עצה ותבונה · Eitzah Isvunah — תולדות (2026-11-09)

נתנדב ע"י
הרה"ג רבי דוד פלאם שליט"א
רב דביהמ"ד תפילה למשה סטרעטין
לייקווד
לרגל שמחת נישואי בנו
החתן שלום פלאם ני"ו קובץ ר"ל
עב"ג הכלה תחי' בת
ערש"ק
הרה"ג משה יוסף אונסדורפר שליט"א פרשת תולדות
רב דקהילת "בית אברם" זלאזיץ תשפ"ז
הברכה אחת היא קדם הסב לתרומות והנצחות:
מורינו הגה"צ שליט"א 052-7620204
יה"ר שירוו רוב נחת דקדושה
מכל יוצ"ח
לקבלת הגליון בדוא"ל:
a609200101002@gmail.com
יו"ל ע"י
רחוב דוד 32ירושלים
ניתן להאזין לשיעורי
כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א
סדרי הלימודים בחבורת ההלכה – משנ"ב ח"ב חבורת "בני עולם הבא" מדי ליל שישי בשידור חי
דחסידי סטריקוב במערכת 'קול סטריקוב'
בייסודו ובנשיאותו
קפ"ב ג' – קפ"ג השבוע -פר' תולדות של כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א מס' 072-3371263שלוחה .4
••• כמו כן ניתן להאזין לאחר השיעור
חזרה קע"ח ה' – קפ"ג שבוע הבא – פר' ויצא קו הבחינות077-437-9774 :
מידי יום חמישי מתקיימת הבחינה וכן בקו שיעורי כ"ק מרן
ניתן לענות על התשובות עד ליום ב' שלאחמ"כ בערב אדמו"ר שליט"א ב'קול הלשון'
מס' 073-2951269שלוחה .1
ג לב תולדות עומק
תולדות
בן צדיק ,שאע"פ שיש מעלה לצדיק בן ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי
צדיק שנפשו נקיה וטהורה יותר וגם יש עקרה הוא ויעתר לו ה' ותהר
לו זכות אבות ,עם כל זאת תפלת הצדיק רבקה אשתו (כה ,כא).
בן רשע גדולה יותר כיוון שהיא בהכנעה
ובשפלות הרוח .כי הצדיק בן צדיק אף וברש"י" :ויעתר לו ,לו ולא לה ,שאין
שהוא עניו ,תפילתו היא יותר ברחבות דומה תפלת צדיק בן צדיק
הלב ומתוך תביעה יתירה .משא"כ לתפלת צדיק בן רשע ,לפיכך לו ולא לה".
הצדיק בן רשע שיודע מאיפה הוא מגיע כן הגרסא בחומשים ישנים ,וכך הוא
ומרגיש שאין לו במה לבא לפני המלך, במקור הדברים בגמרא (יבמות סד ,).ולא
הרי הוא מתפלל ביתר שפלות והכנעה כמו ששינו בחומשים החדשים לגרוס
ושברון הלב ,ולכן תפילתו גדולה 'שאין דומה תפלת צדיק בן רשע לתפלת
ומועילה יותר. צדיק בן צדיק' .ובאמת הגרסה החדשה
יותר מדוקדקת ,להקדים את הנחות
וכוונת רש"י דקאי בהמשך למה במעלה לומר שאינו דומה למשנהו שהוא
שנאמר בתחילה 'ויעתר יצחק גדול וחשוב ממנו ,ולא להיפך ,שהגדול
והפציר "הרבה ופירש"י: לה'', אינו דומה לקטן.
בתפלה" .ועל זה נאמר 'ויעתר לו',
"נתפצר ונתפייס ונתפתה לו ,וכו' ,כל ושמעתי לבאר (כמדומה בשם אא"ז
לשון 'עתר' לשון הפצרה ורבוי הוא". אדמו"ר הזקן זי"ע),
היינו שאף שבדרך כלל קרוב ה' לכל שפירוש דברי רש"י הוא להיפך מן
קוראיו ואין צריך ריבוי והפצרה ,אכן המובן הפשוט .שאדרבה ,תפלת צדיק בן
כאן שהבקשה הייתה שלא כדרך הטבע, רשע יותר חשובה ומועילה מתפלת צדיק
לב תולדות עומק ד
(שהופכים בו את הגורן) ,וכו'' ,ויעתר כיוון שרבקה הייתה עקרה בטבעה ,לכן
לו ה'' ,רבי לוי אמר משל לבן מלכים נצרך כאן ריבוי והפצרה יתירה.
שהיה חותר על אביו ליטול ליטרא של ועל זה פירש רש"י 'ויעתר לו' – 'לו ולא
זהב ,והיה זה חותר מבפנים וזה חותר לה' ,היינו שריבוי התפילה היה
מבחוץ ,שכן בערביא קורין לחתירתא נצרך רק ליצחק ,אבל רבקה לא נצרכה
(מחתרת) עתירתא". לכך ,והיה די לה בתפלה רגילה ,מחמת
ובישמח ישראל (או"ד-ה) ביאר דברי מעלת תפילתה שהיא גדולה כל כך ,וזהו
המדרש ,באופן שכל התנאים משום ש'אין דומה תפלת צדיק בן צדיק
מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, לתפלת צדיק בן רשע' ,שתפלת הצדיק בן
יעו"ש בדבריו הק'. רשע גדולה הימנו ,מחמת ההכנעה
והשפלות וכאמור ,משא"כ יצחק שהוא
ונראה לבאר ,דהנה כדי לזכות לישועה,
צדיק בן צדיק נצרך להרבות בתפילה
ובוודאי לבטל גזירה חתומה,
בחינת 'ויעתר'.
צריך לחפש איזה זכות .ובאמת בכל בן
ויש לרמז זאת ג"כ בדברי רש"י "'לנכח
ישראל יש את הנקודה הפנימית חלק
אשתו' ,זה עומד בזוית זו ומתפלל
יעקב שאין נוגע בה שום פגם והיא נקיה
וזו עומדת בזוית זו ומתפללת" ,שלא
מכל שמץ ולכלוך יהיה האדם אשר יהיה,
התאחדו בתפילתם ,כי תפילת רבקה
כידוע מספה"ק (ישמח ישראל בראשית או"א
הייתה שונה במהותה מתפילת יצחק.
ובכ"מ) .אולם היא מכוסה ומלובש
בחיצוניות עבה המסתירה ומעלימה על
המסכים ירדו וכאשר קדושתה. שם.
המבדילים ויורגש ויתגלה הפנימיות אז
ובמדרש (בר"ר פס"ג ס"ה)" :רבי יוחנן
ממילא בזה בעצמו כדאי וראוי האדם
וריש לקיש ,ר' יוחנן אמר
לזכות לישועה.
ששפך תפלות בעושר ,ריש לקיש אמר
וזהו משל המחתרת ,שרוצים להגיע שהיפך את הגזרה ,ולפום כן קרין ליה
ל'ליטרא של זהב' ,היינו לנקודה (לכלי הרחת) 'עתרא' דאפך אדרא
ה לב תולדות עומק
מלאכתו ,ואמנם התבואה הייתה בריבוי הפנימית שהיא משולה לזהב המכוסה
עצום שלא כדרך העולם ,ומ"מ וודאי לא ומוסתר ,ולשם כך צריך לחתור ולחפור
ננעלו שערי תירוצים לפני המכחישים כל להסיר ומבחוץ, מבית הרבה
להסביר ריבוי זה בדרך הטבע .אולם עד ומסתירה, המכסה החיצוניות
יצחק אבינו ע"ה האמין באמונה שלמה שמגיעים אליה.
