דרכי אורה · Darchei Oiru — תולדות (2026-11-09)

בס"ד
דרכי אורה
תולדות תשפ"ז ()155 משולחנו של רבינו הגדול מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א
שורש מציאותו ,שמבטו נתון רק אל החיצוניות והמראה המוחשי הבולט לעין 'מלאום יאמץ'
הגוף ,ואינו משגיח כלל במה שבפנים היפך מה שאחז"ל אל תסתכל בקנקן
אלא במה שיש בו ,וזו קליפת עשיו והיצה"ר לייפות החיצוניות ולבלבל שכל ֹּי�ּאֶמר ד׳ ָלָ ּּה � ְׁׁשֵנֵ י גֹוֹ ִיִ ם ְּב�ִּבִ ְְטֵנֵ ְְך ּּו � ְׁׁשֵנֵ י ְלְ ֻֻאִּמ�ּ ים ִִמֵּמ�ּ ַַעִיִ ְְך ִיִ ָּפ ֵ�ֵּרד ּּוּּ ,וְלְ ֹאֹם ִִמְלְ ֹאֹם ֶיֶ ֱֱא ָָמץ וגו'
ַוַ ֶ
האדם שיימשך אחרי ברק העה"ז ולא ירגיש את ההבל והחורבן שעומדים אחרי (כ"ה ,כ"ג)
הדלת. פירש״י 'מלאום יאמץ' לא ישוו בגדולה ,כשזה קם זה נופל ,וכה"א (יחזקאל כ״ו)
וז"ש 'הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה' ,ותרגם יונתן דלית לי חולק 'אמלאה החרבה' לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים״ .ובגמ׳ מגילה
בעלמא דאתי ,כי בעת שכל מבטו משועבד רק לעה"ז וחיצוניות המעשה ,שוב ד"ו א' :קיסרי וירושלים ,אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמין ,ישבו שתיהן
א"א לו להחשיב את הרוחניות והפנימיות שאינה נראית לעיניים ,ובעל כרחו אל תאמין ,חרבה קיסרי וישבה ירושלים ,חרבה ירושלים וישבה קיסרי תאמין,
מבזה את הבכורה .ועל כן דווקא בעקבות מעשה זה נקרא שמו אדום ,ולא ע"ש שנאמר 'אמלאה החרבה' אם מליאה זו חרבה זו ,אם מליאה זו חרבה זו .ומסיים
מראה צבע הגשמי אלא ע"ש דרך הסתכלותו בעולם ,שהחיצוניות תופסת את רב נחמן בר יצחק :״מהכא' :ולאום מלאום יאמץ' .ויש לבאר ,כיצד למד רנב"י
כל מהותו ואין לו פנימיות כלל ,אבל אצל יעקב אבינו ,חזותא לאו מילתא כי עינו מלשון הפס׳ שאין ב' האומות יכולות לעמוד בגדולתן כאחת ,והא לכאו' אפשר
פקוחה אל הפנימיות וממילא כל ברק של העה"ז מתבטל מאליו אל השורש ששתי האומות יתגדלו זו לצד זו ,כל אחת בתחומה ובמקומה ,מבלי שגדולתה
העליון ,ועי"ז מברר הבכורה והקדושה ומחזירן למקומן. תבוא על חשבון חברתה.
