gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

משנת השבוע · Mishnas Hashevuah — ויצא (2026-11-16)

מוציא לאור: משנת השבוע · Mishnas Hashevuah

שבוע: ויצא (2026-11-16)

משנת השבוע · Mishnas Hashevuah — ויצא (2026-11-16)

פתח את ה-PDF הורדה

‫א‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יח‬ ‫פרשת ויצא תשפ"ז‬ ‫[שנה ט"ז ‪ -‬גליון י']‬ ‫לימוד מצוה יומית‬ ‫י' כסלו‬ ‫ערב שבת‪:‬‬ ‫שלא לעשות כמוהו‬ ‫מצוה קט‪.‬‬ ‫י"א כסלו‬ ‫שבת קודש‪:‬‬ ‫שלא לעשות קטורת‬ ‫מצוה קי‪.‬‬ ‫פרשת וישלח‬ ‫י"ב כסלו‬ ‫יום ראשון‪:‬‬ ‫אכילת תקרובת ע"ז‬ ‫מצוה קיא‪.‬‬ ‫תוכן הענינים‬ ‫י"ג כסלו‬ ‫מצות שביתת הארץ‬ ‫יום שני‪:‬‬ ‫מצוה קיב‪.‬‬ ‫דברות קודש‬ ‫י"ד כסלו‬ ‫יום שלישי‪:‬‬ ‫מכ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק זצוקללה"ה ‪..‬ג‬ ‫איסור בשר בחלב‬ ‫מצוה קיג‪.‬‬ ‫ט"ו כסלו‬ ‫יום רביעי‪:‬‬ ‫מצוה יומית‪ ..........................................‬ו‬ ‫משפט מות בשבת‬ ‫מצוה קיד‪.‬‬ ‫ט"ז כסלו‬ ‫יום חמישי‪:‬‬ ‫ליקוטי מגיד משנה‪ .............................‬ט‬ ‫מצות מעשה העולה‬ ‫מצוה קטו‪.‬‬ ‫דא"ח מכ"ק מרן אדמו"ר שליט"א ‪ ....‬טו‬ ‫מערכת המשנה ‪ ...............................‬לג‬ ‫שיעורי הלכה ‪ ...................................‬לד‬ ‫ניצוצי הדף ‪ ......................................‬לט‬ ‫מראי מקומות ללימוד דף היומי ‪ .........‬מו‬ ‫הילולא דצדיקיא ‪ .............................‬מח‬ ‫מגיד משנה לנוער ‪ ............................‬נה‬ ‫‪ ‬אונגוואר ‪‬‬ ‫יצא לאור ע"י‬ ‫מכון משנה הלכות‬ ‫‪1578 53rd St‬‬ ‫‪Brooklyn, NY 11219‬‬ ‫לשלוח תגובות והערות‬ ‫בכל עניני הגליון בפאקס‬ ‫‪718-851-2660‬‬ ‫לקבל הקונטרס באי‪-‬מייל‪:‬‬ ‫‪KhalUngvar@gmail.com‬‬ ‫ג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫דברות קודש‬ ‫מאת כ"ק מרן אדמו"ר הגה"ק זצוקללה"ה‬ ‫פרשת ויצא‬ ‫עצמו לשלשה דברים‪ ,‬וכן עיקר (ועיין‬ ‫"ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד‬ ‫תנחומא ויל"ק שמעוני)‪.‬‬ ‫עלות השחר" (לב‪:‬כה)‪ .‬ובגמ' (חולין צא‪).‬‬ ‫א"ר אלעזר‪ ,‬שנשתייר על פכין קטנים‪,‬‬ ‫גם בפ' ויחי (נ‪:‬ה) "אבי השביעני לאמר‬ ‫מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם‬ ‫הנה אנכי מת בקברי אשר כריתי לי בארץ‬ ‫יותר מגופם‪ .‬וכל כך למה‪ ,‬מפני שאין‬ ‫כנען וגו'"‪ .‬ובמדרש (הובא ברש"י שם)‬ ‫פושטין ידיהם בגזל‪' .‬ויאבק איש עמו'‪,‬‬ ‫'כריתי' לשון כרי דגור [פי' השפ"ח‪' :‬כרי'‬ ‫א"ר יצחק מכאן לת"ח שאל יצא יחידי‬ ‫הוא לשון עברי‪ ,‬ו'דגור' הוא לשון ארמי]‪.‬‬ ‫שנטל יעקב כל כסף וזהב שהביא מבית‬ ‫בלילה‪.‬‬ ‫לבן ועשה אותו כרי‪ ,‬ואמר לעשו טול זה‬ ‫ויש לדייק‪ ,‬דלעיל כתיב "וילן שם בלילה‬ ‫בשביל חלקך במערה‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכאן אמר‬ ‫ההוא ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו‬ ‫שממונם חביב עליהם מגופם‪.‬‬ ‫אחיו‪ ,‬עזים מאתים ותישים עשרים וגו'"‬ ‫(שם‪:‬יד‪-‬טו)‪ ,‬וכולם "מנחה היא שלוחה‬ ‫ואשר נראה לפמ"ש בזוהר (פ' תרומה‬ ‫לאדוני לעשו" (שם‪:‬יט)‪ ,‬עד שתמה עשו‬ ‫קכ"ח ע"א) דאסור ליקח מצוה בחנם‪ ,‬בגין‬ ‫על המחנה הגדולה ואמר "מי לך כל‬ ‫דלא זכי בההוא עובדא כלל לאמשכא‬ ‫המחנה הזה אשר פגשתי" (לג‪:‬ח)‪.‬‬ ‫עליה רוח דקדושה אלא באגר שלים‪.‬‬ ‫ובספרא דחרשי [ספרי כשפים] דאוליף‬ ‫והכל לפייסו שלא יצטרך להלחם אתו‪,‬‬ ‫אשמדאי לשלמה מלכא‪ ,‬כל מאן דבעי‬ ‫וכמבואר ברש"י עה"פ "והיה המחנה‬ ‫לאשתדלא לאעברא מניה רוח מסאבא‪,‬‬ ‫הנשאר לפליטה" (לב‪:‬ט)‪ ,‬ופרש"י על‬ ‫בעי למיקני ליה באגר שלים בכל מה‬ ‫כרחו כי אלחם עמו התקין עצמו לשלשה‬ ‫דיבעין מיניה‪ ,‬בין זעיר בין רב‪ ,‬בגין דרוח‬ ‫דברים‪ ,‬לדורון "ותעבור המנחה על פניו"‬ ‫מסאבא איהו איזדמן תדיר במגנא‬ ‫(שם‪:‬כב)‪ ,‬לתפלה "ויאמר יעקב אלקי אבי‬ ‫ובריקנייא‪ ,‬ואזדבן בלא אגרא‪ ,‬ואניס לבי‬ ‫אברהם" (שם‪:‬י)‪ ,‬למלחמה "אם יבוא עשו‬ ‫נשא למישרי עלייהו‪ ,‬ומפתי לון לדיירא‬ ‫אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה‬ ‫עמהון בכמה פיתויין‪ ,‬ע"ש‪ .‬ועיין ספרינו‬ ‫הנשאר לפליטה" (שם‪:‬ט)‪.‬‬ ‫משנ"ה (חי"א סי' שס"א)‪.‬‬ ‫וברמב"ן (שם) כתב‪ ,‬וראיתי במדרש‬ ‫והנראה דהטורח במצוה ומקיימה בכל‬ ‫(קה"ר ט' י"ח) מה עשה‪ ,‬זיינם מבפנים‬ ‫פרטיה‪ ,‬ואפילו טורח רב‪ ,‬אלא שלקח‬ ‫והלבישם בגדים לבנים מבחוץ‪ ,‬והתקין‬ ‫המצוה בחנם‪ ,‬אינו ממשיך עליו רוח‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ד‬ ‫וכמ"ש מכאן שצדיקים חביב עליהם‬ ‫דקדושה כלל‪ .‬אלא צריך דוקא לקנות‬ ‫ממונם יותר מגופם‪ .‬ולכן אמר 'ובכל‬ ‫המצוה בכסף מלא‪ .‬והאר"י ז"ל כשהי'‬ ‫מאודך'‪ ,‬שיקיים מצוות בממונו‪" ,‬כבד את‬ ‫קונה איזה מצוה ‪ -‬תפילין או אתרוג‪ ,‬לא‬ ‫ה' מהונך" (משלי ג‪:‬ט) ממש‪ .‬ואף שאמרו‬ ‫היה מקפיד‪ ,‬אלא כל מה ששאלו אותו‬ ‫(כתובות נ‪ ).‬במצות עשה עד חומש‪ ,‬מ"מ‬ ‫שילם מיד‪ .‬ועיין כף החיים (סי' תנ"ד‬ ‫פי' התוס' (ב"ק ט‪ :‬ד"ה אילימא) דזה‬ ‫סקל"ט)‪.‬‬ ‫מדינא‪ ,‬אבל המוסיף מוסיפין‪ .‬ומעשה‬ ‫עכ"פ מבואר דלקיים מצות כשלוקח‬ ‫בר"ג שלקח אתרוג בעד אלף זהובים‬ ‫ומשלם ממון‪ ,‬עדיף יותר ממקיים ומטריח‬ ‫(סוכה מא‪ ):‬להודיע עד כמה היו המצוות‬ ‫בגופו בחנם‪ .‬נמצא‪ ,‬כיון דהצדיקים כל‬ ‫חביבין עליהן‪.‬‬ ‫מגמתם ושאיפתם לקיים מצוות ודוקא‬ ‫ומה מדויק בזה לשון הקרא "ויחץ את‬ ‫לשלם שכר המצוה‪ ,‬ולכן שפיר צדיקים‬ ‫העם וגו'" (לב‪:‬ח)‪ ,‬שכיון שבא לידו מצות‬ ‫חביב עליהם ממונם יותר מגופם‪,‬‬ ‫פדיון שבוים לא חש‪ ,‬אלא אדרבה הוסיף‬ ‫שצריכין הממון לקיום נפשותם ולא‬ ‫יותר אפילו מחומש ועד למחצה‪ .‬ומבואר‬ ‫גופם‪.‬‬ ‫נמי "בקברי אשר כריתי לי" (נ‪:‬ה)‪ ,‬כיון‬ ‫ומה מתוקן נמי בזה מפני שלא פשטו‬ ‫שהי' נוגע לו לקנות חלק במערת‬ ‫ידיהם בגזל‪ ,‬שהרי הלוקח מצוה בממון‬ ‫המכפילה‪ ,‬כל אשר לו יתן בעד נפשו‬ ‫של גזל אינו מצוה‪" ,‬כי אני ה' וגו' שונא‬ ‫שהוא חלק הקדושה‪ .‬ועל זה לא חשך‬ ‫גזל בעולה" (ישעי' סא‪:‬ח)‪ .‬ובקרא "אדם‬ ‫ממונו‪ ,‬אלא אדרבה‪ ,‬עשאן ככרי וכל כסף‬ ‫כי יקריב מכם קרבן" (ויקרא א‪:‬ב) ‪ -‬ולא מן‬ ‫וזהב שהי' לו נתן בעד מצוה‪.‬‬ ‫הגזל‪ .‬ועיין רש"י ובתוס' (סוכה כט‪ ):‬ועוד‬ ‫וזה דרך הצדיקים שממונם חביב עליהם‬ ‫כמה מקומות‪ .‬ולכן שפיר אמרו חביב‬ ‫מגופם‪ ,‬אבל לא מנפשותם‪ ,‬כי צריכים‬ ‫עליהם ממונם יותר מגופם‪.‬‬ ‫הממון לצרכי הנפש‪ .‬לא כן הרשעים‪ ,‬כי‬ ‫ומה מתקו בזה דברי חכמינו ז"ל עה"פ‬ ‫גופם חביבים עליהם מנפשותם‪ ,‬ומבזבזין‬ ‫"ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל‬ ‫הממון שלהם עבור הגוף וצרכיו‪ ,‬ולא‬ ‫נפשך ובכל מאודך" (דברים ו‪:‬ה)‪ ,‬ודרשו‬ ‫נשאר לצרכי הנפש שהוא הנשמה‪.‬‬ ‫ז"ל‪ ,‬אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל‬ ‫ובדרך צחות‪" ,‬ויותר יעקב לבדו"‪ ,‬שאחד‬ ‫מאודך‪ .‬אלא יש לך אדם שממונו חביב‬ ‫היה יעקב בדורו שלא פשט ידיו בגזל‬ ‫עליו מגופו‪ ,‬לכך נאמר 'בכל מאודך'‪.‬‬ ‫ובממון של חבירו‪ .‬וכמו שאמר ללבן‬ ‫וצ"ב‪ ,‬דאטו בשופטני עסקינן שממונו‬ ‫כשרב עמו "כי מששת את כלי מה מצאת‬ ‫חביב עליו מגופו‪ ,‬וע"ז נאמרו הדברים‬ ‫מכל כלי ביתך שים כה נגד אחי ואחיך‬ ‫בפ' ראשונה של ק"ש?‬ ‫ויוכיחו בין שנינו" (לא‪:‬לז)‪ .‬וזה 'ויותר‬ ‫ולפמ"ש אתי שפיר‪ ,‬שהרי באמת הם‬ ‫יעקב לבדו' בתמימתו וצדקתו שלא פשט‬ ‫צדיקים שממונם חביב עליהם מגופם‪,‬‬ ‫ידיו בגזל‪.‬‬ ‫ה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לבן עם המקלות‪" .‬וירא כי לא יכול לו"‪,‬‬ ‫והגם שאמרו חז"ל רובם בגזל (ב"ב קסה‪,).‬‬ ‫שהרי כתיב "ועם עקש תתפתל" (תהלים‬ ‫באותו דור לא הי' רק יעקב לבדו‪ .‬וי"ל‬ ‫יח‪:‬כז)‪" ,‬ותקע כף ירך יעקב"‪ ,‬ובזוה"ק‬ ‫דזה שאמר "ויאבק איש עמו"‪ ,‬דעכ"פ יש‬ ‫(בראשית קעא‪ ).‬בתומכין דאורייתא כידוע‪.‬‬ ‫אצלו אבק של גזל‪ ,‬שהרי עשה ערמה אצל‬ ‫ומי שילמוד במשנה הלכות‬ ‫אי"ה אם יהי' לי זכות בעוה"ב‬ ‫אשתדל להתפלל בעדו‬ ‫מהקדמת שו"ת משנ"ה מהד' תשס"ט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ו‬ ‫מצוה יומית‬ ‫י"ב כסלו תשפ"ז‬ ‫מצוה קיא‪ .‬תקרובת עבודה זרה‬ ‫מציאות הדבר ע"פ דברי הכומרים‬ ‫בענין פאה נכרית‬ ‫הנה דברתי עם שלשה כומרים מאמונתם‪,‬‬ ‫אם יש בה חשש תקרובת עבודה זרה‬ ‫מכמה מקומות ברחבי ארה"ב‪ .‬ושאלתי‬ ‫הנני בתשובה על דבר אשר שאלוני‬ ‫אותם במהות עבודתם‪ ,‬ובעיקר על הדבר‬ ‫רבים‪ ,‬בנידון העומד על הפרק בשערות‬ ‫שבאים לשם נשים ואנשים לגזוז‬ ‫אדם הבאים מהודו‪ ,‬ויש שעושים מהם או‬ ‫שערותיהן‪ :‬מה הענין הזה‪ ,‬ומה טעם יש‬ ‫מתערובתם פאה נכרית‪.‬‬ ‫בו‪ ,‬ואם גם פה מתנהגים כהיום כן‪.‬‬ ‫וכבר לפני כעשרים שנה התעוררה‬ ‫בתוך הדברים אמרו לי‪ ,‬שגם פה בארה"ב‬ ‫שאלה על שערות אלו‪ ,‬אם אין בהם חשש‬ ‫ישנם גם כן הרבה תיפלות כאלו‪ .‬וישנם‬ ‫תקרובת עבודה זרה‪ .‬והורו גדולי ישראל‬ ‫כאלו שגוזזים שערותיהם ע"י ספּר‪ ,‬ככל‬ ‫הלכה למעשה להתיר‪ ,‬ובתוכם מרנן‬ ‫מה שעושים בהודו‪ .‬ומשלמים סכום לבית‬ ‫הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל‪ ,‬הגרי"ש‬ ‫העבודה זרה לטובת הע"ז‪ ,‬ואח"כ הולכים‬ ‫אלישיב (שליט"א) [זצ"ל] בתשובתו‬ ‫לספר הסמוך שאינו קשור כלל לתיפלה‬ ‫שנדפסה בספרו קובץ תשובות (ח"א סי'‬ ‫שלהם‪ ,‬ושם מגלח את שערו‪ .‬ולפעמים‬ ‫ע"ז)‪ ,‬ועוד שאר גדולי ישראל‪ .‬ועתה זה‬ ‫משאירו שם‪ ,‬ולפעמים לוקח המסתפר‬ ‫יצא פסק הלכה שהשערות אשר מגיעים‬ ‫את שערו לבית העבודה זרה‪ ,‬וכן אמר לי‬ ‫מהע"ז בטירופּאטי )‪ (Tirupati‬דינם כתקרובת‬ ‫ספר אחד מפה פענסילוועניא כשדיברתי‬ ‫עבודה זרה‪ .‬ולפיכך הורו שאין להשתמש‬ ‫עמו‪.‬‬ ‫בפאות שמקורם בהודו‪.‬‬ ‫ושאלתי את הגלחים‪ ,‬מדוע באים ההמון‬ ‫והנה צעקת בנות ישראל באה לפני‪ :‬מה‬ ‫להסתפר במקום עבודה זרה שלהם‪ ,‬הלוא‬ ‫אתה שותק‪ ,‬וכרם ישראל בוער‪ ,‬שלפתע‬ ‫אפשר לעשות זאת בביתו‪ ,‬או במקום‬ ‫יצא פסק לאסור פאות אלו‪ ,‬ונמצא שבית‬ ‫מגוריו‪ .‬וענה‪ :‬שבאמת אפשר לעשות כן‪,‬‬ ‫דין הורו להתיר ע"ז‪ ,‬ובנות ישראל בכל‬ ‫ויש יחידים העושים כן‪ ,‬אך רבים‬ ‫העולם נכשלו בעון ע"ז ח"ו‪ ,‬והרי המה‬ ‫מהנודרים רוצים להשלים עצמם ולקיים‬ ‫עשו רק על פי פסק גדולי הדור‪ .‬וגם אני‬ ‫התגלחת קרוב למקום התורפה שלהם‪,‬‬ ‫הקטן לפני עשרים שנה נמניתי להתיר‪.‬‬ ‫שהוא יותר חשוב‪ .‬ומיהו לא מסתפרין‬ ‫במקום התורפה ממש שבו עובדים‬ ‫והיות שראיתי כמה חילוקי דעות בענין‬ ‫לעבודה זרה ומקריבים לה‪ ,‬כי אין זה‬ ‫זה‪ ,‬לכן אמרתי שלא אסמוך על אחרים‪,‬‬ ‫מכובד ליכנס עם השערות ולהסתפר‬ ‫ואשנה בס"ד משנה זו עפ"מ שבררתי‬ ‫שם‪ ,‬דהוי זלזול‪ .‬והגזיזה לא הוי אלא‬ ‫לעצמי‪ ,‬ומה' אבקש מענה לשון שלא‬ ‫הכנה ליכנס למקום התורפה ממש‪ .‬וגם‬ ‫אכשל בדבר הלכה‪ ,‬וכפי היוצא בס"ד‬ ‫נזכה להצדיק הצדיק בפסקו מעיקרו‪.‬‬ ‫ז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ושבמציאות אין מביאין השערות לשום‬ ‫ישנם עשירים שאפילו בעיר של העבודה‬ ‫הקרבה‪ .‬וא"כ אעפ"כ שהמתגלחים‬ ‫זרה עושים כן בביתם או במלון‪.‬‬ ‫חושבים לאיזה עבודה שיעשו לאחר‬ ‫וחקרתי את הכומרים כמה פעמים‪ :‬באיזה‬ ‫הגילוח‪ ,‬אבל הרי ליכא במקום זה שום‬ ‫אופן הוא גזיזת השער ‪ -‬אם הוא כעין‬ ‫תקרובת שערות במציאות‪ ,‬ופשוט דלא‬ ‫קרבן שמקריבין‪ .‬והכחישו את זה לגמרי‪,‬‬ ‫נאסרו השערות מדין תקרובת עבודה‬ ‫שבדת שלהם אין מקריבין שערות כלל‪,‬‬ ‫זרה‪.‬‬ ‫אלא סיבה אחרת יש‪ .‬והתקרובת‬ ‫וחז"ל קבעו לנו (ע"ז נא‪ ):‬מגזירת הכתוב‬ ‫שמקריבים לפני ע"ז הוא רק פרחים או‬ ‫איזו דברים נאסרים משום תקרובת‪ ,‬וכל‬ ‫פירות או קוֹקוֹנאט"ס‪ ,‬אבל שערות שהם‬ ‫שאינו כעין פנים או כעין זביחה לא‬ ‫מותרות הגוף‪ ,‬ודבר טומאה אצלם‬ ‫נאסר‪ .‬וא"כ בדידן דליכא כאן שום‬ ‫כצואה‪ ,‬לא יעלה על הדעת שיקריבום‬ ‫הקרבה כלל‪ ,‬ודאי דלא נאסרו השערות‬ ‫לפני האליל‪.‬‬ ‫משום תקרובת‪ ,‬ובפרט דקיי"ל (חולין לח‪):‬‬ ‫עוד אמרו שמנהג זה של התספורת‬ ‫דזה מחשב וזה עובד לא אמרינן‪.‬‬ ‫התחיל בערך לפני מאה או מאה וחמשים‬ ‫דעת המחמירין‬ ‫שנה או קצת יותר‪ ,‬ולכן לא נמצא‬ ‫ודעת המחמירים הוא‪ ,‬כיון שהאנשים‬ ‫בספרים הישנים של כתביהם ואמונתם‬ ‫המגיעים חושבים שזה תקרובת‪ ,‬לכן דינו‬ ‫שום דבר מזה כלל‪.‬‬ ‫כתקרובת ע"ז‪ .‬ושאלתי את הרב המחמיר‬ ‫תקרובת ע"ז נאסר רק אם עשה כעין עבודה‬ ‫אם שאל את הכומרים מה דעתם בזה‪,‬‬ ‫והנה קיי"ל בשו"ע (יו"ד סי' קל"ט ס"ג)‬ ‫וגם אמרתי לו מה שהכומרים אומרים‬ ‫דדבר שאין מקריבין ממנו אינו נאסר‬ ‫שאין זה הקרבה כלל‪ .‬והשיב לי שגם הוא‬ ‫מדין תקרובת ע"ז‪ ,‬אא"כ עשה כעין‬ ‫יודע שהכומרים אומרים כן‪ ,‬אבל אמר‬ ‫עבודה‪ :‬כעין זביחה‪ ,‬או כעין זריקה‬ ‫שהכומרים הם אפיקורסים ואומרים שאין‬ ‫המשתברת‪ .‬וצריך שיהא דרך לעובדה‬ ‫בזה שום הקרבה או עבודה‪ ,‬וכן כל אנשי‬ ‫באותו דבר‪ ,‬כגון אם היו עובדים עבודה‬ ‫המדע ביניהם מתביישים באמונות‬ ‫זרה שלהם בהקרבת שערות באיזה אופן‬ ‫ופעולות כאלו‪ ,‬ולכן נותנים טעמים‬ ‫שהוא‪ ,‬כמו עבודה זרה שמקשקשין‬ ‫הנשמעים הגיוניים למעשיהם המשונים‪.‬‬ ‫לפניה במקל‪ ,‬ושבר המקל‪ ,‬שאז שבירה‬ ‫והוא סובר שהעיקר הוא דעת האנשים‬ ‫המקל דומה לזביחה‪ ,‬וחייב משום עובד‬ ‫המגיעים להתגלח‪.‬‬ ‫ע"ז‪ .‬אבל אם אין עובדין לעבודה זרה‬ ‫העיקר הוא דעת הכומרים‬ ‫במקל כלל‪ ,‬אינו נאסר‪.‬‬ ‫והנה לפענ"ד‪ ,‬אדרבה שעיקר הבירור‬ ‫השערות מותרים כיון שאינן תקרובת‬ ‫היה צריך לשאול מכומריהם‪ ,‬שחשוב‬ ‫ולכן אפילו נימא שהם מוסרים השערות‬ ‫מאד לדעה דעתם על זה‪ .‬ולפענ"ד כיון‬ ‫שיקריבו אותן‪ ,‬כיון שחושבים שיש בזה‬ ‫דכל הכומרים שנשאלו‪ ,‬ענו כולם‬ ‫הקרבה‪ ,‬מ"מ הרי הכומרים והספרים‬ ‫כמשיחים לפי תומם בדרך שלא נוגע‬ ‫ושאר שמשים‪ ,‬יודעין שאין בזה הקרבה‪,‬‬ ‫להם‪ ,‬ובפה מלא מכחישים כל דין הקרבה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ח‬ ‫עד שיעבדו‪ ,‬עולא אמר רבי יוחנן עד‬ ‫בקיצוץ שערות‪ ,‬וכן כל ספריהם מעידים‬ ‫שימסרוהו לכומרי עבודת כוכבים‪ ,‬עיין‬ ‫כן שאין דרך עבודה בכך‪ ,‬ואזלינן‬ ‫שם וברש"י (ד"ה עד שיעבדו) וברמב"ם‬ ‫בתרייהו כיון שהם יודעים בטיבה של‬ ‫(הל' איסורי מזבח פ"ד ה"ד)‪.‬‬ ‫ע"ז‪ ,‬שהרי הם עובדיה‪ ,‬והמה הקובעים‬ ‫דרך עבודה זרה שלהם‪ ,‬וההמון נמשך‬ ‫אין להשתמש בשערות הבאים מהודו‬ ‫אחר כומריהם‪.‬‬ ‫משום סחור סחור‬ ‫ותו‪ ,‬דהרי כמה עשירים יש שאינם גוזזים‬ ‫ובכל זאת‪ ,‬להלכה אני מסכים לדעת‬ ‫את שערם בבנין ההוא‪ ,‬אלא בבתיהם‪,‬‬ ‫הגדולים והפוסקים להפסיק לקנות‬ ‫וגם יש שאינם נוסעים לשם‪ ,‬אלא‬ ‫השערות מהודו‪ ,‬משום סחור סחור‬ ‫מספרים בחנויות בכל העולם‪ ,‬ולפ"ז‬ ‫אמרינן וכו' ולכרמא לא תקרב (שבת יג‪).‬‬ ‫מוכח שאין זה ענין של תקרובת לעבודה‬ ‫וגם זה רק בשערות הבאים מהודו בודאי‪.‬‬ ‫זרה‪ ,‬שהרי זה אינו בתחום הע"ז בכלל‪.‬‬ ‫אבל חוץ ממדינת הודו לא שמענו לאסור‬ ‫ולכן יש לסמוך על זה‪ ,‬דאין זו דרך‬ ‫כלל‪ .‬אך לענין להחשיבם תקרובת‬ ‫עבודתה‪ ,‬ואין זו תקרובת עבודה זרה‪.‬‬ ‫ולאסרם בהנאה מדינא‪ ,‬לפענ"ד לא‬ ‫שמענו‪ ,‬ובס"ד עלה בידינו להצדיק את‬ ‫ופשוט מאד שהכומרים קובעים בעבודה‬ ‫הצדיק דמעיקרא‪ .‬ומה שהורו בית דין‬ ‫ע"ז שלהם‪ ,‬ודבר זה פשוט בין מסברא‬ ‫מלפנים הוא הוראה נכונה בלי שום‬ ‫ובין מגמרא ע"ז והלכותיה‪ ,‬שהכומרים‬ ‫פקפוק‪ ,‬ואין בזה שמץ ע"ז ח"ו‪ .‬והנשים‬ ‫הם הקובעים דרך עבודתם‪ .‬כדחזינן‬ ‫שלבשו מכל השערות לא עשו עול‪ ,‬ואין‬ ‫במעביר זרעו למולך‪ ,‬שמסרו לכומרים‬ ‫צריכין לעשות תשובה (שו"ת חי"ט סי'‬ ‫(עי' רמב"ם הל' ע"ז פ"ו ה"ג)‪ .‬ועוד ראיה‬ ‫קט"ו)‪.‬‬ ‫בגמרא (תמורה כט‪ ).‬אין מוקצה אסור אלא‬ ‫ט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ליקוטי מגיד משנה‬ ‫פרשת ויצא‬ ‫הלימוד מהפרשה‬ ‫"ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה" (כח‪:‬י)‪ .‬בפרשה זו מובא סדר המאורעות שאירעו‬ ‫עם יעקב אבינו ובני ביתו‪ ,‬מיום שיצא מבית אביו בדרכו לבית לבן‪ ,‬עד שובו משם‬ ‫כעבור עשרים שנה (ראה מגילה יז‪ .).‬ויש לנו ליתן לב להבין‪ ,‬מהו מוסר ההשכל הנלמד‬ ‫מפירוט נרחב זה של המאורעות בדרכי החיים ועבודת ה'‪ .‬והנה בסוף הפרשה נאמר‬ ‫(לב‪:‬א‪-‬ג) "וישכם לבן בבקר וינשק לבניו ולבנותיו ויברך אתהם וילך וישב לבן למקומו‪.‬‬ ‫ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלקים‪ .‬ויאמר יעקב כאשר ראם מחנה אלקים זה‬ ‫ויקרא שם המקום ההוא מחנים"‪.‬‬ ‫מחלוקת רש"י ורמב"ן בענין המלאכים‬ ‫מרהיטת לשון הכתוב יש לדייק לכאורה‪ ,‬שלא זכה יעקב אבינו לפגוש במלאכים אלו‬ ‫שבאו ללוותו‪ ,‬אלא לאחר שנפרד מלבן הארמי‪ ,‬שכל זמן ששהה במחיצתו של אותו‬ ‫הרשע לא היה ראוי ומסוגל לכך‪ .‬ואע"פ שמדברי רש"י נראה שכבר קודם לכן זכה‬ ‫יעקב לליווי של מלאכים‪ ,‬שכן כתב לפרש את לשון הכתוב‪" ,‬ויקרא שם המקום ההוא‬ ‫מחנים" ‪ -‬שני מחנות של חוצה לארץ שבאו עמו עד כאן‪ ,‬ושל ארץ ישראל שבאו‬ ‫לקראתו‪ .‬ומבואר שאף בבית לבן נלוו אליו מלאכים‪ ,‬אלא שעתה באו לקראתו מלאכי‬ ‫ארץ ישראל‪.‬‬ ‫אולם הרמב"ן דחה פירוש רש"י‪ ,‬ומפרש את הכתוב כפשוטו‪ ,‬שמלאכים אלו הם אלו‬ ‫שתפקידם ללוותו מבית לבן עד לגבול ארץ ישראל‪ ,‬ונגלו אליו עתה לקראת שובו‬ ‫לגבול אחיו‪ ,‬כדי להודיעו שלא יחשוש מפניו‪ ,‬כי לה' הישועה ומושל בגויים‪ .‬שהרי‬ ‫באותה שעה היה יעקב מרוחק עדיין מגבול ארץ ישראל מרחק רב‪ ,‬וממילא אין מקום‬ ‫לפרש שמלאכים אלו שנזדמנו לו היו מלאכי ארץ ישראל‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫כל זמן שהיה יעקב עם לבן לא זכה לראות מלאכים‬ ‫ולפי ביאור של הרמב"ן נראה לפרש‪ ,‬שאע"פ שיעקב אבינו היה ראוי לפי מעלתו‬ ‫לפגוש במלאכים מיד‪ ,‬ולזכות לגילוי שכינה בכל עת ובכל שעה‪ ,‬מ"מ נמנע ממנו הדבר‬ ‫כל זמן שהיה שרוי במחיצתו של לבן הרשע‪ .‬ועל דרך שאמרו חז"ל (סוכה נו‪ ):‬אוי לרשע‬ ‫ואוי לשכנו‪ ,‬ולפי שהטומאה שורה על כל סביבותיו‪ .‬וכעין זה נראה מדברי רש"י על‬ ‫הכתוב (לא‪:‬ג) "ויאמר ה' אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך ואהיה עמך"‪ ,‬שפירש‬ ‫ושם אהיה עמך‪ ,‬אבל בעודך מחובר לטמא אי אפשר להשרות שכינתי עליך‪ .‬וכן מצינו‬ ‫באברהם אבינו‪ ,‬דכתיב (יג‪:‬יד) "וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו"‪ ,‬ופירש"י‪,‬‬ ‫כל זמן שהרשע עמו היה הדיבור פורש ממנו‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫י‬ ‫גודל החיוב להתרחק מן הרשעים‬ ‫והרבה הפליגו רבותינו הראשונים בגודל החיוב להרחיק משכן רע‪ ,‬וכמו שכתב הרמב"ם‬ ‫(הל' דעות פ"ו ה"א) אל ישב אדם במדינה שמנהגיה רעים ואנשיה חטאים‪ ,‬אלא יצא‬ ‫למערות ולמדבריות‪ ,‬כיון שדרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדיעותיו ובמעשיו אחר‬ ‫ריעיו וחבריו‪.‬‬ ‫מעשה מהח"ס בענין זה‬ ‫וידוע המעשה במרנא בעל החתם סופר זי"ע‪ ,‬שהלעיז עליו אדם עם הארץ שאינו‬ ‫מקדש על היין בשבת בבוקר‪ .‬ואמר החתם סופר שעגמת נפש זו באה לו על שעבר‬ ‫א‬ ‫על דברי חז"ל שאסרו לדור במחיצתו של ע"ה‪.‬‬ ‫יעקב אבינו נזהר מאד שלא להיות תושב בבית לבן‬ ‫ובודאי בעת שהיה יעקב בבית לבן‪ ,‬היה צריך להיזהר מאוד שלא יושפע ממעשיו‬ ‫הרעים כמלוא נימה דקה מן הדקה‪ .‬ובאמת מצינו שאמר יעקב (לב‪:‬ה) "עם לבן גרתי"‪,‬‬ ‫ופירש"י לא נעשיתי שר וחשוב אלא גר‪ ,‬כלומר יעקב נשמר כל אותן שנים שלא יחשב‬ ‫תושב קבע בבית לבן‪ ,‬כדי שלא יתחבר עמו חלילה‪ ,‬ונהג תמיד בבחינת גר ‪ -‬זר מרוחק‬ ‫ומובדל מסביבתו‪ ,‬וכל מחשבותיו היו תמיד על בית אביו ומקום ישיבתו‪.‬‬ ‫א‬ ‫ונביא כאן את המעשה מספר חוט המשולש (עי' גם הקדמה שו"ת מחנה חיים מהדורא תליתאי בשינוים‬ ‫קלים)‪ :‬פעם אחת כאשר נסע החת"ס לעיר יערגן )‪ (Szentgyörgy, Slovakia‬לצורך הבראה‪ ,‬הפציר בו‬ ‫איש נכבד שישכין שכונתו בביתו‪ .‬אחר ההפצרה נענה לו‪ .‬לא עברו ימים הרבה‪ ,‬הקול נשמע שבעל‬ ‫הבית הוציא לישנא בישא על החתם סופר‪ .‬כאשר הגיע השמועה לאזניו של החת"ס שבעל הבית‬ ‫הלשין עליו‪ ,‬שאל למשמשו באיזה ענין‪ .‬אבל היא לא רצה להוציא דבר מגונה מפיו על רבו‪ .‬ובהכרח‬ ‫סיפר מה שבעל האכסניא אמר עליו‪.‬‬ ‫החת"ס צוה לקרוא לרב העיר‪ ,‬והשביע את האיש בפני הרב‪ ,‬לאמור אם אמת הדבר שאמר עליו‬ ‫דברים מגונים האלה‪ .‬והוא הודה ולא בוש‪ .‬שאלו החת"ס‪" :‬מה ראית עלי‪ ,‬עד שאני נחשד בעיניך‬ ‫על זה"? ואמר‪" :‬כי עמדתי אחורי דלת‪ ,‬והשגחתי‪ ,‬לא עשה אדוני קידוש על יין בצהרים בשבת‪,‬‬ ‫כאשר כל יה ודים עושים" [מנהג החת"ס היה לקדש אחרי שחרית על היין ואכל מיני מזונות‪ .‬ולסעודת‬ ‫צהרים בירך ברכת בורא פרי הגפן על כוס יין בלי הפסוקים]‪.‬‬ ‫הרהר החתם סופר‪" :‬מה חטא‪ ,‬עד שעלתה לו לימי זקנותי שיוציאו עליו לישנא בישא‪ ,‬ושיאמרו‬ ‫עליו כן"‪ .‬ונפל בדעתו‪" :‬אולי משום שעברתי על דברי חז"ל (שבת סג‪ ).‬שהזהירו לתלמיד חכם שלא‬ ‫לדור בשכונת עם הארץ חסיד‪ ,‬ואני עברתי על דבריהם"‪ .