כי אין זה אלא נס מן השמים ,בברכת ה' ודבר זה הוא על ידי ריבוי תפילה,
עליו. בבחינת 'שפך תפילות בעושר',
ומעתה כיוון שהכיר בטובת ה' שהכל כי ע"י התפילה מזככים את הנפש
ראוי היה יתברך, מאתו ומתרוממים ומתעלים ,וממילא נופלים
שיוסיף וישפיע עליו הקב"ה עוד ברכה, כל הקליפות החיצוניות ומתגלה נקודת
וזהו 'ויברכהו ה'' ,שאחר שהכיר כי הזהב הפנימית בטהרתה .ואז ,כאשר
ריבוי התבואה מאה שערים הוא נס ,שוב מגיעים לזה ,זוכים להפך את הגזירה
זכה שיברכהו ה' עוד. לטובה ולברכה.
ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא
והביאה לי ואכלה בעבור בשנה ההוא מאה שערים
תברכך נפשי בטרם אמות (כז ,ד). ויברכהו ה' (כו ,יב).
בספה"ק תורת אמת (ד"ה וירח) ביאר יש לדקדק ,שלכאורה היה לו לומר
העניין שביקש יצחק שיעשו לו 'ויברכהו ה' וימצא בשנה ההוא'
מטעמים ,די"ל שהברכות נאמרו בעצם וגו' ,שהרי בזה ברכו ה' במה שמצא
יום השבת ,ולכן רצה לקרוא לשבת עונג (וראה אוה"ח בתבואתו מאה שערים
ממתקים ולשתות מעדנים לאכול וספורנו).
כמצוות היום. ויש לומר שהנה מה שמצא מאה שערים
וביאר שם ,שלכן היו הברכות דווקא הוא נס אבל הוא מלובש בדרך
ביום השבת ,כי היא מקורא דכל הטבע ,שהרי חרש וזרע ועשה כל
לב תולדות עומק ו
מצוות שאף שאינו מצווה בהם מ"מ ברכאן ,וע"י סעודת שבת נפתח מקור
מותר לו לקיימם. הברכה (ראה זוה"ק יתרו פח.).
ויש לומר עוד שבהשגחה עליונה נסתבב
וא"כ י"ל שבמצוות שבת היה שייך
שיהיו הברכות דווקא בשבת ,כי הנה
להכיר בין יעקב לעשו גם קודם
יצחק ביקש לברך את עשו יען חשב שהוא
מתן תורה ,כי ההבדל במצווה זו בין
ראוי להם ,אך באמת היו ראויות ליעקב.
ישראל לעכו"ם אינו רק במה שהם נצטוו
וכדי שיוכל יעקב לקבלם היה נצרך
והם לא נצטוו ,אלא שמהות השבת שייכת
שיתגבר כוחו על כח עשו.
רק לישראל ולא לעכו"ם .ולכן בכח
השבת היה יכול יעקב לגבור על עשו והכח להתגברות על עשו הוא ע"י
ולזכות בברכות. התורה שניתנה רק לישראל ,אך
הנה קודם מתן תורה לא היה זה שייך,
אמנם באמת יש לדחות ביאור זה ,מהא כי בתרי"ג מצוות עדיין לא נתחייבו
(קידושין יח). דמבואר בגמרא ישראל ,ובשבע מצוות בני נח יש שייכות
שעשו היה לו דין של ישראל מומר .וא"כ ג"כ לעשו .אבל במצוות שבת היה ניכר
אף הוא היה שייך במצוות שבת .וי"ל ההבדל בין יעקב לעשו גם לפני מתן
באופן אחר ,עפ"י מה דקיי"ל (עירובין תורה ,כי במצוות שבת מצאנו שלא זו
סט ):שמומר לחלל שבתות הרי הוא בלבד שהעכו"ם אינו מצווה בה ,אלא
כמומר לכל התורה כולה .וא"כ ביום שאסור לו לשבות ואם שבת חייב מיתה
השבת היה נחשב עשו למומר ביותר, (סנהדרין נח ,):והיינו שהעכו"ם מופקע
ועי"ז התגבר עליו יעקב וזכה בברכות. לגמרי ממצוות השבת ,יותר משאר
ז עמוקים
התבונה פרקי"מ'ב
תניאפרק
תניא מים
דולה
ה
מים עמוקים
לקוטי אמרים תניא –פרק י"ב [ב']
הבהמית שמהקליפה שבחלל השמאלי כדכתיב וראיתי שיש יתרון לחכמה
לא נדחה כלל ממקומו בבינוני אחר מן הסכלות כיתרון האור מן
התפלה שאין רשפי אש אהבת ה' החושך פי' כמו שהאור יש לו יתרון
בהתגלות לבו בחלל הימני כי אם תוכו ושליטה וממשלה על החושך שמעט
רצוף אהבה מסותרת שהיא אהבה אור גשמי דוחה הרבה מן החשך
הטבעית שבנפש האלהית כמ"ש לקמן שנדחה ממנו מאליו וממילא כך נדחה
ואזי יכול להיות סכלות הכסיל הרע ממילא סכלות הרבה של הקליפה וס"א
בהתגלו' לבו בחלל השמאלי להתאות שבחלל השמאלי [כמאמר רז"ל אלא
תאוה לכל ענייני גשמיות עוה"ז בין אם כן נכנס בו רוח שטות וכו'] מפני
בהיתר בין באיסור ח"ו כאלו לא התפלל החכמה שבנפש האלהית שבמוח אשר
כלל אלא שבדבר איסור אינו עולה רצונה למשול לבדה בעיר ולהתלבש
בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש ח"ו בשלשה לבושיה הנ"ל בכל הגוף כולו
אלא הרהורי עבירה הקשים מעבירה כנ"ל שהם מחשבה דבור ומעשה תרי"ג
יכולים לפעול לעלות למוחו ולבלבלו מצות התורה כנ"ל ואעפ"כ אינו נקרא
מתורה ועבודה וכמארז"ל ג' עבירות אין צדיק כלל מפני שיתרון הזה אשר לאור
אדם ניצול מהן בכל יום הרהור עבירה נפש האלהית על החושך וסכלות של
ועיון תפלה כו' רק שלזה מועיל הרשימו הקליפה הנדחה ממילא אינו אלא
במוחין ויראת ה' ואהבתו המסותרת בשלשה לבושי' הנ"ל ולא במהותה
בחלל הימני להתגבר ולשלוט על הרע ועצמותה על מהותה ועצמותה של
הזה המתאוה תאוה שלא להיות לו הקליפה כי מהותה ועצמותה של נפש
עמוקים
התבונה פרק י"ב
תשפ"ז תניא
וירא פר' מים
דולה ח
לעולם .וכן בדברים שבין אדם לחבירו שליטה וממשלה בעיר להוציא תאותו
מיד שעולה לו מהלב למוח איזו טינא מכח אל הפועל להתלבש באברי הגוף
ושנאה ח"ו או איזו קנאה או כעס או ואפי' במוח לבדו להרהר ברע אין לו
קפידא ודומיהן אינו מקבלן כלל במוחו שליטה וממשלה להרהר ח"ו ברצונו
וברצונו ואדרבה המוח שליט ומושל שבמוחו שיקבל ברצון ח"ו הרהור זה
ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש הרע העולה מאליו מהלב למוח כנ"ל
להתנהג עם חבירו במדת חסד וחיבה אלא מיד בעלייתו לשם דוחהו בשתי
יתרה מודעת לו לסבול ממנו עד קצה ידים ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא
האחרון ולא לכעוס ח"ו וגם שלא לשלם הרהור רע ואינו מקבלו ברצון אפי'
לו כפעלו ח"ו אלא אדרבה לגמול להרהר בו ברצון וכ"ש להעלותו על
לחייבים טובות כמ"ש בזהר ללמוד הדעת לעשותו ח"ו או אפי' לדבר בו כי
מיוסף עם אחיו. המהרהר ברצון נק' רשע באותה שעה
והבינוני אינו רשע אפי' שעה אחת
ט התבונה תניא פרק י"ב דולה
דולה התבונה
האופן להתגבר על מחשבות זרות ועל רגשות שליליים
כלפי מי שעולל לו רע ,ובמעלת כח הנגינה
שיעור ליל שישי פרשת חיי שרה תשפ"ז
ליקוטי אמרים תניא – פרק י"ב
תמצית תחלת פרק י"ב
אנו עומדים באמצע פרק י"ב .כאשר בשיעור הקודם למדנו את תחלת הפרק שבו
התחיל לבאר את ענין מדרגת ה'בינוני' .וביאר שמהותו של 'בינוני' הוא ,אדם כזה
שאין בידו שום חטא ,לא במחשבה לא בדיבור ולא במעשה .ובכל זאת מכונה בשם
'בינוני' וזאת מחמת שעדיין לא נתבטל אצלו הרע ,ויש לו עדיין בפנימיותו רע .אמנם,
בשעת קריאת שמע ותפילה ,שאז הוא עת מוחין דגדלות ושעת הכושר ,אז באמת הרע
בטל אצלו .אך לאחר התפילה חוזר הרע למקומו ,אלא שהוא מתגבר על הרע בעוז
ותעצומות בבחינת "מח שליט על הלב" .והרחבנו הדיבור בביאור ענין זה של "מח
שליט על הלב" האיך הוא פועל.
