gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

למעלה מהזמן · Lemala Me'Hazman — תולדות (2026-11-09)

מוציא לאור: למעלה מהזמן · Lemala Me'Hazman

שבוע: תולדות (2026-11-09)

למעלה מהזמן · Lemala Me'Hazman — תולדות (2026-11-09)

פתח את ה-PDF הורדה

‫למעלה מהזמן | פרשת תולדות תשפ״ז‬ ‫לקבלת הגיליון השבועי ‪,‬השיעור והמדריך לשולחן שבת ‪,‬ולהצטרפות לרשימת התפוצה‬ ‫| ניתן לשלוח מייל לכתובת ‪ lemala2626@gmail.com‬או לחץ כאן‬ ‫ב״ה | משיעורי רבי אליהו רוזמרין שליט״א‬ ‫הדמעות שבעיני יצחק אבינו‬ ‫פרשת תולדות — על המוות‪ ,‬על החיים‪ ,‬ועל מה שהאדם אינו מוכן לאבד‬ ‫שהתרחש דבר שאינו מתאים לטבעה‪.‬‬ ‫דמעות המלאכים‬ ‫שנים רבות חלפו מאז העקדה‪ .‬יצחק הזדקן‪ ,‬הקים בית‪ ,‬הוליד בנים‪ ,‬חפר אבל מתחת למחלוקת על האבל מסתתרת מחלוקת עמוקה עוד יותר‪ :‬מהו‬ ‫בעצם האדם? ומה ממנו באמת אובד בשעת המוות?‬ ‫בארות‪ .‬אבל דבר אחד מאותו יום נורא בהר המוריה לא עזב אותו מעולם‪.‬‬ ‫לפי הרמב"ם‪ ,‬עיקרו של האדם הוא השכל‪ .‬זהו החלק שבו מצויה שלמותו‬ ‫"ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראות"‪.‬‬ ‫מדוע כהו עיניו? רש"י מביא מדרש מופלא‪ .‬בשעה שנעקד יצחק על גבי הנצחית‪ .‬העולם הבא הוא עולם הנשמות‪ ,‬בלא גופים‪ .‬לכן אין לראות במות‬ ‫המזבח‪ ,‬נפתחו השמים‪ ,‬מלאכי השרת הביטו בו ובכו‪ ,‬ודמעותיהם נפלו לתוך הגוף אובדן של כל מה שהאדם הוא‪ .‬הכלי נפגע‪ ,‬אבל עיקר האדם אינו כלה‬ ‫עמו‪ .‬מאחורי ההגבלה של האבל עומדת אפוא גם אמונה מנחמת‪ :‬מה שנראה‬ ‫עיניו‪ .‬הדמעות הללו נשארו שם‪ ,‬ולעת זקנתו כהו עיניו מהן‪.‬‬ ‫לנו כאובדן מוחלט אינו סוף קיומו של האדם‪.‬‬ ‫צריך להתבונן ברגע הזה‪.‬‬ ‫המלאכים אינם בני תמותה‪ .‬הם אינם יודעים זקנה‪ ,‬מחלה או כליה‪ .‬המוות אינו אצל הרמב"ן התמונה אחרת‪ .‬האדם השלם הוא גוף ונפש יחד‪ .‬כך נברא‪ ,‬וכך‬ ‫מאיים עליהם‪ ,‬אין להם מה להפסיד‪ ,‬ואין להם חשש שיום אחד ייפרדו מכל נועד לחיות לעולם‪ .‬לכן הרמב"ן מעמיד ב"שער הגמול" את השלמות‬ ‫האחרונה בתחיית המתים‪ ,‬כאשר גם הגוף שב ומשתתף בחיי הנצח‪ .‬המוות הוא‬ ‫מה שאהבו‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬הם בכו‪.‬‬ ‫כשעמד יצחק על המזבח‪ ,‬הם ראו דבר שעומד להיאבד‪ .‬לא רק גוף‪ ,‬לא רק אפוא קריעה של האדם השלם‪.‬‬ ‫חיים ביולוגיים‪ .‬אדם שלם‪ ,‬עולם שלם‪ ,‬עם כל מה שהיה ועם כל מה שעוד וממילא‪ ,‬הדמעה אינה רק תגובה לאובדן‪ .‬היא מגלה את מה שאנחנו חושבים‬ ‫שאבד‪ .‬הדמעה מודדת מה האדם חושב שמת‪ .‬ככל שהאדם מזהה חלק גדול‬ ‫יכול היה להיות‪ .‬והם בכו עליו‪.‬‬ ‫ויצחק נשא את הדמעות הללו בעיניו כל ימיו‪ .‬מאותו יום‪ ,‬כל מה שראה בעולם יותר מעצמו עם מה שנלקח ממנו‪ ,‬כך עמוק יותר השבר‪.‬‬ ‫עבר דרך אותה דמעה‪ :‬בניו‪ ,‬שדותיו‪ ,‬בארותיו‪ ,‬הברכה שביקש למסור לפני וכאן מתגלה נפלא‪ :‬מי שמשלים עם המוות אינו משלים עם הכאב; ומי שאינו‬ ‫משלים עם המוות משלים עם הכאב‪.‬‬ ‫מותו‪.‬‬ ‫אבל מה בדיוק רואה אדם דרך דמעה כזאת? כדי להבין זאת‪ ,‬עלינו לשאול הרמב"ם רואה במוות את מנהגו של עולם‪ ,‬ולכן מבקש מן האדם להציב גבול‬ ‫שאלה שנראית פשוטה עד שמתחילים לחשוב עליה‪ :‬על מה אנחנו בוכים לצער‪ .‬הרמב"ן רואה במוות פגיעה בטבעו המקורי של האדם‪ ,‬ולכן נותן מקום‬ ‫לשבר הנורא שהמוות מחולל בלב‪ .‬דווקא הכאב הזה עשוי להביא את האדם‬ ‫כשאדם מת?‬ ‫לתשובה ולתיקון‪ .