‬ועדיין לא נחה דעתו‪ ,‬איך נעלמה ממנו הלכה‬ ‫זו לשעתא ולא הזכרהו ה'‪.‬‬ ‫אח"כ נתן שמחה בלבו על שאירע לו כן‪ ,‬כי תמיד היה מצטער‪ ,‬בחשבו‪ ,‬הלוא יעמדו לישראל מנהיגי‬ ‫אליל‪ ,‬רועים אינם נאמנים‪ ,‬וא" כ יהיו המנהיגים‪ ,‬אזי ח"ו לא יזכר שם ישראל עוד‪ ,‬כי העם יוסיפו‬ ‫אשמה להיות רעים וחטאים‪ .‬אבל עתה הראני ה' שטעיתי‪ ,‬והקב"ה נתן התורה לעזין שבאומות‪ .‬וראה‬ ‫אני רב זקן יושב בישיבה בקהילה גדולה‪ ,‬ואפילו הכי אמר האי איש עלי דבר מגונה מאד‪ ,‬מפני‬ ‫שהוא ראה מאבותיו שעושין קידוש בצהרים‪ ,‬ואני לא עשיתי כן‪ .‬א"כ הנאמנים לה' לא ישגיח על‬ ‫המנהיגים להרע‪ ,‬כי העיקר ושורש אמונת אומן היא מה שקיבלו הבנים מאבותיהם‪ ,‬כמו שכתב‬ ‫הרמב"ן (דברים ד‪:‬ט) הנח להם ישראל כי בני נביאים המה"‪.‬‬ ‫יא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫צריך להיזהר מאד שלא להיות מושפעים ממעשי הגוים‬ ‫ומעשה אבות סימן לבנים (תנחומא ט')‪ .‬הנה בדורות האחרונים שבעל כרחנו נאלצים‬ ‫אנו לחיות במחיצת בני נכר‪ ,‬ולהתעסק עמם בעסק הפרנסה‪ ,‬עד שלעיתים אנו שוהים‬ ‫במחיצתם רוב שעות היום‪ ,‬שהרבה יש להיזהר שלא נהיה מושפעים מדיעותיהם‬ ‫הכוזבות ומעשיהם המגונים‪ ,‬ויהיה כל עסקנו ומחשבתנו תמיד על מקום קביעותינו‬ ‫בבתי כנסיות ובתי מדרשות‪ .‬ובזאת נוכל לעמוד על נפשינו מהסכנה הגדולה העלולה‬ ‫ב‬ ‫לבוא לנו מקרבתם‪.‬‬ ‫מעשה מהגה"ק רבי הלל מקאלאמייא זצ"ל‬ ‫מספרים שאדם אחד בא לפני הגה"ק רבי הלל מקאלאמייא זצ"ל‪,‬ג ואמר לו שנאלץ‬ ‫הוא לפתוח את חנותו ביום השבת‪ ,‬שהוא הזמן המיועד למסחר בכל העיר‪ ,‬אך אינו‬ ‫ב‬ ‫ובתורת משה חת"ס (פ' שמות ד"ה ואלה שמות השני) איתא עה"פ (שמות א‪:‬א) "ואלה שמות בני ישראל‬ ‫הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו"‪ ,‬י"ל למה כתיב 'הבאים'‪ ,‬שמשמע שבאים עכשיו‪ .‬וי"ל‬ ‫דהנה כשבא יעקב למצרים‪ ,‬בודאי היה שם בית המדרש וכו' (עי' בראשית מו‪:‬כח)‪ ,‬והיו יושבים ועוסקים‬ ‫בתורה‪ ,‬והיו כאילו היו עדיין בארץ ישראל (עי' מגילה כט‪ .).‬וזה אמר 'ואלה שמות בני ישראל הבאים‬ ‫מצרימה' ‪ ,‬פי' עכשיו שמת יעקב שמיניה סליק הכתוב בסיפורו פרשת ויחי‪ ,‬באים למצרים עכשיו‪.‬‬ ‫אבל 'את יעקב'‪ ,‬היינו כשהיו באים עם יעקב‪' ,‬איש וביתו באו'‪ ,‬היינו גם בית מדרשו שהוא ביתו‪,‬‬ ‫ולא היו ממש במצרים‪ .‬משא"כ עתה 'ותמלא הארץ אותם'‪ ,‬ואיתא במדרש (תנחומא ישן שמות ו')‬ ‫שבכל מקום של שחוק נמצאים ישראלים‪ ,‬ועי"ז אירע שקם מלך חדש וכו'‪.‬‬ ‫ג‬ ‫עוד מסופר עליו בענין שבת‪ :‬פעם כששבת הגה"ק רבי הלל מקאלאמייא זצ"ל בעיר פעסט‪ ,‬וכדרכו‬ ‫בקודש דרש בשבת אחר הצהרים בביהכנ"ס הגדול‪ ,‬והגיע קהל גדול לשמוע אמריו כי נעמו‪ .‬בדרכם‬ ‫לבית המדרש עבר הקהל ברחוב העיר‪ ,‬שם היה יהודי שפתח את חנותו בשבת ר"ל‪ .‬כשראה קהל‬ ‫גדול עוברים ברחוב‪ ,‬נפגש בידידו שגם עבד שם‪ ,‬ושאלו‪ :‬לאן פני הקהל מועדות? השיבו הלה‪:‬‬ ‫שהגיע רב גדול מקאלאמייא הדורש דרשה בבית המדרש‪ .‬כשהלך ממנו ידידו‪ ,‬החליט האיש שגם‬ ‫הוא ילך לשמוע דרשת הגאון מקאלאמייא‪ ,‬ונעל את חנותו‪.‬‬ ‫בבואו לעבר בית המדרש מצא אנשי משטרה השומרים על הסדר‪ ,‬כי היה שם קהל גדול‪ .‬ולמרות‬ ‫שבית המדרש היה מלא עד אפס מקום‪ ,‬הוא נדחף בין הקהל להתקרב לבפנים לחזות בפני הדורש‬ ‫המהולל‪ .‬אלא שמיד אחר שעבר הלזה סף פתח ביהכ"נ‪ ,‬פסק הגאון מקאלאמייא לדבר בענין שהיה‬ ‫בו באמצע דבריו‪ ,‬ופתח בגנות אדם הפותח חנותו בשבת‪ ,‬באמרו‪ :‬הרי הוא עובר על איסור מוקצה‬ ‫ב החזקת מעות‪ ,‬וכתיבה בעת רישום חובותיהם של אלו הקונים בהקפה וכו'‪.‬‬ ‫כשמעו דבר זה‪ ,‬התרעם המחלל שבת על ידידו‪ ,‬מדוע סיפר לרבינו שהנהו מחלל שבת‪ ,‬בבטחונו כי‬ ‫אליו מכוונים הדברים‪ .‬ענהו הלה‪" :‬אפילו אם הייתי חפץ לגלותו‪ ,‬כלום יש באפשרותי להגיע אל‬ ‫הרב? בראותך קהל ההמונים המפריד ביני ובין הרב‪ .‬אבל ראה איזה רב גדול לפניך‪ ,‬שידע מעצמו‬ ‫שהנך מחלל שבת"‪.‬‬ ‫ונכנסו הדברים ללבו‪ ,‬ומיד עם סיום הדרשה התנפל לפני הגאון מקאלאמייא‪ ,‬והתודה בבכי על‬ ‫חטאיו בענין חילול שבת‪ ,‬וביקש דרך תשובה על חטאיו‪ .‬הגאון מקאלאמייא מסר לו מיד את ספרו‬ ‫'עת לעשות' שהיה עמו בכל מקום שהלך‪ ,‬באמרו‪" :‬בספר זה תמצא צרי ומרפא לנפשך‪ ,‬ודרך תשובה‬ ‫בשבילך "‪ .‬ואותו מחלל שבת לשעבר‪ ,‬נהפך לבעל תשובה גמור וירא שמים גדול‪.‬‬ ‫(קודש הילולים לה' פרק ט' עמ' נ"ב)‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יב‬ ‫מתעסק בכך בעצמו אלא ע" י נכרים‪ ,‬והוא רק עומד על גביהם לפקח שהכל מתנהל‬ ‫על הצד היותר טוב‪ ,‬ואינו נוגע כלל במעות ח"ו‪ .‬ואמר לו הגאון‪ :‬שמוטב שיחזר על‬ ‫הפתחים להביא טרף לביתו‪ ,‬מלילך לחנותו ביום השבת‪ ,‬אף אם אינו עובר בכך איסור‬ ‫גמור‪ ,‬זאת מלבד האיסור ליהנות ממלאכת עכו"ם וכו'‪ .‬ובפשטות ביאורם של דברים‬ ‫הוא שאסר לו משום מראית העין‪ ,‬שלא יאמרו שהוא מחלל שבת במקח וממכר‪.‬‬ ‫הלימוד מהפרשה להתרחק מן הגוים‬ ‫אכן לדברינו יש לומר עוד‪ ,‬שאם ילך לחנותו ויראה את עסקי החול‪ ,‬ובעיניו יחזה את‬ ‫השבת מתחללת‪ ,‬אזי בסופו של דבר יכנסו בו הדברים כארס של עכנאי‪ ,‬ועלול הוא‬ ‫לבוא לידי חילול שבת בעצמו‪ .‬וזהו שלומדים מהפרשה של יעקב אבינו עם לבן‪ ,‬עד‬ ‫(קובץ שבט מנשה)‬ ‫כמה צריך להתרחק מלהתחבר לגוים‪.‬‬ ‫❖‬ ‫דיוקים ברש"י‬ ‫"כי אם בית אלקים" (כח‪:‬יז)‪ .‬פירש"י (באמצע דבריו)‪ ,‬ואם תאמר כשעבר יעקב על בית‬ ‫המקדש‪ ,‬מדוע לא עכבו שם‪ .‬איהו לא יהיב לביה להתפלל במקום שהתפללו אבותיו‪,‬‬ ‫ומן השמים יעכבוהו‪ .‬איהו עד חרן אזל וכו' כי מטא לחרן אמר‪ :‬אפשר שעברתי על‬ ‫מקום שהתפללו אבותי ולא התפללתי בו‪ .‬יהב דעתיה למהדר‪ ,‬וחזר עד בית אל‪ ,‬וקפצה‬ ‫לו הארץ (עי' חולין צא‪ .):‬ויש לדייק מה שאמרו מדוע לא עכבוהו‪ ,‬והלוא קשה יותר על‬ ‫יעקב למה לא התעכב במקום שהתפללו אבותיו‪ .‬ועוד קשה מה שאמר 'אפשר' שעברתי‬ ‫על מקום שהתפללו אבותי‪ ,‬והרי באמת עבר מבלי להתפלל שם‪ ,‬והיה לו לומר כשהגיע‬ ‫לחרן אמר‪ :‬אוי לי שעברתי על מקום שהתפללו אבותי‪.‬‬ ‫בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו‬ ‫ד‬ ‫ונראה שאמרו חז"ל (מכות י‪ ):‬בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו‪ .‬וכתיב (תהלים‬ ‫קמו‪:‬יט) "רצון יראיו יעשה ואת שועתם ישמע ויושיעם"‪ .‬ומצינו בדוד המלך שאמר (שם‬ ‫קיט‪:‬נט) "ואשיבה רגלי אל עדותיך"‪ ,‬ואמרו חז"ל (ויק"ר ל"ה א') בכל יום ויום אני חושב‬ ‫לבית פלוני ולמקום פלוני אני הולך‪ ,‬ורגלי מוליכות אותי לבית המדרש‪ .‬ואי' בגמרא‬ ‫(סוכה נג‪ ).‬רגלוהי דאיניש אינון ערבין ביה‪ ,‬לאתר דמיתבעיא תמן מובילין יתיה‪.‬‬ ‫כיון שהיה לו קפיצת הדרך לא ראה מקום שהתפללו אבותיו‬ ‫והנה יעקב אבינו כשיצא מבאר שבע‪ ,‬יהיב דעתיה לילך לחרן‪ .‬וכיון שיהיב דעתיה‬ ‫ללכת לחרן‪ ,‬מן השמים סייעוהו להגיע לשם‪ .‬ואמרו חז"ל (חולין צא‪ ):‬שקפצה לו הארץ‪.‬‬ ‫נמצא דמיד כשהתחיל ללכת היתה לו קפיצת הדרך‪ ,‬והגיע תיכף לחרן‪ .‬לכן אמר אפשר‬ ‫ד‬ ‫בספר אהל יוסף מהרה"ק מגראכאוו זי"ע (פ' וירא ד"ה וירא‪ ,‬שם ד"ה ויאמר ה' זעקת סדום) כתב על‬ ‫הגמרא‪ :‬והנה שמעתי מפה קדוש הכהן מלובלין נ"ע‪ ,‬שאמר על הגמרא בדרך שאדם רוצה לילך‬ ‫מוליכין אותו‪ ,‬שהפירוש הוא שמוליכין אותו‪ ,‬שיהיה לו דרך לתשובה‪.‬‬ ‫יג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שעברתי מקום שהתפללו אבותי‪ .‬ומובן לשון 'אפשר'‪ ,‬שאמר כמסתפק ולשון שאלה‬ ‫'אפשר' שעברתי‪ ,‬שהרי כיון שהיה לו קפיצת הדרך לא ראה איזה מקומות עבר‪ ,‬ואיזה‬ ‫לא עבר‪ ,‬ועכ" פ יתכן שעבר דרך אותו מקום שהתפללו אבותיו‪ .‬ולכן אמר 'אפשר'‬ ‫שעברתי אותו מקום‪ ,‬ויהיב דעתיה למהדר וקפצה לו הארץ‪.‬‬ ‫יעקב אבינו לא כיון להגיע למקום שהתפללו אבותיו‬ ‫ולפ"ז מובן מדוע לא עי כבוהו מן השמים‪ ,‬כי לכאורה למה היתה לו קפיצת הדרך‪ ,‬כי‬ ‫אם לא היתה לו קפיצת הדרך היה מגיע למקום המקדש ומתפלל במקום שהתפללו‬ ‫אבותיו‪ .‬ועל זה מתרץ‪ ,‬איהו לא יהיב לביה‪ ,‬כלומר ודאי אם היה יהיב דעתיה בשעת‬ ‫יציאתו עכ"פ לעבור במקום שהתפללו אבותיו‪ ,‬אז 'רצון יראיו יעשה'‪ ,‬דהקב"ה ממלא‬ ‫רצונם של יראיו‪ .‬ולכן אם היה מכין עצמן ונותן מחשבתו ללכת למקום המקדש ואח"כ‬ ‫להמשיך לחרן‪ ,‬ודאי שכך היה נעשה בענין קפיצת הדרך‪ .‬אבל כיון דהוא לא יהיב‬ ‫לביה‪ ,‬מן השמים לא עיכבוהו‪.‬‬ ‫המשליך יהבו אל ה' ‪ -‬מן השמים מיישרים אורחותיו‬ ‫והכוונה נראה עוד‪ ,‬דכל החושב מחשבות בעצמו‪ ,‬מוליכין אותו כדרכו וכרצונו‪ .‬אבל‬ ‫המשליך אל ה' יהבו ואינו חושב תחבולות‪ ,‬אז "מה' מצעדי גבר כוננו" (תהלים לז‪:‬כג)‪,‬‬ ‫(שנת תשל"ה)‬ ‫ואז מן השמים מיישרים אורחותיו‪.‬‬ ‫❖‬ ‫יעקב אבינו ביקש מהקב"ה שלא יכשל בג' עבירות חמורות‬ ‫"אם יהיה אלקים עמדי ושמרני בדרך הזה וגו'" (כח‪:‬כ)‪ .‬במדרש (ילקו"ש מטות רמז‬ ‫תשפ"ד) וכן אתה מוצא ביעקב אבינו‪ ,‬כמה צרות אירעו לו בשביל שאיחר נדרו‪ ,‬שנאמר‬ ‫(כח‪:‬כ) "וידר יעקב נדר לאמר אם יהיה אלקים עמדי" ‪ -‬שלא אכשל בעבודת אלילים‪.‬‬ ‫אמר לו הקב"ה‪" ,‬הנה אנכי עמך" (שם‪:‬טו)‪" .‬ושמרני" ‪ -‬מגילוי עריות‪ .‬אמר לו הקב"ה‪,‬‬ ‫"ושמרתיך"‪" .‬בדרך הזה אשר אנכי הולך" ‪ -‬זה שפיכות דמים‪ ,‬שנאמר (משלי א‪:‬טו) "אל‬ ‫תלך בדרך אתם"‪ .‬אמר לו הקב"ה‪" ,‬בכל אשר תלך"‪" .‬ושבתי בשלום"‪[ ,‬וא"ל הקב"ה]‬ ‫"והשיבותיך" לא עשה‪ ,‬אלא כיון שאיחר נדרו נתקלקל בשלשתן‪ .‬בעבודת אלילים‪,‬‬ ‫שנאמר (לה‪:‬ב‪,‬ד) "הסירו את אלהי הנכר וגו' ויטמן אותם יעקב"‪ .‬בגילוי עריות‪ ,‬שנאמר‬ ‫(לד‪:‬א) "ותצא דינה בת לאה"‪ .‬ומנין בשפיכות דמים‪ ,‬ממה שהקב"ה אמר לו "קום עלה‬ ‫בית אל וגו'"‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והוא פלא למה ביקש יעקב להינצל מג' עבירות אלו‪.‬‬ ‫הכוונה בעבודה זרה ליציאה לחו"ל‬ ‫ונראה לפי מה שאיתא בגמ' (סנהדרין קז‪ ).‬ביקש דוד לעבוד ע"ז‪ ,‬שנאמר (ש"ב טו‪:‬לב)‬ ‫"ויהי דוד בא עד הראש וגו'"‪ ,‬ואין 'ראש' אלא ע"ז וכו'‪" .‬והנה לקראתו חושי הערכי‬ ‫וגו'" (שם)‪ ,‬ואמר לדוד‪ ,‬יאמרו מלך שכמותך יעבוד ע"ז? אמר לו‪ ,‬יאמרו מלך שכמותי‬ ‫יהרגנו בנו? והמהרש"א מפרש שרצה לצאת לחו"ל‪ ,‬כי כל הדר בחו"ל כאילו אין לו‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יד‬ ‫אלוה (כתובות קי‪ ):‬והוה ליה בכלל עובד ע"ז‪ .‬ואמרו חז"ל (ע"ז ח‪ ).‬ישראל שבחו"ל עובדי‬ ‫ע"ז בטהרה הן‪ .‬ולכן כיון שיצא יעקב לחו"ל התפלל שלא יכשל בע"ז‪.‬‬ ‫קפצה הארץ ‪ -‬יצאה עמו אדמת ארץ ישראל‬ ‫והנה מצינו ביעקב שקפצה לו הארץ‪ .‬ויכולים לומר שהכוונה הוא שקפצה הארץ ויצאה‬ ‫עמו מארץ ישראל לחו"ל‪ ,‬שלא יהיה על אדמת חו"ל‪ .‬וכמו שכתב המהרש"א על הגמרא‬ ‫(ברכות ח‪ ).‬אמרו ליה לרבי יוחנן איכא סבי בבבל‪ ,‬תמה וכו'‪ ,‬כיון דאמרו ליה מקדמי‬ ‫ומחשכי לבי כנישתא‪ ,‬אמר היינו דאהני להו‪ .‬ופירש המהרש"א (ד"ה הנוגעים בנחלה)‬ ‫שבתי כנסיות ובתי מדרשות יש להם קדושת ארץ ישראל‪.‬‬ ‫וכן מבואר בזוה"ק (ח"א קסו‪ ).‬תא חזי בשעה שדוד המלך ניצל מאכיש מלך גת‪ ,‬באה‬ ‫השכינה ושרתה סביב דוד ושמרה אותו מידם‪ .‬ואיתא שם‪ :‬ואי תימא שכינתא לא שריא‬ ‫אלא באחסנתה דאיהי ארעא קדישא‪ ,‬ודאי לא שריא בגין לינקא מנה [ודאי אינה שורה‬ ‫בחוץ לארץ כדי שלא יוכלו לינוק שפע ממנה]‪ ,‬אבל לאגנא שריא‪ .‬והכא כד אתא‬ ‫יעקב מבי לבן כלהו משריין קדישין סחרן ליה ולא אשתאר בלחודוי [באו כל המחנות‬ ‫המלאכים הקדושים עם השכינה והקיפו אותו לשמרו ולא נשאר לבדו]‪.‬‬ ‫לגבי קיום המצות לא נקרא ארץ ישראל‬ ‫לפ"ז איך נשא יעקב שתי אחיות‪ ,‬דהרי יש מפרשים שיעקב נשא שתי אחיות כיון‬ ‫שהיה בחו"ל‪ .‬אבל לפי הנ"ל הרי נשאר בארץ ישראל‪ ,‬ואיך נשא שתי אחיות‪ .‬וכן כתב‬ ‫הרמב"ן (פ' תולדות כה‪:‬ו) דבחו"ל לא קיימו האבות את התורה‪ .‬ובאמת כשנכנס יעקב‬ ‫לארץ ישראל מתה עליו רחל‪ .‬וא"כ לפי דברינו שגם בחו"ל היה לו קדושת ארץ ישראל‪,‬‬ ‫הוה שפיכת דמים כשנושא שתי אחיות‪ .‬ועל כרחך צריך לומר דאף שלא היה בחו"ל‪,‬‬ ‫מ"מ לענין שתי אחיות ושמירת כל התורה לא הוי ממש ארץ ישראל‪ ,‬דהמצוות תלויים‬ ‫במקום דוקא‪ ,‬רק שהיה לו מעלה שאפילו בחו"ל הרגיש את הקדושה של ארץ ישראל‪.‬‬ ‫תפילת יעקב אבינו‬ ‫וזה שאמר "אם יהיה אלקים עמדי"‪ ,‬היינו שאפילו בחו"ל יהיה לי בכל מקום שאני‬ ‫הולך קדושת ארץ ישראל‪" ,‬ושמרני בדרך"‪ ,‬היינו שתקפוץ לו הארץ‪ ,‬שלא יהיה חו"ל‬ ‫כדי שלא יכשל בע"ז‪ .‬אבל עכ"ז לא יכשל בג"ע‪ ,‬שעכ"פ לענין זה לא יהיה קדושת‬ ‫ארץ ישראל‪ ,‬וינצל משפיכת דמים ח"ו‪ ,‬שלא תמות רחל בשבילו‪.‬‬ ‫יעקב אבינו התפלל שלא תמות רחל בדרך‬ ‫ועוד יכולים לומר "ושמרני בדרך"‪ ,‬שהרי רחל מתה בדרך‪ ,‬ויעקב אבינו התפלל על זה‬ ‫שלא תמות בדרך‪ .‬ותפילתו לא נתקבלה‪ ,‬כמו שאיתא במדרש הנ"ל לפי שאיחר נדרו‪.‬‬ ‫ואם שגיתי ה' הטוב יכפר‪.‬‬ ‫טו‬ ‫משנת השבוע‬ ‫דברי אלקים חיים‬ ‫מאת כ"ק מרן אדמו"ר שליט"א‬ ‫פרשת ויצא תשפ"ו‬ ‫שיעור חומש רש"י – יום חמישי‬ ‫תהא קבורה עמו‪ .‬וצריך ביאור מה ראה‬ ‫"ויהי כאשר ראה יעקב את רחל בת לבן‬ ‫להצטער על כך בשעה זו‪.‬‬ ‫אחי אמו ואת צאן לבן אחי אמו ויגש‬ ‫יעקב ויגל את האבן מעל פי הבאר וישק‬ ‫ובספורנו (שם) פירש‪' ,‬על שלא זכה‬ ‫את צאן לבן אחי אמו‪ .‬וישק יעקב לרחל‬ ‫לשאת אותה בנעוריו‪ ,‬והיו לו לעת כזאת‬ ‫וישא את קולו ויבך‪ .‬ויגד יעקב לרחל כי‬ ‫בני נעורים'‪ .‬והיינו שיעקב אבינו היה‬ ‫אחי אביה הוא וכי בן רבקה הוא ותרץ‬ ‫כבר קרוב לשמונים שנה בשעה שפגש‬ ‫ותגד לאביה" (כט‪:‬י‪-‬יב)‪.‬‬ ‫את רחל‪ ,‬ובכה על שלא זכה לשאתה בימי‬ ‫נעוריו ולהעמיד ממנה בנים באותם‬ ‫בכיית יעקב על גלות ישראל לדורותיהם‬ ‫הימים‪ .‬ואף זה חידוש נפלא בביאור‬ ‫ופירש רש"י (שם‪:‬יא)‪ ,‬ויבך ‪ -‬לפי שצפה‬ ‫בכייתו של יעקב אבינו‪.‬‬ ‫ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה‪.‬‬ ‫ויש לבאר דברי רש"י עפ"מ שמצינו בפ'‬ ‫דבר אחר‪ ,‬לפי שבא בידים ריקניות‪ ,‬אמר‬ ‫ויחי‪ ,‬שכאשר ביקש יעקב מיוסף שיעלה‬ ‫אליעזר עבד אבי אבא היו בידיו נזמים‬ ‫אותו ממצרים ויקברהו בארץ כנען‪ ,‬אמר‬ ‫וצמידים ומגדנות‪ ,‬ואני אין בידי כלום‪,‬‬ ‫לו (בראשית מח‪:‬ז) "ואני בבאי מפדן מתה‬ ‫לפי שרדף אליפז בן עשו במצות אביו‬ ‫עלי רחל בארץ כנען בדרך בעוד כברת‬ ‫אחריו להורגו והשיגו‪ .‬ולפי שגדל אליפז‬ ‫ארץ לבוא אפרתה ואקברה שם בדרך‬ ‫בחיקו של יצחק משך ידו‪ .‬אמר לו‪ ,‬מה‬ ‫אפרת היא בית לחם"‪.‬‬ ‫אעשה לציווי של אבא? אמר לו יעקב‪,‬‬ ‫טול מה שבידי‪ ,‬והעני חשוב כמת‪ .‬ע"כ‪.‬‬ ‫ופירש רש"י שם‪ ,‬שיעקב התנצל לפני‬ ‫יוסף על שקבר את רחל בדרך‪ ,‬ולא‬ ‫והנה יש להתבונן בפירוש הראשון של‬ ‫הביאה לקבורה במערת המכפלה‪ .‬וביאר‬ ‫רש"י‪ ,‬מדוע בכה יעקב בשעה זו על כך‬ ‫שעשה כן על פי הדיבור‪ ,‬לפי שידע‬ ‫שאין רחל נכנסת עמו לקבורה‪ .‬והרי עתה‬ ‫שעתידים ישראל לצאת לגלות ע"י‬ ‫ראה את רחל לראשונה‪ ,‬ועדיין לא נשאה‬ ‫נבוזראדן‪ ,‬ויעברו בדרך אצל קבורת רחל‪,‬‬ ‫לאשה‪ ,‬וכבר נשא קולו בבכי על מה‬ ‫ותהא רחל יוצאת על קברה ובוכה‬ ‫שעתיד להיות לאחר שנים רבות‪ ,‬כאשר‬ ‫ומבקשת עליהם רחמים‪ ,‬שנאמר (ירמי׳‬ ‫יסתלק מן העולם בהיותו בן מאה‬ ‫לא‪:‬יד) "קול ברמה נשמע נהי בכי‬ ‫ארבעים ושבע שנה‪ ,‬ויובא ממצרים‬ ‫תמרורים רחל מבכה על בניה"‪ .‬והקב"ה‬ ‫להיקבר במערת המכפלה‪ ,‬ואילו רחל לא‬ ‫משיבה (שם‪:‬טו–טז) "מנעי קולך מבכי‬ ‫משנת השבוע‬ ‫טז‬ ‫רחל‪ ,‬יהיה עשו מבקש חלק בקבורת‬ ‫ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך נאום‬ ‫האבות‪ ,‬שהרי עשו רצה ליטול חלק‬ ‫ה׳ ושבו מארץ אויב‪ .‬ויש תקוה לאחריתך‬ ‫במערת המכפלה כדאיתא בגמרא (סוטה‬ ‫נאום ה׳ ושבו בנים לגבולם"‪ .‬ומקור‬ ‫יג‪ ,).‬ונמצא שיהא נקבר בסמוך למי שאינו‬ ‫הדברים במדרש (ב"ר פ"ב י'‪ ,‬פסיקתא רבתי‬ ‫ראוי לו‪ ,‬ועל זה בכה יעקב‪.‬‬ ‫פיסקא ג')‪.‬‬ ‫ויש להביא בזה דבר נאה המתאמר בשם‬ ‫ומעתה יש לומר‪ ,‬שכאשר פגש יעקב‬ ‫צדיקים‪ ,‬כמדומה בשם הרה"ק רבי מאיר‬ ‫אבינו את רחל לראשונה‪ ,‬וצפה ברוח‬ ‫מפרמישלאן זי"ע‪ ,‬על מה שנאמר‬ ‫הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה‪ ,‬ראה‬ ‫(בראשית כה‪:‬כב) 'ויתרוצצו הבנים‬ ‫בזה גם את הגלויות העתידות לבוא על‬ ‫בקרבה'‪ .‬ופירש רש"י‪ ,‬שכאשר היתה‬ ‫ישראל ואת הצרות שיעברו על בניו ובני‬ ‫רבקה עוברת על פתחי תורה של שם‬ ‫בניו‪ .‬וידע כי לשם כך עתידה רחל‬ ‫ועבר היה יעקב מפרכס לצאת‪ ,‬וכשהיתה‬ ‫להיקבר בדרך‪ ,‬כדי שתעמוד על קברה‬ ‫עוברת על פתחי עבודה זרה היה עשו‬ ‫ותבקש רחמים על בניה בשעה שיצאו‬ ‫מפרכס לצאת‪.‬‬ ‫לגלות‪.‬‬ ‫והקשה‪ ,‬בשלמא עשו שהיה מבקש לצאת‬ ‫וזהו שנאמר 'וישא את קולו ויבך'‪ ,‬שלא‬ ‫למקום עבודה זרה‪ ,‬מובן מדוע היה‬ ‫היתה בכייתו על כך שרחל לא תהא‬ ‫מפרכס לצאת‪ .‬אולם יעקב אבינו‪,‬‬ ‫קבורה עמו בלבד‪ ,‬אלא על צערם של‬ ‫שבהיותו במעי אמו היה מלאך מלמדו כל‬ ‫ישראל לדורותיהם‪ ,‬שעתידים להיות‬ ‫התורה כולה‪ ,‬כדאיתא בגמרא (נדה ל‪,):‬‬ ‫בגלות ולהזדקק לתפילתה של רחל אמנו‪,‬‬ ‫מדוע רצה לצאת משם ולהיכנס לעולם‬ ‫שתעמוד ותעורר עליהם רחמי שמים‪.‬‬ ‫הזה‪ .‬והרי שם היה זוכה ללמוד תורה מפי‬ ‫ונמצא שכבר בשעה הראשונה שראה‬ ‫המלאך‪ ,‬ומה היה חסר לו‪.‬‬ ‫יעקב את רחל‪ ,‬בכה על צרות ישראל ועל‬ ‫הגלויות העתידות לבוא עליהם‪.‬‬ ‫ותירץ‪ ,‬שיעקב אבינו לא רצה להיות‬ ‫במחיצה אחת עם עשו‪ ,‬ואף לימוד תורה‬ ‫מעלת גילוי התורה לצדיקים בעולם העליון‬ ‫מפי המלאך לא היה כדאי בעיניו בהיותו‬ ‫וכ"ק מרן אאדמו"ר זצוק"ל ביאר בזה‬ ‫א‬ ‫במחיצת עשו הרשע‪ .‬וכענין שאמרו‬ ‫בדרך אחרת‪ ,‬דהנה איתא בגמרא (סנהדרין‬ ‫חז"ל (אדר"נ פ"ט ה"ד) אל תתחבר לרשע‬ ‫מז‪ ).‬שאין קוברין רשע אצל צדיק‪ ,‬וכן‬ ‫ואפילו לתורה‪ .‬ועל דרך זה יש לבאר את‬ ‫נפסק בשו"ע (יו"ד סי׳ שס"ב ס"ה)‪ .‬ובזה‬ ‫חששו של יעקב בענין הקבורה‪ ,‬שלא‬ ‫ביאר את בכיית יעקב‪ ,‬שכאשר בא יעקב‬ ‫רצה להיות במחיצה אחת עם עשו אף‬ ‫לבית לבן‪ ,‬היתה דעתו לשאת את רחל‬ ‫לאחר פטירתו‪.‬‬ ‫בלבד‪ ,‬ועדיין לא ידע שעתיד הוא לישא‬ ‫ובטעם הדבר שאין קוברין רשע אצל‬ ‫גם את לאה (בראשית כט‪:‬יח‪ ,‬שם‪:‬כה)‪.‬‬ ‫וחשש שאם לא יזכה להיות קבור אצל‬ ‫א‬ ‫ובשפתי צדיק (תולדות אות ה') להרה"ק רבי פינחס מנחם אלעזר מפילץ זי"ע כתב כעין זה‪ ,‬שהקשה‬ ‫מדוע היה יעקב מפרכס לצאת‪ ,‬והלוא היו מלמדין אותו כל התורה כולה‪ .‬ותירץ שלא היה יכול‬ ‫לסבול את ריחו הרע של עשו‪.‬‬ ‫יז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫עבר עליו חצות הלילה בשינה מעולם‪.‬‬ ‫צדיק‪ ,‬ומה חסרון יש לצדיק אם הרשע‬ ‫ורבי זירא ביאר‪ ,‬שעד חצות היה מתנמנם‬ ‫מונח בסמוך אליו לאחר פטירתם‪ ,‬כתב‬ ‫כסוס‪ ,‬ומחצות ואילך היה מתגבר כארי‪.‬‬ ‫המהרי"ל (מנהגים‪ ,‬הל' שמחות אות י')‬ ‫ורב אשי פירש‪ ,‬שעד חצות היה עוסק‬ ‫הטעם‪ ,‬משום שהצדיקים זוכים לאחר‬ ‫בדברי תורה‪ ,‬ומחצות ואילך בשירות‬ ‫פטירתם שמגלים להם מן השמים רזי‬ ‫ותשבחות‪ .‬ויש להתבונן כיצד היה יכול‬ ‫תורה ממתיבתא דרקיעא‪ ,‬כפי מדרגתם‬ ‫דוד המלך להסתפק בשינה מועטת כל‬ ‫וכפי הראוי להם‪ .‬וכאשר הרשע קבור‬ ‫כך‪ ,‬ומדוע נהג כן‪.‬‬ ‫בסמוך לצדיק נמנעים מלגלות לו‪ ,‬כדי‬ ‫שלא ישמע אף הרשע‪ ,‬שאינו ראוי‬ ‫ובזוה"ק (ויגש ח"א רז‪ ).‬מבואר בענין דוד‬ ‫לשמעם‪ .‬ונמצא שע"י הרשע נמנע מן‬ ‫המלך ע"ה‪ ,‬שהיה נזהר שלא לטעום טעם‬ ‫הצדיק גילוי התורה שהיה ראוי לזכות בו‪.‬‬ ‫מיתה ע"י השינה‪ ,‬לפי שהשינה היא אחד‬ ‫ומעתה מובן למה יש לצדיק לחשוש שלא‬ ‫מששים במיתה (ברכות נז‪ ,):‬ועל כן לא‬ ‫ב‬ ‫יהא רשע קבור בסמוך אליו‪.‬‬ ‫היה ישן אלא פחות משיתין נשמי‪ .‬וטעם‬ ‫הדבר‪ ,‬שדוד מלך ישראל חי וקיים (ר"ה‬ ‫והרי יעקב אבינו היה עמוד התורה‪ ,‬וכל‬ ‫כה‪ ,).‬ולפיכך היה נזהר להיות דבוק תמיד‬ ‫ימיו היה דבוק בתורה בתכלית הדביקות‪.‬‬ ‫בבחינת החיים‪ ,‬והשינה שייכת לבחינת‬ ‫וכבר מצינו בפ' ויצא (בראשית כח‪:‬יא)‬ ‫המיתה‪.‬‬ ‫'וישכב במקום ההוא'‪ ,‬ופירש רש"י‪,‬‬ ‫'באותו מקום שכב‪ ,‬אבל י"ד שנים‬ ‫ועל דרך זה יש לבאר גם את ענינו של‬ ‫ששימש בבית עבר לא שכב בלילה‪,‬‬ ‫יעקב אבינו‪ ,‬דהנה איתא בגמרא (תענית‬ ‫שהיה עוסק בתורה'‪ .‬וכן העיד יעקב על‬ ‫ה‪ ):‬שרב נחמן ורבי יצחק ישבו יחד‬ ‫עצמו בהיותו בבית לבן (לא‪:‬מ) 'ותדד‬ ‫בסעודה‪ ,‬וביקש רב נחמן מרבי יצחק‬ ‫שנתי מעיני'‪ ,‬שלא נתן שינה לעיניו‬ ‫שיאמר דבר תורה‪ .‬והשיב לו רבי יצחק‬ ‫כשאר בני אדם‪.‬‬ ‫בשם רבי יוחנן‪ ,‬שאין מסיחין בשעת‬ ‫הסעודה‪ ,‬שמא יקדים קנה לוושט ויבוא‬ ‫מעלת הצדיקים למעלה מבחינת המיתה‬ ‫לידי סכנה‪ .‬ולאחר שסיימו סעודתם אמר‬ ‫והנה איתא בגמרא (ברכות ג‪ ).‬על הכתוב‬ ‫לו רבי יצחק בשם רבי יוחנן‪' ,‬יעקב אבינו‬ ‫(תהלים קיט‪:‬סב) "חצות לילה אקום‬ ‫לא מת'‪ .‬אמר ליה רב נחמן‪ ,‬וכי בחנם‬ ‫להודות לך על משפטי צדקך"‪ .‬שהקשו‪,‬‬ ‫ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו‬ ‫וכי דוד המלך לא היה קם אלא בחצות‬ ‫קברייא? והשיב לו רבי יצחק‪ ,‬מקרא אני‬ ‫הלילה‪ ,‬והלוא נאמר (שם‪:‬קמז) "קדמתי‬ ‫דורש‪ ,‬שנאמר (ירמי׳ ל‪:‬י) "ואתה אל תירא‬ ‫בנשף ואשועה"‪ ,‬ומשמע שהיה מקדים‬ ‫עבדי יעקב נאום ה׳ ואל תחת ישראל כי‬ ‫לקום כבר בתחילת הלילה‪.