gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

דרכי אורה · Darchei Oiru — תולדות (2026-11-09)

מוציא לאור: דרכי אורה · Darchei Oiru

שבוע: תולדות (2026-11-09)

דרכי אורה · Darchei Oiru — תולדות (2026-11-09)

פתח את ה-PDF הורדה

‫בס"ד‬ ‫דרכי אורה‬ ‫תולדות תשפ"ז (‪)155‬‬ ‫משולחנו של רבינו הגדול מרן ראש הישיבה הגאון רבי מאיר צבי ברגמן שליט"א‬ ‫שורש מציאותו‪ ,‬שמבטו נתון רק אל החיצוניות והמראה המוחשי הבולט לעין‬ ‫'מלאום יאמץ'‬ ‫הגוף‪ ,‬ואינו משגיח כלל במה שבפנים היפך מה שאחז"ל אל תסתכל בקנקן‬ ‫אלא במה שיש בו‪ ,‬וזו קליפת עשיו והיצה"ר לייפות החיצוניות ולבלבל שכל‬ ‫ֹּי�ּאֶמר ד׳ ָלָ ּּה � ְׁׁשֵנֵ י גֹוֹ ִיִ ם ְּב�ִּבִ ְְטֵנֵ ְְך ּּו � ְׁׁשֵנֵ י ְלְ ֻֻאִּמ�ּ ים ִִמֵּמ�ּ ַַעִיִ ְְך ִיִ ָּפ ֵ�ֵּרד ּּו‪ּּ ,‬וְלְ ֹאֹם ִִמְלְ ֹאֹם ֶיֶ ֱֱא ָָמץ וגו'‬ ‫ַוַ ֶ‬ ‫האדם שיימשך אחרי ברק העה"ז ולא ירגיש את ההבל והחורבן שעומדים אחרי‬ ‫(כ"ה‪ ,‬כ"ג)‬ ‫הדלת‪.‬‬ ‫פירש״י 'מלאום יאמץ' לא ישוו בגדולה‪ ,‬כשזה קם זה נופל‪ ,‬וכה"א (יחזקאל כ״ו)‬ ‫וז"ש 'הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה'‪ ,‬ותרגם יונתן דלית לי חולק‬ ‫'אמלאה החרבה' לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים״‪ .‬ובגמ׳ מגילה‬ ‫בעלמא דאתי‪ ,‬כי בעת שכל מבטו משועבד רק לעה"ז וחיצוניות המעשה‪ ,‬שוב‬ ‫ד"ו א'‪ :‬קיסרי וירושלים‪ ,‬אם יאמר לך אדם חרבו שתיהן אל תאמין‪ ,‬ישבו שתיהן‬ ‫א"א לו להחשיב את הרוחניות והפנימיות שאינה נראית לעיניים‪ ,‬ובעל כרחו‬ ‫אל תאמין‪ ,‬חרבה קיסרי וישבה ירושלים‪ ,‬חרבה ירושלים וישבה קיסרי תאמין‪,‬‬ ‫מבזה את הבכורה‪ .‬ועל כן דווקא בעקבות מעשה זה נקרא שמו אדום‪ ,‬ולא ע"ש‬ ‫שנאמר 'אמלאה החרבה' אם מליאה זו חרבה זו‪ ,‬אם מליאה זו חרבה זו‪ .‬ומסיים‬ ‫מראה צבע הגשמי אלא ע"ש דרך הסתכלותו בעולם‪ ,‬שהחיצוניות תופסת את‬ ‫רב נחמן בר יצחק‪ :‬״מהכא‪' :‬ולאום מלאום יאמץ'‪ .‬ויש לבאר‪ ,‬כיצד למד רנב"י‬ ‫כל מהותו ואין לו פנימיות כלל‪ ,‬אבל אצל יעקב אבינו‪ ,‬חזותא לאו מילתא כי עינו‬ ‫מלשון הפס׳ שאין ב' האומות יכולות לעמוד בגדולתן כאחת‪ ,‬והא לכאו' אפשר‬ ‫פקוחה אל הפנימיות וממילא כל ברק של העה"ז מתבטל מאליו אל השורש‬ ‫ששתי האומות יתגדלו זו לצד זו‪ ,‬כל אחת בתחומה ובמקומה‪ ,‬מבלי שגדולתה‬ ‫העליון‪ ,‬ועי"ז מברר הבכורה והקדושה ומחזירן למקומן‪.‬‬ ‫תבוא על חשבון חברתה‪.