ונראה לבאר עפ״י מ״ש רבינו הגרי״ל דיסקין זצ״ל בביאור לשון הפס׳ 'חזק
'מהימנותא' ואמץ' ,שלשון 'אומץ' מורה על המשך ההתחזקות בשמירת הדבר שכבר נמצא
בידו ,ולפי״ז הי' נראה לדקדק בלשון הכתוב 'ולאום מלאום יאמץ' ולא נאמר
ְּב�ֵּאֹרֹת ַַהַּמ�ִּיִ ם ֲֲא � ֶׁׁשר ָָח ְְפר ּּו ִּב�ּ ֵיֵמי ַַאְבְ ָָר ָָהם ָָאִבִ יו ַוַ ְיְ ַַסְּת�ּ מ ּּום
וָּי�ּשב ִיִ ְצְ ָָחק ַוַ ְַּי�ְּחֹּפ�ּר ֶֶאת ֵ 'יגבר' אלא 'יאמץ' ,דהיינו שכ"א מהלאומים מתאמץ לשמור על מה שכבר
ְּפ�ִּלִ �ְׁשִּׁת�ּ ים ַַא ֲֲח ֵֵרי מֹוֹ ת ַַאְבְ ָָר ָָהם ַוַ ְִּי�ְּק ָָרא ָלָ ֶֶהן � ֵׁׁשמֹוֹ ת �ַּכ�ֵּּׁש�ֹׁמֹת ֲֲא � ֶׁׁשר ָָק ָָרא ָלָ ֶֶהן ָָאִבִ יו (כ"ו, נמצא בידו ,והנה עדיין אין בכך כדי למנוע מחברו להחזיק בגדולתו שלו ,שהרי
י"ח) כל אחד יכול להתגדל בתחומו ובמקומו.
בזוה"ק (חלק א ,קמא ע״א) מבואר קשר עמוק ומופלא בין הבארות שחפרו אלא שמלשון ״מלאום״ משמע שאין כל אחד מתאמץ להחזיק בשלו בלבד,
האבות הקדושים לבין מצות ציצית ותפילין של כנסת ישראל .והמכנה המשותף אלא גם בחלק מגדולתו של הלאום השני שכבר נמצא בידו ,כלומר ,שני
לכולם ,כמבואר בדבריו ,הוא ההתחזקות ב״מהימנותא״. הלאומים צמודים וכרוכים זה בזה ,וגדולתם אינה נפרדת זו מזו ,אלא כל אחד
והנה ,בפשוטו ענין ״מהימנותא״ הוא האמונה ,שהיא יסוד כל עבודת ה׳ ,ומתוכה מחזיק גם בחלק מגדולתו של חברו .ממילא ,כאשר האחד מתאמץ לשמור
עשו האבות את כל מעשיהם .אולם נראה שיש במילה זו משמעות נוספת, על גדולתו שכבר נמצאת בידו ,הוא מתאמץ בהכרח לשמר גם את אותו חלק
והיא ענין הנאמנות .אין האדם רק מאמין בקב״ה ,אלא אף נאמן לו ,כעבד נאמן מגדולת חברו הנתון ברשותו ,ובכך הוא מונע מחברו להחזיק בגדולתו שלו.
העושה את רצון קונו בכל אשר נמסר בידו לעשות .אין הוא מסתפק בעבודתו והיינו דכתיב 'ולאום מלאום יאמץ' ,כי עצם התחזקותו של האחד בשמירת
הפרטית ,אלא רואה את עצמו כמי שהופקד לפעול בעולמו בשליחותו של הקיים שבידו היא הגורמת לכך שחברו אינו יכול לעמוד בגדולתו.
הקב״ה ,לדאוג לבריותיו ולקיום עולמו.
