תמצית דף הכולל · Tamtzis Daf Hakollel — ויצא (2026-11-16)

גליון | 64חולין קי"א .עד קל"א | :כסלו ה'תשפ"ו
הם כבים והולכים ,אבל כשנוטף עליהם שומן הם מעלים עשן,
מהשמנונית שנקרשה על הסכין שזה כבשר .לאביי הטעם קי"א .רבה בר רב הונא נזדמן לביתו של רבה בר
(ואף ששמואל אמר שככר שחתך עליה בשר שכבר משום שהצנון בלע טעם היתר ולא איסור ,ולרבא אף רב נחמן והביאו לפניו ג' סאים של פת נקיה מרוחה
נצלה אסור לאוכלה וא"כ איך מותר בכלה מראה אדמומית שבלע התר סוף סוף איסורא קאכיל כשנותנו עם החלב,
בשמן ודבש ,וכששאלם אם ידעו שהוא עומד
שבו ,שאני התם שבגלל דוחקא דסכינא נפלט דם ,אבל אלא הטעם משום שאפשר לטעום לפני שמערבים את
בלא דוחק הסכין אין יוצא דם ע"י האור אלא זה שמנונית. לבוא ,אמרו לו וכי אתה חשוב יותר משבת שנאמר
הצנון עם החלב ולהרגיש אם יש בצנון טעם בשר. עליה "וקראת לשבת עונג".
ולהלכה אסור לאוכלו עם כותח מפני שהוא חריף קי"ב .):ורב אשי הקשה שמא רק החלק התחתון
ובולע מהממשות שנשארת על הסכין ,ועוד דמשום חורפיה הסמוך לגחלים הגיע למידה זו ולא החלק העליון ,ולכן כבד שיש בו סימפון מלא דם צריך לקורעו שתי
בלע טפי מדגים הרותחים ,ואגב דוחקא דסכינא הסכין פולט אין לו תקנה אלא אם יניח שתי חתיכות מלח בבשר וערב ,וכשמניחים אותו בתנור לצלותו יש להניחו כשהצד
ובכלי ,והדם נשאב למלח ויורד לשולי הכלי( ,ודווקא מעט מלח החתוך נמצא למטה כדי שהדם יזוב ויצא ,דאף שדם הבלוע והצנון בולע.
מועיל ,אבל הרבה מלח פוסק את כח הדם ועושהו כמים והוא
נעכר ומתערב עם השומן. בכבד מותר ,דם הכנוס בסימפונות נחשב דם .אמנם טחול אבל קישות שחתכוה בסכין יגרור מעט את מקום
החתך ויאכל ,מפני שהיא מתוקה ואין השמנונית נבלעת מותר אפי' בבישול ,דאינו אלא שומן בעלמא.
קי"ב :מליחת ב' דברים יחד- בתוכה אלא צפה על מקום החתך ,וקלחי לפת שחתכם
צלית כבד או כחל יחד עם בשר -אם הכבד נמצא
אם מלח ב' דברים יחד בכלי שאינו מנוקב ,אפי' ב' בסכין מותר לאוכלם מפני שזה לא חריף ואין טעם השומן
מעל הבשר בזמן הצליה ,י"א שהבשר מותר אע"פ שזב
עופות יחד אסורים ,מפני שהדם נשאר בכלי וחוזר ונבלע, ניכר בהם ,ובסלק אסור מפני שזה נותן בהם טעם ,אא"כ
דם מהכבד על הבשר ,כיון שהדם ע"י צליה אינו נח להבלע
וכמבואר לקמן קי"ג .שאין מולחים אלא ע"ג כלי מנוקב .ואם חתך גם לפת מפני שאז הלפת מבטלת את טעם השמנונית
אלא הוא מחליק מהבשר ,וי"א שהבשר אסור כיון שדם
הכלי מנוקב ,בב' עופות מותר אע"פ שהדם יורד מהעליונה מהסכין( .קי"ב.).
הוא איסור דאורייתא .וכחל שנצלה מעל בשר ,לדעה
לתחתונה ,כיון שהדם לא נשאר בכלי ,וכל זמן שהעליון פולט גם
הראשונה הבשר אסור כיון שהחלב נסרך (-נדבק ונבלע) דין בליעה מהקדירה עצמה -דגים שהניחום רותחים
התחתון פולט ,וכל זמן שהתחתון טרוד בפליטה אינו בולע ,אבל
בבשר ,ולדעה השניה הבשר מותר כיון שחלב שחוטה בקערה ,לשמואל מותר לאוכלם עם מאכל חלבי ,כיון
דגים ועופות וכ"ש בשר אחר לפי שהוא קשה יותר מבשר
איסורו מדרבנן ,משא"כ דם שאיסורו מדאורייתא ,שזה נותן טעם בר נותן טעם ,דקערה זו אינה בשר אלא רק
עופות ,הדגים אסורים ,אבל העופות מותרים ,מפני שהדגים
ומרימר אמר שלהלכה מותר לצלות כבד או כחל יש בה טעם בשר (דסתם קערה מקנחים אותה מהשומן שנקרש
שהקרום שלהם רך ממהרים לפלוט ,ועופות פולטים עליה משום מיאוס ,משא"כ סכין שלפעמים יש עליו ממשות של
אחרי הדגים ,והדגים בולעים מהעופות. מתחת הבשר ,אבל מעל הבשר מותר רק בדיעבד ולא
שמנונית קרושה ואינה ניכרת) ,ורק דבר שנתבשל עם בשר ממש
לכתחילה ,ולדידן בכל אופן אסור לכתחילה ,דשפודים שלהם
ואם מלח בשר שחוטה וטריפה יחד ,רבא אמר אסור לאוכלו עם מאכל חלבי .ובשיטת רב י"א שזה אסור
היו תלויים כשחודם למטה ,ומה שהיו מכניסים קודם היה
וכדמצינו שרב הכינו לו סם רפואה בקערה ואח"כ שהשחוטה נאסרה אפילו אם מלח בכלי מנוקב ,ולא אמרינן למעלה ,אבל שפודים שלנו הם שוכבים ,ולפעמים זנב השפוד
הכינו בה תבשיל ואמר שהוא הרגיש בתבשיל את שהדם לא נבלע בחתיכה התחתונה כיון שהיא טרודה לפלוט גבוה יותר מראשו ולפעמים להיפך ,וממילא בין שהכבד לצד
טעם הרפואה ,וי"א שגם רב מתיר ,ושאני התם שזה ושתי החתיכות נחות יחד מפליטתם ,דכתיב "הטמאים לכן הראש בין שהוא לצד הבשר אסור .ואם יש כלי מתחת
היה דבר מר ביותר .ורבי אלעזר תלמידו של רב נהג בכל השרץ" ה' יתירא לאסור גם את הציר והרוטב הדברים הנצלים ,אסור אפי' בשר מעל כבד ,מפני
לאיסור .והלכה כשמואל שדגים שעלו בקערה מותר והקיפה -פרורי בשר ותבלין הנקפים בשולי הקדירה ,אבל אין שדם הכבד דרכו לצוף( ,משא"כ בסתם בשר שהדם
ראיה לאסור מדברי שמואל שמליח הרי הוא כרותח לאוכלם בכותח. שוקע).
וכבוש הרי הוא כמבושל ,דשמא רק הדם אוסר כגון
לרבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ,ויין פוטר כל דיני בליעות בכלים
בכלי שאינו מנוקב ,ולא הציר והרוטב כיון שזה זיעה ,ולדם
ליכא למיחש הכא כיון שהכלי מנוקב. תלמידו מיני משקין ,ולכן אחד האמוראים שהיה
אכל תאנים וענבים בתוך הסעודה בלי לברך ,אמנם קי"א :סכין ששחטו בה אסור לחתוך בה מאכל
להלכה דברים הרגילים לבוא אחרי הסעודה ולא באים ללפת קי"ג .ודג טהור שמלחו עם דג טמא ,אם הטהור רותח מפני שבית השחיטה רותח והסכין בולע מהדם וחוזר
את הפת ,טעונים ברכה לפניהם ואחריהם אפילו אם הביאם מליח והטמא תפל לא נאסר הטהור ,ואם הטמא מליח ופולטו במאכל הרותח ,ובצונן ,י"א שצריך הדחה לאותו צונן,
והטהור תפל נאסר הטהור ,ואם שניהם מלוחים ,לרבא בתוך הסעודה ,דכיון שאינם לפתן אין הפת פוטרתם. וי"א שא"צ הדחה.
קי"ב .אין להניח כד של מלח ליד כד של כותח ,נאסר הטהור.
בליעה ע"י מליחה וכבישה -לשמואל מליח הרי הוא
מפני שהאיסור בעין -שהכותח נראה וניכר מפני שהוא עבה ,צריך להדיח את הבשר ,ואח"כ למולחו ,ואח"כ לחזור כרותח ,ולכן קערה שמלחו בה בשר אסור לאכול בה
וחוששים שיפול מהכותח למלח בלא ידיעתו ,והוא ימלח בזה ולהדיחו ,כדי להוציא את דמו .ואם הבשר הודח בבית רותח מפני שהדם נבלע בקערה ונותן טעם ראשון הוי כאיסור
קדירה של בשר ,אבל כד של חומץ מותר להניחו ליד הטבח אין בעה"ב צריך לחזור ולהדיחו. גמור ,אא"כ טעם קפילא נכרי ואמר שאין בזה טעם
רב דימי מנהרדעא היה מולח במלח גס ,ומנערו לאחר כותח ,כיון שהאיסור לא בעין ואינו נותן טעם. מהאיסור ,וכן כבוש הרי הוא כמבושל .ורבין אמר
זמן ,מפני שהוא בולע דם ,אבל מלח דק א"צ לנער מפני שהוא שלרבי יוחנן מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל,
נמס מעצמו. דיני מליחת הבשר ואביי אמר שמכך שרב אסי תלמידו של רבי יוחנן שבר
הכרכשתא והמעיים (-קיבה וכרס ושאר המעיים) והמעיים ככר שחתכו עליו בשר שנצלה ,לשמואל הככר נאסר קערה שמלחו בה בשר שהיא של חרס שאין לה תקנה,
שסביב הכנתא אינם בחזקת שיש בהם דם ליאסר אם מפני שהדם יוצא מהבשר ונבלע בככר ,והיינו אם הבשר מבואר שלרבי יוחנן מליח הרי הוא כרותח( .אמנם בר
לא נמלחו( ,אבל הלב והריאה והכבד והכנתא עצמה יש בהם דם האדים ,ויצא ממנו מוהל סמיך (דאם הוא צלול אין זה דם), גוזלא חי שנפל לכותח מותר ,דלא אמרינן דמליח
והם צריכים מליחה). ועבר עד הצד השני של הככר ונראה משני צידי הככר ,ורב כרותח אלא היכא שאינו נאכל מחמת מלחו (-אינו נח
להאכל מרוב המלח שבו עד ששורים ומדיחים אותו במים ,כעין הונא היה נותן את זה לשמשו ,דס"ל שזה מותר אלא בשר בזמן מליחתו צריך להניחו ע"ג כלי מנוקב.
מליחת בשר להצניע) ,ואם הוא צלי צריך לקלפו מלמעלה שהיה איסטניס ,ורבא היה אוכל זאת בעצמו וקרא רב ששת היה מולח עצם עצם ,והגמרא דוחה שאם
חוששים שאחת תבלע מהשניה נחשוש גם שצד אחד סביב ,ואם יש בו בקעים והא צלי ,שכולו בולע דרך הנקבים ,לזה 'חמר בשר' -יין הבשר.
או שהוא מתובל שהתבלין מרכך אותו והוא נח וצמא לבלוע ,אין מניחים כלי שמקבלים בו את השומן תחת הבשר ,עד יבלע מהשני ,אלא מותר למלוח כמה חתיכות יחד ,מפני שכל
שיכלה כל מראה אדמומית שבו שכבר נפלט כל דמו .רב זמן שהם טרודים לפלוט אינם בולעים ,והם גומרים יחד לפלוט. הכל אסור .קי"ב.).
צנון שחתכוהו בסכין בשרי ,לרב כהנא מותר לאוכלו פפא אמר דהיינו עד שתעלה תמרתו (-שהבשר מעלה השובר את מפרקת הבהמה לפני שתצא נפשה הוא
עם כותח חלבי ,אע"פ שהצנון חריף וממילא הוא בולע עשן .ל"א שהגחלים מעלים עשן ,דכל זמן שהדם שותת עליהם גורם שהדם יבלע באברים ,דהבהמה בשעת שחיטתה
קטנה .ע"כ פירוש רש"י כדברי ר' יוסף טוב עלם .וי"מ שאחותו מן הדדים וכגון אם נשתנה והיו לו דדים ,וחלב שחוטה שכבר מוציאה דם ,וכששבר מפרקתה מתוך צרתה אין בה כח להאנח
גדולה זה פרה ואחותו קטנה זה רחל. אינה ראויה להיות אם ,וחלב טמאה שאינה ממין אמו ,דמשמע ולהוציא דם ,והדם נבלע באבריה ,והבהמה נהיית יותר
קי"ד :אסור לבשל בהמה בחלב עצמה ,דכתיב שלא נאסר חלב אלא ממין שנאסר בשר .והמבשל בחלב גדי כבידה ,ונמצא גוזל את הבריות כשמוכרה במשקל ,והגמ'
שלא הניקה שלא ילדה מעולם ויש לה חלב כשהיא קרובה מסתפקת אם בהמה זו מותרת באכילה .תיקו.
"בחלב אמו" יתירא .הגמ' רוצה ללמוד דין זה מק"ו
שאם לא נאסר פרי עם פרי -שני בני פרה בשחיטה ביום לימי לידתה חייב ,כיון שעתיד לבוא לכלל אם.
המשך דיני בשר בחלב
אחד ,נאסר פרי עם האם ,כ"ש בישול שנאסר פרי עם המבשל חֵלב בחָלב נחלקו רבי אמי ורבי אסי אם
המעלה על השלחן עוף וגבינה יחד ,אינו עובר בלא
פרי -גדי עם החלב ,ק"ו שיאסר פרי עם האם .ואין לוקה או לא .הגמ' אומרת שאין הכרח לומר שנחלקו
תעשה .מתני' .ואין מזה ראיה שבשר עוף בחלב
לדחות שסוס בן סוסה יוכיח ,שהוא אסור עם אחותו אם איסור חל על איסור ,די"ל שלכו"ע אין איסור חל
דאורייתא ,דאימא אינו בא לידי לא תעשה והיינו שאין
הפרדה שילדה הסוסה מהחמור ,ומותר עם אמו ,דשאני על איסור ,ועל האכילה אינו לוקה לכו"ע ,ונחלקו אם
חוששים שמא יאכלנו ויעבור עליו ,דגם אם יאכלו אינו עובר.
התם שזרע האב הוא הגורם לאיסור -צד אביהם שהוא לוקה על הבישול כיון שבבישול יש רק איסור בשר
חלוק ,ואין האיסור בגלל שזה פרי עם פרי ,שהרי פרד בן בחלב דחֵלב ושאר איסורים לא נאסרו בבישול ,או שכיון באיזה בשר וחלב יש איסור דאורייתא-
סוסה שאביו חמור אסור בסוסה ומותר בפרדה .ואין שהתורה אסרה אכילה בלשון בישול ,אינו לוקה על לת"ק איסור בישול והנאה הוא בבשר וחלב של
לדחות שעבד בן שפחה יוכיח ,שהוא אסור בבת חורין בישול כמו שאינו לוקה על האכילה .או שלכו"ע לוקה בהמות טהורות ,אבל אם אחד מהם טמא מותר
כאחותו המשוחררת ומותר במין אמו ,דשאני התם על הבישול ,והמחלוקת היא אם אינו לוקה על בבישול ובהנאה דאין בו משום בשר בחלב כדיליף לקמן ,ויש
שהגט שחרור גורם לאיסור ולא בגלל שזה פרי עם פרי, האכילה כיון שאין איסור חל על איסור ,או שלוקה כיון בו רק איסור אכילה של בהמה טמאה.
שהרי עבד בן משוחררת מותר באחותו ואסור באמו. שהתורה אסרה בלשון בישול .או שבאמת לא נחלקו, ולרבי עקיבא איסור בשר בחלב בחיה ועוף אינו
ואין לדחות שכלאי זרעים יוכיחו שאסור בשני מינים דאורייתא ,דכתיב ג' פעמים "לא תבשל גדי בחלב ולוקה על הבישול דחדא איסורא הוא ,ועל האכילה אינו לוקה אם
ומותר במין אמו -הקרקע ,דשאני התם שכל האיסור אמו" למעט חיה שאינה בהמה (ואף שחיה בכלל בהמה ,היא התרו בו משום בשר בחלב ולא משום אכילת חֵלב ,דלא אתי
איסור בשר בחלב וחייל אאיסור חֵלב.
הוא ע"י האם והיינו זריעה ,שהרי מותר להניחם חיטים ממועטת מקרא יתירא) עוף שאינו בהמה וטמאה שאינה כגדי
ושעורים יחד בכד כדי להצניעם .אמנם איכא למיפרך קי"ד .עצמות וגידים וקרניים וטלפיים שבישלם שהוא טהור ,ושאר בהמות טהורות יש להם רבוי כדלקמן.
שגדי עם חלב הם ב' גופים ,משא"כ חלב עם אמו, ולרבי יוסי הגלילי "לא תבשל גדי בחלב אמו" הוקש בחלב פטור.
להכי בעי קרא. ל"לא תאכלו כל נבילה" שנאמר באותו פסוק עצמו ,דמשמע
פיגול נותר וטמא וחֵלב שבישלם בחלב ,תלוי דינם אם
מקור איסור בשר בחלב באכילה ובהנאה -בשר שכל דבר שיש בו איסור נבילה יש בו איסור בשר
איסור חל על איסור בכל האיסורים.
בחלב אסור באכילה דכתיב "לא תאכל כל תועבה" - בחלב ,אמנם עוף אף שיש בו איסור נבילה מותר
לענין הכשר זרעים ,מי חלב כחלב וחלב נקרא משקה לבשלו בחלב ,כיון שלא שייך בו "חלב אמו".