‬‬ ‫ונראה לבאר עפ״י מ״ש רבינו הגרי״ל דיסקין זצ״ל בביאור לשון הפס׳ 'חזק‬ ‫'מהימנותא'‬ ‫ואמץ'‪ ,‬שלשון 'אומץ' מורה על המשך ההתחזקות בשמירת הדבר שכבר נמצא‬ ‫בידו‪ ,‬ולפי״ז הי' נראה לדקדק בלשון הכתוב 'ולאום מלאום יאמץ' ולא נאמר‬ ‫ְּב�ֵּאֹרֹת ַַהַּמ�ִּיִ ם ֲֲא � ֶׁׁשר ָָח ְְפר ּּו ִּב�ּ ֵיֵמי ַַאְבְ ָָר ָָהם ָָאִבִ יו ַוַ ְיְ ַַסְּת�ּ מ ּּום‬ ‫וָּי�ּשב ִיִ ְצְ ָָחק ַוַ ְַּי�ְּחֹּפ�ּר ֶֶאת ֵ‬ ‫'יגבר' אלא 'יאמץ'‪ ,‬דהיינו שכ"א מהלאומים מתאמץ לשמור על מה שכבר‬ ‫ְּפ�ִּלִ �ְׁשִּׁת�ּ ים ַַא ֲֲח ֵֵרי מֹוֹ ת ַַאְבְ ָָר ָָהם ַוַ ְִּי�ְּק ָָרא ָלָ ֶֶהן � ֵׁׁשמֹוֹ ת �ַּכ�ֵּּׁש�ֹׁמֹת ֲֲא � ֶׁׁשר ָָק ָָרא ָלָ ֶֶהן ָָאִבִ יו (כ"ו‪,‬‬ ‫נמצא בידו‪ ,‬והנה עדיין אין בכך כדי למנוע מחברו להחזיק בגדולתו שלו‪ ,‬שהרי‬ ‫י"ח)‬ ‫כל אחד יכול להתגדל בתחומו ובמקומו‪.‬‬ ‫בזוה"ק (חלק א‪ ,‬קמא ע״א) מבואר קשר עמוק ומופלא בין הבארות שחפרו‬ ‫אלא שמלשון ״מלאום״ משמע שאין כל אחד מתאמץ להחזיק בשלו בלבד‪,‬‬ ‫האבות הקדושים לבין מצות ציצית ותפילין של כנסת ישראל‪ .‬והמכנה המשותף‬ ‫אלא גם בחלק מגדולתו של הלאום השני שכבר נמצא בידו‪ ,‬כלומר‪ ,‬שני‬ ‫לכולם‪ ,‬כמבואר בדבריו‪ ,‬הוא ההתחזקות ב״מהימנותא״‪.‬‬ ‫הלאומים צמודים וכרוכים זה בזה‪ ,‬וגדולתם אינה נפרדת זו מזו‪ ,‬אלא כל אחד‬ ‫והנה‪ ,‬בפשוטו ענין ״מהימנותא״ הוא האמונה‪ ,‬שהיא יסוד כל עבודת ה׳‪ ,‬ומתוכה‬ ‫מחזיק גם בחלק מגדולתו של חברו‪ .‬ממילא‪ ,‬כאשר האחד מתאמץ לשמור‬ ‫עשו האבות את כל מעשיהם‪ .‬אולם נראה שיש במילה זו משמעות נוספת‪,‬‬ ‫על גדולתו שכבר נמצאת בידו‪ ,‬הוא מתאמץ בהכרח לשמר גם את אותו חלק‬ ‫והיא ענין הנאמנות‪ .‬אין האדם רק מאמין בקב״ה‪ ,‬אלא אף נאמן לו‪ ,‬כעבד נאמן‬ ‫מגדולת חברו הנתון ברשותו‪ ,‬ובכך הוא מונע מחברו להחזיק בגדולתו שלו‪.‬‬ ‫העושה את רצון קונו בכל אשר נמסר בידו לעשות‪ .‬אין הוא מסתפק בעבודתו‬ ‫והיינו דכתיב 'ולאום מלאום יאמץ'‪ ,‬כי עצם התחזקותו של האחד בשמירת‬ ‫הפרטית‪ ,‬אלא רואה את עצמו כמי שהופקד לפעול בעולמו בשליחותו של‬ ‫הקיים שבידו היא הגורמת לכך שחברו אינו יכול לעמוד בגדולתו‪.‬‬ ‫הקב״ה‪ ,‬לדאוג לבריותיו ולקיום עולמו‪.‬‬ ‫ובזה יש להבין את הקשר למצות תפילין‪ .‬בגמרא בברכות (ו ע״א) אמרו‬ ‫'אין לו פה'‬ ‫שהקב״ה מניח תפילין‪ ,‬ואף דרשו מה כתוב בתפילין של הקב״ה‪ .‬נמצא שכאשר‬ ‫יהודי מניח תפילין‪ ,‬הוא מניח כאן בארץ‪ ,‬כביכול‪ ,‬את תפיליו של הקב״ה‪ .