ובזה יש להבין את הקשר למצות תפילין .בגמרא בברכות (ו ע״א) אמרו 'אין לו פה'
שהקב״ה מניח תפילין ,ואף דרשו מה כתוב בתפילין של הקב״ה .נמצא שכאשר
יהודי מניח תפילין ,הוא מניח כאן בארץ ,כביכול ,את תפיליו של הקב״ה .אין ַוַ ָּי�ֶּזֶד ַיַ ֲֲעֹקֹב ָנָ ִזִיד וגו' (כ"ה ,כ"ט)
זו רק מצוה המבטאת את אמונתו ,אלא מעשה המבטא את נאמנותו למקום. ובפירש"י להלן (פס' ל') עה"פ 'מן האדם האדם' וכו' ובישל יעקב עדשים
ואף במצות ציצית ,שבה האדם מקבל עליו עול מלכות שמים ,מתגלה נאמנותו להברות את האבל .ולמה עדשים ,שדומות לגלגל שהאבלות גלגל החוזר בעולם
לקב״ה וקבלת עול עבודתו .וכעין זה היו מעשיהם של האבות הקדושים (ועוד מה עדשים אין להם פה כך האבל אין לו פה שאסור לדבר ,ולפיכך המנהג
בחפירת הבארות .בחפירתן העמידו מים לשתיית הבריות ודאגו לצורכיהם להברות את האבל בתחלת מאכלו ביצים שהם עגולים ואין להם פה ,כך אבל
של העוברים והשבים .בכך לא הסתפקו בעבודתם הפרטית לפני הקב״ה ,אלא אין לו פה כדאמרינן במועד קטן (כא ב) אבל כל שלשה ימים הראשונים אינו
עסקו בטובת בריותיו ובקיום עולמו. משיב שלום לכל אדם וכל שכן שאינו שואל בתחלה ,משלשה ועד שבעה משיב
וכפי ששמעתי ממור״ח מרן הגאון ראש הישיבה זצוק״ל ,בביאור דברי חז״ל ואינו שואל וכו' עכ"ל ,וצ"ב דאין איסור על האבל לדבר ,ואדרבה ,אסור לפתוח
״גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה״ ,שעל ידי הכנסת אורחים עמו בדברים עד שהוא עצמו יפתח בדיבור ,ומדוע נמשל האבל לעדשים שאין
האדם מכניס את השכינה אל תוך ביתו .והיינו ,שאין הוא מסתפק בקבלת פני להן פה.
השכינה ,אלא מכניסה אל תוך ביתו וחיי המעשה שלו .ואף זה ענין הנאמנות ונראה עפ"י דברי חז״ל עה"פ ״האמנם אלם צדק תדברון״ (תהלים נח ,ב),
לקב״ה להביא את עבודתו לידי ביטוי בתוך העולם הגשמי .וכעין זה יש להבין שדרשו :״מה אומנותו של אדם בעולם הזה ,יעשה עצמו כאילם .יכול אף
גם את דברי הגמרא בבבא קמא (נ ע״א) במעשה בתו של נחוניא חופר שיחין, לד"ת ת"ל צדק תדברון״ .כלומר ,ראוי לאדם להרגיל את עצמו בשתיקה ,אך
שנפלה לבור עמוק וניצלה .וכששאלוה כיצד ניצלה ,אמרה :״זקן אחד נזדמן לי לא בדברי תורה .והנה ,האבל אסור בד"ת וא"כ אין לו פה .ואכן אילו הי' האבל
והעלה אותי״ .ופירש רש״י :״אברהם שהיה זקן ועסק בחפירת בארות ,או יצחק רשאי להשיב שלום לחברו ,הי' מקום לומר שאין שתיקתו מוחלטת ,שהרי אף
שנזדמן לו איל״ .נחוניא עצמו עסק בחפירת שיחין ובורות לעולי הרגל ,והמשיך אמירת שלום יש בה צדקה וחסד ,וכפי שדרשו חז״ל עה"פ 'גזילת העני בבתיכם'
בכך את מעשיהם של האבות הקדושים .ומעשה ההצלה מלמד עד כמה עמדה שאף המונע מחברו אמירת שלום נחשב כגוזלו .אולם מאחר שבשלושת הימים
לבתו זכות אותה שליחות ,שבה המשיך אביה את דרכם. הראשונים אף לשאלת שלום אינו משיב ,הרי שתיקתו מקיפה גם דיבור שיש בו
ומעתה יש להבין גם את מעשה הפלשתים ,שסתמו את הבארות שחפר מצוה וחסד ,נמצא שבאותה שעה הוא בבחינת מי שאין לו פה.
אברהם .התורה מספרת :״וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם
אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר״ .ופירש רש״י :״מפני שאמרו תקלה הם
'על כן קרא שמו אדום'
לנו מפני הגייסות הבאות עלינו״ .הפלשתים חששו שהבארות ישמשו את ַַהְלְ ִִע ֵיֵטִנִ י ָנָ א ִִמן ָָה ָָאֹדֹם ָָה ָָאֹדֹם ַַהֶּז�ּה וגו' ַַעל ֵּכ�ּ ן ָָק ָָרא � ְׁׁשמֹוֹ ֱֱאדֹוֹ ם (כ"ה ,ל)
הגייסות הבאות עליהם ,ולכן סתמו את מקורות המים .נמצא שבעוד הפלשתים פי' הג' נצי"ב ז"ל (לעיל פס' כט בהעמ"ד) שלא ידע עשיו כי עדשים הן ,אלא
ראו בבארות מקור לחשש ולסכנה ,אברהם ראה בהן שליחות להמציא מים ראה תבשיל אדום ולכן אמר 'מן האדום' והי' הדבר בהשגחה כדי לקבוע שמו.