יתרון האור מן החושך
ועל זה ממשיך כאן דבריו ומבאר :כדכתיב 'וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות
כיתרון האור מן החשך' -והיינו ,כשם שלאור יש יתרון על החושך ,כך יש יתרון
לחכמה על הסכלות .ומהו הענין בדימוי וההשוואה בין שניהם :פירוש כמו שהאור
יש לו יתרון ושליטה וממשלה על החושך -וכיצד יש להאור יתרון וממשלה על
החושך ,שמעט אור גשמי דוחה הרבה מן החשך -שכאשר שורר חושך ומדליקים
אור ,אפילו אור מועט וקלוש ,נדחה ממילא הרבה מן החושך ,שנדחה ממנו מאליו
וממילא -שאין צורך להלחם עם החושך ,וגם אין אפשרות להלחם עמו ,ואין בכוחו
התבונה פר' חיי שרה תשפ"ז דולה י
של אדם לפעול בתוך החושך מאומה .אך כשמדליק אור ,אזי ממילא בטל החושך .ויש
בזה מסר ולימוד ,שאין מתעסקים עם החושך כלל ,ובפרט שאין בזה מועיל ובלתי
אפשר להתעסק עמו ,אלא שכשמדליק אור אזי ממילא מתבטל ומסתלק החושך.
ולכן דימה הכתוב את יתרון החכמה לעומת הסכלות אל אור לעומת חושך ,כי גם
כאן הוא כמו אור וחושך ,כך נדחה ממילא סכלות הרבה של הקליפה וסטרא
אחרא שבחלל השמאלי [ולמה קורין לזה בשם "סכלות" :כמאמר רז"ל אלא אם כן
נכנס בו רוח שטות וכו' -כי הרוח הרע של העבירה היא שטות וסכלות] .ורוח סכלות
זו היא נדחית מפני החכמה שבנפש האלהית שבמוח אשר רצונה למשול לבדה
בעיר -היינו על דרך המשל שהתניא משתמש בו לאורך כל הדרך ,שמדמה את הגוף
כמו "עיר קטנה" ,ויש יצר הרע ויצר הטוב ושניהם חפצים למשול בה .והחכמה שבנפש
האלוקית שבמח רצונה למשול לבדה ב'עיר' ,ולהתלבש בשלושה לבושיה הנזכרים
לעיל בכל הגוף כולו כנזכר לעיל שהם מחשבה דיבור ומעשה תרי"ג מצוות התורה
כנ"ל -והיינו שהכח האלוקי דוחה ממילא את הרע .וזהו הסדר כיצד ה'בינוני' מתגבר
על רצונותיו ,כי יש לו כוח אלוקי והוא הדוחה ממילא את ענין החושך.
האופן להתגבר על מחשבות רעות ע"י עיון התורה
ויש להשים על לב נקודה חשובה היוצאת מדבריו כאן ,שדרך ההתגברות על הרע
היא על ידי הגברת כח הטוב ,שעל ידי כח הקדושה בטל הרע ממילא ,כי כך הוא
סדר העבודה האיך יכולים להצליח ולהתגבר על הרע ,שהדרך הוא על ידי הופעת
האור באמצעות התגברות הטוב.
וכבר כתב הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פכ"ב הכ"א) שהעצה נגד מחשבות והרהורים רעים
הוא "יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה ,וירחיב דעתו בחכמה ,שאין מחשבת
עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה" .כי כשהמח ממולא בחכמה ,אזי ממילא
בטל המחשבה האחרת .וזהו בחינת אור ,שמאיר את מחשבתו במחשבה טובה של
תורה ,וממילא בטלה המחשבה האחרת.
מעלת העיון בתורה
בספר נועם מגדים בפתיחת הספר ,מרחיב את הדיבור בענין זה ,שמחמת שספרו
בנוי גם על אדני הפלפול בעיון התורה ,ומביא את דברי הרמב"ם הנזכרים,
יא התבונה תניא פרק י"ב דולה
ומדייק בלשונו שכתב "וירחיב דעתו בחכמה" ,שאין די בלימוד התורה גרידא ,אלא
בעינן הרחבת הדעת ועיון והעמקה בחכמה בהתבוננות הדק היטב ,באופן שראשו
ומחשבתו יהיו שקועים בעומק התורה ,ורק בכהאי גוונא הוא דרך ההתגברות האמתי
על מחשבות רעות ,כי הם מסתלקים ממילא ממוחו וממחשבתו.
למדנו מדברי התניא ביאר היטב את תיאור מצבו ומעמדו של ה'בינוני' ,שאכן
בפנימיותו יש בו רע ,ויש לו התגברות ומלחמה ,אבל מכל מקום יש לו כח
להתגבר ,וכח ההתגברות הוא -בחינת "מח שליט על הלב" שאודותיו דיברנו בשיעור
הקודם .ומה שנתוסף בדבריו כאן ,ששלטון המח על הלב הוא בבחינת "יתרון האור מן
החושך" ,שהחכמה מתגברת על הסכלות.
ויש בזה נקודה למעשה בסדר עבודת האיש הישראלי תמידין כסדרן ,שחל עליו
להרחיב דעתו בחכמה ,לקנות עוד ידיעות והבנות בתורה ולהתעמק במרחביה
העמוקים מני ים ,וככל שיצליח לעמוד בזה ,כך יוכל להצליח שתסתלק הסכלות מעט
מעט ,ולכל הפחות יהיה לו הכח להתגבר עליה ,כי אם אמנם כח הסכלות חוזרת ובאה
אליו בכל עת ,אך מנגד יש בידו הכח להדליק את האור שממילא יגרש ויסלק את
החושך.
