ,‬ונ"מ‬ ‫יוסי הורה בעכבר שנתערב בהיתר לבטלו באלף‪ ,‬והוא הדין‬ ‫שבמקום שיש ספק אם זה בריה הוה ספיקא דרבנן ובטל‪,‬‬ ‫בתתק"ס‪ .‬ויש מפרשים דעכברא הוא שם מקום (כדאיתא‬ ‫וכן בכל הדברים דאמרינן לקמן שאינם בטלים כגון ראוי‬ ‫בב"מ פ"ד‪ ,):‬וקאי אציר דאיירי ביה‪ ,‬וקאמר שרבי יוסי הורה‬ ‫להתכבד‪ ,‬או דבר שבמנין‪ ,‬ספק לקולא‪ ,‬אבל בדבר שהוא‬ ‫כן באותו מקום דיהיב טעמא עד קרוב לאלף‪ ,‬וכן מסתבר‬ ‫ודאי בריה או שיש בו דין אחר שאינו מתבטל‪ ,‬אלא‬ ‫דלא איירי בעכבר שנתערב בהיתר‪ ,‬דאם צורת עכבר עליו‬ ‫שהאיסור ספק‪ ,‬בזה אפילו באלף לא בטיל‪ ,‬כגון ביצי ספק‬ ‫הרי ניכר בין חתיכות של היתר ומשליכו והשאר מותר‪ ,‬ואם‬ ‫טריפה וכדומה‪.‬‬ ‫נימוח ואין ניכר טעמו בטל בשישים‪.‬‬ ‫כתב הש"ך שבבית יוסף הסתפק אם ביצה שיש בה טיפת‬ ‫והר"ן מקשה על הסוברים שבתתק"ס בריה בטילה‪ ,‬שהרי‬ ‫בגיד הנשה ובחתיכה הראויה להתכבד מבואר שאפילו‬ ‫דם נחשבת בריה‪ ,‬דמבואר בגמרא (חולין ס"ד‪ ).‬שטיפת דם‬ ‫באלף אינם בטלים‪ ,‬וה"ה לבריה‪ ,‬והירושלמי לגבי עכבר‬ ‫אוסרת מאחר דשדא תיכלא בכולא‪ ,‬ובתשובת מהרלב"ח‬ ‫סובר שעכבר נותן טעם לאלף‪ ,‬ודלא כהתלמוד שלנו (עבודה‬ ‫כתב בפשיטות דחשיב בריה‪ ,‬ודעת הש"ך שאינה נחשבת‬ ‫זרה ס"ט‪ ).‬שאינו נותן טעם אלא עד שישים‪ ,‬וכן מבואר‬ ‫בריה‪ ,‬שהרי מתחילת ברייתה היתה מותרת‪ ,‬וגם כשיש בה‬ ‫בדברי התוס'‪.‬‬ ‫אפרוח היא מותרת‪ ,‬אלא שכתב הרשב"א בשם הרמב"ם‬ ‫שכשיש בה אפרוח היא נחשבת בריה‪ ,‬ואחריו נמשך הבית‬ ‫כתבו התוס' שלדברי המשנה שירך שנתבשל בה גיד הנשה‬ ‫יוסף‪ ,‬אולם באמת ברמב"ם אין זה מוכרח כלל‪ ,‬ואף‬ ‫אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה‪ ,‬לאו בגיד לחודיה‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪22‬‬ ‫החולקים ומתיר רק בשעת הדחק או בהפסד מרובה)‪ .‬ואם‬ ‫שלהלכה אין להקל בביצת אפרוח‪ ,‬מ"מ ודאי בביצת דם‬ ‫מכירו‪ ,‬זורקו‪ ,‬והאחרים והרוטב צריך שיהיה בהם שישים‬ ‫אין לאסור כלל כיון דלית בה חיותא‪ ,‬וכן פשט בבדק הבית‬ ‫כנגדו‪.‬‬ ‫להבית יוסף‪ ,‬וכן משמע מהשו"ע כאן שרק ביש בה אפרוח‬ ‫גיד הנשה אין טעמו אוסר‪ ,‬דאין בגידים בנותן טעם‪ ,‬אבל‬ ‫אסורה‪.‬‬ ‫שומנו אוסר וצריך שישים כנגדו להתיר הרוטב‪ .‬לפיכך ירך‬ ‫נמלים הגדלים בפירות וקמח‪ ,‬דעת הפלתי שאף אם‬ ‫שנתבשל עם גידו‪ ,‬אם מכירו זורקו‪ ,‬וכל השאר מותר אם‬ ‫פירשו בטילים בשישים‪ ,‬דבריה אינה בטילה דווקא כשהיא‬ ‫יש בו שישים כנגד שומנו‪ ,‬ואם אינו מכירו‪ ,‬כל החתיכות‬ ‫אסורה מתחלת ברייתה‪ ,‬ונמלים אלו אינם אסורים מתחלת‬ ‫אסורות‪ .‬ואם יש בקדירה שישים כנגד השומן‪ ,‬הרוטב‬ ‫ברייתם קודם שפירשו‪ .‬ובתשובת טור האבן חולק ואוסר‪.‬‬ ‫מותר‪ ,‬ואם לאו אסור‪.‬‬ ‫פתחי תשובה‪.‬‬ ‫אם נימוח הגיד ואינו ניכר (שכבר אין לו חשיבות בריה‪.‬‬ ‫כתב הפני אריה שמה שאבר מן החי אינו בטל משום דהוי‬ ‫ט"ז)‪ ,‬צריך גם כן שישים כנגדו‪ .‬וכתב הט"ז שהרשב"א‬ ‫בריה‪ ,‬היינו דוקא בשיש כזית מן הבשר גידים ועצמות‪ ,‬אבל‬ ‫מסתפק אולי הוא בטל ברוב (כיון שבאמת אינו נותן טעם‬ ‫אבר מן החי שהוא פחות מכזית שנתערב בטל כשאר יבש‬ ‫אפילו בשאינו מינו‪ ,‬י"ל שבזה העמידו הדין על דין תורה‬ ‫ביבש‪ .‬והפמ"ג חולק‪ .‬ובלבושי שרד דן במעשה שהיה‬ ‫שהוא בטל ברוב)‪ ,‬ואף שבשו"ע סתם שצריך שישים‪ ,‬יש‬ ‫שנתערב רגל אוז מן החי ביותר משישים של שחוטות‪,‬‬ ‫לסמוך להקל בספק‪ ,‬כגון אם נשפך ואין ידוע אם היה‬ ‫שהשוחט סבר שיש ביטול כיון שהרגל צריכה תיקון‬ ‫שישים‪ ,‬וודאי היה רוב‪.‬‬ ‫להוריד השיער ולא חשיב חתיכה הראויה להתכבד‪,‬‬ ‫כתבו הט"ז והש"ך שאם שומן גיד הנשה נדבק לחתיכה‬ ‫והשליך אחד מהרגלים‪ ,‬אבל באמת אבר מן החי אוסר מצד‬ ‫אחת‪ ,‬צריך שבאותה חתיכה יהיה שישים כנגד השומן‪,‬‬ ‫בריה‪ ,‬וכששאל על הכלים הורה שאם יש ספק אולי‬ ‫דאל"כ אותה חתיכה נעשית נבילה וצריך שישים כנגד כל‬ ‫בבישול אחד היה שישים כנגד הרגל הכלים מותרים‪ ,‬אפילו‬ ‫החתיכה‪ ,‬לדידן דקיימא לן בכל האיסורים חתיכה נעשית‬ ‫אם נודע האיסור לשואל כאשר הכלי עדיין היה בן יומו‪,‬‬ ‫נבילה‪.‬‬ ‫עיי"ש טעמו‪.‬‬ ‫כתב המהרי"ט בשם החוות יאיר שפרעוש שקפץ לתוך‬ ‫המאכל אסור מצד הדין‪ ,‬כיון שהוא נאבד ברוטב וא"א‬ ‫סעיף ב'‬ ‫לסננו‪ ,‬וא"א לבדוק הבשר אולי דבק בו‪ ,‬ואם הפרעוש נפל‬ ‫איתא במתני' (חולין צ"ו‪ ):‬גיד הנשה שנתבשל עם‬ ‫לתוך הכף כשהרוטב חם‪ ,‬באופן שצריך ניפוח בגמיאה‪ ,‬יש‬ ‫הגידים בזמן שמכירו בנותן טעם‪ ,‬ואם לאו כולן‬ ‫לאסור הרוטב שבכף מדינא (אפילו זרק הפרעוש)‪ ,‬וראוי‬ ‫אסורין‪ ,‬והרוטב בנותן טעם‪.‬‬ ‫להחמיר אף בהפסד מרובה כשהחזיר הכף לתוך הרוטב‬ ‫שבקערה‪ ,‬וצריך שישים נגד הכף‪ .‬וכתב הפתחי תשובה‬ ‫ולענין טעם גיד הנשה‪ ,‬אף שיש מ"ד שהטעם אוסר‬ ‫שבפנים מאירות פקפק במש"כ שהפרעוש אוסר‪ ,‬דהוי‬ ‫וכמבואר במשנה הנ"ל‪ ,‬מסקנת הגמרא (צ"ט‪ ):‬והלכתא‬ ‫כזבובים ונמלים שהם פגומים בעצמם‪ ,‬והרי כתב הרמ"א‬ ‫אין בגידים בנותן טעם‪.‬‬ ‫(ק"ג א') שבריה פגומה בטילה‪ ,‬אך בהמשך דבריו מסיק‬ ‫ולענין שומן הגיד‪ ,‬דעת רש"י והרי"ף והרא"ש והר"ן‬ ‫דלא כהרמ"א ומסכים עם דברי החוות יאיר‪ .‬ומה שהעתיק‬ ‫והרמב"ם והרשב"א שהשומן אוסר בנותן טעם‪ ,‬והתוס'‬ ‫לאסור אף בהפסד מרובה כשנפל הפרעוש לתוך הכף‪ ,‬לא‬ ‫כתבו בשם הר"מ שאינו אוסר‪.‬‬ ‫מוזכר דבר זה בחוות יאיר‪ ,‬ונראה דודאי שרי שהרי זה כלי‬ ‫שני והט"ז שמחמיר בכלי שני מתיר בהפסד מרובה‪ ,‬וכ"כ‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫הפמ"ג‪ ,‬ועוד דהש"ך שמחמיר בדברים המאוסים מתיר‬ ‫דבר שהוא בריה שנתבשל עם ההיתר‪ ,‬אם אינו מכירו הכל‬ ‫בהפסד מרובה‪ ,‬והפמ"ג כתב שהמנהג להקל אף בלא‬ ‫אסור‪ ,‬והרוטב אסור בנותן טעם (והיינו שאם סיננו ויש‬ ‫הפסד מרובה‪ ,‬וכ"ש כאן שיש עוד צדדים להקל‪.‬‬ ‫שישים כנגד האיסור מותר‪ .‬והיינו בעוף טמא וכדומה‪ ,‬אבל‬ ‫בנמלה וכדומה שזה מאוס‪ ,‬דעת השו"ע והרמ"א (ס"ס ק"ד‬ ‫וס"ס ק"ז) שא"צ שישים‪ ,‬והש"ך (ס"ס ק"ז) מביא דעת‬ ‫‪23‬‬ ‫סימן ק"א‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫וכתבו הראשונים שגם חתיכה האסורה בהנאה נחשבת‬ ‫סעיף ג'‬ ‫חתיכה הראויה להתכבד ואינה בטילה‪ ,‬כיון שאם תתבטל‬ ‫קדירה של מרק שנפלה שם בריה ונאבדה‪ ,‬הכל אסור‬ ‫היא תהיה מותרת ותהא ראויה להתכבד‪ ,‬כמבואר בגמרא‬ ‫(כשא"א להתיר ע"י סינון‪ .‬ש"ך)‪.‬‬ ‫(שם) שבשר בחלב אינו בטל אפילו באלף בחתיכה הראויה‬ ‫להתכבד‪ ,‬אע"פ שבשר בחלב אסור בהנאה‪.‬‬ ‫סעיף ד'‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫חתיכה הראויה להתכבד דינה כבריה‪ ,‬דאפילו באלף אינה‬ ‫ירקות מבושלים שנמצאו בהם ג' תולעים‪ ,‬הירקות אסורים‬ ‫בטילה‪ .‬ואפילו אם היא אסורה בהנאה‪ ,‬כיון שאם תתבטל‬ ‫(דמאחר שנמצאו ג' הוחזק שיש עוד ואינם ניכרות‪ .‬ש"ך)‪,‬‬ ‫תהיה מותרת וראויה להתכבד אינה בטילה‪.‬‬ ‫אבל מי השלקות מותרים ע"י סינון‪ ,‬וכן הבשר ירחצנו‬ ‫ויבדקנו ומותר‪.‬‬ ‫וכתב הרמ"א שגם באיסור דרבנן אין החתיכה הראויה‬ ‫להתכבד בטילה‪ .‬ואם יש ספק אם היא ראויה להתכבד או‬ ‫הב"ח אוסר כבר בב' תולעים‪ ,‬כיון שלרבי בב' פעמים הוי‬ ‫לא‪ ,‬אזלינן לקולא אפילו היא אסורה מדאורייתא‪( ,‬דחומרא‬ ‫חזקה‪ ,‬והט"ז מוכיח שאין הלכה כרבי אלא בנישואין ומילה‬ ‫זו שחתיכה הראויה להתכבד אינה בטילה זה דין דרבנן‪,‬‬ ‫משום שספק נפשות להקל‪ ,‬אבל בשאר דברים קיימא לן‬ ‫וספק דרבנן לקולא‪ .‬ט"ז וש"ך)‪ .‬ודווקא בספק אם זה‬ ‫כרשב"ג שדווקא בג' פעמים הוי חזקה‪.‬‬ ‫חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬אבל אם זה ודאי חתיכה הראויה‬ ‫להתכבד‪ ,‬והספק הוא אם זה אסור‪ ,‬אינה בטילה‪.‬‬ ‫כתב הש"ך שאיסורי הנאה שאינם בטלים בתערובת‪ ,‬מותר‬ ‫סימן ק"א‬ ‫למוכרם לעכו"ם חוץ מדמי איסור הנאה שבהם‪.‬‬ ‫ביטול בחתיכה הראויה להתכבד‬ ‫כתב רעק"א שדווקא חתיכה האסורה מדינא אינה בטילה‬ ‫כפי שנתבאר בסימן הקודם לגבי 'בריה' שמדרבנן אינה בטילה‬ ‫אף באיסור דרבנן בראויה להתכבד‪ ,‬כגון בשר עוף בחלב או‬ ‫אפילו באלף מחמת חשיבותה‪ ,‬כך גם 'חתיכה הראויה להתכבד'‬ ‫ביצת נבילה‪ ,‬אבל בשר שנתעלם מן העין שאינו אסור אלא‬ ‫והיינו חתיכת מאכל גדולה וחשובה שראוי לכבד בה אורחים‪,‬‬ ‫מצד חומרא בעלמא‪ ,‬אם נתערב ברוב שרי‪.‬‬ ‫אמרו חכמים שאינה בטילה אפילו באלף‪ .‬ובסמן זה יבוארו פרטי‬ ‫דין זה‪ ,‬ומתי החתיכה נחשבת 'חתיכה הראויה להתכבד'‪.‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫סעיף א'‬ ‫תנאי חתיכה הראויה להתכבד‬ ‫איתא במתני' (חולין צ"ו‪ ):‬חתיכה של נבילה וכן‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות‪,‬‬ ‫אין לחתיכה דין חתיכה הראויה להתכבד אא"כ איסורה‬ ‫בזמן שמכירם בנותן טעם‪ ,‬ואם לאו כולם‬ ‫מחמת עצמה‪ ,‬כגון נבילה ובשר בחלב (דבשר בחלב כל‬ ‫אחד מותר בפני עצמו‪ ,‬וכאשר נתחברו ונאסרו שניהם נעשו‬ ‫אסורות‪ .‬ובגמרא ותבטיל ברובא‪ ,‬וכו'‪ ,‬שאני‬ ‫גוף אחד‪ ,‬שהרי לוקה מן התורה אפילו אם אכל רק חצי זית‬ ‫חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני‬ ‫בשר וחצי זית חלב‪ .‬ט"ז וש"ך)‪ ,‬אבל אם נאסרה מחמת‬ ‫האורחים‪ .‬ומבואר שחתיכה הראויה להתכבד שנתערבה‬ ‫שקיבלה טעם מאיסור ולא היה בה שישים כדי לבטלו‪,‬‬ ‫אינה בטילה אפילו באלף‪ ,‬אך אם הוציאו את החתיכה‪ ,‬חזר‬ ‫אפילו למי שסובר חתיכה עצמה נעשית נבלה אין לה דין‬ ‫דינה לאסור רק בנותן טעם‪.‬‬ ‫חתיכה הראויה להתכבד‪( ,‬כיון שאין הבלוע ראוי להתכבד‪.‬‬ ‫שיטת הרי"ף שאין הלכה כדברי משנה זו‪ ,‬דמשמע במתני'‬ ‫ט"ז וש"ך)‪.‬‬ ‫(עבודה זרה ע"ד‪ ).‬שרק חתיכה של איסורי הנאה אינה בטילה‬ ‫וכתב הרמ"א שאפילו חתיכה שלא נמלחה בטילה‪ ,‬דאין‬ ‫כשהיא ראויה להתכבד‪ ,‬אמנם דעת שאר הפוסקים שגם‬ ‫איסורה מחמת עצמה אלא מחמת דם הבלוע בה‪.‬‬ ‫בדבר שלא נאסר בהנאה אין חתיכה הראויה להתכבד‬ ‫בטילה‪.‬‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪24‬‬ ‫ולענין אם יש לגבינה דין חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬כתב‬ ‫עוד כתב הרמ"א שכל חתיכה שלא נאסרה רק כדי קליפה‪,‬‬ ‫הט"ז שהמרדכי מביא שרבינו שמשון מסתפק בזה‪ ,‬ודעת‬ ‫בטילה‪ ,‬שהרי הקליפה אינה ראויה להתכבד‪ .‬וכתב הש"ך‬ ‫מהרש"ל שאין לגבינה דין חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬דאם‬ ‫שאף שבלאו הכי חתיכה שקיבלה טעם איסור מדבר אחר‬ ‫היא לחה אינה חשובה‪ ,‬ואף יבישה שחשובה בזמנינו‪ ,‬אינה‬ ‫אין בה דין חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬יש בזה נ"מ בבשר‬ ‫חשובה כ"כ לאכול ממנה כדי שביעה‪ ,‬מפני שהיא קשה‬ ‫בחלב‪.‬‬ ‫לגוף‪ ,‬ובפרט שכמה בני אדם אין אוכלים אותה אפי' על ידי‬ ‫רעק"א מביא שדעת המנחת יעקב כתב שבשר בחלב‬ ‫הדחק‪ .‬והט"ז חולק ומוכיח שיש לגבינה דין חתיכה הראויה‬ ‫שנאסר ע"י כבישה או בו דין חתיכה הראויה להתכבד‪,‬‬ ‫להתכבד אא"כ האיסור שבה בלוע וכנ"ל‪ ,‬או באיסור‬ ‫וכתב שיש לדחות ראייתו‪ ,‬וכן מדברי הט"ז מבואר שגם‬ ‫תערובת חלב טמא‪ ,‬אמנם בסתם גבינה של נכרי שנתערבה‬ ‫בבשר בחלב דרבנן יש דין חתיכה הראויה להתכבד‪.‬‬ ‫בין הכשירות לא חוששים שזה חלב טריפה‪ ,‬דרוב הבהמות‬ ‫כתב הפתחי תשובה שגם חתיכה מנבילה שנתנבלה מחמת‬ ‫כשרות‪ ,‬אמנם כשיש חשש בגבינות של נכרים שמעמידים‬ ‫מיתה‪ ,‬או חתיכה כחושה מאד‪ ,‬נחשבת חתיכה הראויה‬ ‫אותה בעור קיבת נבילה‪ ,‬א"כ יש בזה חשש בשר בחלב‪,‬‬ ‫להתכבד‪.‬‬ ‫והוה חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬אך במקום שאין חשש זה‪,‬‬ ‫לא הוה חתיכה הראויה להתכבד‪.‬‬ ‫כתב הנודע ביהודה שמאפים שנתערב בהם בשר (‪-‬שומן‬ ‫אווז) בחלב (‪-‬חמאה) שנתערבו במאפים אחרים‪ ,‬בטלים‬ ‫ובנקודות הכסף כתב שגבינות שהועמדו ע"י קיבה‬ ‫ברוב‪ ,‬כיון שיבש ביבש בטל ברוב‪ ,‬ולא מיקרי חתיכה‬ ‫שנאסרה מבשר בחלב נחשבת ראויה להתכבד‪ ,‬דבשר‬ ‫הראויה להתכבד אף שבשר בחלב הוא איסור מחמת עצמו‪,‬‬ ‫בחלב איסורו מגופו‪ ,‬ואפילו גבינות של נכרים נחשבות‬ ‫כיון שהעיקר במאפים זו העיסה והבשר בחלב הוא בלוע‪,‬‬ ‫ראויה להתכבד‪ ,‬וכתב שגם התורת חטאת מודה בזה‪ ,‬אבל‬ ‫ורק צריך להשליך חתיכות כמנין אלו שנאסרו והשאר‬ ‫גבינה שהועמדה בחלב טריפה חשיב איסור בלוע ואין בה‬ ‫מותרות‪ ,‬ואין לומר דחשיב מין בשאינו מינו מפני שהשומן‬ ‫דין חתיכה הראויה להתכבד‪.‬‬ ‫והחמאה הם שני מינים ולהצריך שישים גם ביבש ואפילו‬ ‫באיסור בלוע כיון שכשיבשלם יתן טעם‪ ,‬כיון ששומן אווז‬ ‫סעיף ג'‬ ‫זה בשר בחלב דרבנן וכתב הש"ך שבאופן זה בטל ביבש‬ ‫עוד מתנאי חתיכה הראויה להתכבד‬ ‫חד בתרי אפילו באינו מינו‪.‬‬ ‫תרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות‪ ,‬בטילה‪ ,‬שהרי אינה‬ ‫דיני חתיכה הראויה להתכבד בגבינות האסורות‬ ‫ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא‪ ,‬אע"פ שאחרי‬ ‫כתב הט"ז שדעת הרמ"א (בדרכי משה ובתורת חטאת)‬ ‫שנתערבה הסירו את הנוצה (שכיון שבתחילת התערובת‬ ‫שגבינה שהועמדה בחלב טריפה‪ ,‬ונתערבה‪ ,‬אין לה דין‬ ‫כבר נתבטלה‪ ,‬אינו חוזר וניעור‪ .‬ומבואר שאין לה ג"כ דין‬ ‫חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬כיון שהאיסור שבה בלוע‪ ,‬ודלא‬ ‫דבר שבמנין שאינו בטל‪ ,‬וכ"כ מהרש"ל שכיון שהיא‬ ‫כהאיסור והיתר שהחמיר גם בגבינה זו מטעם דהוה כנולדה‬ ‫מחוסרת תיקון גדול כ"כ לא חשיב דבר שבמנין‪ ,‬וכן מוכח‬ ‫באיסור‪ .‬והב"ח חולק על הרמ"א מכח דברי הרמ"א בכלל‬ ‫במרדכי‪ ,‬ודלא כמ"ש התורת חטאת שיש לזה דין דבר‬ ‫מ"ג שגבינה של גוי שהתערבה עם של ישראל אין להתיר‬ ‫שבמנין ואינה בטילה‪ .‬ש"ך‪ .‬וכתב הרדב"ז שאם הטריפה‬ ‫את התערובת מטעם ספק ספיקא כיון שאיסורה מגופה‪.‬‬ ‫נמצאת רק אחרי שעתה ראויה להתכבד‪ ,‬אינה בטילה)‪.‬‬ ‫וכתב הט"ז שאין משם ראיה‪ ,‬דשם מיירי בגבינה של גוי‪,‬‬ ‫תרנגולת שאינה מבושלת אינה נחשבת חשיבה ראויה‬ ‫שיש בה חשש שנתערב בה חלב טמא ולא היה שם ביטול‬ ‫להתכבד‪ ,‬וכן כבש שלם (אפילו הופשט עורו‪ .‬ש"ך)‪ ,‬או‬ ‫ברוב כשרים‪ ,‬ובזה אין לצרף עוד ספק ולהתיר‪ ,‬כיון‬ ‫חתיכה גדולה יותר מדאי‪ ,‬לא חשיבה ראויה להתכבד‪ ,‬שאין‬ ‫שחכמים אסרו גבינות של נכרים כודאי‪ ,‬וא"כ הספק הנוסף‬ ‫דרך ליתן לפני האורח כבש שלם או חתיכה גדולה יותר‬ ‫לא משנה את הדין‪ ,‬ואין האיסור מצד חתיכה הראויה‬ ‫מדאי‪.‬‬ ‫להתכבד‪ ,‬אבל הכא דמיירי שהועמד בחלב טריפה ונתערב‬ ‫ומסיים השו"ע שיש חולקים בכל זה (וסוברים שא"צ‬ ‫ברוב‪ ,‬שבזה ראוי להתיר מצד ביטול ברוב‪ ,‬אין לאסור מצד‬ ‫שהחתיכה תהיה ראויה להתכבד כמות שהיא עכשיו‪ ,‬אלא‬ ‫חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬כיון שזה איסור בלוע‪.‬‬ ‫‪25‬‬ ‫סימן ק"א‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫אפילו כשהיא חתוכה‪ .‬והש"ך כתב שהכל לפי המקום‬ ‫הכונה שיש כאן שיעור גדול שיכול להיות ראוי לתת ממנו‬ ‫והזמן אם הוא ראוי להתכבד באותו מקום או לא‪ ,‬ובמקום‬ ‫לאורחים‪ .‬ט"ז)‪.‬‬ ‫ספק אזלינן לקולא‪ .‬ובנקודות הכסף כתב שאפשר להקל‬ ‫וכתב הרמ"א שנוהגים כדעת החולקים ומחמירים בכל זה‪,‬‬ ‫בחתוכה‪ ,‬שכיון שלא מכבדים בחתיכה אחת מטוגנת אלא‬ ‫מלבד תרנגולת בנוצתה שהיא מחוסרת מעשה גדול‪,‬‬ ‫בהרבה חתיכות‪ ,‬כל חתיכה נחשבת אינה ראויה להתכבד‪.‬‬ ‫שנוהגים בה שהיא בטילה‪( ,‬וה"ה כבש שלא הופשט עורו‪,‬‬ ‫אבל תרנגולת שהסירו ממנה את הנוצות ועדיין לא נטלו‬ ‫סעיף ה'‬ ‫ממנה את המעיים ולא נפתח הבטן‪ ,‬אינה בטילה‪ .‬ט"ז)‪ ,‬וכן‬ ‫רגלים או ראש שלא נחרכו מהשיער שלהם בטלים‪ ,‬אבל‬ ‫קורקבן ובני מעיים‬ ‫אם כבר נחרכו חשיבי חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬אפילו לא‬ ‫כתב הטור שה"ר יהודה הורה על קורקבן טריפה שנתערב‬ ‫נמלחו עדיין‪( ,‬ואפילו שלא ניטלו טלפיהן‪ ,‬דאפשר לקוצצם‬ ‫באחרים דלא הוי ראוי להתכבד‪ ,‬כדאמרינן (נדרים נ"ד‪ ):‬בני‬ ‫ואין זה נחשב מעשה גדול‪ .‬ט"ז)‪ .‬ואפילו כבש שלם אינו‬ ‫מעיים אוכליהן לאו אינשי‪ .‬ולפי זה הוא הדין נמי‬ ‫בטל‪ .‬אמנם רגלים של עופות‪ ,‬מלבד רגלי אווז‪ ,‬וכן רגלי‬ ‫בכל המעיים‪.‬‬ ‫בהמה דקה במדינות אלו‪ ,‬לא חשיבי כלל‪ ,‬ובטלים‪ .‬וראש‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫של עופות אינו חשוב‪ ,‬ובטל‪( ,‬וכן ראש של בהמה‪ ,‬מלבד‬ ‫ראש של עגל‪ ,‬וכ"ש לשון של שור הוא חשוב‪ ,‬שהרי‬ ‫קורקבן (‪-‬קיבה של עוף) וכן שאר בני מעיים‪ ,‬אינם ראויים‬ ‫אברהם כיבד את המלאכים בג' לשונות‪ .‬ט"ז‪ .‬ורגלי אווז אם‬ ‫להתכבד‪ .‬שו"ע‪ .‬והט"ז והש"ך מביאים דברי מהרש"ל‬ ‫לא הוחרכו עורם מעליהם כפי שרגילים לעשות‪ ,‬אין זה דין‬ ‫שקורקבן של אווז כן נחשב ראוי להתכבד‪ ,‬ורק של‬ ‫חתיכה הראויה להתכבד‪ .‬ש"ך)‪.‬‬ ‫תרנגולת אינו ראוי להתכבד‪ ,‬והש"ך מסיים שהכל לפי‬ ‫המקום והזמן‪.‬‬ ‫כתב הפתחי תשובה שהנודע ביהודה כתב שחתיכה שאינה‬ ‫מנוקרת אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬כיון דאיכא‬ ‫כתב הט"ז בשם מהרש"ל שחכמי קראקא הורו שבשר‬ ‫טירחא‪ ,‬אף שהיא ראויה לנכרי‪ ,‬ומ"מ לא החליט דין זה‬ ‫שבאווז מעל החזה שנקרא 'ביליק' חשיב ראוי להתכבד‪,‬‬ ‫להיתר גמור‪ ,‬רק כסניף לשאר סברות‪.‬‬ ‫וכתב מהרש"ל שזה טעות‪ ,‬שאף במקומות שראוי לכבד בו‬ ‫אורחים מ"מ כיון שהופשט עור האווז בטל ממנו החשיבות‬ ‫כתב החתם סופר שחתיכה גדולה וחיה‪ ,‬לדעת השו"ע אינה‬ ‫(כבריה שנחתך ממנה קצת שהיא בטילה)‪ .‬והט"ז תמה על‬ ‫נחשבת חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬והרמ"א מחמיר בזה‪,‬‬ ‫דבריו שבסעיף הבא מבואר שרק בנאבדה צורתה אינה‬ ‫והפר"ח מסכים לדעת השו"ע‪ ,‬וכתב שהיקל בזה למעשה‬ ‫נחשבת ראויה להתכבד‪ ,‬וכתב להורות כחכמי קראקא‪.‬‬ ‫בהפסד מרובה מאד יחד עם עוד קולא נוספת‪ .‬פתחי‬ ‫וכתב הפתחי תשובה שהפר"ח פוסק כמהרש"ל‪ ,‬והבכור‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫שור מחמיר כהט"ז‪.‬‬ ‫כתב הלבוש שכבד של אווז שנהפך ללבן בגלל השומן‬ ‫סעיף ד'‬ ‫נחשב ראוי להתכבד‪ .‬ט"ז‪.‬‬ ‫שומן הכנתא (‪-‬שנמצא בין המעיים המתעגלות) אינו ראוי‬ ‫להתכבד‪ ,‬כיון שאינו רגילים לאוכלו בעין‪ .‬שו"ע‪ .‬וכתב הט"ז‬ ‫סעיף ו'‬ ‫שהדרא דכנתא (המעיים המתעגלות שסביב לאותו שומן)‪,‬‬ ‫אם הם של עגל חשיב ראוי להתכבד‪ ,‬דאצלינו הוא דבר‬ ‫חתיכה שנחתכה או נתרסקה‬ ‫חשוב‪ ,‬אבל שאר בני מעיים לא‪ .‬וש"ך כתב שהכל לפי‬ ‫איתא בגמרא (מכות ט"ז‪ ):‬ריסק תשעה נמלים ואחד חי‬ ‫המקום והזמן‪.‬‬ ‫והשלים לכזית לוקה שש‪ ,‬ולמדו מזה הראשונים שכשהם‬ ‫עור שומן אווז חשיב ראוי להתכבד‪ .‬רמ"א‪ .‬ובאיסור והתר‬ ‫מרוסקים לא מיקרי בריה ובעי כזית‪ ,‬וכן מבואר בגמרא‬ ‫כתב שאם נחתך אינו נחשב ראוי להתכבד‪ ,‬ודעת מהרש"ל‬ ‫(גיטין נ"ד‪ ):‬לענין חתיכה ראויה להתכבד‪ ,‬שאם נפלו‬ ‫שאינו נחשב ראוי להתכבד בין שלם בין חתוך‪ ,‬והט"ז כתב‬ ‫החתיכות ונתפצעו הם בטלים‪.‬‬ ‫שכיון שמכבדים בה כשהיא חתוכה‪ ,‬חשיב ראויה להתכבד‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪26‬‬ ‫עצמו‪ ,‬אלא מאחר שיהיה לו היתר אחר כך לא ראו חכמים‬ ‫וכתב הרשב"א שחתיכה שנחתך ממנה או שנתרסקה עד‬ ‫שיתבטל‪ ,‬וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על‬ ‫שנאבדה צורתה אין זה בריה ובטל חשיבותה והרי היא‬ ‫דבר האסור אלא על שם הדבר שנתערב בו והוה כמי שאין‬ ‫כשאר כל האיסורין‪ ,‬ואפילו נחתך ממנה אחר שנתערבה‪.‬‬ ‫לו מתירין‪ .‬והט"ז כתב טעם אחר לחלק בזה‪ .‬אמנם כתב‬ ‫עוד כתב בשם הרמב"ן שאם נחתך ממנו אבר זה בעיא ולא‬ ‫הט"ז שמקום הגהה זו אינו שיך כאן לענין חתיכה‬ ‫איפשיטא במסכת נזיר (נ"א‪ ):‬גבי מלקות‪ ,‬והוא הדין‬ ‫שנתרסקה‪ ,‬אלא בתחילת הסימן‪.‬‬ ‫לאיסור‪ ,‬אמנם כיון שדין בריה שאינה בטילה הוא מדרבנן‬ ‫אזלינן לקולא‪ ,‬וכ"ש היכא שהיא מרוסקת או שנחתך ממנה‬ ‫סעיף ז'‬ ‫אבר שהנשמה תלויה בו‪.‬‬ ‫וכתב בשערי דורא שאם הדג מרוסק אין עליו דין בריה‬ ‫אם נחתכה חתיכה אחת‪ ,‬אין תולים לומר של איסור נחתך‬ ‫ובטל בששים וזורק את האיסור אם מצאו‪ ,‬וי"מ שאם רוב‬ ‫להתיר את כולם‪ ,‬אלא אותה שנחתכה בלבד מותרת ממה‬ ‫הדג טמא שלם חשיב בריה‪ ,‬וכן משמע בפ"ז דנזיר (נ"א‪):‬‬ ‫נפשך‪ ,‬שאם היא של איסור כולן מותרות‪ ,‬ואם אינה של‬ ‫גבי נמלה דרובו ככולו ולא בטיל בשישים אלא מרוסק‪ ,‬אך‬ ‫איסור הרי היא מותרת‪ .‬ואפילו נחתכו רובן אין תולים‬ ‫יש דוחים ומחלקים דהא דאמרינן (אהלות א' ז') האברים אין‬ ‫לומר שהאיסור מהרוב שנחתכו‪ ,‬אלא כל הנחתכות‬ ‫להם שיעור‪ ,‬הני מילי לטומאה אבל לא לאיסורי אכילה‪.‬‬ ‫מותרות (כשיש שישים בהיתר נגד האיסור‪ .‬ט"ז)‪,‬‬ ‫עוד איתא שם בשם התרומת הדשן שבריה שלימה לגמרי‬ ‫והשלימות אסורות‪.‬‬ ‫אלא שנפל ממנה קצת ע"י בישול‪ ,‬כמו שרגילות הוא‬ ‫וכתב הט"ז דאע"ג דבכל דוכתי תולים ברוב‪ ,‬הכא י"ל‬ ‫להתפרפר‪ ,‬ודאי חשיב בריה‪.‬‬ ‫דאדרבה כל שנשתנה מקדמותו מן הרוב הוא‪ ,‬והוה כמו כל‬ ‫וכתבו הראשונים שאם נתרסקה בבריה במזיד אסור למי‬ ‫דפריש מרובא קא פריש‪ ,‬ונמצא שהאיסור שהוא המועט‬ ‫שנתכוין לבטלו‪ ,‬ונתבאר דין זה בסימן צ"ט‪.‬‬ ‫לא נשתנה והופרש מקדמותו‪ .‬אבל אין לומר הטעם דכל‬ ‫קבוע כמחצה על מחצה‪ ,‬דכאן יש לפניך שני קביעויות‪:‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫החלק הנחתך‪ ,‬והחלק שלא נחתך‪ ,‬וא"כ יותר היה לומר‬ ‫הא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלי‪ ,‬דווקא‬ ‫שהאיסור נקבע בחלק שנחתך‪ ,‬מאשר לומר שהוא נקבע‬ ‫בעודם שלמים‪ ,‬אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה‬ ‫בחלק שלא נחתך‪ ,‬כיון שהחלק שנחתך הוא הרוב‪.‬‬ ‫צורתם בטלים‪ ,‬דתו לא חשיבי‪ .‬ואפילו אם נתרסקו לאחר‬ ‫כתב רעק"א שאם איסור דרבנן נתערב חתיכה בחתיכות‪,‬‬ ‫שנתערבו עם ההיתר בטלים (ואפילו לאחר שנודע‬ ‫י"ל שלדעת השו"ע (צ"ט ו') מותר לחותכם לכתחילה כדי‬ ‫התערובת‪ .‬רמ"א)‪ .‬וכתב הש"ך שאם גם לאחר שנתרסקה‬ ‫שתתבטל‪ ,‬דכיון שזה כבר מעורב אלא דלא בטל מחמת‬ ‫היא ראויה להתכבד‪ ,‬אינה בטילה‪.‬‬ ‫שראוי להתכבד לא חמיר מתערובות חד בחד‪ ,‬ומה‬ ‫וכל זה שנתרסקו שלא במתכוין לבטל האיסור‪ ,‬אבל אם‬ ‫שמחתכם לבטל הוי כמוסיף ומבטל‪ ,‬ועיין‪ .‬עוד כתב רעק"א‬ ‫נתכוין לכך‪ ,‬אסור למרסק‪ ,‬אם הוא שלו‪ ,‬וכן למי שנתרסק‬ ‫שאם נפלה אחת מהחתיכות שהתערבו לקדירה שיש בה‬ ‫בשבילו‪.‬‬ ‫אוכלים פחות משישים ונימוחה‪ ,‬מותר‪ ,‬שכיון שנימוחה אין‬ ‫וכתב הרמ"א שאין חילוק בזה בין נתערבו במינם לבין‬ ‫לה חשיבות‪ ,‬וכן אם סלקוה מהקדירה הקדירה מותרת אף‬ ‫נתערבו שלא במינם‪ .‬וכתב הט"ז שהרמ"א בא לומר שדין‬ ‫שהחתיכה עצמה אסורה‪.‬‬ ‫זה שונה ממה שנתבאר בסימן ק"ב לענין דבר שיש לו‬ ‫מתירין שבאינו מינו הוא בטל‪ ,‬וכתב האיסור והיתר דה"ה‬ ‫סעיפים ח' ט'‬ ‫בשאר דברים שאינם מתבטלים אפילו באלף כגון בריה‬ ‫וחתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬ועל זה חולק הרמ"א‪ ,‬וכן מוכח‬ ‫מתי אפשר להתיר תערובת מכח דמיון החתיכות‬ ‫מהרשב"א שבריה אינה בטילה אפילו בשאינו מינו‪,‬‬ ‫איתא בגמרא (עבודה זרה מ‪ ).‬מעשה בגוי אחד שהביא‬ ‫והאיסור והיתר עצמו סתר דבריו בכלל מ"א שאסר תולעים‬ ‫גרב של חתיכות דג‪ ,‬ונמצא סימן באחד מהם‪,‬‬ ‫מדין בריה בשאינו מינו‪ ,‬ובטעם החילוק כתב בתורת חטאת‬ ‫והתיר רשב"ג את הגרב כולו‪ .‬תרגמא רב פפא‬ ‫דשאני דבר שיש לו מתירין שאין החשיבות מצד האיסור‬ ‫‪27‬‬ ‫סימן ק"ב‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הפתחי תשובה מביא שבשמש צדקה מקשה שבסעיפים‬ ‫בחתיכות שוות‪ .‬אי הכי מאי למימרא‪ ,‬מהו‬ ‫אלו (שמבואר שאם אינם דומות אסורות) מבואר לכאורה‬ ‫דתימא ניחוש דילמא איתרמי‪ ,‬קמ"ל‪.‬‬ ‫שכבשים שלמים וכן תרנגולת חיה נחשבים חתיכה הראויה‬ ‫ובהגהות מיימוני מתיר מכח זה תרנגולת שנמצאת טריפה‬ ‫להתכבד‪ ,‬ודלא כמ"ש השו"ע בסעיף ג'‪ ,‬ועיי"ש הרבה‬ ‫בקורקבנה לאחר שנתערבה בתרנגולות אחרות‪ ,‬ע"י‬ ‫ישובים לזה‪.‬‬ ‫שמדמים את שומן הקורקבן לשומן התרנגולת במקום‬ ‫החיבור לקורקבן‪ ,‬אם הם דומים לגמרי האחרות מותרות‪.‬‬ ‫ובתרומת הדשן מתיר מכח זה כבש שנמצא טריפה בראשו‬ ‫סימן ק"ב‬ ‫לאחר שנתערב עם כבשים אחרים‪ ,‬אם החתיכות דומות‬ ‫דין דבר שיש לו מתירין שאינו בטל‬ ‫ומכוונות יפה‪.‬‬ ‫מבואר בגמרא בכמה מקומות (ביצה ג' ול"ז‪ ,‬יבמות פ"ב‪ .‬נדרים‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫נ"ח‪ ,).‬ש'דבר שיש לו מתירין' אינו בטל‪ .‬ובטעם הדבר נאמרו‬ ‫קורקבן שנמצא נקוב (וא"כ התרנגולת טריפה)‪ ,‬ונתערבה‬ ‫בראשונים ב' טעמים‪ ,‬רש"י (ביצה ג‪ ):‬מבאר דכיון דהאיסור עתיד‬ ‫אותה תרנגולת עם אחרות‪ ,‬מדמים שומן שבקורקבן‬ ‫להיות ניתר לאחר זמן‪ ,‬עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר‪,‬‬ ‫(ומבואר לכאורה שהאיסור לא הותר לגמרי ע"י הביטול‪ ,‬וביד‬ ‫לשומן התרנגולת של מקום חיבור הקורקבן‪ ,‬ואם דומים‬ ‫יהודה מבאר שחכמים החמירו כדי להרחיק את האדם מן‬ ‫לגמרי‪ ,‬מכשירים האחרות‪( .‬וכן כל כיוצא בזה)‪ .‬סעיף ח'‪.‬‬ ‫האיסורים שלא יהא קל בעיניו)‪ .‬ובר"ן (נדרים נ"ב‪ ).‬מבאר שיסוד‬ ‫ראש כבש שנמצא טריפה ולא נודע מאיזה כבש הוא‪,‬‬ ‫ביטול הוא רק כאשר האחד מתנגד לחבירו‪ ,‬ולכן לרבי יהודה מין‬ ‫במינו לא בטל‪ ,‬אלא שחכמים סוברים שכיון שזה היתר וזה איסור‬ ‫והקיפו הראש לצוארו של אחד מהכבשים ונמצאו‬ ‫נחשב שאחד מתנגד לחבירו‪ ,‬אמנם בדבר שיש לו מתירין‬ ‫החתיכות דומות ומכוונות יפה‪ ,‬יש לסמוך על זה להתיר‬ ‫שהאיסור ג"כ עתיד להיות ניתר לאחר זמן‪ ,‬ממילא זה נחשב שהם‬ ‫האחרות‪ .‬סעיף ט'‪.‬‬ ‫שווים‪ ,‬ובשווים לא שייך ביטול‪.‬‬ ‫וכתב הט"ז (סעיף ט') שמשמע מהשו"ע שצריך שחתיכות‬ ‫בסימן זה יבוארו פרטי דין דבר שיש לו מתירין‪ ,‬מתי נאמר הדין‬ ‫הכבש יהיו שוות גם במראה‪ ,‬ואף שבשומן הקורקבן סגי‬ ‫שאינו בטל ומתי לא‪ .‬בסעיף א' יבואר עיקר הדין‪ ,‬בסעיף ב' יבואר‬ ‫מה הדין בספק אם יהיה ניתר לאחר זמן‪ ,‬אם חשיב דבר שיש לו‬ ‫במראה השומן לחוד‪ ,‬הכא שאני שאפשר לברורי ג"כ ע"י‬ ‫מתירין‪ .‬ובסעיפים ג' ד' יבוארו אופנים רבים האם יש בהם דין‬ ‫שיהיו מכוונים יפה בחיתוך צריך לברורי‪.‬‬ ‫דבר שיש לו מתירין‪ ,‬כגון אם צריך להוציא ממון כדי להתיר את‬ ‫וכתב הש"ך (סעיף ח') עיין לעיל בסימן פ"ג סק"ה [ושם‬ ‫האיסור‪ ,‬בדבר שאינו עומד לאכילה אלא לשימוש אחר (ואפשר‬ ‫כתב שהדמיון צריך להיות ע"י שהחתיכות מתחברות יפה‬ ‫להשתמש בו גם לפני שהותר וגם אח"כ)‪ ,‬או כאשר בזמן‬ ‫שהאיסור יותר המאכל יתקלקל‪ ,‬או כשנתערב טעם ולא ממשות‪,‬‬ ‫זה לזה‪ ,‬וא"צ שיהיו שוים גם במראיתם]‪.‬‬ ‫או בדבר שאין איסורו מחמת עצמו‪ ,‬או כשאופן ההיתר לא נאסר‬ ‫וכתב הט"ז בשם האיסור והתר‪ ,‬שעתה שאין אנו בקיאין‬ ‫מעולם‪ ,‬או כשהאיסור לא היה ניכר לפני שנתערב‪ ,‬או כשלאדם‬ ‫כל כך אין לנו להתיר בכהאי גוונא אם לא שיהיה הפרש‬ ‫מסוים אין לאיסור מתירין ולאחרים כן (כמבשל בשבת במזיד)‪,‬‬ ‫ומתי נדר נחשב דבר שיש לו מתירין‪ ,‬והאם דבר שחוזר ונאסר‬ ‫גדול וניכר‪ .‬וכתב בשם הב"ח שאם נמצא מים בראש כבש‬ ‫(כחמץ בפסח) נחשב דבר שיש לו מתירין‪.‬‬ ‫אחד‪ ,‬שזה עושה אותו טריפה‪ ,‬ולא נודע מאיזה כבש הוא‪,‬‬ ‫יש לבדוק בחוט השדרה של הכבשים‪ ,‬שכל כבש שנמצא‬ ‫בו מים במוח שבראש יהיה מים בחוט הנמשך מהמוח‬ ‫סעיף א'‬ ‫לשדרה‪ ,‬ותולים שהראש הוא מאותו כבש להתיר האחרות‪,‬‬ ‫עיקר דין שדבר שיש לו מתירין אינו בטל‬ ‫וכתב הט"ז שאין דבר זה כדאי להתיר עליו ספק טריפות‬ ‫איתא בגמרא (ביצה ג‪ ):‬אחד ביצה שנולדה בשבת‬ ‫כיון שלא נמצא בתלמוד ובפוסקים‪.‬‬ ‫ואחד ביצה שנולדה ביום טוב‪ ,‬אין מטלטלין‬ ‫וכתב רעק"א שאפשר שדין זה לסמוך על הדמיון נאמר רק‬ ‫אותה לא לכסות בה את הכלי‪ ,‬וספיקא אסורה‪,‬‬ ‫כשיש רוב כנגד האיסור‪ ,‬אבל לא בתערובת חד בחד‪ ,‬אולם‬ ‫מהראיה לדין זה מחתיכות דג מבואר שאף בדאורייתא‬ ‫ואם נתערבה באלף כולן אסורות‪ ,‬וכו'‪ .‬ספק יום‬ ‫סומכים על ראיה זו‪.‬‬ ‫טוב ספק חול ‪ -‬הוי דבר שיש לו מתירין‪ ,‬וכל‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪28‬‬ ‫באלף‪( ,‬אמנם לענין מה שבמין במינו מדאורייתא חד בתרי‬ ‫דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל‪ .‬וכן‬ ‫בטיל לא חשיב מין במינו‪ ,‬כיון שהוא נותן טעם)‪.‬‬ ‫איתא בש"ס בכמה דוכתי שכל דבר שיש לו מתירין אפילו‬ ‫דבר שיש לו מתירין שנתערב ואח"כ פירש אחד מהם‪,‬‬ ‫באלף אינו בטל‪.‬‬ ‫בסידורו של שבת מסיק דלא אמרינן בזה כל דפריש‬ ‫דעת ראבי"ה שאם עשה תבשיל מביצה זו שיש לה‬ ‫מרובא פריש‪ ,‬וכן משמע בצמח צדק‪ ,‬וכ"כ המג"א‪ ,‬אבל‬ ‫מתירים‪ ,‬הכל אסור‪ ,‬וכן דעת מהר"ם מרוטנבורג אבל‬ ‫בצל"ח מביא ראיה להקל‪ ,‬וכן משמע מהחוות דעת‪ .‬פתחי‬ ‫לשיטת ר"ת דס"ל שדבר שיש לו מתירים אינו בטל דווקא‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫כשנתערב במינו אבל בנתערב בשאינו מינו טעמו בטל‬ ‫בשישים‪ ,‬א"כ התבשיל מותר‪ ,‬כיון שלא נתכוין לבטלה‪.‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫וע"ע בטור ובבית יוסף או"ח תקי"ג‪.‬‬ ‫דין דבר שיש לו מתירין בדבר שלא ודאי יהיה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫כל דבר שיש לו מתירין‪ ,‬כגון ביצה שנולדה ביום טוב‪,‬‬ ‫מותר‬ ‫שראויה למחר‪ ,‬אם נתערבה באחרות‪ ,‬בין שלימה (קמ"ל‬ ‫יש מי שאומר שלא אמרו שדבר שיש לו מתירין אינו בטל‬ ‫שאף שהיא דבר שבמנין שאינו בטל‪ ,‬יש בה גם דין דבר‬ ‫אלא כשהמתיר עתיד בודאי לבוא (כגון ביצה שנולדה‬ ‫שיש לו מתירין‪ ,‬ונ"מ בספק איסור‪ ,‬דדבר שבמנין ושאר‬ ‫ביו"ט‪ ,‬שלאחר יו"ט ודאי תהיה מותרת‪ .‬ט"ז)‪ ,‬או אם‬ ‫דברים שאינן בטלים אפילו באלף מדרבנן‪ ,‬ספיקם מותר‪,‬‬ ‫המתיר בידו לעשותו בלא הפסד‪ ,‬אבל דבר שאינו בידו‬ ‫אבל דבר שיש לו מתירין אינו בטל באלף אפילו בספק‬ ‫ואינו ודאי שיבוא‪ ,‬בטל‪ .‬לפיכך ביצה של ספק טריפה‬ ‫איסור דרבנן‪ .‬ט"ז וש"ך)‪ ,‬בין טרופה‪ ,‬אינה בטילה אפילו‬ ‫שנתערבה באחרות (שאם תטעון עוד ביצים או שתחיה‬ ‫באלף‪ .‬ואפילו ספק נולדה ביום טוב‪ ,‬ונתערבה באחרות‪,‬‬ ‫התרנגולת י"ב חודש יתברר שאינה טריפה)‪ ,‬אינו בדין דבר‬ ‫אסורות‪.‬‬ ‫שיש לו מתירין‪ ,‬לפי שאין המתיר בודאי ואינו בידו‪.‬‬ ‫וכתב הט"ז שמדאורייתא חד בתרי בטל‪ ,‬דכתיב "אחרי‬ ‫הש"ך מקשה למה השו"ע מביא דין זה בשם יש מי שאומר‪,‬‬ ‫רבים להטות"‪ ,‬ואפילו ביש לו מתירין‪ ,‬אמנם רבנן החמירו‬ ‫והרי זו דעת הרשב"א והטור ואין מי שחולק עליהם‪ ,‬וכן‬ ‫ביש לו מתירין לאחר זמן‪ ,‬שלא יאכלנו באיסור ע"י ביטול‪.‬‬ ‫מוכח בגמרא ביצה ג‪. :‬‬ ‫עוד כתב הט"ז שמבואר להלן (ק"י ח') שאם ספק איסור‬ ‫דין דבר שיש לו מתירין כשרק איסור אחד יש לו‬ ‫התערב באלף‪ ,‬ונפל מהתערובת למקום אחר‪ ,‬התערובת‬ ‫מתירין‪ -‬הצמח צדק דן בביצת טריפה שנולדה ביו"ט‬ ‫השניה מותרת‪.‬‬ ‫ונתערבה‪ ,‬ודן השואל דלא הוי דבר שיש לו מתירין מצד‬ ‫דבר שיש לו מתירין שנתערב באינו מינו‪ -‬אם‬ ‫איסור נולד‪ ,‬כיון שגם אחר יו"ט לא יהיה היתר בלא ביטול‬ ‫מכח איסור טריפה‪ ,‬והצמח צדק חולק עליו וסובר שכיון‬ ‫נתערבה ביצה זו בשאינה מינה‪ ,‬בטילה בשישים‪( .‬שו"ע)‪.‬‬ ‫וכתב הט"ז שבתורת חטאת כתב הטעם לפי שאין ההיתר אח"כ נקרא‬ ‫שאיסור נולד יפקע אחרי יו"ט‪ ,‬כל מה דאפשר למיעבד‬ ‫על האיסור אלא על התערובת שנאסר והוא אינו מינו של האיסור‪.‬‬ ‫בהיתר עבדינן‪ ,‬וכן הסכימו הפר"ח והמנ"י‪ .‬וכתב הפמ"ג‬ ‫(וכ"כ הש"ך)‪ .‬ובר"ן מבאר הטעם שלרבנן מין במינו בטל ברוב אע"פ‬ ‫דה"ה במי שאמר קונם עלי אכילת בשר נבילה זו ונתערבה‪,‬‬ ‫ששניהם מין אחד‪ ,‬מפני שזה איסור וזה היתר‪ ,‬וביש לו מתירין גם‬ ‫דאיסור נדר הוי עכ"פ דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אף‬ ‫האיסור נחשב כהיתר‪ .‬וכתב הש"ך שמין במינו לענין זה היינו‬ ‫בשישים‪ ,‬ואף שאין איסור חל על איסור (ואין כאן איסור‬ ‫בשמא ולא בטעמא‪ ,‬דאם הוא שוה בשמא ולא בטעמא‬ ‫כולל)‪ ,‬מ"מ י"ל דהיינו שאין לוקה שתים ואינו מקריב ב'‬ ‫אינו בטל‪ ,‬ואם הוא שוה בטעמא ולא בשמא בטל‪.‬‬ ‫חטאות‪ ,‬אבל איסור יש‪ ,‬אי נמי מיקרי דבר שיש לו מתירין‪.‬‬ ‫אמנם כתב הרמ"א שאם ליבנו בביצה זו מאכל‪ ,‬או שנתנוה‬ ‫ורעק"א דן בזה בכמה צדדים ונשאר בצ"ע‪.‬‬ ‫בקדירה לתקן הקדירה‪ ,‬כגון שמלאוה בתרנגולת‪ ,‬אינה‬ ‫בטילה‪ .‬וביארו הט"ז והש"ך שבכהאי גוונא חשיב מין‬ ‫סעיף ג'‬ ‫במינו‪ ,‬דכל דבר שעשוי לחזותא וטעמא או לתקן המאכל‬ ‫הוי כמין במינו לענין שבאין לו מתירין אינו בטל אפילו‬ ‫‪29‬‬ ‫סימן ק"ב‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫שיאכל היום בספק איסור יאכל למחר בהיתר‪ ,‬אבל לענין‬ ‫דין דבר שיש לו מתירין כשצריך להוציא‬ ‫טלטול לאיזה צורך לא שייך דבר שיש לו מתירין‪ ,‬שהרי‬ ‫הוצאות כדי להתירו‬ ‫יכול לטלטלו גם היום וגם למחר‪ ,‬וא"כ ה"ה לענין שימוש‬ ‫בכלים שנתערב בהם כלי הבלוע באיסור הוא יכול‬ ‫כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר‪,‬‬ ‫להשתמש בכלים גם היום וגם למחר‪ ,‬וא"כ השימוש‬ ‫בטל ברוב‪ ,‬ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין‪ ,‬לפי שצריך‬ ‫שרוצה להשתמש היום בכלי זה דבר שאין לו מתירין‪,‬‬ ‫להוציא עליו הוצאות להגעילו‪ ,‬וכן בכל כיוצא בזה (כגון‬ ‫(ונמצא לפ"ז שהש"ך חולק על הצל"ח)‪.‬‬ ‫בשר שלא נמלח ונתערב בחתיכות שנמלחו‪ .‬ט"ז)‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫כתב בתשובות מהר"י בן לב שקערה של חלב שנתערבה‬ ‫כתב הט"ז שלולא הסברא שצריך הוצאות להגעילו אין‬ ‫בקערות של בשר אינה בטלה ברוב‪ ,‬כיון דהוי שלא במינו‪,‬‬ ‫להתיר מצד שהבלוע עצמו אין לו מתירין ולא יהיה הנאסר‬ ‫וכתב הש"ך שכבר דחה הב"ח את דבריו‪ ,‬וגם מה שהחמיר‬ ‫(‪-‬הכלי) חמור מן האוסר (‪-‬הבלוע)‪ ,‬דמ"מ כיון דסוף סוף‬ ‫הב"ח להסיר כלי אחד לחומרא בעלמא‪ ,‬אין זה נכון‪ ,‬ומ"מ‬ ‫יש לו מתירין אין לנו להשגיח בשום סברא לקולא‪ ,‬דאין לנו‬ ‫כיון דליכא פסידא יש להחמיר כדברי הב"ח‪.‬‬ ‫לסמוך על שום קולא כיון שבלאו הכי יש לו מתירין‪ .‬וכתב‬ ‫הט"ז שאע"פ שמותר להשתמש בכל הכלים האלו‬ ‫רש"ל כתב שכלי הבלוע באיסור ונתערב‪ ,‬אינו נחשב יש לו‬ ‫שנתערבו‪ ,‬אין להשהותם זמן מרובה אא"כ יכשיר כולם‬ ‫מתירין מטעם נוסף‪ ,‬כיון שאין ההיתר ממילא מכח זמן‪.