נזר הוראה · Nezer Hora'ah — ויצא (2026-11-16)

פר' ויצא – וישלח תשפ"ז | גיליון 74
ושמעתי עצה יפה :לצמצם ולהוריד מקלות קפלה מהצדדים עד שתישאר אות א .האם יש ענין לחתוך מעט בלחמניה קודם ברכת המוציא?
קטנה של ש' ,וכעין מה שהתיר המהר"ל מפראג (ראה שו"ת חינוך בית יהודה סי'
עה) לגבי שם ה' ,ואות קטנה זו מותר להזיז לצד השולחן כדי שלא תפריע. תשובת מורינו הרב שליט"א :אין ענין.
והטעם משום שנפסק בשו"ע (או"ח סי' קסז סעיף א') וז"ל :בוצע בפת ,במקום
שנאפה היטב וכו' ,וצריך לחתוך מעט ,שאם יאחוז בפרוסה יעלה שאר ככר עמו,
מי שהוצרך ביום השבת לשקית כדי לפנות חיתול ,ונגמרו לו השקיות ג. ויניחנה מחוברת לפת ויתחיל לברך ואחר שסיים הברכה יפרידנה ,כדי שתכלה
המרשרשות הרגילות ,ויש לו בבית מגירה מיוחדת לשקיות שהן יותר הברכה בעוד שהפת שלם .וכתב הרמ"א :ובשבת לא יחתוך בככר עד אחר הברכה,
קשיחות ומעוצבות .האם מותר לו להשתמש בשקיות אלו? כדי שיהיו הככרות שלימות עיי"ש.
תשובת מורינו הרב שליט"א :מותר. והנה ביאור הענין הוא כמ"ש בשועה"ר (שם סעיף ג') ובמשנ"ב (שם סק"ד),
שמעיקר הדין יש לברך על לחם שלם לגמרי ,אולם בלחם או חלה גדולה שיקח
הנה בשאלה זו יש לדון בדין 'ביטול כלי מהיכנו' ,שמצינו בשו"ע (או"ח סי' רסה זמן לבצעה ויראה הדבר כהפסקה – כתבו הפוסקים שטוב לכתחילה שיחתוך
סעיף ג') שיש איסור להשתמש בכלי שהוא מותר בטלטול לתשמיש שאוסרו מעט בלחם לפני שיברך[ ,ועדיין זה נחשב כ'שלם' ,אם חותך באופן שהפרוסה
בטלטול. מחוברת בחוזק לפת] .אבל בלחמניה קטנה שאין צריך לבצעה ,עדיף לברך על
לחם שלם ,מכיון שאף אם חותכה לאחר הברכה אין בזה שהיה ארוכה .וכ"כ
ובמשנ"ב (שם סק"ו) כתב הטעם ,משום שדומה כאילו סותר הכלי ומשברו. במפורש בשועה"ר (שם) ובביה"ל (שם ד"ה וצריך) ,וכ"כ בכף החיים (שם סקי"א
ועיין באחרונים שם שהביאו עוד טעמים בזה .והנה ביטול כלי לאו דווקא הוא ,אלא וסקי"ח) .ועיין בתורת חיים (סנהדרין קב :ד"ה א"ל) בביאור ענין חתיכת הפרוסה.
כל דבר שראוי לשימוש בשבת -אסור לבטלו משימושו הרגיל על ידי קלקולו או
ע"י שאוסר אותו לשימוש בני אדם ,והאיסור הוא בין בשבת בין ביום טוב.
ומטעם זה הסתפק הגרש"ז אויערבאך זצ"ל (שמירת שבת כהלכתה פרק כב מעשה באברך ששב לביתו בצפרא דשבתא לאחר התפילה ,ונוכח ב.
הערה מז) ,האם מותר לנגב לכלוך ע"י בגד שראוי ללבישה ,באופן שעל ידי זה לראות שילדיו הקטנים ציירו את צורת האות ש' באמצעות מקלות
מתלכלך הבגד ונעשה מוקצה ,ואין לבטל כלי מהיכנו ,כלומר ,משימושו. קפלה על שולחן השבת .ונפשו בשאלתו מה יעשה כעת?
ולפי זה יש לדון בשאלה דידן ,שהרי השקיות המכובדות מיועדות לשימוש רב תשובת מורינו הרב שליט"א :אין להסירו ,וראה להלן מה יעשה.
פעמי ,ועתה הוא מבטלן משימושי ההיתר שהן ראויות לה ,ומייחדם לשימוש חד
פעמי .ועיין בספר אורחות שבת (פרק יט הערה תפד) שאכן אוסר בשאלה דידן. בשו"ע (או"ח סי' שמ סעיף ד') כתב :יש ליזהר שלא לכתוב באצבעו במשקין
על השלחן .וכתב הרמ"א :אבל מותר לרשום באויר כמין אותיות .ונחלקו
ולמעשה נראה שיש להתיר .ואין זה דומה למה שצידד הגרש"ז להחמיר בבגד, האחרונים האם כתיבה שאסורה מן התורה צריכה להיות מחוברת למשטח כל
לפי שבגד אינו מיועד כלל לניקיון ,משא"כ שקית ,אף שהיא חשובה – מכל מקום שהוא ,או אפי' שאין הכתיבה מחוברת חייבים עליה :ויש מהפוסקים שדייקו
כל השקיות שבעולם מיועדות להובלת דברים ,ולפעמים אף באופן חד פעמי .ולכן מדברי הנודע ביהודה (קמא או"ח סי' א' ד"ה והנה) שמשמע מדבריו שברצועות
אין במה שהוא משתמש בזה להובלה חד פעמית ,משום ביטול כלי מהיכנו. התפילין היה שייך איסור מחיקת השם אם לא משום שהאותיות רחוקות זו מזו,
וכן הוכיח מדבריו הגרצ"פ פראנק זצ"ל (שו"ת הר צבי או"ח ח"א מלאכת כותב
ויש לציין שכלי שמיועד לכך – אין כלל דין ביטול כלי מהיכנו ,כגון :כלי שמיועד סק"ד ,ובטל הרים שם) ,וכ"ס החיי אדם (נשמת אדם כלל לז סק"ב).
