gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom — תולדות (2026-11-09)

מוציא לאור: מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom

שבוע: תולדות (2026-11-09)

מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom — תולדות (2026-11-09)

פתח את ה-PDF הורדה

‫פרשת תולדות שנת תשפ"ז‬ ‫למה הברכה של מישהו אחר מרגישה כאילו לקחו משהו מאיתנו?‬ ‫יש רגעים שבהם לא קרה לנו שום דבר רע‪ ,‬ובכל זאת משהו בתוכנו מתכווץ‪ .‬חבר קיבל קידום‪ ,‬אח קנה דירה‪ ,‬שכן מצליח‪ ,‬בן משפחה זוכה‬ ‫להערכה‪ ,‬ומיד מופיעה תחושה שקשה להודות בה‪ :‬למה אצלו כן ואצלי לא? הרי ההצלחה שלו לא לקחה מאיתנו כסף‪ ,‬בריאות או אפשרות‬ ‫ממשית‪ ,‬ובכל זאת היא מרגישה לפעמים כמעט כמו הפסד אישי‪.‬‬ ‫פרשת תולדות מביאה את התחושה הזאת לשיא דרמטי‪ .‬עשו מגיע אל יצחק לאחר שיעקב כבר קיבל את הברכה‪ .‬כשמתברר לו מה קרה נאמר‪:‬‬ ‫"ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי" (בראשית כז‪ ,‬לד)‪ .‬אחר כך הוא שואל‪" :‬הלא אצלת לי ברכה" (בראשית כז‪,‬‬ ‫לו)‪ ,‬ולבסוף‪" :‬הברכה אחת הוא לך אבי ברכני גם אני אבי" (שם כז‪ ,‬לח)‪ .‬המילים האחרונות חזקות במיוחד‪ .‬עשו אינו מבקש לקחת את הברכה‬ ‫מיעקב‪ .‬הוא שואל אם באמת אין מקום לברכה גם עבורו‪ .‬הכאב שלו אינו רק על מה שיעקב קיבל‪ ,‬אלא על התחושה שברכת האחר סגרה את‬ ‫האפשרות שלו עצמו להתברך‪.‬‬ ‫רש"י‪ ,‬מבאר שעשו מבקש מיצחק למצוא גם עבורו ברכה כלשהי‪ ,‬לאחר שהבין שהברכה המרכזית כבר ניתנה ליעקב (שם לח)‪ .‬הרמב"ן‪ ,‬מעמיק‬ ‫במשמעות הברכות ובכך שאין כאן רק איחול רגשי‪ ,‬אלא קביעת עתיד‪ ,‬מעמד ושפע (שם כז‪ ,‬כח‪-‬כט; לט‪-‬מ)‪ .‬ממילא אפשר להבין מדוע עשו אינו‬ ‫חווה את האירוע כהצלחתו של אחיו בלבד‪ .‬מבחינתו‪ ,‬העתיד של יעקב משנה גם את האופן שבו הוא רואה את העתיד שלו‪.‬‬ ‫זה קורה לנו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות‪ .‬אדם יכול להיות מרוצה ממשכורתו עד הרגע שבו הוא מגלה שחברו מרוויח יותר‪ .‬משפחה‬ ‫יכולה להיות שמחה בבית שלה עד שהיא מבקרת בבית גדול יותר של קרובים‪ .‬הורה יכול להיות גאה בילדיו‪ ,‬ואז לשמוע על הישגים של ילדים‬ ‫אחרים ולהתחיל פתאום לראות בעיקר את מה שחסר‪.‬‬ ‫בספר משלי (יד‪ ,‬ל) נאמר‪" :‬ורקב עצמות קנאה"‪ .‬הקנאה אינה מתוארת כתגובה חיצונית בלבד‪ .‬היא נכנסת פנימה ושוחקת‪ .‬הסיבה היא שהשוואה‬ ‫משנה את קנה המידה‪ .‬מה שהיה טוב לפני רגע יכול להרגיש קטן רק מפני שמישהו אחר קיבל יותר‪.‬‬ ‫רבי אלעזר הקפר אומר במשנה במסכת אבות (ד‪ ,‬כא)‪" :‬הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם"‪ .‬אפשר להבין את הדברים גם‬ ‫במובן נפשי עמוק‪ :‬הקנאה מוציאה את האדם מן העולם שלו ומכניסה אותו לעולם של מישהו אחר‪ .‬במקום לשאול מה יש לי‪ ,‬מה נכון לי ומה‬ ‫הדרך שלי‪ ,‬הוא מתחיל למדוד את חייו לפי לוח התוצאות של הזולת‪.‬‬ ‫הפסיכולוג ‪ Leon Festinger‬הציע כבר בשנת ‪ 1954‬את תיאוריית ההשוואה החברתית‪ ,‬שלפיה בני אדם מעריכים את עצמם במידה רבה‬ ‫באמצעות השוואה לאחרים‪ ,‬במיוחד כאשר אין מדד אובייקטיבי ברור‪ .‬אנחנו רוצים לדעת אם אנחנו מצליחים‪ ,‬יפים‪ ,‬חכמים‪ ,‬מתקדמים או‬ ‫אהובים‪ ,‬ולכן מסתכלים הצידה‪ .‬הבעיה היא שברגע שהמבט הצידה הופך למדד המרכזי‪ ,‬גם הצלחה אמיתית יכולה להתחיל להרגיש כמו כישלון‬ ‫יחסי‪ .‬וזה נעשה קשה עוד יותר כאשר האדם שאליו אנחנו משווים את עצמנו קרוב אלינו‪ .‬מחקרים בתחום ההשוואה החברתית מראים שהשוואה‬ ‫לאדם דומה ורלוונטי לנו יכולה להיות חזקה במיוחד‪ .‬הצלחה של אדם רחוק עשויה לעורר הערכה‪ .‬הצלחה של אח‪ ,‬חבר קרוב או קולגה באותו‬ ‫תחום עלולה לגעת ישירות בזהות שלנו‪.