שמעתתא אליבא דהילכתא · Shmaatsa Aliba D'Hilchasa
הטקסט של גיליון זה
ב"ה
שמעתתא אליבא דהלכתא
שיטות הראשונים והאחרונים טור בית יוסף והנושאי כלים ודברי הפוסקים עד הלכה למעשה
כפי המציאות שבזמנינו ,היוצאים מסוגיות הגמרא הנלמדת במסגרת חבורת יסודי התורה
מסכת בבא מציעא גליון נ' פרשת ויצא תשפ"ז לפ"ק
בעצמם שהלוה לו או מעות אחרים כמי שנתנן לו כבר דמי ואין כאן מודה דף ד ע"א
מקצת ,דבכל השאר כופר בכל הוא ,פקדון כל היכא דמודה ליה אע"פ (א) בגמרא ,דאמר רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא
שאינו מזומן בידו אלא עומד באגם הו"ל הילך משום דכל היכא דאיתיה חמישים זוז והילך חייב ,מאי טעמא הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי
ברשותיה דמריה איתיה. וכו' ,ורב ששת אמר הילך פטור מאי טעמא כיון דאמר ליה הילך הני זוזי
ומה שכתב לגבי פקדון ,ראייתם ממה שאמרו לקמן (דף ה ).דאמר ליה שלש דקא מודי בגוייהו כמאן דנקיט להו מלוה דמי באינך חמשים הא לא מודי
פרות מסרתי לך ומתו כולהו בפשיעה ואמר ליה איהו חדא לא היו דברים הלכך ליכא הודאת מקצת הטענה.
מעולם וחדא מתה באונס וחדא מתה בפשיעה דבעינא שלומי לך דלאו כתבו התוס' (ד"ה ורב ששת) ,נראה שהלכה כרב ששת ,דבפרק השואל גבי
הילך הוא ,ולכא' למה ליה למימר וחדא מתה בפשיעה ,שהיה יכול לומר עבד קטן פריך ועוד הילך הוא.
דקיימא באגם ,ומזה הוכיחו שאם הבהמה בחיים אך דקיימא באגם אכתי
מהו הילך ,פירש רש"י ,לא הוצאתים ,והן שלך בכל מקום שהם ,ומשמע
הוי ליה הילך ,דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה.
דאף שלוה את המעות אבל עדיין לא השתמש בהם ,ולכן הם שלך בכל
כתב הרמב"ם (פרק ג' מהלכות טו"נ הל' ט"ו): מקום שהם ,וכן כתב בהגהות אשר"י ,ולא הוי הילך אלא כשמחזיר לו אותן
מנה וכלי יש לי בידך אין לך בידי אלא הכלי והא לך הרי זה פטור ונשבע מעות עצמו שהלוהו או אותו פקדון עצמו ,אבל אם אומר לו אין לך בידי
היסת ,שאין לו אצלו אלא זה. אלא חמשים והילך והם מעות אחרים אין זה הילך וחייב שבועה אפילו לרב
ששת ,וכן משמע מתוך פירוש רש"י.
וכתב המגיד משנה ,שמדברי הרמב"ם נראה שאע"פ שהכלי שהוא טוענו
הוא פקדון ,אם לא אמר הילך אע"פ שהוא בעין הוה ליה מודה מקצת ,אבל אבל הבית יוסף (סי' פז) הביא דברי הר"ן שכתב ,שלפי דברים הללו (של רש''י)
הרמב"ן והרשב"א הוכיחו מן הסוגיא שבפ"ק דמציעא דכל פקדון שהוא הילך לא משכחת לה אלא בפקדון ,לפי שהפקדון ברשות בעליו הוא בכל
בעינו והודה לו אפי' הוא באגם הוה ליה הילך ,דכל היכא דאיתא ברשותא מקום שהוא ואותן מעות בעצמן של מפקיד הן ,אבל במלוה לא משכחת
דמריה איתא ואין זה מודה מקצת. לה ,שאפילו ישנן להנהו מעות שהלוה לו בעין לא מצי למימר ליה הרי הן
שלך בכל מקום שהן ,דהא מסקינן פרק ב' דקדושין גבי מקדש במלוה
מבואר בדבריו דלדעת הרמב"ם גם בפקדון צריך לומר הילך וליתן לו מיד,
דמלוה אע"פ שהיא בעינה ברשות לוה קאי ולא ברשות מלוה לא לחזרה
וכן מבואר בדברי הרמב"ם שכתב (פ"א מהל' טו"נ ה"ג) ,הטוען מטלטלין על
ולא לאונסין ,ואם כן היאך יאמר לו שהן שלו בכל מקום שהן ,אלא ודאי
חבירו וכפר בכל ואמר לא היו דברים מעולם או שהודה במקצת ונתנו מיד
לדברי רש"י הילך לא משכחת ליה אלא בפקדון אבל לא במלוה ,ואין כן
ואמר אין לך בידי אלא זה והילך ,מבואר שם שגם בפקדון צריך לתת ואם
דעת הגאונים שהם הסכימו דהילך איתיה בין במלוה בין בפקדון ,דבמלוה
עמד באגם אינו נפטר.
כל שהן בידו והוא מזומן לתת לתובע הוה ליה הילך ופטור בין שהם אותם
כתב המחבר (סי' פ"ז סעי' א): מעות שהלוה לו או אחרים דכמי שנתנם לו כבר דמי ,ובפקדון כל היכא
ואפילו מודה מקצת ,אם אמר לו הילך המקצת שאני מודה ,אינו חייב דמודה ליה אע"פ שאינו מזומן בידו ועומד באגם הוה ליה הילך משום דכל
אלא היסת .ואינו נקרא הילך אלא אם כן יהא המקצת שהוא מודה היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה.
לו מוכן בידו בפני בית דין ליתנו לו מיד ,אבל אם אמר הרי הוא בביתי וכתב הב"ח (סי' עה) דנראה שאף רש"י לא פירש כך אלא למאן דאמר הילך
ואתננו לך ,לא. חייב ,דסתמא משמע דאפילו אמר הילך באותן מעות עצמם נמי חייב ,אבל
ומבאר הסמ"ע הפטור דהילך ,דכיון דנתן לו מיד מה שמודה לו הוה ליה על למאן דאמר הילך פטור ,אפילו במעות אחרים נמי פטור ,דסתמא משמע
הנשאר כופר בכל ודין כופר בכל יש לו. בכל ענייני הילך פטור ,והכי נקטינן.
וכתב הש"ך ,ודוקא במלוה ,אבל בפקדון כל היכא דמודה ליה אף על פי כתב בנימוקי יוסף ,פסקו הגאונים ז"ל כרב ששת וכו' ,הלכך הסכימו
שאינו מזומן בידו ועומד באגם הוי ליה הילך ,דכל היכא דאיתיה ברשותא הגאונים ז"ל דהילך איתיה בין במלוה בין בפקדון ,במלוה כל שהם בידו
דמריה איתיה ,וכתב שכן הוא דעת הרבה מהראשונים ,וכתב עוד ,דמשמע והוא מזומן לתת לתובע הוה ליה הילך ופטור ,בין שהם אותם מעות
המשכון הו"ל הילך ,ואין כן דעת רבותיו של רבינו ,ובביאור כתב אבן מיגש מדברי הפוסקים דה"ה אם הפקדון הוא בביתו של נפקד ,דהא טעמא הוא
ז"ל בשם הרב אלפסי דמשכון לאו הילך הוא. דכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה ,ולא נקטו עומדת באגם אלא
ובביאור שיטת הרי"ף והר"י מיגאש כתב הבית יוסף בשם הריב"ש דטעמא משום דקאי התם אש"ס דנקט ג' פרות כו' ,דסתם פרה שייכא באגם,
משום דלא מיקרי הילך אלא מה שהוא פרעון גמור ,אבל משכון דעדיין ורבותא אשמועינן דאפילו עומדת באגם ,וכ"ש ברשות הנפקד.
