gilyoines.com חזרה לאתר · Back to the site

נזר הוראה · Nezer Hora'ah — ויצא (2026-11-16)

מוציא לאור: נזר הוראה · Nezer Hora'ah

שבוע: ויצא (2026-11-16)

נזר הוראה · Nezer Hora'ah — ויצא (2026-11-16)

פתח את ה-PDF הורדה

‫פר' ויצא – וישלח תשפ"ז | גיליון ‪74‬‬ ‫ושמעתי עצה יפה‪ :‬לצמצם ולהוריד מקלות קפלה מהצדדים עד שתישאר אות‬ ‫א‪ .‬האם יש ענין לחתוך מעט בלחמניה קודם ברכת המוציא?‬ ‫קטנה של ש'‪ ,‬וכעין מה שהתיר המהר"ל מפראג (ראה שו"ת חינוך בית יהודה סי'‬ ‫עה) לגבי שם ה'‪ ,‬ואות קטנה זו מותר להזיז לצד השולחן כדי שלא תפריע‪.‬‬ ‫תשובת מורינו הרב שליט"א‪ :‬אין ענין‪.‬‬ ‫והטעם משום שנפסק בשו"ע (או"ח סי' קסז סעיף א') וז"ל‪ :‬בוצע בפת‪ ,‬במקום‬ ‫‪‬‬ ‫שנאפה היטב וכו'‪ ,‬וצריך לחתוך מעט‪ ,‬שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר ככר עמו‪,‬‬ ‫מי שהוצרך ביום השבת לשקית כדי לפנות חיתול‪ ,‬ונגמרו לו השקיות‬ ‫ג‪.‬‬ ‫ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה‪ ,‬כדי שתכלה‬ ‫המרשרשות הרגילות‪ ,‬ויש לו בבית מגירה מיוחדת לשקיות שהן יותר‬ ‫הברכה בעוד שהפת שלם‪ .‬וכתב הרמ"א‪ :‬ובשבת לא יחתוך בככר עד אחר הברכה‪,‬‬ ‫קשיחות ומעוצבות‪ .‬האם מותר לו להשתמש בשקיות אלו?‬ ‫כדי שיהיו הככרות שלימות עיי"ש‪.‬‬ ‫תשובת מורינו הרב שליט"א‪ :‬מותר‪.‬‬ ‫והנה ביאור הענין הוא כמ"ש בשועה"ר (שם סעיף ג') ובמשנ"ב (שם סק"ד)‪,‬‬ ‫שמעיקר הדין יש לברך על לחם שלם לגמרי‪ ,‬אולם בלחם או חלה גדולה שיקח‬ ‫הנה בשאלה זו יש לדון בדין 'ביטול כלי מהיכנו'‪ ,‬שמצינו בשו"ע (או"ח סי' רסה‬ ‫זמן לבצעה ויראה הדבר כהפסקה – כתבו הפוסקים שטוב לכתחילה שיחתוך‬ ‫סעיף ג') שיש איסור להשתמש בכלי שהוא מותר בטלטול לתשמיש שאוסרו‬ ‫מעט בלחם לפני שיברך‪[ ,‬ועדיין זה נחשב כ'שלם'‪ ,‬אם חותך באופן שהפרוסה‬ ‫בטלטול‪.‬‬ ‫מחוברת בחוזק לפת]‪ .‬אבל בלחמניה קטנה שאין צריך לבצעה‪ ,‬עדיף לברך על‬ ‫לחם שלם‪ ,‬מכיון שאף אם חותכה לאחר הברכה אין בזה שהיה ארוכה‪ .‬וכ"כ‬ ‫ובמשנ"ב (שם סק"ו) כתב הטעם‪ ,‬משום שדומה כאילו סותר הכלי ומשברו‪.‬‬ ‫במפורש בשועה"ר (שם) ובביה"ל (שם ד"ה וצריך)‪ ,‬וכ"כ בכף החיים (שם סקי"א‬ ‫ועיין באחרונים שם שהביאו עוד טעמים בזה‪ .‬והנה ביטול כלי לאו דווקא הוא‪ ,‬אלא‬ ‫וסקי"ח)‪ .‬ועיין בתורת חיים (סנהדרין קב‪ :‬ד"ה א"ל) בביאור ענין חתיכת הפרוסה‪.‬‬ ‫כל דבר שראוי לשימוש בשבת ‪ -‬אסור לבטלו משימושו הרגיל על ידי קלקולו או‬ ‫ע"י שאוסר אותו לשימוש בני אדם‪ ,‬והאיסור הוא בין בשבת בין ביום טוב‪.‬‬ ‫‪‬‬ ‫ומטעם זה הסתפק הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (שמירת שבת כהלכתה פרק כב‬ ‫מעשה באברך ששב לביתו בצפרא דשבתא לאחר התפילה‪ ,‬ונוכח‬ ‫ב‪.‬‬ ‫הערה מז)‪ ,‬האם מותר לנגב לכלוך ע"י בגד שראוי ללבישה‪ ,‬באופן שעל ידי זה‬ ‫לראות שילדיו הקטנים ציירו את צורת האות ש' באמצעות מקלות‬ ‫מתלכלך הבגד ונעשה מוקצה‪ ,‬ואין לבטל כלי מהיכנו‪ ,‬כלומר‪ ,‬משימושו‪.‬‬ ‫קפלה על שולחן השבת‪ .‬ונפשו בשאלתו מה יעשה כעת?‬ ‫ולפי זה יש לדון בשאלה דידן‪ ,‬שהרי השקיות המכובדות מיועדות לשימוש רב‬ ‫תשובת מורינו הרב שליט"א‪ :‬אין להסירו‪ ,‬וראה להלן מה יעשה‪.‬‬ ‫פעמי‪ ,‬ועתה הוא מבטלן משימושי ההיתר שהן ראויות לה‪ ,‬ומייחדם לשימוש חד‬ ‫פעמי‪ .‬ועיין בספר אורחות שבת (פרק יט הערה תפד) שאכן אוסר בשאלה דידן‪.‬‬ ‫בשו"ע (או"ח סי' שמ סעיף ד') כתב‪ :‬יש ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין‬ ‫על השלחן‪ .‬וכתב הרמ"א‪ :‬אבל מותר לרשום באויר כמין אותיות‪ .‬ונחלקו‬ ‫ולמעשה נראה שיש להתיר‪ .‬ואין זה דומה למה שצידד הגרש"ז להחמיר בבגד‪,‬‬ ‫האחרונים האם כתיבה שאסורה מן התורה צריכה להיות מחוברת למשטח כל‬ ‫לפי שבגד אינו מיועד כלל לניקיון‪ ,‬משא"כ שקית‪ ,‬אף שהיא חשובה – מכל מקום‬ ‫שהוא‪ ,‬או אפי' שאין הכתיבה מחוברת חייבים עליה‪ :‬ויש מהפוסקים שדייקו‬ ‫כל השקיות שבעולם מיועדות להובלת דברים‪ ,‬ולפעמים אף באופן חד פעמי‪ .