אוצר נחמד · Oitzer Nichmad — תולדות (2026-11-09)

בעזהשי"ת
קונטרס
אוצר נחמד
מתוך דברות קודש
שיעורי השבוע של
כ”ק מרן הרה”צ שליט”א
פרשת תולדות
י"ל ע"י וועד להוצאת ספרי כ"ק מרן הרה"צ שליט"א
שע"י קהל שער התפלה טשערנאוויץ
פרנס הגליון
פרשת תולדות
ידידינו מוה"ר מרדכי יואל אונגאר הי"ו
לע"נ זקינתו מרת שרה ב"ר אברהם זאנוויל ע"ה
תנצב"ה
הקונטרס הוא בלתי מוגה
להארות והערות ולנדב הגליון לשבוע נא להתקשר
otzarnechmad@gmail.com
לשמוע השיעורים וכן לשמוע אוצר בלום של
דברות קודש ועריכות השולחנות וכדו'
718.298.3301
ג ד"פשת תודלות 'ד רועיש
שיעור ד' תולדות תשפ"ד
אחר כוונת הלב הן הן הדברים -
עניני העוה"ז בכוונה הראויה
הצדיק מכוון מחשבתו לשמים אף כשעוסק
בעניני העוה”ז
בפרשתנו אנו לומדים את תולדות יעקב ועשיו שכבר מן המעיים
נפרדו זה לתומו וזה לרשעו ,ויש לציין מה שעולה מן הפסוקים שאף
אם התיאור הכללי שנותנת לנו התורה עליהם הוא מאמה"כ (בראשית כה
כז) ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם
יושב אהלים ,אך כשאנו מחפשים את פרטי מעשיהם מה היו ,אין אנו
מוצאים תיאור על תורתו ותפילתו של יעקב אבינו ,אלא אנו מוצאים
(שם כט) ויזד יעקב נזיד ,היותו עוסק באכילה ושתיה ,עוד אנו מוצאים
(שם כח) ורבקה אהבת את יעקב ,שאימו אהבה אותו מאוד ,ואח"כ
בפרשת ויצא אנו מוצאים אותו עוסק בנישואיו ורועה צאן ,וכי היכן
הוא אותו יושב אוהלים? ואילו עשיו אנו רואים (שם כח) ויאהב יצחק את
עשו כי ציד בפיו ,וברש"י שהיה מברר אצל אביו דבר הלכה והיה שואל
אבא היאך מעשרין את המלח ואת התבן ,שהוא היה הבן-תורה ,ואעפ"כ
אנו יודעים שיעקב הוא הצדיק ועשיו הוא הרשע ,אלא זה בא ללמדנו
שהצדיק הוא מי שעושה את המוטל עליו מן השמים כראוי ,ופעמים
אכן 'ויזד' דעכשיו שמת אברהם אבינו וצריך להכין סעודת הבראה אין
זה בושה לעמוד ולבשל נזיד עדשים.
קונטרס אוצר נחמד ד
כשעוסקים בעניני העוה”ז בכוונה הראויה
הרי”ז מביא לקרבת ה’
עוד למדים אנו שמעשה גשמי כשהוא נעשה מתוך כונה אמיתית
לשם ה' יוצא מזה 'בכורה' ,דהרי כל מה שזכה בבכורה היה רק בזכות
מה שעמד לבשל את נזיד העדשים .וכן רואים אח"כ כשיצחק אביו
ביקש מעשיו (כז ד) ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי ,ואימו ציותה עליו
שהוא יעשה זאת תחת עשיו ,והלך והביא שני גדיי עזים ,הכל היה
בדברים גשמיים ,וכל זה מדובר על יעקב אבינו בחיר האבות מידת
תפארת ,וכשעשיו בא ומבקש מיעקב (שם לה) הלעיטני נא מן האדום
האדום הזה ,ידע היטב לנהל איתו משא ומתן ולא ברח לבית המדרש,
ובפרט כשמגיעים לפרשת ויצא כשהיה אצל לבן ועבד בצאנו ורואים
איך הכל היה מכוון לדברים גבוהים ונעלים ,ומזה נלמד דגם אנו אצלנו
בכל מה שאנו עושים אם מוסיפים כוונה ראויה יכול הכל להתעלות
יותר ויותר עד אין שיעור.
דרכו של עשיו -בטעם ‘ויבז עשיו את הבכורה’
כתב רש"י הק' עה"פ (בראשית כה לב) הנה אנכי הולך למות( ,מתנודדת
והולכת היא הבכורה שלא תהא כל עת העבודה בבכורות כי שבט לוי יטול אותה ועוד)
אמר עשו מה טיבה של עבודה זו ,אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות
תלוין בה ,כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין ,ופרועי ראש .אמר
אני הולך למות על ידה ,אם כן מה חפץ לי בה עכל"ק ,נתבארו כאן ב'
טעמים מדוע זלזל עשו בבכורה -שעיקר ענינה הוא העבודה בבית
המקדש שהיתה מיועדת לבכורים -והסכים למכרה ליעקב ,ראשית הוא
הטעם הפשוט כיון שאסור בשתיית יין ופרוע ראש ופחד שהולך למות
על ידה ,אך עוד טעם יש דכיון שהיה יודע שעתידה הכהונה שתילקח
מן הבכורות ותינתן לשבט לוי טען ואמר אם אני יודע שזה שלי וישאר
שלי לעולם אני חפץ בה ולא אמכרנה ,אך כיון שאני יודע שאינו באמת
שלי לעולם רק לזמן קצוב עד שיקחוה ממני ויתנוה ללויים ,א"כ איני
חפץ בה כלל 'למה זה לי בכורה -ויבז עשו את הבכורה'.
ה ד"פשת תודלות 'ד רועיש
להחשיב אפילו רגע אחד של עבודת ה’
ועל זה אמר רש"י (שם לד) ויבז עשו ,העיד הכתוב על רשעו שביזה
עבודתו של מקום ,דמהלך זה שאיני חפץ באלקות וקרבת ה' רק אם
יהיה שלי לעולם אבל אם אני יודע שנתנוה לי לזמן איני חפץ בה כלל,
זהו 'ביזה עבודתו של מקום' .דעל האדם לדעת ולהכיר שפעם אחת
ויחידה של גילוי אלקות שוה כל הון דעלמא ,אפילו אם אח"כ לא יהיה
לו עוד מזה כלל ,ואם אין חשוב אצלו פעם אחת של גילוי אור הרי
זה מבזה עבודתו של מקום שאינה חשובה אצלו .והרי אם יתנו לאדם
ביליאן דאלער ,ויאמרו לו שידע שרק היום קיבל כך אבל מחר לא הוא
יקבל זאת אלא אדם אחר ,ודאי שאעפ"כ ישמח מאוד במה שקיבל ביום
זה ,ולא ימצא אפילו שוטה שבעולם שיאמר אם אין אני מקבל מחר מה
לי לקבל היום.
אך עשיו הרשע כך היתה מידתו שמבזה אפילו מה שיש לו כיון
שעתיד להילקח ממנו ,וזה נקרא 'רוע לב' ובבחי' 'יש לי רב' ,זאת כנגד
מידת יעקב -תפארת שיודע שמה שיש לי טוב בשבילי ומה שיש
לפלוני טוב בשבילו ,מידת 'טוב לב' ובבחי' 'יש לי כל' .וגם בתוכנו אנו
נדבק ממידתו של עשיו ועלינו להילחם בזה ,לזכור ולהכיר באמת ,שכל
רגע הוא עולם מלא ואם עכשיו אני יכול לקבל ולהיות דבוק בה' אקחנו
בשתי ידיים בלא חשבונות מלמחר ולאחר זמן ,והרי אמרו חז"ל (בר"ר יד
ט) ר’ לוי בשם ר’ חנינא אמר על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך
לקלס לבורא מ”ט כל הנשמה תהלל יה כל הנשימה תהלל יה ,דכל
נשימה ונשימה הוא עולם חדש לעצמו.
ע”י שמכיר שכל מה שיש לו הוא מתנה מן
השמים ישמח אפילו במעט
וכשידע האדם ויבין שכל מה שיש לו הוא מתנה גמורה מן השמים
ברוב חסדיו ורחמיו של הקב"ה עליו ישמח ויגל בכל מה שיקבל ,ולא
יעשה חשבונות אם יהיה לו כן גם לאחר זמן ואם יצליח לעמוד בזה,
קונטרס אוצר נחמד ו
כיון שיודע שלפי מעשיו אין מגיע לו מאומה ועליו לשמוח עד אין
שיעור בכל מה שזכה לקבל ,וכך הוא מאמר העולם 'א געשאנקענער
פערד קוקט מען נישט ביי די ציין' .אמנם ודאי דיחד עם זה על האדם
להשתוקק ולצפות ליותר ,אבל אעפ"כ ישמח ויחשיב מה שיש לו .אף
אמנם שיש דרגה של ביטול בו אפילו אינו משתוקק וכמבואר בספה"ק
קדושת לוי כמה פעמים ,אך זוהי מדריגת הצדיקים ,ואילו אנשים
כערכנו יש לנו לצפות ולהשתוקק לזכות ליותר אך עכ"ז לשמוח במה
שיש לנו עכשיו.