אם הבינוני נקי מכל חטא מדוע אינו צדיק
ועתה ממשיך לבאר :אם באמת הבינוני הוא במצב כה טוב שמעולם אינו עובר על
שום רע ,אם כן במה שונה הוא מן הצדיק .ועל זה אומר :ואף על פי כן אינו
נקרא צדיק כלל -עדיין אין הוא 'צדיק' ,וזאת מפני שיתרון הזה אשר לאור נפש
האלהית על החושך וסכלות של הקליפה הנדחה ממילא -הכח הזה שיש לו
להתגבר ,אינו אלא בשלשה לבושים הנ"ל -כלומר רק בלבושים ,שהם המחשבה
הדיבור והמעשה ,שם מצליחה הנפש האלוקית להתגבר ,אבל ולא במהותה ועצמותה
על מהותה ועצמותה של הקליפה -שמהות ועצמות הקליפה אינה נדחית אצל
ה'בינוני' ,כי מהותה ועצמותה של נפש הבהמית שמהקליפה שבחלל השמאלי לא
נדחה כלל ממקומו בבינוני אחר התפלה -כי קודם לכן אמר שבשעת התפילה
מתעלה ומתרומם ה'בינוני' לגמרי עד שאין בו רע כלל באותה שעה ,אך לאחר התפילה
התבונה פר' חיי שרה תשפ"ז דולה יב
שאין רשפי אש אהבת ה' בהתגלות לבו בחלל הימני כי אם תוכו רצוף אהבה
מסותרת שהיא אהבה הטבעית שבנפש האלהית כמו שאכתוב לקמן -שמצב
ה'בינוני' לאחר התפילה הוא ,שאותם רשפי אש של אהבת ה' שהיו לו בשעת התפילה
כבר אין לו ,אבל יש בו עדיין את האהבה המסותרת והטבעית שבנפש האלוקית .כי
יש בחינה כזו של אהבה טבעית ומסותרת ,וכמו שמאריך בזה התניא לקמן בפרקים
י"ח וי"ט ,שיש אהבה מסותרת שיש לנו בירושה מהאבות הקדושים ,אשר ניתן לנו
במתנה ,שכל אחד מישראל שוכנת בקרבו נשמה אלוקית ,וקיבל בירושה מהאבות
בחינת אהבה מסותרת ואהבה הטבעית.
וענינה של האהבה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל נוגעת למעשה ובאה לידי
ביטוי והתגלות כאשר יבוא איש ישראל למצב של נסיון שרוצים להעבירו על
דתו ולגזול ממנו את 'נקודת היהדות' ,שאז הוא מוסר נפשו עליה ,ואפילו פושעי ישראל
שהיו במצב שפל מאד ,ולא היה ניכר בהם שום ענין חיצוני של קדושה ,מכל מקום
ברגע שרצו לעקור מהם את פנימיותם ונקודת יהדותם ,היו מוכנים ומזומנים לפשוט
צווארם ולמסור את נפשם בפועל ממש .וכח זה נמצא תמיד בכל עת ובכל שעה,
ובוודאי שהוא נמצא אצל הבינונים ,כי אפילו אצל הרשעים הוא נמצא.
לאחר התפלה נשאר 'רשימו' וזה מסייע להתגבר
ועל כל פנים ,כיון שלאחר התפלה אין אצל הבינוני בחינת "רשפי אש שלהבת ק-ה",
ואזי יכול להיות סכלות הכסיל הרע בהתגלות לבו בחלל השמאלי -ושם יכול
הרע ,שהוא הכסיל ,להרים ראש ,להתאוות תאוה לכל עניני גשמיות עולם הזה ,בין
בהיתר בין באיסור חס ושלום ,כאילו לא התפלל כלל -דהיינו שבשעת מעשה יכול
היצר הרע לפעול באופן כזה שמצד היצר הרע הוא כאילו לא התפלל כלל.
והזכיר בחדא מחתא את ענין ההתאוות בין בהיתר בין באיסור בחדא מחתא ,אבל
באמת יש חילוק בין היתר לאיסור בענין זה .כי בדבר היתר יש לו תאוה לעשות
את המעשה של ההנאה הגשמית של עולם הזה ,משא"כ באיסור אינו כן ,אלא שבדבר
איסור אינו עולה בדעתו לעשות האיסור בפועל ממש ח"ו – מאחר ומדובר אודות
יג התבונה תניא פרק י"ב דולה
אדם רם המעלה שעומד במדרגה עליונה של בחינת 'בינוני' ,וממילא אין עולה בדעתו
כלל לעבור על איסור ממש ,אלא הרהורי עבירה הקשים מעבירה יכולים לפעול
לעלות למוחו ולבלבלו מתורה ועבודה -שבאים לו הרהורי עבירה ועולים למוחו
ומבלבלים אותו מעבודת ה' ,וכמאמר רז"ל ג' עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום
הרהור עבירה ועיון תפלה כו'.
רק שלזה מועיל הרשימו במוחין -פירוש ענין "רשימו" הוא ,שאף שכח התפלה כבר
חלף ,מכל מקום נשאר רושם בנפש .כי כל דבר רוחני משאיר רושם ,ועל דרך
שאמרו חז"ל (ב"ר סה ו) "יציאת צדיק מן המקום עושה רושם" .ונשאר במוחין "רשימו",
ונוסף לזה ישנה ויראת ה' ואהבתו המסותרת בחלל הימני -אשר כוחם גדול
להתגבר ולשלוט על הרע הזה המתאוה תאוה שלא להיות לו שליטה וממשלה
בעיר להוציא תאותו מכח אל הפועל להתלבש באברי הגוף ,ואפילו במוח לבדו
להרהר ברע אין לו שליטה וממשלה להרהר ח"ו ברצונו שבמוחו שיקבל ברצון ח"ו
הרהור זה הרע העולה מאליו מהלב למוח כנ"ל ,אלא מיד בעלייתו לשם דוחהו
בשתי ידים ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע ואינו מקבלו ברצון אפילו
להרהר בו ברצון ,וכל שכן להעלותו על הדעת לעשותו ח"ו או אפילו לדבר בו ,כי
המהרהר ברצון נקרא רשע באותה שעה ,והבינוני אינו רשע אפילו שעה אחת
לעולם.
בענין מחשבות רעות הבאות אל האדם
ונתבונן קימעא במה שכתב כאן ,שהיצר הרע מנסה לבלבל את האדם במחשבות
רעות ,ועד כדי כך שזה גורם "לבלבלו מתורה ועבודה" .אבל ה'בינוני' ,ברגע
שהוא רואה שנתעורר אצלו ההרהור ,הוא מפסיק את המחשבה ואינו מהרהר בה
ברצון ,וממילא אינו בגדר רשע כלל ועיקר.
והרי זה ראיה מוצקה ורואים כאן בבירור את היסוד שכבר דובר בו לפני שבועיים,
שכל זמן שאין האדם מהרהר במחשבה הרעה מתוך רצון ,אינו נקרא כלל בשם
'רשע' ,כי המחשבה באה מכח הרע שבו ,ואין בידו כל און .ורק כאשר הוא מהרהר בה
ברצון ,אז הוא נקרא 'רשע'.
התבונה פר' חיי שרה תשפ"ז דולה יד
וכן מובא בפירוש בספר דרך פקודיך (הקדמה ז' ,אות ה') שכותב בזה דברים ברורים
הקילורין לעיניים וזלה"ק" :וזאת לדעת מה שנראה לי בפרט הזה ,דודאי אין הקב"ה
בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג ע"א) ,והוא בנפול לאדם איזה מחשבה רעה באונס ע"י
הסתכלות פתאומי וכיוצא ,ודאי זה אינו מסוג הזה ,דעל זה נצטוינו (במדבר טו לט) 'ולא
תתורו אחרי לבבכם' וגו' ,היינו כשיבוא ח"ו לידו הרהור צריך לקיים "ולא תתורו" וגו'
לדחות הדבר ממחשבתו ,רק כאשר יזכירהו השכל שזהו ההרהור אסור והוא מאריך
במחשבה ברצון ,זה הוא האיסור מן התורה אפילו לצייר התענוג של התיעוב במחשבה
ברצון אסור ,אבל מה שנופל לאדם במחשבה באונס ותיכף שיזכירהו השכל והיצר טוב
יקיים "ולא תתורו" וגו' ,יהיה חלקו בחיים ואין בידו עון ,ואדרבה מצות "ולא תתורו"
וגו' תחשב בחשבון מצוותיו" ,ע"כ.