‬‬ ‫אולי לכן הכאב של עשו הוא גדול כל כך‪ .‬יעקב איננו אדם זר‪ .‬הוא אחיו התאום‪ .‬הם התחילו מאותו בית‪ ,‬מאותה משפחה‪ ,‬מאותו זמן כמעט‪ .‬וככל‬ ‫שנקודת הפתיחה דומה יותר‪ ,‬כך הפער בהמשך הדרך יכול להיות קשה יותר לעיכול‪ .‬הבעיה מתחילה כאשר ההצלחה של האחר אינה רק מידע‬ ‫עליו‪ ,‬אלא נעשית פסק דין עלינו‪ .‬ואז השאלה כבר איננה "מה הוא קיבל?"‪ ,‬אלא "מה העובדה שהוא קיבל אומרת עליי"?‬ ‫הפסיכולוגיה מכירה היטב את הנטייה הזאת לחשוב במונחים של סכום אפס‪ .zero sum thinking ,‬זו הנטייה להרגיש שאם אדם אחר קיבל‬ ‫יותר‪ ,‬בהכרח נשאר פחות בשבילי‪ ,‬גם כאשר במציאות אין חלוקה ישירה של משאב מוגבל‪ .‬הדבר בולט במיוחד בתחומים כמו סטטוס‪ ,‬הצלחה‪,‬‬ ‫תשומת לב והכרה‪ .‬אנחנו עלולים לחוות את ההצלחה של האחר כאילו היא מצמצמת את המקום שלנו בעולם‪ .‬מחקרים על ‪,relative deprivation‬‬ ‫קיפוח יחסי‪ ,‬מראים שאנשים אינם מעריכים את מצבם רק לפי מה שיש להם בפועל‪ ,‬אלא גם לפי ההשוואה לאחרים‪ .‬אדם יכול לחיות ברווחה‬ ‫גדולה יותר מבעבר ובכל זאת להרגיש חסר יותר‪ ,‬אם סביבתו עלתה מהר ממנו‪ .‬ההרגשה הסובייקטיבית של חסר אינה נובעת רק מן המציאות‬ ‫האישית‪ ,‬אלא גם מן הפער הנתפס ביני לבין מי שאני משווה את עצמי אליו‪ .‬זה מסביר מדוע קנאה מתעוררת לא רק כשאין לנו‪ ,‬אלא גם כשיש‬ ‫לאחר יותר‪ .‬הכאב אינו תמיד על החסר עצמו‪ .‬לפעמים הוא על המיקום שלנו ביחס לאחר‪ .‬הדבר נעשה חריף במיוחד בעידן הרשתות החברתיות‪.‬‬ ‫בעבר אדם השווה את עצמו בעיקר למשפחה‪ ,‬לשכנים ולחברים‪ .‬היום הוא יכול להשוות את עצמו בתוך דקות למאות אנשים שמציגים את הבית‪,‬‬ ‫הקריירה‪ ,‬הילדים‪ ,‬החופשה‪ ,‬ההישגים והגוף שלהם‪ .‬כמובן‪ ,‬הוא אינו רואה את התמונה המלאה‪ .‬הוא רואה את רגעי השיא של אחרים ומשווה‬ ‫אותם לרצף החיים המלא שלו‪ .‬כך נוצר עיוות מסוכן‪ .‬אדם אינו שואל עוד "האם טוב לי?"‪ ,‬אלא "האם טוב לי כמו להם?"‪ .‬הורה אינו שואל "האם‬ ‫הילד שלי מתפתח?"‪ ,‬אלא "איפה הוא ביחס לילדים של החברים?"‪ .‬עובד אינו שואל "האם אני מתקדם?"‪ ,‬אלא "מי התקדם לפניי"? ההשוואה‬ ‫מזיזה את נקודת המדידה מן החיים עצמם אל טבלת דירוג מדומיינת‪.‬‬ ‫כאן פרשת תולדות מציעה נקודה עמוקה‪ .‬אחרי שעשו צועק "הברכה אחת הוא לך אבי"‪ ,‬יצחק אכן מברך גם אותו‪" :‬הנה משמני הארץ יהיה‬ ‫מושבך ומטל השמים מעל" (שם כז‪ ,‬לט)‪ .‬הברכה שלו שונה מברכת יעקב‪ ,‬אבל היא אינה אפס‪ .‬כלומר‪ ,‬העובדה שאדם אחר קיבל מסלול מסוים‬ ‫אינה אומרת שלא נשאר דבר עבורי‪ .‬זו נקודה פשוטה וקשה מאוד‪ :‬לא כל ברכה צריכה להיראות כמו הברכה של האחר כדי להיות ברכה‪.‬‬ ‫רבי שמשון רפאל הירש מדגיש בפירושו את השוני בין יעקב לעשו ואת הייעודים השונים שלהם‪ ,‬וממילא גם את העובדה שאין למדוד את שניהם‬ ‫לפי אותו סולם בלבד (שם כז‪ ,‬כח‪-‬מ)‪ .‬כאשר אדם מודד את עצמו רק לפי מה שהאחר קיבל‪ ,‬הוא עלול לפספס את האפשרות שהדרך שלו אמורה‬ ‫להיראות אחרת‪ .‬גם המשנה במסכת אבות (ד‪ ,‬א) אומרת‪" :‬איזהו עשיר השמח בחלקו"‪ .‬אין משמעות הדבר שאדם צריך להפסיק לשאוף‪ ,‬להתקדם‬ ‫או לרצות יותר‪ .‬השאלה היא אם השאיפה שלו נולדת מן הדרך שלו‪ ,‬או מן הקנאה בדרך של מישהו אחר‪.‬‬ ‫ההבדל הזה חשוב מאוד‪ .‬שאיפה בריאה אומרת‪ :‬אני רוצה לגדול‪ .‬קנאה אומרת‪ :‬קשה לי שהוא גדל‪ .‬שאיפה בריאה מפנה את המבט פנימה‬ ‫וקדימה‪ .‬קנאה משאירה את הראש מופנה הצידה‪ .‬יש גם קנאה שיכולה להפוך לכוח מניע‪ .‬חז"ל אמרו‪" :‬קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא‬ ‫כא ע"א)‪ .‬כאשר אדם רואה מישהו אחר מצליח ואומר לעצמו "גם אני יכול להתאמץ יותר"‪ ,‬ההשוואה יכולה לקדם אותו‪ .