‬ולכן‬ ‫מדברי הנודע ביהודה (קמא או"ח סי' א' ד"ה והנה) שמשמע מדבריו שברצועות‬ ‫אין במה שהוא משתמש בזה להובלה חד פעמית‪ ,‬משום ביטול כלי מהיכנו‪.‬‬ ‫התפילין היה שייך איסור מחיקת השם אם לא משום שהאותיות רחוקות זו מזו‪,‬‬ ‫וכן הוכיח מדבריו הגרצ"פ פראנק זצ"ל (שו"ת הר צבי או"ח ח"א מלאכת כותב‬ ‫ויש לציין שכלי שמיועד לכך – אין כלל דין ביטול כלי מהיכנו‪ ,‬כגון‪ :‬כלי שמיועד‬ ‫סק"ד‪ ,‬ובטל הרים שם)‪ ,‬וכ"ס החיי אדם (נשמת אדם כלל לז סק"ב)‪.‬‬ ‫למים אחרונים או מי נטילת ידיים שחרית [‪-‬נעגל וואסער]‪ ,‬אף שהמים יש בהם‬ ‫רוח רעה – אין בכך איסור‪ ,‬מכיון שהכלי מיועד לכך‪ ,‬עיין בזה בביאור הלכה (סי'‬ ‫ומנגד מצינו בצפנת פענח (הל' יסודי התורה פ"ו ה"ו) שכתב שכתב שאינו על‬ ‫שלח סעיף ח' ד"ה אסור)‪ ,‬ובשפת אמת (שבת מב‪ :‬ד"ה ואם נתנוהו)‪ ,‬ובשו"ת‬ ‫גבי בסיס ‪ -‬אינו כתב‪ ,‬וכן סובר מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון אות קסח)‪ ,‬וכעי"ז‬ ‫מגדנות אליהו (ח"א סי' קב)‪ ,‬וכ"כ בספר שבות יצחק (הל' מוקצה פרק כ' אות ח')‬ ‫כתב בשו"ת שבט הלוי (חי"א סי' צט)‪ .‬ועיין בשבט הלוי שם שדחה הראיה מדברי‬ ‫בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל‪[ ,‬וכן יש להתיר משום שהוא גרף של רעי‪ ,‬שהרי י"א‬ ‫הנודע ביהודה‪.‬‬ ‫שאסור לומר דברים שבקדושה כנגדם‪ ,‬וגם משום שאינו רוצה להשהות רוח‬ ‫טומאה בביתו‪ .‬אולם בנידון דידן אין להתיר מחמת כן‪ ,‬שהרי אף שמותר לטלטלו‬ ‫אולם אף בדעת המתירים יש שכתבו שאם עושה זאת בכוונה – יש לאסור‪,‬‬ ‫לאשפה כדין גרף של רעי‪ ,‬מ"מ לאחר מכן הוא מתבטל משימושו]‪.‬‬ ‫ראה שו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' עח)‪ .‬ואם כן יש לאסור בנידון דידן‪[ .‬ואין להתיר‬ ‫מחמת ש'אין אדם אוסר דבר שאינו שלו'‪ ,‬משום שדין זה שייך רק בדבר התלוי‬ ‫וכן בכלי חד פעמי – אין דין ביטול כלי מהיכנו‪ ,‬מכיון שבכל מקרה הוא מיועד‬ ‫במחשבה‪ ,‬כגון‪ :‬בסיס בשבת וכדו'‪ ,‬אבל במעשה ‪ -‬לא אמרינן זאת‪ ,‬כמבואר בתוס'‬ ‫לשימוש חד פעמי‪.‬‬ ‫(יבמות פג‪ :‬ד"ה אין אדם)‪].‬‬ ‫ג'‪ ,‬מאכל פרוה שהתבשל בסיר בשרי – מותר לאכול אחריו גבינה‪ .‬וכתב על זה‬ ‫הש"ך (שם סקי"ט) שהחידוש הוא אפילו באופן שנתבשל בסיר שלא הודח‪,‬‬ ‫ונשארו בו שיירי בשר‪ .‬ועיי"ש בפתחי תשובה (סק"ז) שכתב שדין הש"ך הוא‬ ‫אפילו שאין שישים כנגד לכלוכי הבשר‪ ,‬אולם מביא שבית לחם יהודה כותב‬ ‫מעשה בילדים ששיחקו בחדר המדרגות בקומה השניה‪ ,‬לפתע הבחינו‬ ‫ד‪.‬‬ ‫דהיינו רק כשיש שישים נגד לכלוכי הבשר‪ .‬וכן סוברים הרבה פוסקים [ראה‬ ‫בחתול שעלה דרך חדר המדרגות‪ ,‬והילדים שרצו להבריח את החתול‪,‬‬ ‫בספר פסקי הוראה סי' פט הערה נג]‪.‬‬ ‫הניסו אותו לכיוון מעלית השבת שאמורה לרדת לקומת הכניסה‪ .‬האם‬ ‫עברו בכך על איסור צידה?‬ ‫ולפי זה הורו הפוסקים שאורז שנשאר בצלחת שהיה בו בשר‪ ,‬והאורז התלכלך‬ ‫מחמתו – אין צריך להמתין לאחר אכילתו שש שעות‪ ,‬מכיון שאין כוונת מי‬ ‫תשובת מורינו הרב שליט"א‪ :‬אף שלכתחילה אין לעשות כן‪ ,‬מ"מ לא עברו‬ ‫שאוכל לטעום בו טעם בשר וכדברי הש"ך דלעיל‪ .‬וכן מוכח בכמה אחרונים [ראה‬ ‫הילדים על איסור צידה‪.‬‬ ‫דרכי תשובה (שם סקמ"ב); יד יהודה (פיה"א סק"ה בתחילת דבריו)‪ ,‬ועוד]‪ ,‬וכן‬ ‫הורה האגרות משה (יו"ד ח"ב סי' כו) למעשה‪.‬‬ ‫והטעם‪ ,‬דהנה איסור צידה מן התורה הוא רק בבעל חי ש'במינו ניצוד'‪ ,‬כמבואר‬ ‫בגמ' (שבת קו‪ ):‬ובשו"ע (או"ח סי' שטז סעיף ג')‪ .‬וגדר 'במינו ניצוד' היינו שדרך‬ ‫ויש שרצו להחמיר בזה‪ ,‬משום שהבינו שכוונת האחרונים היא שבאורז מלוכלך‬ ‫העולם לצוד בעל חי זה לצורך אכילה או צורך אחר [כגון רפואה‪ ,‬או השתמשות‬ ‫מרוטב בשר – יש להתיר משום שמי שלכלך את האורז לא התכוון לתת בו טעם‬ ‫בעורו וכדו']‪ ,‬אבל בעל חי שאין צדים אותו אלא להורגו או כדי שלא יזיק – נחשב‬ ‫בשר‪ ,‬ובנידון דידן הרי הטבילו את החלה במרק בדווקא כדי ליתן בו טעם‪ .‬ברם‬ ‫ש'אין במינו ניצוד'‪.