‬‬ ‫הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ‬ ‫ותירץ רב אושעיא בשם רבי אחא‪ ,‬שלא‬ ‫ב‬ ‫וכ"כ במעבר יבק (חלק שפת אמת פ"י)‪ ,‬שאין קוברין אדם שאינו הגון בסמוך לצדיק‪ ,‬כי כשהצדיקים‬ ‫נחים על משכבותם מגלים להם רזי עליונים ותחתונים‪ .‬ואם יקברו אצלם מי שאינו במדרגתם‪ ,‬ימעטו‬ ‫העליונים מלגלות להם סודות שבהם הם מתענגים‪ ,‬כאילו היו אוכלים כל טוב‪ .‬ונמצא שקבורת אדם‬ ‫שאינו הגון בסמוך לצדיק עלולה למעט ממנו גילוי סודות התורה בעולם העליון‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יח‬ ‫בעשרה מאמרות (מאמר צבאות ה׳ ח"א‬ ‫שבים"‪ ,‬מקיש הוא לזרעו ‪ -‬מה זרעו בחיים‬ ‫פי"ג)‪ ,‬שבחטא אדם הראשון בעץ הדעת‬ ‫אף הוא בחיים‪.‬‬ ‫היתה הנאת האכילה דרך הוושט‪ ,‬וכל‬ ‫ומכאן שיעקב אבינו היה דבוק בבחינת‬ ‫איבריו של אדם הראשון נהנו מן החטא‬ ‫החיים האמיתיים‪ ,‬עד שאמרו עליו חז"ל‬ ‫מלבד הקנה‪ ,‬שאינו מיוחד לאכילה אלא‬ ‫שלא מת‪ .‬ולפ"ז יש לומר‪ ,‬שאף בחינת‬ ‫להוצאת הקול‪ ,‬ולא נהנה מאותה אכילה‪.‬‬ ‫השינה לא היתה שייכת בו כדרך שאר‬ ‫וביאר בזה ענין נשמת משה רבינו‪,‬‬ ‫בני אדם‪ ,‬שהרי אמרו חז"ל שהשינה היא‬ ‫שהיתה שייכת לבחינת הקנה של קדושה‪,‬‬ ‫אחד מששים במיתה‪ ,‬ויעקב אבינו היה‬ ‫ולא נהנתה מאכילת עץ הדעת‪ .‬ועוד כתב‬ ‫דבוק במדרגת החיים שלמעלה מבחינת‬ ‫(שם פי"ט) שיעקב אבינו שייך לבחינת‬ ‫המיתה‪.‬‬ ‫הגרגרת‪ ,‬וקישר זאת לכתוב 'הקול קול‬ ‫ג‬ ‫עוד איתא בגמרא (ברכות סא‪' ).‬וושט‬ ‫יעקב'‪.‬‬ ‫מכניס ומוציא כל מיני מאכל‪ ,‬קנה מוציא‬ ‫ומעתה יש לבאר בדרך רמז את סמיכות‬ ‫קול'‪ .‬ובשל"ה הקדוש (שער האותיות‪,‬‬ ‫דברי הגמרא (תענית ה‪ ,):‬שתחילה אמר‬ ‫קדושת האכילה‪ ,‬הגהות עמק ברכה) מבאר‪,‬‬ ‫רבי יצחק לרב נחמן שאין מסיחין בשעת‬ ‫שהקנה הוא בבחינת יעקב אבינו‪ ,‬שעליו‬ ‫הסעודה‪ ,‬שמא יקדים קנה לוושט‪ .‬ולאחר‬ ‫נאמר (בראשית כז‪:‬כב) 'הקול קול יעקב'‪,‬‬ ‫הסעודה אמר לו בשם רבי יוחנן 'יעקב‬ ‫לפי שהקנה מיוחד להוצאת הקול‬ ‫אבינו לא מת'‪ .‬דהנה הקנה הוא בבחינת‬ ‫והדיבור‪ ,‬שהוא כח הנשמה‪ .‬ואילו הוושט‬ ‫הקול והתורה‪ ,‬ואילו הוושט שייך לאכילה‬ ‫הוא בבחינת עשו‪ ,‬שהיה דבוק בתאוות‬ ‫ולתאוות העולם הזה‪ ,‬שעל ידן נמשכת‬ ‫האכילה‪ ,‬כדכתיב (שם כה‪:‬ל) 'הלעיטני נא‬ ‫בחינת המיתה‪ .‬וזהו שאמרו שלא יקדים‬ ‫מן האדום האדום הזה'‪.‬‬ ‫קנה לוושט בשעת הסעודה‪ ,‬מפני הסכנה‬ ‫וביאר שם‪ ,‬שהקנה שייך לבחינת העולם‬ ‫שבדבר‪.‬‬ ‫הבא‪ ,‬שאין בו אכילה ושתיה‪ ,‬והוא סוד‬ ‫אולם לאחר הסעודה הוסיף רבי יצחק‬ ‫"קנה חכמה קנה בינה" (משלי ד‪:‬ה)‪ ,‬ואילו‬ ‫ואמר לו 'יעקב אבינו לא מת'‪ ,‬כי יעקב‬ ‫הוושט שייך לתאוות העולם הזה‪ .‬ועל כן‬ ‫אבינו היה דבוק בבחינת הקנה‪ ,‬שעליו‬ ‫קנה יעקב את הבכורה מעשו‪ ,‬כי הבכורה‬ ‫נאמר 'הקול קול יעקב'‪ ,‬שהוא קול התורה‬ ‫שייכת לבחינת הקנה‪ ,‬שהוא כח התורה‬ ‫ובחינת החיים האמיתיים‪ .‬ולא היה שייך‬ ‫והחיים‪ .‬ואילו עשו היה דבוק בבחינת‬ ‫בו ענין המיתה הבא מצד תאוות האכילה‬ ‫הוושט ובתאוות האכילה המביאה לידי‬ ‫ובחינת הוושט‪ .‬ונמצא שסמיכות שני‬ ‫מיתה‪ ,‬ולפיכך אמר (שם‪:‬לב) 'הנה אנכי‬ ‫המאמרים רומזת למעלתו של יעקב‬ ‫הולך למות'‪.‬‬ ‫אבינו‪ ,‬שהיה דבוק בקול התורה ובבחינת‬ ‫ויש להוסיף בזה מה שכתב הרמ"ע מפאנו‬ ‫ג‬ ‫ובשפת אמת (פורים תרנ"ד) ביאר על הכתוב (משלי יח‪:‬כא) "מות וחיים ביד לשון"‪ ,‬שרומז לשני‬ ‫הסימנים ‪ -‬הקנה והוושט‪ ,‬התלויים בלשון‪ .‬שהקנה הוא בבחינת עץ החיים‪ ,‬והוא בחינת יעקב אבינו‪,‬‬ ‫ואילו הוושט הוא בבחינת עץ הדעת טוב ורע‪ ,‬והוא בחינת עשו‪ ,‬שהיה דבוק בתאוות האכילה‪ .‬וע"י‬ ‫הקנה נמשכים החיים‪ ,‬ואילו הוושט שייך לבחינת המיתה‪.‬‬ ‫יט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ימיו מסר נפשו על לימוד התורה ולא נתן‬ ‫החיים‪ ,‬ולפיכך אמרו עליו חז"ל 'יעקב‬ ‫שינה לעיניו‪ ,‬בודאי היתה כל תשוקתו‬ ‫אבינו לא מת'‪.‬‬ ‫לזכות גם לאחר פטירתו לגילוי סודות‬ ‫[עי' בעקידת יצחק לרבי יצחק עראמה‬ ‫התורה במתיבתא דרקיעא‪ .‬ואם יהא רשע‬ ‫זי"ע (תחילת שער ל"ב‪ ,‬פ' ויחי) שביאר‬ ‫קבור בסמוך אליו‪ ,‬וע"י כך ימנע ממנו‬ ‫כעי"ז בגמרא שהקנה רומז לחלק השכלי‬ ‫גילוי התורה‪ ,‬הרי זה חסרון גדול עד מאד‪.‬‬ ‫והרוחני שבאדם‪ ,‬והוושט לחלק הגופני‬ ‫וזהו שיש לבאר בבכיית יעקב‪ ,‬שכאשר‬ ‫המתקיים ע"י האכילה‪ .‬וכשם שהקנה‬ ‫צפה ברוח הקודש שאין רחל נכנסת עמו‬ ‫קודם במעלה לוושט‪ ,‬כך חיי הנפש‬ ‫לקבורה‪ ,‬חשש שמא יהא עשו מונח‬ ‫והשכל הנקנה אינם כלים עם מיתת הגוף‪.‬‬ ‫בסמוך אליו‪ ,‬ולא יוכל לזכות לאותם‬ ‫והוא הנדמה אל יעקב אבינו בחלקי‬ ‫גילויי תורה שהיה משתוקק להם‪ .‬ולפיכך‬ ‫האדם ולא מת‪].‬‬ ‫נשא את קולו ובכה‪ ,‬שלא היתה בכייתו‬ ‫ועי' בנחלת בנימין (מצוה קכ"ה‪ ,‬בענין‬ ‫על ענין הקבורה מצד עצמו‪ ,‬אלא על‬ ‫השחיטה) שמבאר בענין חטא עץ הדעת‬ ‫חסרון השגת התורה שעלול להיגרם לו‬ ‫והקנה והוושט‪ ,‬ששניהם נפגמו בחטא‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫לעתיד לבוא‪.‬‬ ‫וזהו עומק הרמז בדברי חז"ל 'יעקב אבינו‬ ‫ויעקב אבינו‪ ,‬שהיה עמוד התורה‪ ,‬היתה‬ ‫לא מת'‪ ,‬שמדרגתו היתה למעלה מבחינת‬ ‫כל מציאותו תורה‪ ,‬וכל ימיו היה מכין‬ ‫המיתה‪ .‬וממילא אף השינה‪ ,‬שהיא אחד‬ ‫עצמו לחיים הנצחיים‪ ,‬כמאמר חז"ל (אבות‬ ‫משישים במיתה‪ ,‬לא היתה שולטת בו‬ ‫פ"ד מט"ז) 'העולם הזה דומה לפרוזדור‬ ‫כדרכה‪ .‬וכל זה מפני שהיה דבוק תמיד‬ ‫בפני העולם הבא ‪ -‬התקן עצמך בפרוזדור‬ ‫בקול התורה‪ ,‬בבחינת 'הקול קול יעקב'‪,‬‬ ‫כדי שתכנס לטרקלין'‪ .‬ולפיכך היתה‬ ‫ולא היה משועבד לתאוות העולם הזה‪,‬‬ ‫עיקר דאגתו שלא יאבד שום חלק מן‬ ‫אלא דבוק בחיים האמיתיים שהם חיי‬ ‫ההשגות העליונות שיוכל לזכות בהן‬ ‫ד‬ ‫התורה‪.‬‬ ‫לעתיד לבוא‪.‬‬ ‫יקרת השגת התורה אצל הצדיקים‬ ‫ושמעתי מדודי הגאון ר' מאיר צבי‬ ‫בערגמאן שליט"א סיפור על זיקני הגאון‬ ‫ומעתה נחזור לעניננו‪ :‬יעקב אבינו‪ ,‬שכל‬ ‫ד‬ ‫וידוע שאצל הצדיקים אף שעת השינה אינה מנותקת מן התורה‪ ,‬כי גם בשעה שהגוף נח‪ ,‬נשמתם‬ ‫עוסקת בתורה ומשגת השגות עליונות‪ .‬וכבר מצינו אצל גדולי ישראל שנתגלו להם דברי תורה‬ ‫בחלום‪ ,‬וכמו שמצינו אצל הרה"ק בעל ישמח משה זי"ע (עי' ישמח משה בפרשתנו בהגהת נכדו בעל ייטב‬ ‫לב מכת"י קדשו של הישמח משה‪ ,‬ובפרשת אמור ד"ה ולקחתם לכם)‪ ,‬וכן אצל בעל ההפלא"ה זצ"ל‪ ,‬ועוד‬ ‫מגדולי ישראל‪.‬‬ ‫והנה בני אדם פשוטים‪ ,‬כשם שבהקיץ הם טרודים בעניני העולם הזה‪ ,‬כך גם חלומותיהם עוסקים‬ ‫בענינים גשמיים‪ .‬אולם הצדיקים‪ ,‬שכל מציאותם דבוקה בתורה‪ ,‬אף בשינתם עוסקים בדברי תורה‪,‬‬ ‫ונשמתם זוכה להשגות עליונות שאין ביכולתם להשיג בהקיץ‪ .‬וכ"ק מרן אאדמו"ר זצוק"ל כתב‬ ‫בשו"ת מש נה הלכות‪ ,‬בתשובה להגאון רבי אפרים גרינבלאט זצ"ל בענין ברכת התורה‪ ,‬ששינה אינה‬ ‫בהכרח הפסק גמור מלימוד התורה‪ ,‬שהרי מצינו אצל צדיקים שאף בשעת שינתם מגלים להם מן‬ ‫השמים רזי תורה‪ ,‬ונמצא שדביקותם בתורה נמשכת אף בשעת השינה‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כ‬ ‫בעולם העליון‪ .‬והשיב לו‪' ,‬עולם הפוך‬ ‫הצדיק רבי נחום משאדיק זצ"ל‪ ,‬שהיה‬ ‫ראיתי ‪ -‬עליונים למטה ותחתונים למעלה'‪.‬‬ ‫נוהג להתענות משבת לשבת‪ .‬פעם אחת‬ ‫אמר לו אביו‪' ,‬עולם ברור ראית'‪ .‬ושאל‬ ‫בערב שבת סמוך לסיום תעניתו ביקש‬ ‫אותו עוד‪' ,‬ואנן היכי חזיתינן'‪ ,‬והשיב לו‪,‬‬ ‫מבתו להביא לו דבר מה לשתות‪ .‬ותמה‬ ‫'כי היכי דחשבינן הכא‪ ,‬חשבינן התם'‪.‬‬ ‫בתו ושאלה אותו‪ ,‬שהרי כבר התענה כל‬ ‫השבוע‪ ,‬ולא נותר אלא זמן מועט עד‬ ‫והנה בתוספות שם (ד"ה עליונים למטה)‬ ‫השבת‪ ,‬ומדוע ירצה להפסיק את תעניתו‬ ‫הביאו בשם רבינו חננאל‪ ,‬שראה שמואל‬ ‫דוקא עתה‪.‬‬ ‫יושב לפני רב יהודה תלמידו‪ ,‬מפני‬ ‫שמצינו (שבת נה‪ ).‬שרב יהודה הוכיח את‬ ‫והשיב לה‪ ,‬שהוא עוסק כעת בדברי‬ ‫שמואל על שלא השגיח באשה שבאה‬ ‫התוספות‪ ,‬ואינו מצליח לעמוד על עומק‬ ‫וצעקה לפניו‪ .‬ונמצא שהתלמיד היה‬ ‫כוונתם‪ ,‬ולאחר שהתבונן בדבר הבין‬ ‫במעלה גבוה מרבו‪ ,‬מחמת שמיחה במקום‬ ‫שמחמת חולשתו וצמאונו אין דעתו‬ ‫שהיה ראוי למחות‪ ,‬אף שבעולם הזה היה‬ ‫מיושבת עליו כל הצורך‪ .‬ולפיכך ביקש‬ ‫רבו גדול ממנו‪.‬‬ ‫לשתות כדי שיוכל להבין את דברי‬ ‫התוספות כראוי‪.‬‬ ‫אמנם הרה"ק בעל ישמח משה זי"ע ביאר‬ ‫בדרך אחרת את ענין 'עליונים למטה‬ ‫הרי לנו עד כמה היתה יקרה בעיניו השגת‬ ‫ותחתונים למעלה'‪ .‬דהנה האדם עוסק כל‬ ‫התורה‪ ,‬שאע"פ שהתענה כמעט שבוע‬ ‫ימיו בתורה ובמצוות‪ ,‬נותן צדקה וגומל‬ ‫שלם‪ ,‬מ"מ כאשר ראה שהתענית מפריעה‬ ‫חסדים ומרבה במעשים טובים‪ ,‬וכאשר‬ ‫לו להבין דבר אחד מדברי התוספות‪ ,‬לא‬ ‫מגיע זמנו להיפטר מן העולם‪ ,‬עולה‬ ‫חשש להפסיק את תעניתו‪ .‬כי בעיניו‬ ‫למקומו בגן עדן ומקבל שכר על כל‬ ‫היתה הבנת דברי התוספות חשובה יותר‬ ‫מעשיו‪.‬‬ ‫מכל התענית והסיגופים שעשה במשך‬ ‫השבוע‪.‬‬ ‫אולם מעתה שוב אין בידו לקיים מצוות‬ ‫מעשיות‪ ,‬שהרי בעולם העליון אין לו גוף‬ ‫ומכאן נוכל להתבונן עד כמה היתה‬ ‫שבו יוכל ליטול לולב‪ ,‬להניח תפילין או‬ ‫יקרה בעיני יעקב אבינו השגת התורה‪,‬‬ ‫ליתן צדקה‪ .‬וכדאיתא בגמרא (שבת ל‪).‬‬ ‫שכל ימיו לא הסיח דעתו ממנה‪ .‬ולפיכך‬ ‫על הכתוב "במתים חפשי" (תהלים פח‪:‬ו)‪,‬‬ ‫כאשר ראה ברוח הקודש שעלול להיגרם‬ ‫כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה‬ ‫לו חסרון בגילוי סודות התורה לאחר‬ ‫ומן המצוות‪.‬‬ ‫פטירתו‪ ,‬היה הדבר קשה בעיניו עד‬ ‫שנשא את קולו ובכה‪.‬‬ ‫ונמצא שעבודת המצוות המעשיות שייכת‬ ‫לחיי האדם בעולם הזה‪ ,‬ולאחר פטירתו‬ ‫מעלת אהבה ויראה בעולם הבא‬ ‫הוא מקבל שכר על מעשיו‪ ,‬ומתענג על‬ ‫ויש להוסיף בזה עפ"מ שכתב הרה"ק‬ ‫טוב ה' אשר הכין ליראיו‪ .‬אולם עצם קיום‬ ‫בעל ישמח משה זי"ע בספרו יין הרקח‪,‬‬ ‫המצוות במעשה שוב אינו שייך לו‪ .‬אמנם‬ ‫בביאור דברי הגמרא (ב"ב י‪ ,):‬דאיתא שם‬ ‫ישנה עבודה אחרת שאינה נפסקת גם‬ ‫שיוסף בנו של רבי יהושע חלה ונתעלף‪,‬‬ ‫בעולם העליון ‪ -‬והיא עבודת אהבת השי"ת‬ ‫וכשחזר לאיתנו שאל אותו אביו מה ראה‬ ‫כא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫שנאה ולא תחרות‪ ,‬אלא צדיקים יושבין‬ ‫ויראתו‪ ,‬שאינה תלויה בגוף ובמעשה בלבד‪,‬‬ ‫ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו‬ ‫אלא שייכת לעצם הנשמה‪.‬‬ ‫השכינה'‪ .‬הרי שעיקר תענוג הנשמות‬ ‫דהנה האדם יכול לקיים מצוה כמעשה‬ ‫בעולם הבא אינו מעניני הגוף‪ ,‬אלא‬ ‫בלבד‪ ,‬ויכול לקיימה מתוך אהבת השי"ת‬ ‫מהדביקות בהשי"ת וההנאה מזיו שכינתו‪.‬‬ ‫ויראתו‪ ,‬בשמחה ובדביקות ומתוך רצון‬ ‫וכבר האריך הרמב"ם בפירוש המשניות‬ ‫לעשות נחת רוח ליוצרו‪ .‬וכאשר הוא‬ ‫(סנהדרין פ"י) ובהלכות תשובה (פ"ח)‬ ‫מקיים מצוה מתוך אהבה ויראה‪ ,‬הרי‬ ‫בביאור ענין העולם הבא‪ ,‬שהוא תענוג‬ ‫מלבד עצם קיום המצוה הוא מוסיף‬ ‫רוחני שאין האדם יכול להשיגו בהיותו‬ ‫להתקרב אל הקב"ה‪ ,‬עד שכל מחשבתו‬ ‫בעולם הזה‪ .‬והראב"ד השיג על דבריו‬ ‫ורצונו נתונים לעשות רצונו יתברך‪.‬‬ ‫בהלכות תשובה בענין הגוף ותחיית‬ ‫וכן הוא בענין התפילה‪ ,‬שאין עיקר‬ ‫המתים‪ ,‬וכבר האריכו המפרשים בביאור‬ ‫העבודה באמירת התיבות בלבד‪ ,‬אלא‬ ‫דבריהם‪ .‬ומ"מ לעניננו מבואר שתענוג‬ ‫צריך לקיים בעצמו 'דע לפני מי אתה‬ ‫הנשמה בעולם העליון הוא תענוג רוחני‬ ‫עומד' (ברכות כח‪ ,):‬ולהתבונן שהוא עומד‬ ‫של השגת אלקות ודביקות בהשי"ת‪.‬‬ ‫לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה‪ ,‬ולעורר‬ ‫וגודל התענוג הרוחני של הנשמה בעולם‬ ‫בקרבו אהבה ויראה ודביקות בהשי"ת‪.‬‬ ‫העליון אין לשער ואין לתאר בהשגת‬ ‫ומדרגות אלו אינן תלויות במעשה הגוף‬ ‫האדם בעודו בעולם הזה‪ ,‬וכדכתיב (ישעי׳‬ ‫בלבד‪ ,‬אלא הן קנין בנפש האדם‪,‬‬ ‫סד‪:‬ג) "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה‬ ‫ונשארות עמו גם לאחר פרידת הנשמה‬ ‫למחכה לו"‪ .‬הרי שתענוג קרבת אלקים‬ ‫מן הגוף‪.‬‬ ‫וההשגה בזיו השכינה הוא למעלה מכל‬ ‫וזהו החילוק בין המצוות המעשיות‬ ‫מה שיוכל האדם לצייר בדעתו בעולם‬ ‫לעבודת אהבה ויראה‪ ,‬שהמצוות‬ ‫הזה‪ ,‬ואין לו שום דמיון לתענוגי העוה"ז‪.‬‬ ‫המעשיות שייכות בעיקרן לעולם הזה‪,‬‬ ‫אמנם כדי לזכות למדרגות אלו‪ ,‬צריך‬ ‫ואילו אהבה ויראה שייכות גם לעולם‬ ‫האדם להכין את נפשו בעודו בעולם הזה‪,‬‬ ‫העליון‪ ,‬ואדרבה שם עיקר מעלתן‪ ,‬שהרי‬ ‫ע"י שמרגיל עצמו באהבת השי"ת וביראתו‬ ‫הנשמות עומדות לפני הקב"ה ומתענגות‬ ‫ומקיים את התורה והמצוות מתוך דביקות‬ ‫מזיו שכינתו‪ ,‬וכל מציאותן היא דביקות‬ ‫בהקב"ה‪ .‬וככל שהוא מוסיף לעורר בקרבו‬ ‫בהשי"ת‪.‬‬ ‫אהבה ויראה‪ ,‬כך הוא מכין את נפשו‬ ‫וכמ"ש בספר עקידת יצחק (שער שבעים)‬ ‫להיות דבוקה בהשי"ת גם בעולם העליון‪,‬‬ ‫בביאור הכתוב (דברים ד‪:‬ד) 'ואתם הדבקים‬ ‫שהרי מדרגות אלו אינן נפסקות עם‬ ‫בה' אלקיכם חיים כולכם היום'‪ ,‬שמעלת‬ ‫פטירת האדם‪.‬‬ ‫הדביקות גדולה ביותר לאחר פרידת‬ ‫ומעתה יש לבאר בזה את דברי הגמרא‬ ‫הנפש מן הגוף‪.‬‬ ‫'עולם הפוך ראיתי‪ ,‬עליונים למטה‬ ‫וזהו שאמרו חז"ל (ברכות יז‪' ).‬העולם הבא‬ ‫ותחתונים למעלה'‪ .‬דיש אדם שהיה נחשב‬ ‫אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פריה‬ ‫בעולם הזה לגדול ומרומם‪ ,‬מפני שהרבה‬ ‫ורביה ולא משא ומתן ולא קנאה ולא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כב‬ ‫ועפ"ז יש לבאר גם מה ששאל אביו 'ואנן‬ ‫בתורה ובמצוות ובמעשים טובים‪ .‬אולם‬ ‫היכי חזיתינן'‪ ,‬והשיב לו 'כי היכי דחשבינן‬ ‫עיקר עבודתו היתה בקיום המעשים‬ ‫הכא חשבינן התם'‪ .‬שבעלי התורה‬ ‫בלבד‪ ,‬ולא השלים את נפשו במדרגות‬ ‫האמיתיים זוכים לשתי המעלות יחד ‪-‬‬ ‫האהבה והיראה‪ .‬וכאשר עולה לעולם‬ ‫שעוסקים בתורה ובמצוות בעולם הזה‪,‬‬ ‫העליון‪ ,‬שוב אין בידו לקיים אותן המצוות‬ ‫ועבודתם נעשית מתוך אהבה ויראה‬ ‫המעשיות‪ .‬ואף שיש לו שכר גדול על כל‬ ‫ודביקות בהשי"ת‪ .‬ולפיכך אף בעולם‬ ‫מעשיו‪ ,‬מ"מ במדרגת הדביקות בהשי"ת‬ ‫העליון הם עומדים במדרגתם‪ ,‬כי מלבד‬ ‫לא הגיע לשלימות הראויה לו‪.‬‬ ‫שכר התורה והמצוות‪ ,‬יש להם גם את‬ ‫ולעומתו יש אדם פשוט שלא היה מפורסם‬ ‫עצם מדרגת האהבה והיראה הנמשכת‬ ‫בעולם הזה כבעל מדרגה גדולה‪ ,‬אולם כל‬ ‫לעולם הבא‪.‬‬ ‫מצוה שקיים היתה מתוך אהבה ויראה‪,‬‬ ‫ונמצא שעיקר שלימות עבודת האדם היא‬ ‫וכל תפילתו היתה מתוך דביקות בהשי"ת‬ ‫שיזכה לקיים את התורה והמצוות מתוך‬ ‫ורצון לעשות נחת רוח לפניו‪ .‬ואף אם לא‬ ‫אהבה ויראה‪ ,‬שעי"ז אינו זוכה לשכר‬ ‫היו מעשיו מרובים כמעשי הראשון‪ ,‬מ"מ‬ ‫מעשיו בלבד בעולם הבא‪ ,‬אלא קונה‬ ‫קנה בנפשו את מדרגת האהבה והדביקות‬ ‫בנפשו את עצם הדביקות בהשי"ת‪ ,‬שהיא‬ ‫בהקב"ה‪ ,‬ונעשו אהבת השי"ת ויראתו‬ ‫תענוג הנשמות בעולם העליון‪ .‬וככל‬ ‫חלק מעצם נפשו‪.‬‬ ‫שמוסיף האדם להתדבק בהקב"ה בעודו‬ ‫וכאשר עולה אדם זה לעולם העליון‪ ,‬הרי‬ ‫בעולם הזה‪ ,‬כך זוכה הוא למדרגה גדולה‬ ‫הוא ממשיך להיות דבוק בהשי"ת באהבה‬ ‫יותר של קרבת אלקים בעולם הבא‪.‬‬ ‫ויראה‪ ,‬שהרי מדרגות אלו שייכות גם שם‪,‬‬ ‫ומעתה יש לבאר עוד עומק בענין שאין‬ ‫ואדרבה‪ ,‬בעולם העליון הן באות לידי‬ ‫קוברין רשע אצל צדיק‪ .‬שהרי‪ ,‬כפי‬ ‫שלימות גדולה יותר‪ .‬ונמצא שאותו אדם‬ ‫שנתבאר‪ ,‬הצדיקים זוכים בעולם העליון‬ ‫שהיה נראה בעולם הזה כתחתון‪ ,‬הרי הוא‬ ‫למדרגות נשגבות של גילוי תורה ואהבה‬ ‫במעלה עליונה בעולם הבא‪ ,‬כי עבודתו‬ ‫ויראה‪ ,‬והן הן עיקר תענוגם וחיותם‬ ‫אינה נפסקת‪ ,‬אלא נמשכת ביתר שאת‬ ‫בעולם הבא‪ .‬ואם הרשע המונח בסמוך‬ ‫וביתר עוז‪.‬‬ ‫להם גורם שלא יזכו לגילויים אלו‬ ‫וזהו 'עליונים למטה ותחתונים למעלה'‪,‬‬ ‫בשלימותם‪ ,‬הרי הוא מונע מהם את עיקר‬ ‫שמי שהיה נחשב בעולם הזה לעליון‬ ‫התענוג הרוחני שהם ראויים לו‪.‬‬ ‫מחמת ריבוי מעשיו‪ ,‬אפשר שלא השלים‬ ‫וזהו שיש לומר בענין בכיית יעקב אבינו‪.‬‬ ‫עצמו במדרגת אהבה ויראה‪ .‬ואילו מי‬ ‫כי יעקב‪ ,‬שהיה כל ימיו דבוק בתורה‬ ‫שהיה נראה כתחתון‪ ,‬אך היה דבוק‬ ‫ובאהבת השי"ת‪ ,‬היתה כל תשוקתו‬ ‫בהשי"ת בכל לבו ונפשו‪ ,‬הרי הוא במעלה‬ ‫להוסיף ולעלות ממדרגה למדרגה ‪ -‬הן‬ ‫עליונה בעולם הבא‪ .‬ונמצא שהמדרגה‬ ‫בעולם הזה והן בעולם העליון‪ .‬וכאשר‬ ‫האמיתית של האדם אינה נמדדת רק לפי‬ ‫צפה ברוח הקודש שאין רחל נכנסת עמו‬ ‫ריבוי מעשיו‪ ,‬אלא גם לפי האהבה והיראה‬ ‫לקבורה‪ ,‬וחשש שמא יהא רשע מונח‬ ‫והדביקות בהשי"ת שקנה בנפשו‪.‬‬ ‫כג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ויש לבאר בזה ענין נפלא‪ ,‬בהקדם דברי‬ ‫בסמוך אליו‪ ,‬ראה בזה חשש לחסרון‬ ‫הגמרא (ברכות נה‪ ).‬שאמר רבי שמואל בר‬ ‫במדרגות העליונות של גילוי תורה‬ ‫נחמני אמר רבי יונתן‪' ,‬בצלאל על שם‬ ‫ואהבה ויראה‪.‬‬ ‫חכמתו נקרא'‪ .‬שכאשר אמר לו משה‬ ‫ועל כך נשא את קולו ובכה‪ ,‬שלא היה‬ ‫רבינו לעשות ארון וכלים ומשכן‪ ,‬השיב‬ ‫חושש לכבודו ולמנוחת גופו לאחר‬ ‫בצלאל‪ ,‬מנהגו של עולם אדם בונה בית‬ ‫הפטירה‪ ,‬אלא לחיי הנשמה ולמדרגות‬ ‫ואח"כ מכניס לתוכו כלים‪ .‬ואילו אם‬ ‫העליונות של דבקות בהשי"ת‪ .‬כי בעיני‬ ‫נעשה תחילה את הכלים‪ ,‬להיכן נכניסם?‬ ‫יעקב אבינו אין דבר יקר יותר מן התורה‬ ‫אמר לו משה רבינו‪' ,‬בצל א־ל היית‬ ‫ומן ההשגות העליונות שיזכה להן בעולם‬ ‫וידעת'‪.‬‬ ‫הבא‪.‬‬ ‫ולכאורה יש לתמוה‪ ,‬שהרי משה רבינו‬ ‫אור התורה בימי חנוכה‬ ‫קיבל את הציווי מפי הקב"ה‪ ,‬ואיך יתכן‬ ‫שיאמר לו בצלאל סדר אחר‪ ,‬ומשה רבינו‬ ‫והנה אנו עומדים סמוך לימי החנוכה‬ ‫יודה לדבריו ויאמר לו שהוא כוון לדעת‬ ‫הקדושים‪ ,‬שהם ימים נשגבים של אור‬ ‫המקום‪ .‬ומהו עומק הענין שבצלאל ידע‬ ‫התורה והדביקות בהשי"ת‪ .‬ועיקר גזירת‬ ‫את הסדר הנכון‪ ,‬ואילו משה רבינו אמר‬ ‫היונים היתה 'להשכיחם תורתך ולהעבירם‬ ‫בתחילה להקדים את הכלים למשכן‪.‬‬ ‫מחוקי רצונך'‪ ,‬שרצו לבטל את ישראל‬ ‫מלימוד התורה ומקיום המצוות‪ .‬ולפיכך‬ ‫ושמעתי מכ"ק מרן אאדמו"ר זצוק"ל בזה‬ ‫עיקר הנס והישועה היה בהשבת אור‬ ‫ביאור נפלא‪ .‬דהנה כל ענין מוקדם‬ ‫התורה לישראל‪.‬‬ ‫ומאוחר שייך לעולם הזה‪ ,‬שהוא עולם‬ ‫הזמן‪ ,‬שבו יש עבר ועתיד ‪ -‬קודם ואחר‬ ‫והנה מבואר בלבוש (או"ח סי׳ תר"ע)‬ ‫כך‪ .‬אולם למעלה מן הזמן אין שייך ענין‬ ‫שחנוכה לא נקבע לחיוב משתה ושמחה‬ ‫מוקדם ומאוחר כפי שהוא אצלנו‪ ,‬כי כל‬ ‫כשם שנקבעו ימי הפורים‪ ,‬כי בפורים‬ ‫הדברים הם בבחינת אחדות אחת‪ ,‬ואין‬ ‫היתה הגזירה על הגופים‪ ,‬ועל כן נקבעו‬ ‫הזמן מחלק ביניהם‪.‬‬ ‫הימים למשתה ושמחה‪ .‬ואילו בחנוכה‬ ‫היתה הגזירה בעיקר על הדת ועל עבודת‬ ‫ולפיכך משה רבינו‪ ,‬שהיה במדרגה‬ ‫השי"ת‪ ,‬ולפיכך נקבעו להלל ולהודאה‪.‬‬ ‫עליונה ביותר‪ ,‬לא היה אצלו חילוק בין‬ ‫עשיית המשכן תחילה ובין עשיית הכלים‬ ‫אמנם הרמ"א (שם ס"ב) כתב שיש קצת‬ ‫תחילה‪ ,‬כי מצד ההשגה העליונה הכל הוא‬ ‫מצוה בריבוי הסעודות‪ ,‬משום שבאותם‬ ‫ענין אחד‪ .‬אולם בצלאל‪ ,‬שהיה בבחינת‬ ‫הימים היתה חנוכת המזבח‪ ,‬ויש בזה‬ ‫'בצל א־ל'‪ ,‬השיג את הדברים כפי שהם‬ ‫שייכות גם לענין חנוכת המשכן‪ .‬שהרי‬ ‫צריכים להתקיים בעולם הזה‪ ,‬שבו יש‬ ‫אמרו במדרש (פסיקתא רבתי פיסקא ו' אות‬ ‫מוקדם ומאוחר וסדר למעשה‪.‬‬ ‫ה' ד"ה דבר אחר ותשלם) שמלאכת המשכן‬ ‫נגמרה בכ"ה בכסלו‪ ,‬אלא שהמתין הקב"ה‬ ‫וזהו שאמר לו משה רבינו 'בצל א־ל היית‬ ‫בהקמתו עד חודש ניסן‪ .‬ונמצא שכבר‬ ‫וידעת'‪ ,‬כי אתה עומד בבחינה שבה ניכר‬ ‫בחודש כסלו היו המשכן וכליו מוכנים‪,‬‬ ‫סדר הדברים כפי שהם משתלשלים‬ ‫אף שעדיין לא הוקם המשכן בפועל‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כד‬ ‫התורה ולהורידם למדרגה שבה אין להם‬ ‫לעולם המעשה‪ ,‬ולכן ידעת שצריך‬ ‫שייכות לאור העליון‪ .‬ואילו בחנוכה זכו‬ ‫להקדים את בנין המשכן לעשיית הכלים‪.‬‬ ‫ישראל להחזיר את אור התורה למקומו‪,‬‬ ‫אבל מצד מדרגתו העליונה של משה‬ ‫ולגלות מחדש את הדבקות בתורה שהיא‬ ‫רבינו‪ ,‬שלמעלה מגדר הזמן‪ ,‬אין חילוק‬ ‫למעלה מכל גדרי עולם הזה‪.‬‬ ‫בין מוקדם למאוחר‪ ,‬כי הכל כלול‬ ‫באחדות אחת‪ .‬ואילו בצלאל היה בבחינת‬ ‫ולפיכך ימי החנוכה הם ימים נשגבים‪,‬‬ ‫צל‪ ,‬שהוא בחי' ההתגלות וההשתלשלות‬ ‫שבהם יכול כל אדם לזכות לאור התורה‬ ‫של הדברים אל עולם המעשה‪.‬‬ ‫ולהתעלות בעבודת השי"ת‪ .‬וכבר מבואר‬ ‫בספרים הקדושים שבאור נרות חנוכה‬ ‫ולפי דבריו יש לבאר את השייכות שבין‬ ‫מאיר מבחינת האור הגנוז‪ ,‬שעליו אמרו‬ ‫חנוכת המשכן לימי החנוכה‪ .‬שהרי‬ ‫חז"ל שהקב"ה גנזו לצדיקים לעתיד‬ ‫מלאכת המשכן נשלמה בכ"ה בכסלו‪ ,‬ואף‬ ‫לבוא‪ ,‬ובאותם הימים יש לאדם אפשרות‬ ‫שהמשכן וכליו כבר היו מוכנים‪ ,‬מכל‬ ‫לזכות להארה מאותו אור גדול‪.‬‬ ‫מקום לא הוקם המשכן עד חודש ניסן‪.