מהר סיני אל חיי היום יום · Me'har Sinai el Chai Hayom Yom — תולדות (2026-11-09)

פרשת תולדות שנת תשפ"ז
למה הברכה של מישהו אחר מרגישה כאילו לקחו משהו מאיתנו?
יש רגעים שבהם לא קרה לנו שום דבר רע ,ובכל זאת משהו בתוכנו מתכווץ .חבר קיבל קידום ,אח קנה דירה ,שכן מצליח ,בן משפחה זוכה
להערכה ,ומיד מופיעה תחושה שקשה להודות בה :למה אצלו כן ואצלי לא? הרי ההצלחה שלו לא לקחה מאיתנו כסף ,בריאות או אפשרות
ממשית ,ובכל זאת היא מרגישה לפעמים כמעט כמו הפסד אישי.
פרשת תולדות מביאה את התחושה הזאת לשיא דרמטי .עשו מגיע אל יצחק לאחר שיעקב כבר קיבל את הברכה .כשמתברר לו מה קרה נאמר:
"ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי" (בראשית כז ,לד) .אחר כך הוא שואל" :הלא אצלת לי ברכה" (בראשית כז,
לו) ,ולבסוף" :הברכה אחת הוא לך אבי ברכני גם אני אבי" (שם כז ,לח) .המילים האחרונות חזקות במיוחד .עשו אינו מבקש לקחת את הברכה
מיעקב .הוא שואל אם באמת אין מקום לברכה גם עבורו .הכאב שלו אינו רק על מה שיעקב קיבל ,אלא על התחושה שברכת האחר סגרה את
האפשרות שלו עצמו להתברך.
רש"י ,מבאר שעשו מבקש מיצחק למצוא גם עבורו ברכה כלשהי ,לאחר שהבין שהברכה המרכזית כבר ניתנה ליעקב (שם לח) .הרמב"ן ,מעמיק
במשמעות הברכות ובכך שאין כאן רק איחול רגשי ,אלא קביעת עתיד ,מעמד ושפע (שם כז ,כח-כט; לט-מ) .ממילא אפשר להבין מדוע עשו אינו
חווה את האירוע כהצלחתו של אחיו בלבד .מבחינתו ,העתיד של יעקב משנה גם את האופן שבו הוא רואה את העתיד שלו.
זה קורה לנו הרבה יותר ממה שאנחנו מוכנים להודות .אדם יכול להיות מרוצה ממשכורתו עד הרגע שבו הוא מגלה שחברו מרוויח יותר .משפחה
יכולה להיות שמחה בבית שלה עד שהיא מבקרת בבית גדול יותר של קרובים .הורה יכול להיות גאה בילדיו ,ואז לשמוע על הישגים של ילדים
אחרים ולהתחיל פתאום לראות בעיקר את מה שחסר.
בספר משלי (יד ,ל) נאמר" :ורקב עצמות קנאה" .הקנאה אינה מתוארת כתגובה חיצונית בלבד .היא נכנסת פנימה ושוחקת .הסיבה היא שהשוואה
משנה את קנה המידה .מה שהיה טוב לפני רגע יכול להרגיש קטן רק מפני שמישהו אחר קיבל יותר.
רבי אלעזר הקפר אומר במשנה במסכת אבות (ד ,כא)" :הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" .אפשר להבין את הדברים גם
במובן נפשי עמוק :הקנאה מוציאה את האדם מן העולם שלו ומכניסה אותו לעולם של מישהו אחר .במקום לשאול מה יש לי ,מה נכון לי ומה
הדרך שלי ,הוא מתחיל למדוד את חייו לפי לוח התוצאות של הזולת.
הפסיכולוג Leon Festingerהציע כבר בשנת 1954את תיאוריית ההשוואה החברתית ,שלפיה בני אדם מעריכים את עצמם במידה רבה
באמצעות השוואה לאחרים ,במיוחד כאשר אין מדד אובייקטיבי ברור .אנחנו רוצים לדעת אם אנחנו מצליחים ,יפים ,חכמים ,מתקדמים או
אהובים ,ולכן מסתכלים הצידה .הבעיה היא שברגע שהמבט הצידה הופך למדד המרכזי ,גם הצלחה אמיתית יכולה להתחיל להרגיש כמו כישלון
יחסי .וזה נעשה קשה עוד יותר כאשר האדם שאליו אנחנו משווים את עצמנו קרוב אלינו .מחקרים בתחום ההשוואה החברתית מראים שהשוואה
לאדם דומה ורלוונטי לנו יכולה להיות חזקה במיוחד .הצלחה של אדם רחוק עשויה לעורר הערכה .הצלחה של אח ,חבר קרוב או קולגה באותו
תחום עלולה לגעת ישירות בזהות שלנו.
אולי לכן הכאב של עשו הוא גדול כל כך .יעקב איננו אדם זר .הוא אחיו התאום .הם התחילו מאותו בית ,מאותה משפחה ,מאותו זמן כמעט .וככל
שנקודת הפתיחה דומה יותר ,כך הפער בהמשך הדרך יכול להיות קשה יותר לעיכול .הבעיה מתחילה כאשר ההצלחה של האחר אינה רק מידע
עליו ,אלא נעשית פסק דין עלינו .ואז השאלה כבר איננה "מה הוא קיבל?" ,אלא "מה העובדה שהוא קיבל אומרת עליי"?
