gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel — ויצא (2026-11-16)

מוציא לאור: תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel

שבוע: ויצא (2026-11-16)

תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel — ויצא (2026-11-16)

פתח את ה-PDF הורדה

‫גליון ‪ | 64‬חולין קי"א‪ .‬עד קל"א‪ | :‬כסלו ה'תשפ"ו‬ ‫הם כבים והולכים‪ ,‬אבל כשנוטף עליהם שומן הם מעלים עשן‪,‬‬ ‫מהשמנונית שנקרשה על הסכין שזה כבשר‪ .‬לאביי הטעם‬ ‫קי"א‪ .‬רבה בר רב הונא נזדמן לביתו של רבה בר‬ ‫(ואף ששמואל אמר שככר שחתך עליה בשר שכבר‬ ‫משום שהצנון בלע טעם היתר ולא איסור‪ ,‬ולרבא אף‬ ‫רב נחמן והביאו לפניו ג' סאים של פת נקיה מרוחה‬ ‫נצלה אסור לאוכלה וא"כ איך מותר בכלה מראה אדמומית‬ ‫שבלע התר סוף סוף איסורא קאכיל כשנותנו עם החלב‪,‬‬ ‫בשמן ודבש‪ ,‬וכששאלם אם ידעו שהוא עומד‬ ‫שבו‪ ,‬שאני התם שבגלל דוחקא דסכינא נפלט דם‪ ,‬אבל‬ ‫אלא הטעם משום שאפשר לטעום לפני שמערבים את‬ ‫בלא דוחק הסכין אין יוצא דם ע"י האור אלא זה שמנונית‪.‬‬ ‫לבוא‪ ,‬אמרו לו וכי אתה חשוב יותר משבת שנאמר‬ ‫הצנון עם החלב ולהרגיש אם יש בצנון טעם בשר‪.‬‬ ‫עליה "וקראת לשבת עונג"‪.‬‬ ‫ולהלכה אסור לאוכלו עם כותח מפני שהוא חריף קי"ב‪ .):‬ורב אשי הקשה שמא רק החלק התחתון‬ ‫ובולע מהממשות שנשארת על הסכין‪ ,‬ועוד דמשום חורפיה הסמוך לגחלים הגיע למידה זו ולא החלק העליון‪ ,‬ולכן‬ ‫כבד שיש בו סימפון מלא דם צריך לקורעו שתי‬ ‫בלע טפי מדגים הרותחים‪ ,‬ואגב דוחקא דסכינא הסכין פולט אין לו תקנה אלא אם יניח שתי חתיכות מלח בבשר‬ ‫וערב‪ ,‬וכשמניחים אותו בתנור לצלותו יש להניחו כשהצד‬ ‫ובכלי‪ ,‬והדם נשאב למלח ויורד לשולי הכלי‪( ,‬ודווקא מעט מלח‬ ‫החתוך נמצא למטה כדי שהדם יזוב ויצא‪ ,‬דאף שדם הבלוע והצנון בולע‪.‬‬ ‫מועיל‪ ,‬אבל הרבה מלח פוסק את כח הדם ועושהו כמים והוא‬ ‫נעכר ומתערב עם השומן‪.‬‬ ‫בכבד מותר‪ ,‬דם הכנוס בסימפונות נחשב דם‪ .‬אמנם טחול אבל קישות שחתכוה בסכין יגרור מעט את מקום‬ ‫החתך ויאכל‪ ,‬מפני שהיא מתוקה ואין השמנונית נבלעת‬ ‫מותר אפי' בבישול‪ ,‬דאינו אלא שומן בעלמא‪.‬‬ ‫קי"ב‪ :‬מליחת ב' דברים יחד‪-‬‬ ‫בתוכה אלא צפה על מקום החתך‪ ,‬וקלחי לפת שחתכם‬ ‫צלית כבד או כחל יחד עם בשר‪ -‬אם הכבד נמצא‬ ‫אם מלח ב' דברים יחד בכלי שאינו מנוקב‪ ,‬אפי' ב'‬ ‫בסכין מותר לאוכלם מפני שזה לא חריף ואין טעם השומן‬ ‫מעל הבשר בזמן הצליה‪ ,‬י"א שהבשר מותר אע"פ שזב‬ ‫עופות יחד אסורים‪ ,‬מפני שהדם נשאר בכלי וחוזר ונבלע‪,‬‬ ‫ניכר בהם‪ ,‬ובסלק אסור מפני שזה נותן בהם טעם‪ ,‬אא"כ‬ ‫דם מהכבד על הבשר‪ ,‬כיון שהדם ע"י צליה אינו נח להבלע‬ ‫וכמבואר לקמן קי"ג‪ .‬שאין מולחים אלא ע"ג כלי מנוקב‪ .‬ואם‬ ‫חתך גם לפת מפני שאז הלפת מבטלת את טעם השמנונית‬ ‫אלא הוא מחליק מהבשר‪ ,‬וי"א שהבשר אסור כיון שדם‬ ‫הכלי מנוקב‪ ,‬בב' עופות מותר אע"פ שהדם יורד מהעליונה‬ ‫מהסכין‪( .‬קי"ב‪.).‬‬ ‫הוא איסור דאורייתא‪ .‬וכחל שנצלה מעל בשר‪ ,‬לדעה‬ ‫לתחתונה‪ ,‬כיון שהדם לא נשאר בכלי‪ ,‬וכל זמן שהעליון פולט גם‬ ‫הראשונה הבשר אסור כיון שהחלב נסרך (‪-‬נדבק ונבלע) דין בליעה מהקדירה עצמה‪ -‬דגים שהניחום רותחים‬ ‫התחתון פולט‪ ,‬וכל זמן שהתחתון טרוד בפליטה אינו בולע‪ ,‬אבל‬ ‫בבשר‪ ,‬ולדעה השניה הבשר מותר כיון שחלב שחוטה בקערה‪ ,‬לשמואל מותר לאוכלם עם מאכל חלבי‪ ,‬כיון‬ ‫דגים ועופות וכ"ש בשר אחר לפי שהוא קשה יותר מבשר‬ ‫איסורו מדרבנן‪ ,‬משא"כ דם שאיסורו מדאורייתא‪ ,‬שזה נותן טעם בר נותן טעם‪ ,‬דקערה זו אינה בשר אלא רק‬ ‫עופות‪ ,‬הדגים אסורים‪ ,‬אבל העופות מותרים‪ ,‬מפני שהדגים‬ ‫ומרימר אמר שלהלכה מותר לצלות כבד או כחל יש בה טעם בשר (דסתם קערה מקנחים אותה מהשומן שנקרש‬ ‫שהקרום שלהם רך ממהרים לפלוט‪ ,‬ועופות פולטים‬ ‫עליה משום מיאוס‪ ,‬משא"כ סכין שלפעמים יש עליו ממשות של‬ ‫אחרי הדגים‪ ,‬והדגים בולעים מהעופות‪.‬‬ ‫מתחת הבשר‪ ,‬אבל מעל הבשר מותר רק בדיעבד ולא‬ ‫שמנונית קרושה ואינה ניכרת)‪ ,‬ורק דבר שנתבשל עם בשר ממש‬ ‫לכתחילה‪ ,‬ולדידן בכל אופן אסור לכתחילה‪ ,‬דשפודים שלהם‬ ‫ואם מלח בשר שחוטה וטריפה יחד‪ ,‬רבא אמר‬ ‫אסור לאוכלו עם מאכל חלבי‪ .‬ובשיטת רב י"א שזה אסור‬ ‫היו תלויים כשחודם למטה‪ ,‬ומה שהיו מכניסים קודם היה‬ ‫וכדמצינו שרב הכינו לו סם רפואה בקערה ואח"כ שהשחוטה נאסרה אפילו אם מלח בכלי מנוקב‪ ,‬ולא אמרינן‬ ‫למעלה‪ ,‬אבל שפודים שלנו הם שוכבים‪ ,‬ולפעמים זנב השפוד‬ ‫הכינו בה תבשיל ואמר שהוא הרגיש בתבשיל את שהדם לא נבלע בחתיכה התחתונה כיון שהיא טרודה לפלוט‬ ‫גבוה יותר מראשו ולפעמים להיפך‪ ,‬וממילא בין שהכבד לצד‬ ‫טעם הרפואה‪ ,‬וי"א שגם רב מתיר‪ ,‬ושאני התם שזה ושתי החתיכות נחות יחד מפליטתם‪ ,‬דכתיב "הטמאים לכן‬ ‫הראש בין שהוא לצד הבשר אסור‪ .‬ואם יש כלי מתחת‬ ‫היה דבר מר ביותר‪ .‬ורבי אלעזר תלמידו של רב נהג בכל השרץ" ה' יתירא לאסור גם את הציר והרוטב‬ ‫הדברים הנצלים‪ ,‬אסור אפי' בשר מעל כבד‪ ,‬מפני‬ ‫לאיסור‪ .‬והלכה כשמואל שדגים שעלו בקערה מותר והקיפה ‪-‬פרורי בשר ותבלין הנקפים בשולי הקדירה‪ ,‬אבל אין‬ ‫שדם הכבד דרכו לצוף‪( ,‬משא"כ בסתם בשר שהדם‬ ‫ראיה לאסור מדברי שמואל שמליח הרי הוא כרותח‬ ‫לאוכלם בכותח‪.‬‬ ‫שוקע)‪.‬‬ ‫וכבוש הרי הוא כמבושל‪ ,‬דשמא רק הדם אוסר כגון‬ ‫לרבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל‪ ,‬ויין פוטר כל‬ ‫דיני בליעות בכלים‬ ‫בכלי שאינו מנוקב‪ ,‬ולא הציר והרוטב כיון שזה זיעה‪ ,‬ולדם‬ ‫ליכא למיחש הכא כיון שהכלי מנוקב‪.‬‬ ‫תלמידו‬ ‫מיני משקין‪ ,‬ולכן אחד האמוראים שהיה‬ ‫אכל תאנים וענבים בתוך הסעודה בלי לברך‪ ,‬אמנם‬ ‫קי"א‪ :‬סכין ששחטו בה אסור לחתוך בה מאכל‬ ‫להלכה דברים הרגילים לבוא אחרי הסעודה ולא באים ללפת קי"ג‪ .‬ודג טהור שמלחו עם דג טמא‪ ,‬אם הטהור‬ ‫רותח מפני שבית השחיטה רותח והסכין בולע מהדם וחוזר‬ ‫את הפת‪ ,‬טעונים ברכה לפניהם ואחריהם אפילו אם הביאם מליח והטמא תפל לא נאסר הטהור‪ ,‬ואם הטמא מליח‬ ‫ופולטו במאכל הרותח‪ ,‬ובצונן‪ ,‬י"א שצריך הדחה לאותו צונן‪,‬‬ ‫והטהור תפל נאסר הטהור‪ ,‬ואם שניהם מלוחים‪ ,‬לרבא‬ ‫בתוך הסעודה‪ ,‬דכיון שאינם לפתן אין הפת פוטרתם‪.‬‬ ‫וי"א שא"צ הדחה‪.‬‬ ‫קי"ב‪ .‬אין להניח כד של מלח ליד כד של כותח‪ ,‬נאסר הטהור‪.‬‬ ‫בליעה ע"י מליחה וכבישה‪ -‬לשמואל מליח הרי הוא‬ ‫מפני שהאיסור בעין ‪-‬שהכותח נראה וניכר מפני שהוא עבה‪ ,‬צריך להדיח את הבשר‪ ,‬ואח"כ למולחו‪ ,‬ואח"כ לחזור‬ ‫כרותח‪ ,‬ולכן קערה שמלחו בה בשר אסור לאכול בה‬ ‫וחוששים שיפול מהכותח למלח בלא ידיעתו‪ ,‬והוא ימלח בזה ולהדיחו‪ ,‬כדי להוציא את דמו‪ .‬ואם הבשר הודח בבית‬ ‫רותח מפני שהדם נבלע בקערה ונותן טעם ראשון הוי כאיסור‬ ‫קדירה של בשר‪ ,‬אבל כד של חומץ מותר להניחו ליד הטבח אין בעה"ב צריך לחזור ולהדיחו‪.‬‬ ‫גמור‪ ,‬אא"כ טעם קפילא נכרי ואמר שאין בזה טעם‬ ‫רב דימי מנהרדעא היה מולח במלח גס‪ ,‬ומנערו לאחר‬ ‫כותח‪ ,‬כיון שהאיסור לא בעין ואינו נותן טעם‪.‬‬ ‫מהאיסור‪ ,‬וכן כבוש הרי הוא כמבושל‪ .‬ורבין אמר‬ ‫זמן‪ ,‬מפני שהוא בולע דם‪ ,‬אבל מלח דק א"צ לנער מפני שהוא‬ ‫שלרבי יוחנן מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל‪,‬‬ ‫נמס מעצמו‪.‬‬ ‫דיני מליחת הבשר‬ ‫ואביי אמר שמכך שרב אסי תלמידו של רבי יוחנן שבר‬ ‫הכרכשתא והמעיים (‪-‬קיבה וכרס ושאר המעיים) והמעיים‬ ‫ככר שחתכו עליו בשר שנצלה‪ ,‬לשמואל הככר נאסר‬ ‫קערה שמלחו בה בשר שהיא של חרס שאין לה תקנה‪,‬‬ ‫שסביב הכנתא אינם בחזקת שיש בהם דם ליאסר אם‬ ‫מפני שהדם יוצא מהבשר ונבלע בככר‪ ,‬והיינו אם הבשר‬ ‫מבואר שלרבי יוחנן מליח הרי הוא כרותח‪( .‬אמנם בר‬ ‫לא נמלחו‪( ,‬אבל הלב והריאה והכבד והכנתא עצמה יש בהם דם‬ ‫האדים‪ ,‬ויצא ממנו מוהל סמיך (דאם הוא צלול אין זה דם)‪,‬‬ ‫גוזלא חי שנפל לכותח מותר‪ ,‬דלא אמרינן דמליח‬ ‫והם צריכים מליחה)‪.‬‬ ‫ועבר עד הצד השני של הככר ונראה משני צידי הככר‪ ,‬ורב‬ ‫כרותח אלא היכא שאינו נאכל מחמת מלחו (‪-‬אינו נח‬ ‫להאכל מרוב המלח שבו עד ששורים ומדיחים אותו במים‪ ,‬כעין הונא היה נותן את זה לשמשו‪ ,‬דס"ל שזה מותר אלא בשר בזמן מליחתו צריך להניחו ע"ג כלי מנוקב‪.‬‬ ‫מליחת בשר להצניע)‪ ,‬ואם הוא צלי צריך לקלפו מלמעלה שהיה איסטניס‪ ,‬ורבא היה אוכל זאת בעצמו וקרא רב ששת היה מולח עצם עצם‪ ,‬והגמרא דוחה שאם‬ ‫חוששים שאחת תבלע מהשניה נחשוש גם שצד אחד‬ ‫סביב‪ ,‬ואם יש בו בקעים והא צלי‪ ,‬שכולו בולע דרך הנקבים‪ ,‬לזה 'חמר בשר' ‪-‬יין הבשר‪.‬‬ ‫או שהוא מתובל שהתבלין מרכך אותו והוא נח וצמא לבלוע‪ ,‬אין מניחים כלי שמקבלים בו את השומן תחת הבשר‪ ,‬עד יבלע מהשני‪ ,‬אלא מותר למלוח כמה חתיכות יחד‪ ,‬מפני שכל‬ ‫שיכלה כל מראה אדמומית שבו שכבר נפלט כל דמו‪ .‬רב זמן שהם טרודים לפלוט אינם בולעים‪ ,‬והם גומרים יחד לפלוט‪.‬‬ ‫הכל אסור‪ .‬קי"ב‪.).‬‬ ‫צנון שחתכוהו בסכין בשרי‪ ,‬לרב כהנא מותר לאוכלו פפא אמר דהיינו עד שתעלה תמרתו (‪-‬שהבשר מעלה השובר את מפרקת הבהמה לפני שתצא נפשה הוא‬ ‫עם כותח חלבי‪ ,‬אע"פ שהצנון חריף וממילא הוא בולע עשן‪ .‬ל"א שהגחלים מעלים עשן‪ ,‬דכל זמן שהדם שותת עליהם גורם שהדם יבלע באברים‪ ,‬דהבהמה בשעת שחיטתה‬ ‫קטנה‪ .‬ע"כ פירוש רש"י כדברי ר' יוסף טוב עלם‪ .‬וי"מ שאחותו‬ ‫מן הדדים וכגון אם נשתנה והיו לו דדים‪ ,‬וחלב שחוטה שכבר‬ ‫מוציאה דם‪ ,‬וכששבר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להאנח‬ ‫גדולה זה פרה ואחותו קטנה זה רחל‪.‬‬ ‫אינה ראויה להיות אם‪ ,‬וחלב טמאה שאינה ממין אמו‪ ,‬דמשמע‬ ‫ולהוציא דם‪ ,‬והדם נבלע באבריה‪ ,‬והבהמה נהיית יותר‬ ‫קי"ד‪ :‬אסור לבשל בהמה בחלב עצמה‪ ,‬דכתיב‬ ‫שלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר‪ .‬והמבשל בחלב גדי‬ ‫כבידה‪ ,‬ונמצא גוזל את הבריות כשמוכרה במשקל‪ ,‬והגמ'‬ ‫שלא הניקה שלא ילדה מעולם ויש לה חלב כשהיא קרובה‬ ‫מסתפקת אם בהמה זו מותרת באכילה‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫"בחלב אמו" יתירא‪ .‬הגמ' רוצה ללמוד דין זה מק"ו‬ ‫שאם לא נאסר פרי עם פרי ‪-‬שני בני פרה בשחיטה ביום‬ ‫לימי לידתה חייב‪ ,‬כיון שעתיד לבוא לכלל אם‪.‬‬ ‫המשך דיני בשר בחלב‬ ‫אחד‪ ,‬נאסר פרי עם האם‪ ,‬כ"ש בישול שנאסר פרי עם‬ ‫המבשל חֵלב בחָלב נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם‬ ‫המעלה על השלחן עוף וגבינה יחד‪ ,‬אינו עובר בלא‬ ‫פרי ‪-‬גדי עם החלב‪ ,‬ק"ו שיאסר פרי עם האם‪ .‬ואין‬ ‫לוקה או לא‪ .‬הגמ' אומרת שאין הכרח לומר שנחלקו‬ ‫תעשה‪ .‬מתני'‪ .‬ואין מזה ראיה שבשר עוף בחלב‬ ‫לדחות שסוס בן סוסה יוכיח‪ ,‬שהוא אסור עם אחותו‬ ‫אם איסור חל על איסור‪ ,‬די"ל שלכו"ע אין איסור חל‬ ‫דאורייתא‪ ,‬דאימא אינו בא לידי לא תעשה והיינו שאין‬ ‫הפרדה שילדה הסוסה מהחמור‪ ,‬ומותר עם אמו‪ ,‬דשאני‬ ‫על איסור‪ ,‬ועל האכילה אינו לוקה לכו"ע‪ ,‬ונחלקו אם‬ ‫חוששים שמא יאכלנו ויעבור עליו‪ ,‬דגם אם יאכלו אינו עובר‪.‬‬ ‫התם שזרע האב הוא הגורם לאיסור ‪-‬צד אביהם שהוא‬ ‫לוקה על הבישול כיון שבבישול יש רק איסור בשר‬ ‫חלוק‪ ,‬ואין האיסור בגלל שזה פרי עם פרי‪ ,‬שהרי פרד בן‬ ‫בחלב דחֵלב ושאר איסורים לא נאסרו בבישול‪ ,‬או שכיון‬ ‫באיזה בשר וחלב יש איסור דאורייתא‪-‬‬ ‫סוסה שאביו חמור אסור בסוסה ומותר בפרדה‪ .‬ואין‬ ‫שהתורה אסרה אכילה בלשון בישול‪ ,‬אינו לוקה על‬ ‫לת"ק איסור בישול והנאה הוא בבשר וחלב של‬ ‫לדחות שעבד בן שפחה יוכיח‪ ,‬שהוא אסור בבת חורין‬ ‫בישול כמו שאינו לוקה על האכילה‪ .‬או שלכו"ע לוקה‬ ‫בהמות טהורות‪ ,‬אבל אם אחד מהם טמא מותר‬ ‫כאחותו המשוחררת ומותר במין אמו‪ ,‬דשאני התם‬ ‫על הבישול‪ ,‬והמחלוקת היא אם אינו לוקה על‬ ‫בבישול ובהנאה דאין בו משום בשר בחלב כדיליף לקמן‪ ,‬ויש‬ ‫שהגט שחרור גורם לאיסור ולא בגלל שזה פרי עם פרי‪,‬‬ ‫האכילה כיון שאין איסור חל על איסור‪ ,‬או שלוקה כיון‬ ‫בו רק איסור אכילה של בהמה טמאה‪.‬‬ ‫שהרי עבד בן משוחררת מותר באחותו ואסור באמו‪.‬‬ ‫שהתורה אסרה בלשון בישול‪ .‬או שבאמת לא נחלקו‪,‬‬ ‫ולרבי עקיבא איסור בשר בחלב בחיה ועוף אינו‬ ‫ואין לדחות שכלאי זרעים יוכיחו שאסור בשני מינים‬ ‫דאורייתא‪ ,‬דכתיב ג' פעמים "לא תבשל גדי בחלב ולוקה על הבישול דחדא איסורא הוא‪ ,‬ועל האכילה אינו לוקה אם‬ ‫ומותר במין אמו ‪-‬הקרקע‪ ,‬דשאני התם שכל האיסור‬ ‫אמו" למעט חיה שאינה בהמה (ואף שחיה בכלל בהמה‪ ,‬היא התרו בו משום בשר בחלב ולא משום אכילת חֵלב‪ ,‬דלא אתי‬ ‫איסור בשר בחלב וחייל אאיסור חֵלב‪.‬‬ ‫הוא ע"י האם והיינו זריעה‪ ,‬שהרי מותר להניחם חיטים‬ ‫ממועטת מקרא יתירא) עוף שאינו בהמה וטמאה שאינה כגדי‬ ‫ושעורים יחד בכד כדי להצניעם‪ .‬אמנם איכא למיפרך‬ ‫קי"ד‪ .‬עצמות וגידים וקרניים וטלפיים שבישלם‬ ‫שהוא טהור‪ ,‬ושאר בהמות טהורות יש להם רבוי כדלקמן‪.‬‬ ‫שגדי עם חלב הם ב' גופים‪ ,‬משא"כ חלב עם אמו‪,‬‬ ‫ולרבי יוסי הגלילי "לא תבשל גדי בחלב אמו" הוקש בחלב פטור‪.‬‬ ‫להכי בעי קרא‪.