‬זה מלמד כיצד להגביל את הדמעה‪ ,‬וזה מלמד מדוע אסור‬ ‫על מה בוכים?‬ ‫הרי כולנו יודעים שנמות‪ .‬אין כאן הפתעה‪ .‬איש אינו חושב שהוא עומד לחיות לאבד אותה‪.‬‬ ‫בעולם הזה לנצח‪ .‬אנחנו יודעים שהורינו ימותו‪ ,‬שבני דורנו ימותו‪ ,‬ושגם כמה מן האדם אפשר לאבד?‬ ‫אפשר לתרגם את שתי התפיסות הללו לשתי דרכים שבהן בני אדם מתמודדים‬ ‫אנחנו נלך באותה דרך‪.‬‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬כשמגיע הרגע‪ ,‬הידיעה אינה מועילה לנו‪ .‬הלב נשבר‪ ,‬העיניים עם אובדן‪.‬‬ ‫דומעות‪ ,‬והאדם עומד מול האובדן כאילו אירע דבר שלא היה אמור לקרות‪ .‬תארו לעצמכם אדם שהפסיד ממון רב‪ .‬הוא עומד מול ההפסד ואומר לעצמו‪:‬‬ ‫סוף סוף‪ ,‬כסף הוא רק כסף‪ .‬אני עצמי לא נפגעתי‪.‬‬ ‫מדוע?‬ ‫חבר אהוב מתרחק ממנו‪ .‬הוא אומר‪ :‬החיים נמשכים‪ .‬אדם אינו יכול לבנות את‬ ‫שניים מגדולי הראשונים נתנו לשאלה הזאת תשובות שונות מן היסוד‪.‬‬ ‫הרמב"ם כותב בהלכות אבל‪" :‬אל יתקשה אדם על מתו יתר מדאי‪ ...‬שזהו כל עולמו על חברות אחת‪.‬‬ ‫ביתו נהרס‪ ,‬או מפעל שטיפח שנים ארוכות קורס‪ .‬שוב הוא אומר‪ :‬אלה דברים‬ ‫מנהגו של עולם‪ ,‬והמצער עצמו על מנהגו של עולם הרי זה טפש"‪.‬‬ ‫יש כאן קביעה נוקבת‪ .‬המוות הוא מנהגו של עולם‪ .‬כך בנויה המציאות‪ .‬כל חיצוניים‪ .‬כל עוד אני עצמי נשאר‪ ,‬לא איבדתי את העיקר‪.‬‬ ‫אדם שנולד עתיד למות‪ ,‬ואין טעם להתקומם כנגד סדר העולם עצמו‪ .‬מותר יש כוח גדול בגישה הזאת‪ .‬היא מעניקה לאדם יציבות‪ .‬הוא יכול לעמוד מול‬ ‫לבכות‪ .‬צריך להתאבל‪ .‬אבל לא בלי גבול‪ .‬יש שלושה ימים לבכי‪ ,‬שבעה אובדנים קשים בלי להתמוטט‪ ,‬משום שהוא מבחין בין עצמו לבין הדברים‬ ‫להספד‪ ,‬ולאחריהם מוכרח האדם לחזור אל חייו‪ .‬אין חכמה במלחמה ממושכת שהיו שייכים לו‪ .‬אבל יש בה גם סכנה‪.‬‬ ‫בכל פעם שהוא מאבד דבר‪ ,‬הוא מוציא אותו מתחום ה"אני"‪ .‬הוא מגדיר‬ ‫נגד דבר שהוא חלק מן המציאות‪.‬‬ ‫אבל הרמב"ן‪ ,‬בהקדמתו לספר "תורת האדם"‪ ,‬כותב משפט שנראה כתשובה מחדש מה באמת חשוב ומה רק חיצוני‪ .‬וככל שהחיים פוגעים בו‪ ,‬כך הוא‬ ‫הפוכה לגמרי‪" :‬כי תולדת האדם לחיות לעולם‪ ,‬ומן החטא הקדמוני ירדו מצמצם את עצמו עוד ועוד‪ .‬עד שבקצה הדרך עומד אדם שכבר אין בעולם‬ ‫דבר שאובדנו יוכל לפגוע בו‪.‬‬ ‫לטבח כולם‪ ,‬על כן יחרדו‪ ,‬כי מטבעם יתפרדו"‪.‬‬ ‫שימו לב לטענה‪ .‬האדם נולד כדי לחיות לעולם! המוות אינו טבעו המקורי‪ .‬הוא הרמב"ן מביא בהקדמתו את דברי סוקרטס‪ ,‬שכאשר נשאל מדוע אינו עצוב‬ ‫נכנס לבריאה בעקבות החטא הקדמון‪ .‬לכן‪ ,‬גם אחרי אלפי שנים שבהן בני לעולם‪ ,‬השיב‪" :‬מפני שאין לי דבר שאם אחסר אותו אתעצב עליו"‪.‬‬ ‫זו תשובה מרשימה‪ .‬אבל גם תשובה נוראה‪ .‬אדם הצליח להשתחרר מכל כאב‬ ‫האדם מתים‪ ,‬עדיין יש באדם משהו שמסרב לקבל את המוות‪.‬‬ ‫וכשהוא בוכה‪ ,‬הוא אינו בהכרח טועה‪ .‬להפך‪ .‬הדמעה שלו מגלה אמת‪ .‬משהו האובדן‪ .‬אבל כיצד? בכך שהרחיק מעצמו כל דבר שעלול להילקח ממנו‪ .‬הוא‬ ‫כאן באמת נשבר‪ .‬אדם שנועד לחיי נצח נקרע מן החיים‪ ,‬והנפש מרגישה מוגן מפני האובדן משום שכמעט לא נשאר מה לאבד‪.‬‬ ‫למעלה מהזמן | פרשת תולדות תשפ״ז‬ ‫ומנגד עומד אדם אחר‪ .‬הוא אינו מוכן להפריד את עצמו מכל מה שהוא אוהב‪ .‬את הבכורה‪ ,‬ועשו משיב‪" :‬הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכרה"‪.‬‬ ‫ביתו הוא חלק ממנו‪ .‬ילדיו הם חלק ממנו‪ .‬חבריו‪ ,‬גופו‪ ,‬עבודתו‪ ,‬העולם שהוא הרי זו בדיוק שאלתו של הפילוסוף! אני הולך למות‪ .