gilyoines.com

מעיינות החיים - צאנז זוועהיל · Ma'aynois Hachaim - Tzanz Zvehil

שבוע: ויצא (2026-11-16)

מעיינות החיים - צאנז זוועהיל · Ma'aynois Hachaim - Tzanz Zvehil — ויצא (2026-11-16)

פתח את ה-PDF הורדה

הטקסט של גיליון זה

‫קונטרס‬ ‫מעיינות‬ ‫החיים‬ ‫דברי תורה‬ ‫מכ"ק מרן אדמו"ר ‪z‬צוקללה"ה‬ ‫פרשת ויצא תשפ"ז • גליון תקנח‬ ‫פה יוניאן סיטי יצ"ו‬ ‫©‬ ‫כל הזכויות שמורות‬ ‫י"ל ע"י‬ ‫מכון שלמה משנתו‬ ‫להוצאת ד"ת של כ"ק מרן אדמו"ר זצוקללה"ה‬ ‫שע"י איגוד חסידי צאנז זוועהיל‬ ‫להערות והארות‬ ‫או להזמנת הגליון נא לפנות לטעל‪:‬‬ ‫‪201-455-7269‬‬ ‫בארה"ק‪:‬‬ ‫‪052-712-6945‬‬ ‫דוא"ל‪:‬‬ ‫‪mayunoshachaim@gmail.com‬‬ ‫א"סשת אציו תשרפל שורד‬ ‫דרוש לפרשת ויצא‬ ‫תשס"א‬ ‫מעלין בקודש בחפץ אחד שיש בו ב' צדדים‬ ‫ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא (כח‪ ,‬יא)‪ .‬ובגמ' (חולין‬ ‫צא‪ ,‬ב)‪ ,‬כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב (להלן פסוק יח) ויקח את האבן‪,‬‬ ‫אמר רבי יצחק‪ ,‬מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכל אחת ואחת‬ ‫אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו‪ ,‬תנא וכולן נבלעו באחד [נעשו אבן אחת‪ ,‬רש"י]‪.‬‬ ‫ובתוס' שם (ד"ה כתיב) כתבו וזה לשונם‪ ,‬לפי פשוטו יש לפרש שלקח אבן אחת‬ ‫מאבני המקום‪ ,‬עכ"ל‪ .‬נראה מפשטות לשון התוס' שכוונתם לתרץ את קושיית‬ ‫הגמ' שהקשו קראי אהדדי על פי פשוטו‪ ,‬ואין צריך לתרץ כתירוצו של רבי‬ ‫יצחק שכולם נבלעו באחד‪ .‬והקשו המפרשים (עיין בתפארת יעקב בחולין שם ובחוט‬ ‫המשולש בפרשתן)‪ ,‬דאם כן הו"ל להתוס' לכתוב את דבריהם בלשון קושיא על‬ ‫קושיית הגמ'‪ ,‬ולא לכתוב בפשיטות שלפי פשוטו יש לפרש שלא כדרך הש"ס‪.‬‬ ‫אם שייך לומר מעלין בקודש בחפץ אחד שיש בו ב' צדדים‪ ,‬וראיה לדבר‬ ‫מאבני המקום שנעשו אבן אחת‬ ‫א) ונראה לומר‪ ,‬דהנה כתב המג"א (או"ח סי' מב‪ ,‬סק"ג)‪ ,‬אם נפסקה לו רצועה‬ ‫של יד סמוך להקשר‪ ,‬צ"ע אם מותר להפוך ראש האחר למעלה‬ ‫ולעשות בו קשר של יד והחתיכה שהיה בו הקשר יקשור למטה‪ ,‬או נימא‬ ‫דמורידו מקדושתו כיון שהיה בו הקשר והיו"ד‪ ,‬ועתה יעשה בו כריכות‬ ‫האצבעות‪ ,‬ומסיק לאיסור‪ ,‬וסיים שם‪ ,‬וגדולה מזו כתבו התוס' (שבת צח‪ ,‬א‪ ,‬ד"ה‬ ‫הניחא)‪ ,‬כשמניחין הקרשים על העגלות גנאי הוא להשים צד העב של קרש‬ ‫העומד סמוך לקרקע אצל צד הקצר שהיה למעלה מקום שהיריעות פרוסות‬ ‫עליהן‪ ,‬ודמי להא דאמרינן מעלין בקודש ואין מורידין‪ ,‬א"כ כל שכן כאן דאסור‪,‬‬ ‫עכ"ד‪.‬‬ ‫[ג]‬ ‫א"סשת אציו תשרפל שורד‬ ‫אכן באליה רבא שם (סק"א) הביא בשם זקינו הגאון מהר"ש שהיה מתיר‬ ‫להפוך רצועה של תפילין וליתן הקצה שלמטה למעלה בבתים‪ ,‬והביא‬ ‫ראיה מפירוש רש"י לפנינו‪ ,‬שהיו האבנים מריבות זו עם זו זאת אומרת עלי‬ ‫יניח צדיק את ראשו וזאת אומרת עלי יניח צדיק את ראשו עשאן הקב"ה אבן‬ ‫אחת‪ ,‬והא עדיין יש ביניהן קנאה לאיזה צד יונח האבן‪ ,‬אלא על כרחך שאין‬ ‫קפידא בזה‪ .