‬‬ ‫אין זה נכון‪ ,‬כי ברור ופשוט שהולכים אחר כוונת האוכל‪ :‬אם כוונתו לטעום טעם‬ ‫וכתבו האחרונים שענין זה תלוי לפי מנהג המדינה (ראה תורת המלאכות‪ ,‬הצד‬ ‫בשר או לא‪ ,‬שהרי בסיר מלוכלך – בוודאי שהוא התלכלך בכוונה‪ ,‬ואין בכך כלום‪,‬‬ ‫סקנ"ג)‪ ,‬ולכן חתול בארץ ישראל – הוא בעל חי שאין במינו ניצוד‪ ,‬ופטורים מן‬ ‫כי אזלינן בתר כוונת מי שמשתמש בסיר‪ ,‬שאין כוונתו לטעום טעם בשר‪ ,‬ופשוט‪.‬‬ ‫התורה על צידתו‪.‬‬ ‫ועיין עוד כעין זה באשל אברהם (אופנהיים‪ ,‬או"ח סי' קעג סעיף א') ובדרכי‬ ‫תשובה (סי' פט סקל"ט) שהביאו מהפרי הארץ (ח"ב סי' יד)‪ ,‬לגבי משקה העשוי‬ ‫עוד יש לדון בענין הצד בעל חי כדי שלא יזיקנו‪ ,‬ומצינו בגמ' (שבת קז‪ ).‬שהצד‬ ‫מזיעת מרק עוף ומי ורדים ועוד סממנים‪ ,‬שאי"צ להמתין אחריו שש שעות‪.‬‬ ‫נחשב בשביל שלא יזיקנו – פטור ומותר‪ .‬ובגמ' שם מבואר הטעם‪ ,‬משום שאנו‬ ‫סוברים כרבי שמעון ש'מלאכה שאינה צריכה לגופה מותרת'‪ .‬ועיין ברמב"ם (שבת‬ ‫ולכן בנידון דידן שאכל חתיכה קטנה מהחלה‪ ,‬ואין כוונתו לטעום טעם הבשר –‬ ‫פ"א ה"ז) שפוסק ג"כ להתיר צידת נחש שלא יזיקנו‪ ,‬על אף שסובר כרבי יהודה‬ ‫יש מקום להקל להמתין שעה מאכילת החלה‪[ ,‬כמובן לאחר שש שעות מאכילת‬ ‫שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב‪.‬‬ ‫הבשר בסעודתו בבית]‪ ,‬ולאחר שיקנח וידיח את פיו כדין‪ .‬והטעם‪ ,‬מכיון שמדובר‬ ‫ב'מאכל פרוה' שבלוע בו 'תבשיל בשר'‪ ,‬ו'תבשיל בשר' אינו אסור אלא מחמת‬ ‫ויש מהאחרונים שביארו שטעם הפטור לפי הרמב"ם הוא משום שהוא‬ ‫'מנהג' הרמ"א כמ"ש בשו"ע (יו"ד סי' פט סעיף ג')‪ ,‬ואין לך בו אלא חידושו‪.‬‬ ‫'מתעסק'‪ ,‬כלומר‪ ,‬משום שהוא צד אותו שלא כדרך צידה (ראה‪ :‬מג"א שם סקי"ב‪,‬‬ ‫חמד משה שם סק"ו)‪ .‬ויש מהאחרונים שכתבו שצידה כדי שלא יזיקנו – אינה‬ ‫‪‬‬ ‫נחשבת לצידה כלל‪( ,‬ראה‪ :‬א"ר שם סקי"ח בשם היראים‪ ,‬מחה"ש שם סקי"ב)‪.‬‬ ‫ולכן יש להתיר בנידון דידן‪ .‬ואף שההיתר הוא רק כשיש צער הגוף כמבואר‬ ‫האם מותר לאכול 'אבקת שום' שעבר עליה לילה?‬ ‫ו‪.‬‬ ‫במשנ"ב (שם סקכ"ז)‪ ,‬מ"מ פחד ובהלה מחמת החתול הוא ג"כ כצער הגוף‪.‬‬ ‫תשובת מורינו הרב שליט"א‪ :‬אם מעורב בה מלח שטעמו מורגש – מותר‪.‬‬ ‫עוד יש לצדד להקל במעלית‪ ,‬כי מצינו בהל' שבת ש'דבר שאינו מתקיים' פטור‬ ‫והטעם שמבואר בגמ' (נדה יז‪ ).‬אמר רבי שמעון בן יוחי‪ :‬ה' דברים הן שהעושה‬ ‫ולפעמים אף מותר‪ .‬ולכאורה הוא הדין בנידון דידן‪ ,‬שהמעלית‪ ,‬אף שאפשר לצוד‬ ‫אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו‪ :‬האוכל שום קלוף‪ ,‬ובצל קלוף‪ ,‬וביצה קלופה‬ ‫שם את החתול בשחיה אחת‪ ,‬מ"מ הרי היא נפתחת מעצמה בעוד זמן מה‪ ,‬ולכן אין‬ ‫וכו'‪ .‬האוכל שום קלוף ‪ -‬ואף על גב דמנחי בסילתא [שמונחים בסל] ומציירי‬ ‫זו צידה המתקיימת‪ ,‬ולכאו' זה נחשב כ'מקום שאינו משתמר'‪ .‬ובפרט שהם רק‬ ‫וחתימי [וצרורים וחתומים] ‪ -‬רוח רעה שורה עליהן‪ .‬ולא אמרן אלא דלא שייר‬ ‫גורמים לכך שהחתול ייכנס למעלית‪ ,‬והמעלית נסגרת מעצמה‪ ,‬ושמא אין זה אלא‬ ‫בהן עיקרן או קליפתן‪ ,‬אבל שייר בהן עיקרן או קליפתן ‪ -‬לית לן בה‪.‬‬ ‫גרמא‪ .‬ועוד שבעת שמבריחים אותו למעלית – הדלת עדיין פתוחה והוא יכול‬ ‫לצאת‪ ,‬ועיין בזה בביה"ל (שם סעיף א' סוד"ה שהם)‪.‬‬ ‫הנה דין זה‪ ,‬אף שלא הובא ברמב"ם ובשו"ע‪ ,‬כבר כתבו הפוסקים והאחרונים‬ ‫(שו"ע הרב הל' שמירת הגוף והנפש סעיף ז'; שו"ת מהרש"ם ח"ד סוף סי' קמח‪,‬‬ ‫‪‬‬ ‫פרי חדש יו"ד סי' קטז סק"ט‪ ,‬ועוד רבים) שיש לחוש לזה‪ .‬ולכן אין לאכול שום‪,‬‬ ‫ביצה ובצל שהיו מקולפים‪ ,‬אלא באופנים שיתבארו להלן‪.‬‬ ‫בחלק מחצרות הקודש מחלקים בשולחן הטהור בליל שבת קודש‬ ‫ה‪.‬‬ ‫שיריים מהאדמו"ר חתיכות חלה שטבולות במרק בשרי‪ .‬מה הדין במי‬ ‫אם נשארו עם מעט מקליפתם או עם שורשיהם – מותר‪ ,‬כפי שמובא בגמ'‬ ‫שאכל חתיכה קטנה מחלה כזו‪ ,‬רק כדי שיוכל לברך שם ברכת המזון‪.‬‬ ‫לעיל‪ .‬וכן יש מתירים אם השתנו מברייתם‪ ,‬כגון‪ :‬אבקת שום וכדו'‪[ ,‬ראה‪ :‬מבית‬ ‫האם צריך להמתין שש שעות לאחר אכילת החלה?‬ ‫לוי (יו"ד עמוד צב)‪ ,‬על פי הדרכי תשובה (יו"ד סי' קטז סקע"ד)‪ ,‬וע"ע בשו"ת‬ ‫שבט הלוי (ח"ו סי' קיא אות ז') שאין לאסור מדינא‪ ,‬ובשו"ת אגרות משה (יו"ד‬ ‫תשובת מורינו הרב שליט"א‪ :‬יש מקום להקל לאחר המתנת שעה‪ ,‬וקינוח‬ ‫ח"ג סי' כ')]‪ .