תמצית הש"ס גפ"ת · Tamtzis Hashas Gemura Tosfos — ויצא (2026-11-16)

מחזור חדש
בשיעורי 'ללמוד
להנות ולזכור'
פרטים בגליון
מאחורי הקלעים
גליון | 148בכורות מ"ה .עד ערכין י"ד | :כסלו ה'תשפ''ז
מ"ה .מומים שברגלים -המקיש בקרסוליו (-שברכיו הכתוב לשבחו או לגנותו .ומ"מספר" לומדים שצריך
עקומות כלפי חוץ וקרסוליו לפנים עד שנוקשים זה לזה כשהוא נספרת עם שאר האצבעות.
"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה
מכל העמים"( .שמות יט ה) .ודרשו חז"ל 'אם עתה תקבלו עליכם ,יערב מהלך) ,והמקיש בארכובותיו (–היינו איפכא ,שרגליו עקומות איטר ביד ,וכן איטר ברגל שכשמהלך עוקר רגל שמאל תחילה,
עליכם מכאן ולהבא ,שכל ההתחלות קשות .השמיעה בקול ד' וקיום כלפי חוץ ורחוקות זו מזו עד שברכיו עקומות כלפי פנים ונוקשות זו דלא כדרך בני אדם ,הרי זה מום ,דכתיב "וטבל אצבעו" וכל מקום
המצוות קשה היא רק בתחילתה ,אבל מכאן ואילך 'יערב לכם'. לזו) ,ומי שפיקה (–חתיכת בשר עגולה) יוצאת מאגודלו ,שנאמר אצבע וכהן אינו אלא ימין ,ולגבי רגל כתיב "לעמוד לשרת"
לכאורה 'פתח בכד וסיים בחבית' (בק כז) ,פתח בקבלה וסיים בהתחלה, והעיקל (-שכשמקרב כפות רגליו אין ברכיו נוגעות זו בזו כדרך שאר עמידה דעיקרו בימין.
האם די בקבלה ,או שצריך גם התחלה .ביאור הענין בס"ד הוא דהא שעוקמות כלפי חוץ) ,ומי שעקיבו יוצא לאחוריו ששוקו השולט בשתי ידיו ,רבי פוסל דימין שלו חלשה ,וחכמים
בהא תליא ,קבלה בלא התחלה מתפוגגת ,התחלה בלא קבלה היא
יוצא באמצע רגלו ,או שפרסותיו רחבות כשל אווז (והיינו מכשירים דשמאל שלו חזקה.
קשה ,צריך לחזק מחד את הקבלה ,ומאידך להתחיל בעשיה ,ואז, שהיא דקה ואע"פ שהיא סדוקה) ,הרי זה מום .ואיתא
מבטיחים לנו חז"ל 'מכאן ואילך יערב לכם'. מומים בכל הגוף -הכושי (-שחור) ,והגיחור (-אדום),
בברייתא שפסול המקיש בקרסוליו והעיקל נלמדים
'רבותי למדוני כי בכל תנועה צריך להתייעץ עם חלקי השו"ע ,ואין אני והלבקן (-לבן ביותר) ,והקפח (-ארוך ודק שאינו עבה לפי
מ"או שבר רגל" .ומי שיש לו כסתות הרבה (–שעצם
בן חורין לעשות דבר מבלי עיון בהלכה מן ההלכות הנוגעות לתנועות הקרסול שלו גדולה .רש"י .ולתוס' (ד"ה בעל) הכונה שפרסתו גבוהה ,אורכו ומתוך כך הוא כפוף ונראה שחוליותיו שמוטות) ,והננס( ,אין
הנדון ,ואין לי בעולמי אלא זאת'( .אגרות חזו"א א קנג)' .בהיותי שבור ויש הרבה בשר לצד הרגל ובעקב ,ואמצע רגלו כמין כיפה) ,או שאין לאלו לישא נשים כמוהם ,כדי שהבן לא יצא בעל מום
ורצוץ כל הימים ולא זכיתי לשום עונג מתענוגי החיים ,נוסף לכאבי
הגוף ושבירתו כל הימים ,העונג היחידי הוא לי לעשות רצון קוני ,ואין
יותר מהם) ,והחרש ,והשוטה ,והשיכור (והיינו משאר לו כסתות כלל ,הרי זה מום.
לי צער יותר גדול מכשלון בעוון'( .שם). דברים המשכרים ,דאילו מיין הוא אף מחלל את העבודה
מומים שבאצבעות -מי שאצבעותיו מורכבות זו על זו ,דכתיב "יין ושכר אל תשת" ובתריה "להבדיל בין הקודש ובין החול",
הנשגב והעיקר בשימוש רפואות התורה לתחלואי היצר הוא ללמוד
או שהם מחוברות יותר מעד הפרק האמצעי לצד הצפורן ,ולא היה למשנה למנותם יחד עם אלו הפסולים משום שאינם שוים
בעוז ועיון עמוק היטב דיני העבירה עצמה ,ההלכה עם כל סעיפיה ,כי
זה הלימוד עושה קנין חזק בנפשו היות העבירה מרוחקת ממנו בטבע.
הרי זה מום ,ואם חתך כשר .ואצבע יתירה שחתכה ,והיא בזרעו של אהרן שאינם מחללים את העבודה ,ולרבי יהודה אף
(הגרי"ס באגרת המוסר). נספרת עם שאר האצבעות שהיא נמצאת איתם באותה שורה ,בשאר דברים המשכרים מחלל את העבודה וחייב אם נכנס
בטור זה אנו מביאים בפני הלומדים מידי חודש עיון עמוק בנושא אם יש בה עצם הרי זה מום ,שכיון שחתכה נעשה מחוסר אבר למקדש) ,ובעלי נגעים טהורים (כגון מספחת ,דבנגעים טמאים
הלכתי מעשי ,בדיני ריבית החמורים ,וכאמור עיון זה הוא הכח הרפואי שהיה בו ,דכתיב "או שבר יד" ,אבל אם אין בה עצם כשר פשיטא ,דאפילו הנכנס לעזרה חייב כרת) ,כל אלו פסולים באדם
כנגד תחלואי היצר ,ודקדוק ההלכה הוא הוא העונג האמיתי. וכשרים בבהמה .ולרשב"ג בהמה שוטה אינה מן לעבודה ,דלא חשיב אלא תלתול בעלמא.
עוד כתב החזו"א (אמונה ובטחון ד' ז'-ח') שדקדוק הדין היא הדרך לתיקון המובחר .ולרבי אלעזר אף בעלי הדלדולין (-שחתיכות בשר
המידות ,כי אף קיום המצוות בשטחיות כמו ההמון זה קל ,אולם אצבע יתירה שיש בה עצם ואין בה צפורן רבותא נקט אע"ג
מדולדלות יוצאות מגופם) פסולים באדם וכשרים בבהמה.
המקיים את ההלכה לפרטיה ודקדוקיה עומד תדיר בפני נסיונות, דאין בה צפורן חשיב אבר ונספרת על גב היד ,מטמאה במגע
פעמים מפני העצלות או הפסד ממון או כבוד ושלא להגרר אחרי ובמשא ובאהל ומטמאה מדין אבר אם יש בה בשר אפילו פחות אלו דברים כשרים באדם ופסולים בבהמה -אותו ואת
סביבתו ועוד נסיונות רבים ,וכיון שהמידות מתנגדות לדקדוק הדין ,הרי מכזית ,דאברים אין להם שיעור( ,אבל אם יש בה כזית בשר מטמא בנו (והיינו שכהן ובנו כשרים לעבודה ,אבל תייש ובנו
הדקדוק מלבד שמרומם את האדם בכללות ללכת אחרי השכל ולא אחרי
באהל אפילו אינה נספרת או שאין בה עצם ,ואם אין בה בשר כלל ,אינם כשרים להקרבה באותו יום משום מחוסר זמן ,והיינו
הנטיות הטבעיות ,הוא גם מתקן את המידות באופן פרטי ,שכל דבר
שעושה לדקדוק ההלכה נגד מידותיו ,מרגיל אותו לתיקון אותה מידה, אפילו בנספרת דחשיב אבר אינה מטמאה באהל ,דאין עצמות בלא לחנניה שאותו ואת בנו נוהג בזכרים ובנקבות ,אבל
בשר מטמאים באהל אלא ברוב בנין או רוב מנין או רובע הקב),
ומאידך עזיבת דקדוק ההלכה מפסידה את תיקון המידות ,שכאשר יודע לחולקים אותו ואת בנו נוהג בנקבות ,ולא בזכרים -האב
ומצטרפת למנין קכ"ה שזהו רוב אברי המת שמטמאים באהל
שיש בהלכה שנפגש בה פרטים רבים ונמנע מלבררם ,והולך אחרי אע"פ שאין בהם בשר ,והיינו בנספרת ,דאל"כ אינה נחשבת אבר כיון עם הבן או הבת) ,טריפה ,יוצא דופן( ,ושנעבדה בו עבירה,
מידותיו ונטיותיו הטבעיות ,ממילא מתרגל ללכת אחרי מידותיו. שאין בה צפורן ,ואם יש בה צפורן מטמאה אע"פ שאינה נספרת ,ושהמית אדם).
כאשר אנו לומדים הלכה ,עלינו לברר את ההלכה הדק היטב היטב ואם אינה נספרת על גב היד ואין בה צפורן אינה מטמאה
הדק ,וכן להעמיד לנגד עיננו את המציאות המעשית של הדברים, הנושא נשים בעבירה (-גרושה וחלוצה) פסול עד שידירנה
באהל כיון שאינה נחשבת אבר ,ומ"מ מטמאה במגע
ולקבל על עצמינו עול מלכות שמים להתייעץ בכל תנועה עם חלקי הנאה .מתני'.
השו"ע ,ועי"ז נזכה לקיים את ההלכות כתיקונם ,לחזק עצמינו ביראת ומשא ,י"א משום עצם כשעורה ,וי"א גזירה אטו אצבע
ואיתא בברייתא 'נודר ועובד (-שאע"פ שעדיין לא גירש מותר
שמים אמיתית ובמידות טובות ,להתענג על ד' ,וכל השונה הלכות בכל הנספרת ,ומ"מ אינה מטמאה באהל משום היכרא שלא
לעבוד אם נדר שלא תהנה ממנו והוא ממנה) יורש ומגרש'.
יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא. ישרפו מחמתה תרומה וקדשים.
גם מי שלא הורגל לדקדק בהלכה ,ומציאות הדקדוק נראית לו קשה הגמרא מבארת שאין חוששים שילך לחכם שיתיר לו את
הנדר ,דס"ל צריך לפרט את הנדר וכשישמע שנדר על הפסולה
רוב בניינו של מת מטמא ,והיינו שני שוקיים וירך אחד,
ורחוקה ,עליו להתחיל בהדרגה ,להקדיש זמן ללימוד ההלכה ,לברר
לו לא יתיר לו( ,ולהלכה צריך לפרט את הנדר .תוד"ה הניחא). הראש שזה רוב גובהו של הגוף בלא הראש (דאין מחשיבים את
לעומק מקרים העולים על הפרק ,לדקדק בדברים שלא דקדק בהם עד
כה ,והרגל נעשה טבע לקנות בנפשו קנין אמיתי בדבר. ולמ"ד שא"צ לפרט הנדר מדירים אותו ברבים (ונדר ברבים ורוב באבריו, לשיעור רוב בנין) של אדם גדול שאינו ננס
וכעת נעבור לעיין בדקדוקה של הלכה. מניינו מטמא אע"פ שאין בו רובע הקב ,ורוב מניינו אין לו הפרה אפילו לדבר מצוה .תוד"ה הניחא).
יהודי אירס את ביתו בשעטו''מ ,וכנהוג -תיכף תפסו תאריך באולם היינו קכ"ה אברים ,אף באדם שיש לו מאתים שמונים ולמ"ד נדר שהודר ברבים יש לו הפרה (וכן הלכה .תוד"ה
שבחרו לאחר הבירורים המתאימים ,שילמו מקדמה כנדרש ,ופנו ואחד אברים (כגון אשה שיש לה אצבע נוספת בכל יד ורגל ,אמר) ,מדירים אותו על דעת רבים.
להמשך הכנות לחתונה. שבכל אצבע יש ו' עצמות ,ולאשה יש ב' צירים וב' דלתות ומפתח,
ולצורך מצוה מתירים אף בהדירוהו על דעת רבים,
לקראת התאריך שנקבע פנו מהאולם להסדיר מראש את גמר (דמסתמא ניחא לרבים( .תוד"ה אבל) .ואומר ר"ת דעל דעת רבים
הרי רע"ז ,וד' נוספים לא ידעתי היכן הם) ,או מאתים אברים
התשלום (נהוג לדרוש כן בכדי שלא יצטרכו אח''כ לרדוף אחרי בעלי השמחה) .נכנס (שחסרים לו בכל כף יד ורגל ב' אצבעות ,ונמצא חסר מ"ח אברים) ,היינו כשמפרש על דעת פלוני ופלוני ,ואפילו שלא בפניהם ,אבל על
ראובן למשרד המנהל וביקש שהתשלום יהיה בהיתר עיסקא .המנהל למרות שקכ"ה אינו רוב ממאתים ושמונים ואחד ,ולמי שיש דעת רבים סתם לאו כלום הוא ,ובנודר על דעת יחיד יכול חכם להתיר
-יר''ש ולמדן מובהק -תמה טובא ,הלא כך נהוג תמיד שמשלמים מאתים אברים כבר ק"א זה רוב ,מ"מ בכולם קכ"ה זה שיעור רוב ,אע"פ שפירש שהנדר הוא על דעתו) ,כדמצינו שהיה מלמד
מראש כאמור ,ורבים וגם טובים קיבלו ממני שירות בתנאים האלה ואין דאזלינן בתר רובא דאינשי .ומעשה שבדקו ומצאו
פוצה פה .ועוד הלא בתשלום המקדמה לא בקשת שיהיה בהית''ע
תינוקות שהדירו רב אחא שלא ילמד עוד תינוקות כיון דפשע
ומאי שנא השתא. באשה רנ"ב אברים ,מפני שיש לה שני צירים ושני בינוקי (-מלקה אותם ומתים) והחזירו רבינא משום שלא
דלתות( ,ולאיש יש צירי בשר בלא עצם) ,ולר"ע יש גם מצא מדקדק כמותו).
מפתח לאשה שנא' "ויפתח את רחמה" ,ומ"מ אברים
וכתבו התוס' (ד"ה דמדרינן) שלרב הונא (גיטין ל"ה ):בעל יכול להפר
אלו בפני עצמם כשיש עליהם קצת בשר אין מטמאים באהל ,בין נדר ברבים בין נדר על דעת רבים ,או שרב הונא סובר שלמ"ד שיש
הפרה לנדר ברבים יש הפרה גם בנדר על דעת רבים ,ודלא כאמימר. דכתיב "אדם כי ימות באהל" דבר השוה בכל אדם.
מ"ה :מי שיש בו שש אצבעות בכל יד ורגל ,רבי יהודה מ"ו .המיטמא למתים פסול עד שיקבל שלא יטמא
מכשיר וחכמים פוסלים .ונחלקו בהא דכתיב "אצבע ידיו למתים ,וא"צ נדר ,כיון שאין יצרו תוקפו כמו בנושא
ואצבע רגליו שש ושש עשרים וארבע מספר" אם כוונת נשים בעבירה.
מ"ו :יצא ראשו ולא רובו -שיטת שמואל שאין הראש
פוטר בנפלים ,דכתיב "כל אשר נשמת רוח חיים באפיו" מי
יש בכור
שהוא בן חיים הלך אחר אפיו דהיינו ראשו ,ולדבריו מי שיצא ראשו מי נחשב בכור לנחלה או לכהן השיב אבי הבת ,את המקדמה -שאינה ניתנת בתור הקדמת מעות אלא
ולא רובו והחזירו והוא בן ח' ,הבא אחריו הוי בכור לכהן ,והגמ' בתורת בטחון לעמידה בהתחייבותך כצד בעיסקה -מקובל להורות להתיר,
פרק זה עוסק בהבדלים בין שני דינים השייכים בבכור אדם ,הדין
מקשה על דבריו. הראשון הוא דין פדיון בכור של ישראל ע"י נתינת ה' סלעים לכהן, ואבוהון מדברי המהרש"ם (משפט שלום סי' רט סז .במוסגר) דאין לאסור מעט
מעות שניכר לעין כי לא מחמתם הוזיל המקח ועיקרם לשם קנין כמנהג
יצא פדחתו -לריש לקיש יציאת פדחת (-מצח) נחשבת והדין השני הוא ירושת פי שנים של בכור ,שאף שבבכור רגיל
הסוחרים בכדי שיהי' מוכן לו סוחר לקבל בעת שיהיה לו הסחורה.
לידה לכל דבר ,ואפי' אם היתה נכרית ויצאה פדחת ולדה נוהגים ב' הדינים ,יש כמה מקרים שבהם הוא בכור רק לנחלה או
רק לכהן ,מפני חילוקי הדינים שביניהם ,ועיקר הדבר הוא שלענין ויש להבין בדבריו שלא נאסרה פסיקה אלא בגוונא שההקדמה נועדת
ונתגיירה אין נותנים לה ימי טומאה וטהרה ואינה מביאה ירושה כתיב "ראשית אונו" והיינו שלא יוולד לפניו מי שלב האב להנאת המתנת מעות למוכר או שעכ''פ היא מהווה סיבה עיקרית לדרישתו
קרבן לידה( ,וה"ה שע"י יציאת פדחת נחשב כילוד לזקוק את אשת דוה אחריו ,לאפוקי נפל שאינו בן קיימא ,וכן דין זה תלוי באיש ולא זו ,אבל כל שהרצון הוא לשמור לקוחות וכד' ,אלא שדורש 'דמי רצינות'
אחיו ליבום ולפטור מן היבום וההורגו חייב ועוד דינים כמבואר נדה מ"ג: באשה ,ואילו לגבי פדיון הבן כתיב "פטר רחם" והיינו שלא יצא לא אכפ''ל שגם נהנה (ומש''כ מהרש''ם 'מעט' כוונתו ביחס לעסקה ,והכל לפי הענין),
.תוד"ה לאתויי) ,חוץ מלענין נחלה ,דכתיב "יכיר" -זו הכרת לפניו מרחם זה של אשה זו מי שיפתח את הרחם ,ואפילו אינו בן משא''כ השלמת התשלום מהיכא תיתי להתיר ,ואינני יודע לפרש מנהג
פנים עם החוטם .ולרבי יוחנן יציאת פדחת הוי לידה אף קיימא ,וכדלהלן. העולם להקל בזה ,שמא לאו אדעתייהו .נחזי אנן אם צדקו דבריו.
לענין נחלה ,ו"יכיר" היינו הכרת פנים עד החוטם ,ואמנם בכור לנחלה ולא לכהן והיינו שהוא נוטל פי שנים בירושה ,אבל הנה שכירות האולם שהוא קרקע כבר הכריע הש''ך (נכוה''כ קעו ו) דשרי אף
לאשה שמת בעלה בעינן ראית פנים עם החוטם כדי להתיר שלא נכנס מיד לקרקע ,ואף דרע''א (עב ):צידד לאסור כשאין בעה''ב יכול
א"צ לתת לכהן פדיונו ה' סלעים-
לאשתו להנשא ,או משום שהחמירו חכמים בתחילת עדות לתת לו מיד כגון שכעת שכורה הקרקע לאחר ,והכ''נ מצוי שהאולם שכור
א' הנולד אחר נפל כגון שהיו תאומים אחד נפל ואחד כלו לו חדשיו, ללילה הסמוך ,מ''מ בד''כ יכול לתת לו את האולם בבוקר וכד' .ואף אם לא
אשה (אמנם בסוף העדות אחרי שכוונו יפה הקילו להאמין לעד
אע"פ שיצא ראשו של נפל חי והחזירו ,שאע"פ שיציאת הראש היא חתמו על חוזה ומשלם בהעברה בנקאית דיל''ד טובא דלא חשיבא קנין
מפי עד או אשה או עבד או שפחה) ,או משום דשאני התם לידה מעליא ,מ"מ כיון שאין ליבו דוה עליו הבא אחריו הוא בכור ,אבל כסף (ואולי כך אף בצ'ק) ,מ''מ שרי משום 'יש לו'.
דכתיב "הכרת פניהם ענתה בם". לענין פדיון הבן אינו "פטר רחם". הן אמנם מתן שירות המלצרות לתאריך ושעות מסויימות הוי פועל ,ולא
מ"ז .ירושה במי שהיו לו בנים ונתגייר -נכרי שהיו לו ב' בן ט' שיצא ראשו מת והחזירו ויצא אחיו ,השני יורש פי שניים קבלנות אלא כשכיר יום ,דאף שהמנהל לאו דוקא צריך להיות בשטח ודי
כיון שאין לב אביו דוה עליו ,אבל לענין פדיון הבן אינו "פטר רחם"( ,אבל לו לדאוג מראש לתפקוד הפועלים ,מ''מ משועבד לספק את פעולתם
בנים ונתגייר ,לרבי יוחנן אין לו בכור לנחלה ,כיון שכבר נולד בתאריך ובשעות המסוכמות ,באופן שאם תהיה תקלה או אפילו ירידה
"ראשית אונו" .ולריש לקיש יש לו בכור לנחלה ,דגר ביצא ראשו חי הבא אחריו אינו בכור אפי' לנחלה ,דבהוצאת באיכות השירות מחוייב לטפל מיידית (אבל זה שהפועלים שכירי יום לא נוגע לן,
שנתגייר כקטן שנולד .וכן מצינו שנחלקו לגבי פריה ורביה, הראש הוי כילוד ,כדאשכחן בבהמה שאם הוציא ראשו דאינם משועבדים לבעל השמחה אלא למנהלם .איברא דבברית יהודה (פכ''ו הע' ז) נ' דנקט דכשם
שפסיקה המחייבת חיטים אסורה הכ''נ פסיקה המחייבת העמדת פועלים אסורה ,וכן נקט בנתיבות
שלרבי יוחנן קיים פריה ורביה בבנים שנולדו לו בגיותו, אע"פ שהחזירו אין שחיטת אמו מטהרתו משום בן פקועה, שלום עמ' תקיב וביותר עמ' תרכב בשם הרב אלישיב .ותימה ,דלא קרב זא''ז ,דבפסיקה חיוב
דכתיב "לא תוהו בראה לשבת יצרה" והרי עשה שבת. וכן באדם לגבי טומאת לידה הטומאה היא משיצא רוב המוצר -שהוא החיטים -הוא המוטל אקרקפתא דגברא והאספקה אינה אלא היכ''ת לקיום החיוב,
לעומת זאת קבלן עבודה לא מתחייב כל מוצר אלא מחוייב לספק פעולה ,ומה לי אם ע''י גופו או
(ובעבד לכו"ע אין זרעו מתייחס אחריו .תוד"ה והא) .ולריש לקיש לא ראשו והיינו פדחתו .מ"ו.): ע''י שיספק פועלים).
קיים ,דגר שנתגייר כקטן שנולד .אמנם לשיטת רבי יוסי ג' המפלת כמין בהמה חיה ועוף דאין לב האב דוה עליהם ,אבל ובברייתא ב''ב פז .אסרה לשלם לפועל אם לא מתחיל במלאכה מיד אף
הגלילי שלומד מ"פטר רחם בישראל" שהנולד לאשה הם פטרו את הרחם ,והיינו לר"מ ,אבל לחכמים נחשב שפטר את שע''י המעות נשכר לו מיד למלאכה לכשיגיע הזמן ,מ''מ כיון שפועל יכול
שילדה בגיותה נחשב פטר רחם ,מודה רבי יוחנן דחשיב לחזור בו משום 'עבדי הם' דמיא להו לאינשי כהלואה .אלא שהברייתא
הרחם ופוטר מבכורה דווקא אם יש בו מצורת אדם. מיירי בהוזלה ,ובאג''מ (יו''ד ג קסא הע' יט) כתב לדייק מינה שדוקא בהוזלה
בכור לנחלה ,דיליף בכור האב מבכור האם .בדברי הגמרא
ד' המפלת סנדל (-שאין לו צורת פנים .וכתבו התוס' (ד"ה המפלת) נאסר ,אבל למיחש שמא יתייקר לא חשו בה .מיהו יש לדחות דנקטה
שעכו"ם לאו בני נחלה ,מבאר רש"י שעכו"ם אינם יורשים את אביהם
העכו"ם לאחר שנתגיירו .והתוס' (ד"ה דבהיותו) מבארים שאינם בתורת שאין חילוק בין נולד באותו עיבור אחרי הסנדל ,לבין הנולד בעיבור אחר) הוזלה משום כחא דהתירא דסיפא ' -אבל אם שכרו מהיום בדינר ליום
בכורה ,אבל לענין ירושה עכו"ם יורש את אביו מדאורייתא. או שליא (דאין שליא בלא ולד אלא שנימוח ,ומ"מ הוי פטר רחם) ,או ולגורן יפה סלע מותר' ,דקמ''ל דאף שיכול לחזור בו שרי אפי' בהוזלה.
שפיר (-עור ממש של ולד) מרוקם ,או שיצא מחותך לאברים אכן היה מקום לדון להתיר משום דהוי דרך מקח שהתיר רע''א (שם) בקרוב
פדיון הבן בלויה שילדה -שיטת רב פפא שלויה (-בת לוי) לזה ולזה ,ופסיקה שאסורה בשווי השוק שמא יתייקר -אף שיתכן שיוזל
אברים ,אבל ראש מחותך שיצא ,ולפני שיצאו רוב האברים יצא אחיו ,הוי
שילדה מישראל חייבת בפדיון הבן ,דכתיב "למשפחותם בכור גם לכהן .רש"י .וכתבו התוס' (ד"ה והיוצא) שזו מחלוקת אמוראים, ואינו קרוב לשכר מלהפסד -הוא דוקא דרך הלואה דהוי חוב על גופו לספק
לבית אבותם" לומר שרק משפחת האב קרויה משפחה ,אבל לויה ולרבי יוחנן הראש פוטר גם במחותך. לו מוצר ,אבל דרך מקח -שמוכר לו דבר מסויים -לא אסור אלא בהוזלה,
שילדה מעכו"ם דלית ליה חייס לגבי ישראל והבן שייך לאמו והכא לכאו' דרך מקח הוא שהרי משכיר את עצמו ,ואמנם כיון שיכול לחזור
ה' מי שלא היו לו בנים ולאשתו היו בנים מאיש אחר ,דלענין
הישראלית יותר מלאביו העכו"ם ,פטור מפדיון הבן ,לא רק למ"ד בו מחזי כהקדמת מעות מ''מ מסתברא דהך מחזי היינו כהקדמה על דבר
נחלה הדבר תלוי באב ,ולענין פדיון הבן הדבר תלוי בפטירת הרחם ,אפי' מסויים ,וא''כ אין לאסור אלא בהוזלה.
אין מזהמין את הולד והיינו למ"ד עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל אם בזמן הלידה הראשונה היתה שפחה או נכרית ,ולפני אבל זה אינו ,דאי הוי דבר מסויים אמאי לא התירו משום משום 'יש לו' ,אע''כ
הולד כשר ,דבתר אימיה שדינן ליה ,אלא אף למ"ד מזהמין את שילדה פעם שניה נשתחררה או נתגיירה .ולרבי יוסי הגלילי כיון שיכול לחזור בו מחזי כחוב על גופו [ושאני פסיקה ב'יש לו' דאיכא מי שפרע או עכ''פ
הולד דשדינן ליה בתר עכו"ם ,דלוי פסול מיקרי ,וכיון שיש לו שם
בנתגיירה הוי בכור גם לכהן ,דכתיב "פטר כל רחם בבני מחוסר אמנה ,משא''כ פועל .יעוי' שבט הלוי (ז רלו או' ה) שדן אם גבי פועל יש משום מחוס''א ,ולכאו'
לוי הוא פטור( .וכתבו התוס' (ד"ה ולא) דקרי ליה מזהמין משום שבשעה מכאן מוכח כדאמרן] ,א''כ הוי דרך הלואה ואסור אפי' שלא בהוזלה.
שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ,ולא פסקה זוהמא מן העכו"ם .עוד ישראל" – עד שיפטרו רחם מישראל.
ברם במתני' (ב''מ עה ).נכש ואנכש מותר נכש ואעדור אסור ,ופירש הראב''ד
כתבו (הפוך מרש"י) שלמ"ד עכו"ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר,
שדי ליה בתר העכו"ם ,אבל למ"ד הולד ממזר שדי ליה בתר בת ישראל, בכור לכהן ולא לנחלה- (בשיטמ''ק) דאף דניכוש ועידור חשיב יש לו מ''מ 'אינם עומדים בשער אחד ואפילו
בזמן אחד' .הא קמן שגם נכש ואנכש שעשוי להתייקר [דלא שמענו להתיר עדור ואנכש,
ולכן שייך בו ממזרות) .ולמר בריה דרב יוסף לויה שילדה א' מי שהיו לו בנים ולאשתו לא היו בנים. הרי דחיישינן שהניכוש יתייקר] ואעפ''כ מותר משום יש לו אף שיכול לחזור בו ,והא
ב' אשה שנתגיירה או נשתחררה יחד עם בעלה כשהיא מישראל פטורה מפדיון הבן ,דב"פטר רחם" תלה רחמנא דאסרה ברייתא דב''ב שם היינו דוקא בהוזלה וכדנקט באג''מ הנ''ל.
מעוברת ,דהוי "פטר רחם" ,אבל אינו בר נחלה כיון שזרע נכרי רחמנא אחר האם אזיל לענין ה' סלעים .וכן הלכה .תוד"ה מר. ובטעם הדבר י''ל דהנה אף דקי''ל (קעג ז) דפסיקה ביש לו מותרת אפי' בהוזלה,
אפקריה דכתיב "וזרמת סוסים זרמתם" .רש"י .וכתבו התוס' (ד"ה כהנת שנתעברה מעכו"ם בנה חייב בפדיון הבן ,ואף מ''מ באין לו ובאנו להתירה משום יצא השער -אף שגם יסוד היתר זה הוא
דחשבינן שאין המתנת זמן ['כאילו המוכר קנה מיד התבואה בדמי הלוקח וזכה בה הלוקח
נתגיירה) שבלאו הכי אינו בר נחלה ,דאינו נחשב אביו כיון שגר שנתגייר שלויה פטורה כנ"ל ,שאני לויה שנשארת בקדושתה
כקטן שנולד דמי ,אע"פ שבעודו נכרי הוא נחשב אביו לגבי נחלה ,אמנם וכשנתייקרה ברשותו נתייקרה' (ב''י ריש סי' קעה)] -מ''מ מהני רק שלא בהוזלה (קעה ה).
לאכילת מעשר (אין חולקים לאשה בגורן ,אבל בבית מחלקים .תוד"ה
צריך גם לטעמא דרחמנא אפקריה לזרעיה ,כדי שלא נאסור בשני אחים שמעינן מן הדא דיצא השער קליש מיש לו ,ולא אמרינן כאילו אין זמן
תאומים (שאין לומר שהם לא אחים כיון שהנכרים שטופים בזימה ,שהרי נותנים) ,אף אם נשבית או נבעלה בעילת זנות ,וממילא אי שדינן
כאשר ניכר -ע''י ההוזלה -שמעמיד כאן זמן ,והכ''נ יל''פ ד'יש לו' בגוונא
טיפה אחת מתחלקת לשנים) לישא זה את אשתו של זה משום דאתי בנה בתרה הוי כלוי פסול ופטור ,אבל כהנת נעשית זרה דכתיב "ובת שיכול לחזור בו גם הוא קליש ,הלכך בהוזלה שמעמיד כאן זמן אסור ,אבל
כהן כי תהיה לאיש זר" – כיון שנבעלה לפסול לה פסלה ,וכיון שהיא זרה לאחלופי בישראל ,ולהצריך חליצה. בלא הוזלה שרי (וכבר העלנו כן בס''ד ב'תמצית' אב תשפ"ד).
בנה חייב בה' סלעים .וכתבו התוס' (ד"ה אלא) שאף שלויה אשת כהן ג' נתערבו ב' וולדות שאחד של ישראלית ואחד של כהנת
שנשבית לא פקעה קדושתה לענין ה' סלעים ,כהנת שקדושתה מגופה הבעיה הברורה היא שמתחייב לו אוכל ובד''כ אין לו ,ואפי' אם יש לו
כשמתחללת פקעה קדושתה לגמרי. או לויה או מי שכבר ילדה ,דהאב חייב בה' סלעים ,דהא בן זכר יש יתקלקל עד הזמן שקבעו וי''ל דכה''ג לא חשיב יש לו .ואמנם אם כנים
לו היכן שהוא ע"פ שאינו ידוע מי מהם בנו ,אבל אינו יורש פי שנים כיון דברי בעל השמחה שהמקדמה איננה אלא דמי רצינות ניחא ,דכבר שומר
מ"ז :כהן שמת והניח בן חלל דדינו כישראל וחייב בבכורה ,אם שאינו יודע בנו של מי הוא( .ולמ"ד לקמן מ"ז .שכהנת ולויה לו מחיר מחמת המקדמה וממילא גם אין בעיה להשלים את התשלום לפני
האב מת לאחר שלושים שכבר חלה עליו מצות פדיון הבן ,כבר הזמן ,אבל בד''כ האולמות דורשים סכום גבוה למקדמה ,ובברית יהודה
שנתעברו מישראל פטור ,איירי בנתעברו מישראל ,ולמ"ד
(פכ''ד הערה ב') נתחבט מה השיעור של 'מעט' דהמהרש''ם ,ונטייתו שתלוי
זכה האב בפדיונו דאי נמי יהיב האב הוה מפריש ליה ושקיל ליה שבנתעברה מישראל חייבת ,איירי הכא בישראלית אשת בסכום ולא לפי היחס לערך המכירה .וכ''נ ממהרש''ם דכתב שניכר לכל
לנפשיה דהא כהן הוא והוא מורישו לבניו עם שאר נכסיו ,ואם האב מת כהן ונקראת כהנת משום שבנה כהן). שאינו מחמת הקדמת המעות ,והכי מסתברא דאל''ה הותרה הרצועה בכל
בתוך שלושים כשעדיין לא נתחייב בפדיונו ,לרב חסדא חייב הבן ד' נישאת בתוך ג' חודשים לבעלה הראשון ,ואין ידוע אם פסיקה דנימא שרוצה לסגור עיסקה ולא מפני הנאת ההקדמה.