כל שתיעבתי לך הרי הוא בבל תאכל עולמית בכל אופן,
דכתיב "ותפתח את נאד החלב ותשקהו" ,ומוחל (-משקה הזב
בין שנעשה בעבירה ובין שלא בעבירה כגון ע"י קטן או עכו"ם. ומחלוקת ר"ע וריה"ג היא שריה"ג אוסר חיה
מן הזיתים) הרי הוא כשמן דאיקרי משקה דכתיב "משתה
ואסור בהנאה ,שהרי כל מקום שנאמר "לא תאכל" או מדאורייתא דכל שהוא אסור משום נבילה נוהג בו בשר בחלב
חוץ מן העוף שאין לו חלב אם ,ולר"ע חיה אסורה מדרבנן .שמנים" ,והם מכשירים את הזרעים ,אמנם המבשל
"לא תאכלו" זה כולל איסור אכילה והנאה ,עד שיפרט
בשר במי חלב פטור.
הכתוב כמו בנבילה "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או שר"ע אוסר חיה ועוף מדרבנן ולכן ר"ע אמר ש'אינו מן
או מכור לנכרי" ,שמבואר בזה שלמרות שבאיסור כתוב רק התורה' ,וריה"ג מתיר עוף אפי' מדרבנן ,וכדאיתא מקור איסור בשר בחלב בכל הבהמות-
אכילה צריך לפרט שהנאה מותרת ,וא"כ כל מקום שלא פירט
בברייתא ש(במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים אף שבתורה כתיב "לא תבשל גדי בחלב אמו" האיסור
הכתוב להתיר הנאה זה אסור בהנאה( .לר"מ מותר גם למכור
בשבת לעשות פחמים כדי לעשות פחמים בשביל לעשות כולל כל בהמה ,דכתיב "וישלח יהודה את גדי העיזים"
נבילה לגר ,דכתיב "לגר אשר בשעריך תתננה או איזמל אם אין לו איזמל ,דס"ל שמכשירי מצוה הדוחה את השבת
ועוד כתיב "גדיי העיזים" ,משמע מזה שכל מקום
מכור" ,ומותר גם לתת לנכרי דכתיב "תתננה או מכור דוחים את השבת ,ו)במקומו של ריה"ג היו אוכלים בשר
שנאמר גדי סתם ,אפילו פרה ורחל במשמע ,ואין
לנכרי" ,ולא כתיב תתננה לגר ותמכרנה לעובד כוכבים .ולרבי עוף בחלב .קט"ז. .
ללמוד משם שבכל מקום הכונה לגדי עיזים ,דשני
יהודה דברים ככתבם לגר בנתינה ולעכו"ם במכירה,
קי"ג :מה לומדים מדכתיב ג' פעמים "לא תבשל כתובים הבאים כאחד אין מלמדים ,ולמ"ד מלמדים,
דכתיב "או" ,ולר"מ או בא להקדים נתינה לגר לפני
גדי בחלב אמו" -שמואל לומד מדכתיב ג"פ "גדי" ,איכא תרי מיעוטי -ה' דכתיב בכל אחד( .קי"ג.):
מכירה לנכרי ,ולרבי יהודה א"צ לזה קרא ,דגר אתה
מצווה להחיותו משא"כ נכרי). לרבות שיש איסור בשר בחלב גם בחֵלב ובמתה שאם ובברייתא איתא שאין ללמוד לאסור לבשל גדי בחלב
בישל חֵלב בחָלב או בשר נבילה בחלב ואכלם עובר גם משום פרה ורחל מק"ו ,דאם אמו שלא נאסרה עימו
קט"ו .למה לא לומדים איסורי אכילה בשר בחלב ,אף שאיסור חֵלב ונבילה חל לפני איסור בשר בחלב ,בהרבעה ,ונכנסת עימו לדיר להתעשר ,אסור לבשל
והנאה נוספים מ"לא תאכל כל תועבה"- (ומחד קרא נפקי ,דס"ל איסור חל על איסור ,ומה
את בשרו בחלב שלה ,פרה ורחל שנאסרו עמו
שמצינו ששמואל אמר בשם רבי אלעזר שכהן טמא
מעשה שבת כגון המבשל בשבת אינם נלמדים בהרבעה ואין נכנסים עימו לדיר להתעשר לא כל שכן.
שאכל תרומה טמאה אינו חייב מיתה ומבואר שאיסור
מפסוק זה לאוסרם לכל ישראל ,ורק במזיד אסור למבשל דיש לדחות שאמו נאסרה באיסור אותו ואת בנו
אכילת תרומה בטומאת הגוף שהוא בלאו ד"בקדשים לא יאכל
עצמו משום קנס אבל לאחרים מותר ,דכתיב "קודש היא" וכו' ובא השמש וטהר ואחר יאכל" ,ועונשו מיתה בידי שמים ,לא משא"כ פרה ורחל .ורחל שנכנסת עמו לדיר להתעשר,
-היא קודש ואין מעשיה קודש. חל על איסור תרומה טמאה שאסורה ועומדת עליו באיסור עשה אין ללומדה מאמו שהרי אמו יש בה איסור אותו ואת
החורש בכלאים או חוסם פי פרה לא לומדים ד"בשעריך תאכלנו הטמא והטהור" דמשמע שטמא וטהור בנו ,ואין ללמוד מפרה שהרי אינה נכנסת עמה לדיר
לאסור מפסוק זה ,דאם שבת דחמירא אינה אוסרת אוכלים יחד בקערה אחת שהבשר נטמא ,ומיירי בבשר פסולי להתעשר .אלא לומדים חלב פרה ורחל מ"בחלב
המוקדשין לאחר פדיונם ,ו"תאכלנו" לזה ולא לאחר והיינו
אמו" .דרשה זה חולקת על דרשת שמואל ,דהאי תנא סובר
כ"ש שאלו אינם אוסרים ,אבל לגבי בשר בחלב לא שתרומה טמאה אסורה באכילה ,ולאו הבא מכלל עשה עשה,
שחלב זכר ושחוטה וטמאה נלמדים מהפסוק הראשון דכתיב
אומרים ק"ו זה ,דהם נלמדים מהפסוק ,ומסתבר שהפסוק שאני התם שיש מיעוט מיוחד דכתיב "ומתו בו כי
מדבר על בשר בחלב כיון ששם הוא אוכל את התועבה עצמה, "אמו" ולא שחוטה ולא זכר ולא טמאה ,ו"גדי" משמע ליה דווקא
גדי ,ובשר חיה ושאר בהמות נלמדים מ"גדי" יתירא. יחללוהו" פרט לזו שמחוללת ועומדת .או ששאני
משא"כ באחרים( .וגם באחרים ניתן לדחות דחיה זו ,אמנם
בשר בחלב שיש רבוי מיוחד ,דגם ה"גדי" הראשון מיותר,
דבר שיש תשובה בו עצמו לא לומדים אותו מאחרים). ואחותו הגדולה (שאינה נכנסת עימו לדיר להתעשר,
שכך מדלא כתיב "לא תבשל בחלב אמו" ,או ששמואל אמר
כלאי זרעים לא נלמדים מפסוק זה ,דכתיב בכלאי ומאידך אינה אסורה עימו בשחיטה) והקטנה
דעת רבו רבי אלעזר( ,וכל היכא דקתני 'משום פלוני' לא שמע
הכרם "פן תקדש" -פן תוקד אש ,ומשמע שכלאי (שנכנסת עימו לדיר להתעשר) נלמדים מאמו ופרה
הדבר מפיו אלא מפי אחרים ,ושמואל לא ראה את רבי אלעזר
זרעים מותרים ,ואין לומר שהם מותרים רק בהנאה, שהיה בזמן החורבן מתלמידי רבן יוחנן בן זכאי ,ושמואל היה בצד השוה- .אחותו הגדולה והקטנה היינו ממינו ממש של
דכלאי בהמה לומדים שהם מותרים להדיוט ממה הגדי ,הגדולה היינו זקנה שכבר נתעשרה ,וקטנה זו גדייה שלא
בסוף שנותיו של רבי) ,אבל הוא עצמו חולק) .וכן לומדים
נתעשרה עדיין ,ופרה ורחל מתרבים מ"בחלב אמו" וכנ"ל ,ואחותו
שהתורה אסרתם לגבוה דכתיב "שור או כשב או עז" –
לרבות שליל ,ולמעט בהמה טמאה( ,ור"ע סובר הגדולה והקטנה נלמדים מצד השוה מאמו ופרה ,דמה אמו
פרט לכלאים ,וכלאי זרעים הוקשו לכלאי בהמה שאיסור חל על איסור ,וממילא חֵלב ומתה א"צ קרא ,שנכנסה עמו לדיר נאסרה עמו בבישול ,אחותו גדולה לא כ"ש,
דכתיב "שדך לא תזרע כלאים ,בהמתך לא תרביע ושליל הוא גדי מעליא .קט"ז) .ולמעט דם א"צ קרא ,מה לאמו שכן נאסרה עימו בשחיטה ,פרה תוכיח ,מה לפרה שכן
כלאים". דלאו גדי הוא , ,וכן למעט שליא א"צ קרא ,דפירשא נאסרה עימו בהרבעה ובמעשר ,אמו תוכיח שמותרת עמו
בהרבעה ובמעשר ,וחזר הדין ,הצד השוה שבהן שהם חלב הוא
אותו ואת בנו לא נאסרים מפסוק זה ,דא"כ למה בעלמא היא ,ומהיכא תיתי לאוסרם .ומדכתיב ג"פ "בחלב
בשר ואסור לבשל בחלב ,ואתיא מביניא בין אחותו גדולה ובין
צריך פסוק לאסור מחוסר זמן לגבוה. אמו" לומד שמואל למעט חלב זכר שהיה לו חלב מועט
מאימה ,וכנוס במעיה כנתון בקערה ומותר ,כדתניא טריפה קט"ז :חלב קרוש הנמצא בקיבה של נבילה ,ברישא שילוח הקן אם נטל האם מעל הבנים שהוא חייב לשלח
שינקה מן הכשרה קיבתה מותרת מפני שכנוס במעיה.
דמתני' איתא שהוא אסור ,ובסיפא מבואר שבהמה את האם לא נאסר מפסוק זה לאכול את האם לעולם,
כשרה שינקה מטריפה החלב שבקיבתה אסור ,אבל דלא אמרה תורה "שלח" לתקלה .ל"א שילוח הקן
קי"ז .איסורי חֵלב ודם -איסור חלב חמור מדם, נאסור אפילו אם שילח את האם ,דכל שתיעבתי לך באותה
שחלב של קרבן מועלים בו כיון שהוא קדשי ד' ואינו לכהנים,
טריפה שינקה מכשרה החלב שבקיבתה מותר ,מפני
שעה הרי הוא בבל תאכל לעולם ,וזה עיקר ,דאין לאסור דבר
וחייבים עליו משום פיגול ונותר וטמא (-אם אכלו
שהוא כנוס במעיה .רב חסדא ביאר שברישא אסור שמתחילה היה מותר ,דא"כ החורש בשור וחמור והמרביע
בטומאת הגוף חייב שתי חטאות ,אחת משום חלב ואחת משום מפני שנראה כאוכל נבילות ,אבל בסיפא איכא כלאים והחוסם יאסרו הבהמות ,ושאלות הגמרא הם רק על
טומאת הגוף שהיא בכרת) ,משא"כ דם .ואיסור דם חמור שחיטה .ורבא מקשה שאם בנבילה שאין לחוש שאם היוצא מהם.
מחלב שהוא נוהג אף בחיה ועוף ובטמאים ,ואיסור נתיר את קיבתה יבואו לאכול ממנה כיון שהיא מקורות נוספים לאיסורי בשר בחלב-
חלב נוהג רק בבהמה טהורה. מאוסה ,החלב אסור ,כ"ש בטריפה שחוטה שאסור ריש לקיש לומד איסור בשר בחלב באכילה מ"אל
שמא יאכל מבשר הטריפה .וביאר רבי יוחנן שהסיפא תאכלו ממנו נא ובשל מבושל" ,ומבושל מיותר כדי
חלב יש בו מעילה לאחר שנזרק הדם ,אף בחלב קדשים
היא לאחר שחזר בו רבי יהושע כדאיתא בע"ז (כ"ט): ללמד שיש בישול אחר שהוא ג"כ אוסר.
קלים שבחייהם אין בהם מעילה כיון שהם ממון בעלים ,יש
ששאל רבי ישמעאל את רבי יהושע מפני מה גבינות העכו"ם
מעילה באימוריהם לאחר שנזרק הדם ,כדדריש רב ינאי אסורות ,וענה לו רבי יהושע מפני שמעמידים אותם בקיבת קט"ו :רבי לומד איסור אכילה מדכתיב "לא תאכלנו"
מדכתיב באימורי פר כהן משיח שיש בו מעילה מחיים כיון נבילה ,והיינו בחלב הקרוש שבה ,אמר לו והלא קיבת העולה יתירא בפרשת ראה על איסור דם ,ולדם לא איצטריך דהא כתיב
שהוא קדשי קדשים "כאשר יורם משור זבח השלמים" חמורה מקיבת נבלה ואמרו כל כהן שדעתו יפה שורפה חיה ,אמר ביה קראי טובא ,וכיון שהתורה נדרשת ב'דבר הלמד
– מקיש שור זבח השלמים לפר כהן משיח לומר שיש לו מפני שמעמידים אותה בקיבת עגלי עבודה זרה ,ומבואר שחזר
מעניינו' שדבר סתום שלא נתפרש על מה הוא מדבר לומדים
בו מעילה ,אמנם א"א ללמוד משם חלב האליה כיון בו מקיבת נבלה ,משום דלאו גופה היא ,ואסורה משום עבודה
זרה דאפילו פירשא דידה אסור כדמפרש התם משום דניחא ליה מהפרשה על איזה ענין הוא מדבר ,לכן לומדים לבשר בחלב,
דליתא בשור ,ולכן לומדים גם מדכתיב בקדשים קלים כיון שהענין מדבר על שני מינים( ,דפסולי המוקדשין שנפדו
בנפחיה ,ומשנה לא זזה ממקומה ,שכיון שנשנית משנה זו,
"כל חלב לד' " -קדשי ד' קרינן ביה לענין מעילה ,וכיון אע"פ שחזר בו לא אמרו שלא לשנותה עוד. מותרים באכילה כחולין ואסורים בגיזה ובעבודה כקדשים).
שא"א ללמוד משם יותרת ושתי כליות דלאו חלב איקרו, ואיסור הנאה לומד רבי מהקש "כי עם קדוש אתה לא
לכן צריך את שני הפסוקים .ואין לאסור אליה של כל
הקונה גדי מעכו"ם אין חוששים שינק מטריפה או
תבשל גדי" ל"לא יהיה קדש" ובעילה הנאה היא.
כבש מחמת שהיא נקראת חלב דכתיב "חלבו האליה נבילה ,שהרי מצינו שמותר לקנות ביצים מעכו"ם ואין
דבי רבי אליעזר למדו איסור הנאה מ"לא תאכלו כל
תמימה" ,דכתיב "כל חלב שור וכשב ועז" – לא אסרה חוששים שהם מעוף טריפה או נבילה ,אך שמואל סבר
נבילה וכו' לא תבשל גדי בחלב אמו" -אמרה תורה
תורה אלא דבר השוה בשור כשב ועז ואליה אינה נוהגת לא לאסור מפני שיש לחוש שינק מטמאה ,כיון שטמאה
כשתמכרנה לא תבשלנה בחלבו ותמכרנה.
בשור ולא בעז. זה דבר מצוי( ,אמנם בבהמות שלנו אין חוששים
שינקו מטמאה ,מפני שישראל בדלים מטמאה דבי רבי ישמעאל למדו מדכתיב ג' פעמים "לא תבשל
דם אין בו מעילה דכתיב "ואני נתתיו לכם" – שלכם גדי בחלב אמו" – אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור
ומפרישים בהמותיהם מלינק מטמאה ,משא"כ
יהא ,וי"א מדכתיב "לכפר" -לכפרה נתתיו ולא הנאה ואחד לאיסור בישול.
עכו"ם) .וחזר בו שמואל והתיר ,כדמצינו ששמואל
למעילה ,וי"א מדכתיב "הוא בנפש יכפר" – משמע איסי בן יהודה לומד איסור אכילה מגזירה שוה "כי עם
אמר שהטעם שאסרו גבינת עכו"ם הוא מפני
בהוייתו יהא שלפני כפרה אין בו מעילה כמו לאחר כפרה קדוש אתה" ל"ואנשי קודש וכו' לא תאכלו" .ואיסור
שנתן מתנותיו ונשארו השיריים.