‬ומה שווה לי דבר שלא‬ ‫בונה — כל אלה אינם חפצים חיצוניים המונחים סביבו‪ .‬הם מרכיבים את יישאר שלי?‬ ‫הבכורה אינה רק כבוד שאדם מחזיק בידו עכשיו‪ .‬היא אחריות‪ ,‬עבודה‪ ,‬המשך‬ ‫חייו‪.‬‬ ‫לכן כאשר אחד מהם נפגע‪ ,‬משהו בתוכו נקרע‪ .‬הוא פגיע הרבה יותר‪ .‬כל הדורות‪ .‬כל כולה פונה אל העתיד‪ .‬אבל עשו שואל מה העתיד הזה שווה לו אם‬ ‫אהבה שלו פותחת פתח לעוד כאב‪ .‬כל התקשרות היא גם אפשרות של אובדן‪ .‬הוא עצמו עומד למות‪.‬‬ ‫אבל דווקא משום כך חייו רחבים יותר‪ .‬הוא אינו מציל את עצמו מן הפגיעה וכאן נוצר מפגש מפתיע בין שני אנשים שנראים רחוקים זה מזה ככל האפשר‪.‬‬ ‫באמצעות ויתור על ההיקשרות‪ .‬הוא מוכן להיות פגיע מפני שהוא רוצה לחיות האחד פילוסוף‪ ,‬המתבונן בעולם מתוך חכמה ומבקש להשתחרר מן ההיקשרות‬ ‫אליו‪ .‬השני צייד רעב‪ ,‬שאינו מסוגל להמתין לקערת נזיד‪.‬‬ ‫את החיים בשלמותם‪.‬‬ ‫לחיות את החיים במלואם‪ ,‬הוא היכולת לפתוח את עצמנו להיות פגיעים האחד בז לעולם מתוך התבוננות בסופיותו‪ .‬השני בז לבכורה מתוך אותה‬ ‫סופיות ממש‪ .‬עשו והפילוסוף הגיעו לאותה מסקנה‪ :‬אחד מתוך ספר‪ ,‬ואחד‬ ‫וכואבים‪.‬‬ ‫והוא גם האיש המסוגל לקוות לתחייה‪ .‬שהרי רק מי שמרגיש שמשהו אמיתי מתוך הסיר‪.‬‬ ‫אבד‪ ,‬מסוגל לצפות באמת לשובו‪ .‬מי שכבר הכריז שהדבר שאבד מעולם לא שניהם שואלים למעשה את אותה שאלה‪ :‬מה טעם להחזיק בדבר שאני עומד‬ ‫לאבד? הפילוסוף עונה בכך שהוא מתרחק מן העולם‪ .‬עשו עונה בכך שהוא‬ ‫היה העיקר‪ ,‬מה יש לו לבקש שיוחזר?‬ ‫מוכר את העתיד לטובת ההווה‪ .‬התנועות הפוכות‪ ,‬אבל השורש אחד‪.‬‬ ‫שמונה השנים של הרמב"ם‬ ‫וכאן מתרחש דבר מרגש‪ .‬הרמב"ם עצמו‪ ,‬האיש שכתב כי המצער עצמו על האדם מבקש לשמור על עצמו מפני מה שיעזוב אותו‪ .‬אם הכול עתיד להילקח‬ ‫ממנו‪ ,‬מדוע לראות בכל זה חלק מעצמו?‬ ‫מנהגו של עולם הרי זה טיפש‪ ,‬ידע היטב מהו לב נשבר‪.‬‬ ‫אחיו דוד טבע בים‪ .‬באיגרת שכתב לאחר מכן סיפר הרמב"ם על המכה שימו לב ללשונו של עשו‪" :‬למה זה לי בכרה"‪ .‬הוא אינו שואל מהי הבכורה‪.‬‬ ‫הנוראה שניחתה עליו‪ .‬הוא עבר מחלות‪ ,‬נדודים וצרות רבות‪ ,‬אבל אובדן אחיו הוא שואל מה היא בשבילו‪ .‬אם יום אחד לא אהיה כאן‪ ,‬מה ערכו של כל מה‬ ‫שלא אוכל להחזיק בו?‬ ‫היה קשה מכולן‪ .‬שמונה שנים חלפו‪ ,‬והוא עדיין לא מצא נחמה‪.‬‬ ‫"והרעה הגדולה שבאה עלי באחרונה שהיא רעה מכל רעה שעברה מיום והתורה מסיימת‪" :‬ויבז עשו את הבכרה"‪ .‬הפילוסוף בז ליישוב העולם‪ ,‬ועשו‬ ‫היותי עד היום הזה והיא פטירת הצדיק זצ"ל שטבע בים הודו ובידו בז לדבר שהיה אמור לקשור אותו אל העתיד‪.‬‬ ‫ממון רב לי ולו ולאחרים והניח בת קטנה ואלמנותו אצלי ונשארתי למה זה אנכי‬ ‫אחריו כמו שנה מיום שהגיעה השמועה הרעה נופל על המטה בשחין רע אבל עוד לפני שעשו שאל "למה זה לי בכרה"‪ ,‬נשמעה בפרשה שאלה דומה‬ ‫ובדלקת ובתמהון לבב וכמעט קט הייתי אובד‪ .‬ואח"כ עד היום הזה כמו להפליא‪ .‬רבקה נושאת ברחמה את שני הבנים‪ .‬הם מתרוצצים בקרבה‪ ,‬והיא‬ ‫שמונה שנים אני מתאבל ולא התנחמתי‪ .‬ובמה אתנחם והוא היה על ברכי נבהלת‪" .‬אם כן למה זה אנכי"‪.‬‬ ‫גדל והוא היה האח והוא היה התלמיד והוא היה נושא ונותן בשוק אותן מילים כמעט‪ .‬עשו שואל‪" :‬למה זה לי"‪ .‬רבקה שואלת‪" :‬למה זה אנכי"‪.‬‬ ‫ומרויח ואני היתי יושב לבטח והבין בתלמוד ובמקרא והבין בדקדוק שניהם עומדים מול מציאות המאיימת על משמעות חייהם‪ .