gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית הש"ס גמרא רש"י · Tamtzis Hashas Gmara Rashi — ויצא (2026-11-16)

מוציא לאור: תמצית הש"ס גמרא רש"י · Tamtzis Hashas Gmara Rashi

שבוע: ויצא (2026-11-16)

תמצית הש"ס גמרא רש"י · Tamtzis Hashas Gmara Rashi — ויצא (2026-11-16)

פתח את ה-PDF הורדה

‫מחזור חדש‬ ‫בשיעורי 'ללמוד‬ ‫להנות ולזכור'‬ ‫פרטים בעמוד ‪14‬‬ ‫גליון ‪ | 148‬בכורות מ"ה‪ .‬עד ערכין י"ד‪ | :‬כסלו ה'תשפ"ז‬ ‫מ"ה‪ :‬מי שיש בו שש אצבעות בכל יד ורגל‪ ,‬רבי‬ ‫מ"ה‪ .‬מומים שברגלים‪ -‬המקיש בקרסוליו (‪-‬שברכיו‬ ‫"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה‬ ‫יהודה מכשיר וחכמים פוסלים‪ .‬ונחלקו בהא דכתיב‬ ‫עקומות כלפי חוץ וקרסוליו לפנים עד שנוקשים זה לזה כשהוא‬ ‫מכל העמים"‪( .‬שמות יט ה)‪ .‬ודרשו חז"ל 'אם עתה תקבלו עליכם‪ ,‬יערב‬ ‫"אצבע ידיו ואצבע רגליו שש ושש עשרים וארבע‬ ‫מהלך)‪ ,‬והמקיש בארכובותיו (–היינו איפכא‪ ,‬שרגליו עקומות‬ ‫עליכם מכאן ולהבא‪ ,‬שכל ההתחלות קשות‪ .‬השמיעה בקול ד' וקיום‬ ‫כלפי חוץ ורחוקות זו מזו עד שברכיו עקומות כלפי פנים ונוקשות זו‬ ‫המצוות קשה היא רק בתחילתה‪ ,‬אבל מכאן ואילך 'יערב לכם'‪.‬‬ ‫מספר" אם כוונת הכתוב לשבחו או לגנותו‪ .‬ומ"מספר"‬ ‫לזו)‪ ,‬ומי שפיקה (–חתיכת בשר עגולה) יוצאת מאגודלו‪,‬‬ ‫לכאורה 'פתח בכד וסיים בחבית' (בק כז)‪ ,‬פתח בקבלה וסיים בהתחלה‪,‬‬ ‫לומדים שצריך נספרת עם שאר האצבעות‪.‬‬ ‫והעיקל (‪-‬שכשמקרב כפות רגליו אין ברכיו נוגעות זו בזו‬ ‫האם די בקבלה‪ ,‬או שצריך גם התחלה‪ .‬ביאור הענין בס"ד הוא דהא‬ ‫איטר ביד‪ ,‬וכן איטר ברגל שכשמהלך עוקר רגל שמאל תחילה‪,‬‬ ‫בהא תליא‪ ,‬קבלה בלא התחלה מתפוגגת‪ ,‬התחלה בלא קבלה היא‬ ‫שעוקמות כלפי חוץ)‪ ,‬ומי שעקיבו יוצא לאחוריו ששוקו‬ ‫קשה‪ ,‬צריך לחזק מחד את הקבלה‪ ,‬ומאידך להתחיל בעשיה‪ ,‬ואז‪,‬‬ ‫דלא כדרך בני אדם‪ ,‬הרי זה מום‪ ,‬דכתיב "וטבל אצבעו" וכל מקום‬ ‫יוצא באמצע רגלו‪ ,‬או שפרסותיו רחבות כשל אווז‬ ‫מבטיחים לנו חז"ל 'מכאן ואילך יערב לכם'‪.‬‬ ‫שנאמר אצבע וכהן אינו אלא ימין‪ ,‬ולגבי רגל כתיב "לעמוד לשרת"‬ ‫(והיינו שהיא דקה ואע"פ שהיא סדוקה)‪ ,‬הרי זה מום‪.‬‬ ‫כדרך שאר עמידה דעיקרו בימין‪.‬‬ ‫'רבותי למדוני כי בכל תנועה צריך להתייעץ עם חלקי השו"ע‪ ,‬ואין אני‬ ‫ואיתא בברייתא שפסול המקיש בקרסוליו והעיקל‬ ‫בן חורין לעשות דבר מבלי עיון בהלכה מן ההלכות הנוגעות לתנועות‬ ‫השולט בשתי ידיו‪ ,‬רבי פוסל דימין שלו חלשה‪ ,‬וחכמים‬ ‫נלמדים מ"או שבר רגל"‪ .‬ומי שיש לו כסתות הרבה (–‬ ‫הנדון‪ ,‬ואין לי בעולמי אלא זאת'‪( .‬אגרות חזו"א א קנג)‪' .‬בהיותי שבור‬ ‫מכשירים דשמאל שלו חזקה‪.‬‬ ‫ורצוץ כל הימים ולא זכיתי לשום עונג מתענוגי החיים‪ ,‬נוסף לכאבי‬ ‫שעצם הקרסול שלו גדולה)‪ ,‬או שאין לו כסתות כלל‪ ,‬הרי זה‬ ‫הגוף ושבירתו כל הימים‪ ,‬העונג היחידי הוא לי לעשות רצון קוני‪ ,‬ואין‬ ‫מומים בכל הגוף‪ -‬הכושי (‪-‬שחור)‪ ,‬והגיחור (‪-‬אדום)‪,‬‬ ‫מום‪.‬‬ ‫לי צער יותר גדול מכשלון בעוון'‪( .‬שם)‪.‬‬ ‫והלבקן (‪-‬לבן ביותר)‪ ,‬והקפח (‪-‬ארוך ודק שאינו עבה לפי‬ ‫מומים שבאצבעות‪ -‬מי שאצבעותיו מורכבות זו על זו‪,‬‬ ‫הנשגב והעיקר בשימוש רפואות התורה לתחלואי היצר הוא ללמוד‬ ‫אורכו ומתוך כך הוא כפוף ונראה שחוליותיו שמוטות)‪ ,‬והננס‪( ,‬אין‬ ‫או שהם מחוברות יותר מעד הפרק האמצעי לצד הצפורן‪,‬‬ ‫בעוז ועיון עמוק היטב דיני העבירה עצמה‪ ,‬ההלכה עם כל סעיפיה‪ ,‬כי‬ ‫זה הלימוד עושה קנין חזק בנפשו היות העבירה מרוחקת ממנו בטבע‪.‬‬ ‫לאלו לישא נשים כמוהם‪ ,‬כדי שהבן לא יצא בעל מום‬ ‫הרי זה מום‪ ,‬ואם חתך כשר‪ .‬ואצבע יתירה שחתכה‪,‬‬ ‫(הגרי"ס באגרת המוסר)‪.‬‬ ‫יותר מהם)‪ ,‬והחרש‪ ,‬והשוטה‪ ,‬והשיכור (והיינו משאר‬ ‫והיא נספרת עם שאר האצבעות שהיא נמצאת איתם באותה‬ ‫בטור זה אנו מביאים בפני הלומדים מידי חודש עיון עמוק בנושא‬ ‫דברים המשכרים‪ ,‬דאילו מיין הוא אף מחלל את העבודה‬ ‫שורה‪ ,‬אם יש בה עצם הרי זה מום‪ ,‬שכיון שחתכה נעשה‬ ‫הלכתי מעשי‪ ,‬בדיני ריבית החמורים‪ ,‬וכאמור עיון זה הוא הכח הרפואי‬ ‫דכתיב "יין ושכר אל תשת" ובתריה "להבדיל בין הקודש ובין החול"‪,‬‬ ‫מחוסר אבר שהיה בו‪ ,‬דכתיב "או שבר יד"‪ ,‬אבל אם אין בה‬ ‫כנגד תחלואי היצר‪ ,‬ודקדוק ההלכה הוא הוא העונג האמיתי‪.‬‬ ‫ולא היה למשנה למנותם יחד עם אלו הפסולים משום שאינם שוים‬ ‫עוד כתב החזו"א (אמונה ובטחון ד' ז'‪-‬ח') שדקדוק הדין היא הדרך לתיקון‬ ‫עצם כשר לעבודה‪ ,‬דלא חשיב אלא תלתול בעלמא‪.‬‬ ‫בזרעו של אהרן שאינם מחללים את העבודה‪ ,‬ולרבי יהודה אף‬ ‫המידות‪ ,‬כי אף קיום המצוות בשטחיות כמו ההמון זה קל‪ ,‬אולם‬ ‫אצבע יתירה שיש בה עצם ואין בה צפורן רבותא נקט‬ ‫המקיים את ההלכה לפרטיה ודקדוקיה עומד תדיר בפני נסיונות‪,‬‬ ‫בשאר דברים המשכרים מחלל את העבודה וחייב אם נכנס‬ ‫פעמים מפני העצלות או הפסד ממון או כבוד ושלא להגרר אחרי‬ ‫למקדש)‪ ,‬ובעלי נגעים טהורים (כגון מספחת‪ ,‬דבנגעים‬ ‫אע"ג דאין בה צפורן חשיב אבר ונספרת על גב היד‪ ,‬מטמאה‬ ‫סביבתו ועוד נסיונות רבים‪ ,‬וכיון שהמידות מתנגדות לדקדוק הדין‪ ,‬הרי‬ ‫במגע ובמשא ובאהל ומטמאה מדין אבר אם יש בה בשר‬ ‫טמאים פשיטא‪ ,‬דאפילו הנכנס לעזרה חייב כרת)‪ ,‬כל אלו פסולים‬ ‫הדקדוק מלבד שמרומם את האדם בכללות ללכת אחרי השכל ולא‬ ‫אפילו פחות מכזית‪ ,‬דאברים אין להם שיעור‪( ,‬אבל אם יש בה‬ ‫אחרי הנטיות הטבעיות‪ ,‬הוא גם מתקן את המידות באופן פרטי‪ ,‬שכל‬ ‫באדם וכשרים בבהמה‪ .‬ולרשב"ג בהמה שוטה אינה מן‬ ‫כזית בשר מטמא באהל אפילו אינה נספרת או שאין בה עצם‪ ,‬ואם‬ ‫דבר שעושה לדקדוק ההלכה נגד מידותיו‪ ,‬מרגיל אותו לתיקון אותה‬ ‫המובחר‪ .‬ולרבי אלעזר אף בעלי הדלדולין (‪-‬שחתיכות בשר‬ ‫אין בה בשר כלל‪ ,‬אפילו בנספרת דחשיב אבר אינה מטמאה‬ ‫מידה‪ ,‬ומאידך עזיבת דקדוק ההלכה מפסידה את תיקון המידות‪,‬‬ ‫מדולדלות יוצאות מגופם) פסולים באדם וכשרים בבהמה‪.‬‬ ‫באהל‪ ,‬דאין עצמות בלא בשר מטמאים באהל אלא ברוב בנין או‬ ‫שכאשר יודע שיש בהלכה שנפגש בה פרטים רבים ונמנע מלבררם‪,‬‬ ‫רוב מנין או רובע הקב)‪ ,‬ומצטרפת למנין קכ"ה שזהו רוב‬ ‫והולך אחרי מידותיו ונטיותיו הטבעיות‪ ,‬ממילא מתרגל ללכת אחרי‬ ‫אלו דברים כשרים באדם ופסולים בבהמה‪ -‬אותו‬ ‫אברי המת שמטמאים באהל אע"פ שאין בהם בשר‪ ,‬והיינו‬ ‫מידותיו‪.‬‬ ‫ואת בנו (והיינו שכהן ובנו כשרים לעבודה‪ ,‬אבל תייש‬ ‫בנספרת‪ ,‬דאל"כ אינה נחשבת אבר כיון שאין בה צפורן‪ ,‬ואם יש‬ ‫כאשר אנו לומדים הלכה‪ ,‬עלינו לברר את ההלכה הדק היטב היטב‬ ‫ובנו אינם כשרים להקרבה באותו יום משום מחוסר זמן‪,‬‬ ‫בה צפורן מטמאה אע"פ שאינה נספרת‪ ,‬ואם אינה נספרת על‬ ‫הדק‪ ,‬וכן להעמיד לנגד עיננו את המציאות המעשית של הדברים‪,‬‬ ‫והיינו לחנניה שאותו ואת בנו נוהג בזכרים ובנקבות‪ ,‬אבל‬ ‫גב היד ואין בה צפורן אינה מטמאה באהל כיון שאינה‬ ‫ולקבל על עצמינו עול מלכות שמים להתייעץ בכל תנועה עם חלקי‬ ‫השו"ע‪ ,‬ועי"ז נזכה לקיים את ההלכות כתיקונם‪ ,‬לחזק עצמינו ביראת‬ ‫לחולקים אותו ואת בנו נוהג בנקבות‪ ,‬ולא בזכרים ‪-‬האב‬ ‫נחשבת אבר‪ ,‬ומ"מ מטמאה במגע ומשא‪ ,‬י"א משום‬ ‫שמים אמיתית ובמידות טובות‪ ,‬להתענג על ד'‪ ,‬וכל השונה הלכות בכל‬ ‫עם הבן או הבת)‪ ,‬טריפה‪ ,‬יוצא דופן‪( ,‬ושנעבדה בו עבירה‪,‬‬ ‫עצם כשעורה‪ ,‬וי"א גזירה אטו אצבע הנספרת‪ ,‬ומ"מ‬ ‫יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא‪.‬‬ ‫ושהמית אדם)‪.‬‬ ‫אינה מטמאה באהל משום היכרא שלא ישרפו‬ ‫גם מי שלא הורגל לדקדק בהלכה‪ ,‬ומציאות הדקדוק נראית לו קשה‬ ‫מחמתה תרומה וקדשים‪.‬‬ ‫ורחוקה‪ ,‬עליו להתחיל בהדרגה‪ ,‬להקדיש זמן ללימוד ההלכה‪ ,‬לברר‬ ‫הנושא נשים בעבירה (‪-‬גרושה וחלוצה) פסול עד שידירנה‬ ‫לעומק מקרים העולים על הפרק‪ ,‬לדקדק בדברים שלא דקדק בהם‬ ‫הנאה‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫רוב בניינו של מת מטמא‪ ,‬והיינו שני שוקיים וירך‬ ‫עד כה‪ ,‬והרגל נעשה טבע לקנות בנפשו קנין אמיתי בדבר‪.‬‬ ‫אחד‪ ,‬שזה רוב גובהו של הגוף בלא הראש (דאין מחשיבים‬ ‫ואיתא בברייתא 'נודר ועובד (‪-‬שאע"פ שעדיין לא גירש מותר‬ ‫וכעת נעבור לעיין בדקדוקה של הלכה‪.‬‬ ‫את הראש לשיעור רוב בנין) של אדם גדול שאינו ננס באבריו‪,‬‬ ‫יהודי אירס את ביתו בשעטו''מ‪ ,‬וכנהוג ‪ -‬תיכף תפסו תאריך באולם‬ ‫לעבוד אם נדר שלא תהנה ממנו והוא ממנה) יורש ומגרש'‪.‬‬ ‫ורוב מניינו מטמא אע"פ שאין בו רובע הקב‪ ,‬ורוב‬ ‫שבחרו לאחר הבירורים המתאימים‪ ,‬שילמו מקדמה כנדרש‪ ,‬ופנו‬ ‫הגמרא מבארת שאין חוששים שילך לחכם שיתיר לו‬ ‫מניינו היינו קכ"ה אברים‪ ,‬אף באדם שיש לו מאתים‬ ‫להמשך הכנות לחתונה‪.‬‬ ‫את הנדר‪ ,‬דס"ל צריך לפרט את הנדר וכשישמע שנדר על‬ ‫שמונים ואחד אברים (כגון אשה שיש לה אצבע נוספת בכל‬ ‫לקראת התאריך שנקבע פנו מהאולם להסדיר מראש את גמר‬ ‫הפסולה לו לא יתיר לו‪.‬‬ ‫יד ורגל‪ ,‬שבכל אצבע יש ו' עצמות‪ ,‬ולאשה יש ב' צירים וב' דלתות‬ ‫התשלום (נהוג לדרוש כן בכדי שלא יצטרכו אח''כ לרדוף אחרי בעלי השמחה)‪ .‬נכנס‬ ‫ראובן למשרד המנהל וביקש שהתשלום יהיה בהיתר עיסקא‪ .‬המנהל‬ ‫ולמ"ד שא"צ לפרט הנדר מדירים אותו ברבים‪.‬‬ ‫ומפתח‪ ,‬הרי רע"ז‪ ,‬וד' נוספים לא ידעתי היכן הם)‪ ,‬או מאתים‬ ‫‪ -‬יר''ש ולמדן מובהק ‪ -‬תמה טובא‪ ,‬הלא כך נהוג תמיד שמשלמים‬ ‫ולמ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה‪ ,‬מדירים אותו על‬ ‫אברים (שחסרים לו בכל כף יד ורגל ב' אצבעות‪ ,‬ונמצא חסר‬ ‫מראש כאמור‪ ,‬ורבים וגם טובים קיבלו ממני שירות בתנאים האלה‬ ‫דעת רבים‪.‬‬ ‫מ"ח אברים)‪ ,‬למרות שקכ"ה אינו רוב ממאתים ושמונים ואחד‪,‬‬ ‫ואין פוצה פה‪ .‬ועוד הלא בתשלום המקדמה לא בקשת שיהיה‬ ‫ולמי שיש מאתים אברים כבר ק"א זה רוב‪ ,‬מ"מ בכולם קכ"ה זה‬ ‫בהית''ע ומאי שנא השתא‪.‬‬ ‫ולצורך מצוה מתירים אף בהדירוהו על דעת רבים‪,‬‬ ‫שיעור רוב‪ ,‬דאזלינן בתר רובא דאינשי‪ .‬ומעשה שבדקו‬ ‫כדמצינו שהיה מלמד תינוקות שהדירו רב אחא שלא‬ ‫ומצאו באשה רנ"ב אברים‪ ,‬מפני שיש לה שני צירים‬ ‫ילמד עוד תינוקות כיון דפשע בינוקי (‪-‬מלקה אותם ומתים)‬ ‫ושני דלתות‪( ,‬ולאיש יש צירי בשר בלא עצם)‪ ,‬ולר"ע‬ ‫והחזירו רבינא משום שלא מצא מדקדק כמותו)‪.‬‬ ‫יש גם מפתח לאשה שנא' "ויפתח את רחמה"‪ ,‬ומ"מ‬ ‫מ"ו‪ .‬המיטמא למתים פסול עד שיקבל שלא יטמא‬ ‫אברים אלו בפני עצמם כשיש עליהם קצת בשר אין‬ ‫למתים‪ ,‬וא"צ נדר‪ ,‬כיון שאין יצרו תוקפו כמו בנושא נשים‬ ‫מטמאים באהל‪ ,‬דכתיב "אדם כי ימות באהל" דבר‬ ‫בעבירה‪.‬‬ ‫השוה בכל אדם‪.‬‬ ‫יצא פדחתו‪ -‬לריש לקיש יציאת פדחת (‪-‬מצח) נחשבת‬ ‫לידה לכל דבר‪ ,‬ואפי' אם היתה נכרית ויצאה פדחת ולדה‬ ‫יש בכור‬ ‫השיב אבי הבת‪ ,‬את המקדמה ‪ -‬שאינה ניתנת בתור הקדמת מעות אלא‬ ‫ונתגיירה אין נותנים לה ימי טומאה וטהרה ואינה מביאה‬ ‫מי נחשב בכור לנחלה או לכהן‬ ‫בתורת בטחון לעמידה בהתחייבותך כצד בעיסקה ‪ -‬מקובל להורות‬ ‫קרבן לידה‪ ,‬חוץ מלענין נחלה‪ ,‬דכתיב "יכיר" ‪ -‬זו הכרת‬ ‫להתיר‪ ,‬ואבוהון מדברי המהרש"ם (משפט שלום סי' רט סז‪ .‬במוסגר) דאין לאסור‬ ‫פרק זה עוסק בהבדלים בין שני דינים השייכים בבכור אדם‪,‬‬ ‫מעט מעות שניכר לעין כי לא מחמתם הוזיל המקח ועיקרם לשם קנין‬ ‫פנים עם החוטם‪ .‬ולרבי יוחנן יציאת פדחת הוי לידה אף‬ ‫הדין הראשון הוא דין פדיון בכור של ישראל ע"י נתינת ה'‬ ‫כמנהג הסוחרים בכדי שיהי' מוכן לו סוחר לקבל בעת שיהיה לו הסחורה‪.‬‬ ‫לענין נחלה‪ ,‬ו"יכיר" היינו הכרת פנים עד החוטם‪ ,‬ואמנם‬ ‫סלעים לכהן‪ ,‬והדין השני הוא ירושת פי שנים של בכור‪ ,‬שאף‬ ‫ויש להבין בדבריו שלא נאסרה פסיקה אלא בגוונא שההקדמה נועדת‬ ‫לאשה שמת בעלה בעינן ראית פנים עם החוטם כדי‬ ‫שבבכור רגיל נוהגים ב' הדינים‪ ,‬יש כמה מקרים שבהם הוא‬ ‫להנאת המתנת מעות למוכר או שעכ''פ היא מהווה סיבה עיקרית‬ ‫בכור רק לנחלה או רק לכהן‪ ,‬מפני חילוקי הדינים שביניהם‪,‬‬ ‫להתיר לאשתו להנשא‪ ,‬או משום שהחמירו חכמים בתחילת‬ ‫לדרישתו זו‪ ,‬אבל כל שהרצון הוא לשמור לקוחות וכד'‪ ,‬אלא שדורש 'דמי‬ ‫ועיקר הדבר הוא שלענין ירושה כתיב "ראשית אונו" והיינו‬ ‫רצינות' לא אכפ''ל שגם נהנה (ומש''כ מהרש''ם 'מעט' כוונתו ביחס לעסקה‪ ,‬והכל לפי‬ ‫עדות אשה (אמנם בסוף העדות אחרי שכוונו יפה הקילו‬ ‫שלא יוולד לפניו מי שלב האב דוה אחריו‪ ,‬לאפוקי נפל שאינו‬ ‫הענין)‪ ,‬משא''כ השלמת התשלום מהיכא תיתי להתיר‪ ,‬ואינני יודע לפרש‬ ‫להאמין לעד מפי עד או אשה או עבד או שפחה)‪ ,‬או‬ ‫בן קיימא‪ ,‬וכן דין זה תלוי באיש ולא באשה‪ ,‬ואילו לגבי פדיון‬ ‫מנהג העולם להקל בזה‪ ,‬שמא לאו אדעתייהו‪ .‬נחזי אנן אם צדקו דבריו‪.‬‬ ‫משום דשאני התם דכתיב "הכרת פניהם ענתה בם"‪.‬‬ ‫הבן כתיב "פטר רחם" והיינו שלא יצא לפניו מרחם זה של אשה‬ ‫הנה שכירות האולם שהוא קרקע כבר הכריע הש''ך (נכוה''כ קעו ו) דשרי אף‬ ‫זו מי שיפתח את הרחם‪ ,‬ואפילו אינו בן קיימא‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫שלא נכנס מיד לקרקע‪ ,‬ואף דרע''א (עב‪ ):‬צידד לאסור כשאין בעה''ב יכול‬ ‫מ"ז‪ .‬ירושה במי שהיו לו בנים ונתגייר‪ -‬נכרי שהיו לו‬ ‫בכור לנחלה ולא לכהן והיינו שהוא נוטל פי שנים בירושה‪,‬‬ ‫לתת לו מיד כגון שכעת שכורה הקרקע לאחר‪ ,‬והכ''נ מצוי שהאולם שכור‬ ‫בנים ונתגייר‪ ,‬לרבי יוחנן אין לו בכור לנחלה‪ ,‬כיון שכבר‬ ‫אבל א"צ לתת לכהן פדיונו ה' סלעים‪-‬‬ ‫ללילה הסמוך‪ ,‬מ''מ בד''כ יכול לתת לו את האולם בבוקר וכד'‪ .‬ואף אם לא‬ ‫נולד "ראשית אונו"‪ .‬ולריש לקיש יש לו בכור לנחלה‪ ,‬דגר‬ ‫חתמו על חוזה ומשלם בהעברה בנקאית דיל''ד טובא דלא חשיבא קנין‬ ‫א' הנולד אחר נפל כגון שהיו תאומים אחד נפל ואחד כלו לו‬ ‫כסף (ואולי כך אף בצ'ק)‪ ,‬מ''מ שרי משום 'יש לו'‪.‬‬ ‫שנתגייר כקטן שנולד‪ .‬וכן מצינו שנחלקו לגבי פריה‬ ‫חדשיו‪ ,‬אע"פ שיצא ראשו של נפל חי והחזירו‪ ,‬שאע"פ שיציאת‬ ‫הן אמנם מתן שירות המלצרות לתאריך ושעות מסויימות הוי פועל‪ ,‬ולא‬ ‫ורביה‪ ,‬שלרבי יוחנן קיים פריה ורביה בבנים שנולדו לו‬ ‫הראש היא לידה מעליא‪ ,‬מ"מ כיון שאין ליבו דוה עליו הבא אחריו‬ ‫קבלנות אלא כשכיר יום‪ ,‬דאף שהמנהל לאו דוקא צריך להיות בשטח ודי‬ ‫בגיותו‪ ,‬דכתיב "לא תוהו בראה לשבת יצרה" והרי עשה‬ ‫הוא בכור‪ ,‬אבל לענין פדיון הבן אינו "פטר רחם"‪.‬‬ ‫לו לדאוג מראש לתפקוד הפועלים‪ ,‬מ''מ משועבד לספק את פעולתם‬ ‫שבת‪ .‬ולריש לקיש לא קיים‪ ,‬דגר שנתגייר כקטן שנולד‪.‬‬ ‫ב' בן ט' שיצא ראשו מת והחזירו ויצא אחיו‪ ,‬השני יורש פי‬ ‫בתאריך ובשעות המסוכמות‪ ,‬באופן שאם תהיה תקלה או אפילו ירידה‬ ‫שניים כיון שאין לב אביו דוה עליו‪ ,‬אבל לענין פדיון הבן אינו "פטר‬ ‫באיכות השירות מחוייב לטפל מיידית (אבל זה שהפועלים שכירי יום לא נוגע לן‪,‬‬ ‫אמנם לשיטת רבי יוסי הגלילי שלומד מ"פטר רחם‬ ‫דאינם משועבדים לבעל השמחה אלא למנהלם‪ .‬איברא דבברית יהודה (פכ''ו הע' ז) נ' דנקט דכשם‬ ‫בישראל" שהנולד לאשה שילדה בגיותה נחשב פטר‬ ‫רחם"‪( ,‬אבל ביצא ראשו חי הבא אחריו אינו בכור אפי'‬ ‫שפסיקה המחייבת חיטים אסורה הכ''נ פסיקה המחייבת העמדת פועלים אסורה‪ ,‬וכן נקט‬ ‫רחם‪ ,‬מודה רבי יוחנן דחשיב בכור לנחלה‪ ,‬דיליף בכור‬ ‫לנחלה‪ ,‬דבהוצאת הראש הוי כילוד‪ ,‬כדאשכחן בבהמה‬ ‫בנתיבות שלום עמ' תקיב וביותר עמ' תרכב בשם הרב אלישיב‪ .‬ותימה‪ ,‬דלא קרב זא''ז‪ ,‬דבפסיקה‬ ‫חיוב המוצר ‪ -‬שהוא החיטים ‪ -‬הוא המוטל אקרקפתא דגברא והאספקה אינה אלא היכ''ת לקיום‬ ‫האב מבכור האם‪ .‬בדברי הגמרא שעכו"ם לאו בני נחלה‪ ,‬מבאר‬ ‫שאם הוציא ראשו אע"פ שהחזירו אין שחיטת אמו‬ ‫החיוב‪ ,‬לעומת זאת קבלן עבודה לא מתחייב כל מוצר אלא מחוייב לספק פעולה‪ ,‬ומה לי אם ע''י‬ ‫גופו או ע''י שיספק פועלים)‪.‬‬ ‫רש"י שעכו"ם אינם יורשים את אביהם העכו"ם לאחר שנתגיירו‪.‬‬ ‫מטהרתו משום בן פקועה‪ ,‬וכן באדם לגבי טומאת לידה‬ ‫ובברייתא ב''ב פז‪ .‬אסרה לשלם לפועל אם לא מתחיל במלאכה מיד אף‬ ‫הטומאה היא משיצא רוב ראשו והיינו פדחתו‪ .‬מ"ו‪.):‬‬ ‫שע''י המעות נשכר לו מיד למלאכה לכשיגיע הזמן‪ ,‬מ''מ כיון שפועל יכול‬ ‫פדיון הבן בלויה שילדה‪ -‬שיטת רב פפא שלויה (‪-‬בת‬ ‫ג' המפלת כמין בהמה חיה ועוף דאין לב האב דוה עליהם‪,‬‬ ‫לחזור בו משום 'עבדי הם' דמיא להו לאינשי כהלואה‪ .‬אלא שהברייתא‬ ‫לוי) שילדה מישראל חייבת בפדיון הבן‪ ,‬דכתיב‬ ‫מיירי בהוזלה‪ ,‬ובאג''מ (יו''ד ג קסא הע' יט) כתב לדייק מינה שדוקא בהוזלה‬ ‫אבל הם פטרו את הרחם‪ ,‬והיינו לר"מ‪ ,‬אבל לחכמים נחשב‬ ‫"למשפחותם לבית אבותם" לומר שרק משפחת האב קרויה‬ ‫נאסר‪ ,‬אבל למיחש שמא יתייקר לא חשו בה‪ .‬מיהו יש לדחות דנקטה‬ ‫שפטר את הרחם ופוטר מבכורה דווקא אם יש בו מצורת אדם‪.‬‬ ‫הוזלה משום כחא דהתירא דסיפא ‪' -‬אבל אם שכרו מהיום בדינר ליום‬ ‫משפחה‪ ,‬אבל לויה שילדה מעכו"ם דלית ליה חייס לגבי ישראל‬ ‫ד' המפלת סנדל (‪-‬שאין לו צורת פנים) או שליא (דאין שליא‬ ‫ולגורן יפה סלע מותר'‪ ,‬דקמ''ל דאף שיכול לחזור בו שרי אפי' בהוזלה‪.‬‬ ‫והבן שייך לאמו הישראלית יותר מלאביו העכו"ם‪ ,‬פטור מפדיון‬ ‫בלא ולד אלא שנימוח‪ ,‬ומ"מ הוי פטר רחם)‪ ,‬או שפיר (‪-‬עור ממש‬ ‫אכן היה מקום לדון להתיר משום דהוי דרך מקח שהתיר רע''א (שם) בקרוב‬ ‫הבן‪ ,‬לא רק למ"ד אין מזהמין את הולד והיינו למ"ד עכו"ם‬ ‫של ולד) מרוקם‪ ,‬או שיצא מחותך לאברים אברים‪ ,‬אבל ראש‬ ‫לזה ולזה‪ ,‬ופסיקה שאסורה בשווי השוק שמא יתייקר ‪ -‬אף שיתכן שיוזל‬ ‫ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר‪ ,‬דבתר אימיה שדינן ליה‪ ,‬אלא‬ ‫ואינו קרוב לשכר מלהפסד ‪ -‬הוא דוקא דרך הלואה דהוי חוב על גופו‬ ‫מחותך שיצא‪ ,‬ולפני שיצאו רוב האברים יצא אחיו‪ ,‬הוי בכור גם לכהן‪.‬‬ ‫אף למ"ד מזהמין את הולד דשדינן ליה בתר עכו"ם‪ ,‬דלוי‬ ‫לספק לו מוצר‪ ,‬אבל דרך מקח ‪ -‬שמוכר לו דבר מסויים ‪ -‬לא אסור אלא‬ ‫פסול מיקרי‪ ,‬וכיון שיש לו שם לוי הוא פטור‪ .‬ולמר בריה דרב‬ ‫ה' מי שלא היו לו בנים ולאשתו היו בנים מאיש אחר‪,‬‬ ‫בהוזלה‪ ,‬והכא לכאו' דרך מקח הוא שהרי משכיר את עצמו‪ ,‬ואמנם כיון‬ ‫דלענין נחלה הדבר תלוי באב‪ ,‬ולענין פדיון הבן הדבר תלוי בפטירת‬ ‫שיכול לחזור בו מחזי כהקדמת מעות מ''מ מסתברא דהך מחזי היינו‬ ‫יוסף לויה שילדה מישראל פטורה מפדיון הבן‪ ,‬דב"פטר‬ ‫הרחם‪ ,‬אפי' אם בזמן הלידה הראשונה היתה שפחה או‬ ‫כהקדמה על דבר מסויים‪ ,‬וא''כ אין לאסור אלא בהוזלה‪.‬‬ ‫רחם" תלה רחמנא‪.‬‬ ‫נכרית‪ ,‬ולפני שילדה פעם שניה נשתחררה או נתגיירה‪ .‬ולרבי‬ ‫אבל זה אינו‪ ,‬דאי הוי דבר מסויים אמאי לא התירו משום משום 'יש לו'‪,‬‬ ‫כהנת שנתעברה מעכו"ם בנה חייב בפדיון הבן‪ ,‬ואף‬ ‫אע''כ כיון שיכול לחזור בו מחזי כחוב על גופו [ושאני פסיקה ב'יש לו' דאיכא מי שפרע‬ ‫יוסי הגלילי בנתגיירה הוי בכור גם לכהן‪ ,‬דכתיב "פטר כל‬ ‫או עכ''פ מחוסר אמנה‪ ,‬משא''כ פועל‪ .‬יעוי' שבט הלוי (ז רלו או' ה) שדן אם גבי פועל יש משום‬ ‫שלויה פטורה כנ"ל‪ ,‬שאני לויה שנשארת בקדושתה‬ ‫רחם בבני ישראל" – עד שיפטרו רחם מישראל‪.‬‬ ‫מחוס''א‪ ,‬ולכאו' מכאן מוכח כדאמרן]‪ ,‬א''כ הוי דרך הלואה ואסור אפי' שלא בהוזלה‪.‬‬ ‫לאכילת מעשר‪ ,‬אף אם נשבית או נבעלה בעילת זנות‪,‬‬ ‫ברם במתני' (ב''מ עה‪ ).‬נכש ואנכש מותר נכש ואעדור אסור‪ ,‬ופירש הראב''ד‬ ‫בכור לכהן ולא לנחלה‪-‬‬ ‫וממילא אי שדינן בנה בתרה הוי כלוי פסול ופטור‪ ,‬אבל כהנת‬ ‫(בשיטמ''ק) דאף דניכוש ועידור חשיב יש לו מ''מ 'אינם עומדים בשער אחד‬ ‫נעשית זרה דכתיב "ובת כהן כי תהיה לאיש זר" – כיון שנבעלה‬ ‫א' מי שהיו לו בנים ולאשתו לא היו בנים‪.‬‬ ‫ואפילו בזמן אחד'‪ .‬הא קמן שגם נכש ואנכש שעשוי להתייקר [דלא שמענו להתיר‬ ‫ב' אשה שנתגיירה או נשתחררה יחד עם בעלה כשהיא‬ ‫עדור ואנכש‪ ,‬הרי דחיישינן שהניכוש יתייקר] ואעפ''כ מותר משום יש לו אף שיכול לחזור‬ ‫לפסול לה פסלה‪ ,‬וכיון שהיא זרה בנה חייב בה' סלעים‪.‬‬ ‫בו‪ ,‬והא דאסרה ברייתא דב''ב שם היינו דוקא בהוזלה וכדנקט באג''מ הנ''ל‪.‬‬ ‫מעוברת‪ ,‬דהוי "פטר רחם"‪ ,‬אבל אינו בר נחלה כיון שזרע נכרי‬ ‫מ"ז‪ :‬כהן שמת והניח בן חלל דדינו כישראל וחייב בבכורה‪,‬‬ ‫ובטעם הדבר י''ל דהנה אף דקי''ל (קעג ז) דפסיקה ביש לו מותרת אפי'‬ ‫רחמנא אפקריה דכתיב "וזרמת סוסים זרמתם"‪.‬‬ ‫אם האב מת לאחר שלושים שכבר חלה עליו מצות פדיון הבן‪,‬‬ ‫בהוזלה‪ ,‬מ''מ באין לו ובאנו להתירה משום יצא השער ‪ -‬אף שגם יסוד היתר‬ ‫ג' נתערבו ב' וולדות שאחד של ישראלית ואחד של‬ ‫זה הוא דחשבינן שאין המתנת זמן ['כאילו המוכר קנה מיד התבואה בדמי הלוקח וזכה בה‬ ‫כבר זכה האב בפדיונו דאי נמי יהיב האב הוה מפריש ליה ושקיל‬ ‫הלוקח וכשנתייקרה ברשותו נתייקרה' (ב''י ריש סי' קעה)] ‪ -‬מ''מ מהני רק שלא בהוזלה‬ ‫כהנת או לויה או מי שכבר ילדה‪ ,‬דהאב חייב בה' סלעים‪ ,‬דהא‬ ‫ליה לנפשיה דהא כהן הוא והוא מורישו לבניו עם שאר נכסיו‪ ,‬ואם‬ ‫בן זכר יש לו היכן שהוא ע"פ שאינו ידוע מי מהם בנו‪ ,‬אבל אינו יורש‬ ‫(קעה ה)‪.‬‬ ‫האב מת בתוך שלושים כשעדיין לא נתחייב בפדיונו‪ ,‬לרב‬ ‫פי שנים כיון שאינו יודע בנו של מי הוא‪( .‬ולמ"ד לקמן מ"ז‪.‬‬ ‫שמעינן מן הדא דיצא השער קליש מיש לו‪ ,‬ולא אמרינן כאילו אין זמן‬ ‫כאשר ניכר ‪ -‬ע''י ההוזלה ‪ -‬שמעמיד כאן זמן‪ ,‬והכ''נ יל''פ ד'יש לו' בגוונא‬ ‫חסדא חייב הבן לפדות את עצמו‪ ,‬שהרי האב לא זכה‬ ‫שכהנת ולויה שנתעברו מישראל פטור‪ ,‬איירי בנתעברו‬ ‫שיכול לחזור בו גם הוא קליש‪ ,‬הלכך בהוזלה שמעמיד כאן זמן אסור‪ ,‬אבל‬ ‫בפדיונו‪ ,‬ולרבה בר רב הונא ולריש לקיש אינו חייב‬ ‫מישראל‪ ,‬ולמ"ד שבנתעברה מישראל חייבת‪ ,‬איירי הכא‬ ‫בלא הוזלה שרי (וכבר העלנו כן בס''ד ב'תמצית' אב תשפ"ד)‪.‬‬ ‫לפדות את עצמו‪ ,‬דיכול לומר אתינא מכח גברא דלא‬ ‫בישראלית אשת כהן ונקראת כהנת משום שבנה כהן)‪.‬‬ ‫הבעיה הברורה היא שמתחייב לו אוכל ובד''כ אין לו‪ ,‬ואפי' אם יש לו‬ ‫מצית לאשתעויי דינא בהדיה שאם היה אביו פודה אותו היה‬ ‫יתקלקל עד הזמן שקבעו וי''ל דכה''ג לא חשיב יש לו‪ .