וכל זה נעוץ ב כח ההתגברות ,שאם האדם מצליח להתגבר על מחשבתו ,אינו נקרא
בזה בשם 'רשע'.
וכאן הבן שואל במה יזכה האדם להצליח בהתגברות זו .ועל זה נתבאר לעיל ש"יתרון
לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החושך" ,שכח ההתגברות על המחשבות
הוא על ידי שיעסיק את מוחו עם מחשבות טובות ,כי אין המחשבה יכולה לתפוס שני
דברים כאחד .וכאשר הוא מעסיק את המחשבה בדבר טוב ,ממילא מסתלקת
המחשבה שאינה טובה.
כל התגברות חשובה כעקידת יצחק
ויתירה מזו ,אין ערוך לגודל המעלה של ההתגברות בדחיית המחשבות הרעות ,וכמו
שהזכרנו בשב"ק העבר את דבריו הנוראים של האור לשמים (פרשת חוקת)
שכותב בהאי לישנא" :והנה כל האדם אשר יושרש נפשו מתאוה רעה או אהבה רעה,
זה גם כן נקרא בחינת עקידה ,כמו ששמעתי מכבוד אדמו"ר מוהרי"י מלובלין
זצוקלה"ה פירוש על פסוק (בראשית כב יג) 'והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו'" ,והנה
איל אחר" ,ר"ל חוץ מעקידת יצחק יש עוד עקידה" ,נאחז בסבך" ,האדם אשר מסובך
בתאוות רעות ומדות רעות ח"ו ,ומשרש נפשו מזה ,גם כן נקרא בחינת עקידה .וזה
טו התבונה תניא פרק י"ב דולה
"בקרניו" ,לשון 'כי קרן עור פניו' (שמות לד כט) ,שתהל אורו עד כסא כבודו יתברך שמו",
עכלה"ק.
וזהו לימוד נורא .כאשר יהודי נמצא בתוך "סיבוך" של תאוות ומדות רעות ,ויש לו
הרהורים המבלבלים אותו מתורה ועבודה ,והוא בבחינת "מסובך" ומבולבל .אך
אם הוא מתאמץ ומתגבר ומצליח ליישר ולשרש את הסיבוך הזה ,הרי זו בחינת עקידה.
וזהו העבודה הגדולה של ה'בינוני' .וזוכה בזה למעלה נשגבה "שתהל אורו עד כסא
כבודו ית"ש".
והקב"ה מצפה מאתנו שנפעל עם הכוחות שיש בידינו בכדי ליישר ולשרש את כל
ה"סיבוכים" .וכל מקצת שהאדם מצליח לנצח וליישר ,הרי זה בחינה של
'עקידה' ,ומביאה אור גדול לעולם ,בבחינת "יתרון האור מן החושך".
ישוב הא דהביא התניא מאמר חז"ל אודות הרהורי עבירה
והנה התניא הביא כאן את מאמר הגמרא (ב"ב קסד ע"ב) "שלש עבירות אין אדם ניצול
מהן בכל יום ,הרהור עבירה ועיון תפלה ואבק לשון הרע".
ולכאורה יש להבין ,דהלא מאמר זה ש"אין אדם ניצול מהן בכל יום" ,בוודאי לא מיירי
בבינוני ,שהרי הבינוני בוודאי ניצול מהן ,וכמו שכתב בפרק הקודם שהנכשל
באבק לשון הרע נקרא רשע ,ואינו בינוני ,שהרי הבינוני אינו נכשל בשום עבירה ,ואפילו
לא בהרהורי עבירה ולא בשום שמץ חטא ועון .ומה שנאמר שאין אדם ניצול מהן ,אינו
קאי על הבינוני אלא על הרשע .ואם כן יש להבין ,מהו הראיה ממאמר חז"ל זה לענין
שנתבאר כאן ,שלבינוני באים ועולים הרהורי עבירה.
ולכאורה יש לומר דהביאור בהביאו את מאמר חז"ל זה הוא ,כי מהא דחזינן דהרהור
עבירה הוא אחד מהג' דברים שאין אדם ניצול מהם כל יום ,מוכח מזה שיש
כח ביד היצר הרע למשוך את האדם להרהורים אלו ,ובכל יום הוא מתגבר ללכוד
ברשתו בהרהורי עבירה ,אלא שהרשע אינו ניצול מהם ,והבינוני כן ניצול מהם .ואם
כן ,גם לבינוני עולים מחשבות של הרהורי עבירה ,אלא החילוק הוא שהבינוני מצליח
להתגבר עליהם ,ותיכף כשבא לו ההרהור ,מיד מפסיקו ,ומאחר שהפסיקו ולא הניחו
התבונה פר' חיי שרה תשפ"ז דולה טז
להמתין ולשהות אצלו ,לא נעשה בזה רשע ,כי "בינוני אינו רשע אפילו שעה אחת
לעולם".
האופן להתגבר על מחשבות המבלבלים -להעסיק עצמו בדברים אחרים
וכעין המבואר כאן מן הדומה לזה יש להסמיך את דברי התפארת שלמה בפרשת
השבוע ,על הפסוק (בראשית כג ג) 'ויקם אברהם מעל פני מתו' .ודקדק דלפני כן
כתוב (פסוק ב') 'ויבא אברהם לספוד לשרה ולבכותה' ,ולא נאמר שעשה כן והספידה,
רק תיכף ומיד כתיב 'ויקם אברהם מעל פני מתו' ,למה התנחם מלהספידה .אלא
הביאור בזה הוא עם הא דאיתא במדרש (ב"ר נח ג) מלמד שהיה רואה מלאך המות
מתריס כנגדו .ולכאורה יש להבין מה היה קשה לו לבעל המדרש הזה ואיך מוכח מן
המקרא הזה .אכן הענין הוא ,כי כשבא אברהם אבינו לספוד לשרה ראה מלאך המות
מתריס כנגדו ,ר"ל כשהתחיל להתבונן על מיתת שרה הצדקת הראשונה אשר בעולם
אשר היתה אם כל בני ישראל ותיקון חוה ,ורוח הקודש מדברת מתוך גרונה ,ועתה
פתאום מתה עליו אחרי מעלת העקידה שזכתה לבן צדיק כזה ולא הועיל לה כלום .כל
זה היה היצה"ר מכניס בלבו של אברהם אבינו לבעבור יוקשה בעיניו וירע על מעשי
אלקים אשר עשה לה .לכן כשראה זה מיד פירש ולא הספידה ויקם מעל פני מתו וידבר
דברים אחרים ,עכתד"ה.
ויסוד זה מביא התפארת שלמה בספרו כמה פעמים ,בפרשה של הגר ,ובמראה הסנה
אצל משה רבינו שנאמר שם (שמות ג ו) 'ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל
האלקים' ,וביאר דכאשר ראה משרע"ה מראה הסנה המורה על הגלות לא רצה
להתבונן מה זה ועל מה זה ,אך ויסתר פניו כי ירא מהביט אל האלקים ,דהיינו להסתכל
אל בחינת האלקים והדינים פן יקשה בעיניו על ככה.
והרי זה ממש הנקודה והבחינה שלמדנו בדברי התניא ,שבהתרגש על האדם כל מיני
מחשבות שאינן טובות והרהורים אשר לא כדת ,כל חכמת האדם הגדול היא
להפסיק הדבר במקומו ,לחדול ולנתק את המחשבה לבל להרחיבה ולהתעמק בה.
ועצה טובה זו חזינן הכא אצל אברהם אבינו ,שבראותו שמחשבות האבל על פטירת
יז התבונה תניא פרק י"ב דולה
אשתו שרה עלולים לגרום להרהר אחר מדותיו יתברך ,הפסיק תיכף לעסוק ולחשוב
בזה והתנער ועבר לעסוק בענין אחר ,וכפי שדיברנו לעיל שכל אופן ההתגברות על
מחשבות זרות הוא על ידי הפסקת המחשבה הרעה ולהחליפה במחשבה אחרת
ובעיסוק בענין אחר ,שממילא בזה נקטעת המחשבה הראשונה ועובר לענין אחר.