מתוך שלא לשמה בא לשמה
ובספה"ק פרי הארץ (ויקה"פ פרה) איתאא דשלשה סיבות יש המביאות
את האדם לעבודת ה' והם יראת עונש ,שכר עוה"ב ,תענוג שמרגיש
א .זל"ק בא"ד הענין הוא שני מאמרי הש"ס שהם ללמוד שלא לשמה שמתוך כך
בא לידי לשמה ,ומאמר הסותר על הלומד שלא לשמה נוח לו שנהפך שליתו על פניו.
וכבר פי' שהוא השלא לשמה לבד שאין כוונתו כ"א לזה ,משא"כ מי שרוצה לכוף את
עצמו לשמה ועדיין לא הגיע אליה מתוך שלא לשמה בא לידי לשמה שהוא מאמר
שלמה המלך ע"ה על פרשת פרה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כי באמונה תליא
מלתא וכן מאמר דוד המלך ע"ה חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך ,שכבר פי'
להיות ידוע שהגוף הוא חומר עכור ואינו מסכים לעשות כהתחייבות השכל כי אם
ע"י פתויי משיגי הגוף ,שהם יראת עונש או שכר עוה"ב או נחת רוח ותענוג שמרגיש
בעבודתו ואהבתו את ה'.
ובאמת שאין שום השגה משגת ותופסת הדביקות האמיתי באין סוף בשום שכל
כ"ש בהרגשה ותענוג ,ממילא מובן שכל הרגשת היראה או אהבה או תענוג הדביקות
והרגשת עניני כל אדם כוזב ,כי לא ברעש ה' ,אבל הדביקות האמיתי אחר המורגש
הוא השאינו מורגש בשום תפיסה ,והראיה כי לא יראני האדם וחי ,כי אם ע"י האמונה
בלי שום הרגשה ,שהוא ענין בטול המציאות שא"א לעמוד עליו בעצמו וכ"ש להבין
ולהשכיל לאחרים ,הוא הנקרא לשמה של כל אדם לפום דרגא דילא .אבל א"א להגיע
אליה כי אם ע"י פתויי הגוף עם שלא לשמה תחלה שהוא היראה והאהבה והתענוג,
אשר בלתי אפשרותם לחול ג"כ כי אם ע"י האמונה בשכר ועונש ושארי ענינים וע"י
אמונה זו מגיע למעלה הימנה כנזכר .וזהו חשבתי דרכי ,תחילה חשב דרכי הגוף
ופתוייו ואח"כ ואשיבה רגלי שהיא האמונה הנקרא רגל ,אל עדותיך שהוא הלשמה
ז ד"פשת תודלות 'ד רועיש
בעבודתו ,וכל זה עדיין נחשב שלא לשמה לעומת העבודה האמיתית
שהיא בכוונה טהורה לה' ,אלא שבתחילת הדרך מוכרחים להשתמש
בכוחות אלו בשביל להיכנס בעבודת ה' ועל זה אמרו בגמ' (פסחים נ):
אר”י א”ר לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה
שמתוך שלא לשמה בא לשמה ,וכן כתב הרמב"ם בפיה"מ (סנהדרין י אב )
עדות אמת בלי שום עירוב זרות ושקר ,וכן עדות הוא לשון קשוט עדי ולשון חבור
אותיות דעות שהוא הדעת ודביקות וכו' ע"כ ,עיין שם.
ב .וז"ל בא"ד ואתה המעיין הבן ממני משל זה ואחר כך שים לבך לשמוע דברי
בכל הענין הזה .נניח ,שנער צעיר הוכנס אצל מחנך ללמדו התורה ,וזה טובה גדולה
לו בגלל מה שיגיע אליו מן השלמות אלא שהוא מחמת גילו הצעיר וחוסר דעתו לא
יבין ערך אותו הטוב ,ולא מה שיביא לו מן השלמות .והנה ההכרח מביא את המלמד
שהוא מושלם ממנו לזרזו על הלמוד בדבר החביב עליו מחמת גילו הצעיר ,ויאמר
לו למד ואתן לך אגוזים או תאנים ,או אתן לך חתיכת סוכר ,ואז ילמד וישתדל לא
לעצם הלמוד לפי שאינו יודע לזה ערך ,אלא כדי להשיג אותו האוכל ,ואכילת אותו
המאכל אצלו יותר חשוב מן הלמוד ויותר טוב בלי ספק ,ולפיכך חושב הוא את הלמוד
עמל ויגיעה שהוא עמל בו כדי שישיג באותו העמל אותה המטרה החביבה עליו והיא
אגוז אחד או חתיכת סוכר ,וכאשר גדל ונתחזק שכלו ונעשה קל בעיניו אותו הדבר
שהיה מחשיבו מקודם ,וחזר להעריך דברים אחרים ,משדלים אותו באותו הדבר היותר
חשוב בעיניו ,ויאמר לו מלמדו למד ואקנה לך נעלים נאים או בגד שתארו כך ,וגם
אז ישתדל לא לעצם הלמוד אלא לאותו הלבוש כי אותו הבגד אצלו יותר חשוב מן
הלמוד והוא תכלית הלמוד וכאשר תהיה דעתו יותר שלמה וייקל בעיניו דבר זה,
משדלים אותו במה שהוא יותר מזה ,ויאמר לו מלמדו למד פרשה זו או פרק זה
ואתן לך דינר או שני דינרין ,וגם אז ילמד וישתדל כדי לקבל אותן המעות ,וקבלת
המעות אצלו יותר נכבד מן הלמוד ,לפי שתכלית הלמוד אצלו אז הוא קבלת המעות
שהובטחו לו .וכאשר יהיה בעל הכרה יותר וייקל בעיניו גם דבר זה וידע שהוא דבר
פחות ערך ,משדלים אותו במה שהוא יותר חשוב מזה ואומרים לו למד כדי שתהיה
רב ודיין יכבדוך בני אדם ויעמדו מפניך ויקיימו דבריך ויגדל שמך בחייך ואחר מותך
כמו פלוני ופלוני ,ואז ילמד וישתדל כדי להשיג אותה המעלה ,ותהיה התכלית אצלו
שיכבדוהו בני אדם וינשאוהו וישבחוהו ,וכל זה מגונה ,אלא שצריכים לכך מחמת
קלות דעת האדם שעושה תכלית הלמוד דבר אחר חוץ מן הלמוד ,ויאמר מדוע לומד
אני את הלמוד הזה אלא כדי להשיג בו הזיה באמת ,וזהו אצל חכמים שלא לשמה,
כלומר שהוא מקיים את המצות ועושה אותם ולומד ומשתדל לא למען אותו הדבר
עצמו אלא למען דבר אחר ,והזהירונו חכמים עליו השלום מזה ואמרו לא תעשם
עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם ,רומזים למה שביארתי לך שלא יעשה
קונטרס אוצר נחמד ח
שנער צעיר בתחילת דרכו מזרזים אותו ללמוד ע"י אגוזים ותאנים או
חתיכת סוכר ואז לומד רק בשביל השגת אותו אוכל ,וכשיגדל אומרים
לו שיקנו לו בגד חדש וכדו' ,ואח"כ מבטיחים לו דינר או שנים ,ואח"כ
אומרים לו שיהיה רב או דיין עד שיגדל ויבין את האמת שזוהי תכלית
לעצמה ללמוד וללמד לשמור ולעשות תורת ה' ,אבל בשביל החינוך
וההרגל מותר וראוי להתחיל אם דברים אחרים .ואילו אותם החפצים
להתחיל מיד בעבודה הטהורה בלתי לה' לבדו הרי"ז דבר קשה מאוד
ובלתי אפשרי לאנשים פשוטים כי אם בזכות אבות או ענינים מיוחדים,
אבל הדרך הפתוחה לכל היא ההתחלה על ידי שכר ועונש ובקשת
תענוג מתוך תשוקה ורצון להשיג הביטול הגמור לה' ולעבדו בלבב
שלם בלתי לה' לבדו.