‬ברם יש מחמירים באבקת שום [ראה‪ :‬שו"ת אור לציון (יו"ד פרק טז‬ ‫והדחה‪.‬‬ ‫תשובה כו)‪ ,‬חוט שני (הל' סכנה עמוד עז) וכן נוהגים רבים]‪.‬‬ ‫הנה מבואר בשו"ע (יו"ד סי' פט סעיף ג')‪ :‬אכל תבשיל של בשר ‪ -‬מותר לאכול‬ ‫וכן אם עירבו אותם בדבר אחר‪ ,‬כגון בסלט‪ ,‬או אפי' במלח או שמן וכדו' –‬ ‫אחריו תבשיל של גבינה; והנטילה ביניהם אינה אלא רשות‪ ,‬אבל אם בא לאכול‬ ‫כתבו האחרונים שאין זה בכלל הסכנה‪ ,‬וכמ"ש בסמ"ק (סי' קעא) ובכף החיים‬ ‫הגבינה עצמה אחר תבשיל של בשר‪ ,‬או הבשר עצמו אחר תבשיל של גבינה‪ ,‬חובה‬ ‫(שם ס"ק צב)‪ ,‬ועוד‪ .‬וכן אם בישלו או טיגנו אותם – אין בהם איסור וכמ"ש‬ ‫ליטול ידיו‪ .‬וכתב הרמ"א‪ :‬ושומן של בשר ‪ -‬דינו כבשר עצמו‪ .‬ונהגו עכשיו להחמיר‬ ‫בשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"א סי' קנט)‪ ,‬ובמנחת פתים (ריש סי' קטז) ובשו"ת‬ ‫שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר‪ ,‬כמו אחר בשר עצמו‪ .‬מיהו אם אין בשר‬ ‫שבט הלוי (ח"ג סי' קסט‪ ,‬ח"ו סיק קיא סק"ו)‪ .‬וכן אם לא שהו כל הלילה אלא‬ ‫בתבשיל‪ ,‬רק שנתבשל בקדירה של בשר‪ ,‬מותר לאכול אחריו גבינה‪ ,‬ואין בו מנהג‬ ‫חציה – מותרים באכילה‪ ,‬וכמ"ש בדרכי תשובה (סי' קטז סקע"ד) ובשו"ת דברי‬ ‫להחמיר‪.‬‬ ‫יציב (יו"ד סי' לא אות יג) ובאמרי יעקב (חו"מ שועה"ר שם) ועוד‪.‬‬ ‫מדברי הרמ"א אנו למדים כמה הלכות‪ :‬א'‪ ,‬ששומן של בשר דינו כבשר‪ ,‬ולגבי‬ ‫ולמעשה נהוג בכמה מועדות הכשרות שמוסיפים מלח‪ ,‬בכמות שטעמו‬ ‫מרק – כתב בט"ז (שם סק"ה) בשם רבינו יונה שמרק צלול ‪ -‬יש לו דין תבשיל‬ ‫מורגש‪ ,‬וכך זה נחשב כמעורב בדבר אחר כנ"ל‪ .‬ואם לא עשו אחד מהדברים הנ"ל‬ ‫בשר‪ ,‬אבל אם הוא עב – דינו כבשר‪ .‬ב'‪ ,‬איסור אכילת גבינה לאחר תבשיל בשר –‬ ‫– עדיף לזורקו‪ ,‬ואין לחוש משום 'בל תשחית'‪.‬‬ ‫אינו אלא מנהג‪.‬‬ ‫טחינת פירות נגועים‬ ‫כאשר בוצרים את הענבים‪ ,‬מלקטים את כל האשכולות לעשות מהם יין‪ ,‬וישנם חרקים וכדו' בין האשכולות‪ ,‬ומביאים‬ ‫את כל התכולה ליקב‪ ,‬ושם מפרידים את העלים והפסולת‪ ,‬והאשכולות נטחנים‪ ,‬אולם בוודאות שיש גם איסורים‬ ‫אהל (א')‬ ‫שנטחנים ומתבטלים ביין‪ ,‬ויש לעיין מדוע לא בוררים אותם לפני סחיטת היין‪ .‬עוד דוגמא מצויה יש בזה‪ :‬יש פירות‬ ‫מוחזקים בתולעים ויש להם הכשר מהודר‪ ,‬וכתוב על האריזה 'לטחינה בלבד'‪ ,‬ויש לדון האם טחינה תועיל בזה‪ .‬ונפרט‬ ‫הדברים אימתי מותר לכתחילה או בדיעבד‪.‬‬ ‫‪ ‬אסור מן התורה לבנות אהל קבע‪ .‬איסור זה הוא תולדה של מלאכת‬ ‫מקור הדין שאין לבטל איסור לכתחילה‪ ,‬מבואר במשנה (תרומות פ"ה מ"ט)‪ ,‬וכמבואר בשו"ע (יו"ד סי' צט סעיף ה')‬ ‫בונה‪ .‬כמו כן אסור לסתור מן התורה‪ ,‬אולם היינו רק בסותר על מנת‬ ‫בארוכה‪ .‬המחבר כתב לאסור לבטל איסור אפי' דרבנן‪ ,‬ואפי' אם נתערב אסור להוסיף בידיים‪ ,‬אלא שאם נפל איסור‬ ‫לבנות‪ ,‬שאם לא כן הוא מקלקל שאסור מדרבנן‪.‬‬ ‫דרבנן התיר המחבר להוסיף‪ ,‬והרמ"א החמיר‪ .‬אולם בנידון דידן הרי מבטלים בידיים ועל מה סמכו‪ .‬אמנם מבואר בשו"ע‬ ‫(יו"ד סי' פד) שני אופנים של היתר‪ :‬א‪( .‬שם סעיף יג) שמותר לבשל דבש שנפלו בו נמלים כדי שיוכלו לסננם‪ ,‬אע"פ‬ ‫שבבישול מבטל טעם הנמלים‪ ,‬מ"מ אינו מתכוין להנות מאכילת תולעים‪ .‬ומזה יוצא שבאינו מתכוין לבטל מותר‪ .‬ב‪( .‬שם‬ ‫‪ ‬גם המעמיד מחיצה אסור‪ ,‬ואם המחיצה קבועה ‪ -‬הדבר אסור מן‬ ‫סעיף יד) חיטים מתולעות מותר לטחנן‪ ,‬והוא שירקד הקמח לאור היום‪ ,‬כמבואר בשו"ת תרומת הדשן (סי' קעא) כיון‬ ‫התורה‪ ,‬ואם היא מחיצת עראי ‪ -‬יש לחלק בין מחיצה המתרת שאסורה‬ ‫שספק אם יתערב שם איסור כלל‪ ,‬ואינו מתכוין לבטל‪.‬‬ ‫ונחלקו הפוסקים האם היתר התרוה"ד הוא רק בצירוף שני הטעמים‪ ,‬שמדובר בספק איסור וגם אינו מתכוין‪ ,‬אבל אם‬ ‫מדרבנן‪ ,‬למחיצה שאינה מתרת שמותרת‪.‬‬ ‫חסר אחד מהם אסור‪ .