למים אחרונים או מי נטילת ידיים שחרית [-נעגל וואסער] ,אף שהמים יש בהם
רוח רעה – אין בכך איסור ,מכיון שהכלי מיועד לכך ,עיין בזה בביאור הלכה (סי' ומנגד מצינו בצפנת פענח (הל' יסודי התורה פ"ו ה"ו) שכתב שכתב שאינו על
שלח סעיף ח' ד"ה אסור) ,ובשפת אמת (שבת מב :ד"ה ואם נתנוהו) ,ובשו"ת גבי בסיס -אינו כתב ,וכן סובר מהרי"ל דיסקין (קונטרס אחרון אות קסח) ,וכעי"ז
מגדנות אליהו (ח"א סי' קב) ,וכ"כ בספר שבות יצחק (הל' מוקצה פרק כ' אות ח') כתב בשו"ת שבט הלוי (חי"א סי' צט) .ועיין בשבט הלוי שם שדחה הראיה מדברי
בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל[ ,וכן יש להתיר משום שהוא גרף של רעי ,שהרי י"א הנודע ביהודה.
שאסור לומר דברים שבקדושה כנגדם ,וגם משום שאינו רוצה להשהות רוח
טומאה בביתו .אולם בנידון דידן אין להתיר מחמת כן ,שהרי אף שמותר לטלטלו אולם אף בדעת המתירים יש שכתבו שאם עושה זאת בכוונה – יש לאסור,
לאשפה כדין גרף של רעי ,מ"מ לאחר מכן הוא מתבטל משימושו]. ראה שו"ת שבט הלוי (ח"ט סי' עח) .ואם כן יש לאסור בנידון דידן[ .ואין להתיר
מחמת ש'אין אדם אוסר דבר שאינו שלו' ,משום שדין זה שייך רק בדבר התלוי
וכן בכלי חד פעמי – אין דין ביטול כלי מהיכנו ,מכיון שבכל מקרה הוא מיועד במחשבה ,כגון :בסיס בשבת וכדו' ,אבל במעשה -לא אמרינן זאת ,כמבואר בתוס'
לשימוש חד פעמי. (יבמות פג :ד"ה אין אדם)].
ג' ,מאכל פרוה שהתבשל בסיר בשרי – מותר לאכול אחריו גבינה .וכתב על זה
הש"ך (שם סקי"ט) שהחידוש הוא אפילו באופן שנתבשל בסיר שלא הודח,
ונשארו בו שיירי בשר .ועיי"ש בפתחי תשובה (סק"ז) שכתב שדין הש"ך הוא
אפילו שאין שישים כנגד לכלוכי הבשר ,אולם מביא שבית לחם יהודה כותב מעשה בילדים ששיחקו בחדר המדרגות בקומה השניה ,לפתע הבחינו ד.
דהיינו רק כשיש שישים נגד לכלוכי הבשר .וכן סוברים הרבה פוסקים [ראה בחתול שעלה דרך חדר המדרגות ,והילדים שרצו להבריח את החתול,
בספר פסקי הוראה סי' פט הערה נג]. הניסו אותו לכיוון מעלית השבת שאמורה לרדת לקומת הכניסה .האם
עברו בכך על איסור צידה?
ולפי זה הורו הפוסקים שאורז שנשאר בצלחת שהיה בו בשר ,והאורז התלכלך
מחמתו – אין צריך להמתין לאחר אכילתו שש שעות ,מכיון שאין כוונת מי תשובת מורינו הרב שליט"א :אף שלכתחילה אין לעשות כן ,מ"מ לא עברו
שאוכל לטעום בו טעם בשר וכדברי הש"ך דלעיל .וכן מוכח בכמה אחרונים [ראה הילדים על איסור צידה.
דרכי תשובה (שם סקמ"ב); יד יהודה (פיה"א סק"ה בתחילת דבריו) ,ועוד] ,וכן
הורה האגרות משה (יו"ד ח"ב סי' כו) למעשה. והטעם ,דהנה איסור צידה מן התורה הוא רק בבעל חי ש'במינו ניצוד' ,כמבואר
בגמ' (שבת קו ):ובשו"ע (או"ח סי' שטז סעיף ג') .וגדר 'במינו ניצוד' היינו שדרך
ויש שרצו להחמיר בזה ,משום שהבינו שכוונת האחרונים היא שבאורז מלוכלך העולם לצוד בעל חי זה לצורך אכילה או צורך אחר [כגון רפואה ,או השתמשות
מרוטב בשר – יש להתיר משום שמי שלכלך את האורז לא התכוון לתת בו טעם בעורו וכדו'] ,אבל בעל חי שאין צדים אותו אלא להורגו או כדי שלא יזיק – נחשב
בשר ,ובנידון דידן הרי הטבילו את החלה במרק בדווקא כדי ליתן בו טעם .ברם ש'אין במינו ניצוד'.
אין זה נכון ,כי ברור ופשוט שהולכים אחר כוונת האוכל :אם כוונתו לטעום טעם
וכתבו האחרונים שענין זה תלוי לפי מנהג המדינה (ראה תורת המלאכות ,הצד
בשר או לא ,שהרי בסיר מלוכלך – בוודאי שהוא התלכלך בכוונה ,ואין בכך כלום,
סקנ"ג) ,ולכן חתול בארץ ישראל – הוא בעל חי שאין במינו ניצוד ,ופטורים מן
כי אזלינן בתר כוונת מי שמשתמש בסיר ,שאין כוונתו לטעום טעם בשר ,ופשוט.