‬‬ ‫ל"לא תאכלו כל נבילה" שנאמר באותו פסוק עצמו‪ ,‬דמשמע‬ ‫פיגול נותר וטמא וחֵלב שבישלם בחלב‪ ,‬תלוי דינם אם‬ ‫מקור איסור בשר בחלב באכילה ובהנאה‪ -‬בשר‬ ‫שכל דבר שיש בו איסור נבילה יש בו איסור בשר‬ ‫איסור חל על איסור בכל האיסורים‪.‬‬ ‫בחלב אסור באכילה דכתיב "לא תאכל כל תועבה" ‪-‬‬ ‫בחלב‪ ,‬אמנם עוף אף שיש בו איסור נבילה מותר‬ ‫לענין הכשר זרעים‪ ,‬מי חלב כחלב וחלב נקרא משקה‬ ‫לבשלו בחלב‪ ,‬כיון שלא שייך בו "חלב אמו"‪.‬‬ ‫כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל עולמית בכל אופן‪,‬‬ ‫דכתיב "ותפתח את נאד החלב ותשקהו"‪ ,‬ומוחל (‪-‬משקה הזב‬ ‫בין שנעשה בעבירה ובין שלא בעבירה כגון ע"י קטן או עכו"ם‪.‬‬ ‫ומחלוקת ר"ע וריה"ג היא שריה"ג אוסר חיה‬ ‫מן הזיתים) הרי הוא כשמן דאיקרי משקה דכתיב "משתה‬ ‫ואסור בהנאה‪ ,‬שהרי כל מקום שנאמר "לא תאכל" או‬ ‫מדאורייתא דכל שהוא אסור משום נבילה נוהג בו בשר בחלב‬ ‫חוץ מן העוף שאין לו חלב אם‪ ,‬ולר"ע חיה אסורה מדרבנן‪ .‬שמנים"‪ ,‬והם מכשירים את הזרעים‪ ,‬אמנם המבשל‬ ‫"לא תאכלו" זה כולל איסור אכילה והנאה‪ ,‬עד שיפרט‬ ‫בשר במי חלב פטור‪.‬‬ ‫הכתוב כמו בנבילה "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה‬ ‫או שר"ע אוסר חיה ועוף מדרבנן ולכן ר"ע אמר ש'אינו מן‬ ‫או מכור לנכרי"‪ ,‬שמבואר בזה שלמרות שבאיסור כתוב רק‬ ‫התורה'‪ ,‬וריה"ג מתיר עוף אפי' מדרבנן‪ ,‬וכדאיתא מקור איסור בשר בחלב בכל הבהמות‪-‬‬ ‫אכילה צריך לפרט שהנאה מותרת‪ ,‬וא"כ כל מקום שלא פירט‬ ‫בברייתא ש(במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים אף שבתורה כתיב "לא תבשל גדי בחלב אמו" האיסור‬ ‫הכתוב להתיר הנאה זה אסור בהנאה‪( .‬לר"מ מותר גם למכור‬ ‫בשבת לעשות פחמים כדי לעשות פחמים בשביל לעשות כולל כל בהמה‪ ,‬דכתיב "וישלח יהודה את גדי העיזים"‬ ‫נבילה לגר‪ ,‬דכתיב "לגר אשר בשעריך תתננה או‬ ‫איזמל אם אין לו איזמל‪ ,‬דס"ל שמכשירי מצוה הדוחה את השבת‬ ‫ועוד כתיב "גדיי העיזים"‪ ,‬משמע מזה שכל מקום‬ ‫מכור"‪ ,‬ומותר גם לתת לנכרי דכתיב "תתננה או מכור‬ ‫דוחים את השבת‪ ,‬ו)במקומו של ריה"ג היו אוכלים בשר‬ ‫שנאמר גדי סתם‪ ,‬אפילו פרה ורחל במשמע‪ ,‬ואין‬ ‫לנכרי"‪ ,‬ולא כתיב תתננה לגר ותמכרנה לעובד כוכבים‪ .‬ולרבי‬ ‫עוף בחלב‪ .‬קט"ז‪. .‬‬ ‫ללמוד משם שבכל מקום הכונה לגדי עיזים‪ ,‬דשני‬ ‫יהודה דברים ככתבם לגר בנתינה ולעכו"ם במכירה‪,‬‬ ‫קי"ג‪ :‬מה לומדים מדכתיב ג' פעמים "לא תבשל כתובים הבאים כאחד אין מלמדים‪ ,‬ולמ"ד מלמדים‪,‬‬ ‫דכתיב "או"‪ ,‬ולר"מ או בא להקדים נתינה לגר לפני‬ ‫גדי בחלב אמו"‪ -‬שמואל לומד מדכתיב ג"פ "גדי"‪ ,‬איכא תרי מיעוטי ‪ -‬ה' דכתיב בכל אחד‪( .‬קי"ג‪.):‬‬ ‫מכירה לנכרי‪ ,‬ולרבי יהודה א"צ לזה קרא‪ ,‬דגר אתה‬ ‫מצווה להחיותו משא"כ נכרי)‪.‬‬ ‫לרבות שיש איסור בשר בחלב גם בחֵלב ובמתה שאם ובברייתא איתא שאין ללמוד לאסור לבשל גדי בחלב‬ ‫בישל חֵלב בחָלב או בשר נבילה בחלב ואכלם עובר גם משום פרה ורחל מק"ו‪ ,‬דאם אמו שלא נאסרה עימו‬ ‫קט"ו‪ .‬למה לא לומדים איסורי אכילה‬ ‫בשר בחלב‪ ,‬אף שאיסור חֵלב ונבילה חל לפני איסור בשר בחלב‪ ,‬בהרבעה‪ ,‬ונכנסת עימו לדיר להתעשר‪ ,‬אסור לבשל‬ ‫והנאה נוספים מ"לא תאכל כל תועבה"‪-‬‬ ‫(ומחד קרא נפקי‪ ,‬דס"ל איסור חל על איסור‪ ,‬ומה‬ ‫את בשרו בחלב שלה‪ ,‬פרה ורחל שנאסרו עמו‬ ‫שמצינו ששמואל אמר בשם רבי אלעזר שכהן טמא‬ ‫מעשה שבת כגון המבשל בשבת אינם נלמדים‬ ‫בהרבעה ואין נכנסים עימו לדיר להתעשר לא כל שכן‪.‬‬ ‫שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה ומבואר שאיסור‬ ‫מפסוק זה לאוסרם לכל ישראל‪ ,‬ורק במזיד אסור למבשל‬ ‫דיש לדחות שאמו נאסרה באיסור אותו ואת בנו‬ ‫אכילת תרומה בטומאת הגוף שהוא בלאו ד"בקדשים לא יאכל‬ ‫עצמו משום קנס אבל לאחרים מותר‪ ,‬דכתיב "קודש היא"‬ ‫וכו' ובא השמש וטהר ואחר יאכל"‪ ,‬ועונשו מיתה בידי שמים‪ ,‬לא משא"כ פרה ורחל‪ .‬ורחל שנכנסת עמו לדיר להתעשר‪,‬‬ ‫‪ -‬היא קודש ואין מעשיה קודש‪.‬‬ ‫חל על איסור תרומה טמאה שאסורה ועומדת עליו באיסור עשה אין ללומדה מאמו שהרי אמו יש בה איסור אותו ואת‬ ‫החורש בכלאים או חוסם פי פרה לא לומדים‬ ‫ד"בשעריך תאכלנו הטמא והטהור" דמשמע שטמא וטהור בנו‪ ,‬ואין ללמוד מפרה שהרי אינה נכנסת עמה לדיר‬ ‫לאסור מפסוק זה‪ ,‬דאם שבת דחמירא אינה אוסרת‬ ‫אוכלים יחד בקערה אחת שהבשר נטמא‪ ,‬ומיירי בבשר פסולי להתעשר‪ .‬אלא לומדים חלב פרה ורחל מ"בחלב‬ ‫המוקדשין לאחר פדיונם‪ ,‬ו"תאכלנו" לזה ולא לאחר והיינו‬ ‫אמו"‪ .‬דרשה זה חולקת על דרשת שמואל‪ ,‬דהאי תנא סובר‬ ‫כ"ש שאלו אינם אוסרים‪ ,‬אבל לגבי בשר בחלב לא‬ ‫שתרומה טמאה אסורה באכילה‪ ,‬ולאו הבא מכלל עשה עשה‪,‬‬ ‫שחלב זכר ושחוטה וטמאה נלמדים מהפסוק הראשון דכתיב‬ ‫אומרים ק"ו זה‪ ,‬דהם נלמדים מהפסוק‪ ,‬ומסתבר שהפסוק‬ ‫שאני התם שיש מיעוט מיוחד דכתיב "ומתו בו כי‬ ‫מדבר על בשר בחלב כיון ששם הוא אוכל את התועבה עצמה‪,‬‬ ‫"אמו" ולא שחוטה ולא זכר ולא טמאה‪ ,‬ו"גדי" משמע ליה דווקא‬ ‫גדי‪ ,‬ובשר חיה ושאר בהמות נלמדים מ"גדי" יתירא‪.‬‬ ‫יחללוהו" פרט לזו שמחוללת ועומדת‪ .‬או ששאני‬ ‫משא"כ באחרים‪( .‬וגם באחרים ניתן לדחות דחיה זו‪ ,‬אמנם‬ ‫בשר בחלב שיש רבוי מיוחד‪ ,‬דגם ה"גדי" הראשון מיותר‪,‬‬ ‫דבר שיש תשובה בו עצמו לא לומדים אותו מאחרים)‪.‬‬ ‫ואחותו הגדולה (שאינה נכנסת עימו לדיר להתעשר‪,‬‬ ‫שכך‬ ‫מדלא כתיב "לא תבשל בחלב אמו"‪ ,‬או ששמואל אמר‬ ‫כלאי זרעים לא נלמדים מפסוק זה‪ ,‬דכתיב בכלאי‬ ‫ומאידך אינה אסורה עימו בשחיטה) והקטנה‬ ‫דעת רבו רבי אלעזר‪( ,‬וכל היכא דקתני 'משום פלוני' לא שמע‬ ‫הכרם "פן תקדש" ‪ -‬פן תוקד אש‪ ,‬ומשמע שכלאי‬ ‫(שנכנסת עימו לדיר להתעשר) נלמדים מאמו ופרה‬ ‫הדבר מפיו אלא מפי אחרים‪ ,‬ושמואל לא ראה את רבי אלעזר‬ ‫זרעים מותרים‪ ,‬ואין לומר שהם מותרים רק בהנאה‪,‬‬ ‫שהיה בזמן החורבן מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי‪ ,‬ושמואל היה בצד השוה‪- .‬אחותו הגדולה והקטנה היינו ממינו ממש של‬ ‫דכלאי בהמה לומדים שהם מותרים להדיוט ממה‬ ‫הגדי‪ ,‬הגדולה היינו זקנה שכבר נתעשרה‪ ,‬וקטנה זו גדייה שלא‬ ‫בסוף שנותיו של רבי)‪ ,‬אבל הוא עצמו חולק)‪ .‬וכן לומדים‬ ‫נתעשרה עדיין‪ ,‬ופרה ורחל מתרבים מ"בחלב אמו" וכנ"ל‪ ,‬ואחותו‬ ‫שהתורה אסרתם לגבוה דכתיב "שור או כשב או עז" –‬ ‫לרבות שליל‪ ,‬ולמעט בהמה טמאה‪( ,‬ור"ע סובר הגדולה והקטנה נלמדים מצד השוה מאמו ופרה‪ ,‬דמה אמו‬ ‫פרט לכלאים‪ ,‬וכלאי זרעים הוקשו לכלאי בהמה‬ ‫שאיסור חל על איסור‪ ,‬וממילא חֵלב ומתה א"צ קרא‪ ,‬שנכנסה עמו לדיר נאסרה עמו בבישול‪ ,‬אחותו גדולה לא כ"ש‪,‬‬ ‫דכתיב "שדך לא תזרע כלאים‪ ,‬בהמתך לא תרביע‬ ‫ושליל הוא גדי מעליא‪ .‬קט"ז)‪ .‬ולמעט דם א"צ קרא‪ ,‬מה לאמו שכן נאסרה עימו בשחיטה‪ ,‬פרה תוכיח‪ ,‬מה לפרה שכן‬ ‫כלאים"‪.‬‬ ‫דלאו גדי הוא‪ , ,‬וכן למעט שליא א"צ קרא‪ ,‬דפירשא נאסרה עימו בהרבעה ובמעשר‪ ,‬אמו תוכיח שמותרת עמו‬ ‫בהרבעה ובמעשר‪ ,‬וחזר הדין‪ ,‬הצד השוה שבהן שהם חלב הוא‬ ‫אותו ואת בנו לא נאסרים מפסוק זה‪ ,‬דא"כ למה‬ ‫בעלמא היא‪ ,‬ומהיכא תיתי לאוסרם‪ .‬ומדכתיב ג"פ "בחלב‬ ‫בשר ואסור לבשל בחלב‪ ,‬ואתיא מביניא בין אחותו גדולה ובין‬ ‫צריך פסוק לאסור מחוסר זמן לגבוה‪.‬‬ ‫אמו" לומד שמואל למעט חלב זכר שהיה לו חלב מועט‬ ‫מאימה‪ ,‬וכנוס במעיה כנתון בקערה ומותר‪ ,‬כדתניא טריפה‬ ‫קט"ז‪ :‬חלב קרוש הנמצא בקיבה של נבילה‪ ,‬ברישא‬ ‫שילוח הקן אם נטל האם מעל הבנים שהוא חייב לשלח‬ ‫שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה‪.‬‬ ‫דמתני' איתא שהוא אסור‪ ,‬ובסיפא מבואר שבהמה‬ ‫את האם לא נאסר מפסוק זה לאכול את האם לעולם‪,‬‬ ‫כשרה שינקה מטריפה החלב שבקיבתה אסור‪ ,‬אבל‬ ‫דלא אמרה תורה "שלח" לתקלה‪ .‬ל"א שילוח הקן‬ ‫קי"ז‪ .‬איסורי חֵלב ודם‪ -‬איסור חלב חמור מדם‪,‬‬ ‫נאסור אפילו אם שילח את האם‪ ,‬דכל שתיעבתי לך באותה‬ ‫שחלב של קרבן מועלים בו כיון שהוא קדשי ד' ואינו לכהנים‪,‬‬ ‫טריפה שינקה מכשרה החלב שבקיבתה מותר‪ ,‬מפני‬ ‫שעה הרי הוא בבל תאכל לעולם‪ ,‬וזה עיקר‪ ,‬דאין לאסור דבר‬ ‫וחייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא (‪-‬אם אכלו‬ ‫שהוא כנוס במעיה‪ .‬רב חסדא ביאר שברישא אסור‬ ‫שמתחילה היה מותר‪ ,‬דא"כ החורש בשור וחמור והמרביע‬ ‫בטומאת הגוף חייב שתי חטאות‪ ,‬אחת משום חלב ואחת משום‬ ‫מפני שנראה כאוכל נבילות‪ ,‬אבל בסיפא איכא‬ ‫כלאים והחוסם יאסרו הבהמות‪ ,‬ושאלות הגמרא הם רק על‬ ‫טומאת הגוף שהיא בכרת)‪ ,‬משא"כ דם‪ .‬ואיסור דם חמור‬ ‫שחיטה‪ .‬ורבא מקשה שאם בנבילה שאין לחוש שאם‬ ‫היוצא מהם‪.‬‬ ‫מחלב שהוא נוהג אף בחיה ועוף ובטמאים‪ ,‬ואיסור‬ ‫נתיר את קיבתה יבואו לאכול ממנה כיון שהיא‬ ‫מקורות נוספים לאיסורי בשר בחלב‪-‬‬ ‫חלב נוהג רק בבהמה טהורה‪.‬‬ ‫מאוסה‪ ,‬החלב אסור‪ ,‬כ"ש בטריפה שחוטה שאסור‬ ‫ריש לקיש לומד איסור בשר בחלב באכילה מ"אל‬ ‫שמא יאכל מבשר הטריפה‪ .‬וביאר רבי יוחנן שהסיפא‬ ‫תאכלו ממנו נא ובשל מבושל"‪ ,‬ומבושל מיותר כדי‬ ‫חלב יש בו מעילה לאחר שנזרק הדם‪ ,‬אף בחלב קדשים‬ ‫היא לאחר שחזר בו רבי יהושע כדאיתא בע"ז (כ"ט‪):‬‬ ‫ללמד שיש בישול אחר שהוא ג"כ אוסר‪.‬‬ ‫קלים שבחייהם אין בהם מעילה כיון שהם ממון בעלים‪ ,‬יש‬ ‫ששאל רבי ישמעאל את רבי יהושע מפני מה גבינות העכו"ם‬ ‫מעילה באימוריהם לאחר שנזרק הדם‪ ,‬כדדריש רב ינאי‬ ‫אסורות‪ ,‬וענה לו רבי יהושע מפני שמעמידים אותם בקיבת‬ ‫קט"ו‪ :‬רבי לומד איסור אכילה מדכתיב "לא תאכלנו"‬ ‫מדכתיב באימורי פר כהן משיח שיש בו מעילה מחיים כיון‬ ‫נבילה‪ ,‬והיינו בחלב הקרוש שבה‪ ,‬אמר לו והלא קיבת העולה‬ ‫יתירא בפרשת ראה על איסור דם‪ ,‬ולדם לא איצטריך דהא כתיב‬ ‫שהוא קדשי קדשים "כאשר יורם משור זבח השלמים"‬ ‫חמורה מקיבת נבלה ואמרו כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה‪ ,‬אמר‬ ‫ביה קראי טובא‪ ,‬וכיון שהתורה נדרשת ב'דבר הלמד‬ ‫– מקיש שור זבח השלמים לפר כהן משיח לומר שיש‬ ‫לו מפני שמעמידים אותה בקיבת עגלי עבודה זרה‪ ,‬ומבואר שחזר‬ ‫מעניינו' שדבר סתום שלא נתפרש על מה הוא מדבר לומדים‬ ‫בו מעילה‪ ,‬אמנם א"א ללמוד משם חלב האליה כיון‬ ‫בו מקיבת נבלה‪ ,‬משום דלאו גופה היא‪ ,‬ואסורה משום עבודה‬ ‫זרה דאפילו פירשא דידה אסור כדמפרש התם משום דניחא ליה‬ ‫מהפרשה על איזה ענין הוא מדבר‪ ,‬לכן לומדים לבשר בחלב‪,‬‬ ‫דליתא בשור‪ ,‬ולכן לומדים גם מדכתיב בקדשים קלים‬ ‫כיון שהענין מדבר על שני מינים‪( ,‬דפסולי המוקדשין שנפדו‬ ‫בנפחיה‪ ,‬ומשנה לא זזה ממקומה‪ ,‬שכיון שנשנית משנה זו‪,‬‬ ‫"כל חלב לד' " ‪ -‬קדשי ד' קרינן ביה לענין מעילה‪ ,‬וכיון‬ ‫אע"פ שחזר בו לא אמרו שלא לשנותה עוד‪.‬‬ ‫מותרים באכילה כחולין ואסורים בגיזה ובעבודה כקדשים)‪.‬‬ ‫שא"א ללמוד משם יותרת ושתי כליות דלאו חלב איקרו‪,‬‬ ‫ואיסור הנאה לומד רבי מהקש "כי עם קדוש אתה לא‬ ‫לכן צריך את שני הפסוקים‪ .‬ואין לאסור אליה של כל‬ ‫הקונה גדי מעכו"ם אין חוששים שינק מטריפה או‬ ‫תבשל גדי" ל"לא יהיה קדש" ובעילה הנאה היא‪.‬‬ ‫כבש מחמת שהיא נקראת חלב דכתיב "חלבו האליה‬ ‫נבילה‪ ,‬שהרי מצינו שמותר לקנות ביצים מעכו"ם ואין‬ ‫דבי רבי אליעזר למדו איסור הנאה מ"לא תאכלו כל‬ ‫תמימה"‪ ,‬דכתיב "כל חלב שור וכשב ועז" – לא אסרה‬ ‫חוששים שהם מעוף טריפה או נבילה‪ ,‬אך שמואל סבר‬ ‫נבילה וכו' לא תבשל גדי בחלב אמו" ‪ -‬אמרה תורה‬ ‫תורה אלא דבר השוה בשור כשב ועז ואליה אינה נוהגת לא‬ ‫לאסור מפני שיש לחוש שינק מטמאה‪ ,‬כיון שטמאה‬ ‫כשתמכרנה לא תבשלנה בחלבו ותמכרנה‪.‬‬ ‫בשור ולא בעז‪.‬‬ ‫זה דבר מצוי‪( ,‬אמנם בבהמות שלנו אין חוששים‬ ‫שינקו מטמאה‪ ,‬מפני שישראל בדלים מטמאה‬ ‫דבי רבי ישמעאל למדו מדכתיב ג' פעמים "לא תבשל‬ ‫דם אין בו מעילה דכתיב "ואני נתתיו לכם" – שלכם‬ ‫גדי בחלב אמו" – אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור‬ ‫ומפרישים בהמותיהם מלינק מטמאה‪ ,‬משא"כ‬ ‫יהא‪ ,‬וי"א מדכתיב "לכפר" ‪ -‬לכפרה נתתיו ולא‬ ‫הנאה ואחד לאיסור בישול‪.‬‬ ‫עכו"ם)‪ .‬וחזר בו שמואל והתיר‪ ,‬כדמצינו ששמואל‬ ‫למעילה‪ ,‬וי"א מדכתיב "הוא בנפש יכפר" – משמע‬ ‫איסי בן יהודה לומד איסור אכילה מגזירה שוה "כי עם‬ ‫אמר שהטעם שאסרו גבינת עכו"ם הוא מפני‬ ‫בהוייתו יהא שלפני כפרה אין בו מעילה כמו לאחר כפרה‬ ‫קדוש אתה" ל"ואנשי קודש וכו' לא תאכלו"‪ .‬ואיסור‬ ‫שנתן מתנותיו ונשארו השיריים‪.‬‬ ‫שמעמידים אותה בעור קיבת נבילה‪ ,‬ומבואר שהחלב‬ ‫שבקיבה עצמה מותר‪.‬‬ ‫הנאה לומד מק"ו‪ ,‬שאם ערלה שלא נעבדה בה עבירה‬ ‫ואין ללמוד משם להיפך שלאחר כפרה יהיה בו מעילה‬ ‫אסורה בהנאה‪ ,‬כ"ש בשר בחלב שנעשתה עבירה‬ ‫הכנת גבינה ע"י חלב מקיבה אסורה‪ -‬לרבי חייא בר כמו לפני כפרה‪ ,‬דאין לך דבר שנעשית מצוותו‬ ‫בבישולם יחד שאסורים בהנאה‪( ,‬אך בלי שלמדנו‬ ‫אבא מותר להעמיד גבינה בקיבת נבילה‪ ,‬אבל אין ומועלין בו שהרי כבר נעשה ממנו צורך גבוה ולא קרינן ביה‬ ‫איסור אכילה מגזירה שוה‪ ,‬היינו פורכים שחורש‬ ‫להעמיד גבינות בקיבה של בהמה שנשחטה ע"י קדשי ד'‪ .