gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

דפירשנו · Daph-irshuni — תולדות (2026-11-09)

מוציא לאור: דפירשנו · Daph-irshuni

שבוע: תולדות (2026-11-09)

דפירשנו · Daph-irshuni — תולדות (2026-11-09)

פתח את ה-PDF הורדה

‫א‬ ‫הדף‬ ‫מסכת תענית‬ ‫ביאורי‬ ‫גיליון שיב שנה ז' פרשת תולדות חודש כסלו שנת ה׳ תשפ״ז לפ״ג‬ ‫בכורות מט‪ – .‬נה‪:‬‬ ‫עה‪.‬‬ ‫עו‪.‬‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫ב‬ ‫עח‪.‬‬ ‫עט‪.‬‬ ‫ג‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫ברכת מזלא טבא וגדיא יאה‬ ‫שגורה בזאת‬ ‫לכ''ק מרן אדונינו מורנו ורבנו‬ ‫שליט''א‬ ‫לרגל שמחת נישואי נכדו חביבו‬ ‫הרב מאיר שלום הי''ו‬ ‫בן הרה''צ רב דקהילתנו שליט''א‬ ‫חתן כ''ק האדמו''ר מדזיקוב ויזניץ שליט''א‬ ‫עב''ג נכדת‬ ‫כ''ק האדמו''רים ממעליץ ומדעעש שליט''א‬ ‫יהא רעוא מן קדם שמיא שיאריך ימים על‬ ‫ממלכתו בבריות גופא ונהורא מעליא‬ ‫ונשפע כולנו משמחה זו השפעות טובות‬ ‫ברוחניות ובגשמיות‬ ‫בברכה‬ ‫מערכת דפירשנו‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫ד‬ ‫• הא דאמר רב אשי הכל מודים לענין אבילות יום שלשים כיום‬ ‫שלפניו ואמר שמואל הלכה כדברי המיקל באבל‪ ,‬והיינו דלכו''ע‬ ‫להלכה גבי אבילות יש להקל דתינוק שמת ביום ל' נחשב כיום‬ ‫שלפניו וכנפל‪ ,‬שאין צריך להתאבל‪ ,‬צריך ביאור דהרי רב אשי‬ ‫אמר דאין בזה כלל מחלוקת‪ ,‬דהכל מודים בזה דכיום שלפניו‬ ‫הוא‪ ,‬ואילו שמואל לא אמר הכי‪ ,‬אלא דהלכה כדברי המיקל‪,‬‬ ‫משמע דכן איכא חולק דמחמיר בזה‪ ,‬רק דההלכה אינה כמותו‪,‬‬ ‫וממילא צריך ביאור במאי פליגי רב אשי ושמואל‪ ,‬דמה שורש‬ ‫מחלוקתן‪ ,‬דלמה לרב אשי לא נחלקו בזה כלל‪ ,‬ואילו לשמואל‬ ‫הגם דהלכה כהמיקל מ''מ נחלקו בה? (הערה ע''ד)‬ ‫• הא דאמרו במשנה מת האב בתוך שלשים בחזקת שלא נפדה עד‬ ‫שיביא ראיה שנפדה לאחר שלשים יום בחזקת שנפדה עד שיאמרו‬ ‫לו שלא נפדה‪ ,‬והיינו דבמת האב קודם שעברו ל' יום מלידת בנו‬ ‫החזקה הוא שלא נפדה‪ ,‬דבסתם אין אדם פודה בנו קודם זמן‬ ‫החיוב‪ ,‬ובפרט לפי שמואל דאין בנו פדוי קודם שלשים אם ליתנהו‬ ‫למעות ביום שלשים‪ ,‬דודאי לא יסתכן ויפדהו לחנם קודם זמן‬ ‫החיוב‪ ,‬אבל מת לאחר שלשים יום מלידת בנו בחזקת פדוי הוא‪,‬‬ ‫דרוב אינשי פודים מיד ביום שלשים דהוא זמן חיוב המצוה‪ ,‬ורק‬ ‫אם אמרו לו להדיא בני המשפחה וכדומה