התורה על צידתו.
ועיין עוד כעין זה באשל אברהם (אופנהיים ,או"ח סי' קעג סעיף א') ובדרכי
תשובה (סי' פט סקל"ט) שהביאו מהפרי הארץ (ח"ב סי' יד) ,לגבי משקה העשוי עוד יש לדון בענין הצד בעל חי כדי שלא יזיקנו ,ומצינו בגמ' (שבת קז ).שהצד
מזיעת מרק עוף ומי ורדים ועוד סממנים ,שאי"צ להמתין אחריו שש שעות. נחשב בשביל שלא יזיקנו – פטור ומותר .ובגמ' שם מבואר הטעם ,משום שאנו
סוברים כרבי שמעון ש'מלאכה שאינה צריכה לגופה מותרת' .ועיין ברמב"ם (שבת
ולכן בנידון דידן שאכל חתיכה קטנה מהחלה ,ואין כוונתו לטעום טעם הבשר –
פ"א ה"ז) שפוסק ג"כ להתיר צידת נחש שלא יזיקנו ,על אף שסובר כרבי יהודה
יש מקום להקל להמתין שעה מאכילת החלה[ ,כמובן לאחר שש שעות מאכילת
שמלאכה שאינה צריכה לגופה חייב.
הבשר בסעודתו בבית] ,ולאחר שיקנח וידיח את פיו כדין .והטעם ,מכיון שמדובר
ב'מאכל פרוה' שבלוע בו 'תבשיל בשר' ,ו'תבשיל בשר' אינו אסור אלא מחמת ויש מהאחרונים שביארו שטעם הפטור לפי הרמב"ם הוא משום שהוא
'מנהג' הרמ"א כמ"ש בשו"ע (יו"ד סי' פט סעיף ג') ,ואין לך בו אלא חידושו. 'מתעסק' ,כלומר ,משום שהוא צד אותו שלא כדרך צידה (ראה :מג"א שם סקי"ב,
חמד משה שם סק"ו) .ויש מהאחרונים שכתבו שצידה כדי שלא יזיקנו – אינה
נחשבת לצידה כלל( ,ראה :א"ר שם סקי"ח בשם היראים ,מחה"ש שם סקי"ב).
ולכן יש להתיר בנידון דידן .ואף שההיתר הוא רק כשיש צער הגוף כמבואר
האם מותר לאכול 'אבקת שום' שעבר עליה לילה? ו. במשנ"ב (שם סקכ"ז) ,מ"מ פחד ובהלה מחמת החתול הוא ג"כ כצער הגוף.
תשובת מורינו הרב שליט"א :אם מעורב בה מלח שטעמו מורגש – מותר. עוד יש לצדד להקל במעלית ,כי מצינו בהל' שבת ש'דבר שאינו מתקיים' פטור
והטעם שמבואר בגמ' (נדה יז ).אמר רבי שמעון בן יוחי :ה' דברים הן שהעושה ולפעמים אף מותר .ולכאורה הוא הדין בנידון דידן ,שהמעלית ,אף שאפשר לצוד
אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו :האוכל שום קלוף ,ובצל קלוף ,וביצה קלופה שם את החתול בשחיה אחת ,מ"מ הרי היא נפתחת מעצמה בעוד זמן מה ,ולכן אין
וכו' .האוכל שום קלוף -ואף על גב דמנחי בסילתא [שמונחים בסל] ומציירי זו צידה המתקיימת ,ולכאו' זה נחשב כ'מקום שאינו משתמר' .ובפרט שהם רק
וחתימי [וצרורים וחתומים] -רוח רעה שורה עליהן .ולא אמרן אלא דלא שייר גורמים לכך שהחתול ייכנס למעלית ,והמעלית נסגרת מעצמה ,ושמא אין זה אלא
בהן עיקרן או קליפתן ,אבל שייר בהן עיקרן או קליפתן -לית לן בה. גרמא .ועוד שבעת שמבריחים אותו למעלית – הדלת עדיין פתוחה והוא יכול
לצאת ,ועיין בזה בביה"ל (שם סעיף א' סוד"ה שהם).
הנה דין זה ,אף שלא הובא ברמב"ם ובשו"ע ,כבר כתבו הפוסקים והאחרונים
(שו"ע הרב הל' שמירת הגוף והנפש סעיף ז'; שו"ת מהרש"ם ח"ד סוף סי' קמח,
פרי חדש יו"ד סי' קטז סק"ט ,ועוד רבים) שיש לחוש לזה .ולכן אין לאכול שום,
ביצה ובצל שהיו מקולפים ,אלא באופנים שיתבארו להלן. בחלק מחצרות הקודש מחלקים בשולחן הטהור בליל שבת קודש ה.
שיריים מהאדמו"ר חתיכות חלה שטבולות במרק בשרי .מה הדין במי
אם נשארו עם מעט מקליפתם או עם שורשיהם – מותר ,כפי שמובא בגמ' שאכל חתיכה קטנה מחלה כזו ,רק כדי שיוכל לברך שם ברכת המזון.
לעיל .וכן יש מתירים אם השתנו מברייתם ,כגון :אבקת שום וכדו'[ ,ראה :מבית האם צריך להמתין שש שעות לאחר אכילת החלה?
לוי (יו"ד עמוד צב) ,על פי הדרכי תשובה (יו"ד סי' קטז סקע"ד) ,וע"ע בשו"ת
שבט הלוי (ח"ו סי' קיא אות ז') שאין לאסור מדינא ,ובשו"ת אגרות משה (יו"ד תשובת מורינו הרב שליט"א :יש מקום להקל לאחר המתנת שעה ,וקינוח
ח"ג סי' כ')] .ברם יש מחמירים באבקת שום [ראה :שו"ת אור לציון (יו"ד פרק טז והדחה.