צריך שומת בית דין וגוביינא ומכירה ,לא ,וכתב דמיהו אפשר שאם נתן וכתב בנתיבות המשפט דדין זה הוא רק בהלואה ופקדון ,אבל בגזילה לא
לו רשות למכור המשכון ושיפרע לו ממנו חובו בלא רשות בית דין ואדם הוי הילך ,עד שיהיה מוכן בידו לפני בית דין ,דכיון דהוא קנה הגזילה אין
בעולם הוי הילך. שייך לומר כל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה.
עוד כתב בשם הריטב"א ,שאם המשכון דמיו קצובין ונותנו לו מיד בפרעון כתב בערוך השולחן דאפילו בהלואה שאמרנו דלא מקרי הילך אם אינו
גמור ,וידעינן דלית ליה זוזי בעין למפרעיה ,הוי הילך. מוכן בידו ,יראה לי דאם אומר המתינו מעט ואלך לביתי ואביאנו לפניכם
כתב המחבר (סי' פ"ז סעי' א): ולמה אשבע שבועה דאורייתא הלא בידי להמשיך מעט שבועתי ובתוך כך
ואפי' אם יתן לו משכון על מה שמודה בו ,לא חשיב הילך .וכתב הרמ"א: אביאם ,טענתו טענה.
וי"א דמשכון חשוב הילך ,דהא אפילו שטר חשוב הילך. היוצא לנו להלכה:
בטעמא דלא מהני משכון כתב הסמ"ע ,דכיון דהמשכון לא ישאר בידו •המודה במקצת הטענה בהלואה ואומר הילך על חלק זה שמודה ,אם
אלא היום או מחר יפדנו ,הו"ל כהודאה דעלמא דג"כ היום או מחר ישלם הממון בידו בבית דין פטור משבועה דאורייתא ,גם אם אינן אותם
לו .ומשום הכי כתב הריב"ש שאם נתן לו רשות למכור המשכון מיד וילקח המעות שקיבל בשעת הלוואה ,אבל אם אין המעות בידו אף שאומר
ממנו דמי הודאתו ,ה"ל כאילו נתן לו המעות מיד .ומבאר הש"ך דמה שכתב שהמעות בביתו חייב שבועה ,וי"א שאם מבקש שימתינו עד שיביא
הריב"ש שאם נתן לו רשות למכור המשכון מיד הכוונה שיפרע ממנו המעות מביתו טענתו טענה.
בלא רשות ב"ד ואדם בעולם ,ומשמע להדיא הא כל שלא נתן לו רשות •ובפקדון גם אם אינם בידו ,אם הם בעין ,גם אם הם באגם נחשב
להפרע ממנו בלא רשות ב"ד ואדם בעולם ,אף על פי שנתן לו רשות למכור הילך ופטור.
המשכון ,לא הוי הילך ,וכתב שכן משמע להדיא מדברי הריטב"א שכתב
•ובגזילה לא הוי הילך ,עד שיהיה מוכן בידו לפני בית דין כמו בהלוואה.
שאם המשכון דמיו קצובים ונתן לו מיד בפרעון גמור וידעינן דלית ליה זוזי
בעין למפרעיה ,הוי הילך .והיינו שהוא יכול למכרו בלא בית דין. •גם בהילך משביעין אותו היסת כדין כופר הכל ,ואם אינו רוצה להישבע
חייב לשלם,
וכתב בקצות החושן דלמעשה אפילו היה שלשה תנאים במשכון ,שנתן
אותו בפרעון גמור ודמיו קצובין וידוע דלית ליה זוזי ,מכל מקום לאו הילך •ובזמנינו שאין משביעין עדיין יש חילוק אם הוא מחייב שבועה מן
הוא ,דהא משמע מלשון ריטב"א דאינו אלא את"ל דאי לית ליה זוזי יכול התורה או שבועה דרבנן ,דהמחויב שבועה מן התורה מחייבים אותו
למיפרע בעל כרחיה ,אבל לפי מה דקי"ל דאפילו לית ליה זוזי אינו יכול הבית דין לפשר ולשלם חלק יותר גדול ממי שמחויב שבועה דרבנן.
למיפרע בעל כרחו בדבר אחר ויכול המלוה לומר אמתין עד שיהיה לך
מעות ,א"כ לא הוי פרעון ,ואף על גב דהשתא אינו חייב בפרעון בזוזי כיון
דלית ליה ,לא גרע מהודה בחמשין שחייב לפרוע אחר עשרה ימים ,ואף (ב) שם.
שמדברי הש"ך משמע דבכה"ג הו"ל הילך ,אבל מדברי הריטב"א מוכח
כתב בנימוקי יוסף ,לענין מי שמודה במקצת הלואה ורוצה ליתן משכון
דלדידן דאינו יכול למיפרעיה בדבר אחר בעל כרחו לעולם לא הוי הילך.
למלוה באותו מקצת אי מיקרי הילך או לא ,כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל (הר"י
והנה באופן דאיכא שטר מבואר בדברי הרמ"א דמקרי הילך לכו"ע ,וכתב מגאש) דלא מיקרי הילך ,וכן כתב הטור ,וכתב ה"ר יוסף אבן מיגא"ש ,אפילו
הסמ"ע דכן מוכח מדמצינו בגמרא בתבעו בשטר שכתוב בו שחייב לו אם יתן לו משכון על מה שמודה לו לא חשיב הילך ,אבל כתב שבעל
סלעין או דינרין סתם ,ומלוה תובעו ה' ולוה אינו מודה לו אלא ב' ,דאין לו העיטור כתב דמשכון חשיב שפיר הילך ,דהא אפילו שטר חשיב הילך,
דין מודה מקצת ,כיון דהודאתו כתובה בשטר שביד המלוה דאין סלעין והכי מסתברא.
פחות משנים ,ונכסי לוה משועבדים למה שכתוב בשטר ,משום הכי מחשב
כתב הרמב"ם (פרק ד' מהלכות טו"נ הל' ו'):
השטר הילך ,ומיניה יש ללמוד דה"ה אם תבעו בעל פה במנה וזה הודה
לו בחמישים ומסר לו מיד שטר באחריות נכסים ליתן לו חמישים ,דג"כ מנה לי בידך על משכון זה אין בידי עליו אלא חמשים הרי זה מודה
דין הילך יש לו ,ומשום הכי סתמו הטור והרמ"א וכתבו דאפילו שטר הוי וישבע אין המשכון שוה אלא חמשים או פחות הרי זה נשבע ומשלם
הילך ,דמשמע שנותן עתה שטר בשעת הודאה דומיא דנתן לו משכון החמשים שהודה בהן.
