תמצית ההלכה · Tamtzis Halacha — ויצא (2026-11-16)

תמצית הה<לכה
ה<לכות
תערובו<ת
סימנים צ"ח -קי"א
תמצית ההלכה הלכות תערובות 2
תמצית־ההלכה
הלכות תערובות
דעת הרשב"א ש'קפילא' א"צ להיות אומן ,אלא אפילו
סתם בן אדם ,דכל טעם שאינו נרגש לסתם בני אדם אינו
טעם ,ולא אמרו 'קפילא ארמאה' אלא משום שסתם גוי
סימן צ"ח
משקר אבל קפילא לא מרע נפשיה ,וממילא קפילא נאמן דיני ביטול בשישים
אפילו אם הוא יודע ששואלים אותו לענין איסור והיתר, טעם כעיקר בתערובת מין בשאינו מינו -איסור שנתערב
ומסיח לפי תומו נאמן גם בשאר בני אדם ,ויש מחמירים בהיתר ,מין בשאינו מינו ,התערובת אסורה באכילה כל זמן
שאין סומכים אלא על קפילא ובמסיח לפי תומו ,ויש לחוש שטעם האיסור נרגש בה ,מפני שכפי שגוף האיסור אסור
לדבריהם. באכילה ,כך גם טעמו של האיסור שנכנס בהתר אסור באכילה,
ואין האיסור בטל ברוב ,שכיון שהטעם נרגש הוא נחשב ניכר
והרא"ש סובר שרק במסיח לפי תומו נאמן ,אבל אין ראיה ועומד בפני עצמו .ונחלקו הראשונים אם דין זה הוא מדאורייתא,
מדבריו אם סתם בן אדם נאמן או שצריך דווקא קפילא. או שמדאורייתא האיסור בטל ברוב ,ומדרבנן אסור בנותן טעם.
בכמה מקומות מוזכר בגמרא שבאופן זה האיסור בטל בשישים,
ומדברי התוס' נראה שקפילא נאמן מטעם שאינו מרע וכן מבואר בגמרא שאפשר לסמוך על טעימת 'קפילא ארמאה',
אומנותו אף כשאינו מסיח לפי תומו ,וכן דעת הר"ן ,וכתב ונחלקו הראשונים באזה אופן סומכים על נכרי שאומר שטעם
הר"ן שדווקא קפילא נאמן (דסתם גוי משקר) ,ואם האיסור אינו נרגש .יש דברים שאינם בטלים בשישים ,כגון עביד
הקפילא יודע שסומכים עליו לענין איסור והיתר זה יותר לטעמא ,חתיכה הראויה להתכבד ,דבר שיש לו מתירים ,מעמיד,
בעלי חיים ,בריה .ויש דברים שאוסרים במשהו ,כמו עבודה זרה
סיבה להאמין לו ,וכמ"ש רש"י ,דכ"ש דלא מרע נפשיה,
ותקרובתה ,וחמץ בפסח.
ובישראל סומכים גם על מי שאינו קפילא ,וכדאמר בגמרא
תערובת מין במינו והיינו כשנתערבו שתי חתיכות מאותו מין,
'טעים ליה כהן'.
מדאורייתא בין בלח בין ביבש האיסור בטל ברוב( ,ולרש"י הלכה
ומדברי הרמב"ם נראה שסומכים על כל גוי ,ונאמן בין כרבי יהודה שמין במינו אפילו באלף לא בטיל) ,ומדרבנן בלח
במסיח לפי תומו בין אם הוא יודע שסומכים עליו. צריך שישים כנגד האיסור גזירה אטו מין בשאינו מינו.
וכתב הט"ז שהסוברים שסתם נכרי נאמן היינו מטעם
מסיח לפי תומו ,ומביא שהרא"ה והתרומת הדשן הקשו סעיף א'
דאיתא בגמרא (ב"ק קי"ד ):אין מסיח לפי תומו כשר איתא בגמרא (חולין צ"ח ).כל איסורים שבתורה
אלא לעדות אשה ,שאינו אלא כגילוי מילתא בעלמא, בשישים.
ותירץ התרומת הדשן דהסומכים על מסל"ת לענין טעימה
עוד בגמרא (צ"ז ).אמר רבא אמור רבנן בטעמא,
סוברים שטעם כעיקר לאו דאורייתא ,עוד מביא הט"ז
שהתרומת הדשן כתב (במקום אחר) דהא דאמרינן דאין ואמור רבנן בקפילא ,ואמור רבנן בששים.
מסל"ת נאמן במילי דאורייתא היינו בדווקא בדבר שצריך הילכך מין בשאינו מינו דהיתרא בטעמא,
בו עדות ,משא"כ באיסור והיתר דלא בעינן עדות גמורה דאיסורא בקפילא ,מין במינו דליכא למיקם
אלא באם יש לנו הוכחה סגי ,וכדמצינו שעד אחד נאמן אטעמא ,אי נמי מין בשאינו מינו דאיסורא
באיסורים ,ואם כן הכי נמי מסל"ת נאמן ,דמזה יש לנו וליכא קפילא ,בשישים.
סברא שאין שם איסור וסגי בזה ,וכמו שקפילא מהני אפי'
מיהו הקפילא שנאמן לומר שאין הטעם נרגש,
באינו מסל"ת מטעם דלא מרעא חזקתו ,ובמידי דבעי'
עדות ודאי לא מהני דבר כזה .אמנם לענין הלכה כבר פסקו והאם בעינן שיהא מסיח לפי תומו
תמצית ההלכה הלכות תערובות 4
ונראה מדברי הר"ן שגם את נתערב ונמחה קצת מגוף הטור והשו"ע (סימן שט"ז) לענין בכור דלא מהני מסל"ת,
האיסור ,אם אין אנו יודעים שיעור מה שנמחה ממנו, ואם כן לא מהני מסל"ת בשום דוכתא דאיכא איסור
סמכינן אקפילא אפילו בפחות משישים ,שאם הוא אומר דאורייתא.
שאין טעם סומכים שמה שהתמחה לתבשיל בטל והש"ך ג"כ מאריך בענין זה ,והקשה שהשו"ע הרי סובר
בשישים. שמין בשאינו מינו אסור מדאורייתא( ,ודלא כדעת רש"י
ומדברי הרמב"ם נראה דכל מין בשאינו מינו שאפשר וסייעתו שמן התורה בטל ברוב) ,ובדאורייתא אין סומכים
לבדוק אם יש טעם ,לא שריא אלא ע"י קפילא ,שאם על מסל"ת .ומביא שיש שהיו רוצים לתרץ שרק באיתחזק
הקפילא אומר שיש טעם אסור גם ביותר משישים ,ואם איסורא אין מסל"ת נאמן בדאורייתא ,משא"כ הכא דלא
הוא אומר שאין טעם מותר אפילו בפחות משישים ,ודין ידעינן אם יש בזה טעם ,והש"ך מקשה על דבריהם.
שישים נאמר רק היכא דליכא למיקם אטעמא ,כגון ומסקנת הרשב"א שכיון דאפשר למיקם עלה דמילתא ע"י
שנתערב עם מינו לבד ,או עם מינו ושאינו מינו דלא אפשר הטעמתו לקפילא ,סומכים על נכרי מסל"ת.
למיקם אטעמא מפני מינו המעורב שם ,או שנתערב עם כתב הט"ז שמבואר בדברי הרא"ש שאם הנכרי יודע
שאינו מינו לבד ואין שם גוי לטועמו. שסומכים עליו בדבר אחר ,לא לענין איסור והיתר ,מיקרי
פסקי ההלכה לפי תומו ,מה שאין כן בשאר לפי תומו כגון בעדות אשה
לא מהני.
איסור שנתערב בהיתר מין בשאינו מינו ,כגון חלב (-בצירי,
דהוי מין בשאינו מינו .ט"ז .וכ"כ הש"ך שזה דעת הטור האם סומכים על טעימה בפחות משישים
ושאר פוסקים ,אבל ראב"ן כתב שטעמם שוה ,וצ"ל דמיירי שיטת רש"י שאם אין שישים לא סומכים על קפילא,
בבשר שמן) שנתערב בבשר ,יטעמנו נכרי (אפילו אינו וכשיש שישים צריך קפילא ,אבל קפילא בפחות משישים
קפילא .ט"ז) ,אם אומר שאין בו טעם חלב ,או שאומר שיש או שישים בלא קפילא אסור .אמנם במין במינו שלא שייך
בו טעם אלא שהוא פגום ,מותר ,והוא שלא יהא סופו טעימה ,או כשאין קפילא ,מותר בשישים ,וא"צ לחזר אחר
להשביח .וצריך שלא ידע שסומכים עליו( ,דהנאמנות קפילא.
בסתם נכרי שאינו קפילא היא מטעם מסיח לפי תומו,
והקשו הרא"ש הר"ן דמדאמרינן 'סמכינן אקפילא' משמע
דס"ל שמין בשאינו מינו מדאורייתא בטל ברוב ,וטעם
דלקולא סמכינן עליו ,ולפי רש"י אינו בא אלא להחמיר,
אוסר רק מדרבנן .ט"ז .והש"ך כתב דס"ל שטעם אוסר
אלא משמע דסמכינן על קפילא אפילו בפחות משישים,
מדאורייתא ,והנאמנות במסל"ת היא משום שאפשר
ובשישים א"צ קפילא כלל אפילו אם הוא לפנינו .וכן דעת
דאיכא למיקם עלה דמילתא ע"י הטעמתו לקפילא) .ואם
אין שם נכרי לטועמו ,משערים בשישים (אבל כשיש שם התוס'.
נכרי לטועמו ,לא שרינן אלא ע"י טעימת נכרי ,ואם אמר ומשמע מדברי הרא"ש שרק בסתמא מותר בשישים ,מפני
שיש טעם מהאיסור אסור אפילו ביותר משישים ,ואם שתולים שאין בזה טעם ,אבל אם טעמו והרגישו טעם
אמר שאין טעם מותר אפילו בפחות משישים ,ורק כשאין אסור אפילו אם יש מאה כנגד האיסור ,דטעמא לא בטיל.
נכרי או במין במינו משערים בשישים .ש"ך) ,וכן אם הוא וכן דעת הרשב"א והר"ן.
מין במינו ,כיון דליכא למיקם אטעמא ,משערים בשישים. דעת הרמב"ן שאם מכירים את חתיכת האיסור ולא
כתב הרמ"א שאין נוהגים עכשיו לסמוך על נכרי, נתערב בתבשיל אלא ציר וטעם מהאיסור ,סומכים על
ומשערים הכל בשישים .וכתב הש"ך שמשמע מהרמ"א קפילא אפילו אם אין שישים כנגד גוף האיסור ,כיון שמן
שעל טעימת ישראל ,כגון בנודר מבשר ויין והם נפלו הדין לא היה צריך לשער אלא בטעמו ,ורק מפני שאין אנו
לתבשיל ,סומכים גם בזמננו ,אפילו בשאינו אומן ,ואפילו יודעים כמה טעם הוא נתן בתבשיל משערים בכולו ,ולכן
כשנפל גוף הדבר ,ודלא כהלבוש שכתב שגם על טעימת סומכים על טעימה ,אבל אם גוף האיסור התערב בתבשיל
ישראל אין סומכים בזמננו .וכתב הפתחי תשובה שבבכור אין סומכים על קפילא בפחות משישים ,אבל בשישים
שור מפקפק בזה ודעתו שאין להקל בזה ,והפמ"ג כתב מותר וא"צ לחזר אחרי קפילא .וכן דעת הרשב"א והר"ן.
5 סימן צ"ח תמצית ההלכה
במשקל ,וכ"כ בתשובת הר"ש בן הרשב"ץ .ובתשובת חינוך שדעת הרמ"א שבטעימה ע"י לחיכה בלשון צריך מומחה,
בית יהודא דעתו שאם האיסור וההיתר שוים במשקל, משא"כ בטעימה גמורה כולם בקיאים.
דהיינו שהם ממין אחד שאין אחד מהם כבד בטבעו יותר וכתב רעק"א שאינו יודע טעם חומרת הרמ"א ,ואולי טעמו
מחבירו ,וגם אין בו נפוח או חלל יותר מחבירו ,פשיטא שחוששים שמא ההיתר דווקא בקפילא ומצד מסל"ת,
שנוכל לשער בשניהם או במדידה או במשקל ,אבל אם יש וא"כ בלא מסל"ת אינו נאמן ,ומאידך שמא ההיתר אינו
בחלק אחד חלל יותר מחבירו שאז אם נשער במדידה צריך משום מסל"ת (שזה מועיל רק בעדות אשה) אלא מצד לא
למעך החלל ,השוקל משובח מהמועך ומודד ,דשמא לא מרע אומנותו ,ובעינן שלא יהיה מסל"ת ,אלא שאם זה
נתמעך החלל יפה ,ובשני מינים א"א לשער במשקל ואפילו הטעם בדרבנן סומכים על קפילא מסל"ת.
אם יש חלל ,ועל כן צריך למעך החלל .וכתב הבית אפרים
שאם נפל כזית קרוש לתבשיל ,כגון כזית שומן שנפל
עוד כתב רעק"א שבפמ"ג כתב שבנדר מבשר ובישל
לתבשיל של חלב או כזית חמאה שנפל לתבשיל של בשר, בקדירה לא מהני טעימה מישראל אחר ,דשמא נכנס
אע"פ שמיד כשנפל הוא נמס ונעשה רביעית ,א"צ שישים ההיתר באיסור ונעשה נבילה וחזר ופלט והוי מין במינו
רביעיות ,וסגי בשישים זיתים ,דאף שהגדיל מידתו מ"מ ובעינן שישים ,דאין אנו בקיאים לענין אם נח מרתיחתו או
עמד בו טעמו שהיה בתחילה ,ואפשר שאם נמס קודם לא .ודעת רעק"א שכיון דמהתורה מין במינו בטל ברוב ,וגם
ונפל אחר שנימוח צריך ס' רביעיות נגדו מדרבנן ,כיון שהיה חנ"נ גופא בשאר איסורים דרבנן ,א"כ אף שאין בקיאים בין
האיסור ניכר בפני עצמו כשיעור הזה .פתחי תשובה. נח מרתיחה ,ספיקא דרבנן לקולא .ואפשר שגם הפמ"ג לא
כתב כן רק לענין נדרים ,דבזה אם באנו להקל מחמת ספק
כתב הרמב"ם שמותר להורות לעם הארץ דין ביטול דרבנן הוי דבר שיש לו מתירים וספיקו להחמיר .ונ"מ בדין
בשישים ,ולא גזרינן שמא יפרצו פרץ ,מפני שדבר זה בכל האיסורים היכא שישראל טעם מהתבשיל בלא
שנתערב איסור בהיתר מדין תורה חד בתרי בטל ,וכי ניקום לדעת מתערובת האיסור קודם שנח מרתיחתו ,אם סומכים
אנן ונגזור גזירה לגזירה .ולפ"ז לדידן דקיימא לן דטעם על טעימתו ,וגם יש לצרף לזה דעת הראב"ד דבלח בלח לא
כעיקר דאורייתא ,אם נתערב איסור בהיתר מין בשאינו אמרינן חנ"נ ,וא"כ הבלוע שנכנס ונפלט אינו דבר נפרד והוי
מינו אסור להורות כך לעם הארץ שיתבטל בשישים ,וצ"ע רק כמו לח בלח .וצ"ע לדינא.
כי לא שמענו זאת מעולם.
מתי מותר ומועיל שישראל יטעם בלא להכניס לפה-
כתב בדרישה שממה שהשו"ע אסר שישראל יטעם מבואר
סעיף ב' שאם קונים בשר מן הקצב ואין ידוע אם נמלח ,אסור
שיטות הראשונים בשיעורי ביטול לטועמו בלשונו .ודעת הט"ז שמותר לטעום בלשון במקום
ספק (כמבואר בסימן מ"ב לגבי מרה) ,והכא צריך דווקא
מין במינו ומין בשאינו מינו נכרי מפני שדווקא ע"י אכילה ממש מרגישים אם יש טעם,
נחלקו רבי יהודה וחכמים (מנחות כ"ב .ובעוד מקומות) בדין (ולגבי תענית אין איסור בטעימה בלשון בלא להכניס
ביטול מין שנתערב במינו ,שיטת חכמים שמין במינו בטל ,ורבי
לפיו) .וכתב הפתחי תשובה שהש"ך (סימן מ"ב) כתב שרק
יהודה סובר שאפילו באלף אינו בטל .וגם האמוראים בגמרא
נחלקו בדין זה ,ונחלקו הפוסקים כמו מי פוסקים להלכה .כמו כן
לגבי מרה מהני טעימה בלשון ,דקרוב הדבר שיטעום טעם
נחלקו הפוסקים בדין טעם כעיקר במין בשאינו מינו ,אם אסור מר ,משמע דאי לאו הכי אף טעימה בלשון אסור וכ"כ
בנותן טעם מדאורייתא או מדרבנן ,וכדלהלן. הפמ"ג .ובצמח צדק משמע שרק באיסור דרבנן מועיל
טעימה בלשון ,ואפילו טעימה בפה מותרת בדרבנן ,וכן
שיעור ביטול מין במינו
הבינו בנו של הצמח צדק והפר"ח ,והנודע ביהודה כתב
איתא בגמרא (חולין ק"ט ).במין במינו קא מיפלגי, שלא התיר אלא טעימה בלשון ,וגם זה מותר רק באיסור
ורבי יהודה לטעמיה דאמר מין במינו לא בטיל, פגום ולא בכל איסורים דרבנן.
ורבנן לטעמייהו דאמרי מין במינו בטיל. שיעור שישים במידה או במשקל -בשער אפרים
ובעבודת הגרשוני כתבו שמשערים שישים במידה ולא
תמצית ההלכה הלכות תערובות 6
כמוה .ומאי חזית דגמרת מהך ליגמר מהא, עוד איתא בגמרא (עבודה זרה ע"ג ):רב ושמואל דאמרי
חידוש הוא ומחידוש לא גמרינן .אי הכי שישים תרווייהו כל איסורין שבתורה במינן במשהו,
נמי לא ליגמר דחידוש הוא ,אטו אנן לקולא שלא במינן בנותן טעם .ורבי יוחנן וריש לקיש
גמרינן לחומרא גמרינן ,דמדאורייתא ברובא דאמרי תרוייהו בין במינן בין שלא במינן בנותן
בטיל. טעם ,חוץ מטבל ויין נסך.
וכתב רש"י שרבא ס"ל שרק בקדשים טעם כעיקר שיטת רש"י שהלכה כרב יהודה שמין במינו אינו בטל מן
דאורייתא ,וכן סובר רבי יוחנן דאמר (עבודה זרה ס"ז ):כל התורה אפילו באלף (דמבואר בגמרא (חולין ק"ט ).שגם רבי
שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו ,והא דילפינן בגמרא סובר כך ,וכן סוברים רב ושמואל ואביי ורבא) ,ומין בשאינו
(פסחים מ"ד ).טעם כעיקר מ"משרת" ,ס"ל לאמוראי בתראי מינו צריך שישים מדרבנן.
דאסמכתא בעלמא הוא ולאו מילף הוא ,דהוי להו נזיר שיטת רבינו תם שאין הלכה כרבי יהודה ,אלא מין במינו
וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כאחד ,אי נמי גיעולי גוים
כיון שאינו נותן טעם הוא בטל ברוב מן התורה ,ורבנן
חידוש הוא כדאמרינן התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור.
הצריכו שישים ,ושלא במינו אסור מן התורה עד שישים
וכתב הר"ן שכל הלימוד מזרוע בשילה הוא אסמכתא אלא שאין לוקין עליו עד שיהא בו כל כך מן האיסור עד
בעלמא ,דמדאורייתא ברובא בטיל ,דמזרוע בשלה ליכא שיהא בתוך כל ד' ביצים מן ההיתר כזית מן האיסור ואז
למיגמר. חייב על כל כזית וכזית ממנו.
ודעת ר"ת דטעם כעיקר במין בשאינו מינו דאורייתא, וכן הרא"ש פסק כרבי יוחנן וריש לקיש( ,וכתבו הרא"ש
דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות איסור, והר"ן שאע"פ שהרי"ף פסק כרב ושמואל ,הוא חזר בו
ולוקין עליו בכזית כאילו היה כולו איסור ,וההיא דר' יוחנן וציוה לתקן שהלכה כר' יוחנן וריש לקיש) ,וכן פסקו
דכל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו מיירי במין במינו, הרמב"ם והרשב"א ,וכתב הריב"ש שכך הסכימו כל
וטעמו וממשו דקאמר דלוקין היינו כשהאיסור בעין האחרונים .וכן דעת הר"ן שאין הלכה כרבי יהודה.
ומכירו ,טעמו ולא ממשו אסור מדרבנן ואין לוקין עליו,
וכתב הר"ן שמין במינו בטל ברוב מדאורייתא אפילו
והוא הדין אם היה האיסור ממש בעין אלא שאין ניכר אין
לוקין עליו כי הוא בטל ברוב ,אלא הא קמ"ל דאפילו הכי בנתערב גופו ,אבל מדרבנן בין שנתערב גופו ונבלל ,בין
שאין שם אלא פליטתו ,בשישים ,כדאמרינן בגמרא (צ"ז):
אסור מדרבנן .ולרבינו חיים במין בשאינו מינו חשיב 'טעמו
וממשו' כשיש כזית בכדי אכילת פרס ,דאז הוי כמו ממשו מין במינו אי נמי מין בשאינו מינו בשישים ,אמנם כל זה
של איסור ,והאוכל ממנו כזית לוקה ,והיכא דליכא כזית דווקא בדברים הנבללים ,אבל יבש ביבש אפילו מדרבנן חד
בכדי אכילת פרס ,אע"פ שנתן האיסור טעם בהיתר אין בתרי בטיל.
לוקין עליו .ודעת הטור שגם ר"ת מודה לדינו של רבינו האם טעם כעיקר דאורייתא
חיים.
איתא בגמרא (צ"ח ).אמר רבי חייא בר אבא אמר
ונ"מ במחלוקת רש"י ור"ת היכא שנשפך הרוטב ואין ידוע רבי יהושע בן לוי כל איסורים שבתורה
אם היה בו שישים ,שלר"ת הוי ספיקא דאורייתא ואסור,
בשישים ,ורב אסי אמר רבי יהושע בן לוי כל
ולרש"י הוי ספיקא דרבנן ושרי.
איסורין שבתורה במאה ,ושניהם לא למדוה
וכתב הרשב"א שדעת הרמב"ן כרש"י (וכן דעת הר"ן), אלא מזרוע בשילה ,וכו' ,ומי ילפינן מיניה
ודעת הראב"ד ובה"ג כר"ת ,וכן יש להחמיר באיסורי תורה.
והתניא זהו היתר הבא מכלל איסור ,זהו
שיטת הרמב"ם שאם יש טעם וממשות ,והיינו כזית בתוך למעוטי מאי ,לאו למעוטי כל איסורין שבתורה,
ג' ביצים מהתערובת ,אסור מן התורה ,ואם אכל ג' ביצים אמר רבא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר,
לוקה ,ואם אכל פחות מג' ביצים ,או שבכל ג' ביצים יש
דבקדשים אסור ,קמ"ל דהכא שרי ,וליגמר
פחות מכזית מן האיסור (אפילו אכל את כל הקדירה) ,מכין
מיניה ,גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות
אותו מכת מרדות מדבריהם .וכתב הבית יוסף שהרמב"ם
7 סימן צ"ח תמצית ההלכה
כיון שע"י שאומרים רואים הוי ספק דרבנן ,אזלינן לקולא. סובר כרש"י ולא כר"ת ,דלר"ת אסור מדאורייתא אע"פ
וכתב הט"ז שהמהרש"ל חולק על הרשב"א וסובר שאין שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ,וביש בו כזית בכדי אכילת
ראיה מדברי הגמרא הנ"ל ,דאין אומרים אלא סלק את מינו פרס חייב על אכילת כזית ,ולרמב"ם אינו חייב עד שיאכל
כמי שאינו ,כיון שמין במינו אינו נותן טעם ,אלא דגזה"כ כשלש ביצים (ובטור כתב ד' ביצים ,וזו מחלוקת הפוסקים
הוא לרבי יהודה שאינו בטל ,אבל אין אומרים סלק את בשיעור אכילת פרס) ,אבל כרש"י אתי שפיר ,דאף
שאינו מינו כמי שאינו ,דשם שאינו מינו אסור בנותן טעם שלרש"י לית ליה לרבא טעם כעיקר בחולין ,הני מילי
מדאורייתא ,וממילא גם בספק אסור דספיקא דאורייתא כשאין שם אלא טעמו של איסור בלבד ולא ממשו ,אבל
לחומרא .וכתב הבית יוסף שרק בנשפך מותר מספק ,אבל כשיש שם טעמו וממשו ,דהיינו שיש בו כזית בכדי אכילת
אם היו לפנינו ואין אנו יודעים לשער אותם ,לא אמרינן פרס ,פשיטא דמדאורייתא אסור וחייב מלקות ,כדאמר רבי
ספיקא לקולא. יוחנן (עבודה זרה ס"ז ).כל שטעמו וממשו אסור ולוקין
מה נחשב שני מינים -כתב המרדכי שכבד ובשר הם שני עליו ,וזהו כזית בכדי אכילת פרס ,ומזה נלמד דטעמו ולא
מינים ,כדאמרינן (נדרים נ"ד ):הנודר מן הבשר מותר בכבד. ממשו שאין לוקין עליו היינו שאין בו כזית בכדי אכילת
וכן בשר עוף ובשר בהמה הם שני מינים .עוד כתב המרדכי פרס ,ובההוא קאמר דלית ליה לרבא טעם כעיקר בחולין
דקיימא לן כרבא (ע"ז ס"ו ).דבתר שמא אזלינן ,וחמרא מדאורייתא ,ואפילו אם נתערב שם גופו של איסור.
חדתא ועינבי שני מינים הם ,ושאור ועיסה שני מינים הם, אבל הר"ן כתב שמין בשאינו מינו כל היכא שנתערב גופו
ואיל ושור ועז שלשה מינים הם ,וכן מיני דגים ועופות ויהיב טעמא אפילו באלף אסור מדאורייתא ,כדאמר רבא
שחלוקות בשמן שני מינין הם ,אבל ביצים של עוף זה (זבחים ע"ט ).מין בשאינו מינו בטעמא( ,ובודאי
בביצים של עוף זה הם מין במינו ,וחלב ובשר שני מינים מדאורייתא קאמר דומיא דמאי דקאמר מין במינו ברובא),
הם ,ושומן של הלב ושל הדקין מיקרי חלב ,וחלב פרה ורחל ואי איכא כזית בכדי אכילת פרס לוקה ,ואי ליכא כזית בכדי
מין אחד הוא ,ושומן של צלעות וחזה ואליה ושומן הירך אכילת פרס אסור מדאורייתא אך אינו לוקה ,ואי לא יהיב
בשר שמן הוא ומיקרי בשר ולא חלב ,וכבש ואיל מין במינו טעמא שיעורא בשישים ,והיכא שנתערב בדבר טעמו ולא
הוא. ממשו היינו טעם כעיקר שלפי שיטת ר"ת הוא מדאורייתא
ולפי שיטת רש"י מדרבנן.
פסקי ההלכה
מדברי הרשב"א נראה שאף היכא שנתערב גוף האיסור ,כל
אם נתערב מין במינו ונשפך ,בענין שאין יכולין לעמוד
שנמחה ואין ממשו נמצא ,כגון יין שאבד ממשו מחמת
עליו לשערו (אם היה שישים) ,אם נודע שהיה רובו היתר,
מיעוטו ,חשיב טעמו ולא ממשו.
מותר( ,דכיון שמדאורייתא מין במינו בטל ברוב ורק
מדרבנן צריך שישים ,בספק דרבנן תולים לקולא לומר מה הדין כשיש ספק אם יש שישים כנגד האיסור
שהיה שישים) ,ואם לא נודע שהיה רובו היתר ,אסור (דהוי
איתא בגמרא (חולין ק :למ"ד מין במינו לא בטל) שאם
ספק דאורייתא) .אבל אם נתערב בשאינו מינו (שבזה
צריך שישים מדאורייתא) ונשפך בענין שאין יכולין לעמוד נתערב מין ומינו ודבר אחר ,סלק את מינו כמי
עליו לשערו ,אפי' נודע שהיה רובו היתר ,אסור (דהוי ספק שאינו ושאין מינו רבה עליו ומבטלו .והרשב"א
דאורייתא). לומד מדין זה שאם נפל איסור לתוך מינו ושאינו מינו ,ויש
רוב במינו כנגד האיסור (בטור משמע שזה ספק ,וכתב
ואם נתערב במינו ובשאינו מינו ונשפך בענין שאין יכולין
הבית יוסף דבספק אזלינן לחומרא ,ומיירי שידוע שמינו
לעמוד עליו לשערו ,ונודע שהיה רובו היתר ממינו ,רואין
הוא רוב כנגד האיסור) ,לא אמרינן שכיון שנתערב גם
את שאינו מינו כאלו אינו ,והשאר ,מינו רבה עליו ומבטלו.
בשאינו מינו אינו בטל ,אלא אומרים סלק את שאינו מינו
והש"ך כתב שאין להתיר את שאינו מינו ,כיון דסוף סוף
כמי שאינו ומינו רבה עליו ומבטלו ,ולא אמרינן שכיון
האיסור נותן בו טעם ,ורק מינו מותר .וכתב החתם סופר
שהוא מעורב גם עם שאינו מינו אינו בטל .אמנם כיון
שאין להקל נגד דעת הש"ך ,ולכן אם הבשר הוא מינו צריל
שמדרבנן צריך שישים גם במין במינו ,הנ"מ בדין זה היא
רק כשיש ספק אם יש שישים במינו כנגד האיסור ,שאז
תמצית ההלכה הלכות תערובות 8
ממש( .ועיין בט"ז שמבאר בזה את מחלוקת אביי ורבא להסיר ממנו את כל לחלוחית הרוטב והמרק ולקלפנו כדי
(עבודה זרה ס"ו) לענין אי אזלינן בתר שמא או בתר טעמא, להסיר את המרק של איסור שהוא בעין עליו.
והלכה כרבא דאזיל בתר שמא). וכתב הט"ז דמיירי שנתערב במינו ובשאינו מינו יחד ,דאם
חתיכת בשר שנפלה לתוך יורה של חלב וסילקו מיד, נתערב קודם עם שאינו מינו ואח"כ עם מינו ,כבר נעשה
והבשר נאבד וא"א לעמוד על שיעורו ,והשואל אומר נבילה קודם שבא מינו ,ואסור.
שלפי אומדן דעתו היה שישים אך אינו יודע בבירור ,כתב כתב בתורת חטאת בשם האיסור והיתר שאפילו אם נפל
הבית אפרים שיש כמה צדדים להקל ,דדעת הפר"ח דכל חלב לבשר עוף שהוא דרבנן ונשפך אסור ,הואיל וטעם
בשר בחלב שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו איסור כעיקר דאורייתא .ודעת הט"ז והש"ך שדין זה נאמר
מהתורה ,וגם כיון שאומר שהיה חתיכה קטנה קרוב שיש באיסור והיתר רק לסוברים שבשר עוף בחלב דאורייתא,
שישים הוי כהיתרא שכיחא טפי ,ולכן יש להתיר ע"י וכתב הט"ז שאפשר שבדפוס שהיה לרמ"א לא היה כתוב
טעימת קפילא מסל"ת ,ואם אין שם קפילא שרי לישראל כך ,והבין הרמ"א שחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל
לטעום טעימה בעלמא ואם אין מרגיש טעם בשר מותר תורה .ודעת האמונת שמואל והפר"ח כהש"ך.
לאכול אח"כ ,ומי שירצה להחמיר גם בזה לענין אכילה,
בהנאה עכ"פ יש להתיר בפשיטות .פתחי תשובה. אם מין בשאינו מינו היינו בשמא או בטעמא
כתב הנודע ביהודה שטעם כעיקר דאורייתא רק באיסורי כתב הרמ"א דלענין מין במינו אזלינן בתר שמא ,שאם
לאו שיש בהם מלקות ,אבל לא בלאו שאין בו מלקות כגון השם שוה הוי מין במינו ,אבל לא אזלינן בתר טעמא אם
בחלב טמא .פתחי תשובה. הוא שוה או לא.
והקשו האחרונים למה איסור שנתערב בהיתר ששמם שוה
וטעמם שונה אינו אוסר ,והרי יש בהיתר טעם מהאיסור.
סעיף ג'
וכן דעת הש"ך שהולכים אחרי הטעם ולא אחרי השם,
ספק מחמת חסרון ידיעה ואפילו ביבש ביבש ,מלבד היכא שאין טעם אלא שאסור
איתא בגמרא (חולין צ"ז ):לענין כחל ,בדידיה משערינן, במשהו ,ומביא ראיות מכמה ראשונים לדין זה .וכתב
הפתחי תשובה בשם הפמ"ג שדם וחלב אין טעמם שוה,
דאי במאי דנפיק מיניה מנא ידעינן .ולמד מזה
ואע"פ שדם נעכר ונעשה חלב ,מ"מ אין החלב בטעם של
הרשב"א שאם נתערבו איסור והיתר ואין אנו יודעים כמה
דם.
מהאיסור נתערב ,אף באיסורים דרבנן אסטר ,שהרי כחל
אסור מדרבנן .וכתב הר"ן דבדבר שא"א לעמוד עליו ,אי ותירץ הט"ז שאין כוונת הרמ"א למקרה שהטעמים שונים
אזלינן לקולא יהיו כל האיסורים בספק וכל אחד ישער ממש זה מזה ,כגון שזה מר וזה מתוק ,דודאי באופן זה
במה שנראה בעיניו ,ולפיכך ראו חכמים להשוות מידותיהן, אפילו אם השם שוה זה אוסר בנותן טעם (אלא שלא מצינו
אבל במה שאינו בא אלא באקראי בעלמא ,כגון אם נשפך דברים שטעם שונה לגמרי ושמם שוה) ,אלא כוונתו לאופן
הרוטב וכדומה ,אזלינן לקולא. שהטעמים דומים אבל לא שוים לגמרי ויש קצת שינוי
בטעם ,כמו ענבים שהתערבו ביין חדש (-מיץ ענבים),
פסקי ההלכה
שבזה אם השם שוה לא חשיב 'נותן טעם' להצריך שישים
איסור שנתערב בהיתר ,והוא לפנינו ,וא"א לעמוד על מדאורייתא ,אלא חשיב מין במינו שרק מדרבנן צריך
שיעורו ,אע"פ שהוא מאיסורים של דבריהם ,אסור. שישים( ,כמו ששתי חתיכות בשר שאחת טובה יותר
עיין לעיל בשם הר"ן בטעם הדבר ,והביאוהו הבית יוסף מהשניה והיא נותנת בה טעם ,אין זה נחשב 'נותן טעם'),
והש"ך ,וכתב הט"ז שבמרדכי נתן טעם דדעת שוטים אינו ואם השם שונה צריך שישים מדאורייתא .וכמו כן לענין
כלום( ,וכ"כ הש"ך בשם הפוסקים) ,וכ"כ בשערי דורא, דבר האוסר במשהו דווקא במין במינו (כגון יין נסך) ,ובמין
וכעין זה כתב הבית יוסף בסימן ק"ץ דספק הבא ממיעוט בשאינו מינו אוסר רק בנותן טעם ,אם השם שונה חשיב
הכרה אינו ספק ,דאם אין זה בקי ומכיר אחר יכיר ,והיינו מין בשאינו מינו ואוסר רק בנותן טעם ,ואם השם שוה
באפשר למיקם עלה דמילתא .עוד כתב הט"ז שיש ב' סוגי חשיב מין במינו ואוסר במשהו אפילו אם הטעמים הפכיים
9 סימן צ"ח תמצית ההלכה
והרשב"א סוברים שתמיד משערים בכולו ,דלא ידעינן דברים דלא אמרינן ספק דרבנן לקולא בחסרון ידיעה :א'
כמה נפיק מיניה .וכתב הרשב"א שכך הדין גם באיסורים דבר שחסרון הידיעה הוא לאדם מסוים ,אבל לאחרים
דרבנן. הדבר יוכל להתברר .ב' דבר שיש ב' שיעורים לשערו ויש
ספק באיזה שיעור מהם לשער( ,כגון הכחל שיש ספק אם
האם בקדירה וכף משערים כנגד כולה -המבשל היתר
לשער בכולו או במה שיוצא ממנו) ,בזה אזלינן להחמיר
בקדירה של איסור בת יומה ,או שתחב לתבשיל כף בת
אפי' אם החסרון לכל העולם ,כיון שיש עכ"פ לפנינו שיעור
יומה ,וכהאי גוונא בבשר בחלב ,כתב הרשב"א שצריך
אחר שיצא מספק .אבל כל היכא שהספק לכל העולם,
שישים כנגד כולה ,ובשם הראב"ד כתב שדווקא באיסור
והספק הוא אם הוא אסור לגמרי או מותר ,אזלינן לקולא.
שאינו חוזר להכשירו ככחל וכדומה ,וכן בקדירה של חרס,
משערים בכולו ,אבל בקדירה של מתכת וכף של עץ כתב באמונת שמואל שקטן או נכרי ששמו דם בקדירה של
וכדומה אין משערים בכולו אלא אומדים אומד יפה כמה בשר ,וידוע שנתבטל ברוב אך יש ספק אם יש שישים,
יצא ממנו ומשערים בו ,ומסיים הרשב"א שראשון נראה ספק כי האי שאינו מוטל עליו לידע הוי ממש כנשפך
עיקר ,וכן דעת רבותינו הצרפתים והרמב"ן והר"ן. דתולין להקל ,ולא שייך לומר דדעת שוטים הוא זה שהרי
אינו נביא לידע כמה נפל ,וכ"ש לטעם הר"ן כיון דמילתא
כתב המרדכי בשם ראבי"ה שהדרך לשער שישים כנגד כל
דלא שכיחא הוא ודאי דינו כנשפך ,ומ"מ לא החליט הדבר
הכלי האסור הוא למלא כלי גדול במים ,ויתן הקדירה
רק להלכה ולא למעשה .והפר"ח הביאו והביא ראיה
האסורה בתוך אותו כלי ,והמים היוצאים הם שיעור דופני
לדבריו .וכתב הפמ"ג דאף שיש עכו"ם א"צ לברר להטעימו
הקדירה ,וישער אם יש שישים בהיתר כנגד אותם המים.
לקפילא ,דכיון שאין אנו נוהגים לסמוך כלל על עכו"ם הוי
המחלוקת האם בתחב מקצת כף של מתכת צריך שישים כלא אפשר לברורי .פתחי תשובה.
כנגד כולה משום חם מקצתו חם כולו ,ושאר כל דיני
תחיבת כף בקדירה ,התבארו בסימן צ"ד.
סעיף ד'
פסקי ההלכה
מתי צריך שישים כנגד כל האיסור אע"פ
איסור (אפילו איסור דרבנן .ש"ך) שנתבשל עם היתר,
אפילו מכירו והוא שלם וזרקו ,צריך שישים כנגד כל שהוציאוהו
האיסור ,מפני שאין אנו יודעים כמה יצא ממנו. איסור שנפל לתוך היתר ,צריך שישים בהיתר כנגד האיסור
בשביל שהתערובת תהיה מותרת .ובסעיף זה יבואר האם כאשר
לפיכך המבשל בקדרת איסור שהיא בת יומא ,או תחב כף הוציאו את האיסור ג"כ צריך שישים כנגד כל האיסור ,או
של איסור בהיתר ,צריך שישים כנגד כל הקדירה (וממילא שמשערים כמה יצא מהאיסור ,והאם יש חילוק בזה בין כחל
התבשיל אסור ,דאין בתבשיל שישים כנגד הקדירה .ש"ך), לשאר איסורים ,והאם בקדירה או בכף הבלועים באיסור
ובכף כנגד כל מה שתחב מהכף ,שאין אנו יודעין כמה בלעו, משע רים כנגד כל הכף והקדירה ,והאם יש חילוק אם הכלי ראוי
בין שהם של חרס או עץ או מתכת (לאפוקי מהראב"ד להכשרה או לא ,והאם דין זה נאמר רק בבישול או גם בכבישה
או במליחה ,ומה הדין כשהאיסור חזר ונפל בתבשיל אחר ,והאם
הנ"ל). יש דין להוציא את האיסור כשיש שישים כנגדו.
וכתב הרמ"א דהיינו דווקא כשבלעו ע"י רתיחת אש (או
איתא בגמרא (חולין צ"ז ):כחל בשישים .וכו' .איבעיא
בכבוש .ש"ך) ,שאז הבליעה הולכת בכל הכלי ,אבל על ידי
לן כי משערינן בדידיה משערינן או במאי דנפק
רתיחת מליחה (וה"ה בעירוי .ש"ך) אינו נבלע בכלי רק כדי
קליפה ,וא"צ לשער רק כנגד הכדי קליפה( ,אבל דבר מאכל מיניה משערינן ,פשיטא דבדידיה משערינן
שבלע נאסר כולו .ש"ך). דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן.
וכתב השו"ע שיש מי שמחמיר בכף של מתכת להצריך האם בכל דבר משערים בכולו -דעת הארחות חיים
שישים כנגד כולה ,אפילו לא הכניס אלא מקצת ,משום שדווקא כחל משערים בכולו ,משום שעשאוהו כחתיכת
דחם מקצתו חם כולו .וכתב הרמ"א שנוהגים כסברא נבילה ,אבל בדברים אחרים כגון לב וכבד ,משערים במה
ראשונה. דנפק מיניה ,לפי אומד הדעת .אבל בעל התרומה
תמצית ההלכה הלכות תערובות 10
שגם בזו אין צריך אלא שישים לבטל הכזית שבלעה .וכתב עוד כתב הרמ"א שכל איסור שמבטלים בשישים ,אם
הרמ"א דסברא ראשונה עיקר. מכירו צריך להסירו משם אע"ג שכבר נתבטל טעמו
וכתב השו"ע שיש שאינם מחלקים בין כף ישנה לחדשה, בשישים .ולכן אם נפל חלב לתוך התבשיל ונתבטל טעמו
רק בין כלי חרס לשאר כלים ,ואומרים דבכלי חרס דאי בשישים ,צריך לתת שם מים צוננים ,וטבע החלב להקפיא
אפשר להפריד האיסור על ידי הגעלה אמרינן שהכלי ולצוף למעלה על המים ,ויסירנו משם ,דמאחר דאפשר
נעשה נבילה (והיינו כשבלע איסור ,ולא כשבלע בשר לבד להסירו הוי כאילו מכירו וצריך להסירו משם .וכתב הט"ז
או חלב לבד ,דעדיין כולו היתר .ש"ך) ,אבל לא בשאר כלים, שמשמע דבפחות משישים לא מהני הך תקנה לענין לומר
וטוב לחוש לחומרא. שהאיסור הוא דבר נפרד בפני עצמו ולהתיר את ההיתר,
וכתב הט"ז שהבית יוסף והרמ"א נחלקו בהבנת דברי הטור וכ"כ באיסור והיתר ,ובהגהות איסור והיתר כתב בשם
כאן ,הרמ"א סובר שהטור כאן לא הזכיר דין חנ"נ בבלוע המרדכי שתקנה זו שייכת אפילו בדליכא שישים ,וכתב
וסמך על דבריו בסימן ק"ז שאין דין חנ"נ בבלוע ,ולדעת בהגהות איסור והיתר שהטעם הוא שאין החלב מתערב
הבית יוסף הטור פוסק כאן שיש חנ"נ בבלוע ,ובסימן ק"ז ברוטב אלא צף למעלה ,וכל שאפשר להפרידו לגמרי לא
שהיקל בזה היינו בשאר איסורים וכשיטתו שפוסק כרבינו אמרינן ביה חתיכה עצמה נעשית נבילה .ומטעם זה פסק
אפרים שרק בבשר בחלב אומרים חנ"נ .והשו"ע פוסק הב"ח דבדיעבד מותר .ודעת הט"ז שאין להקל בזה כלל,
שאומרים חנ"נ בבלוע (ורק בכלי חדש או שאינו בן יומו דאף שהחלב נשאר אנו חוששים שכל טעם החלב נשאר,
מותר) ,וכן פסק הרמ"א ,ובשם י"א מביא השו"ע דעת כמו בתחב כף והוציאה ,ורק לחומרא אמרינן שכשיש
הרמב"ן שאין דין חנ"נ בבלוע אפילו בבשר בחלב .וכ"כ שישים צריך להפריד את החלב עצמו אם הוא יכול .וכן
הש"ך בהבנת דברי השו"ע והרמ"א. דעת הש"ך.
עוד כתב הט"ז שהרמ"א חושש לחומרא לדעת המרדכי עוד כתב הרמ"א שאיסור שנתבטל בקדירה והסירוהו
שבכלי חרס שא"א להגעילו אומרים חנ"נ ,והיינו דס"ל משם ,ונפל לקדירה אחרת ,צריך לחזור ולבטלו בשישים
שבשאר כלים גם לענין הבלוע בכלי לא אומרים חנ"נ, כנגד כולו ,וכן לעולם .אבל אם נפל לקדירה הראשונה ב'
ובכלי חרס חושש לחומרא לדעת המרדכי שאף גוף הכלי פעמים ,מספיק שיהיה שישים כנגד האיסור פעם אחת.
נעשה נבילה ,ובתורת חטאת פסק שבמקום הפסד יש
להקל שרק בבשר בחלב יש דין חנ"נ בכלים .וכ"כ הש"ך סעיף ה'
שהרמ"א סובר שגם בשאר איסורים אומרים חנ"נ בכלי
ישן ,ובמקום הפסד מותר בשאר איסורים בכלי ישן .ודעת מתי כלי או מה שבלוע בו נעשה נבילה ,ומתי
הט"ז שהמרדכי מדבר רק לענין גוף הכלי ,אבל לענין הבלוע משערים רק כנגד מה שבלע
בכלי אומרים חנ"נ גם בשאר כלים ,ודעת מהרש"ל שבכלי נתבאר לעיל שבאיסור שנתבשל בהיתר ,צריך שישים כנגד כולו
חרס אומרים חנ"נ לענין מה שבלוע בתוכו ,ובשאר כלים אע"פ שהוציאוהו מן התבשיל .ובסעיף זה יתבארו שיטות
לא אומרים חנ"נ גם לענין הבליעות ,ואפילו בבשר בחלב, הפוסקים מה הדין בכלי שבלע איסור שהוכנס לתבשיל ויודעים
(אך אם נפלה טיפת איסור על הקדירה כנגד הרוטב ,גם כמה איסור בלוע בכלי ,מתי משערים רק כנגד מה שבלוע בכלי
מן האיסור ,ומתי משערים כנגד כל מה שבלוע בכלי מפני
הרוטב מצטרף לבטלה ,ואין הבלוע נעשה נבילה אף בכלי
שאומרים חנ"נ לגבי מה שבלוע ,ומתי משערים כנגד כל הכלי
חרס) .ודעת הט"ז להלכה שבבשר בחלב יש להחמיר מפני שכל הכלי נעשה נבילה.
שבכלי חרס גוף הכלי נעשה נבילה גם כשהוא חדש,
אם ידוע כמה הוא האיסור ,כגון כף חדשה או שאינה בת
ובשאר כלים נעשה הבלוע נבילה אם הם ישנים ויש בהם
יומא שניער בה ובלעה כזית חלב ,ואחר כך ניער בה קדירה
בליעות היתר בני יומם ,ובשאר איסורים אין אומרים חנ"נ
של בשר ,אין צריך אלא שישים לבטל הכזית שבלעה( .ולא
בכלים כלל.
אמרינן גבי כלי חתיכה נעשית נבילה ,אפילו אם ניערו בו
והש"ך כתב שהמרדכי שסובר שאומרים חנ"נ לגבי גוף איסור) .אבל כף ישנה ובת יומא ,משערים בכולה (דכל מה
הכלי מדבר דווקא בכלי ישן ,אבל כלי חדש אפילו של חרס שבלע נעשית איסור ,ולא ידעינן כמה בלע) .ויש מי שאומר
לא נעשה נבילה ,ודלא כהרמ"א ,וכתב שלהלכה שבכף
11 סימן צ"ח תמצית ההלכה
ויין נסך (ששיעורם במשהו ,וכן טבל וערלה ,וערלה מין ישנה יש להחמיר שהבלוע נעשה נבילה אפילו בדבר שיש
במינו שיעורה במאתים .ש"ך) ,כאשר נתבאר בהלכותיהם. לו היתר בהגעלה ,ובמקום הפסד יש להקל בשל עץ או
ביטול במילתא דעביד לטעמא -עוד כתב הרמ"א דכל זה מתכת.
דווקא כשהאיסור אינו נותן טעם בקדירה ,אבל אם הוא
נותן טעם באותה קדירה ,והוא אסור מצד עצמו ,אפילו סעיף ו'
באלף לא בטיל (מדרבנן .ש"ך .וכתב רעק"א שלפי הר"ן זה
שישים באיסור דרבנן ובחצי שיעור
מדאורייתא) כל זמן שמרגישים טעמו (ובזה גם בזמננו
סומכים על עכו"ם מסיח לפי תומו .ש"ך) .ולכן מלח ותבלין איתא בגמרא (חולין צ"ח ).ההוא פלגא דזיתא דתרבא
מדברים דעבידי לטעמא ,אם אסורים מחמת עצמם (כגון דנפל בדיקולא דבישרא ,סבר מר בר רב אשי
תבלין של עבודת כוכבים ושל ערלה וכדומה ,לאפוקי היכא לשעוריה בתלתין פלגי זיתא (דמשום שלא היה בו
שהם בלועים באיסור .ש"ך) אינם בטלים בשישים (אפילו כשיעור היה מזלזל בביטולו לומר שא"צ שישים) ,אמר ליה
באיסור דרבנן .ט"ז .ואם יודעים שהתבטל טעמם ,כגון
אבוה ,לא אמינא לך לא תזלזל בשיעורי דרבנן,
שנתן קורט אחד של מלח או תבלין ביורה גדולה ,בטלים.
ועוד הא אמר רבי יוחנן חצי שיעור אסור מן
ואם נפלו לדבר השוה בשם ולא בטעם ונותנים טעם ,אינם
התורה (וא"כ מדאורייתא אסור).
בטלים ,אבל אם נפלו לדבר ששוה בטעמו ,בטלים
בשישים .ש"ך( .וכתב רעק"א שהפר"ח והמנחת יעקב פסק ההלכה -כחצי זית של איסור שנתערב בהיתר ,צריך
כתבו שבמינו משערים אם היה ראוי לתת טעם בשאינו ששים חצאי זיתי היתר לבטלו( ,דאפילו באיסור דרבנן
מינו). צריך שישים .ט"ז .וקיימא לן חצי שיעור אסור מן התורה
מה נחשב עביד לטעמא -כתב הט"ז ששומן של בשר אלא שאין לוקים עליו .ש"ך).
שנפל למאכל של חלב ,מספיק שישים כנגד השומן ,כיון
שאין האיסור מחמת עצמו אלא מחמת התערובת ,אבל סעיף ז'
שומן של איסור שנפל למאכל ,שבזה האיסור מחמת
דיני ביטול בביצה
עצמו ,זה נחשב עביד לטעמא ,ומה שמותר בשישים זה רק
בגלל דמסתמא בכהאי גוונא אינו נותן טעם ,אבל אם ביצה שיש בה אפרוח או טיפת דם שנתבשלה עם אחרות,
מרגישים טעם ,אסור( ,ובביצה כיון שיש גם חזותא אינה צריך שישים ואחת לבטל פליטתה ,שכיון שיש ביצים
בטילה בשישים בדבר שיש לו מתירים ,כיון שאפשר שיש גדולות וביצים קטנות ,הוסיפו ביצה אחת כדי להשוות את
קצת טעם) .ומסיים שוב ראיתי באיסור והיתר שעביד המידות ,ולפיכך אם נתערבה בתבשיל בטילה בשישים כמו
לטעמא היינו כל דבר חריף כגון מלח ותבלין ,משמע שרק בשאר איסורים( .ואם אינו מכירה וצריך לבטל אותה
זה נקרא עביד לטעמא ,אבל שומן שאין טעמו נרגש כ"כ עצמה ,היא נחשבת בריה כשיש בה אפרוח .ש"ך) .ודין זה
כדבר חריף בטל בשישים ,ולכן סיים הרמ"א דעביד נתבאר בסימן פ"ו סעיפים ה' ו' .ואם נתערבה ביבש נתבאר
לטעמא היינו כגון מלח ותבלין. דינה בסימן ק"י.
וכתב הפתחי תשובה שבמנחת יעקב משמע קצת שגם יין
וחומץ לא נחשבים עביד לטעמא ,ועיין בשמש צדקה סעיף ח'
מש"כ לענין חומץ. שיעור ביטול בכחל ובשאר דברים ובעביד לטעמא
כחל מתבטל בתשעה וחמישים( .ונתבאר דין זה בסימן צ').
סעיף ט' כתב הרמ"א שכל האיסורים הנוהגים בזמן הזה (בין
איסורים מבטלים זה את זה איסורים דאורייתא בין איסורים דרבנן ,כדעת כל הפוסקים,
ודלא כהרמב"ם סובר שאיסור דרבנן מתבטלים בחמישים
בסעיף זה יבואר מתי כשנפלו ב' איסורים ,ואין בתערובת שישים
כנגד כל אחד מהם אלא בצירוף האיסור השני ,האיסור השני ותשעה .ש"ך) כולם מתבטלים בשישים ,מלבד חמץ בפסח
תמצית ההלכה הלכות תערובות 12
קדירה שיש בה נ"ט זיתים היתר ,ונפלו בה שני זיתים ,אחד מצטרף לבטל את הראשון כיון שסוף סוף אין כאן נתינת טעם
של דם ואחד של חלב ,כל אחד מצטרף עם הנ"ט של היתר מחמת שיחד עם האיסור השני יש שישים כנגד האיסור הראשון.
וכן יבואר מתי יש נ"מ בדין זה לפי הסוברים שאומרים חנ"נ גם
לבטל חבירו( ,שהרי אין כאן טעם לא של זה ולא של זה,
בשאר איסורים.
דחלב ודם אין טעמם שוה .ש"ך) .וכן כ"ט זיתים של היתר
שנפל בהם כזית חלב ,ובקדירה אחרת היו שלשים של איתא במתני' (ערלה ב' ג') הערלה מעלה את הכלאים,
היתר ,ונפל לתוכו כזית של דם ,ונתערבו בשוגג ,מותר. והכלאים את הערלה ,והערלה את הערלה,
וכ"ש בב' זיתים אחד של גבינה ואחד של בשר (שנפלו כיצד וכו' .ואיתא בגמרא (זבחים ע"ח ).אמר רשב"ל
לקדירה עם ירקות .ט"ז) ,דכל אחד מבטל חבירו. הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן
האם למ"ד שאומרים חנ"נ בשאר איסורים שייך הדין פטור ,אי אפשר שלא ירבה מין על חבירו
הנ"ל -כתב הט"ז שלמ"ד שאומרים חנ"נ בשאר איסורים, ויבטלנו ,שמע מינה איסורין מבטלים זה את זה.
אסור באופנים הנ"ל ,דלפני שנתערבו כבר נעשו נבילה. וכתב הבית יוסף שדינים אלו הם נ"מ לענין מלקות ,ואין
והש"ך תמה איך סתם הרמ"א להקל בזה ,וכתב שגם לזה נ"מ בזמננו ,אבל יש בזה נ"מ כדלהלן.
לרמ"א שאומרים חנ"נ בשאר איסורים יש בזה נ"מ להקל הרא"ש מביא ראיה מהמשנה והגמרא הנ"ל שאם היו כ"ט
במקום הפסד מרובה ,ועוד י"ל שהרמ"א לשיטתו שקודם זיתים של היתר ונפל בהם כזית של חלב ,ובקדירה אחרת
שנודעה התערובת לא אומרים חנ"נ ,אבל לשיטת הש"ך היו שלשים זיתים של היתר ונפל לתוכם זית של דם,
עצמו גם קודם שנודעה התערובת אומרים חנ"נ .ועוד נ"מ ונתערבו שתי התערובות יחד ,שני האיסורים בטלים
כשנפלו בבת אחת לנ"ט זיתי היתר ,או כשלקדירה אחת בשישים ,כיון שאין טעמם שוה ,ונמצא שכל איסור אינו
של היתר נפל אחד מכ"ט בשר ,ולשניה של היתר נפל אחד נותן טעם בתערובת זו ,דאין נ"מ אם האיסור מתבטל ע"י
מל' חלב ,ואח"כ נתערבו בשוגג ,דבזה לכו"ע לא אומרים היתר או ע"י איסור ,העיקר שלא יהיה כאן טעם מהאיסור.
חנ"נ כיון שבתחילה היה הכל היתר .וכן נ"מ היכא שנפל כתב הרשב"א שדעת הראב"ד דדינא דמתניתין דהערלה
כזית דם לתוך ס' זיתים של היתר ,ואח"כ נפל כזית ועוד
מעלה את הכלאים וכו' נאמרה בכל האיסורים ,אבל יש
של חלב לאותם ס"א זיתים ,דא"צ ס' כנגד ב' זיתים אלו מרבותינו שלא הודו לו ואמרו שבמקום שהאיסור היה
של איסור ,אלא גם הכזית דם שנפל בראשונה מצטרף
נרגש אם זה היה מין בשאינו מינו ,האיסורים מצטרפים זה
לבטל הכזית ועוד של חלב ,ואילו לא היינו מצטרפים לזה ואינם בטלים אף במין במינו ,ורק בערלה וכלאי הכרם
הכזית של דם לא היה ס' לבטל הכזית ועוד ,אך כל זה
ששיעורם במאתים ,או בתרומה ששיעורה במאה,
דווקא בשני מיני איסורים שאין טעמם שוה ,אבל במין
מבטלים ,וגם באלו אם יש שיעור נתינת טעם אינם
אחד לעולם חוזר וניעור .וברעק"א מביא בשם הג"ר משה
מבטלים.
ברודא די"ל דמיירי שקדירה אחת חסירה מלח ,והקדירה
השניה יתירה מלח ,דכל אחד מותר מטעם נטל"פ ,דלא מבואר בדברי הטור בשם הרא"ש שאין במה שבתוך יורה
אמרינן חתיכה נעשית נבילה ,וכשנתערבו יחד השביחו או קדירה שישים כנגדה.
דמה שחסר כאן יתר כאן ,וכתב רעק"א שנראה דבכהאי דעת הרמב"ם שבכל האיסורים דרבנן משערים בשישים
גוונא שרי לבטל ולערב לכתחילה ,וא"כ מדנקט כאן והאיסור מן המנין ,מלבד שומן גיד הנשה (שכיון שהוא
נתערבו בשוגג ,מוכח דלא איירי בהכי. בריה בפני עצמו החמירו בו כאיסורי תורה) .והרשב"א וכל
אם תחב בקדירה של נ"ט זיתים ב' כפות ,אחד בלוע בו הפוסקים סוברים שאין חילוק בין איסורים דאורייתא
כזית דם ,ואחד בלוע בו כזית חלב ,אין מבטלים זה את זה, לאיסורים דרבנן ,וכולם צריכים שישים.
