שמעתתא אליבא דהילכתא · Shmaatsa Aliba D'Hilchasa — תולדות (2026-11-09)

ב"ה
שמעתתא אליבא דהלכתא
שיטות הראשונים והאחרונים טור בית יוסף והנושאי כלים ודברי הפוסקים עד הלכה למעשה
כפי המציאות שבזמנינו ,היוצאים מסוגיות הגמרא הנלמדת במסגרת חבורת יסודי התורה
מסכת בבא מציעא גליון מ"ט פרשת תולדות תשפ"ז לפ"ק
ומי הוא בעל כורחיה ,והנה מוכר זה בתחילה הרי ידע ממי קיבל הממון מדעתיה,
ונמצא דהספק נולד ברשותו של מוכר ,ואם כן אמאי אמרינן יחלוקו ,וגם אליבא
דתו' יש להקשות דאין דרך שיקנה לו החצי אחרי שהוא ביד חבירו ,ואין החלוקה
מסכת בבא מציעא
יכולה להיות אמת.
פרק שנים אוחזין
ומבאר הקצות החושן (סי' קלח) על פי מה שכתב הש"ך דהיכא דליכא רמאי אפילו
בהך דמנה שלישי נמי חולקין ,א"כ ניחא גבי מכר דיחלוקו ,דליכא רמאי ,דכל דף ב ע"א
חד סבור לדידיה הוא דנתרצה ,ומשום כן בכהאי גונא יחלוקו .וכן כתב בנתיבות (א) במתני' ,שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני
המשפט ,דלהתוס' בעינן תרווייהו ,שאין החלוקה יכולה להיות אמת וגם שיהיה מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי זה ישבע שאין לו בה
אחד מינייהו רמאי ,ובלא"ה חולקין. פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה ויחלוקו.
כתב הרמב"ם (פרק ט' מהלכות טו"נ הל' ז): ובגמרא ,רישא במציאה וסיפא במקח וממכר.
שנים שהיו אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבין על גבי בהמה אחת או שהיה והיינו שמה ששנינו זה אומר כולה שלי היינו במקח וממכר ,שכל אחד טוען אני
אחד רוכב ואחד מנהיג או יושבין בצד ערמה של חטים ומונחות בסמטא או קניתיה מיד פלוני.
בחצר של שניהם ,זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי ,כל אחד משניהן ופירש רש"י ,ודוקא מקח וממכר הוא דאמרינן יחלוקו בשבועה ,דאיכא למימר
נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו ויחלוקו ,ושבועה זו תקנת שניהם קנאוה ולשניהם נתרצה המוכר ,אבל זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני
חכמים היא כדי שלא יהיה כל אחד תופס בטליתו של חבירו ונוטל בלא שבועה. ארגתיה לא יחלוקו ,דודאי חד מינייהו רמאי הוא ,ותהא מונחת עד שיבא אליהו,
כתב המחבר (סי' קל"ח סעי' א): והוא על פי מה ששנינו בפר' המפקיד (דף לז ).שנים שהפקידו אצל אחד זה מנה
שנים שהיו אוחזים בכלי אחד ,או שהיו רוכבים על גבי בהמה אחת ,או שהיה וזה מאתים ,זה אומר שלי מאתים וזה אומר שלי מאתים נותן לזה מנה ולזה מנה
אחד רוכב ואחד מנהיג ,או יושבים בצד ערימה של חטים המונחים בסימטא והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו ,אמר רבי יוסי אם כן מה הפסיד הרמאי ,אלא
או בחצר של שניהם( ,הגה :מיהו אם הבית של אחד ולקח חבירו אצלו וחלוקים על הנכסים הכל יהא מונח עד שיבא אליהו ,ואמרו בגמרא (לקמן דף ג ).דמתני' לא דמי להתם,
שבבית ,הרי הם בחזקת המוחזק בבית) ,זה אומר הכל שלי ,וזה אומר הכל שלי ,כל אחד כיון דאיכא למימר דתרוייהו הוא ,והתם ודאי איכא רמאי הכא מי יימר דאיכא
מהם נשבע בנקיטת חפץ שיש לו בזה הדבר ושאין לו בה פחות מחציו ,ויחלוקו. רמאי ,אימא תרוייהו בהדי הדדי אגבהוה ,ועל פי זה פירש רש"י דבאופן זה אומר
כתב הסמ"ע ,כתב הטור דרש"י והרמב"ן ס"ל דדוקא כשאפשר ששניהן זכו בו, אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה לא יחלוקו ,דודאי חד מינייהו רמאי הוא ,ותהא
והיינו שמצאו והגביהו כאחד או שלקחו כאחד ,הוא דאמרינן יחלוקו ,אבל אם תפסו מונחת עד שיבא אליהו.