‬‬ ‫מספק‪ ,‬שכיון שהאיסור בטל ברוב יש לזה דין יבש ביבש‬ ‫והביאו הט"ז‪ .‬והש"ך מקשה על דבריו שהרי נדרים וכדומה‬ ‫שבטל ברוב שאסור לאוכלם כולם יחד‪ ,‬ויש כאן לחוש‬ ‫שההיתר לא תלוי בזמן נחשב דבר שיש לו מתירין‪ .‬ובבית‬ ‫שמא בזמן מרובה ישכח מהתערובת ויבא לאכול תבשיל‬ ‫יעקב ובמנחת יעקב מתרצים דשאני נדרים שיש מצוה‬ ‫שמעורב בו מכל הקדירות שנתערבו‪ ,‬ויבוא לידי איסור‪ ,‬על‬ ‫להתירם‪.‬‬ ‫כן ראוי להכשיר כולם מספק‪.‬‬ ‫דעת מהרי"ל שמה שאפשר להוציא האיסור הבלוע ע"י‬ ‫סעיף ד'‬ ‫הגעלה כן מחשיב את התערובת לדבר שיש לו מתירין‪,‬‬ ‫אופנים שונים שדנו הפוסקים האם יש בהם‬ ‫דההוצאה להגעילו היא הפסד מועט‪ ,‬וכתב הש"ך שיש‬ ‫לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה‪ ,‬ובמשאת בנימין‬ ‫את הדין שדבר שיש לו מתירין אינו בטל‬ ‫כתב שאם רוצה להשתמש בכולם יחד צריך להמתין שלא‬ ‫יש מי שאומר שלא שייך דבר שיש לו מתירין היכא‬ ‫יהיו בני יומן‪ ,‬ודעת הש"ך שגם בשביל להשתמש בכל כלי‬ ‫שהמאכל מתקלקל‪ .‬שו"ע‪ .‬וכתב רעק"א שהים של‬ ‫בפני עצמו צריך להמתין‪ ,‬דטעם ההיתר הוא משום הוצאות‬ ‫שלמה חולק וסובר שגם בכהאי גוונא חשיב יש לו מתירין‪.‬‬ ‫ההגעלה‪ ,‬וכיון שאם ימתין מעת לעת הוא מותר מן התורה‬ ‫דין דבר שיש לו מתירין כשלא נתערב גוף האיסור אלא‬ ‫בלא שום הוצאות לכו"ע אסור‪ .‬וכתב הפלתי שאע"פ‬ ‫טעמו‪ -‬כתב הרמ"א דהא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל‪,‬‬ ‫שמדרבנן זה אסור גם לאחר מעת לעת‪ ,‬מ"מ צריך להמתין‪.‬‬ ‫היינו דוקא אם האיסור בעין‪ ,‬או שיש עדיין ממשות‬ ‫ורעק"א מקשה על הש"ך דהא קיימא לן (סימן ק"ג) דבנותן‬ ‫האיסור בתערובת‪ ,‬אבל טעמו (כגון שהוציאו את חתיכת‬ ‫טעם לפגם בעינן ג"כ רוב‪ ,‬אלא דבמבשל בכלי שאינו בן‬ ‫האיסור אחרי שנתנה טעם במאכל‪ ,‬ולא דמי למש"כ‬ ‫יומו סמכינן דאיכא רוב ולא אמרינן לא ידעינן כמה נפיק‬ ‫בסעיף א' לענין נותן ביצה בקדירה‪ ,‬דשם הביצה עשויה‬ ‫מיניה‪ ,‬וא"כ גם ההיתר של אינו בן יומו הוא מטעם ביטול‪,‬‬ ‫לבשם את התבשיל‪ .‬ט"ז) בטל‪.‬‬ ‫וא"כ למה לא נתיר מיד מטעם ביטול‪ ,‬וכן הקשה גם לטעם‬ ‫של הרשב"א על מה שצריך הוצאות להגעיל‪ ,‬דגם בהגעלה‬ ‫איסור שנימוח בתערובת‪ ,‬לדעת הט"ז יש בזה דין דבר שיש‬ ‫הרי הכלי חוזר ובולע ממימי ההגעלה‪.‬‬ ‫לו מתירין‪( ,‬דהסיבה שלטעם בלי ממשות אין דין דבר שיש לו‬ ‫מתירין היא שכיון שהוציא את חתיכת האיסור ונתערב רק טעם‬ ‫דין דבר שיש לו מתירין בדבר שאינו אוכל‪ -‬כתב הפתחי‬ ‫מהחתיכה‪ ,‬ובמין במינו כיון שהטעם לא נרגש אין לו כח לאסור‪ ,‬אבל‬ ‫תשובה שבלאו הכי לא שייך לאסור כלי מצד דבר שיש לו‬ ‫כשהאיסור נימוח או כשנפלה טיפת יין לחבית יין‪ ,‬כיון שצריך להגיע‬ ‫מתירין‪ ,‬שהרי הצמח צדק כתב בשם הצל"ח שרק לענין‬ ‫לביטול שייך בזה דבר שיש לו מתירין)‪ ,‬דכל דבר שעיקר היתירו‬ ‫אכילה אמרינן שדבר שאין לו מתירין אינו בטל‪ ,‬דמה‬ ‫הוא ע"י ביטול אינו מותר בדבר שיש לו מתירין‪.‬‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪30‬‬ ‫פליטתה‪ ,‬אלא שבלעה מהאיסור שיש לו מתירין יותר‬ ‫דעת הש"ך שגם בתערובת של טעם הוי דבר שיש לו‬ ‫מכזית בכדי אכילת פרס‪ ,‬הוי כאילו נפל כאן ממשו של‬ ‫מתירין ואינו בטל‪ ,‬וכן דעת הב"ח‪ ,‬ודלא כהרמ"א הנ"ל‪.‬‬ ‫איסור‪ ,‬וכיון שהוא דבר שיש לו מתירין לא בטיל‪.‬‬ ‫והפתחי תשובה מביא שהפני אריה פוסק כהרמ"א‪ ,‬אלא‬ ‫שכתב דמ"מ כלי שנאסר מבליעת איסור ונתערב באחרים‪,‬‬ ‫דין דבר שיש לו מתירין כשאופן ההיתר לא נאסר‬ ‫אינו בטל כל זמן שהוא בן יומו (כדעת הש"ך בס"ק א' אבל‬ ‫מעולם‪ -‬כתב הש"ך שמש"כ הרמ"א שי"א שחתיכה שלא‬ ‫לא מטעמיה)‪.‬‬ ‫נמלחה ג' ימם נחשבת דבר שיש לו מתירין כיון שהיא‬ ‫מותרת לצלי‪ ,‬העיקר אינו כן‪ ,‬דלא מיקרי דבר שיש לו‬ ‫דין דבר שיש לו מתירין בדבר שאין איסורו מחמת‬ ‫מתירין כיון שלצלי זה לא נאסר מעולם‪ .‬ובפתחי תשובה‬ ‫עצמו‪ -‬כתב הרמ"א שדבר שאין איסורו מחמת עצמו בטל‪,‬‬ ‫מביא שבתשובה מאהבה כתב שדעת הרי"ף והרמב"ם‬ ‫ולכן חתיכה שלא נמלחה תוך ג' ימים‪ ,‬אף על פי שי"א‬ ‫ורש"י והר"ן שאפילו כשאין ההיתר למה שהיה אסור חשיב‬ ‫דמיקרי דבר שיש לו מתירין הואיל ומותרת לצלי‪ ,‬אפילו‬ ‫דבר שיש לו מתירין ואינו בטל‪ ,‬וכתב שגם השער המלך‬ ‫הכי בטילה‪ ,‬דאין איסורה אלא מחמת דם הבלוע בה‪.‬‬ ‫פסק להחמיר בזה‪ ,‬ומ"מ העלה שיש להקל בחתיכה‬ ‫והש"ך מוכיח שדבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו בדבר‬ ‫ששהתה ג' ימים בלא מליחה שנתערבה באחרות להתיר‬ ‫שאין איסורו מחמת עצמו‪ ,‬וכתב שכן דעת כל האחרונים‪.‬‬ ‫התערובת‪ ,‬כיון שאין זה רק חומרת הגאונים‪ .‬והנודע‬ ‫וכתב הפתחי תשובה שבפני אריה מסיק כדעת הרמ"א‪,‬‬ ‫ביהודה דחה ראיותיו ומסכים עם הכרעת האחרונים להל‪,‬‬ ‫אלא שכתב שאין כוונת הרמ"א דבכל ענין שאינו אסור‬ ‫וכן דעת הפמ"ג ומהר"י לבית הלוי‪.‬‬ ‫מחמת עצמו בטל‪ ,‬אלא דווקא כאשר האיסור הבלוע אינו‬ ‫מינו עם מה שנתערב עכשיו‪ ,‬דמאחר שהאוסר עצמו הוא‬ ‫עוד כתב הרמ"א שכל איסור שלא היה ניכר קודם‬ ‫מין בשאינו מינו‪ ,‬נדון הכל כתערובת מין בשאינו מינו‪,‬‬ ‫שנתערב‪ ,‬בטל אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין‪ .‬וכתבו‬ ‫דבטל אפי' בדבר שיש לו מתירין‪ .‬וכתב שם שאם גם‬ ‫הט"ז והש"ך דהיינו כגון ענבים שיוצא מהן יין בשבת לתוך‬ ‫האיסור הבלוע הוא מינו עם ההיתר שנתערב עתה‪ ,‬יש בזה‬ ‫יין צלול שהיה שם קודם השבת‪( .‬ואין זה דומה לחתיכה שלא‬ ‫שלש אופנים החלוקים בדינם‪ :‬א' אם האיסור וההיתר‬ ‫נמלחה דבסמוך‪ ,‬דשם היה האיסור ידוע‪ ,‬שהרי החתיכה היתה אסורה‪,‬‬ ‫הנאסר אחד לח ואחד יבש לעולם בטל‪ ,‬דהא טעם בטל‬ ‫משא"כ בענבים לא היה איסור כלל מתחילה)‪ .‬וכתב הש"ך דה"ה‬ ‫בדבר שיש לו מתירין‪ .‬ב' אם שניהם לחים ונפל הנאסר‬ ‫בחבית מלאה ענבים שלמים‪ ,‬שממלאים החבית במים‬ ‫לתוך היתר שהוא מינו של האיסור עצמו‪ ,‬אם גם הנאסר‬ ‫לעשות תמד‪ ,‬והענבים מתבקעים לאחר זמן ויצא כל היין‪,‬‬ ‫הוא מאותו המין הכל אסור‪ ,‬אפילו אם האיסור לא נתן‬ ‫מותר לשתות ממנו בשבת‪ ,‬מפני שמעט היין שיוצא בשבת‬ ‫טעם בהיתר הראשון אלא שאסרו במשהו משום דבר שיש‬ ‫מתערב ומתבטל עם היין שהיה בו כבר‪ ,‬ולא היה ניכר פעם‬ ‫לו מתירין מ"מ חוזר ואוסר גם ההיתר השני‪ ,‬אבל אם לא‬ ‫אחת בפני עצמו מעולם‪ ,‬וכן כל כיוצא בו‪ .‬וכתב רעק"א‬ ‫היה הנאסר מינו של האוסר‪ ,‬אם נאסר מכח נותן טעם‪ ,‬חוזר‬ ‫שלכאורה דעת התוס' שגם איסור שלא היה ניכר לפני‬ ‫ואוסר גם ההיתר השני שהוא מינו עם האיסור הראשון‪ ,‬אך‬ ‫שנתערב אינו בטל ביש לו מתירין‪ ,‬וכבר רמז לזה המג"א‪,‬‬ ‫אם האיסור לא נתן טעם בהיתר הראשון אינו אוסר את‬ ‫וכן נראה מדעת הר"ן‪ .‬עוד כתב רעק"א דה"ה בנתערב קמח‬ ‫ההיתר השני אף שהוא מינו עם האיסור עצמו‪ ,‬מאחר‬ ‫חיטים בקמח שעורים‪ ,‬ואח"כ נדר מקמח חיטים‪ ,‬דבטל אף‬ ‫שכבר נתבטל‪ .‬ג' אם האוסר והנאסר שניהם יבשים‪ ,‬בין‬ ‫דנדרים הוי דבר שיש לו מתירין‪ ,‬כיון שבתחילת חלות‬ ‫שההיתר הנאסר אינו מינו עם האיסור‪ ,‬ובין שהוא מינו‬ ‫האיסור הוא מעורב ולא נקרא עליו שם איסור מעולם‪,‬‬ ‫ונתערב בחתיכות אחרות‪ ,‬אם מכירה זורקה והטעם‬ ‫ודלא כמ"ש המקור חיים‪.‬‬ ‫שנפלט ממנה נתבטל‪ ,‬ואפילו אם אינו מכירה כיון‬ ‫מתי נדר נחשב דבר שיש לו מתירין‪ -‬כתב הרמ"א שמי‬ ‫שנימוחה היטב ונבלל הכל כמו תערובת לח בלח נמי בטל‪,‬‬ ‫שנדר מדבר אחד ונתערב אח"כ‪ ,‬לדידיה מקרי דבר שיש לו‬ ‫אבל אם אינה מכירה והיא עומדת בעין שצריכה להתבטל‬ ‫מתירין‪ ,‬דהא אפשר להשאל על נדרו‪( ,‬ונדר הוי דבר שיש‬ ‫כדין יבש ביבש‪ ,‬אפילו היא חתיכה קטנה שאינה ראויה‬ ‫לו מתירין כיון שמצוה להשאל על הנדר‪ .‬ט"ז)‪ .‬והפתחי‬ ‫להתכבד אינה בטילה והכל אסור משום דבר שיש לו‬ ‫תשובה מביא מהברית אברהם ועוד אחרונים דמיירי דווקא‬ ‫מתירין‪ ,‬וכן אפילו אם מכירה וזורקה באופן שאין כאן אלא‬ ‫‪31‬‬ ‫סימן ק"ג‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫(במוצאי שבת‪ ,‬ולו עצמו אסור לעולם‪ .‬ש"ך) לא מיקרי דבר‬ ‫באדם שאסר דבר על עצמו‪ ,‬אבל כאשר הבעלים אסר דבר‬ ‫שיש לו מתירין‪ .‬וכתב המגן אברהם דמיירי בנתערב‬ ‫על חבירו בקונם‪ ,‬כיון שהנאסר לא יכול להשאל על הנדר‪,‬‬ ‫במוצאי שבת‪ ,‬אבל בנתערב בשבת אסור לאותו אדם‪ ,‬כיון‬ ‫לא חשיב דבר שיש לו מתירין‪ .‬וכתב רעק"א דמ"מ היכא‬ ‫שלגבי אחרים חל דין דבר שיש לו מתירין‪( ,‬וצ"ע אם זה‬ ‫שהבעלים אסר את הדבר גם על עצמו וגם על חבירו‪ ,‬חשיב‬ ‫אסור לו רק בשבת או לעולם)‪.‬‬ ‫דבר שיש לו מתירין‪ ,‬ורק היכא שהנודר אסר את הדבר רק‬ ‫על חבירו לא חשיב דבר שיש לו מתירין‪ .‬וכתב הבית יעקב‬ ‫כתב הרא"ש בשם הר"מ שמה שאנו שותים שיכר‪ ,‬יש‬ ‫שבשבועה אע"פ שאפשר להשאל על השבועה לא חשיב‬ ‫אומרים שההיתר הוא משום ספק ספיקא‪ ,‬ספק חדש ספק‬ ‫דבר שיש לו מתירין‪ ,‬כיון שאין מצוה להשאל על השבועה‪,‬‬ ‫ישן‪ ,‬ואם תמצי לומר חדש שמא השריש קודם לעומר‪,‬‬ ‫וכ"כ בתשובה מאהבה‪ ,‬ושם הוסיף שאין חילוק בזה בין‬ ‫ודעת הרא"ש עצמו שדבר שיש לו מתירין אסור אפילו‬ ‫בספק ספיקא‪ ,‬וטעם ההיתר בשיכר הוא משום דבטל‬ ‫סתם שבועה לשבועה בשם‪ ,‬ודלא כרב אחד שרצה לחלק‬ ‫בזה‪ ,‬ודלא כהפמ"ג שכתב שגם בשבועה יש דין דבר שיש‬ ‫בשישים‪ ,‬והא דאמרינן שדבר שיש לו מתירין אפילו באלף‬ ‫לו מתירין‪ .‬ובחוות יאיר כתב שמי שנדר מדבר מסוים‬ ‫לא בטיל‪ ,‬הני מילי מין במינו‪ ,‬והא דאמרינן (ביצה ל"ז‪).‬‬ ‫ואח"כ נשבע שלא יתיר את הדבר‪ ,‬ואותו דבר התערב בדבר‬ ‫שאשה ששאלה מים ומלח לעיסתה (וזה מחוץ לתחום של‬ ‫אחר‪ ,‬חשיב דבר שיש לו מתירין‪ ,‬כיון שהוא יכול להתיר‬ ‫הבעלים) יש בזה דין דבר שיש לו מתירין (כיון שאחרי‬ ‫את השבועה ואח"כ את הנדר‪ ,‬אף שלפני שהתיר את‬ ‫שבת זה מותר)‪ ,‬אע"פ שזה לא ממין העיסה‪ ,‬שאני התם‬ ‫השבועה אינו יכול להתיר את הנדר‪ ,‬ואי משום דטריחא ליה‬ ‫דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל‪ .‬ודעת הבית יוסף שגם‬ ‫מלתא להתיר נדרו‪ ,‬לא מצינו שטורח מוציא הדבר מדין‬ ‫כאן יש לאסור מצד עביד לטעמא‪ ,‬דהדבר ידוע שהשעורים‬ ‫נותנים טעם במים יותר ממה שהמלח והשאור נותנים‬ ‫דבר שיש לו מתירין‪ ,‬וכ"ש במעט טורח כזה‪ .‬וכתב הפתחי‬ ‫תשובה שלדברי הבית יעקב והתשובה מאהבה לא חשיב‬ ‫בעיסה‪ .‬והא דדבר שיש לו מתירין אסור אפילו בספק‬ ‫דבר שיש לו מתירין‪ ,‬כיון שיש כאן גם שבועה‪ ,‬ומ"מ דינו‬ ‫ספיקא‪ ,‬היינו דוקא על ידי תערובת‪ ,‬אבל באיסור חדש‬ ‫אמת היכא שלא היה כאן שבועה רק נדר מחבית יין בלא‬ ‫הנ"ל שהספיקות הם שמא זה ישן‪ ,‬ואפילו אם זה חדש‬ ‫התרה ובלא הפרה‪ ,‬דבזה ג"כ נשאל תחילה על מה שאמר‬ ‫שמא השריש קודם לעומר‪ ,‬לא אסרינן משום ספק‬ ‫שזה בלא התרה והפרה ואח"כ נשאל על עיקר הנדר‪ .‬וכתב‬ ‫ספיקא‪.‬‬ ‫בתורת יקותיאל שלפי המבואר בגמרא שנדר נחשב דבר‬ ‫שיש לו מתירין בגלל המצוה להשאל על הנדר‪ ,‬א"כ היכא‬ ‫סימן ק"ג‬ ‫שא"צ להשאל על הנדר‪ ,‬כגון שנדר בעת צרה וכדומה‪ ,‬לא‬ ‫הוי דבר שיש לו מתירין‪ ,‬אכן אם רוצה לשאול על נדרו‬ ‫נותן טעם לפגם‬ ‫שנדר בעת צרה צ"ע אם בכהאי גוונא חשיב דבר שיש לו‬ ‫מתירין‪.‬‬ ‫אחר שנתבארו כמה אופנים שאין בתערובת איסור בהיתר דין‬ ‫ביטול בשישים‪ ,‬כגון בריה (סימן ק') חתיכה הראויה להתכבד‬ ‫עוד כתב הרמ"א שדבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר‪,‬‬ ‫(סימן ק"א) ודבר שיש לו מתירין (סימן ק"ב)‪ ,‬עובר השו"ע לבאר‬ ‫כגון חמץ בפסח (שהוא חוזר לאיסורו בשנה הבאה)‪ ,‬לא‬ ‫מתי א"צ אפילו ביטול בשישים‪ ,‬והיינו ב'נותן טעם לפגם'‪ ,‬ויש‬ ‫בזה ב' חלקים‪ :‬א' היכא שהאיסור עומד בעצמו בלא תערובת‪,‬‬ ‫מקרי דבר שיש לו מתירין‪ .‬ויש חולקין בזה‪ .‬וכתב הט"ז‬ ‫שבזה ילפינן מקרא שאם הוא פגום עד כדי שאינו ראוי לאכילה‬ ‫שהרמב"ם הוא החולק והעיקר כהרמב"ם‪ ,‬ודלא כתורת‬ ‫אין בו איסור דאורייתא‪ .‬ב' דבר שהאיסור הוא מצד נתינת טעם‪,‬‬ ‫חטאת שפסק לקולא‪ .‬ובש"ך הביא את פסקו של התורת‬ ‫שאם האיסור פוגם בטעמו של ההיתר‪ ,‬אע"פ שטעמו נרגש‪ ,‬אינו‬ ‫חטאת‪ ,‬וכתב שהמהרש"ל חולק עליו‪ .‬עוד דן הש"ך בדעת‬ ‫אוסר את התערובת‪ .‬ובסימן זה יבואר באלו אופנים נאמר היתר‬ ‫השו"ע האם לחמץ בפסח יש דין דבר שיש לו מתירין‪.‬‬ ‫זה‪ .‬בסעיף א' יבואר עיקר הדין שנטל"פ אינו אוסר בתערובת‪ ,‬ודין‬ ‫נטל"פ בדברים שאינם בטלים אפילו באלף‪ .‬בסעיף ב' יבואר מהו‬ ‫והפני אריה מסיק כדעת התורת חטאת‪.‬‬ ‫שיעור הפגם להחשיב את הדבר לנטל"פ‪ ,‬האם כשממשות‬ ‫עוד כתב הרמ"א דלא מקרי דבר שיש לו מתירין אלא א"כ‬ ‫האיסור מעורבת בתערובת מקילים בגלל נטל"פ‪ ,‬ומה הדין‬ ‫בהשביח ולבסוף פגם או פגם ולבסוף השביח‪ ,‬ועוד מדיני נטל"פ‪.‬‬ ‫הותר למי שנאסר‪ ,‬אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור‪,‬‬ ‫בסעיף ג' יבואר שהפגם לא צריך להיות דווקא מחמת האיסור‪.‬‬ ‫כגון המבשל בשבת (במזיד‪ .‬ש"ך)‪ ,‬אע"פ שלאחרים מותר‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪32‬‬ ‫אפילו באלף משום בריה וכדומה‪ ,‬נחשב שיש כאן את גוף‬ ‫בסעיף ד' יבואר מה נותן טעם לפגם בשמן ודבש‪ .‬ובסעיפים ה' ‪-‬‬ ‫האיסור בלי תערובת‪.‬‬ ‫ז' יבואר הדין שקדירות שאינם בני יומם נותנים טעם פגום במה‬ ‫שמתבשל בהם‪ .‬ובסעיף ו' יבואר הדין שדבר חריף מחזק את‬ ‫הפמ"ג כתב שגם בעלי חיים ודבר שיש לו מתירין אינם‬ ‫הבליעות ונותן להם דין בני יומם‪.‬‬ ‫בטלים בנטל"פ אם אינם פגומים בעצמם‪ ,‬וכנ"ל‪ ,‬ודעת‬ ‫הפתחי תשובה שדבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו‬ ‫סעיף א'‬ ‫כשהוא פגום בעצמו‪ ,‬שכיון שאין הטעם בגלל חשיבותו לא‬ ‫שייך לומר שכיון שהוא פגום בטלה חשיבותו‪ ,‬וכן משמע‬ ‫נותן טעם לפגם אינו אוסר בתערובת‬ ‫בתפארת למשה בשם האיסור והתר‪ ,‬ועוד חולק שם על‬ ‫איתא במתני' (עבודה זרה ס"ה‪ ):‬זה הכלל כל שבהנאתו‬ ‫הרמ"א וסובר שבריה אף אם נסרחה אינה בטילה באלף‪,‬‬ ‫בנותן טעם אסור‪ ,‬כל שאין בהנאתו בנותן טעם‬ ‫וכן סוברים הפנים מאירות והחוות יאיר‪.‬‬ ‫מותר‪ ,‬כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין‪ .‬ומבואר שגם‬ ‫דבר שאינו פגום מחמת עצמו‪ ,‬אם הוא פוגם בתערובת אינו‬ ‫סעיף ב'‬ ‫אוסר‪ .‬ובגמרא (ס"ז‪ ).‬אמר רב יהודה אמר שמואל‬ ‫שיעור הפגם בדין נותן טעם לפגם‪ ,‬ומה הדין‬ ‫הכי הלכתא‪ .‬עוד בגמרא (שם ס"ז‪ :‬ס"ח‪ ).‬מאי טעמא‪,‬‬ ‫כשממשות האיסור מעורבת בהיתר‬ ‫דתניא "לא תאכלו כל נבילה לגר אשר‬ ‫מבואר ברש"י (עבודה זרה ס"ז‪ ).‬שנותן טעם לפגם א"צ‬ ‫בשעריך"‪ ,‬כל הראויה לגר קרויה נבילה‪ ,‬שאין‬ ‫שאינה נאכלת מחמת הפגם‪ ,‬ודי בפגם מועט‪ .‬וכתב הטור‬ ‫ראויה לגר אינה קרויה נבילה‪.‬‬ ‫שפגם זה אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאוכלו‪,‬‬ ‫וכתב הרא"ש שאפילו דבר שהיה משובח מתחילה ואח"כ‬ ‫אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו‪ .‬והרשב"א‬ ‫נפגם מותר‪ ,‬וכן הסכמת כל הפוסקים‪.‬‬ ‫והר"ן הביאו ראיה לדין זה מקדירה שאינה בת יומא‪,‬‬ ‫כתב בארחות חיים בשם ה"ר שם טוב פלכו‪ ,‬שאין אומרים‬ ‫דמבואר בגמרא שזה נותן טעם לפגם‪ ,‬ובודאי שאינה‬ ‫שנטל"פ מותר אלא באיסור שהוא בטל בשישים‪ ,‬אבל‬ ‫פוגמת התבשיל כל כך עד שאינו נאכל‪ .‬וכן מבואר מדברי‬ ‫איסור שצריך שיעור גדול מזה‪ ,‬כגון בריה או תרומה‪ ,‬אפילו‬ ‫הגמרא (שם ל"ח‪ :‬ול"ט‪ ):‬ששמן ודבש ודומיהם הם נותן טעם‬ ‫פגום אסור‪ .‬ובטור (אורח חיים תמ"ז) נתבאר שאין דעת רוב‬ ‫לפגם‪ ,‬ובודאי שאינם נפסלים מאכילת אדם‪ .‬ואע"ג שמקור‬ ‫הפוסקים כן‪.‬‬ ‫דין נטל"פ הוא מנבילה‪ ,‬וכל שראויה לגר שמה נבילה אע"פ‬ ‫שנפגמה‪ ,‬היינו דווקא בדבר הנאכל בפני עצמו‪ ,‬דבזה אסור‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫עד שנפגם מאכילת גר‪ ,‬אבל בנתערב ונותן טעם‪ ,‬כל‬ ‫כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו‪.‬‬ ‫שטעמו פוגם התבשיל קצת מותר‪ ,‬לפי שאינו נותן טעם‬ ‫אפילו דבר שאין טעמו פגום מחמת עצמו‪ ,‬שבפני עצמו‬ ‫אלא פוגם‪.‬‬ ‫הוא מוטעם ומשובח‪ ,‬אלא שפוגם תערובתו‪ ,‬מותר‪.‬‬ ‫וכתב הרשב"א דדווקא כשנתערב איסור מועט עם היתר‬ ‫מרובה‪ ,‬אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט‪ ,‬ואפילו מחצה‬ ‫נטל"פ בדברים שאינם בטלים באלף‬ ‫על מחצה‪ ,‬מסתברא שאין אומרין בזה נותן טעם לפגם‬ ‫כתב הרמ"א שדברים החשובים כבריה או כיוצא בה (כגון‬ ‫מותר עד שיפגם לגמרי כנבילה שאינה ראויה לגר‪ .‬עוד‬ ‫חתיכה הראויה להתכבד ודבר שבמנין וכדומה‪ .‬ש"ך)‪ ,‬אם‬ ‫כתב שנראה שאפילו אם נפלה חתיכת איסור גדולה לתוך‬ ‫אינם פגומים בעצמם‪ ,‬אע"פ שהם פוגמים בתבשיל‪ ,‬אינם‬ ‫היתר מועט‪ ,‬אם מכירו זורקו והרוטב מותר‪ ,‬לפי שאין כאן‬ ‫בטלים אפילו באלף‪ .‬וביאר הט"ז שאם הם פגומים‬ ‫אלא טעמו ולא ממשו‪ ,‬ואע"פ שמשערים בכולו משום דלא‬ ‫וסרוחים בעצמם‪ ,‬בטלה חשיבותם‪ ,‬אפילו נתבשלו ואין‬ ‫ידעינן כמה נפיק מיניה‪ ,‬כיון שאין כאן אלא טעם‪ ,‬והטעם‬ ‫מכירם‪ ,‬דאף גופם בטל ברוב בעלמא‪ ,‬דעיקר החומרא‬ ‫פוגם‪ ,‬דודאי שהאיסור לא פלט כשיעור כולו‪ ,‬ואין החשש‬ ‫בתערובות ע"י בישול יותר מביבש הוא בגלל הטעם‪,‬‬ ‫אלא לנתינת טעם‪ ,‬שהרי אם טעמו קפילא ואמר שאין כאן‬ ‫ובאיסור מוסרח אין טעם‪ ,‬אבל כשהם בעצמם מושבחים‪,‬‬ ‫טעם מותר‪ ,‬וטעם שפוגם אינו אוסר‪.‬‬ ‫אע"פ שבמאכל זה הם פוגמים‪ ,‬כיון שהם עצמם לא בטלים‬ ‫‪33‬‬ ‫סימן ק"ג‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫השביח ולבסוף פגם או פגם ולבסוף השביח‬ ‫וכתב הר"ן שצ"ב איך לומדים להתיר נטל"פ כשהאיסור‬ ‫בפני עצמו אינו ראוי‪ ,‬ורק בתערובת הוא פוגם‪ ,‬ממה‬ ‫איתא בגמרא (עבודה זרה ס"ז‪ ).‬כל שאינו בהנאתו‬ ‫שהתירה תורה נבילה שהיא עצמה אינה ראויה לאכילה‪.‬‬ ‫בנותן טעם‪ ,‬כגון חומץ שנפל לגריסין‪ ,‬מותר‪.‬‬ ‫ונראה שהתורה לא אסרה נבילה אלא כשהיא ראויה לגר‪,‬‬ ‫אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שנפל‬ ‫מפני שהאוכלה נהנה מן האיסור אע"פ שהיא נפגמה קצת‪,‬‬ ‫לתוך גריסין רותחין‪ ,‬אבל נפל לתוך גריסין‬ ‫כשאינה ראויה לגר מותר כיון שאינו נהנה כלל‪ ,‬אע"פ שחל‬ ‫צוננים והרתיחן‪ ,‬נעשה כהשביח ולבסוף פגם‬ ‫עליה איסור מתחילה‪ ,‬ולכן ה"ה באיסור נותן טעם‪ ,‬כיון‬ ‫ואסור‪ .‬ופירש רש"י שחומץ פוגם גריסין רותחין ומשביח‬ ‫שההיתר נפגם קצת מן האיסור‪ ,‬נמצא שזה שאוכלו אינו‬ ‫את הצונן‪ .‬ואהא דאמרינן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם‬ ‫נהנה מן האיסור אלא מצטער עליו‪ ,‬הלכך שרי אף על פי‬ ‫כתב הר"ן דהכי קאמר‪ ,‬דלא תימא שכיון שסוף חומץ זה‬ ‫שחל איסור מתחילה על אותו דבר שנתערב בהיתר‪ .‬וכתב‬ ‫לפגום כשירתיח‪ ,‬נראה אותו כפוגם מתחילתו‪ ,‬אלא נעשה‬ ‫הר"ן שלפ"ז קרוב הדבר לומר שאם האיסור הגדיל מידתו‬ ‫כתבשיל שהשביח מחמת האיסור ולבסוף פגם מחמת‬ ‫של היתר עד שיהא משביח יותר כשאוכלו בגודל מידתו‬ ‫עצמו‪ ,‬דאסור עד שיפסל מלאכול לאדם‪ .‬וכתבו הרמב"ם‬ ‫ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו‪ ,‬אסור עד שיפסל מלאכול‬ ‫והרשב"א והטור שכמו שבהשביח ולבסוף פגם אסור‪ ,‬גם‬ ‫לאדם כנבילה‪ ,‬ואף שהרשב"א מתיר כל שההיתר מרובה‬ ‫בפגם ולבסוף השביח אסור‪ ,‬דאם בהשביח מתחילה אסור‬ ‫מן האיסור‪ ,‬אין דעתי נוחה בהיתר זה‪.‬‬ ‫אע"פ שהוא שבח ע"מ לפגום‪ ,‬כ"ש בפוגם ע"מ להשביח‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫בית יוסף‪.‬‬ ‫פגם זה אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאוכלו‪ ,‬אלא‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מה שנטל"פ אינו אוסר היינו דווקא‬ ‫אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו‪ .‬וכתב הש"ך שדבר‬ ‫כשפוגם מתחילתו ועד סופו‪ ,‬אבל אם השביח ולבסוף פגם‪,‬‬ ‫שלא משביח ולא פוגם‪ ,‬אסור‪( ,‬כדמצינו שגופו של גיד‬ ‫או פוגם ולבסוף השביח (וכבר השביח‪ ,‬אבל קודם‬ ‫שנימוח צריך שישים כנגדו‪ ,‬אף דקיימא לן אין בגידים‬ ‫שהשביח מותר‪ .‬ש"ך)‪ ,‬אסור‪ .‬וכתב הט"ז ד'השביח ולבסוף‬ ‫בנותן טעם דאינו אלא כעץ בעלמא)‪.‬‬ ‫פגם' היינו כגון חומץ יין נסך שנפל לתוך גריסים צונן‬ ‫והשביחן‪ ,‬והרתיחן ופוגמן‪ .‬וממילא פירושא ד'פגם ולבסוף‬ ‫יש מי שאומר דדווקא כשנתערב איסור מועט עם היתר‬ ‫השביח' הוא איפכא‪ ,‬שנפל לתוך רותחין וציננן‪ ,‬וזה אסור‬ ‫מרובה אינו אוסר כשהוא ראוי לאכילה אבל בתערובת הוא‬ ‫בכל שכן מהשביח ולבסוף פוגם‪ .‬ולפ"ז מה שכתב הטור‬ ‫פוגם קצת‪( ,‬ובכהאי גוונא אפילו אם נמחה גוף האיסור‬ ‫שחומץ יין נסך שנפל לתוך גריסים מותר‪ ,‬היינו שנפלו‬ ‫מותר‪ .‬ש"ך)‪ ,‬אבל איסור מרובה (או צירו של איסור‪ .‬ש"ך)‬ ‫ברותחין ואוכלן כשהן רותחין‪ ,‬וכ"כ הלבוש‪ ,‬אלא‬ ‫שנפל לתוך היתר מועט‪ ,‬ואפילו מחצה על מחצה‪ ,‬אין‬ ‫שבפרישה כתב שברותחין וציננן מותר‪ ,‬והוא תמוה מאד‪.‬‬ ‫אומרים נותן טעם לפגם מותר עד שיפגום לגמרי שאינו‬ ‫ראוי למאכל אדם‪ ,‬ואם אין שם ממשות של איסור אלא‬ ‫עוד בדיני נטל"פ‬ ‫טעמו בלבד‪ ,‬אפילו איסור מרובה והיתר מועט‪ ,‬מותר אם‬ ‫דין הקדירה בנטל"פ‪ -‬כתב הרמ"א שי"א שאף כשהאיסור‬ ‫פוגם קצת‪( ,‬והיינו כשנפל איסור גדול למעט רוטב וזרק את‬ ‫נותן טעם לפגם והמאכל מותר‪ ,‬מ"מ הקדירה אסורה‪ ,‬ואם‬ ‫האיסור מן הרוטב‪ ,‬אמנם ציר של איסור נחשב כגוף‬ ‫בישלו בה אח"כ תוך מעת לעת תבשיל שהאיסור הראשון‬ ‫האיסור‪ ,‬ואם נתערב הציר בהיתר צריך שיהא פוגם לגמרי‬ ‫נותן בו טעם לשבח‪ ,‬נאסר התבשיל השני אם לא היה בו‬ ‫או שיהיה רוב היתר‪ .‬ט"ז)‪ .‬ויש מי שחוכך לומר שאם הגדיל‬ ‫שישים נגד האיסור הראשון (דהוי כדבר שתחילתו פגום‬ ‫האיסור מידתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו‬ ‫ולבסוף השביח‪ .‬וא"צ שישים כנגד כל מה שבלוע בקדירה‪,‬‬ ‫בגודל מידתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו‪ ,‬אסור‪ ,‬עד‬ ‫שכיון שהטעם פגום לא נעשה הכל נבילה‪ .‬ש"ך‪ .‬וכתב‬ ‫שיפסל מלאכול אדם‪( ,‬כיון שהוא נהה מרבוי האכילה‬ ‫בלבושי שרד שא"צ שישים כנגד כל האיסור אלא לפי‬ ‫שמחמת האיסור‪ ,‬יותר ממה שהתקלקל המאכל מחמת‬ ‫חשבון‪ ,‬שהרי גם במאכל הראשון נשאר מהאיסור‪ ,‬אבל אם‬ ‫הטעם‪ ,‬וצריך שיפגום לגמרי כנבילה‪ ,‬ודעה זו חולקת על‬ ‫האיסור נותן טעם לשבח במאכל הראשון‪ ,‬צריך שישים‬ ‫מה שכתב השו"ע תחילה שאם גוף האיסור בטל ברוב‪,‬‬ ‫כנגד כל הקדירה‪ ,‬כיון דנעשית נבילה‪ ,‬אמנם אם יש ספק‪,‬‬ ‫מועיל קצת פגם‪ .‬ט"ז)‪.‬‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪34‬‬ ‫פוגם מותר‪ .‬ואף שיש בגמרא לישנא אחרינא דאמר‬ ‫כגון שנשפך ולא יודעים אם היה שישים נגד כל הקדירה‪,‬‬ ‫איפכא‪ ,‬הסכימו הפוסקים לפסוק כהאי לישנא‪.‬‬ ‫וידוע עכ"פ שהיה שישים נגד האיסור אפילו לא נגד כולו‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אלא לפי חשבון‪ ,‬או בספק איסור שלא נודע עד אחר שנפל‬ ‫לתבשיל הראשון‪ ,‬ואח"כ בתבשיל השני יש שישים נגד‬ ‫אפילו אם אין כח באיסור לבדו לפגום אלא על ידי דבר‬ ‫האיסור לפי חשבון‪ ,‬מותר‪ ,‬ואפשר דבעינן דווקא שלא‬ ‫אחר שמסייעו‪ ,‬כגון שנפל איסור לקדירה שיש בה מלח או‬ ‫יוודע האיסור עד שנתבשל תבשיל השני)‪ .‬אבל אם ניערו‬ ‫תבלין מרובין‪ ,‬ואלמלא המלח והתבלין שבה לא היה כח‬ ‫את התבשיל הראשון בכף‪ ,‬ותחבו אח"כ את הכף לתבשיל‬ ‫באיסור לפגום‪ ,‬אפילו הכי מותר‪.‬‬ ‫שני שהוא ג"כ פוגם‪ ,‬לא נאסרה הקדירה‪( ,‬ובט"ז כתב‬ ‫וכתב הט"ז דה"ה איפכא‪ ,‬כשהוא פוגם מפני שאין שם‬ ‫שאפילו אם הכף בלעה איסור גמור שאינו פגום‪ ,‬ותחבו את‬ ‫מלח או תבלין ואלו היה שם מלח או תבלין כראוי לא היה‬ ‫הכף לתבשיל באופן שהבלוע בכף פוגם את התבשיל‪ ,‬אין‬ ‫פוגם‪ ,‬מותר‪ ,‬כיון דהשתא מיהא פוגם‪ ,‬כדאיתא בגמרא‪.‬‬ ‫הקדירה אוסרת מה שיתבשל בה אח"כ‪ ,‬דהוי נ"ט בר נ"ט‬ ‫ורעק"א דן לומר שמותר להוסיף עד שישים ולתת אח"כ‬ ‫דהתירא כיון שמתחילה בא טעם האיסור ע"י פגם)‪ .‬וכן‬ ‫מלח ותבלין שישביח‪ ,‬ואין בזה משום ביטול איסור‬ ‫בדבר שאין לו טעם כלל‪ ,‬כגון היורה שמתיכין בו הדבש‪,‬‬ ‫לכתחילה‪ ,‬כיון דהשתא כשהוא פגום נתבטל האיסור ברוב‪,‬‬ ‫אף על פי שיש שם רגלי הדבורים‪ ,‬לא נאסרה היורה‪ ,‬וכן‬ ‫(דנטל"פ מותר מדין ביטול ברוב)‪ ,‬אלא שאחר שישביח‬ ‫כל כיוצא בזה‪.‬‬ ‫יהיה האיסור ניכר‪ ,‬וממילא מותר להוסיף לפני כן כדי‬ ‫קדירת איסור שבישלו בה תבשיל שהאיסור נותן בה טעם‬ ‫שהאיסור לא יהיה ניכר אח"כ‪ .‬ומסיים שאח"כ ראה שהפרי‬ ‫לשבח‪ ,‬ואח"כ בישלו בה תבשיל שהאיסור נותן בה טעם‬ ‫מגדים מסתפק בכגון זה‪ ,‬ורעק"א נשאר בצ"ע לדינא‪.‬‬ ‫לפגם‪ ,‬דעת הכנסת יחזקאל שהתבשיל השני נאסר‪ ,‬כיון‬ ‫שהתבשיל הראשון נאסר ונעשה נבילה‪ ,‬והתבשיל הראשון‬ ‫סעיף ד'‬ ‫נתן טעם בשני‪ .‬ודעת הגבעת שאול שהתבשיל השני מותר‪,‬‬ ‫דאין הנאסר חמור מהאוסר‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫נטל"פ בשמן ודבש‬ ‫יין שהתבשל בכלי בשרי בן יומו‪ ,‬והגיסו ביין ע"י כף חלבית‬ ‫איתא בגמרא (עבודה זרה ל"ח‪ :‬לגבי שמן‪ ,‬ול"ט‪ :‬לגבי דבש) למאי‬ ‫בת יומה‪ ,‬דעת הנודע ביהודה שהיין מותר‪ ,‬ואף שחלב אינו‬ ‫ניחוש ליה‪ ,‬אי משום איערובי‪ ,‬מיסרא סרי‪.‬‬ ‫נטל"פ ביין (רק ח לב בצירה)‪ ,‬מ"מ כיון שרק תערובת בשר‬ ‫הרמב"ם מפרש שהכונה שבשר נותן טעם לפגם בשמן‬ ‫בחלב אוסרת את היין‪ ,‬והבשר הוא נטל"פ ביין‪ ,‬א"כ אין היין‬ ‫ודבש‪ ,‬אבל רש"י מבאר לגבי שמן שהכונה לתערובת יין‪.‬‬ ‫נאסר‪ ,‬אך את הכלים יש לאסור לדידן (רמ"א צ"ה ג') שלא‬ ‫אמנם גם המרדכי כתב שבא מעשה לפני ר"י שבישלו דבש‬ ‫מחשיבים זאת לנ"ט בר נ"ט מפני שחוששים שפליטת‬ ‫במחבת של בשר בת יומה‪ ,‬והריקוהו חם בקדירה של חלב‬ ‫הבשר והחלב התערבו יחד שלא באמצעות המים‪ .‬ובחוות‬ ‫בת יומה‪ ,‬והתירה‪ ,‬משום דהשמנונית בדבש הוי נותן טעם‬ ‫דעת משיג על מה שהנודע ביהודה אסר את הכלים‪.‬‬ ‫לפגם לגמרי‪ ,‬אפילו מעורב בו שמנונית של גיעולי גוים‬ ‫בעין‪ ,‬או מבשר בחלב‪.‬‬ ‫סעיף ג'‬ ‫הבית יוסף תמה שהרי העולם מבשלים דבש עם בשר‪,‬‬ ‫והוא משובח מאד‪ .‬ושמא י"ל שעל ידי התבלין והבצלים‬ ‫פגום מחמת דבר אחר‬ ‫הוא משביח‪ ,‬אבל אילו היו בשר ודבש לבדם היו פוגמין‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (ע"ז ס"ז‪ ).‬אמר ריש לקיש נותן טעם‬ ‫והדרכי משה מקשה שהמרדכי כותב שחתיכת נבילה‬ ‫לפגם שאמרו‪ ,‬לא שיאמרו קדירה זו חסירה‬ ‫בדבש אינה פוגמת‪ .‬ותירץ הב"ח שהמרדכי מדבר‬ ‫מלח או יתירה מלח‪ ,‬חסירה תבלין או יתירה‬ ‫כשהדבש אינו הרוב‪ ,‬והט"ז דוחה תירוצו (דמיירי התם‬ ‫תבלין‪ ,‬אלא השתא מיהא הא פגמה‪ .‬ופירש רש"י‬ ‫בטעם בלי ממשות שאז אפילו אם האיסור היה גדול יותר‬ ‫שאם האיסור פוגם בתערובת‪ ,‬אין תולים את הפגם בכך‬ ‫מותר)‪ ,‬וכתב שצ"ל כהי"א (מהרי"ל) שמביא הרמ"א‪,‬‬ ‫שהקדירה חסירה מלח או תבלין ואילו לא היתה חסירה לא‬ ‫היה האיסור פוגמה‪ ,‬אלא כיון שכמות שהיא עכשיו זה‬ ‫‪35‬‬ ‫סימן ק"ג‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫מדברי בעל התרומה‪ ,‬וכן פוסק הטור‪ ,‬והכי הוי סוגיא‬ ‫שבשר פוגם רק משקה העשוי מדבש ולא את הדבש‬ ‫דעלמא‪.‬‬ ‫עצמו‪.‬‬ ‫איתא בברייתא (ע"ז ע"ה‪ ):‬וכולן שנשתמש בהם עד‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫שלא יטביל עד שלא יגעיל עד שלא ילבן‪ ,‬תני‬ ‫שמן ודבש של עובד כוכבים‪ ,‬אע"פ שהם מבושלים‬ ‫חדא אסור‪ ,‬ותניא אידך מותר‪ ,‬לא קשיא הא‬ ‫מותרים‪ ,‬מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו‪ ,‬וכן‬ ‫כמ"ד נטל"פ אסור הא כמ"ד נטל"פ מותר‪ .‬ולפ"ז‬ ‫לדבש‪ .‬וכתב הש"ך שזה לשון הרמב"ם‪ ,‬והרמב"ם סובר‬ ‫כיון דקיימא לן נטל"פ מותר‪ ,‬מותר‪ .‬ויש שכתבו דהאי‬ ‫שסתם כלים של עכו"ם הם בני יומם‪ ,‬וא"כ השו"ע שפוסק‬ ‫'שלא הטביל' הכונה שלא הדיח‪ ,‬דאע"פ שלא הדיח שרי‪,‬‬ ‫שסתם כלים של עכו"ם אינם בני יומם מותר גם בלי שזה‬ ‫מפני שטיחת האיסור שעל פני הכלי נפגמה מיום לחבירו‪,‬‬ ‫פוגם‪ ,‬וצ"ל שהשו"ע העתיק את לשון הרמב"ם כדי ללמד‬ ‫כבלע שבתוכו‪ ,‬ואינו כאיסור עצמו‪ ,‬וכן דעת הרמב"ם‪,‬‬ ‫שבשר פוגם שמן ודבש‪.‬‬ ‫והרשב"א אוסר‪.‬‬ ‫וכתב הרמ"א שי"א שבשר אינו פוגם דבש עצמו‪ ,‬רק‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫משקה הנעשה מדבש‪ ,‬ובמקום שאין הפסד גדול יש‬ ‫להחמיר‪ .‬וכתב הש"ך שמהרמ"א משמע בשמן מודים גם‬ ‫כל קדירה שאינה בת יומא נחשבת נותן טעם לפגם ואינה‬ ‫הי"א שהבשר פוגם‪ ,‬וצ"ע שהי"א זה המהרי"ל‪ ,‬ובמהרי"ל‬ ‫אוסרת‪.‬‬ ‫מבואר שכ"ש שבשר בשמן אינו פוגם‪ ,‬ואפילו כשנתבשל‪,‬‬ ‫נקראת בת יומא כל זמן שלא שהתה מעת לעת אחר‬ ‫וכן משמע בכל הפוסקים‪.‬‬ ‫שנתבשל בה האיסור‪.‬‬ ‫עוד כתב הרמ"א שבשר או חלב ביין‪ ,‬הוי לפגם‪ ,‬ומותר‪.‬‬ ‫אם בישל בה כשאינה בת יומא‪ ,‬התבשיל מותר דהוי נותן‬ ‫דעת התוספת שבת והנודע ביהודה שהכונה לח לב בצירה‪,‬‬ ‫טעם לפגם‪ ,‬והוא שתהיה מודחת באופן שלא יהא שומן על‬ ‫והפמ"ג כתב שהכונה לח לב בקמץ‪ ,‬אבל ח לב נותן טעם‬ ‫פניה‪ ,‬אבל אם לא הדיחה‪ ,‬אוסר‪ ,‬והרי היא כחתיכת איסור‬ ‫לשבח‪ .‬ובבית יהודה כתב שיותר נראה שהכונה שבין ח לב‬ ‫שלא נפגמה‪ .‬ויש מתירין אפילו בישל בה קודם שהדיחה‪.‬‬ ‫בין ח לב נותנים טעם לפגם‪ ,‬ולכן הפוסקים לא פירשו למה‬ ‫וכתבו הט"ז והש"ך שמחלוקתם היא האם מה שהוא בעין‬ ‫כוונתם‪.‬‬ ‫ע"ג הקדירה ג"כ נפגם או לא‪ ,‬וקיימא לן כסברא ראשונה‪.‬‬ ‫וכתב הש"ך שסתם כלים שנתבשל בהם אמרינן שהיו‬ ‫נקיים ולא היה שומן דבוק בהם‪ ,‬וכוונת השו"ע 'מודחת'‬ ‫סעיף ה'‬ ‫לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה נקיה ואינה מודחת‪.‬‬ ‫נטל"פ בבליעות שאינם בני יומם‬ ‫וכתב רעק"א שלכתחילה אסור לבשל בקדירה שאינה בת‬ ‫איתא בגמרא (עבודה זרה ע"ה‪ :‬ע"ו‪ ).‬למאן דאמר נותן‬ ‫יומה‪ ,‬אפילו אם בישלו בכלי רק ספק איסור דרבנן‪.‬‬ ‫טעם לפגם מותר‪ ,‬גיעולי גוים דאסר רחמנא‬ ‫וכתב הרמ"א שאם יש שישים כנגד מה שדבוק עליה‪,‬‬ ‫(במדין) היכי משכחת לה‪ .‬אמר רב חייא בריה דרב‬ ‫לכולי עלמא שרי‪ ,‬מאחר דהקדירה אינה בת יומא‪ .‬והכי‬ ‫הונא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא‪,‬‬ ‫נהוג‪ .‬וכתב הש"ך שכך משמע מדברי הרשב"א ומהשו"ע‬ ‫דלאו נותן טעם לפגם הוא‪ .‬מכאן ואילך‬ ‫לעיל‪ ,‬ומהרש"ל חולק וסובר שכיון שיש ממשות בעין גם‬ ‫לישתרי‪ ,‬גזירה שאינה בת יומא אטו בת יומא‪.‬‬ ‫הטעם שבקדירה שאינו בן יומו נותן טעם לשבח‪ ,‬והכל‬ ‫נחשב לבא מן הממש‪ ,‬ואין דבריו נראים‪.‬‬ ‫וכתבו התוס' שמשמע מדברי רש"י שלינת לילה פוגמת‬ ‫ולא בעינן מעת לעת‪ ,‬ודווקא שעמדה כל הלילה בלא‬ ‫בישול‪ ,‬שאין ידוע מה גורם להפיג הטעם‪ ,‬תחילת הלילה‬ ‫סעיף ו'‬ ‫או סופה או כולה‪ .‬וכן נראה מדבר הר"ן‪ .‬ובהגהות אשרי‬ ‫נטל"פ בדבר חריף‬ ‫כתב בשם רשב"ם ששאינה בת יומא היינו ששהתה מעת‬ ‫לעת‪ .‬והרא"ש נוטה יותר לומר שצריך מעת לעת‪ ,‬וכן נראה‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪36‬‬ ‫כל הלילה הוחמו בה מים נקטינן כדברי בעל התרומה אם‬ ‫כתב האגור בשם המרדכי שאם שמו פלפלין בקדירה של‬ ‫היתה אסורה משום בשר בחלב‪.‬‬ ‫איסור שאינה בת יומא‪ ,‬הכל אסור‪ ,‬דחורפיה מחליא ליה‬ ‫לשבח‪ .‬וזה דעת בעל התרומה שהובא בטור בסימן צ"ו‪,‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ונתבאר שם שיש חולקים עליו‪.‬‬ ‫קדירה שהיא בלועה מבשר וחלב שנתבשלו בה ביחד או‬ ‫פסקי ההלכה‪ -‬יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדירה‬ ‫בזה אחר זה‪ ,‬וקודם שעבר לילה אחד הוחמו בה מים‪,‬‬ ‫של איסור שאינה בת יומא (ובישלום‪ .‬ש"ך)‪ ,‬הכל אסור‪,‬‬ ‫חשיבה בת יומא‪ ,‬עד שתשהה מעת לעת משעה שהוחמו‬ ‫דחורפיה משויא ליה לשבח‪.‬‬ ‫בה המים‪( ,‬מכאן דברי הרמ"א) אבל אם עברה לילה מותר‬ ‫(דווקא לילה‪ ,‬מפני שהלילה גורם להפגת הטעם‪ .‬ש"ך‪.‬‬ ‫כתב הט"ז שצריך שיהא רובו דבר חריף‪ ,‬ועל כן בעינן‬ ‫וכתב רעק"א בשם מ"י שבכל ספק מצרפים דעת ר"ת‬ ‫שיהיה בתבלין חלק גדול שהוא נרגש הרבה בקדירה‪.‬‬ ‫שאם עבר לילה הוי נטל"פ‪ ,‬ושרינן בהפסד מרובה מצד‬ ‫ס"ס)‪ .‬וכן אם עברה לילה בין בישול בשר לחלב‪ ,‬אע"ג‬ ‫סעיף ז'‬ ‫דאח"כ הוחמו המים מיד נמי מותר‪.‬‬ ‫נטל"פ בקדירה שבישלו בה מים בתוך מעת לעת‬ ‫וכתבו הט"ז והש"ך שהבית יוסף חולק על דין זה‪ ,‬וס"ל‬ ‫שדווקא אם עבר לילה לפני שהוחמו המים מותר‪ ,‬אבל‬ ‫דעת בעל התרומה שאם בתוך מעת לעת שבישלו בה‪,‬‬ ‫שהיית לילה אחרי חימום המים לא מועיל‪ ,‬והט"ז תמה מה‬ ‫חיממו בה אפילו מים לבדם‪ ,‬חשיבא בת יומא עד שתשהה‬ ‫החילוק‪ .‬ועיין ברעק"א מה שמבאר בזה‪ .‬עוד כתב רעק"א‬ ‫מעת לעת לחימום המים‪ ,‬מפני שמשערים בכל הקדירה‪,‬‬ ‫דבעינן עכ"פ מעת לעת מבישול החלב‪ ,‬ולא סגי במעת‬ ‫וכשחיממו בה המים בתוך מעת לעת לא היו במים שישים‬ ‫לעת מבישול הבשר שמקודם‪.‬‬ ‫לבטלה‪ ,‬ונעשו המים נבילה‪ ,‬וחזרו ונבלעו בקדירה‪.‬‬ ‫עוד כתב הרמ"א שלא רק בבשר בחלב אלא בכל האיסורים‬ ‫והסמ"ק מביא דברי ספר התרומה וכתב שהרבה מקילים‬ ‫הדין כנ"ל‪ ,‬לפי מאי דקיימא לן בכל האיסורים חתיכה‬ ‫בדין זה‪ ,‬כיון שגוף האיסור אינו בן יומו‪ .‬והבית יוסף כתב‬ ‫נעשית נבילה‪ .‬ובמקום הפסד יש להתיר בכהאי גוונא‬ ‫להתיר משום שדעת רוב הפוסקים כרבינו אפרים דס"ל‬ ‫בשאר איסורים בכל ענין (‪-‬אפילו בלא לינת לילה‪ ,‬כיון‬ ‫דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב‬ ‫שעצם הדין שאומרים חנ"נ בשאר איסורים זה מחלוקת‪,‬‬ ‫אבל לא בשאר איסורים‪ ,‬אבל אם בישל בה בשר ואח"כ‬ ‫ובכהאי גוונא סמכינן על מקילים‪ .‬ט"ז)‪ ,‬רק שיהיה מעת‬ ‫חלב או איפכא‪ ,‬ובתוך מעת לעת לבישול ראשון הוחמו בה‬ ‫לעת מזמן בישול האיסור‪( .‬והיינו במקום הפסד קצת‪,‬‬ ‫מים‪ ,‬בעל התרומה מודה דחשבינן מעת לעת מבישול‬ ‫דבמקום הפסד מרובה מותר מטעמא שי"א שלא אומרים‬ ‫ראשון‪ ,‬והיכא שהיא בלועה מבשר וחלב שנתבשלו ביחד‬ ‫חנ"נ באיסור לח שנבלע בהיתר לח‪ .‬ש"ך)‪.