‬ואמנם אם כנים‬ ‫ד' נישאת בתוך ג' חודשים לבעלה הראשון‪ ,‬ואין ידוע אם‬ ‫דברי בעל השמחה שהמקדמה איננה אלא דמי רצינות ניחא‪ ,‬דכבר שומר‬ ‫נוטל הפדיון לעצמו (אמנם בן של נכרית מעוברת שנתגיירה‬ ‫הוא בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון‪( .‬ואותו ולד אינו מקבל‬ ‫לו מחיר מחמת המקדמה וממילא גם אין בעיה להשלים את התשלום לפני‬ ‫חייב ואינו יכול לומר דאתי מכח גברא דלא ציית דינא‪ ,‬דעכו"ם‬ ‫אף כפשוט‪ ,‬מפני שכל אחד דוחה אותו לשני‪ ,‬והבא אחריו‬ ‫הזמן‪ ,‬אבל בד''כ האולמות דורשים סכום גבוה למקדמה‪ ,‬ובברית יהודה‬ ‫אין לו חייס לגבי ישראל‪ ,‬ואין זה בא מכוחו דכקטן שנולד דמי)‪.‬‬ ‫(פכ''ד הערה ב') נתחבט מה השיעור של 'מעט' דהמהרש''ם‪ ,‬ונטייתו שתלוי‬ ‫אינו בכור לנחלה‪ ,‬ואינם יכולים לכתוב הרשאה זה לזה‪,‬‬ ‫בסכום ולא לפי היחס לערך המכירה‪ .‬וכ''נ ממהרש''ם דכתב שניכר לכל‬ ‫בכור לנחלה ולכהן‪ -‬המפלת שפיר מלא מים או דם או‬ ‫כדאמר רבי ינאי שבשתי נשים של שני אנשים שילדו ונתערבו‬ ‫שאינו מחמת הקדמת המעות‪ ,‬והכי מסתברא דאל''ה הותרה הרצועה בכל‬ ‫גנינין (–גוונים)‪ ,‬וכן המפלת כמין דגים או חגבים או‬ ‫שכשבאים לירש האחים דוחים כל אחד ואומרים לא אינך אחינו‪ ,‬רק‬ ‫פסיקה דנימא שרוצה לסגור עיסקה ולא מפני הנאת ההקדמה‪.‬‬ ‫שקצים או רמשים (שאינם נחשבים ולד כיון שלא נאמרה בהם‬ ‫בהוכרו ולבסוף נתערבו יכולים לכתוב הרשאה‪ ,‬ולא בלא‬ ‫לכן נראה שיש להקפיד על היתר עיסקה‪ ,‬וכן נקטו בפשיטות בספר תורת‬ ‫יצירה כמו לגבי אדם)‪ ,‬וכן המפלת לפני יום ארבעים‬ ‫הוכרו מעולם שלא היתה להם זכיה מעולם בנכסי אביהם‪ ,‬וממילא‬ ‫רבית (פרק י' סע' עה‪-‬פג)‪ ,‬וכן בחוט שני (עמ' צ"ח)‪.‬‬ ‫משנתעברה‪ ,‬דהוי מים בעלמא‪ ,‬דיצירת הולד למ' יום‪ ,‬הבא‬ ‫ה"ה היכא שמעולם לא נודע מי בכור ולא זכה מעולם בחלק בכורה אין‬ ‫אחריהם בכור בין לנחלה בין לכהן‪.‬‬ ‫כותבין הרשאה זה לזה‪ .‬מ"ז‪.):‬‬ ‫אינו בכור לא לנחלה ולא לכהן‪ -‬יוצא דופן‪ ,‬לת"ק אינו‬ ‫מ"ו‪ :‬יצא ראשו ולא רובו‪ -‬שיטת שמואל שאין הראש‬ ‫בכור לנחלה דכתיב "וילדו לו" (‪-‬דרך לידה)‪ ,‬ואינו בכור‬ ‫פוטר בנפלים‪ ,‬דכתיב "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו"‬ ‫לכהן דבעינן "פטר רחם"‪ ,‬וכן הבא אחריו אינו בכור‬ ‫מי שהוא בן חיים הלך אחר אפיו דהיינו ראשו‪ ,‬ולדבריו מי שיצא‬ ‫לנחלה דכתיב "ראשית אונו"‪ ,‬ואינו בכור לכהן דס"ל‬ ‫ראשו ולא רובו והחזירו והוא בן ח'‪ ,‬הבא אחריו הוי בכור‬ ‫בכור לדבר אחד כגון זה שהוא בכור לרחמים ואינו בכור לוולדות‪,‬‬ ‫לכהן‪ ,‬והגמ' מקשה על דבריו‪.‬‬ ‫המעות‪ ,‬ואם נתעכלו המעות ‪-‬שאינן בעין‪ ,‬לרב בנו פדוי כמו‬ ‫ב' זכרים ונקיבה שממה נפשך יש כאן בכור אחד‪ ,‬נותן ה'‬ ‫לא הוי בכור‪ .‬ולר"ש הראשון בכור לנחלה‪ ,‬דכתיב "ואם‬ ‫במקדש אשה לאחר ל' יום שאם נותן לה עכשיו ואומר לה‬ ‫סלעים לכהן‪ .‬ואם ילדו ב' נקיבות וזכר או ב' זכרים וב'‬ ‫נקבה תלד" לרבות יוצא דופן דהוי לידה מעליא ויושבת עליו‬ ‫שתתקדש לאחר ל' מקודשת‪ ,‬ולשמואל אין בנו פדוי‪ ,‬דשאני‬ ‫נקיבות אינו חייב לכהן כלום די"ל שהנקבות יצאו תחילה ואין‬ ‫ימי טומאה וטהרה‪ ,‬הלכך גבי "וילדו לו" נמי לידה מעליא חשיב ליה‬ ‫הכא שעכשיו אין בידו לפדותו משא"כ שם יכול לקדש‬ ‫כאן בכור‪.‬‬ ‫דגמרינן מהתם‪ ,‬והשני בכור לכהן‪ ,‬דס"ל בכור לדבר אחד‬ ‫עכשיו‪ .‬ואע"ג שהלכה כרב באיסורי וכשמואל בממונא‪,‬‬ ‫הוי בכור אבל ראשון אינו בכור לכהן אע"פ שהוא בכור לדבר אחר‬ ‫ב' נשים אחת ביכרה ואחת לא ביכרה‪ ,‬אם ילדו ב'‬ ‫הכא הלכה כשמואל‪.‬‬ ‫דבפטר רחם תלא רחמנא‪.‬‬ ‫זכרים‪ ,‬נותן ה' סלעים לכהן‪ ,‬ואם מת אחד בתוך ל' האב‬ ‫מ"ט‪ :‬קדימה בפדיון הבן‪ -‬מי שלא פדאו אביו ויש לו‬ ‫פטור דמצי למימר שבן המבכרת מת‪ ,‬ואם מת האב‪ ,‬לר"מ אם‬ ‫חיוב פדיון הבן מספק‬ ‫בן בכור‪ ,‬אם אין לו אלא ה' סלעים לכו"ע הוא קודם לבנו‪,‬‬ ‫נתנו לפני החלוקה נתנו‪ ,‬ואם לאו פטורים‪ ,‬ולרבי יהודה‬ ‫כבר נתחייבו הנכסים‪ ,‬והביאור כנ"ל בדין מברכת שילדה‪ .‬ואם‬ ‫מ"ח‪ .‬מבכרת שילדה‪-‬‬ ‫דמצוה דידיה עדיף‪ .‬והיכא שיש לו ה' משועבדים וה' בני‬ ‫ילדו זכר ונקיבה אין לכהן כלום די"ל שהמבכרת ילדה נקיבה‬ ‫מבכרת שילדה זכר ונקיבה פטור דהמוציא מחבירו עליו‬ ‫חורין‪ ,‬לרבי יהודה בנו קודמו‪ ,‬מפני שמלוה הכתובה‬ ‫ואין כאן בכור‪.‬‬ ‫הראיה‪ .‬ואם ילדה ב' זכרים‪ ,‬נותן ה' סלעים לכהן‪ ,‬דאחד‬ ‫בתורה ככתובה בשטר ויגבו את שלו ממשעבדי‪ ,‬דשעבודו‬ ‫ב' נשים של ב' אנשים שלא ביכרו‪ ,‬אם ילדו ב' זכרים‬ ‫מהם בכור‪ ,‬אך אם אחד מהם מת בתוך ל' יום האב פטור‪,‬‬ ‫של כהן קודם‪ ,‬ובה' סלעים יפדו את הבן מיד‪ ,‬אבל אם יתן‬ ‫דמצי למימר שהבכור מת‪ ,‬וכן הבן עצמו פטור‪.‬‬ ‫אותם עבור פדיון עצמו לא יהיה עבור בנו‪ ,‬דשמא שעבוד הלקוחות‬ ‫כל אחד נותן ה' סלעים לכהן‪ ,‬ואם מת אחד מהם בתוך‬ ‫קדם ללידת בנו‪ ,‬ולחכמים האב קודם‪ ,‬דמלוה הכתובה‬ ‫ל'‪ ,‬אם נתנו לב' כהנים אינם יכולים להוציא מהם דכל אחד‬ ‫אם מת האב והבנים קיימים‪ ,‬לרבי מאיר אם נתנו לפני‬ ‫בתורה לאו ככתובה בשטר‪ ,‬ואם יתן את הבני חרי בשביל פדיון‬ ‫טוען שהוא מחזיק בהם בשביל החי והמוציא מחבירו עליו הראיה‪,‬‬ ‫שחלקו נתנו‪ ,‬ואם לאו פטורים‪ .‬ולרבי יהודה כבר נתחייבו‬ ‫בנו לא יהיה עבור עצמו‪ ,‬דכהן לא יכול לטרוף לקוחות‪ ,‬ומצוה‬ ‫ואם נתנו לכהן אחד יכול הכהן לדחות כל אחד מהם‪ ,‬ואם‬ ‫הנכסים וחייבים לפרוע בין שניהם‪.‬‬ ‫דידיה עדיף‪.‬‬ ‫כתבו הרשאה יחזיר להם ה' סלעים ויחלקו בהם ב' האבות‪,‬‬ ‫הגמרא שואלת שאם האב מת לאחר ל' יום כיצד ר"מ‬ ‫דאף שאין כותבין הרשאה על מטלטלין דכיון שאינם בעין‬ ‫פוטר‪ ,‬והרי כבר נשתעבדו הנכסים‪ ,‬ואם האב מת בתוך‬ ‫שיעורי הממון שהוזכרו בתנ"ך ובמשניות‬ ‫מחזי כשיקרא‪ ,‬דשמא אין בידו משל זה כלום והעדים חתמו על שקר‪,‬‬ ‫ל' יום‪ ,‬כמו שבחלקו כל אחד יכול לדחותו‪ ,‬גם בלא חלקו‬ ‫יש הרבה שיעורי ממון לתשלומין ולמצוות‪ ,‬וכיון שהמטבעות‬ ‫היכא שאינו כופר כותבים‪.‬‬ ‫כל אחד ידחהו‪ ,‬דאין לומר שהוא טורף את הנכסים מחמת חיוב‬ ‫השתנו במשך הדורות‪ ,‬מבארת הגמרא מהם שיעורי המטבעות‬ ‫ילדו זכר ונקיבה‪ ,‬האבות פטורים דכל אחד יכול לומר לכהן‬ ‫האב‪ ,‬דהאב לא נתחייב כלום‪.‬‬ ‫שהוזכרו במשנה ובגמרא‪ ,‬ועל פי זה דנים הפוסקים מהו‬ ‫השיעור הנצרך בזמננו לפדיון הבן ולעוד דינים‪.‬‬ ‫שהנקיבה שלו‪ ,‬אבל הבן חייב לפדות את עצמו דמ"מ בכור‬ ‫לרבי ירמיה מבואר ממתני' ששני יוסף בן שמעון שלקחו‬ ‫הוא‪ ,‬ואם ילדו ב' נקיבות וזכר או ב' נקבות וב' זכרים אין‬ ‫שדה בשותפות בעל חוב יכול לגבות מהם חצי מהשדה‪,‬‬ ‫מהו כסף האמור בתורה‪ -‬היכא דכתיב בתורה שקל‬ ‫לכהן כלום די"ל שאין כאן בכור‪.‬‬ ‫וה"ה הכא טורף מהנכסים המשותפים ה' סלעים‪.‬‬ ‫כסף ושיעורו קצוב‪ ,‬כגון חמש סלעים של פדיון הבן‪,‬‬ ‫ורבא סובר שכיון שהגביה מהנכסים היא בגלל ש'נכסוהי‬ ‫שלושים של עבד‪ ,‬חמישים של אונס ומפתה‪ ,‬מאה של‬ ‫ב' נשים של ב' אנשים אחת ביכרה ואחת לא ביכרה‪,‬‬ ‫דבר איניש אינון ערבין ביה'‪ ,‬מי איכא מידי דלדידיה לא‬ ‫מוציא שם רע‪( ,‬ואף שבאונס ומוציא שם רע לא כתיב‬ ‫אם ילדו ב' זכרים זה שלא ביכרה נותן ה' סלעים‪ ,‬ואם‬ ‫מצי תבע ולערב מצי תבע‪ ,‬כדמצינו שהמלוה את חבירו‬ ‫שקלים‪ ,‬מ"מ ילפינן מהדדי כסף קצוב מכסף קצוב) הכונה‬ ‫ילדו זכר ונקיבה אין לכהן כלום‪.‬‬ ‫לא יכול לתבוע תחילה את הערב עד שיתבע את הלוה ולא‬ ‫לשקל הקודש‪ ,‬ומשערים את כולם במנה צורי‪ .‬אבל‬ ‫יהיה לו מה לפרוע‪ ,‬אלא מתני' מיירי שמת לאחר ל' יום‪,‬‬ ‫היכא שאין שיעור הכסף קצוב (נ‪ ):‬אין הכונה למנה צורי‪,‬‬ ‫מ"ט‪ .‬חיוב פדיון בבכור שמת‪-‬‬ ‫שאם השאיר הרבה נכסים גובה מהם אפילו חלקו‪ ,‬כיון‬ ‫כגון חיוב שבועת הדיינים‪ ,‬שהוא כשהטענה היא על שתי‬ ‫בכור שמת לפני ל' יום‪ ,‬אע"פ שנתן יחזיר‪ ,‬דנפל הוה‪ ,‬ואינו‬ ‫שהנכסים השתעבדו בחיי האב‪ ,‬ואע"פ שזה מלוה על פה גובה‬ ‫מעות כסף והודה במקצת‪ ,‬דכתיב "כסף או כלים"‪ ,‬כסף‬ ‫חייב בפדיון עד לאחר ל'‪.‬‬ ‫מהנכסים‪ ,‬ומתני' מיירי שאין נכסים אלא ה' סלעים‪ ,‬וס"ל‬ ‫שנים דומיא דכלים כל דהוא אפי' אין שוין דינר‪ ,‬וכלים דבר‬ ‫בכור שמת אחר ל' יום‪ ,‬אע"פ שלא נתן יתן‪( ,‬י"א דילפינן‬ ‫לר"מ ורבי יהודה כרב אסי שהאחים שחלקו הם מחצה‬ ‫חשוב ולא כל דהוא ממש דומיא דכסף ומעה כסף זה דבר חשוב‪.‬‬ ‫ערך ערך מערכין שאם אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשים‪ ,‬ואם‬ ‫יורשים מחצה לקוחות דמספקא ליה אם יש ברירה והם יורשים‬ ‫וכן מעשר דכתיב ביה "וצרת הכסף בידך" א"צ דווקא כסף‬ ‫אמר ערך פלוני ומת הפלוני צריך לתת‪ ,‬וי"א מדכתיב "וכל בכור‬ ‫או שאין ברירה והם לקוחות‪ ,‬וס"ל שמלוה הכתובה בתורה כגון‬ ‫צורי אלא אפשר לחללו על מטבעות נחושת דכתיב כסף‬ ‫בניך תפדה ולא יראו פני ריקם" מה עולת ראיה יורשים‬ ‫ה' סלעים לפדיון הבן שזיכתה התורה לכהן לאו ככתובה בשטר‪,‬‬ ‫כסף ריבה תלתא זימני כתיב התם‪ ,‬וריבה כל מילי‪ .‬וכן בהקדש‬ ‫חייבים דעולת חובה היא‪ ,‬אף כאן יורשים חייבים לאחר מיתת‬ ‫וס"ל כרב פפא שמלוה על פה גובה מן היורשים ולא מן‬ ‫אם חילל שוה מנה על שוה פרוטה והיינו נחושת מחולל‪,‬‬ ‫האב והבן שכבר נתחייבו האב והבן בפדיונו‪ .‬נ"א‪.):‬‬ ‫הלקוחות ונמצא שאינו יכול לגבות אלא שני סלעים ומחצה‪,‬‬ ‫אע"ג דכתיב "ונתן הכסף וקם לו" דיליף קודש קודש‬ ‫בכור שמת ביום ל'‪ ,‬לרבנן דינו כפחות מל' יום שאע"פ‬ ‫והמחלוקת היא שלר"מ דורשים "חמש" ולא חצי חמש‬ ‫ממעשר‪ .‬וכן קידושי אשה דיליף כסף מ"ויצאה חינם אין‬ ‫שנתן יחזיר‪ ,‬דגמרינן חודש חודש ממדבר דבעינן חודש‬ ‫ולכן פטורים דממחצה לקוחות א"א לגבות מלוה על פה‪ ,‬ואין כאן‬ ‫כסף" ולב"ה מספיק פרוטה (ורק לב"ש צריך דינר)‪.‬‬ ‫ומעלה דכתיב הכא "ופדויו מבן חודש תפדה"‪ ,‬וכתיב התם "פקוד‬ ‫אלא ב' סלעים וחצי‪ ,‬ולרבי יהודה חמש ואפילו חצי חמש‬ ‫וגובה את החצי של הירושה‪.‬‬ ‫השיעורים בזמננו‪-‬‬ ‫כל בכור זכר מבן חודש ומעלה" משמע לאחר שלושים‪ .‬ולר"ע אם‬ ‫נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן‪ ,‬דכיון שלגבי ערכין‬ ‫מ"ח‪ :‬הגמ' מוכיחה שרבי יהודה סובר שדורשים חמש‬ ‫לרבי אסי מנה צורי היינו מנה שיוצא במדינת צור‪ ,‬ששיעור‬ ‫כתיב "מבן שישים ומעלה" וילפינן שנה שנה לגזירה שוה שגם‬ ‫ולא חצי חמש‪.‬‬ ‫המנה הוא כ"ה סלעים‪ ,‬והסלע הוא ד' זוזים‪ ,‬והזוז הוא כמשקל זהוב‬ ‫של משקל שני פשיטין ומחצה למשקל הברזל‪.‬‬ ‫שנת חמש ושנת עשרים דינם כלמטה אף שזה להקל‪ ,‬וה"ה לענין בן‬ ‫ולכן הגמ' מבארת שהמחלוקת היא אם האחים שחלקו‬ ‫חודש יום ל' כלמטה אע"פ שזה להקל‪ ,‬ולא גמרינן ממדבר‪,‬‬ ‫יורשים הם או מחצה יורשים מחצה לקוחות‪ ,‬או שנחלקו‬ ‫ולרבי אמי היינו דינרא ערבא‪ .‬לרש"י הכונה שמשערים סלע‬ ‫צורי בדינר ישמעאלי‪ ,‬והביא מתשובות גאונים בבליים ששבעה‬ ‫מספקא ליה אם שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדים‪,‬‬ ‫אם מלוה על פה נגבית מלקוחות או לא‪ ,‬שר"מ סובר‬ ‫דינרים שלנו הם עשרה של ערביא‪.‬‬ ‫או שרק לעלמא אין מלמדים אבל לגופייהו (‪-‬בכורי דורות‬ ‫שהאחים שחלקו הם מחצה יורשים ומחצה לקוחות‪ ,‬ומלוה על פה‬ ‫ואמר רבי חנינא שסלעים מיושנים ששמונה מהם‬ ‫מבכורי מדבר) מלמדין‪.‬‬ ‫אינה נגבית מלקוחות‪ ,‬וממילא אינו גובה משום חמש ולא חצי חמש‪,‬‬ ‫ורבי יהודה חולק וסובר או שמלוה על פה גובה מלקוחות‪ ,‬או‬ ‫נמכרים בדינר‪ ,‬חמש מהם הוא השיעור לפדיון הבן‪.‬‬ ‫לענין אבילות לכו"ע אין אבילות אם מת הולד ביום ל'‬ ‫שהאחים שחלקו יורשים הם‪.‬‬ ‫נ' ולרבי יוחנן היינו דינר זהב הדריינא טריינא שייפא‪-( ,‬‬ ‫ואין אבילות חלה על אביו דאימר נפל הוא‪ ,‬דהלכה כדברי‬ ‫ללישנא בתרא הגמרא באה לבאר את דברי רבי יהודה‬ ‫המיקל באבל‪.‬‬ ‫שטבוע בו אדריינוס קיסר וטוריינוס קיסר ונישוף ממנו שם המלך)‪,‬‬ ‫דס"ל שנתחייבו הנכסים‪ ,‬שאם האב מת לאחר ל' למה‬ ‫ונמכר בכ"ה זוזים ‪-‬דינרי כסף צוריים‪ ,‬ומורידים משיעור זה‬ ‫בכור שמת אביו‪ ,‬אם האב מת לפני ל' יום‪ ,‬הרי הוא‬ ‫ר"מ פוטר כשחלקו והרי הנכסים נשתעבדו‪ ,‬ואם האב‬ ‫זוז אחד‪ ,‬ואח"כ מורידים ממה שנשאר שישית‪ ,‬הרי כאן‬ ‫בחזקת שלא נפדה‪ ,‬דלא עביד איניש דפריק בתוך ל'‪ ,‬עד שיביא‬ ‫מת בתוך ל' למה רבי יהודה מחייב‪ ,‬והרי כל אחד מהם‬ ‫כ' דינר‪ ,‬וזהו השיעור הנצרך לפדיון הבן‪ ,‬שזה עשרים‬ ‫ראיה שנפדה‪ .‬ואם מת האב לאחר ל' יום הרי הוא בחזקת‬ ‫יכול לדחותו‪ .‬ורבי ירמיה לומד מזה ששני יוסף בן שמעון‬ ‫ושמונה וחצי זוזים (דינרים ערביים) ועוד חצי שישית‪.‬‬ ‫שנפדה‪ ,‬דכהן הוי מוציא מחבירו‪ ,‬עד שיאמרו לו לבן שאביו ציוה‬ ‫בעיר אחת שאחד מהם קנה שדה מחבירו בעל חוב גובה‬ ‫שיעור סלע של תורה הוא שלשה דינרים ושליש‪,‬‬ ‫בשעת מיתתו שלא נפדה‪ ,‬ומספיקה אמירה וא"צ עדות‪ ,‬דהך חזקה‬ ‫ממנו‪ ,‬דאם הוא הלוה הוא לוקח את חלקו‪ ,‬ואם השני הוא‬ ‫דכתיב "עשרים גרה השקל" ומתרגמינן "עשרין מעין"‪,‬‬ ‫שנפדה אינה חזקה מעלייתא‪ ,‬דהרוב אינם פורעים חובם מיד‪.‬‬ ‫הלוה השדה משועבדת לו מלפני שקנה‪ .‬ורבא דוחה וכו'‬ ‫ואיתא בברייתא ששש מעות זה דינר‪ .‬אמנם אחרי‬ ‫והמשך הסוגיא כלישנא קמא שנחלקו בדרב אסי ורב פפא‪.‬‬ ‫שהגדילו את שיעור המטבעות והוסיפו שתות כשיעור סלע‬ ‫דיני פדיון הבן‬ ‫ב' נשים של אדם אחד שלא ביכרו וילדו‪ ,‬אם ילדו ב'‬ ‫צורי‪( ,‬דכתיב "יהיה השקל" משמע עוד הויה אחרת מכאן‬ ‫פדיון בתוך ל' יום‪ -‬הפודה בתוך ל' יום‪ ,‬אם אמר שיחול‬ ‫זכרים במחבוא ונתערבו‪ ,‬נותן י' סלעים לכהן‪ .‬ואם אחד‬ ‫שיכולים להוסיף‪ ,‬אך אין לפחות דכתיב "עשרים גרה‬ ‫מעכשיו אין בנו פדוי אלא מתנה בעלמא‪ ,‬דאין שייך לפדות בתוך‬ ‫מהם מת בתוך ל'‪ ,‬אם נתן י' סלעים לכהן אחד יחזיר‪,‬‬ ‫הוא")‪ ,‬שיעור סלע הוא ד' דינרים‪ ,‬וכדאיתא בברייתא‬ ‫ל'‪ .‬ואם אמר שהפדיון יחול לאחר ל' יום‪ ,‬אם המעות‬ ‫ואם נתן לב' כהנים אינו יכול להוציא מידם‪ ,‬דכל אחד אומר‬ ‫שסלע הוא מ"ח פונדיונים‪.‬‬ ‫קיימים לאחר ל' יום בנו פדוי‪ ,‬דכאילו נתן לו עכשיו את‬ ‫שהוא מחזיק בהם בשביל פדיון החי‪ .‬ואם ילדו זכר ונקיבה או‬ ‫(כדמצינו שהמוכר קברו או דרך קברו או מקום מעמדו‬ ‫שהאב מחכה שיחזירם לו‪ ,‬ואמר לו 'לא גמרת ויהיבת‬ ‫רב אשי שלח לרב אחא בריה דרבינא שהיה כהן שבעה עשר‬ ‫(שעושים שם שבעה מעמדות למת) או בית הספדו‪ ,‬באים בני‬ ‫מידעם ביש עבדת'‪ ,‬ואין הבן פדוי אם יחזירם לו‪ .‬ל"א אף אם‬ ‫דינרים בפדיון הבן‪ ,‬וביקש שליש דינר עודף וכנ"ל שסלע הוא‬ ‫המשפחה וקוברים אותו שם בעל כרחו של הלוקח משום‬ ‫לא יחזירם אין בנו פדוי‪.‬‬ ‫ג' דינרים ושליש‪ ,‬ורב אחא ענה לו שיביא עוד ג' דינרים‪ ,‬כיון‬ ‫פגם משפחה)‪ ,‬והם נותנים לו את דמי הקברות‪ ,‬ומנכים‬ ‫הנותן מעות הפדיון לי' כהנים בבת אחת שמניח הה' סלעים‬ ‫שהגדילו את שיעור השקל וה' סלעים זה עשרים זוז‪.‬‬ ‫לו דמי קבר אשתו שהוא חייב בקבורתה‪.‬‬ ‫לפני כולם והולך לו‪ ,‬או שנתן ה' סלעים לכהן אחד בזה אחר‬ ‫סתם כסף האמור בתורה הוא סלע‪( ,‬חוץ מ"ארבע‬ ‫יובל בחלוקת ירושה‪ -‬רב אסי אמר בשם רבי יוחנן‬ ‫זה‪ ,‬יצא‪.‬‬ ‫מאות שקל כסף" שקיבל עפרון שזה קינטרין כיון דכתיב‬ ‫שהאחים שחלקו דינם כלקוחות ומחזירים זה לזה ביובל‬ ‫חיוב אחריות‪ -‬המפריש מעות לפדיון בנו ואבדו חייב‬ ‫"עובר לסוחר" ‪-‬שבכל מקום שיש סוחרים מקבלים אותו בתורת‬ ‫וחוזרים וחולקים‪ .‬והא דתני שהבכורה אינה חוזרת ביובל‬ ‫באחריותם‪ .‬הגמרא אומרת שלריש לקיש לומדים ערך‬ ‫שקלים)‪ ,‬ובנביאים ליטרין ‪-‬מנים‪ ,‬שזה כ"ה סלעים‪ ,‬ובכתובים‬ ‫היינו לבטל את זכות הבכורה‪ ,‬אבל חוזרים וחולקים ונוטל פי‬ ‫ערך מערכין שהוא חייב באחריותם עד שיבואו ליד גזבר‪ ,‬דכתיב‬ ‫קינטרין ‪-‬מאה סלעים בכל שקל‪.‬‬ ‫שנים כבתחילה‪.‬‬ ‫"ונתן את הערכך ביום ההוא" – חולין הם בידך עד שיבואו ליד גזבר‪.‬‬ ‫ביקשו לגנוז את כל דינרי הדריינוס וטוריינוס שהם מטבעות‬ ‫ולרבי יונתן לומדים ריקם ריקם מעולת ראיה שהיא חובה על‬ ‫הגברא‪ ,‬דלא גרעה מנדר‪ ,‬ועוד דכתיב "לא יראו פני ריקם" ואם מתה או‬ ‫של ירושלים ורובם באו משם‪ ,‬מפני המטבעות שלקחו‬ ‫נגנבה נמצא נראה ריקם בעזרה‪ .‬ורב פפא מקשה שהרי מבואר‬ ‫מירושלים מהלשכה שהם של הקדש ואסורים לזרים‪ ,‬ועירבום עם‬ ‫מעשר בהמה‬ ‫במתני' שלומדים מדכתיב לגבי אהרן "יהיה לך אך פדה‬ ‫שאר המטבעות‪ ,‬עד שמצאו שזה מותר דכתיב "ובאו בה‬ ‫תפדה" כשיהיה אצלך הפדיון יחול הפדיון‪ ,‬ודברי ר"ל ורבי יונתן‬ ‫פריצים וחיללוה" משמע שיצאו לחולין‪ .‬אבל לא היה צד‬ ‫נאמרו על הדין של מת הבן לאחר ל' יום (כנ"ל מ"ט‪.).‬‬ ‫לאסור את כל הכסף וזהב שבעולם‪ ,‬כיון דאזלינן בתר רובא‪.‬‬ ‫דיני מעשר בהמה‬ ‫כתיב "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי‬ ‫כל כסף האמור בתורה כסף צורי‪ ,‬דהיכא דכתיב שקל הוי‬ ‫יהיה קודש לד' "‪ ,‬מכאן שמצות עשה לאדם שנולדו בעדרו‬ ‫דיני ירושת בכור וכדו'‬ ‫סלע צורי שהוא ארבעה דינרים כדאוקי רבי יוחנן לעיל‪ ,‬והיכא דלא‬ ‫עשרה בהמות (בתוך שנה אחת) להכניסם לדיר עם פתח צר‪,‬‬ ‫ירושת בכור‪ -‬הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב‪ ,‬אבל לא‬ ‫כתיב שקל אלא כסף הוי דינר צורי‪ .‬ושיעור כסף שאמרו‬ ‫ולקחת את הבהמה שיוצאת עשירית ולהקריבה לקרבן‪.‬‬ ‫בנכסי האם (‪-‬נכסי מילוג)‪ ,‬דכתיב "לו (‪-‬לאב בשעת מיתה)‬ ‫חכמים כוונתם לכסף מדינה שהוא שמינית מהצורי‪ ,‬כגון הא‬ ‫בפרק זה יבוארו פרטי מצוה זו‪ ,‬כגון אם מעשר בהמה נוהג בחו"ל‬ ‫משפט הבכורה" ‪-‬בנכסיו משפט הבכורה ולא בנכסי אשתו‪.‬‬ ‫דתנן התוקע לחבירו (י"מ מכהו באזנו‪ ,‬וי"מ שתקע בפיו באזנו)‬ ‫או בזמן הזה או בקדשים (נ"ג)‪ ,‬אם מעשרים ממין אחד על מין‬ ‫ואינו נוטל בשבח שהשביחו הנכסים אחרי מיתת האב לפני‬ ‫נותן לו סלע‪ ,‬שהכונה בזה לחצי זוז שהוא סלע מדינה‪ ,‬ולא‬ ‫אחר (נ"ג נ"ד)‪ ,‬האם בהמות של אדם אחד מכמה עדרים‬ ‫מצטרפים למעשר בהמה (נ"ד נ"ה)‪ ,‬חיוב מעשר בהמה בלוקח‬ ‫החלוקה‪( ,‬אלא שמין כמה היו שוים בשעת מיתה והבכור שנטל ב'‬ ‫לארבעה זוזים שהם סלע צורי‪ .‬וחנן בישא תקע לאדם‬ ‫ומקבל מתנה ובשותפין (נ"ו)‪ ,‬אלו בהמות פטורות ממעשר‬ ‫חלקים בקרקעות נותן מעות לפי מה שהתייקר אחד החלקים‬ ‫באזנו ורב הונא חייבו חצי זוז‪ ,‬והיה לו זוזא מאכא שנפחתה‬ ‫בהמה (נ"ז)‪ ,‬מהם הזמנים שתיקנו חכמים שיפרישו בהם מעשר‬ ‫והאחים חולקים במעות אלו)‪ ,‬וכן אינו נוטל בנכסים שלא היה‬ ‫צורתו ולא היה יוצא בעיר‪ ,‬ותקע פעם נוספת ונתנו לו‪.‬‬ ‫בהמה (נ"ז נ"ח)‪ ,‬סדר ההכנסה לדיר והפרשת המעשר למצוה‬ ‫האב מוחזק בהם אלא ראוי לקבלם בירושה ונפלו לו לאחר‬ ‫ולעיכובא (נ"ח נ"ט)‪ ,‬דיני טעות במנין או כשיצאו שנים יחד (נ"ט‬ ‫זמן‪ ,‬דכתיב "בכל אשר ימצא לו"‪.‬‬ ‫ס')‪ ,‬ועוד‪.‬‬ ‫נ"א‪ .‬פדיונות בשוה כסף‪-‬‬ ‫כל הפדיונות הם בין בכסף בין בשוה כסף‪ ,‬חוץ ממחצית נ"ב‪ .‬גבית כתובה‪ -‬אע"פ שבעל חוב נוטל את השבח‬ ‫היכן מתי ובמה נוהג מעשר בהמה‬ ‫שהשביחו אלו שקנו את הנכסים שהוא טורף מהם‪ ,‬והאשה‬ ‫השקל שצריך להביא מטבע של חצי שקל‪( ,‬דתנן שבני העיר‬ ‫נ"ג‪ .‬מעשר בהמה נוהג בארץ ובחו"ל‪ .‬הגמ' אומרת‬ ‫בכתובתה היא בעלת חוב‪ ,‬מ"מ כתובה קלה ואינה גובה את‬ ‫ששולחים שקליהם לירושלים מצרפים שקלים לדרבונות (‪-‬‬ ‫שאף לר"ע דס"ל שא"צ להביא ולהקריב מעשר בהמה‬ ‫השבח‪ ,‬וכן אינה נוטלת נכסים שלא היה מוחזק בהם‪ .‬וכן‬ ‫מטבעות זהב טבועים) מפני משאוי הדרך‪ ,‬אבל מרגליות וכל‬ ‫מחו"ל ולהקריבנו‪( ,‬דכתיב "והבאתם שמה וכו' ואת‬ ‫הדין במזון הבנות (שהיה מקבל עליו לזון בתה מנישואין קודמים‬ ‫שוה כסף לא‪ ,‬שמא יוזלו וההקדש יפסיד‪ ,‬אבל מוטבעות לא‬ ‫מעשרותיכם" בשתי מעשרות הכתוב מדבר מעשר‬ ‫ה' שנים)‪ ,‬דתנאי כתובה ככתובה‪.‬‬ ‫מוזלים)‪ ,‬ומעשר שני שאינו נפדה אלא בכסף טבוע ואפילו‬ ‫בהמה ומעשר דגן‪ ,‬מכאן שאין מעלים מעשר בהמה‬ ‫יבם הנוטל את ירושת אחיו המת מלבד חלקו אינו נוטל‬ ‫בפרוטות טבועות‪( ,‬דכתיב "וצרת הכסף בידך" דבר שיש עליו‬ ‫אלא ממקום שמעלים מעשר דגן‪ ,‬ומעשר דגן אינו נוהג אלא‬ ‫שבח או נכסים שלא היה האב מוחזק בהם‪ ,‬ד"בכור"‬ ‫צורה)‪ ,‬והראיון ‪-‬לקנות עולת ראיה הנקנית בשתי מעות כסף‪,‬‬ ‫בארץ ככל מצוה שהיא חובת קרקע)‪ ,‬מ"מ הוא קדוש ואינו‬ ‫קרייה רחמנא שכתיב "והיה הבכור אשר תלד" וביבם מיירי‬ ‫(דתני רב יוסף שלא יביא סיגה לעזרה אלא דווקא כסף‬ ‫נאכל לבעלים אלא במומו‪( ,‬דמעשר בהמה בין תם בין בעל מום‬ ‫דקאמר רחמנא שמצוה בגדול ליבם‪ .‬ומה ששבחו הנכסים‬ ‫טבוע‪ .‬הגמרא מביאה את רב יוסף לסייע)‪.‬‬ ‫נאכל לבעלים‪ ,‬דלא אשכחן קרא שיתנו לכהן)‪ ,‬שהרי הפסוק‬ ‫אחרי יבום לפני חלוקה‪ ,‬לאביי נוטל את השבח‪ ,‬דכתיב‬ ‫פדיון בכור בשוה כסף‪ -‬איתא במתני' ששאף שבכור‬ ‫מדבר בהבאה ולא בעיקר הקדושה‪.‬‬ ‫"יקום על שם אחיו המת" וכבר קם וברשותו השביחו‬ ‫נפדה בשוה כסף אין לפדות בכור בעבדים ובשטרות (שטר‬ ‫מעשר בהמה בזמן הזה‪ ,‬ובמה חוששים לתקלה‪-‬‬ ‫הנכסים‪ ,‬ולרבא אינו נוטל‪ ,‬ד"בכור" קרייה רחמנא‪.‬‬ ‫שחבירו חייב לו ה' סלעים ורוצה ליתנו לכהן שיגבה אותו חוב בפדיון‬ ‫מעשר בהמה נוהג אף בזמן שאין בית המקדש קיים‪,‬‬ ‫נ"ב‪ :‬שבחא דממילא (‪-‬שלא טרחו בה אחיו) כגון שחת‬ ‫בנו) ובקרקעות (וכן הקדשות אין נפדים באלו)‪ ,‬דכתיב‬ ‫אמנם האידנא אין מפרישים מעשר בהמה משום‬ ‫"ופדויו מבן חודש" כלל‪" ,‬בערכך כסף חמשת שקלים"‬ ‫שנעשית שיבולים‪ ,‬דינה כשבח שאין הבכור נוטל בה פי שנים‬ ‫שחוששים לתקלה‪ ,‬שכיון שא"א להקריב בזמן הזה וצריך‬ ‫פרט‪" ,‬תפדה" חזר וכלל‪ ,‬כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא‬ ‫אע"פ שלא טרחו בה‪ ,‬אלא שמים כמה היו שוים כשמת האב ורק בזה‬ ‫להמתין עד שיומם‪ ,‬יבואו לידי גיזה ועבודה או לשוחטו בלא מום‪,‬‬ ‫כעין הפרט‪ ,‬שזה דבר המיטלטל וגופו ממון‪ ,‬וקרקעות‬ ‫הוא נוטל פי שנים‪ .‬וירושת אבי אביו שהיה חי בשעת מיתת אביו‪,‬‬ ‫וכדמצינו שאין מקדישים ואין מעריכים ואין מחרימים‬ ‫אינם מיטלטלים‪ ,‬ועבדים הוקשו לקרקעות‪ ,‬ושטרות אין‬ ‫דינה כראוי ולא כמוחזק אע"פ שודאי עתידים ליפול להם‪.‬‬ ‫בזמן הזה‪ ,‬ואם הקדיש או העריך או החרים‪ ,‬בהמה‬ ‫גופן ממון‪ .