gilyoines.com

שמעתתא אליבא דהילכתא · Shmaatsa Aliba D'Hilchasa

שבוע: ויצא (2026-11-16)

שמעתתא אליבא דהילכתא · Shmaatsa Aliba D'Hilchasa — ויצא (2026-11-16)

פתח את ה-PDF הורדה

הטקסט של גיליון זה

‫ב"ה‬ ‫שמעתתא אליבא דהלכתא‬ ‫שיטות הראשונים והאחרונים טור בית יוסף והנושאי כלים ודברי הפוסקים עד הלכה למעשה‬ ‫כפי המציאות שבזמנינו‪ ,‬היוצאים מסוגיות הגמרא הנלמדת במסגרת חבורת יסודי התורה‬ ‫מסכת בבא מציעא ‪ ‬גליון נ' ‪ ‬פרשת ויצא תשפ"ז לפ"ק‬ ‫בעצמם שהלוה לו או מעות אחרים כמי שנתנן לו כבר דמי ואין כאן מודה‬ ‫דף ד ע"א‬ ‫מקצת‪ ,‬דבכל השאר כופר בכל הוא‪ ,‬פקדון כל היכא דמודה ליה אע"פ‬ ‫(א) בגמרא‪ ,‬דאמר רבי חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא‬ ‫שאינו מזומן בידו אלא עומד באגם הו"ל הילך משום דכל היכא דאיתיה‬ ‫חמישים זוז והילך חייב‪ ,‬מאי טעמא הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי‬ ‫ברשותיה דמריה איתיה‪.‬‬ ‫וכו'‪ ,‬ורב ששת אמר הילך פטור מאי טעמא כיון דאמר ליה הילך הני זוזי‬ ‫ומה שכתב לגבי פקדון‪ ,‬ראייתם ממה שאמרו לקמן (דף ה‪ ).‬דאמר ליה שלש‬ ‫דקא מודי בגוייהו כמאן דנקיט להו מלוה דמי באינך חמשים הא לא מודי‬ ‫פרות מסרתי לך ומתו כולהו בפשיעה ואמר ליה איהו חדא לא היו דברים‬ ‫הלכך ליכא הודאת מקצת הטענה‪.‬‬ ‫מעולם וחדא מתה באונס וחדא מתה בפשיעה דבעינא שלומי לך דלאו‬ ‫כתבו התוס' (ד"ה ורב ששת)‪ ,‬נראה שהלכה כרב ששת‪ ,‬דבפרק השואל גבי‬ ‫הילך הוא‪ ,‬ולכא' למה ליה למימר וחדא מתה בפשיעה‪ ,‬שהיה יכול לומר‬ ‫עבד קטן פריך ועוד הילך הוא‪.‬‬ ‫דקיימא באגם‪ ,‬ומזה הוכיחו שאם הבהמה בחיים אך דקיימא באגם אכתי‬ ‫מהו הילך‪ ,‬פירש רש"י‪ ,‬לא הוצאתים‪ ,‬והן שלך בכל מקום שהם‪ ,‬ומשמע‬ ‫הוי ליה הילך‪ ,‬דכל היכא דאיתיה ברשותיה דמריה איתיה‪.‬‬ ‫דאף שלוה את המעות אבל עדיין לא השתמש בהם‪ ,‬ולכן הם שלך בכל‬ ‫כתב הרמב"ם (פרק ג' מהלכות טו"נ הל' ט"ו)‪:‬‬ ‫מקום שהם‪ ,‬וכן כתב בהגהות אשר"י‪ ,‬ולא הוי הילך אלא כשמחזיר לו אותן‬ ‫מנה וכלי יש לי בידך אין לך בידי אלא הכלי והא לך הרי זה פטור ונשבע‬ ‫מעות עצמו שהלוהו או אותו פקדון עצמו‪ ,‬אבל אם אומר לו אין לך בידי‬ ‫היסת‪ ,‬שאין לו אצלו אלא זה‪.‬‬ ‫אלא חמשים והילך והם מעות אחרים אין זה הילך וחייב שבועה אפילו לרב‬ ‫ששת‪ ,‬וכן משמע מתוך פירוש רש"י‪.‬‬ ‫וכתב המגיד משנה‪ ,‬שמדברי הרמב"ם נראה שאע"פ שהכלי שהוא טוענו‬ ‫הוא פקדון‪ ,‬אם לא אמר הילך אע"פ שהוא בעין הוה ליה מודה מקצת‪ ,‬אבל‬ ‫אבל הבית יוסף (סי' פז) הביא דברי הר"ן שכתב‪ ,‬שלפי דברים הללו (של רש''י)‬ ‫הרמב"ן והרשב"א הוכיחו מן הסוגיא שבפ"ק דמציעא דכל פקדון שהוא‬ ‫הילך לא משכחת לה אלא בפקדון‪ ,‬לפי שהפקדון ברשות בעליו הוא בכל‬ ‫בעינו והודה לו אפי' הוא באגם הוה ליה הילך‪ ,‬דכל היכא דאיתא ברשותא‬ ‫מקום שהוא ואותן מעות בעצמן של מפקיד הן‪ ,‬אבל במלוה לא משכחת‬ ‫דמריה איתא ואין זה מודה מקצת‪.‬‬ ‫לה‪ ,‬שאפילו ישנן להנהו מעות שהלוה לו בעין לא מצי למימר ליה הרי הן‬ ‫שלך בכל מקום שהן‪ ,‬דהא מסקינן פרק ב' דקדושין גבי מקדש במלוה‬ ‫מבואר בדבריו דלדעת הרמב"ם גם בפקדון צריך לומר הילך וליתן לו מיד‪,‬‬ ‫דמלוה אע"פ שהיא בעינה ברשות לוה קאי ולא ברשות מלוה לא לחזרה‬ ‫וכן מבואר בדברי הרמב"ם שכתב (פ"א מהל' טו"נ ה"ג)‪ ,‬הטוען מטלטלין על‬ ‫ולא לאונסין‪ ,‬ואם כן היאך יאמר לו שהן שלו בכל מקום שהן‪ ,‬אלא ודאי‬ ‫חבירו וכפר בכל ואמר לא היו דברים מעולם או שהודה במקצת ונתנו מיד‬ ‫לדברי רש"י הילך לא משכחת ליה אלא בפקדון אבל לא במלוה‪ ,‬ואין כן‬ ‫ואמר אין לך בידי אלא זה והילך‪ ,‬מבואר שם שגם בפקדון צריך לתת ואם‬ ‫דעת הגאונים שהם הסכימו דהילך איתיה בין במלוה בין בפקדון‪ ,‬דבמלוה‬ ‫עמד באגם אינו נפטר‪.‬‬ ‫כל שהן בידו והוא מזומן לתת לתובע הוה ליה הילך ופטור בין שהם אותם‬ ‫כתב המחבר (סי' פ"ז סעי' א)‪:‬‬ ‫מעות שהלוה לו או אחרים דכמי שנתנם לו כבר דמי‪ ,‬ובפקדון כל היכא‬ ‫ואפילו מודה מקצת‪ ,‬אם אמר לו הילך המקצת שאני מודה‪ ,‬אינו חייב‬ ‫דמודה ליה אע"פ שאינו מזומן בידו ועומד באגם הוה ליה הילך משום דכל‬ ‫אלא היסת‪ .‬ואינו נקרא הילך אלא אם כן יהא המקצת שהוא מודה‬ ‫היכא דאיתיה ברשותא דמאריה איתיה‪.‬‬ ‫לו מוכן בידו בפני בית דין ליתנו לו מיד‪ ,‬אבל אם אמר הרי הוא בביתי‬ ‫וכתב הב"ח (סי' עה) דנראה שאף רש"י לא פירש כך אלא למאן דאמר הילך‬ ‫ואתננו לך‪ ,‬לא‪.‬‬ ‫חייב‪ ,‬דסתמא משמע דאפילו אמר הילך באותן מעות עצמם נמי חייב‪ ,‬אבל‬ ‫ומבאר הסמ"ע הפטור דהילך‪ ,‬דכיון דנתן לו מיד מה שמודה לו הוה ליה על‬ ‫למאן דאמר הילך פטור‪ ,‬אפילו במעות אחרים נמי פטור‪ ,‬דסתמא משמע‬ ‫הנשאר כופר בכל ודין כופר בכל יש לו‪.‬‬ ‫בכל ענייני הילך פטור‪ ,‬והכי נקטינן‪.‬‬ ‫וכתב הש"ך‪ ,‬ודוקא במלוה‪ ,‬אבל בפקדון כל היכא דמודה ליה אף על פי‬ ‫כתב בנימוקי יוסף‪ ,‬פסקו הגאונים ז"ל כרב ששת וכו'‪ ,‬הלכך הסכימו‬ ‫שאינו מזומן בידו ועומד באגם הוי ליה הילך‪ ,‬דכל היכא דאיתיה ברשותא‬ ‫הגאונים ז"ל דהילך איתיה בין במלוה בין בפקדון‪ ,‬במלוה כל שהם בידו‬ ‫דמריה איתיה‪ ,‬וכתב שכן הוא דעת הרבה מהראשונים‪ ,‬וכתב עוד‪ ,‬דמשמע‬ ‫והוא מזומן לתת לתובע הוה ליה הילך ופטור‪ ,‬בין שהם אותם מעות‬ ‫המשכון הו"ל הילך‪ ,‬ואין כן דעת רבותיו של רבינו‪ ,‬ובביאור כתב אבן מיגש‬ ‫מדברי הפוסקים דה"ה אם הפקדון הוא בביתו של נפקד‪ ,‬דהא טעמא הוא‬ ‫ז"ל בשם הרב אלפסי דמשכון לאו הילך הוא‪.