‬‬ ‫או בזה אחר זה‪ ,‬בזה נראה שלכו"ע כשהוחמו בה מים בתוך‬ ‫מעת לעת חשיב כאילו חזר ונתבשל בה האיסור ומונים‬ ‫וכתב הש"ך שמבואר בב"י וברמ"א שבקדירה שבלועה‬ ‫מעת לעת משעה שהוחמו המים‪ ,‬דבבשר בחלב לכו"ע‬ ‫בבשר וחלב אמרינן חנ"נ‪ ,‬והש"ך סובר שכאן שמדובר על‬ ‫אמרינן חתיכה נעשית נבילה‪ ,‬אבל לטעמו של הסמ"ק גם‬ ‫בישול מים בקדירה אין זה דומה לחנ"נ בבשר בחלב‪ ,‬כיון‬ ‫באופן זה מותר‪ ,‬דהא דאמרינן חתיכה נעשית נבילה היינו‬ ‫שכבר נאסר‪ ,‬ועוד דכאן אפילו למ"ד שלא אומרים חנ"נ‬ ‫לענין שאם נפלה לקדירה אחרת צריך שישים כנגד כולה‪,‬‬ ‫בשאר איסורים צריך מעת לעת משעת חימום המים אפי'‬ ‫אבל מ"מ כיון שאין שם את גוף האיסור עצמו‪ ,‬לא חמיר‬ ‫בשאר איסורים‪( ,‬דהבלוע עצמו שנפלט חזר והושבח)‪ ,‬ועל‬ ‫כולי האי לאסור הכלי להצריך למנות לו מעת לעת משעה‬ ‫כן אם נקל בשאר איסורים גם בבשר בחלב יש להקל‪.‬‬ ‫שהוחמו בה המים‪ .‬ומסיים הבית יוסף שנראה שאם כבר‬ ‫עבר לילה אחד קודם שהוחמו המים‪ ,‬אפילו בבלועה מבשר‬ ‫בחלב אין מונין מעת לעת אלא משעה שבישלו בה‬ ‫סימן ק"ד‬ ‫האיסור‪ ,‬כיון דאיכא רבוותא דסברי שכבר אינה בת יומא‪,‬‬ ‫ואע"פ שאין סומכים על דבריהם להתיר מה שנתבשל בה‬ ‫עוד בדיני נטל"פ‬ ‫אז‪ ,‬מ"מ לענין זה יש לסמוך עליהם‪ ,‬אבל אם קודם שעברה‬ ‫‪37‬‬ ‫סימן ק"ד‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫שהסירו שלם בין שנחתך לחתיכות דקות‪ ,‬ויכול לסננו‬ ‫בסימן הקודם נתבאר שדבר האסור שנתן טעם בהיתר‪ ,‬וטעם זה‬ ‫במסננת בענין שלא ישאר ממנו בתוכו כלום‪ ,‬בין שנימוח‬ ‫פוגם את ההיתר‪ ,‬א"צ שישים כדי לבטלו‪ .‬ובסימן זה יתבאר מה‬ ‫הדין בזה בעכבר שנפל למשקה‪ ,‬מתי הוא פוגם ומותר‪( ,‬ויתבאר‬ ‫בתוכו לגמרי ונעשה כולו משקה ולא נשתייר ממנו שום‬ ‫שעכבר משביח חומץ ושיכר‪ ,‬ופוגם יין ושמן ודבש‪ ,‬וכן יתבאר‬ ‫ממשות‪ ,‬ניתר על ידי שיהא שישים בהיתר כנגד העכבר‪.‬‬ ‫מה הדין בזה בשאר משקין)‪ ,‬ומה הדין כשנשארו חתיכות בעין‬ ‫ואם נחתך לחתיכות דקות‪ ,‬והוא בענין שאינו יכול לסננו‪,‬‬ ‫מהעכבר‪ ,‬וכן יבואר שגם שאר דברים המאוסים אינם אוסרים‬ ‫כגון שנתערב השיכר או החומץ במאכל עב‪ ,‬הכל אסור ואין‬ ‫כשנפלו למאכל‪.‬‬ ‫שם ביטול‪ ,‬דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא‬ ‫ירגיש‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫האם יש חילוק בין עכבר ושרצים לשאר איסורים‬ ‫דין עכבר שנפל למשקה‬ ‫כתב הרמ"א שדווקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שם שלא‬ ‫איתא בגמרא (עבודה זרה ס"ח‪ ):‬ההוא עכברא דנפל‬ ‫יוכל להוציאו‪ ,‬אבל בשאר איסורים אין לחוש‪.‬‬ ‫לחביתא דשכרא‪ ,‬אסריה רב לההוא שכרא‪,‬‬ ‫וכתב הט"ז שהדרכי משה מבאר הטעם שבעכבר חוששים‬ ‫אמר רבא לא ידענא מאי טעמא דרב‪ ,‬אי קסבר‬ ‫שמא תישאר ממנו חתיכה כעדשה‪ ,‬וכיון שתחילת ברייתו‬ ‫ואיסורו בכעדשה מיקרי בריה ואינה בטילה‪ .‬אמנם זה‬ ‫נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה‪ ,‬אי‬ ‫קשה‪ ,‬שהרי גם בפחות מכעדשה אסור‪ ,‬דחצי שיעור אסור‬ ‫משום דקסבר עכברא בשכרא אשבוחי משבח‪.‬‬ ‫מן התורה‪ ,‬ואפילו משהו אסור‪ ,‬ורק לחיוב מלקות בעינן‬ ‫איבעיא להו נפל לגו חלא מאי‪ ,‬א"ל רב הלל‬ ‫כעדשה‪ ,‬וגם מש"כ הדרכי משה שבכעדשה מיקרי בריה‬ ‫לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא ואסר רב‬ ‫קשה‪ ,‬שהרי בריה שנתרסקה אפילו קצת בטלה ממנה‬ ‫כהנא‪ ,‬א"ל ההוא אימרטוטי אימרטוט‪ .‬ובתר הכי‬ ‫חשיבות בריה‪ ,‬וכאן הרי מדובר בנתרסקה‪ .‬ולכן מסיק הט"ז‬ ‫אמרינן והלכתא אידי ואידי (‪-‬בין בשכרא בין בחלא)‬ ‫דלא כהרמ"א‪ ,‬שאין חומרא מיוחדת בשרץ‪ ,‬ויש לחוש אף‬ ‫בשיתין‪ .‬וכתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דחיישינן‬ ‫לחתיכה של פחות מכעדשה‪ ,‬דכל ענין ביטול הוא‬ ‫דילמא אשבוחי אשבח בחלא ובשכרא‪.‬‬ ‫כשהאיסור אינו ניכר‪ ,‬ולכן בנימוח מותר‪ ,‬אבל כשנתערב‬ ‫והקשה הרא"ש שכיון ששיכר וחומץ הם צוננים‪ ,‬למה‬ ‫יבש בלח ונשארו חתיכות בעין‪ ,‬אינו בטל בשישים‪.‬‬ ‫נאסרו בנפילת עכבר‪ ,‬וכי אם נפל זבוב ביין צונן אסור‪.‬‬ ‫והש"ך מסכים עם דברי הרמ"א‪ ,‬ומבאר שכיון שהעכבר‬ ‫ותירץ הרא"ש דמיירי ששהה העכבר בהם זמן מרובה‪ ,‬והוה‬ ‫נחתך בענין שאינו יכול לבררו במסננת‪ ,‬כגון שהיה החומץ‬ ‫ליה ככבוש‪ ,‬ונפלט טעמו בשכר ובחומץ‪ .‬ומסיים הרא"ש‬ ‫מעורב במאכל עב‪ ,‬יש כאן ביטול בשישים‪ ,‬ורק שרץ כיון‬ ‫שלא פירשו התוס' כמה זמן צריך להיות בתוך המשקין‬ ‫דשיעורו בכעדשה לא בטיל‪ ,‬דהוי כמו בריה‪ .‬ומדברי הבית‬ ‫בשביל להחשב כבוש‪ ,‬וריצב"א אמר שהשיעור הוא מעת‬ ‫יוסף נראה שאפילו פחות מכעדשה וכן בשאר איסורים נמי‬ ‫לעת‪ .‬וע"ע בסימן ק"ה מה שנתבאר כדין כבוש כמבושל‪.‬‬ ‫לא בטיל אפילו ביותר משישים כל שא"א לסננו‪ ,‬וכן דעת‬ ‫מהרש"ל‪ .‬ובנקודות הכסף הוסיף שאין כוונת הרמ"א לדין‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫בריה הרגיל‪ ,‬אלא שכיון שלוקה בכעדשה מן התורה‪ ,‬זה‬ ‫עכברא דדברא נותן טעם לשבח הוא‪ ,‬שהרי עולה על‬ ‫יותר חמור משאר תערובות וגזרו ביה רבנן שמא יפגע‬ ‫שלחן מלכים‪ .‬שו"ע‪ .‬והש"ך מעיר שבגמרא מבואר שגם‬ ‫בממשות של כעדשה ואתי לידי חיוב דאורייתא‪ ,‬כמו‬ ‫בעכברא דדברא שהוא עולה על שלחן מלכים יש ספק אם‬ ‫שמצינו שגזרו בבריה שאינה בטילה‪ ,‬אבל בשאר איסורים‬ ‫הוא נטל"פ בתערובת או לא‪ ,‬ושאר הפוסקים כתבו דין‬ ‫כיון שאינו לוקה אלא בכזית לא גזרו‪.‬‬ ‫עכבר בסתמא ולא חילקו‪.‬‬ ‫כתב בתפארת למשה שהרמ"א מיירי דווקא בשמונה‬ ‫עכברא דמתא מספקא לן אם משביח בשיכר וחומץ‪ ,‬או‬ ‫שרצים המטמאים‪ ,‬אבל שאר שרצים אין שיעורם בכזית‪,‬‬ ‫אם הוא פוגם‪ ,‬ולפיכך אם נפל לשיכר או לחומץ צוננים‪,‬‬ ‫וכ"כ החוות יאיר‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫והסירו שלם‪ ,‬אם לא שהה בתוכו מעת לעת‪ ,‬מותר‪ .‬אבל‬ ‫אם היה רותח‪ ,‬או אפילו צונן ושהה בתוכו מעת לעת‪ ,‬בין‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪38‬‬ ‫ומסיים הרמ"א שבמקום הפסד גדול יש לסמוך אדברי‬ ‫סעיף ב'‬ ‫המקילים (בכל המשקים חוץ משיכר וחומץ‪ .‬ט"ז)‪ .‬וכתב‬ ‫רעק"א שבלא הפסד מרובה יש להחמיר בשומן‪ ,‬אבל‬ ‫דין עכבר שנפל ליין ושמן או שאר משקין‬ ‫בשאר משקים פוסקים להקל‪.‬‬ ‫דעת הרמב"ם והרשב"א‪ ,‬וכ"כ הר"ן בשם רבותינו‬ ‫וכתב הש"ך שבספק אחד אין להתיר בשומן מכח זה שיש‬ ‫הצרפתים‪ ,‬שדווקא בשיכר וחומץ שנפל לתוכם עכבר צריך‬ ‫גם ספק אם העכבר משביח בשומן או לא‪ ,‬כיון שהגמרא‬ ‫שישים‪ ,‬אבל אם נפל ליין ושמן הוא פוגם ושרי‪ .‬והר"ן מביא‬ ‫עצמה מסתפקת בזה‪ ,‬או משום דדמי לספק בחסרון‬ ‫גאון אחד שדעתו ששיכר וחומץ לאו דווקא אלא ה"ה‬ ‫ידיעה‪.‬‬ ‫בשמן‪ .‬והלכה כדעת הרמב"ם והרשב"א‪.‬‬ ‫כתב הט"ז שאם ידוע בודאי שהשומן היה תחילה רך‪ ,‬רק‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫שיש ספק שמא תוך שיעור כבישה נתקשה‪ ,‬אזלינן‬ ‫עכבר שנפל ליין ושמן או לשאר משקין‪ ,‬פוגם בוודאי‪ ,‬ואין‬ ‫לחומרא‪ ,‬ודלא כהאיסור והתר שמתיר אם בא לפנינו‬ ‫צריך שישים לבטל פליטתו‪( .‬שו"ע)‪ .‬וכתב הט"ז שהרמב"ם‬ ‫כשהוא קשה‪ ,‬דאזלינן בתר שעת המציאה אפילו אם‬ ‫כתב טעם החילוק בין שיכר וחומץ ליין ושמן‪ ,‬שיין ושמן‬ ‫בוודאי היה רך בעת שנפל האיסור‪ ,‬דשמא נתקשה תוך‬ ‫צריכים להיות מבושמים‪ ,‬וכתב המהרש"ל שלפ"ז שאר‬ ‫מעת לעת לנפילת העכבר‪ .‬ובתורת חטאת ודרכי משה‬ ‫משקין אסורים‪ ,‬ובדבש זה פוגם לכו"ע‪ ,‬וכ"כ הסמ"ג שיש‬ ‫חולק עליו‪ ,‬דבספק אחד אזלינן לחומרא‪.‬‬ ‫להחמיר בכל המשקים חוץ מיין שמן ודבש‪ .‬וכתב הפתחי‬ ‫במקום שהשומן מאוס לאכול‪ ,‬אסור ג"כ להדליקו בבית‬ ‫תשובה בשם הרדב"ז שאם עכבר פוגם ביין ושמן‪ ,‬כ"ש‬ ‫הכנסת‪ ,‬משום "הקריבהו נא לפחתך"‪ .‬רמ"א‪ .‬וביאר הט"ז‬ ‫שהוא פוגם בתבשיל‪.‬‬ ‫ד'מאוס' היינו אסור‪ ,‬והיינו כשאין בו שישים‪ .‬והש"ך כתב‬ ‫עכבר שנפל לשומן‪ -‬כתב הרמ"א שלפי זה אם נפל‬ ‫בשם האיסור והיתר שאפילו אם הוא מאוס עליו ואינו‬ ‫לשומן נמי פוגם (בודאי‪ .‬ש"ך)‪ ,‬וא"צ שישים‪ .‬ויש מחמירים‬ ‫מאוס לאחרים‪ ,‬אסור אפילו בשישים ומאה כל זמן שעדיין‬ ‫בשומן (שדינו כדין שיכר וחומץ‪ ,‬ש"ך)‪ ,‬ואפילו אם הוא‬ ‫הוא מאוס עליו‪.‬‬ ‫קשה לפנינו‪ ,‬אם שפכו מדי יום יום שומן בקדירה ויש‬ ‫בליעה ופליטה מחיים‪ -‬כתב החתם סופר ששרץ אוסר‬ ‫לספק שמא העכבר היה שם כשעירו עליו שומן רותח‪ ,‬הכל‬ ‫אפילו מחיים‪ ,‬דגם חי פולט‪ ,‬ומ"ש הפמ"ג (או"ח ס"ס‬ ‫אסור‪ ,‬אפילו יש ס' בשומן נגד כל העכבר (דכל מה שמערה‬ ‫תמ"ז) שבדגים חיים לא שייך בליעה‪ ,‬כוונתו שמה שהם‬ ‫ונוגע בעכבר נאסר‪ ,‬ונתערב בשאר השומן ונאסר הכל‪ .‬ואף‬ ‫בלעו‪ ,‬חמץ או חלב‪ ,‬נתהפך ע"י חום הטבע לבשר ודם‪.‬‬ ‫שלפעמים העכבר מונח בשולי הקערה וא"כ היה לנו להתיר‬ ‫ופעם אחת פרחה תרנגולת לתוך חמאה רותחת על האש‬ ‫כל השומן שהוא למעלה מהקליפה שעל העכבר‪ ,‬י"ל‬ ‫ומתה בתוכו‪ ,‬והורה גאון אחד לאסור החמאה אפילו לעובד‬ ‫שידוע שכשמערים עליו רותח הכל נמס‪ ,‬ולכן העירוי נוגע‬ ‫כוכבים‪ ,‬ושפכוהו בחוצות‪ ,‬ושוב הזכירוהו שבשר עוף בחלב‬ ‫תמיד בעכבר‪ ,‬ונאסר הכל‪ .‬ש"ך בשם התורת חטאת)‪ ,‬ואם‬ ‫מותר בהנאה‪ ,‬שאף שמצד בשר בחלב זה מותר בהנאה‬ ‫לא עירו עליו‪ ,‬או שעירו עליו וידוע שלא היה שם העכבר‬ ‫מ"מ אסור למוכרה לעכו"ם משום בליעת אבר מן החי שזה‬ ‫כשעירו עליו‪ ,‬והשומן בא לפנינו כשהוא קשה (דאם הוא‬ ‫אסור אפילו לבן נח‪ ,‬וכתב שם דהשם יתברך הזמין לו‬ ‫בא רך אין כאן אלא ספק כבוש‪ ,‬וספק כבוש אסור‪ .‬ולכן‬ ‫תירוץ זה כדי להצילו מבושה‪ ,‬ולא לזה היתה כוונתו‬ ‫אסור כשנפל לרך אף כשעכשיו הוא קשה‪ ,‬דשמא נכבש בו‬ ‫מתחילה‪ .‬וכן מבואר מדברי הרא"ש שגם חי פולט‪ .‬אמנם‬ ‫יום שלם כשהוא רך ונתקשה אח"כ‪ ,‬וכן אם ידוע שהיה רך‬ ‫בספר עיקרי דינים הביא בשם תשובות חקרי לב שאם נפל‬ ‫יום שלם ונתקשה אח"כ‪ ,‬ולא ידעינן אם העכבר היה שם‬ ‫עכבר או דבר טמא חי אין מונים מעת לעת רק ממתי שמת‪,‬‬ ‫כשהיה רך‪ ,‬אסור‪ ,‬אך בכל זה אי איכא שישים מותר‪,‬‬ ‫וכן הדעת נוטה‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫משא"כ כשעירה עליו רותח‪ .‬ש"ך)‪ ,‬וכן נמצא העכבר עליו‪,‬‬ ‫סגי ליה בנטילת מקום‪ ,‬ולא מחזקינן איסור שמא היה‬ ‫כתב בחוט השני דאם נסתפקו כבר מאותו שומן יש להתיר‬ ‫השומן רך כשנפל שם דכבוש הוי כמבושל‪ ,‬דמותר מכח‬ ‫הכלים שאין ידוע בוודאי שנשתמש בהם אותו שומן‬ ‫ספק ספיקא‪ ,‬דספק נפל שם כשהיה קשה‪ ,‬ואם תמצא‬ ‫מטעם ספק ספיקא‪ ,‬דשמא לא נשתמש‪ ,‬ואת"ל נשתמש‬ ‫לומר כשהיה רך‪ ,‬שמא נתקשה קודם שיעור כבישה‪.‬‬ ‫‪39‬‬ ‫סימן ק"ה‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם‪ ,‬כנמלים‬ ‫שמא היה שישים בתבשיל נגד השומן שניתן לתוכה‪.‬‬ ‫וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם למיאוסם‪ ,‬אפילו‬ ‫ובמנחת יעקב כתב עליו שאפילו הכלים שידוע שנשתמש‬ ‫נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו‪ ,‬אם ההיתר רבה עליו‪,‬‬ ‫בהם מותרים‪ ,‬דאיכא נמי ספק שמא לא היה העכבר‬ ‫מותרים (אע"פ שיש כזית בכדי אכילת פרס‪ .‬ש"ך)‪ .‬ומכל‬ ‫כשעירו עליו‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫מקום כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת‪ ,‬בודק ומסנן‪.‬‬ ‫וכתב הט"ז שאע"פ שהמרש"ל והב"ח מחמירים בזה‪ ,‬כבר‬ ‫סעיף ג'‬ ‫כתב הרמ"א (ק"ז ב') שאין לשנות המנהג שנוהגים להקל‪.‬‬ ‫ורעק"א דן שכיון שהט"ז סובר שאין להקל בעכבר אלא‬ ‫דברים מאוסים שהתערבו במאכל‬ ‫ביין שמן ודבש‪ ,‬א"כ אולי גם בזבובים ונמלים וכדומה אין‬ ‫כתב הרשב"א שדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה‬ ‫להקל יותר‪ ,‬או דנימא שזבוב קל יותר מעכבר ומותר אף‬ ‫בהם כנמלים זבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם מחמת‬ ‫בשאר משקים‪ ,‬ונשאר בצ"ע‪.‬‬ ‫מיאוסם‪ ,‬אם נתערבו בתבשיל ונמחה גופם לתוכם‪ ,‬אם‬ ‫ההיתר הוא הרוב מותר‪ ,‬דלהלכה נותן טעם לפגם מותר‪.‬‬ ‫כתב הרמ"א שבחומץ ושיכר יש לחוש כמו בעכבר‪.‬‬ ‫ומ"מ אם אפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן‪ .‬וכ"כ‬ ‫בארחות חיים בשם ה"ר פרץ‪ ,‬וכן מבואר מהר"ן‪ .‬וכתב‬ ‫הבית יוסף שאע"פ שהר"ן חולק על הרשב"א בשאר‬ ‫סימן ק"ה‬ ‫נטל"פ‪ ,‬ואין דעתו נוחה להתירם בהיתר מרובה על האיסור‪,‬‬ ‫נראה דבדברים הפגומים מעצמם כעכבר וכיוצא בו מודה‬ ‫להרשב"א‪ ,‬וטעם גדול יש לחלק ביניהם‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫ומשמע מדברי הרשב"א שאם נמחה לגמרי לתוך ההיתר‪,‬‬ ‫דין כבוש כמבושל‬ ‫מותר אע"פ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס‪.‬‬ ‫איתא בגמרא (חולין צ"ז‪ :‬וקי"א‪ :‬ופסחים ע"ו‪ ).‬מליח הרי הוא‬ ‫עוד כתב בתשובות שקדירה של מרק שנפל בה יתוש ולא‬ ‫כרותח‪ ,‬כבוש הרי הוא כמבושל‪.‬‬ ‫נמצא‪ ,‬אם הוציא מהמרק בכף או בקערה וראה שאינו שם‪,‬‬ ‫וכ"כ הרא"ש על הגמרא (ע"ז ס"ח שנתבארה בתחילת הסימן‬ ‫אע"פ שהמרק שבקדירה אסור כיון שאין ביטול לבריה‪ ,‬מה‬ ‫הקודם) שדנה אם עכבר שנפל לשיכר אוסר‪ ,‬ושם הרי‬ ‫שבכף או בקערה מותר‪ ,‬שאין הבריה אוסרת בכל שהוא‬ ‫מדובר בצונן‪ ,‬דמיירי ששהה העכבר בצונן זמן מרובה‪,‬‬ ‫מחמת פליטתה אלא מחמת ממשה‪ ,‬ודווקא כשהיא‬ ‫דכבוש הרי הוא כמבושל‪ ,‬ומביא הרא"ש בשם ריצב"א‬ ‫שלימה ולא נפסדה צורתה‪ ,‬ולכן מה שהוציא ובדק שאינה‬ ‫שהשיעור הוא מעת לעת‪ ,‬ומביא ראיה מדאמרינן בפסחים‬ ‫שם מותר‪ ,‬וכן הקדירה מותרת‪ ,‬דידוע שלא בלעה את‬ ‫בשר בחלב חידוש הוא‪ ,‬דאי תרי ליה כולי יומא‬ ‫הבריה כמו שהיא ולא תפלטנה כמו שהיא‪ ,‬וא"צ שישים‬ ‫בחלבא שרי‪ ,‬ואי בשיל ליה אסור‪ ,‬ולכאורה מה‬ ‫כנגד פליטתה (כמו שרצה לומר הרב השואל)‪ ,‬כיון שזה‬ ‫דבר הנמאס ובדילי מיניה‪ ,‬והרי הוא נותן טעם לפגם שאינו‬ ‫החידוש להתיר בשר חלב בלי בישול‪ ,‬והרי בכל האיסורים‬ ‫אוסר תערובתו אלא בטל ברוב‪ ,‬כדאמרינן בההוא עכברא‬ ‫צונן אינו אוסר‪ ,‬אלא ודאי שבשאר איסורים אם היה כולי‬ ‫דנפל לשכרא‪ ,‬והא דתנן (תרומות פ"ח מ"ב) היה אוכל‬ ‫יומא אסור מטעם כבוש‪ ,‬ובשר בחלב חידוש הוא שאינו‬ ‫בתרומה וטעם טעם פשפש זורקה‪ ,‬מסתבר דהתם חיישינן‬ ‫נאסר אלא דרך בישול‪ .‬וכ"כ ר"מ בשם ריב"א‪ ,‬וכן דעת‬ ‫שמא פשפש עומד בפיו בפני עצמו וא"א לו לברור בתוך‬ ‫הטור והבית יוסף‪.‬‬ ‫פיו‪ .‬וכן אם נתערב במיעוט היתר והוציאו את גוף האיסור‬ ‫והמרדכי כתב בשם רבינו תם שהשיעור לאסור מדין כבוש‬ ‫המסריח‪ ,‬בטל טעמו ואיו משערים כנגד כולו‪.‬‬ ‫הוא ג' ימים‪ ,‬כדאמרינן בעבודה זרה (ל"ג‪ ).‬קנקנים של‬ ‫ובשערי דורא נראה דס"ל שזבוב אוסר בפליטתו עד‬ ‫עכו"ם ממלאם שלשה ימים ומערן מעת לעת‪,‬‬ ‫שישים כשאר איסורים‪.‬‬ ‫וכפולטו כך בולעו מה פולטו ג' ימים אף בולעו ג' ימים‪,‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪40‬‬ ‫ופמ"ג‪ .‬ובמנחת עני כתב שכשיש ספק על חתיכה אחת אם‬ ‫והיינו דקאמר בגמרא (שם ע"ד‪ ):‬כל שמכניסו לקיום אסור‬ ‫היא נכבשה מותר אף לבשל‪ ,‬וכדברי הט"ז)‪ .‬והט"ז כתב‬ ‫ביינם אע"פ שהוא צונן‪ ,‬ו'מכניסו לקיום' היינו ג' ימים‪.‬‬ ‫שאם יש ספק האם בכלל נכבש מותר‪ ,‬דאין להחזיק‬ ‫וכתב המרדכי שבכל מקום פירש רש"י ש'כבוש' היינו‬ ‫ריעותא מספק‪ ,‬דיש כאן חזקת כשרות‪ .‬ובפלתי דעתו‬ ‫בחומץ‪ ,‬אבל בלא חומץ אינו כמבושל‪ ,‬וא"א לומר כן דתנן‬ ‫כהט"ז שרק כשיש ב' חתיכות ואחד מהם כבוש אסור‬ ‫(שביעית ז' ז') ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב‬ ‫מספק‪ ,‬ובחוות יאיר מסכים עם הרמ"א לאסור אף בחתיכה‬ ‫בביעור‪ ,‬ומבואר שגם בלי חומץ הוא נותן טעם כמבושל‪.‬‬ ‫אחת שיש ספק אם נכבשה‪ ,‬ובפרי תבואה מדבר על באר‬ ‫ובהגהות מיימוני כתב שגם דעת הרא"ש דכבוש היינו‬ ‫מים שחפרה עובד כוכבים אחד ונפל לתוך המים ומת‪ ,‬ויש‬ ‫דווקא בחומץ‪ .‬והקשה הבית יוסף שהרי הרא"ש עצמו‬ ‫ספק אם נכבש בתוכו מעת לעת‪ ,‬ומצדד להקל כיון שאין‬ ‫מוכיח את שיעור הכבישה מבשר בחלב‪ ,‬ושם הרי אין זה‬ ‫כאן אלא ספק כבוש‪ ,‬ואין כאן אלא איסור עשה‪ ,‬וגם‬ ‫בחומץ‪.‬‬ ‫דאיכא לספוקי שמא הוא נותן טעם לפגם‪ .‬ובנודע ביהודה‬ ‫כתב דכבוש כמבושל אינו כלל לכל הדברים‪ ,‬אלא דוקא‬ ‫כתב הרא"ש שכבוש בציר שיעורו בכדי נתינתו על האור‬ ‫אותם המפורשים במשניות דשביעית ותרומות‪ ,‬וכן בשר‬ ‫כדי שירתיח ויתחיל לבשל‪ ,‬ובפחות משיעור זה לא נאסר‬ ‫טבעו להיות נותן טעם בכבוש‪ ,‬אבל יש דברים שאין טבעם‬ ‫אלא כדי קליפה‪ .‬וכתב הבית יוסף שמדבריו לומדים‬ ‫לבלוע בכבוש‪ ,‬ומשום הכי אותם המינים שאין מפורשים‬ ‫שכבוש בחומץ פחות משיעור כבישה אינו אוסר אלא כדי‬ ‫שנאסרים בכבוש שי"ל שאין טבעם לבלוע בכבוש‪ ,‬יש‬ ‫קליפה‪.‬‬ ‫מקום להקל בספק כבוש‪.‬‬ ‫כתב רבינו ירוחם שכבוש הרי הוא כמבושל זולתי בשר‬ ‫הכבוש בתוך ציר או חומץ‪ ,‬אם שהה כדי שיתננו על האור‬ ‫וחלב דאפילו תרי ליה כולי יומא שרי‪ .‬וכתב הבית יוסף‬ ‫וירתיח ויתחיל להתבשל‪ ,‬הרי הוא כמבושל‪ ,‬אבל בפחות‬ ‫שנראה דהיינו שהוא מותר בהנאה‪ ,‬אבל באכילה אסור‪,‬‬ ‫משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה‪ .‬שו"ע‪ .‬והש"ך נוקט‬ ‫וצ"ע‪.‬‬ ‫כדעת כמה ראשונים הסוברים שגם בכבוש בציר או חומץ‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אינו אוסר אלא במעת לעת‪ .‬וכתב הפתחי תשובה שגם‬ ‫איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן‪ ,‬מיקרי כבוש‪,‬‬ ‫הפנים מאירות חולק על השו"ע‪ ,‬אך במקום אחר מביא‬ ‫והרי הוא כמבושל ונאסר כולו‪ ,‬אבל פחות מכאן‪ ,‬בהדחה‬ ‫ראיה לדברי השו"ע‪.‬‬ ‫סגי‪.‬‬ ‫עוד כתב הש"ך שגם הרמ"א מודה שבפחות מכדי שיתננו‬ ‫האם מה שמחוץ לכבישה נאסר‪ -‬כתב הרמ"א שכל‬ ‫על האור וירתיח ויתחיל להתבשל אינו כמבושל‪ ,‬אבל הוא‬ ‫מקום דאמרינן כבוש כמבושל‪ ,‬אפילו מה שחוץ לכבישה‬ ‫סובר שמדין מליח כרותח כולו אסור‪ ,‬ונ"מ היכא שנשרה‬ ‫אסור‪ ,‬דעל ידי הכבישה שלמטה מפעפע למעלה‪ ,‬כמו‬ ‫בציר של היתר איסור דרבנן והיתר כחושים ממש‪,‬‬ ‫בבישול‪ .‬ויש מקילים במה שבחוץ‪ .‬וכתב הש"ך שמדברי‬ ‫דבמליחה אף להרמ"א אינו אוסר רק כדי קליפה‪ ,‬ובנכבש‬ ‫הרב בתורת חטאת נראה שהעיקר כהיש מקילים‪ ,‬וכן‬ ‫כשיעור שיתננו על האש וירתיח אוסר כולו‪ .‬ורעק"א תמה‬ ‫משמע דעת הרא"ש והרשב"א‪ ,‬אמנם אם האיסור שמן גם‬ ‫שלענין כבישה לגבי מה שמעל המים‪ ,‬מה נ"מ אם הוא‬ ‫מה שמחוץ לציר אסור‪ ,‬ואף דאנן לא מחלקינן בין כחוש‬ ‫שמן‪ ,‬ובציר אף בפחות מכבישת ציר אסור בשמן דהציר יש‬ ‫לשמן (כדלקמן ס"ה וס"ט בהג"ה) וא"כ צריך לאסור בכל‬ ‫בו דין מלוח דאוסר בשמן בכולו‪.‬‬ ‫גוונא‪ ,‬נראה דדווקא במליחה וצליה וכדומה לא מחלקים‬ ‫האם שייך איסור כבוש בכלי‪ -‬כתב הט"ז שמבואר‬ ‫בין כחוש לשמן‪ ,‬אבל בכבוש לא מחמרינן כולי האי‪.‬‬ ‫באיסור והתר שכבוש אוסר את הכלי שהיה כבוש בתוכו‪.‬‬ ‫ספק כבוש‪ -‬כתב הרמ"א שספק כבוש אסור‪ ,‬מלבד בבשר‬ ‫והקשה הט"ז שהרי כבוש אוסר רק אחרי מעת לעת‪,‬‬ ‫עם חלב דאזלינן לקולא‪ ,‬דמן התורה אינו אסור רק בבישול‬ ‫ובאותו הזמן הטעם שבכלי כבר נפגם‪ ,‬דכלי שאינו בן יומו‬ ‫ממש‪( .‬ומ"מ אסור לבשלו‪ ,‬דהוי ספק דאורייתא‪ ,‬וצ"ע אם‬ ‫הוא נותן טעם לפגם‪ .‬וחביות יין נסך‪ ,‬אסור לתת לתוכם יין‬ ‫מותר להוסיף עד שישים ולבשלו‪ ,‬כיון שכבר עכשיו מותר‬ ‫י"ב חודש כיון שהיין נסך נותן טעם‪ ,‬אבל שאר משקין‬ ‫לאוכלו כך‪ ,‬וגם אינו אלא ספק איסור‪ .‬רעק"א חוות דעת‬ ‫מותר וכנ"ל‪ .‬ובכלי מתכות כתב האיסור והתר שאסור‬ ‫‪41‬‬ ‫סימן ק"ה‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫חם לתוך חם וכן צונן לתוך חם אסור‪ ,‬ובחם לתוך צונן קולף‪,‬‬ ‫דווקא כשבלע מרותחין‪ ,‬והט"ז כתב שלא מצינו בשום‬ ‫ומבואר שרק בחם לתוך צונן מספיק קליפה‪ ,‬ואע"פ שהר"ן‬ ‫מקום קולא במתכת‪.‬‬ ‫כתב שהרא"ה סובר דצונן לתוך חם אינו אוסר אלא כדי‬ ‫כתב רעק"א שאם שפכו את המים בתוך מעת לעת ושמו‬ ‫נטילת מקום‪ ,‬מ"מ בחם לתוך חם לא אמר‪ ,‬ומשמע דמודה‬ ‫מים אחרים‪ ,‬לא חשיב כבוש‪ ,‬וכן אם הוציא את החתיכה‬ ‫ודאי דכולו אסור‪ ,‬ואפילו בצונן לתוך חם לא התיר אלא‬ ‫בתוך מעת לעת לזמן מועט והחזירה‪ ,‬מותר אפילו אם‬ ‫בנטילת מקום שהוא יותר מכדי קליפה‪.‬‬ ‫החזירה לאותם מים עצמם‪.‬‬ ‫כתב הטור שחום שהיד סולדת בו אוסר כמו מבושל‪ .‬וכתב‬ ‫עוד כתב רעק"א שהיתר שנכבש בכלי של איסור‪ ,‬זה‬ ‫הבית יוסף דלא מיירי הכא בכבוש‪ ,‬אלא זה אוסר מיד‪.‬‬ ‫מפליט מכל דופן הכלי‪ ,‬וגם ממה שדבוק עליו מבחוץ‪,‬‬ ‫ורצה הבית יוסף לומר דמיירי בכלי ראשון שהוסר מהאש‪,‬‬ ‫וצ"ע‪.‬‬ ‫וקמ"ל שגם בכהאי גוונא הוא מבשל כל זמן שהיד סולדת‪,‬‬ ‫חלב שנפל לתוך כד שמן זית‪ ,‬והרגישו בו אחר שעה או‬ ‫ואע"פ שפסקו רתיחותיו‪ ,‬אבל בכלי שני מותר אע"פ שהיד‬ ‫שתים‪ ,‬ולא היה שישים בשמן נגד החלב‪ ,‬כתב השבות‬ ‫סולדת בו‪ ,‬כיון שדפנותיו לא התחממו מהאש והם הולכים‬ ‫יעקב שלכאורה פשוט להתיר‪ ,‬דצונן בצונן לא בלע‪ ,‬אכן‬ ‫ומצטננים‪ ,‬ומוסיף הבית יוסף שנראה שכלי שני אינו‬ ‫דעת התוס' דשמן זית בולע ופולט אף בצונן לפי שהוא עז‬ ‫מבשל אפילו הוא מעלה רתיחות כמו כלי ראשון‪ ,‬דכלל‬ ‫וחריף‪ ,‬ואף שיש לדחות דבריהם מ"מ אין להקל נגד דעת‬ ‫גדול הוא דכלי שני אינו מבשל בשום פנים‪ ,‬דאל"כ לא הו"ל‬ ‫התוס' אם לא במקום צורך או הפסד מרובה‪ .‬ובבאר יעקב‬ ‫לתלמוד לסתום ולומר כלי שני אינו מבשל‪ .‬ומסקנת הבית‬ ‫מאריך בזה הרבה והעלה להתיר אף בלא הפסד מרובה‬ ‫יוסף שהטור מיירי בין בכלי ראשון בין בכלי שני‪ ,‬דכל שהיד‬ ‫ובלא עת הצורך‪ ,‬וחכם אחד חולק עליו ודעתו שבמקום‬ ‫סולדת בו אסור‪ ,‬שאע"פ שאינו מבשל‪ ,‬הוא מבליע‬ ‫הפסד מרובה צ"ע אם יש להתיר‪ ,‬ומ"מ כתב דדווקא בנדון‬ ‫ומפליט‪ .‬ושיעור יד סולדת בו נתבאר בפרק כירה (שבת מ‪):‬‬ ‫דהשבות יעקב הנ"ל שנפל דבר טמא בשמן זית צונן‪ ,‬אבל‬ ‫שהוא כל שכריסו של תינוק נכוה ממנו‪.‬‬ ‫אם שהה שמן זית בכלי איסור יש להתיר‪ ,‬ובבאר יעקב‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫משיב על דבריו ונשאר בדעתו להתיר אפילו בלא הפסד‬ ‫חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו‪ ,‬מבשל ואוסר כולו‪.‬‬ ‫קצת‪.‬‬ ‫חום של כלי שני אינו מבשל‪ .‬ויש אומרים שגם כן אינו‬ ‫מפליט ואינו מבליע‪ .‬וי"א דמכל מקום הוא מפליט ומבליע‪,‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫ואוסר כדי קליפה‪ .‬וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחילה‬ ‫בליעות בכלי ראשון שאינו ע"ג האש ובכלי‬ ‫(אפילו בדבר שדרך להדיחו אח"כ‪ .‬ש"ך)‪ ,‬אבל בדיעבד‬ ‫מותר בלא קליפה‪ ,‬ובהדחה בעלמא סגי‪ .‬שו"ע‪ .‬וכתב‬ ‫שני‬ ‫רעק"א שכלים שהשתמשו בהם בחמין של כלי שני הוי‬ ‫כתב הרשב"א שי"א שאין מפליט אלא חום שבכלי ראשון‪,‬‬ ‫כלכתחילה‪ ,‬כיון שיש להם תקנה בהגעלה‪ ,‬וכלי חרס מותר‪.‬‬ ‫שהוא מבשל‪ ,‬אבל כלי שני וכן עירוי שהוא ככלי שני‪ ,‬אינו‬ ‫כתב הט"ז שמהרש"ל סובר שלמרות שכלי שני אינו מבשל‬ ‫מפליט‪ .‬ולא נהירא שהרי מבואר בגמרא שחום של בית‬ ‫אפילו יד סולדת בו‪ ,‬וגם אין מפליט ומבליע כאחד (כגון‬ ‫השחיטה וחום חלב הכסלים מפליטים אע"פ שהם פחותים‬ ‫דבר שנאסר מבליעת איסור שהיה בכלי שני יחד עם דבר‬ ‫מכלי שני‪ ,‬אלא כל חום שעל ידי האש מפליט אפי' אין היד‬ ‫היתר)‪ ,‬אבל בדבר איסור שנפל לכלי שני של היתר‪ ,‬או‬ ‫סולדת בו‪ .‬עכ"ד‪ .‬וכתב הטור שאין הנדון דומה לראיה‪ ,‬דאין‬ ‫היתר לאיסור‪ ,‬שפיר בולע ואוסר עד כולו מאחר שהיד‬ ‫חום בית השחיטה וחום חלב הכסלים מפליטים אלא כדי‬ ‫סולדת בו‪ ,‬כמו בכלי ראשון‪ ,‬וכל שכן בעירוי‪ ,‬וכן נראה‬ ‫קליפה‪ ,‬אבל בשביל להבליע בכל ההיתר צריך שיהיה יד‬ ‫מדברי הטור‪ ,‬וכן יש לפסוק‪ ,‬ורק במקום הפסד גדול ודבר‬ ‫סולדת בו‪ ,‬ואפשר שכוונת הרשב"א כאותם הסוברים שגם‬ ‫חשוב יש לסמוך על דעת הבית יוסף (סי' ס"ח) והרמ"א‬ ‫חם לתוך חם אינו אוסר אלא כדי קליפה‪ ,‬אך זה אינו נכון‪,‬‬ ‫(סעיף ג') להקל בדיעבד בכלי שני דאינו מפליט ומבליע‬ ‫דאם היד סולדת בו הכל אסור‪ .‬והבית יוסף מוכיח ג"כ‬ ‫כלל אפילו אם היד סולדת בו‪ ,‬ואם אין היד סולדת בו אין‬ ‫שבחם לתוך חם הכל נאסר‪ ,‬דאמרינן בגמרא (פסחים ע"ו‪).‬‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪42‬‬ ‫ניבעי‪ ,‬אלא אימא חם לתוך צונן קולף‪ ,‬צונן‬ ‫צריך רק הדחה‪ .‬ועוד מציין הט"ז לדבריו בסימן צ"ד לגבי‬ ‫לתוך צונן מדיח‪.‬‬ ‫דבר גוש שנמצא בכלי שני‪.‬‬ ‫שיטות הראשונים בדין זה נתבארו בסימן צ"א סעיף ד'‪.‬‬ ‫הש"ך מביא בקצרה את עיקרי שיטות הראשונים בדין כלי‬ ‫ראשון כלי שני ועירוי‪ ,‬וכתב שבעירוי שלא נפסק הקילוח‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מחמירים שהוא מבשל כדי קליפה‪ ,‬וכן הוא מבליע ומפליט‬ ‫נפל איסור חם לתוך היתר חם דכלי ראשון‪ ,‬או אפילו איסור‬ ‫כאחד‪ ,‬ועירוי שנפסק הקילוח אינו מבשל ואינו מבליע‬ ‫צונן לתוך היתר חם‪ ,‬הכל אסור (בדבר של רוטב או בצלי‬ ‫ומפליט כאחד‪ ,‬אבל מבליע או מפליט לחוד כדי קליפה‬ ‫שמן וכדומה‪ ,‬משא"כ בכחוש‪ ,‬ולדידן בכל ענין אסור‪ .‬ש"ך)‪,‬‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ובכלי שני יש להחמיר כדי קליפה היכא שאין‬ ‫דתתאה גבר על העליון ומחממו עד שמפליט בתחתון‪ .‬ואין‬ ‫הפסד כ"כ‪ ,‬וגם מאכל יש לקלוף במקום שאין הפסד כ"כ‪.‬‬ ‫צריך לומר שאם נפל היתר צונן לתוך איסור חם‪ ,‬שהכל‬ ‫והש"ך מביא שהמהרש"ל מחמיר בכלי ראשון שעומד על‬ ‫אסור‪( .‬וכתב בספר חמודי דניאל שאם סילק מיד אינו‬ ‫האש כל זמן שהוא חם‪ ,‬אפילו אם אין היד סולדת בו‪ ,‬וכתב‬ ‫נאסר‪ ,‬ורק בשהה קצת נאסר)‪ .‬אבל אם העליון חם‬ ‫הש"ך שיש להחמיר כדי קליפה‪ ,‬אע"פ שמדברי שאר‬ ‫והתחתון צונן‪ ,‬אינו אוסר אלא כדי קליפה‪ ,‬אפילו אם‬ ‫הפוסקים לא משמע כן‪ .‬וכתב רעק"א שהט"ז מיקל בכ"ר‬ ‫העליון החם איסור‪.‬‬ ‫שאין היד סולדת בו‪ .‬וכתב הפתחי תשובה שבתשואת חן‬ ‫וכתב הרמ"א שכל זה לא מיירי אלא בחום כלי ראשון‪ ,‬כגון‬ ‫מחמיר כהמהרש"ל באין הפסד מרובה‪ ,‬אבל כשאינו עומד‬ ‫מיד שהסירו מן האש מניחו עם ההיתר‪ ,‬אבל אם כבר מונח‬ ‫על האש אין להחמיר כלל‪.‬‬ ‫בכלי שני‪ ,‬ואחר כך מניח ההיתר אצלו או עליו‪ ,‬אינו אוסר‬ ‫כתב הבכור שור שכיון דאנן לא בקיאין בשיעור שכריסו‬ ‫כלל‪ ,‬דכלי שני אינו אוסר‪ .‬וכתב הש"ך שאם הניח דבר‬ ‫של תינוק נכוה‪ ,‬לכן עכ"פ במידי דאורייתא ראוי להחמיר‬ ‫איסור בקערה של היתר‪ ,‬הקערה צריכה קליפה‪ ,‬ואם הניח‬ ‫בכלי ראשון עד שיצא הספק מליבו שאין בו חום הנזכר‪,‬‬ ‫דבר היתר בקערה של איסור‪ ,‬ההיתר צריך קליפה‪ ,‬דהוי כמו‬ ‫ואפילו בדרבנן צריך חקירה על זה‪ ,‬ודלא כמנהג העולם‬ ‫עירוי‪.‬‬ ‫לשער בזמן שא"א להחזיק בו היד מחמת חום‪.‬‬ ‫עוד כתב הרמ"א שאם הניחם זה אצל זה‪ ,‬אם שניהם‬ ‫חמים מחום כלי ראשון‪ ,‬הכל אסור‪( ,‬והסמ"ק כתב‬ ‫סעיף ג'‬ ‫שמספיק קליפה‪ .‬ש"ך)‪ .‬ואם האחד צונן‪ ,‬ההיתר צריך‬ ‫קליפה במקום שנגע‪ .‬וכתב הט"ז בשם האיסור והתר דה"ה‬ ‫דין איסור שנפל להיתר – תתאה גבר‬ ‫בבשר בחלב הצונן צריך קליפה‪ ,‬והש"ך כתב בשמו‬ ‫איתא בגמרא (פסחים ע"ו‪ ).‬איתמר חם לתוך חם דברי‬ ‫ששניהם צריכים קליפה‪ .‬ומהרש"ל כתב שאם האיסור חם‬ ‫הכל אסור‪ ,‬צונן לתוך צונן דברי הכל מותר‪ ,‬חם‬ ‫וההיתר קר ומונחים זה אצל זה‪ ,‬אוסר בכולו כמו במליחה‪,‬‬ ‫לתוך צונן וצונן לתוך חם‪ ,‬רב אמר עילאה גבר‪,‬‬ ‫ואם ההיתר חם והאיסור קר ומונחים זה אצל זה צריך‬ ‫ושמואל אמר תתאה גבר‪ .‬תניא כוותיה‬ ‫קליפה‪ ,‬וכתב הט"ז שבמקום שאין הפסד מרובה יש‬ ‫להחמיר כן‪ .‬ורעק"א כתב בשם הר"ן שבנוגעים זה אצל זה‬ ‫דשמואל‪ ,‬חם לתוך חם אסור‪ ,‬וכן צונן לתוך חם‬ ‫אינו בכלל עילאה ותתאה לאסור הכל‪.‬‬ ‫אסור‪ ,‬חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח‪ ,‬חם‬ ‫לתוך צונן מדיח‪ ,‬אדמיקר ליה אי אפשר דלא‬ ‫עוד כתב הרמ"א שאיסור שהניחו בכלי היתר או להיפך‪,‬‬ ‫בלע פורתא‪ ,‬קליפה מיהא ניבעי‪ ,‬אלא אימא חם‬ ‫אמרינן ביה גם כן דין תתאה גבר‪ ,‬כמו בב' חתיכות‪ .‬וכתב‬ ‫הש"ך שכן דעת האיסור והתר והרשב"א‪ ,‬ודעת מהרש"ל‬ ‫לתוך צונן קולף‪ ,‬צונן לתוך צונן מדיח‪ .‬תניא‬ ‫שרק בשני מיני אוכלין שטבעם להיות חם וקר שייך עילאה‬ ‫אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח‪ ,‬וכן‬ ‫ותתאה‪ ,‬אבל כלי שאין טבעו בכך א"כ חם שאצלו מבליע‬ ‫צונן שנפל לתוך חם‪ ,‬אסור‪ ,‬חם לתוך צונן וצונן‬ ‫ופולט‪ ,‬ואוסר היכא דליכא שישים‪ .‬והש"ך מוכיח מגמרא‬ ‫לתוך צונן מדיח‪ ,‬חם לתוך צונן מדיח כיון דחם‬ ‫וראשונים שלא כדבריו‪.‬‬ ‫הוא אי אפשר דלא בלע פורתא קליפה מיהא‬ ‫‪43‬‬ ‫סימן ק"ה‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫וקנוקנות שבו שהם מדרבנן סגי בקליפה‪ .‬ולענין קרומות‬ ‫עוד כתב הרמ"א שאסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר‬ ‫(שי"א שהם מדרבנן‪ ,‬ואפילו את"ל שהם דאורייתא אין‬ ‫לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור (דתתאה גבר‪,‬‬ ‫לוקים עליהם) לא ברור ברשב"א מה דינם‪ ,‬ובמגיד משנה‬ ‫ומחברו בניצוק‪ .‬ט"ז‪ .‬והש"ך מבאר שטעם האיסור הוא‬ ‫נראה שסובר דסגי להו בקליפה‪ .‬בית יוסף)‪ .‬ומדברי‬ ‫משום ההבל העולה מהנר)‪ ,‬ובדיעבד אין לחוש‪.‬‬ ‫הרמב"ם נראה שא"צ אפילו קליפה‪.‬‬ ‫דין דבר גוש‪ -‬כתב הש"ך שדעת מהרש"ל שבדבר גוש‬ ‫שיעור האיסור בצלי בדבר שמן‪ -‬עוד כתב הרשב"א‬ ‫כגון חתיכת בשר או דג או אורז או דוחן‪ ,‬שמערים אותו חם‬ ‫שדווקא בשמנו של גיד וקנוקנות שבו מספיק קליפה‪,‬‬ ‫מן הקדירה‪ ,‬אם היד סולדת בו דינו לעולם ככלי ראשון‪.‬‬ ‫מפני שאינם מפעפעים‪ ,‬אבל חלב ושומן מפעפעים‪,‬‬ ‫וביאר הש"ך שהתוס' כתבו שהטעם לחלק בין כלי ראשון‬ ‫ולפיכך אפילו ע"י צלי ואפילו ע"י מליחה אוסרים הכל‪ ,‬עד‬ ‫לכלי שני הוא‪ ,‬שככלי ראשון כיון שעמד על האור דופנותיו‬ ‫שיהא בהיתר שישים כנגד כל האיסור‪ ,‬לפיכך גדי שמן‬ ‫חמין ומחזיק חומו זמן מרובה‪ ,‬משא"כ כלי שני שהדפנות‬ ‫שצלאו בחלבו צריך שיהיה בגדי שישים כנגד החלב‪ ,‬וכל‬ ‫מצננות אותו‪ ,‬ובדבר יבש הדפנות לא מצננות אותו‪ ,‬ובדרכי‬ ‫זה בגדי שמן‪ ,‬אבל בכחוש אע"פ שאין בגדי שישים כנגד‬ ‫משה דוחה את דברי המהרש"ל‪ ,‬ובאורז ודוחן אם הוא צלול‬ ‫החלב שבו‪ ,‬אינו אסור אלא כדי קליפה או נטילה‪.‬‬ ‫ונשפך כעין רוטב נראה דיש לסמוך על דבריו‪.‬‬ ‫אין חילוק בין אם האיסור שנפל על הצלי החם‪ ,‬הוא חם או‬ ‫קר‪.‬‬ ‫סעיף ד'‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫איסור שנגע בהיתר בצליה ולא בבישול‬ ‫מה שלמדנו שהאיסור מתפשט בכל ההיתר‪ ,‬היינו דווקא‬ ‫איתא במתני' (חולין צ"ו‪ ):‬ירך שנתבשל בה גיד‬ ‫כשנפל לתוך תבשיל‪ ,‬מפני שהרוטב מוליך פליטת האיסור‬ ‫ומערבו בכל התבשיל‪ ,‬אבל איסור‪ ,‬בין חם בין קר‪ ,‬שנפל‬ ‫הנשה‪ ,‬אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה‪.‬‬ ‫על הצלי שאצל האש‪ ,‬אינו אוסר אלא כדי נטילה‪ ,‬שהוא‬ ‫ובגמרא אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה‪,‬‬ ‫כעובי רוחב אצבע‪.‬‬ ‫אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד‪.‬‬ ‫פירוש‪ :‬משום שבבישול הרוטב מוליך את פליטת האיסור‬ ‫לפיכך ירך שצלאו בגידו‪ ,‬או חתיכת איסור שצלאה עם‬ ‫ומערבו בכל התבשיל ובכל החתיכות שבקדירה‪ ,‬אבל‬ ‫חתיכת היתר ונוגע זה בזה‪ ,‬צריך להסיר כדי נטילה סביב‬ ‫בצלי‪ ,‬כיון שאין שם רוטב‪ ,‬אין הפליטה מתפשטת‪ .‬ואע"ג‬ ‫הגיד וכן מן החתיכה מקום שנגעה בחתיכת איסור‪( .‬וכתב‬ ‫דקיימא לן (שם צ"ט‪ ):‬דאין בגידין בנותן טעם‪ ,‬מ"מ שומן‬ ‫הש"ך שהאיסור בגיד הוא בגלל השומן‪ ,‬דגופו של גיד אינו‬ ‫הגיד אסור‪.‬‬ ‫אלא כעץ בעלמא‪ .‬והש"ך דן אם לפי הרמ"א בירך שנצלה‬ ‫עם שמנו של גיד צריך קליפה או נטילה‪ ,‬ומסיים שזה‬ ‫שיעור האיסור בצלי בדבר כחוש‪ -‬כתבו התוספות‬ ‫מעיקר הדין‪ ,‬אבל לפי המנהג דעת הרמ"א שבמקום שאין‬ ‫והרא"ש דהא דקאמר 'קולף ואוכל עד שמגיע לגיד'‪ ,‬לאו‬ ‫הפסד קצת צריך שישים אפילו במליחה)‪.‬‬ ‫דוקא עד שמגיע לגיד‪ ,‬שהרי צריך להניח כדי קליפה סמוך‬ ‫וכן אם נפל איסור על חתיכה שבקדרה שהיא חוץ לרוטב‪,‬‬ ‫לגיד‪ ,‬ואפילו כדי נטילה (‪-‬כעובי אצבע) צריך להניח‪,‬‬ ‫ולא ניער הקדרה ולא כיסה אותה‪ ,‬אינו אוסר אלא כדי‬ ‫כדאמרינן במתני' (פסחים ע"ה‪ ):‬נטף מרוטבו על החרס וחזר‬ ‫נטילה‪ .‬אבל אם היא ברוטב‪ ,‬לרש"י כולה‪ ,‬ולר"י אפילו‬ ‫אליו יטול את מקומו‪ ,‬ולא סגי בקליפה אם לא נחלק‪ ,‬דטעם‬ ‫מקצתה‪ ,‬ואפילו אם כולה חוץ לרוטב‪ ,‬אם ניער או כיסה‬ ‫הרוטב מפעפע ומתפשט יותר מגיד‪ ,‬מיהו כיון דלא אשכחן‬ ‫הקדירה‪ ,‬הרוטב מפעפע הטעם ומערבו ונכנס בכולו‪.‬‬ ‫בשום מקום דסגי לצלי בקליפה‪ ,‬בעינן נטילה‪ .‬והר"ן כתב‬ ‫דאע"ג דאמרינן בסתמא 'קולף ואוכל עד שמגיע לגיד'‪ ,‬כדי‬ ‫וכתב הט"ז שבשערי דורא לא מחלק בין בישול לצליה‪,‬‬ ‫קליפה צריך לשייר‪ ,‬או כדי נטילת מקום שהוא יותר מעט‬ ‫ובתרווייהו אוסר הכל‪ ,‬וכתב המהרש"ל שכן עיקר‪ ,‬והוסיף‬ ‫מקליפה‪ .‬וכ"כ הרשב"א דבעינן כדי קליפה‪ ,‬וי"א כדי נטילה‪,‬‬ ‫שאפילו לדברי הטור שמחלק בין בישול לצליה‪ ,‬ראוי לנו‬ ‫וראשון עיקר אלא שיש לחוש לדברי המחמירים באיסורים‬ ‫להחמיר‪ ,‬כיון שבשמינה אף בצליה אסור‪ ,‬ואין אנו בקיאים‬ ‫של תורה (‪-‬בחלב שזה דאורייתא‪ ,‬משא"כ בשמן הגיד‬ ‫בין כחושה לשמינה‪ ,‬וכמ"ש הרמ"א בסעיף ה'‪.‬‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪44‬‬ ‫האיסור‪ ,‬צריך ליטול מקומו‪ ,‬וכדאמרינן בגמרא (פסחים‬ ‫כתב רעק"א שאם הניח גבינה חמה על בשר חם‪ ,‬אינו אוסר‬ ‫ע"ה‪ ):‬נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו‪.‬‬ ‫רק כדי קליפה‪.‬‬ ‫וכתב הבית יוסף שאין חילוק בדין זה בין חם לתוך חם לצונן‬ ‫לתוך חם‪ .‬ואע"פ שהרמב"ם סובר שכשיש שישים א"צ‬ ‫סעיף ה'‬ ‫נטילת מקום או קליפה‪ ,‬יש להחמיר כדברי הרשב"א‪.‬‬ ‫כתב הטור שאפילו אם חתיכת האיסור היא כחושה‬ ‫עוד בהנ"ל‬ ‫וחתיכת ההיתר היא שמינה‪ ,‬האיסור מפעפע בכל חתיכת‬ ‫איתא בגמרא (חולין צ"ו‪ :‬בהמשך לגמרא שהובאה בסעיף הקודם)‬ ‫ההיתר‪ .‬והבית יוסף כתב בתחילה לבאר טעמו מפני‬ ‫איני והא אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור‬ ‫שהשומן שנבלע בחתיכת האיסור נעשה נבילה‪ ,‬ואח"כ הוא‬ ‫לאכול אפילו מראש אוזנו‪ .‬שאני חלב‬ ‫חוזר לחתיכת ההיתר ומפעפע בכולה‪ .‬אלא שלפי זה הדין‬ ‫דמפעפע‪ .