‬ואף שתפדה כתוב לפני הפרט‪ ,‬מ"מ כל מקום‬ ‫תיעקר (‪-‬נועל דלת בפניה והיא מתה מאיליה) כדי שלא‬ ‫אלו אין חוזרים ביובל‪-‬‬ ‫שאתה מוצא ב' כללות הסמוכים זה לזה הטל פרט‬ ‫יבוא בה לידי תקלה‪ ,‬פירות כסות וכלים ירקבו‪ ,‬מעות וכלי‬ ‫לרבי מאיר חלק בכורה והיורש את אשתו והיבם והמתנה‬ ‫ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל‪ .‬אמנם רבי דורש פסוק‬ ‫מתכות יוליך לים המלח‪.‬‬ ‫אינם חוזרים ביובל‪ ,‬דחזרה ביובל כתיבא לגבי מכר‪ ,‬ולא‬ ‫זה ברבוי מיעוט ורבוי‪( ,‬דס"ל כדתנא דבי רבי ישמעאל‬ ‫אמנם בבכור לא תיקנו שלא יהיה קדוש‪ ,‬שהרי הוא‬ ‫לגבי ירושה ומתנה‪ ,‬וירושת בכור כתיב בה לשון מתנה‬ ‫שאם ב' הכללות סמוכים לומדים מזה ברבוי מיעוט‬ ‫קדוש מרחם‪ ,‬ולא תיקנו שיקנה את אוזן האם לעכו"ם‬ ‫"לתת לו פי שנים"‪ ,‬וירושת האשה דאורייתא דכתיב "לשארו‬ ‫ורבוי‪ ,‬אבל בעלמא דריש כלל ופרט וכלל‪ ,‬כדמצינו דרבי‬ ‫כדי שלא תחול עליו קדושה‪ ,‬מפני שהוא יכול להטיל בו‬ ‫הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה"‪ ,‬ויבם "בכור" קרייה רחמנא‪.‬‬ ‫דורש כלל ופרט וכלל לגבי רציעה‪ ,‬וא"צ דווקא מרצע‬ ‫מום לפני שיצא לאויר העולם‪ ,‬ואין לחוש שיבנה‬ ‫ביהמ"ק במהרה ולא יהיו בהמות ללא מום‪ ,‬מפני‬ ‫ולחכמים מתנה כמכר ויוצאה ביובל‪ ,‬דכתיב "תשובו" לרבות‬ ‫אלא כל דבר ממתכת‪ ,‬ורבי יוסי ברבי יהודה דורש ריבוי‬ ‫שהבהמות שאינם בכורות לא יהיה בהם מום‪.‬‬ ‫מתנה‪ ,‬אבל כל השאר הם ירושה שאינה חוזרת ביובל‪ ,‬ואף‬ ‫מיעוט וריבוי לרבות כל דבר שניקח ביד ומיעט רק סם)‪,‬‬ ‫ירושת בכור נקראת ירושה דכתיב "פי שנים" מקיש חלק‬ ‫וס"ל שבכור אדם נפדה בכל דבר חוץ משטרות‪.‬‬ ‫אבל במעשר אינו יכול להטיל מום בבהמה ולהוציא‬ ‫בכורה לחלק פשוט דהוה ירושה דכתיב "ביום הנחילו את בניו"‪,‬‬ ‫אותה בעשירי‪ ,‬דכתיב "לא יבקר בין טוב לרע" משמע‬ ‫וירושת הבעל דאורייתא‪ ,‬ויבם "בכור" קרייה רחמנא‪.‬‬ ‫נ"א‪ :‬הכותב לכהן שהוא חייב לתת לו ה' סלעים‪,‬‬ ‫שהוא לא יוציאנו אלא הוא יוצא מאיליו‪ ,‬ואין לומר שיטיל מום‬ ‫חייב לתת לו‪ ,‬לתנא דמתני' מדאורייתא בנו פדוי‬ ‫ולרבי אלעזר כל הנ"ל חוזרים ביובל‪ ,‬ד"תשובו איש אל‬ ‫בכל העדר לפני שיעשר‪ ,‬דעדיין הם חולין ומותר להטיל בהם מום‪,‬‬ ‫לכשיתן‪ ,‬ומדרבנן אין בנו פדוי‪ ,‬גזירה שמא יאמרו פודים‬ ‫ואח"כ יעשר שהרי מעשר חל על בעל מום דכתיב "לא יבקר בין טוב‬ ‫אחוזתו" שזה קרא יתירא דהא כבר נאמר "ושבתם איש אל אחוזתו"‬ ‫מרבה מתנה‪ ,‬ובבכור כתיב "לתת לו פי שנים"‪ ,‬וירושת‬ ‫בשטר בלי לתת לכהן כלום‪ ,‬אי נמי בשטר שיש לו על חבירו‪ ,‬וכן‬ ‫לרע"‪ ,‬מפני שמהרה יבנה בית המקדש ולא יהיו בהמות‬ ‫הבעל דרבנן‪ ,‬ויבם "בכור" קרייה רחמנא‪.‬‬ ‫הלכה‪ .‬ולתנא דברייתא בנו פדוי לכשיתן שהרי נתן הפדיון‪.‬‬ ‫להקרבה‪ ,‬ואף שבלקוח אין דין מעשר בהמה‪ ,‬מ"מ כיון‬ ‫שמצויים מומים הפוסלים בקדשים‪ ,‬שהרי אפי' מום‬ ‫ולרבי יוחנן בן ברוקה ירושת הבעל דאורייתא וא"צ‬ ‫החזרת החמשה סלעים‪ -‬הכהן יכול להחזיר לאב את‬ ‫בדוקין שבעין פוסל‪ ,‬ממילא אם יטיל מום בכל עדרו לא‬ ‫להחזירה ביובל‪ ,‬אמנם אם אשתו הורישה לו בית‬ ‫המעות שנתן לו לפדיון‪ ,‬וכן היו רבי טרפון ורבי חנינא‬ ‫יהיו מספיק בהמות להקרבה‪.‬‬ ‫הקברות‪ ,‬צריך להחזירה להם משום פגם משפחה‪,‬‬ ‫שהיו כהנים נוהגים להחזיר‪ ,‬ופעם אחת רבי חנינא ראה‬ ‫הנודר ממימי פרת אסור רק במימי פרת דהולכים אחר‬ ‫לדגן‪ ,‬לומר תן ראשית לכל דגן ודגן‪ ,‬ולרבא "דגן" נצרך למעט‬ ‫ואין לומר שאין מעשר בהמה בזמן הזה מחשש שיפריש‬ ‫לשון בני אדם‪ ,‬אבל הנודר ממים שהגיעו מפרת אסור‬ ‫שאר מינים‪ ,‬אבל מעשר בהמה דלא היה צריך לכתוב‬ ‫גם על יתום שהוא פטור ממעשר בהמה‪ ,‬דאין לחוש כיון‬ ‫בכל המימות שבעולם‪ ,‬מפני שכל הנהרות באים מג'‬ ‫כלל "בקר וצאן" אלא בהמה‪( ,‬דאם ללמד שחיה פטורה‬ ‫שאפשר להכריז שיתום פטור‪ ,‬שהרי מטעם זה לא‬ ‫נהרות חידקל פישון וגיחון‪ ,‬וג' נהרות אלו באים מפרת‪,‬‬ ‫ממעשר‪ ,‬אפשר ללמוד דין זה בגזירה שוה תחת תחת‬ ‫חששו ליתום בזמן שבית המקדש קיים‪.‬‬ ‫ואף המעיינות הנובעים בהרים גבוהים הם ממי פרת‬ ‫מקדשים)‪ ,‬ולומדים בקר וצאן אין מתעשרים מזה על זה‪,‬‬ ‫שמקלחים ועולים תחת הקרקע‪.‬‬ ‫אבל כבשים ועיזים מתעשרים מזה על זה‪ ,‬ואין לומר‬ ‫נ"ג‪ :‬מעשר בהמה אינו נוהג במוקדשין‪ ,‬והיינו‬ ‫שכוונת התורה שאפשר לעשר מזה על זה‪ ,‬דהא כתיב‬ ‫שאפילו קדשים קלים לרבי יוסי הגלילי שהם ממון‬ ‫נ"ה‪ :‬מקור מי הפרת ואם אפשר לטבול בו‪ -‬שיטת‬ ‫בעלים (ונתרבו לחומש ואשם בכופר בפקדון)‪ ,‬אין‬ ‫"העשירי"‪ ,‬או דילפינן מההיקש למעשר דגן‪.‬‬ ‫רב שכשיורד גשם בארץ ישראל מתרבים מי הפרת‪.‬‬ ‫חייבים במעשר בהמה‪ ,‬דכתיב "העשירי יהיה קודש" ולא‬ ‫וכן מצינו שאבוה דשמואל עשה לבנותיו מקוה של מים‬ ‫באיזה מרחק יש צירוף למעשר בהמה‬ ‫שכבר קדוש‪ .‬ואף שמעשר אינו חמור משלמים‪ ,‬נ"מ שאין‬ ‫חיים נובעים ביומי ניסן‪ ,‬ולא היה מניחם לטבול בנהרות‪ ,‬שמא‬ ‫עליהם איסור "לא ימכר ולא יגאל" שנאמר רק במעשר ולא‬ ‫בהמות הרחוקות זו מזו 'כמלוא רגל בהמה רועה' (כפי‬ ‫רוב המים יהיו מי גשמים וירבו נוטפים מהעננים על‬ ‫השיעור שהבהמה מתרחקת כשהיא רועה‪ .‬ל"א כפי המרחק‬ ‫בשלמים‪ .‬ואף שמצינו שאין קדושה חמורה של מזבח חלה‬ ‫הזוחלים ‪-‬מי הנהר שהם זוחלים‪ ,‬והיינו נובעים‪ ,‬והם ספק זבות‬ ‫שהבהמות יכולות להתרחק זו מזו ולהשתמר ע"י רועה אחד)‪ ,‬והיינו‬ ‫על קדושה קלה של בדק הבית‪ ,‬כדתנן שקדשי מזבח‬ ‫וזבה צריכה מים חיים‪ ,‬ל"א 'זוחלים' הכונה שנפלו מהעננים‬ ‫ט"ז מיל‪ ,‬מצטרפים למעשר בהמה להביאם לדיר אחד‬ ‫וקדשי בדק הבית אין משנים אותם מקדושה לקדושה‬ ‫לקרקע ומשם זחלו לנהר‪ ,‬אבל מי מעין לא נפסלים בזוחלים‪( .‬וכן‬ ‫אף מקדושת מזבח לקדושת בדק הבית והיינו לענין שיהיה חייב לתת‬ ‫ולעשרם יחד‪ ,‬אבל רחוקות יותר פטורות‪ ,‬דכתיב "עוד תעבורנה‬ ‫היה אבוה דשמואל עושה מפצי ביומי תשרי שאז יש‬ ‫דמיהם לבדק הבית‪( ,‬אבל מקדישים קדשי מזבח לבדק הבית‬ ‫הצאן (תחת השבט להתעשר) על ידי מונה" (‪-‬אם יכולות‬ ‫טיט רך בנהרות ושמא ידבק טיט לרגליהם והוי חציצה)‪.‬‬ ‫הקדש עילוי והיינו לתת לבדק הבית שיעור טובת הנאה שיש לו‬ ‫להמנות ע"י רועה)‪ ,‬וקים להו לרבנן שעד ט"ז מיל שלטא‬ ‫בהם‪ ,‬שיכול ליטול סלע מישראל אחר ע"מ שיתננה להקרבה לבן בתו‬ ‫וכן אמר שמואל שאין המים מטהרים בזוחלים כיון‬ ‫עינא דרועה‪.‬‬ ‫כהן‪ ,‬ומחרימים אותם לתת לכהן כפי טובת הנאה שיש לו בהם‪,‬‬ ‫שהנוטפים הם הרוב אלא בפרת ביומי תשרי‪ ,‬שמימי הפרת‬ ‫פרים ורבים‪ ,‬וזוחלים הנובעים ממעיינות מרובים‪ ,‬ועוד שתשרי‬ ‫אם יש בהמות במרחק ל"ב מיל זה מזה אין מצטרפים‪,‬‬ ‫אבל לא חלה שום קדושה על קדושת מזבח)‪ ,‬מ"מ הכא בעי‬ ‫הוא סוף ימי הקיץ וכבר זמן מרובה לא ירדו גשמים‪ ,‬ומבואר‬ ‫ואם יש באמצע בהמות נוספות‪ ,‬במתני' איתא שהם‬ ‫קרא‪ ,‬דלא נימא ששאני התם שכל בהמה אינה עומדת‬ ‫שנהרות מתרבים ממימי גשמים ולא מעצמם‪ .‬ל"א אבוה דשמואל‬ ‫מצטרפות‪ ,‬ונחלקו בזה רב ושמואל‪ ,‬שיטת רב שאין‬ ‫לעולה דרוב הבהמות עומדות לאכילה‪ ,‬ולכן חלה עליה קדושת בדק‬ ‫היה עושה לבנותיו מקוואות ביומי ניסן מפני שהוא סוף החורף‬ ‫מצרפים את שני הצדדים אא"כ יש חמש מכאן וחמש‬ ‫הבית‪ ,‬אבל הכא כיון שכל הבהמות עומדות למעשר י"ל‬ ‫שירדו גשמים מרובים‪ ,‬אבל באמצע החורף לא‪ ,‬ופליגא אדשמואל‬ ‫מכאן וחמש באמצע‪ ,‬שאז מצרפם למין אחד‪ ,‬והחמש הנותרות‬ ‫שגם אם הקדיש אותה לשלמים לא פקע ממנה החיוב‪ ,‬קמ"ל‬ ‫דהוא אומר דכל שעה בעינן מקוואות מלבד פרת ביומי תשרי‪.‬‬ ‫מצטרפות לגורן אחר כשיולדו לו עוד טלאים‪ ,‬אבל אם חמש רחוקות‬ ‫"יהיה קודש" ולא שכבר קדוש‪.‬‬ ‫וזה סתירה לדברי שמואל עצמו שאמר שהנהר‬ ‫יותר מט"ז מיל‪ ,‬הם פטורות לגמרי וא"צ להמתין עד שיולדו לו עוד‬ ‫מתברך ממקורו‪ ,‬וכדבריו משמע מדברי ר"מ שאמר‬ ‫מעשר בהמה נוהג בבקר ובצאן ובכבשים ובעיזים‪,‬‬ ‫טלאים לצרפם לגורן אחר‪ ,‬וכן ה' מכאן וד' מכאן וה' באמצע‪ ,‬הד' לא‬ ‫שנהר פרת יובל שמו‪ ,‬ונקרא פרת לפי שמימיו פרים‬ ‫מצטרפות וא"צ להמתין לגורן אחר‪ ,‬וכן תשע מכאן ותשע‬ ‫בחדש ובישן‪.‬‬ ‫ורבים בלא שום מטר‪.‬‬ ‫מכאן ואחת באמצע מצטרפות‪ .‬ולשמואל אפילו ה'‬ ‫מכאן וה' מכאן וא' באמצע מצטרפות‪ ,‬וכ"ש ד' מכאן וה'‬ ‫מעשר בהמה ודגן ממין על שאינו מינו‬ ‫מכאן וא' באמצע‪ ,‬דרואים כאילו הרועה נמצא באמצע‬ ‫מעשר בהמה בב' סוגים יחד‪ -‬בקר וצאן אין מתעשרים‬ ‫מתי פטורים ממעשר בהמה‬ ‫וקרינם ביה "מונה"‪ .‬ואמר רב פפא שלשמואל אפילו אם‬ ‫מזה על זה‪ ,‬אבל כבשים ועיזים מתעשרים זה על זה‪.‬‬ ‫נ"ו‪ .‬לוקח ומקבל במתנה פטורים ממעשר בהמה‪,‬‬ ‫באמצע נמצא רק הרועה שיש לו דירה באמצע‪ ,‬או כליו‬ ‫כבשים ועיזים נלמדים מדכתיב "וצאן" דמשמע כל צאן‬ ‫מונחים בכפר שבאמצע (כיון שסופו לבוא לשם לקחתם)‪,‬‬ ‫הוא אחד‪ .‬אמנם החדש שנולדו לאחר אלול והישן שנולדו‬ ‫דכתיב "בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך" מה‬ ‫מצטרפים‪ ,‬ויש להסתפק אם כלבו של הרועה לא‬ ‫לפני אלול אין מתעשרים מזה על זה (אע"פ שאפילו‬ ‫פדיון הבן אינו שייך בלוקח ומקבל מתנה‪ ,‬הוא הדין‬ ‫מצרפם כיון שלפעמים קורא לו והוא בא‪ ,‬או שגם כלב‬ ‫כבשים ועיזים שהם כלאים זה בזה מתעשרים מזה על‬ ‫במעשר בהמה‪ .‬ואף שהפסוק מדבר בבכור ולא במעשר‪,‬‬ ‫מצרפם כיון שלפעמים אינו בא וצריך לבוא להביאו‪,‬‬ ‫זה)‪ ,‬דכתיב "עשר תעשר" – בשתי מעשרות הכתוב‬ ‫ועוד דבכור קדוש בלוקח ומתנה שהרי הוא קדוש משעה שנולד‪ ,‬אם‬ ‫תיקו‪.‬‬ ‫מדבר – מעשר בהמה ומעשר דגן‪ ,‬והוקשו מעשרות אלו‬ ‫אינו ענין לבכור שלא שייך בו "תעשה" להקדישו‪ ,‬שהרי‬ ‫זה לזה לענין שאין מפרישים מהחדש על הישן‪( ,‬ואין‬ ‫הוא קדוש מרחם‪ ,‬תנהו ענין למעשר בהמה‪.‬‬ ‫נ"ה‪ .‬לרבי מאיר הירדן מפסיק למעשר בהמה ‪-‬שאם‬ ‫מרבים מ"וצאן"‪ ,‬דכתיב "שנה בשנה" לשנה הקשתיו‬ ‫ואין לומר תנהו ענין לחטאת ואשם שלא יביאם מלקוח‬ ‫יש חמש מכאן וחמש מכאן וירדן באמצע אין מצטרפות ופטורות‪.‬‬ ‫ולא לדבר אחר לענין מין במינו)‪.‬‬ ‫ומתנה‪ ,‬דבעינן דומיא ד"בניך" שאינו בא על חטא‪ .‬ואין‬ ‫רבי אמי אמר שמדובר דווקא בשאין שם גשר שאין‬ ‫לומר תנהו ענין לעולה ושלמים‪ ,‬דבעינן דומיא ד"בניך"‬ ‫הבהמות או הרועה יכולים ללכת מאלו לאלו‪ .‬והגמ' מביאה‬ ‫נ"ד‪ .‬מעשר דגן אין תורמים ממין על שאינו מינו‪,‬‬ ‫שאינו בא בנדר ונדבה‪ .‬ואין לומר תנהו ענין לעולת ראיה‪,‬‬ ‫ברייתא שמבואר בה שגם בשני אבטילאות במלכות אחת‪,‬‬ ‫ואם תרם אין תרומתו תרומה‪ ,‬דכתיב "כל חלב יצהר וכל‬ ‫דבעינן דומיא ד"בניך" שאין קבוע לו זמן‪ .‬בכור אינו בא על‬ ‫או בארץ וחו"ל אין מצטרפים‪ ,‬אע"פ שזה דומה למקום‬ ‫חלב תירוש ודגן" תן חלב (‪-‬תרומה ומעשר) ליצהר וחלב‬ ‫חטא‪ ,‬ואינו בא בנדר ונדבה אלא הוא חובה‪ ,‬ואין זמן קבוע לקדושתו‬ ‫שיש גשר שהרי אין שם נהר והם סמוכות בתוך מיל אחד‪ .‬וכן‬ ‫לתירוש ולדגן‪ ,‬ואף תירוש ודגן שנאמר בהם חד חלב אין‬ ‫אלא כשנולד הוא קדוש‪.‬‬ ‫קשה לפי זה מאי שנא ירדן משאר נהרות‪ .‬אלא טעמיה‬ ‫תורמים מזה על זה‪ ,‬דאם תירוש ויצהר (‪-‬גפנים וזיתים)‬ ‫הקונה עשרה עוברים חייב במעשר בהמה‪ ,‬דכתיב "כן‬ ‫דר"מ משום דכתיב "והירדן יגבול אותו לפאת קדמה"‬ ‫שאינם כלאים זה בזה‪ ,‬אין מתעשרים מזה על זה‪ ,‬כ"ש‬ ‫תעשה" בשעת עשיה ‪-‬הזמן שהם ראויים להתעשר מיעט‬ ‫הכתוב עשאו לגבול בפני עצמו‪ ,‬ואף דכתיב "ועלה‬ ‫תירוש ודגן או דגן ודגן (‪-‬חיטים ושעורים) שהם כלאים זה‬ ‫הגבול" וכדו' על גבולות השבטים‪ ,‬מ"מ הא כתיב "זאת‬ ‫בזה‪ ,‬אין תורמים מזה על זה‪( .‬דגן ודגן זה כלאי זרעים מדרבנן‪,‬‬ ‫הכתוב ובמעי אמם אינו שעת עשיה‪ .‬והא דתנן שאם קנה‬ ‫תהיה לכם הארץ לגבולותיה" שכל הארץ היא גבול אחד‪,‬‬ ‫ודגן ותירוש הם כלאי הכרם מדאורייתא)‪.‬‬ ‫בהמה מחוסרת זמן לפני ז' ימים ללידתה פטורה ממעשר‬ ‫בהמה אע"פ שנקנתה כשאינה ראויה להקרבה‪ ,‬וכ"ש כשקנאה‬ ‫אבל הירדן אינו בכלל "ארץ"‪ .‬אמנם מצינו בזה מחלוקת‬ ‫ולרבי יאשיה דס"ל שהזורע כלאי הכרם אינו לוקה אלא‬ ‫תנאים‪ ,‬שיטת רבי יהודה בן בתירא ד"ארצה כנען"‬ ‫בזורע חיטה שעורה וחרצן במפולת יד‪ ,‬אבל דגן ותירוש או דגן‬ ‫כשהיא גדולה‪ ,‬זו אינה משנה‪ ,‬ואת"ל משנה זה לשיטת ר"ש‬ ‫ממעט שהירדן אינו מארץ כנען‪ ,‬ולרשב"י לומדים‬ ‫ודגן אינם כלאים‪ ,‬הק"ו הוא דתירוש ויצהר אינם כלאים אפי'‬ ‫דס"ל שמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר וקרב לאחר‬ ‫מדכתיב "מעבר לירדן יריחו" שהירדן הוא ארץ כנען כמו‬ ‫בצירוף מין שלישי של דגן‪ ,‬דבעינן ב' מיני דגן ומין כרם‪ ,‬אבל‬ ‫זמנו‪ ,‬דלדידיה חשיב שעת עשיה‪( ,‬אמנם במעי אמו מודה ר"ש שלא‬ ‫יריחו‪.‬‬ ‫תירוש ודגן או דגן ודגן הם כלאים בצירוף מין שלישי‪.‬‬ ‫חל עליו פטור לקוח)‪ ,‬כמו שבכור קדוש לפני זמנו וקרב‬ ‫לאחר זמנו‪.‬‬ ‫ובמינים דעלמא שאינם דגן כגון פולים ועדשים אין לתרום‬ ‫מה נחשב ירדן‪ -‬לענין נדר שנדר מן הירדן הולכים אחר‬ ‫ממין על שאינו מינו‪ ,‬דחיובם במעשר הוא מדרבנן‪,‬‬ ‫מעשר בהמה באתנן‪ -‬הנותן בהמה לזונה באתנן‪ ,‬אם‬ ‫לשון בני אדם ואסור לשתות מכל הירדן‪ ,‬ולענין מעשר‬ ‫דמדאורייתא רק דגן תירוש ויצהר חייבים במעשר‪ ,‬וכל דתקון‬ ‫הזונה היא ישראלית לא חשיב אתנן‪ ,‬ואם היא נכרית‬ ‫בהמה‪ ,‬אף שהירדן יוצא ממערת פמייס (ולהכי הנודר‬ ‫רבנן כעין דאורייתא תקון‪.‬‬ ‫חשיב אתנן‪ ,‬דילפינן תועבה תועבה מעריות דאיירי במי‬ ‫שלא ישתה מים ממערת פמייס נאסר בכל הירדן)‬ ‫שאין תופס בה קידושין דעריות הם חייבי כריתות שלכו"ע לא‬ ‫ומהלך בימה של סיבכי ובימה של טבריה ובימה של‬ ‫נ"ד‪ :‬אמנם במעשר בהמה‪ ,‬אע"ג דלא כתיב "מעשר‬ ‫תופסים בהם קידושין‪( ,‬ולענין מלקות משום "לא יחלל זרעו"‬ ‫סדום‪ ,‬עד שנופל לים הגדול‪ ,‬מ"מ אין נקרא ירדן אלא‬ ‫בקר ומעשר צאן" מ"מ אין מתעשרים מזה על זה‪ ,‬דכתיב‬ ‫אינו לוקה בנכרית אלא בישראלית‪ ,‬דבנכרית לאו זרעיה‬ ‫מבית יריחו ולמטה‪ ,‬אבל למעלה מיריחו לא‪ ,‬דבטל חשיבותו כיון‬ ‫"העשירי" ‪-‬דל"בקר" סמך "מעשר ול"צאן" סמך "עשירי‪ ,‬לומר תן‬ ‫הוא דהולד הולך אחר הנכרית)‪ .‬ולענין מעשר בהמה אם נתן‬ ‫שהוא מתערב בימות גדולות‪.‬‬ ‫עשירי לזה ועשירי לזה‪.‬‬ ‫לה וחזר ולקחו ממנה פטור משום לקוח‪ ,‬ואם נתן לה וחזר‬ ‫כבד שנימוח מטמא באהל ברביעית בתורת דם המת‪,‬‬ ‫והא דגבי מעשר דגן אין לומדים מ"דגן" שכל דגן אחד‪,‬‬ ‫ולקחו כשהיה עובר‪ ,‬הוא נכנס לדיר להתעשר‪.‬‬ ‫משום שמקור הדם הוא מהכבד‪.‬‬ ‫כמו לגבי צאן‪ ,‬לאביי שאני התם דכתיב "ראשיתם" סמוך‬ ‫(דס"ל שהאלולים מתעשרים בפני עצמם ולא עם אותם‬ ‫בהמה‪ ,‬דהנה כתיב לגבי בהמה הראויה לקדשים "שור או‬ ‫נ"ו‪ :‬חיוב שותפים במעשר בהמה ובקלבון‪-‬‬ ‫שנולדו לפני אלול‪ ,‬ואם ימתין מלעשר עד כ"ט אלול שזה 'פרוס החג'‪,‬‬ ‫כשב (פרט לכלאים מן התייש והרחל) או עז (פרט לנדמה‬ ‫יבוא לעשר משל אלול על של אב שזה מן החדש על הישן‪ ,‬ולא יעשר‬ ‫שותפים פטורים ממעשר בהמה כל ימי שותפותם לעולם‪,‬‬ ‫שאמו רחל והוא דומה לעז) כי יולד (פרט ליוצא דופן) והיה‬ ‫קודם כ"ט אב‪ ,‬דצריך לעשר כמה שיותר קרוב לרגל‪ ,‬ולא בל' אב‬ ‫דכתיב גבי בכור "יהיה לך" ‪-‬המיוחד לך למעט שותפות‪,‬‬ ‫שבעת ימים (פרט למחוסר זמן) תחת אמו (פרט ליתום‪,‬‬ ‫מפני שלפעמים אב חסר‪ ,‬וצריכים לעשות היכר בין חדש‬ ‫ואם אינו ענין לבכור ששותפים חייבים בו דכתיב ביה‬ ‫והיינו שהאם מתה או נשחטה ואח"כ ילדה‪ ,‬ולרבי יהושע‬ ‫לישן כדי שלא יעשרו מזה על זה)‪.‬‬ ‫"ובכורות בקרכם וצאנכם" בלשון רבים‪ ,‬תנהו ענין למעשר‬ ‫אפילו אם נשחטה האם והעור קיים אינו נחשב יתום)"‪,‬‬ ‫בהמה‪.‬‬ ‫לרבי אלעזר ור"ש זמנם בא' ניסן (דס"ל כרשב"ג‬ ‫וילפינן מעשר בהמה תחת תחת מקדשים לפטור בכל אלו‪,‬‬ ‫אחים שירשו‪ ,‬אם קנו בהמות בתפוסת הבית כלומר‬ ‫ששואלים בהלכות הפסח ב' שבתות לפני הפסח ובאותו‬ ‫ומה מעשר אינו בטריפה‪ ,‬דכתיב "כל אשר יעבור" פרט‬ ‫שעדיין לא חלקו ונפלה להם בהמה מאביהם‪ ,‬דלא הוי כשותפות‬ ‫זמן מעשרים‪ ,‬ולהני תנאי לית להו 'פרוס')‪ ,‬א' סיון‪ ,‬וכ"ט אלול‪,‬‬ ‫לטריפה שאינה עוברת‪ ,‬דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה‬ ‫אלא כשל אביהם‪ ,‬חייבים במעשר בהמה‪ ,‬דכתיב "יהיה" מכל‬ ‫(ולא בא' תשרי מפני שא"א לעשר ביו"ט משום שהוא צובע‬ ‫ולמטה היא אחת מי"ח טריפות‪ ,‬אף לקרבן טריפה פסולה‪.‬‬ ‫מקום‪ .‬ואם חלקו בבהמות וחזרו ונשתתפו פטורים‬ ‫בסיקרא‪ ,‬ועוד משום דס"ל שא' בתשרי הוא ראש השנה‬ ‫ולת"ק דברייתא יוצא דופן חייב במעשר בהמה‪ ,‬דס"ל‬ ‫כשותפים דעלמא‪ ,‬ולדין זה אין נ"מ אם חלקו בכספים‪.‬‬ ‫למעשר בהמה)‪ ,‬ולדבריהם כל הנולדים מא' תשרי עד כ"ט‬ ‫כר"ש שהוא ולד מעליא לטומאת לידה (נדה מ‪ ,).‬וריש לקיש‬ ‫ולענין קלבון שכשנותנים שנים יחד סלע שלם למחצית השקל‬ ‫אלול מתעשרים יחד‪ ,‬אבל אם נולדו ה' בשנה זו וה'‬ ‫מבאר דיליף מ"אשר תלד" לרבות יוצא דופן‪ ,‬והכא נמי כתיב "כי‬ ‫נותנים ב' מעות להכרע וי"א כדי לשלם לשולחני על החילוף‪,‬‬ ‫בשנה הבאה אינם מצטרפים משום דהוי חדש וישן‪( ,‬אבל‬ ‫יולד" לרבות יוצא דופן‪ ,‬ודלא כרבי יוחנן דס"ל התם שר"ש מודה‬ ‫שותפים חייבים בשתי קלבנות‪ ,‬ואחים ששקלו מתפוסת‬ ‫מגורן לגורן מצטרפים)‪ ,‬ור"מ חולק וסובר שראש השנה‬ ‫שלענין קדשים אינו קדוש‪ ,‬דגמר לידה לידה מבכור דבעי רחם‪ .‬וכן‬ ‫הבית פטורים מקלבון שני אם נתנו יחד סלע שלם‪ ,‬דנכסיהם‬ ‫למעשר בהמה הוא א' אלול‪.‬‬ ‫ס"ל שמחוסר זמן חייב במעשר בהמה‪ .‬וביתום ס"ל‬ ‫כנכסי האב‪ ,‬ואם האב היה נותן עבור שני בניו סלע שלם לא היה נותן‬ ‫שאפי' אם שחט את האם והעור קיים אין זה יתום‪,‬‬ ‫קלבון לחילוף‪ ,‬דדרך שהמחויב ב' חצאי שקלים נותן שקל שלם‪ ,‬ואינו‬ ‫ובן עזאי מספקא ליה אם אלול שייך לשנה זו או לשנה‬ ‫דיכולים להלביש את העור ע"ג הולד להחיותו‪.‬‬ ‫כשני אנשים המצרפים שני חצאים לשקל שלם‪ ,‬ואם חלקו‬ ‫הבאה‪ ,‬ואף שבן עזאי אמר שכל חכמי ישראל דומים‬ ‫ואף שגם רובע ונרבע וכו' אינם ראויים לקדשים‪ ,‬אין‬ ‫בכספים וחזרו ונשתתפו ובבהמה לא חלקו חייבים‪ ,‬ואם‬ ‫בעיניו כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה (‪-‬רבי עקיבא‪ ,‬ורבי‬ ‫לומדים מקדשים למעטם‪ ,‬דכל דבר שאין מום פוסל בו‬ ‫חלקו בבהמות ולא בכספים פטורים‪ ,‬ולא אמרינן שגילו‬ ‫יהושע בן קרחה הוא בנו של רבי עקיבא)‪ ,‬מ"מ כאן לא היה יכול‬ ‫אין דבר ערוה ועבודה זרה פוסל בו‪ ,‬דכתיב "כי משחתם‬ ‫דעתם שהם עומדים לחלוק‪.‬‬ ‫להכריע‪ ,‬משום שאמרו זאת מפי חגי זכריה ומלאכי‪ ,‬ולכן‬ ‫לא רצה לסמוך על מעשיו ולקבוע הלכה בהכרעתו‪ , ,‬ואמר שצריך‬ ‫בהם מום בם" הוקשה השחתה למום (והשחתה זה ערוה‬ ‫אם יש ברירה בחלוקת יורשים‪-‬‬ ‫לעשר בהמות שנולדו באלול בפני עצמם‪ ,‬ואם נולדו לו‬ ‫כדכתיב "כי השחית כל בשר"‪ ,‬והשחתה זה גם ע"ז‬ ‫שיטת רב ענן שרק אם חלקו על פי שומת שווים גדיים כנגד‬ ‫חמשה באלול וחמשה באב או בתשרי אין מצטרפים‪,‬‬ ‫דכתיב "פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל")‪ ,‬ומום אינו‬ ‫תיישים או איפכא פטורים ממעשר בהמה‪ ,‬דבזה אין לומר‬ ‫ואם נולדו לו חמשה באב וחמשה באלול וחמשה‬ ‫פוסל במעשר בהמה דכתיב "לא יבקר בין טוב לרע"‪,‬‬ ‫שהוברר שכך ירשו מתחילה‪ ,‬דודאי בשעת מיתה זכה כל אחד בחצי‬ ‫בתשרי‪ ,‬כונסם לדיר להתעשר אע"פ שיש גרנות באמצע‪,‬‬ ‫(ומחיר הוקש לאתנן‪ .‬וטומטום ואנדרוגינוס לת"ק הם‬ ‫מהגדיים וחצי מהתיישים‪ ,‬וקנו זה מזה‪ ,‬ופטורים משום לקוח‪ ,‬ואותם‬ ‫ונוטל אחד מאלו שנולדו באלול (ואין הכונה שיכוין להוציאו‬ ‫ספק זכר ספק נקיבה וממילא ממה נפשך הם חייבים‪ ,‬ולר"ש הם‬ ‫העתידים לבוא פטורים משום שותפות‪ ,‬אבל בחלקו גדיים כנגד‬ ‫בעשירי‪ ,‬דהא כתיב "לא יבקר"‪ ,‬אלא כגון שמנאם רבוצים או עומדים‬ ‫בריה בפני עצמה ונתמעטו מקדשים וממילא ה"ה‬ ‫גדיים ותיישים כנגד תיישים חייבים‪ ,‬מפני שנתברר שזה‬ ‫(דאין ההוצאה מעכבת וכדלהלן)‪ ,‬דבאופן זה יכול לכוין שאחד‬ ‫דפטורים ממעשר בהמה)‪.‬‬ ‫החלק שהיה מגיע לו משעה ראשונה‪ ,‬ועדיין יש על זה שם‬ ‫מהאלולים יהיה עשירי)‪ ,‬והשאר פטורים ממה נפשך כיון‬ ‫ירושה‪ ,‬וכשחזרו ונשתתפו זה חזר לתפוסת הבית כבתחילה ולא לדין‬ ‫נ"ז‪ :‬העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבינה‬ ‫שותפות‪ ,‬וממילא הולדות של שעת חלוקה לא פטורים משום לקוח‪,‬‬ ‫שאינם אלא חמשה‪ ,‬ואין לצרפם לאותם שנולדו בתשרי לגורן‬ ‫שבמקומו היו מפשיטים עור המתה כדי להחיות או‬ ‫והוולדות העתידים לבוא אינם פטורים משום שותפות‪.‬‬ ‫אחר עם אלו שיוולדו אח"כ ויעשרם בפרוס הפסח‪ ,‬ד"עשירי"‬ ‫הולד‪ ,‬ויש שם חזירים שיש להם ס' ריבוא קליפים בבית‬ ‫ולרב נחמן אף בזה הוי כחלוקה חדשה דאין ברירה‪,‬‬ ‫ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ושמא כבר נפטרו באותו‬ ‫שנטל מן האלולים‪ ,‬דאלול הוא ראש השנה‪.‬‬ ‫ההמסס‪ ,‬ופעם אחת נפל ארז ועברו על חודו ברוחבו ט"ז‬ ‫ופטורים דמתחילה הם לקוחות ואח"כ שותפים‪.‬‬ ‫קרונות‪ ,‬ופעם אחת נפלה ביצת בר יוכני (והיתה מוזרת‪,‬‬ ‫ולרבי אלעזר דס"ל כרב ענן רק אם כל אחד קיבל מספר‬ ‫סדר הפרשת מעשר בהמה‬ ‫דביצה רגילה מניח בקן) וטיבעה ס' כרכים ושיברה ג'‬ ‫בהמות אחר על פי שומת שווים‪ ,‬דליכא למימר ברירה‪ ,‬חייבים‪,‬‬ ‫מאות ארזים‪.‬‬ ‫אבל אם שניהם קיבלו אותו מספר בהמות חייבים‪,‬‬ ‫נ"ח‪ :‬כיצד מעשרם‪ -‬כונס את כל הבהמות לדיר‪,‬‬ ‫דאמרינן שזה היה מגיע לו משעה ראשונה‪.‬‬ ‫ועושה פתח קטן שא"א לצאת בו שנים יחד‪ ,‬ומביא את‬ ‫זמני הפרשת מעשר בהמה‬ ‫ולרבי יוחנן דס"ל כרב נחמן שאין ברירה אף בזה הוי כחלוקה‬ ‫אמותיהם והם גועות בחוץ‪ ,‬והטלאים יוצאים לקראת‬ ‫בג' זמנים צריך להפריש בהם מעשר בהמה מכל מה שנולד‬ ‫חדשה ופטורים‪ ,‬וכן מצינו שאמר רבי יוחנן שהאחים‬ ‫אמם‪( ,‬ואינו מוציאם בעצמו‪ ,‬דכתיב "יעבור"‪ .‬ואינו מביא‬ ‫בין פרק לפרק ואסור לכתחילה מדרבנן לאכול בלי מעשר‪ ,‬אבל קודם‬ ‫ירק‪ ,‬גזירה שמא יהיה ביניהם לקוח או יתום שהם פטורים‪ ,‬ואף‬ ‫שחלקו דינם כלקוחות ומחזירים זה לזה ביובל‪( .‬וקמ"ל‬ ‫לכן מותר‪ ,‬דמעשר הוא מצוה בעלמא ואין איסור לאכול בלי מעשר‪,‬‬ ‫שיתום שנולד ואח"כ מתה אמו חייב‪ ,‬והוא יוצא רק ע"י ירק‪ ,‬מ"מ כאשר‬ ‫רבי יוחנן שמחזירים ביובל אפי' ירושה‪ ,‬ולא אמרינן‬ ‫והוי טבל מדרבנן‪ .