‬הבעיה מתחילה כשהוא‬ ‫אומר‪" :‬אם הוא הצליח‪ ,‬אני פחות שווה‪ ".‬זהו הבדל בין השראה לבין איום‪ .‬במשפחה ההבדל הזה קריטי במיוחד‪ .‬אחים יכולים לגדול בבית אחד‬ ‫עם כישרונות שונים‪ ,‬מסלולים שונים וקצב שונה‪ .‬אם כל הישג של אחד הופך למדד עבור השני‪ ,‬הקשר ביניהם נעשה תחרות מתמשכת‪ .‬אבל אם‬ ‫כל אחד לומד לזהות את הברכה שלו‪ ,‬ההצלחה של האחר כבר אינה גוזלת ממנו מקום‪ .‬האתגר אינו להפסיק להשוות לגמרי‪ ,‬משום שהמוח‬ ‫האנושי כנראה לא בנוי לכך‪ .‬האתגר הוא לזהות מתי ההשוואה מועילה ומתי היא מעוותת את התמונה‪ .‬לפעמים צריך לשאול‪ :‬האם באמת חסר‬ ‫לי משהו‪ ,‬או שפשוט ראיתי שמישהו אחר קיבל יותר? והשאלה הזאת יכולה לשנות הרבה‪ .‬כי ייתכן שהברכה של האחר לא לקחה מאיתנו דבר‪.‬‬ ‫ייתכן שהיא רק האירה באור חזק את המקום שבו עדיין קשה לנו לראות את הברכה שכבר נמצאת אצלנו‪.‬‬ ‫למה לפעמים צריך להתרחק מהבית כדי לגלות מי אנחנו?‬ ‫יש רגע בחיים שבו הבית‪ ,‬שהיה המקום שבו למדנו מי אנחנו‪ ,‬עלול להפוך גם למקום שמקשה עלינו לגלות מי אנחנו יכולים להיות‪ .‬לא מפני‬ ‫שהבית רע‪ ,‬ולא מפני שצריך למרוד בו‪ ,‬אלא מפני שבתוך המשפחה לכל אדם כבר יש תפקיד‪ ,‬סיפור‪ ,‬זיכרון ומקום מוכר‪ .‬לפעמים רק כשאדם‬ ‫יוצא מן המסגרת שבה כולם מכירים אותו שנים‪ ,‬הוא מגלה אילו חלקים ממנו באמת שייכים לו ואילו נבנו מתוך הציפיות שסביבו‪.‬‬ ‫בסוף פרשת תולדות אומר יצחק ליעקב‪" :‬קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך" (בראשית כח‪ ,‬ב)‪.‬‬ ‫יעקב עומד לעזוב את המקום שבו גדל‪ ,‬את הוריו‪ ,‬את האוהלים ואת המציאות המוכרת‪ .‬הוא יוצא לדרך לא רק מפני שעשו מבקש להורגו‪ ,‬אלא‬ ‫גם אל עתיד שבו יצטרך לבנות חיים מחוץ למעטפת שבתוכה נוצרה זהותו‪ .‬עד עכשיו יעקב הוא בעיקר בן‪ .‬מכאן הוא יצטרך להתחיל להיות אדם‬ ‫שעומד בפני עצמו‪.‬‬ ‫רש"י‪ ,‬מבאר שיעקב נשלח לפדן ארם כדי לקחת משם אשה ולא מבנות כנען (שם)‪ .‬יש כאן כמובן שליחות משפחתית ברורה‪ ,‬אבל עצם היציאה‬ ‫מחייבת את יעקב לעבור מעולם שבו ההורים מגדירים את המסגרת לעולם שבו הוא עצמו צריך לקבל החלטות‪ ,‬לבנות בית ולשאת באחריות‪.‬‬ ‫הרמב"ן‪ ,‬עומד על כך שיצחק מברך את יעקב לפני צאתו ומעביר אליו במפורש את ברכת אברהם‪" :‬ואל שדי יברך אתך‪ ...‬ויתן לך את ברכת‬ ‫אברהם" (שם כח‪ ,‬ג‪-‬ד)‪ .‬הדבר עמוק מאוד‪ .‬יעקב אינו יוצא מן הבית כדי למחוק את מה שקיבל‪ .‬הוא יוצא כשהברכה של הבית איתו‪ .‬עצמאות‬ ‫אמיתית אינה בהכרח ניתוק מן השורשים‪ ,‬אלא היכולת לקחת אותם אל מקום שבו כבר אי אפשר להישען עליהם באופן אוטומטי‪ .‬רבי עובדיה‬ ‫ספורנו מפרש שברכת יצחק מכוונת לכך שיעקב יקים משפחה שתהיה המשך לברית אברהם (שם כח‪ ,‬ג‪-‬ד)‪ .‬כלומר‪ ,‬היציאה אינה בריחה מן‬ ‫הזהות המשפחתית‪ .‬להפך‪ .‬דווקא מחוץ לבית יעקב צריך לבחור אם הזהות שקיבל באמת נעשית הזהות שלו‪.‬‬ ‫זהו אחד הפרדוקסים הגדולים של ההתבגרות‪ .‬ילד מקבל מן הבית ערכים‪ ,‬אמונה‪ ,‬שפה‪ ,‬הרגלים ודפוסי התנהגות‪ .‬אבל בשלב מסוים עולה שאלה‬ ‫שאין להורה אפשרות לענות עליה במקומו‪ :‬האם אני ממשיך בדרך הזאת מפני שבחרתי בה‪ ,‬או מפני שמעולם לא עמדתי במקום שבו יכולתי‬ ‫לבחור אחרת?‬ ‫הפסיכולוגיה ההתפתחותית מכנה חלק מן התהליך הזה ‪ ,individuation‬היפרדות פסיכולוגית ובניית זהות עצמאית‪ .‬אין פירושה התרחקות‬ ‫רגשית מן ההורים‪ ,‬אלא היכולת להחזיק בקשר עמוק איתם ובו בזמן לפתח מערכת ערכים‪ ,‬החלטות וזהות שאינן תלויות לחלוטין באישורם‪.‬‬ ‫‪ ,Jeffrey Arnett‬שפיתח את המושג ‪ ,emerging adulthood‬תיאר את השנים שבין גיל ההתבגרות לבגרות המבוססת כתקופה שבה צעירים‬ ‫בודקים זהות‪ ,‬עבודה‪ ,‬קשרים וערכים‪ .