‬ובחלב אסור‪ ,‬והא אמר רבה בר בר‬ ‫תלוי אם אומרים חתיכה נעשית נבילה בשאר איסורים‪ .‬אך‬ ‫חנה עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בגדי שצלאו‬ ‫י"ל שטעם דין זה אינו משום חתיכה נעשית נבילה‪ ,‬אלא‬ ‫בחלבו ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו‪.‬‬ ‫כדאיתא בגמרא (פסחים ע"ו‪ ):‬בשר שחוטה שמן שצלאו עם‬ ‫ההוא כחוש הוה‪ .‬רב הונא בר יהודה אמר‬ ‫בשר נבילה כחוש אסור‪ ,‬מאי טעמא מפטמי מהדדי‪ .‬ואם‬ ‫כוליא בחלבה הוה ושריא‪.‬‬ ‫כך הדין לגבי ריחא‪ ,‬כ"ש דבצלי אמרינן הכי‪.‬‬ ‫וכתבו התוספות שאפילו אם הראש למעלה‪ ,‬וצד החלב‬ ‫והקשה הט"ז שבתרומת הדשן כתב דהא דאמרינן לגבי‬ ‫והכליות למטה‪ ,‬ועומד בשפוד בתנור‪ ,‬אסור לאכול אפילו‬ ‫ריחא דמפטמי מהדדי‪ ,‬אע"ג דאמרינן שאין הנאסר יכול‬ ‫מראש אוזנו‪ ,‬דהחלב מפעפע אפילו כלפי מעלה‪.‬‬ ‫לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם (ודין זה‬ ‫נאמר אפילו בנוגעים זה בזה)‪ ,‬דריחא שאני‪ ,‬לפי שהפיטום‬ ‫דעת הרמב"ם דהא דאמרינן אסור לאכול מראש אוזנו היינו‬ ‫מוליך הריח והטעם הכחוש עמו‪ .‬וממילא כיון שבמקום‬ ‫כשאין בגדי שישים לבטל החלב‪ ,‬אבל כשיש בו שישים‬ ‫שהאיסור הוא משום ריחא‪ ,‬אינו אסור בדיעבד‪ ,‬איך נאסור‬ ‫קולף ואוכל עד שמגיע לחלב‪ .‬והר"ן כתב שהרא"ה חולק‬ ‫כאן בדיעבד‪ .‬ועוד דזה פשוט שאין כוונת הטור כאן לאסור‬ ‫וסובר שאין חלב מפעפע מתבטל בצלי לעולם‪ ,‬דאפשר‬ ‫משום ריחא‪.‬‬ ‫שהרבה ממנו התכנס במקום מסוים‪ ,‬ורק בקדירה הוא‬ ‫מתבטל מפני שהרוטב מוליך את האיסור בשוה‪ .‬ונראה‬ ‫אין חתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעתה אלא‬ ‫מדברי הר"ן שהוא חולק על הרא"ה‪ ,‬וגם גדולי כל הפוסקים‬ ‫כשאיסורה מחמת עצמה‪ ,‬או כשבלעה איסור מפעפע‪ ,‬אבל‬ ‫חלוקים עליו‪.‬‬ ‫כשבלעה איסור שאינו מפעפע אינה אוסרת את החתיכה‬ ‫שנגעה בה אפילו אם ניצלו יחד‪.‬‬ ‫התוספות והרא"ש מבארים שכוונת הגמרא 'ההוא כחוש‬ ‫הוה'‪ ,‬שחלב כחוש אינו מפעפע‪ ,‬ועוד י"ל שכוונת הגמרא‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫שבכחוש יש רק מעט חלב והוא בטל בשישים‪ .‬ואהא‬ ‫במה דברים אמורים שאין הצלי אוסר אלא כדי נטילה‪ ,‬בירך‬ ‫דאמרינן 'שאני חלב דמפעפע' כתבו התוס' בשם רבינו תם‬ ‫עם גידו וכיוצא בו‪ ,‬דבר כחוש שאין בו כח לפעפע בכל‬ ‫ששומן של גיד אינו אוסר בנצלה מפני שאינו מפעפע‪ ,‬וכ"כ‬ ‫החתיכה‪ ,‬אבל גדי שמן שצלאו בחלבו‪ ,‬אם אין בכל הגדי‬ ‫הרא"ש בדעת רש"י‪ ,‬ודלא כריב"ם שכתב שכיון דשומנו‬ ‫שישים כנגד כל החלב שבו‪ ,‬אסור לאכול אפילו מראש‬ ‫של גיד מדרבנן לא החמירו בו יותר מבגיד‪ .‬והרשב"א‬ ‫אוזנו‪ ,‬שכיון שהחלב שמן הוא מפעפע בכולו‪ .‬אבל אם הוא‬ ‫מסכים עם פירוש רבינו תם שחלב כחוש אינו מפעפע‪,‬‬ ‫כחוש‪ ,‬אע"פ שאין בגדי שישים כנגד כל החלב שבו‪ ,‬אינו‬ ‫וממילא מותר אף בפחות משישים‪ ,‬וכן דעת הרמב"ן‪,‬‬ ‫אוסר אלא כדי נטילה‪ ,‬שהחלב של בהמה כחושה כחוש‬ ‫כתב האגור בשם מהר"י מולן שטחול שנצלה בלי ניקור‬ ‫הוא בטבעו ואינו מפעפע‪.‬‬ ‫צריך שישים כנגד מה שעל הדד שחייבים עליו כרת‪ ,‬וצריך‬ ‫אפילו אם חתיכת האיסור כחושה וחתיכת ההיתר‬ ‫נמי כדי נטילה דילמא אינו מפעפע‪.‬‬ ‫שנצלית עמה שמינה‪ ,‬האיסור מפעפע בכולה‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫כתב הרשב"א שכל דבר שיש לו פעפוע שנפל ע"ג חתיכה‬ ‫והש"ך מביא את ביאור הבית יוסף שההיתר מפטם את‬ ‫ומקום הנפילה ידוע‪ ,‬אע"פ שיש בחתיכה בכדי לבטל את‬ ‫‪45‬‬ ‫סימן ק"ה‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫תתאה גבר בצלי‪ -‬דבר שיש לו פעפוע בצלי‪ ,‬אם היה אחד‬ ‫האיסור ואח"כ האיסור מפטם את ההיתר‪ .‬והט"ז חולק‬ ‫חם ואחד צונן‪ ,‬התחתון גובר‪ ,‬לפיכך אם נפל חם על צונן‪,‬‬ ‫וסובר שבכהאי גוונא אין האיסור מפעפע בכולה‪ ,‬כיון‬ ‫אינו אוסר אלא כדי קליפה‪ ,‬ואם נפל צונן על חם‪ ,‬אם אין‬ ‫שהאיסור כחוש‪.‬‬ ‫בהיתר שישים כנגד האיסור‪ ,‬הכל אסור‪.‬‬ ‫האם בדבר שמן צריך נטילה כשיש שישים כנגד‬ ‫האיסור‪ -‬כתב השו"ע שכל דבר שיש לו פעפוע שנפל‬ ‫סעיף ז'‬ ‫למקום ידוע מהחתיכה בצלי‪ ,‬אע"פ שיש בחתיכה שישים‬ ‫לבטל האיסור‪ ,‬צריך נטילת מקום‪( ,‬דבאותו מקום האיסור‬ ‫האם דבר הבלוע באיסור אוסר דבר אחר‬ ‫נחשב כאילו הוא בעין‪ .‬ט"ז)‪ .‬והש"ך מביא שהתרומת הדשן‬ ‫אין חתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעתה‪ ,‬אלא‬ ‫חולק וסובר שכשיש שישים א"צ לא נטילה ולא קליפה‪,‬‬ ‫כשאיסורה מחמת עצמה‪ ,‬כגון נבילה או בשר בחלב (לפי‬ ‫וכה"ג כתב מהר"מ מפאדווה‪ ,‬אבל הרמ"א כתב כהשו"ע‪,‬‬ ‫הט"ז הכונה שחתיכת בשר אוסרת חלב‪ ,‬אבל חתיכה של‬ ‫וכן סוברים הפוסקים הקדמונים המפורסמים‪.‬‬ ‫מאכל אחר הבלועה בבשר בחלב אינה אוסרת‪ ,‬והש"ך‬ ‫וכתב רעק"א שבפרי חדש כתב דדווקא כשנפל למקום‬ ‫אוסר בשמן בכולו ובכחוש בכדי נטילה)‪ ,‬אבל אם אין בה‬ ‫ידוע‪ ,‬אבל אם לא יודעים להיכן נפל א"צ כדי נטילה מכל‬ ‫איסור אלא מה שבלעה ממקום אחר‪ ,‬אינה אוסרת חתיכה‬ ‫החתיכה‪ ,‬כיון שיש בה שישים והנטילה היא רק לחומרא‪,‬‬ ‫אחרת הנוגעת בה (אפילו כדי קליפה‪ .‬ט"ז)‪ ,‬אפילו אם נצלו‬ ‫אבל בכחוש דהנטילה מדינא צריך שיטול כדי נטילה מכל‬ ‫יחד‪( .‬ומליחה שוה לצלי‪ .‬ש"ך)‪.‬‬ ‫החתיכה‪ .‬ורעק"א כתב שגם בכחוש אם ידוע שלא נגע‬ ‫במה דברים אמורים‪ ,‬כשבלעה איסור שאינו מפעפע‪ ,‬אבל‬ ‫אלא במקום אחד ואין ידוע היכן‪ ,‬מקום הנטילה בטל ברוב‬ ‫בלעה מן הדברים המפעפעים בטבען‪ ,‬כגון שומן‪ ,‬אוסרת‬ ‫נטילות האחרות‪ ,‬דלא שייך כאן שמא יבשלם‪ ,‬שהרי‬ ‫חברתה בין בצלי‪ ,‬בין בנוגעת זו בזו חם בחם‪ ,‬או בתחתונה‬ ‫בבישול יהיה שישים בכל החתיכה כנגד החלב‪ .‬ובפתחי‬ ‫חמה ועליונה צוננת‪ ,‬שהאיסור הבלוע בעצמה מפעפע‬ ‫תשובה כתב בשם השמן רוקח שאם בישלוהו בלי נטילת‬ ‫ויוצא מחתיכה לחתיכה‪( .‬שו"ע)‪ .‬וכל החתיכה אסורה עד‬ ‫מקום ואין שישים כנגד הנטילה‪ ,‬אם הוא דבר שמן מותר‪,‬‬ ‫שישים כנגד האיסור‪( .‬ש"ך)‪ .‬ואם התחתונה צוננת א"צ‬ ‫אבל בדבר כחוש שהנטילה היא מדינא אסור‪ ,‬וכ"כ הפמ"ג‪.‬‬ ‫אפילו קליפה‪( .‬שם)‪ .‬וכתב הט"ז שחלב ודם אינם‬ ‫כתב הרמ"א שכל דבר המבושל בלא רוטב‪ ,‬או אפוי‪ ,‬דינו‬ ‫מפעפעים‪ .‬והש"ך כתב שדם אינו מפעפע דווקא כשהוא‬ ‫כצלי בכל דבר‪.‬‬ ‫נבלע בחתיכה‪ ,‬אבל בשר שלא נמלח ויש בו דם של עצמו‪,‬‬ ‫הוא אוסר במליחה וצליה‪.‬‬ ‫עוד כתב הרמ"א שי"א שאין אנו בקיאין מה נקרא כחוש‬ ‫הש"ך מביא שדעת מהרש"ל שדווקא בשני דברים יבשים‬ ‫ומה שמן‪ ,‬ויש לאסור בכל ענין עד דאיכא שישים‪ ,‬ואפילו‬ ‫חמים ע"י בישול אין הבלוע עובר‪ ,‬אבל בצליה ומליחה‬ ‫איכא שישים צריך נטילת מקום‪ ,‬והכי נהוג‪ .‬ודווקא באיסור‬ ‫הבלוע מפעפע מחתיכה לחתיכה לדידן אפילו באיסור‬ ‫חלב או שאר איסור דשייך בו שמנונית (כמו ציר נבילה‪.‬‬ ‫שאינו שמן‪ .‬והש"ך נוקט להלכה שאפילו בצליה אינו‬ ‫ט"ז)‪ ,‬אבל באיסור דלא שייך ביה שמנונית‪ ,‬והוא בודאי‬ ‫אוסר‪.‬‬ ‫כחוש‪ ,‬אינו אוסר רק כדי נטילה‪ .‬וכתב הש"ך שדם לא שייך‬ ‫בו שמנונית‪ ,‬אמנם בסעיף ט' יתבאר שנוהגים לשער‬ ‫כתב הרמ"א שדווקא בב' חתיכות אין הבלוע עובר‪ ,‬אבל‬ ‫במליחה בשישים אפילו בכחוש לגמרי‪ ,‬וא"כ ה"ה בצלי‪,‬‬ ‫כלי שבלע איסור‪ ,‬אוסר היתר שנוגע בו אפילו באיסור‬ ‫דצלייה ומליחה שוין בזה‪ ,‬וכן משמע בהדיא בתורת חטאת‪,‬‬ ‫שאינו שמן‪ .‬וכתב הט"ז שהטעם הוא מפני שדווקא מאכל‬ ‫וכן משמע מדברי מהרש"ל ושאר אחרונים‪ ,‬ומה שהרמ"א‬ ‫שיש לו מה לפלוט מגופו‪ ,‬הבליעה אינה הולכת בלא רוטב‪,‬‬ ‫סתם הרב כאן דאיסור כחוש לגמרי אינו אוסר רק כדי‬ ‫אבל כלי שאין בו פליטה מגופו‪ ,‬מה שבלוע יוצא‪ ,‬ונ"מ‬ ‫נטילה‪ ,‬היינו באיסור דרבנן‪ ,‬כדלקמן סעיף ט'‪.‬‬ ‫שכלי לא נאסר ממאכל שבלוע בו איסור שאינו מפעפע‪,‬‬ ‫כגון כבד או בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב‪ .‬וכתב הש"ך‬ ‫שמאכל פרוה שבלוע בו בשר או חלב‪ ,‬ותחב בו כף בת יומה‬ ‫סעיף ו'‬ ‫מהמין השני‪ ,‬המאכל נאסר‪ .‬עוד כתב הש"ך שדווקא מאכל‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪46‬‬ ‫דכוליא בחלבא הוה וכו'‪ .‬והבית יוסף מכריע כהרא"ש‬ ‫נאסר מכלי בלי רוטב‪ ,‬אבל כלי אינו נאסר מכלי בלי רוטב‪.‬‬ ‫והטור‪ ,‬והרמ"א פוסק כהמחמירים‪.‬‬ ‫עוד כתב הש"ך שמה שכלי אוסר בלא רוטב‪ ,‬היינו רק כדי‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬כוליא שצלאו בחלבו אינו אוסר אלא כדי‬ ‫קליפה‪ ,‬ואף שמהמהרש"ל משמע שאוסר לגמרי‪ ,‬י"ל‬ ‫קליפה‪ ,‬מפני שהקרום מפסיק‪( .‬שו"ע)‪ .‬וכתב הרמ"א שיש‬ ‫דמיירי בדבר יבש שיש לו קצת רטיבות‪ ,‬משא"כ בדבר יבש‬ ‫אוסרים (דאין סומכים על תירוץ זה בגמרא‪ ,‬וגם שמא‬ ‫לגמרי‪ ,‬אמנם באיסור שמן שנבלע בכלי‪ ,‬אפשר דאפילו‬ ‫נקרע הקרום‪ .‬ט"ז וש"ך)‪ ,‬וכן נוהגים‪ ,‬ואין לשנות‪ ,‬ודינו‬ ‫ביבש לגמרי אוסר בשישים‪ ,‬ואע"ג דלא מפלגינן בין כחוש‬ ‫כשאר חלב הנצלה עם בשר‪ ,‬ואם נתבשל כך‪ ,‬הכוליא‬ ‫לשמן‪ ,‬היינו בגוף הדבר‪ ,‬אבל מה שנאסר על ידי בליעה לא‬ ‫נעשית נבילה וצריך שישים נגד כולה (אפילו אם לא נמלח‬ ‫מחמרינן‪ ,‬וצ"ע לדינא‪ .‬והפתחי תשובה כתב שהמגן‬ ‫או נצלה תחילה‪ .‬ש"ך)‪ ,‬וה"ה בקרום שעל היותרת‪( ,‬ולענין‬ ‫אברהם פסק בהדיא שאפילו שמן לגמרי הבלוע בכלי אינו‬ ‫מליחה בכל הקרומות מספיק קליפה במקום הפסד קצת‪.‬‬ ‫אוסר‪ ,‬והנודע ביהודה מיקל כדבריו‪.‬‬ ‫ט"ז בשם הרמ"א)‪.‬‬ ‫כתב רעק"א שי"ל שאם לח רותח נפל על יבש שבלוע בו‬ ‫דבר איסור‪ ,‬הוא מוציא את הבלוע ואסור כדי קליפה‪,‬‬ ‫ונאסר הרוטב‪ ,‬דעד שנתקרר מיקרי רוטב להפליט את‬ ‫דיני בליעות ע"י מליחה‬ ‫הבלוע כדי קליפה‪ .‬ומביא מהפמ"ג שאם רוטב קר נפל על‬ ‫עד כה נתבארו דינו בליעות איסור והיתר ע"י בישול‪ ,‬ובתחילת‬ ‫גוש רותח שבלוע בו איסור‪ ,‬י"ל כיון דתתאי גבר הוי בכלל‬ ‫הסימן נתבאר דין בליעות ע"י כבישה‪ ,‬ומסעיף זה עד סוף הסימן‬ ‫יתבארו דיני בליעות שע"י מליחה (בשיעור שאינו נאכל מחמת‬ ‫רוטב רותח ומוציא הבלוע ונאסר הרוטב‪.‬‬ ‫מליחותו)‪ ,‬שנתבאר בגמרא ש'מליח הרי הוא כרותח'‪ .‬ולהלן‬ ‫עוד כתב רעק"א שהמ"א כתב בשם תשובת הרמ"א‬ ‫יבוארו דיני מליח‪ ,‬כגון האם מליח מבליע בכולו (כמו ברותח) או‬ ‫שבאיסור דרבנן (והיינו לענין חמץ בפסח במשהו) אין‬ ‫רק כדי קליפה או נטילה‪ ,‬בדבר כחוש ובדבר שמן‪ ,‬והאם יש‬ ‫איסור יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב‪ ,‬ומשמע‬ ‫חילוק בזה בין היכא שהמליח עילאה לבין היכא שהמליח תתאה‬ ‫(שבבישול אמרינן דתתאה גבר ואם הוא רותח אוסר הכל‪ ,‬ואם‬ ‫שבדאורייתא אסור‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫התתאה צונן אוסר כדי קליפה‪ ,‬דעד דמיקר ליה בלע)‪ ,‬והאם יש‬ ‫חילוק בין היכא שהאיסור מליח לבין היכא שההיתר מליח‪ ,‬והאם‬ ‫גם כלי פולט ע"י מליחה‪ ,‬ועוד מדיני מליח‪.‬‬ ‫סעיף ח'‬ ‫דין כליה שצלאה עם החלב שבה‬ ‫סעיף ט'‬ ‫איתא בגמרא (חולין צ"ז‪ ).‬ובחלב אסור‪ ,‬והאמר רבה‬ ‫איתא בגמרא (חולין צ"ז‪ ):‬הנהו אטמהתא דאימלחו בי‬ ‫בר בר חנה עובדא הוה קמיה דר' יוחנן‬ ‫ריש גלותא בגידא דנשיא‪ ,‬רבינא אסר (משום שמנו‬ ‫בכנישתא דמעון בגדי שצלאו בחלבו ואתו‬ ‫של גיד‪ ,‬ולא משום הגיד עצמו‪ ,‬דקיימא לן אין בגידים בנותן טעם‪.‬‬ ‫ושיילוה לרבי יוחנן ואמר קולף ואוכל עד‬ ‫רש"י)‪ ,‬רב אחא שרא‪ ,‬אמר ליה רב אחא לרבינא‬ ‫שמגיע לחלבו‪ ,‬ההוא כחוש הוה‪ ,‬רב הונא בר‬ ‫מאי דעתיך דאמר שמואל מליח הרי הוא‬ ‫יהודה אמר כוליא בחלבה הוה ושריא (מפני‬ ‫כרותח‪ ,‬והאמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל‬ ‫שהקרום מפסיק‪ .‬רש"י)‪.‬‬ ‫בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד‪,‬‬ ‫הרא"ש פוסק את תירוץ הגמרא שכוליא שצלאה בחלבה‬ ‫וכי תימא מאי כרותח דקאמר כרותח דמבושל‪,‬‬ ‫מותרת‪ ,‬אך כתב שכדי קליפה אסור‪ ,‬וכן פסק הטור‪ ,‬ורבינו‬ ‫והא מדקאמר כבוש הרי הוא כמבושל מכלל‬ ‫ירוחם כתב שי"מ שאם צלאה בחלב שעליה ודאי אסורה‪,‬‬ ‫שאין כח בקרום להפסיק‪ ,‬ומיירי שצלאה בלובן שבתוכה‬ ‫דרותח דצלי קאמר‪ ,‬קשיא‪.‬‬ ‫שאין בו כח לפעפע בכל הכוליא אלא בכדי קליפה‪ ,‬וכן אם‬ ‫ומבואר שמליח מבליע כמו רותח‪ ,‬ונחלקו בזה הראשונים‪,‬‬ ‫צלאה בקרום שעליה ולא עם החלב שעליה אינו מפעפע‬ ‫וכדלהלן‪.‬‬ ‫כ"כ ואינו אוסר אלא כדי קליפה כמו כל שאר קרומות‪.‬‬ ‫כתב הר"ן שי"א שבצלי ומליחה אין משערים בשישים‪,‬‬ ‫ובהגהות מיימוני כתבו דאפשר דלא קיימא לן כשינויא‬ ‫אלא רבינא אוסר בכל אופן‪ ,‬ורב אחא סובר דסגי בקליפה‬ ‫‪47‬‬ ‫סימן ק"ה‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫בעינן קליפה‪ ,‬ובקרומות דמספקא לן אי הוו דאורייתא‬ ‫או בנטילת מקום‪ ,‬דס"ל דמליח הרי הוא כרותח דצלי‪ ,‬ולא‬ ‫אפשר דבעינן נטילת מקום‪.‬‬ ‫עדיף שומן דגיד הנשה מחלב כחוש דאינו מפעפע‪.‬‬ ‫וכל זה בחתיכה עצמה שהיה החלב דבוק‪ ,‬ולענין שאר‬ ‫והרמב"ן כתב שבמליחה אפילו חלב שמן אינו מפעפע‪.‬‬ ‫חתיכות שנמלחו יחד‪ ,‬כתב המרדכי בשם הר"מ שאם אין‬ ‫והרשב"א סובר דכל שמפעפע בצלי מפעפע במליחה‪,‬‬ ‫בכל אחת מהם בפני עצמה שישים לבטל החלב אסורות‪,‬‬ ‫ואדרבה יותר י"ל דמפעפע במליחה מבצלי‪ ,‬מפני שהמוהל‬ ‫ואין מצטרפות ביחד לבטל החלב‪ ,‬כיון דאין חלב מפעפע‬ ‫היוצא מן הבשר ע"י מליחה שהוא כעין רוטב מוליך את‬ ‫מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אם לא ניער וכיסה (כמבואר‬ ‫האיסור ומפשטו בכל‪ .‬וכן דעת הטור שדבר שמן מפעפע‬ ‫חולין ק"ח‪ ,).‬ואם יש ספק באיזה חתיכה נגע החלב‪ ,‬חד‬ ‫בכולו והכל אסור‪ ,‬והיינו אי ליכא שישים כנגד האיסור‪.‬‬ ‫בתרי בטל‪ ,‬ואפילו הם חתיכות הראויות להתכבד‪ ,‬דחתיכה‬ ‫וכ"כ המרדכי בשם כמה גדולים שחלב ובשר שנמלחו יחד‬ ‫שאינה אסורה מחמת עצמה בטילה אפילו היכא שהכיר‬ ‫משערים בשישים‪.‬‬ ‫מתחילה איזה חתיכה נאסרה ואח"כ נתערבה‪( .‬ואף שדעת‬ ‫וברמב"ם (פרק ט"ו) מבואר שהכל נאסר ע"י מליחה‪ ,‬והא‬ ‫ראבי"ה דהוי חתיכה ראויה להתכבד גם כשנאסרה רק ע"י‬ ‫דמבואר בפרק ז' דסגי בהדחה‪ ,‬אפשר דמיירי בחלבים‬ ‫בליעת איסור‪ ,‬כמה פוסקים חולקים עליו‪ ,‬וראבי"ה הוא‬ ‫שאינם אסורים אלא מדברי סופרים‪ ,‬כשמנו של גיד וכיוצא‬ ‫יחידאה)‪ .‬וכתב הבית יוסף דמיירי שידוע בבירור שלא נגע‬ ‫בו‪ ,‬ולפ"ז הא דרב אחא שרי היינו בלא שום תיקון‪ .‬אי נמי‬ ‫החלב כי אם באחת החתיכות‪ ,‬אבל אם יש ספק שמא נגע‬ ‫בפ"ז מיירי במליחה כל דהו כעין מליחת חלבים‪ ,‬ובפרק ט"ו‬ ‫בכולם כולם אסורות‪ ,‬אמנם בארחות חיים כתב שכל‬ ‫מיירי במליח שאינו נאכל מחמת מלחו‪ .‬אי נמי בפ"ז מיירי‬ ‫חתיכה שנאסרה בטילה מיד ברוב החתיכות‪.‬‬ ‫שמלח החלבים בפני עצמן‪ ,‬אלא שמתוך שהבשר קרוב‬ ‫רבינו נתנאל החמיר שאם אין בחתיכת בשר שישים כנגד‬ ‫להם חיישינן שמא יגעו זה בזה‪ ,‬ובפרק ט"ו מיירי שנמלחו‬ ‫חלבה‪ ,‬אך עם שאר החתיכות יש שישים‪ ,‬אותה חתיכה‬ ‫יחד‪.‬‬ ‫אסורה‪ ,‬דשמא אין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה ואין‬ ‫שיטת ראבי"ה שבמליחה אין האיסור מתפשט אלא בכדי‬ ‫בהם שישים לבטלו‪ ,‬אבל אם נוגע החלב בחתיכה אחרת‬ ‫קליפה‪ ,‬ולכן צריך קליפה וסגי בקליפה‪ .‬וכתב רבינו אפרים‬ ‫מצטרפת אותה חתיכה עצמה לבטלה‪ .‬וכתב הבית יוסף‬ ‫שנוהגים כראבי"ה‪ .‬וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן‪ .‬ויש לדקדק‬ ‫שלהלכה אין החלב מפעפע מחתיכה לחתיכה‪.‬‬ ‫מדברי ראבי"ה דלא איירי אלא בשאין החלב דבוק לבשר‪,‬‬ ‫עוד כתב המרדכי בשם ה"ר יצחק מוינא ואור זרוע שאם‬ ‫ומשום דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב‪,‬‬ ‫אין בחתיכה שבה החלב שישים‪ ,‬חתיכה עצמה נעשית‬ ‫אבל חתיכת בשר שלא ניקרה מחלבה ונמלחה מודה‬ ‫נבילה ואוסרת שאר החתיכות בשישים כנגד כל החתיכה‬ ‫דמתבטל בשישים שבחתיכה עצמה‪.‬‬ ‫שהחלב דבוק בה‪ .‬וכתב הבית יוסף דאזלו לשיטתייהו‬ ‫ודעת השערי דורא שבמליחה או בצלי לא שייך אלא‬ ‫דס"ל שגם בשאר איסורים אומרים חתיכה נעשית נבילה‪,‬‬ ‫קליפה‪ ,‬וצריך להעמיק בקליפתו יותר ממה שהיה קולף אם‬ ‫אבל דעת הבית יוסף שהלכה כהסוברים דלא אמרינן‬ ‫מלח בשר נבילה כחוש עם בשר כשר‪ ,‬מפני שהחלב‬ ‫חתיכה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב בלבד‪ ,‬וא"כ א"צ‬ ‫מפעפע ונבלע בו יותר‪ ,‬והכל לפי אומד הדעת‪ ,‬שכמה בלע‬ ‫שישים כנגד כל החתיכה אלא כנגד החלב לבדו‪.‬‬ ‫יקלוף‪.‬‬ ‫כתב הבית יוסף ששמע שהיו נוהגות הנשים כשנמלח‬ ‫וכתב הבית יוסף שלענין הלכה כיון דרובא דהנך רבוותא‬ ‫חתיכת בשר עם חלב שבו‪ ,‬לנקרו ולחזור למלוח הבשר‪,‬‬ ‫סברי דמליחה בשישים‪ ,‬וגם הרשב"א והר"ן והטור סבורים‬ ‫ואין טעם בדבר‪ ,‬דלמה לא תעלה מליחה ראשונה‪ ,‬דאטו‬ ‫כן‪ ,‬הכי נקטינן‪ ,‬ומ"מ היכא דאיכא שישים בעינן ג"כ קליפה‬ ‫החלב שבה מעכבה מלפלוט‪ ,‬ואף שאותו מקום שבו היה‬ ‫כמ"ש הרשב"א‪.‬‬ ‫חלב לא נגע בו המלח‪ ,‬הרי גם חתיכה שנחתכה לא גמע‬ ‫וכל זה דוקא בחלב ממש‪ ,‬אע"פ שהבשר שנצלה או נמלח‬ ‫המלח במקום החיתוך ואפ"ה שרי‪ ,‬הלכך אין להם על מה‬ ‫עמו הוא כחוש‪ ,‬אבל שומן גיד וקנוקנות שבו וקרומות‬ ‫שיסמוכו כלל‪.‬‬ ‫אינם מפעפעים ובקליפה סגי להו‪ ,‬אא"כ הבשר שנמלח‬ ‫עמם היה שמן בעינן שישים‪ ,‬ובשומן גיד דהוי ודאי דרבנן‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪48‬‬ ‫הש"ך דמיירי שבג' החתיכות יחד יש בכדי לבטל את החלב‪,‬‬ ‫כתב הטור שחתיכה שנפלה מקצתה לתוך הציר‪ ,‬מה‬ ‫דאל"כ אסור שמא יבשלם יחד ויתן טעם כמבואר בסימן‬ ‫שבציר אסור והשאר מותר‪ ,‬ואפילו אם יש בה שומן‪ ,‬אין‬ ‫ק"ט‪ .‬וכתב רעק"א בשם הפר"ח שבכל ענין כל החתיכות‬ ‫הציר מפעפע ע"י השומן לחלק שמחוץ לציר‪ ,‬כיון שהציר‬ ‫נאסרות‪ ,‬כיון שאם יפגע בחתיכה שבלעה הוא ירגיש את‬ ‫עצמו אינו מפעפע למעלה‪ .‬ואף אי נימא שהחלק שבתוך‬ ‫הטעם‪ ,‬והוי כאיסור ניכר)‪.‬‬ ‫הציר מעשה נבילה‪ ,‬אין בו כח לאסור אלא מקום שהאיסור‬ ‫עצמו עובר לשם‪.‬‬ ‫רמ"א‬ ‫כתב הרמ"א שי"א שכל מליחה (אפילו בשומן‪ .‬ט"ז) אינה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אוסרת רק כדי קליפה‪( ,‬והיה מן הראוי להחמיר ולהצריך‬ ‫מליח שאינו נאכל מחמת מלחו (והשיעור בזה מבואר‬ ‫שישים רק בדבר שמן‪ .‬ט"ז‪ .‬והש"ך כתב שהרמ"א נקט‬ ‫בסימן צ"א סעיף ה')‪ ,‬דינו כרותח‪ ,‬ומפליט לאסור כדי‬ ‫לעיקר דבשומן כולו אסור‪ ,‬והביא את הי"א רק בשביל מה‬ ‫קליפה‪ .‬ושומן הגיד וקנוקנות שבו והקרומות שהם מליח‪,‬‬ ‫שכתב להלן שאפשר לסמוך על דבריהם)‪ ,‬ולפי שאין אנו‬ ‫יש להחמיר ולהצריכם נטילת מקום (כדס"ל בסעיף ה'‬ ‫בקיאין בין בשר שמן לכחוש‪ ,‬נוהגין לשער בכל מליחה‬ ‫שחלב כחוש אינו מפעפע וא"צ שישים לבטלו‪ .‬ט"ז‪ .‬וכתב‬ ‫בשישים כמו בבישול‪ ,‬דאם איכא שישים בין הכל ביחד‬ ‫הש"ך שלרמ"א במקום שאין הפסד קצת יש להצריך‬ ‫כנגד כל החתיכה שהחלב דבוק בה‪ ,‬הכל שרי מלבד אותה‬ ‫שישים)‪ ,‬ואם הוא חלב ממש‪ ,‬צריך שישים לבטלו‪ .‬ואם‬ ‫חתיכה שהאיסור דבוק בה‪ ,‬מיהו אותה החתיכה שהאיסור‬ ‫הבשר שנמלח עמו הוא שמן (והוא דבוק לחלב‪ .‬ט"ז)‪,‬‬ ‫נגע בה צריך קליפה מעט‪( .‬ובהפסד מרובה מספיק שישים‬ ‫אפילו בשומן הגיד וקנוקנות שבו‪ ,‬צריך שישים לבטלו‬ ‫כנגד החלב‪ ,‬דבהפסד מרובה לא אמרינן חנ"נ)‪ .‬ואם אינו‬ ‫וליטול ממקום שנגע כדי נטילת מקום‪ ,‬ולפחות קליפה‪.‬‬ ‫יודע באיזה חתיכה נגע‪ ,‬הכל שרי (משום ביטול ברוב‪,‬‬ ‫(שו"ע)‪ .‬והש"ך כתב דמיירי דווקא כששניהם מלוחים‪ ,‬ולא‬ ‫ומיירי שידוע שלא נגע ברובם‪ .‬ש"ך)‪ ,‬ואם אין שישים הכל‬ ‫כשהאיסור מליח וההיתר תפל‪ ,‬שאז אין באיסור כח לפטם‬ ‫אסור‪ ,‬ואין לשנות המנהג‪ ,‬ואע"פ שיש בזה קצת קולא אם‬ ‫את ההיתר‪ .‬ומהרש"ל סובר שבמליחה מותר אפילו אם‬ ‫היה האיסור שמן ומפעפע (והיינו אם יש חלב באותה‬ ‫חתיכת ההיתר שמינה‪ ,‬כל שהאיסור עצמו אינו יכול‬ ‫חתיכה‪ ,‬שלמחמירים צריך שיהיה שישים באותה חתיכה‬ ‫לפעפע לשם‪.‬‬ ‫בלי שאר החתיכות‪ ,‬וכן יש בזה קולא שאם החלב אינו‬ ‫כל זה לענין החתיכה עצמה שהיה החלב דבוק בה (או מונח‬ ‫דבוק לשום חתיכה‪ ,‬שהיה לנו להצריך שישים בכל חתיכה‬ ‫אצלה‪ .‬ש"ך)‪ ,‬ולענין שאר חתיכות שנמלחו יחד (והחלב נגע‬ ‫שנגע בה בפני עצמה‪ .‬ואין הקולא כמ"ש הלבוש שא"צ‬ ‫בכל אחת מהן‪ .‬ט"ז)‪ ,‬אם אין בכל אחת מהם בפני עצמה‬ ‫קליפה‪ ,‬שהרי באמת גם כאן צריך קליפה‪ .‬ט"ז וש"ך)‪ ,‬מ"מ‬ ‫שישים לבטל החלב‪ ,‬אסורות‪ ,‬ואין מצטרפין ביחד לבטל‬ ‫יש לסמוך בכי האי גוונא אדברי המקילין וסבירא להו דאין‬ ‫החלב‪ ,‬דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב‪.‬‬ ‫אוסר במליחה רק כדי קליפה (ולומר שלגבי זה כל‬ ‫(ואם ברור שלא נגע החלב אלא באחת מהן‪ ,‬האחרות‬ ‫החתיכות מצטרפות‪ .‬ט"ז‪ .‬ומבואר בתורת חטאת שאפילו‬ ‫מותרות‪ .‬והקשה הט"ז שבסעיף ז' פסק השו"ע שאם‬ ‫אם אין החתיכות נוגעות בחלב אלא בחתיכה שנוגעת‬ ‫החתיכה בלעה דבר המפעפע בטבעו כגון שומן‪ ,‬אוסרת‬ ‫בחלב‪ ,‬הכל מצטרף אם אין האיסור דבוק‪ .‬ש"ך)‪ ,‬כדי שלא‬ ‫חברתה גם בלי רוטב‪ .‬ובנקודות הכסף מיישב שרק‬ ‫נצטרך לשער בין איסור שמן לכחוש‪ ,‬כי אין אנו בקיאין‪.‬‬ ‫לחומרא אין מפעפע ולא לקולא‪ ,‬ולכן אין שאר החתיכות‬ ‫וכל זה באיסור ששייך בו שמנונית‪ ,‬כגון חלב או ציר (וה"ה‬ ‫מצטרפות לבטל‪ ,‬ומאידך כל החתיכות נאסרות)‪ .‬ואם אין‬ ‫דם‪ ,‬שאע"פ שאינו מפעפע‪ ,‬לפעמים מעורב בו ציר ושומן‪.‬‬ ‫ידוע אם נגע בכולן‪ ,‬כולן אסורות‪( .‬והקשה הש"ך שאם יש‬ ‫ט"ז) וכהאי גוונא‪ ,‬אבל באיסור שאין בו שמנונית כלל‪ ,‬כגון‬ ‫למשל בכל אחת חמישים כנגד החלב‪ ,‬מותר ממ"נ‪ ,‬שאין‬ ‫חמץ בפסח‪ ,‬לכולי עלמא מליחה אינה אוסרת רק כדי‬ ‫בה כח לאסור אלא חתיכה אחת‪ ,‬דהא ס"ל לשו"ע דלא‬ ‫קליפה‪( .‬וכתב בתורת חטאת שמ"מ המנהג שאין לחלק‪,‬‬ ‫אמרינן בשאר איסורים חתיכה נעשית נבילה)‪ .‬ואם ידוע‬ ‫אמנם באיסור דרבנן יש להקל‪ ,‬וכתב הש"ך שמשמע אפילו‬ ‫שלא נגע אלא באחת ואין ידוע איזו היא‪ ,‬כולן מותרות‪ ,‬דחד‬ ‫במקום שאין הפסד קצת‪ ,‬אמנם באיסור ששייך בו‬ ‫בתרי בטיל‪ ,‬אפי' הן חתיכות הראויות להתכבד (דבחתיכה‬ ‫שמנונית‪ ,‬יש להחמיר במקום שאין הפסד קצת אע"פ‬ ‫שרק בלועה באיסור לא נחשבת ראויה להתכבד‪ .‬וכתב‬ ‫‪49‬‬ ‫סימן ק"ה‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫שישים וזה רק מין במינו‪ ,‬ועוד דלכמה פוסקים לא נאסר‬ ‫שהוא דרבנן‪ .‬ובאו"ח הרמ"א אוסר את כל החתיכה שנמצא‬ ‫אלא כדי קליפה וכשכל אווז נצלה צלי קידר נתבטל‬ ‫עליה חיטה בפסח‪ ,‬והאחרות מותרות ע"י קליפה)‪ ,‬וי"א‬ ‫האיסור הבלוע בקליפה בשישים‪ ,‬נמצא דכבר קליש ליה‬ ‫שבהפסד מרובה יש להתיר במליחה ע"י קליפה‪ ,‬אע"ג‬ ‫איסורא טובא‪ ,‬והצטרף לזה שכבר היה מקום להתיר גם‬ ‫שכבר נהגו לשער כל מליחה בשישים‪ ,‬אפילו באיסור‬ ‫עיקר הטריפות‪ ,‬דהיה שומן טהור סותם אלא שהיה קצת‬ ‫כחוש‪ ,‬ויש לסמוך על זה באיסור כחוש שאינו אלא מנהג‬ ‫ספק בזה‪ .‬ולכן הורה החתם סופר שיסירו א' מהאווזות הה'‬ ‫לשער בשישים‪ ,‬אבל לא באיסור שמן שמדינא צריך‬ ‫הנותרים‪ ,‬ואותן הד' יבשלו כל אחת בקדירה לבדה‪ ,‬ויעלה‬ ‫שישים‪.‬‬ ‫על שולחנות נפרדים באופן שלא יבואו שנים ליד אדם‬ ‫וכתב הט"ז בשם מהרש"ל‪ ,‬דמה שמצינו שיש חילוק בין‬ ‫אחד‪ .‬וקצת צ"ע‪.‬‬ ‫בישול למליחה וצליה ואפיה‪ ,‬היינו דוקא לר"א ממי"ץ‬ ‫והנמשכים אחריו‪ ,‬דס"ל שבמליחה צליה ואפיה אינו נוטל‬ ‫סעיף י'‬ ‫אלא מקום פעפוע וכפי אומד הדעת‪ ,‬אבל אנן קיימא לן‬ ‫כהא"ז בשם ר"י הלבן ומהרא"י שדין מליחה צליה ואפיה‬ ‫במה דברים אמורים‪ ,‬כשהאיסור וההיתר שניהם מלוחים‪.‬‬ ‫כבישול וצריך שישים כשאר איסורים‪ ,‬וממילא חמץ בפסח‬ ‫ואפילו איסור מליח וההיתר תפל‪ .‬אבל אם ההיתר מלוח‬ ‫במשהו‪ ,‬ומ"מ לא אמרינן שדינם כבישול אלא לחומרא‬ ‫והאיסור תפל‪ ,‬אינו צריך אלא הדחה‪.‬‬ ‫להצריך שישים כנגד החלב‪ ,‬ואם הוא דבוק צריך שישים‬ ‫וכתב הרמ"א שיש אוסרים אם נוגעים זה בזה‪ ,‬ויש להקל‬ ‫נגד כל החתיכה‪ ,‬אבל לא להקל‪ ,‬דהיינו שלא להצריך כדי‬ ‫במקום הפסד‪ .‬ועיין לעיל סימן ע' ובש"ך שם‪.‬‬ ‫נטילה אפי' ביש שישים‪ .‬ולפ"ז מצה שנתכפלה קצתה‬ ‫בתנור קודם פסח‪ ,‬צריך גם שישים וגם כדי נטילה‪ ,‬ודלא‬ ‫סעיף י"א‬ ‫כהרמ"א שלא הצריך שישים‪ .‬עוד כתב מהרש"ל דלא‬ ‫קיימא לן כמ"ש הטור דגם במליח שהיתר שמן והאיסור‬ ‫דין עילאה ותתאה במליח‬ ‫כחוש אסור הכל‪ ,‬דבמליחה לא מחמירים כ"כ‪ ,‬אלא כל‬ ‫כתב הטור שדעת הרשב"א דוקא כשהאיסור המלוח למטה‬ ‫מקום שהאיסור עצמו לא יכול ללכת לשם מותר אפילו אם‬ ‫וההיתר למעלה אוסר‪ ,‬דתתאה גבר‪ ,‬אבל אם האיסור‬ ‫החתיכה שמינה‪.‬‬ ‫למעלה וההיתר למטה לא בעי אלא כדי קליפה‪ ,‬דתתאה‬ ‫מעשה באשה שמלחה ששה אווזות לצורך סעודת נשואין‪,‬‬ ‫גבר‪ ,‬שההיתר שהוא למטה מצנן העליון ואינו בולע אלא‬ ‫והניחתם על נסר משופע כדרך מליחה ב' על גבי ב' וב' על‬ ‫כדי קליפה‪ .‬ומבואר מדברין שחום שע"י מליח אוסר הכל‪,‬‬ ‫גביהן‪ ,‬ולא היו נוגעים זה בזה כלל‪ ,‬ואח"כ מצאו במעי של‬ ‫והרא"ש לא סובר כך‪ .‬והבית יוסף כתב שאין מחלוקת בין‬ ‫אחד מהם מכה המטרפת‪ ,‬והיה הפסד רב וצורך סעודת‬ ‫הרשב"א לרא"ש‪ ,‬דהרשב"א מיירי בשמן‪ ,‬והרא"ש מיירי‬ ‫נשואין‪ ,‬וכתב החתם סופר שאם היה ידוע לנו שהטריפה‬ ‫באינו שמן‪ ,‬כמבואר בסוף דברי הרשב"א‪ .‬ועיין בט"ז מה‬ ‫היתה מונחת בתחתית הנסר‪ ,‬העליונות ודאי מותרות‪ ,‬ואין‬ ‫שמיישב דברי הטור‪.‬‬ ‫ספק אלא בזו שלצידה‪ ,‬כיון שהציר זב גם לצד‪ ,‬וא"ח‬ ‫שיטת ר"י (ועוד ראשונים) שבמליח אין חילוק בין תתאה‬ ‫חתיכה זו בטילה‪ ,‬דבבלוע אין דין חתיכה הראויה להתכבד‪,‬‬ ‫לעילאה‪ ,‬אלא בכל ענין שהאיסור מלוח מבליע בהיתר‬ ‫ולפי הצד שהטריפה היתה בעליונים‪ ,‬וממילא זב ממנה ציר‬ ‫התפל‪ ,‬וכשהאיסור תפל הכל מותר ואפי' קליפה לא בעי‪.‬‬ ‫לתחתונים‪ ,‬כיון שזה איסור דרבנן (כיון שזה מין במינו)‪,‬‬ ‫וביאר הסמ"ק דלעולם אין האיסור נפלט ונבלע בהיתר‬ ‫א"כ קרוב לודאי שיש ס' בהאווזות נגד הציר הזב מאותה‬ ‫אא"כ יש כח באיסור עצמו מחמת מליחה או מחמת‬ ‫אווזא הטריפה‪ ,‬ואף דקיימא לן שמשערים בכולה‪ ,‬היינו‬ ‫חמימות האור‪ ,‬אך בזה יש חילוק בין מליחה לחמימות‬ ‫בבישול‪ ,‬שאף שרואים כמה יש בו‪ ,‬מ"מ חוששים שיצא‬ ‫האור‪ ,‬דמחמת האור אותו שהוא גובר מרתיח את חבירו או‬ ‫ממנו הרבה ונבלע באחרים והוא חזר ובלע מאחרים‪ ,‬אבל‬ ‫מצנן את חבירו‪ ,‬כי כן הוא דרך תולדת האור‪ ,‬ולכן תתאה‬ ‫כאן רואים שאפילו באווזא אחת יש שישים כנגד הציר‪,‬‬ ‫גבר‪ ,‬אבל מחמת מליחה אין כח באותו שהוא תפל לבטל‬ ‫ואף שחלילה לסמוך על זה‪ ,‬מ"מ בהצטרף הספק שמא‬ ‫כח המליחה‪ ,‬דאין מליחה מתבטלת אלא ע"י הדחה‪ ,‬וכן אין‬ ‫האיסור היה בתחתונה‪ ,‬ואת"ל שהיה העליונה אולי יש‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪50‬‬ ‫לרבינו אפרים דס"ל שאין אומרים חתיכה נעשית נבילה‬ ‫כח במליח לעשות התפל מליח‪ ,‬ולכן לא הולכים אחרי‬ ‫אלא בבשר בחלב‪ ,‬ואף לחולקים מליחה בקערה לא דומה‬ ‫התתאה אלא הדבר תלוי אם האיסור מליח או ההיתר‪.‬‬ ‫לכבוש‪ ,‬וסגי בשישים כנגד הקליפה שבלעה הקערה‪ ,‬דהוי‬ ‫ולענין שיעור האיסור (כשהאיסור מליח)‪ ,‬אם שניהם‬ ‫כרותח דצלי דלא בעי רק כדי קליפה‪ .‬והט"ז כתב‬ ‫כחושים נתבאר בסעיף ט' שנחלקו הראשונים אם אוסר‬ ‫שמהרש"ל חולק וסובר שמליחה בכלי אינה מפליטה‬ ‫בכולו או כדי קליפה (ואם ההיתר מליח אינו אוסר כלל)‪,‬‬ ‫אפילו איסור דאורייתא הבלוע בכלי‪.‬‬ ‫ואם אחד מהם שמן אוסר בכולו אא"כ יש שישים כנגד‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬גבינות שנעשו בדפוסי עובדי כוכבים‪,‬‬ ‫האיסור‪.‬‬ ‫אע"פ שנמלחו בתוכם מותרים‪( .‬שו"ע)‪ .‬וכתב הרמ"א וה"ה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫אם נמלח היתר בשאר כלי איסור‪ ,‬ואפילו אינו מנוקב‪ ,‬דאין‬ ‫זה שאמרנו באיסור מליח והיתר תפל שאם הוא שמן אוסר‬ ‫מליח כרותח כ"כ להפליט מן הכלי מה שבלע בתוכו‪ ,‬ודוקא‬ ‫עד שיהא בו שישים לבטלו‪ ,‬היינו דווקא כשהיה האיסור‬ ‫בדיעבד‪ ,‬אבל לכתחלה אסור‪.‬‬ ‫המליח למטה וההיתר התפל למעלה‪ ,‬משום דתתאה גבר‪.‬‬ ‫אבל אם היה ההיתר תפל למטה והאיסור המליח למעלה‪,‬‬ ‫סעיף י"ג‬ ‫אינו אוסר אלא כדי קליפה‪.‬‬ ‫כתבו הראשונים שמלח שהיה נתון בקערה של בשר מותר‬ ‫וכתב הרמ"א שיש חולקין ואומרים שבמליח אין חילוק אם‬ ‫ליתנו בחלב‪ ,‬וכן רגילים לעשות‪ ,‬ומותר לעשות כך‬ ‫הוא למעלה או למטה (אלא לעולם המליח מבליע בתפל‬ ‫לכתחילה‪ ,‬וכ"כ בארחות חיים בשם הרא"ה שכלים של‬ ‫ואינו בולע ממנו)‪ ,‬והכי נהוג‪.‬‬ ‫עכו"ם שהודחו יפה מותר ליתן בהם תבלין וכן בצל וכיוצא‬ ‫בו חריף‪ ,‬דדבר קשה אינו מפליט יבש ביבש‪.‬‬ ‫סעיף י"ב‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫דין מליח כרותח בכלים‬ ‫מלח או תבלין שהם בקערה של בשר‪ ,‬מותר ליתנם בחלב‪,‬‬ ‫כתבו התוס' והרא"ש שמליח אינו מפליט משום 'מליח‬ ‫(מפני שמליח לא מפליט מכלי‪ ,‬אבל אין להתיר מטעם נ"ט‬ ‫כרותח' אלא מאוכלים ולא מכלים‪ ,‬ולכן גבינות שנעשו‬ ‫בר נ"ט‪ ,‬דחורפיה דמלח ותבלין משוי ליה כאילו הוא בעין‪.‬‬ ‫בדפוסי עובדי כוכבים‪ ,‬אע"פ שנמלחו בתוכם מותרים‪.‬‬ ‫ש"ך)‪ .‬וכתב הרמ"א דה"ה אם היו בכלי איסור‪ ,‬דמאחר‬ ‫ומשמע בתוס' שלכתחילה נמי שרי‪ ,‬אבל המרדכי כתב‬ ‫שהם יבשים אינן בולעים מן הכלי (ובכהאי גוונא מותר‬ ‫שלכתחילה אסור משום הרחק מן הכיעור‪ ,‬וכן משמע‬ ‫לכתחילה‪ ,‬ובדיעבד מותר אפילו בלח‪ .‬ש"ך בשם התורת‬ ‫מהרא"ש והטור‪ .‬וכתב המרדכי שראבי"ה אוסר אפילו‬ ‫חטאת‪ .‬והפתחי תשובה דן אם מותר בצלול או לא)‪ ,‬ומיירי‬ ‫בדיעבד‪ .‬וכתב הבית יוסף שהלכה כהתוס' והרא"ש‬ ‫שהכלי הוא נקי ואין איסור דבוק בו‪( ,‬ובסתמא אומרים‬ ‫והעומדים בשיטתם‪.‬‬ ‫שהכלי היה נקי‪ .‬ש"ך)‪.‬‬ ‫כתב הרשב"א שמותר למלוח בשר בכלי שמכניסים בו‬ ‫כתב הרמ"א שהמחמיר לכתחילה תבא עליו ברכה‪ .‬והט"ז‬ ‫הגויים יין לקיום‪ ,‬מכמה טעמים‪ :‬א' אין זה מפליט‪ .‬ב' א"א‬ ‫(צ"ה י"ח) כתב שדין זה הוא גם לכתחילה‪ ,‬אמנם כתב‬ ‫שיפליט כ"כ שיבא לידי נתינת טעם‪ .‬ג' אגב דטריד למיפלט‬ ‫רש"ל 'משבח אני מנהג אשכנז שיש להם כלים עשוים‬ ‫דמא לא בלע‪ .‬ד' לא בלע אלא דבר המסתבך כשומן או ציר‪,‬‬ ‫למלח אחד לבשר ואחד לחלב‪ ,‬דלפעמים בתוך הסעודה‬ ‫אבל דם דשריק או פליטת יין לא‪.‬‬ ‫כשידיו מלוכלכות מן הבשר לוקח שם מלח ואחר כך יקח‬ ‫לחלב‪ ,‬וכן איפכא'‪.‬‬ ‫מעשה בשפחה גויה שמלחה טומאה בקערה‪ ,‬ואחר‬ ‫שהסירה הטומאה מהקערה הכניסה את קערה במים‬ ‫כתב רעק"א שבתפילה למשה נשאר בצ"ע לדינא‪ ,‬די"ל‬ ‫רותחים שהיו במחבת על האש‪ ,‬ומאותם המים נתנו בקמח‬ ‫דוקא בליעה שע"י מליחה לא יוצאת ע"י מליחה‪ ,,‬אבל‬ ‫ולשו עיסה‪ ,‬ולא היו שישים לבטל הקערה שהיתה בת‬ ‫בליעה שע"י בישול יוצאת במליחה‪ .‬ובבאר שבע כתב שי"ל‬ ‫יומא‪ .‬וכתב האגור בשם הגהות אשר"י שמספיק שיהיה‬ ‫שדווקא בכלי עץ אמרינן דאין מליחה להפליט‪ ,‬אבל לא‬ ‫בעיסה ובמים שישים כנגד מה שבלוע מהטומאה בקערה‪,‬‬ ‫‪51‬‬ ‫סימן ק"ו‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫החתיכה)‪ ,‬אע"פ שמה שבקדירה לא נאסר‪ ,‬אותה חתיכה‬ ‫בכלי חרס‪ ,‬וכ"כ התפילה למשה בכוונת הרא"ש‪ ,‬ובש"ך‬ ‫נשארת באיסורה‪.‬‬ ‫כתב בשם האיסור והתר שאפילו בכלי חרס אמרינן הכי‪.‬‬ ‫והטור סובר שגם אותה חתיכה מותרת‪ ,‬כיון שהאיסור‬ ‫הבלוע בחתיכה מתערב בכל התבשיל שבקדירה ובטל‬ ‫סעיף י"ד‬ ‫בשישים‪.‬‬ ‫מלח הבלוע באיסור שנתערב בתבשיל‬ ‫והבית יוסף מסכים עם הרשב"א‪ ,‬ומבאר שטעם האיסור‬ ‫כתב בספר התרומה שמלח הבלוע בדם או באיסור ונתנוהו‬ ‫הוא משום שאין כל האיסור יוצא מהחתיכה‪ ,‬ומה שצריך‬ ‫בקדירה‪ ,‬אם יש בקדירה שישים כנגד כל המלח הכל מותר‪,‬‬ ‫שישים כנגד כל האיסור שבחתיכה‪ ,‬אין זה בגלל שכל‬ ‫ואע"פ שהמלח שנעשה נבילה נתן טעם בקדירה‪ ,‬וטעם‬ ‫האיסור יוצא‪ ,‬אלא אפילו אם ברור לנו שלא הכל יוצא צריך‬ ‫אפילו באלף לא בטיל‪ ,‬אין המלח חמור מהדם או האיסור‬ ‫שישים כנגד כולו‪ ,‬כדאמרינן (חולין צ"ז‪ ):‬גבי כחל בדידיה‬ ‫הבלוע בו‪ .‬וכל זה לדעת הסוברים שאומרים חתיכה נעשית‬ ‫משערינן דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן‪,‬‬ ‫נבילה בכל האיסורים‪ ,‬אבל לרבינו אפרים דס"ל שרק‬ ‫אלא דכיון שחתיכה זו נאסרה א"א לה לחזור להיתרה‬ ‫בבשר בחלב אומרים חנ"נ‪ ,‬מספיק שישים כנגד הבלוע‬ ‫אא"כ יהיה ברור לנו שיצא איסור זה ממנה ונתפשט בה‬ ‫וא"צ שישים כנגד המלח‪ .‬וכן אם המלח בלוע בבשר היתר‬ ‫ובכל החתיכות בשוה‪ ,‬כמו בדבר הנבלל ונמוח‪ ,‬וכיון‬ ‫ונתנוהו בחלב או איפכא‪ ,‬א"צ שישים כנגד כל המלח‪ ,‬ודי‬ ‫שבדבר שאינו נבלל ונימוח ברור לנו שנשאר באותה‬ ‫בשישים כנגד הבליעה‪ .‬אמנם כיון שלא יודעים כמה דם‬ ‫חתיכה יותר ממה שנבלע בשאר התבשיל שבקדירה‪,‬‬ ‫המלח בלע‪ ,‬אפילו לרבינו אפרים משערים כנגד כל המלח‪.‬‬ ‫נשארה חתיכה זו באיסורה‪ .‬והקשה הבית יוסף למה אין‬ ‫ור"ש מקוצי וריב"א כתבו שכיון שהמלח נימוח עם הדם‬ ‫לסמוך כאן על טעימת קפילא לבדוק אם נשאר עדיין‬ ‫ומתערב בכל הקדירה ומוליך איסורו עימו‪ ,‬צריך לשער‬ ‫בחתיכה זו טעם מהאיסור‪ .‬וכתב הבית יוסף ושמא יש‬ ‫כאילו כל הדם היה מלח‪ .‬והביאו ראיה לדבריהם‪.‬‬ ‫לומר שכיון שחתיכה זו כבר נאסרה‪ ,‬אע"פ שנפלט קצת‬ ‫מהאיסור שבה‪ ,‬לעולם אסורה עד שיפלט כולו לגמרי ולא‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬מלח הבלוע בדם‪ ,‬כגון ממליחת בשר‪,‬‬ ‫ישאר בה ממנו כלל‪ ,‬ולא דמי לדבר הנבלל ונמוח שמאחר‬ ‫ונתנוהו בקדירה‪ ,‬או שנתנו בקדרה בשר מלוח בלא הדחה‪,‬‬ ‫שהכל מתערב זה עם זה בשוה ואין תוספת איסור בנאסר‬ ‫אם יש שישים כנגד המלח‪ ,‬מותר‪( .‬ולא מספיק שישים‬ ‫מבהיתר חשיב כאילו נפלט כולו‪ .‬וכן מבואר בתשבות‬ ‫כנגד הדם הבלוע במלח‪ ,‬דאין אנו יודעים כמה דם המלח‬ ‫הרמב"ן‪ .‬ומוסיף הרמב"ן שאותה חתיכה מצטרפת‬ ‫בלע‪ .‬ש"ך)‪ .‬וביאר הרמ"א שאע"פ שהמלח עדיין נותן טעם‬ ‫לשישים כדי לבטל את האיסור‪ ,‬כיון שאם היה אפשר‬ ‫בקדירה מותר‪ ,‬כיון שאין המלח אסור מחמת עצמו אלא‬ ‫להוציא ממנה את האיסור לגמרי היא היתה מותרת‪,‬‬ ‫מחמת דם שבתוכו‪ ,‬דכל מקום שאין האוסר יכול לילך שם‪,‬‬ ‫וכדמצינו בכחל (שם) כחל בשישים וכחל מן המנין‪,‬‬ ‫אין הנאסר אוסר יותר מן האוסרו‪.