‬‬ ‫דכל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה‪ ,‬ולא נקטו עומדת באגם אלא‬ ‫ובביאור שיטת הרי"ף והר"י מיגאש כתב הבית יוסף בשם הריב"ש דטעמא‬ ‫משום דקאי התם אש"ס דנקט ג' פרות כו'‪ ,‬דסתם פרה שייכא באגם‪,‬‬ ‫משום דלא מיקרי הילך אלא מה שהוא פרעון גמור‪ ,‬אבל משכון דעדיין‬ ‫ורבותא אשמועינן דאפילו עומדת באגם‪ ,‬וכ"ש ברשות הנפקד‪.‬‬ ‫צריך שומת בית דין וגוביינא ומכירה‪ ,‬לא‪ ,‬וכתב דמיהו אפשר שאם נתן‬ ‫וכתב בנתיבות המשפט דדין זה הוא רק בהלואה ופקדון‪ ,‬אבל בגזילה לא‬ ‫לו רשות למכור המשכון ושיפרע לו ממנו חובו בלא רשות בית דין ואדם‬ ‫הוי הילך‪ ,‬עד שיהיה מוכן בידו לפני בית דין‪ ,‬דכיון דהוא קנה הגזילה אין‬ ‫בעולם הוי הילך‪.‬‬ ‫שייך לומר כל היכא דאיתיה ברשותא דמריה איתיה‪.‬‬ ‫עוד כתב בשם הריטב"א‪ ,‬שאם המשכון דמיו קצובין ונותנו לו מיד בפרעון‬ ‫כתב בערוך השולחן דאפילו בהלואה שאמרנו דלא מקרי הילך אם אינו‬ ‫גמור‪ ,‬וידעינן דלית ליה זוזי בעין למפרעיה‪ ,‬הוי הילך‪.‬‬ ‫מוכן בידו‪ ,‬יראה לי דאם אומר המתינו מעט ואלך לביתי ואביאנו לפניכם‬ ‫כתב המחבר (סי' פ"ז סעי' א)‪:‬‬ ‫ולמה אשבע שבועה דאורייתא הלא בידי להמשיך מעט שבועתי ובתוך כך‬ ‫ואפי' אם יתן לו משכון על מה שמודה בו‪ ,‬לא חשיב הילך‪ .‬וכתב הרמ"א‪:‬‬ ‫אביאם‪ ,‬טענתו טענה‪.‬‬ ‫וי"א דמשכון חשוב הילך‪ ,‬דהא אפילו שטר חשוב הילך‪.‬‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫בטעמא דלא מהני משכון כתב הסמ"ע‪ ,‬דכיון דהמשכון לא ישאר בידו‬ ‫•המודה במקצת הטענה בהלואה ואומר הילך על חלק זה שמודה‪ ,‬אם‬ ‫אלא היום או מחר יפדנו‪ ,‬הו"ל כהודאה דעלמא דג"כ היום או מחר ישלם‬ ‫הממון בידו בבית דין פטור משבועה דאורייתא‪ ,‬גם אם אינן אותם‬ ‫לו‪ .‬ומשום הכי כתב הריב"ש שאם נתן לו רשות למכור המשכון מיד וילקח‬ ‫המעות שקיבל בשעת הלוואה‪ ,‬אבל אם אין המעות בידו אף שאומר‬ ‫ממנו דמי הודאתו‪ ,‬ה"ל כאילו נתן לו המעות מיד‪ .‬ומבאר הש"ך דמה שכתב‬ ‫שהמעות בביתו חייב שבועה‪ ,‬וי"א שאם מבקש שימתינו עד שיביא‬ ‫הריב"ש שאם נתן לו רשות למכור המשכון מיד הכוונה שיפרע ממנו‬ ‫המעות מביתו טענתו טענה‪.‬‬ ‫בלא רשות ב"ד ואדם בעולם‪ ,‬ומשמע להדיא הא כל שלא נתן לו רשות‬ ‫•ובפקדון גם אם אינם בידו‪ ,‬אם הם בעין‪ ,‬גם אם הם באגם נחשב‬ ‫להפרע ממנו בלא רשות ב"ד ואדם בעולם‪ ,‬אף על פי שנתן לו רשות למכור‬ ‫הילך ופטור‪.‬‬ ‫המשכון‪ ,‬לא הוי הילך‪ ,‬וכתב שכן משמע להדיא מדברי הריטב"א שכתב‬ ‫•ובגזילה לא הוי הילך‪ ,‬עד שיהיה מוכן בידו לפני בית דין כמו בהלוואה‪.‬‬ ‫שאם המשכון דמיו קצובים ונתן לו מיד בפרעון גמור וידעינן דלית ליה זוזי‬ ‫בעין למפרעיה‪ ,‬הוי הילך‪ .‬והיינו שהוא יכול למכרו בלא בית דין‪.‬‬ ‫•גם בהילך משביעין אותו היסת כדין כופר הכל‪ ,‬ואם אינו רוצה להישבע‬ ‫חייב לשלם‪,‬‬ ‫וכתב בקצות החושן דלמעשה אפילו היה שלשה תנאים במשכון‪ ,‬שנתן‬ ‫אותו בפרעון גמור ודמיו קצובין וידוע דלית ליה זוזי‪ ,‬מכל מקום לאו הילך‬ ‫•ובזמנינו שאין משביעין עדיין יש חילוק אם הוא מחייב שבועה מן‬ ‫הוא‪ ,‬דהא משמע מלשון ריטב"א דאינו אלא את"ל דאי לית ליה זוזי יכול‬ ‫התורה או שבועה דרבנן‪ ,‬דהמחויב שבועה מן התורה מחייבים אותו‬ ‫למיפרע בעל כרחיה‪ ,‬אבל לפי מה דקי"ל דאפילו לית ליה זוזי אינו יכול‬ ‫הבית דין לפשר ולשלם חלק יותר גדול ממי שמחויב שבועה דרבנן‪.‬‬ ‫למיפרע בעל כרחו בדבר אחר ויכול המלוה לומר אמתין עד שיהיה לך‬ ‫מעות‪ ,‬א"כ לא הוי פרעון‪ ,‬ואף על גב דהשתא אינו חייב בפרעון בזוזי כיון‬ ‫‪‬‬ ‫דלית ליה‪ ,‬לא גרע מהודה בחמשין שחייב לפרוע אחר עשרה ימים‪ ,‬ואף‬ ‫(ב) שם‪.‬‬ ‫שמדברי הש"ך משמע דבכה"ג הו"ל הילך‪ ,‬אבל מדברי הריטב"א מוכח‬ ‫כתב בנימוקי יוסף‪ ,‬לענין מי שמודה במקצת הלואה ורוצה ליתן משכון‬ ‫דלדידן דאינו יכול למיפרעיה בדבר אחר בעל כרחו לעולם לא הוי הילך‪.‬‬ ‫למלוה באותו מקצת אי מיקרי הילך או לא‪ ,‬כתב ה"ר יוסף הלוי ז"ל (הר"י‬ ‫והנה באופן דאיכא שטר מבואר בדברי הרמ"א דמקרי הילך לכו"ע‪ ,‬וכתב‬ ‫מגאש) דלא מיקרי הילך‪ ,‬וכן כתב הטור‪ ,‬וכתב ה"ר יוסף אבן מיגא"ש‪ ,‬אפילו‬ ‫הסמ"ע דכן מוכח מדמצינו בגמרא בתבעו בשטר שכתוב בו שחייב לו‬ ‫אם יתן לו משכון על מה שמודה לו לא חשיב הילך‪ ,‬אבל כתב שבעל‬ ‫סלעין או דינרין סתם‪ ,‬ומלוה תובעו ה' ולוה אינו מודה לו אלא ב'‪ ,‬דאין לו‬ ‫העיטור כתב דמשכון חשיב שפיר הילך‪ ,‬דהא אפילו שטר חשיב הילך‪,‬‬ ‫דין מודה מקצת‪ ,‬כיון דהודאתו כתובה בשטר שביד המלוה דאין סלעין‬ ‫והכי מסתברא‪.‬‬ ‫פחות משנים‪ ,‬ונכסי לוה משועבדים למה שכתוב בשטר‪ ,‬משום הכי מחשב‬ ‫כתב הרמב"ם (פרק ד' מהלכות טו"נ הל' ו')‪:‬‬ ‫השטר הילך‪ ,‬ומיניה יש ללמוד דה"ה אם תבעו בעל פה במנה וזה הודה‬ ‫לו בחמישים ומסר לו מיד שטר באחריות נכסים ליתן לו חמישים‪ ,‬דג"כ‬ ‫מנה לי בידך על משכון זה אין בידי עליו אלא חמשים הרי זה מודה‬ ‫דין הילך יש לו‪ ,‬ומשום הכי סתמו הטור והרמ"א וכתבו דאפילו שטר הוי‬ ‫וישבע אין המשכון שוה אלא חמשים או פחות הרי זה נשבע ומשלם‬ ‫הילך‪ ,‬דמשמע שנותן עתה שטר בשעת הודאה דומיא דנתן לו משכון‬ ‫החמשים שהודה בהן‪.‬‬ ‫דמיירי מיניה‪ .