gilyoines.com

בלבבי משכן אבנה · Bilvuvi Mishkan Evneh

שבוע: ויצא (2026-11-16)

בלבבי משכן אבנה · Bilvuvi Mishkan Evneh — ויצא (2026-11-16)

פתח את ה-PDF הורדה

הטקסט של גיליון זה

‫בלבבי‬ ‫בס"ד‬ ‫תוכן הגיליון‬ ‫שיעורים עדכניים מקול הלשון‬ ‫נקודה מתוך הפרשה �����������������������������������������������������������א‪-‬ב'‬ ‫בלבביפדיה עבודת ה׳ “גזר”‬ ‫לחיות את הפרשה ��������������������������������������������������������������������ב'‬ ‫‪#42794500‬‬ ‫סוגיות במחשבה ויצא����������������������������������������������������������ג'‪-‬ז'‬ ‫בלבביפדיה מחשבה “דרדר”‬ ‫שער הכוונות ביאור בלבבי משכן אבנה ‪' -‬נטילת ידיים' �������������������ח'‪-‬ט'‬ ‫עץ חיים עם ביאור בלבבי משכן אבנה ��������������������������������������������י'‪-‬יא'‬ ‫עץ חיים עם פירושים על התורה – ועל העבודה������������������������������������יב'‬ ‫משכן אבנה‬ ‫‪#42870947‬‬ ‫עץ חיים בעיון ‪624‬‬ ‫שער תיקון נוקבא חלק האחרון‬ ‫‪#42794503‬‬ ‫רכישת ספרי הרב‬ ‫צורת אדם בנושא “נקב החוטם”‬ ‫מספרי אברמוביץ‬ ‫הספדים‬ ‫‪#42791984‬‬ ‫‪03.578.2270‬‬ ‫הספדים הרב זצ”ל ‪ 001‬מהמשפחה ‪#42908811‬‬ ‫משלוח לרחבי העולם‬ ‫ויצא ♦ תשפ"ז ‪#476‬‬ ‫אף על פי שהרב‪ ,‬זצ”ל עבר לעולם הבא‪ ,‬אנו ממשיכים בכל זאת את מורשתו התורנית ואת האור הנצחי של ה”אין סוף”‪.‬‬ ‫נקודה מתוך הפרשה‬ ‫ויצא‬ ‫שאלה‪ :‬כתוב בפרשתנו (בראשית ל יב) ותלד זלפה שפחת לאה בן שני ליעקב‪ ,‬ותאמר לאה באשרי כי אשרוני בנות‪,‬‬ ‫ותקרא את שמו אשר‪.‬‬ ‫למה מודגש 'בן שני ליעקב'? ולמה לאה היא זו שקראה את שמו‪ ,‬ולא אמו האמיתית – זלפה?‬ ‫ביאור מורינו הרב זצ"ל‬ ‫בפסוק אכן מדויק שאשר מתייחס לאביו יעקב‪ ,‬וללאה שקראה את שמו אשר‪ ,‬וזהו עיקר יחוסו‪.‬‬ ‫וטעם הדבר יתבאר על פי דברי ההעמק דבר (פסוק יא) וז”ל‪ ,‬הנשואין של זלפה‪ ,‬שלא היה לטובתה (של לאה)‬ ‫כמו נשואי בלהה שהיה לטובתה של רחל‪ ,‬אלא לטובת זלפה‪ ,‬ולשם מצוה וכו’‪ ,‬אשרו הבנות את לאה על מעשה‬ ‫זה ‪ -‬בנות הדור אשרוה‪ ,‬וכו’ עכ”ל‪ ,‬עיי”ש כל דבריוא‪ ,‬ולכן יוחס הבן ללאה יותר מאשר לזלפה‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫ומעין כן כתב באברבנאל (שם כט לא) וז”ל‪ ,‬ולשני קראה שמו אשר ואמרה באשרי כי אשרוני בנות‪ ,‬רוצה לומר‬ ‫באשרי אני את זלפה בעבורו אשרוני בנות‪ ,‬לפי שעשיתי זה לשם שמים‪ ,‬ולא חששתי לקנאת הנשים‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ויחס אשר לאמו זלפה עצמה‪ ,‬ביאר באופן נפלא ר' מנחם בר שלמה (השלמות לספר מנחת קנאות) בסוד כוחות‬ ‫נפשו של האדם‪ ,‬וז"ל‪ ,‬לאה הנפש המרגשת‪ ,‬ובניהם ה' חושים והכח המשותף‪ ,‬ראובן הוא חוש הריאות‪ ,‬ושמעון‬ ‫השמע‪ ,‬ולוי המשוש‪ ,‬יאודה הריח‪ ,‬יששכר הטעם כי יש שכר לפעולתו‪ ,‬זבולון החוש המשותף‪ ,‬דינה היא הנפעל‬ ‫המוחשים מן המדמה הפועל בהם‪ ,‬בלהה הוא המצוע‪ ,‬ובניה דן ונפתלי‪ ,‬כי כשמדמה על נכון‪ ,‬יקרא דן‪ ,‬ופעולתו‬ ‫כמה שהשיגו החושים כאמרו (להלן מו כג) ובני דן חושים‪ ,‬וכשמדמה הנעשית והפתולים בהרכיבו המוחשים‬ ‫יקרא נפתלי כאמרו (ל ח) נפתלי אלקים נפתלתי עם אחותי שהיא המרגשת‪ ,‬זלפה הוא הכח המתעורר‪ ,‬ובניה גד‬ ‫ואשר‪ ,‬בקשת הסדר קרא אשר‪ ,‬והשביתה ממנו יקרא גד לשון גודו אילנא (דניאל ד יא)‪ ,‬רחל רוח אל הנפש‪ ,‬והיא‬ ‫הנפש המשכלת‪ ,‬ובנה יוסף‪ ,‬והוא המעשי‪ ,‬ובנימין שהוא ימני העינוי‪ ,‬וכו’‪ ,‬עכ”ל עיי”ש כל דבריו‪ .‬ועיין עוד ספר‬ ‫ב‬ ‫יצירה פ”ה ובמפרשים שם ‪ .‬ונתבאר א”כ בדבריו‪ ,‬היחס העצמי של אשר לאמו זלפה‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫א תחילה הא לך הפסוקים עליהם קאי ההעמק דבר‪ :‬ותרא לאה כי עמדה מלדת‪ ,‬ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה ליעקב לאשה‪ :‬ותלד זלפה שפחת לאה ליעקב‬ ‫בן‪ :‬ותאמר לאה בא גד‪ ,‬ותקרא את שמו גד‪ :‬ותלד זלפה שפחת לאה בן שני ליעקב‪ :‬ותאמר לאה‪ ,‬באשרי כי אשרוני בנות‪ ,‬ותקרא את שמו אשר‪ :‬וז"ל ההעמק דבר‪ :‬כי‬ ‫עמדה מלדת‪ .‬הבינה כי היא חוטאת על זלפה שמקנאת בירך בלהה‪ ,‬עשתה גם היא כן‪ ,‬והכי מפורש בדבריה בלידתה‪ ,‬נתן אלהים שכרי אשר נתתי שפחתי לאישי‪ .‬זלפה‬ ‫שפחת לאה‪ .‬כאן כתיב בשני הולדות שהיתה 'שפחת לאה'‪ ,‬משום שנשתעבדה לה ביותר‪ ,‬כי הבינה שרק לטובתה השיאה ליעקב‪ ,‬ולא כמו רחל שהשיאה את בלהה‬ ‫ליעקב לטובת עצמה‪ .‬בגד‪ .‬היא נתפעלה בהנשואין של זלפה‪ ,‬שלא היה לטובתה‪ ,‬כמו נשואי בלהה שהיה לטובת רחל‪ ,‬אלא לטובת זלפה ולשם מצוה‪ ,‬מש"ה קראה על‬ ‫שם הנשואין‪ .‬ובתיבת בגד כשהוא תיבה אחת הוא לשון נשואין‪ ,‬שמכונה בתורה בלשון בגד‪ ,‬כדכתיב (שמות כא ח) בבגדו בה‪ ,‬ופירשו במס' קידושין (יח ב) שפירש טליתו‬ ‫עליה‪ ,‬ועי' מה שכתבנו בספר דברים כ"ג א'‪ ,‬וכשהוא שתי תיבות בא גד‪ ,‬היינו ברכת המזל שמברכין בעת הנשואין‪ ,‬וע"ז ביחוד קראה שמו גד‪ .‬באשרי‪ .‬זה נולד על ידי‬ ‫שבחי ואושר שלי‪ .‬כי אשרוני בנות‪ .‬בנות הדור אשרוה על זה שחששה [‪ -‬שנתאמצה] להשיא את הבת זלפה‪ ,‬וכמו דכתיב על שאול (ש"ב א' כד) בנות ישראל על שאול‬ ‫בכינה המלבישכם שני וגו'‪ ,‬היינו שחשש לטובתן לבעליהן‪ ,‬כך אשרו הבנות את לאה על מעשה זה‪.‬‬ ‫ב ז”ל ספר יצירה (ריש פ”ה)‪ :‬שתים עשרה פשוטות‪ ,‬ה"ו ז"ח ט"י ל"נ ס"ע צ"ק‪ ,‬יסודן‪ ,‬ראיה‪ ,‬שמיעה‪ ,‬ריחה‪ ,‬שיחה‪ ,‬לעיטה‪ ,‬תשמיש‪ ,‬מעשה‪ ,‬הלוך‪ ,‬רוגז‪ ,‬שחוק‪ ,‬הרהור‪,‬‬ ‫שינה‪ .‬וז"ל פי' הראב"ד שם‪ :‬הראייה מיוחסת לראובן‪ ,‬שנאמר כי ראה ה' בעניי‪ ,‬ושמיעה לשמעון שנאמר כי שמע ה' כי שנואה אנכי‪ ,‬שיחה ליהודה שנאמר הפעם אודה‬ ‫את ה'‪ ,‬לעיטה לאשר שנאמר מאשר שמנה לחמו‪ ,‬הלוך לזבולן שנאמר זבולון לחוף ימים ישכון ואמר שמח זבולן בצאתך‪ ,‬רוגז לדן שנאמר יהי דן נחש עלי דרך‪ ,‬שחוק‬ ‫לנפתלי שנאמר ולנפתלי אמר נפתלי שבע רצון ומלא וגו'‪ ,‬הרהור ליששכר שנאמר יששכר חמור גרם רובץ בין המשפתים‪ ,‬ומתוך הרהורו בתורה מוציא את התורה‬ ‫לאור‪ ,‬תשמיש ללוי שנאמר ובריתך ינצורו‪ ,‬ואומר הפעם ילוה אישי אלי‪ ,‬שינה לבנימין שנאמר ובין כתפיו שכן‪ ,‬ריחה ליוסף כשנמלט מאשת פוטיפר יצא ריחו מסוף‬ ‫העולם ועד סופו‪ .‬וי"מ ריחה ללוי שנאמר ישימו קטורה באפך וגו'‪ ,‬ותשמיש ליוסף שנאמר בן פורת יוסף מלשון פריה ורביה והמלטו מאשת פוטיפר‪ .‬וי"מ שיחה לנפתלי‬ ‫שנאמר הנותן אמרי שפר‪ ,‬ומעשה ליהודה שנאמר ידיו רב לו כי לו המלכות אשר כל מעשה בידה‪ .‬וי"מ ריחה ליששכר שנאמר הדודאים נתנו ריח פי' בשכר דודאי ראובן‬ ‫נולד יששכר‪ .‬וללוי הרהור התורה שנאמר יורו משפטיך ליעקב‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועי' כעי"ז שם בפירוש אוצר ה' (לבעל שושן סודות)‪.‬‬ ‫לקבלת העלון השבועי‬ ‫יש לשלוח בקשה במייל ‪bilvavi231 @ gmail.com‬‬ ‫לחיות את הפרשה‬ ‫ג‬ ‫וכנגד זלפה בקדושה‪ ,‬זה לעומת זה‪ ,‬ישנו בקליפה‪ ,‬ועיין מהותם בעץ חיים‪ ,‬שער מח פ”ב ‪ ,‬ולפ”ז המשכיל יבין‬ ‫מהו זה לעומת זה שלו‪ .‬וכח דקלקול זה‪ ,‬גרם לכך שזלפה ראויה היתה שתלד קודם בלהה‪ ,‬אלא שמכח רמאות‬ ‫ד‬ ‫של לבן איחרה‪ ,‬עיין עקידת יצחק‪ ,‬שער לג ‪ .‬והיה ראוי להיות ראש‪ ,‬ונעשה אשר‪ ,‬אותיות שוות‪ ,‬עיין עטרת‬ ‫ה‬ ‫ישועה‪ ,‬ויצא אות יז ‪.‬‬ ‫ג ז”ל עץ חיים‪ :‬דע כי ז"א דאצילות דקדושה יש לו ב' נשים הנקרא לאה ורחל‪ ,‬לאה הוא במקום הדעת דז"א‪ ,‬ורחל במקום הת"ת דז"א‪ ,‬וכן הענין בז"א דג' עולמות‬ ‫בי"ע‪ .‬וכן ג"כ בקלי' יש בז"א דטומאה ב' נשים אלו בכל אבי"ע‪ ,‬וכו'‪ .‬כי הנה בכל הקלי' דג' עולמות בי"ע‪ ,‬יש תרין נוקבין‪ ,‬העליונה היא בחי' הבינה שהוא בהיכל הז'‬ ‫העליון שלהם‪ ,‬ויש אחרת למטה והיא בחינת מלכות שהוא בהיכל האחרון התחתון שלה‪ .‬ואמנם אלו הב' נקבות של הקלי' שהם בעשייה ויצירה‪ ,‬וכן הנוקבא תחתונה‬ ‫של הבריאה‪ ,‬נקרא נוקבא דתהומא סתם‪ ,‬אבל נקבה עליונה שבהיכל עליון הז' דקלי' דבריאה‪ ,‬היא לבדה נקרא נוקבא דתהומא רבא‪ ,‬וזו היא הנקרא לילית ונקרא חוה‬ ‫ראשונה‪ .‬הרי בארנו ג' בחי' הנוקבא שבאצילות‪ ,‬עולם הא' הוא סוד זלפה שפחת לאה שהיא נגד נהי"ם דתבונה (דבינה) שהיא אצל הדעת דז"א‪ ,‬והעולם הב' הוא סוד‬ ‫בלהה שפחת רחל שהיא כנגד נהי"ם דז"א שהיא רחל‪ ,‬ועולם הג' הוציא מן נהי"ם דרחל עצמה את לילית חוה ראשונה‪ ,‬כי הנה ג' אלו הם סוד בי"ע מנהי"ם דבריאה‬ ‫ומנהי"ם דיצירה ומהי"ם דעשיה‪ ,‬וכל אלו הג' הם סוד אחורי הנוקבא‪ ,‬והב' ראשונים הם סוד מוחין אותן התרין צפרין‪ ,‬ונתחברו יחד למטה במקום הצפור הב'‪ ,‬כי אין‬ ‫מקום למעלה להיות קלי' נגד בינה‪ ,‬והג' היא לילית חוה ראשונה שהוא בסיום מלכות רחל‪ ,‬והוא בנוקבא דתה"ר‪ ,‬עכ"ל ועעו"ש‪.‬‬ ‫ד ז”ל עקידת יצחק בפרשת ויחי‪ :‬והנה הכניס לגד ואשר בני זלפה שפחת לאה בין דן ונפתלי בני בלהה שפחת רחל‪ ,‬להורות על מה שכתבנו במקום לידתן‪ ,‬כי ראויה‬ ‫היתה זלפה ליעבר מהם קודם שתתעבר בלהה מדן ונפתלי‪ ,‬אלא שעכבה רמאותו של לבן‪ .‬ולזה הקדימם לנפתלי‪ .‬אמנם זכרם אחרי כן לתת סימן לשני מיני הקדימות‬ ‫והמשכיל ידרוש ויבין‪ .‬וזה לשונו בפרשתן (פרק כה)‪ :‬נכנסה בלבה [של לאה] מחשבה טובה ונכונה‪ ,‬והיא בראותה כי שפחת אחותה כאשר ילדה ליעקב שני בנים כבר‬ ‫יצאה מכלל שפחות וזכתה לימנות מעיקר הבית הגדול והקדוש‪ ,‬וזכרה שזלפה שפחתה היא היתה ראוי לזה מתחלה כי היא היתה הקטנה כמו שהוכיחו חז"ל (ב"ר עא‬ ‫ט) מהכתיב‪ ,‬ומהידוע שהשפחה הקטנה תנתן לבתו הקטנה לולי הבגידה שבגד אביה ביעקב להחליף את משכרתו אשר בעבורה הוכרח ג"כ להחליף השפחות‪ ,‬וחשבה‬ ‫זה לעבירה בידה שתהא עניה זו יושבת ומתאוננת ע"ז ויש בידה לתקן‪ ,‬ולזה כאשר ראתה שפגעה בה מדת הדין ותעמוד מלדת – ותקח את זלפה שפחתה ותתן אותה‬ ‫ליעקב לאשה‪.‬‬ ‫ה ז”ל עטרת ישועה‪ :‬הנה זלפה הי’ לה אלו שני בנים‪ ,‬גד ואשר‪ ,‬הרומזים על שבת קודש‪ ,‬כי ג”ד הוא ז’ כנגד יום ז’‪ ,‬ואש”ר אתוון רא”ש כי שבת הוא הראש מן ימי השבוע‪,‬‬ ‫וע”כ אותיות שאחר אש”ר הוא שב”ת‪.‬‬ ‫ב"ה‬ ‫לחיות את הפרשה‬ ‫מקור מים חיים‬ ‫ׁשבַ ע וַּיֵ ֖לְֶך חָ ָ ֽרנָה (בראשית כח י)‬ ‫ַוּי ֵ ֵ֥צא ַ ֽיע ֖ ֲֹקב ִמ ְּב ֵ ֣אר ָ ֑‬ ‫ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה‪ .‬באר שבע‪ ,‬רומז על באר מים חיים‪ ,‬מקור‬ ‫יניקת החיות לכל שבעת ימי השבוע‪ ,‬זהו באר "שבע"‪ .‬וכאשר יוצאים ומתנתקים‬ ‫ממקור החיות‪ ,‬יוצאים למקור חרון‪" ,‬חרנה"‪ ,‬מקום כעס‪ ,‬והכועס נשמתו נטרפת‬ ‫באפו‪ ,‬ומאבד את מקור חיותו‪.‬‬ ‫למעשה‪:‬‬ ‫לעולם יש לו לאדם להיות מחובר למקור חיותו כל ימי חייו בכלל וכל ימי‬ ‫השבוע בפרט‪ .‬עליו לחבר ולברר לעצמו כיצד והיכן הוא מקבל את חיותו‪ ,‬שלא‬ ‫יהא בבחינת אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בורות בורות נשברים אשר‬ ‫לא יכילו המים‪ .