‬‬ ‫וכחל עצמו אסור‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫סימן ק"ו‬ ‫חתיכה שבלעה איסור ואין בה שישים לבטלו‪ ,‬ואח"כ נפלה‬ ‫אותה חתיכה לקדירה‪ ,‬לדעת השו"ע אינה אוסרת אלא לפי‬ ‫חשבון איסור שבה‪ ,‬ואם יש במה שבקדירה מצורף עם‬ ‫סעיף א'‬ ‫החתיכה עצמה שישים כנגד איסור הבלוע בה‪ ,‬מותר מה‬ ‫האם חתיכה שבלעה איסור יכולה לחזור להתירה‬ ‫שבקדרה‪ ,‬אבל החתיכה עצמה אסורה לפי שאיסור שבה‬ ‫אינו נפלט ממנה לגמרי‪( .‬ובהגהות על השו"ע הקשה‬ ‫כתב הרשב"א שחתיכה שבלעה איסור ונפלה לקדירה‬ ‫שבסימן צ"ב השו"ע מתיר את החתיכה)‪ .‬אבל דבר הנבלל‬ ‫שיש בה שישים כנגד האיסור (והיינו לשיטתו שאין אומרין‬ ‫ונימוח‪ ,‬כגון אם נפל דם וכיוצא בו לתוך רוטב של היתר‬ ‫חתיכה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב‪ ,‬ולסוברים‬ ‫ואסרו מחמת מיעוטו‪ ,‬ואח"כ נתרבה הרוטב של היתר עד‬ ‫שאומרים חנ"נ בכל האיסורים מיירי שיש שישים כנגד כל‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪52‬‬ ‫באחרונה בשעה שאין בקדירה שישים כנגד האיסור‪ .‬וגם‬ ‫שיש בין כולו שישים כנגד הדם כולו‪ ,‬מותר‪ ,‬שהכל נבלל‬ ‫לא יוציאנה תחילה‪ ,‬מפני שהחלב שבה יאסור אותה‪ .‬ומה‬ ‫ונתערב‪.‬‬ ‫תקנתה‪ ,‬יניחנה עד שתצטנן הקדירה‪( .‬ולא דמי לסעיף א'‬ ‫וכתב הרמ"א שלפי מה שנוהגים לומר בכל האיסורים‬ ‫ששם החתיכה נשארת באיסורה‪ ,‬דשאני הכא שהבליעה‬ ‫חתיכה נעשית נבילה (ואפילו בנתערב איסור לח בהיתר לח‬ ‫אינה אלא ע"י בישול זה שהיא מעורבת בשאר התבשיל‬ ‫אומרים חנ"נ בשאר איסורים במקום שאין הפסד גדול‪,‬‬ ‫שבקדירה‪ ,‬והטעם מתפשט בהכל בשוה‪ .‬ט"ז וש"ך)‪.‬‬ ‫כמ"ש הרמ"א צ"ב ד'‪ .‬ש"ך)‪ ,‬אין חילוק בין דבר לח לדבר‬ ‫וכתב הרמ"א שלפי מה דקיימא לן חתיכה נעשית נבלה‪,‬‬ ‫יבש אלא לענין שאם הדבר שנאסר כבר הוא דבר יבש ויש‬ ‫מסיר החתיכה האסורה משם‪ ,‬והשאר מותר‪ .‬וביאר הש"ך‬ ‫שישים כנגד כולו‪ ,‬החתיכה הנאסרת תחילה נשארת‬ ‫שצריך להוציאה מיד‪ ,‬כיון דקיימא לן חנ"נ בכל האיסורים‬ ‫באיסורה וצריך להסירה משם אם מכירה‪ ,‬ואם אינו מכירה‬ ‫וכן באיסור דבוק‪ ,‬ואם ישאיר אותה יצטרכו שישים כנגד‬ ‫בטילה אם אינה חתיכה הראויה להתכבד‪( .‬וגם חתיכה‬ ‫כל החתיכה‪ ,‬והחתיכה תישאר באיסורה גם אם יהיה‬ ‫הראויה להתכבד בטילה‪ ,‬כיון שבדבר שאין איסורו מחמת‬ ‫שישים‪ ,‬וא"כ אינו מפסיד כלום במה שמוציאה מיד‪.‬‬ ‫עצמו לא נאמר דין חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬ורק בבשר‬ ‫והקשה הש"ך שהרי חתיכה זו שיש עליה חלב נמלחה‬ ‫בחלב אינה בטילה בראויה להתכבד‪ .‬ש"ך)‪ ,‬ואם הוא דבר‬ ‫תחילה‪ ,‬דאי לאו הכי אסורה משום דם וצריך שישים כנגד‬ ‫לח הכל מותר‪.‬‬ ‫כולה (כמבואר לעיל ס"ט י"א)‪ ,‬וכיון שהיא נמלחה עם חלב‬ ‫כתב הנודע ביהודה שחתיכה שבלעה איסור מין במינו ע"י‬ ‫היא נאסרת ואינה חוזרת להתירה‪ .‬ותירץ דמיירי בחלב‬ ‫מליחה‪ ,‬י"ל שאם החתיכה נתערבה בקדירה גם היא‬ ‫דרבנן או של בהמה כחושה שאינו אוסר במליחה אלא כדי‬ ‫מותרת‪ ,‬אף לדידן שאומרים חנ"נ בשאר איסורים‪ .‬פתחי‬ ‫קליפה‪ ,‬או שבזמן המליחה היה שישים כנגד החלב‪ ,‬ואח"כ‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫נחתך ממנה‪.‬‬ ‫רבי עקיבא איגר‪ -‬א' חתיכה שנאסרה בנותן טעם ונפלה‬ ‫כתב בתפארת צבי שאיסור שהתבשל בקדירה והיה‬ ‫לקדירה‪ ,‬אם נתערבה באחרות בטילה‪ ,‬דאין דין חתיכה‬ ‫שישים כנגדו‪ ,‬ולאחר שהצטנן התבשיל התמעט ההיתר‬ ‫הראויה להתכבד כשאין איסורה מחמת עצמה‪ ,‬ונראה‬ ‫וכבר אין שישים‪ ,‬אם נכבש בשיעור כבישה נאסר התבשיל‪,‬‬ ‫שהיא בטילה ברוב‪ ,‬ולא חוששים שיבשל והיא תתן טעם‪,‬‬ ‫ודלא כרב אחד שרצה לומר שאין תוספת בליעה ע"י‬ ‫דטעם החתיכה הוי מין במינו‪ ,‬וטעם האיסור אינו אלא דבר‬ ‫כבישה‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫מועט‪ ,‬כיון שהרוב נפלט בקדירה‪ .‬ב' כתב הבית יוסף‬ ‫ברשב"א משמע שאם יוציא את החתיכה מיד כולה‬ ‫שטעימת קפילא לא מועילה להתיר את החתיכה‪ ,‬כיון‬ ‫אסורה‪ .‬והקשה רעק"א שכשיוציאנה לא יהיה עליה רוטב‬ ‫שהיא כבר נאסרה ונשאר בה דבר מועט‪ .‬ומוסיף רעק"א‬ ‫והוי צלי שאינו אוסר אלא כדי נטילה‪.‬‬ ‫שאם בישלו את החתיכה שקפילא אמר שאין בה טעם‪,‬‬ ‫יחד עם חתיכות אחרות‪ ,‬מותרות אף אם אין שישים כנגד‬ ‫הבלוע‪ ,‬ולדידן שאומרים חנ"נ בשאר איסורים מותר‬ ‫בהפסד מרובה‪ ,‬דסומכים על הט"ז שמשהו אינו מתפשט‬ ‫מהחתיכה‪ ,‬ואף שאנו לא סומכים על קפילא‪ ,‬נ"מ בדבר‬ ‫סימן ק"ז‬ ‫שנאסר מחמת נדר וכדומה‪ ,‬שישראל יכול לטעום‪.‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫סעיף ב'‬ ‫דגים שנתבשלו ונמצא ביניהם דג טמא‪ -‬כתב הסמ"ג‬ ‫זהירות בהוצאת חתיכה כשיש בתבשיל חתיכת‬ ‫שאם התבשלו דגים קטנים ונמצא ביניהם דג טמא‪,‬‬ ‫איסור‬ ‫(והדגים התבשלו באילפס ומשם עירו את הדגים לתמחוי‪.‬‬ ‫חתיכה שיש בה חלב‪ ,‬ונתבשלה בקדירה שיש בה שישים‬ ‫ביאור זה וכן להלן מדברי הבית יוסף)‪ ,‬יש אוסרים אפילו‬ ‫כנגד החלב‪ ,‬צריך להזהר שלא יסיר שום דבר מהקדירה‬ ‫אם מכיר את הדג הטמא וזורקו ויש שישים לבטלו‪ ,‬לפי‬ ‫בעוד חתיכת האיסור בתוכה‪ ,‬דחיישינן שמא תשאר‬ ‫‪53‬‬ ‫סימן ק"ז‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫גם דג טמא ולא עירה את כולם בפעם אחת אל הקערה‪.‬‬ ‫שכשמערה את המים החמים (מהאילפס לתמחוי)‬ ‫(ואם יש ספק אם עירה את כולם בפעם אחת או לא‪ ,‬יש‬ ‫לפעמים בסוף העירוי כאשר נשאר מעט מים ודגים ישאר‬ ‫להחמיר‪ .‬ט"ז)‪ .‬ויש מתירים בכל ענין‪ ,‬דלא מחזקינן איסור‬ ‫הדג טמא עם כ' או עם ל' דגים‪ ,‬ונאסרו‪ ,‬וחוזרים ואוסרים‬ ‫לומר שהאיסור נשאר בלי שישים כנגדו‪ ,‬וכן עיקר‪( .‬וגם‬ ‫את כל הדגים (אע"פ שבתמחוי יש עכשיו שישים כנגד‬ ‫לדעת השו"ע בדיעבד הכל מותר‪ .‬ט"ז)‪ .‬ואפילו לדעת‬ ‫הדג הטמא)‪ .‬ויש מתירים מפני שאותם כ' או ל' שנשארים‬ ‫האוסרים אין לאסור את הכלים (ואם זה איסור דאורייתא‬ ‫בטילים (חד בתרי) ברוב הדגים (שבתמחוי)‪ ,‬ואף שבריה‬ ‫צריך להמתין מעת לעת‪ .‬ש"ך)‪ ,‬דהעמד הכלי על חזקתו‪.‬‬ ‫אינה בטילה‪ ,‬זה נאמר רק בבריה שאיסורה מחמת עצמה‪,‬‬ ‫וכתב הט"ז שלפי טעם הרמ"א (דלא מחזקינן איסור‪ ,‬שהוא‬ ‫ולא כשהבריה נאסרה מחמת בליעת איסור אחר‪ ,‬ואין‬ ‫טעמו של רבינו שמשון)‪ ,‬היש מתירים מתירים גם בביצים‪,‬‬ ‫המים החמים חוזרים ואוסרים את שאר הדגים שבמחבת‬ ‫אבל לפי טעם רבינו ברוך שהביא הטור (שהדגים שנאסרו‬ ‫אע"פ שהם נוגעים בהם‪ ,‬מפני שאיסור הנבלע ואין איסורו‬ ‫בטלים ברוב) יש לאסור בביצים שאין רגילות לבשל אלא‬ ‫מחמת עצמו אינו חוזר ונבלע ביבש כי אם על ידי בישול‪.‬‬ ‫עשרים או שלושים יחד‪ .‬וכן נ"מ בדגים עצמם‪ ,‬שלטעמא‬ ‫ורבינו שמשון מתיר משום שיש לנו לומר דאיסורא ברובא‬ ‫דהסמ"ג דווקא כשעירה המים קודם שעירה הדגים‬ ‫איתיה כדאמרינן בזבחים (עד‪ ,).‬ולכן אין לתלות שבסוף‬ ‫האחרונים הנשארים במחבת מותר‪ ,‬אבל אם נשאר מים או‬ ‫העירוי עם מעט מים נשאר שם הדג הטמא‪.‬‬ ‫רוטב עם מעט הדגים לבסוף ועירה אותן לקערה הכל‬ ‫ביצים שהתבשלו ונמצא באחד מהם אפרוח או דם‪-‬‬ ‫אסור‪ ,‬דעירוי ככלי ראשון‪ ,‬ולטעם שהביא הרמ"א גם בזה‬ ‫עוד כתב הסמ"ג שביצים שנתבשלו ונמצא באחת מהם‬ ‫מותר‪ .‬וכיון שהטור הביא את טעמו של הסמ"ג הכי קיימא‬ ‫אפרוח או דם‪ ,‬הכל אסור‪ ,‬דאין רגילות לבשל הרבה ביצים‬ ‫לן‪ ,‬וממילא יש להחמיר בנ"מ הנ"ל‪ ,‬אלא שכתב רש"ל שאין‬ ‫יחד‪ ,‬אלא עשרים או שלושים‪ .‬ולכן כשמבשל ביצים טוב‬ ‫המים שבקערה אוסרים הדגים כולם מכח התערובות‪ ,‬כיון‬ ‫להמתין שיצטננו קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו שם‪,‬‬ ‫שהם בכלי שני‪ ,‬ואותו מעט מים שנשאר בקדירה ג"כ אין‬ ‫שמא ימצא באחד מהם אפרוח‪ ,‬ואם רוצה למהר ישים מים‬ ‫בהם כח להפליט ולהבליע בדגים שבקערה‪ ,‬והמים‬ ‫צוננים עמהם לצננם תחילה‪ ,‬ומ"מ אם לא עשה כך א"צ‬ ‫הנאסרים עצמם אינם אוסרים מפני שהם מתבטלים‬ ‫להגעיל את המחבת מספק שמא נשארה לבסוף ביצה עם‬ ‫בשישים‪ ,‬ולפ"ז אם יש לחוש שאין שישים כנגד אותן‬ ‫אפרוח‪ ,‬דהעמד המחבת בחזקת כשרות‪.‬‬ ‫המים שנשארו בקדירה ודאי יש לאסור כל הדגים אח"כ‪.‬‬ ‫וכתב הט"ז שהרמ"א מלבד שהוא פסק אם טעמו של‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫הר"ש וכנ"ל‪ ,‬הוסיף בתורת חטאת שכיון שיש להסתפק‬ ‫המבשל הרבה ביצים בקליפתם‪ ,‬לא יוציאם מהמים‬ ‫אם האיסור נשאר כשלא היה כנגדו שישים אזלינן לקולא‪,‬‬ ‫שנתבשלו בהם עד שיצטננו‪ ,‬או יתן עליהם מים צוננים‬ ‫דהוי ספק דרבנן‪ ,‬והט"ז כתב שהספק הזה הוא ספק‬ ‫לצננם ואח"כ יוציאם‪ ,‬דחיישינן שמא ימצא באחת מהן‬ ‫דאורייתא‪ ,‬וממילא הוי כאסור בודאי‪ ,‬ואף שעכשיו יש‬ ‫אפרוח ואם יוציא מהם קודם שיצטננו שמא תישאר אותה‬ ‫ביטול מדאורייתא חד בתרי‪ ,‬מדרבנן הרי צריך שישים‪,‬‬ ‫ביצה עם הביצים האחרונות ותאסור אותם כשאין שישים‬ ‫(ודבר זה הוא כלל בכל מקום‪ ,‬שלא נחשב ספק איסור‬ ‫כנגד אותה ביצה‪.‬‬ ‫דאורייתא להיתר מחמת שיש ביטול ברוב)‪ .‬עוד הקשה‬ ‫וכתב הרמ"א שאם לא עשה כן‪ ,‬אלא עירה אותם לקערה‪,‬‬ ‫הט"ז שבביצה שיש בה אפרוח או דם הוה מין באינו מינו‪,‬‬ ‫ונמצא אחת מהן טריפה‪ ,‬יש אוסרים הכל‪ ,‬דחיישינן שמא‬ ‫דהאיסור הוא אינו מינו עם הביצים‪ ,‬ומבואר בשערי דורא‬ ‫הטריפה נשארה לבסוף ולא היה שישים בקדירה לבטלה‬ ‫שבכהאי גוונא זה נחשב ספק איסור דאורייתא‪ .‬וכתב שלכן‬ ‫ונאסר מה שבקדרה וחוזר ואוסר כל מה שבקערה‪( ,‬וכן אם‬ ‫נראה להחמיר כדעת רש"ל שבביצים אסור ובדגים מותר‬ ‫נשארו בקדירה‪ ,‬ועירה ממנה את המים הרותחים‪ ,‬אסור‪,‬‬ ‫כל זמן שאפשר שיש שישים נגד המעט מים שנשאר‬ ‫דשמא הביצה האסורה היתה בשולי הקדירה ונאסרו‬ ‫בקדירה‪.‬‬ ‫הביצים שאצלה כשלא היה מים לערב את הבליעות בכל‬ ‫הביצים‪ ,‬וע"י לחלוחית המים נאסרים גם שאר הביצים‪,‬‬ ‫ואפילו הם מאה‪ .‬ט"ז)‪ .‬וה"ה בדגים קטנים שנמצא בקערה‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪54‬‬ ‫המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם כנמלים וזבובים‬ ‫אם הוציא כל ביצה בנפרד ע"י הכף‪ ,‬יש לחוש שמא הוציא‬ ‫ויתושים‪ ,‬אפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו‪ ,‬אם‬ ‫תחילה את הביצה האסורה ונאסרה הכף וממילא נאסרו‬ ‫ההיתר רבה עליו מותרים‪ ,‬וא"כ הכא בזבוב או בנמלה הכל‬ ‫הביצים האחרות‪ .‬ט"ז‪.‬‬ ‫מותר בכל גוונא‪ .‬ודברי הטור כאן שמשמע שזבוב אוסר‬ ‫ביצה שיש בה דם‪ ,‬כתב האיסור והתר שאם כבר נודע‬ ‫הם לדברי האוסרים‪ ,‬אבל להרשב"א והסוברים כמותו‬ ‫האיסור שבביצה‪ ,‬יש לאסור גם בספק‪ ,‬אע"פ שדם ביצים‬ ‫מותר בכל גוונא‪.‬‬ ‫דרבנן‪ ,‬דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון‪ .‬והט"ז מוכיח‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫שגם בכהאי גוונא אמרינן שספיקא דרבנן לקולא‪ ,‬ועוד‬ ‫כתב הט"ז שנתבאר ברמ"א (ס"ו ד') שרק היכא שי"ל חד‬ ‫זבוב וכיוצא בו מדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה‬ ‫בתרי בטל סומכים על המ"ד שדם ביצים דרבנן‪ ,‬אבל בלאו‬ ‫בהם‪ ,‬שנמצא בתבשיל‪ ,‬זורקם‪ ,‬והתבשיל מותר‪ ,‬שאין‬ ‫הכי מחמירים כמ"ד דם ביצים דאורייתא‪.‬‬ ‫פליטת דברים אלו הפגומים אוסרת‪ .‬וכתב הרמ"א שכן‬ ‫המנהג פשוט‪ ,‬ואע"ג שיש מחמירים דברי המקילים עיקר‬ ‫דעת הש"ך דהיכא שעירה את הדגים לקערה מעט מעט‬ ‫ואין לשנות המנהג‪.‬‬ ‫עם הרוטב‪ ,‬ובסוף נשארו בקדירה מעט דגים עם מעט רוטב‬ ‫ועירה גם אותם לקערה‪ ,‬אסור לכו"ע (ואף לבית יוסף בעינן‬ ‫עוד כתב הרמ"א שאם לקח עם הכף דג טמא מן הקדירה‪,‬‬ ‫כדי קליפה‪ ,‬דעירוי מבשל כדי קליפה)‪ ,‬ואף המתירים לא‬ ‫או שאר דבר שאינו פוגם‪ ,‬אסור להחזיר את הכף לקדירה‬ ‫התירו אלא כשלבסוף נשארו בקדירה דגים בלי רוטב‪.‬‬ ‫(אף אם יש בה שישים כנגד האיסור‪ ,‬דשמא הבליעה לא‬ ‫ולדעת הר"ש שטעם ההיתר משום דתלינן שהאיסור הוא‬ ‫מתפשטת בהכל בשוה‪ .‬ש"ך)‪ ,‬ואם החזיר צריך שיהיה‬ ‫ברוב‪ ,‬מיירי שאותם שכבר עירה הם הרוב‪ ,‬ובביצים אסור‬ ‫בקדירה שישים כנגד האיסור‪ ,‬ולא כנגד כל הכף‪ ,‬דלא‬ ‫גם לר"ש מפני שלא מצוי שיהיה רוב‪ .‬ולענין הלכה הש"ך‬ ‫אמרינן גבי כלי חתיכה נעשית נבילה‪( ,‬והיינו בכלי מעץ או‬ ‫פוסק כהמתירים משום שהדגים שנאסרו בטלים ברוב‪ ,‬אך‬ ‫מתכת חדש‪ ,‬אבל בישן או של חרס דעת הרמ"א שיש‬ ‫מיירי דווקא במין בשאינו מינו (כדג טמא מול שאר דגים‪,‬‬ ‫להחמיר שנעשה נבילה‪ .‬ש"ך)‪ ,‬אבל אם היה מעט מן‬ ‫או ביצת אפרוח או עם דם מול שאר ביצים‪ ,‬שאין טעמם‬ ‫התבשיל עם האיסור בכף והוחזר לקדירה‪ ,‬צריך ס' גם נגד‬ ‫שוה‪ ,‬וגם לרמ"א דאזלינן בתר שמא אין שמם שוה)‪ ,‬דכיון‬ ‫מעט התבשיל‪ ,‬דהרי נעשה נבילה בכף‪( .‬והכף נידונת ככלי‬ ‫דאיכא למיקם אטעמא אין הכל בכלל הספק‪ ,‬אבל במין‬ ‫ראשון לחומרא‪ ,‬כיון שהוציאוה מקדירה רותחת‪ .‬ש"ך‪ .‬עוד‬ ‫במינו מותר גם בלי רוב‪.‬‬ ‫מעיר הש"ך למה א"צ שישים גם נגד כל הכף‪ ,‬דלא ידעינן‬ ‫כמה בלעה)‪.‬‬ ‫דעת הש"ך כהפוסקים שזבוב וכדומה אוסרים ע"י טעם‪,‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫ורק במקום הפסד מרובה או שעת הדחק אפשר להתיר‪.‬‬ ‫זבוב או נמלה שהוציאום מהקדירה בכף‪ ,‬י"א (שערי דורא‬ ‫ארחות חיים ורבינו ירוחם בשם הר"מ) שצריך להזהר שלא‬ ‫לחזור ולתחוב את הכף בקדירה‪ ,‬דשמא לא היה בכף‬ ‫סימן ק"ח‬ ‫שישים כנגד הזבוב והיא נאסרה‪ ,‬וכשיתחבנה לקדירה היא‬ ‫תאסור את הקדירה אם אין שישים‪ .‬וכתב הטור שא"צ‬ ‫אפית איסור והיתר בתנור אחד ‪ -‬ריחא‬ ‫לחוש לזה‪ ,‬כיון שידוע כמה איסור בלוע בכף‪ ,‬וא"צ שישים‬ ‫עד כה נתבארו דיני בליעות שעוברים מאיסור להיתר או מבשר‬ ‫אלא כנגד הזבוב‪.‬‬ ‫לחלב באופן של מגע ישיר ביניהם‪ ,‬ובסימן זה יתבארו דיני‬ ‫וכתב רבינו ירוחם שאם הזבוב נמצא בכלי שני והוציאו‬ ‫בליעות שע"י ריחא‪ ,‬והיינו העברת טעם בלא מגע ישיר ובלא‬ ‫שרואים ממשות שעוברת מזה לזה (ללא זיעה (‪-‬אדים)‪ ,‬ואם יש‬ ‫משום לכמה קערות‪ ,‬הכל מותר‪ ,‬ונתן כמה טעמים לדבר‪.‬‬ ‫גם זיעה זה חמור יותר וכפי שנתבאר לעיל צ"ב ח')‪ .‬ואיתא בגמרא‬ ‫עוד כתב בשם הרא"ש שכף מלאה תבשיל שלקחו‬ ‫(פסחים ע"ו‪ ):‬אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר‬ ‫מהקדירה‪ ,‬ונמצא בו נמלה‪ ,‬אף הכף מותרת‪ ,‬כיון שיש בה‬ ‫נבילה כחוש‪ ,‬אסור‪ ,‬מאי טעמא מפטמי מהדדי‪ .‬ולוי אמר‬ ‫אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן‬ ‫שישים כנגד הנמלה‪ .‬וכתב הבית יוסף שהטור בסימן ק"ד‬ ‫מותר‪ ,‬מאי טעמא ריחא בעלמא היא‪ ,‬וריחא לאו מילתא‬ ‫כתב בשם הרשב"א (וכן דעת עוד ראשונים) שדברים‬ ‫‪55‬‬ ‫סימן ק"ח‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫בתנור גדול ופיו פתוח מעט למעלה‪ .‬ש"ך)‪ ,‬אם יש לו פת‬ ‫היא‪ ,‬ונחלקו הראשונים כמו מי ההלכה‪ ,‬ואם לוי מתיר גם‬ ‫אחרת‪ .‬וכן אם עובד כוכבים אפה פת עם איסור‪ ,‬אסור‬ ‫לכתחילה או רק בדיעבד‪ ,‬והשו"ע פסק כלוי וכהשיטות שגם ללוי‬ ‫אסור לכתחילה‪ ,‬וכדלהלן‪ ,‬וע"ע בסימן צ"ז סעיף ג' במקורות‬ ‫לקנות אותה פת אם יש פת אחר‪ ,‬דכל זה מיקרי לכתחילה‪.‬‬ ‫הדינים בגמרא ובראשונים‪.‬‬ ‫אבל אם אין לו פת אחר בריוח‪ ,‬מותר בשניהם‪ ,‬דזה מיקרי‬ ‫לענין זה דיעבד‪.‬‬ ‫י"א שאין מתירין ריחא‪ ,‬אפילו בדיעבד‪ ,‬אא"כ התנור פתוח‬ ‫סעיף א'‬ ‫קצת מן הצד או למעלה במקום שהעשן יוצא‪ ,‬ובמקום‬ ‫שני מאכלים שנאפו יחד בתנור אחד‬ ‫הפסד (מרובה‪ .‬ש"ך) אין להחמיר בדיעבד אפילו בסתום‬ ‫דברי השו"ע‪ -‬אין צולין בשר כשרה עם בשר נבילה או של‬ ‫לגמרי‪.‬‬ ‫בהמה טמאה בתנור אחד‪ ,‬ואף על פי שאין נוגעים זה בזה‪,‬‬ ‫אם האיסור הוא דבר חריף (או שנעשה לריח ונאפה אפילו‬ ‫(ואע"פ שהכשירה שמינה והאיסור רזה‪ ,‬מפני שריח‬ ‫עם הפת ובתנורים גדולים ואפילו פתוחים בצידם‪ .‬ש"ך)‪,‬‬ ‫הכשירה מפטם את האיסור וחוזר ואוסר את ההיתר‪ ,‬אבל‬ ‫וכ"ש אם ההיתר דבר חריף‪ ,‬ריחא מילתא היא‪ ,‬ואפילו‬ ‫כששניהם כחושים מותר‪ .‬ט"ז וש"ך‪ .‬ובתורת חטאת כתב‬ ‫בדיעבד אסור אם שניהם מגולים‪ ,‬אבל אם אחד מהם‬ ‫שגם בזה טוב להחמיר לכתחילה‪ ,‬הש"ך מוכיח מכמה‬ ‫מכוסה‪ ,‬אפילו בבצק בעלמא‪ ,‬מותר‪( .‬רמ"א‪ .‬ורעק"א מעיר‬ ‫מקומות שאפילו לכתחילה מותר)‪ ,‬ואם צלאם הרי זה‬ ‫שכיון שהבצק עצמו מגולה הוא נאסר מחמת הריח‪ ,‬יאסר‬ ‫מותר‪( ,‬דבדיעבד ריחא לאו מילתא היא‪ ,‬אבל פת שאפאה‬ ‫התבשיל ע"י רוטב שהבלע מוציא מהבצק)‪ ,‬ולכתחילה טוב‬ ‫עם הצלי מבואר לעיל (צ"ז ג') שאסור לאוכלה עם מאכל‬ ‫להחמיר‪( .‬ש"ך בשם התורת חטאת‪ .‬והיינו בכיסוי בצק‬ ‫חלבי‪ ,‬שכיון שאפשר לאוכלה בלא חלב הוי כלכתחילה‪.‬‬ ‫ובדבר חריף‪ .‬רעק"א)‪ .‬וכתב הט"ז שדעת מהרש"ל שדווקא‬ ‫ש"ך)‪ ,‬ואפילו היתה האסורה שמינה הרבה והמותרת רזה‪.‬‬ ‫בתנור קטן או מכוסה אסור‪ ,‬אבל גדול ופתוח מותר לכו"ע‪,‬‬ ‫ואם התנור גדול שמחזיק י"ב עשרונים‪ ,‬ופיו פתוח‪ ,‬מותר‬ ‫וכן פוסק הב"ח‪ ,‬והט"ז מסכים עם דברי הרמ"א‪.‬‬ ‫לצלותם בו‪ ,‬ובלבד שלא יגעו זה בזה‪ .‬ואם אחד מהם‬ ‫אם אפו או צלו איסור והיתר תחת מחבת אחת‪ ,‬מגולים‪,‬‬ ‫מכוסה בקערה או בבצק וכיוצא בו‪ ,‬מותר לצלותם אפילו‬ ‫אסור אפילו בדיעבד‪ ,‬וה"ה אם אפו בכהאי גוונא פת עם‬ ‫בתנור קטן ופיו סתום‪( .‬וה"ה לגבי לאפות בשר עם חלב‬ ‫בשר אסור לאוכלו בחלב (והיינו בפת מועט או כשיש היכר‬ ‫נמי דינא הכי‪ .‬רמ"א)‪.‬‬ ‫בפת‪ ,‬אבל בפת מרובה ואין בה היכר אסור אפילו לאוכלה‬ ‫בטור ובשו"ע כאן מבואר דבעינן תרתי‪ ,‬תנור גדול ופיו‬ ‫לבדה‪ ,‬שמא יבוא לאוכלה עם חלב‪ .‬ש"ך)‪ ,‬אבל בזה אחר‬ ‫פתוח‪ ,‬ובסימן צ"ז לא מוזכר שצריך פתוח‪ ,‬וכתב הט"ז‬ ‫זה אין לחוש (דלא מצינו שריח יפטם את הכלי שיחזור‬ ‫דשם מיירי בתנורים שלנו שידוע שהם פתוחים‪ ,‬ולכן לא‬ ‫ויפלוט לאוכל‪ ,‬ואפילו כלי בן יומו‪ ,‬ובלבד שלא יגע ממש‪,‬‬ ‫הוצרך להזכיר פתוח‪ ,‬ובדרכי משה דחק לחלק ששם‬ ‫ואפילו בדבר שנעשה להריח ועדיין ריחו בתנור מותר בזה‬ ‫מדובר בבשר בחלב וכאן בשאר איסורים‪ ,‬והב"ח מתרץ‬ ‫אחר זה‪ .‬ש"ך‪ .‬וכתב רעק"א שלפ"ז קשה על הרמ"א‬ ‫ששם מדובר לענין דיעבד וכאן לענין לכתחילה‪ ,‬וא"צ לזה‬ ‫שמתיר אם אפו איסור תחת המחבת והמחבת לא הזיעה‪,‬‬ ‫וכנ"ל‪ .‬וכתב מהרש"ל בשם התרומת הדשן שלפי דעת‬ ‫ואח"כ אפו היתר תחת המחבת והמחבת הזיעה‪ ,‬הרי‬ ‫האשר"י שטעם האיסור הוא משום שהתנור שלהם היה‬ ‫בתחילה נכנס הריח למחבת‪ ,‬וכשהזיעה אח"כ הזיעה‬ ‫מכוסה‪ ,‬בתנורים שלנו אם התנור גדול קצת וההבל יכול‬ ‫מוציאה את הבליעה של האיסור מהמחבת‪ .‬וצ"ע‪ .‬ובפתחי‬ ‫להתפשט‪ ,‬א"צ להקפיד אפילו בשאינו מחזיק י"ב‬ ‫תשובה כתב בשם תשובת חינוך בית יהודה שאם הפעם‬ ‫עשרונים‪.‬‬ ‫השניה היא ע"י נגיעה אסור)‪ ,‬אא"כ הזיע המחבת משניהם‪,‬‬ ‫דאז אסור אפילו בזה אחר זה‪ ,‬אם היו שניהם מגולין‪ ,‬דהוי‬ ‫דברי הרמ"א‪-‬‬ ‫ככיסוי של קדירה‪.‬‬ ‫נוהגים להחמיר לכתחילה אפילו בתנור גדול (ואפילו אם‬ ‫י"א שכל מקום דאמרינן ריחא מילתא ואוסר בדיעבד‪ ,‬היינו‬ ‫הוא פתוח מעט למעלה‪ ,‬ורק בפתוח ממש כעין כירה מותר‪.‬‬ ‫דוקא כשאין שישים מן ההיתר כנגד האיסור‪ ,‬אבל כשיש‬ ‫ש"ך)‪ ,‬ובדיעבד להקל אפילו בתנור קטן (פי' אפילו סתום‪.‬‬ ‫שישים אפילו בכל מה שבתנור‪ ,‬זה מבטל את האיסור‪,‬‬ ‫ט"ז)‪ .‬ואם אפה פת עם בשר‪ ,‬אסור לאוכלה עם חלב (אפילו‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪56‬‬ ‫מגולה‪ .‬שו"ע‪ .‬וכתב הש"ך שי"מ הטעם החילוק בין דין זה‬ ‫ולצורך הפסד (מרובה‪ .‬ש"ך) יש לנהוג כן‪( ,‬ואף שבצליה‬ ‫לסעיף הקודם‪ ,‬שבבישול ריח לא אוסר‪ ,‬והש"ך עצמו כתב‬ ‫אמרינן שאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב‪,‬‬ ‫שהחילוק הוא בגלל שיש הפסק קדירה בין שני‬ ‫מ"מ בריחא יש להקל מטעם שכל הנכנס בספק מסייע‬ ‫התבשילים‪ ,‬ולפ"ז גם בצליה בשתי קדירות מותר‪.‬‬ ‫לבטל‪ .‬ט"ז)‪ .‬וכתב הש"ך שדעת הרמ"א שדין ריחא שוה‬ ‫וכתב הרמ"א שדווקא כשהתנור פתוח קצת מותר (אפילו‬ ‫לשאר איסורים לענין צירוף שישים‪ ,‬וכמו דקיימא לן (סוף‬ ‫לכתחילה‪ .‬ש"ך)‪ ,‬אבל אם הוא סתום מכל הצדדים כדרך‬ ‫סימן קי"א) שבמקום שאין הפסד אין הכל נכנס בספק‬ ‫שמטמינים החמין לצורך שבת‪ ,‬אסור‪ ,‬ואפילו בדיעבד יש‬ ‫לצרף‪ ,‬ה"ה בריחא‪ ,‬דבמקום שאין הפסד צריך בכל חתיכה‬ ‫מחמירים ואוסרים אם האיסור וההיתר מגולה‪ ,‬ובמקום‬ ‫וחתיכה בפני עצמה שישים‪ ,‬אפילו אם כל החתיכות נוגעות‬ ‫הפסד מרובה יש להקל‪ .‬וכתב הש"ך שהמהרש"ל אוסר‬ ‫זו אצל זו‪ ,‬דלא עדיף מבליעת איסור עצמו דקיימא לן (ק"ה‬ ‫אוסר בתנור סתום אפילו בגדול‪ ,‬ומשמע שאף בהפסד‬ ‫ז') שאין הולך מחתיכה לחתיכה בלא רוטב‪ ,‬אבל במקום‬ ‫מרובה אסור‪ ,‬הב"ח פסק כהרמ"א‪.‬‬ ‫הפסד והיינו דווקא הפסד מרובה יש לצרף כל החתיכות‬ ‫אפילו אינן נוגעות לבטל בשישים‪ ,‬דכולן נכנסו בספק‪.‬‬ ‫י"א שאיסור האוסר במשהו‪ ,‬כגון חמץ בפסח‪ ,‬ריחא מלתא‬ ‫סעיף ג'‬ ‫ואוסר אפילו בדיעבד‪ ,‬אם התנור קטן והוא סתום (והש"ך‬ ‫שימור במרדה שיש עליה שמנונית איסור‬ ‫נשאר בצ"ע אם לאסור גם בתנורים גדולים)‪ ,‬והאיסור‬ ‫אם יש שמנונית של איסור על המרדה‪ ,‬אסור לתת עליה‬ ‫וההיתר מגולין תוך התנור‪ .‬ויש אומרים שאין לחלק‪.‬‬ ‫היתר כל היום‪ ,‬אמנם כשאינה בת יומא מותר להשתמש‬ ‫ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין‪.‬‬ ‫בה משום דא"א בענין אחר‪( ,‬שו"ע)‪ ,‬דהעכו"ם לא ישמע‬ ‫כתב התרומת הדשן שמותר לכתחילה לצלות כבד בתנור‬ ‫לנו לעשות מרדה נפרדת להיתר‪ ,‬ודלא כהלבוש שכתב‬ ‫עם תבשיל (שמן‪ .‬ט"ז)‪ ,‬כיון שדם הוא כחוש וקלוש‪ ,‬ואין‬ ‫הטעם משום שלא גזרו אטו בת יומא כמו בשאר כלים‬ ‫לומר בזה שהתבשיל מפטם את הדם וחוזר ואוסר את‬ ‫משום דלא שכיחא‪ .‬ט"ז וש"ך‪.‬‬ ‫התבשיל‪ .‬וכתב המהרש"ל דמיירי דווקא כבכד שכולו‬ ‫וכתב הט"ז שבאיסור והתר אסר אפילו בדיעבד אם הוציאו‬ ‫היתר‪ ,‬אבל בשר שנאסר מחמת דם‪ ,‬כגון שנמלח בכלי‬ ‫העובד כוכבים מן התנור על כלי אחד עוגות עם פשטיד"א‬ ‫שאינו מנוקב‪ ,‬אוסר בשר שנצלה או נתבשל עמו בתנור‪,‬‬ ‫של איסור‪ ,‬אמנם דווקא הפת הראשונה שידוע בבירור‬ ‫דאמרינן חתיכה עצמה נעשה נבילה אפי' גבי דם‪ ,‬ודעת‬ ‫שהוציאוה מיד אחר הפשטיד"א אסורה משום שמנונית‬ ‫הב"ח שכל דם הוא קלוש ואינו אוסר בריחא‪ ,‬וכן משמע‬ ‫של איסור שעל המרדה‪ ,‬ואם אין מכירו חד בתרי בטל‪,‬‬ ‫בתרומת הדשן‪ ,‬וכל זה לענין לכתחילה‪ ,‬אבל בדיעבד הכל‬ ‫ואע"ג שזה חתיכה הראויה להתכבד מותר כיון שאין‬ ‫שרי‪ ,‬ואם גם התבשיל הוא כחוש שרי אפילו לכתחילה‪,‬‬ ‫איסורה מגופה‪ ,‬ואם אינה בת יומא פשיטא שאינה אוסרת‪.‬‬ ‫ודלא כהתורת חטאת שמחמיר גם בזה‪ .‬ובפת כתבו‬ ‫וכתב המהרש"ל שצריך שישים בהיתר נגד האיסור‬ ‫הפוסקים בשם ר"ת שאין שייך בו ריח כלל‪ ,‬ולכן פת חמץ‬ ‫שבמרדה‪ ,‬והוא אזיל לטעמיה שאף באפייה בעינן שישים‬ ‫שנאפתה עם מצה אינה אוסרת אותה בפסח‪ .‬ט"ז‪.‬‬ ‫כבישול‪ ,‬דלא כהרמ"א וכמבואר בט"ז סימן ק"ה סעיף ט'‪.‬‬ ‫כתב בתורת חטאת דמ"מ המנהג להקל לקנות מהעכו"ם‬ ‫כתב הרמ"א שקדירה כל זמן שהיא בת יומא לא מהני בה‬ ‫דברים המבושלים בכליהם‪ ,‬שאין בהם משום בישולי‬ ‫הגעלה ולא קליפה בכלי אומנות‪( ,‬ולא הגעלה אחר‬ ‫עכו"ם‪ ,‬דסתם כליהם אינן בני יומן‪ ,‬ואע"פ שנטל"פ אסור‬ ‫הקליפה‪ ,‬דמרדה דינה ככלי שתשמישו ע"י האור שצריך‬ ‫לכתחילה‪ ,‬קניה לא נחשבת לכתחילה‪ .‬ט"ז‪.‬‬ ‫ליבון‪ .‬ש"ך)‪.‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫סעיפים ד' ה'‬ ‫שתי קדירות שהתבשלו יחד בתנור אחד‬ ‫שאיפת ריח של איסור‬ ‫מותר להניח שתי קדירות בתנור‪ ,‬אע"פ שזה כשירה וזה‬ ‫טריפה‪ ,‬ואפילו בתנור קטן ופיו סתום‪ ,‬ואע"פ שפי הקדרות‬ ‫‪57‬‬ ‫סימן ק"ח‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫שאיפת טבק של עכו"ם‪ -‬כתב השער המלך שטבק‬ ‫איתא בגמרא (עבודה זרה ס"ו‪ ):‬האי בת תיהא (נקב שעושים‬ ‫שנקנה מהעכו"ם יש מפקפקים אם מותר לשאוף אותו‪,‬‬ ‫במגופת חבית כדי להריח את היין לבודקו אם הוא יכול להתקיים)‪,‬‬ ‫כיון שלפעמים מזלפים אותו בסתם יינם‪ ,‬ומסקנתו להתיר‬ ‫ישראל בדגוי‪ ,‬אביי אמר אסור‪ ,‬רבא אמר‬ ‫בזה‪ ,‬ואף לדעת רובא דרבוותא שפסקו שסתם יינם אסור‬ ‫מותר‪ ,‬אביי אמר אסור ריחא מילתא היא‪ ,‬רבא‬ ‫בהנאה מותר‪ ,‬דזה ממש כההיא דבת תיהא דשרי לכו"ע‪,‬‬ ‫אמר מותר ריחא לאו מילתא היא‪ .‬אמר רב מרי‬ ‫וכ"ש הכא דאיכא לספוקי שמא יש שישים נגד היין‬ ‫כתנאי‪ ,‬הרודה פת חמה ונתנה על גב חבית של‬ ‫שמזלפים דבהא לכ"ע ריחא לאו מילתא‪ .‬ואף שכל זה אינו‬ ‫יין של תרומה‪ ,‬רבי מאיר אוסר‪ ,‬ורבי יהודה‬ ‫אלא בהניח יסוד שמה שמזלפים אינו אלא כדי לתת בו‬ ‫מתיר‪ ,‬רבי יוסי מתיר בשל חיטים ואוסר בשל‬ ‫ריח‪ ,‬ובאמת אכתי איכא לספוקי שמא נותנין יין לחזק‬ ‫שעורים מפני שהשעורים שואבות‪ .‬לרבא ודאי‬ ‫הטבק וא"כ אין להתיר מטעמא דריחא לאו מילתא כיון‬ ‫שהוא נהנה מגופו של איסור‪ ,‬שעל ידי היין מתחזק הטבק‪,‬‬ ‫תנאי היא‪ ,‬לאביי מי לימא תנאי היא‪ ,‬אמר לך‬ ‫מ"מ יש להתיר בשופי‪ ,‬דכיון דקיימא לן שיין נסך מין‬ ‫אביי לאו מי איתמר עלה אמר ריש לקיש בפת‬ ‫בשאינו מינו בטל בשישים‪ ,‬ובטבק איכא לספוקי שמא יש‬ ‫חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור‪ ,‬בפת‬ ‫בו שישים‪ ,‬ספק דרבנן לקולא‪ ,‬כיון דסתם יינם דרבנן‪ ,‬וכ"ש‬ ‫צוננת וחבית מגופה דברי הכל מותר‪ ,‬לא נחלקו‬ ‫בנדון דידן דאיכא ספיקי טובא אעיקרא דמילתא אי סתם‬ ‫אלא בפת חמה וחבית מגופה‪ ,‬בפת צוננת‬ ‫יינם בזמן הזה אסור בהנאה‪ ,‬ושמא מה שנותנין בו יין אינו‬ ‫וחבית פתוחה‪ ,‬והא דידי נמי כפת חמה וחבית‬ ‫אלא כדי ליתן בו ריח‪ ,‬ושמא יש בו שישים‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫פתוחה דמי‪.‬‬ ‫וכתב הבית יוסף דכיון דקי"ל כרבי יוסי לגבי רבי מאיר ורבי‬ ‫סעיף ו'‬ ‫יהודה (עירובין מ"ו‪ ):‬בכולהו גווני שרי חוץ מפת חמה וחבית‬ ‫שק של פלפלין וזנגביל ששמים אותו בקנקני יין נסך כדי‬ ‫פתוחה‪ ,‬מיהו הני מילי בפת חיטים אבל בפת שעורים‬ ‫לתת טעם ביין‪ ,‬מותר להריח בהם אפילו לכתחילה‪( ,‬דאין‬ ‫אסור‪ ,‬כדקאמר רבי יוסי‪ .‬ולענין בת תיהא הלכה פסקו כל‬ ‫היין נותן בהם כח‪ ,‬אלא הם נותנים כח ליין‪ ,‬וגם אין כוונתו‬ ‫הפוסקים כרבא לגבי אביי‪.‬‬ ‫לריח היין אלא לריח התבלין‪ .‬רשב"א)‪ ,‬אבל לבשמים‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫דהבדלה אסור‪ ,‬משום "הקריבהו נא לפחתך"‪.‬‬ ‫פת חמה שמונח על גבי חבית פתוחה של יין נסך (אפילו‬ ‫וכתב הט"ז שמשמע כאן ששאר פלפל מותר להבדלה‪,‬‬ ‫בסתם יינם או ביין נסך שמותר בהנאה‪ ,‬דריח כי האי גוונא‬ ‫ומביא ראיות על כך‪.‬‬ ‫חשיב כאוכל‪ ,‬שהפת שואבת את הריח של היין ש"ך)‪,‬‬ ‫אסורה (דווקא אם היא מונחת נגד המגופה‪ .‬הג"ה)‪ ,‬אבל‬ ‫סעיף ז'‬ ‫אם הפת צוננת אפילו אם החבית פתוחה‪ ,‬או פת חמה‬ ‫וחבית מגופה (‪-‬סתומה)‪ ,‬מותר‪ .‬ואם היה פת שעורים‪,‬‬ ‫הרחת דבר שאסור בהנאה‬ ‫אסור אם הפת חמה אפילו חבית מגופה‪( ,‬או בחבית‬ ‫כתב הרשב"א שאסור להריח בשמים של עבודה זרה או‬ ‫פתוחה ופת צוננת‪ .‬ש"ך)‪ .‬סעיף ד'‪.‬‬ ‫של כלאי הכרם ושל ערלה‪ ,‬כיון שהם אסורים בהנאה‪,‬‬ ‫מותר לשאוף בפיו ריח יין נסך דרך נקב שבחבית‪ ,‬לידע אם‬ ‫דאיתא בגמרא (פסחים כ"ה‪ ):‬איתמר הנאה הבאה לו‬ ‫הוא טוב‪( .‬שו"ע)‪ .‬וכתב הרמ"א שאסור לטועמו (לשום‬ ‫לאדם בעל כרחו‪ ,‬אביי אמר מותרת‪ ,‬ורבא אמר‬ ‫איסור‪( .‬ט"ז וש"ך) אפילו אינו אסור בהנאה‪( .‬ש"ך)‪ .‬דלא‬ ‫אסורה‪ ,‬ואפילו לאביי אם כוונתו להריח אסור‪ ,‬וכן מצינו‬ ‫גרע מריחא‪ .‬ט"ז)‪ .‬אע"פ שאינו בולעו‪ ,‬וכן אסור לזלף יין‬ ‫(ע"ז י"ב‪ ):‬שאסור להנות מחנויות המעוטרות בורד והדס‬ ‫נסך שאסור בהנאה‪ ,‬אבל מותר לזלף סתם יינם‪ ,‬דמותר‬ ‫בעיר שיש בה עבודת כוכבים כיון שהוא נהנה מהריח‪ ,‬ורק‬ ‫בהנאה‪( .‬הש"ך מקשה שהשו"ע בריש סימן קכ"ג אוסר‬ ‫בדבר שאינו עומד לריח אמרינן דריחא לאו מילתא‪.‬‬ ‫סתם יינם בהנאה)‪ .‬סעיף ה'‪.‬‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪58‬‬ ‫אמנם הרשב"א והר"ן מוכיחים שהכונה לביטול חד בתרי‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬בשמים של עבודת כוכבים וכלאי הכרם‬ ‫וכנ"ל‪ ,‬וכתב הרשב"א שהסכמת רוב הראשונים שיבש‬ ‫וערלה‪ ,‬אסור להריח בהם‪ .‬והש"ך מוכיח שגם בדבר שאינו‬ ‫ביבש בטל ברוב‪ ,‬ומסיים שכך ההלכה למעשה‪ .‬וכן פסקו‬ ‫עומד לריח אסור‪ ,‬ומסיים שעכ"פ בעבודת כוכבים אין‬ ‫בספר התרומה ובסמ"ג‪.‬‬ ‫להקל‪ .‬ובפתחי תשובה מביא בשם האמונת שמואל‬ ‫וכתב הרשב"א שאפילו הסוברים שיבש ביבש בטל רק‬ ‫שבדבר שאינו אסור בהנאה מותר‪.‬‬ ‫בשישים‪ ,‬אם נתערב יבש ביבש בפחות משישים ונפל‬ ‫אחד מהם לים‪ ,‬השאר מותרים‪ ,‬וכמבואר בסימן ק"י‪ ,‬אך יש‬ ‫מגדולי המורים שחולקים בזה ואומרים שלא התירו בנפלה‬ ‫סימן ק"ט‬ ‫אחת מהן לים אלא בדברים שהחמירו להצריך בהם יותר‬ ‫משישים‪ ,‬כמו תרומה שצריך אחד ומאה‪ ,‬או ערלה שצריך‬ ‫אחד ומאתים‪ ,‬אבל בשיעור של אחד משישים אע"פ‬ ‫סעיף א'‬ ‫שנפלה אחת מהן לים השאר אסורים‪.‬‬ ‫דיני ביטול יבש ביבש‬ ‫וכתבו הרשב"א והרמב"ן שמה שנתבאר שיבש ביבש חד‬ ‫דיני ביטול בשישים שיסוד עניינם הוא שעד שישים שייך נתינת‬ ‫בתרי בטל‪ ,‬היינו לאפוקי דבר לח או דבר שנימוח ומתפשט‪,‬‬ ‫טעם מהאיסור להיתר‪ ,‬נאמרו בעיקר לגבי תערובת לח בלח‪,‬‬ ‫אבל כל דבר שהוא עומד בעצמו‪ ,‬אע"פ שהתבשל עם מים‬ ‫שבזה האיסור נותן טעם בהיתר‪ ,‬ולכן גם אם רובו היתר‪ ,‬טעם‬ ‫או משקין אחרים‪ ,‬חשיב יבש ביבש‪ ,‬שהרי דברי הגמרא‬ ‫האיסור הנרגש בתערובת אוסר את כל התערובת‪( ,‬ויש מקומות‬ ‫'וליבטיל ברובא' מדברים על חתיכה שנתבשלה עם שאר‬ ‫שהדבר אסור גזירה אטו היכא שהטעם נרגש)‪ .‬ובסימן זה יתבארו‬ ‫דיני תערובת יבש ביבש‪ ,‬שאין חתיכה אחת נותנת טעם‬ ‫חתיכות‪.‬‬ ‫בחברותיה‪ ,‬מהו השיעור להתיר את התערובת‪ ,‬והאם בשיעור זה‬ ‫וכתב הטור שלכאורה נראה שאין חילוק בין נתערבה במינה‬ ‫מותר לאדם אחד לאכול את כל התערובת (סעיף א')‪ ,‬והאם מותר‬ ‫לבין שלא במינה‪ ,‬כגון שנחתכה לחתיכות דקות שא"א‬ ‫לבשל את כל החתיכות יחד (סעיף ב') ועוד פרטי דינים בזה‪.‬‬ ‫להבדיל ביניהם‪ ,‬אבל בעל התרומה והר"ן כתבו שדווקא‬ ‫איתא במתני' (חולין צ"ו‪ ):‬גיד הנשה שנתבשל עם‬ ‫כשנתערבה במינה בטלה ברוב‪ ,‬אבל בנתערבה שלא במינה‬ ‫הגידים‪ ,‬בזמן שמכירו בנותן טעם‪ ,‬ואם לאו‬ ‫אפילו יבש ביבש צריך שישים‪ ,‬כיון שאם יבשלם תתן‬ ‫כולן אסורים‪ .‬והרוטב בנותן טעם‪ .‬וכן חתיכה‬ ‫חתיכת האיסור בהם טעם ויהיה בזה איסור דאורייתא‪.‬‬ ‫של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלה‬ ‫תערובת יבש ביבש שנתבאר שבטילה ברוב (כגון בחתיכה‬ ‫עם החתיכות‪ ,‬בזמן שמכירן בנותן טעם‪ ,‬ואם‬ ‫שאינה ראויה להתכבד)‪ ,‬נחלקו הראשונים האם מותר‬ ‫לאו כולן אסורות‪ ,‬והרוטב בנותן טעם‪ .‬ובגמרא‬ ‫לאדם אחד לאכול את כל התערובת יחד או לא‪,‬‬ ‫(צ"ט‪ ):‬פריך וליבטול ברובא‪ ,‬והגמרא מתרצת (ק‪ ).‬שגיד‬ ‫וכדלהלן‪.‬‬ ‫אינו בטל משום דבריה שאני‪ ,‬וחתיכה של נבילה או של‬ ‫שיטת הרא"ש שמותר לאדם אחד לאכול את כל‬ ‫דג טמא אינה בטילה משום דשאני חתיכה הואיל‬ ‫התערובת יחד‪ ,‬דכיון שמדאורייתא חד בתרי בטיל‪ ,‬דכתיב‬ ‫וראויה להתכבד בה לפני האורחים‪.‬‬ ‫"אחרי רבים להטות"‪ ,‬ואף מדרבנן זה בטל‪ ,‬נהפך האיסור‬ ‫ומשמע בגמרא שלולא הטעמים של בריה וחתיכה הראויה‬ ‫להיות היתר‪ ,‬וא"צ אפילו להוציא חתיכה אחת מהתערובת‬ ‫להתכבד היה כאן ביטול ברוב‪ ,‬וכן מבואר בזבחים (ע"ב‪).‬‬ ‫ולהשליכה‪( .‬ורק כאשר ההיתר הוא מצד ספק ספיקא כגון בדבר‬ ‫איסור שנתערב וחתיכה מהתערובת נפלה לתערובת אחרת‪ ,‬אסור‬ ‫ובביצה (ג‪ .):‬וכתבו התוספות והרא"ש והרשב"א והר"ן‬ ‫לאכול משני התערובות‪ ,‬כיון דבכהאי גוונא ליכא אלא חדא ספיקא)‪.‬‬ ‫שהיכא שיש ביטול ברוב אפילו איסורא דרבנן ליכא‪,‬‬ ‫וכ"כ הסמ"ק שאפילו בנתבשלו כולם יחד‪ ,‬אפילו הרוטב‬ ‫כדמשמע הכא‪.‬‬ ‫מותר מן הדין‪ ,‬אחר שכבר נתבטלה‪.‬‬ ‫שיטת הראב"ד ששאלת הגמרא וליבטיל ברובא אין הכונה‬ ‫שיטת הרשב"א שמותר רק לאכול את החתיכות רק אחת‬ ‫לביטול חד בתרי‪ ,‬אלא לביטול בשישים‪ ,‬דהא מדרבנן בעינן‬ ‫אחת‪ ,‬ולא את כולם יחד‪ ,‬דטעם הקולא שיבש ביבש בטל‬ ‫שישים‪ .‬וכן נראה מדברי רש"י והרמב"ם‪.‬‬ ‫‪59‬‬ ‫סימן ק"ט‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ברוב הוא מפני שכל חתיכה עומדת ונאכלת בפני עצמה‪,‬‬ ‫חתיכה שאינה ראויה להתכבד (דאם היא ראויה להתכבד‬ ‫וכיון שמדאורייתא היא בטילה ברוב‪ ,‬בכל חתיכה שנאכלת‬ ‫נתבאר בסימן ק"א שבין במינה בין שלא במינה אינה‬ ‫תולים שזוהי חתיכת ההיתר‪ ,‬ואפילו בחתיכה האחרונה‬ ‫בטילה אפילו באלף‪ .‬ש"ך)‪ ,‬שנתערבה באחרות מין במינו‬ ‫תולים שהחתיכה האסורה כבר נאכלה ולכן מותר לאכול‬ ‫יבש ביבש (דהיינו שאינו נבלל‪ ,‬והאיסור עומד בעצמו אלא‬ ‫גם אותה‪ ,‬משא"כ בלח בלח‪ ,‬אבל אסור לאכול את כולם‬ ‫שנתערב ואינו מכירו‪ .‬הג"ה)‪ ,‬בטל חד בתרי‪ ,‬ומותר לאדם‬ ‫יחד או כשמבשלם יחד‪.‬‬ ‫אחד לאכול כל חתיכה בפני עצמה (אפילו שתי חתיכות‬ ‫הסמ"ג כתב שיש להחמיר שאדם אחד לא יאכל את כל‬ ‫יחד מתוך שלש‪ ,‬או לבשלם בשתי קדירות‪ .‬ש"ך)‪ ,‬אבל לא‬ ‫החתיכות‪ ,‬מפני שאז הוא ודאי אוכל איסור‪ .‬וכ"כ השערי‬ ‫יאכל אדם אחד את שלשת החתיכות יחד‪-( .‬רבנן החמירו‬ ‫דורא שיש להחמיר שלא יאכל אדם אחד את כל התערובת‪,‬‬ ‫בזה‪ ,‬כיון שממ"נ הוא אוכל את האיסור באותה אכילה‪.‬‬ ‫דליכא פסידא כולי האי לעשות כן‪.‬‬ ‫ט"ז)‪ .‬ויש מי שאוסר לאדם אחד לאכול את כל החתיכות‪,‬‬ ‫האם צריך להוציא חתיכה אחת מהתערובת‪ -‬כתב‬ ‫אפילו בזה אחר זה‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫בספר התרומה‪ ,‬וכ"כ הסמ"ק והרא"ש‪ ,‬שאע"פ שתרומה‬ ‫וכתב הרמ"א שיש לנהוג לכתחילה כהי"א שאדם אחד לא‬ ‫שנתערבה במאה של חולין שהיא בטילה באחד ומאה צריך‬ ‫יאכל הכל אפילו בזה אחר זה‪ ,‬ויש מחמירים להשליך אחד‬ ‫להוציא חתיכה אחת כשיעור התרומה שנתערבה‪ ,‬כמבואר‬ ‫או לתת אחד לנכרי‪ ,‬ואין זה אלא חומרא בעלמא‪ .‬וכתב‬ ‫במתני' (תרומות ה' ב')‪ ,‬כאן לא נאמר דין זה‪ ,‬ודווקא בתרומה‬ ‫הנודע ביהודה שאם השליכו אחד‪ ,‬יכול אדם אחד לאכול‬ ‫צריך לעשות כך וכמו שפירש הירושלמי שהטעם הוא מפני‬ ‫את השנים הנותרים‪ ,‬ולא אמרינן איסורא ברובא אישתייר‪.