‬ואף שתרומת הדשן (‪-‬שבכל בוקר תורם מדשן‬ ‫בכלאים וחוסם פי פרה יוכיחו שאע"פ שנעבדה בהם‬ ‫עכו"ם‪ ,‬וכרבי אליעזר דס"ל שסתם מחשבת עכו"ם המזבח מלוא מחתה ונותנו בצידי המזבח ונבלע שם במקומו‬ ‫לעבודה זרה‪ ,‬וממילא אף שהחלב אינו חלק מגופה הוא נאסר‪ ,‬כדכתיב "והרים את הדשן אשר תאכל האש וכו' ושמו אצל‬ ‫עבירה מותרים)‪ ..‬מה לערלה שכן לא היתה לה שעת‬ ‫דאפילו פירשא נאסר משום דניחא ליה בניפחיה‪ .‬ולרב שמואל המזבח" מלמד שטעון שימה וגניזה‪ ,‬אלמא אסור בהנאה)‪ ,‬ובגדי‬ ‫הכושר‪ ,‬חמץ בפסח יוכיח‪ ,‬מה לחמץ בפסח שכן ענוש‬ ‫בר רב יצחק מותר אף בשל שחיטת עכו"ם‪ ,‬ואין כהונה (‪ -‬ד' בגדי לבן שכהן גדול נכנס עמהם לפני ולפנים‪ ,‬והם‬ ‫כרת‪ ,‬כלאי הכרם יוכיחו‪ ,‬ואין לומר ערלה תוכיח וחזר‬ ‫טעונים גניזה עולמית ואין הדיוט עובד בהם כל השנה ולא כהן‬ ‫הדין‪ ,‬משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם‬ ‫גדול ביום הכיפורים אחר‪ ,‬דכתיב "ופשט את בגדי הבד והניחם‬ ‫חוששים לדברי רבי אליעזר‪ ,‬וכן הלכה‪ ,‬אמנם בעור‬ ‫שהם גידולי קרקע‪ ,‬אבל השתא דאמרינן כלאי הכרם‬ ‫שם") יש בהם מעילה אחר שנעשית מצוותם‪ ,‬שני‬ ‫קיבת נבילה אין מעמידים‪.‬‬ ‫יוכיחו ליכא למיפרך מה לכולהו שהם גידולי קרקע‪,‬‬ ‫כתובים הבאים כאחד אין מלמדין‪ ,‬ולמ"ד דהא דכתיב‬ ‫וכ"ש‬ ‫הטריפה‪,‬‬ ‫מן‬ ‫שינקה‬ ‫(מעמידים בקיבת כשרה‬ ‫משום שהכלל הוא שאם לומדים דין מג' מקומות בצד‬ ‫בקיבת טריפה שינקה מן הכשרה‪ ,‬דהחלב הכנוס בה בבגדי כהונה "והניחם שם" היינו שהוא לא ישתמש‬ ‫השוה‪ ,‬ואין פירכא על המקור השלישי‪ ,‬לא פורכים‬ ‫בהם ביום כיפורים אחר‪ ,‬תרומת הדשן ועגלה ערופה‬ ‫הוא פירשא בעלמא‪.‬‬ ‫אלא פירכא של קולא וחומרא ולא פירכא כל דהו‪ ,‬וכן‬ ‫שאע"פ שנעשית מצוותה אסורה בהנאה דכתיב "וערפו שם" –‬ ‫המעמיד חלב בעור של קיבה כשרה שהוא בשר‪ ,‬אם‬ ‫בלימוד ממקור אחד צריך פירכא של קולא וחומרא‪,‬‬ ‫שם תהא קבורתה‪ ,‬הם שני כתובים‪ ,‬ולמ"ד ששני כתובים‬ ‫הקיבה נותנת טעם בחלב החלב נאסר‪.‬‬ ‫אבל כשלומדים חדא מתרתי פרכינן פירכא כל דהו‪.‬‬ ‫מלמדים‪ ,‬תרי מיעוטי כתיבי דמשמע רק אלו ולא אחרים‪,‬‬ ‫איסור בשר בחלב בקיבה שנמלחה עם החלב הקרוש שבה‪-‬‬ ‫קט"ז‪ .‬ואין לפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה‬ ‫"ושמו" ו"הערופה"‪.‬‬ ‫כתב רש"י בשם רבינו שלמה ברבי מאיר שחלב הנמצא קרוש‬ ‫להם שעת הכושר‪ ,‬דאף כלאי הכרם היתה להם שעת‬ ‫ובעינן ג' קראי בדם‪ ,‬למעט מנותר שאם נתותר ושגג בין‬ ‫בעור הקיבה שמולחים אותה בעורה‪ ,‬יש בזה איסור גמור של‬ ‫בשר בחלב‪ ,‬בין שנותנים עימו חלב אחר ובין שמולחים אותה‬ ‫הכושר קודם השרשה‪ ,‬דאף עיקרם (‪-‬הזרע כשנשרש)‬ ‫בדם בין בנותר ואכלו אינו חייב אלא משום דם‪ ,‬וממעילה‪,‬‬ ‫עימה‪ .‬ויש שמתירים ומביאים ראיה מדגים שעלו בקערה‬ ‫נאסר‪ ,‬דכתיב "הזרע" דמשמע זריעה עצמה‪ ,‬אמנם בדבר‬ ‫ומטומאה שאם אכלו בטומאת הגוף אינו חייב אלא משום דם‪,‬‬ ‫שפסקנו (לעיל קי"א‪ ):‬שמותר לאוכלן בכותח‪ ,‬משום דהוה ליה‬ ‫שכבר היה זרוע שנשרש בהיתר מחוץ לכרם‪ ,‬וכגון המעביר‬ ‫אבל לפיגול א"צ קרא‪ ,‬דזבח פיגול שאכל מדמו פשיטא‬ ‫נותן טעם בר נותן טעם‪ ,‬דחלב הקבה לא נאסר אלא משום נתינת‬ ‫עציץ נקוב בכרם‪ ,‬אינו נאסר אלא בהוסיף מאתים‪,‬‬ ‫שאינו חייב משום פיגול‪ ,‬דרק דבר שיש לו דבר אחר‬ ‫טעם‪ ,‬וכ שהוא חוזר ונותן טעם בגבינה זה נ"ט בר נ"ט‪ ,‬ואין זה‬ ‫דכתיב "פן תקדש המלאה" משמע מילויו ותוספתו‪.‬‬ ‫המתירו לאדם כגון בשר שהדם מתירו לכהנים‪ ,‬או למזבח‬ ‫דומה כלל‪ ,‬דדגים שעלו בקערה אע"פ שבלעו את טעמה עדיין‬ ‫כגון עולה שהדם מתיר להקטיר את האימורים במזבח‪ ,‬יש בו‬ ‫הם היתר גמור‪ ,‬וכשבא לאוכלם בכותח כיון שטעם הבשר לא בא‬ ‫שיטת רבי שמעון שבשר בחלב מותר בהנאה‪ ,‬דילפינן‬ ‫פיגול‪ ,‬ודם עצמו הוא מתיר‪.‬‬ ‫מן הממש אלא מנותן טעם אחר‪ ,‬לכן זה מותר‪ ,‬אבל חלב הנמלח‬ ‫גזירה שוה "כי עם קדוש אתה" מ"ואנשי קודש תהיון‬ ‫בבשר‪ ,‬משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם איסור‪ ,‬כדקיימא לן‬ ‫לי וכו' לכלב תשליכון אותו" שאסור באכילה ומותר‬ ‫(לעיל ק"ח) חתיכה עצמה נעשית נבילה‪ ,‬וא"כ הטעם היוצא‬ ‫מהחתיכה בין טעם בשר בין טעם חלב הוא גוף האיסור‪ ,‬וכשטעם‬ ‫בהנאה‪.‬‬ ‫החלב יוצא לחלב הגבינות זה מין במינו שלהלכה אוסר בכל‬ ‫העור והרוטב‬ ‫שהוא‪ .‬וקיבה שלא נתנו בה חלב אחר‪ ,‬הייתי סבור להתירה‬ ‫דיני קיבה וחלב הנמצא בה‬ ‫כדאמרינן בעבודה זרה (כ"ט‪ ):‬גבי קיבת עולה שכהן שדעתו יפה‬ ‫חלב קרוש הנמצא בקיבת בעל חיים יונק‪ ,‬וכן בשר הקיבה‬ ‫פרק זה כשאר פרקי המסכת עוסק בדיני כשרות מאכלי‬ ‫שורפה חיה‪ ,‬שמע מינה פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא‪ ,‬ולא‬ ‫עצמה‪ ,‬ניתן להעמיד בו גבינות (ע"י נתינת מעט מהם לתוך‬ ‫חולין‪ ,‬ועיקרו של פרק זה עוסק בדיני טומאת אוכלין (‪-‬‬ ‫היא‪ ,‬דחלב גמור הוא כדתנן במתני' כשרה שינקה מן הטריפה‬ ‫החלב)‪ .‬ולהלן יבואר האם מותר להעמיד גבינות כאשר‬ ‫אוכל שנטמא מדבר טמא) וטומאת נבילות (‪-‬נבלת בהמה‬ ‫קיבתה אסורה‪ ,‬ותניא נמי קיבה שבישלה בחלבה אסורה‪ ,‬והא‬ ‫הבהמה היא טריפה או שינקה את החלב מטריפה‪ ,‬והאם‬ ‫שהיא מטמאה אדם וכלים אוכלין ומשקין)‪.‬‬ ‫דקיבת עולה מותרת משום שהחלב אינו מגוף העולה אלא ינקתו‬ ‫חלב שהעמידוהו בבשר הקיבה נאסר משום בשר בחלב‪.‬‬ ‫(קי"ח‪ ).‬רק מה שכנגד האוכל נחשב שומר‪ ,‬כאן שאין המח נשמר‬ ‫דין יד לענין טומאה‪ -‬יד שאינו שומר כגון עצם שאין בו‬ ‫אוכל אינו מטמא אא"כ יש בו שיעור כביצה (אף שהוא‬ ‫אלא כשהעצם סתומה הכל נחשב שומר‪ ,‬ויסבור כת"ק שטמא‬ ‫נטמא בכל שהוא‪ ,‬י"א מדאורייתא וי"א מדרבנן)‪ ,‬ונבילה‬ ‫מח ובראשו בשר‪ ,‬הבשר טמא אם היה טהור והיד נגעה בשרץ‪,‬‬ ‫כיון שיש כאן שיעור פול‪ ,‬וביד אפילו ת"ק מודה‪ ,‬או בעצמות‬ ‫מטמאה בכזית‪.‬‬ ‫ואם הבשר היה טמא והיד נגעה באוכל טהור הוא מטמא את‬ ‫שהם יד לבשר שאין בהם מח‪ ,‬ויסבור כיהודה בן נקוסא‪.‬‬ ‫טומאה עוברת מדבר לדבר גם כאשר המגע אינו ישיר אלא‬ ‫האוכל‪ ,‬אבל אינו מצטרף לכביצה‪ ,‬דכתיב "לכם" ג"פ‪,‬‬ ‫באמצעות 'יד' או 'שומר' של הדבר המטמא או של הדבר‬ ‫לגבי זרעים ולגבי נבילה ולגבי תנור‪ ,‬ולומדים לכם ‪ -‬ורבי יוחנן יעמיד בעצמות שהם יד לבשר‪ ,‬ויסבור‬ ‫הנטמא‪ ,‬גם אם הם עצמם אינם מקבלים טומאה‪ .‬יד היינו‬ ‫לכל צרכיכם שבאוכל הזה הכל טמא‪ ,‬להכניס טומאה כת"ק‪ ,‬ואשמועינן ת"ק שיש יד לפחות מכזית‪ ,‬אבל לא לפחות‬ ‫דבר שאוחזים בו את האוכל‪ ,‬כעצם שיש בראשה בשר‪,‬‬ ‫מפול‪ ,‬דאי בשומר אפילו בד' עצמות מטמא‪ ,‬דיש שומר לפחות‬ ‫ושומר היינו דבר שמחובר באופן טבעי לאוכל והוא שומר‬ ‫ולהוציא טומאה‪ .‬ואין לומר שיד תכניס ולא תוציא‪,‬‬ ‫מפול‪.‬‬ ‫עליו שלא יתקלקל‪ ,‬כמו קליפת הפרי‪.‬‬ ‫דאם יכולה להכניס כ"ש שיכולה להוציא‪ .‬ואין לומר‬ ‫והנה איתא בברייתא שקולית (‪-‬העצם העליונה של הירך‪,‬‬ ‫שומר מצטרף אף להשלים לשיעור קבלת טומאה‪ ,‬אבל יד‬ ‫שיד תוציא ולא תכניס‪ ,‬דכי כתיבא יד אהכנסה‬ ‫ותמיד יש בה מח) שיש עליה בשר‪ ,‬כל חלק ממנה מטמא‬ ‫אינה מצטרפת‪.‬‬ ‫כתיבא‪( .‬ואין ללמוד זרעים נבילה ותנור זה מזה‪,‬‬ ‫אוכלין‪ ,‬לרבי יהודה דין זה הוא דווקא כשיש בה כזית‬ ‫דזרעים חמירי שטומאתן מרובה (‪-‬שמקבלים טומאה‬ ‫מולדי טומאה‪ ,‬אבל תנור אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה‪ ,‬בשר‪ ,‬ולאחרים דין זה הוא אפי' אם יש עליה כפול‬ ‫טומאת אוכלין בדבר שאינו אוכל‬ ‫וכן טומאתם מרובה מנבילה כדתנן במתני' ריבה לטמא טומאת בשר‪ .‬הגמ' אומרת שרב יכול להעמיד ביד ולסבור‬ ‫אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבילות)‪ ,‬ותנור חמור כרבי יהודה‪ ,‬או להעמיד בשומר ולסבור כאחרים‪ .‬ורבי‬ ‫מה מצטרף לאוכל לגבי טומאה‪ -‬עור של‬ ‫קי"ז‪:‬‬ ‫שמטמא מאוירו (אע"פ שלא נגע‪ ,‬והתנור נעשה ראשון יוחנן יעמיד בשומר ויסבור כאחרים ששומר יש לפחות‬ ‫בהמה שחוטה שאין בבשר כביצה והעור השלימו לכביצה‪ ,‬רוטב‬ ‫(והיינו ליחה קרושה (ק"כ‪ ).‬שהיא מצטרפת להשלים כיון‬ ‫והאוכלין שניים‪ ,‬אבל נבילה וזרעים אינם מטמאים אחרים אא"כ מכזית‪ ,‬והא דאמרי כפול אף שלרבי יוחנן יש שומר לפחות‬ ‫נגעו בהם)‪ ,‬ונבילה חמורה שמטמאה אדם ומטמאה מפול‪ ,‬זה רק בגלל שרבי יהודה אמר שיעור‪ ,‬אבל באמת‬ ‫שדרך לאוכלה כשהיא קרושה על הבשר‪ ,‬אבל ליחה שאינה‬ ‫במשא וטומאה יוצאה מגופה‪ .‬ותנור ונבילה חמירי ה"ה בפחות מפול‪.‬‬ ‫קרושה אע"פ שציר שע"ג ירק (‪-‬משקה היוצא מן הירק‪.‬‬ ‫מזרעים‪ ,‬שהם מקבלים טומאה בלי נגיעה‪ .‬וזרעים והא דתניא ש(שרביט שריקנו טהור‪ ,‬ואם שייר בו גרגיר אחד‬ ‫ל"א ציר שמטבילים בו את המאכל) מצטרף לככותבת לענין‬ ‫ונבילה חמורים מתנור‪ ,‬שהרי הם אוכל‪ .‬ונבילה אפשר ויש בגרגיר ובשרביטים יחד כביצה טמא‪ ,‬ושרביט הפולים גדלים‬ ‫יוה"כ אע"פ שאינו קרוש‪ ,‬שכיון שהוא מחובר לאוכל זה נחשב‬ ‫ללומדה מתנור וזרעים‪ ,‬אך י"ל דיו לבא מן הדין להיות בו והוא השומר שלהם ו)לרבי אלעזר בן עזריה שרביט של‬ ‫אוכל)‪ ,‬שאני יוה"כ שאין הדבר תלוי אם יש לזה שם אוכל‪,‬‬ ‫כנדון וא"א ללמוד שנבילה תטמא אדם כגון אם תחב פול אינו מטמא להכניס או להוציא טומאה‪ ,‬דלאו שומר הוא‪,‬‬ ‫אלא הדבר תלוי ביתובי דעתא ואף אם אין לזה שם אוכל‬ ‫קיסם בכזית בשר נבילה להיות לו יד ונגע בו אדם‪ ,‬לא יטמא עד מפני שהפולים גסים ואינם צריכים שומר‪ ,‬אבל שרביט של‬ ‫אי מייתבא דעתיה חייב‪ ,‬דכתיב "לא תעונה" וזה לא התענה‪ ,‬וציר‬ ‫שיגע בנבילה עצמה‪ ,‬וכן בעצם של נבילה שזה יד‪ .‬ומה שזרעים קטניות מטמא אע"פ שהם פחות מפול‪ ,‬כיון שהוא רוצה‬ ‫שע"ג ירק קים להו לרבנן שמייתבא דעתיה‪ ,‬אבל להצטרף‬ ‫אינם מקבלים טומאה אלא בהכשר אינו קולא‪ ,‬למשמש בקטניות ע"י השרביט כיון שהם דקים ואם‬ ‫בעינן קרושה‪ .‬ושומן נטמא אף בפני עצמו דאוכל מעליא‬ ‫דפירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו)‪ .‬תתערב בהם פסולת א"א לנקותם‪ ,‬ומבואר שיש שומר לפחות‬ ‫הוא‪ ,).‬קיפה (והיינו תבלין בפני עצמו‪ ,‬שאינו נאכל כך‪ ,‬אבל‬ ‫וי"א שלומדים הכנסת טומאה‪ ,‬מדכתיב "יטמא" מפול‪ .‬הגמ' אומרת שרב יעמיד בקלח שמחוברים בו כל‬ ‫הוא מצטרף‪ ,‬אבל פירמא חתיכות בשר דקות שיורדות‬ ‫לרבות שומר‪ ,‬וכיון שאינו מצטרף‪ ,‬ולהכניס לומדים השרביטים שהם יותר מכזית‪ ,‬שמטמא מדין יד‪ ,‬ומפני‬ ‫לתחתית הקדירה נטמאת בפני עצמה)‪ ,‬אלל (יבואר‬ ‫ק"ו מיד‪ ,‬א"כ לומדים מזה להוציא ביד (באם אינו שהוא רוצה בקלח לתשמיש ‪-‬לטלטלם על ידו‪ ,‬ובפול כיון‬ ‫לקמן קכ"א‪ ,).‬עצמות שיש בהם מח והמח הוא אוכל והעצם‬ ‫ענין)‪ ,‬ואין לומר דנימא שבא ללמד שומר בשאר שהם גסים אינו צריך את היד‪.‬‬ ‫שומרת על המח‪ ,‬גידים‪ ,‬קרניים (במקום שחותכים ויוצא‬ ‫מהם דם מעיקרם שלמטה שהם רכים אבל אינם אוכל בפני‬ ‫אוכלין‪ ,‬כיון ששומר של נבילה הרי הוא כיד‪ ,‬וממילא קי"ט‪ :‬שומר שע"ג שומר אינו מצטרף‪ ,‬כדמצינו‬ ‫עצמו‪ .‬שם)‪ ,‬וטלפיים‪ ,‬מצטרפים עם הבשר לשיעור‬ ‫עדיף ללמוד ממנו דין יד‪.‬‬ ‫שיש ג' קליפות בבצל‪ ,‬הפנימית (‪-‬הלבנה הראשונה‬ ‫טומאת אוכלין‪ ,‬אבל לא לטומאת נבילות לכזית להשלים‬ ‫דבר שאינו לא יד ולא שומר כגון שיער‪ ,‬אינו טמא ואינו שראויה לאכילה) מצטרפת אע"פ שהיא נקובה כיון שהיא‬ ‫שיעור נבילה לטמא‪ .‬ד'שומרים' מצטרפים לטומאה קלה‬ ‫עצמה אוכל‪ ,‬והאמצעית שהיא שומר מצטרפת רק אם‬ ‫מטמא ואינו מצטרף‪.‬‬ ‫ולא לטומאה חמורה וכדלהלן‪ .‬ולרבי יהודה האלל‬ ‫קי"ח‪ :‬דין יד להכשר‪ -‬לרבי יוחנן יש יד להכשר היא שלימה מפני שרק שלימה שומרת‪ ,‬והחיצונה אינה‬ ‫המכונס (‪-‬נאסף במקום אחד)‪ ,‬אם יש בו כזית במקום‬ ‫מצטרפת אע"פ שהיא שלימה דאין שומר שעל גבי שומר‬ ‫אחד חייב עליו אם נגע בו ונכנס למקדש או אכל קודש‪,‬‬ ‫שאם הוכשרה היד הוכשרו הזרעים‪ ,‬ולרב אין יד להכשר‪.‬‬ ‫נחשב שומר‪.‬‬ ‫דהואיל ואחשביה אינו בטל‪.‬‬ ‫וי"ל שנחלקו אם מקרא נדרש לפניו דכתיב "טמא הוא"‬ ‫ולפני פניו דכתיב "וכי יותן מים"‪ ,‬או שמקרא נדרש רק שומר אוכל שחילקו ויש בו כביצה עם השומר‪ ,‬כגון אוכל‬ ‫דין שוחט בהמה טמאה לעכו"ם יבואר לקמן קכ"א‪.‬‬ ‫לפניו‪ .‬או י"ל שנחלקו בסברא‪ ,‬אם יש יד להכשר כיון כביצה ושומרו עליו וחילקו לשנים‪ ,‬או כגון שני בצלים קטנים‪,‬‬ ‫דין שומר לענין טומאה‪ -‬שומר והיינו דבר שהוא שומר‬ ‫שהוא תחילת טומאה‪ ,‬או שהכשר אינו תחילת מסתפק רב אושעיא אם השומרים לא מצטרפים כיון‬ ‫על האוכל‪ ,‬כגון עור‪ ,‬מצטרף לכביצה לטומאה קלה ‪-‬טומאת‬ ‫טומאה‪ .‬ותניא כוותיה דרבי יוחנן‪( ,‬עוד איתא התם שאין אחד שומר על השני‪ ,‬או שכיון שכל אחד שומר‬ ‫אוכלין‪ ,‬דכתיב לגבי טומאת אוכלין "זרע זרוע אשר יזרע"‬ ‫שזרעים אינם מקבלים טומאה או הכשר עד שיתלשו‪ ,‬על שלו מצטרפים‪.‬‬ ‫‪ -‬כדרך שמוציאים אותו לזריעה‪ ,‬והיינו חיטה‬ ‫כדאמרינן בתורת כהנים שאם אתה אומר שמחוברים טמאים והא דתניא שלרבי אלעזר בן עזריה שרביט של‬ ‫בקליפתה והיינו הקליפה החיצונה החופה אותה בעודה‬ ‫טימאת את הכל‪ ,‬שאין לך מחוברים שאין מצויים בהם שרצים)‪ .