‬אין‬ ‫ַוַ ָּי�ֶּזֶד ַיַ ֲֲעֹקֹב ָנָ ִזִיד וגו' (כ"ה‪ ,‬כ"ט)‬ ‫זו רק מצוה המבטאת את אמונתו‪ ,‬אלא מעשה המבטא את נאמנותו למקום‪.‬‬ ‫ובפירש"י להלן (פס' ל') עה"פ 'מן האדם האדם' וכו' ובישל יעקב עדשים‬ ‫ואף במצות ציצית‪ ,‬שבה האדם מקבל עליו עול מלכות שמים‪ ,‬מתגלה נאמנותו‬ ‫להברות את האבל‪ .‬ולמה עדשים‪ ,‬שדומות לגלגל שהאבלות גלגל החוזר בעולם‬ ‫לקב״ה וקבלת עול עבודתו‪ .‬וכעין זה היו מעשיהם של האבות הקדושים‬ ‫(ועוד מה עדשים אין להם פה כך האבל אין לו פה שאסור לדבר‪ ,‬ולפיכך המנהג‬ ‫בחפירת הבארות‪ .‬בחפירתן העמידו מים לשתיית הבריות ודאגו לצורכיהם‬ ‫להברות את האבל בתחלת מאכלו ביצים שהם עגולים ואין להם פה‪ ,‬כך אבל‬ ‫של העוברים והשבים‪ .‬בכך לא הסתפקו בעבודתם הפרטית לפני הקב״ה‪ ,‬אלא‬ ‫אין לו פה כדאמרינן במועד קטן (כא ב) אבל כל שלשה ימים הראשונים אינו‬ ‫עסקו בטובת בריותיו ובקיום עולמו‪.‬‬ ‫משיב שלום לכל אדם וכל שכן שאינו שואל בתחלה‪ ,‬משלשה ועד שבעה משיב‬ ‫וכפי ששמעתי ממור״ח מרן הגאון ראש הישיבה זצוק״ל‪ ,‬בביאור דברי חז״ל‬ ‫ואינו שואל וכו' עכ"ל‪ ,‬וצ"ב דאין איסור על האבל לדבר‪ ,‬ואדרבה‪ ,‬אסור לפתוח‬ ‫״גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני שכינה״‪ ,‬שעל ידי הכנסת אורחים‬ ‫עמו בדברים עד שהוא עצמו יפתח בדיבור‪ ,‬ומדוע נמשל האבל לעדשים שאין‬ ‫האדם מכניס את השכינה אל תוך ביתו‪ .‬והיינו‪ ,‬שאין הוא מסתפק בקבלת פני‬ ‫להן פה‪.‬‬ ‫השכינה‪ ,‬אלא מכניסה אל תוך ביתו וחיי המעשה שלו‪ .‬ואף זה ענין הנאמנות‬ ‫ונראה עפ"י דברי חז״ל עה"פ ״האמנם אלם צדק תדברון״ (תהלים נח‪ ,‬ב)‪,‬‬ ‫לקב״ה להביא את עבודתו לידי ביטוי בתוך העולם הגשמי‪ .‬וכעין זה יש להבין‬ ‫שדרשו‪ :‬״מה אומנותו של אדם בעולם הזה‪ ,‬יעשה עצמו כאילם‪ .‬יכול אף‬ ‫גם את דברי הגמרא בבבא קמא (נ ע״א) במעשה בתו של נחוניא חופר שיחין‪,‬‬ ‫לד"ת ת"ל צדק תדברון״‪ .‬כלומר‪ ,‬ראוי לאדם להרגיל את עצמו בשתיקה‪ ,‬אך‬ ‫שנפלה לבור עמוק וניצלה‪ .‬וכששאלוה כיצד ניצלה‪ ,‬אמרה‪ :‬״זקן אחד נזדמן לי‬ ‫לא בדברי תורה‪ .‬והנה‪ ,‬האבל אסור בד"ת וא"כ אין לו פה‪ .‬ואכן אילו הי' האבל‬ ‫והעלה אותי״‪ .‬ופירש רש״י‪ :‬״אברהם שהיה זקן ועסק בחפירת בארות‪ ,‬או יצחק‬ ‫רשאי להשיב שלום לחברו‪ ,‬הי' מקום לומר שאין שתיקתו מוחלטת‪ ,‬שהרי אף‬ ‫שנזדמן לו איל״‪ .