‬אכן כתב שם דבסימן י' משמע כדברי המג"א שיש קפידא בדבר‪.‬‬ ‫וכוונתו למה שכתב שם (בסקי"ד) בשם לחם חמודות (הלכות קטנות‪ ,‬הלכות ציצית‪,‬‬ ‫סי' כ) ושל"ה (מסכת חולין‪ ,‬דרך חיים‪ ,‬ד"ה בענין) בטעם מה שנהגו לעשות עטרה‬ ‫בטלית‪ ,‬כדי שיהא היכר למקום המונח על הראש שלא להורידו בפעם אחרת‪,‬‬ ‫דמעלין בקודש ואין מורידין‪ ,‬הרי שיש קפידא גם בחפץ עצמו באיזה צד יונח‪,‬‬ ‫ולפי”ז אין להקל ברצועה של תפילין להפך מה שלמעלה לצד הבתים למטה‪.‬‬ ‫אמנם למעשה העלה שם להקל גם בטלית אם נקרע למעלה וכיוצא בזה‪.‬‬ ‫ובאמת בגוף ראיית המג"א שיש קפידא גם בחפץ אחד שלא להוריד אחד מן‬ ‫הצדדים ממעלתו מדברי התוס' בשבת‪ ,‬הנה ראייתו היא מתירוצו של‬ ‫הרב פור"ת בתוס' שם‪ ,‬דלהכי לא סדרו הלויים נושאי המשכן את הקרשים‬ ‫להשים צד העב אצל הקצר משום דגנאי הוא ומעלין בקודש ואין מורידין‪,‬‬ ‫אולם הרי רבינו תם ורבינו יצחק בתוס' שם כתבו תירוצים אחרים‪ ,‬רבינו תם‬ ‫תירץ‪ ,‬דכמו שהיו פורקין אותן מן המשכן כך היו מניחין על העגלה שהיתה‬ ‫אצל דופן המשכן כי כך היו עושין בלא טורח‪ ,‬אבל להפכן היה טורח גדול‪,‬‬ ‫ורבינו יצחק תירץ‪ ,‬דשמא מחציין ולמעלה היו כלין והולכין והשתא אי אפשר‬ ‫לסדר יותר‪ ,‬עיי"ש‪ .‬ולכאורה יש לומר דבאמת מהאי טעמא לא הונח לרבינו תם‬ ‫ולרבינו יצחק בתירוצו של הרב פור"ת‪ ,‬משום דסבירא להו דבכהאי גוונא ליכא‬ ‫קפידא‪ ,‬כסברת האליה רבה בשם זקינו הגאון מהר"ש‪ .‬נמצא דהרב פור"ת‬ ‫ורבינו תם קמיפלגי במחלוקת המג"א והאליה רבה‪.‬‬ ‫דחיית האחרונים שכל אותם האבנים שנעשו אבן אחת נקבצו במקום‬ ‫אחד תחת מראשותיו‬ ‫ב) ובשערי תשובה (בסימן מב‪ ,‬סק"ב) כתב לדחות את הראיה שהביא האליה‬ ‫רבה בשם זקינו מהאבנים ששם יעקב מראשותיו‪ ,‬דכיון דמעשה‬ ‫נסים היו‪ ,‬שמא לא היו בדרך דביקות זו בזו‪ ,‬כי אם נעשה גוש אחד בלול מכולם‪,‬‬ ‫ולא היה הבדל מקום בין אבן אחת לחברתה‪ ,‬עיי"ש‪ .‬וקרוב לזה כתב בפני אריה‬ ‫זוטא (פרשתן)‪ ,‬שהביא תחילה בשם מהר"ר לייב'ל חסיד שאין להקפיד מלהפוך‬ ‫[ד]‬ ‫א"סשת אציו תשרפל שורד‬ ‫הטלית‪ ,‬והביא ראיה מאבני יעקב כנ"ל‪ ,‬וכתב עליו הפני אריה‪ ,‬וזה לשונו‪ ,‬אמנם‬ ‫תמה אני אם יצאו דברים אלו הנ"ל מפיו‪ ,‬כי ביעקב כך היה הנס‪ ,‬שנעשו כולם‬ ‫אבן אחת ולא היה חוץ לראשו כלום‪ ,‬רק מראשותיו ממש היו שנבלעו כולם‬ ‫באחד‪ ,‬אבל בדבר המתפשט חוץ לראשו מן הצדדים ולמטה‪ ,‬עדיין יש קפידא‪,‬‬ ‫דלעולם חשיב יותר צד הראש ממש משאר הצדדים‪ ,‬עיי"ש‪ .‬והביא ראיה‬ ‫לדבריו מדברי המהרש"א (בחידושי אגדות בחולין שם)‪ ,‬שכתב וזה לשונו‪ ,‬וכולן‬ ‫באבן אחת‪ ,‬ר"ל שכולן נבלעו באותה אבן אחת שלמטה כדי שיניח ראשו על‬ ‫כולן‪ ,‬עיי"ש‪ ,‬הרי שלא נעשו כל האבנים אבן אחת גדולה כשיעור כל האבנים‪,‬‬ ‫אלא כולם נבלעו באותה האבן שהיתה מראשותיו‪.‬‬ ‫הברייתא ורבי יצחק נחלקו בפלוגתא זו אם כל האבנים נהפכו לגוש‬ ‫אחד גדול או שכולם נבלעו באבן אחת‬ ‫והנה לכאורה יש לדקדק בדברי הגמ' בחולין שם‪ ,‬דמקשה תרי קראי אהדדי‬ ‫כתיב ויקח מאבני המקום וכתיב ויקח את האבן‪ ,‬ומתרץ‪ ,‬אמר רבי יצחק‬ ‫מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד וכל אחת ואחת אומרת עלי יניח‬ ‫צדיק זה ראשו‪ ,‬ושוב אמר‪ ,‬תנא וכולן נבלעו באחד‪ .