‬אבל איזו תהום‬ ‫הלשון ולא היתה לי שמחה אלא בראותו‪ .‬ערבה כל שמחה והלך לחיי פעורה בין שתי השואלים‪.‬‬ ‫העולם והניחני נבהל בארץ נכריה‪ .‬כל עת שאראה כתב ידו או ספר רבקה נקרעת בשאלתה‪ ,‬אבל הולכת ודורשת שאלה זו לפני ה'‪ .‬מתוך השאלה‬ ‫מספריו יהפך עלי לבי ויעורו יגוני כללו של דבר כי ארד אל בני אבל הקיומית היא הולכת לדרוש את דבר ה'‪ .‬יש אדם שמחמת הקושי עוזב‪ .‬ויש‬ ‫שאולה‪ .‬ולולי התורה שהיא שעשועי ודברי החכמות שאשכח בהם יגוני אדם שמחמת הקושי מבקש להתקרב‪ .‬השאלה אם יש לו למה ולמי להתקרב‪.‬‬ ‫רבקה הופכת את הסתירה לשאלה‪ .‬עשו הופך את הסתירה לתשובה‪.‬‬ ‫אז אבדתי בעניי" ‪.‬‬ ‫אפשר כמעט לראות את שני הצדדים עומדים כאן זה מול זה‪ .‬מצד אחד והתוצאות בהתאם‪ .‬שאלתה של רבקה מוליכה אותה אל הנבואה‪ ,‬אל הידיעה‬ ‫הרמב"ם הפוסק‪ ,‬היודע להעמיד את המוות בתוך מנהגו של עולם ולצוות על על שני העמים העתידים לצאת ממנה ועל הברכה שעתידה להגיע לצעיר‪.‬‬ ‫האדם שלא ישקע באבל בלי גבול‪ .‬ומצד אחר הרמב"ם האח‪ ,‬שאדם אהוב שאלתו של עשו מוליכה אותו אל קערת העדשים‪.‬‬ ‫המטעמים של יצחק‬ ‫נלקח ממנו‪ ,‬ושמונה שנים אינן מספיקות כדי לסגור את החלל‪.‬‬ ‫אין כאן צורך למהר ולפתור את הסתירה‪ .‬דווקא המתח הוא הדבר המעניין‪ .‬אלא שכאן מתגלה דבר מוזר מאוד‪ .‬עשו אינו האדם היחיד בפרשה שמבקש‬ ‫האדם שהעמיד את השכל במרכז תפיסת האדם מגלה בשעת האובדן עד כמה‬ ‫לאכול כאשר המוות עומד לנגד עיניו‪ .‬גם יצחק‪.‬‬ ‫עמוקה ההיקשרות אל אדם אחר‪ .‬כמה ממנו היה בתוך אחיו‪.‬‬ ‫"הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי"‪ .‬ומה הוא מבקש לעשות לפני מותו?‬ ‫הדמעה שלו מדדה כמה מן הרמב"ם ירד אל הים יחד עם דוד אחיו‪ .‬ועכשיו‬ ‫"ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי‬ ‫נחזור לפרשת תולדות‪.‬‬ ‫בטרם אמות"‪.‬‬ ‫שני אנשים חושבים על המוות‪ ,‬ושניהם פונים לאוכל‪ .‬עשו אומר "הנה אנכי‬ ‫עשו והפילוסוף‬ ‫הולך למות"‪ ,‬ומבקש נזיד‪ .‬יצחק אומר "לא ידעתי יום מותי"‪ ,‬ומבקש‬ ‫גם‬ ‫מביא‬ ‫הוא‬ ‫‪.‬‬ ‫דבר‬ ‫על‬ ‫מצטער‬ ‫שאינו‬ ‫הפילוסוף‬ ‫בדברי‬ ‫מסתפק‬ ‫הרמב"ן אינו‬ ‫משפט נוסף‪ ,‬נוקב לא פחות‪" :‬מה מאד נפתה מי שידע כי נוסע מן העולם מטעמים‪ .‬אבל כאן מתגלה ההבדל‪.‬‬ ‫אצל עשו‪ ,‬האכילה באה במקום הבכורה‪ .‬הוא מוכר את העתיד תמורת ההנאה‬ ‫וישתדל ביישובו"‪.‬‬ ‫כלומר‪ ,‬איזה שוטה הוא האדם היודע שיום אחד יעזוב את העולם‪ ,‬ובכל זאת של הרגע‪ .‬אצל יצחק‪ ,‬האכילה היא ההכנה לברכה‪ .‬הוא מבקש לאכול כדי‬ ‫משקיע מאמצים בבניינו‪ .‬הרי ממילא אתה הולך מכאן‪ .‬למה לבנות? למה שנפשו תברך‪ .‬עשו אוכל במקום להוריש‪ .‬יצחק אוכל כדי להוריש‪.‬‬ ‫ויש כאן דבר עמוק עוד יותר‪ .‬יצחק אינו מבקש להתנתק מגופו כדי להגיע אל‬ ‫לנטוע? למה להשקיע שנים בדבר שלא יישאר שלך?‬ ‫הרמב"ן רואה בכך כפירה סמויה‪ .‬העולם נברא כדי שהאדם יעסוק ביישובו‪ .‬הברכה‪ .‬הוא מבקש דווקא מטעמים שהוא אוהב‪ .‬טעם‪ ,‬ריח‪ ,‬מאכל‪ ,‬שדה וציד‬ ‫מי שנמנע מלהתקשר אל העולם מפני שסופו לעזוב אותו‪ ,‬מחמיץ את עצם — כל העולם הגשמי נכנס אל תוך מעשה הברכה‪.‬‬ ‫כשיעקב ניגש אליו‪ ,‬יצחק מריח את בגדיו וקורא‪" :‬ראה ריח בני כריח שדה‬ ‫תפקידו בעולם‪.‬‬ ‫ועכשיו הקשיבו לעשו‪ .‬הוא חוזר מן השדה‪ ,‬עייף ורעב‪ .‬יעקב מציע לו למכור אשר ברכו ה'"‪ .‬ריח של שדה נעשה פתח לברכה של דורות‪.‬‬ ‫למעלה מהזמן | פרשת תולדות תשפ״ז‬ ‫וזו בדיוק התפיסה העמוקה של הרמב"ן‪ .