‬ונצרך שמקור החיות יהיה מבורר‪ ,‬ולאחוז בו בכל כחו‪.‬‬ ‫ירּוׁש ִָלם‬ ‫תֹורה ְּוד ַבר ה' ִמ ָ‬ ‫ּכִ י ִמ ִּצּיֹון ֵּת ֵצא ָ‬ ‫בב‬ ‫סוגיות מחשבה ויצא‬ ‫ויקרא את שם המקום ההוא בית אל ואולם לוז שם העיר לראשונה (בראשית כח‪ ,‬יט)‬ ‫ה‬ ‫מקרא מתפרש לשבעים לשונות ‪.‬‬ ‫בפשטות‪" ,‬אולם" ענינו כתרגומו "ברם" ‪ -‬אבל; והיינו הגבלת‬ ‫ואמרו חז"ל‪ ,‬שלוז הוא האיבר שממנו קם האדם לתחית‬ ‫מה שנאמר קודם לכן שקרא "שם המקום ההוא בית אל" ‪ -‬אולם‬ ‫ו‬ ‫המתים ‪ .‬והבן‪ ,‬שתחיית המתים‪ ,‬הוא "ברם" ‪ -‬שנוי‪ ,‬שהופך את‬ ‫‪ -‬קודם לכן‪ ,‬היה "לוז שם העיר לראשונה"‪ .‬אם כן‪ ,‬השם "בית‬ ‫כל המציאות כולה‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫אל" הוא מעין 'שם על גבי שם' כדוגמת "דיו כתובה על נייר‬ ‫א‬ ‫מחוק" (אבות ד‪ ,‬כ) ואינו שם גמור‪.‬‬ ‫ואמרו חז"ל (ב"ר עו‪ ,‬ב) "וירא יעקב‪ ,‬וכו'‪ ,‬וייצר לו ‪ -‬שלא יהרג"‪,‬‬ ‫והינו כנ"ל שמקום זה מעורר סילוק המות לחיים‪ ,‬ולכן דייקא‬ ‫ובעומק יותר‪" ,‬אולם" זה המקום בבית המקדש שעומד לפני‬ ‫ז‬ ‫מעורר פחד מן המות‪ ,‬והבן‪ .‬ועיין פרדס יוסף על אתר ‪.‬‬ ‫ההיכל ונקרא "אולם"‪ .‬וכתב בתורת העולה לרמ"א (ח"א‪ ,‬ט)‪,‬‬ ‫וז"ל‪ :‬כל הפתחים היו להם דלתות‪ ,‬חוץ מפתחו של אולם (מדות‪,‬‬ ‫וכתב המלבי"ם (ישעיה מ‪ ,‬ז)‪ ,‬וז"ל‪ :‬יש הבדל בין‪ :‬אכן‪ ,‬אבל‪ ,‬אולם‪,‬‬ ‫פ"ב מ"ג)‪ .‬כבר ידעת שהדלתות של הפתחים היו מורים על ענין‬ ‫אמנם‪' .‬אכן' ו'אבל' יורו סתירת הקודם‪ ,‬וההבדל ביניהם; 'אבל'‬ ‫העלם והסגר שערי החכמה‪ ,‬ולכן כל הפתחים היו להם דלתות‬ ‫סותר דברי חברו‪ ,‬ו'אכן' סותר דברי עצמו או ספק שנסתפק‬ ‫שאפשר לשכוח ולסגר חכמה ההיא מלבד פתחו של אולם כי‬ ‫תחלה‪ ,‬וכו'‪' .‬אולם' מניח דעה הקודמת ואינו סותרה רק מוסיף‬ ‫השגת המלאכים אי אפשר לשכחם רוצה לומר השגת שכל‬ ‫ב‬ ‫בה דבר חדש‪ ,‬וכו'‪ .‬ו'אמנם' אינו מוסיף דבר ולא סותר דבר‪ ,‬רק‬ ‫הפועל כמו שכתב המורה (ח"א‪ ,‬פרק סב) ‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫מענין אמונה שאומר האמן לי‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫והבן‪" ,‬אולם" פרושו פתוח ללא גבולות‪ ,‬וא"כ פירוש מלת‬ ‫ובספר ביאור שמות נרדפים שבתנ"ך (ערך אבל‪ ,‬אכן‪ ,‬אולם) פירש‬ ‫"אולם" דידן; ששמו "בית אל" בחינת אולם‪ ,‬כמו שאמר "שם‬ ‫באופן שונה‪ ,‬וז"ל‪ :‬אולם הוא לא הפך הדבור הקודם ולא הפך‬ ‫המקום ההוא בית אל‪ ,‬ואולם"‪ .‬ואח"כ הזכיר שהיה לו שם קדום‬ ‫ג‬ ‫המחשבה הקודמת‪ ,‬רק הפך הספק שהיה יכול לעלות במחשבת‬ ‫"לוז"‪ :‬מקום סגור ושמור שדברו בו רק אמת כמו שאמרו חז"ל ‪,‬‬ ‫השומע מתוך דבריו‪ ,‬ואולם הוא בירור הספק הנופל בו‪ ,‬לברר‬ ‫והרי ש"אולם" ו"לוז" זה 'דבר והיפוכו'; "אולם" הוא מקום פתוח‬ ‫ולאלם את דבריו שלא יפול בו עוד ספק ושורשו אלם‪ ,‬כמו‬ ‫שאין לו דלתות‪ ,‬מאידך "לוז" הוא מקום סגור ומסוגר‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫ח‬ ‫ובריח אולם‪ ,‬עכ"ל ועי"ש כל דבריו בכל לשונות הללו ‪ .‬וכן אולם‬ ‫ד‬ ‫ט‬ ‫לשון אמת ‪ -‬לוז‪ ,‬עיין דרך מצותיך ‪.‬‬ ‫וכבר כתבו הרבה מרבותינו ש"לוז" דידן‪ ,‬אינה עיר לוז‬ ‫הנזכרת בדברי חז"ל שדוברים בה אמת והיא מסוגרת‪ ,‬אבל‬ ‫א ז"ל המשנה באבות‪ :‬הלומד ילד למה הוא דומה‪ ,‬לדיו כתובה על נייר חדש‪ .‬והלומד זקן למה הוא דומה‪ ,‬לדיו כתובה על נייר מחוק‪.‬‬ ‫ב ז"ל הרמ"א‪ :‬מלבד מעלות האולם אשר בא בו הרמז לעולם השכלים הנפרדים אשר אין שם חצאים ואין שם מקבל החלוק והפירוד רק שלמות‪ .‬עוד אמרו (שם) כל הפתחים שהיו שם גבהן‬ ‫עשרים אמה חוץ משל אולם כי ידוע (עירובין ב' ע"א) שלמעלה מעשרים אין ראייה שולטת וזה טעם פסול סוכה שהיה למעלה מעשרים‪ .‬ולכן כל הפתחים שהיו מורים על דבר גשמי אשר‬ ‫העין היה יכול לראותו היו של עשרים אמה אבל פתחו של אולם שרומז אל דבר נבדל אין העין יכול לשלוט בו אלא בהתבוננות שכלו לכן היו פתחן גבוה הרבה וכל הפתחים היו רחבין עשרה‬ ‫כסתם פתח המוזכרת בדיני שבת ועירובין (שם) שפרצה עשרה דינה כפתח‪ ,‬חוץ משל אולם להורות כי כל הפתחים ראויים לבני אדם לכן היו כל הפתחים כסתם פתח של בני אדם לבד פתח‬ ‫האולם שהשגת הנבדל קשה מאוד ואינו מושג רק לבני עלייה שלבן פתוח כפתחו של אולם‪ .‬עוד כ' (מידות פ"ב מ"ג) כל הפתחים היו להם דלתות חוץ מפתחו של אולם‪ .‬כבר ידעת שהדלתות‬ ‫על הפתחים היו מורים על ענין העלם והסגר שערי חכמה‪ .‬ולכן על כל הפתחים היו דלתות שאפשר לשכוח ולסגר חכמה ההיא מלבד פתחו של אולם כי השגת המלאכים אי אפשר לשכחם‬ ‫ר"ל השגת שכל הפועל כמו שכתב המורה ח"א פרק ס"ב‪.‬‬ ‫ג ז"ל הגמרא (סוטה מו‪ ,‬ב)‪ :‬תניא היה ר"מ אומר כופין ללויה ששכר הלויה אין לה שיעור שנאמר (שופטים א‪ ,‬כד) ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו‬ ‫עמך חסד וכתיב ויראם את מבוא העיר ומה חסד עשו עמו שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו (שופטים א‪ ,‬כו) וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז היא‬ ‫שמה עד היום הזה תניא היא לוז שצובעין בה תכלת היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה‬ ‫עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים והלא דברים ק"ו ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה במה‬ ‫הראה להם חזקיה אמר בפיו עקם להם ר' יוחנן אמר באצבעו הראה להם תניא כוותיה דר' יוחנן בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות‪ ,‬ע"כ‪ .‬ובמסכת‬ ‫סנהדרין (צז‪ ,‬ב)‪ :‬אמר רבא מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה ואמרי לה רב טביומי שמיה דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדבוריה‬ ‫זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא וקושטא שמיה ולא הוו משני בדיבורייהו ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה נסיבי איתתא מינהון והוו לי תרתין בנין מינה יומא חד הוה יתבא דביתהו‬ ‫וקא חייפא רישה אתאי שיבבתה טרפא אדשא סבר לאו אורח ארעא אמר לה ליתא הכא שכיבו ליה תרתין בנין אתו אינשי דאתרא לקמיה אמרו ליה מאי האי אמר להו הכי הוה מעשה א"ל‬ ‫במטותא מינך פוק מאתרין ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי‪.‬‬ ‫ד ז"ל הכתב והקבלה (על אתר)‪ :‬לדעת ריב"ז בית אל זה הוא הסמוך לירושלים והוא הר המוריה‪ ,‬ולדעת ריב"ס בית אל זה הוא הסמוך לעי‪ ,‬עי' רמב"ן‪.‬‬ ‫ה ז"ל הגמרא (סנהדרין לד‪ ,‬א)‪ :‬אמר אביי דאמר קרא (תהלים סב‪ ,‬יב) אחת דבר אלקים שתים זו שמעתי כי עז לאלקים מקרא אחד יוצא לכמה טעמים ואין טעם אחד יוצא מכמה מקראות דבי‬ ‫ר' ישמעאל תנא (ירמיהו כג‪ ,‬כט) וכפטיש יפוצץ סלע מה פטיש זה מתחלק לכמה ניצוצות אף מקרא אחד יוצא לכמה טעמים‪.‬‬ ‫ו ז"ל רבנו בחיי (על אתר)‪ :‬ואולם לוז שם העיר לראשונה‪ .‬המקום שקראו בית אל והוא ירושלים‪ ,‬מה היה הצורך להודיענו שנקרא לוז מתחילה ומה תועלת המגעת אלינו מזה‪ .‬ויתכן לומר כי‬ ‫בא הכתוב לרמוז לנו בשם הזה כי מזה התחיל העולם להשתכלל ולהתחדש‪ ,‬והנה הוא ראשית הבריאה והחידוש‪ ,‬ועל כן גילה לנו כי שם העיר לראשונה לוז מלשון לוז השדרה באדם‪ ,‬שממנו‬ ‫עתיד להתנער ולהתחדש ולהברא לתחית המתים‪ ,‬כי כשם שפלא החידוש הזה היה משם כך פלא של תחית המתים יתחיל משם‪ ,‬וכבר ביאר דוד המלך ע"ה הענין הזה ואמר כי בריאת הארץ‬ ‫גם בריאת הנפש והגוף הכל מהאמצעית היא ציון‪ ,‬וזהו שאמר אל אלהים ה' דיבר ויקרא ארץ וגו' (תהלים נ‪ ,‬א)‪ ,‬מציון מכלל יופי וגו' (שם‪ ,‬ב)‪ ,‬יקרא אל השמים מעל וגו' (שם‪ ,‬ד)‪.‬‬ ‫ז ז"ל הפרדס יוסף‪ :‬ואולם לוז שם העיר לראשונה (כ"ח‪ ,‬י"ט)‪ .‬ובמדרש [ב"ר ע"ו‪ ,‬ב] ויירא יעקב מן המות ותמוה‪ .‬ובספר מצודת דוד כתב עפ"י מה שנאמר טעם שלא ישן יעקב י"ד שנה בבית‬ ‫עבר‪ ,‬משום שלא רצה לטעום טעם מיתה שהשינה אחד מס' במיתה [ברכות נ"ז ע"ב] ויעקב לא מת [תענית ה ע"ב]‪ ,‬וא"כ קשה מפני מה ישן כאן‪ .‬ואמנם לפי מה שמסיים ואולם לוז וגו' וידוע‬ ‫מאמר חז"ל [ב"ר ס"ט‪ ,‬ח] אין מיתה בלוז‪ ,‬וכשרצה לישן שם לא עלה שום יראה על פניו ממיתה‪ ,‬אבל כשהקיץ וראה שזה בית אל ולא לוז ירא מן המיתה‪.‬‬ ‫ח ז"ל באור שמות הנרדפים‪ :‬אבל הוא הפך הדבור שדבר קודם‪ ,‬וכו'‪ ,‬אכן הוא הפך המחשבה שחשב המדבר בלבו קודם‪ ,‬וכו'‪ ,‬וכן ויקרא (יעקב) את שם המקום ההוא בית אל‪ ,‬ואל תחשוב כי‬ ‫לא היה להמקום הזה שם מקודם‪ ,‬לא כן‪ ,‬אולם לוז שם העיר לראשונה (והרב הגאון רי"ל דיסקין ז"ל ביאר כן‪ ,‬ויקרא את שם המקום ההוא בעודו רק מקום שהוא ריק מישוב בני אדם "בית אל"‬ ‫ואולם בימי שבת יעקב בפדן ארם נבנתה עיר במקום ההוא ויקראוה לראשונה לוז)‪.‬‬ ‫ט ז"ל הדרך מצותיך (רא‪ ,‬א)‪ :‬לענין ואולם יש להעיר ג' ענינים הא' ע"ד ואולם לוז שם העיר לראשונה‪ ,‬ע"ד קרתא שלא הי' אומרים שום שקר רק אמת‪ ,‬וא"כ י"ל ואולם ג"כ לשון אמיתית‪ ,‬וכ"כ‬ ‫בעה"כ של הסה"ד ערך אולם אמת‪ ,‬וא"כ ואולם חי אני ההמשכה מבחי' אמת בבחי' חי וכענין יחיד חי העולמים ויש להעיר מענין פתחו של אולם מ' אמה ומ' אמה ב' פעמים כ' שהם הב' בחי'‬ ‫שבכתר כמ"ש בהביאור ע"פ אני ישינה וע"ז י"ל אולם לשון חוזק כמו ובריא אולם‪ ,‬והנה עיקר החוזק לו ית' כמ"ש גואלם חזק ה' צבאות שמו ירמי' סי' נ' ל"ד‪ ,‬והנה מבחי' חי נמשך בבחי' אני‬ ‫שהוא מל' שיהי' בחי' אני ראשון ואני אחרון בהשוואה אחת דהיינו המל' תהי' כמו הכתר בד"ה נאוו לחייך גם בחי' מל' נעשית בבחי' חי דוגמת מ"ש בזח"א פ' ויגש דר"ז ע"א ודוד בגין דוכתי'‬ ‫דהוי חי לא הוי נאים אלא שיתין נשמי ובפרד"ס ערך חי כתב שהמל' נק' ג"כ חי ע"ש ואתה מחי' את כולם והרמ"ז שם פי' שזהו בחי' ציון‪ ,‬ובת"א פ' מקץ בד"ה ביאור ענין רני ושמחי כו'‪ ,‬הנה ציון‬ ‫ג‬ ‫בלבבי משכן אבנה • ויצא • תשפ"ז • ‪#476‬‬ ‫סוגיות מחשבה ויצא‬ ‫ויאכל גם אכול את כספנו (בראשית לא‪ ,‬טו)‬ ‫בי‬ ‫חתם סופר ‪ ,‬ובאור החיים כתב שאפשר שבדיני עכו"ם בת‬ ‫ופירש הרד"'ק (ספר השרשים ערך גם)‪ ,‬וז"ל‪ :‬כי לא שלא נתן לנו‬ ‫גי‬ ‫יורשת עי"ש ‪ .‬ובמעשי השם כתב‪ ,‬וז"ל‪ :‬ויאכל גם אכול כספינו‬ ‫משלו‪ ,‬אלא אכל מה שראוי לתת לנו‪ ,‬וגם אכל כספנו שהוא‬ ‫‪ -‬שלא נתן להם נדוניא‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ובבאר מים חיים כתב‪ ,‬וז"ל‪ :‬היה‬ ‫שכירותך‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולשון 'אכילה' כאן אינו מלשון מאכל שאוכל‬ ‫י‬ ‫מגיע לנו עישור נכסים בעד נדוניא‪ ,‬עכ"ל‪ ,‬ועיין מהלך נוסף‬ ‫שפיו‪ ,‬אלא שנוטל ולוקח‪ ,‬ועיין רד"ק על אתר ‪.‬‬ ‫די‬ ‫בדרשות המהרי"ט‪ ,‬ויצא‪ ,‬דרוש שני ‪.‬‬ ‫ובאור החיים (פסוק יד)‪ ,‬כתב‪ :‬וז"ל‪ ,‬ב' אכילות‪ ,‬א' ירושת כתובת‬ ‫אי‬ ‫וכתב החת"ס (פסחים מט ע"ב)‪ ,‬וז"ל‪ :‬אחז"ל מצאנו להם תרופה‬ ‫אמם‪ ,‬והב' מה שעבד יעקב י"ד שנה בעדם‪ ,‬עכ"ל ועי"ש ‪ .