‬ולכאורה תמוה‪ ,‬שהרי סיום‬ ‫המאמר כולן נבלעו באחד אינו מדברי רבי יצחק אלא מדברי הברייתא‪ ,‬נמצא‬ ‫שרבי יצחק עצמו עדיין לא תירץ כלום‪ ,‬ובהכרח שרבי יצחק סמך בדבריו על‬ ‫הברייתא שהביא בסמוך שכולן נבלעו באחד‪ ,‬ואם כן הו"ל למימר ותנא' בוי"ו‬ ‫החיבור לסיים את המאמר‪ .‬וממה שאמרו בגמ' תנא‪ ,‬בלא וי"ו החיבור‪ ,‬נראה‬ ‫שזהו תירוץ בפני עצמו‪ ,‬וכפי שכבר עמדו בזה המפרשים (עי' חוט המשולש בשער‬ ‫אשר בפרשתן‪ ,‬ועיין עוד בגור אריה עה"ת בפרשתן‪ ,‬ובתפארת יעקב עמ"ס חולין שם)‪.‬‬ ‫על כן נראה לומר‪ ,‬שמה שאמרו תנא וכולם נבלעו באחד‪ ,‬אינו סיום דברי רבי‬ ‫יצחק‪ ,‬אלא רבי יצחק הוא עצמו סיים כל התירוץ מבלי הברייתא‪ ,‬ומה‬ ‫שאמר מלמד שנתקבצו כל אותן אבנים למקום אחד‪ ,‬לא היתה כוונתו לומר‬ ‫שנתקבצו להתווכח ביניהם על מי יניח יעקב את ראשו‪ ,‬אלא שכל האבנים‬ ‫נתקבצו בדרך נס להיות לגוש אחד‪ ,‬לפי שקודם לכן היתה כל אחת ואחת מהן‬ ‫אומרת עלי יניח צדיק זה ראשו‪ .‬ועל כך מייתי הש"ס תנא וכולן נבלעו באחד‪,‬‬ ‫לחלוק על רבי יצחק‪ ,‬שלא נתקבצו האבנים ונתחברו זה לזה‪ ,‬אלא נבלעו כולם‬ ‫באבן אחת כדברי המהרש"א‪ .‬והדבר מדוקדק בלשון הברייתא דקתני וכולן‬ ‫נבלעו באחד‪ ,‬ולא קתני וכולן נעשו אבן אחת‪ ,‬דלשון בליעה משמעו התכללות‬ ‫כל הנבלעים בתוך הדבר הבולע מבלי שיהא ניכר על הבולע‪ ,‬על דרך שנאמר‬ ‫[ה]‬ ‫א"סשת אציו תשרפל שורד‬ ‫(שמות ז‪ ,‬יב) ויבלע מטה אהרן את מטותם‪ ,‬והביא המהרש"א (חידושי אגדות שבת‬ ‫צז‪ ,‬א) ממדרש תנחומא (פרשת וארא‪ ,‬ג)‪ ,‬שהנס היה שלא נתעבה המטה יותר אחר‬ ‫הבליעה‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫ומעתה יש לומר דרבי יצחק ומתניתא בהא קמיפלגי‪ ,‬רבי יצחק סבר שאף‬ ‫שנעשו כל האבנים לאבן אחת גדולה‪ ,‬מכל מקום אין ביניהם קנאה‬ ‫על איזה צד יניח צדיק את ראשו‪ ,‬כסברת האליה רבה בשם זקינו שאין קפידא‬ ‫בזה‪ ,‬ואילו מתניתא ס"ל כסברת המג"א שיש קפידא גם בצדדין‪ ,‬ולכן ההכרח‬ ‫שכולן נבלעו באבן אחת כתירוץ הפני אריה זוטא‪.‬‬ ‫ביאור דברי התוס' שכתבו לפרש את הפסוק ויקח מאבני המקום כפי‬ ‫פשוטו‬ ‫והשתא דאתינן להכי יתכן לומר שגם התוס' שכתבו דלפי פשוטו יש לפרש‬ ‫שלקח אבן אחת מאבני המקום‪ ,‬לא באו לפרש פירוש אחר שלא‬ ‫נתפרש בגמ'‪ ,‬אלא באו לפרש את דברי רבי יצחק שתירץ מלמד שנתקבצו‬ ‫כל האבנים למקום אחד‪ ,‬דלכאורה קשה‪ ,‬איך התיישבו הני קראי בדברי רבי‬ ‫יצחק‪ ,‬ואין לומר שרבי יצחק סמך את דבריו על הא דקתני וכולן נבלעו באחד‪,‬‬ ‫שהרי כבר הוכחנו מדיוק לשון הגמ' ד'תנא' הוא תירוץ בפני עצמו ואינו סיום‬ ‫דברי רבי יצחק‪ ,‬ובהכרח שרבי יצחק סיים את דבריו מבלי להביא את הברייתא‬ ‫שכולם נבלעו באחד‪ .