הפסיכולוגיה מכירה היטב את הנטייה הזאת לחשוב במונחים של סכום אפס .zero sum thinking ,זו הנטייה להרגיש שאם אדם אחר קיבל
יותר ,בהכרח נשאר פחות בשבילי ,גם כאשר במציאות אין חלוקה ישירה של משאב מוגבל .הדבר בולט במיוחד בתחומים כמו סטטוס ,הצלחה,
תשומת לב והכרה .אנחנו עלולים לחוות את ההצלחה של האחר כאילו היא מצמצמת את המקום שלנו בעולם .מחקרים על ,relative deprivation
קיפוח יחסי ,מראים שאנשים אינם מעריכים את מצבם רק לפי מה שיש להם בפועל ,אלא גם לפי ההשוואה לאחרים .אדם יכול לחיות ברווחה
גדולה יותר מבעבר ובכל זאת להרגיש חסר יותר ,אם סביבתו עלתה מהר ממנו .ההרגשה הסובייקטיבית של חסר אינה נובעת רק מן המציאות
האישית ,אלא גם מן הפער הנתפס ביני לבין מי שאני משווה את עצמי אליו .זה מסביר מדוע קנאה מתעוררת לא רק כשאין לנו ,אלא גם כשיש
לאחר יותר .הכאב אינו תמיד על החסר עצמו .לפעמים הוא על המיקום שלנו ביחס לאחר .הדבר נעשה חריף במיוחד בעידן הרשתות החברתיות.
בעבר אדם השווה את עצמו בעיקר למשפחה ,לשכנים ולחברים .היום הוא יכול להשוות את עצמו בתוך דקות למאות אנשים שמציגים את הבית,
הקריירה ,הילדים ,החופשה ,ההישגים והגוף שלהם .כמובן ,הוא אינו רואה את התמונה המלאה .הוא רואה את רגעי השיא של אחרים ומשווה
אותם לרצף החיים המלא שלו .כך נוצר עיוות מסוכן .אדם אינו שואל עוד "האם טוב לי?" ,אלא "האם טוב לי כמו להם?" .הורה אינו שואל "האם
הילד שלי מתפתח?" ,אלא "איפה הוא ביחס לילדים של החברים?" .עובד אינו שואל "האם אני מתקדם?" ,אלא "מי התקדם לפניי"? ההשוואה
מזיזה את נקודת המדידה מן החיים עצמם אל טבלת דירוג מדומיינת.
כאן פרשת תולדות מציעה נקודה עמוקה .אחרי שעשו צועק "הברכה אחת הוא לך אבי" ,יצחק אכן מברך גם אותו" :הנה משמני הארץ יהיה
מושבך ומטל השמים מעל" (שם כז ,לט) .הברכה שלו שונה מברכת יעקב ,אבל היא אינה אפס .כלומר ,העובדה שאדם אחר קיבל מסלול מסוים
אינה אומרת שלא נשאר דבר עבורי .זו נקודה פשוטה וקשה מאוד :לא כל ברכה צריכה להיראות כמו הברכה של האחר כדי להיות ברכה.
רבי שמשון רפאל הירש מדגיש בפירושו את השוני בין יעקב לעשו ואת הייעודים השונים שלהם ,וממילא גם את העובדה שאין למדוד את שניהם
לפי אותו סולם בלבד (שם כז ,כח-מ) .כאשר אדם מודד את עצמו רק לפי מה שהאחר קיבל ,הוא עלול לפספס את האפשרות שהדרך שלו אמורה
להיראות אחרת .גם המשנה במסכת אבות (ד ,א) אומרת" :איזהו עשיר השמח בחלקו" .אין משמעות הדבר שאדם צריך להפסיק לשאוף ,להתקדם
או לרצות יותר .השאלה היא אם השאיפה שלו נולדת מן הדרך שלו ,או מן הקנאה בדרך של מישהו אחר.
ההבדל הזה חשוב מאוד .שאיפה בריאה אומרת :אני רוצה לגדול .קנאה אומרת :קשה לי שהוא גדל .שאיפה בריאה מפנה את המבט פנימה
וקדימה .קנאה משאירה את הראש מופנה הצידה .יש גם קנאה שיכולה להפוך לכוח מניע .חז"ל אמרו" :קנאת סופרים תרבה חכמה" (בבא בתרא
כא ע"א) .כאשר אדם רואה מישהו אחר מצליח ואומר לעצמו "גם אני יכול להתאמץ יותר" ,ההשוואה יכולה לקדם אותו .הבעיה מתחילה כשהוא
אומר" :אם הוא הצליח ,אני פחות שווה ".זהו הבדל בין השראה לבין איום .במשפחה ההבדל הזה קריטי במיוחד .אחים יכולים לגדול בבית אחד
עם כישרונות שונים ,מסלולים שונים וקצב שונה .אם כל הישג של אחד הופך למדד עבור השני ,הקשר ביניהם נעשה תחרות מתמשכת .אבל אם
כל אחד לומד לזהות את הברכה שלו ,ההצלחה של האחר כבר אינה גוזלת ממנו מקום .האתגר אינו להפסיק להשוות לגמרי ,משום שהמוח
האנושי כנראה לא בנוי לכך .האתגר הוא לזהות מתי ההשוואה מועילה ומתי היא מעוותת את התמונה .לפעמים צריך לשאול :האם באמת חסר
לי משהו ,או שפשוט ראיתי שמישהו אחר קיבל יותר? והשאלה הזאת יכולה לשנות הרבה .כי ייתכן שהברכה של האחר לא לקחה מאיתנו דבר.