לבריותיו של הקב״ה .זהו ההבדל בין מי שרואה את העולם מתוך חשבונותיו ובאמת צ"ע דכבר בצאתו מרחם אמו נאמר (לעיל פס' כה) 'ויצא הראשון
שלו ,לבין מי שרואה את עצמו כנאמן לקב״ה ולשליחותו בעולמו. אדמוני' ,ועדיין לא נקרא 'אדום' עד אותו מעשה שאמר 'הלעיטני נא מן האדום'.
ומ"מ אברהם אבינו הוכיח את אבימלך על גזילת הבאר ,שנאמר :״והוכיח אמנם עומק הדבר נרמז בכפל הלשון 'מן האדום האדום הזה' ,דבזה גילה עשיו
עמוד 12
תלויה בזכותו ,כדי שלא יקרא תגר. אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך״ .בעיני
ולפי"ז מתבאר ההבדל היסודי בין שתי הברכות .ברכת יעקב נאמרה בשם אברהם לא היתה הבאר רק נכס שלו ,אלא מקור מים שהעמיד לטובת הבריות,
אלקים ,שהוא מידת הדין ,ותלויה במעשיו ובזכותו ,ונמצא שהשפע הגשמי וגזילתה היתה פגיעה במפעל החסד שנטל על עצמו .וזהו גם ענינו של האשל
הניתן לו הוא ביטוי לשכר ולקדושה .וזהו שאמר יצחק לעשו :״והיה כאשר תריד שנטע אברהם בבאר שבע ,שעליו נאמר :״ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם
ופרקת עולו״ (בראשית כז ,מ) ,שכל זמן שיעקב מקיים את עול התורה ,ברכתו בשם ה׳ אל עולם״ .אברהם פרסם את שם ה׳ בעולם לא בדיבור בלבד ,אלא גם
עומדת לו ,אך כאשר יריד ממדרגתו ,מסתלקת ממנו השפעת הברכה .ואילו במעשיו :בדאגתו לבריות ובהעמדת צורכיהן הראה כיצד עבודת ה׳ מתגלה גם
ברכת עשו ניתנה בלא תנאי ,ואין עצם השפעתו מעידה על זכות או על דבקות במעשים שבין אדם לחברו ובדאגה לקיום עולמו.
בקדושה. וזהו עומק דברי הזוה"ק ,המשוה את חפירת הבארות של האבות למצות ציצית
ומעתה מבואר גם שינוי סדר הברכות .אצל יעקב הקדים יצחק ״מטל השמים״ ותפילין ,שבהן מתחזקים ב״מהימנותא״ .האמונה היא יסוד המעשים ומקורם,
ל״משמני הארץ״ ,לרמז שעיקר השפעתו בארץ תלויה בברכת השמים ומחוברת והנאמנות היא גילויה בפועל :להיות נאמן לקב״ה בעולמו ,לעשות רצונו ולדאוג
לקדושה .כל חלקו בעולם הזה נובע מן השפע העליון ,והוא כלי להשראת שכינה לבריותיו.