‬ולזה פירשו התוס'‪ ,‬דרבי יצחק ס"ל שלפי פשוטו אין‬ ‫צריך לומר שנעשה נס גדול כזה שכולם נבלעו באחת‪ ,‬אלא שלקח אבן אחת‬ ‫גדולה שנעשה מאבני המקום שכולם נתקבצו ונתחברו להיות אבן אחת‪ ,‬וכיון‬ ‫שהיתה האבן מצורפת מאבנים הרבה שפיר קרי לה אבן בלשון יחיד‪.‬‬ ‫ד‬ ‫[ו]‬ ‫ב"סשת אציו תשרפ ר"דער‬ ‫בעידן רעוא דרעוין פרשת ויצא‬ ‫תשס"ב‬ ‫בתוה"ק ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה‪ ,‬ויפגע במקום וילן שם כי בא‬ ‫השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא‬ ‫(כח‪ ,‬י‪-‬יא)‪ .‬וברש"י (ד"ה ויצא) לא היה צריך לכתוב אלא וילך יעקב חרנה‪ ,‬ולמה‬ ‫הזכיר יציאתו‪ ,‬אלא מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם‪ ,‬שבזמן‬ ‫שהצדיק בעיר הוא הודה הוא זיוה הוא הדרה‪ ,‬יצא משם פנה הודה פנה זיוה‬ ‫פנה הדרה‪ .‬ותמהו בזה המפרשים (ראה בראשית רבה סח‪ ,‬ו) דהרי אביו יצחק נשאר‬ ‫שם בעיר ומאי טעמא פנה הודה זיוה והדרה בצאתו של יעקב משם‪ ,‬וראה מה‬ ‫שכתב בכלי יקר (ד"ה ויצא יעקב)‪.‬‬ ‫עוד ברש"י‪ ,‬וישם מראשותיו‪ ,‬עשאן כמין מרזב סביב לראשו שירא מפני חיות‬ ‫רעות‪ .‬ועמדו בזה המפרשים (ראה משכיל לדוד‪ ,‬נפש יהונתן) דמה הועיל יעקב‬ ‫בעשותו מרזב סביב לראשו‪ ,‬הרי כל שאר הגוף לא היה מוגן בזה מפני חיות‬ ‫רעות‪ .‬עוד ברש"י וישכב במקום ההוא‪ ,‬לשון מיעוט באותו מקום שכב אבל י"ד‬ ‫שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה שהיה עוסק בתורה‪ .‬וצריך להבין מאי‬ ‫טעמא העלימה התוה"ק ענין נשגב זה שנטמן יעקב אבינו בבית עבר למשך‬ ‫ארבע עשרה שנה ועסק בתורה יומם ולילה‪ ,‬ונזכר רק ברמז מאמר הכתוב‬ ‫וישכב במקום ההוא‪ .‬עוד צריך ביאור מה הוצרך לרמז זאת כאן אחר שכבר‬ ‫למדנו דבר זה מתוך מנין שנות חיי ישמעאל‪ ,‬כדאמרינן במגילה (יז‪ ,‬א) והובא‬ ‫ברש"י סוף פרשת חיי שרה (כה‪ ,‬יז‪ ,‬ד"ה ואלה) וסוף פרשת תולדות (כח‪ ,‬ט‪ ,‬ד"ה אחות‬ ‫נביות) למה נמנו שנותיו של ישמעאל כדי לייחס בהם שנותיו של יעקב‪ ,‬ומשם‬ ‫למדנו ששימש יעקב בבית עבר י"ד שנה‪ ,‬עיי"ש‪.‬‬ ‫ולהלן כתיב (כח‪ ,‬יג‪-‬טו) והנה ה' נצב עליו ויאמר אני ה' אלקי אברהם אביך‬ ‫ואלקי יצחק הארץ אשר אתה שוכב עליה לך אתננה ולזרעך‪ ,‬והיה זרעך‬ ‫כעפר הארץ ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה ונברכו בך כל משפחות האדמה‬ ‫ובזרעך‪ ,‬והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך והשיבותיך אל האדמה הזאת‬ ‫[ז]‬ ‫ב"סשת אציו תשרפ ר"דער‬ ‫כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך‪ .‬וכבר עמדו המפרשים‬ ‫(ראה לבוש האורה‪ ,‬גור אריה) לדקדק באומרו כי לא אעזבך‪ ,‬דמשמע שהוא נתינת‬ ‫טעם על מה שאמר בסמוך ליה והנה אנכי עמך ושמרתיך וגו'‪ ,‬ולפי פשוטו‬ ‫נראה דאינו אלא המשך ההבטחה לא נתינת טעם והול"ל ולא אעזבך וגו'‪.‬‬ ‫וברש"י (ד"ה שכב עליה) קיפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו‪ ,‬רמז לו שתהא‬ ‫נוחה ליכבש לבניו‪ ,‬ע"כ‪ .‬ויש לבאר הרמז בזה שדייקא הכא עשה‬ ‫הקב"ה כדבר הזה לרמז שתהא נוחה ליכבש לבניו‪.