דמיירי מיניה .וסברא קמייתא החולקת וס''ל דאפי' משכון לא מיקרי הילך אבל הראב"ד השיג על הרמב"ם וכתב ,א"א ואם שוה החמשים מה ישבע,
צ''ל ,דס"ל דהא דמצינו בגמרא בתבעו בשטר שכתוב בו שחייב לו סלעין או הילך הוא ,וכתב המגיד משנה ,והר"א ז"ל כתב בהשגות דמודה בשווי
דף ד ע"ב דינרין וכו' דמיקרי הילך דשאני התם דשטר דהיה כבר ביד המלוה ,שעיקר
(ג) בגמרא ,סלעים דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש רבי שמעון סמיכתו מתחילה היתה עליו ,משום הכי גם עתה יסמוך עליו במה שכתוב
בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע רבי עקיבא אומר אינו בו והוא מודה לו ,משא"כ זה שבא ליתן לו עכשיו משכון או שטר שלא
אלא כמשיב אבידה ופטור. היתה עליו סמיכתו מתחילה ,ומבואר בדבריו דבאופן דנותן עכשיו שטר
מבאר רש"י מה שהוא נחשב כמשיב אבידה ,מדהוה ליה למימר שתים, דומה לנותן עכשיו משכון די''א דחשיב הילך.
והשטר מסייעו ,דכיון דלא פירש ניכרים הדברים ששנים היו לכך לא הוצרך הש"ך כתב בשם הראשונים לחלק בין שטר למשכון ,דבשטר איכא ב'
לפרש ,דמיעוט סלעים שנים ,וכיון דאמר שלש משיב אבידה הוא ,וחכמים טעמי ,שאינו יכול לכפור בו ,ושיש בו שעבוד קרקעות ,ומשום כן הוי ליה
פטרו את משיב אבידה מן השבועה ,דתנן המוצא את המציאה לא ישבע. הילך ,אבל במשכון נהי דתו לא מפסיד לחבריה ,אבל מ"מ בשעת תביעה
וכתב הרא"ש ,דהלכה כרבי עקיבא ,דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו ,וכ"כ הרי"ף. היה יכול לכפור בו ,וכל שבשעת תביעה יכול לכפור ולא יהיב ליה זוזי ממש
לאו הילך הוא ,והביא הרבה פוסקים דס"ל דמשכון לאו הילך הוא ,וכתב
כתב בנמוקי יוסף ,איכא מ"ד דהאי שטרא דמסייע ליה פוטר אפילו
דאף הראב"ד שהשיג שם על הרמב"ם ,היינו משום שכתב שם הרמב"ם
משבועת היסת ,כאילו עדים מעידין כדבריו של לוה ,ואיכא מאן דפליג
מנה לי בידך על משכון זה כו' ,דהיינו משכנו בשעת הלואתו ,אבל כשמניח
ואמר שאינו כעדות גמורה למפטריה אלא משבועה דאורייתא ,אבל
לו עתה בשעת תביעה משכון ,מודה דאינו כהילך ,וכתב דכן מחלקין
מהיסת לא ,וכן דעת הרמב"ן ז"ל ,אבל הרשב"א ז"ל כתב שאפשר לדחות
הריטב"א והר"ן והנ"י להדיא דבמשכנו בשעת הלואתו הוי הילך ,ואי יהיב
ראיתו ,וכן הרנב"ר ז"ל דחה ראייתו מדרך אחרת.
ליה משכון עתה לא הוי הילך.
כתב הרמב"ם (פרק ד' מהלכות טו"נ הל' ה):
וכתב הש"ך ,מיהו לעיל העליתי דאפילו בהלוה על המשכון לא הוי הילך
שטר שכתוב בו סלעים ולא הזכיר מנין ,מלוה אומר חמש סלעים וכדעת הרמב"ם ,ואף על גב דלקמן כתבתי דבכתב יד שיש בו נאמנות כיון
שיש לי בידך הם הכתובים בו והלוה אומר אין לך בידי אלא שלש והם שאינו יכול לכפור הוי הילך וכהרמב"ם וסיעתו ,היינו משום דהתם אינו
הכתובים בשטר ,אע"פ שאין מחייבין אותו בשטר זה אלא בשתים והרי יכול לכפור במעות עצמן שתובעו ,וא"כ לא הוי מודה מקצת כלל באותו
הודה בסלע שאפשר לכפור בה ,הרי זה פטור ,מפני שהוא כמשיב אבדה דבר שתובעו ,משא"כ הכא דמ"מ יוכל לכפור המעות ואינו חייב ליתן לו
ותקנת חכמים היא שכל שישיב אבדה לא ישבע כמו שביארנו במקומו. מעות ,ונהי דיכול לגבות מהמשכון ,מ"מ לאו הילך הוא .ועוד ,דהא אם יאבד
וכתב המגיד משנה ,ומ"מ נשבע הוא היסת בין באומר שתים בין באומר המשכון באונסין גובה זה מעותיו מ"מ על פי הודאתו ,וכן אם נגנב או נאבד
שלש ,ואע"פ שמשיב אבידה הוא אינו כמוצא מציאה לגמרי שלא לישבע למ"ד המלוה על המשכון שומר חנם ,ואי לאו דאודי ליה אבד זה מעותיו.
היסת ,ואע"פ שהרמב"ם דימה זה למשיב אבדה כבר נתבאר בדבריו שכל ועוד ,דאף אם יגבה ממשכונו מ"מ צריך לישבע בנקיטת חפץ .וכל זה לא
מקום שנזכר כאן פטור הוא משבועת התורה בדוקא. שייך בכתב ידו בנאמנות ,דהתם אינו יכול לכפור כלל וחייב ליתן לו מעותיו.
כתב המחבר (סי' פ"ח סעי' ל"ב): אכן במשכנו שלא בשעת הלואתו ,כיון דהעליתי דקני ליה קנין גמור אף
שטר חוב שכתוב בו סלעים או דינרים ,סתם ,מלוה אומר חמש ולוה לאונסין ,הדין אמת ,כמו שכתבו הריטב"א בקדושין והר"ן והנ"י שם דהוי
אומר שתים ,פטור משבועה דאורייתא ,שאין כאן הודאה ,דבלאו ליה הילך ,וא"כ אם אח"כ תובעו בב"ד במאה ומודה לו בחמישים שמשכנו
הודאתו מיעוט סלעים שנים ,ונמצא שלא הודה אלא מה שבשטר, שלא בשעת הלואתו הוי ליה הילך לכו"ע.
ואין כאן הודאה .ואפילו אמר הלוה שלש ,שהודה לו באחד יתר על מבואר בדברי הש"ך ,שאם נתן עכשיו משכון ,לדעת הרבה פוסקים אין זה
משמעות השטר ,אפילו הכי פטור ,משום דהוי כמשיב אבידה ,דאם הילך ,ואם נתן משכון בשעת הלוואתו לדעת הרבה פוסקים נחשב כהילך,
רצה היה אומר שנים. אבל הש"ך פסק דאין זה הילך ,ואם משכנו שלא בשעת הלואתו ,קני ליה
וכתב הסמ"ע ,דהמגיד משנה כתב בשם הרמב"ם דאינו פטור אלא משבועה קנין גמור אף לאונסין ,ובכתב והודה בכתב ידו מאחר שאינו יכול לחזור בו
דאורייתא ,אבל היסת עכ"פ צריך לישבע .וכתב דגם הטור והמחבר סבירא נקרא הילך.