בדבר שאחד מהן ודאי רמאי ,כגון שכל אחד אומר אני ארגתיה ,יהא מונח עד שיבוא אבל התוס' (ע"ב ד"ה אי תנא) חלקו על זה דהיכא שודאי אינו סבור לומר אמת ,כגון
אליהו ,אבל ר"י והרא"ש ס"ל דגם בזה יחלוקו ,ומדסתם המחבר משמע דלא חילק, דקא טעין כל אחד אני ארגתיה שאחד מהן טוען שקר במזיד ,או כגון שנים אדוקין
כדעת ר"י והרא"ש .ובטעם דעת המחבר כתב הנתיבות המשפט דכיון שהחלוקה בשטר דלקמן (דף ז ,).התם פשיטא דיחלוקו בשבועה ,דעל ידי שבועה ודאי יפרוש
יכולה להיות אמת (דמכר לו החצי) משום כן יחלוקו .וכבר נתבאר דברי הקצוה"ח, דחשיד אממונא לא חשיד אשבועתא.
שאומרים יחלוקו מלבד באופן דאיכא רמאי ואין החלוקה יכולה להיות אמת. ויש להבין מאי שנא ממה ששנינו לגבי פקדון במנה שלישי ,וכתבו התוס' (ד"ה
ומה שכתבו הרמב"ם והמחבר או יושבים בצד ערימה של חיטים ,כתב הסמ"ע, יחלוקו) דבשנים אדוקים בשטר דמדמי לקמן למתני' משום דשניהם אדוקים בו
שגם הטור כתב זה בשם הרמב"ם ,וכתב עליו שם ז"ל ,נראה דס"ל כיון שהיא דהחלוקה יכולה להיות אמת ,דאפשר שפרע לו החצי ,אבל במנה אין דרך שיקנה לו
מונחת בסימטא שהוא מקום הראוי לקנות ושניהם יושבים בצידה חשוב כאילו החצי אחרי שהוא ביד חבירו ,ולפי זה צריך לומר שגם באני ארגתיה החלוקה יכולה
שניהם מוחזקים בה ,אבל צריך שיהיו יושבים בצדה ,וכן כתב הש"ך ,נראה דדוקא להיות אמת ,דאפשר שהקנה לו חצי מהבגד ,ומשום כן יחלוקו.
קאמר ושניהם יושבים בצדה ,דאל"כ אף על פי שהיא בסימטא לא חשיב כאילו וכן כתב הרא"ש שגם בזה אומר אני ארגתיה יחלוקו ,אף שאחד מהם בודאי רמאי,
שניהם מוחזקין בה. דכל חלוק ממון ששנים חולקין עליו אם שניהם מוחזקין בו פלגינן בשבועה ,ושאני
ועל מה שכתב הרמ"א מיהו אם הבית של אחד ולקח חבירו אצלו וחלוקים על בפקדון זה מנה וזה מאתים כיון דהספק נולד ברשותו של הנפקד ,משום כן יהא
הנכסים שבבית ,הרי הם בחזקת המוחזק בבית ,כתב הסמ"ע ,אבל אם שניהם מונח עד שיבא אליהו ,אבל בזה אומר אני ארגתיה אף שאחד מהם בודאי רמאי,
שולטים בבית בשוה ,יחלוקו .ועוד כתב הסמ"ע ,דדוקא בחלוקים על הנכסים שבבית הדין הוא יחלוקו.
הבעה"ב מיקרי בעל הבית מוחזק טפי ,אבל בעניין קניית דבר הפקר שנכנס לבית והקשה התומים ,שהרי לגבי מקח וממכר הקשו בגמרא ולחזי זוזי ממאן נקט ,לא
מעצמו או לענין קניית מציאה שם ,שניהן שוים בו ,כיון ששניהם דרים שם בשוה. צריכא דנקט מתרוייהו מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה ולא ידענא מי הוא מדעתיה
והא דאמרו דהאומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים ,כתב עוד כתב הש"ך ,דה"ה אפילו אין הבית שלו לחלוטין ,רק שהוא שכר הבית ופורע
הרא"ש ,דמן הדין היה לו ליטול החצי שהוא מודה לו בלא שבועה ,והחצי האחר השכירות ,רק שאסף את חברו שיגור אצלו ,הנכסים בחזקתו לבדו כיון שהוא לבדו שכר
שהן דנין עליו יחלוקו בשבועה ,אלא שלא יוכל לכוין שום רמאות בשבועתו הבית ,לאפוקי כששניהם שוכרים הבית ואין האחד עיקר בבית יותר מאחר ,אז חולקים.