‬עבור רבים‪ ,‬היציאה מן הבית‪ ,‬הלימודים‪ ,‬הישיבה‪ ,‬העבודה הראשונה‪ ,‬הנישואין או מעבר למקום אחר‬ ‫יוצרים מרחב שבו שאלות שהיו תיאורטיות נעשות ממשיות‪ .‬פתאום אין מי שמזכיר לקום‪ .‬אין מי שמחליט איך נראה סדר היום‪ .‬אין שולחן‬ ‫משפחתי שמכתיב את השיחה‪ ,‬ואין תפקיד קבוע של "הילד הזה" בתוך הבית‪ .‬החופש הזה יכול להיות מרגש‪ ,‬אבל הוא גם מפחיד‪ ,‬משום שעכשיו‬ ‫צריך לגלות מה נשאר כאשר אין מסביב מי שמחזיק עבורנו את הזהות‪.‬‬ ‫גם אברהם נדרש בראשית דרכו לשמוע‪" :‬לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (שם יב‪ ,‬א)‪ .‬אצל יעקב התנועה שונה‪ ,‬אבל גם הוא נדרש לעזוב‬ ‫מרחב מוכר כדי להמשיך את הסיפור‪ .‬התורה אינה מציגה את הבית כבעיה‪ ,‬אלא מלמדת שלפעמים השלב הבא של הברכה מתחיל דווקא ביציאה‬ ‫ממנו‪ .‬וזו אולי השאלה שכל אדם פוגש בשלב כלשהו‪ :‬מה מתוך מה שקיבלתי בבית אני באמת בוחר לקחת איתי‪ ,‬ומה אני ממשיך לשאת רק מפני‬ ‫שמעולם לא בדקתי אם הוא עדיין שלי? היציאה מן הבית אינה פותרת מיד את שאלת הזהות‪ .‬להפך‪ .‬לפעמים רק אז היא מתחילה באמת‪ .‬כל עוד‬ ‫האדם נמצא בתוך מסגרת מוכרת‪ ,‬הרבה מן הבחירות נעשות כמעט מעצמן‪ .‬הוא חי ליד אנשים שמכירים אותו‪ ,‬בתוך שפה‪ ,‬מנהגים וציפיות‬ ‫שסופגות אותו אל תוכן‪ .‬כאשר הוא יוצא‪ ,‬הוא מגלה אילו דברים היו שלו ואילו נשענו בעיקר על הסביבה‪.‬‬ ‫‪ ,James Marcia‬מן החוקרים המרכזיים בתחום הזהות‪ ,‬פיתח מודל שמתאר כמה מצבים אפשריים של גיבוש זהות‪ .‬אחד מהם הוא מצב שבו‬ ‫אדם מאמץ זהות בלי שעבר תהליך משמעותי של בחינה‪ ,‬ואחר הוא מצב שבו הוא בודק אפשרויות‪ ,‬מתלבט‪ ,‬ורק אחר כך בונה מחויבות פנימית‪.‬‬ ‫הרעיון החשוב הוא שזהות חזקה אינה רק מה שקיבלנו‪ ,‬אלא מה שעבר גם דרך בחירה אישית‪.‬‬ ‫זה נכון מאוד בעולם היהודי‪ .‬אדם יכול לקיים אורח חיים שלם מתוך נאמנות עמוקה‪ ,‬אבל מגיע שלב שבו השאלות נעשות אישיות יותר‪ .‬לא רק‬ ‫מה המשפחה עושה‪ ,‬אלא מה אני מבין‪ ,‬במה אני מאמין‪ ,‬מה אני רוצה לקחת איתי‪ ,‬ומה אני צריך לברר מחדש‪ .‬הבחירה הזאת אינה בהכרח מרד‪.‬‬ ‫לפעמים היא השלב שבו המסורת מפסיקה להיות רק ירושה ונעשית רכוש פנימי‪ .‬כך גם בקריירה‪ .‬יש מי שנכנס לעסק המשפחתי כי "ככה‬ ‫אצלנו"‪ ,‬ומגלה אחרי שנים שהוא מעולם לא שאל אם זו באמת הדרך שלו‪ .‬יש מי שבוחר מקצוע רק כדי לא לאכזב‪ ,‬מקום מגורים כי זה מה‬ ‫שמקובל‪ ,‬או סגנון חיים משום שזה הנתיב שכבר סומן עבורו‪ .‬הבעיה אינה בכך שקיבלנו כיוון מן הבית‪ .‬הבעיה מתחילה כאשר אין לנו מרחב‬ ‫לבדוק אם אנחנו באמת רוצים ללכת בו‪ .‬שלמה המלך בספר משלי (א‪ ,‬ח) אומר‪" :‬שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך"‪ .‬הפסוק אינו אומר‬ ‫שהילד צריך להישאר תלוי לנצח בהכרעות של הוריו‪ .‬הוא אומר שיש דברים שראוי לשאת איתנו‪ .‬עצמאות אינה מחיקה של ההורים‪ .‬היא היכולת‬ ‫להקשיב למה שקיבלנו‪ ,‬לבחון אותו‪ ,‬ולבחור מה הופך מעכשיו לחלק מאיתנו‪.‬‬ ‫הדבר נכון גם ביחסים בין הורים לילדים בוגרים‪ .‬הורה יכול להמשיך לייעץ‪ ,‬אבל אם כל החלטה של הילד נמדדת לפי השאלה אם היא תואמת‬ ‫את רצון ההורה‪ ,‬קשה מאוד לזהות איפה נגמר הקשר ואיפה מתחילה הזהות העצמאית‪ .‬מצד שני‪ ,‬ילד שמוכיח עצמאות רק דרך התנגדות להורים‬ ‫עדיין נשאר תלוי בהם בצורה אחרת‪ .‬גם מרד אוטומטי הוא סוג של תלות‪ ,‬משום שגם הוא נותן לאחר להגדיר את הכיוון‪ .‬הבגרות האמיתית‬ ‫מתחילה כאשר האדם מסוגל לומר‪ :‬את זה קיבלתי ואני רוצה להמשיך‪ ,‬את זה אני מבין אחרת‪ ,‬ועל זה אני עדיין שואל‪.‬‬ ‫במובן הזה‪ ,‬היציאה של יעקב מבית הוריו איננה רק תנועה גיאוגרפית‪ .