‬‬ ‫גזל הכהן‪ .‬ושיטת רש"י שגם בשאר איסורים צריך להוציא‬ ‫עוד כתב הרמ"א שכל זה כשנתערב במינו (שאפילו‬ ‫חתיכה אחת ולהשליכה לכלבים‪ .‬וכתב השערי דורא שמה‬ ‫בתערובת לח בלח א"צ שישים אלא מדרבנן‪ ,‬וביבש אפילו‬ ‫שמצינו שמהר"ם נתן חתיכה אחד לגוי‪ ,‬ולא רצה לסמוך‬ ‫מדרבנן לא החמירו‪ .‬ט"ז)‪ ,‬אבל שלא במינו ואינו מכירו‬ ‫על ביטול ברוב‪ ,‬אפשר משום דהוא היה ת"ח וצדיק‪ ,‬והיה‬ ‫(שמדאורייתא בלח בלח צריך שישים כיון שבפחות מזה‬ ‫נראה דרך גנאי שיזדמן שום אכילת איסור לפיו‪ ,‬ואם היה‬ ‫יש נתינת טעם‪ .‬ט"ז וש"ך)‪ ,‬אפילו יבש ביבש (וכגון שנפרכו‬ ‫נותן את החתיכה שהוציא לישראל היה נראה כמאכילו‬ ‫לחתיכות דקות שאין ניכר ההבדל ביניהם‪ .‬טור‪ .‬או שאין‬ ‫איסור‪ ,‬ואם היה אוכל רק חצי מהתערובת עדיין היה בזה‬ ‫ידוע איזה מהחתיכות אסורה‪ ,‬או שהחתיכות חלוקות‬ ‫גנאי‪ ,‬כיון דמ"מ היה הוא בספק כמו השני‪ ,‬ומ"מ הסומך על‬ ‫בטעם ושוות במראה‪ .‬ש"ך)‪ ,‬צריך שישים (כדי שלא יבוא‬ ‫דברי הרמב"ם והגהות אשר"י לאוכלן כאחד לאדם אחד לא‬ ‫לידי איסור דאורייתא בבישול‪ .‬ואף שנתבאר לעיל (צ"ח ב')‬ ‫הפסיד‪.‬‬ ‫שבנתערב במינו ואינו מינו‪ ,‬דאמרינן מינו רבה עליו‪ ,‬ואין איסור במה‬ ‫באיסור הנאה‪ ,‬כגון חתיכת חמץ שנתערבה בפסח בשתי‬ ‫שיתן האיסור אח"כ טעם באינו מינו כיון שכבר נעשה היתר ומן התורה‬ ‫חתיכות של מצה יבש ביבש‪ ,‬שיטת רש"י שמשליך אחד‬ ‫אין צריך שישים‪ ,‬שאני התם שאע"פ שגם האיסור נותן טעם לאינו‬ ‫והשאר מותר בהנאה‪ ,‬והרא"ש מתיר הכל אפילו באכילה‪,‬‬ ‫מינו‪ ,‬מ"מ אין הטעם נרגש בפני עצמו‪ ,‬משא"כ הכא שטעם האיסור‬ ‫נרגש בפני עצמו‪ .‬ט"ז וש"ך‪ .‬ובתרומת הדשן כתב שי"א‬ ‫והרי"ף אוסר הכל אפילו בהנאה‪ .‬והרשב"א כתב שנראה‬ ‫שמדאורייתא צריך שישים‪ ,‬והש"ך כתב שלכו"ע זה‬ ‫שלא אמרו שיבש ביבש חד בתרי בטיל אלא באיסורי נותן‬ ‫מדרבנן)‪.‬‬ ‫טעם‪ ,‬כיון שאין איסורו אלא מחמת טעמו ואפשר לומר‬ ‫בכל אחד איני טועם עכשיו טעמו של איסור‪ ,‬אבל בכל‬ ‫כתב הרמ"א שאין חילוק בכל זה בין אם האיסור מדרבנן‬ ‫האיסורים שהחמירו בהם לאוסרם גם באופן שאין נתינת‬ ‫או מדאורייתא‪ .‬והש"ך מוכיח שבאיסור דרבנן א"צ שישים‬ ‫טעם‪ ,‬אין הפרש בין יבש לבלול‪ ,‬שהרי לא מחמת טעמם‬ ‫ומספיק רוב‪ ,‬ומסיים שזו גם כוונת הרמ"א‪ .‬וכתב רעק"א‬ ‫בלבד אסרום‪ ,‬אלא החמירו באיסורים אלו גם כשאין נתינת‬ ‫שהש"ך בכללי ספק ספיקא כתב דמ"מ בדליכא הפסד‬ ‫טעם‪ ,‬וממילא גם ביבש ביבש שיעור ביטולם כמו בדברים‬ ‫כולי האי יש להחמיר‪ ,‬ואם נאבד אחד מהם אף שישנו‬ ‫הנבללים‪ ,‬וכמו שבתרומה בעינן אחד ומאה אפילו ביבש‬ ‫בעולם אין להחמיר כלל‪ ,‬ובמין במינו בלח אף בדרבנן צריך‬ ‫ביבש‪ .‬ונתבאר דין זה באו"ח סימן תמ"ז‪.‬‬ ‫שישים‪.‬‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪60‬‬ ‫בפני עצמה‪ ,‬והרוטב אסור אא"כ יש שישים‪ ,‬אולם‬ ‫תערובת יבש ביבש שנתבשלה יחד‪ ,‬צריך שישים בשאר‬ ‫הרשב"א חזר בו ואסר גם את החתיכות‪ ,‬אפילו לאכול כל‬ ‫החתיכות ובמים כנגד האיסור‪ ,‬ואם יש שישים החתיכות‬ ‫חתיכה בפני עצמה‪ ,‬מפני שטעם האיסור נרגש בחתיכות‪,‬‬ ‫בטלות ברוב‪ ,‬ואם אין בחתיכות רוב כל החתיכות אסורות‬ ‫ואפילו מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו‪ ,‬מ"מ כיון‬ ‫אפילו כשיש שישים‪ .‬ש"ך‪.‬‬ ‫שכנגדו במין ושאינו מינו נרגש החמירו ואסרוהו מדבריהם‪.‬‬ ‫כתב הב"ח שתערובת קמח בקמח נחשבת תערובת לח‬ ‫ואם מבשל מקצתם לצד אחד ומקצתם לצד אחר‪ ,‬אפשר‬ ‫בלח‪ ,‬כיון שהם נבללים יחד‪ ,‬וכן דעת התרומת הדשן‬ ‫שהכל מותר‪ ,‬דבכל אכילה תולים שהאיסור נמצא בצד‬ ‫והרשב"א‪ ,‬וכ"כ תוס' בזבחים (ע"ג‪ ,).‬ובתוס' במנחות (כ"ב‪):‬‬ ‫השני‪ .‬וכ"כ הר"ן שאסור לבשל ולאכול את כולם יחד‪.‬‬ ‫משמע שקמח לא נחשב לח בלח אלא כשהוא רותח‪.‬‬ ‫כתב השערי דורא שלסמ"ג שכתב שיש להחמיר שאדם‬ ‫(ש"ך)‪ .‬וכתב רעק"א שגם דעת הרמב"ם שקמח לא נחשב‬ ‫אחד לא יאכל את כל התערובת‪ ,‬ומבואר שהאיסור לא‬ ‫לח בלח‪.‬‬ ‫נעשה היתר‪ ,‬ה"ה שאין לבשלם יחד בקדירה אחת אף‬ ‫יבש ביבש בטל חד בתרי דכתיב "אחרי רבים להטות"‪,‬‬ ‫בשביל להאכיל לשני בני אדם‪ ,‬שהרי הרוטב ודאי אסור מן‬ ‫ואפילו היכא שאין רוב‪ ,‬כגון ששני חתיכות קטנות‬ ‫התורה‪ ,‬כדקי"ל טעם כעיקר דאורייתא עד שישים‪ .‬ואף‬ ‫מהחתיכה הגדולה ולא ידוע אם החתיכה האסורה היא‬ ‫שא"צ להשליך חתיכה או לתת חתיכה לגוי‪ ,‬להאכיל לשני‬ ‫הגדולה או אחת מהקטנות‪ ,‬מותר‪ .‬ש"ך‪ .‬וכתב רעק"א שגם‬ ‫בני אדם יש להחמיר‪ ,‬דליכא פסידא כולי האי‪.‬‬ ‫לגבי החשש שמא יבשלם וחתיכת האיסור אם היא גדולה‬ ‫שיטת הרא"ש שאם נתבשל אחר שנתערב הדין תלוי‪,‬‬ ‫תתן טעם‪ ,‬מ"מ כיון שחשש זה הוא רק דרבנן‪ ,‬מותר‪.‬‬ ‫שאם נתבשל אחרי שנודעה התערובת מותר‪ ,‬דגזה"כ‬ ‫שיעור הביטול בחד בתרי‪ -‬דעת הפר"ח שחד בתרי היינו‬ ‫"אחרי רבים להטות" והאיסור נהפך להיתר‪( ,‬והרא"ש לומד‬ ‫כל דהו יותר ממחצה‪ ,‬ואפילו באיסורי תורה‪ .‬ובמנחת יעקב‬ ‫זאת מלשון הגמרא (חולין צ"ט‪ :‬וזבחים ע"ב‪ ).‬וליבטיל ברובא‪,‬‬ ‫כתב שמדרבנן שצריך שההיתר יהיה כפול מהאיסור‪ .‬וכתב‬ ‫דלשון ביטול משמע היתר גמור‪ ,‬ואיך יתכן שהיתר גמור‬ ‫הפמ"ג שבאיסור דרבנן גם המנחת יעקב מודה שא"צ כפל‪,‬‬ ‫יאסור בפליטתו)‪ ,‬והיכא שנתבשל קודם שנודעה‬ ‫ואף באיסור דאורייתא המיקל כהפר"ח אין לגעור בו‪.‬‬ ‫התערובת‪ ,‬דלא נקרא עדיין שם היתר על התערובת‪ ,‬רבנן‬ ‫ובתשובת חינוך בית יהודה מביא שחכם אחד אמר שלדברי‬ ‫החמירו במין במינו להצריך שישים אע"ג דלא יהיב טעמא‪,‬‬ ‫הש"ך חד בתרי בטל אפילו היכא דליכא רוב‪ ,‬והיינו כששתי‬ ‫גזירה אטו מין בשאינו מינו‪ .‬אמנם אם נתוסף עליו איסור‬ ‫חתיכות מתוך שלש קטנות מהחתיכה השלישית‪ ,‬דליכא‬ ‫עד שנתרבה על ההיתר‪ ,‬מצא מין את מינו וניעור‪ ,‬וכן הדין‬ ‫אלא רוב מנין ולא רוב בנין‪( ,‬ולדבריו ה"ה לחומרא אם‬ ‫בכל האיסורין שנתבטלו‪ ,‬בין מין בשאינו מינו שנתבטל‬ ‫האיסור הוא רוב מנין וההיתר הוא רוב בנין אין האיסור‬ ‫בשישים‪ ,‬בין מין במינו שגזרו בו חכמים אטו מינו‪ ,‬דהוי כמו‬ ‫בטל)‪ ,‬והוא ז"ל חלק עליו ופירש שהש"ך מדבר דווקא‬ ‫שהוכר האיסור‪ ,‬כדתנן במתני' (תרומות ה' ח') סאה תרומה‬ ‫היכא ששתי החתיכות יחד גדולות מהחתיכה השלישית‪,‬‬ ‫שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי‬ ‫אלא שא"צ שיהיו כפולות ממנה‪ ,‬והולכים בין לחומרא בין‬ ‫זו אסורה‪( ,‬ור"ש מתיר משום דס"ל שכל העומד להרים‬ ‫לקולא אחרי רוב בנין ולא אחרי רוב מנין‪.‬‬ ‫כמורם דמי‪ ,‬וגם לדבריו שאר איסורים דלא בעו הרמה‬ ‫יבש ביבש שנתערב מין בשאינו מינו‪ ,‬ונאבד מקצת‪ ,‬ולא‬ ‫מצטרפים יחד לאסור)‪ ,‬וכן הדין בקדשים (זבחים ל"א‪).‬‬ ‫ידעינן אם היה בו שישים‪ ,‬רעק"א נוטה לומר שאסור‪ ,‬אולם‬ ‫ובטומאה (בכורות כ"ב‪.).‬‬ ‫מדברי הש"ך לא משמע כך‪.‬‬ ‫שיטת רבינו ירוחם שיבש ביבש שנתבטל חד בתרי מותר‬ ‫גם לאחר שנתבשל‪.‬‬ ‫סעיף ב'‬ ‫כתב הרא"ה שדבר שנתבטל חד בתרי מותר להרבות עליו‬ ‫שיעור שישים ולבשל הכל יחד‪ ,‬ואין בזה משום מבטל‬ ‫תערובת יבש ביבש שנתבשלה כולה יחד‬ ‫איסור לכתחילה‪ ,‬שכיון שכל אחד מותר אין כאן איסור‪.‬‬ ‫יבש ביבש שנתערב ונתבטל ברוב‪ ,‬ואח"כ בישל את‬ ‫התערובת‪ ,‬הרשב"א סבר מתחילה שכל חתיכה מותרת‬ ‫‪61‬‬ ‫סימן ק"י‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫תרדין‪ ,‬וקולסי כרוב‪ ,‬ודלעת יונית‪ .‬רבי עקיבא‬ ‫כתב השערי דורא בשם האור זרוע שיבש ביבש באיסור‬ ‫אומר אף ככרות של בעל הבית‪ .‬ואתמר עלה רבי‬ ‫דרבנן‪ ,‬מותר באכילה לשני בני אדם אפילו בנתערב חד‬ ‫יוחנן אמר את שדרכן לימנות שנינו‪ ,‬וריש‬ ‫בחד‪ .‬וכתב הבית יוסף שהוא יחיד בדבר ואין לסמוך עליו‪.‬‬ ‫לקיש אומר כל שדרכו לימנות שנינו‪ .‬ומחלוקתם‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫היא אליבא דרבי מאיר‪ ,‬שלרבי יוחנן ר"מ סובר שדווקא מה‬ ‫יבש ביבש שנתבטל חד בתרי‪ ,‬אם בישלם כולם כאחד‪,‬‬ ‫שאינו נמכר לעולם אלא במנין אינו בטל‪ ,‬אבל מה שנמכר‬ ‫אפילו לאכול כל אחד בפני עצמו אסור אם אין שם שישים‪,‬‬ ‫לפעמים באומד‪ ,‬אע"פ שלפעמים הוא נמכר במנין בטל‪,‬‬ ‫מפני שהרוטב אסור בנותן טעם והוא נבלע בחתיכות‪.‬‬ ‫ולריש לקיש כל שדרכו לימנות אפילו לפעמים לא בטל‬ ‫אם רוצה לבשלם יחד ואין שם שישים‪ ,‬מותר להרבות‬ ‫לרבי מאיר‪.‬‬ ‫עליהם כדי שיעור שישים ולבשלם‪ ,‬ואין בזה משום מבטל‬ ‫דעת רוב הפוסקים שכיון שריו"ח ור"ל נחלקו אליבא דר"מ‬ ‫איסור לכתחילה‪.‬‬ ‫הלכתא כוותיה‪ ,‬וכרבי יוחנן‪ .‬וכן פסק הרמ"א‪.‬‬ ‫כתב הרמ"א שי"א שאם נודע התערובת קודם שנתבשלו‬ ‫והרמב"ם פסק כרבי עקיבא שרק אותם שבעה דברים אינם‬ ‫ביחד‪ ,‬הכל שרי‪ ,‬דאין חוזרים ונאסרים מאחר שנתבטל‬ ‫בטלים אפילו באלף‪ ,‬מפני שהם דבר חשוב‪ ,‬וכן חתיכה‬ ‫ביבש‪ ,‬ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילים ולהתיר‪.‬‬ ‫הראויה להתכבד מפני שהיא חשובה‪ ,‬וכן גיד הנשה מפני‬ ‫דעת הב"ח שאם בישלם בב' קדירות (ואין שישים) מותר‬ ‫שהיא בריה בפני עצמה חשיב ולא בטיל‪ ,‬וכן כל בעלי חיים‬ ‫אע"פ שעשה זאת לפני שנודעה התערובת‪ ,‬ולש"ך מותר‬ ‫חשובים הם ואינם בטלים‪ .‬והוסיף הרמב"ם שנראה שכל‬ ‫רק אם עשה זאת אחרי שנודעה התערובת‪ ,‬וכ"כ בתשובת‬ ‫דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מסוים בזמן מסוים‪ ,‬כגון‬ ‫חינוך בית יהודה‪ ,‬וכתב עוד שם דה"ה במליחה דמליח‬ ‫אגוזי פרך ורמוני בדן בארץ ישראל‪ ,‬באותו המקום והזמן‬ ‫כרותח‪ ,‬אם לא נודע עד אחר מליחה דעדיין לא נקרא עליו‬ ‫הם אוסרים בכל שהם מפני חשיבותם‪ ,‬ולא הזכירו שבעה‬ ‫שם היתר‪ ,‬לא מהני ביטול זה אלא צריך שישים‪ ,‬וכ"כ הנודע‬ ‫דברים אלא לפי שהן אוסרין בכל שהן בכל מקום‪ .‬ודבר‬ ‫ביהודה‪ ,‬ודעת זקינו של החינוך בית יהודה שלגבי זה לא‬ ‫ברור הוא שכל האיסורים האלו מדבריהם‪ .‬וכן פסק השו"ע‪.‬‬ ‫אמרינן דמליח כרותח‪ ,‬והפתחי תשובה מקשה על דבריו‪.‬‬ ‫וכתב הבית יוסף שהטעם שחכמים לא מנו חתיכה הראויה להתכבד‬ ‫ובריה דקי"ל דלא בטלי‪ ,‬משום שששת הדברים שמנו הם דוגמא‪,‬‬ ‫ומשום דרבי מאיר איירי בחבילי תלתן שהם מזרע הארץ וקאמר‬ ‫דמקדשין בכל שהן אינהו וכל דכוותייהו‪ ,‬באו רבנן לחלוק ולומר‬ ‫סימן ק"י‬ ‫שבזרע הארץ יש רק ששה דברים שאינם בטלים‪ ,‬ואפילו ככרות של‬ ‫בעה"ב בטלים לרבנן כיון שאינם חשובים כהנך ששה דברים‪ ,‬ולר"ע גם‬ ‫ככרות של בעה"ב אינם בטלים‪ ,‬או מפני שהם חשובים כמו הששה‬ ‫סעיף א'‬ ‫דברים‪ ,‬או שאע"פ שאינם חשובים כהנך ששה דברים מ"מ הם יותר‬ ‫חשובים משאר המינים שבזרע הארץ‪ ,‬אבל גם לחכמים ור"ע אם נמצא‬ ‫אלו דברים אינם בטלים אפילו באלף‬ ‫עוד דברים החשובים כמו אלו אינם בטלים‪ ,‬ולכן חתיכה הראויה‬ ‫להתכבד ובריה אינם בטלים‪ ,‬ולא מנאום אע"פ שהם חשובים בכל‬ ‫איתא בגמרא (זבחים ע"ג‪ ).‬בעלי חיים חשיבי ולא‬ ‫מקום ובכל זמן מפני דלא איירו אלא בדבר שגידולו מן הקרקע‪.‬‬ ‫בטלי‪ ,‬ומבואר שם שדין זה הוא לכו"ע‪ ,‬ונתבאר דין זה‬ ‫ביצת איסור שנתערבה‪ -‬שיטת הרמב"ן שביצה בטילה‬ ‫בסוף סימן נ"ז‪ .‬וכן חתיכה הראויה להתכבד אינה בטילה‪,‬‬ ‫בשישים‪ ,‬ואין לה דין בריה‪ ,‬כיון שמבואר בגמרא (מכות‬ ‫וכמו שנתבאר בסימן ק"א‪.‬‬ ‫י"ז‪ ).‬שרק ברית נשמה אינה בטילה‪ ,‬וכתב בארחות חיים‬ ‫איתא במתני' (ערלה ג' ז') רבי מאיר אומר את שדרכו‬ ‫שכן דעת רוב הפוסקים‪ .‬וכתב הסמ"ג שביצים לפעמים‬ ‫לימנות מקדש (‪-‬אוסר בכל שהוא אפילו אחד באלף)‪.‬‬ ‫נמכרים בסל מלא באומד‪ ,‬ולכן אין לביצה דין 'דבר‬ ‫וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים‬ ‫שבמנין'‪ .‬אבל בספר התרומה ובעל העיטור כתבו שביצה‬ ‫אינה בטילה אפילו באלף‪ ,‬וכן דעת הראב"ד שביצה חשיבא‬ ‫בלבד‪ ,‬רבי עקיבא אומר שבעה‪ ,‬ואלו הן‪ :‬אגוזי‬ ‫כבריה ואינה בטילה אפילו באלף‪ ,‬וכדמשמע בגמרא (חולין‬ ‫פרך‪ ,‬ורמוני בדן‪ ,‬וחביות סתומות‪ ,‬וחולפי‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪62‬‬ ‫ואינם בטלים (אף אם אינם אסורים מתחילת ברייתם‪ ,‬כגון‬ ‫צ"ז‪ .):‬וכן משמע ברמב"ם שביצה עצמה אינה בטילה אפילו‬ ‫שור הנסקל ודרוסה‪ .‬ש"ך)‪ .‬אבל שאר דברים‪ ,‬אף על פי‬ ‫באלף‪ ,‬דכתב הרמב"ם שביצה שנמצא בה אפרוח שנשלקה‬ ‫שדרכן למנות‪ ,‬הרי אלו עולים בשיעורן‪( ,‬אע"פ שאינם‬ ‫עם ביצים המותרות‪ ,‬הצריכו חכמים שישים ואחת כדי‬ ‫נמכרים כלל באומד‪ ,‬כיון שאינם חשובים‪ .‬ש"ך)‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫לבטלה‪ ,‬שמפני שהיא בריה בפני עצמה עשו בה היכר‬ ‫וכתב הרמ"א שיש אומרים דכל דבר שבמנין‪ ,‬דהיינו שדרכו‬ ‫והוסיפו בשיעורה‪ ,‬ומשמע שאם הוא מכירה צריך שישים‬ ‫למנותו תמיד‪ ,‬אינו בטל‪ ,‬וכן נוהגים‪.‬‬ ‫ואחד לבטל פליטתה‪ ,‬אבל אם אינו מכירה אפילו באלף לא‬ ‫בטלה‪ ,‬ויש להסתפק אם הסיבה שלהרמב"ם ביצה נחשבת‬ ‫עוד כתב הרמ"א דהא דדבר חשוב אינו בטיל‪ ,‬אינו אלא‬ ‫בריה‪ ,‬היינו דווקא כשיש בה אפרוח‪ ,‬מפני האפרוח שבה‪,‬‬ ‫מדרבנן‪ ,‬ואזלינן בספיקו לקולא (אם יש ספק אם הוא דבר‬ ‫אבל אם יש בה דם אינה נחשבת בריה כיון שאינה בריית‬ ‫חשוב או לא‪ ,‬אבל בשאר ספיקות אזלינן לחומרא‪ ,‬וכמו‬ ‫נשמה‪ ,‬או דילמא כיון שיש בה דם שדא תיכלא בכוליה‬ ‫שיתבאר בסימן זה בכמה דוכתי‪ .‬ש"ך)‪.‬‬ ‫וחשיב כיש בה אפרוח ולא בטלה‪ ,‬והצד הראשון נראה‬ ‫כל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מהמקומות‪ ,‬כגון אגוזי‬ ‫יותר‪ ,‬ולהלכה כיון שאיסור דם ביצה הוא מדרבנן נקטינן‬ ‫פרך ורמוני בדן בארץ ישראל‪ ,‬באותם הזמנים הוא אוסר‬ ‫כהרמב"ם דמיקל‪.‬‬ ‫בכל שהוא‪ ,‬לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן‪ ,‬ולא‬ ‫הוזכרו אלו אלא לפי שהן אוסרים בכל שהן בכל מקום‪.‬‬ ‫קורקבן טריפה שנתערב באחרים בטל‪ ,‬דלא חשיב חתיכה‬ ‫הראויה להתכבד‪ ,‬כדאמרינן (נדרים נ"ד‪ ):‬בני מעיים אוכליהם‬ ‫וה"ה בכל כיוצא בהן‪ ,‬בשאר מקומות‪.‬‬ ‫לאו בר איניש‪ ,‬ולפ"ז ה"ה בכל בני המעיים‪.‬‬ ‫כתב הט"ז שהרמ"א פסק כרבי יוחנן שרק דבר שתמיד‬ ‫נמכר במנין אינו בטל‪ ,‬ויש שפסקו כריש לקיש‪ ,‬ולהלכה‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫כיון שזה דין דרבנן כדאי הם המתירים לסמוך עליהם‬ ‫דבר חשוב (כדלהלן) אוסר במינו בכל שהוא‪( .‬שו"ע)‪ .‬וכתב‬ ‫במקום הפסד‪ ,‬וביצה שבזמננו אינה נמכרת אלא במנין‪,‬‬ ‫הש"ך שדעת הרמ"א בתורת חטאת דה"ה שלא במינו‪ ,‬אלא‬ ‫אינה בטילה אפילו באלף‪ ,‬אמנם כרכשתא אע"פ שבזמננו‬ ‫דלא משכחת לה בכהאי גוונא שהאיסור לא יהיה ניכר‪,‬‬ ‫אין מוכרים אותה אלא במנין‪ ,‬בטילה‪ ,‬כיון שאין אוכלים‬ ‫ודעת האיסור והיתר שדין זה הוא דווקא במינו‪ .‬עוד כתב‬ ‫אותה אלא ע"י מילוי‪.‬‬ ‫הש"ך שבכל שהוא היינו אפילו בכמה אלפים‪ ,‬וכן הדין‬ ‫והש"ך כתב שמהרש"ל פסק כהסוברים שגם דבר‬ ‫באיסורי הנאה שדבר חשוב אינו בטל אפילו באלף‪ ,‬אמנם‬ ‫שלפעמים נמכר באומד ולפעמים במנין אינו בטל‪ ,‬ושהב"ח‬ ‫כתבו הראשונים שמותר למוכרם לעכו"ם חוץ מדמי איסור‬ ‫והאיסור והתר כתבו שכך נוהגים‪ .‬וביצה בזמננו אינה‬ ‫שבהם‪ ,‬אם אין לחוש שימכרם לישראל‪ ,‬ולענין אם מהני‬ ‫נמכרת אלא במנין ואינה בטילה‪.‬‬ ‫להוליך הנאה לים המלח ולהתיר את השאר‪ ,‬דעת הרשב"ם‬ ‫והראב"ד דמהני‪ ,‬אבל דעת התוס' והפוסקים שזה מועיל‬ ‫והמנחת יעקב כתב שהט"ז מיקל בהפסד מרובה גם בביצה‪,‬‬ ‫רק בעבודה זרה שתופסת את דמיה ולא בשאר איסורים ‪,‬‬ ‫וכן ראוי לנהוג‪ ,‬ובתשובה מאהבה כתב שהט"ז לא היקל‬ ‫וכן דעת הרא"ש‪.‬‬ ‫בהפסד מרובה אלא בדבר שלפעמים נמכר באומד‪ ,‬ומ"מ‬ ‫אחרי שכבר הורה הוא מצדד להקל על פי דברי רש"י זבחים‬ ‫דבר חשוב היינו ז' דברים ואלו הם‪ :‬אגוזי פרך ורמוני בדן‬ ‫ע"ב שדבר שלפעמים מוסיפים יתירה חשיב אין דרכו‬ ‫(לרש"י פרך ובדן הם שמות מקומות‪ ,‬ולתוס' היינו אגוזים‬ ‫לימנות‪.‬‬ ‫שקליפתם רכה והם נפרכים ביד‪ ,‬ובערוך מביא את שני‬ ‫הפירושים‪ .‬ש"ך)‪ ,‬וחביות סתומות (דווקא גדולות‪ ,‬אבל‬ ‫קטנות בטלות חד בתרי‪ ,‬וגדולות פתוחות מותרות‪ ,‬דלא‬ ‫סעיף ב'‬ ‫חשיבי כ"כ‪ ,‬וביין נסך יש אוסרים אפילו בפתוחות משום‬ ‫אם בעלי חיים שנשחטו בטלים‬ ‫חומר איסור עבודה זרה‪ .‬ש"ך)‪ ,‬וחלפות תרדין‪ ,‬וקלחי כרוב‪,‬‬ ‫ודלעת יונית‪ ,‬וככרות של בעל הבית (לאפוקי של נחתום‪,‬‬ ‫איתא במתני' (ערלה ג' ח') נפרדו הרמונים נתפצעו‬ ‫והיינו בזמנם‪ ,‬אבל במקומות שגם של נחתום חשובים‬ ‫האגוזים‪ ,‬בשוגג יעלו‪ ,‬במזיד לא יעלו‪ .‬ומבואר‬ ‫פשיטא שאינם בטלים‪ .‬ש"ך)‪ .‬וכן בעלי חיים חשובים הם‬ ‫שדבר חשוב שבטלה חשיבותו בשוגג בטל‪.‬‬ ‫‪63‬‬ ‫סימן ק"י‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫מוכרת בשר נבילה‪ ,‬ולקח מאחת מהן ואינו‬ ‫כתב הרשב"א שבעלי חיים שנתערבו באחרים ונשחטו‬ ‫יודע מאי זה מהן‪ ,‬ספיקו אסור‪ ,‬ובנמצא הלך‬ ‫בטלה חשיבותם‪ .‬וכתב הבית יוסף שהרשב"א לשיטתו‬ ‫אחר הרוב‪.‬‬ ‫דס"ל שכבש שלם לא נחשב חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬אבל‬ ‫לדעת הרא"ש דחשיב חתיכה הראויה להתכבד אא"כ נחתך‬ ‫וכתבו התוספות והרא"ש שספיקו אסור משום דכל קבוע‬ ‫לחתיכות דקות‪ ,‬אע"פ שאין לו דין בריה‪ ,‬אינו בטל מצד‬ ‫כמחצה על מחצה דמי‪ ,‬והא דקי"ל דדבר יבש חד בתרי‬ ‫חתיכה הראויה להתכבד‪.‬‬ ‫בטיל היינו היכא שמעורב ואינו ניכר האיסור‪ ,‬אבל‬ ‫כשהאיסור ניכר במקומו לא שייך ביה ביטול‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫וכתב הרשב"א שכשאוסרים מצד קבוע אסור אפילו‬ ‫בעלי חיים שנתערבו באחרים‪ ,‬ונשחטו‪ ,‬בטל חשיבותן‬ ‫בחתיכה שאינה ראויה להתכבד‪ ,‬משום שכל איסור שניכר‬ ‫ובטלין‪ ,‬והוא שנשחטו בשוגג‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫ונודע מקומו והרי הוא קבוע בתוך ההיתר אינו בטל‪ ,‬אבל‬ ‫וכתב הרמ"א דהיינו דווקא בבעלי חיים קטנים שאינם‬ ‫בשר שנמצא לפני החנויות מותר אפילו בחתיכה הראויה‬ ‫ראוים להתכבד לאחר שחיטתן‪ .‬וביאר הט"ז דהיינו כגון‬ ‫להתכבד‪.‬‬ ‫ציפורים קטנים‪ ,‬אבל תרנגולת נחשבת חתיכה הראויה‬ ‫עוד כתב הרשב"א שכל דבר שפרש בפנינו נחשב קבוע‪,‬‬ ‫להתכבד‪ .‬ומהרש"ל כתב שכבש שלם שהופשט נחשב‬ ‫אבל דבר שפרש שלא בפנינו אינו נחשב קבוע‪ ,‬כדאיתא‬ ‫חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬אבל אם לא הופשט‪ ,‬כיון שהוא‬ ‫בגמרא (פסחים ט‪ ):‬ט' צבורין של מצה ואחד של‬ ‫מחוסר מעשה גדול בשביל להתכבד‪ ,‬בטל‪ ,‬כדמצינו‬ ‫שתרנגולת בנוצתה בטילה‪ .‬והט"ז מחלק שכבש כחוש‬ ‫חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן מהי שקל‪,‬‬ ‫שאינו ראוי לאכילה‪ ,‬בעודו חי יש לו חשיבות מצד שהוא‬ ‫היינו מתניתין דט' חנויות‪ ,‬פירש ואתא עכבר‬ ‫בעל חי‪ ,‬וכשנשחט הוא בטל‪ ,‬אבל אם יש לו חשיבות מצד‬ ‫ושקל היינו סיפא ובנמצא הלך אחר הרוב‪ .‬וכ"כ‬ ‫שהוא ראוי להתכבד אינו בטל‪.‬‬ ‫הרא"ש והסמ"ג והסמ"ק‪ .‬ולכן בשר שנמצא ביד נכרי‪,‬‬ ‫אע"פ שידוע שהוא לקחו מן החנויות‪ ,‬אזלינן בתר רוב‬ ‫כתב הש"ך שבנשחטו קודם שנתערבו בטלים אע"פ‬ ‫חנויות‪ ,‬אא"כ ראינו אותו יוצא מהחנויות‪ ,‬שאז באותה‬ ‫שנשחטו במזיד‪ ,‬ובנשחטו בשוגג בטלים אפילו אם נשחטו‬ ‫שעה נולד הספק ואסור‪.‬‬ ‫אחר שנודעה התערובת‪.‬‬ ‫כתב הרמב"ם על דין ט' חנויות‪ ,‬שבשר שנמצא מושלך‬ ‫בשוק‪ ,‬הלך אחר הרוב‪ ,‬אם היו רוב המוכרים גוים אסור‪,‬‬ ‫סעיף ג'‬ ‫ואם היו רוב המוכרים ישראלים מותר‪ ,‬וכן בשר הנמצא ביד‬ ‫כל קבוע כמחצה על מחצה דמי‬ ‫גוי ואינו יודע ממי לקח‪ ,‬אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר‪,‬‬ ‫כתיב "אחרי רבים להטות"‪ ,‬ומכאן למדו חכמים דין ביטול ברוב‬ ‫זהו דין תורה‪ ,‬וכבר אסרו חכמים כל בשר הנמצא בין בשוק‬ ‫בתערובת‪ ,‬או כשפרשה חתיכה מאיסור או מהיתר הולכים אחרי‬ ‫בין ביד גוי אף על פי שכל השוחטים וכל המוכרים ישראל‪.‬‬ ‫הרוב‪ .‬אמנם מדכתיב "וארב לו וקם עליו" (‪-‬פרט לזורק אבן לגו‪,‬‬ ‫וכתב המגיד משנה שהרמב"ם סמך על מה שאמרו‬ ‫והיינו לקבוצה של ט' ישראלים ונכרי אחד) למדו חז"ל שכל קבוע‬ ‫בירושלמי (שקלים ז' ד')‪ ,‬אבל דעת הרבה מן המפרשים‬ ‫כמחצה על מחצה דמי‪ ,‬בין לקולא בין לחומרא‪ ,‬והיינו שאם‬ ‫האיסור וההיתר קבועים במקומם‪ ,‬דנים אותם כמחצה על מחצה‬ ‫דבנמצא ביד גוי במקום שרוב טבחי ישראל מותר‪ ,‬ומ"מ‬ ‫ולא הולכים אחר הרוב‪.‬‬ ‫ראוי להחמיר בדבר‪.‬‬ ‫מן התורה אין נחשב 'קבוע' אלא כשהאיסור וההיתר ניכרים‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫וידועים במקומם‪ ,‬אבל בלאו הכי בטל ברוב‪ ,‬אבל מדרבנן גם‬ ‫כשאינם ניכרים אם אן ביטול ברוב (כגון בתערובת של בעלי חיים‬ ‫ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה‪ ,‬ואחת מוכרת בשר נבילה‪,‬‬ ‫שאינם בטלים) יש לזה דין קבוע‪.‬‬ ‫ולקח מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן לקח‪ ,‬הרי זה אסור‪,‬‬ ‫ולהלן יבואר באיזה אופנים יש דין 'קבוע' ולא הולכים אחר הרוב‪.‬‬ ‫שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי‪ .‬אבל בשר הנמצא בשוק‪,‬‬ ‫איתא בברייתא (פסחים ט‪ :‬כתובות ט"ו‪ .‬חולין צ"ה‪ .‬נדה י"ח‪).‬‬ ‫או ביד עובד כוכבים (או קטן‪ .‬ש"ך)‪ ,‬מותר (אפילו בחתיכה‬ ‫הראויה להתכבד‪ .‬ש"ך)‪ ,‬כיון שרוב החנויות מוכרות בשר‬ ‫תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪64‬‬ ‫הבשר הולכים אחרי רוב הבשר ולא אחרי רוב החנויות‪,‬‬ ‫שחוטה‪ ,‬דכל דפריש מרובא פריש (כיון שהספק נולד אחר‬ ‫דמה יושיענו רוב החנויות כיון שמוכר אחד מכר יותר מכל‬ ‫שפירש‪ ,‬והשתא אינו קבוע‪ .‬ש"ך)‪ .‬זהו דין תורה‪ ,‬אבל‬ ‫שאר המוכרים‪ .‬ובכנסת יחזקאל חולק וסובר שגם באופן‬ ‫חכמים אסרוהו (מצד בשר שנתעלם מן העין‪ ,‬ולפי פרטי‬ ‫זה הולכים אחרי רוב החנויות‪ ,‬וכ"כ הנודע ביהודה שמשמע‬ ‫הדינים שנתבארו בסימן ס"ג)‪ ,‬אע"פ שכל השוחטים וכל‬ ‫מהגמרא‪ ,‬אך כתב שאינו תוקע עצמו בדבר זה להקל‪ ,‬אבל‬ ‫המוכרים ישראל‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫להחמיר ודאי יש לחוש‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫וכתב הרמ"א עיין לעיל סימן ס"ג‪ ,‬וכתב הגר"א ששם פסק‬ ‫הרמ"א כהמתירים‪.‬‬ ‫סעיף ד'‬ ‫עוד כתב הרמ"א דהא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש‪,‬‬ ‫היינו כשלא פירש לפנינו‪ ,‬אבל אם פירש לפנינו‪ ,‬או שרואה‬ ‫קבוע שנתערב‬ ‫כשהאינו יהודי לקחו‪ ,‬הוי כאילו לקחו משם בידו‪( ,‬כיון‬ ‫כתב הרשב"א שנראה שאין איסור בלוקח מן הקבוע‪ ,‬אלא‬ ‫שהספק נולד במקום הקביעות‪ .‬ש"ך)‪.‬‬ ‫בזמן שהוא בפני עצמו‪ ,‬אבל נתערבה באחרות ואינה ניכרת‬ ‫בטלה ברוב‪ ,‬וכן מבואר בגמרא (זבחים ע"ד‪.).‬‬ ‫כתב הש"ך בשם הרא"ה שאם היו בעיר עשר חנויות שהיו‬ ‫מוחזקות בבשר שחוטה‪ ,‬ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫לקח‪ ,‬ואח"כ נתברר לנו שא' מחנויות אלו מוכרת בשר‬ ‫רוב חנויות מוכרות בשר שחוטה‪ ,‬ומיעוט מוכרות בשר‬ ‫נבילה‪ ,‬אסור‪ ,‬כיון שהספק לא נולד על החתיכה בשעה זו‪,‬‬ ‫נבילה‪ ,‬לקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח‪,‬‬ ‫אלא התברר שכבר בשעת הקניה כאשר עדיין החתיכה לא‬ ‫ונתערבה באחרות ואינה ניכרת‪ ,‬בטילה ברוב משום ספק‬ ‫פרשה חנות אחת היתה אסורה‪ .‬אמנם הרשב"א מחלק‬ ‫ספיקא‪ .‬שו"ע‪ .‬וביאר הש"ך שהספק הראשון הוא שמא‬ ‫שאם הוא יודע מאיזה חנות הוא קנה‪ ,‬אלא שבאותה חנות‬ ‫חתיכה זו לא באה מן הקבוע‪ ,‬ואת"ל שהיא באה מן הקבוע‬ ‫יש ספק טריפה‪ ,‬כיון שהקניה היתה לפני שנמצאת‬ ‫שמא היא של היתר‪ ,‬ולפ"ז אסור לאכול את כל החתיכות‬ ‫הטריפה‪ ,‬אזלינן בתר השתא ויש בזה דין כל דפריש‪ .‬וכתב‬ ‫בבת אחת‪.‬‬ ‫הר"ן בשם התוס' דכל היכא שנתגלה האיסור רק לאחר‬ ‫וכתב הרמ"א שיש אוסרין בכה"ג‪ ,‬משום דכל מקום‬ ‫שלקח‪ ,‬אין לאסור למפרע מצד קבוע‪ ,‬דדין קבוע שיהא‬ ‫שהאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה‪ ,‬והואיל וספק‬ ‫כמחצה על מחצה חידוש הוא‪ ,‬ואין לך בו אלא משעת‬ ‫הראשון אסור מן התורה ואין כאן עוד ספיקא להתיר‪ ,‬רק‬ ‫חידושו ואילך‪ ,‬והיינו משנעשה קבוע‪ ,‬אבל למפרע לא‪.‬‬ ‫תערובת‪ ,‬לא מיקרי ספק ספיקא‪ .‬והכי נהוג‪ .‬וכתב הש"ך‬ ‫עוד כתב הש"ך שדין קבוע נלמד (ב"ק מ"ד‪ :‬וכתובות ט"ו‪).‬‬ ‫שגם הב"ח אוסר בכהאי גוונא‪ .‬עוד כתב הש"ך שהרמ"א‬ ‫מקרא ד"וארב לו וקם" פרט לזורק אבן לחבורת אנשים‬ ‫מחמיר גם אם פירש בפנינו או שלקחו עכו"ם לפנינו‪ ,‬אך‬ ‫שעמדו שם ט' ישראלים וחד עובד כוכבים דפטור משום‬ ‫במקום הפסד מרובה אפשר להתיר אם נתערב‪ ,‬ובלבד‬ ‫ספק נפשות להקל‪ ,‬דאף על גב דרוב ישראלים מ"מ ה"ל‬ ‫שלא יאכל כולו כאחד‪.‬‬ ‫קבוע וכמחצה על מחצה דמי‪ .‬ודין קבוע הוא בין לחומרא‬ ‫הט"ז מקשה על השו"ע שדברי הרשב"א שהם מקור‬ ‫וכנ"ל‪ ,‬ובין לקולא והיינו דהיכא שט' חנויות מוכרות בשר‬ ‫השו"ע הם דווקא כאשר הדין קבוע הראשון הוא מדרבנן‬ ‫נבילה ואחת מוכרת בשר שחוטה‪ ,‬דבקבוע אין לזה דין רוב‪,‬‬ ‫(כגון בפירש שלא בפנינו שמדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן‬ ‫ואינו אסור אלא מצד ספק‪ ,‬וכמבואר בגמרא כתובות שם‪.‬‬ ‫אסור מצד בשר שנתעלם מן העין)‪ ,‬אבל מדאורייתא בטל‬ ‫בקבוע אפילו במין במינו הוי כמחצה על מחצה‪ ,‬ובפירש‬ ‫ברוב‪ ,‬ובזה מותר ע"י תערובת‪ ,‬אבל כאשר הספק הראשון‬ ‫אפילו שלא במינו אזלינן בתר רובא‪ .‬ש"ך‪.‬‬ ‫יש בו דין קבוע מדאורייתא אסור אף בתערובת‪ .‬והש"ך‬ ‫אם יש בחנות האחת של נבילה יותר בשר ממה שיש בט'‬ ‫כתב שאף כאשר הספק הראשון אסור מדאורייתא מותר‬ ‫החנויות של כשירה‪ ,‬כתב הבית אפרים שיש בזה להקל‬ ‫בנתערב‪ ,‬ואף שספק טריפה שנתערבה ברוב אינה בטילה‪,‬‬ ‫ולהחמיר‪ ,‬דאם לא נמכר מכל חנות רק בהמה אחת או שנים‬ ‫שאני הכא שדין קבוע חידוש הוא דלא אזלינן בתר ובא‪,‬‬ ‫וכל שאר הבשר נשאר במקומו‪ ,‬הולכים אחר רוב החנויות‪,‬‬ ‫ואין לך בו אלא חידושו‪ ,‬והיינו כשהוא בפני עצמו ולא‬ ‫דמה יושיענו הבשר שנשאר בחנות‪ ,‬אבל אם נמכר כל‬ ‫‪65‬‬ ‫סימן ק"י‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫שנפל לאוצר מלא כוסות‪ ,‬כולם אסורין‪ ,‬פירש‬ ‫כשנתערב אח"כ‪ .‬עוד כתב הש"ך שאף שהשו"ע (סעיף ח')‬ ‫אחד לרבוא ומרבוא לרבוא מותרים‪ .‬וכיון‬ ‫מצריך ג' תערובות‪ ,‬והרשב"א לטעמיה דסגי בב' תערובות‪,‬‬ ‫ד'פירשו' מעצמן משמע‪ ,‬ואפ"ה משמע דדוקא פירשו‬ ‫כאן השו"ע מתיר‪ ,‬דכיון דקבוע חידוש הוא גרע מתערובת‪,‬‬ ‫ונתערבו באחרים אבל פירשו מאיליהן והרי הן עומדים‬ ‫ועוד דכיון שהרבה פוסקים מתירים בשני תערובות‪ ,‬א"כ‬ ‫בפני עצמן אסורין‪ ,‬וטעמא דכל שנאסרו מחמת קביעותן‬ ‫בקבוע שזה חידוש סגי בנתערב אח"כ‪ ,‬ודוחק‪.‬‬ ‫אף על פי שפירשו באיסורן הן עומדים‪ ,‬גזירה שמא יקח מן‬ ‫הקבוע‪.‬‬ ‫סעיף ה'‬ ‫אבל דעת רבינו תם שכל שפירש מעצמו מותר‪ ,‬וכן כתב‬ ‫דין חתיכה שפרשה מתערובת איסור והיתר‬ ‫בשאלתות דרב אחאי‪ .‬וכן כתב הר"ן בשם התוס' דלא‬ ‫נתבאר לעיל שיש אופנים שאין ביטול ברוב אלא יש דין 'קבוע'‬ ‫מיקרי קבוע אלא כשהיה האיסור נודע קודם שלקח‪ ,‬אבל‬ ‫שדינו כמחצה על מחצה (מדאורייתא כשהאיסור וההיתר ניכרים‪,‬‬ ‫אם לא נודע האיסור בשעה שלקח‪ ,‬אע"פ שלאחר שלקח‬ ‫ומדרבנן גם כשאינם ניכרים אבל אין ביטול ברוב כגון בבעלי‬ ‫נתגלה האיסור ונעשה קבוע‪ ,‬לא אמרינן דנעשה קבוע‬ ‫חיים)‪ .‬ולהלן (סעיפים ה' ו') יבואר מה הדין כשחתיכה פרשה‬ ‫למפרע‪ ,‬דדין קבוע שיהיה כמחצה על מחצה חידוש הוא‪,‬‬ ‫מהתערובת האסורה‪ ,‬האם אומרים כל דפריש מרובא פריש והיא‬ ‫ואין לך בו אלא מחידושו ואילך אבל למפרע לא‪ .‬וכן דעת‬ ‫מותרת‪ ,‬או שהחתיכה אסורה גזירה שמא יקח מן הקבוע‪ ,‬והאם‬ ‫יש חילוק בזה בין פירשה מעצמה להיכא שאדם הוציאה‪ ,‬או בין‬ ‫הרשב"א‪ .‬וכן פסק בשו"ע‪.‬‬ ‫אם פרשה לפני שנודעה התערובת לפרשה לאחר שנודעה‬ ‫וכתב הרשב"א שאין ראיה משור הנסקל‪ ,‬דלא אמרו שם‬ ‫התערובת‪ ,‬ועוד בדיני קבוע וכל דפריש‪.‬‬ ‫'גזירה שמא יקח מן הקבוע' אלא בכובש ביד כדי שיתפזרו‪,‬‬ ‫איתא במתני' (זבחים ע‪ ):‬כל הזבחים שנתערבו‬ ‫שאם אתה מתיר לכבוש כדי שיתפזרו ויקח מן הפורשים‬ ‫בחטאות המתות או בשור הנסקל‪ ,‬אפילו הן‬ ‫ודאי איכא למגזר שמא לא יפזר ויקח מן הקבוע‪ .‬וכן ראיית‬ ‫רבוא ימותו כולם‪ .‬ובגמרא (ע"ג‪ ):‬פריך ונכבשינהו כי‬ ‫הר"ש מטבעת של ע"ז אינה מחוורת‪ ,‬דשם מיירי כשפירש‬ ‫לפנינו מן הקבוע‪ ,‬דבזה בודאי חשיב כלוקח מן הקבוע‪,‬‬ ‫היכי דניניידן‪ ,‬ונימא כל דפריש מרובא פריש‪,‬‬ ‫וכדמוכח בפסחים (ט‪ ):‬וכנ"ל‪ ,‬ואפ"ה אם חזר אותו שפירש‬ ‫ומשני שמא יקח מן הקבוע‪.‬‬ ‫לפנינו ונפל לתוך היתר מרובה מותר‪ ,‬שאני אומר איסורא‬ ‫ונחלקו הראשונים באיזה אופן אסרו שמא יקח מן הקבוע‪.‬‬ ‫לתוך רובא אשתאר‪ ,‬דהו"ל ספק ספקא ומותר‪ ,‬אבל‬ ‫התוס' כתבו בשם ר"י דדווקא כשהיתר ואיסור מעורבים‬ ‫כשפירש שלא בפנינו‪ ,‬או שנתפזרו כולן ואפילו בפנינו כבר‬ ‫זה בזה אסרינן כשפירש שמא יקח מן הקבוע‪ ,‬כיון דאין‬ ‫נתבטלה הקביעות ומותר‪.‬‬ ‫מקומו ניכר‪ ,‬אבל היכא דמקום האיסור נודע וניכר לא‬ ‫והטור כתב כדעת ר"י שאם פרש אחד מהתערובת אסור‪,‬‬ ‫חיישינן‪ ,‬דברשיעי לא עסקינן שמא יקחו מן האיסור‬ ‫ואח"כ הביא את דברי הרשב"א שאם לקח מן המקולין‬ ‫הברור‪.‬‬ ‫ונמצאת טריפה במקולין אסור‪ .‬וכתב הבית יוסף שלפי מה‬ ‫ולדבריו הקונה ממקולין חתיכה הראויה להתכבד ואח"כ‬ ‫שנתבאר הדברים סותרים זה את זה‪ ,‬וצ"ל שהטור לא ראה‬ ‫נמצא טריפה במקולין‪ ,‬אע"פ שהטריפה נודעה רק אחרי‬ ‫את דברי הרשב"א שתולה שני דנים אלו זה בזה‪.‬‬ ‫שפרשה חתיכה זו אסור‪ ,‬שמא יקח מן הקבוע‪ ,‬כיון‬ ‫וכתב הרשב"א שכל הנ"ל זה דווקא בחתיכה הראויה‬ ‫שחתיכת האיסור לא ידועה‪ .‬וכן פסקו להלכה התוס'‬ ‫להתכבד‪ ,‬שאין לה ביטול‪ ,‬אבל חתיכות שאינן ראויות‬ ‫והרא"ש‪.‬‬ ‫להתכבד מותרות‪ ,‬דיבש ביבש מתבטל ברוב אם אינו דבר‬ ‫וכן דעת רבינו שמשון שכל שנאסרו שעה אחת משום‬ ‫חשוב‪ ,‬אמנם ראוי להחמיר ולאסור את כל החתיכות‪ ,‬שאין‬ ‫קביעות שוב אין ניתרות ואפילו פירשו מעצמן‪ ,‬והביא‬ ‫הכל בקיאין בדברים אלו‪ ,‬ואם אתה מתיר בשאינן חשובות‬ ‫ראיה מהא דאמרינן (שם ע"ד‪ ).‬טבעת של ע"ז שנפלה‬ ‫קרוב הדבר לטעות וליקח אף מן החשובות‪ ,‬וכן אנו נוהגין‪.‬‬ ‫לק' טבעות‪ ,‬פירשו מ' למקום אחר אין אוסרין‪,‬‬ ‫עכ"ד‪ .‬וכתב הבית יוסף שמה שמצינו שהחתיכה מותרת‬ ‫שישים למקום אחר אוסרין‪ ,‬ותניא ספק ע"ז‬ ‫אסור וספק ספיקא מותר‪ ,‬כיצד כוס של ע"ז‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪66‬‬ ‫מי שלקח בשר ממקולין (‪-‬בית המטבחיים)‪ ,‬ואפילו חתיכה‬ ‫משום ביטול ברוב רק כשיש ספק ספיקא‪ ,‬מיירי בחתיכה‬ ‫הראויה להתכבד‪ ,‬ונמצאת טריפה במקולין‪ ,‬ולא נודעו‬ ‫הראויה להתכבד‪.‬‬ ‫חתיכות הטריפה ואינו יודע מאיזו לקח‪ ,‬כל מה שלקחו‬ ‫והקשה הטור איך מתיר הרשב"א (מעיקר הדין) חתיכות‬ ‫מהמקולין קודם שנמצאת הטריפה‪ ,‬מותר‪ ,‬שלא נפל‬ ‫שאינן ראויות להתכבד‪ ,‬והרי כל קבוע כמחצה על מחצה‬ ‫הספק בקבוע אלא לאחר שפירש‪ ,‬וכיון שהרוב כשר‪,‬‬ ‫דמי‪ .‬וכתב הבית יוסף שודאי לא נעלם מהרשב"א דין‬ ‫מותר‪( .‬ואפילו בפירש לפנינו מותר‪ ,‬היכא שהאיסור לא‬ ‫קבוע‪ ,‬ודבריו נכונים וברורים‪ ,‬דכשנתערבו חתיכות‬ ‫ניכר במקומו‪ .‬ט"ז‪ .‬וכתב הש"ך דהיינו דווקא כשנתערבו בין‬ ‫הטריפה עם חתיכות הכשרה במקולין עצמם‪ ,‬דינם כמו‬ ‫הכשרות במקולין אחד‪ ,‬ואינו יודע מאיזה חתיכה לקח‪ ,‬אבל‬ ‫שנתערבו בבית‪ ,‬וכאן וכאן בטלים הם ברוב אם אינם‬ ‫אם החתיכות עומדות בפני עצמם ויש ספק בחנות והחנות‬ ‫ראויות להתכבד‪ ,‬וכמבואר בסימן ק"ט‪ ,‬ולא אמרינן כל‬ ‫אסורה‪ ,‬גם החתיכה שפרשה אסורה)‪.‬‬ ‫קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא כשלקח מאחת‬ ‫אבל ליקח מכאן ואילך אסור (אפילו בפירש שלא בפנינו‪,‬‬ ‫מהחנויות ולא נודע אם לקח מהמוכרת כשירה או‬ ‫גזירה שמא יקח מן הקבוע‪ ,‬ורק בקבוע דאורייתא‪ ,‬והיינו‬ ‫מהמוכרת טריפה‪ ,‬דשם האיסור קבוע וניכר במקומו ולכן‬ ‫כשהאיסור ניכר במקומו‪ ,‬מותר‪ ,‬דבזה אין חוששים לרשיעי‬ ‫אינו בטל‪ ,‬אבל כשלקח מחנות שאין בה טריפה הניכרת‪,‬‬ ‫שיקחו במזיד מהאיסור הברור‪ .‬ט"ז)‪ ,‬ואפילו חתיכה שאינה‬ ‫והאיסור הוא חתיכה שאינה ראויה להתכבד‪ ,‬ויש רוב‬ ‫ראויה להתכבד‪ ,‬שאין הכל בקיאין בזה (והיינו‬ ‫לחתיכות הכשרות‪ ,‬יש ביטול ברוב כדין כל יבש ביבש‪,‬‬ ‫כשהתערובת במקולין שרבים קונים שם‪ ,‬דקרוב הדבר‬ ‫ומותר לכתחילה ליקח ממקולין שמוכרין חתיכות אלו‪.‬‬ ‫לטעות‪ ,‬אבל ליחיד בביתו אין להחמיר אע"פ שיש שם ג"כ‬ ‫שאין כאן דבר איסור כלל‪ .‬והט"ז מביא שהדרכי משה‬ ‫חתיכות הראויות להתכבד שלא נתערבו‪ .‬ש"ך‪ .‬וברעק"א‬ ‫והפרישה מבארים שהטור הבין שהרשב"א מדבר כשיש‬ ‫הקשה שדעת השו"ע (סימן ק"א) שחתיכה חיה לא‬ ‫איסור במקולין אחד ולא נודע באיזה מקולין‪ .‬והט"ז מבאר‬ ‫נחשבת חתיכה הראויה להתכבד)‪ ,‬ויטעו בין ראויה‬ ‫דמיירי שנמצאת בהמה טריפה במקולין‪ ,‬דבזה אף‬ ‫להתכבד לשאינה ראויה‪( ,‬וכל זה בחתיכות שנתערבו‪ ,‬אבל‬ ‫שחתיכה שאינה ראויה להתכבד בטלה ברוב‪ ,‬מ"מ‬ ‫אם לא נודע באיזה חנות יש איסור קבוע‪ ,‬מדינא כל‬ ‫החתיכות הראויות להתכבד אסורות‪ ,‬כיון שלא כל הבהמה‬ ‫החתיכות אסורות אפילו בחתיכה שאינה ראויה להתכבד‪.‬‬ ‫נחתכה לחתיכות שאינן ראויות להתכבד‪.‬‬ ‫ש"ך)‪.‬‬ ‫כתב הטור שדעת הרא"ש דמה שלקחו קודם הספק הכל‬ ‫דין כל דפריש בבהמה שחציה פרשה מהרוב וחציה לא‬ ‫מותר‪ ,‬וכהרשב"א‪ ,‬אבל מה שלקחו לאחר הספק הכל‬ ‫פרשה‪ -‬מעשה בקצב אחד ששחט שבעה בהמות בביתו‪,‬‬ ‫אסור‪ ,‬ודלא כהרשב"א שמתיר בחתיכות שאינן ראויות‬ ‫והיו כולם כשרים‪ ,‬והוציא מביתו למקולין שני בהמות ועוד‬ ‫להתכבד‪ .‬והבית יוסף כתב שהרא"ש סובר כהרשב"א‪ ,‬ואם‬ ‫חצי בהמה‪ ,‬והחצי השני נשאר בביתו עם ארבעת הבהמות‬ ‫כתב לאסור מיירי בחתיכות הראויות להתכבד‪ ,‬או כשאין‬ ‫האחרות‪ ,‬ונתערבו הבני מעיים של כל השבעה בהמות‪,‬‬ ‫רוב להיתר‪ ,‬ומכל מקום זהו לענין הלכה אבל לענין מעשה‬ ‫ונמצא מחט בבית הכוסות שהוא טריפה ע"פ דין‪ ,‬ואינו‬ ‫כבר כתב הרשב"א שראוי להחמיר‪.‬‬ ‫יודע בשל איזה בהמה היה טריפה‪ .