שמעמידים אותה בעור קיבת נבילה ,ומבואר שהחלב
שבקיבה עצמה מותר. הנאה לומד מק"ו ,שאם ערלה שלא נעבדה בה עבירה
ואין ללמוד משם להיפך שלאחר כפרה יהיה בו מעילה אסורה בהנאה ,כ"ש בשר בחלב שנעשתה עבירה
הכנת גבינה ע"י חלב מקיבה אסורה -לרבי חייא בר כמו לפני כפרה ,דאין לך דבר שנעשית מצוותו בבישולם יחד שאסורים בהנאה( ,אך בלי שלמדנו
אבא מותר להעמיד גבינה בקיבת נבילה ,אבל אין ומועלין בו שהרי כבר נעשה ממנו צורך גבוה ולא קרינן ביה
איסור אכילה מגזירה שוה ,היינו פורכים שחורש
להעמיד גבינות בקיבה של בהמה שנשחטה ע"י קדשי ד' .ואף שתרומת הדשן (-שבכל בוקר תורם מדשן
בכלאים וחוסם פי פרה יוכיחו שאע"פ שנעבדה בהם
עכו"ם ,וכרבי אליעזר דס"ל שסתם מחשבת עכו"ם המזבח מלוא מחתה ונותנו בצידי המזבח ונבלע שם במקומו
לעבודה זרה ,וממילא אף שהחלב אינו חלק מגופה הוא נאסר ,כדכתיב "והרים את הדשן אשר תאכל האש וכו' ושמו אצל
עבירה מותרים) ..מה לערלה שכן לא היתה לה שעת
דאפילו פירשא נאסר משום דניחא ליה בניפחיה .ולרב שמואל המזבח" מלמד שטעון שימה וגניזה ,אלמא אסור בהנאה) ,ובגדי הכושר ,חמץ בפסח יוכיח ,מה לחמץ בפסח שכן ענוש
בר רב יצחק מותר אף בשל שחיטת עכו"ם ,ואין כהונה ( -ד' בגדי לבן שכהן גדול נכנס עמהם לפני ולפנים ,והם כרת ,כלאי הכרם יוכיחו ,ואין לומר ערלה תוכיח וחזר
טעונים גניזה עולמית ואין הדיוט עובד בהם כל השנה ולא כהן הדין ,משום דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהם
גדול ביום הכיפורים אחר ,דכתיב "ופשט את בגדי הבד והניחם
חוששים לדברי רבי אליעזר ,וכן הלכה ,אמנם בעור שהם גידולי קרקע ,אבל השתא דאמרינן כלאי הכרם
שם") יש בהם מעילה אחר שנעשית מצוותם ,שני קיבת נבילה אין מעמידים. יוכיחו ליכא למיפרך מה לכולהו שהם גידולי קרקע,
כתובים הבאים כאחד אין מלמדין ,ולמ"ד דהא דכתיב וכ"ש הטריפה, מן שינקה (מעמידים בקיבת כשרה משום שהכלל הוא שאם לומדים דין מג' מקומות בצד
בקיבת טריפה שינקה מן הכשרה ,דהחלב הכנוס בה בבגדי כהונה "והניחם שם" היינו שהוא לא ישתמש השוה ,ואין פירכא על המקור השלישי ,לא פורכים
בהם ביום כיפורים אחר ,תרומת הדשן ועגלה ערופה הוא פירשא בעלמא. אלא פירכא של קולא וחומרא ולא פירכא כל דהו ,וכן
שאע"פ שנעשית מצוותה אסורה בהנאה דכתיב "וערפו שם" – המעמיד חלב בעור של קיבה כשרה שהוא בשר ,אם בלימוד ממקור אחד צריך פירכא של קולא וחומרא,
שם תהא קבורתה ,הם שני כתובים ,ולמ"ד ששני כתובים הקיבה נותנת טעם בחלב החלב נאסר. אבל כשלומדים חדא מתרתי פרכינן פירכא כל דהו.
מלמדים ,תרי מיעוטי כתיבי דמשמע רק אלו ולא אחרים,
איסור בשר בחלב בקיבה שנמלחה עם החלב הקרוש שבה- קט"ז .ואין לפרוך מה לכלאי הכרם שכן לא היתה
"ושמו" ו"הערופה". כתב רש"י בשם רבינו שלמה ברבי מאיר שחלב הנמצא קרוש
להם שעת הכושר ,דאף כלאי הכרם היתה להם שעת
ובעינן ג' קראי בדם ,למעט מנותר שאם נתותר ושגג בין בעור הקיבה שמולחים אותה בעורה ,יש בזה איסור גמור של
בשר בחלב ,בין שנותנים עימו חלב אחר ובין שמולחים אותה הכושר קודם השרשה ,דאף עיקרם (-הזרע כשנשרש)
בדם בין בנותר ואכלו אינו חייב אלא משום דם ,וממעילה,
עימה .ויש שמתירים ומביאים ראיה מדגים שעלו בקערה נאסר ,דכתיב "הזרע" דמשמע זריעה עצמה ,אמנם בדבר
ומטומאה שאם אכלו בטומאת הגוף אינו חייב אלא משום דם,
שפסקנו (לעיל קי"א ):שמותר לאוכלן בכותח ,משום דהוה ליה שכבר היה זרוע שנשרש בהיתר מחוץ לכרם ,וכגון המעביר
אבל לפיגול א"צ קרא ,דזבח פיגול שאכל מדמו פשיטא
נותן טעם בר נותן טעם ,דחלב הקבה לא נאסר אלא משום נתינת עציץ נקוב בכרם ,אינו נאסר אלא בהוסיף מאתים,
שאינו חייב משום פיגול ,דרק דבר שיש לו דבר אחר טעם ,וכ שהוא חוזר ונותן טעם בגבינה זה נ"ט בר נ"ט ,ואין זה דכתיב "פן תקדש המלאה" משמע מילויו ותוספתו.
המתירו לאדם כגון בשר שהדם מתירו לכהנים ,או למזבח דומה כלל ,דדגים שעלו בקערה אע"פ שבלעו את טעמה עדיין
כגון עולה שהדם מתיר להקטיר את האימורים במזבח ,יש בו הם היתר גמור ,וכשבא לאוכלם בכותח כיון שטעם הבשר לא בא שיטת רבי שמעון שבשר בחלב מותר בהנאה ,דילפינן
פיגול ,ודם עצמו הוא מתיר. מן הממש אלא מנותן טעם אחר ,לכן זה מותר ,אבל חלב הנמלח גזירה שוה "כי עם קדוש אתה" מ"ואנשי קודש תהיון
בבשר ,משנתנו טעם זה בזה נעשו שניהם איסור ,כדקיימא לן לי וכו' לכלב תשליכון אותו" שאסור באכילה ומותר
(לעיל ק"ח) חתיכה עצמה נעשית נבילה ,וא"כ הטעם היוצא
מהחתיכה בין טעם בשר בין טעם חלב הוא גוף האיסור ,וכשטעם
בהנאה.
החלב יוצא לחלב הגבינות זה מין במינו שלהלכה אוסר בכל
העור והרוטב שהוא .וקיבה שלא נתנו בה חלב אחר ,הייתי סבור להתירה דיני קיבה וחלב הנמצא בה
כדאמרינן בעבודה זרה (כ"ט ):גבי קיבת עולה שכהן שדעתו יפה חלב קרוש הנמצא בקיבת בעל חיים יונק ,וכן בשר הקיבה
פרק זה כשאר פרקי המסכת עוסק בדיני כשרות מאכלי שורפה חיה ,שמע מינה פירשא בעלמא היא ולא מיתסרא ,ולא עצמה ,ניתן להעמיד בו גבינות (ע"י נתינת מעט מהם לתוך
חולין ,ועיקרו של פרק זה עוסק בדיני טומאת אוכלין (- היא ,דחלב גמור הוא כדתנן במתני' כשרה שינקה מן הטריפה החלב) .ולהלן יבואר האם מותר להעמיד גבינות כאשר
אוכל שנטמא מדבר טמא) וטומאת נבילות (-נבלת בהמה קיבתה אסורה ,ותניא נמי קיבה שבישלה בחלבה אסורה ,והא הבהמה היא טריפה או שינקה את החלב מטריפה ,והאם
שהיא מטמאה אדם וכלים אוכלין ומשקין). דקיבת עולה מותרת משום שהחלב אינו מגוף העולה אלא ינקתו חלב שהעמידוהו בבשר הקיבה נאסר משום בשר בחלב.
(קי"ח ).רק מה שכנגד האוכל נחשב שומר ,כאן שאין המח נשמר דין יד לענין טומאה -יד שאינו שומר כגון עצם שאין בו אוכל אינו מטמא אא"כ יש בו שיעור כביצה (אף שהוא
אלא כשהעצם סתומה הכל נחשב שומר ,ויסבור כת"ק שטמא נטמא בכל שהוא ,י"א מדאורייתא וי"א מדרבנן) ,ונבילה
מח ובראשו בשר ,הבשר טמא אם היה טהור והיד נגעה בשרץ,
כיון שיש כאן שיעור פול ,וביד אפילו ת"ק מודה ,או בעצמות מטמאה בכזית.
ואם הבשר היה טמא והיד נגעה באוכל טהור הוא מטמא את
שהם יד לבשר שאין בהם מח ,ויסבור כיהודה בן נקוסא. טומאה עוברת מדבר לדבר גם כאשר המגע אינו ישיר אלא
האוכל ,אבל אינו מצטרף לכביצה ,דכתיב "לכם" ג"פ, באמצעות 'יד' או 'שומר' של הדבר המטמא או של הדבר
לגבי זרעים ולגבי נבילה ולגבי תנור ,ולומדים לכם -ורבי יוחנן יעמיד בעצמות שהם יד לבשר ,ויסבור
הנטמא ,גם אם הם עצמם אינם מקבלים טומאה .יד היינו
לכל צרכיכם שבאוכל הזה הכל טמא ,להכניס טומאה כת"ק ,ואשמועינן ת"ק שיש יד לפחות מכזית ,אבל לא לפחות דבר שאוחזים בו את האוכל ,כעצם שיש בראשה בשר,
מפול ,דאי בשומר אפילו בד' עצמות מטמא ,דיש שומר לפחות ושומר היינו דבר שמחובר באופן טבעי לאוכל והוא שומר
ולהוציא טומאה .ואין לומר שיד תכניס ולא תוציא,
מפול. עליו שלא יתקלקל ,כמו קליפת הפרי.
דאם יכולה להכניס כ"ש שיכולה להוציא .ואין לומר
והנה איתא בברייתא שקולית (-העצם העליונה של הירך, שומר מצטרף אף להשלים לשיעור קבלת טומאה ,אבל יד
שיד תוציא ולא תכניס ,דכי כתיבא יד אהכנסה
ותמיד יש בה מח) שיש עליה בשר ,כל חלק ממנה מטמא אינה מצטרפת.
כתיבא( .ואין ללמוד זרעים נבילה ותנור זה מזה,
אוכלין ,לרבי יהודה דין זה הוא דווקא כשיש בה כזית
דזרעים חמירי שטומאתן מרובה (-שמקבלים טומאה
מולדי טומאה ,אבל תנור אינו מקבל טומאה אלא מאב הטומאה ,בשר ,ולאחרים דין זה הוא אפי' אם יש עליה כפול טומאת אוכלין בדבר שאינו אוכל
וכן טומאתם מרובה מנבילה כדתנן במתני' ריבה לטמא טומאת בשר .הגמ' אומרת שרב יכול להעמיד ביד ולסבור
אוכלין ממה שריבה לטמא טומאת נבילות) ,ותנור חמור כרבי יהודה ,או להעמיד בשומר ולסבור כאחרים .ורבי
מה מצטרף לאוכל לגבי טומאה -עור של קי"ז:
שמטמא מאוירו (אע"פ שלא נגע ,והתנור נעשה ראשון יוחנן יעמיד בשומר ויסבור כאחרים ששומר יש לפחות
בהמה שחוטה שאין בבשר כביצה והעור השלימו לכביצה ,רוטב
(והיינו ליחה קרושה (ק"כ ).שהיא מצטרפת להשלים כיון
והאוכלין שניים ,אבל נבילה וזרעים אינם מטמאים אחרים אא"כ מכזית ,והא דאמרי כפול אף שלרבי יוחנן יש שומר לפחות
נגעו בהם) ,ונבילה חמורה שמטמאה אדם ומטמאה מפול ,זה רק בגלל שרבי יהודה אמר שיעור ,אבל באמת
שדרך לאוכלה כשהיא קרושה על הבשר ,אבל ליחה שאינה
במשא וטומאה יוצאה מגופה .ותנור ונבילה חמירי ה"ה בפחות מפול. קרושה אע"פ שציר שע"ג ירק (-משקה היוצא מן הירק.
מזרעים ,שהם מקבלים טומאה בלי נגיעה .וזרעים והא דתניא ש(שרביט שריקנו טהור ,ואם שייר בו גרגיר אחד ל"א ציר שמטבילים בו את המאכל) מצטרף לככותבת לענין
ונבילה חמורים מתנור ,שהרי הם אוכל .ונבילה אפשר ויש בגרגיר ובשרביטים יחד כביצה טמא ,ושרביט הפולים גדלים יוה"כ אע"פ שאינו קרוש ,שכיון שהוא מחובר לאוכל זה נחשב
ללומדה מתנור וזרעים ,אך י"ל דיו לבא מן הדין להיות בו והוא השומר שלהם ו)לרבי אלעזר בן עזריה שרביט של אוכל) ,שאני יוה"כ שאין הדבר תלוי אם יש לזה שם אוכל,
כנדון וא"א ללמוד שנבילה תטמא אדם כגון אם תחב פול אינו מטמא להכניס או להוציא טומאה ,דלאו שומר הוא, אלא הדבר תלוי ביתובי דעתא ואף אם אין לזה שם אוכל
קיסם בכזית בשר נבילה להיות לו יד ונגע בו אדם ,לא יטמא עד מפני שהפולים גסים ואינם צריכים שומר ,אבל שרביט של אי מייתבא דעתיה חייב ,דכתיב "לא תעונה" וזה לא התענה ,וציר
שיגע בנבילה עצמה ,וכן בעצם של נבילה שזה יד .ומה שזרעים קטניות מטמא אע"פ שהם פחות מפול ,כיון שהוא רוצה שע"ג ירק קים להו לרבנן שמייתבא דעתיה ,אבל להצטרף
אינם מקבלים טומאה אלא בהכשר אינו קולא ,למשמש בקטניות ע"י השרביט כיון שהם דקים ואם בעינן קרושה .ושומן נטמא אף בפני עצמו דאוכל מעליא
דפירות שלא הוכשרו כתנור שלא נגמרה מלאכתו) .תתערב בהם פסולת א"א לנקותם ,ומבואר שיש שומר לפחות הוא ,).קיפה (והיינו תבלין בפני עצמו ,שאינו נאכל כך ,אבל
וי"א שלומדים הכנסת טומאה ,מדכתיב "יטמא" מפול .הגמ' אומרת שרב יעמיד בקלח שמחוברים בו כל הוא מצטרף ,אבל פירמא חתיכות בשר דקות שיורדות
לרבות שומר ,וכיון שאינו מצטרף ,ולהכניס לומדים השרביטים שהם יותר מכזית ,שמטמא מדין יד ,ומפני לתחתית הקדירה נטמאת בפני עצמה) ,אלל (יבואר
ק"ו מיד ,א"כ לומדים מזה להוציא ביד (באם אינו שהוא רוצה בקלח לתשמיש -לטלטלם על ידו ,ובפול כיון לקמן קכ"א ,).עצמות שיש בהם מח והמח הוא אוכל והעצם
ענין) ,ואין לומר דנימא שבא ללמד שומר בשאר שהם גסים אינו צריך את היד. שומרת על המח ,גידים ,קרניים (במקום שחותכים ויוצא
מהם דם מעיקרם שלמטה שהם רכים אבל אינם אוכל בפני
אוכלין ,כיון ששומר של נבילה הרי הוא כיד ,וממילא קי"ט :שומר שע"ג שומר אינו מצטרף ,כדמצינו עצמו .שם) ,וטלפיים ,מצטרפים עם הבשר לשיעור
עדיף ללמוד ממנו דין יד.
שיש ג' קליפות בבצל ,הפנימית (-הלבנה הראשונה טומאת אוכלין ,אבל לא לטומאת נבילות לכזית להשלים
דבר שאינו לא יד ולא שומר כגון שיער ,אינו טמא ואינו שראויה לאכילה) מצטרפת אע"פ שהיא נקובה כיון שהיא שיעור נבילה לטמא .ד'שומרים' מצטרפים לטומאה קלה
עצמה אוכל ,והאמצעית שהיא שומר מצטרפת רק אם מטמא ואינו מצטרף.
ולא לטומאה חמורה וכדלהלן .ולרבי יהודה האלל
קי"ח :דין יד להכשר -לרבי יוחנן יש יד להכשר היא שלימה מפני שרק שלימה שומרת ,והחיצונה אינה המכונס (-נאסף במקום אחד) ,אם יש בו כזית במקום
מצטרפת אע"פ שהיא שלימה דאין שומר שעל גבי שומר אחד חייב עליו אם נגע בו ונכנס למקדש או אכל קודש,
שאם הוכשרה היד הוכשרו הזרעים ,ולרב אין יד להכשר.
נחשב שומר. דהואיל ואחשביה אינו בטל.
וי"ל שנחלקו אם מקרא נדרש לפניו דכתיב "טמא הוא"
ולפני פניו דכתיב "וכי יותן מים" ,או שמקרא נדרש רק שומר אוכל שחילקו ויש בו כביצה עם השומר ,כגון אוכל דין שוחט בהמה טמאה לעכו"ם יבואר לקמן קכ"א.
לפניו .או י"ל שנחלקו בסברא ,אם יש יד להכשר כיון כביצה ושומרו עליו וחילקו לשנים ,או כגון שני בצלים קטנים,
דין שומר לענין טומאה -שומר והיינו דבר שהוא שומר
שהוא תחילת טומאה ,או שהכשר אינו תחילת מסתפק רב אושעיא אם השומרים לא מצטרפים כיון
על האוכל ,כגון עור ,מצטרף לכביצה לטומאה קלה -טומאת
טומאה .ותניא כוותיה דרבי יוחנן( ,עוד איתא התם שאין אחד שומר על השני ,או שכיון שכל אחד שומר
אוכלין ,דכתיב לגבי טומאת אוכלין "זרע זרוע אשר יזרע"
שזרעים אינם מקבלים טומאה או הכשר עד שיתלשו ,על שלו מצטרפים.