דשמא אחד פלט ואחד לא פלט .רעק"א .עוד כתב רעק"א שיטת הרא"ה שכשמשערים ברוטב משערים לכזית ביצה
שבתבואות שור כתב דדווקא בנפלו לאינו מינם ,אבל אם ומחצה של רוטב ,שכן שיעורו שאם יקרוש יעמוד על כזית.
נפלו למינם דלא בעי שישים אלא מדרבנן משום דנותן ודעת הר"ן שמשערים אותו כמות שהוא ,וכ"כ הרשב"א
טעם כנגדו באינו מינו ,בזה לגבי כל איסור דנים דהשאר בשם בעל העיטור.
והיינו ההיתר והאיסור השני הוי כאינו מינו .עוד כתב שם
פסקי ההלכה
13 סימן צ"ט תמצית ההלכה
ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין דאף באין טעמן שוה ,מ"מ בעינן דוקא ב' איסורים ,אבל
שבתורה במאה ,ושניהם לא למדוה אלא מזרוע איסור אחד החלוקים בטעם אין מבטלים זה את זה .ועיין
בשלה ,דכתיב "ולקח הכהן את הזרוע בשלה" בשפתי דעת.
וגו' ,ותניא בשלה אין בשלה אלא שלימה ,ר' כזית בשר שנעשה נבילה ע"י שבלע דם ,וכזית בשר אחר
שמעון בן יוחאי אומר אין בשלה אלא נעשה נבילה ע"י שבלע חלב ,ונפלו לתבשיל ,כתב החוות
שנתבשלה עם האיל ,דכולי עלמא בהדי איל דעת שא"צ שישים אלא כנגד כזית אחד [דאין הנאסר
חמור מהאוסר ,וחשבינן לחתיכה הבלועה מחלב כאילו
מבשל לה ,וכו' ,מאן דאמר בשישים סבר בשר
כולה חלב ,והחתיכה הבלועה מדם ככולה דם ,ומבטלים זה
ועצמות בהדי בשר ועצמות משערינן ,והוה ליה
את זה ,דלא גרע הטעם של היתר שיש בחתיכת בשר
בשישים ,מאן דאמר במאה סבר בשר בהדי מאילו היה כל הטעם טעם של חלב] .אבל אם שני הכזיתים
בשר משערינן והוה ליה במאה. אין טעמם שוה ,ונעשו נבילה מדברים שטעמם שוה ,בעינן
ופירש רש"י שהאיל בולע מן הזרוע בבישול ומ"מ מותר שישים כנגד שניהם ואינם מבטלים זה את זה .וביבש ביבש
לאכלו ,וכיון שיש בזרוע הרבה עצם ומעט בשר ,אם אין איסורים מבטלים זה את זה ,וכן שני איסורים שאסורים
משערים בשר ועצמות מול בשר ועצמות קים להו לרבנן משם אחד אף שאין טעמם שוה אין מבטלים זה את זה.
שיש שישים כנגד הזרוע ,ומבואר שהשיעור הוא שישים, פתחי תשובה.
ואם משערים בלי העצם ,והיינו כיון שאינה פולטת טעם, כתב בספר מראה חידה שאם אחד האיסורים הוא כבד
יש בבשר מאה כנגד הבשר. קודם צלייתו ,אינו מצטרף לבטל את האיסור השני ,דכבד
ויש שלומדים מזה שלדידן שמשערים בשישים ,עצמות פולט ואינו בולע ,וא"כ האיסור השני לא התפשט בשישים
האיסור מצטרפות לאיסור ,ועצמות ההיתר מצטרפות כנגדו ונשאר טעם האיסור בשאר התערובת .וכ"כ הפמ"ג.
להיתר. וביאר עוד שאע"ג שדעת הרבה פוסקים ששמנונית
אמנם בירושלמי (ערלה א' ג') איתא מאן דאמר אחד בולעת ,מ"מ יש דעות להיפך ,ומידי ספיקא לא נפקא.
ממאה את מוציא העצמות מהזרוע ,ומ"ד אחד
משישים אין את מוציא את העצמות מן הזרוע.
וכשם שאת מוציא את העצמות מן הזרוע כך
סימן צ"ט
הוציאם מן האיל .לית יכיל ,דתני אין טינופת
של תרומה מצטרפת עם התרומה לאסור את סעיף א'
החולין ,אבל טינופת של חולין מצטרפת עם
האם עצמות האיסור מצטרפות להתיר או
החולין להעלות את התרומה .רב ביבי בעי
טינופת של תרומה מהו שתצטרף עם החולין
לאסור
נחלקו הראשונים האם כשנפלה חתיכת איסור עם בשר ועצמות,
להעלות את התרומה .מן מה דאמר רב חונא
צריך שיהיה שישים בהיתר גם כנגד העצמות ,או שא"צ שישים
קליפי איסור מצטרפת להיתר ,הדא אמרה כנגד העצמות (מפני שאינם פולטות כלום ,או שפליטתם אין לה
טינופת של תרומה מצטרפת עם החולין טעם חשוב ולא אסרתו תורה .אחרונים) ,וי"א שעצמות האיסור
להעלות את התרומה. אפילו מצטרפות להיתר לבטל את האיסור .ויש שמחלקים בזה
בין עצמות שיש בהם מח לאלו שאין בהם מח ,או בין עצמות
וכתב הר"ן דמשמע מהירושלמי שאף קליפי איסור רכות ליבשות ,וכדלהלן.
ממצטרפים להיתר לבטל את האיסור ,ואף לפי גמרא דילן איתא בגמרא (חולין צ"ח) אמר ר' חייא בר אבא אמר
(חולין צ"ח וכנ"ל) אפשר לומר כן ,שבזרוע אין העצמות שלה
ר' יהושע בן לוי משום בר קפרא כל איסורין
מצטרפות להיתר מפני שהם עצמם אוסרות מפני שיש
בהם מח ומחמת רכותן שיצא מהם לחות ,אבל עצמות שבתורה בשישים .אמר לפניו ר' שמואל בר רב
יצחק רבי אתה אומר כן הכי אמר רב אסי אמר
תמצית ההלכה הלכות תערובות 14
וכתב הפתחי תשובה שמהר"י הלוי פסק שגם עצמות רכות יבשות וקליפות שאינם אוסרות אפשר שאף אותן של
מצטרפות להיתר ,והיינו בבישול ,ולגבי מליחה הוא איסור מעלין את ההיתר ,אבל אין דעת הרמב"ן כן .עכ"ד.
מסתפק אם הם מצטרפות ,ולכן באיסור כחוש שמדינא
ורבינו שמשון הביא דברי הירושלמי וכתב שיש לחלק בין
א"צ שישים אלא רק מחמת חומרא ,מצטרפים ממה נפשך,
עצמות לקליפות ,מפני שיש בעצמות לחות יותר ממה
אבל באיסור שמן שצריך שישים מחמת שהאיסור
שיש בקליפות ,ואח"כ כתב דלא מסתברא כלל ,דהא גיד
מפעפע ,אפשר דאין מפעפע בעצמות ולא מצטרף אפילו
הנשה למ"ד (חולין צ"ט ):אין בגידים בנותן טעם ,אם נתבשל
של היתר .ובתיבת גמא כתב דאף אבר מן החי שנפל
עם הירך מותר ,ומי עדיפי עצמות יותר מגיד ,ולפ"ז צ"ל
להיתר ,העצמות שבו מצטרפים להיתר.
דהא דיליף מזרוע בשלה ומשער בעצמות ,סימנא בעלמא
הב"ח מקשה מדין עצמות איסור המצטרפות להיתר ,על הוא ,דאסמכתא היא ,כדאמרינן בשמעתין דמין במינו
מה שכתב בתורת חטאת שבכלי חרס של איסור צריך מדאורייתא ברובא בטיל.
שישים גם כנגד החרס עצמו ,דנעשה נבילה ,שהרי כאן
והרא"ש מביא את דברי הר"ש ,וכן פסק הרשב"א
מבואר שהעצמות האיסור הדבוקים בבשר האיסור לא
שעצמות של איסור וכ"ש עצמות ההיתר מצטרפים עם
נעשו נבילה .ותירצו הט"ז והש"ך שעצמות דומים למש"נ
ההיתר ,ומ"מ עצמות שיש בהם מוח ,המוח שבעצמות של
לעיל (צ"ח ה') שכלי מתכות לא נעשה נבילה כיון שיש לו
היתר בהגעלה ,שהרי גם כלי עצמות יש להם היתר איסור אוסר ומצטרף עם האיסור .וכן פסק בשו"ע.
בהגעלה. ורבינו ירוחם כתב בשם ה"ר אברהם בן אסמעל
גוף הקדירה (שהיא של היתר ועכשיו מבשלים בה היתר שעצמות ההיתר מצטרפות לבטל דווקא מין במינו דמן
ואיסור ,אבל של איסור מצטרפת עם האיסור .ט"ז) ,אינה התורה בטל ברוב ,או מין בשאינו מינו ובדקנוהו ואינו נותן
מצטרפת לא עם האיסור ולא עם ההיתר .שו"ע .וכתב הט"ז טעם ,אבל מין בשאינו מינו דאיסורא וליכא קפילא ,אפילו
שברש"י (חולין צ"ז ):מבואר שגם מה שבלוע בקדירה לא עצמות ההיתר אינן מצטרפות לבטל את האיסור ,דהא יהיב
מצטרף ,ולרמב"ם הבלוע מצטרף ,וכן סובר הרשב"א לגבי טעמא.
מין במינו. פסקי ההלכה
שיטת השו"ע -חתיכת נבילה שיש בה בשר ועצמות,
סעיף ב' ונפלה לקדירת היתר ,עצמות האיסור מצטרפים עם
אין עצמות האיסור מצטרפות עם ההיתר לבטל את ההיתר לבטל האיסור (שאין הם בכלל האיסור כיון שאינם
האיסור ,אלא כשנפלה חתיכת הנבילה לקדירת היתר ראויות לאכילה ,וכיון שהם בולעות האיסור מתפשט
כשהיתה חיה ,אבל אם נתבשלה תחילה ואח"כ נפלה לתוכם ,ולכן הם מצטרפות לבטל ,ויש בעצמות לחלוחית
לקדירת היתר ,העצמות שבה מצטרפים עם האיסור ,לפי המבטלת את האיסור שנבלע בהם מהבשר .ט"ז) ,ואצ"ל
שבלעו מבשר הנבילה כשנתבשלה לבדה. שעצמות ההיתר מצטרפים עם ההיתר ,אבל המוח
שבעצמות איסור מצטרף עם האיסור .שו"ע.
סעיף ג' וכתב הרמ"א שיש מחמירים שלא לצרף עצמות האיסור
עם ההיתר לבטל (וכן אינם מצטרפות לאסור ,אבל עצמות
האם חתיכה הבלועה באיסור מצטרפת לבטל כשנפלה ההיתר מצטרפות להתיר .ש"ך) ,ובמקום הפסד יש לסמוך
לקדירה אחרת אמקילין ומתירין כי כן עיקר.
בשאר איסורים חוץ מבשר בחלב ,חתיכה הבלועה מאיסור שיטת הש"ך (כדעת הרא"ה והר"ן) שהעצמות הרכות של
מצטרפת לבטל האיסור .שו"ע .אמנם חתיכת האיסור האיסור מצטרפות לאיסור מפני מוח שבהן ומחמת רכותן
נשארת באיסורה ,מפני שהאיסור שבה לא נפלט לגמרי. שיצא לחות ,אבל עצמות יבשות או קליפות של ביצים
ש"ך. וכהאי גוונא ,אף אותן של איסור מצטרפות לבטל האיסור.
15 סימן צ"ט תמצית ההלכה
דעת הרשב"א שדווקא במין במינו ,דמדאורייתא חד בתרי וכתב הרמ"א שאין נוהגים כן (אלא צריך שישים כנגד כל
בטל ,משערים במה דבלעה קדירה ,אבל מין בשאינו מינו החתיכה ,ואפ"ה החתיכה עצמה אסורה .ש"ך) ,כי קיימא לן
דקי"ל (ע"ז ס"ז ).דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא ,וי"א שבכל האיסורים אומרים חתיכה נעשית נבילה ,כדלעיל
(ר"ת וסייעתו) דאפילו עד שישים טעם כעיקר דאורייתא, סימן צ"ב.
אין משערים אלא כמות שהוא בא לפנינו האיסור וההיתר
שהוא עכשיו בעין בתוך הקדירה .וכן פסק השו"ע. סעיף ד'
וכתב הטור שהרא"ש לא מחלק בין מין במינו למין בשאינו
האם מה שהקדירה בלעה מההיתר מצטרף לבטל
מינו ,ודעת הבית יוסף שרש"י והרא"ש מודים לחילוק זה
את האיסור
של הרשב"א ,וכן הלכה.
איתא בגמרא (חולין צ"ז ):אמר רבי חנינא כשהן
פסקי ההלכה
משערין -משערין ברוטב ובקיפה ובחתיכות
הרוטב והקיפה (-חלקים דקים מאד של בשר ותבלין
ובקדירה ,איכא דאמרי בקדירה עצמה ,ואיכא
המתאספים בשולי הקדירה) והחתיכות ,מצטרפים לבטל
דאמרי במאי דבלעה קדירה.
את האיסור.
וכתב רש"י דכיון דאיפליגו תרי לישני ואיסורא דאורייתא
במין בשאינו מינו משערים ההיתר והאיסור כמו שבא
היא אזלינן לחומרא ,ולא משערינן בקדירה ,אלא משערים
לפנינו ,אף אם היה בהיתר יותר מתחילה ונתמעט בבישולו
כמות שהוא בא לפנינו ,ולא משערים במאי דבלעה קדירה
ונבלע בקדירה .אבל במין במינו משערים גם במה שבלעה
מן ההיתר ,לפי שאף מן האיסור נבלע ונתמעט מכמות
הקדירה ועומד בדופני הקדרה .ומשערים זה באומד יפה,
שהיה ,וכדאמרינן בגמרא (צ"ח ).אטו דהיתרא בלע
ורואים אותו כאילו הוא בעין ,אבל מה שכלה ואבד מחמת
האור אינו מצטרף ,כיון שהוא כלה לגמרי. דאיסורא לא בלע .והרא"ש העתיק דבריו ,וכן נראה
שהוא דעת הרי"ף שלא הביא שום לשון משתי לשונות
דעת מהרש"ל שיש להחמיר שלא לשער במה שבלעה
אלו.
הקדירה ,כיון שלא ידוע כמה בלעה ,אלא משערים כמות
שהוא לפנינו ,והביאו הש"ך ,וכתב הט"ז שלפ"ז אין להקל וכתב הרשב"א שנראה מדברי רש"י שאם ראינו את
כדעת השו"ע .ורעק"א כתב שגם הרשב"א (שהוא מקורו האיסור בשעת נפילתו ,ובא לפנינו עכשיו כמו שהיה
של השו"ע) לא מתיר במין במינו אלא כשיודעים מתחילתו ולא נצטמק ,וההיתר נצטמק מכמות שהיה,
שמתחילה היה שישים ,וההיתר נתמעט ולא האיסור ,אבל באופן זה מצרפים את ההיתר שנבלע בקדרה ונצטמק
בלאו הכי אסור גם במין במינו. לבטל האיסור ,אע"פ שלפי גודל ההיתר עכשיו אין בו כדי
לבטל .והקשה הרשב"א דמה לנו במה שהיה ההיתר רבה
כתב הבית יעקב שמה שעולה הזיעה למעלה חסר מן
מתחילתו על האיסור ,דמ"מ כיון שעכשיו הוא נתמעט חזר
המאכל ,וכשמשערים בשישים צריך לשער מה שחסר ע"י
האיסור לאסור אותו ,כאילו נפל בתוכו עכשיו שיעור איסור
הזיעה .פתחי תשובה.
כזה ,וכדאיתא במסכת תרומות (פ"ה מ"ט) סאה של
תרומה שנפלה לתוך מאה של חולין טחנן
סעיף ה'
ופיחתו כשם שפיחתו חולין כך פיחתה תרומה
איסור ביטול איסור לכתחילה ,ומה הדין אם ומותר ,ומבואר שאם לא פחתה התרומה אסור.
נתבטל בשוגג או במזיד ,לו ולאחרים הרמב"ם פסק כלישנא בתרא שמשערים במאי דבלעה
בסעיף זה יבואר שאסור לערב בידים איסור מועט לתוך היתר קדירה ,והיינו במה שנבלע ועומד בדופני הקדירה כאילו
מרובה ,או להוסיף היתר לתערובת איסור והיתר ,כדי לבטל את הוא בעין ,ומשערים זאת באומד יפה ,אבל מה שנצטמק
האיסור .ואם ביטלו בידים קנסו חכמים שאסור להנות מהביטול. ונתמעט מחמת האור אין מצטרף לחשבון ,כיון שהוא כלה
(ובסעיף הבא יבואר האם דין זה נאמר גם באיסור דרבנן) .וכן
לגמרי.
תמצית ההלכה הלכות תערובות 16
דאנן קי"ל כרבי יוסי ורבי שמעון ,מכל מקום כולהו מודו יבואר האם מוטל על המורה הוראה לברר האם הוסיפו על ההיתר
דאם נפל במזיד קנסינן ליה ואסור. לאחר שנתערב האיסור.
עוד מבואר מדברי הגמרא הנ"ל שאפילו באיסורים איתא בגמרא (ביצה ד ):אין מבטלין איסור לכתחילה.
שהחמירו חכמים שלא להתבטל לעולם ,אם עבר וגרם וכתב הבית יוסף שמשמע שיש בזה איסור ,וכ"כ הרמב"ם.
להם ביטול במזיד אסור ,שהרי בנפלו ונתפצעו מיירי וכתב הר"ן שלדעת התוס' האיסור הוא מדרבנן ,אבל
באגוזי פרך שאינם בטלים אפילו באלף מפני חשיבותם, מדאורייתא שרי ,אבל הראב"ד כתב שזה אסור
ועל זה מבואר בגמרא שבמזיד אסור. מדאורייתא.
למי הדבר נאסר בדיעבד -כתב הרמב"ם שדווקא למבטל ולענין דיעבד איתא בגמרא (גיטין נ"ד ):נפלו ונתפצעו,
עצמו קנסינן לאוסרו ,אבל לאחרים מותר ,והרשב"א כתב אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו ,דברי ר"מ ורבי
דה"ה למי שנתבטל בשבילו ,וכ"כ הטור והרשב"א בדעת יהודה .רבי יוסי ור' שמעון אומרים בשוגג יעלו
הרמב"ם ,וביאר הבית יוסף דמשמע ליה להרשב"א שכיון במזיד לא יעלו .וכתב הבית יוסף שהלכה כרבי יוסי
שטעם האיסור כדי שלא ירויח ויבוא לעשות כך פעם ורבי שמעון.
נוספת ,חשש זה שייך גם אם נתיר למי שנתבטל בשבילו,
והנה בסימן ק"י כתב הטור שדבר שאינו בטל מחמת
ואע"ג דקיימא לן (ב"מ ה ):אין אדם חוטא ולא לו ,י"ל דשאני
חשיבותו שנתערב באחרים ,ונפל אחד מהם לים המלח
הכא דלא משמע להו לאינשי שיש בזה איסור .עוד כתב
הותרו כולם ,ופירש ר"י דדווקא נפלה ,אבל אם הפילה
הבית יוסף שמשמע מדברי הטור דלא אסרינן למבטל
אפילו שוגג אסור אטו מזיד ,וכתב הרא"ש שאם הפילה
עצמו אא"כ הוא שלו או שנתכוון לבטלו בשביל עצמו ,אבל
קודם שנודע התערובת מותר ,דלא שייך למיגזר אטו מזיד.
אם לא היה שלו וגם לא נתכוון בשביל עצמו שרי לדידיה,
וכתב הבית יוסף שנראה שר"י והרא"ש פסקו כרבי מאיר
דכיון דלא שרינן למי שנתכוון בשבילו וגם לא היה שלו לא
ורבי יהודה דקנסי שוגג אטו מזיד בנפלו ונתפצעו ,והוא
אהנו מעשיו הרעים קרינן ביה.
תימה למה פסקו כמותם נגד רבי יוסי ורבי שמעון ,וגם
האם החכם המורה צריך לברר אם הוסיפו מים קשה על הטור למה כתב כאן דקיימא לן דשוגג מותר ,ושם
בקדירה אחרי שנפל האיסור הביא שיטת ר"י שאפילו בשוגג אסור ולא הביא שיש
חולקים ,וגם אין כתב כאן 'דקיימא לן שכל האיסורים
כתבו הסמ"ג והסמ"ק שצריך החכם לחקור אם נתנו מים
שריבה עליהם בשוגג מותרים' כיון שר"י פליג .ושמא י"ל
בקדירה אחרי שנתנו בה את האיסור ,דשמא מתחילה לא
דיש חילוק בין מבטל איסור למפיל אחת מהן לים ,דאף על
היה שישים ,והמים שנתנו אח"כ אינם מצטרפים לבטל את
גב דבמבטל לא קנסינן שוגג במפיל קנסינן.
האיסור.
והט"ז מבאר שכל שכשבא לפנינו לשאול אנו רואים שיש
והטור כתב שהמים שנתנו אח"כ כן מצטרפים לבטל את
ביטול ,ואם הוא היה שותק היינו מתירים את התערובת,
האיסור ,דקי"ל שכל האיסורים שריבה עליהם בשוגג
אלא שהוא מודה שנתרבה אח"כ ,הוא נאמן לומר שזה היה
מותרים ,ובמזיד אסורים ,ואין לחוש שמא יבואו להרבות
בשוגג ,דאי בעי שתיק ,משא"כ היכא שלפי מה שלפנינו
במזיד ,שאם באנו לחוש לזה גם לא נאמין לו מה שאומר
זה אסור ,אלא שהוא רוצה להתיר על פי עדותו שהפיל
שלא ריבה ,אבל אם הרבה במזיד ,אינו בטל אפילו במין
אחד לים ,אין מאמינים לו להתיר.
במינו וההיתר רבה על האיסור שהוא בטל מן התורה אלא
שחכמים הצריכו שישים. וכתב הרשב"א (והביאו הטור) שהמכוין להרבות ,אפילו
הוא מין במינו וההיתר רבה על האיסור ,שרק מדרבנן אסור
וכתב הבית יוסף שטעם הסמ"ג והסמ"ק הוא דחיישינן
וצריך שישים ,אינו בטל ,כיון שריבה במזיד ,ומקורו מהא
שמא במה שהיה בקדירה בתחילה לא היה שישים כנגד
דבגמרא דנפלו ונתפצעו (גיטין נ"ד ):איתא ורמי דרבי
האיסור ,ונעשה הכל חתיכת נבלה וכשירבה עליו היתר
צריך שישים כנגד כל מה שבקדירה .ולפ"ז אם יש באותם יהודה אדרבי יהודה בדרבנן ,דתניא נפלו
מים שישים כנגד כל מה שבקדירה ,גם לדבריהם מותר אם ונתפצעו וכו' ,והא הכא דמדאורייתא חד בתרי
נתנם בשוגג ,כדקיימא לן דכל האיסורים שריבה עליהם בטל ורבנן הוא דגזור וקא קניס ר' יהודה ,ואף
17 סימן צ"ט תמצית ההלכה
אסור גם לבני ביתו .ורעק"א כתב שבריב"ש מבואר שאם שוגג מותרים .והסמ"ג והסמ"ק לטעמייהו אזלי דבכל
ביטל בשביל למכור ,אסור לכולם ,ומבואר שאסור גם האיסורים אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה ,אבל לדעת
כשמי שנתבטל בשבילו לא ידע מזה) ,ולשאר כל אדם, הרבה מן הפוסקים דס"ל שרק בבשר בחלב אומרים חענ"נ,
מותר. גם אם הוסיפו מים אח"כ הם מצטרפים לבטל.
וכתב הש"ך שאם זה לא היה שלו ,וגם לא נתכוין לבטל והט"ז כתב שאין כוונת הסמ"ג משום חנ"נ ,דלא מחזקינן
בשביל עצמו ,שרי לדידיה ,דכיון דלא שרית למי שנתכוין ריעותא בשום דוכתא לומר שזה קרה באופן שהדבר נאסר,
לבטלו בשבילו ,וגם לא היה שלו ,לא אהני מעשיו הרעים. אלא כוונתו שחוששים שהוסיף מים לפני שנתפשט
וכתב הרמ"א דהיינו דווקא שנתערב יבש ביבש ,או אפילו האיסור ונעשה חנ"נ דבמזיד אסור ,ועל זה הקשה הטור
לח בלח למאן דאמר שאין אומרים בו חתיכה נעשית נבילה שאם הוא משקר לומר שזה שוגג ,הוא גם ישקר לומר שלא
(וכן קיימא לן בשאר איסורים במקום הפסד מרובה .ש"ך), הוסיף מים.
אבל חתיכה שבלעה איסור ,לא מהני שנתווסף אחר כך וכתב הדרכי משה שאף שבבשר בחלב אומרים חנ"נ ,בלח
ההיתר ,דהא אמרינן ביה חתיכה נעשית נבילה. בלח לא אומרים חנ"נ ,ולכן הטור לא כתב שבבשר בחלב
וכתב הש"ך דהיינו שאפילו התוספת אסורה כשאין שישים צריך לחקור אם נתווספו מים .והש"ך סובר שגם בלח בלח
כנגד כל החתיכה ,אבל החתיכה אסורה גם בלי חנ"נ ,כיון אומרים חנ"נ בבשר בחלב ,גם לסוברים שבשאר איסורים
שהאיסור שבה אינו נפלט לגמרי ,כמבואר בסימן ק"ו .עוד לא אומרים חנ"נ בלח בלח.
כתב הש"ך שגם לדעת השו"ע ,בבשר בחלב שגם לדעתו פסקי ההלכה
אומרים חנ"נ ,אפילו בשוגג אסור ,אא"כ ריבה שישים כנגד
אין מבטלים איסור לכתחילה .ואפילו נפל לתוך היתר
כל מה שנאסר.
שאין בו שיעור לבטלו ,אין מוסיפים עליו היתר כדי לבטלו.
עוד כתב הרמ"א שיש אומרים דאפילו במקום דלא אמרינן
כתב הש"ך שלתוס' האיסור הוא מדרבנן ,וכן סובר הרב ר'
חתיכה נעשית נבילה ,לא מהני ההיתר לבטל אלא אם
מנחם עזריה ,ולראב"ד זה דאורייתא ,אמנם גם להראב"ד
נתווסף קודם שנודע התערובת ,אבל אם נודע התערובת
לענין דיעבד אינו אסור מדאורייתא .וכתב רעק"א שאם
קודם ,לא מהני מה שנתווסף אחר כך .ולפי זה היה צריך
ביטל בשוגג אסור לפי הראב"ד ,אא"כ כבר נתבטל ברוב.
החכם המורה לבטל איסור לחקור אם נתוסף ההיתר לאחר
ובנודע ביהודה כתב שדווקא ביטול טעם אסור מדרבנן,
שנודע ,ומסיים הרמ"א 'ולא נהגו כן' .וכ"כ הש"ך שאין
אבל לבטל ממשות האיסור יבש ביבש ברוב או בשישים
חילוק בין נודע ללא נודע ,אלא רק בין שוגג למזיד.
אסור מדאורייתא ,ומשמע מדבריו שלח בלח בשישים אינו
ודעת הט"ז והש"ך (דלא הבית יוסף ,והובאו דבריהם לעיל) אסור מדאורייתא.
שא"צ לחקור אם היה כאן חנ"נ ,דלא מחזקינן איסורא.
אמנם כתב הט"ז שאם ידוע למורה שנתווסף ,אלא שאין עבר וביטלו (ע"י שזרק איסור מועט לתוך היתר מרובה.
ידוע מתי ,בזה כן צריך לחקור מתי נתווסף. ט"ז וש"ך) ,או שריבה עליו (לאחר שנפל האיסור ולא היה
בהיתר שישים .שם) ,אם בשוגג (שלא נתכוין לבטל ,או
וכתב הש"ך שבאיסור והתר כתב שאפילו במקום
שחשב שזה מותר .ט"ז) מותר ,ואם במזיד אסור למבטל
שאומרים חנ"נ ,אם לא נודעה התערובת לפני שנתווסף עצמו אם הוא שלו (ואם בישלו הקדירה אסורה .רעק"א),
היתר ,התוספת מצטרפת לבטל ,כיון דלא טעים טעמא וכן למי שנתבטל בשבילו( ,ואסורים למכרו גם כן לישראל
דאיסורא .וכן פסק בדרכי משה ובתורת חטאת .אמנם דעת אחר ,כדי שלא יהנו ממה שביטלו( .הג"ה) .שאף שזה היה
הש"ך שאומרים חנ"נ אפילו כשלא נודעה התערובת מותר בהנאה ,הרויח בכך שזה מותר באכילה ,וכתב האיסור
(ומביא לזה כמה ראיות) ,ומסיים שאולי גם הרמ"א חזר בו והיתר שצריך לתת בחינם ,וכתב הש"ך דהיינו דווקא
ולכן לא כתב דין זה בהגהותיו .ורעק"א מוכיח שהרמ"א כשהישראל משלם יותר ממה שעכו"ם מוכן לשלם ,דאי
חזר בו. לאו הכי הרי לא הרויח .וכתב הט"ז דמיירי דווקא כשאותו
אדם ידע שמבטלים בשבילו וניחא ליה ,אפילו אם לא
ציווהו לבטלו ,אבל אם לא ידע מכך מותר .ובמקום האסור,
תמצית ההלכה הלכות תערובות 18
יין נסך שלא נאסר אלא ע"י כח הגוי ,אינו אוסר אלא אופנים שמותר לבטל איסור -כתב הט"ז שבסימן פ"ד
בששים ,ואין מבטלים אותו לכתחילה ,דהוי כאילו יש לו מבואר שאם אין כוונתו לבטל את האיסור אלא לדבר אחר,
עיקר מן התורה ,כיון דכתיב "ישתו יין נסיכם" .הגהות כגון לתקן את הדבש ,מותר .אמנם היינו דווקא כשא"א
מיימוני. בענין אחר .ובפמ"ג מתיר גם במקום טירחא .וכתב הבית
הרשב"א מביא שי"א שאיסורים דרבנן שאין להם עיקר יהודא שלדבריו מותר לבשל פירות שמצוי בהם תולעים
מדאורייתא ,אף מערבים אותן לכתחילה בידים בתוך רוב ולסוחטם ולזורקם בלי לבדוק את הפירות מתולעים ,כיון
של היתר ואוכלים אותם ,ויש לו קצת על מה שיסמוך שזה טירחא מרובה לבדוק את כולם ,אך כתב שאין דבריו
מוכרחים .ובנודע ביהודה מביא שגדולי הדור אסרו לתת
מדאמרינן (בכורות כ"ז ).תרומת חוץ לארץ מבטלה
שלפוחית של דג טמא לתוך מי דבש כדי להצהילם ,אע"פ
ברוב .וי"א (ויש לחוש לדבריהם) שאפילו בדבר שאין לו
שבטל בשישים ,דאין מבטלין איסור לכתחילה ,ודעת
עיקר מן התורה אסור לערב ,ורק בתרומת חו"ל הקילו,
הנודע ביהודה שזה היתר גמור מהרבה טעמים.
וכ"כ הרמב"ן ,ורבינו שמשון כתב שאפילו לבטלה ברוב
המסופק בהוראה ושאל ללומדים ולא שאל לבעלי הוראה
לא התירו אלא לכהן טמא ,אבל להתירה לזרים לא .עכ"ד.
מפורסמים ,לא מיקרי שוגג .פתחי תשובה.
מה נחשב אין לו עיקר מן התורה -כתב הרשב"א
שבשולי גוים וגבינתם ותרומת חוץ לארץ וחלת חוץ לארץ,
אין להם עיקר מן התורה .וכתב הטור דה"ה בשומנו של סעיף ו'
גיד .ובמק"א כתב שגבינה של גוים ושומנו של גיד חשיב ביטול איסור דרבנן
יש לו עיקר מן התורה .וכתב הבית יוסף שאין בזה נ"מ ,כיון
שכבר כתב הרשב"א שראוי לחוש לדעת המחמירים בכל איתא בגמרא (ביצה ד ):עצים שנשרו מן הדקל ביום
איסור דרבנן חוץ מתרומת וחלת חו"ל. טוב מרבה עליהם עצים מוכנים ומסיקן .וכו'.
והא קא מבטל איסור לכתחילה ,ותנן אין
דעת הרא"ש שאפילו באיסור דרבנן אסור להוסיף עליו
ולבטלו ,וכ"כ ההגהות מרדכי ,ונראה שטעמם מדאמרינן מבטלין איסור לכתחילה .הני מילי בדאורייתא
אבל בדרבנן מבטלין.
התם בגמרא (ביצה ד... ):הני מילי בדאורייתא אבל
בדרבנן מבטלין .ולרב אשי דאמר כל דבר שיש וכתב הרמב"ם שבאיסור דרבנן מבטלים איסור לכתחילה,
לו מתירין אפילו בדרבנן לא בטיל מאי איכא ולכן חלב שנפל לקדירה שיש בה בשר עוף ונתן טעם
בקדירה ,מרבה עליו בשר עוף אחר עד שיתבטל הטעם ,וכן
למימר .הני מילי היכא דאיתא לאיסורא
כל כיוצא בזה .וכ"כ בהגהות מיימוני שהורה רבינו שמחה
בעיניה ,הכא מקלא קלי איסוריה .ומשמע להו
שמי חלב שנפלו לתבשיל של בשר ,יש להוסיף מים עד
שהחילוק בין דאורייתא לדרבנן מוגבל רק להיכא דמיקלא
שיתבטלו מי החלב ,דמי חלב דרבנן.
קלי איסוריה.
אמנם כתבו התוס' דהא דמבטלים לכתחילה איסור דרבנן,
כתב בארחות חיים שיש מתירים לבשל בקדרות ישראלים
הני מילי בדבר שאין לו שורש מן התורה כגון מוקצה .וכן
האוכלים גבינות הגוים אם הם מקונחות יפה ,ויש אוסרים.
שיטת ראבי"ה ,וכן מדקדק בהגהות מרדכי מדברי
ונראים דבריהם.
הרמב"ם .ודעת הבית יוסף שאפילו אם נפרש כן בדברי
כתב בשערי דורא דהא דקיימא לן כל האיסורים שריבה הרמב"ם מ"מ אינו כדעת התוספות ממש ,שהרי בשר עוף
עליהם שוגג מותרים ,דווקא בדבר יבש יש לנהוג כך ,אבל בחלב לדברי התוספות חשיב יש לו שורש מן התורה ,כיון
לא בדבר לח או שיש בו נתינת טעם ,דקיימא לן חתיכה דאיכא בשר דאסור בחלב מדאורייתא ,ולא דמי למוקצה
עצמה נעשית נבילה וצריך לבטל את כולה אפילו בנתרבה שאין לו עיקר בדאורייתא כלל ,כמ"ש התוס' שאין
בשוגג .וכתב הבית יוסף שבסימן צ"ב נתבאר באלו סוגי מבטלים תרומת שאר מיני פירות ,כיון שתרומת דגן תירוש
תערובות אומרים חנ"נ. ויצהר היא דאורייתא.
19 סימן צ"ט תמצית ההלכה
חולק על הרמב"ם .וכתב הבית יוסף שגם לרמב"ם אין האם איסור שנתבטל חוזר וניעור
ללמוד מתרומה לשאר איסורים ,מדלא הביא דין זה להלן יבואר האם איסור שנתבטל ,ואח"כ נתווסף עוד מן האיסור
בהלכות מאכלות אסורות. בשיעור שאין בהיתר שישים כנגד שני הפעמים שנתערב
האיסור ,האם אומרים 'קמא קמא בטל' או שהאיסור 'חוזר
פסקי ההלכה וניעור'.
איסור של דבריהם אין מערבים אותו בידים כדי לבטלו.
איתא בגמרא (ע"ז ע"ג ).אמר רב דימי אמר רבי יוחנן
אם עירב איסור של דבריהם בידים ,במזיד אסור (לו עצמו, המערה יין נסך מחבית לבור ,אפילו כל היום
כמש"נ בסעיף ה' .ש"ך) .אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר
כולו ,ראשון ראשון בטל .וכו' .כי אתא רב
כדי לבטלו ,מרבה עליו ומבטלו .שו"ע .וכתב רעק"א בשם
שמואל בר יהודה א"ר יוחנן לא שנו אלא שנפל
הא"ר שאם הפיל בשוגג אסור להוסיף ולבטלו.
קיתון של מים תחלה אבל לא נפל שם קיתון של
וכתב הרמ"א שי"א שאין לבטל איסור דרבנן או להוסיף
מים תחלה מצא מין את מינו וניעור .וכתבו
עליו ,כמו באיסור דאורייתא .וכן נוהגים ואין לשנות .וכן
הפוסקים דלית הלכתא כוותיה דרב דימי ,דלמסקנא רבי
דעת הט"ז והש"ך .והביא הט"ז שהמהרש"ל כתב
יוחנן סובר שמצא מין את מינו וניעור.
שבדיעבד אאפילו כיוון לבטלם ולא ידע שאסור לעשות
זאת ,מותר .וכתב הט"ז שאם לא ידע שיש איסור בדבר וכתב הרא"ש שאיסור שנתבטל כגון שהיה שישים כנגדו,
מותר גם בדאורייתא. וניתוסף אחר כך מן האיסור ,הוא חוזר ונאסר ,בין במין
במינו בין במין בשאינו מינו ,בין בלח בין ביבש.
הקשו הט"ז והש"ך שהשו"ע כאן מתיר לבטל איסור דרבנן,
ובאו"ח תרע"ז אוסר להוסיף על מותר השמן שבנר חנוכה, דעת הראב"ד דאע"ג דלית הלכתא כוותיה לענין יין ביין,
אף דחנוכה אינו אלא איסור דרבנן. מיהו גבי יין במים ומים ביין ,וכן לכל איסור שנימוח כגון
עוד כתב הרמ"א שאיסור שנתבטל ,כגון שהיה שישים חלב ודם וכיוצא בהם ,הלכתא כוותיה ,דכיון שנתבטל הרי
כנגדו ,ונתווסף בו אח"כ מן האיסור הראשון (משא"כ במין הוא היתר גמור ,ולא די לו שאינו מצטרף עוד לאיסור אלא
אחר שהוא מצטרף להתיר .ט"ז וש"ך) ,חוזר וניעור ונאסר, אף להיתר מצטרף לבטל איסור הנופל בו לאחר מכאן.
לא שנא מין במינו לא שנא מין בשאינו מינו ,לא שנא יבש אבל הרמב"ן כתב דאפילו בשאר האיסורים לא אמרינן
לא שנא לח ,לא שנא נודע בינתים או לא נודע בינתים. ראשון ראשון בטל ,דטעמא לא בטיל ,ואפילו במין במינו
וכתב הש"ך שברמ"א מבואר שבנודע בינתיים ואח"כ דליכא למיקם אטעמא ,כיון שהשיעור הוא בכדי שיש בו
נתרבה האיסור ,בכל אופן האיסור חוזר וניעור ,אפילו ביבש כדי לתת טעם בשלא במינו ,אינו בטל .וכן דעת הרשב"א
ביבש מין במינו ,וכן דעת הרא"ש .אמנם דעת הר"ש והר"ן.
שבכהאי גוונא האיסור לא חוזר וניעור ,כיון שאינו נותן וכתב הבית יוסף שאף שאין הלכה כהראב"ד ,מ"מ שני מיני
טעם (וטעם הדין של חוזר וניעור הוא דטעמא לא בטיל), איסור מצטרפים להיתר לבטל זה את זה ,כמש"נ בסוף
ואמנם בלח בלח אע"פ שאינו נותן טעם האיסור חוזר סימן צ"ח.
וניעור ,אטו שאינו מינו ,אבל ביבש ביבש לא .וכן מוכיח איתא במתני' (תרומות ה' ח') סאה תרומה שנפלה
הש"ך מעוד כמה ראשונים ,וכתב שאפשר שאפילו האיסור
לתוך מאה של חולין ,ולא הספיק להגביה עד
מצטרף לבטל את האיסור השני ,אמנם במין בשאינו מינו
שנפלה אחרת ,הרי זו אסורה .ורבי שמעון מתיר.
אפילו ביבש ביבש האיסור חוזר וניעור .ולמעשה כתב
הש"ך שגם מהרש"ל מחמיר אפילו ביבש ביבש מין במינו, ובתוספתא מסיים במה דברים אמורים כשלא ידע
ובטלה דעתו נגד דעתם ,ובפרט שהם מחמירים ,אבל בה ואח"כ נפלה ,אבל ידע בה ואח"כ נפלה הרי
במקום הפסד מרובה וכהאי גוונא אפשר להקל. זו מותרת .ופסקו הרמב"ם והמרדכי כת"ק ,שאם לא
עוד כתב הרמ"א שכזית חלב שנפל למים ונתבטל בס', הכיר בחתיכת האיסור עד שנפלה אחרת ,אסור .ורבינו
ואח"כ נפל מן המים לקדירה של בשר ,מותר ,אף על פי שמשון פירש בשם הירושלמי להיפך ,דלא נחלקו אלא
שאין בבשר ס' נגד החלב ,שהרי נתבטל במים .וכן כל בידע בה ,אבל בלא ידע בה לכולי עלמא אסור ,וכן הראב"ד
תמצית ההלכה הלכות תערובות 20
וגם הש"ך מציין לדבריו בסימן קכ"ב שמביא את דעת כיוצא בזה .וכתב הש"ך שבתורת חטאת מתיר אפילו
החולקים על השו"ע בזה. לכתחילה לתת את המים בקדירה של בשר ,ואף שכך הדין
בכל איסור שנתבטל ,קמ"ל דלא אמרינן הכא שהחלב לא
מתבטל ,כיון שזה תערובת של היתר בהיתר.
סימן ק'
איזו בריה אינה בטילה אפילו באלף סעיף ז'
בסימנים הקודמים התבארו בהרחבה דיני ביטול בשישים ,שיסוד כלי שבלע איסור מועט ודרך להשתמש בו בהיתר
דין זה הוא שאם האיסור נותן טעם בהיתר אינו בטל ,ואם אינו מרובה ,האם מותר להשתמש בכלי ללא הגעלה
נותן טעם הוא בטל .ובסימן זה ובסימנים הבאים (ק"א ק"ב וק"י)
יבואר באלו דברים אמרו חכמים שאינם בטלים בשישים מפני איתא בגמרא (ע"ז ל"ג ).עובד כוכבים נותן לתוכן יין,
חשיבותם ,כגון בריה (סימן זה) ,חתיכה הראויה להתכבד (ק"א),
ישראל נותן לתוכם מים( ,אבל יין אסור ,דיין נסך
מינים חשובים בעלי חיים ודבר שבמנין (ק"י) .כמו כן דבר שיש
לו מתירים אינו בטל אם נתערב במינו ,ויש להמתין עד הזמן אוסר במינו במשהו).
שהוא עצמו יהיה מותר (ק"ב). וכתב הרשב"א שטעם ההיתר הוא שאע"פ שהקנקנים
בלעו יין נסך ,והכלי בן יומו ,מ"מ כיון שדרך להשתמש
סעיף א' בקנקנים בשפע ,באופן שאין נתינת טעם ,מותר ,אבל כלי
לפעמים משתמשים בו בדבר מועט אסור ,וכן הדין בכל
איתא במתני' (חולין צ"ו ):גיד הנשה שנתבשל עם
כלי שבלע איסור .וכן דעת רבינו יונה והראב"ד.
הגידים ,בזמן שמכירו בנותן טעם ,ואם אינו
הר"ן חולק על דין זה ,וכ"כ הטור (סימן קכ"ב) שאין להתיר
מכירו כולם אסורים .ופריך בגמרא (צט ):וליבטיל
אפילו בשפע ,גזירה שמא ישתמש בדבר מועט ,כמו
ברובא ,ומשני (ק ).בריה שאני.
שאסרו להשתמש בקדירה שאינה בת יומה אטו בת יומה.
וכתבו הראשונים שעוף שלם שנתנבל אינו חשוב בריה.
רש"י ותוס' מבארים שטעם ההיתר הוא מפני שהמשקים
ובטעם הדבר פירש רש"י (ק"ב ):דאף דתנן (מכות י"ג)
פוגמים את טעם היין ,וכתב הט"ז שלכאורה לדבריהם אין
שהאוכל נמלה כל שהוא חייב משום שהיא כברייתה,
מקור מהגמרא לדינו של הרשב"א ,אמנם י"ל שגם
בנבילה א"א לחייב משום בריה ,מפני שכשנבראת לא היה
הרשב"א מודה שטעם ההיתר בדיעבד הוא מפני
עליה שם נבילה. שהמשקין פוגמים את טעם היין ,ומ"מ ממה שאין איסור
והקשה הרא"ש ועוד ראשונים שהרי חלב המכסה את לעשות כן לכתחילה ,מבואר שבדבר שאינו יכול לבוא לידי
הקרב וחלב הכליות וערלה וכלאי הכרם אסורים מתחילת איסור כיון שדרך להשתמש בו בשפע מותר ,וא"כ ה"ה
ברייתם והם בטלים .ותירצו הראשונים הרא"ש שכל דבר באינו פגום.
שאם יחלק אין שמו עליו נקרא בריה ,דעוף טמא שלם
פסקי ההלכה
נקרא עוף ,וכשאינו שלם אין קורין אותו עוף אלא חתיכת
עוף ,וכן גיד נקרא חתיכת גיד ,וכן אבר מן החי נקרא חתיכת דעת השו"ע -כלי שבלע מעט איסור ,אם דרכו של אותו
אבר ,אבל נבילה אפילו חתוכה קרויה נבילה ,וכן שור כלי להשתמש בו בשפע היתר ,מותר להשתמש בו
הנסקל לא מיקרי בריה כדמוכח בגמרא (זבחים ע"א ,):משום לכתחילה ואפילו בבן יומו ,כיון שהאיסור מועט וא"א לבוא
דכתיב "לא יאכל את בשרו" ,דמשמע אפילו חתיכה אחת לידי נתינת טעם .אבל אם דרך לפעמים להשתמש בכלי
ממנו ,אבל בהני קאמר לא תאכל אותם בין גדול בין קטן, למעט תבשיל ,אסור להשתמש אפילו בשפע ,גזירה שמא
כי על שלימותן נקראים כן ,וכן מוכח בשבועות (כ"א): ישתמש בה בדבר מועט ויבא לידי נתינת טעם.
דטעמא דבריה הוי כאילו פירש הכתוב לא תאכלנו בכל דעת החולקים -הט"ז כתב שיש ראשונים שחולקים על
שהוא. השו"ע ,וראוי להחמיר שרק במקום שטעם האיסור פוגם
את מה שבכלי מותר ,ומביא שכך פסקו גם הב"ח והלבוש.
21 סימן ק' תמצית ההלכה
משערינן ,דבכדי קליפה שסביביו מסייע לגיד לאסור, וביאר הט"ז שבאמת חשיבות בריה זה דין דרבנן ,אבל יסוד
דמשעה שנמלח נאסר כדי קליפה סמוך לו ,ולפירוש רבינו דין זה הוא מה שהחשיבה התורה אותה לענין חיוב מלקות
אפרים דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בכך שהאיסור נאמר בסתמא שלא לאכול אותם ,ומשמע
בחלב אתי שפיר .וכתב הבית יוסף שאף שלהלכה אין שאסור אפילו כשהם קטנים ,ולכן החמירו רבנן בתערובת
בגידים בנותן טעם ,מ"מ נ"מ בהנ"ל לירך שנתבשל בה שלהם ,אבל מדאורייתא בריה בטלה כשאר איסורים.
שמנו של גיד.
והר"ן כתב דלא מקריא בריה אא"כ איסורה מגופה ,כגון
פסקי ההלכה גיד הנשה וכיוצא בו שהוא אסור מתחלת ברייתו ,אבל עוף
בריה ,דהיינו כגון נמלה או עוף טמא וגיד הנשה ואבר מן טהור שנתנבל שלא היה אסור מתחלת ברייתו ,או שור
החי וביצה שיש בה אפרוח וכיוצא בהם ,אפילו באלף לא הנסקל ,לא חשיב בריה.
בטל. וכתב הר"ן שיש תנאי נוסף להחשב בריה ,והיינו שתהא
מתי חשיבא בריה -אין דין בריה אלא לדבר שהיה בו בריית נשמה ,כגון גיד הנשה שהיה בו חיות ,אבל דבר
חיות ,לאפוקי חיטה אחת של איסור (אף כשהיא אסורה שאין בו חיות ,כגון חיטה ,לא חשיב בריה ,ואמנם חלב לא
מתחילת ברייתה ,כגון של כלאים .ש"ך) .וכן צריך שיהא חשיב בריה אע"פ שהוא בריית נשמה ,כיון שאינו עומד
דבר שאסור מתחלת ברייתו ,לאפוקי עוף טהור שנתנבל במקום אחד כבריה .והרא"ש מביא פירוש זה (דבעינן בריה
(או נטרף ,בין בנתנבלה בשחיטתה בין בלא נשחטה כלל. נשמה) בשם י"מ ,והתוס' דוחים ביאור זה.
ש"ך) ושור הנסקל .וכן צריך שיהיה דבר שלם שאם יחלק וע"ע בסימן הבא דבריה היינו דווקא כשהוא שלם ,וע"ע
אין שמו עליו ,לאפוקי חלב .וכן צריך שיהיה שלם בסימנים ק"ז וק"י השלמת דיני בריה.
(במציאות ,אע"פ שהוא דבר שאם יחלק אין שמו עליו.
כתב הרא"ש שי"א שבריה בטלה בתתק"ס( ,וכן מביא
ט"ז) .ואם נתרסקה הבריה [ואבדה צורתה] אינה חשובה
הר"ן בשם הר"ש ,וכן דעת הרשב"א) וראייתם מדתנן
בריה( .ט"ז וש"ך) .וכן אם נחתך ממנה אבר אחד אפילו
בתרומות (י' ח') דג טמא שכבשו עם דג טהור ,כל גרב שהוא
שאין הנשמה תלויה בו אינה נחשבת בריה( .ש"ך).
מחזיק סאתים ,אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהם
וכתב הרמ"א שעיקר גיד הנשה אינו אלא על הכף בלבד, חמש סלעים בגליל ,דג טמא ,צירו אסור .וקאמר עלה
והוא כרוחב ד' אצבעות (בשור הגדול ,אולם בכבש קטן בירושלמי (תרומות י' ה') שהוא אחד מתשע מאות ושישים,
שיעורו ב' אצבעות .ט"ז) ,ואם הוא שלם מקרי בריה. והורה ר' יוסי בר בון בעכברא אחד לאלף ,ומפרשים שרבי
כתב הט"ז שדין בריה שאינה בטילה הוא מדרבנן ,ונ"מ יוסי הורה בעכבר שנתערב בהיתר לבטלו באלף ,והוא הדין
שבמקום שיש ספק אם זה בריה הוה ספיקא דרבנן ובטל, בתתק"ס .ויש מפרשים דעכברא הוא שם מקום (כדאיתא
וכן בכל הדברים דאמרינן לקמן שאינם בטלים כגון ראוי בב"מ פ"ד ,):וקאי אציר דאיירי ביה ,וקאמר שרבי יוסי הורה
להתכבד ,או דבר שבמנין ,ספק לקולא ,אבל בדבר שהוא כן באותו מקום דיהיב טעמא עד קרוב לאלף ,וכן מסתבר
ודאי בריה או שיש בו דין אחר שאינו מתבטל ,אלא דלא איירי בעכבר שנתערב בהיתר ,דאם צורת עכבר עליו
שהאיסור ספק ,בזה אפילו באלף לא בטיל ,כגון ביצי ספק הרי ניכר בין חתיכות של היתר ומשליכו והשאר מותר ,ואם
טריפה וכדומה. נימוח ואין ניכר טעמו בטל בשישים.
כתב הש"ך שבבית יוסף הסתפק אם ביצה שיש בה טיפת והר"ן מקשה על הסוברים שבתתק"ס בריה בטילה ,שהרי
בגיד הנשה ובחתיכה הראויה להתכבד מבואר שאפילו
דם נחשבת בריה ,דמבואר בגמרא (חולין ס"ד ).שטיפת דם
באלף אינם בטלים ,וה"ה לבריה ,והירושלמי לגבי עכבר
אוסרת מאחר דשדא תיכלא בכולא ,ובתשובת מהרלב"ח
סובר שעכבר נותן טעם לאלף ,ודלא כהתלמוד שלנו (עבודה
כתב בפשיטות דחשיב בריה ,ודעת הש"ך שאינה נחשבת
זרה ס"ט ).שאינו נותן טעם אלא עד שישים ,וכן מבואר
בריה ,שהרי מתחילת ברייתה היתה מותרת ,וגם כשיש בה
בדברי התוס'.
אפרוח היא מותרת ,אלא שכתב הרשב"א בשם הרמב"ם
שכשיש בה אפרוח היא נחשבת בריה ,ואחריו נמשך הבית כתבו התוס' שלדברי המשנה שירך שנתבשל בה גיד הנשה
יוסף ,אולם באמת ברמב"ם אין זה מוכרח כלל ,ואף אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה ,לאו בגיד לחודיה
תמצית ההלכה הלכות תערובות 22
החולקים ומתיר רק בשעת הדחק או בהפסד מרובה) .ואם שלהלכה אין להקל בביצת אפרוח ,מ"מ ודאי בביצת דם
מכירו ,זורקו ,והאחרים והרוטב צריך שיהיה בהם שישים אין לאסור כלל כיון דלית בה חיותא ,וכן פשט בבדק הבית
כנגדו. להבית יוסף ,וכן משמע מהשו"ע כאן שרק ביש בה אפרוח
גיד הנשה אין טעמו אוסר ,דאין בגידים בנותן טעם ,אבל אסורה.
שומנו אוסר וצריך שישים כנגדו להתיר הרוטב .לפיכך ירך נמלים הגדלים בפירות וקמח ,דעת הפלתי שאף אם
שנתבשל עם גידו ,אם מכירו זורקו ,וכל השאר מותר אם פירשו בטילים בשישים ,דבריה אינה בטילה דווקא כשהיא
יש בו שישים כנגד שומנו ,ואם אינו מכירו ,כל החתיכות אסורה מתחלת ברייתה ,ונמלים אלו אינם אסורים מתחלת
אסורות .ואם יש בקדירה שישים כנגד השומן ,הרוטב ברייתם קודם שפירשו .ובתשובת טור האבן חולק ואוסר.
מותר ,ואם לאו אסור. פתחי תשובה.
אם נימוח הגיד ואינו ניכר (שכבר אין לו חשיבות בריה. כתב הפני אריה שמה שאבר מן החי אינו בטל משום דהוי
ט"ז) ,צריך גם כן שישים כנגדו .וכתב הט"ז שהרשב"א בריה ,היינו דוקא בשיש כזית מן הבשר גידים ועצמות ,אבל
מסתפק אולי הוא בטל ברוב (כיון שבאמת אינו נותן טעם אבר מן החי שהוא פחות מכזית שנתערב בטל כשאר יבש
אפילו בשאינו מינו ,י"ל שבזה העמידו הדין על דין תורה ביבש .והפמ"ג חולק .ובלבושי שרד דן במעשה שהיה
שהוא בטל ברוב) ,ואף שבשו"ע סתם שצריך שישים ,יש שנתערב רגל אוז מן החי ביותר משישים של שחוטות,
לסמוך להקל בספק ,כגון אם נשפך ואין ידוע אם היה שהשוחט סבר שיש ביטול כיון שהרגל צריכה תיקון
שישים ,וודאי היה רוב. להוריד השיער ולא חשיב חתיכה הראויה להתכבד,
כתבו הט"ז והש"ך שאם שומן גיד הנשה נדבק לחתיכה והשליך אחד מהרגלים ,אבל באמת אבר מן החי אוסר מצד
אחת ,צריך שבאותה חתיכה יהיה שישים כנגד השומן, בריה ,וכששאל על הכלים הורה שאם יש ספק אולי
דאל"כ אותה חתיכה נעשית נבילה וצריך שישים כנגד כל בבישול אחד היה שישים כנגד הרגל הכלים מותרים ,אפילו
החתיכה ,לדידן דקיימא לן בכל האיסורים חתיכה נעשית אם נודע האיסור לשואל כאשר הכלי עדיין היה בן יומו,
נבילה. עיי"ש טעמו.
כתב המהרי"ט בשם החוות יאיר שפרעוש שקפץ לתוך
המאכל אסור מצד הדין ,כיון שהוא נאבד ברוטב וא"א סעיף ב'
לסננו ,וא"א לבדוק הבשר אולי דבק בו ,ואם הפרעוש נפל איתא במתני' (חולין צ"ו ):גיד הנשה שנתבשל עם
לתוך הכף כשהרוטב חם ,באופן שצריך ניפוח בגמיאה ,יש
הגידים בזמן שמכירו בנותן טעם ,ואם לאו כולן
לאסור הרוטב שבכף מדינא (אפילו זרק הפרעוש) ,וראוי
אסורין ,והרוטב בנותן טעם.
להחמיר אף בהפסד מרובה כשהחזיר הכף לתוך הרוטב
שבקערה ,וצריך שישים נגד הכף .וכתב הפתחי תשובה ולענין טעם גיד הנשה ,אף שיש מ"ד שהטעם אוסר
שבפנים מאירות פקפק במש"כ שהפרעוש אוסר ,דהוי וכמבואר במשנה הנ"ל ,מסקנת הגמרא (צ"ט ):והלכתא
כזבובים ונמלים שהם פגומים בעצמם ,והרי כתב הרמ"א אין בגידים בנותן טעם.
(ק"ג א') שבריה פגומה בטילה ,אך בהמשך דבריו מסיק ולענין שומן הגיד ,דעת רש"י והרי"ף והרא"ש והר"ן
דלא כהרמ"א ומסכים עם דברי החוות יאיר .ומה שהעתיק והרמב"ם והרשב"א שהשומן אוסר בנותן טעם ,והתוס'
לאסור אף בהפסד מרובה כשנפל הפרעוש לתוך הכף ,לא כתבו בשם הר"מ שאינו אוסר.
מוזכר דבר זה בחוות יאיר ,ונראה דודאי שרי שהרי זה כלי
שני והט"ז שמחמיר בכלי שני מתיר בהפסד מרובה ,וכ"כ פסקי ההלכה
הפמ"ג ,ועוד דהש"ך שמחמיר בדברים המאוסים מתיר דבר שהוא בריה שנתבשל עם ההיתר ,אם אינו מכירו הכל
בהפסד מרובה ,והפמ"ג כתב שהמנהג להקל אף בלא אסור ,והרוטב אסור בנותן טעם (והיינו שאם סיננו ויש
הפסד מרובה ,וכ"ש כאן שיש עוד צדדים להקל. שישים כנגד האיסור מותר .והיינו בעוף טמא וכדומה ,אבל
בנמלה וכדומה שזה מאוס ,דעת השו"ע והרמ"א (ס"ס ק"ד
וס"ס ק"ז) שא"צ שישים ,והש"ך (ס"ס ק"ז) מביא דעת
23 סימן ק"א תמצית ההלכה
וכתבו הראשונים שגם חתיכה האסורה בהנאה נחשבת סעיף ג'
חתיכה הראויה להתכבד ואינה בטילה ,כיון שאם תתבטל
קדירה של מרק שנפלה שם בריה ונאבדה ,הכל אסור
היא תהיה מותרת ותהא ראויה להתכבד ,כמבואר בגמרא
(כשא"א להתיר ע"י סינון .ש"ך).