הזקיקוהו לכלול כל ג' חלקים בשבועתו ,ואף על פי שנשבע על דעת ב"ד מאי כתב בערוך השולחן שבאופן שמונחים בחצר של שניהם ,אז אף אם אין יושבים
דאפשר לתקוני תקון שלא לבא לידי רמאות. בצידה הם כמוחזקים בה ,ואפילו אחד יושב בצידה ואחד אינו יושב מ"מ הוי
וכתב המגיד משנה (פ"ט מהל' טוען ה"ח) דכתב הרשב"א דמסתברא דבדבר הראוי בחזקת שניהם ,כיון שמונח ברשותם .לאפוקי אם הבית היא של אחד או ששכרה
ליחלק לשליש ולרביע ,אילו רצה נוטל ממנו החצי ואח"כ נשבע על מחצית מה אחד מהם ולקח את השני לדור אצלו בחינם כל המטלטלין שבבית הוא רק בחזקת
שנשאר שאין לו בה פחות מחציה ,אבל בדבר שאינו ראוי ליחלק נשבע על כל הבעה"ב או השוכר אותה.
השלשה חלקים ,עוד כתב בזה נוטל שלשה חלקים ,וכללא הוא לכל צד שנחלקו בה עוד כתב ,דאם יש לכל אדם חדרים מיוחדים כל אחד מוחזק לבדו במה שנמצא
דכל שזה תובע כולה וזה מודה לו בה בחלק אחד זה ישבע על חצי טעון וזה ישבע בחדריו ,וכל מה שבחצר הוא בחזקת שניהם ,כששניהם יש להם רשות להשתמש
על חצי טעון ,וכדאיתא בתוספתא ובירושלמי ,ודבר פשוט הוא. בו ,ואפילו לאחד יש בני בית רבים ולאחד מועטין אין לזה יותר חזקה מלהשני
כתב המחבר (סי' קל"ח סעי' ב): ואפילו שכרוה שניהם ואחד משלם דמי דירה יותר מ"מ כיון שיש רשות לשניהם
ואם זה אומר כולה שלי ,וזה אומר חציה שלי ,האומר כולה שלי ,ישבע שיש להשתמש שם כל מה שנמצא הוא בחזקת שניהם בשוה.
לו בה ושאין לו בה פחות משלשה חלקים ,והאומר חציה שלי ישבע שיש לו עוד כתב המחבר:
בה ושאין לו בה פחות מרביע ,זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע .וכתב ואם אמר אחד לחבירו השבע וטול כולו ,שומעין לו .ואם גם השני אינו רוצה
הרמ"א :ואם הוא דבר הראוי לחלוק ,יוכל ליטול החצי שמודה לו בלא שבועה, לישבע ,חולקין בלא שבועה.
ונשבע כל אחד אחר כך שאין לו בנשאר פחות מחציו. היוצא לנו להלכה:
כתב הסמ"ע ,הקשו התוס' למה לא יהא נאמן לומר חצי שלי במיגו דהיה אומר •שנים שהיו אוחזים בכלי אחד ,זה אומר הכל שלי ,וזה אומר הכל שלי ,ואפי'
כולה שלי ,ותירצו דמיגו להוציא לא אמרינן .ועיין לעיל סוף סימן פ"ב שכן כתב ג"כ זה אומר אני ארגתיה וזה אומר אני ארגתיה ,אף שאחד מהם ודאי רמאי .או
הטור אענין אחר דמיגו להוציא לא אמרינן .אבל יש חולקים ע"ז. יושבים בצד ערימה של חטים המונחים בסימטא או בחצר של שניהם ,או
היוצא לנו להלכה: בגג של שניהם ,ואז אפי' אינם יושבים שם זה אומר הכל שלי ,וזה אומר הכל
•זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי ,אם שייך לחלוק הכלי יקח האחד שלי ,כל אחד מהם נשבע בנקיטת חפץ שיש לו בזה הדבר ושאין לו בה פחות
המחצה ועל החצי השני ישבע כל אחד שיש לו בה ושאין לו בה פחות מחציו, מחציו ,ויחלוקו.
ואם א"א לחלקו ,האומר כולה שלי ,ישבע שיש לו בה ושאין לו בה פחות •ואם אמר אחד לחבירו השבע וטול כולו ,שומעין לו .ואם גם השני אינו רוצה
משלשה חלקים ,והאומר חציה שלי ישבע שיש לו בה ושאין לו בה פחות לישבע ,חולקין בלא שבועה ע''כ בזמנינו שאין משביעין אפשר דחולקין
מרביע ,זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע. בלא שבועה.
•באופן שא' בעה"ב וא' הוא רק אורח בבית נחשב הכל ברשות בעל הבית ,וכל
דף ב ע"ב זה אם חלוקים על הכלים שבבית אבל אם נכנס שם מציאה שניהם שווים בה.
(ג) בגמרא ,מקח וממכר ולחזי זוזי ממאן נקט ,לא צריכא דנקט מתרוייהו •ואם יש לאורח חדר מיוחד נחשב החדר שלו ולא של בעה''ב.
מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה ולא ידענא מי הוא מדעתיה ומי הוא •באופן שיש לאחד בית גדול ואחד בית קטן ואילו בחצר משתמשים שניהם
בעל כורחיה. בשוה הוי החצר ברשות שניהם ויחלוקו בשווה.
בביאור קושית הגמרא פירש רש"י ,שנשאל את המוכר ממי קיבל דמיה ,דתניא (ב) במתני' ,זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כולה שלי
בקדושין דנאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ,ואף על גב דמסיים ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים והאומר חציה שלי ישבע שאין
במה דברים אמורים שמקחו בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן ,שלא נתן לב לו בה פחות מרביע זה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע.
לדבר כל כך להיות זכור ,מאחר ששניהם חזרו אחריו בפיסוק דמיה ,הא אוקימנא הקשו התוס' (ד"ה וזה נוטל) ,שיהא נאמן זה שאומר חציה שלי דחציו שלו מיגו דאי
התם בדנקט זוזי מתרוייהו ,מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה ,דכיון דלא עליה בעי אמר כולה שלי ,ותירצו ,ומפרש ריב"ם דמיגו להוציא לא אמרינן ,דבחציו השני
רמיא לאסהודי ,לא דק כולי האי להיות נזהר משהלכו מלפניו הי מדעתיה והי בעל מוחזק זה כמו זה.
כורחיה ,אבל היכא דלא קיבל דמים אלא מחד מידכר דכיר ליה.
ובנימוקי יוסף כתב לבאר הא דלא אמרינן מיגו בכמה מהלכים ,מהלך אחד הוא,
ומשני לא צריכא דנקט זוזי מתרוייהו ,ולא ידעו מיהו מדעתיה וקנה המקח ומיהו משום דלא אמרינן מיגו אלא בטענות שקולות ,אבל הכא יותר נוח לו לומר חציה
בעל כרחיה ולא קנה המקח ,ופירש רש"י דגרסינן ולא ידעינן מהי מדעתיה ומהי שלי ,שאינו מעיז פניו בחברו כל כך מלומר כולה שלי שיצטרך להעיז לגמרי ,מהלך
בעל כורחיה ,ולא גרסינן ולא ידע ,דאפילו ידע המוכר ,בזו אין המוכר נאמן משהלכו, שני כתב ,שאין אומרים מגו אלא באותו דבר עצמו שהוא תובע או כופר ,אבל מדבר
כדמוקי התם .ומבואר בדברי רש"י דבאין מקחו בידו אם קיבל מעות מחד נאמן, לדבר לא ,ואפילו כשהיו אותן שני דברים שקולים ,לפי שאפשר שבדבר אחד הוא
ואם קיבל מתרוייהו נראה מדברי רש''י דאין שום נאמנות למוכר אפי' כעד אחד. מעיז ובדבר אחר אע"פ שהוא שקול אינו יכול להעיז ,ועוד מהלך כתב ,שאילו היה
הרי"ף גרס בגמרא ולא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כרחיה ,וס"ל לדינא כרש"י נוטל חציה יותר היה נוח לומר חציה ושיטול כל תביעתו מלומר כולה ושלא יטול
שגם אם המוכר ידע למי מכר מדעתיה אינו נאמן כשאין מקחו בידו ,ועל זה הקשה, אלא חציה ,ולפיכך כשם שאילו אמר כולה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו ,אף
הא דגרסינן הכא ולא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כרחיה ,מכלל דאי ידע מי האומר חציה שלי אינו נוטל אלא חצי טענתו ,והיינו דאמרינן בתוספתא כללו של
הוא מדעתיה ומי הוא בעל כרחיה נאמן ,ואע"ג דאין המקח יוצא מתחת ידו ,דהא דבר אינו נוטל אלא חצי טענתו בלבד.
וכתב הסמ"ע ,דמשמע מלשון הרמ"א דקאי אדסמיך ליה אאין מקחו בידו ,שהוא שנים אוחזין בטלית קתני ,וכתב לתרץ דמסתברא לן דהאי דקתני שנים אוחזין
נאמן לומר מי נתן מדעתו ומי נתן בעל כרחו ,גם כשקיבל ממון משניהם ,והקשה בטלית לאו אכולה מילתא קתני אלא אמציאה בלחוד קתני ,אבל מקח וממכר איירי
הסמ"ע דזהו דלא כמאן ,דלהרי"ף כשקיבל זוזי מחד הוא נאמן כבי תרי ,ולר"ח בדאיתיה בידא דמוכר ,ומשום הכי אמרינן לא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל
אפילו מקחו בידו אינו נאמן לומר שהוא של השני שלא נתן לו מעות ,וכתב דנראה כרחיה ,הא ידע מהימן ,אבל ליתיה בידא דמוכר אלא שניהן אדוקין אין בעל המקח
דהג"ה זו קאי אהרישא אבזמן שהמקח בידו ,ופירש גם כן דברי הרמב"ם ודברי נאמן לחודיה לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אלא עד דמצטרף אחרינא בהדיה
המחבר כדעת הרי"ף ,דבמקחו בידו הוא נאמן לומר ממי קיבל המעות לא שנא נקט כשאר עדיות דעלמא.