דלא נפדה וציוה לו‬ ‫אביו לפדות את עצמו חייב בפדיון‪ ,‬הקשה הרה''ג ר' גמליאל‬ ‫ה‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫רבינוביץ שליט''א למה כאן לא נידון במשנה האופן שמת האב‬ ‫ביום שלשים‪ ,‬כמו שנידון לעיל גבי מת הבן ביום שלשים‪ ,‬אי‬ ‫כלפניו הוא ואינו פדוי עד שיביא ראיה שנפדה‪ ,‬אי כלאחריו הוא‬ ‫והוה פדוי עד שלא יאמרו לו שלא נפדה? (הערה ע''ה)‬ ‫• מה דאמר שמואל נהרא מכיפיה מיבריך ופליגא דרב דאמר רב‬ ‫אמי אמר רב מיטרא במערבא סהדא רבה פרת וכו' ופליגא‬ ‫דידיה אדידיה דאמר שמואל אין המים נטהרין בזוחלין אלא פרת‬ ‫ביומי תשרי‪ ,‬והיינו דשמואל אמר דהנהר מתרבה מעצמו‪ ,‬ואילו‬ ‫רב אמר דהגשמים הם שמרבים אותו‪ ,‬ולכך כשיש ריבוי גשמים‬ ‫בארץ ישראל המים באים עד פרת ומתרבה שם הנהר‪ ,‬וזהו ראיה‬ ‫לריבוי הגשמים שבארץ ישראל‪ ,‬ומצד שני שמואל עצמו גם אמר‬ ‫כרב דנהר שהוא זוחל אינו מטהר אלא רק פרת שנובע מעצמו‬ ‫וגם זה רק ביומי תשרי שאינו מתרבה מן הגשמים‪ ,‬משמע‬ ‫ששמואל עצמו סבר כרב שהוא מתרבה מן הגשמים ולא מעצמו‪,‬‬ ‫ובזה הוא סותר דברי עצמו‪ ,‬וקשה מה המחלוקת כלל‪ ,‬הרי יש‬ ‫לומר דשמואל שאמר דהנהר מתרבה מעצמו לא היה כוונתו דרק‬ ‫מעצמו מתרבה אלא גם מעצמו מתרבה‪ ,‬דהרי דבר ברור הוא‬ ‫דגם הגשמים מרבין אותו ולא שייך לחלוק בזה כלל‪ ,‬וממילא‬ ‫אפשר דכל דעות הללו חדא שיטתא נינהו‪ ,‬דהנהר באמת מתרבה‬ ‫בעצמו ולכך הוא מטהר בזוחלין ביומי תשרי‪ ,‬רק שבימות‬ ‫הגשמים הוא מתרבה הרבה מן הגשמים ולכך אמר רב דסהדא‬ ‫רבה פרת‪ ,‬ולכך בימי הגשמים אינו מטהר בזוחלין דחיישינן שרוב‬ ‫מימיו מן הגשמים‪ ,‬וממילא צ''ע מה היה קושיית הגמ' דשמואל‬ ‫אדשמואל‪ ,‬ולמה הוכרחו לומר דפליגא אדרב? (הערה פ''ב)‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫ו‬ ‫אבל לשמואל דכן איכא בזה‬ ‫דף מט ע''א‬ ‫מחלוקת‪ ,‬למה דווקא גבי אבל‬ ‫עד‪ .‬בגמ' אמר רב אשי הכל מודים‬ ‫הלכה כהמיקל‪ ,‬הרי אם הלכה‬ ‫לענין אבילות יום שלשים כיום‬ ‫כמותו בכל אופן יש לומר הלכה‬ ‫שלפניו ואמר שמואל הלכה‬ ‫כמותו‪ ,‬ולמה בשאר דינים לא‬ ‫היינו‬ ‫באבל‪.‬‬ ‫המיקל‬ ‫כדברי‬ ‫אמרו הלכה כהמיקל‪ ,‬ואם משום‬ ‫דלכולי עלמא להלכה גבי אבילות‬ ‫ששמואל סבר דבאבילות יש‬ ‫יש להקל דתינוק שמת ביום‬ ‫להקל סבר הכי‪ ,‬למה החולק‬ ‫שלפניו‬ ‫כיום‬ ‫נחשב‬ ‫שלשים‬ ‫שמחמיר לא סבירא ליה הכי‬ ‫וכנפל‪ ,‬שאין צריך להתאבל‪ .