ייתכן שהיא רק האירה באור חזק את המקום שבו עדיין קשה לנו לראות את הברכה שכבר נמצאת אצלנו.
למה לפעמים צריך להתרחק מהבית כדי לגלות מי אנחנו?
יש רגע בחיים שבו הבית ,שהיה המקום שבו למדנו מי אנחנו ,עלול להפוך גם למקום שמקשה עלינו לגלות מי אנחנו יכולים להיות .לא מפני
שהבית רע ,ולא מפני שצריך למרוד בו ,אלא מפני שבתוך המשפחה לכל אדם כבר יש תפקיד ,סיפור ,זיכרון ומקום מוכר .לפעמים רק כשאדם
יוצא מן המסגרת שבה כולם מכירים אותו שנים ,הוא מגלה אילו חלקים ממנו באמת שייכים לו ואילו נבנו מתוך הציפיות שסביבו.
בסוף פרשת תולדות אומר יצחק ליעקב" :קום לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך" (בראשית כח ,ב).
יעקב עומד לעזוב את המקום שבו גדל ,את הוריו ,את האוהלים ואת המציאות המוכרת .הוא יוצא לדרך לא רק מפני שעשו מבקש להורגו ,אלא
גם אל עתיד שבו יצטרך לבנות חיים מחוץ למעטפת שבתוכה נוצרה זהותו .עד עכשיו יעקב הוא בעיקר בן .מכאן הוא יצטרך להתחיל להיות אדם
שעומד בפני עצמו.
רש"י ,מבאר שיעקב נשלח לפדן ארם כדי לקחת משם אשה ולא מבנות כנען (שם) .יש כאן כמובן שליחות משפחתית ברורה ,אבל עצם היציאה
מחייבת את יעקב לעבור מעולם שבו ההורים מגדירים את המסגרת לעולם שבו הוא עצמו צריך לקבל החלטות ,לבנות בית ולשאת באחריות.
הרמב"ן ,עומד על כך שיצחק מברך את יעקב לפני צאתו ומעביר אליו במפורש את ברכת אברהם" :ואל שדי יברך אתך ...ויתן לך את ברכת
אברהם" (שם כח ,ג-ד) .הדבר עמוק מאוד .יעקב אינו יוצא מן הבית כדי למחוק את מה שקיבל .הוא יוצא כשהברכה של הבית איתו .עצמאות
אמיתית אינה בהכרח ניתוק מן השורשים ,אלא היכולת לקחת אותם אל מקום שבו כבר אי אפשר להישען עליהם באופן אוטומטי .רבי עובדיה
ספורנו מפרש שברכת יצחק מכוונת לכך שיעקב יקים משפחה שתהיה המשך לברית אברהם (שם כח ,ג-ד) .כלומר ,היציאה אינה בריחה מן
הזהות המשפחתית .להפך .דווקא מחוץ לבית יעקב צריך לבחור אם הזהות שקיבל באמת נעשית הזהות שלו.
זהו אחד הפרדוקסים הגדולים של ההתבגרות .ילד מקבל מן הבית ערכים ,אמונה ,שפה ,הרגלים ודפוסי התנהגות .אבל בשלב מסוים עולה שאלה
שאין להורה אפשרות לענות עליה במקומו :האם אני ממשיך בדרך הזאת מפני שבחרתי בה ,או מפני שמעולם לא עמדתי במקום שבו יכולתי
לבחור אחרת?
הפסיכולוגיה ההתפתחותית מכנה חלק מן התהליך הזה ,individuationהיפרדות פסיכולוגית ובניית זהות עצמאית .אין פירושה התרחקות
רגשית מן ההורים ,אלא היכולת להחזיק בקשר עמוק איתם ובו בזמן לפתח מערכת ערכים ,החלטות וזהות שאינן תלויות לחלוטין באישורם.
,Jeffrey Arnettשפיתח את המושג ,emerging adulthoodתיאר את השנים שבין גיל ההתבגרות לבגרות המבוססת כתקופה שבה צעירים
בודקים זהות ,עבודה ,קשרים וערכים .עבור רבים ,היציאה מן הבית ,הלימודים ,הישיבה ,העבודה הראשונה ,הנישואין או מעבר למקום אחר
יוצרים מרחב שבו שאלות שהיו תיאורטיות נעשות ממשיות .פתאום אין מי שמזכיר לקום .אין מי שמחליט איך נראה סדר היום .אין שולחן
משפחתי שמכתיב את השיחה ,ואין תפקיד קבוע של "הילד הזה" בתוך הבית .החופש הזה יכול להיות מרגש ,אבל הוא גם מפחיד ,משום שעכשיו
צריך לגלות מה נשאר כאשר אין מסביב מי שמחזיק עבורנו את הזהות.