‬קטניות מטמא‪ ,‬כיון שהוא רוצה למשמש בקטניות‬ ‫שיבולת (אבל זו שנושרת כשכותשים אותה במכתשת היא אוכל‬ ‫ע"י השרביט אע"פ שצריך ב' וג' שרביטין כדי להצטרף‬ ‫גמור)‪ ,‬שעורה בקליפתה‪ ,‬ועדשים בקליפתם והיינו‬ ‫שיעור אוכלין ליד ולשומר‪-‬‬ ‫לכביצה‪ .‬רב אושעיא יעמיד בקלח שמטמא מדין יד‪,‬‬ ‫הקליפה שהעדשה חבויה בתוכה שאין מקפידים עליה בשעת‬ ‫לרב אין יד לאוכל שהוא פחות מכזית כיון שאין בעיקרו ומפני שהוא רוצה בקלח לתשמיש‪.‬‬ ‫זריעה אלא בשעת אכילה‪ ,‬ואף שהפסוק נאמר לענין טהרה‪ ,‬היינו‬ ‫כזית אין לזה חשיבות בשביל שיהיה ליד תורת יד‪( ,‬מיירי בפחות‬ ‫משום שלא הוכשר לקבלת טומאה‪ ,‬וסמיך ליה "וכי יותן מים על‬ ‫מכזית שנמצא עם אוכלין כביצה)‪ ,‬אבל יש שומר לפחות מכזית‪ ,‬והא דתניא שבחיטה או בשעורה או בעדשים‪,‬‬ ‫זרע" שאם הוכשר טמא‪ ,‬וכן שומר כמו פרח הרימון‬ ‫ואין שומר לפחות מפול ‪-‬הרבה פחות מכזית‪ ,‬לא לענין הקליפה מצטרפת ומבואר ששני שומרים מצטרפים‪ ,‬וה"ה‬ ‫מצטרף לשיעור קבלת טומאה‪( ,‬אבל הנץ שהוא שומר‬ ‫לאוכל שחילקו‪( ,‬והוה מצי לתרוצי בריה שאני‪ ,‬אלא דתרוצא‬ ‫להצטרף לכביצה ולא לענין להכניס ולהוציא טומאה‪ ,‬ולרבי‬ ‫דשומר אין מצטרף)‪ ,‬אע"פ שאינו נזרע כך‪ ,‬וכן עור‬ ‫דחיקא הוא)‪ ,‬הכונה לשדרה‪ ,‬וזה נחשב שומר אחד מפני שאם‬ ‫יוחנן יש יד לפחות מכזית אבל לא לפחות מפול‪ ,‬ויש‬ ‫מצטרף‪ ,‬דכתיב בפסוק זה ג' פעמים לשון זריעה‪.‬‬ ‫שומר לפחות מפול‪ .‬אמנם בבריה מודה רב שיש אחד יפול כולם יפלו‪ ,‬ואיירי בחיטים גדולות שיש בשורה‬ ‫אחת כביצה (כמו שהיה בימי שמעון בן שטח כשתי‬ ‫אמנם שומר לא מצטרף לטומאה חמורה כטומאת נבילה‬ ‫שומר אף לפחות מפול‪ ,‬כדמצינו שחיטים או שעורים‬ ‫שמטמאה אף אדם וכלים‪ ,‬דכתיב "הנוגע בנבלתה" ולא‬ ‫כליות של שור הגדול‪ .‬תענית כ"ג‪ ,).‬דמתוך שהם קבועים בדוחק‬ ‫או עדשים עם קליפתם מצטרפים לטומאה‪.‬‬ ‫בעור שאין עליו כזית בשר בלא העור‪ ,‬אמנם אם יש‬ ‫אם יטול אחד מהם יש ריוח לאחרים ליפול‪ ,‬דאל"כ העליון‬ ‫קי"ט‪ .‬והנה איתא בברייתא שאם יש ב' עצמות אינו נחשב שומר לתחתון‪ ,‬או דאיירי שבחיטה אחת‬ ‫בבשר כזית בלא העור‪ ,‬ונגע בעור‪ ,‬נטמא הבשר‪ ,‬מפני‬ ‫ועליהם ב' חצאי זיתים‪ ,‬והכניס ראשיהם השניים שאין יש כזית יחד עם קליפתה‪ ,‬כחיטי דשמעון בן שטח‪ ,‬שאז השומר‬ ‫שהעור נעשה כיד לבשר‪ ,‬וכתיב "יטמא"‪.‬‬ ‫עליהם בשר‪ ,‬והם של מת‪ ,‬לבית‪ ,‬אע"פ שעצם בלא בשר מטמא מצטרף לחיטה‪.‬‬ ‫שומר שאינו יד כגון עור שיש כנגדו כזית בשר‪,‬‬ ‫קי"ח‪.‬‬ ‫רק במגע ומשא ולא באהל‪ ,‬הבית טמא מפני שהמאהיל על האם שערה יש לה דין יד‪ -‬שערה אחת‪ ,‬לריש לקיש‬ ‫טמא ‪-‬אם היה טהור מקבל טומאה ומכניסה לאוכל‪ ,‬ומטמא‬ ‫היד כמאהיל על הבשר‪ .‬וליהודה בן נקוסא אין מצרפים‬ ‫אין לה דין יד כיון שהיא נתלשת‪ ,‬אבל יש בה דין שומר‪ ,‬ונ"מ‬ ‫אם האוכל טמא והשומר נגע באוכל טהור‪ ,‬ומצטרף‪ .‬וא"צ‬ ‫כזית מב' עצמות דאין יד לפחות מכזית‪ .‬הגמ' אומרת‬ ‫קרא לומר ששומר מכניס ומוציא טומאה‪ ,‬דיליף ק"ו‬ ‫שבשומר צריך שיגע דווקא כנגד הבשר‪ ,‬ולרבי יוחנן יש לה‬ ‫שרב יכול להעמיד בעצמות שיש בהם מח שהם שומר‬ ‫מיד‪ ,‬והלימוד הנ"ל מלמד ששומר מצטרף‪.‬‬ ‫דין יד ומביאה טומאה אפילו אם לא נגע כנגד הבשר‪ .‬ורבי‬ ‫לבשר ונכנס חלק מהעצם שאין שם מח‪ ,‬ואף שמבואר לעיל‬ ‫דין טומאת בהמה מפרכסת‬ ‫אבל אם דרכם מתחילה אין מביאם דכתיב "פרי")‪ ,‬דמה‬ ‫יוחנן הקשה על ריש לקיש ממתני' דלהלן שעור שיש‬ ‫כפי שנתבאר בבעלי חיים שמתו שייכים ב' סוגי טומאות‪:‬‬ ‫לביכורים שהם טעונים קרייה ‪-‬ארמי אובד אבי והנחה על‬ ‫עליו כזית בשר הנוגע בחוט היוצא מהבשר או בשערה‬ ‫א' טומאת אוכלין‪ ,‬והיינו אם נטמאה הבהמה מדבר טמא‬ ‫הרצפה דכתיב "והנחתו לפני ד' "‪ .‬ואין ללמוד מתרומה‬ ‫הוא טמא‪ .‬וריש לקיש מעמיד שהשערה מטמאה‬ ‫בזמן שהיא נחשבת 'אוכל'‪ ,‬והיינו שהיא עומדת לאכילה‪ .‬ב'‬ ‫(שהוקשה לביכורים) או מתרומה וביכורים‪ ,‬דמה‬ ‫מדין שומר שהיא שומרת על היד‪ ,‬דאף ששומר ע"ג‬ ‫טומאה עצמית כאשר היא נבילה‪.‬‬ ‫לתרומה וביכורים שכן חייבים עליהם מיתה במזיד‬ ‫שומר אין בו דין שומר והשערה היא על העור‪ ,‬השערה‬ ‫בהמה ה'מפרכסת' והיינו שהיא מניעה את אבריה‪ ,‬נחשבת‬ ‫וחומש בשוגג‪ .‬אלא לומדים מתרומה וחד מהנך או‬ ‫נוקבת בעור ויורדת לבשר‪ ,‬ואין זה שומר ע"ג שומר‪( ,‬ומ"מ‬ ‫כחיה לכל דבר עד שתמות‪ ,‬אמנם בהמה טהורה שנשחטה‬ ‫עור כשר לתפילין אף דבעינן כתיבה תמה ‪-‬שלימה ולא‬ ‫מביכורים וחד מהנך ‪-‬חמץ או נבילה‪.‬‬ ‫כדין אין בה איסור דאורייתא של אבר מן החי אף קודם‬ ‫שתמות (לעיל ל‪ ,).‬וממילא היא מקבלת טומאת אוכלין‪.‬‬ ‫דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתווניות (ענבים‬ ‫פסוקה‪ ,‬דכתיב "וכתבתם"‪ ,‬כיון שנקב שהדיו מכסה אותו‬ ‫שנמצאים בגפנים בימות החורף שאינם מתבשלים לעולם‬ ‫אינו נקב)‪ .‬או שריש לקיש יעמיד שגם החוט וגם‬ ‫בסוגייתינו יבואר האם גם בהמה טמאה ששחט ישראל‬ ‫לעכו"ם‪ ,‬או עכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל‪ ,‬השחיטה‬ ‫ועושים מהם חומץ) ושאר משקים ממיני פירות של‬ ‫השערה מטמאים משום יד‪ ,‬ויש הרבה חוטים או‬ ‫גורמת שהיא מקבלת טומאת אוכלין בעודה מפרכסת‬ ‫תרומה חוץ מענבים וזיתים שדרכם בכך‪ ,‬רבי אליעזר מחייב‬ ‫שערות והוא אוחז בכולם‪ ,‬וכשמחזיק בהם הם לא נחתכים‪,‬‬ ‫אע"פ שהשחיטה לא מתירה אותה באכילה‪ ,‬והאם יש לה‬ ‫וכמו שהעמיד רבי אילעא שמה שמלאי (‪-‬זקן העליון)‬ ‫טומאת נבילה ואיסור אבר מן החי‪ ,‬והאם היא צריכה 'הכשר‬ ‫על המשקין קרן וחומש אם אכלם בשוגג‪ ,‬ורבי יהושע‬ ‫פוטר‪ .‬הגמ' מבארת שלרבי אליעזר אומרים בכל גזירה‬ ‫של השיבולת מעביר טומאה לשיבולת או מהשיבולת‬ ‫מים' כדי לקבל טומאת אוכלין‪.‬‬ ‫שוה ובנין אב דון מינה ומינה לדמותו למלמד בכל פרטיו‪,‬‬ ‫ואינו מצטרף לשיעור דאינם שומר אלא יד‪ ,‬היינו במלאי‬ ‫השוחט בהמה טמאה לעכו"ם וכ"ש לישראל‪ ,‬וכן‬ ‫בין המלאים‪.‬‬ ‫וממילא כיון שלומדים תרומה מביכורים שמשקין‬ ‫עכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל (ברייתא‬ ‫היוצאים מהם כמותם‪ ,‬הכי נמי כמו שביכורים הם גם‬ ‫קכ"א‪ ,):‬והיא עדיין מפרכסת‪ ,‬מטמאה טומאת אוכלין‬ ‫משאר מינים ה"ה תרומת משקין היא גם בשאר‬ ‫דין אוכל שנמחה‬ ‫אם נגעה בשרץ וחזרה ונגעה באוכלין‪ ,‬דכיון שישראל שחט ולגבי‬ ‫הסוגיא דלהלן עוסקת בכמה מאכלות אסורות (חלב חמץ‬ ‫מינים‪ ,‬ולרבי יהושע אומרים דון מינה מה שצריכים‬ ‫ישראל זה שחיטה מעליא‪ ,‬ובטהורה השחיטה מתירה לישראל‪,‬‬ ‫נבילה טבל חדש שביעית כלאים הקדש ותרומה) שהתורה‬ ‫מחשבתו משויא ליה אוכל בשחיטה אף בטמאה לעכו"ם‪ ,‬וכ"ש‬ ‫ללמוד ואוקי באתרה לשאר פרטיו המפורשים בו‪ ,‬וממילא‬ ‫אסרה אותם בלשון אכילה‪ ,‬ובכל זאת הם אסורים אף אם‬ ‫בטהורה אף כשעכו"ם שחט‪ ,‬כיון שאם שחטה ישראל יש בה‬ ‫רק תירוש ויצהר קדושים בתרומה ולא שאר משקין‪,‬‬ ‫נימוחו ונעשו משקה‪ ,‬מפני שיש רבוי מיוחד שזה בכלל‬ ‫היתר אכילה‪( ,‬אבל עכו"ם בטמאה דלא מצינו בזה שחיטה‪ ,‬וכן‬ ‫(ואף שאפילו תמרים ותפוחים עצמם אין תרומתם מן התורה‬ ‫אכילה‪( .‬וכתבו הראשונים שאף ששתיה בכלל אכילה‪ ,‬כאן‬ ‫נחירה בישראל שלא מצינו בו נחירה‪ ,‬ואין בזה טומאה‪ ,‬וכן טמאה‬ ‫אלא מדברי סופרים‪ ,‬כעין דאורייתא תקון)‪ ,‬ולדבריו אף‬ ‫צריך רבוי מיוחד‪ ,‬מפני שהשתיה היא שלא כדרך‪ ,‬או מפני‬ ‫לישראל‪ ,‬לא משויא ליה אוכל‪ ,‬דבטלה מחשבתו)‪ ,‬ואינה‬ ‫ביכורים וערלה הם רק במשקה היוצא מן הזיתים ומן‬ ‫שהדבר נשתנה מדרך ברייתו)‪ .‬ויבואר להלן מהו הרבוי‬ ‫מטמאה טומאת נבילות עד שתמות דכתיב "וכי ימות מן‬ ‫המיוחד שיש בכל אחד ואחד‪ ,‬ומדוע א"א ללמוד אחד‬ ‫הענבים בלבד‪ ,‬ואין מלקות משום ערלה אלא על‬ ‫מהשני‪ .‬וכן יבואר האם יוצאים ידי חובת מצה וביכורים אם‬ ‫הבהמה"‪ ,‬או עד שיתיז ראשה שכיון שנחלקה לשנים היא‬ ‫היוצא מן הזיתים ומן הענבים‪ ,‬שהרי חוזרים ולומדים‬ ‫נימוחו‪ ,‬ומנלן‪.‬‬ ‫נחשבת מתה אפילו אם היא מפרכסת‪( .‬מתני' קי"ז‪ .):‬ואמר‬ ‫ביכורים וערלה מתרומה‪.‬‬ ‫אביי שאינה מצילה כלים שבתוכה שבלעתם בחייה והרי‬ ‫ק"כ‪ .‬חלב שהמחהו וגמעו חייב‪ ,‬ואף שבחלב כתיב‬ ‫היא באהל המת מפני הטומאה לחומרא‪ ,‬כיון שהיא‬ ‫המשך דיני טומאת אוכלין‬ ‫"אכילה"‪ ,‬אמר קרא "ונכרתה הנפש" משמע כל דבר‬ ‫מטמאה טומאת אוכלין‪ ,‬והרובעה חייב מיתה במזיד‬ ‫המיישב דעתו של אדם ‪ -‬לרבות את השותה‪.‬‬ ‫קכ"א‪ .‬מהו אלל‪ -‬מבואר במתני' (קי"ז‪ ):‬שאלל‬ ‫וחטאת בשוגג מפני שאינה מטמאה טומאת נבילה‪,‬‬ ‫דם שהקפהו ואכלו חייב‪ ,‬דכיון דאקפיה אחשביה‪.‬‬ ‫וישראל בטהורה ודאי אינה מצלת‪ ,‬שהרי היא מותרת אף‬ ‫מצטרף עם הבשר לטמא טומאת אוכלין‪ .‬לרבי יוחנן‬ ‫באכילה‪ ,‬ועכו"ם בטמאה ודאי מצלת‪ ,‬דכיון שאין בה טומאה כלל‬ ‫חמץ ומצה‪ -‬המחהו וגמעו בפסח‪ ,‬אם זה מצה אינו אלל היינו מרטקא (–גיד השדרה והצוואר שהוא רחב ולבן‬ ‫מבואר שהיא נחשבת חיה‪.‬‬ ‫יוצא בה ידי חובה‪ ,‬דבעינן "לחם עוני"‪ ,‬ואם זה חמץ וקשה מאד)‪ ,‬ולריש לקיש אלל היינו בשר שפלטתו סכין‬ ‫הוא ענוש כרת‪ ,‬ואע"ג דכתיב אכילה‪ ,‬אמר קרא "נפש" בזמן הפשטת העור מהבהמה‪ ,‬ובשר זה אינו חשוב‪ ,‬ואיירי וי"א שישראל ששחט בהמה טמאה‪ ,‬ונכרי ששחט‬ ‫בחישב על מקצתו ולא פירש איזה מקצת‪ ,‬וממילא כביצה בהמה טהורה‪ ,‬צריכים מחשבה‪ ,‬ואם לא חישב לא הויא‬ ‫לרבות את השותה‪.‬‬ ‫ממנו לא מקבלת טומאה שהרי לא חישב על כולו‪ ,‬אבל זה מצרף אוכל עד שתמות‪ ,‬וצריכים הכשר מים ממקום אחר‪ ,‬דדם‬ ‫נבלת עוף טהור שהמחה אותה בחמה הרי היא‬ ‫לאוכלין אחרים להשלים לכביצה‪ ,‬או שמקצתו פלטתו חיה השחיטה עצמו אינו מכשיר אלא בדם חללים (ע"י גיסטרא ומן‬ ‫טהורה מפני שהיא מסרחת‪ ,‬אבל אם המחה אותה (‪-‬נשכה כלב ודלדל מן הבשר לצד העור‪ ,‬ואח"כ שחטה והסכין הצואר) או בשחיטה הוגנת‪ ,‬והכא הוי כדם מגפתו וכדם המת‪.‬‬ ‫באור היא טמאה אע"ג דכתיב "אכילה"‪ ,‬דאמר קרא הפליט עוד‪ ,‬ואין ידוע איזה חלק נפלט ע"י הכלב ואיזה ע"י הסכין‪,‬‬ ‫והחלק שפלטתו חיה אינו בטל מסתמא‪ ,‬והחלק שנפלט ע"י הגמרא שואלת שהרי דבר שסופו לטמא טומאה‬ ‫"נפש" לרבות את השותה‪.‬‬ ‫הסכין ביטלו מדעת‪ ,‬ומיירי בדלא חשיב עליה‪ ,‬ולכן אותה קצת חמורה (‪-‬אדם וכלים) א"צ הכשר‪ ,‬כדתניא שנבלת עוף‬ ‫א"א ללמוד אחד מהשני‪ ,‬חמץ א"א ללמוד מחלב דחיה מצטרפת לשאר אוכלין לטומאת אוכלין ולא לטומאת צריכה מחשבה לקבל טומאת אוכלין מן השרץ‪ ,‬דסתמא אינה‬ ‫ונבילה‪ ,‬דחמץ היתה לו שעת הכושר‪ , ,‬ונבילה א"א נבילות‪ ,‬וכר"ע דאמר (קכ"ב) העור מבטלו מטומאת נבלות ואפילו עומדת לאכילה‪( ,‬והיינו בכפרים שאין רגילים לאכול עופות‪ ,‬אבל‬ ‫ללמוד מחלב וחמץ מפני שאין בה חיוב כרת‪ ,‬וחלב פלטתו חיה)‪ ,‬אבל בחישב על כולו אפילו אחר כך מטמא בכרכים א"צ מחשבה‪ ,‬דסתמא עומדת לאכילת עובדי כוכבים)‪,‬‬ ‫א"א ללמוד מחמץ ונבילה‪ ,‬מפני שחלב הותר מכללו‪ ,‬אף בפני עצמו‪ ,‬דמחשבה מחשיבה לאוכל כל דבר שאפשר ואינה צריכה הכשר‪ ,‬דהכשר נאמר בזרעים שאין סופם‬ ‫(והיינו שחלב חיה מותר להדיוט‪ ,‬אבל נבילה אף שעוף לאוכלו אע"פ שאין דרך לאוכלו‪ ,‬ובלא חישב כלל בטולי לטמא טומאה חמורה דלעולם אינם נעשים אב הטומאה‬ ‫הותר במליקה זה רק לכהנים שזוכים משלחן גבוה בטליה‪ .‬ואמנם "אלל" הכתוב בתורה הכונה למרטקא לטמא אדם וכלים‪ ,‬אפילו אם נגעו במת שהוא אבי אבות‬ ‫הטומאה‪ ,‬והכא סופה לטמא אדם וכלים בכזית ואפילו במשא‬ ‫כשתמות‪.‬‬ ‫והתירא משום גבוה‪ ,‬אבל לגבי הדיוט לא אשכחן דהותר‪ .‬אבל אף לריש לקיש‪ ,‬וכדכתיב "רופאי אלל כולכם" שהרי‬ ‫מה שהותר חלב בהמה לגבוה אינו קולא‪ ,‬שהרי נבילה רק מרטקא אינה בת רפואה‪ .‬ומה שאמר רבי יהודה‬ ‫הותרה לגבוה במליקה)‪ ,‬וחלב וחמץ א"א ללמוד שהאלל שכינסו למקום אחד והחשיבו חייבים עליו אם קכ"א‪ :‬חזקיה מיישב שאף כאן יכול לפוררה לפרורים‬ ‫יש כזית במקום אחד‪ ,‬ודאי הכונה לבשר שפלטתו דקים שכל אחד פחות מכזית ושוב לא תטמא טומאת נבילות‪,‬‬ ‫מנבילה מפני שאינם מטמאים‪.‬‬ ‫סכין‪ ,‬שהרי במרטקא אף בכזית במקום אחד פטור משא"כ נבלת עוף טהור כבר מתה וראויה לטמא טומאה חמורה‬ ‫והא דבעינן "הטמאים" לאסור ציר ורוטב וקיפה של‬ ‫שרצים‪ ,‬ולא לומדים מחלב חמץ ונבילה שהמיחוי שלהם כיון שהוא עץ בעלמא‪ .‬והמחלוקת היא אליבא דרבנן‪ .‬ואף שבהמה טמאה (וכ"ש טהורה‪ ,‬דליכא מידי דשרי לישראל‬ ‫כמותם‪ ,‬דהו"א דאמרינן דיו ובעינן כזית‪ ,‬ושרצים איסור ואמר רב הונא שרבי יהודה מדבר כשכנסו דגלי דעתיה ואסור לעכו"ם‪ ,‬ובטהורה גם רבי יוחנן מודה) ששחטו בה‬ ‫אכילתם בכעדשה כטומאתם‪ .‬ואין ללמוד חלב חמץ ונבילה דלא בטליה מעיקרא‪ ,‬אבל נתכנס מאליו כמו שכנסוהו תינוקות שניים או רוב שניים ועדיין היא מפרכסת‪ ,‬לחזקיה אין‬ ‫משרצים‪ ,‬דמה לשרצים שטומאתם ואיסורם במשהו‪ .‬אחר הפשט לא‪ ,‬דהואיל ובטל מתחילה ונעשה עור תו לא הדר בה איסור אבר מן החי כיון שהיא מתה‪ ,‬הכונה שיצאה‬ ‫הוי בשר לטומאת נבילה‪ ,‬דרק לטומאת אוכלין מהניא מחשבה‬ ‫מכלל חיה ולכלל מתה לא באה ובטומאת נבילות כתיב‬ ‫לשויה אוכל אפילו בעור עצמו‪.‬‬ ‫"וכי ימות"‪.