‬‬ ‫ובמדרש רבה ריש פרשתן (סח‪ ,‬ב) איתא עה"פ ויצא יעקב מבאר שבע‪ ,‬ר'‬ ‫שמואל בר נחמן פתח (תהלים קכא‪ ,‬א) שיר למעלות אשא עיני אל‬ ‫ההרים‪ ,‬אשא עיני אל ההורים‪ ,‬למלפני ולמעבדני‪ ,‬מאין יבוא עזרי‪ ,‬אליעזר‬ ‫בשעה שהלך להביא את רבקה מה כתיב ביה (לעיל כד‪ ,‬י) ויקח העבד עשרה‬ ‫גמלים וגו'‪ ,‬ואני לא נזם אחד ולא צמיד אחד וכו'‪ ,‬חזר ואמר מה אנא מובד סברי‬ ‫מן בריי חס ושלום לית אנא מובד סברי מן בריי אלא עזרי מעם ה' וגו'‪ ,‬ע"כ‪.‬‬ ‫וצריך ביאור בזה‪ ,‬דמעיקרא מאי קסבר ולבסוף מאי קסבר‪.‬‬ ‫לבאר כל אלה יתכן בהקדם מה שיש לתמוה לכאורה על יעקב אבינו אשר‬ ‫כבר מלאו לו ס"ג שנים ושלחוהו אביו ואמו אל בית לבן ליקח לו משם‬ ‫אשה‪ ,‬ומה ראה להתעכב עוד ארבע עשרה שנה ולהיטמן בבית עבר לעסוק‬ ‫בתורה‪ ,‬והן אמנם ידוע מה שפסק הרמב"ם (הלכות אישות‪ ,‬פרק טו‪ ,‬הלכה ג) דמי‬ ‫שחשקה נפשו בתורה תמיד כבן עזאי ולא נשא אשה אין בידו עון‪ ,‬מכל מקום‬ ‫לא יתיישב הכא‪ ,‬שהרי היה דעתו וכוונתו של יעקב אבינו לישא אשה ולהעמיד‬ ‫י"ב שבטי י‪-‬ה והרי הלך לשם כך בציוויו של אביו‪ ,‬ולמה המתין ונתעכב כל כך‪.‬‬ ‫ובפשטות היה אפשר לומר על פי מה דאיתא (ראה רמב"ן בפרשתן כט‪ ,‬ט‪ ,‬דרחל‬ ‫היתה קטנה‪ ,‬וכ"ה ברבינו בחיי שם‪ ,‬וראה בסדר עולם רבה פרק ב' דרחל ולאה‬ ‫תאומות היו) דרחל ולאה היו קטנות כשעבד יעקב בבית לבן‪ .‬ובכן מיושב מה‬ ‫שעבד אצל לבן בשבילם‪ ,‬וזה היה הכסף קידושין‪ ,‬דכסף קידושי קטנה לאביה‪.‬‬ ‫ונמצא לפי"ז דכשיצא יעקב אבינו מבאר שבע עדיין לא נולדו רחל ולאה‪,‬‬ ‫ומשו"ה לא הלך מיד אלא נטמן י"ד שנים בבית עבר (ראה בראשית רבתי לה‪ ,‬יט)‪,‬‬ ‫וכמו שמצינו אצל יצחק שהמתין מלישא את רבקה עד שהיתה ראויה לביאה‬ ‫(רש"י‪ ,‬לעיל כה‪ ,‬כ‪ ,‬ד"ה בן ארבעים שנה)‪ .‬אמנם לפי זה לא יובן מה שאמר לו יצחק‬ ‫[ח]‬ ‫ב"סשת אציו תשרפ ר"דער‬ ‫אביו (לעיל כח‪ ,‬ב) קום לך פדנה ארם וגו' וקח לך אשה מבנות לבן אחי אמך‪,‬‬ ‫מאחר ועדיין לא נולדו בנות לבן‪.‬‬ ‫אכן יתבאר הענין‪ ,‬דהנה כאשר נתבונן בסדר המאורעות שאירעו ליעקב אבינו‬ ‫אחר שמסר נפשו במצוות אמו לקבל הברכות מפי יצחק אביו אשר אכן‬ ‫בירכו בכל הברכות מטל השמים ומשמני הארץ‪ ,‬ואביו אף הסכים שהברכות‬ ‫יחולו על ראשו באמרו גם ברוך יהיה‪ ,‬והנה תיכף לאחר מכן כאשר שלחוהו אביו‬ ‫ואמו פדנה ארם‪ ,‬רדף אחריו אליפז בן עשיו להרגו‪ ,‬ולבסוף נתרצה להשאירו‬ ‫בחיים אחר שנטל ממנו כל ממונו כאשר יעקב נותר בעירום ובחוסר כל‪ ,‬והיכן‬ ‫נתקיימה בו ברכת אביו יצחק‪ ,‬אתמהה‪.‬‬ ‫ויש לומר בטעמא דמילתא‪ ,‬דהן אמנם בירכו יצחק אבינו‪ ,‬ואף נתרצה‬ ‫שהברכות יחולו עליו‪ ,‬מכל מקום יעקב אבינו שמידתו אמת כדכתיב (מיכה‬ ‫ז‪ ,‬כ) תתן אמת ליעקב‪ ,‬אין מן הראוי שישתמש ויהנה מן הברכה שבאה לחלקו‬ ‫על ידי שמץ של ערמה‪ ,‬אף שלא היה בכך דבר עולה מעיקר הדין‪ ,‬כי לגבי יעקב‬ ‫אבינו עמוד האמת צריך שיהא הכל צח ומצוחצח בתכלית האמת והיושר ללא‬ ‫כל כחל ושרק‪.