(שם) שבשר בחלב אינו בטל אפילו באלף בחתיכה הראויה
להתכבד ,אע"פ שבשר בחלב אסור בהנאה.
סעיף ד'
פסקי ההלכה
חתיכה הראויה להתכבד דינה כבריה ,דאפילו באלף אינה ירקות מבושלים שנמצאו בהם ג' תולעים ,הירקות אסורים
בטילה .ואפילו אם היא אסורה בהנאה ,כיון שאם תתבטל (דמאחר שנמצאו ג' הוחזק שיש עוד ואינם ניכרות .ש"ך),
תהיה מותרת וראויה להתכבד אינה בטילה. אבל מי השלקות מותרים ע"י סינון ,וכן הבשר ירחצנו
ויבדקנו ומותר.
וכתב הרמ"א שגם באיסור דרבנן אין החתיכה הראויה
להתכבד בטילה .ואם יש ספק אם היא ראויה להתכבד או הב"ח אוסר כבר בב' תולעים ,כיון שלרבי בב' פעמים הוי
לא ,אזלינן לקולא אפילו היא אסורה מדאורייתא( ,דחומרא חזקה ,והט"ז מוכיח שאין הלכה כרבי אלא בנישואין ומילה
זו שחתיכה הראויה להתכבד אינה בטילה זה דין דרבנן, משום שספק נפשות להקל ,אבל בשאר דברים קיימא לן
וספק דרבנן לקולא .ט"ז וש"ך) .ודווקא בספק אם זה כרשב"ג שדווקא בג' פעמים הוי חזקה.
חתיכה הראויה להתכבד ,אבל אם זה ודאי חתיכה הראויה
להתכבד ,והספק הוא אם זה אסור ,אינה בטילה.
כתב הש"ך שאיסורי הנאה שאינם בטלים בתערובת ,מותר
סימן ק"א
למוכרם לעכו"ם חוץ מדמי איסור הנאה שבהם.
ביטול בחתיכה הראויה להתכבד
כתב רעק"א שדווקא חתיכה האסורה מדינא אינה בטילה
כפי שנתבאר בסימן הקודם לגבי 'בריה' שמדרבנן אינה בטילה
אף באיסור דרבנן בראויה להתכבד ,כגון בשר עוף בחלב או
אפילו באלף מחמת חשיבותה ,כך גם 'חתיכה הראויה להתכבד'
ביצת נבילה ,אבל בשר שנתעלם מן העין שאינו אסור אלא והיינו חתיכת מאכל גדולה וחשובה שראוי לכבד בה אורחים,
מצד חומרא בעלמא ,אם נתערב ברוב שרי. אמרו חכמים שאינה בטילה אפילו באלף .ובסמן זה יבוארו פרטי
דין זה ,ומתי החתיכה נחשבת 'חתיכה הראויה להתכבד'.
סעיף ב'
סעיף א'
תנאי חתיכה הראויה להתכבד
איתא במתני' (חולין צ"ו ):חתיכה של נבילה וכן
פסקי ההלכה
חתיכה של דג טמא שנתבשלה עם החתיכות,
אין לחתיכה דין חתיכה הראויה להתכבד אא"כ איסורה
בזמן שמכירם בנותן טעם ,ואם לאו כולם
מחמת עצמה ,כגון נבילה ובשר בחלב (דבשר בחלב כל
אחד מותר בפני עצמו ,וכאשר נתחברו ונאסרו שניהם נעשו אסורות .ובגמרא ותבטיל ברובא ,וכו' ,שאני
גוף אחד ,שהרי לוקה מן התורה אפילו אם אכל רק חצי זית חתיכה הואיל וראויה להתכבד בה לפני
בשר וחצי זית חלב .ט"ז וש"ך) ,אבל אם נאסרה מחמת האורחים .ומבואר שחתיכה הראויה להתכבד שנתערבה
שקיבלה טעם מאיסור ולא היה בה שישים כדי לבטלו, אינה בטילה אפילו באלף ,אך אם הוציאו את החתיכה ,חזר
אפילו למי שסובר חתיכה עצמה נעשית נבלה אין לה דין דינה לאסור רק בנותן טעם.
חתיכה הראויה להתכבד( ,כיון שאין הבלוע ראוי להתכבד. שיטת הרי"ף שאין הלכה כדברי משנה זו ,דמשמע במתני'
ט"ז וש"ך). (עבודה זרה ע"ד ).שרק חתיכה של איסורי הנאה אינה בטילה
וכתב הרמ"א שאפילו חתיכה שלא נמלחה בטילה ,דאין כשהיא ראויה להתכבד ,אמנם דעת שאר הפוסקים שגם
איסורה מחמת עצמה אלא מחמת דם הבלוע בה. בדבר שלא נאסר בהנאה אין חתיכה הראויה להתכבד
בטילה.
תמצית ההלכה הלכות תערובות 24
ולענין אם יש לגבינה דין חתיכה הראויה להתכבד ,כתב עוד כתב הרמ"א שכל חתיכה שלא נאסרה רק כדי קליפה,
הט"ז שהמרדכי מביא שרבינו שמשון מסתפק בזה ,ודעת בטילה ,שהרי הקליפה אינה ראויה להתכבד .וכתב הש"ך
מהרש"ל שאין לגבינה דין חתיכה הראויה להתכבד ,דאם שאף שבלאו הכי חתיכה שקיבלה טעם איסור מדבר אחר
היא לחה אינה חשובה ,ואף יבישה שחשובה בזמנינו ,אינה אין בה דין חתיכה הראויה להתכבד ,יש בזה נ"מ בבשר
חשובה כ"כ לאכול ממנה כדי שביעה ,מפני שהיא קשה בחלב.
לגוף ,ובפרט שכמה בני אדם אין אוכלים אותה אפי' על ידי רעק"א מביא שדעת המנחת יעקב כתב שבשר בחלב
הדחק .והט"ז חולק ומוכיח שיש לגבינה דין חתיכה הראויה שנאסר ע"י כבישה או בו דין חתיכה הראויה להתכבד,
להתכבד אא"כ האיסור שבה בלוע וכנ"ל ,או באיסור וכתב שיש לדחות ראייתו ,וכן מדברי הט"ז מבואר שגם
תערובת חלב טמא ,אמנם בסתם גבינה של נכרי שנתערבה בבשר בחלב דרבנן יש דין חתיכה הראויה להתכבד.
בין הכשירות לא חוששים שזה חלב טריפה ,דרוב הבהמות
כתב הפתחי תשובה שגם חתיכה מנבילה שנתנבלה מחמת
כשרות ,אמנם כשיש חשש בגבינות של נכרים שמעמידים
מיתה ,או חתיכה כחושה מאד ,נחשבת חתיכה הראויה
אותה בעור קיבת נבילה ,א"כ יש בזה חשש בשר בחלב,
להתכבד.
והוה חתיכה הראויה להתכבד ,אך במקום שאין חשש זה,
לא הוה חתיכה הראויה להתכבד. כתב הנודע ביהודה שמאפים שנתערב בהם בשר (-שומן
אווז) בחלב (-חמאה) שנתערבו במאפים אחרים ,בטלים
ובנקודות הכסף כתב שגבינות שהועמדו ע"י קיבה
ברוב ,כיון שיבש ביבש בטל ברוב ,ולא מיקרי חתיכה
שנאסרה מבשר בחלב נחשבת ראויה להתכבד ,דבשר
הראויה להתכבד אף שבשר בחלב הוא איסור מחמת עצמו,
בחלב איסורו מגופו ,ואפילו גבינות של נכרים נחשבות
כיון שהעיקר במאפים זו העיסה והבשר בחלב הוא בלוע,
ראויה להתכבד ,וכתב שגם התורת חטאת מודה בזה ,אבל
ורק צריך להשליך חתיכות כמנין אלו שנאסרו והשאר
גבינה שהועמדה בחלב טריפה חשיב איסור בלוע ואין בה
מותרות ,ואין לומר דחשיב מין בשאינו מינו מפני שהשומן
דין חתיכה הראויה להתכבד.
והחמאה הם שני מינים ולהצריך שישים גם ביבש ואפילו
באיסור בלוע כיון שכשיבשלם יתן טעם ,כיון ששומן אווז
סעיף ג' זה בשר בחלב דרבנן וכתב הש"ך שבאופן זה בטל ביבש
עוד מתנאי חתיכה הראויה להתכבד חד בתרי אפילו באינו מינו.
תרנגולת בנוצתה שנתערבה באחרות ,בטילה ,שהרי אינה דיני חתיכה הראויה להתכבד בגבינות האסורות
ראויה להתכבד לפני האורחים כמות שהיא ,אע"פ שאחרי כתב הט"ז שדעת הרמ"א (בדרכי משה ובתורת חטאת)
שנתערבה הסירו את הנוצה (שכיון שבתחילת התערובת שגבינה שהועמדה בחלב טריפה ,ונתערבה ,אין לה דין
כבר נתבטלה ,אינו חוזר וניעור .ומבואר שאין לה ג"כ דין חתיכה הראויה להתכבד ,כיון שהאיסור שבה בלוע ,ודלא
דבר שבמנין שאינו בטל ,וכ"כ מהרש"ל שכיון שהיא כהאיסור והיתר שהחמיר גם בגבינה זו מטעם דהוה כנולדה
מחוסרת תיקון גדול כ"כ לא חשיב דבר שבמנין ,וכן מוכח באיסור .והב"ח חולק על הרמ"א מכח דברי הרמ"א בכלל
במרדכי ,ודלא כמ"ש התורת חטאת שיש לזה דין דבר מ"ג שגבינה של גוי שהתערבה עם של ישראל אין להתיר
שבמנין ואינה בטילה .ש"ך .וכתב הרדב"ז שאם הטריפה את התערובת מטעם ספק ספיקא כיון שאיסורה מגופה.
נמצאת רק אחרי שעתה ראויה להתכבד ,אינה בטילה). וכתב הט"ז שאין משם ראיה ,דשם מיירי בגבינה של גוי,
תרנגולת שאינה מבושלת אינה נחשבת חשיבה ראויה שיש בה חשש שנתערב בה חלב טמא ולא היה שם ביטול
להתכבד ,וכן כבש שלם (אפילו הופשט עורו .ש"ך) ,או ברוב כשרים ,ובזה אין לצרף עוד ספק ולהתיר ,כיון
חתיכה גדולה יותר מדאי ,לא חשיבה ראויה להתכבד ,שאין שחכמים אסרו גבינות של נכרים כודאי ,וא"כ הספק הנוסף
דרך ליתן לפני האורח כבש שלם או חתיכה גדולה יותר לא משנה את הדין ,ואין האיסור מצד חתיכה הראויה
מדאי. להתכבד ,אבל הכא דמיירי שהועמד בחלב טריפה ונתערב
ומסיים השו"ע שיש חולקים בכל זה (וסוברים שא"צ ברוב ,שבזה ראוי להתיר מצד ביטול ברוב ,אין לאסור מצד
שהחתיכה תהיה ראויה להתכבד כמות שהיא עכשיו ,אלא חתיכה הראויה להתכבד ,כיון שזה איסור בלוע.
25 סימן ק"א תמצית ההלכה
אפילו כשהיא חתוכה .והש"ך כתב שהכל לפי המקום הכונה שיש כאן שיעור גדול שיכול להיות ראוי לתת ממנו
והזמן אם הוא ראוי להתכבד באותו מקום או לא ,ובמקום לאורחים .ט"ז).
ספק אזלינן לקולא .ובנקודות הכסף כתב שאפשר להקל וכתב הרמ"א שנוהגים כדעת החולקים ומחמירים בכל זה,
בחתוכה ,שכיון שלא מכבדים בחתיכה אחת מטוגנת אלא מלבד תרנגולת בנוצתה שהיא מחוסרת מעשה גדול,
בהרבה חתיכות ,כל חתיכה נחשבת אינה ראויה להתכבד. שנוהגים בה שהיא בטילה( ,וה"ה כבש שלא הופשט עורו,
אבל תרנגולת שהסירו ממנה את הנוצות ועדיין לא נטלו
סעיף ה' ממנה את המעיים ולא נפתח הבטן ,אינה בטילה .ט"ז) ,וכן
רגלים או ראש שלא נחרכו מהשיער שלהם בטלים ,אבל
קורקבן ובני מעיים
אם כבר נחרכו חשיבי חתיכה הראויה להתכבד ,אפילו לא
כתב הטור שה"ר יהודה הורה על קורקבן טריפה שנתערב נמלחו עדיין( ,ואפילו שלא ניטלו טלפיהן ,דאפשר לקוצצם
באחרים דלא הוי ראוי להתכבד ,כדאמרינן (נדרים נ"ד ):בני ואין זה נחשב מעשה גדול .ט"ז) .ואפילו כבש שלם אינו
מעיים אוכליהן לאו אינשי .ולפי זה הוא הדין נמי בטל .אמנם רגלים של עופות ,מלבד רגלי אווז ,וכן רגלי
בכל המעיים. בהמה דקה במדינות אלו ,לא חשיבי כלל ,ובטלים .וראש
פסקי ההלכה של עופות אינו חשוב ,ובטל( ,וכן ראש של בהמה ,מלבד
ראש של עגל ,וכ"ש לשון של שור הוא חשוב ,שהרי
קורקבן (-קיבה של עוף) וכן שאר בני מעיים ,אינם ראויים
אברהם כיבד את המלאכים בג' לשונות .ט"ז .ורגלי אווז אם
להתכבד .שו"ע .והט"ז והש"ך מביאים דברי מהרש"ל
לא הוחרכו עורם מעליהם כפי שרגילים לעשות ,אין זה דין
שקורקבן של אווז כן נחשב ראוי להתכבד ,ורק של
חתיכה הראויה להתכבד .ש"ך).
תרנגולת אינו ראוי להתכבד ,והש"ך מסיים שהכל לפי
המקום והזמן. כתב הפתחי תשובה שהנודע ביהודה כתב שחתיכה שאינה
מנוקרת אין לה דין חתיכה הראויה להתכבד ,כיון דאיכא
כתב הט"ז בשם מהרש"ל שחכמי קראקא הורו שבשר
טירחא ,אף שהיא ראויה לנכרי ,ומ"מ לא החליט דין זה
שבאווז מעל החזה שנקרא 'ביליק' חשיב ראוי להתכבד,
להיתר גמור ,רק כסניף לשאר סברות.
וכתב מהרש"ל שזה טעות ,שאף במקומות שראוי לכבד בו
אורחים מ"מ כיון שהופשט עור האווז בטל ממנו החשיבות כתב החתם סופר שחתיכה גדולה וחיה ,לדעת השו"ע אינה
(כבריה שנחתך ממנה קצת שהיא בטילה) .והט"ז תמה על נחשבת חתיכה הראויה להתכבד ,והרמ"א מחמיר בזה,
דבריו שבסעיף הבא מבואר שרק בנאבדה צורתה אינה והפר"ח מסכים לדעת השו"ע ,וכתב שהיקל בזה למעשה
נחשבת ראויה להתכבד ,וכתב להורות כחכמי קראקא. בהפסד מרובה מאד יחד עם עוד קולא נוספת .פתחי
וכתב הפתחי תשובה שהפר"ח פוסק כמהרש"ל ,והבכור תשובה.
שור מחמיר כהט"ז.
כתב הלבוש שכבד של אווז שנהפך ללבן בגלל השומן סעיף ד'
נחשב ראוי להתכבד .ט"ז. שומן הכנתא (-שנמצא בין המעיים המתעגלות) אינו ראוי
להתכבד ,כיון שאינו רגילים לאוכלו בעין .שו"ע .וכתב הט"ז
סעיף ו' שהדרא דכנתא (המעיים המתעגלות שסביב לאותו שומן),
אם הם של עגל חשיב ראוי להתכבד ,דאצלינו הוא דבר
חתיכה שנחתכה או נתרסקה חשוב ,אבל שאר בני מעיים לא .וש"ך כתב שהכל לפי
איתא בגמרא (מכות ט"ז ):ריסק תשעה נמלים ואחד חי המקום והזמן.
והשלים לכזית לוקה שש ,ולמדו מזה הראשונים שכשהם
עור שומן אווז חשיב ראוי להתכבד .רמ"א .ובאיסור והתר
מרוסקים לא מיקרי בריה ובעי כזית ,וכן מבואר בגמרא
כתב שאם נחתך אינו נחשב ראוי להתכבד ,ודעת מהרש"ל
(גיטין נ"ד ):לענין חתיכה ראויה להתכבד ,שאם נפלו
שאינו נחשב ראוי להתכבד בין שלם בין חתוך ,והט"ז כתב
החתיכות ונתפצעו הם בטלים.
שכיון שמכבדים בה כשהיא חתוכה ,חשיב ראויה להתכבד
תמצית ההלכה הלכות תערובות 26
עצמו ,אלא מאחר שיהיה לו היתר אחר כך לא ראו חכמים וכתב הרשב"א שחתיכה שנחתך ממנה או שנתרסקה עד
שיתבטל ,וכל שנתערב שלא במינו אין ההיתר נקרא על שנאבדה צורתה אין זה בריה ובטל חשיבותה והרי היא
דבר האסור אלא על שם הדבר שנתערב בו והוה כמי שאין כשאר כל האיסורין ,ואפילו נחתך ממנה אחר שנתערבה.
לו מתירין .והט"ז כתב טעם אחר לחלק בזה .אמנם כתב עוד כתב בשם הרמב"ן שאם נחתך ממנו אבר זה בעיא ולא
הט"ז שמקום הגהה זו אינו שיך כאן לענין חתיכה איפשיטא במסכת נזיר (נ"א ):גבי מלקות ,והוא הדין
שנתרסקה ,אלא בתחילת הסימן. לאיסור ,אמנם כיון שדין בריה שאינה בטילה הוא מדרבנן
אזלינן לקולא ,וכ"ש היכא שהיא מרוסקת או שנחתך ממנה
סעיף ז' אבר שהנשמה תלויה בו.
וכתב בשערי דורא שאם הדג מרוסק אין עליו דין בריה
אם נחתכה חתיכה אחת ,אין תולים לומר של איסור נחתך
ובטל בששים וזורק את האיסור אם מצאו ,וי"מ שאם רוב
להתיר את כולם ,אלא אותה שנחתכה בלבד מותרת ממה
הדג טמא שלם חשיב בריה ,וכן משמע בפ"ז דנזיר (נ"א):
נפשך ,שאם היא של איסור כולן מותרות ,ואם אינה של
גבי נמלה דרובו ככולו ולא בטיל בשישים אלא מרוסק ,אך
איסור הרי היא מותרת .ואפילו נחתכו רובן אין תולים יש דוחים ומחלקים דהא דאמרינן (אהלות א' ז') האברים אין
לומר שהאיסור מהרוב שנחתכו ,אלא כל הנחתכות להם שיעור ,הני מילי לטומאה אבל לא לאיסורי אכילה.
מותרות (כשיש שישים בהיתר נגד האיסור .ט"ז), עוד איתא שם בשם התרומת הדשן שבריה שלימה לגמרי
והשלימות אסורות. אלא שנפל ממנה קצת ע"י בישול ,כמו שרגילות הוא
וכתב הט"ז דאע"ג דבכל דוכתי תולים ברוב ,הכא י"ל להתפרפר ,ודאי חשיב בריה.
דאדרבה כל שנשתנה מקדמותו מן הרוב הוא ,והוה כמו כל וכתבו הראשונים שאם נתרסקה בבריה במזיד אסור למי
דפריש מרובא קא פריש ,ונמצא שהאיסור שהוא המועט שנתכוין לבטלו ,ונתבאר דין זה בסימן צ"ט.
לא נשתנה והופרש מקדמותו .אבל אין לומר הטעם דכל
קבוע כמחצה על מחצה ,דכאן יש לפניך שני קביעויות: פסקי ההלכה
החלק הנחתך ,והחלק שלא נחתך ,וא"כ יותר היה לומר הא דבריה וחתיכה הראויה להתכבד לא בטלי ,דווקא
שהאיסור נקבע בחלק שנחתך ,מאשר לומר שהוא נקבע בעודם שלמים ,אבל אם נחתכו או נתרסקו עד שנאבדה
בחלק שלא נחתך ,כיון שהחלק שנחתך הוא הרוב. צורתם בטלים ,דתו לא חשיבי .ואפילו אם נתרסקו לאחר
כתב רעק"א שאם איסור דרבנן נתערב חתיכה בחתיכות, שנתערבו עם ההיתר בטלים (ואפילו לאחר שנודע
י"ל שלדעת השו"ע (צ"ט ו') מותר לחותכם לכתחילה כדי התערובת .רמ"א) .וכתב הש"ך שאם גם לאחר שנתרסקה
שתתבטל ,דכיון שזה כבר מעורב אלא דלא בטל מחמת היא ראויה להתכבד ,אינה בטילה.
שראוי להתכבד לא חמיר מתערובות חד בחד ,ומה וכל זה שנתרסקו שלא במתכוין לבטל האיסור ,אבל אם
שמחתכם לבטל הוי כמוסיף ומבטל ,ועיין .עוד כתב רעק"א נתכוין לכך ,אסור למרסק ,אם הוא שלו ,וכן למי שנתרסק
שאם נפלה אחת מהחתיכות שהתערבו לקדירה שיש בה בשבילו.
אוכלים פחות משישים ונימוחה ,מותר ,שכיון שנימוחה אין וכתב הרמ"א שאין חילוק בזה בין נתערבו במינם לבין
לה חשיבות ,וכן אם סלקוה מהקדירה הקדירה מותרת אף נתערבו שלא במינם .וכתב הט"ז שהרמ"א בא לומר שדין
שהחתיכה עצמה אסורה. זה שונה ממה שנתבאר בסימן ק"ב לענין דבר שיש לו
מתירין שבאינו מינו הוא בטל ,וכתב האיסור והיתר דה"ה
סעיפים ח' ט' בשאר דברים שאינם מתבטלים אפילו באלף כגון בריה
וחתיכה הראויה להתכבד ,ועל זה חולק הרמ"א ,וכן מוכח
מתי אפשר להתיר תערובת מכח דמיון החתיכות מהרשב"א שבריה אינה בטילה אפילו בשאינו מינו,
איתא בגמרא (עבודה זרה מ ).מעשה בגוי אחד שהביא והאיסור והיתר עצמו סתר דבריו בכלל מ"א שאסר תולעים
גרב של חתיכות דג ,ונמצא סימן באחד מהם, מדין בריה בשאינו מינו ,ובטעם החילוק כתב בתורת חטאת
והתיר רשב"ג את הגרב כולו .תרגמא רב פפא דשאני דבר שיש לו מתירין שאין החשיבות מצד האיסור
27 סימן ק"ב תמצית ההלכה
הפתחי תשובה מביא שבשמש צדקה מקשה שבסעיפים בחתיכות שוות .אי הכי מאי למימרא ,מהו
אלו (שמבואר שאם אינם דומות אסורות) מבואר לכאורה דתימא ניחוש דילמא איתרמי ,קמ"ל.
שכבשים שלמים וכן תרנגולת חיה נחשבים חתיכה הראויה
ובהגהות מיימוני מתיר מכח זה תרנגולת שנמצאת טריפה
להתכבד ,ודלא כמ"ש השו"ע בסעיף ג' ,ועיי"ש הרבה
בקורקבנה לאחר שנתערבה בתרנגולות אחרות ,ע"י
ישובים לזה.
שמדמים את שומן הקורקבן לשומן התרנגולת במקום
החיבור לקורקבן ,אם הם דומים לגמרי האחרות מותרות.
ובתרומת הדשן מתיר מכח זה כבש שנמצא טריפה בראשו
סימן ק"ב לאחר שנתערב עם כבשים אחרים ,אם החתיכות דומות
דין דבר שיש לו מתירין שאינו בטל ומכוונות יפה.
מבואר בגמרא בכמה מקומות (ביצה ג' ול"ז ,יבמות פ"ב .נדרים פסקי ההלכה
נ"ח ,).ש'דבר שיש לו מתירין' אינו בטל .ובטעם הדבר נאמרו קורקבן שנמצא נקוב (וא"כ התרנגולת טריפה) ,ונתערבה
בראשונים ב' טעמים ,רש"י (ביצה ג ):מבאר דכיון דהאיסור עתיד
אותה תרנגולת עם אחרות ,מדמים שומן שבקורקבן
להיות ניתר לאחר זמן ,עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר,
(ומבואר לכאורה שהאיסור לא הותר לגמרי ע"י הביטול ,וביד לשומן התרנגולת של מקום חיבור הקורקבן ,ואם דומים
יהודה מבאר שחכמים החמירו כדי להרחיק את האדם מן לגמרי ,מכשירים האחרות( .וכן כל כיוצא בזה) .סעיף ח'.
האיסורים שלא יהא קל בעיניו) .ובר"ן (נדרים נ"ב ).מבאר שיסוד
ראש כבש שנמצא טריפה ולא נודע מאיזה כבש הוא,
ביטול הוא רק כאשר האחד מתנגד לחבירו ,ולכן לרבי יהודה מין
במינו לא בטל ,אלא שחכמים סוברים שכיון שזה היתר וזה איסור
והקיפו הראש לצוארו של אחד מהכבשים ונמצאו
נחשב שאחד מתנגד לחבירו ,אמנם בדבר שיש לו מתירין החתיכות דומות ומכוונות יפה ,יש לסמוך על זה להתיר
שהאיסור ג"כ עתיד להיות ניתר לאחר זמן ,ממילא זה נחשב שהם האחרות .סעיף ט'.
שווים ,ובשווים לא שייך ביטול.
וכתב הט"ז (סעיף ט') שמשמע מהשו"ע שצריך שחתיכות
בסימן זה יבוארו פרטי דין דבר שיש לו מתירין ,מתי נאמר הדין
הכבש יהיו שוות גם במראה ,ואף שבשומן הקורקבן סגי
שאינו בטל ומתי לא .בסעיף א' יבואר עיקר הדין ,בסעיף ב' יבואר
מה הדין בספק אם יהיה ניתר לאחר זמן ,אם חשיב דבר שיש לו
במראה השומן לחוד ,הכא שאני שאפשר לברורי ג"כ ע"י
מתירין .ובסעיפים ג' ד' יבוארו אופנים רבים האם יש בהם דין שיהיו מכוונים יפה בחיתוך צריך לברורי.
דבר שיש לו מתירין ,כגון אם צריך להוציא ממון כדי להתיר את וכתב הש"ך (סעיף ח') עיין לעיל בסימן פ"ג סק"ה [ושם
האיסור ,בדבר שאינו עומד לאכילה אלא לשימוש אחר (ואפשר
כתב שהדמיון צריך להיות ע"י שהחתיכות מתחברות יפה
להשתמש בו גם לפני שהותר וגם אח"כ) ,או כאשר בזמן
שהאיסור יותר המאכל יתקלקל ,או כשנתערב טעם ולא ממשות, זה לזה ,וא"צ שיהיו שוים גם במראיתם].
או בדבר שאין איסורו מחמת עצמו ,או כשאופן ההיתר לא נאסר וכתב הט"ז בשם האיסור והתר ,שעתה שאין אנו בקיאין
מעולם ,או כשהאיסור לא היה ניכר לפני שנתערב ,או כשלאדם
כל כך אין לנו להתיר בכהאי גוונא אם לא שיהיה הפרש
מסוים אין לאיסור מתירין ולאחרים כן (כמבשל בשבת במזיד),
ומתי נדר נחשב דבר שיש לו מתירין ,והאם דבר שחוזר ונאסר גדול וניכר .וכתב בשם הב"ח שאם נמצא מים בראש כבש
(כחמץ בפסח) נחשב דבר שיש לו מתירין. אחד ,שזה עושה אותו טריפה ,ולא נודע מאיזה כבש הוא,
יש לבדוק בחוט השדרה של הכבשים ,שכל כבש שנמצא
בו מים במוח שבראש יהיה מים בחוט הנמשך מהמוח
סעיף א'
לשדרה ,ותולים שהראש הוא מאותו כבש להתיר האחרות,
עיקר דין שדבר שיש לו מתירין אינו בטל וכתב הט"ז שאין דבר זה כדאי להתיר עליו ספק טריפות
איתא בגמרא (ביצה ג ):אחד ביצה שנולדה בשבת כיון שלא נמצא בתלמוד ובפוסקים.
ואחד ביצה שנולדה ביום טוב ,אין מטלטלין וכתב רעק"א שאפשר שדין זה לסמוך על הדמיון נאמר רק
אותה לא לכסות בה את הכלי ,וספיקא אסורה, כשיש רוב כנגד האיסור ,אבל לא בתערובת חד בחד ,אולם
מהראיה לדין זה מחתיכות דג מבואר שאף בדאורייתא
ואם נתערבה באלף כולן אסורות ,וכו' .ספק יום
סומכים על ראיה זו.
טוב ספק חול -הוי דבר שיש לו מתירין ,וכל
תמצית ההלכה הלכות תערובות 28
באלף( ,אמנם לענין מה שבמין במינו מדאורייתא חד בתרי דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל .וכן
בטיל לא חשיב מין במינו ,כיון שהוא נותן טעם). איתא בש"ס בכמה דוכתי שכל דבר שיש לו מתירין אפילו
דבר שיש לו מתירין שנתערב ואח"כ פירש אחד מהם, באלף אינו בטל.
בסידורו של שבת מסיק דלא אמרינן בזה כל דפריש דעת ראבי"ה שאם עשה תבשיל מביצה זו שיש לה
מרובא פריש ,וכן משמע בצמח צדק ,וכ"כ המג"א ,אבל מתירים ,הכל אסור ,וכן דעת מהר"ם מרוטנבורג אבל
בצל"ח מביא ראיה להקל ,וכן משמע מהחוות דעת .פתחי לשיטת ר"ת דס"ל שדבר שיש לו מתירים אינו בטל דווקא
תשובה. כשנתערב במינו אבל בנתערב בשאינו מינו טעמו בטל
בשישים ,א"כ התבשיל מותר ,כיון שלא נתכוין לבטלה.
סעיף ב' וע"ע בטור ובבית יוסף או"ח תקי"ג.
דין דבר שיש לו מתירין בדבר שלא ודאי יהיה פסקי ההלכה
כל דבר שיש לו מתירין ,כגון ביצה שנולדה ביום טוב,
מותר
שראויה למחר ,אם נתערבה באחרות ,בין שלימה (קמ"ל
יש מי שאומר שלא אמרו שדבר שיש לו מתירין אינו בטל שאף שהיא דבר שבמנין שאינו בטל ,יש בה גם דין דבר
אלא כשהמתיר עתיד בודאי לבוא (כגון ביצה שנולדה שיש לו מתירין ,ונ"מ בספק איסור ,דדבר שבמנין ושאר
ביו"ט ,שלאחר יו"ט ודאי תהיה מותרת .ט"ז) ,או אם דברים שאינן בטלים אפילו באלף מדרבנן ,ספיקם מותר,
המתיר בידו לעשותו בלא הפסד ,אבל דבר שאינו בידו אבל דבר שיש לו מתירין אינו בטל באלף אפילו בספק
ואינו ודאי שיבוא ,בטל .לפיכך ביצה של ספק טריפה איסור דרבנן .ט"ז וש"ך) ,בין טרופה ,אינה בטילה אפילו
שנתערבה באחרות (שאם תטעון עוד ביצים או שתחיה באלף .ואפילו ספק נולדה ביום טוב ,ונתערבה באחרות,
התרנגולת י"ב חודש יתברר שאינה טריפה) ,אינו בדין דבר אסורות.
שיש לו מתירין ,לפי שאין המתיר בודאי ואינו בידו.
וכתב הט"ז שמדאורייתא חד בתרי בטל ,דכתיב "אחרי
הש"ך מקשה למה השו"ע מביא דין זה בשם יש מי שאומר, רבים להטות" ,ואפילו ביש לו מתירין ,אמנם רבנן החמירו
והרי זו דעת הרשב"א והטור ואין מי שחולק עליהם ,וכן ביש לו מתירין לאחר זמן ,שלא יאכלנו באיסור ע"י ביטול.
מוכח בגמרא ביצה ג. :
עוד כתב הט"ז שמבואר להלן (ק"י ח') שאם ספק איסור
דין דבר שיש לו מתירין כשרק איסור אחד יש לו התערב באלף ,ונפל מהתערובת למקום אחר ,התערובת
מתירין -הצמח צדק דן בביצת טריפה שנולדה ביו"ט השניה מותרת.
ונתערבה ,ודן השואל דלא הוי דבר שיש לו מתירין מצד
דבר שיש לו מתירין שנתערב באינו מינו -אם
איסור נולד ,כיון שגם אחר יו"ט לא יהיה היתר בלא ביטול
מכח איסור טריפה ,והצמח צדק חולק עליו וסובר שכיון נתערבה ביצה זו בשאינה מינה ,בטילה בשישים( .שו"ע).
וכתב הט"ז שבתורת חטאת כתב הטעם לפי שאין ההיתר אח"כ נקרא
שאיסור נולד יפקע אחרי יו"ט ,כל מה דאפשר למיעבד על האיסור אלא על התערובת שנאסר והוא אינו מינו של האיסור.
בהיתר עבדינן ,וכן הסכימו הפר"ח והמנ"י .וכתב הפמ"ג (וכ"כ הש"ך) .ובר"ן מבאר הטעם שלרבנן מין במינו בטל ברוב אע"פ
דה"ה במי שאמר קונם עלי אכילת בשר נבילה זו ונתערבה, ששניהם מין אחד ,מפני שזה איסור וזה היתר ,וביש לו מתירין גם
דאיסור נדר הוי עכ"פ דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אף האיסור נחשב כהיתר .וכתב הש"ך שמין במינו לענין זה היינו
בשישים ,ואף שאין איסור חל על איסור (ואין כאן איסור בשמא ולא בטעמא ,דאם הוא שוה בשמא ולא בטעמא
כולל) ,מ"מ י"ל דהיינו שאין לוקה שתים ואינו מקריב ב' אינו בטל ,ואם הוא שוה בטעמא ולא בשמא בטל.
חטאות ,אבל איסור יש ,אי נמי מיקרי דבר שיש לו מתירין. אמנם כתב הרמ"א שאם ליבנו בביצה זו מאכל ,או שנתנוה
ורעק"א דן בזה בכמה צדדים ונשאר בצ"ע. בקדירה לתקן הקדירה ,כגון שמלאוה בתרנגולת ,אינה
בטילה .וביארו הט"ז והש"ך שבכהאי גוונא חשיב מין
סעיף ג' במינו ,דכל דבר שעשוי לחזותא וטעמא או לתקן המאכל
הוי כמין במינו לענין שבאין לו מתירין אינו בטל אפילו
29 סימן ק"ב תמצית ההלכה
שיאכל היום בספק איסור יאכל למחר בהיתר ,אבל לענין דין דבר שיש לו מתירין כשצריך להוציא
טלטול לאיזה צורך לא שייך דבר שיש לו מתירין ,שהרי
הוצאות כדי להתירו
יכול לטלטלו גם היום וגם למחר ,וא"כ ה"ה לענין שימוש
בכלים שנתערב בהם כלי הבלוע באיסור הוא יכול כלי שנאסר בבליעת איסור ונתערב באחרים ואינו ניכר,
להשתמש בכלים גם היום וגם למחר ,וא"כ השימוש בטל ברוב ,ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין ,לפי שצריך
שרוצה להשתמש היום בכלי זה דבר שאין לו מתירין, להוציא עליו הוצאות להגעילו ,וכן בכל כיוצא בזה (כגון
(ונמצא לפ"ז שהש"ך חולק על הצל"ח). בשר שלא נמלח ונתערב בחתיכות שנמלחו .ט"ז) .שו"ע.
כתב בתשובות מהר"י בן לב שקערה של חלב שנתערבה כתב הט"ז שלולא הסברא שצריך הוצאות להגעילו אין
בקערות של בשר אינה בטלה ברוב ,כיון דהוי שלא במינו, להתיר מצד שהבלוע עצמו אין לו מתירין ולא יהיה הנאסר
וכתב הש"ך שכבר דחה הב"ח את דבריו ,וגם מה שהחמיר (-הכלי) חמור מן האוסר (-הבלוע) ,דמ"מ כיון דסוף סוף
הב"ח להסיר כלי אחד לחומרא בעלמא ,אין זה נכון ,ומ"מ יש לו מתירין אין לנו להשגיח בשום סברא לקולא ,דאין לנו
כיון דליכא פסידא יש להחמיר כדברי הב"ח. לסמוך על שום קולא כיון שבלאו הכי יש לו מתירין .וכתב
הט"ז שאע"פ שמותר להשתמש בכל הכלים האלו
רש"ל כתב שכלי הבלוע באיסור ונתערב ,אינו נחשב יש לו
שנתערבו ,אין להשהותם זמן מרובה אא"כ יכשיר כולם
מתירין מטעם נוסף ,כיון שאין ההיתר ממילא מכח זמן.
מספק ,שכיון שהאיסור בטל ברוב יש לזה דין יבש ביבש
והביאו הט"ז .והש"ך מקשה על דבריו שהרי נדרים וכדומה
שבטל ברוב שאסור לאוכלם כולם יחד ,ויש כאן לחוש
שההיתר לא תלוי בזמן נחשב דבר שיש לו מתירין .ובבית
שמא בזמן מרובה ישכח מהתערובת ויבא לאכול תבשיל
יעקב ובמנחת יעקב מתרצים דשאני נדרים שיש מצוה
שמעורב בו מכל הקדירות שנתערבו ,ויבוא לידי איסור ,על
להתירם.
כן ראוי להכשיר כולם מספק.
דעת מהרי"ל שמה שאפשר להוציא האיסור הבלוע ע"י
סעיף ד' הגעלה כן מחשיב את התערובת לדבר שיש לו מתירין,
אופנים שונים שדנו הפוסקים האם יש בהם דההוצאה להגעילו היא הפסד מועט ,וכתב הש"ך שיש
לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה ,ובמשאת בנימין
את הדין שדבר שיש לו מתירין אינו בטל
כתב שאם רוצה להשתמש בכולם יחד צריך להמתין שלא
יש מי שאומר שלא שייך דבר שיש לו מתירין היכא יהיו בני יומן ,ודעת הש"ך שגם בשביל להשתמש בכל כלי
שהמאכל מתקלקל .שו"ע .וכתב רעק"א שהים של בפני עצמו צריך להמתין ,דטעם ההיתר הוא משום הוצאות
שלמה חולק וסובר שגם בכהאי גוונא חשיב יש לו מתירין. ההגעלה ,וכיון שאם ימתין מעת לעת הוא מותר מן התורה
דין דבר שיש לו מתירין כשלא נתערב גוף האיסור אלא בלא שום הוצאות לכו"ע אסור .וכתב הפלתי שאע"פ
טעמו -כתב הרמ"א דהא דדבר שיש לו מתירין אינו בטל, שמדרבנן זה אסור גם לאחר מעת לעת ,מ"מ צריך להמתין.
היינו דוקא אם האיסור בעין ,או שיש עדיין ממשות ורעק"א מקשה על הש"ך דהא קיימא לן (סימן ק"ג) דבנותן
האיסור בתערובת ,אבל טעמו (כגון שהוציאו את חתיכת טעם לפגם בעינן ג"כ רוב ,אלא דבמבשל בכלי שאינו בן
האיסור אחרי שנתנה טעם במאכל ,ולא דמי למש"כ יומו סמכינן דאיכא רוב ולא אמרינן לא ידעינן כמה נפיק
בסעיף א' לענין נותן ביצה בקדירה ,דשם הביצה עשויה מיניה ,וא"כ גם ההיתר של אינו בן יומו הוא מטעם ביטול,
לבשם את התבשיל .ט"ז) בטל. וא"כ למה לא נתיר מיד מטעם ביטול ,וכן הקשה גם לטעם
של הרשב"א על מה שצריך הוצאות להגעיל ,דגם בהגעלה
איסור שנימוח בתערובת ,לדעת הט"ז יש בזה דין דבר שיש
הרי הכלי חוזר ובולע ממימי ההגעלה.
לו מתירין( ,דהסיבה שלטעם בלי ממשות אין דין דבר שיש לו
מתירין היא שכיון שהוציא את חתיכת האיסור ונתערב רק טעם דין דבר שיש לו מתירין בדבר שאינו אוכל -כתב הפתחי
מהחתיכה ,ובמין במינו כיון שהטעם לא נרגש אין לו כח לאסור ,אבל תשובה שבלאו הכי לא שייך לאסור כלי מצד דבר שיש לו
כשהאיסור נימוח או כשנפלה טיפת יין לחבית יין ,כיון שצריך להגיע
מתירין ,שהרי הצמח צדק כתב בשם הצל"ח שרק לענין
לביטול שייך בזה דבר שיש לו מתירין) ,דכל דבר שעיקר היתירו
אכילה אמרינן שדבר שאין לו מתירין אינו בטל ,דמה
הוא ע"י ביטול אינו מותר בדבר שיש לו מתירין.
תמצית ההלכה הלכות תערובות 30
פליטתה ,אלא שבלעה מהאיסור שיש לו מתירין יותר דעת הש"ך שגם בתערובת של טעם הוי דבר שיש לו
מכזית בכדי אכילת פרס ,הוי כאילו נפל כאן ממשו של מתירין ואינו בטל ,וכן דעת הב"ח ,ודלא כהרמ"א הנ"ל.
איסור ,וכיון שהוא דבר שיש לו מתירין לא בטיל. והפתחי תשובה מביא שהפני אריה פוסק כהרמ"א ,אלא
שכתב דמ"מ כלי שנאסר מבליעת איסור ונתערב באחרים,
דין דבר שיש לו מתירין כשאופן ההיתר לא נאסר
אינו בטל כל זמן שהוא בן יומו (כדעת הש"ך בס"ק א' אבל
מעולם -כתב הש"ך שמש"כ הרמ"א שי"א שחתיכה שלא
לא מטעמיה).
נמלחה ג' ימם נחשבת דבר שיש לו מתירין כיון שהיא
מותרת לצלי ,העיקר אינו כן ,דלא מיקרי דבר שיש לו דין דבר שיש לו מתירין בדבר שאין איסורו מחמת
מתירין כיון שלצלי זה לא נאסר מעולם .ובפתחי תשובה עצמו -כתב הרמ"א שדבר שאין איסורו מחמת עצמו בטל,
מביא שבתשובה מאהבה כתב שדעת הרי"ף והרמב"ם ולכן חתיכה שלא נמלחה תוך ג' ימים ,אף על פי שי"א
ורש"י והר"ן שאפילו כשאין ההיתר למה שהיה אסור חשיב דמיקרי דבר שיש לו מתירין הואיל ומותרת לצלי ,אפילו
דבר שיש לו מתירין ואינו בטל ,וכתב שגם השער המלך הכי בטילה ,דאין איסורה אלא מחמת דם הבלוע בה.
פסק להחמיר בזה ,ומ"מ העלה שיש להקל בחתיכה והש"ך מוכיח שדבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו בדבר
ששהתה ג' ימים בלא מליחה שנתערבה באחרות להתיר שאין איסורו מחמת עצמו ,וכתב שכן דעת כל האחרונים.
התערובת ,כיון שאין זה רק חומרת הגאונים .והנודע וכתב הפתחי תשובה שבפני אריה מסיק כדעת הרמ"א,
ביהודה דחה ראיותיו ומסכים עם הכרעת האחרונים להל, אלא שכתב שאין כוונת הרמ"א דבכל ענין שאינו אסור
וכן דעת הפמ"ג ומהר"י לבית הלוי. מחמת עצמו בטל ,אלא דווקא כאשר האיסור הבלוע אינו
מינו עם מה שנתערב עכשיו ,דמאחר שהאוסר עצמו הוא
עוד כתב הרמ"א שכל איסור שלא היה ניכר קודם
מין בשאינו מינו ,נדון הכל כתערובת מין בשאינו מינו,
שנתערב ,בטל אע"פ שהוא דבר שיש לו מתירין .וכתבו דבטל אפי' בדבר שיש לו מתירין .וכתב שם שאם גם
הט"ז והש"ך דהיינו כגון ענבים שיוצא מהן יין בשבת לתוך האיסור הבלוע הוא מינו עם ההיתר שנתערב עתה ,יש בזה
יין צלול שהיה שם קודם השבת( .ואין זה דומה לחתיכה שלא שלש אופנים החלוקים בדינם :א' אם האיסור וההיתר
נמלחה דבסמוך ,דשם היה האיסור ידוע ,שהרי החתיכה היתה אסורה,
הנאסר אחד לח ואחד יבש לעולם בטל ,דהא טעם בטל
משא"כ בענבים לא היה איסור כלל מתחילה) .וכתב הש"ך דה"ה
בדבר שיש לו מתירין .ב' אם שניהם לחים ונפל הנאסר
בחבית מלאה ענבים שלמים ,שממלאים החבית במים
לתוך היתר שהוא מינו של האיסור עצמו ,אם גם הנאסר
לעשות תמד ,והענבים מתבקעים לאחר זמן ויצא כל היין,
הוא מאותו המין הכל אסור ,אפילו אם האיסור לא נתן
מותר לשתות ממנו בשבת ,מפני שמעט היין שיוצא בשבת
טעם בהיתר הראשון אלא שאסרו במשהו משום דבר שיש
מתערב ומתבטל עם היין שהיה בו כבר ,ולא היה ניכר פעם
לו מתירין מ"מ חוזר ואוסר גם ההיתר השני ,אבל אם לא
אחת בפני עצמו מעולם ,וכן כל כיוצא בו .וכתב רעק"א
היה הנאסר מינו של האוסר ,אם נאסר מכח נותן טעם ,חוזר
שלכאורה דעת התוס' שגם איסור שלא היה ניכר לפני
ואוסר גם ההיתר השני שהוא מינו עם האיסור הראשון ,אך
שנתערב אינו בטל ביש לו מתירין ,וכבר רמז לזה המג"א,
אם האיסור לא נתן טעם בהיתר הראשון אינו אוסר את
וכן נראה מדעת הר"ן .עוד כתב רעק"א דה"ה בנתערב קמח
ההיתר השני אף שהוא מינו עם האיסור עצמו ,מאחר
חיטים בקמח שעורים ,ואח"כ נדר מקמח חיטים ,דבטל אף
שכבר נתבטל .ג' אם האוסר והנאסר שניהם יבשים ,בין
דנדרים הוי דבר שיש לו מתירין ,כיון שבתחילת חלות
שההיתר הנאסר אינו מינו עם האיסור ,ובין שהוא מינו
האיסור הוא מעורב ולא נקרא עליו שם איסור מעולם,
ונתערב בחתיכות אחרות ,אם מכירה זורקה והטעם
ודלא כמ"ש המקור חיים.
שנפלט ממנה נתבטל ,ואפילו אם אינו מכירה כיון
מתי נדר נחשב דבר שיש לו מתירין -כתב הרמ"א שמי שנימוחה היטב ונבלל הכל כמו תערובת לח בלח נמי בטל,
שנדר מדבר אחד ונתערב אח"כ ,לדידיה מקרי דבר שיש לו אבל אם אינה מכירה והיא עומדת בעין שצריכה להתבטל
מתירין ,דהא אפשר להשאל על נדרו( ,ונדר הוי דבר שיש כדין יבש ביבש ,אפילו היא חתיכה קטנה שאינה ראויה
לו מתירין כיון שמצוה להשאל על הנדר .ט"ז) .והפתחי להתכבד אינה בטילה והכל אסור משום דבר שיש לו
תשובה מביא מהברית אברהם ועוד אחרונים דמיירי דווקא מתירין ,וכן אפילו אם מכירה וזורקה באופן שאין כאן אלא
31 סימן ק"ג תמצית ההלכה
(במוצאי שבת ,ולו עצמו אסור לעולם .ש"ך) לא מיקרי דבר באדם שאסר דבר על עצמו ,אבל כאשר הבעלים אסר דבר
שיש לו מתירין .וכתב המגן אברהם דמיירי בנתערב על חבירו בקונם ,כיון שהנאסר לא יכול להשאל על הנדר,
במוצאי שבת ,אבל בנתערב בשבת אסור לאותו אדם ,כיון לא חשיב דבר שיש לו מתירין .וכתב רעק"א דמ"מ היכא
שלגבי אחרים חל דין דבר שיש לו מתירין( ,וצ"ע אם זה שהבעלים אסר את הדבר גם על עצמו וגם על חבירו ,חשיב
אסור לו רק בשבת או לעולם). דבר שיש לו מתירין ,ורק היכא שהנודר אסר את הדבר רק
על חבירו לא חשיב דבר שיש לו מתירין .וכתב הבית יעקב
כתב הרא"ש בשם הר"מ שמה שאנו שותים שיכר ,יש
שבשבועה אע"פ שאפשר להשאל על השבועה לא חשיב
אומרים שההיתר הוא משום ספק ספיקא ,ספק חדש ספק
דבר שיש לו מתירין ,כיון שאין מצוה להשאל על השבועה,
ישן ,ואם תמצי לומר חדש שמא השריש קודם לעומר,
וכ"כ בתשובה מאהבה ,ושם הוסיף שאין חילוק בזה בין
ודעת הרא"ש עצמו שדבר שיש לו מתירין אסור אפילו
בספק ספיקא ,וטעם ההיתר בשיכר הוא משום דבטל סתם שבועה לשבועה בשם ,ודלא כרב אחד שרצה לחלק
בזה ,ודלא כהפמ"ג שכתב שגם בשבועה יש דין דבר שיש
בשישים ,והא דאמרינן שדבר שיש לו מתירין אפילו באלף
לו מתירין .ובחוות יאיר כתב שמי שנדר מדבר מסוים
לא בטיל ,הני מילי מין במינו ,והא דאמרינן (ביצה ל"ז).
ואח"כ נשבע שלא יתיר את הדבר ,ואותו דבר התערב בדבר
שאשה ששאלה מים ומלח לעיסתה (וזה מחוץ לתחום של
אחר ,חשיב דבר שיש לו מתירין ,כיון שהוא יכול להתיר
הבעלים) יש בזה דין דבר שיש לו מתירין (כיון שאחרי
את השבועה ואח"כ את הנדר ,אף שלפני שהתיר את
שבת זה מותר) ,אע"פ שזה לא ממין העיסה ,שאני התם
השבועה אינו יכול להתיר את הנדר ,ואי משום דטריחא ליה
דלטעמא עבידא וטעמא לא בטיל .ודעת הבית יוסף שגם
מלתא להתיר נדרו ,לא מצינו שטורח מוציא הדבר מדין
כאן יש לאסור מצד עביד לטעמא ,דהדבר ידוע שהשעורים
נותנים טעם במים יותר ממה שהמלח והשאור נותנים דבר שיש לו מתירין ,וכ"ש במעט טורח כזה .וכתב הפתחי
תשובה שלדברי הבית יעקב והתשובה מאהבה לא חשיב
בעיסה .והא דדבר שיש לו מתירין אסור אפילו בספק
דבר שיש לו מתירין ,כיון שיש כאן גם שבועה ,ומ"מ דינו
ספיקא ,היינו דוקא על ידי תערובת ,אבל באיסור חדש
אמת היכא שלא היה כאן שבועה רק נדר מחבית יין בלא
הנ"ל שהספיקות הם שמא זה ישן ,ואפילו אם זה חדש
התרה ובלא הפרה ,דבזה ג"כ נשאל תחילה על מה שאמר
שמא השריש קודם לעומר ,לא אסרינן משום ספק
שזה בלא התרה והפרה ואח"כ נשאל על עיקר הנדר .וכתב
ספיקא.
בתורת יקותיאל שלפי המבואר בגמרא שנדר נחשב דבר
שיש לו מתירין בגלל המצוה להשאל על הנדר ,א"כ היכא
סימן ק"ג שא"צ להשאל על הנדר ,כגון שנדר בעת צרה וכדומה ,לא
הוי דבר שיש לו מתירין ,אכן אם רוצה לשאול על נדרו
נותן טעם לפגם שנדר בעת צרה צ"ע אם בכהאי גוונא חשיב דבר שיש לו
מתירין.
אחר שנתבארו כמה אופנים שאין בתערובת איסור בהיתר דין
ביטול בשישים ,כגון בריה (סימן ק') חתיכה הראויה להתכבד עוד כתב הרמ"א שדבר שיש לו היתר וחוזר ונאסר,
(סימן ק"א) ודבר שיש לו מתירין (סימן ק"ב) ,עובר השו"ע לבאר
כגון חמץ בפסח (שהוא חוזר לאיסורו בשנה הבאה) ,לא
מתי א"צ אפילו ביטול בשישים ,והיינו ב'נותן טעם לפגם' ,ויש
בזה ב' חלקים :א' היכא שהאיסור עומד בעצמו בלא תערובת, מקרי דבר שיש לו מתירין .ויש חולקין בזה .וכתב הט"ז
שבזה ילפינן מקרא שאם הוא פגום עד כדי שאינו ראוי לאכילה שהרמב"ם הוא החולק והעיקר כהרמב"ם ,ודלא כתורת
אין בו איסור דאורייתא .ב' דבר שהאיסור הוא מצד נתינת טעם, חטאת שפסק לקולא .ובש"ך הביא את פסקו של התורת
שאם האיסור פוגם בטעמו של ההיתר ,אע"פ שטעמו נרגש ,אינו חטאת ,וכתב שהמהרש"ל חולק עליו .עוד דן הש"ך בדעת
אוסר את התערובת .ובסימן זה יבואר באלו אופנים נאמר היתר
השו"ע האם לחמץ בפסח יש דין דבר שיש לו מתירין.
זה .בסעיף א' יבואר עיקר הדין שנטל"פ אינו אוסר בתערובת ,ודין
נטל"פ בדברים שאינם בטלים אפילו באלף .בסעיף ב' יבואר מהו והפני אריה מסיק כדעת התורת חטאת.
שיעור הפגם להחשיב את הדבר לנטל"פ ,האם כשממשות
עוד כתב הרמ"א דלא מקרי דבר שיש לו מתירין אלא א"כ
האיסור מעורבת בתערובת מקילים בגלל נטל"פ ,ומה הדין
בהשביח ולבסוף פגם או פגם ולבסוף השביח ,ועוד מדיני נטל"פ. הותר למי שנאסר ,אבל אם נשאר לאחד לעולם אסור,
בסעיף ג' יבואר שהפגם לא צריך להיות דווקא מחמת האיסור. כגון המבשל בשבת (במזיד .ש"ך) ,אע"פ שלאחרים מותר
תמצית ההלכה הלכות תערובות 32
אפילו באלף משום בריה וכדומה ,נחשב שיש כאן את גוף בסעיף ד' יבואר מה נותן טעם לפגם בשמן ודבש .ובסעיפים ה' -
האיסור בלי תערובת. ז' יבואר הדין שקדירות שאינם בני יומם נותנים טעם פגום במה
שמתבשל בהם .ובסעיף ו' יבואר הדין שדבר חריף מחזק את
הפמ"ג כתב שגם בעלי חיים ודבר שיש לו מתירין אינם הבליעות ונותן להם דין בני יומם.
בטלים בנטל"פ אם אינם פגומים בעצמם ,וכנ"ל ,ודעת
הפתחי תשובה שדבר שיש לו מתירין אינו בטל אפילו
סעיף א'
כשהוא פגום בעצמו ,שכיון שאין הטעם בגלל חשיבותו לא
שייך לומר שכיון שהוא פגום בטלה חשיבותו ,וכן משמע נותן טעם לפגם אינו אוסר בתערובת
בתפארת למשה בשם האיסור והתר ,ועוד חולק שם על איתא במתני' (עבודה זרה ס"ה ):זה הכלל כל שבהנאתו
הרמ"א וסובר שבריה אף אם נסרחה אינה בטילה באלף,
בנותן טעם אסור ,כל שאין בהנאתו בנותן טעם
וכן סוברים הפנים מאירות והחוות יאיר.
מותר ,כגון חומץ שנפל ע"ג גריסין .ומבואר שגם
דבר שאינו פגום מחמת עצמו ,אם הוא פוגם בתערובת אינו
סעיף ב' אוסר .ובגמרא (ס"ז ).אמר רב יהודה אמר שמואל
שיעור הפגם בדין נותן טעם לפגם ,ומה הדין הכי הלכתא .עוד בגמרא (שם ס"ז :ס"ח ).מאי טעמא,
כשממשות האיסור מעורבת בהיתר דתניא "לא תאכלו כל נבילה לגר אשר
מבואר ברש"י (עבודה זרה ס"ז ).שנותן טעם לפגם א"צ בשעריך" ,כל הראויה לגר קרויה נבילה ,שאין
שאינה נאכלת מחמת הפגם ,ודי בפגם מועט .וכתב הטור ראויה לגר אינה קרויה נבילה.
שפגם זה אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאוכלו, וכתב הרא"ש שאפילו דבר שהיה משובח מתחילה ואח"כ
אלא אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו .והרשב"א נפגם מותר ,וכן הסכמת כל הפוסקים.
והר"ן הביאו ראיה לדין זה מקדירה שאינה בת יומא,
כתב בארחות חיים בשם ה"ר שם טוב פלכו ,שאין אומרים
דמבואר בגמרא שזה נותן טעם לפגם ,ובודאי שאינה
שנטל"פ מותר אלא באיסור שהוא בטל בשישים ,אבל
פוגמת התבשיל כל כך עד שאינו נאכל .וכן מבואר מדברי
איסור שצריך שיעור גדול מזה ,כגון בריה או תרומה ,אפילו
הגמרא (שם ל"ח :ול"ט ):ששמן ודבש ודומיהם הם נותן טעם
פגום אסור .ובטור (אורח חיים תמ"ז) נתבאר שאין דעת רוב
לפגם ,ובודאי שאינם נפסלים מאכילת אדם .ואע"ג שמקור
הפוסקים כן.
דין נטל"פ הוא מנבילה ,וכל שראויה לגר שמה נבילה אע"פ
שנפגמה ,היינו דווקא בדבר הנאכל בפני עצמו ,דבזה אסור פסקי ההלכה
עד שנפגם מאכילת גר ,אבל בנתערב ונותן טעם ,כל כל דבר שטעמו פגום אינו אוסר תערובתו.
שטעמו פוגם התבשיל קצת מותר ,לפי שאינו נותן טעם אפילו דבר שאין טעמו פגום מחמת עצמו ,שבפני עצמו
אלא פוגם. הוא מוטעם ומשובח ,אלא שפוגם תערובתו ,מותר.