לפדות את עצמו ,שהרי האב לא זכה בפדיונו( ,ואף שאין חיוב לכן נראה שיש להקפיד על היתר עיסקה ,וכן נקטו בפשיטות בספר תורת
הוא בן ט' לראשון או בן ז' לאחרון( .ואותו ולד אינו מקבל
על האב ,הבן פטור ,ואף שלומדים שאשה לא מחויבת לפדות את עצמה רבית (פרק י' סע' עה-פג) ,וכן בחוט שני (עמ' צ"ח).
מתפדה תיפדה שכל שאין אחרים מצווים לפדותו אינו מחויב לפדות את אף כפשוט ,מפני שכל אחד דוחה אותו לשני ,והבא אחריו
עצמו ,שאני אשה שאף פעם לא שייך בה פדיון .תוד"ה הבן) ,ולרבה בר אינו בכור לנחלה ,ואינם יכולים לכתוב הרשאה זה לזה,
רב הונא ולריש לקיש אינו חייב לפדות את עצמו ,דיכול כדאמר רבי ינאי שבשתי נשים של שני אנשים שילדו ונתערבו
לומר אתינא מכח גברא דלא מצית לאשתעויי דינא בהדיה שכשבאים לירש האחים דוחים כל אחד ואומרים לא אינך אחינו ,רק
שאם היה אביו פודה אותו היה נוטל הפדיון לעצמו (אמנם בן של בהוכרו ולבסוף נתערבו יכולים לכתוב הרשאה ,ולא בלא
נכרית מעוברת שנתגיירה חייב ואינו יכול לומר דאתי מכח גברא הוכרו מעולם שלא היתה להם זכיה מעולם בנכסי אביהם ,וממילא ה"ה
היכא שמעולם לא נודע מי בכור ולא זכה מעולם בחלק בכורה אין כותבין דלא ציית דינא ,דעכו"ם אין לו חייס לגבי ישראל ,ואין זה בא מכוחו
דכקטן שנולד דמי). הרשאה זה לזה .מ"ז.):
אמנם בספק בן ט' לראשון ספק בן ז' לאחרון אוננים ומתאבלים עליהם, בכור לנחלה ולכהן -המפלת שפיר מלא מים או דם או מ"ח :הגמ' מוכיחה שרבי יהודה סובר שדורשים חמש ולא
דגנאי הדבר שאף אחד לא יתאבל עליו אע"פ שהוא ודאי בנו של אחד
מהם. גנינין (–גוונים) ,וכן המפלת כמין דגים או חגבים או שקצים חצי חמש .וכתבו התוס' (ד"ה דרבי) שדווקא כאן שזו מצוה אינו
או רמשים (שאינם נחשבים ולד כיון שלא נאמרה בהם יצירה כמו לגבי מקיימה בחצי חמש ,אבל לגבי תשלומי ארבעה וחמשה למסקנה לא
בכור שמת אחר ל' יום ,אע"פ שלא נתן יתן( ,י"א דילפינן אדם) ,וכן המפלת לפני יום ארבעים משנתעברה ,דהוי מים אמרינן חמשה בקר אמר רחמנא ולא חמשה חצאי בקר ,דלענין תשלומין
ערך ערך מערכין שאם אמר ערכי עלי ומת יתנו היורשים ,ואם אמר בעלמא ,דיצירת הולד למ' יום ,הבא אחריהם בכור בין לנחלה בין יש לו לשלם מה שהוא חייב אע"פ שזה רק חצי.
ערך פלוני ומת הפלוני צריך לתת ,וי"א מדכתיב "וכל בכור בניך ולכן הגמ' מבארת שהמחלוקת היא אם האחים שחלקו לכהן.
תפדה ולא יראו פני ריקם" מה עולת ראיה יורשים חייבים יורשים הם או מחצה יורשים מחצה לקוחות ,או שנחלקו
דעולת חובה היא ,אף כאן יורשים חייבים לאחר מיתת האב והבן אם מלוה על פה נגבית מלקוחות או לא ,שר"מ סובר שהאחים
אינו בכור לא לנחלה ולא לכהן -יוצא דופן ,לת"ק אינו
שכבר נתחייבו האב והבן בפדיונו .נ"א .):התוס' (ד"ה לאחר) מסתפקים שחלקו הם מחצה יורשים ומחצה לקוחות ,ומלוה על פה אינה נגבית (ד"ה בכור לנחלה דכתיב "וילדו לו" (-דרך לידה .רש"י .והתוס'
אם מברך שהחיינו כשפודה לאחר שמת .ובמילה אין מברכים שהחיינו על ראשון) כתבו שלומדים לידה לידה מ"אשה כי תזריע וילדה זכר" -עד מלקוחות ,וממילא אינו גובה משום חמש ולא חצי חמש ,ורבי יהודה חולק
שתלד ממקום שמזרעת) ,ואינו בכור לכהן דבעינן "פטר רחם" ,וסובר או שמלוה על פה גובה מלקוחות ,או שהאחים שחלקו יורשים הם.
כל מילה ,דשאני מצות פדיון הבן שאינה מצויה.
וכן הבא אחריו אינו בכור לנחלה דכתיב "ראשית אונו" ,ואינו וכתבו התוס' (ד"ה ודכולי) דלמסקנה דהכא רבי יהודה סובר שמלוה על בכור שמת ביום ל' ,לרבנן דינו כפחות מל' יום שאע"פ שנתן
שהיא יחזיר ,דגמרינן חודש חודש ממדבר דבעינן חודש ומעלה בכור לכהן דס"ל בכור לדבר אחד כגון זה שהוא בכור לרחמים פה גובה מלקוחות ,והיינו דווקא במלוה הכתובה בתורה ,דס"ל
ככתובה בשטר .והוסיפו התוס' (ד"ה מלוה) שרק פדיון הבן וערכין ונזקין
ואינו בכור לוולדות ,לא הוי בכור .ולר"ש הראשון בכור לנחלה ,וכדומה ,שלא היינו מחייבים בהם אם לא שהתורה חייבה ,נחשבים מלוה דכתיב הכא "ופדויו מבן חודש תפדה" ,וכתיב התם "פקוד כל בכור זכר
דכתיב "ואם נקבה תלד" לרבות יוצא דופן דהוי לידה מעליא הכתובה בתורה ,משא"כ בעל חוב אפילו במלוה על פה ,אינו נחשב מלוה מבן חודש ומעלה" משמע לאחר שלושים .ולר"ע אם נתן לא יטול
ויושבת עליו ימי טומאה וטהרה ,הלכך גבי "וילדו לו" נמי לידה מעליא הכתובה בתורה ,כיון שגם בלי שחייבתו תורה היה עליו לשלם את ואם לא נתן לא יתן ,דכיון שלגבי ערכין כתיב "מבן שישים
ומעלה" וילפינן שנה שנה לגזירה שוה שגם שנת חמש ושנת עשרים חשיב ליה דגמרינן מהתם ,והשני בכור לכהן ,דס"ל בכור לדבר ההלואה.
אחד הוי בכור אבל ראשון אינו בכור לכהן אע"פ שהוא בכור לדבר אחר ללישנא בתרא הגמרא באה לבאר את דברי רבי יהודה דס"ל דינם כלמטה אף שזה להקל ,וה"ה לענין בן חודש יום ל' כלמטה אע"פ
שזה להקל ,ולא גמרינן ממדבר ,מספקא ליה אם שני כתובין דבפטר רחם תלא רחמנא.
שנתחייבו הנכסים ,שאם האב מת לאחר ל' למה ר"מ פוטר
כשחלקו והרי הנכסים נשתעבדו ,ואם האב מת בתוך ל' הבאים כאחד אין מלמדים ,או שרק לעלמא אין מלמדים
אבל לגופייהו (-בכורי דורות מבכורי מדבר) מלמדין .כתבו התוס'
חיוב פדיון הבן מספק
למה רבי יהודה מחייב ,והרי כל אחד מהם יכול לדחותו .ורבי
(ד"ה מת) דאיתא בבה"ג שביום ל' אפילו פיהק ומת לא הוי נפל לרבנן, מ"ח .מבכרת שילדה-
ירמיה לומד מזה ששני יוסף בן שמעון בעיר אחת שאחד וצ"ל שאף שחכמים מודים שקודם יום ל' אם פיהק ומת הוי נפל ,ביום ל'
מהם קנה שדה מחבירו בעל חוב גובה ממנו ,דאם הוא הלוה כיון שחי עד עכשיו הוי כנפל מן הגג .או שרק בתוך ל' הלכה כרשב"ג מבכרת שילדה זכר ונקיבה פטור דהמוציא מחבירו עליו הראיה.
הוא לוקח את חלקו ,ואם השני הוא הלוה השדה משועבדת שדווקא ביום ל' סומכים על רבנן שבנפל מן הגג או אכלו ארי אינו נפל, ואם ילדה ב' זכרים ,נותן ה' סלעים לכהן ,דאחד מהם בכור ,אך
לו מלפני שקנה .ורבא דוחה וכו' והמשך הסוגיא כלישנא משא"כ בפיהק ומת ,ושמא אפילו לענין אבילות הוי כבר קיימא. אם אחד מהם מת בתוך ל' יום האב פטור ,דמצי למימר שהבכור
לענין אבילות לכו"ע אין אבילות אם מת הולד ביום ל' ואין קמא שנחלקו בדרב אסי ורב פפא. מת ,וכן הבן עצמו פטור.
אבילות חלה על אביו דאימר נפל הוא ,דהלכה כדברי המיקל אם מת האב והבנים קיימים ,לרבי מאיר אם נתנו לפני
באבל. ב' נשים של אדם אחד שלא ביכרו וילדו ,אם ילדו ב' זכרים שחלקו נתנו ,ואם לאו פטורים .ולרבי יהודה כבר נתחייבו
במחבוא ונתערבו ,נותן י' סלעים לכהן .ואם אחד מהם מת בתוך הנכסים וחייבים לפרוע בין שניהם.
ל' ,אם נתן י' סלעים לכהן אחד יחזיר ,ואם נתן לב' כהנים אינו בכור שמת אביו ,אם האב מת לפני ל' יום ,הרי הוא בחזקת
יכול להוציא מידם ,דכל אחד אומר שהוא מחזיק בהם בשביל פדיון שלא נפדה ,דלא עביד איניש דפריק בתוך ל' ,עד שיביא ראיה הגמרא שואלת שאם האב מת לאחר ל' יום כיצד ר"מ פוטר,
החי( .ואף ש'תקפו כהן מוציאין אותו מידו ,היכא שמתחילה נתן לו בתורת שנפדה .ואם מת האב לאחר ל' יום הרי הוא בחזקת שנפדה, והרי כבר נשתעבדו הנכסים ,ואם האב מת בתוך ל' יום ,כמו
מתנות כהונה איו מוציאין מידו .תוד"ה ואם) .ואם ילדו זכר ונקיבה או דכהן הוי מוציא מחבירו ,עד שיאמרו לו לבן שאביו ציוה בשעת מיתתו
שבחלקו כל אחד יכול לדחותו ,גם בלא חלקו כל אחד
ידחהו ,דאין לומר שהוא טורף את הנכסים מחמת חיוב האב ,דהאב לא
ב' זכרים ונקיבה שממה נפשך יש כאן בכור אחד ,נותן ה' סלעים שלא נפדה ,ומספיקה אמירה וא"צ עדות ,דהך חזקה שנפדה אינה
נתחייב כלום.
לכהן .ואם ילדו ב' נקיבות וזכר או ב' זכרים וב' נקיבות אינו חזקה מעלייתא ,דהרוב אינם פורעים חובם מיד.
חייב לכהן כלום די"ל שהנקבות יצאו תחילה ואין כאן בכור. לרבי ירמיה מבואר ממתני' ששני יוסף בן שמעון שלקחו
דיני פדיון הבן שדה בשותפות בעל חוב יכול לגבות מהם חצי מהשדה ,וה"ה
ב' נשים אחת ביכרה ואחת לא ביכרה ,אם ילדו ב' זכרים, הכא טורף מהנכסים המשותפים ה' סלעים.
פדיון בתוך ל' יום -הפודה בתוך ל' יום ,אם אמר שיחול נותן ה' סלעים לכהן ,ואם מת אחד בתוך ל' האב פטור דמצי
מעכשיו אין בנו פדוי אלא מתנה בעלמא ,דאין שייך לפדות בתוך ל'.
ורבא סובר שכיון שהגביה מהנכסים היא בגלל ש'נכסוהי
למימר שבן המבכרת מת ,ואם מת האב ,לר"מ אם נתנו לפני דבר איניש אינון ערבין ביה' ,מי איכא מידי דלדידיה לא מצי
ואם אמר שהפדיון יחול לאחר ל' יום ,אם המעות קיימים החלוקה נתנו ,ואם לאו פטורים ,ולרבי יהודה כבר נתחייבו
לאחר ל' יום בנו פדוי ,דכאילו נתן לו עכשיו את המעות ,ואם תבע ולערב מצי תבע ,כדמצינו שהמלוה את חבירו לא יכול
הנכסים ,והביאור כנ"ל בדין מברכת שילדה .ואם ילדו זכר ונקיבה לתבוע תחילה את הערב עד שיתבע את הלוה ולא יהיה לו מה
נתעכלו המעות -שאינן בעין ,לרב בנו פדוי כמו במקדש אשה אין לכהן כלום די"ל שהמבכרת ילדה נקיבה ואין כאן בכור.
לאחר ל' יום שאם נותן לה עכשיו ואומר לה שתתקדש לאחר ל'
לפרוע ,אלא מתני' מיירי שמת לאחר ל' יום ,שאם השאיר
מקודשת ,ולשמואל אין בנו פדוי ,דשאני הכא שעכשיו אין ב' נשים של ב' אנשים שלא ביכרו ,אם ילדו ב' זכרים כל הרבה נכסים גובה מהם אפילו חלקו ,כיון שהנכסים השתעבדו בחיי
בידו לפדותו משא"כ שם יכול לקדש עכשיו .ואע"ג שהלכה אחד נותן ה' סלעים לכהן ,ואם מת אחד מהם בתוך ל' ,אם האב ,ואע"פ שזה מלוה על פה גובה מהנכסים ,ומתני' מיירי שאין
נתנו לב' כהנים אינם יכולים להוציא מהם דכל אחד טוען שהוא נכסים אלא ה' סלעים ,וס"ל לר"מ ורבי יהודה כרב אסי
כרב באיסורי וכשמואל בממונא ,הכא הלכה כשמואל.
מחזיק בהם בשביל החי והמוציא מחבירו עליו הראיה ,ואם נתנו לכהן שהאחים שחלקו הם מחצה יורשים מחצה לקוחות דמספקא
מ"ט :קדימה בפדיון הבן -מי שלא פדאו אביו ויש לו בן אחד יכול הכהן לדחות כל אחד מהם ,ואם כתבו הרשאה ליה אם יש ברירה והם יורשים או שאין ברירה והם לקוחות ,וס"ל
בכור ,אם אין לו אלא ה' סלעים לכו"ע הוא קודם לבנו, יחזיר להם ה' סלעים ויחלקו בהם ב' האבות ,דאף שאין כותבין שמלוה הכתובה בתורה כגון ה' סלעים לפדיון הבן שזיכתה התורה
דמצוה דידיה עדיף .והיכא שיש לו ה' משועבדים וה' בני הרשאה על מטלטלין דכיון שאינם בעין מחזי כשיקרא ,דשמא אין לכהן לאו ככתובה בשטר ,וס"ל כרב פפא שמלוה על פה
חורין ,לרבי יהודה בנו קודמו ,מפני שמלוה הכתובה בתורה בידו משל זה כלום והעדים חתמו על שקר ,היכא שאינו כופר גובה מן היורשים ולא מן הלקוחות ונמצא שאינו יכול לגבות אלא
ככתובה בשטר ויגבו את שלו ממשעבדי ,דשעבודו של כהן כותבים .וכתבו התוס' (ד"ה ה"מ) שלסוברים שאין כותבים הרשאה על שני סלעים ומחצה ,והמחלוקת היא שלר"מ דורשים "חמש"
המטלטלין אפילו כשאין הלוה כופר ,צ"ל שמדובר שפדו בקרקעות ,או קודם ,ובה' סלעים יפדו את הבן מיד ,אבל אם יתן אותם עבור פדיון ולא חצי חמש ולכן פטורים דממחצה לקוחות א"א לגבות מלוה על
עצמו לא יהיה עבור בנו ,דשמא שעבוד הלקוחות קדם ללידת בנו, שתובעים את הכהן מדין שעבודא דרבי נתן ,או שאחד מהם מקנה את פה ,ואין כאן אלא ב' סלעים וחצי ,ולרבי יהודה חמש ואפילו חצי
ולחכמים האב קודם ,דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה המעות במעמד שלשתן (אך י"ל דהיכא שאינו יכול להוציא את המעות
בבי"ד לא תיקנו מעמד שלשתן) ,או דהיכא ששניהם לפנינו א"צ הרשאה. חמש וגובה את החצי של הירושה.
בשטר ,ואם יתן את הבני חרי בשביל פדיון בנו לא יהיה עבור עצמו ,דכהן כתבו התוס' (ד"ה דכולי) ש'ברירה' דהכא אינו דומה ללוקח יין מבין עוד כתבו התוס' (ד"ה אבל) שעכשיו נוהגים לכתוב הרשאה גם כשהחייב
לא יכול לטרוף לקוחות ,ומצוה דידיה עדיף. הכותים ומתנה וכו' ,דר"מ ורבי יהודה סוברים שם שיש ברירה ,דשאני כופר ,דהטעם שאין כותבים הוא משום דמחזי כשיקרא ,ובכתובות (פ"ה).
והקשו התוס' (ד"ה ודידיה) איך לרבי יהודה גובים ממשועבדים ,והרי אין מוכח דלא חיישינן למחזי כשיקרא. התם שמתנה בפירוש ,אבל הכא שלא מתנה בפירוש מספקא להו.
עוד כתבו התוס' (ד"ה דאמר) שדברי דרב אסי הנ"ל מבואר בב"ק (ט ).ילדו זכר ונקיבה ,האבות פטורים דכל אחד יכול לומר לכהן נפרעים מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין .ואם פודה בנו תחילה
ובב"ב (ק"ז ,).דפליגי התם באחים שחלקו ובא בעל חוב וטרף חלקו של שהנקיבה שלו ,אבל הבן חייב לפדות את עצמו דמ"מ בכור הוא ,ניחא ,ומה שאין הלקוחות חוזרים וגובים מהבני חרי ,משום שקנו מאבי
האב ולא מהאב ,או דמיירי שלא כתב ללקוחות 'דאקני' והוא קנה את אחד מהם ,שלרב 'בטלה מחלוקת' ,דאחים שחלקו יורשים הם ,ושמואל
אמר 'ויתר' דהם לקוחות שלא באחריות ,ולרב אסי 'נוטל רביעי בקרקע ואם ילדו ב' נקיבות וזכר או ב' נקבות וב' זכרים אין לכהן החמש בני חרי אח"כ .וע"כ צ"ל שגבית הכהן מנכסיו היא מנכסים שירש
מאביו ,דאל"כ כיון דלא כתב דאקני לא נשתעבדו נכסים שקנה אח"כ. ורביע במעות' ,דמספקא ליה אם האחים שחלקו הם כיורשים ,וא"כ נוטל כלום די"ל שאין כאן בכור.
הכל בקרקע ,או כלקוחות באחריות ויכול לסלקו במעות ,והיינו שנוטל
חצי מהנכסים שנשארו ,חצי מהם בקרקע כדין יורש ,וחצי מהם במעות ב' נשים של ב' אנשים אחת ביכרה ואחת לא ביכרה,
ילדו שיעורי הממון שהוזכרו בתנ"ך ובמשניות כדין לוקח באחריות ,ולפ"ז נוטל כל חלקו הראוי לו .וי"מ דאם הם אם ילדו ב' זכרים זה שלא ביכרה נותן ה' סלעים ,ואם
יש הרבה שיעורי ממון לתשלומין ולמצוות ,וכיון שהמטבעות
כ'לקוחות' יש להסתפק אם הם בלקוחות באחריות או שלא באחריות ,זכר ונקיבה אין לכהן כלום.
השתנו במשך הדורות ,מבארת הגמרא מהם שיעורי המטבעות וכיון שזה ספק אינו נוטל אלא חצי חלקו ,ואותו חצי נוטל רביע בקרקע
שהוזכרו במשנה ובגמרא ,ועל פי זה דנים הפוסקים מהו השיעור
הנצרך בזמננו לפדיון הבן ולעוד דינים.
- שמת בבכור פדיון חיוב מ"ט. ורביע במעות ,כיון שיש צד שהם כלקוחות באחריות ויש צד שהם
כיורשים .באופן אחר שמביא רש"י בב"ק הוא שנוטל חצי חלקו או בקרקע
או במעות ,דמספקא ליה אם הם כיורשים או כלקוחות באחריות .עוד בכור שמת לפני ל' יום ,אע"פ שנתן יחזיר ,דנפל הוה ,ואינו מהו כסף האמור בתורה -היכא דכתיב בתורה שקל כסף
כתבו התוס' שאף דקיימא לן המוציא מחבירו עליו הראיה ,יש דברים חייב בפדיון עד לאחר ל' .רש"י .והתוס' (ד"ה מת) כתבו שבמת בתוך ל'
דהיכא שהדין מסופק לחכמים עשו אותו כודאי פלגא הכי ופלגא הכי ,או פטור אף אם קים לן דכלו לו חדשיו ,דבבן חודש תלה רחמנא .עוד כתבו ושיעורו קצוב ,כגון חמש סלעים של פדיון הבן ,שלושים
שאמרו שעושים שודא דדייני ,או שאמרו השתא דלא איתמר הלכתא לא התוס' (ד"ה כיום) שאם פיהק ומת ,לכו"ע הוא נפל ,ובנפל מן הגג או אכלו של עבד ,חמישים של אונס ומפתה ,מאה של מוציא שם
ארי ,לחכמים הוא נפל ,ולרשב"ג אינו נפל ,ולענין אבילות אזלינן לקולא ,רע( ,ואף שבאונס ומוציא שם רע לא כתיב שקלים ,מ"מ כמר ולא כמר ,דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד.
הערכך ביום ההוא" – חולין הם בידך עד שיבואו ליד גזבר .ולרבי יונתן ילפינן מהדדי כסף קצוב מכסף קצוב) .וה"ה אשם וערכין דכתיב בהו אלא כסף הוי דינר צורי .וכתבו התוס' (ד"ה כל) שבקדושין (י"א ).פירש
לומדים ריקם ריקם מעולת ראיה שהיא חובה על הגברא ,דלא להדיא 'שקל הקודש'( .תוד"ה חמש) ,הכונה לשקל הקודש ,רש"י בשם רבותיו שדינר הוא המטבע הפחותה שבצורי ,ולכן לבית שמאי
אשה מתקדשת בדינר .עוד פירש רש"י שם כל כסף האמור בתורה כסף
ומשערים את כולם במנה צורי .אבל היכא שאין שיעור צורי ,שאם פירש שקלים הוי שקל צורי ,ואם סתם הוי מטבע הפחות
גרעה מנדר ,ועוד דכתיב "לא יראו פני ריקם" ואם מתה או נגנבה נמצא
נראה ריקם בעזרה .ורב פפא מקשה שהרי מבואר במתני' הכסף קצוב (נ ):אין הכונה למנה צורי ,כגון חיוב שבועת שבצורי ,וכיון שלקידושין צריך כסף (קיחה קיחה משדה עפרון) ,ופרוטה
שלומדים מדכתיב לגבי אהרן "יהיה לך אך פדה תפדה" הדיינים ,שהוא כשהטענה היא על שתי מעות כסף והודה היא של נחושת ,כיון דאפיקתיה מפרוטה מבואר שצריך דבר חשוב,
כשיהיה אצלך הפדיון יחול הפדיון ,ודברי ר"ל ורבי יונתן נאמרו על במקצת ,דכתיב "כסף או כלים" ,כסף שנים דומיא דכלים כל אוקמה אדינר .ושיעור כסף שאמרו חכמים כוונתם לכסף
הדין של מת הבן לאחר ל' יום (כנ"ל מ"ט.). דהוא אפי' אין שוין דינר ,וכלים דבר חשוב ולא כל דהוא ממש מדינה שהוא שמינית מהצורי ,כגון הא דתנן התוקע לחבירו (י"מ
דומיא דכסף ומעה כסף זה דבר חשוב .וכן מעשר דכתיב ביה מכהו באזנו ,וי"מ שתקע בפיו באזנו) נותן לו סלע ,שהכונה בזה
דיני ירושת בכור וכדו' "וצרת הכסף בידך" א"צ דווקא כסף צורי אלא אפשר לחללו לחצי זוז שהוא סלע מדינה ,ולא לארבעה זוזים שהם סלע צורי.
ירושת בכור -הבכור נוטל פי שנים בנכסי האב ,אבל לא על מטבעות נחושת דכתיב כסף כסף ריבה תלתא זימני כתיב וחנן בישא תקע לאדם באזנו ורב הונא חייבו חצי זוז ,והיה
בנכסי האם (-נכסי מילוג) ,דכתיב "לו (-לאב בשעת מיתה) משפט התם ,וריבה כל מילי .וכן בהקדש אם חילל שוה מנה על שוה לו זוזא מאכא שנפחתה צורתו ולא היה יוצא בעיר ,ותקע פעם
פרוטה והיינו נחושת מחולל ,אע"ג דכתיב "ונתן הכסף וקם לו" נוספת ונתנו לו .וכתבו התוס' (ד"ה כל) שרק בדינים דרבנן ששיערו
הבכורה" -בנכסיו משפט הבכורה ולא בנכסי אשתו .ואינו נוטל
דיליף קודש קודש ממעשר .וכן קידושי אשה דיליף כסף בסלעים הכונה לכסף מדינה ,שהרי התוקע לחבירו (ב"ק צ ).לרבי יוסי
בשבח שהשביחו הנכסים אחרי מיתת האב לפני החלוקה( ,אלא שמין הגלילי נותן מנה ,ואיתא בגמרא שהכונה למנה צורי ,וכן כתובת בתולה
מ"ויצאה חינם אין כסף" ולב"ה מספיק פרוטה (ורק לב"ש מאתים זוז צוריים גם למ"ד כתובת אשה דרבנן ,ואפילו כתובת אשה כמה היו שוים בשעת מיתה והבכור שנטל ב' חלקים בקרקעות נותן מעות
לפי מה שהתייקר אחד החלקים והאחים חולקים במעות אלו) ,וכן אינו שלכו"ע היא מדרבנן היא מנה צורי. צריך דינר).
נוטל בנכסים שלא היה האב מוחזק בהם אלא ראוי לקבלם
בירושה ונפלו לו לאחר זמן ,דכתיב "בכל אשר ימצא לו". נ"א .פדיונות בשוה כסף- השיעורים בזמננו-
לרבי אסי מנה צורי היינו מנה שיוצא במדינת צור ,ששיעור
המנה הוא כ"ה סלעים ,והסלע הוא ד' זוזים ,והזוז הוא כמשקל זהוב של כל הפדיונות הם בין בכסף בין בשוה כסף ,חוץ ממחצית נ"ב .גבית כתובה -אע"פ שבעל חוב נוטל את השבח
משקל שני פשיטין ומחצה למשקל הברזל .רש"י .וכתבו התוס' (ד"ה השקל שצריך להביא מטבע של חצי שקל( ,דתנן שבני העיר ששולחים שהשביחו אלו שקנו את הנכסים שהוא טורף מהם ,והאשה בכתובתה
אמר) שנראה שקבלה היתה בידו מרבותיו ,ומשמע שרוצה לומר דזוז הוא שקליהם לירושלים מצרפים שקלים לדרבונות (-מטבעות זהב היא בעלת חוב ,מ"מ כתובה קלה ואינה גובה את השבח( ,כתבו
דינר של כסף ,ודינר כסף ודינר זהב משקלם שוה .אבל לר"ת דינר זהב טבועים) מפני משאוי הדרך ,אבל מרגליות וכל שוה כסף לא ,שמא התוס' (ד"ה והאמר) דמיירי בגובה כתובתה מן היתומים ,ולא מן
יוזלו וההקדש יפסיד ,אבל מוטבעות לא מוזלים) ,ומעשר שני שאינו הלקוחות ,ובעל חוב גובה מיתומים גם את השבח( ,ואף שבמקבל מתנה משקלו כשנים של כסף.
ולרבי אמי היינו דינרא ערבא .לרש"י הכונה שמשערים סלע צורי נפדה אלא בכסף טבוע ואפילו בפרוטות טבועות( ,דכתיב "וצרת
אינו נוטל את השבח כיון שאין לו על מי לחזור ,ביתומים דעומדים במקום
אביהם ויש חשש נעילת דלת תיקנו שיגבה משבח גם בכהאי גוונא), בדינר ישמעאלי ,והביא מתשובות גאונים בבליים ששבעה דינרים שלנו
הם עשרה של ערביא .והתוס' (ד"ה רבי אמי) מקשים על דבריו ,ומבארים הכסף בידך" דבר שיש עליו צורה) ,והראיון -לקנות עולת ראיה אא"כ עשאה אביהם אפותיקי לבעל חוב ,שאז נוטלים את השבח כדין
שהכונה לדינר זהב ,ששל צורי נמכר בכ"ה דינרים ,ושל ערבא בכ' דינרים ,הנקנית בשתי מעות כסף( ,דתני רב יוסף שלא יביא סיגה לעזרה יורד) ,וכן אינה נוטלת נכסים שלא היה מוחזק בהם .וכתבו
אלא דווקא כסף טבוע .לרש"י הגמרא מביאה את רב יוסף לסייע ,ולתוס' התוס' (ד"ה ולא) שאשה גובה כתובתה ממלוה ,דחשיב מוחזק לגבי שהוא שוה ה' סלעים.
ואמר רבי חנינא שסלעים מיושנים ששמונה מהם נמכרים (ד"ה והראיון) הגמרא אומרת טעם ,שבסיגים לפעמים זה לא ישוה שתי כתובת אלמנה ,אף לרבנן דס"ל שאינה גובה מיתומים ממטלטלין ,והשתא
שתיקנו הגאונים שאשה ובעל חוב יגבו ממטלטלי דיתמי ,האשה גובה בדינר ,חמש מהם הוא השיעור לפדיון הבן .וכתבו התוס' (ד"ה כסף ולא ימכרו לו עולת ראיה טובה).
ממלוה שהלוה אביהם בין גבו קרקע בין גבו מעות .וכן הדין במזון
אמר) בשם רש"י שכוונתו לדינר האמור בכל הש"ס שהוא שמינית מדינר פדיון בכור בשוה כסף -איתא במתני' ששאף שבכור נפדה
הבנות (שהיה מקבל עליו לזון בתה מנישואין קודמים ה' שנים .רש"י.
צורי ,ור' חנינא תנא הוא ופליג אמתניתין ,ולדבריו ה' סלעים זה דבר מועט .בשוה כסף אין לפדות בכור בעבדים ובשטרות (שטר שחבירו חייב
ולתוס' (שם) מיירי במזון בנותיו לאחר מיתתו ,אבל במקבל לזון בת אשתו ולתוס' כל השיטות כאן לא חולקות על המשנה ,אלא באו לפרש שיעורא
דר' אסי .וביארו (ד"ה רבי חנינא) שהכונה לדינר זהב של סוריא ,שהוא לו ה' סלעים ורוצה ליתנו לכהן שיגבה אותו חוב בפדיון בנו) ובקרקעות הוי כבעלת חוב בעלמא) ,דתנאי כתובה ככתובה.
גדול משל צור ,דבשל צור יש כ"ה דינרי כסף ,ובשל סוריא יש ל"ב דינרים( .וכן הקדשות אין נפדים באלו) ,דכתיב "ופדויו מבן חודש"
כלל" ,בערכך כסף חמשת שקלים" פרט" ,תפדה" חזר וכלל ,יבם הנוטל את ירושת אחיו המת מלבד חלקו אינו נוטל שבח
נ' ולרבי יוחנן היינו דינר זהב הדריינא טריינא שייפא-( ,שטבוע כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ,שזה דבר או נכסים שלא היה האב מוחזק בהם ,ד"בכור" קרייה
בו אדריינוס קיסר וטוריינוס קיסר ונישוף ממנו שם המלך .רש"י .ור"ת המיטלטל וגופו ממון ,וקרקעות אינם מיטלטלים ,ועבדים רחמנא שכתיב "והיה הבכור אשר תלד" וביבם מיירי דקאמר רחמנא
(תוד"ה דינרא) מבאר שהדריינא הכונה עגול ,וטריינא היינו גדול ,ושייפא
היינו שנישופה צורתו) ,ונמכר בכ"ה זוזים -דינרי כסף צוריים( ,והוא הוקשו לקרקעות ,ושטרות אין גופן ממון .ואף שתפדה כתוב שמצוה בגדול ליבם .ומה ששבחו הנכסים אחרי יבום לפני
הדינר שמוזכר בכל הש"ס .תוד"ה רבי יוחנן .עוד כתבו התוס' (ד"ה לפני הפרט ,מ"מ כל מקום שאתה מוצא ב' כללות הסמוכים חלוקה ,לאביי נוטל את השבח ,דכתיב "יקום על שם אחיו
דמזדבנא) שעובי דינר בזמן הגמרא היה כפול מהעובי בזמן הזה (דלא זה לזה הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל .אמנם רבי המת" וכבר קם וברשותו השביחו הנכסים ,ולרבא אינו נוטל,
כרש"י) ,ולכן דינר בזמן הזה שוה רק י"ב דינרי כסף ,והדינר הנוסף הוא דורש פסוק זה ברבוי מיעוט ורבוי( ,דס"ל כדתנא דבי רבי ד"בכור" קרייה רחמנא.