תשובה כו) ,חוט שני (הל' סכנה עמוד עז) וכן נוהגים רבים].
הנה מבואר בשו"ע (יו"ד סי' פט סעיף ג') :אכל תבשיל של בשר -מותר לאכול
וכן אם עירבו אותם בדבר אחר ,כגון בסלט ,או אפי' במלח או שמן וכדו' – אחריו תבשיל של גבינה; והנטילה ביניהם אינה אלא רשות ,אבל אם בא לאכול
כתבו האחרונים שאין זה בכלל הסכנה ,וכמ"ש בסמ"ק (סי' קעא) ובכף החיים הגבינה עצמה אחר תבשיל של בשר ,או הבשר עצמו אחר תבשיל של גבינה ,חובה
(שם ס"ק צב) ,ועוד .וכן אם בישלו או טיגנו אותם – אין בהם איסור וכמ"ש ליטול ידיו .וכתב הרמ"א :ושומן של בשר -דינו כבשר עצמו .ונהגו עכשיו להחמיר
בשו"ת בית שלמה (יו"ד ח"א סי' קנט) ,ובמנחת פתים (ריש סי' קטז) ובשו"ת שלא לאכול גבינה אחר תבשיל בשר ,כמו אחר בשר עצמו .מיהו אם אין בשר
שבט הלוי (ח"ג סי' קסט ,ח"ו סיק קיא סק"ו) .וכן אם לא שהו כל הלילה אלא בתבשיל ,רק שנתבשל בקדירה של בשר ,מותר לאכול אחריו גבינה ,ואין בו מנהג
חציה – מותרים באכילה ,וכמ"ש בדרכי תשובה (סי' קטז סקע"ד) ובשו"ת דברי להחמיר.
יציב (יו"ד סי' לא אות יג) ובאמרי יעקב (חו"מ שועה"ר שם) ועוד.
מדברי הרמ"א אנו למדים כמה הלכות :א' ,ששומן של בשר דינו כבשר ,ולגבי
ולמעשה נהוג בכמה מועדות הכשרות שמוסיפים מלח ,בכמות שטעמו מרק – כתב בט"ז (שם סק"ה) בשם רבינו יונה שמרק צלול -יש לו דין תבשיל
מורגש ,וכך זה נחשב כמעורב בדבר אחר כנ"ל .ואם לא עשו אחד מהדברים הנ"ל בשר ,אבל אם הוא עב – דינו כבשר .ב' ,איסור אכילת גבינה לאחר תבשיל בשר –
– עדיף לזורקו ,ואין לחוש משום 'בל תשחית'. אינו אלא מנהג.
טחינת פירות נגועים
כאשר בוצרים את הענבים ,מלקטים את כל האשכולות לעשות מהם יין ,וישנם חרקים וכדו' בין האשכולות ,ומביאים
את כל התכולה ליקב ,ושם מפרידים את העלים והפסולת ,והאשכולות נטחנים ,אולם בוודאות שיש גם איסורים
אהל (א') שנטחנים ומתבטלים ביין ,ויש לעיין מדוע לא בוררים אותם לפני סחיטת היין .עוד דוגמא מצויה יש בזה :יש פירות
מוחזקים בתולעים ויש להם הכשר מהודר ,וכתוב על האריזה 'לטחינה בלבד' ,ויש לדון האם טחינה תועיל בזה .ונפרט
הדברים אימתי מותר לכתחילה או בדיעבד.
אסור מן התורה לבנות אהל קבע .איסור זה הוא תולדה של מלאכת מקור הדין שאין לבטל איסור לכתחילה ,מבואר במשנה (תרומות פ"ה מ"ט) ,וכמבואר בשו"ע (יו"ד סי' צט סעיף ה')
בונה .כמו כן אסור לסתור מן התורה ,אולם היינו רק בסותר על מנת בארוכה .המחבר כתב לאסור לבטל איסור אפי' דרבנן ,ואפי' אם נתערב אסור להוסיף בידיים ,אלא שאם נפל איסור
לבנות ,שאם לא כן הוא מקלקל שאסור מדרבנן. דרבנן התיר המחבר להוסיף ,והרמ"א החמיר .אולם בנידון דידן הרי מבטלים בידיים ועל מה סמכו .אמנם מבואר בשו"ע
(יו"ד סי' פד) שני אופנים של היתר :א( .שם סעיף יג) שמותר לבשל דבש שנפלו בו נמלים כדי שיוכלו לסננם ,אע"פ
שבבישול מבטל טעם הנמלים ,מ"מ אינו מתכוין להנות מאכילת תולעים .ומזה יוצא שבאינו מתכוין לבטל מותר .ב( .שם
גם המעמיד מחיצה אסור ,ואם המחיצה קבועה -הדבר אסור מן סעיף יד) חיטים מתולעות מותר לטחנן ,והוא שירקד הקמח לאור היום ,כמבואר בשו"ת תרומת הדשן (סי' קעא) כיון
התורה ,ואם היא מחיצת עראי -יש לחלק בין מחיצה המתרת שאסורה שספק אם יתערב שם איסור כלל ,ואינו מתכוין לבטל.
ונחלקו הפוסקים האם היתר התרוה"ד הוא רק בצירוף שני הטעמים ,שמדובר בספק איסור וגם אינו מתכוין ,אבל אם
מדרבנן ,למחיצה שאינה מתרת שמותרת. חסר אחד מהם אסור .והרע"א בשו"ת (סי' ע"ז) והפמ"ג (שפ"ד שם סקל"ג) מחמירים בזה ,ולשיטתם דבש אע"פ שיש
איסור וודאי התירו משום שעוסק בסינון ,וה"ז מוכיח שאינו רוצה באיסור ,אבל בביטול תערובת יש להחמיר ,אמנם חבל
לכן מי שפורס יריעה כדי להגן מהגשם או החמה או לצניעות לכמה אחרונים מתירים ,כמבואר בחכמת אדם וערוה"ש ועוד שיש להקל לסמוך על אינו מתכוין לחוד אפילו בוודאי איסור.