‬ועיין‬ ‫לשון זכר ולשון נקבה שהוא בחי' דו"נ כו' וכמ"ש בזח"ג פ' צו דל"א סע"א כד אזדווגא כחדא בזיווגא חד כדין ציון אקרי כו' וא"כ זהו"ע חי אני דהיינו חיבור בחי' חי בבחי' אני ואז גם המל' נק' חי‪,‬‬ ‫וזהו היפוך טעות המרגלים‪ ,‬והנה אולם הוא ג"כ בחי' שער להיכל י"ל כיון ע"י ואולם חי אני כו' וימלא כבוד הוי' את כל הארץ ע"כ גם בבית שער יהי' הגילוי ולא בבחי' היכל לבד‪ ,‬וע"כ נר חנוכה‬ ‫מדליקין על פתח הבית מבחוץ כו' וזהו חכמות בחוץ תרונה עכ"ה‪.‬‬ ‫י ז"ל הרד"ק‪ :‬גם אכל את כספינו‪ ,‬כספינו הראוי לתת לנו להנשא לבעל‪ ,‬ומה שאמרו ויאכל גם אכול אכילה אחר אכילה‪ ,‬כי אכל מה שראוי לתת לנו ואכל משכורתך ויגיעך שהיה לנו ולבנינו‪.‬‬ ‫אי ז"ל האור החיים‪ :‬העוד לנו וגו' כפלו לומר "חלק ונחלה"‪ ,‬לרמוז ב' דברים‪ ,‬הא' הוא חלק הנוגע להם בירושת אמם שכבר מתה‪ ,‬והב' נחלת אביהם‪ ,‬והחליטו שאין להם תוחלת משניהם‪,‬‬ ‫והראיה "הלא נכריות נחשבנו לו" כבר "שמכרנו" וזה לך האות שאין אנו אצלו במדרגת בנים‪ ,‬וממילא יצו עליהם לבל ירשו בו‪ ,‬הגם שבמשפטי הגוים אפשר שהבנות ירשו ואון יוכיח וכמעשה‬ ‫רבן שמעון בן גמליאל ואחותו (שבת קטז) א ואומרו "ויאכל גם אכול" ב' אכילות‪ ,‬א' ירושת כתובת אמם‪ ,‬והב' מה שעבד יעקב י"ד שנה בעדם‪.‬‬ ‫בי ז"ל החתם סופר (פסוק יד)‪ :‬ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספינו כי כל העושר אשר הציל אלקים‬ ‫מאבינו לנו הוא ולבנינו וגו'‪ .‬רבו הדקדוקים באלו הפסוקים‪ ,‬א' מה לשון העוד לנו חלק ונחלה משמע שנחלתן כבר קבלו ושוב אין להם חלק אדרבה הרי אמרו שנכריות נחשבנו לו ולא קבלו‬ ‫מעולם שום דבר טמנו‪ .‬ב' אמרו הלא נכריות נחשבנו לו אין לו שייכות כלל ופירש"י דחוק‪ ,‬גם תיבת כי מכרנו מיותר והכפילו הענין עוד ויאכל את כספינו‪ .‬ג' היכן אכל כספם אדרבא הלא כמו‬ ‫זר נחשב באשר שיעקב השכיר עצמו ללבן להיות רועה צאן בעד הנולדים עקודים נקודים וברודים והי' מן הראוי שמה שילדו הצאן בטבע העולם אותן יהיו לו‪ ,‬אבל לא יתכן שיעשה יעקב‬ ‫שום פעולה שילדו כן וע"ז לא נתרצה לבן ואיך העמיד המקלות‪ ,‬וגם מה אחר שלבן הפריד צאנו ונתנן לבניו וזה נעשה בידיעת יעקב ורצונו בלי שום מרמה א"כ איך נעשה כזה מאת הי"ת‬ ‫שהמלאך הביא צאנן מעדר בני לבן לעדר יעקב שילדו בדומה להם כאשר נאמר ליעקב בחלום הלילה‪ ,‬וזה נראה ח"ו כעול בחיק שופט כל הארץ הלא יכול הוא ית' להעשיר ליעקב בלי עול‬ ‫כלל‪ ,‬אבל שאכל לבן כספם לא שמענו רק שהחליף משכורתו ושינה דיבורו שבתחלה התנה עקודים יהי' שכרו וכשראה אחר זמן מה שכל הצאן ילדו עקודים וא"א לעמוד בזה חזר בו והתנה‬ ‫תנאי אחר מכאן ואילך יהי' שכרו נקודים‪ ,‬אבל במה שעבר לא מצינו שעכב לעצמו העקודים‪ ,‬וא"כ לא אכל כספם כלל‪ ,‬אדרבא נהפוך הוא‪ ,‬ומפני זה אמרו במדרש שיעקב אבינו ע"ה קיים‬ ‫בעצמו עם עקש תתפתל על שרימהו לבן והכניס לו לאה במקום רחל‪ ,‬לא ידעתי איך הותר לו ממונו מפני זה‪ .‬ד' אמרו כי כל העושר וגו' לנו הוא ולבנינו מלבד שזהו מיותר אינו מובן וכי להם‬ ‫ולבניהם הוא הלא הכל ליעקב אשר רכש מיגיע כפו בהיותו רועה צאן אביהם כנודע‪ .‬לתרץ ע"ד דרוש נ"ל‪ ,‬בהקדים איזה פסוקים בתחלת ענין יעקב עם לבן שאמר הבה לי אשתי כי מלאו ימי‬ ‫ופירש"י מה שפי' עי' עליו‪ ,‬עכ"פ נראה לעין כל שהי' יעקב רוצה למהר הדבר כי הי' אז בן פ"ד שנים א"כ מדוע לא נשא אשתו תיכף בבואו לבית לבן טרם עבדו ז' שנים‪ ,‬ואם תאמר כי לבן לא‬ ‫האמין לו אולי יברח מפניו‪ ,‬ז"א שהרי אח"כ נתן לו לאה ורחל ועבדו ז' שנים אחר הנישואין והאמין לבן ליעקב‪ ,‬ותתחזק זאת הקושי' ביותר בהקדים שאלה קטנה בהתנצלות לבן לא יעשה‬ ‫כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה זה התנצלות של הבל‪ ,‬היה לו לומר כן בשעה שאמר לו יעקב אעבדך ז' שנים ברחל בתך הקטנה לא יעשה כן במקומנו‪ ,‬וע"כ הענין כך שמנהג מקומו‬ ‫שהאומר תנה לי בתך הקטנה נתכוון גם לגדולה שהרי יודע הוא שלא יעשה כן לתת הצעירה לפני הבכירה ע"כ גם הקטנה קאמר ושפיר קאמר לבן לפי דרך הרמאות שלו‪ .‬א"כ הא דאמר יעקב‬ ‫ללבן אעבדך ז' שנים ברחל בתך וגו' הבין לבן לפי דרכו ז' שנים לכל בת ובת א"כ מה נשתנו ז' הראשונים שהיו דוקא קודם הנישואין וז' האחרות לאחר הנישואין‪ .‬והנ"ל בזה כך‪ ,‬דהנה אף לפי‬ ‫מנהג מקום ההוא אם עבר האב והשיא הצעירה לפני הבכירה מה שעשה עשה ולא יוציאו האשה מיד בעלה בשביל מנהג הזה‪ ,‬שהרי ב"נ נצטוו על עריות אשת איש ולא יוציאו האשה בשביל‬ ‫מנהג הלז‪ ,‬והנה מה שכתבנו לעיל שלפי המנהג אם אמר תנה לי בתך הקטנה מפרשים שגם הקטנה קאמר היינו לפי דרך ב"נ דאין להם דין אירוסי' רק בעולת בעל והדברי' שנדברו בין שניהם‬ ‫אמירה בעלמא הוא‪ ,‬מפרשים הדיבור במשמעות הנ"ל לפי מנהג המקום‪ ,‬אבל לדידן דמקדשין א"א לפרש שכיון לקדש שניהם ולא נתן כסף קידושין‪ ,‬גם לא הזכיר בשעת נתינה רק את האחת‬ ‫בודאי אינה מקודשת אלא אותה שהזכיר‪ ,‬ולא גרע מנתן לה ולא אמר לה דקיי"ל אינה מקודשת אם אינם עסוקים באותו ענין מכ"ש הכא‪ ,‬ואם קדש הקטנה מה שעשה עשה כנ"ל באב שעבר‬ ‫על מנהג המקום ‪ -‬והנה כי כן יעקב הי' דעתו לקדש את רחל כפי תורתינו שקיימוה האבות קודם שנתנה ורחל גיירה את עצמה מקודם כמבואר במדרש [עי' מדרש תלפיות ענף יעקב] שכן‬ ‫נהגו אפי' השבטים (ומפני זה דן יהודה את תמר לשריפה)‪ .‬ויש לו בה קידושין‪ ,‬ואומר אני שהנך ז' שנים מעות קידושין היו לקדש את רחל‪ ,‬ואם הייתי יכול לומר שרחל קטנה היתה ויש לאבי'‬ ‫יד לקבל קידושין בשבילה הוה א"ש‪ ,‬אך זה א"א שלבן גוי ואין לו יד לענין זה ע"כ מוכרח אני לומר שקדש אותה מדין ערב דקיי"ל [קידושין ו' ע"ב] תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת‬ ‫מדין ערב‪ ,‬ולבן לא התרצה כ"א בז' שנים שנתן עינו בממון‪ ,‬וא"כ אף לפי מנהג מקום מה שעשה עשה ואין להרהר אח"ז כלום‪ ,‬ולכן אף שאפשר שלבן הי' מאמין ליעקב לתת לו הבת קודם‬ ‫עבודתו מ"מ יעקב לא שאל זה הדבר‪ ,‬כי אם ישאו קודם ז' שנים יהי' מקדש במלוה דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף‪ ,‬ולא רצה לקדש בביאה דחציף מאן דמקדש בביאה‪ ,‬ולבן עשה את‬ ‫עצמו כלא מבין דרך יעקב והכניס לו לאה‪ ,‬ואח"כ כאשר צעק יעקב למה רימיתני הלא ברחל בתך עבדתיך ולא הזכרתי לאה ואין מקום למנהג העולם דלא הזכרתי בשעת קידושין‪ ,‬ולכן דקדק‬ ‫ואמר עבדתיך ולא אמר סתם הלא רחל אמרתי לך אך דקדק לומר עבדתיך היינו קידושין ולא שייך טענה הנ"ל‪ ,‬אבל לבן כפר בכל שאין בביתו דין קידושין ולא נתגיירה ודין ב"נ להם והרי היא‬ ‫כמקדם ובב"נ אין זה הדין כלום‪ .‬לכן אמר לא יעשה כן במקומינו דייקא כי ב"נ אנחנו ומה לנו למנהגך ולא נתכוונתי לשם קידושין כ"א לשם מכירה למכור בנותי בעד עבודת ז' שני' לכל א'‪,‬‬ ‫ובאמת אם היית מבקש לשאת קודם עבודת ז' שנים הייתי מאמין לך ואין בלבי עליך כלום מלא שבוע זאת ואתנה לך גם את זאת בעבודה שתעבוד ז' שני' אחרות אחר הנישואין‪ ,‬ועכשיו נשאה‬ ‫יעקב שהרי ידע שנתגיירה רחל והוא קידשה באמת ומה לו לעשות‪.‬‬ ‫ועתה יובן שלעומת הרמאות הלז שלם לו יעקב במדתו‪ ,‬כי רש"י פי' בפסוק ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא שאשת לבן אם רחל כבר מתה ע"ש ולכן נכסי מלוג שלה ונכסי צאן ברזל‬ ‫וכתובה יורשו בנותיה דקיי"ל [קידושין י"ז ע"ב] נכרי יורש אביו דבר תורה אבל לא אשתו כי אין אישות לגוי ולכן אין זכות ללבן בנכסי אשתו כ"א לבנותיה‪ ,‬כי לא היו לו בנים מאותה אשה כידוע‬ ‫[ב"ר ס"פ ע"ג]‪ ,‬ואותה הירושה לא מצינו שנתנה לבנותיו ואפשר שעכבן לעצמו משום שנתגיירו וקיי"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולכן קיי"ל [שם] גר אינו יורש את אביו גוי מן התורה‪ ,‬רק‬ ‫מדרבנן שלא יחזור לסורו‪ ,‬וא"כ אין לרחל וללאה שוב תביעה בנכסי אמן‪ ,‬ועכבם לבן לעצמם‪ ,‬אך לפי זה אי מודה לבן שנתגיירו שדין ישראל להם א"כ קדש יעקב את רחל ולא כיוון לעבוד ב'‬ ‫פעמי' ז' שני' רק פעם א' בשביל קידושי רחל והם הז' הראשונים‪ ,‬אבל אחר שרמוהו ונתן לו גם את לאה די לו שלא גירשה אבל לעבוד עוד בשבילה ז' שנים אחרות זה לא עלה על לב יעקב‬ ‫מעולם וא"כ יתן לו לבן שכר פעולה‪ ,‬ואם דין ב"נ להם וכדין עבד ב' פעמי' ז' שנים א"כ יותן להבנות נכסי אמן כדין גוי היורש אביו דבר תורה‪ ,‬ולכן בא יעקב גם הוא במרמה בחכמה של תורה‬ ‫ועשה כדין והוציא שלו מתחת ידו ע"י הצגת המקלות‪ ,‬וה' הסכים על ידו להביא הצאן מעדר בני לבן לעדרו של יעקב להציל העשוק מידו ולא שלח הצדיק בעולתה ידיו‪ ,‬וכאשר ידע ה' כי‬ ‫כבר קבל יעקב לפי ערך א' משניהם או שכר חלוף עבודת ז' שנים האחרות או כפי המגיע לחלק נכסי אם רחל ולאה‪ ,‬אמר לו ה' שיחזור לבית אל ולא יתעכב עוד בבית הרשע‪ .‬על כן כאשר‬ ‫קרא יעקב לרחל וללאה השדה אל צאנו לשאול את פיהם אם יתרצו לצאת מבית אביהם‪ ,‬השיבו העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו‪ ,‬עד עתה נתעכבנו בח"ל מפני נחלתינו הבאה לנו מירושת‬ ‫אמנו‪ ,‬אבל עתה אין לנו עוד חלק ונחלה כי הלא נכריות נחשבנו לו בשעת נישואין כי מכרנו כנכריות ממש‪ ,‬ולא בתורת קידושין כבת ישראל ועתה ויאכל גם אכול את כספינו הבא לנו מירושת‬ ‫אמנו‪ ,‬אתמהא‪ .‬לכן כל העושר אשר הציל ה' מאבינו לנו הוא ולא לך כדין נכסים שנפלו לאשה מבית אביה שלה היא והפירות אוכל הבעל‪ ,‬ולבנינו שבניה יורשים את זה שאין לשאר בנים חלק‬ ‫בירושה זו ואתי הכל על נכון‪ .‬או נאמר הפירוש בהיפוך כי נכריות נחשבנו כאילו אין אנחנו בנותיו כ"א כקטן שנולד דמי שהרי מכרנו ולא נתן לנו בשעת נישואין נדן המגיע לנו מירושת אמנו‪,‬‬ ‫וע"כ נכריות אנחנו ולא בנותיו כגר שנתגייר ויאכל גם אכול את כספנו שכר ז' שנים ודו"ק‪.‬‬ ‫גי ז"ל אור החיים‪ :‬העוד לנו וגו' כפלו לומר "חלק ונחלה"‪ ,‬לרמוז ב' דברים‪ ,‬הא' הוא חלק הנוגע להם בירושת אמם שכבר מתה‪ ,‬והב' נחלת אביהם‪ ,‬והחליטו שאין להם תוחלת משניהם‪,‬‬ ‫והראיה "הלא נכריות נחשבנו לו" כבר "שמכרנו" וזה לך האות שאין אנו אצלו במדרגת בנים‪ ,‬וממילא יצו עליהם לבל ירשו בו‪ ,‬הגם שבמשפטי הגוים אפשר שהבנות ירשו ואון יוכיח וכמעשה‬ ‫רבן שמעון בן גמליאל ואחותו (שבת קטז) א ואומרו "ויאכל גם אכול" ב' אכילות‪ ,‬א' ירושת כתובת אמם‪ ,‬והב' מה שעבד יעקב י"ד שנה בעדם‪.‬‬ ‫די ז"ל המהרי"ט‪ :‬אלא הטעם ממה שאמרו הלא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו‪ ,‬כמו שביארתי במקומה ענין הרמאות שעשה לבן ליעקב בענין לאה‪ ,‬וסוף ששעבדו שבע שנים אחרות בעושק‬ ‫ונלוז‪ ,‬שהרי עבד ברחל ואם הוא רצה לתת לו את לאה מפני כך היה מחוייב לעבוד עוד שבע שנים ואילו היה אותם השנים לעצמו בן חורין היה מרויח כמו שהרויח באותם השש שנים וז"א‬ ‫ויאכל גם אכול את כספנו אבל בשבע ראשונות לא כמשפט הבנות אין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה ובז' אחרונת היה בעושק ונלוז וז"ש ויאכל גם אכול‪ ,‬אכילה ראשונה ושניה ומזה הטעם‬ ‫כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו ראוי היה לנו‪.