‬והרע"א בשו"ת (סי' ע"ז) והפמ"ג (שפ"ד שם סקל"ג) מחמירים בזה‪ ,‬ולשיטתם דבש אע"פ שיש‬ ‫איסור וודאי התירו משום שעוסק בסינון‪ ,‬וה"ז מוכיח שאינו רוצה באיסור‪ ,‬אבל בביטול תערובת יש להחמיר‪ ,‬אמנם חבל‬ ‫‪ ‬לכן מי שפורס יריעה כדי להגן מהגשם או החמה או לצניעות לכמה‬ ‫אחרונים מתירים‪ ,‬כמבואר בחכמת אדם וערוה"ש ועוד שיש להקל לסמוך על אינו מתכוין לחוד אפילו בוודאי איסור‪.‬‬ ‫ימים – חייב מן התורה‪.‬‬ ‫ובשו"ת נודע ביהודה (סי' כו) כתב שהיתר הדבש אינו אלא שכבר נתערב האיסור בהיתר‪ ,‬אבל לבטל איסור בידיים‬ ‫אסור גם באינו מתכוין‪ ,‬ורבו החולקים להתיר כמבואר במשנה ברורה סי' תנ"ב שהתיר להגעיל כלי של איסור בתוך כלי‬ ‫היתר‪ .‬ולפי דבריהם יש לעיין האם מותר לבצור הכרם בידיעה שאני מבטל איסור‪ ,‬אולם יש לבאר שגם לדברי הנוב"י אין‬ ‫‪ ‬שיעור אהל – הוא טפח על גבי טפח‪.‬‬ ‫כאן מעשה ביטול של איסור בידיים‪ ,‬שהבוצר אינו לוקח איסור ומערבו לבטלו‪ ,‬אלא בוצר הענבים כדרכו ואגב אורחיה‬ ‫יש בהם שרצים‪ .‬והנה בט"ז (יו"ד סי' צ"ט סק"ז) מבואר שהיתר אין כוונתו לבטל הוא דוקא שא"א בענין אחר‪ ,‬כמו‬ ‫בטחינת חיטים וחימום הדבש‪ ,‬אבל כשאפשר להוציא האיסור ‪ -‬חייב להפרישו‪ ,‬ובפמ"ג כתב שגם כשהדבר גובל בטרחא‬ ‫‪ ‬גגון עם צירים – מותר לפתחו‪ ,‬וכן הדין בשלאק שעל גבי סוכה‪,‬‬ ‫מרובה הרי זה נחשב שא"א בענין אחר‪.‬‬ ‫משום שהוא עשוי לפתוח ולסגור‪.‬‬ ‫העולה מהאמור‪ :‬ענבים וכדו ' שידוע שיש בהם שרצים‪ ,‬אולם בלתי אפשרי לבדוק אותם לפני הבציר או לפני הטחינה‬ ‫ביקב‪[ ,‬ושטיפה ת זיק לתסיסת היין מהשמרים]‪ ,‬ואינו מתכוין לבטל האיסור בטחינתם‪ ,‬ועוד שאח"כ היין עובר סינון ‪-‬‬ ‫‪ ‬מותר לפתוח גגון עגלה‪ .‬ולהניח עליה ניילון לגשמים – יש אוסרים‬ ‫הקלו לסמוך על היתר הדבש כשמבשלו לסננו‪ .‬אמנם בפירות כגון‪ :‬תותים תאנים שמוחזקים בנגיעות‪ ,‬א"א לטחון בידיים‬ ‫גם כשאינו מתכוין לכך לשיטת הרע"א שאסור לסמוך אלא בספק איסור‪ .‬ולכן מה שכתוב 'לטחינה בלבד'‪ ,‬כבר עבר‬ ‫אא"כ היה הגגון פתוח טפח‪ ,‬ויש להניחו על הגגון ומשם לפרסו על כל‬ ‫תהליך ששטפו היטב את הפרי הנגוע כדי להוציא מה שאפשר להוציא‪ ,‬ונשאר רק ספק איסור‪ ,‬ובזה נחמיר כרע"א‪ ,‬אמנם‬ ‫העגלה‪ .‬והמקל להניחו אף שהגגון לא היה פתוח – יש לו על מה‬ ‫בדיעבד אם טחנו באינו מתכוין דבר שוודאי איסור ‪ -‬יש מקום להקל כחבל האחרונים שסמכו על היתר אינו מתכוין‬ ‫לחוד‪ ,‬ועוד תנאי יש בזה‪ ,‬שדרך העולם לטחון‪ ,‬אבל בטוחן על מנת לבטל מבואר בדרכי תשובה שה"ז כמבטל איסור‬ ‫לסמוך‪.‬‬ ‫לכתחילה שאסור מן הדין‪.‬‬ ‫‪ ‬מותר להפוך כלי כדי שיאהיל על אוכלים וכדו'‪ ,‬משום שאין פעולה‬ ‫זו נחשבת כמעשה אהל‪.‬‬ ‫‪ ‬מותר לפרוס מפה על השולחן אפי' שזה משתלשל למטה‪ ,‬מכיון‬ ‫שאינו צריך לאויר שמתחת לשלחן‪.‬‬ ‫הרה"ג ר' אהרן אייזנבאך שליט"א‬ ‫מרבני ק"ק זוועהיל‪ ,‬ומרבני בית ההוראה‬ ‫‪ ‬אהל עראי‪ :‬אסור לפרוס יריעה או קרטון כדי להגן מפני החמה או‬ ‫פתיחת כיסוי עראי שעל גבי בור ניקוז‬ ‫הגשם וכדו'‪ ,‬וכן אין לסתור אהל כזה‪ .‬ואפי' שהוא ללא מחיצות‪.‬‬ ‫מעשה באחד שבערב סוכות הרגיש ריח רע שיוצא מבור הניקוז שבמרפסת‪ ,‬והחליט לסתמו ע"י נייר כסף ודבק‪,‬‬ ‫והדביק זאת על דעת שיישאר שם כל חג הסוכות‪ ,‬ואח"כ שכח מזה‪ ,‬והנה לפני שבועיים בשבת נפתחו ארובות השמים‪,‬‬ ‫‪ ‬יש מתירים באופן שעושה שינוי‪ ,‬דהיינו שמחזיק את הגג ואח"כ‬ ‫והמרפסת שלו התמלאה מים עד שחשש שתיכף כל הבית יתמלא מים‪ ,‬ועכשיו שאלתו בפיו האם יכול לפתוח את הכיסוי‬ ‫עושה את המחיצות‪.‬‬ ‫או לעשות בו נקב בשבת‪.‬‬ ‫הנה לעשות נקב ‪ -‬בוודאי שאסור מדרבנן לכה"פ‪ ,‬שהרי אסור לעשות נקב בשבת אע"פ שאינו מיועד להוציא ולהכניס‪,‬‬ ‫‪ ‬יש להזהיר את הילדים שלא יעשו אהל בשבת‪ ,‬וכן לא יסתרו אהל‬ ‫אולם שמא מותר לסלקו לגמרי‪ .‬ומצד שני אולי בכך הוא סותר‪ ,‬מכיון שהדבר מחובר לקרקע אסור לסתרו‪ .‬ולמעשה יש‬ ‫אם בנוהו בטעות‪ .‬וכן אהל שנעשה ע"י לגו וכדו' שמכניסים בו חפצים ‪-‬‬ ‫להקל‪ ,‬משום שהאיסור לסתרו הוא מכיון שמחובר בדבק והרי זה בגדר 'תפירה'‪ ,‬ואם מפרקו ‪ -‬הוא קורע‪ ,‬ומצינו מחלוקת‬ ‫אסור‪ .