ולבירור כוחות הקדושה בעולם .כשאין שמים ,ממילא אין ארץ ,ואם יש ארץ, אשרי הצדיקים שמעשיהם הם לקיום העולם .אין הם רק מאמינים בקב״ה
על כורחך שיש שמים .אולם אצל עשו הקדים יצחק ״משמני הארץ״ ל״מטל ועושים את רצונו ,אלא נאמניו בעולם ,הפועלים בשליחותו ומקיימים את
השמים״ ,שכן השפע הגשמי שלו עומד לעצמו ,מצד הטבע ,ואינו תלוי בזכותו עולמו .האמונה היא ההכרה שהעולם שייך לקב״ה ,והנאמנות היא ההכרה
הרוחנית או בהתקשרותו לשורש העליון .נמצא שאצל יעקב הארץ יונקת מן שהאדם הופקד לפעול בעולמו ולעשות לקיומו .וכשם שהאבות בחפירת
השמים ,ואילו אצל עשו הארץ היא עיקר והשמים טפלים לה. הבארות וישראל בהנחת תפילין ובקיום המצוות מתחזקים ב״מהימנותא״ ,כך
זוכה האדם להיות נאמן לקב״ה בעולמו ולעשות לקיום העולם .ועל כך נאמר
'צעקה גדולה ומרה' בזוה"ק :״זכאין אינון צדיקיא דעובדיהון לגבי קודשא בריך הוא לקיימא עלמא״.
ַוַ ֱֶּי�ֱּח ַַרד ִיִ ְצְ ָָחק ֲֲח ָָר ָָדה ְּג�ֹּדָֹלָ ה ַַעד ְְמֹאֹדִּ ...כ�ּ �ְׁשֹׁמ ַַֹע ֵֵעָׂש�ׂ ו ֶֶאת ִּד�ְּבְ ֵֵרי ָָאִבִ יו ַוַ ִּי�ְּצְ ַַעק ְצְ ָָע ָָקה ְּג�ֹּדָֹלָ ה
ּּו ָָמ ָָרה ַַעד ְְמֹאֹד (כ"ז ,ל"ג -ל"ד)
קול יעקב וידי עשו
מצינו במדרש ,כי יעקב נתבע על שגרם לעשיו לצעוק צעקה גדולה ומרה ,וכנגד ַַהֹּק�ּל קֹוֹ ל ַיַ ֲֲעֹקֹב ְוְ ַַה ַָּי�ַּדִיִ ם ְיְ ֵֵדי ֵֵעָׂש�ׂ ו( .כ"ז ,כ"ב)
צעקה זו נגזר על מרדכי שיצעק צעקה גדולה ומרה בשושן .ויש להבין ,מה ובמדרש :כל זמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ,אין
הייתה התביעה על יעקב ,והלא את הברכות נטל על פי ציווי אמו ,שפעלה מכוח הידים ידי עשו שולטות בו .והקשה בס' מעלות התורה לרבי אברהם אחי
הנבואה שנאמרה לה :״ורב יעבוד צעיר״. הגר״א ,שלשון הכתוב משמע לכאורה היפך דברי המדרש ,שהרי אף בשעה
״ְוְַקח ִלִ י ִִמ � � ָּׁׁשם � ְׁׁשֵנֵ י
ונראה לבאר על פי דברי הנצי״ב ב״הרחב דבר״ על הפסוק ַ ש״הקול קול יעקב״ ,מכל מקום ״הידים ידי עשו״ קיימות ,ואם כן כוחו של עשו
�ְּגָּדֵָיֵ י ִִע ּ �ִּזים ֹטִֹבִ ים״ (שם ,ט) ,שהביא את דברי המדרש :״טובים לך וטובים לבניך עדיין עומד ושולט בעולם הזה.
טובים לך שע"יהם אתה נוטל את הברכות ,וטובים לבניך שמתכפרים על ידיהם אמנם כתיב בתריה (פס' כג) :״ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו ויברכהו״.