‬וסברא קמייתא החולקת וס''ל דאפי' משכון לא מיקרי הילך‬ ‫אבל הראב"ד השיג על הרמב"ם וכתב‪ ,‬א"א ואם שוה החמשים מה ישבע‪,‬‬ ‫צ''ל‪ ,‬דס"ל דהא דמצינו בגמרא בתבעו בשטר שכתוב בו שחייב לו סלעין או‬ ‫הילך הוא‪ ,‬וכתב המגיד משנה‪ ,‬והר"א ז"ל כתב בהשגות דמודה בשווי‬ ‫דף ד ע"ב‬ ‫דינרין וכו' דמיקרי הילך דשאני התם דשטר דהיה כבר ביד המלוה‪ ,‬שעיקר‬ ‫(ג) בגמרא‪ ,‬סלעים דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש רבי שמעון‬ ‫סמיכתו מתחילה היתה עליו‪ ,‬משום הכי גם עתה יסמוך עליו במה שכתוב‬ ‫בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע רבי עקיבא אומר אינו‬ ‫בו והוא מודה לו‪ ,‬משא"כ זה שבא ליתן לו עכשיו משכון או שטר שלא‬ ‫אלא כמשיב אבידה ופטור‪.‬‬ ‫היתה עליו סמיכתו מתחילה‪ ,‬ומבואר בדבריו דבאופן דנותן עכשיו שטר‬ ‫מבאר רש"י מה שהוא נחשב כמשיב אבידה‪ ,‬מדהוה ליה למימר שתים‪,‬‬ ‫דומה לנותן עכשיו משכון די''א דחשיב הילך‪.‬‬ ‫והשטר מסייעו‪ ,‬דכיון דלא פירש ניכרים הדברים ששנים היו לכך לא הוצרך‬ ‫הש"ך כתב בשם הראשונים לחלק בין שטר למשכון‪ ,‬דבשטר איכא ב'‬ ‫לפרש‪ ,‬דמיעוט סלעים שנים‪ ,‬וכיון דאמר שלש משיב אבידה הוא‪ ,‬וחכמים‬ ‫טעמי‪ ,‬שאינו יכול לכפור בו‪ ,‬ושיש בו שעבוד קרקעות‪ ,‬ומשום כן הוי ליה‬ ‫פטרו את משיב אבידה מן השבועה‪ ,‬דתנן המוצא את המציאה לא ישבע‪.‬‬ ‫הילך‪ ,‬אבל במשכון נהי דתו לא מפסיד לחבריה‪ ,‬אבל מ"מ בשעת תביעה‬ ‫וכתב הרא"ש‪ ,‬דהלכה כרבי עקיבא‪ ,‬דקי"ל הלכה כר"ע מחבירו‪ ,‬וכ"כ הרי"ף‪.‬‬ ‫היה יכול לכפור בו‪ ,‬וכל שבשעת תביעה יכול לכפור ולא יהיב ליה זוזי ממש‬ ‫לאו הילך הוא‪ ,‬והביא הרבה פוסקים דס"ל דמשכון לאו הילך הוא‪ ,‬וכתב‬ ‫כתב בנמוקי יוסף‪ ,‬איכא מ"ד דהאי שטרא דמסייע ליה פוטר אפילו‬ ‫דאף הראב"ד שהשיג שם על הרמב"ם‪ ,‬היינו משום שכתב שם הרמב"ם‬ ‫משבועת היסת‪ ,‬כאילו עדים מעידין כדבריו של לוה‪ ,‬ואיכא מאן דפליג‬ ‫מנה לי בידך על משכון זה כו'‪ ,‬דהיינו משכנו בשעת הלואתו‪ ,‬אבל כשמניח‬ ‫ואמר שאינו כעדות גמורה למפטריה אלא משבועה דאורייתא‪ ,‬אבל‬ ‫לו עתה בשעת תביעה משכון‪ ,‬מודה דאינו כהילך‪ ,‬וכתב דכן מחלקין‬ ‫מהיסת לא‪ ,‬וכן דעת הרמב"ן ז"ל‪ ,‬אבל הרשב"א ז"ל כתב שאפשר לדחות‬ ‫הריטב"א והר"ן והנ"י להדיא דבמשכנו בשעת הלואתו הוי הילך‪ ,‬ואי יהיב‬ ‫ראיתו‪ ,‬וכן הרנב"ר ז"ל דחה ראייתו מדרך אחרת‪.‬‬ ‫ליה משכון עתה לא הוי הילך‪.‬‬ ‫כתב הרמב"ם (פרק ד' מהלכות טו"נ הל' ה)‪:‬‬ ‫וכתב הש"ך‪ ,‬מיהו לעיל העליתי דאפילו בהלוה על המשכון לא הוי הילך‬ ‫שטר שכתוב בו סלעים ולא הזכיר מנין‪ ,‬מלוה אומר חמש סלעים‬ ‫וכדעת הרמב"ם‪ ,‬ואף על גב דלקמן כתבתי דבכתב יד שיש בו נאמנות כיון‬ ‫שיש לי בידך הם הכתובים בו והלוה אומר אין לך בידי אלא שלש והם‬ ‫שאינו יכול לכפור הוי הילך וכהרמב"ם וסיעתו‪ ,‬היינו משום דהתם אינו‬ ‫הכתובים בשטר‪ ,‬אע"פ שאין מחייבין אותו בשטר זה אלא בשתים והרי‬ ‫יכול לכפור במעות עצמן שתובעו‪ ,‬וא"כ לא הוי מודה מקצת כלל באותו‬ ‫הודה בסלע שאפשר לכפור בה‪ ,‬הרי זה פטור‪ ,‬מפני שהוא כמשיב אבדה‬ ‫דבר שתובעו‪ ,‬משא"כ הכא דמ"מ יוכל לכפור המעות ואינו חייב ליתן לו‬ ‫ותקנת חכמים היא שכל שישיב אבדה לא ישבע כמו שביארנו במקומו‪.‬‬ ‫מעות‪ ,‬ונהי דיכול לגבות מהמשכון‪ ,‬מ"מ לאו הילך הוא‪ .‬ועוד‪ ,‬דהא אם יאבד‬ ‫וכתב המגיד משנה‪ ,‬ומ"מ נשבע הוא היסת בין באומר שתים בין באומר‬ ‫המשכון באונסין גובה זה מעותיו מ"מ על פי הודאתו‪ ,‬וכן אם נגנב או נאבד‬ ‫שלש‪ ,‬ואע"פ שמשיב אבידה הוא אינו כמוצא מציאה לגמרי שלא לישבע‬ ‫למ"ד המלוה על המשכון שומר חנם‪ ,‬ואי לאו דאודי ליה אבד זה מעותיו‪.‬‬ ‫היסת‪ ,‬ואע"פ שהרמב"ם דימה זה למשיב אבדה כבר נתבאר בדבריו שכל‬ ‫ועוד‪ ,‬דאף אם יגבה ממשכונו מ"מ צריך לישבע בנקיטת חפץ‪ .‬וכל זה לא‬ ‫מקום שנזכר כאן פטור הוא משבועת התורה בדוקא‪.‬‬ ‫שייך בכתב ידו בנאמנות‪ ,‬דהתם אינו יכול לכפור כלל וחייב ליתן לו מעותיו‪.‬‬ ‫כתב המחבר (סי' פ"ח סעי' ל"ב)‪:‬‬ ‫אכן במשכנו שלא בשעת הלואתו‪ ,‬כיון דהעליתי דקני ליה קנין גמור אף‬ ‫שטר חוב שכתוב בו סלעים או דינרים‪ ,‬סתם‪ ,‬מלוה אומר חמש ולוה‬ ‫לאונסין‪ ,‬הדין אמת‪ ,‬כמו שכתבו הריטב"א בקדושין והר"ן והנ"י שם דהוי‬ ‫אומר שתים‪ ,‬פטור משבועה דאורייתא‪ ,‬שאין כאן הודאה‪ ,‬דבלאו‬ ‫ליה הילך‪ ,‬וא"כ אם אח"כ תובעו בב"ד במאה ומודה לו בחמישים שמשכנו‬ ‫הודאתו מיעוט סלעים שנים‪ ,‬ונמצא שלא הודה אלא מה שבשטר‪,‬‬ ‫שלא בשעת הלואתו הוי ליה הילך לכו"ע‪.‬‬ ‫ואין כאן הודאה‪ .‬ואפילו אמר הלוה שלש‪ ,‬שהודה לו באחד יתר על‬ ‫מבואר בדברי הש"ך‪ ,‬שאם נתן עכשיו משכון‪ ,‬לדעת הרבה פוסקים אין זה‬ ‫משמעות השטר‪ ,‬אפילו הכי פטור‪ ,‬משום דהוי כמשיב אבידה‪ ,‬דאם‬ ‫הילך‪ ,‬ואם נתן משכון בשעת הלוואתו לדעת הרבה פוסקים נחשב כהילך‪,‬‬ ‫רצה היה אומר שנים‪.‬‬ ‫אבל הש"ך פסק דאין זה הילך‪ ,‬ואם משכנו שלא בשעת הלואתו‪ ,‬קני ליה‬ ‫וכתב הסמ"ע‪ ,‬דהמגיד משנה כתב בשם הרמב"ם דאינו פטור אלא משבועה‬ ‫קנין גמור אף לאונסין‪ ,‬ובכתב והודה בכתב ידו מאחר שאינו יכול לחזור בו‬ ‫דאורייתא‪ ,‬אבל היסת עכ"פ צריך לישבע‪ .‬וכתב דגם הטור והמחבר סבירא‬ ‫נקרא הילך‪.‬‬ ‫להו הכי‪ ,‬ואף על גב דסיימו וכתבו ע"ז ז"ל‪ ,‬ולפיכך אמר לו מנה כו' עד פטור‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫ואפילו משבועת היסת‪ .‬י"ל דלא לגמרי דימו אותן יחד‪ ,‬אלא לענין שגם‬ ‫בדין ההוא פטור משבועה דאורייתא‪ ,‬ומשום הכי כתב שם בהדיא דפטור‬ ‫•המודה במקצת הטענה ונתן עכשיו משכון‪ ,‬וצריך לשומו ולמכרו‪ ,‬י"א‬ ‫אפילו משבועת היסת ולא כתב כן בדין קמא‪ .‬והטעם‪ ,‬דברישא דעכ"פ יש‬ ‫שבכה"ג מיקרי הילך‪ ,‬וי"א דבכה"ג לא אמרי' הילך‪ ,‬וכן בהלווהו על‬ ‫עליו שטר משום הכי לא דמי לגמרי למשיב אבידה‪ ,‬מה שאין כן בסיפא‬ ‫המשכון מחלוקת אם מיקרי הילך‪ ,‬והש"ך פסק דאין זה נחשב הילך‪,‬‬ ‫דדמי לגמרי למשיב אבידה דאינו נשבע אפילו היסת מפני תיקון העולם‪.