גם אברהם נדרש בראשית דרכו לשמוע" :לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך" (שם יב ,א) .אצל יעקב התנועה שונה ,אבל גם הוא נדרש לעזוב
מרחב מוכר כדי להמשיך את הסיפור .התורה אינה מציגה את הבית כבעיה ,אלא מלמדת שלפעמים השלב הבא של הברכה מתחיל דווקא ביציאה
ממנו .וזו אולי השאלה שכל אדם פוגש בשלב כלשהו :מה מתוך מה שקיבלתי בבית אני באמת בוחר לקחת איתי ,ומה אני ממשיך לשאת רק מפני
שמעולם לא בדקתי אם הוא עדיין שלי? היציאה מן הבית אינה פותרת מיד את שאלת הזהות .להפך .לפעמים רק אז היא מתחילה באמת .כל עוד
האדם נמצא בתוך מסגרת מוכרת ,הרבה מן הבחירות נעשות כמעט מעצמן .הוא חי ליד אנשים שמכירים אותו ,בתוך שפה ,מנהגים וציפיות
שסופגות אותו אל תוכן .כאשר הוא יוצא ,הוא מגלה אילו דברים היו שלו ואילו נשענו בעיקר על הסביבה.
,James Marciaמן החוקרים המרכזיים בתחום הזהות ,פיתח מודל שמתאר כמה מצבים אפשריים של גיבוש זהות .אחד מהם הוא מצב שבו
אדם מאמץ זהות בלי שעבר תהליך משמעותי של בחינה ,ואחר הוא מצב שבו הוא בודק אפשרויות ,מתלבט ,ורק אחר כך בונה מחויבות פנימית.
הרעיון החשוב הוא שזהות חזקה אינה רק מה שקיבלנו ,אלא מה שעבר גם דרך בחירה אישית.
זה נכון מאוד בעולם היהודי .אדם יכול לקיים אורח חיים שלם מתוך נאמנות עמוקה ,אבל מגיע שלב שבו השאלות נעשות אישיות יותר .לא רק
מה המשפחה עושה ,אלא מה אני מבין ,במה אני מאמין ,מה אני רוצה לקחת איתי ,ומה אני צריך לברר מחדש .הבחירה הזאת אינה בהכרח מרד.
לפעמים היא השלב שבו המסורת מפסיקה להיות רק ירושה ונעשית רכוש פנימי .כך גם בקריירה .יש מי שנכנס לעסק המשפחתי כי "ככה
אצלנו" ,ומגלה אחרי שנים שהוא מעולם לא שאל אם זו באמת הדרך שלו .יש מי שבוחר מקצוע רק כדי לא לאכזב ,מקום מגורים כי זה מה
שמקובל ,או סגנון חיים משום שזה הנתיב שכבר סומן עבורו .הבעיה אינה בכך שקיבלנו כיוון מן הבית .הבעיה מתחילה כאשר אין לנו מרחב
לבדוק אם אנחנו באמת רוצים ללכת בו .שלמה המלך בספר משלי (א ,ח) אומר" :שמע בני מוסר אביך ואל תטש תורת אמך" .הפסוק אינו אומר
שהילד צריך להישאר תלוי לנצח בהכרעות של הוריו .הוא אומר שיש דברים שראוי לשאת איתנו .עצמאות אינה מחיקה של ההורים .היא היכולת
להקשיב למה שקיבלנו ,לבחון אותו ,ולבחור מה הופך מעכשיו לחלק מאיתנו.
הדבר נכון גם ביחסים בין הורים לילדים בוגרים .הורה יכול להמשיך לייעץ ,אבל אם כל החלטה של הילד נמדדת לפי השאלה אם היא תואמת
את רצון ההורה ,קשה מאוד לזהות איפה נגמר הקשר ואיפה מתחילה הזהות העצמאית .מצד שני ,ילד שמוכיח עצמאות רק דרך התנגדות להורים
עדיין נשאר תלוי בהם בצורה אחרת .גם מרד אוטומטי הוא סוג של תלות ,משום שגם הוא נותן לאחר להגדיר את הכיוון .הבגרות האמיתית
מתחילה כאשר האדם מסוגל לומר :את זה קיבלתי ואני רוצה להמשיך ,את זה אני מבין אחרת ,ועל זה אני עדיין שואל.
במובן הזה ,היציאה של יעקב מבית הוריו איננה רק תנועה גיאוגרפית .היא פותחת מרחב שבו הברכה שקיבל תצטרך לעבור מבחן אישי .בהמשך
הדרך הוא יתמודד עם לבן ,עם עבודה ,עם משפחה ,עם מאבק ועם אחריות .מה שקיבל בבית יהפוך בהדרגה למה שהוא בוחר לשאת בעולם.