‬נחוניא עצמו עסק בחפירת שיחין ובורות לעולי הרגל‪ ,‬והמשיך‬ ‫אמירת שלום יש בה צדקה וחסד‪ ,‬וכפי שדרשו חז״ל עה"פ 'גזילת העני בבתיכם'‬ ‫בכך את מעשיהם של האבות הקדושים‪ .‬ומעשה ההצלה מלמד עד כמה עמדה‬ ‫שאף המונע מחברו אמירת שלום נחשב כגוזלו‪ .‬אולם מאחר שבשלושת הימים‬ ‫לבתו זכות אותה שליחות‪ ,‬שבה המשיך אביה את דרכם‪.‬‬ ‫הראשונים אף לשאלת שלום אינו משיב‪ ,‬הרי שתיקתו מקיפה גם דיבור שיש בו‬ ‫ומעתה יש להבין גם את מעשה הפלשתים‪ ,‬שסתמו את הבארות שחפר‬ ‫מצוה וחסד‪ ,‬נמצא שבאותה שעה הוא בבחינת מי שאין לו פה‪.‬‬ ‫אברהם‪ .‬התורה מספרת‪ :‬״וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם‬ ‫אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר״‪ .‬ופירש רש״י‪ :‬״מפני שאמרו תקלה הם‬ ‫'על כן קרא שמו אדום'‬ ‫לנו מפני הגייסות הבאות עלינו״‪ .‬הפלשתים חששו שהבארות ישמשו את‬ ‫ַַהְלְ ִִע ֵיֵטִנִ י ָנָ א ִִמן ָָה ָָאֹדֹם ָָה ָָאֹדֹם ַַהֶּז�ּה וגו' ַַעל ֵּכ�ּ ן ָָק ָָרא � ְׁׁשמֹוֹ ֱֱאדֹוֹ ם (כ"ה‪ ,‬ל)‬ ‫הגייסות הבאות עליהם‪ ,‬ולכן סתמו את מקורות המים‪ .‬נמצא שבעוד הפלשתים‬ ‫פי' הג' נצי"ב ז"ל (לעיל פס' כט בהעמ"ד) שלא ידע עשיו כי עדשים הן‪ ,‬אלא‬ ‫ראו בבארות מקור לחשש ולסכנה‪ ,‬אברהם ראה בהן שליחות להמציא מים‬ ‫ראה תבשיל אדום ולכן אמר 'מן האדום' והי' הדבר בהשגחה כדי לקבוע שמו‪.‬‬ ‫לבריותיו של הקב״ה‪ .‬זהו ההבדל בין מי שרואה את העולם מתוך חשבונותיו‬ ‫ובאמת צ"ע דכבר בצאתו מרחם אמו נאמר (לעיל פס' כה) 'ויצא הראשון‬ ‫שלו‪ ,‬לבין מי שרואה את עצמו כנאמן לקב״ה ולשליחותו בעולמו‪.‬‬ ‫אדמוני'‪ ,‬ועדיין לא נקרא 'אדום' עד אותו מעשה שאמר 'הלעיטני נא מן האדום'‪.‬‬ ‫ומ"מ אברהם אבינו הוכיח את אבימלך על גזילת הבאר‪ ,‬שנאמר‪ :‬״והוכיח‬ ‫אמנם עומק הדבר נרמז בכפל הלשון 'מן האדום האדום הזה'‪ ,‬דבזה גילה עשיו‬ ‫עמוד ‪12‬‬ ‫תלויה בזכותו‪ ,‬כדי שלא יקרא תגר‪.‬‬ ‫אברהם את אבימלך על אודות באר המים אשר גזלו עבדי אבימלך״‪ .‬בעיני‬ ‫ולפי"ז מתבאר ההבדל היסודי בין שתי הברכות‪ .‬ברכת יעקב נאמרה בשם‬ ‫אברהם לא היתה הבאר רק נכס שלו‪ ,‬אלא מקור מים שהעמיד לטובת הבריות‪,‬‬ ‫אלקים‪ ,‬שהוא מידת הדין‪ ,‬ותלויה במעשיו ובזכותו‪ ,‬ונמצא שהשפע הגשמי‬ ‫וגזילתה היתה פגיעה במפעל החסד שנטל על עצמו‪ .‬וזהו גם ענינו של האשל‬ ‫הניתן לו הוא ביטוי לשכר ולקדושה‪ .