‬‬ ‫וכן מכריע בערוך השולחן‪.‬‬ ‫והש"ך הביא גם הוא דברי המגיד משנה שחייב שבועת היסת‪ ,‬והביא דברי‬ ‫•אבל אם יכול למכרו עכשיו בלא שומת בי"ד נחשב כהילך‪.‬‬ ‫הסמ"ע שגם הטור ס"ל דנשבע שבועת היסת‪ ,‬וכתב שהב"ח השיג על‬ ‫•ואם משכנו שלא בשעת הלואתו‪ ,‬נחשב כהילך דהוי כקנין גמור‪.‬‬ ‫שכתוב בו נאמנות‪ ,‬כיון דלאו שעבוד קרקעות הוא ולא מסייע ליה שטרא‪,‬‬ ‫הסמ"ע וכתב דלדעת הטור פטור גם משבועת היסת‪ ,‬ואין דבריו של הב"ח‬ ‫מיחייב שבועה דאורייתא‪ ,‬ואצ"ל כשאין בו נאמנות שהרי יכול לכפור‬ ‫נראין לי‪.‬‬ ‫באותן חמישים שבשטר זה שיכול לומר פרעתי לדעת הגאונים ז"ל‪ ,‬וכתב‪,‬‬ ‫ועי' בפת"ש שכתב בשם הגרעק"א דבלא"ה באומר שלש נשבע היסת‪,‬‬ ‫אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מהלכות טוען ונטען שאין מודה מקצת חייב‬ ‫דהכא כיון דאילו טען ב' היה חייב היסת‪ ,‬א"כ גם בטוען ג' חייב לישבע‬ ‫עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור בו‪ ,‬ולפי דבריו ז"ל הא דאיצטריך הכא‬ ‫היסת‪ ,‬דאל"כ י"ל דאערומי קא מערים לפטור מהיסת‪.‬‬ ‫לטעמא דשעבוד קרקעות לרבי חייא דאמר הילך חייב הוא דמצטרכינן‬ ‫להכי‪ ,‬ולדידיה דבר שאינו יכול לכפור בו כהילך הוא וחייב‪ ,‬אבל לרב ששת‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫דקי"ל כוותיה דאמר הילך פטור ה"ה לכל דבר שאינו יכול לכפור בו דכהילך‬ ‫•המוציא שטר על חבירו שכתוב בו סלעין או דינרין‪ ,‬המלוה אומר חמש‬ ‫דמי ופטור‪ ,‬ולא צריכי לטעמא דשעבוד קרקעות‪ ,‬וסיים דאין זה מחוור‬ ‫אתה חייב לי והלוה אומר שלש פטור משבועה דאורייתא ונשבע‬ ‫בעיני האחרונים‪.‬‬ ‫שבועת היסת‪.‬‬ ‫כתב הרמב"ם (פרק ד' מהלכות טו"נ הל' ד)‪:‬‬ ‫•בזמננו אין נשבעין היסת‪ ,‬ויש ענין שקונים את השבועה בעד איזה‬ ‫אין מודה במקצת חייב שבועה עד שיודה בדבר שאפשר לו לכפור‬ ‫סכום‪ ,‬ויש חילוק בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן‪ ,‬אבל אפשר‬ ‫בו‪ ,‬כיצד‪ ,‬מי שטען חבירו ואמר מאה דינרין יש לי אצלך חמשים‬ ‫דמאחר די"א שגם היסת אינו חייב להשבע אפשר שאינו צריך לשלם‪.‬‬ ‫שבשטר זה וחמשים בלא שטר‪ ,‬אין לך בידי אלא חמשים שבשטר‪,‬‬ ‫אין זה מודה במקצת‪ ,‬שהשטר לא תועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו‬ ‫‪‬‬ ‫משועבדין בו‪ ,‬ואפילו כפר בו היה חייב לשלם‪ ,‬לפיכך נשבע היסת על‬ ‫החמשים‪.‬‬ ‫(ד) בגמרא‪ ,‬סלעים דינרין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש רבי שמעון‬ ‫וכתב המגיד משנה‪ ,‬נראה פירוש דברי הרמב"ם דדוקא כשהם בשטר פטור‬ ‫בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע וכו'‪ ,‬קתני מיהת רבי‬ ‫משבועה‪ ,‬שא"א לו לומר פרעתי‪ ,‬אבל אם היו החמשים בעדים או בכתב‬ ‫שמעון בן אלעזר אומר הואיל והודה מקצת הטענה ישבע טעמא דאמר‬ ‫ידו שהוא נאמן לומר פרעתי‪ ,‬אם הודה בהן הודאתו הודאה לחייבו שבועת‬ ‫שלש הא שתים פטור‪ ,‬והאי שטר דקמודי ביה הילך הוא ושמע מינה‬ ‫התורה‪ ,‬וזה נראה ממה שהזכיר שטר בדוקא‪ ,‬וממה שכתב שהשטר לא‬ ‫הילך פטור‪ ,‬לא לעולם אימא לך שתים חייב והאי דקתני שלש לאפוקי‬ ‫הועיל בו כפירתו והרי כל נכסיו משועבדים‪ ,‬וכתב שהרמב"ן הוסיף לומר‬ ‫מדרבי עקיבא דאמר משיב אבידה הוי ופטור קא משמע לן דמודה מקצת‬ ‫שאפילו החמישים הם בכתב ידו בנאמנות חייב‪ ,‬כיון שאינו גובה בו מנכסים‬ ‫הטענה הוי וחייב וכו' אלא לעולם שתים פטור והילך חייב ושאני הכא‬ ‫דקא מסייע ליה שטרא‪ ,‬אי נמי משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות‬ ‫משועבדין‪ ,‬ולא מיעטו אלא שטר בדוקא‪ ,‬דהוה ליה שעבוד קרקעות‬ ‫ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות‪.‬‬ ‫שגובה בו מן הלקוחות‪ ,‬ומשמע מלשון המגיד משנה דלדעת הרמב"ם‬ ‫באופן שהחמישים הם בכתב ידו בנאמנות פטור לפי שאינו יכול להכחיש‬ ‫בטעם הדבר מה שנחשב הכא הילך מבאר רש"י דכיון דכל הודאתו בשטר‬ ‫השטר‪ ,‬אבל הלחם משנה כתב דגם לדעת הרמב"ם באופן שאין שעבוד‬ ‫כתובה‪ ,‬דשטר נמי שתים משמע‪ ,‬וכל משמעות השטר הילך הוא שהרי‬ ‫קרקעות אין הודאתו נחשב כהילך‪ ,‬ובכסף משנה משמע שלמד גם בדעת‬ ‫הקרקעות משועבדים על כך‪.‬‬ ‫המגיד משנה כשיטת הרמב"ן‪ ,‬ומבאר הלחם משנה כוונתו‪ ,‬דמ"ש המגיד‬ ‫ומבואר בגמרא שבאופן שאמר הלוה שתים פטור מחמת ג' טעמים‪ ,‬משום‬ ‫משנה והרמב"ן ז"ל הוסיף לומר‪ ,‬כוונתו דגם הרמב"ם סובר כן‪ ,‬אלא שהוא‬ ‫הילך‪ ,‬למ"ד הילך פטור‪ ,‬ומשום דקא מסייע ליה שטרא‪ ,‬ומשום דהוה ליה‬ ‫הוסיף ופירש‪ ,‬וכתב שהנמוקי יוסף הבין בדברי הרמב"ם דכתב ידו בנאמנות‬ ‫שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות‪ ,‬לכאורה‬ ‫מהני‪ ,‬והכסף משנה כתב על דברי המגיד משנה שפתים ישק‪.‬‬ ‫נראה דאפי' ליכא רק טעם אחד פטור משבועה דאורייתא‪.‬‬ ‫והלחם משנה מבאר לפי הרמב"ם את מהלך הסוגיא‪ ,‬דהמקשן היה סבור‬ ‫והנה הרי"ף והרא"ש הביאו רק ב' טעמים לפטרו משבועה‪ ,‬שכתבו דר"ש‬ ‫דכדי שיהיה השטר הילך צריך שני טעמים‪ ,‬הא' שלא יוכל לכפור‪ ,‬הב'‬ ‫לא פליג עליה אלא דאמר לוה שלש‪ ,‬אבל אי אמר לוה שתים מודה דפטור‪,‬‬ ‫שכיון שנכסיו משועבדין הוי כאילו גבה אותם וכאילו הם בידו ולכך הוי‬ ‫משום דהוה ליה הילך‪ ,‬דשטרא דקמודה ביה כהילך דמי ופטור‪ ,‬או משום‬ ‫הילך‪ ,‬ותירץ לו המתרץ דאין הטעם כן אלא משום דאין נשבעין על כפירת‬ ‫דהוה ליה שטר כפירת שיעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירת שיעבוד‬ ‫שעבוד קרקעות ודעת הרמב"ם הוא דכיון דקי"ל דהילך פטור‪ ,‬כתב כדברי‬ ‫קרקעות‪ ,‬ולא הביא הטעם דקא מסייע ליה שטרא‪.