‬‬ ‫ירּוׁש ִָלם‬ ‫תֹורה ְּוד ַבר ה' ִמ ָ‬ ‫ּכִ י ִמ ִּצּיֹון ֵּת ֵצא ָ‬ ‫דד‬ ‫סוגיות מחשבה ויצא‬ ‫מאכלו‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫במה שמשיא בתו לת"ח ומטיל מלאי לכיסם‪ ,‬והיינו דאמרו מה‬ ‫ובאלשיך כתב‪ ,‬וז"ל‪ :‬שאלו היה כמוכר בנות גדולות‪ ,‬דרך מהר‬ ‫תועלת נצפה מאבינו‪ ,‬אם שהשיא בנותיו לת"ח‪ ,‬הלא נכריות‬ ‫ומתן‪ ,‬היה נותן לנו דמי המכר של הארבע עשרה שנה‪ ,‬אך ויאכל‬ ‫נחשבנו לו כי מכרנו‪ ,‬ולא השיאנו לך‪ ,‬ואם שיטיל מלאי לכיסך‪,‬‬ ‫הוא שבע שנים בראשונות‪ ,‬גם אכול השניות‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועיין מעין‬ ‫הלא אכל את כספנו‪ ,‬ולזה אמרו חלק ונחלה בבית אבינו‪ ,‬כי‬ ‫וט‬ ‫זה בדרשות מהרי"ט ויצא‪ ,‬דרוש שני‪ ,‬הנ"ל ‪.‬‬ ‫בשתים אלו יהי' מעלת ע"ה‪ ,‬או ע"י הנחלה שהוא שמשיא בתו‬ ‫לת"ח "ויחלוק נחלה עם בניו" כמ"ש מהרש"א על פסוק חוסן‬ ‫עוד כתב במצת שימורים (שער המזוזה ד"ה כשהפתח גבוה) וז"ל‪,‬‬ ‫ישועות‪ ,‬או מטיל מלאי ויחלוק חלק כחלק עם תורתו‪ ,‬כשמעון‬ ‫ולא די שאכלו הגבורות‪ ,‬אלא "גם אכול את כספנו" שהם המעט‬ ‫אחי עזריה‪ ,‬והם אמרו היש לנו חלק או נחלה‪ ,‬לא זה ולא זה‪,‬‬ ‫חסדים שנקרא כסף‪ ,‬עכ"ל‪ .‬והיינו שלקח מהם את כל שפעם‬ ‫עכ"ל‪.‬‬ ‫זט‬ ‫הרוחני והגשמי‪ ,‬עי"ש ודו"ק‪.‬‬ ‫יתר על כן כתב באמרי נועם (בא‪ ,‬אות יח)‪ ,‬וז"ל‪ :‬ומעתה ויאכל‬ ‫ועין עוד היכל הברכה (ראה‪ ,‬ד"ה אכלה) שאכל זהו אכילה‬ ‫גם אכל את כספנו‪ ,‬היינו שאם לא נברח מאתו‪ ,‬יאכל משלנו‪,‬‬ ‫עליונה‪ ,‬גם אכול זהו אכילה תחתונה‪ ,‬עי"ש‪.‬‬ ‫עכ"ל‪ .‬ולפ"ז נראה שלבן היה אוכל משל בנותיו‪ ,‬הן אכילה‬ ‫בפועל שלקח מאכל שלהם ואכל‪ ,‬והן שלקח מכספם לקנות‬ ‫ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות ולא מצא ויצא מאהל לאה ויבא באהל‬ ‫רחל ורחל לקחה את התרפים ותשמם בכר הגמל ותשב עליהם וימשש לבן את כל האהל ולא‬ ‫מצא (בראשית לא‪ ,‬לג‪-‬לד)‬ ‫זי‬ ‫האמהות האחרונות‪ ,‬ושוב מפרש הראשון‪ ,‬עכ"ל ועי"ש ‪.‬‬ ‫וכתב רש"י (דה"י א כט‪ ,‬כא)‪ ,‬וז"ל‪ :‬דרך המקרא לדבר כשמדבר‬ ‫חי‬ ‫לדברי רש"י‪ ,‬אהל יעקב הוא אהל רחל ‪ ,‬ולא היה לרחל אהל‬ ‫בשנים ובג' דברים‪ ,‬מניח הראשון עד לסוף ומפרש האחרון מיד‪,‬‬ ‫לעצמה‪ .‬אולם לדברי הרמב"ן ועוד ראשונים נתבאר לעיל‬ ‫וכן ויבא לבן באהל יעקב עד ויבא באהל רחל‪ ,‬והלא כבר נאמר‬ ‫שדרכם היה שלאשה היה אהל לעצמה‪ ,‬ולפ"ז אהל רחל אינו‬ ‫ויבא לבן באהל יעקב הוא אהל רחל‪ ,‬אלא לא מצא הוא מוסב על‬ ‫וט עיין בהערה ה‪.‬‬ ‫זט ז"ל המצת שימורים‪ :‬וכן הגבורות ב"כתף" שמאל‪ .‬והנה מאחר שהשני פרשית שבמזוזה הם החסדים וגבורות‪ ,‬לכן ג"כ צריך להניח המזוזה כנגד הכתפיים ששם הם ג"כ בחינת חו"ג‪ .‬וזהו‬ ‫שווין ידייהו עליה ד"כתפי" והבן‪ .‬וכן תמצא במזוזה שבע הויו"ת‪ ,‬והאותיות שהם אחר ז' הויו"ת שהם "אלהינו "אחד "אלהיך "אלהיכם "בכם "נתן "לאבותיכם הר"ת שלהם גי' אלהי"ם וזהו "ה'‬ ‫הוא האלהי"ם" והם החסדים והגבורות שבמזוזה‪ .‬והנה אם תמנה שם הוי"ה עם הפנים והאחור שלו באלפ"א בית"א‪ ,‬וכן השם אלהי"ם עם הפנים והאחור שלו באלף ביתא‪ ,‬שהם טדה"ד כוז"ו‪,‬‬ ‫במו"כן אכדט"ם‪ ,‬יהו"ד אלהים גימטרי' שס"ה להורות כי ששה שמות הם שומרים ששה קצות של זעיר משס"ה שדים‪ .‬והנה אמרנו לעיל שיעקב היה הולך ללבן כדי לתקן בחינת המזוזה‬ ‫כנזכר מפגם של אדם הראשון‪ .‬ולכן אמר "אם יהיה אלהים עמדי" הכוונה הוא כי האותיות שיש אחר ז' הויו"ת שבמזוזה שהם "אלדינו "אחד "אלדיך "אלדיכם "בכם "נתן "לאבותיכם הנה‬ ‫הר"ת שלהם גי' אלהים‪ .‬והנה לב"ן היה אחיזה שלו קצת בשם אלדים זה‪ ,‬ולא בכל הז' אותיות‪ .‬אלא בג' אותיות אחרונות בלבד שהם "בכם "נתן "לאבותיכם שר"ת "לבן"‪ .‬אבל הד' אלפין שהם‬ ‫א' דאלדינו הוא א' דס"ג שהיא ביסוד דבינה‪ .‬שעל שם אלדינו זה נכלל משה עם בני ישראל ביחד‪ .‬אבל בג' אלפין של "אחד "אלדיך "אלהיכם הם ג' אלפין דמ"ה שהוא הזעיר לא נכלל משה‬ ‫רבנו עמהם‪ ,‬והוא קורא לזעיר "אלדיך" "אלדיכם" של ישראל בלבד‪ ,‬ולא מדתו של משה‪ ,‬כי משה היה מבחי' חו"ב‪ ,‬ע"ב וס"ג‪ ,‬ולא ממ"ה וב"ן‪ .‬והנה באלו ד' אלפין לא היה אחיזה אל לבן כי אם‬ ‫באותיות "לבן" עצמו‪ .‬וז"ש יעקב במראה הסולם "אם יהיה אלהים עמדי"‪ .‬דהיינו שיהיה כח בידי לתקן זה "אלהים" שהוא עמדי ר"ל אבל הז' הויו"ת שגי' "יעקב" וזהו עמדי דייקא "ושמרני‬ ‫בדרך הזה אשר אנכי הולך" כדי שיהיה לי כח להוציא מידו של לבן אותיות "לבן"‪ ,‬ו"נתן לי לחם לאכול" כי אלו ז' אותיות שהם אחר ז' הויות מתגלים באחורי הזעיר אל לאה ורחל‪ ,‬דהיינו ד'‬ ‫אלפין הראשונים במילוי גי' "מד"ת ימי מה היא" כנודע שהם בלאה שמקבלת ד' אלפין של ד' מילוי אהי"ה כידוע בד' דאחד ע"ש‪ .‬ואותיות "לבן" אם תחבר עמהם אות ה' אחרונה של שם הוי"ה‬ ‫שהיא ברחל‪ ,‬הרי אותיות "לבנה" שהיא רחל שנקרא סיהרא קדישא כנודע‪ .‬והנה סוד המזוזה שהיא יסוד דבינה הלא מתגלה בשניהם‪ ,‬בעקבים של לאה ובכתר דרחל‪ .‬ולכן היה מוכרח יעקב‬ ‫ליקח השתים רחל ולאה‪ ,‬כדי לזכות בבחינת מזוזה עצמה‪ .‬אבל יעקב לא רצה ליקח כי אם רחל כמ"ש "אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה"‪ .‬שהוא היה סבור מאחר שעיקר אחיזת לבן‬ ‫הוא באותיות "לבן" המתגלים ברחל‪ ,‬א"כ בזמן שיקח רחל ויתקן אותה לא יהיה עוד כח אל לבן להיות יונק באותיות "לבן"‪ .‬אבל באמת היה לו אז גם כן אחיזה באלו ד' אלפין שהוא בעקביים‬ ‫דלאה כנודע‪ .‬על כן היה מוכרח ליקח השנים‪ .‬והנה לבן היה סובר בדעתו ע"י שיעקב יקח השתי נשים הם יפתו אותו ויהיה לו [ללבן] כח ג"כ לאחוז בז' הויות עצמו שהם במספר "יעקב"‪ .‬ולכן‬ ‫אמר לבן "טוב תתי אותה לך מתתי אותה לאיש אחר"‪ .‬אבל המאציל העליון נתן בלב לבן להחליף רחל בלאה כדי שיוכל יעקב לתקן מתחלה המעט ואח"כ המרובה‪" .‬אם תפסת מועט תפסת"‪.‬‬ ‫כי אם יקח רחל מתחלה‪ ,‬תתגבר עליו קליפת לבן ולא יוכל לתקן מאומה‪ .‬לכן היה צריך מתחלה לתקן את לאה שהוא המועט‪ ,‬ואח"כ את רחל‪ .‬והנה לפי סברת יעקב שהיה בדעתו ליקח את‬ ‫רחל בלבד‪ ,‬לכן אמר "ונתן לי לחם לאכול" ר"ל הג' הויות אחרונות שגי' "לחם"‪ ,‬ששם אחיזת לבן ע"י רחל בתו‪ .‬אם יהיה לי זכות שאוכל לתקן אותם על ידי שאקח את רחל לאשתי שנקרא‬ ‫"לחם" כמ"ש "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" וזה סוד "לחם לאכול" לשון חיבור כמו "אכלו רעים"‪ .‬ואז אתקן הג' אותיות של "לבן"‪ .‬וגם אזכה שתתן לי כח להלביש את עצמי בכל הז' הויות‬ ‫של ב' פרשיות של המזוזה‪ .‬וז"ש "ובג"ד ללבוש" שהוא רמז על אות ב' של בגד לשתי פרשיות שיש במזוזה‪ ,‬ואות ג' לפ' ראשונה שיש בה ג' הויות‪ .‬ובפ' שניה ד' הויות וסי' בג"ד‪ ,‬פי' שיהיה לי‬ ‫כח להתלבש בהם שהם במספר שמי "יעקב"‪" .‬ושבתי בשלום אל בית אבי והיה ה' לי לאלהים" ר"ל שע"י לקיחת רחל אתקן ג' אותיות ואם אח"כ אחזור לשלום אל בית אבי בלי שום קטרוג‪,‬‬ ‫ואזכה אל ז' הויות שהם במספר שמי‪ ,‬וזהו "ה' לי" דייקא‪ ,‬אזי אתקן ג"כ הד' אותיות אחרות של אחר ד' הויות כדי שיהיה אלדים גם כן בשלימות בסוד "ה' הוא אלדים"‪ .‬אבל המאציל העליון‬ ‫עשה שהחליף לו את רחל ונתן לו את לאה בראשונה‪ ,‬כדי שיתקן יעקב כל שם אלדים בבית לבן‪ .‬וז"ש אח"כ יעקב "ואביכן התל בי והחליף את משכורתי עשרת מונים" כמ"ש הזהר‪ ,‬שבא עליו‬ ‫עם עשרה מיני כישופי נחש וקסם וכו' ע"ש כדי שע"י אחיזתו שיש לו באלדים‪ ,‬שיהיה לו ג"כ אחיזה בז' הויות‪ .‬אבל ע"י שאני כבר תיקנתי אותיות "אלהים" והכנסתי אותם פעם אחרת בתוך‬ ‫הקדושה‪ ,‬לכן "ולא נתנו אלהים להרע עמדי" דייקא להיות ללבן אחיזה באלו הז' הויות של המזוזה‪" .‬ותען רחל ולאה ותאמרנה לו העוד לנ"ו‪ ,‬ושגימטריא אלהים‪ ,‬חלק ונחלה בבית אבינו"‪ .‬ר"ל‬ ‫וכי עדין יש לנו איזה חלק בקליפות‪ ,‬כלומר שקליפת אבינו הוא שולט ויש לו אחיזה באלהים שלנו‪ ,‬והלא כבר תקנת כל הז' אותיות שמספרם אלהים‪" ,‬הלא נכריות נחשבנו לו"‪ ,‬כמו אלהים‬ ‫אחרים‪" ,‬כי מכרנו ויאכל" שכל זיווג של הקליפות הוא על ידי השפע שיקבל מאלהים שלנו‪ ,‬שהם הגבורות שהיו מתפשטות בשני פרצופים שלנו של מעלה‪ ,‬שהם לאה ורחל עליונים‪ .‬ולא‬ ‫די שאכלו הגבורות אלא "גם אכול את כספנו" שהם המעט החסדים שנק' כסף שהיו מתפשטים דרך יסוד דבינה בפרצופים שלנו‪" .‬כי כל העושר אשר הציל אלהים מאבינו" ר"ל עתה שיתקן‬ ‫אלהים ונכנס בקדושה הוציאו עמו כל הבירורים של עולם עקודים נקודים וברודים כנודע ב"דרוש א"ק" ממה שהיה בתוך הקליפות‪ .‬וכל השפע הזה הוא לנו ר"ל ממה שהיה מגיע לחלקנו‬ ‫לתיקון פרצופים שלנו ולבנינו‪ ,‬שהם הנשמות שיצאו‪ ,‬משלנו הוא‪" .‬עתה‪ ,‬כל אשר אמר אלדים אליך עשה" ר"ל שהחזיר אותנו לקדושה כמו קודם חטא אדם הראשון שהיה כל זה השפע בתוך‬ ‫הקדושה וז"ש שאמר לו "שוב אל ארץ מולדתך" שהוא ביסוד דאימא ששם היה הלידה של יעקב ורחל ולאה וכל השבטים כנודע‪.‬‬ ‫זי ז"ל רש"י‪ :‬כן דרך המקרא לדבר כשמדבר בשנים ובג' דברים מניח הראשון עד לסוף ומפרש האחרון מיד וכן ויבא לבן באהל יעקב עד ויבא באהל רחל והלא כבר נאמר ויבא לבן באוהל‬ ‫יעקב הוא אהל רחל (בראשית לא) אלא לא מצא הוא מוסב על האמהות האחרונות ושוב מפרש הראשון ויצא מאהל לאה תחלה ויבא באהל רחל מאהל לאה הלך אל אהל רחל לפי שדברים‬ ‫אחרים צריך לומר על זה ורחל לקחה וגו' ושוב אין נופל לומר ובאוהל שתי האמהות ולא מצא הכא נמי צריך לומר על הזבחים דברים אחרים‪.‬‬ ‫חי ז"ל רש"י על אתר‪ :‬באהל יעקב ‪ -‬הוא אוהל רחל שהיה יעקב תדיר אצלה וכה"א בני רחל אשת יעקב ובכולן לא נאמר אשת יעקב‪ .‬ויבא באהל רחל ‪ -‬כשיצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל‬ ‫קודם שחפש באהל האמהות (ס"א השפחות) וכל כך למה לפי שהיה מכיר בה שהיא משמשנית‪.‬‬ ‫ה‬ ‫בלבבי משכן אבנה • ויצא • תשפ"ז • ‪#476‬‬ ‫סוגיות מחשבה ויצא‬ ‫הרבים‪ ,‬מה שאין כן בשאר אהלים‪ ,‬ולא היה יכול לבא יעקב בשאר‬ ‫אהל יעקב אלא היה לה לרחל אהל לעצמה‪ .‬ועיין רד"ק על אתר‬ ‫אהלים כי אם ברשות רחל שהיא עקר הבית‪ ,‬וכל האהלים היו‬ ‫שפירש כדברי רש"י שאהל יעקב הוא הוא אהל רחל‪ ,‬ונכנס לבן שני‬ ‫טי‬ ‫פתוחים לאהל רחל‪ ,‬ולכך נכנס לבן באהל רחל תחלה שהיה פתוח‬ ‫פעמים לאוהל רחל מחמת שהיתה משמשנית‪ ,‬ועי"ש ‪.‬‬ ‫לרשות הרבים‪ ,‬ואחר כך בא לאהל לאה וחזר עקביו לאהל רחל‬ ‫וכך ביאר הרמב"ן בפסוק דידן‪ ,‬וז"ל‪ :‬אהלים היו לכולם‪ ,‬כי היה זה‬ ‫וכו'‪ ,‬וריב"א פי' שאהל לאה היה בין אהל רחל ובין אהל האמהות‬ ‫וכלם היו פתוחים זה לזה ואהל רחל ואהל לאה היו פתוחים לרשות‬ ‫מצניעות הצדיק (אהל ‪ -‬צניעות)‪ ,‬כי לכל אחת מארבעת הנשים היה‬ ‫אכ‬ ‫הרבים‪ ,‬מה שאין כן בב' האמהות‪ ,‬עכ"ל‪ .‬עי"ש בארוכה כל דבריו ‪.