תכלית הלמוד לא שיכבדוהו בני אדם ולא רכישת ממון ,ואל יעשה תורת ה' פרנסה,
ואל יהא אצלו תכלית הלמוד אלא ידיעתו בלבד ,וכן אין תכלית האמת אלא לדעת
שהוא אמת ,והמצות אמת ולכן תכליתם קיומם .ואסור לאדם השלם שיאמר אם
עשיתי אלו הטובות ונמנעתי מאלו הרעות שהזהיר ה' מהם במה יהיה גמולי ,לפי שזה
כמו שיאמר הנער אם למדתי מה ינתן לי ואומרים לו דבר פלוני לפי שכאשר ראינו
חוסר דעתו שאינו מבין ערך הדבר הזה ומבקש לתכלית תכלית ,נענה לו לפי ערך
סכלותו ענה כסיל כאולתו .וכבר הזהירונו חכמים גם על זה כלומר שלא ישים האדם
תכלית עבודתו וקיומו למצות איזה דבר מן הדברים ,והוא מאמר החסיד השלם משיג
האמת אנטגנס איש שוכו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס
אלא היו כעבדים המשמשין את הרב על מנת שלא לקבל פרס .ורצו בכך להאמין
באמת לעצם האמת וזהו הענין שקוראין אותו עובד מאהבה .ואמרו עליהם השלום
במצותיו חפץ מאד ,אמר ר' אלעזר במצותיו ולא בשכר מצותיו .וכמה גדולה ראיה זו
וכמה ברורה היא ,שזו ראיה ברורה על מה שהקדמנו בדברינו .ויותר גדול מזה אמרם
בלשון ספרי שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר בשביל שאקרא רבי
בשביל שאקבל שכר בעולם הבא ,תלמוד לומר לאהבה את ה' ,כל שאתם עושים
לא תעשו אלא מאהבה .הנה נתבאר זה הענין ונתברר שהוא מטרת המצות ויסוד
אמונת חכמים ,ולא יתעלם ממנו אלא סכל ופתי אשר כבר השחיתוהו הזיות הדעות
השגעוניות והדמיונות הגרועות .וזוהי מעלת אברהם אבינו שהיה עובד מאהבה ,ואל
הדרך הזו חובה לשאוף וכו' ע"כ עיין שם.
ט ד"פשת תודלות 'ד רועיש
בענין חכמתו מרובה ממעשיו
הנה ראינו מ"ש בספה"ק פרי הארץ (נשא) על מאמר חז"ל (אבות ג יז)
כל שחכמתו מרובה ממעשיו דומה וכו’ והופכתו על פניו וכו’ אבל כל
שמעשיו מרובין וכו’ ,זלה"ק דקדקו המפרשים שסיבת והופכתו הוא רבוי
החכמה מלשון שחכמתו מרובה ולא אמר שמעשיו מועטין מחכמתו
ודו”ק וכו’ ,משא”כ כשירבה המדרש והחכמה לדעת ולא המעשה יהיה
חכמתו מרובה ממעשיו ולא די שלא יתקן אלא אדרבה והופכתו על פניו
כנזכר .וכמאמר כל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו ולא דרך כלל אמרו
אלא אפילו אם ירבה לדעת תוכחות ומוסר חכמה ודעת איך להנצל
מאותו תאוה ולא ירבה במצות אותו אבר המיוחד לאותו תאוה ג”כ מזיק
יותר בחכמתו .והוא מאמר רז”ל למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת נזיר
שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ,משא”כ אם אינו רואה
סוטה בקלקולה ואינו יודע חכמה ודעת להווסר כל כך אין צריך להזיר
עצמו מן היין .ולכאורה הוא להיפך אדרבא כי בראותו נווסרו כל הנשים
ואין צריך להזיר אבל הוא דברינו הנ”ל כי בראייתו הוא נוזר ומבין יותר
באמת שלא לעשותו להשתמש בתאוה זו ומאז צריך שימור יותר ויותר
כי אין לו עדיין מעשה להגן עליו שלא תתהפך הידיעה [והחכמה] על
פניו וכו’ עכל"ק.
התגברות הנסיונות אחר שיודע ומתעורר
בחשיבות הענין
ולפי זה יכול להיות שדווקא בזמן זה כשהתורה מספרת לנו את
דרכו של עשיו בכדי ללמדנו לחפוץ ולבחור בעבודתו של מקום ללא
כל חשבונות ,עתה יתעורר אצלנו נסיון בענין זה ,ועלינו לעמוד על
המשמר בזהירות יתירה שלא ליפול ברשת היצה"ר ללכת ח"ו בדרכו של
עשיו .וכן הוא בכל פעם ועל כל ענין שמדברים ומתעוררים שנצרכת
זהירות יתירה שלא ליכשל בו ,אם כשמדברים על אור השבת וכוחו
הגדול לדבקים בו באמת ,ובכל ענין ונושא .וכמה יותר שההשגה גודלת
קונטרס אוצר נחמד י
צריך יותר שמירה ,וכגון מי שנתעורר ליבו בקדושת השבת ורואה בעיני
שכלו את קדושת השבת אשר כל דינין מתעברין מינה ,יזכור שעליו
לעשות עשיה בפועל בעבודת קדושת השבת שיהיו מעשיו מרובין
מחכמתו ,ובלא זה הוא עלול ליפול ולהיכשל ח"ו.
וכפי שכתב העשיה צריכה להיות דוקא 'במצות אותו אבר המיוחד
לאותו תאוה' ולא די במה שמרבה בעשיה באופן כללי .ודבריו אמורים
בין לגבי סור מרע כששמע בגנות מידה רעה ,וגם כששמע במעלת
איזה דבר טוב ,וכלשונו 'אם ירבה לדעת תוכחות ומוסר חכמה ודעת',
דהיינו 'תוכחות ומוסר' לפרוש מרע ,ו'חכמה ודעת' לבחור בטוב .וריבוי
העשיה יכול להיות בכל אחד לפי דרכו בכמות או באיכות אבל זה ברור
שצריכים להוסיף בעשיה.
אחר כונת הלב הן הן הדברים
נחזור לעניננו ,יעקב ועשיו האמורים בפרשה ,וכפי שכבר נתבאר
שהמעשה הראשון שאנו מוצאים בתורה על יעקב אבינו הוא 'ויזד יעקב
נזיד' ,וללמדנו זה בא שלא המעשה העיקר אלא אחר כוונת הלב הן הן
הדברים ,ויכול בשר ודם לעמוד בזה העולם ולהזיד נזיד עדשים ,וחז"ל
הק' מגלה לנו שבפנימיות יש בזה מידת תפארת ,ומרגלי המרכבה.
מעדיפים לדבר מעבודת הצדיקים בתו”ת
ולא מעבודת המידות שלהם
ואמנם דרכו של עולם לעסוק ולדבר מעבודת הצדיקים הגדולה
בתורה ותפילה סיגופים ,ופחות מהעבודה הפשוטה באכילה ושתיה
והתעסקות בגשמיות מתוך פנימיות וכוונת הלב לשם ה' ,וגודל
עבודתם בגמילות חסדים ,לטרוח בגוף ולעמול לטובת בני ישראל
בסיפוק צרכיהם הגשמיים באש"ל .וסיבת הדבר היא דבעשיה בפועל
בתורה ועבודה מרגיש כל אחד שהדברים שייכים גם אליו עכ"פ לפי
אי ד"פשת תודלות 'ד רועיש
מדריגתו הוא ,אבל כשעוברים לדבר מפנימיות ונתינת עצמו עבור
השני ,דברים הדורשים יגיעה אמיתית ופנימית ,שם מפחד האדם
שיתחייב להשקיע ולהתייגע ,לוותר ולהקריב ולו במעט מרצונותיו
תענוגיו והרגליו החומריים .מה גם שתורתם ותפילתם שנערכו שעות
ע"ג שעות ולמעלה מגדר אנושי ,והסיגופים שהיו לוקחים על עצמם,
זאת יודע כל אחד שאף אם הם התנהגו כך אין זה אומר שגם הוא עליו
לעשות כן ,ואין בזה אלא שבחם וגדולתם הם ,משא"כ עבודתם הק'
בדברים פשוטים בחיצוניות מלאים בעבודה פנימית והקרבת העצמיות
ורצונות הגשם והחומר שמחייבים גם אותנו ,נוח יותר לאדם לדבר
ולספר מענינים שאינם מחייבים אותו.
וכגון כשבאים לספר עובדא דהוי אצל הרה"ק מצאנז זי"ע שפשט את
השטיוול באמצע הרחוב ,או עובדא דהוי אצל בנו הרה"ק משינאווע
זי"ע שהזדמן לאיזה מקום ,והזכירו לפניו יהודי שחלה והרופא אומר
שאי אפשר להצילו וקרבה שעתו להסתלק לעולמו ל"ע ,נענה ואמר
הרה"ק אי אפשר שיהיה כזאת שימות כאן יהודי ולא יודיעוני קודם מן
השמים ,קם והלך לבית החולה וכשראהו אמר אין זה אלא שנתקרר
מבפנים וצריך לחממו ,ופשט את הפעלץ (מעיל) שלו והניח עליו לחממו,
והבריא .דברים אלו על הדאגה והעשיה לצרכי אחנו בני ישראל אלו
דברים מחייבים ,ואת זה נמנעים מלספר ולדבר.