‬‬ ‫המקשה דהשטר הוי הילך מחמת הב' טעמים‪ ,‬שאינו יכול לכפור ונכסיו‬ ‫וכתב בנימוקי יוסף‪ ,‬דמדאצטריך להך טעמא דשעבוד קרקעות למפטריה‬ ‫משועבדין‪ ,‬ולא כדברי המתרץ‪.‬‬ ‫משבועה‪ ,‬שמעינן דמודה מקצת כי האי דא"א לכפור עליו כשתים דהכא‬ ‫וכתב הבית יוסף (סי' פח) בבדק הבית דלענין כתב ידו בנאמנות נקטינן‬ ‫חייב שבועה‪ ,‬הלכך היכא דטעין איניש מנה לי בידך חמשים אית לי עלייהו‬ ‫כהרמב"ן דמסתבר טעמיה‪ ,‬ויש לדקדק מדברי הרמב"ם שגם הוא‬ ‫חתם ידך וחמשים על פה‪ ,‬והלה מודה בחתם ידו וכופר בחמשים אחריני‬ ‫סובר כן‪.‬‬ ‫חייב שבועה דאורייתא‪ ,‬ואע"ג דלא מצי כפר באותן חמישים שבשטר‪ ,‬כגון‬ ‫השטר ויטול‪ ,‬אלא אפילו אם הודה בחמישים שבשטר וכפר בחמישים‬ ‫כתב המחבר (סי' פ"ח סעי' כ"ט)‪:‬‬ ‫שבעל פה‪ ,‬אינו נשבע שבועת התורה‪ ,‬דשטר הוי כמו קרקע‪ ,‬כיון שהוא‬ ‫במה דברים אמורים‪ ,‬בשטר שטורפים בו מהמשועבדים‪ .‬אבל כתב‬ ‫על שעבוד קרקעות‪ ,‬וכשם שאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות‬ ‫ידו‪ ,‬אפילו יש בו נאמנות‪ ,‬כיון שאינו טורף בו ממשועבדים‪ ,‬דינו כחייב‬ ‫כך אין הודאתן מחייבה שבועה‪.‬‬ ‫שבועה דאורייתא‪ ,‬כמו במלוה על פה‪.‬‬ ‫כתב הסמ"ע‪ ,‬דאפילו אין ללוה קרקע כלל אפילו משועבדים‪ ,‬אפילו הכי‬ ‫וכתב הסמ"ע דדברי המחבר דלא כמו שכתב המגיד משנה בפירוש‬ ‫חשוב השטר כקרקע‪ ,‬כיון דנכתב השטר כדי לטרוף בו‪ .‬וכן הוא דעת הט"ז‪,‬‬ ‫להרמב"ם‪ ,‬איך שס"ל דאם יש בו נאמנות לא מחשבא הודאה‪ ,‬דהרי בלא‬ ‫אבל הש"ך האריך להוכיח דרק אם יש ללוה קרקע נחשב הדבר כהודאה‬ ‫הודאתו נמי היה חייב‪ ,‬ובאידך הוה ליה כופר הכל‪.‬‬ ‫בשעבוד קרקעות‪ ,‬אבל אי לית ליה קרקע לא חשיב כקרקע אף על גב‬ ‫וכ"כ הש"ך‪ ,‬דדין זה פסק המחבר על פי מה שכתב בבדק הבית‪ ,‬דאפשר גם‬ ‫דשיעבוד דאורייתא‪ ,‬עוד כתב הש"ך בשם הבית יוסף דשטר הילך הוא אף‬ ‫הרמב"ם סובר כן דאפילו יש בו נאמנות‪ ,‬כיון שאינו טורף בו ממשועבדים‪,‬‬ ‫על גב דלית ליה קרקע כלל‪ ,‬מיהו אם אין לו נכסים כלל אפילו מטלטלין‪,‬‬ ‫דינו כחייב שבועה דאורייתא‪ ,‬אבל כתב דלשיטתו לדעת הרמב"ם בכתב יד‬ ‫י"ל דלאו הילך הוא‪ .‬וכתב דמה שמשמע מדברי רש"י דלא הוי הילך אלא‬ ‫בנאמנות הוי הילך‪ ,‬דכתב טעמא לפי שאינו יכול לכפור‪ ,‬וכ"כ הנמוקי יוסף‬ ‫מטעם שהקרקעות משועבדים לו בשטר‪ ,‬היינו דרש"י מיירי התם אפילו‬ ‫בשמו‪ ,‬וסיים דנראה פשוט לענין דינא דאין לחייבו שבועה דאורייתא‪ ,‬דלא‬ ‫באינו מודה‪ ,‬אבל במודה נראה כהבית יוסף דאפילו לית ליה קרקע כלל‬ ‫יהא אלא ספיקא דדינא‪ ,‬הוי קולא לנתבע‪.‬‬ ‫רק מטלטלין הוי הילך‪ ,‬וכן דעת הרבה פוסקים דבדבר שאינו יכול לכפור‬ ‫הוי הילך‪.‬‬ ‫בביאור הגר"א האריך הרבה ונקט כפשטות לשון השו"ע‪ ,‬דבלא שעבוד‬ ‫קרקעות לא אמרינן הילך‪ ,‬ודייק כן גם מלשון רש"י‪ ,‬ולכן לא נקיט הרי"ף‬ ‫כתב הטור (סי' פז)‪ ,‬וכתב ה"ר יוסף אבן מיגא"ש אפילו אם יתן לו משכון על‬ ‫טעמא דהילך‪ ,‬דהילך נמי משום שיעבוד קרקעות הוא‪ ,‬וכן טעמא דשטר‬ ‫מה שמודה לו לא חשיב הילך‪ ,‬אבל בעל העיטור כתב דמשכון חשיב שפיר‬ ‫מסייע לא שייך אלא בסלעים דינרין שתובעו מחמת השטר‪ ,‬משא"כ‬ ‫הילך דהא אפילו שטר חשיב הילך‪ ,‬והכי מסתברא‪.‬‬ ‫בכתב ידו‪.‬‬ ‫כתב המחבר (סי' פ"ז סעי' א)‪:‬‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫אפי' אם יתן לו משכון על מה שמודה בו‪ ,‬לא חשיב הילך‪ .‬וכתב הרמ"א‪:‬‬ ‫•התובע את חבירו במנה‪ ,‬חמישים תבעו על פי כתב ידו שידוע שהוא‬ ‫וי"א דמשכון חשוב הילך‪ ,‬דהא אפילו שטר חשוב הילך‪.‬‬ ‫כתב ידו ויש בו נאמנות שאינו יכול לומר פרעתי‪ ,‬וחמישים תבעו בעל‬ ‫כתב הסמ"ע‪ ,‬משמע דשטר פשוט הוא דיש לו דין הילך‪ ,‬וליכא מאן דפליג‬ ‫פה‪ ,‬והודה לו על החמישים שבכתב ידו והשאר כפר‪ ,‬מאחר שאינו יכול‬ ‫עליה‪ ,‬והיינו מדמצינו בגמרא בתבעו בשטר שכתוב בו שחייב לו סלעין או‬ ‫לכפור השטר הרי זה נחשב להילך ופטור‪ ,‬כ"כ הנימוק"י בדעת הרמב"ם‬ ‫דינרין סתם‪ ,‬ומלוה תובעו ה' ולוה אינו מודה לו אלא ב'‪ ,‬דאין לו דין מודה‬ ‫וכן פסק הש"ך שא"א לחייבו שבועה דאורייתא‪ ,‬אבל לדעת המחבר‬ ‫מקצת‪ ,‬כיון דהודאתו כתובה בשטר שביד המלוה דאין סלעין פחות משנים‪,‬‬ ‫חייב שבועה וי"א שכן הוא גם דעת הרמב"ם‪ ,‬וכן פסק הגר"א‪.‬‬ ‫ונכסי לוה משועבדים למה שכתוב בשטר‪ ,‬משום הכי מחשב השטר הילך‪.‬‬ ‫ומיניה יש ללמוד דה"ה אם תבעו בעל פה במנה וזה הודה לו בחמישים‬ ‫‪‬‬ ‫ומסר לו מיד שטר באחריות נכסים ליתן לו חמישים‪ ,‬דג"כ דין הילך יש לו‪,‬‬ ‫ומשום הכי סתמו הטור ומור"ם וכתבו דאפילו שטר הוי הילך‪ ,‬דמשמע‬ ‫(ה) שם‪.‬‬ ‫שנותן עתה שטר בשעת הודאה דומיא דנתן לו משכון דמיירי מיניה‪.‬‬ ‫כתב הרי"ף‪ ,‬ושמעינן מינה דהיכא דאמר ליה מנה לי בידך חמשין מינייהו‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫בהדין שטרא וחמשין על פה‪ ,‬ואמר ליה אידך חמשין דבשטרא אית לך‬ ‫•התובע את חבירו במנה‪ ,‬חמישים תבעו על פי שטר בעדים וחמישים‬ ‫גבאי וחמשין דעל פה לית לך גבאי דמשלם חמשין ונשבע שבועת היסת‬ ‫תבעו בעל פה‪ ,‬והודה לו על החמישים שבשטר וכפר על החמישים‬ ‫ומיפטר‪ ,‬משום דהוה ליה שטר שעבוד קרקעות ואין נשבעין על כפירות‬ ‫שבעל פה אינו נשבע דהו"ל הודאה בשעבוד קרקעות‪.