וזו אולי אחת התנועות העמוקות ביותר של ההתבגרות :להתרחק מספיק כדי לראות את הבית מחדש ,ואז לבחור מה לקחת ממנו בלי להיות
כלוא בו .לפעמים רק מחוץ לבית אדם מגלה עד כמה הבית נמצא בתוכו .והשאלה הבוגרת איננה האם להישאר נאמן למה שקיבלנו ,אלא האם
הפכנו את מה שקיבלנו לבחירה מודעת ,חיה ואישית משלנו.
האם אנחנו באמת בוחרים ,או רק מחפשים שמישהו חשוב יאשר אותנו?
יש החלטות שנראות מבחוץ עצמאיות לגמרי ,אבל עמוק בפנים הן עדיין מנהלות שיחה ישנה עם מישהו אחר .אדם בוחר מקצוע ,בן זוג ,מקום
מגורים או דרך חיים ,ובכל זאת חלק ממנו עדיין שואל :האם אבא יהיה גאה בי? האם אמא תחשוב שבחרתי נכון? האם סוף סוף יראו בי את מי
שרציתי להיות?
פרשת תולדות מתארת אצל עשו רגע חד מאוד" :וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו .וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת
ישמעאל בן אברהם אחות נביות על נשיו לו לאשה" (בראשית כח ,ח-ט) .התורה מדגישה שעשו רואה מה רע בעיני אביו ,ורק אז משנה כיוון.
השאלה איננה רק במי עשו בחר להתחתן .השאלה היא מה הניע את הבחירה .רש"י ,מפרש שעשו הבין שבנות כנען אינן רצויות בעיני יצחק ,ולכן
הלך אל ישמעאל כדי לקחת אשה ממשפחת אברהם (שם) .אבל גם לאחר שהוא משנה את בחירתו ,התורה מוסיפה "על נשיו" ,כלומר הוא אינו
בהכרח מבטל את הבחירות הקודמות אלא מוסיף עליהן .יש כאן ניסיון לתקן ,אבל לא ברור עד כמה התיקון נובע משינוי פנימי ועד כמה מן
הרצון לזכות מחדש באישור האב .הרמב"ן (שם) עומד על כך שעשו הבחין מתוך דברי יצחק ליעקב שהנשים הכנעניות אינן רצויות למשפחה,
ולכן פנה אל בית ישמעאל .כלומר ,עשו מבין לפתע משהו שהיה מולו קודם ,אבל הוא מבין אותו דרך המבט של אביו .לפעמים אדם אינו משנה
כיוון מפני שהשתכנע ,אלא מפני שגילה מה חשוב למי שהוא עדיין מבקש לרצות.
הנקודה הזאת מוכרת מאוד בחיים .ילד בוגר יכול לבחור מקצוע מכובד לא מפני שהוא רוצה בו באמת ,אלא מפני שהוא יודע שזה מה שישמח
את הוריו .בת יכולה להיכנס לקשר מפני שהוא מתאים לכל הקריטריונים שהמשפחה מעריכה ,אף שהיא עצמה אינה שלמה איתו .אדם יכול
להשקיע שנים בהוכחת הצלחה ,רק כדי לזכות במשפט אחד שמעולם לא שמע בילדות :אני גאה בך.
בספר משלי (כט כה) נאמר" :חרדת אדם יתן מוקש ובוטח בה' ישגב" .הפחד מבני אדם ,לא רק פחד מעונש אלא גם פחד מאכזבה ,יכול להפוך
למוקש .כאשר אדם זקוק מאוד לאישור ,הוא עלול להתחיל לבחור לפי תגובת הזולת ולא לפי האמת הפנימית שלו .גם המשנה במסכת אבות (א,
ג) אומרת" :אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס" .אף שהמשנה עוסקת בעבודת ה' ,יש כאן עיקרון רחב :כאשר כל פעולה
תלויה בתגובה החיצונית שנקבל ,קשה לדעת עד כמה המעשה באמת שלנו.
הפסיכולוגיה מתארת מצב כזה באמצעות המושג ,conditional regardיחס מותנה .כאשר ילד מרגיש שהוא מקבל יותר חום ,קבלה או הערכה
כאשר הוא מתנהג בהתאם לציפיות מסוימות ,הוא עלול ללמוד לקשור בין אהבה לבין ביצוע .במקום לשאול "מה נכון לי?" ,הוא לומד לשאול
"מה יגרום להם להיות מרוצים ממני"?