-כדרך שמוציאים אותו לזריעה ,והיינו חיטה
כדאמרינן בתורת כהנים שאם אתה אומר שמחוברים טמאים והא דתניא שלרבי אלעזר בן עזריה שרביט של בקליפתה והיינו הקליפה החיצונה החופה אותה בעודה
טימאת את הכל ,שאין לך מחוברים שאין מצויים בהם שרצים) .קטניות מטמא ,כיון שהוא רוצה למשמש בקטניות שיבולת (אבל זו שנושרת כשכותשים אותה במכתשת היא אוכל
ע"י השרביט אע"פ שצריך ב' וג' שרביטין כדי להצטרף גמור) ,שעורה בקליפתה ,ועדשים בקליפתם והיינו
שיעור אוכלין ליד ולשומר-
לכביצה .רב אושעיא יעמיד בקלח שמטמא מדין יד, הקליפה שהעדשה חבויה בתוכה שאין מקפידים עליה בשעת
לרב אין יד לאוכל שהוא פחות מכזית כיון שאין בעיקרו ומפני שהוא רוצה בקלח לתשמיש. זריעה אלא בשעת אכילה ,ואף שהפסוק נאמר לענין טהרה ,היינו
כזית אין לזה חשיבות בשביל שיהיה ליד תורת יד( ,מיירי בפחות משום שלא הוכשר לקבלת טומאה ,וסמיך ליה "וכי יותן מים על
מכזית שנמצא עם אוכלין כביצה) ,אבל יש שומר לפחות מכזית ,והא דתניא שבחיטה או בשעורה או בעדשים,
זרע" שאם הוכשר טמא ,וכן שומר כמו פרח הרימון
ואין שומר לפחות מפול -הרבה פחות מכזית ,לא לענין הקליפה מצטרפת ומבואר ששני שומרים מצטרפים ,וה"ה
מצטרף לשיעור קבלת טומאה( ,אבל הנץ שהוא שומר
לאוכל שחילקו( ,והוה מצי לתרוצי בריה שאני ,אלא דתרוצא
להצטרף לכביצה ולא לענין להכניס ולהוציא טומאה ,ולרבי דשומר אין מצטרף) ,אע"פ שאינו נזרע כך ,וכן עור
דחיקא הוא) ,הכונה לשדרה ,וזה נחשב שומר אחד מפני שאם
יוחנן יש יד לפחות מכזית אבל לא לפחות מפול ,ויש מצטרף ,דכתיב בפסוק זה ג' פעמים לשון זריעה.
שומר לפחות מפול .אמנם בבריה מודה רב שיש אחד יפול כולם יפלו ,ואיירי בחיטים גדולות שיש בשורה
אחת כביצה (כמו שהיה בימי שמעון בן שטח כשתי אמנם שומר לא מצטרף לטומאה חמורה כטומאת נבילה
שומר אף לפחות מפול ,כדמצינו שחיטים או שעורים שמטמאה אף אדם וכלים ,דכתיב "הנוגע בנבלתה" ולא
כליות של שור הגדול .תענית כ"ג ,).דמתוך שהם קבועים בדוחק
או עדשים עם קליפתם מצטרפים לטומאה. בעור שאין עליו כזית בשר בלא העור ,אמנם אם יש
אם יטול אחד מהם יש ריוח לאחרים ליפול ,דאל"כ העליון
קי"ט .והנה איתא בברייתא שאם יש ב' עצמות אינו נחשב שומר לתחתון ,או דאיירי שבחיטה אחת בבשר כזית בלא העור ,ונגע בעור ,נטמא הבשר ,מפני
ועליהם ב' חצאי זיתים ,והכניס ראשיהם השניים שאין יש כזית יחד עם קליפתה ,כחיטי דשמעון בן שטח ,שאז השומר שהעור נעשה כיד לבשר ,וכתיב "יטמא".
עליהם בשר ,והם של מת ,לבית ,אע"פ שעצם בלא בשר מטמא מצטרף לחיטה. שומר שאינו יד כגון עור שיש כנגדו כזית בשר, קי"ח.
רק במגע ומשא ולא באהל ,הבית טמא מפני שהמאהיל על האם שערה יש לה דין יד -שערה אחת ,לריש לקיש טמא -אם היה טהור מקבל טומאה ומכניסה לאוכל ,ומטמא
היד כמאהיל על הבשר .וליהודה בן נקוסא אין מצרפים
אין לה דין יד כיון שהיא נתלשת ,אבל יש בה דין שומר ,ונ"מ אם האוכל טמא והשומר נגע באוכל טהור ,ומצטרף .וא"צ
כזית מב' עצמות דאין יד לפחות מכזית .הגמ' אומרת קרא לומר ששומר מכניס ומוציא טומאה ,דיליף ק"ו
שבשומר צריך שיגע דווקא כנגד הבשר ,ולרבי יוחנן יש לה
שרב יכול להעמיד בעצמות שיש בהם מח שהם שומר מיד ,והלימוד הנ"ל מלמד ששומר מצטרף.
דין יד ומביאה טומאה אפילו אם לא נגע כנגד הבשר .ורבי
לבשר ונכנס חלק מהעצם שאין שם מח ,ואף שמבואר לעיל
דין טומאת בהמה מפרכסת אבל אם דרכם מתחילה אין מביאם דכתיב "פרי") ,דמה יוחנן הקשה על ריש לקיש ממתני' דלהלן שעור שיש
כפי שנתבאר בבעלי חיים שמתו שייכים ב' סוגי טומאות: לביכורים שהם טעונים קרייה -ארמי אובד אבי והנחה על עליו כזית בשר הנוגע בחוט היוצא מהבשר או בשערה
א' טומאת אוכלין ,והיינו אם נטמאה הבהמה מדבר טמא הרצפה דכתיב "והנחתו לפני ד' " .ואין ללמוד מתרומה הוא טמא .וריש לקיש מעמיד שהשערה מטמאה
בזמן שהיא נחשבת 'אוכל' ,והיינו שהיא עומדת לאכילה .ב' (שהוקשה לביכורים) או מתרומה וביכורים ,דמה מדין שומר שהיא שומרת על היד ,דאף ששומר ע"ג
טומאה עצמית כאשר היא נבילה. לתרומה וביכורים שכן חייבים עליהם מיתה במזיד שומר אין בו דין שומר והשערה היא על העור ,השערה
בהמה ה'מפרכסת' והיינו שהיא מניעה את אבריה ,נחשבת וחומש בשוגג .אלא לומדים מתרומה וחד מהנך או נוקבת בעור ויורדת לבשר ,ואין זה שומר ע"ג שומר( ,ומ"מ
כחיה לכל דבר עד שתמות ,אמנם בהמה טהורה שנשחטה עור כשר לתפילין אף דבעינן כתיבה תמה -שלימה ולא
מביכורים וחד מהנך -חמץ או נבילה.
כדין אין בה איסור דאורייתא של אבר מן החי אף קודם
שתמות (לעיל ל ,).וממילא היא מקבלת טומאת אוכלין. דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סתווניות (ענבים
פסוקה ,דכתיב "וכתבתם" ,כיון שנקב שהדיו מכסה אותו
שנמצאים בגפנים בימות החורף שאינם מתבשלים לעולם אינו נקב) .או שריש לקיש יעמיד שגם החוט וגם
בסוגייתינו יבואר האם גם בהמה טמאה ששחט ישראל
לעכו"ם ,או עכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל ,השחיטה ועושים מהם חומץ) ושאר משקים ממיני פירות של השערה מטמאים משום יד ,ויש הרבה חוטים או
גורמת שהיא מקבלת טומאת אוכלין בעודה מפרכסת תרומה חוץ מענבים וזיתים שדרכם בכך ,רבי אליעזר מחייב שערות והוא אוחז בכולם ,וכשמחזיק בהם הם לא נחתכים,
אע"פ שהשחיטה לא מתירה אותה באכילה ,והאם יש לה וכמו שהעמיד רבי אילעא שמה שמלאי (-זקן העליון)
טומאת נבילה ואיסור אבר מן החי ,והאם היא צריכה 'הכשר
על המשקין קרן וחומש אם אכלם בשוגג ,ורבי יהושע
פוטר .הגמ' מבארת שלרבי אליעזר אומרים בכל גזירה
של השיבולת מעביר טומאה לשיבולת או מהשיבולת
מים' כדי לקבל טומאת אוכלין.
שוה ובנין אב דון מינה ומינה לדמותו למלמד בכל פרטיו,
ואינו מצטרף לשיעור דאינם שומר אלא יד ,היינו במלאי
השוחט בהמה טמאה לעכו"ם וכ"ש לישראל ,וכן בין המלאים.
וממילא כיון שלומדים תרומה מביכורים שמשקין
עכו"ם ששחט בהמה טהורה לישראל (ברייתא היוצאים מהם כמותם ,הכי נמי כמו שביכורים הם גם
קכ"א ,):והיא עדיין מפרכסת ,מטמאה טומאת אוכלין משאר מינים ה"ה תרומת משקין היא גם בשאר
דין אוכל שנמחה
אם נגעה בשרץ וחזרה ונגעה באוכלין ,דכיון שישראל שחט ולגבי הסוגיא דלהלן עוסקת בכמה מאכלות אסורות (חלב חמץ
מינים ,ולרבי יהושע אומרים דון מינה מה שצריכים
ישראל זה שחיטה מעליא ,ובטהורה השחיטה מתירה לישראל, נבילה טבל חדש שביעית כלאים הקדש ותרומה) שהתורה
מחשבתו משויא ליה אוכל בשחיטה אף בטמאה לעכו"ם ,וכ"ש ללמוד ואוקי באתרה לשאר פרטיו המפורשים בו ,וממילא אסרה אותם בלשון אכילה ,ובכל זאת הם אסורים אף אם
בטהורה אף כשעכו"ם שחט ,כיון שאם שחטה ישראל יש בה רק תירוש ויצהר קדושים בתרומה ולא שאר משקין, נימוחו ונעשו משקה ,מפני שיש רבוי מיוחד שזה בכלל
היתר אכילה( ,אבל עכו"ם בטמאה דלא מצינו בזה שחיטה ,וכן (ואף שאפילו תמרים ותפוחים עצמם אין תרומתם מן התורה אכילה( .וכתבו הראשונים שאף ששתיה בכלל אכילה ,כאן
נחירה בישראל שלא מצינו בו נחירה ,ואין בזה טומאה ,וכן טמאה אלא מדברי סופרים ,כעין דאורייתא תקון) ,ולדבריו אף צריך רבוי מיוחד ,מפני שהשתיה היא שלא כדרך ,או מפני
לישראל ,לא משויא ליה אוכל ,דבטלה מחשבתו) ,ואינה ביכורים וערלה הם רק במשקה היוצא מן הזיתים ומן שהדבר נשתנה מדרך ברייתו) .ויבואר להלן מהו הרבוי
מטמאה טומאת נבילות עד שתמות דכתיב "וכי ימות מן המיוחד שיש בכל אחד ואחד ,ומדוע א"א ללמוד אחד
הענבים בלבד ,ואין מלקות משום ערלה אלא על
מהשני .וכן יבואר האם יוצאים ידי חובת מצה וביכורים אם
הבהמה" ,או עד שיתיז ראשה שכיון שנחלקה לשנים היא היוצא מן הזיתים ומן הענבים ,שהרי חוזרים ולומדים נימוחו ,ומנלן.
נחשבת מתה אפילו אם היא מפרכסת( .מתני' קי"ז .):ואמר ביכורים וערלה מתרומה.
אביי שאינה מצילה כלים שבתוכה שבלעתם בחייה והרי ק"כ .חלב שהמחהו וגמעו חייב ,ואף שבחלב כתיב
היא באהל המת מפני הטומאה לחומרא ,כיון שהיא המשך דיני טומאת אוכלין "אכילה" ,אמר קרא "ונכרתה הנפש" משמע כל דבר
מטמאה טומאת אוכלין ,והרובעה חייב מיתה במזיד המיישב דעתו של אדם -לרבות את השותה.
קכ"א .מהו אלל -מבואר במתני' (קי"ז ):שאלל
וחטאת בשוגג מפני שאינה מטמאה טומאת נבילה, דם שהקפהו ואכלו חייב ,דכיון דאקפיה אחשביה.
וישראל בטהורה ודאי אינה מצלת ,שהרי היא מותרת אף מצטרף עם הבשר לטמא טומאת אוכלין .לרבי יוחנן
באכילה ,ועכו"ם בטמאה ודאי מצלת ,דכיון שאין בה טומאה כלל חמץ ומצה -המחהו וגמעו בפסח ,אם זה מצה אינו אלל היינו מרטקא (–גיד השדרה והצוואר שהוא רחב ולבן
מבואר שהיא נחשבת חיה. יוצא בה ידי חובה ,דבעינן "לחם עוני" ,ואם זה חמץ וקשה מאד) ,ולריש לקיש אלל היינו בשר שפלטתו סכין
הוא ענוש כרת ,ואע"ג דכתיב אכילה ,אמר קרא "נפש" בזמן הפשטת העור מהבהמה ,ובשר זה אינו חשוב ,ואיירי וי"א שישראל ששחט בהמה טמאה ,ונכרי ששחט
בחישב על מקצתו ולא פירש איזה מקצת ,וממילא כביצה בהמה טהורה ,צריכים מחשבה ,ואם לא חישב לא הויא לרבות את השותה.
ממנו לא מקבלת טומאה שהרי לא חישב על כולו ,אבל זה מצרף אוכל עד שתמות ,וצריכים הכשר מים ממקום אחר ,דדם
נבלת עוף טהור שהמחה אותה בחמה הרי היא
לאוכלין אחרים להשלים לכביצה ,או שמקצתו פלטתו חיה השחיטה עצמו אינו מכשיר אלא בדם חללים (ע"י גיסטרא ומן
טהורה מפני שהיא מסרחת ,אבל אם המחה אותה (-נשכה כלב ודלדל מן הבשר לצד העור ,ואח"כ שחטה והסכין הצואר) או בשחיטה הוגנת ,והכא הוי כדם מגפתו וכדם המת.
באור היא טמאה אע"ג דכתיב "אכילה" ,דאמר קרא הפליט עוד ,ואין ידוע איזה חלק נפלט ע"י הכלב ואיזה ע"י הסכין,
והחלק שפלטתו חיה אינו בטל מסתמא ,והחלק שנפלט ע"י הגמרא שואלת שהרי דבר שסופו לטמא טומאה
"נפש" לרבות את השותה.
הסכין ביטלו מדעת ,ומיירי בדלא חשיב עליה ,ולכן אותה קצת חמורה (-אדם וכלים) א"צ הכשר ,כדתניא שנבלת עוף
א"א ללמוד אחד מהשני ,חמץ א"א ללמוד מחלב דחיה מצטרפת לשאר אוכלין לטומאת אוכלין ולא לטומאת צריכה מחשבה לקבל טומאת אוכלין מן השרץ ,דסתמא אינה
ונבילה ,דחמץ היתה לו שעת הכושר , ,ונבילה א"א נבילות ,וכר"ע דאמר (קכ"ב) העור מבטלו מטומאת נבלות ואפילו עומדת לאכילה( ,והיינו בכפרים שאין רגילים לאכול עופות ,אבל
ללמוד מחלב וחמץ מפני שאין בה חיוב כרת ,וחלב פלטתו חיה) ,אבל בחישב על כולו אפילו אחר כך מטמא בכרכים א"צ מחשבה ,דסתמא עומדת לאכילת עובדי כוכבים),
א"א ללמוד מחמץ ונבילה ,מפני שחלב הותר מכללו ,אף בפני עצמו ,דמחשבה מחשיבה לאוכל כל דבר שאפשר ואינה צריכה הכשר ,דהכשר נאמר בזרעים שאין סופם
(והיינו שחלב חיה מותר להדיוט ,אבל נבילה אף שעוף לאוכלו אע"פ שאין דרך לאוכלו ,ובלא חישב כלל בטולי לטמא טומאה חמורה דלעולם אינם נעשים אב הטומאה
הותר במליקה זה רק לכהנים שזוכים משלחן גבוה בטליה .ואמנם "אלל" הכתוב בתורה הכונה למרטקא לטמא אדם וכלים ,אפילו אם נגעו במת שהוא אבי אבות
הטומאה ,והכא סופה לטמא אדם וכלים בכזית ואפילו במשא
כשתמות.
והתירא משום גבוה ,אבל לגבי הדיוט לא אשכחן דהותר .אבל אף לריש לקיש ,וכדכתיב "רופאי אלל כולכם" שהרי
מה שהותר חלב בהמה לגבוה אינו קולא ,שהרי נבילה רק מרטקא אינה בת רפואה .ומה שאמר רבי יהודה
הותרה לגבוה במליקה) ,וחלב וחמץ א"א ללמוד שהאלל שכינסו למקום אחד והחשיבו חייבים עליו אם קכ"א :חזקיה מיישב שאף כאן יכול לפוררה לפרורים
יש כזית במקום אחד ,ודאי הכונה לבשר שפלטתו דקים שכל אחד פחות מכזית ושוב לא תטמא טומאת נבילות, מנבילה מפני שאינם מטמאים.
סכין ,שהרי במרטקא אף בכזית במקום אחד פטור משא"כ נבלת עוף טהור כבר מתה וראויה לטמא טומאה חמורה
והא דבעינן "הטמאים" לאסור ציר ורוטב וקיפה של
שרצים ,ולא לומדים מחלב חמץ ונבילה שהמיחוי שלהם כיון שהוא עץ בעלמא .והמחלוקת היא אליבא דרבנן .ואף שבהמה טמאה (וכ"ש טהורה ,דליכא מידי דשרי לישראל
כמותם ,דהו"א דאמרינן דיו ובעינן כזית ,ושרצים איסור ואמר רב הונא שרבי יהודה מדבר כשכנסו דגלי דעתיה ואסור לעכו"ם ,ובטהורה גם רבי יוחנן מודה) ששחטו בה
אכילתם בכעדשה כטומאתם .ואין ללמוד חלב חמץ ונבילה דלא בטליה מעיקרא ,אבל נתכנס מאליו כמו שכנסוהו תינוקות שניים או רוב שניים ועדיין היא מפרכסת ,לחזקיה אין
משרצים ,דמה לשרצים שטומאתם ואיסורם במשהו .אחר הפשט לא ,דהואיל ובטל מתחילה ונעשה עור תו לא הדר בה איסור אבר מן החי כיון שהיא מתה ,הכונה שיצאה
הוי בשר לטומאת נבילה ,דרק לטומאת אוכלין מהניא מחשבה
מכלל חיה ולכלל מתה לא באה ובטומאת נבילות כתיב לשויה אוכל אפילו בעור עצמו.