‬‬ ‫ק"כ‪ :‬טבל וחדש ושביעית וכלאים‪ ,‬משקה היוצא‬ ‫חרטום (–מקור) וציפרניים של עוף שלא נאמרה בו אלא‬ ‫לרבי יוחנן יש בשחוטה מפרכסת איסור אבר מן החי‪.‬‬ ‫מהם כמותם‪ ,‬דילפינן מחלב חמץ ונבילה‪ ,‬שהרי הם‬ ‫טומאת בית הבליעה‪ ,‬מיטמאים ומטמאים אם קיבל טומאה‬ ‫איסור הבא מאיליו‪.‬‬ ‫מן השרץ דרכם‪ ,‬ומצטרפים לכביצה‪ .‬והיינו חרטום רבי אלעזר אמר שיש לנקוט כרבי יוחנן‪ ,‬דתני רב‬ ‫הקדש משקה היוצא ממנו דינו כמותו‪ .‬ואין ללמוד התחתון של העליון (‪-‬רצועה דקה שנמצאת בפה ודבוקה אושעיא שישראל ששחט בהמה לעכו"ם ושחט‬ ‫מחלב חמץ ונבילה‪ ,‬שהרי אינו איסור הבא מאיליו‪ .‬רק לחרטום העליון לאורכו)‪ ,‬אבל התחתון או העליון הוא עץ בה שנים או רוב שניים‪ ,‬או עכו"ם ששחט בהמה‬ ‫הקדש לא נחשב איסור הבא מאיליו‪ .‬ואין ללמוד מביכורים בעלמא‪ .‬וציפורניים היינו במקום שהם מובלעים טהורה לישראל‪ ,‬והיא מפרכסת‪ ,‬מטמאה טומאת‬ ‫(שלומדים מ"תביא" לרבות אם הביא ענבים ודרכם בבשר ‪-‬שורשי הציפורניים‪ ,‬ששם הם נחשבים אוכל‪.‬‬ ‫ואם הוא מפשיט את העור כדי לעשות ממנו חמת והוא‬ ‫ור"ש ה"ה בעור של בית הפרסות ושל ראש עגל הרך‬ ‫אוכלין אבל לא טומאת נבילות (וכנ"ל)‪ ,‬ואבר הפורש‬ ‫מתחיל להפשיט מכיוון הפה‪ ,‬הוי יד עד שיפשיט את החזה‬ ‫וכל הדברים שמנו חכמים שמטמאים כבשר והיינו‬ ‫ממנה כאבר מן החי ואבר מן החי מטמא מיד כנבילה‪ ,‬ובשר‬ ‫שאותו מפשיטים בסוף מפני שהחזה קשה להפשטה משאר‬ ‫לרבות עור של בית הבושת של נקיבה בחטאת או בשלמים‪,‬‬ ‫הפורש ממנה כפורש מן החי שאין בו טומאה‪ ,‬ואסור‬ ‫האברים וכשהעור מחובר בחזה הוי חיבור‪ ,‬ואם מתחיל‬ ‫דינם כבשר אף לגבי פסול ופיגול‪ ,‬ומבואר שרק לתנא זה‬ ‫לבני נח אפילו לאחר שתצא נפשה כיון שנחתך מחיים‪,‬‬ ‫מהרגליים כל העור הוי יד‪.‬‬ ‫דינם כבשר‪ ,‬אבל לת"ק רק עור שתחת האליה נחשב בשר‪.‬‬ ‫ומבואר כרבי יוחנן‪ .‬ואם שחט סימן אחד או רוב סימן‬ ‫עור שעל הצוואר לרבי יוחנן בן נורי הוי חיבור‪,‬‬ ‫אינה מטמאה טומאת אוכלין דלא אשכחן היתר אכילה עור בית הפרסות שהוא רך מטמא כבשר‪ .‬לרב הכונה‬ ‫ולחכמים אינו חיבור כיון שהוא נפשט מעצמו‪ .‬ואביי מבאר‬ ‫בשום מקום לא לישראל ולא לבני נח‪ ,‬וכן אם נחרה ועודה לבית הפרסות ממש ולא לעור שעל עצם השוק מהארכובה‬ ‫שאם זה היה חיבור חזק לכו"ע הוי חיבור‪ ,‬אבל כאן זה לא חיבור‬ ‫מפרכסת אינה מטמאה כלל‪ .‬ונכרי ששחט בהמה התחתונה שחותכים אותו בשעת הפשטת הבהמה‪ ,‬ולרבי‬ ‫חזק אלא חיבור שעשוי להתנתק מאיליו‪ ,‬ונחלקו (קכ"ג‪ ):‬אם‬ ‫טהורה במקום שאינו עושה את הבהמה לטריפה כגון חנינא הכונה לרכובה הנמכרת עם הראש ‪-‬כל העור‬ ‫שומר העשוי להינתק מאיליו הוי שומר כל זמן שלא‬ ‫חצי קנה‪ ,‬ובא ישראל וגמר את השחיטה‪ ,‬כשרה‪ .‬ואם שמעל עצם עצם השוק מהארכובה התחתונה שחותכים בשעת‬ ‫הפשטת הבהמה‪.‬‬ ‫ניתק‪ ,‬או לא‪.‬‬ ‫הישראל התחיל בשחיטה והנכרי גמר‪ ,‬פסולה בין‬ ‫אם הישראל עשאה טריפה ובין בלא עשאה טריפה עור בית הבושת –הרחם‪ ,‬ועור השליל‪ ,‬ועור שתחת‬ ‫מתי בטל שם טומאה ע"י קריעה או נתיצה‪-‬‬ ‫כיון שגמר השחיטה נעשה בידי עכו"ם‪ .‬והרוצה לאכול בשר האליה‪ ,‬מטמאים כבשר‪.‬‬ ‫טלית טמאה שהתחיל לקורעה כדי לבטלה מתורת טלית‪,‬‬ ‫והחומט שהם רכים‬ ‫לפני שתצא נפש הבהמה‪ ,‬יחתוך כזית חי מבית עור האנקה והכח והלטאה‬ ‫בטלה ממנה הטומאה אחרי שיחתוך רובה‪ ,‬שכשאינה‬ ‫מטמאים כבשר‪ ,‬דכתיב "הטמאים"‪ ,‬וכן מרבים צירן ורוטב‬ ‫שחיטתה ומולחו ומדיחו היטב יותר מסתם בשר‪ ,‬מפני‬ ‫ראויה למלאכתה הראשונה ואין שמה עליה היא נטהרת אע"פ‬ ‫שיש בשייריה שלש על שלש והיא ראויה לקבל טומאה‪ ,‬כמו‬ ‫וקיפה שלהם‪ ,‬ושאר ח' שרצים ממועטים מ"אלה"‬ ‫שכאשר הבהמה מתה היא נאנחת ומוציאה את דמה יפה‪ ,‬וכאן‬ ‫שכלי חרס שבירתו מטהרתו אע"פ ששייריו ראויים לקבל‬ ‫(ד"למינהו" הפסיק הענין)‪ ,‬ולרבי יהודה עור הלטאה‬ ‫הדם לא הספיק לצאת וכחותכו הוא נבלע בתוכה‪ ,‬וממתין עד‬ ‫טומאה‪ ,‬ואמר רבה בר אבוה שכל זה דווקא בטלית‬ ‫חלוק מבשרה כחולדה‪ ,‬ורבי יוחנן בן נורי סובר שלכל‬ ‫שתצא נפשה ואוכלו אבל לפני כן אסור‪ ,‬כדאיתא בסנהדרין‬ ‫טבולת יום שנטמאה והטבילה וצריך להשתמש בה לטהרות‬ ‫הח' שרצים יש עורות‪ ,‬ותנשמת לרב עורה מטמא‬ ‫(ס"ג) שאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה דכתיב "לא‬ ‫לפני הערב שמש‪ ,‬דמיגו שלא חס עליה והטבילה אע"פ‬ ‫כבשר‪ ,‬דס"ל כרבי יהודה שהולך אחר מישוש היד‪,‬‬ ‫תאכלו על הדם"‪ ,‬ואסמכתא בעלמא היא‪ ,‬וגם הנכרי מותר בה‬ ‫שהמים מזיקים לה אין לחוש שלא יקרע את הרוב‪ ,‬אבל‬ ‫ולתנא דידן תנשמת אין עורה מטמא‪ .‬והמפשיט‬ ‫דליכא מידי דשרי לישראל ואסור לעכו"ם‪ ,‬ודבר זה טוב‬ ‫בשרצים (קכ"ג‪ ):‬שקשה להפשיטם הוי חיבור עד טלית שלא טבל אותה אינה נטהרת שמא לא יקרע‬ ‫לרפואה‪.‬‬ ‫שחיטה לצורך נכרי ששהה או דרס בה או שלא בדק שיפשיט את כולו ואפילו אם הפשיט יותר מכדי אחיזה‪ ,‬ונגע את רובה‪ .‬ורבה חולק מפני שיש לחוש שיאמרו‬ ‫שטבילה מועילה בלי הערב שמש‪ ,‬ועוד דא"כ עולת‬ ‫בעור המופשט‪ ,‬טמא‪.‬‬ ‫את הסכין‪ ,‬אינה מטמאה טומאת אוכלין‪.‬‬ ‫כל עורות אלו שאמרו שהם מטמאים כבשר אם עיבדם העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון דס"ל שצריך למלוק רק רוב‬ ‫קכ"ב‪ .‬שני חצאי זיתים שנמצאים על גבי העור‪ ,‬לרבי (בשיעור ד' מילין‪ ,‬כמו לגבל (‪-‬הלש עיסתו בטהרה והוא‬ ‫שנים ולא כל השנים‪ ,‬דגמר מחטאת דכתיב בה "לא יבדיל"‪,‬‬ ‫ישמעאל (קכ"ד) אין העור מבטלם ומטמאים‪ ,‬ואפי' שכיר וצריך למים להטביל את הכלים‪ ,‬עד ד' מילין צריך להטריח נחשוש שמא לא יחתוך רוב שנים‪ .‬ורב יוסף עונה‬ ‫בפלטתם סכין‪ ,‬ולר"ע העור מבטלם ולכן אין מטמאין עצמו בסתמא כשאין בעה"ב נותן לו שכר הליכה)‪ ,‬ולתפילה (‪ -‬שאין לחוש שמא יאמרו כיון שקרע הטלית מוכיח‬ ‫המהלך בדרך וגמר בליבו ללון מבעוד יום ויש בית הכנסת בהמשך עליה‪ ,‬ואינו דומה לעולת העוף דשאני התם דכהנים‬ ‫בין בפלטתם חיה בין בפלטתם סכין‪.‬‬ ‫הדרך צריך לטרוח ללכת ד' מילין כדי להתפלל שם)‪ ,‬ולנטילת זריזים הם‪.‬‬ ‫ידים (לאכילה‪ ,‬אם אין לו מים ויש מים לפניו צריך ללכת ד' מילין קכ"ג‪ :‬לרב הונא אף אם קרע את רוב הטלית‪ ,‬אם‬ ‫אלו עורות מטמאים כבשר‬ ‫כדי להגיע למים)‪ ,‬אך כל זה בהולך לפניו‪ ,‬אבל לאחריו‬ ‫מטמא‬ ‫אינו‬ ‫במשנה הקודמת (קי"ז‪ ):‬למדנו שעור הבהמה‬ ‫נשאר כדי מעפורת‪ ,‬הוי חיבור‪.‬‬ ‫אפי' מיל אחד אינו חוזר‪ ,‬אבל פחות ממיל חוזר) או‬ ‫טומאת נבילה‪ ,‬מפני שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה‪ .‬ולהלן‬ ‫שעשה מהם טלאי או שהלך עליהם – ששטחם ואם קרע עור ושייר מקצת‪ ,‬לריש לקיש נשאר העור‬ ‫יבואר אלו עורות מטמאים כבשר מפני שהם רכים וראוים‬ ‫לדרוס עליהם ברגלים שזה מקצת עיבוד‪ ,‬בטלו מתורת בשר בטומאתו כיון דחלים – הוא חזק ע"י אותו מקצת‪ ,‬וכשתופרו‬ ‫לאכילה‪ ,‬או מדרבנן‪.‬‬ ‫הרי הוא כבתחילה‪ ,‬ולכן לא בטל שמו מעליו‪ ,‬משא"כ טלית שכיון‬ ‫עור של אדם מדאורייתא הוא טהור (דלאו בשר הוא ונעשו עור והם טהורים‪ ,‬חוץ מעור האדם‪.‬‬ ‫שנקרעה בטל שמה‪ ,‬דאפילו חוזר ותופרה אינה חוזרת לקדמותה‪,‬‬ ‫ואינו בכלל מת)‪ ,‬אבל הוא מטמא כבשר מדרבנן‪ ,‬כדי‬ ‫קכ"ג‪ .‬לגיון העובר ממקום למקום ונכנס לבית‪ ,‬הבית (אמנם בעור המופשט כל חלק שהופשט הוי כאילו‬ ‫שלא יעשה שטיחים מעורות אביו ואמו‪ ,‬וכ"ש שאם‬ ‫טמא‪ ,‬מפני שודאי יש לו כמה קרקפילין (‪-‬עור ראש אדם הופרש לגמרי‪ ,‬כיון שאינו עתיד לחזור לבשר)‪ .‬ולרבי יוחנן‬ ‫עיבדו אסור מדרבנן‪ ,‬וי"א שזה טעם רק למה אחרי‬ ‫הדין בעור כמו בבגד‪ ,‬כיון שהחיבור מחדש אינו חיבור‬ ‫מת לצורך כישוף במלחמה)‪.‬‬ ‫העיבוד הם טמאים‪ ,‬אבל בלא עיבוד אסור‬ ‫גמור‪.‬‬ ‫מתי בטל שם יד או שומר לטומאה בעור שהופשט‬ ‫מדאורייתא‪.‬‬ ‫מהבשר‪ -‬עור שהפשיטו מהבשר של בהמה שחוטה כדי וללישנא בתרא (קכ"ד‪ ).‬הקורע טלית היא טהורה‬ ‫עור של חזיר ישוב מטמא כבשר מפני שהוא רך‬ ‫לעשות שטיח למיטה או לשלחן‪ ,‬בבהמה או בחיה‪ ,‬אפילו בנשאר בה כדי מעפורת‪ .‬ובעור נחלקו רבי יוחנן‬ ‫ואוכלים אותו‪ ,‬אבל של חזיר הבר שהוא קשה אינו בטהורה והוא טמא או בטמאה והוא טהור‪ ,‬בדקה או וריש לקיש אם בנשאר בו כדי מעפורת הוא טהור או‬ ‫מטמא‪ ,‬ולרבי יהודה אף של חזיר הבר הוא רך ומטמא‪ .‬בגסה‪ ,‬הרי הוא יד לבשר להוציא או להכניס טומאה‪ ,‬עד לא‪.‬‬ ‫עור של הדבשת הרכה של הגמל‪ ,‬והיינו כשעדיין לא שיפשיטו כדי אחיזה מסביב לכל הבהמה‪ ,‬והיינו טפחיים‪ ,‬עור טמא מדרס שחשב לעשות ממנו רצועות או‬ ‫טענה משא‪ ,‬מטמא כבשר‪ .‬הגמ' מסתפקת מה הדין‬ ‫ואחרי שהפשיט שיעור זה‪ ,‬לרב המופשט טהור עד סנדלים‪ ,‬לרבי יהודה הוא טהור כשיתן בו איזמל‬ ‫מקום חיבורו‪ ,‬אבל משם והלאה טמא משום שומר‪ ,‬ולרב אסי להתחיל לבטלו‪ ,‬אע"פ שעדיין יש בו ה' על ה' טפחים שזה‬ ‫וטענה‪,‬‬ ‫בהגיע זמנה לטעון ולא טענה‪ ,‬או בלא הגיע‬ ‫טפח מהעור המופשט הסמוך לבשר סביבות כולו נשאר השיעור לטומאת מדרס‪ ,‬ולחכמים טהור רק כשימעיטנו‬ ‫תיקו‪.‬‬ ‫קכ"ב‪ :‬עור הראש של עגל רך (לעולא היינו בן טמא שכיון שהוא אוחז שם כדי להמשיך להפשיט הוי כבית יד‪ ,‬מה' טפחים‪ .‬ללישנא קמא לריש לקיש (הנ"ל) דין זה‬ ‫שנתו ויונק‪ ,‬אבל אם הפסיק לינוק אע"פ שהוא בתוך שנתו (ולרב אין חשיב יד אלא כשמטלטלים בו את האוכל‪ ,‬אא"כ הוא רק כשחותך מסביב מפני שאז א"א לחברו היטב‪.‬‬ ‫כבר הוקשה עורו‪ ,‬וכן בעבר שנתו ועדיין הוא יונק‪ ,‬ולרבי יוחנן הפשיט רק טפחיים שאז גם הטפח הסמוך לבשר וללישנא בתרא אינו טהור בפחות מה' טפחים אלא‬ ‫כל זמן שיונק אפילו אחרי שנה‪ ,‬וה"ה בתוך שנה אף אם אינו טהור‪ ,‬מפני שאז הוא עדיין מפשיט בסכין‪ ,‬אבל אח"כ אוחז בעור בצריך לו למושב הזב שבפחות מה' טפחים אינו ראוי לזה‪.‬‬ ‫ומפשיט‪.‬‬ ‫קכ"ד‪ .‬טומאת תנור וטהרתו‪ -‬תנור תחילתו הוא עשוי‬ ‫יונק)‪ ,‬לתנא דמתני' מטמא כבשר‪ ,‬ולרבי יוחנן אינו‬ ‫מטמא‪ ,‬דמתני' היא דעת יחיד‪ ,‬וכדמצינו שהמחשב הגמ' (קכ"ג‪ ):‬אומרת שלרבה בר אבוה (דלהלן לגבי‬ ‫כקדירה ומיטלטל‪ ,‬וכשבא לקובעו מעמידו בארץ ומדביקו בטיט‬ ‫בדבר שאין דרכו בכך‪ ,‬כגון לאכול חלב למחר‪ ,‬או להקטיר למחר טלית)‪ ,‬בטומאה דאורייתא חוששים שלא יפשיט‬ ‫סביב ומעבהו‪ .‬לר"מ תנור אינו מקבל טומאה אא"כ יש‬ ‫דבר שאין דרכו להקטיר כגון בשר שלמים וחטאת ואשם ושירי יותר מכדי אחיזה ויבואו לטהר‪ ,‬וכל הדין הנ"ל הוא‬ ‫בו ד' טפחים‪ ,‬ולחכמים רק גדול צריך ד' טפחים‪ ,‬אבל‬ ‫מנחה או עור העולה‪ ,‬אינו פוסל ואינו מפגל עד שישחט לאכול בטומאה דרבנן כגון י"ח דבר (שבת י"ג‪ ,):‬דבדרבנן לא מחמרינן‬ ‫קטן שעושים לתינוקות‪ ,‬מספיק טפח ושנגמרה מלאכתו‪.‬‬ ‫למחר דבר שדרכו לאכול או להקטיר למחר דבר שדרכו להקטיר‪ ,‬כולי האי‪ ,‬וטהור שנגע בטמאה היינו בהמה טהורה שהיא‬ ‫ותנור שכבר נטמא מטהרים אותו ע"י ששוברים אותו‬ ‫אבל השוחט עולה וחשב להקטיר חוץ למקומו כזית טריפה‪ ,‬והיא מטמאה כדאמר אבוה דשמואל‬ ‫לאורכו לג' חלקים‪ ,‬דאם חולקו לשנים החלק הגדול שהוא‬ ‫מעור שתחת האליה שהוא כבשר וזה נחשב שדרכו להקטיר שקדשים טריפה מטמאים‪.‬‬ ‫הרוב טמא‪ ,‬ואם שוברים אותו לרוחבו די שלא ישאר‬ ‫אם זה עולה‪ ,‬פסול ואין בו כרת‪ ,‬ובמחשבת חוץ לזמנו‪,‬‬ ‫בכל שבר ד' טפחים (ולחכמים מספיק שלא יהיה בו‬ ‫פיגול ויש בו כרת לאוכל ממנו אפילו בזמנו‪ ,‬ולרבי יעקב‬ ‫תיבה של מגדל (‪-‬ארון עץ שעושים בו חללים קטנים כדי‬ ‫הנ"ל חולק על דרשה זו)‪ ,‬אבל נקובים אפי' כל שהוא‬ ‫רוב‪ ,‬ואפי' יש בו יותר מד' טפחים)‪ ,‬ומגרר את הטיט‬ ‫להצניע בהם כלים ומשקין)‪ ,‬שיש בחללה פותח טפח‬ ‫שאפשר להכניס שם אפילו חוט השערה מטמאים במגע‪,‬‬ ‫שעליו לארץ‪ ,‬ואע"פ שעדיין הוא עומד הוא טהור‪ .‬ואם רוצה‬ ‫ואין ביציאתה פותח טפח (‪-‬שהחלל הוא טפח וממילא‬ ‫דכתיב "הנוגע יטמא"‪( ,‬ומ"מ בהמה מטמאה אף שיש‬ ‫שהתנור לא יקבל טומאה‪ ,‬לת"ק צריך שיגרר את‬ ‫אינה טומאה טמונה‪ ,‬אבל פתח החלל אינו טפח)‪ ,‬לת"ק אם יש‬ ‫לה עור‪ ,‬כיון שיש בעור נקבים‪ ,‬וכן כליה מטמאה אף‬ ‫הטיט עד הקרקע‪ ,‬ולר"מ מספיק שימעטו מבפנים‬ ‫טומאה בתוכה כל הבית טמא‪ ,‬ואם יש טומאה בבית‬ ‫שיש עליה חלב‪ ,‬מפני שחוטים נמשכים ממנה‪ .‬ואם‬ ‫מד' טפחים‪.‬‬ ‫מה שבתוכה טהור‪ ,‬מפני שדרך הטומאה לצאת (דרך‬ ‫חשב לנקוב את הקולית מטמאה‪ ,‬דמחוסר נקיבה לאו‬ ‫עור שיש עליו כזית בשר במקום אחד‪ ,‬הנוגע בחתיכת‬ ‫פתח זה אע"פ שהוא פחות מטפח‪ ,‬דאין לה יציאה אחרת) ולא‬ ‫כמחוסר מעשה‪ .‬קכ"ו‪.):‬‬ ‫בשר קטנה היוצאת מהעור שבה עצמה אין כזית‪ ,‬או‬ ‫להכנס‪ .‬ורבי יוסי מטהר את הבית דשמא אין סוף הטומאה‬ ‫הגמ' אומרת שקולית של מת איירי כשאין על הקולית‬ ‫בשערה היוצאת מהעור כנגד הבשר שהיא נחשבת שומר‬ ‫לצאת דרך פתח זה‪ ,‬מפני שיכול להוציאה לחצאין או‬ ‫כזית בשר ולא כזית מח מבפנים (דאל"כ מטמא אף‬ ‫(כדלעיל קי"ט‪ ,):‬טמא‪ .‬שיטת עולא בשם רבי יוחנן‬ ‫לשורפה במקומה‪ ,‬וס"ל שטומאה טמונה אינה‬ ‫באהל שהרי אין שם חלל טפח שיחצוץ מפני הטומאה)‪ ,‬וס"ל‬ ‫שהדין הנ"ל שכזית שלם אינו בטל לכו"ע הוא רק כשחיה‬ ‫בוקעת‪ .