‬וזהו שאמר יצחק לעשו‪ :‬״והיה כאשר תריד‬ ‫שנטע אברהם בבאר שבע‪ ,‬שעליו נאמר‪ :‬״ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם‬ ‫ופרקת עולו״ (בראשית כז‪ ,‬מ)‪ ,‬שכל זמן שיעקב מקיים את עול התורה‪ ,‬ברכתו‬ ‫בשם ה׳ אל עולם״‪ .‬אברהם פרסם את שם ה׳ בעולם לא בדיבור בלבד‪ ,‬אלא גם‬ ‫עומדת לו‪ ,‬אך כאשר יריד ממדרגתו‪ ,‬מסתלקת ממנו השפעת הברכה‪ .‬ואילו‬ ‫במעשיו‪ :‬בדאגתו לבריות ובהעמדת צורכיהן הראה כיצד עבודת ה׳ מתגלה גם‬ ‫ברכת עשו ניתנה בלא תנאי‪ ,‬ואין עצם השפעתו מעידה על זכות או על דבקות‬ ‫במעשים שבין אדם לחברו ובדאגה לקיום עולמו‪.‬‬ ‫בקדושה‪.‬‬ ‫וזהו עומק דברי הזוה"ק‪ ,‬המשוה את חפירת הבארות של האבות למצות ציצית‬ ‫ומעתה מבואר גם שינוי סדר הברכות‪ .‬אצל יעקב הקדים יצחק ״מטל השמים״‬ ‫ותפילין‪ ,‬שבהן מתחזקים ב״מהימנותא״‪ .‬האמונה היא יסוד המעשים ומקורם‪,‬‬ ‫ל״משמני הארץ״‪ ,‬לרמז שעיקר השפעתו בארץ תלויה בברכת השמים ומחוברת‬ ‫והנאמנות היא גילויה בפועל‪ :‬להיות נאמן לקב״ה בעולמו‪ ,‬לעשות רצונו ולדאוג‬ ‫לקדושה‪ .‬כל חלקו בעולם הזה נובע מן השפע העליון‪ ,‬והוא כלי להשראת שכינה‬ ‫לבריותיו‪.‬‬ ‫ולבירור כוחות הקדושה בעולם‪ .‬כשאין שמים‪ ,‬ממילא אין ארץ‪ ,‬ואם יש ארץ‪,‬‬ ‫אשרי הצדיקים שמעשיהם הם לקיום העולם‪ .‬אין הם רק מאמינים בקב״ה‬ ‫על כורחך שיש שמים‪ .‬אולם אצל עשו הקדים יצחק ״משמני הארץ״ ל״מטל‬ ‫ועושים את רצונו‪ ,‬אלא נאמניו בעולם‪ ,‬הפועלים בשליחותו ומקיימים את‬ ‫השמים״‪ ,‬שכן השפע הגשמי שלו עומד לעצמו‪ ,‬מצד הטבע‪ ,‬ואינו תלוי בזכותו‬ ‫עולמו‪ .‬האמונה היא ההכרה שהעולם שייך לקב״ה‪ ,‬והנאמנות היא ההכרה‬ ‫הרוחנית או בהתקשרותו לשורש העליון‪ .‬נמצא שאצל יעקב הארץ יונקת מן‬ ‫שהאדם הופקד לפעול בעולמו ולעשות לקיומו‪ .‬וכשם שהאבות בחפירת‬ ‫השמים‪ ,‬ואילו אצל עשו הארץ היא עיקר והשמים טפלים לה‪.‬‬ ‫הבארות וישראל בהנחת תפילין ובקיום המצוות מתחזקים ב״מהימנותא״‪ ,‬כך‬ ‫זוכה האדם להיות נאמן לקב״ה בעולמו ולעשות לקיום העולם‪ .‬ועל כך נאמר‬ ‫'צעקה גדולה ומרה'‬ ‫בזוה"ק‪ :‬״זכאין אינון צדיקיא דעובדיהון לגבי קודשא בריך הוא לקיימא עלמא״‪.‬‬ ‫ַוַ ֱֶּי�ֱּח ַַרד ִיִ ְצְ ָָחק ֲֲח ָָר ָָדה ְּג�ֹּדָֹלָ ה ַַעד ְְמֹאֹד‪ִּ ...‬כ�ּ �ְׁשֹׁמ ַַֹע ֵֵעָׂש�ׂ ו ֶֶאת ִּד�ְּבְ ֵֵרי ָָאִבִ יו ַוַ ִּי�ְּצְ ַַעק ְצְ ָָע ָָקה ְּג�ֹּדָֹלָ ה‬ ‫ּּו ָָמ ָָרה ַַעד ְְמֹאֹד (כ"ז‪ ,‬ל"ג ‪ -‬ל"ד)‬ ‫קול יעקב וידי עשו‬ ‫מצינו במדרש‪ ,‬כי יעקב נתבע על שגרם לעשיו לצעוק צעקה גדולה ומרה‪ ,‬וכנגד‬ ‫ַַהֹּק�ּל קֹוֹ ל ַיַ ֲֲעֹקֹב ְוְ ַַה ַָּי�ַּדִיִ ם ְיְ ֵֵדי ֵֵעָׂש�ׂ ו‪( .