זוזי מחד ,לא שנא נקט זוזי משנים ואמר שאחד מהם נתן לו בעל כרחו. אבל התוס' (ד"ה ולחזי) כתבו דבחנם דחק רש"י לפרש כן ,דהכא פריך שפיר דאע"ג
ומה שכתב המחבר הרי הוא כעד אחד דעלמא ,מבאר הסמ"ע שהכוונה לפטור מן דאין מקחו בידו נאמן הוא כעד אחד ,ועל זה הקשו אמאי שניהם נשבעין ,שאותו
השבועה אותו שמסייע לו ,ואם שניהם תופסים במקח ,אותו שאומר שנתרצה שהמוכר מסייעו יפטר משבועה ואידך ישבע שבועה דאורייתא ,והשתא גרס שפיר
לו נוטל חציה וחצי הדמים בלא שבועה ,והשני נוטל חציה וחצי הדמים ונשבע ולא ידע ,דאי ידע הוה נאמן כעד אחד ,וכ"כ הר"ח במס' קידושין.
שבועה דאורייתא. וכתב הפרישה (סי' רכב) דנראה דגם רש"י והרי"ף מודים לעיקרא דדינא ,דאף כשאין
אבל הטורי זהב חולק על הסמ"ע וכתב דלדעת הרי"ף והרמב"ם באין מקחו בידו מקחו בידו והוא נקט זוזי מתרווייהו דהוי כעד אחד אם זוכר ממי קיבל מרצונו
אינו נאמן בכל גווני בעולם רק כעד אחד ,וזהו כונת הרמ"א שכתב בתוך דברי ונתרצה לו ,אלא שמחולק עם ר"ת ור"ח בזה ,שהן סוברין כן דאפילו אם קיבל מעות
הרמב"ם לא שנא נקט זוזי מחד כו' ,דבאופן שאין מקחו בידו אין לו שום נאמנות. מחד דג"כ אינו נאמן יותר מעד אחד ,ולדעת רש"י והרי"ף באופן שקיבל ממון מחד
כתב המחבר (סי' רכב סעי' א): אפי' אין מקחו בידו נאמן המוכר כשני עדים ,ועוד נחלקו דלדעת הרא''ש בדברי
ולפיכך אם נטל הדמים משנים ,ונטל מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו ,ולא ידע ממי רש"י והרי"ף כשקיבל המעות מאחד מהן מאמינים לו בכל ענין ,לא מיבעיא אם
נטל מדעתו וממי נטל בעל כרחו ,בין שהיה המקח בידו בין שהיו שניהם תופסים אומר שנתרצה לזה שאומר שקיבל ממנו המעות ,אלא אפילו אמר שנתרצה להשני
בו ,אין כאן עדות כלל ,וכל אחד מהם נשבע כתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל חצי אמרינן אי לא שברי הדבר לא היה אומר דבר שהוא נגד הסברא ובמזיד לא חיישינן
המקח וחצי הדמים. ליה שמשקר ,אבל לדעת הר"ח והתוס' נאמנותו של המוכר הוא ואפי' כשמקחו
בידו רק משום מיגו ,ואנן סהדי שנתרצה לזה שקיבל ממנו המעות ,ומיגו במקום
היוצא לנו להלכה: עדים לא אמרינן ,ע''כ אינו נאמן לומר שנתרצה לשני שלא קיבל המעות.
•שנים שטוענין זה אומר אני לקחתיה וזה אומר אני לקחתיה ,באופן שמקחו כתב הרמב"ם (פרק כ' מהלכות מכירה הל' ד):
בידו ולקח זוזי מחד נאמן לומר לזה מכרתי ,אמנם אם אמר שמכרה לזה שלא נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ,אימתי בזמן שהמקח יוצא
נתן לו המעות נח' הראשונים אם נאמן בכה"ג. מתחת ידו ,אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא עד אחד בלבד ודינו
•לקח זוזי מתרווייהו לזה מדעתיה ולזה בעל כרחיה ומקחו עדיין בידו הרי הוא בעדות זו כדין כל אדם שהרי אינו נוגע בעדותו ,לפיכך אם נטל הדמים משנים
נאמן לומר למי מכרו מדעתו. ונטל מאחד מדעתו ומאחד בעל כרחו ולא ידע ממי נטל מדעתו וממי נטל בעל
•באופן שאין מקחו בידו ושניהם אוחזין בה ולקח זוזי מחד י''א דנאמן לומר כרחו ,בין שהיה המקח בידו בין שהיו שניהן תופסין בו אין כאן עדות כלל ,וכל
למי מכרו ,וי''א שנאמן אפי' לומר שמכרו לזה שלא נתן לו הממון ,אבל י"א אחד מהן נשבע בתקנת חכמים בנקיטת חפץ ונוטל חצי המקח וחצי דמים.