ימים – חייב מן התורה. ובשו"ת נודע ביהודה (סי' כו) כתב שהיתר הדבש אינו אלא שכבר נתערב האיסור בהיתר ,אבל לבטל איסור בידיים
אסור גם באינו מתכוין ,ורבו החולקים להתיר כמבואר במשנה ברורה סי' תנ"ב שהתיר להגעיל כלי של איסור בתוך כלי
היתר .ולפי דבריהם יש לעיין האם מותר לבצור הכרם בידיעה שאני מבטל איסור ,אולם יש לבאר שגם לדברי הנוב"י אין
שיעור אהל – הוא טפח על גבי טפח. כאן מעשה ביטול של איסור בידיים ,שהבוצר אינו לוקח איסור ומערבו לבטלו ,אלא בוצר הענבים כדרכו ואגב אורחיה
יש בהם שרצים .והנה בט"ז (יו"ד סי' צ"ט סק"ז) מבואר שהיתר אין כוונתו לבטל הוא דוקא שא"א בענין אחר ,כמו
בטחינת חיטים וחימום הדבש ,אבל כשאפשר להוציא האיסור -חייב להפרישו ,ובפמ"ג כתב שגם כשהדבר גובל בטרחא
גגון עם צירים – מותר לפתחו ,וכן הדין בשלאק שעל גבי סוכה, מרובה הרי זה נחשב שא"א בענין אחר.
משום שהוא עשוי לפתוח ולסגור. העולה מהאמור :ענבים וכדו ' שידוע שיש בהם שרצים ,אולם בלתי אפשרי לבדוק אותם לפני הבציר או לפני הטחינה
ביקב[ ,ושטיפה ת זיק לתסיסת היין מהשמרים] ,ואינו מתכוין לבטל האיסור בטחינתם ,ועוד שאח"כ היין עובר סינון -
מותר לפתוח גגון עגלה .ולהניח עליה ניילון לגשמים – יש אוסרים הקלו לסמוך על היתר הדבש כשמבשלו לסננו .אמנם בפירות כגון :תותים תאנים שמוחזקים בנגיעות ,א"א לטחון בידיים
גם כשאינו מתכוין לכך לשיטת הרע"א שאסור לסמוך אלא בספק איסור .ולכן מה שכתוב 'לטחינה בלבד' ,כבר עבר
אא"כ היה הגגון פתוח טפח ,ויש להניחו על הגגון ומשם לפרסו על כל תהליך ששטפו היטב את הפרי הנגוע כדי להוציא מה שאפשר להוציא ,ונשאר רק ספק איסור ,ובזה נחמיר כרע"א ,אמנם
העגלה .והמקל להניחו אף שהגגון לא היה פתוח – יש לו על מה בדיעבד אם טחנו באינו מתכוין דבר שוודאי איסור -יש מקום להקל כחבל האחרונים שסמכו על היתר אינו מתכוין
לחוד ,ועוד תנאי יש בזה ,שדרך העולם לטחון ,אבל בטוחן על מנת לבטל מבואר בדרכי תשובה שה"ז כמבטל איסור
לסמוך. לכתחילה שאסור מן הדין.
מותר להפוך כלי כדי שיאהיל על אוכלים וכדו' ,משום שאין פעולה
זו נחשבת כמעשה אהל.
מותר לפרוס מפה על השולחן אפי' שזה משתלשל למטה ,מכיון
שאינו צריך לאויר שמתחת לשלחן. הרה"ג ר' אהרן אייזנבאך שליט"א
מרבני ק"ק זוועהיל ,ומרבני בית ההוראה
אהל עראי :אסור לפרוס יריעה או קרטון כדי להגן מפני החמה או פתיחת כיסוי עראי שעל גבי בור ניקוז
הגשם וכדו' ,וכן אין לסתור אהל כזה .ואפי' שהוא ללא מחיצות.
מעשה באחד שבערב סוכות הרגיש ריח רע שיוצא מבור הניקוז שבמרפסת ,והחליט לסתמו ע"י נייר כסף ודבק,
והדביק זאת על דעת שיישאר שם כל חג הסוכות ,ואח"כ שכח מזה ,והנה לפני שבועיים בשבת נפתחו ארובות השמים,
יש מתירים באופן שעושה שינוי ,דהיינו שמחזיק את הגג ואח"כ והמרפסת שלו התמלאה מים עד שחשש שתיכף כל הבית יתמלא מים ,ועכשיו שאלתו בפיו האם יכול לפתוח את הכיסוי
עושה את המחיצות. או לעשות בו נקב בשבת.
הנה לעשות נקב -בוודאי שאסור מדרבנן לכה"פ ,שהרי אסור לעשות נקב בשבת אע"פ שאינו מיועד להוציא ולהכניס,
יש להזהיר את הילדים שלא יעשו אהל בשבת ,וכן לא יסתרו אהל אולם שמא מותר לסלקו לגמרי .ומצד שני אולי בכך הוא סותר ,מכיון שהדבר מחובר לקרקע אסור לסתרו .ולמעשה יש
אם בנוהו בטעות .וכן אהל שנעשה ע"י לגו וכדו' שמכניסים בו חפצים - להקל ,משום שהאיסור לסתרו הוא מכיון שמחובר בדבק והרי זה בגדר 'תפירה' ,ואם מפרקו -הוא קורע ,ומצינו מחלוקת
אסור .וכן אהל לבריכת כדורים וכדו' -אין לפתוח בשבת. בראשונים האם תפירה שאינו של קיימא הוי תפירה ,והרמ"א (או"ח סי' שיז סעיף ג') פוסק שאינו תפירה( ,לכה"פ לענין
קריעה ,שלענין לתפור בשבת נחלקו הפוסקים בזה ,עיין תהל"ד ועוד) ,ולכן מותר לקרעו אך אין להתיר לעם הארץ.