‬‬ ‫ונמצא שהיו כאן שני זמנים‪ ,‬זמן גמר‬ ‫ומעתה יש לנו להבין גודל מעלת ימי‬ ‫המלאכה וזמן הקמת המשכן‪ ,‬ואף על פי‬ ‫החנוכה‪ ,‬שבהם מאיר אור התורה ואור‬ ‫כן שניהם שייכים לקדושה אחת ולחנוכה‬ ‫הקדושה‪ ,‬ועל כל אדם להכין את עצמו‬ ‫אחת‪.‬‬ ‫לקבל את ההארה המאירה באותם הימים‪.‬‬ ‫ועליו לנצל כל יום וכל שעה לעסק‬ ‫והרי לפ"מ שנתבאר‪ ,‬משה רבינו השיג את‬ ‫התורה ולעבודת השי"ת‪ ,‬ולבל יאבד את‬ ‫הדברים בבחינה שלמעלה מן הזמן‪ ,‬שבה‬ ‫הזמנים היקרים שניתנו לו‪.‬‬ ‫אין חילוק בין מוקדם למאוחר‪ ,‬וזהו ענין‬ ‫התורה שהיא למעלה מגדרי הזמן‪ .‬ולפיכך‬ ‫והשי"ת יעזור שנזכה כולנו להתכונן‬ ‫יש לומר שדוקא בימי החנוכה‪ ,‬שבהם‬ ‫כראוי לימי החנוכה הקדושים‪ ,‬להוסיף‬ ‫נשלמה מלאכת המשכן‪ ,‬מאיר אותו אור‬ ‫בלימוד התורה ובאהבת השי"ת ויראתו‪,‬‬ ‫עליון של תורה שלמעלה מן הזמן‪.‬‬ ‫ושנזכה בקרוב ל'אור חדש על ציון תאיר‬ ‫ונזכה כולנו במהרה לאורו'‪ ,‬בביאת משיח‬ ‫והרי זה היפך גזירת היוונים 'להשכיחם‬ ‫צדקנו בגאולה שלמה במהרה בימינו אמן‪.‬‬ ‫תורתך'‪ ,‬שרצו להשכיח מישראל את‬ ‫❖‬ ‫ליל שב"ק חת"ק‬ ‫לינה‪ .‬ועוד אמרו‪ ,‬יעקב קראה לירושלים‬ ‫"וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה'‬ ‫'בית א־ל'‪ ,‬וזו לוז היא ולא ירושלים‪ ,‬ומהיכן‬ ‫במקום הזה ואנכי לא ידעתי‪ :‬ויירא ויאמר‬ ‫למדו לומר כן‪ .‬אומר אני שנעקר הר המוריה‬ ‫מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית‬ ‫ובא לכאן‪ ,‬וזהו היא קפיצת הארץ האמורה‬ ‫אלקים וזה שער השמים" (כח‪:‬טז‪-‬יז)‪.‬‬ ‫בשחיטת חולין (חולין צא‪ ,):‬שבא ביהמ"ק‬ ‫וברש"י הק'‪ ,‬וכלפי שאמרו רבותינו שאמר‬ ‫לקראתו עד בית א־ל‪ ,‬וזהו 'ויפגע במקום'‪.‬‬ ‫הקב"ה צדיק זה בא לבית מלוני ויפטר בלא‬ ‫כה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫יתיירא‪ ,‬שבעבורו ילך עמו קדושת ארץ‬ ‫איהו לא יהיב לביה להתפלל‬ ‫ישראל‪ ,‬כמו שראה עתה שבעבורו הלך הר‬ ‫[ואם תאמר‪ ,‬וכשעבר יעקב על ביהמ"ק‬ ‫המוריה‪ ,‬והבן‪ .‬עכ"ל‪.‬‬ ‫מדוע לא עכבו שם‪ ,‬איהו לא יהיב לביה‬ ‫ובדרכו נלך ביתר שאת‪ ,‬דהנה יעקב אבינו‬ ‫להתפלל במקום שהתפללו אבותיו‪ ,‬ומן‬ ‫איש תם יושב אהלים‪ ,‬ודרגא הגדולה‬ ‫השמים יעכבוהו‪ .‬איהו עד חרן אזל‬ ‫שנקרא שהי' תמים ‪( -‬דברים יח‪:‬יג) "תמים‬ ‫כדאמרינן בפרק גיד הנשה (חולין שם)‪ ,‬וקרא‬ ‫תהיה עם ה' אלקיך"‪ .‬וביאר רש"י‪ ,‬התהלך‬ ‫מוכיח 'וילך חרנה'‪ .‬כי מטא לחרן אמר‪,‬‬ ‫עמו בתמימות ותצפה לו‪ ,‬ולא תחקור אחר‬ ‫אפשר שעברתי על מקום שהתפללו אבותי‬ ‫העתידות‪ ,‬אלא כל מה שיבוא עליך קבל‬ ‫ולא התפללתי בו‪ .‬יהב דעתיה למהדר וחזר‬ ‫בתמימות‪ ,‬ואז תהיה עמו ולחלקו‪:‬‬ ‫עד בית א־ל‪ ,‬וקפצה לו הארץ]‪ :‬עכ"ל רש"י‪.‬‬ ‫וכי תאמרו מה נאכל בשנה‬ ‫ויש להבין באמת למה לא התפלל יעקב ולא‬ ‫עלה בדעתו להתפלל‪ ,‬ורק אמר אפשר‬ ‫ההולך בתמימות הוא בחלקו של הקב"ה‪.‬‬ ‫עברתי מקום שהתפללו אבותי גו'‪ ,‬אבל‬ ‫ובמתיקות דבריו שכתב בספה"ק נועם‬ ‫בעצמו לא חשב שצריך להתפלל‪ ,‬אתמהה‪.‬‬ ‫אלימלך (פ' בהר) עה"פ "וכי תאמרו מה‬ ‫נאכל בשנה כו' וצויתי את ברכתי לכם כו'"‬ ‫ונקדים דברי הרה"ק בעל קדושת לוי עה"פ‬ ‫(כה‪:‬כ)‪ *.‬בשם אחי החסיד המפורסם‪ .‬ויש‬ ‫'ויצא יעקב'‪ ,‬פירש רש"י כל זמן שהצדיק‬ ‫לדקדק‪ ,‬היות שהתורה יצאתה בכאן מדרכה‪,‬‬ ‫בעיר הוא הודה כו'‪ .‬דקשה לרש"י‪ ,‬דלמה‬ ‫שדרך הקרא לכתוב איזה יתור לשון בפסוק‬ ‫כתוב 'וילך' חרנה‪ ,‬הוה ליה לכתוב 'וירד'‬ ‫אפילו אות אחת‪ ,‬ועי"ז מתורץ כמה קושיות‪,‬‬ ‫חרנה‪ ,‬כפירושו בכמה מקומות (דברים א‪:‬כה)‬ ‫אבל הקשיא לא נכתב בעצמה בתורה‪*.‬‬ ‫דההולך מארץ ישראל לחוץ לארץ כתיב‬ ‫וכאן נכתב הקושיא‪ ,‬וטוב היה שלא לומר כי‬ ‫'וירד'‪ ,‬שארץ ישראל גבוה מחוץ לארץ‪.‬‬ ‫אם 'וצויתי את ברכתי'‪ ,‬וממילא לא יקשה‬ ‫אמנם עיקר דארץ ישראל גבוה ברוחניות‬ ‫שום אדם לומר 'מה נאכל'*‪.‬‬ ‫הקדושה מחוץ לארץ‪ ,‬לכן כתיב 'וירד'‪.‬‬ ‫ונראה‪ ,‬שהשי"ת ברוך הוא כשברא את‬ ‫משא"כ ביציאת הצדיק כיעקב אבינו ע"ה‬ ‫העולם השפיע מטובו צינורות מושכים‬ ‫כשיצא מבאר שבע פנה הודו‪ ,‬פירוש‬ ‫שפע לצרכי בני אדם‪ .‬ודרך השפע שלא‬ ‫שההוד פנה והלך עמו‪ ,‬וקדושת ארץ ישראל‬ ‫להפסיק כלל‪ ,‬אלא כשהאדם נופל ממדרגתו‬ ‫הלכה עמו‪ ,‬דהוא ההוד‪ .‬ולזה כתיב 'וילך'‬ ‫ואין לו בטחון בבורא ברוך הוא המשגיח‬ ‫חרנה ולא 'וירד'‪ ,‬שיעקב לא ירד כלל‪.‬‬ ‫אמיתי הזן ומפרנס בריוח בלי הפסק כלל‪,‬‬ ‫וזה כוונת חכמינו ז"ל (חולין צא‪ ):‬ג"כ‪,‬‬ ‫אז עושה האדם ההוא במחשבתו ההיא אשר‬ ‫ומובא ברש"י בפסוק 'והנה אנכי עמך'‪,‬‬ ‫לא מטוהר פגם חלילה בעולמות עליונים‪,‬‬ ‫שנעקר הר המוריה ובא לכאן‪ ,‬עיין שם‬ ‫ומתישין כח פמליא של מעלה ר"ל‪ ,‬ואז‬ ‫(כח‪:‬יז)‪ .‬כי יעקב היה מיצר על שהוצרך‬ ‫נפסק השפע חלילה‪ .‬וצריך השי"ת ברוך‬ ‫ללכת מארץ ישראל לחוץ לארץ‪ ,‬וכן פירש‬ ‫הוא לצוות מחדש השפע שתלך כמו‬ ‫רש"י בפ' ויגש (מו‪:‬ג) "אל תירא מרדה‬ ‫מתחילת הבריאה*‪.‬‬ ‫מצרימה"‪ ,‬עיין שם‪ .‬לכן הראה לו השי"ת‬ ‫וזה הוא וכי תאמרו כו'‪ ,‬שהתורה מלמדת‬ ‫שהר המוריה נעקר אצלו‪ .‬ובזה סימן שלא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כו‬ ‫מדוע השפע נמסר לחיצונים בסיבתו‪ ,‬וזה‬ ‫לאדם דרכי ה'‪ ,‬שיהיה שלם בבטחונו על‬ ‫חטא חטאו שבגללו נעשה עני‪[ .‬עיין מ"ש‬ ‫אלקיו ולא יאמר כלל 'מה יאכל'‪ ,‬כי כאשר‬ ‫כ"ק אאדמו"ר הגה"ק זי"ע במצות המלך‬ ‫חלילה יפול מן הבטחון לחשוב מה יאכל‪,‬‬ ‫לגבי קרבן דלי דלות שלא יהא קרבנו מהודר‪,‬‬ ‫הוא עושה פגם חלילה בהשפע‪ ,‬ואטרחו‬ ‫ותזכה להבין זה]‪.‬‬ ‫כלפי שמיא לצוות מחדש*‪' .‬וכי תאמרו'‪,‬‬ ‫פירוש כאשר תאמרו כך ואז תטריחו אותי‬ ‫והריקותי לכם ברכה‬ ‫וצויתי כו'‪ ,‬אלא לא תתנהגו כך ותבטחו בה'‬ ‫ובספה"ק מאור עינים (פ' ואתחנן) מבאר את‬ ‫בכל לבבכם‪ ,‬ואז תלך השפע בלי הפסק כלל‬ ‫דברי חז"ל שאין הברכה מצויה לא בדבר‬ ‫תמיד לא יחסר כל בה‪ *,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫השקול ולא בדבר המדוד‪ ,‬שהטעם הוא‬ ‫שכשיש לאדם דבר מדוד ומנוי‪ ,‬הרי‬ ‫שלא תחקור אחר עתידות‬ ‫מתמעטת מדת הבטחון של האדם‪ ,‬שכן‬ ‫וכ"ק האבני נזר (הובא בשם משמואל פ' בהר‬ ‫חושב שיש לו על מה לסמוך‪.‬‬ ‫ועומ"ק) הוסיף בזה‪ ,‬דכל דבר שבא מן‬ ‫העולם העליון‪ ,‬כשבא לעוה"ז נתרבה‪ .‬כמ"ש‬ ‫ומוסיף‪ ,‬ובענין האמור שמעתי מהחכם‬ ‫מהר"ל בהגדה במאמר כמה לקו מצרים וגו'‪.‬‬ ‫השלם האלקי מוהר"ר זוסיא מהאניפאלי‬ ‫והנה כשישראל עושים בתמימות‪ ,‬וכתיב‬ ‫פירוש על מה שכתוב במעשר (מלאכי ג‪:‬י)‬ ‫"תמים תהיה עם ה' אלקיך"‪ ,‬שפירש"י שלא‬ ‫"ובחנוני נא בזאת וגו' אם לא אפתח לכם‬ ‫תחקור אחר עתידות וכו' אז תהיה עמו‬ ‫את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד‬ ‫ולחלקו‪ .‬וע"כ השפעה שהיא באה ממקום‬ ‫בלי די"‪ ,‬שהוא כנ"ל‪ .‬כי מי שבוטח בבטחון‬ ‫גבוה כ"כ‪ ,‬ממילא מתרבה‪ .‬אך כשתאמרו‬ ‫גדול ואמונה חזקה רק בו יתברך שהוא‬ ‫ולא תהיה בתמימות‪ ,‬אז יצטרך לצוות‪.‬‬ ‫סיבת כל הסיבות‪ ,‬אם הוא במדרגה זו אזי‬ ‫יורד לו ההשפעה מלמעלה מבעל הרצון‬ ‫ובשם משמואל כותב עפ"י מ"ש בסוף‬ ‫עצמו בלי אמצעות צמצומים ולבושים‪ ,‬רק‬ ‫מסכת קידושין (פב‪ ):‬נאמר‪ ,‬מימי לא ראיתי‬ ‫מופשט מן לבושים מוגבלים‪ ,‬שהן דרך‬ ‫צבי קייץ וכו' והם מתפרנסים שלא בצער‬ ‫ירידת עולמות‪.‬‬ ‫והם לא נבראו אלא לשמשני‪ ,‬ואני נבראתי‬ ‫לשמש את קוני וכו' אינו דין שאתפרנס שלא‬ ‫וזהו 'והריקותי לכם ברכה'‪ ,‬מלשון "אריק‬ ‫בצער‪ .‬אלא שהריעותי את מעשי וקיפחתי‬ ‫חרבי" (שמות טו‪:‬ט) שפירש"י על שם‬ ‫את פרנסתי‪ .‬והנה מהלשון 'קיפחתי את‬ ‫שהחרב מופשט מן תערו שנתון בתוכו‬ ‫פרנסתי' משמע שניתנה הפרנסה‪ ,‬אלא‬ ‫ונשאר ריק‪ .‬וזהו 'והריקותי לכם ברכה'‪ ,‬שהוא‬ ‫שנלקחה‪ ,‬וזהו בשביל שהריעותי את מעשי‬ ‫לשון התפשטות מלבושים כאמור‪ ,‬הברכה‬ ‫ניתנה רשות לחיצונים שיגזלו את השפע‪.‬‬ ‫יהי' מורק ומופשט מלבושים מוגבלים‬ ‫וצמצומים עד בלי די‪ ,‬שהוא סוד הצמצום‪,‬‬ ‫ומוסיף עוד‪ ,‬ובזה הבנתי מה ששמעתי‬ ‫כנודע ממה שאמרו רז"ל (חגיגה יב‪' ).‬ש־די'‬ ‫בשם הרה"ק ר' בונם מפרשיסחא זצללה"ה‬ ‫שאמר לעולמו די‪ ,‬שהיה העולם מתפשט‬ ‫שכל עני יצטרך ליתן דין וחשבון מדוע הוא‬ ‫ומתרחב וכו' עד שגער בו ואמר 'די'‪.‬‬ ‫עני‪ ,‬כך שמעתי‪ .‬והדברים סתומים כי כבר‬ ‫קיבל עונשו במה שהוא עני‪ ,‬ולמה יהיה עוד‬ ‫ומאריך בדברים וכותב‪ ,‬שזהו לשון 'עד‬ ‫עליו דין‪ .‬אך להנ"ל יובן‪ ,‬שיהיה עליו דין‬ ‫בלי די' עד שיבלו שפתותיכם מלומר די‬ ‫כז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫המורי'‪ ,‬כי על אמונה ובטחון אין מעצר‬ ‫(שבת לב‪ ,):‬שלא יוכלו למנות ולספור‪ ,‬ולכן‬ ‫והכל בא אליו‪ ,‬קפצה לו הארץ‪ .‬וכן כאשר‬ ‫לא יבואו לידי צמצום השפע‪.‬‬ ‫ישן קפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו‬ ‫עכ"פ יעקב אבינו אמר (ב"ר ס"ח ב')‪ ,‬לית‬ ‫מכח אמונתו הגדולה בא השפע עד בלי די‪.‬‬ ‫אנא מוביד סבריי מן בריי [איני מאבד‬ ‫השי"ת יריק ברכתו עד בלי די נחלה בלי‬ ‫בטחוני מבוראי]‪" ,‬עזרי מעם ה' עושה‬ ‫מצרים (שבת קיח‪ ,).‬ונזכה לקדושת שבת‪,‬‬ ‫שמים וארץ" (תהלים קכא‪:‬ב)‪ .‬ולא עלה‬ ‫קדושת יעקב אבינו ולדורות ישרים‬ ‫בדעתו בכלל לבקש‪ ,‬דדוקא וכי נאמר מה‬ ‫מבורכים‪( ,‬ישעי' כט‪:‬כב) "יעקב אשר פדה‬ ‫נאכל‪ ,‬כמ"ש כ"ק במגיד משנה זי"ע‪ .‬אבל‬ ‫את אברהם" ‪ -‬מצער גידול בנים (סנהדרין‬ ‫'וכי תאמרו מה נאכל'‪ ,‬ואז הו"ל בכלל‬ ‫יט‪.):‬‬ ‫(סוטה מח‪ ):‬האומר מה נאכל למחר אינו אלא‬ ‫מקטני אמנה‪ ,‬כי אז ע"י אמירה זו תפסק‬ ‫ונזכה להרביץ תורה ולהעמיד תלמידים‬ ‫ההשפעה הרגילה‪ ,‬ולכן צריך לברכה‬ ‫הגונים שיתקדש שם שמים על ידינו‪ ,‬אין‬ ‫מיוחדת‪ .‬והבטיח הקב"ה 'וצויתי את ברכתי'‪.‬‬ ‫פרץ ואין יוצאת ברחובתינו (עי' תהלים‬ ‫ועל כן יעקב אבינו הלך בטח ולא עלה‬ ‫קמד‪:‬יד)‪ .‬ויושפע שפע ברכה והצלחה‪ ,‬בני‬ ‫בדעת שצריך להתפלל‪.‬‬ ‫חיי אריכי ומזוני רויחי וסייעתא דשמיא‬ ‫מתוך רחמים וחסדים‪ ,‬ובקרוב יבנה בית‬ ‫וממילא רק חשב שאבותיו התפללו עברתי‬ ‫המקדש‪ ,‬ושם נדליק את המנורה ע"י כהניך‬ ‫על מקום אבותי ולא התפללתי‪ ,‬תיכף כאשר‬ ‫הקדושים בביאת משיח צדקנו בב"א‪.‬‬ ‫יהב דעתו למיהדר קפצה לו הארץ והר‬ ‫❖‬ ‫קידושא רבה‬ ‫הר' משה זאב ב"ר יצחק קסוביץ שליט"א‬ ‫לשון 'שעשני'‪ ,‬ובירושלמי יש גירסא‬ ‫"ויאמר לבן ליעקב מה עשית ותגנוב את‬ ‫'שעשני ישראל'‪ ,‬ואכמ"ל‪.‬‬ ‫לבבי ותנהג את בנותי כשבויות חרב"‬ ‫(לא‪:‬כו)‪.‬‬ ‫חילוק בין איש לאשה לב א' או ב' לבבות‬ ‫ובתהלים (ד‪:‬ה) "אמרו בלבבכם על‬ ‫ויש לדייק בלשון 'ותגנוב את לבבי' ולא‬ ‫משכבכם ודומו סלה"‪ .‬וצ"ב למה 'בלבבכם'‪.‬‬ ‫'את לבי'‪ .‬עוד יש לדייק‪ ,‬שמצינו בברכת‬ ‫וי"ל דכתיב "האשה אשר נתת עמדי היא‬ ‫השחר שאשה מברכת 'שעשני כרצונו'‪ ,‬ולא‬ ‫נתנה לי מן העץ ואוכל" (בראשית ג‪:‬יב)‪.‬‬ ‫מצינו ברכה חיובי אצל איש‪ .‬וכמ"ש הט"ז‬ ‫ונראה לפמ"ש בגמ' (סנהדרין לח‪ ).‬אדם נברא‬ ‫מטעם נח לו לאדם שלא נברא משנברא‬ ‫בע"ש כדי שיכנס לסעודה מיד‪ .‬משל למלך‬ ‫(עירובין יג‪ .):‬ועל כן אינו מברך 'שעשני'‪,‬‬ ‫וכו' שנאמר "טבחה טבחה מסכה יינה אף‬ ‫עיין שו"ת משנה הלכות (חי"ד סי' ע"א)‪.‬‬ ‫ערכה שולחנה שלחה נערותיה תקרא על‬ ‫וצ"ב מ"ש בברכה זו שאומרת 'שעשני‬ ‫גפי מרומי קרת" (משלי ט‪:‬ב‪-‬ג)‪' .‬שלחה‬ ‫כרצונו'‪.‬‬ ‫נערותיה תקרא' ‪ -‬זה אדם וחוה‪' .‬על גפי‬ ‫ומצינו בברכת 'שעשה לי כל צרכי'‪ .‬אבל‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כח‬ ‫בחלום ‪ -‬אין לו אלא לב אחד לאביו‬ ‫מרומי קרת'‪ ,‬רבה בר בר חנה רמי‪ ,‬כתיב "מי‬ ‫שבשמים‪( .‬סוכה מה‪ ):‬רבי לוי אומר‪ :‬כתמר‪,‬‬ ‫פתי יסור הנה חסר לב אמרה לו" (שם‪:‬ד)‪.‬‬ ‫מה תמר זה אין לו אלא לב אחד ‪ -‬אף ישראל‬ ‫ועיין רש"י‪ ,‬ה"ה חסר לב אמרה לו האשה‬ ‫אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים‪.‬‬ ‫שהיא חסר לב אמרה לו‪.‬‬ ‫ובפסיקתא זוטרתא (במדבר עמ' קיג‪ ).‬ד"א‬ ‫וצ"ב לשון שהיא 'חסר לב'‪ ,‬הול"ל שאין‬ ‫'אחרי לבבכם'‪ ,‬מלמד ששני לבבות יש‬ ‫לה לב או קלקול הלב‪ .‬ועוד‪ ,‬ואטו אשה אין‬ ‫לאדם ‪ -‬יצר טוב ויצר רע‪ .‬אבל לעתיד לבוא‬ ‫לה לב‪ ,‬והלוא א"א לחיות בלא לב‪ .‬וידוע‬ ‫לא יהא לאדם אלא יצר טוב בלבד‪ ,‬שנא'‬ ‫מחלוקת החכ"צ (יו"ד סי' מ') והרבי ר' יונתן‬ ‫(ישעי' סו‪:‬יד) "וראיתם ושש לבכם"‪ .‬כל‬ ‫בעוף שנמצא בלא לב שא"א לחיות‪.‬‬ ‫מקום שנאמר כלפי מעלה אינו אלא לב‬ ‫אחד‪ ,‬אבל בבני אדם שני לבבות‪.‬‬ ‫ונראה לפמ"ש בילקו"ש (ש"א רמז ע"ח)‬ ‫אשה אין לה אלא לב אחד‪ ,‬דכתיב "וחנה‬ ‫וברבינו בחיי (בראשית יח‪:‬ה‪ ,‬וכן בהדר זקנים‬ ‫היא מדברת על לבה" (ש"א א‪:‬יג)‪ .‬אבל איש‬ ‫מבעה"ת) "וסעדו לבכם"‪ ,‬מכאן יש ללמוד‬ ‫יש לו שני לבבות‪ ,‬שנא' "על לבבך"‪,‬‬ ‫סמך וסעד שהכיר בהם מלאכות [שהם‬ ‫"ומצאת את לבבו" (נחמי' ט‪:‬ח) וכו' שהכל‬ ‫שייכות למלאכים] אע"פ שבאו אליו בדמות‬ ‫בשני לבבות‪ .‬וכתב בזית רענן (מבעל מג"א‬ ‫אנשים‪ .‬וע"כ אמר "לבכם" ולא אמר‬ ‫א‬ ‫שם) מה"ט פטורה ממ"ע שהזמ"ג‪.‬‬ ‫לבבכם‪ ,‬כענין שכתוב בבשר ודם (תהלים‬ ‫קד‪:‬טו) "ולחם לבב אנוש יסעד"‪ ,‬לפי שבשר‬ ‫ולפ"ז אתי שפיר "נואף אשה חסר לב"‬ ‫ודם יש לו ב' לבבות ‪ -‬יצר טוב ויצר הרע‪.‬‬ ‫(משלי ו‪:‬לב) שאין לה אלא לב אחד‪ ,‬ולכן‬ ‫אבל המלאכים אין להם אלא לב אחד‬ ‫היא נקרא נואף אשה‪ .‬וזה שפי' רש"י האשה‬ ‫לאביהם שבשמים‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬ ‫שהיא חסר לב אמרה לו‪ ,‬כלומר שחסר לה‬ ‫לב אחד ואין לה אלא לב אחד‪ .‬ולכן כיון‬ ‫ויש להמתיק הענין ביותר בהקדם הגמ'‬ ‫דאדם יש לו שתי לבבות‪ ,‬לא הי' לו לשמוע‬ ‫(ב"ב יב‪ ):‬א"ר אבדימי דמן חיפה‪ :‬קודם‬ ‫לנואף אשה שחסרה לב אחד‪ .‬ולכן נגזר ענין‬ ‫שיאכל אדם וישתה יש לו שתי לבבות‪,‬‬ ‫של מיתה שיוכל להינצל מן החטא‪ .‬וזהו‬ ‫לאחר שאוכל ושותה ‪ -‬אין לו אלא לב אחד‪.‬‬ ‫"רגזו ואל תחטאו אמרו בלבבכם"‪ ,‬שלא‬ ‫וממילא האדם יש לו ב' לבבות‪ ,‬ויש‬ ‫יצטרך "על משכבכם ודומו סלה" להזכיר‬ ‫להתפלל ולאכול ולשתות עד שיהיה לו לב‬ ‫לו יום המיתה‪.‬‬ ‫אחד‪ .‬וא"כ אינו 'שעשני' אלא 'שלא עשני'‪.‬‬ ‫אבל מי שנברא ונעשה בלב א' להשי"ת‪ ,‬זה‬ ‫אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים‬ ‫יכול לומר 'שעשני'‪.‬‬ ‫וממילא הרי אמרו (ברכות נז‪ ).‬הרואה לולב‬ ‫❖‬ ‫א‬ ‫עיין חידושי המשנה (קידושין ז') ובמשנת עמרמי (או"ח סי' צ"ט) באריכות‪ ,‬ומבאר קצת ההו"א למה‬ ‫יהיו נשים פטורות מתפלה‪ ,‬כי היות דילפינן תפלה מ'ולעבדו בכל לבבכם'‪ ,‬ולאשה יש רק לב א'‪,‬‬ ‫עיי"ש‪.‬‬ ‫כט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫סעודת רעוד"ר‬ ‫אזלינן בתר רובא כרבנן‬ ‫"ותקנא רחל באחותה ותאמר הבה לי בנים‬ ‫ותי' אתיא מפרה אדומה‬ ‫ואם אין מתה אנכי‪ :‬ויחר אף יעקב ברחל‬ ‫ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך‬ ‫אמנם יובן בשאקדים הגמ' (חולין יא‪ ,).‬מנא‬ ‫פרי בטן" (ל‪:‬א‪-‬ב)‪.‬‬ ‫הא מילתא דאמור רבנן זיל בתר רובא?‬ ‫מנלן‪ ,‬דכתיב "אחרי רבים להטות" (שמות‬ ‫רמב"ן‪ :‬טעם שלא הי' ברחל איסור ב' אחיות‬ ‫כג‪:‬ב)! רובא דאיתא קמן‪ ,‬כגון ט' חנויות‬ ‫ואולי הכוונה בזה לפמ"ש בתפארת יונתן‬ ‫וסנהדרין ‪ -‬לא קא מיבעיא לן‪ ,‬כי קא מיבעיא‬ ‫עה"פ "ותקנא רחל באחותה ותאמר אל‬ ‫לן ‪ -‬רובא דליתיה קמן‪ .‬ופירש"י כגון קטן‬ ‫יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי"‪ ,‬לפי‬ ‫וקטנה לא חולצין ולא מייבמין כר' מאיר‬ ‫שהטעם שלא היה איסור ב' אחיות למ"ש‬ ‫דחייש למיעוטא‪ ,‬ורבנן סברי דאזלינן בתר‬ ‫הרמב"ן דאיסור ב' אחיות מפורש בתורה‪:‬‬ ‫רובא‪ ,‬דרוב אנשים לאו סריסים המה ורוב‬ ‫"לא תקח לצרור" (ויקרא יח‪:‬יח)‪ ,‬שתקנא‬ ‫נשים לאו איילונית נינהו‪ .‬ומנלן שאזלינן‬ ‫אחת בחברתה‪ .‬אבל ברחל שמסרה הסימנים‬ ‫בתר רובא כרבנן‪ ,‬ותי' אתיא מפרה אדומה‬ ‫ללאה שיקח יעקב אותה‪ ,‬א"כ לא הוה‬ ‫דכתיב "ושחט ושרף"‪ ,‬ודרשינן מיניה מה‬ ‫ביניהם קנאה כלל‪ ,‬וליכא איסור ב' אחיות‪.‬‬ ‫שחיטתה כשהיא שלימה‪ ,‬אף שריפתה‬ ‫אבל עכשיו שאין לה בנים‪" ,‬ותקנא רחל‬ ‫כשהיא שלימה‪ .‬וליחש דלמא נקב הוי‪ ,‬אלא‬ ‫באחותה"‪ ,‬מעתה שוב תהי' באיסור ב'‬ ‫משום דאזלינן בתר רובא‪.‬‬ ‫אחיות‪ ,‬הרי 'מתה אנכי'‪ ,‬דאיסור ב' אחיות‬ ‫נמצא לפ"ז הוא כרבנן שקידושין תופסין‬ ‫במיתה‪ ,‬עכ"ד‪.‬‬ ‫בקטנה‪ ,‬דלא חיישינן שמא תמצא איילונית‪.‬‬ ‫כיון שהגיע לפ' פרה‬ ‫והובא בס' זרע ברך (פ' קדושים) שיש לדוד‬ ‫"אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"‬ ‫תי' שלא חטא בבת שבע בא"א‪ ,‬לפי‬ ‫שכשקידשה אוריה היתה בת שבע קטנה‬ ‫ולענ"ד להביא ונקדים מה שכתב המדרש‬ ‫ולא היה קידושין תופסין בה (סנהדרין סט‪).‬‬ ‫פ' חקת (ילקוט ח"א סי' תשנ"ט)‪" ,‬כל זה נסיתי‬ ‫ולא היתה א"א‪ .‬ובזוה"ק (פ' נשא ח"ג ק"ט)‬ ‫בחכמה אמרתי אחכמה" (קהלת ז‪:‬כג)‪ ,‬אמר‬ ‫עה"פ "אשתך כגפן פוריה בניך כשתילי‬ ‫שלמה כל התורה כולה למדתי‪ ,‬כיון‬ ‫זיתים" (תהלים קכח‪:‬ג)‪ ,‬האריך שם בזוהר אם‬ ‫שהגעתי לפ' פרה הייתי חוקר בה ודורש בה‬ ‫האשה חטאה בא"א אתיליד לה ברא שנסיב‬ ‫ושואל בה‪" ,‬אמרתי אחכמה והיא רחוקה‬ ‫מומא לנפשיה ולא ידע באורייתא כלום‪,‬‬ ‫ממני"‪ ,‬ע"ש‪ .‬והוא תמוה‪.‬‬ ‫ומדה טובה מרובה ממדה פורענות שאם לא‬ ‫ובספה"ק בגדי אהרן (וירמייזא‪ ,‬פ' חקת ד"ה‬ ‫חטאה יש לה בן ת"ח‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫או יובן) מבאר המדרש ילקוט ריש הפרשה‪,‬‬ ‫וז"ש שלמה‪ ,‬כל התורה כולה למדתי שאני‬ ‫כל התורה כולה למדתי‪ ,‬כיון שהגעתי לפ'‬ ‫בן תורה גדול‪ ,‬א"כ מוכח מזה שלא חטאה‬ ‫פרה "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני"‪.‬‬ ‫אמי בת שבע בא"א‪ ,‬שאילו היתה א"א לא‬ ‫ויתורץ נמי מה צורך לומר כל התורה‬ ‫אתיליד לה בן תורה‪ .‬אלא שלא חטאה‬ ‫למדתי‪ ,‬הול"ל בקיצור כיון שהגעתי לפ'‬ ‫בעבור שקטנה היתה כשקידשה אוריה‪ ,‬ואין‬ ‫פרה הייתי חוקר בה‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ל‬ ‫יעקב את יוסף לדבר הזה והיה עמו תמיד‪,‬‬ ‫קידושין תופסין בקטנה כר' מאיר דחייש‬ ‫ועל כן לא ילך עם הצאן ברעותם במקום‬ ‫למעוטא‪.‬‬ ‫רחוק‪.‬‬ ‫וכיון שהגעתי לפ' פרה הייתי חוקר מהו‬ ‫ואונקלוס שאמר 'בר חכים'‪ ,‬ירצה לומר‬ ‫"ושחט ושרף"‪ ,‬ודורש בה מה שחיטה‬ ‫שהיה בן דעת וחכם בעיני אביו‪ ,‬וטעמו‬ ‫כשהיא שלימה אף שריפתה כשהיא שלימה‪.‬‬ ‫כטעם זקנים‪ .‬ותירגם בילד זקונים‪ ,‬בר‬ ‫ושואל בה וניחוש דילמא נקב הוי‪" ,‬אמרתי‬ ‫סבתין‪ ,‬כי לא אמר הכתוב בכאן "כי בן‬ ‫אחכמה" תי' ע"ז שאזלינן בתר רובא‪ .‬אבל‬ ‫זקונים היה"‪ ,‬אבל אמר "הוא לו"‪ ,‬שהיה כן‬ ‫"והיא רחוקה ממני" דייקא‪ ,‬שאני בן תורה‬ ‫בעיניו‪ .‬וזאת כוונתם באמרם (ב"ר פ"ד ח') כל‬ ‫וממני מוכח שחיישינן למיעוטא‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫מה שלמד משם ועבר מסר לו‪ ,‬לומר שמסר‬ ‫והנה על דרך זה יש לבאר מה ששלח יעקב‬ ‫לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל‬ ‫אבינו דייקא פרה אדומה‪ ,‬דגם כשנשא יעקב‬ ‫סוד בהם כאילו היה זקן ורב ימים‪.‬‬ ‫אבינו רחל היתה קטנה (כדאי' באור החיים הק'‬ ‫כמה תירוצים איך נשא יעקב ב' אחיות‬ ‫עה"פ רחל הקטנה)‪ .‬וא"כ לשי' ר"מ לא תפסי‬ ‫ולהנ"ל יש לפרש דיעקב חשש שמא גרם‬ ‫קידושין‪ ,‬וא"כ לא עבר שום איסור בזה‪.‬‬ ‫החטא‪ .‬ואיזה חטא חשש‪ ,‬אולי הכוונה‬ ‫אמנם מזה יקשה איך עשה פרה אדומה‪ ,‬הרי‬ ‫היתה על חטא שתי אחיות‪ ,‬וכמ"ש הרמב"ן‬ ‫לר"מ דלא אזלינן בתר רוב וכקושית שלמה‬ ‫דלכן נפטרה רחל לפני כניסתם לארץ‬ ‫המלך‪ .‬והתשובה בזה שזה חוק בלי טעם‪.‬‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫"בן זקונים הוא לו" ארי בר חכים הוא ליה‬ ‫והנה בענין אם עבר יעקב אבינו האיסור של‬ ‫והנה בפ' וישב כתיב "ויאהב יעקב את יוסף‬ ‫שתי אחיות יש הרבה תי' ואנקוט בקצרה‪:‬‬ ‫וגו' כי בן זקונים הוא לו" (בראשית לז‪:‬ג)‪,‬‬ ‫הרמב"ן בפ' תולדות (כו‪:‬ט) חידש דלא‬ ‫שנולד לו בעת זקנתו‪ ,‬ואונקלוס תירגם ארי‬ ‫קיימו האבות את המצוות המעשיות אלא‬ ‫בר חכים הוא ליה‪ ,‬שכל מה שלמד משם‬ ‫בארץ ישראל‪ ,‬ובחו"ל עסקו רק בסודות‬ ‫ועבר מסר לו‪ .‬דבר אחר שהיה זיו איקונין‬ ‫התורה וטעמי מצוותיה בלבד‪ .‬ומשמע‬ ‫שלו דומה לו‪ ,‬לשון רש"י‪ .‬וכן אמר רבי‬ ‫מדבריו דלכן מתה רחל בדרך בכניסתו של‬ ‫אברהם כי 'בן זקונים' ‪ -‬שהולידו לזקוניו‪,‬‬ ‫יעקב לארץ ישראל‪ ,‬כדי שלא יעבור בארץ‬ ‫והוא בן תשעים ואחת שנה‪ ,‬וגם אחיו‬ ‫ישראל על איסור שתי אחיות‪.‬‬ ‫בנימין קראו "וילד זקונים קטן" (מד‪:‬כ)‪.‬‬ ‫המהרש"א (ח"א סנהדרין י"ט) כתב דרחל‬ ‫וכתב על זה הרמב"ן‪ ,‬ואיננו נכון בעיני‪ ,‬כי‬ ‫נתקדשה לו ע"י עבודת שבע השנים‪ ,‬ואח"כ‬ ‫הכתוב אמר שאהב את יוסף מכל בניו‬ ‫נתקדשה לו לאה בקידושי ביאה‪ .‬ואף‬ ‫בעבור שהוא בן זקונים‪ ,‬וגם כל בניו נולדו‬ ‫שכוונתו היתה לרחל‪ ,‬מ"מ לא היה עושה‬ ‫לו בזקוניו‪ .‬והנה יששכר וזבולון אינם‬ ‫בעילתו בעילת זנות ונתרצה בקידושי לאה‪.