‬וכן אהל לבריכת כדורים וכדו' ‪ -‬אין לפתוח בשבת‪.‬‬ ‫בראשונים האם תפירה שאינו של קיימא הוי תפירה‪ ,‬והרמ"א (או"ח סי' שיז סעיף ג') פוסק שאינו תפירה‪( ,‬לכה"פ לענין‬ ‫קריעה‪ ,‬שלענין לתפור בשבת נחלקו הפוסקים בזה‪ ,‬עיין תהל"ד ועוד)‪ ,‬ולכן מותר לקרעו אך אין להתיר לעם הארץ‪.‬‬ ‫‪ ‬מותר לפתוח בשבת שולחן מתקפל ולסגרו‪ ,‬וכן מותר להאריך את‬ ‫ויש לדון האם תפירה לזמן כמו בציור דידן שהוא רק לזמן‪ ,‬שהרי דעתו לפתחו אחרי סוכות‪ ,‬האם זה דומה לתפירה‬ ‫השולחן‪ ,‬ואין בזה משום אהל לפי שהוא רק תוספת אהל‪.‬‬ ‫שאינה של קיימא שהיא תפירה חלשה‪ ,‬או שזה יותר חמור‪ ,‬לפי שעצם התפירה היא תפירה טובה‪ ,‬רק שבדעת האדם היא‬ ‫תפירה עראית‪ .‬ולמעשה נראה שאין לחלק‪ ,‬וכיון שהרמ"א מקל בזה‪ ,‬אפשר להקל אבל לא לעם הארץ‪( ,‬ודנו האחרונים אם‬ ‫‪ ‬אהל המוחזק בידי אדם מותר‪ .‬אולם אין לפתוח מטריה בשבת או‬ ‫יש בזמנינו עם הארץ לענין זה)‪ .‬עוד יש לצרף שבדבר רך ע"ג קשה אין אי' קורע (ראה שש"כ פרק ט' הערה עז)‪.‬‬ ‫ללכת עימה אפי' שהיא פתוחה מערב שבת‪ .‬ואף שהיה ניתן לדון בזה‬ ‫אולם יש עדיין מקום לדון בעצם הטלטול‪ ,‬משום שנפסק בשו"ע (או"ח סי' שח סעיף י') שכיסוי בור ודות אסור‬ ‫משום שהוא אהל המוחזק בידי אדם‪ ,‬וגם זה אהל לזמן מועט‪ ,‬מ"מ יש‬ ‫לטלטלו‪ ,‬אלא אם כן יש לו בית אחיזה שעל ידי זה מוכח שעומד לטלטלו‪ ,‬ועיין ביה"ל שם בטעם הדבר‪ .‬א"כ בנידון דידן‬ ‫בזה זלזול בשבת ועובדין דחול‪ ,‬ואין לפרוץ גדר‪.‬‬ ‫הרי לא עשה בית אחיזה‪ .‬ברם יש להתיר לטלטלו כלאחר יד‪ ,‬דהיינו שיורידו ע"י רגליו או בשינוי‪ ,‬ועכ"פ ע"י גוי בוודאי‬ ‫שמותר‪.‬‬ ‫‪ ‬מותר להחזיק את הטלית ב'כל הנערים' בשמחת תורה מחמת‬ ‫לסיכום‪ :‬אם יכול לקרוא לגוי – עדיף‪ ,‬מכיון שזה אסור רק מדרבנן‪ ,‬ויש להתיר שבות דשבות במקום צורך גדול כזה‪,‬‬ ‫הטעמים הנ"ל‪ ,‬וגם משום שהוא רק לכבוד ונוי‪.‬‬ ‫ואם אין שם גוי – יוריד את הכיסוי כלאחר יד או ברגלו‪ ,‬שהוא שינוי בטלטול מוקצה‪.‬‬ ‫ומדברים אלו חזינן שאם הוא בוודאי אינו מחויב בבשמים‪ ,‬כגון בנידון דידן‪ ,‬יש בזה משום‬ ‫בענין מצוות אינן צריכות כוונה‬ ‫הפסק לברכת הגפן‪ ,‬ואף הט"ז שכתב שאין לחשוש להפסק – הוא רק במוצאי יוה"כ שחל‬ ‫להיות בשבת‪ ,‬כשרוצה לצאת את דעת הפוסקים שיש לברך על הבשמים‪ .‬אמנם בשש"כ פרק‬ ‫במאמר הקודם עסקנו בדין מי שהריח בשמים בבית הכנסת במוצאי שבת‪ ,‬שאינו יכול לברך‬ ‫מז הביא מהגרשז"א‪ ,‬שאין ברכת הבשמים נחשבת כהפסקה באמצע סדר ההבדלה‪ ,‬משום‬ ‫על בשמים כשמבדיל על הכוס‪ ,‬מכיון שכבר יצא ענין הרחת הבשמים במוצאי שבת אף שלא‬ ‫שזו ברכה המחשיבה את ההבדלה‪ ,‬ומדמה את הדבר למש"כ השו"ע (יו"ד סי' רסה) שאחרי‬ ‫כיוון לכך‪ ,‬ולכן אם יברך על הבשמים בסדר ההבדלה על הכוס – הרי הוא מפסיק בין ברכת‬ ‫שמברכים על הכוס בברית מילה מברכים על הבשמים‪ ,‬ואין זה נחשב כהפסק‪ .‬ולפי דבריו‬ ‫הגפן לשתיית הכוס‪ ,‬ונמצא שברכת הגפן היא לבטלה‪ ,‬והוא שותה את הכוס ללא ברכה לפניה‪.‬‬ ‫[שכתבם בדרך אפשר]‪ ,‬אף כשבוודאי יצא חובת הרחת הבשמים – אין זה נחשב כהפסק‪,‬‬ ‫והארכנו שם בכמה אופנים שמשתנה דין זה לפי הענין‪.‬‬ ‫מכיון שמחשיב בזה את ההבדלה‪.‬‬ ‫והעירני ידידי הרה"ג ר' אהרן אייזנבאך שליט"א מרבני בית ההוראה‪ ,‬שבמשנ"ב בהל' יוה"כ‬ ‫ומענין לענין‪ ,‬בשו"ע (או"ח סי' רצא סעיף ה') מבואר שסעודה שלישית צריך לעשותה‬ ‫(סי' תרכד) כותב עמש"כ השו"ע (שם סעיף ג') שבמוצאי יום הכיפורים מבדילים על הכוס‪,‬‬ ‫בפת‪ ,‬וי"א שיכול לעשותה במאכל מה' מיני דגן‪ ,‬ויש עוד דעות בזה עיי"ש‪ .‬וכתב המחבר‬ ‫ואין מברכים על בשמים אפי' חל בשבת‪ ,‬לפי שעצם הברכה היא להשיב את הנפש מפני‬ ‫שהעיקר כ סברא הראשונה‪ ,‬אא"כ הוא שבע ביותר או במקום שא"א לאכול פת‪ ,‬כגון בער"פ‬ ‫הנשמה היתירה שהלכה לה‪ ,‬והנה ביום הכי פורים לא הייתה בו נשמה יתירה מפני התענית‪,‬‬ ‫שחל בשבת‪ .‬והיה מקום לומר שאם במקום הדחק נוקטים שאי"צ פת‪ ,‬ה"ה בדיעבד אם כבר‬ ‫והמשנ"ב שם הביא שרבים מהאחרונים חולקים ע"ז וסוברים שיוה"כ שחל להיות בשבת – יש‬ ‫אכל מיני דגן שיצא חובת סעודה שלישית‪.