שכאשר אין מקחו בידו דינו רק כעד אחד ונאמן רק לאותו שנתן הממון ,וזה ומבאר המגיד משנה ,ברייתא בקדושין פרק עשרה יוחסין נאמן בעל המקח לומר
שהוא מעיד עליו פטור משבועה והשני חייב שבועה דאורייתא. לזה מכרתי ולזה לא מכרתי בד"א בזמן שהמקח בידו וכו' וניחזי זוזי ממאן נקט לא
•אין מקחו בידו לקח זוזי מתרווייהו לזה מדעתיה ולזה בעל כרחיה ,אם אינו זוכר צריכא דנקט מתרוייהו ואמר חד מדעתאי וחד בעל כרחי .וכתב ,ויש מי שפירש
מי היה מדעתו כל אחד מהם נשבע בנקיטת חפץ שיש לו בזה הדבר ושאין לו קושיא זו אסיפא ,דאפילו בזמן שאין מקחו בידו ליהימניה כל זמן שהלוקח שם,
בה פחות מחציו ,ויחלוקו ,ואם הוא זוכר למי מכרה מדעתה דינו כעד אחד ,וזה דהוה ליה כעין דיין שנאמן לומר לזה זכיתי ולזה לא זכיתי שבעלי דינין עומדין
שהוא מעיד עליו פטור משבועה והשני חייב שבועה דאורייתא ,וכהיום דאין לפניו ,ופריק התם דנקט מתרוייהו ,וכיון שכן שנטל משניהם הרי זה אינו מדקדק
נשבעים יקח אתו שעד מסייעו ולהאחר יחזיר לו מעותיו. אי זהו מדעתו ואינו נאמן אלא הרי הוא כעד אחד ,וגרסינן שם ולא ידע הי מדעתו
•ויש בזה עוד אריכות דברים ונאריך בזה בע"ה בסוגיא בפרק עשרה יוחסין. והי בעל כרחיה ,פירוש ואין ידוע בעדים אע"פ שהמוכר אומר כך הוא כיון שאין
מקחו בידו אינו נאמן.
(ד) בגמרא ,מקח וממכר ולחזי זוזי ממאן נקט.
וכתב עוד שמדברי הרמב"ם נראה שהוא גורס ולא ידע ,פירוש שאף המוכר אינו
כתבו התוס' (ד"ה ולחזי) ,דאע"ג דאין מקחו בידו נאמן הוא כעד אחד ואמאי
יודע ,אי נמי אפילו ידע המוכר רצה הלה לישבע שבועת התורה וליטול מחצה נוטל
שניהם נשבעין אותו שהמוכר מסייעו יפטר משבועה ואידך ישבע שבועה
וחבירו נוטל בלא שבועה.
דאורייתא ,ומבואר מדבריהם דעד המסייע פוטר גם בשבועה דאורייתא ,אבל יש
אומרים שאין אומרים שעד המסייע פוטר כי אם בשבועה דתקנה ולא בשבועה והראב"ד השיג על הרמב"ם וכתב דאין דבריו מתחוורים ,דמשמע מכלל דבריו
דאורייתא ,אבל הרא"ש מביא שיטת הרבינו תם דעד המסייע פוטר מן השבועה גם דרישא שהוא מעיד אין שם שבועה לשניהם בנקיטת חפץ ,ולא ידעתי למה ,וכי
בשבועה דאורייתא. מפני הכרעת עד אחד יטול זה בלא שבועה ,אין דין זה ברור אצלנו.
ובנימוקי יוסף כתב להדיא דכי היכי דעד אחד מחייב שבועה כדאמרינן לא יקום כתב המחבר (סי' רכב סעי' א):
עד אחד וכו' לכל עון וכו' אבל קם הוא לשבועה ,ולא מוכח קרא טפי שיהא קם נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי ,אימתי בזמן שהמקח יוצא
לחייבו שבועה מלפוטרו משבועה ,וכל שכן משבועת התקנה כשבועה דמתני', מתחת ידו ,אבל אם אין המקח יוצא מתחת ידו ,הרי הוא עד אחד בלבד ,ודינו
וכן דעת ר"ת ז"ל ,אבל כתב דדעת הרמב"ן דעד אחד דמחייב בשבועה דאורייתא בעדות זו כדין כל אדם ,שהרי אינו נוגע בעדותו .וכתב הרמ"א :לא שנא נקט
דין הוא דליפטר משבועת התקנה ,אבל לא משבועה דאורייתא ,ודעת רבינו מאיר זוזי מחד ,לא שנא נקט זוזי משנים ואמר שאחד מהם נתן לו בעל כרחו.