‬האדם אינו רק שכל המתארח בתוך שעמד בעצמו מול המוות‪.‬‬ ‫גוף‪ .‬האדם השלם כולל את גופו ואת נפשו‪ .‬העולם הגשמי אינו קליפה שצריך כאן אפשר לחזור לרמב"ם ולאחיו דוד‪ .‬הרמב"ם עמד במחלות‪ ,‬בנדודים‬ ‫ובצרות שונות‪ .‬אבל כאשר אחיו טבע בים‪ ,‬הוא נשבר‪ .‬מפני שלפעמים אדם‬ ‫להיפטר ממנה כדי להגיע אל הנצח‪ .‬גם הגוף עתיד להיות שותף בחיי הנצח‪.‬‬ ‫ואולי אפשר להעמיד כאן שלוש דמויות זו לצד זו‪ :‬עשו — נאחז בגוף‪ ,‬מסוגל לעמוד מול מה שמאיים על חייו שלו‪ ,‬ואינו מסוגל לעמוד מול מה‬ ‫ומוותר על הנצח‪ .‬הוא אוכל‪ ,‬שותה‪ ,‬קם והולך‪ .‬ההנאה של עכשיו שווה בעיניו שלוקח ממנו אדם אהוב‪ .‬האהבה הרחיבה את גבולותיו‪ .‬ומה שהוא אוהב כבר‬ ‫אינו דבר המונח מחוץ לו‪ .‬הוא עצם מעצמיו‪.‬‬ ‫יותר מן הבכורה שתימשך אחריו‪.‬‬ ‫הפילוסוף — נאחז בנצח‪ ,‬ומוותר על הגוף‪ .‬הוא מבקש להגיע אל מה שלא יצחק עמד מול הסכין‪ ,‬ורעד על בנו‪.‬‬ ‫הבארות‪ :‬תחיית המתים במים‬ ‫יוכל להילקח ממנו‪ ,‬ולכן מרחיק את עצמו מכל מה שחולף‪.‬‬ ‫יצחק — אינו מוותר על אף אחד מהם‪ .‬הוא אוכל כדי לברך‪ .‬הגוף עצמו נעשה באמצע פרשת תולדות מופיע סיפור שנראה כאילו אינו שייך כלל לענייננו‪.‬‬ ‫יצחק חופר בארות‪ .‬אבל אם מקשיבים היטב ללשון הפסוקים‪ ,‬מתגלה דבר‬ ‫שותף למעשה הנושא את האדם אל מעבר לחייו‪.‬‬ ‫עשו והפילוסוף נראים כשני הפכים מוחלטים‪ .‬האחד רודף אחר התענוג מפתיע‪.‬‬ ‫הגשמי‪ ,‬והשני בורח ממנו‪ .‬אבל שניהם מסכימים על הנחה אחת‪ :‬הגוף והנצח "וכל הבארת אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים‬ ‫אינם יכולים לחיות יחד‪ .‬האחד בוחר בגוף‪ .‬השני בוחר בנצח‪ .‬יצחק מחזיק וימלאום עפר"‪ .‬ובהמשך‪" :‬וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו‬ ‫בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם‪ ,‬ויקרא להן שמות‬ ‫בשניהם‪.‬‬ ‫כשמת אשר קרא להן אביו"‪.‬‬ ‫למה יצחק אוהב את עשו?‬ ‫ואולי מכאן אפשר להבין דבר נוסף‪ ,‬שהפרשה מעמידה לפנינו כחידה‪" :‬ויאהב שימו לב למילים‪ :‬אחרי מות אברהם‪ .‬אברהם מת‪ ,‬והפלשתים סותמים את‬ ‫בארותיו‪ .‬הם אינם מסתפקים בכך שהאיש עצמו איננו‪ .‬הם ממלאים בעפר גם‬ ‫יצחק את עשו כי ציד בפיו"‪ .‬מדוע יצחק אוהב דווקא את עשו?‬ ‫יצחק הרי אינו איש שדה‪ .‬הוא עולה תמימה‪ ,‬האיש שנעקד על המזבח‪ ,‬האיש את מה שהשאיר אחריו‪.‬‬ ‫שעמד מול המוות וחזר ממנו‪ .‬ועשו הוא איש ציד‪ ,‬איש שדה‪ ,‬אדם שכל כולו ומהי באר סתומה? בור מלא עפר‪ .‬כמעט קבר‪ .‬אברהם חפר‪ ,‬מצא מים‪ ,‬העניק‬ ‫חיים לארץ‪ .‬ואחרי מותו באים הפלשתים ומכסים הכול בעפר‪ .‬לא רק האדם‬ ‫תנועה‪ ,‬כוח וגוף‪.‬‬ ‫אבל ייתכן שדווקא משום כך יצחק נמשך אליו‪ .‬יצחק אינו מבקש קדושה נקבר‪ .‬גם מפעלו נקבר איתו‪.‬‬ ‫המנותקת מן העולם‪ .‬הוא רואה בעשו את השדה‪ ,‬את הכוח‪ ,‬את החיים אפשר היה לומר שכך הוא מנהגו של עולם‪ .‬אדם חי‪ ,‬בונה‪ ,‬פועל‪ ,‬ואחרי מותו‬ ‫הגשמיים במלוא עוצמתם‪ .‬הוא רואה את האפשרות שגם כל אלה ייכנסו אל באים אחרים ומשנים את פני הדברים‪ .‬הבארות נסתמו‪ .‬מה שהיה‪ ,‬היה‪.‬‬ ‫אבל יצחק אינו מוכן לקבל את הסתימה הזאת‪ .‬הוא חוזר אל הבארות‪ ,‬מוציא‬ ‫ברכת אברהם‪.‬‬ ‫את העפר ומעלה מתוכן שוב מים חיים‪ .‬ואינו מסתפק בכך‪ .‬התורה מדגישה‬ ‫את‬ ‫רק‬ ‫להשאיר‬ ‫כדי‬ ‫השדה‬ ‫ואת‬ ‫הציד‬ ‫את‬ ‫האדם‬ ‫מן‬ ‫להוציא‬ ‫רוצה‬ ‫הוא אינו‬ ‫השכל ואת הרוח‪ .‬הוא אוהב את האדם השלם‪ .