‬אבל‬ ‫להקל באבילות‪ ,‬וצ''ע‪.‬‬ ‫צריך ביאור דהרי רב אשי אמר‬ ‫עה‪ .‬במשנה מת האב בתוך שלשים‬ ‫דאין בזה כלל מחלוקת‪ ,‬דהכל‬ ‫בחזקת שלא נפדה עד שיביא‬ ‫מודים בזה דכיום שלפניו הוא‪,‬‬ ‫ראיה שנפדה לאחר שלשים יום‬ ‫ואילו שמואל לא אמר הכי‪ ,‬אלא‬ ‫בחזקת שנפדה עד שיאמרו לו‬ ‫אר דהלכה כדברי המיקל‪ ,‬משמע‬ ‫שלא נפדה‪ .‬היינו דבמת האב‬ ‫דכן איכא חולק דמחמיר בזה‪ ,‬רק‬ ‫קודם שעברו ל' יום מלידת בנו‬ ‫דההלכה אינה כמותו והלך אחר‬ ‫החזקה הוא שלא נפדה‪ ,‬דבסתם‬ ‫באבל‪ ,‬וממילא צריך‬ ‫המיקל‬ ‫אין אדם פודה בנו קודם זמן‬ ‫ביאור במאי פליגי רב אשי‬ ‫החיוב‪ ,‬ובפרט לפי שמואל דאין‬ ‫ושמואל‪ ,‬דמה שורש מחלוקתן‪,‬‬ ‫בנו פדוי קודם שלשים אם ליתנהו‬ ‫דלמה לרב אשי לא נחלקו בזה‬ ‫למעות ביום שלשים‪ ,‬דודאי לא‬ ‫כלל‪ ,‬ואילו לשמואל הגם דהלכה‬ ‫יסתכן ויפדהו לחנם קודם זמן‬ ‫כהמיקל מ''מ נחלקו בה‪ .‬ועוד‬ ‫החיוב‪ ,‬אבל מת לאחר שלשים‬ ‫קשה דבשלמא לרב אשי ניחא‬ ‫יום מלידת בנו בחזקת פדוי הוא‪,‬‬ ‫דמיקל באבילות‪ ,‬דהוא סובר‬ ‫דרוב אינשי פודים מיד ביום‬ ‫דאין בזה כל חולקים להחמיר‪,‬‬ ‫שלשים דהוא זמן חיוב המצוה‪,‬‬ ‫ז‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫דהאב כן נתן כבר‪ ,‬ודווקא שם‬ ‫ורק אם אמרו לו להדיא בני‬ ‫דספק הוא אם חייב בפדיון לכך‬ ‫המשפחה וכדומה דלא נפדה‬ ‫לא יטול‪ .‬ואולי יש לומר דלת''ק‬ ‫וציוה לו אביו לפדות את עצמו‬ ‫דסבר דהחיוב הוא רק משלשים‬ ‫חייב בפדיון‪ .‬שמעתי להקשות‬ ‫ולמעלה כאן ודאי הוה יום‬ ‫מהרה''ג ר' גמליאל רבינוביץ‬ ‫שלשים כלפניו‪ ,‬דהרי עדיין לא‬ ‫שליט''א למה כאן לא נידון‬ ‫בא לכלל חיוב ביום שלשים‪ ,‬ואין‬ ‫במשנה האופן שמת האב ביום‬ ‫שום חילוק בין קודם שלשים‬ ‫שלשים‪ ,‬כמו שנידון לעיל גבי מת‬ ‫לשלשים‪ ,‬ועוד‪ ,‬דכאן דודאי יש‬ ‫הבן ביום שלשים‪ ,‬אי כלפניו הוא‬ ‫חיוב פדיון של הבן דהרי הוא‬ ‫ואינו פדוי עד שיביא ראיה‬ ‫המשיך לחיות אחר שלשים‪ ,‬בזה‬ ‫שנפדה‪ ,‬אי כלאחריו הוא והוה‬ ‫לכו''ע יהא הדין כת''ק דהוי כיום‬ ‫פדוי עד שלא יאמרו לו שלא‬ ‫שלפניו דחייב לפדות עד שיביא‬ ‫נפדה‪ .‬ואין לומר דנידון הענין‬ ‫ראיה שנפדה‪ ,‬והטעם דהיות‬ ‫גבי הבן והוא הדין לגבי האב‪,‬‬ ‫והחיוב הוא ודאי‪ ,‬ואילו לומר‬ ‫וכשם ששם אמרו דלת''ק כיום‬ ‫דנפדה או לא ספק הוא‪ ,‬ממילא‬ ‫שלפניו‪ ,‬ולר' עקיבא אם נתן לא‬ ‫על הבן לפדות את עצמו‪ ,‬דגם‬ ‫יטול ואם לא נתן לא יתן‪ .