להו הכי ,ואף על גב דסיימו וכתבו ע"ז ז"ל ,ולפיכך אמר לו מנה כו' עד פטור היוצא לנו להלכה:
ואפילו משבועת היסת .י"ל דלא לגמרי דימו אותן יחד ,אלא לענין שגם
בדין ההוא פטור משבועה דאורייתא ,ומשום הכי כתב שם בהדיא דפטור •המודה במקצת הטענה ונתן עכשיו משכון ,וצריך לשומו ולמכרו ,י"א
אפילו משבועת היסת ולא כתב כן בדין קמא .והטעם ,דברישא דעכ"פ יש שבכה"ג מיקרי הילך ,וי"א דבכה"ג לא אמרי' הילך ,וכן בהלווהו על
עליו שטר משום הכי לא דמי לגמרי למשיב אבידה ,מה שאין כן בסיפא המשכון מחלוקת אם מיקרי הילך ,והש"ך פסק דאין זה נחשב הילך,
דדמי לגמרי למשיב אבידה דאינו נשבע אפילו היסת מפני תיקון העולם. וכן מכריע בערוך השולחן.
והש"ך הביא גם הוא דברי המגיד משנה שחייב שבועת היסת ,והביא דברי •אבל אם יכול למכרו עכשיו בלא שומת בי"ד נחשב כהילך.
הסמ"ע שגם הטור ס"ל דנשבע שבועת היסת ,וכתב שהב"ח השיג על •ואם משכנו שלא בשעת הלואתו ,נחשב כהילך דהוי כקנין גמור.
שכתוב בו נאמנות ,כיון דלאו שעבוד קרקעות הוא ולא מסייע ליה שטרא, הסמ"ע וכתב דלדעת הטור פטור גם משבועת היסת ,ואין דבריו של הב"ח
מיחייב שבועה דאורייתא ,ואצ"ל כשאין בו נאמנות שהרי יכול לכפור נראין לי.
באותן חמישים שבשטר זה שיכול לומר פרעתי לדעת הגאונים ז"ל ,וכתב, ועי' בפת"ש שכתב בשם הגרעק"א דבלא"ה באומר שלש נשבע היסת,
אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהלכות טוען ונטען שאין מודה מקצת חייב דהכא כיון דאילו טען ב' היה חייב היסת ,א"כ גם בטוען ג' חייב לישבע
עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו ,ולפי דבריו ז"ל הא דאיצטריך הכא היסת ,דאל"כ י"ל דאערומי קא מערים לפטור מהיסת.
לטעמא דשעבוד קרקעות לרבי חייא דאמר הילך חייב הוא דמצטרכינן
להכי ,ולדידיה דבר שאינו יכול לכפור בו כהילך הוא וחייב ,אבל לרב ששת היוצא לנו להלכה:
דקי"ל כוותיה דאמר הילך פטור ה"ה לכל דבר שאינו יכול לכפור בו דכהילך •המוציא שטר על חבירו שכתוב בו סלעין או דינרין ,המלוה אומר חמש
דמי ופטור ,ולא צריכי לטעמא דשעבוד קרקעות ,וסיים דאין זה מחוור אתה חייב לי והלוה אומר שלש פטור משבועה דאורייתא ונשבע
בעיני האחרונים. שבועת היסת.
כתב הרמב"ם (פרק ד' מהלכות טו"נ הל' ד): •בזמננו אין נשבעין היסת ,ויש ענין שקונים את השבועה בעד איזה
אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור סכום ,ויש חילוק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן ,אבל אפשר
בו ,כיצד ,מי שטען חבירו ואמר מאה דינרין יש לי אצלך חמשים דמאחר די"א שגם היסת אינו חייב להשבע אפשר שאינו צריך לשלם.
שבשטר זה וחמשים בלא שטר ,אין לך בידי אלא חמשים שבשטר,
אין זה מודה במקצת ,שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו
משועבדין בו ,ואפילו כפר בו היה חייב לשלם ,לפיכך נשבע היסת על
החמשים.
(ד) בגמרא ,סלעים דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש רבי שמעון
וכתב המגיד משנה ,נראה פירוש דברי הרמב"ם דדוקא כשהם בשטר פטור בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע וכו' ,קתני מיהת רבי
משבועה ,שא"א לו לומר פרעתי ,אבל אם היו החמשים בעדים או בכתב שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע טעמא דאמר
ידו שהוא נאמן לומר פרעתי ,אם הודה בהן הודאתו הודאה לחייבו שבועת שלש הא שתים פטור ,והאי שטר דקמודי ביה הילך הוא ושמע מינה
התורה ,וזה נראה ממה שהזכיר שטר בדוקא ,וממה שכתב שהשטר לא הילך פטור ,לא לעולם אימא לך שתים חייב והאי דקתני שלש לאפוקי
הועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים ,וכתב שהרמב"ן הוסיף לומר מדרבי עקיבא דאמר משיב אבידה הוי ופטור קא משמע לן דמודה מקצת
שאפילו החמישים הם בכתב ידו בנאמנות חייב ,כיון שאינו גובה בו מנכסים הטענה הוי וחייב וכו' אלא לעולם שתים פטור והילך חייב ושאני הכא
דקא מסייע ליה שטרא ,אי נמי משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות
משועבדין ,ולא מיעטו אלא שטר בדוקא ,דהוה ליה שעבוד קרקעות
ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות.
שגובה בו מן הלקוחות ,ומשמע מלשון המגיד משנה דלדעת הרמב"ם
באופן שהחמישים הם בכתב ידו בנאמנות פטור לפי שאינו יכול להכחיש בטעם הדבר מה שנחשב הכא הילך מבאר רש"י דכיון דכל הודאתו בשטר
השטר ,אבל הלחם משנה כתב דגם לדעת הרמב"ם באופן שאין שעבוד כתובה ,דשטר נמי שתים משמע ,וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי
קרקעות אין הודאתו נחשב כהילך ,ובכסף משנה משמע שלמד גם בדעת הקרקעות משועבדים על כך.
המגיד משנה כשיטת הרמב"ן ,ומבאר הלחם משנה כוונתו ,דמ"ש המגיד ומבואר בגמרא שבאופן שאמר הלוה שתים פטור מחמת ג' טעמים ,משום
משנה והרמב"ן ז"ל הוסיף לומר ,כוונתו דגם הרמב"ם סובר כן ,אלא שהוא הילך ,למ"ד הילך פטור ,ומשום דקא מסייע ליה שטרא ,ומשום דהוה ליה
הוסיף ופירש ,וכתב שהנמוקי יוסף הבין בדברי הרמב"ם דכתב ידו בנאמנות שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ,לכאורה
מהני ,והכסף משנה כתב על דברי המגיד משנה שפתים ישק. נראה דאפי' ליכא רק טעם אחד פטור משבועה דאורייתא.
והלחם משנה מבאר לפי הרמב"ם את מהלך הסוגיא ,דהמקשן היה סבור והנה הרי"ף והרא"ש הביאו רק ב' טעמים לפטרו משבועה ,שכתבו דר"ש
דכדי שיהיה השטר הילך צריך שני טעמים ,הא' שלא יוכל לכפור ,הב' לא פליג עליה אלא דאמר לוה שלש ,אבל אי אמר לוה שתים מודה דפטור,
שכיון שנכסיו משועבדין הוי כאילו גבה אותם וכאילו הם בידו ולכך הוי משום דהוה ליה הילך ,דשטרא דקמודה ביה כהילך דמי ופטור ,או משום
הילך ,ותירץ לו המתרץ דאין הטעם כן אלא משום דאין נשבעין על כפירת דהוה ליה שטר כפירת שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד
שעבוד קרקעות ודעת הרמב"ם הוא דכיון דקי"ל דהילך פטור ,כתב כדברי קרקעות ,ולא הביא הטעם דקא מסייע ליה שטרא.