‬כ"ז‪ ,‬כ"ב)‬ ‫צעקה זו נגזר על מרדכי שיצעק צעקה גדולה ומרה בשושן‪ .‬ויש להבין‪ ,‬מה‬ ‫ובמדרש‪ :‬כל זמן שקולו של יעקב מצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות‪ ,‬אין‬ ‫הייתה התביעה על יעקב‪ ,‬והלא את הברכות נטל על פי ציווי אמו‪ ,‬שפעלה מכוח‬ ‫הידים ידי עשו שולטות בו‪ .‬והקשה בס' מעלות התורה לרבי אברהם אחי‬ ‫הנבואה שנאמרה לה‪ :‬״ורב יעבוד צעיר״‪.‬‬ ‫הגר״א‪ ,‬שלשון הכתוב משמע לכאורה היפך דברי המדרש‪ ,‬שהרי אף בשעה‬ ‫״ְוְַקח ִלִ י ִִמ � � ָּׁׁשם � ְׁׁשֵנֵ י‬ ‫ונראה לבאר על פי דברי הנצי״ב ב״הרחב דבר״ על הפסוק ַ‬ ‫ש״הקול קול יעקב״‪ ,‬מכל מקום ״הידים ידי עשו״ קיימות‪ ,‬ואם כן כוחו של עשו‬ ‫�ְּגָּדֵָיֵ י ִִע ּ �ִּזים ֹטִֹבִ ים״ (שם‪ ,‬ט)‪ ,‬שהביא את דברי המדרש‪ :‬״טובים לך וטובים לבניך‬ ‫עדיין עומד ושולט בעולם הזה‪.‬‬ ‫טובים לך שע"יהם אתה נוטל את הברכות‪ ,‬וטובים לבניך שמתכפרים על ידיהם‬ ‫אמנם כתיב בתריה (פס' כג)‪ :‬״ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו ויברכהו״‪.‬‬ ‫ביום הכיפורים‪ ,‬והיינו שני שעירי יום הכיפורים‪ ,‬אחד לה׳ ואחד לעזאזל״‪.‬‬ ‫ויש להבין מה עניינה של ברכה זו‪ ,‬שלא נתפרשה בכתוב קודם לברכת ״ויתן‬ ‫ומבאר הנצי״ב‪ ,‬כי כל מידה ותכונה בעולם‪ ,‬ואף מידות הנראות שליליות כשקר‬ ‫לך״‪ .‬וי"ל דשורש הברכה נרמז בדיבורו של יצחק ״הקול קול יעקב והידים ידי‬ ‫וערמומיות‪ ,‬נבראו מאת הקב״ה‪ ,‬ולכל אחת מהן תפקיד ותיקון כאשר היא‬ ‫עשו״‪ .‬בדברים אלו נמשכה הברכה לאותו בן העומד לפניו‪ ,‬שיזכה לצרף אל‬ ‫משמשת לשעתה ולתכליתה‪ .‬הדבר דומה לסם חריף‪ ,‬שאף שהוא עלול להזיק‪,‬‬ ‫״קול יעקב״ גם את כח ״ידי עשו״‪ ,‬הוא כח הממשלה וההתגברות בעולם הזה‪,‬‬ ‫ביד רופא מומחה ובמידה מדויקת הוא עשוי לשמש תרופה לחולה‪ .‬אף מעשהו‬ ‫ולהיות כח זה משועבד לקולו של יעקב‪ .‬נמצא שאין יעקב רק מונע מעשו‬ ‫של יעקב‪ ,‬שמצד צורתו היה בו צד של מרמה‪ ,‬לא נעשה מדעתו‪ ,‬אלא על פי‬ ‫להשתמש בכחו‪ ,‬אלא כח הממשלה עצמו נמסר ליעקב ונכלל בכחו‪.‬‬ ‫ציווי נבואי של רבקה‪ ,‬שפעלה מכוח דבר ה׳ שנאמר לה‪ ,‬כי יעקב הוא שצריך‬ ‫וזהו עומק דברי המדרש‪ ,‬דאין כאן שני כחות שעומדים לעצמם‪ ,‬קול יעקב מזה‬ ‫לקבל את הברכות ועשיו להידחות‪ .