‬‬ ‫לברך על הבשמים‪ ,‬ובשער הציון הביא שם מהבגדי ישע‪ ,‬שאדרבה ביוה"כ שחל להיות בשבת‬ ‫ולפי"ז אם אכל בשבת אחר הצהרים מיני מזונות‪ ,‬אף אם לא אכלם לשם סעודה שלישית‪,‬‬ ‫– בוודאי הייתה בו נשמה יתירה‪ ,‬והוסיף המשנ"ב שאין כאן חשש ברכה לבטלה‪ ,‬מכיון שנהנה‪.‬‬ ‫כבר יצא ידי חובתו‪ ,‬מכיון שמצוות דרבנן אי"צ כוונה‪ ,‬ובפרט במידי דאכילה‪ ,‬ונמצא שהפסיד‬ ‫ומקור הדברים הוא בב"ח‪ ,‬והט"ז הביא ג"כ את דבריו‪ ,‬ותמה עליו שאף שאין חשש ברכה‬ ‫את המצוה לכתחילה לאכול סעודה על הפת‪ ,‬ועוד נפק"מ בזה‪ ,‬שאם נאנס ולא נטל ידיו לפני‬ ‫לבטלה בזה שמברך על הבשמים מכיון שנהנה‪ ,‬מ"מ יש בזה חשש הפסק בין ברכת בורא פרי‬ ‫השקיעה‪ ,‬שנקט המשנ"ב להקל בביהש"מ לצורך סעודה שלישית‪ ,‬אם כבר אכל מיני מזונות –‬ ‫הגפן לברכת ההבדלה‪[ ,‬וברעק"א כתב שכן כתב בתשובת גינת ורדים]‪ ,‬וסיים הט"ז שמ"מ‬ ‫אין זה נחשב כנטילה על הפת לצורך מצוה‪ ,‬מכיון שכבר יצא ידי חובתו במזונות שאכל‪ ,‬וא"כ‬ ‫נראה שעדיף לצאת ידי כל הדעות מלחוש להפסק‪.‬‬ ‫אסור לו ליטול ידיו בביהש"מ‪ .‬ואם הוא מקפיד תמיד שלא לאכול סעודה שלישית רק אחר‬ ‫ונראה לבאר דבריו‪ ,‬שמכיון שמברך על הבשמים כדי לצאת דעת הפוסקים שסוברים‬ ‫שהתפלל מנחה ‪ ,‬כמ"ש בערוך השולחן ע"פ חכמי הקבלה‪ ,‬אפשר לומר שלפי דברי המשנ"ב‬ ‫שמברכים במוצאי יו"כ שחל בשבת על הבשמים – אין בזה חשש הפסק‪ ,‬אף אם הוא חושש‬ ‫בכמה מקומות אין לחשוש בזה שאכל מזונות לפני מנחה‪ ,‬מכיון שתמיד הוא אוכל את‬ ‫גם לדעת הפוסקים שאין צריך לברך על הבשמים‪ ,‬כי מצאנו שכתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל‪,‬‬ ‫הסעודה אחר מנחה בדווקא‪ .‬א"כ מה שאכל לפני המנחה הוי כמכוין שלא לצאת בזה‪ ,‬וה"ז‬ ‫שכשאדם הפסיק בין הברכה לעשיית המצוה משום שסבר שצריך לומר אז דבר מסוים – אינו‬ ‫ככוונה הפכית‪[ ,‬ומדברי השועה"ר מוכח דלא סבירא ליה כוותיה]‪.‬‬ ‫הפסק‪ ,‬כגון‪ :‬במי שנטל ידיו לסעודה‪ ,‬וחשב שאין מלח על השולחן‪ ,‬ובירך המוציא ואמר‪ :‬הביאו‬ ‫ובמאמר הקודם כתבנו בענין אי במידי דאכילה מועילה כוונה הפכית‪ ,‬אמנם המשנ"ב סקכ"ג‬ ‫מלח‪ ,‬ולבסוף ראה שיש מלח על השולחן – אין זה חשוב הפסק בין ברכת המוציא לאכילה‪.‬‬ ‫כתב בשם הב"ח שלכל הדעות מצוה מן המובחר לצאת חובת סעודה זו בפת‪ ,‬ולא נחלקו‬ ‫ועדיין צ"ע קצת‪ ,‬שהרי יכול לצאת את ענין הרחת הבשמים גם שלא באמצע ההבדלה על‬ ‫הפוסקים רק לענין דיעבד אם יצא ידי חובתו‪ ,‬ולפי"ז המחבר שנקט שהעיקר כדעה ראשונה‬ ‫הכוס‪ ,‬ולמה לא להיכנס לחשש הפסק‪ .‬ויש לומר שמכיון שלכתחילה תיקנו לברכו על הכוס –‬ ‫דבעי פת‪ ,‬נקט דאף בדיעבד אינו יוצא בדברים אחרים‪ ,‬ואף אם כבר אכל מזונות אפי' אם כיון‬ ‫אין צריך לחשוש ולשנות את הסדר הקבוע‪ .‬ובכף החיים הביא מספר רוח החיים ומספר מועד‬ ‫לשם סעודה שלישית – לא יצא ידי חובתו‪ ,‬ולפי"ז כ"ש אם אכל מזונות שלא לשם סעודה‬ ‫לכל חי‪ ,‬שיש להבדיל על הכוס ללא בשמים‪ ,‬ולברך על הגפן בברכת מעין שלוש לאחר‬ ‫שלישית‪ ,‬שעדיין לא יצא‪.‬‬ ‫ההבדלה‪ ,‬ומיד לאחר מכן לברך על הבשמים‪ ,‬משום שחששו לדעת השו"ע‪ ,‬וא"כ הוי הפסק‪.‬‬ ‫שעטנז בבגדי חורף‬ ‫אמנם אם לפי התוית שאר מרכיבי הבד יתרים על הצמר או פשתן‪ ,‬מדינא אין צריך לבדוק‬ ‫הבגד‪ .‬שכן כתב השו"ע (שם) שאפילו אם יש תערובת צמר ופשתן יחד ב’סיבי החוט’ [בדרך‬ ‫בימות החורף והגשמים הקרים‪ ,‬מתלבשים בבגדים חמים שונים‪ ,‬שחלקם עשויים מצמר‪.‬‬ ‫כלל התרכובת בסיבים]‪ ,‬מוסיף ממין אחר עד רוב נגד אחד מהם (שו”ע שם) [ולעניין אם ניכר‬ ‫ויש לברר מתי חייבים לפנות למעבדת שעטנז לברר שאין בו חוטי פשתן‪ ,‬ומתי אפשר לסמוך‬ ‫הצמר‪ ,‬בשבט הלוי (חלק ז סימן קעג‪ ,‬חלק י סימן קפו אות א) החמיר בזה‪ ,‬ובמנחת יצחק (חלק‬ ‫שהוא מותר‪ .‬והרבה שואלים בשעות הדחק‪ ,‬כגון בערב שבת או קודם שמחות‪ ,‬אם אפשר‬ ‫ו סימן קטו‪ ,‬חלק י סימן צז) ועוד הקלו אם ניכר הצמר קצת‪ .‬ויש לצרף בשעת הצורך דעת‬ ‫להקל ללבוש בינתיים עד שיתאפשר לבדוק‪.