Avi Assor, Guy Rothו Edward Deciחקרו את התופעה הזאת במסגרת תיאוריית ההכוונה העצמית .במחקר שפורסם בשנת 2004ב Journal
of Personalityנמצא ש ,parental conditional regardכלומר יחס הורי שנתפס כתלוי בעמידה בציפיות ,היה קשור למוטיבציה פנימית פחות
אוטונומית ולתחושות של כפייה פנימית .במילים פשוטות ,גם כאשר הילד עושה את "הדבר הנכון" ,הוא עלול להרגיש שהוא עושה אותו כדי
לשמור על קבלה ולא מפני שהוא באמת בחר בו .וזה מה שהופך את סיפור עשו למורכב כל כך .עשו רואה מה אביו רוצה ומגיב .אבל תגובה
לציפייה אינה תמיד זהה לבחירה פנימית .לפעמים אדם יכול לעשות בדיוק את הדבר שהוריו רצו ,ובכל זאת להישאר רחוק מעצמו .ולפעמים
דווקא ברגע שבו הוא מפסיק לרדוף אחרי האישור ,הוא מתחיל לראשונה לשאול מי הוא באמת .הצורך באישור אינו נעלם בהכרח כשהאדם
מתבגר .לפעמים הוא רק מחליף צורה .הילד שביקש לשמוע מאביו "אני גאה בך" הופך למבוגר שמחפש את אותו משפט ממנהל ,מרב ,מבן זוג
או מן הקהל .כל עוד מישהו מבחוץ מחזיק את המפתח לערך העצמי ,הבחירות של האדם נשארות במידה מסוימת תלויות בו.
הפסיכולוגיה מבחינה בין מוטיבציה פנימית ,שבה האדם פועל מתוך הזדהות עם הערך או הרצון ,לבין מוטיבציה נשלטת ,שבה הפעולה נובעת
מלחץ ,אשמה ,פחד מדחייה או צורך באישור .המחקרים של Edward Deciו Richard Ryanבמסגרת Self-Determination Theoryמצביעים
על כך שאוטונומיה אינה פירושה לעשות תמיד מה שמתחשק ,אלא להרגיש שהמעשה נובע מבחירה והזדהות פנימית .אדם יכול לבצע בדיוק
את אותה פעולה ,ובכל זאת לחוות אותה באופן שונה לחלוטין לפי השאלה מי באמת מחזיק בהגה.
זהו הבדל עדין אבל עצום .אדם יכול ללמוד מקצוע מפני שהוא באמת מאמין שזה הייעוד שלו ,ואדם אחר יכול ללמוד אותו מקצוע מפני שהוא
חושש לאכזב .מבחוץ שניהם נראים אותו דבר .מבפנים מדובר בשתי חוויות שונות לגמרי.
המלבי"ם ,בפירושו לפרשת תולדות (שם כח ,ח-ט) מדגיש את ההבדל בין פעולות הנעשות מתוך הבנה פנימית לבין פעולות הנובעות מתגובה
למציאות החיצונית .אצל עשו ,עצם העובדה שהשינוי מגיע רק לאחר שהוא "רואה" מה רע בעיני יצחק מעוררת את השאלה האם חל כאן בירור
פנימי או רק התאמה לציפייה .דוד המלך בספר תהלים אומר" :באלהים בטחתי לא אירא מה יעשה אדם לי" (תהלים נו ,יב) .הפסוק מדבר על
פחד ,אבל אפשר לשמוע בו גם חירות .כאשר הערך העצמי של האדם אינו תלוי לחלוטין במבט האנושי ,הוא יכול לבחור באופן נקי יותר .ככל
שאנחנו פחות תלויים באישור ,כך הבחירה נעשית יותר שלנו .אבל כאן צריך להיזהר מן הקצה ההפוך .אדם אינו אמור להיות אטום לדעת הוריו,
מוריו או סביבתו .לפעמים דווקא מי שמכיר אותנו היטב רואה משהו שאנחנו מפספסים .עצמאות אמיתית אינה להתעלם מכל עצה ,אלא לדעת
לשמוע עצה בלי לאבד את עצמנו בתוכה .המשנה במסכת אבות (א ,ו) אומרת" :עשה לך רב וקנה לך חבר" .כלומר ,אדם זקוק לקולות חיצוניים.
אבל הוא זקוק להם כדי לברר ,לא כדי להעביר אליהם את האחריות על חייו .עצה טובה אמורה לעזור לאדם לבחור ,לא לבחור במקומו.
זה נכון במיוחד ביחסים בין הורים לילדים בוגרים .הורה יכול להביע עמדה ,לשתף ניסיון ,להזהיר ,לעודד .אבל אם האהבה או הקבלה נתפסות
כתלויות בכך שהילד יבחר בדיוק כפי שההורה רוצה ,הגבול בין הדרכה לשליטה מתחיל להיטשטש .גם הילד עצמו צריך ללמוד להבחין בין שני
משפטים שונים" :אני רוצה לשמח את ההורים שלי" לבין "אני חייב לבחור רק במה שישמח אותם" .הראשון יכול להיות Ausdruckשל אהבה
וכבוד .השני עלול להפוך את כל חייו לניסיון מתמשך לעמוד בציפייה שאינה שלו .אולי זו אחת השאלות הקשות ביותר בהתבגרות :האם אני
מסוגל לאהוב ,לכבד ולהקשיב ,ובכל זאת לקבל החלטה שהאדם שאני אוהב אולי לא היה בוחר עבורי? זו אינה שאלה של מרד .זו שאלה של
זהות.