‬‬ ‫והודאות שעבוד קרקעות‪ ,‬ותנן טענו כלים וקרקעות הודה בכלים וכפר‬ ‫בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים פטור‪ ,‬הודה מקצת כלים חייב מקצת‬ ‫•ואם לא היו לו קרקעות ואפי' ממשועבדים לדעת הסמ''ע נחשב‬ ‫קרקעות פטור‪.‬‬ ‫שעבוד קרקעות‪ ,‬ולדעת הש"ך אין זה נחשב שעבוד קרקעות‪.‬‬ ‫כתב המחבר (סי' פ"ח סעי' כ"ח)‪:‬‬ ‫•ובאופן שהוא מודה ויש לו רק מטלטלין בכה"ג נחשב הילך‪ ,‬ואם אינו‬ ‫אין הודאה בשטר חשובה הודאה להתחייב שבועה מן התורה על‬ ‫מודה אין זה נחשב הילך‪.‬‬ ‫הכפירה‪ .‬כיצד‪ ,‬תבעו מנה‪ ,‬חמשים בשטר וחמשים בעל פה‪ ,‬לא מיבעיא‬ ‫•התובע את חברו מנה והודה בחמישים וכתב לו שטר עכשיו על מה‬ ‫אם הודה בחמשים שבעל פה וכפר בחמשים שבשטר שאין כאן‬ ‫שהודה ויש לו קרקע‪ ,‬למד''א שאם נותן עכשיו משכון הוי כהילך גם‬ ‫שבועה כלל‪ ,‬אלא משלם חמשים שהודה ושל השטר שכפר ישבע בעל‬ ‫ובביאור טעמם מבאר בערוך השולחן‪ ,‬דסברתם הוא‪ ,‬דלאו מפני שיכול‬ ‫הכא נחשב כהילך‪ ,‬ולמד''א שאם נותן עכשיו משכון אינו מועיל‪ ,‬גם‬ ‫המלוה לגבות קרקע בחובו ה"ל כפירת שיעבוד קרקעות‪ ,‬ואיזו סברא‬ ‫שטר זה לא יועיל (סמ''ע)‪.‬‬ ‫הוא‪ ,‬הרי גם מטלטלין יכול לגבות‪ ,‬ואם יש לו מעות להלוה הלא צריך‬ ‫לשלם במעות ואיך נעשה זה ככפירת שיעבוד קרקעות בשביל הכח שיש‬ ‫‪‬‬ ‫לו לגבות גם מקרקע‪ ,‬ומה שבשטר פטרו משבועה דאורייתא‪ ,‬מפני דכל‬ ‫(ו) שם‪.‬‬ ‫עיקרו של שטר הוא רק בשביל קרקע‪ ,‬דלמעות ומטלטלין השטר אינו‬ ‫הקשו התוס' (ד"ה אין נשבעין)‪ ,‬על מה דאמרו דאין נשבעין על כפירת שעבוד‬ ‫מועיל כלל‪ ,‬דמהלוה עצמו גם בלא שטר יגבה‪ ,‬ומלקוחות גם בשטר לא‬ ‫קרקעות‪ ,‬למ"ד שעבודא דאורייתא מודה מקצת הטענה למה נשבע‪ ,‬הא‬ ‫יגבה‪ ,‬ואינו מועיל רק לקרקעות שאם ימכרם יגבם מלקוחות‪ ,‬ואף אם מן‬ ‫כופר שעבוד קרקעות‪ ,‬ותי' דאיירי שמחל לו השעבוד‪ ,‬או שאין לו כלל‬ ‫התורה גם בלא שטר יכול לגבות מלקוחות מ"מ גם מן התורה בלא שטר‬ ‫קרקעות אפי' משעבדי‪ ,‬אבל לרבי יוחנן דאמר בפרק שבועת הפקדון‬ ‫אינו סומך על קרקע בלבד‪ ,‬אבל כשכותב שטר‪ ,‬כל עיקר סמיכתו היא על‬ ‫דכופר בממון שיש עליו עדים חייב קרבן‪ ,‬שיש עליו שטר פטור משום‬ ‫קרקע‪ ,‬וה"ל כפירת שיעבוד קרקעות‪ ,‬ואף שתועלת השטר הוא ג"כ שאינו‬ ‫דכופר שעבוד קרקעות‪ ,‬דבעדים לא חשיב כופר שעבוד קרקעות‪ ,‬אף על‬ ‫יכול לטעון פרעתי מ"מ בשביל זה יכול להלותו בעדים ולומר לו אל תפרעני‬ ‫גב דסבר ר' יוחנן שעבודא דאורייתא‪ ,‬היינו משום כיון שהפקיעו חכמים‬ ‫אלא בעדים‪ ,‬ולכן עיקר כתיבת שטר הוא בשביל הקרקע גם לפי דין התורה‪.‬‬ ‫השעבוד במלוה על פה משום פסידא דלקוחות‪ ,‬חשיב כאילו מחל לו‬ ‫היוצא לנו מזה‪:‬‬ ‫השעבוד‪ ,‬ומיירי דאית ליה משעבדי ולית ליה בני חרי‪ ,‬דאי אית ליה בני‬ ‫•התובע מחברו במלוה על פה מאה מנה והודה במקצת ויש ללוה‬ ‫חרי אפי' יש עליו עדים פטור‪ ,‬ואי לית ליה אפי' משועבדים אפילו יש עליו‬ ‫קרקע בני חרי י''א דפטור משבועה דאורייתא דמיקרי כפירת שיעבוד‬ ‫שטר חייב‪.‬‬ ‫קרקעות (תוס' רא''ש) אבל המחבר ורמ''א לא הזכירו שיטתם וכיון שאינו‬ ‫מבואר מדברי התוס'‪ ,‬דבמלוה על פה על פי עדים‪ ,‬אם יש לו קרקע בני‬ ‫גובה מנכסים משועבדין לא מיקרי כפירת שיעבוד קרקעות‪.‬‬ ‫חורין הוי ליה שיעבודא דאורייתא‪ ,‬והוי כפירתו ככופר בשעבוד קרקעות‪,‬‬ ‫ובמלוה בשטר אינו נחשב כופר בשעבוד קרקעות‪ ,‬אלא א"כ יש לו קרקע‬ ‫‪‬‬ ‫לכל הפחות במשועבדים‪ .‬וכ"כ הרא"ש‪.‬‬ ‫ודין זה נוגע גם במי שיש עד אחד שמחייבו שבועה‪ ,‬דבמלוה על פה ויש לו‬ ‫(ז) בגמרא‪ ,‬טענו כלים וקרקעות הודה בכלים וכפר בקרקעות הודה‬ ‫קרקע נחשב כופר בשעבוד קרקעות‪ ,‬ואינו חייב שבועה דאורייתא‪.‬‬ ‫בקרקעות וכפר בכלים פטור הודה מקצת קרקעות פטור מקצת‬ ‫כלים חייב‪.‬‬ ‫כתב הבית יוסף (סי' פח)‪ ,‬דלמדנו מדברי התוספות דאי לית ליה קרקע כלל‬ ‫אפילו משעבדי אף על גב דאית עליה שטר לא הוי כפירת שעבוד קרקעות‪,‬‬ ‫כתב המחבר (סי' צ"ה סעי' ה)‪:‬‬ ‫אבל כתב דמכל מקום לא נפקא לן לענין דינא מידי‪ ,‬שאם הודה בחמישים‬ ‫טענו כלים וקרקעות‪ ,‬בין שהודה בכל הכלים וכפר בכל הקרקעות‪ ,‬בין‬ ‫שבעל פה וכפר בחמשים שבשטר משלם חמישים שהודה ושל השטר‬ ‫שהודה בכל הקרקעות וכפר בכל הכלים‪ ,‬בין שהודה במקצת הקרקעות‬ ‫שכפר ישבע בעל השטר ויטול‪ ,‬ואם הודה בחמשים דשטר וכפר בחמשים‬ ‫וכפר בכל הכלים‪ ,‬פטור משבועת התורה‪ .‬אבל אם כפר בכל הקרקעות‪,‬‬ ‫שבעל פה גם כן אינו נשבע‪ ,‬דחמשים דשטר דמודה בהו הוה ליה כאומר‬ ‫והודה במקצת הכלים וכפר במקצתם‪ ,‬חייב לישבע שבועת התורה‬ ‫הילך‪ ,‬אלא אם כן אין לזה שום נכסים לא קרקעות ולא מטלטלים שאז‬ ‫על הכלים‪ ,‬ומגלגלים עליו שבועה על הקרקעות‪ .‬וכן הדין בטענו כלים‬ ‫אפשר דלאו הילך הוא‪.‬‬ ‫ועבדים או כלים ושטרות‪.‬‬ ‫כתב המחבר (סי' פ"ח סעי' כ"ח)‪:‬‬ ‫ובהמשך הגמרא‪ ,‬ולמאן דאמר הילך פטור אמאי איצטריך קרא למעוטי‬ ‫במה דברים אמורים‪ ,‬בשטר שהוא יכול לקיימו‪ .‬אבל אם אינו יכול‬ ‫קרקע משבועה הא כל קרקע הילך הוא‪ ,‬אמר לך איצטריך קרא היכא‬ ‫לקיימו‪ ,‬הרי הוא כהודאה על פה‪ ,‬ונשבע על הכפירה שעמה‪ .‬ואין צריך‬ ‫דחפר בה בורות שיחין ומערות‪ ,‬אי נמי היכא דטענו כלים וקרקעות‬ ‫והודה בכלים וכפר בקרקעות‪.‬‬ ‫לומר למלוה בשטר וטוען שטר היה לי ואבד‪ ,‬והודה הלוה ששטר עשה‬ ‫לו‪ ,‬וכפר במקצת‪ ,‬או שהודה בכל השטר‪ ,‬אלא שאומר שקצתו פרוע‪,‬‬ ‫בביאור דברי הגמרא מבואר בדברי רש"י‪ ,‬דאיירי באופן שתבע ממנו שתי‬ ‫שנשבע שבועת התורה כשאר מודה מקצת‪.