‬‬ ‫גדולים מיוסף רק כשנה או שנתים‪ .‬והנראה‬ ‫וא"כ שלא מדעתו קידש שתי אחיות‪ .‬וגם‬ ‫בעיני כי מנהג הזקנים שיקחו אחד מבניהם‬ ‫אילו היה מגרש אחת מהם לא היה יוצא בזה‬ ‫הקטנים להיות עמו לשרתו‪ ,‬והוא נשען על‬ ‫מידי איסור‪ ,‬דאחות גרושתו אסורה‪ ,‬ולגרש‬ ‫ידו תמיד לא יפרד ממנו‪ ,‬והוא נקרא לו 'בן‬ ‫שניהם ודאי לא היה יכול עיי"ש‪.‬‬ ‫זקוניו' בעבור שישרתו לזקוניו‪ .‬והנה לקח‬ ‫לא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫קידש את רחל ואיך יכול להתנות עכשיו‬ ‫וכן המהרש"א בח"א (יומא כח‪ ):‬במה שנשא‬ ‫לקדש את לאה אחותה‪ ,‬דהוי קידושי ב'‬ ‫יעקב שתי אחיות‪ ,‬דרחל נתקדשה לו בהיתר‬ ‫אחיות‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫בעבודת שבעה שנים‪ ,‬ולאה נשאה בערמת‬ ‫לבן אותו‪ .‬ושוב לא הוציא אחת מהן משום‬ ‫ואם באמת הי' יעקב נכשל ח"ו בעבירה‬ ‫דבר שעתידה תורה לאסור‪ ,‬עיי"ש‪ .‬וע"ד‬ ‫כזו‪ ,‬דהיינו או כהצד שרחל היתה האיסור‬ ‫המהרש"א יש לומר שלהכי אמרה לאה‬ ‫שנשאה אחר לאה‪ ,‬או כהצד דלאה היתה‬ ‫שהרגישה עצמה כי שנואה אנכי‪ ,‬דהיינו‬ ‫האיסור שנשאה אחר קידושי רחל‪ ,‬בודאי‬ ‫שהרי אסור לשנוא שום יהודי‪ ,‬רק מי שעבר‬ ‫לא הי' זוכה שיהי' לו בן שהי' יודע כל‬ ‫עבירה מצוה לשנאותו‪ .‬והרגישה שאולי יעקב‬ ‫התורה כולה‪ ,‬וא"כ יעקב אבינו חשש שעבר‬ ‫חשש שעל ידיה עבר האיסור שאחר קידושי‬ ‫האיסור‪ .‬אבל אחר שלמד עם יוסף כל‬ ‫רחל נשאה‪ ,‬ויש להרחיב הענין ואכ"מ‪.‬‬ ‫התורה כולה‪ ,‬א"כ בודאי שלא נכשל בחטא‬ ‫אפי' כל דהו‪ ,‬וע"ז כתיב "וישראל אהב את‬ ‫[ושמעתי מדודי הרה"ח ר' צבי שליט"א‬ ‫יוסף וגו' כי בן זקונים הוא לו"‪ ,‬וכפי'‬ ‫שאמר בשם ח"א דהאבות קיימו‪ ,‬מ"מ הי'‬ ‫התרגום ארי בר חכים הוא לי'‪ ,‬ופירש"י כל‬ ‫כאינו מצווה ועושה‪ .‬משא"כ הלבנת פנים‬ ‫מה שלמד בשם ועבר מסר לו‪ ,‬וא"כ בודאי‬ ‫ילפינן מתמר‪ ,‬נח לו לאדם שיפיל עצמו‬ ‫מי שלמד כל התורה בודאי לא בא מביאת‬ ‫לכבשן של אש ואל ילבין פני חבירו ברבים‬ ‫איסור‪ ,‬ולכן אהב אותו ביותר‪.‬‬ ‫(ברכות מג‪ .):‬ואילו הי' מגרש א' מהן הי' בזה‬ ‫איסור הלבנת פנים ולצער א' מהן‪ ,‬וזה‬ ‫והנה לעשו הי' טענה נגד יעקב אבינו על‬ ‫איסור ממש‪ .‬משא"כ לקיים התורה הי'‬ ‫שנשא שתי אחיות‪ ,‬וכדאי' בשל"ה (פ' וישלח‬ ‫כאינו מצווה‪ ,‬ולהכי לא הי' יכול לגרש א'‬ ‫תורה אור) "ויאבק איש עמו"‪ ,‬וארז"ל (חולין‬ ‫מהן]‪.‬‬ ‫צא‪ ).‬העלה אבק עד כסא הכבוד‪ ,‬כי אין‬ ‫הכסא שלם‪ .‬ויש עוד סוד בזה‪ ,‬כי נגע‬ ‫האם קידושי לאה היה מקח טעות‬ ‫סמא"ל שרו של עשו בכף ירך יעקב‪ ,‬כלומר‬ ‫ובריב"א עה"ת נדפס בספר רבותינו בעלי‬ ‫שהיה לו איזה קטרוג‪ ,‬שהיה מקטרג על יעקב‬ ‫התוס' (פ' ויצא) הקשה ר"ת‪ ,‬איך היו קידושי‬ ‫בירך שלו‪ ,‬וזה כי נשא שתי אחיות‪ ,‬והאבות‬ ‫לאה קידושין‪ ,‬הא הוו קידושי טעות‪ ,‬שהיה‬ ‫קיבלו על עצמן לקיים כל התורה‪.‬‬ ‫בדעתו לקדש רחל‪ ,‬ולבן מסר לו לאה‬ ‫והביא דברי הרמב"ן הנ"ל וכותב ע"ז‪ ,‬מ"מ‬ ‫במקום רחל‪ .‬ותי' הר"ר אליקים שיעקב היה‬ ‫קיטרג סמא"ל על יעקב‪ ,‬איש כמוהו אשר‬ ‫ירא מרמאותו של לבן‪ ,‬כדכתיב "ברחל בתך‬ ‫צורתו חקוקה בכסא הכבוד‪ ,‬אדם חשוב‬ ‫הקטנה" (כט‪:‬יח)‪ .‬והיה חושש ללבן שמא‬ ‫כמוהו שאני‪ ,‬לא היה לו לפגום אפילו בחוץ‬ ‫יחליף בלאה‪ ,‬ואמר בלבו אם זאת רחל יהיו‬ ‫לארץ‪ .‬כי יעקב בכל מקום שהוא‪ ,‬שם הוא‬ ‫קידושין לשם רחל‪ ,‬ואם יחליף לי רחל‬ ‫אוירא דארץ ישראל‪ ,‬כי קשור בכסא כבוד‪.‬‬ ‫ללאה יהיו לשם לאה‪ ,‬כדי שלא יעשה‬ ‫ואף שלא עשה עבירה‪ ,‬מ"מ הוא אבק עבירה‬ ‫בעילתו בעילת זנות‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫וליעקב אשר נחקק תחת כסא‪ ,‬עכדה"ק‪.‬‬ ‫וכ"ק מרן אדמו"ר בעל שפע חיים זי"ע‬ ‫וממילא יוכל לקיים פסק "והי' כאשר תריד‬ ‫(אושפיזא דיעקב) ולפ"ד מהרש"א הנ"ל‬ ‫ופרקתו וגו'" (כז‪:‬מ)‪.‬‬ ‫לכאורה ל"ש לומר כן שהתנה‪ ,‬דהא כבר‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לב‬ ‫ומטעם זה תראה לפעמים חסידים שאין‬ ‫והנה הכ"נ הי' יששכר וזבולון תלמידי‬ ‫להם בנים הגונים‪ ,‬והוא על שמרבים בתפלה‬ ‫חכמים‪" ,‬יששכר חמור גרם" (מט‪:‬יד) מוכרח‬ ‫עליהם ונענו‪ ,‬אבל נולדו להם בנים בלתי‬ ‫להיות ג"כ שלא היה חטא בנישואי לאה‪,‬‬ ‫מהוגנים‪.‬‬ ‫דאלמלא היה חטא בנישואי לאה לא היה‬ ‫נולד תלמיד חכם כיששכר‪ .‬ואח"כ שלח‬ ‫לכן טוב לגבר ולאשה שלא להרבות תעניות‬ ‫לעשו להראות "ויהי לי שור וחמור" (לב‪:‬ו)‬ ‫ותפלות פעם אחר פעם על ענין הבנים‪ ,‬דאין‬ ‫דקאי על יוסף ויששכר‪.‬‬ ‫טוב להפציר הרבה‪ ,‬דכמה הפצירו והיה לרע‬ ‫להם‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫ובס' שבט מוסר (פרק כ"ד אות כ') כתב שלא‬ ‫להתאמץ בתפלה יותר מדאי‪ .‬אין ראוי לאיש‬ ‫ולולי דמיסתפינא אולי דזה מה שאמר בעת‬ ‫או אשה להרבות בתענית ותפלות על ענין‬ ‫שרצה לברך בני יוסף‪ ,‬ואמר 'מי אלה'‬ ‫הבנים‪ .‬ובמה הפצירו על זה בתענית ותפלות‬ ‫(מח‪:‬ח) שאינם ראוים לברכה‪ ,‬ומשו"ז לא‬ ‫ויצאו להם בנים בלתי מהוגנים ומובדלים‬ ‫רצה להתפלל‪ ,‬אלא יבטח בהשי"ת והוא‬ ‫מבני אדם במדות משונות ומכוערות‪,‬‬ ‫יעשה ויצא מזה יותר טוב‪ .‬וזה שאמר יעקב‬ ‫והורידו שיבת אביהם ביגון שאולה‪.‬‬ ‫אבינו "התחת אלקים אנכי וגו'" (ל‪:‬ב)‪,‬‬ ‫דהיינו שצריכים לבטוח‪ ,‬ועי"ז יהיה ישועה‬ ‫ושמעתי מפי זקן חכם דלפעמים מונע‬ ‫לטובה ולברכה‪.‬‬ ‫הקב"ה בנים מאיש ואשה אע"פ שהם‬ ‫צדיקים גמורים‪ ,‬משום שרואה במזל שלהם‬ ‫השי"ת ירחם וישפיע ישועות גדולות בכל‬ ‫שמחוייב להיות להם בנים בלתי הגונים‬ ‫מילי דמיטב‪ ,‬רב נחת דקדושה ושלום בין‬ ‫באשר היה מחייב מזלו של חזקיה‪ ,‬שלכך‬ ‫אדם לחבירו ובין איש לאשתו‪ ,‬ושידוכים‬ ‫לא היה רוצה ליקח אשה כנודע‪ .‬וכמו‬ ‫נאה ומתקבל‪ ,‬והרגיל בנר הווין בנים‬ ‫שאמרו חז"ל (ברכות י‪ .).‬וכדי שלא לצערם‬ ‫תלמידי חכמים‪ ,‬ופרנסה טובה גאולות ורב‬ ‫מונע אותם מהם‪ .‬אך כשמרבים בתפלה‬ ‫חסד‪ ,‬ובקרוב נזכה לגאולה שלימה בב"א‪.‬‬ ‫הוצרך לעשות שאלתם ובקשתם וכו'‬ ‫סי' תקפ"ט) שחולק על דבריהם וסובר‬ ‫אינן מוציאין את הרבים ידי חובתן‪ ,‬ואי ס"ד‬ ‫שאפילו אם נאמר תקיעת שופר בשמיעה‬ ‫דתקיעת שופר בשמיעה לחוד נגמרה מצותו‪,‬‬ ‫תלא רחמנא‪ ,‬מ"מ אין חש"ו יכולים להוציא‪,‬‬ ‫אמאי השומע ממי שאינו מחויב בדבר לא‬ ‫משום דכיון דאין השי"ת חפץ בו בעצמו‬ ‫יצא‪ ,‬עי"ש]‪.‬‬ ‫במצוה זו‪ ,‬האיך יוציא אחרים‪ .‬י"ל שבנ"ד‬ ‫ולפ"ז להשיטות דנשים אינן חייבות רק‬ ‫מודה‪ ,‬שהרי החרש בעצמו מחויב בקריאה‬ ‫לשמוע במקרא מגילה‪ ,‬א"כ גם אינו בר‬ ‫אע"פ שלא השמיע לאזנו‪.‬‬ ‫חיובא יכול להוציאן‪ .‬ואף לדברי הלבוש (ריש‬ ‫לג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מערכת המשנה‬ ‫ליקוטים קצרים מתוך שו"ת משנה הלכות ושאר ספרי רבינו הקדוש זי"ע‬ ‫נערך ע"י הרב מרדכי צבי גינזבורג | אין ללמוד מכאן הלכה למעשה‬ ‫ערכין ב' ע"ב‬ ‫במסגרת דף היומי‬ ‫פשוט דיותר טוב שתבוא האשה לשמוע‬ ‫הכל חייבים במקרא מגילה לאיתויי מאי‪,‬‬ ‫מקרא מגילה בביהכ"נ‪ ,‬והקטן ישאר בבית‬ ‫לאתויי נשים‪ ,‬וכדר' יהושע בן לוי‪ .‬דאמר ר'‬ ‫עם התינוק‪ ,‬ואח"כ יקרא המגילה לעצמו‪.‬‬ ‫יהושע בן לוי‪ ,‬נשים חייבות במקרא מגילה‪,‬‬ ‫שאף הן היו באותו הנס‪.‬‬ ‫וכן מדויק מלשון השו"ע שם‪ ,‬דבסע' א' כתב‬ ‫'הכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים וכו'‬ ‫הנה נשאל לרבינו (ח"ד סי' פ"ב) במי שיש לו‬ ‫ומחנכין את הקטנים וכו''‪ ,‬ובסע' ו' כתב‬ ‫תינוק בביתו שצריכין לשמרו‪ ,‬ויש לו בן קטן‬ ‫'מנהג טוב להביא הקטנים לשמוע מקרא‬ ‫בן י"א שנים ואשתו שצריכין לשמוע מקרא‬ ‫מגילה'‪ .‬והנה פתח הכל חייבים אנשים ונשים‬ ‫מגילה‪ ,‬אי מוטב שיניח את בנו בבית לשמור‬ ‫ובקטנים מחנכים‪ ,‬ובסע' ו' סיים דרק מנהג‬ ‫התינוק‪ ,‬ותבוא אשתו לביהכ"נ לשמוע‬ ‫טוב הוא להביא הקטנים‪ ,‬אבל חיובא ליכא‪.‬‬ ‫קריאת המגילה‪ ,‬או שמוטב שהקטן ישמע‪.‬‬ ‫אבל בנשים ודאי חיובא איכא לשמוע‬ ‫והשיב רבינו דודאי האשה מחוייבת יותר‬ ‫המגילה‪ .‬וממילא בודאי דהאשה קודמת‬ ‫לשמוע המגילה בביהכ"נ מהקטן‪ .‬דבשו"ע‬ ‫לקטן‪.‬‬ ‫(או"ח סי' תרפ"ט סע' ב') כתב הרמ"א ז"ל‪ ,‬י"א‬ ‫והנה במקראי קודש (פורים סי' כ"ט) כתב‪,‬‬ ‫שאם האשה קוראה [המגילה] לעצמה‪,‬‬ ‫נסתפקתי בחרש שאינו יכול לשמוע רק ע"י‬ ‫מברכת 'לשמוע מגילה'‪ ,‬שאינה חייבת‬ ‫מכונה‪ ,‬אם יכול להוציא לנשים כשהוא קורא‬ ‫בקריאה‪ .‬והמג"א (שם ס"ק ו') הביא וז"ל‪,‬‬ ‫בלא מכונה ולא משמיע לאזנו‪ ,‬די"ל כיון‬ ‫ובמדרש הנעלם כתב דלא תקרא לעצמה‪,‬‬ ‫דעיקר החיוב שלהם רק שמיעה‪ ,‬אינן יכולות‬ ‫רק תשמע מאנשים‪ ,‬ע"כ‪ .‬והביאו באלי' רבה‬ ‫לצאת ממי שלא השמיע לאזניו‪ ,‬שהוא בר‬ ‫ובבאר היטב‪ .‬ואף שכתבו האחרונים ז"ל‬ ‫קריאה ולא בר שמיעה‪.‬‬ ‫דבאם אי אפשר לה לשמוע מאנשים‪ ,‬קוראה‬ ‫לעצמה ומברכת לעצמה‪ ,‬מ"מ לכתחילה‬ ‫[אבל מאידך י"ל שגם בר קריאה בלבד‬ ‫נראה דכולהו מודים דלא תקרא אם יכולה‬ ‫מוציא לנשים‪ ,‬דלא תהא שמיעה גדולה‬ ‫לשמוע מהאנשים‪.‬‬ ‫מקריאה וכו' ולעומת זאת י"ל שלהוציא‬ ‫לנשים ידי חובת קריאת המגילה יכול אפילו‬ ‫[וקצת סמוכין לזה מירושלמי דריב"ל הוי‬ ‫אינו בר חיובא‪ ,‬להסוברים שאינן חייבות אלא‬ ‫מכניש בני ביתיה וקרי קמיהון‪ .‬ולכאורה למה‬ ‫בשמיעה‪ .‬ובהקדם דברי מהר"ם בן חביב‬ ‫צריך לקרוא בעצמו ולא הניח לאשתו‬ ‫והשאגת ארי' (סי' ו') שהוכיחו דע"כ תקיעת‬ ‫שתקרא‪ .‬אבל אי נימא דאשה אינה קוראת‬ ‫שופר לא בשמיעה תליא המצוה‪ ,‬דתנן חש"ו‬ ‫לעצמה‪ ,‬אתי שפיר]‪ .‬אבל בקטן לית מאן‬ ‫ההמשך בדף הקודם‬ ‫דפליג דקורא לעצמו המגילה‪ .‬וכיון שכן‪,‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לד‬ ‫שיעורי הלכה‬ ‫יום א' פ' בהעלותך תשע"ז לפ"ק‬ ‫הלכות קידושין – אהע"ז סי' ס"ה‬ ‫וכן היה כותב כ"ק החידושי הרי"ם מגור‬ ‫מצות שמחת חתן וכלה‬ ‫זי"ע בהזמנות לשמחת נישואי צאצאיו‪,‬‬ ‫שו"ע ס"א "מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד‬ ‫"ואקרא לאוהבי ורעי לשמוח בשמחתינו‬ ‫לפניהם ולומר שהיא נאה וחסודה [פי'‪ ,‬מן‬ ‫כמנהג ישראל‪ ,‬אשר מסתמא הוקבע כדי‬ ‫ותשא חן וחסד לפניו] אפילו אינה נאה‪.‬‬ ‫להרגיל עצמו להיות שמח בשמחת וטובת‬ ‫הג"ה‪ ,‬ומצינו שר' יהודה בר אילעי היה‬ ‫חבירו לקיים מצות עשה של 'ואהבת לרעך‬ ‫מרקד לפני הכלה‪ ,‬ומבטלין תלמוד תורה‬ ‫כמוך'" וכו'‪.‬‬ ‫להכנסת כלה לחופה"‪.‬‬ ‫***‬ ‫שורש המצוה הוא ממצות עשה‬ ‫של ואהבת לרעך כמוך‬ ‫כלה נאה וחסודה‬ ‫שורש מצות שמחת חתן וכלה הוא ממצות‬ ‫כתב השו"ע 'ולומר שהיא נאה וחסודה‬ ‫עשה של 'ואהבת לרעך כמוך'‪ ,‬כמ"ש‬ ‫אפילו אינה נאה'‪ .‬מקור דין זה הוא במס'‬ ‫הרמב"ם (הל' פי"ד ה"א) "מצות עשה של‬ ‫כתובות (טז‪" ):‬תנו רבנן כיצד מרקדין לפני‬ ‫דבריהם לבקר חולים ולנחם אבלים וכו' וכן‬ ‫הכלה‪ .‬בית שמאי אומרים כלה כמות שהיא‪,‬‬ ‫לשמח הכלה והחתן ולסעדם בכל צרכיהם‪.‬‬ ‫ובית הלל אומרים כלה נאה וחסודה‪ .‬אמרו‬ ‫ואלו הן גמילות חסדים שבגופו שאין להם‬ ‫להן ב"ש לב"ה‪ ,‬הרי שהיתה חיגרת או‬ ‫שיעור‪ ,‬אע"פ שכל מצוות אלו מדבריהם‪,‬‬ ‫סומא אומרים כלה נאה וחסודה‪ ,‬והתורה‬ ‫א‬ ‫הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך' ‪ -‬כל‬ ‫אמרה 'מדבר שקר תרחק'‪ .‬אמרו להן ב"ה‬ ‫הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך‬ ‫לב"ש‪ ,‬לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק‬ ‫אחרים‪ ,‬עשה אתה אותן לאחיך בתורה‬ ‫ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו‪ ,‬הוי אומר‬ ‫ובמצוות"‪.‬‬ ‫ישבחנו בעיניו‪ .‬מכאן אמרו חכמים לעולם‬ ‫תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות‬ ‫א‬ ‫בשליחות אליעזר לבתואל לקחת את רבקה ליצחק אמר (בראשית כו‪:‬מט) "ועתה אם ישכם עושים‬ ‫חסד ואמת את אדוני"‪ .‬ודייקו המפרשים דבשלמא חסד שייך כאן‪ ,‬אבל מה שייך לכאן אמת‪ .‬ואפשר‬ ‫לתרץ שכוונתו היתה שיעשו לו חסד כזה שיוכל לומר לאברהם את כל האמת בלי אמתלאות‬ ‫ותירוצים‪ ,‬כמו כלה נאה וחסודה‪.‬‬ ‫לה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ת"ר‪ ,‬מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת‬ ‫[לעשות לאיש ואיש כרצונו‪ ,‬רש"י]"‪.‬‬ ‫ולהכנסת כלה‪ .‬אמרו עליו על רבי יהודה‬ ‫ולהלכה פסק השו"ע כבית הלל‪.‬‬ ‫ברבי אלעאי שהיה מבטל תלמוד תורה‬ ‫למה אין בזה משום שקר‬ ‫להוצאת המת ולהכנסת כלה‪.‬‬ ‫הבית שמואל (סק"ב) הביא קושיית‬ ‫רא"ש‪ :‬אפילו מי שתורתו אומנתו‬ ‫הפרישה‪ ,‬איך אפשר לומר עליה שהיא נאה‬ ‫מחויב לבטל מלימודו‬ ‫אם אינה‪ ,‬הרי כתיב מדבר שקר תרחק‪ .‬ותי'‬ ‫יש ראשונים שרצו לפרש מה שאמרו‬ ‫דיש לתרץ דבריו שהיא נאה במעשיה‪.‬‬ ‫מבטלין‪ ,‬כלומר שרשאין לבטל אבל אין‬ ‫והט"ז (סק"א) תי' שאפילו אינה נאה‪ ,‬חוט‬ ‫חיוב‪ .‬והוכיחו כן מכמה מקומות‪ ,‬ואחד‬ ‫של חסד משוך עליה בעיני חתן שלה‪ ,‬כי‬ ‫מהם הוא ממה שאמרו עליו על רבי יהודה‬ ‫אלמלא לא מצאה חן בעיניו לא נשאה‪ ,‬דהא‬ ‫בן אילעאי שהיה מבטל תלמוד תורה‪ .‬ואי‬ ‫צריך לראות את הכלה תחילה‪ .‬והריטב"א‬ ‫כל אדם חייב מאי רבותיה דר"י בן אלעאי‪,‬‬ ‫כתב שכל שהוא מפני דרכי שלום אין בו‬ ‫אלא ודאי כל אדם רשאי‪ .‬ואמרו עליו על ר'‬ ‫משום מדבר שקר תרחק‪.‬‬ ‫יהודה בן אלעאי שהיה מנהיג עצמו כחיוב‬ ‫בעלת מום אם מותר לומר עליה שאין בה מום‬ ‫ומבטל תמיד‪.‬‬ ‫והנה אם יש בה מום‪ ,‬כתב החלקת מחוקק‬ ‫הרא"ש (כתובות פ"ב ס"ה) דחה דבריהם‬ ‫(סק"א) שלא יאמר שאין לה מום‪ ,‬דזה שקר‬ ‫שודאי חיוב גמור הוא‪ .‬וההיא דר' יהודה‬ ‫גמור‪ .‬רק יאמר סתם שהיא נאה‪ ,‬וחוט של‬ ‫בן אלעאי מייתי סייעתא מיניה‪ ,‬שאע"פ‬ ‫חסד משוך עליה‪ .‬אבל לפי דברי הריטב"א‬ ‫שהיתה תורתו אומנתו ולא היה לו עסק‬ ‫שכתב שמותר לשנות מפני דרכי שלום‪ ,‬יהי'‬ ‫אחר אלא ת"ת‪ ,‬היה מבטל‪ ,‬כ"ש שאר העם‪.‬‬ ‫מותר לומר שאין בה מום‪ ,‬וכ"כ בחינא‬ ‫חלקת מחוקק‪ :‬החיוב הוא‬ ‫וחסדא‪.‬‬ ‫כשרואה שנכנסין לחופה‬ ‫***‬ ‫בחלקת מחוקק (סק"ב) כתב דאפשר לומר‬ ‫שזה דוקא כשרואה שנכנסין לחופה צריך‬ ‫מבטלין תלמוד תורה להכנסת כלה לחופה‬ ‫לכבדם‪ .‬אבל אם יודע שיש חופה בעיר‪ ,‬אין‬ ‫מבטלין תלמוד תורה להכנסת כלה‬ ‫ב‬ ‫צריך לבטל מלימודו ולילך שם‪.‬‬ ‫לחופה‪ .‬מקור הדין הוא במס' כתובות (יז‪).‬‬ ‫ב‬ ‫מסופר שכשקיבל הכתב סופר היתר הוראה‪ ,‬אמר לו אביו החתם סופר שאם רוצה להיות תלמיד‬ ‫חכם‪ ,‬לא ילך אפילו לשמחת נישואי בן דודו‪.‬‬ ‫וכבר אמרו פשט במה שאמרו חז"ל (ברכות סג‪ ):‬אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה‪.‬‬ ‫והרי אמרו (יומא פה‪' ):‬וחי בהם' ולא שימות בהם‪ .‬רק הדין הוא במי שלא ראה את חבירו י"ב חודש‬ ‫שמברך עליו ברכת מחיה המתים (ברכות נח‪ ,:‬שו"ע או"ח סי' רכ"ה ס"א)‪ .‬וזה הכוונה שממית עצמו‬ ‫עליה‪ ,‬שמשקיע את עצמו כל כך בלימוד התורה‪ ,‬שלא רואים אותו כלל בשווקים וברחובות‪ ,‬ואחר‬ ‫י"ב חודש צריכים לברך עליו מחיה המתים‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לו‬ ‫תוס'‪ :‬אפילו תלמוד תורה דרבים‬ ‫בית שמואל‪ :‬משמעות הברייתא‬ ‫מבטלין להכנסת כלה‬ ‫שבכל אופן יבטל מלימודו‬ ‫ביטול תלמוד תורה דרבים להכנסת כלה‪,‬‬ ‫ובבית שמואל (סק"ג) חלק עליו שבכל‬ ‫בפני יהושע (כתובות יז‪ ).‬העלה דאף‬ ‫אופן מחויב לבטל מלימודו‪ ,‬כיון שבברייתא‬ ‫תלמוד תורה דרבים מבטלין להכנסת כלה‪,‬‬ ‫תניא מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת‬ ‫וכמ"ש התוס' (מגילה ג‪ .‬ד"ה מת מצוה)‬ ‫ולהכנסת כלה‪ .‬ובהוצאת המת אפילו אינו‬ ‫דמשמעתין מוכח דאפילו ת"ת דרבים‬ ‫רואה חייב לבטל כן‪ ,‬הכי נמי בהכנסת כלה‪.‬‬ ‫מבטלין‪.‬‬ ‫שדי חמד‪ :‬סוגיין דעלמא כדעת החלקת מחוקק‬ ‫וכ"כ בשו"ע הרב (הל' ת"ת פ"ד ה"ד)‪,‬‬ ‫ובשדי חמד (מערכת חתן וכלה אות כ"ב)‬ ‫והביא ראיה מתלמוד ירושלמי (חגיגה‬ ‫כתב דסוגיין דעלמא כדעת החלקת מחוקק‬ ‫פ"א ה"ז) דרבי יהודה ברבי אילעאי‬ ‫שאין מבטלין ת"ת אלא כשרואין בהכנסת‬ ‫כשהיה מלמד לתלמידיו‪ ,‬וראה את המת או‬ ‫כלה‪ ,‬שהרי בעיירות גדולות שנמצאין בהן‬ ‫את הכלה היה מפסיק מתלמודו ללוות המת‬ ‫ת"ח הרבה לא ראינו ולא שמענו שכולם‬ ‫ולהכניס הכלה לחופה‪[ .‬יש לדייק בלשון‬ ‫יבטלו מלימודם להכנסת כלה‪ ,‬אף‬ ‫הירושלמי 'וראה' את המת או הכלה‪,‬‬ ‫שיודעים כי ביום זה היא יום חופה של‬ ‫משמע כשיטת החלקת מחוקק שהבאנו‬ ‫פלוני ופלונית וכו'‪ .‬ובהכרח לומר דנקטי‬ ‫לעיל‪ ,‬אבל לולי זה לא היה מפסיק]‪.‬‬ ‫עיקר כהח"מ שאינו חייב לבטל לימודו אלא‬ ‫בית יוסף‪ :‬אין לבטל תלמוד תורה דרבים‬ ‫כשרואה הכנסת כלה‪ ,‬ואלו שאינם רואים‪,‬‬ ‫אפילו למצוה של תורה‬ ‫אף שיודעים לכוין את השעה שנכנסת‬ ‫אמנם בבית יוסף (או"ח סי' ע') כתב בשם‬ ‫לחופה רשאים הם שלא לבטל לימודם‪.‬‬ ‫רבינו יונה בענין ביטול תלמוד תורה‬ ‫הגרש"ז אויערבאך‪ :‬סומכין על זה‬ ‫דרבים לקיים מצוה של תורה‪ ,‬שאם הוא‬ ‫שאין מדייקים בזמן החופה‬ ‫בענין שאם יפסיק ויבטל לימודו לרבים‬ ‫והגאון ר' שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל היה‬ ‫עכשיו לא יוכלו עוד להתאסף ללמוד להם‬ ‫רגיל לומר‪ ,‬שכיון שהרגילות היא שאין‬ ‫אחר שיקיימו המצוה‪ ,‬אין לו להפסיק אפילו‬ ‫מדייקים כלל לעשות החופה בשעה‬ ‫למצוה של תורה‪.‬‬ ‫הנקובה בהזמנה‪ ,‬שפיר סומכין על זה ואין‬ ‫מדקדקין להשתתף בכל חופה‪ ,‬שהרי אין‬ ‫ג‬ ‫יודעים לכוין הזמן המדויק‪.‬‬ ‫ג‬ ‫והיה מורה לשואלים‪ ,‬שעיקר החיוב בזמננו הוא כשעובר במקום שנערכת חופה‪ ,‬שצריך לעמוד‬ ‫שם עד גמר החופה אפילו אם יגרם לו ביטול תורה עי"ז (הליכות שלמה‪ ,‬תפלה‪ ,‬פי"ג הע' ‪ .)22‬וכן היה‬ ‫מעשה בת"ח שנשלח בשליחות מסוימת להגרש"ז ופגש בו בבית החתנות בשעת סידור חופה‬ ‫וקידושין‪ ,‬ואחר שמסר לו דבר השליחות‪ ,‬רצה ללכת לדרכו‪ ,‬אבל הגרש"ז החווה לו בידו‪ ,‬שישאר‬ ‫במקום עד סיום הברכה אחריתא (שלמי שמחה)‪.‬‬ ‫לז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫הכלה מתקלסין ובאין‪ ,‬היה נותן עיניו‬ ‫עצי ארזים‪ :‬ר"י לשיטתו שאפילו לימוד לאחרים‬ ‫בתלמידים ואמר המעשה קודם לתלמוד‪.‬‬ ‫אינו גדול ממעשה‬ ‫ע"כ‪ .‬ועי' בערוך השולחן (ס"ד) שהעיר‬ ‫ומוכח מדבריו שאין לבטל ת"ת דרבים‬ ‫דבתלמוד בבלי (קידושין מ‪ ):‬מסקינן‬ ‫בשביל הכנסת כלה‪ ,‬ומה שאמרו עליו על‬ ‫דתלמוד גדול‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫ר"י ברבי אילעאי שהיה מבטל ת"ת אפילו‬ ‫שהיה מלמד לאחרים (עי' סנהדרין כ‪,).‬‬ ‫נמנו בעליית בית אריס‪ :‬התלמוד קודם למעשה‬ ‫עי' עצי ארזים (סק"א) דאזיל לטעמיה‬ ‫ובאמת דבירושלמי (חגיגה‪ ,‬שהוזכר‬ ‫(ב"ק יז‪ ).‬דמשמע דסבירא ליה דאפילו‬ ‫לעיל) מבואר להדיא שזה הוא טעמו של‬ ‫לימוד לאחרים אינו גדול ממעשה‪.‬‬ ‫ר"י‪ ,‬וכן גם טעמם של החכמים החולקים‬ ‫עליו‪ .‬דהכי איתא התם‪ ,‬ר' יהודה כשהיה‬ ‫פסקי הלכות‪ :‬רק מה שמלמד לאחרים‬ ‫יבטל מפני הכנסת כלה‬ ‫רואה את המת ואת הכלה מתקלסין‪ ,‬היה‬ ‫נותן עיניו בתלמידים ואומר המעשה קודם‬ ‫אולם בפסקי הלכות להגאון ר' דוד‬ ‫לתלמוד‪ .‬נמנו בעליית בית ארים התלמוד‬ ‫פרידמן זצ"ל‪ ,‬רבה של קארלין (ח"ג דף‬ ‫קודם למעשה‪.‬‬ ‫ל"ה) כתב לאידך גיסא‪ ,‬דדוקא מה שמבטל‬ ‫לאחרים מבטל מפני הכנסת כלה‪ ,‬אבל‬ ‫ר' אבהו הוה בקיסרין‪ ,‬שלח לר' חנינה בריה‬ ‫מלימוד שלומד לעצמו לא יבטל‪ ,‬שהלימוד‬ ‫מזכי (ללמוד תורה) בטבריא‪ ,‬שלחון‬ ‫לעצמו גדול מכל מצות שבתורה‪ ,‬שמביא‬ ‫ואמרון ליה גמל הוא חסד‪ .‬שלח כתב ליה‬ ‫לידי מעשה‪.‬‬ ‫המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך‬ ‫לטבריא‪ ,‬וכבר נמנו בעליית בית ארים בלוד‬ ‫וע"ש ביד דוד (ס"ק פ"ח‪-‬צ') שמברר‬ ‫התלמוד קודם למעשה‪ .‬ולמעשה זה ההיתר‬ ‫מקור דבריו מהסוגיא בב"ק (שם)‪ .‬ולפ"ז‬ ‫שסומכין עליו שלא ללכת להכנסת כלה‪ ,‬כיון‬ ‫ר"ל שרק ר' יהודה בן אלעאי ביטל‬ ‫שאין לנו היום הלכה ברורה במקום אחד‪,‬‬ ‫בטלו‬ ‫לא‬ ‫תלמידיו‬ ‫אבל‬ ‫מתלמודו‪,‬‬ ‫הוי כל תלמודנו לצורך לימוד עצמנו‬ ‫מתלמודם‪.‬‬ ‫ד‬ ‫וקודמת למעשה‪.‬‬ ‫מס' שמחות‪ :‬טעמו של ר"י שהמעשה גדול מתלמוד‬ ‫אם מבטלין ת"ת כשיש לכלה‬ ‫במס' שמחות (פי"א ה"ז) מפורש שטעמו‬ ‫אנשים די צורך כבודה‬ ‫של ר"י ברבי אלעאי משום שסובר שמעשה‬ ‫אם מבטלין ת"ת גם כשיש אנשים די צורך‬ ‫עדיף‪ .‬שכן אמרו שם‪ :‬אבא שאול אומר‬ ‫כבודה של הכלה‪ ,‬בשיטה מקובצת (כתובות‬ ‫המעשה קודם לתלמוד‪ .‬וכן היה רבי יהודה‬ ‫עושה בשעה שהיה רואה את המת ואת‬ ‫ד‬ ‫והנהגת הגאון ר' יונתן שטייף זצ"ל היתה בזה שעל כל הזמנה שקיבל היה אומר תהלים בזמן‬ ‫החופה או משגר ברכה להחתן וכלה‪ ,‬ובכך השתתף בדרכו המיוחדת בחתונה‪ ,‬וגם נמנע מביטול‬ ‫תורה‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לח‬ ‫שאין להם שיעור‪ ,‬נראה דסוגיא דעלמא‬ ‫שם) הביא בשם תלמידי רבינו יונה‪ ,‬וז"ל‪:‬‬ ‫דמבטלין תלמוד תורה אפילו ביותר מכדי‬ ‫ולענין הוצאת כלה נראה מכיון שהוא מפני‬ ‫צרכה של הכלה‪ .‬ובחינא וחסדא כ' שת"ח‬ ‫כבוד החיים כדי לחבבה על בעלה‪ ,‬די לה‬ ‫יכול לסמוך על הדעה הסוברת שאם די‬ ‫כשמוליכין אותה לפי כבודה‪ .‬ויש אומרים‬ ‫צרכה אין צריך לבטל מן התורה‪.