יתבונן כל אחד לעצמו ,כביכול עומד הוא לפני התקיעות ובניו
עומדים סביבו כשהם רעבים ואינם רגועים ,ומחפש עצה ליישב דעתו
ולעורר ליבו בגודל הזמן אשר הוא שרוי בו ,ולפניו ב' דרכים או לילך
למקוה ולנסות להכין הלב וליישב המוח בעבודה הראויה לזמן זה ,או
לפשוט את טליתו ולחפש מיני מזונות ,לחם לפי הטף ,לחתוך ולחלק
לכל אחד שיאכל כדי שבעו ,ואז יהיה פנוי לנפשו בזמן שנשאר להכין
ליבו בישוב הדעת לעבודת היום ,בואו ונחשוב אם לא נפנה יותר לדרך
הראשון ,או שנוכל להתגבר ולעשות את העבודה הפשוטה והנכונה
בדרך השני.
וכפי שרואים אנשים מספרים בהתלהבות גדולה על עבודת הצדיקים
קונטרס אוצר נחמד בי
שתברו גזיזי דברדא והלכו לטבול בנהר במסירות נפש ,וזהו כיון שהיום
יש מקוואות מחוממים היטב ,נוחים ונעימים ,בכל מקום ובכל שעה,
ויודעים שמעשיות אלו לא יביאו ויחייבו אותנו לעשות ולהתאמץ גם
אנחנו .אם רק נבדוק ניוכח לראות שרוב העובדות שמרבים לספר
הם כאלו שלא יביאו את האדם לצאת מה'קומפורט זאון' שלו .ומצד
שני פעמים יש שמספרים דבר מה שמעלה בת שחוק אצל השומעים,
ואילו יש כאלו שממש מתקשים להעלות חיוך על פניהם ,וזהו כיון
שהם מרגישים שהדברים מחייבים אותם לעשות מה שלא היו חפצים
לעשות .וכגון אם יבוא אחד ויספר שאצל הרה"ק הרבי מלובלין זי"ע
היו התלמידים מכינים יחד בערב פסח את כל צרכי החג ,ויהיה בין
השומעים מי שמתקשה בענין בין אדם לחבירו ,הוא ינסה להעביר את
הדברים ויאמר מה לכם מספרים מעשיות בעלמא ולא עבודה למעשה,
והאמת הוא שדיבורים אלו אין מראים אלא על גודל העבודה שבעובדא
זו ,אלא שאין בכוחו לקבל זאת על עצמו ועל כן מנסה לברוח הימנו.
ואיתא 'נשמת אדם תלמדנו' ,וכששומע האדם איזה דבר מוסר השייך
אליו ,אזי הנשמה שבקרבו מדברת אליו ומייסרת את ליבו ,שיתעורר
להשתנות ולקיים את אשר שמע ,ולכן מעדיף לדבר ממה שאין שייך
אליו או מדברים הגבוהים מהשגתו לגמרי ,ובזה יודע שיכול להמשיך את
יומו בהשקט ושלוה ,ובכל פעם שידברו איזה עובדא מעבודת הצדיקים
תמצאהו עובר לספר על גודל דבקות הצדיק ומדריגותיו הגדולות
שהיה יכול לשהות בדבקותו שעות ארוכות וכדו' ,ובזה יכול לחזור
למנוחתו ,וכפי שניתן לראות שמי שעבודתו ועסקו הוא בענין הדבקות
הוא ימנע מלדבר דווקא בענינים אלו כיון שזהו מה שמחייב אותו.
וכגון כשיושבים גדולי תלמידי הרה"ק מהר"י מדזיקוב זי"ע ,ומדברים
על עבודתו הגדולה ,שבכל ערב שבת ויו"ט או סתם בימי החול היה
עולה לבית אלמנות והיה יושב עם הילדים היתומים ,ונותן את עצמו
להרנין ולשמח לב אלמנה ויתום .וכשמספרים זאת עומדים השומעים
וזעים בחוסר נוחות כיון שמרגישים שהדברים מחייבים גם אותם ללכת
בדרכיו ,אך כשמגיעים לספר על התמדתו הגדולה בימי נעוריו שהיה
גי ד"פשת תודלות 'ד רועיש
יושב והוגה בתורה ח"י שעות רצופות ,כאן נושמים כולם לרווחה,
כיון שמרגישים שמדובר במדריגות גבוהות ורמות שממילא גבוהים
מהשגתנו ,ואין הדבר מחייב אותנו.
וכפי שאנו על עצמנו עוסקים יותר בכמות ובדברים חיצוניים ,אבל
דברים אמיתיים ופנימיים הדורשים יגיעה והקרבה מזה אנו מעדיפים
להתעלם ולתלות עיננו בכמות החיצונית ולהרגיש טוב עם מעשינו
שהנה אנו עושים ופועלים הרבה ,בעוד שבעבודה האמיתית ליתן את
עצמנו לה' אין מתקדמים מאומה ,וכך גם בעבודת הצדיקים פנינו
מועדות לשמוע ולראות רק דברים חיצוניים שאפשר להסתפק אחריהם
בכמה פעולות יבשות ופשוטות ,אבל אם מדובר בדברים המחייבים
ודורשים מאיתנו עבודה פנימית והקרבה אמיתית של מוח ולב לעשות
הטוב והישר בעיני אלקים ואדם ,בזה אנו מעדיפים שלא לשמוע לא
לדבר ולא לראות.
לימוד התורה מתוך פנימיות
בספה"ק יושר דברי אמת (קונטרס ראשון ט-יא) מבאר ענין חיצוניות
ופנימיות בלימוד התורה וזל"ק ואני שמעתי מפה ק”ק האלהי ר’ דוב
בער ז”ל באותו שבת שהייתי אצלו בחיים חיותו ששאלוהו איזה מדרש
שאמר שם במדרש משל של ת”ח למה הדבר דומה לזג של זהב וענביל
של מרגליות וכו’ ואמר כי מי שעוסק בתורה לשמה ר”ל להיות דבוק
בשי”ת ותמיד כל הגיון לבו בהשי”ת כמש”ה לא ימוש ספר התורה הזה
מפיך והגית בו יומם ולילה בו דייקא ר”ל בה’ יהיה הגיונך כי הוא שורה
ומצומצים ברוחניות הבל התורה היוצאת מפה הטהור של האדם ,אם
זכה לטהר פיו ולבו שיהיה מרכבה להשי”ת נמצא הדביקות שמתדבק
בהשי”ת הוא פנימי’ ודברי תורה שלומד היא חיצוני’ ולבוש לזה
הדביקות והוא הנכון ,משא”כ אם אין חשקו ואהבתו בהשי”ת רק הוא
דבוק עדיין בתאות הזמן וחושק לכבוד אפי’ בכ”ש אזי פנימית מחשבתו
היא הכבוד ,והתורה חיצונית למחשבתו ואוי לה לאותו בושה שמשים
דברי תורה לבוש לפנימיות שטות מחשבתו ,וכו’ וכו’ ועיקר הדביקות
קונטרס אוצר נחמד די
שעי”ז יקבל השי”ת נחת מאתנו אם ע”י כל מה שדברנו מהרחקת הרע
נתדבק בטוב דהיינו שנקיים שויתי ה’ לנגדי תמיד ונרגיל עצמינו במדת
אמונה להאמין בכל עת שנוכל שהשי”ת מכה”כ ולית אתר פנוי מיניה כי
דבר גשמי אינו מונע מקום לדבר רוחני כידוע בחוש .ועי”ז תפול עלינו
יראת השי”ת כל אחד לפי שעורו ולפי הזמן והמקום וע”י יראה זו נוכל
לבוא לענוה האמיתית להיות כאין נגד כח השי”ת וכו’ עכל"ק עיין שם.
היוצא מדבריו שיש לשמור שיהא בליבו יותר מהנראה בחוץ ולא
להיפך ,דאם בחיצוניות נראה כעובד ה' מופלג ,יושב ולומד שעות
ארוכות ,ואילו כשנפתח ונתבונן בפנימיותו נמצא ונראה שכוונת הכל
היא מחמת כבוד וכדו' אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה,
שאין זה אלא ליצנות ומעטה של שקר על המתחולל בפנים ,אבל דרך
האמת היא לשמור ולהשקיע במעט ונקודת האמת שבפנימיות לבבו,
להגביר הכוונה הטהורה האמיתית לעשות נחת רוח לבורא ית"ש ,ואף
אם בחיצוניות אינו נראה יפה כ"כ הרי"ז עדיף מההיפך.
ועל כן אצל יעקב אבינו אף כשמבחוץ היה נראה סתם עומד ומבשל
דבר מאכל ,אבל פנימיות ליבו בער בה' ,ובאותיות התורה שפנימיותם
היא חכמתו ורצונו של הקב"ה ,ואף אנו נראה להרבות ולהגדיל נקודת
האמת שבליבנו ,שלא נהיה כאותם הקונים לעצמם מלבושים מכובדים
כשהכל יודעים שאין זה אלא לבוש חיצוני שאינו מעיד מאומה על
פנימיותם ,אלא שנזכה להיות תוכו כברו ,ובכל מה שעושים אם בתורה
ותפילה או בכל שאר הענינים כפי שמוליכה אותנו ההשגחה העליונה,
יהיו כל מעשינו מתוך כוונה ולב נכון לעשות רצונו ולגלות מלכותו ית'
בעולם ,אשר זהו תכלית הכל.