להכרע ,שנותנים לשולחני על פריטת המעות ,והכרע הוא אחד מכ"ה),
ישמעאל שאם ב' הכללות סמוכים לומדים מזה ברבוי מיעוט בעל בירושת אשתו -כתבו התוס' (ד"ה ולא) שבעל שיורש את אשתו
ורבוי ,אבל בעלמא דריש כלל ופרט וכלל ,כדמצינו דרבי דורש אינו נוטל בראוי ,ואינו נוטל ממה שהלוותה אפילו אם הלותה מנכסי מילוג
ומורידים משיעור זה זוז אחד ,ואח"כ מורידים ממה שנשאר
שלה ,כמו שאינו יורש תשלומי נזקיה ,אבל בשבח בעל יורש. שישית ,הרי כאן כ' דינר ,וזהו השיעור הנצרך לפדיון הבן,
(כתבו התוס' (שם) שנראה שההמשך הוא מהגאונים שפירשו שיעור ה' כלל ופרט וכלל לגבי רציעה ,וא"צ דווקא מרצע אלא כל דבר
סלעים של פדיון הבן לפי המטבע שבימיהם) ,שזה עשרים ושמונה ממתכת ,ורבי יוסי ברבי יהודה דורש ריבוי מיעוט וריבוי נ"ב :שבחא דממילא (-שלא טרחו בה אחיו) כגון שחת
לרבות כל דבר שניקח ביד ומיעט רק סם) ,וס"ל שבכור אדם שנעשית שיבולים ,דינה כשבח שאין הבכור נוטל בה פי שנים וחצי זוזים (דינרים ערביים) ועוד חצי שישית.
אע"פ שלא טרחו בה ,אלא שמים כמה היו שוים כשמת האב ורק בזה הוא נפדה בכל דבר חוץ משטרות.
נוטל פי שנים .וירושת אבי אביו שהיה חי בשעת מיתת אביו ,דינה שיעור סלע של תורה הוא שלשה דינרים ושליש ,דכתיב
כראוי ולא כמוחזק אע"פ שודאי עתידים ליפול להם. חייב , סלעים ה' לו לתת חייב שהוא לכהן הכותב נ"א: "עשרים גרה השקל" ומתרגמינן "עשרין מעין" ,ואיתא
בברייתא ששש מעות זה דינר .אמנם אחרי שהגדילו את לתת לו ,לתנא דמתני' מדאורייתא בנו פדוי לכשיתן,
אלו אין חוזרים ביובל- ומדרבנן אין בנו פדוי ,גזירה שמא יאמרו פודים בשטר בלי שיעור המטבעות והוסיפו שתות כשיעור סלע צורי( ,דכתיב "יהיה
לרבי מאיר חלק בכורה והיורש את אשתו והיבם והמתנה לתת לכהן כלום ,אי נמי בשטר שיש לו על חבירו ,וכן הלכה .ולתנא השקל" משמע עוד הויה אחרת מכאן שיכולים להוסיף ,אך אין
אינם חוזרים ביובל ,דחזרה ביובל כתיבא לגבי מכר ,ולא דברייתא בנו פדוי לכשיתן שהרי נתן הפדיון. לפחות דכתיב "עשרים גרה הוא") ,שיעור סלע הוא ד'
החזרת החמשה סלעים -הכהן יכול להחזיר לאב את לגבי ירושה ומתנה ,וירושת בכור כתיב בה לשון מתנה דינרים ,וכדאיתא בברייתא שסלע הוא מ"ח פונדיונים.
"לתת לו פי שנים" ,וירושת האשה דאורייתא דכתיב "לשארו
רב אשי שלח לרב אחא בריה דרבינא שהיה כהן שבעה עשר המעות שנתן לו לפדיון ,וכן היו רבי טרפון ורבי חנינא שהיו
דינרים בפדיון הבן ,וביקש שליש דינר עודף וכנ"ל שסלע הוא כהנים נוהגים להחזיר ,ופעם אחת רבי חנינא ראה שהאב הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה" ,ויבם "בכור" קרייה רחמנא.
ג' דינרים ושליש ,ורב אחא ענה לו שיביא עוד ג' דינרים ,כיון מחכה שיחזירם לו ,ואמר לו 'לא גמרת ויהיבת מידעם ביש ולחכמים מתנה כמכר ויוצאה ביובל ,דכתיב "תשובו" לרבות
עבדת' ,ואין הבן פדוי אם יחזירם לו .ל"א אף אם לא יחזירם אין בנו מתנה ,אבל כל השאר הם ירושה שאינה חוזרת ביובל ,ואף שהגדילו את שיעור השקל וה' סלעים זה עשרים זוז.
פדוי .התוס' (ד"ה אמר) מבארים ש'מידעם' היינו מאומה ,כלומר שלא ירושת בכור נקראת ירושה דכתיב "פי שנים" מקיש חלק
סתם כסף האמור בתורה הוא סלע( ,חוץ מ"ארבע מאות
גמר לתת מאומה ,או שהכונה 'מידעם ביש עבדת' – דבר רע עשית ,וי"ג בכורה לחלק פשוט דהוה ירושה דכתיב "ביום הנחילו את בניו",
שקל כסף" שקיבל עפרון שזה קינטרין כיון דכתיב "עובר 'מידעם ביש' בלי עבדת ,וכונה שזה דבר רע .עוד כתבו התוס' (ד"ה הלכך) וירושת הבעל דאורייתא ,ויבם "בכור" קרייה רחמנא.
שאף שאפשר לפדות במתנה על מנת להחזיר ,כאן רבי חנינא לא היה רוצה ולרבי אלעזר כל הנ"ל חוזרים ביובל ,ד"תשובו איש אל
לסוחר" -שבכל מקום שיש סוחרים מקבלים אותו בתורת שקלים),
ובנביאים ליטרין -מנים ,שזה כ"ה סלעים ,ובכתובים קינטרין -לזכות אלא במתנה גמורה ,דבע"מ להחזיר אסור מפני שנראה ככהן המסייע
אחוזתו" שזה קרא יתירא דהא כבר נאמר "ושבתם איש אל אחוזתו" בבית הגרנות ,משום שנאמר "שחתם ברית הלוי" ,ואע"פ שלא התנה מאה סלעים בכל שקל.
מרבה מתנה ,ובבכור כתיב "לתת לו פי שנים" ,וירושת בפירוש ,כיון שניכר שזה כוונתו לא חשיב דברים שבלב .ומה שר"ט ורבי
הבעל דרבנן ,ויבם "בכור" קרייה רחמנא. ביקשו לגנוז את כל דינרי הדריינוס וטוריינוס שהם מטבעות חנינא החזירו ולא חששו שנמצאו משחיתים ברית הלוי שיפסידו שאר
של ירושלים ורובם באו משם ,מפני המטבעות שלקחו מירושלים כהנים שלא יתנו אלא להם ,י"ל שכיון שהיו הולכים לדרכם ולא בטוחים
ולרבי יוחנן בן ברוקה ירושת הבעל דאורייתא וא"צ להחזירה
מהלשכה שהם של הקדש ואסורים לזרים ,ועירבום עם שאר המטבעות ,שיחזירו להם ,יכול להחזיר אח"כ ,וגם שמא לא היו מחזירים אלא לעניים.
ביובל ,אמנם אם אשתו הורישה לו בית הקברות ,צריך
להחזירה להם משום פגם משפחה( ,כדמצינו שהמוכר קברו עד שמצאו שזה מותר דכתיב "ובאו בה פריצים וחיללוה" הנותן מעות הפדיון לי' כהנים בבת אחת שמניח הה' סלעים לפני
או דרך קברו או מקום מעמדו (שעושים שם שבעה מעמדות למת) משמע שיצאו לחולין .אבל לא היה צד לאסור את כל הכסף וזהב כולם והולך לו ,או שנתן ה' סלעים לכהן אחד בזה אחר זה ,יצא.
או בית הספדו ,באים בני המשפחה וקוברים אותו שם בעל שבעולם ,כיון דאזלינן בתר רובא.
חיוב אחריות -המפריש מעות לפדיון בנו ואבדו חייב
כרחו של הלוקח משום פגם משפחה) ,והם נותנים לו את דמי כל כסף האמור בתורה כסף צורי ,דהיכא דכתיב שקל הוי סלע באחריותם .הגמרא אומרת שלריש לקיש לומדים ערך ערך
הקברות ,ומנכים לו דמי קבר אשתו שהוא חייב בקבורתה. צורי שהוא ארבעה דינרים כדאוקי רבי יוחנן לעיל ,והיכא דלא כתיב שקל מערכין שהוא חייב באחריותם עד שיבואו ליד גזבר ,דכתיב "ונתן את
"העשירי" -דל"בקר" סמך "מעשר ול"צאן" סמך "עשירי ,לומר תן יובל בחלוקת ירושה -רב אסי אמר בשם רבי יוחנן אבל במעשר אינו יכול להטיל מום בבהמה ולהוציא אותה
עשירי לזה ועשירי לזה. בעשירי ,דכתיב "לא יבקר בין טוב לרע" משמע שהוא לא יוציאנו
שהאחים שחלקו דינם כלקוחות ומחזירים זה לזה ביובל
והא דגבי מעשר דגן אין לומדים מ"דגן" שכל דגן אחד ,כמו אלא הוא יוצא מאיליו ,ואין לומר שיטיל מום בכל העדר לפני
וחוזרים וחולקים .והא דתני שהבכורה אינה חוזרת ביובל היינו
לגבי צאן ,לאביי שאני התם דכתיב "ראשיתם" סמוך לדגן, שיעשר ,דעדיין הם חולין ומותר להטיל בהם מום ,ואח"כ יעשר שהרי
לבטל את זכות הבכורה ,אבל חוזרים וחולקים ונוטל פי שנים
לומר תן ראשית לכל דגן ודגן ,ולרבא "דגן" נצרך למעט שאר מעשר חל על בעל מום דכתיב "לא יבקר בין טוב לרע" ,מפני שמהרה כבתחילה.
מינים ,אבל מעשר בהמה דלא היה צריך לכתוב כלל "בקר יבנה בית המקדש ולא יהיו בהמות להקרבה ,ואף שבלקוח וכתבו התוס' (ד"ה אמר) שרק לרבי יוחנן אי יורשים הוו כלקוחות הקרקע
וצאן" אלא בהמה( ,דאם ללמד שחיה פטורה ממעשר, אין דין מעשר בהמה ,מ"מ כיון שמצויים מומים הפוסלים חוזרת ביובל ,אבל לשאר האמוראים אף אי הוו כלקוחות אינה חוזרת
בקדשים ,שהרי אפי' מום בדוקין שבעין פוסל ,ממילא אם ביובל (דאל"כ הרי הלכה כר"ל דקנין פירות לאו כקנין הגוף ,וא"כ רק חד
אפשר ללמוד דין זה בגזירה שוה תחת תחת מקדשים), בר חד יביא ביכורים) ,דדין ירושה אמרה תורה במכר ולא בירושה ,ועוד
ולומדים בקר וצאן אין מתעשרים מזה על זה ,אבל כבשים יטיל מום בכל עדרו לא יהיו מספיק בהמות להקרבה.
דילפינן מחלוקת יהושע שמסברא לא חזרה ביובל כיון שחלקו על פי
ועיזים מתעשרים מזה על זה ,ואין לומר שכוונת התורה ואין לומר שאין מעשר בהמה בזמן הזה מחשש שיפריש גם נביאים ובאורים ותומים.
שאפשר לעשר מזה על זה ,דהא כתיב "העשירי" ,או על יתום שהוא פטור ממעשר בהמה ,דאין לחוש כיון
דילפינן מההיקש למעשר דגן. שאפשר להכריז שיתום פטור ,שהרי מטעם זה לא חששו
ליתום בזמן שבית המקדש קיים.
באיזה מרחק יש צירוף למעשר בהמה נ"ג :מעשר בהמה אינו נוהג במוקדשין ,והיינו שאפילו
מעשר בהמה
בהמות הרחוקות זו מזו 'כמלוא רגל בהמה רועה' (כפי השיעור קדשים קלים לרבי יוסי הגלילי שהם ממון בעלים (ונתרבו
שהבהמה מתרחקת כשהיא רועה .ל"א כפי המרחק שהבהמות יכולות
לחומש ואשם בכופר בפקדון) ,אין חייבים במעשר בהמה, דיני מעשר בהמה
להתרחק זו מזו ולהשתמר ע"י רועה אחד) ,והיינו ט"ז מיל,
דכתיב "העשירי יהיה קודש" ולא שכבר קדוש .ואף שמעשר כתיב "וכל מעשר בקר וצאן כל אשר יעבור תחת השבט העשירי
מצטרפים למעשר בהמה להביאם לדיר אחד ולעשרם יחד ,אבל יהיה קודש לד' " ,מכאן שמצות עשה לאדם שנולדו בעדרו עשרה
אינו חמור משלמים ,נ"מ שאין עליהם איסור "לא ימכר ולא
רחוקות יותר פטורות ,דכתיב "עוד תעבורנה הצאן (תחת השבט בהמות (בתוך שנה אחת) להכניסם לדיר עם פתח צר ,ולקחת את
יגאל" שנאמר רק במעשר ולא בשלמים .ואף שמצינו שאין
להתעשר) על ידי מונה" (-אם יכולות להמנות ע"י רועה) ,וקים להו הבהמה שיוצאת עשירית ולהקריבה לקרבן.
קדושה חמורה של מזבח חלה על קדושה קלה של בדק הבית,
לרבנן שעד ט"ז מיל שלטא עינא דרועה. בפרק זה יבוארו פרטי מצוה זו ,כגון אם מעשר בהמה נוהג בחו"ל
כדתנן שקדשי מזבח וקדשי בדק הבית אין משנים אותם או בזמן הזה או בקדשים (נ"ג) ,אם מעשרים ממין אחד על מין אחר
אם יש בהמות במרחק ל"ב מיל זה מזה אין מצטרפים ,ואם מקדושה לקדושה אף מקדושת מזבח לקדושת בדק הבית והיינו (נ"ג נ"ד) ,האם בהמות של אדם אחד מכמה עדרים מצטרפים
יש באמצע בהמות נוספות ,במתני' איתא שהם מצטרפות, לענין שיהיה חייב לתת דמיהם לבדק הבית( ,אבל מקדישים קדשי למעשר בהמה (נ"ד נ"ה) ,חיוב מעשר בהמה בלוקח ומקבל מתנה
ונחלקו בזה רב ושמואל ,שיטת רב שאין מצרפים את שני מזבח לבדק הבית הקדש עילוי והיינו לתת לבדק הבית שיעור טובת ובשותפין (נ"ו) ,אלו בהמות פטורות ממעשר בהמה (נ"ז) ,מהם
הנאה שיש לו בהם ,שיכול ליטול סלע מישראל אחר ע"מ שיתננה הצדדים אא"כ יש חמש מכאן וחמש מכאן וחמש באמצע, הזמנים שתיקנו חכמים שיפרישו בהם מעשר בהמה (נ"ז נ"ח) ,סדר
ההכנסה לדיר והפרשת המעשר למצוה ולעיכובא (נ"ח נ"ט) ,דיני
להקרבה לבן בתו כהן ,ומחרימים אותם לתת לכהן כפי טובת הנאה שאז מצרפם למין אחד ,והחמש הנותרות מצטרפות לגורן אחר כשיולדו
טעות במנין או כשיצאו שנים יחד (נ"ט ס') ,ועוד.
שיש לו בהם ,אבל לא חלה שום קדושה על קדושת מזבח) ,מ"מ הכא לו עוד טלאים ,אבל אם חמש רחוקות יותר מט"ז מיל ,הם פטורות לגמרי
וא"צ להמתין עד שיולדו לו עוד טלאים לצרפם לגורן אחר ,וכן ה' מכאן
בעי קרא ,דלא נימא ששאני התם שכל בהמה אינה עומדת היכן מתי ובמה נוהג מעשר בהמה
וד' מכאן וה' באמצע ,הד' לא מצטרפות וא"צ להמתין לגורן אחר ,וכן
לעולה דרוב הבהמות עומדות לאכילה ,ולכן חלה עליה קדושת בדק
תשע מכאן ותשע מכאן ואחת באמצע מצטרפות. נ"ג .מעשר בהמה נוהג בארץ ובחו"ל .הגמ' אומרת שאף
הבית ,אבל הכא כיון שכל הבהמות עומדות למעשר י"ל שגם
ולשמואל אפילו ה' מכאן וה' מכאן וא' באמצע מצטרפות, לר"ע דס"ל שא"צ להביא ולהקריב מעשר בהמה מחו"ל
אם הקדיש אותה לשלמים לא פקע ממנה החיוב ,קמ"ל "יהיה
וכ"ש ד' מכאן וה' מכאן וא' באמצע ,דרואים כאילו הרועה נמצא
קודש" ולא שכבר קדוש. ולהקריבנו( ,דכתיב "והבאתם שמה וכו' ואת מעשרותיכם"
באמצע וקרינם ביה "מונה" .ואמר רב פפא שלשמואל
בחדש ובעיזים, ובכבשים ובצאן בבקר מעשר בהמה נוהג בשתי מעשרות הכתוב מדבר מעשר בהמה ומעשר דגן,
אפילו אם באמצע נמצא רק הרועה שיש לו דירה באמצע ,או
ובישן. מכאן שאין מעלים מעשר בהמה אלא ממקום שמעלים
כליו מונחים בכפר שבאמצע (כיון שסופו לבוא לשם לקחתם),
מעשר דגן ,ומעשר דגן אינו נוהג אלא בארץ ככל מצוה שהיא חובת
מצטרפים ,ויש להסתפק אם כלבו של הרועה לא מצרפם
מעשר בהמה ודגן ממין על שאינו מינו קרקע) ,מ"מ הוא קדוש ואינו נאכל לבעלים אלא במומו,
כיון שלפעמים קורא לו והוא בא ,או שגם כלב מצרפם כיון (דמעשר בהמה בין תם בין בעל מום נאכל לבעלים ,דלא אשכחן קרא
מעשר בהמה בב' סוגים יחד -בקר וצאן אין מתעשרים שלפעמים אינו בא וצריך לבוא להביאו ,תיקו. שיתנו לכהן) ,שהרי הפסוק מדבר בהבאה ולא בעיקר
מזה על זה ,אבל כבשים ועיזים מתעשרים זה על זה .כבשים
נ"ה .לרבי מאיר הירדן מפסיק למעשר בהמה -שאם יש הקדושה.
ועיזים נלמדים מדכתיב "וצאן" דמשמע כל צאן הוא אחד.
חמש מכאן וחמש מכאן וירדן באמצע אין מצטרפות ופטורות .רבי אמי מעשר בהמה בזמן הזה ,ובמה חוששים לתקלה -מעשר
אמנם החדש שנולדו לאחר אלול והישן שנולדו לפני אלול אין
אמר שמדובר דווקא בשאין שם גשר שאין הבהמות או הרועה בהמה נוהג אף בזמן שאין בית המקדש קיים ,אמנם האידנא
מתעשרים מזה על זה (אע"פ שאפילו כבשים ועיזים שהם
יכולים ללכת מאלו לאלו .והגמ' מביאה ברייתא שמבואר בה אין מפרישים מעשר בהמה משום שחוששים לתקלה ,שכיון
כלאים זה בזה מתעשרים מזה על זה) ,דכתיב "עשר תעשר"
שגם בשני אבטילאות במלכות אחת ,או בארץ וחו"ל אין שא"א להקריב בזמן הזה וצריך להמתין עד שיומם ,יבואו לידי גיזה
– בשתי מעשרות הכתוב מדבר – מעשר בהמה ומעשר
מצטרפים ,אע"פ שזה דומה למקום שיש גשר שהרי אין שם נהר ועבודה או לשוחטו בלא מום ,וכדמצינו שאין מקדישים ואין
דגן ,והוקשו מעשרות אלו זה לזה לענין שאין מפרישים
והם סמוכות בתוך מיל אחד .וכן קשה לפי זה מאי שנא ירדן משאר מעריכים ואין מחרימים בזמן הזה ,ואם הקדיש או העריך או
מהחדש על הישן( ,ואין מרבים מ"וצאן" ,דכתיב "שנה
נהרות .אלא טעמיה דר"מ משום דכתיב "והירדן יגבול אותו החרים ,בהמה תיעקר (-נועל דלת בפניה והיא מתה
בשנה" לשנה הקשתיו ולא לדבר אחר לענין מין במינו).
לפאת קדמה" הכתוב עשאו לגבול בפני עצמו ,ואף דכתיב מאיליה) כדי שלא יבוא בה לידי תקלה ,פירות כסות וכלים ירקבו,
נ"ד .מעשר דגן אין תורמים ממין על שאינו מינו ,ואם "ועלה הגבול" וכדו' על גבולות השבטים ,מ"מ הא כתיב "זאת מעות וכלי מתכות יוליך לים המלח.
תרם אין תרומתו תרומה ,דכתיב "כל חלב יצהר וכל חלב תהיה לכם הארץ לגבולותיה" שכל הארץ היא גבול אחד ,אבל כתבו התוס' (ד"ה אלא) שמסקנת הגמרא שאין מעשר בהמה נוהג בזמן
תירוש ודגן" תן חלב (-תרומה ומעשר) ליצהר וחלב לתירוש הירדן אינו בכלל "ארץ" .אמנם מצינו בזה מחלוקת תנאים, הזה מחשש תקלה .עוד כתבו התוס' (ד"ה ואין) שאפילו למ"ד (ערכין
ולדגן ,ואף תירוש ודגן שנאמר בהם חד חלב אין תורמים מזה שיטת רבי יהודה בן בתירא ד"ארצה כנען" ממעט שהירדן כ"ט ).דסתם חרמים לכהנים ,ואפי' במפרש שיהיו לכהנים ,איכא למיגזר
משום תקלה ,דכל זמן שהם ביד בעלים הרי הן הקדש .ורש"י מבאר
על זה ,דאם תירוש ויצהר (-גפנים וזיתים) שאינם כלאים זה אינו מארץ כנען ,ולרשב"י לומדים מדכתיב "מעבר לירדן
דקסבר סתם חרמים לבדק הבית ,ואי לא סבר הכי מיירי שפירש שמחרים
בזה ,אין מתעשרים מזה על זה ,כ"ש תירוש ודגן או דגן ודגן יריחו" שהירדן הוא ארץ כנען כמו יריחו. לבדק הבית .ומה שעולא (שם) אמר 'אי הואי התם הוה יהיבנא כולהו
(-חיטים ושעורים) שהם כלאים זה בזה ,אין תורמים מזה על מה נחשב ירדן -לענין נדר שנדר מן הירדן הולכים אחר לשון לכהן' ,דקסבר סתם חרמים לכהנים ,י"ל דהיינו במקרקעי ,דבקרקעות אי
אסרת להו איסור עולם כ"ש דאתי לידי תקלה.
זה( .דגן ודגן זה כלאי זרעים מדרבנן ,ודגן ותירוש הם כלאי הכרם בני אדם ואסור לשתות מכל הירדן ,ולענין מעשר בהמה ,אף
כתבו התוס' (ד"ה מעות) דבכל מקום דקתני יוליך לים המלח ,ה"ה שיכול
מדאורייתא .רש"י .והתוס' (ד"ה דגן) כתבו שנראה שזה טעות סופר ,שהירדן יוצא ממערת פמייס (ולהכי הנודר שלא ישתה מים להשליכם בשאר נהרות ,אלא דבשאר נהרות צריך לשוחקם ,ולכן במחלל
דכלאי זרעים אסורים מדאורייתא ,אלא שהם מותרים באכילה ,וכלאי
הכרם אסורים אפילו בהנאה ,ואפילו לרבי יאשיה חייב בשני מינים משום ממערת פמייס נאסר בכל הירדן) ומהלך בימה של סיבכי כרם רבעי או נטע רבעי ומשליך בנהר ,בעי שחיקה.
ובימה של טבריה ובימה של סדום ,עד שנופל לים הגדול, כלאי זרעים ,ורק לכלאי הכרם צריך ג' מינים). עוד כתבו התוס' (ד"ה ואי) ש ודווקא במקדיש בזמן הזה אמרינן תיעקר,
ולרבי יאשיה דס"ל שהזורע כלאי הכרם אינו לוקה אלא מ"מ אין נקרא ירדן אלא מבית יריחו ולמטה ,אבל למעלה דאפילו בנפל בו מום לא שרי בלא פדייה ,ואם פודה אותו צריך להשליך
בזורע חיטה שעורה וחרצן במפולת יד ,אבל דגן ותירוש או דגן מיריחו לא ,דבטל חשיבותו כיון שהוא מתערב בימות גדולות .רש"י. את הדמים לאיבוד ,וא"כ ליכא הפסד לקדשים ,אבל בבכור בזמן הזה לא
ולתוס' (ד"ה אין) לומדים זאת מהפסוק "והירדן יגבול אותו" דקאי אבית אמרינן תיעקר ,דאם היא ביד ישראל יש לו לקיים מצות נתינה ,וצריך
ודגן אינם כלאים ,הק"ו הוא דתירוש ויצהר אינם כלאים אפי' יריחו ולמטה. להמתין לכהן שירצה לקבלו אפי' יותר מל' יום בדקה ונ' בגסה( ,ושיעור
בצירוף מין שלישי של דגן ,דבעינן ב' מיני דגן ומין כרם ,אבל זמן זה נאמר שלא לתת לכהן לפני זמן זה אפילו בבא לקבלו) ,וכן בכהן
כבד שנימוח מטמא באהל ברביעית בתורת דם המת ,משום לא אמרינן תיעקר ,כיון דשרי כשיפול בו מום בלא פדייה ,ואיכא הפסד
תירוש ודגן או דגן ודגן הם כלאים בצירוף מין שלישי.
שמקור הדם הוא מהכבד. קדשים.
ובמינים דעלמא שאינם דגן כגון פולים ועדשים אין לתרום ממין
הנודר ממימי פרת אסור רק במימי פרת דהולכים אחר לשון אמנם בבכור לא תיקנו שלא יהיה קדוש ,שהרי הוא קדוש
על שאינו מינו ,דחיובם במעשר הוא מדרבנן ,דמדאורייתא רק
בני אדם ,אבל הנודר ממים שהגיעו מפרת אסור בכל מרחם ,ולא תיקנו שיקנה את אוזן האם לעכו"ם כדי שלא
דגן תירוש ויצהר חייבים במעשר ,וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא
המימות שבעולם ,מפני שכל הנהרות באים מג' נהרות תחול עליו קדושה ,מפני שהוא יכול להטיל בו מום לפני
תקון.
חידקל פישון וגיחון ,וג' נהרות אלו באים מפרת ,ואף שיצא לאויר העולם ,ואין לחוש שיבנה ביהמ"ק במהרה ולא
המעיינות הנובעים בהרים גבוהים הם ממי פרת נ"ד :אמנם במעשר בהמה ,אע"ג דלא כתיב "מעשר בקר יהיו בהמות ללא מום ,מפני שהבהמות שאינם בכורות לא
שמקלחים ועולים תחת הקרקע. דכתיב ומעשר צאן" מ"מ אין מתעשרים מזה על זה, יהיה בהם מום.
(פרט לכלאים מן התייש והרחל) או עז (פרט לנדמה שאמו רחל משום "לא יחלל זרעו" אינו לוקה בנכרית אלא בישראלית, נ"ה :מקור מי הפרת ואם אפשר לטבול בו -שיטת
והוא דומה לעז) כי יולד (פרט ליוצא דופן) והיה שבעת ימים דבנכרית לאו זרעיה הוא דהולד הולך אחר הנכרית) .ולענין רב שכשיורד גשם בארץ ישראל מתרבים מי הפרת .התוס'
מעשר בהמה אם נתן לה וחזר ולקחו ממנה פטור משום (פרט למחוסר זמן) תחת אמו (פרט ליתום ,והיינו שהאם (ד"ה מטרא) מוכיחים שהפרת מהלך מארץ ישראל לבבל ,והיינו
לקוח ,ואם נתן לה וחזר ולקחו כשהיה עובר ,הוא נכנס לדיר מתה או נשחטה ואח"כ ילדה ,ולרבי יהושע אפילו אם ממערב למזרח ,וכיון שמוצא הפרת הוא מגן עדן ,נמצא שגן עדן נמצא
נשחטה האם והעור קיים אינו נחשב יתום)" ,וילפינן מעשר להתעשר. במערב העולם ,והא דאיתא בגמרא (ב"ב פ"ד ).שבבוקר השמש
מאדימה מחמת הורדים שבגן עדן ,י"ל שהשמש שבמזרח מאירה
בהמה תחת תחת מקדשים לפטור בכל אלו ,ומה מעשר
אינו בטריפה ,דכתיב "כל אשר יעבור" פרט לטריפה שאינה נ"ו :חיוב שותפים במעשר בהמה ובקלבון- למערב ומאדם אורה מחמת הורדים שבמערב.
וכן מצינו שאבוה דשמואל עשה לבנותיו מקוה של מים
שותפים פטורים ממעשר בהמה כל ימי שותפותם לעולם ,עוברת ,דבהמה שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמטה היא אחת מי"ח
חיים נובעים ביומי ניסן ,ולא היה מניחם לטבול בנהרות ,שמא רוב
דכתיב גבי בכור "יהיה לך" -המיוחד לך למעט שותפות ,ואם טריפות ,אף לקרבן טריפה פסולה.
המים יהיו מי גשמים וירבו נוטפים מהעננים על הזוחלים -
אינו ענין לבכור ששותפים חייבים בו דכתיב ביה "ובכורות ולת"ק דברייתא יוצא דופן חייב במעשר בהמה ,דס"ל כר"ש מי הנהר שהם זוחלים ,והיינו נובעים ,והם ספק זבות וזבה צריכה מים
שהוא ולד מעליא לטומאת לידה (נדה מ ,).וריש לקיש מבאר דיליף בקרכם וצאנכם" בלשון רבים ,תנהו ענין למעשר בהמה. חיים ,ל"א 'זוחלים' הכונה שנפלו מהעננים לקרקע ומשם זחלו לנהר,
אחים שירשו ,אם קנו בהמות בתפוסת הבית כלומר שעדיין לא מ"אשר תלד" לרבות יוצא דופן ,והכא נמי כתיב "כי יולד" לרבות יוצא אבל מי מעין לא נפסלים בזוחלים ,וכתבו התוס' (ד"ה שמא) שמי
חלקו ונפלה להם בהמה מאביהם ,דלא הוי כשותפות אלא כשל אביהם ,דופן ,ודלא כרבי יוחנן דס"ל התם שר"ש מודה שלענין קדשים אינו מעיין מטהרים בין בזוחלים בין באשבורן ,אפילו כשהם מחוברים
חייבים במעשר בהמה ,דכתיב "יהיה" מכל מקום .ואם חלקו קדוש ,דגמר לידה לידה מבכור דבעי רחם .וכן ס"ל שמחוסר זמן למעיין ולא פסקו ,ומקוה מטהר באשבורן ולא בזוחלים( .וכן היה
בבהמות וחזרו ונשתתפו פטורים כשותפים דעלמא ,ולדין זה חייב במעשר בהמה .וביתום ס"ל שאפי' אם שחט את האם אבוה דשמואל עושה מפצי ביומי תשרי שאז יש טיט רך
והעור קיים אין זה יתום ,דיכולים להלביש את העור ע"ג אין נ"מ אם חלקו בכספים. בנהרות ושמא ידבק טיט לרגליהם והוי חציצה .רש"י .וכתבו התוס'
(ד"ה ומפצי) שאף אם לא רואים עכשיו טיט דבוק ברגליה ,חוששים
ולענין קלבון שכשנותנים שנים יחד סלע שלם למחצית השקל נותנים הולד להחיותו. שבעת עלייתה נפל הטיט .ור"ת מבאר שעשה כן לצניעות ,שהנהרות
ב' מעות להכרע וי"א כדי לשלם לשולחני על החילוף ,שותפים חייבים ואף שגם רובע ונרבע וכו' אינם ראויים לקדשים ,אין קטנים בימי תשרי ,ופרס מפצים שלא יראו אותן ,כדי שלא תמהרנה
בשתי קלבנות ,ואחים ששקלו מתפוסת הבית פטורים מקלבון לומדים מקדשים למעטם ,דכל דבר שאין מום פוסל בו אין לטבול מפני הבושת ולא טבלו שפיר).
שני אם נתנו יחד סלע שלם ,דנכסיהם כנכסי האב ,ואם האב היה נותן דבר ערוה ועבודה זרה פוסל בו ,דכתיב "כי משחתם בהם וכן אמר שמואל שאין המים מטהרים בזוחלים כיון
עבור שני בניו סלע שלם לא היה נותן קלבון לחילוף ,דדרך שהמחויב ב' מום בם" הוקשה השחתה למום (והשחתה זה ערוה כדכתיב שהנוטפים הם הרוב אלא בפרת ביומי תשרי ,שמימי הפרת פרים
חצאי שקלים נותן שקל שלם ,ואינו כשני אנשים המצרפים שני חצאים
"כי השחית כל בשר" ,והשחתה זה גם ע"ז דכתיב "פן ורבים ,וזוחלים הנובעים ממעיינות מרובים ,ועוד שתשרי הוא סוף ימי
לשקל שלם ,ואם חלקו בכספים וחזרו ונשתתפו ובבהמה לא הקיץ וכבר זמן מרובה לא ירדו גשמים ,ומבואר שנהרות מתרבים
תשחיתון ועשיתם לכם פסל") ,ומום אינו פוסל במעשר
חלקו חייבים ,ואם חלקו בבהמות ולא בכספים פטורים ,ולא ממימי גשמים ולא מעצמם .ל"א אבוה דשמואל היה עושה לבנותיו
בהמה דכתיב "לא יבקר בין טוב לרע"( ,ומחיר הוקש לאתנן. מקוואות ביומי ניסן מפני שהוא סוף החורף שירדו גשמים מרובים,
אמרינן שגילו דעתם שהם עומדים לחלוק.