‬‬ ‫דלגבי כלה אין לה שיעור ולעולם מבטלין‪,‬‬ ‫כבוד חתן וכלה עדיף מכבוד הרגל‬ ‫כי ברוב עם הדרת החתן והכלה‪ ,‬ומוסיף‬ ‫יותר בשמחה ובחיבוב‪.‬‬ ‫בבאר היטב (סק"ב) בשם דרשות מהרי"ל‪:‬‬ ‫כבוד לחתן וכלה עדיף מכבוד הרגל‪ ,‬ונפ"מ‬ ‫ובשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' ב') הביא‬ ‫שאם יש לו איזה מלבוש חדש ללבוש בחופה‬ ‫מאבות דר"נ (פ"ד) דדוקא בכדי צרכה‬ ‫ופגע בו הרגל קודם החופה לא ילבישנו‬ ‫מבטלין‪ .‬אך מדברי השו"ע ומנוסחת‬ ‫ברגל אלא יניחנו עד יום החופה‪.‬‬ ‫התפילה שמנו הכנסת כלה בין הדברים‬ ‫לט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ניצוצי הדף‬ ‫בכורות נ"ט ע"א‬ ‫ובס' קהלת יעקב (תוספת דרבנן מערכת אות ס'‬ ‫בדין מעשר בהמה‪ ,‬דבעינן עשירי ודאי ולא‬ ‫סימן רכ"א) ספיקא דיומא דעבדינן‪ ,‬לא‬ ‫עשירי ספק‪ ,‬משום דבעינן שהמונה המעביר‬ ‫עבדינן אלא במידי דאורייתא‪ ,‬אבל במידי‬ ‫תחת השבט וקורא בשם עשירי‪ ,‬צריך שלא‬ ‫דרבנן לא עבדינן‪ .‬כמפורש בהדיא (מנחות‬ ‫יהיה לו ספק בדבר‪.‬‬ ‫סח‪ ):‬רב פפא ורב הונא אכלי חדש באורתא‬ ‫ישוב למה לא תיקנו ט' ימים לחנוכה‬ ‫די"ו נגהי שיבסר‪ ,‬קסברי חדש בחוץ לארץ‬ ‫דרבנן ולספיקא לא חיישינן‪.‬‬ ‫במנחת חינוך (מצוה ש"א אות ו') כתב‬ ‫דבמקום שאין השלוחין מגיעין לשם‪ ,‬בודאי‬ ‫ז"ל‬ ‫הרא"ם‬ ‫וזה טעם ושורש דברי‬ ‫היו עושים חנוכה ט' ימים‪ ,‬אף שהוא דרבנן‪.‬‬ ‫בתוספותיו בהל' חנוכה (עמ' מ"ז ד"ה שמונת‬ ‫וסיים בזה הלשון‪" :‬אך האידנא דאנחנו‬ ‫ימי) שכתב בפשיטות דמאי דלא עבדינן ט'‬ ‫בקיאים בקביעות‪ ,‬רק משום מנהג אבותינו‬ ‫ימי חנוכה מספיקא‪ ,‬היינו משום דחנוכה‬ ‫דשלחו מתם וכו' (ביצה ד‪ ,):‬ועל דרבנן לא‬ ‫דרבנן‪ .‬ונוראות נפלאתי על הרב עץ החיים‬ ‫חששו כל כך‪ ,‬על כן אנחנו עושים רק‬ ‫ז"ל בלשונות (דף ד' ע"ד)‪ ,‬שכתב על דברי‬ ‫שמונה ימים חנוכה‪ .‬אבל כשיבנה בית‬ ‫הרא"ם ז"ל‪ ,‬וליתא דמגילה נמי הוי מדרבנן‪,‬‬ ‫המקדש במהרה בימינו ונשוב לקדש על פי‬ ‫ואפ"ה נתן טעם המרדכי ז"ל (מגילה רמז‬ ‫הראיה‪ ,‬אז הרחוקים ‪ -‬דעתידה ארץ ישראל‬ ‫תשע"ה) דמאי דלא עבדינן תרי יומי משום‬ ‫להתפשט בכל הארצות‪ ,‬בודאי יעשו חנוכה‬ ‫דכתיב "ולא יעבור" (אסתר ט‪:‬כז)‪ ,‬דמשמע‬ ‫תשעה ימים‪ .‬כן נראה לעניות דעתי"‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫הא לאו הכי הוה עבדינן תרי יומי‪.‬‬ ‫ובאמת דהכי משמע מדברי האבודרהם‬ ‫והוא פלאי‪ ,‬דאדרבה היה לו לדחות דברי‬ ‫(עניני חנוכה) שכאשר קידשו על פי הראיה‬ ‫המרדכי ז"ל מדברי הגמ' (מנחות שם)‬ ‫היו צריכים לעשות ט' ימים בחוץ לארץ‬ ‫דקאמר בהדיא דספיקא דיומא לא עבדינן‬ ‫מצד ספיקא דיומא‪ .‬וזה לשונו‪" :‬וכתב בעל‬ ‫במילתא דהויא מדרבנן‪ .‬שדברי הרא"ם‬ ‫העתים‪ ,‬למה אין עושים תשעה ימי חנוכה‬ ‫מוסכמים מדברי התלמוד דידן בהדיא‪ ,‬והוא‬ ‫מספק‪ ,‬כמו שאנו עושים בחג הסוכות‬ ‫ז"ל נהפך עליו אל הרודף כאילו הרא"ם מפי‬ ‫תשעה ימים ‪ -‬תשיעי ספק שמיני? ותירץ‬ ‫עצמו אמרן‪ .‬ועל דברי המרדכי יש לומר‬ ‫מפני שחג הסוכות מן התורה‪ ,‬והחמירו‬ ‫דהיינו טעמא דלא אתא עלה מטעמא‬ ‫רז"ל על ספיקו‪ ,‬לפי שאין אנו קובעין עתה‬ ‫דמגילה הוי מדרבנן‪ ,‬משום דמגילה דברי‬ ‫על פי הראיה‪ .‬אבל חנוכה שהוא מדבריהם‪,‬‬ ‫קבלה היא‪ .‬עכ"ד‪.‬‬ ‫הם אמרו לעשות שמונה ימי חנוכה והם‬ ‫ואשר לענ"ד נראה דהנה מצינו מחלוקת‬ ‫אמרו חשבון המולדות"‪ ,‬ע"כ‪ .‬הרי שלולי‬ ‫בענין כדומה לזה‪ ,‬דהרז"ה בעל המאור (סוף‬ ‫סברת 'הם אמרו והם אמרו' היו מוטל‬ ‫פסחים) כתב‪ ,‬יש ששואלים מה טעם אין אנו‬ ‫לעשות ט' ימים גם במועדים דרבנן‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מ‬ ‫המונה‪ ,‬שמספר שאינו ברור אינו חשוב‬ ‫סופרים בספירת העומר שתי ספירות מספק‪,‬‬ ‫מספר‪ .‬וכמ"ש הט"ז (סי' תפ"ט סק"ח)‬ ‫כשם שאנו עושים שני ימים טובים מספק‬ ‫דלכתחילה בעינן שבשעת הברכה ידע מנין‬ ‫וכו'‪ .‬ונראה שאם באנו לספור שתי ספירות‬ ‫הספירה‪.‬‬ ‫מספק‪ ,‬נמצאת ספירה שניה מושכת עד יום‬ ‫טוב ראשון של עצרת‪ ,‬ואתי לזלזולי ביו"ט‬ ‫ולפ"ז נראה שהמסופק כמה ימים לספירת‬ ‫דאורייתא‪ .‬הלכך אין לנו אלא מה שנהגו‬ ‫היום‪ ,‬אם שלשה או ארבעה‪ ,‬לא יוכל למנות‬ ‫וכו'‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫שתי הספירות מספק‪ ,‬משום דלא חשיבא‬ ‫ספירה כלל‪ .‬וע"ע בשו"ת דגל ראובן (ח"א‬ ‫וכן הר"ן (סוף פסחים) הביא דברי הרז"ה‬ ‫סי' כ"ה אות ד' ד"ה ולי נראה)‪.‬‬ ‫הנ"ל‪ .‬ומוכח מדברי הרז"ה והר"ן‪ ,‬שהסופר‬ ‫שתי ספירות מספק יוצא ג"כ ידי חובתו‪,‬‬ ‫ועפ"ז אפשר לתרץ קושית הרז"ה והר"ן‬ ‫כיון שממה נפשך ספר את הספירה הנכונה‬ ‫(סוף פסחים) דאמאי אין אנו סופרים שתי‬ ‫לאותו יום‪ ,‬וקמי שמיא גליא‪ .‬הלכך כשנתברר‬ ‫ספירות מספק‪ ,‬כמו שאנו עושים שני ימים‬ ‫לו למחר יום הספירה האמיתית‪ ,‬יוכל לספור‬ ‫טובים‪ .‬ולפ"ז ניחא‪ ,‬שאם נחשוב המנין‬ ‫בברכה‪.‬‬ ‫מספק‪ ,‬בטלה כל המצוה שאין כאן ספירה‬ ‫כלל‪ .‬אלא שא"כ קשה על מ"ש התוס'‬ ‫שידע ויוחלט אצלו המנין שהוא סופר‬ ‫(מנחות סו‪ ).‬שכיון שספה"ע בזמה"ז מדרבנן‪,‬‬ ‫אמנם בשו"ת דבר אברהם (ח"א סי' ל"ד)‬ ‫יכולים לספור בבין השמשות‪ ,‬והרי ספק‬ ‫שדן בנ"ד‪ ,‬וכתב‪ ,‬בפשוטו נראה שאין ענין‬ ‫ספירה אינה מועילה כלום‪ .‬וי"ל דס"ל דרבנן‬ ‫הספירה שיוציא מילים של המספר מפיו‪,‬‬ ‫מעיקרא תיקנו כן משום תמימות‪ ,‬וצ"ע‪.‬‬ ‫אלא ענינה שידע ויוחלט אצלו המנין שהוא‬ ‫עכת"ד‪.‬‬ ‫סופר‪ .‬ובלא"ה לא מקרי ספירה כלל‪ ,‬אלא‬ ‫וכן בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' רמ"ח אות ג')‬ ‫קריאת מילים של הספירה בלבד‪ ,‬ולא‬ ‫פשיטא ליה דספירה מספק לא חשיבא‬ ‫הספירה עצמה וכו' עיי"ש‪ .‬וכן בשו"ת קרן‬ ‫ספירה כלל‪ ,‬דמה"ט אין סופרים העומר שתי‬ ‫לדוד (סי' ק"מ ד"ה ומש"כ) הביא מ"ש הר"ן‬ ‫ספירות משום ספיקא דיומא‪ ,‬אלא משום‬ ‫בזה‪ ,‬וכתב‪ :‬ולפע"ד בספירת העומר לא‬ ‫דבכה"ג לא הויא ספירה כלל‪ ,‬שספירה אחת‬ ‫שייך למנות שתי ספירות מספק‪ ,‬שאם אינו‬ ‫מקלקלת חבירתה‪ ,‬ע"ש‪.‬‬ ‫יודע בבירור כמה היום לעומר‪ ,‬וסופר ב'‬ ‫ימים מספק‪ ,‬אין זה בכלל ספירה כלל‪ ,‬דלא‬ ‫ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' מ"ח אות ג')‬ ‫חשיב מנין אלא בדבר הברור‪ ,‬הלא"ה לא‬ ‫שדן ג"כ בנ"ד‪ ,‬והביא מ"ש הערוגת הבושם‬ ‫חשיב מנין וכו'‪ .‬ע"ש (וע"ע בשו"ת קרן לדוד‬ ‫(סי' קס"ח) דספירה מספיקא אינה ספירה‪,‬‬ ‫סי' קל"ט)‪.‬‬ ‫כנ"ל‪ ,‬שספירת שתי ספירות מספק לאו‬ ‫ספירה היא כלל‪ ,‬דהוי חסרון בעצם הספירה‬ ‫ובספר שערי יושר (ח"א שער הספקות פרק ה'‬ ‫שצריכה להיות ספירה ודאית וברורה‪.‬‬ ‫ד"ה אמנם) שכתב שהטעם שהקפידה התורה‬ ‫בדין מעשר בהמה דבעינן עשירי ודאי ולא‬ ‫ועפ"ז תירץ קושית המור וקציעה דמ"ט לא‬ ‫עשירי ספק‪ ,‬משום דבעינן שהמונה המעביר‬ ‫נהגו בחו"ל למנות שתי ספירות בכל יום‬ ‫תחת השבט וקורא בשם עשירי‪ ,‬צריך שלא‬ ‫משום ספיקא דדינא‪ .‬והעיר המנחת יצחק‬ ‫יהיה לו ספק בדבר‪ ,‬שהקדושה באה ע"י‬ ‫מא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כנגד ימים היוצאין‪ .‬וחד אמר‪ :‬טעמא דבית‬ ‫מדברי הרז"ה והר"ן וכתב‪ ,‬והנראה שגם‬ ‫שמאי כנגד פרי החג‪ ,‬וטעמא דבית הלל‬ ‫הערוגת הבושם כתב כן רק לענין לכתחילה‪,‬‬ ‫דמעלין בקודש ואין מורידין‪.‬‬ ‫וכמ"ש בשו"ע (סי' תפ"ט ס"ה) שאם אינו‬ ‫יודע המנין של הלילה‪ ,‬ופתח הברכה על‬ ‫אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן‪ :‬שני‬ ‫דעת שיסיים כמו שישמע מחבירו‪ ,‬וסיים‬ ‫זקנים היו בצידן‪ ,‬אחד עשה כבית שמאי‬ ‫כמוהו ‪ -‬יצא‪ .‬וכ' הט"ז (שם סק"ח) דמשמע‬ ‫ואחד עשה כדברי בית הלל‪ .‬זה נותן טעם‬ ‫דהיינו בדיעבד‪ ,‬אבל לכתחילה לא יברך עד‬ ‫לדבריו כנגד פרי החג‪ ,‬וזה נותן טעם לדבריו‬ ‫שיהיה לו ברור בשעת הברכה כמה המנין‬ ‫דמעלין בקודש ואין מורידין‪ .‬וכתב על זה‬ ‫של הלילה (וכן הסכימו האחרונים‪ ,‬עי' בכף‬ ‫החת"ס‪ ,‬דמה הנפ"מ בין ב' הטעמים‪ .‬דלפי‬ ‫החיים שם ס"ק ע"ד)‪.‬‬ ‫הטעם משום מעלין בקודש או פרי החג‪ ,‬אין‬ ‫קפידא במספר נרות הנדלקין‪ .‬אבל לפי‬ ‫ומכיון שלענין הברכה גם אם לא היה ברור‬ ‫הטעם של כנגד ימים הנכנסים והיוצאים‪,‬‬ ‫לו המנין יצא בדיעבד‪ ,‬הכי נמי י"ל לגבי‬ ‫א"כ אין להוסיף על מספר הנרות‪ ,‬וכמ"ש‬ ‫הספירה גופא‪ ,‬שכיון שנתברר לו אח"כ‬ ‫התוס' (ד"ה והמהדרין מן המהדרין)‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫שספר כראוי יצא בדיעבד‪ ,‬ע"כ‪ .‬וע"ע‬ ‫במש"כ בשו"ת יביע אומר (ח"ה חאו"ח סי' ד'‬ ‫ולפ"מ דקיי"ל הרי אנו חוששין כדברי ב"ה‬ ‫אות ג')‪ ,‬מפירוש רש"י (עירובין נ‪ ).‬ועוד‪,‬‬ ‫ומשום ימים היוצאים‪ ,‬וממילא אנו חוששים‬ ‫ואכמ"ל)‪.‬‬ ‫למספר הנרות‪ ,‬דהיינו זכרון למעשה נס וזכר‬ ‫של הדלקת המנורה של שמונה ימים‪ .‬ועיין‬ ‫פירסום הנס תלוי במספר הימים‬ ‫בחכמת שלמה (להגרש"ק סי' תרע"א) שיוכל‬ ‫והנה מצינו מחלוקת בגמ' (שם) בית שמאי‬ ‫להוסיף לאיזה מספר מסוים כמבואר בנר‬ ‫אומרים‪ ,‬בכל יום פוחת והולך‪ ,‬ובית הלל‬ ‫שבת‪ .‬א"כ צריך לפרסם הנס בענין מסוים‪.‬‬ ‫אומר בכל יום מוסיף והולך‪ .‬ואיפליגו בה‬ ‫וא"כ האיך יעשה מספק מנורה של ט' ימים‬ ‫אמוראי בטעמי דב"ש וב"ה‪ .‬חד אמר‪ ,‬תנו‬ ‫ויעשה נר א' מספק בכל פעם‪ ,‬הרי הבאנו‬ ‫רבנן‪ :‬מצות חנוכה נר איש וביתו‪ .‬והמהדרין‪,‬‬ ‫מהדבר אברהם והערוה"ב והאבני נזר‬ ‫נר לכל אחד ואחד‪ .‬והמהדרין מן המהדרין‪,‬‬ ‫ודעימי' דלא תיקנו ספירה מספק‪ .‬והכ"נ אם‬ ‫בית שמאי אומרים‪ :‬יום ראשון מדליק‬ ‫נדליק בספירת הימים מספק‪ ,‬הרי לא יצא‬ ‫שמנה‪ ,‬מכאן ואילך פוחת והולך‪ .‬ובית הלל‬ ‫יד"ח‪ .‬וממילא לא תיקנו גבי חנוכה משום‬ ‫אומרים‪ :‬יום ראשון מדליק אחת‪ ,‬מכאן‬ ‫ספיקא דיומא‪ ,‬וק"ל‪.‬‬ ‫ואילך מוסיף והולך‪ .‬אמר עולא‪ :‬פליגי בה‬ ‫אמנם לפי' הר"ן והרז"ה ודעימי' הרי‬ ‫תרי אמוראי במערבא‪ ,‬רבי יוסי בר אבין‬ ‫ספירה מספק הוי ספירה‪ ,‬ולהכי קבעינן התי'‬ ‫ורבי יוסי בר זבידא‪ ,‬חד אמר‪ :‬טעמא דבית‬ ‫דבדרבנן לא תיקנו‪ ,‬וכנזכר לעיל באריכות‪.‬‬ ‫שמאי כנגד ימים הנכנסין‪ ,‬וטעמא דבית הלל‬ ‫❖‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מב‬ ‫דף ס"א ע"א‬ ‫טעה ובירך 'שהכל נהיה בדברו' במקום 'שהכל ברא לכבודו'‬ ‫שלא כהוגן‪ ,‬הוי שינוי בשליחות‪ ,‬ויכול‬ ‫לתקוני שדרתיך ולא לעוותי‬ ‫המשלח לומר שהוא רוצה בברכה כזו‬ ‫בשאלה שהי' בחתונה שכיבדו למי שהוא‬ ‫שלכתחילה מברכים אותה‪ .‬וכיון דבטלה‬ ‫לומר 'שהכל ברא לכבודו'‪ ,‬ובטעות אמר‬ ‫השליחות‪ ,‬חייב לחזור ולברך כהוגן‪.‬‬ ‫'שהכל נהיה בדברו'‪ .‬ובפשטות במשקל‬ ‫אמנם בהר צבי (על טור אהע"ז סי' ס"ב) כתב‬ ‫ראשון נראה דלא יצא ידי חובתו‪ ,‬שמה‬ ‫שאין לחזור ולברך‪ ,‬ואם חוזר ומברך הוי‬ ‫שאמרו ועל כולם אם אמר שהכל דוקא‬ ‫ברכה לבטלה‪ ,‬מהטעם שהרבה פוסקים ס"ל‬ ‫בברכת הנהנין‪ ,‬אבל לא כאן דהוה ברכת‬ ‫שברכת האירוסין אינה ברכה לחתן אלא‬ ‫המצות וברכת השבח‪.‬‬ ‫לנועדים‪ .‬וא"כ אין כאן דין שליחות‪ ,‬אלא‬ ‫ויש לדון בדבר הזה‪ ,‬כי אין זה ברור אם שייך‬ ‫מברך לנועדים ושפיר יצא ידי הברכה‪.‬‬ ‫לומר עוה"פ אח"כ ברכת בורא פרי הגפן‪,‬‬ ‫ובשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' י"ח אות י"א)‬ ‫שהרי בדיעבד אם אמר בורא פרי הגפן קודם‬ ‫העיר על דבריו‪ ,‬דכיון שהמנהג שהחתן‬ ‫השבע ברכות יצא‪ .‬וא"כ היות שטעה ואמר‬ ‫והכלה לבד שותים מברכת האירוסין‪ ,‬א"כ‬ ‫שהכל מקודם‪ ,‬יחשב כמו שאמר בורא פרי‬ ‫שפיר נקרא שליח שלהם להוציאם עכ"פ‬ ‫הגפן‪ .‬הגם דבאמת איכא ב' טעותים ‪ -‬א'‬ ‫בברכת הנהנין שעל הכוס‪ ,‬ושפיר הוי‬ ‫דאנן שהכל ברא לכבודו כיבדוהו והטעות‬ ‫שלוחם‪ ,‬ויכולים לומר לתיקוני שדרתיך ולא‬ ‫הי' ע"ז‪ .‬מ"מ איכא למימר דאעיקר תקנה‬ ‫לעוותיה‪ .‬אמנם בסוף דבריו כתב המנחת‬ ‫שיוכל לברך בורא פרי הגפן‪ ,‬וע"ז הי'‬ ‫שלמה שמכיון ששמעו הברכה מתחילה‬ ‫הטעות וע"ז בדיעבד יצא‪.‬‬ ‫ועד סוף‪ ,‬וכוונו לצאת ולא מיחו‪ ,‬שפיר‬ ‫ועוד יש לדון דאולי יצא בברכת שהכל נהי'‬ ‫הוציאם ידי חובה‪.‬‬ ‫בדברו את ברכת שהכל ברא לכבודו‪ ,‬וכעין‬ ‫שוב מצאתי בחשוקי חמד (כתובות ח‪ ).‬והנה‬ ‫מליצה ועל כולם אם אמר שהכל יצא‪ .‬וכעין‬ ‫דבריהם אמורים לענין ברכת האירוסין‪ .‬ויש‬ ‫מ"ש העצי ארזים שאם בירך על שכר שהכל‬ ‫להסתפק מה הדין בברכת הנישואין‪ ,‬בכה"ג‬ ‫נהיה בדברו‪ ,‬לא יאמר שהכל ברא לכבודו‬ ‫שטעה ובירך שהכל במקום בורא פרי הגפן‪.‬‬ ‫שנכלל בזה‪.‬‬ ‫שיתכן שבברכת הנישואין גם לדברי ההר‬ ‫ואמרתי אז עפ"י העובדא דהוי אצל הגאון‬ ‫צבי והמנחת שלמה יכול לומר לתקוני‬ ‫בעל האדר"ת שסידר קידושין‪ ,‬וטעה ובירך‬ ‫שדרתיך ולא לעוותי‪ .‬וזה ע"פ דברי העצי‬ ‫על היין 'שהכל נהיה בדברו'‪ ,‬וחזר ובירך‬ ‫ארזים (סי' ס"ב סע' ג'‪ ,‬הו"ד באוצר הפוסקים סי'‬ ‫מחדש 'בורא פרי הגפן'‪ .‬וכשנשאל הרי‬ ‫ס"ב עמ' ו') שדייק בדברי הרמב"ם‪ ,‬דס"ל‬ ‫מבואר בשו"ע (סי' ר"ו סע' א') על כולם אם‬ ‫להרמב"ם שאם בברכת הנישואין הביא‬ ‫אמר 'שהכל' יצא‪ .‬השיב ואמר‪ ,‬אף שעל‬ ‫שכר ובירך עליו שהכל נהיה בדברו‪ ,‬אין‬ ‫כולם אם אמר שהכל יצא‪ ,‬מ"מ הואיל‬ ‫לברך שהכל ברא לכבודו‪ ,‬דשניהם מענין‬ ‫והמסדר קידושין הוא רק שליח של החתן‬ ‫אחד‪ ,‬ויברך רק שש ברכות‪.‬‬ ‫על הברכה‪ ,‬וכאן שברכה כזו לכתחילה היא‬ ‫מג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי‪ .‬ואולי מיירי‬ ‫ולפ"ז אם בירך שהכל נהיה בדברו‪ ,‬כיון‬ ‫בטועה בדברים שאין חוזרים עליהם‪ ,‬ונפ"מ‬ ‫שעכשיו לדברי הרמב"ם יברך רק שש‬ ‫בסימן זה שיחזרו הציבור בתשובה‪.‬‬ ‫ברכות‪ ,‬שבברכת שהכל נהיה בדברו יצא ידי‬ ‫חובת ברכת שהכל ברא לכבודו‪ ,‬א"כ שפיר‬ ‫ומצינו בש"ץ שטעה והתחיל ברכת אתה‬ ‫יוכל לומר החתן לתיקוני שדרתיך ולא‬ ‫חונן‪ ,‬פסק בשואל ומשיב (שו"ת ח"ה‬ ‫לעוותיה‪ ,‬שהפסידו ברכה‪ ,‬ויצטרך לחזור‬ ‫שתיתאה סי' כ"ב) דפוסק מיד ומתחיל ברכה‬ ‫ולברך בורא פרי הגפן‪.‬‬ ‫רביעית‪ ,‬וא"צ לסיים ברכת אתה חונן‪ ,‬דכיון‬ ‫דאומרה בשביל הציבור‪ ,‬אמרינן לתקוני‬ ‫ובספר מנחת שלמה (ח"א סי' י"ח אות י"א)‬ ‫שדרתיך וכו'‪ .‬וכן הורה הגרשז"א (שו"ש סע'‬ ‫הביא עוד כעי"ז בשם הפמ"ג (מש"ז או"ח סי'‬ ‫ג' הערה ב')‪ .‬והוסיף דלענין ש"ץ אמרינן‬ ‫רי"ד) שנסתפק ברבים שנתנו רשות לאחד‬ ‫דמסתמא אין זה שכחת שבת‪ ,‬אלא שיגרא‬ ‫לברך ולהוציא אותם בברכה ראשונה‪,‬‬ ‫דלישנא דדינו שאינו גומר הברכה‪.‬‬ ‫ובירך בספק‪ ,‬אם רשאים השומעים לברך‬ ‫מחדש‪ .‬וכתב הפמ"ג דלכאורה רשאים‪ ,‬כי‬ ‫והביא ידי"נ הגר"י שוב שליט"א בשם‬ ‫הרשו אותו להיות שליח בודאי ולא בספק‬ ‫הגרי"ש אלישיב זצ"ל‪ ,‬דש"ץ שטעה ומיד‬ ‫(ועוד נו"נ שם בדברי הר צבי הנ"ל‪ ,‬עיי"ש)‪.‬‬ ‫אחר שסיים ישתבח אמר 'ברכו' בלי לומר‬ ‫לפני כן את הקדיש‪ ,‬עליו לחזור ולומר קדיש‬ ‫ובספר ערך שי (סי' תרפ"ד ס"ג) על מה‬ ‫ואח"כ יאמר שוב 'ברכו'‪ ,‬כיון שהוא שליח‬ ‫שכתב שם הרמ"א דבעל קורא שטעה‬ ‫של הציבור‪ ,‬ויכולים לומר לו לתקוני‬ ‫והתחיל בשל חנוכה יפסיק‪ .‬והקשה הט"ז‪,‬‬ ‫שדרתיך וכו'‪.‬‬ ‫הא המקדים שאינו תדיר לתדיר יצא‬ ‫בדיעבד‪ .‬ותירץ הערך שי דהכא הו"ל שליח‬ ‫אמנם לענ"ד דיש לעיין בכל זה‪ .‬ונקדים‬ ‫הצבור‪ ,‬ולכן בטלה השליחות כשטעה אף‬ ‫קצת‪ ,‬דהנה הפוסקים נחלקו שמי שקידש על‬ ‫שאינו אלא לכתחילה‪ ,‬וכדמצינו לענין‬ ‫היין בשבת ויו"ט‪ ,‬מתי יכול לקדש לאחרים‬ ‫אונאה פחות משתות‪ ,‬או בקרקע‪ ,‬דבעצמו‬ ‫גם בשאינו יוצא בעצמו‪.‬‬ ‫מה שעשה עשוי‪ ,‬וע"י שליח בטל המקח‪.‬‬ ‫א) דעת המחבר (סי' רע"ג) שיכול להוציא‬ ‫[וע"ש שנסתפק אי בשתקו הצבור כששמעו‬ ‫עפ"מ שמובא בטור בשם הבה"ג‪ ,‬וכן הביא‬ ‫טעותו‪ ,‬ראי' דנתרצו למעשיו ואינו חוזר‪ ,‬או‬ ‫ב"י בשם כל־בו בשם ריצ"ג והתה"ד (הובא‬ ‫דילמא הא דשתקו משום שלא ידעו שטעה]‪.‬‬ ‫ביתה יוסף סי' תקפ"ה) דהא דאמרינן כל‬ ‫וע"ש עוד בזה בערך שי (סי' קי"ט)‪ .‬והוסיף‬ ‫הברכות אע"פ שיצא מוציא‪ ,‬דדוקא‬ ‫מדברי ס' גט פשוט הנ"ל‪[ .‬אמנם כמדומה‬ ‫כשהשומעים אינם יודעים בעצמם לקדש‪,‬‬ ‫שדברי הערך שי מחודשים‪ ,‬דמצוי לכאו'‬ ‫דאם יודעים בעצמם אינו יכול להוציאם‬ ‫שטועה ש"ץ באיזה דבר שמועיל בדיעבד‬ ‫בקידוש שלו‪ .‬וכן הוא דעת המג"א (סי' ער"ב‬ ‫ולא שמענו שיוכלו להחזירו‪ ,‬מחמת דין‬ ‫סק"ט ובסי' תקפ"ה סק"ג)‪.‬‬ ‫לתקוני ולא לעוותי‪.‬‬ ‫ב) דעת הרמ"א הר"ן והג"א ומרדכי‬ ‫באמרי אמת (בליקוטים ברכות לד‪ ):‬המתפלל‬ ‫והפר"ח דיכול להוציאם גם באופן שיודעים‬ ‫וטעה‪ ,‬סימן רע לו‪ ,‬ואם ש"ץ הוא סימן רע‬ ‫בעצמם‪ .‬ג) ובארצות החיים מסיק מעיקר‬ ‫לשולחיו‪ .‬וקשה הלא יכולים הציבור לומר‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מד‬ ‫דאינו רק אחריות שלקח על עצמו דיוכל‬ ‫הדין כהפר"ח‪ ,‬אמנם לכתחילה יקדש בעצמו‬ ‫לגבות ממנו קודם‪ ,‬ואינו עובר אלא על 'לא‬ ‫כיון שהוא בקי‪ ,‬וגם חבירו המוציאו אינו‬ ‫תשימון' ולא ממש כלוה עיי"ש‪ .‬וכשי' רש"י‬ ‫יוצא עתה בהקידוש [וכן הוא במשנה ברורה‬ ‫מבואר בדו"ח רע"א (ב"מ ס"ב)‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫וכן מסיק בביה"ל]‪.‬‬ ‫ויש לתלות בזה לשיטתי' מחלוקת הדגול‬ ‫בס' תהלה לדוד (סי' ח') העיר למה לא הביא‬ ‫מרבבה (סי' רע"א)‪ .‬ובחידושי רע"א (מהד"ק‬ ‫רמ"א את שיטות שהובאה ממש מחלוקת‬ ‫סי' ז') מבואר מדברי רע"א דכל היכא דהוא‬ ‫כנ"ל בשו"ע (סי' תקצ"ד)‪ :‬המחבר פסק‬ ‫עצמו אינו חייב במצוה זו‪ ,‬אינו בתורת‬ ‫כריצ"ג דאין יחיד מוציא יחיד אפילו אינו‬ ‫ערבות עליה והיינו דדין ערבות הוא סניף‬ ‫בקי‪ .‬והרמ"א הביא שיטת הר"ן והג"א‬ ‫מחיוב הפרטי‪ ,‬דכל בר ישראל מחויב לקיים‬ ‫ומרדכי דדוקא בתפילה מוציא יחיד את‬ ‫המצוה ושאחרים יקיימוה‪ .‬ומצוה שהוא‬ ‫היחיד באינו בקי‪ ,‬אבל בשאר ברכת המצוות‬ ‫עצמו אינו מחויב בה אינו מחויב אף‬ ‫מוציא אפי' את הבקי‪ ,‬עיי"ש‪ .‬וא"כ בסי'‬ ‫בערבות על אחרים‪.‬‬ ‫רע"ג עמש"כ המחבר שדוקא באינם יודעים‬ ‫מוציא את חבירו‪ ,‬והלוא לפי שיטות הנ"ל‬ ‫ולהנ"ל מבואר לנכון דערב קבלן לשי'‬ ‫יכולים להוציא אפי' את הבקי בשאר ברכת‬ ‫רע"א נעשה ממש כהלוה ממש‪ ,‬והכ"נ בזה‬ ‫המצוות‪.‬‬ ‫נעשה חלק מהמצוה ממש‪ .‬אבל מדברי‬ ‫הדגול מרבבה מבואר דס"ל דאף במצוה‬ ‫והנה להבין קצת מאי סברא יש בזה לחלק‪,‬‬ ‫שאינו חייב בה נמי שייך ערבות‪ ,‬כיון שהוא‬ ‫דאם יכול להוציא אחרים בהמצוה מאי שנא‬ ‫בעצמו בר חיובא במצות אף שאינו חייב‬ ‫בקי שאינו יכול להוציאו‪ .‬ואם אין בכוחו‬ ‫במצוה פרטית זו‪ .‬ולכך הוצרך לפרש דברי‬ ‫להוציא מאי שנא האינו בקי‪ .‬וראיתי לזה"ק‬ ‫הרא"ש דנשים אינן כלל בערבות‪ ,‬דאילו היו‬ ‫בשו"ע הרב (קונטרס אחרון סי' ער"ב אות ב')‬ ‫נשים בערבות היו יכולות להוציא אנשים‬ ‫עפ"מ שכתב בשאילתות דרבי אחאי‬ ‫אע"פ שאינן מחויבות בברהמ"ז דאורייתא‬ ‫(שאילתא נ"ד) וברש"י (ר"ה כט‪ .‬ד"ה אע"פ)‬ ‫משום הערבות‪ ,‬דאף במצוה שהוא עצמו‬ ‫דדינא דיצא מוציא הוא מדין ערבות‪ ,‬וכיון‬ ‫אינו חייב בה שייך ערבות‪ ,‬והיינו כשי'‬ ‫דיכול בעצמו לברך למה יברך אחר בשבילו‪,‬‬ ‫הרשב"א וק"ל‪.‬‬ ‫דהיכי דהלוה יכול לפרוע לא נפרעין מן‬ ‫הערב‪ ,‬עיי"ש‪ .‬ועד"ז מחלק שם בין לשאינו‬ ‫וראיתי בספר שיח חכמה (סי' א'‪-‬ג') בבירור‬ ‫בקי מי שממילא עושה המצוה מצד חיוב‬ ‫גדר הערבות שישראל נתחייבו בה‪ ,‬כדכתיב‬ ‫אחרת‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫בפ' נצבים (דברים כט‪:‬ט) "אתם נצבים היום‬ ‫כולכם וגו"‪ ,‬ודרשו חז"ל כולכם ערבים זה‬ ‫ועד"ז לענ"ד י"ל דבר חדש‪ ,‬דהנה מצינו‬ ‫בזה‪ .‬האם נעשו ערבים על קיום המצוות‬ ‫בגמ' דיש כמה סוגי ערבות‪ :‬ערב סתם‪ ,‬ויש‬ ‫גופא‪ ,‬דהיינו שהם ערבים שכל המצוות‬ ‫ערב קבלן‪ ,‬וערב שלוף דוץ‪ .‬והנה נחלקו‬ ‫יתקיימו ע"י ישראל‪ ,‬או שמא קיבלו על‬ ‫רש"י והרשב"א (ב"מ עא‪ ):‬נחלקו לשי' רש"י‬ ‫עצמם רק שאם לא יקיימו המצוות יקבלו‬ ‫ערב קבלן על הלואה של רבית נעשה‪,‬‬ ‫הם את העונשים על זה‪.‬‬ ‫דביאורו רצה מזה גובה רצה מזה גובה‪,‬‬ ‫נעשה הערב כלוה ממש‪ .‬אבל הרשב"א ס"ל‬ ‫והגרב"ד אמר בשם הגר"ח דנעשו ערבים‬ ‫מה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫ערבות‪ .‬א"כ וערבות מיקרי כערב קבלן‪,‬‬ ‫לעצם קיום המצוות בגדר ערב קבלן‪ ,‬ומה"ט‬ ‫וא"כ ברגע שהערב עושה המצוה ויוכל‬ ‫אחד יכול להוציא את חבירו הגם שהוא אינו‬ ‫להיות העושה המצוה מתחילה‪ ,‬ואפי' היכי‬ ‫מצווה‪ ,‬וכגון דיצא כבר באותה מצוה‪.‬‬ ‫דאיכא לפרוע מן הלוה נפרעין מן הערב‪.‬‬ ‫ובהכרח שהערבות היא על עצם קיום המצוות‪,‬‬ ‫אבל אם אומרים שהערבות הוא כסתם ערב‪.‬‬ ‫ולכן מברך עבור חבירו משום שהערב‬ ‫וא"כ כשיש לפרוע מן הלוה אין נפרעין מן‬ ‫מחוייב גם בקיום המצוה של חבירו‪.‬‬ ‫הלוה‪ ,‬וא"כ ברגע שהיא בקי נפרעין ממנו‬ ‫והוסיף הגרב"ד‪ ,‬לפ"ז הביאור במה שנפרעים‬ ‫ואין היחיד מוציא את הבקי וק"ל‪.‬‬ ‫מהערב תחילה‪ ,‬דהיינו מהצדיקים מכיון‬ ‫ולפ"ז בשליח צבור אינו רק מצד שליחות‬ ‫ודין הערבות כערב קבלן שנתערבו‪ ,‬ונתחייבו‬ ‫אלא מצד ערבות‪ .‬ולהכי לא קאמר לתקינו‬ ‫שהמצוות יקויימו מערב קבלן גובים החוב‬ ‫שדרתיך‪ ,‬דהרי אצל ערב לא שייך לומר כן‪.‬‬ ‫תחילה‪ ,‬ודפח"ח‪ .