‬‬ ‫קרקעות‪ ,‬והודה לו באחד‪ ,‬ובהך קרקע חפר בה בורות שיחין ומערות‪ ,‬דלאו‬ ‫הילך הוא‪ ,‬שהרי קלקלה‪.‬‬ ‫כתב הסמ"ע‪ ,‬עיין בטור שכתב בשם התוס' והרא"ש‪ ,‬לפי מאי דקי"ל‬ ‫שעבודא דאורייתא‪ ,‬אפילו במודה מקצת במלוה על פה אינו חייב לישבע‬ ‫ויש להבין שמאחר שהודה שחפר בה בורות שיחין ומערות‪ ,‬היינו הודאה‬ ‫שבועה דאורייתא‪ ,‬אם לא שאין לו קרקעות בני חורין או שמחל להלוה‬ ‫במטלטלין‪ ,‬שהודה שהזיק את קרקעו‪.‬‬ ‫שעבוד קרקעותיו‪ .‬וכתב שהמחבר והרמ"א לא הזכירו סברתם‪ ,‬וסתמו‬ ‫אבל בדברי הרמב"ם מבואר שלמד דין זה של חפר בה בורות שיחין ומערות‬ ‫כדעת הרמב"ן ואינך גאונים דלא חילקו בהם‪ .‬וסברתם מבאר הש"ך‪ ,‬דס"ל‬ ‫באופן אחר‪.‬‬ ‫דלא מיקרי כפירת שעבוד קרקעות אלא בשטר שטורף בו מן המשועבדים‪.‬‬ ‫הרמב"ם וכתב עליו‪ ,‬וכתב הראב"ד ודוקא שתבעו למלאות החפירות‬ ‫וכך כתב הרמב"ם (פרק ה' מהלכות טו"נ הל' ב)‪:‬‬ ‫כו'‪ ,‬ומשמע שהראב"ד מפרש דבריו‪ ,‬גם כבר הבאתי שהרשב"א סובר‬ ‫וכן החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידוה‪ ,‬והרי הוא חייב‬ ‫כהראב"ד‪ ,‬וגם רבינו ירוחם מביא דברי הרשב"א במסקנתו‪ ,‬וגם הר"ן כתבתי‬ ‫לשלם‪ ,‬בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי או שטענו שחפר שתי‬ ‫לעיל דנראה שחזר בו וסובר כהרשב"א‪ ,‬א"כ כיון דהראב"ד והרשב"א והר"ן‬ ‫מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת‪ ,‬או שהיה שם עד אחד שחפר‬ ‫וטור ורבינו ירוחם סוברים כהראב"ד דהיכא שתבעו לשלם פחתן חייב‬ ‫והוא אומר לא חפרתי כלום הרי זה נשבע היסת על הכל‪.‬‬ ‫שבועה דאורייתא‪ ,‬וגם הרמב"ם אינו חולק‪ ,‬וגם הבאתי ראיות נכונות לזה‪,‬‬ ‫הכי נקטינן‪.‬‬ ‫וכתב הראב"ד‪ :‬נראין דברים שתבעו למלאות החפירות ולהשוות‬ ‫החצירות‪ ,‬אבל אם תבעו לשלם פחתו ה"ה כשאר תביעת ממון וכמי‬ ‫ומוסיף הש"ך‪ ,‬די"ל דהיינו דוקא כגון שאי אפשר למלאות החפירות‪ ,‬אבל‬ ‫שאמר לו חבלת בי שתים והוא אומר לא חבלתי אלא אחת‪.‬‬ ‫אם אפשר למלאות החפירות נחשב כקרקע‪.‬‬ ‫וכתב המגיד משנה‪ ,‬דהרמב"ם מבאר דברי הגמרא שטענתם היה על‬ ‫וכתב בערוך השולחן להכרעה למעשה‪ ,‬וכן י"א כשאחד חפר בשדה חבירו‬ ‫החפירה‪ ,‬שזה טוען שחפר בה והזיקו יותר ממה שזה מודה‪ ,‬ואע"פ‬ ‫בורות שיחין ומערות והפסיד הקרקע והרי הוא חייב לשלם דהרי הזיק‬ ‫שתביעתו היא דמים‪ ,‬כיון שהיא מחמת קרקע‪ ,‬אין עליה שבועת התורה‪.‬‬ ‫בידים‪ ,‬דלא מקרי תביעת קרקע אא"כ תובעו שימלא החפירות‪ ,‬ואז בין‬ ‫וכתב המגיד משנה דיש לפרש בגמרא בדרך אחרת ולומר שהוא טוענו‬ ‫שטוענו שחפר והוא אומר לא חפרתי ובין שטוענו שחפר שתי בורות‬ ‫שתי שדות והלה מודה לו בשדה אחת‪ ,‬ובאותה שמודה לו חפר בה בורות‪,‬‬ ‫והוא אומר לא חפרתי אלא אחת דהוא מודה במקצת‪ ,‬או שהיה שם עד‬ ‫ונמצא דלאו הילך הוא‪ ,‬שהרי אינו מחזירה לו כמות שהיא‪ ,‬וכן נראה מדברי‬ ‫אחד שחפר והוא מכחישו‪ ,‬דמ"מ פטור משבועה דאורייתא כיון שתובעו‬ ‫רש"י‪ ,‬וכתב דמכל מקום נראה שאפי' לפי פירוש זה יש ראיה לדברי‬ ‫למלאות החפירות הוה תביעת קרקע‪ ,‬אבל אם תבעו לשלם ההיזק‪ ,‬הרי‬ ‫הרמב"ם‪ ,‬שאת"ל דתביעת חפירת בורות היא כתביעת מטלטלין‪ ,‬נמצא‬ ‫זה כשאר תביעת ממון‪ ,‬אף על גב דעיקר התביעה היא מחמת קרקע‪ ,‬וי"א‬ ‫שזה תובעו מטלטלין וקרקעות והודה לו במטלטלין ובמקצת קרקעות‪,‬‬ ‫דאפילו בכה"ג מקרי תביעת קרקע‪ ,‬והעיקר כדיעה ראשונה‪.‬‬ ‫ואם כן זהו התירוץ השני שאמרו שם אי נמי היכא דטענו כלים וקרקעות‬ ‫ויש שמכריעין בזה דאם הרשות ביד המזיק למלאות החפירות ולא לשלם‬ ‫והודה בכלים וכפר בקרקעות‪ ,‬אבל כתב דיש לדחות דתירוץ ראשון מיירי‬ ‫ממון אזי אף כשתובעו לשלם בממון מקרי תביעת קרקע‪ ,‬אבל אם אין‬ ‫כגון שאינו תובעו כלל מן החפירות‪.‬‬ ‫רשות או שאין ביכולתו וצריך לשלם ממון מקרי תביעת ממון אף שבא‬ ‫ועל דברי הראב"ד כתב‪ ,‬דאין החלוק שכתב נראה נכון‪ ,‬שהרי אין ביד התובע‬ ‫מחמת קרקע‪ ,‬וכן נראה עיקר לדינא‪.‬‬ ‫להכריח לנתבע למלאות לו החפירות אלא אם רצה משלם לו נזקו והפסדו‪,‬‬ ‫מה שאמרו בגמרא דטענו כלים וקרקעות‪ ,‬כתבו התוס' (ד"ה דטענו) דמהכא‬ ‫הילכך מה לי תובעו למלאות מה לי תובעו בדמים‪ ,‬כאן וכאן תביעתו דמים‬ ‫משמע דטענו חטין ושעורים והודה באחד מהן דחייב‪ ,‬דדוקא כלים‬ ‫הבאין מחמת קרקע הן‪.‬‬ ‫וקרקעות פטור הא חטין ושעורים חייב‪ ,‬וכן סברי שמואל ורבי יוחנן לחד‬ ‫הנימוקי יוסף הסכים לדעת הרמב"ם וכתב‪ ,‬דחפר בה בורות‪ ,‬דלאו הילך‬ ‫לישנא פרק שבועת הדיינין‪.‬‬ ‫הוא שהרי קלקלה והוא תובע לו דמיה‪ .‬מכאן נראה שכל תביעה שהיא‬ ‫כתב המחבר (סי' פ"ח סעי' יב)‪:‬‬ ‫באה מחמת קרקע אע"פ שעכשיו דמים הוא תובע ולא קרקע הרי הוא‬ ‫תבעו שני דברים‪ ,‬כגון חטים ושעורים‪ ,‬והודה לו באחד מהם‪ ,‬חייב ליתן‬ ‫כתביעת קרקע ואין נשבעין עליה‪ ,‬וכן דעת הרמב"ם ז"ל‪ ,‬וכל שכן אם לא‬ ‫לו מה שהודה לו‪ ,‬ונשבע על השאר‪.‬‬ ‫תבעו דמים אלא שתבעו למלאות החפירות‪ ,‬כיון דמ"מ בדמים הוא נפטר‬ ‫כתביעת דמים דמי‪ ,‬וזה שלא כדברי הראב"ד ז"ל דאמר שהכא מיירי‬ ‫וכתב הסמ"ע דנשבע על השאר שבועה דאורייתא‪ ,‬כיון דבשניהן תבעו‬ ‫שתבעו למלאות החפירות אבל תבעו דמים נשבע‪.‬‬ ‫בפעם אחת‪ ,‬והרי הודה לו מקצת טענתו‪.‬‬ ‫ועי' בית יוסף שהביא שהרשב"א הסכים כדעת הראב"ד‪.‬‬ ‫ועיקר הסוגיא בזה יתבאר במקומו בע"ה‪.