‬ובעשו הוא רואה את האפשרות שהוא קורא להן באותם שמות שקרא להן אביו‪.‬‬ ‫הוא אינו רק חופר בארות חדשות‪ .‬הוא מחזיר לחיים את בארות אברהם‪.‬‬ ‫של שלמות כזאת‪ :‬איש השדה שיהיה גם נושא הברכה‪.‬‬ ‫זו גדולתה של האהבה הזאת‪ .‬אבל ייתכן שזו גם סכנתה‪ .‬מי שמבקש לראות אפילו שמותיהן חוזרים‪ .‬כאילו ביקש לומר‪ :‬אבי מת‪ ,‬אבל לא כל מה שבנה‬ ‫את האדם בשלמותו‪ ,‬ומסרב לחתוך מתוכו את מה שאינו מתאים לחלומו‪ ,‬עלול מוכרח להיקבר איתו‪.‬‬ ‫אדם שחי את קדושת החיים בחומר וברוח‪ ,‬אינו משלים בשום דרך עם מסע‬ ‫להתקשות להבחין בשבר שכבר נפער בתוך אותה שלמות‪.‬‬ ‫יצחק אוהב את עשו כולו‪ .‬הוא רואה את מה שעשו יכול להיות‪ .‬אבל האם הוא המוות של העולם הזה‪ .‬הוא רוצה לחיות את החיים בחיות אין סופית‪ .‬בכל‬ ‫העולמות‪.‬‬ ‫רואה גם את מה שעשו כבר בחר שלא להיות?‬ ‫וכאן חוזרת הדמעה שבעיניו‪ .‬אותה דמעה המאפשרת לו לראות את האדם וזה אותו יצחק שחז"ל מספרים עליו דבר מופלא‪ .‬בפרקי דרבי אליעזר מובא‬ ‫השלם‪ ,‬היא גם הדמעה המכהה את עיניו‪ .‬היא פותחת את לבו‪ ,‬אבל סוגרת שבשעת העקדה‪ ,‬כשהגיעה המאכלת אל צווארו‪ ,‬פרחה נשמתו‪ .‬וכששבה אליו‪,‬‬ ‫פתח ואמר‪" :‬ברוך אתה ה' מחיה המתים"‪.‬‬ ‫משהו במבטו‪.‬‬ ‫יצחק הוא האיש שכבר עבר דרך המוות וחזר ממנו‪ .‬ומאז הוא חי בעולם שבו‬ ‫שתי חרדות‬ ‫ואז מגיע הרגע הנורא‪ .‬עשו נכנס אל אביו עם המטעמים‪ .‬יצחק שומע את קולו המוות אינו מוכרח להיות סוף הסיפור‪.‬‬ ‫הפלשתים ממלאים את בארות אביו בעפר‪ ,‬ויצחק מסלק את העפר‪ .‬הם‬ ‫ומבין שהברכה כבר ניתנה לאחר‪" .‬ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד"‪.‬‬ ‫חז"ל מעמידים את החרדה הזאת מול חרדה אחרת בחייו של יצחק‪ .‬פעמיים מבקשים לסיים‪ ,‬והוא מבקש להמשיך‪ .‬הם קוברים‪ ,‬והוא מחיה‪.‬‬ ‫נחרד יצחק חרדה גדולה‪ .‬פעם אחת על גבי המזבח‪ ,‬בשעה שהמאכלת עמדה יש כאן תחיית מתים קטנה בתוך חיי היום־יום‪ :‬באר שהייתה סתומה חוזרת‬ ‫מעליו‪ .‬ופעם שנייה כאן‪ ,‬כאשר עשו נכנס אליו לאחר נתינת הברכות‪ .‬והחרדה להוציא מים‪ ,‬ומפעלו של אב שמת חוזר לפעול בעולם‪.‬‬ ‫הטיפוס הראשון היה מתבונן בבארות הסתומות ואומר‪ :‬כך דרכו של עולם‪.‬‬ ‫השנייה גדולה מן הראשונה‪.‬‬ ‫צריך להבין את הדבר‪ .‬על המזבח עמד יצחק מול מותו שלו‪ .‬חייו היו תלויים אנשים מתים‪ ,‬מפעליהם נחרבים‪ ,‬וצריך לקבל את המציאות‪ .‬הטיפוס השני‬ ‫רואה את אותה מציאות‪ ,‬אבל ידו נשלחת אל המעדר‪ .‬הוא יודע שהבאר‬ ‫בין שמים לארץ‪ ,‬ובכל רגע יכול היה הסכין לרדת‪.‬‬ ‫ועכשיו? הוא יושב בביתו‪ .‬איש אינו עומד להרוג אותו‪ .‬בניו חיים‪ ,‬והברכה סתומה‪ .‬הוא רואה את העפר‪ .‬אלא שאינו מוכן להניח לעפר לומר את המילה‬ ‫האחרונה‪.‬‬ ‫כבר נאמרה‪ .‬ומדוע הוא נחרד יותר מאשר בשעת העקדה?‬ ‫משום שעל המזבח עמד לאבד את עצמו‪ .‬וכאן הוא עומד לאבד דבר אחר‪ :‬את אנשים רבים חולמים בשנות נעוריהם‪ ,‬חולמים בהמשך חייהם‪ .‬ואט אט הם‬ ‫העולם שכה היה מחובר אליו‪ .‬את בניו‪ ,‬את תולדותיו‪ ,‬את הבית שבנה‪ ,‬את לומדים להיפרד מכל מיני צורות חיים בעולם הזה‪ .‬שנה אחר שנה המוות‬ ‫הולך ונעשה אזרח בלבבם‪ .‬והם נעשים 'רציונליים' ומשלמים עם המוות‬ ‫שלימות החיים בעולם הזה‪.‬‬ ‫מי שצמצם את עצמו רק למה שאין לקחת ממנו‪ ,‬יכול לעמוד מול אובדן כזה האיטי הזה‪.‬‬ ‫ולומר‪ :‬הדברים הללו אינם אני‪ .‬אבל יצחק אינו אדם כזה‪ .‬בניו הם חלק ממנו‪ .‬מי שמאמין שהמוות אינה סופית — חופר‪ .‬ואפילו מהאדמה הוא יודע‬ ‫להוציא חיים‪.