דרך ההתגברות על רגשות שליליים כלפי הזולת
וממשיך התניא ואומר :וכן בדברים שבין אדם לחבירו -מה שדיברנו לעיל אודות
הרהורי עבירה ,שייך גם בדברים שבין אדם לחבירו ,אשר מיד שעולה לו
מהלב למוח איזו טינא ושנאה ח"ו או איזו קנאה או כעס או קפידא ודומיהן -שזה
בדרך כלל גורם לאדם חטא במחשבה בדיבור ובמעשה ,אינו מקבלן כלל במוחו
וברצונו ,ואדרבה המוח שליט ומושל ברוח שבלבו לעשות ההפך ממש -דהיינו לא
רק למחול ולוותר ,אלא עוד לעשות להיפך להתנהג עם חבירו במדת חסד -ויש
להעיר דלכאורה דבר זה אינו אלא מדה טובה מצד מדת חסידות ואין זה חיוב מצד
הדין ,כי חיוב התורה הוא רק שלא יקום ולא יטור ,אבל דבר זה היא מדת טובה של
בינוני להתנהג עם חבירו במדת חסד ,וחיבה יתרה מודעת לו לסבול ממנו עד קצה
האחרון -ר"ל אפילו במצבי קיצון הקשים ביותר ,לסבול ולא לכעוס ח"ו -דהרי כעס
הוא איסור ,וגם שלא לשלם לו כפעלו ח"ו -שזהו האיסור של 'לא תיקום ולא תיטור',
אלא אדרבה לגמול לחייבים טובות כמו שכתוב בזוהר ללמוד מיוסף עם אחיו -
דהזוהר מביא שיוסף הצדיק הרי סבל שנאה גדולה ודברים קשים מצד אחיו ,ואף על
פי כן מעידה התורה שיוסף הצדיק שילם להם רק טובה וגמל טובות עם אחיו.
הלימוד מיוסף על צורת ההסתכלות כאשר פוגעים בו
וזה לשון הזוה"ק (מקץ רא ע"ב) " :תא חזי ,יוסף לא די ליה דאיהו לא שלים בישא לאחוי,
אלא דעבד עמהון טיבו וקשוט -ומסיק הזוהר הק' " -וכך ארחיהון דזכאי תדיר".
דהיינו שאלו הן דרכי הצדיקים .שדרך הצדיקים הוא ללכת בדרכו של יוסף וללמוד ממנו.
והתניא מגלה לנו הבנה בזה ,דאין הכוונה שהצדיקים נמצאים במצב כזה שאין הדבר
נוגע בהם כלל ,אין הדבר כן ,אלא בוודאי שנפגעים מזה כאשר עוללים להם
התבונה פר' חיי שרה תשפ"ז דולה יח
רע ,אלא שמצליחים להתגבר על כך ,וליטול הדבר ולעשות להיפך ממה שהלב מושך
אליו.
ונראה לומר שבכוונה מיוחדת נקטו לדוגמא דווקא את יוסף הצדיק ,כי יוסף הצדיק
הוא סלל את הדרך האיך שייך להתגבר על הרגשות הטינא בלב כלפי מי
שעולל לו רע ,ועוד להמשיך ולהיטיב עמו.
אלא דהנה מצינו בתורה הקדושה אצל יוסף הצדיק שאמר דבר שהוא הנקודה
והשורש לכל הענין( :בראשית נ כ) 'ואתם חשבתם עלי רעה אלקים חשבה לטובה'.
וזהו עומק האמונה ,שאף שנדמה שהם חשבו עליו רעה ,מכל מקום הבורא יתברך הוא
המנהיג את עולמו והוא עשה וסיבב זאת לטובה ,וממילא אין מקום להחזיק את הזולת
כפועל מאומה נגדו ולנקום בו.
ובאמת כן כתב בספר החינוך (מצוה רמ"א) ששורש מצות לא תעשה של נקמה הוא,
על פי דברי דוד המלך ע"ה בענין שמעי בן גרא ,שביזהו וקיללו קללות נמרצות
בעת שהיה המלך דוד שרוי במצב קשה מאד ,ואמר דוד (שמואל ב' ,טז יא) 'כי ה' אמר לו
קלל' .ורצונו לומר ,שאין זה שמעי כלל ,אלא הקב"ה שלחו .וזהו ענין לא תיקום ,שיבין
האדם שאין לו מה לנקום בחברו ,כי אין בכח האדם לעשות דבר ,וכל מה שאירע הוא
רק כי כן היה רצון ה'.
לעצמו צריך בחירה ,ולגבי מעשי אחרים אליו נדרש ידיעה
וראוי להביא בזה מרגניתא טבא ששמעתי מהגה"ח רבי יוס'ל ציינווירט זצ"ל,
שאמר שמקובל הדבר שהוא מאמר מהבעל שם טוב הק' .והוא על מה שהביא
הרמב"ם בהלכות תשובה (פ"ה ה"ה) את הקושיא הידועה בענין הידיעה והבחירה,
שמצד אחד אנו יודעים שהבורא יתברך יודע הכל ,מה שהיה ומה שיהיה ,ומצד שני
יש בחירה להאדם והוא נענש על העבירות שעושה ,ולכאורה הם דברים סותרים.
והאמת שענין ידיעה ובחירה שייך לאמונה ,ובשכל אנושי אי אפשר להשיגו ,אך
יט התבונה תניא פרק י"ב דולה
האמונה הוא שהבורא יתברך הוא למעלה משכלנו ואצלו יתכן הדבר .ואף שיש בזה
עומק רב ,מכל מקום נקודה זו צריכה להיות ידועה לכל אחד מישראל ,להאמין שכך הוא.
והנה הראב"ד בהשגותיו על הרמב"ם כתב עליו "לא נהג זה המחבר מנהג החכמים",
שהקשה קושיא מבלי שיש לו תירוץ עליה ,ואם כן למה עורר את כל הענין הזה
בכלל.
ומקובל שהשיב על זה הבעל שם טוב הק' ,כי כשם שחיובא רמיא להאדם להאמין
שיש בחירה בידו להרע או להיטיב ,כך מוכרח כל אחד מישראל להאמין
שמעשה האדם שייך לענין הידיעה .וביאור הדבר ,שכלפי עצמו -מה שנוגע למעשיו
שלו ,צריך האדם לידע שיש לו בחירה ,ובין מעשה טוב ובין מעשה רע הם בבחירתו,
ותמיד צריך להישמר מן החטא ,ואם חטא עליו לשוב בתשובה ,ואינו יכול להצטדק
ולומר שהקב"ה ידע שיעשה כן והדבר נגזר מראש ,אלא שם עליו להאמין שיש לו
בחירה גמורה.
אולם מה שנוגע למעשה שעשה אדם אחר כנגדו ,אף שגם הוא בעל בחירה ,מ"מ שם
חל עליו להאמין באמונה שלימה בענין הידיעה ,ואין לחשוב כלל שחברו עשה
לו רעה בבחירתו ושהיה יכול לבחור שלא לעשותה ,אלא מצדו עליו להאמין שכל מה
שעשה הוא בבחינת "אלקים חשבה לטובה" ,והכל הוא מצד הידיעה ואין כאן ענין
בחירה כלל.
ואף שחבי רו צריך לשוב בתשובה על חטאו כי מצדו היתה לו בחירה ,והוא באמת
דבר שקשה להבין ולהולמו ,מ"מ האמת היא כדברי הרמב"ם שצריך להאמין
שאצל הקב"ה הכל יתכן אף שאין אנו מבינים איך ,ואין להתרעם על חבירו ,כי מצד
הנפגע הרי זה "ה' אמר לו קלל" ,ואין לזה שייכות לבחירת האדם.