"וכי ימות". ק"כ :טבל וחדש ושביעית וכלאים ,משקה היוצא
חרטום (–מקור) וציפרניים של עוף שלא נאמרה בו אלא
לרבי יוחנן יש בשחוטה מפרכסת איסור אבר מן החי. מהם כמותם ,דילפינן מחלב חמץ ונבילה ,שהרי הם
טומאת בית הבליעה ,מיטמאים ומטמאים אם קיבל טומאה איסור הבא מאיליו.
מן השרץ דרכם ,ומצטרפים לכביצה .והיינו חרטום רבי אלעזר אמר שיש לנקוט כרבי יוחנן ,דתני רב
הקדש משקה היוצא ממנו דינו כמותו .ואין ללמוד התחתון של העליון (-רצועה דקה שנמצאת בפה ודבוקה אושעיא שישראל ששחט בהמה לעכו"ם ושחט
מחלב חמץ ונבילה ,שהרי אינו איסור הבא מאיליו .רק לחרטום העליון לאורכו) ,אבל התחתון או העליון הוא עץ בה שנים או רוב שניים ,או עכו"ם ששחט בהמה
הקדש לא נחשב איסור הבא מאיליו .ואין ללמוד מביכורים בעלמא .וציפורניים היינו במקום שהם מובלעים טהורה לישראל ,והיא מפרכסת ,מטמאה טומאת
(שלומדים מ"תביא" לרבות אם הביא ענבים ודרכם בבשר -שורשי הציפורניים ,ששם הם נחשבים אוכל.
ואם הוא מפשיט את העור כדי לעשות ממנו חמת והוא ור"ש ה"ה בעור של בית הפרסות ושל ראש עגל הרך אוכלין אבל לא טומאת נבילות (וכנ"ל) ,ואבר הפורש
מתחיל להפשיט מכיוון הפה ,הוי יד עד שיפשיט את החזה וכל הדברים שמנו חכמים שמטמאים כבשר והיינו ממנה כאבר מן החי ואבר מן החי מטמא מיד כנבילה ,ובשר
שאותו מפשיטים בסוף מפני שהחזה קשה להפשטה משאר לרבות עור של בית הבושת של נקיבה בחטאת או בשלמים, הפורש ממנה כפורש מן החי שאין בו טומאה ,ואסור
האברים וכשהעור מחובר בחזה הוי חיבור ,ואם מתחיל דינם כבשר אף לגבי פסול ופיגול ,ומבואר שרק לתנא זה לבני נח אפילו לאחר שתצא נפשה כיון שנחתך מחיים,
מהרגליים כל העור הוי יד. דינם כבשר ,אבל לת"ק רק עור שתחת האליה נחשב בשר. ומבואר כרבי יוחנן .ואם שחט סימן אחד או רוב סימן
עור שעל הצוואר לרבי יוחנן בן נורי הוי חיבור, אינה מטמאה טומאת אוכלין דלא אשכחן היתר אכילה עור בית הפרסות שהוא רך מטמא כבשר .לרב הכונה
ולחכמים אינו חיבור כיון שהוא נפשט מעצמו .ואביי מבאר בשום מקום לא לישראל ולא לבני נח ,וכן אם נחרה ועודה לבית הפרסות ממש ולא לעור שעל עצם השוק מהארכובה
שאם זה היה חיבור חזק לכו"ע הוי חיבור ,אבל כאן זה לא חיבור מפרכסת אינה מטמאה כלל .ונכרי ששחט בהמה התחתונה שחותכים אותו בשעת הפשטת הבהמה ,ולרבי
חזק אלא חיבור שעשוי להתנתק מאיליו ,ונחלקו (קכ"ג ):אם טהורה במקום שאינו עושה את הבהמה לטריפה כגון חנינא הכונה לרכובה הנמכרת עם הראש -כל העור
שומר העשוי להינתק מאיליו הוי שומר כל זמן שלא חצי קנה ,ובא ישראל וגמר את השחיטה ,כשרה .ואם שמעל עצם עצם השוק מהארכובה התחתונה שחותכים בשעת
הפשטת הבהמה.
ניתק ,או לא. הישראל התחיל בשחיטה והנכרי גמר ,פסולה בין
אם הישראל עשאה טריפה ובין בלא עשאה טריפה עור בית הבושת –הרחם ,ועור השליל ,ועור שתחת
מתי בטל שם טומאה ע"י קריעה או נתיצה- כיון שגמר השחיטה נעשה בידי עכו"ם .והרוצה לאכול בשר האליה ,מטמאים כבשר.
טלית טמאה שהתחיל לקורעה כדי לבטלה מתורת טלית,
והחומט שהם רכים לפני שתצא נפש הבהמה ,יחתוך כזית חי מבית עור האנקה והכח והלטאה
בטלה ממנה הטומאה אחרי שיחתוך רובה ,שכשאינה
מטמאים כבשר ,דכתיב "הטמאים" ,וכן מרבים צירן ורוטב שחיטתה ומולחו ומדיחו היטב יותר מסתם בשר ,מפני
ראויה למלאכתה הראשונה ואין שמה עליה היא נטהרת אע"פ
שיש בשייריה שלש על שלש והיא ראויה לקבל טומאה ,כמו וקיפה שלהם ,ושאר ח' שרצים ממועטים מ"אלה" שכאשר הבהמה מתה היא נאנחת ומוציאה את דמה יפה ,וכאן
שכלי חרס שבירתו מטהרתו אע"פ ששייריו ראויים לקבל (ד"למינהו" הפסיק הענין) ,ולרבי יהודה עור הלטאה הדם לא הספיק לצאת וכחותכו הוא נבלע בתוכה ,וממתין עד
טומאה ,ואמר רבה בר אבוה שכל זה דווקא בטלית חלוק מבשרה כחולדה ,ורבי יוחנן בן נורי סובר שלכל שתצא נפשה ואוכלו אבל לפני כן אסור ,כדאיתא בסנהדרין
טבולת יום שנטמאה והטבילה וצריך להשתמש בה לטהרות הח' שרצים יש עורות ,ותנשמת לרב עורה מטמא (ס"ג) שאסור לאכול מבהמה קודם שתצא נפשה דכתיב "לא
לפני הערב שמש ,דמיגו שלא חס עליה והטבילה אע"פ כבשר ,דס"ל כרבי יהודה שהולך אחר מישוש היד, תאכלו על הדם" ,ואסמכתא בעלמא היא ,וגם הנכרי מותר בה
שהמים מזיקים לה אין לחוש שלא יקרע את הרוב ,אבל ולתנא דידן תנשמת אין עורה מטמא .והמפשיט דליכא מידי דשרי לישראל ואסור לעכו"ם ,ודבר זה טוב
בשרצים (קכ"ג ):שקשה להפשיטם הוי חיבור עד טלית שלא טבל אותה אינה נטהרת שמא לא יקרע לרפואה.
שחיטה לצורך נכרי ששהה או דרס בה או שלא בדק שיפשיט את כולו ואפילו אם הפשיט יותר מכדי אחיזה ,ונגע את רובה .ורבה חולק מפני שיש לחוש שיאמרו
שטבילה מועילה בלי הערב שמש ,ועוד דא"כ עולת בעור המופשט ,טמא. את הסכין ,אינה מטמאה טומאת אוכלין.
כל עורות אלו שאמרו שהם מטמאים כבשר אם עיבדם העוף לרבי אלעזר ברבי שמעון דס"ל שצריך למלוק רק רוב
קכ"ב .שני חצאי זיתים שנמצאים על גבי העור ,לרבי (בשיעור ד' מילין ,כמו לגבל (-הלש עיסתו בטהרה והוא
שנים ולא כל השנים ,דגמר מחטאת דכתיב בה "לא יבדיל",
ישמעאל (קכ"ד) אין העור מבטלם ומטמאים ,ואפי' שכיר וצריך למים להטביל את הכלים ,עד ד' מילין צריך להטריח נחשוש שמא לא יחתוך רוב שנים .ורב יוסף עונה
בפלטתם סכין ,ולר"ע העור מבטלם ולכן אין מטמאין עצמו בסתמא כשאין בעה"ב נותן לו שכר הליכה) ,ולתפילה ( -שאין לחוש שמא יאמרו כיון שקרע הטלית מוכיח
המהלך בדרך וגמר בליבו ללון מבעוד יום ויש בית הכנסת בהמשך עליה ,ואינו דומה לעולת העוף דשאני התם דכהנים בין בפלטתם חיה בין בפלטתם סכין.
הדרך צריך לטרוח ללכת ד' מילין כדי להתפלל שם) ,ולנטילת זריזים הם.
ידים (לאכילה ,אם אין לו מים ויש מים לפניו צריך ללכת ד' מילין קכ"ג :לרב הונא אף אם קרע את רוב הטלית ,אם אלו עורות מטמאים כבשר
כדי להגיע למים) ,אך כל זה בהולך לפניו ,אבל לאחריו מטמא אינו במשנה הקודמת (קי"ז ):למדנו שעור הבהמה
נשאר כדי מעפורת ,הוי חיבור.
אפי' מיל אחד אינו חוזר ,אבל פחות ממיל חוזר) או טומאת נבילה ,מפני שהוא קשה ואינו ראוי לאכילה .ולהלן
שעשה מהם טלאי או שהלך עליהם – ששטחם ואם קרע עור ושייר מקצת ,לריש לקיש נשאר העור יבואר אלו עורות מטמאים כבשר מפני שהם רכים וראוים
לדרוס עליהם ברגלים שזה מקצת עיבוד ,בטלו מתורת בשר בטומאתו כיון דחלים – הוא חזק ע"י אותו מקצת ,וכשתופרו לאכילה ,או מדרבנן.
הרי הוא כבתחילה ,ולכן לא בטל שמו מעליו ,משא"כ טלית שכיון עור של אדם מדאורייתא הוא טהור (דלאו בשר הוא ונעשו עור והם טהורים ,חוץ מעור האדם.
שנקרעה בטל שמה ,דאפילו חוזר ותופרה אינה חוזרת לקדמותה,
ואינו בכלל מת) ,אבל הוא מטמא כבשר מדרבנן ,כדי
קכ"ג .לגיון העובר ממקום למקום ונכנס לבית ,הבית (אמנם בעור המופשט כל חלק שהופשט הוי כאילו
שלא יעשה שטיחים מעורות אביו ואמו ,וכ"ש שאם
טמא ,מפני שודאי יש לו כמה קרקפילין (-עור ראש אדם הופרש לגמרי ,כיון שאינו עתיד לחזור לבשר) .ולרבי יוחנן
עיבדו אסור מדרבנן ,וי"א שזה טעם רק למה אחרי
הדין בעור כמו בבגד ,כיון שהחיבור מחדש אינו חיבור מת לצורך כישוף במלחמה).
העיבוד הם טמאים ,אבל בלא עיבוד אסור
גמור.
מתי בטל שם יד או שומר לטומאה בעור שהופשט מדאורייתא.
מהבשר -עור שהפשיטו מהבשר של בהמה שחוטה כדי וללישנא בתרא (קכ"ד ).הקורע טלית היא טהורה
עור של חזיר ישוב מטמא כבשר מפני שהוא רך
לעשות שטיח למיטה או לשלחן ,בבהמה או בחיה ,אפילו בנשאר בה כדי מעפורת .ובעור נחלקו רבי יוחנן
ואוכלים אותו ,אבל של חזיר הבר שהוא קשה אינו בטהורה והוא טמא או בטמאה והוא טהור ,בדקה או וריש לקיש אם בנשאר בו כדי מעפורת הוא טהור או
מטמא ,ולרבי יהודה אף של חזיר הבר הוא רך ומטמא .בגסה ,הרי הוא יד לבשר להוציא או להכניס טומאה ,עד לא.
עור של הדבשת הרכה של הגמל ,והיינו כשעדיין לא שיפשיטו כדי אחיזה מסביב לכל הבהמה ,והיינו טפחיים ,עור טמא מדרס שחשב לעשות ממנו רצועות או
טענה משא ,מטמא כבשר .הגמ' מסתפקת מה הדין
ואחרי שהפשיט שיעור זה ,לרב המופשט טהור עד סנדלים ,לרבי יהודה הוא טהור כשיתן בו איזמל
מקום חיבורו ,אבל משם והלאה טמא משום שומר ,ולרב אסי להתחיל לבטלו ,אע"פ שעדיין יש בו ה' על ה' טפחים שזה
וטענה, בהגיע זמנה לטעון ולא טענה ,או בלא הגיע
טפח מהעור המופשט הסמוך לבשר סביבות כולו נשאר השיעור לטומאת מדרס ,ולחכמים טהור רק כשימעיטנו תיקו.
קכ"ב :עור הראש של עגל רך (לעולא היינו בן טמא שכיון שהוא אוחז שם כדי להמשיך להפשיט הוי כבית יד ,מה' טפחים .ללישנא קמא לריש לקיש (הנ"ל) דין זה
שנתו ויונק ,אבל אם הפסיק לינוק אע"פ שהוא בתוך שנתו (ולרב אין חשיב יד אלא כשמטלטלים בו את האוכל ,אא"כ הוא רק כשחותך מסביב מפני שאז א"א לחברו היטב.
כבר הוקשה עורו ,וכן בעבר שנתו ועדיין הוא יונק ,ולרבי יוחנן הפשיט רק טפחיים שאז גם הטפח הסמוך לבשר וללישנא בתרא אינו טהור בפחות מה' טפחים אלא
כל זמן שיונק אפילו אחרי שנה ,וה"ה בתוך שנה אף אם אינו טהור ,מפני שאז הוא עדיין מפשיט בסכין ,אבל אח"כ אוחז בעור בצריך לו למושב הזב שבפחות מה' טפחים אינו ראוי לזה.
ומפשיט.
קכ"ד .טומאת תנור וטהרתו -תנור תחילתו הוא עשוי יונק) ,לתנא דמתני' מטמא כבשר ,ולרבי יוחנן אינו
מטמא ,דמתני' היא דעת יחיד ,וכדמצינו שהמחשב הגמ' (קכ"ג ):אומרת שלרבה בר אבוה (דלהלן לגבי
כקדירה ומיטלטל ,וכשבא לקובעו מעמידו בארץ ומדביקו בטיט
בדבר שאין דרכו בכך ,כגון לאכול חלב למחר ,או להקטיר למחר טלית) ,בטומאה דאורייתא חוששים שלא יפשיט
סביב ומעבהו .לר"מ תנור אינו מקבל טומאה אא"כ יש
דבר שאין דרכו להקטיר כגון בשר שלמים וחטאת ואשם ושירי יותר מכדי אחיזה ויבואו לטהר ,וכל הדין הנ"ל הוא
בו ד' טפחים ,ולחכמים רק גדול צריך ד' טפחים ,אבל
מנחה או עור העולה ,אינו פוסל ואינו מפגל עד שישחט לאכול בטומאה דרבנן כגון י"ח דבר (שבת י"ג ,):דבדרבנן לא מחמרינן
קטן שעושים לתינוקות ,מספיק טפח ושנגמרה מלאכתו.
למחר דבר שדרכו לאכול או להקטיר למחר דבר שדרכו להקטיר ,כולי האי ,וטהור שנגע בטמאה היינו בהמה טהורה שהיא
ותנור שכבר נטמא מטהרים אותו ע"י ששוברים אותו
אבל השוחט עולה וחשב להקטיר חוץ למקומו כזית טריפה ,והיא מטמאה כדאמר אבוה דשמואל
לאורכו לג' חלקים ,דאם חולקו לשנים החלק הגדול שהוא
מעור שתחת האליה שהוא כבשר וזה נחשב שדרכו להקטיר שקדשים טריפה מטמאים.
הרוב טמא ,ואם שוברים אותו לרוחבו די שלא ישאר אם זה עולה ,פסול ואין בו כרת ,ובמחשבת חוץ לזמנו,
בכל שבר ד' טפחים (ולחכמים מספיק שלא יהיה בו פיגול ויש בו כרת לאוכל ממנו אפילו בזמנו ,ולרבי יעקב
תיבה של מגדל (-ארון עץ שעושים בו חללים קטנים כדי הנ"ל חולק על דרשה זו) ,אבל נקובים אפי' כל שהוא רוב ,ואפי' יש בו יותר מד' טפחים) ,ומגרר את הטיט
להצניע בהם כלים ומשקין) ,שיש בחללה פותח טפח שאפשר להכניס שם אפילו חוט השערה מטמאים במגע, שעליו לארץ ,ואע"פ שעדיין הוא עומד הוא טהור .ואם רוצה
ואין ביציאתה פותח טפח (-שהחלל הוא טפח וממילא דכתיב "הנוגע יטמא"( ,ומ"מ בהמה מטמאה אף שיש שהתנור לא יקבל טומאה ,לת"ק צריך שיגרר את
אינה טומאה טמונה ,אבל פתח החלל אינו טפח) ,לת"ק אם יש לה עור ,כיון שיש בעור נקבים ,וכן כליה מטמאה אף הטיט עד הקרקע ,ולר"מ מספיק שימעטו מבפנים
טומאה בתוכה כל הבית טמא ,ואם יש טומאה בבית שיש עליה חלב ,מפני שחוטים נמשכים ממנה .ואם מד' טפחים.