‬נמצא שמעשה זה דומה לשני שעירי יום‬ ‫וידי עשו מזה‪ ,‬אלא כח הממשלה של עשו נכלל בכחו של יעקב ומשועבד לקולו‪,‬‬ ‫הכיפורים‪ ,‬האחד לה׳ והאחר לעזאזל‪ ,‬ששניהם נעשים בגזירת המלך‪ ,‬ועל דרך‬ ‫וכאשר קולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות‪ ,‬אף כח הממשלה‬ ‫הרמז‪ ,‬יעקב כנגד השעיר לה׳ ועשיו כנגד השעיר לעזאזל‪.‬‬ ‫שהיה בידי עשו נעשה משועבד לו‪ ,‬ואין ידי עשו שולטות בו‪.‬‬ ‫אלא שיש לעמוד על יסוד נוסף בדברי הנצי״ב‪ :‬העושה עבירה לשמה חייב‬ ‫וזהו שאמר יצחק לעשו‪ :‬״הן גביר שמתיו לך‪ ...‬והיה כאשר תריד ופרקת עולו״‪.‬‬ ‫להיזהר שלא ליהנות ממנה‪ .‬ואף שהמעשה נעשה לשם שמים ולצורך השעה‪,‬‬ ‫כח שלטונו של עשו אינו עומד לעצמו‪ ,‬אלא תלוי ברפיון כוחו של יעקב‪ .‬כל‬ ‫עליו להישמר שלא תצמח לו ממנו הנאה‪ .‬ולפי זה יש להבין‪ ,‬מדוע נתבע יעקב‬ ‫זמן שקולו של יעקב נשמע בבתי כנסיות ובבתי מדרשות‪ ,‬ידי עשו משועבדות‬ ‫דווקא על צעקתו של עשיו‪ ,‬ולא על החרדה הגדולה שגרם ליצחק אביו? ויש‬ ‫לו‪ ,‬ורק כאשר ירפה יעקב מכחו‪ ,‬יוכל עשו לפרוק את עולו‪ .‬ועל ברכה זו נאמר‪:‬‬ ‫לומר‪ ,‬כי מחרדתו של יצחק לא הייתה ליעקב כל הנאה‪ ,‬אדרבה‪ ,‬הוא הצטער‬ ‫״וישטום עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו״ (להלן פס' מא)‪ ,‬ותרגם‬ ‫בצער אביו והיה אנוס לעשות את אשר עשה‪ .‬אולם בצעקתו של עשיו הייתה‬ ‫יונתן שנטמן בלבו איבה על שנטל ממנו כחו‪ .‬והיינו‪ ,‬שלא רק הברכות ניטלו‬ ‫לו הנאה‪ ,‬ועל כך נתבע‪.‬‬ ‫מעשו‪ ,‬אלא אף כח הממשלה שהי' בידו ניטל ממנו ונמסר ליעקב‪ ,‬ומעתה אין‬ ‫ומה היתה אותה הנאה? חז״ל מלמדים כי באותו היום נפטר אברהם אבינו‪,‬‬ ‫לעשו כוח שלטון בפני עצמו‪.‬‬ ‫ויעקב היה עסוק בבישול נזיד עדשים כדי להברות את יצחק אביו‪ ,‬שהיה שרוי‬ ‫באבלו‪ .‬נמצא שיעקב עסק בגמילות חסדים‪ ,‬כממשיך דרכו של זקנו אברהם‪.‬‬ ‫מטל השמים ומשמני הארץ‬ ‫ְלְִע ֵיֵטִנִ י ָנָ א ִִמן ָהָָאָֹדֹם ָהָָאָֹדֹם ַַה ּ �ֶּזה״‪.‬‬ ‫״ַה ִ‬ ‫והנה שב עשיו מן השדה‪ ,‬עייף ורעב‪ ,‬וביקש‪ַ :‬‬ ‫וִיִ ֶּת�ּ ן ְלְ ָָך ָָה ֱֱאֹלֹ' ִִמַּט�ּ ל ַַה �ָּׁש ַ‬ ‫�ַׁמִיִ ם ּּו ִִמ �ְׁש ַַׁמֵּנ�ּ י ָָה ָָא ֶֶרץ (כ"ז‪ ,‬כ"ח)‬ ‫על כך רומז הפייטן ביוצר לפרשת זכור‪ :‬״ְזְ כֹוֹ ר ִִאיׁשׁ ֲֲא � ֶׁׁשר ִִהְגְִוִ ַיַע ָאָ ב ְלְֹלֹא ִִעּתֹּוֹ ‪...‬‬ ‫ויל"ע ששינה יצחק את הסדר בברכת עשו ואמר‪' :‬הנה משמני הארץ יהיה‬ ‫ָעָׂש ִלִ ְֵזְֵקנֹוֹ ֶחֶֶסֶ ד״‪ .