והיינו אף שידוע שמגלגלים חובה על ידי חייב וזכות על ידי זכאי ,אבל הא גופא ,הרי
הוא לא היה אלא מגלגל שנתגלגל בדבר זה ,אבל מצד הנפגע הרי זה לגמרי
מאת הקב"ה.
התבונה פר' חיי שרה תשפ"ז דולה כ
וזהו הדרך להשיג האיך לקבל את המאורעות באהבה ובלב שלם ,שכשם שיודע
האדם שאין לו מקום להתרעם ולדון את הקב"ה לכף חובה חלילה ,אם כן ,הרי
כל מה שעושה לו חבירו הוא חלק מהנהגת השם יתברך ששלחו אליו ,וממילא בל
עליו תלונותיו כי אם על ה' ,וה' הוא היודע לעשות את הטוב ביותר עבורו לטוב לו כל
הימים.
גדר מצות ואהבת לרעך כמוך ממש
ויש בנותן טעם להביא בענין זה את לשון קדשו של המסילת ישרים (פרק יא) בהאריכו
לבאר אודות אופן הטהרה ממדת הנקיות האיך נטהרים לגמרי מקנאה ושנאה,
כותב בזה הלשון " :השנאה והנקימה קשה מאד לשימלט ממנה לב הותל אשר לבני
האדם ,כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול ,והנקמה לו מתוקה
מדבש ,כי היא מנוחתו לבדה וכו' ,ולפי שהיצר הולך ומרתיח את הלב ומבקש תמיד
להניח לפחות איזה רושם או איזה זכרון מן הדבר ואם לא יוכל להשאיר זכרון גדול,
ישתדל להשאיר זכרון מועט ,יאמר דרך משל לאדם ,אם תרצה ליתן לאיש הזה את
אשר לא רצה הוא לתת לך כשנצרכת ,לפחות לא תתנהו בסבר פנים יפות ,או אם אינך
רוצה להרע לו ,לפחות לא תטיב לו טובה גדולה ולא תסייעהו סיוע גדול ,או אם תרצה
גם לסייעו הרבה ,לפחות לא תעשהו בפניו ,או לא תשוב להתחבר עמו ולהיות לו לריע,
אם מחלת לו שלא תראה לו לאויב ,די בזה ,ואם גם להתחבר עמו תרצה ,אך לא תראה
לו כל כך חיבה גדולה כבראשונה ,וכן כל כיוצא בזה ממיני החריצות שביצר מה שהוא
משתדל לפתות את לבות בני האדם" .ולאחר שמגולל את שלל הטענות והאמתלאות
שהיצר מנסה לגרום לו איזה מעשה נקימה ושנאה ,הוא מסיק בלשונו הטהור" :על כן
באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו (ויקרא יט יח) 'ואהבת לרעך כמוך' ,כמוך -בלי
שום הפרש ,כמוך -בלי חילוקים ,בלי תחבולות ומזימות ,כמוך -ממש" ,ע"כ.
והדברים מתחברים ומתקשרים היטב לדברי התניא ,שכתב ממש כדברים האלה
שאין די רק שלא לעשות לו רע ,אלא צריך להיות בהיפך ממש ,להתנהג
עם חבירו במדת חסד ,ואדרבה ,לגמול לחייבים טובות ,אף אם עשה לי רעה ,עלי
לגמול לו טובות ,ודווקא טובות.
כא התבונה תניא פרק י"ב דולה
'כמוך' בתמיהה ובניחותא
ובזה יש לתת ביאור במאמר הידוע דמטו משמא דהרה"ק מווארקא זי"ע ,ואמרי לה
בשם הרה"ק מקאצק זי"ע ,שדיבר בקצרה על הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך',
"כמוך"? בתמיהה .ותיכף הפטיר בניחותא "כמוך"! ונלאו כל חכמי לב להבין פשר
כוונת הדברים.
והיו שהעמיסו כוונה בזה ,דהתמיהה היא "כמוך"? דהיינו וכי צריך אדם לאהוב את
חבירו כמו שאוהב את עצמו ,וכי אדם אוהב את עצמו ,איזה מדה טובה היא
לאהוב את עצמו .ועל זה בא המענה "כמוך" ,דהכוונה ,כפי השיעור שצריך אדם
לשנוא את עצמו ,כך עליו לאהוב את חבירו.
וכ"ק אא"ז אדמו"ר זצ"ל ביאר בכוונת מאמר זה ,דהתמיהה היא "כמוך" ,האיך
אפשר להגיע למדרגה נשגבה כזו לאהוב חבירו כמותו ממש ,ועל זה אמר
"כמוך" ,ור"ל כפי מה שאדם מוותר על רצונותיו ואהבותיו וחפציו העצמיים ,כך הוא
מפנה מקום בקרבו להכניס שם את חבירו.
ופירושים אלו הם דברים גבוהים ורמים .אך אלו היו השגתם בקודש.
ולדעתי לאנשים כערכנו אפשר לומר עוד ביאור בזה ,דהכוונה כפשוטו ,דהקושיא
היא האם באמת אפשר להגיע עד כדי כך למדרגת "כמוך" ,ובאמת
שהרמב"ן כתב (פרשת קדושים) שמצוה זו של 'ואהבת לרעך כמוך' הוא הפלגה ,שאין זה
שייך להגיע למצב כזה של ואהבת לרעך כמוך ממש .אך התירוץ הוא ,אכן "כמוך",
וכלשון המסילת ישרים הנ"ל" :כמוך -בלי שום הפרש ,כמוך -בלי חילוקים ,בלי
תחבולות ומזימות ,כמוך -ממש".
והיינו שהתורה תובעת מהאדם לצאת לגמרי מאנוכיותו וממציאותו הפרטית ,ולהיות
במצב שיוכל להתגבר ולהתאמץ בקניית דבר זה להיות עם חברו כריע כאח לו,
ולמחוק את כל העבר שהיה לו אתו.
גודל מעלת הרנה בתפלה
ומדי עסקנו בשבועות האחרונים במעלת התפלה ובפרט תפלת שחרית ,מן הראוי
להביא בזה את דברי האוהב ישראל בפרשתן ,על הפסוק (בראשית כד סד) 'ויצא
התבונה פר' חיי שרה תשפ"ז דולה כב
יצחק לשוח בשדה' וגו' ,דידוע שמדתו של יצחק הוא מדת הפחד והגבורה ,וערב הוא
גם כן מדת הדינין .ויצחק הצדיק רצה לתקן בחינתו ולסלק ולפנות הדינים הקשים מעל
ישראל בניו .וזהו "ויצא יצחק לשוח בשדה" ,על דרך שאמרו רז"ל (פסחים פח ע"א) "יצחק
קראו שדה" ,וכשהסתכל בחורבן הבית אשר 'ציון שדה תחרש' (ירמיה כו ,יח) ,התפלל
על דבר זה .וזהו "לשוח בשדה" ,להתפלל בחקל תפוחין קדישין .ו"לפנות הערב" ,ר"ל
לסלק כל הדינים מעל הכנסת ישראל לעילא ותתא ,ובפרט בעת שהם בגלות המר
מפוזר ומפורד בין העמים" .וירא והנה גמלים באים" ,ר"ל ראה הגמול הטוב שיצמח
מזה לזרע ישראל לעתיד לבוא עבור גודל ורבות הצרות והיסורין שקבלו על עצמם
וסבלו בעת הגלות ואעפ"כ היו עובדים את השי"ת ושומרים התורה והמצוות ,וכשראה
זה הגמול הטוב אז נח דעתיה בזה והסכים על הדבר.