וכתב הרשב"א דדווקא כשנתערב איסור מועט עם היתר
מרובה ,אבל איסור מרובה לתוך היתר מועט ,ואפילו מחצה
נטל"פ בדברים שאינם בטלים באלף
על מחצה ,מסתברא שאין אומרין בזה נותן טעם לפגם כתב הרמ"א שדברים החשובים כבריה או כיוצא בה (כגון
מותר עד שיפגם לגמרי כנבילה שאינה ראויה לגר .עוד חתיכה הראויה להתכבד ודבר שבמנין וכדומה .ש"ך) ,אם
כתב שנראה שאפילו אם נפלה חתיכת איסור גדולה לתוך אינם פגומים בעצמם ,אע"פ שהם פוגמים בתבשיל ,אינם
היתר מועט ,אם מכירו זורקו והרוטב מותר ,לפי שאין כאן בטלים אפילו באלף .וביאר הט"ז שאם הם פגומים
אלא טעמו ולא ממשו ,ואע"פ שמשערים בכולו משום דלא וסרוחים בעצמם ,בטלה חשיבותם ,אפילו נתבשלו ואין
ידעינן כמה נפיק מיניה ,כיון שאין כאן אלא טעם ,והטעם מכירם ,דאף גופם בטל ברוב בעלמא ,דעיקר החומרא
פוגם ,דודאי שהאיסור לא פלט כשיעור כולו ,ואין החשש בתערובות ע"י בישול יותר מביבש הוא בגלל הטעם,
אלא לנתינת טעם ,שהרי אם טעמו קפילא ואמר שאין כאן ובאיסור מוסרח אין טעם ,אבל כשהם בעצמם מושבחים,
טעם מותר ,וטעם שפוגם אינו אוסר. אע"פ שבמאכל זה הם פוגמים ,כיון שהם עצמם לא בטלים
33 סימן ק"ג תמצית ההלכה
השביח ולבסוף פגם או פגם ולבסוף השביח וכתב הר"ן שצ"ב איך לומדים להתיר נטל"פ כשהאיסור
בפני עצמו אינו ראוי ,ורק בתערובת הוא פוגם ,ממה
איתא בגמרא (עבודה זרה ס"ז ).כל שאינו בהנאתו
שהתירה תורה נבילה שהיא עצמה אינה ראויה לאכילה.
בנותן טעם ,כגון חומץ שנפל לגריסין ,מותר.
ונראה שהתורה לא אסרה נבילה אלא כשהיא ראויה לגר,
אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שנפל מפני שהאוכלה נהנה מן האיסור אע"פ שהיא נפגמה קצת,
לתוך גריסין רותחין ,אבל נפל לתוך גריסין כשאינה ראויה לגר מותר כיון שאינו נהנה כלל ,אע"פ שחל
צוננים והרתיחן ,נעשה כהשביח ולבסוף פגם עליה איסור מתחילה ,ולכן ה"ה באיסור נותן טעם ,כיון
ואסור .ופירש רש"י שחומץ פוגם גריסין רותחין ומשביח שההיתר נפגם קצת מן האיסור ,נמצא שזה שאוכלו אינו
את הצונן .ואהא דאמרינן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם נהנה מן האיסור אלא מצטער עליו ,הלכך שרי אף על פי
כתב הר"ן דהכי קאמר ,דלא תימא שכיון שסוף חומץ זה שחל איסור מתחילה על אותו דבר שנתערב בהיתר .וכתב
לפגום כשירתיח ,נראה אותו כפוגם מתחילתו ,אלא נעשה הר"ן שלפ"ז קרוב הדבר לומר שאם האיסור הגדיל מידתו
כתבשיל שהשביח מחמת האיסור ולבסוף פגם מחמת של היתר עד שיהא משביח יותר כשאוכלו בגודל מידתו
עצמו ,דאסור עד שיפסל מלאכול לאדם .וכתבו הרמב"ם ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו ,אסור עד שיפסל מלאכול
והרשב"א והטור שכמו שבהשביח ולבסוף פגם אסור ,גם לאדם כנבילה ,ואף שהרשב"א מתיר כל שההיתר מרובה
בפגם ולבסוף השביח אסור ,דאם בהשביח מתחילה אסור מן האיסור ,אין דעתי נוחה בהיתר זה.
אע"פ שהוא שבח ע"מ לפגום ,כ"ש בפוגם ע"מ להשביח.
פסקי ההלכה
בית יוסף.
פגם זה אין צריך שיפגום לגמרי עד שיהא קץ לאוכלו ,אלא
פסק ההלכה -מה שנטל"פ אינו אוסר היינו דווקא
אפילו פוגם קצת אינו אוסר תערובתו .וכתב הש"ך שדבר
כשפוגם מתחילתו ועד סופו ,אבל אם השביח ולבסוף פגם,
שלא משביח ולא פוגם ,אסור( ,כדמצינו שגופו של גיד
או פוגם ולבסוף השביח (וכבר השביח ,אבל קודם
שנימוח צריך שישים כנגדו ,אף דקיימא לן אין בגידים
שהשביח מותר .ש"ך) ,אסור .וכתב הט"ז ד'השביח ולבסוף
בנותן טעם דאינו אלא כעץ בעלמא).
פגם' היינו כגון חומץ יין נסך שנפל לתוך גריסים צונן
והשביחן ,והרתיחן ופוגמן .וממילא פירושא ד'פגם ולבסוף יש מי שאומר דדווקא כשנתערב איסור מועט עם היתר
השביח' הוא איפכא ,שנפל לתוך רותחין וציננן ,וזה אסור מרובה אינו אוסר כשהוא ראוי לאכילה אבל בתערובת הוא
בכל שכן מהשביח ולבסוף פוגם .ולפ"ז מה שכתב הטור פוגם קצת( ,ובכהאי גוונא אפילו אם נמחה גוף האיסור
שחומץ יין נסך שנפל לתוך גריסים מותר ,היינו שנפלו מותר .ש"ך) ,אבל איסור מרובה (או צירו של איסור .ש"ך)
ברותחין ואוכלן כשהן רותחין ,וכ"כ הלבוש ,אלא שנפל לתוך היתר מועט ,ואפילו מחצה על מחצה ,אין
שבפרישה כתב שברותחין וציננן מותר ,והוא תמוה מאד. אומרים נותן טעם לפגם מותר עד שיפגום לגמרי שאינו
ראוי למאכל אדם ,ואם אין שם ממשות של איסור אלא
עוד בדיני נטל"פ טעמו בלבד ,אפילו איסור מרובה והיתר מועט ,מותר אם
דין הקדירה בנטל"פ -כתב הרמ"א שי"א שאף כשהאיסור פוגם קצת( ,והיינו כשנפל איסור גדול למעט רוטב וזרק את
נותן טעם לפגם והמאכל מותר ,מ"מ הקדירה אסורה ,ואם האיסור מן הרוטב ,אמנם ציר של איסור נחשב כגוף
בישלו בה אח"כ תוך מעת לעת תבשיל שהאיסור הראשון האיסור ,ואם נתערב הציר בהיתר צריך שיהא פוגם לגמרי
נותן בו טעם לשבח ,נאסר התבשיל השני אם לא היה בו או שיהיה רוב היתר .ט"ז) .ויש מי שחוכך לומר שאם הגדיל
שישים נגד האיסור הראשון (דהוי כדבר שתחילתו פגום האיסור מידתו של היתר עד שהוא משביח יותר כשאוכלו
ולבסוף השביח .וא"צ שישים כנגד כל מה שבלוע בקדירה, בגודל מידתו ממה שהוא פוגם בהפסד טעמו ,אסור ,עד
שכיון שהטעם פגום לא נעשה הכל נבילה .ש"ך .וכתב שיפסל מלאכול אדם( ,כיון שהוא נהה מרבוי האכילה
בלבושי שרד שא"צ שישים כנגד כל האיסור אלא לפי שמחמת האיסור ,יותר ממה שהתקלקל המאכל מחמת
חשבון ,שהרי גם במאכל הראשון נשאר מהאיסור ,אבל אם הטעם ,וצריך שיפגום לגמרי כנבילה ,ודעה זו חולקת על
האיסור נותן טעם לשבח במאכל הראשון ,צריך שישים מה שכתב השו"ע תחילה שאם גוף האיסור בטל ברוב,
כנגד כל הקדירה ,כיון דנעשית נבילה ,אמנם אם יש ספק, מועיל קצת פגם .ט"ז).
תמצית ההלכה הלכות תערובות 34
פוגם מותר .ואף שיש בגמרא לישנא אחרינא דאמר כגון שנשפך ולא יודעים אם היה שישים נגד כל הקדירה,
איפכא ,הסכימו הפוסקים לפסוק כהאי לישנא. וידוע עכ"פ שהיה שישים נגד האיסור אפילו לא נגד כולו
פסקי ההלכה אלא לפי חשבון ,או בספק איסור שלא נודע עד אחר שנפל
לתבשיל הראשון ,ואח"כ בתבשיל השני יש שישים נגד
אפילו אם אין כח באיסור לבדו לפגום אלא על ידי דבר
האיסור לפי חשבון ,מותר ,ואפשר דבעינן דווקא שלא
אחר שמסייעו ,כגון שנפל איסור לקדירה שיש בה מלח או
יוודע האיסור עד שנתבשל תבשיל השני) .אבל אם ניערו
תבלין מרובין ,ואלמלא המלח והתבלין שבה לא היה כח
את התבשיל הראשון בכף ,ותחבו אח"כ את הכף לתבשיל
באיסור לפגום ,אפילו הכי מותר.
שני שהוא ג"כ פוגם ,לא נאסרה הקדירה( ,ובט"ז כתב
וכתב הט"ז דה"ה איפכא ,כשהוא פוגם מפני שאין שם שאפילו אם הכף בלעה איסור גמור שאינו פגום ,ותחבו את
מלח או תבלין ואלו היה שם מלח או תבלין כראוי לא היה הכף לתבשיל באופן שהבלוע בכף פוגם את התבשיל ,אין
פוגם ,מותר ,כיון דהשתא מיהא פוגם ,כדאיתא בגמרא. הקדירה אוסרת מה שיתבשל בה אח"כ ,דהוי נ"ט בר נ"ט
ורעק"א דן לומר שמותר להוסיף עד שישים ולתת אח"כ דהתירא כיון שמתחילה בא טעם האיסור ע"י פגם) .וכן
מלח ותבלין שישביח ,ואין בזה משום ביטול איסור בדבר שאין לו טעם כלל ,כגון היורה שמתיכין בו הדבש,
לכתחילה ,כיון דהשתא כשהוא פגום נתבטל האיסור ברוב, אף על פי שיש שם רגלי הדבורים ,לא נאסרה היורה ,וכן
(דנטל"פ מותר מדין ביטול ברוב) ,אלא שאחר שישביח כל כיוצא בזה.
יהיה האיסור ניכר ,וממילא מותר להוסיף לפני כן כדי קדירת איסור שבישלו בה תבשיל שהאיסור נותן בה טעם
שהאיסור לא יהיה ניכר אח"כ .ומסיים שאח"כ ראה שהפרי לשבח ,ואח"כ בישלו בה תבשיל שהאיסור נותן בה טעם
מגדים מסתפק בכגון זה ,ורעק"א נשאר בצ"ע לדינא. לפגם ,דעת הכנסת יחזקאל שהתבשיל השני נאסר ,כיון
שהתבשיל הראשון נאסר ונעשה נבילה ,והתבשיל הראשון
סעיף ד' נתן טעם בשני .ודעת הגבעת שאול שהתבשיל השני מותר,
דאין הנאסר חמור מהאוסר .פתחי תשובה.
נטל"פ בשמן ודבש
יין שהתבשל בכלי בשרי בן יומו ,והגיסו ביין ע"י כף חלבית
איתא בגמרא (עבודה זרה ל"ח :לגבי שמן ,ול"ט :לגבי דבש) למאי בת יומה ,דעת הנודע ביהודה שהיין מותר ,ואף שחלב אינו
ניחוש ליה ,אי משום איערובי ,מיסרא סרי. נטל"פ ביין (רק ח לב בצירה) ,מ"מ כיון שרק תערובת בשר
הרמב"ם מפרש שהכונה שבשר נותן טעם לפגם בשמן בחלב אוסרת את היין ,והבשר הוא נטל"פ ביין ,א"כ אין היין
ודבש ,אבל רש"י מבאר לגבי שמן שהכונה לתערובת יין. נאסר ,אך את הכלים יש לאסור לדידן (רמ"א צ"ה ג') שלא
אמנם גם המרדכי כתב שבא מעשה לפני ר"י שבישלו דבש מחשיבים זאת לנ"ט בר נ"ט מפני שחוששים שפליטת
במחבת של בשר בת יומה ,והריקוהו חם בקדירה של חלב הבשר והחלב התערבו יחד שלא באמצעות המים .ובחוות
בת יומה ,והתירה ,משום דהשמנונית בדבש הוי נותן טעם דעת משיג על מה שהנודע ביהודה אסר את הכלים.
לפגם לגמרי ,אפילו מעורב בו שמנונית של גיעולי גוים
בעין ,או מבשר בחלב.
סעיף ג'
הבית יוסף תמה שהרי העולם מבשלים דבש עם בשר,
והוא משובח מאד .ושמא י"ל שעל ידי התבלין והבצלים פגום מחמת דבר אחר
הוא משביח ,אבל אילו היו בשר ודבש לבדם היו פוגמין. איתא בגמרא (ע"ז ס"ז ).אמר ריש לקיש נותן טעם
והדרכי משה מקשה שהמרדכי כותב שחתיכת נבילה לפגם שאמרו ,לא שיאמרו קדירה זו חסירה
בדבש אינה פוגמת .ותירץ הב"ח שהמרדכי מדבר מלח או יתירה מלח ,חסירה תבלין או יתירה
כשהדבש אינו הרוב ,והט"ז דוחה תירוצו (דמיירי התם
תבלין ,אלא השתא מיהא הא פגמה .ופירש רש"י
בטעם בלי ממשות שאז אפילו אם האיסור היה גדול יותר
שאם האיסור פוגם בתערובת ,אין תולים את הפגם בכך
מותר) ,וכתב שצ"ל כהי"א (מהרי"ל) שמביא הרמ"א,
שהקדירה חסירה מלח או תבלין ואילו לא היתה חסירה לא
היה האיסור פוגמה ,אלא כיון שכמות שהיא עכשיו זה
35 סימן ק"ג תמצית ההלכה
מדברי בעל התרומה ,וכן פוסק הטור ,והכי הוי סוגיא שבשר פוגם רק משקה העשוי מדבש ולא את הדבש
דעלמא. עצמו.
איתא בברייתא (ע"ז ע"ה ):וכולן שנשתמש בהם עד פסקי ההלכה
שלא יטביל עד שלא יגעיל עד שלא ילבן ,תני שמן ודבש של עובד כוכבים ,אע"פ שהם מבושלים
חדא אסור ,ותניא אידך מותר ,לא קשיא הא מותרים ,מפני שהבשר פוגם את השמן ומסריחו ,וכן
כמ"ד נטל"פ אסור הא כמ"ד נטל"פ מותר .ולפ"ז לדבש .וכתב הש"ך שזה לשון הרמב"ם ,והרמב"ם סובר
כיון דקיימא לן נטל"פ מותר ,מותר .ויש שכתבו דהאי שסתם כלים של עכו"ם הם בני יומם ,וא"כ השו"ע שפוסק
'שלא הטביל' הכונה שלא הדיח ,דאע"פ שלא הדיח שרי, שסתם כלים של עכו"ם אינם בני יומם מותר גם בלי שזה
מפני שטיחת האיסור שעל פני הכלי נפגמה מיום לחבירו, פוגם ,וצ"ל שהשו"ע העתיק את לשון הרמב"ם כדי ללמד
כבלע שבתוכו ,ואינו כאיסור עצמו ,וכן דעת הרמב"ם, שבשר פוגם שמן ודבש.
והרשב"א אוסר. וכתב הרמ"א שי"א שבשר אינו פוגם דבש עצמו ,רק
פסקי ההלכה משקה הנעשה מדבש ,ובמקום שאין הפסד גדול יש
להחמיר .וכתב הש"ך שמהרמ"א משמע בשמן מודים גם
כל קדירה שאינה בת יומא נחשבת נותן טעם לפגם ואינה
הי"א שהבשר פוגם ,וצ"ע שהי"א זה המהרי"ל ,ובמהרי"ל
אוסרת.
מבואר שכ"ש שבשר בשמן אינו פוגם ,ואפילו כשנתבשל,
נקראת בת יומא כל זמן שלא שהתה מעת לעת אחר וכן משמע בכל הפוסקים.
שנתבשל בה האיסור.
עוד כתב הרמ"א שבשר או חלב ביין ,הוי לפגם ,ומותר.
אם בישל בה כשאינה בת יומא ,התבשיל מותר דהוי נותן דעת התוספת שבת והנודע ביהודה שהכונה לח לב בצירה,
טעם לפגם ,והוא שתהיה מודחת באופן שלא יהא שומן על והפמ"ג כתב שהכונה לח לב בקמץ ,אבל ח לב נותן טעם
פניה ,אבל אם לא הדיחה ,אוסר ,והרי היא כחתיכת איסור לשבח .ובבית יהודה כתב שיותר נראה שהכונה שבין ח לב
שלא נפגמה .ויש מתירין אפילו בישל בה קודם שהדיחה. בין ח לב נותנים טעם לפגם ,ולכן הפוסקים לא פירשו למה
וכתבו הט"ז והש"ך שמחלוקתם היא האם מה שהוא בעין כוונתם.
ע"ג הקדירה ג"כ נפגם או לא ,וקיימא לן כסברא ראשונה.
וכתב הש"ך שסתם כלים שנתבשל בהם אמרינן שהיו
נקיים ולא היה שומן דבוק בהם ,וכוונת השו"ע 'מודחת' סעיף ה'
לאפוקי כשידוע בבירור שלא היתה נקיה ואינה מודחת. נטל"פ בבליעות שאינם בני יומם
וכתב רעק"א שלכתחילה אסור לבשל בקדירה שאינה בת איתא בגמרא (עבודה זרה ע"ה :ע"ו ).למאן דאמר נותן
יומה ,אפילו אם בישלו בכלי רק ספק איסור דרבנן. טעם לפגם מותר ,גיעולי גוים דאסר רחמנא
וכתב הרמ"א שאם יש שישים כנגד מה שדבוק עליה, (במדין) היכי משכחת לה .אמר רב חייא בריה דרב
לכולי עלמא שרי ,מאחר דהקדירה אינה בת יומא .והכי הונא לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא,
נהוג .וכתב הש"ך שכך משמע מדברי הרשב"א ומהשו"ע דלאו נותן טעם לפגם הוא .מכאן ואילך
לעיל ,ומהרש"ל חולק וסובר שכיון שיש ממשות בעין גם
לישתרי ,גזירה שאינה בת יומא אטו בת יומא.
הטעם שבקדירה שאינו בן יומו נותן טעם לשבח ,והכל
נחשב לבא מן הממש ,ואין דבריו נראים. וכתבו התוס' שמשמע מדברי רש"י שלינת לילה פוגמת
ולא בעינן מעת לעת ,ודווקא שעמדה כל הלילה בלא
בישול ,שאין ידוע מה גורם להפיג הטעם ,תחילת הלילה
סעיף ו' או סופה או כולה .וכן נראה מדבר הר"ן .ובהגהות אשרי
נטל"פ בדבר חריף כתב בשם רשב"ם ששאינה בת יומא היינו ששהתה מעת
לעת .והרא"ש נוטה יותר לומר שצריך מעת לעת ,וכן נראה
תמצית ההלכה הלכות תערובות 36
כל הלילה הוחמו בה מים נקטינן כדברי בעל התרומה אם כתב האגור בשם המרדכי שאם שמו פלפלין בקדירה של
היתה אסורה משום בשר בחלב. איסור שאינה בת יומא ,הכל אסור ,דחורפיה מחליא ליה
לשבח .וזה דעת בעל התרומה שהובא בטור בסימן צ"ו,
פסקי ההלכה
ונתבאר שם שיש חולקים עליו.
קדירה שהיא בלועה מבשר וחלב שנתבשלו בה ביחד או
פסקי ההלכה -יש מי שאומר שאם שמו פלפלין בקדירה
בזה אחר זה ,וקודם שעבר לילה אחד הוחמו בה מים,
של איסור שאינה בת יומא (ובישלום .ש"ך) ,הכל אסור,
חשיבה בת יומא ,עד שתשהה מעת לעת משעה שהוחמו
דחורפיה משויא ליה לשבח.
בה המים( ,מכאן דברי הרמ"א) אבל אם עברה לילה מותר
(דווקא לילה ,מפני שהלילה גורם להפגת הטעם .ש"ך. כתב הט"ז שצריך שיהא רובו דבר חריף ,ועל כן בעינן
וכתב רעק"א בשם מ"י שבכל ספק מצרפים דעת ר"ת שיהיה בתבלין חלק גדול שהוא נרגש הרבה בקדירה.
שאם עבר לילה הוי נטל"פ ,ושרינן בהפסד מרובה מצד
ס"ס) .וכן אם עברה לילה בין בישול בשר לחלב ,אע"ג סעיף ז'
דאח"כ הוחמו המים מיד נמי מותר.
נטל"פ בקדירה שבישלו בה מים בתוך מעת לעת
וכתבו הט"ז והש"ך שהבית יוסף חולק על דין זה ,וס"ל
שדווקא אם עבר לילה לפני שהוחמו המים מותר ,אבל דעת בעל התרומה שאם בתוך מעת לעת שבישלו בה,
שהיית לילה אחרי חימום המים לא מועיל ,והט"ז תמה מה חיממו בה אפילו מים לבדם ,חשיבא בת יומא עד שתשהה
החילוק .ועיין ברעק"א מה שמבאר בזה .עוד כתב רעק"א מעת לעת לחימום המים ,מפני שמשערים בכל הקדירה,
דבעינן עכ"פ מעת לעת מבישול החלב ,ולא סגי במעת וכשחיממו בה המים בתוך מעת לעת לא היו במים שישים
לעת מבישול הבשר שמקודם. לבטלה ,ונעשו המים נבילה ,וחזרו ונבלעו בקדירה.
עוד כתב הרמ"א שלא רק בבשר בחלב אלא בכל האיסורים והסמ"ק מביא דברי ספר התרומה וכתב שהרבה מקילים
הדין כנ"ל ,לפי מאי דקיימא לן בכל האיסורים חתיכה בדין זה ,כיון שגוף האיסור אינו בן יומו .והבית יוסף כתב
נעשית נבילה .ובמקום הפסד יש להתיר בכהאי גוונא להתיר משום שדעת רוב הפוסקים כרבינו אפרים דס"ל
בשאר איסורים בכל ענין (-אפילו בלא לינת לילה ,כיון דלא אמרינן חתיכה עצמה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב
שעצם הדין שאומרים חנ"נ בשאר איסורים זה מחלוקת, אבל לא בשאר איסורים ,אבל אם בישל בה בשר ואח"כ
ובכהאי גוונא סמכינן על מקילים .ט"ז) ,רק שיהיה מעת חלב או איפכא ,ובתוך מעת לעת לבישול ראשון הוחמו בה
לעת מזמן בישול האיסור( .והיינו במקום הפסד קצת, מים ,בעל התרומה מודה דחשבינן מעת לעת מבישול
דבמקום הפסד מרובה מותר מטעמא שי"א שלא אומרים ראשון ,והיכא שהיא בלועה מבשר וחלב שנתבשלו ביחד
חנ"נ באיסור לח שנבלע בהיתר לח .ש"ך). או בזה אחר זה ,בזה נראה שלכו"ע כשהוחמו בה מים בתוך
מעת לעת חשיב כאילו חזר ונתבשל בה האיסור ומונים
וכתב הש"ך שמבואר בב"י וברמ"א שבקדירה שבלועה מעת לעת משעה שהוחמו המים ,דבבשר בחלב לכו"ע
בבשר וחלב אמרינן חנ"נ ,והש"ך סובר שכאן שמדובר על אמרינן חתיכה נעשית נבילה ,אבל לטעמו של הסמ"ק גם
בישול מים בקדירה אין זה דומה לחנ"נ בבשר בחלב ,כיון באופן זה מותר ,דהא דאמרינן חתיכה נעשית נבילה היינו
שכבר נאסר ,ועוד דכאן אפילו למ"ד שלא אומרים חנ"נ לענין שאם נפלה לקדירה אחרת צריך שישים כנגד כולה,
בשאר איסורים צריך מעת לעת משעת חימום המים אפי' אבל מ"מ כיון שאין שם את גוף האיסור עצמו ,לא חמיר
בשאר איסורים( ,דהבלוע עצמו שנפלט חזר והושבח) ,ועל כולי האי לאסור הכלי להצריך למנות לו מעת לעת משעה
כן אם נקל בשאר איסורים גם בבשר בחלב יש להקל. שהוחמו בה המים .ומסיים הבית יוסף שנראה שאם כבר
עבר לילה אחד קודם שהוחמו המים ,אפילו בבלועה מבשר
בחלב אין מונין מעת לעת אלא משעה שבישלו בה
סימן ק"ד האיסור ,כיון דאיכא רבוותא דסברי שכבר אינה בת יומא,
ואע"פ שאין סומכים על דבריהם להתיר מה שנתבשל בה
עוד בדיני נטל"פ
אז ,מ"מ לענין זה יש לסמוך עליהם ,אבל אם קודם שעברה
37 סימן ק"ד תמצית ההלכה
שהסירו שלם בין שנחתך לחתיכות דקות ,ויכול לסננו בסימן הקודם נתבאר שדבר האסור שנתן טעם בהיתר ,וטעם זה
במסננת בענין שלא ישאר ממנו בתוכו כלום ,בין שנימוח פוגם את ההיתר ,א"צ שישים כדי לבטלו .ובסימן זה יתבאר מה
הדין בזה בעכבר שנפל למשקה ,מתי הוא פוגם ומותר( ,ויתבאר
בתוכו לגמרי ונעשה כולו משקה ולא נשתייר ממנו שום
שעכבר משביח חומץ ושיכר ,ופוגם יין ושמן ודבש ,וכן יתבאר
ממשות ,ניתר על ידי שיהא שישים בהיתר כנגד העכבר. מה הדין בזה בשאר משקין) ,ומה הדין כשנשארו חתיכות בעין
ואם נחתך לחתיכות דקות ,והוא בענין שאינו יכול לסננו, מהעכבר ,וכן יבואר שגם שאר דברים המאוסים אינם אוסרים
כגון שנתערב השיכר או החומץ במאכל עב ,הכל אסור ואין כשנפלו למאכל.
שם ביטול ,דחיישינן שמא יפגע בממשו של איסור ולא
ירגיש. סעיף א'
האם יש חילוק בין עכבר ושרצים לשאר איסורים דין עכבר שנפל למשקה
כתב הרמ"א שדווקא בשרץ יש לחוש אם נשאר שם שלא
איתא בגמרא (עבודה זרה ס"ח ):ההוא עכברא דנפל
יוכל להוציאו ,אבל בשאר איסורים אין לחוש.
לחביתא דשכרא ,אסריה רב לההוא שכרא,
וכתב הט"ז שהדרכי משה מבאר הטעם שבעכבר חוששים
אמר רבא לא ידענא מאי טעמא דרב ,אי קסבר
שמא תישאר ממנו חתיכה כעדשה ,וכיון שתחילת ברייתו
ואיסורו בכעדשה מיקרי בריה ואינה בטילה .אמנם זה נותן טעם לפגם אסור ולית הלכתא כוותיה ,אי
קשה ,שהרי גם בפחות מכעדשה אסור ,דחצי שיעור אסור משום דקסבר עכברא בשכרא אשבוחי משבח.
מן התורה ,ואפילו משהו אסור ,ורק לחיוב מלקות בעינן איבעיא להו נפל לגו חלא מאי ,א"ל רב הלל
כעדשה ,וגם מש"כ הדרכי משה שבכעדשה מיקרי בריה לרב אשי הוה עובדא בי רב כהנא ואסר רב
קשה ,שהרי בריה שנתרסקה אפילו קצת בטלה ממנה כהנא ,א"ל ההוא אימרטוטי אימרטוט .ובתר הכי
חשיבות בריה ,וכאן הרי מדובר בנתרסקה .ולכן מסיק הט"ז אמרינן והלכתא אידי ואידי (-בין בשכרא בין בחלא)
דלא כהרמ"א ,שאין חומרא מיוחדת בשרץ ,ויש לחוש אף בשיתין .וכתבו הרי"ף והרא"ש והרמב"ם דחיישינן
לחתיכה של פחות מכעדשה ,דכל ענין ביטול הוא דילמא אשבוחי אשבח בחלא ובשכרא.
כשהאיסור אינו ניכר ,ולכן בנימוח מותר ,אבל כשנתערב
והקשה הרא"ש שכיון ששיכר וחומץ הם צוננים ,למה
יבש בלח ונשארו חתיכות בעין ,אינו בטל בשישים.
נאסרו בנפילת עכבר ,וכי אם נפל זבוב ביין צונן אסור.
והש"ך מסכים עם דברי הרמ"א ,ומבאר שכיון שהעכבר
ותירץ הרא"ש דמיירי ששהה העכבר בהם זמן מרובה ,והוה
נחתך בענין שאינו יכול לבררו במסננת ,כגון שהיה החומץ
ליה ככבוש ,ונפלט טעמו בשכר ובחומץ .ומסיים הרא"ש
מעורב במאכל עב ,יש כאן ביטול בשישים ,ורק שרץ כיון
שלא פירשו התוס' כמה זמן צריך להיות בתוך המשקין
דשיעורו בכעדשה לא בטיל ,דהוי כמו בריה .ומדברי הבית
בשביל להחשב כבוש ,וריצב"א אמר שהשיעור הוא מעת
יוסף נראה שאפילו פחות מכעדשה וכן בשאר איסורים נמי
לעת .וע"ע בסימן ק"ה מה שנתבאר כדין כבוש כמבושל.
לא בטיל אפילו ביותר משישים כל שא"א לסננו ,וכן דעת
מהרש"ל .ובנקודות הכסף הוסיף שאין כוונת הרמ"א לדין פסקי ההלכה
בריה הרגיל ,אלא שכיון שלוקה בכעדשה מן התורה ,זה עכברא דדברא נותן טעם לשבח הוא ,שהרי עולה על
יותר חמור משאר תערובות וגזרו ביה רבנן שמא יפגע שלחן מלכים .שו"ע .והש"ך מעיר שבגמרא מבואר שגם
בממשות של כעדשה ואתי לידי חיוב דאורייתא ,כמו בעכברא דדברא שהוא עולה על שלחן מלכים יש ספק אם
שמצינו שגזרו בבריה שאינה בטילה ,אבל בשאר איסורים הוא נטל"פ בתערובת או לא ,ושאר הפוסקים כתבו דין
כיון שאינו לוקה אלא בכזית לא גזרו. עכבר בסתמא ולא חילקו.
כתב בתפארת למשה שהרמ"א מיירי דווקא בשמונה
עכברא דמתא מספקא לן אם משביח בשיכר וחומץ ,או
שרצים המטמאים ,אבל שאר שרצים אין שיעורם בכזית,
אם הוא פוגם ,ולפיכך אם נפל לשיכר או לחומץ צוננים,
וכ"כ החוות יאיר .פתחי תשובה.
והסירו שלם ,אם לא שהה בתוכו מעת לעת ,מותר .אבל
אם היה רותח ,או אפילו צונן ושהה בתוכו מעת לעת ,בין
תמצית ההלכה הלכות תערובות 38
ומסיים הרמ"א שבמקום הפסד גדול יש לסמוך אדברי סעיף ב'
המקילים (בכל המשקים חוץ משיכר וחומץ .ט"ז) .וכתב
רעק"א שבלא הפסד מרובה יש להחמיר בשומן ,אבל דין עכבר שנפל ליין ושמן או שאר משקין
בשאר משקים פוסקים להקל. דעת הרמב"ם והרשב"א ,וכ"כ הר"ן בשם רבותינו
וכתב הש"ך שבספק אחד אין להתיר בשומן מכח זה שיש הצרפתים ,שדווקא בשיכר וחומץ שנפל לתוכם עכבר צריך
גם ספק אם העכבר משביח בשומן או לא ,כיון שהגמרא שישים ,אבל אם נפל ליין ושמן הוא פוגם ושרי .והר"ן מביא
עצמה מסתפקת בזה ,או משום דדמי לספק בחסרון גאון אחד שדעתו ששיכר וחומץ לאו דווקא אלא ה"ה
ידיעה. בשמן .והלכה כדעת הרמב"ם והרשב"א.
כתב הט"ז שאם ידוע בודאי שהשומן היה תחילה רך ,רק פסקי ההלכה
שיש ספק שמא תוך שיעור כבישה נתקשה ,אזלינן עכבר שנפל ליין ושמן או לשאר משקין ,פוגם בוודאי ,ואין
לחומרא ,ודלא כהאיסור והתר שמתיר אם בא לפנינו צריך שישים לבטל פליטתו( .שו"ע) .וכתב הט"ז שהרמב"ם
כשהוא קשה ,דאזלינן בתר שעת המציאה אפילו אם כתב טעם החילוק בין שיכר וחומץ ליין ושמן ,שיין ושמן
בוודאי היה רך בעת שנפל האיסור ,דשמא נתקשה תוך צריכים להיות מבושמים ,וכתב המהרש"ל שלפ"ז שאר
מעת לעת לנפילת העכבר .ובתורת חטאת ודרכי משה משקין אסורים ,ובדבש זה פוגם לכו"ע ,וכ"כ הסמ"ג שיש
חולק עליו ,דבספק אחד אזלינן לחומרא. להחמיר בכל המשקים חוץ מיין שמן ודבש .וכתב הפתחי
במקום שהשומן מאוס לאכול ,אסור ג"כ להדליקו בבית תשובה בשם הרדב"ז שאם עכבר פוגם ביין ושמן ,כ"ש
הכנסת ,משום "הקריבהו נא לפחתך" .רמ"א .וביאר הט"ז שהוא פוגם בתבשיל.
ד'מאוס' היינו אסור ,והיינו כשאין בו שישים .והש"ך כתב עכבר שנפל לשומן -כתב הרמ"א שלפי זה אם נפל
בשם האיסור והיתר שאפילו אם הוא מאוס עליו ואינו לשומן נמי פוגם (בודאי .ש"ך) ,וא"צ שישים .ויש מחמירים
מאוס לאחרים ,אסור אפילו בשישים ומאה כל זמן שעדיין בשומן (שדינו כדין שיכר וחומץ ,ש"ך) ,ואפילו אם הוא
הוא מאוס עליו. קשה לפנינו ,אם שפכו מדי יום יום שומן בקדירה ויש
בליעה ופליטה מחיים -כתב החתם סופר ששרץ אוסר לספק שמא העכבר היה שם כשעירו עליו שומן רותח ,הכל
אפילו מחיים ,דגם חי פולט ,ומ"ש הפמ"ג (או"ח ס"ס אסור ,אפילו יש ס' בשומן נגד כל העכבר (דכל מה שמערה
תמ"ז) שבדגים חיים לא שייך בליעה ,כוונתו שמה שהם ונוגע בעכבר נאסר ,ונתערב בשאר השומן ונאסר הכל .ואף
בלעו ,חמץ או חלב ,נתהפך ע"י חום הטבע לבשר ודם. שלפעמים העכבר מונח בשולי הקערה וא"כ היה לנו להתיר
ופעם אחת פרחה תרנגולת לתוך חמאה רותחת על האש כל השומן שהוא למעלה מהקליפה שעל העכבר ,י"ל
ומתה בתוכו ,והורה גאון אחד לאסור החמאה אפילו לעובד שידוע שכשמערים עליו רותח הכל נמס ,ולכן העירוי נוגע
כוכבים ,ושפכוהו בחוצות ,ושוב הזכירוהו שבשר עוף בחלב תמיד בעכבר ,ונאסר הכל .ש"ך בשם התורת חטאת) ,ואם
מותר בהנאה ,שאף שמצד בשר בחלב זה מותר בהנאה לא עירו עליו ,או שעירו עליו וידוע שלא היה שם העכבר
מ"מ אסור למוכרה לעכו"ם משום בליעת אבר מן החי שזה כשעירו עליו ,והשומן בא לפנינו כשהוא קשה (דאם הוא
אסור אפילו לבן נח ,וכתב שם דהשם יתברך הזמין לו בא רך אין כאן אלא ספק כבוש ,וספק כבוש אסור .ולכן
תירוץ זה כדי להצילו מבושה ,ולא לזה היתה כוונתו אסור כשנפל לרך אף כשעכשיו הוא קשה ,דשמא נכבש בו
מתחילה .וכן מבואר מדברי הרא"ש שגם חי פולט .אמנם יום שלם כשהוא רך ונתקשה אח"כ ,וכן אם ידוע שהיה רך
בספר עיקרי דינים הביא בשם תשובות חקרי לב שאם נפל יום שלם ונתקשה אח"כ ,ולא ידעינן אם העכבר היה שם
עכבר או דבר טמא חי אין מונים מעת לעת רק ממתי שמת, כשהיה רך ,אסור ,אך בכל זה אי איכא שישים מותר,
וכן הדעת נוטה .פתחי תשובה. משא"כ כשעירה עליו רותח .ש"ך) ,וכן נמצא העכבר עליו,
סגי ליה בנטילת מקום ,ולא מחזקינן איסור שמא היה
כתב בחוט השני דאם נסתפקו כבר מאותו שומן יש להתיר
השומן רך כשנפל שם דכבוש הוי כמבושל ,דמותר מכח
הכלים שאין ידוע בוודאי שנשתמש בהם אותו שומן
ספק ספיקא ,דספק נפל שם כשהיה קשה ,ואם תמצא
מטעם ספק ספיקא ,דשמא לא נשתמש ,ואת"ל נשתמש
לומר כשהיה רך ,שמא נתקשה קודם שיעור כבישה.
39 סימן ק"ה תמצית ההלכה
דברים המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם ,כנמלים שמא היה שישים בתבשיל נגד השומן שניתן לתוכה.
וזבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם למיאוסם ,אפילו ובמנחת יעקב כתב עליו שאפילו הכלים שידוע שנשתמש
נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו ,אם ההיתר רבה עליו, בהם מותרים ,דאיכא נמי ספק שמא לא היה העכבר
מותרים (אע"פ שיש כזית בכדי אכילת פרס .ש"ך) .ומכל כשעירו עליו .פתחי תשובה.
מקום כל שאפשר לבדוק ולהעביר במסננת ,בודק ומסנן.
וכתב הט"ז שאע"פ שהמרש"ל והב"ח מחמירים בזה ,כבר סעיף ג'
כתב הרמ"א (ק"ז ב') שאין לשנות המנהג שנוהגים להקל.
ורעק"א דן שכיון שהט"ז סובר שאין להקל בעכבר אלא דברים מאוסים שהתערבו במאכל
ביין שמן ודבש ,א"כ אולי גם בזבובים ונמלים וכדומה אין כתב הרשב"א שדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה
להקל יותר ,או דנימא שזבוב קל יותר מעכבר ומותר אף בהם כנמלים זבובים ויתושים שכל אדם בודל מהם מחמת
בשאר משקים ,ונשאר בצ"ע. מיאוסם ,אם נתערבו בתבשיל ונמחה גופם לתוכם ,אם
ההיתר הוא הרוב מותר ,דלהלכה נותן טעם לפגם מותר.
כתב הרמ"א שבחומץ ושיכר יש לחוש כמו בעכבר.
ומ"מ אם אפשר לבדוק ולהעביר במסננת בודק ומסנן .וכ"כ
בארחות חיים בשם ה"ר פרץ ,וכן מבואר מהר"ן .וכתב
הבית יוסף שאע"פ שהר"ן חולק על הרשב"א בשאר
סימן ק"ה נטל"פ ,ואין דעתו נוחה להתירם בהיתר מרובה על האיסור,
נראה דבדברים הפגומים מעצמם כעכבר וכיוצא בו מודה
להרשב"א ,וטעם גדול יש לחלק ביניהם.
סעיף א'
ומשמע מדברי הרשב"א שאם נמחה לגמרי לתוך ההיתר,
דין כבוש כמבושל מותר אע"פ שיש בו כזית בכדי אכילת פרס.
איתא בגמרא (חולין צ"ז :וקי"א :ופסחים ע"ו ).מליח הרי הוא עוד כתב בתשובות שקדירה של מרק שנפל בה יתוש ולא
כרותח ,כבוש הרי הוא כמבושל. נמצא ,אם הוציא מהמרק בכף או בקערה וראה שאינו שם,
וכ"כ הרא"ש על הגמרא (ע"ז ס"ח שנתבארה בתחילת הסימן אע"פ שהמרק שבקדירה אסור כיון שאין ביטול לבריה ,מה
הקודם) שדנה אם עכבר שנפל לשיכר אוסר ,ושם הרי שבכף או בקערה מותר ,שאין הבריה אוסרת בכל שהוא
מדובר בצונן ,דמיירי ששהה העכבר בצונן זמן מרובה, מחמת פליטתה אלא מחמת ממשה ,ודווקא כשהיא
דכבוש הרי הוא כמבושל ,ומביא הרא"ש בשם ריצב"א שלימה ולא נפסדה צורתה ,ולכן מה שהוציא ובדק שאינה
שהשיעור הוא מעת לעת ,ומביא ראיה מדאמרינן בפסחים שם מותר ,וכן הקדירה מותרת ,דידוע שלא בלעה את
בשר בחלב חידוש הוא ,דאי תרי ליה כולי יומא הבריה כמו שהיא ולא תפלטנה כמו שהיא ,וא"צ שישים
בחלבא שרי ,ואי בשיל ליה אסור ,ולכאורה מה כנגד פליטתה (כמו שרצה לומר הרב השואל) ,כיון שזה
דבר הנמאס ובדילי מיניה ,והרי הוא נותן טעם לפגם שאינו
החידוש להתיר בשר חלב בלי בישול ,והרי בכל האיסורים
אוסר תערובתו אלא בטל ברוב ,כדאמרינן בההוא עכברא
צונן אינו אוסר ,אלא ודאי שבשאר איסורים אם היה כולי
דנפל לשכרא ,והא דתנן (תרומות פ"ח מ"ב) היה אוכל
יומא אסור מטעם כבוש ,ובשר בחלב חידוש הוא שאינו
בתרומה וטעם טעם פשפש זורקה ,מסתבר דהתם חיישינן
נאסר אלא דרך בישול .וכ"כ ר"מ בשם ריב"א ,וכן דעת
שמא פשפש עומד בפיו בפני עצמו וא"א לו לברור בתוך
הטור והבית יוסף.
פיו .וכן אם נתערב במיעוט היתר והוציאו את גוף האיסור
והמרדכי כתב בשם רבינו תם שהשיעור לאסור מדין כבוש המסריח ,בטל טעמו ואיו משערים כנגד כולו.
הוא ג' ימים ,כדאמרינן בעבודה זרה (ל"ג ).קנקנים של
ובשערי דורא נראה דס"ל שזבוב אוסר בפליטתו עד
עכו"ם ממלאם שלשה ימים ומערן מעת לעת, שישים כשאר איסורים.
וכפולטו כך בולעו מה פולטו ג' ימים אף בולעו ג' ימים,
פסקי ההלכה
תמצית ההלכה הלכות תערובות 40
ופמ"ג .ובמנחת עני כתב שכשיש ספק על חתיכה אחת אם והיינו דקאמר בגמרא (שם ע"ד ):כל שמכניסו לקיום אסור
היא נכבשה מותר אף לבשל ,וכדברי הט"ז) .והט"ז כתב ביינם אע"פ שהוא צונן ,ו'מכניסו לקיום' היינו ג' ימים.
שאם יש ספק האם בכלל נכבש מותר ,דאין להחזיק וכתב המרדכי שבכל מקום פירש רש"י ש'כבוש' היינו
ריעותא מספק ,דיש כאן חזקת כשרות .ובפלתי דעתו בחומץ ,אבל בלא חומץ אינו כמבושל ,וא"א לומר כן דתנן
כהט"ז שרק כשיש ב' חתיכות ואחד מהם כבוש אסור
(שביעית ז' ז') ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב
מספק ,ובחוות יאיר מסכים עם הרמ"א לאסור אף בחתיכה
בביעור ,ומבואר שגם בלי חומץ הוא נותן טעם כמבושל.
אחת שיש ספק אם נכבשה ,ובפרי תבואה מדבר על באר
ובהגהות מיימוני כתב שגם דעת הרא"ש דכבוש היינו
מים שחפרה עובד כוכבים אחד ונפל לתוך המים ומת ,ויש
דווקא בחומץ .והקשה הבית יוסף שהרי הרא"ש עצמו
ספק אם נכבש בתוכו מעת לעת ,ומצדד להקל כיון שאין
מוכיח את שיעור הכבישה מבשר בחלב ,ושם הרי אין זה
כאן אלא ספק כבוש ,ואין כאן אלא איסור עשה ,וגם
בחומץ.
דאיכא לספוקי שמא הוא נותן טעם לפגם .ובנודע ביהודה
כתב דכבוש כמבושל אינו כלל לכל הדברים ,אלא דוקא כתב הרא"ש שכבוש בציר שיעורו בכדי נתינתו על האור
אותם המפורשים במשניות דשביעית ותרומות ,וכן בשר כדי שירתיח ויתחיל לבשל ,ובפחות משיעור זה לא נאסר
טבעו להיות נותן טעם בכבוש ,אבל יש דברים שאין טבעם אלא כדי קליפה .וכתב הבית יוסף שמדבריו לומדים
לבלוע בכבוש ,ומשום הכי אותם המינים שאין מפורשים שכבוש בחומץ פחות משיעור כבישה אינו אוסר אלא כדי
שנאסרים בכבוש שי"ל שאין טבעם לבלוע בכבוש ,יש קליפה.
מקום להקל בספק כבוש. כתב רבינו ירוחם שכבוש הרי הוא כמבושל זולתי בשר
הכבוש בתוך ציר או חומץ ,אם שהה כדי שיתננו על האור וחלב דאפילו תרי ליה כולי יומא שרי .וכתב הבית יוסף
וירתיח ויתחיל להתבשל ,הרי הוא כמבושל ,אבל בפחות שנראה דהיינו שהוא מותר בהנאה ,אבל באכילה אסור,
משיעור זה לא נאסר אלא כדי קליפה .שו"ע .והש"ך נוקט וצ"ע.
כדעת כמה ראשונים הסוברים שגם בכבוש בציר או חומץ פסקי ההלכה
אינו אוסר אלא במעת לעת .וכתב הפתחי תשובה שגם איסור שנשרה עם היתר מעת לעת בצונן ,מיקרי כבוש,
הפנים מאירות חולק על השו"ע ,אך במקום אחר מביא והרי הוא כמבושל ונאסר כולו ,אבל פחות מכאן ,בהדחה
ראיה לדברי השו"ע.
סגי.
עוד כתב הש"ך שגם הרמ"א מודה שבפחות מכדי שיתננו
האם מה שמחוץ לכבישה נאסר -כתב הרמ"א שכל
על האור וירתיח ויתחיל להתבשל אינו כמבושל ,אבל הוא
מקום דאמרינן כבוש כמבושל ,אפילו מה שחוץ לכבישה
סובר שמדין מליח כרותח כולו אסור ,ונ"מ היכא שנשרה
אסור ,דעל ידי הכבישה שלמטה מפעפע למעלה ,כמו
בציר של היתר איסור דרבנן והיתר כחושים ממש,
בבישול .ויש מקילים במה שבחוץ .וכתב הש"ך שמדברי
דבמליחה אף להרמ"א אינו אוסר רק כדי קליפה ,ובנכבש
הרב בתורת חטאת נראה שהעיקר כהיש מקילים ,וכן
כשיעור שיתננו על האש וירתיח אוסר כולו .ורעק"א תמה
משמע דעת הרא"ש והרשב"א ,אמנם אם האיסור שמן גם
שלענין כבישה לגבי מה שמעל המים ,מה נ"מ אם הוא
מה שמחוץ לציר אסור ,ואף דאנן לא מחלקינן בין כחוש
שמן ,ובציר אף בפחות מכבישת ציר אסור בשמן דהציר יש
לשמן (כדלקמן ס"ה וס"ט בהג"ה) וא"כ צריך לאסור בכל
בו דין מלוח דאוסר בשמן בכולו.
גוונא ,נראה דדווקא במליחה וצליה וכדומה לא מחלקים
האם שייך איסור כבוש בכלי -כתב הט"ז שמבואר בין כחוש לשמן ,אבל בכבוש לא מחמרינן כולי האי.
באיסור והתר שכבוש אוסר את הכלי שהיה כבוש בתוכו.
ספק כבוש -כתב הרמ"א שספק כבוש אסור ,מלבד בבשר
והקשה הט"ז שהרי כבוש אוסר רק אחרי מעת לעת,
עם חלב דאזלינן לקולא ,דמן התורה אינו אסור רק בבישול
ובאותו הזמן הטעם שבכלי כבר נפגם ,דכלי שאינו בן יומו
ממש( .ומ"מ אסור לבשלו ,דהוי ספק דאורייתא ,וצ"ע אם
הוא נותן טעם לפגם .וחביות יין נסך ,אסור לתת לתוכם יין
מותר להוסיף עד שישים ולבשלו ,כיון שכבר עכשיו מותר
י"ב חודש כיון שהיין נסך נותן טעם ,אבל שאר משקין
לאוכלו כך ,וגם אינו אלא ספק איסור .רעק"א חוות דעת
מותר וכנ"ל .ובכלי מתכות כתב האיסור והתר שאסור
41 סימן ק"ה תמצית ההלכה
חם לתוך חם וכן צונן לתוך חם אסור ,ובחם לתוך צונן קולף, דווקא כשבלע מרותחין ,והט"ז כתב שלא מצינו בשום
ומבואר שרק בחם לתוך צונן מספיק קליפה ,ואע"פ שהר"ן מקום קולא במתכת.
כתב שהרא"ה סובר דצונן לתוך חם אינו אוסר אלא כדי כתב רעק"א שאם שפכו את המים בתוך מעת לעת ושמו
נטילת מקום ,מ"מ בחם לתוך חם לא אמר ,ומשמע דמודה מים אחרים ,לא חשיב כבוש ,וכן אם הוציא את החתיכה
ודאי דכולו אסור ,ואפילו בצונן לתוך חם לא התיר אלא בתוך מעת לעת לזמן מועט והחזירה ,מותר אפילו אם
בנטילת מקום שהוא יותר מכדי קליפה. החזירה לאותם מים עצמם.
כתב הטור שחום שהיד סולדת בו אוסר כמו מבושל .וכתב עוד כתב רעק"א שהיתר שנכבש בכלי של איסור ,זה
הבית יוסף דלא מיירי הכא בכבוש ,אלא זה אוסר מיד. מפליט מכל דופן הכלי ,וגם ממה שדבוק עליו מבחוץ,
ורצה הבית יוסף לומר דמיירי בכלי ראשון שהוסר מהאש, וצ"ע.
וקמ"ל שגם בכהאי גוונא הוא מבשל כל זמן שהיד סולדת,
חלב שנפל לתוך כד שמן זית ,והרגישו בו אחר שעה או
ואע"פ שפסקו רתיחותיו ,אבל בכלי שני מותר אע"פ שהיד
שתים ,ולא היה שישים בשמן נגד החלב ,כתב השבות
סולדת בו ,כיון שדפנותיו לא התחממו מהאש והם הולכים
יעקב שלכאורה פשוט להתיר ,דצונן בצונן לא בלע ,אכן
ומצטננים ,ומוסיף הבית יוסף שנראה שכלי שני אינו
דעת התוס' דשמן זית בולע ופולט אף בצונן לפי שהוא עז
מבשל אפילו הוא מעלה רתיחות כמו כלי ראשון ,דכלל
וחריף ,ואף שיש לדחות דבריהם מ"מ אין להקל נגד דעת
גדול הוא דכלי שני אינו מבשל בשום פנים ,דאל"כ לא הו"ל
התוס' אם לא במקום צורך או הפסד מרובה .ובבאר יעקב
לתלמוד לסתום ולומר כלי שני אינו מבשל .ומסקנת הבית
מאריך בזה הרבה והעלה להתיר אף בלא הפסד מרובה
יוסף שהטור מיירי בין בכלי ראשון בין בכלי שני ,דכל שהיד
ובלא עת הצורך ,וחכם אחד חולק עליו ודעתו שבמקום
סולדת בו אסור ,שאע"פ שאינו מבשל ,הוא מבליע
הפסד מרובה צ"ע אם יש להתיר ,ומ"מ כתב דדווקא בנדון
ומפליט .ושיעור יד סולדת בו נתבאר בפרק כירה (שבת מ):
דהשבות יעקב הנ"ל שנפל דבר טמא בשמן זית צונן ,אבל
שהוא כל שכריסו של תינוק נכוה ממנו.
אם שהה שמן זית בכלי איסור יש להתיר ,ובבאר יעקב
פסקי ההלכה משיב על דבריו ונשאר בדעתו להתיר אפילו בלא הפסד
חום של כלי ראשון שהיד סולדת בו ,מבשל ואוסר כולו. קצת.
חום של כלי שני אינו מבשל .ויש אומרים שגם כן אינו
מפליט ואינו מבליע .וי"א דמכל מקום הוא מפליט ומבליע, סעיף ב'
ואוסר כדי קליפה .וראוי לחוש ליזהר בדבר לכתחילה
בליעות בכלי ראשון שאינו ע"ג האש ובכלי
(אפילו בדבר שדרך להדיחו אח"כ .ש"ך) ,אבל בדיעבד
מותר בלא קליפה ,ובהדחה בעלמא סגי .שו"ע .וכתב שני
רעק"א שכלים שהשתמשו בהם בחמין של כלי שני הוי כתב הרשב"א שי"א שאין מפליט אלא חום שבכלי ראשון,
כלכתחילה ,כיון שיש להם תקנה בהגעלה ,וכלי חרס מותר. שהוא מבשל ,אבל כלי שני וכן עירוי שהוא ככלי שני ,אינו
כתב הט"ז שמהרש"ל סובר שלמרות שכלי שני אינו מבשל מפליט .ולא נהירא שהרי מבואר בגמרא שחום של בית
אפילו יד סולדת בו ,וגם אין מפליט ומבליע כאחד (כגון השחיטה וחום חלב הכסלים מפליטים אע"פ שהם פחותים
דבר שנאסר מבליעת איסור שהיה בכלי שני יחד עם דבר מכלי שני ,אלא כל חום שעל ידי האש מפליט אפי' אין היד
היתר) ,אבל בדבר איסור שנפל לכלי שני של היתר ,או סולדת בו .עכ"ד .וכתב הטור שאין הנדון דומה לראיה ,דאין
היתר לאיסור ,שפיר בולע ואוסר עד כולו מאחר שהיד חום בית השחיטה וחום חלב הכסלים מפליטים אלא כדי
סולדת בו ,כמו בכלי ראשון ,וכל שכן בעירוי ,וכן נראה קליפה ,אבל בשביל להבליע בכל ההיתר צריך שיהיה יד
מדברי הטור ,וכן יש לפסוק ,ורק במקום הפסד גדול ודבר סולדת בו ,ואפשר שכוונת הרשב"א כאותם הסוברים שגם
חשוב יש לסמוך על דעת הבית יוסף (סי' ס"ח) והרמ"א חם לתוך חם אינו אוסר אלא כדי קליפה ,אך זה אינו נכון,
(סעיף ג') להקל בדיעבד בכלי שני דאינו מפליט ומבליע דאם היד סולדת בו הכל אסור .והבית יוסף מוכיח ג"כ
כלל אפילו אם היד סולדת בו ,ואם אין היד סולדת בו אין שבחם לתוך חם הכל נאסר ,דאמרינן בגמרא (פסחים ע"ו).
תמצית ההלכה הלכות תערובות 42
ניבעי ,אלא אימא חם לתוך צונן קולף ,צונן צריך רק הדחה .ועוד מציין הט"ז לדבריו בסימן צ"ד לגבי
לתוך צונן מדיח. דבר גוש שנמצא בכלי שני.
שיטות הראשונים בדין זה נתבארו בסימן צ"א סעיף ד'. הש"ך מביא בקצרה את עיקרי שיטות הראשונים בדין כלי
ראשון כלי שני ועירוי ,וכתב שבעירוי שלא נפסק הקילוח
פסקי ההלכה מחמירים שהוא מבשל כדי קליפה ,וכן הוא מבליע ומפליט
נפל איסור חם לתוך היתר חם דכלי ראשון ,או אפילו איסור כאחד ,ועירוי שנפסק הקילוח אינו מבשל ואינו מבליע
צונן לתוך היתר חם ,הכל אסור (בדבר של רוטב או בצלי ומפליט כאחד ,אבל מבליע או מפליט לחוד כדי קליפה
שמן וכדומה ,משא"כ בכחוש ,ולדידן בכל ענין אסור .ש"ך), מדרבנן ,ובכלי שני יש להחמיר כדי קליפה היכא שאין
דתתאה גבר על העליון ומחממו עד שמפליט בתחתון .ואין הפסד כ"כ ,וגם מאכל יש לקלוף במקום שאין הפסד כ"כ.
צריך לומר שאם נפל היתר צונן לתוך איסור חם ,שהכל והש"ך מביא שהמהרש"ל מחמיר בכלי ראשון שעומד על
אסור( .וכתב בספר חמודי דניאל שאם סילק מיד אינו האש כל זמן שהוא חם ,אפילו אם אין היד סולדת בו ,וכתב
נאסר ,ורק בשהה קצת נאסר) .אבל אם העליון חם הש"ך שיש להחמיר כדי קליפה ,אע"פ שמדברי שאר
והתחתון צונן ,אינו אוסר אלא כדי קליפה ,אפילו אם הפוסקים לא משמע כן .וכתב רעק"א שהט"ז מיקל בכ"ר
העליון החם איסור. שאין היד סולדת בו .וכתב הפתחי תשובה שבתשואת חן
וכתב הרמ"א שכל זה לא מיירי אלא בחום כלי ראשון ,כגון מחמיר כהמהרש"ל באין הפסד מרובה ,אבל כשאינו עומד
מיד שהסירו מן האש מניחו עם ההיתר ,אבל אם כבר מונח על האש אין להחמיר כלל.
בכלי שני ,ואחר כך מניח ההיתר אצלו או עליו ,אינו אוסר כתב הבכור שור שכיון דאנן לא בקיאין בשיעור שכריסו
כלל ,דכלי שני אינו אוסר .וכתב הש"ך שאם הניח דבר של תינוק נכוה ,לכן עכ"פ במידי דאורייתא ראוי להחמיר
איסור בקערה של היתר ,הקערה צריכה קליפה ,ואם הניח בכלי ראשון עד שיצא הספק מליבו שאין בו חום הנזכר,
דבר היתר בקערה של איסור ,ההיתר צריך קליפה ,דהוי כמו ואפילו בדרבנן צריך חקירה על זה ,ודלא כמנהג העולם
עירוי. לשער בזמן שא"א להחזיק בו היד מחמת חום.