‬היא פותחת מרחב שבו הברכה שקיבל תצטרך לעבור מבחן אישי‪ .‬בהמשך‬ ‫הדרך הוא יתמודד עם לבן‪ ,‬עם עבודה‪ ,‬עם משפחה‪ ,‬עם מאבק ועם אחריות‪ .‬מה שקיבל בבית יהפוך בהדרגה למה שהוא בוחר לשאת בעולם‪.‬‬ ‫וזו אולי אחת התנועות העמוקות ביותר של ההתבגרות‪ :‬להתרחק מספיק כדי לראות את הבית מחדש‪ ,‬ואז לבחור מה לקחת ממנו בלי להיות‬ ‫כלוא בו‪ .‬לפעמים רק מחוץ לבית אדם מגלה עד כמה הבית נמצא בתוכו‪ .‬והשאלה הבוגרת איננה האם להישאר נאמן למה שקיבלנו‪ ,‬אלא האם‬ ‫הפכנו את מה שקיבלנו לבחירה מודעת‪ ,‬חיה ואישית משלנו‪.‬‬ ‫האם אנחנו באמת בוחרים‪ ,‬או רק מחפשים שמישהו חשוב יאשר אותנו?‬ ‫יש החלטות שנראות מבחוץ עצמאיות לגמרי‪ ,‬אבל עמוק בפנים הן עדיין מנהלות שיחה ישנה עם מישהו אחר‪ .‬אדם בוחר מקצוע‪ ,‬בן זוג‪ ,‬מקום‬ ‫מגורים או דרך חיים‪ ,‬ובכל זאת חלק ממנו עדיין שואל‪ :‬האם אבא יהיה גאה בי? האם אמא תחשוב שבחרתי נכון? האם סוף סוף יראו בי את מי‬ ‫שרציתי להיות?‬ ‫פרשת תולדות מתארת אצל עשו רגע חד מאוד‪" :‬וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו‪ .‬וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת‬ ‫ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה" (בראשית כח‪ ,‬ח‪-‬ט)‪ .‬התורה מדגישה שעשו רואה מה רע בעיני אביו‪ ,‬ורק אז משנה כיוון‪.‬‬ ‫השאלה איננה רק במי עשו בחר להתחתן‪ .‬השאלה היא מה הניע את הבחירה‪ .‬רש"י‪ ,‬מפרש שעשו הבין שבנות כנען אינן רצויות בעיני יצחק‪ ,‬ולכן‬ ‫הלך אל ישמעאל כדי לקחת אשה ממשפחת אברהם (שם)‪ .‬אבל גם לאחר שהוא משנה את בחירתו‪ ,‬התורה מוסיפה "על נשיו"‪ ,‬כלומר הוא אינו‬ ‫בהכרח מבטל את הבחירות הקודמות אלא מוסיף עליהן‪ .‬יש כאן ניסיון לתקן‪ ,‬אבל לא ברור עד כמה התיקון נובע משינוי פנימי ועד כמה מן‬ ‫הרצון לזכות מחדש באישור האב‪ .‬הרמב"ן (שם) עומד על כך שעשו הבחין מתוך דברי יצחק ליעקב שהנשים הכנעניות אינן רצויות למשפחה‪,‬‬ ‫ולכן פנה אל בית ישמעאל‪ .‬כלומר‪ ,‬עשו מבין לפתע משהו שהיה מולו קודם‪ ,‬אבל הוא מבין אותו דרך המבט של אביו‪ .‬לפעמים אדם אינו משנה‬ ‫כיוון מפני שהשתכנע‪ ,‬אלא מפני שגילה מה חשוב למי שהוא עדיין מבקש לרצות‪.‬‬ ‫הנקודה הזאת מוכרת מאוד בחיים‪ .‬ילד בוגר יכול לבחור מקצוע מכובד לא מפני שהוא רוצה בו באמת‪ ,‬אלא מפני שהוא יודע שזה מה שישמח‬ ‫את הוריו‪ .‬בת יכולה להיכנס לקשר מפני שהוא מתאים לכל הקריטריונים שהמשפחה מעריכה‪ ,‬אף שהיא עצמה אינה שלמה איתו‪ .‬אדם יכול‬ ‫להשקיע שנים בהוכחת הצלחה‪ ,‬רק כדי לזכות במשפט אחד שמעולם לא שמע בילדות‪ :‬אני גאה בך‪.‬‬ ‫בספר משלי (כט כה) נאמר‪" :‬חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישגב"‪ .‬הפחד מבני אדם‪ ,‬לא רק פחד מעונש אלא גם פחד מאכזבה‪ ,‬יכול להפוך‬ ‫למוקש‪ .‬כאשר אדם זקוק מאוד לאישור‪ ,‬הוא עלול להתחיל לבחור לפי תגובת הזולת ולא לפי האמת הפנימית שלו‪ .‬גם המשנה במסכת אבות (א‪,‬‬ ‫ג) אומרת‪" :‬אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס"‪ .‬אף שהמשנה עוסקת בעבודת ה'‪ ,‬יש כאן עיקרון רחב‪ :‬כאשר כל פעולה‬ ‫תלויה בתגובה החיצונית שנקבל‪ ,‬קשה לדעת עד כמה המעשה באמת שלנו‪.‬‬ ‫הפסיכולוגיה מתארת מצב כזה באמצעות המושג ‪ ,conditional regard‬יחס מותנה‪ .‬כאשר ילד מרגיש שהוא מקבל יותר חום‪ ,‬קבלה או הערכה‬ ‫כאשר הוא מתנהג בהתאם לציפיות מסוימות‪ ,‬הוא עלול ללמוד לקשור בין אהבה לבין ביצוע‪ .‬במקום לשאול "מה נכון לי?"‪ ,‬הוא לומד לשאול‬ ‫"מה יגרום להם להיות מרוצים ממני"?‬ ‫‪ Avi Assor, Guy Roth‬ו‪ Edward Deci‬חקרו את התופעה הזאת במסגרת תיאוריית ההכוונה העצמית‪ .