‬דהרי‬ ‫חזקת נפדה אין לו עדיין‪ ,‬דהרי‬ ‫שם איירי לגבי עצם החיוב אם‬ ‫לא עבר יום שלשים בחיי אביו‪,‬‬ ‫נתחייב הבן בפדיון או לא‪ ,‬ולכך‬ ‫ודווקא בעבר יום שלשים בחיי‬ ‫אמר ת''ק כיום שלפניו‪ ,‬דאינו‬ ‫אביו דחזקת נפדה יש לו‪ ,‬לכך‬ ‫חייב בפדיון‪ ,‬אבל לגבי רגילות‬ ‫אמרו דעד שלא יאמרו לו שלא‬ ‫של אינשי‪ ,‬הרגילות הוא לפדות‬ ‫נפדה פטור מלפדות‪ ,‬וגם ר'‬ ‫ביום שלשים‪ ,‬וממילא אולי כן‬ ‫עקיבא דלעיל גבי הבן סבר‬ ‫פדה האב‪ ,‬וממילא אינו חייב‬ ‫דבספק שב ואל תעשה‪ ,‬כאן‬ ‫לפדות את עצמו‪ ,‬ואינו צריך‬ ‫דהחיוב הוא ודאי יש לומר דיחייב‬ ‫להביא ראיה שנפדה‪ .‬וכן לר'‬ ‫לפדות‪ ,‬דהספק הוא רק גבי‬ ‫עקיבא אין ראיה דיאמר אם נתן‬ ‫הדמים ולא גבי החיוב‪ ,‬וצ''ע‬ ‫לא יטול‪ ,‬דהרי אולי כאן אמרינן‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫ח‬ ‫פידיון כיון דבשעה שהיו המעות‬ ‫לדינא‪ .‬ומה דלא נכתב נידון זה‬ ‫בכעולם עדיין לא היה בידו‬ ‫במשנה‪ ,‬יש לומר דלר' עקיבא‬ ‫לפדותו‪ ,‬ממילא לא יחול הפידיון‬ ‫פשיטא לן דכאן הדין כת''ק‬ ‫אחר שנתעכלו המעות‪ .‬ומשמע‬ ‫דכיום שלפניו הוא וכנ''ל‪ ,‬וכפי‬ ‫מעשה‬ ‫או‬ ‫בעינן‬ ‫דלשמואל‬ ‫שאמר ת''ק גבי מת הבן‪ ,‬וממילא‬ ‫הפדיון ביום שלשים‪ ,‬או לכל‬ ‫כאן הוא אינו חולק ולכך אין‬ ‫הפחות שיהיו המעות בעולם‬ ‫לשיטתו לדון בזה‪ ,‬ואילו לת''ק‬ ‫ביום שלשים‪ ,‬ובאחד מינייהו סגי‪,‬‬ ‫דיום שלשים אין בו שום חילוק‬ ‫ורק כאן דשניהם ליתנהו לכך אין‬ ‫מקודם שלשים אין זה נידון כלל‪.‬‬ ‫כאן פידיון‪ .‬אבל קשה דאם לגבי‬ ‫דף מט ע''ב‬ ‫מעשה הפדיון אין צורך שיהא‬ ‫דווקא ביום שלשים‪ ,‬למה בעינן‬ ‫עו‪ .‬בגמ' איתמר הפודה את בנו‬ ‫ביום‬ ‫בעולם‬ ‫המעות‬ ‫שיהיו‬ ‫בתוך שלשים יום וכו' רב אמר‬ ‫שלשים‪ ,‬הרי גם גבי קידושין‬ ‫בנו פדוי מידי דהוה אקידושי‬ ‫למעשה לא קידשה היום וכם‬ ‫אשה התם לאו אע''ג דנתעכלו‬ ‫ליתנהו למעות היום‪ ,‬וממילא‬ ‫המעות הוו קידושי הכא נמי לא‬ ‫היום‪,‬‬ ‫הקידושין‬ ‫יחולו‬ ‫במה‬ ‫שנא ושמואל אמר לך התם בידו‬ ‫ובהכרח יש לומר דמעות אלו‬ ‫לקדשה מעכשיו הכא אין בידו‬ ‫נחשבות כמלוה אצלה לחול היום‬ ‫לפדותו מעכשיו‪ .‬היינו דרב למד‬ ‫על ידיו הקידושין‪ ,‬וא''כ למה כאן‬ ‫מקידושי אשה דאפי' בנתעכלו‬ ‫לא ייחשבו מעות הפידיון כמלוה‬ ‫המעות הוו קידושי‪ ,‬א''כ גם כאן‬ ‫אצל הכהן לחול היום הפידיון על‬ ‫גבי פידיון על אף דליתנהו‬ ‫ידיהם‪ .