וטומטום ואנדרוגינוס לת"ק הם ספק זכר ספק נקיבה וממילא אבל באמצע החורף לא ,ופליגא אדשמואל דהוא אומר דכל שעה בעינן
ממה נפשך הם חייבים ,ולר"ש הם בריה בפני עצמה ונתמעטו אם יש ברירה בחלוקת יורשים- מקוואות מלבד פרת ביומי תשרי.
שיטת רב ענן שרק אם חלקו על פי שומת שווים גדיים כנגד מקדשים וממילא ה"ה דפטורים ממעשר בהמה). וזה סתירה לדברי שמואל עצמו שאמר שהנהר מתברך
ממקורו ,וכדבריו משמע מדברי ר"מ שאמר שנהר פרת
תיישים או איפכא פטורים ממעשר בהמה ,דבזה אין לומר נ"ז :העיד רבי ישמעאל בן סתריאל מערקת לבינה
יובל שמו ,ונקרא פרת לפי שמימיו פרים ורבים בלא שום שהוברר שכך ירשו מתחילה ,דודאי בשעת מיתה זכה כל אחד בחצי
שבמקומו היו מפשיטים עור המתה כדי להחיות או הולד, מהגדיים וחצי מהתיישים ,וקנו זה מזה ,ופטורים משום לקוח ,ואותם מטר.
ויש שם חזירים שיש להם ס' ריבוא קליפים בבית ההמסס, וכתבו התוס' (ד"ה אין) שלהלכה כל הנהרות מתברכים מעצמם ,ולכן העתידים לבוא פטורים משום שותפות ,אבל בחלקו גדיים כנגד
ופעם אחת נפל ארז ועברו על חודו ברוחבו ט"ז קרונות ,ופעם ניתן לטבול בהם כל השנה ,ואין חוששים שרובם מי גשמים .עוד כתבו גדיים ותיישים כנגד תיישים חייבים ,מפני שנתברר שזה
אחת נפלה ביצת בר יוכני (והיתה מוזרת ,דביצה רגילה מניח התוס' שגם לדעת שמואל ואביו שבימי ניסן יש רוב מי גשמים בנהרות החלק שהיה מגיע לו משעה ראשונה ,ועדיין יש על זה שם
בקן) וטיבעה ס' כרכים ושיברה ג' מאות ארזים. ואינם כשרים לטבילה ,מ"מ נהרות הגבוהים ,כגון אלו שבארץ ישראל,
ירושה ,וכשחזרו ונשתתפו זה חזר לתפוסת הבית כבתחילה ולא לדין
שותפות ,וממילא הולדות של שעת חלוקה לא פטורים משום לקוח, אין בהם רוב מי גשמים .וכתב ר"ת שמן הדין כולם מודים שמותר
לטבול בנהרות גם בימי ניסן ,דקמא קמא בטיל ,וגזרו משום מראית
והוולדות העתידים לבוא אינם פטורים משום שותפות.
זמני הפרשת מעשר בהמה העין .והקשו התוס' דנימא חוזר וניעור .וכתבו שגם בלי קמא קמא
בטיל ,כיון שהנהרות מתחברים לים הגדול ,מי הגשמים בטלים ברוב .ולרב נחמן אף בזה הוי כחלוקה חדשה דאין ברירה ,ופטורים
בג' זמנים צריך להפריש בהם מעשר בהמה מכל מה שנולד בין
והא דבנפלה חבית מים שאובים לים הגדול אין המים בטלים ברוב ,דמתחילה הם לקוחות ואח"כ שותפים.
פרק לפרק ואסור לכתחילה מדרבנן לאכול בלי מעשר ,אבל קודם לכן
ולרבי אלעזר דס"ל כרב ענן רק אם כל אחד קיבל מספר היינו דווקא כשהמים השאובים עומדים לעצמם.
מותר ,דמעשר הוא מצוה בעלמא ואין איסור לאכול בלי מעשר ,והוי טבל
מדרבנן .ונ"מ שעד זמן זה מותר למכור ולשחוט ,ומזמן זה לא בהמות אחר על פי שומת שווים ,דליכא למימר ברירה ,חייבים ,אבל
ישחוט ,ואם שחט פטור .וקבעו ג' זמנים ,מפני שיש ג' אם שניהם קיבלו אותו מספר בהמות חייבים ,דאמרינן שזה מתי פטורים ממעשר בהמה
זמנים שהבהמות יולדות ,שיש בהמות שמבכירות לילד קודם היה מגיע לו משעה ראשונה.
נ"ו .לוקח ומקבל במתנה פטורים ממעשר בהמה ,דכתיב
הפסח ,ויש בהמות שמאחרות עד בין פסח לעצרת ,ויש שאינן יולדות עד ולרבי יוחנן דס"ל כרב נחמן שאין ברירה אף בזה הוי כחלוקה
"בכור בניך תתן לי כן תעשה לשורך לצאנך" מה פדיון הבן
בין עצרת לחג ,ובג' זמנים אלו תיקנו שצריך לעשר כדי שישהו חדשה ופטורים ,וכן מצינו שאמר רבי יוחנן שהאחים אינו שייך בלוקח ומקבל מתנה ,הוא הדין במעשר בהמה.
בהמותיהם ולא ישחטום עד שיעשרום בזמן הגורן שהוא סמוך לרגל שחלקו דינם כלקוחות ומחזירים זה לזה ביובל( .וקמ"ל רבי ואף שהפסוק מדבר בבכור ולא במעשר ,ועוד דבכור קדוש בלוקח
ויהיו בהמות מצויות לעולי רגלים לאכילה ולקרבנות .ואין לחוש יוחנן שמחזירים ביובל אפי' ירושה ,ולא אמרינן שדווקא ומתנה שהרי הוא קדוש משעה שנולד ,אם אינו ענין לבכור שלא
שימכרום או ישחטום לפני הגורן ,דנח לאדם לעשות מצוה מעשר בהמה פטור משום דבעינן ברור לך דומיא ד"בנך". שייך בו "תעשה" להקדישו ,שהרי הוא קדוש מרחם ,תנהו
בממונו ורק אח"כ למוכרם או לאוכלם ,ואע"פ שאפשר גם לעשר
וכן קמ"ל דחייב במעשר בהמה ,ולא אמרינן שרק חזרת יובל ענין למעשר בהמה.
קודם הזמן ,מ"מ הדרך להמתין לזמן ולעשר הכל יחד .תוד"ה ניחא.
מחזירים לחומרא משום ספיקא ,או משום שחוזרת למקומה ואין לומר תנהו ענין לחטאת ואשם שלא יביאם מלקוח ומתנה,
חמשה לפני ראש השנה וחמשה לאחר ראש השנה אין הראשון שהיתה לשניהם יחד).
דבעינן דומיא ד"בניך" שאינו בא על חטא .ואין לומר תנהו
מצטרפים ,חמשה לפני הגורן מג' הגרנות הנ"ל וחמשה לאחר
הגורן מצטרפים ,דאין הגורן מפסיק. ענין לעולה ושלמים ,דבעינן דומיא ד"בניך" שאינו בא בנדר נ"ז .והיכא שאחד נטל י' טלאים ואחד נטל ט' וכלב,
ונדבה .ואין לומר תנהו ענין לעולת ראיה ,דבעינן דומיא
לרב נחמן ורבי יוחנן כל הטלאים שכנגד הכלב אסורים מפני
לר"ע זמנם בפרוס הפסח בפרוס עצרת בפרוס החג ,ואין ד"בניך" שאין קבוע לו זמן .בכור אינו בא על חטא ,ואינו בא בנדר
שאין יודעים מיהו חילופו של כלב שאסור משום
ונדבה אלא הוא חובה ,ואין זמן קבוע לקדושתו אלא כשנולד הוא קדוש" .מחיר כלב" ,ואלו שעם הכלב מותרים .ולרב ענן ורבי אלעזר פרוס (כמו פרוסה) פחות מט"ו יום ,כדאיתא בברייתא
ששואלים ודורשים בהלכות פסח קודם לפסח ל' יום וחצי זה
הקונה עשרה עוברים (וה"ה בנולדו והם מחוסרי זמן .תוד"ה לקח) בוררים אחד כנגד הכלב ואוכלים אותו והשאר מותרים לגבוה,
(הגמרא הבינה מסברא שכיון שיש ברירה יש לדבר להיות תלוי בדעתו ,ט"ו יום( ,ולרשב"ג שתי שבתות) .וכתבו התוס' (ד"ה בפרוס)
חייב במעשר בהמה ,דכתיב "כן תעשה" בשעת עשיה -הזמן
דמסתמא דעתו מתחילה שאותו שיברור יהיה כנגד הכלב .תוד"ה לברור) ,שמונים את הל' יום לא כולל יום המעשה ,אמנם בשקלים היום שבו
מתחילים להביא מתרומה חדשה (א' ניסן) בכלל ,דכיון שהבאת תמידים שהם ראויים להתעשר מיעט הכתוב ובמעי אמם אינו שעת עשיה.
הוא דבר המסור לבי"ד ,משמיעים על השקלים בא' אדר ולא הקדימו עוד
והא דתנן שאם קנה בהמה מחוסרת זמן לפני ז' ימים ללידתה אמנם אם הטלאים שכנגד הכלב שוים יותר מהטלאים שעם
פטורה ממעשר בהמה אע"פ שנקנתה כשאינה ראויה להקרבה ,הכלב ,והכלב שוה יותר מכל אחד מהטלאים ,כולם אסורים יום כדי לכוין את החשבון .ולא אמר ר"ע כ"ט אדר ,משום דס"ל
וכ"ש כשקנאה כשהיא גדולה ,זו אינה משנה ,ואת"ל משנה זה מפני שמעורב בכולם מהכלב .והמורה גרס 'כגון דשוה כל חד וחד שאדר הסמוך לניסן לפעמים מלא ולפעמים חסר ,וא"כ
לשיטת ר"ש דס"ל שמחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר וקרב ארבעה זוזי ופלגי חומשא ,וכלבא חמשא זוזי ,דההוא זוזא שייך ואתי לפעמים זה יוצא בל' אדר.
בכולהו' ,ופירש רש"י שכל אחד מאותם עשרה שכנגד הכלב שוה ד' זוזים
לאחר זמנו ,דלדידיה חשיב שעת עשיה( ,אמנם במעי אמו מודה ר"ש
וחצי חומש זוז ,ונמצא שכל העשרה שוים ארבעים ואחד זוז ,והכלב שוה נ"ח .לבן עזאי זמנם בכ"ט אדר (דס"ל שאדר הסמוך לניסן
שלא חל עליו פטור לקוח) ,כמו שבכור קדוש לפני זמנו וקרב ה' זוזים ,וא"כ יוצא שהתשעה שעמו שוים כל אחד רק ד' זוזים ,נמצא
לעולם חסר) ,א' סיון (דכיון שלא נולדו הרבה בהמות אם שהזוז החמישי של הכלב מתחלק לכל הטלאים שכנגדו. לאחר זמנו.
נקדים יש לחוש שיגמרו הבהמות) וכ"ט אב (דס"ל
שהאלולים מתעשרים בפני עצמם ולא עם אותם שנולדו לפני
לדיר נכנסים הכל - בהמה ממעשר פטורים בהמות אלו מעשר בהמה באתנן -הנותן בהמה לזונה באתנן ,אם הזונה
היא ישראלית לא חשיב אתנן (והיינו בדתפסי בה קידושין ,אבל להתעשר ,לאתויי רובע ונרבע ומוקצה (-שהפרישוהו להקריבו אלול ,ואם ימתין מלעשר עד כ"ט אלול שזה 'פרוס החג' ,יבוא לעשר משל
באיסור ערוה הוי אתנן .ולרבא (תמורה כ"ט ):גם בזונה ישראלית חשיב לעבודה זרה) ונעבד (-שעבד את הבהמה עצמה ,כגון שניסך לה בין אלול על של אב שזה מן החדש על הישן ,ולא יעשר קודם כ"ט אב ,דצריך
אתנן .תוד"ה זונה) ,ואם היא נכרית חשיב אתנן ,דילפינן תועבה קרניה) ואתנן ומחיר (וטומטום ואנדרוגינוס לת"ק חייבים לעשר כמה שיותר קרוב לרגל ,ולא בל' אב מפני שלפעמים אב
תועבה מעריות דאיירי במי שאין תופס בה קידושין דעריות ולר"ש פטורים) .אמנם יש כאלו שפטורים ממעשר בהמה ,חסר ,וצריכים לעשות היכר בין חדש לישן כדי שלא יעשרו מזה
הם חייבי כריתות שלכו"ע לא תופסים בהם קידושין( ,ולענין מלקות דהנה כתיב לגבי בהמה הראויה לקדשים "שור או כשב על זה).
דיני טעות במנין הבהמות למעשר לרבי אלעזר ור"ש זמנם בא' ניסן (דס"ל כרשב"ג אחרים ,ואפילו אם יש לו רשות אין לעשות כן כדי שלא יתרעמו עליו אם
יטעה באומד שלו .שם.
ששואלים בהלכות הפסח ב' שבתות לפני הפסח ובאותו זמן
יצאו שנים יחד מונה אותם שנים ,ואם מנאם אחד הרי ד' בירושלמי מבואר שרבנן חולקים על רבי אלעזר בר גומל וסוברים שרק
(ולא מעשרים ,ולהני תנאי לית להו 'פרוס') ,א' סיון ,וכ"ט אלול,
התשיעי והעשירי למניינו מקולקלים ,דהוא סבור שהתשיעי חולין תרומה גדולה ניטלת מאומד ,ולא תרומת מעשר ,ולירושלמי גם לרבי
והעשירי מעשר ,ובאמת דינו כקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי, אלעזר אינו לכתחילה להפריש באומד ,או שגם רבנן מודים שבדיעבד בסיקרא, בא' תשרי מפני שא"א לעשר ביו"ט משום שהוא צובע
שהעשירי מעשר ואחד עשר קרב שלמים .פירוש אחר ,מקולקלין הכונה (ואין לומר משום שאין מקדישין ביו"ט ,דכיון דעשירי מאיליו הוא קדוש מועילה הפרשה מאומד (ואינו מרבה במעשרות ,דאינו מתכוין להרבות,
שלא חלה עליהם קדושה ליקרב אלא נאכלים במומם ,דאף שבעלמא אם אפילו בלא קראו עשירי ,לא שייך לאסור כזה הקדש ביו"ט .תוד"ה ואי) ,אלא מתכוין לאומד יפה) ,אלא דס"ל שעדיף במנין .ולרבי אלעזר המרבה
קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי העשירי קרב מעשר והאחד עשר ועוד משום דס"ל שא' בתשרי הוא ראש השנה למעשר במעשרות אין מעשרותיו מקולקלים ,דבמעשר נמי יכול להפריש מאומד.
קרב שלמים כדלקמן ,היינו דווקא כשלא טעה אלא מתשיעי ואילך ,אבל בהמה) ,ולדבריהם כל הנולדים מא' תשרי עד כ"ט אלול שם.
הכא שכל המנין למעלה מתשיעי הוא טעות ,אינם קדושים ליקרב ,ומיירי ה' שיטת התוס' (ד"ה אף) שגם לרבנן תרומת מעשר ניטלת במחשבה,
ומרש"י משמע דס"ל דלא מהני ,ולענין תרומה גדולה אין ראיה שאף
מתעשרים יחד ,אבל אם נולדו ה' בשנה זו וה' בשנה הבאה
שיצאו שנים בשמיני או בשביעי .ויש מפרשים שלא טעה במנין אלא
נתכוין למנות שנים לאחד ,שרק בטעות חלה קדושה ולא בכונה ,ורש"י בתרומה גדולה לא מועילה מחשבה. לגורן אינם מצטרפים משום דהוי חדש וישן( ,אבל מגורן
דוחה פירוש זה .ורבו של רש"י פירש דמקולקלים היינו דקדושה חלה על מצטרפים) ,ור"מ חולק וסובר שראש השנה למעשר בהמה
שניהם ,וכמבואר בהמשך המשנה שבקרא לתשיעי עשירי העשירי מעשר דיני מעשר בהמה הוא א' אלול.
קפץ אחד מן המנויים (-שכבר עברו בפתח אע"פ שאינם והתשיעי קרב שלמים .וכתבו התוס' (ד"ה יצאו) דאף שבקרא לעשירי
תשיעי ולאחד עשר עשירי ,עשירי מעשר ואחד עשר שלמים ,וכדלהלן, ובן עזאי מספקא ליה אם אלול שייך לשנה זו או לשנה
הבאה ,ואף שבן עזאי אמר שכל חכמי ישראל דומים בעיניו מעושרים ,דנפטרו במנין הראוי) ,לתוכם ,כולם פטורים ,דאין ידוע הכא ביצאו שנים כשהגיע לשישי או לשביעי ,ומנאם לאחד ,הם
כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה (-רבי עקיבא ,ורבי יהושע בן איזה מהדיר פטור ,ואם נתערבה בהמה שהיא עצמה מעשר ,מקולקלים ,דמספקא לן אם נעשין כאחד ע"י שמנאן אחד או לא.
מנאם זוגות זוגות או מאות מאות ,אמר רבי יוחנן 'עשירי קרחה הוא בנו של רבי עקיבא .רש"י .ולרבינו ניסים (תוד"ה חוץ) הכונה כולם ירעו עד שיפול בהם מום ,ויאכלו במומם לבעלים.
לרבי אלעזר בן עזריה) ,מ"מ כאן לא היה יכול להכריע ,משום טריפה פטורה ממעשר ,דכתיב "יעבור" פרט לטריפה כגון למניינו הוא קדוש' .שיטת רב מארי שכוונת רבי יוחנן
שאמרו זאת מפי חגי זכריה ומלאכי ,ולכן לא רצה לסמוך על שנשברו רגליה מן הארכובה ולמעלה שאינה עוברת מפני שאינה שהקבוצה שהמונה קראה עשירי היא קדושה ,ושיטת רב
כהנא שכוונת רבי יוחנן שהעשירי שיצא מהפתח קדוש. מעשיו ולקבוע הלכה בהכרעתו( ,התוס' (ד"ה מפי) מביאים שרש"י (כת"י) יכולה ללכת.
מפרש שנבואה היא כהלכתא בלא טעמא .והתוס' הקשו שהרי אין נביא
רשאי לחדש דבר ,והיה לו לומר שזה הלכה למשה מסיני) ,ואמר נ"ט .עשירי מאיליו הוא קדוש ,דתניא קרא לתשיעי והא דתנן שאם יצאו שנים כאחד ומנה אותם לאחד
שצריך לעשר בהמות שנולדו באלול בפני עצמם ,ואם נולדו עשירי והעשירי נשתייר בדיר ,התשיעי נאכל במומו דקריאת התשיעי והעשירי מקולקלים ,לרב מארי ניחא כיון
לו חמשה באלול וחמשה באב או בתשרי אין מצטרפים' ,עשירי' מקדשת את התשיעי או את הי"א ,אבל האחרים לא נפטרו כיון שלעשירי קרא תשיעי ולאחד עשר קרא עשירי ,ולרב כהנא
ואם נולדו לו חמשה באב וחמשה באלול וחמשה בתשרי ,שהוא תשיעי למנין הבהמות( ,וי"א שהוא חולין וכדלהלן) צ"ל שכל זה דווקא היכא שהתכוון להוציאם זוגות ,אבל
כונסם לדיר להתעשר אע"פ שיש גרנות באמצע ,ונוטל אחד והעשירי מעשר מאיליו אע"פ שלא יצא( .אבל מהא דתניא שאם ביצאו זוג מעצמם הולכים אחרי המנין שלו.
מנאם למפרע (-שקרא לראשון עשרה ולשני תשעה וכו' ולעשירי מאלו שנולדו באלול (ואין הכונה שיכוין להוציאו בעשירי ,דהא כתיב לא קראו עשירי הוא קדוש דכתיב "העשירי יהיה קודש"
מכל מקום ,אין ראיה ,דדילמא לא קראו הכתוב עשירי שיהיה קרא אחד) ,היוצא עשירי הוא קדוש ,ודין זה הוא גם לרב מארי "לא יבקר" ,אלא כגון שמנאם רבוצים או עומדים (דאין ההוצאה מעכבת
לו דין מעשר להעלותו לירושלים ולהקריבו ,אלא קדוש גרידא קרייה דס"ל שהולכים לפי המנין של המונה ,דשאני הכא וכדלהלן) ,דבאופן זה יכול לכוין שאחד מהאלולים יהיה עשירי .רש"י.
רחמנא ,שחלה עליו קדושה ואינו נאכל אלא במומו .ל"א דילמא מיירי ולתוס' (ד"ה ונוטל) אין כאן משום "לא יבקר") ,והשאר פטורים ממה
שלא קראו הבעלים 'עשירי' אלא קרא שמו 'קדוש' ,ולכן הוא מעשר ,אבל שבפרסית עשירי נקרא חד.
נפשך כיון שאינם אלא חמשה ,ואין לצרפם לאותם שנולדו בתשרי
בלא קראו כלל אינו קדוש כשאר מעשר .ואם מת העשירי בדיר ,ס :קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר לגורן אחר עם אלו שיוולדו אח"כ ויעשרם בפרוס הפסח ,ד"עשירי"
התשיעי נאכל במומו וכולם פטורים.
עשירי ,התשיעי נאכל במומו לבעלים ,והעשירי מעשר, ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק ושמא כבר נפטרו באותו שנטל
והאחד עשר קרב שלמים ,דכתיב "וכל מעשר בקר וצאן כל נ"ט :קרא לתשיעי עשירי ,לר"ש אינו קדוש אא"כ לא מן האלולים ,דאלול הוא ראש השנה.
אשר יעבור תחת השבט העשירי יהיה קודש" ,משמע בין עקר מהעשירי שם עשירי ,דאם האחד עשר שדינו שאם
שקראו הוא עשירי בין שהיה עשירי למנין ולא קראו עשירי .אמנם קראו עשירי ולעשירי קרא תשיעי הרי הוא קדוש ליקרב שלמים, סדר הפרשת מעשר בהמה
השמיני והשנים עשר שקראם עשירי אינם קדושים ,דכמו מ"מ אם קרא לעשירי עשירי אינו קדוש ,כ"ש שהיוצא נ"ח :כיצד מעשרם -כונס את כל הבהמות לדיר ,ועושה
שהוא עצמו אינו קדוש אלא בסמוך לו שאין לך סמוך לו יותר תשיעי שלעולם אינו קדוש ליקרב שלמים (כי"א שקראו עשירי),
פתח קטן שא"א לצאת בו שנים יחד ,ומביא את אמותיהם
ממנו ,כך בטעות אין מתקדש אלא הסמוך .שיטת ר"מ אלא הוא קדוש לענין שאינו נאכל אלא במומו ,שאינו קדוש אם קרא
והם גועות בחוץ ,והטלאים יוצאים לקראת אמם( ,ואינו
שהאחד עשר עושה תמורה ,ושאל רבי יהודה וכי תמורה לעשירי עשירי .ולרבנן חלה קדושה על התשיעי אף אם
מוציאם בעצמו ,דכתיב "יעבור" .ואינו מביא ירק ,גזירה
עושה תמורה והא כתיב "תמורתו" ולא תמורת תמורתו ,ואחד עשר קרא לעשירי עשירי ,דהיא הנותנת ,דדווקא אחד עשר
שמא יהיה ביניהם לקוח או יתום שהם פטורים ,ואף שיתום שנולד
שקראו עשירי היינו תרומת מעשר ,וענו בשם ר"מ שאם האחד שקדושתו חמורה שהוא קדוש ליקרב ,אינו קדוש אם קרא ואח"כ מתה אמו חייב ,והוא יוצא רק ע"י ירק ,מ"מ כאשר מעמיד את
עשר קרב בהכרח אין דינו כתמורה אלא הקדש ראשון ,דתמורת לעשירי עשירי ,משא"כ תשיעי שקדושתו קלה שאינו קדוש אמותיהם מבחוץ יש לו היכר שיתום ולקוח פטורים) ,ומונה אחד
מעשר אינה קריבה ,ורבי יהודה עצמו סובר (ס"א ).שהי"א הוא ליקרב הרי הוא קדוש אע"ג שקרא לעשירי עשירי .ועוד י"ל שנים וכו' בשבט( ,דכתיב "תחת השבט") ,ואת העשירי
שלמים ,כדדריש בסיפרא מ"ואם זבח שלמים קרבנו מן הבקר" שדווקא האחד עשר אינו קדוש אם נתברר העשירי ,כיון צובע בסיקרא ואומר 'הרי זה מעשר'.
לרבות אחד עשר לשלמים (וסתם סיפרא רבי יהודה .אבל שהעשירי כבר נתברר ,אבל התשיעי כיון שעדיין לא נתברר
תשיעי אינו שלמים שהרי הקדש מקדש לאחריו ולא לפניו, העשירי הרי הוא קדוש אע"ג שאח"כ נתברר העשירי. מה מעכב בסדר ההפרשה -המנין בשבט והסיקרא אינם
דאינו עושה תמורה אלא אחרי שהוא קדוש) ,וס"ל שתמורה עצמה מעכבים בדיעבד ,וכן אם מנאם רבוצים (-שכובים) או עומדים
מנין הראוי פוטר והיינו שאם כשיצאו היה ראוי לצאת
קריבה ,ורק תמורת האחד עשר אינה קריבה דאין תמורה אינו מעכב ,דכתיב "העשירי קודש" מכל מקום .וכן אם לא
עשירי ולבסוף לא יצא ,כגון שמת אחד מאלו שעדיין לא
עושה תמורה. קרא שמו 'עשירי' אינו מעכב ,דכתיב "יהיה קודש".
נמנו ,אלו שנמנו פטורים( ,דכתיב "כל אשר יעבור" ולא
שיטת רבי אלעזר בן רבי שמעון שאין האחד עשר קדוש שכבר עבר ,ובהכרח איירי שנפטר במנין הראוי ,דאם עישר היו לו מאה ונטל עשרה יחד ומתוכם נטל אחד ,לת"ק זה
עליהם א"צ דרשה לפוטרם) ,ואלו שלא נמנו מצטרפים
אא"כ שתק בתשיעי (והיינו שלא יקרא לו עשירי ,אי נמי אפילו קראו
מעכב מפני שצריך למנותם דכתיב "העשירי" ואין זה עשירי,
תשיעי לא נחשב ששתק בתשיעי ,דהוה כאילו קראו לעשירי עשירי. לגורן אחר .ואם מת אחד המנויים ,ממשיך למנות כדרכו. ולרבי יוסי ברבי יהודה אינו מעכב ,דס"ל כאבא אלעזר בר
דיר שיש לו ב' פתחים ויצאו חלק בפתח אחד וחלק בפתח תוד"ה עד) ,וקרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי ,דס"ל גומל דהא דכתיב "ונחשב לכם תרומתכם" איירי בשתי
כרבי יהודה שמה שאם קרא עשירי בטעות הוי מעשר זה תרומות ,תרומה גדולה ותרומת מעשר ,וכשם שתרומה
השני ,ונשארו עוד שלא יצאו -אם בסך הכל יצאו עשרה
מדין תמורה ,וסבר כאביו ר"ש שא"א להמיר ב' פעמים והכא גדולה ניטלת באומד הדעת כמה יש בכרי ,ובמחשבה (שמחשב
בפתח אחד ,נוטל את העשירי למעשר ,ואלו שיצאו בפתח ואומר שני לוגין שאני עתיד להפריש הם תרומה ,אי נמי נותן עיניו בצד
נמי אין שני טעויות למעשר.
השני ,אם כשיצאו היה ראוי לצאת בפתח שלהם עשרה, זה ואוכל מצד אחר ,ואומד ומחשבה נלמדים מ"ונחשב" .רש"י .והתוס'
נפטרו במנין הראוי (דאף מנין הראוי גם לפתח אחר פוטר) ,אחד עשר שקראו עשירי אינו מקודש אא"כ לא קרא ד"ה במחשבה) מוכיחים שבלא דיבור נמי הוי תרומה) ,כך תרומת
ואם כשיצאו לא היה ראוי לצאת בפתח שלהן עשרה ,לעשירי עשירי. מעשר ניטלת באומד ובמחשבה ,וסובר רבי יוסי ברבי יהודה
דין יצאו שנים יחד ,ומתי הי"א קדוש היכא שקראו יצטרפו לגורן אחר. שמעשר נקרא תרומה ,דכתיב "מעשר בני ישראל אשר
מי שיש לו ט"ו טלאים צריך להכניס את כולם בין כחושים עשירי -רבא אומר שאם יצאו שנים בתשיעי ,אם קרא ירימו תרומה" ,והוקש מעשר בהמה למעשר דגן דכתיב "ואת
בין שמנים לדיר (ולא יכניס רק עשרה כחושים ,והשאר פטורים לשניהם תשיעי ,הרי העשירי האמיתי קדוש מעצמו, מעשרותיכם" – מעשר בהמה ומעשר דגן ,שגם מעשר בהמה
משום שאינם אלא חמשה) ,ויוציא עשרה ונוטל אחד מהם והתשיעי חולין שהרי קראו תשיעי ,ועשירי וחולין מעורבין ניטלת באומד ובמחשבה כמעשר דגן.
למעשר ,והשאר מצטרפים לגורן אחר ,וקמ"ל תרתי ,א' שאינו זה בזה ואינם נאכלים אלא במומם ,והגוזז והעובד באחד מהם אינו סופג מדברי התוס' בענין הפרשת תרומה באומד ומחשבה-
יכול לברור הכחושים .ב' שהשאר מצטרפים לגורן אחר .אך כיון שכבר ארבעים דשמא חולין הוא .אבל אם קרא לשניהם עשירי ,עשירי א' מן התורה אין שייך אומד בתרומה גדולה ,דחיטה אחת פוטרת את
שנינו לעיל דחמשה לפני הגורן וחמשה לאחר הגורן מצטרפין לעשרה ,ותשיעי מעורבים. הכרי ,אלא שכיון שבתרומת מעשר ששיעורה מעשר מן המעשר שייך
צ"ל שכוונת הגמרא שלא יכניס רק עשרה ויוכל למכור או לשחוט את
אומד ,וגם תרומה גדולה מדרבנן יש לה שיעור ,שייך בה אומד .תוד"ה
השאר אע"פ שהגיע הגורן כיון שאינם בני מעשר ,אלא יכנוס את כולם וכן הדין ביצאו שנים בעשירי וקראן עשירי ,עשירי שהוא
כשם.
מעשר גמור ואחד עשר שהוא קדוש וקרב שלמים מעורבים ,ודינם למוכרם יכול אינו למעשר בדיר הוקבעו שכבר וכיון עשרה, ויוציא לדיר
ב' אף במתכוין יכול להוסיף על השיעור ,דטעמא דניטלת מאומד הוא כדי ולשוחטם בינתיים.
כדלהלן: שיתרום בעין יפה ,דמתוך שירא שלא יטול פחות נוטל בעין יפה .שם.
ג' דווקא ללוי יש מצוה לתת תרומת מעשר בעין יפה ,אבל בעה"ב ס .מי שיש לו י"ט טלאים והוציאם זוג זוג ,אחד מהזוג לרבי שמעון שניהם יקרבו ויאכלו כחומר קודש שבהם דטעונים
שתי מתנות והרמת חזה ושוק כשלמים ,דס"ל שמביאים קדשים המפריש תרומת מעשר ממעשר שבידו ,אין לו לעשות עין יפה בשל החמישי קדוש ,והשאר מצטרפים לגורן אחר.
בלי מום( ,ולא ס"ל להא דאמר רב הונא בריש פירקין שהאידנא לא נוהג אינה עקירה .ורבא מעמיד את דברי רבי כשיש לו עוד הרבה לבית הפסול( ,ואף ששלמים טעונים סמיכה ומעשר אינו טעון סמיכה,
מעשר גזירה משום לקוח ויתום .רש"י .והתוס' (ד"ה במעשר) כתבו שאף בהמות לעשר ,ומשום שבזה אנו מפרשים שכוונתו שבבהמה כיון דסמיכה אינה מעכבת אין חוששים לזה ,וכן מצינו בכמה מקומות
בזמן הזה אם עישר חל עליו שם מעשר) ,וקמ"ל שאפי' שנים זו נשלם המעשר הראשון ,אבל כשאין עוד בהמות חשיב שאם א"א לסמוך מקריבים בלי סמיכה ,ומה שמצינו בכמה מקומות שאין
דנפיש פסידא אינו ממתין שימותו כדי לאוכלם במומם) .עקירה.
להקריב בלי סמיכה ,י"ל דהיינו במקום שאפשר לתקן ע"י שירעה וביא
בדמיו אחר או באופן אחר ,ומצורע ספק מוחלט מביא אשמו ולגו,
וקמ"ל שאם קרא לשניהם עשירי שניהם קדושים ,אע"פ
ס"א .האומר לשלוחו צא ועשר עלי וטעה וקרא לאחד דלתקוני גברא שאני ,וערל וטמא שאני דלאו בני סמיכה נינהו ,ערל כגון
שלא נעקר שם עשירי מהעשירי האמיתי. שמתו אחיו מחמת מילה שא"א להמתין עד שימול ,וטמא כגון זב ומצורע
עשר עשירי אינו קדוש דכיון שהוא שלמים מפסידו חזה ושוק שצריך בקרבן הקבוע לו כגון עולת ראייה וחגיגה שעובר עליהם בבל תאחר .ועוד
והא דתנן שאם לא נעקר שם עשירי מהעשירי אין האחד
עשר קדוש ,איירי בזה אחר זה .ואם יצא עשירי ולא אמר לתת לכהנים ,ויכול לומר שלא עשאו שליח להפסידו ,ואם קרא לתשיעי י"ל דהכא כל קרבן בשעת הקרבתו י"ל שאינו חייב בסמיכה ,אבל כשמביא
עשירי לרב פפי הרי הוא קדוש מפני שאוכלו במומו ואינו מפסיד, קרבן שהוא ודאי חייב בסמיכה אין להביא בלי לסמוך( .תוד"ה והא) .עוד
כלום ,אין האחד עשר קדוש ,דשתיקה אינה עקירה. כתבו התוס' שאף ששלמים טעונים ד' מתנות ומעשר מתנה אחת ,ר"ש
(אע"פ שצריך להמתין שיפול בו מום ,ואסור בגיזה ועבודה ,אי נמי ס"ל
יצאו שנים בעשירי ולא קדם אחד את חבירו ,הגמ' סובר כרבי אליעזר שבנתערבו מתן ד' במתן אחת נותן ארבע ,ואם חייבים
שהטעם שאחד עשר אינו קדוש משום שמשעה שיצא עשירי עשה
אחת זה לשם מים בעלמא.