המקשה דהשטר הוי הילך מחמת הב' טעמים ,שאינו יכול לכפור ונכסיו וכתב בנימוקי יוסף ,דמדאצטריך להך טעמא דשעבוד קרקעות למפטריה
משועבדין ,ולא כדברי המתרץ. משבועה ,שמעינן דמודה מקצת כי האי דא"א לכפור עליו כשתים דהכא
וכתב הבית יוסף (סי' פח) בבדק הבית דלענין כתב ידו בנאמנות נקטינן חייב שבועה ,הלכך היכא דטעין איניש מנה לי בידך חמשים אית לי עלייהו
כהרמב"ן דמסתבר טעמיה ,ויש לדקדק מדברי הרמב"ם שגם הוא חתם ידך וחמשים על פה ,והלה מודה בחתם ידו וכופר בחמשים אחריני
סובר כן. חייב שבועה דאורייתא ,ואע"ג דלא מצי כפר באותן חמישים שבשטר ,כגון
השטר ויטול ,אלא אפילו אם הודה בחמישים שבשטר וכפר בחמישים כתב המחבר (סי' פ"ח סעי' כ"ט):
שבעל פה ,אינו נשבע שבועת התורה ,דשטר הוי כמו קרקע ,כיון שהוא במה דברים אמורים ,בשטר שטורפים בו מהמשועבדים .אבל כתב
על שעבוד קרקעות ,וכשם שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ידו ,אפילו יש בו נאמנות ,כיון שאינו טורף בו ממשועבדים ,דינו כחייב
כך אין הודאתן מחייבה שבועה. שבועה דאורייתא ,כמו במלוה על פה.
כתב הסמ"ע ,דאפילו אין ללוה קרקע כלל אפילו משועבדים ,אפילו הכי וכתב הסמ"ע דדברי המחבר דלא כמו שכתב המגיד משנה בפירוש
חשוב השטר כקרקע ,כיון דנכתב השטר כדי לטרוף בו .וכן הוא דעת הט"ז, להרמב"ם ,איך שס"ל דאם יש בו נאמנות לא מחשבא הודאה ,דהרי בלא
אבל הש"ך האריך להוכיח דרק אם יש ללוה קרקע נחשב הדבר כהודאה הודאתו נמי היה חייב ,ובאידך הוה ליה כופר הכל.
בשעבוד קרקעות ,אבל אי לית ליה קרקע לא חשיב כקרקע אף על גב וכ"כ הש"ך ,דדין זה פסק המחבר על פי מה שכתב בבדק הבית ,דאפשר גם
דשיעבוד דאורייתא ,עוד כתב הש"ך בשם הבית יוסף דשטר הילך הוא אף הרמב"ם סובר כן דאפילו יש בו נאמנות ,כיון שאינו טורף בו ממשועבדים,
על גב דלית ליה קרקע כלל ,מיהו אם אין לו נכסים כלל אפילו מטלטלין, דינו כחייב שבועה דאורייתא ,אבל כתב דלשיטתו לדעת הרמב"ם בכתב יד
י"ל דלאו הילך הוא .וכתב דמה שמשמע מדברי רש"י דלא הוי הילך אלא בנאמנות הוי הילך ,דכתב טעמא לפי שאינו יכול לכפור ,וכ"כ הנמוקי יוסף
מטעם שהקרקעות משועבדים לו בשטר ,היינו דרש"י מיירי התם אפילו בשמו ,וסיים דנראה פשוט לענין דינא דאין לחייבו שבועה דאורייתא ,דלא
באינו מודה ,אבל במודה נראה כהבית יוסף דאפילו לית ליה קרקע כלל יהא אלא ספיקא דדינא ,הוי קולא לנתבע.
רק מטלטלין הוי הילך ,וכן דעת הרבה פוסקים דבדבר שאינו יכול לכפור
הוי הילך. בביאור הגר"א האריך הרבה ונקט כפשטות לשון השו"ע ,דבלא שעבוד
קרקעות לא אמרינן הילך ,ודייק כן גם מלשון רש"י ,ולכן לא נקיט הרי"ף
כתב הטור (סי' פז) ,וכתב ה"ר יוסף אבן מיגא"ש אפילו אם יתן לו משכון על טעמא דהילך ,דהילך נמי משום שיעבוד קרקעות הוא ,וכן טעמא דשטר
מה שמודה לו לא חשיב הילך ,אבל בעל העיטור כתב דמשכון חשיב שפיר מסייע לא שייך אלא בסלעים דינרין שתובעו מחמת השטר ,משא"כ
הילך דהא אפילו שטר חשיב הילך ,והכי מסתברא. בכתב ידו.
כתב המחבר (סי' פ"ז סעי' א): היוצא לנו להלכה:
אפי' אם יתן לו משכון על מה שמודה בו ,לא חשיב הילך .וכתב הרמ"א: •התובע את חבירו במנה ,חמישים תבעו על פי כתב ידו שידוע שהוא
וי"א דמשכון חשוב הילך ,דהא אפילו שטר חשוב הילך. כתב ידו ויש בו נאמנות שאינו יכול לומר פרעתי ,וחמישים תבעו בעל
כתב הסמ"ע ,משמע דשטר פשוט הוא דיש לו דין הילך ,וליכא מאן דפליג פה ,והודה לו על החמישים שבכתב ידו והשאר כפר ,מאחר שאינו יכול
עליה ,והיינו מדמצינו בגמרא בתבעו בשטר שכתוב בו שחייב לו סלעין או לכפור השטר הרי זה נחשב להילך ופטור ,כ"כ הנימוק"י בדעת הרמב"ם
דינרין סתם ,ומלוה תובעו ה' ולוה אינו מודה לו אלא ב' ,דאין לו דין מודה וכן פסק הש"ך שא"א לחייבו שבועה דאורייתא ,אבל לדעת המחבר
מקצת ,כיון דהודאתו כתובה בשטר שביד המלוה דאין סלעין פחות משנים, חייב שבועה וי"א שכן הוא גם דעת הרמב"ם ,וכן פסק הגר"א.
ונכסי לוה משועבדים למה שכתוב בשטר ,משום הכי מחשב השטר הילך.
ומיניה יש ללמוד דה"ה אם תבעו בעל פה במנה וזה הודה לו בחמישים
ומסר לו מיד שטר באחריות נכסים ליתן לו חמישים ,דג"כ דין הילך יש לו,
ומשום הכי סתמו הטור ומור"ם וכתבו דאפילו שטר הוי הילך ,דמשמע (ה) שם.
שנותן עתה שטר בשעת הודאה דומיא דנתן לו משכון דמיירי מיניה.
כתב הרי"ף ,ושמעינן מינה דהיכא דאמר ליה מנה לי בידך חמשין מינייהו
היוצא לנו להלכה: בהדין שטרא וחמשין על פה ,ואמר ליה אידך חמשין דבשטרא אית לך
•התובע את חבירו במנה ,חמישים תבעו על פי שטר בעדים וחמישים גבאי וחמשין דעל פה לית לך גבאי דמשלם חמשין ונשבע שבועת היסת
תבעו בעל פה ,והודה לו על החמישים שבשטר וכפר על החמישים ומיפטר ,משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירות
שבעל פה אינו נשבע דהו"ל הודאה בשעבוד קרקעות. והודאות שעבוד קרקעות ,ותנן טענו כלים וקרקעות הודה בכלים וכפר
בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים פטור ,הודה מקצת כלים חייב מקצת
•ואם לא היו לו קרקעות ואפי' ממשועבדים לדעת הסמ''ע נחשב קרקעות פטור.