‬ואולי באמת לגבי מלוה‬ ‫למעות ביום שלשים הוה פידיון‪,‬‬ ‫נחלקו רב ושמואל אם יכול לחול‬ ‫אבל שמואל סבר דרק שם גבי‬ ‫כשמעשה הפידיון היה קודם‪,‬‬ ‫אשה כיון דבשעה שהיו המעות‬ ‫דרב סבר דמלוה יש לו חלות‬ ‫בעולם היה בידו לקדשה לכך‬ ‫מעכשיו על אח''כ‪ ,‬ונחשב החלות‬ ‫אחר‬ ‫גם‬ ‫הקידושין‬ ‫יחולו‬ ‫בתמורה לההנאה שהיתה קודם‪,‬‬ ‫שנתעכלו המעות‪ ,‬ומשא''כ גבי‬ ‫ט‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫אם החיוב הוא על האב דווקא‬ ‫ואין צריך שיהא ההנאה בזמן‬ ‫והבן רק חייב לשלם חוב אביו‪ ,‬או‬ ‫שיכול לחול‪ .‬ומשא''כ שמואל‬ ‫ולכך‬ ‫החיוב הוא על שניהם‬ ‫סבר דמה שמלוה עושה חלות זהו‬ ‫דידיה עדיף‪ ,‬וממילא איך ביאר‬ ‫דווקא בדבר שההנאה היתה‬ ‫כאן רב ירמיה דלכו''ע דידיה‬ ‫בזמן שבידו לעשות חלות‪ ,‬דיכול‬ ‫עדיף‪ .‬וצריך לומר דזה ודאי אי‬ ‫לחול גם אח''כ על ידי מלוה‪ ,‬ואילו‬ ‫אפשר לומר דאין חיוב על הבן‬ ‫אם עכשיו אין בידו לפדות לא‬ ‫עצמו לפדות‪ ,‬דא''כ למה גבי בן‬ ‫יחול על ידי מלוה מעכשיו‪,‬‬ ‫הגיורת חייב בפדיה‪ ,‬והרי אביו‬ ‫דלמעשה ביום שלשים שיכול‬ ‫אינו חייב בכך דהרי גוי הוא‪,‬‬ ‫לחול הפדיון אין כאן כלום‪.‬‬ ‫ומ''מ אמרו לעיל (מו‪ ).‬דנתגיירה‬ ‫עז‪ .‬בגמ' אמר רב ירמיה הכל מודים‬ ‫מעוברת בכור לכהן‪ ,‬וזהו סתם‬ ‫היכא דליכא אלא חמש סלעים‬ ‫משנה ולא מצינו בה חולק‪ ,‬אלא‬ ‫הוא קודם לבנו מאי טעמא‬ ‫זה ודאי דגם על הבן איכא חיוב‬ ‫דמצוה דידיה עדיף כי פליגי‬ ‫ולא רק על האב‪ ,‬ולכך ביאר רב‬ ‫היכא דאיכא חמש משעבדות‬ ‫ירמיה דגם לר' יהודה דידיה‬ ‫וחמש בני חורין ר' יהודה סבר‬ ‫עדיף‪ ,‬ורק באיכא משועבדות‬ ‫מלוה הכתובה בתורה ככתובה‬ ‫הוא דנחלקו אם יכול להוציא‬ ‫בשטר דמיא וכו'‪ .‬היינו דסבר‬ ‫המשועבדות לחוב אביו ומשום‬ ‫רב ירמיה דלכו''ע מצוה דידיה‬ ‫מלוה הכתובה בתורה‪ ,‬וזה היה‬ ‫עדיף‪ ,‬וכל המחלוקת הוא לגבי‬ ‫כוונתו של ר' יהודה באומרו‬ ‫לפדות ממשעבדי אם אפשר או‬ ‫שמצותו על אביו‪ ,‬והיינו דחוב‬ ‫לא‪ .‬אבל קשה דהרי ר' יהודה‬ ‫מן‬ ‫מוציא‬ ‫ולכך‬ ‫הוא‬ ‫אביו‬ ‫להדיא אמר דמצותו על אביו‬ ‫המשועבדות‪.‬‬ ‫ומצות בנו עליו‪ ,‬משמע דמצוה‬ ‫דידיה אינה קודמת כלל למצות‬ ‫בנו‪ ,‬דהרי דידיה לא עליו מוטלת‪,‬‬ ‫ודווקא מצות בנו מוטלת עליו‪,‬‬ ‫ובפשיטות היה נראה דמחלוקתן‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫י‬ ‫מום‪ ,‬וממילא עדיין יהו בהמות‬ ‫פרק ט‬ ‫ראויין להקרבה ולמה בשלו לא‬ ‫דף נג ע''ב‬ ‫יטיל מום בכל העשר לפטור‬ ‫עח‪ .