מה שבתוכה טהור ,מפני שדרך הטומאה לצאת (דרך חשב לנקוב את הקולית מטמאה ,דמחוסר נקיבה לאו עור שיש עליו כזית בשר במקום אחד ,הנוגע בחתיכת
פתח זה אע"פ שהוא פחות מטפח ,דאין לה יציאה אחרת) ולא כמחוסר מעשה .קכ"ו.): בשר קטנה היוצאת מהעור שבה עצמה אין כזית ,או
להכנס .ורבי יוסי מטהר את הבית דשמא אין סוף הטומאה הגמ' אומרת שקולית של מת איירי כשאין על הקולית בשערה היוצאת מהעור כנגד הבשר שהיא נחשבת שומר
לצאת דרך פתח זה ,מפני שיכול להוציאה לחצאין או כזית בשר ולא כזית מח מבפנים (דאל"כ מטמא אף (כדלעיל קי"ט ,):טמא .שיטת עולא בשם רבי יוחנן
לשורפה במקומה ,וס"ל שטומאה טמונה אינה באהל שהרי אין שם חלל טפח שיחצוץ מפני הטומאה) ,וס"ל שהדין הנ"ל שכזית שלם אינו בטל לכו"ע הוא רק כשחיה
בוקעת .ואם העמיד את התיבה בפתח הבית ופתח שהמח שבפנים אינו מעלה ארוכה לבשר מבחוץ חתכה חתיכה זו מהבהמה ,אבל בחתך בסכין אפי'
התיבה לחוץ ,אף אם טומאה בתוכה הבית טהור אף וממילא כיון דליכא בשר אין סופו להעלות ארוכה ולא חשיב אבר, בשיעור גדול יותר (כתרטא (-רובע הקב ,ל"א כף מאזנים)
לת"ק דאין סוף הטומאה לצאת לבית ,ומשום אהל ליכא כיון (דאל"כ הוי אבר מעליא ומטמא באהל ,דאף דליכא מח או כנפיא) בטל הבשר לעור ,ולרב נחמן אין הבשר
שיש בה פותח טפח. הרי לפעמים המח חוזר כיון שהאבר מחובר לחי ,ואם ע"י המח
מתבטל לעור .והגמ' אומרת שי"ל שרבי יוחנן איירי
גדל הבשר למעלה א"כ גם בלי בשר ומח ,כל עצם חלולה נחשבת
קכ"ו .מתי הבית טמא כשיש באיסקופתו כלב אבר) ,אבל קולית של מוקדשין איירי שיש בה כזית במרודד -רצועה דקה ארוכה ורחבה ,שאפשר לצרף ממנה כזית,
אבל אדם לא טורח לצרף ,ומ"מ בפלטתו חיה כיון שהוא לא ביטל
מת ובתוכו בשר המת -כלב שאכל בשר מת ,ומת דאין נותר לפחות מכזית ,וקמ"ל ששימוש נותר מילתא
אינו בטל .וי"א שרבי יוחנן אמר את החילוק הנ"ל על
הכלב (דאם הכלב חי אפילו אם הוא נכנס לבית הבית טהור, היא כנותר עצמו ,וכדאמר רבי יצחק שעצמות קדשים
שני חצאי זיתים דלהלן ,ולא על זית שלם.
ששימשו נותר מטמאים את הידים הואיל ונעשה דטומאה בלועה אינה מטמאה) ,והוא מוטל על איסקופת
בסיס לדבר האסור .ולאביי איירי ששף את העצם הבית וצווארו לפנים ,לרבי מאיר אם יש בצווארו רוחב צירוף ב' חצאי זיתים לטומאה
לרוחבה סביב סביב ואפילו במקום אחד ,שאז אינה מעלה טפח (דבפחות מזה אינו נחשב אהל) ,הבית טמא אע"פ שאין
ארוכה ולכן אינה מטמאה באהל .ולרבי יוחנן איירי שם חלל טפח ,מפני שהצד העליון מאהיל על הטומאה ,וכיון עור שיש עליו ב' חצאי זיתים בשר ,לרבי ישמעאל
בעצם שיש בה כזית מח המתקשקש בחלל העצם מפני שרחבו טפח הטומאה עוברת לבית דרך פיו .ורבי יוסי אמר העור מטמא במשא ולא במגע מפני שהוא נושא כזית אבל
שהוא יבש ,ואינו מעלה ארוכה ,ובאמת לגבי מת היא שרק אם הטומאה כנגד המשקוף ולפנים הבית טמא, הוא לא נוגע בכזית יחד ,דכתיב "בנבלתם" ,ורב פפא
מטמאה אף באהל ,דטומאה בוקעת ועולה ,אבל והגמ' מבארת שרבי יוסי מצריך גם שיהיה בצוואר מעמיד דין זה דווקא במרודד (שמחוברים ע"י חתיכת בשר
בנבילה אינו מטמא בלא ניקבה כיון שהמח חלל טפח ולא מספיק שהצוואר עצמו יהיה טפח, דקה) ,אבל בלאו הכי אינו מטמא במשא ,דאמר עולא
ובכהאי גוונא הבית טמא אע"פ שהטומאה בחוץ ,מפני מתקשקש. דכתיב "והנשא" וקרינן "והנושא" לומר דבעינן שיהיו
שהטומאה נמשכת לבית דרך הצוואר .ולרבי אלעזר אם נישאים בבת אחת ,והגמ' אומרת שזה מחלוקת
הפה לכיוון פנים הבית טהור שאין דרך המאכל לצאת דרך אי מאהיל בכלל נוגע תנאים ,ויש מ"ד דלא בעינן שיהיו נישאים יחד .ולר"ע
הנוגע בחצי זית מן המת ,והוא גם מאהיל על חצי הפה אלא דרך אחוריו ,ואם הפה לכיוון חוץ הבית טמא. אין העור מטמא לא במגע ולא במשא ,מפני שהעור
ולרבי יהודה בן בתירא בכל גוונא הבית טמא – ופליג מבטל את הבשר ,וטען ר"ע שהרי כתוב "הנוגע...
זית באותה העת ,או שחצי זית מאהיל עליו ,איתא והנושא" ולומדים מזה שרק דבר שיכול לטמא במגע
אכולהו ,ואין נ"מ אם פיו לפנים או לחוץ ,אם הטומאה כנגד
המשקוף ולפנים או לחוץ ,ואם יש בצווארו טפח או לא ,ואף בפיו
מטמא במשא ,ומודה ר"ע שהמחבר ב' חצאי זיתים באהלות שזה מצטרף לטומאה .רבי אבין רוצה להוכיח
לפנים טמא אע"פ שאין סופו לצאת משם ,דקסבר אף בדרך בקיסם והסיטם או באין תחובים ונגע בהם שהוא טמא ,מזה שטומאת מגע ואהל הם משם אחד ,דאל"כ לא
כניסתה היא מוציאה טומאתה ,אי נמי פעמים שהוא מקיא. היו מצטרפים .והגמ' דוחה שבהמשך המשנה איתא וגם בזה י"א דאיירי במרודד וי"א שטמא בכל גוונא.
שהנוגע בחצי זית ודבר אחר מאהיל עליו ועל חצי זית
קכ"ו :שיטת ר"ש שמאהיל אינו בכלל נוגע,
קכ"ד :ואם נגע בבשר עצמו ולא בעור ,לרבי יוחנן טהור ,ומבואר שאינם שם אחד ולכן אינם מצטרפים.
כדמצינו דס"ל שמלא תרווד רקב מטמא במשא אף בזה טהור (-אין נוגע וחוזר ונוגע) ,ולבר פדא רק ומה שברישא מצטרפים איירי בטומאה הרצוצה בין
ובאהל ואינו מטמא במגע שאין נוגע בכולן .עוד אמר רבי כשנגע מאחריו בעור אינם מצטרפים ,שכיון שאין כזית ב' מגדלים של עץ שאין ביניהם פותח טפח ,דחשיב
שמעון שעצם כשעורה מטמאה במגע ובמשא ולא שלם יחד אינו לא יד ולא שומר ,ואף דאיתא לעיל (קי"ח) שבפול נוגע כיון שהלכה למשה מסיני שטומאה רצוצה בוקעת ועולה.
באהל (-הלכה למשה מסיני) ,וגולל (-דף הניתן על המת) יש שומר ,רבי ישמעאל סובר כת"ק דאחרים דס"ל שאין זה
ודופק (-דף הניתן בצידי המת) מטמאים במגע ובאהל ולא דס"ל , נוגע בכלל מאהיל יוסי לרבי ואמנם קכ"ה: שומר ,אבל מלפניו טמא משום ששני הנגיעות
שמלא תרווד רקב (-עפר הנמצא בארון של מת שהוא במשא נמי הלכה ,אבל שאר טומאות הפורשות מן המת מצטרפות.
רקבוביתו של מת ,שהלכה למשה מסיני ששיעורו מלוא תרווד) מטמאים בין במגע בין במשא בין באהל.
צירוף בטומאת אהל -דברים המטמאים טומאת
מטמא במגע ובמשא ובאהל ,ואין הכונה נוגע ממש
אהל כגון כזית מן המת ורובע עצמות ומלוא תרווד רקב
שהרי לא נגע בכל הרקב שהרי העפר לא נחשב מחובר יחד,
שנחלקו לשני חצאי זיתים והכניסם לבית ,רבי דוסא
אלא הכונה למאהיל וקרי ליה נוגע ,והא דתני נוגע ותני
טומאת שרצים מאהיל ,לאביי המאהיל למטה מטפח (-שאין טפח בין ידו
בן הרכינס מטהר משום שאין החצאים מצטרפים,
וחכמים מטמאים .הגמ' אומרת שרבי דוסא סובר
לטומאה) נחשב נוגע ,ולמעלה מטפח נחשב מאהיל ,ביצת השרץ שייך בה טומאה ,דכתיב "הטמאים"
כרבי ישמעאל ,וחכמים סוברים כר"ע ,ולא טיהר ר"ע
ולרבא אפי' למעלה מטפח נחשב נוגע ,ומאהיל היינו לרבות ביצת השרץ וקולית השרץ (-ה' יתירא נדרשת
בהמשכה שהוא אינו מאהיל אבל דבר אחר מאהיל עליו ועל לכמה דרשות ,לאסור צירן ורוטבן (לעיל קי"ב) ,ולעורותיהן
אלא מפני שהעור מבטלם.
הטומאה ,וכדמצינו שחבלי המיטה וסריגי החלונות הם כבשרם (קכ"ב ,):ולביצת השרץ) ,אמנם דווקא ביצה
טומאה בעצמות
מתבטלים לבית וממילא כשאין בנקבים פותח טפח הם חוצצים המרוקמת מטמאה ,דכתיב "הטמאים לכם בכל השרץ"
קכ"ה .הנוגע בקולית שאין עליה בשר ויש בתוכה מח ,בין הבית לעליה מפני הטומאה ,דנקב העשוי לאויר שיעורו – מה שרץ שריקם אף ביצת השרץ שריקמה .ואינה
אם היא של מת ,או של מוקדשין שגזרו חכמים (פסחים כמלוא אגרוף ,אבל נקב שבין בית לבית או בין בית לעליה שיעורו מטמאה אלא בניקבה כחוט השערה אע"פ שלא נגע,
ק"כ ):שפיגול ונותר מטמאים את הידים משום חשדי כהונה עצלי בפותח טפח ,ואף הנוגע כנגד הנקב טהור ,אבל אם פירסם דכתיב "הנוגע יטמא" דבעינן שיכול ליגע ,ושומר מוציא
כהונה ,וגזרו אף בעצמות ששימשו נותר ,בין בפתוחים בין באויר מעל המת שאינם חלק מהתקרה ,הנוגע כנגד הנקב טומאה ,ואם יכניס שער ראשו וזקנו באותו נקב הרי נגע וטמא,
בסתומים בין בנקובים טמא במגע ובמשא דעצם טמא ,אבל שלא כנגד הנקב טהור ,דחבלים בלא מיטה אינם שהשיער המחובר הרי הוא כבשר ,בין שער טהור הנוגע בטומאה,
בין שער טמא שנגע בו הטהור טמא.
כשעורה במת מטמאה במגע ובמשא ,דכתיב "או בעצם אדם" .מקבלים טומאה וממילא הם חוצצים ,וס"ל לרבא דאיירי
וקולית של נבילה או של שרץ ,סתומים טהורים אע"פ למעלה מטפח וקרי למאהיל נוגע ,אבל למטה מטפח טומאת עכבר-
שיש בהם כזית מח ,דכתיב "בנבלתה" ולא בעצם
קולית סתומה ,ומה ששומר מטמא זה רק כשאפשר ליגוע אף שלא כנגד הנקב טמא ,דהוי ככסותו של מת .עכבר היבשה מטמא אף אם ירד לים ,דכתיב
בטומאה עצמה ,ואף במשא אין מטמאים דכתיב ולאביי למטה מטפח לא הוי ככסותו של מת ,כיון "השורץ" כל מקום ששורץ.
שאינו מבטל אותם לגבי המת ,ולדבריו סובר רבי יוסי
עכבר שבים (-דג הדומה לעכבר ושמו עכבר) אינו מטמא,
"הנוגע ...והנושא" את שלא בא לכלל מגע לא בא שטומאה טמונה שאין לה חלל טפח אינה בוקעת,
דכתיב "על הארץ" (וקמ"ל דלא אמרינן שכל ששמו לכלל משא( ,הגמ' קכ"ד :מסתפקת אם רבי ישמעאל וכדלהלן.
להתירו באכילה אינה מכשרת( ,ואע"פ שהיא מועילה לטהרו עכבר יטמא) ,והא דדרשינן מ"על הארץ" שספק "אשר יאכל" דווקא אוכל שיכולים להאכילו לאחרים
מידי נבילה ,טעם הכשר שחיטה אינו אלא בגלל שהשחיטה טומאה צפה (-שרץ מת שצף על המים ,ויש ספק אם נגע)- ,לעכו"ם נחשב אוכל לענין טומאת אוכלין ,ואבר מן החי אסור
מתירה באכילה) ,או שהדם מכשיר והרי הוכשר. אף לעכו"ם. טהור אף ברשות היחיד ,תרי "על הארץ" כתיבי.
טומאת אוכלין בפירות יבשים- עכבר שחציו בשר וחציו אדמה שאינו פרה ורבה אלא רבי זירא (קכ"ט ):שואל אולי טעמו של ר"ש לטהר
הוא כיון שהוא מעורה בבעלי חיים שאין טומאה נוהגת בהם,
לשמואל תאנים שצמקו באיביהן מטמאים טומאת נוצר מעצמו מהאדמה כאשפה המשרצת תולעים ,מטמא
וכדמצינו שרבי יהודה מטהר יחור של תאנה שנתלש
אוכלין ,והתולש מהם בשבת חייב חטאת אם לא יבשו אע"פ שאינו פרה ורבה ,דכתיב "בשרץ" .לת"ק הנוגע
והוא מעורה בקליפה ,כיון שהוא מעורה( ,וחכמים
עוקציהם ,דלענין שבת הם נחשבים מחוברים .וכן מבואר בבשר (-חציו שכבר נוצר) טמא ,והנוגע באדמה שכנגדו
אומרים שרק אם אינו יכול לחיות הוא טהור) .ואמר
מדתני במתני' שאברים המדולדלים אין בהם דין אבר טהור ,ולרבי יהודה אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר
רבי אסי שהילפותא הנ"ל היא הטעם של ר"ש למה
מן החי דמחוברים הם ,ואפ"ה הם נחשבים כתלושים לענין טמא ,היכא שהשריץ על פני כולו -שנעשה בשר מצד אחד
דם הבהמה אינו מכשיר (כדלהלן) ,והגמ' דוחה ששם
שהם מטמאים טומאת אוכלין. מראשו עד רגליו ,דהוא נחשב שרץ ,וי"א שגם לת"ק טמא
רבה ורבי יוחנן ביארו באופנים אחרים.
בברייתא איתא שירקות שצמקו באיביהן כגון כרוב או רק בהשריץ על פני כולו.
ולכן מבארת הגמ' שר"ש חולק וסובר שאם מתה
דלעת שכשהם יבשים הם כעץ בעלמא ואינם ראויים לאכילה,
קכ"ז .מיני הצב הטמאים -כתיב "והצב למינהו" הבהמה הבשר טהור אף אם הוכשר ע"י מים ,דכתיב
אינם מטמאים טומאת אוכלין שהרי אינם אוכל ,ואם
והיינו ערוד (-הבא מצב ונחש וכדלהלן) ונפילים (-שרץ מין "אשר יאכל" דבעינן שיכולים להאכילו לאחרים.
קצצם ע"מ לייבשם מטמאים טומאת אוכלים ,אבל
צב) וסלמנדרא (-שרץ הנוצר מאש של עצי הדס ע"י כשפים,
אם ייבשם אינן מטמאים טומאת אוכלין ,דעץ בעלמא ואם נשחטה הבהמה שאין השחיטה מתירה את המדולדל
והסך מדמו אין האור שולט בו ,וקים ליה לר"ע שהוא ממין הצב).
ור"ע היה אומר על פסוק זה "מה רבו מעשיך ד' " שיש לא לישראל ולא לבני נח ,לר"מ דם הבהמה מכשיר ,ולר"ש
הם.
הגמרא אומרת שאין לדייק מהברייתא כשמואל שחיות דווקא בים ויש שדווקא ביבשה ,ויש שחיות אינו מכשיר.
שדווקא כרוב ודלעת שייבשם אינם מטמאים כיון ו' שיטות בביאור מחלוקתם: דווקא באש (-סלמנדרא) ,ויש שדווקא באויר.
דלאו בני אכילה נינהו ,אבל שאר פירות מטמאים, כל שיש ביבשה יש בים חוץ מן החולדה ,דכתיב לרבה שניהם סוברים שיש יד להכשר ,ונחלקו אם בהמה
אע"פ שייבשם בלא עוקציהם ,די"ל שייבשם הם "האזינו כל יושבי חלד" -יושבי הארץ שהוא מקום מיושב כולה נעשית יד לאבר אחד להכשירו( .ורבה מסתפק
ועוקציהם שאף לענין שבת הם נחשבים תלושים ,וקמ"ל (קכ"ח ).לר"מ דס"ל בהמה נעשית יד לאבר בשחיטה לענין לחולדות.
שאף בקצצם לחים ע"מ לייבשם מטמאים אע"פ שאינם
הכשר ,האם בהמה בחייה היא יד לאבר שהוכשר במים
עומדים למאכל. ביברי שמהעיר נרש אינם שרצי הארץ וכל בני העיר
לאחר דלדולו ,שהאבר מקבל טומאה ,האם כשנגעה טומאה
יהיו בנדוי לפי שכולם רשעים ,ולא רצו לשמוע את דבר בבהמה היא מעבירה את הטומאה לאבר מדין יד אע"פ שהבהמה ענף שנתלש מהאילן ,פירותיו כתלושים לכל דבריהם
לא מקבלת טומאה ,כמו שעצם שעליה בשר מעבירה טומאה אפי' כשהם לחים. השם ,והם גנבים.