‬‬ ‫החזו”א (יו”ד סימן קפא אות ט) וכעין זה בנודע ביהודה (תניינא סימן קפו) שאין הטעם משום‬ ‫תשובה‪ :‬אם מדינא אין צריך לבדוק‪ ,‬מותר ללבשו‪ .‬וראה פרטי הדין להלן‪.‬‬ ‫ביטול אלא חשיבות הטוויה שנקראת על שם הרוב]‪.‬‬ ‫הנה יש איסור לאו מהתורה ללבוש בגד שיש בו תערובת צמר כבשים עם פשתן‪ .‬ככתוב‬ ‫והטעם שצריך לבדקו לכתחילה‪ ,‬כיון שנחלקו הפוסקים בדין בד העשוי ממין אחר‪ ,‬ותפר‬ ‫בתורה (ויקרא יט יט) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך‪ ,‬וכן (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז‬ ‫חוט צמר בצד אחד ובצד אחר פשתן באופן שאין נוגעים‪ .‬לדעת השו"ע (שם) נאסר‪ ,‬ולדעת‬ ‫צמר ופשתים יחדיו‪ .‬ועובר על זה בכל רגע שביכלתו להפשיטו מעליו ולא פשט (רמב"ם‬ ‫הרמ”א (שם) מותר‪ .‬ובזמננו יש לחוש שיוסיפו מילוי צמר במקום אחד בבגד ויעשו תפירות‬ ‫כלאים י ל)‪ .‬ויש שהחמירו על עצמם שלא ללבוש בגדי צמר כלל‪ ,‬כדי שלא להיכשל באיסור‬ ‫נוספות של חוט פשתן במקום אחר וכדו’‪ .‬והגם שנכון לחוש לכתחילה לדברי השו"ע ולבדוק‬ ‫שעטנז (חכמת אדם כלל קו אות כה‪ ,‬ראה חתם סופר או"ח סימן טו ד”ה יקרתו)‪ ,‬וכידוע שלכן‬ ‫כל בגד שיש בו צמר או פשתן‪ ,‬אך בעת הצורך ניתן לסמוך על הרמ"א וללבשו‪.‬‬ ‫הנהיגו בקהילות החסידים ללבוש חליפות העשויים משי ומעילי פרווה‪ .‬וירא שמים יתקן בגדיו‬ ‫ויש החוששים בבגדים אלו [ואף בבגד סנטטי]‪ ,‬שמא יש בטנה או מילוי בשאריות בדים‬ ‫שלא יהיה בהם שום חשש לכו"ע (חכ"א שם אות יא)‪.‬‬ ‫וכדו’ של שעטנז‪ .‬ובזה לכאורה יש לדון כפי המצוי במקום הייצור ובסוג בגד זה (ע”פ ירושלמי‬ ‫ומן הראוי היה לחייב כל יצרן ויבואן להצמיד תוית הכשר לכל בגד שנמכר במחוזותינו‪ ,‬על‬ ‫כלאים פרק ט הלכה ד)‪ .‬שכידוע בארצות מזרח אירופה שהפשתן מצוי מאוד ובזול נגע‬ ‫פיקוח מהודר שהוא כשר ללא פקפוק ‪ -‬אף בבגדים סנטטיים וכדו’‪ ,‬כפי שנהוג בענייני האוכל‬ ‫השעטנז נפוץ יותר‪ .‬ויש בגדים שמצוי בהם חשש זה‪ ,‬כגון כובעי קוטשמה‪ ,‬או בגדים העשויים‬ ‫שקונים רק עם הכשר מהודר‪ ,‬ולא מסתמכים על דברי המוכר ועל שמועות וסברות בעלמא‪.‬‬ ‫מכמה חלקי סוגי בדים וריקמות‪ ,‬ואסור ללבשם ללא בדיקה‪.‬‬ ‫בפרט שטוענים הבודקים שקשה להסתמך על תוית הבגד‪ ,‬מאחר והתויות אינם מדוייקים‪ ,‬ואין‬ ‫אמנם בגד שמיוצר במקומות אחרים‪ ,‬והבגד אחיד ללא תוספות מיוחדות או ביטנה‪ ,‬יש‬ ‫על כך אכיפה בחוק‪ ,‬והפירוט אינו כולל תוספת רקמה ומילויים‪ .‬וגם קשה לסמוך על בדיקות‬ ‫להתיר ללבשו [איסור ‘לבד’ מדרבנן (סימן שא סעיף ב)‪ ,‬ניתן לצרף שגם אם יש שם הרי‬ ‫מדגם כשלא נעשה בפיקוח במפעל עצמו‪ ,‬בפרט אם הוא לא זהה לגמרי‪ .‬ועוד‪.‬‬ ‫מעורב במין אחר וכנ”ל‪ ,‬ושאינם נוגעים כנ"ל‪ ,‬וי"א שאם נטחן קודם כקמח עדיף ממעשה‬ ‫ונידון דידן הוא עד שיתוקן נושא ההכשר כנ"ל‪ ,‬עד כמה ניתן להקל כשהשעה דחוקה‪,‬‬ ‫לבדים והוא כפנים חדשות (ראה חתם סופר חלק ו סימן פא ועוד)‪ ,‬וגם אם יש חוט שלם ספק‬ ‫ללבוש הבגד עד שיתאפשר לברר או למסרו לבדיקה‪ .‬ובזה יש לחלק אם החששות לשעטנז‬ ‫אם תפור במין השני‪ .‬ואין תפירתם בכרית מחברם לאסרם (מנחת יצחק שם סימן קיד)]‪.‬‬ ‫הם מדינא או רק לחומרא‪.‬‬ ‫וכשהוא מיעוט המצוי‪ ,‬מצינו לעניין תולעים וצומת הגידין וכדו’ שצריך לבדקם‪ ,‬אמנם‬ ‫והנה מובא בשו"ע ורמ"א (יו"ד סימן שב סעיף ב) שאם קנה בגד צמר או פשתן מגוי או‬ ‫במקום הצורך וכדו’ יכול ללבשם בינתיים‪ .‬ואם נבדק דגם זה ב’מדגם’‪ ,‬הגם שבמיעוט המצוי‬ ‫יהודי חשוד חייב לבדקו אם יש בו חוט ממין הפכי‪ .‬וכמבואר שם (סימן רצט סעיף א) שחוט‬ ‫צריך לבדוק כל אחד בפני עצמו‪ ,‬כמבואר ברמ"א (סימן פד סעיף ח) לעניין תולעים‪ ,‬מכל מקום‬ ‫שזור מצמר ופשתן יחד‪ ,‬או חוט שלם של צמר בבד גדול של פשתן או להיפך‪ ,‬נאסר ואינו בטל‬ ‫על אף שיש מקום להחמיר לבדקו‪ ,‬ניתן מדינא לצרף שבדרך כלל המפעל מייצר בכמויות‬ ‫[אף אם אין מכירו‪ .‬ואף אם רוב החוטים ממין אחר‪ ,‬או שכל חוטי השתי ממין אחר]‪ .‬ולכן בגד‬ ‫גדולות במדויק מאותו דגם מלבוש [והצירופים הנ”ל]‪.‬‬ ‫שלפי התוית רובו עשוי צמר או פשתן חייב לבדקו‪ ,‬ואין ללבוש ללא בדיקה‪.‬‬