‬ואם העמיד את התיבה בפתח הבית ופתח‬ ‫שהמח שבפנים אינו מעלה ארוכה לבשר מבחוץ‬ ‫חתכה חתיכה זו מהבהמה‪ ,‬אבל בחתך בסכין אפי'‬ ‫התיבה לחוץ‪ ,‬אף אם טומאה בתוכה הבית טהור אף‬ ‫וממילא כיון דליכא בשר אין סופו להעלות ארוכה ולא חשיב אבר‪,‬‬ ‫בשיעור גדול יותר (כתרטא (‪-‬רובע הקב‪ ,‬ל"א כף מאזנים)‬ ‫לת"ק דאין סוף הטומאה לצאת לבית‪ ,‬ומשום אהל ליכא כיון‬ ‫(דאל"כ הוי אבר מעליא ומטמא באהל‪ ,‬דאף דליכא מח‬ ‫או כנפיא) בטל הבשר לעור‪ ,‬ולרב נחמן אין הבשר‬ ‫שיש בה פותח טפח‪.‬‬ ‫הרי לפעמים המח חוזר כיון שהאבר מחובר לחי‪ ,‬ואם ע"י המח‬ ‫מתבטל לעור‪ .‬והגמ' אומרת שי"ל שרבי יוחנן איירי‬ ‫גדל הבשר למעלה א"כ גם בלי בשר ומח‪ ,‬כל עצם חלולה נחשבת‬ ‫קכ"ו‪ .‬מתי הבית טמא כשיש באיסקופתו כלב‬ ‫אבר)‪ ,‬אבל קולית של מוקדשין איירי שיש בה כזית‬ ‫במרודד ‪-‬רצועה דקה ארוכה ורחבה‪ ,‬שאפשר לצרף ממנה כזית‪,‬‬ ‫אבל אדם לא טורח לצרף‪ ,‬ומ"מ בפלטתו חיה כיון שהוא לא ביטל‬ ‫מת ובתוכו בשר המת‪ -‬כלב שאכל בשר מת‪ ,‬ומת‬ ‫דאין נותר לפחות מכזית‪ ,‬וקמ"ל ששימוש נותר מילתא‬ ‫אינו בטל‪ .‬וי"א שרבי יוחנן אמר את החילוק הנ"ל על‬ ‫הכלב (דאם הכלב חי אפילו אם הוא נכנס לבית הבית טהור‪,‬‬ ‫היא כנותר עצמו‪ ,‬וכדאמר רבי יצחק שעצמות קדשים‬ ‫שני חצאי זיתים דלהלן‪ ,‬ולא על זית שלם‪.‬‬ ‫ששימשו נותר מטמאים את הידים הואיל ונעשה דטומאה בלועה אינה מטמאה)‪ ,‬והוא מוטל על איסקופת‬ ‫בסיס לדבר האסור‪ .‬ולאביי איירי ששף את העצם הבית וצווארו לפנים‪ ,‬לרבי מאיר אם יש בצווארו רוחב‬ ‫צירוף ב' חצאי זיתים לטומאה‬ ‫לרוחבה סביב סביב ואפילו במקום אחד‪ ,‬שאז אינה מעלה טפח (דבפחות מזה אינו נחשב אהל)‪ ,‬הבית טמא אע"פ שאין‬ ‫ארוכה ולכן אינה מטמאה באהל‪ .‬ולרבי יוחנן איירי שם חלל טפח‪ ,‬מפני שהצד העליון מאהיל על הטומאה‪ ,‬וכיון‬ ‫עור שיש עליו ב' חצאי זיתים בשר‪ ,‬לרבי ישמעאל‬ ‫בעצם שיש בה כזית מח המתקשקש בחלל העצם מפני שרחבו טפח הטומאה עוברת לבית דרך פיו‪ .‬ורבי יוסי אמר‬ ‫העור מטמא במשא ולא במגע מפני שהוא נושא כזית אבל‬ ‫שהוא יבש‪ ,‬ואינו מעלה ארוכה‪ ,‬ובאמת לגבי מת היא שרק אם הטומאה כנגד המשקוף ולפנים הבית טמא‪,‬‬ ‫הוא לא נוגע בכזית יחד‪ ,‬דכתיב "בנבלתם"‪ ,‬ורב פפא‬ ‫מטמאה אף באהל‪ ,‬דטומאה בוקעת ועולה‪ ,‬אבל והגמ' מבארת שרבי יוסי מצריך גם שיהיה בצוואר‬ ‫מעמיד דין זה דווקא במרודד (שמחוברים ע"י חתיכת בשר‬ ‫בנבילה אינו מטמא בלא ניקבה כיון שהמח חלל טפח ולא מספיק שהצוואר עצמו יהיה טפח‪,‬‬ ‫דקה)‪ ,‬אבל בלאו הכי אינו מטמא במשא‪ ,‬דאמר עולא‬ ‫ובכהאי גוונא הבית טמא אע"פ שהטומאה בחוץ‪ ,‬מפני‬ ‫מתקשקש‪.‬‬ ‫דכתיב "והנשא" וקרינן "והנושא" לומר דבעינן שיהיו‬ ‫שהטומאה נמשכת לבית דרך הצוואר‪ .‬ולרבי אלעזר אם‬ ‫נישאים בבת אחת‪ ,‬והגמ' אומרת שזה מחלוקת‬ ‫הפה לכיוון פנים הבית טהור שאין דרך המאכל לצאת דרך‬ ‫אי מאהיל בכלל נוגע‬ ‫תנאים‪ ,‬ויש מ"ד דלא בעינן שיהיו נישאים יחד‪ .‬ולר"ע‬ ‫הנוגע בחצי זית מן המת‪ ,‬והוא גם מאהיל על חצי הפה אלא דרך אחוריו‪ ,‬ואם הפה לכיוון חוץ הבית טמא‪.‬‬ ‫אין העור מטמא לא במגע ולא במשא‪ ,‬מפני שהעור‬ ‫ולרבי יהודה בן בתירא בכל גוונא הבית טמא – ופליג‬ ‫מבטל את הבשר‪ ,‬וטען ר"ע שהרי כתוב "הנוגע‪...‬‬ ‫זית באותה העת‪ ,‬או שחצי זית מאהיל עליו‪ ,‬איתא‬ ‫והנושא" ולומדים מזה שרק דבר שיכול לטמא במגע‬ ‫אכולהו‪ ,‬ואין נ"מ אם פיו לפנים או לחוץ‪ ,‬אם הטומאה כנגד‬ ‫המשקוף ולפנים או לחוץ‪ ,‬ואם יש בצווארו טפח או לא‪ ,‬ואף בפיו‬ ‫מטמא במשא‪ ,‬ומודה ר"ע שהמחבר ב' חצאי זיתים באהלות שזה מצטרף לטומאה‪ .‬רבי אבין רוצה להוכיח‬ ‫לפנים טמא אע"פ שאין סופו לצאת משם‪ ,‬דקסבר אף בדרך‬ ‫בקיסם והסיטם או באין תחובים ונגע בהם שהוא טמא‪ ,‬מזה שטומאת מגע ואהל הם משם אחד‪ ,‬דאל"כ לא‬ ‫כניסתה היא מוציאה טומאתה‪ ,‬אי נמי פעמים שהוא מקיא‪.‬‬ ‫היו מצטרפים‪ .‬והגמ' דוחה שבהמשך המשנה איתא‬ ‫וגם בזה י"א דאיירי במרודד וי"א שטמא בכל גוונא‪.‬‬ ‫שהנוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל חצי זית‬ ‫קכ"ו‪ :‬שיטת ר"ש שמאהיל אינו בכלל נוגע‪,‬‬ ‫קכ"ד‪ :‬ואם נגע בבשר עצמו ולא בעור‪ ,‬לרבי יוחנן טהור‪ ,‬ומבואר שאינם שם אחד ולכן אינם מצטרפים‪.‬‬ ‫כדמצינו דס"ל שמלא תרווד רקב מטמא במשא‬ ‫אף בזה טהור (‪-‬אין נוגע וחוזר ונוגע)‪ ,‬ולבר פדא רק ומה שברישא מצטרפים איירי בטומאה הרצוצה בין‬ ‫ובאהל ואינו מטמא במגע שאין נוגע בכולן‪ .‬עוד אמר רבי‬ ‫כשנגע מאחריו בעור אינם מצטרפים‪ ,‬שכיון שאין כזית ב' מגדלים של עץ שאין ביניהם פותח טפח‪ ,‬דחשיב‬ ‫שמעון שעצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא ולא‬ ‫שלם יחד אינו לא יד ולא שומר‪ ,‬ואף דאיתא לעיל (קי"ח) שבפול נוגע כיון שהלכה למשה מסיני שטומאה רצוצה בוקעת ועולה‪.‬‬ ‫באהל (‪-‬הלכה למשה מסיני)‪ ,‬וגולל (‪-‬דף הניתן על המת)‬ ‫יש שומר‪ ,‬רבי ישמעאל סובר כת"ק דאחרים דס"ל שאין זה‬ ‫ודופק (‪-‬דף הניתן בצידי המת) מטמאים במגע ובאהל ולא‬ ‫דס"ל‬ ‫‪,‬‬ ‫נוגע‬ ‫בכלל‬ ‫מאהיל‬ ‫יוסי‬ ‫לרבי‬ ‫ואמנם‬ ‫קכ"ה‪:‬‬ ‫שומר‪ ,‬אבל מלפניו טמא משום ששני הנגיעות‬ ‫שמלא תרווד רקב (‪-‬עפר הנמצא בארון של מת שהוא במשא נמי הלכה‪ ,‬אבל שאר טומאות הפורשות מן המת‬ ‫מצטרפות‪.‬‬ ‫רקבוביתו של מת‪ ,‬שהלכה למשה מסיני ששיעורו מלוא תרווד) מטמאים בין במגע בין במשא בין באהל‪.‬‬ ‫צירוף בטומאת אהל‪ -‬דברים המטמאים טומאת‬ ‫מטמא במגע ובמשא ובאהל‪ ,‬ואין הכונה נוגע ממש‬ ‫אהל כגון כזית מן המת ורובע עצמות ומלוא תרווד רקב‬ ‫שהרי לא נגע בכל הרקב שהרי העפר לא נחשב מחובר יחד‪,‬‬ ‫שנחלקו לשני חצאי זיתים והכניסם לבית‪ ,‬רבי דוסא‬ ‫אלא הכונה למאהיל וקרי ליה נוגע‪ ,‬והא דתני נוגע ותני‬ ‫טומאת שרצים‬ ‫מאהיל‪ ,‬לאביי המאהיל למטה מטפח (‪-‬שאין טפח בין ידו‬ ‫בן הרכינס מטהר משום שאין החצאים מצטרפים‪,‬‬ ‫וחכמים מטמאים‪ .‬הגמ' אומרת שרבי דוסא סובר‬ ‫לטומאה) נחשב נוגע‪ ,‬ולמעלה מטפח נחשב מאהיל‪ ,‬ביצת השרץ שייך בה טומאה‪ ,‬דכתיב "הטמאים"‬ ‫כרבי ישמעאל‪ ,‬וחכמים סוברים כר"ע‪ ,‬ולא טיהר ר"ע‬ ‫ולרבא אפי' למעלה מטפח נחשב נוגע‪ ,‬ומאהיל היינו לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ (‪-‬ה' יתירא נדרשת‬ ‫בהמשכה שהוא אינו מאהיל אבל דבר אחר מאהיל עליו ועל לכמה דרשות‪ ,‬לאסור צירן ורוטבן (לעיל קי"ב)‪ ,‬ולעורותיהן‬ ‫אלא מפני שהעור מבטלם‪.‬‬ ‫הטומאה‪ ,‬וכדמצינו שחבלי המיטה וסריגי החלונות הם כבשרם (קכ"ב‪ ,):‬ולביצת השרץ)‪ ,‬אמנם דווקא ביצה‬ ‫טומאה בעצמות‬ ‫מתבטלים לבית וממילא כשאין בנקבים פותח טפח הם חוצצים המרוקמת מטמאה‪ ,‬דכתיב "הטמאים לכם בכל השרץ"‬ ‫קכ"ה‪ .‬הנוגע בקולית שאין עליה בשר ויש בתוכה מח‪ ,‬בין הבית לעליה מפני הטומאה‪ ,‬דנקב העשוי לאויר שיעורו – מה שרץ שריקם אף ביצת השרץ שריקמה‪ .‬ואינה‬ ‫אם היא של מת‪ ,‬או של מוקדשין שגזרו חכמים (פסחים כמלוא אגרוף‪ ,‬אבל נקב שבין בית לבית או בין בית לעליה שיעורו מטמאה אלא בניקבה כחוט השערה אע"פ שלא נגע‪,‬‬ ‫ק"כ‪ ):‬שפיגול ונותר מטמאים את הידים משום חשדי כהונה עצלי בפותח טפח‪ ,‬ואף הנוגע כנגד הנקב טהור‪ ,‬אבל אם פירסם דכתיב "הנוגע יטמא" דבעינן שיכול ליגע‪ ,‬ושומר מוציא‬ ‫כהונה‪ ,‬וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר‪ ,‬בין בפתוחים בין באויר מעל המת שאינם חלק מהתקרה‪ ,‬הנוגע כנגד הנקב טומאה‪ ,‬ואם יכניס שער ראשו וזקנו באותו נקב הרי נגע וטמא‪,‬‬ ‫בסתומים בין בנקובים טמא במגע ובמשא דעצם טמא‪ ,‬אבל שלא כנגד הנקב טהור‪ ,‬דחבלים בלא מיטה אינם שהשיער המחובר הרי הוא כבשר‪ ,‬בין שער טהור הנוגע בטומאה‪,‬‬ ‫בין שער טמא שנגע בו הטהור טמא‪.‬‬ ‫כשעורה במת מטמאה במגע ובמשא‪ ,‬דכתיב "או בעצם אדם"‪ .‬מקבלים טומאה וממילא הם חוצצים‪ ,‬וס"ל לרבא דאיירי‬ ‫וקולית של נבילה או של שרץ‪ ,‬סתומים טהורים אע"פ למעלה מטפח וקרי למאהיל נוגע‪ ,‬אבל למטה מטפח טומאת עכבר‪-‬‬ ‫שיש בהם כזית מח‪ ,‬דכתיב "בנבלתה" ולא בעצם‬ ‫קולית סתומה‪ ,‬ומה ששומר מטמא זה רק כשאפשר ליגוע אף שלא כנגד הנקב טמא‪ ,‬דהוי ככסותו של מת‪ .‬עכבר היבשה מטמא אף אם ירד לים‪ ,‬דכתיב‬ ‫בטומאה עצמה‪ ,‬ואף במשא אין מטמאים דכתיב ולאביי למטה מטפח לא הוי ככסותו של מת‪ ,‬כיון "השורץ" כל מקום ששורץ‪.‬‬ ‫שאינו מבטל אותם לגבי המת‪ ,‬ולדבריו סובר רבי יוסי‬ ‫עכבר שבים (‪-‬דג הדומה לעכבר ושמו עכבר) אינו מטמא‪,‬‬ ‫"הנוגע‪ ...‬והנושא" את שלא בא לכלל מגע לא בא שטומאה טמונה שאין לה חלל טפח אינה בוקעת‪,‬‬ ‫דכתיב "על הארץ" (וקמ"ל דלא אמרינן שכל ששמו‬ ‫לכלל משא‪( ,‬הגמ' קכ"ד‪ :‬מסתפקת אם רבי ישמעאל וכדלהלן‪.‬‬ ‫להתירו באכילה אינה מכשרת‪( ,‬ואע"פ שהיא מועילה לטהרו‬ ‫עכבר יטמא)‪ ,‬והא דדרשינן מ"על הארץ" שספק "אשר יאכל" דווקא אוכל שיכולים להאכילו לאחרים‬ ‫מידי נבילה‪ ,‬טעם הכשר שחיטה אינו אלא בגלל שהשחיטה‬ ‫טומאה צפה (‪-‬שרץ מת שצף על המים‪ ,‬ויש ספק אם נגע)‪- ,‬לעכו"ם נחשב אוכל לענין טומאת אוכלין‪ ,‬ואבר מן החי אסור‬ ‫מתירה באכילה)‪ ,‬או שהדם מכשיר והרי הוכשר‪.‬‬ ‫אף לעכו"ם‪.‬‬ ‫טהור אף ברשות היחיד‪ ,‬תרי "על הארץ" כתיבי‪.‬‬ ‫טומאת אוכלין בפירות יבשים‪-‬‬ ‫עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו פרה ורבה אלא רבי זירא (קכ"ט‪ ):‬שואל אולי טעמו של ר"ש לטהר‬ ‫הוא כיון שהוא מעורה בבעלי חיים שאין טומאה נוהגת בהם‪,‬‬ ‫לשמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאים טומאת‬ ‫נוצר מעצמו מהאדמה כאשפה המשרצת תולעים‪ ,‬מטמא‬ ‫וכדמצינו שרבי יהודה מטהר יחור של תאנה שנתלש‬ ‫אוכלין‪ ,‬והתולש מהם בשבת חייב חטאת אם לא יבשו‬ ‫אע"פ שאינו פרה ורבה‪ ,‬דכתיב "בשרץ"‪ .‬לת"ק הנוגע‬ ‫והוא מעורה בקליפה‪ ,‬כיון שהוא מעורה‪( ,‬וחכמים‬ ‫עוקציהם‪ ,‬דלענין שבת הם נחשבים מחוברים‪ .‬וכן מבואר‬ ‫בבשר (‪-‬חציו שכבר נוצר) טמא‪ ,‬והנוגע באדמה שכנגדו‬ ‫אומרים שרק אם אינו יכול לחיות הוא טהור)‪ .‬ואמר‬ ‫מדתני במתני' שאברים המדולדלים אין בהם דין אבר‬ ‫טהור‪ ,‬ולרבי יהודה אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר‬ ‫רבי אסי שהילפותא הנ"ל היא הטעם של ר"ש למה‬ ‫מן החי דמחוברים הם‪ ,‬ואפ"ה הם נחשבים כתלושים לענין‬ ‫טמא‪ ,‬היכא שהשריץ על פני כולו ‪-‬שנעשה בשר מצד אחד‬ ‫דם הבהמה אינו מכשיר (כדלהלן)‪ ,‬והגמ' דוחה ששם‬ ‫שהם מטמאים טומאת אוכלין‪.‬‬ ‫מראשו עד רגליו‪ ,‬דהוא נחשב שרץ‪ ,‬וי"א שגם לת"ק טמא‬ ‫רבה ורבי יוחנן ביארו באופנים אחרים‪.‬‬ ‫בברייתא איתא שירקות שצמקו באיביהן כגון כרוב או‬ ‫רק בהשריץ על פני כולו‪.‬‬ ‫ולכן מבארת הגמ' שר"ש חולק וסובר שאם מתה‬ ‫דלעת שכשהם יבשים הם כעץ בעלמא ואינם ראויים לאכילה‪,‬‬ ‫קכ"ז‪ .‬מיני הצב הטמאים‪ -‬כתיב "והצב למינהו" הבהמה הבשר טהור אף אם הוכשר ע"י מים‪ ,‬דכתיב‬ ‫אינם מטמאים טומאת אוכלין שהרי אינם אוכל‪ ,‬ואם‬ ‫והיינו ערוד (‪-‬הבא מצב ונחש וכדלהלן) ונפילים (‪-‬שרץ מין "אשר יאכל" דבעינן שיכולים להאכילו לאחרים‪.‬‬ ‫קצצם ע"מ לייבשם מטמאים טומאת אוכלים‪ ,‬אבל‬ ‫צב) וסלמנדרא (‪-‬שרץ הנוצר מאש של עצי הדס ע"י כשפים‪,‬‬ ‫אם ייבשם אינן מטמאים טומאת אוכלין‪ ,‬דעץ בעלמא‬ ‫ואם נשחטה הבהמה שאין השחיטה מתירה את המדולדל‬ ‫והסך מדמו אין האור שולט בו‪ ,‬וקים ליה לר"ע שהוא ממין הצב)‪.‬‬ ‫ור"ע היה אומר על פסוק זה "מה רבו מעשיך ד' " שיש לא לישראל ולא לבני נח‪ ,‬לר"מ דם הבהמה מכשיר‪ ,‬ולר"ש‬ ‫הם‪.‬‬ ‫הגמרא אומרת שאין לדייק מהברייתא כשמואל‬ ‫שחיות דווקא בים ויש שדווקא ביבשה‪ ,‬ויש שחיות אינו מכשיר‪.‬‬ ‫שדווקא כרוב ודלעת שייבשם אינם מטמאים כיון‬ ‫ו' שיטות בביאור מחלוקתם‪:‬‬ ‫דווקא באש (‪-‬סלמנדרא)‪ ,‬ויש שדווקא באויר‪.‬‬ ‫דלאו בני אכילה נינהו‪ ,‬אבל שאר פירות מטמאים‪,‬‬ ‫כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה‪ ,‬דכתיב לרבה שניהם סוברים שיש יד להכשר‪ ,‬ונחלקו אם בהמה‬ ‫אע"פ שייבשם בלא עוקציהם‪ ,‬די"ל שייבשם הם‬ ‫"האזינו כל יושבי חלד" ‪-‬יושבי הארץ שהוא מקום מיושב כולה נעשית יד לאבר אחד להכשירו‪( .‬ורבה מסתפק‬ ‫ועוקציהם שאף לענין שבת הם נחשבים תלושים‪ ,‬וקמ"ל‬ ‫(קכ"ח‪ ).‬לר"מ דס"ל בהמה נעשית יד לאבר בשחיטה לענין‬ ‫לחולדות‪.‬‬ ‫שאף בקצצם לחים ע"מ לייבשם מטמאים אע"פ שאינם‬ ‫הכשר‪ ,‬האם בהמה בחייה היא יד לאבר שהוכשר במים‬ ‫עומדים למאכל‪.‬‬ ‫ביברי שמהעיר נרש אינם שרצי הארץ וכל בני העיר‬ ‫לאחר דלדולו‪ ,‬שהאבר מקבל טומאה‪ ,‬האם כשנגעה טומאה‬ ‫יהיו בנדוי לפי שכולם רשעים‪ ,‬ולא רצו לשמוע את דבר בבהמה היא מעבירה את הטומאה לאבר מדין יד אע"פ שהבהמה ענף שנתלש מהאילן‪ ,‬פירותיו כתלושים לכל דבריהם‬ ‫לא מקבלת טומאה‪ ,‬כמו שעצם שעליה בשר מעבירה טומאה אפי' כשהם לחים‪.‬‬ ‫השם‪ ,‬והם גנבים‪.‬‬ ‫רב הונא בר תורתא ראה נחש כרוך על הצב כל הזמן לבשר אע"פ שעצם בלי בשר לא מקבלת טומאה‪ ,‬או לא דכיון‬ ‫יד לטומאה בשני חצאים שרק אחד ראוי‬ ‫ונזקק לו ויצא מהם ערוד והיה נושך בני אדם וממיתם דבעלי חיים לא מקבלים טומאה‪ ,‬הם לא נעשים יד‪.).