‬‬ ‫אהל מיוחד‪ ,‬בעבור שלא תדע האחרת בבאו אל רעותה‪ ,‬גם אסור‬ ‫הוא בדין תורה כמו שהזכירו במסכת נדה (יז)‪ ,‬וליעקב אהל מיוחד‬ ‫ובעומק לפי הנ"ל‪ ,‬אהלים פנימים הם אהלים של הסתרה‪ ,‬ואהלים‬ ‫ושם תאכלנה על שולחנו עם בניו ועם בני ביתו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫חיצונים הם אהלים של גילוי‪ .‬ועיקר הגילוי הוא אהל רחל‪ ,‬וכנודע‪,‬‬ ‫ולכן היה פתוח לרה"ר‪ .‬וי"א שאף לאה אהלה גלוי‪ ,‬לאה ‪ -‬אהל‪,‬‬ ‫ובאבן עזרא שם פירש שלאמהות בלהה וזלפה היה אהל אחד‪,‬‬ ‫כ‬ ‫אותיות שוות‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫ולכאורה מפני שאינן חשובות כאמהות גמורות‪ ,‬עי"ש ‪.‬‬ ‫לכולי עלמא אהלי השפחות היו מוסתרים‪ ,‬כיון שמהותם הסתרה‪.‬‬ ‫ובריב"א כתב‪ ,‬וז"ל‪ :‬וזה לך הסדר האהלים לרש"י‪ ,‬אהל רחל היה‬ ‫בכ‬ ‫וכיון של'לאה' יש צד של הסתרה וצד של גילוי וכנודע ‪ ,‬על כן‬ ‫בין אהל לאה ובין אהל ב' האמהות ואהל רחל הוא אהל יעקב וכו'‪,‬‬ ‫נחלקו אם אהלה היה מגולה או מוסתר‪.‬‬ ‫ונקרא על שם יעקב‪ ,‬לפי שהוא עקר הבית‪ ,‬והוא היה פתוח לרשות‬ ‫ואילי צאנך לא אכלתי (בראשית לא‪ ,‬לח)‬ ‫המלאכה‪ ,‬שזה ודאי דרך הרועים אפילו הכשרים לצלות מה מהם‬ ‫וכתב רבינו בחיי‪ ,‬וז"ל‪ :‬ואילי צאנך לא אכלתי ‪ -‬כדרך הרועים‪,‬‬ ‫בעת השמירה‪ ,‬לקיים "לא תחסום שור בדישו"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫כענין שכתוב (יחזקאל לד‪ ,‬ג) "את החלב תאכלו ואת הצמר תלבשו‬ ‫ובחתם סופר כתב‪ ,‬וז"ל‪ :‬נראה לי שהיה מנהג אבותינו ביום עקדת‬ ‫הבריאה תזבחו והצאן לא תרעו"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫יצחק לאכול ראש איל זכר לעקידתו‪ ,‬וכשהיה יעקב בבית לבן‪,‬‬ ‫וביאר בחזקוני‪ ,‬וז"ל‪ :‬מנהג הרועה‪ ,‬כשהוא נוהג צאן למקום רחוק‬ ‫אפילו בשנים שסחרו בניו כפרש"י מתי אעשה גם אנכי לביתי‪ ,‬מ"מ‬ ‫למצוא מרעה דשא ואינו מוצא לקנות לו מזון לפי שנתרחק מן‬ ‫לא לקח בממונו מאילי לבן לקיים מנהגו‪ ,‬לא עשה כן מפני החשד‪.‬‬ ‫היישוב לוקח לו מאילי צאן שאינם ראוים לפרייה ואוכלן‪ ,‬אבל אני‬ ‫והינו אילי צאנך לא אכלתי‪ ,‬אפילו במחיר ודוקא אילי (כמנהג לאכול‬ ‫ואילי צאנך לא אכלתי‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫איל דייקא זכר לאילו של יצחק) וק"ל‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ולכאורה‪ ,‬אם זה דרך הרועים אינו גזל‪ ,‬ויעקב עשה לפנים משורת‬ ‫[לפי דברי החתם סופר מיושב מש"כ רש"י "מכאן אמרו איל בן‬ ‫הדין‪ .‬אולם‪ ,‬כתב ר' יוסף בכור שור‪ ,‬וז"ל‪ :‬לא "גנבתים" כדי לאכלם‪,‬‬ ‫יומו קרוי איל שאל"כ מה שבחו אילים לא אכל אבל כבשים אכל‬ ‫עכ"ל‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫א"כ גזלן הוא"‪ ,‬ולדברי החת"ס ניחא כי המנהג היה לאכל דוקא איל‪,‬‬ ‫וכתב המלבי"ם במפורש‪ ,‬וז"ל‪ :‬שלא אכל כלל אף מה שהותר‬ ‫ודו"ק]‪.‬‬ ‫לפועל לאכול כפי המנהג‪ ,‬עכ"ל‪ .‬וכתב בבאר מים חיים‪ ,‬וז"ל‪ :‬ואילי‬ ‫וקרוב לכך כתב בשפת אמת (ליקוטים‪ ,‬ד"ה ואילי צאנך)‪ ,‬וז"ל‪ :‬הפירוש‬ ‫צאנך לא אכלתי‪ ,‬לאכול מהם דבר מה איל הצאן בין יומו בעת‬ ‫טי ז"ל רד"ק‪ :‬ויצא מאהל לאה‪ ,‬וכאשר יצא מאהל לאה נכנס באהל רחל‪ ,‬ולפי שנתעכב שם ורבו הדברים בינו לבינה כתבו באחרונה‪ .‬ובב"ר (עד‪ ,‬ט) ויבא לבן באהל יעקב זהו אהל רחל‪ ,‬ויבא באהל רחל‪,‬‬ ‫שני פעמים נכנס באהל רחל הכיר בה שהיתה משמשנית‪.‬‬ ‫כ ז"ל אבן עזרא‪ :‬ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות ‪ -‬שאהל אחד היה לשתיהן‪ .‬או באהל כל אחת מהן‪ .‬ואחר כן שב פעם שנית אל אהל לאה והעד ויצא מאהל לאה‪ .‬גם זה נכון‬ ‫שהיה אהל ליעקב בין אהל לאה ובין אהל רחל‪ .‬והקרוב אלי שהכתוב אחז דרך קצרה ואיחר להזכיר אהל רחל‪ .‬וכן היה בא באהל יעקב ואח"כ באהל לאה ואח"כ באהל רחל ואחר כך באהל שתי האמהות‪.‬‬ ‫והטעם שבקש באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות ולא מצא כי לא היה שם כלום ובעת צאתו מאהל לאה ובא באהל רחל שהיו התרפים שם כבר לקחתם רחל ושמה בכר הגמל‪.‬‬ ‫אכ ז"ל הריב"א‪ :‬ויבא לבן באהל יעקב וגו'‪ .‬ויצא מאהל לאה חזר לו לאהל רחל קודם שחפש באהל שתי השפחות וכל כך למה שהיה מכיר בה שהיא משמשנית עכ"ל‪ ,‬פי' החזקוני שלכך דחק רש"י‬ ‫לפרש כן שחפש באהל ב' השפחות באחרונה לפי שנאמר ולא מצא גבי אהל ב' האמהות ודבר זה מלמדנו שחפש אהל שלהם באחרונה‪ ,‬וי"מ הלכך דחק רש"י לפרש כן שחפש אהל שלהן באחרונה לפי‬ ‫שכתוב ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל‪ ,‬ולא כתוב שחזר ובא לאהל לאה פעם שניה כמו שנאמר באהל רחל שכתוב ויבא לבן באהל יעקב וגו' ויבא באהל רחל למדנו שמאותה ביאה שבא תחלה באהל‬ ‫יצא הימנ' ובא לאהל רחל קודם שחפש אהל ב' האמהות כי לא היה לו להזכיר יציאה בלא ביאה‪ ,‬ולפי' רש"י צריך לסרס המקרא ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל ובאהל‬ ‫שתי האמהות ולא מצא כפירש"י וזה לך הסדר האהלים לרש"י אהל רחל היה בין אהל לאה ובין אהל ב' האמהות ואהל רחל הוא אהל יעקב דמשמע מלשון רש"י למבין ונקרא על שם יעקב לפי שהוא‬ ‫עקר הבית והוא היה פתוח לרשות הרבים מה שאין כן בשאר האהלים ולא היה יכול לבא יעקב בשאר אהלים כי אם ברשות רחל שהיא עקר הבית וכל האהלים היו פתוחים לאהל רחל ולכך נכנס לבן‬ ‫באהל רחל תחלה שהיה פתוח לרשות הרבים ואחר כך בא לאהל לאה וחזר עקביו לאהל רחל לפי שחזר והיה באמצע ולא יכול ליכנס באהל האמהות אליו דרך אהל רחל וחפש אהלה לפי שהיה מכיר‬ ‫בה שהיא משמשנית ואחר בא באהל האמהות וחפש אהלן‪ ,‬וריב"א פי' שאהל לאה היה בין אהל רחל ובין אהל האמהות וכלם היו פתוחים זה לזה ואהל רחל ואהל לאה היו פתוחים לרשות הרבים מה‬ ‫שאין כן בב' האמהות וזהו שנאמר ויבא לבן באהל יעקב שזהו אהל רחל שהיה תחלה יצא משם ובא לאהל לאה ואחריו לאהל האמהות ולא מצא וחזר עקביו לאהל לאה לפי שאין אהל האמהות פתוח‬ ‫לרשות הרבים ויצא ובא לאהל רחל לפי שהיה מכיר בה ולדבריו אין צריך לסרס המקרא למבין‪ ,‬ורשב"ם פי' שאהל יעקב אינו אהל רחל ואהל יעקב היתה תחלה ואחריו אהל לאה שהיא הגדולה ואחריו‬ ‫אהל האמהות‪ ,‬ולפי שלא תטעה לומר שהיה אהל רחל אחרון כתוב ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל לומר לך אחר אהל לאה היה אהל רחל אלא שנכתב אחרון להאריך בו ולפרש איך היה שלא נמצאו‬ ‫שם התרפים ולדבריו צריך לסרס המקרא‪ ,‬וי"מ שאהל יעקב היה בין אהל רחל ובין אהל לאה ואחר אהל לאה היו אהלי האמהות וכולן היו פתוחים זה לזה וגם היו פתוחים כלם לרשות הרבים חוץ מאהל‬ ‫האמהות ולכן בא לבן תחלה לאהל יעקב כי אמר עליו שגנב אלהיו ואחריו לאהל לאה ולאהל האמהות ולא מצא וחזר עקביו לאהל לאה לפי שלא היה אהל האמהות פתוח לרשות הרבים ויצא משם ובא‬ ‫לאהל רחל דרך רשות הרבים ולא דרך אהל יעקב שהרי לא כתוב שבא פעם שניה באהל יעקב כמו שכתוב באהל רחל ולאה ולפי זה אין צריך לסרס המקרא‪.‬‬ ‫בכ לדוגמא (עץ חיים שער לז פרק ב)‪ :‬והתשובה הוא כי נתבאר לעיל כי הקליפה צורך גבוה כדי שיהיה שכר ועונש בעוה"ז וכמארז"ל טוב מאד זה מלאך המות ומוכרח שגם הקליפות יקחו חלקם‬ ‫חיותם וראה המאציל כי הבחי' היותר מועט שיש בכולן שהיא אחורי לאה כי אין שם כל כך אחיזה כמו באחורי המלכות רחל כנ"ל ולכן הניח אחורי לאה נוטין לחוץ בגילוי כדי שיתאחזו שם החיצונים‬ ‫וינקו משם כדי חיותן בלבד משא"כ אם היו נאחזין ברחל שהיא אחיזה גדולה‪ .‬וכן בהמשך (שער לח פרק ב)‪ :‬ועוד כי היא בחי' הצלע כי הרי לאה מקומה היה אחורי הצלעות שהם עצמות אבל רחל הוא‬ ‫בשר מבשרו דינא רפיא במקום גילוי החסדים והמשך דברי אדה"ר הם כך‪ .‬כי הנה ב' נשים היו לו א' היא עצם מעצמו וב' בשר מבשרו אבל לזאת השניה הנקרא בשר יקרא אשה ולא לראשונה שהיא עצם‬ ‫ואינה עדיין נמתקת כנ"ל ואח"כ נמתקה בזמן יעקב בסוד לאה כנ"ל‪ .‬וכן בשער הכוונות ‪ -‬דרושי סדר שבת הקדמה‪ :‬ולכן הכתוב יחס העינים בלאה ולא ברחל כמ"ש ועיני לאה רכות אמנם ברחל הזכיר‬ ‫היופי כמ"ש ורחל היתה יפ"ת ויפ"מ ולא בלאה והטעם הוא לפי שלאה היא למעלה במקום כיסוי האורות אבל רחל היא למטה מן החזה אשר שם הוא גילוי אורות החסדים בתוך ז"א כנודע כי שם נסתיים‬ ‫יסוד דאימא המלביש ומכסה את החסדים ואז האורות ההם המגולים מאירים בה ומיפים אותה‪.‬‬ ‫ירּוׁש ִָלם‬ ‫תֹורה ְּוד ַבר ה' ִמ ָ‬ ‫ּכִ י ִמ ִּצּיֹון ֵּת ֵצא ָ‬ ‫וו‬ ‫סוגיות מחשבה ויצא‬ ‫טובי הבשר ובעלי צמר לבן ואומן לא מרע אומנותו (עיין עבודה זרה‬ ‫שמעולם לא אכל מצאן לבן‪ ,‬שלא יאמר שבגזל בא לידו‪ ,‬לכן עשה‬ ‫כז‪ ,‬א)‪ ,‬אבל אילים שכבר הולידו זה יאכל הרועה‪ ,‬לזה אמר יעקב שגם‬ ‫לעצמו גדר שלא יאכל כלל אף במקח רק ממינים אחרים‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫אותם לא אכל‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ועיין חת"ס דלעיל‪ ,‬ודו"ק‪.‬‬ ‫ואמרו בגמרא (ב"ק סה ע"ב) "אמר רבא שור בן יומו קרוי שור‪ ,‬איל‬ ‫אולם‪ ,‬במלבי"ם (ויקרא ב‪ ,‬טו) כתב‪ ,‬וז"ל‪ :‬ואף על גב דבב"ק (סה ע"ב)‬ ‫בן יומו קרוי איל‪ ,‬וכו' דכתיב ואילי צאנך לא אכלתי‪ ,‬אלים הוא דלא‬ ‫מוכיח רבא דגם בן יומו קרוי איל‪ ,‬מדכתיב ואילי צאנך לא אכלתי‪,‬‬ ‫אכל‪ ,‬כבשים אכל‪ ,‬אלא לאו ש"מ איל בן יומו קרוי איל"‪ .‬אולם‪ ,‬כתב‬ ‫שם מדבר בלשון בני אדם‪ ,‬שידברו לפעמים בדרך ההרחבה‪ ,‬ר"ל‬ ‫במשך חכמה (בראשית לב‪ ,‬טו)‪ ,‬וז"ל‪ :‬לזה אמר ואילי צאנך לא אכלתי‪,‬‬ ‫גכ‬ ‫טיב צאנך וכחם לא אכלתי‪ ,‬עכ"ל ועי"ש ‪.‬‬ ‫כי כבשים בני שנה ודאי אין מדרך כל רועה לאכול שעדין לא הוליד‪,‬‬ ‫דכ‬ ‫ובעומק יותר אכל רק השייך לו לפי שורשו בלבד‪ ,‬ודו"ק ‪.‬‬ ‫ועיקר האומנות אשר בהמשך הזמן יהיו הנולדים מהם בגדול נאה‬ ‫ויקרא לאחיו לאכל לחם ויאכלו לחם (בראשית לא‪ ,‬נד)‬ ‫זכ‬ ‫וכ‬ ‫מג"א (או"ח סימן תרצ"ה ס"ק ט')‪ ,‬ומור וקציעה שם ‪.‬‬ ‫וכתב רש"י (ויקרא כא‪ ,‬יז)‪ ,‬וז"ל‪ :‬כל סעודה קרויה לחם‪ ,‬כמו (דניאל ה‪,‬‬ ‫ונראה עוד‪ ,‬שכיון שהמאכל החשוב בסעודה‪ ,‬הוא בשר‪ ,‬לכך‬ ‫א) עבד לחם רב‪ ,‬עכ"ל‪ .‬אולם רש"י על אתר כתב‪ ,‬וז"ל‪ :‬כל דבר מאכל‬ ‫פעמים אף בשר נקרא לשון לחם‪ ,‬כמ"ש הריטב"א (יבמות פז‪ ,‬ע"א)‪,‬‬ ‫קרוי לחם‪ ,‬כמו (דניאל ה‪ ,‬א) עבד לחם רב (ירמיה יא‪ ,‬יט) נשחיתה עץ‬ ‫וז"ל‪ :‬בשר נמי נקרא לחם‪ ,‬כדכתיב לחם אלהיו מקדש הקדשים‬ ‫בלחמו‪ ,‬עכ"ל‪ .‬במקום אחד פירש רש"י שכל דבר מאכל קרוי לחם‪,‬‬ ‫וכדכתיב בדניאל עבד לחם רב‪ ,‬אלא דדריש לה מדכתיב בהדיא‬ ‫ובמקום אחר פירש שכל סעודה קרויה לחם‪ ,‬ויש להבין‪.‬‬ ‫מיעוטא‪ ,‬דאמר מקצת לחם‪ ,‬והינו לחם ממש‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ובקהלת (י‪ ,‬יט) פירש רש"י‪ ,‬וז"ל‪ :‬וסתם "סעודה גדולה" קרויה‬ ‫ופעמים יש לשון לחם על דבר שעומד במקום הפת‪ ,‬והוא מן שירד‬ ‫לחם‪ ,‬כמו דאת אמר (דניאל ה‪ ,‬א) בלשאצר מלכא עבד לחם רב‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫לישראל שכתיב בו (שמות טז‪ ,‬ד) "לחם מן השמים" והיה לו דין של‬ ‫וכן כתב מפורש בדניאל (שם)‪ ,‬וז"ל‪ :‬עשה "סעודה גדולה"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫לחם לגבי בציעת הפת בשב"ק לבצוע על ב' לחמים וכן ע"ד זה‪ ,‬כי‬ ‫אולם לא מוכרח לפרש ש'לחם' פירושו סעודה גדולה‪ ,‬אלא דווקא‬ ‫חכ‬ ‫הוא עומד במקום הלחם ממש‪ .