המעיין נובע מים חיים
המוטבע בכל אחד ואחד מישראל
נביא כאן דברים מלהיבים מספה"ק אוהב ישראל בפרשתנו על
הכוחות הגדולים שבכל אחד ואחד מישראל כשינקה ויטהר את ליבו
וט ד"פשת תודלות 'ד רועיש
מכל חטא ועון ,ולא יחשוב שרק לבעלי נשמות גבוהות קדושים
וצדיקים ,אבל הוא יש לו נשמה מ'נפש דעשיה' וכדו' ,שאף אם זה
נכון עדיין כוחו גדול מאוד ואין הדבר תלוי אלא בי .זל"ק בא"ד ועל
פי זה יבואר דברי הכתוב ויבואו עבדי יצחק גו’ הבאר אשר חפרו גו’.
דהנה הבורא יתברך הטביע בהכנסת ישראל בכלל ובפרט בכל אחד
ואחד מישראל שיהא בו מעיין נובע מים חיים נביעו חכמה בינה
ודעת ותורה וחכמות אלהות ושאר מידות העליונים .אך שהמעיין הוא
סתום מעפריות החומר וחשכות הגשמיות הסותם המעיין ההוא ומעכב
נביעתו[ .שכך ברא הקב"ה את האדם והטביע בו 'מעיין נובע מים חיים'
אלא שהוא סתום ועל ידי העבודה והיגיעה נפתח המעיין ,והוא זה
כעין מצות מילה שהאדם נברא אם הערלה האוטמת ומכסה ,וציונו
ה' לחתוך ולהסיר הערלה וזה הוא האות ברית ביננו לאבינו שבשמים.
אבל זה ברור שלכל אחד יש בתוכו ,חכמה בינה ודעת וכו' כלשון
קדשו ,אלא שהוא מכוסה ואצל כל אחד לפי ענינו אם בכיסוי אחד או
שנים ושלשה ,ועל דרך משל מרן הבעש"ט למלך שהקיף את עצמו בז'
חומות לראות ולבחון את אהבת בנו אליוג ,והעבודה שלנו היא להתגבר
ג .מובא בספה"ק דגל מחנה אפרים (הפטרת כי תבוא) זל"ק בא"ד שמעתי משל
מאא"ז זללה"ה למלך שעשה מחיצות רבות באחיזת עינים זו לפנים מזו וגם סיבוב מן
כותל וכותל נהרות וגם חיילות רבים מבוהלים וגם דובים ואריות ושאר חיות מבוהלים
בכדי שיראו מגשת אליו ולא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול ,והמלך הוא נורא
ומלכותו בכל משלה ואור פני המלך מאיר בכל העולמות וכבודו מלא את הארץ רק
הכותלים והסובבים הם המסתירים את פני המלך והוא באחיזת עינים ,וכרוזים יוצאים
כל מי שיבוא אל המלך יתן לו המלך עושר וכבוד ויהיה שר אצלו עומד בהיכלו
ומי הוא שאינו רוצה בזה רק כשבא לחומה ראשונה ורואה כמה ארכה וגבהה ושאר
דברים המבהילים לבבות בני אדם נסוג לבבו אחור ויש מהם שהולך כמה חומות זו
לפנים מזו ושם יש שרים נכבדים ממונים מאת המלך מפזרים ממון רב לבוא לפנים
מן החומות ולפעמים אחרי רואו שיש לו כל הון יקר וכבר מצא ידו ואוצרות ממון
נסוג אחור אף על פי שראה כבר שהלך כמה חומות ונהרות ואין שם פגע רע ואין מים
ואין חומה מכל מקום אחר אשר כל חומה וחומה גבוהה ורחבה מראשונה ואיומה כדי
להבהיל יותר שלא יקרב מי שירצה אל המלך ,אבל לבן המלך אשר מעיו המו אל אביו
וגם רחמי אב על הבן לקרב אותו לאור פניו אשר באור פני מלך חיים נצחיים תמיד
קונטרס אוצר נחמד זט
ולשבור המסכים והחומות אם רב או מעט כל אחד כאשר ייעדו לו
מן השמים ,וכפי שכבר הזכרנו מה שהיו אומרים 'א גוטע קאפ ווערט
א תלמיד חכם מיט אפאר לעכטליך ,און א שווערע קאפ דארף האבן
מער לעכטליך צו ווערן א תלמיד חכם' ,שאצל כל אחד יש את כל
הכוחות הגדולים והעליונים והחילוק בין האחד לחבירו הוא רק כמה
עליו להתייגע בכדי לגלותם].
ומאור פני המלך מי שזוכה לראותו אזי זיו פניו מבהיקים ומאירים בכל העולם וממנו
יגורו כל יושבי תבל ושוכני ארץ כמו בפני המלך בעצמו ורשות בידו להמית ולהחיות
לאסור מלכיהם בזיקים ולפתוח ולהוציא אסורים חפשי בכח אור פני המלך ובודאי בן
המלך כח האב בבנו בחכמה ,וכשבא לחומות ולנהרות וחילות ודובים וכל המבהילים
ומסתירים את פני המלך תמה עצמו למאוד מה זה מלך רחמן כמותך כרחם אב על
בנים תסתיר עצמך בהסתרות כאלו ואני אנה אני בא וצועק אלי אלי למה עזבתני
ובכח לבבו הבוער והנשבר לבוא אל אביו מוסר עצמו ודוחק עצמו בכח לדלג על
החומות ונהרות ומפזר כל הונו לחיילות הסובבים שמה ובראות אביו געגועיו ומסירות
נפשו ושועתו עלתה באזני אביו המלך והסיר האחיזות עינים הללו וירא אין שום חומה
ולא שום מסך מבדיל רק ארץ מישור וגנות ופרדיסים והיכלי עונג ומשרתי המלך
עומדים בלבושי יקר וכל מיני מזמרים עומדים והמלך יושב על כסא מלכותו והארץ
האירה מכבודו ,וירא ויפול על פניו ויאמר אהה אדוני המלך אבי ומלכי מה זאת ומה
זה אשר הסתרת פניך ממני הסתרת פניך הייתי נבהל מחיילותיך ומחומותיך ושאר
דברים המבהילים אותי וכמעט אשר אבדתי:
ויאמר המלך קום בני חביבי ויושט לו את שרביט הזהב אשר בידו ויחזקהו
וילבישהו הודו ואורו ולבושו וכתרו נתן בראשו ויאמר לו לא למענך ועליך עשיתי את
כל זאת רק למען נסותך ולדעת את אשר בלבבך יראתך ואהבתך אלי ועתה בני אהובי
עבור בכל העולם והנה מהודי נתתי עליך ואורי על פניך מאירים ולבושי תלביש וכתר
יתן בראשך למען דעת כל עמי הארץ כי בני אתה ,והסתרות והפחדים הכל אשר ראית
המה שלא יקרבו אלי שונאיך אשר אינם רוצים בטובתך והמגדילים עליך והמלשינים
עליך ואינם רוצים במלכותך והמה רוצים לירש את מלכותך כי יודעים הם כל זמן
שאתה חי מלכותם לא יכון בידם לכן אם יבואו לפני ילשינו עליך במעשים הכעורים
אשר הלכת עמהם ואחרי עצתם בבית המשתה וכמעט היית בכל רע לולא שמעתי עד
כה לעצתם הרעה להדיחך ממני והם ישלטו במלכותי ועתה בני אל תירא ואל תיחת
כי אורך אורי ומלכותי בכל משלה לך היא ולך ישתחוו כולם אחרי שובך אלי ואחרי
ראותי געגועיך אלו והם לא יבואו לפני לראות את אור פני כי לא יוכלו מפני גודל
המחיצות והסיבובים והפחדים המבהילים וכטוב בעיניך תעשה מהם כל גוי וממלכה
אשר לא יעבדוך וצרת עד רדתה והנמשל מובן ע"כ.