שליחותו ,דעשירי מאיליו קדוש .תוד"ה לתשיעי) ,ולרב פפא אינו מסתפקת אם שניהם קדושים כיון שיצאו יחד ,ועשירי וי"א
קדוש ,דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי שצריך להמתין מעורבים זה בזה ,או שכיון שלא נעקר שם עשירי אין האחד ולרבנן שניהם ירעו ,דס"ל שאין מביאים קדשים לבית
עשר קדוש ,ורק היכא שאחד קדם והוציא ראשו וקראו הפסול וכיון שהחזה ושוק צריך לתתם לכהנים והכהנים מועטים שמא
שיפול בו מום ,ועוד שאסור בגיזה ועבודה ,דזה טעות ,ואף שהשולח
אחד עשר והחזיר ראשו ויצא עם עוד אחד ,שבזה כיון לא יהיו כהנים מצוים לאוכלם ויפסלו בלינה לשני ימים ולילה אחד ,ואותו
שליח לתרום שהדין הוא שצריך לתרום אחד מחמישים ,אם שהוא מעשר היה יכול להאכל לכל אדם ומצויים לו הרבה אוכלים ולא
פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה ,שאני התם שעקר שם עשירי ,עשירי ואחד עשר מעורבים זה בזה. יבוא לפסול לינה ,והא דתני בברייתא ששניהם ימותו ע"י שכונסם
שיטת רבי שאם קרא לעשירי אחד עשר ולאחד עשר שיש שתורמים אחד מארבעים או משישים ,ויכול לומר לו לכיפה ,היינו במעשר בזמן הזה ואין מניחים אותו לרעות עד שיפול
עשירי אין האחד עשר קדוש ,דקריאה לעשירי אחד עשר להכי אמדתיך שרצונך לתרום כמו שתרמתי. בו מום משום תקלה שיבוא בינתיים לידי גיזה ועבודה ,או שישחוט
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
לבעל רשות בהם ,וגובים מהם ,ואפילו אם אין להם ,כותבים עליהם וגובים לשמור תפילין אביו לוקח לו תפילין ,וקטן שהגיע לחינוך
לאחר זמן .תוד"ה נשים) ,טומטום ואנדרוגינוס ,ואף מופלא (חד אמר כבן שמונה כבן תשע וחד אמר כבן תשע כבן עשר ,שמחנכים
הסמוך לאיש (-בן י"ב שנה ויום אחד ,שאינו איש עד שיביא ב' שערות ,אותו לשעות .יומא פ"ב .רש"י .והתוס' (ד"ה שהגיע) כתבו דשם מיירי
ובודקים אותו אם יודע להפלות ולפרש לשם מי נדר או הקדיש) מעריך ,לענין חינוך להתענות ,אבל בשאר מצוות בכל מצוה חייב כשיודע
אבל חרש שוטה וקטן אין מעריכין מפני שאין בהם דעת .לעשותה) חייב בשופר ,דתנן אין מעכבין את התינוקות
מלתקוע( ,אבל לא אומרים להם שיתקעו ,והיינו כשלא הגיעו לחינוך,
(ומיירי בהגיע לחינוך של שבת ולא של שופר ,דבלאו הכי ליכא חידוש,
עכו"ם (ה ):לר"מ אינו מעריך ולרבי יהודה מעריך .הגוסס
מסכת ערכין
דקטן האוכל נבילות אין בי"ד מצויים להפרישו) ,אבל בהגיע לחינוך שבנזיר והיוצא ליהרג (ו ):מעריכים .כתבו התוס' (ד"ה הכל) מסכת ערכין עוסקת ברובה (ב – .כ"ד ).בנדרי ערכין ,והיינו הנודר
מתעסקים עימו שילמד לתקוע .תוד"ה אין). ובנדרים הזכיר כינויים ,כדי שלא להזכיר שם שמים לבטלה ,וכאן לא לשלם ערך אדם (-ערך פלוני עלי) ,שהוא חייב לשלם כפי הערך
הזכיר מפני שלא היו מזכירים שם שמים על הערכין. הקצוב בתורה ,התלוי אם זה איש או אשה ,ובגיל הנערך ,ואינו תלוי
עוד כתבו התוס' (ד"ה הכל חייבים בציצית) שמי שאינו יכול לקנות טלית
בשוויו להמכר בשוק .וכן יבוארו דין הנודר 'דמי פלוני עלי' שאז
אינו חייב בציצית ,בין למ"ד שזה חובת טלית ובין למ"ד שזה חובת גברא, מי נערך -הכל נערכין (-אם אמר ערכי עלי או שאמר ערך פלוני
והא דאמרינן דבעידנא דריתחא עונשים על מי שאינו לובש טלית עם שמים את שוויו כפי שהוא נמכר בשוק .ובהמשך המסכת (כ"ד– .
עלי) ,כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים (ועבד נערך כזכר ולא ל"ד ).יבוארו דיני המקדיש שדות ובתים ,ובדיני גאולת המוכר
ציצית ,היינו בזמנם שכל הטליתות היו של ד' כנפות ,ונענש מפני ששינה
כדי להפטר ,אבל בזמן הזה אין עונש למי שאינו קונה ד' כנפות. כאשה .תוס' שם) ,וחרש שוטה וקטן ,ואף מנוול ומוכה שחין שדות ובתים.
עוד כתבו התוס' (ד"ה היודע) שרק קטן היודע להתעטף חייב ,משום דכל (דאף דאינו בדמים ישנו בערכין דכתיב "נפשות" – כל דהו. פרשת ערכין מבוארת בתורה בסוף חומש ויקרא וכדלהלן " :וידבר
עטיפה שאינה כעטיפת ישמעאלים אינה עטיפה ,שמעטפים טליתם עד וכתבו התוס' (ד"ה לאתויי) דמיירי גם בעבד ,ואף שעבד מנוול ומוכה שחין ד' אל משה לאמר .דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ,איש כי
שפמם ,ונותן ציצית אחד מלפניו ואחד מלאחריו מימין וכן לשמאל. יש לו דמים כיון שהוא נמכר לקנס ,הכא מיירי בטריפה .עוד כתבו התוס' יפליא נדר בערכך נפשת לד' .והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד
ואפילו למ"ד ציצית חובת טלית ,מ"מ כלי קופסה אינם חייבים אלא למי (ד"ה כל) שלא כל דבר שישנו בדמים ישנו בערכין ,אלא דווקא אדם ,אבל בן שישים שנה ,והיה ערכך חמישים שקל כסף בשקל הקודש .ואם
שהוא עצמו מחויב ויודע להתעטף .והלכה שציצית חובת גברא. דקל וקרקע לא) .טומטום ואנדרוגינוס אין נערכים ,מפני שאינו נקבה היא ,והיה ערכך שלושים שקל .ואם מבן חמש שנים ועד בן
נערך אלא זכר ודאי ונקיבה ודאית דזכר ונקיבה כתובים בפרשה. עשרים שנה ,והיה ערכך הזכר עשרים שקלים ולנקבה עשרת
ראיה -הכל חייבים בראיה (כתבו התוס' (ד"ה הכל חייבים בראיה) שקלים .ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים ,והיה ערכך הזכר חמשה
שרש"י בחגיגה (ב ).מבאר שהכונה לראית פני העזרה ,אבל בירושלמי קטן פחות מבן חודש אינו נערך( ,המעריך פחות מבן חודש ,לרבנן
שקלים כסף ולנקבה ערכך שלשת שקלים כסף .ואם מבן שישים
איתא שהכונה לקרבן ,אבל בראית פנים בעזרה אפילו טף חייבים ,דכתיב לא אמר כלום ,ולר"מ נותן דמיו ,דאדם יודע שאין ערך לפחות מבן חודש שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל ,ולנקבה עשרה
"הקהל הנשים והטף" אך זה אינו אלא אסמכתא ,ומ"מ הכונה כאן גם וגמר ואמר לשם דמים) .עכו"ם (ה ):לר"מ נערך ולרבי יהודה אינו שקלים .ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אותו
לקרבן) ,ואפי' מי שחציו עבד וחציו בן חורין ,ולרבינא חציו נערך .הגוסס והיוצא ליהרג (ו ):אינו נערך ,ולרבי חנינא בן הכהן ,על פי אשר תשיג יד הנדר יעריכנו הכהן".
עבד וחציו בן חורין פטור מראיה( ,וללישנא בתרא דברי עקביא נערך מפני שדמיו קצובים. סדר הנושאים העיקריים במסכת -מי מעריך או נערך או נודר
רבינא הם למשנה ראשונה שבית הלל סברו שהוא עובד את או נידר (ב – .ו :וכדי לבאר לשון המשנה 'הכל מעריכין' וכו',
מי נודר -הכל נודרים (-דמי פלוני עלי) כהנים לוים וישראלים,
רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ,אבל למשנה אחרונה מבארת הגמרא הכל לאתויי מאי בערכין ובעוד הרבה דינים ,וכן מה
נשים ועבדים ,טומטום ואנדרוגינוס ,ועכו"ם( ,ומנוול ומוכה באים לחדש כשכתוב הכל חייבים ב ...כהנים לוים וישראלים).
שהודו בית הלל לבית שמאי שכופים את רבו ועושה אותו
שחין .תוד"ה נדר) .אבל לא חרש שוטה וקטן מפני שאין בהם שיעור חיוב ערכין למי שאין ידו משגת לשלם את השיעור הקצוב
בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו ,מפני שאינו יכול לישא בתורה (ז :ח .י"ז – .י"ח .).שיעורי ערכין (י"ח – .י"ט .).חיוב הנודר
דעת .הגוסס והיוצא ליהרג נודרים.
לא שפחה ולא בת חורין ,והתורה אמרה "לא תוהו בראה לתת כמשקל גופו וכדומה (י"ט – .כ .).דיני הקדש ופדיון שדה
לשבת יצרה" ,חייב בראיה ,שכיון שבידינו לשחררו כמשוחרר דמי מי נידר -הכל נידרים (-דמי עלי או שאחר אמר עליו דמי פלוני עלי) אחוזה ומה דינה ביובל (כ"ד - :כ"ז .):דיני חרמים (כ"ח – .כ"ט.).
כהנים לוים וישראלים נשים ועבדים ,וטומטום ואנדרוגינוס שאין לרבו רשות עליו ,ולא קרינן ביה אדון אחר ,דאינו יכול לעכבו גאולת שדה אחוזה שמכרה (כ"ט - :ל .):גאולת בתי ערי חומה (ל"א.
שהרי יש להם דמים ,וחרש (דיש לו דמים ,והא דאמר בב"ק (פ"ה ):מלעלות לרגל כדי לעשות מלאכתו ,אבל לענין קנס במעוכב גט שחרור – ל"ב .):גאולת בתי החצרים וערי הלוים (ל"ג).
חרשו נותן לו דמי כולו ,מיירי בחרש שאינו יכול להתרפאות ,אי נמי חרש הגמרא (גיטין מ"ב ):מסתפקת אם נחשב שיש לו אדון .תוד"ה במשנה), נושאים נוספים שנתבארו במסכת -דיני צדקה (ו') .דיני גוסס
בידי שמים יש לו דמים .תוד"ה חרש) שוטה וקטן ופחות מבן אבל עבד גמור פטור מראיה ,דכתיב "את פני האדון ד' " מי שאין לו אדון ויוצא ליהרג (ו - :ז .):דיני אשה שאינה יודעת אם היא בימי זיבה או
חודש ועכו"ם ,אבל הגוסס והיוצא ליהרג (ו( ,):וכן מנוול ומוכה אלא הוא .ו'הכל' בא לרבות מי שהיה חיגר ביו"ט ראשון נדה( .ח') .כמה חודשים מלאים וחסרים ניתן לעשות בשנה (ח- :
ונתרפא ,וחיגר פטור דכתיב "רגלים" פרט לבעלי קביים ,והיינו למ"ד ט .):כלי השיר שבמקדש (י – .י"ב .).באיזה שנה לשמיטה היה
שחין שאינם שוים כלום .תוד"ה נדר) ,אינם נידרים. החורבן (י"ב – .י"ג .).חיובי ממון קצובים (י"ג - :ט"ו .).איסור לשון
שימי הרגל הם תשלומין זה לזה שני לראשון ושלישי לשני וכו',
סוף - ( מתמורה דילפינן יורש, ואפי' סומכין, הכל - סמיכה הרע (ט"ו – ט"ז .):תוכחה (י"ז .):על איזה חיובים ממשכנים (כ"א.).
דלדבריו כל יום חשוב בפני עצמו ,ואם נעשה ראוי בשני חייב ,ולמ"ד גבית חוב וכדומה מיתומים (כ"א - :כ"ב .):מתי המגרש צריך לידור
הקדש מתחילת הקדש) ,ולרבי יהודה יורש אינו סומך שכל ימי הרגל הם תשלומין למי שהוא ראוי ומחויב בראשון ולא הנאה מאשתו( .כ"ג).
דכתיב "קרבנו" ולא קרבן אביו ,ורבנן לומדים מ"קרבנו" הקריב ,שהוא מקריב כל שבעה ,אבל מי שלא נראה בראשון שוב אינו
למעט שאין ישראל סומך על קרבן עכו"ם וקרבן חבירו ,חייב' ,הכל' בא לרבות סומא באחת מעיניו ,ודלא כהסובר
ומ"קרבנו" נוסף לומדים לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה - ,שסומא באחת מעיניו פטור (ודריש יִרְאֶה יֵרָאֶה כדרך
שאם חמשה הביאו קרבן בשותפות כולם צריכים לסמוך עליו ,ולרבי שבא לראות כך בא ליראות). הכל מעריכין
יהודה בעלי חוברין לא מתרבים אלא אחד סומך לכולם ,ולא חשיב
ג .מגילה -הכל חייבים במגילה ,ואף נשים לפי שאף הן היו סומך על קרבן חבירו כיון שהוא שייך בקרבן.
באותו הנס ,וחייבות לקרותה וכשרות לקרותה ולהוציא זכרים ידי
תמורה -הכל ממירין .יורש ,לרבנן ממיר דכתיב "המר
הכל לאתויי מאי
חובתם .רש"י .והתוס' (ד"ה לאתויי נשים) כתבו בשם בה"ג שאינן מסכת ערכין פותחת בדין מי מעריך (-ערך פלוני עלי) או נודר (-
ימיר" ,ולרבי יהודה אינו ממיר דילפינן מסמיכה (-תחילת מוציאות זכרים אלא רק נשים ,וכדאיתא בתוספתא שטומטום דמי פלוני עלי) או נערך (-ערכי עלי או ערך פלוני עלי) או נידר (דמי
הקדש מסוף הקדש) ,ומ"המר ימיר" מרבה רבי יהודה אשה ,ואנדרוגינוס חייבים ואין מוציאין הרבים ידי חובתם ,ואנדרוגינוס מוציא עלי או שאחר אמר עליו דמי פלוני עלי) .והגמרא מבארת מה באה
מינו ואין מוציא את שאינו מינו ,טומטום ומי שחציו עבד וחציו בן חורין ורבנן מרבים אשה מ"ואם" ,ורבי יהודה "ואם" לא דריש. המשנה לרבות באומרה 'הכל' ,במשנה שלנו ובמשניות נוספות.
אינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו ,ונשים ועבדים וקטנים
ב .מי מעריך -הכל מעריכין (-שאם אמר ערך פלוני עלי ,נותן לפי ב :סוכה ,לולב ,ציצית ,תפילין ,ושופר -הכל חייבים פטורים מקריאת מגילה ,ומוסיף הבה"ג שהם חייבים בשמיעת המגילה,
לפי שהכל היו בספק להשמיד ולהרוג ולאבד.
הערך הכתוב בפרשת ערכין ,לפי השנים של הנערך) ,כהנים לוים בסוכה ובלולב ובציצית ובתפילין ,קטן שאינו צריך לאמו
וישראלים ,נשים ועבדים (ומשלמים לאחר זמן כשנתגרשה האשה משניעור משנתו ואינו קורא אמא חייב בסוכה ,קטן היודע לנענע זימון -הכל חייבים בזימון ,ונשים מזמנות לעצמן ,ועבדים
או נשתחרר העבד .רש"י .אי נמי כגון שנתנו להם על מנת שאין לרב או חייב בלולב ,קטן היודע להתעטף חייב בציצית ,קטן היודע מזמנים לעצמם ,ג' נשים או ג' עבדים ,אבל ב' נשים או ב' עבדים לא
ערך אברים -אברים אין להם ערכין -שאם אמר ערך ידי עלי לא מצטרפים עם אנשים ,דאין הנשים אומרות ברית ,ואין העבדים אומרים שופר -הכל חייבים בתקיעת שופר כהנים לוים וישראלים,
אמר כלום( ,אבל אם אמר דמי ידי עלי נותן דמי ידו) ,דכתיב "בערכך", 'על נחלתנו'( .וכתבו התוס' (ד"ה מזמנות) שאין חיוב לנשים לזמן ,ועל זה וקמ"ל שאפילו כהנים שאינם שייכים במצות יובל ,דכהנים
סמכו נשים שלנו שאין מזמנות) .והכל מצטרפים לזימון ,וקטן
אמנם אבר שהנשמה תלויה בו כגון שאמר ערך ראשי או ערך כבדי ולוים מוכרים לעולם (-שאפילו בשנת היובל עצמה אם מכרו הקרקע
היודע למי מברכים מזמנים עליו .וכתבו התוס' (ד"ה לאתויי קטן)
יש לו ערך ,דכתיב "נפשות" -בנפש תלה רחמנא. מכורה ויוצאה והמעות שלהם ,אבל בישראל אינה מכורה והמעות חוזרים.
רש"י .ולתוס' (ד"ה מוכרין) גם כהן שמכר בשנת היובל הקרקע אינה שלהלכה אין מזמנים על קטן עד שיביא ב' שערות.
מכורה והמעות חוזרים ,וכוונת הגמרא שבבתי ערי חומה ישראל שמכר מת או גוסס אין להם ערכין ,דכתיב לגבי עני שהעריך "והעמיד זיבה -הכל מיטמאין בזיבה ,ואפי' תינוק בן יומו .רבי יהודה
גואל שנה אחת ,וכהן או לוי גואלים לעולם) ,וגואלים לעולם -מיד ,והעריך" כל שישנו בהעמדה ישנו בהערכה .וכתבו התוס' (ד"ה
לומד דין זה מ"איש איש כי יהיה זב מבשרו" ,ורבי ישמעאל בנו
(אבל ישראל אינו מותר לגאול לפני שעברו ב' שנים) ,ותני שוה היובל ולא) שאף דאיתא בחולין (ל ).שחט בה שנים או רוב שנים ועדיין היא
מפרכסת דהויא בכלל העמדה והערכה ,בהמה אית בה חיותא טפי ויכולה של רבי יוחנן בן ברוקה לומד מ"לזכר ולנקיבה" -בין גדולים
לראש השנה לתקיעה ולברכות – מלכויות זכרונות ושופרות ,לעמוד ,ונקט מפרכסת משום דלא הויא נבילה. בין קטנים ,ו"איש איש" – דיברה תורה בלשון בני אדם.
מ"מ כיון שהם שייכים ביובל לענין השמטת כספים (ואף
אחד שהעריך מאה חייב בערכין אע"פ שאמר ערך פלוני ופלוני טמא מת -הכל מיטמאין בטמא מת ,ואפי' קטן מטמא אוכלין
שיובל אינו משמט כספים ,מ"מ שמיטת כספים שייכת קצת ליובל כיון
שאין שביעית נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג .תוד"ה וגואלין) ושילוח ופלוני עלי ,שהזכיר ערך בלשון יחיד (תוד"ה אחד) ,דכתיב "נפשות". ומשקין כגדול ,דכתיב "ועל הנפשות אשר היו שם" ואמנם קטן
עבדים ,הם שייכים גם בשופר דראש השנה( .ואין לומר אשה שהעריכה בין איש בין אשה חייבת בערכין ,דכתיב אינו ענוש כרת דכתיב "איש אשר יטמא".
דסלקא דעתך דכיון דכתיב "יום תרועה יהיה לכם" דמשמע "נפשות".
נגעים -הכל מיטמאין בנגעים ,ואפי' קטן ,דכתיב אדם.
יום אחד בלבד ,כהנים ששייכים בתקיעה כל השנה דכתיב מנוול ומוכה שחין שהעריכוהו יש לו ערכין ,דכתיב אשה מיטמאה בצרעת דכתיב "והצרוע" ,אמנם אינה פורעת
"ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם" פטורים ,דהתם "נפשות" .ואפשר לדרוש ג' דברים (-אבר שהנשמה תלויה בו, ופורמת דכתיב "איש צרוע" .הכל כשרים לראות את
אחד שהעריך מאה ,ואשה שהעריכה) מתיבה זו ,כיון דשקולין הם, חצוצרות והכא שופר). הנגעים ,ואפי' כהן שאינו בקי בהן ובשמותיהן ,ובלבד שאם
ומ"נפשות" לומדים מנוול ומכה שחין.
ד .מגילה -הכל חייבים במגילה כהנים לוים וישראלים, מסברי ליה הלכות נגעים סבר ,והולך תלמיד חכם ישראל ורואה עימו
טומטום ואנדרוגינוס אף שאינם בערכין דכתיב "הזכר"
ואומר לו אמור טמא והוא אומר ,אמור טהור והוא אומר ,שהטומאה וכהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדם מבטלים
דמשמע זכר ודאי ונקיבה ודאית ,ישנם בדמים ,דלא גרע מהאומר והטהרה תלויה במאמר הכהן .התוס' (ד"ה דמסברי) מביאים ב' צדדים אי
מסברי להו וסבר קאי אכהן ,או דקאי אישראל אבל הכהן יכול להיות עבודתם ובאים לשמוע מקרא מגילה.
דמי דיקלא עלי .ושייך בהם דין 'נדון בכבודו' (-שאם אמר דמי
זימון -הכל חייבים בזימון כהנים לוים וישראלים ,וקמ"ל שוטה.
ראשו עלי וכדו' נותן דמי כולו) ,דכתיב "והיה ערכך".
אביי שואל דמי שאינו בערכין אינו נדון בכבודו ,כדמצינו קידוש אפר פרה -הכל כשרים לקדש (-לערב מים חיים באפר שאפילו כהנים שאכלו קדשים חייבים בזימון ,דאע"פ
שהאומר ראש עבד זה או ראש חמור זה הקדש משמנים חטאת) ,ואפילו אשה ,חוץ מחרש שוטה וקטן ,ורבי יהודה שאכילת קדשים היא כפרה דכתיב "ואכלו אותם אשר כופר
ביניהם כמה שוה ויחלקו דמיו ,דאין דרך למכור ראש עבד וחמור ,אבל בהם" ,מ"מ הא כתיב "ואכלת ושבעת" ,וזה שייך גם מכשיר בקטן ,ופוסל באשה ואנדרוגינוס.
באומר ראש פרה זו הקדש אין להקדש אלא ראשה ,כיון הזאה -הכל כשרים להזות ,וערל שמתו אחיו מחמת מילה שהזה בקדשים .וכן הכל מצטרפים לזימון ,ואפילו אם אכלו
שהראש נמכר בפני עצמו בבית טבחא ,ואין אומרים שנדון הכהנים תרומה או קדשים ,הם מצטרפים עם ישראלים ממי חטאת על הטמא הזאתו כשרה.
בכבודו. לזימון ,שאע"פ שהזר לא יכול לאכול עם הכהן במאכלו,
הכהן הרי יכול לאכול עם הזר במאכלו .התוס' (ד"ה והך) דנים שחיטה -הכל שוחטין ,ואפילו כותי וישראל מומר.
ורבה דוחה שהרי דין זה נאמר גם בעבד אע"פ שהוא שייך
אם ג' בני אדם המודרים הנאה זה מזה אינם מצטרפים ,כיון שאין אחד
בערכין ,ובהכרח שיש חילוק בין קדשי מזבח שאין נדון בכבודו
מהם יכול לאכול עם חבירו ,או דשאני נדר דאיתא בשאלה.
ג :עליה לארץ ישראל ולירושלים -הכל מעלין לארץ
לקדשי בדק הבית. ישראל ,והכל מעלין לירושלים ,שכופה אדם את בני ביתו לעלות
ערכין -הכל מעריכין כהנים לוים וישראלים .לרבה החידוש עמו ,ואפילו מנוה יפה דחו"ל לנוה רעה דארץ ישראל ,ואין אשתו
בזה הוא לבן בוכרי דס"ל שכהנים אין שייכים במחצית ה .והני מילי בקדושת דמים למזבח ,אבל בקדושת הגוף
השקל דכתיב "לכל העובר על הפקודים" ושבט לוי לא נפקד ,דמ"מ מתפשט ההקדש לכולה כיון שהיא ראויה להקרבה ,דלא נחלקו יכולה לעכב עליו ,ואפי' עבדים (שאם יש לו עבד כנעני מהול ורוצה
העבד שלא ימכרוהו אלא בארץ ישראל ,כופים את רבו להעלותו .רש"י.
רבי מאיר ורבי יהודה ואמרו שתימכר לצרכי עולה שהרי לא
שייכים בערכין ,אע"ג דכתיב "וכל ערכך יהיה בשקל וכתבו התוס' (ד"ה לאתויי עבדים) שבכתובות פירש רש"י שיכול להעלות
הקדיש גופה ,חוץ מדמי אותו אבר שכיון שחלה עליו קדושת הגוף את העבד עברי בעל כרחו של העבד ,ור"י פירש שהעבד יכול לכוף
הקודש" .אביי מקשה שדורשים משם שבנדון ב'השג יד' אין
אינו יכול למוכרה( ,ומוכרה לאומר הרי עלי עולה בחייה (-כמו שיכולה להעלותו או שישחררוהו) .ואין הכל מוציאין מארץ ישראל,
ערך פחות מסלע ,ולכן מבאר אביי שהחידוש משום לחיות) ,דאל"כ נמצא הלוקח מקריב עולה חסירה אבר זה שאינו שלו),
שכהנים אינם שייכים בפדיון הבן ,וכתיב "ופדויו מבן חודש אלא באבר שאין הנשמה תלויה בו ,אבל באבר שהנשמה ואפילו עבד שברח מחוץ לארץ לארץ .ואין הכל מוציאין
תפדה בערכך" .רבא מקשה דא"כ באיל האשם דכתיב ג"כ תלויה בו מודו לרבי יוסי ורבי שמעון שכולה עולה .ואף מירושלים ,ואפילו מנוה הרעה לנוה יפה.
"בערכך" לא יהיו שייכים טומטום ואנדרוגינוס שאינם שבמקדיש איל לדמיו קדוש בקדושת הגוף ,היכא שהקדיש
שייכים בערכין ,ולכן מבאר רבא שהחידוש הוא משום חד אבר והוא בעל מום אינו קדוש בקדושת הגוף ,ולא אמרינן הכל חייבים ...כהנים לוים וישראלים ,מה בא
דכתיב "והעמידו לפני הכהן" והוה אמינא שנדרוש ולא כהן מיגו דקדיש חד אבר קדשה נמי כולה ,ומיגו דנחתא ליה קדושת דמים לחדש
נחתא ליה קדושת הגוף ,דתרי מיגו לא אמרינן יחד ,ואם אינו בעל מום לפני כהן ,קמ"ל. סוכה -הכל חייבים בסוכה כהנים לוים וישראלים ,וקמ"ל
שיכולה לחול עליו קדושת הגוף הוי ספק.
הכל נערכין ,ואפילו מנוול ומוכה שחין וכדלהלן. שאפילו כהנים דבני עבודה נינהו ,ואין יכולין לדור איש ואשתו
רבה מסתפק אם האומר 'דמי ראשי לגבי מזבח' נדון בכבודו בסוכה ,דאין נזקקין לנשותיהן כיון דרמיא עלייהו עבודת הרגל ,ובעינן
ונותן חצי מהדמים ,דלא אשכחן בדמים שאינו נדון בכבודו ,או בעזרה חולין לבן בוכרי כל כהן ששוקל אינו חוטא ,ולא הוי
כהן זכאי בן יוחנן משום שהכהן מוסר זאת לציבור .ולרבן "בסוכות תשבו שבעת ימים" -כעין תדורו -איש ואשתו,
שאינו נדון בכבודו דלא אשכחן לגבי מזבח דנדון בכבודו.
זה – יתנו" "זה דכתיב (וה"ה לוי .תוד"ה כל) שאינו שוקל חוטא, מ"מ אינם פטורים מן הסוכה אלא רק בזמן העבודה ,כהולכי
תיקו.
בגימטריא י"ב שבטים ,ו"כל העובר" הכונה לים סוף ,והכהנים דורשים דרכים שפטורים מן הסוכה ביום וחייבים בלילה .וכתבו התוס'
רבא מסתפק אם האומר 'ערכי עלי לגבי מזבח' נדון בהשג יד, (ד"ה ובני) שאין לפוטרם מטעם הולכי דרכים אלא בשדות ,אבל לא בבית
לעצמם (-להנאתם ושלא כדין) מהפסוק "וכל מנחת כהן כליל
דלא אשכחן בערכין דאין נדון בהשג יד ,או שאינו נדון בהשג המקדש ,וה"ה לוים השומרים.
את תהיה לא תיאכל" שאם יביאו מחצית השקל איך יאכלו
יד ,דלא אשכחן לגבי מזבח שנפדה אלא בשוויו .תיקו. ציצית -הכל חייבים בציצית כהנים לוים וישראלים ,וקמ"ל
העומר ושתי הלחם ,ולדידן לא שייך דין זה אלא במנחת כהן לחודיה,
רב אשי מסתפק אם המקדיש שדה אחוזה לגבי מזבח לדמי אבל בשל ציבור הולכים אחר הרוב. שאפילו כהנים שהותר להם כלאים בזמן העבודה ,דהאבנט
עולה נפדה לפי בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף, היה מכלאים ,וכתיב "לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך",
דזה השיעור תמיד בפדיית שדה אחוזה שהקדישו לבדק הבית, כמה דרשות לדיני ערכין חייבים בציצית ,דכיון ששלא בשעת עבודה הם מוזהרים
או שנפדה בשויו דלא אשכחן לגבי מזבח שנפדה אלא בשעטנז ,הרי הם בכלל המצוה .ונשים אסורות בכלאים ,דהשוה
ד :ערך סתום -אמר ערך סתם עלי (-שלא אמר ערכי עלי או בשויו ,דהא לא אשכחן קראי למזבח אלא בבהמות ,וודאי לא נתנה תורה
הכתוב אשה לאיש ,ואין ללמוד מזה לחייבם בציצית ,דהוקשה כל התורה
ערך פלוני עלי ,אלא אמר הרי עלי ערך) ,נותן ג' שקלים ,כפחות קצבה לפדיונם אם הוממו .תיקו. לתפילין.
שבערכין ,דכתיב "בערכך" להביא ערך סתום( ,והא דאיתא
בתוספתא שבסתם נותן ה' שקלים ,היינו בסתם ערך דזכר .תוד"ה וכמה) .נדרים וערכין בפחות מבן חודש -פחות מבן חודש נידר - תפילין -הכל חייבים בתפילין כהנים לוים וישראלים,
ולא נותן חמישים ,משום דתפשת מרובה לא תפשת ,דיש אם אמר אחר דמיו עלי ,שהרי יש לו דמים כל דהו .והמעריכו ,לר"מ וקמ"ל שאפילו כהנים שבזמן העבודה אינם בכלל מצות
להקשות תפוס את המועט .ולא נותן שקל ,משום שרק מי שאין נותן דמיו כמה שהוא נמכר בשוק ,דאין אדם מוציא דבריו תפילין של יד ,דכתיב "ילבש על בשרו" שלא יהא דבר חוצץ
ידו משגת נותן שקל .וקמ"ל קרא שאינו נדון בהשג יד ,אלא לבטלה ,וכיון שהוא יודע שאין ערכין לפחות מבן חודש דלא בינו ובשרו ,והתפילין צריכים להיות על בשרו תחת בגדיו בקיבורת
אפילו אין ידו משגת צריך לתת ג' סלעים .והטעם משום דהוי נאמרו ערכין בפרשה אלא מבן חודש ומעלה ,גמר ואמר לשם דמים, אצל הכתף ,דכתיב "והיה לך לאות" -ולא לאחרים לאות ,חייבים
כמפרש( ,דכיון דיודע הוא שפחות שבערכין הוא ג' שקלים ,כמאן דאמר (ואפילו אינו יודע מ"מ דעתו כפי שתיקנו חכמים הלשון ,והא דאיתא בתפילין של ראש (דאף דכתיב "ושמת המצנפת על ראשו",
הרי עלי ג' שקלים דמי ,ולא דמי לאומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי ,דהתם בפסחים (ס"ג ).המתכוין לומר תרומה ואמר מעשר ,מעשר ואמר תרומה,
לא מוכחא מילתא ,דאין הכל יודעין את שנותיו ,משא"כ הכא שלא תלה לא אמר כלום ,י"ל שהכונה שלא אמר כלום ממה שמוציא בפיו ,אבל מה
שערו היה נראה בין ציץ למצנפת ושם היה מניח תפילין),
דתפילין של יד ושל ראש אין מעכבים זה את זה .ואע"ג דאמר בשום אדם .רש"י .והתוס' (ד"ה לומר) הקשו שגם באומר ערך פלוני עלי שבליבו הוי קיים ,ועוי"ל דשאני התם שמה שאמר בפיו אינו רוצה ,ובמה
(מנחות ל"ו" ).ולטוטפות בין עיניך" -כל זמן שבין עיניך יהיו שנים ,היינו הוא יודע שאינו פחות מבן חודש ,ואעפ"כ נדון בהשג יד ונותן פחות מה' שאמר בליבו טעה .תוד"ה אדם) ,ולחכמים לא אמר כלום ,דאדם
שבשעה שמניח שניהם צריך להקדים של יד .תוד"ה של( .וגם סלעים .ולכן ביארו שרק כשלא תלה בנערך הרי הוא כאומר הרי עלי ג' מוציא דבריו לבטלה .וכן נחלקו מטעם זה באומר ערך כלי
במצנפת צריך שלא דבר חוצץ בינה לראש ,אך שערו היה סלעים ,אבל כשתלה בנערך גזירת הכתוב הוא שידון בהשג יד ,ואינו כמו זה עלי ,ובמקדיש בהמת חבירו (ואמר 'דמי בהמה זו עלי
נראה בין הציץ המונח על המצח למצנפת המונחת על הראש ושם מפרש הרי עלי נ' סלעים לבדק הבית) .וי"א שנדון בהשג יד ,ואינו להקריב' ,אבל באומר 'הרי בהמה זו עולה' לא אמר כלום),
שלר"מ נותן להקדש דמיהם ,ולחכמים פטור. חשוב כמפרש. במקום שמוחו של תינוק רופס היה מניח תפילין).