‬‬ ‫כתב המחבר (סי' צ"ה סעי' ו)‪:‬‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫החופר בשדה חבירו בורות שיחין ומערות והפסידה‪ ,‬והרי הוא חייב‬ ‫•החופר בשדה חבירו וחבירו תובעו שיתקן הכל‪ ,‬הניזק אומר הזקת לי‬ ‫לשלם‪ ,‬בין שטענו שחפר והוא אומר לא חפרתי‪ ,‬או שטענו שחפר שתי‬ ‫הרבה‪ ,‬והמזיק מודה במעט‪ ,‬אם מבקש למלא העפר פטור משבועה‪,‬‬ ‫מערות והוא אומר לא חפרתי אלא אחת‪ ,‬או שהיה שם עד אחד שחפר‪,‬‬ ‫ואם תובע ממון לשלם ממון נח' הראשונים אם נחשב מודה‬ ‫והוא אומר לא חפרתי כלום‪ ,‬פטור משבועה דאורייתא‪ .‬וכתב הרמ"א‪:‬‬ ‫במקצת‪.‬‬ ‫וי"א דוקא שתבעו למלאות החפירות‪ ,‬אבל אם תבעו לשלם פחתו הרי‬ ‫•אבל אם אין רשות או שאין ביכולתו וצריך לשלם ממון מקרי תביעת‬ ‫זה כשאר תביעות ממון‪.‬‬ ‫ממון אף שבא מחמת קרקע‪.‬‬ ‫כתב הש"ך‪ ,‬ולפעד"נ עיקר כדברי הראב"ד‪ ,‬וגם הרמב"ם אינו חולק עליו‪,‬‬ ‫•ולפ''ז בכל היזק שעשה בבית חברו ונחלקו המזיק והניזק כמה היזיקו‬ ‫והאריך בביאור הסוג'‪ ,‬וסיים שכן משמע להדיא בטור שהביא דברי‬ ‫שכנגדו נשבע ונוטל‪ ,‬ובשל דבריהם‪ ,‬אם היה הנתבע חשוד‪ ,‬פטור‬ ‫הרי זה מודה במקצת בקרקע ואין מחייבין אותו שבועה דאורייתא רק‬ ‫בלא שבועה‪ ,‬כמו שיתבאר בסימן צ"ב‪ .‬אבל אם רצה התובע מחרים‬ ‫אם אין ביכולתו לתקנו רק לשלם אז חייב שבועה דאורייתא‪.‬‬ ‫סתם‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫וכתב הסמ"ע הטעם‪ ,‬דתקנתא לתקנתא לא עבדינן בעל כרחו דנתבע‪ ,‬דהך‬ ‫שבועה של דבריהם דנתבע גופא תקנה היא לתובע שישבע הנתבע בעל‬ ‫דף ה ע"א‬ ‫כרחו‪ ,‬והשתא שהוא חשוד לא עבדינן לתובע תקנה שישבע הוא בעל כרחו‬ ‫(ח) בגמרא‪ ,‬ההוא רעיא דהוו מסרי ליה כל יומא חיותא בסהדי‪ ,‬יומא חד‬ ‫של נתבע ויטול‪ ,‬דכולי האי לא עבדינן‪ ,‬אכן כתב דבאופן שהנתבע בעצמו‬ ‫מסרו ליה בלא סהדי‪ ,‬לסוף אמר להו לא היו דברים מעולם‪ ,‬אתו סהדי‬ ‫רוצה שישבע התובע ויטול‪ ,‬כבר נתבאר דהרשות בידו‪ ,‬אלא שאינו יכול‬ ‫אסהידו ביה דאכל תרתי מינייהו‪ ,‬אמר רבי זירא אם איתא לדרבי חייא‬ ‫לכופו על זה‪ ,‬וכתב עוד דכל זה כשהנתבע חשוד‪ ,‬אבל בתובע נשבע ונוטל‬ ‫קמייתא משתבע אשארא‪ ,‬אמר ליה אביי אם איתא משתבע‪ ,‬והא גזלן‬ ‫הוא‪ ,‬אמר ליה שכנגדו קאמינא‪.‬‬ ‫שהוא חשוד‪ ,‬יתבאר לקמן דלא אמרינן בהו בכולן דנוטלין בלא שבועה‪ ,‬וגם‬ ‫לא נפטר הנתבע בכל ענין‪.‬‬ ‫מה שאמרו אם איתא לדרבי חייא קמייתא‪ ,‬היינו מה שאמר שאם יש עדים‬ ‫על מקצת הרי הוא חייב שבועת מודה במקצת‪ ,‬וכן קיימא לן שהכופר‬ ‫היוצא לנו להלכה‪:‬‬ ‫בפקדון ויש עדים שחלק מהפקדון היה בידו‪ ,‬אף שלא ראו שאכלו‪,‬‬ ‫•הכופר הכל חייב שבועת היסת‪ ,‬ובאופן שהוא חשוד א"א להשביעו‬ ‫אבל מאחר שהיה בידו וכפר היינו שביקש לגזלו‪ ,‬הרי הוא חייב שבועה‬ ‫וגם אין אומרים שכנגדו נשבע ונוטל‪ ,‬וברצון הנתבע יכול להשביע‬ ‫מדאורייתא אשארא‪ ,‬אבל לפי שאינו יכול להשבע‪ ,‬לפי שהוא גזלן ונחשד‬ ‫את שכנגדו‪.‬‬ ‫על השבועה‪ ,‬ע''כ המפקיד נשבע ונוטל‪.‬‬ ‫•בכל אופן דאמרינן דנשבעין ונוטלים והוא חשוד אינו נוטל‪ ,‬אלא‬ ‫כתב המחבר (סי' ע"ה סעי' ד)‪:‬‬ ‫שכנגדו נשבע ונפטר‪.‬‬ ‫אבל אם תבעו חפצים שוה מנה‪ ,‬פקדון‪ ,‬והלה אומר אין לך בידי כלום‪,‬‬ ‫ועדים מעידים שראו בידו כשנתבע מאותם חפצים שוה חמשים‪,‬‬ ‫‪‬‬ ‫הוחזק כפרן‪ ,‬והתובע נשבע ונוטל‪.‬‬ ‫דף ה ע"ב‬ ‫ודין זה הוא כ''ש בגזלן שאכלן‪.‬‬ ‫(ט) בגמרא‪ ,‬ותיפוק ליה דהוה ליה רועה ואמר רב יהודה סתם רועה פסול‪,‬‬ ‫והקשו בגמרא‪ ,‬השתא נמי דליתא לדרבי חייא נחייביה מדרב נחמן דתנן‬ ‫לא קשיא הא דידיה הא דעלמא‪ ,‬דאי לא תימא הכי אנן חיותא לרועה‬ ‫מנה לי בידך אין לך בידי פטור ואמר רב נחמן משביעין אותו שבועת‬ ‫היכי מסרינן והא כתיב לפני עור לא תתן מכשול אלא חזקה אין אדם‬ ‫היסת‪ ,‬דרב נחמן תקנתא היא‪ ,‬ותקנתא לתקנתא לא עבדינן‪.‬‬ ‫חוטא ולא לו‪.‬‬ ‫ופירש רש"י‪ ,‬דתקנתא דכשכנגדו ישבע ויטול‪ ,‬דהויא נמי תקנתא‪ ,‬דמן‬ ‫כתב המחבר (סי' ל"ד סעי' י"ג)‪:‬‬ ‫התורה מי שעליו לשלם הוא ישבע ויפטר מן התשלומין‪ ,‬ואין נשבע ונוטל‬ ‫וכן הרועים אחד רועי בהמה דקה‪ ,‬ואחד רועי בהמה גסה של עצמם‪,‬‬ ‫מן התורה‪ ,‬ולשבועה דאורייתא עבוד רבנן תקנתא‪ ,‬אבל תקנתא לתקנתא‬ ‫הרי הם פסולים‪ ,‬שחזקתן פושטים ידיהם בגזל ומניחים בהמתן לרעות‬ ‫לא עבדינן‪.‬‬ ‫בשדות ובפרדסים של אחרים‪.‬‬ ‫כתב המחבר (סי' פ"ז סעי' י"ג)‪:‬‬ ‫והיינו דוקא של עצמם‪ ,‬אבל של אחרים אינם פסולים‪.‬‬ ‫ועוד יש ביניהם‪ ,‬דבשל תורה אם היה הנתבע חשוד על השבועה‪,‬‬ ‫•הגליון נערך ונסדר ע"י הרב ר' שלמה לייב וויינבערגער שליט"א להערות אפשר לפנות אל ‪845-537-1300‬‬ ‫•לקבל הגליון מדי שבוע באימעיל‪ ,‬נא לשלוח אימעיל אל‪shmaatsa@gmail.com :‬‬ ‫•בכל יום מתקיים שיעור כללי בין מנחה ומעריב ע"י הרב הנ"ל בחורף בביהמ"ד אבני צדק‪ .‬ובקיץ בביהמ''ד באגאד וגם אפשר לשמוע השיעור על 'קול סאטמאר'‬ ‫‪ 845-537-4000‬נומ‪2-1-1-2-6 .‬‬ ‫•הגליון עובר תחת עין הבקורת של הרה"ג ר' יוסף שמואל ראטנבערג שליט''א מו"ץ ד'קהלתינו וחבר הבי''ד קרית יואל‬ ‫ומי שיש לו איזה שאלה בהלכות שנכתבו בהגליון או בדומה לו יכולין לפנות אליו ‪845-239-1351‬‬ ‫•וגם מוסיפין ההלכות כפי המציאות של זמנינו שנשאלה בבית הוראה במשך השנים‪ ,‬ע''י הרה"ג ר' יחזקאל געלבשטיין שליט"א מרבני בית הוראה לעניני‬ ‫ממונות קרית יואל‪ .‬וכן אפשר לפנות אליו בכל שאלה בדיני ממונות‪ .‬בבית הוראה ‪ 845-782-6465‬עקסט‪6 .‬‬ ‫•ואף מי שאין לו פנאי ללמוד ההלכות בפנים‪ ,‬אפשר לו לשמוע השיעור או לעיין בהגליון‪ ,‬ונמצא שעל ידי הוספה קטנה של לערך חמש מינוט ליום יוכלו גם לסיים‬ ‫ד' חלקי ש"ע ביום סיום הש"ס בס"ד‪.‬‬ ‫‪845-210-6668‬‬