רב הונא בר תורתא ראה נחש כרוך על הצב כל הזמן לבשר אע"פ שעצם בלי בשר לא מקבלת טומאה ,או לא דכיון
יד לטומאה בשני חצאים שרק אחד ראוי ונזקק לו ויצא מהם ערוד והיה נושך בני אדם וממיתם דבעלי חיים לא מקבלים טומאה ,הם לא נעשים יד.).
לקבל טומאה לאביי אין טעמם משום יד ,דלכו"ע אין בהמה נעשית יד לאבר כדאמרינן (ברכות ל"ג) בערוד דרבי חנינא בן דוסא ,ואף שכל
אחד ,אלא נחלקו אם כשאוחז בקטן ואין הגדול עולה שאין תשמישם ועיבורם שוה (ששניהם משמשים פנים
קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב שהיא קכ"ח. עמו אבל כשאוחז בגדול הקטן עולה עמו הרי הוא כמוהו כנגד פנים כאדם או שניהם פנים כנגד עורף כבהמה ,וימי עיבורם
כתלושה ומקבלת טומאה כשאר אוכלין ,ואם היתה טמאה היא שוה) ,אין מתעברים ואין מניקים זה מזה ,וימי עיבורו של
והכל נחשב לדבר אחד ,וכן סובר רבי יוחנן ,וכדמצינו שרבי
נשארת בטומאתה ,וגדלה ויצאה נופה מחוץ לעציץ ונוטה נחש שבע שנים ואילו ועל וכל מיני שרצים עיבורם ששה
יוחנן הקשה איך יתכן שלר"מ אם אוחז בקטן ואין
על הארץ ויונק מריח הארץ דרך האויר והוי כמחובר ,לת"ק חודשים ,היה זה נס לצורך פורענות ברשעים.
הגדול עולה עימו הרי הוא כמוהו ,והרי ר"מ אמר
כולה טהורה מפני שהיא חוזרת ויונקת מהנוף הנוטה מחוץ
שאוכל תרומה שנפרס ומעורה במקצת ,אינו מעביר
לעציץ ,ולר"ש הקישות שבפנים טמאה ומה שיצא
טומאה (באותה רמת טומאה ,ולטומאה פחותה שלישי אינו
מה נחשב חיבור לטומאה
לחוץ טהור .ואביי מסתפק אם לר"ש הקישות שבחוץ
עושה רביעי בתרומה ,ודין זה נאמר לגבי טבול יום) אם אוחז בבהמה -שנתלש קכ"ז :אבר ובשר מדולדלים
נעשית יד לקישות שבפנים להביא לה טומאה .תיקו.
בקטן ואין הגדול עולה עימו ,בין בטבול יום בין בשאר מבהמה אבר והיינו בשר גידים ועצמות ,או בשר לבדו ,ועדיין הן
המשתחוה לחצי דלעת ,אסורה בהנאה משום עבודה טומאות (לרבי) ,דמה שנחשב נגיעה בשאר טומאות נחשב מעורים בה במקצת( ,אבר מן החי מטמא אדם וכלים כנבילה,
זרה ,ולר"ש איסורי הנאה אין מטמאים טומאת אוכלין דבעינן נגיעה גם בטבול יום ,ואמר רבי יוחנן שצריך להחליף את ובשר מן החי שאינו אבר טהור ,כדילפינן לקמן קכ"ח ,):אם הם
אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים .ואף שעבודה זרה מטמאה מעלים ארוכה אינם מטמאים לא טומאת נבילה ולא
השיטות באוכל שנפרס.
כשרץ ,ולר"ע כנדה ,היינו מדרבנן .ורבי ירמיה מסתפק אם טומאת אוכלין ,ואם אינם מעלים ארוכה והם מעורים
המחצית האסורה נעשית יד לחברתה שאם נגעה בשרץ
לרבא (קכ"ח ).לכו"ע בהמה נעשית יד לאבר ,ונחלקו אם
יש יד להכשר כמו שיש יד לטומאה או לא. כחוט השערה ,מטמאים טומאת אוכלים בעודם
היא מעבירה טומאה דאורייתא לחצי שראוי לקבל טומאה
מחוברים אם חשב להאכילם לעכו"ם ,והיינו שאם נטמאו
לעשותו ראשון כאילו נגע אותו חצי עצמו בטומאה( ,ושניה לרב פפא לכו"ע יש יד לטומאה ולהכשר ,אלא ששחטה קודם משרץ מטמאים אחרים ,אבל טומאת עצמם אין בהם עד
פשיטא שלא נעשית ,שהרי החצי הראשון לא נטמא) .לישנא
שיתלשו לגמרי ,וצריכים הכשר לבוא פעם אחת במים לאחר שחישב להאכילה לעכו"ם ,ונחלקו אם יש הכשר לפני
אחרינא הספק הוא לענין טומאת עבודה זרה ,דזו שנעשית
עבודה זרה הרי היא כשרץ ,והספק הוא אם חציה השני הוא יד שנדלדלו ,ואז מקבלים טומאה לעולם( ,ואין לומר שסופם לטמא שחשב עליו לאכילה ,וכדאיתא בברייתא שר"ע אמר
והנוגע בו כנוגע בעבודה זרה ,או שאינו נעשה יד וטהור ,וכגון טומאה חמורה ,דאינו מטמא משום אבר מן החי עד שימות ,שחֵלב שחוטה בכפרים שאין דרך לאוכלו שם (מפני שהעם
שלא הוכשרה דאין עליה תורת אוכל לקבל טומאה מחברתה ,אי ושמא ישחטנה ואין מיתה עושה ניפול) ,ואינם מטמאים מועט ויש להם הרבה בשר ,משא"כ בכרכים שהעם מרובה
נמי הוכשרה ונעשית ראשון והנוגע בה הוי שני ,האם נעשה טומאת אבר מן החי שמטמא אדם וכלים כנבילה דכתיב לגבי אוכלים אותו ע"י הדחק ,אי נמי בני הכפרים עניים הם ולכן אין
האוכל יד לאוכל אחר או לא .תיקו. שרצים שאבר מן החי שלהם ג"כ מטמא "וכי יפול מנבלתם דרכם לאוכלו ,משא"כ בני הכרכים שהם עשירים) ,צריך
עליו" וכתיב "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע" ,חד לאבר מן מחשבה ואין צריך הכשר ,שכבר הוכשר בשחיטה
קכ"ח :יחור תאנה שנתלש רובו והקליפה עדיין
החי בשרצים ,וחד לאבר מן הבהמה ,דאינו קרוי נבילה עד אע"פ שההכשר קדם למחשבה ,ואמר לו רבי יהודה
מחוברת ,רבי יהודה מטהר את הפירות דאכתי מחובר לימדתנו רבינו שעולשין שליקטן והדיחן לבהמה, שיפול לגמרי.
הוא .ולחכמים זה תלוי אם הענף יכול לחיות ע"י ונמלך עליהם לאדם ,צריכים הכשר שני מפני שקדם
החיבור דאז הוי מחובר וטהור ,או לא ואז הוי תלוש וטמא. ואם מתה הבהמה ,הבשר המדולדל צריך הכשר,
הכשר למחשבה ,וחזר בו ר"ע.
ורב פפא מסתפק אם ענף שיכול לחיות נעשה יד והאבר המדולדל לר"מ מטמא משום אבר מן החי,
ואינו מטמא משום אבר של נבילה ,ורבי שמעון לרב אחא בריה דרב איקא מיירי שנתקנח הדם בין
לענף שאינו יכול לחיות שנתלש מענף זה והקליפה עדיין
מחוברת ואינו יכול לחיות והוי תלוש ,והראשון יכול לחיות ,האם
סימן לסימן ,ונחלקו אם זה דם שחיטה כיון שישנה מטהר.
זה שיכול לחיות נעשה יד לתלוש והוא מעביר טומאה לתלוש .אי לשחיטה מתחילה ועד סוף ,או שזה דם מכה כיון
הגמרא (קכ"ט ).שואלת על רבי שמעון דממה נפשך
נמי אם יחור זה אינו יכול לחיות ,האם האילן נעשה נעשה יד שאינה לשחיטה אלא לבסוף.
אי מיתה עושה ניפול והרי נתנבל עימה יטמא משום אבר
להביא טומאה לפירות שביחור .תיקו. מן החי ,ואי אין מיתה עושה ניפול יטמא משום אבר ולרב אשי לכו"ע יש יד להכשר ובהמה נעשית יד לאבר ,אי נמי
אבן שבין ב' בתים שנולד בה נגע ,חולץ את כולה אוחז בקטן ואין גדול עולה עימו הרי הוא כמוהו ,ומיירי שניתז
מן הנבילה .הגמרא מתרצת שר"ש קאי ארישא (שלא
בסוף השבוע של ההסגר ,כדכתיב "וחלצו את האבנים" ,ואין די מתה) ,ואמר רבי יוחנן שטעמו של ר"ש הוא מדכתיב הדם על האבר ולא נתקנח ,ונחלקו אם השחיטה מכשרת
כדס"ל לר"ש לעיל (ל"ו) ,וכיון שהשחיטה אינה מועילה לאבר
טהרו מפני שנעשו אהל ,ואם יש צרעת בבית הכתלים והאהל להתעשר ,שהרי גם קדשים מינם נכנס לדיר לחלוץ חציה דכתיב "אבן" כמות שהיא בין גדולה בין קטנה ,ואם
להתעשר. מטמאים אדם וכלים. הוחלט הבית ובא לנותצו ,נותץ רק את החצי המנוגע,
אביי אומר שטומאת כל הנ"ל אינה דאורייתא ,דאל"כ קדשים שקדם מום קבוע להקדש ונפדו שהרי הם דכתיב "ונתץ את הבית" ולא שני בתים .ורבי זירא מסתפק
מצינו אוכל שמטמא טומאה חמורה ואנן אמרינן מה כמקדיש עצים ואבנים לדמיהם ואין בהם קדושת הגוף ,וע"י אם החצי שאינו מנוגע נעשה יד לחצי המנוגע לטמא
זרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה וכו' .והגמרא דוחה פדיון הרי הם כחולין גמורים ,וחייבים בבכורה (וקסבר האי באהל את בית חבירו ,דאבן המנוגעת מטמאה באהל דכתיב
דשאני התם שהם משמשים כמעשה עץ ובטלו מתורת תנא שלפני שנפדו קדושת דמים מדחה מן הבכורה ,דאין בכורה "והבא אל הבית" .תיקו.
חלה על בכורה .בכורות י"ד) ,ובמתנות ,ויוצאים לחולין אוכל.
לגמרי ע"י פדיונם להתיר בהם גיזה ועבודה ,וולדן אפילו טומאת אבר ובשר מן החי
קכ"ט :אבר או בשר המדולדלים באדם טהורים
אם נתעברו לפני פדיונם וילדו לאחר פדיונם (דאם ילדו לפני אבר מן החי מטמא דכתיב "וכי ימות מן הבהמה",
הפדיון וולדם אסור) ,וחלבן מותרים לאחר פדיונם, ד"כי ימות" כתיב ,ואם האדם מת ,הבשר המדולדל טהור
(ואף דילפינן מזה שטריפה ששחטה אינה מטמאה,
דמיתה עושה ניפול ,ובשר הפורש מן החי טהור כרבי יהושע ור'
והשוחטם בחוץ פטור ,ואין עושים תמורה אפילו קודם הוה מצי למיכתב "מבהמה").
נחוניא דלהלן ,והאבר מטמא משום אבר מן החי שמטמא
פדיונם ,ואם מתו יפדו אע"פ שאינם ראוים אלא לכלבים ואין
פודין את הקדשים להאכילן לכלבים דכתיב "ואכלת" ולא בשר מן החי אינו מטמא ,לרבי יוסי הגלילי המקור במגע ובמשא ובאהל ,ואינו מטמא משום אבר מן המת.
לכלביך ,דין זה נאמר בקדם הקדשם למומם ולא בקדושת דמים, הוא מדכתיב "וכי ימות מן הבהמה" – כמיתה שאינה ונ"מ בכזית בשר או עצם כשעורה שפרשו ,שר"א
ועוד אשמועינן דלא בעינן העמדה והערכה ,וקסבר קדשי בדק עושה חליפין -חוזרת לקדמותה ,ובשר אם יתלוש אותו יעלה מטמא בכזית בשר הפורש מאבר מן החי ,ורבי נחוניא
הבית לא היו בכלל העמדה והערכה ,דכתיב בפדיון קדשים בשר אחר תחתיו .ור"ע לומד דין זה מ"בהמה" דבעינן בן הקנה ורבי יהושע מטהרים ,ובעצם כשעורה
שנסתאבו לאחר כך "והעמיד את הבהמה" ,וכיון דמתה אי אפשר
שיהיה בו גידים ועצמות כבהמה ,ונ"מ שלר"ע אף הפורש מאבר מן החי ,רבי נחוניא מטמא ,ור"א ורבי
להעמידה ,חוץ מבכור ומעשר בהמה שאע"פ שקדם מום
כליות וניב שפתיים אין בהם טומאת אבר מן החי ,אף יהושע מטהרים ,ובטעמי התנאים איתא בעדויות (ו' ג') שרבי
קבוע להקדש חלה עליהם קדושה גמורה והם נאכלים לכהן ,אלא
שאינם עושים חליפין ,ולריה"ג יש בהם טומאת אבר אליעזר מרבה טומאת בשר מטומאת עצמות ,שהבשר נוהג
שאין ראויים ליקרב.
בנבילות ובשרצים משא"כ בעצמות ,ור' נחוניא מרבה טומאת
מן החי ולרבי בעינן בשר גידים ועצמות ,ונ"מ שלרבי עצמות מטומאת בשר שהבשר הפורש מן החי טהור ואבר אבל קדשים שקדם הקדשם למומם ,או שהיה מום
ארכובה הנמכרת עם הראש שאין בה בה בשר כלל אלא גידים
הפורש ממנו והוא כברייתו טמא ,ור' יהושע מטהר בשניהם אף עובר לפני ההקדש דכמאן דליתיה דמי ואחרי ההקדש
ועצמות ,אינה מטמאה באבר מן החי כיון שאין בה בשר,
ששניהם טמאים במת ,דשאני מת שיש בו רובע ורוב ורקב ,נולד בהם מום קבוע ,ונפדו ,פטורים מבכורה ומתנות
דרובע הקב עצמות מת טמאים באהל ורוב בניינו או רוב מניינו אבל לר"ע הרי זה אבר ,ולריה"ג הרי אינה עושה חליפין.
דכתיב בהו "כצבי וכאיל" ,ואסורים בגיזה ועבודה וולדם אם
וכן נחלקו רבי יוסי הגלילי ור"ע ורבי לענין בשר מטמא ומלא תרווד רקב מטמא באהל ,משא"כ חי שאין בו רובע
נתעברו לפני פדיונם אפילו אם ילדו לאחר פדיונם וחלבם ורוב ורקב.
איתא במתני' שר"ש מטהר .י"מ שר"ש סובר שאף אסור לאחר פדיונם ,דכתיב בפסולי המוקדשין לאחר פדיונם
הפורש מן השרצים שאבר מן החי נוהג בהם ,שרבי יוסי
"תזבח" ולא גיזה" ,ואכלת" ולא לכלביך" ,בשר" ולא חלב, הגלילי דורש מ"במותם" שיהא כמיתה שאינה עושה
חליפין ,ור"ע דורש מ"שרץ" שיהא בו גידים ועצמות ,אבר שאינו מדולדל אינו מטמא משום אבר מן המת
והשוחטם בחוץ קודם פדיונם חייב אע"פ שאינם ראויים
ורבי דורש מ"שרץ" שיהא בו בשר גידים ועצמות ,אא"כ יש בו כזית בשר שאז הוא מטמא משום בשר ,וכן סובר
לפתח אהל מועד כיון שהם בעלי מומין ,והגמרא (שם ט"ז).
ונ"מ כנ"ל ,וקמ"ל שבין שרץ שמטמא בכעדשה ,ובין ר"א( ,ולרבי יהושע יש טומאה באבר מן המת ,שהרי מעמידה במום בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא
בהמה שמטמאה במשא ,אינם מטמאים מחיים -בבשר אם אדם חי שהוא טהור אבר הפורש ממנו טמא ,כ"ש ירדו ,ועושים תמורה קודם פדיונם ,ואם מתו מעצמם
מת שהוא טמא שאבר הפורש ממנו יהיה טמא ,וכמו יקברו או משום דבעינן העמדה והערכה ,או משום דאין פודין מן החי.
שאם כתוב במגילת תענית שאין להספיד בפסח קטן את הקדשים להאכילם לכלבים.
בשר הפורש מאבר מן החי אינו מטמא שהרי אפילו
בשר הפורש מן החי אינו מטמא אא"כ הוי אבר עם הגידים כ"ש שאין להספיד בפסח גדול) .עוד יש לפרש חולין פטורים מחזה ושוק ,ואין ללמוד ק"ו מקדשים
והעצמות ,אבל בשר הפורש מאבר מן הנבילה מטמא שנחלקו בכזית בשר ובעצם כשעורה ,דת"ק סובר כרבי שהרי חולין חייבים בזרוע לחיים וקיבה משא"כ
יהושע דמטהר לקמן בין בבשר הפורש ,בין בעצם הפורש מן החי,
קדשים דכתיב בחזה ושוק "אותם" ולא מתנות .שהרי חזה דהא איכא כזית נבילה.
דהא ס"ל כרבי יהושע דמטמא באבר מן המת ,וכנ"ל.
ושוק טעונים תנופה "לפני ד' " ,וא"א להכניסם משום קכ"ט .החותך כזית בשר מאבר מן החי (בתוספתא
דקמעייל חולין לעזרה בדבר שאין בו צורך גבוה.