ביום הכיפורים ,והיינו שני שעירי יום הכיפורים ,אחד לה׳ ואחד לעזאזל״. ויש להבין מה עניינה של ברכה זו ,שלא נתפרשה בכתוב קודם לברכת ״ויתן
ומבאר הנצי״ב ,כי כל מידה ותכונה בעולם ,ואף מידות הנראות שליליות כשקר לך״ .וי"ל דשורש הברכה נרמז בדיבורו של יצחק ״הקול קול יעקב והידים ידי
וערמומיות ,נבראו מאת הקב״ה ,ולכל אחת מהן תפקיד ותיקון כאשר היא עשו״ .בדברים אלו נמשכה הברכה לאותו בן העומד לפניו ,שיזכה לצרף אל
משמשת לשעתה ולתכליתה .הדבר דומה לסם חריף ,שאף שהוא עלול להזיק, ״קול יעקב״ גם את כח ״ידי עשו״ ,הוא כח הממשלה וההתגברות בעולם הזה,
ביד רופא מומחה ובמידה מדויקת הוא עשוי לשמש תרופה לחולה .אף מעשהו ולהיות כח זה משועבד לקולו של יעקב .נמצא שאין יעקב רק מונע מעשו
של יעקב ,שמצד צורתו היה בו צד של מרמה ,לא נעשה מדעתו ,אלא על פי להשתמש בכחו ,אלא כח הממשלה עצמו נמסר ליעקב ונכלל בכחו.
ציווי נבואי של רבקה ,שפעלה מכוח דבר ה׳ שנאמר לה ,כי יעקב הוא שצריך וזהו עומק דברי המדרש ,דאין כאן שני כחות שעומדים לעצמם ,קול יעקב מזה
לקבל את הברכות ועשיו להידחות .נמצא שמעשה זה דומה לשני שעירי יום וידי עשו מזה ,אלא כח הממשלה של עשו נכלל בכחו של יעקב ומשועבד לקולו,
הכיפורים ,האחד לה׳ והאחר לעזאזל ,ששניהם נעשים בגזירת המלך ,ועל דרך וכאשר קולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ,אף כח הממשלה
הרמז ,יעקב כנגד השעיר לה׳ ועשיו כנגד השעיר לעזאזל. שהיה בידי עשו נעשה משועבד לו ,ואין ידי עשו שולטות בו.
אלא שיש לעמוד על יסוד נוסף בדברי הנצי״ב :העושה עבירה לשמה חייב וזהו שאמר יצחק לעשו :״הן גביר שמתיו לך ...והיה כאשר תריד ופרקת עולו״.
להיזהר שלא ליהנות ממנה .ואף שהמעשה נעשה לשם שמים ולצורך השעה, כח שלטונו של עשו אינו עומד לעצמו ,אלא תלוי ברפיון כוחו של יעקב .כל
עליו להישמר שלא תצמח לו ממנו הנאה .ולפי זה יש להבין ,מדוע נתבע יעקב זמן שקולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ,ידי עשו משועבדות
דווקא על צעקתו של עשיו ,ולא על החרדה הגדולה שגרם ליצחק אביו? ויש לו ,ורק כאשר ירפה יעקב מכחו ,יוכל עשו לפרוק את עולו .ועל ברכה זו נאמר:
לומר ,כי מחרדתו של יצחק לא הייתה ליעקב כל הנאה ,אדרבה ,הוא הצטער ״וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו״ (להלן פס' מא) ,ותרגם
בצער אביו והיה אנוס לעשות את אשר עשה .אולם בצעקתו של עשיו הייתה יונתן שנטמן בלבו איבה על שנטל ממנו כחו .והיינו ,שלא רק הברכות ניטלו
לו הנאה ,ועל כך נתבע. מעשו ,אלא אף כח הממשלה שהי' בידו ניטל ממנו ונמסר ליעקב ,ומעתה אין
ומה היתה אותה הנאה? חז״ל מלמדים כי באותו היום נפטר אברהם אבינו, לעשו כוח שלטון בפני עצמו.