זי ד"פשת תודלות 'ד רועיש
וצריך כל אחד לחפור הבאר ההוא ולהסיר משם כל הדברים
המעכבים ומונעים הנביעו .ויש צדיק אשר הש”י מתנהג עמו בחסדים
מגולים שעל ידי אור התורה והמצות שבו פותח מקור הנביעו של מים
חיים ומדבק את עצמו להש”י .אך יש בני אדם שיש להם מסכים גדולים
המעכבים נביעתו[ .ואדם זה צריך לזכור שאין לנו ח"ו שום קושיות
על הנהגת הבורא מדוע פלוני כך ופלוני כך ,ועל זה אמרו חז"ל בהדי
כבשי דרחמנא למה לך (ברכות דף י) .ועתה מוסיף לומר דאף לאדם זה
שנגזר עליו לעמול קשה בשבירת המסכים המבדילים עדיין מתגוללים
עליו רחמי ה' החפץ בטובתו להעלותו ולהביאו לפניו ,ועל כן] ואז
צריך הש”י כביכול לסבב סיבות ולגלגל עליהם על ידי מדת הגבורה
כדי להסיר מהם החשך והמסך המבדיל ואז יתגלה מקור נביעתו של
המעיין ונפתח אליהם להוציא מים חיים .ר”ל מיין נוקבין אתערותא
מתתא לעילא על ידי התורה ומצות[ .כשאף מידת הגבורה כביכול
בה מתנהג עימו ה' אינה אלא לגודל רחמי ה' המרובים עליו ולצרכו
וטובתו ,ואין זה אלא גבורה שבחסד או חסד שבגבורה .וענין זה
הוא בין בכלל כשמגיע זמן של חושך וצרה לכלל ישראל ,ובין בפרט
כשהאדם מתמודד עם זמן קשה בגשמיות או ברוחניות כשאור האמונה
נעלם ועליו לעמול ולהתייגע להיות ירא ה’ שומע בקול עבדו אשר הלך
חשכים ואין נגה לו יבטח בשם ה’ וישען באלהיו (ישעיהו פרק נ י) ,ובכל
אלו יש לזכור שלטובתי נשברה רגל פרתי (תדבא"ר יט) ,ומקור הכל הוא
חסד עליון בגודל אהבה ורחמי האב על הבן].
ובחינה זו נקרא עבדי יצחק ,היינו שהם נשלחים ממדתו של יצחק
שהוא דין שהש”י מסבב ומגלגל על האדם כדי שיפתח ויתגלה נביעת
המעיין ,ואז יסיר מעליו ויסלק כל הסיבות והדינין הנ”ל וכל הגבורות
נמתקין כיון שכבר עשו שליחותן ועל ידו נתפעל רצון הש”י .וזה שאמר
ויבואו עבדי יצחק ר”ל שלוחי מדת הדין כשגמרו שליחותן ונעשה
פעולתם שבשבילו נשתלחו ונפתח המעיין .אז נמתקין הגבורות ונהפכו
לסניגורים ולפרקליטים גדולים .וזה שאמר ויגידו לו ,על דרך ממגד
תבואות שמש שהוא לשון מתוק .היינו שכבר נמתקו על ידי זה שחפרו
קונטרס אוצר נחמד חי
הבאר והסירו ממנו מה שהיה סותמו ,ויאמרו לו מצאנו מים ,היוצא
מכל אחד ואחד מישראל כשנפתח אור נשמתו ומתחיל להתנוצץ בו
אור החכמה והתורה והמצות ונמשכים מיין נוקבין לכל העולמות .וכל
הדינים מתהפכים לרחמים וחסדים גדולים וטובים כן יהי רצון אמן
עכל"ק.
ואם אין האדם משכיל לראות הטוב הטמון וגנוז בגויה ,ובמקום
לקחת את עצמו ולהתעלות מזמן ומצב זה ,הוא בוכה ונאנח על מצבו
ולא עושה מאומה לשבור החושך ולגלות האור ,אזי כביכול נגרם צער
גדול למעלה ,שאחר כל הצמצומים וירידת השכינה עימו בכל הצרות
וההסתרים העוברים עליו וכמאמה"כ (ישעיהו סג ט) בכל צרתם לו צר,
כשכל זה הוא בשביל להעלותו מן החושך בו הוא שרוי ,ולמעשה לא
נעשה עימו מאומה.
ע”י האמונה בהשגחה פרטית מתעורר בתשובה מיד
והן אלו דברי מרן הבעש"ט נבג"מ (תולדות יעקב יוסף וישלח) וזל"ק ונ”ל
דשמעתי ממורי וכו’ דאמרו בש”ס מי שעברו עליו ארבעים יום בלא
יסורין קיבל עולמו וכו’ ,היכי דמי יסורין ,המושיט ידו לארנקי וכו’.
והקשה ,הא אין יסורין בלא עון ,וכי ס”ד שזה נחשב לכפרת עון .וביאר,
כי צדיק באמונתו יחיה ,כי המאמין בהשגחה פרטית של הש”י ,ויודע בו
כי כל מאורעות של האדם הוא ממנו יתברך ,הן דבר קטן או גדול ,הכל
הוא בדין אדני דינא דמלכות שמיא ,והוא לסיבת חטאו ,ומיד נתחרט
ומלא חרדה ופחד ה’ ,מיד מוחלין לו ,מאחר שהוא מאמין וחוזר בו
ומדבק מחשבתו בו יתברך .לכך גם המושיט ידו וכו’ ,אחר שהוא מאמין
שזה לסיבת חטאו ומתחרט נחשב לכפרת עון וכו’ ע"כ עיין שם ,דמי
שמתעורר מיד כשהושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים ,וחופר
ומגלה המעיין די לו בזה ,אלא שאם אינו מתעורר מוסיפים לשלוח לו
ולעוררו עד שיתעורר ויבקיע החומות ויגלה את נביעת המעיין להאיר
נשמתו באור ה'.
טי ד"פשת תודלות 'ד רועיש
וכשמתבוננים במאורעות שעברו על כלל ישראל רואים בבירור שכל
קושי וצרה שעברה עלינו ,הביאה אחריה התעוררות גדולה להתקרב
לה' ,ונתגלה המעיין הנובע ,אף שודאי צריך להתפלל ולבקש שנזכה
להתעורר ולשוב בתשובה מתוך רוב טוב השקט שלוה ובטח ,אבל זה
תולה בעיקר בנו ובמעשינו אם נשכיל להתעורר ולשוב לפניו בעודנו
יושבים שלים ובטוחים אז לא נצטרך להגיע ליסורים וגלויות ה"י.
לעשות כלי לקבל האור
הנשפע אליו מן השמים
בספה"ק קדושת לוי (יתרו) גם מעורר על דרך דברי הפרי הארץ הנ"ל
שאחר ידיעת החכמה והתעוררות הלב צריך להגביר המעשים ,זל"ק פן
יהרסו אל ה’ לראות ,זהו הלא תעשה שאמר הקדוש ברוך הוא בשעת
מתן תורה .הכלל ,כי הרמב”ן (אמונה ובטחון פי”ט) פירש על הפסוק אם
תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ ,כשמגיע אל האדם אהבת
הבורא או יראת הבורא ברוך הוא ,אזי שתיכף יעשה מצוה ,ואז בזה
מביא אהבה ויראת הבורא בצמצום ,כי כל זמן שלא עשה מצוה יש לו
מלחמות ,אבל כשעושה עם זה היראה ואהבה מצוה ,אזי מביא בצמצום
ובטל ממנו כל המלחמות .והנה מצוה שעושה הוא כמו כלי שתנוח בו
זה התעוררות שמגיע לו מלמעלה ,זהו ‘עד שתחפץ’ ,כי החפץ הוא כלי,
עיין שם ברמב”ן וכו’ ע"כ עיין שם.
וכן כתב בדרוש לשבועות בזה"ל אופן הג’ ,הוא על פי דברי הרמב”ן
(ס’ האמונה והבטחון פי”ט) שפירש על פסוק מה תעירו ומה תעוררו את
האהבה עד שתחפץ ,ופירש כשמגיע לאדם איזה התעוררות של יראה
ואהבה להבורא ברוך הוא אזי תיכף ומיד יראה לעשות לה כלי ,היינו
שיעשה תיכף איזה מצוה ,דהיינו שיתן צדקה או ישב תיכף ללמוד
וכדומה .כי ידוע שהתעוררות הבאה אל האדם בפתע פתאום הוא אור
הנשפע עליו מלמעלה ,ונקרא בחינת נשמה ,אזי צריך האדם להלבישה
בגוף ,בכדי שיהיה לה חיזוק ובסיס שלא יהיה מוטה חס ושלום ,כידוע
קונטרס אוצר נחמד כ
למביני מדע .וזה פירוש הפסוק מה תעירו ומה תעוררו את האהבה
עד ‘שתחפץ’ ,כי ‘חפץ’ הוא מלשון כלי ,דהיינו ההתעוררות ההוא שבא
אל האדם צריך תיכף ומיד כלי ,וזהו ‘עד שתחפץ’ ,עד כאן לשונו אף
שאין זה לשונו ממש .והנה בשעת מתן תורה שהיה בוודאי לישראל אז
התעוררות גדולה ,ולא היה להם עדיין שום מצוה לעשות להתעוררות
כלי ,מוכרח לומר שהיו מקיימים מצות הגבלה שהזהיר משה רבינו עליו
השלום שלא ליגע בהר והם היו נעצרים מליגע ,וממצוה הזה היו עושים
כלי להתעוררות ,ועל שם זה נקרא בשם עצרת עכל"ק.