‬‬ ‫כפי שמסופר (מובא בליקוטי אמרי פנחס החדש‪ ,‬שער הסיפורים‪ ,‬אות קצא) על הרה"ק‬ ‫רבי רפאל מבערשיד זי"ע תלמידו המובהק של הרה"ק רבי פנחס מקאריץ‬ ‫זי"ע‪ ,‬אשר כידוע היה נזהר מאוד במידת האמת‪ ,‬ואף עבור כל הון דעלמא לא‬ ‫היה משנה מדיבורו‪ ,‬שפעם אירע בימיו שיהודי אחד נשפט לעונש מות ע"י‬ ‫המלכות בגין איזה דבר עוול שתפסו בו‪ ,‬ואחר השתדלות של בני העיר הסכים‬ ‫השופט שבאם הרה"ק רבי רפאל זי"ע [יחד עם עוד צדיק] יעידו בבית המשפט‬ ‫כי פלוני חף ונקי מכל פשע‪ ,‬אזי יפטרוהו לחפשי‪ ,‬וזאת ביודעם בהרה"ק רבי‬ ‫רפאל כי אך ורק אמת יהגה חכו‪.‬‬ ‫והרה"ק רבי רפאל זי"ע לא ידע לשית עצה לנפשו‪ ,‬דמחד גיסא הרי מעודו‬ ‫היה נזהר במאוד מאוד במוצא פיו שיהא הכל בתכלית האמת ללא‬ ‫שום חשש שקר ומרמה‪ ,‬אמנם מאידך גיסא עומד חייו של אדם מישראל‬ ‫על כף המאזניים‪ ,‬ובודאי לפי שורת הדין מותר להעיד בערכאות של עכו"ם‬ ‫לטובתו של הנידון ולהצילו מעונש מות‪ ,‬אף שגובל הדבר בשקר‪ .‬ועמד בבכי‬ ‫ובתחנונים לפני הבוכ"ע שלא תצא תקלה מתחת ידו‪ ,‬שלא יגרום ח"ו למותו‬ ‫של אדם מישראל‪ ,‬ומאידך אף לא יכשל בלשונו בדבר שקר ומרמה‪ ,‬ואכן פעל‬ ‫[ט]‬ ‫ב"סשת אציו תשרפ ר"דער‬ ‫בתפילתו ויצאה נשמתו בטהרה טרם הזמן שהיה צריך להגיד עדותו לפני‬ ‫השופט‪.‬‬ ‫הרי לנו מעובדא זו‪ ,‬שהצדיק אשר הוא דבוק בכל ישותו במידת האמת‬ ‫בתכלית‪ ,‬אינו חפץ לשנות מדיבורו אפילו עבור כל חללי דעלמא‪ ,‬ואף‬ ‫כשלפי שורת הדין היה מקום להורות היתר בדבר‪ .‬כמו כן היה גבי יעקב אבינו‬ ‫ע"ה עמוד האמת‪ ,‬שלא היה נכון הדבר שיהנה מן הברכות שקיבל באופן של‬ ‫רמיה‪.‬‬ ‫עוד נזכיר מה שדיברנו בשב"ק פרשת תולדות העעל"ט (אהל שלמה פרשת‬ ‫תולדות‪ ,‬מאמר ה) בטעמא דמילתא שיצחק חפץ היה לברך את עשיו ולא‬ ‫את יעקב‪ ,‬כי יעקב אבינו היה עמוד התורה הק' שהיא מקור הברכה‪ ,‬ושוב אינו‬ ‫נצרך להתברך מפיו של יצחק‪ ,‬ורק עשיו הרשע אשר לא היה לו זכות לימוד‬ ‫התורה נצרך היה להתברך בזכות מצות כיבוד אב שהיה לו‪ ,‬אלא שרבקה אמנו‬ ‫רצתה שיתברך יעקב משום שראתה שיבואו עתים וימים שלא יהא לזרעו של‬ ‫ישראל זכות התורה כל כך בשלימות‪ ,‬וחפצה שאעפ"כ יהיו זכאים לברכה‪.‬‬ ‫ובכן יתבאר‪ ,‬דכאשר ראה יעקב אבינו שתיכף לאחר שנתברך מאת אביו בכל‬ ‫מיני ברכות מטל השמים ומשמני הארץ‪ ,‬והנה צריך הוא לנדוד מבית‬ ‫אביו‪ ,‬ואף נותר בעירום ובחוסר כל אחר שהלך אליפז ונטל ממנו הכל‪ ,‬מכאן‬ ‫הבין יעקב אבינו כי לא יאה לו ליהנות מן הברכות שקיבלם בעקבה וברמיה‪,‬‬ ‫שהרי הוא עמוד האמת‪ ,‬ואין לו לקבל דבר שיש בו שמץ ענין של שקר‬ ‫וכיוצ"ב‪ .‬ולכן נטמן בבית עבר לעסוק בתורה הק' יומם ולילה‪ ,‬ובכח התורה‬ ‫יזכה שיתקיימו בו הברכות‪ ,‬כי התורה היא מקור הברכה והשפע‪.‬‬ ‫ואכן זכות וכח התוה"ק היא שעמדה לו ליעקב אבינו וליוותה אותו בשמירה‬ ‫מעולה בכל הדרך אשר המשיך לילך בה לאחר מכן‪ ,‬וכמו שאמר החכם‬ ‫מכל האדם על סגולת התורה הק' (משלי ו‪ ,‬כב) בהתהלכך תנחה אותך בשכבך‬ ‫תשמור עליך וגו'‪ ,‬והיינו דכתיב אחר ששהה בבית עבר י"ד שנה ועסק בתורה‬ ‫וישכב במקום ההוא‪ ,‬כי אחר שהיה לו כבר כח התורה בשלימות נתקיים בו‬ ‫בשכבך תשמור עליך‪.