באופן דיש שני עדים המכחישים זה את זה כמאן דליתא דמי. מרוטנבור"ק ז"ל ודעת הרנב"ר ז"ל דלא מיבעיא דמיפטר משבועת התקנה ,אלא
אפילו משבועה שמחייב עד אחד פוטרו ממנה ,כיון דאיכא עד אחד דמכחישו משוי
היוצא לנו להלכה:
סהדותיה דראשון כמאן דליתיה ,וכתב עוד דדין זה היינו דוקא בעד אחד ,דמשוי
•עד המסייע פוטר משבועה ,גם משבועה דאורייתא ,וכמו כן במקום שאמרו ליה לסהדותא דקמא כמאן דליתיה ,אבל לפטור מי שחייב שבועה של תורה כמודה
נשבע ונוטל ויש שם עד המסייע נוטל בלא שבועה. מקצת אי נמי שבועת השומרים לא.
•בנשבע ונוטל ,אם יש שם עד המסייע נוטל ואינו צריך להשבע מלבד בחשוד. והטור כתב בשם הגהות מיימוניות דהוא הדין בנשבע ונוטל ויש לו עד המסייע
•המחויב שבועה ואינו יכול להשבע דצריך לשלם לא מהני עד אחד לפטרו. דנוטל בלא שבועה.
•אם מאמינים לו בשבועה מכח מיגו דיש לו טענה אחרת ואם היה טוען אותו המרדכי מביא דעד המסייע פוטר משבועה רק באופן שהוא נאמן ללא מיגו ,אבל
טענה צריך לשבע אז אין עד אחד פטרו משבועה דאין לו עד על טענות אם הוא נאמן רק במיגו ,והלא עד המסייע אינו מסייע למיגו ולא מהני.
המיגו. כתב המחבר (סי' ע"ה סעי' ב):
דף ג ע"א מנה לי בידך ,אין לך בידי אלא חמשים ,חייב לישבע מן התורה שאינו חייב
לו אלא חמשים ,ונותן החמשים שהודה .ואם יש אחר שמסייעו ,יש אומרים
(ה) בגמרא ,תני רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום
שפוטרו משבועה ,ויש אומרים שאינו פוטרו.
והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז נותן לו חמשים זוז וישבע על
כתב הסמ"ע ,טעם שתי הדעות כתב הטור בדין עד אחד לפוטרו משבועה
השאר ,שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים מקל וחומר ,ותנא
דאורייתא ,וגם כתב שתי הדעות לענין לפוטרו משבועת היסת בכופר הכל ,ובשני
תונא שנים אוחזין בטלית זה אומר אני מצאתיה וכו' והא הכא כיון דתפיס
המקומות הסכים הטור שיכול לפטור ,וכ"כ הרא"ש ,ויליף לה מק"ו ,אם עד אחד
אנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה הוא ומאי דתפיס האי דידיה הוא שמביא התובע מזקיק את הנתבע המוחזק לשבועה ,ק"ו שעד אחד שמביא
וקתני ישבע. הנתבע המוחזק שיפטרנו מהשבועה ,וכן דעת הרמ"א.
ואמרו בגמרא (דף ה ע"א) דתני אבוה דרבי אפטוריקי לדרבי חייא קמייתא כתב המחבר (סי' פ"ז סעי' ו):
מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי כלום והעדים מעידים אותו שיש
הודה במקצת ,ועד אחד מסייעו ,י"א שפוטרו משבועה ,וי"א שאינו פוטרו .וכתב
בידו חמשים זוז יכול ישבע על השאר תלמוד לומר על כל אבדה אשר הרמ"א :והעיקר כסברא הראשונה ,וכן ראוי להורות .והוא הדין כשכתיבת יד
יאמר כי הוא זה על הודאת פיו אתה מחייבו ואי אתה מחייבו על העדאת התובע מסייע לנתבע ,שפטור משבועה ,ויש אומרים דה"ה בנשבע ונוטל ,אם
עדים מתניתא קא רמית עליה דרבי חייא רבי חייא תנא הוא ופליג. יש לו עד המסייע ,נוטל בלא שבועה .מי שנתחייב שבועה והפכה על שכנגדו,
וכתבו התוס' (ד"ה אי איתא) ,נראה דהלכה כרבי חייא ,והוכיחו כן בכמה ראיות ,וכן ויש לו עד המסייע ,פטור מן השבועה .והא דאמרינן עד אחד המסייע פוטר מן
פסקו הרי"ף הרא"ש והרמב"ם. השבועה ,היינו דוקא שטוען הנתבע טענה שאפשר להאמינו בלא מיגו .אבל
כתב המחבר (סי' ע"ה סעי' ד): אם אין מאמינין אותו אלא מכח מיגו דטוען טענה אחרת ,צריך לישבע כאילו
כפר בכל ,ועדים מעידים שחייב לו חמשים ,ישלם חמשים וישבע מן התורה על טען הטענה האחרת.