‬עשיו ביזה את מעשה‬ ‫ְּג�ִּמילּוּת ֶחֶֶסֶ ד‪ּ ,‬גֹּוֹ ֵֵעל ָאָ ח ׂ‬ ‫ְזְ כֹוֹ ר ּבֹּוֹ ֶזֶ ה ַַעל ִ‬ ‫מושבך ומטל השמים מעל'‪.‬‬ ‫החסד של יעקב‪ ,‬אך משגבר עליו הרעב ביקש ליהנות ממנו‪ .‬יעקב העמידו על‬ ‫וי"ל ע"פ מ"ש רש״י עה"פ ״ויתן לך האלקים״‪ :‬״מהו האלקים? בדין‪ ,‬אם ראוי‬ ‫הסתירה שבדבריו‪ :‬מי שמבזה את החסד אינו יכול לבקש ליהנות ממנו בשעת‬ ‫לך יתן לך‪ ,‬ואם לאו לא יתן לך‪ .‬אבל לעשו אמר משמני הארץ יהיה מושבך‪ ,‬בין‬ ‫הצורך‪ ,‬מבלי לתת תמורתו‪ .‬ובכך בא לידי ביטוי זלזולו של עשיו בשלושה‬ ‫צדיק בין רשע יתן לך‪ .‬וממנו למד שלמה כשעשה הבית וסידר תפלתו‪ :‬ישראל‬ ‫״ָלָָּמה ּ �ֶּזה ִלִ י‬ ‫יסודות‪ :‬במדת החסד‪ ,‬במעלתה הרוחנית של הבכורה‪ ,‬שעליה אמר �ּ‬ ‫שהוא בעל אמונה ומצדיק עליו את הדין לא יקרא עליך תגר‪ ,‬לפיכך (מ״א ח‪,‬‬ ‫ְּב�ֹּכָֹרָ ה״‪ ,‬ובאיסור הגזל‪ .‬שכן סבר שאפשר לחמוס ועדיין להציג חזות של טהרה‪,‬‬ ‫לט) ונתת לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו‪ ,‬אבל נכרי מחוסר אמנה‪ ,‬לפיכך‬ ‫כדברי המדרש שנמשל לחזיר הפושט את טלפיו להראות שהוא טהור‪.‬‬ ‫אמר (שם שם מג) ואתה תשמע השמים וגו׳ ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי‪,‬‬ ‫ָֹרִָתי ָלָָקָ ח ְִוְִה ּ�ֵּנה ַַע �ָּּתה‬ ‫מעתה‪ ,‬כאשר שמע יעקב את עשיו זועק במרירות‪ :‬״ֶאֶ ת ְּב�ֹּכ ִ‬ ‫בין ראוי בין שאינו ראוי תן לו‪ ,‬כדי שלא יקרא עליך תגר ע"כ‪ ,‬וביאור דבריו‪,‬‬ ‫ִּב�ְּרְָכִָתי״‪ ,‬שמח יעקב לא על צערו של עשיו‪ ,‬אלא על גילוי האמת שבצעקתו‪.‬‬ ‫ִ‬ ‫ָלַָקח‬ ‫ַ‬ ‫שבחנוכת בית המקדש ביקש שלמה המלך ע״ה על תפילת ישראל‪ :‬״ונתת‬ ‫עשיו שכל ימיו זלזל בבכורה וביזה את מעלתה‪ ,‬נאלץ עתה להודות בעל כורחו‬ ‫לאיש ככל דרכיו אשר תדע את לבבו״ (מלכים א ח‪ ,‬לט)‪ ,‬לפי שישראל מכניע‬ ‫בערכה‪ .‬צעקתו גילתה כי הכיר בעל כרחו במעלתה‪ .‬אלא שגם שמחה זו על גילוי‬ ‫עצמו לפני הדין ותולה את החיסרון במעשיו‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬על תפילת הנכרי‬ ‫האמת‪ ,‬היתה הנאה שנולדה מתוך מעשה המרמה‪ ,‬ועל כך נתבע יעקב‪.‬‬ ‫ביקש‪ :‬״ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי״‪ ,‬בין ראוי ובין שאינו ראוי‪ ,‬כדי שלא‬ ‫יבוא לידי כפירה ויקטרג‪ .‬וכעין זה בירך יצחק את עשו‪ ,‬שהשפעתו לא תהיה‬ ‫יו"ל על ידי מערכת "דרכי אורה" | להנצחות ולקבלת העלון במייל ניתן לפנות לדוא"ל‪62112dw@gmail.com :‬‬ ‫עמוד ‪2‬‬