‬וכתב מהרי"ט שעל פי‬ ‫כתב רבינו ירוחם דהא דאמרינן 'ובנמצא הלך אחר הרוב'‬ ‫דין הארבעה אשר בביתו הם טריפות ודאי‪ ,‬והשנים אשר‬ ‫מיירי אפילו נמצא קרוב לנבילה‪ ,‬דפשוט בגמרא (בבא בתרא‬ ‫פירשו ודאי מותרים‪ ,‬דכל דפריש מרובא פריש‪ ,‬וחשיב‬ ‫כ"ג‪ ):‬דרוב וקרוב הלך אחר הרוב‪.‬‬ ‫פריש ממילא‪ ,‬ונחלקו הפוסקים לגבי שני חצאי הבהמה‬ ‫עוד כתב רבינו ירוחם שיש מי שכתב דהיכא שהחתיכה‬ ‫הנוספת‪ ,‬אם כולה נגררת אחרי החצי שבביתו שהוא אסור‬ ‫בטלה יבש ביבש‪ ,‬מותרת אף אם נתבשלה ונתנה טעם‪,‬‬ ‫(ר' שמואל קיידנאוויר ובית הלל)‪ ,‬או אחרי החצי שפרש‬ ‫דכל דבר שמותר לאוכלו‪ ,‬רוטבו מותר‪ ,‬דמיד כשנתערבו‬ ‫שהוא מותר (חלקת מחוקק ור' העשיל מקראקא)‪ ,‬או‬ ‫גזירת הכתוב שזה מותר‪ .‬וכ"כ התוס' והרא"ש‪ ,‬וכן עיקר‪.‬‬ ‫שהחצי שבביתו אסור והחצי שפרש מותר (פרי חדש‬ ‫ושאלת יעב"ץ)‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫‪67‬‬ ‫סימן ק"י‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫בעלי חיים ושאר דברים החשובים (כגון חתיכה הראויה‬ ‫עוד בדין כל דפריש‪ -‬אשה בעלת חמשה אווזות שחוטות‪,‬‬ ‫להתכבד ובריה‪ .‬ש"ך) שנתערבו בהיתר‪ ,‬שאינם בטלים‬ ‫מכרה אווזא וחצי לאשה אחת‪ ,‬ואשה נוספת קנתה שתי‬ ‫אפי' באלף‪ ,‬אפי' אם פירש אחד מן הרוב אחר שנודע‬ ‫אווזות והגביהה כל אווזא בפני עצמה ולקחה אותם והלכה‬ ‫התערובות‪ ,‬אסור‪ .‬והוא שהפרישו במתכוין‪ ,‬אבל אם פירש‬ ‫לה‪ ,‬ואח"כ נמצא טריפות באחד מן הקורקבנים‪ .‬וכתב‬ ‫ממילא‪ ,‬שרי‪.‬‬ ‫החתם סופר דהנה אחת ומחצה שפירשו בתחילה ודאי‬ ‫וכתבו הט"ז והש"ך שהרשב"א הוא המתיר בפירש ממילא‪,‬‬ ‫מותרים‪ ,‬אך בשתים האחרונים נסתפקו הלומדים‪ ,‬חדא‬ ‫אבל הטור בשם הרא"ש והרבה פוסקים אוסרים גם בפירש‬ ‫דילמא מה שהגביהה האחת ולא הוציאה עדיין מבית לא‬ ‫ממילא‪ ,‬ומהרש"ל פסק כמותם‪ ,‬וכן בתורת חטאת כתב‬ ‫מיקרי פירש עד שיצאו מהבית‪ ,‬ונמצא ששניהם פרשו‬ ‫שטוב להחמיר‪ ,‬ובש"ך מביא שהתורת חטאת כתב בסתמא‬ ‫בבת אחת ואין כאן רוב‪ ,‬או שכל אחת בזמן ההגבהה‬ ‫שאסור (ולא רק בתור חומרא)‪ ,‬ובאפי רברבי כתב שנראה‬ ‫נחשבת פריש ויש רוב כנגד הראשונה‪ ,‬וכנגד השניה יש‬ ‫להחמיר‪( .‬ורעק"א כתב בשם המנ"י שבהפסד מרובה יש‬ ‫אווזא ומחצה‪ ,‬וזה נחשב רוב לדעת הפר"ח דלא בעינן חד‬ ‫להקל)‪ .‬עוד מביא הש"ך שהב"ח סובר שרק בבעלי חיים‬ ‫בתרי אלא רובא בעלמא‪ ,‬או שנחוש לדעת המנחת יעקב‬ ‫מותר בפירש ממילא‪ ,‬ולא בשאר דברים‪ ,‬ומדברי השו"ע‬ ‫ונאסור עכ"פ את האחרונה‪ .‬והחתם סופר מסיק דבענין‬ ‫וכל הפוסקים מבואר שלא כדבריו‪.‬‬ ‫פירש לא בעינן דוקא שיצא מהבית‪ ,‬אלא כל שפירש‬ ‫ממקומו על דרך פרישה נימא מרובא פריש‪ ,‬ולכן אפילו אם‬ ‫וכתב הש"ך שאם פירש לפני שנודעה התערובת‪ ,‬מותר‬ ‫האשה בעלת האווזות הניעה אווזה שלה למקום אחר‬ ‫אפילו להסוברים שבפירש ממילא אסור‪ .‬עוד כתב הש"ך‬ ‫בכוונת פרישה‪ ,‬כגון לתבשיל‪ ,‬מיקרי פרשה‪ ,‬וכ"ש‬ ‫שבפירשו מחציתם בבת אחת ג"כ אסור‪ ,‬ודלא כהפרישה‪.‬‬ ‫כשאחרת נטלה אווזא לשם קנין‪ ,‬אבל אם המוכרת נטלה‬ ‫ופירש ממילא שמותר‪ ,‬היינו שלא בפנינו‪ ,‬או שנתפזרו‬ ‫אווזא שלא בכוונת פרישה לא חשיב פריש‪ ,‬וא"כ האווזא‬ ‫כולם אפילו בפנינו‪.‬‬ ‫הראשונה ודאי מותרת‪ ,‬ולגבי השניה שלא השאירה אחריה‬ ‫כתב הרמ"א דהא דאסור אם הפרישו במתכוין‪ ,‬היינו שלא‬ ‫אלא א' ומחצה‪ ,‬עכ"פ בדבר שאינו מסויים ואיננו שלם (כיון‬ ‫פירש רק מעט ונשארו מקצת האיסורים במקומם‪ ,‬דאז‬ ‫דלא דמו לסנהדרין) יש להחמיר כהמנ"י‪ ,‬אך כ"ז שייך‬ ‫חיישינן שמא יקח מן הקבוע גם כן‪ ,‬אבל אם נתפרשו כולן‬ ‫כשרוצים לאכול כל התערובות מטעם ביטול ברוב‪ ,‬אבל‬ ‫ביחד‪ ,‬ולא נשארו במקומן‪ ,‬ובשעת עקירתן פירשו קצתן‪,‬‬ ‫בנדון דידן דאמרינן מרובא דהיתרא פריש והנשאר במקומו‬ ‫אותן שפירשו אז‪ ,‬מותרים‪ ,‬ורק שנים האחרונים אסורים‪.‬‬ ‫נשאר באיסורא פשוט דאין כאן מחלוקת ולכ"ע סגי ברובא‬ ‫והב"ח חולק על דברי הרמ"א‪ ,‬והש"ך מיישב את דבריו‪.‬‬ ‫כי האי ולא בעינן כפל דוקא‪ .‬אלא שיש כאן קצת פקפוק‬ ‫עוד כתב הרמ"א שאם נתערבה תרנגולת טריפה בכשרות‪,‬‬ ‫אחר‪ ,‬שהרי חצי מהאווזא שנשארה בבית כבר פירשה‬ ‫ונמצא ביצה ביניהם‪ ,‬הביצה מותרת‪ ,‬ואע"ג דהתרנגולים‬ ‫והותרה‪ ,‬והחצי שנשאר בבית אין להתירו (משמע דמסכים‬ ‫חשובים ולא מתבטלין‪ ,‬לגבי ביצה אזלינן בתר רובא‪ .‬וכתב‬ ‫לדעת הפר"ח ושאילת יעב"ץ הנ"ל)‪ ,‬מ"מ אפשר די"ל‬ ‫הש"ך שזה מותר אפילו למ"ד דביצה נחשבת דבר שבמנין‪,‬‬ ‫דא"א לצרף החצי אווזא לספוקי כלל‪ ,‬והוה רק תערובת חד‬ ‫דבתשע חנויות שרי בפירש ממילא אפילו חתיכה הראויה‬ ‫בחד וליכא למימר מרובא פריש‪ .‬ומ"מ בהפסד מרובה‬ ‫להתכבד‪.‬‬ ‫ואיסור קבוע דרבנן המיקל לא הפסיד‪ ,‬דמדאורייתא‬ ‫כתב הרדב"ז שודאי דרוסה אין להתיר ע"י דניכבשינהו‬ ‫מצרפים כל האווזות שבכל הבתים וכולם מותרות‪ .‬פתחי‬ ‫דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש‪ ,‬אבל בספק דרוסה‬ ‫תשובה‪.‬‬ ‫מותר‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫סעיף ו'‬ ‫סעיף ז'‬ ‫עיין בדעות הראשונים שנתבארו בסעיף הקודם‪ ,‬שהם‬ ‫תערובת אסורה שיצאה ממנה חתיכה אחת‬ ‫מקור ההלכות שנתבארו בסעיף זה‪.‬‬ ‫יש קולא מיוחדת באופנים מסוימים‪ ,‬שלמרות שהתערובת בפני‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫עצמה אסורה ואין האיסור בטל ברוב‪ ,‬בגלל חשיבותו של האיסור‪,‬‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪68‬‬ ‫ונקט ים למעוטי פירש אחד מהם‪ ,‬דבזה התערובת אסורה‪,‬‬ ‫אם חתיכה אחת יצאה מהתערובת‪ ,‬תולים שהחתיכה שיצא היא‬ ‫דאדרבה אנו אומרים איסורא לתוך רובא אשתאר‪ .‬וכתב‬ ‫החתיכה האסורה‪ ,‬וממילא שאר החתיכות מותרות‪ .‬ולהלן יבואר‬ ‫האם ההיתר הוא רק בהנאה או גם באכילה‪ ,‬רק בנפלה לים או גם‬ ‫הרשב"א דטעמא דמילתא דכל שישנה בעין ואתה צריך‬ ‫באופנים נוספים‪ ,‬רק בנפלה לים או גם בהופלה בידים‪ ,‬והאם‬ ‫לדון עליה ועל השאר‪ ,‬מפני מה נאמר שזו האחת היא‬ ‫מותר לאכול חתיכה אחת או רק שתי חתיכות יחד‪ ,‬והאם מותר‬ ‫האסורה‪ ,‬אדרבה יש לנו לומר שהאיסור נשאר ברוב‪ ,‬אבל‬ ‫לאדם אחד לאכול הכל‪,‬‬ ‫כשנאכלה אחת מהם או נאבדה ואין אתה צריך לדון עליה‬ ‫אתא בגמרא (זבחים ע"ד‪ ).‬אמר רב נחמן אמר רבה בר‬ ‫אלא על אלו‪ ,‬אנו אומרים שאותה שנאבדה היא האסורה‪,‬‬ ‫אבוה טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה‬ ‫ויסוד הדבר הוא דמדאורייתא יש ביטול ברוב‪ ,‬ומדרבנן‬ ‫תולים להיתר‪ .‬עכ"ד‪.‬‬ ‫טבעות‪ ,‬ונפלה אחת מהם לים הגדול הותרו‬ ‫כולן‪ ,‬דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא‪ .‬עוד‬ ‫האם גם כשהפילו את החתיכה לים בידים‬ ‫איתא בגמרא (שם ע"ד‪ ):‬אמר ריש לקיש חבית‬ ‫התערובת מותרת‪ -‬כתבו התוס' והרא"ש דדווקא‬ ‫תרומה שנתערבה במאה חביות‪ ,‬ונפלה אחת‬ ‫כשנפלה לים מעצמה‪ ,‬אבל אם הפילוה‪ ,‬אפילו שוגג אסור‬ ‫מהן לים המלח‪ ,‬הותרו כולן‪ ,‬דאמרינן הך‬ ‫אטו מזיד‪ .‬אבל הרשב"א מתיר אם הפילה בשוגג‪ .‬ובהגהות‬ ‫שערי דורא מביא את התוס' שאוסר בהפילה בשוגג‪ ,‬וכתב‬ ‫דאיסורא נפל‪.‬‬ ‫שגם לדבריו אם אכל אחת בשוגג מותר‪ ,‬דבזה אין לקנוס‬ ‫ולמדו מזה הרשב"א והרא"ש והר"ן שכל האיסורים שאינם‬ ‫אטו מזיד‪ ,‬דלא יאכל את שניהם כיון שזה ודאי איסור‪ ,‬וכ"כ‬ ‫בטלים מחמת חשיבותן שנתערבו באחרים‪ ,‬ונפל אחד‬ ‫בתרומת הדשן דאפילו לדברי התוס' אם האכיל בשוגג‬ ‫מהם לים‪ ,‬הותרו כולן‪ .‬וכתב הרשב"א דה"ה לדבר שיש לו‬ ‫אחת לבן ברית‪ ,‬שרי האחרות ולא קנסינן כהאי גוונא שוגג‬ ‫מתירין‪ .‬וטעם הדבר‪ ,‬דמדאורייתא ברובא בטיל אע"פ‬ ‫אטו מזיד‪ ,‬אבל אם האכיל לכלב או לגוי קנסינן אטו מזיד‪.‬‬ ‫שהוא דבר חשוב‪ ,‬ורבנן הוא דאסרוהו‪ ,‬הילכך כשנפל אחד‬ ‫מהם לים תלינן לקולא‪ .‬ולפ"ז אפילו לא נתערב הדבר‬ ‫כתב הרא"ש שאם הפילו קודם שנודע התערובת שרי‪ ,‬דלא‬ ‫החשוב אלא עם שנים ואח"כ נפל אחד מהם לים הותרו‬ ‫שייך קנס אלא אחר שנודע התערובת‪.‬‬ ‫השנים הנשארים‪.‬‬ ‫האם מותר לאכול חתיכה אחת בפני עצמה‪ -‬כתבו‬ ‫הרא"ש והרשב"א דהא דשרי כשנאבד אחד מהם‪ ,‬דוקא‬ ‫עוד איתא בגמרא (שם) אמר רבא לא התיר ריש‬ ‫כשאוכל הנשארות שתים שתים ביחד‪ ,‬דממה נפשך אחד‬ ‫לקיש אלא חבית דמינכר נפילתה‪ ,‬אבל תאנה‬ ‫מותר‪ ,‬אבל לאכול אחד אחד‪ ,‬אסור‪ .‬וכתב הר"ן שמקור דין‬ ‫לא‪ .‬ורב יוסף אמר אף תאנה כנפילתה עלייתה‬ ‫(‪-‬כשם שתחלת נפילתה תוך ההיתר נחשבת בעיניך לאסור אותן‪ ,‬אף‬ ‫זה מדמותיב בגמרא (שם ע"ד‪ ).‬על ההיא דרב נחמן מדתנן‬ ‫כשעלתה מתוכן יחשב בעיניך מקום עלייתה להתיר)‪.‬‬ ‫כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או‬ ‫האם ההיתר הוא גם לאכילה או רק להנאה‪ -‬כתב‬ ‫בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו כולם‪,‬‬ ‫הר"ן שלפי פשטות הסוגיא ההיתר הנ"ל הוא אפילו‬ ‫ואמאי נימא דהאי דמית דאיסורא מית‪ ,‬אמר‬ ‫לאכילה‪ ,‬אלא שיש נוסחאות שכתוב בהם אמר רבא לא‬ ‫ליה רב נחמן דאמר כרבי אליעזר דאמר אם‬ ‫הכשיר ריש לקיש אלא בטבעת‪ ,‬אבל תאנה לא‪ ,‬ולפ"ז לא‬ ‫קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים‪ .‬והא אמר‬ ‫שריא בהכי אלא לענין איסורי הנאה‪ ,‬אבל לאכילה לא‪ ,‬וכן‬ ‫רבי אלעזר לא התיר רבי אליעזר אלא שנים‬ ‫דעת הרמב"ם‪ ,‬אבל בירושלמי משמע דאפילו לאכילה‬ ‫שנים‪ ,‬אמר ליה אנא נמי תרתי קאמינא‪.‬‬ ‫שרי‪ .‬עכ"ד‪ .‬והרשב"א פסק הלכה כדרב יוסף‪ ,‬וכתב‬ ‫האם מותר לאדם אחד לאכול את כל החתיכות‪ -‬כתב‬ ‫שהראב"ד והרמב"ן ז"ל כתבו גירסת הירושלמי בזה ואתיא‬ ‫הטור דה"ה שאסור לאדם אחד לאכול את כולם אחד אחד‪.‬‬ ‫כדרב יוסף דאפילו תאנה מותרת באכילה‪.‬‬ ‫וכתב הבית יוסף שבתוס' כתבו לאסור להנות מכולם בבת‬ ‫האם דווקא כשהחתיכה נפלה לים מותר או גם‬ ‫אחת‪ ,‬משום דודאי אכיל בההיא אכילה חד דאיסורא‪,‬‬ ‫באופנים נוספים‪ -‬כתבו הרא"ש והרשב"א דנפל לים‬ ‫ומשמע דלאוכלם שתים שתים אפילו לאוכלם אדם אחד‬ ‫דנקט רב נחמן לאו דוקא‪ ,‬דה"ה לנאכל דליתיה בעולם‪,‬‬ ‫‪69‬‬ ‫סימן ק"י‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫שהאיסור הוא להנות מכולם יחד‪ ,‬והפרישה כתב שרק‬ ‫שרי‪ .‬ושמא י"ל שהטור מפרש שלהנות מכולן בבת אחת‬ ‫בע"ז אסור)‪.‬‬ ‫אסור אפילו בששני בני אדם נהנין מהם‪ ,‬דכיון דבשעה‬ ‫בתפארת למשה שכתב דה"ה אם פירש אחד מהם ונתבשל‬ ‫אחת נהנין מכולן ודאי חד מתהני מאיסורא בההיא שעתא‬ ‫או נתערב עם דבר איסור בענין שאינו בטל ואסור‬ ‫ואסור‪ ,‬ואכילת אדם אחד שתים שתים היא כמו אכילת‬ ‫מדאורייתא‪( ,‬וצל"ע באם הוא בענין שאינו בטל מדרבנן מה‬ ‫כולם בבת אחת לשני בני אדם‪ .‬והט"ז כתב שמקור הטור‬ ‫דינו)‪ ,‬או שנמכר לעובד כוכבים‪ ,‬השאר מותרים‪ ,‬וכ"כ‬ ‫בתוס' חולין ק'‪ ,‬ואפילו להרא"ש שמתיר בביטול ברוב‬ ‫הפנים מאירות שבכל מקום שא"צ לדון על החתיכה‪ ,‬כגון‬ ‫לאכול הכל‪ ,‬מודה בנאבד אחד שההיתר הוא מצד ספק‬ ‫שנפלה לאיסור ואין ס' לבטל‪ ,‬וכן גבי בעלי חיים אם בהמה‬ ‫ספיקא‪.‬‬ ‫אחת נעשה טריפה בחייה כגון שניקב קרומו של מוח‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫וכיוצא‪ ,‬או שמת אחד מהם‪ ,‬תולים בה את האיסור והשאר‬ ‫דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו‪ ,‬כגון בעלי חיים ובריה‬ ‫מותר‪ .‬אמנם היכא דמת ע"י אדם י"ל דלא מהני להתיר‬ ‫וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שיש לו מתירין‪ ,‬שנתערב‬ ‫השאר‪ ,‬כמו שבנפילה לים מותר רק בנפל מעצמו‪ ,‬ולא‬ ‫באחרים ונאכל אחד מהם (וכתב הש"ך שהרמב"ם הצריך‬ ‫בהפילה אפילו בשוגג‪ ,‬ואם מת ע"י אדם הויא כמו הפילה‬ ‫שיפלו שנים בדבר שאין ניכרת הנפילה‪ ,‬כמו תאנה וטבעת‪,‬‬ ‫שוגג‪ ,‬אכן אם אדם זה שהמית לא נודע לו מהתערובות‬ ‫ורק בחבית וכהאי גוונא דמינכר נפילתה סגי בנפילת אחת‪.‬‬ ‫מותר‪ ,‬דלא שייך למקנסיה‪ ,‬ולא מקרי שוגג אלא שנודע‬ ‫ש"ך) בשוגג‪( ,‬בין שאכלו עצמו בשוגג בין שאכלוהו אחרים‬ ‫התערובות רק שסבר שבזה לא יותר השאר וכיוצא בזה‪,‬‬ ‫בשוגג)‪ ,‬או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם‪ ,‬הותרו‬ ‫אבל היכא שלא נודע לאדם זה אף שנודע לאדם אחר דמי‬ ‫כל האחרים‪ ,‬שאנו תולין לומר האיסור הלך לו‪ .‬שו"ע‪.‬‬ ‫ממש לנפלה מעצמה‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫וכתב הש"ך בנפל לים‪ ,‬אפילו נפל אחר שנודעה התערובת‪,‬‬ ‫כתב הפנים מאירות שאם נולד איסור טריפה במקולין‪,‬‬ ‫או שהפילה מעצמו קודם שנודעה התערובת‪ ,‬מותר‪ ,‬אמנם‬ ‫והיה בהם חתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬וכמה חתיכות ידועים‬ ‫אם פירש מהתערובת ואח"כ נפל נשארת התערובת‬ ‫שהם מבהמה אחת‪ ,‬וכן כל בהמה מונחים כל החתיכות‬ ‫באיסורה‪ .‬ונפל לנהר עמוק או כל מקום שהוא אבד דינו‬ ‫במקום נפרד‪ ,‬ובא כלב ואכל חלק מסוים מבהמה אחת‪,‬‬ ‫כנפל לים‪ ,‬אבל במקום ששייך שימצא אין זה מתיר את‬ ‫ואפילו נשאר רק קצת מהבהמה‪ ,‬אין להתיר לאכול חלק זה‬ ‫השאר‪ .‬ודין נחתך או נתרסק אחד‪ ,‬נתבאר בסימן ק"ז סעיף‬ ‫בשאר הבהמות‪ ,‬כיון ששאר חלקי הבהמות שלא נאכל‬ ‫ז'‪.‬‬ ‫אחד מהם נשארו באיסורם‪.‬‬ ‫הט"ז והש"ך כתבו להחמיר בנאכל אחד מהם בכל גוונא‪,‬‬ ‫וכתב הט"ז שרק באכל כלב מעצמו מותר‪ ,‬והש"ך כתב‬ ‫סעיף ח'‬ ‫שבאכל עכו"ם מעצמו מותר‪.‬‬ ‫תערובת אסורה שהתחלקה לשנים‪ ,‬או שחלק‬ ‫וכתב השו"ע שדווקא כשאוכל הנשארות שתים שתים‬ ‫ממנה התערב שוב בהיתר‬ ‫ביחד מותר‪ ,‬דממה נפשך איכא חדא דהיתרא‪( ,‬ואם‬ ‫נתערבו שתים צריך לאכול ארבע‪ ,‬ואם נתערבו שלש צריך‬ ‫תערובת האסורה (במקום שלא שייך ביטול כגון בעבודה זרה או‬ ‫בדבר חשוב)‪ ,‬יש לדון מה הדין כשהתערובת התחלקה לשנים‪,‬‬ ‫לאכול שש‪ .‬ש"ך)‪ ,‬אבל לאוכלם אחת אחת אסור‪.‬‬ ‫האם תולים שהאיסור נשאר יחד עם הרוב ואילו המיעוט מותר‬ ‫וכתב הרמ"א שאפילו לאוכלם שתים שתים‪ ,‬אסור לאדם‬ ‫או לא‪ ,‬וכן מה הדין כשחתיכה מהתערובת נפלה לתוך היתר‪ ,‬האם‬ ‫אחד לאכול את כולם (אפילו שלא בבת אחת‪ .‬ט"ז‪ .‬והש"ך‬ ‫גם התערובת השניה אסורה (כמו אם מלכתחילה היה הכל‬ ‫כתב שבתוס' וברא"ש משמע שבשנים שנים מותר לאדם‬ ‫תערובת אחת)‪ ,‬או שהתערובת השניה מותרת‪ ,‬ואם התערובת‬ ‫השניה אסורה יש לדון מה הדין בתערובת שלישית‪ ,‬והאם מותר‬ ‫אחד לאכול את כולם‪ ,‬ובלבד לא יאכל הכל יחד)‪ .‬ואפי' ב'‬ ‫לאכול את כל החתיכות יחד‪ ,‬ומה הדין בזה כשהתערב פסק‬ ‫בני אדם‪ ,‬אין לאכלם כולם בבת אחת‪( ,‬והט"ז היה רוצה‬ ‫איסור‪ ,‬או בדבר שיש לו מתירין‪.‬‬ ‫להקל בשני בני אדם‪ ,‬ומסיים שאין בידו להקל מאחר‬ ‫איתא בגמרא (זבחים ע"ד‪ ).‬אמר רב טבעת של ע"ז‬ ‫שכבר פסקו לאיסור בעלי השו"ע‪ .‬והש"ך כתב שנראה‬ ‫שנתערבה בק' טבעות‪ ,‬ופירשו מ' למקום אחד‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪70‬‬ ‫ואקשינן בגמרא (ע"ד‪ ):‬מאי שנא לשלש דאיכא‬ ‫ושישים למקום אחר‪ ,‬פירשה אחת ממ' אינה‬ ‫רובא‪ ,‬לתרי נמי איכא רובא‪ .‬ופרקינן מאי שלש‬ ‫אוסרת‪ ,‬אחת משישים אוסרת‪ ,‬מאי שנא אחת‬ ‫דקתני תרי והוא‪ .‬וכתב הרשב"א דלפ"ז חתיכת איסור‬ ‫ממ' דלא‪ ,‬דאמרינן איסורא ברובא איתיה‪ ,‬אחת‬ ‫חשובה שנפלה לתוך היתר‪ ,‬ומאותן חתיכות נפלה אחת‬ ‫מששים נמי אמרינן איסורא ברובא איתיה (בנ"ט‬ ‫מהן לתוך חתיכות אחרות או לקדירה‪ ,‬כל התערובת‬ ‫הנותרים)‪ ,‬אלא אם פירשו מ' כולם למקום אחד אין‬ ‫מותרת‪ ,‬שאני אומר איסור לתוך הרוב נשאר‪ ,‬וכן בכל‬ ‫אוסרות‪ ,‬שישים למקום אחד אוסרות‪ .‬ושמואל‬ ‫האיסורין‪ ,‬ואפילו באיסורים החמורים כחתיכה הראויה‬ ‫אמר הנח לע"ז שספיקה וספק ספיקה אסור עד‬ ‫להתכבד ובריה כגיד הנשה ודבר שיש לו מתירין‪ ,‬שהרי‬ ‫סוף העולם‪ .‬מיתיבי ספק ע"ז אסור ספק ספיקה‬ ‫בטבעת ע"ז וברמוני בדן שאין להם ביטול אמרו כן‪ .‬ומשמע‬ ‫מותר‪ .‬תנאי היא דתניא רמוני בדן בכל שהן‪,‬‬ ‫מדבריו וכן מבואר ברש"י דלא שרינן למ' שפירשו עד‬ ‫כיצד נפל אחד מהן לתוך רבוא ומרבוא לרבוא‬ ‫שיתערבו עם אחרים‪.‬‬ ‫אסורים‪ ,‬רבי שמעון אומר לרבוא אסור‪ ,‬לשלש‬ ‫וכתב הטור שהמיעוט שפרשו מותרים‪ ,‬ואין כוונתו שהם‬ ‫ומשלש למקום אחר מותר‪ .‬כך היא גירסת הרשב"א‪,‬‬ ‫מותרים כמות שהם‪ ,‬אלא שאם נתערבו באחרות הם‬ ‫ומשמע דה"ק דתערובת ראשון אסורה אפילו היא רבוא‪,‬‬ ‫בטלות ברוב‪ ,‬משא"כ אם נשארו מרובים ונתערבו באחרות‬ ‫אבל בתערובות שניה כגון שנפל לג' ומג' פירש אחד‬ ‫אינם בטלות ברוב‪ ,‬דאיסורא ברובא איתיה‪ ,‬והוי כאילו נפל‬ ‫ונתערב למקום אחר מותר‪ .‬וכ"כ הטור‪.‬‬ ‫שם האיסור‪ .‬אך י"ל שכוונת הרשב"א שהמיעוט שפרשו‬ ‫מותרים גם בלי תערובת נוספת‪.‬‬ ‫אבל רש"י והתוס' גורסים לרבוא אסור מרבוא לג' ומג'‬ ‫למקום אחר מותר‪ ,‬ופירש רש"י שרבוא הראשון שהאיסור‬ ‫ומשמע מדברי רש"י דהא דשרינן כשנתערבו המועטים‬ ‫נפל שם אסור‪ ,‬אבל פירש אחד מאותו רבוא לג' רמונים ומן‬ ‫באחרים הוי מטעם ספק ספיקא‪ ,‬אבל כשנפל הרוב למקום‬ ‫הג' פירש אחד למקום אחר‪ ,‬מותר אף ג' האמצעים‪ ,‬דספק‬ ‫אחר אין אומרין ספק ספיקא לקולא שאנו רואים כאילו‬ ‫ספיקא בטיל‪.‬‬ ‫היה האיסור בידוע לתוך הרוב‪ .‬ולפי זה נראה שאין לאוכלם‬ ‫כולם כאחד דא"כ ליכא אלא חד ספיקא ואסור‪.‬‬ ‫דעת הרמב"ם כגירסת רש"י ותוספות‪ ,‬אלא שכתב דבעינן‬ ‫וכתב הרשב"א דאפילו נפלו מחציתן למקום אחד מותר‪,‬‬ ‫שיפלו שתים‪ ,‬דהוא מפרש הא דקאמר (שם) לא התיר‬ ‫שאנו תולין להקל בס"ס‪ ,‬שמא לא היה איסור בתוך אלו‬ ‫רבי אליעזר אלא שנים שנים אבל אחד אחד‬ ‫שנפלו לכאן‪ ,‬ואת"ל כאן היה שמא זה שאוכל עתה אינו‬ ‫לא‪ ,‬א"ל אנא תרתי קאמינא‪ ,‬לא כמו שפירשו‬ ‫האיסור‪.‬‬ ‫המפרשים (שמותר לאכול רק שתים יחד) אלא שההיתר‬ ‫וכתב הרשב"א דדווקא היכא שהתערובת הראשונה‬ ‫הוא רק כשנפלו שנים‪.‬‬ ‫מותרת מן התורה‪ ,‬כגון שנתבטל ברוב‪ ,‬תולין להקל בספק‬ ‫והט"ז כתב ששיטת רש"י ור"י והרמב"ם שרק בג' תערובות‬ ‫ספיקא‪ ,‬אבל חתיכת איסור שנתערבה בחתיכת היתר‪,‬‬ ‫מותר‪( ,‬אלא שרש"י מתיר גם את התערובת השניה‬ ‫ומאלו השנים נפל אחד מהם לתוך עשרה של היתר‪ ,‬אין‬ ‫כשנתערב בפעם השלישית‪ ,‬והרמב"ם אוסר)‪ ,‬ור"ת‬ ‫אומרים בזה ספק ספיקא להקל‪ ,‬לפי שאנו רואין כל אחד‬ ‫והרשב"א והטור סוברים שכבר בב' תערובות מותר‪.‬‬ ‫מהשנים כגופו של איסור כל זמן שלא נתבטל האיסור‬ ‫והתוס' כתבו שבתערובת השניה אסור להנות מכולם בבת‬ ‫ברוב‪ ,‬אמנם בתערובת השניה לא בעינן שיהיה בטל ברוב‪,‬‬ ‫אחת‪ ,‬ובשלישית מותר‪ .‬ובב"ח מחלק בין בעלי חיים לשאר‬ ‫אלא אפילו בנתערבו בכמותן שרי‪ ,‬ואפשר דאפילו בפחות‬ ‫דברים חשובים‪ ,‬והט"ז מוכיח שלא כדבריו‪.‬‬ ‫מהן נמי שרי‪ ,‬דכיון שנתבטל בתערובת ראשון מן התורה‬ ‫ואוקימנא בגמרא דשמואל סבר לה כרבי שמעון בשאר‬ ‫לא החמירו עליו חכמים כל שאינו ניכר שהוא מאותו‬ ‫איסורים ופליג עליה בע"ז‪ .‬וכתב הרשב"א דאף בע"ז הלכה‬ ‫תערובת‪ ,‬אלא דלפי זה אפילו נתערבה חתיכת היתר‬ ‫כרבי שמעון‪ ,‬ומ"מ בשאר איסורים לא נחלקו אלא כולהו‬ ‫במיעוט תערובת ראשון או במחציתו אית לן למישרי‬ ‫סבירא להו כרבי שמעון‪ .‬וכן התוס' והסמ"ג פסקו כרבי‬ ‫משום ס"ס‪ ,‬אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם‪.‬‬ ‫שמעון‪.‬‬ ‫‪71‬‬ ‫סימן ק"י‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫ספיקו מותר אפילו בדבר שיש לו מתירין‪ .‬עוד כתב הפתחי‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫תשובה שבספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין‪,‬‬ ‫דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב באחרים‪ ,‬ונפל‬ ‫דעת הט"ז להקל‪ ,‬וכן מוכיח בשער המלך‪ ,‬והש"ך אוסר‪.‬‬ ‫מהתערובת הזאת (והיינו שפירש לפנינו או שפירשו‬ ‫עוד כתב הש"ך שהרא"ש כתב בשם מהר"ם מרוטנבורג‬ ‫מחציתן‪ ,‬דאי פירש ממילא אפילו בלא תערובות שרי‬ ‫דהא דדבר שיש לו מתירין אפילו ס"ס אסור‪ ,‬היינו דוקא‬ ‫לדעת השו"ע בס"ו‪ ,‬אבל לדעת הפוסקים דאסרי פירש‬ ‫בתערובות‪ ,‬אבל בסתם ספק ספיקא מותר אף בדבר שיש‬ ‫ממילא איירי הכא אפי' בפירש ממילא‪ .‬ש"ך) אחד לשנים‬ ‫לו מתירין‪ .‬ובתורת חטאת מביא את דברי האיסור והתר‬ ‫אחרים‪ ,‬ונפל מן השלשה אחד לשנים אחרים‪ ,‬הרי אלו‬ ‫שכתב שהמנהג לאסור גם בכהאי גוונא‪ ,‬ואפשר שכאן‬ ‫האחרים מותרים‪ ,‬שהרי האחד של תערובת הראשונה בטל‬ ‫פסק הרמ"א להתיר‪.‬‬ ‫ברוב‪ .‬ואם נפל אחד מהתערובת הראשונה לאלף‪ ,‬כולם‬ ‫אסורים‪ ,‬ולא נאמר בטל ברוב אלא להתיר ספק ספיקן‪,‬‬ ‫סעיף ט'‬ ‫שאם יפול מן התערובת השניה למקום אחר‪ ,‬אינו אוסר‪.‬‬ ‫שו"ע‪.‬‬ ‫כללים בדין ספק ספיקא‬ ‫והט"ז תמה שבסעיף ד' פסק השו"ע כהרשב"א שמתיר‬ ‫צירוף ספק בעצם ותערובת לספק ספיקא‪ -‬כתב‬ ‫כבר בתערובת השניה‪ ,‬וכאן השו"ע מתיר רק בתערובת‬ ‫הרשב"א בשם ר"י מבעלי התוס' שלא אמרו ס"ס להקל‬ ‫השלישית‪ .‬והש"ך מביא הרבה פוסקים שמתירים כבר‬ ‫אלא בשתי ספיקות הבאות מכח שתי תערובות‪ ,‬כגון זו‬ ‫בתערובת השניה‪ ,‬וכתב שגם רש"י שמצריך ג' תערובות‪,‬‬ ‫שנפלה טבעת של ע"ז לרבוא‪ ,‬ומרבוא לרבוא‪ ,‬שבכל טבעת‬ ‫נראה שאם אינו אוכל הכל כאחד מותר‪ ,‬ומסיק הש"ך‬ ‫שבתערובת י"ל שלא היא זו שנפלה מהתערובת הראשונה‪,‬‬ ‫שבהפסד מרובה וכהאי גוונא ודאי מותר לאכול את‬ ‫ואת"ל שזו היא שנפלה מהתערובת הראשונה שמא אינה‬ ‫התערובת השניה כשאינו אוכל הכל יחד‪.‬‬ ‫הטבעת של הע"ז שנפלה לתערובת הראשונה‪ ,‬אבל כשנפל‬ ‫וכתב הרמ"א דמכל מקום אין לאדם אחד לאכול את כולן‪.‬‬ ‫ספק איסור לתערובת אחת‪ ,‬כגון ספק ביצה שנולדה ביו"ט‬ ‫(והט"ז והש"ך מביאים כמה ראשונים שמתירים בתערובת‬ ‫שנתערבה בביצים אחרות‪ ,‬אין מצטרפים את הספק איסור‬ ‫השלישית לאכול הכל)‪.‬‬ ‫לתערובת לומר שזה ספק ספיקא‪ ,‬כיון שכבר נאסר‬ ‫עוד כתב הרמ"א דהדין הנ"ל הוא דווקא שהאיסור‬ ‫מתחילה מכח הספק שנולד בגופה‪ .‬ומוסיף הרשב"א‬ ‫שנתערב הוא ודאי איסור‪ ,‬אבל ספק איסור (או ודאי איסור‬ ‫שרבינו יעקב מתיר גם בכהאי גוונא‪ ,‬וכן משמע בירושלמי‪,‬‬ ‫דרבנן‪ .‬ש"ך) שנתערב‪ ,‬ונפל מאותה תערובת למקום אחר‪,‬‬ ‫ומ"מ יש לחוש לדברי ר"י‪ .‬והובאה מחלוקת זו גם בספר‬ ‫התערובת השניה מותרת‪( ,‬הט"ז כתב שיש להשליך חתיכה‬ ‫התרומה ובסמ"ג‪.‬‬ ‫אחת‪ ,‬והש"ך כתב שמותר לאכול הכל יחד)‪.‬‬ ‫ספק ספיקא במקום חזקה‪ -‬כתב הט"ז שהאיסור והתר‬ ‫עוד כתב הרמ"א שיש אומרים דדבר שיש לו מתירין אין‬ ‫אוסר ספק ספיקא במקום שיש חזקת איסור על הצד‬ ‫להתיר מכח ספק ספיקא (אפילו בתערובת השלישית‪,‬‬ ‫השני‪( ,‬כגון בשוחט בסכין בדוק ונמצא פגום לאחר שחיטה‬ ‫וכ"ש שאין להתיר בנפל אחד מהם לים‪ .‬ש"ך)‪ ,‬וטוב‬ ‫ונתערב אח"כ בין בהמות אחרות)‪ ,‬דספק שיש בו חזקת‬ ‫להחמיר אם לא לצורך‪ ,‬מאחר שיש לו היתר בלאו הכי‪.‬‬ ‫איסור הוי כודאי איסור‪ .‬ובדרכי משה ותורת חטאת כתב‬ ‫(ודעת הט"ז דדווקא באיסור דרבנן מותר‪ ,‬ולא באיסור‬ ‫שאין זה נכון‪ ,‬דהרשב"א מתיר אפילו כשיש חזקת איסור‪,‬‬ ‫דאורייתא)‪ .‬ובש"ך מסתפק אם יש להקל בזה שלא במקום‬ ‫וכן מביא ראיה מספק דרוסה‪ ,‬ובמשאת בנימין דוחה‬ ‫הפסד מרובה‪.‬‬ ‫ראייתו מספק דרוסה‪ ,‬והט"ז מסכים עם ראיית הרמ"א‪,‬‬ ‫ומסיק הט"ז שלענין דינא כולם צודקים‪ ,‬שאם ע"י‬ ‫עוד כתב הש"ך דדווקא בספק ספיקא‪ ,‬אבל באיסור דרבנן‬ ‫הספיקות אנו באים לסתור את החזקת היתר (כאשה‬ ‫ויש בו ספק‪ ,‬אע"ג דבעלמא אמרינן ספק דרבנן לקולא‪,‬‬ ‫שהיא בחזקת אשת איש ונולדו כמה ספיקות במיתת‬ ‫בדבר שיש לו מתירין לא אמרינן הכי‪ .‬וכתב הפתחי תשובה‬ ‫הבעל או בגירושיה)‪ ,‬אפילו כמה ס"ס לא יועילו להוציא‬ ‫בשם הצל"ח דהיינו דווקא בדבר שלא היה לו חזקת היתר‪,‬‬ ‫מחזקת איסור‪ ,‬אבל אם היה חזקת איסור ונולדו כמה‬ ‫אבל בדבר שהיה לו חזקת היצר ונולד בו ספק איסור דרבנן‪,‬‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪72‬‬ ‫הריאה)‪ ,‬יש להתיר מכח ספק ספיקא‪ ,‬ואע"ג דאיכא לברורי‬ ‫ספיקות להתיר מצד אחר שאינו סותר את החזקה‪ ,‬כגון‬ ‫(ע"י בדיקת הריאה) אין לחוש‪.‬‬ ‫מצד תערובות‪ ,‬בזה מועיל ספק ספיקא‪.‬‬ ‫ודעת הט"ז שאם הס"ס סותר את החזקה (כגון אשה שהיא‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫בחזקת אשת איש ונולדו כמה ספיקות במיתת הבעל או‬ ‫ספק טריפה שנתערב באחרות‪ ,‬כולן אסורות עד שיהא‬ ‫בגירושיה)‪ ,‬אפילו כמה ס"ס לא יועילו להוציא מחזקת‬ ‫בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים המתבטלים‪,‬‬ ‫איסור‪ ,‬אבל אם היה חזקת איסור ונולדו כמה ספיקות‬ ‫(אבל אם הוא מדברים החשובים שאינם מתבטלים אפילו‬ ‫להתיר מצד אחר שאינו סותר את החזקה‪ ,‬כגון מצד‬ ‫באלף אסור‪ .‬ש"ך)‪ ,‬שכיון שספק הראשון היה בגופו (והשני‬ ‫תערובות‪ ,‬בזה מועיל ספק ספיקא‪.‬‬ ‫הוא מכח התערובת‪ .‬ט"ז)‪ ,‬אין להתירו מספק ספיקא‪,‬‬ ‫והש"ך (כללי ס"ס דינים כ"ז כ"ח) כתב שהספק שיש כנגדו‬ ‫(אפילו אם נודעו ב' הספיקות יחד‪ ,‬ורק כשהספיקות שוים‪,‬‬ ‫חזקה אינו נחשב כספק כלל‪ ,‬ועל כן אם מלבד ספק זה יש‬ ‫והיינו בשתי תערובות‪ ,‬או בב' ספיקות בגוף הדבר אם הוא‬ ‫רק עוד ספק אחד אסור‪ ,‬אבל אם יש עוד ב' ספיקות מותר‪,‬‬ ‫אסור או לא‪ ,‬הוי ספק ספיקא‪ .‬ט"ז)‪ .‬והקשה הש"ך שהרי‬ ‫שהרי אפילו איסור ודאי מותר במקום ס"ס‪.‬‬ ‫השו"ע בלאו הכי מתיר בסעיף ח' רק בג' ספיקות‪ ,‬וא"כ גם‬ ‫ולענין היכא דאיכא לברורי‪ ,‬הש"ך (שם דין ל"ה) מסכים עם‬ ‫לולא שהספק הראשון היה בגופו היה אסור בספק טריפה‬ ‫הרמ"א מעיקר הדין‪ ,‬אך כתב שיש חולקים ויש להחמיר‬ ‫שנתערב‪.‬‬ ‫היכא דאפשר ואין הפסד בדבר‪.‬‬ ‫וכתב הרמ"א שי"א שטעם האיסור הוא הואיל והספק הוא‬ ‫איסור דאורייתא‪ ,‬והספק השני לא אומר שאולי אין כאן‬ ‫ש"ך כללי ספק ספיקא‬ ‫איסור‪ ,‬אלא שהספק נתערב באחרים‪ ,‬להכי לא מקרי ספק‬ ‫אף שספיקא דאורייתא לחומרא‪ ,‬מצינו בכמה מקומות בש"ס‬ ‫ספיקא ואסור (אפילו אם ב' הספיקות נודעו ביחד‪ .‬ט"ז‬ ‫שאם יש ב' ספיקות להקל הדבר מותר משום ספק ספיקא אפילו‬ ‫וש"ך‪ ,‬ועיין בקונטרס ס"ס להש"ך סעיף א')‪ ,‬אבל אם היו‬ ‫בדאורייתא‪( ,‬ובדרבנן בדרך כלל ספק דרבנן לקולא‪ ,‬וא"כ לכאורה‬ ‫ב' ספיקות אם היה כאן איסור כלל‪ ,‬ונודעו ב' הספיקות‬ ‫באיסור דרבנן מספיק ספק אחד בשביל להתיר‪ ,‬אמנם יש אופנים‬ ‫ביחד (הט"ז מקשה שבב' ספיקות בגוף אחד וענין אחד לא‬ ‫שבהם לא נאמר ספק דרבנן לקולא‪ ,‬וצריך ספק ספיקא בשביל‬ ‫להתיר כמו באיסור דאורייתא‪ ,‬וכדלהלן (דינים ט"ז – כ"ד)‪.‬‬ ‫שייך שספק אחד יתעורר לפני השני‪ ,‬וכן בס"ס מכח שתי‬ ‫תערובות מותר אפילו בנודע בינתיים‪ ,‬ואם זה איסור ודאי‬ ‫ובטעם הדבר שספק ספיקא מותר‪ ,‬י"מ לפי דעת הרמב"ם שספק‬ ‫דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן‪ ,‬דא"כ בס"ס זה ספק דרבנן‬ ‫וזה דבר חשוב מותר רק בשלש תערובות)‪ ,‬מתירים ספק‬ ‫שדינו לקולא‪ ,‬ולרשב"א שספק דאורייתא לחומרא מן התורה‬ ‫ספיקא בכל מקום‪ ,‬אפילו באיסור דאורייתא וגופו של‬ ‫צ"ל שזה מדין רוב‪ .‬ובשערי יושר מבאר שספק דאורייתא‬ ‫איסור‪.‬‬ ‫לחומרא אינו מצד עצם האיסור‪ ,‬אלא זו אזהרה להתרחק מספק‬ ‫איסור (כדי שלא נבוא להכשל באיסור עצמו)‪ ,‬וממילא כשיש‬ ‫כתב הש"ך דהיכא שהספק הראשון היה מדרבנן‪ ,‬כגון‬ ‫ס"ס‪ ,‬שיש ספק אם יש כאן ספק איסור‪ ,‬אין אנו מוזהרים כלל‪.‬‬ ‫בספק גבינת עכו"ם‪ ,‬לכאורה לשו"ע כיון שהספק הראשון‬ ‫ואף שספק ספיקא לקולא‪ ,‬לא בכל מקום שיש ב' ספיקות זה‬ ‫הוא בגופו אינו בטל‪ ,‬ולרמ"א הוא בטל‪ .‬ואפשר לומר‬ ‫נחשב ספק ספיקא‪ ,‬ולהלן יבוארו כללים רבים מתי מתירים מכח‬ ‫שבכהאי גוונא גם לשו"ע זה בטל‪ ,‬והרמ"א רק בא להוסיף‬ ‫ספק ספיקא ומתי לא‪ ,‬ומתי אין הדבר נחשב ספק כלל‪.‬‬ ‫שגם כאשר הספק הראשון לא היה בגופו‪ ,‬כיון שהוא מן‬ ‫ויתבאר שבאופנים מסוימים הדבר תלוי האם הספק הראשון‬ ‫התורה לא הוי ס"ס‪ .‬או דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא‬ ‫מותר מדאורייתא או לא‪ ,‬והאם שתי הספיקות נודעו יחד או לא‪,‬‬ ‫פליגי‪ ,‬ולא בא הרמ"א אלא לומר שבס"ס אם יש כאן איסור‬ ‫והאם יש כאן חתיכה אחת מסופקת או שתי חתיכות שאחת מהם‬ ‫כלל מותר אפילו בגופו של איסור‪.‬‬ ‫אסורה והשניה מותרת‪ ,‬והאם יש נ"מ אם כל החתיכות‬ ‫המסופקות לפנינו או שחתיכה אחת מהם נאבדה‪ ,‬והאם שתי‬ ‫ספק ספיקא במקום חזקת איסור‪ ,‬וכשאפשר לברר‬ ‫הספיקות הם משם אחד או משתי שמות‪ ,‬והאם הס"ס מתהפך‬ ‫או לא‪ ,‬ומה הדין כאשר בספק אחד יש חזקת איסור‪ ,‬או במקום‬ ‫כתב הרמ"א שאפילו אם היה לו חזקת איסור (כגון עוף‬ ‫שניתן לברר ספק אחד‪.‬‬ ‫שבחזקת איסור עומד‪ ,‬ונשבר או נשמט גפו ‪ -‬ספק מחיים‬ ‫ספק לאחר שחיטה‪ ,‬ואת"ל מחיים שמא לא ניקבה‬ ‫צירוף ספק בעצם ותערובת לספק ספיקא‬ ‫‪73‬‬ ‫סימן ק"י‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫באה מהכשרה)‪ ,‬ונמצאה ביצה אחת בחצר‪ ,‬הביצה מותרת‬ ‫א' דבר שיש בו ספק איסור דאורייתא (שמדאורייתא‬ ‫מדין ספק ספיקא אפילו בלי תערובות כלל‪ ,‬דשמא‬ ‫אזלינן לחומרא‪ ,‬כגון ביצת תרנגולת שהיא ספק טריפה‪,‬‬ ‫התרנגולת המסופקת לא הטילה‪ ,‬ואת"ל הטילה שמא אינה‬ ‫לאפוקי אופנים שהתערובת הראשונה אסורה מדרבנן‬ ‫טריפה‪ ,‬וב' הספיקות אינם מענין אחד ובגוף אחד‪ ,‬והספק‬ ‫משום שנתערב בה דבר חשוב)‪ ,‬ונתערב בהיתר‪ ,‬אין כאן‬ ‫הראשון אינו אסור מדאורייתא‪ ,‬דשמא היא מן הכשרה ואין‬ ‫דין ספק ספיקא לקולא‪ ,‬אפילו אם הספק איסור לא נודע‬ ‫כאן ספק איסור כלל‪ ,‬ובזה מותר אפילו ידוע שהיתה בלא‬ ‫אלא לאחר שנתערב‪ ,‬כיון שהספק הראשון אסור‬ ‫קליפתה בשעה שנולד בה ספק טריפות‪.‬‬ ‫מדאורייתא‪ ,‬ועוד ששני הספיקות אינם מענין אחד (אלא‬ ‫ו' אבל אם שתי התרנגולות הנ"ל (שאחת כשרה ואחת‬ ‫אחד ספק מחמת עצמו ואחד מחמת התערובת)‪ ,‬ואינם‬ ‫ספק טריפה) הטילו ביצים‪ ,‬כיון שאחת מהביצים ודאי‬ ‫בגוף אחד (אלא שמא אינה אסורה ושמא זה אינו הדבר‬ ‫אסורה אין לזה דין ספק ספיקא‪.‬‬ ‫שנסתפקנו בו))‪ .‬ויש מתירים אם לא נודע הספק איסור‬ ‫קודם שנתערב‪ ,‬ויש לסמוך עליהם במקום הפסד מרובה‬ ‫ז' הוא הדין בכל כיוצא בזה כשיש חתיכה אחת ספק‬ ‫וגם יש בזה צורך לסעודת מצוה‪ ,‬ובלבד שלא יאכל הכל‬ ‫מכשרה ספק מספק טריפה (כגון שיצאה מאחת מב'‬ ‫יחד ויאכל שנים שנים‪( .‬ונתבאר דין זה בסעיף ט')‪.‬‬ ‫חנויות שאחת כשרה ואחת ספק טריפה‪ ,‬ואין ידוע איזה‬ ‫חנות יש בה ספק טריפה)‪ ,‬אע"פ שכבר מתחילה נודע‬ ‫ב' ביצה שנמצאת בקליפתה בתרנגולת שאירע לה‬ ‫הספק יש כאן היתר של ספק ספיקא‪.‬‬ ‫לאחרונה טריפות‪( ,‬ויש ספק אם הטריפות היתה אחרי‬ ‫שנגמרה הקליפה והביצה לא נאסרה‪ ,‬או לפני שהיה לביצה‬ ‫ח' אבל אם יש כאן לפנינו שתי חתיכות‪ ,‬אחת מכשרה‬ ‫קליפה והביצה נאסרה)‪ ,‬הוי ספיקא דאורייתא‪ ,‬וממילא אם‬ ‫ואחת מספק טרפה‪ ,‬שתיהן אסורות‪.‬‬ ‫נתערבה באלף כולם אסורות‪ ,‬ואפילו אם נולד בתרנגולת‬ ‫ט' אפילו אם חתיכה אחת נאבדה‪ ,‬אין להתיר מכח ספק‬ ‫רק ספק טריפות‪ ,‬ויש גם ספק האם הביצה נגמרה באיסור‪,‬‬ ‫ספיקא‪( ,‬כיון שבודאי היה כאן ספק איסור‪ ,‬והוי ספק‬ ‫אין זה ספק ספיקא‪ ,‬דגם כאן אין הספיקות מענין אחד‬ ‫ספיקא בשני גופים ושני עניינים)‪ ,‬ואפילו כשחתיכה אחת‬ ‫ובגוף אחד‪.‬‬ ‫אבדה לגמרי מן העולם אסור‪ ,‬כיון שבספק הראשון אין‬ ‫ג' אפילו אם הביצה הנ"ל נתערבה באלף כולם אסורות‪ ,‬כיון‬ ‫ביטול ברוב‪.‬‬ ‫שלפני התערובת זה לא היה ספק ספיקא‪.‬‬ ‫י' חתיכה שפרשה מתערובת איסור‪ -‬חתיכת של ספק‬ ‫ספק ספיקא כשהוחזק איסור לפנינו‬ ‫איסור שנתערבה ברוב היתר ואינה ניכרת‪ ,‬ואח"כ פרשה‬ ‫אע"פ שספק ספיקא מותר אפילו באיסור דאורייתא‪ ,‬יש בזה‬ ‫חתיכה מהתערובת‪ ,‬החתיכה אסורה (דדינה נשאר כמו‬ ‫חילוקי דינים בין היכא שהוחזק איסור (אחת משתי חתיכות‬ ‫שהיתה בתערובת‪ ,‬שמא יקח מהתערובת עצמה)‪ ,‬ואפילו‬ ‫ואחת אסורה)‪ ,‬שזה חמור יותר‪ ,‬להיכא שלא הוחזק איסור‬ ‫אם נתערבה בחתיכה אחרת חד בחד שתיהן אסורות‪ ,‬אבל‬ ‫(חתיכה אחת שיש ספק אם היא באה מאיסור) שזה קל יותר‪.‬‬ ‫אם נפלה לקדירה‪ ,‬הקדירה מותרת אע"פ שאין בקדירה‬ ‫וכמבואר להלן (דינים ד' – ט')‪.‬‬ ‫שיעור המבטל את החתיכה‪ ,‬כיון שהספק הראשון מותר‬ ‫ד' ה' דין הביצה הנ"ל נאמר רק באופן שהביצה באה בודאי‬ ‫מן התורה‪ ,‬ושמא אין כאן איסור כלל‪( ,‬ואף שבתערובת של‬ ‫מספק טריפה‪ ,‬או שיש ספק אם היא באה מודאי טריפה‬ ‫כמה חתיכות צריך רוב‪ ,‬בקדירה אין צריך‪ ,‬כיון שלא דנים‬ ‫(ויש ג"כ ספק אם היתה בקליפתה קודם שנטרפה)‪ ,‬שבזה‬ ‫על החתיכה עצמה אלא על הקדירה)‪ ,‬ומשמע שהיתר זה‬ ‫הביצה אסורה אף אם ב' התרנגולות התערבו‪ ,‬ואפילו אם‬ ‫נאמר גם כאשר אין בקדירה אפילו שיעור ביטול דאורייתא‪,‬‬ ‫התערבו לפני שנולד הספק‪ ,‬אבל אם יש בחצר ב' תרנגולות‬ ‫כגון שאין בה רוב או שזה מין בשאינו מינו‪.‬‬ ‫(וא"צ שיהיו ג')‪ ,‬ולאחת מהם יש רק ספק טריפות‪ ,‬ואין‬ ‫מתי שתי ספיקות נחשבים כספק אחד‬ ‫ידוע איזו מהם ספק טריפה (דאל"כ שתי התרנגולות‬ ‫אסורות מדאורייתא מספק‪ .‬ורעק"א כתב בשם הפר"ח‬ ‫להלן (דינים י"א – ט"ו) יבואר באלו אופנים שתי ספיקות‬ ‫נחשבים כספק אחד‪ ,‬כגון בגלל שהם משם אחד‪ ,‬או בגלל‬ ‫שדווקא בלא נתערבו התרנגולות מתחילה הוי ס"ס‪ ,‬דלגבי‬ ‫שהס"ס לא מתהפך‪.‬‬ ‫הביצה באים שתי ספיקות יחד‪ ,‬אבל בנתערבו מתחילה חד‬ ‫בחד הוי שניהם כגוף האיסור ואין כאן ספק שמא הביצה‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪74‬‬ ‫וכיון שספק דרבנן לקולא‪ ,‬לכאורה באיסור דרבנן מספיק ספק‬ ‫י"א שני ספיקות שהם משם אחד (כגון זינתה ספק באונס‬ ‫אחד בשביל להתיר‪ ,‬אמנם יש אופנים שבהם לא נאמר ספק‬ ‫ספק ברצון‪ ,‬ואת"ל ברצון שמא היתה קטנה ופיתוי קטנה‬ ‫דרבנן לקולא (כגון היכא שהדין דרבנן הוא לחשוש לאיסור‬ ‫דאורייתא‪ ,‬או כשיש חזקת איסור)‪ ,‬וצריך ספק ספיקא בשביל‬ ‫אונס הוא)‪ ,‬לא חשיב ספק ספיקא‪.‬‬ ‫להתיר כמו באיסור דאורייתא‪ ,‬וכדלהלן (ט"ז – כ"ד)‪.‬‬ ‫י"ב אמנם אם הספק הראשון מתיר יותר מהספק האחרון‪,‬‬ ‫ט"ז ספק ספיקא בדבר שהוא מותר מדאורייתא ואסור‬ ‫(כגון כלי ספק בן יומו‪ ,‬ואת"ל שהוא בן יומו ספק אם‬ ‫מדרבנן‪( ,‬כגון ספק אם נמלחו דגים טמאים עם טהורים‪,‬‬ ‫השתמשו בה בדבר הפוגם בתבשיל זה שאנו דנים עליו‬ ‫ואף אם נמלחו שמא אין בהם שומן שאז הם אסורים רק‬ ‫עכשיו‪ ,‬שלפי הספק הראשון מותר כל תבשיל שהשתמשו‬ ‫מדרבנן)‪ ,‬מותר‪ ,‬כיון שיש ספק אם יש כאן איסור דרבנן‪,‬‬ ‫בכלי‪ ,‬ולפי הספק השני לא)‪ ,‬זה נחשב ספק ספיקא‪.