‬ועיין סדר ברכות‪ ,‬דיני הפת ‪.‬‬ ‫'לחם רב'‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫וכן כתב בשולחן של ארבע (שער א‪ ,‬ד"ה ברכה ב')‪ ,‬וז"ל‪ :‬ואם תדקדק‬ ‫ונראה‪ ,‬שכל דבר נקרא לחם כאשר הוא נאכל כחלק מהסעודה‪,‬‬ ‫בלשון לחם‪ ,‬תמצא שביארו מזון‪ ,‬כמו "עבד לחם רב"‪ ,‬שהרי הלחם‬ ‫כיון שכללות הסעודה נקראת לחם ועל כן כל דבר מאכל שבסעודה‬ ‫אינו יוצא מן הארץ‪ ,‬אלא התבואה שממנה עושים לחם‪ ,‬וכן תמצא‬ ‫נקרא על שם ה'לחם'‪ ,‬ודו"ק‪ .‬וכמ"ש במזרחי שם (ויקרא כא‪ ,‬יז)‪ ,‬וז"ל‪:‬‬ ‫במן "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים" (שמות טז‪ ,‬ד)‪ ,‬וידוע שלא ירד‬ ‫כל הסעודה בכללה‪ ,‬הלחם והבשר ושאר כל מיני המאכל קרוי‬ ‫לחם מן השמים אלא המן‪ ,‬שממנו עושים לחם‪ ,‬שנאמר (במדבר יא‪ ,‬ח)‬ ‫לחם‪ ,‬כמו "עבד לחם רב" שאין פירושו הלחם לבדו‪ ,‬רק כל הסעודה‬ ‫"ועשו אותו עוגות"‪ ,‬עכ"ל‪ .‬ולפ"ז י"ל שכל חמשת מיני דגן נקראים‬ ‫בכללה‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫לחם‪.‬‬ ‫והטעם שכל הסעודה נקראת לחם‪ ,‬כתוב בשפתי חכמים (בראשית‬ ‫וכתב בשו"ת בית מרדכי (ח"א סימן כט‪ ,‬ד"ה ולפענ"ד)‪ ,‬וז"ל‪ :‬וסעודה‬ ‫יח‪ ,‬ח)‪ ,‬וז"ל‪ :‬דעיקר הסעודה הוא הלחם‪ ,‬עכ"ל; ועל כן כל סעודה‬ ‫נקראת רק אם אוכלין בה פת דגן‪ ,‬ולא פת אורז ודוחן או של מינים‬ ‫נקראת על שם ה'לחם'‪ .‬וכן להיפך‪' ,‬לחם' הוא לשון 'סעודה'‪ ,‬כמ"ש‬ ‫אחרים‪ ,‬וטעמו של דבר הוא‪ ,‬סעודה נקראת במקרא‪" :‬לחם"‪ ,‬עיין‬ ‫רש"י (חולין ז ע"ב ד"ה אל תלחם)‪ ,‬וז"ל‪ :‬לחם לשון סעודה‪ ,‬כדכתיב "לא‬ ‫בראשית לא‪ ,‬נד‪" :‬ויקרא לאחיו לאכל לחם"‪ :‬שם לז‪ ,‬כה‪" :‬וישבו‬ ‫בא אל הלחם" וכתיב "בלשצאר מלכא עבד לחם רב"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫הכ‬ ‫לאכול לחם"‪ :‬שם מג‪ ,‬לב‪" :‬לאכול את העברים לחם"‪ ,‬ועוד‪ .‬ולחם‬ ‫ואמרו במדרש (ב"ר מח‪ ,‬יא) "דהדא פיתא מזוניתא דליבא"‪ ,‬עי"ש ‪.‬‬ ‫הוא רק מעיסת דגן‪ ,‬ולא מעיסת אורז וכיוצא בו‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫ונחלקו אם משתה ושמחה בפורים הוא בסעודה על פת לחם; עיין‬ ‫גכ ז"ל המלבי"ם‪ :‬ומ"ש איל קשה בן שתי שנים‪ .‬ר"ל דשם איל אינו שם המין שכולל זכרים ונקבות גדולים וקטנים‪ .‬כי נקרא כן ע"ש הכח כמו כגבר אין איל‪ ,‬ואת אילי הארץ לקח‪ .‬וז"ש איל קשה‪ ,‬ר"ל‬ ‫זה שורש שם איל‪ ,‬וממילא לא נקרא בו עד היותו בן שתי שנים‪ .‬דקודם לזה נקרא כבש‪ .‬ואע"ג דבב"ק (דף סה ע"ב) מוכיח רבא דגם בן יומו קרוי איל מדכתיב ואילי צאנך לא אכלתי‪ .‬שם מדבר בלשון בני‬ ‫אדם‪ ,‬שידברו לפעמים בדרך ההרחבה‪ ,‬ר"ל טיב צאנך וכחם לא אכלתי‪ ,‬ויאמר דטלה ונעשה איל אינו שינוי השם כי ב"א בדבורם יחליפו שם איל גם לטלה הטוב בעיניהם‪ ,‬אבל בלשון המדויק שם איל‬ ‫מיוחד אל השנים‪ ,‬וכמ"ש הרד"ק בשרשו‪.‬‬ ‫דכ ז"ל הדובר צדק (משלי ד)‪ :‬וממנו הציל יעקב ששים רבוא עדרי צאן כדברי רבותינו ז"ל בבראשית רבה (עג יא) שהם ששים רבוא נפשות כלליות מישראל שהם שורש אותיות התורה כנודע והוא‬ ‫הנקרא ערמה ולא רמאות וכמו שאמר רבן יוחנן בן זכאי (בבא בתרא פט ב) צדיקים ילכו בם וגו' רצה לומר בם בהדברי תורה אצל זה הוא רמאות ונכשל בו ואצל זה ערמה וחכמה‪.‬‬ ‫הכ‬ ‫ז"ל המדרש‪ :‬ואקחה פת לחם וסעדו לבכם אחר תעבורו א"ר יצחק בתורה ובנביאים ובכתובים מצינו דהדא פיתא מזוניתא דליבא בתורה מנין ואקחה פת לחם וסעדו לבכם בנביאים (שופטים יט)‬ ‫סעד לבך פת לחם בכתובים (תהלים קד) ולחם לבב אנוש יסעד‪.‬‬ ‫וכ ז"ל המג"א‪ :‬אומר על הנסים‪ .‬ואם שכח על הניסים בב"ה מחזירין אותו דלא סגי דלא אכיל (של"ה רש"ל בשם ר"י פולק מט"מ) ומ"מ דבריו צ"ע דאטו מי עדיף מתפלה דחובה היא ואפ"ה אין מחזירין‬ ‫אותו וכ"ש בב"ה ולכן נ"ל דאם כבר אכל סעודה אחת ביום שוב אין מחזירין אותו‪ .‬דהא אי בעי (") לא אכל יותר וכמ"ש ב"י סימן קפ"ח בשם התוספו' ע"ש ואע"פ שרש"ל לא כתב כן נ"ל מ"ש עיקר אליבא‬ ‫דהלכתא כי מדינא נ"ל (") דלעולם אין מחזירין אותו כי לא מצינו שחייב לאכול פת בפורים ומצי למיפטר נפשיה בשאר מיני מטעמים‪ .‬ולכן בנדון זה שאכל כבר פשיטא דאין להחזירו ולחוש לספק ברכה‬ ‫לבטלה‪.‬‬ ‫זכ ז"ל המור וקציעה‪ :‬סעודת ושטען במג"א עוד על הוראה זו דלא מצינו שחייב לאכול פת בפורים ומצי למפטר נפשיה בשאר מיני מטעמים דבר זה אי אפשר לשמוע כלל לענ"ד‪ ,‬דכיון דכתיב ימי‬ ‫משתה ושמחה ובעינן סעודה קבועה לא סגי בלא פת וכבר פירש"י במגלה כל המשתה נקראת ע"ש הלחם כמו עבד לחם רב מדוע לא בא בן ישי אל הלחם וכלום יש סעודה בלא לחם ואמרו (ב"ר מח יא)‬ ‫מן התנ"ך מצינו רפתא סעדתא דלבא הרי שלזה נקראת סעודה בעצם‪ .‬וזה פשוט מאד עד שאין צורך כלל לסיוע ראיה ותמה בעצמך מה היא הסעודה שחרדו עליה כל החרדה ואמרו שאם אכלה בלילה‬ ‫לא יצא י"ח‪ ,‬ורבנן דלא אתו לבי מדרשא משום דטרידי בסעודת פורים הרי שביטלו בית המדרש מפניה ואם יוצאין בטעימה בעלמא הלא יוכלו לפטור עצמן שלא לבטל בית המדרש ות"ת ועוד הלא‬ ‫בודאי כבר טעמו בשחר ולא עמדו אליבא ריקנא עד דנגה וכדאמרינן (סוכה כו א) כדטעים בר בי רב בצפרא וא"כ כבר יצאו י"ח בבוקר ולא הי"ל להתבטל בחנם כללו של דבר פשוט וידוע מאד הוא שכל‬ ‫מקום שנאמר סעודה אינה אלא בפת ואין קביעות אלא בפת גמור‪ ,‬והרי אמרו שאפילו קבע סעודתו על לחמניות ופרפראות ומידי דזיין בטלה דעתו אצל כל אדם ולא חשבינן לה סעודת קבע וזה ברור‪.‬‬ ‫חכ ז"ל הסדר ברכות‪ :‬ואתחיל דיני הפת שהוא מזון התדיר ובו מתחילין לברך המזון כל ששת ימי המעשה כי המוציא בגימטריא מקדח שהוא התחלת המלאכה כן מצות המוציא התחלת האכילה‪ ,‬וכו'‪,‬‬ ‫ופירוש המוציא לחם רצה לומר מזון כמו דכתיב עבד לחם רב וכן הנני ממטיר לחם מן השמים רצה לומר מזון שהרי לא ירד לחם מן השמים אלא המן‪.‬‬ ‫ז‬ ‫בלבבי משכן אבנה • ויצא • תשפ"ז • ‪#476‬‬ ‫שער הכוונות עם ביאור בלבבי משכן אבנה‬ ‫בשבוע שעבר עסקנו בכוונת כוח גברא וסיימנו לבאר את כוונות הנטילה השונות‪ ,‬כעת נתחיל לבאר‬ ‫את סדר הנטילה בפועל בכוונות הראויות‪ ,‬נעסוק בכוונת נתינת הנטל"א מיד ימין ליד שמאל‪ ,‬וכן‬ ‫בכוונת 'נטיל"ה' המעלה ומנשא את זו"ן לאו"א‬ ‫יד שמאל שהיא דין‪.‬‬ ‫סדר הנטילה‬ ‫ומיתוק זה יש בו שני חלקים‪ ,‬חדא מה שנותן את הנטל"א מיד‬ ‫לאחר שביארנו כוונת כוח גברא האוחז בכלי נשוב ונבאר את‬ ‫ימין ליד שמאל שבזה ממתק את יד שמאל מכוח הנתינה על ידי‬ ‫סדר הנטילה בפועל‪.‬‬ ‫יד ימין‪ ,‬ועוד יש מיתוק נוסף בכך שנותן דייקא מים שהם בחינת‬ ‫סדר כלל מעשה הנטילה מרישא ועד גמירא מורכב מכמה‬ ‫חסד‪ ,‬ונמצא שהיד ימין נותנת ליד שמאל מים שהם חסדים‪.‬‬ ‫וכמה שלבים ובעזרת ה' נבארם אחד אחד בפרטות‪.‬‬ ‫מלבד זאת יש במיתוק זה שורש למיתוק שיעשה לאחר מכן‬ ‫סדר מעשה הנטילה כדלהלן‪:‬‬ ‫בשפשופים כאשר מחברים את שתי הידיים ומכוחם נעשית יד‬ ‫שלישית‪ ,‬וכפי שיבואר להלן‪ .‬וכאן יכוון שמתחיל שורש המיתוק‬ ‫שלב ראשון אוחזים את הכלי ביד ימין‪.‬‬ ‫של חיבור הידיים‪.‬‬ ‫שלב שני מעבירים את הכלי ליד שמאל‪.‬‬ ‫בעומק יותר‪ ,‬יש כאן גם מיתוק לכלי עצמו‪ ,‬כאשר הכלי ניתן‬ ‫שלב שלישי נוטלים את הידיים לסירוגין‪ ,‬מתחילים בנטילת יד‬ ‫מיד ימין ליד שמאל ומכוח כך מתגלה היד האמצעית שהיא כנגד‬ ‫ימין על ידי יד שמאל‪ ,‬ושוב מעבירים לימין ונוטלים על שמאל‬ ‫הכלי והיא כנגד המלכות‪ ,‬שהרי המלכות מקומה בקו האמצע‬ ‫וחוזר חלילה‪ ,‬עד שנוטלים שש פעמים לסירוגין‪.‬‬ ‫תחת היסוד הת"ת והדעת‪.‬‬ ‫שלב רביעי משפשפים את הידיים ג' שפשופים‪.‬‬ ‫כוונת ד' הויו"ת שמניינם נטיל"ה‬ ‫שלב חמישי מגביהים את הידיים‪.‬‬ ‫כתב בסידור הרש"ש‪" :‬אח"כ יתן הכלי ליד שמאל להכניעה‪,‬‬ ‫ויכוון כי נטילה בגימטרייה ד' הויו"ת שבחכמה בינה ת"ת ומלכות‪,‬‬ ‫כוונת נתינת הכלי מיד ימין ליד שמאל‬ ‫שהם או"א וזו"ן שהם ארבע אותיות הוי"ה דכללות האצילות‪,‬‬ ‫נבאר את תחילת מעשה הנטילה המורכב משני שלבים;‬ ‫והנטילה צריכה ברביעית כנגד כל אות אשר כל אות כלולה מכל‬ ‫שלב ראשון אוחזים את הכלי ביד ימין ולאחר מכן בשלב השני‬ ‫השם"‪.‬‬ ‫מעבירים את הכלי מיד ימין ליד שמאל‪.‬‬ ‫מבואר כאן בדברי הרש"ש כוונה נוספת‪ ,‬והיא כלולה משני‬ ‫כתב בשער הכוונות‪" :‬ועתה נבאר סדר נטילת ידיים של‬ ‫חלקים‪ ,‬חלק אחד הוא כוונת ד' הויו"ת שבד' פרצופים שהם‬ ‫שחרית הנה בתחילה יטול הכלי של המים בידו הימנית"‪.‬‬ ‫או"א וזו"ן‪ ,‬ויכוון שעולה כמנין נטיל"ה‪ .‬וחלק נוסף שצריך לכוון‪,‬‬ ‫נטילה זו של הכלי ביד ימין‪ ,‬היא בעומק המשך המיתוק‬ ‫שהנטילה צריכה ברביעית כנגד כל אות שכלולה מכל השם‪.‬‬ ‫לנטלא‪ ,‬לאחר שתחילת המיתוק היה בעצם הכנסת המים לכלי‬ ‫וצריך לעיין בדברי הרש"ש‪ ,‬האם כוונה זו מצורפת לכוונה‬ ‫וכמו שנתבאר לעיל‪.‬‬ ‫שיעביר הכלי מיד ימין ליד שמאל וכמו שמשמע מלשונו שכתב‬ ‫מיתוק זה הינו הן מצד מה שאוחזים את הכלי ביד ימין‪ ,‬ויתר‬ ‫'אח"כ יתכן הכלי ליד שמאל להכניעה ויכוון וכו''‪.‬‬ ‫על כן במה שמגביהים אותו‪ ,‬שהרי כמו שיבואר להלן תכלית‬ ‫ומכל מקום‪ ,‬גם אם אינה מצורפת לכוונה זו‪ ,‬על כל פנים‬ ‫נטילת הידיים היא עבור הגבהת הידיים ללעילא והעלאתם‬ ‫מבואר שכוונה זו של הנטילה והמים צריך לכוונה לאחר שנתן‬ ‫ללמעלה‪ ,‬ויתר על כן כמו שנתבאר‪ ,‬בנטילת ידים ישנו מיתוק‬ ‫הכלי ליד שמאל ולא קודם לכן‪.‬‬ ‫של הכלי‪ ,‬וגם תכליתו של מיתוק זה הוא העלאת הכלי שהוא‬ ‫ובפשטות הטעם הוא משום שכעת מתחיל מעשה הנטילה‪,‬‬ ‫בחינת מלכות ללעילא‪ .‬וכאן מתחיל השורש של הרמת הכלי‬ ‫וכוונה זו שייכת לנטילה ולא להעברת הכלי מיד ליד‪.‬‬ ‫לעילא‪ ,‬כאשר מרימים אותו על מנת ליטול בו את הידיים‪.‬‬ ‫אכן בעומק הטעם שכוונה זו נכתבה דווקא כאן‪ ,‬היות ורק‬ ‫נמשיך בסדר הנטילה‪:‬‬ ‫כעת אפשר לכוונה‪ ,‬וכמו שנבאר בהקדם על פי כמה הקדמות‪.‬‬ ‫כתב בשער הכוונות‪" :‬ונותנו בידו השמאלית ואח"כ שופך‬ ‫הקדמה א‪:‬‬ ‫מים‪"...‬‬ ‫נתבאר לאורך כל המהלך‪ ,‬כי ענין נטילת ידיים הוא למתק את‬ ‫וכתב בסידור הרש"ש‪" :‬אח"כ יתן הכלי ליד שמאל להכניעה"‪.‬‬ ‫הדינים‪ .‬מיתוק הדינים יש לו שני אופנים‪ ,‬יש אופן שהמיתוק‬ ‫והיינו‪ ,‬שעצם נתינת המים מיד ימין ליד שמאל זהו מיתוק של‬ ‫ירּוׁש ִָלם‬ ‫תֹורה ְּוד ַבר ה' ִמ ָ‬ ‫ּכִ י ִמ ִּצּיֹון ֵּת ֵצא ָ‬ ‫חח‬ ‫שער הכוונות עם ביאור בלבבי משכן אבנה‬ ‫ימין ליד שמאל‪ ,‬כאשר בהעברה זו נעשה שורש למיתוק הנעשה‬ ‫נעשה בדרך בה צד ימין גובר על צד שמאל והחסד גובר על הדין‬ ‫מכוח קו האמצע על ידי היד האמצעית הנעשית על ידי צירוף‬ ‫וממתקו‪ ,‬ויש אופן בו המיתוק נעשה מכוח קו האמצע שמחבר‬ ‫של שני הידיים ימין ושמאל לאמצע‪ ,‬כאשר גם כאן מעבירים‬ ‫את החסד והדין ומאזן ביניהם‪ ,‬וכך הדינים נמתקים‪.