‬בגמ' וכי תימא אפשר דשדי‬ ‫שקונה‬ ‫דמה‬ ‫ודחו‬ ‫ממעשר‪,‬‬ ‫ביה מומא בכולי עדריה מהרה‬ ‫מאחרים הם מיעוט‪ ,‬וגם בהם‬ ‫יבנה בית המקדש ובעינן בהמה‬ ‫איכא הרבה שיש בהם מומין‬ ‫להקרבה וליכא הכא נמי בבכור‬ ‫דהרי אפי' דוקין שבעין פוסל‬ ‫בהמה מהרה יבנה בית המקדש‬ ‫להקרבה‪ ,‬ולכך כן חוששין שלא‬ ‫ובעינן בהמה להקרבה וליכא‬ ‫ימצאו בהמות ראויין להקרבה‬ ‫אפשר בפשוטין הכא נמי אפשר‬ ‫ולכך אין לו להטיל מום בכל‬ ‫בלקוחין כיון דאיהו שדי ביה‬ ‫עדרו‪ .‬אבל קשה מה שדחו הכא‬ ‫מומא בכולי עדריה ושכיחי‬ ‫נמי אפשר בלקוחין‪ ,‬דמה תירוץ‬ ‫מומי דפסילי בקדשים דאפי'‬ ‫איכא בזה כלל‪ ,‬הרי גם הלקוחין‬ ‫דוקין שבעין נמי פסלי לא‬ ‫בעל הבית שמוכרן כדי שהוא לא‬ ‫שכיחי‪ .‬היינו דאין לומר דגבי‬ ‫יהא חייב במעשר מטיל בהם‬ ‫מעשר יפטור עצמו ממעשר על‬ ‫מום‪ ,‬ומה החילוק מי הוא המטיל‬ ‫ידי שיטיל מום בכל עדרו‪ ,‬דיש‬ ‫בהם מום‪ ,‬וממילא גם הני לא יהיו‬ ‫לחשוש שמהרה כשיבנה בית‬ ‫ראויין להקרבה‪ ,‬ומה יכול להואיל‬ ‫המקדש לא יהיו בהמות ראויים‬ ‫תירוץ זה‪ ,‬דהרי מה שפטורי‬ ‫להקרבה‪ ,‬והקשו א''כ גבי בכורה‬ ‫ממעשר הוא רק לגבי הקונה ולא‬ ‫למה כן אמרו דיטיל בהם מום‪,‬‬ ‫לגבי המוכרן‪ .‬ודוחק לומר דאיירי‬ ‫הרי גם שם יש לחשוש להכי‪,‬‬ ‫במוכר עכו''ם‪ ,‬דבארץ ישראל‬ ‫ותירצו דמ''מ עדיין איכא פשוטין‬ ‫רובם ישראל‪ ,‬וממילא לא יהא‬ ‫דאינו מטיל בהם מום וראויים‬ ‫שכיח בהמה ראויה להקרבה‪.‬‬ ‫להקרבה‪ ,‬דנהרי רק בבכור איירי‬ ‫ואולי יש לומר דאיירי בשמכרן‬ ‫שם‪ ,‬ודחו דא''כ גם גבי מעשר‬ ‫לולדות דלא נתחייב בהם בעל‬ ‫איכא לקוחין שקונה מאחרים‬ ‫הבית במעשר ולכך אינו מטיל‬ ‫שפטורין ממעשר ובהם לא יטיל‬ ‫בהם מום‪ ,‬וגם הקונה אותן לא‬ ‫יא‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫מינה משמעות דלכל אחד איכא‬ ‫דהרי‬ ‫במעשר‬ ‫בהם‬ ‫נתחייב‬ ‫ראשית שלו לבד‪ ,‬אדרבה למה‬ ‫לקוחין נינהו‪ ,‬וצריך עיון למעשה‬ ‫היינו‬ ‫דראשיתם‬ ‫נאמר‬ ‫לא‬ ‫אם בכהאי גוונא באמת שניהם‬ ‫ראשית של כולם יחד‪ ,‬וכמו‬ ‫פטורים בהן ממעשר‪.‬‬ ‫שאמרנו גבי צאן‪ .‬דהרי ראשיתם‬ ‫דף נד ע''ב‬ ‫אפשר שיהא במשמע ראשית‬ ‫אחד של רבים‪ ,‬ולא בהכרח‬ ‫עט‪ .