‬‬ ‫ברכתו היא חלק ממנו‪ .‬עתידו של בית אברהם הוא חלק ממנו‪.‬‬ ‫וכאשר העתיד הזה נקרע לנגד עיניו‪ ,‬הוא נחרד עד מאוד‪ .‬יותר מאשר בשעה‬ ‫למעלה מהזמן | פרשת תולדות תשפ״ז‬ ‫מפני שאהב‪ .‬מפני שבניו ותולדותיו היו חלק ממנו‪ .‬מפני שכאשר אדם מרחיב‬ ‫שני אבלים שעדיין לא באו‬ ‫לקראת סוף הפרשה עומדים זה מול זה שני אנשים‪ ,‬ושניהם חושבים על אבל את חייו אל מה שהוא אוהב‪ ,‬כל אובדן נעשה קריעה בתוכו‪.‬‬ ‫אבל בתוך החרדה הזאת הוא מסוגל גם לומר‪" :‬גם ברוך יהיה"‪ .‬הוא אינו‬ ‫שעדיין לא התרחש‪.‬‬ ‫עשו אומר בלבו‪" :‬יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי"‪ .‬רבקה מוציא את עשו מלבו כדי לקבל את הברכה שניתנה ליעקב‪ .‬הוא נושא את‬ ‫אומרת‪" :‬למה אשכל גם שניכם יום אחד"‪ .‬שניהם רואים לנגד עיניהם מוות הכאב‪ ,‬וממשיך‪.‬‬ ‫וזו אולי המשמעות העמוקה של הדמעה שבעיניו‪ .‬הדמעה הזאת מעניקה לו את‬ ‫עתידי‪ .‬אבל ראו מה עושה כל אחד מהם עם הידיעה הזאת‪.‬‬ ‫עשו מחכה למות אביו כדי שיוכל להרוג את אחיו‪ .‬מות האב נעשה אצלו היכולת לראות את האדם השלם‪ ,‬את הגוף והנפש‪ ,‬את החיים ואת כל מה שיש‬ ‫תאריך ביומן‪ ,‬מועד שבו תוסר המניעה ממעשה הרצח‪ .‬האבל עדיין לא הגיע‪ ,‬בהם‪ .‬אבל היא גם מכהה את עיניו‪.‬‬ ‫אותה אהבה המבקשת להכיל את האדם כולו מקשה עליו לפעמים להבחין‬ ‫והוא כבר יודע מה יעשה אחריו‪.‬‬ ‫אצל רבקה מתרחש ההפך‪ .‬גם היא רואה את האבל מראש‪ ,‬אבל האבל העתידי במה שנקרע בתוך האדם‪ .‬הוא רואה בעשו את כל מה שיכול היה להיות‪ ,‬ואולי‬ ‫אינו נעשה אצלה הזדמנות לפעולה הרסנית‪ .‬הוא נעשה אזהרה‪ .‬היא רואה את משום כך אינו רואה עד כמה רחוקה הבחירה של עשו מן הברכה שהוא מבקש‬ ‫שני הבנים שהיא עלולה לאבד‪ ,‬ונבהלת‪ .‬ומתוך הבהלה היא פועלת להציל למסור לו‪.‬‬ ‫הדמעות אינם רק כוח‪ ,‬הם גם חולשה‪ .‬שכן העולם הזה מתעתע‪ ,‬ולחיות‬ ‫אותם‪.‬‬ ‫אפשר לומר זאת במשפט אחד‪ :‬האבל של עשו הוא שעון‪ .‬האבל של רבקה הוא אותם במלא מובן המילה הדמעות צריכות לטשטש את שדה הראייה‪ .‬לא ניתן‬ ‫לראות הכל ולחיות‪.‬‬ ‫אזעקה‪.‬‬ ‫עשו ממתין למוות כדי לפעול‪ .‬רבקה פועלת כדי למנוע את המוות‪ .‬וכאן חוזרת זו משמעות העיוורון של יצחק‪ .‬ודמעותיו‪.‬‬ ‫משמעות דבריו של הרמב"ן‪ .‬הכאב אינו חייב לשתק את האדם‪ ,‬ואינו חייב ובכל זאת יצחק אינו מוותר עליה‪ .‬הוא אינו מבקש להפוך לאדם שאין דבר‬ ‫שאובדנו יעציב אותו‪ .‬הוא מבקש להמשיך לאהוב‪.‬‬ ‫לגרום לו לברוח מן החיים‪ .‬הוא יכול לשבור את לבו ולהניע אותו לתיקון‪.‬‬ ‫אותה ידיעה שהמוות עתיד לבוא יכולה לגרום לאדם לוותר על מה שיישאר בשנה הראשונה שנכנסתי לישיבה קטנה‪ .‬זכור לי שמאוד השפיעו עלי כמה‬ ‫שורות בספר ביכורי אביב לרבינו הקדוש רבי יעקב אריה מראדזמין זצ"ל‪.‬‬ ‫אחריו‪ ,‬והיא יכולה לעורר אותו להגן על מה שעדיין אפשר להציל‪.‬‬ ‫ואיזה דבר נפלא מתרחש בסופה של הפרשה‪ .‬עשו ממתין ל"ימי אבל אבי"‪ .‬הוא שואל שם‪ ,‬הרי יצחק אמר לעשו שהוא כבר ברך את יעקב "ויען יצחק‬ ‫אבל הימים הללו אינם מגיעים‪ .‬יצחק אמר "לא ידעתי יום מותי" שנים רבות ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן‬ ‫ותירש סמכתיו ולכה אפוא מה אעשה בני"‪.‬‬ ‫לפני פטירתו‪ ,‬וחי עוד עשרות שנים‪.‬‬ ‫עשו בנה לעצמו תוכנית שלמה סביב מותו הקרוב של אביו‪ ,‬והמוות לא בא אבל בהמשך הוא כן ברך אותו‪ .‬מדוע? הוא עונה‪ :‬כיון שבכה והוריד דמעות‪.‬‬ ‫בזמן שקבע לו‪ .