‬‬ ‫לקבל טומאה‬ ‫לאביי אין טעמם משום יד‪ ,‬דלכו"ע אין בהמה נעשית יד לאבר‬ ‫כדאמרינן (ברכות ל"ג) בערוד דרבי חנינא בן דוסא‪ ,‬ואף שכל‬ ‫אחד‪ ,‬אלא נחלקו אם כשאוחז בקטן ואין הגדול עולה‬ ‫שאין תשמישם ועיבורם שוה (ששניהם משמשים פנים‬ ‫קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב שהיא‬ ‫קכ"ח‪.‬‬ ‫עמו אבל כשאוחז בגדול הקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו‬ ‫כנגד פנים כאדם או שניהם פנים כנגד עורף כבהמה‪ ,‬וימי עיבורם‬ ‫כתלושה ומקבלת טומאה כשאר אוכלין‪ ,‬ואם היתה טמאה היא‬ ‫שוה)‪ ,‬אין מתעברים ואין מניקים זה מזה‪ ,‬וימי עיבורו של‬ ‫והכל נחשב לדבר אחד‪ ,‬וכן סובר רבי יוחנן‪ ,‬וכדמצינו שרבי‬ ‫נשארת בטומאתה‪ ,‬וגדלה ויצאה נופה מחוץ לעציץ ונוטה‬ ‫נחש שבע שנים ואילו ועל וכל מיני שרצים עיבורם ששה‬ ‫יוחנן הקשה איך יתכן שלר"מ אם אוחז בקטן ואין‬ ‫על הארץ ויונק מריח הארץ דרך האויר והוי כמחובר‪ ,‬לת"ק‬ ‫חודשים‪ ,‬היה זה נס לצורך פורענות ברשעים‪.‬‬ ‫הגדול עולה עימו הרי הוא כמוהו‪ ,‬והרי ר"מ אמר‬ ‫כולה טהורה מפני שהיא חוזרת ויונקת מהנוף הנוטה מחוץ‬ ‫שאוכל תרומה שנפרס ומעורה במקצת‪ ,‬אינו מעביר‬ ‫לעציץ‪ ,‬ולר"ש הקישות שבפנים טמאה ומה שיצא‬ ‫טומאה (באותה רמת טומאה‪ ,‬ולטומאה פחותה שלישי אינו‬ ‫מה נחשב חיבור לטומאה‬ ‫לחוץ טהור‪ .‬ואביי מסתפק אם לר"ש הקישות שבחוץ‬ ‫עושה רביעי בתרומה‪ ,‬ודין זה נאמר לגבי טבול יום) אם אוחז‬ ‫בבהמה ‪-‬שנתלש‬ ‫קכ"ז‪ :‬אבר ובשר מדולדלים‬ ‫נעשית יד לקישות שבפנים להביא לה טומאה‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫בקטן ואין הגדול עולה עימו‪ ,‬בין בטבול יום בין בשאר‬ ‫מבהמה אבר והיינו בשר גידים ועצמות‪ ,‬או בשר לבדו‪ ,‬ועדיין הן‬ ‫המשתחוה לחצי דלעת‪ ,‬אסורה בהנאה משום עבודה‬ ‫טומאות (לרבי)‪ ,‬דמה שנחשב נגיעה בשאר טומאות נחשב‬ ‫מעורים בה במקצת‪( ,‬אבר מן החי מטמא אדם וכלים כנבילה‪,‬‬ ‫זרה‪ ,‬ולר"ש איסורי הנאה אין מטמאים טומאת אוכלין דבעינן‬ ‫נגיעה גם בטבול יום‪ ,‬ואמר רבי יוחנן שצריך להחליף את‬ ‫ובשר מן החי שאינו אבר טהור‪ ,‬כדילפינן לקמן קכ"ח‪ ,):‬אם הם‬ ‫אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים‪ .‬ואף שעבודה זרה מטמאה‬ ‫מעלים ארוכה אינם מטמאים לא טומאת נבילה ולא‬ ‫השיטות באוכל שנפרס‪.‬‬ ‫כשרץ‪ ,‬ולר"ע כנדה‪ ,‬היינו מדרבנן‪ .‬ורבי ירמיה מסתפק אם‬ ‫טומאת אוכלין‪ ,‬ואם אינם מעלים ארוכה והם מעורים‬ ‫המחצית האסורה נעשית יד לחברתה שאם נגעה בשרץ‬ ‫לרבא (קכ"ח‪ ).‬לכו"ע בהמה נעשית יד לאבר‪ ,‬ונחלקו אם‬ ‫יש יד להכשר כמו שיש יד לטומאה או לא‪.‬‬ ‫כחוט השערה‪ ,‬מטמאים טומאת אוכלים בעודם‬ ‫היא מעבירה טומאה דאורייתא לחצי שראוי לקבל טומאה‬ ‫מחוברים אם חשב להאכילם לעכו"ם‪ ,‬והיינו שאם נטמאו‬ ‫לעשותו ראשון כאילו נגע אותו חצי עצמו בטומאה‪( ,‬ושניה‬ ‫לרב פפא לכו"ע יש יד לטומאה ולהכשר‪ ,‬אלא ששחטה קודם‬ ‫משרץ מטמאים אחרים‪ ,‬אבל טומאת עצמם אין בהם עד‬ ‫פשיטא שלא נעשית‪ ,‬שהרי החצי הראשון לא נטמא)‪ .‬לישנא‬ ‫שיתלשו לגמרי‪ ,‬וצריכים הכשר לבוא פעם אחת במים לאחר שחישב להאכילה לעכו"ם‪ ,‬ונחלקו אם יש הכשר לפני‬ ‫אחרינא הספק הוא לענין טומאת עבודה זרה‪ ,‬דזו שנעשית‬ ‫עבודה זרה הרי היא כשרץ‪ ,‬והספק הוא אם חציה השני הוא יד‬ ‫שנדלדלו‪ ,‬ואז מקבלים טומאה לעולם‪( ,‬ואין לומר שסופם לטמא שחשב עליו לאכילה‪ ,‬וכדאיתא בברייתא שר"ע אמר‬ ‫והנוגע בו כנוגע בעבודה זרה‪ ,‬או שאינו נעשה יד וטהור‪ ,‬וכגון‬ ‫טומאה חמורה‪ ,‬דאינו מטמא משום אבר מן החי עד שימות‪ ,‬שחֵלב שחוטה בכפרים שאין דרך לאוכלו שם (מפני שהעם‬ ‫שלא הוכשרה דאין עליה תורת אוכל לקבל טומאה מחברתה‪ ,‬אי‬ ‫ושמא ישחטנה ואין מיתה עושה ניפול)‪ ,‬ואינם מטמאים מועט ויש להם הרבה בשר‪ ,‬משא"כ בכרכים שהעם מרובה‬ ‫נמי הוכשרה ונעשית ראשון והנוגע בה הוי שני‪ ,‬האם נעשה‬ ‫טומאת אבר מן החי שמטמא אדם וכלים כנבילה דכתיב לגבי אוכלים אותו ע"י הדחק‪ ,‬אי נמי בני הכפרים עניים הם ולכן אין‬ ‫האוכל יד לאוכל אחר או לא‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫שרצים שאבר מן החי שלהם ג"כ מטמא "וכי יפול מנבלתם דרכם לאוכלו‪ ,‬משא"כ בני הכרכים שהם עשירים)‪ ,‬צריך‬ ‫עליו" וכתיב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע"‪ ,‬חד לאבר מן מחשבה ואין צריך הכשר‪ ,‬שכבר הוכשר בשחיטה‬ ‫קכ"ח‪ :‬יחור תאנה שנתלש רובו והקליפה עדיין‬ ‫החי בשרצים‪ ,‬וחד לאבר מן הבהמה‪ ,‬דאינו קרוי נבילה עד אע"פ שההכשר קדם למחשבה‪ ,‬ואמר לו רבי יהודה‬ ‫מחוברת‪ ,‬רבי יהודה מטהר את הפירות דאכתי מחובר‬ ‫לימדתנו רבינו שעולשין שליקטן והדיחן לבהמה‪,‬‬ ‫שיפול לגמרי‪.‬‬ ‫הוא‪ .‬ולחכמים זה תלוי אם הענף יכול לחיות ע"י‬ ‫ונמלך עליהם לאדם‪ ,‬צריכים הכשר שני מפני שקדם‬ ‫החיבור דאז הוי מחובר וטהור‪ ,‬או לא ואז הוי תלוש וטמא‪.‬‬ ‫ואם מתה הבהמה‪ ,‬הבשר המדולדל צריך הכשר‪,‬‬ ‫הכשר למחשבה‪ ,‬וחזר בו ר"ע‪.‬‬ ‫ורב פפא מסתפק אם ענף שיכול לחיות נעשה יד‬ ‫והאבר המדולדל לר"מ מטמא משום אבר מן החי‪,‬‬ ‫ואינו מטמא משום אבר של נבילה‪ ,‬ורבי שמעון לרב אחא בריה דרב איקא מיירי שנתקנח הדם בין‬ ‫לענף שאינו יכול לחיות שנתלש מענף זה והקליפה עדיין‬ ‫מחוברת ואינו יכול לחיות והוי תלוש‪ ,‬והראשון יכול לחיות‪ ,‬האם‬ ‫סימן לסימן‪ ,‬ונחלקו אם זה דם שחיטה כיון שישנה‬ ‫מטהר‪.‬‬ ‫זה שיכול לחיות נעשה יד לתלוש והוא מעביר טומאה לתלוש‪ .‬אי‬ ‫לשחיטה מתחילה ועד סוף‪ ,‬או שזה דם מכה כיון‬ ‫הגמרא (קכ"ט‪ ).‬שואלת על רבי שמעון דממה נפשך‬ ‫נמי אם יחור זה אינו יכול לחיות‪ ,‬האם האילן נעשה נעשה יד‬ ‫שאינה לשחיטה אלא לבסוף‪.‬‬ ‫אי מיתה עושה ניפול והרי נתנבל עימה יטמא משום אבר‬ ‫להביא טומאה לפירות שביחור‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫מן החי‪ ,‬ואי אין מיתה עושה ניפול יטמא משום אבר ולרב אשי לכו"ע יש יד להכשר ובהמה נעשית יד לאבר‪ ,‬אי נמי‬ ‫אבן שבין ב' בתים שנולד בה נגע‪ ,‬חולץ את כולה‬ ‫אוחז בקטן ואין גדול עולה עימו הרי הוא כמוהו‪ ,‬ומיירי שניתז‬ ‫מן הנבילה‪ .‬הגמרא מתרצת שר"ש קאי ארישא (שלא‬ ‫בסוף השבוע של ההסגר‪ ,‬כדכתיב "וחלצו את האבנים"‪ ,‬ואין די‬ ‫מתה)‪ ,‬ואמר רבי יוחנן שטעמו של ר"ש הוא מדכתיב הדם על האבר ולא נתקנח‪ ,‬ונחלקו אם השחיטה מכשרת‬ ‫כדס"ל לר"ש לעיל (ל"ו)‪ ,‬וכיון שהשחיטה אינה מועילה לאבר‬ ‫טהרו מפני שנעשו אהל‪ ,‬ואם יש צרעת בבית הכתלים והאהל להתעשר‪ ,‬שהרי גם קדשים מינם נכנס לדיר‬ ‫לחלוץ חציה דכתיב "אבן" כמות שהיא בין גדולה בין קטנה‪ ,‬ואם‬ ‫להתעשר‪.‬‬ ‫מטמאים אדם וכלים‪.‬‬ ‫הוחלט הבית ובא לנותצו‪ ,‬נותץ רק את החצי המנוגע‪,‬‬ ‫אביי אומר שטומאת כל הנ"ל אינה דאורייתא‪ ,‬דאל"כ קדשים שקדם מום קבוע להקדש ונפדו שהרי הם‬ ‫דכתיב "ונתץ את הבית" ולא שני בתים‪ .‬ורבי זירא מסתפק‬ ‫מצינו אוכל שמטמא טומאה חמורה ואנן אמרינן מה כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם ואין בהם קדושת הגוף‪ ,‬וע"י‬ ‫אם החצי שאינו מנוגע נעשה יד לחצי המנוגע לטמא‬ ‫זרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה וכו'‪ .‬והגמרא דוחה פדיון הרי הם כחולין גמורים‪ ,‬וחייבים בבכורה (וקסבר האי‬ ‫באהל את בית חבירו‪ ,‬דאבן המנוגעת מטמאה באהל דכתיב‬ ‫דשאני התם שהם משמשים כמעשה עץ ובטלו מתורת תנא שלפני שנפדו קדושת דמים מדחה מן הבכורה‪ ,‬דאין בכורה‬ ‫"והבא אל הבית"‪ .‬תיקו‪.‬‬ ‫חלה על בכורה‪ .‬בכורות י"ד)‪ ,‬ובמתנות‪ ,‬ויוצאים לחולין‬ ‫אוכל‪.‬‬ ‫לגמרי ע"י פדיונם להתיר בהם גיזה ועבודה‪ ,‬וולדן אפילו‬ ‫טומאת אבר ובשר מן החי‬ ‫קכ"ט‪ :‬אבר או בשר המדולדלים באדם טהורים‬ ‫אם נתעברו לפני פדיונם וילדו לאחר פדיונם (דאם ילדו לפני‬ ‫אבר מן החי מטמא דכתיב "וכי ימות מן הבהמה"‪,‬‬ ‫הפדיון וולדם אסור)‪ ,‬וחלבן מותרים לאחר פדיונם‪,‬‬ ‫ד"כי ימות" כתיב‪ ,‬ואם האדם מת‪ ,‬הבשר המדולדל טהור‬ ‫(ואף דילפינן מזה שטריפה ששחטה אינה מטמאה‪,‬‬ ‫דמיתה עושה ניפול‪ ,‬ובשר הפורש מן החי טהור כרבי יהושע ור'‬ ‫והשוחטם בחוץ פטור‪ ,‬ואין עושים תמורה אפילו קודם‬ ‫הוה מצי למיכתב "מבהמה")‪.‬‬ ‫נחוניא דלהלן‪ ,‬והאבר מטמא משום אבר מן החי שמטמא‬ ‫פדיונם‪ ,‬ואם מתו יפדו אע"פ שאינם ראוים אלא לכלבים ואין‬ ‫פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דכתיב "ואכלת" ולא‬ ‫בשר מן החי אינו מטמא‪ ,‬לרבי יוסי הגלילי המקור במגע ובמשא ובאהל‪ ,‬ואינו מטמא משום אבר מן המת‪.‬‬ ‫לכלביך‪ ,‬דין זה נאמר בקדם הקדשם למומם ולא בקדושת דמים‪,‬‬ ‫הוא מדכתיב "וכי ימות מן הבהמה" – כמיתה שאינה ונ"מ בכזית בשר או עצם כשעורה שפרשו‪ ,‬שר"א‬ ‫ועוד אשמועינן דלא בעינן העמדה והערכה‪ ,‬וקסבר קדשי בדק‬ ‫עושה חליפין ‪-‬חוזרת לקדמותה‪ ,‬ובשר אם יתלוש אותו יעלה מטמא בכזית בשר הפורש מאבר מן החי‪ ,‬ורבי נחוניא‬ ‫הבית לא היו בכלל העמדה והערכה‪ ,‬דכתיב בפדיון קדשים‬ ‫בשר אחר תחתיו‪ .‬ור"ע לומד דין זה מ"בהמה" דבעינן בן הקנה ורבי יהושע מטהרים‪ ,‬ובעצם כשעורה‬ ‫שנסתאבו לאחר כך "והעמיד את הבהמה"‪ ,‬וכיון דמתה אי אפשר‬ ‫שיהיה בו גידים ועצמות כבהמה‪ ,‬ונ"מ שלר"ע אף הפורש מאבר מן החי‪ ,‬רבי נחוניא מטמא‪ ,‬ור"א ורבי‬ ‫להעמידה‪ ,‬חוץ מבכור ומעשר בהמה שאע"פ שקדם מום‬ ‫כליות וניב שפתיים אין בהם טומאת אבר מן החי‪ ,‬אף יהושע מטהרים‪ ,‬ובטעמי התנאים איתא בעדויות (ו' ג') שרבי‬ ‫קבוע להקדש חלה עליהם קדושה גמורה והם נאכלים לכהן‪ ,‬אלא‬ ‫שאינם עושים חליפין‪ ,‬ולריה"ג יש בהם טומאת אבר אליעזר מרבה טומאת בשר מטומאת עצמות‪ ,‬שהבשר נוהג‬ ‫שאין ראויים ליקרב‪.‬‬ ‫בנבילות ובשרצים משא"כ בעצמות‪ ,‬ור' נחוניא מרבה טומאת‬ ‫מן החי ולרבי בעינן בשר גידים ועצמות‪ ,‬ונ"מ שלרבי עצמות מטומאת בשר שהבשר הפורש מן החי טהור ואבר אבל קדשים שקדם הקדשם למומם‪ ,‬או שהיה מום‬ ‫ארכובה הנמכרת עם הראש שאין בה בה בשר כלל אלא גידים‬ ‫הפורש ממנו והוא כברייתו טמא‪ ,‬ור' יהושע מטהר בשניהם אף עובר לפני ההקדש דכמאן דליתיה דמי ואחרי ההקדש‬ ‫ועצמות‪ ,‬אינה מטמאה באבר מן החי כיון שאין בה בשר‪,‬‬ ‫ששניהם טמאים במת‪ ,‬דשאני מת שיש בו רובע ורוב ורקב‪ ,‬נולד בהם מום קבוע‪ ,‬ונפדו‪ ,‬פטורים מבכורה ומתנות‬ ‫דרובע הקב עצמות מת טמאים באהל ורוב בניינו או רוב מניינו‬ ‫אבל לר"ע הרי זה אבר‪ ,‬ולריה"ג הרי אינה עושה חליפין‪.‬‬ ‫דכתיב בהו "כצבי וכאיל"‪ ,‬ואסורים בגיזה ועבודה וולדם אם‬ ‫וכן נחלקו רבי יוסי הגלילי ור"ע ורבי לענין בשר מטמא ומלא תרווד רקב מטמא באהל‪ ,‬משא"כ חי שאין בו רובע‬ ‫נתעברו לפני פדיונם אפילו אם ילדו לאחר פדיונם וחלבם‬ ‫ורוב ורקב‪.‬‬ ‫איתא במתני' שר"ש מטהר‪ .‬י"מ שר"ש סובר שאף אסור לאחר פדיונם‪ ,‬דכתיב בפסולי המוקדשין לאחר פדיונם‬ ‫הפורש מן השרצים שאבר מן החי נוהג בהם‪ ,‬שרבי יוסי‬ ‫"תזבח" ולא גיזה‪" ,‬ואכלת" ולא לכלביך‪" ,‬בשר" ולא חלב‪,‬‬ ‫הגלילי דורש מ"במותם" שיהא כמיתה שאינה עושה‬ ‫חליפין‪ ,‬ור"ע דורש מ"שרץ" שיהא בו גידים ועצמות‪ ,‬אבר שאינו מדולדל אינו מטמא משום אבר מן המת‬ ‫והשוחטם בחוץ קודם פדיונם חייב אע"פ שאינם ראויים‬ ‫ורבי דורש מ"שרץ" שיהא בו בשר גידים ועצמות‪ ,‬אא"כ יש בו כזית בשר שאז הוא מטמא משום בשר‪ ,‬וכן סובר‬ ‫לפתח אהל מועד כיון שהם בעלי מומין‪ ,‬והגמרא (שם ט"ז‪).‬‬ ‫ונ"מ כנ"ל‪ ,‬וקמ"ל שבין שרץ שמטמא בכעדשה‪ ,‬ובין ר"א‪( ,‬ולרבי יהושע יש טומאה באבר מן המת‪ ,‬שהרי מעמידה במום בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא‬ ‫בהמה שמטמאה במשא‪ ,‬אינם מטמאים מחיים ‪-‬בבשר אם אדם חי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא‪ ,‬כ"ש ירדו‪ ,‬ועושים תמורה קודם פדיונם‪ ,‬ואם מתו מעצמם‬ ‫מת שהוא טמא שאבר הפורש ממנו יהיה טמא‪ ,‬וכמו יקברו או משום דבעינן העמדה והערכה‪ ,‬או משום דאין פודין‬ ‫מן החי‪.‬‬ ‫שאם כתוב במגילת תענית שאין להספיד בפסח קטן את הקדשים להאכילם לכלבים‪.‬‬ ‫בשר הפורש מאבר מן החי אינו מטמא שהרי אפילו‬ ‫בשר הפורש מן החי אינו מטמא אא"כ הוי אבר עם הגידים כ"ש שאין להספיד בפסח גדול)‪ .‬עוד יש לפרש חולין פטורים מחזה ושוק‪ ,‬ואין ללמוד ק"ו מקדשים‬ ‫והעצמות‪ ,‬אבל בשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא שנחלקו בכזית בשר ובעצם כשעורה‪ ,‬דת"ק סובר כרבי שהרי חולין חייבים בזרוע לחיים וקיבה משא"כ‬ ‫יהושע דמטהר לקמן בין בבשר הפורש‪ ,‬בין בעצם הפורש מן החי‪,‬‬ ‫קדשים דכתיב בחזה ושוק "אותם" ולא מתנות‪ .‬שהרי חזה‬ ‫דהא איכא כזית נבילה‪.‬‬ ‫דהא ס"ל כרבי יהושע דמטמא באבר מן המת‪ ,‬וכנ"ל‪.‬‬ ‫ושוק טעונים תנופה "לפני ד' "‪ ,‬וא"א להכניסם משום‬ ‫קכ"ט‪ .‬החותך כזית בשר מאבר מן החי (בתוספתא‬ ‫דקמעייל חולין לעזרה בדבר שאין בו צורך גבוה‪.‬‬ ‫לא גורסים כזית‪ ,‬וכגון דאיכא כביצה)‪ ,‬ואח"כ חשב עליו‬ ‫להאכילו לעובד כוכבים‪ ,‬טהור‪ ,‬שהרי בשר הפורש מאבר מן החי‬ ‫האם יש במתנות כהונה חיוב ממון‬ ‫הזרוע והלחיים‬ ‫טהור‪ ,‬ולא נגעה בו טומאה אחרי שחישב עליו‪ .‬אבל אם חשב‬ ‫ק"ל‪ :‬רב חסדא אומר שהמזיק מתנות כהונה‬ ‫לאוכלו ואח"כ חתכו‪ ,‬בברייתא איתא שטמא כיון שהוא‬ ‫שהשליכם לאור או לים לפני שנתנם לכהן או שאכלם פטור‪,‬‬ ‫מתי חייבים בזרוע לחיים וקיבה‬ ‫קיבל טומאה מהאבר השלם‪ .