‬ונ"מ שעד זמן זה מותר למכור ולשחוט‪,‬‬ ‫מעמיד את אמותיהם מבחוץ יש לו היכר שיתום ולקוח פטורים)‪ ,‬ומונה‬ ‫שדווקא מעשר בהמה פטור משום דבעינן ברור לך‬ ‫ומזמן זה לא ישחוט‪ ,‬ואם שחט פטור‪ .‬וקבעו ג' זמנים‪,‬‬ ‫אחד שנים וכו' בשבט‪( ,‬דכתיב "תחת השבט")‪ ,‬ואת‬ ‫דומיא ד"בנך"‪ .‬וכן קמ"ל דחייב במעשר בהמה‪ ,‬ולא‬ ‫מפני שיש ג' זמנים שהבהמות יולדות‪ ,‬שיש בהמות‬ ‫העשירי צובע בסיקרא ואומר 'הרי זה מעשר'‪.‬‬ ‫אמרינן שרק חזרת יובל מחזירים לחומרא משום ספיקא‪,‬‬ ‫שמבכירות לילד קודם הפסח‪ ,‬ויש בהמות שמאחרות עד בין פסח‬ ‫לעצרת‪ ,‬ויש שאינן יולדות עד בין עצרת לחג‪ ,‬ובג' זמנים אלו‬ ‫או משום שחוזרת למקומה הראשון שהיתה לשניהם יחד)‪.‬‬ ‫מה מעכב בסדר ההפרשה‪ -‬המנין בשבט והסיקרא‬ ‫אינם מעכבים בדיעבד‪ ,‬וכן אם מנאם רבוצים (‪-‬שכובים)‬ ‫תיקנו שצריך לעשר כדי שישהו בהמותיהם ולא ישחטום עד‬ ‫נ"ז‪ .‬והיכא שאחד נטל י' טלאים ואחד נטל ט' וכלב‪,‬‬ ‫או עומדים אינו מעכב‪ ,‬דכתיב "העשירי קודש" מכל‬ ‫שיעשרום בזמן הגורן שהוא סמוך לרגל ויהיו בהמות מצויות‬ ‫לרב נחמן ורבי יוחנן כל הטלאים שכנגד הכלב אסורים‬ ‫מקום‪ .‬וכן אם לא קרא שמו 'עשירי' אינו מעכב‪ ,‬דכתיב‬ ‫לעולי רגלים לאכילה ולקרבנות‪ .‬ואין לחוש שימכרום או‬ ‫מפני שאין יודעים מיהו חילופו של כלב שאסור משום‬ ‫"יהיה קודש"‪.‬‬ ‫ישחטום לפני הגורן‪ ,‬דנח לאדם לעשות מצוה בממונו‬ ‫"מחיר כלב"‪ ,‬ואלו שעם הכלב מותרים‪ .‬ולרב ענן ורבי‬ ‫ורק אח"כ למוכרם או לאוכלם‪.‬‬ ‫אלעזר בוררים אחד כנגד הכלב ואוכלים אותו והשאר‬ ‫היו לו מאה ונטל עשרה יחד ומתוכם נטל אחד‪ ,‬לת"ק זה‬ ‫חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה אין‬ ‫מותרים לגבוה‪ ,‬אמנם אם הטלאים שכנגד הכלב שוים‬ ‫מעכב מפני שצריך למנותם דכתיב "העשירי" ואין זה עשירי‪,‬‬ ‫מצטרפים‪ ,‬חמשה לפני הגורן מג' הגרנות הנ"ל וחמשה‬ ‫יותר מהטלאים שעם הכלב‪ ,‬והכלב שוה יותר מכל אחד‬ ‫ולרבי יוסי ברבי יהודה אינו מעכב‪ ,‬דס"ל כאבא אלעזר בר‬ ‫לאחר הגורן מצטרפים‪ ,‬דאין הגורן מפסיק‪.‬‬ ‫מהטלאים‪ ,‬כולם אסורים מפני שמעורב בכולם מהכלב‪.‬‬ ‫גומל דהא דכתיב "ונחשב לכם תרומתכם" איירי בשתי‬ ‫והמורה גרס 'כגון דשוה כל חד וחד ארבעה זוזי ופלגי חומשא‪ ,‬וכלבא‬ ‫תרומות‪ ,‬תרומה גדולה ותרומת מעשר‪ ,‬וכשם שתרומה‬ ‫לר"ע זמנם בפרוס הפסח בפרוס עצרת בפרוס החג‪ ,‬ואין‬ ‫חמשא זוזי‪ ,‬דההוא זוזא שייך ואתי בכולהו'‪ ,‬ופירש רש"י שכל אחד‬ ‫גדולה ניטלת באומד הדעת כמה יש בכרי‪ ,‬ובמחשבה (שמחשב‬ ‫פרוס (כמו פרוסה) פחות מט"ו יום‪ ,‬כדאיתא בברייתא‬ ‫מאותם עשרה שכנגד הכלב שוה ד' זוזים וחצי חומש זוז‪ ,‬ונמצא שכל‬ ‫ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הם תרומה‪ ,‬אי נמי נותן עיניו בצד‬ ‫ששואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום‬ ‫העשרה שוים ארבעים ואחד זוז‪ ,‬והכלב שוה ה' זוזים‪ ,‬וא"כ יוצא‬ ‫זה ואוכל מצד אחר‪ ,‬ואומד ומחשבה נלמדים מ"ונחשב") מוכיחים‬ ‫שהתשעה שעמו שוים כל אחד רק ד' זוזים‪ ,‬נמצא שהזוז החמישי‬ ‫וחצי זה ט"ו יום‪( ,‬ולרשב"ג שתי שבתות)‪ .‬ולא אמר ר"ע‬ ‫של הכלב מתחלק לכל הטלאים שכנגדו‪.‬‬ ‫שבלא דיבור נמי הוי תרומה)‪ ,‬כך תרומת מעשר ניטלת באומד‬ ‫כ"ט אדר‪ ,‬משום דס"ל שאדר הסמוך לניסן לפעמים‬ ‫ובמחשבה‪ ,‬וסובר רבי יוסי ברבי יהודה שמעשר נקרא‬ ‫אלו בהמות פטורים ממעשר בהמה‪ -‬הכל נכנסים לדיר‬ ‫מלא ולפעמים חסר‪ ,‬וא"כ לפעמים זה יוצא בל' אדר‪.‬‬ ‫תרומה‪ ,‬דכתיב "מעשר בני ישראל אשר ירימו תרומה"‪,‬‬ ‫להתעשר‪ ,‬לאתויי רובע ונרבע ומוקצה (‪-‬שהפרישוהו להקריבו‬ ‫והוקש מעשר בהמה למעשר דגן דכתיב "ואת מעשרותיכם" –‬ ‫נ"ח‪ .‬לבן עזאי זמנם בכ"ט אדר (דס"ל שאדר הסמוך‬ ‫לעבודה זרה) ונעבד (‪-‬שעבד את הבהמה עצמה‪ ,‬כגון שניסך לה בין‬ ‫מעשר בהמה ומעשר דגן‪ ,‬שגם מעשר בהמה ניטלת באומד‬ ‫לניסן לעולם חסר)‪ ,‬א' סיון (דכיון שלא נולדו הרבה‬ ‫קרניה) ואתנן ומחיר (וטומטום ואנדרוגינוס לת"ק חייבים‬ ‫ובמחשבה כמעשר דגן‪.‬‬ ‫בהמות אם נקדים יש לחוש שיגמרו הבהמות) וכ"ט אב‬ ‫ולר"ש פטורים)‪ .‬אמנם יש כאלו שפטורים ממעשר‬ ‫לרבי שמעון שניהם יקרבו ויאכלו כחומר קודש שבהם‬ ‫דיני טעות במנין הבהמות למעשר‬ ‫דיני מעשר בהמה‬ ‫דטעונים שתי מתנות והרמת חזה ושוק כשלמים‪ ,‬דס"ל‬ ‫יצאו שנים יחד מונה אותם שנים‪ ,‬ואם מנאם אחד הרי‬ ‫קפץ אחד מן המנויים (‪-‬שכבר עברו בפתח אע"פ שאינם‬ ‫שמביאים קדשים לבית הפסול‪.‬‬ ‫התשיעי והעשירי למניינו מקולקלים‪ ,‬דהוא סבור שהתשיעי‬ ‫מעושרים‪ ,‬דנפטרו במנין הראוי)‪ ,‬לתוכם‪ ,‬כולם פטורים‪ ,‬דאין‬ ‫ולרבנן שניהם ירעו‪ ,‬דס"ל שאין מביאים קדשים לבית‬ ‫חולין והעשירי מעשר‪ ,‬ובאמת דינו כקרא לעשירי תשיעי ולאחד‬ ‫הפסול וכיון שהחזה ושוק צריך לתתם לכהנים והכהנים מועטים‬ ‫ידוע איזה מהדיר פטור‪ ,‬ואם נתערבה בהמה שהיא עצמה‬ ‫עשר עשירי‪ ,‬שהעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים‪ .‬פירוש אחר‪,‬‬ ‫שמא לא יהיו כהנים מצוים לאוכלם ויפסלו בלינה לשני ימים ולילה‬ ‫מקולקלין הכונה שלא חלה עליהם קדושה ליקרב אלא נאכלים‬ ‫מעשר‪ ,‬כולם ירעו עד שיפול בהם מום‪ ,‬ויאכלו במומם‬ ‫אחד‪ ,‬ואותו שהוא מעשר היה יכול להאכל לכל אדם ומצויים לו‬ ‫במומם‪ ,‬דאף שבעלמא אם קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי‬ ‫לבעלים‪.‬‬ ‫הרבה אוכלים ולא יבוא לפסול לינה‪ ,‬והא דתני בברייתא‬ ‫העשירי קרב מעשר והאחד עשר קרב שלמים כדלקמן‪ ,‬היינו דווקא‬ ‫טריפה פטורה ממעשר‪ ,‬דכתיב "יעבור" פרט לטריפה‬ ‫ששניהם ימותו ע"י שכונסם לכיפה‪ ,‬היינו במעשר בזמן הזה‬ ‫כשלא טעה אלא מתשיעי ואילך‪ ,‬אבל הכא שכל המנין למעלה‬ ‫מתשיעי הוא טעות‪ ,‬אינם קדושים ליקרב‪ ,‬ומיירי שיצאו שנים‬ ‫כגון שנשברו רגליה מן הארכובה ולמעלה שאינה עוברת מפני‬ ‫ואין מניחים אותו לרעות עד שיפול בו מום משום תקלה שיבוא‬ ‫בשמיני או בשביעי‪ .‬ויש מפרשים שלא טעה במנין אלא נתכוין‬ ‫שאינה יכולה ללכת‪.‬‬ ‫בינתיים לידי גיזה ועבודה‪ ,‬או שישחוט בלי מום‪( ,‬ולא ס"ל להא‬ ‫למנות שנים לאחד‪ ,‬שרק בטעות חלה קדושה ולא בכונה‪ ,‬ורש"י‬ ‫דאמר רב הונא בריש פירקין שהאידנא לא נוהג מעשר גזירה משום‬ ‫דוחה פירוש זה‪ .‬ורבו של רש"י פירש דמקולקלים היינו דקדושה חלה‬ ‫נ"ט‪ .‬עשירי מאיליו הוא קדוש‪ ,‬דתניא קרא לתשיעי‬ ‫לקוח ויתום)‪ ,‬וקמ"ל שאפי' שנים דנפיש פסידא אינו‬ ‫עשירי והעשירי נשתייר בדיר‪ ,‬התשיעי נאכל במומו‬ ‫על שניהם‪ ,‬וכמבואר בהמשך המשנה שבקרא לתשיעי עשירי‬ ‫ממתין שימותו כדי לאוכלם במומם)‪.‬‬ ‫העשירי מעשר והתשיעי קרב שלמים‪.‬‬ ‫דקריאת 'עשירי' מקדשת את התשיעי או את הי"א‪ ,‬אבל האחרים‬ ‫וקמ"ל שאם קרא לשניהם עשירי שניהם קדושים‪ ,‬אע"פ‬ ‫לא נפטרו כיון שהוא תשיעי למנין הבהמות‪( ,‬וי"א שהוא חולין‬ ‫מנאם זוגות זוגות או מאות מאות‪ ,‬אמר רבי יוחנן‬ ‫שלא נעקר שם עשירי מהעשירי האמיתי‪.‬‬ ‫וכדלהלן) והעשירי מעשר מאיליו אע"פ שלא יצא‪( .‬אבל‬ ‫'עשירי למניינו הוא קדוש'‪ .‬שיטת רב מארי שכוונת רבי‬ ‫והא דתנן שאם לא נעקר שם עשירי מהעשירי אין האחד‬ ‫יוחנן שהקבוצה שהמונה קראה עשירי היא קדושה‪,‬‬ ‫מהא דתניא שאם לא קראו עשירי הוא קדוש דכתיב‬ ‫עשר קדוש‪ ,‬איירי בזה אחר זה‪ .‬ואם יצא עשירי ולא אמר‬ ‫ושיטת רב כהנא שכוונת רבי יוחנן שהעשירי שיצא‬ ‫"העשירי יהיה קודש" מכל מקום‪ ,‬אין ראיה‪ ,‬דדילמא לא‬ ‫כלום‪ ,‬אין האחד עשר קדוש‪ ,‬דשתיקה אינה עקירה‪.‬‬ ‫מהפתח קדוש‪ .‬והא דתנן שאם יצאו שנים כאחד ומנה‬ ‫קראו הכתוב עשירי שיהיה לו דין מעשר להעלותו לירושלים‬ ‫אותם לאחד התשיעי והעשירי מקולקלים‪ ,‬לרב מארי‬ ‫ולהקריבו‪ ,‬אלא קדוש גרידא קרייה רחמנא‪ ,‬שחלה עליו קדושה‬ ‫יצאו שנים בעשירי ולא קדם אחד את חבירו‪ ,‬הגמ'‬ ‫ואינו נאכל אלא במומו‪ .‬ל"א דילמא מיירי שלא קראו הבעלים‬ ‫מסתפקת אם שניהם קדושים כיון שיצאו יחד‪ ,‬ועשירי‬ ‫ניחא כיון שלעשירי קרא תשיעי ולאחד עשר קרא עשירי‪,‬‬ ‫'עשירי' אלא קרא שמו 'קדוש'‪ ,‬ולכן הוא מעשר‪ ,‬אבל בלא קראו כלל‬ ‫וי"א מעורבים זה בזה‪ ,‬או שכיון שלא נעקר שם עשירי‬ ‫ולרב כהנא צ"ל שכל זה דווקא היכא שהתכוון להוציאם‬ ‫אינו קדוש כשאר מעשר‪ .‬ואם מת העשירי בדיר‪ ,‬התשיעי‬ ‫אין האחד עשר קדוש‪ ,‬ורק היכא שאחד קדם והוציא‬ ‫זוגות‪ ,‬אבל ביצאו זוג מעצמם הולכים אחרי המנין שלו‪.‬‬ ‫נאכל במומו וכולם פטורים‪.‬‬ ‫ראשו וקראו אחד עשר והחזיר ראשו ויצא עם עוד אחד‪,‬‬ ‫מנאם למפרע (‪-‬שקרא לראשון עשרה ולשני תשעה וכו'‬ ‫שבזה כיון שעקר שם עשירי‪ ,‬עשירי ואחד עשר‬ ‫נ"ט‪ :‬קרא לתשיעי עשירי‪ ,‬לר"ש אינו קדוש אא"כ לא‬ ‫ולעשירי קרא אחד)‪ ,‬היוצא עשירי הוא קדוש‪ ,‬ודין זה הוא‬ ‫מעורבים זה בזה‪.‬‬ ‫עקר מהעשירי שם עשירי‪ ,‬דאם האחד עשר שדינו שאם‬ ‫גם לרב מארי דס"ל שהולכים לפי המנין של המונה‪,‬‬ ‫שיטת רבי שאם קרא לעשירי אחד עשר ולאחד‬ ‫דשאני הכא שבפרסית עשירי נקרא חד‪.‬‬ ‫קראו עשירי ולעשירי קרא תשיעי הרי הוא קדוש ליקרב‬ ‫עשר עשירי אין האחד עשר קדוש‪ ,‬דקריאה לעשירי‬ ‫שלמים‪ ,‬מ"מ אם קרא לעשירי עשירי אינו קדוש‪ ,‬כ"ש‬ ‫ס‪ :‬קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד‬ ‫שהיוצא תשיעי שלעולם אינו קדוש ליקרב שלמים (כי"א‬ ‫אחד עשר אינה עקירה‪ .‬ורבא מעמיד את דברי רבי כשיש‬ ‫לו עוד הרבה בהמות לעשר‪ ,‬ומשום שבזה אנו מפרשים‬ ‫עשר עשירי‪ ,‬התשיעי נאכל במומו לבעלים‪ ,‬והעשירי‬ ‫שקראו עשירי)‪ ,‬אלא הוא קדוש לענין שאינו נאכל אלא במומו‪,‬‬ ‫מעשר‪ ,‬והאחד עשר קרב שלמים‪ ,‬דכתיב "וכל מעשר‬ ‫שאינו קדוש אם קרא לעשירי עשירי‪ .‬ולרבנן חלה‬ ‫שכוונתו שבבהמה זו נשלם המעשר הראשון‪ ,‬אבל‬ ‫כשאין עוד בהמות חשיב עקירה‪.‬‬ ‫בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה‬ ‫קדושה על התשיעי אף אם קרא לעשירי עשירי‪ ,‬דהיא‬ ‫קודש"‪ ,‬משמע בין שקראו הוא עשירי בין שהיה עשירי למנין ולא‬ ‫הנותנת‪ ,‬דדווקא אחד עשר שקדושתו חמורה שהוא קדוש‬ ‫ס"א‪ .‬האומר לשלוחו צא ועשר עלי וטעה וקרא‬ ‫קראו עשירי‪ .‬אמנם השמיני והשנים עשר שקראם עשירי‬ ‫ליקרב‪ ,‬אינו קדוש אם קרא לעשירי עשירי‪ ,‬משא"כ‬ ‫לאחד עשר עשירי אינו קדוש דכיון שהוא שלמים מפסידו‬ ‫אינם קדושים‪ ,‬דכמו שהוא עצמו אינו קדוש אלא בסמוך‬ ‫תשיעי שקדושתו קלה שאינו קדוש ליקרב הרי הוא קדוש‬ ‫חזה ושוק שצריך לתת לכהנים‪ ,‬ויכול לומר שלא עשאו שליח‬ ‫אע"ג שקרא לעשירי עשירי‪ .‬ועוד י"ל שדווקא האחד‬ ‫לו שאין לך סמוך לו יותר ממנו‪ ,‬כך בטעות אין מתקדש אלא‬ ‫להפסידו‪ ,‬ואם קרא לתשיעי עשירי לרב פפי הרי הוא‬ ‫עשר אינו קדוש אם נתברר העשירי‪ ,‬כיון שהעשירי כבר‬ ‫הסמוך‪ .‬שיטת ר"מ שהאחד עשר עושה תמורה‪ ,‬ושאל‬ ‫קדוש מפני שאוכלו במומו ואינו מפסיד‪ ,‬ולרב פפא אינו קדוש‪,‬‬ ‫נתברר‪ ,‬אבל התשיעי כיון שעדיין לא נתברר העשירי הרי‬ ‫רבי יהודה וכי תמורה עושה תמורה והא כתיב "תמורתו" ולא‬ ‫דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי שצריך להמתין‬ ‫תמורת תמורתו‪ ,‬ואחד עשר שקראו עשירי היינו תרומת מעשר‪ ,‬וענו‬ ‫הוא קדוש אע"ג שאח"כ נתברר העשירי‪.‬‬ ‫שיפול בו מום‪ ,‬ועוד שאסור בגיזה ועבודה‪ ,‬דזה טעות‪ ,‬ואף‬ ‫בשם ר"מ שאם האחד עשר קרב בהכרח אין דינו‬ ‫מנין הראוי פוטר והיינו שאם כשיצאו היה ראוי לצאת‬ ‫שהשולח שליח לתרום שהדין הוא שצריך לתרום אחד‬ ‫כתמורה אלא הקדש ראשון‪ ,‬דתמורת מעשר אינה קריבה‪ ,‬ורבי‬ ‫עשירי ולבסוף לא יצא‪ ,‬כגון שמת אחד מאלו שעדיין לא‬ ‫מחמישים‪ ,‬אם פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו‬ ‫תרומה‪ ,‬שאני התם שיש שתורמים אחד מארבעים או‬ ‫יהודה עצמו סובר (ס"א‪ ).‬שהי"א הוא שלמים‪ ,‬כדדריש‬ ‫נמנו‪ ,‬אלו שנמנו פטורים‪( ,‬דכתיב "כל אשר יעבור" ולא‬ ‫משישים‪ ,‬ויכול לומר לו להכי אמדתיך שרצונך לתרום כמו‬ ‫בסיפרא מ"ואם זבח שלמים קרבנו מן הבקר" לרבות אחד‬ ‫שכבר עבר‪ ,‬ובהכרח איירי שנפטר במנין הראוי‪ ,‬דאם‬ ‫שתרמתי‪.‬‬ ‫עשר לשלמים (וסתם סיפרא רבי יהודה‪ .‬אבל תשיעי‬ ‫עישר עליהם א"צ דרשה לפוטרם)‪ ,‬ואלו שלא נמנו‬ ‫אינו שלמים שהרי הקדש מקדש לאחריו ולא לפניו‪,‬‬ ‫מצטרפים לגורן אחר‪ .‬ואם מת אחד המנויים‪ ,‬ממשיך‬ ‫דאינו עושה תמורה אלא אחרי שהוא קדוש)‪ ,‬וס"ל שתמורה‬ ‫למנות כדרכו‪.‬‬ ‫עצמה קריבה‪ ,‬ורק תמורת האחד עשר אינה קריבה דאין‬ ‫דיר שיש לו ב' פתחים ויצאו חלק בפתח אחד וחלק‬ ‫מסכת ערכין‬ ‫תמורה עושה תמורה‪.‬‬ ‫שיטת רבי אלעזר בן רבי שמעון שאין האחד עשר קדוש‬ ‫בפתח השני‪ ,‬ונשארו עוד שלא יצאו‪ -‬אם בסך הכל יצאו‬ ‫אא"כ שתק בתשיעי‪ ,‬וקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר‬ ‫עשרה בפתח אחד‪ ,‬נוטל את העשירי למעשר‪ ,‬ואלו‬ ‫מסכת ערכין עוסקת ברובה (ב‪ – .‬כ"ד‪ ).‬בנדרי ערכין‪ ,‬והיינו‬ ‫הנודר לשלם ערך אדם (‪-‬ערך פלוני עלי)‪ ,‬שהוא חייב לשלם‬ ‫עשירי‪ ,‬דס"ל כרבי יהודה שמה שאם קרא עשירי בטעות‬ ‫שיצאו בפתח השני‪ ,‬אם כשיצאו היה ראוי לצאת בפתח‬ ‫כפי הערך הקצוב בתורה‪ ,‬התלוי אם זה איש או אשה‪ ,‬ובגיל‬ ‫הוי מעשר זה מדין תמורה‪ ,‬וסבר כאביו ר"ש שא"א‬ ‫שלהם עשרה‪ ,‬נפטרו במנין הראוי (דאף מנין הראוי גם‬ ‫הנערך‪ ,‬ואינו תלוי בשוויו להמכר בשוק‪ .‬וכן יבוארו דין הנודר‬ ‫להמיר ב' פעמים והכא נמי אין שני טעויות למעשר‪.‬‬ ‫לפתח אחר פוטר)‪ ,‬ואם כשיצאו לא היה ראוי לצאת‬ ‫'דמי פלוני עלי' שאז שמים את שוויו כפי שהוא נמכר בשוק‪.‬‬ ‫בפתח שלהן עשרה‪ ,‬יצטרפו לגורן אחר‪.‬‬ ‫ובהמשך המסכת (כ"ד‪ – .‬ל"ד‪ ).‬יבוארו דיני המקדיש שדות‬ ‫אחד עשר שקראו עשירי אינו מקודש אא"כ לא קרא‬ ‫ובתים‪ ,‬ובדיני גאולת המוכר שדות ובתים‪.‬‬ ‫לעשירי עשירי‪.‬‬ ‫מי שיש לו ט"ו טלאים צריך להכניס את כולם בין‬ ‫פרשת ערכין מבוארת בתורה בסוף חומש ויקרא וכדלהלן‪" :‬‬ ‫כחושים בין שמנים לדיר (ולא יכניס רק עשרה כחושים‪,‬‬ ‫וידבר ד' אל משה לאמר‪ .‬דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם‪,‬‬ ‫דין יצאו שנים יחד‪ ,‬ומתי הי"א קדוש היכא שקראו‬ ‫והשאר פטורים משום שאינם אלא חמשה)‪ ,‬ויוציא עשרה ונוטל‬ ‫איש כי יפליא נדר בערכך נפשת לד'‪ .‬והיה ערכך הזכר מבן‬ ‫עשירי‪ -‬רבא אומר שאם יצאו שנים בתשיעי‪ ,‬אם קרא‬ ‫אחד מהם למעשר‪ ,‬והשאר מצטרפים לגורן אחר‪ ,‬וקמ"ל‬ ‫עשרים שנה ועד בן שישים שנה‪ ,‬והיה ערכך חמישים שקל‬ ‫לשניהם תשיעי‪ ,‬הרי העשירי האמיתי קדוש מעצמו‪,‬‬ ‫כסף בשקל הקודש‪ .‬ואם נקבה היא‪ ,‬והיה ערכך שלושים שקל‪.‬‬ ‫תרתי‪ ,‬א' שאינו יכול לברור הכחושים‪ .‬ב' שהשאר מצטרפים לגורן‬ ‫ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה‪ ,‬והיה ערכך הזכר‬ ‫והתשיעי חולין שהרי קראו תשיעי‪ ,‬ועשירי וחולין‬ ‫אחר‪ .‬אך כיון שכבר שנינו לעיל דחמשה לפני הגורן וחמשה לאחר‬ ‫עשרים שקלים ולנקבה עשרת שקלים‪ .‬ואם מבן חודש ועד בן‬ ‫מעורבין זה בזה ואינם נאכלים אלא במומם‪ ,‬והגוזז והעובד באחד‬ ‫הגורן מצטרפין לעשרה‪ ,‬צ"ל שכוונת הגמרא שלא יכניס רק עשרה‬ ‫חמש שנים‪ ,‬והיה ערכך הזכר חמשה שקלים כסף ולנקבה ערכך‬ ‫מהם אינו סופג ארבעים דשמא חולין הוא‪ .‬אבל אם קרא‬ ‫ויוכל למכור או לשחוט את השאר אע"פ שהגיע הגורן כיון שאינם‬ ‫שלשת שקלים כסף‪ .‬ואם מבן שישים שנה ומעלה אם זכר‬ ‫בני מעשר‪ ,‬אלא יכנוס את כולם לדיר ויוציא עשרה‪ ,‬וכיון שכבר‬ ‫לשניהם עשירי‪ ,‬עשירי ותשיעי מעורבים‪.‬‬ ‫והיה ערכך חמשה עשר שקל‪ ,‬ולנקבה עשרה שקלים‪ .‬ואם מך‬ ‫הוקבעו בדיר למעשר אינו יכול למוכרם ולשוחטם בינתיים‪.‬‬ ‫הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן‪ ,‬על פי אשר‬ ‫וכן הדין ביצאו שנים בעשירי וקראן עשירי‪ ,‬עשירי שהוא‬ ‫תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן"‪.‬‬ ‫ס‪ .‬מי שיש לו י"ט טלאים והוציאם זוג זוג‪ ,‬אחד מהזוג‬ ‫מעשר גמור ואחד עשר שהוא קדוש וקרב שלמים מעורבים‪,‬‬ ‫ודינם כדלהלן‪:‬‬ ‫החמישי קדוש‪ ,‬והשאר מצטרפים לגורן אחר‪.‬‬ ‫שברח מחוץ לארץ לארץ‪ .‬ואין הכל מוציאין מירושלים‪,‬‬ ‫אשה‪ ,‬ורבנן מרבים אשה מ"ואם"‪ ,‬ורבי יהודה "ואם" לא‬ ‫סדר הנושאים העיקריים במסכת‪ -‬מי מעריך או נערך או‬ ‫ואפילו מנוה הרעה לנוה יפה‪.‬‬ ‫דריש‪.‬‬ ‫נודר או נידר (ב‪ – .‬ו‪ :‬וכדי לבאר לשון המשנה 'הכל מעריכין'‬ ‫וכו'‪ ,‬מבארת הגמרא הכל לאתויי מאי בערכין ובעוד הרבה‬ ‫ב‪ :‬סוכה‪ ,‬לולב‪ ,‬ציצית‪ ,‬תפילין‪ ,‬ושופר‪ -‬הכל חייבים‬ ‫דינים‪ ,‬וכן מה באים לחדש כשכתוב הכל חייבים ב‪ ...‬כהנים‬ ‫הכל חייבים‪ ...‬כהנים לוים וישראלים‪ ,‬מה‬ ‫לוים וישראלים)‪ .‬שיעור חיוב ערכין למי שאין ידו משגת לשלם‬ ‫בסוכה ובלולב ובציצית ובתפילין‪ ,‬קטן שאינו צריך לאמו‬ ‫בא לחדש‬ ‫משניעור משנתו ואינו קורא אמא חייב בסוכה‪ ,‬קטן היודע‬ ‫את השיעור הקצוב בתורה (ז‪ :‬ח‪ .‬י"ז‪ – .‬י"ח‪ .).‬שיעורי ערכין‬ ‫(י"ח‪ – .‬י"ט‪ .).‬חיוב הנודר לתת כמשקל גופו וכדומה (י"ט‪– .‬‬ ‫סוכה‪ -‬הכל חייבים בסוכה כהנים לוים וישראלים‪,‬‬ ‫לנענע חייב בלולב‪ ,‬קטן היודע להתעטף חייב בציצית‪,‬‬ ‫כ‪ .).‬דיני הקדש ופדיון שדה אחוזה ומה דינה ביובל (כ"ד‪- :‬‬ ‫וקמ"ל שאפילו כהנים דבני עבודה נינהו‪ ,‬ואין יכולין לדור‬ ‫קטן היודע לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין‪ ,‬וקטן‬ ‫כ"ז‪ .):‬דיני חרמים (כ"ח‪ – .‬כ"ט‪ .).‬גאולת שדה אחוזה שמכרה‬ ‫איש ואשתו בסוכה‪ ,‬דאין נזקקין לנשותיהן כיון דרמיא עלייהו עבודת‬ ‫שהגיע לחינוך (חד אמר כבן שמונה כבן תשע וחד אמר כבן תשע‬ ‫(כ"ט‪ - :‬ל‪ .):‬גאולת בתי ערי חומה (ל"א‪ – .‬ל"ב‪ .):‬גאולת בתי‬ ‫הרגל‪ ,‬ובעינן "בסוכות תשבו שבעת ימים" ‪ -‬כעין תדורו ‪-‬‬ ‫החצרים וערי הלוים (ל"ג)‪.‬‬ ‫כבן עשר‪ ,‬שמחנכים אותו לשעות‪ .‬יומא פ"ב) חייב בשופר‪ ,‬דתנן‬ ‫איש ואשתו‪ ,‬מ"מ אינם פטורים מן הסוכה אלא רק בזמן‬ ‫אין מעכבין את התינוקות מלתקוע‪.‬‬ ‫נושאים נוספים שנתבארו במסכת‪ -‬דיני צדקה (ו')‪ .‬דיני‬ ‫העבודה‪ ,‬כהולכי דרכים שפטורים מן הסוכה ביום‬ ‫גוסס ויוצא ליהרג (ו‪ - :‬ז‪ .):‬דיני אשה שאינה יודעת אם היא‬ ‫ראיה‪ -‬הכל חייבים בראיה‪ ,‬ואפי' מי שחציו עבד וחציו‬ ‫בימי זיבה או נדה‪( .‬ח')‪ .‬כמה חודשים מלאים וחסרים ניתן‬ ‫וחייבים בלילה‪.‬‬ ‫בן חורין‪ ,‬ולרבינא חציו עבד וחציו בן חורין פטור מראיה‪,‬‬ ‫לעשות בשנה (ח‪ - :‬ט‪ .):‬כלי השיר שבמקדש (י‪ – .‬י"ב‪ .).‬באיזה‬ ‫ציצית‪ -‬הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים‪,‬‬ ‫(וללישנא בתרא דברי רבינא הם למשנה ראשונה שבית‬ ‫שנה לשמיטה היה החורבן (י"ב‪ – .‬י"ג‪ .).‬חיובי ממון קצובים‬ ‫(י"ג‪ - :‬ט"ו‪ .).‬איסור לשון הרע (ט"ו – ט"ז‪ .):‬תוכחה (י"ז‪ .):‬על‬ ‫וקמ"ל שאפילו כהנים שהותר להם כלאים בזמן‬ ‫הלל סברו שהוא עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום‬ ‫איזה חיובים ממשכנים (כ"א‪ .).‬גבית חוב וכדומה מיתומים‬ ‫העבודה‪ ,‬דהאבנט היה מכלאים‪ ,‬וכתיב "לא תלבש שעטנז‬ ‫אחד‪ ,‬אבל למשנה אחרונה שהודו בית הלל לבית שמאי‬ ‫(כ"א‪ - :‬כ"ב‪ .):‬מתי המגרש צריך לידור הנאה מאשתו‪( .‬כ"ג)‪.‬‬ ‫גדילים תעשה לך"‪ ,‬חייבים בציצית‪ ,‬דכיון ששלא בשעת‬ ‫שכופים את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על‬ ‫עבודה הם מוזהרים בשעטנז‪ ,‬הרי הם בכלל המצוה‪.‬‬ ‫חצי דמיו‪ ,‬מפני שאינו יכול לישא לא שפחה ולא בת‬ ‫ונשים אסורות בכלאים‪ ,‬דהשוה הכתוב אשה לאיש‪ ,‬ואין ללמוד מזה‬ ‫חורין‪ ,‬והתורה אמרה "לא תוהו בראה לשבת יצרה"‪ ,‬חייב‬ ‫לחייבם בציצית‪ ,‬דהוקשה כל התורה לתפילין‪.‬‬ ‫בראיה)‪ ,‬אבל עבד גמור פטור מראיה‪ ,‬דכתיב "את פני האדון ד' "‬ ‫הכל מעריכין‬ ‫תפילין‪ -‬הכל חייבים בתפילין כהנים לוים וישראלים‪,‬‬ ‫מי שאין לו אדון אלא הוא‪ .‬ו'הכל' בא לרבות מי שהיה חיגר‬ ‫וקמ"ל שאפילו כהנים שבזמן העבודה אינם בכלל מצות‬ ‫ביו"ט ראשון ונתרפא‪ ,‬וחיגר פטור דכתיב "רגלים" פרט לבעלי‬ ‫הכל לאתויי מאי‬ ‫תפילין של יד‪ ,‬דכתיב "ילבש על בשרו" שלא יהא דבר חוצץ‬ ‫קביים‪ ,‬והיינו למ"ד שימי הרגל הם תשלומין זה לזה שני‬ ‫מסכת ערכין פותחת בדין מי מעריך (‪-‬ערך פלוני עלי) או נודר‬ ‫בינו ובשרו‪ ,‬והתפילין צריכים להיות על בשרו תחת בגדיו בקיבורת‬ ‫לראשון ושלישי לשני וכו'‪ ,‬דלדבריו כל יום חשוב בפני עצמו‪ ,‬ואם‬ ‫(‪-‬דמי פלוני עלי) או נערך (‪-‬ערכי עלי או ערך פלוני עלי) או‬ ‫אצל הכתף‪ ,‬דכתיב "והיה לך לאות" ‪ -‬ולא לאחרים לאות‪ ,‬חייבים‬ ‫נעשה ראוי בשני חייב‪ ,‬ולמ"ד שכל ימי הרגל הם תשלומין‬ ‫נידר (דמי עלי או שאחר אמר עליו דמי פלוני עלי)‪ .‬והגמרא‬ ‫בתפילין של ראש (דאף דכתיב "ושמת המצנפת על‬ ‫למי שהוא ראוי ומחויב בראשון ולא הקריב‪ ,‬שהוא מקריב כל‬ ‫מבארת מה באה המשנה לרבות באומרה 'הכל'‪ ,‬במשנה שלנו‬ ‫ראשו"‪ ,‬שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ושם היה מניח‬ ‫שבעה‪ ,‬אבל מי שלא נראה בראשון שוב אינו חייב‪' ,‬הכל' בא‬ ‫ובמשניות נוספות‪.‬‬ ‫תפילין)‪ ,‬דתפילין של יד ושל ראש אין מעכבים זה את זה‪.‬‬ ‫לרבות סומא באחת מעיניו‪ ,‬ודלא כהסובר שסומא‬ ‫ב‪ .‬מי מעריך‪ -‬הכל מעריכין (‪-‬שאם אמר ערך פלוני עלי‪ ,‬נותן‬ ‫(וגם במצנפת צריך שלא דבר חוצץ בינה לראש‪ ,‬אך שערו‬ ‫באחת מעיניו פטור (ודריש יִרְאֶה יֵרָאֶה כדרך שבא‬ ‫לפי הערך הכתוב בפרשת ערכין‪ ,‬לפי השנים של הנערך)‪ ,‬כהנים לוים‬ ‫היה נראה בין הציץ המונח על המצח למצנפת המונחת על הראש‬ ‫לראות כך בא ליראות)‪.‬‬ ‫וישראלים‪ ,‬נשים ועבדים‪ ,‬טומטום ואנדרוגינוס‪ ,‬ואף‬ ‫ושם במקום שמוחו של תינוק רופס היה מניח תפילין)‪.‬‬ ‫ג‪ .‬מגילה‪ -‬הכל חייבים במגילה‪ ,‬ואף נשים לפי שאף הן‬ ‫מופלא הסמוך לאיש (‪-‬בן י"ב שנה ויום אחד‪ ,‬שאינו איש עד‬ ‫שופר‪ -‬הכל חייבים בתקיעת שופר כהנים לוים‬ ‫היו באותו הנס‪ ,‬וחייבות לקרותה וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים‬ ‫שיביא ב' שערות‪ ,‬ובודקים אותו אם יודע להפלות ולפרש לשם מי נדר‬ ‫וישראלים‪ ,‬וקמ"ל שאפילו כהנים שאינם שייכים במצות‬ ‫ידי חובתם‪.‬‬ ‫או הקדיש) מעריך‪ ,‬אבל חרש שוטה וקטן אין מעריכין מפני‬ ‫יובל‪ ,‬דכהנים ולוים מוכרים לעולם (‪-‬שאפילו בשנת היובל‬ ‫שאין בהם דעת‪ .