מותר לפתוח בשבת שולחן מתקפל ולסגרו ,וכן מותר להאריך את
ויש לדון האם תפירה לזמן כמו בציור דידן שהוא רק לזמן ,שהרי דעתו לפתחו אחרי סוכות ,האם זה דומה לתפירה
השולחן ,ואין בזה משום אהל לפי שהוא רק תוספת אהל. שאינה של קיימא שהיא תפירה חלשה ,או שזה יותר חמור ,לפי שעצם התפירה היא תפירה טובה ,רק שבדעת האדם היא
תפירה עראית .ולמעשה נראה שאין לחלק ,וכיון שהרמ"א מקל בזה ,אפשר להקל אבל לא לעם הארץ( ,ודנו האחרונים אם
אהל המוחזק בידי אדם מותר .אולם אין לפתוח מטריה בשבת או יש בזמנינו עם הארץ לענין זה) .עוד יש לצרף שבדבר רך ע"ג קשה אין אי' קורע (ראה שש"כ פרק ט' הערה עז).
ללכת עימה אפי' שהיא פתוחה מערב שבת .ואף שהיה ניתן לדון בזה
אולם יש עדיין מקום לדון בעצם הטלטול ,משום שנפסק בשו"ע (או"ח סי' שח סעיף י') שכיסוי בור ודות אסור
משום שהוא אהל המוחזק בידי אדם ,וגם זה אהל לזמן מועט ,מ"מ יש לטלטלו ,אלא אם כן יש לו בית אחיזה שעל ידי זה מוכח שעומד לטלטלו ,ועיין ביה"ל שם בטעם הדבר .א"כ בנידון דידן
בזה זלזול בשבת ועובדין דחול ,ואין לפרוץ גדר. הרי לא עשה בית אחיזה .ברם יש להתיר לטלטלו כלאחר יד ,דהיינו שיורידו ע"י רגליו או בשינוי ,ועכ"פ ע"י גוי בוודאי
שמותר.
מותר להחזיק את הטלית ב'כל הנערים' בשמחת תורה מחמת
לסיכום :אם יכול לקרוא לגוי – עדיף ,מכיון שזה אסור רק מדרבנן ,ויש להתיר שבות דשבות במקום צורך גדול כזה,
הטעמים הנ"ל ,וגם משום שהוא רק לכבוד ונוי. ואם אין שם גוי – יוריד את הכיסוי כלאחר יד או ברגלו ,שהוא שינוי בטלטול מוקצה.
ומדברים אלו חזינן שאם הוא בוודאי אינו מחויב בבשמים ,כגון בנידון דידן ,יש בזה משום בענין מצוות אינן צריכות כוונה
הפסק לברכת הגפן ,ואף הט"ז שכתב שאין לחשוש להפסק – הוא רק במוצאי יוה"כ שחל
להיות בשבת ,כשרוצה לצאת את דעת הפוסקים שיש לברך על הבשמים .אמנם בשש"כ פרק במאמר הקודם עסקנו בדין מי שהריח בשמים בבית הכנסת במוצאי שבת ,שאינו יכול לברך
מז הביא מהגרשז"א ,שאין ברכת הבשמים נחשבת כהפסקה באמצע סדר ההבדלה ,משום על בשמים כשמבדיל על הכוס ,מכיון שכבר יצא ענין הרחת הבשמים במוצאי שבת אף שלא
שזו ברכה המחשיבה את ההבדלה ,ומדמה את הדבר למש"כ השו"ע (יו"ד סי' רסה) שאחרי כיוון לכך ,ולכן אם יברך על הבשמים בסדר ההבדלה על הכוס – הרי הוא מפסיק בין ברכת
שמברכים על הכוס בברית מילה מברכים על הבשמים ,ואין זה נחשב כהפסק .ולפי דבריו הגפן לשתיית הכוס ,ונמצא שברכת הגפן היא לבטלה ,והוא שותה את הכוס ללא ברכה לפניה.
[שכתבם בדרך אפשר] ,אף כשבוודאי יצא חובת הרחת הבשמים – אין זה נחשב כהפסק, והארכנו שם בכמה אופנים שמשתנה דין זה לפי הענין.
מכיון שמחשיב בזה את ההבדלה. והעירני ידידי הרה"ג ר' אהרן אייזנבאך שליט"א מרבני בית ההוראה ,שבמשנ"ב בהל' יוה"כ
ומענין לענין ,בשו"ע (או"ח סי' רצא סעיף ה') מבואר שסעודה שלישית צריך לעשותה (סי' תרכד) כותב עמש"כ השו"ע (שם סעיף ג') שבמוצאי יום הכיפורים מבדילים על הכוס,
בפת ,וי"א שיכול לעשותה במאכל מה' מיני דגן ,ויש עוד דעות בזה עיי"ש .וכתב המחבר ואין מברכים על בשמים אפי' חל בשבת ,לפי שעצם הברכה היא להשיב את הנפש מפני
שהעיקר כ סברא הראשונה ,אא"כ הוא שבע ביותר או במקום שא"א לאכול פת ,כגון בער"פ הנשמה היתירה שהלכה לה ,והנה ביום הכי פורים לא הייתה בו נשמה יתירה מפני התענית,
שחל בשבת .והיה מקום לומר שאם במקום הדחק נוקטים שאי"צ פת ,ה"ה בדיעבד אם כבר והמשנ"ב שם הביא שרבים מהאחרונים חולקים ע"ז וסוברים שיוה"כ שחל להיות בשבת – יש
אכל מיני דגן שיצא חובת סעודה שלישית. לברך על הבשמים ,ובשער הציון הביא שם מהבגדי ישע ,שאדרבה ביוה"כ שחל להיות בשבת
ולפי"ז אם אכל בשבת אחר הצהרים מיני מזונות ,אף אם לא אכלם לשם סעודה שלישית, – בוודאי הייתה בו נשמה יתירה ,והוסיף המשנ"ב שאין כאן חשש ברכה לבטלה ,מכיון שנהנה.