לא גורסים כזית ,וכגון דאיכא כביצה) ,ואח"כ חשב עליו
להאכילו לעובד כוכבים ,טהור ,שהרי בשר הפורש מאבר מן החי
האם יש במתנות כהונה חיוב ממון הזרוע והלחיים טהור ,ולא נגעה בו טומאה אחרי שחישב עליו .אבל אם חשב
ק"ל :רב חסדא אומר שהמזיק מתנות כהונה לאוכלו ואח"כ חתכו ,בברייתא איתא שטמא כיון שהוא
שהשליכם לאור או לים לפני שנתנם לכהן או שאכלם פטור, מתי חייבים בזרוע לחיים וקיבה קיבל טומאה מהאבר השלם .רבי זירא ורבי אסי שאלו הרי
דכתיב "וזה יהיה משפט הכהנים" זה משמע בעודם כאשר שוחטים בהמת חולין צריכים לתת לכהן זרוע לחיים טומאת בית הסתרים אינה מטמאה .וענה רבי אבא בר
קיימות ולא אחרים ,או משום דהוי ממון שאין לו מאת העם מאת הכהנים משפט יהיה "וזה כדכתיב וקיבה, ממל שהברייתא כר"מ דס"ל (לעיל ע"ב) שטומאת בית
תובעים שאם יתבענו בדין יאמר שהוא נותן לכהן אחר .והלכה זובחי הזבח אם שור אם שה ,ונתן לכהן הזרוע והלחיים הסתרים מטמאה .ושאל רבי אסי שהרי גם לר"מ
והקיבה" ,ומתנות אלו (שהם מכ"ד מתנות כהונה ,ונקראים
כרב חסדא( .קל"א.): טומאה שצריכה הכשר אינה מטמאה בבית הסתרים.
'מתנות' בסתמא) הם חולין גמורים (כמעשר ראשון ומעשר
איתא בברייתא "וזה יהיה משפט הכהנים" מלמד עני ,ולא כתרומה ומעשר שני) .ופרק זה (ק"ל – .קל"ד): ורבא מעמיד בשהוכשר קודם שנחתך .ורבה בר רב חנן
אלו. מתנות בדיני עוסק אומר שכיון שהבשר מטמא טומאה חמורה לטמא אדם
שהמתנות דין .הגמרא מבארת שלרב חסדא אין
וכלים כנבילה אגב אביו ,אינו צריך הכשר דהכשר נאמר ק"ל .זרוע לחיים וקיבה נוהגים בארץ ובחוצה הכונה שאפשר להוציאם בדיינים( ,ואין לומר דמיירי
בבאו ליד כהן וזכה בהם ואח"כ גזלם ממנו דהוי כגוזל גלימתו,
בזרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה .וענה לו רבא שכאן
טעון הכשר כיון שהוא משמש לטומאה חמורה אינו לארץ ,בפני הבית ושלא בפני הבית.
דזה פשיטא) ,אלא הכונה שהדיינים אומרים שיתן
משמש לה בתורת אוכל אלא מעשה עץ בעלמא ,דאין האבר זרוע לחיים וקיבה נוהגים בחולין אבל לא במוקדשין .לחבר ולא לעם הארץ ,דכתיב "ויאמר לעם ליושבי
ואף דאיכא למימר ומה חולין שפטורים מחזה ושוק ירושלים לתת מנת (-חלק כהונה) לכהנים וללוים למען
מטמא אלא כשיש בו בשר גידים ועצמות ,ולא היה בו תורת
אוכל ,ועכשיו שנעשה אוכל פנים חדשות באו לכאן.
חייבים בזרוע לחיים וקיבה ,הא כתיב בחיוב קדשים בחזה יחזקו בתורת ד' " .והא דאיתא בברייתא שרבי יהודה
באיזה עוד דינים אומרים 'מעשה עץ שימש' -ושוק "ואתן אותם לאהרן הכהן ולבניו לחק עולם" -אין בן בתירא אומר שהמתנות הם 'דין' ,אבל חזה ושוק
כופת שאור שייחדה לישיבה בטלה מתורת חמץ ,ומבואר לו אלא מה שאמור בענין .וליכא למיפרך מה לחולין אינם 'דין' דכתיב "זה" ,מיירי בבאו ליד כהן בטיבלייהו
שאינה אוכל ,ומטמאה אם ישב עליה הזב .תקרובת עבודת שחייבים בבכורה ,דאיכא למילף מזכרים שפטורים שהבהמה היתה מונחת אצלו שלימה וזכה במתנות מן ההפקר,
כוכבים של אוכלין מטמאים באהל .אוכלין שחיברום מבכורה שכן אינם יולדים ,מה לזכרים שכן חייבים וקסבר מתנות שלא הורמו כמי שהורמו דמיין ,ולכן הוא
לכלים ככלים דמו ואם נגעה טומאה באוכל נטמא הכלי .חלב בראשית הגז (-לתת לכהן דבר מועט בכל פעם שהוא גוזז זכה במתנות שכל הכהנים שוים בהם ,אבל חזה ושוק אינם אלא
נבילה של בהמה טהורה שאינו מטמא כנבילה ,ולענין לקבל צאנו) ,תיישים זכרים שאין בהם לא בכורה ולא ראשית הגז לאותו בית אב ולא מהני.
טומאה מנבילה או משרץ בכפרים שעמם מועטים וחלב אינו יוכיחו ,מה לתיישים שכן נכנסים לדיר להתעשר ,ואף איתא במתני' בעה"ב עשיר שהיה עובר ממקום
בר אכילה אפילו לעכו"ם אלא ע"י הדחק צריך מחשבה זקנים נכנסו לדיר להתעשר ,לקוח (-שלקח עשרה טלאים למקום וצריך ליטול לקט שכחה ופאה בשביל מזונותיו,
לעשותו אוכל ,ומטמא אגב כוליא מפני שהוא שומר את מן השוק) ויתום (כגון זה פירש למיתה וזה פירש לחיים) נוטל כיון שעכשיו הוא עני ,וכשיחזור ,לרבי אליעזר חייב
הכוליא הטמונה בו .בית שסיככו בזרעים כגון בשיבלים יוכיחו ,ואין לומר מה ללקוח ויתום שמינם נכנס לדיר
לשלם (דתני 'ישלם' דמשמע בעל כרחו ,).ולחכמים כיון היא אם שייך גזילה במתנות כהונה שמי שגזלם חייב מלקט) ,ושאר מתנות כהונה כגון הזרוע והלחיים
שהיה עני באותה שעה פטור .הגמ' אומרת שמשמע לשלם עליהם בתורת גזלן ,וממילא אם הכהן רצה הוא יכול לדון והקיבה ,אין מוציאין אותם לא מכהן לכהן ולא מלוי
מדברי חכמים שאם היה עשיר היה חייב לשלם ,ולרב עם הראשון ,או לא שכל זמן שהם בעין החוב מוטל על מי שהם ללוי( ,ולענין להוציא מלוי לכהן עיין לקמן).
חסדא צ"ל שאינו חייב לשלם מדינא אלא ממידת אצלו ,והראשון לא נעשה גזלן עליהם.
דין כהנים ולויים במתנות כהונה תשעה מתנות כהונה הם נכסי כהן והם תרומה חסידות.
איתא בברייתא שבעה"ב שאכל את פירותיו טבלים ,ומעשר וחלה וראשית הגז ומתנות והדמאי והביכורים חיוב לוי במתנות כהונה -כתיב "וזה יהיה משפט
וכן לוי שאכל את מעשרותיו טבלים -בלי להפריש תרומת והקרן והחומש-( ,בספרים איתא ט"ו מתנות כהונה שכולן הכהנים מאת העם ...הזרוע והלחיים והקיבה" .רב
מעשר ,פטורים מן התשלומין ,דכתיב "אשר ירימו" -נכסי כהן לעשות בהן כל צרכיו ,וכולם כלולים בתשעה ,דתרומה מסתפק אם לויים הם בכלל "עם" וא"כ הם חייבים
אין לך בהם אלא משעת הרמה ואילך .הגמרא כוללת גם תרומת מעשר והדמאי והחלה ,ובכור ופדיון הבן ופדיון לתת לכהן ,או שאינם בכלל "עם" וא"כ יכולים לתת
פטר חמור נחשבים אחד ,וקרן וחומש דגזל הגר (שנשבע לו ומת
מדייקת שאם אכלום לאחר שהופרשו ,יכול להוציאם הגר ואח"כ הודה ונשבע לשקר) נחשבים אחד ,ולקמן (קל"ג ):להם את הזרוע לחיים וקיבה .ומכח זה אמר רב
בדיינים ,ואומרת שלרב חסדא צ"ל דאתו לידיה חשיב כל כ"ד מתנות כהונה .).לרב חסדא אינם נכסי כהן שמספק אין מוציאים מהם את שלהם דהם פטורים
בטיבלייהו -שהופקד טבל אצל הכהן ,וכמ"ד מתנות שלא לענין שיכול להוציאם בדיינים ,אלא כדתנן שהם נכסי משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה ,אבל אין להם לחטוף
הורמו כמי שהורמו דמיין וזכה בהם מן ההפקר .ל"א שמסר כהן לענין שיכול לקנות בהם עבדים וקרקעות ובהמה את המתנות .אמנם ראשית הגז דלא כתיב "עם" ותרומה
לו את הטבל כדי לזכות בתרומה שבו .וחזה ושוק אין יכול טמאה ,ובעל חוב נוטלם בחובו ואשה נוטלתם ותרומת מעשר וחלה לויים חייבים לתת לכהן .והלכה
בכתובתה ,ולקנות בהם ספר תורה אע"פ שאינו לאכילה כרב שאין מוציאים מידם. להוציאם אפי' בכהאי גוונא ,דכתיב "וזה".
קל"א :מסקנת הגמ' שנחלקו תנאים אם לויים ואינו דבר שמביא לאכילה.
קל"א .חיוב משתרשי במתנות כהונה -אם בית
חיוב נתינה במתנות עניים ,ואם עני חייב בהם -בכלל עם או לא( ,דכתיב בעבודת יום הכיפורים "וכפר את המלך לקחו את גורנו בשביל חוב ממון קצוב ,חייב
מתנות עניים שבכרם הם הפרט והעוללות (דכתיב מקדש הקודש" זה טומאה שאירעה לפני ולפנים ,דפר לעשר ממקום אחר ולתת לכהן ,שהרי הוא כמוכר .ולרב
ושעיר של יום הכיפורים מכפרים על טומאת מקדש וקדשיו, חסדא אין זה חיוב ממון כמזיק ,אלא מדין משתרשי
"וכרמך לא תעולל ופרט כרמך לא תלקט" ועוללות היינו
שאין לה לא כתף ולא נטף ,ופרט אלו ענבים הנושרים בשעת "אהל מועד" זה היכל" ,מזבח" כמשמעו -מי שעבד
ליה שהוא משתכר במעשר ,וזה חיוב בעלמא כשאר חיובי
בטומאה במזבח בלא חיוב מקדש ,כגון שנטמא במקדש ועבד
מעשרות ,ואינו יוצא בדיינים .ואם לקחו את גורנו באנפרות בצירה) והשכחה (דכתיב "כי תבצור כרמיך לא תעולל
בלא שהייה ,דהלכה למשה מסיני שאם נטמא בעזרה אינו חייב
אחריך" דכתיב "לא תשוב לקחתו" והיינו מה שלאחריו ולא מה בלא סיבה פטור מלעשר.
עד שישהה כדי השתחוואה" ,יכפר" זה טומאה שאירעה
בעזרות" ,כהנים" כמשמעו כהנים ששגגו ונכנסו טמאים
שלפניו) ,והפאה (גזירה שוה אחריך אחריך מזית
לעזרה" ,עם הקהל" אלו ישראל וי"א אף הלויים ונחלקו המוכר בני מעיה של פרה והיה שם את הקיבה ,וכדלהלן) .ובתבואה לקט (-הנושר בשעת קצירה) שכחה
אם הלויים נקראו עם וכנ"ל" ,יכפר" למ"ד הראשון אלו צריך הלוקח לתת אותה לכהן ואינו מנכה למוכר ופאה (דכתיב "ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה
לויים ולמ"ד השני אלו עבדים) ,ורב מסתפק כמו איזה מהתשלום כיון שהלוקח ידע שהיא שם ולא מכר לו אותה ,פאת שדך בקצרך ולקט קצירך" וגו' ,וכתיב "כי תקצור
תנא לפסוק. אבל אם מכר לו לפי משקל ,הלוקח חייב לתת את קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה") .ובאילן השכחה
הקיבה לכהן שכיון שהגזל אצלו צריך להשיב ,והמוכר מנכה והפאה (דכתיב "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך" –
השוחט לכהן או לעכו"ם פטור ממתנות כהונה, לו מהדמים בעל כרחו כיון שמכר דבר שאינו שלו( .מתני' שלא תטול תפארתו ממנו כלומר שלא תטול כל פארו).
והשוחט לישראל חייב ,והשוחט ללוי זה תלוי בדברי וכל מתנות אלו אין בהם טובת הנאה לבעלים -אין בידם
קל"ב .).הגמרא אומרת שדין זה הוא גם לרב חסדא
רב לעיל אם לוי חייב במתנות או לא( .ולא כתבה כיון שהקיבה בעין .שיטת רב (קל"ד ).שדין זה הוא לתתם לכל מי שירצו אלא כל הקודם בהם זכה( ,כיון דכתיב
המשנה שכהן ועכו"ם עצמם פטורים ,משום דווקא כשהלוקח שקל בעצמו שכיון שהטבח לא נגע בהם
בהו עזיבה שצריך להניחם הפקר ולא לחלקם ,וכן היכא דכתיב
שהתביעה היא מן הטבח). ולא גזלם אין הכהן יכול לתובעם ממנו ,ולכן הלוקח נותנם לכהן
ותובע דמיהם מהטבח מפני שהטבח היה צריך ליתנם לכהן" ,יהיה" היינו בעזיבה ,דמשמע בהווייתו יהא ,דלא כתיב נתינה),
למי נותנים תרומה ומעשר -לר"ע נותנים תרומה דאם הטבח עצמו שקל יכול הכהן לתבוע גם את ואפי' עני מוציאים אותם מידו אם יש לו כרם או תבואה או
לכהן ומעשר ראשון ללוי ,ולרבי אלעזר בן עזריה הטבח שאם הם בעין יחזר עליהם ויתנם לו ,ולרב אסי אפי' אילן כופים אותו לתת( ,דכתיב "לא תלקט לעני" –
מעשר ראשון אפשר לתתו לכהן ,דאף דבמעשר ראשון כשהטבח שקל התביעה היא מהלוקח .הגמ' אומרת להזהיר עני על שלו) ,אבל מעשר עני הואיל ומתחלק
כתיב לוי ,בכ"ד מקומות נקראו הכהנים לויים ,ולאחר שקנסם שאין הכרח שנחלקו בגזל ולא נתייאשו הבעלים ובא בתוך ביתו -לאחר שהכניס תבואתו לביתו ,יש בו טובת
עזרא מפני שלא עלו בימיו אין לתת מעשר ראשון ללוי אדם אחר ואכלו ,אם יכול לגבות משניהם כשיטת רב הנאה לבעלים שבידו ליתנו לאיזה עני שירצה ,וחבירו אומר לו
חסדא שכיון שאכלם לפני יאוש שהם עדיין ברשות הבעלים הילך סלע זה ותן כל מעשרותיך לקרובי העני ,וטובת הנאה היינו אלא רק לכהן ,אמנם אין להוציא מלוי מעשר ראשון.
דבר מועט ,,דכתיב ביה נתינה –"ונתת ללוי לגר ליתום
בכל מקום שהם הוה ליה גזלן ,או שיכול לתבוע רק מהגזלן.
ולאלמנה" ,ואפי' עני מוציאין מידו (גזירה שוה לגר לגר
די"ל שלכו"ע יכול לתבוע גם ממי שאכל ,והמחלוקת
מבצע סיכומי סוגיות מבחני 'לדעת' סיכומי 'תמצית'
מערכת 'תמצית' יוצאת בתוכנית מבחן שבועי על דף היומי /עמוד היומי ניתן להשיג את גליונות סיכומי תמצית
חדשה של כתיבת ושליחת משנה ברורה /חפץ חיים /אהבת חסד החודשיים על הדף היומי /משנה ברורה ומוסר
סיכומים ע"י כלל הלומדים ניתן לעשות את המבחנים מיום שישי (לפי סדר הדף היומי בהלכה) ,ועמוד היומי
ושליחתם למערכת. עד יום שלישי בשעה 7:00בבוקר: בנקודות ההפצה -
מתווה מיוחד המועיל מאד בטלפון 0737-289-669 - במייל 7692282@gmail.com -
לבהירות וזכרון .שיעורי הסברה במייל 7692282@gmail.com -
ופרטים 02-3131-465שלוחה .7 בנוסף ניתן לקבל במייל סיכומים על כל
בנדרים פלוס קופת לדעת. - מסכתות הש"ס ,ועל כל המשנה ברורה ,ועל
הנרשמים (ב'נדרים פלוס' קופת
הגרלות :בכל שבוע על ₪ 500במזומן, תנ"ך וספרי מוסר ,או סיכומים לפי סדר הלימוד
תמצית) לשליחת הסיכומים ,זכאים
לשמיעה טלפונית של הקורס המלא ו 5זוכים בזכות קניה ₪ 100ביפה נוף. של :העמוד היומי ,חבורת ש"ס ,קנין ירושלמי,
'אומנות הסיכום' – כדרך להתענג דף הכולל ,קנין הלכה ,תרי דף ,אורייתא ,אהבת
מבצע – קורס ללמוד להנות ולזכור שלום ,ומפעל הש"ס.
בידיעת התורה ,במחיר מוזל ₪ 120
13שיעורים לשמיעה טלפונית ₪ 500בלבד
במקום ,₪ 500ולבחורים ₪ 60במקום
.₪ 300 ההרשמה בנדרים פלוס קופת תמצית ,שיעור קו עדכונים ושיעורים – 02-3131-465
ראשון חינם בקו 02-3131-465שלוחה 4
הגרלות מיוחדות לכותבי הסיכומים.