עוד כתב הרמ"א שאם הניחם זה אצל זה ,אם שניהם
חמים מחום כלי ראשון ,הכל אסור( ,והסמ"ק כתב סעיף ג'
שמספיק קליפה .ש"ך) .ואם האחד צונן ,ההיתר צריך
קליפה במקום שנגע .וכתב הט"ז בשם האיסור והתר דה"ה דין איסור שנפל להיתר – תתאה גבר
בבשר בחלב הצונן צריך קליפה ,והש"ך כתב בשמו איתא בגמרא (פסחים ע"ו ).איתמר חם לתוך חם דברי
ששניהם צריכים קליפה .ומהרש"ל כתב שאם האיסור חם הכל אסור ,צונן לתוך צונן דברי הכל מותר ,חם
וההיתר קר ומונחים זה אצל זה ,אוסר בכולו כמו במליחה,
לתוך צונן וצונן לתוך חם ,רב אמר עילאה גבר,
ואם ההיתר חם והאיסור קר ומונחים זה אצל זה צריך
ושמואל אמר תתאה גבר .תניא כוותיה
קליפה ,וכתב הט"ז שבמקום שאין הפסד מרובה יש
להחמיר כן .ורעק"א כתב בשם הר"ן שבנוגעים זה אצל זה דשמואל ,חם לתוך חם אסור ,וכן צונן לתוך חם
אינו בכלל עילאה ותתאה לאסור הכל. אסור ,חם לתוך צונן וצונן לתוך צונן מדיח ,חם
לתוך צונן מדיח ,אדמיקר ליה אי אפשר דלא
עוד כתב הרמ"א שאיסור שהניחו בכלי היתר או להיפך,
בלע פורתא ,קליפה מיהא ניבעי ,אלא אימא חם
אמרינן ביה גם כן דין תתאה גבר ,כמו בב' חתיכות .וכתב
הש"ך שכן דעת האיסור והתר והרשב"א ,ודעת מהרש"ל לתוך צונן קולף ,צונן לתוך צונן מדיח .תניא
שרק בשני מיני אוכלין שטבעם להיות חם וקר שייך עילאה אידך בשר רותח שנפל לתוך חלב רותח ,וכן
ותתאה ,אבל כלי שאין טבעו בכך א"כ חם שאצלו מבליע צונן שנפל לתוך חם ,אסור ,חם לתוך צונן וצונן
ופולט ,ואוסר היכא דליכא שישים .והש"ך מוכיח מגמרא לתוך צונן מדיח ,חם לתוך צונן מדיח כיון דחם
וראשונים שלא כדבריו. הוא אי אפשר דלא בלע פורתא קליפה מיהא
43 סימן ק"ה תמצית ההלכה
וקנוקנות שבו שהם מדרבנן סגי בקליפה .ולענין קרומות עוד כתב הרמ"א שאסור לערות מכלי שיש בו שומן כשר
(שי"א שהם מדרבנן ,ואפילו את"ל שהם דאורייתא אין לנר דולק שיש בו חלב או שומן איסור (דתתאה גבר,
לוקים עליהם) לא ברור ברשב"א מה דינם ,ובמגיד משנה ומחברו בניצוק .ט"ז .והש"ך מבאר שטעם האיסור הוא
נראה שסובר דסגי להו בקליפה .בית יוסף) .ומדברי משום ההבל העולה מהנר) ,ובדיעבד אין לחוש.
הרמב"ם נראה שא"צ אפילו קליפה. דין דבר גוש -כתב הש"ך שדעת מהרש"ל שבדבר גוש
שיעור האיסור בצלי בדבר שמן -עוד כתב הרשב"א כגון חתיכת בשר או דג או אורז או דוחן ,שמערים אותו חם
שדווקא בשמנו של גיד וקנוקנות שבו מספיק קליפה, מן הקדירה ,אם היד סולדת בו דינו לעולם ככלי ראשון.
מפני שאינם מפעפעים ,אבל חלב ושומן מפעפעים, וביאר הש"ך שהתוס' כתבו שהטעם לחלק בין כלי ראשון
ולפיכך אפילו ע"י צלי ואפילו ע"י מליחה אוסרים הכל ,עד לכלי שני הוא ,שככלי ראשון כיון שעמד על האור דופנותיו
שיהא בהיתר שישים כנגד כל האיסור ,לפיכך גדי שמן חמין ומחזיק חומו זמן מרובה ,משא"כ כלי שני שהדפנות
שצלאו בחלבו צריך שיהיה בגדי שישים כנגד החלב ,וכל מצננות אותו ,ובדבר יבש הדפנות לא מצננות אותו ,ובדרכי
זה בגדי שמן ,אבל בכחוש אע"פ שאין בגדי שישים כנגד משה דוחה את דברי המהרש"ל ,ובאורז ודוחן אם הוא צלול
החלב שבו ,אינו אסור אלא כדי קליפה או נטילה. ונשפך כעין רוטב נראה דיש לסמוך על דבריו.
אין חילוק בין אם האיסור שנפל על הצלי החם ,הוא חם או
קר. סעיף ד'
פסקי ההלכה איסור שנגע בהיתר בצליה ולא בבישול
מה שלמדנו שהאיסור מתפשט בכל ההיתר ,היינו דווקא
איתא במתני' (חולין צ"ו ):ירך שנתבשל בה גיד
כשנפל לתוך תבשיל ,מפני שהרוטב מוליך פליטת האיסור
ומערבו בכל התבשיל ,אבל איסור ,בין חם בין קר ,שנפל הנשה ,אם יש בה בנותן טעם הרי זו אסורה.
על הצלי שאצל האש ,אינו אוסר אלא כדי נטילה ,שהוא ובגמרא אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה,
כעובי רוחב אצבע. אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד.
פירוש :משום שבבישול הרוטב מוליך את פליטת האיסור
לפיכך ירך שצלאו בגידו ,או חתיכת איסור שצלאה עם
ומערבו בכל התבשיל ובכל החתיכות שבקדירה ,אבל
חתיכת היתר ונוגע זה בזה ,צריך להסיר כדי נטילה סביב
בצלי ,כיון שאין שם רוטב ,אין הפליטה מתפשטת .ואע"ג
הגיד וכן מן החתיכה מקום שנגעה בחתיכת איסור( .וכתב
דקיימא לן (שם צ"ט ):דאין בגידין בנותן טעם ,מ"מ שומן
הש"ך שהאיסור בגיד הוא בגלל השומן ,דגופו של גיד אינו
הגיד אסור.
אלא כעץ בעלמא .והש"ך דן אם לפי הרמ"א בירך שנצלה
עם שמנו של גיד צריך קליפה או נטילה ,ומסיים שזה שיעור האיסור בצלי בדבר כחוש -כתבו התוספות
מעיקר הדין ,אבל לפי המנהג דעת הרמ"א שבמקום שאין והרא"ש דהא דקאמר 'קולף ואוכל עד שמגיע לגיד' ,לאו
הפסד קצת צריך שישים אפילו במליחה). דוקא עד שמגיע לגיד ,שהרי צריך להניח כדי קליפה סמוך
וכן אם נפל איסור על חתיכה שבקדרה שהיא חוץ לרוטב, לגיד ,ואפילו כדי נטילה (-כעובי אצבע) צריך להניח,
ולא ניער הקדרה ולא כיסה אותה ,אינו אוסר אלא כדי כדאמרינן במתני' (פסחים ע"ה ):נטף מרוטבו על החרס וחזר
נטילה .אבל אם היא ברוטב ,לרש"י כולה ,ולר"י אפילו אליו יטול את מקומו ,ולא סגי בקליפה אם לא נחלק ,דטעם
מקצתה ,ואפילו אם כולה חוץ לרוטב ,אם ניער או כיסה הרוטב מפעפע ומתפשט יותר מגיד ,מיהו כיון דלא אשכחן
הקדירה ,הרוטב מפעפע הטעם ומערבו ונכנס בכולו. בשום מקום דסגי לצלי בקליפה ,בעינן נטילה .והר"ן כתב
דאע"ג דאמרינן בסתמא 'קולף ואוכל עד שמגיע לגיד' ,כדי
וכתב הט"ז שבשערי דורא לא מחלק בין בישול לצליה, קליפה צריך לשייר ,או כדי נטילת מקום שהוא יותר מעט
ובתרווייהו אוסר הכל ,וכתב המהרש"ל שכן עיקר ,והוסיף מקליפה .וכ"כ הרשב"א דבעינן כדי קליפה ,וי"א כדי נטילה,
שאפילו לדברי הטור שמחלק בין בישול לצליה ,ראוי לנו וראשון עיקר אלא שיש לחוש לדברי המחמירים באיסורים
להחמיר ,כיון שבשמינה אף בצליה אסור ,ואין אנו בקיאים של תורה (-בחלב שזה דאורייתא ,משא"כ בשמן הגיד
בין כחושה לשמינה ,וכמ"ש הרמ"א בסעיף ה'.
תמצית ההלכה הלכות תערובות 44
האיסור ,צריך ליטול מקומו ,וכדאמרינן בגמרא (פסחים כתב רעק"א שאם הניח גבינה חמה על בשר חם ,אינו אוסר
ע"ה ):נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו. רק כדי קליפה.
וכתב הבית יוסף שאין חילוק בדין זה בין חם לתוך חם לצונן
לתוך חם .ואע"פ שהרמב"ם סובר שכשיש שישים א"צ סעיף ה'
נטילת מקום או קליפה ,יש להחמיר כדברי הרשב"א.
כתב הטור שאפילו אם חתיכת האיסור היא כחושה
עוד בהנ"ל
וחתיכת ההיתר היא שמינה ,האיסור מפעפע בכל חתיכת איתא בגמרא (חולין צ"ו :בהמשך לגמרא שהובאה בסעיף הקודם)
ההיתר .והבית יוסף כתב בתחילה לבאר טעמו מפני איני והא אמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור
שהשומן שנבלע בחתיכת האיסור נעשה נבילה ,ואח"כ הוא לאכול אפילו מראש אוזנו .שאני חלב
חוזר לחתיכת ההיתר ומפעפע בכולה .אלא שלפי זה הדין דמפעפע .ובחלב אסור ,והא אמר רבה בר בר
תלוי אם אומרים חתיכה נעשית נבילה בשאר איסורים .אך חנה עובדא הוה קמיה דרבי יוחנן בגדי שצלאו
י"ל שטעם דין זה אינו משום חתיכה נעשית נבילה ,אלא בחלבו ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו.
כדאיתא בגמרא (פסחים ע"ו ):בשר שחוטה שמן שצלאו עם
ההוא כחוש הוה .רב הונא בר יהודה אמר
בשר נבילה כחוש אסור ,מאי טעמא מפטמי מהדדי .ואם
כוליא בחלבה הוה ושריא.
כך הדין לגבי ריחא ,כ"ש דבצלי אמרינן הכי.
וכתבו התוספות שאפילו אם הראש למעלה ,וצד החלב
והקשה הט"ז שבתרומת הדשן כתב דהא דאמרינן לגבי
והכליות למטה ,ועומד בשפוד בתנור ,אסור לאכול אפילו
ריחא דמפטמי מהדדי ,אע"ג דאמרינן שאין הנאסר יכול
מראש אוזנו ,דהחלב מפעפע אפילו כלפי מעלה.
לאסור אלא במקום שהאיסור עצמו יכול לילך שם (ודין זה
נאמר אפילו בנוגעים זה בזה) ,דריחא שאני ,לפי שהפיטום דעת הרמב"ם דהא דאמרינן אסור לאכול מראש אוזנו היינו
מוליך הריח והטעם הכחוש עמו .וממילא כיון שבמקום כשאין בגדי שישים לבטל החלב ,אבל כשיש בו שישים
שהאיסור הוא משום ריחא ,אינו אסור בדיעבד ,איך נאסור קולף ואוכל עד שמגיע לחלב .והר"ן כתב שהרא"ה חולק
כאן בדיעבד .ועוד דזה פשוט שאין כוונת הטור כאן לאסור וסובר שאין חלב מפעפע מתבטל בצלי לעולם ,דאפשר
משום ריחא. שהרבה ממנו התכנס במקום מסוים ,ורק בקדירה הוא
מתבטל מפני שהרוטב מוליך את האיסור בשוה .ונראה
אין חתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעתה אלא
מדברי הר"ן שהוא חולק על הרא"ה ,וגם גדולי כל הפוסקים
כשאיסורה מחמת עצמה ,או כשבלעה איסור מפעפע ,אבל
חלוקים עליו.
כשבלעה איסור שאינו מפעפע אינה אוסרת את החתיכה
שנגעה בה אפילו אם ניצלו יחד. התוספות והרא"ש מבארים שכוונת הגמרא 'ההוא כחוש
הוה' ,שחלב כחוש אינו מפעפע ,ועוד י"ל שכוונת הגמרא
פסקי ההלכה שבכחוש יש רק מעט חלב והוא בטל בשישים .ואהא
במה דברים אמורים שאין הצלי אוסר אלא כדי נטילה ,בירך דאמרינן 'שאני חלב דמפעפע' כתבו התוס' בשם רבינו תם
עם גידו וכיוצא בו ,דבר כחוש שאין בו כח לפעפע בכל ששומן של גיד אינו אוסר בנצלה מפני שאינו מפעפע ,וכ"כ
החתיכה ,אבל גדי שמן שצלאו בחלבו ,אם אין בכל הגדי הרא"ש בדעת רש"י ,ודלא כריב"ם שכתב שכיון דשומנו
שישים כנגד כל החלב שבו ,אסור לאכול אפילו מראש של גיד מדרבנן לא החמירו בו יותר מבגיד .והרשב"א
אוזנו ,שכיון שהחלב שמן הוא מפעפע בכולו .אבל אם הוא מסכים עם פירוש רבינו תם שחלב כחוש אינו מפעפע,
כחוש ,אע"פ שאין בגדי שישים כנגד כל החלב שבו ,אינו וממילא מותר אף בפחות משישים ,וכן דעת הרמב"ן,
אוסר אלא כדי נטילה ,שהחלב של בהמה כחושה כחוש כתב האגור בשם מהר"י מולן שטחול שנצלה בלי ניקור
הוא בטבעו ואינו מפעפע. צריך שישים כנגד מה שעל הדד שחייבים עליו כרת ,וצריך
אפילו אם חתיכת האיסור כחושה וחתיכת ההיתר נמי כדי נטילה דילמא אינו מפעפע.
שנצלית עמה שמינה ,האיסור מפעפע בכולה .שו"ע. כתב הרשב"א שכל דבר שיש לו פעפוע שנפל ע"ג חתיכה
והש"ך מביא את ביאור הבית יוסף שההיתר מפטם את ומקום הנפילה ידוע ,אע"פ שיש בחתיכה בכדי לבטל את
45 סימן ק"ה תמצית ההלכה
תתאה גבר בצלי -דבר שיש לו פעפוע בצלי ,אם היה אחד האיסור ואח"כ האיסור מפטם את ההיתר .והט"ז חולק
חם ואחד צונן ,התחתון גובר ,לפיכך אם נפל חם על צונן, וסובר שבכהאי גוונא אין האיסור מפעפע בכולה ,כיון
אינו אוסר אלא כדי קליפה ,ואם נפל צונן על חם ,אם אין שהאיסור כחוש.
בהיתר שישים כנגד האיסור ,הכל אסור. האם בדבר שמן צריך נטילה כשיש שישים כנגד
האיסור -כתב השו"ע שכל דבר שיש לו פעפוע שנפל
סעיף ז' למקום ידוע מהחתיכה בצלי ,אע"פ שיש בחתיכה שישים
לבטל האיסור ,צריך נטילת מקום( ,דבאותו מקום האיסור
האם דבר הבלוע באיסור אוסר דבר אחר
נחשב כאילו הוא בעין .ט"ז) .והש"ך מביא שהתרומת הדשן
אין חתיכת איסור אוסרת חברתה בנגיעתה ,אלא חולק וסובר שכשיש שישים א"צ לא נטילה ולא קליפה,
כשאיסורה מחמת עצמה ,כגון נבילה או בשר בחלב (לפי וכה"ג כתב מהר"מ מפאדווה ,אבל הרמ"א כתב כהשו"ע,
הט"ז הכונה שחתיכת בשר אוסרת חלב ,אבל חתיכה של וכן סוברים הפוסקים הקדמונים המפורסמים.
מאכל אחר הבלועה בבשר בחלב אינה אוסרת ,והש"ך
וכתב רעק"א שבפרי חדש כתב דדווקא כשנפל למקום
אוסר בשמן בכולו ובכחוש בכדי נטילה) ,אבל אם אין בה
ידוע ,אבל אם לא יודעים להיכן נפל א"צ כדי נטילה מכל
איסור אלא מה שבלעה ממקום אחר ,אינה אוסרת חתיכה
החתיכה ,כיון שיש בה שישים והנטילה היא רק לחומרא,
אחרת הנוגעת בה (אפילו כדי קליפה .ט"ז) ,אפילו אם נצלו
אבל בכחוש דהנטילה מדינא צריך שיטול כדי נטילה מכל
יחד( .ומליחה שוה לצלי .ש"ך).
החתיכה .ורעק"א כתב שגם בכחוש אם ידוע שלא נגע
במה דברים אמורים ,כשבלעה איסור שאינו מפעפע ,אבל אלא במקום אחד ואין ידוע היכן ,מקום הנטילה בטל ברוב
בלעה מן הדברים המפעפעים בטבען ,כגון שומן ,אוסרת נטילות האחרות ,דלא שייך כאן שמא יבשלם ,שהרי
חברתה בין בצלי ,בין בנוגעת זו בזו חם בחם ,או בתחתונה בבישול יהיה שישים בכל החתיכה כנגד החלב .ובפתחי
חמה ועליונה צוננת ,שהאיסור הבלוע בעצמה מפעפע תשובה כתב בשם השמן רוקח שאם בישלוהו בלי נטילת
ויוצא מחתיכה לחתיכה( .שו"ע) .וכל החתיכה אסורה עד מקום ואין שישים כנגד הנטילה ,אם הוא דבר שמן מותר,
שישים כנגד האיסור( .ש"ך) .ואם התחתונה צוננת א"צ אבל בדבר כחוש שהנטילה היא מדינא אסור ,וכ"כ הפמ"ג.
אפילו קליפה( .שם) .וכתב הט"ז שחלב ודם אינם
כתב הרמ"א שכל דבר המבושל בלא רוטב ,או אפוי ,דינו
מפעפעים .והש"ך כתב שדם אינו מפעפע דווקא כשהוא
כצלי בכל דבר.
נבלע בחתיכה ,אבל בשר שלא נמלח ויש בו דם של עצמו,
הוא אוסר במליחה וצליה. עוד כתב הרמ"א שי"א שאין אנו בקיאין מה נקרא כחוש
הש"ך מביא שדעת מהרש"ל שדווקא בשני דברים יבשים ומה שמן ,ויש לאסור בכל ענין עד דאיכא שישים ,ואפילו
חמים ע"י בישול אין הבלוע עובר ,אבל בצליה ומליחה איכא שישים צריך נטילת מקום ,והכי נהוג .ודווקא באיסור
הבלוע מפעפע מחתיכה לחתיכה לדידן אפילו באיסור חלב או שאר איסור דשייך בו שמנונית (כמו ציר נבילה.
שאינו שמן .והש"ך נוקט להלכה שאפילו בצליה אינו ט"ז) ,אבל באיסור דלא שייך ביה שמנונית ,והוא בודאי
אוסר. כחוש ,אינו אוסר רק כדי נטילה .וכתב הש"ך שדם לא שייך
בו שמנונית ,אמנם בסעיף ט' יתבאר שנוהגים לשער
כתב הרמ"א שדווקא בב' חתיכות אין הבלוע עובר ,אבל
במליחה בשישים אפילו בכחוש לגמרי ,וא"כ ה"ה בצלי,
כלי שבלע איסור ,אוסר היתר שנוגע בו אפילו באיסור
דצלייה ומליחה שוין בזה ,וכן משמע בהדיא בתורת חטאת,
שאינו שמן .וכתב הט"ז שהטעם הוא מפני שדווקא מאכל וכן משמע מדברי מהרש"ל ושאר אחרונים ,ומה שהרמ"א
שיש לו מה לפלוט מגופו ,הבליעה אינה הולכת בלא רוטב, סתם הרב כאן דאיסור כחוש לגמרי אינו אוסר רק כדי
אבל כלי שאין בו פליטה מגופו ,מה שבלוע יוצא ,ונ"מ נטילה ,היינו באיסור דרבנן ,כדלקמן סעיף ט'.
שכלי לא נאסר ממאכל שבלוע בו איסור שאינו מפעפע,
כגון כבד או בשר שנמלח בכלי שאינו מנוקב .וכתב הש"ך
שמאכל פרוה שבלוע בו בשר או חלב ,ותחב בו כף בת יומה סעיף ו'
מהמין השני ,המאכל נאסר .עוד כתב הש"ך שדווקא מאכל
תמצית ההלכה הלכות תערובות 46
דכוליא בחלבא הוה וכו' .והבית יוסף מכריע כהרא"ש נאסר מכלי בלי רוטב ,אבל כלי אינו נאסר מכלי בלי רוטב.
והטור ,והרמ"א פוסק כהמחמירים. עוד כתב הש"ך שמה שכלי אוסר בלא רוטב ,היינו רק כדי
פסק ההלכה -כוליא שצלאו בחלבו אינו אוסר אלא כדי קליפה ,ואף שמהמהרש"ל משמע שאוסר לגמרי ,י"ל
קליפה ,מפני שהקרום מפסיק( .שו"ע) .וכתב הרמ"א שיש דמיירי בדבר יבש שיש לו קצת רטיבות ,משא"כ בדבר יבש
אוסרים (דאין סומכים על תירוץ זה בגמרא ,וגם שמא לגמרי ,אמנם באיסור שמן שנבלע בכלי ,אפשר דאפילו
נקרע הקרום .ט"ז וש"ך) ,וכן נוהגים ,ואין לשנות ,ודינו ביבש לגמרי אוסר בשישים ,ואע"ג דלא מפלגינן בין כחוש
כשאר חלב הנצלה עם בשר ,ואם נתבשל כך ,הכוליא לשמן ,היינו בגוף הדבר ,אבל מה שנאסר על ידי בליעה לא
נעשית נבילה וצריך שישים נגד כולה (אפילו אם לא נמלח מחמרינן ,וצ"ע לדינא .והפתחי תשובה כתב שהמגן
או נצלה תחילה .ש"ך) ,וה"ה בקרום שעל היותרת( ,ולענין אברהם פסק בהדיא שאפילו שמן לגמרי הבלוע בכלי אינו
מליחה בכל הקרומות מספיק קליפה במקום הפסד קצת. אוסר ,והנודע ביהודה מיקל כדבריו.
ט"ז בשם הרמ"א). כתב רעק"א שי"ל שאם לח רותח נפל על יבש שבלוע בו
דבר איסור ,הוא מוציא את הבלוע ואסור כדי קליפה,
ונאסר הרוטב ,דעד שנתקרר מיקרי רוטב להפליט את
דיני בליעות ע"י מליחה
הבלוע כדי קליפה .ומביא מהפמ"ג שאם רוטב קר נפל על
עד כה נתבארו דינו בליעות איסור והיתר ע"י בישול ,ובתחילת
גוש רותח שבלוע בו איסור ,י"ל כיון דתתאי גבר הוי בכלל
הסימן נתבאר דין בליעות ע"י כבישה ,ומסעיף זה עד סוף הסימן
יתבארו דיני בליעות שע"י מליחה (בשיעור שאינו נאכל מחמת
רוטב רותח ומוציא הבלוע ונאסר הרוטב.
מליחותו) ,שנתבאר בגמרא ש'מליח הרי הוא כרותח' .ולהלן עוד כתב רעק"א שהמ"א כתב בשם תשובת הרמ"א
יבוארו דיני מליח ,כגון האם מליח מבליע בכולו (כמו ברותח) או שבאיסור דרבנן (והיינו לענין חמץ בפסח במשהו) אין
רק כדי קליפה או נטילה ,בדבר כחוש ובדבר שמן ,והאם יש
איסור יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ,ומשמע
חילוק בזה בין היכא שהמליח עילאה לבין היכא שהמליח תתאה
(שבבישול אמרינן דתתאה גבר ואם הוא רותח אוסר הכל ,ואם שבדאורייתא אסור ,וצ"ע.
התתאה צונן אוסר כדי קליפה ,דעד דמיקר ליה בלע) ,והאם יש
חילוק בין היכא שהאיסור מליח לבין היכא שההיתר מליח ,והאם
גם כלי פולט ע"י מליחה ,ועוד מדיני מליח.
סעיף ח'
דין כליה שצלאה עם החלב שבה
סעיף ט' איתא בגמרא (חולין צ"ז ).ובחלב אסור ,והאמר רבה
איתא בגמרא (חולין צ"ז ):הנהו אטמהתא דאימלחו בי בר בר חנה עובדא הוה קמיה דר' יוחנן
ריש גלותא בגידא דנשיא ,רבינא אסר (משום שמנו בכנישתא דמעון בגדי שצלאו בחלבו ואתו
של גיד ,ולא משום הגיד עצמו ,דקיימא לן אין בגידים בנותן טעם. ושיילוה לרבי יוחנן ואמר קולף ואוכל עד
רש"י) ,רב אחא שרא ,אמר ליה רב אחא לרבינא שמגיע לחלבו ,ההוא כחוש הוה ,רב הונא בר
מאי דעתיך דאמר שמואל מליח הרי הוא יהודה אמר כוליא בחלבה הוה ושריא (מפני
כרותח ,והאמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל שהקרום מפסיק .רש"י).
בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד, הרא"ש פוסק את תירוץ הגמרא שכוליא שצלאה בחלבה
וכי תימא מאי כרותח דקאמר כרותח דמבושל, מותרת ,אך כתב שכדי קליפה אסור ,וכן פסק הטור ,ורבינו
והא מדקאמר כבוש הרי הוא כמבושל מכלל ירוחם כתב שי"מ שאם צלאה בחלב שעליה ודאי אסורה,
שאין כח בקרום להפסיק ,ומיירי שצלאה בלובן שבתוכה
דרותח דצלי קאמר ,קשיא.
שאין בו כח לפעפע בכל הכוליא אלא בכדי קליפה ,וכן אם
ומבואר שמליח מבליע כמו רותח ,ונחלקו בזה הראשונים, צלאה בקרום שעליה ולא עם החלב שעליה אינו מפעפע
וכדלהלן. כ"כ ואינו אוסר אלא כדי קליפה כמו כל שאר קרומות.
כתב הר"ן שי"א שבצלי ומליחה אין משערים בשישים, ובהגהות מיימוני כתבו דאפשר דלא קיימא לן כשינויא
אלא רבינא אוסר בכל אופן ,ורב אחא סובר דסגי בקליפה
47 סימן ק"ה תמצית ההלכה
בעינן קליפה ,ובקרומות דמספקא לן אי הוו דאורייתא או בנטילת מקום ,דס"ל דמליח הרי הוא כרותח דצלי ,ולא
אפשר דבעינן נטילת מקום. עדיף שומן דגיד הנשה מחלב כחוש דאינו מפעפע.
וכל זה בחתיכה עצמה שהיה החלב דבוק ,ולענין שאר והרמב"ן כתב שבמליחה אפילו חלב שמן אינו מפעפע.
חתיכות שנמלחו יחד ,כתב המרדכי בשם הר"מ שאם אין והרשב"א סובר דכל שמפעפע בצלי מפעפע במליחה,
בכל אחת מהם בפני עצמה שישים לבטל החלב אסורות, ואדרבה יותר י"ל דמפעפע במליחה מבצלי ,מפני שהמוהל
ואין מצטרפות ביחד לבטל החלב ,כיון דאין חלב מפעפע היוצא מן הבשר ע"י מליחה שהוא כעין רוטב מוליך את
מחתיכה לחתיכה בלא רוטב אם לא ניער וכיסה (כמבואר האיסור ומפשטו בכל .וכן דעת הטור שדבר שמן מפעפע
חולין ק"ח ,).ואם יש ספק באיזה חתיכה נגע החלב ,חד בכולו והכל אסור ,והיינו אי ליכא שישים כנגד האיסור.
בתרי בטל ,ואפילו הם חתיכות הראויות להתכבד ,דחתיכה וכ"כ המרדכי בשם כמה גדולים שחלב ובשר שנמלחו יחד
שאינה אסורה מחמת עצמה בטילה אפילו היכא שהכיר משערים בשישים.
מתחילה איזה חתיכה נאסרה ואח"כ נתערבה( .ואף שדעת וברמב"ם (פרק ט"ו) מבואר שהכל נאסר ע"י מליחה ,והא
ראבי"ה דהוי חתיכה ראויה להתכבד גם כשנאסרה רק ע"י דמבואר בפרק ז' דסגי בהדחה ,אפשר דמיירי בחלבים
בליעת איסור ,כמה פוסקים חולקים עליו ,וראבי"ה הוא שאינם אסורים אלא מדברי סופרים ,כשמנו של גיד וכיוצא
יחידאה) .וכתב הבית יוסף דמיירי שידוע בבירור שלא נגע בו ,ולפ"ז הא דרב אחא שרי היינו בלא שום תיקון .אי נמי
החלב כי אם באחת החתיכות ,אבל אם יש ספק שמא נגע בפ"ז מיירי במליחה כל דהו כעין מליחת חלבים ,ובפרק ט"ו
בכולם כולם אסורות ,אמנם בארחות חיים כתב שכל מיירי במליח שאינו נאכל מחמת מלחו .אי נמי בפ"ז מיירי
חתיכה שנאסרה בטילה מיד ברוב החתיכות. שמלח החלבים בפני עצמן ,אלא שמתוך שהבשר קרוב
רבינו נתנאל החמיר שאם אין בחתיכת בשר שישים כנגד להם חיישינן שמא יגעו זה בזה ,ובפרק ט"ו מיירי שנמלחו
חלבה ,אך עם שאר החתיכות יש שישים ,אותה חתיכה יחד.
אסורה ,דשמא אין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה ואין שיטת ראבי"ה שבמליחה אין האיסור מתפשט אלא בכדי
בהם שישים לבטלו ,אבל אם נוגע החלב בחתיכה אחרת קליפה ,ולכן צריך קליפה וסגי בקליפה .וכתב רבינו אפרים
מצטרפת אותה חתיכה עצמה לבטלה .וכתב הבית יוסף שנוהגים כראבי"ה .וכ"כ הר"ן בשם הרמב"ן .ויש לדקדק
שלהלכה אין החלב מפעפע מחתיכה לחתיכה. מדברי ראבי"ה דלא איירי אלא בשאין החלב דבוק לבשר,
עוד כתב המרדכי בשם ה"ר יצחק מוינא ואור זרוע שאם ומשום דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב,
אין בחתיכה שבה החלב שישים ,חתיכה עצמה נעשית אבל חתיכת בשר שלא ניקרה מחלבה ונמלחה מודה
נבילה ואוסרת שאר החתיכות בשישים כנגד כל החתיכה דמתבטל בשישים שבחתיכה עצמה.
שהחלב דבוק בה .וכתב הבית יוסף דאזלו לשיטתייהו ודעת השערי דורא שבמליחה או בצלי לא שייך אלא
דס"ל שגם בשאר איסורים אומרים חתיכה נעשית נבילה, קליפה ,וצריך להעמיק בקליפתו יותר ממה שהיה קולף אם
אבל דעת הבית יוסף שהלכה כהסוברים דלא אמרינן מלח בשר נבילה כחוש עם בשר כשר ,מפני שהחלב
חתיכה נעשית נבלה אלא בבשר בחלב בלבד ,וא"כ א"צ מפעפע ונבלע בו יותר ,והכל לפי אומד הדעת ,שכמה בלע
שישים כנגד כל החתיכה אלא כנגד החלב לבדו. יקלוף.
כתב הבית יוסף ששמע שהיו נוהגות הנשים כשנמלח וכתב הבית יוסף שלענין הלכה כיון דרובא דהנך רבוותא
חתיכת בשר עם חלב שבו ,לנקרו ולחזור למלוח הבשר, סברי דמליחה בשישים ,וגם הרשב"א והר"ן והטור סבורים
ואין טעם בדבר ,דלמה לא תעלה מליחה ראשונה ,דאטו כן ,הכי נקטינן ,ומ"מ היכא דאיכא שישים בעינן ג"כ קליפה
החלב שבה מעכבה מלפלוט ,ואף שאותו מקום שבו היה כמ"ש הרשב"א.
חלב לא נגע בו המלח ,הרי גם חתיכה שנחתכה לא גמע וכל זה דוקא בחלב ממש ,אע"פ שהבשר שנצלה או נמלח
המלח במקום החיתוך ואפ"ה שרי ,הלכך אין להם על מה עמו הוא כחוש ,אבל שומן גיד וקנוקנות שבו וקרומות
שיסמוכו כלל. אינם מפעפעים ובקליפה סגי להו ,אא"כ הבשר שנמלח
עמם היה שמן בעינן שישים ,ובשומן גיד דהוי ודאי דרבנן
תמצית ההלכה הלכות תערובות 48
הש"ך דמיירי שבג' החתיכות יחד יש בכדי לבטל את החלב, כתב הטור שחתיכה שנפלה מקצתה לתוך הציר ,מה
דאל"כ אסור שמא יבשלם יחד ויתן טעם כמבואר בסימן שבציר אסור והשאר מותר ,ואפילו אם יש בה שומן ,אין
ק"ט .וכתב רעק"א בשם הפר"ח שבכל ענין כל החתיכות הציר מפעפע ע"י השומן לחלק שמחוץ לציר ,כיון שהציר
נאסרות ,כיון שאם יפגע בחתיכה שבלעה הוא ירגיש את עצמו אינו מפעפע למעלה .ואף אי נימא שהחלק שבתוך
הטעם ,והוי כאיסור ניכר). הציר מעשה נבילה ,אין בו כח לאסור אלא מקום שהאיסור
עצמו עובר לשם.
רמ"א
כתב הרמ"א שי"א שכל מליחה (אפילו בשומן .ט"ז) אינה פסקי ההלכה
אוסרת רק כדי קליפה( ,והיה מן הראוי להחמיר ולהצריך מליח שאינו נאכל מחמת מלחו (והשיעור בזה מבואר
שישים רק בדבר שמן .ט"ז .והש"ך כתב שהרמ"א נקט בסימן צ"א סעיף ה') ,דינו כרותח ,ומפליט לאסור כדי
לעיקר דבשומן כולו אסור ,והביא את הי"א רק בשביל מה קליפה .ושומן הגיד וקנוקנות שבו והקרומות שהם מליח,
שכתב להלן שאפשר לסמוך על דבריהם) ,ולפי שאין אנו יש להחמיר ולהצריכם נטילת מקום (כדס"ל בסעיף ה'
בקיאין בין בשר שמן לכחוש ,נוהגין לשער בכל מליחה שחלב כחוש אינו מפעפע וא"צ שישים לבטלו .ט"ז .וכתב
בשישים כמו בבישול ,דאם איכא שישים בין הכל ביחד הש"ך שלרמ"א במקום שאין הפסד קצת יש להצריך
כנגד כל החתיכה שהחלב דבוק בה ,הכל שרי מלבד אותה שישים) ,ואם הוא חלב ממש ,צריך שישים לבטלו .ואם
חתיכה שהאיסור דבוק בה ,מיהו אותה החתיכה שהאיסור הבשר שנמלח עמו הוא שמן (והוא דבוק לחלב .ט"ז),
נגע בה צריך קליפה מעט( .ובהפסד מרובה מספיק שישים אפילו בשומן הגיד וקנוקנות שבו ,צריך שישים לבטלו
כנגד החלב ,דבהפסד מרובה לא אמרינן חנ"נ) .ואם אינו וליטול ממקום שנגע כדי נטילת מקום ,ולפחות קליפה.
יודע באיזה חתיכה נגע ,הכל שרי (משום ביטול ברוב, (שו"ע) .והש"ך כתב דמיירי דווקא כששניהם מלוחים ,ולא
ומיירי שידוע שלא נגע ברובם .ש"ך) ,ואם אין שישים הכל כשהאיסור מליח וההיתר תפל ,שאז אין באיסור כח לפטם
אסור ,ואין לשנות המנהג ,ואע"פ שיש בזה קצת קולא אם את ההיתר .ומהרש"ל סובר שבמליחה מותר אפילו אם
היה האיסור שמן ומפעפע (והיינו אם יש חלב באותה חתיכת ההיתר שמינה ,כל שהאיסור עצמו אינו יכול
חתיכה ,שלמחמירים צריך שיהיה שישים באותה חתיכה לפעפע לשם.
בלי שאר החתיכות ,וכן יש בזה קולא שאם החלב אינו
כל זה לענין החתיכה עצמה שהיה החלב דבוק בה (או מונח
דבוק לשום חתיכה ,שהיה לנו להצריך שישים בכל חתיכה אצלה .ש"ך) ,ולענין שאר חתיכות שנמלחו יחד (והחלב נגע
שנגע בה בפני עצמה .ואין הקולא כמ"ש הלבוש שא"צ
בכל אחת מהן .ט"ז) ,אם אין בכל אחת מהם בפני עצמה
קליפה ,שהרי באמת גם כאן צריך קליפה .ט"ז וש"ך) ,מ"מ
שישים לבטל החלב ,אסורות ,ואין מצטרפין ביחד לבטל
יש לסמוך בכי האי גוונא אדברי המקילין וסבירא להו דאין
החלב ,דאין חלב מפעפע מחתיכה לחתיכה בלא רוטב.
אוסר במליחה רק כדי קליפה (ולומר שלגבי זה כל
(ואם ברור שלא נגע החלב אלא באחת מהן ,האחרות
החתיכות מצטרפות .ט"ז .ומבואר בתורת חטאת שאפילו
מותרות .והקשה הט"ז שבסעיף ז' פסק השו"ע שאם
אם אין החתיכות נוגעות בחלב אלא בחתיכה שנוגעת החתיכה בלעה דבר המפעפע בטבעו כגון שומן ,אוסרת
בחלב ,הכל מצטרף אם אין האיסור דבוק .ש"ך) ,כדי שלא חברתה גם בלי רוטב .ובנקודות הכסף מיישב שרק
נצטרך לשער בין איסור שמן לכחוש ,כי אין אנו בקיאין.
לחומרא אין מפעפע ולא לקולא ,ולכן אין שאר החתיכות
וכל זה באיסור ששייך בו שמנונית ,כגון חלב או ציר (וה"ה
מצטרפות לבטל ,ומאידך כל החתיכות נאסרות) .ואם אין
דם ,שאע"פ שאינו מפעפע ,לפעמים מעורב בו ציר ושומן.
ידוע אם נגע בכולן ,כולן אסורות( .והקשה הש"ך שאם יש
ט"ז) וכהאי גוונא ,אבל באיסור שאין בו שמנונית כלל ,כגון
למשל בכל אחת חמישים כנגד החלב ,מותר ממ"נ ,שאין
חמץ בפסח ,לכולי עלמא מליחה אינה אוסרת רק כדי
בה כח לאסור אלא חתיכה אחת ,דהא ס"ל לשו"ע דלא
קליפה( .וכתב בתורת חטאת שמ"מ המנהג שאין לחלק,
אמרינן בשאר איסורים חתיכה נעשית נבילה) .ואם ידוע
אמנם באיסור דרבנן יש להקל ,וכתב הש"ך שמשמע אפילו
שלא נגע אלא באחת ואין ידוע איזו היא ,כולן מותרות ,דחד
במקום שאין הפסד קצת ,אמנם באיסור ששייך בו
בתרי בטיל ,אפי' הן חתיכות הראויות להתכבד (דבחתיכה
שמנונית ,יש להחמיר במקום שאין הפסד קצת אע"פ
שרק בלועה באיסור לא נחשבת ראויה להתכבד .וכתב
49 סימן ק"ה תמצית ההלכה
שישים וזה רק מין במינו ,ועוד דלכמה פוסקים לא נאסר שהוא דרבנן .ובאו"ח הרמ"א אוסר את כל החתיכה שנמצא
אלא כדי קליפה וכשכל אווז נצלה צלי קידר נתבטל עליה חיטה בפסח ,והאחרות מותרות ע"י קליפה) ,וי"א
האיסור הבלוע בקליפה בשישים ,נמצא דכבר קליש ליה שבהפסד מרובה יש להתיר במליחה ע"י קליפה ,אע"ג
איסורא טובא ,והצטרף לזה שכבר היה מקום להתיר גם שכבר נהגו לשער כל מליחה בשישים ,אפילו באיסור
עיקר הטריפות ,דהיה שומן טהור סותם אלא שהיה קצת כחוש ,ויש לסמוך על זה באיסור כחוש שאינו אלא מנהג
ספק בזה .ולכן הורה החתם סופר שיסירו א' מהאווזות הה' לשער בשישים ,אבל לא באיסור שמן שמדינא צריך
הנותרים ,ואותן הד' יבשלו כל אחת בקדירה לבדה ,ויעלה שישים.
על שולחנות נפרדים באופן שלא יבואו שנים ליד אדם וכתב הט"ז בשם מהרש"ל ,דמה שמצינו שיש חילוק בין
אחד .וקצת צ"ע. בישול למליחה וצליה ואפיה ,היינו דוקא לר"א ממי"ץ
והנמשכים אחריו ,דס"ל שבמליחה צליה ואפיה אינו נוטל
סעיף י' אלא מקום פעפוע וכפי אומד הדעת ,אבל אנן קיימא לן
כהא"ז בשם ר"י הלבן ומהרא"י שדין מליחה צליה ואפיה
במה דברים אמורים ,כשהאיסור וההיתר שניהם מלוחים.
כבישול וצריך שישים כשאר איסורים ,וממילא חמץ בפסח
ואפילו איסור מליח וההיתר תפל .אבל אם ההיתר מלוח
במשהו ,ומ"מ לא אמרינן שדינם כבישול אלא לחומרא
והאיסור תפל ,אינו צריך אלא הדחה. להצריך שישים כנגד החלב ,ואם הוא דבוק צריך שישים
וכתב הרמ"א שיש אוסרים אם נוגעים זה בזה ,ויש להקל נגד כל החתיכה ,אבל לא להקל ,דהיינו שלא להצריך כדי
במקום הפסד .ועיין לעיל סימן ע' ובש"ך שם. נטילה אפי' ביש שישים .ולפ"ז מצה שנתכפלה קצתה
בתנור קודם פסח ,צריך גם שישים וגם כדי נטילה ,ודלא
סעיף י"א כהרמ"א שלא הצריך שישים .עוד כתב מהרש"ל דלא
קיימא לן כמ"ש הטור דגם במליח שהיתר שמן והאיסור
דין עילאה ותתאה במליח כחוש אסור הכל ,דבמליחה לא מחמירים כ"כ ,אלא כל
כתב הטור שדעת הרשב"א דוקא כשהאיסור המלוח למטה מקום שהאיסור עצמו לא יכול ללכת לשם מותר אפילו אם
וההיתר למעלה אוסר ,דתתאה גבר ,אבל אם האיסור החתיכה שמינה.
למעלה וההיתר למטה לא בעי אלא כדי קליפה ,דתתאה מעשה באשה שמלחה ששה אווזות לצורך סעודת נשואין,
גבר ,שההיתר שהוא למטה מצנן העליון ואינו בולע אלא והניחתם על נסר משופע כדרך מליחה ב' על גבי ב' וב' על
כדי קליפה .ומבואר מדברין שחום שע"י מליח אוסר הכל, גביהן ,ולא היו נוגעים זה בזה כלל ,ואח"כ מצאו במעי של
והרא"ש לא סובר כך .והבית יוסף כתב שאין מחלוקת בין אחד מהם מכה המטרפת ,והיה הפסד רב וצורך סעודת
הרשב"א לרא"ש ,דהרשב"א מיירי בשמן ,והרא"ש מיירי נשואין ,וכתב החתם סופר שאם היה ידוע לנו שהטריפה
באינו שמן ,כמבואר בסוף דברי הרשב"א .ועיין בט"ז מה היתה מונחת בתחתית הנסר ,העליונות ודאי מותרות ,ואין
שמיישב דברי הטור. ספק אלא בזו שלצידה ,כיון שהציר זב גם לצד ,וא"ח
שיטת ר"י (ועוד ראשונים) שבמליח אין חילוק בין תתאה חתיכה זו בטילה ,דבבלוע אין דין חתיכה הראויה להתכבד,
לעילאה ,אלא בכל ענין שהאיסור מלוח מבליע בהיתר ולפי הצד שהטריפה היתה בעליונים ,וממילא זב ממנה ציר
התפל ,וכשהאיסור תפל הכל מותר ואפי' קליפה לא בעי. לתחתונים ,כיון שזה איסור דרבנן (כיון שזה מין במינו),
וביאר הסמ"ק דלעולם אין האיסור נפלט ונבלע בהיתר א"כ קרוב לודאי שיש ס' בהאווזות נגד הציר הזב מאותה
אא"כ יש כח באיסור עצמו מחמת מליחה או מחמת אווזא הטריפה ,ואף דקיימא לן שמשערים בכולה ,היינו
חמימות האור ,אך בזה יש חילוק בין מליחה לחמימות בבישול ,שאף שרואים כמה יש בו ,מ"מ חוששים שיצא
האור ,דמחמת האור אותו שהוא גובר מרתיח את חבירו או ממנו הרבה ונבלע באחרים והוא חזר ובלע מאחרים ,אבל
מצנן את חבירו ,כי כן הוא דרך תולדת האור ,ולכן תתאה כאן רואים שאפילו באווזא אחת יש שישים כנגד הציר,
גבר ,אבל מחמת מליחה אין כח באותו שהוא תפל לבטל ואף שחלילה לסמוך על זה ,מ"מ בהצטרף הספק שמא
כח המליחה ,דאין מליחה מתבטלת אלא ע"י הדחה ,וכן אין האיסור היה בתחתונה ,ואת"ל שהיה העליונה אולי יש
תמצית ההלכה הלכות תערובות 50
לרבינו אפרים דס"ל שאין אומרים חתיכה נעשית נבילה כח במליח לעשות התפל מליח ,ולכן לא הולכים אחרי
אלא בבשר בחלב ,ואף לחולקים מליחה בקערה לא דומה התתאה אלא הדבר תלוי אם האיסור מליח או ההיתר.
לכבוש ,וסגי בשישים כנגד הקליפה שבלעה הקערה ,דהוי ולענין שיעור האיסור (כשהאיסור מליח) ,אם שניהם
כרותח דצלי דלא בעי רק כדי קליפה .והט"ז כתב כחושים נתבאר בסעיף ט' שנחלקו הראשונים אם אוסר
שמהרש"ל חולק וסובר שמליחה בכלי אינה מפליטה בכולו או כדי קליפה (ואם ההיתר מליח אינו אוסר כלל),
אפילו איסור דאורייתא הבלוע בכלי. ואם אחד מהם שמן אוסר בכולו אא"כ יש שישים כנגד
פסק ההלכה -גבינות שנעשו בדפוסי עובדי כוכבים, האיסור.
אע"פ שנמלחו בתוכם מותרים( .שו"ע) .וכתב הרמ"א וה"ה
פסקי ההלכה
אם נמלח היתר בשאר כלי איסור ,ואפילו אינו מנוקב ,דאין
זה שאמרנו באיסור מליח והיתר תפל שאם הוא שמן אוסר
מליח כרותח כ"כ להפליט מן הכלי מה שבלע בתוכו ,ודוקא
עד שיהא בו שישים לבטלו ,היינו דווקא כשהיה האיסור
בדיעבד ,אבל לכתחלה אסור.
המליח למטה וההיתר התפל למעלה ,משום דתתאה גבר.
אבל אם היה ההיתר תפל למטה והאיסור המליח למעלה,
סעיף י"ג אינו אוסר אלא כדי קליפה.
כתבו הראשונים שמלח שהיה נתון בקערה של בשר מותר וכתב הרמ"א שיש חולקין ואומרים שבמליח אין חילוק אם
ליתנו בחלב ,וכן רגילים לעשות ,ומותר לעשות כך הוא למעלה או למטה (אלא לעולם המליח מבליע בתפל
לכתחילה ,וכ"כ בארחות חיים בשם הרא"ה שכלים של ואינו בולע ממנו) ,והכי נהוג.
עכו"ם שהודחו יפה מותר ליתן בהם תבלין וכן בצל וכיוצא
בו חריף ,דדבר קשה אינו מפליט יבש ביבש.
סעיף י"ב
פסקי ההלכה
דין מליח כרותח בכלים
מלח או תבלין שהם בקערה של בשר ,מותר ליתנם בחלב,
כתבו התוס' והרא"ש שמליח אינו מפליט משום 'מליח
(מפני שמליח לא מפליט מכלי ,אבל אין להתיר מטעם נ"ט
כרותח' אלא מאוכלים ולא מכלים ,ולכן גבינות שנעשו
בר נ"ט ,דחורפיה דמלח ותבלין משוי ליה כאילו הוא בעין.
בדפוסי עובדי כוכבים ,אע"פ שנמלחו בתוכם מותרים.
ש"ך) .וכתב הרמ"א דה"ה אם היו בכלי איסור ,דמאחר
ומשמע בתוס' שלכתחילה נמי שרי ,אבל המרדכי כתב
שהם יבשים אינן בולעים מן הכלי (ובכהאי גוונא מותר
שלכתחילה אסור משום הרחק מן הכיעור ,וכן משמע
לכתחילה ,ובדיעבד מותר אפילו בלח .ש"ך בשם התורת
מהרא"ש והטור .וכתב המרדכי שראבי"ה אוסר אפילו
חטאת .והפתחי תשובה דן אם מותר בצלול או לא) ,ומיירי
בדיעבד .וכתב הבית יוסף שהלכה כהתוס' והרא"ש
שהכלי הוא נקי ואין איסור דבוק בו( ,ובסתמא אומרים
והעומדים בשיטתם.
שהכלי היה נקי .ש"ך).
כתב הרשב"א שמותר למלוח בשר בכלי שמכניסים בו
כתב הרמ"א שהמחמיר לכתחילה תבא עליו ברכה .והט"ז
הגויים יין לקיום ,מכמה טעמים :א' אין זה מפליט .ב' א"א
(צ"ה י"ח) כתב שדין זה הוא גם לכתחילה ,אמנם כתב
שיפליט כ"כ שיבא לידי נתינת טעם .ג' אגב דטריד למיפלט
רש"ל 'משבח אני מנהג אשכנז שיש להם כלים עשוים
דמא לא בלע .ד' לא בלע אלא דבר המסתבך כשומן או ציר,
למלח אחד לבשר ואחד לחלב ,דלפעמים בתוך הסעודה
אבל דם דשריק או פליטת יין לא.
כשידיו מלוכלכות מן הבשר לוקח שם מלח ואחר כך יקח
לחלב ,וכן איפכא'. מעשה בשפחה גויה שמלחה טומאה בקערה ,ואחר
שהסירה הטומאה מהקערה הכניסה את קערה במים
כתב רעק"א שבתפילה למשה נשאר בצ"ע לדינא ,די"ל
רותחים שהיו במחבת על האש ,ומאותם המים נתנו בקמח
דוקא בליעה שע"י מליחה לא יוצאת ע"י מליחה ,,אבל
ולשו עיסה ,ולא היו שישים לבטל הקערה שהיתה בת
בליעה שע"י בישול יוצאת במליחה .ובבאר שבע כתב שי"ל
יומא .וכתב האגור בשם הגהות אשר"י שמספיק שיהיה
שדווקא בכלי עץ אמרינן דאין מליחה להפליט ,אבל לא
בעיסה ובמים שישים כנגד מה שבלוע מהטומאה בקערה,
51 סימן ק"ו תמצית ההלכה
החתיכה) ,אע"פ שמה שבקדירה לא נאסר ,אותה חתיכה בכלי חרס ,וכ"כ התפילה למשה בכוונת הרא"ש ,ובש"ך
נשארת באיסורה. כתב בשם האיסור והתר שאפילו בכלי חרס אמרינן הכי.
והטור סובר שגם אותה חתיכה מותרת ,כיון שהאיסור
הבלוע בחתיכה מתערב בכל התבשיל שבקדירה ובטל סעיף י"ד
בשישים.
מלח הבלוע באיסור שנתערב בתבשיל
והבית יוסף מסכים עם הרשב"א ,ומבאר שטעם האיסור
כתב בספר התרומה שמלח הבלוע בדם או באיסור ונתנוהו
הוא משום שאין כל האיסור יוצא מהחתיכה ,ומה שצריך
בקדירה ,אם יש בקדירה שישים כנגד כל המלח הכל מותר,
שישים כנגד כל האיסור שבחתיכה ,אין זה בגלל שכל
ואע"פ שהמלח שנעשה נבילה נתן טעם בקדירה ,וטעם
האיסור יוצא ,אלא אפילו אם ברור לנו שלא הכל יוצא צריך
אפילו באלף לא בטיל ,אין המלח חמור מהדם או האיסור
שישים כנגד כולו ,כדאמרינן (חולין צ"ז ):גבי כחל בדידיה
הבלוע בו .וכל זה לדעת הסוברים שאומרים חתיכה נעשית
משערינן דאי במאי דנפק מיניה מנא ידעינן, נבילה בכל האיסורים ,אבל לרבינו אפרים דס"ל שרק
אלא דכיון שחתיכה זו נאסרה א"א לה לחזור להיתרה בבשר בחלב אומרים חנ"נ ,מספיק שישים כנגד הבלוע
אא"כ יהיה ברור לנו שיצא איסור זה ממנה ונתפשט בה וא"צ שישים כנגד המלח .וכן אם המלח בלוע בבשר היתר
ובכל החתיכות בשוה ,כמו בדבר הנבלל ונמוח ,וכיון ונתנוהו בחלב או איפכא ,א"צ שישים כנגד כל המלח ,ודי
שבדבר שאינו נבלל ונימוח ברור לנו שנשאר באותה בשישים כנגד הבליעה .אמנם כיון שלא יודעים כמה דם
חתיכה יותר ממה שנבלע בשאר התבשיל שבקדירה, המלח בלע ,אפילו לרבינו אפרים משערים כנגד כל המלח.
נשארה חתיכה זו באיסורה .והקשה הבית יוסף למה אין
ור"ש מקוצי וריב"א כתבו שכיון שהמלח נימוח עם הדם
לסמוך כאן על טעימת קפילא לבדוק אם נשאר עדיין
ומתערב בכל הקדירה ומוליך איסורו עימו ,צריך לשער
בחתיכה זו טעם מהאיסור .וכתב הבית יוסף ושמא יש
כאילו כל הדם היה מלח .והביאו ראיה לדבריהם.
לומר שכיון שחתיכה זו כבר נאסרה ,אע"פ שנפלט קצת
מהאיסור שבה ,לעולם אסורה עד שיפלט כולו לגמרי ולא פסק ההלכה -מלח הבלוע בדם ,כגון ממליחת בשר,
ישאר בה ממנו כלל ,ולא דמי לדבר הנבלל ונמוח שמאחר ונתנוהו בקדירה ,או שנתנו בקדרה בשר מלוח בלא הדחה,
שהכל מתערב זה עם זה בשוה ואין תוספת איסור בנאסר אם יש שישים כנגד המלח ,מותר( .ולא מספיק שישים
מבהיתר חשיב כאילו נפלט כולו .וכן מבואר בתשבות כנגד הדם הבלוע במלח ,דאין אנו יודעים כמה דם המלח
הרמב"ן .ומוסיף הרמב"ן שאותה חתיכה מצטרפת בלע .ש"ך) .וביאר הרמ"א שאע"פ שהמלח עדיין נותן טעם
לשישים כדי לבטל את האיסור ,כיון שאם היה אפשר בקדירה מותר ,כיון שאין המלח אסור מחמת עצמו אלא
להוציא ממנה את האיסור לגמרי היא היתה מותרת, מחמת דם שבתוכו ,דכל מקום שאין האוסר יכול לילך שם,
וכדמצינו בכחל (שם) כחל בשישים וכחל מן המנין, אין הנאסר אוסר יותר מן האוסרו.
וכחל עצמו אסור.
פסקי ההלכה סימן ק"ו
חתיכה שבלעה איסור ואין בה שישים לבטלו ,ואח"כ נפלה
אותה חתיכה לקדירה ,לדעת השו"ע אינה אוסרת אלא לפי
חשבון איסור שבה ,ואם יש במה שבקדירה מצורף עם סעיף א'
החתיכה עצמה שישים כנגד איסור הבלוע בה ,מותר מה
האם חתיכה שבלעה איסור יכולה לחזור להתירה
שבקדרה ,אבל החתיכה עצמה אסורה לפי שאיסור שבה
אינו נפלט ממנה לגמרי( .ובהגהות על השו"ע הקשה כתב הרשב"א שחתיכה שבלעה איסור ונפלה לקדירה
שבסימן צ"ב השו"ע מתיר את החתיכה) .אבל דבר הנבלל שיש בה שישים כנגד האיסור (והיינו לשיטתו שאין אומרין
ונימוח ,כגון אם נפל דם וכיוצא בו לתוך רוטב של היתר חתיכה נעשית נבילה אלא בבשר בחלב ,ולסוברים
ואסרו מחמת מיעוטו ,ואח"כ נתרבה הרוטב של היתר עד שאומרים חנ"נ בכל האיסורים מיירי שיש שישים כנגד כל
תמצית ההלכה הלכות תערובות 52
באחרונה בשעה שאין בקדירה שישים כנגד האיסור .וגם שיש בין כולו שישים כנגד הדם כולו ,מותר ,שהכל נבלל
לא יוציאנה תחילה ,מפני שהחלב שבה יאסור אותה .ומה ונתערב.
תקנתה ,יניחנה עד שתצטנן הקדירה( .ולא דמי לסעיף א' וכתב הרמ"א שלפי מה שנוהגים לומר בכל האיסורים
ששם החתיכה נשארת באיסורה ,דשאני הכא שהבליעה חתיכה נעשית נבילה (ואפילו בנתערב איסור לח בהיתר לח
אינה אלא ע"י בישול זה שהיא מעורבת בשאר התבשיל אומרים חנ"נ בשאר איסורים במקום שאין הפסד גדול,
שבקדירה ,והטעם מתפשט בהכל בשוה .ט"ז וש"ך). כמ"ש הרמ"א צ"ב ד' .ש"ך) ,אין חילוק בין דבר לח לדבר
וכתב הרמ"א שלפי מה דקיימא לן חתיכה נעשית נבלה, יבש אלא לענין שאם הדבר שנאסר כבר הוא דבר יבש ויש
מסיר החתיכה האסורה משם ,והשאר מותר .וביאר הש"ך שישים כנגד כולו ,החתיכה הנאסרת תחילה נשארת
שצריך להוציאה מיד ,כיון דקיימא לן חנ"נ בכל האיסורים באיסורה וצריך להסירה משם אם מכירה ,ואם אינו מכירה
וכן באיסור דבוק ,ואם ישאיר אותה יצטרכו שישים כנגד בטילה אם אינה חתיכה הראויה להתכבד( .וגם חתיכה
כל החתיכה ,והחתיכה תישאר באיסורה גם אם יהיה הראויה להתכבד בטילה ,כיון שבדבר שאין איסורו מחמת
שישים ,וא"כ אינו מפסיד כלום במה שמוציאה מיד. עצמו לא נאמר דין חתיכה הראויה להתכבד ,ורק בבשר
והקשה הש"ך שהרי חתיכה זו שיש עליה חלב נמלחה בחלב אינה בטילה בראויה להתכבד .ש"ך) ,ואם הוא דבר
תחילה ,דאי לאו הכי אסורה משום דם וצריך שישים כנגד לח הכל מותר.
כולה (כמבואר לעיל ס"ט י"א) ,וכיון שהיא נמלחה עם חלב כתב הנודע ביהודה שחתיכה שבלעה איסור מין במינו ע"י
היא נאסרת ואינה חוזרת להתירה .ותירץ דמיירי בחלב מליחה ,י"ל שאם החתיכה נתערבה בקדירה גם היא
דרבנן או של בהמה כחושה שאינו אוסר במליחה אלא כדי מותרת ,אף לדידן שאומרים חנ"נ בשאר איסורים .פתחי
קליפה ,או שבזמן המליחה היה שישים כנגד החלב ,ואח"כ תשובה.