‬‬ ‫את הנטל"א מיד ימין ליד שמאל ונעשה כאן שני שורשים לשני‬ ‫שני המיתוקים הללו נעשים לאורך כל המהלך של נטילת‬ ‫המיתוקים‪ .‬מצד מה שיד ימין נותנת ליד שמאל‪ ,‬נעשה מיתוק‬ ‫ידיים‪ .‬ובדקות יותר‪ ,‬ישנו מיתוק מצד הנטילה וזה מיתוק בו המים‬ ‫של ימין הגובר על השמאל‪ .‬ומצד מה שהנטל"א הייתה ביד ימין‬ ‫ממתקים את הדינים והוא מיתוק שהחסדים‪-‬מים ממתקים את‬ ‫וכעת היא ביד שמאל‪ ,‬נעשה צירוף של קו האמצע בנטל"א שהיא‬ ‫הדינים‪-‬הטומאה שעל הידיים‪ .‬ויש מיתוק של קו האמצע‪ ,‬והוא‬ ‫כנגד המלכות‪ ,‬ונעשה שורש למיתוק שעתיד להיות במעשה‬ ‫מיתוק הנעשה מכוח מה שיד ימין ויד שמאל מתחברים בעת‬ ‫השפשופים שהוא המיתוק מכוח קו האמצע‪.‬‬ ‫השפשוף‪.‬‬ ‫מיתוק זה של קו האמצע שהיא היד השלישית האמצעית‪,‬‬ ‫ושורש שני המיתוקים הללו מתחיל כאשר נותנים את הכלי‬ ‫מכוחו נעשה שם מ"ב שבכוחו עולים מעולם לעולם‪ ,‬ולכן כעת‬ ‫מיד ימין ליד שמאל‪ ,‬שמצד מיתוק החסדים הגוברים על הדינים‬ ‫לאחר שנעשה שורש למיתוק של קו האמצע מתחילה הכוונה‬ ‫אזי יד ימין ממתקת את יד שמאל‪ ,‬אולם מצד הנטל"א שהיא כנגד‬ ‫של עליית זו"ן לאו"א‪ .‬ולזה כתב הרש"ש לכוון לאחר שהעבירו‬ ‫המלכות העומדת בקו האמצע‪ ,‬נעשה מיתוק מכוח כך שהנטל"א‬ ‫הנטל"א מיד ימין ליד שמאל‪ ,‬את הכוונה של ד' הויו"ת של או"א‬ ‫הייתה ביד ימין וביד שמאל ומכוח כך מתחברים שתי הידיים ליד‬ ‫וזו"ן העולים כמנין נטל"א‪ ,‬כי כאן מתחיל השורש של עליית זו"ן‬ ‫אחת‪( .‬וזה כנגד המלכות שהיא בחינת כלי והיא בקו האמצע‪ ,‬והיא בחינת כלי‬ ‫א‬ ‫לאו"א מכוח שם מ"ב הנעשה על ידי היד האמצעית ‪.‬‬ ‫מלשון כללות‪ ,‬שכוללת הכל בתוכה ומכוח כך ממתקת את הדינים)‬ ‫מקומה של כוונת ד' הויו"ת העולים כמנין נטיל"ה‬ ‫הקדמה ב‪:‬‬ ‫אך עדיין יש לעיין בכוונת הרש"ש שכתב "אח"כ יתן הכלי ליד‬ ‫כתב הרש"ש בנהר שלום (יט א) וזה לשונו‪" :‬ודע שו"ה מלביש‬ ‫שמאל להכניעה‪ ,‬ויכוון כי נטילה‪ ."...‬האם כוונתו לכוון כוונה‬ ‫לי"ה כנודע דא גופא ודא נשמתא דאו"א מתלבשים בזו"ן‬ ‫זו בעת שנותן הכלי ליד שמאל להכניעה או לאחר שהכלי ביד‬ ‫ובנטילה עולה הגוף שהוא ו"ה לנשמה שהוא י"ה ואם לא תחבר‬ ‫שמאל‪.‬‬ ‫ו"ה עם י"ה ישאר גופו לבד וכשם שסילק נשמתם כן תסתלק‬ ‫נשמתו"‪ ,‬עכ"ל‪.‬‬ ‫אך בעומק יותר נראה‪ ,‬כי עניינה של כוונה זו מתחיל עוד קודם‬ ‫לכן בטרם מעביר את הנטל"א ליד שמאל‪ ,‬ומיד כשאוחז הנטל"א‬ ‫מבואר בדבריו‪ ,‬שעניין נטילת ידיים הוא מלשון נטילה והרמה‪,‬‬ ‫בידו יכוון כוונה זו‪.‬‬ ‫והיינו שנוטלים את הדבר ומגביהים אותו‪ ,‬ועניין הנטילה להגביה‬ ‫את זו"ן ולעלותם למקום או"א ולחברם‪.‬‬ ‫והטעם הוא‪ ,‬היות וכמו שנתבאר‪ ,‬בעצם הרמת הנטל"א מתחיל‬ ‫המיתוק‪ ,‬והמיתוק הוא במה שמגביהים את הנטל"א ללמעלה‬ ‫ועומק שורש עליה זו‪ ,‬הוא מכוח שם מ"ב הנעשה על ידי היד‬ ‫למקום הידיים שהוא מקום חג"ת זה גופא תחילתו של המיתוק‪,‬‬ ‫השלישית וכמו שיבואר להלן‪ ,‬שהרי כידוע מכוח שם מ"ב נעשים‬ ‫ועל שם כן נקראת נטל"א מלשון נטילה והגבהה למעלה‪ ,‬ועל‬ ‫כל העליות‪.‬‬ ‫כן בעצם הגבהת הנטל"א כבר מתחיל המיתוק של הכלי הנקרא‬ ‫ועתה לאחר הקדמות אלו נבוא לבאר סוגיא דידן‪.‬‬ ‫נטל"א‪ ,‬וכבר אז צריך לכוון כי 'נטיל"ה' עולה כמנין ד' הוויו"ת‬ ‫כתב הרש"ש‪" :‬ויכוון כי נטילה בגימטרייה ד' הויות שבחכמה‬ ‫כנגד ד' הוויו"ת של הקומה כולה‪.‬‬ ‫בינה ת"ת ומלכות‪ ,‬שהם או"א וזו"ן שהם ארבע אותיות הוי"ה‬ ‫יתר על כן‪ ,‬לאחר מכן בכל פעם שנותן מיד ימין ליד שמאל‬ ‫דכללות האצילות"‪.‬‬ ‫וחוזר חלילה נעשה מיתוק‪ ,‬ושוב יש לכוון בכל פעם שמעביר‬ ‫הנה כאן נכנסת כוונה חדשה שלא עסק בה הרש"ש עד עתה‪,‬‬ ‫הנטל"א מיד ליד‪ ,‬כי נטיל"ה עולה כמנין ד' הויו"ת‪ ,‬וזה שורש‬ ‫והיא כוונה השייכת לד' פרצופים‪ .‬ועומקה של כוונה זו‪ ,‬שכאן‬ ‫המיתוק של המיתוק של הנוקבא וכמו שנתבאר‪.‬‬ ‫מתחיל השורש לכוונה של עליית זו"ן לאו"א‪ ,‬שהרי כאן מתחיל‬ ‫מעשה הנטילה שעניינו ותכליתו לעלות את זו"ן לאו"א‪ ,‬ועל כן‬ ‫כאן מכוונים את הד' הוויות שעולות כמנין נטילה‪ ,‬כאשר בהמשך‬ ‫יכוונו בצורה מפורטת יותר על עליית זו"ן לאו"א מכוח אותה‬ ‫נטילה‪.‬‬ ‫כוונה זו מקומה דייקא כאן לאחר שהעבירו את הנטל"א מיד‬ ‫א וידוע שכל העליות מעולם לעולם שורשם בקו האמצע (מקור‪ .....‬לא יודע המקור)‪ ,‬בשונה מעליות פרטיות בתוך כל עולם הנעשים ממדרגה למדרגה‪ ,‬וכאן תכלית העליה היא מעולם לעולם שהרי‬ ‫עולה עד א”א כמו שיבואר להלן אי”ה‪.‬‬ ‫ט‬ ‫בלבבי משכן אבנה • ויצא • תשפ"ז • ‪#476‬‬ ‫עץ חיים עם ביאור בלבבי משכן אבנה‬ ‫שער תיקון נוקבא‬ ‫פרק ו'‬ ‫ומצד שהיסוד הוא קו האמצע לכן הדעת מתגלה בעיקר ביסוד‪ ,‬ולכן‬ ‫ועכ"ז צריך לתת טעם בענין איך נתפשטו הגבורות בה כיון שעדיין‬ ‫הנוק' דעתה קלה ולכן אין לה גם תפיסה של יסוד גמור‪ ,‬אולם מאידך‬ ‫נשאר חלק ד' של חסד לכנוס בכתר‪ .‬אבל הענין כי לא היה אותו החלק‬ ‫היסוד של הנוק' הוא בתפיסה של נקודה גמורה‪ ,‬משא"כ היסוד דדוכ'‬ ‫עדיין בתוך גוף ז"א אמנם כבר יצאו ממנו והיה על ראש הנוקבא בסוד‬ ‫הוא בתפיסה של נקודה רק מכח החיבור של הדוכ' עם הנוק'‪ ,‬ולכן‬ ‫או"מ כבתחלה‪ ,‬ולכן יוכלו הגבורות להתפשט בה ואחר שנגמרו אח"כ‬ ‫הוא קו שיש לו הארת נקודה‪ ,‬אבל אין זו תפיסת עצמית‪ ,‬ובעומק זהו‬ ‫נכנס בה גם חלק הד' הנ"ל בכתר שלה‪ :‬התבאר שכתר דז"א נבנה חלקן‬ ‫סוד ניקוד קמץ‪ ,‬שהוא גם קו וגם נקודה‪.‬‬ ‫מתתא לעילא מחצי שליש חסד ת"ת דיליה‪ ,‬והחצי השני ניתן לכתר‬ ‫א‬ ‫דנוק'‪ ,‬והוא נחלק לד' חלקים ונכנס בד' שלבים‪ ,‬כשנכנסו פ"ת דנו"ה‬ ‫דוגמה לדבר‪ ,‬הוא כנודע נקודת הלב ‪ ,‬והרי לא מוזכר 'נקודת המוח'‪,‬‬ ‫דז"א בנוק' נכנס חלק א' בכתר שלה‪ ,‬וכשנכנסו פירקין אמצעין דנו"ה‬ ‫והיינו כי נקודת הלב נקראת נקודה כי שם הוא ראשית הנוק'‪ ,‬וכפי‬ ‫דז"א נכנס חלק ב'‪ ,‬וכשנכנסו פ"ע דנו"ה דז"א נכנס החלק הג'‪ ,‬והשתא‬ ‫שהוזכר לעיל ב' תפיסות הנוק'‪ ,‬הן בת"ת דז"א והן למטה מן היסוד‪,‬‬ ‫מיירי על החלק הד' שיצא מז"א אך הוא עומד בסוד אור מקיף על‬ ‫לכן מחד היסוד נקרא נקודה ומאידך גם הלב שהוא מקום יציאתה‬ ‫נוק'‪ .‬והיינו כי הכתר דנוק' מלעילא לתתא הוא נבנה מחסד דת"ת דז"א‬ ‫הוא בסוד נקודה‪ ,‬והבן‪ .‬ובדקות מקום יציאתה שהוא בחזה דז"א הוא‬ ‫ומתתא לעילא הוא נבנה מגבורות שלה שעולות‪.‬‬ ‫מקום יסוד דאימא המתלבשת בחזה דז"א‪ ,‬ולכן מתגלה שם נקודת‬ ‫הלב‪.‬‬ ‫והיינו דהתבאר כבר בהרחבה מאוד כי הנוק' ראשית ואחרית כל‬ ‫דרושיה אינו אלא נקודה‪ ,‬וכפשוטו היינו משום שיצאה נקודה שהיא‬ ‫לפ"ז נבין‪ ,‬הנה הכתר דנוק' נבנה מלעילא לתתא מחצי חסד דת"ת דז"א‬ ‫מעט אור‪ ,‬אולם עומק הענין הוא כי ז"א הוא בסוד ג' קוים שהם בסוד‬ ‫ומתתא לעילא מהגבורות שעולות‪ ,‬והיינו שכתר דנוק' נבנית ממקום‬ ‫יושר לעומתו הנוק' היא בסוד נקודה משורש העיגולים‪ ,‬כי נקודת‬ ‫שיש בו תפיסת נקודה‪ ,‬ולכן נבנה מחצי שליש חסד דת"ת שהוא מקום‬ ‫המרכז היא שורש לכל העיגולים‪ .‬נמצא כי בנקבה לעולם אין תפיסה‬ ‫הלב דז"א‪ ,‬ובדקות שם הארת יסוד דאימא‪ ,‬יסוד דנוק' עליונה‪ ,‬ולכן‬ ‫של ג' קוים‪ ,‬כלומר אמת שמצאנו שיש בה גם בחינת ג' קוים‪ ,‬אך אינו‬ ‫נבנה גם מהגבורות שעולות מן היסוד שלה‪ ,‬מצד שהיסוד שלה הוא‬ ‫מצד תפיסת עצמה אלא הוא מסוד תפיסת ז"א שמאיר בה הארת ג'‬ ‫בסוד נקודה גמורה כנ"ל‪.‬‬ ‫קוים‪ ,‬כי היא הנוק' של הדוכ' שהוא ז"א‪ ,‬אך מצד עצמה אינה אלא‬ ‫נקודה‪.‬‬ ‫ואמנם כתר דנוק' יש לו יחס של כח"ב והיינו בחינת ג' קוים אך הוא‬ ‫יחס של חיצוניות הכתר שהוא הדעת ואזי הג' קוים מתגלים בסוד‬ ‫ולכן כתר דז"א הוא בסוד קו האמצע‪ ,‬לעומת כך כתר דנוק' הוא בסוד‬ ‫חב"ד‪ ,‬אך הכתר עצמו הוא בסוד כותרת סביב שהוא תפיסת נקודה‪,‬‬ ‫נקודה‪ ,‬ואמנם יש בה הבחנה של ג' קוים המתראים בדעת שלה אך‬ ‫משא"כ בכתר דז"א הוא נבנה בסוד ג' קוים ואזי אין בכתרו הארה‬ ‫כאמור הוא מכח הז"א שמאיר בה מתפיסתו‪ .‬וביחס הזה הוא הטעם‬ ‫גמורה של נקודה‪ ,‬אלא רק הנוק' שהיא בסוד ראשית ואחרית כל‬ ‫שאין לנוק' דעת שלימה‪ ,‬כי היא בתפיסה של נקודה ולא קוים‪ ,‬וכיון‬ ‫דרושיה אינה אלא נקודה‪.‬‬ ‫דתפיסת הדעת הוא שיש ב' צדדים וקו המכריע בניהם לכן אין בנוק'‬ ‫דעת שלימה‪ .‬והיינו דהארת הג' קוים שיש בה אינו הארה גמורה אלא‬ ‫אולם מ"מ בניית הנוק' ובניית כתרה נבנה גם מז"א וגם ממנה‪ ,‬והיינו‬ ‫מכח הארת ז"א‪ ,‬ומה שיש בה הארה מצד עצמה של קו הוא נקרא צד‬ ‫שכתרה נבנה גם מתפיסת קוים‪ ,‬ויתר על כן הגבורות שבה לא נכנסו‬ ‫שמאל מחמת שנבראה מן הצלע שהוא מן הצד‪ ,‬בסוד הגבורות של‬ ‫עד שנכנסו קודם החסדים‪ ,‬והיינו החסדים בסוד קוים‪ ,‬קו ימין‪ ,‬ואח"כ‬ ‫הנוק'‪ ,‬ולכן אין בה דעת גמורה‪.‬‬ ‫הגבורות בסוד קו שמאל‪ ,‬שהוא נוק' שתפיסתה נקודה‪ ,‬אולם מ"מ‬ ‫אע"פ שנבנית בסוד קוים ג"כ‪ ,‬עיקר תפיסתה היא נקודה‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫והנה כאשר מוזכר בדברי רבותינו נקודה‪ ,‬ע"ד כלל הכוונה הוא על‬ ‫נקודה בסוד ציון שהוא היסוד‪ ,‬אולם בשורש השורשים הוא סוד‬ ‫ועתה נבאר יום א' היותר על י"ב שנים מה עניינו‪ ,‬כי הנה נת"ל כי‬ ‫הנקודה שהוזכר בתחילת הע"ח‪ .‬בעומק אין תפיסת נקודה בדוכ'‪,‬‬ ‫שם בז"א היה זמן ירידת החסדים אל היסוד שבגילוי שיעור יום א'‪,‬‬ ‫כי הוא בסוד קו ואחרי התיקון נעשו ג' קוים‪ ,‬אך מאידך נקודה הוא‬ ‫כי אע"פ שהם בגלוי עכ"ז המקום גבוה ב"ש הת"ת מן החזה שמשם‬ ‫בחינת ציון שהוא יסוד ויסוד הוא בחינת דוכר'‪ ,‬ואולם יש בחינת‬ ‫התחלת ירידתם בגלוי‪ ,‬אבל כאן בנוקבא תכף כשיוצאין מן היסוד דז"א‬ ‫ציון וירושלים שהם יסוד דדוכ' ויסוד דנוק'‪ ,‬אולם בכללות יסוד הוא‬ ‫הנשלם בסיום ת"ת שלה הם נכנסים ביסוד שבה ומקום התחלת ירידתן‬ ‫בחינת דוכ' וא"כ צ"ב מדוע נקודה היא בחינת יסוד‪.‬‬ ‫בגלוי הוא שיעור מועט מאד‪ ,‬לכן אין צריך יום א' לירידתו בלבד‪ ,‬אבל‬ ‫בהצטרפות ירידה זו הקטנה עם ירידת חלק ד' שהיה מקיף אל הכתר‬ ‫אלא הביאור הוא דכל מה שיסוד הוא בסוד נקודה הוא מצד הנוק' ולא‬ ‫ושם ג"כ לא היה צריך זמן לכניסתו בכתר והצטרפו' שניהן יהיה יום א'‬ ‫מצד הדוכ' עצמו‪ ,‬כי הדוכ' הוא בתפיסה של ג' קוים והיסוד הוא חלק‬ ‫והרי נתבאר ענין י"ב שנים ויום א'‪ :‬אמנם פשטות דבריו הינו חשבון‪,‬‬ ‫מקו האמצע‪ ,‬אבל היחס שהיסוד הוא נקודה אינו מצד הדוכ' אלא‬ ‫שהיה צריך יום אחד גם אצל הנוק' מחמת שיש צירוף החלק הד' של‬ ‫מצד מקום הזיווג של הדוכ' עם הנוק'‪ ,‬והוא הטעם שהיסוד הוא מקום‬ ‫חסד דת"ת יחד עם החסדים שיורדים ליסוד שלה‪ ,‬אולם נבאר את‬ ‫הזיווג כי הוא גם במקום של ג' קוים וגם יש לו גם יחס של נקודה‪ ,‬הוא‬ ‫עומק הענין‪.