‬במחקר שפורסם בשנת ‪ 2004‬ב ‪Journal‬‬ ‫‪ of Personality‬נמצא ש‪ ,parental conditional regard‬כלומר יחס הורי שנתפס כתלוי בעמידה בציפיות‪ ,‬היה קשור למוטיבציה פנימית פחות‬ ‫אוטונומית ולתחושות של כפייה פנימית‪ .‬במילים פשוטות‪ ,‬גם כאשר הילד עושה את "הדבר הנכון"‪ ,‬הוא עלול להרגיש שהוא עושה אותו כדי‬ ‫לשמור על קבלה ולא מפני שהוא באמת בחר בו‪ .‬וזה מה שהופך את סיפור עשו למורכב כל כך‪ .‬עשו רואה מה אביו רוצה ומגיב‪ .‬אבל תגובה‬ ‫לציפייה אינה תמיד זהה לבחירה פנימית‪ .‬לפעמים אדם יכול לעשות בדיוק את הדבר שהוריו רצו‪ ,‬ובכל זאת להישאר רחוק מעצמו‪ .‬ולפעמים‬ ‫דווקא ברגע שבו הוא מפסיק לרדוף אחרי האישור‪ ,‬הוא מתחיל לראשונה לשאול מי הוא באמת‪ .‬הצורך באישור אינו נעלם בהכרח כשהאדם‬ ‫מתבגר‪ .‬לפעמים הוא רק מחליף צורה‪ .‬הילד שביקש לשמוע מאביו "אני גאה בך" הופך למבוגר שמחפש את אותו משפט ממנהל‪ ,‬מרב‪ ,‬מבן זוג‬ ‫או מן הקהל‪ .‬כל עוד מישהו מבחוץ מחזיק את המפתח לערך העצמי‪ ,‬הבחירות של האדם נשארות במידה מסוימת תלויות בו‪.‬‬ ‫הפסיכולוגיה מבחינה בין מוטיבציה פנימית‪ ,‬שבה האדם פועל מתוך הזדהות עם הערך או הרצון‪ ,‬לבין מוטיבציה נשלטת‪ ,‬שבה הפעולה נובעת‬ ‫מלחץ‪ ,‬אשמה‪ ,‬פחד מדחייה או צורך באישור‪ .‬המחקרים של ‪ Edward Deci‬ו‪ Richard Ryan‬במסגרת ‪ Self-Determination Theory‬מצביעים‬ ‫על כך שאוטונומיה אינה פירושה לעשות תמיד מה שמתחשק‪ ,‬אלא להרגיש שהמעשה נובע מבחירה והזדהות פנימית‪ .‬אדם יכול לבצע בדיוק‬ ‫את אותה פעולה‪ ,‬ובכל זאת לחוות אותה באופן שונה לחלוטין לפי השאלה מי באמת מחזיק בהגה‪.‬‬ ‫זהו הבדל עדין אבל עצום‪ .‬אדם יכול ללמוד מקצוע מפני שהוא באמת מאמין שזה הייעוד שלו‪ ,‬ואדם אחר יכול ללמוד אותו מקצוע מפני שהוא‬ ‫חושש לאכזב‪ .‬מבחוץ שניהם נראים אותו דבר‪ .‬מבפנים מדובר בשתי חוויות שונות לגמרי‪.‬‬ ‫המלבי"ם‪ ,‬בפירושו לפרשת תולדות (שם כח‪ ,‬ח‪-‬ט) מדגיש את ההבדל בין פעולות הנעשות מתוך הבנה פנימית לבין פעולות הנובעות מתגובה‬ ‫למציאות החיצונית‪ .‬אצל עשו‪ ,‬עצם העובדה שהשינוי מגיע רק לאחר שהוא "רואה" מה רע בעיני יצחק מעוררת את השאלה האם חל כאן בירור‬ ‫פנימי או רק התאמה לציפייה‪ .‬דוד המלך בספר תהלים אומר‪" :‬באלהים בטחתי לא אירא מה יעשה אדם לי" (תהלים נו‪ ,‬יב)‪ .‬הפסוק מדבר על‬ ‫פחד‪ ,‬אבל אפשר לשמוע בו גם חירות‪ .‬כאשר הערך העצמי של האדם אינו תלוי לחלוטין במבט האנושי‪ ,‬הוא יכול לבחור באופן נקי יותר‪ .‬ככל‬ ‫שאנחנו פחות תלויים באישור‪ ,‬כך הבחירה נעשית יותר שלנו‪ .‬אבל כאן צריך להיזהר מן הקצה ההפוך‪ .‬אדם אינו אמור להיות אטום לדעת הוריו‪,‬‬ ‫מוריו או סביבתו‪ .‬לפעמים דווקא מי שמכיר אותנו היטב רואה משהו שאנחנו מפספסים‪ .‬עצמאות אמיתית אינה להתעלם מכל עצה‪ ,‬אלא לדעת‬ ‫לשמוע עצה בלי לאבד את עצמנו בתוכה‪ .‬המשנה במסכת אבות (א‪ ,‬ו) אומרת‪" :‬עשה לך רב וקנה לך חבר"‪ .‬כלומר‪ ,‬אדם זקוק לקולות חיצוניים‪.‬‬ ‫אבל הוא זקוק להם כדי לברר‪ ,‬לא כדי להעביר אליהם את האחריות על חייו‪ .‬עצה טובה אמורה לעזור לאדם לבחור‪ ,‬לא לבחור במקומו‪.‬‬ ‫זה נכון במיוחד ביחסים בין הורים לילדים בוגרים‪ .‬הורה יכול להביע עמדה‪ ,‬לשתף ניסיון‪ ,‬להזהיר‪ ,‬לעודד‪ .‬אבל אם האהבה או הקבלה נתפסות‬ ‫כתלויות בכך שהילד יבחר בדיוק כפי שההורה רוצה‪ ,‬הגבול בין הדרכה לשליטה מתחיל להיטשטש‪ .‬גם הילד עצמו צריך ללמוד להבחין בין שני‬ ‫משפטים שונים‪" :‬אני רוצה לשמח את ההורים שלי" לבין "אני חייב לבחור רק במה שישמח אותם"‪ .‬הראשון יכול להיות ‪ Ausdruck‬של אהבה‬ ‫וכבוד‪ .‬השני עלול להפוך את כל חייו לניסיון מתמשך לעמוד בציפייה שאינה שלו‪ .