כבר יצא ידי חובתו ,מכיון שמצוות דרבנן אי"צ כוונה ,ובפרט במידי דאכילה ,ונמצא שהפסיד ומקור הדברים הוא בב"ח ,והט"ז הביא ג"כ את דבריו ,ותמה עליו שאף שאין חשש ברכה
את המצוה לכתחילה לאכול סעודה על הפת ,ועוד נפק"מ בזה ,שאם נאנס ולא נטל ידיו לפני לבטלה בזה שמברך על הבשמים מכיון שנהנה ,מ"מ יש בזה חשש הפסק בין ברכת בורא פרי
השקיעה ,שנקט המשנ"ב להקל בביהש"מ לצורך סעודה שלישית ,אם כבר אכל מיני מזונות – הגפן לברכת ההבדלה[ ,וברעק"א כתב שכן כתב בתשובת גינת ורדים] ,וסיים הט"ז שמ"מ
אין זה נחשב כנטילה על הפת לצורך מצוה ,מכיון שכבר יצא ידי חובתו במזונות שאכל ,וא"כ נראה שעדיף לצאת ידי כל הדעות מלחוש להפסק.
אסור לו ליטול ידיו בביהש"מ .ואם הוא מקפיד תמיד שלא לאכול סעודה שלישית רק אחר ונראה לבאר דבריו ,שמכיון שמברך על הבשמים כדי לצאת דעת הפוסקים שסוברים
שהתפלל מנחה ,כמ"ש בערוך השולחן ע"פ חכמי הקבלה ,אפשר לומר שלפי דברי המשנ"ב שמברכים במוצאי יו"כ שחל בשבת על הבשמים – אין בזה חשש הפסק ,אף אם הוא חושש
בכמה מקומות אין לחשוש בזה שאכל מזונות לפני מנחה ,מכיון שתמיד הוא אוכל את גם לדעת הפוסקים שאין צריך לברך על הבשמים ,כי מצאנו שכתב הגרש"ז אויערבאך זצ"ל,
הסעודה אחר מנחה בדווקא .א"כ מה שאכל לפני המנחה הוי כמכוין שלא לצאת בזה ,וה"ז שכשאדם הפסיק בין הברכה לעשיית המצוה משום שסבר שצריך לומר אז דבר מסוים – אינו
ככוונה הפכית[ ,ומדברי השועה"ר מוכח דלא סבירא ליה כוותיה]. הפסק ,כגון :במי שנטל ידיו לסעודה ,וחשב שאין מלח על השולחן ,ובירך המוציא ואמר :הביאו
ובמאמר הקודם כתבנו בענין אי במידי דאכילה מועילה כוונה הפכית ,אמנם המשנ"ב סקכ"ג מלח ,ולבסוף ראה שיש מלח על השולחן – אין זה חשוב הפסק בין ברכת המוציא לאכילה.
כתב בשם הב"ח שלכל הדעות מצוה מן המובחר לצאת חובת סעודה זו בפת ,ולא נחלקו ועדיין צ"ע קצת ,שהרי יכול לצאת את ענין הרחת הבשמים גם שלא באמצע ההבדלה על
הפוסקים רק לענין דיעבד אם יצא ידי חובתו ,ולפי"ז המחבר שנקט שהעיקר כדעה ראשונה הכוס ,ולמה לא להיכנס לחשש הפסק .ויש לומר שמכיון שלכתחילה תיקנו לברכו על הכוס –
דבעי פת ,נקט דאף בדיעבד אינו יוצא בדברים אחרים ,ואף אם כבר אכל מזונות אפי' אם כיון אין צריך לחשוש ולשנות את הסדר הקבוע .ובכף החיים הביא מספר רוח החיים ומספר מועד
לשם סעודה שלישית – לא יצא ידי חובתו ,ולפי"ז כ"ש אם אכל מזונות שלא לשם סעודה לכל חי ,שיש להבדיל על הכוס ללא בשמים ,ולברך על הגפן בברכת מעין שלוש לאחר
שלישית ,שעדיין לא יצא. ההבדלה ,ומיד לאחר מכן לברך על הבשמים ,משום שחששו לדעת השו"ע ,וא"כ הוי הפסק.
שעטנז בבגדי חורף
אמנם אם לפי התוית שאר מרכיבי הבד יתרים על הצמר או פשתן ,מדינא אין צריך לבדוק
הבגד .שכן כתב השו"ע (שם) שאפילו אם יש תערובת צמר ופשתן יחד ב’סיבי החוט’ [בדרך בימות החורף והגשמים הקרים ,מתלבשים בבגדים חמים שונים ,שחלקם עשויים מצמר.
כלל התרכובת בסיבים] ,מוסיף ממין אחר עד רוב נגד אחד מהם (שו”ע שם) [ולעניין אם ניכר ויש לברר מתי חייבים לפנות למעבדת שעטנז לברר שאין בו חוטי פשתן ,ומתי אפשר לסמוך
הצמר ,בשבט הלוי (חלק ז סימן קעג ,חלק י סימן קפו אות א) החמיר בזה ,ובמנחת יצחק (חלק שהוא מותר .והרבה שואלים בשעות הדחק ,כגון בערב שבת או קודם שמחות ,אם אפשר
ו סימן קטו ,חלק י סימן צז) ועוד הקלו אם ניכר הצמר קצת .ויש לצרף בשעת הצורך דעת להקל ללבוש בינתיים עד שיתאפשר לבדוק.