נחתך ממנה. רבי עקיבא איגר -א' חתיכה שנאסרה בנותן טעם ונפלה
כתב בתפארת צבי שאיסור שהתבשל בקדירה והיה לקדירה ,אם נתערבה באחרות בטילה ,דאין דין חתיכה
שישים כנגדו ,ולאחר שהצטנן התבשיל התמעט ההיתר הראויה להתכבד כשאין איסורה מחמת עצמה ,ונראה
וכבר אין שישים ,אם נכבש בשיעור כבישה נאסר התבשיל, שהיא בטילה ברוב ,ולא חוששים שיבשל והיא תתן טעם,
ודלא כרב אחד שרצה לומר שאין תוספת בליעה ע"י דטעם החתיכה הוי מין במינו ,וטעם האיסור אינו אלא דבר
כבישה .פתחי תשובה. מועט ,כיון שהרוב נפלט בקדירה .ב' כתב הבית יוסף
ברשב"א משמע שאם יוציא את החתיכה מיד כולה שטעימת קפילא לא מועילה להתיר את החתיכה ,כיון
אסורה .והקשה רעק"א שכשיוציאנה לא יהיה עליה רוטב שהיא כבר נאסרה ונשאר בה דבר מועט .ומוסיף רעק"א
והוי צלי שאינו אוסר אלא כדי נטילה. שאם בישלו את החתיכה שקפילא אמר שאין בה טעם,
יחד עם חתיכות אחרות ,מותרות אף אם אין שישים כנגד
הבלוע ,ולדידן שאומרים חנ"נ בשאר איסורים מותר
בהפסד מרובה ,דסומכים על הט"ז שמשהו אינו מתפשט
מהחתיכה ,ואף שאנו לא סומכים על קפילא ,נ"מ בדבר
סימן ק"ז שנאסר מחמת נדר וכדומה ,שישראל יכול לטעום.
סעיף א' סעיף ב'
דגים שנתבשלו ונמצא ביניהם דג טמא -כתב הסמ"ג זהירות בהוצאת חתיכה כשיש בתבשיל חתיכת
שאם התבשלו דגים קטנים ונמצא ביניהם דג טמא, איסור
(והדגים התבשלו באילפס ומשם עירו את הדגים לתמחוי. חתיכה שיש בה חלב ,ונתבשלה בקדירה שיש בה שישים
ביאור זה וכן להלן מדברי הבית יוסף) ,יש אוסרים אפילו כנגד החלב ,צריך להזהר שלא יסיר שום דבר מהקדירה
אם מכיר את הדג הטמא וזורקו ויש שישים לבטלו ,לפי בעוד חתיכת האיסור בתוכה ,דחיישינן שמא תשאר
53 סימן ק"ז תמצית ההלכה
גם דג טמא ולא עירה את כולם בפעם אחת אל הקערה. שכשמערה את המים החמים (מהאילפס לתמחוי)
(ואם יש ספק אם עירה את כולם בפעם אחת או לא ,יש לפעמים בסוף העירוי כאשר נשאר מעט מים ודגים ישאר
להחמיר .ט"ז) .ויש מתירים בכל ענין ,דלא מחזקינן איסור הדג טמא עם כ' או עם ל' דגים ,ונאסרו ,וחוזרים ואוסרים
לומר שהאיסור נשאר בלי שישים כנגדו ,וכן עיקר( .וגם את כל הדגים (אע"פ שבתמחוי יש עכשיו שישים כנגד
לדעת השו"ע בדיעבד הכל מותר .ט"ז) .ואפילו לדעת הדג הטמא) .ויש מתירים מפני שאותם כ' או ל' שנשארים
האוסרים אין לאסור את הכלים (ואם זה איסור דאורייתא בטילים (חד בתרי) ברוב הדגים (שבתמחוי) ,ואף שבריה
צריך להמתין מעת לעת .ש"ך) ,דהעמד הכלי על חזקתו. אינה בטילה ,זה נאמר רק בבריה שאיסורה מחמת עצמה,
וכתב הט"ז שלפי טעם הרמ"א (דלא מחזקינן איסור ,שהוא ולא כשהבריה נאסרה מחמת בליעת איסור אחר ,ואין
טעמו של רבינו שמשון) ,היש מתירים מתירים גם בביצים, המים החמים חוזרים ואוסרים את שאר הדגים שבמחבת
אבל לפי טעם רבינו ברוך שהביא הטור (שהדגים שנאסרו אע"פ שהם נוגעים בהם ,מפני שאיסור הנבלע ואין איסורו
בטלים ברוב) יש לאסור בביצים שאין רגילות לבשל אלא מחמת עצמו אינו חוזר ונבלע ביבש כי אם על ידי בישול.
עשרים או שלושים יחד .וכן נ"מ בדגים עצמם ,שלטעמא ורבינו שמשון מתיר משום שיש לנו לומר דאיסורא ברובא
דהסמ"ג דווקא כשעירה המים קודם שעירה הדגים איתיה כדאמרינן בזבחים (עד ,).ולכן אין לתלות שבסוף
האחרונים הנשארים במחבת מותר ,אבל אם נשאר מים או העירוי עם מעט מים נשאר שם הדג הטמא.
רוטב עם מעט הדגים לבסוף ועירה אותן לקערה הכל ביצים שהתבשלו ונמצא באחד מהם אפרוח או דם-
אסור ,דעירוי ככלי ראשון ,ולטעם שהביא הרמ"א גם בזה עוד כתב הסמ"ג שביצים שנתבשלו ונמצא באחת מהם
מותר .וכיון שהטור הביא את טעמו של הסמ"ג הכי קיימא אפרוח או דם ,הכל אסור ,דאין רגילות לבשל הרבה ביצים
לן ,וממילא יש להחמיר בנ"מ הנ"ל ,אלא שכתב רש"ל שאין יחד ,אלא עשרים או שלושים .ולכן כשמבשל ביצים טוב
המים שבקערה אוסרים הדגים כולם מכח התערובות ,כיון להמתין שיצטננו קודם שיוציאם מן המים שנתבשלו שם,
שהם בכלי שני ,ואותו מעט מים שנשאר בקדירה ג"כ אין שמא ימצא באחד מהם אפרוח ,ואם רוצה למהר ישים מים
בהם כח להפליט ולהבליע בדגים שבקערה ,והמים צוננים עמהם לצננם תחילה ,ומ"מ אם לא עשה כך א"צ
הנאסרים עצמם אינם אוסרים מפני שהם מתבטלים להגעיל את המחבת מספק שמא נשארה לבסוף ביצה עם
בשישים ,ולפ"ז אם יש לחוש שאין שישים כנגד אותן אפרוח ,דהעמד המחבת בחזקת כשרות.
המים שנשארו בקדירה ודאי יש לאסור כל הדגים אח"כ.
וכתב הט"ז שהרמ"א מלבד שהוא פסק אם טעמו של
פסקי ההלכה
הר"ש וכנ"ל ,הוסיף בתורת חטאת שכיון שיש להסתפק המבשל הרבה ביצים בקליפתם ,לא יוציאם מהמים
אם האיסור נשאר כשלא היה כנגדו שישים אזלינן לקולא, שנתבשלו בהם עד שיצטננו ,או יתן עליהם מים צוננים
דהוי ספק דרבנן ,והט"ז כתב שהספק הזה הוא ספק לצננם ואח"כ יוציאם ,דחיישינן שמא ימצא באחת מהן
דאורייתא ,וממילא הוי כאסור בודאי ,ואף שעכשיו יש אפרוח ואם יוציא מהם קודם שיצטננו שמא תישאר אותה
ביטול מדאורייתא חד בתרי ,מדרבנן הרי צריך שישים, ביצה עם הביצים האחרונות ותאסור אותם כשאין שישים
(ודבר זה הוא כלל בכל מקום ,שלא נחשב ספק איסור כנגד אותה ביצה.
דאורייתא להיתר מחמת שיש ביטול ברוב) .עוד הקשה וכתב הרמ"א שאם לא עשה כן ,אלא עירה אותם לקערה,
הט"ז שבביצה שיש בה אפרוח או דם הוה מין באינו מינו, ונמצא אחת מהן טריפה ,יש אוסרים הכל ,דחיישינן שמא
דהאיסור הוא אינו מינו עם הביצים ,ומבואר בשערי דורא הטריפה נשארה לבסוף ולא היה שישים בקדירה לבטלה
שבכהאי גוונא זה נחשב ספק איסור דאורייתא .וכתב שלכן ונאסר מה שבקדרה וחוזר ואוסר כל מה שבקערה( ,וכן אם
נראה להחמיר כדעת רש"ל שבביצים אסור ובדגים מותר נשארו בקדירה ,ועירה ממנה את המים הרותחים ,אסור,
כל זמן שאפשר שיש שישים נגד המעט מים שנשאר דשמא הביצה האסורה היתה בשולי הקדירה ונאסרו
בקדירה. הביצים שאצלה כשלא היה מים לערב את הבליעות בכל
הביצים ,וע"י לחלוחית המים נאסרים גם שאר הביצים,
ואפילו הם מאה .ט"ז) .וה"ה בדגים קטנים שנמצא בקערה
תמצית ההלכה הלכות תערובות 54
המאוסים שנפשו של אדם קצה בהם כנמלים וזבובים אם הוציא כל ביצה בנפרד ע"י הכף ,יש לחוש שמא הוציא
ויתושים ,אפילו נתערבו בתבשיל ונמחה גופן לתוכו ,אם תחילה את הביצה האסורה ונאסרה הכף וממילא נאסרו
ההיתר רבה עליו מותרים ,וא"כ הכא בזבוב או בנמלה הכל הביצים האחרות .ט"ז.
מותר בכל גוונא .ודברי הטור כאן שמשמע שזבוב אוסר ביצה שיש בה דם ,כתב האיסור והתר שאם כבר נודע
הם לדברי האוסרים ,אבל להרשב"א והסוברים כמותו האיסור שבביצה ,יש לאסור גם בספק ,אע"פ שדם ביצים
מותר בכל גוונא. דרבנן ,דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון .והט"ז מוכיח
פסקי ההלכה שגם בכהאי גוונא אמרינן שספיקא דרבנן לקולא ,ועוד
כתב הט"ז שנתבאר ברמ"א (ס"ו ד') שרק היכא שי"ל חד
זבוב וכיוצא בו מדברים המאוסים שנפשו של אדם קצה
בתרי בטל סומכים על המ"ד שדם ביצים דרבנן ,אבל בלאו
בהם ,שנמצא בתבשיל ,זורקם ,והתבשיל מותר ,שאין
הכי מחמירים כמ"ד דם ביצים דאורייתא.
פליטת דברים אלו הפגומים אוסרת .וכתב הרמ"א שכן
המנהג פשוט ,ואע"ג שיש מחמירים דברי המקילים עיקר דעת הש"ך דהיכא שעירה את הדגים לקערה מעט מעט
ואין לשנות המנהג. עם הרוטב ,ובסוף נשארו בקדירה מעט דגים עם מעט רוטב
ועירה גם אותם לקערה ,אסור לכו"ע (ואף לבית יוסף בעינן
עוד כתב הרמ"א שאם לקח עם הכף דג טמא מן הקדירה,
כדי קליפה ,דעירוי מבשל כדי קליפה) ,ואף המתירים לא
או שאר דבר שאינו פוגם ,אסור להחזיר את הכף לקדירה
התירו אלא כשלבסוף נשארו בקדירה דגים בלי רוטב.
(אף אם יש בה שישים כנגד האיסור ,דשמא הבליעה לא
ולדעת הר"ש שטעם ההיתר משום דתלינן שהאיסור הוא
מתפשטת בהכל בשוה .ש"ך) ,ואם החזיר צריך שיהיה
ברוב ,מיירי שאותם שכבר עירה הם הרוב ,ובביצים אסור
בקדירה שישים כנגד האיסור ,ולא כנגד כל הכף ,דלא
גם לר"ש מפני שלא מצוי שיהיה רוב .ולענין הלכה הש"ך
אמרינן גבי כלי חתיכה נעשית נבילה( ,והיינו בכלי מעץ או
פוסק כהמתירים משום שהדגים שנאסרו בטלים ברוב ,אך
מתכת חדש ,אבל בישן או של חרס דעת הרמ"א שיש
מיירי דווקא במין בשאינו מינו (כדג טמא מול שאר דגים,
להחמיר שנעשה נבילה .ש"ך) ,אבל אם היה מעט מן
או ביצת אפרוח או עם דם מול שאר ביצים ,שאין טעמם
התבשיל עם האיסור בכף והוחזר לקדירה ,צריך ס' גם נגד
שוה ,וגם לרמ"א דאזלינן בתר שמא אין שמם שוה) ,דכיון
מעט התבשיל ,דהרי נעשה נבילה בכף( .והכף נידונת ככלי
דאיכא למיקם אטעמא אין הכל בכלל הספק ,אבל במין
ראשון לחומרא ,כיון שהוציאוה מקדירה רותחת .ש"ך .עוד
במינו מותר גם בלי רוב.
מעיר הש"ך למה א"צ שישים גם נגד כל הכף ,דלא ידעינן
כמה בלעה).
דעת הש"ך כהפוסקים שזבוב וכדומה אוסרים ע"י טעם, סעיף ב'
ורק במקום הפסד מרובה או שעת הדחק אפשר להתיר. זבוב או נמלה שהוציאום מהקדירה בכף ,י"א (שערי דורא
ארחות חיים ורבינו ירוחם בשם הר"מ) שצריך להזהר שלא
לחזור ולתחוב את הכף בקדירה ,דשמא לא היה בכף
סימן ק"ח שישים כנגד הזבוב והיא נאסרה ,וכשיתחבנה לקדירה היא
תאסור את הקדירה אם אין שישים .וכתב הטור שא"צ
אפית איסור והיתר בתנור אחד -ריחא לחוש לזה ,כיון שידוע כמה איסור בלוע בכף ,וא"צ שישים
עד כה נתבארו דיני בליעות שעוברים מאיסור להיתר או מבשר אלא כנגד הזבוב.
לחלב באופן של מגע ישיר ביניהם ,ובסימן זה יתבארו דיני
וכתב רבינו ירוחם שאם הזבוב נמצא בכלי שני והוציאו
בליעות שע"י ריחא ,והיינו העברת טעם בלא מגע ישיר ובלא
שרואים ממשות שעוברת מזה לזה (ללא זיעה (-אדים) ,ואם יש משום לכמה קערות ,הכל מותר ,ונתן כמה טעמים לדבר.
גם זיעה זה חמור יותר וכפי שנתבאר לעיל צ"ב ח') .ואיתא בגמרא עוד כתב בשם הרא"ש שכף מלאה תבשיל שלקחו
(פסחים ע"ו ):אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר
מהקדירה ,ונמצא בו נמלה ,אף הכף מותרת ,כיון שיש בה
נבילה כחוש ,אסור ,מאי טעמא מפטמי מהדדי .ולוי אמר
אפילו בשר שחוטה כחוש שצלאו עם בשר נבילה שמן
שישים כנגד הנמלה .וכתב הבית יוסף שהטור בסימן ק"ד
מותר ,מאי טעמא ריחא בעלמא היא ,וריחא לאו מילתא כתב בשם הרשב"א (וכן דעת עוד ראשונים) שדברים
55 סימן ק"ח תמצית ההלכה
בתנור גדול ופיו פתוח מעט למעלה .ש"ך) ,אם יש לו פת היא ,ונחלקו הראשונים כמו מי ההלכה ,ואם לוי מתיר גם
אחרת .וכן אם עובד כוכבים אפה פת עם איסור ,אסור לכתחילה או רק בדיעבד ,והשו"ע פסק כלוי וכהשיטות שגם ללוי
אסור לכתחילה ,וכדלהלן ,וע"ע בסימן צ"ז סעיף ג' במקורות
לקנות אותה פת אם יש פת אחר ,דכל זה מיקרי לכתחילה.
הדינים בגמרא ובראשונים.
אבל אם אין לו פת אחר בריוח ,מותר בשניהם ,דזה מיקרי
לענין זה דיעבד.
י"א שאין מתירין ריחא ,אפילו בדיעבד ,אא"כ התנור פתוח סעיף א'
קצת מן הצד או למעלה במקום שהעשן יוצא ,ובמקום שני מאכלים שנאפו יחד בתנור אחד
הפסד (מרובה .ש"ך) אין להחמיר בדיעבד אפילו בסתום
דברי השו"ע -אין צולין בשר כשרה עם בשר נבילה או של
לגמרי.
בהמה טמאה בתנור אחד ,ואף על פי שאין נוגעים זה בזה,
אם האיסור הוא דבר חריף (או שנעשה לריח ונאפה אפילו (ואע"פ שהכשירה שמינה והאיסור רזה ,מפני שריח
עם הפת ובתנורים גדולים ואפילו פתוחים בצידם .ש"ך), הכשירה מפטם את האיסור וחוזר ואוסר את ההיתר ,אבל
וכ"ש אם ההיתר דבר חריף ,ריחא מילתא היא ,ואפילו כששניהם כחושים מותר .ט"ז וש"ך .ובתורת חטאת כתב
בדיעבד אסור אם שניהם מגולים ,אבל אם אחד מהם שגם בזה טוב להחמיר לכתחילה ,הש"ך מוכיח מכמה
מכוסה ,אפילו בבצק בעלמא ,מותר( .רמ"א .ורעק"א מעיר מקומות שאפילו לכתחילה מותר) ,ואם צלאם הרי זה
שכיון שהבצק עצמו מגולה הוא נאסר מחמת הריח ,יאסר מותר( ,דבדיעבד ריחא לאו מילתא היא ,אבל פת שאפאה
התבשיל ע"י רוטב שהבלע מוציא מהבצק) ,ולכתחילה טוב עם הצלי מבואר לעיל (צ"ז ג') שאסור לאוכלה עם מאכל
להחמיר( .ש"ך בשם התורת חטאת .והיינו בכיסוי בצק חלבי ,שכיון שאפשר לאוכלה בלא חלב הוי כלכתחילה.
ובדבר חריף .רעק"א) .וכתב הט"ז שדעת מהרש"ל שדווקא ש"ך) ,ואפילו היתה האסורה שמינה הרבה והמותרת רזה.
בתנור קטן או מכוסה אסור ,אבל גדול ופתוח מותר לכו"ע, ואם התנור גדול שמחזיק י"ב עשרונים ,ופיו פתוח ,מותר
וכן פוסק הב"ח ,והט"ז מסכים עם דברי הרמ"א. לצלותם בו ,ובלבד שלא יגעו זה בזה .ואם אחד מהם
אם אפו או צלו איסור והיתר תחת מחבת אחת ,מגולים, מכוסה בקערה או בבצק וכיוצא בו ,מותר לצלותם אפילו
אסור אפילו בדיעבד ,וה"ה אם אפו בכהאי גוונא פת עם בתנור קטן ופיו סתום( .וה"ה לגבי לאפות בשר עם חלב
בשר אסור לאוכלו בחלב (והיינו בפת מועט או כשיש היכר נמי דינא הכי .רמ"א).
בפת ,אבל בפת מרובה ואין בה היכר אסור אפילו לאוכלה בטור ובשו"ע כאן מבואר דבעינן תרתי ,תנור גדול ופיו
לבדה ,שמא יבוא לאוכלה עם חלב .ש"ך) ,אבל בזה אחר פתוח ,ובסימן צ"ז לא מוזכר שצריך פתוח ,וכתב הט"ז
זה אין לחוש (דלא מצינו שריח יפטם את הכלי שיחזור דשם מיירי בתנורים שלנו שידוע שהם פתוחים ,ולכן לא
ויפלוט לאוכל ,ואפילו כלי בן יומו ,ובלבד שלא יגע ממש, הוצרך להזכיר פתוח ,ובדרכי משה דחק לחלק ששם
ואפילו בדבר שנעשה להריח ועדיין ריחו בתנור מותר בזה מדובר בבשר בחלב וכאן בשאר איסורים ,והב"ח מתרץ
אחר זה .ש"ך .וכתב רעק"א שלפ"ז קשה על הרמ"א ששם מדובר לענין דיעבד וכאן לענין לכתחילה ,וא"צ לזה
שמתיר אם אפו איסור תחת המחבת והמחבת לא הזיעה, וכנ"ל .וכתב מהרש"ל בשם התרומת הדשן שלפי דעת
ואח"כ אפו היתר תחת המחבת והמחבת הזיעה ,הרי האשר"י שטעם האיסור הוא משום שהתנור שלהם היה
בתחילה נכנס הריח למחבת ,וכשהזיעה אח"כ הזיעה מכוסה ,בתנורים שלנו אם התנור גדול קצת וההבל יכול
מוציאה את הבליעה של האיסור מהמחבת .וצ"ע .ובפתחי להתפשט ,א"צ להקפיד אפילו בשאינו מחזיק י"ב
תשובה כתב בשם תשובת חינוך בית יהודה שאם הפעם עשרונים.
השניה היא ע"י נגיעה אסור) ,אא"כ הזיע המחבת משניהם,
דאז אסור אפילו בזה אחר זה ,אם היו שניהם מגולין ,דהוי דברי הרמ"א-
ככיסוי של קדירה. נוהגים להחמיר לכתחילה אפילו בתנור גדול (ואפילו אם
י"א שכל מקום דאמרינן ריחא מילתא ואוסר בדיעבד ,היינו הוא פתוח מעט למעלה ,ורק בפתוח ממש כעין כירה מותר.
דוקא כשאין שישים מן ההיתר כנגד האיסור ,אבל כשיש ש"ך) ,ובדיעבד להקל אפילו בתנור קטן (פי' אפילו סתום.
שישים אפילו בכל מה שבתנור ,זה מבטל את האיסור, ט"ז) .ואם אפה פת עם בשר ,אסור לאוכלה עם חלב (אפילו
תמצית ההלכה הלכות תערובות 56
מגולה .שו"ע .וכתב הש"ך שי"מ הטעם החילוק בין דין זה ולצורך הפסד (מרובה .ש"ך) יש לנהוג כן( ,ואף שבצליה
לסעיף הקודם ,שבבישול ריח לא אוסר ,והש"ך עצמו כתב אמרינן שאין איסור בלוע יוצא מחתיכה לחתיכה בלי רוטב,
שהחילוק הוא בגלל שיש הפסק קדירה בין שני מ"מ בריחא יש להקל מטעם שכל הנכנס בספק מסייע
התבשילים ,ולפ"ז גם בצליה בשתי קדירות מותר. לבטל .ט"ז) .וכתב הש"ך שדעת הרמ"א שדין ריחא שוה
וכתב הרמ"א שדווקא כשהתנור פתוח קצת מותר (אפילו לשאר איסורים לענין צירוף שישים ,וכמו דקיימא לן (סוף
לכתחילה .ש"ך) ,אבל אם הוא סתום מכל הצדדים כדרך סימן קי"א) שבמקום שאין הפסד אין הכל נכנס בספק
שמטמינים החמין לצורך שבת ,אסור ,ואפילו בדיעבד יש לצרף ,ה"ה בריחא ,דבמקום שאין הפסד צריך בכל חתיכה
מחמירים ואוסרים אם האיסור וההיתר מגולה ,ובמקום וחתיכה בפני עצמה שישים ,אפילו אם כל החתיכות נוגעות
הפסד מרובה יש להקל .וכתב הש"ך שהמהרש"ל אוסר זו אצל זו ,דלא עדיף מבליעת איסור עצמו דקיימא לן (ק"ה
אוסר בתנור סתום אפילו בגדול ,ומשמע שאף בהפסד ז') שאין הולך מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ,אבל במקום
מרובה אסור ,הב"ח פסק כהרמ"א. הפסד והיינו דווקא הפסד מרובה יש לצרף כל החתיכות
אפילו אינן נוגעות לבטל בשישים ,דכולן נכנסו בספק.
י"א שאיסור האוסר במשהו ,כגון חמץ בפסח ,ריחא מלתא
סעיף ג' ואוסר אפילו בדיעבד ,אם התנור קטן והוא סתום (והש"ך
שימור במרדה שיש עליה שמנונית איסור נשאר בצ"ע אם לאסור גם בתנורים גדולים) ,והאיסור
אם יש שמנונית של איסור על המרדה ,אסור לתת עליה וההיתר מגולין תוך התנור .ויש אומרים שאין לחלק.
היתר כל היום ,אמנם כשאינה בת יומא מותר להשתמש ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילין.
בה משום דא"א בענין אחר( ,שו"ע) ,דהעכו"ם לא ישמע כתב התרומת הדשן שמותר לכתחילה לצלות כבד בתנור
לנו לעשות מרדה נפרדת להיתר ,ודלא כהלבוש שכתב עם תבשיל (שמן .ט"ז) ,כיון שדם הוא כחוש וקלוש ,ואין
הטעם משום שלא גזרו אטו בת יומא כמו בשאר כלים לומר בזה שהתבשיל מפטם את הדם וחוזר ואוסר את
משום דלא שכיחא .ט"ז וש"ך. התבשיל .וכתב המהרש"ל דמיירי דווקא כבכד שכולו
וכתב הט"ז שבאיסור והתר אסר אפילו בדיעבד אם הוציאו היתר ,אבל בשר שנאסר מחמת דם ,כגון שנמלח בכלי
העובד כוכבים מן התנור על כלי אחד עוגות עם פשטיד"א שאינו מנוקב ,אוסר בשר שנצלה או נתבשל עמו בתנור,
של איסור ,אמנם דווקא הפת הראשונה שידוע בבירור דאמרינן חתיכה עצמה נעשה נבילה אפי' גבי דם ,ודעת
שהוציאוה מיד אחר הפשטיד"א אסורה משום שמנונית הב"ח שכל דם הוא קלוש ואינו אוסר בריחא ,וכן משמע
של איסור שעל המרדה ,ואם אין מכירו חד בתרי בטל, בתרומת הדשן ,וכל זה לענין לכתחילה ,אבל בדיעבד הכל
ואע"ג שזה חתיכה הראויה להתכבד מותר כיון שאין שרי ,ואם גם התבשיל הוא כחוש שרי אפילו לכתחילה,
איסורה מגופה ,ואם אינה בת יומא פשיטא שאינה אוסרת. ודלא כהתורת חטאת שמחמיר גם בזה .ובפת כתבו
וכתב המהרש"ל שצריך שישים בהיתר נגד האיסור הפוסקים בשם ר"ת שאין שייך בו ריח כלל ,ולכן פת חמץ
שבמרדה ,והוא אזיל לטעמיה שאף באפייה בעינן שישים שנאפתה עם מצה אינה אוסרת אותה בפסח .ט"ז.
כבישול ,דלא כהרמ"א וכמבואר בט"ז סימן ק"ה סעיף ט'. כתב בתורת חטאת דמ"מ המנהג להקל לקנות מהעכו"ם
כתב הרמ"א שקדירה כל זמן שהיא בת יומא לא מהני בה דברים המבושלים בכליהם ,שאין בהם משום בישולי
הגעלה ולא קליפה בכלי אומנות( ,ולא הגעלה אחר עכו"ם ,דסתם כליהם אינן בני יומן ,ואע"פ שנטל"פ אסור
הקליפה ,דמרדה דינה ככלי שתשמישו ע"י האור שצריך לכתחילה ,קניה לא נחשבת לכתחילה .ט"ז.
ליבון .ש"ך).
סעיף ב'
סעיפים ד' ה'
שתי קדירות שהתבשלו יחד בתנור אחד
שאיפת ריח של איסור מותר להניח שתי קדירות בתנור ,אע"פ שזה כשירה וזה
טריפה ,ואפילו בתנור קטן ופיו סתום ,ואע"פ שפי הקדרות
57 סימן ק"ח תמצית ההלכה
שאיפת טבק של עכו"ם -כתב השער המלך שטבק איתא בגמרא (עבודה זרה ס"ו ):האי בת תיהא (נקב שעושים
שנקנה מהעכו"ם יש מפקפקים אם מותר לשאוף אותו, במגופת חבית כדי להריח את היין לבודקו אם הוא יכול להתקיים),
כיון שלפעמים מזלפים אותו בסתם יינם ,ומסקנתו להתיר ישראל בדגוי ,אביי אמר אסור ,רבא אמר
בזה ,ואף לדעת רובא דרבוותא שפסקו שסתם יינם אסור מותר ,אביי אמר אסור ריחא מילתא היא ,רבא
בהנאה מותר ,דזה ממש כההיא דבת תיהא דשרי לכו"ע, אמר מותר ריחא לאו מילתא היא .אמר רב מרי
וכ"ש הכא דאיכא לספוקי שמא יש שישים נגד היין כתנאי ,הרודה פת חמה ונתנה על גב חבית של
שמזלפים דבהא לכ"ע ריחא לאו מילתא .ואף שכל זה אינו
יין של תרומה ,רבי מאיר אוסר ,ורבי יהודה
אלא בהניח יסוד שמה שמזלפים אינו אלא כדי לתת בו
מתיר ,רבי יוסי מתיר בשל חיטים ואוסר בשל
ריח ,ובאמת אכתי איכא לספוקי שמא נותנין יין לחזק
שעורים מפני שהשעורים שואבות .לרבא ודאי
הטבק וא"כ אין להתיר מטעמא דריחא לאו מילתא כיון
שהוא נהנה מגופו של איסור ,שעל ידי היין מתחזק הטבק, תנאי היא ,לאביי מי לימא תנאי היא ,אמר לך
מ"מ יש להתיר בשופי ,דכיון דקיימא לן שיין נסך מין אביי לאו מי איתמר עלה אמר ריש לקיש בפת
בשאינו מינו בטל בשישים ,ובטבק איכא לספוקי שמא יש חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור ,בפת
בו שישים ,ספק דרבנן לקולא ,כיון דסתם יינם דרבנן ,וכ"ש צוננת וחבית מגופה דברי הכל מותר ,לא נחלקו
בנדון דידן דאיכא ספיקי טובא אעיקרא דמילתא אי סתם אלא בפת חמה וחבית מגופה ,בפת צוננת
יינם בזמן הזה אסור בהנאה ,ושמא מה שנותנין בו יין אינו וחבית פתוחה ,והא דידי נמי כפת חמה וחבית
אלא כדי ליתן בו ריח ,ושמא יש בו שישים .פתחי תשובה. פתוחה דמי.
וכתב הבית יוסף דכיון דקי"ל כרבי יוסי לגבי רבי מאיר ורבי
סעיף ו' יהודה (עירובין מ"ו ):בכולהו גווני שרי חוץ מפת חמה וחבית
שק של פלפלין וזנגביל ששמים אותו בקנקני יין נסך כדי פתוחה ,מיהו הני מילי בפת חיטים אבל בפת שעורים
לתת טעם ביין ,מותר להריח בהם אפילו לכתחילה( ,דאין אסור ,כדקאמר רבי יוסי .ולענין בת תיהא הלכה פסקו כל
היין נותן בהם כח ,אלא הם נותנים כח ליין ,וגם אין כוונתו הפוסקים כרבא לגבי אביי.
לריח היין אלא לריח התבלין .רשב"א) ,אבל לבשמים פסקי ההלכה
דהבדלה אסור ,משום "הקריבהו נא לפחתך".
פת חמה שמונח על גבי חבית פתוחה של יין נסך (אפילו
וכתב הט"ז שמשמע כאן ששאר פלפל מותר להבדלה, בסתם יינם או ביין נסך שמותר בהנאה ,דריח כי האי גוונא
ומביא ראיות על כך. חשיב כאוכל ,שהפת שואבת את הריח של היין ש"ך),
אסורה (דווקא אם היא מונחת נגד המגופה .הג"ה) ,אבל
סעיף ז' אם הפת צוננת אפילו אם החבית פתוחה ,או פת חמה
וחבית מגופה (-סתומה) ,מותר .ואם היה פת שעורים,
הרחת דבר שאסור בהנאה אסור אם הפת חמה אפילו חבית מגופה( ,או בחבית
כתב הרשב"א שאסור להריח בשמים של עבודה זרה או פתוחה ופת צוננת .ש"ך) .סעיף ד'.
של כלאי הכרם ושל ערלה ,כיון שהם אסורים בהנאה, מותר לשאוף בפיו ריח יין נסך דרך נקב שבחבית ,לידע אם
דאיתא בגמרא (פסחים כ"ה ):איתמר הנאה הבאה לו הוא טוב( .שו"ע) .וכתב הרמ"א שאסור לטועמו (לשום
לאדם בעל כרחו ,אביי אמר מותרת ,ורבא אמר איסור( .ט"ז וש"ך) אפילו אינו אסור בהנאה( .ש"ך) .דלא
אסורה ,ואפילו לאביי אם כוונתו להריח אסור ,וכן מצינו גרע מריחא .ט"ז) .אע"פ שאינו בולעו ,וכן אסור לזלף יין
(ע"ז י"ב ):שאסור להנות מחנויות המעוטרות בורד והדס נסך שאסור בהנאה ,אבל מותר לזלף סתם יינם ,דמותר
בעיר שיש בה עבודת כוכבים כיון שהוא נהנה מהריח ,ורק בהנאה( .הש"ך מקשה שהשו"ע בריש סימן קכ"ג אוסר
בדבר שאינו עומד לריח אמרינן דריחא לאו מילתא. סתם יינם בהנאה) .סעיף ה'.
תמצית ההלכה הלכות תערובות 58
אמנם הרשב"א והר"ן מוכיחים שהכונה לביטול חד בתרי פסק ההלכה -בשמים של עבודת כוכבים וכלאי הכרם
וכנ"ל ,וכתב הרשב"א שהסכמת רוב הראשונים שיבש וערלה ,אסור להריח בהם .והש"ך מוכיח שגם בדבר שאינו
ביבש בטל ברוב ,ומסיים שכך ההלכה למעשה .וכן פסקו עומד לריח אסור ,ומסיים שעכ"פ בעבודת כוכבים אין
בספר התרומה ובסמ"ג. להקל .ובפתחי תשובה מביא בשם האמונת שמואל
וכתב הרשב"א שאפילו הסוברים שיבש ביבש בטל רק שבדבר שאינו אסור בהנאה מותר.
בשישים ,אם נתערב יבש ביבש בפחות משישים ונפל
אחד מהם לים ,השאר מותרים ,וכמבואר בסימן ק"י ,אך יש
מגדולי המורים שחולקים בזה ואומרים שלא התירו בנפלה סימן ק"ט
אחת מהן לים אלא בדברים שהחמירו להצריך בהם יותר
משישים ,כמו תרומה שצריך אחד ומאה ,או ערלה שצריך
אחד ומאתים ,אבל בשיעור של אחד משישים אע"פ סעיף א'
שנפלה אחת מהן לים השאר אסורים.
דיני ביטול יבש ביבש
וכתבו הרשב"א והרמב"ן שמה שנתבאר שיבש ביבש חד דיני ביטול בשישים שיסוד עניינם הוא שעד שישים שייך נתינת
בתרי בטל ,היינו לאפוקי דבר לח או דבר שנימוח ומתפשט, טעם מהאיסור להיתר ,נאמרו בעיקר לגבי תערובת לח בלח,
אבל כל דבר שהוא עומד בעצמו ,אע"פ שהתבשל עם מים שבזה האיסור נותן טעם בהיתר ,ולכן גם אם רובו היתר ,טעם
או משקין אחרים ,חשיב יבש ביבש ,שהרי דברי הגמרא האיסור הנרגש בתערובת אוסר את כל התערובת( ,ויש מקומות
'וליבטיל ברובא' מדברים על חתיכה שנתבשלה עם שאר שהדבר אסור גזירה אטו היכא שהטעם נרגש) .ובסימן זה יתבארו
דיני תערובת יבש ביבש ,שאין חתיכה אחת נותנת טעם
חתיכות. בחברותיה ,מהו השיעור להתיר את התערובת ,והאם בשיעור זה
וכתב הטור שלכאורה נראה שאין חילוק בין נתערבה במינה מותר לאדם אחד לאכול את כל התערובת (סעיף א') ,והאם מותר
לבין שלא במינה ,כגון שנחתכה לחתיכות דקות שא"א לבשל את כל החתיכות יחד (סעיף ב') ועוד פרטי דינים בזה.
להבדיל ביניהם ,אבל בעל התרומה והר"ן כתבו שדווקא איתא במתני' (חולין צ"ו ):גיד הנשה שנתבשל עם
כשנתערבה במינה בטלה ברוב ,אבל בנתערבה שלא במינה הגידים ,בזמן שמכירו בנותן טעם ,ואם לאו
אפילו יבש ביבש צריך שישים ,כיון שאם יבשלם תתן כולן אסורים .והרוטב בנותן טעם .וכן חתיכה
חתיכת האיסור בהם טעם ויהיה בזה איסור דאורייתא. של נבלה וכן חתיכה של דג טמא שנתבשלה
תערובת יבש ביבש שנתבאר שבטילה ברוב (כגון בחתיכה עם החתיכות ,בזמן שמכירן בנותן טעם ,ואם
שאינה ראויה להתכבד) ,נחלקו הראשונים האם מותר לאו כולן אסורות ,והרוטב בנותן טעם .ובגמרא
לאדם אחד לאכול את כל התערובת יחד או לא, (צ"ט ):פריך וליבטול ברובא ,והגמרא מתרצת (ק ).שגיד
וכדלהלן. אינו בטל משום דבריה שאני ,וחתיכה של נבילה או של
שיטת הרא"ש שמותר לאדם אחד לאכול את כל דג טמא אינה בטילה משום דשאני חתיכה הואיל
התערובת יחד ,דכיון שמדאורייתא חד בתרי בטיל ,דכתיב וראויה להתכבד בה לפני האורחים.
"אחרי רבים להטות" ,ואף מדרבנן זה בטל ,נהפך האיסור
ומשמע בגמרא שלולא הטעמים של בריה וחתיכה הראויה
להיות היתר ,וא"צ אפילו להוציא חתיכה אחת מהתערובת
להתכבד היה כאן ביטול ברוב ,וכן מבואר בזבחים (ע"ב).
ולהשליכה( .ורק כאשר ההיתר הוא מצד ספק ספיקא כגון בדבר
איסור שנתערב וחתיכה מהתערובת נפלה לתערובת אחרת ,אסור
ובביצה (ג .):וכתבו התוספות והרא"ש והרשב"א והר"ן
לאכול משני התערובות ,כיון דבכהאי גוונא ליכא אלא חדא ספיקא). שהיכא שיש ביטול ברוב אפילו איסורא דרבנן ליכא,
וכ"כ הסמ"ק שאפילו בנתבשלו כולם יחד ,אפילו הרוטב כדמשמע הכא.
מותר מן הדין ,אחר שכבר נתבטלה. שיטת הראב"ד ששאלת הגמרא וליבטיל ברובא אין הכונה
שיטת הרשב"א שמותר רק לאכול את החתיכות רק אחת לביטול חד בתרי ,אלא לביטול בשישים ,דהא מדרבנן בעינן
אחת ,ולא את כולם יחד ,דטעם הקולא שיבש ביבש בטל שישים .וכן נראה מדברי רש"י והרמב"ם.
59 סימן ק"ט תמצית ההלכה
פסקי ההלכה ברוב הוא מפני שכל חתיכה עומדת ונאכלת בפני עצמה,
חתיכה שאינה ראויה להתכבד (דאם היא ראויה להתכבד וכיון שמדאורייתא היא בטילה ברוב ,בכל חתיכה שנאכלת
נתבאר בסימן ק"א שבין במינה בין שלא במינה אינה תולים שזוהי חתיכת ההיתר ,ואפילו בחתיכה האחרונה
בטילה אפילו באלף .ש"ך) ,שנתערבה באחרות מין במינו תולים שהחתיכה האסורה כבר נאכלה ולכן מותר לאכול
יבש ביבש (דהיינו שאינו נבלל ,והאיסור עומד בעצמו אלא גם אותה ,משא"כ בלח בלח ,אבל אסור לאכול את כולם
שנתערב ואינו מכירו .הג"ה) ,בטל חד בתרי ,ומותר לאדם יחד או כשמבשלם יחד.
אחד לאכול כל חתיכה בפני עצמה (אפילו שתי חתיכות הסמ"ג כתב שיש להחמיר שאדם אחד לא יאכל את כל
יחד מתוך שלש ,או לבשלם בשתי קדירות .ש"ך) ,אבל לא החתיכות ,מפני שאז הוא ודאי אוכל איסור .וכ"כ השערי
יאכל אדם אחד את שלשת החתיכות יחד-( .רבנן החמירו דורא שיש להחמיר שלא יאכל אדם אחד את כל התערובת,
בזה ,כיון שממ"נ הוא אוכל את האיסור באותה אכילה. דליכא פסידא כולי האי לעשות כן.
ט"ז) .ויש מי שאוסר לאדם אחד לאכול את כל החתיכות, האם צריך להוציא חתיכה אחת מהתערובת -כתב
אפילו בזה אחר זה .שו"ע.
בספר התרומה ,וכ"כ הסמ"ק והרא"ש ,שאע"פ שתרומה
וכתב הרמ"א שיש לנהוג לכתחילה כהי"א שאדם אחד לא שנתערבה במאה של חולין שהיא בטילה באחד ומאה צריך
יאכל הכל אפילו בזה אחר זה ,ויש מחמירים להשליך אחד להוציא חתיכה אחת כשיעור התרומה שנתערבה ,כמבואר
או לתת אחד לנכרי ,ואין זה אלא חומרא בעלמא .וכתב במתני' (תרומות ה' ב') ,כאן לא נאמר דין זה ,ודווקא בתרומה
הנודע ביהודה שאם השליכו אחד ,יכול אדם אחד לאכול צריך לעשות כך וכמו שפירש הירושלמי שהטעם הוא מפני
את השנים הנותרים ,ולא אמרינן איסורא ברובא אישתייר. גזל הכהן .ושיטת רש"י שגם בשאר איסורים צריך להוציא
עוד כתב הרמ"א שכל זה כשנתערב במינו (שאפילו חתיכה אחת ולהשליכה לכלבים .וכתב השערי דורא שמה
בתערובת לח בלח א"צ שישים אלא מדרבנן ,וביבש אפילו שמצינו שמהר"ם נתן חתיכה אחד לגוי ,ולא רצה לסמוך
מדרבנן לא החמירו .ט"ז) ,אבל שלא במינו ואינו מכירו על ביטול ברוב ,אפשר משום דהוא היה ת"ח וצדיק ,והיה
(שמדאורייתא בלח בלח צריך שישים כיון שבפחות מזה נראה דרך גנאי שיזדמן שום אכילת איסור לפיו ,ואם היה
יש נתינת טעם .ט"ז וש"ך) ,אפילו יבש ביבש (וכגון שנפרכו נותן את החתיכה שהוציא לישראל היה נראה כמאכילו
לחתיכות דקות שאין ניכר ההבדל ביניהם .טור .או שאין איסור ,ואם היה אוכל רק חצי מהתערובת עדיין היה בזה
ידוע איזה מהחתיכות אסורה ,או שהחתיכות חלוקות גנאי ,כיון דמ"מ היה הוא בספק כמו השני ,ומ"מ הסומך על
בטעם ושוות במראה .ש"ך) ,צריך שישים (כדי שלא יבוא דברי הרמב"ם והגהות אשר"י לאוכלן כאחד לאדם אחד לא
לידי איסור דאורייתא בבישול .ואף שנתבאר לעיל (צ"ח ב') הפסיד.
שבנתערב במינו ואינו מינו ,דאמרינן מינו רבה עליו ,ואין איסור במה באיסור הנאה ,כגון חתיכת חמץ שנתערבה בפסח בשתי
שיתן האיסור אח"כ טעם באינו מינו כיון שכבר נעשה היתר ומן התורה חתיכות של מצה יבש ביבש ,שיטת רש"י שמשליך אחד
אין צריך שישים ,שאני התם שאע"פ שגם האיסור נותן טעם לאינו
והשאר מותר בהנאה ,והרא"ש מתיר הכל אפילו באכילה,
מינו ,מ"מ אין הטעם נרגש בפני עצמו ,משא"כ הכא שטעם האיסור
נרגש בפני עצמו .ט"ז וש"ך .ובתרומת הדשן כתב שי"א והרי"ף אוסר הכל אפילו בהנאה .והרשב"א כתב שנראה
שמדאורייתא צריך שישים ,והש"ך כתב שלכו"ע זה שלא אמרו שיבש ביבש חד בתרי בטיל אלא באיסורי נותן
מדרבנן). טעם ,כיון שאין איסורו אלא מחמת טעמו ואפשר לומר
בכל אחד איני טועם עכשיו טעמו של איסור ,אבל בכל
כתב הרמ"א שאין חילוק בכל זה בין אם האיסור מדרבנן
האיסורים שהחמירו בהם לאוסרם גם באופן שאין נתינת
או מדאורייתא .והש"ך מוכיח שבאיסור דרבנן א"צ שישים
טעם ,אין הפרש בין יבש לבלול ,שהרי לא מחמת טעמם
ומספיק רוב ,ומסיים שזו גם כוונת הרמ"א .וכתב רעק"א
בלבד אסרום ,אלא החמירו באיסורים אלו גם כשאין נתינת
שהש"ך בכללי ספק ספיקא כתב דמ"מ בדליכא הפסד
טעם ,וממילא גם ביבש ביבש שיעור ביטולם כמו בדברים
כולי האי יש להחמיר ,ואם נאבד אחד מהם אף שישנו
הנבללים ,וכמו שבתרומה בעינן אחד ומאה אפילו ביבש
בעולם אין להחמיר כלל ,ובמין במינו בלח אף בדרבנן צריך
ביבש .ונתבאר דין זה באו"ח סימן תמ"ז.
שישים.
תמצית ההלכה הלכות תערובות 60
בפני עצמה ,והרוטב אסור אא"כ יש שישים ,אולם תערובת יבש ביבש שנתבשלה יחד ,צריך שישים בשאר
הרשב"א חזר בו ואסר גם את החתיכות ,אפילו לאכול כל החתיכות ובמים כנגד האיסור ,ואם יש שישים החתיכות
חתיכה בפני עצמה ,מפני שטעם האיסור נרגש בחתיכות, בטלות ברוב ,ואם אין בחתיכות רוב כל החתיכות אסורות
ואפילו מין במינו שאין טעם האיסור נרגש בו ,מ"מ כיון אפילו כשיש שישים .ש"ך.
שכנגדו במין ושאינו מינו נרגש החמירו ואסרוהו מדבריהם. כתב הב"ח שתערובת קמח בקמח נחשבת תערובת לח
ואם מבשל מקצתם לצד אחד ומקצתם לצד אחר ,אפשר בלח ,כיון שהם נבללים יחד ,וכן דעת התרומת הדשן
שהכל מותר ,דבכל אכילה תולים שהאיסור נמצא בצד והרשב"א ,וכ"כ תוס' בזבחים (ע"ג ,).ובתוס' במנחות (כ"ב):
השני .וכ"כ הר"ן שאסור לבשל ולאכול את כולם יחד. משמע שקמח לא נחשב לח בלח אלא כשהוא רותח.
כתב השערי דורא שלסמ"ג שכתב שיש להחמיר שאדם (ש"ך) .וכתב רעק"א שגם דעת הרמב"ם שקמח לא נחשב
אחד לא יאכל את כל התערובת ,ומבואר שהאיסור לא לח בלח.
נעשה היתר ,ה"ה שאין לבשלם יחד בקדירה אחת אף יבש ביבש בטל חד בתרי דכתיב "אחרי רבים להטות",
בשביל להאכיל לשני בני אדם ,שהרי הרוטב ודאי אסור מן ואפילו היכא שאין רוב ,כגון ששני חתיכות קטנות
התורה ,כדקי"ל טעם כעיקר דאורייתא עד שישים .ואף מהחתיכה הגדולה ולא ידוע אם החתיכה האסורה היא
שא"צ להשליך חתיכה או לתת חתיכה לגוי ,להאכיל לשני הגדולה או אחת מהקטנות ,מותר .ש"ך .וכתב רעק"א שגם
בני אדם יש להחמיר ,דליכא פסידא כולי האי. לגבי החשש שמא יבשלם וחתיכת האיסור אם היא גדולה
שיטת הרא"ש שאם נתבשל אחר שנתערב הדין תלוי, תתן טעם ,מ"מ כיון שחשש זה הוא רק דרבנן ,מותר.
שאם נתבשל אחרי שנודעה התערובת מותר ,דגזה"כ שיעור הביטול בחד בתרי -דעת הפר"ח שחד בתרי היינו
"אחרי רבים להטות" והאיסור נהפך להיתר( ,והרא"ש לומד כל דהו יותר ממחצה ,ואפילו באיסורי תורה .ובמנחת יעקב
זאת מלשון הגמרא (חולין צ"ט :וזבחים ע"ב ).וליבטיל ברובא, כתב שמדרבנן שצריך שההיתר יהיה כפול מהאיסור .וכתב
דלשון ביטול משמע היתר גמור ,ואיך יתכן שהיתר גמור הפמ"ג שבאיסור דרבנן גם המנחת יעקב מודה שא"צ כפל,
יאסור בפליטתו) ,והיכא שנתבשל קודם שנודעה ואף באיסור דאורייתא המיקל כהפר"ח אין לגעור בו.
התערובת ,דלא נקרא עדיין שם היתר על התערובת ,רבנן ובתשובת חינוך בית יהודה מביא שחכם אחד אמר שלדברי
החמירו במין במינו להצריך שישים אע"ג דלא יהיב טעמא, הש"ך חד בתרי בטל אפילו היכא דליכא רוב ,והיינו כששתי
גזירה אטו מין בשאינו מינו .אמנם אם נתוסף עליו איסור חתיכות מתוך שלש קטנות מהחתיכה השלישית ,דליכא
עד שנתרבה על ההיתר ,מצא מין את מינו וניעור ,וכן הדין אלא רוב מנין ולא רוב בנין( ,ולדבריו ה"ה לחומרא אם
בכל האיסורין שנתבטלו ,בין מין בשאינו מינו שנתבטל האיסור הוא רוב מנין וההיתר הוא רוב בנין אין האיסור
בשישים ,בין מין במינו שגזרו בו חכמים אטו מינו ,דהוי כמו בטל) ,והוא ז"ל חלק עליו ופירש שהש"ך מדבר דווקא
שהוכר האיסור ,כדתנן במתני' (תרומות ה' ח') סאה תרומה היכא ששתי החתיכות יחד גדולות מהחתיכה השלישית,
שנפלה למאה ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת הרי אלא שא"צ שיהיו כפולות ממנה ,והולכים בין לחומרא בין
זו אסורה( ,ור"ש מתיר משום דס"ל שכל העומד להרים לקולא אחרי רוב בנין ולא אחרי רוב מנין.
כמורם דמי ,וגם לדבריו שאר איסורים דלא בעו הרמה
יבש ביבש שנתערב מין בשאינו מינו ,ונאבד מקצת ,ולא
מצטרפים יחד לאסור) ,וכן הדין בקדשים (זבחים ל"א).
ידעינן אם היה בו שישים ,רעק"א נוטה לומר שאסור ,אולם
ובטומאה (בכורות כ"ב.).
מדברי הש"ך לא משמע כך.
שיטת רבינו ירוחם שיבש ביבש שנתבטל חד בתרי מותר
גם לאחר שנתבשל.
סעיף ב'
כתב הרא"ה שדבר שנתבטל חד בתרי מותר להרבות עליו
שיעור שישים ולבשל הכל יחד ,ואין בזה משום מבטל תערובת יבש ביבש שנתבשלה כולה יחד
איסור לכתחילה ,שכיון שכל אחד מותר אין כאן איסור. יבש ביבש שנתערב ונתבטל ברוב ,ואח"כ בישל את
התערובת ,הרשב"א סבר מתחילה שכל חתיכה מותרת
61 סימן ק"י תמצית ההלכה
תרדין ,וקולסי כרוב ,ודלעת יונית .רבי עקיבא כתב השערי דורא בשם האור זרוע שיבש ביבש באיסור
אומר אף ככרות של בעל הבית .ואתמר עלה רבי דרבנן ,מותר באכילה לשני בני אדם אפילו בנתערב חד
יוחנן אמר את שדרכן לימנות שנינו ,וריש בחד .וכתב הבית יוסף שהוא יחיד בדבר ואין לסמוך עליו.
לקיש אומר כל שדרכו לימנות שנינו .ומחלוקתם פסקי ההלכה
היא אליבא דרבי מאיר ,שלרבי יוחנן ר"מ סובר שדווקא מה יבש ביבש שנתבטל חד בתרי ,אם בישלם כולם כאחד,
שאינו נמכר לעולם אלא במנין אינו בטל ,אבל מה שנמכר אפילו לאכול כל אחד בפני עצמו אסור אם אין שם שישים,
לפעמים באומד ,אע"פ שלפעמים הוא נמכר במנין בטל, מפני שהרוטב אסור בנותן טעם והוא נבלע בחתיכות.
ולריש לקיש כל שדרכו לימנות אפילו לפעמים לא בטל
אם רוצה לבשלם יחד ואין שם שישים ,מותר להרבות
לרבי מאיר.
עליהם כדי שיעור שישים ולבשלם ,ואין בזה משום מבטל
דעת רוב הפוסקים שכיון שריו"ח ור"ל נחלקו אליבא דר"מ איסור לכתחילה.
הלכתא כוותיה ,וכרבי יוחנן .וכן פסק הרמ"א.
כתב הרמ"א שי"א שאם נודע התערובת קודם שנתבשלו
והרמב"ם פסק כרבי עקיבא שרק אותם שבעה דברים אינם ביחד ,הכל שרי ,דאין חוזרים ונאסרים מאחר שנתבטל
בטלים אפילו באלף ,מפני שהם דבר חשוב ,וכן חתיכה ביבש ,ובמקום הפסד יש לסמוך אדברי המקילים ולהתיר.
הראויה להתכבד מפני שהיא חשובה ,וכן גיד הנשה מפני
דעת הב"ח שאם בישלם בב' קדירות (ואין שישים) מותר
שהיא בריה בפני עצמה חשיב ולא בטיל ,וכן כל בעלי חיים
אע"פ שעשה זאת לפני שנודעה התערובת ,ולש"ך מותר
חשובים הם ואינם בטלים .והוסיף הרמב"ם שנראה שכל
רק אם עשה זאת אחרי שנודעה התערובת ,וכ"כ בתשובת
דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מסוים בזמן מסוים ,כגון
חינוך בית יהודה ,וכתב עוד שם דה"ה במליחה דמליח
אגוזי פרך ורמוני בדן בארץ ישראל ,באותו המקום והזמן
כרותח ,אם לא נודע עד אחר מליחה דעדיין לא נקרא עליו
הם אוסרים בכל שהם מפני חשיבותם ,ולא הזכירו שבעה
שם היתר ,לא מהני ביטול זה אלא צריך שישים ,וכ"כ הנודע
דברים אלא לפי שהן אוסרין בכל שהן בכל מקום .ודבר
ביהודה ,ודעת זקינו של החינוך בית יהודה שלגבי זה לא
ברור הוא שכל האיסורים האלו מדבריהם .וכן פסק השו"ע.
אמרינן דמליח כרותח ,והפתחי תשובה מקשה על דבריו.
וכתב הבית יוסף שהטעם שחכמים לא מנו חתיכה הראויה להתכבד
ובריה דקי"ל דלא בטלי ,משום שששת הדברים שמנו הם דוגמא,
ומשום דרבי מאיר איירי בחבילי תלתן שהם מזרע הארץ וקאמר
דמקדשין בכל שהן אינהו וכל דכוותייהו ,באו רבנן לחלוק ולומר סימן ק"י
שבזרע הארץ יש רק ששה דברים שאינם בטלים ,ואפילו ככרות של
בעה"ב בטלים לרבנן כיון שאינם חשובים כהנך ששה דברים ,ולר"ע גם
ככרות של בעה"ב אינם בטלים ,או מפני שהם חשובים כמו הששה סעיף א'
דברים ,או שאע"פ שאינם חשובים כהנך ששה דברים מ"מ הם יותר
חשובים משאר המינים שבזרע הארץ ,אבל גם לחכמים ור"ע אם נמצא אלו דברים אינם בטלים אפילו באלף
עוד דברים החשובים כמו אלו אינם בטלים ,ולכן חתיכה הראויה
להתכבד ובריה אינם בטלים ,ולא מנאום אע"פ שהם חשובים בכל איתא בגמרא (זבחים ע"ג ).בעלי חיים חשיבי ולא
מקום ובכל זמן מפני דלא איירו אלא בדבר שגידולו מן הקרקע. בטלי ,ומבואר שם שדין זה הוא לכו"ע ,ונתבאר דין זה
ביצת איסור שנתערבה -שיטת הרמב"ן שביצה בטילה בסוף סימן נ"ז .וכן חתיכה הראויה להתכבד אינה בטילה,
בשישים ,ואין לה דין בריה ,כיון שמבואר בגמרא (מכות וכמו שנתבאר בסימן ק"א.
י"ז ).שרק ברית נשמה אינה בטילה ,וכתב בארחות חיים איתא במתני' (ערלה ג' ז') רבי מאיר אומר את שדרכו
שכן דעת רוב הפוסקים .וכתב הסמ"ג שביצים לפעמים
לימנות מקדש (-אוסר בכל שהוא אפילו אחד באלף).
נמכרים בסל מלא באומד ,ולכן אין לביצה דין 'דבר
וחכמים אומרים אינו מקדש אלא ששה דברים
שבמנין' .אבל בספר התרומה ובעל העיטור כתבו שביצה
אינה בטילה אפילו באלף ,וכן דעת הראב"ד שביצה חשיבא בלבד ,רבי עקיבא אומר שבעה ,ואלו הן :אגוזי
כבריה ואינה בטילה אפילו באלף ,וכדמשמע בגמרא (חולין פרך ,ורמוני בדן ,וחביות סתומות ,וחולפי
תמצית ההלכה הלכות תערובות 62
ואינם בטלים (אף אם אינם אסורים מתחילת ברייתם ,כגון צ"ז .):וכן משמע ברמב"ם שביצה עצמה אינה בטילה אפילו
שור הנסקל ודרוסה .ש"ך) .אבל שאר דברים ,אף על פי באלף ,דכתב הרמב"ם שביצה שנמצא בה אפרוח שנשלקה
שדרכן למנות ,הרי אלו עולים בשיעורן( ,אע"פ שאינם עם ביצים המותרות ,הצריכו חכמים שישים ואחת כדי
נמכרים כלל באומד ,כיון שאינם חשובים .ש"ך) .שו"ע. לבטלה ,שמפני שהיא בריה בפני עצמה עשו בה היכר
וכתב הרמ"א שיש אומרים דכל דבר שבמנין ,דהיינו שדרכו והוסיפו בשיעורה ,ומשמע שאם הוא מכירה צריך שישים
למנותו תמיד ,אינו בטל ,וכן נוהגים. ואחד לבטל פליטתה ,אבל אם אינו מכירה אפילו באלף לא
בטלה ,ויש להסתפק אם הסיבה שלהרמב"ם ביצה נחשבת
עוד כתב הרמ"א דהא דדבר חשוב אינו בטיל ,אינו אלא
בריה ,היינו דווקא כשיש בה אפרוח ,מפני האפרוח שבה,
מדרבנן ,ואזלינן בספיקו לקולא (אם יש ספק אם הוא דבר
אבל אם יש בה דם אינה נחשבת בריה כיון שאינה בריית
חשוב או לא ,אבל בשאר ספיקות אזלינן לחומרא ,וכמו
נשמה ,או דילמא כיון שיש בה דם שדא תיכלא בכוליה
שיתבאר בסימן זה בכמה דוכתי .ש"ך).
וחשיב כיש בה אפרוח ולא בטלה ,והצד הראשון נראה
כל דבר שהוא חשוב אצל בני מקום מהמקומות ,כגון אגוזי יותר ,ולהלכה כיון שאיסור דם ביצה הוא מדרבנן נקטינן
פרך ורמוני בדן בארץ ישראל ,באותם הזמנים הוא אוסר כהרמב"ם דמיקל.