‬עכו"ם (ה‪ ):‬לר"מ אינו מעריך ולרבי יהודה‬ ‫זימון‪ -‬הכל חייבים בזימון‪ ,‬ונשים מזמנות לעצמן‪,‬‬ ‫עצמה אם מכרו הקרקע מכורה ויוצאה והמעות שלהם‪ ,‬אבל בישראל‬ ‫מעריך‪ .‬הגוסס והיוצא ליהרג (ו‪ ):‬מעריכים‪.‬‬ ‫ועבדים מזמנים לעצמם‪ ,‬ג' נשים או ג' עבדים‪ ,‬אבל ב' נשים או‬ ‫אינה מכורה והמעות חוזרים)‪ ,‬וגואלים לעולם ‪-‬מיד‪( ,‬אבל ישראל‬ ‫ב' עבדים לא מצטרפים עם אנשים‪ ,‬דאין הנשים אומרות ברית‪ ,‬ואין‬ ‫מי נערך‪ -‬הכל נערכין (‪-‬אם אמר ערכי עלי או שאמר ערך פלוני‬ ‫אינו מותר לגאול לפני שעברו ב' שנים)‪ ,‬ותני שוה היובל לראש‬ ‫העבדים אומרים 'על נחלתנו'‪ .‬והכל מצטרפים לזימון‪ ,‬וקטן‬ ‫עלי)‪ ,‬כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים (ועבד נערך כזכר‬ ‫השנה לתקיעה ולברכות – מלכויות זכרונות ושופרות‪ ,‬מ"מ‬ ‫היודע למי מברכים מזמנים עליו‪.‬‬ ‫ולא כאשה‪ .‬תוס' שם)‪ ,‬וחרש שוטה וקטן‪ ,‬ואף מנוול ומוכה‬ ‫כיון שהם שייכים ביובל לענין השמטת כספים ושילוח‬ ‫שחין (דאף דאינו בדמים ישנו בערכין דכתיב "נפשות" –‬ ‫עבדים‪ ,‬הם שייכים גם בשופר דראש השנה‪( .‬ואין לומר‬ ‫זיבה‪ -‬הכל מיטמאין בזיבה‪ ,‬ואפי' תינוק בן יומו‪ .‬רבי‬ ‫יהודה לומד דין זה מ"איש איש כי יהיה זב מבשרו"‪ ,‬ורבי‬ ‫כל דהו‪ .‬טומטום ואנדרוגינוס אין נערכים‪ ,‬מפני שאינו‬ ‫דסלקא דעתך דכיון דכתיב "יום תרועה יהיה לכם"‬ ‫נערך אלא זכר ודאי ונקיבה ודאית דזכר ונקיבה כתובים‬ ‫דמשמע יום אחד בלבד‪ ,‬כהנים ששייכים בתקיעה כל השנה‬ ‫ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה לומד מ"לזכר‬ ‫ולנקיבה" ‪ -‬בין גדולים בין קטנים‪ ,‬ו"איש איש" – דיברה‬ ‫בפרשה‪ .‬קטן פחות מבן חודש אינו נערך‪( ,‬המעריך פחות מבן‬ ‫דכתיב "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם" פטורים‪,‬‬ ‫חודש‪ ,‬לרבנן לא אמר כלום‪ ,‬ולר"מ נותן דמיו‪ ,‬דאדם יודע שאין ערך‬ ‫דהתם חצוצרות והכא שופר)‪.‬‬ ‫תורה בלשון בני אדם‪.‬‬ ‫לפחות מבן חודש וגמר ואמר לשם דמים)‪ .‬עכו"ם (ה‪ ):‬לר"מ נערך‬ ‫טמא מת‪ -‬הכל מיטמאין בטמא מת‪ ,‬ואפי' קטן מטמא‬ ‫ולרבי יהודה אינו נערך‪ .‬הגוסס והיוצא ליהרג (ו‪ ):‬אינו‬ ‫ד‪ .‬מגילה‪ -‬הכל חייבים במגילה כהנים לוים וישראלים‪,‬‬ ‫וכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם‬ ‫אוכלין ומשקין כגדול‪ ,‬דכתיב "ועל הנפשות אשר היו שם"‬ ‫נערך‪ ,‬ולרבי חנינא בן עקביא נערך מפני שדמיו קצובים‪.‬‬ ‫מבטלים עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה‪.‬‬ ‫ואמנם קטן אינו ענוש כרת דכתיב "איש אשר יטמא"‪.‬‬ ‫מי נודר‪ -‬הכל נודרים (‪-‬דמי פלוני עלי) כהנים לוים‬ ‫זימון‪ -‬הכל חייבים בזימון כהנים לוים וישראלים‪ ,‬וקמ"ל‬ ‫נגעים‪ -‬הכל מיטמאין בנגעים‪ ,‬ואפי' קטן‪ ,‬דכתיב אדם‪.‬‬ ‫וישראלים‪ ,‬נשים ועבדים‪ ,‬טומטום ואנדרוגינוס‪ ,‬ועכו"ם‪,‬‬ ‫שאפילו כהנים שאכלו קדשים חייבים בזימון‪ ,‬דאע"פ‬ ‫אשה מיטמאה בצרעת דכתיב "והצרוע"‪ ,‬אמנם אינה‬ ‫אבל לא חרש שוטה וקטן מפני שאין בהם דעת‪ .‬הגוסס‬ ‫שאכילת קדשים היא כפרה דכתיב "ואכלו אותם אשר‬ ‫פורעת ופורמת דכתיב "איש צרוע"‪ .‬הכל כשרים לראות‬ ‫והיוצא ליהרג נודרים‪.‬‬ ‫כופר בהם"‪ ,‬מ"מ הא כתיב "ואכלת ושבעת"‪ ,‬וזה שייך‬ ‫את הנגעים‪ ,‬ואפי' כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן‪,‬‬ ‫מי נידר‪ -‬הכל נידרים (‪-‬דמי עלי או שאחר אמר עליו דמי פלוני עלי)‬ ‫גם בקדשים‪ .‬וכן הכל מצטרפים לזימון‪ ,‬ואפילו אם אכלו‬ ‫ובלבד שאם מסברי ליה הלכות נגעים סבר‪ ,‬והולך תלמיד חכם‬ ‫ישראל ורואה עימו ואומר לו אמור טמא והוא אומר‪ ,‬אמור טהור והוא‬ ‫כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים‪ ,‬וטומטום‬ ‫הכהנים תרומה או קדשים‪ ,‬הם מצטרפים עם ישראלים‬ ‫ואנדרוגינוס שהרי יש להם דמים‪ ,‬וחרש שוטה וקטן ופחות‬ ‫אומר‪ ,‬שהטומאה והטהרה תלויה במאמר הכהן‪.‬‬ ‫לזימון‪ ,‬שאע"פ שהזר לא יכול לאכול עם הכהן במאכלו‪,‬‬ ‫מבן חודש ועכו"ם‪ ,‬אבל הגוסס והיוצא ליהרג (ו‪ ,):‬אינם‬ ‫הכהן הרי יכול לאכול עם הזר במאכלו‪.‬‬ ‫קידוש אפר פרה‪ -‬הכל כשרים לקדש (‪-‬לערב מים חיים‬ ‫נידרים‪.‬‬ ‫באפר חטאת)‪ ,‬ואפילו אשה‪ ,‬חוץ מחרש שוטה וקטן‪ ,‬ורבי‬ ‫ערכין‪ -‬הכל מעריכין כהנים לוים וישראלים‪ .‬לרבה‬ ‫סמיכה‪ -‬הכל סומכין‪ ,‬ואפי' יורש‪ ,‬דילפינן מתמורה (‪-‬‬ ‫יהודה מכשיר בקטן‪ ,‬ופוסל באשה ואנדרוגינוס‪.‬‬ ‫החידוש בזה הוא לבן בוכרי דס"ל שכהנים אין שייכים‬ ‫סוף הקדש מתחילת הקדש)‪ ,‬ולרבי יהודה יורש אינו‬ ‫במחצית השקל דכתיב "לכל העובר על הפקודים" ושבט לוי לא‬ ‫הזאה‪ -‬הכל כשרים להזות‪ ,‬וערל שמתו אחיו מחמת מילה‬ ‫סומך דכתיב "קרבנו" ולא קרבן אביו‪ ,‬ורבנן לומדים‬ ‫נפקד‪ ,‬דמ"מ שייכים בערכין‪ ,‬אע"ג דכתיב "וכל ערכך יהיה‬ ‫שהזה ממי חטאת על הטמא הזאתו כשרה‪.‬‬ ‫מ"קרבנו" למעט שאין ישראל סומך על קרבן עכו"ם וקרבן‬ ‫בשקל הקודש"‪ .‬אביי מקשה שדורשים משם שבנדון‬ ‫שחיטה‪ -‬הכל שוחטין‪ ,‬ואפילו כותי וישראל מומר‪.‬‬ ‫חבירו‪ ,‬ומ"קרבנו" נוסף לומדים לרבות כל בעלי חוברין‬ ‫ב'השג יד' אין ערך פחות מסלע‪ ,‬ולכן מבאר אביי‬ ‫לסמיכה‪- ,‬שאם חמשה הביאו קרבן בשותפות כולם צריכים לסמוך‬ ‫שהחידוש משום שכהנים אינם שייכים בפדיון הבן‪,‬‬ ‫ג‪ :‬עליה לארץ ישראל ולירושלים‪ -‬הכל מעלין לארץ‬ ‫עליו‪ ,‬ולרבי יהודה בעלי חוברין לא מתרבים אלא אחד סומך‬ ‫וכתיב "ופדויו מבן חודש תפדה בערכך"‪ .‬רבא מקשה‬ ‫ישראל‪ ,‬והכל מעלין לירושלים‪ ,‬שכופה אדם את בני ביתו‬ ‫לכולם‪ ,‬ולא חשיב סומך על קרבן חבירו כיון שהוא שייך בקרבן‪.‬‬ ‫דא"כ באיל האשם דכתיב ג"כ "בערכך" לא יהיו שייכים‬ ‫לעלות עמו‪ ,‬ואפילו מנוה יפה דחו"ל לנוה רעה דארץ ישראל‪,‬‬ ‫טומטום ואנדרוגינוס שאינם שייכים בערכין‪ ,‬ולכן מבאר‬ ‫ואין אשתו יכולה לעכב עליו‪ ,‬ואפי' עבדים (שאם יש לו עבד כנעני‬ ‫תמורה‪ -‬הכל ממירין‪ .‬יורש‪ ,‬לרבנן ממיר דכתיב "המר‬ ‫רבא שהחידוש הוא משום דכתיב "והעמידו לפני הכהן"‬ ‫מהול ורוצה העבד שלא ימכרוהו אלא בארץ ישראל‪ ,‬כופים את רבו‬ ‫ימיר"‪ ,‬ולרבי יהודה אינו ממיר דילפינן מסמיכה (‪-‬תחילת‬ ‫והוה אמינא שנדרוש ולא כהן לפני כהן‪ ,‬קמ"ל‪.‬‬ ‫להעלותו)‪ .‬ואין הכל מוציאין מארץ ישראל‪ ,‬ואפילו עבד‬ ‫הקדש מסוף הקדש)‪ ,‬ומ"המר ימיר" מרבה רבי יהודה‬ ‫ו‪ .‬וכן מצינו שיש סתירה בברייתות אם מקבלים מעכו"ם‬ ‫רבה מסתפק אם האומר 'דמי ראשי לגבי מזבח' נדון‬ ‫הכל נערכין‪ ,‬ואפילו מנוול ומוכה שחין וכדלהלן‪.‬‬ ‫נדבה לבדק הבית או לא‪ ,‬וביאר רבי יוחנן שבתחילה (‪-‬‬ ‫בכבודו ונותן חצי מהדמים‪ ,‬דלא אשכחן בדמים שאינו נדון‬ ‫לבן בוכרי כל כהן ששוקל אינו חוטא‪ ,‬ולא הוי חולין‬ ‫בתחילת הבנין) לא היו מקבלים מהם אפי' מים ומלח שמא‬ ‫בכבודו‪ ,‬או שאינו נדון בכבודו דלא אשכחן לגבי מזבח‬ ‫בעזרה משום שהכהן מוסר זאת לציבור‪ .‬ולרבן יוחנן בן‬ ‫כוונתם לרפות ידיהם‪ ,‬ולבסוף (‪-‬לחזק את בדק הבית‪ .‬ל"א בתחילה‬ ‫דנדון בכבודו‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫זכאי כהן שאינו שוקל חוטא‪ ,‬דכתיב "זה יתנו" – זה בגימטריא‬ ‫כשלא היתה אימת העכו"ם עליהם לא היו מקבלים‪ ,‬אבל לבסוף‬ ‫רבא מסתפק אם האומר 'ערכי עלי לגבי מזבח' נדון‬ ‫י"ב שבטים‪ ,‬ו"כל העובר" הכונה לים סוף‪ ,‬והכהנים דורשים‬ ‫מקבלים משום אימה‪ ,‬וראשון עיקר‪ ,‬דכל ימי בית שני היתה אימת‬ ‫בהשג יד‪ ,‬דלא אשכחן בערכין דאין נדון בהשג יד‪ ,‬או‬ ‫לעצמם (‪-‬להנאתם ושלא כדין) מהפסוק "וכל מנחת כהן‬ ‫העכו"ם עליהם‪ ,‬ובתחילתו יותר מסופו) רק דבר המסוים שנראה‬ ‫שאינו נדון בהשג יד‪ ,‬דלא אשכחן לגבי מזבח שנפדה‬ ‫כליל תהיה לא תיאכל" שאם יביאו מחצית השקל איך‬ ‫בעין (כאמה כליא עורב ‪-‬טבלאות ברזל בגודל אמה עם מסמרים‬ ‫אלא בשוויו‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫יאכלו את העומר ושתי הלחם‪ ,‬ולדידן לא שייך דין זה אלא‬ ‫גבוהים שמחפים בהם את הגג של ההיכל כדי לגרש את העורבים‬ ‫שלא ישכנו שם) אין מקבלים מהם דגנאי הוא‪ ,‬ועוד שמתפארים‬ ‫רב אשי מסתפק אם המקדיש שדה אחוזה לגבי מזבח‬ ‫במנחת כהן לחודיה‪ ,‬אבל בשל ציבור הולכים אחר הרוב‪.‬‬ ‫בו‪ ,‬ואמנם מהמלכות אף בתחילה היו מקבלים (כדכתיב‬ ‫לדמי עולה נפדה לפי בית זרע חומר שעורים בחמישים‬ ‫שקל כסף‪ ,‬דזה השיעור תמיד בפדיית שדה אחוזה‬ ‫כמה דרשות לדיני ערכין‬ ‫"ואיגרת אל אסף שומר הפרדס אשר למלך" בתחילת הבנין‬ ‫שנטל בדק הבית מכורש)‪ ,‬דאין המלכות חוזרת בה אפילו‬ ‫שהקדישו לבדק הבית‪ ,‬או שנפדה בשויו דלא אשכחן לגבי‬ ‫ד‪ :‬ערך סתום‪ -‬אמר ערך סתם עלי (‪-‬שלא אמר ערכי עלי‬ ‫מזבח שנפדה אלא בשויו‪ ,‬דהא לא אשכחן קראי למזבח אלא‬ ‫או ערך פלוני עלי‪ ,‬אלא אמר הרי עלי ערך)‪ ,‬נותן ג' שקלים‪,‬‬ ‫אמרה שתעקור הר וכיון שנתכוונה לטובה שוב אינו חוזר‪.‬‬ ‫בבהמות‪ ,‬וודאי לא נתנה תורה קצבה לפדיונם אם הוממו‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫כפחות שבערכין‪ ,‬דכתיב "בערכך" להביא ערך סתום‪,‬‬ ‫עכו"ם שהפריש תרומה מכריו של תבואת עצמו‪ ,‬בודקים‬ ‫ולא נותן חמישים‪ ,‬משום דתפשת מרובה לא תפשת‪,‬‬ ‫אותו‪ ,‬אם הפרישה בדעת ישראל (‪-‬שתלך למקום שתרומת‬ ‫נדרים וערכין בפחות מבן חודש‪ -‬פחות מבן חודש‬ ‫דיש להקשות תפוס את המועט‪ .‬ולא נותן שקל‪ ,‬משום שרק‬ ‫ישראל הולכת‪ .‬ל"א שישראל אמר לו להפרישה)‪ ,‬תינתן לכהן‪,‬‬ ‫נידר ‪ -‬אם אמר אחר דמיו עלי‪ ,‬שהרי יש לו דמים כל דהו‪.‬‬ ‫מי שאין ידו משגת נותן שקל‪ .‬וקמ"ל קרא שאינו נדון‬ ‫ואם לאו טעונה גניזה ואסורה בהנאה‪ ,‬שמא היה בליבו‬ ‫והמעריכו‪ ,‬לר"מ נותן דמיו כמה שהוא נמכר בשוק‪ ,‬דאין אדם‬ ‫בהשג יד‪ ,‬אלא אפילו אין ידו משגת צריך לתת ג' סלעים‪ .‬והטעם‬ ‫לשמים לשם הקדש‪ ,‬ומיירי בזמן הזה שהקדש אסור בהנאה‪.‬‬ ‫מוציא דבריו לבטלה‪ ,‬וכיון שהוא יודע שאין ערכין‬ ‫משום דהוי כמפרש‪( ,‬דכיון דיודע הוא שפחות שבערכין הוא ג'‬ ‫עכו"ם שהתנדב קורה‪ ,‬בודקים אותו‪ ,‬אם אמר בדעת‬ ‫לפחות מבן חודש דלא נאמרו ערכין בפרשה אלא מבן חודש‬ ‫שקלים‪ ,‬כמאן דאמר הרי עלי ג' שקלים דמי‪ ,‬ולא דמי לאומר ערכי‬ ‫ישראל הפרשתיה‪ ,‬מותר להשתמש בה לבית הכנסת‪ ,‬ואם‬ ‫ומעלה‪ ,‬גמר ואמר לשם דמים‪ ,‬ולחכמים לא אמר כלום‪,‬‬ ‫עלי או ערך פלוני עלי‪ ,‬דהתם לא מוכחא מילתא‪ ,‬דאין הכל יודעין את‬ ‫שם כתוב עליה‪ ,‬יחתוך אותו‪ ,‬ומותר להשתמש במה‬ ‫דאדם מוציא דבריו לבטלה‪ .‬וכן נחלקו מטעם זה באומר‬ ‫שנותיו‪ ,‬משא"כ הכא שלא תלה בשום אדם)‪ .‬וי"א שנדון בהשג‬ ‫שנשאר‪ ,‬דשם שלא במקומו אינו קדוש (‪-‬אינו קדוש אלא‬ ‫ערך כלי זה עלי‪ ,‬ובמקדיש בהמת חבירו (ואמר 'דמי בהמה‬ ‫יד‪ ,‬ואינו חשוב כמפרש‪.‬‬ ‫מקום השם‪ ,‬ל"א שם שלא במקומו היינו ע"ג קורות וכלים‪ ,‬שאין‬ ‫זו עלי להקריב'‪ ,‬אבל באומר 'הרי בהמה זו עולה' לא אמר‬ ‫ערך אברים‪ -‬אברים אין להם ערכין ‪-‬שאם אמר ערך ידי עלי‬ ‫מקומו אלא על הנייר ושיכתוב המקרא עם השם כנתינתו‪ ,‬אבל שם‬ ‫כלום)‪ ,‬שלר"מ נותן להקדש דמיהם‪ ,‬ולחכמים פטור‪.‬‬ ‫לבדו הוי שלא במקומו ולא קדיש‪ ,‬וראשון עיקר)‪ ,‬כדמצינו שאם‬ ‫לא אמר כלום‪( ,‬אבל אם אמר דמי ידי עלי נותן דמי ידו)‪ ,‬דכתיב‬ ‫"בערכך"‪ ,‬אמנם אבר שהנשמה תלויה בו כגון שאמר ערך‬ ‫היה כתוב שם על ידות הכלים או על כרעי המיטה יחתוך‬ ‫עכו"ם בערכין וכדו'‬ ‫ראשי או ערך כבדי יש לו ערך‪ ,‬דכתיב "נפשות" ‪-‬בנפש תלה‬ ‫את השם ויגנוז אותו‪ .‬ואם לא אמר בדעת ישראל‬ ‫להלן יבואר האם עכו"ם נודר ונידר‪ ,‬מעריך ונערך‪ ,‬האם מקבלים‬ ‫רחמנא‪.‬‬ ‫הפרשתיה‪ ,‬טעונה גניזה אע"פ שאין שם כתוב עליה‪.‬‬ ‫מהעכו"ם נדבה לבדק הבית ומדוע (והאם יש בזה מעילה)‪ ,‬ומה‬ ‫הדין בעכו"ם שהפריש תרומה או התנדב קורה‪.‬‬ ‫מת או גוסס אין להם ערכין‪ ,‬דכתיב לגבי עני שהעריך‬ ‫צדקה‬ ‫ה‪ :‬נדרים וערכין בעכו"ם‪ -‬עובד כוכבים נודר ונידר‬ ‫"והעמיד והעריך" כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה‪.‬‬ ‫שינוי המעות‪ -‬האומר 'סלע זו לצדקה' מותר לשנותה‬ ‫אחד שהעריך מאה חייב בערכין‪ ,‬דכתיב "נפשות"‪.‬‬ ‫לכו"ע‪ ,‬ולענין ערכין לר"מ נערך ונותן הישראל שהעריכו כפי‬ ‫לצרכיו‪ ,‬ולאחר זמן ישלם‪ ,‬בין לעצמו‪ ,‬בין להלוותה לאחר‪ .‬לרבי‬ ‫שניו של העכו"ם‪ ,‬אבל לא מעריך אם אמר העכו"ם ערכי עלי או‬ ‫אשה שהעריכה בין איש בין אשה חייבת בערכין‪,‬‬ ‫זעירא דין זה הוא דווקא באומר 'עלי'‪ ,‬דכיון שקיבל עליה‬ ‫ערך אחרים עלי‪ ,‬ולרבי יהודה עכו"ם מעריך אם אמר על ישראל‬ ‫דכתיב "נפשות"‪.‬‬ ‫אחריות גניבה ואבידה כדידיה דמי‪ ,‬אבל באומר 'זו' צריך לתת‬ ‫ערכי עלי‪ ,‬אבל לא נערך ‪-‬אם אמר ערכי עלי‪ ,‬או שאמר ישראל‬ ‫מנוול ומוכה שחין שהעריכוהו יש לו ערכין‪ ,‬דכתיב‬ ‫דווקא אותה‪ .‬ולרבא בכל גוונא מותר להשתמש בה‪,‬‬ ‫ערכו עלי‪ ,‬לא אמר כלום‪ .‬דהנה בפסוק כתיב "בני ישראל"‪,‬‬ ‫"נפשות"‪ .‬ואפשר לדרוש ג' דברים (‪-‬אבר שהנשמה תלויה‬ ‫אמנם משהגיעה ליד גבאי אסור לשנותה‪ ,‬ורבי ינאי היה‬ ‫ומאידך כתיב "איש" דמשמע כל דהו‪ ,‬לר"מ עדיף לרבות‬ ‫בו‪ ,‬אחד שהעריך מאה‪ ,‬ואשה שהעריכה) מתיבה זו‪ ,‬כיון‬ ‫לוה ממעות הצדקה ופורע‪ ,‬דשאני רבי ינאי דניחא‬ ‫שעכו"ם נערך‪ ,‬שהרי ריבה הכתוב בנערכין יותר‬ ‫דשקולין הם‪ ,‬ומ"נפשות" לומדים מנוול ומכה שחין‪.‬‬ ‫לעניים שישתהה כי בינתיים היה מביא מהציבור עוד‪.‬‬ ‫מבמעריכין‪ ,‬כדמצינו שחרש שוטה וקטן נערכים אבל‬ ‫טומטום ואנדרוגינוס אף שאינם בערכין דכתיב "הזכר"‬ ‫צדקה הרי היא בבל תאחר‪.‬‬ ‫לא מעריכים‪ ,‬ולרבי יהודה עדיף לרבות שעכו"ם מעריך‪,‬‬ ‫דמשמע זכר ודאי ונקיבה ודאית‪ ,‬ישנם בדמים‪ ,‬דלא גרע‬ ‫ו‪ :‬ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור‬ ‫שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכים אבל לא נערכים‪.‬‬ ‫מהאומר דמי דיקלא עלי‪ .‬ושייך בהם דין 'נדון בכבודו' (‪-‬‬ ‫לשנותם לדבר הרשות‪ ,‬אבל לדבר מצוה מותר‪ ,‬ובנכרי‬ ‫רבא אמר שטעמיה דרבי יהודה מסתבר‪ ,‬דאין לדמות‬ ‫שאם אמר דמי ראשו עלי וכדו' נותן דמי כולו)‪ ,‬דכתיב "והיה‬ ‫שהתנדב אסור לשנות אפי' לדבר מצוה‪ ,‬עד שישתקע‬ ‫עכו"ם לחש"ו שאינם בני דעה ולכן גם אינם נודרים‬ ‫ערכך"‪.‬‬ ‫שם בעליה‪ ,‬כדי שלא יקפיד‪ .‬ויש מחלוקת אם בסוחר‬ ‫ומקדישים‪ ,‬אבל עכו"ם שנודר ומקדיש י"ל שגם מעריך‪ ,‬אלא יש‬ ‫אביי שואל דמי שאינו בערכין אינו נדון בכבודו‪ ,‬כדמצינו‬ ‫שמחזר בעיירות אין לחוש שיראה ויקפיד כיון שאינו מצוי‬ ‫לדמותו לטומטום ואנדרוגינוס שמעריכים ולא נערכים‪,‬‬ ‫שהאומר ראש עבד זה או ראש חמור זה הקדש משמנים‬ ‫בעיר‪ ,‬או שיש לחוש שיקרה שיבוא‪.‬‬ ‫ומאידך מהפסוק בספר עזרא שהיו העכו"ם מתנדבים ורוצים‬ ‫ביניהם כמה שוה ויחלקו דמיו‪ ,‬דאין דרך למכור ראש עבד וחמור‪,‬‬ ‫לסייעם בבנין בית שני‪ ,‬ואמר להם נחמיה "לא לכם ולנו לבנות‬ ‫אבל באומר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה‪,‬‬ ‫דיני גוסס ויוצא ליהרג‬ ‫בית לאלוקינו" משמע כר"מ‪ ,‬דערכין לבדק הבית‪.‬‬ ‫כיון שהראש נמכר בפני עצמו בבית טבחא‪ ,‬ואין אומרים‬ ‫להלן יבואר האם גוסס ויוצא ליהרג נודרים‪ ,‬מעריכים‪,‬‬ ‫ואמר רב חסדא בשם אבימי שלרבי יהודה לומדים‬ ‫שנדון בכבודו‪.‬‬ ‫מקדישים‪ ,‬נידרים‪ ,‬חייבים לשלם כשהזיקו‪ .‬וכן ביוצא ליהרג‬ ‫מפסוק זה שערך עכו"ם נגנז ולא מביאים אותו לבדק הבית‪.‬‬ ‫ורבה דוחה שהרי דין זה נאמר גם בעבד אע"פ שהוא‬ ‫האם מקריבים את קרבנו לפני שמת‪ ,‬והאם באשה מעוברת‬ ‫הגמ' שואלת דא"כ לא ימעלו בו כדין חטאות המתות‬ ‫שייך בערכין‪ ,‬ובהכרח שיש חילוק בין קדשי מזבח שאין‬ ‫ממתינים עד שתלד‪ .‬עוד יבואר האם מחללים שבת בספק‬ ‫פיקוח נפש של עובר‪ ,‬והאם שער המת מותר בהנאה‪.‬‬ ‫שאין מועלין בהם (‪ -‬להתחייב בקרבן מעילה) לפי שהמעות‬ ‫נדון בכבודו לקדשי בדק הבית‪.‬‬ ‫הולכות לים המלח ולא קרינן ביה "מקדשי ד' " כיון שזה הולך‬ ‫נדרים וערכין‪-‬‬ ‫ה‪ .‬והני מילי בקדושת דמים למזבח‪ ,‬אבל בקדושת הגוף‬ ‫לאיבוד‪ ,‬ותניא שבקדשי בדק הבית של עכו"ם מועלים‬ ‫הגוסס והיוצא ליהרג נודרים ומעריכים ומקדישים‪ ,‬שהרי‬ ‫מתפשט ההקדש לכולה כיון שהיא ראויה להקרבה‪ ,‬דלא‬ ‫(משא"כ בקדשי מזבח דילפינן חטא חטא מתרומה‪ ,‬שכמו‬ ‫הם ברי דעה‪.‬‬ ‫נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה ואמרו שתימכר לצרכי עולה‬ ‫שמיתה אינה נוהגת אלא בתרומת ישראל דכתיב "ולא יחללו את‬ ‫הגוסס לא נידר‪ ,‬דלאו בר דמים הוא‪ ,‬ולא נערך‪ ,‬דאינו בר‬ ‫קדשי בני ישראל"‪ ,‬אף מעילה אינה נוהגת אלא בקדשי ישראל‪,‬‬ ‫שהרי לא הקדיש גופה‪ ,‬חוץ מדמי אותו אבר שכיון שחלה עליו‬ ‫העמדה והערכה‪.‬‬ ‫ודווקא דומיא דתרומה שהיא קדושת הגוף אין מועלים‪ ,‬אבל קדושת‬ ‫קדושת הגוף אינו יכול למוכרה‪( ,‬ומוכרה לאומר הרי עלי עולה בחייה‬ ‫דמים לא נלמדת מתרומה‪ .‬וי"מ שבקדשי מזבח דעכו"ם אין מועלים‬ ‫(‪ -‬כמו שיכולה לחיות)‪ ,‬דאל"כ נמצא הלוקח מקריב עולה חסירה אבר‬ ‫היוצא ליהרג (בדיני ישראל‪ ,‬וכן להלן) ונגמר דינו‪ ,‬לא נידר‪,‬‬ ‫משום דמצינו (תמורה ב‪ ):‬חילוק בין קדשי מזבח דעכו"ם לקדשי‬ ‫זה שאינו שלו)‪ ,‬אלא באבר שאין הנשמה תלויה בו‪ ,‬אבל‬ ‫משום שאינו בר דמים דאין אדם קונהו להפסיד מעותיו‪ ,‬ולענין‬ ‫מזבח דישראל‪ ,‬שאין חייבין עליהן משום פיגול נותר וטמא‪ ,‬אבל‬ ‫באבר שהנשמה תלויה בו מודו לרבי יוסי ורבי שמעון‬ ‫ערכין‪ ,‬לת"ק אינו נערך‪ ,‬דכתיב "כל חרם לא יפדה" מי‬ ‫בקדשי בדק הבית דעכו"ם לא מצינו חילוק‪ ,‬הלכך מועלים בהם‪.‬‬ ‫שכולה עולה‪ .‬ואף שבמקדיש איל לדמיו קדוש בקדושת‬ ‫שהוא ראוי ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון‪( ,‬אמנם אם לא נגמר‬ ‫וראשון עיקר)‪.‬‬ ‫הגוף‪ ,‬היכא שהקדיש חד אבר והוא בעל מום אינו קדוש‬ ‫דינו נערך‪ ,‬דכתיב "מן האדם" ולא כל האדם)‪ ,‬ולרבי‬ ‫ועל כן מבאר רבא שודאי ערך עכו"ם הולך לבדק הבית‪ ,‬ובימי‬ ‫בקדושת הגוף‪ ,‬ולא אמרינן מיגו דקדיש חד אבר קדשה נמי כולה‪,‬‬ ‫חנינא בן עקביא נערך‪ ,‬מפני שדמיו קצובים‪( ,‬ו"כל חרם‬ ‫עזרא לא קיבלו מהעכו"ם לפי שכוונתם היתה לרפות‬ ‫ומיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף‪ ,‬דתרי מיגו‬ ‫לא יפדה" היינו שאינו יכול לתת ממון ולהפטר‪ ,‬אף‬ ‫ידיהם של ישראל ע"י שיסמכו על מה שיביאו והם ישתהו‬ ‫לא אמרינן יחד‪ ,‬ואם אינו בעל מום שיכולה לחול עליו קדושת‬ ‫במיתות קלות לענין שניתנה שגגתן לכפרה כגון רוצח‬ ‫ויתאחר הבנין עד שיסבו את לב כורש שלא לבנותו‪.‬‬ ‫הגוף הוי ספק‪.‬‬ ‫אלא לאחר י"ז ימים נקיים‪ ,‬ואף אם ראתה ג' ימים אין שני הימים‬ ‫מפני שנויי המת אסורים בהנאה‪ ,‬והא דמיבעיא לר' יוסי‬ ‫שבשוגג גולה‪ ,‬ומחלל שבת ובא על הערוה ששגגתם חטאת‪ ,‬משא"כ‬ ‫הראשונים מצטרפים לי"ח ימים (‪-‬ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה)‪ ,‬דשמא‬ ‫ברבי חנינא אם שער נשים צדקניות של עיר הנדחת שלא‬ ‫מגדף ומקלל אביו שבשוגג אינו מביא קרבן ואינו גולה‪ ,‬משא"כ‬ ‫הם היו בימי זיבה ורק השלישי היה בימי נדה‪ ,‬אבל ביום י"ח יצאה מן‬ ‫הודחו עימה נשרף כשאר ממונם של צדיקים שבתוכה‪ ,‬איירי‬ ‫מיתה בידי שמים שיכול לתת ממון ולהתכפר דכתיב‬ ‫הספק ממה נפשך‪ ,‬ואם ראתה ד' ימים חוזרת אחרי ט"ז‬ ‫בתלי בסיכתא‪ ,‬אבל שיער שלה אסור בהנאה‪.‬‬ ‫"אם כופר יושת עליו")‪.‬‬ ‫ימים‪ ,‬שמא ב' הימים הראשונים היו בימי זיבתה וג' בימי נדתה‪( ,‬ואף‬ ‫אם ג' הימים הראשונים של הראיה היו בימי זיבתה אינה צריכה‬ ‫ולרב נחמן בר יצחק אף שער של מתה מותר בהנאה דשיער‬ ‫גוסס ויוצא ליהרג שהזיקו‪ ,‬לת"ק פטורים‪ ,‬ולרבי יוסי‬ ‫למנות עוד יום‪ ,‬דבכהאי גוונא כיון שראתה ג' ימים רצופים בימי‬ ‫אשה לאו בר מיתה הוא‪ ,‬שאינו עשוי להשתנות‪ ,‬ושאני משער‬ ‫חייבים‪.‬‬ ‫זיבתה הרי היא זבה גדולה וכבר אחרי ז' נקיים היא חוזרת לימי‬ ‫בהמה שנגמר דינה שאסור בהנאה‪ ,‬ששם גמר דין אוסרו‪.‬‬ ‫לרב יוסף נחלקו אם מלוה על פה (‪-‬כגון זה שהזיק ולא עמד‬ ‫נדתה)‪ ,‬וכל יום נוסף שתראה‪ ,‬חוזרת אחרי יום אחד פחות‪,‬‬ ‫בדין עד שמת) גובה מן היורשים או לא‪.‬‬ ‫עד שתראה י"ג או יותר‪ ,‬שאז אחרי ז' ימים נקיים חוזרת‬ ‫ולרבה לכו"ע מלוה על פה אינו גובה מן היורשים‪ ,‬ונחלקו‬ ‫לימי נדתה‪ ,‬דאפילו ראתה י"ד יום אינה חוזרת לימי נדתה בפחות‬ ‫מז' נקיים‪ ,‬כדי שתצא מידי זיבה‪.‬‬ ‫אין נערכין‬ ‫אם מלוה הכתובה בתורה כתשלומי נזק ומדאורייתא הוא‬ ‫משועבד בעל כרחו ככתובה בשטר דמיא או לא‪.‬‬ ‫ח‪ :‬וכל זה לענין קרבן‪ ,‬אבל לבעלה מותרת בכל האופנים‬ ‫ז‪ .‬ולרבה הא דאיתא בברייתא שהחופר בור ברה"ר ונפל‬ ‫אחרי ז' נקיים‪.‬‬ ‫אין ב‪ ...‬פחות מ‪ ...‬ולא יותר מ‪...‬‬ ‫עליו שור והרגו לחופר פטור בעל השור‪ ,‬ואם מת השור‬ ‫כל הזבות הנ"ל מביאות בסוף שבעה נקיים קרבן שתי תורים‪,‬‬ ‫חייבים היורשים לשלם את דמי השור לבעליו‪ ,‬ומבואר‬ ‫אחד לחטאת ואחד לעולה‪ ,‬שמא היתה זבה‪ ,‬ואינו נאכל‪ ,‬שמא ב'‬ ‫ערכין ב'השג יד'‬ ‫מסתמא דמתני' שמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר‪ ,‬וקשיא‬ ‫הימים הראשונים היו ימי זיבה‪ ,‬ואח"כ ראתה בימי נדה‪ ,‬ואינה זבה‬ ‫כתיב "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אותו‬ ‫סתמא אסתמא‪ ,‬צ"ל דמיירי שישבו הדיינים בפתח הבור‬ ‫גדולה‪ ,‬והחטאת היא חולין ומליקתה נבילה כדין חולין שנמלקו‪,‬‬ ‫הכהן‪ ,‬על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן"‪ ,‬והיינו שבאופן‬ ‫(והעולה קריבה על תנאי שאם היא זבה תהא לחובתה‪ ,‬ואם אינה זבה‬ ‫וכבר נתחייב בחייו לשלם‪.‬‬ ‫שהמעריך עני ואין ידו משגת לשלם כפי ערך הנערך הקצוב‬ ‫תהא נדבה‪ ,‬אבל חטאת נדבה ליתא)‪ ,‬חוץ מזו שראתה י"ב או‬ ‫בתורה‪ ,‬משלם לפי השג ידו‪ .‬ולהלן יבוארו פרטי הדינים בזה‪.‬‬ ‫ובברייתא אחרת מבואר שהיוצא ליהרג שחבלו בו‬ ‫י"ג ימים שמביאה קרבן ונאכל‪ ,‬שודאי ראתה ג' ימים בימי‬ ‫אין בערכין פחות מסלע‪ ,‬והיינו בעני הנדון בהשג יד‪ ,‬דכתיב‬ ‫פטורים מלשלם דאין לו דמים והוא עומד ליחבל‪ ,‬ואם הוא‬ ‫זיבה‪( ,‬דאם ג' הימים הראשונים היו בימי זיבה הרי היא זבה‪ ,‬ואם רק‬ ‫"וכל ערכך יהיה בשקל הקודש" – כל ערכין שאתה‬ ‫חבל באחרים לת"ק חייב דבר דעה הוא‪ ,‬ולרשב"א פטור‬ ‫שנים היו בימי זיבה‪ ,‬א"כ אח"כ ראתה עוד ז' בימי נדה‪ ,‬ואח"כ ראתה‬ ‫מעריך לא יהיו פחותים משקל‪ ,‬ואין בערכין יותר‬ ‫מפני שלא ניתן לחזרת עמידת בי"ד ‪-‬שא"א להחזירו לבי"ד‬ ‫ג' ימים בימי זיבה)‪.