‬אולי זו אחת השאלות הקשות ביותר בהתבגרות‪ :‬האם אני‬ ‫מסוגל לאהוב‪ ,‬לכבד ולהקשיב‪ ,‬ובכל זאת לקבל החלטה שהאדם שאני אוהב אולי לא היה בוחר עבורי? זו אינה שאלה של מרד‪ .‬זו שאלה של‬ ‫זהות‪.‬‬ ‫פרשת תולדות מציגה את עשו ברגע שבו הוא מגלה באיחור מה רצוי בעיני אביו ומנסה לתקן את התמונה‪ .‬אבל ייתכן שהכאב הגדול יותר הוא‬ ‫שעשו עדיין מביט החוצה כדי להבין מי הוא צריך להיות‪ .‬יש הבדל בין להיות אדם שאחרים מרוצים ממנו לבין להיות אדם שבחר את חייו מתוך‬ ‫אמת פנימית‪ .‬ולפעמים הבגרות מתחילה בדיוק ברגע שבו אדם מפסיק לשאול רק "מה יחשבו עליי?" ומתחיל לשאול גם "מה אני באמת מאמין‬ ‫שנכון לעשות"?‬ ‫למה אנחנו חוזרים דווקא לדפוסים שחשבנו שכבר השארנו מאחור?‬ ‫יש רגעים שבהם אדם מגלה בתדהמה שהוא עושה בדיוק את הדבר שפעם הבטיח לעצמו שלעולם לא יעשה‪ .‬הוא שומע את עצמו מדבר לילדיו‬ ‫בטון ששנא אצל אביו‪ .‬הוא מגיב לבן הזוג באותה צורה שראה בבית ילדותו‪ .‬הוא נכנס ללחץ‪ ,‬ופתאום יוצאים ממנו משפטים‪ ,‬פחדים והרגלים‬ ‫שהוא היה בטוח שכבר מזמן השאיר מאחור‪ .‬אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מתחילים את חיינו מנקודת אפס‪ ,‬אבל ברגעי לחץ מתברר כמה מן‬ ‫העבר עדיין חי בתוכנו‪.‬‬ ‫פרשת תולדות מציבה לפנינו רגע כזה אצל יצחק‪ .‬כאשר הוא מגיע לגרר בגלל הרעב ונשאל על רבקה‪ ,‬נאמר‪" :‬וישאלו אנשי המקום לאשתו‬ ‫ויאמר אחתי הוא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא" (בראשית כו‪ ,‬ז)‪ .‬קשה שלא לשמוע כאן הד מוכר‪.‬‬ ‫שנים קודם לכן אברהם אביו ירד למצרים ואמר על שרה‪" :‬אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" (שם יב‪ ,‬יג)‪ ,‬ובהמשך‬ ‫חזר דפוס דומה גם בגרר אצל אבימלך (שם כ‪ ,‬ב)‪ .‬יצחק אינו רק בנו של אברהם‪ .‬ברגע של פחד הוא פועל באופן שמזכיר מאוד את אביו‪.‬‬ ‫הרמב"ן (שם כו‪ ,‬ז) עומד על הדמיון שבין מעשה אברהם למעשה יצחק ועל כך שגם יצחק חשש לחייו מפני יופיה של אשתו‪ .‬אבל מעבר לשאלה‬ ‫המעשית‪ ,‬הדמיון בין הסיפורים מעורר שאלה אנושית רחבה יותר‪ :‬כיצד דפוס שעבר בדור אחד יכול להופיע מחדש בדור הבא‪ ,‬גם כאשר אין‬ ‫שום החלטה מודעת להעתיק אותו? בספר שמות נאמר‪" :‬פקד עון אבת על בנים ועל בני בנים" (שמות לד‪ ,‬ז)‪ ,‬וחז"ל כבר הגבילו והסבירו שאין‬ ‫מדובר בעונש אוטומטי לילדים חפים מפשע‪ ,‬אלא כאשר ממשיכים בדרכי אבותיהם (ברכות ז ע"א; סנהדרין כז ע"ב)‪ .‬כלומר‪ ,‬התורה עצמה‬ ‫מבחינה בין ירושה לבין המשכיות‪ .‬אנחנו איננו אשמים במה שקיבלנו‪ ,‬אבל אנחנו כן אחראים למה שאנחנו ממשיכים‪.‬‬ ‫הפסיכולוגיה המשפחתית עוסקת רבות בהעברה בין דורית‪ .intergenerational transmission ,‬הכוונה לכך שדרכי תגובה‪ ,‬תפיסות‪ ,‬פחדים‪,‬‬ ‫סגנונות תקשורת ודפוסי יחסים יכולים לעבור מדור לדור‪ ,‬לא מפני שמישהו יושב ומלמד אותם במפורש‪ ,‬אלא מפני שילדים לומדים במשך שנים‬ ‫כיצד מגיבים בבית למצבי כעס‪ ,‬איום‪ ,‬אהבה‪ ,‬שתיקה או קונפליקט‪ .‬זה מסביר תופעה מוכרת מאוד‪ .‬אדם יכול לומר כל חייו שהוא לעולם לא‬ ‫יחנך את ילדיו כמו שחינכו אותו‪ ,‬אבל כאשר הילד מאתגר אותו בדיוק במקום רגיש‪ ,‬המשפט הישן יוצא כמעט מעצמו‪ .‬לא מפני ששינה את‬ ‫דעתו‪ .‬אלא מפני שברגע שבו אין זמן לחשוב‪ ,‬המוח נוטה לשלוף את מה שהוא כבר מכיר‪ Albert Bandura .‬הראה במחקריו על למידה חברתית‬ ‫עד כמה בני אדם‪ ,‬ובייחוד ילדים‪ ,‬לומדים התנהגות מתוך צפייה במודלים משמעותיים‪ .‬אין פירוש הדבר שכל ילד יעתיק את הוריו‪ ,‬אבל ההתנהגות‬ ‫שהוא רואה שוב ושוב הופכת לחלק ממאגר האפשרויות הפנימי שלו‪ .‬שנים אחר כך‪ ,‬במצב דומה‪ ,‬היא עלולה להופיע בלי שתוכננה‪ .‬אולי משום‬ ‫כך דווקא ברגעי לחץ אנחנו דומים לפעמים יותר לבית שגדלנו בו מכפי שהיינו רוצים להודות‪ .