ויעקב היה עסוק בבישול נזיד עדשים כדי להברות את יצחק אביו ,שהיה שרוי
באבלו .נמצא שיעקב עסק בגמילות חסדים ,כממשיך דרכו של זקנו אברהם. מטל השמים ומשמני הארץ
ְלְִע ֵיֵטִנִ י ָנָ א ִִמן ָהָָאָֹדֹם ָהָָאָֹדֹם ַַה ּ �ֶּזה״. ״ַה ִ
והנה שב עשיו מן השדה ,עייף ורעב ,וביקשַ : וִיִ ֶּת�ּ ן ְלְ ָָך ָָה ֱֱאֹלֹ' ִִמַּט�ּ ל ַַה �ָּׁש ַ
�ַׁמִיִ ם ּּו ִִמ �ְׁש ַַׁמֵּנ�ּ י ָָה ָָא ֶֶרץ (כ"ז ,כ"ח)
על כך רומז הפייטן ביוצר לפרשת זכור :״ְזְ כֹוֹ ר ִִאיׁשׁ ֲֲא � ֶׁׁשר ִִהְגְִוִ ַיַע ָאָ ב ְלְֹלֹא ִִעּתֹּוֹ ... ויל"ע ששינה יצחק את הסדר בברכת עשו ואמר' :הנה משמני הארץ יהיה
ָעָׂש ִלִ ְֵזְֵקנֹוֹ ֶחֶֶסֶ ד״ .עשיו ביזה את מעשה ְּג�ִּמילּוּת ֶחֶֶסֶ דּ ,גֹּוֹ ֵֵעל ָאָ ח ׂ ְזְ כֹוֹ ר ּבֹּוֹ ֶזֶ ה ַַעל ִ מושבך ומטל השמים מעל'.
החסד של יעקב ,אך משגבר עליו הרעב ביקש ליהנות ממנו .יעקב העמידו על וי"ל ע"פ מ"ש רש״י עה"פ ״ויתן לך האלקים״ :״מהו האלקים? בדין ,אם ראוי
הסתירה שבדבריו :מי שמבזה את החסד אינו יכול לבקש ליהנות ממנו בשעת לך יתן לך ,ואם לאו לא יתן לך .אבל לעשו אמר משמני הארץ יהיה מושבך ,בין
הצורך ,מבלי לתת תמורתו .ובכך בא לידי ביטוי זלזולו של עשיו בשלושה צדיק בין רשע יתן לך .וממנו למד שלמה כשעשה הבית וסידר תפלתו :ישראל
״ָלָָּמה ּ �ֶּזה ִלִ י יסודות :במדת החסד ,במעלתה הרוחנית של הבכורה ,שעליה אמר �ּ שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו את הדין לא יקרא עליך תגר ,לפיכך (מ״א ח,
ְּב�ֹּכָֹרָ ה״ ,ובאיסור הגזל .שכן סבר שאפשר לחמוס ועדיין להציג חזות של טהרה, לט) ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו ,אבל נכרי מחוסר אמנה ,לפיכך
כדברי המדרש שנמשל לחזיר הפושט את טלפיו להראות שהוא טהור. אמר (שם שם מג) ואתה תשמע השמים וגו׳ ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי,
ָֹרִָתי ָלָָקָ ח ְִוְִה ּ�ֵּנה ַַע �ָּּתה מעתה ,כאשר שמע יעקב את עשיו זועק במרירות :״ֶאֶ ת ְּב�ֹּכ ִ בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו ,כדי שלא יקרא עליך תגר ע"כ ,וביאור דבריו,
ִּב�ְּרְָכִָתי״ ,שמח יעקב לא על צערו של עשיו ,אלא על גילוי האמת שבצעקתו. ִ ָלַָקח ַ שבחנוכת בית המקדש ביקש שלמה המלך ע״ה על תפילת ישראל :״ונתת
עשיו שכל ימיו זלזל בבכורה וביזה את מעלתה ,נאלץ עתה להודות בעל כורחו לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו״ (מלכים א ח ,לט) ,לפי שישראל מכניע
בערכה .צעקתו גילתה כי הכיר בעל כרחו במעלתה .אלא שגם שמחה זו על גילוי עצמו לפני הדין ותולה את החיסרון במעשיו .לעומת זאת ,על תפילת הנכרי
האמת ,היתה הנאה שנולדה מתוך מעשה המרמה ,ועל כך נתבע יעקב. ביקש :״ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי״ ,בין ראוי ובין שאינו ראוי ,כדי שלא
יבוא לידי כפירה ויקטרג .וכעין זה בירך יצחק את עשו ,שהשפעתו לא תהיה
יו"ל על ידי מערכת "דרכי אורה" | להנצחות ולקבלת העלון במייל ניתן לפנות לדוא"ל62112dw@gmail.com :
עמוד 2