‬בגמ' אי הכי כבשים ועזים נמי‬ ‫משמע כמה ראשית לכל אחד‬ ‫וצאן משמע כל צאן אחד הכא‬ ‫לבדו‪ .‬ואולי יש לומר דהיות וכבר‬ ‫נמי לימא משמע כל דגן אחד‬ ‫כתיב שם דגן קודם ראשיתם‪,‬‬ ‫אמר אביי ראשיתם וכן אמר ר'‬ ‫ודגן אפשר לומר כל דגן אחד‪,‬‬ ‫אילעא ראשיתם‪ .‬היינו דהקשו‬ ‫ממילא גם אם נפרש דראשיתם‬ ‫בגמ' למה גבי כבשים ועזים לא‬ ‫היינו ראשית אחד לכולם‪ ,‬עדיין‬ ‫נאמר דלא יתעשרו זה עם זה‬ ‫יהא זה כריבוי אחר ריבוי דלא‬ ‫מקל וחומר מחדש וישן שאינן‬ ‫בא אלא למעט‪ ,‬דהיינו דגן אחד‬ ‫כלאים זה בזה ואינם מתעשרים‬ ‫וראשית אחד‪ ,‬ולכך בכל גוונא‬ ‫יחד כ''ש כבשים ועזים שכן הוו‬ ‫נלמד מכאן דבעינן לעשר כל‬ ‫כלאם זה בזה‪ ,‬ודחו בגמ' דשאני‬ ‫אחד לעצמו ולא יתעשרו זה עם‬ ‫התם דכתיב בהו וצאן דמשמע‬ ‫זה‪ ,‬ולכך מראשיתם נלמד דאינם‬ ‫כל המיני צאן אחד נינהו‪ ,‬דשוים‬ ‫משום‬ ‫או‬ ‫יחד‪,‬‬ ‫מתעשרים‬ ‫ומתעשרים יחד זה עם זה‪ ,‬ועל זה‬ ‫אחד‬ ‫לכל‬ ‫ראשית‬ ‫דמשמע‬ ‫הקשו א''כ למה גבי דגן לא נאמר‬ ‫דמשמע‬ ‫משום‬ ‫או‬ ‫לעצמו‪,‬‬ ‫הכא דכל דגן אחד הוא‪ ,‬ולמה‬ ‫ראשית אחד לכולם ואינו בא‬ ‫אינם מתעשרים זה עם ה‪ ,‬ודחו‬ ‫אלא למעט‪.‬‬ ‫דכתיב‬ ‫הכא‬ ‫דשאני‬ ‫בגמ'‬ ‫ליתן‬ ‫דיש‬ ‫דמשמע‬ ‫ראשיתם‬ ‫ראשית לכל אחד ואחד‪ .‬אבל‬ ‫קשה דלמה גבי ראשית יש ללמוד‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫יב‬ ‫דף נה ע''ב‬ ‫דף נה ע''א‬ ‫פא‪ .‬בגמ' זכרותא דמיא פרת דאמר‬ ‫בגמ' אמר ר' חייא בר אבא אמר‬ ‫פ‪.‬‬ ‫רב יהודה אמר רב הנודר ממימי‬ ‫ר' יוחנן למה נקרא שמו ירדן‬ ‫פרת אסור בכל מימות שבעולם‬ ‫שיורד מדן אמר ליה ר' אבא‬ ‫וכו' והאיכא עינתא דמידליין‬ ‫לרב אשי אתון מהתם מתניתו‬ ‫אמר רב משרשיא הנהו סולמי‬ ‫לה אנן מהכא מתנינן לה ויקראו‬ ‫דפרת נינהו‪ .‬היינו דאמרו בגמ'‬ ‫לו ללשם דן בשם דן אביהם‬ ‫מקורם‬ ‫שבעלום‬ ‫המים‬ ‫דכל‬ ‫ואמר ר' יצחק לשם זו פמייס‬ ‫מפרת‪ ,‬ולכך אם נדר על עצמו‬ ‫ותניא יוצא ממערת פמייס‪.‬‬ ‫ליהנות ממימי פרת נאסר בכך‬ ‫היינו דנהר הירדן יוצא ממקום‬ ‫בכל המימות שבעולם‪ .‬ועל זה‬ ‫ששמו דן‪ ,‬דהרי ללם קראו דן‪,‬‬ ‫הקשו והאיכא מעיינות שנובעים‬ ‫ולשם הוא פמייס‪ .‬אבל קשה מה‬ ‫בהרים שאינם באים מפרת‪,‬‬ ‫נתחדש במה שלמדוהו מהפסוק‪,‬‬ ‫ולמה גם בהם ייאסר מי שנדר‬ ‫הרי לשני הביאורים נקרא ירדן‬ ‫ממימי פרת‪ ,‬ותירצו דכן באים‬ ‫על שם שיוצא מדן‪ ,‬ומה באו‬ ‫מפרת‪ ,‬שמים של פרת מקלחים‬ ‫לחדש ולומר אנן מהכא מתנינן‬ ‫תחת הקרקע עד שהם נובעים‬ ‫לה‪ .