‬ועיי"ש שהביא בשם המשנה‬ ‫ובפרט אי נימא דהוה כערב קבלן ואז החיוב‬ ‫למלך (פכ"ה מהל' מלוה ולוה ה"ג) דיוכל‬ ‫ממש‪ ,‬א"כ בודאי אינו מצד שליחות אלא‬ ‫להיות כסתם ערב‪ ,‬עיי"ש ובהגהות מל"מ‪,‬‬ ‫מעורב פה ענין של ערבות [הגם שיש‬ ‫ע"ש ואכמ"ל‪.‬‬ ‫לפלפל עוד בזה]‪.‬‬ ‫עכ"פ בזה יהי' תלוי אם החיוב מטעם‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מו‬ ‫מראי מקומות‬ ‫בשו"ת משנה הלכות השייכים ללימוד דף היומי‬ ‫חלק ‪ -‬סימן‬ ‫מס' ערכין‬ ‫תוד"ה ערל ‪ ...........................................................................................‬יט‪-‬קצ‬ ‫ג‪.‬‬ ‫הכל חייבין בסוכה וכו' כהנים איצטריכא ליה ‪ ..............................................‬ג‪-‬ריח‬ ‫ג‪:‬‬ ‫דלא אישתרי כלאים לגביה בלבישה הוא דמחייב במצות ציצית ‪ ................‬יח‪-‬רחצ‬ ‫והני כהנים הואיל ואשתרי כלאים לגבייהו לא לחייבו ‪ ......................................‬ו‪-‬א‬ ‫נהי דאישתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אישתרי ‪ ................................‬ו‪-‬א‬ ‫הכל חייבים במקרא מגילה וכו' לא צריכא ליבטיל עבודתם ‪ ..........................‬ג‪-‬ריח‬ ‫ד‪.‬‬ ‫הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים ‪ ....‬ג‪-‬ריח‪ ,‬רכ‪ ,‬יא‪-‬קנד‪ ,‬טז‪-‬קט‪ ,‬יט‪-‬נט‪ ,‬שעז‬ ‫נהי דזר בהדי כהן לא מצי אכיל כהן בהדי זר מצי אכיל ‪ ................................‬יא‪-‬קס‬ ‫תוד"ה והך ‪ ............................................................................................‬ג‪-‬קלח‬ ‫תוד"ה ולא ‪ .........................................................................‬ה‪-‬פד‪ ,‬ו‪-‬רטז‪ ,‬ז‪-‬רפא‬ ‫עובד כוכבים שהתנדב נדבה לבדק הבית ‪ ................................................‬יח‪-‬רצד‬ ‫ו‪.‬‬ ‫היה כתוב על ידות הכלים וכו' הרי זה יגוד ויגנוז‪ ............................................‬ב‪-‬יח‬ ‫דשם שלא במקומו לאו קדוש ‪..................................................................‬טז‪-‬סז‬ ‫האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה ‪ ...................................‬ד‪-‬קכג‪ ,‬ו‪-‬קצט‪ ,‬ז‪-‬קנז‬ ‫האומר סלע זו לצדקה ‪.............................................................‬ו‪-‬קמג‪ ,‬ז‪-‬קיט‪ ,‬קנז‬ ‫עד שלא באתה ליד גבאי מותר לשנותה ‪ .........‬ד‪-‬קכג‪ ,‬ו‪-‬קצט‪ ,‬ז‪-‬קנז‪ ,‬יג‪-‬קעד‪ ,‬יז‪-‬ריב‬ ‫רש"י ד"ה שם ‪........................................................................................‬טז‪-‬סז‬ ‫רש"י ד"ה לשנותה ‪ ...................................................................................‬ז‪-‬קנז‬ ‫רש"י ד"ה אבל לאחר ‪ ...............................................................................‬ז‪-‬קנז‬ ‫תוד"ה יגוד ‪ ...................................................................................‬ב‪-‬יח‪ ,‬טז‪-‬סז‬ ‫דניחא להו לעניים דכמה דמשהי מעשי ומייתי להו ‪ ...........................‬ד‪-‬קכג‪ ,‬ז‪-‬קנז‬ ‫ו‪:‬‬ ‫ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותה‪ ...............‬ד‪-‬קכג‪ ,‬יט‪-‬קעו‬ ‫הגוסס והיוצא ליהרג וכו' ואם הזיק חייב ‪ ....................................................‬ח‪-‬לה‬ ‫יכול אפילו קודם שנגמר דינו ‪ .....................................................................‬ז‪-‬סט‬ ‫היוצא ליהרג הוא שחבל באחרים חייב אחרים שחבלו בו פטורין ‪ .................‬ו‪-‬שיח‬ ‫רש"י ד"ה פטורין ‪ ...................................................................................‬ו‪-‬שיח‬ ‫תוד"ה עד ‪ ...............................................................................................‬ז‪-‬קנז‬ ‫מז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫החופר בור ברשות הרבים ונפל עליו שור והרגו פטור ‪ ..................‬ה‪-‬שו‪ ,‬ו‪-‬רד‪ ,‬שטז‬ ‫ז‪.‬‬ ‫האשה שיצאה ליהרג וכו' ‪ .........................‬ה‪-‬רלג‪ ,‬ט‪-‬שכח‪ ,‬שפו‪ ,‬י‪-‬שג‪ ,‬יב‪-‬תנז‪ ,‬תס‬ ‫האשה שישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד ‪ .....................................‬יב‪-‬תס‬ ‫אמר קרא ומתו גם שניהם לרבות את הוולד ‪....................................‬ט‪-‬שכח‪ ,‬י‪-‬שג‬ ‫כיון דעקר גופא אחרינא הוא ‪ ...................................................................‬ו‪-‬רעח‬ ‫האשה היוצאה ליהרג מכין אותה וכו' ‪ .........................‬ד‪-‬קנא‪ ,‬ו‪-‬רד‪ ,‬ט‪-‬שכח‪ ,‬שכט‬ ‫תינוק בן יומו נוחל ומנחיל וכו' אבל עובר לא דהוא מיית ברישא ‪ ....‬ט‪-‬שכח‪ ,‬יא‪-‬שיד‬ ‫הני מילי לגבי מיתה וכו' אבל נהרגה היא מתה ברישא ‪ ................................‬ד‪-‬קנא‬ ‫האשה שישבה על המשבר ומתה בשבת ‪ ........‬ט‪-‬שכח‪ ,‬שכט‪ ,‬של‪ ,‬י‪-‬קיט‪ ,‬שח‪ ,‬שיב‪,‬‬ ‫יא‪-‬שיד‪ ,‬טז‪-‬לז‪ ,‬יז‪-‬קעח‪ ,‬יח‪-‬רלג‪ ,‬רלח‬ ‫רש"י ד"ה אין ממתינין‪...................................................................‬ט‪-‬שפו‪ ,‬י‪-‬שג‬ ‫רש"י ד"ה ישבה ‪ ......................................................................................‬י‪-‬שג‬ ‫רש"י ד"ה לידי ניוול ‪..................................................................................‬ו‪-‬רד‬ ‫רש"י ד"ה ומקרעין ‪ .................................................................................‬י‪-‬שיא‬ ‫תוד"ה ישבה ‪ ...........................................................................................‬י‪-‬שג‬ ‫ואמאי איסורי הנאה נינהו וכו' אמר רב בפאה נכרית ‪ ...................................‬ט‪-‬ריט‬ ‫ז‪:‬‬ ‫אין קטן נימול פחות מח' ולא יתר על שנים עשר ‪........................................‬טז‪-‬פא‬ ‫ח‪:‬‬ ‫רש"י ד"ה קטן ‪.......................................................................................‬טז‪-‬פא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מח‬ ‫הילולא דצדיקיא‬ ‫רבינו שלמה לוריא זי"ע ‪ -‬המהרש"ל‬ ‫י"ב כסלו של"ד‬ ‫אב"ד לובלין ובעל ים של שלמה‬ ‫רבינו שלמה נולד בשנת ע"ר‪-‬רע"א (‪ 1510-1511‬למס') לאביו הגאון רבי יחיאל לוריא זצ"ל‪ ,‬ראב"ד‬ ‫סלוצק (‪ ,)Slutsk, Belarus‬ממשפחת רש"י‪ ,‬וכמו שכתב (ים של שלמה יבמות פ"ד סי' ל"ג)‪" :‬ועל פי'‬ ‫רש"י יחוס בית אבי סמכתי"‪ .‬ולאמו ע"ה‪ ,‬בת הגאון רבי יצחק קלויבער זצ"ל‪ ,‬רב ור"מ בפוזנא‬ ‫)‪ .(Poznań, Poland‬י"א שרבינו נולד בבריסק )‪ ,)Brest, Belarus‬וי"א שנולד בפוזנא‪.‬‬ ‫רבותיו‬ ‫רבינו נתגדל בבית זקנו הגאון רבי יצחק קלויבער זצ"ל בעיר פוזנא‪ ,‬וכמו שכתב (שו"ת מהרש"ל סי'‬ ‫י"ב)‪" :‬כאשר נולדתי בעיר בית אבותי‪ ,‬על ברכי זקני והורגלתי על זרועותיו‪ ,‬הוא היה הטהור חסיד‬ ‫ועניו ירא אלקים‪ ,‬פרקו נאה‪ ,‬איש השלום‪ ,‬מהר"ר יצחק קלוייבר ז"ל‪ ,‬והוא היה זקן מופלג מתושבי‬ ‫עירו"‪ .‬לכבודו של רבו‪-‬זקנו חתם רבינו לעתים בתשובותיו‪" :‬שר יצחק"‪ ,‬כלומר שלמה ר' יצחק'ס‪.‬‬ ‫עוד כתב (שם סי' ס"ד)‪" :‬מה ששאלת מאתי מענין התפילה‪ ,‬אם יש לי קבלה מזקנים וכו'‪ .‬דע לא‬ ‫זכיתי לקבל מאמ"ז החסיד מהר"ר יצחק ז"ל‪ ,‬אפילו ככלב המלקק מן הים‪ ,‬כי בימי חורפי יגעתי‬ ‫בתלמוד ובפלפול ולא בדקדוקי תפילה‪ ,‬וחבל על דאבדין ולא משתכחין‪ .‬גם ספריו נשרפו בעו"ה‬ ‫בשריפה הגדולה אשר היתה בפוזנא‪ ,‬ונשרפו ספרים הקדושים‪ .‬גם הסידור שלו נשרף‪ ,‬ואיני זוכר כי‬ ‫אם מעט מזעיר‪ ,‬ואף אם מצער ותחי נפשי בהן"‪.‬‬ ‫תורת הנסתר למד רבינו מפי הגאון המקובל רבי ישראל סרוק זצ"ל‪ ,‬מתלמידי האריז"ל‪ ,‬וכמו שכתב‬ ‫החיד"א (שם הגדולים מע"ג אות ש' ס"ק מ"ו)‪" :‬ושמעתי שלמד חכמת האמת עם מה"ר ישראל סרוק‪,‬‬ ‫תלמיד רבינו האר"י זצ"ל ‪ -‬קרובו"‪.‬‬ ‫סיפר הרה"ק רבי יצחק מנעשכיז (‪ (Niesuchojeże, Ukraine‬זי"ע‪ :‬בתחילה התנגד המהרש"ל על דרך‬ ‫האריז"ל‪ .‬וכאשר הרגיש בזה האריז"ל‪ ,‬שלח שנים מתלמידיו בערב שבת קודש‪ ,‬ובקפיצת הדרך‬ ‫הגיעו ללובלין )‪ ,(Lublin, Poland‬בו כיהן המהרש"ל כאב"ד‪ .‬מיד נכנסו אל המהרש"ל‪ ,‬בחדרו היה‬ ‫מראה עומדת נגדו‪ ,‬וראה שמאחוריו נכנסו התלמידים‪ ,‬ושאלם‪" :‬מאין אתם"? והשיבו‪" :‬אנחנו‬ ‫תלמידי האריז"ל‪ ,‬ויצאנו היום מארץ הקודש‪ ,‬והסימן הוא שכבודו חשב בתפלתו בהלכה פלונית"‪.‬‬ ‫אז האמינם המהרש"ל‪ .‬התלמידים הלכו יחד עם המהרש"ל למרתף במערת הקרקע‪ ,‬והראוהו בדרך‬ ‫מופת כעין בריאת שמים וארץ‪ .‬אמר להם המהרש"ל‪" :‬מעתה אני מודה שדרכיכם הוא דרך רצוי‬ ‫(זכרון טוב מערכת הצדיקים אות כ"ה)‬ ‫להשי"ת‪ ,‬אבל אני אלך לי בדרכי שהורגלתי בו"‪.‬‬ ‫פרק האיש מקדש‬ ‫רבינו נשא לאשה את מרת ליבקא ע"ה‪ ,‬בת הגאון רבי קלונימוס קלמן ירושלמי זצ"ל‪ .‬רבינו מזכירו‬ ‫מט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫כמה פעמים בספריו‪ ,‬ונהג כמותו‪ ,‬כמו שכתב (ים של שלמה חולין פ"ח סי' י')‪" :‬וראיתי מחמי מהרר"ק‬ ‫ירושלמי וכו'‪ ,‬וכן אני נוהג אחריו"‪.‬‬ ‫על כס הרבנות‬ ‫רבינו הרביץ תורה והוראה בכמה קהילות חשובות בישראל‪ .‬ביניהם בעיר בריסק‪ ,‬כמו שכתב תלמידו‬ ‫הגאון רבי יעקב קיצינגן (חג הפסח ח"א סי' קנ"ה)‪" :‬כשיצקתי מים ע"י מורי הרב כמוהרר"ש לוריא ז"ל‬ ‫בק"ק בריסק דליטא"‪ .‬ובב"ח (שו"ת החדשות סי' ט"ז) כתב‪" :‬בבריסק דליטא נוהגין כהמרש"ל ז"ל"‪.‬‬ ‫בשנת ש' (‪ 1540‬למס') נתקבל רבינו כאב"ד ור"מ בעיר אוסטרהא (‪ .)Ostroh, Ukraine‬בשנת ש"ל‬ ‫(‪ 1570‬למס') עבר לעיר לובלין גם שם הרביץ תורה לעדרים‪.‬‬ ‫רבינו הרביץ תורה לאלפים‪ ,‬וכמו שכתב הגאון רבי דוד גאנז זצ"ל (צמח דוד)‪" :‬העמיד תלמידים הרבה‪,‬‬ ‫והפליג על אנשי דורו"‪ .‬וכה כתב תלמידו הגאון רבי משה מפרעמיסלא (‪ )Przemyśl, Poland‬זצ"ל‬ ‫(הקדמתו לספרו מטה משה)‪" :‬הרב הגדול‪ ,‬מאור הגולה‪ ,‬תפארת גאון ישראל‪ ,‬מוהר"ר שלמה לוריא‪,‬‬ ‫אשר העמיד תלמידים לאלפים ולרבבות"‪ .‬בספריו מזכיר רבינו כמה פעמים את תלמידי הישיבה‬ ‫"הקשו בישיבה"‪" ,‬ובני הישיבה פירשו"‪ ,‬ועוד‪ .‬בין גדולי תלמידיו נמנו‪ :‬הגאון רבי בנימין אהרן סאלניק‬ ‫בעל משאת בנימין‪ ,‬הסמ"ע‪ ,‬בעל מטה משה‪ ,‬הגאון רבי חיים פרידבורג בעל ספר החיים אחי‬ ‫המהר"ל‪ ,‬הכלי יקר‪ ,‬ועוד‪.‬‬ ‫סיפר הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל‪ ,‬ראש ישיבת חכמי לובלין‪ :‬פעם ראה כתב יד עתיק‪ ,‬ורשם שם‬ ‫פנקס הקהילה בלובלין‪ .‬הוא דפדף בכתב היד‪ ,‬וראה שם מעשה נורא שכתב רבינו מה שאירע עמו‪.‬‬ ‫ומעשה שהיה כך היה‪ :‬לאשה אחת מתושבי לובלין נעלם בעלה‪ .‬רבינו חתר לחפש לה היתר‪,‬‬ ‫לשחררה מכבלי העיגון‪ .‬כמה מגדולי הרבנים חלקו על דבריו וערערו על ההיתר‪ ,‬וקבעו את דינה‬ ‫כאשת איש‪ .‬האשה קיבלה את דעת המרא דאתרא ‪ -‬רבינו‪ ,‬והתחתנה על סמך ההיתר‪ .‬הנה מיד‬ ‫אחרי שמחת החתונה כאשר הלכו הזוג לביתם‪ ,‬לפתע התמוטט )‪ (collapsed‬החתן‪ ,‬ונפטר‪ .‬ו ֵתּהום‬ ‫כל העיר והיתה כמרקחת‪ ,‬ותומכי הרבנים האוסרים ראו בזה כאות מן השמים על צדקת דרכם‪ ,‬וכי‬ ‫רבינו טעה ח"ו בהוראתו‪ ,‬ומן השמים מנעו מהבעל מלהכשל‪.‬‬ ‫הדבר נגע ללבו ששל רבינו‪ ,‬שידע בבטחון כי יפה הורה כדת וכדין‪ ,‬וקרא אליו את ראש החברה‬ ‫קדישא שילך לבית העלמין‪ ,‬ויקח קלף שהוקצה לדבר שבקדושה‪ ,‬וכתב עליה רבינו‪" :‬לכבוד ידידי‬ ‫מלאך מט"ט ראש מתיבתא דרקיע"‪ .‬וכתב בה את כל אשר קרהו‪ ,‬היות שתורה לא בשמים הוא‪,‬‬ ‫ואני פוסק בכח התורה שהיא מותרת‪ ,‬לכן אני גוזר עליך להחיות את פלוני הנפטר‪ ,‬וחותם "שלמה‬ ‫ידידך"‪.‬‬ ‫וכך הוה‪ ,‬השמש הלך על הקבר‪ ,‬ומיד קם החתן לתחיה‪ .‬ולתדהמת כולם חזר לביתו בריא ושלם‪.‬‬ ‫אולם האשה שראתה אותו מת‪ ,‬פחדה מאד להמשיך לגור אתו‪ .‬וכתב רבינו‪" :‬על כן התפללתי לה'‬ ‫שישכחו כל המעשה"‪ .‬וכך הוה‪ ,‬כל אנשי העיר כולל האשה שכחו כל הסיפור‪ ,‬והתנהגו אליו‬ ‫בטבעיות כמקדם‪ .‬ומסיים רבינו‪" :‬וכתבתי כל זה לזכרון דברים‪ ,‬כדי שלא תשתכח ויהיה לזכרון‪ ,‬וגדול‬ ‫(מובא בזכרונם לברכה)‬ ‫אות האחרון של השכחה יותר מן הראשון"‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נ‬ ‫מנהג אבותינו תורה‬ ‫רבינו עמד על המשמר לקיים כל מנהג ישראל‪ ,‬וכמו שכתב (שו"ת מהרש"ל סי' ס"ג)‪" :‬כי מנהג אבותינו‬ ‫תורה הוא‪ ,‬ובודאי הם ידעו למה קבעוה"‪ .‬ובמקום אחר כתב (ים של שלמה ב"ק פ"י סי' מ"ב)‪" :‬ומנהג‬ ‫מבטל הלכה ודין חכמי התלמוד‪ ,‬אע"פ שמצאו לו סמך מן המקרא‪ ,‬ולאו דוקא מנהג חכמים‪ ,‬אלא‬ ‫אפילו מנהג ספנים וחמרים"‪" .‬ומאחר שמנהג תורה היא‪ ,‬וכבר נהגו כך מימים קדמונים" (ים של‬ ‫שלמה גיטין פ"א סי' ס"ג)‪" .‬לכן אין לשנות המנהג אלא כמו שנהגו" (שם סי' י"ב)‪" .‬ובמקום שנתפשט‬ ‫המנהג אל תסתור המנהג" (ביאורו לשערי דורא בדיני טחול)‪" .‬שאין לשמוע לו מאחר שנהגו מאבותינו‬ ‫הקדושים" (ים של שלמה קידושין פ"א סי' ס"ג)‪" .‬ואין מצוין בינינו מופלג וגדול הדור בימינו לשנות עליו‬ ‫המנהג" (ים של שלמה גיטין פ"ה סי' כ"א)‪" .‬ולא מלאה לבי לחלוק על המגהג מאחר שיצא מפי קדמון"‬ ‫(ים של שלמה יבמות פנ"ב סי' ח')‪" .‬ומפני המנהג אני מושך ידי" (ביאורו לשערי דורא סי' ע"ד)‪" .‬וחלילה‬ ‫להקל לכתחילה בזמן הזה‪ ,‬כי כבר פשט איסורא" (שם סי' נ"ח)‪.‬‬ ‫מאידך גיסא‪ ,‬כשידע בבירור שמנהג שטות היא‪ ,‬לא מנע את עצמו מלצאת נגד המנהג‪ ,‬כמו בהסרת‬ ‫הצפורן קודם רחיצת החליצה‪" ,‬מנהג שטות והבל הוא" (ים של שלמה יבמות פי"ב סי' ח')‪" .‬אותן‬ ‫שרוקדים וקופצים למעלה בעת הקדושה‪ ,‬לפי דעתי מנהג שטות הוא" (שם סי' כ"ח)‪" .‬וכנראה מנהג‬ ‫שטות הוא" (שם סי' ל"ב)‪" .‬ואין לחוש למנהגא" (ים של שלמה כתובות פ"א סי' ה')‪.‬‬ ‫ואלו דברי רבינו לענין המנהג לעשות סעודה בסיום מסכתא ובבר מצוה (ים של שלמה ב"ק נ' סי' י')‪:‬‬ ‫"סיום הספר נמי נראה בעיני שהוא סעודת מצוה‪ ,‬וכן ראיה מפרק כל כתבי (שבת קיח‪ ):‬דאמר אביי‬ ‫תיתי לי‪ ,‬דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלים מסכת‪ ,‬עבידנא יומא טבא לרבנן‪ .‬משום זה היה נראה‬ ‫לברך 'שהשמחה במעונו' בסיום מסכת‪ ,‬דאין לך שמחה יותר לפני הקב"ה אלא שמחה ורנה של‬ ‫תורה‪ ,‬דאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה‪ ,‬דלא גרע מפדיון הבן דלפרסום מצוה בעלמא‬ ‫הוא‪ .‬וכן הוריתי פעם אחת הלכה למעשה‪ ,‬ונתבלבל השמחה במהומות גדולות ע"י סיבות קשות‪,‬‬ ‫ותליתי הסרחון בי‪ ,‬שעברתי על דברי רבותי‪ ,‬שלא שמעו מעולם דבר זה‪ ,‬על כן לא כתבו לברך‬ ‫'שהשמחה במעונו' אלא בחתונה ובפדיון הבן‪ ,‬ובמילה גם כן לולא צערא דינוקא‪ ,‬אבל במצוות‬ ‫אחרינא לא‪ .‬ובודאי כל דבריהם בקבלה בסודות פנימיות על כל שיחה ומלה‪ ,‬ואיך נתקן דוקא לאותן‬ ‫מצוות ולא לענין אחר‪ .‬ומ"מ סיום הספר הוא סעודת מצוה לכולי עלמא‪.‬‬ ‫וסעודת בר מצוה שעושים האשכנזים‪ ,‬לכאורה אין לך סעודת מצוה גדולה מזו‪ ,‬ושמה יוכיח עליה‪,‬‬ ‫ועושים שמחה ונותנים למקום שבח והודיה שזכה הנער להיות בר מצוה‪ ,‬וגדול המצווה ועושה"‪.‬‬ ‫נצור לשונך מרע‬ ‫מאד חרה לרבינו על אלו שמוצאים שם רע על אדם מישראל‪ ,‬או על בעלי לשון הרע ורכילות‪ .‬בעוז‬ ‫ובתקיפות יצא נגדם‪ ,‬וכפי שמוצאים אנו בכמה מתשובותיו‪" :‬ועתה אבוא בגזירה חמורה‪ ,‬כשלהבת‬ ‫בגחלת קשורה‪ ,‬נידוי חרם שמתא ארורה‪ ,‬על כל יושבי שערה לקיים דברינו כשורה‪ ,‬כאשר מלובן‬ ‫בראיות ברורה‪ ,‬ואיש ואשה בחור ונערה‪ ,‬אשר יחרץ לשונו בתערה‪ ,‬ענש יענש בתוכחת ממארה‪,‬‬ ‫ויוקד במגפה תבערה‪ ,‬עד אשר יתחרט מעבירה‪ ,‬ושלם ישלם כאיש המבעיר בעירה‪ ,‬איבוד ממון‬ ‫וגוף בקרה‪ ,‬ואז יתחטא כמטהרה" (שו"ת מהרש"ל סי' י"ב)‪" .‬כי לפני עלתה צחנתו ועלה באישו‪ ,‬לכן‬ ‫מלקות ויסורין ממנו לא ימושו‪ ,‬ואז כל ישראל ישמעו ויחושו" (שם סי' כ"ח)‪" .‬ואם יהיה איזה שורש‬ ‫נא‬ ‫משנת השבוע‬ ‫פורה ראש ולענה כעם עמורה‪ ,‬להוציא עוד בשפתיו ולהגות בגרונו ולהעלות דבר זרות על שרבוב‬ ‫לשונו‪ ,‬במידה אשר מדד יהא מידתו‪ ,‬וישתרבב לשונו על גוויתו‪ ,‬בפגיעת מרגלים תהא פגיעתו‪,‬‬ ‫במיתת מגפה תהא מיתתו‪ ,‬וקבורת החמור תהא קבורתו‪ .‬אם לא יבקש להתיר גערתו‪ ,‬וילקה ויתודה‪,‬‬ ‫אז יחזור לכשרותו" (שם סי' ל"ג)‪.‬‬ ‫תל תלפיות‬ ‫עוד בהיותו צעיר לימים יצא טבעו בעולם‪ ,‬ורבים פנו אליו לשאלו את דבר ה'‪ ,‬וכמו שכתב (שו"ת‬ ‫מהרש"ל סי' ל"ט)‪" :‬ובתשובה שכתבתי בימי חורפי"‪" .‬ומעשה בא לידי בימי חרפי" (ים של שלמה‬ ‫יבמות פ"ב סי' י"ח)‪ .‬ברבות השנים יצא שמו כפוסק מובהק‪ ,‬ומכל כנפי הארץ הריצו ספיקותיהם‬ ‫ושאלותיהם אליו‪ .‬כמו ירושלים (ים של שלמה גיטין פ"ב סי' ד')‪ ,‬תוגרמא )‪( (Turkey‬שו"ת מהרש"ל סי'‬ ‫י"ד)‪ ,‬רוסיא (ים של שלמה חולין פ"ז סי' י"ז)‪ ,‬ועוד‪.‬‬ ‫רבינו עמד במשא ומתן של הלכה עם גדולי דורו‪ ,‬כמו הגאון רבי יוסף כ"ץ מקראקא‬ ‫(‪ )Kraków, Poland‬זצ"ל בעל שארית יוסף‪ ,‬קרובו המהר"ם פאדואה )‪ (Padua, Italy‬זצ"ל‪ ,‬ובנו רבי‬ ‫שמואל יהודה אב"ד וויניציה )‪ ,(Venice, Italy‬ועוד‪.‬‬ ‫קשר מיוחד היה לו עם ש"ב הגאון רבינו משה איסרליש ‪ -‬הרמ"א זי"ע‪ ,‬עמו החליף תשובות רבות‪,‬‬ ‫מתוך אהבה והערכה זה אל זה‪ .‬וכן הראה לו את חידושיו ותשובותיו כדי לשמוע חוות דעתו‪ ,‬וכמו‬ ‫שכתב הרמ"א (הסכמתו לחכמת שלמה)‪" :‬הביאנו המלך חדריו‪ ,‬והראה לי תשובות וספריו"‪ .‬וכך כותב‬ ‫רבינו אליו (שו"ת רמ"א סי' ו')‪" :‬אני מקבל עלי מהיום שאהבתך תהיה חקוקה בלבי"‪ .‬וכמים פנים אל‬ ‫פנים גם הרמ"א העריך את רבינו‪ ,‬וכה כתב אליו (שם סי' ה')‪" :‬שמו יוצא וטבעו יוצא וכו'‪ ,‬אשרי לדור‬ ‫ששרוי בתוכו"‪ .‬עם זאת לא נמנע רבינו להוכיח את הרמ"א בתוכחה גלויה ואהבה מוסתרת במקום‬ ‫שנראה לו מן הצורך (עי' שו"ת רמ"א סי' ו')‪ ,‬ולחלוק עליו בתוקף‪.‬‬ ‫רבינו נודע בתקיפותו הרבה בהוראותיו והליכותיו‪ ,‬וכמו שכתב הנודע ביהודה (תנינא יו"ד סי' נ"ג)‪:‬‬ ‫"ואפילו על גדולי הראשונים מצינו לרש"ל שחולק עליהם‪ ,‬כי לבו כלב הארי"‪ .‬ואכן כל המעיין‬ ‫בחיבורו יראה כי לא נשא פני איש גם לגדולים וחשובים ביותר‪ .‬דבר זה היה בעוכרו שיהיו לו‬ ‫מתנגדים רבים‪ ,‬וכמו שכתב (שו"ת מהרש"ל סי' ט"ז)‪" :‬ומי שאמר לעולמו די יאמר לצרתי די‪,‬‬ ‫מתלמידים הפושעים בי וכו'‪ .‬כי בעו"ה ממרידת תלמידי המורדים ופושעים בי וכו'‪ ,‬הם המוציאין‬ ‫אותי חוץ למחיצתי ומחסרים גופי ובריאת שכלי וכו'‪ .‬או יהפך לבם לב האבן והאכזר‪ ,‬ללב בשר‪ ,‬או‬ ‫יתן לי חיל ואמיץ כח להציל את נפשי ונפש התלמידים הכשרים מידיהם‪ .‬ואף בהיותי בארץ אויבי‬ ‫וכפוי תחת ידם‪ ,‬לא מאס וגעל השי"ת להפר בריתו אתי‪ ,‬והרבה גבולי בתלמידים הגונים מכל ד' קצוי‬ ‫ארץ‪ ,‬והם כקוצים בעיניהם‪ .‬ורחמנא ליחוס וליפרוק מר ממרעין בישין כאלו"‪.‬‬ ‫ובמקום גדולתו שם ענוותנותו‪ ,‬כאשר כתב (שו"ת מהרש"ל סי' ל"ה)‪" :‬והנני תלמיד גמור וצעיר בשנים‪,‬‬ ‫איך יעלה בלבי להורות ולפסוק"‪ .‬ובמקום אחר כתב (ים של שלמה כתובות פ"א סי' כ"ב)‪" :‬ואע"פ שאיני‬ ‫כדאי לחלוק"‪ .‬וכאשר הגיע רבינו להחלטה כי טעה בהכרעתו‪ ,‬חזר בו וקבע בכתב את דעתו ומסקנתו‬ ‫החדשה‪" :‬כך כתבתי בימי חורפי‪ ,‬ועכשיו שזכיתי ללמוד שמעתא דכבד מצאתי" (שו"ת מהרש"ל סי'‬ ‫פ"ד)‪ .‬ובמקום אחר כתב (ים של שלמה חולין פ"ח סי' נ"ד)‪" :‬וכך הייתי פוסק בימי חורפי‪ ,‬קודם שירדתי‬ ‫לעומק ההלכה"‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נב‬ ‫הליכותיו בקודש‬ ‫על גודל שקידתו מעיד רבינו בעצמו בהקדמתו לספרו 'ים של שלמה' עמ"ס יבמות‪" :‬דרשתי‬ ‫וחקרתי היטב בשבעה חקירות ובשבעה דרישות ובדיקות אחר כל מקור הדין וחוצב ההלכה‪,‬‬ ‫בתכלית היגיעה והעיון‪ ,‬ובמעט שינה‪ ,‬ברוב שיחה עם חבירי ותלמידי יותר מכולם‪ .‬וכל הקורא בו‬ ‫ימצא מקור חוצב עם המופתים יבין וידע וישכיל שלא הנחתי שום מחבר שלא עסקתי בעיוני קודם‬ ‫חיתום גזר דין"‪.‬‬ ‫רבינו היה זהיר מאד בכבוד התורה‪ ,‬וכמו שכתב תלמידו ב'ספר החיים'‪" :‬נוהגין העולם למנוע לעלות‬ ‫לפני הספר תורה בפרשת התוכחה‪ ,‬כי יראים פן תדבקם כל הרעה שקורא לפניו החזן מעל ספר‬ ‫התורה הזה‪ .‬אבל ודאי אם אין שם אדם המרוצה לעלות‪ ,‬חלילה להניח את התורה כך בבזיון‪ ,‬רק כל‬ ‫הקודם לעלות הרי זה משובח‪ ,‬ויתברך מאדון הברכות‪ .‬וכן ראיתי במורי הגאון המופלא כמוהר"ר‬ ‫שלמה דאסטרהא [רבינו] ז"ל‪ ,‬שאם היה שם שום מניעה בעיני הבריות לעלות‪ ,‬לא רצה להניח הס"ת‬ ‫(ספר זכיות פ"ז)‬ ‫פתוח בבזיון‪ ,‬רק קידם הוא ועלה"‪.‬‬ ‫כתב החיד"א‪ :‬שמעתי מרב אחד שקיבל‪ ,‬דהגאון מהרש"ל בשבתו על כסא ההוראה לרב ואב"ד‪,‬‬ ‫צוה למוכיח אחד שיבוא בכל יום שעה אחת ויוכיחנו‪ ,‬ויזהירנו כאילו הוא אחד מהמון‪ ,‬כי כך רצונו‬ ‫והרשות נתונה לו‪ .‬וכעת בא המוכיח‪ ,‬תיכף מהרש"ל מתעטף ויושב לשמוע תוכחות מוסר ביראה‬ ‫ורעד לפני ה'‪ ,‬אשריו ואשרי חלקו‪ ,‬ואשרי העם שככה לו רב חסיד וקדוש זי"ע‪.