‬‬ ‫והנה ידוע מה שאמר רביה"ק בעל דברי חיים זי"ע דאף האדם השרוי בחוץ‬ ‫לארץ‪ ,‬אם הוא מקדש את עצמו בד' אמות של הלכה‪ ,‬בכל מקום שנמצא‬ ‫הוא בבחינת ארץ ישראל‪ .‬על פי זה י"ל דזה נרמז לו ליעקב אבינו במה שקיפל‬ ‫[י]‬ ‫ב"סשת אציו תשרפ ר"דער‬ ‫הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו‪ ,‬כי אחרי שהותו בבית עבר ונתקדש בד' אמות‬ ‫של הלכה ארבע עשרה שנה‪ ,‬מעתה בכל מקום שילך יהא בבחינת ארץ ישראל‪.‬‬ ‫ואתי שפיר מה שאמר הכתוב כאן וישכב במקום ההוא בלשון מיעוט לרמז‬ ‫שרק כאן שכב אבל בי"ד שנים שישב בבית עבר לא שכב שהיה עוסק‬ ‫בתורה‪ ,‬כי רצה ליתן טעם לדבר שזכה יעקב אבינו למדריגה עליונה זו שהקב"ה‬ ‫קיפל כל ארץ ישראל תחתיו ואף כשיצא מגבולות הארץ יהא נחשב כיושב‬ ‫בארץ הקדושה‪ ,‬זאת משום שישב קודם לכן ועסק בתורה י"ד שנים בד' אמות‬ ‫של הלכה‪ ,‬ומשם זכה לבחינת ארץ ישראל‪.‬‬ ‫זהו שהמשיך הקב"ה ואמר לו והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך וגו'‪,‬‬ ‫רצ"ל שבכל מקום שתלך יהא בבחינת ארץ ישראל‪ ,‬וזאת בכח התורה‬ ‫הק' מקור הברכה‪ ,‬והיינו דקמסיים ואזיל כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את‬ ‫אשר דברתי לך‪ ,‬רצ"ל‪ ,‬כי היות שיש לך כח התורה אינך נצרך להנות מן הברכות‬ ‫שקיבלת ברמיה‪ ,‬כי התורה היא מקור כל הברכות מאת הקב"ה אשר לא יעזוב‬ ‫את העוסק בה עד שימלא כל מחסורו‪.‬‬ ‫ויתיישב בזה מה שהקיף יעקב אבינו אבנים סביב לראשו למגן ולמחסה‪,‬‬ ‫ואילו על שאר חלקי גופו לא חשש‪ ,‬כי אם ראשו מוגן מפני מרעין‬ ‫בישין‪ ,‬וזאת על ידי שראשו ומוחו שקועים בד' אמות של הלכה‪ ,‬אזי התוה"ק‬ ‫משמרתו מכל רע ומכל מכשול‪ ,‬ואין שום מקום לחשש ולדאגה מפני החיות‬ ‫והליסטים‪.‬‬ ‫על פי הדברים האמורים יתבאר בדרך רמז דברי חכמינו ז"ל שכשיצא יעקב‬ ‫אבינו מבאר שבע והלך חרנה פנה הודה זיוה והדרה‪ ,‬ועל פי מה שכתבו‬ ‫התוספות (שבת מא‪ ,‬ב‪ ,‬ד"ה מידי מיחם) דלשון פינוי פעמים קאי על הדבר גופיה‬ ‫שמפנין ומזיזים אותו ממקום למקום ופעמים הכוונה שפינו מה שבתוכו יעו"ש‪,‬‬ ‫ולפי"ז נאמר אף אנן הכא‪ ,‬שבכל מקום שהלך יעקב אבינו פנה והלך עמו הודה‬ ‫זיוה והדרה של הארץ דהיינו קדושת ארץ ישראל‪ ,‬וזאת מכיון שקידש עצמו‬ ‫בד' אמות של הלכה‪.‬‬ ‫נשובה לביאור דברי המדרש שהסמיך לכאן מאמר הכתוב אשא עיני אל‬ ‫ההרים מאין יבא עזרי‪ ,‬עזרי מעם ה' עשה שמים וארץ‪ ,‬ודרשוהו‬ ‫שדאג יעקב אבינו על שנשאר ריק מכל ואין לו אפילו נזם או צמיד אחד‪,‬‬ ‫ולדרכינו ייאמר שנצטער יעקב אבינו כראותו שלא נתקיימה בו ברכתו של‬ ‫[אי]‬ ‫ב"סשת אציו תשרפ ר"דער‬ ‫יצחק שבירכו מטל השמים ומשמני הארץ‪ ,‬והנה אין לו מאומה‪ .‬אמנם תיכף‬ ‫ומיד נתחזק ואמר חס ושלום לית אנא מוביד סברי מן בריי‪ ,‬כי הבין לנכון את‬ ‫טעם הדבר שאין מן הראוי שיהנה מן הברכות שבאו בעקבה ורמיה‪ ,‬אלא בכח‬ ‫התורה הק' כי היא מקור הברכה מאת הקב"ה‪ ,‬וז"ש עזרי מעם ה' עשה שמים‬ ‫וארץ‪ ,‬דכיון שהוא זוכה לישב בד' אמות של הלכה שוב איננו זקוק לברכתו‬ ‫של אביו שבאו לו בערמה‪ ,‬כי זכות התורה גדולה מזו‪ ,‬וזהו 'עושה שמים וארץ'‬ ‫רומז שכל ארץ ישראל נתקפלה תחתיו וזכה לקדושת ארץ ישראל ושמירתה‬ ‫בכל מקום שהלך‪.