פרשת תולדות מציגה את עשו ברגע שבו הוא מגלה באיחור מה רצוי בעיני אביו ומנסה לתקן את התמונה .אבל ייתכן שהכאב הגדול יותר הוא
שעשו עדיין מביט החוצה כדי להבין מי הוא צריך להיות .יש הבדל בין להיות אדם שאחרים מרוצים ממנו לבין להיות אדם שבחר את חייו מתוך
אמת פנימית .ולפעמים הבגרות מתחילה בדיוק ברגע שבו אדם מפסיק לשאול רק "מה יחשבו עליי?" ומתחיל לשאול גם "מה אני באמת מאמין
שנכון לעשות"?
למה אנחנו חוזרים דווקא לדפוסים שחשבנו שכבר השארנו מאחור?
יש רגעים שבהם אדם מגלה בתדהמה שהוא עושה בדיוק את הדבר שפעם הבטיח לעצמו שלעולם לא יעשה .הוא שומע את עצמו מדבר לילדיו
בטון ששנא אצל אביו .הוא מגיב לבן הזוג באותה צורה שראה בבית ילדותו .הוא נכנס ללחץ ,ופתאום יוצאים ממנו משפטים ,פחדים והרגלים
שהוא היה בטוח שכבר מזמן השאיר מאחור .אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו מתחילים את חיינו מנקודת אפס ,אבל ברגעי לחץ מתברר כמה מן
העבר עדיין חי בתוכנו.
פרשת תולדות מציבה לפנינו רגע כזה אצל יצחק .כאשר הוא מגיע לגרר בגלל הרעב ונשאל על רבקה ,נאמר" :וישאלו אנשי המקום לאשתו
ויאמר אחתי הוא כי ירא לאמר אשתי פן יהרגני אנשי המקום על רבקה כי טובת מראה היא" (בראשית כו ,ז) .קשה שלא לשמוע כאן הד מוכר.
שנים קודם לכן אברהם אביו ירד למצרים ואמר על שרה" :אמרי נא אחתי את למען ייטב לי בעבורך וחיתה נפשי בגללך" (שם יב ,יג) ,ובהמשך
חזר דפוס דומה גם בגרר אצל אבימלך (שם כ ,ב) .יצחק אינו רק בנו של אברהם .ברגע של פחד הוא פועל באופן שמזכיר מאוד את אביו.
הרמב"ן (שם כו ,ז) עומד על הדמיון שבין מעשה אברהם למעשה יצחק ועל כך שגם יצחק חשש לחייו מפני יופיה של אשתו .אבל מעבר לשאלה
המעשית ,הדמיון בין הסיפורים מעורר שאלה אנושית רחבה יותר :כיצד דפוס שעבר בדור אחד יכול להופיע מחדש בדור הבא ,גם כאשר אין
שום החלטה מודעת להעתיק אותו? בספר שמות נאמר" :פקד עון אבת על בנים ועל בני בנים" (שמות לד ,ז) ,וחז"ל כבר הגבילו והסבירו שאין
מדובר בעונש אוטומטי לילדים חפים מפשע ,אלא כאשר ממשיכים בדרכי אבותיהם (ברכות ז ע"א; סנהדרין כז ע"ב) .כלומר ,התורה עצמה
מבחינה בין ירושה לבין המשכיות .אנחנו איננו אשמים במה שקיבלנו ,אבל אנחנו כן אחראים למה שאנחנו ממשיכים.
הפסיכולוגיה המשפחתית עוסקת רבות בהעברה בין דורית .intergenerational transmission ,הכוונה לכך שדרכי תגובה ,תפיסות ,פחדים,
סגנונות תקשורת ודפוסי יחסים יכולים לעבור מדור לדור ,לא מפני שמישהו יושב ומלמד אותם במפורש ,אלא מפני שילדים לומדים במשך שנים
כיצד מגיבים בבית למצבי כעס ,איום ,אהבה ,שתיקה או קונפליקט .זה מסביר תופעה מוכרת מאוד .אדם יכול לומר כל חייו שהוא לעולם לא
יחנך את ילדיו כמו שחינכו אותו ,אבל כאשר הילד מאתגר אותו בדיוק במקום רגיש ,המשפט הישן יוצא כמעט מעצמו .לא מפני ששינה את
דעתו .אלא מפני שברגע שבו אין זמן לחשוב ,המוח נוטה לשלוף את מה שהוא כבר מכיר Albert Bandura .הראה במחקריו על למידה חברתית
עד כמה בני אדם ,ובייחוד ילדים ,לומדים התנהגות מתוך צפייה במודלים משמעותיים .אין פירוש הדבר שכל ילד יעתיק את הוריו ,אבל ההתנהגות
שהוא רואה שוב ושוב הופכת לחלק ממאגר האפשרויות הפנימי שלו .שנים אחר כך ,במצב דומה ,היא עלולה להופיע בלי שתוכננה .אולי משום
כך דווקא ברגעי לחץ אנחנו דומים לפעמים יותר לבית שגדלנו בו מכפי שהיינו רוצים להודות .כאשר הכול רגוע ,קל לבחור תגובה חדשה .המבחן
האמיתי מתחיל כאשר הפחד ,העלבון או העייפות מחזירים אותנו במהירות למסלול הישן.