‬‬ ‫וספק דרבנן לקולא‪.‬‬ ‫י"ג ספק ספיקא שאינו מתהפך אינו נחשב ספק ספיקא‪.‬‬ ‫י"ז דבר שנאסר מדרבנן גזירה אטו דבר אחר‪ ,‬ולא בגלל‬ ‫(וכגון בנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה‪ ,‬ושמא נפגם‬ ‫חשש דאורייתא‪ ,‬כגון ביצת נבילה‪ ,‬אם יש ספק אם זה‬ ‫בעצם המפרקת‪ ,‬ושמא נפגם במיעוט האחרון של הסימן‪,‬‬ ‫ביצת נבילה מותר‪ ,‬דבספיקא לא גזרו‪ ,‬ו(משמע ש)אפילו‬ ‫שאם נתחיל בספק השני לפי הצד שהוא נפגם במיעוט‬ ‫בנודע האיסור דרבנן קודם שנולד הספק מותר‪.‬‬ ‫הראשון זה ודאי טריפה‪ ,‬דמיד יש לומר שמא בעור נפגם‪,‬‬ ‫וגרע טפי משם אונס חד הוא הנ"ל)‪.‬‬ ‫י"ח איסור דרבנן שאסרוהו רבנן מצד חשש שמא יש כאן‬ ‫איסור דאורייתא‪( ,‬כגון גבינות עכו"ם שאסרום חכמים‬ ‫י"ד וכן ספק ספיקא שאינו מתהפך בגלל שלפי צד ההיתר‬ ‫מחשש שנתערב בהם דבר טמא שאז זה אסור מדאורייתא‪,‬‬ ‫בספק השני לא שייך הספק הראשון‪ ,‬לא חשיב ספק‬ ‫והיינו בחשש אמיתי‪ ,‬לאפוקי בשר שנתעלם מן העין‬ ‫ספיקא‪ ,‬וכגון אם נמצאה לאחר השחיטה עצם שבורה‬ ‫שהחשש אינו אלא חומרא בעלמא‪ ,‬ובזה אם יש רוב כנגד‬ ‫למעלה מהארכובה‪ ,‬ואין עור ובשר חופין את רובו‪ ,‬ואינו‬ ‫הבשר שנתעלם מותר‪ ,‬אבל אם נתערב חד בחד אסור)‪,‬‬ ‫ידוע אם נעשה קודם שחיטה או לאחר שחיטה‪ ,‬ואף אם‬ ‫אע"פ שאסרוהו רק מצד ספק איסור דאורייתא‪,‬‬ ‫נעשה קודם שחיטה שמא לא יצא לחוץ עד לאחר‬ ‫ומדאורייתא מותר מטעם רוב‪ ,‬מ"מ אחר שרבנן אסרוהו‪,‬‬ ‫השחיטה‪ ,‬אין זה ספק ספיקא‪ ,‬כיון שזה לא מתהפך‪ ,‬דאם‬ ‫עשאוהו כודאי איסור‪ ,‬והרי הוא נחשב כגופו של איסור ולא‬ ‫זה נעשה לאחר שחיטה אין נ"מ אם זה יצא לחוץ או לא‪.‬‬ ‫כספק איסור‪ ,‬ואם נתערב בחתיכות אחרות והוא דבר‬ ‫ט"ו אמנם כל זה (שס"ס שאינו מתהפך לא מתיר) נאמר‬ ‫חשוב אינו בטל‪ ,‬ואין להתירו מטעם ס"ס‪ ,‬ורק כשיש ספק‬ ‫דווקא כשאין סיבה להתחיל דווקא מהספק הראשון‪,‬‬ ‫נוסף הוא מותר‪( ,‬ולכן גבינות של עכו"ם אין להתירם‬ ‫וממילא מתחילים בספק השני ושוב לא שייך להסתפק‬ ‫בתערובת מצד ספק שמא לא נתערב בגבינה בהם דבר‬ ‫בספק הראשון‪ ,‬אבל במקום שהספק השני בנוי על צד‬ ‫טמא‪ ,‬ואם נתערב שמא זה אינו גבינת האיסור)‪ ,‬ומ"מ בזה‬ ‫האיסור בספק הראשון ולולא זה אין כלל איסור‪ ,‬חשיב‬ ‫כיון שזה איסור דרבנן א"צ ששני הספיקות יהיו בגוף אחד‪.‬‬ ‫ספק ספיקא‪( ,‬וכגון שנמצאה צפורן בגבו של שור‪ ,‬ויש‬ ‫ואם יש ספק אם דבר זה נאסר מדרבנן או לא (כגון גבינה‬ ‫ספק אם נכנס לשם ארי ודרס‪ ,‬וגם אם נכנס שמא נתחכך‬ ‫ספק של עכו"ם ספק של ישראל)‪ ,‬אין להתיר מצד ספק‬ ‫בכותל ומשם באה לו הצפורן‪ ,‬אע"פ שהס"ס לא מתהפך‬ ‫דרבנן לקולא‪ ,‬דכיון שיש בזה חשש דאורייתא עשאוה רבנן‬ ‫מותר‪ ,‬דאין להתחיל לדון אם הצפורן באה מהארי לגבו או‬ ‫כודאי איסור דאורייתא‪.‬‬ ‫מהקיר‪ ,‬לפני שנדון אם הארי נכנס)‪.‬‬ ‫י"ט איסור דאורייתא שנפל לאחת משתי קדירות‪ ,‬ויש בכל‬ ‫ספק דרבנן לקולא‬ ‫קדירה רוב כנגד האיסור באופן שגם הקדירה שהחתיכה‬ ‫מבואר בגמרא (ביצה ג‪ ):‬שספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן‬ ‫נפלה לתוכה מותרת מדאורייתא ואסורה רק מדרבנן‪ ,‬כיון‬ ‫לקולא‪ .‬ונחלקו הפוסקים אם דין ספק דאורייתא לחומרא הוא‬ ‫שיש כאן שתי קדירות ויש ספק לאיזה קדירה זה נפל‪,‬‬ ‫מדרבנן (רמב"ם)‪ ,‬או שזה מדאורייתא (רשב"א ועוד ראשונים)‪,‬‬ ‫ואפשר שבקדירה זו אין איסור כלל ‪ ,‬ספיקא דרבנן לקולא‪.‬‬ ‫ורוב הפוסקים (כהש"ך לקמן דין כ"ה) נקטו שזה אסור‬ ‫מדאורייתא‪.‬‬ ‫דבר שיש לו מתירין אין אומרים בו ספק דרבנן לקולא‪.‬‬ ‫‪75‬‬ ‫סימן ק"י‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫מול 'בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת')‪ ,‬ולא כאשר החזקה לא‬ ‫כ' ספק דרבנן שיש בו חזקת איסור‪ ,‬אין אומרים בו ספק‬ ‫מכריעה את הכרעת הס"ס (ס"ס אם הבהמה טריפה ויש חזקה‬ ‫דרבנן לקולא‪ ,‬אפילו בדין דרבנן שאין לו עיקר מן התורה‪,‬‬ ‫שמתחילה לא היתה שחוטה כנ"ל)‪.‬‬ ‫(בגמרא (עירובין ל"ה ל"ו) יש ב' תירוצים מתי דין זה נאמר‪,‬‬ ‫כ"ז ספק ספיקא שהספק הראשון יש שם חזקת איסור‪,‬‬ ‫לתירוץ קמא בדבר שאין לו עיקר מדאורייתא מותר‪,‬‬ ‫אין להתירו בגלל ספק ספיקא‪ ,‬כיון שהספק שיש בו חזקת‬ ‫ולתירוץ בתרא רבי יוסי מחמיר גם בזה‪ ,‬והלכה כתירוץ‬ ‫איסור אינו נחשב ספק וא"כ אין כאן אלא ספק אחד‪.‬‬ ‫בתרא וכרבי יוסי)‪.‬‬ ‫כ"ח אבל אם יש כאן שלש ספיקות מותר‪ ,‬שהרי אפילו‬ ‫כ"א איסור דרבנן שנתערב חד בחד‪ ,‬ואח"כ נאבד אחד‬ ‫ודאי איסור תורה מותר במקום ס"ס‪.‬‬ ‫מהם ולא נודע איזה הוא‪ ,‬לא אמרינן בזה ספק דרבנן‬ ‫כ"ט והא דבשני ספיקות אסור במקום חזקת איסור‪ ,‬היינו‬ ‫לקולא‪ ,‬ואסור אפילו בדבר שאינו חשוב‪ ,‬דכיון שהוחזק‬ ‫דוקא בחזקת איסור ממש‪ ,‬וכן היכא שיש ספק בשחיטה‬ ‫איסור בב' חתיכות אלו‪ ,‬חשיב כחזקת איסור‪.‬‬ ‫יש כאן חזקת איסור כנגד צד היתר השחיטה‪ ,‬דבהמה‬ ‫כ"ב אבל אם נתערב איסור דרבנן חד בתרי‪ ,‬וזה לא דבר‬ ‫בחייה בחזקת איסור עומדת‪ ,‬אבל ס"ס גמור‪ ,‬כגון דרוסה‪,‬‬ ‫חשוב‪ ,‬במינו בטל ברוב (אפילו באיסור תורה)‪ ,‬ושלא במינו‬ ‫או בספק אם נשבר הגף‪ ,‬מותר במקום ס"ס‪ ,‬דאע"ג דבהמה‬ ‫(וזה איסור דרבנן)‪ ,‬אם אין בזה הפסד כ"כ צריך שישים‪,‬‬ ‫בחייה בחזקת איסור עומדת‪ ,‬לענין דרוסה ושבירת הגף אין‬ ‫ואם יש הפסד בטל ברוב‪ ,‬וכן כשאין הפסד וחתיכה אחת‬ ‫חזקת איסור לאסור מטעם זה‪( ,‬ואדרבה כל בהמה בחזקת‬ ‫נאבדה בטל ברוב אע"פ שהחתיכה שנאבדה בעולם‪ ,‬כיון‬ ‫שאינה דרוסה)‪ ,‬וכן כל כיוצא בזה‪.‬‬ ‫שזה תרי דרבנן‪ ,‬שהרי זה איסור דרבנן (ואף כשיבשלם אין‬ ‫ל' ולכן בהמה שאירע ספק בשחיטתה‪ ,‬ונתערב חד בחד‪,‬‬ ‫כאן איסור דאורייתא)‪ ,‬ועוד דמדאורייתא יש כאן ביטול‬ ‫ואח"כ נמצאה חתיכה ויש ספק מאיזה מהבהמות היא‪,‬‬ ‫ברוב‪.‬‬ ‫אע"פ שבעלמא זה נחשב ס"ס (כמו שנתבאר בדין ז') הכא‬ ‫כ"ג אבל אם האיסור דרבנן שנתערב הוא דבר חשוב‪ ,‬אפילו‬ ‫כיון שיש חזקת איסור אסור‪.‬‬ ‫אם נתערב באלף אינו בטל‪ ,‬כמו באיסור דאורייתא‪ ,‬ואפילו‬ ‫ל"א וגם אם חתיכה זו נתערבה אח"כ‪ ,‬אינה בטילה אם היא‬ ‫אם נאבד אחד מהם אסור‪.‬‬ ‫חשובה‪ ,‬וכמו שנתבאר בדין ג' דכל היכא דלא חשיב ס"ס‬ ‫כ"ד איסור דרבנן שנתערב חד בחד‪ ,‬ואח"כ אחת‬ ‫אינו בטל בתערובת‪.‬‬ ‫מהחתיכות התערבה בחתיכות אחרות ויש רוב כנגדה‪ ,‬אין‬ ‫ל"ב אמנם אם יש בחתיכה זו שלש ספיקות מותר (וכנ"ל‬ ‫להתיר מצד ס"ס‪ ,‬דחד בחד אינו נחשב כספק אלא כחזקת‬ ‫בדין כ"ח)‪ ,‬וכגון חתיכה שיש ספק אם היא באה מבהמה‬ ‫איסור‪ ,‬וגם מבואר שחד בחד נחשב כגופו של איסור‪ ,‬והוי‬ ‫כשרה‪ ,‬או מבהמה שיש ס"ס על שחיטתה (ספק פגימה‪,‬‬ ‫כאיסור דרבנן שאינו מתבטל בתערובת‪.‬‬ ‫ואת"ל שזה פגימה שמא לאחר שחיטה נפגם)‪ ,‬מותרת‪.‬‬ ‫כ"ה וכן ספק איסור דאורייתא שנתערב חד בחד חשיב‬ ‫(ועיין לעיל (פסקי ההלכה בסעיף ט') שנתבאר שהט"ז‬ ‫כגופו של איסור‪ ,‬וממילא אם נתערב אחד מהם ברוב אינו‬ ‫אוסר גם בשלש ספיקות)‪.‬‬ ‫בטל מטעם ס"ס‪( ,‬וכתב הרשב"א שספק דאורייתא אסור‬ ‫מתי אין הדבר נחשב ספק‬ ‫מן התורה כודאי)‪.‬‬ ‫ל"ג לא מיקרי ספק או ס"ס אלא כשהאיסור וההיתר שוים‪,‬‬ ‫כ"ו כל הדינים שנתבארו לעיל בספק איסור תורה שזה‬ ‫אבל אם יש לתלות באיסור יותר מבהיתר‪ ,‬וכן אם האיסור‬ ‫אסור‪ ,‬היינו אפילו בהפסד מרובה‪ ,‬ואפילו אינו רוצה לאכול‬ ‫שכיח יותר מההיתר‪ ,‬אין זה ספק כלל‪ .‬וע"ע בסימן נ'‪.‬‬ ‫הכל יחד‪.‬‬ ‫ל"ד ספק בחסרון חכמה אינו נחשב ספק כלל‪ ,‬לא לענין‬ ‫ספק ספיקא במקום חזקת איסור‬ ‫ספק אחד‪ ,‬ולא לענין ס"ס‪ .‬וכמש"נ בסימן נ"ג וסימן נ"ה‪.‬‬ ‫דעת הש"ך (כדלהלן דינים כ"ז – ל"ב) שבמקום שיש חזקת‬ ‫ל"ה במקום שיש ס"ס ואיכא לברורי ע"י בדיקה‪ ,‬הרמ"א‬ ‫איסור לא נאמר ההיתר של ספק ספיקא‪ ,‬דכאשר יש חזקת‬ ‫איסור אין זה נחשב לספק כלל‪ ,‬וצריך עוד שתי ספיקות בשביל‬ ‫כתב שא"צ לבדוק‪ ,‬ומקורו מהתרומת הדשן‪( ,‬וכן מבואר‬ ‫להתיר‪( ,‬ולהט"ז גם הרבה ספיקות לא מועילים להתיר)‪ ,‬אמנם זה‬ ‫מדברי ספר התרומה והסמ"ג שמתירים רואה מחמת‬ ‫נאמר כאשר החזקה מכחישה את הכרעת הס"ס (ספק בשחיטה‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪76‬‬ ‫וכל מה שנחתך מן הכבשים לחתיכות דקות שאין כל‬ ‫תשמיש מטעם ס"ס בלא בדיקת שפופרת‪ ,‬והביאם הבית‬ ‫חתיכה ראויה להתכבד‪ ,‬בין קודם שנולד הספק בין לאחר‬ ‫יוסף‪ ,‬וכ"כ המרדכי בשם ר"י)‪ ,‬והרשב"א כתב שצריך‬ ‫שנולד הספק‪ ,‬הכל מותר‪ ,‬והביא ראיה לדבר‪.‬‬ ‫לבדוק‪ ,‬ועל כן היכא שאפשר לבדוק כגון שהוא לפנינו ואין‬ ‫עוד כתב הרא"ש שחתיכה הראויה להתכבד שפירשה מן‬ ‫הפסד בדבר‪ ,‬יש לבדוק‪ ,‬אבל בלאו הכי אין להחמיר‪.‬‬ ‫התערובת אסורה‪ ,‬ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש‬ ‫ל"ו האם דנים ס"ס מעצמינו‪ -‬כיון שדיני ס"ס עמוקים‬ ‫כדאמרינן בגמרא (זבחים ע"ג‪ ):‬ונכבשינהו דניידי ונימא כל‬ ‫ורחבים מני ים‪ ,‬ולא נתבארו בצורה יסודית ומסודרת בדברי‬ ‫דפריש מרובא פריש‪ ,‬ומשני שמא יקח מן הקבוע‪ .‬והא‬ ‫הראשונים והאחרונים‪ ,‬ויש הרבה מקרים החלוקים זה מזה‬ ‫דאמרינן (חולין צ"ה‪ ).‬גבי ט' חנויות ובנמצא הלך אחר הרוב‪,‬‬ ‫בדיניהם‪ ,‬אפילו כאשר ההפרש במקרה הוא קטן מאד‪ ,‬על‬ ‫שאני התם שהנבילה נמכרת במקום קביעותה וליכא‬ ‫כן אין להתיר אלא בדברים המפורשים או הדומים להם‬ ‫למיחש שמא יקח מן הקבוע‪ ,‬ועוד כיון שפירש בפנינו לא‬ ‫ממש‪ ,‬ולא לדמות מילתא למילתא‪ ,‬אא"כ יש בלאו הכי‬ ‫אמרינן כל דפריש מרובא פריש‪( ,‬וזה הטעם בהא דאיתא‬ ‫צדדים להתיר‪ ,‬וגם באלו אין להקל רק אחרי רוב העיון‪.‬‬ ‫בגמרא (פסחים ט‪ ):‬ט' צבורים מצה ואחד חמץ ואתא עכבר‬ ‫ושקל כל קבוע כמחצה על מחצה‪ ,‬דהתם מיירי בפירש‬ ‫בפנינו‪ ,‬שנולד הספק במקום הקביעות)‪ ,‬אבל מה שפירש‬ ‫סעיף י'‬ ‫שלא בפנינו מותר כדאיתא בגמרא חולין הנ"ל‪ ,‬ונראה שמה‬ ‫בהמות הרבה שנשחטו ביום אחד‪ ,‬ומקצתן נמצאו טריפות‬ ‫שלקחו מן הבשר קודם שנולד הספק‪ ,‬אפילו חתיכה‬ ‫והוצאו מכלל הכשרות‪ ,‬והריאות הכשרות היו תלויות‬ ‫הראויה להתכבד מותרת‪ ,‬דתלינן דמרובא פריש דלא‬ ‫במקום אחד‪ ,‬ונמצא בין הריאות ריאה עם טריפות‪ ,‬ויש‬ ‫אשכחן דאסר תלמודא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע‬ ‫ספק שמא הבודק לא הרגיש באותה סירכא והכשירה‬ ‫קודם שנולד הספק‪.‬‬ ‫שלא כדין ונמצאת טריפה מעורבת עם הכשרות‪ ,‬או‬ ‫כתב בתשובות להרמב"ן על מקרה ששלשה כבשים‬ ‫שהבודק הרגיש בה וכבש זה הוצא מכלל הכבשים‬ ‫נשחטו במקולין והכשירם הטבח‪ ,‬והעלום הגוים למגדל‪,‬‬ ‫הכשרים אלא שבטעות הריאה נתלתה בין הריאות‬ ‫ולא נשאר אצל היהודים אלא שלש הריאות ומקצת הכבש‬ ‫הכשרות‪ ,‬והבודק אמר שהאמת כהצד השני‪ ,‬כיון‬ ‫השלישי‪ ,‬ואח"כ נמצאת סירכא באחת מהריאות‪ ,‬אם‬ ‫שהכבשים יצאו בחזקת היתר מיד הבודק אין לאוסרם‬ ‫נתערבו הג' כבשים תחילה קודם פרישתם נראה שהם‬ ‫מספק‪ ,‬כדאיתא בגמרא (חולין ט‪ ).‬נשחטה בחזקת היתר‬ ‫בטלים‪ ,‬ואין לנו לאסור מדין חתיכה הראויה להתכבד‪,‬‬ ‫עומדת עד שיודע במה נטרפה‪ ,‬וכ"ש בנדון זה דהעמד‬ ‫דבהמה שלימה אינה נקראת ראויה להתכבד‪ ,‬ואין לגזור‬ ‫בהמות בחזקת כשרות‪ ,‬והעמד הבודק בחזקת צדיק שלא‬ ‫שמא יקח מן הקבוע‪ ,‬דכיון שנתבטלו לא שייך למימר הכי‪,‬‬ ‫יצאה תקלה מתחת ידו‪ ,‬והעמד הקצבים בחזקת כשרות‪,‬‬ ‫ודוקא שפירש מקצת הכבש השלישי קודם שנודע‬ ‫ואפילו באיסור אשת איש אמרינן בכולי תלמודא דכל ספק‬ ‫הטריפות במקומו‪ ,‬דאמרינן כל דפריש מרובא פריש‪ ,‬אבל‬ ‫שנולד בה אוקמה בחזקת היתר‪ ,‬ועוד כיון שהבודק אומר‬ ‫אסור ליקח אחר שנודע האיסור‪ ,‬כפי שאסור לקנות‬ ‫שידע באותה סירכה ובשגגה נתערבה הריאה הטרפה‬ ‫מהחנויות בט' חנויות‪ ,‬ועדיין יש להתיר אם נתערבו יחד‬ ‫בכשרות ומעולם לא היתה ערבוביא בכבשים‪ ,‬הוא נאמן‬ ‫אחר שפירשו רובן‪ ,‬כדאמרינן זבחים ע"ד‪ , .‬אמנם כאן‬ ‫להתיר‪ ,‬דעד אחד נאמן באיסורים היכא דלא איתחזק‬ ‫שנשארה רק חתיכה אחת או כבש אחד אין להתיר‪ ,‬דהא‬ ‫איסורא‪.‬‬ ‫איתא התם לא התיר רבי אליעזר אלא שנים שנים אבל חד‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬ריאה טריפה שנמצאת בין ריאות כשרות‪,‬‬ ‫חד לא‪ ,‬אמנם אם לקח מן המקולין מקצת הכבש הנשאר‬ ‫ואמר הבודק שהיה יודע באותה סירכא ואותה בהמה‬ ‫ונתערב ברוב של היתר‪ ,‬הכל מותר‪ ,‬ואם לא נתערבו כלל‬ ‫נלקחה מכאן ולא נתערבה בין הכשרות‪ ,‬הכבשים מותרים‪.‬‬ ‫אלא שהעלם למגדל קודם שנתערבו‪ ,‬כולם אסורים‪ ,‬דלא‬ ‫שייך בהם ביטול‪.‬‬ ‫כתב הרא"ש שאם נתערב כבש טריפה עם כשרים‪ ,‬אם‬ ‫נאכל אחד מהכבשים הותרו כולם‪ ,‬אמנם אסור לאכול‬ ‫מכבש אחד מהם לבדו‪ ,‬ורק משני כבשים בתערובת מותר‪,‬‬ ‫‪77‬‬ ‫סימן קי"א‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫אחת של חולין ואחת של תרומה‪ ,‬ונתן מאחת‬ ‫מהם ואינו יודע מאיזו מהם נתן‪ ,‬הרי אני אומר‬ ‫סימן קי"א‬ ‫משל חולין נתן‪.‬‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫מתי תולים להקל כשיש ספק להיכן נפל‬ ‫תערובת שתי חתיכות בשתי קדירות‪ -‬שתי קדירות‬ ‫האיסור‬ ‫אחת של היתר ואחת של איסור‪ ,‬ולפניו שתי חתיכות אחת‬ ‫מלבד דיני ביטול שלמדנו עד כה מתי איסור שהתערב בהיתר‬ ‫של היתר ואחת של איסור‪ ,‬אם החתיכה היא מאיסור‬ ‫מתבטל ברוב או בשישים‪ ,‬או שאפילו באלף אינו בטל‪ ,‬יש קולא‬ ‫נוספת בתערובת איסור והיתר‪ ,‬שהוא תליה לקולא באיסורים‬ ‫דרבנן‪ ,‬כגון שומנו של גיד (וגבינה של עכו"ם וכדומה‪,‬‬ ‫דרבנן‪ ,‬היכן שיש ספק להיכן נפל האיסור‪ ,‬ויש אפשרות לתלות‬ ‫ואפילו איסורים שיש להם עיקר בדאורייתא‪ .‬ש"ך)‪ ,‬ונפלו‬ ‫שהאיסור נפל לתוך דבר שהוא אסור בלאו הכי‪ ,‬וכדומה‪ ,‬וממילא‬ ‫אלו לתוך אלו‪ ,‬מותרים (דספק דרבנן לקולא‪ .‬ש"ך)‪ ,‬שאנו‬ ‫ההיתר נשאר בהתירו‪ .‬ובסימן זה יבואר מתי נאמר דין זה‪.‬‬ ‫תולים לומר האיסור נפל לתוך האיסור וההיתר לתוך של‬ ‫היתר‪ .‬ואפילו אם ההיתר שבקדירה אינה רבה על שלפניה‪,‬‬ ‫סעיף א'‬ ‫(אמנם באיסורים שאינם בטלים אפילו במשהו‪ ,‬אינם‬ ‫בטלים אלא כשיש רוב היתר‪ .‬ש"ך)‪.‬‬ ‫איתא בתוספתא (תרומות ו' ט"ו) ומייתי לה בגמרא (פסחים‬ ‫מ"ד‪ .‬ויבמות פ"ב‪ ).‬שתי קופות אחת של חולין ואחת‬ ‫תערובת חתיכה משתי חתיכות בקדירה אחת‪ -‬וכן הדין‬ ‫אם לא היה כאן אלא קדירה אחת של בשר שחוטה‪ ,‬ונפל‬ ‫של תרומה‪ ,‬ולפניהם שני סאין אחד של חולין‬ ‫בה אחת מאלו השתי החתיכות‪ ,‬ואין ידוע איזו היא‪ ,‬אנו‬ ‫ואחד של תרומה‪ ,‬ונפלו אלו לתוך אלו‪,‬‬ ‫תולין דשל היתר נפלה‪ ,‬אפילו אין ההיתר רבה על האיסור‪.‬‬ ‫מותרים‪ ,‬שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו‬ ‫וכתב הש"ך דמיירי כאן שאותם חתיכות היה ידוע לפני‬ ‫ותרומה לתוך תרומה נפלה‪ ,‬ואי אמרת כזית‬ ‫שנפלו לקדירה מי של היתר ומי של איסור‪ ,‬דאם נתערבו‬ ‫בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן‬ ‫חד בחד‪ ,‬איתחזק איסורא‪ ,‬ודנים את שתי החתיכות כגופו‬ ‫שאני אומר תרומה לתוך כו'‪ ,‬אמר ליה הנח‬ ‫של איסור‪ ,‬ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא‪ ,‬אבל היכא‬ ‫לתרומת תבלין דרבנן‪ .‬ומבואר בגמרא שדין זה נאמר‬ ‫שנפלו לשתי קדירות מותר אפילו בנתערבו‪ .‬וכתב הפתחי‬ ‫כאשר האיסור שנפל הוא איסור דרבנן‪ ,‬או באיסור‬ ‫תשובה שהפר"ח מתיר אפילו כשהחתיכות נתערבו‪,‬‬ ‫דאורייתא בשיעור האסור רק מדרבנן‪.‬‬ ‫ובשער המלך כתב שאם שתי החתיכות שנתערבו לפנינו‬ ‫ואיתא בגמרא (יבמות שם) ואמר ריש לקיש והוא‬ ‫ונפלה אחת מהם לתוך קדירה של היתר תלינן לקולא‪ ,‬אבל‬ ‫אם נאבדה חתיכה אחת לא תלינן לקולא‪ ,‬כיון דאיתחזק‬ ‫שרבו חולין על התרומה‪ ,‬ורבי יוחנן אומר אף‬ ‫איסורא‪.‬‬ ‫על פי שלא רבו‪.‬‬ ‫תערובת חתיכה משתי חתיכות באחת משתי קדירות‪-‬‬ ‫וכ"ש שאם נפלה רק חתיכה אחת‪ ,‬תולים שהיא נפלה לתוך‬ ‫וכן אם לא היה כאן אלא חתיכה אחת מאיסור דרבנן‪ ,‬ויש‬ ‫האיסור ולא לתוך ההיתר‪ ,‬שהרי לא ראינו שנפל כלום לתוך‬ ‫שתי קדירות‪ ,‬אחת של היתר ואחת של איסור‪ ,‬ואין ידוע‬ ‫של היתר‪ ,‬כדאיתא במתני' (תרומות ז' ה') שתי קופות‬ ‫לאיזו נפלה‪ ,‬גם בזו תולים להקל‪ .‬וכתב הש"ך שדין זה הוא‬ ‫אחת של חולין ואחת של תרומה‪ ,‬ונפלה סאה‬ ‫גם בחתיכה הראויה להתכבד‪ ,‬כיון שמדאורייתא גם חתיכה‬ ‫תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאי זו מהם‬ ‫הראויה להתכבד בטילה‪ ,‬והיינו בשתי קדירות‪ ,‬או בב'‬ ‫נפלה‪ ,‬הרי אני אומר לתוך של תרומה נפלה‪.‬‬ ‫חתיכות וקדירה אחת אפילו אין כאן חד בחד‪.‬‬ ‫וכן הדין אם לא היתה כאן אלא קדרה אחת של בשר‬ ‫וכתב הט"ז שמה שנתבאר שאיסור דאורייתא בשיעור‬ ‫שחוטה‪ ,‬ונפל לתוכה אחת משתי חתיכות שאחת של היתר‬ ‫דרבנן ג"כ תולים בו לקולא‪ ,‬אינו סותר למה שנתבאר‬ ‫ואחת של איסור‪ ,‬תולים שנפלה חתיכת ההיתר‪ ,‬כדתניא‬ ‫בסימן ס"ו סעיף ד' שדנים אותו כודאי דאורייתא‪ ,‬דכל‬ ‫בתוספתא (תרומות ח' י"ג) היו לפניו שתי מדוכות‬ ‫דאיכא לומר שאני אומר וכו' קיל טפי‪.‬‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪78‬‬ ‫וממילא יש בה רוב על ההיתר‪ ,‬או שגם הגדולה היא של‬ ‫וכתב בשמן רוקח שגם אם קדירה אחת אסורה רק‬ ‫היתר והאיסור נפל לקדירת האיסור‪ .‬והש"ך כתב דמיירי‬ ‫מספק‪ ,‬תולים לקולא‪ ,‬וכגון בג' קדרות של היתר שנפל‬ ‫שקדם וסילק את האיסור‪.‬‬ ‫איסור דרבנן לאחד מב' קדירות מהם‪ ,‬ובקדירה שלישית‬ ‫כתב הש"ך שמלשון הטור מבואר שהדין של סעיף זה‬ ‫עדיין לא היה שום ספק‪ ,‬ואח"כ נפל איסור דרבנן לאחת‬ ‫נאמר בכל המקרים של סעיף א'‪ ,‬ודעת הש"ך עצמו שבב'‬ ‫מהקדרות ונולד לנו ספק בקדירה שלישית ועל אחד‬ ‫חתיכות וקדירה אחת‪ ,‬שאין ודאות שהאיסור נפל‪ ,‬מותר‬ ‫מהראשונות‪ ,‬דהב' קדרות הראשונות ודאי אסורות‬ ‫אפילו אם האיסור רבה על ההיתר‪ ,‬וכתב הש"ך שכך מבואר‬ ‫(כדלקמן סעיף ה') והקדרה השלישית מותרת‪ ,‬דתולים‬ ‫ברשב"א‪ ,‬והטור לא ראה את דברי הרשב"א‪ .‬וכתבו הט"ז‬ ‫שהאיסור נפל לאחת משתי הקדירות המסופקות‪ ,‬אמנם‬ ‫(ס"א) והש"ך שדעת הרא"ה שאפילו בב' קדירות מותר אף‬ ‫אם לא נודע הספק הראשון עד שנולד הספק השני צריך‬ ‫כשהאיסור רבה על ההיתר‪ ,‬דספיקא דרבנן לקולא‪.‬‬ ‫להתיישב בדבר‪ ,‬ובהפסד מרובה יש להקל‪ ,‬ואולי בכהאי‬ ‫גוונא (שלא נודע מתחילה) אם אחת מהקדירות הראשונות‬ ‫אין בה ספק בפעם השניה מותרת‪ ,‬אך לא מלאו ליבו‬ ‫סעיף ג'‬ ‫להתיר בזה‪ .‬פתחי תשובה‪.‬‬ ‫תלית שאני אומר באיסורים דאורייתא‬ ‫עיין בסעיף א' מקור הדין דלא אמרינן 'שאני אומר' אלא‬ ‫סעיף ב'‬ ‫באיסורים דרבנן‪.‬‬ ‫מה הדין כשהאיסור הוא יותר מההיתר‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬היה האיסור של תורה‪ ,‬אין תולים להקל‬ ‫לומר לתוך האיסור נפל‪ ,‬עד שיהא ההיתר רבה על האיסור‬ ‫איתא בגמרא (יבמות שם) וסבר רבי יוחנן בדרבנן לא‬ ‫(והיינו במין במינו דווקא‪ ,‬דסגי ברוב‪ .‬ש"ך)‪ ,‬כדי שיתבטל‬ ‫בעינן רבייה‪ ,‬והתניא מקוה שיש בו מ' סאה‬ ‫בתוכו מדברי תורה‪.‬‬ ‫מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר‪ ,‬ואמר רבי‬ ‫יוחנן עד רובו‪ ,‬מאי לאו דנשתייר רובו‪ ,‬לא דלא‬ ‫סעיף ד'‬ ‫נשקול רובו‪ ,‬ואי בעית אימא שאני הכא דאיכא‬ ‫למימר שאני אומר (‪-‬שכיון שאינו ודאי שנפלה לתוך חולין‪,‬‬ ‫תלית שאני אומר באיסור דאורייתא בשיעור דרבנן‬ ‫שאני אומר לתוך תרומה נפלה‪ ,‬להכי תולים להקל אפילו בלא רבו‬ ‫עיין בסעיף א' מקור הדין שגם באיסור דאורייתא בשיעור‬ ‫חולין על התרומה)‪ .‬ומבואר מדברי הגמרא (שבמקוה מותר‬ ‫האסור רק מדרבנן‪ ,‬תולים להקל ולומר 'שאני אומר'‪ .‬ונ"מ‬ ‫רק במחצה ולא ברוב) שלרבי יוחנן אע"פ שא"צ שהחולין‬ ‫במין במינו שמדאורייתא הוא בטל ברוב ורבנן הצריכו‬ ‫יהיו יותר מהתרומה‪ ,‬בעינן שיהיו לכל הפחות כמו התרומה‬ ‫שישים (כמבואר בסימן צ"ח שזו דעת רבינו תם והסכימו‬ ‫ולא פחות‪.‬‬ ‫הפוסקים לדעתו)‪ ,‬אם יש רוב תולים להקל‪ .‬אבל אם ב'‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫הקדירות הם ממין אחד ונפל לתוכם מין אחר‪ ,‬אין תולים‬ ‫להקל עד שיהיה בהיתר שישים כגד האיסור‪ ,‬מפני שבאופן‬ ‫במה דברים אמורים שתולים בכל אלו להקל אפילו אין‬ ‫זה מדאורייתא צריך שישים‪ ,‬וכמש"נ בסימן צ"ח שזהו‬ ‫ההיתר רבה על האיסור‪ ,‬כשאין האיסור גם כן רבה על‬ ‫דעת רבינו תם‪ .‬ויש מקילים כל זמן שאין בו כזית בכדי‬ ‫ההיתר‪ ,‬אבל אם האיסור רבה על ההיתר אין תולים להקל‪.‬‬ ‫אכילת פרס‪ ,‬וכמו שנתבאר שם שזה דעת רש"י‪ .‬טור ובית‬ ‫וכתב הט"ז דמיירי ששמע מאדם אחר מה היה יותר‪,‬‬ ‫יוסף‪.‬‬ ‫האיסור או ההיתר‪ ,‬אבל אינו יודע כמה היה בקדירה לפני‬ ‫פסק ההלכה‪ -‬היה ההיתר רבה על האיסור כדי שיתבטל‬ ‫התערובת‪ ,‬דאם היה יודע יבדוק אם נתרבה השיעור שהיה‬ ‫בקדירה‪ .‬ובדרישה מפרש דמיירי בשתי חתיכות ביבש‪,‬‬ ‫בתוכו מדברי תורה‪ ,‬תולים להקל‪ .‬כיצד‪ ,‬שתי קדירות אחת‬ ‫ויודע שיעור האיסור ולא שיעור ההיתר‪ ,‬ועכשיו מוצא ב'‬ ‫של בשר שחוטה ואחת של נבילה‪ ,‬ונפלה חתיכת נבילה‬ ‫חתיכות אחת גדולה ואחת קטנה וידוע לו שעכ"פ אין‬ ‫לתוך אחת מהן‪ ,‬אם ההיתר שבקדירת ההיתר רבה קצת על‬ ‫הקטנה של איסור‪ ,‬ואינו יודע אם הגדולה היא של איסור‬ ‫חתיכת הנבילה‪ ,‬תולים להקל‪ ,‬לפי שדבר תורה מין במינו‬ ‫‪79‬‬ ‫סימן קי"א‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫התליה אנו משאירים את ב' הקופות בהתירם‪ ,‬ותניא‬ ‫בטל ברוב (וה"ה כנתערב במינו ואינו מינו‪ ,‬דאמרינן סלק‬ ‫בתוספתא (תרומות ו' י"א) בזו ק' ובזו אין ק' הריני אומר לתוך‬ ‫את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו‪ ,‬כמבואר‬ ‫ק' נפלה‪.‬‬ ‫בסימן צ"ח‪ .‬ט"ז וש"ך)‪ ,‬אלא שחכמים הצריכו שישים‪.‬‬ ‫אבל אם היו שתי הקדירות ממין אחד והאיסור ממין אחר‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫(או כששתי הקדירות משני מינים והאיסור הוא שאינו מינו‬ ‫היו כאן שתי קדרות של היתר‪ ,‬ולפניהם שתי חתיכות אחת‬ ‫עם ההיתר‪ .‬ט"ז)‪ ,‬אין תולים להקל עד שירבה ההיתר‬ ‫של היתר ואחת של איסור‪ ,‬ונפלה אחת לתוך זו ואחת לתוך‬ ‫שישים על האיסור‪( ,‬ואם יש שישים מותר אפילו בחתיכה‬ ‫זו‪ ,‬אם אין באף אחת כדי לבטל את האיסור שתיהן‬ ‫הראויה להתכבד‪ ,‬או בתרומה שמדרבנן צריך מאה‪ .‬ט"ז‪.‬‬ ‫אסורות‪ ,‬אפילו באיסור דרבנן‪( ,‬כיון שאין עדיפות לתלות‬ ‫וה"ה בקדירה אחת וחתיכת האיסור היא אינו מינו עם‬ ‫את האיסור בקדירה אחת יותר מבשניה‪ ,‬ואפילו‬ ‫הקדירה ואין שישים‪ ,‬הוי ספיקא דאורייתא דאזלינן‬ ‫כשבקדירה אחת יש יותר מבשניה‪ ,‬ודלא כהאיסור והיתר‬ ‫לחומרא‪ .‬ש"ך)‪.‬‬ ‫שאוסר בכהאי גוונא רק את הקטנה‪ .‬ש"ך)‪ ,‬אבל אם יש‬ ‫באחת מהן לבטל האיסור‪ ,‬שתיהן מותרות‪( ,‬והיינו דווקא‬ ‫באיסור דרבנן‪ .‬ש"ך)‪.‬‬ ‫סעיף ה'‬ ‫וכתב הט"ז שאם יש בשתי הקדירות בכדי לבטל את‬ ‫תליה בקדירת היתר שיש בה כדי לבטל את האיסור‬ ‫האיסור‪ ,‬שתיהן אסורות‪ ,‬ומבואר בטור דהיינו אפילו‬ ‫איתא במתני' (תרומות ד' י') ומייתי לה בגמרא (ביצה ד‪).‬‬ ‫כששתי הקדירות הם של אדם אחד‪ .‬ואף שנתבאר בסעיף‬ ‫הדורס ליטרא קציעות (של תרומה) על פי הכד (של‬ ‫ז' ששתי קדירות של אדם אחד מצטרפות לבטל את‬ ‫חולין) ואינו יודע איזו היא‪ ,‬רבי אליעזר אומר‬ ‫האיסור‪ ,‬הפרישה והב"ח מחלקים ששם יש נפילה אחת‬ ‫רואין אותן כאילו הן פרודות והתחתונות‬ ‫וכאן יש ב' נפילות‪ ,‬והט"ז והש"ך כתבו שאין חילוק בין ב'‬ ‫מעלות את העליונות‪ ,‬רבי יהושע אומר לא‬ ‫נפילות לנפילה אחת‪ .‬והש"ך כתב שי"ל דמיירי הכא בכהאי‬ ‫גוונא שלא מועיל לצרף את ב' הקדירות‪ ,‬וע"ע בסעיף ז'‬ ‫תעלה עד שיהיו שם מאה‪ .‬ומבואר בגמרא דמיירי‬ ‫שכתב הש"ך שרק כששתי הקדירות עומדות להתערב הם‬ ‫בתרומה דרבנן‪ .‬והקשו הראשונים דכיון דמספקא לן הוי‬ ‫מצטרפות יחד לבטל‪.‬‬ ‫ספיקא דרבנן ולקולא‪ .‬ותירץ הרמב"ן דהתם בשהן של‬ ‫אדם אחד‪ ,‬אי נמי בשל שני בני אדם ובאו לישאל בבת‬ ‫אחת‪ ,‬אבל אם היו חביות של שני בני אדם ובאו לישאל‬ ‫סעיף ו'‬ ‫בזה אחר זה‪ ,‬אפילו לא היו שם מאה כולם מותרות‪ ,‬דכל‬ ‫תליה בקדירת היתר שכבר נפלה לתוכה חתיכה‬ ‫בדרבנן תולין להקל דומיא דשני שבילין (נדה ס‪ .).‬והרשב"א‬ ‫האוסרת‬ ‫חולק‪ ,‬דס"ל דאם איתא ה"ל לפרושי התם בחביות של אדם‬ ‫אחד או שבאו לישאל בבת אחת וכדרך שפירשו בשני‬ ‫איתא בתוספתא (תרומות ו' י"ב) נפלה סאה תרומה‬ ‫שבילים‪ ,‬ועוד דאדרבה בתוספתא דתרומות (ו' י"א) משמע‬ ‫לתוך אחת מהן‪ ,‬וידוע לאי זה מקום נפלה (ואין‬ ‫בהיפך‪ ,‬ולכן כתב הרשב"א שאין אומרין שאני אומר אלא‬ ‫שם בכדי לבטל‪ .‬בית יוסף)‪ ,‬ואחר כך נפלה שניה ואין‬ ‫במקום שא"צ לבטל כלל‪ ,‬שאם נפלה תרומה לתוך תרומה‬ ‫ידוע לאי זה מקום נפלה‪ ,‬הריני יכול לתלות‬ ‫אין צריך לדין ביטול‪ ,‬אלא תולים שקופות החולין והתרומה‬ ‫ולומר למקום שנפלה ראשונה נפלה שניה‪.‬‬ ‫נשארו כמות שהיו‪ ,‬שתולין שתרומה לתוך תרומה נפלה‬ ‫נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע‬ ‫משום שיש היתר לשתיהן‪ ,‬אבל כשאין היתר לשתיהן אלא‬ ‫לאיזו מהן נפלה‪ ,‬ואח"כ נפלה שניה וידוע לאיזו‬ ‫בביטול לא‪ ,‬והטור פסק כהרשב"א‪.‬‬ ‫מהן נפלה אין יכול לתלות ולומר למקום‬ ‫עוד כתב הרשב"א שאם היו שתי קדרות של היתר‪ ,‬ונפל‬ ‫שנפלה השניה נפלה הראשונה‪ .‬וכתב הבית יוסף‬ ‫איסור לתוך אחת מהן‪ ,‬אם יש באחת מהן כדי להעלות‬ ‫שהטעם הוא שכיון דבשעה שנפל לא נודע באיזו מהן נפל‬ ‫האיסור‪ ,‬ובשנייה אין שיעור להעלות‪ ,‬גם בזה תולין להקל‬ ‫ואומרים לזו שיש בה שיעור כדי לבטל נפל‪ ,‬דאף כאן ע"י‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪80‬‬ ‫ואם שתי הקדירות הם של שני בני אדם‪ ,‬כתב רבינו שמשון‬ ‫ומחמת כן נאסרו‪ ,‬לא נוציא שום אחת מהן מחזקתה‬ ‫דאין מצטרפות‪ ,‬והביא ראיה ממה ששנו בתוספתא זו דבב'‬ ‫בשביל האיסור שנפל באחרונה‪.‬‬ ‫קופות אפילו בשתי עליות יעלו‪ ,‬ואילו במגורות קתני שרק‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫בעליה אחת יעלו אבל בשתי עליות לא‪ ,‬ומפרש בירושלמי‬ ‫היו כאן שתי קדירות של היתר‪ ,‬ונפל איסור לתוך אחת מהן‪,‬‬ ‫(תרומות ד' ח') מה בין קופות למגורות‪ ,‬קופות‬ ‫וידוע לאיזו נפל וחזר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע‬ ‫עשויות להתפנות ולהתערב יחד‪ ,‬אבל מגורות‬ ‫לאיזו נפל‪ ,‬אני אומר למקום איסור הראשון נפל גם השני‪.‬‬ ‫אין דרכן להתפנות ולהתערב יחד‪ ,‬והיינו מצד‬ ‫וכתב הרמ"א דמיירי שבנפילה הראשונה לא היה שישים‬ ‫שכל העשוי להתערב כמעורב דמי‪ ,‬וממילא היכא שהם של‬ ‫כדי לבטל את האיסור‪ ,‬דאם היה שישים הוי כלא נפל שם‬ ‫שני בני אדם כיון שאין דרכם להתערב אינן מצטרפות‪ .‬ועוד‬ ‫איסור כלל‪.‬‬ ‫הביא הר"ש ראיה לדין זה ממה ששנו בסיפא דאותה‬ ‫וכתב הט"ז שאף שכבר נתבאר בסעיף א' שבשתי קדירות‬ ‫תוספתא בזו מאה ובזו אין מאה‪ ,‬אומרין לתוך מאה נפלה‪,‬‬ ‫אחת של היתר ואחת של איסור תלינן לקולא‪ ,‬כאן קמ"ל‬ ‫ולכאורה קשה מה נ"מ בכך שיש באחד מאה‪ ,‬והרי אפילו‬ ‫שאע"פ שמדאורייתא בטל ברוב‪ ,‬תולים להקל‪ ,‬כיון‬ ‫כשיש בכל אחד חמישים הם מצטרפות לבטל‪ ,‬ובהכרח‬ ‫שמדרבנן קדירה זו אסורה‪.‬‬ ‫דמיירי בב' בני אדם שאז אין מצטרפות לבטל‪.‬‬ ‫עוד כתב הט"ז שדעת הב"ח שמדין זה עד סוף הסימן אין‬ ‫ודעת הרשב"א שאף של שני בני אדם מצטרפות‪ ,‬שהרי‬ ‫לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן‪ ,‬ודעת הט"ז‬ ‫בליטרא קציעות מוזכר שבשחורות ולבנות יש מחלוקת‬ ‫והש"ך שרק באיסור דרבנן מותר‪ ,‬דכל הקולא של 'שאני‬ ‫אם מצטרפות‪ ,‬וכן בעיגולים גדולים וקטנים‪ ,‬ופרודות‬ ‫אומר' היא רק באיסורים דרבנן‪.‬‬ ‫ושאינם פרודות‪ ,‬ולא מוזכר חילוק בין אדם אחד לשני בני‬ ‫אדם‪ ,‬ובמתניתין (תרומות ד' י"ב) קתני בסתמא שב' קופות‬ ‫נפל איסור לתוך אחת מהן‪ ,‬ואין ידוע לאיזו נפל‪ ,‬ואחר כך‬ ‫וב' מגורות מעלות זו את זו‪ ,‬ולא חילקה המשנה בין אדם‬ ‫נפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזו נפל‪ ,‬שתיהן‬ ‫אחד לשני בני אדם‪ .‬ויש לדחות שמה שלא פירשה המשנה‬ ‫אסורות‪.‬‬ ‫פירשה הברייתא‪ ,‬ומיהו מה ששנו בתוספתא בזו מאה ובזו‬ ‫אין מאה אני אומר לתוך של מאה נפלה‪ ,‬מסתבר שאין‬ ‫סעיף ז'‬ ‫ראיה להעמידה דוקא בב' בני אדם‪ ,‬אלא הטעם שם שדבר‬ ‫שלא נכנס בספק מחמת האיסור כיון שגם בפני עצמו הוא‬ ‫צירוף ב' קדירות לשיעור ביטול‬ ‫מותר‪ ,‬אינו מתעורר להצטרף עם אחר לבטל את האיסור‪,‬‬ ‫איתא במתני' (תרומות ד' י') ומייתי לה בגמרא (ביצה ג‪):‬‬ ‫ולכן צריך להגיע לתליה שזה נפל לתוך של מאה‪ ,‬או‬ ‫ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית ואין‬ ‫שבאמת שתי הקופות מצטרפות גם בחמישים ומאה‪,‬‬ ‫ידוע אי זו היא‪ ,‬רבי אליעזר אומר רואין אותן‬ ‫וקמ"ל שלגבי הדין שצריך להרים חתיכה אחת‪ ,‬צריך‬ ‫כאילו הן פרודות והתחתונות מעלות את‬ ‫לעשות זאת מתוך של מאה ולא מתוך של חמישים‪.‬‬ ‫העליונות‪ ,‬רבי יהושע אומר לא תעלה עד‬ ‫ומסיים הרשב"א ומ"מ צריכים אנו לחוש לדברי רבינו‬ ‫שיהיו שם מאה‪ .‬וכתב הרשב"א שמבואר כאן שאם היו‬ ‫שמשון‪ ,‬שרב גדול ומובהק הוא‪.‬‬ ‫שתי קדרות של היתר‪ ,‬ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין‬ ‫פסקי ההלכה‬ ‫ידוע לאיזו נפל‪ ,‬ורק בשתיהן יחד יד בכדי לבטל את‬ ‫היו כאן שתי קדירות של היתר‪ ,‬ונפל איסור לתוך אחת מהן‬ ‫האיסור‪ ,‬שתי הקדירות מצטרפות יחד לבטל‪.‬‬ ‫ואין ידוע לאיזו נפל‪ ,‬ואין באחת כדי לבטל האיסור‪ ,‬ויש‬ ‫ואיתא בתוספתא (תרומות ו' י"א) ב' קופות בשתי‬ ‫בשתיהן כדי לבטלו‪ ,‬שתיהן מצטרפות לבטלו‪ .‬ולא עוד‬ ‫עליות‪ ,‬ב' מגורות בעליה אחת‪ ,‬הרי אלו יעלו‪,‬‬ ‫אלא אפילו אחת בבית ואחת בעליה‪ ,‬מצטרפות‪ .‬והוא הדין‬ ‫אפילו למאה‪ .‬וכתב הש"ך שאם באחת הקדירות יש כדי‬ ‫רבי יהודה אומר לא יעלו‪ ,‬רבי שמעון אומר‬ ‫לבטל ובשניה אין כדי לבטל‪ ,‬אין הביטול מחמת הצירוף‪,‬‬ ‫אפילו הן בשתי עיירות מעלות זו את זו‪ .‬וקיימא‬ ‫דאותה שיש בה כדי לבטל אינה נכנסת בכלל הספק‪ ,‬ולפ"ז‬ ‫לן כת"ק‪.‬‬ ‫‪81‬‬ ‫סימן קי"א‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫עוד כתב הט"ז שהב"ח כתב שההיתר כאן אינו אלא‬ ‫היכא שא"א לומר 'שאני אומר'‪ ,‬כגון שהוא איסור‬ ‫להסוברים שאין אומרים חתיכה נעשית נבילה אלא בבשר‬ ‫דאורייתא‪ ,‬אסור‪ ,‬וגם בלאו הכי הרא"ה חולק על הדין‬ ‫בחלב‪ ,‬אבל לדידן דקיימא לן שאומרים חתיכה נעשית‬ ‫ששתי קדירות מצטרפות לבטל‪.‬‬ ‫נבילה בכל האיסורים‪ ,‬אסור‪ ,‬דגם אם יתערבו יחד הרי‬ ‫במה דברים אמורים כששתיהן של אדם אחד‪ ,‬לפי שכל‬ ‫נאמר חתיכה נעשית נבילה‪ .‬והט"ז חולק וסובר שכאן מותר‬ ‫שהן של אדם אחד עתיד להתערב‪ ,‬אבל אם הם של שני‬ ‫אפילו אם בכח האיסורים אומרים חתיכה נעשית נבילה‪,‬‬ ‫בני אדם‪ ,‬אין מצטרפות‪ .‬וכתב הט"ז שלפ"ז אם ב' הקדירות‬ ‫דכיון שנכנסין שניהם בספק הוה כאילו היו כבר בכלי אחד‬ ‫אסורים בתערובת‪ ,‬כגון שאחת של בשר ואחת של חלב‪,‬‬ ‫ואחר כך נפל שם‪ ,‬ולכן אין כאן בעיה של אין מבטלין איסור‬ ‫אין מצטרפים לבטל‪ ,‬וכ"כ הש"ך בשם הלבוש‪ .‬וכתבו הט"ז‬ ‫לכתחילה‪ .‬והש"ך כתב דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה‬ ‫והש"ך שמהרש"ל כתב שאם אינם עומדים להתערב‪ ,‬כגון‬ ‫אלא כשידוע להיכן נפל‪ ,‬אבל כאן שאינו ידוע להיכן נפל‪,‬‬ ‫שאחת התבשלה במתיקות והשניה בקיוהא‪ ,‬אינם‬ ‫א"כ כל שנכנס הכל לספק והוא עתיד להתערב רואים אותו‬ ‫מצטרפים‪.‬‬ ‫כאלו הוא כבר מעורב קודם הנפילה‪ ,‬וממילא לא שייך‬ ‫וכתב הרמ"א שיש מחמירים שאפילו באדם אחד אין‬ ‫לומר חתיכה נעשית נבילה‪ ,‬ואף שנתבאר לעיל (צ"ט ה')‬ ‫להקל‪ .‬ולצורך הפסד (מרובה‪ .‬ש"ך) יש להתיר באדם אחד‬ ‫דהיכא דנעשה נבילה אסור אע"פ שהצטרף היתר לפני‬ ‫(ובט"ז תמה שאם כל מה שנכנס בספק מצטרף להתיר‪,‬‬ ‫שנודעה התערובת‪ ,‬שאני התם דנודע אחר כך להיכן נפל‪,‬‬ ‫מהא דאיתא לעיל (ק"ה ט"ו) שאם לא ידוע אם נגע בכולם‬ ‫וא"כ בשעת הנפילה לא נכנס הכל בספק‪ ,‬משא"כ כאן‬ ‫הכל אסור)‪ ,‬מיהו אין לאכלו אלא לאחר שיערבנו יחד‪ ,‬דאז‬ ‫שלא נודע מעולם להיכן נפל א"כ נכנס הכל בספק‪.‬‬ ‫כבר נתבטל האיסור‪ .‬וכתב הש"ך בשם הלבוש שהיכא‬ ‫וכתב הש"ך שדעת הב"ח דלא מיירי הרשב"א (שהוא מקור‬ ‫ששתי הקדירות מצטרפות‪ ,‬לא יאכלם עד שיערבם יחד‬ ‫השו"ע) אלא באיסור דאורייתא‪ ,‬ולכן רק באדם אחד‬ ‫ואז נתבטל האיסור בטעמו ממש‪ ,‬אמנם יכול לערבם‬ ‫הקדירות מצטרפות‪ ,‬אבל באיסור דרבנן אע"פ שאין‬ ‫לכתחילה‪ ,‬ואין כאן מבטל איסור לכתחילה שהרי האיסור‬ ‫הקדירות מצטרפות‪ ,‬מ"מ תולים להקל כשבאו בזה אחר‬ ‫כבר נתבטל ע"י צירוף‪ ,‬וכן משמע בדרכי משה‪ .‬עוד כתב‬ ‫זה‪ .‬והש"ך מוכיח מדברי הרשב"א שאפילו באיסור דרבנן‬ ‫הש"ך שבלי הפסד מרובה אין להקל‪ ,‬שהרי הרא"ה חולק‬ ‫אין תולים להקל בשני בני אדם שבאו בזה אחר זה‪ ,‬דכיון‬ ‫על הרשב"א וסובר שכל מקום שאין שישים‪ ,‬בין במין‬ ‫שע"כ צריך אתה לאסור אחת מהן מהיתרא‪ ,‬כולן אסורות‪,‬‬ ‫בשאינו מינו שיש טעם‪ ,‬בין במין במינו שחכמים אסרו כיון‬ ‫דמאי חזית דאסרת להאי דילמא איפכא‪ .‬והש"ך עצמו‬ ‫שזה ראוי לתת טעם‪ ,‬ורק בערלה ותרומה כשיש שישים או‬ ‫סובר כהרמב"ן שבבאו בזה אחר זה תולים להקל‪ ,‬ואם‬ ‫ביבש ביבש שאין טעם לא מקילים אפילו באיסור דרבנן‪.‬‬ ‫קדירה אחת של איסור אפילו בבאו בבת אחת תולים‬ ‫וכתב הט"ז שלשו"ע זה מותר גם אם לא נתערבו‪ ,‬כיון‬ ‫להקל‪( ,‬ומתני' דליטרא לא פירשה שמדובר באדם אחד או‬ ‫שמדאורייתא זה בטל ברוב ורק מדרבנן צריך שישים‪ ,‬וכיון‬ ‫בבת אחת‪ ,‬שם ההיתר אינו מדין תולין להקל‪ ,‬אלא מדין‬ ‫ששתי הקדירות בכלל הספק הן מצטרפות‪ ,‬וכל אחת בפני‬ ‫צירוף‪ ,‬ומיירי כשבאו בבת אחת)‪ ,‬ומסיק הש"ך שבאיסור‬ ‫עצמה מותרת‪ ,‬שכיון שהן עתידות להתערב חשבינן כאילו‬ ‫דרבנן מותר בבאו בזה אחר זה‪.‬‬ ‫נתערבו‪.‬‬ ‫תמצית ההלכה‬ ‫הלכות תערובות‬ ‫‪82‬‬ ‫אודה בזאת לראש חבורת ההלכה ביהמ"ד העמלים דישיבת מיר‪,‬‬ ‫הגאון רבי נתן אברמובסקי שליט"א‪,‬‬ ‫שידיו רב לו בהעמדת החבורה בפרט ובהעמדת התורה בישיבת מיר בכלל‪,‬‬ ‫ונותן עיניו וליבו להצלחת כל אחד ואחד בנועם ובכשרון רב‪,‬‬ ‫וספרו הנפלא 'לשון לימודים' היה לי לעזר רב בהעמדת שיטות הראשונים על מתכונתם‪.‬‬