‬רבי זירא ורבי אסי שאלו הרי‬ ‫דכתיב "וזה יהיה משפט הכהנים" זה משמע בעודם‬ ‫כאשר שוחטים בהמת חולין צריכים לתת לכהן זרוע לחיים‬ ‫טומאת בית הסתרים אינה מטמאה‪ .‬וענה רבי אבא בר‬ ‫קיימות ולא אחרים‪ ,‬או משום דהוי ממון שאין לו‬ ‫מאת‬ ‫העם‬ ‫מאת‬ ‫הכהנים‬ ‫משפט‬ ‫יהיה‬ ‫"וזה‬ ‫כדכתיב‬ ‫וקיבה‪,‬‬ ‫ממל שהברייתא כר"מ דס"ל (לעיל ע"ב) שטומאת בית‬ ‫תובעים שאם יתבענו בדין יאמר שהוא נותן לכהן אחר‪ .‬והלכה‬ ‫זובחי הזבח אם שור אם שה‪ ,‬ונתן לכהן הזרוע והלחיים‬ ‫הסתרים מטמאה‪ .‬ושאל רבי אסי שהרי גם לר"מ‬ ‫והקיבה"‪ ,‬ומתנות אלו (שהם מכ"ד מתנות כהונה‪ ,‬ונקראים‬ ‫כרב חסדא‪( .‬קל"א‪.):‬‬ ‫טומאה שצריכה הכשר אינה מטמאה בבית הסתרים‪.‬‬ ‫'מתנות' בסתמא) הם חולין גמורים (כמעשר ראשון ומעשר‬ ‫איתא בברייתא "וזה יהיה משפט הכהנים" מלמד‬ ‫עני‪ ,‬ולא כתרומה ומעשר שני)‪ .‬ופרק זה (ק"ל‪ – .‬קל"ד‪):‬‬ ‫ורבא מעמיד בשהוכשר קודם שנחתך‪ .‬ורבה בר רב חנן‬ ‫אלו‪.‬‬ ‫מתנות‬ ‫בדיני‬ ‫עוסק‬ ‫אומר שכיון שהבשר מטמא טומאה חמורה לטמא אדם‬ ‫שהמתנות דין‪ .‬הגמרא מבארת שלרב חסדא אין‬ ‫וכלים כנבילה אגב אביו‪ ,‬אינו צריך הכשר דהכשר נאמר ק"ל‪ .‬זרוע לחיים וקיבה נוהגים בארץ ובחוצה הכונה שאפשר להוציאם בדיינים‪( ,‬ואין לומר דמיירי‬ ‫בבאו ליד כהן וזכה בהם ואח"כ גזלם ממנו דהוי כגוזל גלימתו‪,‬‬ ‫בזרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה‪ .‬וענה לו רבא שכאן‬ ‫טעון הכשר כיון שהוא משמש לטומאה חמורה אינו לארץ‪ ,‬בפני הבית ושלא בפני הבית‪.‬‬ ‫דזה פשיטא)‪ ,‬אלא הכונה שהדיינים אומרים שיתן‬ ‫משמש לה בתורת אוכל אלא מעשה עץ בעלמא‪ ,‬דאין האבר זרוע לחיים וקיבה נוהגים בחולין אבל לא במוקדשין‪ .‬לחבר ולא לעם הארץ‪ ,‬דכתיב "ויאמר לעם ליושבי‬ ‫ואף דאיכא למימר ומה חולין שפטורים מחזה ושוק ירושלים לתת מנת (‪-‬חלק כהונה) לכהנים וללוים למען‬ ‫מטמא אלא כשיש בו בשר גידים ועצמות‪ ,‬ולא היה בו תורת‬ ‫אוכל‪ ,‬ועכשיו שנעשה אוכל פנים חדשות באו לכאן‪.‬‬ ‫חייבים בזרוע לחיים וקיבה‪ ,‬הא כתיב בחיוב קדשים בחזה יחזקו בתורת ד' "‪ .‬והא דאיתא בברייתא שרבי יהודה‬ ‫באיזה עוד דינים אומרים 'מעשה עץ שימש'‪ -‬ושוק "ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם" ‪ -‬אין בן בתירא אומר שהמתנות הם 'דין'‪ ,‬אבל חזה ושוק‬ ‫כופת שאור שייחדה לישיבה בטלה מתורת חמץ‪ ,‬ומבואר לו אלא מה שאמור בענין‪ .‬וליכא למיפרך מה לחולין אינם 'דין' דכתיב "זה"‪ ,‬מיירי בבאו ליד כהן בטיבלייהו‬ ‫שאינה אוכל‪ ,‬ומטמאה אם ישב עליה הזב‪ .‬תקרובת עבודת שחייבים בבכורה‪ ,‬דאיכא למילף מזכרים שפטורים שהבהמה היתה מונחת אצלו שלימה וזכה במתנות מן ההפקר‪,‬‬ ‫כוכבים של אוכלין מטמאים באהל‪ .‬אוכלין שחיברום מבכורה שכן אינם יולדים‪ ,‬מה לזכרים שכן חייבים וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין‪ ,‬ולכן הוא‬ ‫לכלים ככלים דמו ואם נגעה טומאה באוכל נטמא הכלי‪ .‬חלב בראשית הגז (‪-‬לתת לכהן דבר מועט בכל פעם שהוא גוזז זכה במתנות שכל הכהנים שוים בהם‪ ,‬אבל חזה ושוק אינם אלא‬ ‫נבילה של בהמה טהורה שאינו מטמא כנבילה‪ ,‬ולענין לקבל צאנו)‪ ,‬תיישים זכרים שאין בהם לא בכורה ולא ראשית הגז לאותו בית אב ולא מהני‪.‬‬ ‫טומאה מנבילה או משרץ בכפרים שעמם מועטים וחלב אינו יוכיחו‪ ,‬מה לתיישים שכן נכנסים לדיר להתעשר‪ ,‬ואף איתא במתני' בעה"ב עשיר שהיה עובר ממקום‬ ‫בר אכילה אפילו לעכו"ם אלא ע"י הדחק צריך מחשבה זקנים נכנסו לדיר להתעשר‪ ,‬לקוח (‪-‬שלקח עשרה טלאים למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה בשביל מזונותיו‪,‬‬ ‫לעשותו אוכל‪ ,‬ומטמא אגב כוליא מפני שהוא שומר את מן השוק) ויתום (כגון זה פירש למיתה וזה פירש לחיים) נוטל כיון שעכשיו הוא עני‪ ,‬וכשיחזור‪ ,‬לרבי אליעזר חייב‬ ‫הכוליא הטמונה בו‪ .‬בית שסיככו בזרעים כגון בשיבלים יוכיחו‪ ,‬ואין לומר מה ללקוח ויתום שמינם נכנס לדיר‬ ‫לשלם (דתני 'ישלם' דמשמע בעל כרחו‪ ,).‬ולחכמים כיון היא אם שייך גזילה במתנות כהונה שמי שגזלם חייב מלקט)‪ ,‬ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים‬ ‫שהיה עני באותה שעה פטור‪ .‬הגמ' אומרת שמשמע לשלם עליהם בתורת גזלן‪ ,‬וממילא אם הכהן רצה הוא יכול לדון והקיבה‪ ,‬אין מוציאין אותם לא מכהן לכהן ולא מלוי‬ ‫מדברי חכמים שאם היה עשיר היה חייב לשלם‪ ,‬ולרב עם הראשון‪ ,‬או לא שכל זמן שהם בעין החוב מוטל על מי שהם ללוי‪( ,‬ולענין להוציא מלוי לכהן עיין לקמן)‪.‬‬ ‫חסדא צ"ל שאינו חייב לשלם מדינא אלא ממידת אצלו‪ ,‬והראשון לא נעשה גזלן עליהם‪.‬‬ ‫דין כהנים ולויים במתנות כהונה‬ ‫תשעה מתנות כהונה הם נכסי כהן והם תרומה‬ ‫חסידות‪.‬‬ ‫איתא בברייתא שבעה"ב שאכל את פירותיו טבלים‪ ,‬ומעשר וחלה וראשית הגז ומתנות והדמאי והביכורים חיוב לוי במתנות כהונה‪ -‬כתיב "וזה יהיה משפט‬ ‫וכן לוי שאכל את מעשרותיו טבלים ‪-‬בלי להפריש תרומת והקרן והחומש‪-( ,‬בספרים איתא ט"ו מתנות כהונה שכולן הכהנים מאת העם‪ ...‬הזרוע והלחיים והקיבה"‪ .‬רב‬ ‫מעשר‪ ,‬פטורים מן התשלומין‪ ,‬דכתיב "אשר ירימו" ‪ -‬נכסי כהן לעשות בהן כל צרכיו‪ ,‬וכולם כלולים בתשעה‪ ,‬דתרומה מסתפק אם לויים הם בכלל "עם" וא"כ הם חייבים‬ ‫אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך‪ .‬הגמרא כוללת גם תרומת מעשר והדמאי והחלה‪ ,‬ובכור ופדיון הבן ופדיון לתת לכהן‪ ,‬או שאינם בכלל "עם" וא"כ יכולים לתת‬ ‫פטר חמור נחשבים אחד‪ ,‬וקרן וחומש דגזל הגר (שנשבע לו ומת‬ ‫מדייקת שאם אכלום לאחר שהופרשו‪ ,‬יכול להוציאם הגר ואח"כ הודה ונשבע לשקר) נחשבים אחד‪ ,‬ולקמן (קל"ג‪ ):‬להם את הזרוע לחיים וקיבה‪ .‬ומכח זה אמר רב‬ ‫בדיינים‪ ,‬ואומרת שלרב חסדא צ"ל דאתו לידיה חשיב כל כ"ד מתנות כהונה‪ .).‬לרב חסדא אינם נכסי כהן שמספק אין מוציאים מהם את שלהם דהם פטורים‬ ‫בטיבלייהו ‪-‬שהופקד טבל אצל הכהן‪ ,‬וכמ"ד מתנות שלא לענין שיכול להוציאם בדיינים‪ ,‬אלא כדתנן שהם נכסי משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה‪ ,‬אבל אין להם לחטוף‬ ‫הורמו כמי שהורמו דמיין וזכה בהם מן ההפקר‪ .‬ל"א שמסר כהן לענין שיכול לקנות בהם עבדים וקרקעות ובהמה את המתנות‪ .‬אמנם ראשית הגז דלא כתיב "עם" ותרומה‬ ‫לו את הטבל כדי לזכות בתרומה שבו‪ .‬וחזה ושוק אין יכול טמאה‪ ,‬ובעל חוב נוטלם בחובו ואשה נוטלתם ותרומת מעשר וחלה לויים חייבים לתת לכהן‪ .‬והלכה‬ ‫בכתובתה‪ ,‬ולקנות בהם ספר תורה אע"פ שאינו לאכילה כרב שאין מוציאים מידם‪.‬‬ ‫להוציאם אפי' בכהאי גוונא‪ ,‬דכתיב "וזה"‪.‬‬ ‫קל"א‪ :‬מסקנת הגמ' שנחלקו תנאים אם לויים‬ ‫ואינו דבר שמביא לאכילה‪.‬‬ ‫קל"א‪ .‬חיוב משתרשי במתנות כהונה‪ -‬אם בית‬ ‫חיוב נתינה במתנות עניים‪ ,‬ואם עני חייב בהם‪ -‬בכלל עם או לא‪( ,‬דכתיב בעבודת יום הכיפורים "וכפר את‬ ‫המלך לקחו את גורנו בשביל חוב ממון קצוב‪ ,‬חייב‬ ‫מתנות עניים שבכרם הם הפרט והעוללות (דכתיב מקדש הקודש" זה טומאה שאירעה לפני ולפנים‪ ,‬דפר‬ ‫לעשר ממקום אחר ולתת לכהן‪ ,‬שהרי הוא כמוכר‪ .‬ולרב‬ ‫ושעיר של יום הכיפורים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו‪,‬‬ ‫חסדא אין זה חיוב ממון כמזיק‪ ,‬אלא מדין משתרשי‬ ‫"וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט" ועוללות היינו‬ ‫שאין לה לא כתף ולא נטף‪ ,‬ופרט אלו ענבים הנושרים בשעת "אהל מועד" זה היכל‪" ,‬מזבח" כמשמעו ‪-‬מי שעבד‬ ‫ליה שהוא משתכר במעשר‪ ,‬וזה חיוב בעלמא כשאר חיובי‬ ‫בטומאה במזבח בלא חיוב מקדש‪ ,‬כגון שנטמא במקדש ועבד‬ ‫מעשרות‪ ,‬ואינו יוצא בדיינים‪ .‬ואם לקחו את גורנו באנפרות בצירה) והשכחה (דכתיב "כי תבצור כרמיך לא תעולל‬ ‫בלא שהייה‪ ,‬דהלכה למשה מסיני שאם נטמא בעזרה אינו חייב‬ ‫אחריך" דכתיב "לא תשוב לקחתו" והיינו מה שלאחריו ולא מה‬ ‫בלא סיבה פטור מלעשר‪.‬‬ ‫עד שישהה כדי השתחוואה‪" ,‬יכפר" זה טומאה שאירעה‬ ‫בעזרות‪" ,‬כהנים" כמשמעו כהנים ששגגו ונכנסו טמאים‬ ‫שלפניו)‪ ,‬והפאה (גזירה שוה אחריך אחריך מזית‬ ‫לעזרה‪" ,‬עם הקהל" אלו ישראל וי"א אף הלויים ונחלקו‬ ‫המוכר בני מעיה של פרה והיה שם את הקיבה‪ ,‬וכדלהלן)‪ .‬ובתבואה לקט (‪-‬הנושר בשעת קצירה) שכחה‬ ‫אם הלויים נקראו עם וכנ"ל‪" ,‬יכפר" למ"ד הראשון אלו‬ ‫צריך הלוקח לתת אותה לכהן ואינו מנכה למוכר ופאה (דכתיב "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה‬ ‫לויים ולמ"ד השני אלו עבדים)‪ ,‬ורב מסתפק כמו איזה‬ ‫מהתשלום כיון שהלוקח ידע שהיא שם ולא מכר לו אותה‪ ,‬פאת שדך בקצרך ולקט קצירך" וגו'‪ ,‬וכתיב "כי תקצור‬ ‫תנא לפסוק‪.‬‬ ‫אבל אם מכר לו לפי משקל‪ ,‬הלוקח חייב לתת את קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה")‪ .‬ובאילן השכחה‬ ‫הקיבה לכהן שכיון שהגזל אצלו צריך להשיב‪ ,‬והמוכר מנכה והפאה (דכתיב "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך" –‬ ‫השוחט לכהן או לעכו"ם פטור ממתנות כהונה‪,‬‬ ‫לו מהדמים בעל כרחו כיון שמכר דבר שאינו שלו‪( .‬מתני' שלא תטול תפארתו ממנו כלומר שלא תטול כל פארו)‪.‬‬ ‫והשוחט לישראל חייב‪ ,‬והשוחט ללוי זה תלוי בדברי‬ ‫וכל מתנות אלו אין בהם טובת הנאה לבעלים ‪-‬אין בידם‬ ‫קל"ב‪ .).‬הגמרא אומרת שדין זה הוא גם לרב חסדא‬ ‫רב לעיל אם לוי חייב במתנות או לא‪( .‬ולא כתבה‬ ‫כיון שהקיבה בעין‪ .‬שיטת רב (קל"ד‪ ).‬שדין זה הוא לתתם לכל מי שירצו אלא כל הקודם בהם זכה‪( ,‬כיון דכתיב‬ ‫המשנה שכהן ועכו"ם עצמם פטורים‪ ,‬משום‬ ‫דווקא כשהלוקח שקל בעצמו שכיון שהטבח לא נגע בהם‬ ‫בהו עזיבה שצריך להניחם הפקר ולא לחלקם‪ ,‬וכן היכא דכתיב‬ ‫שהתביעה היא מן הטבח)‪.‬‬ ‫ולא גזלם אין הכהן יכול לתובעם ממנו‪ ,‬ולכן הלוקח נותנם לכהן‬ ‫ותובע דמיהם מהטבח מפני שהטבח היה צריך ליתנם לכהן‪" ,‬יהיה" היינו בעזיבה‪ ,‬דמשמע בהווייתו יהא‪ ,‬דלא כתיב נתינה)‪,‬‬ ‫למי נותנים תרומה ומעשר‪ -‬לר"ע נותנים תרומה‬ ‫דאם הטבח עצמו שקל יכול הכהן לתבוע גם את ואפי' עני מוציאים אותם מידו אם יש לו כרם או תבואה או‬ ‫לכהן ומעשר ראשון ללוי‪ ,‬ולרבי אלעזר בן עזריה‬ ‫הטבח שאם הם בעין יחזר עליהם ויתנם לו‪ ,‬ולרב אסי אפי' אילן כופים אותו לתת‪( ,‬דכתיב "לא תלקט לעני" –‬ ‫מעשר ראשון אפשר לתתו לכהן‪ ,‬דאף דבמעשר ראשון‬ ‫כשהטבח שקל התביעה היא מהלוקח‪ .‬הגמ' אומרת להזהיר עני על שלו)‪ ,‬אבל מעשר עני הואיל ומתחלק‬ ‫כתיב לוי‪ ,‬בכ"ד מקומות נקראו הכהנים לויים‪ ,‬ולאחר שקנסם‬ ‫שאין הכרח שנחלקו בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא בתוך ביתו ‪-‬לאחר שהכניס תבואתו לביתו‪ ,‬יש בו טובת‬ ‫עזרא מפני שלא עלו בימיו אין לתת מעשר ראשון ללוי‬ ‫אדם אחר ואכלו‪ ,‬אם יכול לגבות משניהם כשיטת רב הנאה לבעלים שבידו ליתנו לאיזה עני שירצה‪ ,‬וחבירו אומר לו‬ ‫חסדא שכיון שאכלם לפני יאוש שהם עדיין ברשות הבעלים הילך סלע זה ותן כל מעשרותיך לקרובי העני‪ ,‬וטובת הנאה היינו אלא רק לכהן‪ ,‬אמנם אין להוציא מלוי מעשר ראשון‪.‬‬ ‫דבר מועט‪ ,,‬דכתיב ביה נתינה –"ונתת ללוי לגר ליתום‬ ‫בכל מקום שהם הוה ליה גזלן‪ ,‬או שיכול לתבוע רק מהגזלן‪.‬‬ ‫ולאלמנה"‪ ,‬ואפי' עני מוציאין מידו (גזירה שוה לגר לגר‬ ‫די"ל שלכו"ע יכול לתבוע גם ממי שאכל‪ ,‬והמחלוקת‬ ‫מבצע סיכומי סוגיות‬ ‫מבחני 'לדעת'‬ ‫סיכומי 'תמצית'‬ ‫מערכת 'תמצית' יוצאת בתוכנית‬ ‫מבחן שבועי על דף היומי ‪ /‬עמוד היומי‬ ‫ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית‬ ‫חדשה של כתיבת ושליחת‬ ‫משנה ברורה ‪ /‬חפץ חיים ‪ /‬אהבת חסד‬ ‫החודשיים על הדף היומי ‪ /‬משנה ברורה ומוסר‬ ‫סיכומים ע"י כלל הלומדים‬ ‫ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי‬ ‫(לפי סדר הדף היומי בהלכה)‪ ,‬ועמוד היומי‬ ‫ושליחתם למערכת‪.‬‬ ‫עד יום שלישי בשעה ‪ 7:00‬בבוקר‪:‬‬ ‫בנקודות ההפצה‬ ‫‪-‬‬ ‫מתווה מיוחד המועיל מאד‬ ‫בטלפון ‪0737-289-669‬‬ ‫‪-‬‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫לבהירות וזכרון‪ .‬שיעורי הסברה‬ ‫במייל ‪7692282@gmail.com‬‬ ‫‪-‬‬ ‫ופרטים ‪ 02-3131-465‬שלוחה ‪.7‬‬ ‫בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל‬ ‫בנדרים פלוס קופת לדעת‪.‬‬ ‫‪-‬‬ ‫מסכתות הש"ס‪ ,‬ועל כל המשנה ברורה‪ ,‬ועל‬ ‫הנרשמים (ב'נדרים פלוס' קופת‬ ‫הגרלות‪ :‬בכל שבוע על ‪ ₪ 500‬במזומן‪,‬‬ ‫תנ"ך וספרי מוסר‪ ,‬או סיכומים לפי סדר הלימוד‬ ‫תמצית) לשליחת הסיכומים‪ ,‬זכאים‬ ‫לשמיעה טלפונית של הקורס המלא‬ ‫ו‪ 5‬זוכים בזכות קניה ‪ ₪ 100‬ביפה נוף‪.‬‬ ‫של‪ :‬העמוד היומי‪ ,‬חבורת ש"ס‪ ,‬קנין ירושלמי‪,‬‬ ‫'אומנות הסיכום' – כדרך להתענג‬ ‫דף הכולל‪ ,‬קנין הלכה‪ ,‬תרי דף‪ ,‬אורייתא‪ ,‬אהבת‬ ‫מבצע – קורס ללמוד להנות ולזכור‬ ‫שלום‪ ,‬ומפעל הש"ס‪.‬‬ ‫בידיעת התורה‪ ,‬במחיר מוזל ‪₪ 120‬‬ ‫‪ 13‬שיעורים לשמיעה טלפונית ‪ ₪ 500‬בלבד‬ ‫במקום ‪ ,₪ 500‬ולבחורים ‪ ₪ 60‬במקום‬ ‫‪.₪ 300‬‬ ‫ההרשמה בנדרים פלוס קופת תמצית‪ ,‬שיעור‬ ‫קו עדכונים ושיעורים – ‪02-3131-465‬‬ ‫ראשון חינם בקו ‪ 02-3131-465‬שלוחה ‪4‬‬ ‫הגרלות מיוחדות לכותבי הסיכומים‪.‬‬