דמיירי שישבו הדיינים בפתח הבור וכבר נתחייב בחייו כתוב עליה ,יחתוך אותו ,ומותר להשתמש במה שנשאר, עכו"ם בערכין וכדו'
לשלם. דשם שלא במקומו אינו קדוש (-אינו קדוש אלא מקום השם ,ל"א להלן יבואר האם עכו"ם נודר ונידר ,מעריך ונערך ,האם מקבלים
ובברייתא אחרת מבואר שהיוצא ליהרג שחבלו בו פטורים שם שלא במקומו היינו ע"ג קורות וכלים ,שאין מקומו אלא על הנייר מהעכו"ם נדבה לבדק הבית ומדוע (והאם יש בזה מעילה) ,ומה
ושיכתוב המקרא עם השם כנתינתו ,אבל שם לבדו הוי שלא במקומו ולא הדין בעכו"ם שהפריש תרומה או התנדב קורה.
מלשלם דאין לו דמים והוא עומד ליחבל ,ואם הוא חבל באחרים קדיש ,וראשון עיקר .וכתבו התוס' (ד"ה יגוד) שמבואר שכנגד השם אסור
לת"ק חייב דבר דעה הוא ,ולרשב"א פטור מפני שלא ניתן ה :נדרים וערכין בעכו"ם -עובד כוכבים נודר ונידר לכו"ע ,להשתמש ,ולכן יש להזהר כשכותבים ס"ת או תפילין וגררו מקום השם,
לחזרת עמידת בי"ד -שא"א להחזירו לבי"ד להעמידו בדין על מה ולענין ערכין לר"מ נערך ונותן הישראל שהעריכו כפי שניו של שאין לכתוב במקומו) ,כדמצינו שאם היה כתוב שם על ידות
שחבל ,דאין מענים את דינו ,ועל זה נחלקו רב יוסף ורבה במה העכו"ם ,אבל לא מעריך אם אמר העכו"ם ערכי עלי או ערך אחרים הכלים או על כרעי המיטה יחתוך את השם ויגנוז אותו .ואם
נחלקו כנ"ל. עלי ,ולרבי יהודה עכו"ם מעריך אם אמר על ישראל ערכי עלי ,אבל לא אמר בדעת ישראל הפרשתיה ,טעונה גניזה אע"פ שאין
קרבנות -היוצא ליהרג מזים עליו מדם חטאתו ומדם אשמו לא נערך -אם אמר ערכי עלי ,או שאמר ישראל ערכו עלי ,לא אמר כלום .שם כתוב עליה.
ולא הוי כחטאת שמתו בעליה כל זמן שלא נהרג( ,וה"ה אשם אינו קרב דהנה בפסוק כתיב "בני ישראל" ,ומאידך כתיב "איש"
לאחר מיתת הבעלים ,אבל עולה קריבה .תוד"ה מזין) ,ודווקא כשהיה צדקה דמשמע כל דהו ,לר"מ עדיף לרבות שעכו"ם נערך ,שהרי ריבה
שינוי המעות -האומר 'סלע זו לצדקה' מותר לשנותה זבחו זבוח באותה שעה ,אבל אם אין זבחו זבוח ,או שחטא הכתוב בנערכין יותר מבמעריכין ,כדמצינו שחרש שוטה
לצרכיו ,ולאחר זמן ישלם ,בין לעצמו ,בין להלוותה לאחר .לרבי באותה שעה שיצא ליהרג ,אין נזקקים לו שיפריש קרבן ליקרב, וקטן נערכים אבל לא מעריכים ,ולרבי יהודה עדיף לרבות
זעירא דין זה הוא דווקא באומר 'עלי' ,דכיון שקיבל עליה אחריות מפני שאין מענים את דינו להמתין מלהורגו עד שישחטו את הזבח שעכו"ם מעריך ,שהרי טומטום ואנדרוגינוס מעריכים אבל
גניבה ואבידה כדידיה דמי ,אבל באומר 'זו' צריך לתת דווקא ויזרק הדם. לא נערכים.
אותה .ולרבא בכל גוונא מותר להשתמש בה( ,וכן הלכה .תוד"ה אם ממתינים לאשה היוצאת ליהרג עד שתלד- רבא אמר שטעמיה דרבי יהודה מסתבר ,דאין לדמות עכו"ם
אשה שיצאה ליהרג אין ממתינים לה עד שתלד אלא הורגים
ואילו) ,אמנם משהגיעה ליד גבאי אסור לשנותה ,ורבי ינאי לחש"ו שאינם בני דעה ולכן גם אינם נודרים ומקדישים ,אבל עכו"ם
היה לוה ממעות הצדקה ופורע ,דשאני רבי ינאי דניחא ולדה עימה ,דחד גופא הוא( ,ולא אמרינן דהואיל וכתיב "כאשר שנודר ומקדיש י"ל שגם מעריך( ,ור"מ סובר שכיון שהם דומים קצת בכך
שהם נערכים אע"פ שלא מעריכים ,הכי נמי י"ל בעכו"ם .תוד"ה שאני),
ישית עליו בעל האשה" נמצא שהולד הוא ממון הבעל), לעניים שישתהה כי בינתיים היה מביא מהציבור עוד.
אלא יש לדמותו לטומטום ואנדרוגינוס שמעריכים ולא נערכים,
דכתיב "ומתו גם שניהם" לרבות את הולד( ,ומעיקר הפסוק וכתבו התוס' (ד"ה משבאת) שדווקא יחיד אסור לשנותה משהגיעה ליד
גבאי ,אבל בני העיר איתא בב"ב (ח ):שרשאים לעשות תמחוי קופה ומאידך מהפסוק בספר עזרא שהיו העכו"ם מתנדבים ורוצים לסייעם
לומדים שיהיו שניהם הנואף והנואפת שווים -גדולים בני עונשים), בבנין בית שני ,ואמר להם נחמיה "לא לכם ולנו לבנות בית
וקופה תמחוי ,ולשנותה לכל מה שירצו ,והיינו דווקא לדבר מצוה.
ומכים אותה כנגד בית הריון כדי שימות הולד תחילה ולא לאלוקינו" משמע כר"מ ,דערכין לבדק הבית.
עוד כתבו התוס' (ד"ה עד) שדעת רבינו ברוך שלפני שהגיעה ליד גבאי
תבוא לידי ניוול ,דאם תהיה חיות בולד הוא יצא לאחר מיתת אמו
ואמר רב חסדא בשם אבימי שלרבי יהודה לומדים מפסוק
מותר לשנותה ממש למצוה אחרת ,אבל דעת התוס' שמותר רק ללוותה
ולא לשנותה למצוה אחרת ,ומעות צדקה של העיר משהגיעו יש להזהר וניוול הוא.
זה שערך עכו"ם נגנז ולא מביאים אותו לבדק הבית.
אם כבר ישבה על המשבר (לרש"י מיירי קודם שנגמר דינה ,ולתוס' מללוותם אפילו ברשות הקהל ,כיון שאין זה צרכי ציבור.
(ד"ה ישבה) מיירי לאחר גמר דין ,וקודם שישבה על המשבר אין הגמ' שואלת דא"כ לא ימעלו בו כדין חטאות המתות שאין
ממתינים ,משום עינוי הדין ,ועינוי הדין שייך רק לאחר גמר דין)
צדקה הרי היא בבל תאחר.
מועלין בהם ( -להתחייב בקרבן מעילה) לפי שהמעות הולכות
ממתינים לה עד שתלד ,דכיון שעקר גופא אחרינא הוא. לים המלח ולא קרינן ביה "מקדשי ד' " כיון שזה הולך לאיבוד ,ותניא ו :ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת אסור לשנותם
וממה שצריך להמית את הולד תחילה מבואר שבסתמא שבקדשי בדק הבית של עכו"ם מועלים (משא"כ בקדשי לדבר הרשות ,אבל לדבר מצוה מותר ,ובנכרי שהתנדב
האם מתה תחילה ,והיינו דווקא בנהרגה( ,ואף שמצינו מזבח דילפינן חטא חטא מתרומה ,שכמו שמיתה אינה נוהגת אלא אסור לשנות אפי' לדבר מצוה ,עד שישתקע שם בעליה,
שהמשיך לפרכס אח"כ הוי כפרכוס זנב הלטאה) ,אבל בתרומת ישראל דכתיב "ולא יחללו את קדשי בני ישראל" ,אף מעילה כדי שלא יקפיד .ויש מחלוקת אם בסוחר שמחזר בעיירות אין
אינה נוהגת אלא בקדשי ישראל ,ודווקא דומיא דתרומה שהיא קדושת
כשהאם מתה מעצמה ,הולד מת תחילה ,כיון דזוטר חיותיה, הגוף אין מועלים ,אבל קדושת דמים לא נלמדת מתרומה .וי"מ שבקדשי לחוש שיראה ויקפיד כיון שאינו מצוי בעיר ,או שיש לחוש
ולכן עובר שמתה אמו אינו יורש את אמו להנחיל לאחים מן מזבח דעכו"ם אין מועלים משום דמצינו (תמורה ב ):חילוק בין קדשי שיקרה שיבוא.
האב ,דאין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחים מן האב, מזבח דעכו"ם לקדשי מזבח דישראל ,שאין חייבין עליהן משום פיגול
אבל תינוק בן יומו נוחל בחייו בנכסי האם להנחיל כשמת בו דיני גוסס ויוצא ליהרג נותר וטמא ,אבל בקדשי בדק הבית דעכו"ם לא מצינו חילוק ,הלכך
ביום לאחים מן האב ,אבל בנכסי אביו אף בעובר יורשים קרוביו נכסי מועלים בהם .וראשון עיקר).
להלן יבואר האם גוסס ויוצא ליהרג נודרים ,מעריכים ,מקדישים,
אביו היכא שאין בנים. נידרים ,חייבים לשלם כשהזיקו .וכן ביוצא ליהרג האם מקריבים ועל כן מבאר רבא שודאי ערך עכו"ם הולך לבדק הבית ,ובימי עזרא
את קרבנו לפני שמת ,והאם באשה מעוברת ממתינים עד שתלד. לא קיבלו מהעכו"ם לפי שכוונתם היתה לרפות ידיהם של
ז :חילול שבת בספק פיקוח נפש של עובר -האשה עוד יבואר האם מחללים שבת בספק פיקוח נפש של עובר ,והאם ישראל ע"י שיסמכו על מה שיביאו והם ישתהו ויתאחר הבנין עד שיסבו
שישבה על המשבר ומתה בשבת ,מותר להביא סכין דרך שער המת מותר בהנאה. את לב כורש שלא לבנותו .וכתבו התוס' (ד"ה אלא) דשמא רבא חזר בו
רה"ר ולחתוך את כריסה (אבל בעצם החיתוך אין איסור דאין נדרים וערכין- ממה שאמר שהלכה כר"מ מכח הפסוק "לא לכם ולנו".
חיוב אלא בחובל בחי שמוציא דם) ,כדי להוציא את הולד,
הגוסס והיוצא ליהרג נודרים ומעריכים ומקדישים ,שהרי הם ו .וכן מצינו שיש סתירה בברייתות אם מקבלים מעכו"ם
דמספיקא מחללין שבת ,וזימנין דמקרי שהיא מתה תחילה, ברי דעה. נדבה לבדק הבית או לא ,וביאר רבי יוחנן שבתחילה (-
הגוסס לא נידר ,דלאו בר דמים הוא ,ולא נערך ,דאינו בר ואע"פ שאין לו חזקה דחיותא( ,דמי שיש לו חזקת חיות
בתחילת הבנין) לא היו מקבלים מהם אפי' מים ומלח שמא
כבר שנינו שבנפלה מפולת ויש ספק אם הוא שם או אם העמדה והערכה. כוונתם לרפות ידיהם (ויש לחוש שיחזרו בהם ויאמרו שיש להם חלק
הוא חי או אם הוא ישראל מחללים שבת מספק). בבנין בית המקדש .תוד"ה הא) ,ולבסוף (-לחזק את בדק הבית .ל"א
היוצא ליהרג (בדיני ישראל ,וכן להלן) ונגמר דינו ,לא נידר ,משום
בתחילה כשלא היתה אימת העכו"ם עליהם לא היו מקבלים ,אבל לבסוף
שאינו בר דמים דאין אדם קונהו להפסיד מעותיו ,ולענין ערכין ,הנאה משער המת- מקבלים משום אימה ,וראשון עיקר ,דכל ימי בית שני היתה אימת
לת"ק אינו נערך ,דכתיב "כל חרם לא יפדה" מי שהוא ראוי איתא במתני' שאשה שנהרגה מותר להנות משערה ,אבל העכו"ם עליהם ,ובתחילתו יותר מסופו) רק דבר המסוים שנראה בעין
ליחרם וליהרג אינו בכלל פדיון( ,אמנם אם לא נגמר דינו נערך ,בהמה שנהרגה אסורה בהנאה דכתיב "ובעל השור נקי". (כאמה כליא עורב -טבלאות ברזל בגודל אמה עם מסמרים גבוהים
דכתיב "מן האדם" ולא כל האדם) ,ולרבי חנינא בן עקביא שמחפים בהם את הגג של ההיכל כדי לגרש את העורבים שלא ישכנו
לרב מיירי בפאה נכרית המחוברת באשה-( ,רגילות היו נשים
נערך ,מפני שדמיו קצובים( ,ו"כל חרם לא יפדה" היינו שם .וכתבו התוס' (ד"ה כגון) בשם הערוך שרק בבית שני עשו כן ,שלא
כששערן מועט לקשור שיער נשים נכריות לשערן) ,וכשאמרה תנו
שאינו יכול לתת ממון ולהפטר ,אף במיתות קלות לענין ישליכו העופות שם דבר טמא ,אבל במקדש ראשון ששרתה בו שכינה
שערי לביתי שגילתה דעתה שאינו כגופה ,וכנטולה מחיים דמיא ,אבל לא היו העופות פורחים מעליו לא עשו כן ,אמנם בתחילה עשה שלמה
שניתנה שגגתן לכפרה כגון רוצח שבשוגג גולה ,ומחלל שבת ובא
על הערוה ששגגתם חטאת ,משא"כ מגדף ומקלל אביו שבשוגג אינו אם לא אמרה תנו אסור בהנאה ,מפני שנויי המת אסורים שמא לא תשרה בו שכינה) אין מקבלים מהם דגנאי הוא ,ועוד
מביא קרבן ואינו גולה ,משא"כ מיתה בידי שמים שיכול לתת בהנאה ,והא דמיבעיא לר' יוסי ברבי חנינא אם שער נשים שמתפארים בו ,ואמנם מהמלכות אף בתחילה היו מקבלים
צדקניות של עיר הנדחת שלא הודחו עימה נשרף כשאר ממונם של ממון ולהתכפר דכתיב "אם כופר יושת עליו"). (כדכתיב "ואיגרת אל אסף שומר הפרדס אשר למלך" .לרש"י
צדיקים שבתוכה ,איירי בתלי בסיכתא ,אבל שיער שלה אסור זה בתחילת הבנין שנטל בדק הבית מכורש ,ולתוס' (ד"ה מיתיבי) כל הבנין
גוסס ויוצא ליהרג שהזיקו ,לת"ק פטורים ,ולרבי יוסי בהנאה. היה משל כורש ,אבל זה היה בגזירה ביד ישעיה "הוא יבנה עירי" ,אבל
חייבים. אסף היה גוזר שיתנו ובהא איכא למיחש לרפיון ידים או לערעור) ,דאין
ולרב נחמן בר יצחק אף שער של מתה מותר בהנאה דשיער
המלכות חוזרת בה אפילו אמרה שתעקור הר וכיון שנתכוונה
לרב יוסף נחלקו אם מלוה על פה (-כגון זה שהזיק ולא עמד בדין אשה לאו בר מיתה הוא ,שאינו עשוי להשתנות ,ושאני משער בהמה
עד שמת) גובה מן היורשים או לא. לטובה שוב אינו חוזר.
שנגמר דינה שאסור בהנאה ,ששם גמר דין אוסרו.
ולרבה לכו"ע מלוה על פה אינו גובה מן היורשים ,ונחלקו עכו"ם שהפריש תרומה מכריו של תבואת עצמו ,בודקים
אם מלוה הכתובה בתורה כתשלומי נזק ומדאורייתא הוא משועבד אותו ,אם הפרישה בדעת ישראל (-שתלך למקום שתרומת
בעל כרחו ככתובה בשטר דמיא או לא. ישראל הולכת .ל"א שישראל אמר לו להפרישה) ,תינתן לכהן( ,ומשמע
אין נערכין ז .ולרבה הא דאיתא בברייתא שהחופר בור ברה"ר ונפל עליו
דעכו"ם איתיה בתרומה דנפשיה ,ויש בזה מחלוקת תנאים בקידושין מ"א:
.תוד"ה אם) ,ואם לאו טעונה גניזה ואסורה בהנאה ,שמא היה
שור והרגו לחופר פטור בעל השור ,ואם מת השור חייבים בליבו לשמים לשם הקדש ,ומיירי בזמן הזה שהקדש אסור בהנאה.
אין ב ...פחות מ ...ולא יותר מ... היורשים לשלם את דמי השור לבעליו ,ומבואר מסתמא דמתני'
עכו"ם שהתנדב קורה ,בודקים אותו ,אם אמר בדעת
שמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר ,וקשיא סתמא אסתמא ,צ"ל
ישראל הפרשתיה ,מותר להשתמש בה לבית הכנסת ,ואם שם
ערכין ב'השג יד'
כל הזבות הנ"ל מביאות בסוף שבעה נקיים קרבן שתי תורים ,אחד עוד כתבו התוס' (ד"ה מחד) שאף דהאידנא (שדוחים את ר"ה כשהמולד כתיב "ואם מך הוא מערכך והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן,
לחטאת ואחד לעולה ,שמא היתה זבה ,ואינו נאכל ,שמא ב' הימים חל ביום ג' וט' שעות ור"ד חלקים כדי שבשנה הבאה ר"ה לא יצא ביום על פי אשר תשיג יד הנודר יעריכנו הכהן" ,והיינו שבאופן שהמעריך
ראשון) יכולים לעשות ח' חודשים מלאים בשנה רגילה ולא יקדים המולד עני ואין ידו משגת לשלם כפי ערך הנערך הקצוב בתורה ,משלם
הראשונים היו ימי זיבה ,ואח"כ ראתה בימי נדה ,ואינה זבה גדולה,
אלא יום אחד ,מ"מ כשסידרו את הלוח לא רצו לתקן שיהיה בשנה אחת לפי השג ידו .ולהלן יבוארו פרטי הדינים בזה.
והחטאת היא חולין ומליקתה נבילה כדין חולין שנמלקו( ,והעולה קריבה
יותר מז' חודשים מעוברים.
על תנאי שאם היא זבה תהא לחובתה ,ואם אינה זבה תהא נדבה ,אבל אין בערכין פחות מסלע ,והיינו בעני הנדון בהשג יד ,דכתיב
חטאת נדבה ליתא) ,חוץ מזו שראתה י"ב או י"ג ימים שמביאה ולעולא כוונת מתני' שאין פוחתים מד' חודשים מעוברים "וכל ערכך יהיה בשקל הקודש" – כל ערכין שאתה מעריך
קרבן ונאכל ,שודאי ראתה ג' ימים בימי זיבה( ,דאם ג' הימים בשנה ,מפני שלא נראה לחכמים לחסר יותר משמונה ,דאם לא יהיו פחותים משקל ,ואין בערכין יותר מחמישים ,דכתיב
הראשונים היו בימי זיבה הרי היא זבה ,ואם רק שנים היו בימי זיבה ,א"כ יעשו ט' חודשים חסרים יהיה המולד ג' ימים אחרי ראש "חמישים" ,והיינו לעשיר.
השנה ,ובאמת בשנה רגילה אין לעשות אף ח' חודשים אח"כ ראתה עוד ז' בימי נדה ,ואח"כ ראתה ג' ימים בימי זיבה).
חסרים ,מפני שהמולד יהיה ב' ימים אחרי ראש השנה ,אבל בן עשרים שערכו חמישים והיה עני שנדון בהשג יד ונתן סלע
אין בנגעים פחות משבוע להסגר ,והיינו בנגעי אדם ,ועל זה
אם השנה שלפניה היתה מעוברת וחודש העיבור היה מלא, והעשיר אינו צריך לתת עוד ,אבל אם נתן פחות מסלע (או
נאמר "צדקתך כהררי קל" אלו נגעי אדם שבשבוע אחד
אפשר לעשות ח' חודשים חסרים ,שחודש אחד חסר הוא אפילו שנתן כל הערך חוץ מסלע אחד .תוד"ה אין) ,והעשיר ,נותן
מתברר לטהר או ליחלט ,ואין בנגעים יותר מג' שבועות ,והיינו חמישים ,דלא יצא ידי חובה בנתינה קמייתא.
כנגד חודש העיבור המלא מהשנה הקודמת ,וממילא המולד
בנגעי בתים ,שאם עמד הנגע בעיניו בשבוע הראשון מסגירו לשבוע
יהיה רק יום אחד אחרי ראש השנה ,ויחשבו שהמולד כבר עני שהעריך עצמו והיו לו חמשה סלעים ,לר"מ אינו נותן אלא נוסף ,ואם עמד בעיניו גם בשבוע השני חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע
נראה לבית דין אלא שלא שמו לב לכך ולא יבואו לרנן .וס"ל אחת ,דכתיב "חמישים" וכתיב "שקל" – או חמישים או נוסף שהוא השבוע השלישי( ,ואז אם חזר הנגע טעון נתיצה ,ואם לא חזר
כת"ק דלהלן .וכתבו התוס' (ד"ה כגון) שכיון שהמולד לא נראה אלא שקל .ולחכמים מ"שקל" לומדים שאין בערכין פחות טהור ,אבל באדם כבר בשבוע השני אם עמד הנגע בעיניו טהור מיד.
אחרי שש שעות ,אם המולד יהיה יום אחרי ראש השנה שייך שיראו אותו משקל ,אבל כשיש לו יותר נותן את כולם דכתיב "אשר תוד"ה ולא) ,ועל זה נאמר "משפטיך תהום רבה" .ופשטיה
רק יום אח"כ ,מיירי באופן שהמולד היה יותר משש שעות לפני סוף היום תשיג יד הנודר" והרי ידו משגת ,ואף שלומדים מזה לאפוקי דקרא לרב יהודה היינו שאלמלא צדקתך כהררי ק'ל שאתה
וממילא יראו אותו ביום (עיי"ש החשבון).
יד הנידר ,שעני שהעריך עשיר נותן ערך עני ,מ"מ ממילא לומדים מגביה עוונות ,מי יוכל לעמוד מפני משפטיך שהם כתהום
ט :חודש העיבור -לת"ק חודש העיבור הוא ל' יום, רבה ,וס"ל שהקב"ה נושא ומגביה כף העוונות למעלה כדי שיתן כפי השגת ידו ,ולר"מ לומדים רק לאפוקי יד הנידר.
ולרשב"ג חודש העיבור יכול להיות גם כ"ט יום. שהזכויות יכריעו ,ולרבה פירוש הפסוק צדקתך כהררי קל,
שיטת אחרים שאין בין עצרת לעצרת ובין ר"ה לר"ה, היו בידיו ה' סלעים ואמר ערכי עלי וחזר ואמר ערכי עלי ,מפני שמשפטיך שאתה מסתיר את העוונות בתהום רבה ,וס"ל
אם נתן ד' לשניה על פי כהן ואח"כ אחד לראשונה ,אפילו לרבנן
שהקב"ה כובש את העוונות מתחת מחילת כסא הכבוד כדי שהזכויות
אלא ד' ימים בלבד ,ואם היתה שנה מעוברת ה' ימים ,דס"ל
יצא ידי שניהן ,כיון שנתן בתחילה שניה ,דבעל חוב מאוחר יכריעו.
שהחודשים אחד מלא ואחד חסר( ,ולא באו להשמיענו את המנין שקדם וגבה מה שגבה גבה ,וממילא כשנתן לשניה א"א לומר
דזה פשיטא ,ודי שיאמרו שאין מעברים חודש שצריך להיות חסר אפילו שהיה עליו לתת חמש שהרי הוא משועבד לראשונה ואפילו מה שתי הלחם שנאכלים ביו"ט של עצרת לאחר תנופתם ,אין נאכלים
כשיש צורך בדבר ,אלא אשמועינן שאין מצוה לקדש על פי שנתן לשניה אינו שלה ,וכשנתן לראשונה כבר אין לו יותר .אבל לפני היום השני לאפייתם שהיא בערב יו"ט ,ולא אחרי היום
הראיה ,ובחודש שצריך להיות חסר מקדשים אותו ביום ל' אפילו אם אם נתן ארבע לראשונה ואחת לשניה ,לרבנן יצא רק ידי השלישי לאפייתם -שאם חל יו"ט ביום ראשון הם נאפים בערב שבת.
לא ראו עדים את הלבנה) ,ולדבריהם אין עצרת חלה אלא ביום
בשבוע שהיתה הנפת העומר דעצרת היא ביום החמישים מיום הנפת
שניה ,שהרי בזמן שנתן לראשונה היו כל החמש משועבדים לחם הפנים שנאכלים בשבת ,אין נאכלים לפני היום התשיעי
העומר ,וראש השנה חל ביום שחל יום אחרי ל' ניסן ,ואם לראשונה ,ואם חזר והעשיר נותן את כל הערך ,דנתינה קמייתא לאו לאפייתם שהיתה בערב שבת הקודמת ,ולא יותר מהיום הי"ב
כלום היא.
וכתבו התוס' (ד"ה בעידנא) שאם היה עשיר כשהעריכו הכהן והעני ,צריך לאפייתם -שאם חל ראש השנה בימים חמישי ושישי הם נאפים ביום השנה היתה מעוברת וחודש העיבור היה מלא ,ראש השנה
רביעי ונסדרים בשבת ונאכלים בשבת הבאה.
חל ביום הנפת העומר ,מפני שבקיץ צריך לעשות חודש לתת ערך עשיר ,אבל אם נדר כשהוא עשיר ולא הוערך עד שהעני ,נותן
מילה בקטן זמנה לא לפני היום השמיני ,ולא אחרי היום נוסף חסר כנגד החודש המלא .וכל זה הוא בשנים רגילות, ערך עני ,ואם נדר או הוערך כשהוא עני והעשיר ,נותן ערך עשיר.
הי"ב -שאם נולד בבין השמשות של ערב שבת ,כיון שבין השמשות הוא אבל שנה שמוסיפים בה את יום השעות ,דבכל חודש יש כ"ט
ח .היו לו ה' סלעים ואמר שני ערכי עלי בבת אחת ,רב
ספק יום ספק לילה נמצא שיש ספק בשבת הבאה אם היא יום שמיני או וחצי יום ותשצ"ג חלקי שעה (מתוך תתר"פ חלקים שיש בשעה) ,ונמצא
אדא בר אהבה מסתפק אם כיון שנדר בבת אחת חלו שניהם תשיעי ,וממילא אין המילה דוחה שבת ,ואם אחרי שבת הבאה חלו שני שבכל שנה של י"ב חודשים יש ח' שעות נוספות ותתע"ו חלקי שעה,
יחד ,ויתן שנים וחצי לכל אחת ,או שהכל ראוי לשניהם ,ימים טובים של ראש השנה נימול רק ביום שלישי שהוא היום הי"ב וממילא בכל ג' שנים זה מצטרף ליום שלם ,או את היום שמוסיפים
פעם בל' שנה ,דבכל שנה נשארים תתע"ו חלקי שעה ,ואף אם ניטול ועדיין הוא חייב בערך אחד מהם( ,ועל הכהן לומר לו שיתן הכל לאחד ללידתו.
מהם ,דלאחת נשתעבדו ולא לשנים ,ואם יתן שנים וחצי לכל אחד לא יצא
רק תתס"ד חלקים בכל שנה ,בל' שנים הם מצטרפים ליום שלם ,יוצא
שיש יותר מד' ימים בין ר"ה לר"ה. וחסרים מלאים חודשים ידי אף אחד מהם .ומיירי שהעריכו על שניהם יחד ,אבל אם העריכו בזה
אחר זה פטור ,כפי שנתבאר לעיל בנתן לשניה וחזר ונתן לראשונה .תוד"ה
אורך שנת הלבנה -לשמואל שנת הלבנה היא לא פחות
כמה חודשים אפשר לעבר בשנה- כיון) .תיקו.
אם מסדרים את החודשים אחד מלא ואחד חסר ,ראש השנה יוצא ביום
משנ"ב יום ,ולא יותר משנ"ו ,שבסתמא ו' מלאים וו' חסרים אשה שאינה יודעת מתי ימי נידתה וזיבתה-
המולד ,שחודש לבנה הוא כ"ט יום וחצי ותשצ"ג חלקי שעה (מתוך
והוי שנ"ד ,ואם ח' מלאים (-עוד שנים מן החסרים ,כגון מרחשון מדאורייתא נדה שראתה מונה ז' ימים כולל יום ראייתה ,ואפי' ראתה כל תתר"פ חלקים שיש בשעה) ,וא"כ שני חודשים הם נ"ט ימים ,ואם
ואייר ,מלאים) הוי שנ"ו ,ואם ח' חסרים (-עוד שנים מן המלאים, הז' ימים ופסקה ,טובלת בערב ומשמשת ,ואחרי הז' ימים יש י"א ימי מעברים חודש נוסף זה גורם שהמולד יהיה יום לפני ראש השנה ,וכל
כגון כסלו וסיון) הוי שנ"ב .ומ"מ הנודר כימות הלבנה מונה זיבה ,שבהם אם ראתה יום או יומיים צריכה לשמור יום כנגד יום ולטבול ,חודש נוסף שמעברים גורם שהמולד יהיה יום נוסף קודם.
נזירות שנ"ד יום ,דבנדרים הולכים אחר לשון בני אדם ורוב ואם ראתה ג' ימים רצופים הרי היא זבה גדולה וצריכה ז' נקיים וקרבן ,אין פוחתים מד' חודשים מעוברים (של ל' יום) בשנה ,ואין
שנים( ,ואם קיבל נזירות כמנין ימות החמה ,מונה שס"ה ואינה חוזרת לימי נדותה עד שתמנה ז' נקיים ,ואם לא ראתה בימי זיבתה ,נראה יותר משמונה .מתני'.
חוזרת לימי נדתה אחרי הי"א יום ,ודינה בימי נדתה כנ"ל.
ימים). הנדון דלהלן הוא באשה שאינה יודעת אם היא בימי נדתה או בימי זיבתה ,ט .לרב הונא הכונה שלא נראה לחכמים לעבר יותר
מעשה ועשה רבי ט' חודשים חסרים ונראה המולד בר"ה וראתה ,אחרי כמה ימים ודאי חזרה לימי נדתה ,ומבואר במתני' שאין משמונה חודשים בשנה ,ובאמת בשנה רגילה אין לעבר
בזמנו ,ורבי תמה על כך מפני שהיה ראוי שהמולד יתאחר ג' ימים פתח הטועה פחות מז' ,והיינו שאף אם ראתה ימים רבים אינה יותר מז' חודשים ,מפני שאם יעברו ח' יצא המולד ב' ימים
אחרי ר"ה ,ואמר לו רבי שמעון בנו שמא שנה זו היתה חוזרת לימי נדתה אלא אחרי ז' נקיים ,ולא יותר מי"ז חוץ מיום הראיה ,לפני ר"ה וירננו שרבנן עושים כל מה שרוצים ,אבל יום אחד לאו
מעוברת ,וחודש העיבור היה מלא ,ובשנה שעברה עשו ב' שי"ח יום הם ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה ,ואחריהם ודאי כבר חזרה לימי נדה .אדעתייהו דאינשי ,ומתני' כגון שהשנה הקודמת היתה שנה
חודשים מלאים מרחשון ואייר יותר מכל שנה (וכיון שאין לעשות ובתוך הימים הללו אם ראתה יום אחד צריכה למנות ששה והוא ,שמא מעוברת וחודש העיבור היה חסר ונמצא שראש השנה הקודם היה
את המולד ב' ימים לפני ר"ה ,צ"ל שבשנה שעברה המולד נראה רק יום היא נדה ,ואם ראתה ג' רצופים צריכה שבעה נקיים וקרבן (מספק ,ואינו
יום לפני המולד ,שבזה אפשר לעבר ח' חודשים ,שהרי חודש נאכל) ,שמא היא בימי זיבה.