‬‬ ‫הנה אתמול סיימו רבבות מבני ישראל מסכת בבא קמא בסדר הדף היומי‪,‬‬ ‫ונהוג עלמא לעשות משתה לגומרה של תורה‪ ,‬אמנם יש לשים על לב‬ ‫ולהתבונן לשמחה מה זו עושה אם האדם רק למד המסכתא במהירות ולא‬ ‫נשאר ממנו מאומה בזכרונו‪ ,‬והאף אמנם כי מצות לימוד התורה היא מצוה‬ ‫בפני עצמה ואינה תלויה במצות ידיעת התורה דייקא‪ ,‬אבל אעפ"כ לא מצינו‬ ‫כן בקיום שאר המצוות שיעשה האדם משתה ושמחה בגמר כל מצוה‪ ,‬ואדרבה‬ ‫באם למד באופן שלא נתקיים אצלו כלום מתלמודו הרי זה היה צריך לגרום‬ ‫לו צער ועגמת נפש לאמור לריק יגעתי ח"ו‪ .‬ולכל הפחות ירגיש כהאדם אשר‬ ‫השקיע דמים מרובים בענייני מסחרו והכל הלך לטמיון‪ ,‬כך על האדם להצטער‬ ‫כאשר מסיים מסכתא ולא נשאר לו ממנה מאומה‪.‬‬ ‫על כן על האדם מוטל לעשות ככל שביכלתו שתלמודו יתקיים בידו‪ ,‬ואף‬ ‫שאין דבר זה מסור בידו ובכוחותיו של האדם‪ ,‬כי לאוקמי גירסא סייעתא‬ ‫דשמיא הוא (מגילה ו‪ ,‬ב)‪ ,‬מכל מקום אי אתה בן חורין ליפטר מלעשות כל טצדקי‬ ‫ותחבולות שלא ישכח תלמודו‪ ,‬כגון לעשות סימנים לדברי תורה‪ ,‬כמו שמצינו‬ ‫הרבה בדברי חז"ל שעשו סימנים לדברי תורה‪ ,‬ועוד יש כהנה וכהנה ענינים‬ ‫ועצות שמועילים לזכרון‪.‬‬ ‫ועיקר הדבר שצריך חיזוק בענין זה‪ ,‬הוא שלא ילמד מקופיא וכדי לצאת ידי‬ ‫חובתו‪ ,‬אלא ילמד בהתמדה ובבהירות למען יהיו דברי התורה מחוורים‬ ‫וברורים כשמלה‪ .‬וי"ל רמז לדבר בסוגיית הגמ' בריש מסכת בבא מציעא (ב‪,‬‬ ‫א) שהתחילו ללמוד היום‪ ,‬והכי איתא התם‪ ,‬בהא דקתני מתניתין שנים אוחזין‬ ‫בטלית זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה‬ ‫אומר כולה שלי‪ ,‬ד'זה אומר כולה שלי' משנה יתירא היא ואתא לאשמועינן‬ ‫דבראיה בעלמא לא קני‪.‬‬ ‫[בי]‬ ‫ב"סשת אציו תשרפ ר"דער‬ ‫ולדרכינו נאמר כי התוה"ק נקראת מציאה‪ ,‬כמה דכתיב (משלי ד‪ ,‬כב) כי חיים‬ ‫הם למוצאיהם‪ ,‬וכאשר האדם עוסק בתורה ורוצה שיהא לו לקנין‬ ‫נצחי בבחינת כולה שלי‪ ,‬לזה נצרך 'משנה יתירה'‪ ,‬היינו שילמד וישנן היטב את‬ ‫הלימוד‪ ,‬והיינו דקאמרי דבראיה בעלמא לא קני‪ ,‬שאי אפשר לקנות את דברי‬ ‫התורה לקנין נצח אם הוא לומד בראיה והעברה בעלמא מקופיא‪.‬‬ ‫ובפרט בעומדינו בחודש כסליו וכבר מתנוצץ עלינו קדושת ימי החנוכה‬ ‫הבאים עלינו לטובה‪ ,‬הזמן גרמא להתחזק ולהוסיף אומץ בעסק‬ ‫התוה"ק‪ ,‬וכמו שכתב בספה"ק תפארת שלמה (לחנוכה‪ ,‬ד"ה גדולים מעשי ד')‬ ‫להמליץ בלשון חכמינו ז"ל (שבת כא‪ ,‬ב) מאי חנוכה‪ ,‬דתנו רבנן‪ ,‬שעיקר ענין ימי‬ ‫החנוכה הוא ההתחזקות בלימוד התורה הק'‪ ,‬עיי"ש‪ .‬והחיזוק בקבלת עול תורה‬ ‫הוא ההיפך ממה שרצו היוונים להשכיחם תורתך‪ ,‬ועל ידי זה יושפע עלינו‬ ‫מאור הגנוז ונזכה בקרוב לגאולה העתידה בביאת גואל צדק במהרה בימינו‬ ‫אמן‪( .‬אהל שלמה רעד"ר‪ ,‬חלק ב‪ ,‬מאמר ז)‬ ‫ד‬ ‫[גי]‬