שעבוד קרקעות ,ולדעת הש"ך אין זה נחשב שעבוד קרקעות.
כתב המחבר (סי' פ"ח סעי' כ"ח):
•ובאופן שהוא מודה ויש לו רק מטלטלין בכה"ג נחשב הילך ,ואם אינו אין הודאה בשטר חשובה הודאה להתחייב שבועה מן התורה על
מודה אין זה נחשב הילך. הכפירה .כיצד ,תבעו מנה ,חמשים בשטר וחמשים בעל פה ,לא מיבעיא
•התובע את חברו מנה והודה בחמישים וכתב לו שטר עכשיו על מה אם הודה בחמשים שבעל פה וכפר בחמשים שבשטר שאין כאן
שהודה ויש לו קרקע ,למד''א שאם נותן עכשיו משכון הוי כהילך גם שבועה כלל ,אלא משלם חמשים שהודה ושל השטר שכפר ישבע בעל
ובביאור טעמם מבאר בערוך השולחן ,דסברתם הוא ,דלאו מפני שיכול הכא נחשב כהילך ,ולמד''א שאם נותן עכשיו משכון אינו מועיל ,גם
המלוה לגבות קרקע בחובו ה"ל כפירת שיעבוד קרקעות ,ואיזו סברא שטר זה לא יועיל (סמ''ע).
הוא ,הרי גם מטלטלין יכול לגבות ,ואם יש לו מעות להלוה הלא צריך
לשלם במעות ואיך נעשה זה ככפירת שיעבוד קרקעות בשביל הכח שיש
לו לגבות גם מקרקע ,ומה שבשטר פטרו משבועה דאורייתא ,מפני דכל (ו) שם.
עיקרו של שטר הוא רק בשביל קרקע ,דלמעות ומטלטלין השטר אינו הקשו התוס' (ד"ה אין נשבעין) ,על מה דאמרו דאין נשבעין על כפירת שעבוד
מועיל כלל ,דמהלוה עצמו גם בלא שטר יגבה ,ומלקוחות גם בשטר לא קרקעות ,למ"ד שעבודא דאורייתא מודה מקצת הטענה למה נשבע ,הא
יגבה ,ואינו מועיל רק לקרקעות שאם ימכרם יגבם מלקוחות ,ואף אם מן כופר שעבוד קרקעות ,ותי' דאיירי שמחל לו השעבוד ,או שאין לו כלל
התורה גם בלא שטר יכול לגבות מלקוחות מ"מ גם מן התורה בלא שטר קרקעות אפי' משעבדי ,אבל לרבי יוחנן דאמר בפרק שבועת הפקדון
אינו סומך על קרקע בלבד ,אבל כשכותב שטר ,כל עיקר סמיכתו היא על דכופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן ,שיש עליו שטר פטור משום
קרקע ,וה"ל כפירת שיעבוד קרקעות ,ואף שתועלת השטר הוא ג"כ שאינו דכופר שעבוד קרקעות ,דבעדים לא חשיב כופר שעבוד קרקעות ,אף על
יכול לטעון פרעתי מ"מ בשביל זה יכול להלותו בעדים ולומר לו אל תפרעני גב דסבר ר' יוחנן שעבודא דאורייתא ,היינו משום כיון שהפקיעו חכמים
אלא בעדים ,ולכן עיקר כתיבת שטר הוא בשביל הקרקע גם לפי דין התורה. השעבוד במלוה על פה משום פסידא דלקוחות ,חשיב כאילו מחל לו
היוצא לנו מזה: השעבוד ,ומיירי דאית ליה משעבדי ולית ליה בני חרי ,דאי אית ליה בני
•התובע מחברו במלוה על פה מאה מנה והודה במקצת ויש ללוה חרי אפי' יש עליו עדים פטור ,ואי לית ליה אפי' משועבדים אפילו יש עליו
קרקע בני חרי י''א דפטור משבועה דאורייתא דמיקרי כפירת שיעבוד שטר חייב.
קרקעות (תוס' רא''ש) אבל המחבר ורמ''א לא הזכירו שיטתם וכיון שאינו מבואר מדברי התוס' ,דבמלוה על פה על פי עדים ,אם יש לו קרקע בני
גובה מנכסים משועבדין לא מיקרי כפירת שיעבוד קרקעות. חורין הוי ליה שיעבודא דאורייתא ,והוי כפירתו ככופר בשעבוד קרקעות,
ובמלוה בשטר אינו נחשב כופר בשעבוד קרקעות ,אלא א"כ יש לו קרקע
לכל הפחות במשועבדים .וכ"כ הרא"ש.
ודין זה נוגע גם במי שיש עד אחד שמחייבו שבועה ,דבמלוה על פה ויש לו
(ז) בגמרא ,טענו כלים וקרקעות הודה בכלים וכפר בקרקעות הודה קרקע נחשב כופר בשעבוד קרקעות ,ואינו חייב שבועה דאורייתא.
בקרקעות וכפר בכלים פטור הודה מקצת קרקעות פטור מקצת
כלים חייב. כתב הבית יוסף (סי' פח) ,דלמדנו מדברי התוספות דאי לית ליה קרקע כלל
אפילו משעבדי אף על גב דאית עליה שטר לא הוי כפירת שעבוד קרקעות,
כתב המחבר (סי' צ"ה סעי' ה):
אבל כתב דמכל מקום לא נפקא לן לענין דינא מידי ,שאם הודה בחמישים
טענו כלים וקרקעות ,בין שהודה בכל הכלים וכפר בכל הקרקעות ,בין שבעל פה וכפר בחמשים שבשטר משלם חמישים שהודה ושל השטר
שהודה בכל הקרקעות וכפר בכל הכלים ,בין שהודה במקצת הקרקעות שכפר ישבע בעל השטר ויטול ,ואם הודה בחמשים דשטר וכפר בחמשים
וכפר בכל הכלים ,פטור משבועת התורה .אבל אם כפר בכל הקרקעות, שבעל פה גם כן אינו נשבע ,דחמשים דשטר דמודה בהו הוה ליה כאומר
והודה במקצת הכלים וכפר במקצתם ,חייב לישבע שבועת התורה הילך ,אלא אם כן אין לזה שום נכסים לא קרקעות ולא מטלטלים שאז
על הכלים ,ומגלגלים עליו שבועה על הקרקעות .וכן הדין בטענו כלים אפשר דלאו הילך הוא.
ועבדים או כלים ושטרות. כתב המחבר (סי' פ"ח סעי' כ"ח):
ובהמשך הגמרא ,ולמאן דאמר הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי
במה דברים אמורים ,בשטר שהוא יכול לקיימו .אבל אם אינו יכול
קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא ,אמר לך איצטריך קרא היכא
לקיימו ,הרי הוא כהודאה על פה ,ונשבע על הכפירה שעמה .ואין צריך
דחפר בה בורות שיחין ומערות ,אי נמי היכא דטענו כלים וקרקעות
והודה בכלים וכפר בקרקעות. לומר למלוה בשטר וטוען שטר היה לי ואבד ,והודה הלוה ששטר עשה
לו ,וכפר במקצת ,או שהודה בכל השטר ,אלא שאומר שקצתו פרוע,
בביאור דברי הגמרא מבואר בדברי רש"י ,דאיירי באופן שתבע ממנו שתי שנשבע שבועת התורה כשאר מודה מקצת.