‬‬ ‫מקום החיבור של הזיווג‪ .‬ואמנם יש בחינת זיווג שהוא חיבוק ונישוק‬ ‫אך מ"מ מקום היסוד הוא עיקר החיבור שבין הדכ' לנוק'‪ ,‬וזה הטעם‬ ‫והיינו כי מה שיוצאים מן היסוד דז"א למקום הסיפא של הת"ת שלה‬ ‫שיש לו ב' יחסיות‪ ,‬בחינת קו‪ ,‬קו האמצע מסוד ג' קוים‪ ,‬ובחינת נקודה‪.‬‬ ‫ויורדים למקום היסוד שלה מצטרף עם החלק הד' דחסד דת"ת‪,‬‬ ‫א השפ"א משתמש כסדר בלשון זו‪.‬‬ ‫ירּוׁש ִָלם‬ ‫תֹורה ְּוד ַבר ה' ִמ ָ‬ ‫ּכִ י ִמ ִּצּיֹון ֵּת ֵצא ָ‬ ‫יי‬ ‫עץ חיים עם ביאור בלבבי משכן אבנה‬ ‫כלומר הם מצטרפים יחד ליום א'‪ ,‬כלומר בחינת יום אחד‪ ,‬בחינת מה ששמעתי בזה ואכתוב ב' פירושים שאני מסופ' איזה מהם שמעתי‪:‬‬ ‫תפיסת אחדות‪ ,‬והיינו שב' האורות האלו הופכים להיות בתפיסה של כלומר הרב מבאר ששם חוה הוא שם חדש שמקבלת עתה כשהיא‬ ‫'יום אחד'‪ ,‬והם החסדים שבונים את קומתה והחלק הד' דחסד דת"ת נעשית בחינת 'נער'‪ ,‬והיינו דייקא כשהיא בת י"ב שנים ויום אחד‪ ,‬ויום‬ ‫אחד דייקא‪ ,‬ולא כפשטות הכתוב שנקראת חוה משעת יצירתה‪.‬‬ ‫דז"א שבונה את הכתר שלה שמצטרפים לאחד‪.‬‬ ‫והענין כי הנה נתבאר שחצי שליש חסד שבת"ת דז"א נחלק לד' ונכנסו‬ ‫עומק השמועה הוא שהאור היוצא מהיסוד דז"א ליסוד דנוק' והאור‬ ‫בד' זמנים בכתר שלה‪ .‬והנה חצי שליש הזה נקרא שתות החסד דת"ת‬ ‫שבונה את הכתר של הנוק' יש להם שורש אחד‪ ,‬בחינת 'יום אחד'‪,‬‬ ‫דז"א שהוא חלק א' מו' חלקים שבו‪ ,‬וזהו ענין ו' של חוה‪ ,‬והמל' המקבלת‬ ‫עומק האחדות המתגלה הוא‪ ,‬כי התבאר לעיל שמציאות הכתר דנוק'‬ ‫האורות האלו היא ה' תתאה כנודע וזהו אות ה' של חוה ומה שנשאר‬ ‫יש בה ב' הבחנות‪ ,‬הבחנה מצד המהות האמיתי שלה היא בסוד נקודה‬ ‫עתה אות ח' של חוה הוא הספק אצלי‪ :‬הו' הוא שתות של החסד דת"ת‬ ‫בעלמא‪ ,‬ובהגדרה הנוספת הוא בסוד קו האמצע‪.‬‬ ‫דז"א כמבואר‪ ,‬אולם בהגדרה כוללת היא נבנית מז"א שהוא בחינת ו"ק‬ ‫שהוא ששה צדדים‪ ,‬והיא מקבלת שתות של חחסד דת"ת שהוא ו'‪ ,‬ומה‬ ‫יסוד דנוק' מחד הוא בסוד קו אמצע ומאידך הוא בסוד נקודה שהוא‬ ‫שהיא ה' תתאה הוא פשוט‪.‬‬ ‫מהות הנוק'‪ ,‬והיינו שהאורות שיוצאים מהיסוד דז"א ליסוד דנוק' הם‬ ‫בסוד נקודה‪ ,‬וכן האור שבונה את הכתר דנוק' הוא בסוד נקודה‪ .‬והיינו‬ ‫ונלע"ד ששמעתי כי הענין הוא כי אם לא נעריך מה שלוקחת מן החסד‬ ‫דשונה הגדרתו של יסוד דז"א שאמנם גם יסוד דיליה הוא בסוד נקודת‬ ‫שבת"ת דז"א לצורך הכתר בכל החסד‪ ,‬אלא נעריך אותו בב"ש המגולין‬ ‫אמצע אך הוא בסוד קו האמצע כי הוא בחינת יושר בחינת ג' קוים‪,‬‬ ‫לבדם כי שם שיעור קומת הכתר שלה כנודע‪ ,‬נמצא כי חצי שליש‬ ‫משא"כ הנוק' יסוד דילה הוא בסוד נקודה מדין עיגול‪ ,‬והוא בחינת‬ ‫שלוקחת הוא רביע א' של הב"ש המגולין‪ ,‬וגם זה הרביע לא נכנס בפעם‬ ‫בשר תפוח שבנקבה שהוא בסוד עיגול ע"ג הדבר‪ ,‬ככל דבר תפוח הוא‬ ‫א' אלא נחלקה לד' חלקים ונכנס בד"פ‪ ,‬והרי הם ב"פ ד' שהוא ח' ובכל‬ ‫בצורת עיגול‪ ,‬משא"כ בדוכ'‪ ,‬אות ברית קודש בצורת יושר‪.‬‬ ‫פעם אינו נכנס רק חלק א' מן הח' הרי זו ח' של חוה‪ :‬נבאר שורש עומק‬ ‫דברי הרב‪ ,‬כפי שהתבאר הה' שבחוה הוא עצמותה‪ ,‬הו' שבחוה הוא מה‬ ‫וכמו שבחינת העיגול התחתון שבנוק' שהוא היסוד‪ ,‬ובחינת העיגול‬ ‫שהיא מקבלת מן הז"א‪ ,‬מעתה נבאר הח' שבחוה‪ ,‬והיינו כפי שהתבאר‬ ‫העליון שבה שהיא הכתר שלה‪ ,‬יש להם שורש אחד‪ ,‬ולכן זה נעשה‬ ‫לעיל שהנוק' יש לה ב' שורשים‪ ,‬שורש בז"א שהיא מתחת יסוד דז"א‬ ‫ביום אחד‪ ,‬וזה נקרא גדלותה של הנוק'‪ ,‬והוא 'ראשית ואחרית כל‬ ‫מצד שהוא בעלה‪ ,‬ושורש באימא שהיא יוצאת בנקב מאחורי החזה‬ ‫דרושיה שאינו אלא נקודה'‪ ,‬רק שבראשית שלה היא נקודה של קטנות‪,‬‬ ‫דז"א ששם מולבש יסוד דאימא‪ ,‬ובהגדרה עמוקה שורש הנוק' שהוא‬ ‫אך באחרית שלה היא בסוד נקודה שהיא המרכז של הכל‪ .‬והוא מה‬ ‫ד‬ ‫באימא הוא בחינת ח' שבחוה‪ ,‬כי אימא היא ח' ‪ ,‬ובהגדרה פשוטה אימא‬ ‫שבי"ב שנים ויום אחד היא נקראת גדולה‪ ,‬בחינת יום אחד‪ ,‬שאז מתגלה‬ ‫היא ח'‪ ,‬ז"א הוא ו' והנוק' היא ה'‪ .‬מעתה יש לבאר שהטעם שהחצי‬ ‫תפיסת הנקודה הגמור שלה‪.‬‬ ‫שליש מתחלק לד' חלקים ונכנס בד"פ הוא מצד שורשה באימא שהיא‬ ‫ח'‪ ,‬ובזה מבואר שורש דברי הרב דמש"כ הם השתלשלות הדברים‪,‬‬ ‫והוא ראשית ואחרית כל דרושיה‪ ,‬אלא שבראשית הוא בחינת הקטנות‪,‬‬ ‫בחינת 'לכי ומעטי את עצמך'‪ ,‬והוא מה שירד מסוף האצילות לראשית‬ ‫והבן‪.‬‬ ‫ב‬ ‫עולם הבריאה‪ ,‬והיינו כי הט' חלקים שלה נשארים למעלה ‪ ,‬אולם‬ ‫ליתר חידוד‪ ,‬כנודע מי שיותר קרובה לחטא היא הנקבה בבחינת 'האשה‬ ‫אחרית כל דרושיה היא נקודה‪ ,‬נקודה שזה גדלותה‪.‬‬ ‫אשר נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל'‪ .‬ופעם ראשונה שכתוב בתורה אות‬ ‫ויתר על כן התבאר שגם היסוד שבה הוא בסוד נקודה‪ ,‬ואמנם היסוד ס' הוא בפסוק "ויסגור בשר תחתנה"‪ ,‬והוא רמז לשטן כנודע שהשטן‬ ‫יש בו ב' בחינות‪ ,‬בחינת נקודה ובחינת קו אמצע‪ ,‬והיינו מחמת שהוא נברא עמה‪ ,‬והוא השטן והוא מלאך המות‪ ,‬והאשה קרובה יותר למוות‪.‬‬ ‫מקום החיבור בין הדוכ' לנוק'‪ ,‬חיבור בין קו לנקודה‪.‬‬ ‫מעתה לפי מה שהתבאר‪ ,‬אות ח' דחוה ששורשה בבינה ומשתלשל‬ ‫נמצא כי ביום א' של שנת הי"ג היותר על י"ב שנים נגמרת תיקונה כולה‪ ,‬לתתא בהתחלקות של ח' כנ"ל‪ ,‬והיינו כי לעילא הוא אות ח'‪ ,‬אבל לתתא‬ ‫ונגמרת כניסת החסד בכתר שלה לגמרי‪ :‬י"ב שנים הם משורש י"ב גבולי זה מתחלק לח' חלקים‪ ,‬והיינו שתפיסת הח' נחלקה‪ ,‬וזה גופא שורש‬ ‫בחינה הנפילה של החטא‪ ,‬והיינו ששורש החטא בשורשו הוא אות ח' בחינת‬ ‫ג‬ ‫אלכסון‪ ,‬וה'יום אחד' הוא בחינת הנקודה‪ ,‬כלומר הנקודה היא‬ ‫אות שלימה ‪ ,‬אולם בהשתלשלות לתתא הוא ח' חלקים הוא שורש‬ ‫ה‬ ‫‪.‬‬ ‫גדולה‬ ‫שמעבר לי"ב שנים הוא בחינת ה'יום אחד' שבזה היא נעשית‬ ‫החטא‪ ,‬ואולם בבינה זה מתגלה בבחינת 'מינה דינין מתערין'‪ ,‬ובנוק'‬ ‫נקודה‬ ‫בסוד‬ ‫והוא לשון הרב 'לגמרי'‪ ,‬כלומר בסוד תיקונה שהיא‬ ‫הח' מתחלק‪ ,‬ולתתא יותר הוא גילוי של חטא‪ ,‬בבחינת "האשה אשר‬ ‫בבחינת גדלותה‪.‬‬ ‫ועתה כבר יכולה להתתקן ולהקראת נער חסר ה' כמ"ש למטה‪ ,‬אבל נתת עמדי היא נתנה לי ואוכל"‪ ,‬שורש מציאות בריאת היצה"ר כנ"ל‪.‬‬ ‫עדיין בכל הי"ב שנים ויום א' לא היתה נקרא אלא קטנה‪ :‬והיינו שהז"א והיינו שאם היא היתה רק בסוד ו"ה אזי היא הייתה מחוברת לז"א ולא‬ ‫שנעשה גדול בן י"ג היינו לפי מהותו שהוא בחינת ג' קוים‪ ,‬וזה רמוז היה שורש לחטא‪ ,‬אולם כיון שמקבלת את שפעה בבחינת ח' חלקים‬ ‫בי"ג‪ ,‬גם מצד שורש י"ג תיקוני דיקנא מסוד א"א שהוא שורשו של ז"א אזי החיבור הוא חיבור של חלקים אזי הוא בחינת 'חטא בניהם' מלשון‬ ‫בחינת אורך בחינת אחד מדין יושר‪ ,‬והוא י"ג גימ' 'אח"ד' משא"כ הנוק' דבר החוצץ והמבדיל בניהם‪ ,‬ולכן הוא שורש של חטא לתתא‪ ,‬והבן‪.‬‬ ‫ה'יום אחד' הוא בדייקא מגלה את שורשה בבחינת אחד בסוד נקודה‬ ‫עץ חיים בעיון ‪ 622‬שער תיקון נוקבא פרק ה’‬ ‫משורש העיגולים‪.‬‬ ‫מספר שיעור בקול הלשון ‪42782824‬‬ ‫גם עתה נקרא באלו י"ב שנים ויום אחד חוה אשת אדם והענין איני זוכר‬ ‫ב ואולם יש בזה כמה שמועות בדברי הרב אבל זו ההגדרה הכללית‪.‬‬ ‫ג והוא כמו שמבואר בדברי רבותינו בשל"ה ועוד ששבעה ימים הם שש קצוות והיום השביעי הוא נקודת האמצע‪ ,‬זה סוד השבת‪ ,‬והיינו דשבת נקרא גם מלכות ונקרא גם יסוד‪.‬‬ ‫ד שהיא הספירה השמינית מתתא לעילא‪.‬‬ ‫ה בסוד נר חנוכה‪.‬‬ ‫אי‬ ‫בלבבי משכן אבנה • ויצא • תשפ"ז • ‪#476‬‬ ‫על העבודה‬ ‫עץ חיים שער עיגולים ויושר ענף ג'‬ ‫על התורה‬ ‫שתי מבטים על הצמצום וההסתרות שבבריאה‬ ‫על העבודה‬ ‫על התורה‬ ‫עולמות אלו אותם מזכיר הרב נראה שהכוונה על עולמות בהם עוסק שתי אופנים של צמצום קיימים בבריאה; האחד בדרך שלילה והוא צמצום‬ ‫א‬ ‫מהרח”ו היוצר חלל ריקני‪.‬‬ ‫המהר"י סרוג‪ ,‬והם עולם המלבוש והטיהרו עילאה וכו' ‪.‬‬ ‫והשני בדרך חיוב‪ ,‬והוא צמצום של מהר”י סרוג שעניינו הלבשת וצמצום האין‬ ‫בדרך רמז‪ ,‬סוף בלבושים שונים כך שיוכל להתגלות לנבראים ‪.‬‬ ‫ובעולמות אלו מהרח"ו כמעט ולא עוסק ואינו מזכירם אלא‬ ‫ג‬ ‫ב‬ ‫בעומק‪ ,‬כל צמצום והסתר שיש בבריאה ניתן לראותו באחד משתי הפנים הללו‪,‬‬ ‫ובשונה מתורת מהר"י סרוג שם עוסקים בעולמות אלו באופן רחב ‪.‬‬ ‫ד‬ ‫או לראות אותו כהעדר וחלל ריקני‪ ,‬או לראות אותו כדרך לגלות מדרגה עליונה ‪.‬‬ ‫ויסוד החילוק בין הדרכים הוא‪ ,‬שתורת‬ ‫והדוגמא הברורה לכך היא הכלל שאחרי החושך‬ ‫מהרח"ו מתחלת בצמצום באופן שלילי‬ ‫על ידי חלל‪ ,‬משא"כ תורת מהר"י סרוג אחר שכתבנו בענפים הקודמים לזה בדרך וההסתר מגיע האור‪ .‬ומצד כך‪ ,‬כאשר יש לאדם‬ ‫עוסקת בצמצום באופן חיובי‪ ,‬על ידי כ"ב קצרה ודרך כלל ענין הי”ס בכל מקום שהם חושך והסתר‪ ,‬הוא יכול לראות זאת כריחוק‬ ‫איך יש בהם כמה וכמה בחי’ נדבר בענף והסתרה והחשכה‪ ,‬ומנגד הוא יכול לראות זאת‬ ‫אותיות שהתקפלו זה על גבי זה וכו'‪.‬‬ ‫ככלי לגילוי חדש העתיד להתגלות לו‪.‬‬ ‫זה בקיצור ג”כ בחי’ מדרגות העולמות אשר וכן ידוע שכל גילוי שהיה בבריאה קדם לו‬ ‫נבראו תוך מקום החלל הריקני הנ”ל שאין הסתרות שונות על מנת שיוכל להתגלות בעולם‪.‬‬ ‫א ועיין עוד בדברי הלשם לעיל בענף ב’ ד”ה ‘ואין‬ ‫דבר חוצה לו מן המקום הזה וכל העולמות וכל אלו ההסתרות שהיו‪ ,‬ניתן היה לראותם‬ ‫כוונתי בזה’‬ ‫ב עיין בספר עמק המלך‪ ,‬ובספר נובלות חכמה‪ ,‬ובספר‬ ‫כהסתרה וחושך‪ ,‬ומאידך ניתן היה לראות זאת‬ ‫ויקהל משה‪.‬‬ ‫כולם הם תוך המקום הזה‪ .‬ואל יעלה בדעתך באופן חיובי כאפשרות להביא לגילוי החדש‬ ‫ה‬ ‫כי הי”ס הנקרא אצלינו בס”ה י”ס דאצילות העתיד להתגלות בעולם ‪.‬‬ ‫אל תטעה לחשוב שהם יותר ראשונים‬ ‫וגבוהים מכל מה שנאצלו כי כמה עולמות‬ ‫קדמו עליהם ולרוב העלמם לא שלחו בהם‬ ‫יד להזכירם בס”ה אלא ברמז נפלא‪...‬‬ ‫ג וכתב בספר שפע טל‪ ,‬חלק טל‪ ,‬שער שלישי פרק חמישי וזה לשונו‪“ :‬ונחזור לעניינינו והנה מסוד הצמצום‬ ‫נוכל להבין ולהשכיל איכות עניין אצילות הספירות כי ע”י שנתצמצם ונתקמץ אור החזק הבלתי בעל תכלית‬ ‫נתגלה אור אצילות באופן שצמצומו ב”ה הוא סבת גילוייו”‪.‬‬ ‫ד הן אמת שגם למהרח”ו מטרת ההסתר היא עבור גילוי‪ ,‬אולם בעומק מושרשים כאן שתי תפיסות במהות‬ ‫הצמצום‪ ,‬האם הצמצום נעשה בדרך הסתר וגילוי‪ .‬אכן ברור הדבר שגם למהרח”ו מטרת הצמצום היא לגלות‬ ‫את האור ועל כן ניתן להשתמש במהלך זה ודוק’‪.‬‬ ‫ה וזה גם עומק דברי מהרח”ו עצמו במה שכתב שסיבת הצמצום הייתה לעשות כלים‪ .‬והיינו שמטרת הכלים‬ ‫לגלות את אור הבורא‪ ,‬וסיבת הצמצום היא עבור גילוי אור הבורא‪ .‬אלא שלדברי מהרח”ו תוצאת הצמצום‬ ‫הייתה כלים שעל ידם נגלה אור הבורא‪ ,‬ואילו לדברי מהר”י סרוג‪ ,‬הצמצום גופא הוא הוא הלבושים והכלים‬ ‫שעל ידם נגלה הבורא‪.‬‬ ‫ירּוׁש ִָלם‬ ‫תֹורה ְּוד ַבר ה' ִמ ָ‬ ‫ּכִ י ִמ ִּצּיֹון ֵּת ֵצא ָ‬ ‫בי‬