וכוח הכלי גדול מאוד ,וכפי שבגשמיות אם נהיה חור בחבית
והיין הולך ונשפך רק על ידי כלים אפשר להציל היין שלא יאבד,
כביכול על זה הדרך גם ברוחניות מעשי המצוה שהוא הכלי שומר
על החכמה וההתעוררות שלא תלך ותאבד .ומה שכתב 'היינו שיעשה
תיכף איזה מצוה ,דהיינו שיתן צדקה או ישב תיכף ללמוד וכדומה'
כוונתו ללימוד התורה לשמה שהיא עשיה אמיתית לשם ה' ,והרבה
דרכים נאמרו בענין תורה לשמה ,אם כדברי הב"ח (או"ח מז בד ) ,או
ד .עיין שם מה שכתב בזה"ל ומ"ש דאמר רב יהודה אמר רב וכו' .רבינו מביא
ראיה מרב יהודא אמר רב שהקב"ה מקפיד על לומדי תורה אפילו עוסקין בה טובא אם
אינן זהירין לברך בתורה תחלה .ואיכא לתמוה טובא למה יצא כזאת מלפניו להענישם
בעונש גדול ורם כזה על שלא ברכו בתורה תחלה שהוא לכאורה עבירה קלה ונראה
דכונתו יתברך מעולם היתה שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתינו בעצמות
ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה ולכן נתן הקדוש ברוך הוא תורת אמת לישראל
במתנה שלא תשתכח מאתנו כדי שתתדבק נשמתינו וגופינו ברמ"ח איברים ושס"ה
גידין ברמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה שבתורה ואם היו עוסקים בתורה על
הכוונה הזאת היו המה מרכבה והיכל לשכינתו יתברך שהיתה השכינה ממש בקרבם
כי היכל ה' המה ובקרבם ממש היתה השכינה קובעת דירתה והארץ כולה היתה
מאירה מכבודו ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה והיה המשכן
אחד אבל עתה שעברו חוק זה שלא עסקו בתורה כי אם לצורך הדברים הגשמיים
להנאתם לידע הדינים לצורך משא ומתן גם להתגאות להראות חכמתם ולא נתכוונו
להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה למטה בארץ כדי
שתעלה נשמתם למדרגה גדולה אחרי מיתתם הנה בזה עשו פירוד שנסתלקה השכינה
מן הארץ ועלתה לה למעלה והארץ נשארה בגשמיותה בלי קדושה וזה היה גורם
אכ ד"פשת תודלות 'ד רועיש
בדרכו של ספה"ק יסוד העבודה מסלאנים ,או כפי שביאר בנפש
החיים ,וכן ידועים מ"ש הרה"ק האבני נזר בהקדמה לספרו אגלי טל
שכתב על התענוג בלימוד התורה שגם הוא נחשב לתורה לשמהה ,כל
אחד לפי דרכו ,ואנו הלואי ונזכה לנגיעה במדרגות אלו להיות מ'יודעי
שמך ולומדי תורתך לשמה'.
חורבנה ואבידתה והוא אמרו מי האיש החכם וגומר על מה אבדה הארץ וגומר ויאמר
ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם וגומר ואמר תורתי תורת אמת אשר נתתי
במתנה שלא יהיו למדין ושוכחין וגם פירשתי להם טעם כל הדברים ופירושיהם וזהו
אשר נתתי לפניהם כשלחן ערוך וכו' וכמו שכתבו רבותינו ז"ל (עירובין נד ב ,מכילתא ריש
משפטים) על פסוק (שמות כא א) ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם וכוונתי שיתקשרו
בעצם קדושת תורתי תורת אמת והשכינה תהא שורה בקרבם והמה עזבו את תורתי
ולא הלכו בה פירוש תחלת ההליכה ברוחניות התורה ממדרגה למדרגה כדי שתתדבק
הנשמה בעצמות קדושת התורה לא הלכו בה דהיינו לא הלכו בה לשמה בשעה שבאו
לפתוח בעסק התורה ולברך לפניו יתברך ולהודות לו על נתינת התורה לעמו ישראל
כדי שיהיו דבקים בקדושתה ובשכינתו יתברך והוא המכוון בברכת אשר בחר בנו על
אשר קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו הקדושה כלי חמדתו שהיה משתעשע בה
בכל יום כדי שתתדבק נשמתינו בעצמות קדושת התורה ורוחניותה ולהוריד השכינה
בקרבנו לא הלכו בה לעסוק בדברי תורה לשמה כי בזה נענשו שנסתלקה השכינה מן
התחתונים ואז אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר כלומר נחרבה ונשארה חומרית
מבלי עובר שם קדושת השכינה כי נסתלקה השכינה לגמרי מן הארץ ועלתה לה
למעלה וכך היא גירסת רב אלפס (ברכות ה ב) ולומדי תורתך לשמה וכזה ראוי להגיה
בסדורים עכל"ק.
ה .זל"ק הנה שמעתי קצת בני אדם טועים מדרך השכל בענין לימוד תורה,
ואומרים כי הלומד ש"ס ופוסקים ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו ,אין זה
לימוד תורה לשמה כל כך ,כמו שאם היה לומד בפשטות שאין לו מהלימוד שום
תענוג ,והוא רק לשם מצוה ,אבל המתענג מלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת
עצמו .ובאמת שזהו טעות גמורה ,ואדרבה זה עיקר מצות לימוד תורה להיות שש
ושמח ומתענג בלימודו ,שאז דברי תורה נבלעים בדמו ,ונעשה דבוק בתורה הקדושה.
וכך אנו אומרים בברכת קריאת שמע של ערבית ,ונשמח ונעלוז בדברי תלמוד תורתך
ומצותיך וחוקותיך לעולם ועד .וכן אמרו בזוה"ק שיצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של
מצוה ,והיצר הרע להיפך .ורק הלומד שלא לשם מצות הלימוד אלא לתענוג בלבד,
נחשב לומד שלא לשמה .שעל זה אמרו לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה וכו'
ע"כ עיין שם.
קונטרס אוצר נחמד בכ
כוח לימוד התורה לשמה
הרה"ק מהר"י מדזיקוב זי"ע סיפר להרה"צ ר' מנחם מונדרר זצ"ל
מה שהיה עימו אחר שעלה לגור בירושלים ובפעם הראשונה כשהגיע
לבני ברק היה אזעקה להתריע על טיל או בדומה לו שנשלח לעבר
העיר ,והיה צריך לחפש מקום מוגן לשהות שם עד יעבור זעם ,והוא
רץ ונכנס לבית החזון איש זצ"ל ,וכשראהו החזון איש שאלו מה הביאך
לכאן ,ענה לו הרי היה אזעקה ,שאלו שוב הרי כשיש אזעקה צריכים
ליכנס למקום מוגן ומה מצאת בביתי שאינו אלא בית אבנים פשוט,
אמר לו מהר"י היכן יש מקום מוגן יותר מבית זה כאן יושב הרבי ולומד
תורה לשמה ,ואמר שראה אור נשפך על פני החזון איש שבזה הרים
לו את המוחין.
מקור הגבורות ברחמים לקרב אותנו
לפני ה’
עכ"פ ,כשנכיר ונאמין במעיין הנובע הנמצא בכל אחד מאיתנו יקל
עלינו לקבל ולהאמין שכל הגבורות לא נשלחו אלא לפתוח את הנביעה
ולהוציא משם מים חיים לחיותנו ולהעלותנו ממדריגה למדריגה .וגבורה
אין פירושה צרות ויסורים דווקא ,אלא אהבת ה' לבניו שרוצה לקרבם
אליו ולהביאם לפניו וזה שייך אם ע"י הכנת הכלים או יגיעה במסירות
נפש והקרבה עצמית ,וכפי שאמרו חז"ל (ברכות ז ).טובה מרדות אחת
בלבו של אדם יותר ממאה מלקיות .וזהו טובת האדם ונחת רוח לפני
ה' כשבניו מתקרבים אליו ,וודאי אין רצונו של הקב"ה להלקות ולייסר
אותנו ח"ו ועדיף לו והוא מצפה לקרבנו אליו בדרכי נועם ,מתוך אהבה
וחביבות ,אלא דאם אין משכילים להתעורר מתוך אהבה וחביבות
מוכרחים להשתמש ברצועה ולהכות במקל להביאנו אליו.
גכ ד"פשת תודלות 'ד רועיש
כשרוצה ה’ להיטיב לאדם הוא מזמין לו
מצוה שסגולתה בכך
כתב האור החיים הק' עה"פ (בראשית כא א) וה’ פקד וגו’ כאשר אמר,
זל"ק עוד לעולם כי תפלתו על אבימלך הוא דבר המעמיד לפקידת
שרה והבטחתו יתברך היתה שיתן לו בן והזמין לו ה’ מצוה שסגולתה
שיפקד ובזה נתקיימה הבטחתו והוא אומרו כאשר אמר פירוש ולצד
האמירה שאמר ה’ הוא שנזדמן לו הדבר ונפקדה ,כי כשירצה ה’ להיטיב
יזמין המצוה שסגולתה היא הטובה המבוקשת .ותמצא שקודם הבטחת
הפקידה כבר נזדמן לאברהם מעשה פרעה שהוא בדומה למעשה
אבימלך ולא עצרו ה’ לפרעה כדי שיתפלל עליו אברהם וזה לך האות
למה שפירשנו עכל"ק.