‬‬ ‫להעמידו בדין על מה שחבל‪ ,‬דאין מענים את דינו‪ ,‬ועל זה נחלקו‬ ‫מחמישים‪ ,‬דכתיב "חמישים"‪ ,‬והיינו לעשיר‪.‬‬ ‫אין בנגעים פחות משבוע להסגר‪ ,‬והיינו בנגעי אדם‪ ,‬ועל‬ ‫רב יוסף ורבה במה נחלקו כנ"ל‪.‬‬ ‫בן עשרים שערכו חמישים והיה עני שנדון בהשג יד ונתן סלע‬ ‫זה נאמר "צדקתך כהררי קל" אלו נגעי אדם שבשבוע‬ ‫קרבנות‪ -‬היוצא ליהרג מזים עליו מדם חטאתו ומדם והעשיר אינו צריך לתת עוד‪ ,‬אבל אם נתן פחות מסלע‬ ‫אחד מתברר לטהר או ליחלט‪ ,‬ואין בנגעים יותר מג' שבועות‪,‬‬ ‫אשמו ולא הוי כחטאת שמתו בעליה כל זמן שלא נהרג‪ ,‬ודווקא‬ ‫והעשיר‪ ,‬נותן חמישים‪ ,‬דלא יצא ידי חובה בנתינה קמייתא‪.‬‬ ‫והיינו בנגעי בתים‪ ,‬שאם עמד הנגע בעיניו בשבוע הראשון‬ ‫כשהיה זבחו זבוח באותה שעה‪ ,‬אבל אם אין זבחו זבוח‪,‬‬ ‫מסגירו לשבוע נוסף‪ ,‬ואם עמד בעיניו גם בשבוע השני חולץ וקוצה‬ ‫עני שהעריך עצמו והיו לו חמשה סלעים‪ ,‬לר"מ אינו נותן‬ ‫או שחטא באותה שעה שיצא ליהרג‪ ,‬אין נזקקים לו‬ ‫וטח ונותן לו שבוע נוסף שהוא השבוע השלישי‪ ,‬ועל זה נאמר‬ ‫אלא אחת‪ ,‬דכתיב "חמישים" וכתיב "שקל" – או‬ ‫שיפריש קרבן ליקרב‪ ,‬מפני שאין מענים את דינו להמתין‬ ‫"משפטיך תהום רבה"‪ .‬ופשטיה דקרא לרב יהודה היינו‬ ‫חמישים או שקל‪ .‬ולחכמים מ"שקל" לומדים שאין‬ ‫מלהורגו עד שישחטו את הזבח ויזרק הדם‪.‬‬ ‫שאלמלא צדקתך כהררי ק'ל שאתה מגביה עוונות‪ ,‬מי יוכל‬ ‫בערכין פחות משקל‪ ,‬אבל כשיש לו יותר נותן את כולם‬ ‫לעמוד מפני משפטיך שהם כתהום רבה‪ ,‬וס"ל שהקב"ה‬ ‫דכתיב "אשר תשיג יד הנודר" והרי ידו משגת‪ ,‬ואף‬ ‫אם ממתינים לאשה היוצאת ליהרג עד שתלד‪-‬‬ ‫נושא ומגביה כף העוונות למעלה כדי שהזכויות יכריעו‪ ,‬ולרבה‬ ‫שלומדים מזה לאפוקי יד הנידר‪ ,‬שעני שהעריך עשיר נותן‬ ‫אשה שיצאה ליהרג אין ממתינים לה עד שתלד אלא‬ ‫פירוש הפסוק צדקתך כהררי קל‪ ,‬מפני שמשפטיך שאתה‬ ‫ערך עני‪ ,‬מ"מ ממילא לומדים שיתן כפי השגת ידו‪ ,‬ולר"מ‬ ‫הורגים ולדה עימה‪ ,‬דחד גופא הוא‪( ,‬ולא אמרינן דהואיל וכתיב‬ ‫מסתיר את העוונות בתהום רבה‪ ,‬וס"ל שהקב"ה כובש את‬ ‫לומדים רק לאפוקי יד הנידר‪.‬‬ ‫"כאשר ישית עליו בעל האשה" נמצא שהולד הוא ממון‬ ‫העוונות מתחת מחילת כסא הכבוד כדי שהזכויות יכריעו‪.‬‬ ‫הבעל)‪ ,‬דכתיב "ומתו גם שניהם" לרבות את הולד‪,‬‬ ‫היו בידיו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי‬ ‫(ומעיקר הפסוק לומדים שיהיו שניהם הנואף והנואפת‬ ‫שתי הלחם שנאכלים ביו"ט של עצרת לאחר תנופתם‪ ,‬אין‬ ‫עלי‪ ,‬אם נתן ד' לשניה על פי כהן ואח"כ אחד לראשונה‪,‬‬ ‫שווים ‪-‬גדולים בני עונשים)‪ ,‬ומכים אותה כנגד בית הריון‬ ‫נאכלים לפני היום השני לאפייתם שהיא בערב יו"ט‪ ,‬ולא‬ ‫אפילו לרבנן יצא ידי שניהן‪ ,‬כיון שנתן בתחילה שניה‪ ,‬דבעל חוב‬ ‫כדי שימות הולד תחילה ולא תבוא לידי ניוול‪ ,‬דאם תהיה‬ ‫אחרי היום השלישי לאפייתם ‪-‬שאם חל יו"ט ביום ראשון הם‬ ‫מאוחר שקדם וגבה מה שגבה גבה‪ ,‬וממילא כשנתן‬ ‫חיות בולד הוא יצא לאחר מיתת אמו וניוול הוא‪.‬‬ ‫נאפים בערב שבת‪.‬‬ ‫לשניה א"א לומר שהיה עליו לתת חמש שהרי הוא משועבד‬ ‫אם כבר ישבה על המשבר (קודם שנגמר דינה) ממתינים לה‬ ‫לראשונה ואפילו מה שנתן לשניה אינו שלה‪ ,‬וכשנתן לראשונה‬ ‫לחם הפנים שנאכלים בשבת‪ ,‬אין נאכלים לפני היום‬ ‫עד שתלד‪ ,‬דכיון שעקר גופא אחרינא הוא‪.‬‬ ‫כבר אין לו יותר‪ .‬אבל אם נתן ארבע לראשונה ואחת‬ ‫התשיעי לאפייתם שהיתה בערב שבת הקודמת‪ ,‬ולא יותר‬ ‫וממה שצריך להמית את הולד תחילה מבואר שבסתמא‬ ‫לשניה‪ ,‬לרבנן יצא רק ידי שניה‪ ,‬שהרי בזמן שנתן‬ ‫מהיום הי"ב לאפייתם ‪-‬שאם חל ראש השנה בימים חמישי‬ ‫האם מתה תחילה‪ ,‬והיינו דווקא בנהרגה‪( ,‬ואף שמצינו‬ ‫לראשונה היו כל החמש משועבדים לראשונה‪ ,‬ואם חזר‬ ‫ושישי הם נאפים ביום רביעי ונסדרים בשבת ונאכלים בשבת הבאה‪.‬‬ ‫שהמשיך לפרכס אח"כ הוי כפרכוס זנב הלטאה)‪ ,‬אבל‬ ‫והעשיר נותן את כל הערך‪ ,‬דנתינה קמייתא לאו כלום היא‪.‬‬ ‫מילה בקטן זמנה לא לפני היום השמיני‪ ,‬ולא אחרי היום‬ ‫כשהאם מתה מעצמה‪ ,‬הולד מת תחילה‪ ,‬כיון דזוטר‬ ‫ח‪ .‬היו לו ה' סלעים ואמר שני ערכי עלי בבת אחת‪ ,‬רב‬ ‫חיותיה‪ ,‬ולכן עובר שמתה אמו אינו יורש את אמו‬ ‫הי"ב ‪-‬שאם נולד בבין השמשות של ערב שבת‪ ,‬כיון שבין השמשות‬ ‫אדא בר אהבה מסתפק אם כיון שנדר בבת אחת חלו‬ ‫להנחיל לאחים מן האב‪ ,‬דאין הבן יורש את אמו בקבר‬ ‫הוא ספק יום ספק לילה נמצא שיש ספק בשבת הבאה אם היא יום‬ ‫שמיני או תשיעי‪ ,‬וממילא אין המילה דוחה שבת‪ ,‬ואם אחרי שבת‬ ‫שניהם יחד‪ ,‬ויתן שנים וחצי לכל אחת‪ ,‬או שהכל ראוי‬ ‫להנחיל לאחים מן האב‪ ,‬אבל תינוק בן יומו נוחל בחייו‬ ‫הבאה חלו שני ימים טובים של ראש השנה נימול רק ביום שלישי‬ ‫לשניהם‪ ,‬תיקו‪.‬‬ ‫בנכסי האם להנחיל כשמת בו ביום לאחים מן האב‪ ,‬אבל‬ ‫שהוא היום הי"ב ללידתו‪.‬‬ ‫בנכסי אביו אף בעובר יורשים קרוביו נכסי אביו היכא שאין בנים‪.‬‬ ‫אשה שאינה יודעת מתי ימי נידתה וזיבתה‪-‬‬ ‫חודשים מלאים וחסרים‬ ‫מדאורייתא נדה שראתה מונה ז' ימים כולל יום ראייתה‪ ,‬ואפי' ראתה‬ ‫ז‪ :‬חילול שבת בספק פיקוח נפש של עובר‪ -‬האשה‬ ‫כל הז' ימים ופסקה‪ ,‬טובלת בערב ומשמשת‪ ,‬ואחרי הז' ימים יש י"א‬ ‫כמה חודשים אפשר לעבר בשנה‪-‬‬ ‫שישבה על המשבר ומתה בשבת‪ ,‬מותר להביא סכין דרך‬ ‫ימי זיבה‪ ,‬שבהם אם ראתה יום או יומיים צריכה לשמור יום כנגד יום‬ ‫אם מסדרים את החודשים אחד מלא ואחד חסר‪ ,‬ראש השנה יוצא‬ ‫ולטבול‪ ,‬ואם ראתה ג' ימים רצופים הרי היא זבה גדולה וצריכה ז'‬ ‫רה"ר ולחתוך את כריסה (אבל בעצם החיתוך אין איסור‬ ‫ביום המולד‪ ,‬שחודש לבנה הוא כ"ט יום וחצי ותשצ"ג חלקי שעה‬ ‫נקיים וקרבן‪ ,‬ואינה חוזרת לימי נדותה עד שתמנה ז' נקיים‪ ,‬ואם לא‬ ‫דאין חיוב אלא בחובל בחי שמוציא דם)‪ ,‬כדי להוציא את הולד‪,‬‬ ‫(מתוך תתר"פ חלקים שיש בשעה)‪ ,‬וא"כ שני חודשים הם נ"ט ימים‪,‬‬ ‫ראתה בימי זיבתה‪ ,‬חוזרת לימי נדתה אחרי הי"א יום‪ ,‬ודינה בימי‬ ‫דמספיקא מחללין שבת‪ ,‬וזימנין דמקרי שהיא מתה תחילה‪,‬‬ ‫ואם מעברים חודש נוסף זה גורם שהמולד יהיה יום לפני ראש השנה‪,‬‬ ‫נדתה כנ"ל‪.‬‬ ‫וכל חודש נוסף שמעברים גורם שהמולד יהיה יום נוסף קודם‪.‬‬ ‫ואע"פ שאין לו חזקה דחיותא‪( ,‬דמי שיש לו חזקת חיות‬ ‫הנדון דלהלן הוא באשה שאינה יודעת אם היא בימי נדתה או בימי‬ ‫כבר שנינו שבנפלה מפולת ויש ספק אם הוא שם או אם‬ ‫אין פוחתים מד' חודשים מעוברים (של ל' יום) בשנה‪ ,‬ואין‬ ‫זיבתה‪ ,‬וראתה‪ ,‬אחרי כמה ימים ודאי חזרה לימי נדתה‪ ,‬ומבואר‬ ‫במתני' שאין פתח הטועה פחות מז'‪ ,‬והיינו שאף אם ראתה‬ ‫הוא חי או אם הוא ישראל מחללים שבת מספק)‪.‬‬ ‫נראה יותר משמונה‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫ימים רבים אינה חוזרת לימי נדתה אלא אחרי ז' נקיים‪ ,‬ולא יותר‬ ‫הנאה משער המת‪-‬‬ ‫ט‪ .‬לרב הונא הכונה שלא נראה לחכמים לעבר יותר‬ ‫מי"ז חוץ מיום הראיה‪ ,‬שי"ח יום הם ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה‪,‬‬ ‫משמונה חודשים בשנה‪ ,‬ובאמת בשנה רגילה אין לעבר‬ ‫ואחריהם ודאי כבר חזרה לימי נדה‪ .‬ובתוך הימים הללו אם ראתה יום‬ ‫איתא במתני' שאשה שנהרגה מותר להנות משערה‪,‬‬ ‫יותר מז' חודשים‪ ,‬מפני שאם יעברו ח' יצא המולד ב'‬ ‫אחד צריכה למנות ששה והוא‪ ,‬שמא היא נדה‪ ,‬ואם ראתה ג' רצופים‬ ‫אבל בהמה שנהרגה אסורה בהנאה דכתיב "ובעל השור נקי"‪.‬‬ ‫ימים לפני ר"ה וירננו שרבנן עושים כל מה שרוצים‪ ,‬אבל יום‬ ‫צריכה שבעה נקיים וקרבן (מספק‪ ,‬ואינו נאכל)‪ ,‬שמא היא בימי זיבה‪.‬‬ ‫לרב מיירי בפאה נכרית המחוברת באשה‪-( ,‬רגילות היו‬ ‫אחד לאו אדעתייהו דאינשי‪ ,‬ומתני' כגון שהשנה‬ ‫אם ראתה יום אחד או שנים או שלשה‪ ,‬אינו חוזרת‬ ‫נשים כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן)‪,‬‬ ‫הקודמת היתה שנה מעוברת וחודש העיבור היה חסר‬ ‫לודאי ימי נדה שאם תראה בהם תמנה ז' ימים כולל ימי הראיה‪,‬‬ ‫וכשאמרה תנו שערי לביתי שגילתה דעתה שאינו כגופה‪,‬‬ ‫ואחרי הז' ימים תהיה זבה ואם תראה יום אחד תהיה שומרת יום‪,‬‬ ‫וכנטולה מחיים דמיא‪ ,‬אבל אם לא אמרה תנו אסור בהנאה‪,‬‬ ‫קולו ערב ונפגם‪ ,‬ותיקנוהו אומנים מאלכסדריא של מצרים‬ ‫לרבי יהודה אין בין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה ולא‬ ‫ונמצא שראש השנה הקודם היה יום לפני המולד‪ ,‬שבזה אפשר‬ ‫ולא היה קולו ערב עד שנטלו את תיקונו‪ .‬וכן היתה במקדש‬ ‫כלום‪- ,‬שלא ישהה ויפסיק ביניהם כלל‪ ,‬אלא יהיו בבת אחת סמוכות זו‬ ‫לעבר ח' חודשים‪ ,‬שהרי חודש אחד מלא הוא כנגד החודש‬ ‫מכתשת של נחושת לפטם בה את הבשמים (‪-‬לכתוש את‬ ‫לזו‪ ,‬דחדא מצוה היא ולא בעי אפסוקי‪ ,‬משא"כ לרבנן‪ .‬ולרבי יוחנן‬ ‫החסר בשנה שעברה‪( ,‬וכן בשנה מעוברת עצמה אפשר לעבר ח'‬ ‫סממני הקטורת) והיה קולה צלול ומפטמת את הבשמים יפה ונותנת‬ ‫אם שמע ט' תקיעות בט' שעות ששהה שעה בין כל אחת ואחת‬ ‫חודשים‪ ,‬אלא שא"א להעמיד את המשנה בכהאי גוונא‪ ,‬דבשנה מעוברת‬ ‫בהם ריח‪ ,‬וכדמצינו שהקול יפה לבשמים‪ ,‬ונפגמה‪ ,‬ותיקנוה אומנים‬ ‫יצא‪.‬‬ ‫עושים לפחות חמש חודשים מעוברים‪ ,‬ובמשנה כתוב שמספיק ארבע)‪.‬‬ ‫מאלכסדריא של מצרים‪ ,‬ולא היתה כותשת יפה עד שנטלו‬ ‫אבל אין לעבר ט' חודשים‪ ,‬שא"כ יקדים המולד ב' ימים‪.‬‬ ‫את תיקונה‪ .‬ועל הצלצל והמכתשת אמר דוד (התוס' גורסים‬ ‫אין פוחתים משני נבלים לשני לוים‪ ,‬ולא מוסיפים על ששה ‪-‬‬ ‫וס"ל כרשב"ג דלהלן‪ .‬וכדברי רב הונא מבואר בדברי‬ ‫ועליהם אמר קרא) "נחושת ממורט" דק שיכולים לקפלה‪" ,‬נחושת‬ ‫לא איתפרש טעמא‪.‬‬ ‫שמואל ורבי דלהלן‪ .‬ורב הונא אית ליה דעולא (דלהלן) שאין עושים‬ ‫מרוק" מבריק‪ ,‬ועליהם כתיב "וכלי נחושת מוצהב שנים‬ ‫יותר מח' חודשים חסרים בשנה‪ ,‬והיינו בשנה מעוברת‪ ,‬וכדאיתא ברישא‬ ‫החלילים שניגנו בהם במקדש‬ ‫שאין‬ ‫חמודות כזהב"‪ ,‬י"מ שכל אחד היה שקול כשנים של זהב‪,‬‬ ‫וי"א ששניהם שקולים כאחד של זהב‪ .‬ולרבי נתן היו שני‬ ‫י"ב ימים בשנה היו מנגנים בחליל לפני המזבח בעת שירת ההלל‬ ‫ולעולא כוונת מתני' שאין פוחתים מד' חודשים מעוברים‬ ‫על הקרבן‪ ,‬וכדלהלן‪.‬‬ ‫בשנה‪ ,‬מפני שלא נראה לחכמים לחסר יותר משמונה‪ ,‬דאם‬ ‫כלים מכל אחד‪ .‬והשילוח היה מקלח מים ומקום הנביעה היה‬ ‫אין פוחתים משני חלילים‪ ,‬ולא מוסיפים על י"ב שאם רוצים‬ ‫יעשו ט' חודשים חסרים יהיה המולד ג' ימים אחרי ראש‬ ‫רחב כאיסר‪ ,‬וציווה המלך והרחיבוהו ונתמעטו מימיו עד‬ ‫עושים י"ב כנגד י"ב ימים שהחליל מכה לפני המזבח‪.‬‬ ‫השנה‪ ,‬ובאמת בשנה רגילה אין לעשות אף ח' חודשים‬ ‫שחזרו ומיעטוהו‪ ,‬לקיים מה שנאמר "אל יתהלל החכם‬ ‫בחכמתו" וכו'‪ ,‬שחכמתו אינה אלא מקלקלת‪ ,‬דכלי מקדש ראשון‬ ‫החליל היה עשוי מקנה לפי שקולו ערב‪ ,‬ולא ממתכת‪.‬‬ ‫חסרים‪ ,‬מפני שהמולד יהיה ב' ימים אחרי ראש השנה‪ ,‬אבל‬ ‫נעשו על פי הגבורה‪.‬‬ ‫היו מסיימים בחליל אחד שהיה מאריך אחרי שהשני סיים‪ ,‬מפני‬ ‫אם השנה שלפניה היתה מעוברת וחודש העיבור היה מלא‪,‬‬ ‫שכך זה יפה יותר‪.‬‬ ‫אפשר לעשות ח' חודשים חסרים‪ ,‬שחודש אחד חסר הוא‬ ‫כלי השיר שבמקדש‪ -‬לא היה במקדש הרדולים –(טבלא‬ ‫כנגד חודש העיבור המלא מהשנה הקודמת‪ ,‬וממילא המולד‬ ‫גורגדנא‪ .‬רש"י גוס הרדוליס‪ ,‬והיינו זוג וענבל שזה פעמון‪ .‬והתוס'‬ ‫מי היה מנגן בחליל‪ -‬לר"מ עבדי כהנים היו מנגנים (‪-‬מכים‬ ‫יהיה רק יום אחד אחרי ראש השנה‪ ,‬ויחשבו שהמולד כבר‬ ‫גורסים הרדווליס‪ ,‬והיינו עוגב)‪ ,‬מפני שקולו עב ומבלבל את‬ ‫שהיו נקבים בחליל ומכה עליהם כדי להנעים את הקול) בחליל‪ ,‬ולרבי‬ ‫הנגינה כשקול זה היה מסיים‪ .‬והיתה מגריפה במקדש (לגרוף בה‬ ‫נראה לבית דין אלא שלא שמו לב לכך ולא יבואו לרנן‪ .‬וס"ל כת"ק‬ ‫יוסי ממשפחות בית פגרים ובית צפריא שהיו מעמאום‪,‬‬ ‫דלהלן‪.‬‬ ‫את דשן המזבח‪ .‬רש"י‪ .‬ולתוס' היתה גם מגריפה מיוחדת לשיר)‪ ,‬ובה‬ ‫והיו משיאים לכהונה שהיו ישראלים מיוחסים‪ ,‬ולרבי חנינא בן‬ ‫עשרה נקבים שכל אחד מהם מוציא י' מיני זמר‪ ,‬דבכל נקב‬ ‫אנטיגנוס היו לוים‪ .‬ולכו"ע עיקר שירה בפה (י"א‪ ,).‬והכלי‬ ‫ט‪ :‬חודש העיבור‪ -‬לת"ק חודש העיבור הוא ל' יום‪,‬‬ ‫היה קנה אחד ובכל קנה היו י' נקבים‪ ,‬נמצא שהוציאה מאה מיני זמר‪,‬‬ ‫הוא לבסומי קלא‪ ,‬ומדינא בעבדים סגיא‪ ,‬ר"מ סבר שאין‬ ‫ולרשב"ג חודש העיבור יכול להיות גם כ"ט יום‪.‬‬ ‫ובמתניתא תנא שכל נקב היה מוציא מאה מיני זמר‬ ‫מעלים מהדוכן לא ליוחסין‪ ,‬ולא למעשרות להחזיקם בחזקת‬ ‫(וסימנך מתניתא גוזמא)‪ ,‬ורוחבה אמה וגובהה אמה‪.‬‬ ‫שיטת אחרים שאין בין עצרת לעצרת ובין ר"ה לר"ה‪,‬‬ ‫לוים‪ ,‬ולכן עבדים כשרים‪ ,‬ולרבי יוסי מעלים מהדוכן ליוחסין‬ ‫אלא ד' ימים בלבד‪ ,‬ואם היתה שנה מעוברת ה' ימים‪ ,‬דס"ל‬ ‫ולא למעשרות‪ ,‬ולכן היו ישראלים מיוחסים‪ ,‬ולרבי חנינא בן‬ ‫שירה על הקרבן‬ ‫אנטיגנוס מעלים מהדוכן בין ליוחסין ובין למעשרות‪ ,‬ולכן‬ ‫שהחודשים אחד מלא ואחד חסר‪( ,‬ולא באו להשמיענו את המנין‬ ‫מצוה שישירו הלוים בבית המקדש‪ ,‬וזמן השירה הוא בזמן ניסוך‬ ‫דזה פשיטא‪ ,‬ודי שיאמרו שאין מעברים חודש שצריך להיות חסר אפילו‬ ‫היו צריכים דווקא לוים‪.‬‬ ‫היין ובעולות של ציבור‪ ,‬ובכל יום היו שרים שיר של אותו יום‬ ‫כשיש צורך בדבר‪ ,‬אלא אשמועינן שאין מצוה לקדש על פי‬ ‫(כמבואר בראש השנה ל"א‪ ,).‬ובראשי חדשים וימים טובים היו‬ ‫היו מכים בנקבי החליל לפני המזבח בעת הקרבה יחד עם שירת‬ ‫הראיה‪ ,‬ובחודש שצריך להיות חסר מקדשים אותו ביום ל' אפילו אם‬ ‫שרים את ההלל‪ ,‬ובזמן שירת הלוים היו מנגנים בכלי נגינה‪.‬‬ ‫הלוים י"ב ימים בשנה‪ ,‬והם בשחיטת פסח ראשון ושני‪,‬‬ ‫לא ראו עדים את הלבנה)‪ ,‬ולדבריהם אין עצרת חלה אלא ביום‬ ‫י"א‪ .‬לר"מ השיר מעכב את הקרבן‪ ,‬דכתיב "ואתנה את‬ ‫ביו"ט ראשון של פסח ועצרת‪ ,‬ובח' ימי החג (ובשאר ימים היו‬ ‫בשבוע שהיתה הנפת העומר דעצרת היא ביום החמישים מיום הנפת‬ ‫הלוים וכו' ולכפר" ולוים משוררים הם‪ – ,‬מה כפרה מעכבת אף‬ ‫נבלים וצלצל וכינורות)‪ ,‬לפי שבימים אלו היחיד גומר את ההלל‪,‬‬ ‫העומר‪ ,‬וראש השנה חל ביום שחל יום אחרי ל' ניסן‪ ,‬ואם‬ ‫והיו הלוים משוררים בפה את ההלל‪ ,‬והחלילים מחללים‪ ,‬ובשאר ימים‬ ‫השנה היתה מעוברת וחודש העיבור היה מלא‪ ,‬ראש השנה‬ ‫שירה מעכבת‪ .‬ולרבנן שירה לא מעכבת‪ ,‬והפסוק מלמד‬ ‫היו נבלים וצלצל וכינורות בזמן השיר המפורש בר"ה (ל"א‪ ).‬באחד בשבת‬ ‫שהשירה ביום כמו הכפרה‪.‬‬ ‫מזמור לד' הארץ ומלואה‪ ,‬ובשני גדול ד' ומהולל‪ ,‬וכן כולם‪.‬‬ ‫חל ביום הנפת העומר‪ ,‬מפני שבקיץ צריך לעשות חודש‬ ‫נוסף חסר כנגד החודש המלא‪ .‬וכל זה הוא בשנים רגילות‪,‬‬ ‫מנין לעיקר שירה מן התורה‪-‬‬ ‫חליל היינו אבוב‪ ,‬ונקרא חליל משום דחלי קליה מתוק קולו‬ ‫אבל שנה שמוסיפים בה את יום השעות‪ ,‬דבכל חודש יש כ"ט‬ ‫לשמואל ילפינן שירה מדכתיב "ושרת בשם ד' אלוקיו"‪,‬‬ ‫לשמוע‪( .‬י‪.):‬‬ ‫וחצי יום ותשצ"ג חלקי שעה (מתוך תתר"פ חלקים שיש בשעה)‪ ,‬ונמצא‬ ‫ושירות שבשם (‪-‬שמזכירים בו שם שמים) היינו שירה‪ .‬ואין‬ ‫שבכל שנה של י"ב חודשים יש ח' שעות נוספות ותתע"ו חלקי שעה‪,‬‬ ‫לומר דהיינו נשיאות כפים‪ ,‬דכתיב "לשרתו ולברך"‪ ,‬ומבואר‬ ‫באלו ימים גומרים את ההלל‬ ‫וממילא בכל ג' שנים זה מצטרף ליום שלם‪ ,‬או את היום שמוסיפים‬ ‫שברכה אינה שירות‪.‬‬ ‫י"ח ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל הם‪ :‬ח' ימי החג‪,‬‬ ‫פעם בל' שנה‪ ,‬דבכל שנה נשארים תתע"ו חלקי שעה‪ ,‬ואף אם ניטול‬ ‫לרב מתנה ילפינן מדכתיב "תחת אשר לא עבדת את ד'‬ ‫ח' ימי חנוכה‪ ,‬יו"ט ראשון של פסח‪ ,‬יו"ט ראשון של עצרת‪,‬‬ ‫רק תתס"ד חלקים בכל שנה‪ ,‬בל' שנים הם מצטרפים ליום שלם‪ ,‬יוצא‬ ‫אלוקיך בשמחה ובטוב לבב"‪ ,‬ושירה היא עבודה שבשמחה‬ ‫ובגולה גומרים גם ביו"ט שני של שמיני עצרת ופסח‬ ‫שיש יותר מד' ימים בין ר"ה לר"ה‪.‬‬ ‫ובטוב לבב‪ .‬ואין לומר דהיינו דברי תורה‪ ,‬דאף שנקראו‬ ‫ושבועות‪.‬‬ ‫אורך שנת הלבנה‪ -‬לשמואל שנת הלבנה היא לא פחות‬ ‫"משמחי לב" לא נקראו טוב‪ ,‬וביכורים אע"ג דכתיב בהו‬ ‫י‪ :‬בחג גומרים את ההלל בכל יום מפני שהימים חלוקים‬ ‫משנ"ב יום‪ ,‬ולא יותר משנ"ו‪ ,‬שבסתמא ו' מלאים וו' חסרים‬ ‫"ושמחת בכל הטוב"‪ ,‬לא כתיב בהו "טוב לבב"‪( ,‬ולומדים‬ ‫בקרבנותיהם ‪-‬שפרי החג מתמעטים והולכים‪ ,‬משא"כ בפסח‪.‬‬ ‫והוי שנ"ד‪ ,‬ואם ח' מלאים (‪-‬עוד שנים מן החסרים‪ ,‬כגון מרחשון‬ ‫גזירה שוה טוב טוב מהכא שהביכורים טעונים שירה‬ ‫ואייר‪ ,‬מלאים) הוי שנ"ו‪ ,‬ואם ח' חסרים (‪-‬עוד שנים מן המלאים‪,‬‬ ‫שבת אע"פ שחלוקה בקרבנותיה אין גומרים בה את ההלל‪,‬‬ ‫(שאומרים "ארוממך ד' כי דיליתני" כדאיתא במתני' בביכורים)‪ ,‬והיינו‬ ‫כגון כסלו וסיון) הוי שנ"ב‪ .‬ומ"מ הנודר כימות הלבנה מונה‬ ‫מפני שאינה נקראת מועד‪.‬‬ ‫כשמביא ענבים ודרכם (לרש"י הכונה שהביא ענבים לעזרה ודרכם‪,‬‬ ‫נזירות שנ"ד יום‪ ,‬דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם ורוב‬ ‫ולתוס' (שם) אם דרך את הענבים לפני שהביאם לעזרה‪ ,‬מביאים את היין‬ ‫ראש חודש אע"ג דאיקרי מועד אין גומרים בו את ההלל‬ ‫שנים‪( ,‬ואם קיבל נזירות כמנין ימות החמה‪ ,‬מונה שס"ה‬ ‫לכתחילה)‪ ,‬אבל על פירות לא‪ ,‬דאין אומרים שירה אלא על‬ ‫לפי שמותר במלאכה‪ ,‬וכתיב "השיר יהיה לכם כליל‬ ‫ימים)‪.‬‬ ‫היין‪ ,‬ואין מביאים משקין לביכורים‪ .‬לתוס' (שם) איידי דתיקנו‬ ‫התקדש חג" שרק במקודש לחג טעון שירה‪.‬‬ ‫שירה ביין תיקנו שירה בכל הביכורים של ז' המינים)‪.‬‬ ‫מעשה ועשה רבי ט' חודשים חסרים ונראה המולד בר"ה‬ ‫ראש השנה ויום הכיפורים אע"ג דאיקרו מועד ואסורים‬ ‫בזמנו‪ ,‬ורבי תמה על כך מפני שהיה ראוי שהמולד יתאחר ג' ימים‬ ‫לחזקיה ילפינן מדכתיב "וכנניהו שר הלוים יסר במשא" אל‬ ‫במלאכה אין אומרים בהם הלל‪ ,‬כיון שהקב"ה יושב על‬ ‫אחרי ר"ה‪ ,‬ואמר לו רבי שמעון בנו שמא שנה זו היתה‬ ‫תקרי יסר אלא ישיר‪.‬‬ ‫כסא הדין וספרי חיים ומתים פתוחים לפניו‪.‬‬ ‫מעוברת‪ ,‬וחודש העיבור היה מלא‪ ,‬ובשנה שעברה עשו ב'‬ ‫לרבי יוחנן ילפינן מדכתיב "עבודת עבודה" – עבודה (‪-‬‬ ‫חנוכה אע"ג שלא נקרא מועד ומותר במלאכה אומרים בו‬ ‫חודשים מלאים מרחשון ואייר יותר מכל שנה‪ ,‬ונמצא‬ ‫שירה) שטעונה עימה עבודה אחרת ‪-‬קרבן‪ ,‬שאין השירה נאמרת‬ ‫הלל בגלל הנס‪.‬‬ ‫שחיסרנו ג' ימים כנגד ג' הימים היתירים‪ ,‬ואמר לו רבי נר‬ ‫אלא על היין של נסכי קרבן‪ ,‬דכתיב "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם"‪.‬‬ ‫ישראל שאתה מאיר עיני חכמים כך היה‪.‬‬ ‫לרב יצחק ילפינן מדכתיב "שאו זמרה ותנו תוף כינור נעים‬ ‫פורים אע"פ שהיה בו נס אין אומרים בו הלל‪ .‬לרב יצחק‬ ‫עם נבל"‪.‬‬ ‫הטעם מפני שאחר שנכנסו לארץ אין אומרים הלל על נס‬ ‫י‪ .‬במקדש היו תוקעים לא פחות מכ"א תקיעות בכל יום‪,‬‬ ‫לרב נחמן בר יצחק ילפינן מדכתיב "ישאו קולם ירונו בגאון‬ ‫שהיה בחו"ל (משא"כ יציאת מצרים שהיתה לפני שנכנסו‬ ‫ולא יותר ממ"ח תקיעות‪ .‬ולרבי יהודה לא פחות מז' ולא‬ ‫ד' צהלו מים" – יצהלו בשיר בית המקדש יותר מצהלת ים סוף‪.‬‬ ‫לארץ)‪ .‬ולרב נחמן קריאת המגילה זו הלל (אבל על נס‬ ‫יותר מט"ז‪ ,‬דס"ל תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא‪ ,‬דכתיב‬ ‫שבחו"ל כיון שגלו אומרים עליו הלל)‪ .‬ולרבא הטעם משום‬ ‫לתנא דברייתא ילפינן מדכתיב "בכתף ישאו" ו"ישאו" היינו‬ ‫"ותקעתם תרועה" וכן כתיב "תרועה יתקעו"‪ ,‬ולרבנן‬ ‫דאכתי עבדי אחשוורוש אנן‪.‬‬ ‫שירה דכתיב "שאו זמרה ותנו תוף" וכתיב "ישאו קולם‬ ‫מהפסוקים שהביא רבי יהודה לומדים שצריך פשוטה לפני‬ ‫ירונו"‪.‬‬ ‫כלים שהיו במקדש‪ -‬במקדש היה אבוב מימי משה של‬ ‫ואחרי התרועה דבאחד הקדים התקיעה ובשני הקדים התרועה‪,‬‬ ‫לחנניה בן אחי רבי יהושע ילפינן מדכתיב "משה ידבר‬ ‫קנה חלק (‪-‬קלוף) ודק (‪-‬גילדו דקה)‪ ,‬וקולו ערב‪ ,‬וציפוהו זהב‬ ‫אמנם כל אחת נחשבת בפני עצמה‪ ,‬דכתיב "ובהקהיל את‬ ‫והאלוקים יעננו בקול" כאן נצטווה על עסקי קול שהיה‬ ‫ולא היה קולו ערב עד שנטלו ציפויו‪ .‬וכן היה במקדש‬ ‫הקהל תתקעו ולא תריעו"‪ ,‬ולרבי יהודה שם אין זה אלא‬ ‫מצווהו לשורר‪ ,‬שמשה היה לוי‪.‬‬ ‫צלצול (שני כלים שמכים זה על זה וקולם דק) של נחושת שהיה‬ ‫לסימנא בעלמא שיתקהלו‪ ,‬ולא לשום מצוה‪.‬‬ ‫שהחורבן היה בתשעה באב ובמוצאי שבת‪ ,‬כמו שמה שנאמר‬ ‫אשור את עשרת השבטים‪ ,‬ובסוף ימי הבית החזיר ירמיהו את‬ ‫י"א‪ :‬לרב אשי ילפינן מדכתיב "למחצצרים ולשוערים‬ ‫שהחורבן היה בזמן משמרת יהויריב לא שייך בבית שני‪,‬‬ ‫עשרת השבטים‪ .‬י"א שנה לפני החורבן הגלה נבוכדנצר את יהויכין‬ ‫המלך עם החרש והמסגר ויחזקאל הנביא‪ ,‬ואח"כ נחרב הבית‪.‬‬ ‫להשמיע קול אחד"‪.‬‬ ‫(שהרי עלו מהגולה בימי עזרא משמרות ידעיה וחרים פשחור‬ ‫שבעים שנה לאחר החורבן נבנה הבית השני‪ ,‬שעמד ‪ 420‬שנה‪ ,‬עד‬ ‫לרבי יונתן ילפינן מדכתיב "ולא ימותו גם הם גם אתם"‬ ‫ואימר‪ ,‬ובסדר זה עבדו בבית ראשון‪ ,‬והנביאים חילקום לכ"ד‬ ‫שנחרב ע"י טיטוס‪.‬‬ ‫שגם הלוים כמו הכהנים שייכים בעבודת מזבח‪.‬‬ ‫משמרות‪ ,‬ולא היו יודעים מי יעבוד אחרי מי‪ ,‬וכתבו שם הכ"ד משמרות‬ ‫לעיל י"א‪ :‬הביאה הגמרא ברייתא המספרת איזה שירה שרו הלוים‬ ‫בכ"ד פתקים ובללום ונתנום בקלפי‪ ,‬וכיוון ידעיה ברוח הקודש‬ ‫בזמן החורבן‪ ,‬עוד מבואר שם שחורבן בית ראשון ושני היו בשנה‬ ‫כהן או לוי ששינה עבודתו‪-‬‬ ‫וזכה בגורל עם חבריו שחזר והכניס ידו ונטל איגרת‪ ,‬עד שש‬ ‫השמינית לשמיטה‪ ,‬והגמרא להלן מחשבת דבר זה לפי מנין‬ ‫כהן שעבד עבודת לוי כגון ששר‪ ,‬או לוי שעבד עבודת כהן ‪-‬‬ ‫השמיטין והיובלות בבית ראשון ובבית שני‪ ,‬ופסוקים השייכים‬ ‫פעמים‪ ,‬להיות ראשון וכן עלו אח"כ בסדר הזה חרים וחבריו‬ ‫לענין זה‪.‬‬ ‫שעבד על המזבח‪ ,‬חייבים מיתה‪ ,‬דכתיב "ולא ימותו גם הם גם‬ ‫ופשחור וחבריו ואימר וחבריו‪ ,‬ויהויריב שוב לא עלה‪ ,‬ותיקנו‬ ‫אתם" – אתם בשלהם או הם בשלכם במיתה‪.‬‬ ‫לרבי יוסי חורבן בית ראשון היה במוצאי שביעית‪.