בכל שהוא ,לפי חשיבותו באותו מקום ובאותו זמן ,ולא
הוזכרו אלו אלא לפי שהן אוסרים בכל שהן בכל מקום. קורקבן טריפה שנתערב באחרים בטל ,דלא חשיב חתיכה
הראויה להתכבד ,כדאמרינן (נדרים נ"ד ):בני מעיים אוכליהם
וה"ה בכל כיוצא בהן ,בשאר מקומות.
לאו בר איניש ,ולפ"ז ה"ה בכל בני המעיים.
כתב הט"ז שהרמ"א פסק כרבי יוחנן שרק דבר שתמיד
נמכר במנין אינו בטל ,ויש שפסקו כריש לקיש ,ולהלכה פסקי ההלכה
כיון שזה דין דרבנן כדאי הם המתירים לסמוך עליהם דבר חשוב (כדלהלן) אוסר במינו בכל שהוא( .שו"ע) .וכתב
במקום הפסד ,וביצה שבזמננו אינה נמכרת אלא במנין, הש"ך שדעת הרמ"א בתורת חטאת דה"ה שלא במינו ,אלא
אינה בטילה אפילו באלף ,אמנם כרכשתא אע"פ שבזמננו דלא משכחת לה בכהאי גוונא שהאיסור לא יהיה ניכר,
אין מוכרים אותה אלא במנין ,בטילה ,כיון שאין אוכלים ודעת האיסור והיתר שדין זה הוא דווקא במינו .עוד כתב
אותה אלא ע"י מילוי. הש"ך שבכל שהוא היינו אפילו בכמה אלפים ,וכן הדין
והש"ך כתב שמהרש"ל פסק כהסוברים שגם דבר באיסורי הנאה שדבר חשוב אינו בטל אפילו באלף ,אמנם
שלפעמים נמכר באומד ולפעמים במנין אינו בטל ,ושהב"ח כתבו הראשונים שמותר למוכרם לעכו"ם חוץ מדמי איסור
והאיסור והתר כתבו שכך נוהגים .וביצה בזמננו אינה שבהם ,אם אין לחוש שימכרם לישראל ,ולענין אם מהני
נמכרת אלא במנין ואינה בטילה. להוליך הנאה לים המלח ולהתיר את השאר ,דעת הרשב"ם
והראב"ד דמהני ,אבל דעת התוס' והפוסקים שזה מועיל
והמנחת יעקב כתב שהט"ז מיקל בהפסד מרובה גם בביצה,
רק בעבודה זרה שתופסת את דמיה ולא בשאר איסורים ,
וכן ראוי לנהוג ,ובתשובה מאהבה כתב שהט"ז לא היקל
וכן דעת הרא"ש.
בהפסד מרובה אלא בדבר שלפעמים נמכר באומד ,ומ"מ
אחרי שכבר הורה הוא מצדד להקל על פי דברי רש"י זבחים דבר חשוב היינו ז' דברים ואלו הם :אגוזי פרך ורמוני בדן
ע"ב שדבר שלפעמים מוסיפים יתירה חשיב אין דרכו (לרש"י פרך ובדן הם שמות מקומות ,ולתוס' היינו אגוזים
לימנות. שקליפתם רכה והם נפרכים ביד ,ובערוך מביא את שני
הפירושים .ש"ך) ,וחביות סתומות (דווקא גדולות ,אבל
קטנות בטלות חד בתרי ,וגדולות פתוחות מותרות ,דלא
סעיף ב' חשיבי כ"כ ,וביין נסך יש אוסרים אפילו בפתוחות משום
אם בעלי חיים שנשחטו בטלים חומר איסור עבודה זרה .ש"ך) ,וחלפות תרדין ,וקלחי כרוב,
ודלעת יונית ,וככרות של בעל הבית (לאפוקי של נחתום,
איתא במתני' (ערלה ג' ח') נפרדו הרמונים נתפצעו
והיינו בזמנם ,אבל במקומות שגם של נחתום חשובים
האגוזים ,בשוגג יעלו ,במזיד לא יעלו .ומבואר פשיטא שאינם בטלים .ש"ך) .וכן בעלי חיים חשובים הם
שדבר חשוב שבטלה חשיבותו בשוגג בטל.
63 סימן ק"י תמצית ההלכה
מוכרת בשר נבילה ,ולקח מאחת מהן ואינו כתב הרשב"א שבעלי חיים שנתערבו באחרים ונשחטו
יודע מאי זה מהן ,ספיקו אסור ,ובנמצא הלך בטלה חשיבותם .וכתב הבית יוסף שהרשב"א לשיטתו
אחר הרוב. דס"ל שכבש שלם לא נחשב חתיכה הראויה להתכבד ,אבל
לדעת הרא"ש דחשיב חתיכה הראויה להתכבד אא"כ נחתך
וכתבו התוספות והרא"ש שספיקו אסור משום דכל קבוע
לחתיכות דקות ,אע"פ שאין לו דין בריה ,אינו בטל מצד
כמחצה על מחצה דמי ,והא דקי"ל דדבר יבש חד בתרי
חתיכה הראויה להתכבד.
בטיל היינו היכא שמעורב ואינו ניכר האיסור ,אבל
כשהאיסור ניכר במקומו לא שייך ביה ביטול. פסקי ההלכה
וכתב הרשב"א שכשאוסרים מצד קבוע אסור אפילו בעלי חיים שנתערבו באחרים ,ונשחטו ,בטל חשיבותן
בחתיכה שאינה ראויה להתכבד ,משום שכל איסור שניכר ובטלין ,והוא שנשחטו בשוגג .שו"ע.
ונודע מקומו והרי הוא קבוע בתוך ההיתר אינו בטל ,אבל וכתב הרמ"א דהיינו דווקא בבעלי חיים קטנים שאינם
בשר שנמצא לפני החנויות מותר אפילו בחתיכה הראויה ראוים להתכבד לאחר שחיטתן .וביאר הט"ז דהיינו כגון
להתכבד. ציפורים קטנים ,אבל תרנגולת נחשבת חתיכה הראויה
עוד כתב הרשב"א שכל דבר שפרש בפנינו נחשב קבוע, להתכבד .ומהרש"ל כתב שכבש שלם שהופשט נחשב
אבל דבר שפרש שלא בפנינו אינו נחשב קבוע ,כדאיתא חתיכה הראויה להתכבד ,אבל אם לא הופשט ,כיון שהוא
בגמרא (פסחים ט ):ט' צבורין של מצה ואחד של מחוסר מעשה גדול בשביל להתכבד ,בטל ,כדמצינו
שתרנגולת בנוצתה בטילה .והט"ז מחלק שכבש כחוש
חמץ ואתא עכבר ושקל ולא ידעינן מהי שקל,
שאינו ראוי לאכילה ,בעודו חי יש לו חשיבות מצד שהוא
היינו מתניתין דט' חנויות ,פירש ואתא עכבר
בעל חי ,וכשנשחט הוא בטל ,אבל אם יש לו חשיבות מצד
ושקל היינו סיפא ובנמצא הלך אחר הרוב .וכ"כ
שהוא ראוי להתכבד אינו בטל.
הרא"ש והסמ"ג והסמ"ק .ולכן בשר שנמצא ביד נכרי,
אע"פ שידוע שהוא לקחו מן החנויות ,אזלינן בתר רוב כתב הש"ך שבנשחטו קודם שנתערבו בטלים אע"פ
חנויות ,אא"כ ראינו אותו יוצא מהחנויות ,שאז באותה שנשחטו במזיד ,ובנשחטו בשוגג בטלים אפילו אם נשחטו
שעה נולד הספק ואסור. אחר שנודעה התערובת.
כתב הרמב"ם על דין ט' חנויות ,שבשר שנמצא מושלך
בשוק ,הלך אחר הרוב ,אם היו רוב המוכרים גוים אסור, סעיף ג'
ואם היו רוב המוכרים ישראלים מותר ,וכן בשר הנמצא ביד כל קבוע כמחצה על מחצה דמי
גוי ואינו יודע ממי לקח ,אם היו מוכרי הבשר ישראל מותר,
כתיב "אחרי רבים להטות" ,ומכאן למדו חכמים דין ביטול ברוב
זהו דין תורה ,וכבר אסרו חכמים כל בשר הנמצא בין בשוק בתערובת ,או כשפרשה חתיכה מאיסור או מהיתר הולכים אחרי
בין ביד גוי אף על פי שכל השוחטים וכל המוכרים ישראל. הרוב .אמנם מדכתיב "וארב לו וקם עליו" (-פרט לזורק אבן לגו,
וכתב המגיד משנה שהרמב"ם סמך על מה שאמרו והיינו לקבוצה של ט' ישראלים ונכרי אחד) למדו חז"ל שכל קבוע
בירושלמי (שקלים ז' ד') ,אבל דעת הרבה מן המפרשים כמחצה על מחצה דמי ,בין לקולא בין לחומרא ,והיינו שאם
האיסור וההיתר קבועים במקומם ,דנים אותם כמחצה על מחצה
דבנמצא ביד גוי במקום שרוב טבחי ישראל מותר ,ומ"מ
ולא הולכים אחר הרוב.
ראוי להחמיר בדבר.
מן התורה אין נחשב 'קבוע' אלא כשהאיסור וההיתר ניכרים
פסקי ההלכה וידועים במקומם ,אבל בלאו הכי בטל ברוב ,אבל מדרבנן גם
כשאינם ניכרים אם אן ביטול ברוב (כגון בתערובת של בעלי חיים
ט' חנויות מוכרות בשר שחוטה ,ואחת מוכרת בשר נבילה, שאינם בטלים) יש לזה דין קבוע.
ולקח מאחת מהן ואין ידוע מאיזה מהן לקח ,הרי זה אסור,
ולהלן יבואר באיזה אופנים יש דין 'קבוע' ולא הולכים אחר הרוב.
שכל קבוע כמחצה על מחצה דמי .אבל בשר הנמצא בשוק,
איתא בברייתא (פסחים ט :כתובות ט"ו .חולין צ"ה .נדה י"ח).
או ביד עובד כוכבים (או קטן .ש"ך) ,מותר (אפילו בחתיכה
הראויה להתכבד .ש"ך) ,כיון שרוב החנויות מוכרות בשר תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת
תמצית ההלכה הלכות תערובות 64
הבשר הולכים אחרי רוב הבשר ולא אחרי רוב החנויות, שחוטה ,דכל דפריש מרובא פריש (כיון שהספק נולד אחר
דמה יושיענו רוב החנויות כיון שמוכר אחד מכר יותר מכל שפירש ,והשתא אינו קבוע .ש"ך) .זהו דין תורה ,אבל
שאר המוכרים .ובכנסת יחזקאל חולק וסובר שגם באופן חכמים אסרוהו (מצד בשר שנתעלם מן העין ,ולפי פרטי
זה הולכים אחרי רוב החנויות ,וכ"כ הנודע ביהודה שמשמע הדינים שנתבארו בסימן ס"ג) ,אע"פ שכל השוחטים וכל
מהגמרא ,אך כתב שאינו תוקע עצמו בדבר זה להקל ,אבל המוכרים ישראל .שו"ע.
להחמיר ודאי יש לחוש .פתחי תשובה. וכתב הרמ"א עיין לעיל סימן ס"ג ,וכתב הגר"א ששם פסק
הרמ"א כהמתירים.
סעיף ד' עוד כתב הרמ"א דהא דאמרינן כל דפריש מרובא פריש,
היינו כשלא פירש לפנינו ,אבל אם פירש לפנינו ,או שרואה
קבוע שנתערב
כשהאינו יהודי לקחו ,הוי כאילו לקחו משם בידו( ,כיון
כתב הרשב"א שנראה שאין איסור בלוקח מן הקבוע ,אלא שהספק נולד במקום הקביעות .ש"ך).
בזמן שהוא בפני עצמו ,אבל נתערבה באחרות ואינה ניכרת
בטלה ברוב ,וכן מבואר בגמרא (זבחים ע"ד.).
כתב הש"ך בשם הרא"ה שאם היו בעיר עשר חנויות שהיו
מוחזקות בבשר שחוטה ,ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזו
פסקי ההלכה לקח ,ואח"כ נתברר לנו שא' מחנויות אלו מוכרת בשר
רוב חנויות מוכרות בשר שחוטה ,ומיעוט מוכרות בשר נבילה ,אסור ,כיון שהספק לא נולד על החתיכה בשעה זו,
נבילה ,לקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה מהן לקח, אלא התברר שכבר בשעת הקניה כאשר עדיין החתיכה לא
ונתערבה באחרות ואינה ניכרת ,בטילה ברוב משום ספק פרשה חנות אחת היתה אסורה .אמנם הרשב"א מחלק
ספיקא .שו"ע .וביאר הש"ך שהספק הראשון הוא שמא שאם הוא יודע מאיזה חנות הוא קנה ,אלא שבאותה חנות
חתיכה זו לא באה מן הקבוע ,ואת"ל שהיא באה מן הקבוע יש ספק טריפה ,כיון שהקניה היתה לפני שנמצאת
שמא היא של היתר ,ולפ"ז אסור לאכול את כל החתיכות הטריפה ,אזלינן בתר השתא ויש בזה דין כל דפריש .וכתב
בבת אחת. הר"ן בשם התוס' דכל היכא שנתגלה האיסור רק לאחר
וכתב הרמ"א שיש אוסרין בכה"ג ,משום דכל מקום שלקח ,אין לאסור למפרע מצד קבוע ,דדין קבוע שיהא
שהאיסור במקומו הוי כמחצה על מחצה ,והואיל וספק כמחצה על מחצה חידוש הוא ,ואין לך בו אלא משעת
הראשון אסור מן התורה ואין כאן עוד ספיקא להתיר ,רק חידושו ואילך ,והיינו משנעשה קבוע ,אבל למפרע לא.
תערובת ,לא מיקרי ספק ספיקא .והכי נהוג .וכתב הש"ך עוד כתב הש"ך שדין קבוע נלמד (ב"ק מ"ד :וכתובות ט"ו).
שגם הב"ח אוסר בכהאי גוונא .עוד כתב הש"ך שהרמ"א מקרא ד"וארב לו וקם" פרט לזורק אבן לחבורת אנשים
מחמיר גם אם פירש בפנינו או שלקחו עכו"ם לפנינו ,אך שעמדו שם ט' ישראלים וחד עובד כוכבים דפטור משום
במקום הפסד מרובה אפשר להתיר אם נתערב ,ובלבד ספק נפשות להקל ,דאף על גב דרוב ישראלים מ"מ ה"ל
שלא יאכל כולו כאחד. קבוע וכמחצה על מחצה דמי .ודין קבוע הוא בין לחומרא
הט"ז מקשה על השו"ע שדברי הרשב"א שהם מקור וכנ"ל ,ובין לקולא והיינו דהיכא שט' חנויות מוכרות בשר
השו"ע הם דווקא כאשר הדין קבוע הראשון הוא מדרבנן נבילה ואחת מוכרת בשר שחוטה ,דבקבוע אין לזה דין רוב,
(כגון בפירש שלא בפנינו שמדאורייתא בטל ברוב ומדרבנן ואינו אסור אלא מצד ספק ,וכמבואר בגמרא כתובות שם.
אסור מצד בשר שנתעלם מן העין) ,אבל מדאורייתא בטל בקבוע אפילו במין במינו הוי כמחצה על מחצה ,ובפירש
ברוב ,ובזה מותר ע"י תערובת ,אבל כאשר הספק הראשון אפילו שלא במינו אזלינן בתר רובא .ש"ך.
יש בו דין קבוע מדאורייתא אסור אף בתערובת .והש"ך אם יש בחנות האחת של נבילה יותר בשר ממה שיש בט'
כתב שאף כאשר הספק הראשון אסור מדאורייתא מותר החנויות של כשירה ,כתב הבית אפרים שיש בזה להקל
בנתערב ,ואף שספק טריפה שנתערבה ברוב אינה בטילה, ולהחמיר ,דאם לא נמכר מכל חנות רק בהמה אחת או שנים
שאני הכא שדין קבוע חידוש הוא דלא אזלינן בתר ובא, וכל שאר הבשר נשאר במקומו ,הולכים אחר רוב החנויות,
ואין לך בו אלא חידושו ,והיינו כשהוא בפני עצמו ולא דמה יושיענו הבשר שנשאר בחנות ,אבל אם נמכר כל
65 סימן ק"י תמצית ההלכה
שנפל לאוצר מלא כוסות ,כולם אסורין ,פירש כשנתערב אח"כ .עוד כתב הש"ך שאף שהשו"ע (סעיף ח')
אחד לרבוא ומרבוא לרבוא מותרים .וכיון מצריך ג' תערובות ,והרשב"א לטעמיה דסגי בב' תערובות,
ד'פירשו' מעצמן משמע ,ואפ"ה משמע דדוקא פירשו כאן השו"ע מתיר ,דכיון דקבוע חידוש הוא גרע מתערובת,
ונתערבו באחרים אבל פירשו מאיליהן והרי הן עומדים ועוד דכיון שהרבה פוסקים מתירים בשני תערובות ,א"כ
בפני עצמן אסורין ,וטעמא דכל שנאסרו מחמת קביעותן בקבוע שזה חידוש סגי בנתערב אח"כ ,ודוחק.
אף על פי שפירשו באיסורן הן עומדים ,גזירה שמא יקח מן
הקבוע. סעיף ה'
אבל דעת רבינו תם שכל שפירש מעצמו מותר ,וכן כתב
דין חתיכה שפרשה מתערובת איסור והיתר
בשאלתות דרב אחאי .וכן כתב הר"ן בשם התוס' דלא
נתבאר לעיל שיש אופנים שאין ביטול ברוב אלא יש דין 'קבוע'
מיקרי קבוע אלא כשהיה האיסור נודע קודם שלקח ,אבל שדינו כמחצה על מחצה (מדאורייתא כשהאיסור וההיתר ניכרים,
אם לא נודע האיסור בשעה שלקח ,אע"פ שלאחר שלקח ומדרבנן גם כשאינם ניכרים אבל אין ביטול ברוב כגון בבעלי
נתגלה האיסור ונעשה קבוע ,לא אמרינן דנעשה קבוע חיים) .ולהלן (סעיפים ה' ו') יבואר מה הדין כשחתיכה פרשה
למפרע ,דדין קבוע שיהיה כמחצה על מחצה חידוש הוא, מהתערובת האסורה ,האם אומרים כל דפריש מרובא פריש והיא
ואין לך בו אלא מחידושו ואילך אבל למפרע לא .וכן דעת מותרת ,או שהחתיכה אסורה גזירה שמא יקח מן הקבוע ,והאם
יש חילוק בזה בין פירשה מעצמה להיכא שאדם הוציאה ,או בין
הרשב"א .וכן פסק בשו"ע. אם פרשה לפני שנודעה התערובת לפרשה לאחר שנודעה
וכתב הרשב"א שאין ראיה משור הנסקל ,דלא אמרו שם התערובת ,ועוד בדיני קבוע וכל דפריש.
'גזירה שמא יקח מן הקבוע' אלא בכובש ביד כדי שיתפזרו, איתא במתני' (זבחים ע ):כל הזבחים שנתערבו
שאם אתה מתיר לכבוש כדי שיתפזרו ויקח מן הפורשים
בחטאות המתות או בשור הנסקל ,אפילו הן
ודאי איכא למגזר שמא לא יפזר ויקח מן הקבוע .וכן ראיית
רבוא ימותו כולם .ובגמרא (ע"ג ):פריך ונכבשינהו כי
הר"ש מטבעת של ע"ז אינה מחוורת ,דשם מיירי כשפירש
לפנינו מן הקבוע ,דבזה בודאי חשיב כלוקח מן הקבוע, היכי דניניידן ,ונימא כל דפריש מרובא פריש,
וכדמוכח בפסחים (ט ):וכנ"ל ,ואפ"ה אם חזר אותו שפירש ומשני שמא יקח מן הקבוע.
לפנינו ונפל לתוך היתר מרובה מותר ,שאני אומר איסורא ונחלקו הראשונים באיזה אופן אסרו שמא יקח מן הקבוע.
לתוך רובא אשתאר ,דהו"ל ספק ספקא ומותר ,אבל התוס' כתבו בשם ר"י דדווקא כשהיתר ואיסור מעורבים
כשפירש שלא בפנינו ,או שנתפזרו כולן ואפילו בפנינו כבר זה בזה אסרינן כשפירש שמא יקח מן הקבוע ,כיון דאין
נתבטלה הקביעות ומותר. מקומו ניכר ,אבל היכא דמקום האיסור נודע וניכר לא
והטור כתב כדעת ר"י שאם פרש אחד מהתערובת אסור, חיישינן ,דברשיעי לא עסקינן שמא יקחו מן האיסור
ואח"כ הביא את דברי הרשב"א שאם לקח מן המקולין הברור.
ונמצאת טריפה במקולין אסור .וכתב הבית יוסף שלפי מה ולדבריו הקונה ממקולין חתיכה הראויה להתכבד ואח"כ
שנתבאר הדברים סותרים זה את זה ,וצ"ל שהטור לא ראה נמצא טריפה במקולין ,אע"פ שהטריפה נודעה רק אחרי
את דברי הרשב"א שתולה שני דנים אלו זה בזה. שפרשה חתיכה זו אסור ,שמא יקח מן הקבוע ,כיון
וכתב הרשב"א שכל הנ"ל זה דווקא בחתיכה הראויה שחתיכת האיסור לא ידועה .וכן פסקו להלכה התוס'
להתכבד ,שאין לה ביטול ,אבל חתיכות שאינן ראויות והרא"ש.
להתכבד מותרות ,דיבש ביבש מתבטל ברוב אם אינו דבר וכן דעת רבינו שמשון שכל שנאסרו שעה אחת משום
חשוב ,אמנם ראוי להחמיר ולאסור את כל החתיכות ,שאין קביעות שוב אין ניתרות ואפילו פירשו מעצמן ,והביא
הכל בקיאין בדברים אלו ,ואם אתה מתיר בשאינן חשובות
ראיה מהא דאמרינן (שם ע"ד ).טבעת של ע"ז שנפלה
קרוב הדבר לטעות וליקח אף מן החשובות ,וכן אנו נוהגין.
לק' טבעות ,פירשו מ' למקום אחר אין אוסרין,
עכ"ד .וכתב הבית יוסף שמה שמצינו שהחתיכה מותרת
שישים למקום אחר אוסרין ,ותניא ספק ע"ז
אסור וספק ספיקא מותר ,כיצד כוס של ע"ז
תמצית ההלכה הלכות תערובות 66
מי שלקח בשר ממקולין (-בית המטבחיים) ,ואפילו חתיכה משום ביטול ברוב רק כשיש ספק ספיקא ,מיירי בחתיכה
הראויה להתכבד ,ונמצאת טריפה במקולין ,ולא נודעו הראויה להתכבד.
חתיכות הטריפה ואינו יודע מאיזו לקח ,כל מה שלקחו והקשה הטור איך מתיר הרשב"א (מעיקר הדין) חתיכות
מהמקולין קודם שנמצאת הטריפה ,מותר ,שלא נפל שאינן ראויות להתכבד ,והרי כל קבוע כמחצה על מחצה
הספק בקבוע אלא לאחר שפירש ,וכיון שהרוב כשר, דמי .וכתב הבית יוסף שודאי לא נעלם מהרשב"א דין
מותר( .ואפילו בפירש לפנינו מותר ,היכא שהאיסור לא קבוע ,ודבריו נכונים וברורים ,דכשנתערבו חתיכות
ניכר במקומו .ט"ז .וכתב הש"ך דהיינו דווקא כשנתערבו בין הטריפה עם חתיכות הכשרה במקולין עצמם ,דינם כמו
הכשרות במקולין אחד ,ואינו יודע מאיזה חתיכה לקח ,אבל שנתערבו בבית ,וכאן וכאן בטלים הם ברוב אם אינם
אם החתיכות עומדות בפני עצמם ויש ספק בחנות והחנות ראויות להתכבד ,וכמבואר בסימן ק"ט ,ולא אמרינן כל
אסורה ,גם החתיכה שפרשה אסורה). קבוע כמחצה על מחצה דמי אלא כשלקח מאחת
אבל ליקח מכאן ואילך אסור (אפילו בפירש שלא בפנינו, מהחנויות ולא נודע אם לקח מהמוכרת כשירה או
גזירה שמא יקח מן הקבוע ,ורק בקבוע דאורייתא ,והיינו מהמוכרת טריפה ,דשם האיסור קבוע וניכר במקומו ולכן
כשהאיסור ניכר במקומו ,מותר ,דבזה אין חוששים לרשיעי אינו בטל ,אבל כשלקח מחנות שאין בה טריפה הניכרת,
שיקחו במזיד מהאיסור הברור .ט"ז) ,ואפילו חתיכה שאינה והאיסור הוא חתיכה שאינה ראויה להתכבד ,ויש רוב
ראויה להתכבד ,שאין הכל בקיאין בזה (והיינו לחתיכות הכשרות ,יש ביטול ברוב כדין כל יבש ביבש,
כשהתערובת במקולין שרבים קונים שם ,דקרוב הדבר ומותר לכתחילה ליקח ממקולין שמוכרין חתיכות אלו.
לטעות ,אבל ליחיד בביתו אין להחמיר אע"פ שיש שם ג"כ שאין כאן דבר איסור כלל .והט"ז מביא שהדרכי משה
חתיכות הראויות להתכבד שלא נתערבו .ש"ך .וברעק"א והפרישה מבארים שהטור הבין שהרשב"א מדבר כשיש
הקשה שדעת השו"ע (סימן ק"א) שחתיכה חיה לא איסור במקולין אחד ולא נודע באיזה מקולין .והט"ז מבאר
נחשבת חתיכה הראויה להתכבד) ,ויטעו בין ראויה דמיירי שנמצאת בהמה טריפה במקולין ,דבזה אף
להתכבד לשאינה ראויה( ,וכל זה בחתיכות שנתערבו ,אבל שחתיכה שאינה ראויה להתכבד בטלה ברוב ,מ"מ
אם לא נודע באיזה חנות יש איסור קבוע ,מדינא כל החתיכות הראויות להתכבד אסורות ,כיון שלא כל הבהמה
החתיכות אסורות אפילו בחתיכה שאינה ראויה להתכבד. נחתכה לחתיכות שאינן ראויות להתכבד.
ש"ך). כתב הטור שדעת הרא"ש דמה שלקחו קודם הספק הכל
דין כל דפריש בבהמה שחציה פרשה מהרוב וחציה לא מותר ,וכהרשב"א ,אבל מה שלקחו לאחר הספק הכל
פרשה -מעשה בקצב אחד ששחט שבעה בהמות בביתו, אסור ,ודלא כהרשב"א שמתיר בחתיכות שאינן ראויות
והיו כולם כשרים ,והוציא מביתו למקולין שני בהמות ועוד להתכבד .והבית יוסף כתב שהרא"ש סובר כהרשב"א ,ואם
חצי בהמה ,והחצי השני נשאר בביתו עם ארבעת הבהמות כתב לאסור מיירי בחתיכות הראויות להתכבד ,או כשאין
האחרות ,ונתערבו הבני מעיים של כל השבעה בהמות, רוב להיתר ,ומכל מקום זהו לענין הלכה אבל לענין מעשה
ונמצא מחט בבית הכוסות שהוא טריפה ע"פ דין ,ואינו כבר כתב הרשב"א שראוי להחמיר.
יודע בשל איזה בהמה היה טריפה .וכתב מהרי"ט שעל פי כתב רבינו ירוחם דהא דאמרינן 'ובנמצא הלך אחר הרוב'
דין הארבעה אשר בביתו הם טריפות ודאי ,והשנים אשר מיירי אפילו נמצא קרוב לנבילה ,דפשוט בגמרא (בבא בתרא
פירשו ודאי מותרים ,דכל דפריש מרובא פריש ,וחשיב כ"ג ):דרוב וקרוב הלך אחר הרוב.
פריש ממילא ,ונחלקו הפוסקים לגבי שני חצאי הבהמה
עוד כתב רבינו ירוחם שיש מי שכתב דהיכא שהחתיכה
הנוספת ,אם כולה נגררת אחרי החצי שבביתו שהוא אסור
בטלה יבש ביבש ,מותרת אף אם נתבשלה ונתנה טעם,
(ר' שמואל קיידנאוויר ובית הלל) ,או אחרי החצי שפרש
דכל דבר שמותר לאוכלו ,רוטבו מותר ,דמיד כשנתערבו
שהוא מותר (חלקת מחוקק ור' העשיל מקראקא) ,או
גזירת הכתוב שזה מותר .וכ"כ התוס' והרא"ש ,וכן עיקר.
שהחצי שבביתו אסור והחצי שפרש מותר (פרי חדש
ושאלת יעב"ץ) .פתחי תשובה. פסקי ההלכה
67 סימן ק"י תמצית ההלכה
בעלי חיים ושאר דברים החשובים (כגון חתיכה הראויה עוד בדין כל דפריש -אשה בעלת חמשה אווזות שחוטות,
להתכבד ובריה .ש"ך) שנתערבו בהיתר ,שאינם בטלים מכרה אווזא וחצי לאשה אחת ,ואשה נוספת קנתה שתי
אפי' באלף ,אפי' אם פירש אחד מן הרוב אחר שנודע אווזות והגביהה כל אווזא בפני עצמה ולקחה אותם והלכה
התערובות ,אסור .והוא שהפרישו במתכוין ,אבל אם פירש לה ,ואח"כ נמצא טריפות באחד מן הקורקבנים .וכתב
ממילא ,שרי. החתם סופר דהנה אחת ומחצה שפירשו בתחילה ודאי
וכתבו הט"ז והש"ך שהרשב"א הוא המתיר בפירש ממילא, מותרים ,אך בשתים האחרונים נסתפקו הלומדים ,חדא
אבל הטור בשם הרא"ש והרבה פוסקים אוסרים גם בפירש דילמא מה שהגביהה האחת ולא הוציאה עדיין מבית לא
ממילא ,ומהרש"ל פסק כמותם ,וכן בתורת חטאת כתב מיקרי פירש עד שיצאו מהבית ,ונמצא ששניהם פרשו
שטוב להחמיר ,ובש"ך מביא שהתורת חטאת כתב בסתמא בבת אחת ואין כאן רוב ,או שכל אחת בזמן ההגבהה
שאסור (ולא רק בתור חומרא) ,ובאפי רברבי כתב שנראה נחשבת פריש ויש רוב כנגד הראשונה ,וכנגד השניה יש
להחמיר( .ורעק"א כתב בשם המנ"י שבהפסד מרובה יש אווזא ומחצה ,וזה נחשב רוב לדעת הפר"ח דלא בעינן חד
להקל) .עוד מביא הש"ך שהב"ח סובר שרק בבעלי חיים בתרי אלא רובא בעלמא ,או שנחוש לדעת המנחת יעקב
מותר בפירש ממילא ,ולא בשאר דברים ,ומדברי השו"ע ונאסור עכ"פ את האחרונה .והחתם סופר מסיק דבענין
וכל הפוסקים מבואר שלא כדבריו. פירש לא בעינן דוקא שיצא מהבית ,אלא כל שפירש
ממקומו על דרך פרישה נימא מרובא פריש ,ולכן אפילו אם
וכתב הש"ך שאם פירש לפני שנודעה התערובת ,מותר
האשה בעלת האווזות הניעה אווזה שלה למקום אחר
אפילו להסוברים שבפירש ממילא אסור .עוד כתב הש"ך
בכוונת פרישה ,כגון לתבשיל ,מיקרי פרשה ,וכ"ש
שבפירשו מחציתם בבת אחת ג"כ אסור ,ודלא כהפרישה.
כשאחרת נטלה אווזא לשם קנין ,אבל אם המוכרת נטלה
ופירש ממילא שמותר ,היינו שלא בפנינו ,או שנתפזרו
אווזא שלא בכוונת פרישה לא חשיב פריש ,וא"כ האווזא
כולם אפילו בפנינו.
הראשונה ודאי מותרת ,ולגבי השניה שלא השאירה אחריה
כתב הרמ"א דהא דאסור אם הפרישו במתכוין ,היינו שלא אלא א' ומחצה ,עכ"פ בדבר שאינו מסויים ואיננו שלם (כיון
פירש רק מעט ונשארו מקצת האיסורים במקומם ,דאז דלא דמו לסנהדרין) יש להחמיר כהמנ"י ,אך כ"ז שייך
חיישינן שמא יקח מן הקבוע גם כן ,אבל אם נתפרשו כולן כשרוצים לאכול כל התערובות מטעם ביטול ברוב ,אבל
ביחד ,ולא נשארו במקומן ,ובשעת עקירתן פירשו קצתן, בנדון דידן דאמרינן מרובא דהיתרא פריש והנשאר במקומו
אותן שפירשו אז ,מותרים ,ורק שנים האחרונים אסורים. נשאר באיסורא פשוט דאין כאן מחלוקת ולכ"ע סגי ברובא
והב"ח חולק על דברי הרמ"א ,והש"ך מיישב את דבריו. כי האי ולא בעינן כפל דוקא .אלא שיש כאן קצת פקפוק
עוד כתב הרמ"א שאם נתערבה תרנגולת טריפה בכשרות, אחר ,שהרי חצי מהאווזא שנשארה בבית כבר פירשה
ונמצא ביצה ביניהם ,הביצה מותרת ,ואע"ג דהתרנגולים והותרה ,והחצי שנשאר בבית אין להתירו (משמע דמסכים
חשובים ולא מתבטלין ,לגבי ביצה אזלינן בתר רובא .וכתב לדעת הפר"ח ושאילת יעב"ץ הנ"ל) ,מ"מ אפשר די"ל
הש"ך שזה מותר אפילו למ"ד דביצה נחשבת דבר שבמנין, דא"א לצרף החצי אווזא לספוקי כלל ,והוה רק תערובת חד
דבתשע חנויות שרי בפירש ממילא אפילו חתיכה הראויה בחד וליכא למימר מרובא פריש .ומ"מ בהפסד מרובה
להתכבד. ואיסור קבוע דרבנן המיקל לא הפסיד ,דמדאורייתא
כתב הרדב"ז שודאי דרוסה אין להתיר ע"י דניכבשינהו מצרפים כל האווזות שבכל הבתים וכולם מותרות .פתחי
דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש ,אבל בספק דרוסה תשובה.
מותר .פתחי תשובה.
סעיף ו'
סעיף ז' עיין בדעות הראשונים שנתבארו בסעיף הקודם ,שהם
תערובת אסורה שיצאה ממנה חתיכה אחת מקור ההלכות שנתבארו בסעיף זה.
יש קולא מיוחדת באופנים מסוימים ,שלמרות שהתערובת בפני פסקי ההלכה
עצמה אסורה ואין האיסור בטל ברוב ,בגלל חשיבותו של האיסור,
תמצית ההלכה הלכות תערובות 68
ונקט ים למעוטי פירש אחד מהם ,דבזה התערובת אסורה, אם חתיכה אחת יצאה מהתערובת ,תולים שהחתיכה שיצא היא
דאדרבה אנו אומרים איסורא לתוך רובא אשתאר .וכתב החתיכה האסורה ,וממילא שאר החתיכות מותרות .ולהלן יבואר
האם ההיתר הוא רק בהנאה או גם באכילה ,רק בנפלה לים או גם
הרשב"א דטעמא דמילתא דכל שישנה בעין ואתה צריך
באופנים נוספים ,רק בנפלה לים או גם בהופלה בידים ,והאם
לדון עליה ועל השאר ,מפני מה נאמר שזו האחת היא מותר לאכול חתיכה אחת או רק שתי חתיכות יחד ,והאם מותר
האסורה ,אדרבה יש לנו לומר שהאיסור נשאר ברוב ,אבל לאדם אחד לאכול הכל,
כשנאכלה אחת מהם או נאבדה ואין אתה צריך לדון עליה
אתא בגמרא (זבחים ע"ד ).אמר רב נחמן אמר רבה בר
אלא על אלו ,אנו אומרים שאותה שנאבדה היא האסורה,
אבוה טבעת של עבודה זרה שנתערבה במאה
ויסוד הדבר הוא דמדאורייתא יש ביטול ברוב ,ומדרבנן
תולים להיתר .עכ"ד. טבעות ,ונפלה אחת מהם לים הגדול הותרו
כולן ,דאמרינן הך דנפל היינו דאיסורא .עוד
האם גם כשהפילו את החתיכה לים בידים
איתא בגמרא (שם ע"ד ):אמר ריש לקיש חבית
התערובת מותרת -כתבו התוס' והרא"ש דדווקא
תרומה שנתערבה במאה חביות ,ונפלה אחת
כשנפלה לים מעצמה ,אבל אם הפילוה ,אפילו שוגג אסור
מהן לים המלח ,הותרו כולן ,דאמרינן הך
אטו מזיד .אבל הרשב"א מתיר אם הפילה בשוגג .ובהגהות
שערי דורא מביא את התוס' שאוסר בהפילה בשוגג ,וכתב דאיסורא נפל.
שגם לדבריו אם אכל אחת בשוגג מותר ,דבזה אין לקנוס ולמדו מזה הרשב"א והרא"ש והר"ן שכל האיסורים שאינם
אטו מזיד ,דלא יאכל את שניהם כיון שזה ודאי איסור ,וכ"כ בטלים מחמת חשיבותן שנתערבו באחרים ,ונפל אחד
בתרומת הדשן דאפילו לדברי התוס' אם האכיל בשוגג מהם לים ,הותרו כולן .וכתב הרשב"א דה"ה לדבר שיש לו
אחת לבן ברית ,שרי האחרות ולא קנסינן כהאי גוונא שוגג מתירין .וטעם הדבר ,דמדאורייתא ברובא בטיל אע"פ
אטו מזיד ,אבל אם האכיל לכלב או לגוי קנסינן אטו מזיד. שהוא דבר חשוב ,ורבנן הוא דאסרוהו ,הילכך כשנפל אחד
מהם לים תלינן לקולא .ולפ"ז אפילו לא נתערב הדבר
כתב הרא"ש שאם הפילו קודם שנודע התערובת שרי ,דלא
החשוב אלא עם שנים ואח"כ נפל אחד מהם לים הותרו
שייך קנס אלא אחר שנודע התערובת.
השנים הנשארים.
האם מותר לאכול חתיכה אחת בפני עצמה -כתבו
הרא"ש והרשב"א דהא דשרי כשנאבד אחד מהם ,דוקא עוד איתא בגמרא (שם) אמר רבא לא התיר ריש
כשאוכל הנשארות שתים שתים ביחד ,דממה נפשך אחד לקיש אלא חבית דמינכר נפילתה ,אבל תאנה
מותר ,אבל לאכול אחד אחד ,אסור .וכתב הר"ן שמקור דין לא .ורב יוסף אמר אף תאנה כנפילתה עלייתה
(-כשם שתחלת נפילתה תוך ההיתר נחשבת בעיניך לאסור אותן ,אף
זה מדמותיב בגמרא (שם ע"ד ).על ההיא דרב נחמן מדתנן
כשעלתה מתוכן יחשב בעיניך מקום עלייתה להתיר).
כל הזבחים שנתערבו בחטאות המתות או
האם ההיתר הוא גם לאכילה או רק להנאה -כתב
בשור הנסקל אפילו אחד ברבוא ימותו כולם,
הר"ן שלפי פשטות הסוגיא ההיתר הנ"ל הוא אפילו
ואמאי נימא דהאי דמית דאיסורא מית ,אמר
לאכילה ,אלא שיש נוסחאות שכתוב בהם אמר רבא לא
ליה רב נחמן דאמר כרבי אליעזר דאמר אם הכשיר ריש לקיש אלא בטבעת ,אבל תאנה לא ,ולפ"ז לא
קרב ראש אחד יקרבו כל הראשים .והא אמר שריא בהכי אלא לענין איסורי הנאה ,אבל לאכילה לא ,וכן
רבי אלעזר לא התיר רבי אליעזר אלא שנים דעת הרמב"ם ,אבל בירושלמי משמע דאפילו לאכילה
שנים ,אמר ליה אנא נמי תרתי קאמינא. שרי .עכ"ד .והרשב"א פסק הלכה כדרב יוסף ,וכתב
האם מותר לאדם אחד לאכול את כל החתיכות -כתב שהראב"ד והרמב"ן ז"ל כתבו גירסת הירושלמי בזה ואתיא
הטור דה"ה שאסור לאדם אחד לאכול את כולם אחד אחד. כדרב יוסף דאפילו תאנה מותרת באכילה.
וכתב הבית יוסף שבתוס' כתבו לאסור להנות מכולם בבת האם דווקא כשהחתיכה נפלה לים מותר או גם
אחת ,משום דודאי אכיל בההיא אכילה חד דאיסורא, באופנים נוספים -כתבו הרא"ש והרשב"א דנפל לים
ומשמע דלאוכלם שתים שתים אפילו לאוכלם אדם אחד דנקט רב נחמן לאו דוקא ,דה"ה לנאכל דליתיה בעולם,
69 סימן ק"י תמצית ההלכה
שהאיסור הוא להנות מכולם יחד ,והפרישה כתב שרק שרי .ושמא י"ל שהטור מפרש שלהנות מכולן בבת אחת
בע"ז אסור). אסור אפילו בששני בני אדם נהנין מהם ,דכיון דבשעה
בתפארת למשה שכתב דה"ה אם פירש אחד מהם ונתבשל אחת נהנין מכולן ודאי חד מתהני מאיסורא בההיא שעתא
או נתערב עם דבר איסור בענין שאינו בטל ואסור ואסור ,ואכילת אדם אחד שתים שתים היא כמו אכילת
מדאורייתא( ,וצל"ע באם הוא בענין שאינו בטל מדרבנן מה כולם בבת אחת לשני בני אדם .והט"ז כתב שמקור הטור
דינו) ,או שנמכר לעובד כוכבים ,השאר מותרים ,וכ"כ בתוס' חולין ק' ,ואפילו להרא"ש שמתיר בביטול ברוב
הפנים מאירות שבכל מקום שא"צ לדון על החתיכה ,כגון לאכול הכל ,מודה בנאבד אחד שההיתר הוא מצד ספק
שנפלה לאיסור ואין ס' לבטל ,וכן גבי בעלי חיים אם בהמה ספיקא.
אחת נעשה טריפה בחייה כגון שניקב קרומו של מוח פסקי ההלכה
וכיוצא ,או שמת אחד מהם ,תולים בה את האיסור והשאר
דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו ,כגון בעלי חיים ובריה
מותר .אמנם היכא דמת ע"י אדם י"ל דלא מהני להתיר
וחתיכה הראויה להתכבד ודבר שיש לו מתירין ,שנתערב
השאר ,כמו שבנפילה לים מותר רק בנפל מעצמו ,ולא
באחרים ונאכל אחד מהם (וכתב הש"ך שהרמב"ם הצריך
בהפילה אפילו בשוגג ,ואם מת ע"י אדם הויא כמו הפילה
שיפלו שנים בדבר שאין ניכרת הנפילה ,כמו תאנה וטבעת,
שוגג ,אכן אם אדם זה שהמית לא נודע לו מהתערובות
ורק בחבית וכהאי גוונא דמינכר נפילתה סגי בנפילת אחת.
מותר ,דלא שייך למקנסיה ,ולא מקרי שוגג אלא שנודע
ש"ך) בשוגג( ,בין שאכלו עצמו בשוגג בין שאכלוהו אחרים
התערובות רק שסבר שבזה לא יותר השאר וכיוצא בזה,
בשוגג) ,או נפל מעצמו לים בענין שנאבד מן העולם ,הותרו
אבל היכא שלא נודע לאדם זה אף שנודע לאדם אחר דמי
כל האחרים ,שאנו תולין לומר האיסור הלך לו .שו"ע.
ממש לנפלה מעצמה .פתחי תשובה.
וכתב הש"ך בנפל לים ,אפילו נפל אחר שנודעה התערובת,
כתב הפנים מאירות שאם נולד איסור טריפה במקולין,
או שהפילה מעצמו קודם שנודעה התערובת ,מותר ,אמנם
והיה בהם חתיכה הראויה להתכבד ,וכמה חתיכות ידועים
אם פירש מהתערובת ואח"כ נפל נשארת התערובת
שהם מבהמה אחת ,וכן כל בהמה מונחים כל החתיכות
באיסורה .ונפל לנהר עמוק או כל מקום שהוא אבד דינו
במקום נפרד ,ובא כלב ואכל חלק מסוים מבהמה אחת,
כנפל לים ,אבל במקום ששייך שימצא אין זה מתיר את
ואפילו נשאר רק קצת מהבהמה ,אין להתיר לאכול חלק זה
השאר .ודין נחתך או נתרסק אחד ,נתבאר בסימן ק"ז סעיף
בשאר הבהמות ,כיון ששאר חלקי הבהמות שלא נאכל
ז'.
אחד מהם נשארו באיסורם.
הט"ז והש"ך כתבו להחמיר בנאכל אחד מהם בכל גוונא,
וכתב הט"ז שרק באכל כלב מעצמו מותר ,והש"ך כתב
סעיף ח' שבאכל עכו"ם מעצמו מותר.
תערובת אסורה שהתחלקה לשנים ,או שחלק וכתב השו"ע שדווקא כשאוכל הנשארות שתים שתים
ממנה התערב שוב בהיתר ביחד מותר ,דממה נפשך איכא חדא דהיתרא( ,ואם
נתערבו שתים צריך לאכול ארבע ,ואם נתערבו שלש צריך
תערובת האסורה (במקום שלא שייך ביטול כגון בעבודה זרה או
בדבר חשוב) ,יש לדון מה הדין כשהתערובת התחלקה לשנים, לאכול שש .ש"ך) ,אבל לאוכלם אחת אחת אסור.
האם תולים שהאיסור נשאר יחד עם הרוב ואילו המיעוט מותר וכתב הרמ"א שאפילו לאוכלם שתים שתים ,אסור לאדם
או לא ,וכן מה הדין כשחתיכה מהתערובת נפלה לתוך היתר ,האם אחד לאכול את כולם (אפילו שלא בבת אחת .ט"ז .והש"ך
גם התערובת השניה אסורה (כמו אם מלכתחילה היה הכל
כתב שבתוס' וברא"ש משמע שבשנים שנים מותר לאדם
תערובת אחת) ,או שהתערובת השניה מותרת ,ואם התערובת
השניה אסורה יש לדון מה הדין בתערובת שלישית ,והאם מותר אחד לאכול את כולם ,ובלבד לא יאכל הכל יחד) .ואפי' ב'
לאכול את כל החתיכות יחד ,ומה הדין בזה כשהתערב פסק בני אדם ,אין לאכלם כולם בבת אחת( ,והט"ז היה רוצה
איסור ,או בדבר שיש לו מתירין. להקל בשני בני אדם ,ומסיים שאין בידו להקל מאחר
איתא בגמרא (זבחים ע"ד ).אמר רב טבעת של ע"ז שכבר פסקו לאיסור בעלי השו"ע .והש"ך כתב שנראה
שנתערבה בק' טבעות ,ופירשו מ' למקום אחד
תמצית ההלכה הלכות תערובות 70
ואקשינן בגמרא (ע"ד ):מאי שנא לשלש דאיכא ושישים למקום אחר ,פירשה אחת ממ' אינה
רובא ,לתרי נמי איכא רובא .ופרקינן מאי שלש אוסרת ,אחת משישים אוסרת ,מאי שנא אחת
דקתני תרי והוא .וכתב הרשב"א דלפ"ז חתיכת איסור ממ' דלא ,דאמרינן איסורא ברובא איתיה ,אחת
חשובה שנפלה לתוך היתר ,ומאותן חתיכות נפלה אחת מששים נמי אמרינן איסורא ברובא איתיה (בנ"ט
מהן לתוך חתיכות אחרות או לקדירה ,כל התערובת הנותרים) ,אלא אם פירשו מ' כולם למקום אחד אין
מותרת ,שאני אומר איסור לתוך הרוב נשאר ,וכן בכל אוסרות ,שישים למקום אחד אוסרות .ושמואל
האיסורין ,ואפילו באיסורים החמורים כחתיכה הראויה אמר הנח לע"ז שספיקה וספק ספיקה אסור עד
להתכבד ובריה כגיד הנשה ודבר שיש לו מתירין ,שהרי
סוף העולם .מיתיבי ספק ע"ז אסור ספק ספיקה
בטבעת ע"ז וברמוני בדן שאין להם ביטול אמרו כן .ומשמע
מותר .תנאי היא דתניא רמוני בדן בכל שהן,
מדבריו וכן מבואר ברש"י דלא שרינן למ' שפירשו עד
כיצד נפל אחד מהן לתוך רבוא ומרבוא לרבוא
שיתערבו עם אחרים.
אסורים ,רבי שמעון אומר לרבוא אסור ,לשלש
וכתב הטור שהמיעוט שפרשו מותרים ,ואין כוונתו שהם
ומשלש למקום אחר מותר .כך היא גירסת הרשב"א,
מותרים כמות שהם ,אלא שאם נתערבו באחרות הם
ומשמע דה"ק דתערובת ראשון אסורה אפילו היא רבוא,
בטלות ברוב ,משא"כ אם נשארו מרובים ונתערבו באחרות
אבל בתערובות שניה כגון שנפל לג' ומג' פירש אחד
אינם בטלות ברוב ,דאיסורא ברובא איתיה ,והוי כאילו נפל
ונתערב למקום אחר מותר .וכ"כ הטור.
שם האיסור .אך י"ל שכוונת הרשב"א שהמיעוט שפרשו
מותרים גם בלי תערובת נוספת. אבל רש"י והתוס' גורסים לרבוא אסור מרבוא לג' ומג'
למקום אחר מותר ,ופירש רש"י שרבוא הראשון שהאיסור
ומשמע מדברי רש"י דהא דשרינן כשנתערבו המועטים
נפל שם אסור ,אבל פירש אחד מאותו רבוא לג' רמונים ומן
באחרים הוי מטעם ספק ספיקא ,אבל כשנפל הרוב למקום
הג' פירש אחד למקום אחר ,מותר אף ג' האמצעים ,דספק
אחר אין אומרין ספק ספיקא לקולא שאנו רואים כאילו
ספיקא בטיל.
היה האיסור בידוע לתוך הרוב .ולפי זה נראה שאין לאוכלם
כולם כאחד דא"כ ליכא אלא חד ספיקא ואסור. דעת הרמב"ם כגירסת רש"י ותוספות ,אלא שכתב דבעינן
וכתב הרשב"א דאפילו נפלו מחציתן למקום אחד מותר, שיפלו שתים ,דהוא מפרש הא דקאמר (שם) לא התיר
שאנו תולין להקל בס"ס ,שמא לא היה איסור בתוך אלו רבי אליעזר אלא שנים שנים אבל אחד אחד
שנפלו לכאן ,ואת"ל כאן היה שמא זה שאוכל עתה אינו לא ,א"ל אנא תרתי קאמינא ,לא כמו שפירשו
האיסור. המפרשים (שמותר לאכול רק שתים יחד) אלא שההיתר
וכתב הרשב"א דדווקא היכא שהתערובת הראשונה הוא רק כשנפלו שנים.
מותרת מן התורה ,כגון שנתבטל ברוב ,תולין להקל בספק והט"ז כתב ששיטת רש"י ור"י והרמב"ם שרק בג' תערובות
ספיקא ,אבל חתיכת איסור שנתערבה בחתיכת היתר, מותר( ,אלא שרש"י מתיר גם את התערובת השניה
ומאלו השנים נפל אחד מהם לתוך עשרה של היתר ,אין כשנתערב בפעם השלישית ,והרמב"ם אוסר) ,ור"ת
אומרים בזה ספק ספיקא להקל ,לפי שאנו רואין כל אחד והרשב"א והטור סוברים שכבר בב' תערובות מותר.
מהשנים כגופו של איסור כל זמן שלא נתבטל האיסור והתוס' כתבו שבתערובת השניה אסור להנות מכולם בבת
ברוב ,אמנם בתערובת השניה לא בעינן שיהיה בטל ברוב, אחת ,ובשלישית מותר .ובב"ח מחלק בין בעלי חיים לשאר
אלא אפילו בנתערבו בכמותן שרי ,ואפשר דאפילו בפחות דברים חשובים ,והט"ז מוכיח שלא כדבריו.
מהן נמי שרי ,דכיון שנתבטל בתערובת ראשון מן התורה ואוקימנא בגמרא דשמואל סבר לה כרבי שמעון בשאר
לא החמירו עליו חכמים כל שאינו ניכר שהוא מאותו איסורים ופליג עליה בע"ז .וכתב הרשב"א דאף בע"ז הלכה
תערובת ,אלא דלפי זה אפילו נתערבה חתיכת היתר כרבי שמעון ,ומ"מ בשאר איסורים לא נחלקו אלא כולהו
במיעוט תערובת ראשון או במחציתו אית לן למישרי סבירא להו כרבי שמעון .וכן התוס' והסמ"ג פסקו כרבי
משום ס"ס ,אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם. שמעון.
71 סימן ק"י תמצית ההלכה
ספיקו מותר אפילו בדבר שיש לו מתירין .עוד כתב הפתחי פסקי ההלכה
תשובה שבספק ספיקא בדרבנן בדבר שיש לו מתירין, דבר שאינו בטל מחמת חשיבותו שנתערב באחרים ,ונפל
דעת הט"ז להקל ,וכן מוכיח בשער המלך ,והש"ך אוסר. מהתערובת הזאת (והיינו שפירש לפנינו או שפירשו
עוד כתב הש"ך שהרא"ש כתב בשם מהר"ם מרוטנבורג מחציתן ,דאי פירש ממילא אפילו בלא תערובות שרי
דהא דדבר שיש לו מתירין אפילו ס"ס אסור ,היינו דוקא לדעת השו"ע בס"ו ,אבל לדעת הפוסקים דאסרי פירש
בתערובות ,אבל בסתם ספק ספיקא מותר אף בדבר שיש ממילא איירי הכא אפי' בפירש ממילא .ש"ך) אחד לשנים
לו מתירין .ובתורת חטאת מביא את דברי האיסור והתר אחרים ,ונפל מן השלשה אחד לשנים אחרים ,הרי אלו
שכתב שהמנהג לאסור גם בכהאי גוונא ,ואפשר שכאן האחרים מותרים ,שהרי האחד של תערובת הראשונה בטל
פסק הרמ"א להתיר. ברוב .ואם נפל אחד מהתערובת הראשונה לאלף ,כולם
אסורים ,ולא נאמר בטל ברוב אלא להתיר ספק ספיקן,
סעיף ט' שאם יפול מן התערובת השניה למקום אחר ,אינו אוסר.
שו"ע.
כללים בדין ספק ספיקא והט"ז תמה שבסעיף ד' פסק השו"ע כהרשב"א שמתיר
צירוף ספק בעצם ותערובת לספק ספיקא -כתב כבר בתערובת השניה ,וכאן השו"ע מתיר רק בתערובת
הרשב"א בשם ר"י מבעלי התוס' שלא אמרו ס"ס להקל השלישית .והש"ך מביא הרבה פוסקים שמתירים כבר
אלא בשתי ספיקות הבאות מכח שתי תערובות ,כגון זו בתערובת השניה ,וכתב שגם רש"י שמצריך ג' תערובות,
שנפלה טבעת של ע"ז לרבוא ,ומרבוא לרבוא ,שבכל טבעת נראה שאם אינו אוכל הכל כאחד מותר ,ומסיק הש"ך
שבתערובת י"ל שלא היא זו שנפלה מהתערובת הראשונה, שבהפסד מרובה וכהאי גוונא ודאי מותר לאכול את
ואת"ל שזו היא שנפלה מהתערובת הראשונה שמא אינה התערובת השניה כשאינו אוכל הכל יחד.
הטבעת של הע"ז שנפלה לתערובת הראשונה ,אבל כשנפל וכתב הרמ"א דמכל מקום אין לאדם אחד לאכול את כולן.
ספק איסור לתערובת אחת ,כגון ספק ביצה שנולדה ביו"ט (והט"ז והש"ך מביאים כמה ראשונים שמתירים בתערובת
שנתערבה בביצים אחרות ,אין מצטרפים את הספק איסור השלישית לאכול הכל).
לתערובת לומר שזה ספק ספיקא ,כיון שכבר נאסר
עוד כתב הרמ"א דהדין הנ"ל הוא דווקא שהאיסור
מתחילה מכח הספק שנולד בגופה .ומוסיף הרשב"א
שנתערב הוא ודאי איסור ,אבל ספק איסור (או ודאי איסור
שרבינו יעקב מתיר גם בכהאי גוונא ,וכן משמע בירושלמי,
דרבנן .ש"ך) שנתערב ,ונפל מאותה תערובת למקום אחר,
ומ"מ יש לחוש לדברי ר"י .והובאה מחלוקת זו גם בספר
התערובת השניה מותרת( ,הט"ז כתב שיש להשליך חתיכה
התרומה ובסמ"ג.
אחת ,והש"ך כתב שמותר לאכול הכל יחד).
ספק ספיקא במקום חזקה -כתב הט"ז שהאיסור והתר
עוד כתב הרמ"א שיש אומרים דדבר שיש לו מתירין אין
אוסר ספק ספיקא במקום שיש חזקת איסור על הצד להתיר מכח ספק ספיקא (אפילו בתערובת השלישית,
השני( ,כגון בשוחט בסכין בדוק ונמצא פגום לאחר שחיטה וכ"ש שאין להתיר בנפל אחד מהם לים .ש"ך) ,וטוב
ונתערב אח"כ בין בהמות אחרות) ,דספק שיש בו חזקת להחמיר אם לא לצורך ,מאחר שיש לו היתר בלאו הכי.
איסור הוי כודאי איסור .ובדרכי משה ותורת חטאת כתב (ודעת הט"ז דדווקא באיסור דרבנן מותר ,ולא באיסור
שאין זה נכון ,דהרשב"א מתיר אפילו כשיש חזקת איסור, דאורייתא) .ובש"ך מסתפק אם יש להקל בזה שלא במקום
וכן מביא ראיה מספק דרוסה ,ובמשאת בנימין דוחה הפסד מרובה.
ראייתו מספק דרוסה ,והט"ז מסכים עם ראיית הרמ"א,
ומסיק הט"ז שלענין דינא כולם צודקים ,שאם ע"י עוד כתב הש"ך דדווקא בספק ספיקא ,אבל באיסור דרבנן
הספיקות אנו באים לסתור את החזקת היתר (כאשה ויש בו ספק ,אע"ג דבעלמא אמרינן ספק דרבנן לקולא,
שהיא בחזקת אשת איש ונולדו כמה ספיקות במיתת בדבר שיש לו מתירין לא אמרינן הכי .וכתב הפתחי תשובה
הבעל או בגירושיה) ,אפילו כמה ס"ס לא יועילו להוציא בשם הצל"ח דהיינו דווקא בדבר שלא היה לו חזקת היתר,
מחזקת איסור ,אבל אם היה חזקת איסור ונולדו כמה אבל בדבר שהיה לו חזקת היצר ונולד בו ספק איסור דרבנן,
תמצית ההלכה הלכות תערובות 72
הריאה) ,יש להתיר מכח ספק ספיקא ,ואע"ג דאיכא לברורי ספיקות להתיר מצד אחר שאינו סותר את החזקה ,כגון
(ע"י בדיקת הריאה) אין לחוש. מצד תערובות ,בזה מועיל ספק ספיקא.