כשרוצים להעניש אדם מגלגלים מן השמים
שיהא סיבה להענישו
ובזוה"ק איתא לאידך גיסא דכשרוצים להעניש אדם מחמת איזה
סיבה שהיא מגלגלים לו סיבה שיתחייב על ידה בעונש ,ועל דרך מאמר
המדרש (תנחומא וישב ד) ויוסף הורד מצרימה ,זש”ה לכו חזו מפעלות
אלהים נורא עלילה על בני אדם א”ר יהושע בן קרחה אף הנוראות
שאתה מביא עלינו בעלילה את מביאן ,בא וראה כשברא הקדוש
ברוך הוא את העולם מיום הראשון ברא מלאך המות מנין א”ר ברכיה
משום שנאמר וחושך על פני תהום זה מלאך המות המחשיך פניהם
של בריות ,ואדם נברא בששי ועלילה נתלה בו שהוא הביא את המיתה
לעולם שנאמר כי ביום אכלך ממנו מות תמות וכו’ ע"כ עיין שם ,ומזה
נלמד למידה טובה מרובה שפעמים מגלגל הקב"ה ומביאו לעשות איזה
מצוה או סגולה להצלחה בכדי לגלגל עליו זכות ולשלוח לו ישועה
במה שהוא צריך.
קונטרס אוצר נחמד דכ
עומק נפש האדם מתגלה כשעוסק בדבר
המתאים לטבעו וכוחות נפשו
והרי זה כאותו פלאמבע"ר שאמר ,שלא כיון שהוצרך לפרנסה על כן
הגיע לעבודתו זו ,אלא שכך ייעדוהו מן השמים וטבעו בו כוחות הנפש
המובילים אותו לעשות עבודה זו ובזה ייטב לו ,אלא שריחמו עליו
מן השמים ובכדי שיוכל להביא טרף לביתו ,מסייעים בידו שעסקו זה
יביא לו גם את פרנסתו .ומעלה גדולה יש כשהאדם עוסק במה שליבו
חפץ אם לענין פרנסתו או בדרך לימודו ,כיון שעי"ז נתגלה עומק ליבו
ורצונו הפנימי ,וכידוע שרצון הוא בחי' כתר ,שעי"ז מגלה את פנימיותו
ומעתה פתוחה לו הדרך להעלות כוחותיו לה' ,לידבק בו ולעבדו
באמת ובלב שלם ,ועל דרך דברי המאור עיניים בכמה מקומות שאחר
שהתעורר באדם מידת אהבה ויראה ושאר מידות אז יכול להעלותם
ולהקדישם לשמים ,וכן איתא בספה"ק ראשית חכמה (שער האהבה סוף
פרק ד') ,וזהו רק כשהאדם מכיר ומעורר את עומקי נפשו ונטיות ליבו
באמת ובפנימיות ,אבל כשחסר ידיעה זו ,אזי הוא רחוק מהידבק נפשו
בה' באמת כיון שאין מכיר את נפשו כלל.
להאמין בכוחות הגדולים המוטבעים בו
ובעזר ה’ להוציאם ולגלותם בשעת נסיון
עכ"פ על כל אחד לחזור ולשנן היסוד הגדול שלמדנו בדברי האוהב
ישראל וכלשונו 'דהנה הבורא יתברך הטביע בהכנסת ישראל בכלל
ובפרט בכל אחד ואחד מישראל שיהא בו מעיין נובע מים חיים נביעו
חכמה בינה ודעת ותורה וחכמות אלהות ושאר מידות העליונים',
מדריגות גבוהות ורמות טבועים ונמצאים אצל כל אחד ואחד מישראל,
וכשרואה האדם איזה גבורות מתגברים עליו ,אם איזה בזיון וכדו' יזכור
וידע שעתה הוא הזמן לעורר ולגלות כוחות אלו ,ולא יתן ליצה"ר
להכניס רפיון וחששות בליבו שלא יעמוד בנסיון וכשיגיע זמן קשה
ישכח מהכל ,אלא יאמין בה' שיסייע בעדו לעמוד איתן בשעת נסיון
להתנהג כראוי לגלות ולהמשיך מים חיים ממקור החיים.
הכ ד"פשת תודלות 'ד רועיש
וכבר אמרו חז"ל (תוס' שבת לא ).אמונת זה סדר זרעים ,מפרש
בירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע ,שבלא האמונה הרי הוא
כאותו בעל שדה שלא רוצה לזרוע את שדהו כיון שרואה חרקים
וזוחלים למיניהם השורצים על הקרקע וחושש שכשישליך את
הזרעים על פני הארץ יהיו למאכל בפיהם ולא יבואו לידי השרשה
ועשיית פרי ,והלא לשוטה ייחשב דאם ימשיך כך ,ישאר עם חלקת
אדמה ריקה ,ורק אם יזרע ויתגבר על חששותיו וישליך יהבו על
ה' ,יראה ויווכח שעל ידי עזר ה' גודלים פירות נאים ומשובחים אף
כשיש שם חרקים ושרצים.
טענת היצה”ר דכיון שכוחות אלו יש לכולם
אין לו סיבה להתאמץ במיוחד
עוד טענה מעלה היצה"ר והיא בדרכו של עשיו והשקפתו וכפי
שנתבאר לעיל ,דאף אם אכן יסכים לקבל ולהאמין שיש בו כוחות
גדולים 'מעיין נובע מים חיים נביעו חכמה בינה ודעת ותורה וחכמות
אלהות ושאר מידות' ,אך כיון שאין זו מעלה השמורה ליחידי סגולה
והוא עלה בידו להיות מביניהם ,וכפי שהוא קיבל גם חבירו קיבל
כמוהו ,ומחמת זה הוא מאבד את הסיבה והרצון להשקיע ולהתייגע
לגלותם ולהשיגם ,כיון שאין זה לו מעלה מיוחדת אלא נשאר שוה עם
כולם .דכל זמן שמדברים עימו על גילוי אליהו ,שהוא מדריגת הצדיקים
הבעש"ט ,המגיד ,ועוד יחידי סגולה צדיקי הדורות ,בזה הוא מרגיש
חתיכה הראויה להתכבד ,ששוה להתאמץ עבורו ,אבל בדבר השוה לכל
מה לו להתאמץ.
והלא ברור שהרגשה זו מוטעית ושקרית ,ובזאת יבחן האדם עם
חפצו בהשגה הוא ממקור אמת להתקרב לה' ולידבק בו ,או שאין זה
אלא בקעה להתגדר בה וכיון שרואה שלא תביא לו כבוד א"כ אין חפץ
בו .וכפי שרואים בעולם הגשמי שפעמים רוצה האדם (ובפרט בית יעקב
אלו הנשים) מאוד באיזה מלבוש או כלי וכדו' כיון שמרגיש שבזה הוא
קונטרס אוצר נחמד וכ
מעלה ומגדיל את עצמו משאר בני אדם ,ואם רק יבחין שהדבר הפך
לנחלת הכלל ומעתה אין מעלה יתירה בדבר לא יחפוץ בו כלל.
ג’ יסודות מדרכו של יעקב
אל מול דרכו של עשיו הרשע
והבוחר בטוב ,בדרכו של יעקב אבינו צריך לשנן לעצמו ג' נקודות,
א -שההשגה חשובה אצלי בעצמותה ואף אם תהיה ידועה ומושגת
לכל עדיין אחפוץ בה מחמת אמיתתה .ב -גם אם אדע ברור שמעלה
זו ניתנת לי לזמן ואח"כ תילקח ממני עכ"ז אשמח במה שיש לי וחשוב
בעיני יותר מכל הון דעלמא .ג -אף אם ימצאני מכשול ולא אחזיק
במעלתי זו עדיין חשוב אצלי כמה שהצלחתי ולא אמכרנו ולא אוותר
עליו לעולם .ובהכרת והשרשת נקודות אלו הוא מקושר לחלק יעקב
ויוצא מגדר 'מבזה עבודתו של מקום' מידתו של עשיו.
והרי יעקב אבינו נעמד לבשל נזיד עדשים עבור סעודה הבראה אחר
פטירת אברהם אבינו אף שלא ידע אם יצליח או לא ,שהוא הלך תמיד
ועשה את המוטל עליו ומה שיצליח יצליח .אבל עשיו טען שעדיף
להיות באמת בשקר מלהיות בשקר באמת ,ועל כן לא פנה אל בית
המטבחיים אלא על השדה שם הגיע לידי רציחה כדכתב רש"י שם.
ועלינו לדעת שב' דרכים אלו של יעקב ועשיו נמצאים בנו תמיד ועלינו
להשכיל על דבר טוב ולבחור בטוב ,ורבקה היא כנסת ישראל עומדת
מן הצד ומעודדת את יעקב ללכת בערמה ולהגביר את כוחו ודרכו על
דרכו של עשיו ,כן יעזרנו ה' על דבר כבוד שמו ,אמן.