‬ונראה דבאמת לגבי שמו‬ ‫באותם נביעות שבהרים‪ ,‬ולכך‬ ‫ירדן לא נתחדש כלום‪ ,‬וכל‬ ‫גם בהם נאסר אם נדר ממימי‬ ‫החילוק הוא מניין לנו דיוצא‬ ‫פרת‪ .‬אבל עדיין קשה דהרי איכא‬ ‫ממקום ששמו דן‪ ,‬דלביאור א'‬ ‫מי גשמים דהם ודאי אינם באים‬ ‫יודעין כן ממה דנקרא שמו ירדן‪,‬‬ ‫מפרת‪ ,‬וממילא למה ייאסר מכל‬ ‫ואילו לביאור השני למידים כן מן‬ ‫איכא‬ ‫הרי‬ ‫שבעולם‪,‬‬ ‫מימות‬ ‫הפסוק ולא רק משמו‪ ,‬אלא דשמו‬ ‫המתקבצים‬ ‫ומקומות‬ ‫בארות‬ ‫נקרא כן בשביל זה וכפי שקראו‬ ‫בהם מי גשמים ולמה ייאסר‬ ‫בפסוק ללשם על שם אביהם דן‪.‬‬ ‫בהם‪ .‬ואולי יש לומר בדוחק דמה‬ ‫מימות‬ ‫בכל‬ ‫אסור‬ ‫שאמרו‬ ‫יג‬ ‫והערות‬ ‫מסכת בכורות‬ ‫ביאורים‬ ‫הגשמים‪,‬‬ ‫מן‬ ‫מתרבה‬ ‫שאינו‬ ‫שבעולם‪ ,‬היינו המים שנמצאים‬ ‫משמע ששמואל עצמו סבר כרב‬ ‫אבל‬ ‫בעולם‪,‬‬ ‫ומקורם‬ ‫בעולם‬ ‫שהוא מתרבה מן הגשמים ולא‬ ‫באמת מי גשמים שאין מקורם‬ ‫מעצמו‪ ,‬ובזה הוא סותר דברי‬ ‫בעולם אלא מלמעלה מן הגשמים‬ ‫עצמו‪ .‬אבל באמת קשה מה‬ ‫הם באים‪ ,‬אולי בהם באמת לא‬ ‫המחלוקת כלל‪ ,‬הרי יש לומר‬ ‫ייאסר‪ ,‬וצ''ע לדינא‪.‬‬ ‫דשמואל שאמר דהנהר מתרבה‬ ‫פב‪ .‬בגמ' מסייע ליה לשמואל דאמר‬ ‫מעצמו לא היה כוונתו דרק‬ ‫שמואל נהרא מכיפיה מיבריך‬ ‫מעצמו מתרבה אלא גם מעצמו‬ ‫ופליגא דרב דאמר רב אמי אמר‬ ‫מתרבה‪ ,‬דהרי דבר ברור הוא‬ ‫רב מיטרא במערבא סהדא רבה‬ ‫דגם הגשמים מרבין אותו ולא‬ ‫פרת וכו' ופליגא דידיה אדידיה‬ ‫שייך לחלוק בזה כלל‪ ,‬וממילא‬ ‫דאמר שמואל אין המים נטהרין‬ ‫אפשר דכל דעות הללו חדא‬ ‫בזוחלין אלא פרת ביומי תשרי‪.‬‬ ‫שיטתא נינהו‪ ,‬דהנהר באמת‬ ‫דהנהר‬ ‫אמר‬ ‫דשמואל‬ ‫היינו‬ ‫מתרבה בעצמו ולכך הוא מטהר‬ ‫מתרבה מעצמו‪ ,‬ואילו רב אמר‬ ‫בזוחלין ביומי תשרי‪ ,‬רק שבימות‬ ‫דהגשמים הם שמרבים אותו‪,‬‬ ‫הגשמים הוא מתרבה הרבה מן‬ ‫ולכך כשיש ריבוי גשמים בארץ‬ ‫הגשמים ולכך אמר רב דסהדא‬ ‫ישראל המים באים עד פרת‬ ‫רבה פרת‪ ,‬ולכך בימי הגשמים‬ ‫ומתרבה שם הנהר‪ ,‬וזהו ראיה‬ ‫אינו מטהר בזוחלין דחיישינן‬ ‫לריבוי הגשמים שבארץ ישראל‪,‬‬ ‫שרוב מימיו מן הגשמים‪ ,‬וממילא‬ ‫ומצד שני שמואל עצמו גם אמר‬ ‫צ''ע מה היה קושיית הגמ'‬ ‫כרב דנהר שהוא זוחל אינו‬ ‫ולמה‬ ‫אדשמואל‪,‬‬ ‫דשמואל‬ ‫מטהר אלא רק פרת שנובע‬ ‫הוכרחו לומר דפליגא אדרב‪.‬‬ ‫מעצמו וגם זה רק ביומי תשרי‬