אחד לפני ראש השנה ,ומה שאמרו ש'נראה החודש בזמנו' ,שמא זה לאו
אחד מלא הוא כנגד החודש החסר בשנה שעברה( ,וכן בשנה
דווקא ,אלא יום אחד אח"כ ,וחשיב זמנו כיון דלאו אדעתייהו דאינשי. אם ראתה יום אחד או שנים או שלשה ,אינו חוזרת לודאי
מעוברת עצמה אפשר לעבר ח' חודשים ,אלא שא"א להעמיד את המשנה
תוד"ה מעשה) ,ונמצא שחיסרנו ג' ימים כנגד ג' הימים ימי נדה שאם תראה בהם תמנה ז' ימים כולל ימי הראיה ,ואחרי הז' ימים בכהאי גוונא ,דבשנה מעוברת עושים לפחות חמש חודשים מעוברים,
היתירים ,ואמר לו רבי נר ישראל שאתה מאיר עיני חכמים כך תהיה זבה ואם תראה יום אחד תהיה שומרת יום ,אלא לאחר י"ז ימים ובמשנה כתוב שמספיק ארבע .רש"י .ולתוס' (ד"ה הכא) הכונה שהשנה
היה. נקיים ,ואף אם ראתה ג' ימים אין שני הימים הראשונים מצטרפים לי"ח שמעברים בה ח' חודשים היא מעוברת) .אבל אין לעבר ט' חודשים,
ימים (-ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה) ,דשמא הם היו בימי זיבה ורק השלישי שא"כ יקדים המולד ב' ימים .וס"ל כרשב"ג דלהלן .וכדברי
י .במקדש היו תוקעים לא פחות מכ"א תקיעות בכל יום, רב הונא מבואר בדברי שמואל ורבי דלהלן .ורב הונא אית ליה
היה בימי נדה ,אבל ביום י"ח יצאה מן הספק ממה נפשך ,ואם ראתה
(שלש לפתיחת שערים ,ותשע לתמיד של שחר ,שהלוים היו אומרים ג' דעולא (דלהלן) שאין עושים יותר מח' חודשים חסרים בשנה ,והיינו בשנה בימי ד' ימים חוזרת אחרי ט"ז ימים ,שמא ב' הימים הראשונים היו
פרקי שירה בשעת נסכים ,ולכל פרק תקעו והריעו ותקעו .תוד"ה אין), זיבתה וג' בימי נדתה( ,ואף אם ג' הימים הראשונים של הראיה היו בימי מעוברת ,וכדאיתא ברישא שאין פוחתים מד' חודשים מעוברים בשנה.
ולא יותר ממ"ח תקיעות .ולרבי יהודה לא פחות מז' ולא זיבתה אינה צריכה למנות עוד יום ,דבכהאי גוונא כיון שראתה ג' ימים הקשו התוס' (ד"ה מאי) שגם כשעושים ח' חודשים מלאים בשנה פשוטה
רצופים בימי זיבתה הרי היא זבה גדולה וכבר אחרי ז' נקיים היא חוזרת
יותר מט"ז ,דס"ל תקיעה ותרועה ותקיעה אחת היא ,דכתיב שייך שהמולד ייראה יום אחד לפני ראש השנה ,כגון שהמולד היה בסוף
"ותקעתם תרועה" וכן כתיב "תרועה יתקעו" ,ולדבריו היו לימי נדתה) ,וכל יום נוסף שתראה ,חוזרת אחרי יום אחד כ"ח אלול ,דאינו נראה עד למחר כיון ד'שש שעות מיכסי סהרא' ,כפי
תוקעים בערב שבת ב' תקיעות כדי להבטיל את העם ממלאכה( .תוד"ה פחות ,עד שתראה י"ג או יותר ,שאז אחרי ז' ימים נקיים שצ"ל גם לתירוץ הגמרא דמיירי בשנה מעוברת .עוד הקשו מהמנהג
חוזרת לימי נדתה ,דאפילו ראתה י"ד יום אינה חוזרת לימי נדתה בזמנם שלפעמים קובעים את המולד ב' ימים לפני ראש השנה .ותירצו
הפוחת) .ולרבנן מהפסוקים שהביא רבי יהודה לומדים
שלבני בבל הלבנה נראית רק י"ח שעות אחרי המולד ,ונמצא שאם המולד בפחות מז' נקיים ,כדי שתצא מידי זיבה.
שצריך פשוטה לפני ואחרי התרועה דבאחד הקדים התקיעה היה בכ"ח אלול אחרי שעה שישית רואים אותו רק בכ"ט אלול ,אבל מתני'
ובשני הקדים התרועה ,אמנם כל אחת נחשבת בפני עצמה, ח :וכל זה לענין קרבן ,אבל לבעלה מותרת בכל האופנים מיירי כשהמולד דאשתקד היה לפני ראש השנה אחרי י"ח שעות ,וא"כ
דכתיב "ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו" ,ולרבי הוא נראה גם לבני בבל באותו יום. אחרי ז' נקיים.
יהודה שם אין זה אלא לסימנא בעלמא שיתקהלו ,ולא לשום ראש חודש אע"ג דאיקרי מועד אין גומרים בו את ההלל אע"ג דכתיב בהו "ושמחת בכל הטוב" ,לא כתיב בהו "טוב
לפי שמותר במלאכה ,וכתיב "השיר יהיה לכם כליל לבב"( ,ולומדים גזירה שוה טוב טוב מהכא שהביכורים מצוה.
טעונים שירה (שאומרים "ארוממך ד' כי דיליתני" כדאיתא במתני' לרבי יהודה אין בין תקיעה לתרועה ובין תרועה לתקיעה ולא התקדש חג" שרק במקודש לחג טעון שירה.
בביכורים .רש"י .וי"מ (תוד"ה מנין) שהשיר של ארוממך אינו אלא כלום- ,שלא ישהה ויפסיק ביניהם כלל ,אלא יהיו בבת אחת סמוכות זו
לזו ,דחדא מצוה היא ולא בעי אפסוקי ,משא"כ לרבנן .ולרבי יוחנן ראש השנה ויום הכיפורים אע"ג דאיקרו מועד ואסורים לשמחה ,ורב מתנה אמר שיש שיר לחובה) ,והיינו כשמביא ענבים
במלאכה אין אומרים בהם הלל ,כיון שהקב"ה יושב על כסא ודרכם (לרש"י הכונה שהביא ענבים לעזרה ודרכם ,ולתוס' (שם) אם דרך
אם שמע ט' תקיעות בט' שעות ששהה שעה בין כל אחת ואחת
יצא .וכתבו התוס' (ד"ה אין) שגם לרבנן אסור להפסיק באמצע הדין וספרי חיים ומתים פתוחים לפניו .אבל מלאכי השרת את הענבים לפני שהביאם לעזרה ,מביאים את היין לכתחילה) ,אבל על
אומרים שירה ,ולכן אין לדלג 'והחיות ישוררו וכרובים יפארו' .תוד"ה
פירות לא ,דאין אומרים שירה אלא על היין ,ואין מביאים התקיעות ,וממילא אין להפסיק בין שברים לתרועה ,שהרי עושים אותם אמרו.
משקין לביכורים .לתוס' (שם) איידי דתיקנו שירה ביין תיקנו שירה יחד כיון שיש צד שתרועה היא גנוחי גנח וילולי יליל יחד ,וממילא אם
נאנס ואינו יכול לעשות את התרועה צריך לחזור לשברים .והא דאמרינן חנוכה אע"ג שלא נקרא מועד ומותר במלאכה אומרים בו בכל הביכורים של ז' המינים).
בשבת (ל"ה ):שהיו מפסיקים בין התקיעות של ערב שבת ,שאני התם הלל בגלל הנס.
לחזקיה ילפינן מדכתיב "וכנניהו שר הלוים יסר במשא" אל שכך תיקנום ,דכל אחת היא סימן לדבר אחר ,ולהכי לא הוי הפסק.
פורים אע"פ שהיה בו נס אין אומרים בו הלל .לרב יצחק תקרי יסר אלא ישיר.
אין פוחתים משני נבלים לשני לוים ,ולא מוסיפים על ששה -הטעם מפני שאחר שנכנסו לארץ אין אומרים הלל על נס לרבי יוחנן ילפינן מדכתיב "עבודת עבודה" – עבודה (-
שהיה בחו"ל (משא"כ יציאת מצרים שהיתה לפני שנכנסו שירה) שטעונה עימה עבודה אחרת -קרבן ,שאין השירה נאמרת לא איתפרש טעמא.
לארץ) .ולרב נחמן קריאת המגילה זו הלל (אבל על נס אלא על היין של נסכי קרבן ,דכתיב "ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם".
שבחו"ל כיון שגלו אומרים עליו הלל) .ולרבא הטעם משום לרב יצחק ילפינן מדכתיב "שאו זמרה ותנו תוף כינור נעים החלילים שניגנו בהם במקדש
עם נבל". דאכתי עבדי אחשוורוש אנן. י"ב ימים בשנה היו מנגנים בחליל לפני המזבח בעת שירת ההלל
על הקרבן ,וכדלהלן.
לרב נחמן בר יצחק ילפינן מדכתיב "ישאו קולם ירונו בגאון אין פוחתים משני חלילים ,ולא מוסיפים על י"ב שאם רוצים כלים שהיו במקדש -במקדש היה אבוב מימי משה של
ד' צהלו מים" – יצהלו בשיר בית המקדש יותר מצהלת ים סוף. קנה חלק (-קלוף) ודק (-גילדו דקה) ,וקולו ערב ,וציפוהו זהב עושים י"ב כנגד י"ב ימים שהחליל מכה לפני המזבח.
לתנא דברייתא ילפינן מדכתיב "בכתף ישאו" ו"ישאו" היינו ולא היה קולו ערב עד שנטלו ציפויו .וכן היה במקדש צלצול
שירה דכתיב "שאו זמרה ותנו תוף" וכתיב "ישאו קולם החליל היה עשוי מקנה לפי שקולו ערב ,ולא ממתכת.
(שני כלים שמכים זה על זה וקולם דק) של נחושת שהיה קולו ערב
ירונו". היו מסיימים בחליל אחד שהיה מאריך אחרי שהשני סיים ,מפני ונפגם ,ותיקנוהו אומנים מאלכסדריא של מצרים ולא היה
לחנניה בן אחי רבי יהושע ילפינן מדכתיב "משה ידבר קולו ערב עד שנטלו את תיקונו .וכן היתה במקדש מכתשת שכך זה יפה יותר.
והאלוקים יעננו בקול" כאן נצטווה על עסקי קול שהיה מצווהו מי היה מנגן בחליל -לר"מ עבדי כהנים היו מנגנים (-מכים של נחושת לפטם בה את הבשמים (-לכתוש את סממני
לשורר ,שמשה היה לוי. הקטורת) והיה קולה צלול ומפטמת את הבשמים יפה ונותנת בהם ריח,
שהיו נקבים בחליל ומכה עליהם כדי להנעים את הקול) בחליל ,ולרבי
וכדמצינו שהקול יפה לבשמים ,ונפגמה ,ותיקנוה אומנים
י"א :לרב אשי ילפינן מדכתיב "למחצצרים ולשוערים יוסי ממשפחות בית פגרים ובית צפריא שהיו מעמאום ,והיו
מאלכסדריא של מצרים ,ולא היתה כותשת יפה עד שנטלו
להשמיע קול אחד". משיאים לכהונה שהיו ישראלים מיוחסים ,ולרבי חנינא בן
את תיקונה .ועל הצלצל והמכתשת אמר דוד (התוס' גורסים
לרבי יונתן ילפינן מדכתיב "ולא ימותו גם הם גם אתם" שגם אנטיגנוס היו לוים .ולכו"ע עיקר שירה בפה (י"א ,).והכלי
ועליהם אמר קרא) "נחושת ממורט" דק שיכולים לקפלה" ,נחושת
הלוים כמו הכהנים שייכים בעבודת מזבח. הוא לבסומי קלא ,ומדינא בעבדים סגיא ,ר"מ סבר שאין
מרוק" מבריק ,ועליהם כתיב "וכלי נחושת מוצהב שנים
מעלים מהדוכן לא ליוחסין ,ולא למעשרות להחזיקם בחזקת
כהן או לוי ששינה עבודתו- חמודות כזהב" ,י"מ שכל אחד היה שקול כשנים של זהב,
לוים ,ולכן עבדים כשרים ,ולרבי יוסי מעלים מהדוכן ליוחסין
וי"א ששניהם שקולים כאחד של זהב .ולרבי נתן היו שני
כהן שעבד עבודת לוי כגון ששר ,או לוי שעבד עבודת כהן - ולא למעשרות ,ולכן היו ישראלים מיוחסים ,ולרבי חנינא בן
כלים מכל אחד .והשילוח היה מקלח מים ומקום הנביעה היה
שעבד על המזבח ,חייבים מיתה ,דכתיב "ולא ימותו גם הם גם אנטיגנוס מעלים מהדוכן בין ליוחסין ובין למעשרות ,ולכן
רחב כאיסר ,וציווה המלך והרחיבוהו ונתמעטו מימיו עד
אתם" – אתם בשלהם או הם בשלכם במיתה. היו צריכים דווקא לוים .וכתבו התוס' (ד"ה לא) שתנא דמתני'
שחזרו ומיעטוהו ,לקיים מה שנאמר "אל יתהלל החכם
שאומר שהחליל מנגן בי"ב ימים ,והיינו גם ביו"ט ,סובר כרבי יוסי ברבי
הלוים היו חלוקים למשוערים ולמשוררים .לאביי משורר ששיער בחכמתו" וכו' ,שחכמתו אינה אלא מקלקלת ,דכלי מקדש ראשון יהודה (סוכה נ"א ).שעיקר שירה בכלי ,דאם עיקר שירה בפה ,מבואר
חייב מיתה ,דכתיב "והזר הקרב יומת" ,ולא מיירי בזר ממש נעשו על פי הגבורה. (שם) שהכלי אינו דוחה שבת ויו"ט.
כלי השיר שבמקדש -לא היה במקדש הרדולים –(טבלא כגון ישראל ,דכבר כתיב חדא זימנא .והגמרא מקשה מדאיתא היו מכים בנקבי החליל לפני המזבח בעת הקרבה יחד עם שירת
גורגדנא .רש"י גוס הרדוליס ,והיינו זוג וענבל שזה פעמון .והתוס' בברייתא שמשורר ששיער או משוער ששורר אינם במיתה
הלוים י"ב ימים בשנה ,והם בשחיטת פסח ראשון ושני,
גורסים הרדווליס ,והיינו עוגב) ,מפני שקולו עב ומבלבל את אלא באזהרה (-לא איתפרש לן רש"י .ורבינו מנחם (תוד"ה מיתיבי)
ביו"ט ראשון של פסח ועצרת ,ובח' ימי החג (ובשאר ימים היו
הנגינה כשקול זה היה מסיים .והיתה מגריפה במקדש (לגרוף בה כתב דכתיב "לשמור משמרת ועבודה לא יעבוד" וכתיב "ככה תעשה
את דשן המזבח .רש"י .ולתוס' היתה גם מגריפה מיוחדת לשיר) ,ובה ללוים במשמרותם") .והגמרא מתרצת שזה מחלוקת תנאים, נבלים וצלצל וכינורות) ,לפי שבימים אלו היחיד גומר את ההלל,
והיו הלוים משוררים בפה את ההלל ,והחלילים מחללים ,ובשאר ימים היו
עשרה נקבים שכל אחד מהם מוציא י' מיני זמר ,דבכל נקב כדמצינו שר' יהושע בר חנניה הלך לסייע בהגפת דלתות נבלים וצלצל וכינורות בזמן השיר המפורש בר"ה (ל"א ).באחד בשבת
היה קנה אחד ובכל קנה היו י' נקבים ,נמצא שהוציאה מאה מיני זמר ,אצל ר' יוחנן בן גודגדא ששניהם היו לוים ,אמר לו ,בני ,חזור מזמור לד' הארץ ומלואה ,ובשני גדול ד' ומהולל ,וכן כולם.
ובמתניתא תנא שכל נקב היה מוציא מאה מיני זמר (וסימנך לאחוריך ,שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים, חליל היינו אבוב ,ונקרא חליל משום דחלי קליה מתוק קולו
ולכאורה ר' יוחנן סבר שיש בזה חיוב מיתה כשעושה לבדו, מתניתא גוזמא) ,ורוחבה אמה וגובהה אמה. לשמוע( .י.):
וגזרו רבנן שלא יסייע כדי שלא יבוא לעשות לבדו ,ורבי יהושע
סובר שגם כשעושה לבדו אינו אלא באזהרה ולא גזרו רבנן שירה על הקרבן באלו ימים גומרים את ההלל
שלא יסייע .והגמרא דוחה שי"ל שלכו"ע אינו אלא באזהרה, מצוה שישירו הלוים בבית המקדש ,וזמן השירה הוא בזמן ניסוך
ונחלקו אם גזרו חכמים שלא יסייע או לא. היין ובעולות של ציבור ,ובכל יום היו שרים שיר של אותו יום י"ח ימים שהיחיד גומר בהם את ההלל הם :ח' ימי החג,
(כמבואר בראש השנה ל"א ,).ובראשי חדשים וימים טובים היו ח' ימי חנוכה ,יו"ט ראשון של פסח ,יו"ט ראשון של עצרת,
שירה בעולת נדבת ציבור -עולת נדבת ציבור כגון קיץ שרים את ההלל ,ובזמן שירת הלוים היו מנגנים בכלי נגינה. (ולא חשיב ערב פסח ,משום שזה היה רק במקדש .תוד"ה שמונה).
המזבח הבאה מן השופרות שנותנים בהם מעות מותר חטאת ומותר ובגולה גומרים גם ביו"ט שני של שמיני עצרת ופסח
י"א .לר"מ השיר מעכב את הקרבן (והיינו את הניסוך ,ולא את אשם( ,אבל עולת יחיד אפילו לחובתו אינה טעונה נסכים .תוד"ה עולת) ושבועות.
הקרבן עצמו ,שהרי השיר הוא בשעת ניסוך והניסוך לא מעכב את הקרבן ,אינה טעונה שירה ,דכתיב "ותקעתם בחצוצרות (והיינו שירה) על וכתבו התוס' (ד"ה י"ח) שאין הכונה שבשאר ימים קורין הלל בדילוג ,אלא
דאדם מביא זבחו היום ונכסים מכאן ועד ארבעה ימים .תוד"ה השיר) ,עולותיכם ועל זבחי שלמיכם" – מקיש עולה לשלמים ושלמים הכונה בשאר ימים אין חובה לאומרו כלל ,ומה שאנו אומרים אותו אינו
דכתיב "ואתנה את הלוים וכו' ולכפר" ולוים משוררים הם – ,לעולה לענין שירה ,שכמו שעולה תמיד היא קדשי קדשים ,אף אלא מנהג בעלמא ,ואינו חובה כמו בי"ח ימים ,ומ"מ אומר ר"ת שצריך
מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת .ולרבנן שירה לא שלמים דווקא בקדשי קדשים ואין לך שלמים שהם קדשי קדשים לברך עליו( ,וכדמשמע מברכות (י"ד ):דאמר רבא הילכתא י"ח ימים
אלא כבשי עצרת שהם שלמי ציבור ,ומה שלמים האמורים כאן לגבי מעכבת ,והפסוק מלמד שהשירה ביום כמו הכפרה. שהיחיד גומר בהם את ההלל בין פרק לפרק פוסק באמצע הפרק אינו
פוסק ,ימים שאין היחיד גומר בהן ההלל אפילו באמצע הפרק פוסק ,ואם
שיר וכנ"ל קבוע להם זמן בעצרת ,אף עולה קבוע לה זמן לאפוקי מנין לעיקר שירה מן התורה- אין מברכין עליו לא חשיב הפסקה ,ועוד דאפילו מפני רשות יפסיק ,ואין
נדבת ציבור שלא קבוע לה זמן. לגמרא צד שמותר להפסיק אלא מפני היראה והכבוד) ,ואף דאיתא
לשמואל ילפינן שירה מדכתיב "ושרת בשם ד' אלוקיו",
ושירות שבשם (-שמזכירים בו שם שמים) היינו שירה .ואין לומר לריש לקיש אומרים שירה שלא על הקרבן ,ושאני עולת בסוכה (מ"ד ):שאין מברכים על מנהג ,הני מילי טלטול דמנהג כמו ערבה,
אבל אקריאה דמנהג מברכים .ולר"ח יחיד לא יברך בתחילה ,ואם בירך
דהיינו נשיאות כפים ,דכתיב "לשרתו ולברך" ,ומבואר נדבה שלא אומרים עליה שיר כלל דנפיק מיניה חורבה שאם עולת
בתחילה מברך גם בסוף .והתוס' פוסקים כר"ת שטוב שגם יחיד יברך
נדבה תהיה רשות יאמרו שגם עולת חובה היא רשות. שברכה אינה שירות. בתחילה ,שאף שאינו מחויב בדבר יכול לברך ,כמו שנשים מברכות על
לרב מתנה ילפינן מדכתיב "תחת אשר לא עבדת את ד' כתיב "ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח ובעת החל נטילת לולב.
י :בחג גומרים את ההלל בכל יום מפני שהימים חלוקים אלוקיך בשמחה ובטוב לבב" ,ושירה היא עבודה שבשמחה העולה החל שיר ד' והחצוצרות ועל ידי כלי דוד מלך
ובטוב לבב .ואין לומר דהיינו דברי תורה ,דאף שנקראו ישראל" ,ולשון "ויאמר" משמע שהיה נמלך .רב יוסף רצה לומר בקרבנותיהם -שפרי החג מתמעטים והולכים ,משא"כ בפסח.
"משמחי לב" לא נקראו טוב( ,ואף דכתיב "לקח טוב נתתי לכם" שהספק היה בעולת ראש חודש של מוסף אם הוקבע ראש
שבת אע"פ שחלוקה בקרבנותיה אין גומרים בה את ההלל ,ו"טוב לי תורת פיך" ,טוב שסמוך לשמחה ומשמעותו לשון שמחה ,לא חודש ,והגמרא דוחה שזה היה "ביום ששה עשר לחודש
איקרי ,וכן לא נאמר בהם טוב סמוך ללב .תוד"ה משמח) .וביכורים הראשון" .ורמי בריה דרב ייבא רצה לומר שהספק היה מפני שאינה נקראת מועד.
אין פוחתין... הת"כ לבנין הבית היתה בשמיטה הרביעית ליובל הבא, בכבש הבא עם העומר שהוא עולת חובה בט"ז ניסן ,אם הוקבע
ובמוצאי שביעית חרב הבית .אבל לרבנן ששנת היובל אינה ר"ח בזמנו או לא ,שהרי יכולים לראות מתי עשו פסח ומתי
אין פוחתין מששה טלאים המבוקרים ממום בלשכת
עולה ליובל הבא ,א"כ ת' שנים הם ח' יובלות ,והשנה הת"כ אכלו מצה .אלא לא נמלך בגלל ספק ,דודאי הוקבע ר"ח בזמנו ,אלא
הטלאים ,כדי שבת וב' ימים טובים של ר"ה .ואין הכונה
היא שנה שישית לשמיטה ,ובשנה השביעית חרב הבית( ,דבית שני בגלל שדרך שליח ציבור להמלך ולקבל רשות להתפלל ,וא"כ י"ל
שצריך שיהיו ששה כדי שאם שבת וראש השנה יגיעו יחד
חרב בשנת תכ"א לבניינו ,אבל בית ראשון חרב בשנת ת"י לבניינו .תוד"ה דאיירי קרא בעולת חובה של תמיד של כל יום.
הטלאים המבוקרים יספיקו לימים אלו שלא יוכלו לבקר בהם, הוה ליה).
והא דתניא שישראל מנו י"ז יובלות עד גלות בבל ,שבית שהרי בימים אלו מקריבים גם מוספין ,אלא התנא מדבר רק כשחרב הבית בראשונה זה היה תשעה באב שחל במוצאי
על התמידין ,ונקט שבת וימים טובים לסימנא בעלמא (שלא שבת (-אחד בשבת) וזה היה מוצאי שביעית (-בשנה השמינית),
ראשון נבנה ת"מ שנים אחרי שנכנסו לארץ וחרב אחרי ת"י שנים ,והרי והיתה אז משמרת יהויריב ,וכהנים ולוים עמדו על דוכנם
תטעה בגירסא לומר ארבעה או חמשה ,דלג' ימים צריך ששה תמידים.
ל"א סימנא בעלמא לדין שתמיד צריך ביקור ג' ימים ,כמו שכשחל ראש היובל לא מנו שמיטין ויובלות משעת כניסתם לארץ ,דא"כ ואמרו שירה " -וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם",
לא יוצא "בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר" ,השנה בימים ראשון ושני מבקרים את התמיד של יום שלישי בערב שבת.
ולא הספיקו לומר "יצמיתם ד' אלוקינו" עד שבאו אויבים
ובהכרח שהתחילו למנות אחרי שבע שכבשו ושבע וכתבו התוס' (ד"ה מאי) שבמנחות (מ"ט ):מוכיח שזה לסימנא בעלמא
ממה שמספיק שש ,והרי צריך עוד אחד לתמיד של שחר שאחרי שבת וכבשום .וכן היה בשניה .דמגלגלין זכות ליום זכאי -בניסן
שחילקו ,וממילא היובל יוצא י"ד שנה אחרי החורבן וכנ"ל. נגאלו ובניסן עתידים להגאל ,וחובה ליום חייב .הגמ' מבארת
אם ר"ה חל בימים חמישי ושישי) ,והיינו כבן בג בג דס"ל שתמיד
אבל לרבי יהודה ששנת היובל עולה למנין היובל הבא ,בי"ז טעון ביקור ד' ימים קודם שחיטה ,דיליף מפסח מצרים, שהשירה היתה על עולת חובה ,דאף שבי"ז בתמוז בטל
יובלות יש עוד י"ז שנה ,וא"כ קשה דנמצא שהחורבן היה דבשעת חינוך נתנו שם שמונה טלאים מבוקרים ,ובכל יום נוטלים שנים התמיד שלא היו להם כבשים מחמת שהיה מצור על ירושלים ואין יוצא
בשנה השלישית לשמיטה( ,ועוד קשה מהפסוק ביחזקאל שאומר שכבר עברו עליהם ד' ימים מלבד יום השחיטה (דומיא דפסח מצרים ובא ,נזדמן להם באקראי בן בקר שאינו ראוי לתמיד וראוי לעולת
שביקרוהו בעשור לחודש ושחטוהו בי"ד) ,וששה דקתני במתני' הכונה נדבה ,וכן השיר הנ"ל אף שהוא שייך ליום רביעי נזדמן להם שהיובל היה י"ד שנה אחרי החורבן .תוד"ה אלא).
שצריך שתמיד ישארו ששה אחרי שנוטלים שנים לפני שמבקרים שנים
חדשים ,ואח"כ קודם הלילה מבקרים שנים חדשים ונותנים שם .וי"מ
וצ"ל שהשנים שהגלה סנחריב את עשרת השבטים עד לאומרו.
שבשעת חינוך נתנו שם ששה שהיו מבוקרים ד' ימים קודם לכן ,וביום שהחזירם ירמיה לא נמנו ליובל ,שהרי חזרו בשנת י"ח ליאשיהו,
הראשון נטלו שנים לתמידים ונתנו שנים תחתיהם וביקרום ,וכך בכל יום י"ב .הגמ' מסתפקת אם אומרים שירה כשמביאים נסכים ויאשיהו מלך ל"א שנה ,נמצא משנת י"ח עד שנת ל"א י"ד שנה ,ועוד י"א
נוטלים שנים מהמבוקרים שכבר הגיע היום הרביעי לביקורם ומביאים בפני עצמם (כגון שהביאו קרבן ציבור בלי נסכים ולמחר הביאו נסכים .שנה ליהויקים ויהויכין ,ועוד י"א שנה לצדקיהו ,הרי ל"ו שנים ,ואז חרב
וכתבו התוס' (ד"ה נסכים) שקרבן יחיד אינו טעון שירה אפילו אם הביא הבית .וי"ג ששלש שנים מאז שהגלה אותם סנחריב עד שהחזירם ירמיהו שנים חדשים .והקשה רש"י שהרי צריך שיהיו מבוקרים ד' ימים מלבד
את הנסכים עם הקרבן .וכן כשמקריב נסכים בלילה אין שירה בלילה) ,אינם מן החשבון ,והיינו ג' שנים שצר סנחריב שלא היה להם פנאי לחרוש יום השחיטה וכנ"ל.
כיון דאין אומרים שירה אלא על היין ,או שאין אומרים ,ולזרוע ,לא מנו שמיטין ויובלות ,ואף שירמיהו החזירם רק אחרי יותר אפשר להוסיף בלשכת הטלאים כמה טלאים מבוקרים
מתשעים שנה ,כוונת הגמרא שג' שנות המצור שבסופם גלו עד שהשיבם שירצו. משום דבעינן אכילה ושתיה -קרבן ונסכים.
ירמיהו אינם מן החשבון .ורש"י מקשה על ביאור זה כמה קושיות .וגם
י"ג :אין פוחתין משתי חצוצרות וט' כנורות ,ואפשר התוס' (ד"ה הנך שני) חולקים על פירוש זה.
למנות חזרו וכשחזרו מלמנות הקשו התוס' (שם) שאם כשגלו פסקו שנת החורבן למנין השמיטין
להוסיף כמה שירצו ,והיינו ק"כ חצוצרות דכתיב "ועמהם
מתחילה ,א"כ אין ראיה שלא מנו בשנות הכיבוש והחלוקה .ותירצו בית ראשון נבנה 480שנה לאחר יציאת מצרים ,והיה קיים 410
שבאמת לרבי יהודה ששנת היובל עולה למנין השמיטה הבאה אין ראיה ,כהנים למאה ועשרים מחצרים בחצוצרות" .לפירוש ראשון של שנים עד שנחרב .כ 270שנה לאחר בניינו הגלה שלמנאסר מלך
אבל לרבנן שמונים שמיטה רק אחרי היובל ,כיון שהשמיטה נהגה גם התוס' (ד"ה ומוסיפין) ניתן להוסיף גם יותר מק"כ ,וכוונת הגמרא שעד אשור את עשרת השבטים ,ובסוף ימי הבית החזיר ירמיהו את
בשנים אלו ,מנו את היובלות כדי לשמר את חשבון השמיטות ,ולדבריהם ק"כ יש בזה הידור מצוה ,דאשכחן בקרא שחיפשו ק"כ כהנים .ולפירוש עשרת השבטים .י"א שנה לפני החורבן הגלה נבוכדנצר את יהויכין
השני של תוס' אין להוסיף יותר מק"כ מפני שזה מערבב את הקול, יש ראיה שלא מנו בשנות הכיבוש והחלוקה. המלך עם החרש והמסגר ויחזקאל הנביא ,ואח"כ נחרב הבית.
דאשכחן בקרא שעד ק"כ לא חוששים לערבוב הקול. שבעים שנה לאחר החורבן נבנה הבית השני ,שעמד 420שנה ,עד
וללישנא בתרא לרבנן חורבן בית שני לא היה במוצאי
הצלצל היה אחד ,דכתיב "ואסף (-שם הלוי) במצלתיים שנחרב ע"י טיטוס.
שביעית ,והא דקתני 'וכן בשניה' זה נאמר על שאר הדברים הלוים שרו שירה איזה המספרת ברייתא הגמרא לעיל י"א :הביאה
משמיע" ,ואף ש"מצלתיים" היינו שנים ,כיון שזו עבודה
שהחורבן היה בתשעה באב ובמוצאי שבת ,כמו שמה שנאמר בזמן החורבן ,עוד מבואר שם שחורבן בית ראשון ושני היו בשנה
אחת באדם אחד שאין אחד מועיל בלא חבירו כיון שמכים בזה על זה
שהחורבן היה בזמן משמרת יהויריב לא שייך בבית שני, השמינית לשמיטה ,והגמרא להלן מחשבת דבר זה לפי מנין
קראם התנא אחד. השמיטין והיובלות בבית ראשון ובבית שני ,ופסוקים השייכים
(שהרי עלו מהגולה בימי עזרא משמרות ידעיה וחרים פשחור
ואימר ,ובסדר זה עבדו בבית ראשון ,והנביאים חילקום לכ"ד אין פוחתין מי"ב לוים עומדים על הדוכן ,כנגד ט' כנורות לענין זה.
משמרות ,ולא היו יודעים מי יעבוד אחרי מי ,וכתבו שם הכ"ד משמרות וב' נבלים וצלצל אחד ,דכתיב "הוא ואחיו ובניו שנים עשר", לרבי יוסי חורבן בית ראשון היה במוצאי שביעית.
בכ"ד פתקים ובללום ונתנום בקלפי ,וכיוון ידעיה ברוח הקודש (אבל בחצוצרות כהנים היו תוקעים .תוס' י :ד"ה אין) .ומוסיפים כמה הגמ' מחשבת דבר זה לפי סדרי המאורעות המוזכרות
וזכה בגורל עם חבריו שחזר והכניס ידו ונטל איגרת ,עד שש פעמים ,שירצו. בספרי הנביאים ובחז"ל.