השאר ,שלא תהא הודאת פיו גדולה מהעדאת עדים. וכתב הש"ך ,דמה שכתב הרמ"א דבאופן דנשבע ונוטל אם יש לו עד המסייע נוטל
היוצא לנו להלכה: בלא שבועה ,דדין זה נוהג בכל האופנים מלבד בחשוד על השבועה ,דאל"כ כל מי
שיש לו עד אחד יוציא ממון מהחשוד.
•האומר מנה לי בידך וכפר הכל והעדים מעידים אותו שיש לו חמשים זוז נותן
לו חמשים זוז וישבע על השאר שבועה דאורייתא. ובמה שכתב הרמ"א שמי שנתחייב שבועה והפכה על שכנגדו ויש לו עד המסייע
פטור מן השבועה הקשה הסמ"ע דהלא כשיש עד המסייע א"כ הנתבע חייב
שבועה דאורייתא ,ואז אין יכול להפך השבועה על התובע ,וכמו שכתבו הטור
•הגליון נערך ונסדר ע"י הרב ר' שלמה לייב וויינבערגער שליט"א להערות אפשר לפנות אל והמחבר דשבועה דאורייתא אין מהפכין ,ותירץ דמיירי דאחר שהיפך עליו השבועה
845-537-1300
נודע לו שיש לו עד המסייע ,ולא מצי הנתבע למימר אדעתא דהכי לא הפכתי
•לקבל הגליון מדי שבוע באימעיל ,נא לשלוח אימעיל אלshmaatsa@gmail.com : השבועה ,דנאמר לו כיון שלא היתה דעתך לישבע אפילו היסת ,כל שכן שלא
•בכל יום מתקיים שיעור כללי בין מנחה ומעריב ע"י הרב הנ"ל בחורף בביהמ"ד אבני צדק. היית נשבע שבועה דאורייתא נגד העד ,ועוד כתב דמיירי שהתובע נתרצה לישבע
ובקיץ בביהמ''ד באגאד וגם אפשר לשמוע השיעור על 'קול סאטמאר' 845-537-4000
נומ2-1-1-2-6 .
שבועה דאורייתא וליטול ,עוד כתב הש"ך דמשכחת לה דין זה בעבדים ושטרות
וקרקעות .עוד משכחת לה ,מי שהיה דינו ליטול והפך היסת על שכנגדו ,שאמר אי
•הגליון עובר תחת עין הבקורת של הרה"ג ר' יוסף שמואל ראטנבערג שליט''א מו"ץ ד'קהלתינו
וחבר הבי''ד קרית יואל אפשי בתקנה זו ,ויש לו עד המסייע לזה שנהפכה עליו ,פטור.
ומי שיש לו איזה שאלה בהלכות שנכתבו בהגליון או בדומה לו יכולין לפנות אליו ובמה שכתב הרמ"א דבאופן שאין מאמינין אותו אלא מכח מיגו דטוען טענה
845-239-1351 אחרת ,צריך לישבע כאילו טען הטענה האחרת כתב בנתיבות המשפט דהיינו דוקא
•וגם מוסיפין ההלכות כפי המציאות של זמנינו שנשאלה בבית הוראה במשך השנים ,ע''י במקום שאילו היה טוען טענת המיגו היה חייב ג"כ שבועה ,כגון בהחזרתי במיגו
הרה"ג ר' יחזקאל געלבשטיין שליט"א מרבני בית הוראה לעניני ממונות קרית יואל .וכן אפשר דנאנסו ,אף שיש עד אחד שהחזיר חייב שבועה ,כיון דאינו נאמן אלא מכח מיגו
לפנות אליו בכל שאלה בדיני ממונות .בבית הוראה 845-782-6465עקסט6 .
דנאנסו ואילו היה טוען נאנסו היה חייב שבועה ,דהא אין לו עד שלא נאנס דהא
•ואף מי שאין לו פנאי ללמוד ההלכות בפנים ,אפשר לו לשמוע השיעור או לעיין בהגליון ,ונמצא
היה מכחיש להעד שאומר החזיר ,משו"ה אף בטענת החזרתי חייב שבועה ,אבל
שעל ידי הוספה קטנה של לערך חמש מינוט ליום יוכלו גם לסיים ד' חלקי ש"ע ביום סיום
הש"ס בס"ד. במשכון שנאמן לטעון למשכון במיגו דלקוח ,ויש לו עד המסייע בסך ההלואה ,כיון
שאילו היה טוען לקוח אין צריך לישבע ,גם עכשיו שטוען משכון אין צריך לישבע.
845-210-6668