קרקעות ,והודה לו באחד ,ובהך קרקע חפר בה בורות שיחין ומערות ,דלאו
הילך הוא ,שהרי קלקלה. כתב הסמ"ע ,עיין בטור שכתב בשם התוס' והרא"ש ,לפי מאי דקי"ל
שעבודא דאורייתא ,אפילו במודה מקצת במלוה על פה אינו חייב לישבע
ויש להבין שמאחר שהודה שחפר בה בורות שיחין ומערות ,היינו הודאה שבועה דאורייתא ,אם לא שאין לו קרקעות בני חורין או שמחל להלוה
במטלטלין ,שהודה שהזיק את קרקעו. שעבוד קרקעותיו .וכתב שהמחבר והרמ"א לא הזכירו סברתם ,וסתמו
אבל בדברי הרמב"ם מבואר שלמד דין זה של חפר בה בורות שיחין ומערות כדעת הרמב"ן ואינך גאונים דלא חילקו בהם .וסברתם מבאר הש"ך ,דס"ל
באופן אחר. דלא מיקרי כפירת שעבוד קרקעות אלא בשטר שטורף בו מן המשועבדים.
הרמב"ם וכתב עליו ,וכתב הראב"ד ודוקא שתבעו למלאות החפירות וכך כתב הרמב"ם (פרק ה' מהלכות טו"נ הל' ב):
כו' ,ומשמע שהראב"ד מפרש דבריו ,גם כבר הבאתי שהרשב"א סובר וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה ,והרי הוא חייב
כהראב"ד ,וגם רבינו ירוחם מביא דברי הרשב"א במסקנתו ,וגם הר"ן כתבתי לשלם ,בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענו שחפר שתי
לעיל דנראה שחזר בו וסובר כהרשב"א ,א"כ כיון דהראב"ד והרשב"א והר"ן מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת ,או שהיה שם עד אחד שחפר
וטור ורבינו ירוחם סוברים כהראב"ד דהיכא שתבעו לשלם פחתן חייב והוא אומר לא חפרתי כלום הרי זה נשבע היסת על הכל.
שבועה דאורייתא ,וגם הרמב"ם אינו חולק ,וגם הבאתי ראיות נכונות לזה,
הכי נקטינן. וכתב הראב"ד :נראין דברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות
החצירות ,אבל אם תבעו לשלם פחתו ה"ה כשאר תביעת ממון וכמי
ומוסיף הש"ך ,די"ל דהיינו דוקא כגון שאי אפשר למלאות החפירות ,אבל שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת.
אם אפשר למלאות החפירות נחשב כקרקע.
וכתב המגיד משנה ,דהרמב"ם מבאר דברי הגמרא שטענתם היה על
וכתב בערוך השולחן להכרעה למעשה ,וכן י"א כשאחד חפר בשדה חבירו החפירה ,שזה טוען שחפר בה והזיקו יותר ממה שזה מודה ,ואע"פ
בורות שיחין ומערות והפסיד הקרקע והרי הוא חייב לשלם דהרי הזיק שתביעתו היא דמים ,כיון שהיא מחמת קרקע ,אין עליה שבועת התורה.
בידים ,דלא מקרי תביעת קרקע אא"כ תובעו שימלא החפירות ,ואז בין
וכתב המגיד משנה דיש לפרש בגמרא בדרך אחרת ולומר שהוא טוענו
שטוענו שחפר והוא אומר לא חפרתי ובין שטוענו שחפר שתי בורות
שתי שדות והלה מודה לו בשדה אחת ,ובאותה שמודה לו חפר בה בורות,
והוא אומר לא חפרתי אלא אחת דהוא מודה במקצת ,או שהיה שם עד
ונמצא דלאו הילך הוא ,שהרי אינו מחזירה לו כמות שהיא ,וכן נראה מדברי
אחד שחפר והוא מכחישו ,דמ"מ פטור משבועה דאורייתא כיון שתובעו
רש"י ,וכתב דמכל מקום נראה שאפי' לפי פירוש זה יש ראיה לדברי
למלאות החפירות הוה תביעת קרקע ,אבל אם תבעו לשלם ההיזק ,הרי
הרמב"ם ,שאת"ל דתביעת חפירת בורות היא כתביעת מטלטלין ,נמצא
זה כשאר תביעת ממון ,אף על גב דעיקר התביעה היא מחמת קרקע ,וי"א
שזה תובעו מטלטלין וקרקעות והודה לו במטלטלין ובמקצת קרקעות,
דאפילו בכה"ג מקרי תביעת קרקע ,והעיקר כדיעה ראשונה.
ואם כן זהו התירוץ השני שאמרו שם אי נמי היכא דטענו כלים וקרקעות
ויש שמכריעין בזה דאם הרשות ביד המזיק למלאות החפירות ולא לשלם והודה בכלים וכפר בקרקעות ,אבל כתב דיש לדחות דתירוץ ראשון מיירי
ממון אזי אף כשתובעו לשלם בממון מקרי תביעת קרקע ,אבל אם אין כגון שאינו תובעו כלל מן החפירות.
רשות או שאין ביכולתו וצריך לשלם ממון מקרי תביעת ממון אף שבא
ועל דברי הראב"ד כתב ,דאין החלוק שכתב נראה נכון ,שהרי אין ביד התובע
מחמת קרקע ,וכן נראה עיקר לדינא.
להכריח לנתבע למלאות לו החפירות אלא אם רצה משלם לו נזקו והפסדו,
מה שאמרו בגמרא דטענו כלים וקרקעות ,כתבו התוס' (ד"ה דטענו) דמהכא הילכך מה לי תובעו למלאות מה לי תובעו בדמים ,כאן וכאן תביעתו דמים
משמע דטענו חטין ושעורים והודה באחד מהן דחייב ,דדוקא כלים הבאין מחמת קרקע הן.
וקרקעות פטור הא חטין ושעורים חייב ,וכן סברי שמואל ורבי יוחנן לחד
הנימוקי יוסף הסכים לדעת הרמב"ם וכתב ,דחפר בה בורות ,דלאו הילך
לישנא פרק שבועת הדיינין.
הוא שהרי קלקלה והוא תובע לו דמיה .מכאן נראה שכל תביעה שהיא
כתב המחבר (סי' פ"ח סעי' יב): באה מחמת קרקע אע"פ שעכשיו דמים הוא תובע ולא קרקע הרי הוא
תבעו שני דברים ,כגון חטים ושעורים ,והודה לו באחד מהם ,חייב ליתן כתביעת קרקע ואין נשבעין עליה ,וכן דעת הרמב"ם ז"ל ,וכל שכן אם לא
לו מה שהודה לו ,ונשבע על השאר. תבעו דמים אלא שתבעו למלאות החפירות ,כיון דמ"מ בדמים הוא נפטר
כתביעת דמים דמי ,וזה שלא כדברי הראב"ד ז"ל דאמר שהכא מיירי
וכתב הסמ"ע דנשבע על השאר שבועה דאורייתא ,כיון דבשניהן תבעו
שתבעו למלאות החפירות אבל תבעו דמים נשבע.
בפעם אחת ,והרי הודה לו מקצת טענתו.
ועי' בית יוסף שהביא שהרשב"א הסכים כדעת הראב"ד.
ועיקר הסוגיא בזה יתבאר במקומו בע"ה.