החזו”א (יו”ד סימן קפא אות ט) וכעין זה בנודע ביהודה (תניינא סימן קפו) שאין הטעם משום תשובה :אם מדינא אין צריך לבדוק ,מותר ללבשו .וראה פרטי הדין להלן.
ביטול אלא חשיבות הטוויה שנקראת על שם הרוב]. הנה יש איסור לאו מהתורה ללבוש בגד שיש בו תערובת צמר כבשים עם פשתן .ככתוב
והטעם שצריך לבדקו לכתחילה ,כיון שנחלקו הפוסקים בדין בד העשוי ממין אחר ,ותפר בתורה (ויקרא יט יט) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך ,וכן (דברים כב יא) לא תלבש שעטנז
חוט צמר בצד אחד ובצד אחר פשתן באופן שאין נוגעים .לדעת השו"ע (שם) נאסר ,ולדעת צמר ופשתים יחדיו .ועובר על זה בכל רגע שביכלתו להפשיטו מעליו ולא פשט (רמב"ם
הרמ”א (שם) מותר .ובזמננו יש לחוש שיוסיפו מילוי צמר במקום אחד בבגד ויעשו תפירות כלאים י ל) .ויש שהחמירו על עצמם שלא ללבוש בגדי צמר כלל ,כדי שלא להיכשל באיסור
נוספות של חוט פשתן במקום אחר וכדו’ .והגם שנכון לחוש לכתחילה לדברי השו"ע ולבדוק שעטנז (חכמת אדם כלל קו אות כה ,ראה חתם סופר או"ח סימן טו ד”ה יקרתו) ,וכידוע שלכן
כל בגד שיש בו צמר או פשתן ,אך בעת הצורך ניתן לסמוך על הרמ"א וללבשו. הנהיגו בקהילות החסידים ללבוש חליפות העשויים משי ומעילי פרווה .וירא שמים יתקן בגדיו
ויש החוששים בבגדים אלו [ואף בבגד סנטטי] ,שמא יש בטנה או מילוי בשאריות בדים שלא יהיה בהם שום חשש לכו"ע (חכ"א שם אות יא).
וכדו’ של שעטנז .ובזה לכאורה יש לדון כפי המצוי במקום הייצור ובסוג בגד זה (ע”פ ירושלמי ומן הראוי היה לחייב כל יצרן ויבואן להצמיד תוית הכשר לכל בגד שנמכר במחוזותינו ,על
כלאים פרק ט הלכה ד) .שכידוע בארצות מזרח אירופה שהפשתן מצוי מאוד ובזול נגע פיקוח מהודר שהוא כשר ללא פקפוק -אף בבגדים סנטטיים וכדו’ ,כפי שנהוג בענייני האוכל
השעטנז נפוץ יותר .ויש בגדים שמצוי בהם חשש זה ,כגון כובעי קוטשמה ,או בגדים העשויים שקונים רק עם הכשר מהודר ,ולא מסתמכים על דברי המוכר ועל שמועות וסברות בעלמא.
מכמה חלקי סוגי בדים וריקמות ,ואסור ללבשם ללא בדיקה. בפרט שטוענים הבודקים שקשה להסתמך על תוית הבגד ,מאחר והתויות אינם מדוייקים ,ואין
אמנם בגד שמיוצר במקומות אחרים ,והבגד אחיד ללא תוספות מיוחדות או ביטנה ,יש על כך אכיפה בחוק ,והפירוט אינו כולל תוספת רקמה ומילויים .וגם קשה לסמוך על בדיקות
להתיר ללבשו [איסור ‘לבד’ מדרבנן (סימן שא סעיף ב) ,ניתן לצרף שגם אם יש שם הרי מדגם כשלא נעשה בפיקוח במפעל עצמו ,בפרט אם הוא לא זהה לגמרי .ועוד.
מעורב במין אחר וכנ”ל ,ושאינם נוגעים כנ"ל ,וי"א שאם נטחן קודם כקמח עדיף ממעשה ונידון דידן הוא עד שיתוקן נושא ההכשר כנ"ל ,עד כמה ניתן להקל כשהשעה דחוקה,
לבדים והוא כפנים חדשות (ראה חתם סופר חלק ו סימן פא ועוד) ,וגם אם יש חוט שלם ספק ללבוש הבגד עד שיתאפשר לברר או למסרו לבדיקה .ובזה יש לחלק אם החששות לשעטנז
אם תפור במין השני .ואין תפירתם בכרית מחברם לאסרם (מנחת יצחק שם סימן קיד)]. הם מדינא או רק לחומרא.
וכשהוא מיעוט המצוי ,מצינו לעניין תולעים וצומת הגידין וכדו’ שצריך לבדקם ,אמנם והנה מובא בשו"ע ורמ"א (יו"ד סימן שב סעיף ב) שאם קנה בגד צמר או פשתן מגוי או
במקום הצורך וכדו’ יכול ללבשם בינתיים .ואם נבדק דגם זה ב’מדגם’ ,הגם שבמיעוט המצוי יהודי חשוד חייב לבדקו אם יש בו חוט ממין הפכי .וכמבואר שם (סימן רצט סעיף א) שחוט
צריך לבדוק כל אחד בפני עצמו ,כמבואר ברמ"א (סימן פד סעיף ח) לעניין תולעים ,מכל מקום שזור מצמר ופשתן יחד ,או חוט שלם של צמר בבד גדול של פשתן או להיפך ,נאסר ואינו בטל
על אף שיש מקום להחמיר לבדקו ,ניתן מדינא לצרף שבדרך כלל המפעל מייצר בכמויות [אף אם אין מכירו .ואף אם רוב החוטים ממין אחר ,או שכל חוטי השתי ממין אחר] .ולכן בגד
גדולות במדויק מאותו דגם מלבוש [והצירופים הנ”ל]. שלפי התוית רובו עשוי צמר או פשתן חייב לבדקו ,ואין ללבוש ללא בדיקה.