‬כאשר הכול רגוע‪ ,‬קל לבחור תגובה חדשה‪ .‬המבחן‬ ‫האמיתי מתחיל כאשר הפחד‪ ,‬העלבון או העייפות מחזירים אותנו במהירות למסלול הישן‪.‬‬ ‫אבל פרשת תולדות אינה מספרת לנו על יצחק כהעתק של אברהם‪ .‬להפך‪ .‬לאורך הפרשה הוא מפתח דרך משלו‪ ,‬חופר בארות‪ ,‬מתמודד עם‬ ‫פלשתים אחרת‪ ,‬ולעיתים בוחר דווקא להתרחק מן המאבק במקום לנהל אותו‪ .‬כלומר‪ ,‬אדם יכול לשאת בתוכו דפוסים מן הבית ועדיין לא להיות‬ ‫אסיר שלהם‪ .‬וזו אולי השאלה העמוקה שהסיפור מציב בפנינו‪ :‬איזה מן הדברים שקיבלנו בבית אנחנו בוחרים להמשיך‪ ,‬ואילו דברים ממשיכים‬ ‫דרכנו רק מפני שמעולם לא עצרנו לזהות שהם שם? הבשורה החשובה היא שהעברה בין דורית אינה גזירת גורל‪ .‬מחקרים בפסיכולוגיה משפחתית‬ ‫מראים שוב ושוב שדפוסים יכולים לעבור‪ ,‬אבל גם להשתנות כאשר האדם מפתח מודעות‪ ,‬שפה חלופית ויכולת לעצור לפני התגובה האוטומטית‪.‬‬ ‫מה שעבר אלינו בירושה אינו מוכרח לעבור דרכנו הלאה‪.‬‬ ‫אחד המושגים החשובים בהקשר הזה הוא ‪ ,intergenerational transmission of parenting‬העברה בין דורית של דפוסי הורות‪ .‬מחקרים מצאו‬ ‫קשר בין האופן שבו אנשים חוו את הוריהם לבין האופן שבו הם עצמם נוטים לגדל ילדים‪ ,‬אבל גם הראו שהקשר אינו מוחלט‪ .‬גורמים כמו מערכת‬ ‫זוגית טובה‪ ,‬תמיכה חברתית‪ ,‬טיפול‪ ,‬מודעות עצמית וחוויות מתקנות יכולים לשנות את המסלול‪ .‬זהו הבדל עצום בין להיות מושפע מן העבר‬ ‫לבין להיות נשלט על ידו‪ .‬אדם יכול לזהות שבבית שבו גדל כעסו בקול רם‪ ,‬ולהחליט שבבית שלו יגיב אחרת‪ .‬הוא יכול לגלות שבמשפחתו נמנעו‬ ‫משיחות קשות‪ ,‬ולכן ללמוד לדבר דווקא כשלא נוח‪ .‬הוא יכול להבין שהאהבה בבית היתה תלויה בהישגים‪ ,‬ולבחור לתת לילדיו תחושת ערך‬ ‫שאינה מותנית בציון או בהצלחה‪ .‬השינוי מתחיל לא ברצון "לא להיות כמו ההורים"‪ ,‬אלא בזיהוי מדויק של מה באמת עבר אליי‪.‬‬ ‫כאן חשוב גם לא ליפול למלכודת ההפוכה‪ .‬לא כל מה שקיבלנו מן הבית הוא בעיה שצריך לפרק‪ .‬לפעמים העבר העביר לנו גם חוסן‪ ,‬אמונה‪,‬‬ ‫אחריות‪ ,‬נדיבות‪ ,‬נאמנות ויכולת לקום ממשבר‪ .‬הבגרות איננה למחוק את הבית‪ ,‬אלא לעשות בו מיון פנימי‪ :‬את זה אני לוקח‪ ,‬את זה אני משנה‪,‬‬ ‫ואת זה אני עוצר כאן‪.‬‬ ‫בספר דברים נאמר‪" :‬ובחרת בחיים" (דברים ל‪ ,‬יט)‪ .‬הבחירה אינה מתקיימת רק מול אפשרויות חדשות‪ .‬לפעמים הבחירה העמוקה ביותר היא‬ ‫מול דפוס ישן שכבר מרגיש טבעי‪ .‬דווקא שם קשה לדעת אם אנחנו באמת בוחרים או פשוט ממשיכים‪ .‬גם חז"ל אומרים‪" :‬מעשה אבות סימן‬ ‫לבנים"‪ ,‬אבל סימן אינו כלא‪ .‬הוא מלמד שיש זיקה‪ ,‬יש המשכיות‪ ,‬יש חזרתיות‪ ,‬ובכל זאת לכל דור יש אחריות משלו‪ .‬יצחק דומה לאברהם ברגע‬ ‫של פחד‪ ,‬אבל אינו אברהם בגרסה שנייה‪ .‬בהמשך הפרשה הוא מתמודד עם מריבות בדרך אחרת‪ ,‬בוחר להתרחק‪ ,‬לחפור שוב‪ ,‬ולבנות את עולמו‬ ‫באופן ייחודי‪ .‬זה נכון גם אצלנו‪ .‬העבר מסביר הרבה‪ ,‬אבל הוא לא פוטר מאחריות ולא מבטל אפשרות לשינוי‪ .‬לפעמים השינוי הראשון הוא‬ ‫כמעט טכני‪ :‬לזהות את הרגע שבו הדפוס מתחיל‪ .‬איזה משפט אני אומר כשאני מרגיש מותקף? מה קורה לי כשילד מתנגד? איך אני מגיב כשבן‬ ‫הזוג מאכזב אותי? מה אני עושה כשאני מפחד לאבד שליטה? ברגע שהתגובה מקבלת שם‪ ,‬היא כבר פחות אוטומטית‪ .‬מכאן אפשר לבנות תגובה‬ ‫חדשה‪ .‬לא בהכרח מושלמת‪ ,‬לא תמיד מיד‪ ,‬אבל חדשה‪ .‬זה אולי אחד הדברים העמוקים שאדם יכול לעשות עם הסיפור המשפחתי שלו‪ :‬לא‬ ‫לברוח ממנו‪ ,‬ולא להעתיק אותו‪ ,‬אלא להפוך אותו לחומר של בחירה‪ .‬כי בסופו של דבר‪ ,‬אנחנו לא בוחרים מאיזה בית באנו‪ .‬אנחנו כן יכולים‬ ‫לבחור איזה בית יתחיל מאיתנו‪.‬‬