אבל פרשת תולדות אינה מספרת לנו על יצחק כהעתק של אברהם .להפך .לאורך הפרשה הוא מפתח דרך משלו ,חופר בארות ,מתמודד עם
פלשתים אחרת ,ולעיתים בוחר דווקא להתרחק מן המאבק במקום לנהל אותו .כלומר ,אדם יכול לשאת בתוכו דפוסים מן הבית ועדיין לא להיות
אסיר שלהם .וזו אולי השאלה העמוקה שהסיפור מציב בפנינו :איזה מן הדברים שקיבלנו בבית אנחנו בוחרים להמשיך ,ואילו דברים ממשיכים
דרכנו רק מפני שמעולם לא עצרנו לזהות שהם שם? הבשורה החשובה היא שהעברה בין דורית אינה גזירת גורל .מחקרים בפסיכולוגיה משפחתית
מראים שוב ושוב שדפוסים יכולים לעבור ,אבל גם להשתנות כאשר האדם מפתח מודעות ,שפה חלופית ויכולת לעצור לפני התגובה האוטומטית.
מה שעבר אלינו בירושה אינו מוכרח לעבור דרכנו הלאה.
אחד המושגים החשובים בהקשר הזה הוא ,intergenerational transmission of parentingהעברה בין דורית של דפוסי הורות .מחקרים מצאו
קשר בין האופן שבו אנשים חוו את הוריהם לבין האופן שבו הם עצמם נוטים לגדל ילדים ,אבל גם הראו שהקשר אינו מוחלט .גורמים כמו מערכת
זוגית טובה ,תמיכה חברתית ,טיפול ,מודעות עצמית וחוויות מתקנות יכולים לשנות את המסלול .זהו הבדל עצום בין להיות מושפע מן העבר
לבין להיות נשלט על ידו .אדם יכול לזהות שבבית שבו גדל כעסו בקול רם ,ולהחליט שבבית שלו יגיב אחרת .הוא יכול לגלות שבמשפחתו נמנעו
משיחות קשות ,ולכן ללמוד לדבר דווקא כשלא נוח .הוא יכול להבין שהאהבה בבית היתה תלויה בהישגים ,ולבחור לתת לילדיו תחושת ערך
שאינה מותנית בציון או בהצלחה .השינוי מתחיל לא ברצון "לא להיות כמו ההורים" ,אלא בזיהוי מדויק של מה באמת עבר אליי.
כאן חשוב גם לא ליפול למלכודת ההפוכה .לא כל מה שקיבלנו מן הבית הוא בעיה שצריך לפרק .לפעמים העבר העביר לנו גם חוסן ,אמונה,
אחריות ,נדיבות ,נאמנות ויכולת לקום ממשבר .הבגרות איננה למחוק את הבית ,אלא לעשות בו מיון פנימי :את זה אני לוקח ,את זה אני משנה,
ואת זה אני עוצר כאן.
בספר דברים נאמר" :ובחרת בחיים" (דברים ל ,יט) .הבחירה אינה מתקיימת רק מול אפשרויות חדשות .לפעמים הבחירה העמוקה ביותר היא
מול דפוס ישן שכבר מרגיש טבעי .דווקא שם קשה לדעת אם אנחנו באמת בוחרים או פשוט ממשיכים .גם חז"ל אומרים" :מעשה אבות סימן
לבנים" ,אבל סימן אינו כלא .הוא מלמד שיש זיקה ,יש המשכיות ,יש חזרתיות ,ובכל זאת לכל דור יש אחריות משלו .יצחק דומה לאברהם ברגע
של פחד ,אבל אינו אברהם בגרסה שנייה .בהמשך הפרשה הוא מתמודד עם מריבות בדרך אחרת ,בוחר להתרחק ,לחפור שוב ,ולבנות את עולמו
באופן ייחודי .זה נכון גם אצלנו .העבר מסביר הרבה ,אבל הוא לא פוטר מאחריות ולא מבטל אפשרות לשינוי .לפעמים השינוי הראשון הוא
כמעט טכני :לזהות את הרגע שבו הדפוס מתחיל .איזה משפט אני אומר כשאני מרגיש מותקף? מה קורה לי כשילד מתנגד? איך אני מגיב כשבן
הזוג מאכזב אותי? מה אני עושה כשאני מפחד לאבד שליטה? ברגע שהתגובה מקבלת שם ,היא כבר פחות אוטומטית .מכאן אפשר לבנות תגובה
חדשה .לא בהכרח מושלמת ,לא תמיד מיד ,אבל חדשה .זה אולי אחד הדברים העמוקים שאדם יכול לעשות עם הסיפור המשפחתי שלו :לא
לברוח ממנו ,ולא להעתיק אותו ,אלא להפוך אותו לחומר של בחירה .כי בסופו של דבר ,אנחנו לא בוחרים מאיזה בית באנו .אנחנו כן יכולים
לבחור איזה בית יתחיל מאיתנו.