אמנם "ותשא רבקה" ,היא השכינה" ,את עיניה ,ותרא את יצחק" ,ר"ל כשראתה ג"כ
את הצרות והיסורין שיעברו על ישראל בעת הגלות ,ונכמרו רחמיה מאוד והמו
מעיה על בניה" .ותפול מעל הגמל" ,ר"ל שנפלה מעל הגמול הטוב שיצמח לזרע ישראל
מזה לעתיד לבוא ולא נתקררה דעתה בזאת .ולזה לא רצתה להסכים על זה שיהיה
להם צרות ויסורין כאלו שאין לשער ,הגם שאחר כך יוכפל שכרן טובתם והצלחתם
בלי שיעור וגבול ,על דרך לא הן ולא שכרן (ברכות ה ע"ב) .ולכן "ותאמר אל העבד מי
האיש הלזה" וגו' ,שיצחק מורה על מדתו מדת הדין ,וזהו "לקראתינו" ,היינו שהוא
התנגדות לנו ,שהיא לא רצתה להסכים בדבר זה" .ויאמר הוא אדוני" ,זהו מדת יצחק
שהוא מדת גבורה.
ועל זה "ותקח הצעיף ותתכס"' ,הצעיף' בגימטריא 'רנה' .היינו שהועילה הצדקת רבקה
אמנו ע"ה בתפלתה שעל ידי הרנה וזמרה של פסוקי דזמרה בכוונה שלימה ביראה
ואהבה יוכלו להתכסות מהדינין וגם לבטלם מעליהם ולהגן בעדם .כי 'זמירות' הוא
לשון 'זמיר עריצים' (ישעיה כד ה) ,היינו שע"י הזמירות באימה ויראה ואהבה באמת ותמים
יוכלו לזמר ולהכרית כל המסטינים והמקטריגים ולבטל כל הדינים מעליהם וכל היסורין
ולהמתיקם בשורשם .ובזה יושפע להם כל טוב" ,עכתד"ה.
ולמדנו מדבריו הקדושים את גודל כח התפילה בזמרה וברנה ,דרב חילם להמתיק כל
הדינים .וכבר הארכנו לאחרונה את הדיבור בזה אודות החיזוק הנצרך בענין
כג התבונה תניא פרק י"ב דולה
התפילה ,ובפרט בתפלת שחרית ,ועוררנו בגודל ענין אמירת פרשיות הקרבנות ,וכעת
עינינו תראנה את גודל ערך אמירת 'פסוקי דזמרה'.
וגם לרבות תפילות יום השבת ,אשר התחלת עבודת היום הוא בקבלת שבת ,שכולו
מקשה אחת של פסוקי רנה וזמרה של נעימות דוד מלך ישראל ע"ה ,ואח"כ בזמר
"לכה דודי" ,וכולם דברים גדולים שיש להם כח נשגב להמתיק הדינים מעל בני ישראל.
בנגינה בתפלה מעלים הנשמה להיכל הנגינה
ונוראות כתב בספר הקדמון מעבר יבק (מאמר שפתי צדק ,פרק ל"א) בתמכו יתדותיו על
דברי הזוה"ק (תיקו"ז תיקון י') ,דאיתא שם "אית היכלא דנגינה" ,שלמעלה יש
היכל הנקרא 'היכל הנגינה' ,ואין רשות לפתוח אותו אלא בנגינה ,ודוד המלך ע"ה היה
מתקרב לאותו היכל בנגינה ,ועל זה נאמר (מלכים ב' ,ג טו) 'והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד
ה''.
ומבאר המעבר יבק ,שהנשמה נהנית מן הניגון ,לפי שהנשמה באה ממקום המלאכים,
מקום רוחני נעלה שהכח השורה שם הוא על ידי ניגונים .וממשיך וכותב:
"ושליח צבור המנגן בתפלתו ,מעלה השכינה לפני המלך העליון ,מקושטת בשבע
רעותיה המובאות לה על ידי התחתונים ,ובעלותה כמה מלאכים וכמה מחנות נשמות
עולים עמה שהם נימין דילה .וההבל העולה מן המתפלל מעלה ה"א עילאה לגבי יו"ד,
ונעשה יחוד על ידי הניגונים ,כדכתיב (תהלים קנ ג) 'הללוהו בתקע שופר הללוהו בנבל
וכנור' ,ולכן מנהגן של ישראל לנגן בפה בכל בתי כנסיות בשבתות וימים טובים שהם
זמני היחוד" ,ע"כ.
והראינו לדעת את גודל חשיבות ויקר ערך מעלת הניגונים שמנגנים בשעת התפילה,
שתועלתם רבה ועצומה למאד ,הן אם נביט במה שנוגע אל העולמות
העליונים ,והן לצורך העולם הזה להמתיק הדינים מעלינו ,הנה הנגינה היא דבר
המעלה את הנשמה ,ומחבר את הלב אל התפלה ,וגם בזה צריך האדם לשקול במאזני
שכלו להיות בוחר בדרך הטוב ,כי מחוסר שימת דעת ולב בקל עלול לאבד מתנה טובה
זו ולהעסיק עצמו בשעת הניגונים לעיין בספרים או בעלונים ,או לחטוף תנומה וכדו',
התבונה פר' חיי שרה תשפ"ז דולה כד
אבל כל ערום צריך לעשות בדעת ולנצל את הזמן שבו מזמרים ניגונים לאל חי
לתכליתם האמתית ,לשורר יחד ,ולעסוק באותה שעה רק בניגון לבדו ולא בדברים
אחרים ,ואין צריך אז לחטוף עוד לימודים ושאר ענינים ,אלא יעסוק אך ורק בעבודת
הנגינה ,כי עבודה זו גדולה וחשובה היא ,וילהיב את לבו לבוא ע"י הנגינה להתעלות
והתרוממות ולדביקות ה'.
הדביקות בתפילות שבת בכח הנגינה
ואיתא בשם משמואל בפרשתן (שנת תרע"ח)" :שבת היא חיבור ודביקות ,על כן איתא
בספה"ק להשגיח על התפילה בשבת ביותר שתהיה בדביקות" ,ע"כ .והנה על
אף שדביקות היא מדרגה גדולה ,אמנם השם משמואל בדרך כלל אין דרכו לדבר
ממדרגות גדולות סתם שבלתי ברי השגה ,ולכן עלינו להתקשר ולהתחבר לזה
ולהשתדל להיות קרוב לזה.
ואולי דבעבור כן נתנו לנו בשבת דרך של עבודת הניגונים בשירה וזמרה ,כדי
שבאמצעות הניגונים פועלים חיבור וקשר לבוא להרגשת דביקות בה'.
והרי ב'קבלת שבת' כשמנגנים ניגון ,הניגון מושך ומעלה את האדם ממצב של חול
אל מצב ואוירה טהורה של קדושה .ואצל חסידים ואנשי מעשה מקדימין כבר
קודם תפלת מנחה באמירת מזמור 'הודו לה' כי טוב' ,כי אין ממתינים עד התקדש
היום ,אלא חפצים ורוצים שהשבת תכנס כבר בתוך מצב של 'הודו לה'' .וכן אחר כך
בבוקר יום השבת בעבודת הנגינה שבו ,וכן בזמירות שבת בסעודות ,כל אלו הדברים
נעשו ונועדו כדי שיוכל האדם להתקשר ולרומם את נשמתו ,וצריך לדעת להוציא זאת
מן הכח אל הפועל .וגדול כח הרנה להתקיים בזכות זה "ותקח הצעיף ותתכס" ,לעזור
ולסייע בעדנו לצאת מכל הקשיים ולהמתיק הדינים ולהשפיע השפעות טובות .והשי"ת
יעזור שכל אחד יעשה איזה פעולה בענין זה ,ובזכות זה יחולו עלינו כל הברכות.