כתב המחבר (סי' צ"ה סעי' ו):
היוצא לנו להלכה:
החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידה ,והרי הוא חייב
•החופר בשדה חבירו וחבירו תובעו שיתקן הכל ,הניזק אומר הזקת לי לשלם ,בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי ,או שטענו שחפר שתי
הרבה ,והמזיק מודה במעט ,אם מבקש למלא העפר פטור משבועה, מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת ,או שהיה שם עד אחד שחפר,
ואם תובע ממון לשלם ממון נח' הראשונים אם נחשב מודה והוא אומר לא חפרתי כלום ,פטור משבועה דאורייתא .וכתב הרמ"א:
במקצת. וי"א דוקא שתבעו למלאות החפירות ,אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי
•אבל אם אין רשות או שאין ביכולתו וצריך לשלם ממון מקרי תביעת זה כשאר תביעות ממון.
ממון אף שבא מחמת קרקע. כתב הש"ך ,ולפעד"נ עיקר כדברי הראב"ד ,וגם הרמב"ם אינו חולק עליו,
•ולפ''ז בכל היזק שעשה בבית חברו ונחלקו המזיק והניזק כמה היזיקו והאריך בביאור הסוג' ,וסיים שכן משמע להדיא בטור שהביא דברי
שכנגדו נשבע ונוטל ,ובשל דבריהם ,אם היה הנתבע חשוד ,פטור הרי זה מודה במקצת בקרקע ואין מחייבין אותו שבועה דאורייתא רק
בלא שבועה ,כמו שיתבאר בסימן צ"ב .אבל אם רצה התובע מחרים אם אין ביכולתו לתקנו רק לשלם אז חייב שבועה דאורייתא.
סתם.
וכתב הסמ"ע הטעם ,דתקנתא לתקנתא לא עבדינן בעל כרחו דנתבע ,דהך
שבועה של דבריהם דנתבע גופא תקנה היא לתובע שישבע הנתבע בעל דף ה ע"א
כרחו ,והשתא שהוא חשוד לא עבדינן לתובע תקנה שישבע הוא בעל כרחו (ח) בגמרא ,ההוא רעיא דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי ,יומא חד
של נתבע ויטול ,דכולי האי לא עבדינן ,אכן כתב דבאופן שהנתבע בעצמו מסרו ליה בלא סהדי ,לסוף אמר להו לא היו דברים מעולם ,אתו סהדי
רוצה שישבע התובע ויטול ,כבר נתבאר דהרשות בידו ,אלא שאינו יכול אסהידו ביה דאכל תרתי מינייהו ,אמר רבי זירא אם איתא לדרבי חייא
לכופו על זה ,וכתב עוד דכל זה כשהנתבע חשוד ,אבל בתובע נשבע ונוטל קמייתא משתבע אשארא ,אמר ליה אביי אם איתא משתבע ,והא גזלן
הוא ,אמר ליה שכנגדו קאמינא.
שהוא חשוד ,יתבאר לקמן דלא אמרינן בהו בכולן דנוטלין בלא שבועה ,וגם
לא נפטר הנתבע בכל ענין. מה שאמרו אם איתא לדרבי חייא קמייתא ,היינו מה שאמר שאם יש עדים
על מקצת הרי הוא חייב שבועת מודה במקצת ,וכן קיימא לן שהכופר
היוצא לנו להלכה: בפקדון ויש עדים שחלק מהפקדון היה בידו ,אף שלא ראו שאכלו,
•הכופר הכל חייב שבועת היסת ,ובאופן שהוא חשוד א"א להשביעו אבל מאחר שהיה בידו וכפר היינו שביקש לגזלו ,הרי הוא חייב שבועה
וגם אין אומרים שכנגדו נשבע ונוטל ,וברצון הנתבע יכול להשביע מדאורייתא אשארא ,אבל לפי שאינו יכול להשבע ,לפי שהוא גזלן ונחשד
את שכנגדו. על השבועה ,ע''כ המפקיד נשבע ונוטל.
•בכל אופן דאמרינן דנשבעין ונוטלים והוא חשוד אינו נוטל ,אלא כתב המחבר (סי' ע"ה סעי' ד):
שכנגדו נשבע ונפטר. אבל אם תבעו חפצים שוה מנה ,פקדון ,והלה אומר אין לך בידי כלום,
ועדים מעידים שראו בידו כשנתבע מאותם חפצים שוה חמשים,
הוחזק כפרן ,והתובע נשבע ונוטל.
דף ה ע"ב ודין זה הוא כ''ש בגזלן שאכלן.
(ט) בגמרא ,ותיפוק ליה דהוה ליה רועה ואמר רב יהודה סתם רועה פסול, והקשו בגמרא ,השתא נמי דליתא לדרבי חייא נחייביה מדרב נחמן דתנן
לא קשיא הא דידיה הא דעלמא ,דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרועה מנה לי בידך אין לך בידי פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת
היכי מסרינן והא כתיב לפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם היסת ,דרב נחמן תקנתא היא ,ותקנתא לתקנתא לא עבדינן.
חוטא ולא לו. ופירש רש"י ,דתקנתא דכשכנגדו ישבע ויטול ,דהויא נמי תקנתא ,דמן
כתב המחבר (סי' ל"ד סעי' י"ג): התורה מי שעליו לשלם הוא ישבע ויפטר מן התשלומין ,ואין נשבע ונוטל
וכן הרועים אחד רועי בהמה דקה ,ואחד רועי בהמה גסה של עצמם, מן התורה ,ולשבועה דאורייתא עבוד רבנן תקנתא ,אבל תקנתא לתקנתא
הרי הם פסולים ,שחזקתן פושטים ידיהם בגזל ומניחים בהמתן לרעות לא עבדינן.
בשדות ובפרדסים של אחרים. כתב המחבר (סי' פ"ז סעי' י"ג):
והיינו דוקא של עצמם ,אבל של אחרים אינם פסולים. ועוד יש ביניהם ,דבשל תורה אם היה הנתבע חשוד על השבועה,
•הגליון נערך ונסדר ע"י הרב ר' שלמה לייב וויינבערגער שליט"א להערות אפשר לפנות אל 845-537-1300
•לקבל הגליון מדי שבוע באימעיל ,נא לשלוח אימעיל אלshmaatsa@gmail.com :
•בכל יום מתקיים שיעור כללי בין מנחה ומעריב ע"י הרב הנ"ל בחורף בביהמ"ד אבני צדק .ובקיץ בביהמ''ד באגאד וגם אפשר לשמוע השיעור על 'קול סאטמאר'
845-537-4000נומ2-1-1-2-6 .
•הגליון עובר תחת עין הבקורת של הרה"ג ר' יוסף שמואל ראטנבערג שליט''א מו"ץ ד'קהלתינו וחבר הבי''ד קרית יואל
ומי שיש לו איזה שאלה בהלכות שנכתבו בהגליון או בדומה לו יכולין לפנות אליו 845-239-1351
•וגם מוסיפין ההלכות כפי המציאות של זמנינו שנשאלה בבית הוראה במשך השנים ,ע''י הרה"ג ר' יחזקאל געלבשטיין שליט"א מרבני בית הוראה לעניני
ממונות קרית יואל .וכן אפשר לפנות אליו בכל שאלה בדיני ממונות .בבית הוראה 845-782-6465עקסט6 .
•ואף מי שאין לו פנאי ללמוד ההלכות בפנים ,אפשר לו לשמוע השיעור או לעיין בהגליון ,ונמצא שעל ידי הוספה קטנה של לערך חמש מינוט ליום יוכלו גם לסיים
ד' חלקי ש"ע ביום סיום הש"ס בס"ד.
845-210-6668