להיות ראשון וכן עלו אח"כ בסדר הזה חרים וחבריו ופשחור אין לוי קטן נכנס לעזרה לשום עבודה כגון לכבד את העזרה זמן חורבן בית ראשון -כתיב "בעשרים וחמש שנה
וחבריו ואימר וחבריו ,ויהויריב שוב לא עלה ,ותיקנו שאפילו אם ולהגיף את הדלתות אלא בשעת שירת הלוים על הדוכן שאז לגלותינו (גלות יהויכין והחרש והמסגר שיחזקאל היה מהם,
יהויריב שהיה ראש המשמרות יעלה לא ידחה ידעיה נכנסים לוים קטנים לשורר עמהם ,ולא היו אותם קטנים משוררים שהיתה י"א שנה לפני החורבן) ,בראש השנה בעשור
ממקומו אלא יהויריב יהיה טפל לידעיה .דעת התוס' (ד"ה בנבל וכינור אלא בפה ,כדי לתבל את הנעימה של הלוים לחודש (והיינו היובל שראש השנה שלה הוא ביום הכיפורים שבי"ד
שאפילו) שאין ראיה לומר שיהויריב לא עלה ,והקנס היה שגם אם יעלה הגדולים ע"י קולם הדק( ,ואף לרבי יהודה שאומר שהכנור תוקעים בשופר ונפטרים עבדים לבתיהם ושדות חוזרות לבעליהם ,ואז
במקדש היה של ז' נימין דכתיב "שובע שמחות את פניך" הוא ישמש תחת השם של המשרות שכבר נקבעו). נראית שהיא יובל ,שהרי סתם ראש השנה הוא באחד לחודש),
י"ג .ורב אשי מיישב שבאמת 'וכן בשניה' קאי על מוצאי שביעית אל תיקרי שובע אלא שבע ,ושל ימות המשיח של ח' נימין בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר" .ולכאו' מבואר
ואליבא דרבנן ,ודקשיא לך שלפי החשבון חורבן הבית היה בשביעית ,צ"ל דכתיב "למנצח על השמינית" והיינו על הנימא השמינית, שהיובל היה י"ד שנה אחרי החורבן ,ונמצא שהחורבן היה
שרק ו' שנים אחרי בנין בית שני עלה עזרא וקידשו ,ורק מאז ושל עולם הבא י' נימין דכתיב "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בשביעית עצמה .וצ"ל שהכונה י"ד שנה אחרי השנה של
התחילו למנות שמיטין ויובלות ,ונמצא שמנו שמיטין ויובלות בכנור" ואומר "הודו לד' בכנור בנבל עשור (-של עשר נימין) החורבן ,וכשתחשב ט"ו שנים למפרע משנת היובל ,נמצא שהחורבן היה
תי"ד שנה מתוך ימי הבית השני ,וא"כ הבית שחרב בשנת תכ"א לבנין זמרו לו שירו לו שיר חדש" ושיר חדש שזה לשון זכר היינו לעולם בשנה הל"ו למנין השמיטין ,שזה מוצאי שביעית ,והיה זה בשנה הכ"ו
לגלות יהויכין ,אלא שהכתוב לא מונה את השנה שגלו בה .הבית זה היה במוצאי שביעית .והקשו התוס' (ד"ה הנך שית) לדבריהם הבא ,כזכר שאינו יולד ,אבל שיר של עולם הזה הוא לשון נקיבה ,שכשם
(ד"ה הנך שני) שגם בזמן גלות השבטים מנו יובלות כדי לקדש את שהנקיבה יולדת כך תשועות הללו יולדות צרות חדשות ,ומכך שרבי
גלו בשבע גלו בשמונה גלו בשמונה עשרה גלו בתשע השמיטות ,למה לא מנו גם לפני שעלה עזרא .ותירצו דשאני התם יהודה לומד כנור מנבל נמצא שכנור הוא נבל ,רק לעוה"ב דנפיש
עשרה -הגמרא מבארת שהכונה כאן לשתי גלויות ,הגלות שישראל היו על אדמתם ושביעית נהגה לאיסור חרישה וזריעה ,אבל נימיה כנבל הוא קרוי נבל) .ולרבי אליעזר בן יעקב אין
הראשונה של ישראל עם יהויכין היתה בשנה השביעית לכיבוש בגלות לא קידשו השביעית כלל .והקשו התוס' שהרי גם בגלות צריכים הקטנים עולים למנין של י"ב הלוים הנצרכים לדוכן ,ואין עולים
על האיצטבא המוכנה לדוכן ,אלא עומדים בארץ ,וראשיהם בין לקדש את השביעית בשביל שמיטת כספים שנוהגת גם בחו"ל.
יהויקים (וכיבוש זה אינו נחשב גלות ,דלא הגלה שום אדם אלא כבשו
לעבד תחתיו ,והיה עבד ג' שנים ,ואח"כ מרד בו ג' שנים ,ובשנה השישית מנלן שכבשו שבע שנים וחילקו שבע שנים -כלב אמר רגלי הלוים והיו נקראים צוערי הלוים לפי שהיה קולם דק
הוליכו לבבל והמליך את יהויכין תחתיו ,ובשנה השביעית הגלה את "בן מ' שנה אנכי בשלוח משה עבד ד' אותי מקדש ברנע והיו מצערים בכך את הלוים שאינם יכולים לבסם קולם כמותם ,ולתנא
יהויכין .רש"י .ולתוס' (ד"ה אי) רק בשנה הי"א ליהויקים הרגו נבוכדנצר לרגל את הארץ וכו' ,ועתה הנה אנוכי היום בן פ"ה שנה" ,דברייתא היו נקראים סועדי -עוזרי הלוים.
והמליך את יהויכין בנו ג' חודשים ,ולתקופת השנה באותה שנה הגלהו
לבבל עם החרש והמסגר) שהיא השנה השמינית למלכות וכיון שהקמת המשכן ושליחת המרגלים היו בשנה השניה
נבוכדנצר( ,שבשנה הראשונה כבש את נינוה ובשניה את ליציאת מצרים נמצא שכשנכנסו לארץ היה כלב בן ע"ח,
יהויקים) ,והגלות השניה עם צדקיהו בזמן החורבן היתה ונמצא שחלוקת הארץ התחילה רק שבע שנים אחרי
יש בערכין בשנה הי"ח לכיבוש יהויקים שהיא השנה הי"ט למלכות שנכנסו( .ואין לומר שנשלח ע"י משה בסוף שנתו המ' ,וא"כ כשעברו
את הירדן היה בשנתו הע"ט .דאי לאו שבא הכתוב להודיענו שכבשו ז' נבוכדנצר.
חיובי ממון קצובים שיש בזה להקל ולהחמיר שנים וחילקו ז' שנים לא היה לכתוב לפרש שנותיו של כלב .תוד"ה כלב),
וחלוקת הארץ לקחה ז' שנים ,או משום שאם כבשו שבע י"ב :זמן חורבן בית שני -ללישנא קמא אף חורבן בית
המשנה מביאה מספר חיובי ממון שהתורה קצבה את שיעורם
(ערכין ,שדה אחוזה ,שור מועד שהמית עבד ,אונס ומפתה ומוציא גם חילקו שבע ,או שאם לא חילקו שבע נמצא שנבואת שני היה במוצאי שביעית ,והיינו לשיטת רבי יהודה ששנת
שם רע) ,ויש בזה קולא היכא שהשווי האמיתי הוא יותר ,וחומרא יחזקאל (הנ"ל י"ב ).שהיתה י"ד שנים אחרי החורבן לא היובל עולה גם למנין היובל הבא ,שהרי בית שני היה ת"כ
היכא שהשווי האמיתי הוא פחות .והגמרא מבארת דינים אלו, היתה בשנת היובל. שנים ,ולרבי יהודה ח' יובלות זה שצ"ב שנים ,נמצא ששנת
ודינים נוספים השייכים לדינים אלו.
והא דאיתא בברייתא שאם הקדיש ג' אילנות מפוזרים תבואות" ואין כאן תבואות ,ואם לא גאלה ומכרה הגזבר לאחר יש בערכין להקל ולהחמיר ,כיצד המעריך אדם (-שאמר ערך
בשיעור שאם היו מפוזרים כמו אלו יש עשרה בבית סאה( ,והיינו היא חוזרת ביובל ,כיון שלענין החזרה ביובל כתיב "ושב פלוני עלי) בין נאה שבישראל ששוה מאה מנה בין כעור
בנטיעות ,אבל באילנות גדולים מספיק שלשה אילנות לבית סאה .תוד"ה לאחוזתו" והאי נמי אחוזה היא. שבישראל שאינו שוה אלא ה' סלעים ,נותן נ' סלע .ואם אמר הרי
הקדיש) ,הרי הוא מקדיש גם את הקרקע והאילנות הקטנים הקדש ומכר באילנות -המקדיש אילנות פודה אותם דמיו עלי נותן את שוויו .מתני'.
שביניהם ,מפני שהקרקע שביניהם נצרכת להם ,ופודה בית זרע
בשווים ,דכתיב "בית זרע" ולא אילנות( ,ולא אמרינן והא דנקט ישראל ,שמשמע שעכו"ם אינו נערך (-אם ישראל
חומר שעורים בחמישים שקל כסף ,וא"צ לפדות את
שיקדשו אגב הקרקע שלהם ויפדה אותם אגב הקרקע אמר ערך עכו"ם פלוני עלי) ,לר"מ שעכו"ם נערך ולא מעריך ,נקט
האילנות מתחילה ,היינו כר"ש שמקדיש בעין רעה מקדיש,
שלהם -מקום מושב האילן ,ואם מכרם והגיע היובל יחזרו לבעלים אגב התנא נאה שבישראל כדי ללמד אגב אורחא שאסור לומר
(כדמצינו שלר"ש המקדיש שדה לא הקדיש אילנות שבה
הקרקע ,דמה שמצינו שהמוכר דקל לחבירו קנה משיפולא (- כמה נאה כנעני זה משום "לא תחנם" ,ולא נקט נאה שבישראל
אלא חרוב המורכב וסדן השקמה שהם זקנים וגדולים מאד
ויונקים משדה הקדש יותר משאר אילנות) ,ואם היו האילנות מקום מושב האילן) ועד תהומא ,היינו בבא מחמת טענה - וכעור שבכנענים ,דבחד אומה קמיירי .וגבי אונס ומפתה
צפופים יותר או מפוזרים יותר ,לא הקדיש את הקרקע שטוענו שהזכיר לו שם קרקע) ,ואם לא גאלם אינם יוצאים ביובל, (י"ד ):נקט גדולה שבכהונה וקטנה שבישראל ,דחד אומה
והאילנות שביניהם אלא רק את האילנות עצמם ,דאין זה סדר נטיעת דכתיב "והיה השדה" ולא אילנות ,ואם מכר אילנות אין הוא אלא שהכהנים קדושים יותר ,ואי בעית אימא כיון
אילנות ,וכן הדין בהקדישם בזה אחר זה דאין קנין קרקע אלא לג' נגאלים פחות מב' שנים ,דאילנות הם בכלל "שני תבואות", שההמשך מדבר בשדה אחוזה ששייך רק בישראל ,דעכו"ם
אינם בני אחוזה בארץ ישראל( ,שאף שעכו"ם יורש את אביו
אילנות ,ואפילו אם הקדיש אילנות שאינם נטועים כסדר ,ואח"כ אבל אם לא גאלם אינם חוזרים ביובל ,דאינם בכלל "ושב
מדאורייתא ,לא היה להם אחוזה בארץ ,ודין זה הוא מצוה התלויה בארץ.
הקדיש קרקע ,די"ל שיפדה אותם אגב הקרקע ,מ"מ כיון שלא לאחוזתו".
תוד"ה בעובד) ,ולכן לא פודים בחמישים שקל כסף אלא בשויו ,נקט
הקדישם יחד פודה את האילנות לפי שווים ואח"כ את הקרקע
יש בשור המועד שהמית את העבד להקל ולהחמיר, ישראל.
בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף.
שמשלם ל' סלעים בין בנאה בין בכעור ,אבל המית בן חורין י"ד .יש בשדה אחוזה להקל ולהחמיר -המקדיש קרקע
כתבו התוס' (ד"ה פחות) שהנה מבואר כאן שרק בעשרה אילנות לבית
סאה ,שזה יוצא לכל אילן ר"נ אמות ,הקדיש קרקע ,אבל בפחות מזה נותן שוויו דכתיב "ונתן פדיון נפשו" – דמי ניזק ,ובחבלה בין בעבד בין יקרה בין זולה ,הפודה אותה בין הבעלים בין אדם אחר נותן דמי
לא הקדיש קרקע ,ובב"ב (פ"ב ).מבואר שאם יש ביניהם ח' אמות על בין בבן חורין נותן נזק שלם .ושור תם שהמית פטור ,ואם פדיונה זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף אם זה בתחילת
ח' אמות (עד ט"ז אמות על ט"ז אמות) שזה יוצא ס"ד אמות לכל אילן הזיק אדם לר"ע משלם נזק שלם. היובל ,ואם לא מגרע לפי השנים שעברו סלע ופונדיון לשנה ,ושיעור זה
קנה קרקע .ותירצו שבמוכר מספיק פחות ממה שצריך במקדיש .ומה
יש באונס ומפתה להקל ולהחמיר ,שמשלם חמישים שמבואר שם שעד ט"ז אמות על ט"ז אמות ,שזה יוצא רנ"ו אמות לכל הוא גם בשדה הראויה לגפנים או קנים או אילנות.
אילן ,קנה קרקע ,צ"ל ששם הכונה לעיגול ,וכיון שהריבוע יתר על
סלעים בין בגדולה שבכהונה בין בקטנה שבישראל. פדיון שדה מקנה -לת"ק בשדה מקנה נותן את שוויו,
העיגול רביע נמצא שבמכירה א"צ כמו במקדיש .והרשב"ם כתב
ולענין פגם (משלם כשיעור ההפרש בין שפחה בתולה לשפחה דכתיב "וחשב לו הכהן את מכסת הערכך" -מנין דמיו דהיינו שווים,
שבתוספתא מבואר שאין חילוק בין מוכר למקדיש ,ובהכרח שזה
בעולה להשיאה לעבדו שיש לו קורת רוח הימנו) ,ובושת הכל לפי ולרבי אליעזר אף שדה מקנה נפדה בחמישים כסף כשדה
מחלוקת תנאים.
המבייש והמתבייש ,ואין הבושת ופגם כלולים בחמישים אחוזה ,דילפינן "וחשב וחשב" משדה אחוזה ,וההבדל הגמ' שואלת שהרי ר"ש סובר שהפדיון נקבע לפי שעת
סלעים ,דכתיב " ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים בניהם הוא שבשדה אחוזה כשנפדית ע"י הבעלים נותן חומש ,פדיון ,כדמצינו שלר"ש ורבי יהודה הלוקח שדה מאביו
כסף תחת אשר עינה" מכלל דאיכא בושת ופגם שצריך ובשדה מקנה אינו נותן חומש( ,עוד מצינו הבדל ביניהם שבשדה והקדישה ואח"כ מת אביו דינה כשדה אחוזה להפדות
אחוזה אם הקדישו וגאלו אחר הוא מתחלק לכהנים ביובל ,ושדה מקנה בחמישים שקל כסף ולא בשוויה ,אע"פ שבשעת הקדש היתה שדה
לשלם ואינם עבור העינוי שהרי הם שייכים גם בלי העינוי ,ולרבא
כהאי גוונא חוזר לבעלים ביובל ,ונקט חילוק ששייך כשהוא עצמו פודהו .מקנה ,כיון שלאחר שמת אביו היא שדה אחוזה ,ולר"מ רק אם מת
לומדים מדכתיב "ונתן האיש השוכב עמה" הנאת שכיבה תוד"ה יש).
אביו ואח"כ הקדישה שבשעת הקדש היא שדה אחוזה דינה
חמישים מכלל דאיכא בושת ופגם( .רב זעירא רצה לומר הגמ' (י"ד ):דנה אם רבנן לומדים גזירה שוה זו לענין שצריך
כשדה אחוזה ,דכתיב "ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה
שהטעם הוא שיאמרו שמשלם בבת מלכים כמו בבת להוסיף חומש בשדה מקנה ,או דלית להו גזירה שוה ואינו
אחוזתו" – דווקא שדה שאינה שדה אחוזה ,אבל אם הקדישה
הדיוטות ,ואביי דוחה שגם בעבד יאמרו שמשלם בעבד ואח"כ מת אביו דינה כשדה מקנה ,ומבואר שלר"ש הולכים לפי מוסיף חומש .ורבא אומר שרבנן לא לומדים שצריך להוסיף
נוקב מרגליות כמו בעושה מעשה מחט .עוד רצה רב שעת הפדיון ,וא"כ כיון שבשעת פדיון יש קרקע ואילנות יחד יפדה חומש ,משום ששדה אחוזה ומקדיש ביתו הוו ב' כתובים
זעירא לומר שהטעם הוא שאם באו עליה שנים אחד אותם אגב קרקע אע"פ שהקדישם בפני עצמם. הבאים כאחד שאינם מלמדים( ,ולמ"ד מלמדין מצינו דין
שלא כדרכה שהיא נשארת בתולה אבל היא נפגמה ,ואחד והגמ' דוחה שלר"ש לא הולכים אחרי שעת הפדיון ,אלא חומש גם במעשר ובבהמה טהורה ובבהמה טמאה).
כדרכה ,יאמרו שזה שבעל פגומה וזה שבעל שלימה ר"ש דורש דין זה מדכתיב "משדה" ולא כתיב שדה. ובברייתא איתא שלומדים מערכין שבשדה מקנה אינו
משלמים אותו דבר( ,כתבו התוס' (ד"ה אילו) שכוונת רש"י לבעל מוסיף חומש ,דכתיב "במכסת הערכך".
י"ד :הקדש ומכר בטרשים -המקדיש שדה טרשים פודה
שלימה דעלמא ,ומשמע דבעינן השרת בתולים להתחייב קנס,
אותה בשוויה אע"ג דאחוזה נינהו ,כיון שאינה "בית זרע" ,ואם
והתוס' מוכיחים שחייבים קנס גם בלי השרת בתולים ,ולכן מבארים
עוד בדיני הקדש ופדיון-
המקדיש שדה מלאה אילנות -לרב הונא בעין יפה הוא לא גאלה ומכרם הגזבר לאחר היא יוצאה לכהנים ביובל ,כיון
התוס' שיאמרו שמי שבעל פגומה מי שבעל אחריו כדרכה משלם
חמישים ,ואילו הראשון שבעל שלא כדרכה ג"כ משלם חמישים.
מקדיש אילנות לבד וקרקע לבד ולא שיפדה אילנות אגב קרקע ,ולכן שלענין היציאה כתיב "והיה השדה בצאתו ביובל" – כל דהו.
צריך לפדות את האילנות בשווים ,ואח"כ פודה את הקרקע והמוכר שדה טרשים יכול לגאול לפני ב' שנים אע"פ שהמוכר ואביי דוחה שגם בעבד יאמרו שמשלם בבריא ובמוכה
קרקע לחבירו אינו יכול לגאול עד שתי שנים ,דכתיב "במספר שני שחין אותו דבר). בית זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף.
קורס ללמוד להנות ולזכור מבחני 'לדעת' סיכומי 'תמצית'
11שיעורים בהם נלמד בצורה מקצועית מבחן שבועי על דף היומי /עמוד היומי / ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית
וייחודית ,כיצד נזכור את הלימוד ,ונעצים משנה ברורה /חפץ חיים /אהבת חסד
את איכות וחווית הלימוד בצורה החודשיים על הדף היומי /משנה ברורה
משמעותית. ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי ומוסר (לפי סדר הדף היומי בהלכה) /ועמוד היומי
קבוצות חדשות לאברכים ובני ישיבות, עד יום שלישי בשעה 7:00בבוקר:
-בנקודות ההפצה
בירושלים בישיבת מיר ובבית וגן נוה בטלפון 0737-289-669 -
יעקב ופסגת זאב ,אופקים ,ואלעד. -במייל 7692282@gmail.com
במייל 7692282@gmail.com -
-למעלה מ 500בוגרים מרוצים. -בפקס 02-3132-641קוד גליון 3131
15-כלים לחיבור חזק ללימוד.
בנדרים פלוס קופת לדעת. -
הגרלות :בכל שבוע על ₪ 500במזומן, בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל מסכתות
-דרכים לפיתוח הזכרון והריכוז.
ו 5זוכים בזכות קניה ₪ 100ב'יפה נוף'. הש"ס ,ועל כל המשנה ברורה ,ועל תנ"ך וספרי
-מחיר סמלי ,והחזר כספי למיישמים את
הנלמד בשיעורים. מוסר ,או סיכומים לפי סדר הלימוד של :העמוד
קו עדכונים ושיעורים – 02-3131-465 היומי ,חבורת ש"ס ,קנין ירושלמי ,דף הכולל,
לפרטים 02-3131-465 / 055-400-7977
לפרטים055-400-7977 - קנין הלכה ,תרי דף ,אורייתא ,אהבת שלום,
או בגליון מאחורי הקלעים
ומפעל הש"ס.
מבחן 359ויצא מבחן 358תולדות
בכורות נ"ח עד ערכין ד' בכורות נ"א עד נ"ז
"א .היכן אין שוה כסף ככסף?
נ"ט :היו לו י' טלאים ובאמצע המנין מת אחד מאלו שלא נ"ח .מה הדין לבן עזאי בנולדו לו חמשה בהמות באב וחמש באלול? נ"א :באיזה אופן יצא ידי חובת פדיון הבן? א' רק מחצית השקל.
נמנו ,מה דין הטלאים? א' פטורים. א' בנותן המעות לעשרה כהנים בבת אחת. ב' מחצית השקל חילול מעשר שני ועולת ראיה.
א' כולם מצטרפים לגורן אחר. ב' חייבים. ב' בנותן ה' סלעים בזה אחר זה. ג' מחצית השקל חילול מעשר שני עולת ראיה ופדיון הבן.
ב' אלו שנמנו נפטרו במנין הראוי ,ואלו שלא נמנו מצטרפים ג' יעשרם מספק.
ג' שתי התשובות נכונות.
לגורן אחר. נ"ב .באיזה אופן נחלקו אביי ורבא האם יבם נוטל את השבח?
ג' כולם פטורים. נ"ח :באיזה אופן כולם ירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומם לבעלים? א' רק בהשביחו הנכסים לפני היבום.
א' בקפץ מעשר לתוך אלו שלא נמנו. נ"ג :קדשים קלים שהפריש מהם מעשר בהמה, ב' רק בהשביחו הנכסים אחרי ביבום.
ס .היו לו בזמן הגורן ט"ו טלאים ,והכניס את כולם ב' בקפץ אחד מהמנויים לתוכם. מה דינם? ג' בין בהשביחו לפני היבום בין בהשביחו אחר היבום קודם חלוקה.
ג' שתי התשובות נכונות.
והפריש אחד ,מה דין החמשה הנותרים? א' המעשר לא חל.
א' פטורים ממעשר. נ"ט .באיזה אופן אמר רבא שעשירי מאיליו הוא קדוש? ב' חל המעשר ויש בהם איסור "לא ימכר ולא יגאל". נ"ב :האם ירושת האשה דאורייתא או דרבנן?
ב' חייבים במעשר ,אבל מותר לאוכלם ולשחטם עד הגורן א' כשיצא עשירי ולא קרא לו עשירי. ג' לרבי יוסי הגלילי שהם ממון בעלים חל המעשר, א' דאורייתא.
הבא. ב' כשקרא לעשירי קודש או שהצביע עליו בידו. ואם הם ממון גבוה לא חל המעשר. ב' דרבנן.
ג' חייבים במעשר ,ואסור למוכרם ולשוחטם עד הגורן הבא. ג' אפילו בנשאר בדיר ולא קרא לו כלל ולא הצביע עליו. ג' מחלוקת.
ערכין ב .מי מעריך? ס :קרא לעשירי עשירי ולאחד עשר ג"כ קרא עשירי ,מה דינו?
נ"ד :מה אין מעשרים מזה על זה?
נ"ג .מדוע מעשר בהמה לא נוהג בזמן הזה?
א' מופלא הסמוך לאיש. א' אינו קדוש. א' רק מיני דגן. א' מפני שמעשר בהמה אינו נוהג אלא בזמן שבית המקדש קיים.
ב' עבד. ב' נאכל במומו לבעלים. ב' מיני דגן ומעשר בהמה בבקר וצאן. ב' מחשש תקלה.
ג' שתי התשובות נכונות. ג' קרב שלמים. ג' מיני דגן ומעשר בהמה אפילו בכבשים ועיזים. ג' גזירה משום יתום.
ד .כהנים שאכלו קדשים ,האם הם חייבים בזימון? ס"א .האומר לשלוחו צא ועשר עלי ,באיזה טעות נחלקו רב פפא ורב פפי אם הוא
נ"ז :מה מותר לעשות עם הבהמות לפני הפרקים נ"ד .על מה נאמר בגמרא שבשום אופן אינם כלאים זה בזה?
א' פטורים. קדוש?
שתיקנו להפריש בהם מעשר בהמה(רש"י)? א' תירוש ויצהר.
א' בקרא לאחר עשר עשירי.
ב' חייבים ,אבל אינם מצטרפים עם ישראלים לזימון. ב' בקרא לתשיעי עשירי. ב' שני מיני דגן.
א' למכור מותר ולשחוט אסור.
ג' חייבים ומצטרפים עם ישראלים לזימון. ג' שתי התשובות נכונות. ג' שני התשובות אינם נכונות.
ב' מותר בין למכור ובין לשחוט.
האומר לשלוחו צא ותרום ואינו יודע דעת המשלח ותרם אחד מארבעים או מששים,
ג' אסור בין למכור ובין לשחוט ,אלא שאם מכר או נ"ה .איזה חלק מהירדן מפסיק למעשר בהמה?
מה הדין? שחט פטור. א' מבית יריחו ומלמעלה.
א' תרומתו תרומה. ב' מבית יריחו ולמטה.
ב' תרומתו תרומה ויחזור ויתרום. ג' מימה של סיבכי.
ג' אין תרומתו תרומה.
האם ומתי יובל משמט כספים? נ"ב .האם בעל היורש את אשתו נוטל מלוה ותשלומי נ"ה :מתי אבוה דשמואל עשה מקוה לבנותיו?
א' אינו משמט כלל. ערכין ב :איזה קטן חייב בתפילין? נזיקין משבח? א' בימי ניסן.
א' היודע להניח. א' לא. ב' בימי תשרי.
ב' משמט ביום הכיפורים. ב' היודע לשומרם. ב' נוטל רק שבח. ג' בימי ניסן ובימי תשרי.
ג' משמט בסופו. ג' כבן תשע כבן עשר. ג' נוטל תשלומי נזיקין ושבח.
ג' שתי התשובות נכונות. נ"ו .האם בכור ומעשר בהמה שייכים בלוקח ומקבל מתנה?
ג .מאיזה גיל קטן מטמא בזיבה? א' לא.
א' אפילו תינוק בן יומו. ב' בכור לא ומעשר בהמה כן.
ב' מגיל תשע. ג' בכור כן ומעשר בהמה לא.
ג' משיביא ב' שערות.
נ"ו :אחים שקנו בהמות מהירושה לפני החלוקה ,האם הם חייבים במעשר בהמה?
ג :האם כהנים בזמן עבודה חייבים בתפילין? א' חייבים.
א' פטורים. ב' פטורים.
ב' חייבים רק בתפילין של ראש. ג' ספק.
ג' חייבים רק בתפילין של יד.
נ"ז .איזה בהמה פטורה ממעשר בהמה (לדעת המשנה)?
ד :אמר ערך סתם עלי ,כמה נותן? א' רובע נעבד ומוקצה.
א' שקל. ב' מחוסר זמן וכלאים.
ב' ג' שקלים. ג' שתי התשובות נכונות.
ג' חמישים שקלים.
מבחן 361וישב מבחן 360וישלח
ערכין י"ב עד י"ח ערכין ה' עד י"א
י"ב .מה הכונה גלו בשבע גלו בשמונה? ה .האומר ערכי עלי לגבי מזבח ,האם הוא נדון ב'השג יד'?
י"ג :כמה נימים היו בכנור של המקדש וכמה יהיו א' שהגלות הראשונה היתה בשנה השביעית לכיבוש יהויקים שהיא השנה ה :האם יש מעילה בקדשי בדק הבית או קדשי מזבח א' כן.
בשל ימות המשיח ובשל עולם הבא? השמינית למלכות נבוכדנצר. של עכו"ם (לדעת ר' יהודה)? ב' לא.
א' של מקדש שבעה ושל ימות המשיח שמונה ושל ב' שבשנה השביעית לנבוכדנצר גלו החרש והמסגר ,ובשמינית שאר ישראל. א' לא. ג' תיקו.
עולם הבא עשרה. ג' שבשנה השביעית לנבוכדנצר כבש את יהויקים ,ובשמינית הגלה את ב' בקדשי בדק הבית כן ובקדשי מזבח לא.
ב' של מקדש שמונה ושל ימות המשיח עשרה ושל ישראל. ג' בקדשי בדק הבית לא ובקדשי מזבח כן. ו .מה היה ההיתר של רבי ינאי ללוות ממעות הצדקה שגבה?
עולם הבא שנים עשר. א' סבר שרק לעצמו אסור ,אבל לאחר מותר.
ג' של מקדש שמונה ,ושל ימות המשיח ושל עולם י"ב :ממתי התחילו ישראל למנות שמיטין ויובלות? ח .אשה שאינה יודעת אם היא בימי נדה או זיבה ב' התנה מעיקרא שהעניים לא יזכו בזה עד שיתן להם.
א' משעה שנכנסו לארץ. וראתה ג' ימים ,אחרי כמה זמן היא חוזרת לוודאי ימי
הבא עשרה. ב' משעה שסיימו לכבוש את הארץ ג' היה נח לעניים בזה כדי שיאסוף עבורם עוד.
נדה?
ג' רק לאחר הכיבוש והחלוקה. א' י"א ימים.
י"ד :מה הדין במוכר שדה אחוזה שהיא שדה ו :האם היוצא ליהרג נידר ונערך?
טרשים? ב' י"ד ימים. א' לא נידר ולא נערך.
י"ג .עד כמה טלאים מבוקרים יכולים לשים בלשכת הטלאים?
א' יכול לגאול לפני שתי שנים ,ואינה חוזרת ביובל. ג' י"ז ימים. ב' מחלוקת אם נידר אבל לא נערך.
א' שתים עשרה.
ב' אינו יכול לגאול לפני שתי שנים ,וחוזרת ביובל. ב' מאה ועשרים. ג' לא נידר ומחלוקת אם נערך.
ג' יכול לגאול לפני שתי שנים ,וחוזרת ביובל. ג' כמה שרוצים. ט :לא בעינן מצוה לקדש על פי הראיה ,מה הכונה?
א' שביום ל"א מקדשים אפילו אם לא באו עדים. ז .אשה מעוברת שיצאה ליהרג ,האם ממתינים לה עד שתלד?
י"ז .מי היה צדיק ,יהויקים או צדקיה? י"ד .מהו שיעור הפדיון בשדה מקנה? ב' שאפשר גם ביום ל' לקדש אפילו אם לא באו א' כן.
א' לפי שוויה. עדים.
א' יהויקים. ב' לא ,אא"כ ישבה על המשבר.
ב' זרע חומר שעורים בחמישים שקל כסף. ג' שבזמננו החודש מקודש למרות שלא קידשוהו
ב' צדקיה. בית דין. ג' לא ,אף אם ישבה על המשבר.
ג' מחלוקת.
ג' שניהם היו רשעים.
ט"ו .על מה נחתם גזר דינם של דור המדבר שלא יכנסו לארץ? י"א :האם כהן ששר חייב מיתה? ז :אשה שישבה על המשבר ומתה בשבת ,מה מותר לעשות בשביל העובר?
י"ח :ממתי הכבש נחשב בן שנה לענין קדשים? א' על חטא העגל. א' כן. א' רק לחתוך כריסה.
א' מא' תשרי. ב' על חטא המרגלים. ב' לא. ב' אף להביא סכין לצורך כך דרך רשות הרבים.
ב' מא' ניסן. ג' על כל העשרה נסיונות ,והמתין הקב"ה עד שתתמלא סאתם. ג' מחלוקת. ג' אסור לחלל שבת ,כיון שאין לעובר חזקת חי.
ג' מעת לעת משעה שנולד.
ט"ו :מהי תקנתו של עם הארץ שלא יבא לידי לשון הרע? ח :אחרי כמה שבועות וודאי מתברר אם הנגע טהור או מוחלט בנגעי בתים?
א' יעסוק בתורה. א' שבוע אחד.
ב' ישפיל דעתו. ב' שתי שבועות.
ג' יעסוק בגמילות חסדים. ג' ג' שבועות.
איזה דבר מותר לפי תוס' לומר באפי תלתא? האם מנגנים בחליל בשבת ויום טוב?
א' רק דבר שאפשר לפרשו באופן שאינו גנאי. ט"ז .מה מכפר על עבודה זרה? א' כן. ט .כמה ימים יש בחודש העיבור לדעת עולא?
ב' גם דבר גנאי ,ובלבד שהיה אומרו בפניו ממש. א' מעיל. ב' לא. א' כ"ט.
ג' גם דבר גנאי שלא היה אומרו בפניו ממש. ב' חושן. ג' מחלוקת. ב' ל'.
ג' אפוד. ג' לפעמים כ"ט ולפעמים ל'.
ט"ז :מה מעלת ענוה שלא לשמה? י .עד כמה חלילים יכולים לעשות במקדש?
א' אין בה מעלה. א' שתים.
ב' כן ,אבל תוכחה לשמה עדיפה. ב' שתים עשרה.
ג' ענוה שלא לשמה עדיפה מתוכחה לשמה. ג' כמה שירצו.
י"ז :עשיר והעני או עני והעשיר ,איזה ערך נותן? י :מדוע אין אומרים הלל בשבת?
א' ערך עשיר. א' מפני ששבת לא נקראת מועד.
ב' ערך עני. ב' מפני שאין מצות שמחה בשבת.
ג' כפי מצבו עכשיו. ג' שמא יבואו לתקן כלי שיר.
י"ח .מה לומדים מ"והוא עד"? י"א .האם השיר מעכב את הקרבן?
א' שצריך לייחד עדים כדי שיהיו חייבים בשבועת העדות. א' מעכב.
ב' שיהיה העד כשר מתחילתו ועד סופו. ב' אינו מעכב.
ג' שעד אחד מחייב שבועה. ג' מחלוקת.