‬‬ ‫שאפילו אם יהויריב שהיה ראש המשמרות יעלה לא ידחה‬ ‫הגמ' מחשבת דבר זה לפי סדרי המאורעות המוזכרות‬ ‫הלוים היו חלוקים למשוערים ולמשוררים‪ .‬לאביי משורר ששיער‬ ‫ידעיה ממקומו אלא יהויריב יהיה טפל לידעיה‪.‬‬ ‫בספרי הנביאים ובחז"ל‪.‬‬ ‫חייב מיתה‪ ,‬דכתיב "והזר הקרב יומת"‪ ,‬ולא מיירי בזר ממש‬ ‫י"ג‪ .‬ורב אשי מיישב שבאמת 'וכן בשניה' קאי על מוצאי שביעית‬ ‫כגון ישראל‪ ,‬דכבר כתיב חדא זימנא‪ .‬והגמרא מקשה‬ ‫זמן חורבן בית ראשון‪ -‬כתיב "בעשרים וחמש שנה‬ ‫ואליבא דרבנן‪ ,‬ודקשיא לך שלפי החשבון חורבן הבית היה בשביעית‪,‬‬ ‫מדאיתא בברייתא שמשורר ששיער או משוער ששורר‬ ‫צ"ל שרק ו' שנים אחרי בנין בית שני עלה עזרא וקידשו‪ ,‬ורק‬ ‫לגלותינו (גלות יהויכין והחרש והמסגר שיחזקאל היה מהם‪,‬‬ ‫שהיתה י"א שנה לפני החורבן)‪ ,‬בראש השנה בעשור‬ ‫אינם במיתה אלא באזהרה (‪-‬לא איתפרש לן)‪ .‬והגמרא‬ ‫מאז התחילו למנות שמיטין ויובלות‪ ,‬ונמצא שמנו שמיטין‬ ‫מתרצת שזה מחלוקת תנאים‪ ,‬כדמצינו שר' יהושע בר‬ ‫ויובלות תי"ד שנה מתוך ימי הבית השני‪ ,‬וא"כ הבית שחרב בשנת תכ"א‬ ‫לחודש (והיינו היובל שראש השנה שלה הוא ביום הכיפורים שבי"ד‬ ‫לבנין הבית זה היה במוצאי שביעית‪.‬‬ ‫תוקעים בשופר ונפטרים עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהם‪ ,‬ואז‬ ‫חנניה הלך לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא‬ ‫נראית שהיא יובל‪ ,‬שהרי סתם ראש השנה הוא באחד לחודש)‪,‬‬ ‫ששניהם היו לוים‪ ,‬אמר לו‪ ,‬בני‪ ,‬חזור לאחוריך‪ ,‬שאתה מן‬ ‫מנלן שכבשו שבע שנים וחילקו שבע שנים‪ -‬כלב אמר‬ ‫המשוררים ולא מן המשוערים‪ ,‬ולכאורה ר' יוחנן סבר שיש‬ ‫בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר"‪ .‬ולכאו' מבואר‬ ‫"בן מ' שנה אנכי בשלוח משה עבד ד' אותי מקדש ברנע‬ ‫בזה חיוב מיתה כשעושה לבדו‪ ,‬וגזרו רבנן שלא יסייע כדי שלא‬ ‫שהיובל היה י"ד שנה אחרי החורבן‪ ,‬ונמצא שהחורבן היה‬ ‫לרגל את הארץ וכו'‪ ,‬ועתה הנה אנוכי היום בן פ"ה שנה"‪,‬‬ ‫בשביעית עצמה‪ .‬וצ"ל שהכונה י"ד שנה אחרי השנה של‬ ‫יבוא לעשות לבדו‪ ,‬ורבי יהושע סובר שגם כשעושה לבדו אינו‬ ‫וכיון שהקמת המשכן ושליחת המרגלים היו בשנה השניה‬ ‫החורבן‪ ,‬וכשתחשב ט"ו שנים למפרע משנת היובל‪ ,‬נמצא שהחורבן‬ ‫אלא באזהרה ולא גזרו רבנן שלא יסייע‪ .‬והגמרא דוחה‬ ‫ליציאת מצרים נמצא שכשנכנסו לארץ היה כלב בן ע"ח‪,‬‬ ‫היה בשנה הל"ו למנין השמיטין‪ ,‬שזה מוצאי שביעית‪ ,‬והיה זה בשנה‬ ‫שי"ל שלכו"ע אינו אלא באזהרה‪ ,‬ונחלקו אם גזרו חכמים‬ ‫ונמצא שחלוקת הארץ התחילה רק שבע שנים אחרי‬ ‫הכ"ו לגלות יהויכין‪ ,‬אלא שהכתוב לא מונה את השנה שגלו‬ ‫שלא יסייע או לא‪.‬‬ ‫שנכנסו‪ .‬וחלוקת הארץ לקחה ז' שנים‪ ,‬או משום שאם‬ ‫בה‪.‬‬ ‫כבשו שבע גם חילקו שבע‪ ,‬או שאם לא חילקו שבע נמצא‬ ‫שירה בעולת נדבת ציבור‪ -‬עולת נדבת ציבור כגון קיץ‬ ‫שנבואת יחזקאל (הנ"ל י"ב‪ ).‬שהיתה י"ד שנים אחרי‬ ‫גלו בשבע גלו בשמונה גלו בשמונה עשרה גלו בתשע‬ ‫המזבח הבאה מן השופרות שנותנים בהם מעות מותר חטאת ומותר‬ ‫עשרה‪ -‬הגמרא מבארת שהכונה כאן לשתי גלויות‪ ,‬הגלות‬ ‫אשם‪ ,‬אינה טעונה שירה‪ ,‬דכתיב "ותקעתם בחצוצרות (והיינו‬ ‫החורבן לא היתה בשנת היובל‪.‬‬ ‫הראשונה של ישראל עם יהויכין היתה בשנה השביעית לכיבוש‬ ‫שירה) על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם" – מקיש עולה‬ ‫אין פוחתין‪...‬‬ ‫יהויקים (וכיבוש זה אינו נחשב גלות‪ ,‬דלא הגלה שום אדם אלא כבשו‬ ‫לשלמים ושלמים לעולה לענין שירה‪ ,‬שכמו שעולה תמיד היא‬ ‫לעבד תחתיו‪ ,‬והיה עבד ג' שנים‪ ,‬ואח"כ מרד בו ג' שנים‪ ,‬ובשנה השישית‬ ‫קדשי קדשים‪ ,‬אף שלמים דווקא בקדשי קדשים ואין לך‬ ‫אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים ממום בלשכת‬ ‫הוליכו לבבל והמליך את יהויכין תחתיו‪ ,‬ובשנה השביעית הגלה את‬ ‫שלמים שהם קדשי קדשים אלא כבשי עצרת שהם שלמי ציבור‪ ,‬ומה‬ ‫הטלאים‪ ,‬כדי שבת וב' ימים טובים של ר"ה‪ .‬ואין הכונה‬ ‫יהויכין)‪ ,‬שהיא השנה השמינית למלכות נבוכדנצר‪( ,‬שבשנה‬ ‫שלמים האמורים כאן לגבי שיר וכנ"ל קבוע להם זמן בעצרת‪ ,‬אף‬ ‫שצריך שיהיו ששה כדי שאם שבת וראש השנה יגיעו יחד‬ ‫הראשונה כבש את נינוה ובשניה את יהויקים)‪ ,‬והגלות‬ ‫עולה קבוע לה זמן לאפוקי נדבת ציבור שלא קבוע לה זמן‪.‬‬ ‫הטלאים המבוקרים יספיקו לימים אלו שלא יוכלו לבקר בהם‪,‬‬ ‫השניה עם צדקיהו בזמן החורבן היתה בשנה הי"ח לכיבוש‬ ‫לריש לקיש אומרים שירה שלא על הקרבן‪ ,‬ושאני עולת‬ ‫שהרי בימים אלו מקריבים גם מוספין‪ ,‬אלא התנא מדבר‬ ‫יהויקים שהיא השנה הי"ט למלכות נבוכדנצר‪.‬‬ ‫נדבה שלא אומרים עליה שיר כלל דנפיק מיניה חורבה שאם עולת‬ ‫רק על התמידין‪ ,‬ונקט שבת וימים טובים לסימנא בעלמא‬ ‫י"ב‪ :‬זמן חורבן בית שני‪ -‬ללישנא קמא אף חורבן בית‬ ‫נדבה תהיה רשות יאמרו שגם עולת חובה היא רשות‪.‬‬ ‫(שלא תטעה בגירסא לומר ארבעה או חמשה‪ ,‬דלג' ימים צריך ששה‬ ‫תמידים‪ .‬ל"א סימנא בעלמא לדין שתמיד צריך ביקור ג' ימים‪ ,‬כמו‬ ‫שני היה במוצאי שביעית‪ ,‬והיינו לשיטת רבי יהודה ששנת‬ ‫כתיב "ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח ובעת החל‬ ‫שכשחל ראש השנה בימים ראשון ושני מבקרים את התמיד של יום‬ ‫היובל עולה גם למנין היובל הבא‪ ,‬שהרי בית שני היה ת"כ‬ ‫העולה החל שיר ד' והחצוצרות ועל ידי כלי דוד מלך‬ ‫שלישי בערב שבת)‪ ,‬והיינו כבן בג בג דס"ל שתמיד טעון ביקור‬ ‫שנים‪ ,‬ולרבי יהודה ח' יובלות זה שצ"ב שנים‪ ,‬נמצא ששנת‬ ‫ישראל"‪ ,‬ולשון "ויאמר" משמע שהיה נמלך‪ .‬רב יוסף רצה לומר‬ ‫ד' ימים קודם שחיטה‪ ,‬דיליף מפסח מצרים‪ ,‬דבשעת חינוך‬ ‫הת"כ לבנין הבית היתה בשמיטה הרביעית ליובל הבא‪,‬‬ ‫שהספק היה בעולת ראש חודש של מוסף אם הוקבע ראש‬ ‫נתנו שם שמונה טלאים מבוקרים‪ ,‬ובכל יום נוטלים שנים שכבר עברו‬ ‫ובמוצאי שביעית חרב הבית‪ .‬אבל לרבנן ששנת היובל אינה‬ ‫חודש‪ ,‬והגמרא דוחה שזה היה "ביום ששה עשר לחודש‬ ‫עליהם ד' ימים מלבד יום השחיטה (דומיא דפסח מצרים שביקרוהו‬ ‫עולה ליובל הבא‪ ,‬א"כ ת' שנים הם ח' יובלות‪ ,‬והשנה הת"כ‬ ‫הראשון"‪ .‬ורמי בריה דרב ייבא רצה לומר שהספק היה‬ ‫בעשור לחודש ושחטוהו בי"ד)‪ ,‬וששה דקתני במתני' הכונה שצריך‬ ‫שתמיד ישארו ששה אחרי שנוטלים שנים לפני שמבקרים שנים חדשים‪,‬‬ ‫היא שנה שישית לשמיטה‪ ,‬ובשנה השביעית חרב הבית‪.‬‬ ‫בכבש הבא עם העומר שהוא עולת חובה בט"ז ניסן‪ ,‬אם הוקבע‬ ‫ואח"כ קודם הלילה מבקרים שנים חדשים ונותנים שם‪ .‬וי"מ שבשעת‬ ‫והא דתניא שישראל מנו י"ז יובלות עד גלות בבל‪ ,‬שבית‬ ‫ר"ח בזמנו או לא‪ ,‬שהרי יכולים לראות מתי עשו פסח ומתי‬ ‫חינוך נתנו שם ששה שהיו מבוקרים ד' ימים קודם לכן‪ ,‬וביום הראשון‬ ‫אכלו מצה‪ .‬אלא לא נמלך בגלל ספק‪ ,‬דודאי הוקבע ר"ח בזמנו‪ ,‬אלא‬ ‫ראשון נבנה ת"מ שנים אחרי שנכנסו לארץ וחרב אחרי ת"י שנים‪ ,‬והרי‬ ‫נטלו שנים לתמידים ונתנו שנים תחתיהם וביקרום‪ ,‬וכך בכל יום נוטלים‬ ‫שנים מהמבוקרים שכבר הגיע היום הרביעי לביקורם ומביאים שנים‬ ‫לא מנו שמיטין ויובלות משעת כניסתם לארץ‪ ,‬דא"כ היובל‬ ‫בגלל שדרך שליח ציבור להמלך ולקבל רשות להתפלל‪ ,‬וא"כ י"ל‬ ‫חדשים‪ .‬והקשה רש"י שהרי צריך שיהיו מבוקרים ד' ימים מלבד יום‬ ‫לא יוצא "בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר"‪,‬‬ ‫דאיירי קרא בעולת חובה של תמיד של כל יום‪.‬‬ ‫השחיטה וכנ"ל‪.‬‬ ‫ובהכרח שהתחילו למנות אחרי שבע שכבשו ושבע‬ ‫כשחרב הבית בראשונה זה היה תשעה באב שחל במוצאי‬ ‫אפשר להוסיף בלשכת הטלאים כמה טלאים מבוקרים‬ ‫שחילקו‪ ,‬וממילא היובל יוצא י"ד שנה אחרי החורבן וכנ"ל‪.‬‬ ‫שבת (‪-‬אחד בשבת) וזה היה מוצאי שביעית (‪-‬בשנה השמינית)‪,‬‬ ‫שירצו‪.‬‬ ‫אבל לרבי יהודה ששנת היובל עולה למנין היובל הבא‪ ,‬בי"ז‬ ‫והיתה אז משמרת יהויריב‪ ,‬וכהנים ולוים עמדו על דוכנם‬ ‫י"ג‪ :‬אין פוחתין משתי חצוצרות וט' כנורות‪ ,‬ואפשר‬ ‫יובלות יש עוד י"ז שנה‪ ,‬וא"כ קשה דנמצא שהחורבן היה‬ ‫ואמרו שירה ‪" -‬וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם"‪,‬‬ ‫בשנה השלישית לשמיטה‪.‬‬ ‫ולא הספיקו לומר "יצמיתם ד' אלוקינו" עד שבאו אויבים‬ ‫להוסיף כמה שירצו‪ ,‬והיינו ק"כ חצוצרות דכתיב "ועמהם‬ ‫וצ"ל שהשנים שהגלה סנחריב את עשרת השבטים עד‬ ‫וכבשום‪ .‬וכן היה בשניה‪ .‬דמגלגלין זכות ליום זכאי ‪-‬בניסן‬ ‫כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות"‪.‬‬ ‫שהחזירם ירמיה לא נמנו ליובל‪ ,‬שהרי חזרו בשנת י"ח ליאשיהו‪,‬‬ ‫נגאלו ובניסן עתידים להגאל‪ ,‬וחובה ליום חייב‪ .‬הגמ' מבארת‬ ‫הצלצל היה אחד‪ ,‬דכתיב "ואסף (‪-‬שם הלוי) במצלתיים‬ ‫ויאשיהו מלך ל"א שנה‪ ,‬נמצא משנת י"ח עד שנת ל"א י"ד שנה‪ ,‬ועוד י"א‬ ‫שהשירה היתה על עולת חובה‪ ,‬דאף שבי"ז בתמוז בטל‬ ‫משמיע"‪ ,‬ואף ש"מצלתיים" היינו שנים‪ ,‬כיון שזו עבודה‬ ‫שנה ליהויקים ויהויכין‪ ,‬ועוד י"א שנה לצדקיהו‪ ,‬הרי ל"ו שנים‪ ,‬ואז חרב‬ ‫התמיד שלא היו להם כבשים מחמת שהיה מצור על ירושלים ואין יוצא‬ ‫אחת באדם אחד שאין אחד מועיל בלא חבירו כיון שמכים בזה על‬ ‫הבית‪ .‬וי"ג ששלש שנים מאז שהגלה אותם סנחריב עד שהחזירם ירמיהו‬ ‫ובא‪ ,‬נזדמן להם באקראי בן בקר שאינו ראוי לתמיד וראוי לעולת‬ ‫אינם מן החשבון‪ ,‬והיינו ג' שנים שצר סנחריב שלא היה להם פנאי לחרוש‬ ‫זה קראם התנא אחד‪.‬‬ ‫ולזרוע‪ ,‬לא מנו שמיטין ויובלות‪ ,‬ואף שירמיהו החזירם רק אחרי יותר‬ ‫נדבה‪ ,‬וכן השיר הנ"ל אף שהוא שייך ליום רביעי נזדמן להם‬ ‫אין פוחתין מי"ב לוים עומדים על הדוכן‪ ,‬כנגד ט' כנורות‬ ‫מתשעים שנה‪ ,‬כוונת הגמרא שג' שנות המצור שבסופם גלו עד‬ ‫לאומרו‪.‬‬ ‫שהשיבם ירמיהו אינם מן החשבון‪ .‬ורש"י מקשה על ביאור זה כמה‬ ‫וב' נבלים וצלצל אחד‪ ,‬דכתיב "הוא ואחיו ובניו שנים עשר"‪,‬‬ ‫קושיות‪.‬‬ ‫י"ב‪ .‬הגמ' מסתפקת אם אומרים שירה כשמביאים נסכים‬ ‫ומוסיפים כמה שירצו‪.‬‬ ‫הקשו התוס' (שם) שאם כשגלו פסקו מלמנות וכשחזרו חזרו למנות‬ ‫בפני עצמם (כגון שהביאו קרבן ציבור בלי נסכים ולמחר הביאו‬ ‫מתחילה‪ ,‬א"כ אין ראיה שלא מנו בשנות הכיבוש והחלוקה‪ .‬ותירצו‬ ‫נסכים)‪ ,‬כיון דאין אומרים שירה אלא על היין‪ ,‬או שאין‬ ‫אין לוי קטן נכנס לעזרה לשום עבודה כגון לכבד את העזרה‬ ‫שבאמת לרבי יהודה ששנת היובל עולה למנין השמיטה הבאה אין ראיה‪,‬‬ ‫ולהגיף את הדלתות אלא בשעת שירת הלוים על הדוכן שאז‬ ‫אבל לרבנן שמונים שמיטה רק אחרי היובל‪ ,‬כיון שהשמיטה נהגה גם‬ ‫אומרים‪ ,‬משום דבעינן אכילה ושתיה ‪-‬קרבן ונסכים‪.‬‬ ‫נכנסים לוים קטנים לשורר עמהם‪ ,‬ולא היו אותם קטנים משוררים‬ ‫בשנים אלו‪ ,‬מנו את היובלות כדי לשמר את חשבון השמיטות‪ ,‬ולדבריהם‬ ‫בנבל וכינור אלא בפה‪ ,‬כדי לתבל את הנעימה של הלוים‬ ‫יש ראיה שלא מנו בשנות הכיבוש והחלוקה‪.‬‬ ‫שנת החורבן למנין השמיטין‬ ‫הגדולים ע"י קולם הדק‪( ,‬ואף לרבי יהודה שאומר שהכנור‬ ‫וללישנא בתרא לרבנן חורבן בית שני לא היה במוצאי‬ ‫בית ראשון נבנה ‪ 480‬שנה לאחר יציאת מצרים‪ ,‬והיה קיים ‪410‬‬ ‫במקדש היה של ז' נימין דכתיב "שובע שמחות את פניך"‬ ‫שביעית‪ ,‬והא דקתני 'וכן בשניה' זה נאמר על שאר הדברים‬ ‫שנים עד שנחרב‪ .‬כ‪ 270‬שנה לאחר בניינו הגלה שלמנאסר מלך‬ ‫והגמ' דוחה שלר"ש לא הולכים אחרי שעת הפדיון‪ ,‬אלא‬ ‫פדיון שדה מקנה‪ -‬לת"ק בשדה מקנה נותן את שוויו‪,‬‬ ‫אל תיקרי שובע אלא שבע‪ ,‬ושל ימות המשיח של ח' נימין‬ ‫ר"ש דורש דין זה מדכתיב "משדה" ולא כתיב שדה‪.‬‬ ‫דכתיב "וחשב לו הכהן את מכסת הערכך" ‪-‬מנין דמיו דהיינו שווים‪,‬‬ ‫דכתיב "למנצח על השמינית" והיינו על הנימא השמינית‪,‬‬ ‫י"ד‪ :‬הקדש ומכר בטרשים‪ -‬המקדיש שדה טרשים‬ ‫ולרבי אליעזר אף שדה מקנה נפדה בחמישים כסף כשדה‬ ‫ושל עולם הבא י' נימין דכתיב "עלי עשור ועלי נבל עלי‬ ‫אחוזה‪ ,‬דילפינן "וחשב וחשב" משדה אחוזה‪ ,‬וההבדל‬ ‫הגיון בכנור" ואומר "הודו לד' בכנור בנבל עשור (‪-‬של עשר‬ ‫פודה אותה בשוויה אע"ג דאחוזה נינהו‪ ,‬כיון שאינה "בית זרע"‪,‬‬ ‫בניהם הוא שבשדה אחוזה כשנפדית ע"י הבעלים נותן חומש‪,‬‬ ‫נימין) זמרו לו שירו לו שיר חדש" ושיר חדש שזה לשון זכר היינו‬ ‫ואם לא גאלה ומכרם הגזבר לאחר היא יוצאה לכהנים ביובל‪ ,‬כיון‬ ‫לעולם הבא‪ ,‬כזכר שאינו יולד‪ ,‬אבל שיר של עולם הזה הוא לשון נקיבה‪,‬‬ ‫ובשדה מקנה אינו נותן חומש‪.‬‬ ‫שלענין היציאה כתיב "והיה השדה בצאתו ביובל" – כל דהו‪.‬‬ ‫שכשם שהנקיבה יולדת כך תשועות הללו יולדות צרות חדשות‪ ,‬ומכך‬ ‫והמוכר שדה טרשים יכול לגאול לפני ב' שנים אע"פ שהמוכר‬ ‫הגמ' (י"ד‪ ):‬דנה אם רבנן לומדים גזירה שוה זו לענין שצריך‬ ‫להוסיף חומש בשדה מקנה‪ ,‬או דלית להו גזירה שוה ואינו‬ ‫שרבי יהודה לומד כנור מנבל נמצא שכנור הוא נבל‪ ,‬רק לעוה"ב‬ ‫קרקע לחבירו אינו יכול לגאול עד שתי שנים‪ ,‬דכתיב "במספר שני‬ ‫דנפיש נימיה כנבל הוא קרוי נבל)‪ .‬ולרבי אליעזר בן יעקב‬ ‫תבואות" ואין כאן תבואות‪ ,‬ואם לא גאלה ומכרה הגזבר לאחר‬ ‫מוסיף חומש‪ .‬ורבא אומר שרבנן לא לומדים שצריך‬ ‫להוסיף חומש‪ ,‬משום ששדה אחוזה ומקדיש ביתו הוו ב'‬ ‫אין הקטנים עולים למנין של י"ב הלוים הנצרכים לדוכן‪ ,‬ואין‬ ‫היא חוזרת ביובל‪ ,‬כיון שלענין החזרה ביובל כתיב "ושב‬ ‫עולים על האיצטבא המוכנה לדוכן‪ ,‬אלא עומדים בארץ‪,‬‬ ‫כתובים הבאים כאחד שאינם מלמדים‪( ,‬ולמ"ד מלמדין‬ ‫לאחוזתו" והאי נמי אחוזה היא‪.‬‬ ‫וראשיהם בין רגלי הלוים והיו נקראים צוערי הלוים לפי‬ ‫מצינו דין חומש גם במעשר ובבהמה טהורה ובבהמה‬ ‫הקדש ומכר באילנות‪ -‬המקדיש אילנות פודה אותם‬ ‫שהיה קולם דק והיו מצערים בכך את הלוים שאינם יכולים לבסם‬ ‫טמאה)‪ .‬ובברייתא איתא שלומדים מערכין שבשדה מקנה‬ ‫בשווים‪ ,‬דכתיב "בית זרע" ולא אילנות‪( ,‬ולא אמרינן‬ ‫אינו מוסיף חומש‪ ,‬דכתיב "במכסת הערכך"‪.‬‬ ‫קולם כמותם‪ ,‬ולתנא דברייתא היו נקראים סועדי ‪-‬עוזרי הלוים‪.‬‬ ‫שיקדשו אגב הקרקע שלהם ויפדה אותם אגב הקרקע‬ ‫שלהם ‪-‬מקום מושב האילן‪ ,‬ואם מכרם והגיע היובל יחזרו לבעלים אגב‬ ‫עוד בדיני הקדש ופדיון‪-‬‬ ‫הקרקע‪ ,‬דמה שמצינו שהמוכר דקל לחבירו קנה משיפולא‬ ‫המקדיש שדה מלאה אילנות‪ -‬לרב הונא בעין יפה הוא‬ ‫(‪-‬מקום מושב האילן) ועד תהומא‪ ,‬היינו בבא מחמת טענה ‪-‬‬ ‫מקדיש אילנות לבד וקרקע לבד ולא שיפדה אילנות אגב קרקע‪ ,‬ולכן‬ ‫יש בערכין‬ ‫שטוענו שהזכיר לו שם קרקע)‪ ,‬ואם לא גאלם אינם יוצאים‬ ‫צריך לפדות את האילנות בשווים‪ ,‬ואח"כ פודה את הקרקע‬ ‫ביובל‪ ,‬דכתיב "והיה השדה" ולא אילנות‪ ,‬ואם מכר אילנות‬ ‫בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף‪.‬‬ ‫חיובי ממון קצובים שיש בזה להקל ולהחמיר‬ ‫אין נגאלים פחות מב' שנים‪ ,‬דאילנות הם בכלל "שני‬ ‫והא דאיתא בברייתא שאם הקדיש ג' אילנות מפוזרים‬ ‫המשנה מביאה מספר חיובי ממון שהתורה קצבה את שיעורם‬ ‫תבואות"‪ ,‬אבל אם לא גאלם אינם חוזרים ביובל‪ ,‬דאינם‬ ‫בשיעור שאם היו מפוזרים כמו אלו יש עשרה בבית סאה‪ ,‬הרי‬ ‫(ערכין‪ ,‬שדה אחוזה‪ ,‬שור מועד שהמית עבד‪ ,‬אונס ומפתה ומוציא‬ ‫בכלל "ושב לאחוזתו"‪.‬‬ ‫הוא מקדיש גם את הקרקע והאילנות הקטנים שביניהם‪ ,‬מפני‬ ‫שם רע)‪ ,‬ויש בזה קולא היכא שהשווי האמיתי הוא יותר‪ ,‬וחומרא‬ ‫שהקרקע שביניהם נצרכת להם‪ ,‬ופודה בית זרע חומר שעורים‬ ‫היכא שהשווי האמיתי הוא פחות‪ .‬והגמרא מבארת דינים אלו‪,‬‬ ‫יש בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר‪,‬‬ ‫בחמישים שקל כסף‪ ,‬וא"צ לפדות את האילנות מתחילה‪,‬‬ ‫ודינים נוספים השייכים לדינים אלו‪.‬‬ ‫שמשלם ל' סלעים בין בנאה בין בכעור‪ ,‬אבל המית בן חורין‬ ‫היינו כר"ש שמקדיש בעין רעה מקדיש‪( ,‬כדמצינו שלר"ש‬ ‫יש בערכין להקל ולהחמיר‪ ,‬כיצד המעריך אדם (‪-‬שאמר‬ ‫נותן שוויו דכתיב "ונתן פדיון נפשו" – דמי ניזק‪ ,‬ובחבלה בין בעבד‬ ‫המקדיש שדה לא הקדיש אילנות שבה אלא חרוב המורכב‬ ‫ערך פלוני עלי) בין נאה שבישראל ששוה מאה מנה בין כעור‬ ‫בין בבן חורין נותן נזק שלם‪ .‬ושור תם שהמית פטור‪ ,‬ואם‬ ‫וסדן השקמה שהם זקנים וגדולים מאד ויונקים משדה הקדש יותר‬ ‫שבישראל שאינו שוה אלא ה' סלעים‪ ,‬נותן נ' סלע‪ .‬ואם אמר‬ ‫הזיק אדם לר"ע משלם נזק שלם‪.‬‬ ‫משאר אילנות)‪ ,‬ואם היו האילנות צפופים יותר או מפוזרים‬ ‫הרי דמיו עלי נותן את שוויו‪ .‬מתני'‪.‬‬ ‫יש באונס ומפתה להקל ולהחמיר‪ ,‬שמשלם חמישים‬ ‫יותר‪ ,‬לא הקדיש את הקרקע והאילנות שביניהם אלא רק את‬ ‫האילנות עצמם‪ ,‬דאין זה סדר נטיעת אילנות‪ ,‬וכן הדין בהקדישם‬ ‫והא דנקט ישראל‪ ,‬שמשמע שעכו"ם אינו נערך (‪-‬אם ישראל‬ ‫סלעים בין בגדולה שבכהונה בין בקטנה שבישראל‪ .‬ולענין‬ ‫בזה אחר זה דאין קנין קרקע אלא לג' אילנות‪ ,‬ואפילו אם הקדיש‬ ‫אמר ערך עכו"ם פלוני עלי)‪ ,‬לר"מ שעכו"ם נערך ולא מעריך‪ ,‬נקט‬ ‫פגם (משלם כשיעור ההפרש בין שפחה בתולה לשפחה בעולה‬ ‫אילנות שאינם נטועים כסדר‪ ,‬ואח"כ הקדיש קרקע‪ ,‬די"ל שיפדה‬ ‫התנא נאה שבישראל כדי ללמד אגב אורחא שאסור לומר‬ ‫להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו)‪ ,‬ובושת הכל לפי המבייש‬ ‫אותם אגב הקרקע‪ ,‬מ"מ כיון שלא הקדישם יחד פודה את האילנות‬ ‫כמה נאה כנעני זה משום "לא תחנם"‪ ,‬ולא נקט נאה שבישראל‬ ‫והמתבייש‪ ,‬ואין הבושת ופגם כלולים בחמישים סלעים‪,‬‬ ‫לפי שווים ואח"כ את הקרקע בית זרע חומר שעורים‬ ‫וכעור שבכנענים‪ ,‬דבחד אומה קמיירי‪ .‬וגבי אונס ומפתה‬ ‫דכתיב "ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף תחת‬ ‫בחמישים שקל כסף‪.‬‬ ‫(י"ד‪ ):‬נקט גדולה שבכהונה וקטנה שבישראל‪ ,‬דחד אומה‬ ‫אשר עינה" מכלל דאיכא בושת ופגם שצריך לשלם ואינם עבור‬ ‫הגמ' שואלת שהרי ר"ש סובר שהפדיון נקבע לפי שעת‬ ‫הוא אלא שהכהנים קדושים יותר‪ ,‬ואי בעית אימא כיון‬ ‫העינוי שהרי הם שייכים גם בלי העינוי‪ ,‬ולרבא לומדים מדכתיב‬ ‫פדיון‪ ,‬כדמצינו שלר"ש ורבי יהודה הלוקח שדה מאביו‬ ‫שההמשך מדבר בשדה אחוזה ששייך רק בישראל‪ ,‬דעכו"ם‬ ‫"ונתן האיש השוכב עמה" הנאת שכיבה חמישים מכלל‬ ‫והקדישה ואח"כ מת אביו דינה כשדה אחוזה להפדות‬ ‫אינם בני אחוזה בארץ ישראל‪ ,‬ולכן לא פודים בחמישים שקל כסף‬ ‫דאיכא בושת ופגם‪( .‬רב זעירא רצה לומר שהטעם הוא‬ ‫בחמישים שקל כסף ולא בשוויה‪ ,‬אע"פ שבשעת הקדש היתה שדה‬ ‫אלא בשויו‪ ,‬נקט ישראל‪.‬‬ ‫שיאמרו שמשלם בבת מלכים כמו בבת הדיוטות‪ ,‬ואביי‬ ‫מקנה‪ ,‬כיון שלאחר שמת אביו היא שדה אחוזה‪ ,‬ולר"מ רק אם מת‬ ‫דוחה שגם בעבד יאמרו שמשלם בעבד נוקב מרגליות כמו‬ ‫אביו ואח"כ הקדישה שבשעת הקדש היא שדה אחוזה דינה‬ ‫י"ד‪ .‬יש בשדה אחוזה להקל ולהחמיר‪ -‬המקדיש קרקע‬ ‫בעושה מעשה מחט‪ .‬עוד רצה רב זעירא לומר שהטעם הוא‬ ‫כשדה אחוזה‪ ,‬דכתיב "ואם את שדה מקנתו אשר לא‬ ‫בין יקרה בין זולה‪ ,‬הפודה אותה בין הבעלים בין אדם אחר נותן דמי‬ ‫שאם באו עליה שנים אחד שלא כדרכה שהיא נשארת בתולה‬ ‫משדה אחוזתו" – דווקא שדה שאינה שדה אחוזה‪ ,‬אבל אם‬ ‫פדיונה זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף אם זה‬ ‫אבל היא נפגמה‪ ,‬ואחד כדרכה‪ ,‬יאמרו שזה שבעל פגומה וזה‬ ‫הקדישה ואח"כ מת אביו דינה כשדה מקנה‪ ,‬ומבואר שלר"ש‬ ‫בתחילת היובל‪ ,‬ואם לא מגרע לפי השנים שעברו סלע ופונדיון לשנה‪,‬‬ ‫שבעל שלימה משלמים אותו דבר‪ ,‬ואביי דוחה שגם בעבד‬ ‫הולכים לפי שעת הפדיון‪ ,‬וא"כ כיון שבשעת פדיון יש קרקע‬ ‫ושיעור זה הוא גם בשדה הראויה לגפנים או קנים או‬ ‫יאמרו שמשלם בבריא ובמוכה שחין אותו דבר)‪.‬‬ ‫ואילנות יחד יפדה אותם אגב קרקע אע"פ שהקדישם בפני עצמם‪.‬‬ ‫אילנות‪.‬‬ ‫קורס ללמוד להנות ולזכור‬ ‫מבחני 'לדעת'‬ ‫סיכומי 'תמצית'‬ ‫‪ 11‬שיעורים בהם נלמד בצורה מקצועית‬ ‫מבחן שבועי על דף היומי ‪ /‬עמוד היומי‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית‬ ‫וייחודית‪ ,‬כיצד נזכור את הלימוד‪,‬‬ ‫החודשיים על הדף היומי ‪ /‬משנה ברורה ומוסר‬ ‫משנה ברורה ‪ /‬חפץ חיים ‪ /‬אהבת חסד‬ ‫ונעצים את איכות וחווית הלימוד בצורה‬ ‫משמעותית‪.‬‬ ‫ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי‬ ‫(לפי סדר הדף היומי בהלכה)‪ ,‬ועמוד היומי‬ ‫בתחילת חורף פ"ז יפתחו בס"ד קבוצות‬ ‫עד יום שלישי בשעה ‪ 7:00‬בבוקר‪:‬‬ ‫בנקודות ההפצה‬ ‫‪-‬‬ ‫חדשות לאברכים ובני ישיבות‪,‬‬ ‫בטלפון ‪0737-289-669‬‬ ‫‪-‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫בירושלים בישיבת מיר ובבית וגן נוה‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫בפקס ‪ 02-3132-641‬קוד גליון ‪3132‬‬ ‫‪-‬‬ ‫יעקב ופסגת זאב‪ ,‬אופקים‪ ,‬ואלעד‪.‬‬ ‫בנדרים פלוס קופת לדעת‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫‪-‬למעלה מ‪ 500‬בוגרים מרוצים‪.‬‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל‬ ‫הגרלות‪ :‬בכל שבוע על ‪ ₪ 500‬במזומן‪,‬‬ ‫מסכתות הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל‬ ‫‪ 12-‬כלים לחיבור חזק ללימוד‪.‬‬ ‫ו‪ 5‬זוכים בזכות קניה ‪ ₪ 100‬ביפה נוף‪.‬‬ ‫תנ"ך וספרי מוסר‪ ,‬או סיכומים לפי סדר הלימוד‬ ‫‪-‬דרכים לפיתוח הזכרון והריכוז‪.‬‬ ‫של‪ :‬העמוד היומי‪ ,‬חבורת ש"ס‪ ,‬קנין ירושלמי‪,‬‬ ‫‪-‬מחיר סמלי‪ ,‬והחזר כספי למיישמים את‬ ‫דף הכולל‪ ,‬קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪ ,‬אורייתא‪ ,‬אהבת‬ ‫הנלמד בשיעורים‪.‬‬ ‫שלום‪ ,‬ומפעל הש"ס‪.‬‬ ‫לפרטים ‪02-3131-465 / 055-400-7977‬‬ ‫קורס ללמוד להנות ולזכור ‪ -‬להתענג בידיעת התורה‬ ‫א' מערכת הזכרון עובדת בצורה טובה ופלאית‪ ,‬ומותאמת לזכור בצורה‬ ‫רואים שכך צורת הלימוד הנכונה‪ ,‬ואת התועלת המרובה שיש בכלים אלו‬ ‫קורס ללמוד להנות ולזכור‬ ‫ברורה מאות ואלפי סוגיות‪ ,‬אם רק נשתמש בה בצורה הנכונה‪.‬‬ ‫לחיבור הנאה וזכרון הלימוד‪ .‬עם זאת הדברים הנמסרים בשיעורים מעוגנים‬ ‫לפני כשנה וחצי נפתח ע"י מערכת 'תמצית' קורס מיוחד בשם 'ללמוד להנות‬ ‫ב' יסוד היסודות ללימוד איכותי מהנה שנשמר לאורך ימים ושנים הוא‬ ‫גם במחקרים עדכניים רבים על מערכת הזכרון‪.