‬מי שהפך את המוות למורה הדרך של חייו מגלה שגם לוח "ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת הוא לך אבי ברכני גם אני אבי וישא‬ ‫עשו קלו ויבך"‪.‬‬ ‫הזמנים של המוות אינו נתון בידו‪ .‬המוות אינו מתייעץ עם עשו‪.‬‬ ‫רבים הם הפילוסופים והחכמים המשתעשעים בכוחה של המוות‪ .‬והם לומדים הדמעות הם מפתח לחיים עצמם‪ .‬הדמעות הם הצעקה של מי שרוצה לחיות‪.‬‬ ‫לבוז לעולם‪ .‬לגוף‪ .‬לחיים‪ .‬ומדברים על המוות כאילו הוא נשק סודי שהופך עשו היה לו את הכוחות לבכות‪ .‬והוא אכן היה איש מלא חיים‪ .‬אבל הוא בז‬ ‫אותם לחסינים ואיתנים‪ .‬אבל המוות הוא הדבר שהכי רחוק משליטתם‪ .‬ואין להם‪ .‬ולא השכיל להבין את דרכו של אביב‪ .‬שהדמעות הם מפתחים לחיים‬ ‫מלאים ומשמעותיים‪ .‬וכל הבז להם‪ ,‬בז לעצמו‪ .‬ואכן דמעות אלו‪ ,‬העניקו‬ ‫איש יודע אימתי ימות‪ .‬והמוות שהחכם נאחז בה‪ ,‬לועגת עליו‪.‬‬ ‫ואכן כל הדמויות בפרשת השבוע שדיברו על המוות הקרוב‪ ,‬חיו שנים רבות לעשו את כל משמני הארץ‪.‬‬ ‫כאן עומדות לפנינו שתי התשובות הגדולות לשאלת המוות‪ .‬אפשר לראות‬ ‫אחר כך‪.‬‬ ‫במוות את מנהגו של עולם‪ ,‬וללמוד כיצד להגביל את הכאב כדי שהאדם יוכל‬ ‫הדמעה שבעיני יצחק‬ ‫ועכשיו נחזור אל העקדה‪ .‬יצחק שוכב על גבי המזבח‪ .‬המאכלת מעל צווארו‪ .‬להמשיך לחיות‪ .‬ואפשר לראות במוות שבר בטבעו המקורי של האדם‪ ,‬וללמוד‬ ‫מן הכאב עד כמה עמוקים החיים שנלקחו ועד כמה יקרה השלמות שאבדה‪.‬‬ ‫מלאכי השרת מביטים בו ובוכים‪.‬‬ ‫יצחק חי את הדרך השנייה‪ .‬הוא אינו משלים עם הבארות הקבורות‪ ,‬אלא חופר‬ ‫למה הם בוכים? מפני שהם רואים אדם שלם העומד להיאבד‪ .‬הם אינם‬ ‫אותן מחדש‪ .‬הוא אינו מוציא את עשו מלבו‪ ,‬גם כאשר הברכה עוברת ליעקב‪.‬‬ ‫מבקשים להשתחרר מן הכאב באמצעות הטענה שהגוף אינו חשוב‪ ,‬או‬ ‫שהעולם הזה ממילא חולף‪ .‬הם רואים את החיים‪ ,‬ורואים עד כמה הם יקרים‪ .‬הוא אינו מבטל את החרדה‪ ,‬אבל מתוכה הוא מקבל את הדין‪.‬‬ ‫הסיבה לכך שאנשים בוכים ומורידים דמעות‪ ,‬עדיין לא הוסבר במדע כיום‪ .‬הוא האיש שמת וחזר על גבי המזבח‪ ,‬ולמד שהמוות אינו מוכרח להיות המילה‬ ‫הדמעות סופגים בתוכם את שיא החיים כאשר הם עומדים מול המוות‪ .‬האחרונה‪ .‬ולכן הוא יכול לחיות בעולם הזה בלב פתוח‪ ,‬גם כאשר הלב הזה‬ ‫הדמעה מבקשת להטביע את המוות‪ .‬ומבקשת לשטוף נפש וגוף בטללי חיים‪ .‬נשבר‪.‬‬ ‫זו גם הקשר לבין הדמעות בזמן שאדם צוחק‪ .‬יצחק‪ .‬צחוק‪ .‬ודמעות המסרבים עשו רואה את המוות ומוכר את העתיד‪ .‬רבקה רואה את השכול האפשרי‬ ‫ופועלת להציל את בניה‪ .‬ויצחק נושא בעיניו דמעה אחת מאז העקדה‪ .‬דמעה‬ ‫למות‪.‬‬ ‫והדמעות שלהם נופלות לתוך עיניו של יצחק‪ .‬מאותו יום יצחק נושא עמו את שבגללה הוא אוהב‪ ,‬שבגללה הוא נחרד‪ ,‬ושבגללה הוא מסרב לראות במוות‬ ‫את סופו של כל מה שאהב‪.‬‬ ‫המבט הזה‪.‬‬ ‫הוא מביט בעשו ורואה לא רק איש ציד‪ ,‬אלא אדם שלם‪ ,‬עם הגוף‪ ,‬השדה מי שאוהב את האדם כולו‪ ,‬בוכה עליו כולו‪ ,‬ומקווה לו כולו‪.‬‬ ‫והכוח שבו‪ .‬הוא מבקש להכניס גם את כל אלה אל ברכת אברהם‪ .‬הוא מביט‬ ‫בבארות אביו שנסתמו אחרי מותו‪ ,‬ואינו מסוגל לראות בהן רק בורות מלאים‬ ‫עפר‪ .‬הוא רואה חיים שאפשר להשיב אל העולם‪ .‬הדמעות של יצחק ממלאים‬ ‫את הבארות במים חיים‪.‬‬ ‫הוא עומד מול מותו שלו ואינו עסוק רק בשאלה מה עומד להיגמר‪ .‬הוא מבקש‬ ‫לאכול‪ ,‬לברך ולמסור הלאה‪ .‬וכשמתברר לו שהברכה ניתנה ליעקב‪ ,‬הוא נחרד‬ ‫חרדה גדולה יותר מזו שחווה על המזבח‪.‬‬