‬‬ ‫(שם הגדולים ערך ראשית חכמה)‬ ‫עוד כתב החיד"א‪ :‬שמעתי מרב אחד זקן שקיבל‪ ,‬כי בימי מהרש"ל תחת בית מדרשו היתה חנות‬ ‫לאיש אחד שהיה מוכר ירקות‪ ,‬ושם היה ישן בחנות‪ ,‬וקורין לו ר' אברהם מוכר ירקות‪ ,‬והיה צנוע‪,‬‬ ‫ודבר אין לו עם אדם‪ .‬ולילה אחד קם מהרש"ל‪ ,‬ושמע שר' אברהם היה לומד סוגיא עמוקה מאד‪,‬‬ ‫ומפרשה פירוש רחב‪ .‬והיה נותן דעתו לכל דבריו‪ ,‬ושלח אחריו‪ ,‬ושאל לו שאלה עמוקה בש"ס‪ .‬והוא‬ ‫השיב‪" :‬כי הוא עם הארץ‪ ,‬ולא ידע מאי קאמרי רבנן"‪ .‬וע"י הפצרות וגזירות פתח פיו‪ ,‬והאירו דבריו‬ ‫בחכמה ובקיאות הפלא ופלא‪ .‬ונתחנן לו [ר' אברהם] שיהיה בסוד ולא יודיע הדבר‪ .‬ונמשך כמה זמן‬ ‫שמהרש"ל היה מפלפל עמו‪ ,‬והיה מוצא קורת רוח שהוא גברא רבה‪ .‬רבינו השאיר אחריו צוואה כי‬ ‫אחרי פטירתו‪ ,‬יקחו לרב את רבי אברהם מוכר ירקות‪ ,‬כי אין כמוהו‪ .‬כאשר נפטר רבינו‪ ,‬באו ראשי‬ ‫הקהל אל רבי אברהם‪ ,‬ואמרו לו שהרב השאיר אחריו צוואה שישמש הוא כממלא מקומו‪ .‬רבי‬ ‫אברהם סירב בכל תוקף‪ .‬אולם אחרי הפצרות ותנאים רבים נתקיימה צוואת רבינו‪ .‬ומסיים החיד"א‪:‬‬ ‫"ומי שיש לב‪ ,‬יקח מוסר השכל עד כמה הוא גדר תורה לשמה‪ ,‬ואת צנועים חכמה‪ ,‬והתורה מכרזת‬ ‫(שם הגדולים מע"ג מערכת א' אות ע"ז)‬ ‫עליו ירום ונשא וגבה‪ ,‬וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים"‪.‬‬ ‫פעם דיבר הרה"ק רבי שלמה לייב מלענטשא )‪ )Łęczna, Poland‬זי"ע אודות גודל מדריגת רבינו‪,‬‬ ‫שעשה סייגים וגדרים מאוד‪ ,‬ותהילה לו דומיה‪ ,‬כי היה קדוש וטהור כמלאך ה' צב־אות‪ .‬ובעיר גבורים‬ ‫(פ' מצורע) כתב על רבינו‪ ,‬שלא הניח בדורו כמותו‪.‬‬ ‫(רמתים צופים מערכת הרה"ק מלענטשא זי"ע אות כ"ו)‬ ‫רבינו כתב בהקדמתו לספרו ים של שלמה‪ ,‬וז"ל‪" :‬פעם אחד בא לידי ע"י נר של מצוה כאילו הראו‬ ‫לי מן השמים‪ ,‬ונתנו לי הרמנא ואמיץ כח מרקיע‪ ,‬ופתחו לי שערי אורה"‪ .‬וכתב הקב הישר (פרק צ"ו)‪:‬‬ ‫נג‬ ‫משנת השבוע‬ ‫"שמעתי מפי מורי על פי קבלה‪ ,‬שהענין הוא כך‪ :‬כשהיה הרב ר' שלמה לוריא ז"ל לומד וחיבר‬ ‫הספרים ים של שלמה‪ ,‬אירע לו שהיה לו רק נר קטן ודולק לפניו‪ ,‬והיה זמן קרוב להכבות‪ ,‬והיה דולק‬ ‫כמה שעות יותר משלשה וארבעה נרות שלימים‪ .‬וזה העידו עליו תלמידו ונכדו‪ ,‬וז"ל‪" :‬בעל הנר הכיר‬ ‫בנרו ובנסו‪ ,‬כי ה' עמו"‪ .‬וזה אירע להגאון הנ"ל נס ממש כנס של שמן הקודש שבצלוחית הקדושה‬ ‫שבבית המקדש‪ ,‬זכותו יעמוד לנו‪ ,‬אשרי לו ואשרי יולדתו‪ .‬הכלל העולה בכל נר של מצוה נמשך בו‬ ‫קדושה עליונה‪ ,‬ומעורר למעלה הדלקת בוצינין קדישין"‪.‬‬ ‫ספריו‬ ‫רבינו שלמה שמו‪ ,‬ושלימה משנתו‪ ,‬ואלו חיבוריו שהשאיר אחריו ברכה‪' :‬שו"ת מהרש"ל' בד' חלקי‬ ‫שו"ע‪' .‬חכמת שלמה' הגהות ותיקונים על הש"ס‪ .‬וכתב עליו מרן החתם סופר זי"ע (הסכמתו לספר‬ ‫צהר בנין)‪[" :‬המהרש"ל] טרח ויגע ותיקן רוב הטעויות ברוב הש"ס וכו' כי המהרש"ל כל יכול ולא‬ ‫קצרה ידו‪ .‬והנה ברוב המקומות אשר השיג מהרש"א על הגהת המהרש"ל‪ ,‬כל מבין ויודע ישכיל‬ ‫ויבין כי נקל ליישב דבריו"‪ .‬וכתב החיד"א (שם הגדולים מע"ס אות ח' ס"ק פ"ו)‪" :‬והשגות מהרש"א עליו‪,‬‬ ‫על הרוב אינן השגות אם יעמיק המעיין בדברי המהרש"ל"‪ .‬ובעל מעיל צדקה כתב בצוואתו‪" :‬דברי‬ ‫הגאון מהר"ר שלמה לוריא צריכין עיון גדול‪ ,‬בכל אשר תמצא ממנו אל יליזו מנגד עיניך‪ ,‬כל הספרים‬ ‫ופירושיו מאירים כספירים"‪.‬‬ ‫וכה כתב הרמ"א בהסכמתו‪" :‬צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו השי"ת‬ ‫בתורתו‪ ,‬עוקר הרים בפלפולו וסיני בהוראתו‪ ,‬ראשית דבר יראת ה' קודם לחכמתו עמו‪ ,‬רוב בנין ורוב‬ ‫מנין תלמידיו שואבי מי בארתו מימיו כמים קרים על נפש עיפה משיבי נפש עיפתו‪ ,‬ראוי לסמוך‬ ‫עליו כמשה מפי הגבורה בעלותו לקבל דברי הברית שעשועי חמדתו‪ ,‬והעמיד תלמידים הרבה‪,‬‬ ‫ועשה סייג לתורה משמרת למשמרתו‪ ,‬איזן וחיקר ותיקן ספרים ותשובות בסברתו"‪.‬‬ ‫ואלו הן שאר חיבוריו‪' :‬יריעות שלמה' ביאור לפירוש על התורה ועל המזרחי‪' .‬זמירות שבת'‪ ,‬עם‬ ‫פירושו הכולל דינים והלכות רבות‪.‬‬ ‫'ים של שלמה' על ט"ז מסכתות בש"ס [אך בידינו יש רק על ז' מסכתות]‪ ,‬הספר נתקבל בהערצה‬ ‫רבה בכל תפוצות ישראל‪ ,‬וכה כתב החיד"א (ברכי יוסף יו"ד סי' רס"ז ס"ק י"ח)‪" :‬ואביטה נפלאות‬ ‫למהרש"ל בים של שלמה‪ ,‬המפרש בים וצלל במים אדירים בכל הסוגיות ודברי הפוסקים באריכות"‪.‬‬ ‫והגאון הבעל שם ממיכלשטאט )‪ )Michelstadt, Germany‬זצ"ל מנה את הספר ים של שלמה‬ ‫למסכת חולין בין הלימודים הנצרכים למורה הוראה‪.‬‬ ‫פטירתו‬ ‫רבינו נפטר ביום י"ב כסלו שנת של"ד (‪ 1573‬למס')‪ ,‬ונטמן בבית החיים בעיר לובלין‪ .‬וכה נחרת על‬ ‫מצבתו‪" :‬פה מונח אביר האבירים‪ ,‬מלך על כל חכמי המורים‪ ,‬סיני ועוקר הרים‪ ,‬מאור הגדול שהאיר‬ ‫לישראל לדור דורים בספרו ים של שלמה ושאר ביאורים‪ ,‬שמו נודע בסוף העולם בכל שערים‪,‬‬ ‫הרביץ תורה והרבה תלמידים בכל העולם‪ ,‬צדיק וחסיד בכל מעשיו ההדורים"‪.‬‬ ‫צאצאיו‬ ‫רבנו השאיר אחריו דורות ישרים ומבורכים‪ ,‬ואלו הן‪ :‬בנו הגאון רבי יחיאל לוריא זצ"ל ר"מ בלובלין‪.‬‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נד‬ ‫בנו הגאון רבי זאב וואלף זצ"ל‪ .‬בתו מרת שרה ע"ה‪ ,‬אשת הגאון המקובל רבי יהודה ליב אב"ד אפאלי‬ ‫(‪ )Opole, Poland‬זצ"ל‪ .‬בתו מרת וואלאנטינא ע"ה‪ ,‬אשת הגאון רבי אפרים פישל אב"ד בריסק זצ"ל‪.‬‬ ‫בתו מרת מרים ע"ה‪ ,‬אשת הגאון רבי אלעזר חזן מקראקא זצ"ל‪ ,‬אחי הרמ"א‪ .‬בתו אשת הגאון רבי‬ ‫דוד טעבלי אויערבאך זצ"ל‪ ,‬דיין בפוזנא ועוד‪ .‬מכל אלה השתלשלו משפחות מפוארות של רבנים‬ ‫גדולים ומפורסמים‪ ,‬ועד היום הזה מתייחסות משפחות רבות בישראל אחרי רבנו‪.‬‬ ‫במצבת הרה"ק מצאנז זי"ע נחקק‪" :‬ממחצבת קודש הג' מהרש"ל והג' חכם צבי זצלה"ה‪ .‬וכתב נכדו‬ ‫מציעשנוב (‪ )Cieszanów, Poland‬זי"ע (פי צדיק) מה שנרשם שהוא מגזע החכם צבי אין שום פלא‬ ‫בזה‪ ,‬שהרי לזקנו החכם צבי היתה לו זיקה מיוחד והתייחס עמו הרבה בהלכה‪ .‬אבל המהרש"ל היה‬ ‫רחוק מאד‪ ,‬וגם היה נכד משאר גאונים מפורסמים בזמן ההוא‪ .‬ומדוע איפוא נרשם רק יחוס זה‪.‬‬ ‫ושמעתי פשר הדבר מנכדי רבינו‪ :‬כי מסורת בידם מהדברי חיים‪ ,‬שאם מזכירים על המצבה שם‬ ‫המהרש"ל‪ ,‬הוא סגולה להברחת החיצונים‪.‬‬ ‫זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן‬ ‫מקורות‪ :‬כרם שלמה‪ ,‬תולדותיו בשו"ת מהרש"ל‪ ,‬יצא לאור ע"י מכון זכרון אהרן‪.‬‬ ‫מצבת רבינו שלמה לוריא ‪ -‬המהרש"ל זי"ע בלובלין‬ ‫נה‬ ‫משנת השבוע‬ ‫מגיד משנה לנוער‬ ‫פּרשת ויֵּ ֵּצא‬ ‫ּיּוקים ְּב ַר ִּש"י‬ ‫ִּד ִּ‬ ‫ארוָ ואס‬ ‫ֹלקים" (כח‪:‬יז)‪ .‬זָ אגְ ט ַר ִׁש"י‪ :‬וֶ וען יַ ֲעקֹב ִׁאיז ַא ִׁר ֶיבער ֶדעם ֵּבית ַה ִׁמ ְק ָדש‪ַ ,‬פ ְ‬ ‫"כִּ י ִּאם ֵּבית ֱא ִּ‬ ‫עט ַראכְ ט צּו ַדאוֶ וענֶ ען ַביי ֶדעם‬ ‫ישט גֶ ְ‬ ‫עלט‪ .‬נָ אר ֶער ָהאט נִׁ ְ‬ ‫עש ֶט ְ‬ ‫ישט ָא ְפגֶ ְ‬ ‫ָהאט ֶמען ִׁאיהם נִׁ ְ‬ ‫ימעל ָהאט ֶמען ִׁאיהם‬ ‫עדאוֶ וענְ ט‪ָ ,‬א ֶבער פּון ִׁה ֶ‬ ‫אבען גֶ ַ‬ ‫ערן ָה ֶ‬ ‫ְפ ַלאץ וָ ואס זַ יינֶ ע ֶע ְל ֶט ְ‬ ‫עקּומען ִׁאין ָח ָרן‪ָ ,‬האט ֶער גֶ עזָ אגְ ט‪ֶ :‬קען זַ יין ַאז ִׁאיְך ִׁבין ַא ִׁר ֶיבער‬ ‫ֶ‬ ‫אל ְטן‪ .‬וֶ וען ֶער ִׁאיז ָאנְ גֶ‬ ‫עה ְ‬ ‫ָא ְפגֶ ַ‬ ‫עלן? ָהאט‬ ‫ישט ָא ְפ ְש ֶט ְ‬ ‫עדאוֶ וענְ ט‪ ,‬אּון ִׁאיְך זָ אל ִׁמיְך נִׁ ְ‬ ‫אבען גֶ ַ‬ ‫ערן ָה ֶ‬ ‫ֶדעם ְפ ַלאץ וואּו ַמיינֶ ע ֶע ְל ֶט ְ‬ ‫ייען‬ ‫אר ְש ֵּט ֶ‬ ‫ארף ֶמען ַפ ְ‬ ‫עהאט ְק ִׁפ ַיצת ַה ֶד ֶרְך‪ַ .‬ד ְ‬ ‫ייען‪ ,‬אּון ֶער ָהאט גֶ ַ‬ ‫צּוריק גֵּ ֶ‬ ‫ואלט ִׁ‬ ‫ֶער גֶ עוָ ְ‬ ‫ער ֶקער ִׁאיז ָדאְך‬ ‫עלט‪ְ .‬ש ֶט ְ‬ ‫עש ֶט ְ‬‫ישט ָא ְפגֶ ְ‬ ‫ארוָ ואס ָהאט ֶמען ִׁאיהם נִׁ ְ‬ ‫ארוָ ואס ַר ִׁש"י ְפ ֶרעגְ ט ַפ ְ‬ ‫ַפ ְ‬ ‫עלט אֹויף ֶדעם ְפ ַלאץ וואּו זַ יינֶ ע‬ ‫עש ֶט ְ‬‫ישט ָא ְפגֶ ְ‬ ‫ארוָ ואס ָהאט ֶער זִׁ יְך נִׁ ְ‬ ‫ִׁדי ַק ְשיָ א אֹויף יַ ֲעקֹב ַפ ְ‬ ‫עדאוֶ וענְ ט‪ .‬נָ אְך ִׁאיז ְשוֶ וער וָ ואס ְש ֵּטייט ֶ'א ְפ ָשר' ִׁבין ִׁאיְך ַא ִׁר ֶיבער‪ֶ ,‬ער ִׁאיז‬ ‫אבען גֶ ַ‬ ‫ערן ָה ֶ‬ ‫ֶע ְל ֶט ְ‬ ‫אר ְפט זָ אגֶ ען‪ :‬אֹוי‪ִׁ ,‬איְך ִׁבין ַא ִׁר ֶיבער ֶדעם ְפ ַלאץ וואּו ַמיינֶ ע‬ ‫ואלט גֶ ַ‬ ‫עד ְ‬ ‫זִׁ יכֶ ער ַא ִׁר ֶיבער‪ֶ ,‬עס וָ ְ‬ ‫עדאוְ ונְ ט‪.‬‬‫אבען גֶ ַ‬ ‫ערן ָה ֶ‬ ‫ֶע ְל ֶט ְ‬ ‫מֹוליכִּ ין אֹותֹו‬ ‫רֹוצה ֵּל ֵּילְך ִּ‬ ‫ַב ֶּד ֶּרְך ֶּש ָא ָדם ֶּ‬ ‫ארט ִׁפ ְירט ֶמען‬ ‫(מּכֹות י‪ ):‬אֹויף ֶדעם וֶ ועג וָ ואס ַא ֶמענְ ְטש וִׁ ויל גֵּ ֶ‬ ‫ייען‪ָ ,‬ד ְ‬ ‫ֶעס ְש ֵּטייט ִׁאין גְ ָמ ָרא ַ‬ ‫ִׁאיהם‪ .‬אּון ֶעס ְש ֵּטייט ִׁאין ָפסּוק ְ(ת ִׁה ִׁלים קמו‪:‬יט) " ְרצֹון יְ ֵּר ָאיו יַ ֲע ֶשה וְ ֶאת ַשוְ ָע ָתם יִׁ ְש ַמע‬ ‫עפען ַביי ָדוִׁ ד ַה ֶמ ֶלְך ַאז ֶער ָהאט גֶ עזָ אגְ ט (שם קיט‪:‬נט) "וָ ָא ִׁש ָיבה ַרגְ ַלי‬ ‫יֹוש ֵּיעם"‪ .‬אּון ִׁמיר ְט ֶר ֶ‬ ‫וְ ִׁ‬ ‫עדען‬ ‫ֶאל ֵּעד ֶֹתיָך"‪ֶ .‬עס ְש ֵּטייט ִׁאין ִׁמ ְד ָרש אֹויף ֶדעם (ויק"ר ל"ה א') ָדוִׁ ד ַה ֶמ ֶלְך ָהאט גֶ עזָ אגְ ט‪ ,‬יֶ ֶ‬ ‫ייען צּו ֶדעם ְפ ַלאץ אּון צּו ֶדעם ְפ ַלאץ‪ָ ,‬א ֶבער ַמיינֶ ע‬ ‫עט ַראכְ ט ַאז ִׁאיְך וֶ ועל גֵּ ֶ‬ ‫ָטאג ָהאב ִׁאיְך גֶ ְ‬ ‫עט ָראגְ ן ִׁאין ֵּבית ַה ִׁמ ְד ָרש ַא ַריין‪.‬‬ ‫אבען ִׁמיְך ַא ַריינְ גֶ ְ‬ ‫ִׁפיס ָה ֶ‬ ‫בֹותיו‬ ‫כֵּ יוָ ן ֶּש ָהיָ ה לֹו ְּק ִּפ ַיצת ַה ֶּד ֶּרְך ֹלא ָר ָאה ָמקֹום ֶּש ִּה ְּת ַפ ְּללּו ֲא ָ‬ ‫ייען ַקיין ָח ָרן‪ ,‬אּון וַ וייל‬ ‫ואלט גֵּ ֶ‬‫יַ ֲעקֹב ָא ִׁבינּו וֶ וען ֶער ִׁאיז ַארֹויס פּון ְב ֵּאר ֶש ַבע‪ָ ,‬האט ֶער גֶ עוָ ְ‬ ‫צּוקּומען‪ַ ,‬אזֹויוִׁ וי‬ ‫ֶ‬ ‫ארט ָאנְ‬ ‫אל ְפן ָד ְ‬‫עה ְ‬ ‫וילען‪ָ ,‬האט ֶמען ִׁאיהם ִׁמן ַה ָש ַמיִׁ ם גֶ ָ‬ ‫ָדאס ִׁאיז גֶ עוֶ וען זַ יין וִׁ ֶ‬ ‫קּומט אֹויס ַאז גְ ַלייְך וֶ וען‬ ‫עהאט ְק ִׁפ ַיצת ַה ֶד ֶרְך‪ְ .‬‬ ‫(חּולין צא‪ַ ):‬אז ֶער ָהאט גֶ ַ‬ ‫ִׁ‬ ‫ֶעס ְש ֵּטייט ִׁאין גְ ָמ ָרא‬ ‫עקּומען ֵּקיין‬‫ֶ‬ ‫עהאט ְק ִׁפ ַיצת ַה ֶד ֶרְך‪ ,‬אּון ִׁאיז גְ ַלייְך ָאנְ גֶ‬ ‫ייען ָהאט ֶער גֶ ַ‬ ‫עהֹויבן צּו גֵּ ֶ‬ ‫ְ‬ ‫ֶער ָהאט ָאנְ גֶ‬ ‫וארט‬ ‫בֹותי' ‪ִׁ -‬די וָ ְ‬ ‫ָח ָרן‪ .‬וֶ ועגֶ ען ֶדעם ָהאט ֶער גֶ עזָ אגְ ט ' ֶא ְפ ָשר ֶש ָע ַב ְר ִׁתי ָמקֹום ֶש ִׁה ְת ַפ ְללּו ֲא ַ‬ ‫עפ ֶרעגְ ט ִׁב ְלשֹון ְש ֵּא ָלה ֶ'א ְפ ָשר' ִׁבין ִׁאיְך‬ ‫' ֶא ְפ ָשר' ֵּמיינְ ט ַאז ֶער ָהאט זִׁ יְך ִׁמ ְס ַת ֵּפק גֶ עוֶ וען אּון גֶ ְ‬ ‫ועלכֶ ע ְפ ַלאץ ֶער‬ ‫עהן וֶ ְ‬ ‫ישט גֶ עזֶ ְ‬ ‫עהאט ְק ִׁפ ַיצת ַה ֶד ֶרְך‪ָ ,‬האט ֶער נִׁ ְ‬ ‫ַא ִׁר ֶיבער‪ ,‬וַ וייל ֶער ָהאט ָדאְך גֶ ַ‬ ‫ִׁאיז ַא ִׁר ֶיבער‪ .‬אּון ֶעס ֶקען זַ יין ַאז ֶער ִׁאיז ַא ִׁר ֶיבער ֶדעם ְפ ַלאץ‪ .‬וֶ ועגֶ ען ֶדעם ָהאט ֶער גֶ עזָ אגְ ט‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נו‬ ‫צּוקּומען ָהאט ֶער‬ ‫ֶ‬ ‫ארט ָאנְ‬ ‫ֶ'א ְפ ָשר' ִׁבין ִׁאיְך ַא ִׁר ֶיבער‪ ,‬אּון גְ ַלייְך וֶ וען ֶער ָהאט גֶ ְ‬ ‫עט ַראכְ ט ָד ְ‬ ‫עהאט ְק ִׁפ ַיצת ַה ֶד ֶרְך‪.‬‬ ‫גֶ ַ‬ ‫בֹותיו‬ ‫יַ ֲעקֹב ָא ִּבינּו ֹלא כִּ ּוֵּ ן ְּל ַהגִּ ַיע ַל ָמקֹום ֶּש ִּה ְּת ַפ ְּללּו ֲא ָ‬ ‫אל ְטן ִׁמן ַה ָש ַמיִׁ ם‪ ,‬וַ וייל‬ ‫עה ְ‬ ‫ישט ָא ְפגֶ ַ‬ ‫ארוָ ואס ֶמען ָהאט ִׁאיהם נִׁ ְ‬ ‫אר ְש ֵּטייט ֶמען ַפ ְ‬ ‫ִׁמיט ֶדעם ַפ ְ‬ ‫אלט'ס‬ ‫עמ ְ‬ ‫עט ַראכְ ט‪ֶ ,‬ד ָ‬ ‫ואלט גֶ ְ‬ ‫צּוקּומען‪ָ ,‬א ֶבער אֹויב ֶער וָ ְ‬ ‫ֶ‬ ‫ארט ָאנְ‬‫עט ַראכְ ט ָד ְ‬ ‫ישט גֶ ְ‬ ‫ֶער ָהאט נִׁ ְ‬ ‫אר ֶדעם‬ ‫ואלט גֶ עוֶ וען " ְרצֹון יְ ֵּר ָאיו יַ ֲע ֶשה" ‪ ,‬וַ וייל ַה ָק ָב"ה ֶד ְ‬ ‫ער ִׁפ ְילט ִׁדי ָרצֹון פּון ִׁדי ַצ ִׁד ִׁיקים‪ַ .‬פ ְ‬ ‫וָ ְ‬ ‫ערנָ אְך‬‫ייען צּום ְמקֹום ַה ִׁמ ְק ָדש‪ ,‬אּון ֶד ְ‬ ‫עט ַראכְ ט צּו גֵּ ֶ‬ ‫ואלט יַ ֲעקֹב זִׁ יְך צּוגֶ עגְ ֵּרייט אּון גֶ ְ‬ ‫אֹויב וָ ְ‬ ‫ערנָ אְך צּו‬ ‫מֹוריָ ה‪ ,‬אּון ֶד ְ‬ ‫עהאט ְק ִׁפ ַיצת ַה ֶד ֶרְך צּו ַהר ַה ִׁ‬ ‫ואלט ֶער זִׁ יכֶ ער גֶ ַ‬ ‫ַמ ְמ ִׁשיְך זַ יין ַקיין ָח ָרן‪ ,‬וָ ְ‬ ‫אל ְטן פּון‬‫עה ְ‬ ‫ישט ָא ְפגֶ ַ‬ ‫עט ַראכְ ט פּון ֶדעם‪ָ ,‬האט ֶמען ִׁאיהם נִׁ ְ‬ ‫ישט גֶ ְ‬ ‫ָח ָרן‪ָ ,‬א ֶבער וַ וייל ֶער ָהאט נִׁ ְ‬ ‫(שנת תשל"ה)‬ ‫ימעל‪.‬‬‫ִׁה ֶ‬ ‫עֹול ִּבים‬ ‫ִּלמּוד ְּלדֹורֹות ִּמּיַ ֲעקֹב ָא ִּבינּו ִּל ְּהיֹות ֵּמ ַהנֶּ ֱע ָל ִּבים וְּ ֵּאינָ ן ְּ‬ ‫ערנֶ ען פּון ִׁדי ַהנְ ָהגָ ה פּון‬‫אֹויסל ְ‬ ‫ֶ‬ ‫ארף זִׁ יְך‬ ‫"וַ ַת ֲח ֵּלף ֶּאת ַמ ְּשכֻּ ְּר ִּתי ֲע ֶּש ֶּרת מֹנִּ ים" (לא‪:‬מא)‪ֶ .‬מען ַד ְ‬ ‫ערנָ אְך‬ ‫טֹוישן ֵּל ָאה ִׁמיט ָר ֵּחל‪ ,‬אּון ֶד ְ‬ ‫ְ‬ ‫קֹודם ִׁמיט ֶדעם‬ ‫יַ ֲעקֹב ָא ִׁבינּו‪ ,‬נָ אְך ִׁדי ַא ֶלע ְש ָק ִׁרים פּון ָל ָבן‪ֶ ,‬‬ ‫אֹויסגֶ ענַ ע ְר'ט ֲע ֶש ֶרת מֹונִׁ ים ‪ִׁ -‬מיט ֶדעם‬ ‫עבן וֵּ ויינִׁ יג ְשכַ ר‪ ,‬אּון ֶער ָהאט ִׁאיהם ְ‬ ‫וָ ואס ֶער ָהאט גֶ עגֶ ְ‬ ‫אר ֶפע ֵּרייד‪ֶ ,‬ער ָהאט נָ אר גֶ עזָ אגְ ט ַאז ֶער ָהאט‬ ‫עדט ִׁמיט ִׁאיהם ַש ְ‬ ‫ער ְ‬ ‫ישט גֶ ֶ‬ ‫ַא ֶלעם ָהאט יַ ֲעקֹב נִׁ ְ‬ ‫ארען וָ ואס ֶער ִׁאיז גֶ עוֶ וען ַביי ִׁאיהם‪ .‬אּון ֲא ִׁפילּו ַאז ָל ָבן‬ ‫עטּוהן ִׁדי ַא ֶלע יָ ֶ‬ ‫ְ‬ ‫ישט ְש ֶלעכְ ט גֶ‬ ‫גָ ְ‬ ‫ארנִׁ ְ‬ ‫עבר ֶענגְ ט זַ יין ִׁמ ִׁיל ֶיטער‪ָ ,‬האט יַ ֲעקֹב זִׁ יְך‬ ‫אל ֶטען ִׁמיט ִׁאיהם אּון ָהאט גֶ ְ‬ ‫ִׁאיז גֶ עקּו ֶמען ִׁמ ְל ָח ָמה ַה ְ‬ ‫עמט‪ ,‬וַ וייל ֶער ִׁאיז זַ יין ְשוֶ וער‪ .‬אּון ָדאס ִׁאיז ַא ִׁלימּוד‬ ‫אר ֶש ְ‬‫ישט ַפ ְ‬ ‫אל ֶטען אּון ִׁאיהם נִׁ ְ‬ ‫עה ְ‬ ‫צּוריק גֶ ַ‬ ‫ִׁ‬ ‫(ק ֶֹבץ ֵּש ֶבט ְמנַ ֶשה)‬ ‫לֹוקת‪.‬‬ ‫עֹול ִׁבים‪ֲ ,‬א ִׁפילּו ִׁב ְש ַעת ַמ ְח ֶ‬ ‫ְלדֹורֹות‪ ,‬צּו זַ יין פּון ִׁדי נֶ ֱע ָל ִׁבים וְ ֵּאינָ ם ְ‬ ‫ייטען פּון צ ִּד ִּיקים‬ ‫יָ ארצ ֶ‬ ‫י"ד ּכִׁ ְס ֵּלו תרכ"ט‬ ‫עשט זי"ע‬ ‫עפינֶ ְ‬ ‫ַהְר ַה"ק ֶר ִּבי ְמנַ ֵחם נָ חום ְפ ִּר ֶיע ְד ַמאן ִּמ ְש ֶט ִּ‬ ‫עבֹוירען ִׁאין יָ אר תקפ"ג‪-‬ד‪ֶ .‬ער ִׁאיז גֶ עוֶ וען ֶדער ֶפ ְ‬ ‫ער ֶדער זּוהן פּון ַה ְר ַה"ק‬ ‫ֶ‬ ‫ֶר ִׁבי ְמנַ ֵּחם נָ חּום ִׁאיז גֶ‬ ‫ֶר ִׁבי יִׁ ְש ָר ֵּאל ְפ ִׁר ֶיע ְד ַמאן ֵּמרּוזִׁ 'ין זי"ע‪ַ ,‬אן ֵּאיינִׁ ֶיקעל פּון ֶדעם גְ ֶ‬ ‫רֹויסען ַמגִׁ יד פּון ֶמעזְ ִׁר ְיטש זי"ע‪,‬‬ ‫אמע ִׁאיז גֶ עוֶ וען ָמ ַרת ָש ָרה ע"ה‪ִׁ ,‬די ָטאכְ ֶטער פּון הג"ר מ ֶֹשה‬ ‫אּון ֶדעם ְמאֹור ֵּעינַ יִׁ ם זי"ע‪ .‬זַ יין ַמ ֶ‬ ‫אר ִׁד ְיטשֹוב זַ ַצ"ל‪.‬‬ ‫ִׁמ ַב ְ‬ ‫אמען ִׁמיט זַ יין ַח ֵּבר ֶר ִׁבי מ ֶֹשה ֶחזְ ְק ֵּאל'ס ִׁאין‬ ‫ֵּאיינְ ָמאל זֶ ענֶ ען גֶ עוֶ וען ֶר ִׁבי יִׁ ְצ ָחק פּון ַח ִׁ‬ ‫אטין צּוזַ ֶ‬ ‫יילט‬ ‫עּודה ָהאט ֶדער ֶר ִׁבי גֶ ֵּ‬ ‫עט ְ‬ ‫תֹורה ַביי ִׁדי ְס ָ‬ ‫עשט ַביים ֶר ִׁבי'ן אֹויף סּוּכֹות‪ִׁ .‬ש ְמ ַחת ָ‬ ‫עפינֶ ְ‬ ‫ְש ֶט ִׁ‬ ‫עֹולם‪ֶ .‬מען‬‫יילט ַפאר ֶדעם ָ‬ ‫עט ְ‬ ‫עש ַטאנֶ ען אּון ָהאט ֶעס גֶ ֵּ‬ ‫ארט ִׁקיכְ ן]‪ֶ ,‬ער ִׁאיז גֶ ְ‬ ‫[א ָס ְ‬‫אהן‪-‬קּוְך ַ‬ ‫ָר ְ‬ ‫נז‬ ‫משנת השבוע‬ ‫עקּומען נָ אנְ ט צּום ֶר ִׁבי'ן‪ָ ,‬האט ֶר ִׁבי‬ ‫ֶ‬ ‫טּופט‪ .‬וֶ וען ִׁדי ֲח ֵּב ִׁרים זֶ ענֶ ען ָאנְ גֶ‬ ‫עש ְ‬ ‫ארק גֶ ְ‬ ‫ָהאט זִׁ יְך ְש ַט ְ‬ ‫וערן פּון ִׁדי ְק ֶרענְ ק וָ ואס‬ ‫אטעוֶ ועט וֶ ְ‬ ‫ער ֶ‬ ‫"ה ְלוַ אי ַאז ִׁמיט ֶדעם ְשוֵּ וייס זָ אל ֶמען גֶ ַ‬ ‫יִׁ ְצ ָחק גֶ עזָ אגְ ט‪ַ :‬‬ ‫אלטס ִׁדי ְק ֶרענְ ק ִׁטיפּוס]‪ֶ .‬דער ֶר ִׁבי ָהאט‬ ‫עמ ְ‬ ‫רּומגֶ עגַ אנְ גֶ ען ֶד ָ‬ ‫[עס ִׁאיז ַא ְ‬ ‫ויצן" ֶ‬ ‫ַמאכְ ט ְשוִׁ ְ‬ ‫עצט‪ ,‬אּון ִׁאיז‬ ‫אפגֶ עזֶ ְ‬ ‫עלייגְ ט ִׁדי ִׁקיכְ ן‪ָ ,‬האט זִׁ יְך ַא ָר ְ‬ ‫וער ֶטער‪ֶ ,‬ער ָהאט ַא ָראפ גֶ ֵּ‬ ‫ייע ֶרע וֶ ְ‬‫ערט זֵּ ֶ‬ ‫עה ְ‬‫גֶ ֶ‬ ‫אלט ִׁאיר נִׁ י ָצל‬‫"אזֹוי זָ אגְ ְסטּו‪ַ ,‬אז ִׁמיט ֶדעם ְשוֵּ וייס זָ ְ‬ ‫אר ְט ַראכְ ט‪ ,‬אּון ָהאט גֶ עזָ אגְ ט‪ַ :‬‬ ‫עצן ַפ ְ‬ ‫גֶ עזֶ ְ‬ ‫אטע זִׁ כְ רֹונֹו ִׁל ְב ָרכָ ה ָהאט גֶ עזָ אגְ ט אּון ִׁאיְך זָ אג‪ַ ,‬אז ִׁדי‬ ‫אפ ַקייט? ֶדער ַט ֶ‬ ‫וערען פּון ֶדעם ְש ָל ְ‬ ‫וֶ ֶ‬ ‫ויצן ִׁאין גֵּ ִׁיהּנֹום"‪.‬‬ ‫ישט ְשוִׁ ְ‬ ‫ועלן נִׁ ְ‬ ‫ויצן ַביי אּונְ זֶ ער ִׁטיש וֶ ְ‬ ‫ֶמענְ ְט ְשן וָ ואס ְשוִׁ ְ‬ ‫ארען ִׁמיט זַ יינֶ ע‬ ‫עפ ֶ‬‫ֵּאיינְ ָמאל ִׁאיז ֶדער זּון פּון ֶר ִׁבי'ן ַה ְר ַה"ק ֶר ִׁבי ַא ְב ָר ָהם ַמ ִׁת ְתיָ הּו זי"ע גֶ ָ‬ ‫אֹויפ'ן וֶ ועג‬ ‫עש ֶטער ֶר ִׁבי‪ְ .‬‬ ‫עפינֶ ְ‬‫לּולא פּון ֶדעם ְש ֶט ִׁ‬ ‫ייטער צּו ִׁדי ְש ָטאט יַ אס ְל ֶרגֶ ל ָ‬ ‫יֹומא ְד ִׁה ָ‬ ‫ַבאגְ ֵּל ֶ‬ ‫אר ְפ ְס ַמאן ִׁאיז ַארֹויס צּו זֵּ יי‪ֶ ,‬ער‬ ‫אר ְפ ְס ַמאן‪ֶ .‬דער ָד ְ‬ ‫ישען ָד ְ‬ ‫יּוד ֶ‬ ‫עלט ַביי ַא ִׁ‬ ‫עש ֶט ְ‬‫ָהאט ֶער זִׁ יְך ָא ְפגֶ ְ‬ ‫צּורה‪ ,‬אּון ָהאט גֶ עזָ אגְ ט ַפאר‬ ‫ייליגֶ ע ָ‬ ‫ִׁאיז צּוגֶ עגַ אנְ גֶ ען צּום ֶר ִׁבי'ן‪ ,‬אּון ָהאט גּוט ַב ְ‬ ‫אט ַראכְ ט זַ יין ֵּה ִׁ‬ ‫"א ְיהר זֶ ענְ ט ַאוַ ַדאי אֹויְך פּון ִׁדי ֶח ְב ָרה‪ָ ,‬א ֶבער ָפ ִׁריץ ֶפגֶ ר‪ֶ ,‬קענְ ט ִׁא ְיהר אֹויְך ָדאס‬ ‫ֶדעם ֶר ִׁבי‪ִׁ :‬‬ ‫עפ ֶרעגְ ט וָ ואס‬‫ערט‪ ,‬אּון ֶדער גַ ַבאי ָהאט ִׁאיהם גֶ ְ‬ ‫ישט גֶ ֶ‬ ‫עענְ ְט ֶפ ְ‬ ‫ַמאכְ ן"? ֶדער ֶר ִׁבי ָהאט ִׁאיהם נִׁ ְ‬ ‫ֶער ֵּמיינְ ט ִׁמיט זַ יין ְפ ַראגֶ ע‪.‬‬ ‫יידער‪ֵּ .‬איין ָטאג ָהאט ִׁאיהם‬ ‫יידע ִׁאיז גֶ עוֶ וען ַא ְשנַ ֶ‬‫"מיין זֵּ ֶ‬ ‫ערט‪ַ :‬‬ ‫אר ְפ ְס ַמאן גֶ ֶ‬ ‫עענְ ְט ֶפ ְ‬ ‫ָהאט ֶדער ָד ְ‬ ‫אפֹוילן צּו‬ ‫ְ‬ ‫ייע ֶרער ְש ָטאף‪ ,‬אּון ָהאט ִׁאיהם ַב‬ ‫עבען ַא ַט ֶ‬ ‫ערּופען‪ֶ ,‬ער ָהאט ִׁאיהם גֶ עגֶ ֶ‬ ‫ֶ‬ ‫ֶדער ָפ ִׁריץ גֶ‬ ‫עבען אֹויף‬ ‫עהר ַאכְ טּונְ ג גֶ ֶ‬ ‫וארנְ ט ֶער זָ אל זֶ ְ‬‫ייעם ָאנְ צּוג‪ֶ .‬דער ָפ ִׁריץ ָהאט ִׁאיהם ָאנְ גֶ עוָ ְ‬ ‫ייען ַא נַ ֶ‬ ‫נֵּ ֶ‬ ‫ארק‬ ‫יידע ָהאט ְש ַט ְ‬ ‫עדיגֶ ען וֶ ועט ֶער ִׁאיהם ַה ְרגֶ 'ענֶ ען‪ַ .‬מיין זֵּ ֶ‬ ‫ֶדעם‪ ,‬אּון אֹויב ֶער וֶ ועט ָדאס ֶש ִׁ‬ ‫צּורי ְסן ֶדעם ְש ָטאף‪ ,‬אּון ֶער‬ ‫אל ֶשער ַבאוֶ ועגּונְ ג ָהאט ֶער ִׁ‬ ‫עבען‪ָ ,‬א ֶבער ִׁמיט ַא ַפ ְ‬ ‫ַאכְ טּונְ ג גֶ עגֶ ֶ‬ ‫אר ֶרעכְ ְטן‪.‬‬‫עקענְ ט ַפ ְ‬ ‫ישט גֶ ֶ‬ ‫ָהאט שֹוין נִׁ ְ‬ ‫עדט זַ יין‬‫ער ְ‬ ‫אֹויסגֶ ֶ‬ ‫ְ‬ ‫עפינֶ עשט‪ ,‬אּון ָהאט זִׁ יְך‬ ‫ארען צּום ֶר ִׁבי פּון ְש ֶט ִׁ‬ ‫עפ ֶ‬ ‫יידע גֶ ָ‬ ‫גְ ַלייְך ִׁאיז ַמיין זֵּ ֶ‬ ‫"פאר ַא ֵּהיים‪,‬‬ ‫ערט‪ָ :‬‬ ‫עענְ ְט ֶפ ְ‬‫ארץ‪ ,‬אּון ָהאט גֶ עוֵּ ויינְ ט ַפאר ִׁאיהם‪ֶ .‬דער ֶר ִׁבי ָהאט ִׁאיהם גֶ ֶ‬ ‫ִׁב ֶיטער ַה ְ‬ ‫יידע ָהאט גֶ עוואּו ְסט ַאז ֶדער ָאנְ צּוג ִׁאיז‬ ‫ֶדער ָאנְ צּוג וֶ ועט זַ יין גּוט אֹויף ִׁאיהם"‪ֲ .‬א ִׁפילּו ַמיין זֵּ ֶ‬ ‫נעם ַצ ִׁדיק‪.‬‬ ‫יש ֶטער אּון ִׁאין ִׁדי ְב ָרכָ ה פּו ֶ‬ ‫ייב ְ‬ ‫ישט גּוט‪ָ ,‬א ֶבער ֶער ָהאט גֶ עגְ ֵּל ְ‬ ‫ייבט ִׁאין ֵּא ִׁ‬ ‫נִׁ ְ‬ ‫עק ָטאר פּון ָפ ִׁריץ‪ ,‬וָ ואס ָהאט ִׁאיהם‬ ‫אפן ֶדעם ִׁד ֶיר ְ‬ ‫עט ָר ְ‬ ‫צּוריק ָהאט ֶער גֶ ְ‬ ‫אֹויף ֶדעם וֶ ועג ִׁ‬ ‫ייעם ָאנְ צּוג‪,‬‬ ‫ארף שֹוין ַא נַ ֶ‬ ‫אר ֶבען‪ֶ ,‬ער ַד ְ‬ ‫עש ָט ְ‬ ‫עפ ֶרעגְ ט‪" :‬וִׁ וי ִׁב ְיסטּו גֶ עוֶ וען? ֶדער ָפ ִׁריץ ִׁאיז גֶ ְ‬ ‫גֶ ְ‬ ‫עהן ַא‬‫עש ְ‬ ‫ייעם ָאנְ צּוג ַאזֹויוִׁ וי ֶדער ִׁמנְ ָהג ִׁאיז"‪ֶ .‬עס ִׁאיז גֶ ֶ‬‫ארף ִׁאיהם ַבאגְ ָרא ְבן ִׁמיט ֶדעם נַ ֶ‬ ‫ֶמען ַד ְ‬ ‫וער ֶטער פּון ֶדעם‬ ‫וארן ִׁדי וֶ ְ‬‫אסט‪ ,‬אּון ֶעס ִׁאיז ְמקּויָ ם גֶ עוָ ְ‬ ‫נֵּ ס ֶדער ָאנְ צּוג ָהאט ִׁאיהם גּוט גֶ ע ַפ ְ‬ ‫ער ַמאן‪ ,‬וָ ואס ֶדער‬ ‫עמיינְ ט וֶ וען ִׁאיְך ָהאב גֶ עזָ אגְ ט אֹויב אֹויְך ֶדער יּונְ גֶ ְ‬ ‫ֶר ִׁבי‪ .‬אּון ָדאס ָהאב ִׁאיְך גֶ ֵּ‬ ‫יּודען‪ ,‬אֹויב ֶער ֶקען אֹויְך ֶער ָדאס ַבאוֵּ ויזֶ ען‪,‬‬ ‫ארט ֶ‬ ‫ערט אֹויְך צּו ִׁדי ָס ְ‬ ‫עה ְ‬ ‫ָפנִׁ ים ִׁאיז ֵּמ ִׁעיד ַאז ֶער גֶ ֶ‬ ‫ערט"?‬ ‫ֶער זָ אגְ ט ָ'פ ִׁריץ ֶפגֶ ר'‪ ,‬אּון ֶדער ָפ ִׁריץ ֵּפייגֶ ְ‬ ‫זְ כוּתוֹ יָ גֵ ן ָע ֵלינ ּו וְ ַעל ָּכל יִ ְש ָר ֵאל ָא ֵמן‬ ‫משנת השבוע‬ ‫נח‬ ‫מזלא טבא וגדיא יאי‬ ‫לידידנו הרה"ג ר' אהרן מאיר מייזליש שליט"א‬ ‫לרגל נישואי בנו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר צבי אלחנן הכהן ריכטער שליט"א‬ ‫והר"ר ישעי' וויינבערג שליט"א‬ ‫והרה"ג ר' מרדכי יצחק וויינבערג שליט"א‬ ‫לרגל נישואי נכדם‪-‬בנו הבה"ח דוד עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר יוסף דוד סג"ל לנדא שליט"א‬ ‫והר"ר שלום פינחס סג"ל לנדא שליט"א‬ ‫לרגל נישואי נכדו‪-‬בנו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר יחזקאל שרגא יונה הכהן ווייס שליט"א‬ ‫לרגל נישואי בתו עב"ג בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר וואלף זיכערמאן שליט"א‬ ‫והר"ר אהרן ענגל שליט"א‬ ‫והר' מרדכי ענגל הי"ו‬ ‫לרגל הולדת נינתו‪-‬נכדתו‪-‬בתו בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר יוסף לעממער שליט"א‬ ‫והר' שמואל לעממער הי"ו‬ ‫לרגל הולדת נכדו‪-‬בנו בשעטו"מ‬ ‫לידידינו הר"ר אברהם זכריש שליט"א‬ ‫לרגל נישואי בתו עב"ג הבה"ח שמחה אהרן קראנץ בשעטו"מ‬