ודעת הט"ז שאם הס"ס סותר את החזקה (כגון אשה שהיא פסקי ההלכה
בחזקת אשת איש ונולדו כמה ספיקות במיתת הבעל או ספק טריפה שנתערב באחרות ,כולן אסורות עד שיהא
בגירושיה) ,אפילו כמה ס"ס לא יועילו להוציא מחזקת בהיתר כדי לבטל האיסור אם הוא מדברים המתבטלים,
איסור ,אבל אם היה חזקת איסור ונולדו כמה ספיקות (אבל אם הוא מדברים החשובים שאינם מתבטלים אפילו
להתיר מצד אחר שאינו סותר את החזקה ,כגון מצד באלף אסור .ש"ך) ,שכיון שספק הראשון היה בגופו (והשני
תערובות ,בזה מועיל ספק ספיקא. הוא מכח התערובת .ט"ז) ,אין להתירו מספק ספיקא,
והש"ך (כללי ס"ס דינים כ"ז כ"ח) כתב שהספק שיש כנגדו (אפילו אם נודעו ב' הספיקות יחד ,ורק כשהספיקות שוים,
חזקה אינו נחשב כספק כלל ,ועל כן אם מלבד ספק זה יש והיינו בשתי תערובות ,או בב' ספיקות בגוף הדבר אם הוא
רק עוד ספק אחד אסור ,אבל אם יש עוד ב' ספיקות מותר, אסור או לא ,הוי ספק ספיקא .ט"ז) .והקשה הש"ך שהרי
שהרי אפילו איסור ודאי מותר במקום ס"ס. השו"ע בלאו הכי מתיר בסעיף ח' רק בג' ספיקות ,וא"כ גם
ולענין היכא דאיכא לברורי ,הש"ך (שם דין ל"ה) מסכים עם לולא שהספק הראשון היה בגופו היה אסור בספק טריפה
הרמ"א מעיקר הדין ,אך כתב שיש חולקים ויש להחמיר שנתערב.
היכא דאפשר ואין הפסד בדבר. וכתב הרמ"א שי"א שטעם האיסור הוא הואיל והספק הוא
איסור דאורייתא ,והספק השני לא אומר שאולי אין כאן
ש"ך כללי ספק ספיקא איסור ,אלא שהספק נתערב באחרים ,להכי לא מקרי ספק
אף שספיקא דאורייתא לחומרא ,מצינו בכמה מקומות בש"ס ספיקא ואסור (אפילו אם ב' הספיקות נודעו ביחד .ט"ז
שאם יש ב' ספיקות להקל הדבר מותר משום ספק ספיקא אפילו וש"ך ,ועיין בקונטרס ס"ס להש"ך סעיף א') ,אבל אם היו
בדאורייתא( ,ובדרבנן בדרך כלל ספק דרבנן לקולא ,וא"כ לכאורה ב' ספיקות אם היה כאן איסור כלל ,ונודעו ב' הספיקות
באיסור דרבנן מספיק ספק אחד בשביל להתיר ,אמנם יש אופנים
ביחד (הט"ז מקשה שבב' ספיקות בגוף אחד וענין אחד לא
שבהם לא נאמר ספק דרבנן לקולא ,וצריך ספק ספיקא בשביל
להתיר כמו באיסור דאורייתא ,וכדלהלן (דינים ט"ז – כ"ד).
שייך שספק אחד יתעורר לפני השני ,וכן בס"ס מכח שתי
תערובות מותר אפילו בנודע בינתיים ,ואם זה איסור ודאי
ובטעם הדבר שספק ספיקא מותר ,י"מ לפי דעת הרמב"ם שספק
דאורייתא אינו אסור אלא מדרבנן ,דא"כ בס"ס זה ספק דרבנן וזה דבר חשוב מותר רק בשלש תערובות) ,מתירים ספק
שדינו לקולא ,ולרשב"א שספק דאורייתא לחומרא מן התורה ספיקא בכל מקום ,אפילו באיסור דאורייתא וגופו של
צ"ל שזה מדין רוב .ובשערי יושר מבאר שספק דאורייתא איסור.
לחומרא אינו מצד עצם האיסור ,אלא זו אזהרה להתרחק מספק
איסור (כדי שלא נבוא להכשל באיסור עצמו) ,וממילא כשיש
כתב הש"ך דהיכא שהספק הראשון היה מדרבנן ,כגון
ס"ס ,שיש ספק אם יש כאן ספק איסור ,אין אנו מוזהרים כלל. בספק גבינת עכו"ם ,לכאורה לשו"ע כיון שהספק הראשון
ואף שספק ספיקא לקולא ,לא בכל מקום שיש ב' ספיקות זה הוא בגופו אינו בטל ,ולרמ"א הוא בטל .ואפשר לומר
נחשב ספק ספיקא ,ולהלן יבוארו כללים רבים מתי מתירים מכח שבכהאי גוונא גם לשו"ע זה בטל ,והרמ"א רק בא להוסיף
ספק ספיקא ומתי לא ,ומתי אין הדבר נחשב ספק כלל. שגם כאשר הספק הראשון לא היה בגופו ,כיון שהוא מן
ויתבאר שבאופנים מסוימים הדבר תלוי האם הספק הראשון התורה לא הוי ס"ס .או דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא
מותר מדאורייתא או לא ,והאם שתי הספיקות נודעו יחד או לא, פליגי ,ולא בא הרמ"א אלא לומר שבס"ס אם יש כאן איסור
והאם יש כאן חתיכה אחת מסופקת או שתי חתיכות שאחת מהם כלל מותר אפילו בגופו של איסור.
אסורה והשניה מותרת ,והאם יש נ"מ אם כל החתיכות
המסופקות לפנינו או שחתיכה אחת מהם נאבדה ,והאם שתי ספק ספיקא במקום חזקת איסור ,וכשאפשר לברר
הספיקות הם משם אחד או משתי שמות ,והאם הס"ס מתהפך
או לא ,ומה הדין כאשר בספק אחד יש חזקת איסור ,או במקום
כתב הרמ"א שאפילו אם היה לו חזקת איסור (כגון עוף
שניתן לברר ספק אחד. שבחזקת איסור עומד ,ונשבר או נשמט גפו -ספק מחיים
ספק לאחר שחיטה ,ואת"ל מחיים שמא לא ניקבה
צירוף ספק בעצם ותערובת לספק ספיקא
73 סימן ק"י תמצית ההלכה
באה מהכשרה) ,ונמצאה ביצה אחת בחצר ,הביצה מותרת א' דבר שיש בו ספק איסור דאורייתא (שמדאורייתא
מדין ספק ספיקא אפילו בלי תערובות כלל ,דשמא אזלינן לחומרא ,כגון ביצת תרנגולת שהיא ספק טריפה,
התרנגולת המסופקת לא הטילה ,ואת"ל הטילה שמא אינה לאפוקי אופנים שהתערובת הראשונה אסורה מדרבנן
טריפה ,וב' הספיקות אינם מענין אחד ובגוף אחד ,והספק משום שנתערב בה דבר חשוב) ,ונתערב בהיתר ,אין כאן
הראשון אינו אסור מדאורייתא ,דשמא היא מן הכשרה ואין דין ספק ספיקא לקולא ,אפילו אם הספק איסור לא נודע
כאן ספק איסור כלל ,ובזה מותר אפילו ידוע שהיתה בלא אלא לאחר שנתערב ,כיון שהספק הראשון אסור
קליפתה בשעה שנולד בה ספק טריפות. מדאורייתא ,ועוד ששני הספיקות אינם מענין אחד (אלא
ו' אבל אם שתי התרנגולות הנ"ל (שאחת כשרה ואחת אחד ספק מחמת עצמו ואחד מחמת התערובת) ,ואינם
ספק טריפה) הטילו ביצים ,כיון שאחת מהביצים ודאי בגוף אחד (אלא שמא אינה אסורה ושמא זה אינו הדבר
אסורה אין לזה דין ספק ספיקא. שנסתפקנו בו)) .ויש מתירים אם לא נודע הספק איסור
קודם שנתערב ,ויש לסמוך עליהם במקום הפסד מרובה
ז' הוא הדין בכל כיוצא בזה כשיש חתיכה אחת ספק
וגם יש בזה צורך לסעודת מצוה ,ובלבד שלא יאכל הכל
מכשרה ספק מספק טריפה (כגון שיצאה מאחת מב'
יחד ויאכל שנים שנים( .ונתבאר דין זה בסעיף ט').
חנויות שאחת כשרה ואחת ספק טריפה ,ואין ידוע איזה
חנות יש בה ספק טריפה) ,אע"פ שכבר מתחילה נודע ב' ביצה שנמצאת בקליפתה בתרנגולת שאירע לה
הספק יש כאן היתר של ספק ספיקא. לאחרונה טריפות( ,ויש ספק אם הטריפות היתה אחרי
שנגמרה הקליפה והביצה לא נאסרה ,או לפני שהיה לביצה
ח' אבל אם יש כאן לפנינו שתי חתיכות ,אחת מכשרה
קליפה והביצה נאסרה) ,הוי ספיקא דאורייתא ,וממילא אם
ואחת מספק טרפה ,שתיהן אסורות.
נתערבה באלף כולם אסורות ,ואפילו אם נולד בתרנגולת
ט' אפילו אם חתיכה אחת נאבדה ,אין להתיר מכח ספק רק ספק טריפות ,ויש גם ספק האם הביצה נגמרה באיסור,
ספיקא( ,כיון שבודאי היה כאן ספק איסור ,והוי ספק אין זה ספק ספיקא ,דגם כאן אין הספיקות מענין אחד
ספיקא בשני גופים ושני עניינים) ,ואפילו כשחתיכה אחת ובגוף אחד.
אבדה לגמרי מן העולם אסור ,כיון שבספק הראשון אין ג' אפילו אם הביצה הנ"ל נתערבה באלף כולם אסורות ,כיון
ביטול ברוב.
שלפני התערובת זה לא היה ספק ספיקא.
י' חתיכה שפרשה מתערובת איסור -חתיכת של ספק
ספק ספיקא כשהוחזק איסור לפנינו
איסור שנתערבה ברוב היתר ואינה ניכרת ,ואח"כ פרשה
אע"פ שספק ספיקא מותר אפילו באיסור דאורייתא ,יש בזה
חתיכה מהתערובת ,החתיכה אסורה (דדינה נשאר כמו
חילוקי דינים בין היכא שהוחזק איסור (אחת משתי חתיכות
שהיתה בתערובת ,שמא יקח מהתערובת עצמה) ,ואפילו ואחת אסורה) ,שזה חמור יותר ,להיכא שלא הוחזק איסור
אם נתערבה בחתיכה אחרת חד בחד שתיהן אסורות ,אבל (חתיכה אחת שיש ספק אם היא באה מאיסור) שזה קל יותר.
אם נפלה לקדירה ,הקדירה מותרת אע"פ שאין בקדירה וכמבואר להלן (דינים ד' – ט').
שיעור המבטל את החתיכה ,כיון שהספק הראשון מותר ד' ה' דין הביצה הנ"ל נאמר רק באופן שהביצה באה בודאי
מן התורה ,ושמא אין כאן איסור כלל( ,ואף שבתערובת של מספק טריפה ,או שיש ספק אם היא באה מודאי טריפה
כמה חתיכות צריך רוב ,בקדירה אין צריך ,כיון שלא דנים (ויש ג"כ ספק אם היתה בקליפתה קודם שנטרפה) ,שבזה
על החתיכה עצמה אלא על הקדירה) ,ומשמע שהיתר זה הביצה אסורה אף אם ב' התרנגולות התערבו ,ואפילו אם
נאמר גם כאשר אין בקדירה אפילו שיעור ביטול דאורייתא, התערבו לפני שנולד הספק ,אבל אם יש בחצר ב' תרנגולות
כגון שאין בה רוב או שזה מין בשאינו מינו. (וא"צ שיהיו ג') ,ולאחת מהם יש רק ספק טריפות ,ואין
מתי שתי ספיקות נחשבים כספק אחד ידוע איזו מהם ספק טריפה (דאל"כ שתי התרנגולות
אסורות מדאורייתא מספק .ורעק"א כתב בשם הפר"ח
להלן (דינים י"א – ט"ו) יבואר באלו אופנים שתי ספיקות
נחשבים כספק אחד ,כגון בגלל שהם משם אחד ,או בגלל שדווקא בלא נתערבו התרנגולות מתחילה הוי ס"ס ,דלגבי
שהס"ס לא מתהפך. הביצה באים שתי ספיקות יחד ,אבל בנתערבו מתחילה חד
בחד הוי שניהם כגוף האיסור ואין כאן ספק שמא הביצה
תמצית ההלכה הלכות תערובות 74
וכיון שספק דרבנן לקולא ,לכאורה באיסור דרבנן מספיק ספק י"א שני ספיקות שהם משם אחד (כגון זינתה ספק באונס
אחד בשביל להתיר ,אמנם יש אופנים שבהם לא נאמר ספק
ספק ברצון ,ואת"ל ברצון שמא היתה קטנה ופיתוי קטנה
דרבנן לקולא (כגון היכא שהדין דרבנן הוא לחשוש לאיסור
דאורייתא ,או כשיש חזקת איסור) ,וצריך ספק ספיקא בשביל
אונס הוא) ,לא חשיב ספק ספיקא.
להתיר כמו באיסור דאורייתא ,וכדלהלן (ט"ז – כ"ד). י"ב אמנם אם הספק הראשון מתיר יותר מהספק האחרון,
ט"ז ספק ספיקא בדבר שהוא מותר מדאורייתא ואסור (כגון כלי ספק בן יומו ,ואת"ל שהוא בן יומו ספק אם
מדרבנן( ,כגון ספק אם נמלחו דגים טמאים עם טהורים, השתמשו בה בדבר הפוגם בתבשיל זה שאנו דנים עליו
ואף אם נמלחו שמא אין בהם שומן שאז הם אסורים רק עכשיו ,שלפי הספק הראשון מותר כל תבשיל שהשתמשו
מדרבנן) ,מותר ,כיון שיש ספק אם יש כאן איסור דרבנן, בכלי ,ולפי הספק השני לא) ,זה נחשב ספק ספיקא.
וספק דרבנן לקולא. י"ג ספק ספיקא שאינו מתהפך אינו נחשב ספק ספיקא.
י"ז דבר שנאסר מדרבנן גזירה אטו דבר אחר ,ולא בגלל (וכגון בנמצא הסכין פגום לאחר שחיטה ,ושמא נפגם
חשש דאורייתא ,כגון ביצת נבילה ,אם יש ספק אם זה בעצם המפרקת ,ושמא נפגם במיעוט האחרון של הסימן,
ביצת נבילה מותר ,דבספיקא לא גזרו ,ו(משמע ש)אפילו שאם נתחיל בספק השני לפי הצד שהוא נפגם במיעוט
בנודע האיסור דרבנן קודם שנולד הספק מותר. הראשון זה ודאי טריפה ,דמיד יש לומר שמא בעור נפגם,
וגרע טפי משם אונס חד הוא הנ"ל).
י"ח איסור דרבנן שאסרוהו רבנן מצד חשש שמא יש כאן
איסור דאורייתא( ,כגון גבינות עכו"ם שאסרום חכמים י"ד וכן ספק ספיקא שאינו מתהפך בגלל שלפי צד ההיתר
מחשש שנתערב בהם דבר טמא שאז זה אסור מדאורייתא, בספק השני לא שייך הספק הראשון ,לא חשיב ספק
והיינו בחשש אמיתי ,לאפוקי בשר שנתעלם מן העין ספיקא ,וכגון אם נמצאה לאחר השחיטה עצם שבורה
שהחשש אינו אלא חומרא בעלמא ,ובזה אם יש רוב כנגד למעלה מהארכובה ,ואין עור ובשר חופין את רובו ,ואינו
הבשר שנתעלם מותר ,אבל אם נתערב חד בחד אסור), ידוע אם נעשה קודם שחיטה או לאחר שחיטה ,ואף אם
אע"פ שאסרוהו רק מצד ספק איסור דאורייתא, נעשה קודם שחיטה שמא לא יצא לחוץ עד לאחר
ומדאורייתא מותר מטעם רוב ,מ"מ אחר שרבנן אסרוהו, השחיטה ,אין זה ספק ספיקא ,כיון שזה לא מתהפך ,דאם
עשאוהו כודאי איסור ,והרי הוא נחשב כגופו של איסור ולא זה נעשה לאחר שחיטה אין נ"מ אם זה יצא לחוץ או לא.
כספק איסור ,ואם נתערב בחתיכות אחרות והוא דבר ט"ו אמנם כל זה (שס"ס שאינו מתהפך לא מתיר) נאמר
חשוב אינו בטל ,ואין להתירו מטעם ס"ס ,ורק כשיש ספק דווקא כשאין סיבה להתחיל דווקא מהספק הראשון,
נוסף הוא מותר( ,ולכן גבינות של עכו"ם אין להתירם וממילא מתחילים בספק השני ושוב לא שייך להסתפק
בתערובת מצד ספק שמא לא נתערב בגבינה בהם דבר בספק הראשון ,אבל במקום שהספק השני בנוי על צד
טמא ,ואם נתערב שמא זה אינו גבינת האיסור) ,ומ"מ בזה האיסור בספק הראשון ולולא זה אין כלל איסור ,חשיב
כיון שזה איסור דרבנן א"צ ששני הספיקות יהיו בגוף אחד. ספק ספיקא( ,וכגון שנמצאה צפורן בגבו של שור ,ויש
ואם יש ספק אם דבר זה נאסר מדרבנן או לא (כגון גבינה ספק אם נכנס לשם ארי ודרס ,וגם אם נכנס שמא נתחכך
ספק של עכו"ם ספק של ישראל) ,אין להתיר מצד ספק בכותל ומשם באה לו הצפורן ,אע"פ שהס"ס לא מתהפך
דרבנן לקולא ,דכיון שיש בזה חשש דאורייתא עשאוה רבנן מותר ,דאין להתחיל לדון אם הצפורן באה מהארי לגבו או
כודאי איסור דאורייתא. מהקיר ,לפני שנדון אם הארי נכנס).
י"ט איסור דאורייתא שנפל לאחת משתי קדירות ,ויש בכל
ספק דרבנן לקולא
קדירה רוב כנגד האיסור באופן שגם הקדירה שהחתיכה
מבואר בגמרא (ביצה ג ):שספק דאורייתא לחומרא וספק דרבנן
נפלה לתוכה מותרת מדאורייתא ואסורה רק מדרבנן ,כיון
לקולא .ונחלקו הפוסקים אם דין ספק דאורייתא לחומרא הוא
שיש כאן שתי קדירות ויש ספק לאיזה קדירה זה נפל, מדרבנן (רמב"ם) ,או שזה מדאורייתא (רשב"א ועוד ראשונים),
ואפשר שבקדירה זו אין איסור כלל ,ספיקא דרבנן לקולא. ורוב הפוסקים (כהש"ך לקמן דין כ"ה) נקטו שזה אסור
מדאורייתא.
דבר שיש לו מתירין אין אומרים בו ספק דרבנן לקולא.
75 סימן ק"י תמצית ההלכה
מול 'בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת') ,ולא כאשר החזקה לא כ' ספק דרבנן שיש בו חזקת איסור ,אין אומרים בו ספק
מכריעה את הכרעת הס"ס (ס"ס אם הבהמה טריפה ויש חזקה
דרבנן לקולא ,אפילו בדין דרבנן שאין לו עיקר מן התורה,
שמתחילה לא היתה שחוטה כנ"ל).
(בגמרא (עירובין ל"ה ל"ו) יש ב' תירוצים מתי דין זה נאמר,
כ"ז ספק ספיקא שהספק הראשון יש שם חזקת איסור, לתירוץ קמא בדבר שאין לו עיקר מדאורייתא מותר,
אין להתירו בגלל ספק ספיקא ,כיון שהספק שיש בו חזקת ולתירוץ בתרא רבי יוסי מחמיר גם בזה ,והלכה כתירוץ
איסור אינו נחשב ספק וא"כ אין כאן אלא ספק אחד. בתרא וכרבי יוסי).
כ"ח אבל אם יש כאן שלש ספיקות מותר ,שהרי אפילו כ"א איסור דרבנן שנתערב חד בחד ,ואח"כ נאבד אחד
ודאי איסור תורה מותר במקום ס"ס. מהם ולא נודע איזה הוא ,לא אמרינן בזה ספק דרבנן
כ"ט והא דבשני ספיקות אסור במקום חזקת איסור ,היינו לקולא ,ואסור אפילו בדבר שאינו חשוב ,דכיון שהוחזק
דוקא בחזקת איסור ממש ,וכן היכא שיש ספק בשחיטה איסור בב' חתיכות אלו ,חשיב כחזקת איסור.
יש כאן חזקת איסור כנגד צד היתר השחיטה ,דבהמה כ"ב אבל אם נתערב איסור דרבנן חד בתרי ,וזה לא דבר
בחייה בחזקת איסור עומדת ,אבל ס"ס גמור ,כגון דרוסה, חשוב ,במינו בטל ברוב (אפילו באיסור תורה) ,ושלא במינו
או בספק אם נשבר הגף ,מותר במקום ס"ס ,דאע"ג דבהמה (וזה איסור דרבנן) ,אם אין בזה הפסד כ"כ צריך שישים,
בחייה בחזקת איסור עומדת ,לענין דרוסה ושבירת הגף אין ואם יש הפסד בטל ברוב ,וכן כשאין הפסד וחתיכה אחת
חזקת איסור לאסור מטעם זה( ,ואדרבה כל בהמה בחזקת נאבדה בטל ברוב אע"פ שהחתיכה שנאבדה בעולם ,כיון
שאינה דרוסה) ,וכן כל כיוצא בזה. שזה תרי דרבנן ,שהרי זה איסור דרבנן (ואף כשיבשלם אין
ל' ולכן בהמה שאירע ספק בשחיטתה ,ונתערב חד בחד, כאן איסור דאורייתא) ,ועוד דמדאורייתא יש כאן ביטול
ואח"כ נמצאה חתיכה ויש ספק מאיזה מהבהמות היא, ברוב.
אע"פ שבעלמא זה נחשב ס"ס (כמו שנתבאר בדין ז') הכא כ"ג אבל אם האיסור דרבנן שנתערב הוא דבר חשוב ,אפילו
כיון שיש חזקת איסור אסור. אם נתערב באלף אינו בטל ,כמו באיסור דאורייתא ,ואפילו
ל"א וגם אם חתיכה זו נתערבה אח"כ ,אינה בטילה אם היא אם נאבד אחד מהם אסור.
חשובה ,וכמו שנתבאר בדין ג' דכל היכא דלא חשיב ס"ס כ"ד איסור דרבנן שנתערב חד בחד ,ואח"כ אחת
אינו בטל בתערובת. מהחתיכות התערבה בחתיכות אחרות ויש רוב כנגדה ,אין
ל"ב אמנם אם יש בחתיכה זו שלש ספיקות מותר (וכנ"ל להתיר מצד ס"ס ,דחד בחד אינו נחשב כספק אלא כחזקת
בדין כ"ח) ,וכגון חתיכה שיש ספק אם היא באה מבהמה איסור ,וגם מבואר שחד בחד נחשב כגופו של איסור ,והוי
כשרה ,או מבהמה שיש ס"ס על שחיטתה (ספק פגימה, כאיסור דרבנן שאינו מתבטל בתערובת.
ואת"ל שזה פגימה שמא לאחר שחיטה נפגם) ,מותרת. כ"ה וכן ספק איסור דאורייתא שנתערב חד בחד חשיב
(ועיין לעיל (פסקי ההלכה בסעיף ט') שנתבאר שהט"ז כגופו של איסור ,וממילא אם נתערב אחד מהם ברוב אינו
אוסר גם בשלש ספיקות). בטל מטעם ס"ס( ,וכתב הרשב"א שספק דאורייתא אסור
מתי אין הדבר נחשב ספק מן התורה כודאי).
ל"ג לא מיקרי ספק או ס"ס אלא כשהאיסור וההיתר שוים, כ"ו כל הדינים שנתבארו לעיל בספק איסור תורה שזה
אבל אם יש לתלות באיסור יותר מבהיתר ,וכן אם האיסור אסור ,היינו אפילו בהפסד מרובה ,ואפילו אינו רוצה לאכול
שכיח יותר מההיתר ,אין זה ספק כלל .וע"ע בסימן נ'. הכל יחד.
ל"ד ספק בחסרון חכמה אינו נחשב ספק כלל ,לא לענין ספק ספיקא במקום חזקת איסור
ספק אחד ,ולא לענין ס"ס .וכמש"נ בסימן נ"ג וסימן נ"ה. דעת הש"ך (כדלהלן דינים כ"ז – ל"ב) שבמקום שיש חזקת
ל"ה במקום שיש ס"ס ואיכא לברורי ע"י בדיקה ,הרמ"א איסור לא נאמר ההיתר של ספק ספיקא ,דכאשר יש חזקת
איסור אין זה נחשב לספק כלל ,וצריך עוד שתי ספיקות בשביל
כתב שא"צ לבדוק ,ומקורו מהתרומת הדשן( ,וכן מבואר להתיר( ,ולהט"ז גם הרבה ספיקות לא מועילים להתיר) ,אמנם זה
מדברי ספר התרומה והסמ"ג שמתירים רואה מחמת נאמר כאשר החזקה מכחישה את הכרעת הס"ס (ספק בשחיטה
תמצית ההלכה הלכות תערובות 76
וכל מה שנחתך מן הכבשים לחתיכות דקות שאין כל תשמיש מטעם ס"ס בלא בדיקת שפופרת ,והביאם הבית
חתיכה ראויה להתכבד ,בין קודם שנולד הספק בין לאחר יוסף ,וכ"כ המרדכי בשם ר"י) ,והרשב"א כתב שצריך
שנולד הספק ,הכל מותר ,והביא ראיה לדבר. לבדוק ,ועל כן היכא שאפשר לבדוק כגון שהוא לפנינו ואין
עוד כתב הרא"ש שחתיכה הראויה להתכבד שפירשה מן הפסד בדבר ,יש לבדוק ,אבל בלאו הכי אין להחמיר.
התערובת אסורה ,ולא אמרינן כל דפריש מרובא פריש ל"ו האם דנים ס"ס מעצמינו -כיון שדיני ס"ס עמוקים
כדאמרינן בגמרא (זבחים ע"ג ):ונכבשינהו דניידי ונימא כל ורחבים מני ים ,ולא נתבארו בצורה יסודית ומסודרת בדברי
דפריש מרובא פריש ,ומשני שמא יקח מן הקבוע .והא הראשונים והאחרונים ,ויש הרבה מקרים החלוקים זה מזה
דאמרינן (חולין צ"ה ).גבי ט' חנויות ובנמצא הלך אחר הרוב, בדיניהם ,אפילו כאשר ההפרש במקרה הוא קטן מאד ,על
שאני התם שהנבילה נמכרת במקום קביעותה וליכא כן אין להתיר אלא בדברים המפורשים או הדומים להם
למיחש שמא יקח מן הקבוע ,ועוד כיון שפירש בפנינו לא ממש ,ולא לדמות מילתא למילתא ,אא"כ יש בלאו הכי
אמרינן כל דפריש מרובא פריש( ,וזה הטעם בהא דאיתא צדדים להתיר ,וגם באלו אין להקל רק אחרי רוב העיון.
בגמרא (פסחים ט ):ט' צבורים מצה ואחד חמץ ואתא עכבר
ושקל כל קבוע כמחצה על מחצה ,דהתם מיירי בפירש
בפנינו ,שנולד הספק במקום הקביעות) ,אבל מה שפירש
סעיף י'
שלא בפנינו מותר כדאיתא בגמרא חולין הנ"ל ,ונראה שמה בהמות הרבה שנשחטו ביום אחד ,ומקצתן נמצאו טריפות
שלקחו מן הבשר קודם שנולד הספק ,אפילו חתיכה והוצאו מכלל הכשרות ,והריאות הכשרות היו תלויות
הראויה להתכבד מותרת ,דתלינן דמרובא פריש דלא במקום אחד ,ונמצא בין הריאות ריאה עם טריפות ,ויש
אשכחן דאסר תלמודא משום גזירה שמא יקח מן הקבוע ספק שמא הבודק לא הרגיש באותה סירכא והכשירה
קודם שנולד הספק. שלא כדין ונמצאת טריפה מעורבת עם הכשרות ,או
כתב בתשובות להרמב"ן על מקרה ששלשה כבשים שהבודק הרגיש בה וכבש זה הוצא מכלל הכבשים
נשחטו במקולין והכשירם הטבח ,והעלום הגוים למגדל, הכשרים אלא שבטעות הריאה נתלתה בין הריאות
ולא נשאר אצל היהודים אלא שלש הריאות ומקצת הכבש הכשרות ,והבודק אמר שהאמת כהצד השני ,כיון
השלישי ,ואח"כ נמצאת סירכא באחת מהריאות ,אם שהכבשים יצאו בחזקת היתר מיד הבודק אין לאוסרם
נתערבו הג' כבשים תחילה קודם פרישתם נראה שהם מספק ,כדאיתא בגמרא (חולין ט ).נשחטה בחזקת היתר
בטלים ,ואין לנו לאסור מדין חתיכה הראויה להתכבד, עומדת עד שיודע במה נטרפה ,וכ"ש בנדון זה דהעמד
דבהמה שלימה אינה נקראת ראויה להתכבד ,ואין לגזור בהמות בחזקת כשרות ,והעמד הבודק בחזקת צדיק שלא
שמא יקח מן הקבוע ,דכיון שנתבטלו לא שייך למימר הכי, יצאה תקלה מתחת ידו ,והעמד הקצבים בחזקת כשרות,
ודוקא שפירש מקצת הכבש השלישי קודם שנודע ואפילו באיסור אשת איש אמרינן בכולי תלמודא דכל ספק
הטריפות במקומו ,דאמרינן כל דפריש מרובא פריש ,אבל שנולד בה אוקמה בחזקת היתר ,ועוד כיון שהבודק אומר
אסור ליקח אחר שנודע האיסור ,כפי שאסור לקנות שידע באותה סירכה ובשגגה נתערבה הריאה הטרפה
מהחנויות בט' חנויות ,ועדיין יש להתיר אם נתערבו יחד בכשרות ומעולם לא היתה ערבוביא בכבשים ,הוא נאמן
אחר שפירשו רובן ,כדאמרינן זבחים ע"ד , .אמנם כאן להתיר ,דעד אחד נאמן באיסורים היכא דלא איתחזק
שנשארה רק חתיכה אחת או כבש אחד אין להתיר ,דהא איסורא.
איתא התם לא התיר רבי אליעזר אלא שנים שנים אבל חד פסק ההלכה -ריאה טריפה שנמצאת בין ריאות כשרות,
חד לא ,אמנם אם לקח מן המקולין מקצת הכבש הנשאר ואמר הבודק שהיה יודע באותה סירכא ואותה בהמה
ונתערב ברוב של היתר ,הכל מותר ,ואם לא נתערבו כלל נלקחה מכאן ולא נתערבה בין הכשרות ,הכבשים מותרים.
אלא שהעלם למגדל קודם שנתערבו ,כולם אסורים ,דלא
שייך בהם ביטול. כתב הרא"ש שאם נתערב כבש טריפה עם כשרים ,אם
נאכל אחד מהכבשים הותרו כולם ,אמנם אסור לאכול
מכבש אחד מהם לבדו ,ורק משני כבשים בתערובת מותר,
77 סימן קי"א תמצית ההלכה
אחת של חולין ואחת של תרומה ,ונתן מאחת
מהם ואינו יודע מאיזו מהם נתן ,הרי אני אומר
סימן קי"א
משל חולין נתן.
פסקי ההלכה מתי תולים להקל כשיש ספק להיכן נפל
תערובת שתי חתיכות בשתי קדירות -שתי קדירות האיסור
אחת של היתר ואחת של איסור ,ולפניו שתי חתיכות אחת מלבד דיני ביטול שלמדנו עד כה מתי איסור שהתערב בהיתר
של היתר ואחת של איסור ,אם החתיכה היא מאיסור מתבטל ברוב או בשישים ,או שאפילו באלף אינו בטל ,יש קולא
נוספת בתערובת איסור והיתר ,שהוא תליה לקולא באיסורים
דרבנן ,כגון שומנו של גיד (וגבינה של עכו"ם וכדומה, דרבנן ,היכן שיש ספק להיכן נפל האיסור ,ויש אפשרות לתלות
ואפילו איסורים שיש להם עיקר בדאורייתא .ש"ך) ,ונפלו שהאיסור נפל לתוך דבר שהוא אסור בלאו הכי ,וכדומה ,וממילא
אלו לתוך אלו ,מותרים (דספק דרבנן לקולא .ש"ך) ,שאנו ההיתר נשאר בהתירו .ובסימן זה יבואר מתי נאמר דין זה.
תולים לומר האיסור נפל לתוך האיסור וההיתר לתוך של
היתר .ואפילו אם ההיתר שבקדירה אינה רבה על שלפניה, סעיף א'
(אמנם באיסורים שאינם בטלים אפילו במשהו ,אינם
בטלים אלא כשיש רוב היתר .ש"ך). איתא בתוספתא (תרומות ו' ט"ו) ומייתי לה בגמרא (פסחים
מ"ד .ויבמות פ"ב ).שתי קופות אחת של חולין ואחת
תערובת חתיכה משתי חתיכות בקדירה אחת -וכן הדין
אם לא היה כאן אלא קדירה אחת של בשר שחוטה ,ונפל של תרומה ,ולפניהם שני סאין אחד של חולין
בה אחת מאלו השתי החתיכות ,ואין ידוע איזו היא ,אנו ואחד של תרומה ,ונפלו אלו לתוך אלו,
תולין דשל היתר נפלה ,אפילו אין ההיתר רבה על האיסור. מותרים ,שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו
וכתב הש"ך דמיירי כאן שאותם חתיכות היה ידוע לפני ותרומה לתוך תרומה נפלה ,ואי אמרת כזית
שנפלו לקדירה מי של היתר ומי של איסור ,דאם נתערבו בכדי אכילת פרס דאורייתא אמאי אמרינן
חד בחד ,איתחזק איסורא ,ודנים את שתי החתיכות כגופו שאני אומר תרומה לתוך כו' ,אמר ליה הנח
של איסור ,ולא אמרינן ספק דרבנן לקולא ,אבל היכא לתרומת תבלין דרבנן .ומבואר בגמרא שדין זה נאמר
שנפלו לשתי קדירות מותר אפילו בנתערבו .וכתב הפתחי כאשר האיסור שנפל הוא איסור דרבנן ,או באיסור
תשובה שהפר"ח מתיר אפילו כשהחתיכות נתערבו, דאורייתא בשיעור האסור רק מדרבנן.
ובשער המלך כתב שאם שתי החתיכות שנתערבו לפנינו
ואיתא בגמרא (יבמות שם) ואמר ריש לקיש והוא
ונפלה אחת מהם לתוך קדירה של היתר תלינן לקולא ,אבל
אם נאבדה חתיכה אחת לא תלינן לקולא ,כיון דאיתחזק שרבו חולין על התרומה ,ורבי יוחנן אומר אף
איסורא. על פי שלא רבו.
תערובת חתיכה משתי חתיכות באחת משתי קדירות- וכ"ש שאם נפלה רק חתיכה אחת ,תולים שהיא נפלה לתוך
וכן אם לא היה כאן אלא חתיכה אחת מאיסור דרבנן ,ויש האיסור ולא לתוך ההיתר ,שהרי לא ראינו שנפל כלום לתוך
שתי קדירות ,אחת של היתר ואחת של איסור ,ואין ידוע של היתר ,כדאיתא במתני' (תרומות ז' ה') שתי קופות
לאיזו נפלה ,גם בזו תולים להקל .וכתב הש"ך שדין זה הוא אחת של חולין ואחת של תרומה ,ונפלה סאה
גם בחתיכה הראויה להתכבד ,כיון שמדאורייתא גם חתיכה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע לאי זו מהם
הראויה להתכבד בטילה ,והיינו בשתי קדירות ,או בב' נפלה ,הרי אני אומר לתוך של תרומה נפלה.
חתיכות וקדירה אחת אפילו אין כאן חד בחד.
וכן הדין אם לא היתה כאן אלא קדרה אחת של בשר
וכתב הט"ז שמה שנתבאר שאיסור דאורייתא בשיעור שחוטה ,ונפל לתוכה אחת משתי חתיכות שאחת של היתר
דרבנן ג"כ תולים בו לקולא ,אינו סותר למה שנתבאר ואחת של איסור ,תולים שנפלה חתיכת ההיתר ,כדתניא
בסימן ס"ו סעיף ד' שדנים אותו כודאי דאורייתא ,דכל בתוספתא (תרומות ח' י"ג) היו לפניו שתי מדוכות
דאיכא לומר שאני אומר וכו' קיל טפי.
תמצית ההלכה הלכות תערובות 78
וממילא יש בה רוב על ההיתר ,או שגם הגדולה היא של וכתב בשמן רוקח שגם אם קדירה אחת אסורה רק
היתר והאיסור נפל לקדירת האיסור .והש"ך כתב דמיירי מספק ,תולים לקולא ,וכגון בג' קדרות של היתר שנפל
שקדם וסילק את האיסור. איסור דרבנן לאחד מב' קדירות מהם ,ובקדירה שלישית
כתב הש"ך שמלשון הטור מבואר שהדין של סעיף זה עדיין לא היה שום ספק ,ואח"כ נפל איסור דרבנן לאחת
נאמר בכל המקרים של סעיף א' ,ודעת הש"ך עצמו שבב' מהקדרות ונולד לנו ספק בקדירה שלישית ועל אחד
חתיכות וקדירה אחת ,שאין ודאות שהאיסור נפל ,מותר מהראשונות ,דהב' קדרות הראשונות ודאי אסורות
אפילו אם האיסור רבה על ההיתר ,וכתב הש"ך שכך מבואר (כדלקמן סעיף ה') והקדרה השלישית מותרת ,דתולים
ברשב"א ,והטור לא ראה את דברי הרשב"א .וכתבו הט"ז שהאיסור נפל לאחת משתי הקדירות המסופקות ,אמנם
(ס"א) והש"ך שדעת הרא"ה שאפילו בב' קדירות מותר אף אם לא נודע הספק הראשון עד שנולד הספק השני צריך
כשהאיסור רבה על ההיתר ,דספיקא דרבנן לקולא. להתיישב בדבר ,ובהפסד מרובה יש להקל ,ואולי בכהאי
גוונא (שלא נודע מתחילה) אם אחת מהקדירות הראשונות
אין בה ספק בפעם השניה מותרת ,אך לא מלאו ליבו
סעיף ג'
להתיר בזה .פתחי תשובה.
תלית שאני אומר באיסורים דאורייתא
עיין בסעיף א' מקור הדין דלא אמרינן 'שאני אומר' אלא סעיף ב'
באיסורים דרבנן.
מה הדין כשהאיסור הוא יותר מההיתר
פסק ההלכה -היה האיסור של תורה ,אין תולים להקל
לומר לתוך האיסור נפל ,עד שיהא ההיתר רבה על האיסור איתא בגמרא (יבמות שם) וסבר רבי יוחנן בדרבנן לא
(והיינו במין במינו דווקא ,דסגי ברוב .ש"ך) ,כדי שיתבטל בעינן רבייה ,והתניא מקוה שיש בו מ' סאה
בתוכו מדברי תורה. מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר ,ואמר רבי
יוחנן עד רובו ,מאי לאו דנשתייר רובו ,לא דלא
סעיף ד' נשקול רובו ,ואי בעית אימא שאני הכא דאיכא
למימר שאני אומר (-שכיון שאינו ודאי שנפלה לתוך חולין,
תלית שאני אומר באיסור דאורייתא בשיעור דרבנן שאני אומר לתוך תרומה נפלה ,להכי תולים להקל אפילו בלא רבו
עיין בסעיף א' מקור הדין שגם באיסור דאורייתא בשיעור חולין על התרומה) .ומבואר מדברי הגמרא (שבמקוה מותר
האסור רק מדרבנן ,תולים להקל ולומר 'שאני אומר' .ונ"מ רק במחצה ולא ברוב) שלרבי יוחנן אע"פ שא"צ שהחולין
במין במינו שמדאורייתא הוא בטל ברוב ורבנן הצריכו יהיו יותר מהתרומה ,בעינן שיהיו לכל הפחות כמו התרומה
שישים (כמבואר בסימן צ"ח שזו דעת רבינו תם והסכימו ולא פחות.
הפוסקים לדעתו) ,אם יש רוב תולים להקל .אבל אם ב'
פסקי ההלכה
הקדירות הם ממין אחד ונפל לתוכם מין אחר ,אין תולים
להקל עד שיהיה בהיתר שישים כגד האיסור ,מפני שבאופן במה דברים אמורים שתולים בכל אלו להקל אפילו אין
זה מדאורייתא צריך שישים ,וכמש"נ בסימן צ"ח שזהו ההיתר רבה על האיסור ,כשאין האיסור גם כן רבה על
דעת רבינו תם .ויש מקילים כל זמן שאין בו כזית בכדי ההיתר ,אבל אם האיסור רבה על ההיתר אין תולים להקל.
אכילת פרס ,וכמו שנתבאר שם שזה דעת רש"י .טור ובית וכתב הט"ז דמיירי ששמע מאדם אחר מה היה יותר,
יוסף. האיסור או ההיתר ,אבל אינו יודע כמה היה בקדירה לפני
פסק ההלכה -היה ההיתר רבה על האיסור כדי שיתבטל התערובת ,דאם היה יודע יבדוק אם נתרבה השיעור שהיה
בקדירה .ובדרישה מפרש דמיירי בשתי חתיכות ביבש,
בתוכו מדברי תורה ,תולים להקל .כיצד ,שתי קדירות אחת
ויודע שיעור האיסור ולא שיעור ההיתר ,ועכשיו מוצא ב'
של בשר שחוטה ואחת של נבילה ,ונפלה חתיכת נבילה
חתיכות אחת גדולה ואחת קטנה וידוע לו שעכ"פ אין
לתוך אחת מהן ,אם ההיתר שבקדירת ההיתר רבה קצת על
הקטנה של איסור ,ואינו יודע אם הגדולה היא של איסור
חתיכת הנבילה ,תולים להקל ,לפי שדבר תורה מין במינו
79 סימן קי"א תמצית ההלכה
התליה אנו משאירים את ב' הקופות בהתירם ,ותניא בטל ברוב (וה"ה כנתערב במינו ואינו מינו ,דאמרינן סלק
בתוספתא (תרומות ו' י"א) בזו ק' ובזו אין ק' הריני אומר לתוך את שאינו מינו כאילו אינו ומינו רבה עליו ומבטלו ,כמבואר
ק' נפלה. בסימן צ"ח .ט"ז וש"ך) ,אלא שחכמים הצריכו שישים.
אבל אם היו שתי הקדירות ממין אחד והאיסור ממין אחר
פסקי ההלכה
(או כששתי הקדירות משני מינים והאיסור הוא שאינו מינו
היו כאן שתי קדרות של היתר ,ולפניהם שתי חתיכות אחת עם ההיתר .ט"ז) ,אין תולים להקל עד שירבה ההיתר
של היתר ואחת של איסור ,ונפלה אחת לתוך זו ואחת לתוך שישים על האיסור( ,ואם יש שישים מותר אפילו בחתיכה
זו ,אם אין באף אחת כדי לבטל את האיסור שתיהן הראויה להתכבד ,או בתרומה שמדרבנן צריך מאה .ט"ז.
אסורות ,אפילו באיסור דרבנן( ,כיון שאין עדיפות לתלות וה"ה בקדירה אחת וחתיכת האיסור היא אינו מינו עם
את האיסור בקדירה אחת יותר מבשניה ,ואפילו הקדירה ואין שישים ,הוי ספיקא דאורייתא דאזלינן
כשבקדירה אחת יש יותר מבשניה ,ודלא כהאיסור והיתר לחומרא .ש"ך).
שאוסר בכהאי גוונא רק את הקטנה .ש"ך) ,אבל אם יש
באחת מהן לבטל האיסור ,שתיהן מותרות( ,והיינו דווקא
באיסור דרבנן .ש"ך). סעיף ה'
וכתב הט"ז שאם יש בשתי הקדירות בכדי לבטל את תליה בקדירת היתר שיש בה כדי לבטל את האיסור
האיסור ,שתיהן אסורות ,ומבואר בטור דהיינו אפילו איתא במתני' (תרומות ד' י') ומייתי לה בגמרא (ביצה ד).
כששתי הקדירות הם של אדם אחד .ואף שנתבאר בסעיף הדורס ליטרא קציעות (של תרומה) על פי הכד (של
ז' ששתי קדירות של אדם אחד מצטרפות לבטל את חולין) ואינו יודע איזו היא ,רבי אליעזר אומר
האיסור ,הפרישה והב"ח מחלקים ששם יש נפילה אחת
רואין אותן כאילו הן פרודות והתחתונות
וכאן יש ב' נפילות ,והט"ז והש"ך כתבו שאין חילוק בין ב'
מעלות את העליונות ,רבי יהושע אומר לא
נפילות לנפילה אחת .והש"ך כתב שי"ל דמיירי הכא בכהאי
גוונא שלא מועיל לצרף את ב' הקדירות ,וע"ע בסעיף ז' תעלה עד שיהיו שם מאה .ומבואר בגמרא דמיירי
שכתב הש"ך שרק כששתי הקדירות עומדות להתערב הם בתרומה דרבנן .והקשו הראשונים דכיון דמספקא לן הוי
מצטרפות יחד לבטל. ספיקא דרבנן ולקולא .ותירץ הרמב"ן דהתם בשהן של
אדם אחד ,אי נמי בשל שני בני אדם ובאו לישאל בבת
אחת ,אבל אם היו חביות של שני בני אדם ובאו לישאל
סעיף ו' בזה אחר זה ,אפילו לא היו שם מאה כולם מותרות ,דכל
תליה בקדירת היתר שכבר נפלה לתוכה חתיכה בדרבנן תולין להקל דומיא דשני שבילין (נדה ס .).והרשב"א
האוסרת חולק ,דס"ל דאם איתא ה"ל לפרושי התם בחביות של אדם
אחד או שבאו לישאל בבת אחת וכדרך שפירשו בשני
איתא בתוספתא (תרומות ו' י"ב) נפלה סאה תרומה שבילים ,ועוד דאדרבה בתוספתא דתרומות (ו' י"א) משמע
לתוך אחת מהן ,וידוע לאי זה מקום נפלה (ואין בהיפך ,ולכן כתב הרשב"א שאין אומרין שאני אומר אלא
שם בכדי לבטל .בית יוסף) ,ואחר כך נפלה שניה ואין במקום שא"צ לבטל כלל ,שאם נפלה תרומה לתוך תרומה
ידוע לאי זה מקום נפלה ,הריני יכול לתלות אין צריך לדין ביטול ,אלא תולים שקופות החולין והתרומה
ולומר למקום שנפלה ראשונה נפלה שניה. נשארו כמות שהיו ,שתולין שתרומה לתוך תרומה נפלה
נפלה סאה תרומה לתוך אחת מהן ואין ידוע משום שיש היתר לשתיהן ,אבל כשאין היתר לשתיהן אלא
לאיזו מהן נפלה ,ואח"כ נפלה שניה וידוע לאיזו בביטול לא ,והטור פסק כהרשב"א.
מהן נפלה אין יכול לתלות ולומר למקום עוד כתב הרשב"א שאם היו שתי קדרות של היתר ,ונפל
שנפלה השניה נפלה הראשונה .וכתב הבית יוסף איסור לתוך אחת מהן ,אם יש באחת מהן כדי להעלות
שהטעם הוא שכיון דבשעה שנפל לא נודע באיזו מהן נפל האיסור ,ובשנייה אין שיעור להעלות ,גם בזה תולין להקל
ואומרים לזו שיש בה שיעור כדי לבטל נפל ,דאף כאן ע"י
תמצית ההלכה הלכות תערובות 80
ואם שתי הקדירות הם של שני בני אדם ,כתב רבינו שמשון ומחמת כן נאסרו ,לא נוציא שום אחת מהן מחזקתה
דאין מצטרפות ,והביא ראיה ממה ששנו בתוספתא זו דבב' בשביל האיסור שנפל באחרונה.
קופות אפילו בשתי עליות יעלו ,ואילו במגורות קתני שרק
פסקי ההלכה
בעליה אחת יעלו אבל בשתי עליות לא ,ומפרש בירושלמי
היו כאן שתי קדירות של היתר ,ונפל איסור לתוך אחת מהן,
(תרומות ד' ח') מה בין קופות למגורות ,קופות
וידוע לאיזו נפל וחזר ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין ידוע
עשויות להתפנות ולהתערב יחד ,אבל מגורות
לאיזו נפל ,אני אומר למקום איסור הראשון נפל גם השני.
אין דרכן להתפנות ולהתערב יחד ,והיינו מצד וכתב הרמ"א דמיירי שבנפילה הראשונה לא היה שישים
שכל העשוי להתערב כמעורב דמי ,וממילא היכא שהם של כדי לבטל את האיסור ,דאם היה שישים הוי כלא נפל שם
שני בני אדם כיון שאין דרכם להתערב אינן מצטרפות .ועוד איסור כלל.
הביא הר"ש ראיה לדין זה ממה ששנו בסיפא דאותה
וכתב הט"ז שאף שכבר נתבאר בסעיף א' שבשתי קדירות
תוספתא בזו מאה ובזו אין מאה ,אומרין לתוך מאה נפלה,
אחת של היתר ואחת של איסור תלינן לקולא ,כאן קמ"ל
ולכאורה קשה מה נ"מ בכך שיש באחד מאה ,והרי אפילו
שאע"פ שמדאורייתא בטל ברוב ,תולים להקל ,כיון
כשיש בכל אחד חמישים הם מצטרפות לבטל ,ובהכרח
שמדרבנן קדירה זו אסורה.
דמיירי בב' בני אדם שאז אין מצטרפות לבטל.
עוד כתב הט"ז שדעת הב"ח שמדין זה עד סוף הסימן אין
ודעת הרשב"א שאף של שני בני אדם מצטרפות ,שהרי
לחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן ,ודעת הט"ז
בליטרא קציעות מוזכר שבשחורות ולבנות יש מחלוקת
והש"ך שרק באיסור דרבנן מותר ,דכל הקולא של 'שאני
אם מצטרפות ,וכן בעיגולים גדולים וקטנים ,ופרודות
אומר' היא רק באיסורים דרבנן.
ושאינם פרודות ,ולא מוזכר חילוק בין אדם אחד לשני בני
אדם ,ובמתניתין (תרומות ד' י"ב) קתני בסתמא שב' קופות נפל איסור לתוך אחת מהן ,ואין ידוע לאיזו נפל ,ואחר כך
וב' מגורות מעלות זו את זו ,ולא חילקה המשנה בין אדם נפל איסור לתוך אחת מהן וידוע לאיזו נפל ,שתיהן
אחד לשני בני אדם .ויש לדחות שמה שלא פירשה המשנה אסורות.
פירשה הברייתא ,ומיהו מה ששנו בתוספתא בזו מאה ובזו
אין מאה אני אומר לתוך של מאה נפלה ,מסתבר שאין סעיף ז'
ראיה להעמידה דוקא בב' בני אדם ,אלא הטעם שם שדבר
שלא נכנס בספק מחמת האיסור כיון שגם בפני עצמו הוא צירוף ב' קדירות לשיעור ביטול
מותר ,אינו מתעורר להצטרף עם אחר לבטל את האיסור, איתא במתני' (תרומות ד' י') ומייתי לה בגמרא (ביצה ג):
ולכן צריך להגיע לתליה שזה נפל לתוך של מאה ,או ליטרא קציעות שנדרסה על פי החבית ואין
שבאמת שתי הקופות מצטרפות גם בחמישים ומאה, ידוע אי זו היא ,רבי אליעזר אומר רואין אותן
וקמ"ל שלגבי הדין שצריך להרים חתיכה אחת ,צריך כאילו הן פרודות והתחתונות מעלות את
לעשות זאת מתוך של מאה ולא מתוך של חמישים.
העליונות ,רבי יהושע אומר לא תעלה עד
ומסיים הרשב"א ומ"מ צריכים אנו לחוש לדברי רבינו
שיהיו שם מאה .וכתב הרשב"א שמבואר כאן שאם היו
שמשון ,שרב גדול ומובהק הוא.
שתי קדרות של היתר ,ונפל איסור לתוך אחת מהן ואין
פסקי ההלכה ידוע לאיזו נפל ,ורק בשתיהן יחד יד בכדי לבטל את
היו כאן שתי קדירות של היתר ,ונפל איסור לתוך אחת מהן האיסור ,שתי הקדירות מצטרפות יחד לבטל.
ואין ידוע לאיזו נפל ,ואין באחת כדי לבטל האיסור ,ויש
ואיתא בתוספתא (תרומות ו' י"א) ב' קופות בשתי
בשתיהן כדי לבטלו ,שתיהן מצטרפות לבטלו .ולא עוד
עליות ,ב' מגורות בעליה אחת ,הרי אלו יעלו,
אלא אפילו אחת בבית ואחת בעליה ,מצטרפות .והוא הדין
אפילו למאה .וכתב הש"ך שאם באחת הקדירות יש כדי רבי יהודה אומר לא יעלו ,רבי שמעון אומר
לבטל ובשניה אין כדי לבטל ,אין הביטול מחמת הצירוף, אפילו הן בשתי עיירות מעלות זו את זו .וקיימא
דאותה שיש בה כדי לבטל אינה נכנסת בכלל הספק ,ולפ"ז לן כת"ק.
81 סימן קי"א תמצית ההלכה
עוד כתב הט"ז שהב"ח כתב שההיתר כאן אינו אלא היכא שא"א לומר 'שאני אומר' ,כגון שהוא איסור
להסוברים שאין אומרים חתיכה נעשית נבילה אלא בבשר דאורייתא ,אסור ,וגם בלאו הכי הרא"ה חולק על הדין
בחלב ,אבל לדידן דקיימא לן שאומרים חתיכה נעשית ששתי קדירות מצטרפות לבטל.
נבילה בכל האיסורים ,אסור ,דגם אם יתערבו יחד הרי במה דברים אמורים כששתיהן של אדם אחד ,לפי שכל
נאמר חתיכה נעשית נבילה .והט"ז חולק וסובר שכאן מותר שהן של אדם אחד עתיד להתערב ,אבל אם הם של שני
אפילו אם בכח האיסורים אומרים חתיכה נעשית נבילה, בני אדם ,אין מצטרפות .וכתב הט"ז שלפ"ז אם ב' הקדירות
דכיון שנכנסין שניהם בספק הוה כאילו היו כבר בכלי אחד אסורים בתערובת ,כגון שאחת של בשר ואחת של חלב,
ואחר כך נפל שם ,ולכן אין כאן בעיה של אין מבטלין איסור אין מצטרפים לבטל ,וכ"כ הש"ך בשם הלבוש .וכתבו הט"ז
לכתחילה .והש"ך כתב דלא אמרינן חתיכה נעשית נבילה והש"ך שמהרש"ל כתב שאם אינם עומדים להתערב ,כגון
אלא כשידוע להיכן נפל ,אבל כאן שאינו ידוע להיכן נפל, שאחת התבשלה במתיקות והשניה בקיוהא ,אינם
א"כ כל שנכנס הכל לספק והוא עתיד להתערב רואים אותו מצטרפים.
כאלו הוא כבר מעורב קודם הנפילה ,וממילא לא שייך
וכתב הרמ"א שיש מחמירים שאפילו באדם אחד אין
לומר חתיכה נעשית נבילה ,ואף שנתבאר לעיל (צ"ט ה')
להקל .ולצורך הפסד (מרובה .ש"ך) יש להתיר באדם אחד
דהיכא דנעשה נבילה אסור אע"פ שהצטרף היתר לפני
(ובט"ז תמה שאם כל מה שנכנס בספק מצטרף להתיר,
שנודעה התערובת ,שאני התם דנודע אחר כך להיכן נפל,
מהא דאיתא לעיל (ק"ה ט"ו) שאם לא ידוע אם נגע בכולם
וא"כ בשעת הנפילה לא נכנס הכל בספק ,משא"כ כאן
הכל אסור) ,מיהו אין לאכלו אלא לאחר שיערבנו יחד ,דאז
שלא נודע מעולם להיכן נפל א"כ נכנס הכל בספק.
כבר נתבטל האיסור .וכתב הש"ך בשם הלבוש שהיכא
וכתב הש"ך שדעת הב"ח דלא מיירי הרשב"א (שהוא מקור ששתי הקדירות מצטרפות ,לא יאכלם עד שיערבם יחד
השו"ע) אלא באיסור דאורייתא ,ולכן רק באדם אחד ואז נתבטל האיסור בטעמו ממש ,אמנם יכול לערבם
הקדירות מצטרפות ,אבל באיסור דרבנן אע"פ שאין לכתחילה ,ואין כאן מבטל איסור לכתחילה שהרי האיסור
הקדירות מצטרפות ,מ"מ תולים להקל כשבאו בזה אחר כבר נתבטל ע"י צירוף ,וכן משמע בדרכי משה .עוד כתב
זה .והש"ך מוכיח מדברי הרשב"א שאפילו באיסור דרבנן הש"ך שבלי הפסד מרובה אין להקל ,שהרי הרא"ה חולק
אין תולים להקל בשני בני אדם שבאו בזה אחר זה ,דכיון על הרשב"א וסובר שכל מקום שאין שישים ,בין במין
שע"כ צריך אתה לאסור אחת מהן מהיתרא ,כולן אסורות, בשאינו מינו שיש טעם ,בין במין במינו שחכמים אסרו כיון
דמאי חזית דאסרת להאי דילמא איפכא .והש"ך עצמו שזה ראוי לתת טעם ,ורק בערלה ותרומה כשיש שישים או
סובר כהרמב"ן שבבאו בזה אחר זה תולים להקל ,ואם ביבש ביבש שאין טעם לא מקילים אפילו באיסור דרבנן.
קדירה אחת של איסור אפילו בבאו בבת אחת תולים
וכתב הט"ז שלשו"ע זה מותר גם אם לא נתערבו ,כיון
להקל( ,ומתני' דליטרא לא פירשה שמדובר באדם אחד או
שמדאורייתא זה בטל ברוב ורק מדרבנן צריך שישים ,וכיון
בבת אחת ,שם ההיתר אינו מדין תולין להקל ,אלא מדין
ששתי הקדירות בכלל הספק הן מצטרפות ,וכל אחת בפני
צירוף ,ומיירי כשבאו בבת אחת) ,ומסיק הש"ך שבאיסור
עצמה מותרת ,שכיון שהן עתידות להתערב חשבינן כאילו
דרבנן מותר בבאו בזה אחר זה.
נתערבו.
תמצית ההלכה הלכות תערובות 82
אודה בזאת לראש חבורת ההלכה ביהמ"ד העמלים דישיבת מיר,
הגאון רבי נתן אברמובסקי שליט"א,
שידיו רב לו בהעמדת החבורה בפרט ובהעמדת התורה בישיבת מיר בכלל,
ונותן עיניו וליבו להצלחת כל אחד ואחד בנועם ובכשרון רב,
וספרו הנפלא 'לשון לימודים' היה לי לעזר רב בהעמדת שיטות הראשונים על מתכונתם.