‬‬ ‫ולזכור'‪ ,‬ובו סדרת שיעורים המלמדים כיצד לחזק את איכות הלימוד‪ ,‬להעצים את‬ ‫חיבור פנימי וחזק ללימוד‪ ,‬ומטרת הכלים הנלמדים היא ליצור ולחזק את‬ ‫בהכנת השיעורים הושקעו אלפי שעות של לימוד יסודי של סוגיות‬ ‫החוויה מהלימוד‪ ,‬ולהגיע למצב בו זוכרים את מה שלומדים‪ ,‬שיעורים שנמסרו‬ ‫החיבור הזה‪.‬‬ ‫העוסקות בנושא זה במישרין או בעקיפין‪ ,‬וכן נלמדו בצורה יסודית מאות‬ ‫לפני למעלה מ‪ 500-‬לומדים‪.‬‬ ‫ג' מצות ידיעת התורה והרגשת מתיקות התורה הם דברים השוים לכל‬ ‫מקורות מדברי רבותינו גדולי הדורות לאורך ההיסטוריה‪ ,‬ונקראו עשרות‬ ‫לקראת הסדרה הרביעית של השיעורים יוצא גליון זה ובו מידע בסיסי על סדרת‬ ‫נפש‪ ,‬ולא רק לבעלי דרגה מיוחדת ביראת שמים ושקיעות בתורה‪ ,‬והם‬ ‫ספרים ישנים וחדשים העוסקים בתחום זה‪.‬‬ ‫השיעורים‪.‬‬ ‫תלויים בעיקר בשימוש נכון וטבעי בכלים שהקב"ה נתן לנו‪ ,‬ולימוד בדרך זו‬ ‫בחינה נוספת נעשתה ע"י התחקות אחר דרכי צמיחתם של תלמידי חכמים‪,‬‬ ‫באלו תחומים עוסקים השיעורים?‬ ‫מביא ליראת שמים ולשקיעות בתורה ולעוד מעלות רבות‪.‬‬ ‫ושימושם בכלים אלו‪ ,‬מטרת בדיקה זו היתה בכדי לבחון את השפעת כל‬ ‫השיעורים עוסקים ב‪ 4‬נושאים עיקריים‪:‬‬ ‫ד' בזמן הלימוד עצמו עלינו להתרכז בהבנת תוכן הדברים וללמוד בצורה טובה‪,‬‬ ‫כלי במישור המעשי ועמידתו במבחן המציאות‪ :‬האם כך גדלים תלמידי‬ ‫א' דרכי פעילות מערכת הזכרון והדרך להשתמש בה בצורה נכונה במטרה‬ ‫וכל מחשבה נוספת‪ ,‬כמו הרצון להספיק או לזכור‪ ,‬במידה והיא מפריעה לריכוז‬ ‫חכמים אמיתיים‪.‬‬ ‫לזכור את הלימוד‪.‬‬ ‫בגוף הלימוד‪ ,‬לא רק שאינה מסייעת לזכרון‪ ,‬היא מגרעת ממנו‪ ,‬מפני שהיא‬ ‫האם המשתתפים אכן רואים תועלת מהשיעורים?‬ ‫ב' הדרך לפתח את מערכת הזכרון ויכולות נוספות (כשרון‪ ,‬מהירות תפיסה‪,‬‬ ‫מורידה מהחיבור הפנימי לתוכן החומר הנלמד ומקטינה את ההנאה מהלימוד‪.‬‬ ‫ריכוז‪ ,‬מעלות רוחניות שונות‪ ,‬ועוד)‪.‬‬ ‫בסייעתא דשמיא נמסרו כבר לפני ‪ 11‬קבוצות עם למעלה מ‪ 500‬לומדים‪,‬‬ ‫בכמה שיעורים מדובר ומי מוסר אותם?‬ ‫רבים מהם מציינים את התועלת הגדולה שהיתה להם מהשיעורים‪ ,‬להנאה‬ ‫ג' הדרך להתחבר בצורה חזקה הרבה יותר ללימוד‪ ,‬דבר המביא לא רק‬ ‫מהלימוד‪ ,‬לחיזוק איכות הלימוד וההבנה‪ ,‬להצלחה במבחנים‪ ,‬לזכירת‬ ‫לזכרון הלימוד אלא גם ללימוד איכותי יותר ולהנאה גדולה יותר מהלימוד‪.‬‬ ‫הסדרה כוללת ‪ 11‬שיעורים של כ‪ 45‬דקות‪ ,‬והשיעורים נמסרים ע"י עורך‬ ‫הנלמד‪ ,‬ולתחומים נוספים‪.‬‬ ‫ד' כיצד לסכם ולחזור על הלימוד בצורה נכונה מהנה ויעילה‪.‬‬ ‫סיכומי תמצית‪.‬‬ ‫בקורס נלמד על ‪ 12‬כלים שכולם כאחד וכל אחד בפני עצמו מביאים את‬ ‫מה הקשר בין סיכומי 'תמצית' לקורס?‬ ‫למי מתאימים השיעורים?‬ ‫הלומד 'ללמוד (טוב יותר) להנות ולזכור'‪.‬‬ ‫סיכומי תמצית נועדו לא רק לחזרה והצלחה במבחנים‪ ,‬אלא גם לקבלת‬ ‫השיעורים מתאימים בראש ובראשונה לכל מי שמעוניין להעצים את‬ ‫כלים אלו מחולקים ל‪ 3‬חלקים‪ :‬א' כלים הנוגעים לגישה ללימוד ולהכנה‬ ‫סדר ובהירות בסוגיות ובהלכות הנלמדות‪ ,‬וליצירת חיבור פנימי חזק בין‬ ‫איכות הלימוד והזכרון‪ ,‬ובמיוחד למי שמרגיש שהוא לא ממצה מספיק את‬ ‫לפני הלימוד‪ .‬ב' כלים להעצמת הלימוד עצמו‪ .‬ג' כלים לסיכום וחזרה לאחר‬ ‫הלומד לחומר הנלמד‪ ,‬והרבה מהתובנות הנלמדות בקורס הוטמעו בתוך‬ ‫הכוחות שלו ורוצה להגיע ליותר‪ ,‬להתחבר יותר ללימוד‪ ,‬ללמוד טוב יותר‪,‬‬ ‫הלימוד‪.‬‬ ‫הסיכומים‪.‬‬ ‫להנות יותר מהלימוד‪ ,‬ולזכור את מה שהוא לומד‪ .‬כמו כן השיעורים‬ ‫מתאימים לאלו שנמצאים במסגרות מבחנים ומעוניינים להצליח בהם‬ ‫האם הכלים שנלמדים בשיעורים מצריכים שינוי בסדרי‬ ‫האם השיעורים הם בתשלום?‬ ‫ולשמר את הידע לאורך ימים ושנים‪ ,‬וכן למגידי שיעורים ומלמדים‬ ‫הלימוד?‬ ‫השיעורים הם אכן בתשלום‪ ,‬וזאת מהסיבה שרק מי שמוכן ומשקיע‬ ‫המעוניינים ללמד את תלמידיהם בצורה מושכת ומעניינת במטרה‬ ‫לא‪ .‬המטרה בשיעורים היא להעצים את איכות הלימוד‪ ,‬כל אחד בסגנון‬ ‫מכספו על הדברים‪ ,‬מגיע לקורס בצורה רצינית‪ ,‬שומע ומפנים את הדברים‪,‬‬ ‫שהתלמידים יחיו את הסוגיא ויזכרו אותה לאורך ימים ושנים‪.‬‬ ‫לימודו‪ ,‬ולא לשנות אותה‪.‬‬ ‫ומשתדל ליישם אותם בפועל‪ ,‬ועי"ז הוא מקבל את התועלת מהדברים‪ ,‬עם‬ ‫לאיזה סגנון לימוד השיעורים מתאימים?‬ ‫האם ניתנים בשיעורים דרכים ליישום בפועל של הכלים‬ ‫זאת מדובר בסכום סמלי ונמוך מאד בהשוואה לעלות רגילה של קורסים‬ ‫אחרים‪ ,‬וגם סכום זה מוחזר במלואו! לאלו השומעים ברצינות את‬ ‫השיעורים מתאימים לכל סגנון לימוד‪ ,‬עיון ובקיאות‪ ,‬גמרא והלכה‪ ,‬וכו'‪.‬‬ ‫הנלמדים?‬ ‫השיעורים ומבצעים בפועל את התרגילים שניתנים בשיעורים‪.‬‬ ‫האם השיעורים מתאימים גם למי שאין לו זכרון טוב?‬ ‫בסיום כל שיעור ניתנים תרגילים מעשיים פרקטיים‪ ,‬שההרגל בהם נותן‬ ‫עם זאת השיעור הראשון‪ ,‬בו נלמדים מספר כלים חשובים‪ ,‬הינו חינמי‪,‬‬ ‫בהחלט! מכמה סיבות‪ :‬א' כל אחד יכול לזכור הרבה יותר ממה שהוא זוכר כרגע‪,‬‬ ‫תועלת עצומה וקנין חזק ואמיתי בכלים הנלמדים‪.‬‬ ‫וניתן לקבל ממנו תועלת מרובה גם למי שלא נרשם לסדרת השיעורים‪.‬‬ ‫אם ילמד להשתמש בצורה נכונה במערכת הזכרון‪ .‬ב' יתכן בהחלט שמי שחושב‬ ‫האם התרגילים קלים ליישום?‬ ‫שאין לו זכרון טוב יגלה שהסיבה שהוא לא זוכר טוב אינה הזכרון אלא דברים‬ ‫אנו משתדלים למצוא תרגילים מעשיים‪ ,‬שיהיו מצד אחד קלים לביצוע‪,‬‬ ‫האם הקורס הוא פרונטלי או שניתן לשומעו דרך הטלפון?‬ ‫אחרים לגמרי‪ ,‬ובאמת יש לו זכרון הרבה יותר טוב ממה שהוא חשב‪ .‬ג' כל אחד‬ ‫ושוים לכל נפש‪ ,‬ומצד שני יתנו את התועלת המירבית‪ .‬רוב הכלים לוקחים‬ ‫מומלץ מאד‪ ,‬למי שיכול לבוא פיזית לשמוע את השיעורים‪ ,‬כיון שעי"ז‬ ‫יכול לפתח את הזכרון שלו‪ ,‬ובשיעורים אנו לומדים בין השאר כיצד מפתחים את‬ ‫רק מספר דקות בכל יום‪.‬‬ ‫התועלת היא גדולה יותר‪ ,‬אולם ישנה גם אפשרות לשמיעת השיעורים דרך‬ ‫הזכרון ועוד כוחות נוספים כמו כח הריכוז כח העיון כח ההספק וכו'‪.‬‬ ‫הטלפון בקו תמצית‪ ,‬ולגבי התשלום‪ ,‬כיון שהתשלום נועד בכדי לקבל את‬ ‫מהם המקורות של הדברים הנלמדים בשיעורים?‬ ‫התועלת מהשיעורים‪ ,‬אין הבדל במחיר‪ ,‬וגם לגבי ההחזרים גם אלו השומעים‬ ‫האם ניתן לקבל מספר תובנות מהנלמד בשיעורים?‬ ‫כל הדברים הנלמדים בקורס יסודם במאות מראי מקומות מדברי חז"ל‬ ‫את השיעורים בטלפון יקבלו בס"ד את ההחזרים לפי הכללים‪.‬‬ ‫נזכיר מספר יסודות מרכזיים עליהם בנויים השיעורים‪.‬‬ ‫ודברי רבותינו גדולי הדורות ראשונים ואחרונים עד דורנו אנו‪ ,‬בהם אנו‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫לא בשמים היא ‪ -‬גם אתה יכול!!!‬ ‫האם כשאין לך משהו קבוע ללמוד אתה מרגיש משיכה לכמה דברים‬ ‫האם אחרי לימוד עם השלכה מעשית אתה יכול לזהות מה יצא למעשה?‬ ‫האם כשאתה מסיים ללמוד אתה מסוגל לומר בקצרה (ב‪ 2‬דקות) ‪2-3‬‬ ‫וקשה לך לבחור ביניהם?‬ ‫האם קרה לך שכשלמדת לא הרגשת עייפות וכשהפסקת ללמוד גילית שאתה‬ ‫נקודות שהתחדשו לך?‬ ‫האם אתה חושב שאתה מנצל את זמנך מספיק‪ ,‬או שאתה יכול ללמוד כל‬ ‫עייף‪( ,‬או שהמצב הפוך)?‬ ‫האם אתה יכול לומד בעל פה מה שלמדת בימים אלו לפני שנה‪ ,‬או אפילו‬ ‫יום שעה או יותר?‬ ‫לפני חודשיים?‬ ‫האם סוגיא מורכבת מאתגרת אותך (או מכבידה עליך)?‬ ‫האם אתה מתחיל את היום עם חשק ואמביציה?‬ ‫האם אתה מאמין שאתה יכול לזכור בצורה ברורה חלק גדול ממה שאתה‬ ‫האם יש לך סקרנות מוקדמת למה שאתה הולך ללמוד?‬ ‫האם אתה מסיים את היום עם סיפוק?‬ ‫לומד?‬ ‫האם כשאתה לומד שאלה בגמרא או במפרשיה או שקשה לך קושיא‪ ,‬זה‬ ‫האם אתה חושב שהתקדמת בצורה משמעותית בהבנה וידיעת התורה‬ ‫באם ענית תשובות חיוביות על חלק גדול מהשאלות הנ"ל‬ ‫כואב לך?‬ ‫בשנה האחרונה?‬ ‫אשריך‪ ,‬אבל אם לא‪ ,‬תן לעצמך הזדמנות‪ ,‬בא לשמוע מהי‬ ‫האם אתה מרגיש בצורה חיה את דברי הפסוק "מתוקים מדבש" וכו'?‬ ‫האם קורה לך שאתה מתגעגע לגמרא?‬ ‫הדרך אותה לימדונו רבותינו כיצד לזכות לכל הנ"ל‪.‬‬ ‫האם אתה קורא ומסביר בקול ובצורה חיה וברורה את מה שאתה לומד?‬ ‫האם קורה לך שאתה מסתכל בשעון באמצע הלימוד ומגלה שעבר הרבה‬ ‫האם כשאתה לומד סוגיא שכבר למדת בעבר אתה מרגיש שהלימוד‬ ‫יותר זמן ממה שחשבת?‬ ‫בשיעורים תקבל בסייעתא דשמיא כלים כיצד לזכות לדברים‬ ‫החדש הוא רק תוספת הבנה ובהירות או שאתה צריך ללמוד את הדברים‬ ‫האם קורה לך שאתה הולך בדרך ועולים לך בראש חשבונות ושאלות על‬ ‫אלו‪ ,‬כלים שרבים מאד ממשתתפי השיעורים ציינו כי זכו על‬ ‫מחדש?‬ ‫מה שלמדת?‬ ‫ידם לחיבור חזק ואמיתי ללימודם‪ ,‬למתיקות וידיעת התורה‪,‬‬ ‫האם אתה מעונין שה'נטו' של שעות הלימוד שלך יגדל?‬ ‫האם קרה לך שבמשך כל הסדר לא קפצו לך בראש מחשבות שאינם‬ ‫ולמתן תשובה חיובית על הרבה מהשאלות הנ"ל‪.‬‬ ‫האם בסיום הסדר קשה לך להתנתק מהגמרא?‬ ‫קשורות למה שאתה לומד?‬ ‫‪----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------‬‬ ‫ברוך ד' אני נמצא על סף סיום הסדרה ששינתה אותי מקצה לקצה‪ ,‬לכן‬ ‫מכתבים נבחרים ממשתתפי השיעורים‬ ‫פרטים על סדרת השיעורים‬ ‫אשמח לדעת על פתיחות נוספות כדי שאוכל להמליץ על כך לחברי‪.‬‬ ‫בעבר כמעט לא הייתי חושב בלימוד בזמנים פנויים‪ ,‬והיום‪ ,‬בעקבות כמה‬ ‫השיעורים יתקיימו בס"ד בירושלים (בישיבת מיר‪ ,‬בנוה יעקב ופסגת זאב‪ ,‬ובבית‬ ‫התרשמתי מאד מהצורה והגישה של מסירת השיעורים‪ ,‬שכולם מלאים באהבת‬ ‫כלים מהשיעורים שאני מיישם‪ ,‬אני חושב בלימוד ומעביר סוגיות בראש‬ ‫וגן)‪ ,‬באלעד‪ ,‬ובאופקים‪ ,‬וניתן גם לשומעה בטלפון‪.‬‬ ‫תורה וכלים מעשיים‪ ,‬ניכרת הכוונה לשם שמים והעבודה העצמית שמשפיעה‪.‬‬ ‫בצורה חווייתית ובלי מאמץ מיוחד‪ ,‬וכל הלימוד מלכתחילה הוא איכותי‬ ‫מחיר הסדרה הינו ‪ ₪ 720‬לאברכים ו‪ ₪ 400‬לבחורים‪ ,‬מבצע מיוחד לרגל הסדרה‬ ‫יישר כח על המענה הטלפוני הברור לכל שאלה‪ ,‬ועל הרצון ללוות אותי‬ ‫יותר ועם הרבה יותר חשק‪.‬‬ ‫החדשה‪ ₪ 600 ,‬לאברכים ו‪ ₪ 300‬לבחורים‪.‬‬ ‫בדרך להצלחה‪ ,‬וחבל שלא שמעתי את השיעורים כבר כשהייתי בחור‪.‬‬ ‫אני מרגיש שהשיעורים הוציאו ממני מן הכח אל הפועל הרבה כוחות‬ ‫ניתן להרשם ב'נדרים פלוס' קופת 'תמצית' או בשיעורי הפתיחה‪.‬‬ ‫יישר כח עצום על השיעורים שנמסרו בצורה ברורה וטובה מאד‪ ,‬אין מחיר‬ ‫שכבר היו בי‪ ,‬והדברים נתנו לי תועלת עצומה‪ ,‬לאיכות הלימוד‪ ,‬להנאה‬ ‫שיעור הפתיחה הינו ללא תשלום והרשמה‪ ,‬ויש בו תועלת גם למי שלא נרשם‬ ‫בעולם לכזה דבר עצום ונפלא‪ ,‬הלא התורה היא חיינו ואורך ימינו‪ ,‬ובלא‬ ‫מהלימוד‪ ,‬ולהצלחה במבחנים‪ .‬חשוב לציין שאחרי השיעורים אני מספיק‬ ‫לסדרת השיעורים‪.‬‬ ‫שייכות ושקיעות בגישמעק וחיבור אין זה חיים אמיתיים‪ ,‬ואשרי שזכיתי‬ ‫פחות חומר‪ ,‬אולם איכות הלימוד וההנאה שוים את זה‪.‬‬ ‫להתקדם בצורה אדירה ביסוד היסודות של העולם‪.‬‬ ‫לפרטים נוספים ולהרשמה‪.055-400-7977 -‬‬ ‫אני נבחן תקופה ארוכה במסלול מבחנים מסוים‪ ,‬במבחן האחרון‬ ‫השיעורים נתנו לי תועלת עצומה‪ ,‬חיבור עוצמתי ללימוד‪ ,‬חשק לחזור‬ ‫השתמשתי בתובנה חשובה מתוך השיעורים‪ ,‬והתוצאה היתה שעם הרבה‬ ‫לעדכונים ולשמיעה טלפונית של שיעור הפתיחה‪.02-3131-465 -‬‬ ‫ולסכם‪ ,‬ומהלך איך ללמוד ולזכור‪.‬‬ ‫פחות חזרות קיבלתי ציון הרבה יותר טוב‪.‬‬ ‫החזר כספי עד המחיר המלא של הקורס‪ ,‬פרטים בשיעורי הפתיחה‪.‬‬ ‫מבחן ‪ 359‬ויצא‬ ‫מבחן ‪ 358‬תולדות‬ ‫בכורות נ"ח עד ערכין ד'‬ ‫בכורות נ"א עד נ"ז‬ ‫"א‪ .‬היכן אין שוה כסף ככסף?‬ ‫נ"ט‪ :‬היו לו י' טלאים ובאמצע המנין מת אחד מאלו שלא‬ ‫נ"ח‪ .‬מה הדין לבן עזאי בנולדו לו חמשה בהמות באב וחמש באלול?‬ ‫נ"א‪ :‬באיזה אופן יצא ידי חובת פדיון הבן?‬ ‫א' רק מחצית השקל‪.‬‬ ‫נמנו‪ ,‬מה דין הטלאים?‬ ‫א' פטורים‪.‬‬ ‫א' בנותן המעות לעשרה כהנים בבת אחת‪.‬‬ ‫ב' מחצית השקל חילול מעשר שני ועולת ראיה‪.‬‬ ‫א' כולם מצטרפים לגורן אחר‪.‬‬ ‫ב' חייבים‪.‬‬ ‫ב' בנותן ה' סלעים בזה אחר זה‪.‬‬ ‫ג' מחצית השקל חילול מעשר שני עולת ראיה ופדיון הבן‪.‬‬ ‫ב' אלו שנמנו נפטרו במנין הראוי‪ ,‬ואלו שלא נמנו מצטרפים‬ ‫ג' יעשרם מספק‪.‬‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫לגורן אחר‪.‬‬ ‫נ"ב‪ .‬באיזה אופן נחלקו אביי ורבא האם יבם נוטל את השבח?‬ ‫ג' כולם פטורים‪.‬‬ ‫נ"ח‪ :‬באיזה אופן כולם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומם לבעלים?‬ ‫א' רק בהשביחו הנכסים לפני היבום‪.‬‬ ‫א' בקפץ מעשר לתוך אלו שלא נמנו‪.‬‬ ‫נ"ג‪ :‬קדשים קלים שהפריש מהם מעשר בהמה‪,‬‬ ‫ב' רק בהשביחו הנכסים אחרי ביבום‪.‬‬ ‫ס‪ .‬היו לו בזמן הגורן ט"ו טלאים‪ ,‬והכניס את כולם‬ ‫ב' בקפץ אחד מהמנויים לתוכם‪.‬‬ ‫מה דינם?‬ ‫ג' בין בהשביחו לפני היבום בין בהשביחו אחר היבום קודם חלוקה‪.‬‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫והפריש אחד‪ ,‬מה דין החמשה הנותרים?‬ ‫א' המעשר לא חל‪.‬‬ ‫א' פטורים ממעשר‪.‬‬ ‫נ"ט‪ .‬באיזה אופן אמר רבא שעשירי מאיליו הוא קדוש?‬ ‫ב' חל המעשר ויש בהם איסור "לא ימכר ולא יגאל"‪.‬‬ ‫נ"ב‪ :‬האם ירושת האשה דאורייתא או דרבנן?‬ ‫ב' חייבים במעשר‪ ,‬אבל מותר לאוכלם ולשחטם עד הגורן‬ ‫א' כשיצא עשירי ולא קרא לו עשירי‪.‬‬ ‫ג' לרבי יוסי הגלילי שהם ממון בעלים חל המעשר‪,‬‬ ‫א' דאורייתא‪.‬‬ ‫הבא‪.‬‬ ‫ב' כשקרא לעשירי קודש או שהצביע עליו בידו‪.‬‬ ‫ואם הם ממון גבוה לא חל המעשר‪.‬‬ ‫ב' דרבנן‪.‬‬ ‫ג' חייבים במעשר‪ ,‬ואסור למוכרם ולשוחטם עד הגורן הבא‪.‬‬ ‫ג' אפילו בנשאר בדיר ולא קרא לו כלל ולא הצביע עליו‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫ערכין ב‪ .‬מי מעריך?‬ ‫ס‪ :‬קרא לעשירי עשירי ולאחד עשר ג"כ קרא עשירי‪ ,‬מה דינו?‬ ‫נ"ד‪ :‬מה אין מעשרים מזה על זה?‬ ‫נ"ג‪ .‬מדוע מעשר בהמה לא נוהג בזמן הזה?‬ ‫א' מופלא הסמוך לאיש‪.‬‬ ‫א' אינו קדוש‪.‬‬ ‫א' רק מיני דגן‪.‬‬ ‫א' מפני שמעשר בהמה אינו נוהג אלא בזמן שבית המקדש קיים‪.‬‬ ‫ב' עבד‪.‬‬ ‫ב' נאכל במומו לבעלים‪.‬‬ ‫ב' מיני דגן ומעשר בהמה בבקר וצאן‪.‬‬ ‫ב' מחשש תקלה‪.‬‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫ג' קרב שלמים‪.‬‬ ‫ג' מיני דגן ומעשר בהמה אפילו בכבשים ועיזים‪.‬‬ ‫ג' גזירה משום יתום‪.‬‬ ‫ד‪ .‬כהנים שאכלו קדשים‪ ,‬האם הם חייבים בזימון?‬ ‫ס"א‪ .‬האומר לשלוחו צא ועשר עלי‪ ,‬באיזה טעות נחלקו רב פפא ורב פפי אם הוא‬ ‫נ"ז‪ :‬מה מותר לעשות עם הבהמות לפני הפרקים‬ ‫נ"ד‪ .‬על מה נאמר בגמרא שבשום אופן אינם כלאים זה בזה?‬ ‫א' פטורים‪.‬‬ ‫קדוש?‬ ‫שתיקנו להפריש בהם מעשר בהמה(רש"י)?‬ ‫א' תירוש ויצהר‪.‬‬ ‫א' בקרא לאחר עשר עשירי‪.‬‬ ‫ב' חייבים‪ ,‬אבל אינם מצטרפים עם ישראלים לזימון‪.‬‬ ‫ב' בקרא לתשיעי עשירי‪.‬‬ ‫ב' שני מיני דגן‪.‬‬ ‫א' למכור מותר ולשחוט אסור‪.‬‬ ‫ג' חייבים ומצטרפים עם ישראלים לזימון‪.‬‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫ג' שני התשובות אינם נכונות‪.‬‬ ‫ב' מותר בין למכור ובין לשחוט‪.‬‬ ‫האומר לשלוחו צא ותרום ואינו יודע דעת המשלח ותרם אחד מארבעים או מששים‪,‬‬ ‫ג' אסור בין למכור ובין לשחוט‪ ,‬אלא שאם מכר או‬ ‫נ"ה‪ .‬איזה חלק מהירדן מפסיק למעשר בהמה?‬ ‫מה הדין?‬ ‫שחט פטור‪.‬‬ ‫א' מבית יריחו ומלמעלה‪.‬‬ ‫א' תרומתו תרומה‪.‬‬ ‫ב' מבית יריחו ולמטה‪.‬‬ ‫ב' תרומתו תרומה ויחזור ויתרום‪.‬‬ ‫ג' מימה של סיבכי‪.‬‬ ‫ג' אין תרומתו תרומה‪.‬‬ ‫האם ומתי יובל משמט כספים?‬ ‫נ"ב‪ .‬האם בעל היורש את אשתו נוטל מלוה ותשלומי‬ ‫נ"ה‪ :‬מתי אבוה דשמואל עשה מקוה לבנותיו?‬ ‫א' אינו משמט כלל‪.‬‬ ‫ערכין ב‪ :‬איזה קטן חייב בתפילין?‬ ‫נזיקין משבח?‬ ‫א' בימי ניסן‪.‬‬ ‫א' היודע להניח‪.‬‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫ב' בימי תשרי‪.‬‬ ‫ב' משמט ביום הכיפורים‪.‬‬ ‫ב' היודע לשומרם‪.‬‬ ‫ב' נוטל רק שבח‪.‬‬ ‫ג' בימי ניסן ובימי תשרי‪.‬‬ ‫ג' משמט בסופו‪.‬‬ ‫ג' כבן תשע כבן עשר‪.‬‬ ‫ג' נוטל תשלומי נזיקין ושבח‪.‬‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫נ"ו‪ .‬האם בכור ומעשר בהמה שייכים בלוקח ומקבל מתנה?‬ ‫ג‪ .‬מאיזה גיל קטן מטמא בזיבה?‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫א' אפילו תינוק בן יומו‪.‬‬ ‫ב' בכור לא ומעשר בהמה כן‪.‬‬ ‫ב' מגיל תשע‪.‬‬ ‫ג' בכור כן ומעשר בהמה לא‪.‬‬ ‫ג' משיביא ב' שערות‪.‬‬ ‫נ"ו‪ :‬אחים שקנו בהמות מהירושה לפני החלוקה‪ ,‬האם הם חייבים במעשר בהמה?‬ ‫ג‪ :‬האם כהנים בזמן עבודה חייבים בתפילין?‬ ‫א' חייבים‪.‬‬ ‫א' פטורים‪.‬‬ ‫ב' פטורים‪.‬‬ ‫ב' חייבים רק בתפילין של ראש‪.‬‬ ‫ג' ספק‪.‬‬ ‫ג' חייבים רק בתפילין של יד‪.‬‬ ‫נ"ז‪ .‬איזה בהמה פטורה ממעשר בהמה (לדעת המשנה)?‬ ‫ד‪ :‬אמר ערך סתם עלי‪ ,‬כמה נותן?‬ ‫א' רובע נעבד ומוקצה‪.‬‬ ‫א' שקל‪.‬‬ ‫ב' מחוסר זמן וכלאים‪.‬‬ ‫ב' ג' שקלים‪.‬‬ ‫ג' שתי התשובות נכונות‪.‬‬ ‫ג' חמישים שקלים‪.‬‬ ‫מבחן ‪ 361‬וישב‬ ‫מבחן ‪ 360‬וישלח‬ ‫ערכין י"ב עד י"ח‬ ‫ערכין ה' עד י"א‬ ‫י"ב‪ .‬מה הכונה גלו בשבע גלו בשמונה?‬ ‫ה‪ .‬האומר ערכי עלי לגבי מזבח‪ ,‬האם הוא נדון ב'השג יד'?‬ ‫י"ג‪ :‬כמה נימים היו בכנור של המקדש וכמה יהיו‬ ‫א' שהגלות הראשונה היתה בשנה השביעית לכיבוש יהויקים שהיא השנה‬ ‫ה‪ :‬האם יש מעילה בקדשי בדק הבית או קדשי מזבח‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫בשל ימות המשיח ובשל עולם הבא?‬ ‫השמינית למלכות נבוכדנצר‪.‬‬ ‫של עכו"ם (לדעת ר' יהודה)?‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫א' של מקדש שבעה ושל ימות המשיח שמונה ושל‬ ‫ב' שבשנה השביעית לנבוכדנצר גלו החרש והמסגר‪ ,‬ובשמינית שאר ישראל‪.‬‬ ‫א' לא‪.‬‬ ‫ג' תיקו‪.‬‬ ‫עולם הבא עשרה‪.‬‬ ‫ג' שבשנה השביעית לנבוכדנצר כבש את יהויקים‪ ,‬ובשמינית הגלה את‬ ‫ב' בקדשי בדק הבית כן ובקדשי מזבח לא‪.‬‬ ‫ב' של מקדש שמונה ושל ימות המשיח עשרה ושל‬ ‫ישראל‪.‬‬ ‫ג' בקדשי בדק הבית לא ובקדשי מזבח כן‪.‬‬ ‫ו‪ .‬מה היה ההיתר של רבי ינאי ללוות ממעות הצדקה שגבה?‬ ‫עולם הבא שנים עשר‪.‬‬ ‫א' סבר שרק לעצמו אסור‪ ,‬אבל לאחר מותר‪.‬‬ ‫ג' של מקדש שמונה‪ ,‬ושל ימות המשיח ושל עולם‬ ‫י"ב‪ :‬ממתי התחילו ישראל למנות שמיטין ויובלות?‬ ‫ח‪ .‬אשה שאינה יודעת אם היא בימי נדה או זיבה‬ ‫ב' התנה מעיקרא שהעניים לא יזכו בזה עד שיתן להם‪.‬‬ ‫א' משעה שנכנסו לארץ‪.‬‬ ‫וראתה ג' ימים‪ ,‬אחרי כמה זמן היא חוזרת לוודאי ימי‬ ‫הבא עשרה‪.‬‬ ‫ב' משעה שסיימו לכבוש את הארץ‬ ‫ג' היה נח לעניים בזה כדי שיאסוף עבורם עוד‪.‬‬ ‫נדה?‬ ‫ג' רק לאחר הכיבוש והחלוקה‪.‬‬ ‫א' י"א ימים‪.‬‬ ‫י"ד‪ :‬מה הדין במוכר שדה אחוזה שהיא שדה‬ ‫ו‪ :‬האם היוצא ליהרג נידר ונערך?‬ ‫טרשים?‬ ‫ב' י"ד ימים‪.‬‬ ‫א' לא נידר ולא נערך‪.‬‬ ‫י"ג‪ .‬עד כמה טלאים מבוקרים יכולים לשים בלשכת הטלאים?‬ ‫א' יכול לגאול לפני שתי שנים‪ ,‬ואינה חוזרת ביובל‪.‬‬ ‫ג' י"ז ימים‪.‬‬ ‫ב' מחלוקת אם נידר אבל לא נערך‪.‬‬ ‫א' שתים עשרה‪.‬‬ ‫ב' אינו יכול לגאול לפני שתי שנים‪ ,‬וחוזרת ביובל‪.‬‬ ‫ב' מאה ועשרים‪.‬‬ ‫ג' לא נידר ומחלוקת אם נערך‪.‬‬ ‫ג' יכול לגאול לפני שתי שנים‪ ,‬וחוזרת ביובל‪.‬‬ ‫ג' כמה שרוצים‪.‬‬ ‫ט‪ :‬לא בעינן מצוה לקדש על פי הראיה‪ ,‬מה הכונה?‬ ‫א' שביום ל"א מקדשים אפילו אם לא באו עדים‪.‬‬ ‫ז‪ .‬אשה מעוברת שיצאה ליהרג‪ ,‬האם ממתינים לה עד שתלד?‬ ‫י"ז‪ .‬מי היה צדיק‪ ,‬יהויקים או צדקיה?‬ ‫י"ד‪ .‬מהו שיעור הפדיון בשדה מקנה?‬ ‫ב' שאפשר גם ביום ל' לקדש אפילו אם לא באו‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫א' לפי שוויה‪.‬‬ ‫עדים‪.‬‬ ‫א' יהויקים‪.‬‬ ‫ב' לא‪ ,‬אא"כ ישבה על המשבר‪.‬‬ ‫ב' זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף‪.‬‬ ‫ג' שבזמננו החודש מקודש למרות שלא קידשוהו‬ ‫ב' צדקיה‪.‬‬ ‫בית דין‪.‬‬ ‫ג' לא‪ ,‬אף אם ישבה על המשבר‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫ג' שניהם היו רשעים‪.‬‬ ‫ט"ו‪ .‬על מה נחתם גזר דינם של דור המדבר שלא יכנסו לארץ?‬ ‫י"א‪ :‬האם כהן ששר חייב מיתה?‬ ‫ז‪ :‬אשה שישבה על המשבר ומתה בשבת‪ ,‬מה מותר לעשות בשביל העובר?‬ ‫י"ח‪ :‬ממתי הכבש נחשב בן שנה לענין קדשים?‬ ‫א' על חטא העגל‪.‬‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫א' רק לחתוך כריסה‪.‬‬ ‫א' מא' תשרי‪.‬‬ ‫ב' על חטא המרגלים‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫ב' אף להביא סכין לצורך כך דרך רשות הרבים‪.‬‬ ‫ב' מא' ניסן‪.‬‬ ‫ג' על כל העשרה נסיונות‪ ,‬והמתין הקב"ה עד שתתמלא סאתם‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫ג' אסור לחלל שבת‪ ,‬כיון שאין לעובר חזקת חי‪.‬‬ ‫ג' מעת לעת משעה שנולד‪.‬‬ ‫ט"ו‪ :‬מהי תקנתו של עם הארץ שלא יבא לידי לשון הרע?‬ ‫ח‪ :‬אחרי כמה שבועות וודאי מתברר אם הנגע טהור או מוחלט בנגעי בתים?‬ ‫א' יעסוק בתורה‪.‬‬ ‫א' שבוע אחד‪.‬‬ ‫ב' ישפיל דעתו‪.‬‬ ‫ב' שתי שבועות‪.‬‬ ‫ג' יעסוק בגמילות חסדים‪.‬‬ ‫ג' ג' שבועות‪.‬‬ ‫איזה דבר מותר לפי תוס' לומר באפי תלתא?‬ ‫האם מנגנים בחליל בשבת ויום טוב?‬ ‫א' רק דבר שאפשר לפרשו באופן שאינו גנאי‪.‬‬ ‫ט"ז‪ .‬מה מכפר על עבודה זרה?‬ ‫א' כן‪.‬‬ ‫ט‪ .‬כמה ימים יש בחודש העיבור לדעת עולא?‬ ‫ב' גם דבר גנאי‪ ,‬ובלבד שהיה אומרו בפניו ממש‪.‬‬ ‫א' מעיל‪.‬‬ ‫ב' לא‪.‬‬ ‫א' כ"ט‪.‬‬ ‫ג' גם דבר גנאי שלא היה אומרו בפניו ממש‪.‬‬ ‫ב' חושן‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬ ‫ב' ל'‪.‬‬ ‫ג' אפוד‪.‬‬ ‫ג' לפעמים כ"ט ולפעמים ל'‪.‬‬ ‫ט"ז‪ :‬מה מעלת ענוה שלא לשמה?‬ ‫י‪ .‬עד כמה חלילים יכולים לעשות במקדש?‬ ‫א' אין בה מעלה‪.‬‬ ‫א' שתים‪.‬‬ ‫ב' כן‪ ,‬אבל תוכחה לשמה עדיפה‪.‬‬ ‫ב' שתים עשרה‪.‬‬ ‫ג' ענוה שלא לשמה עדיפה מתוכחה לשמה‪.‬‬ ‫ג' כמה שירצו‪.‬‬ ‫י"ז‪ :‬עשיר והעני או עני והעשיר‪ ,‬איזה ערך נותן?‬ ‫י‪ :‬מדוע אין אומרים הלל בשבת?‬ ‫א' ערך עשיר‪.‬‬ ‫א' מפני ששבת לא נקראת מועד‪.‬‬ ‫ב' ערך עני‪.‬‬ ‫ב' מפני שאין מצות שמחה בשבת‪.‬‬ ‫ג' כפי מצבו עכשיו‪.‬‬ ‫ג' שמא יבואו לתקן כלי שיר‪.‬‬ ‫י"ח‪ .‬מה לומדים מ"והוא עד"?‬ ‫י"א‪ .‬האם השיר מעכב את הקרבן?‬ ‫א' שצריך לייחד עדים כדי שיהיו חייבים בשבועת העדות‪.‬‬ ‫א' מעכב‪.‬‬ ‫ב' שיהיה העד כשר מתחילתו ועד סופו‪.‬‬ ‫ב' אינו מעכב‪.‬‬ ‫ג' שעד אחד מחייב שבועה‪.‬‬ ‫ג' מחלוקת‪.‬‬